נאום בכינוס “קול האדמה”, ירושלים, י“ב תשרי תש”ד.

היו לנו השבוע שני כינוסים ­­­– כינוס של קרן־היסוד בתל־אביב, וכינוסה של הקהק“ל בירושלים. כי יש לנו שני מכשירים בעבודה הציונית שלנו. יש אמנם רבים התמהים מדוע אין לאחד את שני הכינוסים האלה, יתכן שלהבא תיערך מסיבה אחת גדולה, ציונית, אשר יישמע בה גם קול־האדמה, וגם קול ההתישבות והמעשה אשר אנחנו עושים על האדמה, אבל כל זמן שעושים לחוד כינוס למען אדמת המולדת אין יום אחד הולם מאשר יום פטירתו של אוסישקין. לא מפני שאוסישקין היה האיש האחד בתנועה הציונית, אשר ידע, הבין ועשה למען אדמת המולדת, גם בשביל כבוד הגדולים שבגדולים לא נקפח זכות אלה, אשר יש להם יד במפעל גאולת הקרקע, כמו “הנדיב הידוע”, כמו יהושע חנקין החי אתנו לאורך ימים, כמו ארתור רופין, ובדברנו על הקהק”ל לא נשכח גם את הרמן שפירא. אוסישקין גם לא היה מצומצם רק במפעל הקרקע. זה יהיה קיפוח דמותו הציונית, הרב־צדדית, אם נראה את עבודתו ואת הישגיו של אוסישקין רק בגאולת האדמה. בעשרים השנים האחרונות הקדיש וייחד אוסישקין את עצמו למפעל הקרקע, אבל כבר קדמו לכך ארבעים שנה של עבודה ציונית, וכבר אז עמד אוסישקין בתנועה במלוא קומתו ההיסטורית.

אוסישקין היה מן הראשונים לא רק של הציונות, אלא של חיבת־ציון. אבל הוא היה לא רק מן הראשונים בזמן, הוא היה ראשוני בטבעו. הוא למד מרבים, אבל לא רק תלמיד היה. הוא הואר בזוהר של יוצרי התנועה אשר קדמו לו וגם שבאו אחריו, אבל אף פעם לא היה רק בבואה של אחרים. הוא היה ממניחי היסוד.

בהיותו ראשוני, היה גם היחיד בזמנו אשר ידע להעריך את אלה שבאו אחריו, ידע להעריך את הערכים החדשים, אשר הביאו איתם הבאים אחריו, ולא היה מראשוני התנועה אשר אשר העריך והוקיר את העבודה העברית, השמירה, ההגנה, החלוציות, כמו אושיסקין. הוא מיזג בתוכו גם את הציונות המעשית, גם את הציונות הפוליטית וגם את הציונות התרבותית. יותר מזה – הוא היה מהמעטים אשר איחד ומיזג את הרעיון ואת המעשה, שלא רבים ממניחי היסוד זכו לכך.

אבל יותר מכל המפעלים והכיבושים, יותר מכל הרעיונות והערכים שהוריש לנו, היה אוסישקין חשוב ויקר לנו במה ש ה י ה. הוא עשה עלינו תמיד רושם כאילו חצוב מסלע: ואם אני שואל את עצמי: מדוע יותר מאשר בכל דבר אחר אנו מזהים אותו עם מפעל הקרקע, הרי מפני שאוסישקין בתכונתו אמר לנו שהוא חקוק מאבן־השתיה של המפעל הציוני, וזה מפעל האדמה.

ומלים אחדות על מפעל האדמה. התנועה הציונית נטלה על עצמה שני יעודים, שניהם קשים כקריעת ים סוף ויפה אמר אתמול בקרית־ענבים ב. כצנלסון – אוטופיה, דברים אשר נראו לכל בר־דעת מעשי, לכל בעלי־נסיון, כדברים שאין להם שחר, כדברים נמנעים.

אוטופיה אחת – קיבוץ גלויות, קיבוץ גלויות של עם מפוזר לא בארצות אחדות, ולא איזה עשרות שנים, אלא עם המפוזר כמעט על פני כל כדור הארץ, ומאות ואלפים שנה, עם אשר נתן מאדמה, מעבודה, מחיים עצמאיים, עם אשר לא הורשה לחיות כמו כל עם נורמאלי, אלא ניתן לו מקום בקושי בתוך סדקי החיים של עמים זרים, עם אשר הוכרח להיות תמיד זקוק לשולחנות אחרים, אומה זו אשר כאילו חדלה להיות אומה, כאילו נשתתק בה חוש של אומה, רצון של אומה, דבקות של אומה – נטלה עליה הציונות לקבץ אותה, להחזיר אותה למולדת העתיקה, לעשותה שוב לאומה הסמוכה על שולחנה היא, לעם עומד ברשות עצמו, בלתי־תלוי באחרים. וגויים ויהודים אמרו: זה חלום שוא.

אולם הציונות נטלה על עצמה עוד יעוד אחד, הייתי אומר הרפתקא. גם יעוד זה בלתי אפשרי כמעט: יעוד להקים הריסות של ארץ דלה וחרבה ונשמה – לא נשמה על־ידי מלחמה אחת כאשר ישמו הרבה ארצות ע"י אש וחרב של היטלר. אלא ארץ אשר נשמה במשך מאות בשנים, ואשר עומדת בשממותה כמעט אלפיים שנה, ארץ אשר כבשוה כל מיני כובשים, וכל אחד רק הגדיל חורבנה. והציונות נטלה על עצמה את ההרפתקא לקום הריסות הארץ הזאת – ולבנותה על־ידי העם היהודי עתיק האדמה ועתיק־העבודה.

ומופלא דבר ההקבלה שבהיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ־ישראל לאחר ששניהם נפרדו. לא אעמוד כאן על גורל העם היהודי, על תולדות הגולה, כל אשר קרה לנו מימי חורבן טיטוס ואדריאנוס, מימי מסעי הצלב, ימי הבינים, ימי ההידמקים, כי השואה שבאה עכשיו עלינו אין משלה גם בתולדות עמנו המעונה, ואנחנו עוד עומדים בתוך האסון הגדול, ואין אנו יודעים אם כבר הגענו לשיאו. אולם נפלאת ההיסטוריה של הארץ לאחר שהעם היהודי נעקר מתוכה. ואילמלא היסטוריה זו, מי יודע אם יכלנו לשוב אליה. ואני רוצה עכשיו לעמוד על כך, כי שוללים מאתנו שוב את הזכות למולדת גם לאחר שהדבר הוכר במשפט העמים, אחרי מלחמת העולם הקודמת, לאחר שכל עמי התרבות באירופה ובאמריקה, מתוך האיניציאטיבה של אנגליה, הכירו בזכות מולדתו של העם היהודי, בקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ הזאת – עומדים עכשיו לשלול מאתנו זכות זו, ואומרים: אמנם נכון, ישבתם פעם בארץ זו, נוצרתם כאן, אולם התרחקתם והורחקתם, באו אחרים, כבשו את הארץ והתישבו בה והארץ ארצם.

אמנם רבים היו הכובשים, אך מותר לנו לשאול: אותם 1400 השנים שכמעט נעקר הישוב העברי מהארץ, מתקופת כיבוש הערבים, או מימי מסעי־הצלב, לאחר שכובשים רבים – רומה וביזאנץ, פרס וערב, נוסעי־הצלב והסלג’וקים, הממלוקים והתורכים כבשו את הארץ, ולאחר שיש כאן ישוב שהוא תובע לעצמו חזקה של 1300 שנה, ועל סמך חזקה זו רוצים לגזול מאתנו את הזכות האחת, ששמר עליה העם היהודי בכל מאות השנים האלה, מאז שהורחק מהארץ – מותר לנו לשאול: מה עוללו לארץ כל הכובשים האלה?

אפשר לתת את התשובה בשלוש מלים: שמו עדן למדבר.

אולי במקום כינוסים אלה היתה צריכה הקהק"ל לארגן, בשביל ילדים ובשביל מבוגרים, טיולים על פני הארץ מצלע החרמון עד אילת, ומחוף ים התיכון עד מדבר סוריה – לעבור את הארץ לארכה ולרחבה ולראות מה עוללה אלה לארץ, לאחר שכבשוה והחזיקו בה.

רבים מכם באו הנה מתל־אביב ומחיפה, ואתם עברתם בהרי ירושלים, אתם רואים ההרים עשויים דרגות־דרגות, והדרגות קרחות, שוממות, עקרות, אבל דרגות אלו אומרות – דרשנו. אלו אינן דרגות שהטבע עשה אותן, אלא העם היהודי אשר יישב את כל ההרים האלה, את הרי חברון וירושלים, שומרון והגליל, אשר זה היה הישוב היהודי הראשון במערב ארץ־ישראל, הוא לא הזניח אף גבעה אחת, אף הר אחד שומם או בלתי־מעובד, ובכדי להתגבר על פגעי הטבע דירג את ההרים למען שמור על האדמה, למען הקל עיבודה.

דרגות אלו נהרסו, נעזבו, נשארו רק עקבותיהם, והגשמים והרוחות סחפו את האדמה הברוכה, אשר היתה מקור פרנסה וברכה לישוב היהודי ההררי הגדול, ועכשיו אנו רואים את הרי ארץ־ישראל, שלפנים היו מכוסים יערים וכרמים, והם שוממים וקרחים, ועוד תמצאו על קרחת ההרים האלה גתים עתיקים ובתי־בד, ששם היוגבים והכורמים היהודים עבדו, והם עכשיו עזובים. הכובשים והמחזיקים הבלתי יהודים השמו הרים אלה, החריבו את יערותיהם, הפקירו אותם לפגעי הטבע, וההרים נחשפו, אדמתם נסחפה, ועכשיו הם עומדים ערירים וקודרים.

תסעו מפה לטבריה, לא בדרך החדשה, לא בכביש תל־אביב־חיפה, תסעו בכביש יריחו־בית־שאן, ותראו לפניכם בקעה. אחת הבקעות המופלאות בכדור הארץ, עשירת־מים, אשר פרנסה ישוב עצום, ואשר על בית־שאן אמרו אז חכמינו, שזה פתחו של גן־עדן. אתם רואים עכשיו את שפעת המים ההולכת לאיבוד, ומלבד אואזיסים קטנים תראו רק שממה בלבד.

מה עשו הכובשים והמחזיקים בארץ, התובעים לעצמם זכות בעלות עליה – ובעלות יחידה? הם השמו את הבקעה הפוריה ביותר של ארץ־ישראל.

תסעו מערבה, תסעו לאורך חוף הים, מאשקלון עד זכרון־יעקב וחיפה. רצועת החוף היתה לפנים האדמה המאוכלסת ביותר. כל החוף היה כמעט עיר אחת מפלשת ועד צידון, שם נוצרה תרבות־ים עברית צידונית גדולה, אשר הפכה את המשק העולמי, אשר נתנה לעולם את השיט, את כיבוש הים – את אלה עשה שבט עברי קדום, עמו של חירם בעל בריתו של שלמה המלך, שהגויים קוראים אותו פיניקיים, ואנחנו קוראים להם צידונים. עכשיו אתם רואים שחולות הנילוס, ששטף הים מביא אותם לחופי ארצנו, כיסו את מיטב האדמות האלה בסביבות עזה, אשקלון, יבנה, ראשון לציון, חדרה ועוד, ובמקום שאין ישוב יהודי החולות מתפשטים והולכים.

אדמת החוף המהוללה בפדיונה ובהסטוריה העשירה של האוכלוסיה, אשר עליה היה ישוב גדול, הפכה בחלקה הגדול למדבר של חול. ואם תעיזו ותסעו נגבה – כי לא תעמדו בבאר־שבע, כי למרות הפסוק המפורסם אין זה הגבול, ארצנו נמשכת עוד מאתים קילומטרים דרומה – תגיעו עד אילת. רק לפני שנים אחדות, כשהייתי שם בפעם השניה, מצאתי שם יהודי אמריקני חופר קדמוניות עושה עבודתו על־יד עציון־גבר, שבו היה לשלמה המלך צי, והוא גילה שם בית־חרושת להיתוך נחושת, מימי שלמה המלך, להיתוך הנחושת אשר הובאה מהמכרות בפונן בערבה. ועוד אלף ושש מאות שנה לאחר שלמה היה באילת הסמוכה ישוב יהודי.

ואם לא תסעו רק בדרך המלך, אלא תתורו גם לצדדים, תגלו בתוך ערבות החול בנגב ערים שלמות. אולי מי מכם היה בפומפיה, וראה את הפלא הגדול של עיר שלמה, עתיקה, חרבה, על רחובותיה ובתיה שהוצאה מתוך מכסת הלבה שהווזוב כיסה אותה, אולם בנגב אין הרי געש ולא פגע טבעי החריב את ישוביו הקדומים. הנגב נהרס לא בידי שמים אלא בידי אדם. ושרידי ההרס הן ערי הנגב.

בתנ“ך נזכרה העיר צפת, לא צפת זו אשר בגליל, זו אינה כל כך קדומה. בתנ”ך נזכרה צפת שבדרום – ועיר זו עדיין קיימת על רחובותיה ובתיה ובורותיה. מסביב לעיר אתה רואה עקבות כרמים ונטיעות. אבל אין שם עכשיו אף נפש חיה אחת, לא בתוך העיר ולא בסביבתה, ואתה עומד נפעם לפני מראה זה – עיר שלמה ריקה ושוממה, בורות ריקים, אין בהם מים, הבתים ריקים מאדם ומבהמה. ומסביב דממת מדבר. ואין זו העיר היחידה. יש גם עיר שניה – רחובות. לא רחובות זו שעל־יד ראשון־לציון, אלא רחובות זו של יצחק אבינו בחפשו מים בנחל גרר, לאחר שחפר באר אחת ומצא מים ורועי גרר התעשקו אתו ותבעו את הבאר לעצמם. וחפר באר שניה ומצא שוב מים ורועי גרר רבו גם עליה ונקרא שמה שטנה – כאילו זה קרה בימים אלה–ורק לאחר שחפר באר שלישית לא רבו עליה וקרא שמה רחובות |(בראשית כ"ו) – ושרידי העיר רחובות עוד טמונים בחולות הנגב. – וכן גם העיר חלוצה. ובכל השטח רחב־הידים – מבאר־שבע ועד אילת – אין אף ישוב אחד.

ומכאן לאילת יש מרחק יותר גדול מאשר מכאן למטולה, ורק עם יציאתך מחברון דרומה אתה רואה לפניך ארץ רחבה וגדולה – ריקה מאדם. זהו מה שהכובשים ובעלי־החזקה כביכול עוללו לארץ, זוהי הזכות אשר יש להם: השמו ארץ פורחת ומאוכלסת. ואותו דבר תראה כשתטפס בהרי הגליל: נטושים, גדושים טרשים ושיחי־בר – וכל אלה היו פעם עטורי כרמי־זית ועצי פרי ושוקקים ישובי יוגבים. והמראה המזעזע ביותר תראו כשתבואו לעמק החולה המבורך השופע מי־זהב – כייקרו המים בארץ מעפרות זהב – והנה הפכה ברכת המים הגדולה למארה בגלל העזובה של הכובשים, למארת ביצות וקדחת. ואדמת עידית שבעידית, הנותנת שנים ושלושה יבולים בשנה, היתה למקום תחלואים ומגפות, לארץ אוכלת יושביה.

וזו היא ההרפתקא הגדולה, אשר אולי לא ידענו כל קשייה, שנטלו על עצמם בשלושת הדורות האחרונים חלוצי ישראל – לחונן שממות הארץ ולהקים הריסותיה.

עברו כששים שנה מהתחלת מפעלנו ההתישבותי, עשינו מעט מן המעט. ארץ־ישראל המערבית היא כעשרים ושבעת מיליונים דונם, ואחרי ששים וחמש שנים אנחנו עומדים ברכוש קרקעי של רק מיליון וחצי דונם בקרוב, בערך 6% מאדמת ארץ־ישראל המערבית – לאחר שגם חלק זה של הארץ קוצץ בגבולות המלאכותיים שברפה בדרום וראש הנקורה בצפון. רכשנו אחרי ששים וחמש שנים רק כמיליון וחצי המיליון דונם. ואעפ"כ העבודה אשר עשינו לא תימדד רק בשטח ובכמות, אלא בטיבה ובערכה המהותי.

הוכחנו לעולם והוכחנו גם לעצמנו, ששממת הארץ הזאת אינה גזירה מן השמים שאין לקרוע אותה, ואין זה הכרח. שהרי הארץ יעמדו לעולם ועד בקרחתם ובעקרותם. שהחולות אשר בגלל הזנחת כובשי הארץ שטפו את מיטב אדמת החוף, רק יד העזובה היתה בהן, ויש לאל עבודה נאמנה וחרוצה לשים גבולות ל “פלישה” אויבת זו וגם להפרות שוב החולות. ושגם מארת־הביצות אינה אלא כשלון ופשע אנושי, כשלון כובשים ומחזיקים שהשמו את הארץ ולא גזירת־הטבע שאין לעמוד בה. ומיסדי פתח־תקוה וחדרה הוכיחו. הם הבריאו והפריחו אדמת הביצות ושלמו אמנם מחיר יקר, ביחוד אנשי חדרה – לא בפרנקים, לא בנפוליונים, לא בפונטים, אלא בחייהם, בחיי נשיהם ובחיי ילדיהם – אך קרעו את הגזרה של הביצות, ובעקבותיהם הולכים עכשי חלוצי החולה. יכולנו גם לסלעים ולטרשים. ברוזה במוצא ואנשי הקבוצות בקרית־ענבים וחניתא הוכיחו, שגם הררי הסלעים מתוך אהבה ועבודה מסורה אפשר להפרותם שוב ולכסותם בעצי־סרק ובעצי פרי ולחיות בצלם.

ורק לפני שבוע עברנו בהרים סביב ירושלים עם בא־כח של מעצמה גדולה אחת, והוא ראה תחילה את הגבנונים הקודרים, הקרחים, העקרים, והוא קבל חיזוק למה ששמע ממי־שהוא לפני זה, שזוהי ארץ שוממה, ואין בה מקום לישוב נוסף. אבל פתאום נכנס בתוך הרים האלה לנקודה יהודית אחת, שהוקמה לפני עשרים שנה על־ידי חלוצי ישראל, והוא ראה שעל אותו ההר ועל אותו הסלע מלבלבים עצי סרק ועצי פרי, ובתוכם שוקק ישוב עובד ורענן. ולא היתה נחוצה שום הסברה יתרה בשביל להוכיח שמה שקרה להר זה, כאשר נתמזגה אליו אהבה. עבודה וחריצות מתמדת – יתכן שיקרה להרים רבים מסביב, מקרוב ומרחוק, אם יבואו אליהם אנשים מסוגלים לאותה האהבה והעבודה והחריצות המתמדת.

גוללנו את דיבת הארץ – דיבת השממה והעזובה. בכמות לא עשינו גדולות. עדיין עומדים אנחנו בושים ונכלמים, נוכח המעט מזעיר אשר רכשנו לאחר כל כך הרבה שנים. עם של 17 מליונים, ועם שלא היה כל כך דל – מה עשה לגאולת אדמת מולדתו? היה זמן, שיהדות גרמניה בלבד היתה יכולה לגאול כל אדמת ארץ־ישראל בחלק קטן מהונה. אפילו יהדות פולין העניה היתה יכולה לעשות זאת. ואחרי יותר מששים שנה אנו עומדים עדיין רק במעט האדמה אשר רכשנו. אולם המעשה אשר עשינו גדול הוא, כי גוללנו את חרפת השממה, הוכחנו את יכולתה וכוחה הגנוזים של הארץ, גלינו שלא חוקי הטבע וגזרת השמים אלא העזובה וההזנחה של כובשים זרים ובנים חורגים השמו ארץ ברוכה ויקרה זו. ומעין מה שקרה לעם היהודי אשר גם בגלותו, בנכר, בתפוצה, בהיותו מושפל עד דכא, נתון למשיסה ומביזה, נרדף ונענה, נשתמרו בתוכו לאחר מאות השנים האלה כוחות־יצירה גנוזים ומעינות חבויים של ישע, גבורה וגאון אשר זנקו מתוכו לעת מצוא – קרה גם למולדת העם היהודי: לאחר מאות של חורבנות, מלחמות, הריסות ודלדולים, שמרה בתוך תוכה, בחביון הריה ועמקיה, ערבותיה וגיאיותיה, – מקורות וכוחות צמיחה ופריה, תנובה ויבול. וכשנתבעה מחדש על־ידי בניה־בוניה מתוך אהבה ועבודה נאמנה – נענתה.

זאת אשר הוכחנו. והוכחנו זאת לא בנקודה אחת ולא בחבל אחד. הוכחנו זאת בהר ובעמק, בשפלה ובערבה, בים ובקדם, בצפון ובדרום וכשהוכחנו כל אלה – והובררה לא רק זכותנו אלא גם יכולתנו – קמו עלינו צוררים והטילו דופי במלאכתנו. הטילו בנו עלילת הנישול. זהו אמצעי בדוק ביד שונאי ישראל. וכך היו עושים מאז ומעולם. מה לא העלילו עלינו? תורתנו ציוותה על “לא תרצח”, יותר מכל עם אנו סולדים בשפיכת דמים – כלום לא בדו נגדנו עלילת הדם? ולא רק במשפט בייליס ולא רק בימי הבינים, עוד בתקופה העתיקה היו סופרים יוניים אליליים מאשימים את היהודים, שהם בכל שנה תופסים יוני אחד, מביאים אותו למקדשם, מפטמים אותו שנה שלמה – ולבסוף זובחים אותו לפי מנהגי דתם ואוכלים את קרביו… לצוררינו כאן אין צורך בעלילת־דת. יש ענין להשמיץ לא כל כך את היהודים אלא את עבודתם ומפעלם. כי אנחנו שבנו לארצנו והשקענו כוחנו במפעל שבא לתקן את המעוות, שכובשי הארץ הזרים אחרי החורבן עשו פה בזה אחר זה: דלדלו את אדמתה, עקרו והשמידו יערותיה, הזניחו מקורות השקאתה, פרקו את עדי הריה ועמקיה, הפכו עדנה למדבר. לאחר הרבה מאות שנים חזרנו הנה, כשאין בידינו כוח שלון ואין לנו נסיון של עבודה וכמעט בלי אמצעים – ורק בכוח החזון והעמל והמסירות גלינו את הכחות הפוריים הגנוזים באדמת המולדת ובכל מקום אשר התישבנו בו הפכנו מדבר לעדן. ואז באו הצוררים והטילו בנו עלילת הנישול. אמרו: אתם מנשלים את הערבים היושבים בארץ זו.

ורבות סבלנו בגלל עלילת־נישול זו. אולם יש כוח לאמת, גם כשהאמת עומדת מאחורי עם קטן חסר־ישע, והעלילה נתבדתה על־ידי שופטים ומומחים, לא שופטינו ולא מומחינו, אלה אינם נאמנים, כמובן, אלא על־ידי שופטים ומומחים של העם השליט התקיף. הם חקרו ובדקו את טענות הנישול, ומצאו שאין להן שחר, והם מצאו מה שבעצם כל תייר יכול בנקל לראות כשהוא עובר בארץ לארכה ולרחבה, והוא רואה את השממה והעזובה והדלדול מסביב – ובתוכן פורחות הנקודות הירוקות המעטות אשר הקימו היהודים. ולאחר שהוזמה העלילה ניתכה עלינו לפתע פתאום גזירה שחורה, ולא גזרה אחת אלא שתים: גזירה ראשונה מיום 17 במאי 1939, גזירה של נעילת שערי המולדת בפני העם היהודי, וגזירה שניה מיום 28 בפברואר 1940, כבר בתוך מלחמה זו – גזירת הקרקע, אולי מרה וקשה מהזירה הראשונה. הגזירה הראשונה, גזירת העליה, גזרה רק על יהודי הגולה, ואילו גזירת הקרקע חלה גם על יהודי הגולה וגם על יהודי ארץ־ישראל. על פי גזירה זו לא רק חדלנו להיות אזרחי הבית הלאומי, לא רק חדלנו להיות הגרעין הראשון של האומה העברית המחדשת את מולדתה ושבה אליה: חדלנו להיות אפילו אזרחים שוויי זכויות בארץ פלשתינא.

בכל האימפריה הבריטית אין הפליה נגד יהודים, יותר מזה, אפילו בארצות הערביות, בעלות בריתה של אנגליה, בעיראק ובמצרים – על הנייר בכל אופן, אין בהן הפליה נגד היהודים, עושים אמנם פרעות בבגדד, אבל שלא לפי החוק, כי החוק אינו מפלה. וזו היתה הארץ הראשונה, העומדת תחת שלטון בריטי, שנפגע בה השוויון האזרחי של היהודים, וזו היתה הדוגמא הניתנת ע"י אומה אדירה לעמי ערב, כיצד לנהוג ביהודים. לפי הגזירה החדשה אין שום יהודי אפילו יהודי אזרח ארצישראלי, רשאי לרכוש אדמה או בית או עץ – אפילו לא בשכירות, – מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף הים התופס לא יותר מחמשה אחוזים של אדמת ארץ־ישראל המערבית.

ולכבודה של אנגליה יש לציין, שקמה סערה בפרלמנט הבריטי. ויש לעמוד על סערה זו. היא מאלפת מכמה וכמה בחינות. הן גם בתוכנו היו וישנם אנשים האומרים, שבעת המלחמה חייבים לעבור בשתיקה על כל העלבונות והפגיעות מצד הממשלה, למען לא יבולע למאמץ המלחמה, דיבור זה עלול לעשות רושם, כאילו בתוכנו יש ויכוח על מאמץ המלחמה, ויש חסידים יותר נלהבים ופחות נלהבים. רושם זה אינו אלא סילוף האמת. אלה שאינם סבורים, שיש לעבור בשתיקה על פגיעות. גייסו אלפי מתנדבים, הציעו לאנגליה מלוא עזרת היהודים בחומר וברוח, באנשים ובמשק, והעמידו את הדאגה לצרכי מלחמה בראש פעולתם הציונית, אלא שמתוך נאמנות עמוקה לרוח המלחמה ומטרותיה, מתוך נאמנות למעמד־כבוד יהודי במאמץ המלחמה, הם משוכנעים שאין להרכין ראש לעוול ופגיעה גם בשעת המלחמה.

והנה קרה משהו באנגליה. מיד עם הכרזת המלחמה נתאחד העם האנגלי, חדל ריב המפלגות, ולאו דווקא מפני שכולם נכנסו לממשלה. האופוזיציה נשארה בחוץ. נשארה הממשלה הקודמת. אלא שכל המפלגות תמכו במאמץ המלחמה של הממשלה. אולם כשנתפרסמה גזירת הקרקע בארץ ישראל, דרשו שתי המפלגות הגדולות – מפלגת הפועלים ומפלגת הליברלים – פיטורי ממשלת צ’מברליין־מקדונלד. שתי מפלגות אלו, וביחוד מפלגת העבודה, אינן מפלגות תעמולה בלבד. מפלגת העבודה היא מפלגה ממלכתית, אשר אלולי מחר או מחרתיים תיקרא לשלטון ביחידות. היא בכל אופן נושאתת את נפשה לקראת זה, היא רואה עצמה אחראית לא רק כלפי חבריה, לא רק כלפי הפועלים, אלא כלפי כל האומה האנגלית, כלפי הדומיניונים, כלפי האימפריה – אחראית לגורל המלחמה, לגורל השלום, לגורל העולם. ומה זאת ארץ־ישראל הקטנה והנידחה באימפריה הבריטית הגדולה, ומה היא גזירת הקרקע בארץ קטנה זו בשעת התגוששות־איתנים זו שבין בריטניה ובין גרמניה? ומפלגה זו הציעה אי־אמון לממשלה, והיתה מוכנה להביא לידי משבר פוליטי חמור באנגליה בגלל חוק הקרקעות.

מסופקני, אם רבים במפלגת העבודה – אם כי יש ביניהם ידידים לא מעטים מבינים כראוי מה זאת מולדת בשבילנו, ומה זאת קרקע בשביל העם היהודי המחוסר מולדת וקרקע, מסופקני, אם כולם מעריכים ומבינים זאת, אבל הם הבינו דבר פשוט: חוק זה יש בו משום הפליה גזעית ומשום הפרת אמונים, ומלחמה זו בעולם יש לה גם משמעות מוסרית ולא רק פוליטית בלבד. זו אינה רק מלחמה בין שתי מעצמות, אלא זוהי מלחמה בין שתי שיטות חיים, בין שתי תפיסות עולם. כך בכל אופן האמינו מיליונים מבני העם האנגלי הלוחם (בזמן ההוא לא נצטרפו עוד למלחמה לא רוסיה ולא אמריקה). ואנשי מפלת העבודה והליבראלים האמינו, שאנגליה נלחמת לא רק נגד מעצמה מתנגדת, אלא נגד משטר רשע ועריצות השולל כל הערכים המוסריים והפוליטיים שעליהם הושתתו חייהם וחזון עתידם, ובחוק הקרקע ראו פגיעה קשה בערכים אלה.

תוך כדי סערת המלחמה נתקיים בפרלמנט האנגלי, בששה למרס 1940, ויכוח סוער על הלכות קרקע והתישבות בארץ ישראל, ויכוח על חקלאות יהודית וערבית, על המפעל הציוני ועל יכולת הקליטה הקולוניזציונית של הארץ, על אדמות שוממות ורכישות קרקעיות יהודיות. ואד יצא מחבר הספר הלבן והסביר לעם האנגלי, שיש הכרח כלכלי בחוק זה המחלק, כידוע לכם, את הארץ לשלושה אזורים: אזור חפשי – התופס בסך הכל 5% ש מערב ארץ־ישראל (1,340,000) דונם), אזור אסור בהחלט ליהודים, התופס 63.4% של כל השטח (17,132,000), ואיזור שלישי של 31.6% (8,533,000 דונם), שבו אפשר לרכוש קרקע רק ברשיון מיוחד של הוד מעלתו הנציב העליון. ומהו ההכרח שבחוק? צפיפות־אוכלוסין מרובה מחוץ לשטח החפשי וסכנת חוסר עבודה הצפויה לערבים באיזורים אלה מתוך קניות קרקע על ידי יהודים.

כשקראתי דברים אלא שחור על גבי לבן, לא יכולתי להאמין למראה עיני. אם יש בארץ צפיפות אוכלוסין יחסית – הרי זו באיזור החפשי. על אדמת עמק החוף. השטח האסור ישובו דלול, ובחלקו הגדול הוא ריק מישוב לגמרי. כי לא רק כל הרי הארץ ורוב עמקיה הוטל עליהם איסור, אלא גם על הנגב כולו. ועל אדמה זו מספרים לפרלמנט האנגלי שיש בה צפיפות יתרה של אוכלוסין.

האמנם מאוכלס כל השטח הזה – וגם בצפיפות! – ואנחנו לא ידענו?

סידרנו אז “אכספדיציה” קטנה של ארבע מכוניות. יצאנו מירושלים דרך חברון ובאר שבע, ומשם סרנו מזרחית־דרומית, ירדנו דרך מעלה העקרבים, עברנו את כל הערבה עד אילת, וחזרנו משם לדרום ים־המלח, ובמשך שלשה ימים סיירנו את הסביבה – עברנו על פני 14,000,000 דונמים (למעלה מהחצי של ארץ ישראל המערבית), ולא מצאנו בכל האזור הזה אף ישוב אחד, אף כפר אחד, – רק פה ושם בידוי נודד במרחבים ריקים ופנויים. וכל האדמות האלו נאסרו עלינו באשר ישובן צפוף וצפוי לו חוסר עבודה!

והחוק קם – כי בימים ההם עוד היה רוב לממשלת צ’מברליין. והחוק שריר וקיים – החוק האכזרי והשטני ביותר בספר הלבן.

זהו חוק הגוזל מאתנו זכות מולדת וזכות אדמה וזכות שוויון אזרחי. יתר על כך: החוק פוגע לא רק בנו, בעם היהודי. הוא פוגע קשה בארץ. הוא גוזר שממה על אדמה החרבה, הוא ממשיך את פעולת ההרס והדלדול שעשו בארץ הזאת הכובשים הזרים – אולם עכשיו נעשית הפעולה לא באש וחרב, אלא בכוח החוק, הוא גוזר על התמדת השממה.

היעוד הכפול שנטלנו על עצמנו – יעוד התקומה של העם והארץ – מצווה עלינו לעמוד נגד הגזירה הזאת. במה נעמוד? בשלושת אלה: במדע, בעבודה, בגבורה!

במדע,– היתה לנו חכמת ישראל בגולה. וככל חיינו בגולה היתה חכמתנו נתוקה מהשורש, קרועה מהמקור, וטיפלה רק בבבואת־הדברים ולא ביסודם. חיטטנו בספרים – ספרים חשובים, גדולים ויקרים – כתבנו עליהם פירושים, ופירושי פירושים, וחקרנו את הפירושים והוספנו עליהם. גם חכמת ישראל זו מילאה שליחות – לקים מה שיכולנו לקיים בנכר, בגולה, אבל לא היתה זו תרבות־מקור אלא תרבות־בבואה בלבד.

אנו זקוקים עכשיו לחכמת ישראל חדשה. לא חיטוטים בספרים, אלא חיטוטים באדמת המולדת, בסלעיה, הריה, מעיניה, נחליה ונהרותיה. אנו זקוקים לחקירות פיסיקליות וחימיות, גיאולוגיות ומיטיאורולוגיות, אשר יגלו את צפונות המולדת, עשרה הפנימי הגנוז במעמקיה, אשר יבדקו אויר ארצה וגשמי ברכתה, זרם מימיה ופריון אדמתה, אשר יחשפו סגולותיה ופגימותיה, יכלתה ומומיה, ויציינו דרכי הבראתה והפראתה. אנו זקוקים למהנדסים וחוקרי־הטבע אשר יתכנו, בעזרת הנסיון של התישבותנו עד עכשיו ובעזרת הנסיון של ארצות אחרות, הקמת ההריסות והפראת השממה, בקנה מידה ארצי־ממלכתי, למען נעשה בכל האדמה הפנויה והערירית את אשר עשינו בששת האחוזים אשר כבשנו עד עכשיו, מה שעשו חלוצינו הראשונים במוצא, חדרה וראשון לציון – ומה שעושים צעירי חלוצינו בחוליתה, חניתא ועסלוג‘. יגלה חכמי ישראל – חכמי אדמה גשם וצמח – לחכמי אומות העולם את האמת החדשה מארץ־ישראל: אמת של ארץ נשמה המצפה לגאולה, לגאולת עבודה ובנין. על אמת גדולה זו הספונה בחביון המולדת מעידים שלשה דורות של חלוצים, ממיסדי פתח־תקווה ועד מתישבי עסלוג’. אלה הם עדי אמת, לא עדי שיטנה נפסדם, פושעים, בזויי אדם, אשר עליהם אפשר להגיד: אמור לי מי הם העדים ואומר לך מי הקטיגור – אלא עדי־יצירה הם, שלא בפיהם אלא בעבודתם הם מגידים את דברם. ועדותם החיה והנאמנה זורחת מן השדות והגנים, הכרמים והפרדסים – פרי עמל־כפיהם.

הדבר השני: עבודה. מעטה היא העבודה אשר עשינו עד עכשיו בארץ. וזהו חטאנו האמיתי. ואל נתנצל בהפרעה שאחרים הפריעו. לנו היא העבודה הזאת, ושומה עלינו להגבירה בלי הרף ועל אף כל המכשולים. עלינו להיענות לשני הקולות הקוראים אלינו –קול העם המעונה וקול האדמה הנשמה.

ונדרשת מאתנו גם – גבורה. אין כל בטחון שאמתנו וצדקנו, עבודתנו ויצירתנו יעמדו לנו כשהם לבדם. ועלינו גם לעמוד בשער ולהתגונן – מגן על חיינו, כבודנו, עליתנו והתישבותנו, מגן על זכותנו למולדת ולעצמאות.

מהחלטות כינוס “קול־האדמה”

הכינוס מעלה את דרכו של מנחם אוסישקין, איש הקרקע, שעורר ללא ליאות בעם היהודי את החרדה לגורל אדמת המולדת ואל הנכונות למעשה הגואל.

הכינוס מציין לטובה את הישגי הקרן הקימת בשנה הרביעית למלחמה. בתנאים החמורים של גזרות הקרקע השולטות היום בארץ נגאלו רבבות דונמים והורחבו גבולותיה של ההתישבות העברית.

הכינוס מעלה על נס את מאמצי אלפי העסקנים והתורמים של הקרן הקימת בארצות החפשיות של הגולה ובארץ־ישראל, שהעלו את הכנסותיה בשנה החולפת על למיליון ומאת אלף לירות.

בבוא השלום תעמוד ארץ־ישראל בפני התפקיד העצות של קליטת פליטי ישראל והתאמתם לחיי בנין ויצירה במולדת. אנו נתבעים להכין שטחי קרקע להתישבות בכפר ובעיר. החייל העברי, שידע לאחוז בנשק במערכה נגד הצורר, ידע בבוא השעה לפלח במחרשתו את שטחי אדמת המולדת המחכים לגואלם.

הכינוס מכריז, כי חובה על התנועה הציונית בתפוצותיה להכפיל את מאמציה למען גאולת הארץ ולהעמיד לרשות הקרן הקימת בשנה הבאה סכום של שני מיליון לירות למען הגשמת תכניותיה.

הכינוס קורא לקהילות ישראל בכל ארצות העולם להתלכד מסביב למפעל גאולת הארץ ולהקדיש לו את מיטב כחותיהם למעל הבטחת עתידה המדיני ועצמאותה הכלכלית של ארץ־ישאל, למעל חיזוק כחו של העם היושב על אדמתו.

ירושלים, הר־הצופים, י“ב תשרי תש”ד

אל הישוב העברי בארץ!

כינוס “קול האדמה”, שנתכנס שנית על הר־הצופים בירושלים ביום השנה לפטירת מנחם אוסישקין ז“ל. פונה בקריאתו לישוב העברי בארץ: התעוררו לתנופה רבת־כח ורבת־הירף למען גאולת אדמתנו! הקריאה “קרקע לפליטת ישראל”, שהושמעה בכינוסנו אשתקד, מצאה הד נאמן בישוב. מכסת הגאולה של הישוב בסך 125 אלף לירות נתמלאה למעלה מן המשוער: ל־170 אלף לא”י עלו הכנסות הקרן הקימת בארץ־ישראל בשנת תש"ג, שתצוין כשנת הישגים גדולים בעבודתנו. אולם גם סכומים אלה אינם מספיקים ואינם ממצים את יכלתו וחובתו של הישוב, ובודאי לא את צרכי המפעל ואפשרויותיו. השואה הגדולה שבאה על עמנו, אשר לא היתה כמוה מיום גלותנו מעל אדמתנו, גוזרת עלינו מאמץ לאומי עליון למען תת ניר בארצנו לשארית הפליטה של עם ישראל.

אנו נתבעים לכוננות לקראת הימים הגדולים הממשמשים ובאים, בהם נקבל פני אחים, אודים מוצלים מאש הכליון. נכין שטחי קרקע נרחבים למען פליטי הגולה לקליטת הילדים שנצליח להעלותם לארצנו בשעת המלחמה ולקליטת העליה הגדולה שתזרום לארץ לאחר המלחמה. ניצור בסיס קרקעי להתישבות אלפי החיילים המשוחררים, שישובו אלינו עם שלום הנצחון, וכן למפעלי שיכון בישובינו העירוניים. נרכז ונשלים את גושי ההתישבות הקיימים ונחדיר את ההתישבות העברית לאיזורים מרוחים – נרחיב את גבולות ארץ־ישראל העברית!

מאתים אלף לירה – זאת מכסת הגאולה של הישוב בשנת תש"ד. יתאזר־נא הישוב למילוי חובתו זו למעל גאולת הקרקע. כל אזרח בארץ נתבע להכפיל את השתתפותו במעשה הגדול הזה.

כיסופי החרות, אשר הודלקו בלבות המונינו תוך ים־הלהבות של חורבן הגולה, ימצאו את ביטוים במעשים של ממש, ביצירת עמדות־כיבוש חדשות במערכת העם הנלחם על תקומתו ועתידו.

ירושלים, הר־הצופים, י“ב תשרי תש”ד

[ללא תאריך, נמצא בשנת 1963]

ברשימות המופיעות השנה לבחירות להסתדרות ולכנסת נעלמה המפלגה שהיתה הזמן האחרון הגדולה והמדריכה, גם בהסתדרות וגם במדינה, – מפלגת פועלי א“י. ובמקומה מופיעה רשימה הקוראת לעצמה בשם “מערך לאחדות פועלי א”י”, המורכבת מחלק של מחלק של מפא“י והסיעה הקטנה של אחה”ע, שנתפלגה לפני 23 שנה ממפא"י בשם סיעה ב'.

יש להודות שמנהיגי אחה“ע הם בחורים פקחים– נוסף על היותם חלוצים נאמנים, וכשהרגישו בזמן האחרון, שזכות קיומם הנפרד איבד כל בסיס ותוכן רעיוני משלו, הצליחו במו”מ עם לוי אשכול, להקים “מערך” בתוספת המליצה “לאחדות פועלי א”י“, כששני הגופים של “המערך” אינם מאוחדים כלל וכלל, אלא מהווים קואליציה בהסתדרות ובכנסת עוד לפני הבחירות, שיש בכך בלי–ספק חיוב, אבל קואליציה משונה, שעד עכשיו לא היתה כמוה, וה”מקוריות" היא – שבקואליציה זו הרוב קיבל על עצמו הכרעת המיעוט.

בבחירות להסתדרות יקים “המערך” רשימה אחד על–יסוד מצע משותף, אבל המיעוט הבטיח לעצמו הזכות להוות אחרי הבחירות – סיעה נפרדת, אם הרוב אינו מקבל דעתו. וכמובן, באספות הבחירות לא מספרים לשומע על עובדה תמוהה זו, אבל זהו ההסכם של אדריכלי “המערך”.

ואשר לכנסת. יש רשימה אחת וסיעה אחת. זהו תיקון חשוב וחיובי להקמת קואליציה, לא לאחר הבחירות, אלא לפניה, שלא יצטרכו להשמיץ אחד את השני לפני הצטרפם לקואליציה, כפי שעושה זאת מפ"מ עכשיו.

אולם בסידור קואליציוני זה הנקרא “מערך” יש אותו הפגם: – החלק של מפא“י שנכנס ל”מערך" קיבל התכתיב של המיעוט, ולמרות העמדה המוצהרת של מפא“י זה כשתים–עשרה שנה, שהיא מחייבת שינוי משטר הבחירות, ודבר זה נמצא גם במצע לכנסת החמשית, – פתאום קיבלו התביעה של אנשי אחה”ע לאסור כל שינוי בשיטת הבחירות, אם כי בקווי היסוד של הקואליציה בכנסת החמשית לפני פרישה קודמו של לוי אשכול, ואחרי היות אשכול לראש–ממשלה, – יש סעיף מפורש, הנותן רשות לכל סיעה בקואליציה – חופש הצבעה בשאלת שינוי משטר הבחירות. חופש זה נשלל רק מאלה שנשארו עדיין במפא"י.

השתלטות המיעוט (8 צירים בכנסת) על הרוב (46 צירים בכנסת) במה שנקרא “מערך”, היתה אחת הסיבות שהטילה על חלק מחברי מפא“י חובה להופיע ברשימתם העצמאית להסתדרות ולכנסת. אבל לא הסיבה היחידה ולא העיקרית. סיבה אחרת היתה – גילויי הידרדרות מוסרית בצמרת מפא”י, – מאז פרש קודמו של לוי אשכול מראשות הממשלה וממשרד הביטחון. במפא"י החל להשתרר פחד. פחד ראש–הממשלה החדש מגילויי הצדק והאמת בעוות-הדין של וועדת–השרים שהכריחה את ראש-הממשלה הקודם להתפטר, כאשר לא יכול לשאת באחריות העוול שעשו שבעה חבריו ובראשם אשכול, שסרבו למלא דרישה צודקת (המגיעה לכל אזרח בישראל) של הנאשם על–ידי חברו – כי “הענין” (ריב בין קצין בכיר ובין לבון) יימסר לבירור של שופטים. והוסיפו חטא על פשע שבניגוד ליסוד הקונסטיטוציוני בכל מדינה דימוקרטית, שהרשות המבצעת – הממשלה – אינה מוסמכת לשפוט בריב בין שני אנשים – לקחת על עצמה ועדת-השבעה להיות שופטת, ולא פעלה אפילו על–פי נוהל מקובל ומחוייב לפי צדק אלמנטרי, והוציאה פסק-דין מוגמר וסופי, כביכול, שעליו אמר היועץ–המשפטי בממשלת לוי אשכול, שוועדת השרים (“וועדת השבעה”) “ניהלה את עבודתה מבלי שים לב לסייגים כל שהם המתחייבים על-פי כללי הצדק הטבעי”, וכי “הקביעות העובדתיות של ועדת–השבעה לא היו עומדות במבחן, אילו הן היו מועברות תחת שבט ביקורתו של בית-משפט בישראל”.

וכשבמרכז המפלגה נתחזקה התביעה למסור הבירור למוסד משפטי, למען תיקון המעוות ולמען הוציא כל הענין מדיון צבורי ועתונאי, – הודיע אשכול במעמד מאות חברי המרכז, כי “על–דעת המקום ועל–דעת הכנסת הוקמה ועדת–שרים במקום ועדת חקירה משפטית”, ומתומכיו העוורים של אשכול לא קם אף אחד לשאול – מתי החליטה הכנסת להקים ועדת-שבעה במקום ועדת-חקירה, וכשנמצא חבר ששאל בתמיהה: – “הכנסת החליטה על הקמת ועדת השבעה”? – ענה אשכול: כן. ושום איש מתומכי אשכול, ובתוכם יו"ר הכנסת, שבלי–ספק ידע שאף פעם לא החליטה הכנסת להקים ועדת שרים במקום ועדת חקירה, – לא ערער על הבעיה תמוהה זו של צבור על-ידי ראש-ממשלה, וכשקם שוב אותו חבר ושאל שאלה: “מתי החליטה הכנסת על ועדת השבעה”? – נתבלבל אשכול וענה: “כנסת זוטא”. אבל שוב היתה זו הטעיה, לא רק מפני שאין כנסת זוטא, אלא אפילו ועדת חוץ ובטחון, שלה התכוון אשכול, מעולם לא החליטה, ואין לה כל סמכות להחליט, להקים ועדת שרים במקום ועדת חקירה בריב בין שני אנשים.

ונימוקו העיקרי של אשכול נגד מסירת הבירור למוסד משפטי – שהיה בלי-ספק מוציא משפט צודק ומפסיק כל הוויכוחים בצבור ובעתונות בענין זה, היה מחד, – כפי שהודיע זאת במרכז המפלגה ביום XXX¹ מ“פתיחת תיבת פנדורה”: ומאז משטר הפחד והרמיה, הולך ומתבצר ברוב של חברי מפא"י, וחברים שלא נתפסו לפחד – נאלצו להקים רשימה עצמאית לבחירות להסתדרות ולכנסת – בשם רשימת פועלי ישראל ובלתי–מפלגתיים (רפ"י).

באספות המערך שואלים את רפ“י – מהי האידיאולוגיה שלה. אין חברי רפ”י צריכים לזהות עצמם – כי הם ידועים לכל העם זה עשרות שנים, מלפני הקמת המדינה ולאחריה. הם (ולא רק הם) קבעו דרכה של מפא“י בכל חמש הבחירות לכנסת, הם יזמו כל מפעלי מפא”י בהקמת המדינה, בהפיכת “ההגנה” לצה“ל – כצבא אחיד המשמש זרוע ביצוע של הממשלה ומשען–עוז לבטחון המדינה; הם ארגנו קיבוץ-גלויות שהעלה ארצה גלויות תימן, עיראק, בולגריה, צפון–אפריקה ועוד. בניגוד לאלה שדרשו עליה מוגבלת ונבחרת; הם הפכו ירושלם לעיר הבירה בניגוד להססנים; הם ביצעו ראשית הפרחת השממה ופיזור האוכלוסין; הם יזמו התיישבות אזורית בחבל לכיש, ששימשה כוון חדש להתיישבות במדינה, בניגוד לדוגלים בדוגמא קפואה ושמרנית; הם הקימו חינוך ממלכתי אחיד; הם נלחמו על שילומין מגרמניה מתוך מאבק קשה עם מפ”מ, אחה“ע וחרות; הם רכשו את צרפת כידידה נאמנה לישראל ולצה”ל, לא רק במלים, אלא במעשים; הם שינו יחסה העוין של בריטניה ליחסים אוהדים וידידותיים גם בממשלת–הפועלים וגם בממשלת השמרנים; הם הכשירו הקרקע ליחסים דיפלומטיים תקינים עם גרמניה, בניגוד למפ“מ, אחה”ע, חירות וכמה חברים במפא“י; הם ציידו את צה”ל בנשק המעולה ביותר שיש לו עד היום והם שמרו בנאמנות על הערכים החלוציים וערכי–התמורה בטרם נסתמנה – ההסתאבות המוסרית בממשלת אשכול. ואם כי חברים אלה מושמצים עכשיו על-ידי צמרת מפא"י ועושי-דברה – גדולה אמונתם בעם היהודי, בתנועת הפועלים ובכוח האמת שתתגלה ותטהר האווירה לתחזק המדינה.

רפ"י תילחם נגד הנסיון שנעשה השנה על-ידי שר-הבטחון להפוך מוסדות בטחון למכשירי תעמולה של המערך, ואני מציין בסיפוק שנמצאו ראשי מוסדות בטחון, שלא נבהלו מהופעת שר-הבטחון עצמו באספה זו ולא נתפסו לשידולו כי שלמות המפלגה קודמת לכל.

רפ“י נאמנה לדרך התמורה המתמדת והממלכתית שהיתה עד הזמן האחרון דרכה של מפא”י, ונעזבה על-ידי “המערך” לטובת הדרך הכיתית של אחה“ע, ורפ”י תמשיך בדרכה לביצוע התמורות ההיסטוריות שעשתה עד כה מתוך גישה ממלכתית, מתוך העזה חלוצית ומתוך נאמנות לתנועת פועלים השואפת להיות לעם.

בהסתדרות דוגלת רפ“י בשינויים המתחייבים מגידול כמותה של ההסתדרות וערעור אמון הפועלים במנגנון המיושן והבלתי נבחר. הסיסמא שבה הוקמה הסתדרות העובדים לפני 45 שנים – מדריכה גם עכשיו את רפ”י: “ינתן דבר הפועלים בידי הפועלים עצמם”, ולכן מציעה רפ"י הקמת ארגונים מקצועיים אבטונומיים שמסדרים בחירות אחת לשנתיים; בחירות לועידת ההסתדרות אחת לשלוש שנים, לא יחד עם בחירות לכנסת, מבלי רשות לדחות הבחירות מטעמי מפלגה זו או אחרת, הקמת מבקר ההסתדרות שיש לו אמון של ציבור הפועלים כולו לפקח על הטוהר המוסרי של המנגנון ושמירת חוקי ההסתדרות וצרכי כלל הפועלים, וגילויי כל הנגעים והסטיות הפוגעים בשמה הטוב של ההסתדרות, ומניעת כל אמצעי לחץ ואיומים הנקוטים בידי מנגנונים תקיפים לעשות לאל חופש הבחירה וחירות המחשבה של חברי ההסתדרות.

על עניני הכנסת והמדינה – נדון לאחר הבחירות להסתדרות.

מועצת העם

ישיבת הפתיחה

יום ג‘, כה’ ניסן תש"ח, 4.5.48

ד. בן גוריון: רבותי,

בשם מנהלת העם (אני) מקדם בברכה (את) חברי מועצת – העם, אשר הישוב והתנועה הציונית הטילו עליה לטכס עצה איך להדוף את התקפות אויבינו נגד הישוב, נגד תקומת עם ישראל במולדתו, ואיך לארגן ולעצב את עצמאותנו הלאומית במולדת, את הקמת מדינת ישראל.

בראש וראשונה נרכין ראשנו ונעמוד דם לזכר החללים, אשר מסרו נפשם בגבורה ובאמונה על קידוש המולדת וחרות האומה.

מועצת-העם תשלח להורי מגינינו הגבורים וביחוד לאמהותיהם את הוקרת העם היהודי על האבדות היקרות. על הבנים האלה יאמר העם היהודי: אשרי יולדתך. חללים אלה זוהי חוליה חדשה, חוליה של צער, כביר ותפארת בתוך שלשלת ההסטוריה הארוכה בת אלפי שנים. המרתקת את עם ישראל לארצו.

רבותי, הוטלו על המועצה ועל מנהלת העם שני תפקידים: בטחון והקמת המדינה. הבטחון איננו חדש בישוב. מאז קם הישוב החדש בשבעים השנים האחרונות הוטל עליו לדאוג בעצמו לבטחונו. אולם דבר זה נעשה בתוך מסגרת ממשלתית, ידידותית או להיפך, אבל מסגרת ממשלתית קיימת. אשר היתה מחויבת במידה ידועה בשמירת החוק והבטחון של התושבים הבטחון של הישוב קוים כל עשרות השנים האלה ע"י כוחות מתנדבים מקומיים, אשר קבלו אימון אלמנטרי ורכשו להם ציוד פרימטיבי.

שאלת הבטחון שעמה לפנינו במחצית השנה האחרונה שונה בטיבה, במהותה מבעיית הבטחון שעמדה בפני הישוב כל השנים. הפעם הוכרזה עלינו מלחמה. והפעם אין בארץ כוח ממשלתי שהוא רוצה ומוכשר לקיים את החוק ואת הבטחון של תושביו. הממשלה הקיימת, כל עוד היא קיימת, היא עוינת, צוררת ומתפוררת. באותתם כוחות הבטחון אשר טיפחנו והקימונו במשך עשרות שנים לא הספיקו לשעת חירום מסוכנת זו.

הוטל עלינו בתוך סערת המלחמה להקים מעין צבא ובטרם הספקנו לאמן את בנינו ולציידם – נתבעו לצאת למערכה ולעמוד בקרבות כמעט בלתי-פוסקים.

קשה להעריך מה גדולה הכרת התודה שהישוב והעם היהודים חייבים לכוח ההגנה הפריטיטיבי המקומי המתנדב, שהיה קיים כל השנים האלה, בלעדיו לא היינו עומדים עד היום הזה. אולם ההתקפה החדשה, המלחמה אשר הוכשרה ע“י מסטר האיבה של ממשלת המנדט, ע”י הסטה בלתי – פוסקת של תלמידי היטלר וחניכיו בעולם הערבי – לעמוד נגדה לא הספיקו יותר אותם אמצעי ההגנה וכוחות ההגנה שהיו לנו מקודם. ואם כי כמעט לא היתה לנו שהות לגייס במידה מלאה את כוח-האדם ועוד פחות מזה היתה לנו שהות לאמן אותם לעמוד במערכה בתנאים החדשים, הרי המערכה ההולכת ומסתיימת בשני שלביה הראשונים לאחר חמשה החדשים האלה, יש בה לא מעט כדי לעודד אותנו. למרות מיעוט מספרנו ולמרות מיעוט התכונה שלנו לא הפסדנו עד עכשיו אף נקודה אחת והאויב לא הצליח לחדור אף לישוב אחד. לעומת זה כמאה ישובים ערביים נעזבו ע"י תושביהם. למעלה ממאה וחמשים אלף ערבים היו מוכנים לעזוב את ישוביהם ולנדוד או לפנים הארץ או לארצות השכנות.

אמרתי שאנחנו עומדים אולי בגמר שני השלבים הראשונים של המערכת: השלב הראשון כאשר כחות הבטחון שלנו עמדו בפני כנופיות ארצישראליות בדרכים ובעיקר בערים. השלב ההוא נסתיים בנצחון מלא שלנו. הישובים העירוניים שלנו נשארו שלמים, אפילו ירושלים, זו סבלה יותר מכל ישוב עברי אחר, ואשר עליה נתכה כל חמת התוקפים ואשר שם מראשית ההתקפה, מראשית דצמבר, כחות ממשלתיים הפריעו להגנה היהודית להגן על ישובינו ועד אסון, הזוועה של שיך-ג’יראח, שבו הפריע שוב הצבא הבריטי למגינים עבריים להציל את שיירות הרופאי האחיות והמלומדים שנסעו לעבודת הרפואה והמדע ב“הדסה” ובאוניברסיטה. למרות כל ההתקפות המרות האלה והמלחמה של הממשלה וכוחות הצבא, גם מצבנו בירושלים, אם כי היא סבלה רבות וקשות, הוא עכשיו, במובן הפוליטי והישובי, הרבה יותר חזק ואיתן משהיה במשך כל השנים האחרונות. קני הפורעים הולכים ונהרסים אחד-אחד ע"י כוחותינו, וגם האיים היהודיים בתוך הישובים הערביים הנתקפים יום-יום ולילה-לילה, כמו ימין משה, מקור-חיים, לא נעזבו, ואני בטוח – לא ייעזבו.

ולא ניתן סימן יותר עמוק לקשר בל-יינתק של היהודי עם ארצו, בין שהוא בכפר ובין שהוא בעיר, מאשר ניתן במערכה הזאת. ההסטוריה עכשיו הוכיחה מי באמת קשור לארץ הזאת ובשביל מי הארץ הזאת אינה אלא לוקסוס, הוא יכול בנקל לוותר עליה, אם הוא עומד במבחן. עד עכשיו אף נקודה אחת, הרחוקה ביותר והחלשה ביותר והמבודדת ביותר, לא נעזבה. וערים שלמות כשבריה וחיפה נעזבו בקלות כזו אחרי המפלה הראשונה, כשלא ארבה להם לערבים שום סכנה של חרבן ושל טבח. זה גילוי בולט ביותר מיהו העם הקשור קשר עמוק בארץ הזאת.

אולם עלינו לדעת שעוד טרם פיתחנו. אנחנו רק חוגרים. ואל נתהלל. המערכה טרם נסתיימה. אולי אנו עומדים ערב השלב המסוכן ביותר, לא רק של כוחות פורעים מקומיים ולא רק של כנופיות מזוינות מן הארצות השכנות, אלא אנו עומדים אולי בפני פלישת כחות צבאיים סדירים של מדינות ערב. לפי שעה אנו עדים לפלישה מוזרה מאד, לפלישה של הצבא הבריטי. לאחר ההכרזות החוזרות ונשנות על דבר תהליך ביטול המנדט, שהוא יגיע בעוד 12–11 יום, ועל-דבר תאריך הפינוי המוחלט ע"י הצבא, אנו עדים לזרימה תמוהה של כחות צבאיים בריטיים מצוידים בכל כלי המשחית, אפילו כאלה שלא היו עד עכשיו בארץ.

לא ידוע אם נפל פחד כח ההגנה העברית עליהם או יש צורך לעודד את רוחן של הכנופיות הכושלות, או יש להכשיר את הקרקע ע"י החלשת הישוב כוח ההגנה היהודית בפלישת צבאות ערביים. הימים הקרובים יגידו. עלינו להתכונן לרע ביותר.

אמנם, למרות ההתפארויות והאיומים הבלתי פוסקים של שליטים ערביים, יש כמה וכמה סימנים של היסוסים. אנחנו יודעים כי כמה מדינות שכנות אינן במצב כ"כ איתן שהן יכולות להרשות לעצמן להוציא את צבאותיהן. יען כי משטרם רעוע, נשען על מיעוט קטן, אשר השתלט בעזרת זרים; יש שמה ניגודים בין מיעוטים, וספק אם באמת הן תוכלנה לשלוח את צבאותיהן לארץ. אולם, אין לנו שום רשות לסמוך על ספקולציות פוליטיות אלו; גם לא על ניגודים שקיימים – והם קיימים – בין השליטים של הארצות השונות ובין היריבים השונים הפרטנדנטים לשלטון. גם על אלה אין לנו לסמוך. אנו חייבים לסמוך, כשאנחנו עומדים בפרק הבטחון, רק על כוחנו אנו ועל אבינו שבשמים.

העולם המאורגן באומות המאוחדות התחייב על סידור ידוע, התחייב על ביצוע הסידור הזה. ואנחנו יודעים להעריך מה שקרה שמה, גם אם יש פה ושם נסיגה, גם אם הדברים לא יוצאים לפועל. העם היהודי לא שכח את חסד 33 המדינות, אשר בסוף נובמבר בשנה הקודמת הכירו, אחרי אלפי שנה, בזכות העם היהודי לעצמאות ממלכתית ולמעמד שוה לכל עם אחר. אבל גם אז לא יכולנו לסמוך על החלטות אלו ועל המצפון האנושי אשר התגלה אז (והוא התגלה אז, ואנחנו מאמינים שהו עוד קיים ולא נגנז ולא יגנז!) עלינו קודם כל לדעת להשען על כוחנו אנו.

נשארו רק ימים ספורים עד יום ביטול המנדט, אם כי איש מאתנו לא יכול להגיד בבטחה, על אף ההכרזות וגם החוקים בפרלמנט הבריטי, שאמנם ב-15 במאי יתם המנדט הבריטי והשלטון הזה יסיר את ידו המועלת מעל ארצנו. אבל אם יאריכו את השלטון, ויש חשש כזה, יאריכו אותו לא למעננו ולא למען שלומנו. ועלינו להתכונן במלוא המרץ, במלוא המהירות, במלוא היכולת שלנו. עלינו לגייס בימים הקרובים ביותר עוד אלפי בחורים גם לנשק וגם למשק. והזמן קצר.

כי אנחנו עמדנו בפני חלל ריק. אמנם, חלל ריק רק מצד אחד. השלטון המתפורר, אשר אולי סוף סוף יתבטל בקרוב, כפי שאנו מקוים, יצור חלל ריק מצד אחד – מצד התחיבות כלפי התושבים, מצד אחריות כלפי העולם. אולם, גם עם התבטלות השלטון הזה, החלל לא ימלא, כי מצד השלטון על הארץ עוד ישאר משהו. כבר מוכנות ההצהרות והפקודות של הצבא, אשר עם ביטול המנדט הוא מכריז על שלטונו הבלתי מוגבל והבלתי מותנה וללא כל אחריות. אמנם, רק על אותם חלקי הארץ הנחוצים לפינוי, אבל הוא יקבע את חלקי הארץ הנחוצים לפינוי והוא יקבע מה הם התנאים הדרושים לבטחון הצבא.

נחוץ שלא תהיה לנו שום אשליה. עם ביטול פורמלי של המנדט, הארץ הזאת תעמוד לזמן בלתי מסוים (הם אומרים: עד ה-1 באוגוסט. והמאמין התמים יאמין) במצב של שלטון צבאי אבסולוטיסטי.

אולם, יוצר חלל – חלל של התחיבויות כלפי התושבים וחלל של שירותים. אין אנחנו יודעים מה יהיה גורל העצרת החדשה שאמריקה כינסה עכשיו, לאחר שנסוגה מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית. אבל תהיינה התוצאות מה שתהיינה, עלינו לקיים את הישוב, עלינו לקיים את כל השירותים, עלינו לקיים תנאים שהארץ הזאת תוכל לקלוט אלפים ורבבות של עולים ושאפשר יהיה להקים ישובים חדשים, לפתח את החקלאות ואת התעשיה שלנו בטמפו יותר גדול מאשר עד עכשיו. ואם תהיה לנו סמכות או לא תהיה לנו סמכות – עלינו להכין שלטון יהודי.

מועצת העם ומנהלת העם – זה לא פרלמנט וזאת לא ממשלה. יקום, ואנחנו מאמינים בקרוב, פרלמנט חפשי במדינת ישראל, על יסוד בחירות דימוקרטיות של כל אזרחיה – של כל אזרחיה היהודים וגם של כל אותם האזרחים הערבים אשר ירצו להשאר בתוכה. ותקום אז גם ממשלה נבחרת, אחראית לפני הדימוקרטיה של מדינת ישראל.

מנהלת העם ומועצת העם – זוהי מפקדה לשעת–חירום, לעמוד בשער ולמנוע את התוהו ובוהו שממשלת המנדט בזדון הטילה על הארץ, בניגוד להכרזת האומות המאוחדות.

וכמפקדה של שעת חירום, אולי, לא נוכל לקיים את כל מצוות הדימוקרטיה, לא נוכל לקיים גם הרבה מצוות חשובות ויקרות אחרות. כי הפעם אנחנו, קודם כל, מצווים על מצוה אחת עליונה – להלחם על קיומנו ועל חרותנו הלאומית. והמלחמה הזאת חייבת לשעבד לעצמה את כל שאר הצרכים וגם את כל שאר המצוות. ברגע שהמנהלה תצליח לסיים את הקונפליקט הזה – תקום דמוקרטיה חפשית מלאה ונאמנה במדינת ישראל החפשית.

המערכה שאנחנו עומדים בה אינה מערכה צבאית בלבד. אנחנו עומדים בפני מערכה פוליטית קשה. ספק אם האויב האמתי הוא זה שמתגלה במערכה הצבאית או זה שאנחנו יכולים לראות אותו רק במערכה הפוליטית. אני חושב, כי כשם שעד עכשיו הצלחנו במערכה הצבאית שלנו, כך עד עכשיו הצליח האויב במערכה הפוליטית. החלטות האומות המאוחדות לא התבטלו עדיין, אבל הן התערערו ערעור רב.

נקרא כנס מיוחד לעיין מחדש בבעית ארץ–ישראל. עצם הקריאה לכינוס החדש הזה – יש בה כבר משום ערעור של ההחלטות הקודמות. מופיעה, כידוע לכם, הצעה חדשה של נאמנות. הישוב והתנועה הציונית דחו את הצעת הנאמנות. לפי הידיעות שיש בידינו עד עכשיו, אין אולי למציעים החדשים סיכויים רבים לרעיונם החדש, ובמקום נאמנות – מופיעה לאחרונה הצעה בשם יפה ומושך, אבל כוזב ומשלה, של שביתת-נשק.

אתם יודעים שבירושלים הוקמה ועדה של 3 קונסולים, בשם מועצת הבטחון בראשות הקונסול הבלגי, ושני חבריה האחרים הם הקטנסול הצרפתי והאמריקני לנהל מו“מ בין היהודים והערבים. יתכן שתבוא הנה שליחות מיוחדת של האומות המאוחדות לנהל מו”מ עם שביתת-נשק.

אנחנו לא התחלנו במלחמה הזאת ולא אלינו צריכה להיות מופנית כל תביעה על הפסקת אש. ברגע שהופנתה אלינו הצעה כזאת, והדבר הזה נעשה לפני שבועות אחדים ע"י הנציב, אמרנו: ברגע שהערבים מפסיקים את האש שלהם בכל הארץ – האש מצדנו נפסקת.

אולם, בהצעת שביתת–נשק לא מתכוונים להפסקת שפיכות הדמים בארץ, של אחד מאתנו היה מקבל זאת בשמחה וברצון. בהצעה הזאת רוצים להקפיא את המצב הנוכחי בישוב. גם מבחינת מעמדו של הישוב. לשתק את פעולתו לקראת עצמאותו ולקראת הקמת מדינתו, ולהקפיא את הישוב במובן אחר, חמור ורציני – לכבול את העליה. ואין ספק שמועצת העם הצטרף איש אחד לעמדה של הועד הפועל הציוני, לעמדה של הנהלת הסוכנות לפניו ולעמדה של הועד הלאומי – לדחות כל תנאי לשביתת נשק הכרוך בהשתקת פעולתנו לקראת עצמאות. או לכבילת העליה היהודית. אנחנו גם לא ניתן יד לשביתת נשק מוסוית שתכבול את ידי כוחות הבטחון היהודיים ותאפשר לארצות השכנות להפליש לארץ כוחות מזויינים שיתקפו אותנו לעת מצוא. ואנחנו דרשנו – ואנחנו עומדים על הדרישה הזאת – שתנאי לשביתת נשק הוא: (א) שום תנאי פוליטי לצמצום או להגבלת העליה ולצמצום ושיתוק פעולתנו בבנין המדינה. (ב) הרחקת הכנופיות המזויינות הזרות ומניעת פלישתן לארץ. בתנאים אלה ייבחנו אנשי שביתת הנשק, אם השלום לקראת פניהם או מזימה.

אנחנו אולי עומדים בשלב חריף ומסוכן יותר של המערכת הצבאית. ומכאן אנחנו רוצים להגיד לעם הערבי ולשליטי ערב, שהם נוכחו לדעת בכל ההתקפות שנערכו נגדנו במשך הרבה עשרות שנים וגם בחדשים האלה. ששום טירור, שום מעשה אלמות ושום איומים לא ירתיעו את היהודים לבנות את ארצם הנשמה ולא ירתיעו את הגולים בתפוצות לחזור למולדתם. כמו תמיד גם עכשיו פנינו לשלום. אנחנו רוצים רק לבנות את הנשמות. אין אנחנו רוצים, ואין לנו צורך לקחת מה שיצרו אחרים. בעצמנו יצרנו וניצור גם להבא, באדמות שוממות, מעזובה – מקורות קיום ופרנסה בכפר ובעיר. וכשם שהפרחנו את אותם חלקי הארץ שיישבנו. כוחנו אתנו להפריח את הארץ כולה, ואנחנו מוכנים לעבוד שכם אחד עם עמי ערב העצמאיים והחפשיים בהפרחת המזרח הקרוב. אנחנו לא נזוז מהמולדת הזאת, די לנו כבר בפיזורים! העליה היהודית וההתישבות היהודית תצטמצם בתחומי המולדת היהודית ההיסטורית, אבל אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם עמי המזרח להפרחת כל המזרח הקרוב. להעלות את רמת החיים של המוניו, להגביר את השלום בארצות האלה, ולעשות את המזרח הקרוב למה שהיה בימים קדומים, מהזמנים הגדולים של תרבות ויצירה אנושית גדולה.

אבל אם רוצים להכריע אותנו בכוח, ואם גם האומות המאוחדות, או חלק מהאומות המאוחדות, יירתעו מהכוח הזה, כאשר אחדות מהן כבר נרתעו, ינסו לגזול מאתנו את עצמאותנו וזכותנו כעם עומד ברשות עצמו, כחבר שוה זכויות במשפחת האומות המאוחדות, כחבר שוה זכויות של העמים השמיים במזרח התיכון. אבל מי שינסה לגזול מאתנו זאת בכוח, ואם גם הגדולים והאדירים באומות המאוחדות הגיעו לידי מסקנה שבעיית ארץ-ישראל לא תפתר על-ידי דיון בין-לאומי, ע"י שיקולי צדק ומעשיות, כאשר נעשה הדבר בעצרת בנובמבר בשנה החולפת, אלא שהכוח יכריע – נגייס את מלוא כוחתנו ונפעיל אותו, והוא יכריעו.

רבותי, לצערנו הרב לא יכלו כמה חברים ממועצת העם השוכנים בירושלים להגיע הנה. מזג האויר לא איפשר לטייסים שלנו להטיס אותם, ועדיין הדרך מירושלים לתל–אביב אינה פתוחה אלא באויר, אנחנו מקוים שזה לא יארך, אולם היום לא יכלו להגיע הנה, וגם חלק לא קטן ממנהלת העם לא יכול להגיע הנה ולא יכול להשתתף בישיבות המוקדמות. שבהן היינו צריכים לסדר את הסדורים הפנימיים וגם להביא את ההצעות, החוקים והפקודות השונות, בפני מועצת העם. משום כך, לצערנו, היינו מוכרחים להגיע לידי מסקנה, שהמשך הישיבה יידחה עד מחר בערב. אנו מקוים שמזג האויר יאפשר להטיס מחר הנה את שנים–עשר החברים היושבים בירושלים, ונוכל לקיים מחר בבוקר ישיבת מנהלת העם. המשך מועצת העם יתקיים מחר בערב בשעה שמונה במקום הזה.

בזאת אני סוגר את ישיבת הפתיחה.

– הישיבה ננעלה –

האומה היהודית היא יחידה במינה בהיסטוריה, וארץ זו היא יחידה במינה בעולם, אם לא בעולם כולו, הרי לפחות באותו חלק של העולם שבו נמצא העם היהודי זה אלפיים שנה: בעולם הנצרות והאיסלם. לסין ולהודו אין מגע עם ירושלים, והם כמחצית המין האנושי. אבל למחצית השניה – וזה עולם התפוצות של ישראל – יש זיקה לארץ ולבירתה ירושלים השלמה. אם יש לעם ולארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ–ישראל ושל העם היהודי.

אנו יודעים מה היא ירושלים לנו – מאז דוד המלך ועד היום. אין אף עיר בעולם, אפילו לא אתונה ורומא, שמילאה זמן כה רב תפקיד כה גדול בחיי עם, כאשר מילאה ירושלים בחיי העם היהודי. אבל דבר שנפל בירושלים היהודית לפני פחות מאלפיים שנה הפך להיות נקודת–מוקד דתית למאות מיליוני אנשים, לכל העמים יורשי התרבות היוונית-הרומאית, שבתוכם חיינו, והנחשול שיצא מירושלים שטף כל העמים שעמדו עד ימינו אלה בראש העולם – ורק העם היהודי עמד בפני נחשול זה ולא נגרף בזרמו; עמד נגדו בקשיות–עורף, אם כי שילם מחיר יקר בעד עמידתו. וכשזינק במאה השביעית כוח חדש ממדבריות ערב והתפשט במהירות עצומה על כל סביבותיו היה שוב הַעם היהודי היחיד שעמד בפני הנחשול הרוחני החדש ולא נכנע לו, יהודים רבים לא עצרו כוח לעמוד – וענפים רבים נשרו, מכל שבטי ישראל הפרובים בחצי האי ערב במאה השביעית נשאר רק השבט התימני, כל שאר השבטים נשמדו או נשתמדו, אבל הגזע היהודי נשאר קיים ועומד.

אין העם היהודי מהעמים הכי ותיקים בעולם. מצרים, אשור, בבל, סין ועוד קדמו לישראל. הם גם קדמו לעם היהודי במדעים. בדבר אחד שונה העם היהודי מכל שאר העמים: הלאומיות והאמונה של ישראל קשורות זו בזו, מראשיתו של עמנו עד היום. צרפתי, גרמני, יפאני, ערבי וכל עם אחר אינו מוכרח להיות בן אותה האמונה. גרמני יכול להיות קאתולי או פרוטסטנטי, כמו כן אנגלי וצרפתי. יפאני יכול להיות שינטואיסט או בודהיסט או נוצרי. ערבי יכול להיות מוסלמי או נוצרי. יהודי אינו יכול להיות בן אמונה אחרת ולהיות גם יהודי. יהודי יכול להיות אתיאסט, אבל אם הוא מקבל אמונה נוצרית או מוסלמית – אינו עוד יהודי.

אין זאת אומרת, שבחיי העם היהודי לא חלו שינויים. יוצאי מצרים ונודדי המדבר היו שונים מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימים השופטים היה שונה מהעם שנתאחד תחת שלטון שלושת המלכים הראשונים; ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחר מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל; ויש הבדל רב בין העם בימים המלכים הראשונים ביהודה ובישראל לבין העם מתקופת המלך עוזיהו וירבעם בן – יואש. שני המלכים שבימיהם הופיעו נביאי הכתב הגדולים; עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה.

העם היהודי בכל התקופות שמניתי לא היה דומה כלל לעם שחזר לירושלים משבותו בימי זרובבל, עזרא ונחמיה וייסוד הבית השני. ויש הבדל רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים ושלטון החשמונאים, ואחר כך תקופת ההורדוסים והרומאים, ועדיין אין אנחנו עומדים בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה, הארץ וירושלים. לאחר חורבן בית שני באו המרידות הגדולות שנסתיימו בתבוסה ויותר מאלף ושמונה מאות שנים של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלם, נדידה מארץ לארץ, משלטון לשלטון, הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן, לתנאי חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות ושונות בכל ארצות הפזורה בכל חמשת חלקי תבל. ובכל הגלגולים והתלאות הממושכים והמרובים האלה שטרם באו לקיצם נשתמר ה“אני” הרצוף של עמנו, לא פחות משנשתמר האני הלאומי של עמים יציבים וצמודים כל ימיהם לארצם.

מהו, איפוא, פשר התופעה המופלאה הזאת, שאין לה דוגמא בהיסטוריה האנושית? הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל, לירושלים, וללשון העברית, שבה נתחבר ספר הספרים, אלה הם המעיינות העמוקים והנאמנים, מהם שאבו פזורי ישראל את הכוח המוסרי והנפשי בגולה לעמוד מאות שנים בכל קשיי הנכר ולהתקיים עד בוא הגאולה הלאומית.

מדינת ישראל חודשה בארץ שישבו בה ערבים זה אלף וארבע מאות שנה, והיא מוקפת מדרום, ממזרח ומצפון ארצות מדינות ערביות, הארץ עצמה היתה מדולדלת והרוסה, ורמת חייה היתה נמוכה מזו הקיימת בארצות שבהן נכחו קיבוצי היהודים ששבו לארץ–ישראל לחדש קיומה העברי. עוד בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, מנתה הארץ פחות מששים אלף יהודים, כלומר פחות מעשרה אחוזים של תושבי הארץ הבלתי–יהודים, ובארץ זו קמה לפני 25 שנים מדינה עברית והיא הולכת וגדלה בישובה היהודי.

תקומת עם ישראל בארצו ועצמאותו הפנימית יש עליה עוררין, לא רק מות אינטרסים פוליטיים, טריטוריאליים ואסטרטגיים, אלא גם מתוך גורמים רוחניים, אידיאיים. יש כוחות שאינם יכולים להשלים בנקל עם תקומתנו ועצמאותנו, קיומנו החופשי והעצמאי א בעולם. היה לנו מעמד הר–סיני – היו גם לאחרים “מעמדים” ומאחורי אלה מרוכזים כוחות אדירים, וסביבם יש מאבק רוחני, מחשבתי, ירושלים היא אחת מנקודות המוקד על מאבק זה, הניטש מאז החלטת או"ם מ–29 בנובמבר 1947. וכשם שלא ויתר העם היהודי במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקומתו לשוב לציון ולירושלים – למרות רדיפות שלא היו דוגמתן בהיסטוריה – לא ויתרת ישראל על ירושלים, העיר שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו.

תקומה של ירושלים בעברנו הרחוק, בתקופת קוממיותנו הממלכתית, כמרכז הפוליטי והרוחני של העם וסמל ייחודו וייעודו ההיסטורי; השרידים היקרים מהעבר הגדול העומדים על תילם בעיר זו; חריתת השם הקדוש והנערץ של ירושלים בלב האומה שהלכה בגולה ושבועת האמונים לעיר קדשנו שדור אחרי דור חזר עליה, בכל הנדודים, מעל נהרות בבל לפני יותר מאלפיים שנה ועד ימינו אלה על כל הנהרות שבעולם; הנסיונות המתמידים במשך כל ימי הגולה לשוב לעיר זו על אף כל התלאות והצרות שפגשו את מתוכני ירושלים מכיבוש הרוסאים ועד שלטון התורקים; הישוב היהודי המושרש בעיר זו מכמה דורות – כל אלה עשו את ירושלים לנקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, השאיפות והתקווה של העם היהודי.

דויד המלך בחר לבירתו את אחד המקומות הקשים ביותר בארץ. שבי–ציון בדורותינו לא דאגו לקשרים ארציים, קשרי שטח מיושב עם עיר הבירה. קרה נס ונשתמר הרוב היהודי בירושלים, והרוב הלך וגדל בימינו, אך לא די ברוב יהודי בתוך העיר. ההאחזות השלישית של עם ישראל במולדתו הלכה בדרך הפוכה מזו של ההאחזות הראשונה והשניה; לא ממזרח למערב אלא ממערב למזרח, ולא מהמדבר לים, אלא מהים למדבר. משלושת חלקי הארץ: ההר, השפלה והעמק – נאחזנו תחילה בעמק ורק מעט מאד ובמאוחר בשפלה וכמעט לא כלום בהר, חוץ מירושלים שמשכה אליה ישוב יהודי בכל הדורות ומכל הארצות ומשיכה זו הפכה במאה שנים את ירושלים לעיר עברית, לעיר בעלת רוב יהודי גדול וגדל, הרבה שני לפני צמיחת סיכויינו לרוב בארץ כולה.

דרך האחזותנו זו במולדת בדורותינו אנו, הביאה לידי כך שירושלים היהודית נשארה מנותקת ממרכזי התישבותנו בכפר ובעיר, כי בעיקר נאחזנו בעמק החוף בעמק יזרעאל ובעמקי הירדן מצפון לכנרת ומדרום לה. בימים כתיקנם הסכנה לירושלים היהודית לא היתה בולטת, ונסיעה של שעה בין ירושלים לתל–אביב לא נחשבה בעינינו, כל זמן שהיתה בטוחה. אולם כשפרצה מלחמת השחרור ואויבינו בארץ ובארצות השכנות קמו עלינו לכלותנו – נחשפה סכנת המוות שנשקפה לירושלים. מכל המהלומות הכבדות שירדו על ישובינו במשך המלחמה נטלה ירושלים בלבד תשעה קבין. עם פלישת צבאות ערב הופנה כל זעם האויב לעבר בירת ישראל.

המערכה על ירושלים היתה מערכת הגבורה הטראגית והמפוארת ביותר מאז הוכרחנו לעמוד בשער בפני אויבינו המרובים. כמעט מהרגע הראשון הועמדה ירושלים במרכז המערכה על תקומת ישראל והיתה נקודת–המוקד של מלחמת שחרורנו. גם תעלולי האויב ואכזריות וגם סבל הישוב וגבורתו הגיעו בעיר זו לשיאם. בימים שעברו בין ההכרזה על המדינה לבין ההפוגה הראשונה ב–11 ביוני עמדו יהודי ירושלים בגבורה עילאית בפני התקפות רצח, מצור, רעב, צמא, הפגזות והפצצות. המוות ארב לכל איש ואשה, לכל ילד וזקן, ברחוב ובבית. בעקיפין ובמישרין היתה ירושלים המטרה הראשית לצבאות הפלישה של מדינות ערב. לערבים היה חשבון נכון; הכנעת ירושלים היהודית, כיבושה או החרבתה יתנו מכה אנושה, ואולי מכת–מוות, לכל הישוב היהודי וישברו את רצון היהודים ויכלתם לעמוד מול התוקפנות הערבית. ואמנם אילו איבדנו אז את ירושלים עלול היה הדבר להיות מכת–מוות לישוב היהודי כולו.

פעמים בתולדות עמנו נעקרנו בירושלים – רק לאחר שנוצחנו במלחמת–דמים אכזרית ע“י כוחות מרובים וחזקים משלנו – כוחות בבל ורומא. במלחמת הקוממיות ובמלחמת ששת הימים ידע הנוער הלוחם שלנו לחרף נפשו על בירת קדשנו לא פחות משעשו זאת אבותינו בימי הבית הראשון והשני. אין ספק שהשטח החשוב והיקר ביותר מן השטחים שגבורת צה”ל החזירה לרשותנו במלחמת ששת הימים היא ירושלים העתיקה וסביבותיה, שעיני כל העולם ועיני יהדות העולם במיוחד צופות אליה.

כשכוחות הלגיון הערבי הירדני התגברו בשנת 1948 על מיעוט הישוב היהודי לא השאירו בה אף יהודי אחד; בתי הכנסיות היהודיים נהרסו ונחרבו, כל הגברים היהודים הוצאו כשבויי מלחמה והנשים והילדים שנשארו בחיים הוצאו מחוץ לירושלים העתיקה ונשלחו לירושלים המערבית. אפילו הזכות שהובטחה בהסכם שביתת הנשק עם ממשלת ירדן לתת לכל יהודי גישה חפשית למקומות הקדושים בירושלים ובסביבותיה הופרה כל הימים על ידי ממשלת ירדן. לישוב היהודי בארץ לא ניתנה דריסת רגל למקומות הקדושים הישראליים, ושוב לא הורשה יהודי לגשת לכותל המערבי ולשום מקום אחר בירושלים, עד שצה"ל גאל עיר זו, פתח שעריה לרווחה לכל אחד, יהודי ולא יהודי, וסלל את הדרך לחיים בצוותא של יהודים וערבים בירושלים האחת. ישראל נשארה נאמנה לרוח התפילה של שלמה המלך. יש מקום בירושלים לקדשי עמים אחרים ויש כבוד בלבנו לקדשי הזולת.

צה“ל גאל את ירושלים העתיקה ופתח את שעריה, אבל לא שינה מציאותה וחווייתה האנושית של העיר וסביבותיה. יש רק דרך אחת להבטיח למעשה ולנצח נצחים את יהודיתה וישראליותה של ירושלים הגדולה והשלמה – לא על ידי הרחקת התושבים הלא–יהודים אלא ע”י הבאת אלפים ורבבות משפחות יהודיות. רק מפעל התיישבות בתוך העיר העתיקה וסביבותיה יחזיר לעולמים את ירושלים לעם שיצר בעיר זו ערכים בני אלמוות ועשה עיר זו למשוש תבל גם בחורבנה ודלותה ויגדיל שמה וכבודה מתוך הפרחתה והעלאתה למרכז רוחני ומדעי, מהגדולים והחשובים בעולמנו המתחדש והמתעלה, ותתקיים אולי בימינו הנבואה: מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. רק עובדה מחדשת ומשלימה וניצחת זו תביא לידי הבטחה סופית ובלתי מעורערת את מפעלו הגואל של צבאנו המפואר במלחמת ששת הימים, ויחדל הוויכוח המתנהל מאד ה–29 בנובמבר 1947 על אפיה, דמותה ומשטרה של ירושלים, בירת הנצח של עם–עולם, מימי דוד המלך ועד סוף כל הדורות.

הרצאה בועידת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב, 15 באוגוסט 1950

חברים! בועידת המפלגה וגם בערב זה נשמעו טענות על ירידת-המתח החלוצי בקרב צבורנו. משום מה איני יכול להאמין לטענות אלו. אינני יכול להאמין, כי אני שומע קינה זו. זה 44 שנים. אינני זוכר ועידה שבה לא הועלתה התרעומת הזאת.

ההיסטוריה שלנו מתחילה לא מלפני 20 שנה, היא לא מתחילה אף מלפני 44 שנה. בעקבות דבריו של החבר י. אורי נזכרתי באיש השח"ל הראשון. אינני יודע בדיוק כמה שנים עברו מאז, מיום בו נאמר לאברהם “לך לך” – כמדומה שזה קרוב לארבעת אלפים שנה. אבל אדבר על התקופה הקצרה מאוד, שבה זכיתי לחיות בארץ.

איני מאמין וגם לא האמנתי אף פעם בטענות על ירידת המתח החלוצי, אך כי לפעמים ביטאוּ זאת אחרת, כי לפני 40 שנה לא דיברו בעברית הצחה של ימינו אלה. אינני בטוח שאז השתמשו במלה מתח, וודאי שלא אמרו “חלוציות”. לא היו כלל “חלוצים”. קראו לבחורים שלנו בשם “צעירים”. המונח חלוץ טרם נתחדש, אבל החלוץ היה קיים, והוא לא נולד גם אז, אלא הוא ליווה כל ההיסטוריה היהודית. אם לא נראה ההופעה החלוצית בכל תולדות ישראל, לא נוכל להבין קיומו של העם היהודי ומאבקו הבלתי פוסק, ואנסה להגדיר מה זאת חלוציות.

זוהי קודם כל אי-השלמה עם המציאות. אינני יודע אומה בעולם שבמשך כל שנות חיה גילתה כוח עקשני ומתמיד כזה של אי-השלמה. היהודים לא השלימו עם הגלות הראשונה שלהם, לא השלימו עם הגלות השניה, לא השלימו עם התלאות והמצוקות שבאו עליהם, לא השלימו עם מנדיהם ורודפיהם – ולא נפחדו גם מהמוות. אין עם בעולם שיש בתולדותיו רקע כזה של אי השלמה כתופעה מתמדת יסודית אורגנית כאשר יש לאומה היהודית. בלי כוח זה לא היה נשאר מאתנו זכר, כאשר לא נשאר זכר מהמוני עמים שפגשנו אותם בדרך, מאז יצא איש השח"ל הראשון מחורן – “הלוך ונסוע הנגבה”.

הדברים לא התחילו עם התנועה הציונית. והמפעל הציוני לא התחיל עם הקונגרס הציוני הראשון. יסוד פתח-תקוה קדם לקונגרס. אבל גם מקוה ישראל קדמה לפתח-תקוה, והפרדס של מונטיפיורי קדם למקוה ישראל. החבר בן-צבי גילה וממשיך לגלות שהחקלאות היהודית לא פסה מן הארץ. אף על פי כן היה חידוש בתנועה הציונית.

במשך אלפיים שנה גילה העם היהודי כוח נפלא של אי השלמה פסיבית, של אי-כניעה לכוחות-זרים ולדרכי נכרים. הוא לא נכנע לעולם הנוצרי, הוא לא נכנע לעולם המוסלמי, ולא נכנע לכוחות אחרים שרצו לבלעו ולכלותו, מבחינה רוחנית או מבחינה גופנית.

הדבר שנתחדש בדורותינו, שבמקום אי הכניעה הפסיבית באה ההתנגדות האקטיבית, בא רצון המהפכה והכיבוש החיובי. בדורות האחרונים לא הסתפקו עוד חלוצי ישראל באי-כניעה, אלא גמרו אומר להפוך גורלם בעצם ידיהם ולבנות לעצמם חיים חדשים. הופיעה חלוציות חיובית, בונה וכובשת, וראשוני החלוצים החדשים הקימו הכפר העברי הראשון בארץ. קצתם של חלוצים אלה באו מבין חומות ירושלים העתיקה וקצתם מגלות הונגריה. ומאז הלך וגבר היצר הבונה, וכל אשר יש לנו בארץ עכשיו הוא פרי המהפכה היוצרת. הכוח החלוצי הוא כל הזמן בעליה, ולא להיפך.

מאין איפוא נובעת התלונה המתמדת על ירידת המתח החלוצי? אין תלונה זו לגמרי מחוסרת יסוד. אין אנו מסתפקים במעשינו, בכיבושינו ובניצחונותינו. ישנה סגולה שלישית שהיא מטבע החלוץ: מבטו מופנה, תמיד למחר, לעתיד ולא לעבר. הכיבושים והנצחונות שכבש וניצח, אינם מניחים דעתו, כי הוא רואה לפניו דרך ארוכה וקשה שעליו עוד לעבור, והמאמצים שנעשים בשעה זו אינם מספיקים.

אין אנו צריכים להצטער שבועידתנו הוקדשו שעות אחדות לתיאור כברת הדרך שעברנו. מגיעים לנו רגעים אחדים של נחת רוח לאחר המאבקים הקשים, החיצוניים והפנימיים, שעברו עלינו. מגיע לנו רגע קט של נחת רוח ומותר לנו להסתכל בדרך שעברנו עד כה. אולם ברוכים אלה שרוחם קצרה והם תובעים מאמצים מוגברים וכל מעייניהם נתונים למחר. כיבושי אתמול אינם מספיקים עוד, נדרשת הסתערות חדשה.

ובתביעה זו של תנופה חלוצית חדשה ומוגברת – כולנו שותפים. אבל אני חולק על כמה מחברי בהצגת התביעה. איני גורס הגינוי הסיטוני שמגנים בו צבורנו – כשם שאיני גורס הרומנטיקה של הליכה ברגל. תאמיני לי חברים – השנים הטובות והמאושרות בחיי לא היו השנים האלה שבהן אני נוהג לנסוע במכונית, אלא דוקא אותן השנים הראשונות שבהן הייתי מתהלך אך ורק ברגל. אבל לא נעשה עוד בימינו אלה מלאכתנו באמצעים אשר בהם עשינו המלאכה לפני ארבעים או לפני חמשים שנה. בימים ההם היה אידיאל חיי להשיג לעמי אקדוח פרטי. ברונינג עלה אז כמדומני 30 או 40 פרנק או יותר והמשכורת החדשית שלי היתה בסך הכל – שלושים פרנק, ולא היתה כמעט כל אפשרות לחסוך הכסף בשביל נשק. השגתי סוף-סוף את שלי ורכשתי אקדוח בהקפה, ורק לפני שנים אחדות הגישו לי חברי ה“שומר” החשבון וסילקתי חובם. אבל בימים אלה לא יספיקו לנו אקדוחים עכשיו דרושים לנו תותחים וטנקים ומטוסים.

כאשר שמעתי הדברים היקרים והנעימים של חברתי היקרה רחל בן-צבי, או כמו שקראנו לה אז רחל ינאית, על דבר הימים הטובים ההם כשהיינו הולכים ברגל, נזכרתי בועידה הראשונה שזכיתי להשתתף בה, זו היתה ועידת היסוד של המפלגה, מפלגת פועלי ציון, לפני 44 שנים בסוכות תרס"ז. לא נבחרו צירים נבחרים לועידה, אלא כל חברי המפלגה באו, מהגליל, מהשומרון, מירושלים, ממושבות יהודה ומיפו, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, באו ברגל. והיה טוב לנו אז, והיינו מאושרים. ואף על פי כן כאשר שמעתי דברים אל של רחל, חשבתי בלבי: כמה ישובים נוכל להקים בשנה אם נצטרך ללכת רק ברגל, ונעבוד לפי הקצב של הימים ההם? אני זוכר מתי זכיתי לראות נקודה חדשה שנוסדה אחרי בואי לארץ. היום אנחנו שומעים על עשרות ישובים חדשים, על מאות ישובים. היה רגע אחד בועידה שהיה נדמה לי שאני שומע מַשק כנפי השכינה, זה היה בזמן שאשכול מסר דין וחשבון לועידה השמינית של המפלגה אשר נתקיימה בשנת 1954 או 1955, ובועידה הופיעו נציגי עשרות אלפי חברים חדשים שנתיישבו בחמש מאות הכפרים שנוצרו בין הועידה השביעית ובין הועידה השמינית. ודברי אשכול לא היו דברי חזיה – כי בעצם דיבר על המעשה שנעשה בשנתים אלה. אבל לפני 44 שנים חכיתי בארץ שלוש שנים עד שזכיתי לראות בפעם הראשונה ששה גגות אדומים חדשם, – זה היה אז הסימן של ישוב יהודי שהוקם בנקודה החדשה. וזו היתה נקודת מצפה בגליל התחתון, הנקודה הראשונה אשר הוקמה אחרי בואי לארץ. אבל אם אנחנו רוצים להקים עשרות נקודות בשנה ולא נקודה אחת בשלוש שנים, אנחנו מוכרחים להשתמש באוטו ובטרקטור, אם כי לנו היה אז יותר נעים, בכל אופן לי, לחרוש במחרשה ערבית רתומה לשני שוורים; אולם השטחים הנרחבים שבידינו היום לא נחרוש עוד בשוורים.

אינני גורס גם הגינויים הסיטוניים שמגנים בשם החלוציות את הצבור “הבלתי חלוצי”. כלום הצבור העובד בעיר אין כל ברכה בעבודתו? כלום אין צורך והכרח גם בעבודה זו? האם בגללם רפה המתח החלוצי? כל מי שהוא חלוץ בנפשו אינו מתקנא באלה שאינם חלוצים, כי החלוציות יותר משהיא חובה ועול – היא זכות וברכה. החלוציות מעלה האיש, מעשירה חייו, מפרה כוחותיו הגנוזים; החלוציות היא מותר האדם.

חברי ואנכי עזבנו העיירה הקטנה שלנו ועלינו לארץ, ונשארו מאחרינו מאות חברים יקרים. לא בזנו להם, לא גינינו אותם, אולי רחמנו עליהם; עם עלותנו ועבודתנו בארץ הרגשנו שלנו קרה משהו גדול. לא הפריע לנו כלל וכלל שרוב חברינו, שהיו אתנו באותה אגודת נוער ציונית ופועלי ציון, נשארו בגולה. הרגשנו במלוא הוויתנו האושר שקרה לנו שזכינו לעלות לארץ ולעבוד בה. ואמנם להיות חלוץ זוהי זכות, זכות אישית גדולה, ועוד רבים יזכו לזכות זו. לא דלל המקור! אנשים ילכו לנגב או למחנות העולים – מתוך אהבה ומתוך התרוממות, וכשילכו ידעו וירגישו שזכו בזכות גדולה ויקרה.

מה היא הזכות? יש היסטוריה לכל עם, וימיה הם אפורים ודומים זה לזה. פעם במאות שנים או רק פעם באלפי שנים קורה דבר גדול שקוראים לו מהפכה, כשכל המציאות, האנשים והחיים מתחדשים. אינני יודע אף דור אחד בישראל או בעמים שלו ניתנה ההזדמנות הגדולה של מהפכה יותר עשירה, יותר רבת תוכן, יותר מבורכת מאשר ניתנה לדורנו אנו. לא מהפכה פוליטית שמספר מדינאים עושים אותה. יש שגם זה חשוב, אבל זה לא ישווה למהפכה שלנו. לנו, לכל אחד מאתנו, ניתנה ההזדמנות היחידה במינה של מהפכת-משנה, מהפכת אדם ומהפכת טבע.

הפכנו להיות אנשים אחרים. לא חדלנו להיות יהודים, לא חדלנו להיות ציונים, לא חדלנו להיות סוציאליסטים, אבל הפכנו להיות יהודים יותר טובים, ציונים יותר טובים וסוציאליסטים יותר טובים. לא היה לנו סיפוק בגולה ביהדות הקיימת, בציונות הקיימת ובסוציאליזם הקיים; הפכנו קודם כל עצמנו, כל אחד נהפך בלבו ובנפשו ובחייו, הפכנו להיות אדם יוצר. אדם שחייו אינם מוגשים לו על ידי האחרים, ולפי טעם האחרים, אלא הוא עושה אותם בעצמו, כרצונו, כמאוויו, כחזונו. אנו מעצבים מבראשית כל חיינו וטובעים צלם אנושי, יהודי, פועלי חדש.

ודאי, כל אחד מאתנו שקרא בראשונה השירה האדירה של ביאליק הרגיש חוויה עמוקה, אבל אין זו החוויה שהיתה בנפשו של ביאליק בשעה שהוא בעצמו כתב “מגילת האש” ו“משא נמירוב”. ומה זה כתיבת שיר לעומת כתיבת ספר החיים, חיי אדם? אין חיינו אנו בארץ דומים לחיי יהודים בארצות אחרות, לא מבחינה אנושית, לא מבחינה יהודית. הכל נתחדש. האדם שלנו שונה מהאדם היהודי בכל ארץ אחרת. וכל זר שבא הנה מרגיש מיד בשוני. ביצענו ואנו מבצעים לא רק מהפכת אדם. לנו ניתנה מהפכה לא פחות מבורכה ויקרה, מהפכת טבע. אנו מחדשים מעשי-בראשית בארץ זו. אנו משנים פני הטבע, מתקנים סדרי הבריאה. לפני בואי ארצה קראתי על הפרדס של מונטיפיורי ועל מקוה ישראל של קרל נטר ועל פתח-תקוה של שטמפר וסלומון, התגאיתי ביהודים, אלה וגם קנאתי קנאה גדולה באלה שזכו למשהו שלא ינתן עוד לשום יהודי, כי זכו להיות ראשונים, וראשונות ניתנת רק פעם אחת. כשבאתי ארצה ראיתי שהפרק הראשוני לא נסתיים כלל וכלל, להיפך, הוא כמעט שלא התחיל עדיין.

ראינו בקעה רחבה להתגדר בה, והבקעה פשוטה, והמלאכה שיש לעשות צנועה – אבל חשובה מאין כמוה. הם בנו מושבות. לא עלה על לבנו בתחילה להקים ישובים חדשים. זה בא בהמשך הזמן, אחר כך. הבקעה שמצאנו ואשר בה השקענו את כל הלהט שלנו היה הדבר האלמנטרי והפשוט – עבודה עברית. להקים פועל יהודי עובד האדמה במושבות העבריות, זה היה האידיאל של חיינו, וקודמינו לא עשו זאת. דבר זה סיפק לנו, ובו ראינו זכות גדולה לעצמנו, זכות יותר מחובה.

ולא שאלנו מדוע אחרים לא עובדים. ראינו לעצמנו הזכות הגדולה להיות פועלים יהודים. ורק באשר הדבר הזה היה קשה מאד, כי בעלי הבתים היהודים לא היו כל כך להוטים אחרי הפועלים היהודים ולא תמיד מצאנו עבודה, ונתברר לנו לאט לאט שבלי שינוי יסודי במשק, בלי משק חדש – לא תהיה עבודה עברית, – הגענו למחשבה הרבולוציונית – להקים ישובים חדשים. לא רק חדשים בזמן, אלא חדשים בתכנם – ישובים בנויים על עבודה עצמית.

ושוב, אלה שעשו זאת ראו זכות לעצמם. לא היה איכפת להם שהם מעטים, רק עשרה או עשרים איש. אינני זוכר ברגע זה בדיוק כמה היו אנשי עין גנים, וזה היה כמדומני הישוב הראשון, שהוקם על יסוד של עבודה עצמית, אם כי גם המונח הזה, עבודה עצמית, נדמה לי, עוד לא היה אז קיים. אבל אנשים ראו לעצמם זכות גדולה, להניח יסוד לדרך חדשה ולמפעל חדש. וכך ראו אנשי דגניה, והם הם שנתנו לנו גולת הכותרת של כל מפעלנו בארץ – ההתישבות העובדת.

עכשיו מוצא הנוער בארץ מדינה ישראל, למעלה ממיליון יהודים, כ-500 כפרים יהודים, צבא-הגנה לישראל, צי יהודי, צי מלחמה וצי מסחרי. חיל אויר, אוניברסיטה עברית, – כמה דברים שלא עלו על לבנו בימים ההם. אולם מי שבורך ביצר של חלוץ, בטבע של אדם יוצר, מי שאיננו יכול להסתפק במה שאחרים עושים בשבילו אלא יש לו הצורך הפנימי להעלות את עצמו, לעצב חיים חדשים ולכבוש איתני הטבע, יש לו שוב כר נרחב לפעלו. לא רק הנגב, אלא כל הארץ, הרריה, עמקיה, גיאיותיה, ערבותיה פתוחים לפניו וקוראים לו. יש גם מרחבי הימים ונתיבות שמים.

אנחנו היינו בודדים. קשה למסור לכם האושר והשמחה שכל אחד הרגיש בעבודה הקשה והפשוטה אצל האכר היהודי, האושר של השתכנות באורוה או בחאן, האושר של ההליכה במשך לילה ויום מזכרון יעקב ליפו לועידה של המפלגה. אבל היה משהו שהעיק עלינו. וכשבא ביאליק בפעם הראשונה לארץ תפס זאת באינטואיציה העמוקה שלו. ולעולם לא אשכח את המשא שנשא לפנינו, על צער הבדידות והאלם שלנו. כי היינו בודדים. באנו בשביל עצמנו קודם כל, כי לא יכולנו לחיות את החיים ההם בחוץ לארץ, כי לא יכולנו לשאת בציונות העקרה, בסוציאליזם המילולי. ובאנו קודם כל בשביל עצמנו. אבל לא רק בשביל עצמנו. באנו בהכרת שליחות היסטורית – אבל “שולחינו” לא הבינו והתנכרו לנו, ולדור הזה יש אושר רב שאין כמוהו, הוא אינו בודד. לרבבות ולמאות אלפים באים עכשיו יהודים מכל ירכתי ארץ, וגם הם שותפים למהפכה הגדולה שמתחוללת בארץ ויש בתוכם כוחות יוצרים לא פחות מאשר לאנשי העליה השניה. אל תאמינו אם יספרו לכם שאנשי העליה השניה היו אנשים יוצאים מן הכלל, מעין עלויים רוחניים, מוסריים, אינטלקטואליים. הם היו בני בשר ודם פשוטים. וגם בתוך אלה שבאים עכשיו גנוזים כל אותם הכוחות והאפשרויות, בין שהם באים מתימן או ממרוקו, מבולגריה או מפרס. גנוזות בתוכם כל האפשרויות שהיו בתוך אנשי העליה השניה. הם אולי לא קיבלו כל הירושה שאנחנו ירשנו, לא ירושת התרבות העברית ולא ירושת התרבות הכללית. הם לא קראו את טולסטוי ומיכאילובסקי וסמולנסקי, ברנר וברדיצ’בסקי, ואין הם מסוגלים אולי לעשות הקפיצה הגדולה בבת אחת עד קצה הדרך ולהקים קבוצה. אבל גנוזות בתוכם כל האפשרויות ומעורים בהם כל הכוחות שהיו לאנשי העליה השניה. ננחיל להם מורשת עם ומורשת עולם – נשב ונחיה אתם יחד. אין זכות גדולה יותר לאדם עלי אדמות מאשר להעלות בני מינו, להעשיר נפשם ולהערות בהם הסגולות הנפלאות החבויות בכל אדם.

האדם אינו מכיר עצמו ואינו יודע כל העושר הצפון בלבו ובנפשו. אם יש בתוכנו פה אפילו רק מנין אחד של אנשים מחונני כשרון חלוצי, מחונני כשרון להפוך אדם ולהעלות קודם כל עצמו, להפוך את הטבע העקר והערירי לטבע פורה ומפרה – יעשו גדולות אם יפעילו כשרון זה וגם ידביקו בכשרון זה כל חבריהם. כי אין זכות גדולה לאדם עלי אדמות מעיצוב חיים חדשים: לעצב אנשים מובחרים, לעצב טבע, אדמה וים, ליצור ולתת – ולא רק לקבל מה שאחרים נתנו לו. ואפילו אם ימצאו רק עשרה – אל יבהלו. ילכו חמשה למחנות ויחיו עם התימנים והמרוקנים האלה; יתחברו אתם ויאצילו להם מברכותיהם הנפשיות – וגם יקבלו מהם, כי יש לתימנים ולמרוקנים גם מה לתת. כאשר אני נוסע בכל פעם לירושלים ורואה בשיפולי הגבעות האלה צריפים, ובין הצריפים אני רואה שתילי ירקות, – זה נותן לי לא פחות מאשר להם. ילכו למחנות ויצטרפו לעולים ויצרפו אותם. יתעלו יחד אתם; וילכו חמשה לנגב, לישימון העומד בחורבנו מששת ימי בראשית זה אלפי ומיליוני שנים – וישנו סדרי בראשית. והם יעשו זאת, כי אפשר להפרות השממה ויטעמו טעם יצירה ראשונית, ויבואו לחבריהם ויאמרו להם מה פעלו, – וחבריהם יצטרפו אליהם, חלוצים עושים חלוצים! מי שזכה להיות חלוץ ידביק את חבריו בסגולות החלוציות, כי יש ניצוץ חלוצי בכל אדם. וכל מי שעושה איזו שהיא עבודה בארץ – עושה עבודה חלוצית, אבל יש דרגות ושלבים, ורבים מאתנו רוצים וזכאים להתרומם לדרגות העליונות של חיי אדם חלוציים. ואין זה עול קשה – זוהי זכות גדולה, ואשרינו ואשריכם שיש עוד כר נרחב ליכולת החלוצית הגנוזה בתוך כל אחד ואחד. תעלו, תעשו, תתעלו עם העולים, תתעלו עם הפריית השממה, ותבואו ותספרו לחבריכם מה עשיתם ומה פעלתם, – ואז אם תגידו לאחד מחבריכם: לך לך, – ילך אתכם.

דברי ראש הממשלה ד. בן גוריון

בפתיחת הוועידה של הסתדרות הפקידים

ת"א 22.6.49

הקריה. תמוז תש"ט

לוועידה זו יש זכות מיוחדת שלא היתה לועידות הקודמות: בה משתתפים פקידי מדינת-ישראל, ויורשה לי להקדיש, הערותי המעטות לענף החדש בהסתדרותנו. עלי לעשות זאת כל עוד אני עצמי כלול בענף זה, כי איני יודע מה יהיה בוועידות הבאות. הסתדרות הפקידים שומרת על מקום-העבודה של כל אחד מחבריה, אבל משום-מה נראה לי שאין זה מענינה לשמור על מקום עבודתי אני.

ודאי ידובר פה לא מעט על זכויות הפקידים ותביעותיהם. עלי לעמוד הפעם בעיקר על חובותיהם, חובות למדינה ובמדינה.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו לה אך שני תפקידי-יסוד: משפט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני ישראל כוויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה את תחומי-פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת-החיים של האוכלוסין וכדומה.

מדינת-ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית של מדינה זו ומפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ גלויות.

ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת-ישראל לפעול רק בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקראטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם ושהמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור – אלא העם עצמו עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי, ואין המנגנון הממשלתי שולט בעם – אלא משרת אותו וממלא את צרכיו באמונה.

מידת-הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת-התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן-חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון-החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה, והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – יותר גדולה הנאמנות של פקידיה וגדול האמון והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים. באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפחים צרכיו הקולקטיביים.

היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגיא לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.

המשימה הגדולה והקשה של קיבוץ-גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון, העלאת העבודה, מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי-העם, בלי יזמה חלוצית מכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמור בהתישבות, וההתנדבות והיזמה נדרשת לא רק מבני הארץ אלא מכל העם היהודי גם התפוצות. קליטת- העולים ובנין הארץ, העלאת רמת-החיים וקיום בטחון המדינה לא יתכנו בלי התנדבות חלוצית מתמדת ובלי יזמה יוצרת ומעפילה של הנוער בארץ ובגולה, של ההון הפרטי והלאומי, של אנשי הרוח והמעשה, של בוני החקלאות והתעשיה, המסחר והמלאכה, הימאות והתעופה, המדע והטכניקה. רק באלה תקום השליחות של מדינת-ישראל.

ואף-על-פי-כך – לא נגרע מערכו החיוני של החוק ושל המנגנון הממלכתי גם במדינת-ישראל.

רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבש במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה ייעשה בשורה ראשונה ע"י עובדיה, והמשימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.

היתה לנו פקידות ציבורית בכל ימי הגולה. היו לציבור פרנסים נבחרים ולא נבחרים. היתה להסתדרות הציונית במשך חמישים השנים האחרונות ועוד יש לה גם עכשיו פקידות רבת-פעלים שאין להתביש בה. היתה פקידות בישוב, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה את מלאכתה באמונה. ויש לנו עכשיו ענף חדש ורב-ערך: פקידות מדינת-ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות היהודית בכל מקום ובכל זמן – כושר פעולה, חריצות, נאמנות, – יידרשו כמובן גם מפקידות המדינה, אבל אלה בלבד לא יספיקו.

גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת-ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, עול משולש כבד מנשוא, אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.

עול הבטחון. נדמה כאילו המלחמה היא נחלת-העבר, לאחר שיצאנו ממבחן-דמים ראשון וידינו על העליונה, והממשלה עושה מאמצים להשכין שלום בין מדינת-ישראל ושכניה, והשלום עומד בראש מאוויינו הבינלאומיים. אולם הדבר אינו תלוי ברצוננו אנו, ועוד הרבה שנים תעמוד דאגת הבטחון במרכז מאמצינו.

עול קליטת העליה – אינו פחות ממושך והוא הרבה יותר כבד מעול הבטחון. אנו מצווים על החשת העליה והרחבתה – עד קצה גבול יכלתנו. אנו חייבים גם בקצב מהיר וגם בממדים גדולים, מתוך חרדה כפולה: גם לגורל היהודים בארצות הגולה וגם לגורל מדינת-ישראל. אסור לנו להישאר פה כל כך מעטים. אסור להחמיץ כל אפשרות של חיסול גלויות והעלאתן, כי מי יודע מה ילד יום.

ויש עול שלישי. – גאלנו השנה יותר משלושת רבעים של מערב הארץ. לפי שעה עשינו זאת רק בכוח הצבא – אולם בכוח הצבא אפשר לשחרר ארץ, אי-אפשר לקיימה רק בכוח הצבא. שטחי הגליל, הנגב, מבואות ירושלים ושאר שטחי המדינה לא נקיים בידינו בלי התישבות רבתי – ובקצב הרבה יותר מהיר מאשר הסכנו לו עד עכשיו. עלינו לעבד ולישב עכשיו במשך שנה אחת – מה שעשינו עד עכשיו במשך שבעים שנה. עד קום המדינה גאלנו בערך מיליון וחצי דונם – ברשותנו יש עכשיו למעלה מעשרים מיליון דונם, ולא נוכל לאורך ימים להחזיק שטחים אלה ריקים ושוממים, כאשר עשו זאת הערבים או התורכים והכובשים הזרים האחרים שקדמו להם, כי אנו שבנו לארץ לא ככובשים אלא כבנים-בונים.

שלוש משימות אלה הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה ייבחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרא – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו – במדינה ובעם, – נתבע ליזמה חלוצית והתנדבות מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה – אולי הגדולה ביותר – בתולדות עמנו.

ותביעה זו מכוונת בראש וראשונה לעושי-דברה הראשונים של המדינה – לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים. אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים, – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה. הנכס הגדול והיקר הזה שנקרא בשם מדינת-ישראל מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור, בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובנינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבודה של המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים, ואיני יודע מה היה כשרנו הממלכתי בימים הקדומים, כשהיינו עומדים ברשות עצמנו. עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. ואני מתכוון קודם כל לעצמי ולחברי בממשלה, כשאני אומר שאין אנו מספיקים. ועלינו להתעלות מעל עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה והחבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מאכסימאלית של סגולות רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינו עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. שומה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה-ההר ולהגיע לפסגה, לשיא, על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי-הרף לבלי-ליאות את כושר-פעולתו, את פריון-עבודתו, את רמת-ידיעתו, את מידת-חריצותו, ולשפר את טיב מלאכתו ואיכותה.

אנו עם קטן ודל – עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. נעשה זאת רק אם כל אחד מאתנו יעלה כושר פעולתו עד השיא. לאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא, אינו היום אלא שלב לשיא חדש, יותר גבוה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן עבודה תובעת מעובדיה, אלא שההיסטוריה העברית תובעת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. הדבר שהוטל עלינו לעשות – כמעט שאינו בגדר עשיה, אבל עלינו לעשותו, כי בנפשנו הוא.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה את מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצות מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – מהאדם החי. עובד המדינה מן ההכרח שייפגש יום יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם המדינה עושה. הוא נפגש אתו עוד בחו“ל – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה האימונים כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא-הגנה-לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת העבודה, במשרדי הבריאות, הרישום, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, או אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם החי הפונה לעובד המדינה אינו רואה את המדינה כולה – הוא רואה את שליח המדינה ועל פיו הוא שופט. ועובד המדינה לא יצא חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה – ולא יפגוש את האדם החי הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטואיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי שיחו – וגם בחסרונותיו ובליקוייו. מדינת-ישראל נבנית ע”י עם דווי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים, – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, הוא תובע כל מה שמגיע לו ויותר ממה שמגיע לו, הוא סבור שהמדינה היא כל-יכולה ועליה לספק את כל צרכיו, ומיד, מבלי לדעת ומבלי להתענין אם יש בידה האמצעים והיכולת ואם לא. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר. וכך עושה לא אחד אלא רבים, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומייגע, כאוב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש שפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ומצב-רוחו, וגם כשהוא בא בתביעות בלתי-מוצדקות ובלתי-מעשיות, עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת-אדם ואהבת-ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק-אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עויינת וזרה, וללכד אותם לחטיבה לאומית, תרבותית וחברתית ולהשריש אותה במולדת. לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחווה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה שעל המדינה לעשות – להזדיין ביעילות מלאה, בנאמנות שלמה והאהבה רבה, למען הצלת שליחותם.

ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, – אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, ז"א העובדים בשדה ובבית-החרושת, במל ובשדה-התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית-ספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי ציבורי או פרטי, עבודת-יד ועבודת-רוח, במישרין ובעקיפין – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת-ישראל, מעצבי דמות האומה המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.

ומעומק לבי אני מאחל לעובדי מדינה אלה שיצליחו לעשות עבודתם ביעילות המאכסימאלית ובנאמנות מלאה ומתוך אהבה למדינת-ישראל – וגם לאדם בישראל – כי רק באלה נעשה חובתנו, ורק באלה נהיה ראויים לשליחות שנפלה בגורלנו.

"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי,

יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ–

אַל תִּירָא, כִּי עִמְּךָ אָנִי,­-

הֵן יֵבשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֳרִים בָּךְ"

(ישעיהו מ"א)

“וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ”.

(ישעיהו ס"ב)

ההיסטוריה מעבטת ארחותיה, ומאורעות ומצבים שליליים יש שהם מולידים תוצאות חיוביות, וכן גם להיפך. וראיה מובהקת יש למצוא בתולדות שיבת-ציון.

איבת מנהיגי הערבים ושליטיהם והתנגדותם המרבה לשיבת-ציון היא עובדה מצערת, שעד היום לא ניתן להתגבר עליה, וגם בעתיד הקרוב לא נראה סיכוי ממשי לתיקונה. רצונה של התנועה הציונית ושל היישוב היהודי לפני הקמת המדינה ומאמציהם של נציגי ישראל עם התחדשות עצמאותנו לקיים יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם הארצות השכנות עלו עד היום בתוהו.

בקרב האינטליגנציה הערבית היו רק מעטים שרצו ביחסי שלום עם שכניהם היהודים, אבל הדעה המכרעת בקרב המנהיגות הערבית היתה התנגדות ללא פשרה לקיומה של ישראל. סיסמאות השלום של הקומוניסטים הישראליים הן כרגיל סיסמאות-מרמה קומוניסטיות להטעות דעת הקהל בישראל. אין אף קומוניסט ערבי בארצות ערב,–והתנועה הקומוניסטית בכמה מארצות ערב גדולה ורבת-השפעה מזו שבישראל,–שקורא לשלום עם ישראל.

ועד כמה שדבר נראה תמוה-הרי למעשה הביאה התנגדות זו ועד היום ברכה לא מעטה לחיזוק היישוב לפני קום המדינה, ולהרחבת המדינה ולהתעצמותה לאחר קומה.

ספק אם עבודה עברית היתה מנצחת– כשכל התנאים האובייקטיביים היו נגדה–אילמלא “המאורעות”, בשנות 1921, 1929, 1936. תל-אביב הפכה להיות עיר עברית רק לאחר טבח החלוצים ביפו בשנת 1921. נמל תל-אביב הוקם בשנת 1936 אך ורק הודות לשביתת הנמל ביפו שנערכה על-ידי המופתי במטרה להחניק את היישוב באמצעים כלכליים, נוסף על הטירור. כשנפסקה השביתה הכללית הערבית שנמשכה ששה חודשים בשנת 1936–רצו “אנשי המעשה” לחזור לנמל יפו, שלא היה בו אף פועל וספן יהודי אחד, וגם עמדו לבקש מהממשלה המנדטורית שתסלול כביש מתל-אביב לנמל יפו, כדי להקל על השימוש בנמל יפו, ורק “עקשני החזון הבלתי מעשיים” בהנהלת הסוכנות מנעו צעד פטלי זה.

הכח המזויין היהודי הגדול ביותר שאורגן עוד בימי שלטון המנדט–משטרת-היישובים, נוצר בגלל הטירור הערבי בנשות 1939–1936, ואף “התיהדותו” המתגברת של נמל חיפה עוד בתקופת המנדט הוחשה הודות להתנגדות הערבית.

מעשה האיבה החריף ביותר וברוך-התוצאות מאין כמוהו–היתה התקפת שליטי ערב על מדינת-ישראל ביום קומה. אחרי קרבות שנמשכו, בשלוש הפסקות, 61 יום–הכריע צה"ל הצעיר את כל צבאות ערב והרחיב תחומי המדינה.

לפי החלטת עצרת או“ם ביום 29 בנובמבר ניתנו למדינה היהודית 14,920 קילומטר מרובע. ברשותנו יש עכשיו 20,662 קילומטר מרובע. כחמשת אלפים קילומטר (4,912) נכבשו ושוחררו על-ידי צה”ל בפרוזדור ירושלים, בגליל המערבי והתיכון, בדרום-יהודה ובנגב הצפוני. כחמש מאות קילומטר מרובע (467) נוספו לנו בדרכי שלום–בהסכמי שביתת-הנשק עם עבר-הירדן.

אולם לא רק שטח נוסף לנו הודות להתקפה הערבית. יש לקחת בחשבון לא רק גודל השטח, אלא ערכו וטיב מעמדו. ירושלים החדשה והפרוזודור לירושלים, הערים יפו, לוד ורמלה והגליל-המערבי– ערכם אינו רק בגודל שטחם אלא בחשיבותם ההיסטורית וברציפותם הגיאוגרפית. במערבה של ארץ-ישראל נשארו רק 6,940 קילומטר מרובע מחוץ לישראל: רצועת-עזה, ששטחה הוא 258 קילומטר מרובע, והשטח שצורף לעבר-הירדן– 6,682 קילומטר מרובע.

הפלישה הערבית לא השאירה בלבנו רגשות שנאה, והיינו מוכנים לאחר הקרבות לעשות שלום עם שכנינו. אולם שליטי ערב לא השלימו עם קיומה של ישראל, ולאחר שלא יכלו לנו בכוחם הצבאי ניסו למוטט אותנו באמצעים כלכליים וארגנו נגדנו חרם והסגר. אין-ספק, שחרם זה גרם לנו הפסד כלכלי לא קטן, אולם נדמה לי, שהפסדו יצא בשכרו.

ספק אם היינו מיישבים את השממה לאחר מלחמת-הקוממיות, אילו היינו יכולים להשיג תוצרת חקלאית זולה משכנינו. אפשר להגיד, כי במצב של שלום עם שכנינו היינו מרבים לפתח את התעשייה שלנו. אם גם נניח כי שכנינו היו קונים תוצרתנו התעשייתית היקרה,–היינו אז נהפכים לעם עירוני כאשר היינו בגולה, והיינו בונים קרת-חרשת (קרתגה) יהודית, שהית מכזיבה כל תקוות התקומה וסיכוייה.

____

אין להסיק מדברים אלה, כי רצויים לישראל יחסי איבה מצד ארצות ערב. שלום-אמת של קיימה ושיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות­–הוא הייעוד העליון של מדיניות-החוץ הישראלית, ואין להסיח הדעת ממטרה מדינית עליונה זו, גם כשישראל נאלצת מזמן לזמן לעמוד בשער נגד התקפות מסתננים ופידאיון או גם בקרבות עם צבאות האויבים. אבל יכולתה ואמיתותה של תנועת שחרור לאומית נבחנת בזאת שהיא יודעת להפוך גם מצורה, מכשול ופורענות למקור של התגברות ויצירה ותנופה חלוצית וכיבושים; וזאת אשר עשתה התנועה החלוצית לפני קום המדינה, וכך פעלה ממשלת ישראל לאחר קומה. אולם אין להתעלם מסכנה חבויה, גם אם יודעים להתגבר עליה מזמן לזמן; הנצחון המופלא של צה"ל על צבאות-ערב בשנה הראשונה לקיום המדינה והרחבת גבולותינו–לא סינוורו את עינינו ולא הזיחו דעתנו, וכל הימים ידענו, כי צפוי לנו “סיבוב שני”.

התבוסה הצבאית שנחלו צבאות ערב לקחה לא נעלם לגמרי מעיני שליטי ערב, והמסקנות שהסיקו ממפלתם במלחמת-הקוממיות היו שלוש:–

1. יש לנסות למוטט את ישראל באמצעים כלכליים–בחרם ובהסגר;

2. יש למנוע עלייה והתיישבות חדשה על-ידי ארגון טירור, רציחות וחבלות–על הגבולות ובכל מקום אפשרי; ולסגור השערים בארצות היציאה, עד כמה שיד שליטי ערב מגיעה;

3. יש להתכונן לסיבוב השני בנשר עדיף ובפיקוד אחיד.

ארגון-האומות-המאוחדות המצווה לשמור השלום והבטחון שלחבריו ושל העולם כולו, ולנקוט באמצעים קולקטיביים למניעת איומים לשלום ולדיכוי כל מעשה תוקפנות ופגיעות אחרות בשלום,–לא עשה חובתו כשמדינות-ערב התקיפו את ישראל מיד לאחר היווסדה; הוא גם לא נקף אצבע כל השנים, כששליטי ערב הפרו מגילת או"ם והתחייבויותיהם הבין-לאומית לפי הסכמי שביתת-הנשק וביצעו פעולות איבה מתמידות נגד ישראל.

הסכמי שביתת הנשק שנעשו עם ארבע השכנות הערביות (עם מצרים ביום 24.2.49; עם ירדן ביום 3.4.49; עם לבנון ביום 23.3.49 ועם סוריה ביום 20.7.49) מכוונים כצעד ראשון והכנה לקראת שלום-קבע.

הסעיף הראשון של ארבעת הסכמי שביתת-הנשק מתחיל במלים אלה: “בכוונה לסייע להחזרת שלום של קבע בא”י–נקבעים העקרונות הבאים". ובסעיף ראשון ושני מנוסחים העקרונות לאמור:

"שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה תוקפנית באמצעות כוחותיו המזויינים–ביבשה, בים או באויר–נגד האוכלוסייה או הכוחות המזויינים של הצד השני. שום חלק מכוחותיו של כל אחד משני הצדדים ביבשה, בים או באויר, אם צבאיים ואם צבאיים-למחצה, לרבות כוחות בלתי סדירים, לא יעשו מעשי מלחמה או מעשי איבה כלשהם נגד כוחותיו הצבאיים או הצבאיים-למחצה של הצד השני, או נגד האזרחים בשטחה נתון לשליטתו של אותו צד (סעיף א-ב).

לאחר שהסכם זה יעמוד בתוקפו שנה אחת ממועד חתימתו, יוכל כל אחד משני הצדדים לדרוש מהמזכיר-הכללי של אומות-המאוחדות לכנס ועידה של נציגי שני הצדדים על-מנת לשקול מחדש, לתקן או לבטל כל תנאי הסכם זה (פרט לסעיף א' ו-ב'). השתתפות בוועידה זו תהיה חובה על שני הצדדים."

סעיפים אלה כלולים בכל ארבעת ההסכמים. מלבדם יש בכל הסכם סעיפים נוספים, החלים באופן מיוחד על היחסים עם מצרים, או עם ירדן, או עם סוריה, או עם לבנון.

המדינה הראשונה שהפרה הסכם שביתת-הנשק היתה ממלכת ירדן ההאשמית, כפי שהיא מכונה באופן רשמי בהסכם. בהסכם עם מדינה זו הותנה בסעיף 8, כי: –

א. ועדה מיוחדת, מורכבת משני נציגים של כל צד, ושתתמנה על-ידי הממשלות הנוגעות בדבר, תוקם לשם ניסוח התוכניות וההסדרים המסוכמים שתכליתם להרחיב את היקף ההסכם הזה ולשפר את דרכי ביצועו.

ב. הוועדה מיוחדת תאורגן מיד לאחר כניסת הסכם זה לתקפו ותשים את לבה לניסוחם של תוכניות וסדרים מוסכמים לגבי אותם עניינים שכל צד יגיש לה; עניינים אלה יכללו, על כל פנים, את הסעיפים דלקמן שעליהם כבר הושגה הסכמה עקרונית:

חופש תנועה בדרכים חיוניות, בכללן דרך בית-לחם ודרך לטרון-ירושלים;

חידוש עבודתם הסדירה של המוסדות התרבותיים וההומניטריים שעל הר-הצופים וגישה חופשית אליהם והשימוש בבית-הקברות שעל הר-הזיתים;

חידוש עבודתה של תחנת השאיבה בלטרון;

אספקת חשמל לעיר-העתיקה וחידוש התנועה בקו מסילת ברזל לירושלים".

הממשלה הירדנית סירבה לקיים סעיף 8. היא מיאנה להקים הוועדה המיוחדת, ועד היום הזה היא חוסמת גישה חופשית אל המקומות הקדושים ואל מוסדות התרבות בהר-הצופים, מונעת השימוש בבית-הקברות שעל הר-הזיתים, ואינה נותנת לחדש עבודתם הסדירה על בנייני האוניברסיטה שבהר הצופים ועבודתה של תחנת השאיבה בלטרון, שהרסה בניגוד לתנאי ההפוגה עוד באמצע 1948.

אולם ממשלת ירדן לא היתה יחידה בהפרת הסכמי שביתת הנשק.

הליגה הערבית שהוקמה בהשראה בריטית עוד לפני קום מדינת-ישראל, והכוללת כל הארצות השכנות שהשתתפו בפלישה לישראל ביום יסודה, ארגנה חרם כלכלי נגד ישראל ונגד כל חברה בין-לאומית העומדת בקשרי מסחר וכלכלה עם ישראל. ארצות ערב הצהירו גלויות שמטרתן היא הכחדת ישראל,–והפרו כל השנים עקרונות מגילת ארגון האומות המאוחדות שהן חברות בו, בלי שמוסדות ארגון האו“ם אף ניסו להניען מתעלולים אלה, ועל-ידי כך התעלמו מסודות האו”ם מהתחייבויות המוטלות עליהם לפי מגילת האו"ם.

סעיף ראשון במגילת האו“ם קובע מטרות האו”ם, והן: –

1. “לקיים שלום ובטחון בין-לאומיים ולנקוט לתכלית זו אמצעים משותפים ויעילים כדי למנוע ולהרחיק כל איום על השלום ולהשבית כל מעשה תוקפנות או כל צורה אחרת של הפרת השלום, ולהביא בדרכי שלום ולפי העקרונות הצדק והמשפט הבין-לאומי, להסדרם או ליישובם של סכסוכים בין-לאומיים או של מצבים העלולים לגרור הפרת השלום”.

2. "לטפח יחסי ידידות בין האומות, יחסים שיסודם בכיבוד בעקרון של זכות שווה והגדרה עצמית לעמים, ולנקוט שאר האמצעים שיש בהם לחזק את שלום העולם.

3. “להגיע לידי שיתוף בין-לאומי בפתרון בעיות בין-לאומיות בתחום הכלכלה, החברה, התרבות ותקנת הבריות”.

סעיף שני של המגילה מחייב את הארגון וחבריו לשקוד על המטרות האמורות בסעיף ראשון ולכוון מעשיהם לפי עקרונות אלה:

"הארגון מושתת על עקרון השוויון הרבוני של כל חבריו–

"כל חברי הארגון יהיו מיישבים את סכסוכיהם בדרכי שלום, ובאופן שהשלום והבטחון הבין-לאומיים והצדק לא יבואו לידי סכנה.

“כל חברי הארגון יהיו נמנעים ביחסיהם הבין-לאומיים מאיום בכוח הזרוע או מהשתמש בו, אם כנגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של איזו מדינה ואם בכל דרך אחרת שאינה מתיישבת עם המטרות של האומות המאוחדות”.

מכל הארצות השכנות שחתמו על הסכמי שביתת-הנשק עם ישראל ושקיבלו על עצמן כחברות או“ם התחייבויות הכלולות במגילת או”ם–הגדילה לעשות מצרים בהפרת המשפט הבין-לאומי, בסתירת עקרונות האו"ם ובפגיעה בהסכם שביתת הנשק עם ישראל.

אמנת קושטא משנת 1888, שמצרים חתומה עליה, קובעת בסעיף ראשון: " התעלה הימית של סואץ תהיה תמיד חופשית ופתוחה, בזמן מלחמה כמו בזמן שלום, לכל אנית סוחר או מלחמה, ללא הבדל דגל, ועל כך מסכימים הצדיים החותמים לא לגרום לשום פגיעה בשימוש החופשי של התעלה בזמן מלחמה כמו בזמן שלום". סעיף 10 של האמנה מאשר זכותה של מצרים להבטיח הגנת מצרים והשמירה על הסדר הציבורי, אבל סעיף 11 מוסיף מייד כי המאמצים שיינקטו במקרים אלה לא יפריעו לשימוש החופשי של התעלה.

בניגוד משווע לאמנה זו חסמה הממשלה המצרית הדרך לשיט ישראל בתעלה זו. ממשלת ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון. מצרים טענה, שהיא עושה זאת על יסוד מצב המלחמה השורר בינה ובין ישראל (לפי אמנת קושטא קיים חופש שיט גם בימי מלחמה). מועצת הבטחון בשנת 1951 פסלה טענתה של מצרים, וקבעה שמצב מלחמה אינו מתיישב עם הסכם שביתת הנשק, ואין מצרים רשאית למנוע חופש השיט של ישראל בתעלה. מצרים המרתה פי מועצת הבטחון, אם כי סעיף 25 של מגילת האו“ם קובע באופן מפורש, שחברי או”ם חייבים לקיים החלטותיה של מועצת הבטחון. מוסדות או"ם לא עשו דבר במשך כל השנים להטיל מרות המשפט הבין-לאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

ב-13 באוקטובר 1956 אסרה שוב מועצת הבטחון פה-אחד כל אפליה, גלויה או מוסווית, נגד איזו מדינה שהיא, בתעלת סואץ, אך מייד הכריזה מצרים, כי אניה ישראלית לא תורשה לעבור את התעלה, ושוב לא נעשה דבר על-ידי מוסדות או"ם לתקן המעוות.

בשנת 1950 תפסה מצרים שני איים שוממים, טירן וסנפיר, במיצרי אילת, בקצה הדרומי, מול שרם-אל-שייך, שמעולם לא היו שייכים למצרים. וממשלת מצרים הצהירה באגרת ששלחה לממשלת ארצות-הברית, שכיבוש האיים אינו מכוון בשום-אופן להפריע לשיט במי המיצרים העוברים בין שני האיים ובין חוף מצרים בסיני, והשיט ישאר חופשי בהתאם לנוהג הבין-לאומי ולעקרונות המוכרים של משפט העמים. אולם לאחר השתלטותו של נאצר הושם בשרם-אל-שייך כוח מצרי חזק להפריע השיט הישראלי במיצרים, ולא ארצות-הברית, שקיבלה התחייבות מפורשת בנדון זה מממשלת מצרים, ולא מוסדות או“ם המצווים על שמירת עקרונות או”ם–, לא עשו כלום למנוע הפרת החוק הבין-לאומי ולהבטיח לישראל חופש שיט במיצרי אילת.

כשנתחוללה בשנת 1952 ההפיכה במצרים וקבוצת קצינים בראשותו של מוחמד נאגיב הדיחה את המלך פארוק מכסאו וגרשה אותו ממצרים–עמד ראש ממשלת-ישראל בכנסת (ביום 18.8.52) על השלילה והחיוב, הסיכוי והסיכון שבהפיכות אלה, האופייניות לגבי רוב הארצות במזרח-התיכון, וציין כי "מחוץ לשתי מדינות יציבות וחסונות במזרח-התיכון, ישראל ותורכיה, הרי כל ארצות המזרח-התיכון נתונות בתוך מערבולת של מהומות, הפיכות, אנדרלמוסיה מדינית, רציחות פוליטיות, הסרת כתרי מלכים והתחרות מתמדת של הרפתקנים ורודנים על השלטון. באווירה מסוכסכת, מטורפת ומחושמלת זאת עלול כל זיק שיתקלח באיזו פינה שהיא, להדליק תבערה שאין לראות תוצאותיה ותחומי התפשטותה, ונתחייב בנפשנו אם לא נהיה דרוכים ונכונים לכל אפשרות.

"ייתכן שבהתפתחות מסוערת זאת יש גם מגמות חיוביות של הבראה וקידמה. ובמקום שישנן–אנו רואים אותן בעין יפה. הדברים שנתארעו במצרים בשבועות האחרונים יש לקדם בברכה, ואפשר לקבל עדותו של מוחמד נגיב, ראש ההפיכה הצבאית במצרים, בשעה זאת, שהוא ורוב חבריו בצבא התנגדו לפלישה לארץ, והאחראי הראשי למלחמה בנו היה מלך מצרים לשעבר, פארוק המודח.

"ייתכן שנימוקי התנגדותו של נגיב לפלישה היו צבאיים בלבד, אבל אין כל ספק שלא היתה אז ואין גם עכשיו כל סיבה ויסוד לריב בין מצרים ובין ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, ואין כל מקום לסכסוכי גבולות, ולא היתה ואין שום עילה לניגוד מדיני, כלכלי או טריטוריאלי, בין שתי השכנות.

"מדינת-ישראל רוצה לראות מצריים חופשית, עצמאית, מתקדמת, ואין אנו נוטרים לה איבה בגלל מה שעשתה לאבותינו בימי פרעה, ואפילו לא בגלל מה שעשתה לנו לפני ארבע שנים. רצוננו הטוב כלפי מצרים,–למרות התנהגותה האווילית של ממשלת פארוק כלפינו,–הוכחנו בכל החודשים שבהם היתה מצרים מסובכת בריב קשה עם מעצמה עולמית גדולה. ולא עלה על לבנו לנצל קשיים אלה של מצרים למען התקיף אותה או למען התנקם בה, כאשר היא עשתה לנו עם קום מדינתנו.

“אולם לא נוכל להתעלם מן העובדה שגם מצרים זו אינה מגלה כל סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על-ידי פארוק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זאת מועדות: לשלום או למלחמה”.

מוחמד נגיב לא האריך לעמוד בראש ההפיכה. קצין צעיר ממנו, גמאל עבד אל נאצר, הדיח אותו והשתלט בעזרת קצינים צעירים השתלטות גמורה על מצרים, ובקונטרס שרודן צעיר זה פרסם בשם “הפילוסופיה של המהפכה” סיפר בגילוי-לב על השאפתנות המתרברבת שלו. הוא קבע לעצמו שלושה יעדים:

1) לשלוט בכל עמי-ערב;

2) לעמוד בראש כל עמי האיסלם;

3) להיות המנהיג של כל יבשת אפריקה.

התיקונים הפנימיים הדרושים לעם המצרי נגוע התחלואה, הנבער מדעת, הירוד במובן החומרי והרוחני כאחד, והמשימות החיוביות שבשמן כאילו נעשתה ההפיכה: הבראת העם, חינוכו, הרמת מצב הפלח, פיתוח הארץ,–נסוגו כנראה לעתיד הרחוק, ובמקומן באו אמביציות פוליטיות חיצוניות. תיקונים קונסטרוקטיביים להעלאת העם דורשים שקידה, התמדה, מאמצים ממושכים, התנגדות לבעלי-האחוזה הגדולים, תביעות מהעם גופא; אולם בטבעה של רודנות שהיא בהולה על נצחונות קלים ומהירים, ולשליטים החדשים של צרים היה נדמה שיותר קל לנחול נצחונות משכרים בשדה מדיניות החוץ, מאשר לתקן המצב האומלל והמביש בפנים.

וכדי לזכות בהגמוניה בקרב עמי ערב הגיעו כנראה רודני מצרים לכלל דעה, שהאמצעי הקל והגדול ביותר הוא פגיעה בישראל, וכנופיות “הפידאיון” שאורגנו תחילה להילחם באנגלים בתעלת-סואץ,–כוונו לאחר יציאת האנגלים ממצרים–לישראל.

המתחילים בפגיעות אלו היו הירדנים. בשנים הראשונות לאחר כריתת הסכמי שביתת-הנשק היו חבורות של מחבלים ורוצחים חוצים הגבול המזרחי של ישראל ומתנקשים בתושבי ישראל שניקרו להם במארב. התנקשויות אלו רבו משנת 1951 ואילך. בשנת 1951 נפצעו ונהרגו 137 אזרחי ישראל על-ידי חבורות רוצחים אלה, ומהם על-ידי כנופיות שבאו ממדינת ירדן בלבד–111. בשנת 1952 עלה מספר הנפגעים ל-162, מהם על-ידי כנופיות ירדן בלבד–114. בשנת 1953 הגיע מספר הנפגעים ל-162, מהם על-ידי כנופיות ירדן בלבד–124. בשנת 1954, כשהתבצר שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, החלה מצרים להתחרות בירדן במעשי רצח אלה, ומספר הנפגעים הגיע עד 180, מהם 117 על-ידי ירדנים, 50 ע"י מצרים. בשנת 1955 עברה “הבכורה” למצרים. מ-256 הנפגעים בישראל על-ידי כנופיות שמעבר לגבול היו רק 37 פרי התנקשותם של יוצאי ירדן, ו-192 מעשי ידי חבורות מצריות שאורגנו על-ידי הרודן המצרי, “הפידאיון”. חבורות פידאיון אלה נשלחו על-ידי הכת הצבאית במצרים גם לירדן ולבנון, לתקוף משם את ישראל, אם כי השלטונות בארצות אלו לא תמיד ראו פעולה מצרית זו בעין יפה.

המצרים נתמחו גם במיקוש דרכי התחבורה של ישראל, ובשנת 1955 בלבד קרו 49 אסונות ממיקושים אלה.

מלחמת גרילה זו לא הסבה אליה דעת הקהל בעולם במידה הראויה מטעם פשוט: הרציחות והמיקושים לא באו בהמון ובבת-אחת; ורצח בודד של אזרח ישראל, שתים או שלוש פעמים בשבוע, לא שימש סנסציה בשביל העתונות העולמית ולא הופיע בכותרות העתונים היומיים.

נציגי מצרים בעצרת או"ם ובמועצת הבטחון (מחמוד פאוזי ביום 16 ביוני 1951, עמד אלחמיד גאליב ביום 16 בדצמבר 1954, עזמי ביי ביום 13 במארס 1955)–הצהירו במפורש, כי מצרים מוסיפה לראות מצב של מלחמה בינה ובין ישראל–למרות ההוראה המפורשת של מועצת הבטחון בשנת 1951, כי אין הסכם שביתת-הנשק מתיישב עם מצב מלחמה.

גם סוריה לא טמנה ידה בצלחת. במאי 1951 עברה יחידה צבאית סורית את הגבול מצפון לכנרת וניסתה לכבוש שטח ישראל בתל-מוטילה, ובקרב שניטש בינה ובין צה"ל נפלו ארבעים חיילים ישראליים. היחידה הסורית סבלה אבידות יותר גדולות והוכרחה לסגת לגבולה. אולם ההתקפות הסוריות לא תמו. מזמן לזמן הותקפו מגבול סוריה העובדים בייבוש החולה ובערוץ הירדן, ונערכו התנקשויות מתוכננות מהקצה הצפוני של ים כנרת על דייגי ישראל בכנרת, אם כי ים זה כולו, לרבות 10 מטרים של החוף המזרחי והצפוני על הגבול הסורי, הוא בתחום ישראל.

ממשלת ישראל גילתה זמן רב אורך-רוח למראה התנקשויות אלה בחיי אזרחיה, ובמידת האפשרות רצתה למנוע התלקחות מסוכנת במזרח-התיכון. אולם התוקפנות המצרים (וגם הסורית) לא רפתה. במחצית השנייה של 1955 ניסתה יחידה מצרית לתפוס שטח ישראל בניצנה, וסוריה, בעלת בריתה של מצרים, ניסתה אף היא לעשות אותה מלאכה בצפון ים-כנרת. ממשלת ישראל נאלצה לנקוט אמצעי התגוננות פעילה והרסה בסיסי המתקיפים בעזה, בחאן יוניס, בצפון כנרת וגרשה בכוח היחידה המצרית מניצנה.

לנוכח החמרת המצב על הגבולות הכריזה הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת השלישית והתייצבה ככנסת ביום 2 בנובמבר 1955 את הדברים הבאים:–

“ממשלת ישראל מוכנה כמקודם לשמור באמונה על הסכמי שביתי-הנשק לכל פרטיהם ודקדוקיהם, כלשונם וכרוחם. אבל חובה זו מוטלת גם על הצד השני. הסכם שיופר על-ידי הצד השני לא יחייב גם אותנו. אם קוי שביתת הנשק ייפתחו מעבר לגבול למחבלים ולמרצחים–לא ייסגרו עוד בפני מתגוננים ועומדים בשער. אם זכותנו תיפגע על-ידי מעשי-אלימות ביבשה או במים–נשמור על חופש פעולתנו להגן על זכותנו באופן היעיל ביותר”.

ראש משקיפי או"ם, גנרל ברנס, הוזמן בחמשה בדצמבר 1955 לראש-הממשלה ונדרש לברר עם שליטי מצרים:

א) אם הם נכונים לתת פקודה על הפסקת אש מוחלטת, כאשר עשינו אנחנו;

ב) אם הם מוכנים לקיים במלואו חוזה שביתת-הנשק, על כל סעיפיו, כאשר אנו מתחייבים לעשות;

ג) אם הם מקבלים הצעות המזכיר-הכללי של או"ם, אשר הוגשו לנו ולהם בשניים בנובמבר על שמירת הסכמי שביתת הנשק.

הגנרל ברנס נסע למצרים, ובאחד-עשר בדצמבר חזר והודיע לראש ממשלת-ישראל, כי המצרים לא נתנו לו התחייבות על הפסקת אש, לא הבטיחו לקיים הסכם שביתת-הנשק ולא קיבלו על עצמם לבצע הצעות המזכיר- הכללי של או"ם.

ממשלת ישראל החליטה לנקוט באמצעים מרתיעים, למען הגנת חיי אזרחי ישראל והבטחת גבולות ישראל. מכלל אמצעים אלה הוצא כל מעשה העלול לפגוע באזרחים מעבר לגבול. ישראל סירבה להיגרר אחרי מעשים פרובוקציוניים של שכניה, ולפגוע בחיי אזרחים שלווים בארצות השכנות. בכל מקרה של פגיעה בשלום אזרחי ישראל או בגבולותינו פנתה תחילה למשקיפי או"ם, שינסו לתקן המעוות, וכשלא הצליחו הללו בכך,–אם מחוסר רצון או מחוסר אונים–הופעלו כוחות הבטחון הישראליים נגד קיני התוקפנים שמעבר לגבול–מתוך הוראה חמורה שלא לפגוע באזרחים.

התגוננות פעילה זו חיזקה הבטחון של יישובי הספר,–אולם לא פתרה בעית הבטחון ביסודה. ובעיה זו הוחמרה מאין כמוה לאחר “העיסקה” הצ’כית-המצרית במחצית השנייה של 1955, שסיפקה שפע עצום של נשק חדיש ומעולה בשביל חילות האויר והיבשה והים של הרודן המצרי. בבת-אחת נתערער מאזן הכוחות בין ישראל ובין שכנותיה באופן חמור לרעת ישראל.

כשהתכנסו הנציגים הראשיים של ארבע המעצמות הגדולות: ארה“ב, ברה”מ, צרפת ובריטניה, בסוף חודש אוקטובר 1955 בז’ניבה, נפגש ראש-הממשלה ושר-החוץ דאז, מ. שרת, עם ארבעת נציגי המעצמות, ובתוכם עם שר החוץ הסובייטי מר מולוטוב. הוא עמד בשיחה עם מר מולטוב על האחריות הכבדה שלקחה על עצמה ברית-המועצות בהפרת שיווי המשקל הצבאי בין מצרים וישראל על-ידי העיסקה הצ’כית, שבלי ספק לא נעשתה בלי הסכמת מוסקבה, ועל הסתירה המשוועת שבין הפגת המתיחות הבין-לאומית שבה דוגלת ברית-המועצות בזירה הבין-לאומית ובין שפע הנשק התוקפני שניתן לממשלה המצרית, המקיימת, בניגוד להוראות מועצות הבטחון ומתוך הפרת עקרונות או"ם,–מצב מלחמה נגד ישראל. ברית-המועצות אינה יכולה שלא לדעת, כי ממשלה, המכריזה בגלוי על מצב מלחמה בינה ובין שכנתה, רוכשת נשק לשם אותה המלחמה. שר-החוץ הסובייטי הקשיב לדברי נציג ישראל, אבל לא נתן כל תשובה מתקבלת על הדעת.

ראש-הממשלה הבריטית דאז, סיר אנטוני אידן, נשא ביום 9 בנובמבר 1955 נאום בגילדהול, שעורר דאגה רבה בישראל. ראש-הממשלה הבריטי קבל על הממשלה הסובייטית בגלל “העיסקה” הצ’כית העשויה “להזריק אלמנט חדש של סכנה במזרח-התיכון ולשלוח נשק מלחמתי, טאנקים, מטוסים ואפילו צוללות לצד אחד בלבד”, והוא טען, כי “אי-אפשר ליישב פעולה סובייטית זו עם הצהרות השלום והרצון לחסל המלחמה קרה ברוח החדשה של ז’ניבה”, וקבע כי זוהי “יומרה פנטאסטית להגדיר אקט פוליטי מכוון זה כעיסקה מסחרית תמימה”, אולם באותו זמן לימד סיר אנטוני אידן זכות על מצרים וטען, כי האחריות מוטלת בעיקר על המספקים נשק ולא על המקבלים, כאילו רוכשי הנשק קנו אותו לנוי בלבד. ואם כי ראש ממשלת בריטניה התאונן על ברית-המועצות שהיא מספקת נשק “לצד אחד בלבד”–לא היה אף רמז קל בדבריו שבריטניה תשנה דרכה עד כה לספק נשק לצד אחד בלבד.

סיר אנטוני אידן הביע דאגה מהגברת המתיחות במזרח-התיכון, ובייחוד מזו שבין מצרים וישראל, וקבע כי “האיבה בין ישראל ושכנותיה הערביות היא ללא השלמה, והזמן במקרה זה לא הופיע כנושא מרפא”. הוא לא ראה צורך לציין, כי ישראל שהיתה הנתקפת בשנת 1948 ולא נטרה איבה לשכנותיה אחרי תום הקרבות והושיטה יד לשלום, אולם הוסיף כי על ישראל לוותר על חלק משטחה למען פשרה, כי מדינות ערב אדוקות, לדבריו,בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, והוא קבע כי “אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות האומות-המאוחדות”, אולם היות וישראל אדוקה, לפי דבריו, בגבולות של הסכמי שביתת-הנשק משנת 1949- יש לפשר בין שני הגבולות, לקצץ משטח ישראל “המיותר” ולמסור אות ולמדינות שכנות.

כשראש הממשלה נשאל בכנסת על-ידי חבר-הכנסת אזניה אם נאומו של אידן הגיע לתשומת לב ראש-הממשלה, ואם הממשלה מוכנה לקבל תיווכה של הממשלה הבריטית על פי התנאים שקבע סיר אנטוני אידן בנאומו ביום 9 בנובמבר, ואם אין ראש הממשלה סבור כי נאום זה עלול לעורר את תוקפנות הערבים, וכי על ממשלת ישראל להבהיר לעולם את עמדתה הברורה והמוסמכת,–ענה ראש הממשלה בכנסת ביום 15 בנובמבר 1955 כי "ההגדרה שנתן סיר אנטוני אידן “עיסקה מסחרית תמימה” אפשר ליחס יתר תוקף ואמת לפשרה “תמימה” זו עצמה שמציע סיר אנטוני. ראש הממשלה הבריטית מתעלם בהצעתו המפשרת כביכול, משורה של עובדות יסוד, היסטוריות ומדיניות,אשר אין להעלות כלל על הדעת שלא היו ידועות לו, לאיש שעמד בראש משרד החוץ הבריטי במשך הרבה שנים:–

א) ההיסטוריה אינה מתחילה בעצרת האומות המאוחדות ביום 29 בנובמבר 1947. העם העברי יזכור לעולם, ויזכיר בהוקרה ובתודה, שעוד שלושים שנה לפני עצרת או“ם הנזכרת לעיל, הכירה הממשלה הבריטית, בהנהגתם של ללויד ג’ורג' ובלפור ובהשתתפותו הפעילה של נשיא ארה”ב וודרו וילסון, בקשר ההיסטורי של העם העברי לארץ-ישראל, וקשר זה לא נולד בעקב ההכרה, אלא להיפך; הקשר היה קיים כל הדורות, ואנו יושבים בארצנו בזכות ולא בחסד, ומדינת-ישראל היתה קיימת בארץ זו בתקופה כשההיסטוריה האנושית לא ידעה כלל על מציאותה של אמריקה ועל קיומה של בריטניה, וירושלים היתה בירת ישראל, כשלא היה סימן בעולם ללונדון, מוסקבה ופאריס.

ב) הממשלה הבריטית היתה היחידה בין ממשלות לא-ערביות שהכריזה בהצהרת האו“ם עוד ביום 26 בספטמבר 1947, שלא תבצע החלטות או”ם בשאלת ארץ-ישראל. והיא קיימה הכרזה זו, ועל-ידי כך עוררה, במישרין או בעקיפין, התנגדות מדינות ערב להחלטות האו“ם בנשק ביד. היא סירבה למסור לוועדת האומות המאוחדות הנהלת ענייני א”י בשעת המעבר, והפקירה את הארץ לתוהו ובוהו; ורק כינון ממשלת ישראל ביום 14 במאי 1948, שמונה שעות לפני עזיבת הבריטים, הציל את היישוב מכליון ואת הארץ כולה מחורבן.

ג) מדינות-ערב–מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, עבר-הירדן וסעודיה,–שסיר אנטוני אידן מעיד על אדיקותן בהחלטות או“ם מיום 29 בנובמבר 1947, לא הסתפקו בהכרזות פומביות על שלילתן והתנגדותן לאותן ההחלטות, אלא פלשו עם צבאותיהן לארץ, מייד לאחר יציאת הממשלה המנדטורית, ויצאו למלחמת השמד על מדינת ישראל, שעל הקמתה מחדש, החליטו יותר משני-שלישים של חברי או”ם. בריטניה ושאר מדינות של או"ם לא נקפו אצבע להציל המדינה הצעירה ועמה הקטן (שמנה אז רק 650,000 איש), ולא עוד אלא שקצינים בריטיים, שעמדו בראש הלגיון הערבי, ונשק בריטי במצרים, בעיראק ובשאר מדינות ערב,–מילאו תפקיד ניכר ועיקרי בהפגזת ירושלים, והיו מחריבים אותה, אילמלא הגבורה העילאית של תושבי ירושלים היהודית ומסירות נפשם של בנינו ובנותינו שהדפו בהצלחה, אם כי לא בלי קרבנות שאין להם תגמול, התקפות הפולשים.

“פלישת צבאות ערב עשתה לאל כל החלטות או”ם בענין ארץ-ישראל, ולא יקומו לתחייה כשם שלא יוחזרו לחיים אלפי המתגוננים היהודים שמסרו נפשם על הצלת עמם וחירותם המחודשת.

ד) עצרת או“ם לא החליטה אף פעם לעשות מה שסיר אנטוני אידן הציע בנאומו–להגדיל שטחן של הארצות השכנות (מצרים, עבר-הירדן, סוריה, לבנון) על חשבון ארץ-ישראל. זוהי הצעה פנטאסטית שלא עלתה על-דעת שום איש בעצרת או”ם. לפי החלטת או“ם אין לתת לארצות השכנות אף אמה אחת של אדמת א”י, ותוכן הצעתו של סיר אנטוני אידן הוא למעשה ריסוק מדינת ישראל ומתן פרס לתוקפנים הערבים בשנת 1948.

"המדינה היחידה במזרח-התיכון הזכאית לגמול על ההתקפה הפושעת של מדינות-ערב בשנת 1948–היא מדינת-ישראל. היא הותקפה על-ידי שכניה. מצרים, עבר-הירדן, עיראק, סוריה, לבנון וסעודיה –היו התוקפות, ומדינות אלו עדיין ממשיכות במלחמתן נגד ישראל באמצעים אחרים,–בחרם, בהסגר, ובגיוס חבורות מחבלים ומרצחים הנשלחות מזמן לזמן לתחומי ישראל. עובדה זו של התקפה על ישראל מצד מדינות ערב, היא עדיין שמורה בזכרון דורנו בכל ארצות העולם.

“הדבר העומד בניגוד להחלטות או”ם הוא מציאות צבא מצרי ברצועת עזה. הדבר השני העומד בניגוד להחלטות או“ם הוא סיפוח חלק ניכר של מערב א”י על-ידי ממשלת עבר-הירדן:– ירושלים העתיקה, חברון, שכם, ועוד; והממשלה הבריטית, ונדמה לי רק היא, הכירה בסיפוח זה באפריל 1950 מתוך התעלמות גמורה מהחלטות או“ם. אם סיר אנטוני אידן אינו רואה את הסכמי שביתת-הנשק משנת 1949 כמחייבים את כל הצדדים, ואם נכונים דבריו כי אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות או”ם–על מצרים לזוז מייד מרצועת עזה, ועל עבר-הירדן לפנות כל מערב א"י.

"בהציגי את הממשלה החדשה של ממשלת ישראל ביום 2 בנובמבר לפני כשבועיים הודעתי כי אין אנו חומדים אף שעל של אדמה זרה. אפס לא ניתן, כל עוד אנו חיים, לגזול מאתנו אף שעל אחד של אדמתנו!

"זוהי מדיניותה השקולה והנחרצת של ממשלת ישראל, ומפני כך אין אנו רואים בהצעתו של סיר אנטוני אידן דרך ליישוב הסכסוך במזרח-התיכון, אלא גורם להחרפתו.

“הצעתי לפגישה בלתי אמצעית עם כל אחד משליטי ערב לשם הסדר כללי בלי תנאים מוקדמים, אשר הכרזתי לפני שבועיים בכנסת, במקומה עומדת. יש מקום לתיקוני גובלות מקומיים הרצויים ומועילים לשני הצדדים, מתוך הסכם הדדי, אבל הצעתו של ראש ממשלת בריטניה על הצרת גבולות ישראל, פירושה מתן פרס לתוקפנים, וממשלת ישראל לא תנהל שום מו”מ על בסיס זה".

נאומו של אידן בוודאי לא סייע להפגת המתיחות שנתגברה אחרי העיסקה הצ’כית. התכונה המצרית נגד ישראל גם לא נעשתה בהסתר. שליטי מצרים מצדם לא העלימו כלל מזימותיהם התוקפניות. בארבעה ביוני 1955 הכריז רדיו קהיר, הכפוף כמובן לגמרי לפקודת הרודן הצבאי, כי “המהפכה המצרית נולדה על אדמת פלסטין. מצרים מוכשרה להיכנס למערכה בהתאם לרצון הערבים ולמלא את המשימה עד הסוף ולהביס את האויב. מצרים הקימה צבא חזק שמאחוריו עומדים 22 מיליון אזרחים להחזרת פלסטין, לעקירתה מן השורש של הציונות הנפשעת. בסיבוב השני יוכלו הערבים לנקום את כבודם, להחזיר את ארצם ולטהר את פלסטין”.

בשבעה ביוני 1955 הכריז אותו רדיו בקהיר, כי “האחראים במדינות ערב חייבים לדעת, שאם לא ילחמו בישראל–ישראל תילחם בהם. אם לא ישימו קץ לישראל, תשים ישראל קץ להם. לא נוכל שלא להיות במצב מלחמה נגד ישראל, ודבר זה מחייב אותנו לגייס כל אפשרויות הערבים לחיסולה הסופי”.

ב-16 באוקטובר 1955 הודיע נאצר בעצמו לעורך “ניו-יורק פוסט”, בסגנון הידוע לנו מימי היטלר, כי “אינו לוחם בישראל בלבד, אלא גם ביהדות הבין-לאומית ובהון היהודי”. עבד אללה טעימה, מזכיר “ארגון השחרור” במצרים,– הארגון שהוקם על-ידי נאצר כמפלגת שלטון במקרה ותהיינה בחירות במצרים,– הודיע למשלחת של מורי אל-אזהר בקהיר את הדברים האלה: “אנו נמצאים כיום בסכסוך צבאי עם אויב. האויב הוא ישראל והציונות; זהו האויב הראשון שיש לחסלו”.

אפשר היה להתייחס לדברי רהב ואיום אלה בביטול של לגלוג, אולם שפע הנשק הסובייטי שזרם למצרים היקנה לאיומים אלה משמעות ממשית ומסוכנת. המצרים קיבלו מהסובייטים מטוסי-קרב ומפציצים של סילון, טנקים ותותחים בכמות ובאיכות שעלו לאין שיעור על אלה שהיו אז לישראל. ברור שנשק זה לא נמסר למצרים לשם נוי או לשם הטבת מצבם הירוד של המוני העם המצרי, אלא למטרה צבאית ברורה, ששליט מצרים לא ראה כל צורך להעלים אותה מדעת הקהל בארצו ובעולם: מלחמה בישראל.

כל השנים, לאחר תום הקרבות של מלחמת הקוממיות ב-7 באוקטובר 1949, היו לצבאות ערב כולם, ואף למצרים בלבדה, יתרון כמותי רב לעומת ישראל בכל החיילות שלה–גם ביבשה, גם באויר וגם בים, נוסף על יתרונם הכמותי העצום בכוח אדם. במספר התותחים, הטנקים, המטוסים וכלי השיט לא השתווינו אף פעם אל שכנינו, לא אל כולם יחד ואף לא אל מצרים לבדה. אולם מחוץ לזיון הימי, שבו היתה למצרים גם עליונות איכותית, לא נפל הזיון שלנו באיכותו עד אמצע שנת 1955 מהזיון של ארצות ערב, ויכולנו לסמוך בלב שקט על היתרון הרוחני והמוסרי של האדם הלוחם הישראלי, אם כי בכמות היה קטן פי כמה מזה של שכנינו.

צבא הגנה לישראל היה גם הצבא המעולה ביותר מבחינת ארגונו, אימונו, מסירותו ושאר-רוחו בכל ארצות המזרח-התיכון. רוחו של הצבא הוא נכס יקר לאין ערוך, ומבחינה זו יעברו עוד הרבה שנים שצבאות שכנינו ישוו לצבא-הגנה-לישראל. אולם גם הצבא הטוב ביותר אינו יכול להילחם ולהתגונן בידים ריקות. והנשק בימינו הולך ומשתכלל משנה לשנה; נוצר נשק חדש שלא היה קיים כלל לפני שנים מועטות. ההתקדמות המהירה חלה על כל סוגי הנשק הקל והכבד,– ויותר מכל על מטוסי הקרב והמפציצים והקליעים המודרכים, בלי לדבר על נשק אטומי, שנמצא רק בידי המעצמות האדירות ביותר בעולם. התקדמות מתמדת זו מַקנה לציוד הצבאי ערך קובע ומכריע, שלא היה לו אף פעם בכל המלחמות שקדמו לימינו אלה.

ואין לשכוח אף לרגע שבעית הבטחון של ישראל אינה דומה לבעיות הבטחון של כל מדינה אחרת. אין זו בעית גבולות, ריבונות–אלא בעית קיום פיסי, פשוטו כמשמעו. ולא רק בעית קיום העם בישראל, אלא קיום היהדות בעולם. שליש היהדות בגולה הנמצא בגוש הסובייטי כלוא, משותק ומנותק בעל-כורחו מהעם היהודי בשאר חלקי תבל ונידון על-ידי המשטר הקומוניסטי להתבוללות מאונס, ותקוותו היחידה היא עלייה לישראל ביום מן הימים. כעשרה אחוזים מיהדות הגולה חיים בארצות ערב–בתוך דכאון חומרי, מדיני ורוחני. למעלה מששת המיליונים של יהודים החיים בארצות הרווחה והחופש,–הכרתם היהודית ותוכן חייהם היהודיים ניזונים בעיקר ממדינת-ישראל, יצירתה והשראתה. ואין כל גוזמה והפרזה בהנחה שקיום מדינת ישראל מַתנה ומזין קיום היהדות בעולם, ובעית בטחונה של ישראל היא, משום כך, בעית קיום היהדות כולה.

---

וכשם שבעית הבטחון של ישראל שונה מזו של ארצות אחרות, כן אמצעי הבטחון שלנו היקפם רב מזה שבכל מדינה אחרת ואינו תלוי בצבאו בלבד.

בטחון ישראל לא ייתכן בלי עלייה. במצרים בלבד יש למעלה מעשרים ושלושה מיליון תושבים. בישראל רק כשני מיליונים. העלייה היא לא רק גאולת היהודים מכליון פיסי או רוחני בגלות וייעודה ההיסטורי העליון של מדינת ישראל,– אלא גם צורך בטחוני ראשון במעלה. ועליה אינה אך ורק הסעת יהודים מצפון-אפריקה או מארץ אחרת לחופי ישראל ונמליה, אלא השרשת העולים בעבודה, בקרקע המולדת, במשק העצמאי, בלשון העברית, בערכי האומה ומורשתה הרוחנית, באחריות ממלכתית, בערבות ובאחווה יהודית כללית, בהרגשת גאון ובטחון לאומי, ברצון וביכולת להיות בונה מולדת, מגינה ומעצב דמותה.

בטחון פירושו התיישבות ואיכלוס השטחים הריקים בצפון ובדרום; פיזור האוכלוסין והקמת תעשייות בכל רחבי הארץ. פיתוח החקלאות בכל השטחים הניתנים לכך, ובניין משק מתרחב שיפרנס את העם וישחררו מכל תלות ועזרה חומרית חיצונית–הם צו קיומנו. הגליל העליון ומרחבי הדרום והנגב הם מקומות התורפה של המדינה, ושום כוח צבאי לא יקיים אותם בידינו, אם לא ניישבם בהקדם ככל האפשר ובצפיפות המקסימלית.

בטחון–זהו כיבוש הים והאויר והיותנו למעצמה ימית חשובה. בהיסטוריה הקדומה, בימי-הביניים וגם בתקופה המודרנית, ראינו כיצד עמים קטנים השוכנים לחוף ימים נהפכו על-ידי פיתוח השיט והדיג למעצמות ימיות גדולות; הדוגמא ההיסטורית הראשונה ניתנה על-ידי בני ארצנו ודוברי עברית כמונו–תושבי צור וצידון.

יחזקאל הנביא השאיר לנו תאור עשיר-צבעים ורב-רושם מגדלותה ועצמתה של צור “היֹשֶבת על מבואת ים רכלת העמים אל איים רבים” (יחזקאל כ"ז).

ההתישבות אינה צמודה ליבשה. יש גם התיישבות ימית. ויתרונה הגדול הוא, שאין כל שטח וגבול מצמצם ומגביל אותה. כל יַמֵי העולם, הקרובים והרחוקים, פתוחים לפניה. הפניית חלק גדול של הנוער בערי החוף–נהריה, עכו חיפה, יפו, אשדוד, אשקלון ואילת,–לדיג ימי ולספנות הוא צורך לאומי, מדיני, כלכלי ובטחוני ממדרגה ראשונה. אנו נצורים לאורך כל גבולותינו היבשתיים בדרום, במזרח ובצפון, מי יודע אם מצור זה יוסר בקרוב. פרט לאויר, הדרך היחידה הפתוחה לפנינו לעולם הרחב היא דרך הים, ולאשרנו נתברכנו בשני ימים–בים התיכון ובים-סוף, הראשון מחבר אותנו עם אירופה, אפריקה הצפונית והמערבית ואמריקה, והשני עם אסיה ואפריקה המזרחית ואוסטרליה. כוחנו בים עשוי להיות מכריע ביום-פקודה.

בטחון– זוהי עצמאות כלכלית. מדינה קטנה וצעירה הקולטת עלייה רבתי והעמוסה עול בטחון כבד מן ההכרח שתיזקק לזמן לא מועט לעזרה חיצונית; אבל כמו בשטחים אחרים אנו מצווים על מאמצים בלתי רגילים להחיש התעצמותנו הכלכלית – על-ידי הגברת פריון עבודתנו, ייעול משקנו, ריבוי גדל והולך של יצואנו, טיפוח התיירות, ובראש וראשונה על-ידי העברת העולים והדור הצעיר הגדל בארץ לעבודה יצרנית יעילה בעזרת חינוך משוכלל ומסועף.

בטחון – זהו טיפוח מחקר וכושר מדעי ברמה עליונה בכל מקצועות הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה והטכנולוגיה. טיפוח המדע בישראל אינו מותר רוחני או צורך של מועטים, אלא תנאי חיוני לבניין משקנו, להגברת עצמאותנו, להעלאת תרבותנו והוויתנו הרוחני ולחיסון בטחוננו.

אף פעם לא נגיע לעליונות כמותית לא בכוח אדם, לא בציוד ולא באמצעים חומריים. אבל ניתנה לנו עליונות רוחנית, ועלינו להעלותה עד שיא יכולתנו האינטלקטואלית והמוסרית, כי יש לאל ידנו להימנות עם עמי התרבות הראשונים בעולם. גם מעמדנו הבין-לאומי, גם דמותנו הלאומית, גם כושר משיכת עולים מארצות הרווחה והחופש, גם אפשרויות פיתוח משקנו בכפר ובעיר, ביבשה ובים, גם עוצם בטחוננו ייקבעו במידה רבה, ואולי מכרעת, על-ידי יכולתנו ועליונותנו המדעית והטכנולוגית. המדע בימינו הוא מפתח לא רק להשכלה, אלא גם לכלכלה מפותחת, גם לבריאות הגוף והרוח וגם לחוסן צבאי. הצעירים המוכשרים שלנו הפונים ללימוד משפטים, במקום לימוד טבע וטכנולוגיה מבזבזים רכוש אנושי של העם שאין ערוך לו.

בטחון–זוהי הכשרה מקצועית משוכללת לנוער בחקלאות, במלאכה, בחרושת, בבניין ובספנות, שתסגל אותם לעבוד בחריצות וביעילות ולהוציא מתחת ידם תוצרת מעולה בטיבה המוכשרה לעמוד בהתחרות בשווקים הבין-לאומיים.

ולבסוף–בטחון זוהי היחלצות הנוער והתנדבות העם למשימות קשות ומסוכנות בהתיישבות, בבטחון, במיזוג-גלויות. כל מפעלנו בארץ לא היה קם אילמלא תכונה מופלאה זו של העפלה והתנדבות חלוצית שנתגלתה בשלושת הדורות האחרונים לפני הקמת המדינה, במלחמת-הקוממיות ולאחריה, ביישוב הגבולות, במפעלי נח“ל, בהליכת נוער המושבים לישובי העולים, במבצעי הגבורה של צה”ל. משימת דורנו בבטחון, בהפרחת השממה, בקליטת-עולים ומיזוגם, בהעלאת האדם בישראל, בביצור עצמאותנו הכלכלית והמדינית לא תבוצע בכוח הכפייה הממלכתית וגזירת החוק, אלא מתוך התנדבות חלוצית ושיתוף פעולה נאמן בין מוסדות המדינה ובין כל חוגי העם החרדים לעתיד המדינה ועם ישראל בארץ ובעולם.

אולם לא ייתכן בטחון המדינה בלי צה"ל. ולמען יעשה מלאכתו בהצלחה יש לתת בידו הכלים הדרושים, המעולים והמשובחים, המשתכללים משנה לשנה. כשם שלא נוכל להשתוות בכמות כוח-האדם אל שכנינו, לא נוכל מטעמים כלכליים ומדיניים להשתוות בכמות זיון הצבאות, כי בפניהם פתוחים כל שערי הנשק במזרח ובמערב, והם גם מקבלים כלי-המלאכה מידה רבה חינם אין-כסף.

אולם שומה עלינו לאזן נשקנו מבחינת האיכות. צבאנו יכול לעמוד בפני צבא יותר גדול שיש בידו ציוד יותר רב, אבל רק בתנאי אם יימצא בידו ציוד שאינו נופל בטיבו מציודו של האויב.

––––––

“העיסקה הצ’כית-מצרית” שינתה בבת-אחת והחמירה מצבה הבטחוני של ישראל. המאזן השלילי של ציוד צבאנו מבחינת הכמות, שהיה קיים כל השנים לאחר מלחמת הקוממיות, נהפך במידה מסוכנת למאזן שלילי גם מבחינת האיכות.

הצהרות שלוש המעצמות (ארה"ב, בריטניה וצרפת) שניתנה בשנת 1950 על שמירת מאזן הכוחות בין ישראל וארצות-ערב נתגלתה כפיסת-נייר ריקה מתוכן. רדיו קהיר יכול היה להתפאר בסוף 1955, כי “יומה של השמדת ישראל הולך ומתקרב. כך החלטנו וזוהי אמונתנו. לא יקום שלום בגבולות, כי אנו דורשים נקם, ונקם פירושו–מוות לישראל”. שר-החוץ המצרי ניסה להסביר לדעת הקהל האמריקנית, כי הכרזת הרדיו בקהיר אינה הכרזה רשמית, אבל שכח כנראה, כי במצרים רודה כת צבאית, והרדיו במצרים אינו מכריז דבר בלי דעת השלטון ורצונו.

ואף-על-פי-כן סירבה בריטניה למכור נשק לישראל, אם כי הוסיפה לשלוח נשק לירדן ועיראק; וגם ארצות-הברית שסייעה כל השנים לישראל סיוע חמרי רב, עמדה בעקשנות על סירובה מיום קום המדינה לספק נשק לישראל, אם כי הכירה בסכנה המרחפת על ישראל ממצרים. במקום מתן נשק אמריקני או מכירתו לישראל הסכימה מחלקתה מדינה האמריקנית לייעץ לקנדה ולצרפת למכור מספר קטן של מטוסי סילון לישראל. קנדה היססה זמן רב לקבל עצתה של אמריקה, אם מפני שראתה עלבון לעצמה כי ארצות-הברית המסרבת בעצמה להמציא נשק לישראל (אם כי היא מוסיפה לשלוח נשק לעיראק ולסעודיה) מייעצת לה לעשות זאת, ואם מנימוקים אחרים. ממשלת אדגר פור בצרפת היתה הראשונה שהחליטה על מכירת 24 מטוסי סילון (מדגם מיסטר) לישראל. הממשלה הבריטית מכרה טנקים כבדים לרודן המצרי, אולם סירבה למכור אותם גם לישראל, על אף היותה שותפה להצהרה המשולשת משנת 1950 על מאזן הכוחות במזרח-התיכון.

בינתיים נמשך זרם הנשק הסובייטי למצרים. ידענו שלא נקבל ולא במהרה יצליח הצבא המצרי להשתלט על נשק חדיש ומשוכלל זה, אבל בלי שנצליח גם אנו להצטייד בנשק חדיש בעוד זמן–תלך הסכנה ותגדל,– כי נוסף לנשק הצ’כי הגיעו גם מאמנים בסובייטים למצרים וקצינים מצרים נשלחו לארצות הגוש הסובייטי להתאמן בכלים החדשים.

החרפת המתיחות במזרח-התיכון הניעה את המזכיר-הכללי של או"ם לבוא בסוף ינואר 1956 לקהיר ולירושלים. המזכיר-כללי ניסה להשיג מרודן מצרים התחייבות מחודשת לקיום הסכם שביתי-הנשק והפסקת האש – אולם גמאל עבד-אל-נאצר נמנע מתת לו ההבטחה המבוקשת, והסתננויות מחבלים ורוצחים מרצועת עזה נמשכו, ובחודשי פברואר ומארס 1956 היו לנו 38 נפגעים על-ידי פידאיון שבאו משטח הכיבוש המצרי. באפריל 1956 גברה המלחמה הזעירה מצד מצרים, ומאות פידאיון חדרו לגבולותינו והגיעו עד סביבות תל-אביב ורצחו ילדים בבית-הכנסת בשפריר.

דעת הקהל החופשית בעולם נתעוררה ועמדה על חומרת המצב, ובתשעה באפריל פרסם הבית-הלבן הצהרה בשם הנשיא ושר המדינה “שהם רואים המצב במזרח-התיכון במלוא רצינותו, וכי ארצות-הברית תשמור על התחייבותה להתנגד לכל התקפה באיזור, בהתאם לאחריותה לפי מגילת האו”ם ובגדר מעמדה הקונסטיטוציוני. היא גם תסייע ותעזור לכל אומה העלולה להיות קרבן להתקפה".

אולם ממשלת ישראל אסור היה לה לשכוח כי מגילת האו“ם היתה קיימת גם בחמשה-עשר במאי 1948, ואף חברה אחת של או”ם, אך לא ארצות-הברית וברית-המועצות, שהצביעו בעצרת בעד הקמת המדינה היהודית, לא באו לעזרת ישראל הנתקפת, וממשלת ישראל ראתה מפני-כך המשימה המרכזית והחיונית באותה שעה בהשגת נשק מגן לישראל שלא יפול באיכותו מנשק ההתקפה שהוסיף לזרום למצרים.

מאמצים אלה שלא פסקו מראשית העיסקה הצ’כית-המצרית הצליחו סוף סוף בראשית המחצית השניה של 1956, בימי ממשלתו של המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי גי-מולה ושר הבטחון של ומהמפלגה הרדיקלית בורג’ס-מונורי.

נפתח פתח רחב לרכישת נשק חדיש ומעולה–מטוסים, טנקים, תותחים ועוד, אם כי בתנאים בלתי רגילים, כאילו בתנאי-מחתרת. אניות-הנשק היו מגיעות בחשכת-לילה ל“אי שם” על חוף ים-התיכון שלנו ונפרקו בזריזות מאומצת על-ידי נאמני צה“ל במשך שעה קלה; האניות חזרו מיד עם חשכה לארץ מוצאן, והנשק היה מוסע מיד, בלי כל דחייה, למחוז חפצו במחנות צה”ל, בלי שאיש בארץ או בעולם הרחב, פרט לקצינים והמלחים הצרפתיים, שהביאו הנשק, והקצינים והחיילים הישראליים שקיבלו אותו, ידעו על המעשה הזה, עד שכל הנשק המוזמן הגיע לתעודתו, ובחמשה עשר באוקטובר 1956 יכול היה ראש-הממשלה ושר הבטחון למסור על מבצע חשאי וגואל זה לכנסת, ו“בדברי הכנסת” נתפרסם שירו של נתן א. על עלילה זו, שפירסומו נאסר חודשים אחרים (המשורר היה נוכח באחד הלילות בבוא אניית הנשק ופריקתה).

"עוֹד יְסֻפַּר לַחֲרָדָה וּלְפֶלֶא אֵיךְ נִצְּבוּ תּוֹלְדוֹת הָעָם בֵּין יָם אֵילַת וְיָם תִּיכוֹן

עַל כִּבְרַת-אֶרֶץ רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה כְּמוֹ עַל צוּק יִשְׂרְאֵלִי בְּיָם עֲרָב,

וּקְהַל אוֹיְבִים אֲשֶׁר אַךְ תְּמוֹל הֻכָּה וְשָׁב לִמְאוּרָתוֹ עֲלֵי גָחוֹן

שׁוֹפֵעַ מֵחָדָשׁ כְּלֵי-אֵשׁ בַּל יְדָעָם, נָכוֹן לִזְנֹק בְּכָל מַשְׂטְמוֹתָיו וּמְכוֹנוֹתָיו…

בְּבוֹא הַיּוֹם, בְּקוּם שָׁלוֹם עַל אֶרֶץ, בִּשְׁקֹט מִזְרָח, אֵי-מִי יִשְׁאַל בְּקוֹל:

מָתַי נֶחְתַּךְ דִּין הַיְּהוּדִים שֵׁנִית–אַחַר מִשְׁפַּט תַּשַׁ"ח–לִפְרֹץ חַיִּים אֶת הָעִגּוּל?

וְזֶה יָשִׁיב בּכֹה, וְזֶה בְּכֹה. וַאֲחָדִים לְפֶתַע יִזְכְּרוּ חוֹף יָם נָגוֹל

וְרַחַשׁ מַיִם וּדְמֻיּוֹת צְלָלִים וּפְלַג-יָרֵח שֶׁל רֵאשִׁית אֱלוּל…

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמוֹ–בַּרְזֶל, הַרְבֵּה בַּרְזֶל, בַּרְזֶל חָדָשׁ.

נוֹשֵׂא קָנִים מָאֳרָכִים, רוֹעֵם עַל שַׁרְשְׁרוֹת פְּלָדִים,

מַגִּיעַ מֵרָחוֹק, עוֹלֶה עַל חוֹף, וּבְעוֹד כֻּלּוֹ דִמְיוֹן כְּבָר הוּא כֻּלּוֹ מַמָּשׁ,

וְעִם נְגִיעָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בָּאֲדָמָה הוּא נֶהְפָּךְ לְכֹחַ יְהוּדִי.

הוּא שֶׁמֵּעִיד, אִם בַּחֲלוֹם אוֹ בְּהָקִיץ, כִּי לֹא יָנוּם שׁוֹמֵר וְלֹא יִישַׁן

וְחַיָּלִים נוֹשְׂאֵי-סַבָּל, חֲשׂוּפֵי-גוּף עַד מֹתֶן, בְּלִי חָשָׂךְ,

נוֹשְׂאִים נוֹשְׂאִים אֶת הַיְשׁוּעָה עַל גַבּוֹתָם, כּוֹרְעִים לָעֹל, וְהַמְּכוֹנוֹת בְּרַעֲשָׁן,

עוֹבְרוֹת, עוֹבְרוֹת, וּגְזַר דִּבְרֵי יָמֵינוּ לְחַיִּים וּלְעָצְמָה נֶחְתָּם…

אוּלַי זֶה לֵיל חֲלוֹם, אַךְ בְּהָקִיץ וּבְפֹעַל נְמוֹגָה בּוֹ אֵימָתוֹ שֶׁל הַהֶפְרֵשׁ

אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ לְבֵין כֹּחַ הָאָבְדָן… בַּרְזֶל שׁוֹטֵף וּבָא וְכִלְיוֹת אֶרֶץ רוֹעֳדוֹת…

טוֹב כִּי יִדַע יוֹמָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כּי הוּא קוֹלֵט מִלֵּיל עָצְמַת חַיִּים וְעָצְמַת אֵשׁ…

יֵדַע אֶת זֹאת גּוּפָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל… וְגַם רוּחָהּ תּוֹסִיף עוֹד נֹפֶךְ שֶׁל פְּלָדוֹת.

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה שֶׁיִּהְיֶה. בּוֹ אַפְלוּלִית חוֹלוֹת וְרַחַשׁ יָם

וַחֲרִיקַת בַּרְזֶל וְשִׂיחַ-סוֹד וְרוּחַ-מַיִם מְלוּחָה

וּכְמִין תְּחוּשַׁת מִפְנֶה מֻפְלָא וּכְמִין תְּהִיָּה: אִלּוּ יָדַע הָעָם

מָה הַתּוֹדָה אֲשֶׁר חַיָּב הוּא נֶצַח לַמְעַטִּים אֲשֶׁר הָגוּ אֶת הַמְּלָאכָה."

הנשק שהגיע בלילות חשכה לישראל שינה יכולת העמידה של צה"ל, אבל למצרים עוד היתה עדיפות עצומה בנשק כלפי ישראל, גם בים גם באויר וגם ביבשה. היו לה משחתות וצוללות שלא היו לישראל, והטנקים הכבדים–בריטיים, צ’כיים וסובייטים. מטוסי סילון ומפציצים מצריים עלו בכמותם ובאיכותם על מה שהיה לישראל גם אחרי קבלתה נשק מצרפת, ושליטי מצרים הוסיפו להשמיע הצהרות מלחמה על ישראל.

בנאום לכבוד פינוי תעלת סואץ על-ידי הבריטים ביום 19 ביוני הצהיר גמאל עבד אל נאצר: “אנו חייבים להיות חזקים כדי לרכוש ביד חזקה זכויותיהם של העם הפלשתינאי,” ולאחר ששר-הבטחון המצרי, עבדאל חכים עמר, איש סודו של נאצר, נתמנה למפקד עליון של צבאות מצרים, סוריה וסעודיה, אמר באלכסנדריה ביום 11 ביוני 1956: “סכנת ישראל אינה קיימת עוד. הצבא המצרי יש לו די כוח למחוק את ישראל ממפת הארץ”. ושוקרי אל כוותלי, נשיא סוריה הצהיר: “המצב הנוכחי דורש כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו. ישראל היא כמו סרטן, ואינה מסתפקת להיות ניזונה רק בכוח האדם של עצמה, אלא היא נעזרת גם על-ידי הציונות העולמית”, וראש ממשלת סוריה, צברי אל-עסלי, הכריז בפרלמנט בדמשק ב-28 ביוני 1956: “מדיניות החוץ שלנו מיוסדת על מלחמה באימפריאליסם, בציונות ובישראל, על אי-הכרה בגניבת פלשתינה, על התנגדות לשלום עם ישראל ועל חיזוק ההסגר נגדה”, וחוסיין מלך ירדן טילגרף ביום 28 ביולי 1956 לרודן מצרים: “אנו צופים לעתיד כשדגל הערבים יתנופף על ארצנו הגדולה”.

המשבר שפרץ ב- 26.7.56 לרגל הלאמת תעלת סואץ, כאשר מצרים עמדה בריב קשה עם המדינות שהיה להן חלק בחברת התעלה–הביא לידי הרגעה זמנית על גבולות מצרים, אבל יום אחרי ישיבת מועצת הבטחון (ב- 13.10.56) לאחר שנסתיים ענין הסואץ במועצת הבטחון, חידשה מצרים פעולת בריוניה ורוצחיה, ובארבעה-עשר באוקטובר 1956 נתפסה בסביבות שדה-בוקר קבוצת פידאיון שנשלחה לישראל על-ידי מפקדים מצרים משטח סיני. נתגברו ההתקפות גם מעבר הגבול הירדני. מסתננים מירדן פוצצות בית בן שתי קומות בעזריאל ליד כפר יעבץ. ליד קוביבה נרצח נהג טרקטור מתוך מארב. בדרום ירושלים נרצח תושב ישראלי על-ידי ליגיונרים. על-יד עין-חצבה בערבה הותקפה מכונית אזרחית ושנים מנוסעיה נרצחו. במבשרת ירושלים הוטמנו רימונים ונורו פועלים יהודים; במעלה-החמשה נזרק רימון לבית הילדים; בדרך לאילת הותקף אוטובוס וארבעה ישראלים נרצחו ותשעה נפצעו. באיזור דווימה נרצחו ששה חיילים ישראליים ושנים נפצעו. בעין-עפרים נרצחו שלושה שומרים, דרוזים ישראליים, על-ידי כנופיה ירדנית. לגיונרים ירו בכינוס הארכיאולוגי ברמת-רחל, הרגו ארבעה ופצעו שש-עשר איש. אשה מוסקת זיתים במושב עמינדב, נרצחה בשעת עבודתה על-ידי ירדנים.

ממשלת ישראל תבעה מנציגי או“ם לנקוט צעדים יעילים לשים קץ להתקפות רצח אלו, אבל התביעות עלו בתוהו, ונתגלתה אזלת ידם של שליחי או”ם להבטיח השלום על הגבולות–וישראל נאלצה לפעול בעצמה לשם הגנה עצמית.

לפי מגילת או“ם יש לכל חבר בארגון זכות הגנה עצמית. סעיף 51 של המגילה אומר:”שום דבר במגילה זו אין בו כדי לפגוע בזכות הטבעית של הגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית, אם התקפה מזויינת נעשית נגד חבר בארגון האו“ם, עד שמועצת הבטחון נוקטת באמצעים הדרושים לשמור על השלום והבטחון הבין-לאומי”.

מועצת הבטחון מיום 13 באוקטובר 1956 חזרה ואישרנ חופש השיט בתעלה ללא אפליה, מוסווית או גלויה, אולם הרודן המצרי הודיע שוב, כי אנייה ישראלית לא תורשה לעבור בתעלה.

אולם פגיעת הרודן המצרי בשיט הישראלי לא הצטמצמה בחסימת הסואץ. מניעת שיט חופשי מאילת ולאילת שהחלה עוד בימי המלך פארוק ונמשכה ונתחזקה בימי שלטון גמאל עבדאל נאצר–היתה פגיעה יותר קשה בזכויותיה ובענייניה של ישראל מחסימת התעלה. בשביל משקה ועתידה של ישראל וקשריה עם עמי אסיה ואפריקה חופש השיט בים-סוף ובמיצרי אילת הוא הרבה יותר חשוב וחיוני, אפילו מחופש השיט בתעלה.

נמל אילת היה הנמל העברי הראשון בימי מלכי יהודה, ועד אמצע המאה הששית לספיקה האירופית היתה קיימת עצמאות עברית באי יוטבת אשר בדרום מיצר אילת, הנקרא בימינו בשם טירן. אי זה שומר על המעבר מים-סוף לאילת. א י זה עמד מאות שנים בשוממתו, ורק בסוף 1950 תפסו אותו המצרים ושמו בו חיל-מצב להפריע לשיט היהודי במיצר, וגם בחוף המערבי שממול האי, במקום שנקרא שרם-אל-שייך, הציבו כוח מזויין בתותחים כבדים המסוגלים לפגוע בכל אנייה העוברת במעבר הצר.

נמל אילת מאבד כמעט לגמרי ערכו הכלכלי–אם לא מובטח למעשה השיט מאילת ולאילת דרך המיצרים לים סוף ומים סוף.

והסקירה שנמסרה לכנסת על-ידי ראש הממשלה ושר-הבטחון בחמשה-עשר באוקטובר 1956 נסתיימה במלים אלה: “אנו רוצים וזכאים לפעול, לעבוד וליצור במולדתנו בשלווה ובבטחה, כי פנינו לשלום; אבל אסור לנו לעצום עינינו מההתפתחויות המדאיגות באיזור– עלינו לעמוד על המשמר בעינים פקוחות, ברצון טוב, בראיית הנולד, בעוז החלטה ובכושר צבאי מוגבר. נדרש מאתנו מאמץ בטחוני עליון. הוא כפוי עלינו על-ידי גורמים חיצוניים וכוחות אויבים. אנו עומדים אולי לפני הכרעות ומאורעות גורליים. נעמוד הכן מלוכדים, וצור ישראל לא יכזיב”.

ימים אחדים לאחר שנמסרה סקירה זו בכנסת נתקיימו בחירות חדשות לבית-הנבחרים הירדני. בהשפעת שוחד מצרי נבחר רוב פרו-נאצרי, ומיד נכרתה ביום 23 באוקטובר ברית-צבאית משולשת בין מצרים, סוריה וירדן, והצבאות של שלוש הארצות הוצבו תחת פיקוד מצרי. שליטי שלוש הארצות אל השאירו כל ספק בלב איש נגד מי מכוונת הברית הצבאית המשולשת. נשיא סוריה, שוקרי אל-קוותלי הודיע שהמצב הנוכחי דורש “גיוס כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו”.

ודייה סקירה קלה על מפת ישראל המשונה כדי לראות באיזו סכנת מוות היא נמצאה לאחר כריתת ברית צבאית משולשת זו, שמטרתה הראשית לא נשמרה כלל בסוד. שלוש הארצות האלה מקיפות את מדינתנו הקטנה משלושה עברים. הצבא הירדני עלול בהתקפת-פתע לבתר את שטחנו לשניים, כי הרצועה הצרה של ישראל במרכזה, רוחבה אינו עולה על 20–15 קילומטר. חילות האויר של סוריה ומצרים עלולים במשך רגעים ספורים להגיע למרכזי האוכלוסין בישראל ולהפציץ אותם, ולמנוע על-ידי כך גיוס המילואים, שעליהם נשען כל בטחוננו, כי אין אנו מחזיקים צבא סדיר גדול. התקפה משולבת של שלוש הארצות השכנות תחת פיקוד מצרי אחיד, שיכולה לבוא בכל רגע לפתע פתאום–עלולה להשאיר אותנו מחסורי מגן, ואין פלא שאחרי חתימת הברית המשולשת ראה מפקד הלגיון בירדן, עלי אבו-נוואר, שהועמד תחת פיקוד מצרי עליון, אפשרות וצורך להודיע בפומבי: “הגיע הזמן שהערבים יכולים לבחור בשעה הנאותה לפתח בהתקפה לחיסולה של ישראל”.

הגיע עת לעשות. מאז תום הקרבות במלחמת הקוממיות לא היתה ישראל נתונה בסכנת חיים כבימים ההם של המחצית השנייה של אוקטובר 1956. והסכנה לא היתה לעובדים בודדים בשדה או לעוברי אורח או לילדים בבית-ספר מאת פידאיונים כפי שידענו במשך שנים. אלא סכנת קיום לכל העם בישראל.

בהסכמת ועדת חוץ ובטחון של הכנסת הוציא שר-הבטחון צו לגיוס המילואים בתוקף סעיף 8 של חוק שירות הבטחון. ההתייצבות היתה מהירה ומלאה ובנפש חפצה. גם רבים שלא נדרשו להתייצב מטעמים משקיים, חינוכיים ומינהליים, התייצבו בלי קריאה וביקשו להתגייס. כל הארץ חשבה שעומדים בפני פעולה במזרח–בירדן. כי בימים ההם נכנסו צבאות עיראק וסוריה למזרח-ירדן, וממשלת ישראל הודיעה לפני כן, כי במקרה של כניסת צבאות מהארצות השכנות לירדן תשמור ישראל לעצמה חופש פעולה.

על גיוס המילואים נודע כמובן גם לחו"ל, ונשיא ארצות הברית שלח לראש ממשלת ישראל שתי איגרות בזו אחר זו המביעות דאגה על גיוס המילואים. ראש-הממשלה בתשובתו הזכיר לנשיא המאמץ שנעשה על-ידו (על-ידי נשיא ארה"ב) בשנה האחרונה למען השבת השלום בין מצרים וישראל והתמיכה הנאמנה שמאמץ זה מצא בממשלת ישראל, אבל שליט מצרים הכשיל הנסיון מתוך שאיפת ההתפשטות והשתלטות על כל ארצות ערב ומתוך מזימתו הברורה להכחיד את ישראל. למטרה זו נכרתה הברית הצבאית עם ירדן וסוריה. ראש הממשלה סיים מכתבו במלים אלה: “עם הקמת פיקוד משותף של מצרים, סוריה וירדן, עם הגברה מכרעת של השפעת מצרים בירדן, עם חדירותיהן המחודשות של כנופיות מצריות לישראל,–תהא זו מעילה בחובתה הראשית מצד ממשלתי, אם לא תנקוט כל האמצעים האפשריים להבטיח כי המדיניות המוצהרת של שליטי ערב לחסל את ישראל–תיעשה לאל”.

בישיבת הממשלה ביום 28 באוקטובר 1956 הגיש ראש-הממשלה ושר הבטחון הצעה למלא ידי צה"ל לבצע פעולה נרחבת בכל שטח מדבר סיני וברצועת עזה, שמטרתה תהיה הריסת בסיסי הפידאיון והצבא המצרי הנמצאים בשטחים אלה ותפיסת חוף מיצרי אילת להבטיח חופש השיט מאילת ולאילת דרך ים-סוף והאוקינוס ההודי. פשיטה זו מחייבת כוח גדול, כי למצרים יש בסיני וברצועת עזה כוחות צבאיים גדולים וגם שדות-תעופה צבאיים. הפשיטה צריכה להתחיל אור ליום 30 באוקטובר ולהצטמצם בשטחי סיני מבלי לחצות תעלת-סואץ, ומבלי לפגוע בשטח אדמת מצרים. כוחותינו המגוייסים יופנו בעיקר כלפי סיני, אם כי יש צורך להחזיק כמה חטיבות לאורך גבולות ירדן וסוריה הקשורות עכשיו בברית צבאית עם מצרים, במקרה שגם הם ייכנסו לפעולה לפי פקודת המצביא העליון המצרי. כוחותינו בגזרה זו מיועדים לבלום כוח האויב במקרה שיצא במלחמה נגדנו, אולם מצדנו ייעשה הכל שהשקט בגבולות אלה לא יופר. הפשיטה ביזמתנו אנו תצטמצם אך ורק בשטח סיני ורצועת עזה.

כשנשאל ראש הממשלה מה יהיה גורל סיני אם הפשיטה שלנו תצליח להשמיד שם כל כוחות האויב–אמר: “אינני יודע מה יהיה גורל סיני. אנחנו מעונינים קודם כל בחוף אילת ובמיצרים. אני יכול לתאר לעצמי שיהיו כוחות כאלה שיכריחו אותנו לעזוב–יש אמריקה, יש רוסיה, יש או”ם, יש נהרו, יש אסיה ואפריקה, ואני חושש מאמריקה יותר מכולם. אמריקה תכריח אותנו לצאת. העיקר הוא חופש השיט. יש לנו אמנם יחס אמוציונאלי ליטבת, אבל אני מוכן לוותר על זאת. לא זה העיקר. העיקר הוא שגם אם לא נהיה שם יהיה לנו חופש שיט".

אחד השרים שאל מה יהיה גורל רצועת עזה. ראש-הממשלה ענה:“רצועת עזה היא מטרה “מטרידה”. (הוא השתמש פה במלה אנגלית: –embarrassing ),– זה עומס בשבילנו”.

הדיון בישיבה זו היה בעצם רק פורמלי, כי יום לפני כן מסר ראש-הממשלה את ההצעה ותוכנית הפשיטה לכל חברי הממשלה לפי סיעותיהם ורק שנים מחברי הממשלה התנגדו להצעה; אבל גם הם הודיעו שאם יוחלט בחיוב ישאו במלא האחריות של הפעולה, שנודעה לאחר מעשה בשם “מבצע סיני”. למחרת ישיבת הממשלה הזמין ראש-הממשלה את ראשי מפלגות האופוזיציה (פרט למק"י) ומסר להם על התוכניות ועל החלטת הממשלה וגם אלה אישרו ההצעה ברצון.

באותו יום, 29 באוקטובר, בערב החלה הפשיטה ובוצעה לפי התוכנית בהצלחה יחידה במינה.

כשלוש דיביזיות מצריות עמדו נגד כוח הפשיטה של צה"ל. אחת ברצועת עזה, השנייה בשטח אל-עריש ואבו-עגילה, והשלישית היתה מורכבת מיחידות מפוזרות לכל רוחבו ואורכו של חצי אי-סיני: בראס-אל-נקב, בכונתילה, בתמד, בקוצימה, בג’בל לבנה, בנחל, בא-טור, בראס-נאצרני ובשרם-אל-שייך. בימי הקרבות הגיעו תגבורות מצריות, למעלה משתי חטיבות. צבר אדיר זה היה מצויד במאות טנקים סובייטים ובריטיים, במכונות משוריינות מובחרות למאות, בתותחים כבדים מכל המינים, ולעזרתו עמד חיל-אויר מצויד בסילוני וומפייר ומטיאור בריטים ומיגים ואילים סובייטיים. הופעל גם חיל-הים המצרי, ומשחתת מצרית הגיעה עד נמל חיפה ונלכדה על-ידי חיל-הים הישראלי.

בליל הפעולה הראשון נכבשו כונתילה, ראס-אל-נקב, אשר מול אילת, וקוצימה. למחר, בשלושים לאוקטובר נכבשו תמד, אל-בסופ ואל-אופרד בלב סיני. ב-31 באוקטובר נכבשה ביר-חסנה ללא התנגדות, ואחרי קרבות עזים נכבשה אבו-עגילה. באחד בנובמבר נכבשו כל המוצבים במבואות רפיח, אל גפגפה (בכביש ניצנה-איסמעיליה) והמוצב הראשון במבואות אל-עריש. בשניים בנובמבר נכבשה אל-עריש אחרי התנגדות מרה, וכעבור שלוש שעות נפלה עזה לידינו ללא התנגדות. העמידה האמיצה ביותר באותו יום גילתה חאן-יוניס.

ב-3 בנובמבר נכבשו כמה נקודות חשובות על החוף המערבי של מפרץ אילת, דהב וראס נאצראני. כל חצי האי סיני היה למעשה בידינו באותו יום, חוץ ממפרץ קטן במיצרי אילת, שמול אי יוטבת (טירן). מקום זה היה מבוצר על-ידי המצרים באופן-יוצא-מן הכלל והיה מצוייד גם בשדה-תעופה צבאי. משלט מצרי אחרון זה בסיני נפל לידינו ביום 5 בנובמבר, בשעות הבוקר. אבדותינו היו מעטות ביחס לגודל המבצע. 171 חללים, וטייס אחד פצוע נפל בשבי. אנחנו לקחנו בשבי כששת אלפים אנשי צבא–חיילים, קצינים ומפקדים גבוהים; שלל רב ובתוכו נשק כבד, תחמושת ורכב בריטי וסובייטי נפל בידי צה"ל. עם כל ידיעתנו הקודמת על הזרם האדיר של נשק מכל המינים שהגיע לרודן המצרי במשך השנה,–לא היה לנו מושג נאמן מהשפע העצום והאיכות המשובחת של הזיון והציוד המצרי, שבחלקו הרב נפל לידינו.

אולם לא עמד לצבא המצרי כל הזיון והציוד המשוכלל ולא יכל לעמוד בפני גבורת צה“ל, אשר רשם במשך ימים מעטים אחד הדפים המזהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית. מומחה צבאי אמריקני, בריגדיר-גנרל מרשל, הגדיר מבצע סיני כקרב המפואר ביותר בתולדות העמים. בגבורה זו היה חלק שווה לכל יחידות צה”ל: חיל-האויר, גייס השריון, הצנחנים, חיל-הרגלים וכל השירותים הצבאיים. חיל-הים חגג נצחון בלכידת המשחתת המצרית במפרץ חיפה.

בסיום סקירתו על מבצע סיני בכנסת ביום שבעה בנובמבר אמר ראש-הממשלה ושר-הבטחון:–

"ייתכן שצפוי לנו בעתיד מאבק מדיני קשה, ואולי משהו חמור מזה. נתנסינו בנסיונות קשים בעבר ולא נרתענו. לא ניתפס לרהב הנקלה של שליטי ערב, אבל גם לא נתבטל בפני תקיפי עולם כשאין הצדק אתם. במאמצינו להשכנת שלום באיזור זה אנו מצפים לתמיכת כל אנשי רצון טוב ואוהבי שלום שבקרב כל העמים.

“נפגוש הימים הבאים בעוז, בתבונה, בהכרת צדקנו וכוחנו, בלי שנתעלם מזיקתנו הטבעית והמוכרחת למשפחת העמים בעולם”.

­­­­­­­–––––

והמאבק לא אחר לבוא. מאבק מדיני שלא היה כמוהו מאז קמה המדינה. המאבק הוכבד לרגל התערבותן הצבאית של אנגליה וצרפת. למחרת הפשיטה הישראלית הגישו ממשלות אנגליה וצרפת דרישה למצרים ולישראל שיתרחקו כל אחת עשרה מילים מהתעלה, ויתנו לכוחותיהן לתפוס גדות התעלה, כאילו להפריד בין הנצים. ישראל שגם לכתחילה לא התכוונה לחצות את התעלה,הסכימה מיד לדרישה זו. מצרים סירבה. ובשלושים ואחד באוקטובר, אחרי מתן אזהרה נוספת, החלו כוחות האויר האנגלו-צרפתים להפציץ שדות-תעופה שמעבר לתעלה ואת פורט-סעיד. מיד נתכנסה מועצת הבטחון, ואמריקה הציעה החלטת גינוי חריפה נגד אנגליה, צרפת וישראל. אנגליה וצרפת הטילו ויטו על החלטה זו. אולם הרוב במועצה כינס מייד עצרת חירום, ובשניים בנובמבר החליטה העצרת לדרוש מכל הצדדים הפסקת אש, כמו-כן נדרשו כל חברות או"ם להפסיק משלוח נשק לאיזור.

אנגליה וצרפת נדרשו להוציא צבאותיהם מטריטוריה מצרית, וישראל נתבעה להחזיר מיד כוחותיה אל מאחורי קוי שביתת הנשק, שנקבעו בהסכם שביתת-הנשק מיום 24 בפברואר 1949. עצרת החירום החליטה להמשיך בישיבותיה עד שהחלטותיה יתקיימו.

בשלוש בנובמבר הודיעה ממשלת ישראל שהיא מסכימה להפסקת אש, אבל עצרת החירום לא הסתפקה בכך.

שגריר ישראל, מר אבא אבן, הסביר בעצרת הרקע והמניעים של הפשיטה הישראלית, ודבריו עוררו הד אוהד בכל רחבי ארצות-הברית לישראל, גם בקרב היהודים וגם בקרב לא-יהודים. העתונות האמריקנית הבחינה בין הפעולה הישראלית ובין הפעולה האנגלו-צרפתית לזכותה של ישראל. האהדה הכללית נתגברה במיוחד בהתקבל הידיעות על המבצעים המזהירים של הצבא הישראלי בסיני.

בחמשה בנובמבר שלח המרשל בולגנין, ראש ממשלת ברית-המועצות בימים ההם, מכתב חריף לראש ממשלת ישראל בסגנון שלא היה מקובל אף בחליפת-מכתבים של ברית-המועצות עם המדינות הקטנות והנידחות ביותר במחנה “הקפיטליסטי”.

"אדון ראש הממשלה–

הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות המזויינת של ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות או"ם ועקרונותיה. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא במושב מיוחד דחוף של העצרת את מעשה התוקפנות, שבוצע כלפי מדינת מצרים, וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם. כל האנושות שוחרת השלום מוקיעה בהתמרמרות הפעולות הנפשעות של התוקפנים, שהתנקשו בשלימותה הטריטוריאלית, בריבונותה ובעצמאותה של מדינת מצרים. בלי להתחשב בכך, ממשיכה ממשלת ישראל, בפעלה כמכשיר בידי כוחות אימפריאליסטיים חיצוניים, בהרפתקה חסרת-ההגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח המנהלים מלחמה נגד הקולוניאליסם, בעד חירותם ועצמאותם, ובכל העמים שוחרי השלום בעולם.

פעולות כאלו של ממשלת ישראל מראות בעליל, מה ערכן של ההצהרות הכוזבות על אהבת השלום של ישראל ועל שאיפתה לדו-קיום של שלום עם מדינות ערב השונות. בהצהרותיה אלה שאפה ממשלת ישראל למעשה רק להרדים עירנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר ובפעלה לפי הוראות מן החוץ.

ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת למדינת ישראל בין עמי-המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד שיראל ושמעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה.

בהיותה מעוניינת באופן חיוני בשמירת השלום ובהבטחת שלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על-מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפנים.

אנחנו מציעים שממשלת ישראל תשקול בדעתה כל עוד לא מאוחר ותפסיק פעולותיה הצבאיות נגד מצרים, אנחנו פונים אליכם, אל העמלים במדינת ישראל, אל כל העם של ישראל: הפסיקו התוקפנות, עצרו שפיכת הדמים, הוציאו את צבאותיכם מהטריטוריה המצרית.

בשים לב למצב שנוצר החליטה הממשלה הסובייטית להציע לשגרירה בתל-אביב לעזוב את ישראל ולצאת ללא דיחוי למוסקבה. אנחנו מקווים, כי ממשלת ישראל תבין ותעריך באורח הנכון את התראתנו זו.

(חתום) נ.בולגאנין".

מכתבי איום–אבל בסגנון נימוסי–נשלחו על-ידי המרשל בולגנין גם לראשי אנגליה וצרפת, ובהם נאמר כי ברה“מ תשתמש בקליעים מודרכים נגד פריס ולונדון אם צבאות אנגליה וצרפת לא יפנו השטח המצרי. בעצרת או”ם השתלט פחד היסטרי מהתפרצות מלחמת עולם שלישית, והגוש האסיאתי האפריקני בהנהגת הודו התייצב במלוא עצמתו מאחורי הרודן המצרי. שני היריבים העולמיים האדירים התחרו בעצרת על רכישת הגוש האסיאתי-האפריקני, שמרבית חבריו סרבו להיכנס לבירורו של גוף הסכסוך בין ישראל ומצרים ולכל מה שקדם למסע סיני. בשבעה בנובמבר הזמין פקיד גבוה במחלקת המדינה–ראש המחלקה ג’ון פוסטר דאלס היה אז חולה–את ציר ישראל בוושינגטון (השגריר שלנו נמצא אז בעצרת) ואמר לו: עומדים על סף מלחמת עולם. סירובה של ישראל לקיים החלטות העצרת מסכן שלום העולם. עמדת ישראל תביא בהכרח לתוצאות חמורות, כגון הפסקת כל עזרה ממשלתית ופרטית לישראל, סנקציות של או“ם ויתכן–גם גירוש מתוך ארגון האו”ם.

באותו יום שלח נשיא ארצות-הברית מכתב לראש ממשלת ישראל, כתוב בסגנון נימוסי ואפילו ידידותי, אבל דורש בתוקף חזרה לקווי שביתת הנשק.

במכתב נאמר:

"ראש הממשלה היקר–

כידוע לך, עצרת או“ם, קבעה סידור של הפסקת אש במצרים. ומצרים, צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל הסכימו לכך. יישלח למצרים כוח של או”ם בהתאם להחלטה בענין זה מצד העצרת. גוף זה תבע שכל הכוחות הזרים האחרים יעזבו הטריטוריה המצרית, וביחוד שכוחות ישראל יחזרו לקווי שביתת-הנשק. ההחלטה על הפסקת האש ועל החזרת הכוחות הוגשה על-ידי ארצות הברית וקיבלה אישור הרוב המכריע בעצרת. הודעות המיוחסות לממשלתך, כי אין ישראל מתכוונת לחזור מטריטוריה מצרית, כפי שנדרש על-ידי או"ם, הובאו לתשומת לבי.

“עלי להגיד בגילוי-לב, אדוני ראש הממשלה, כי ארצות הברית מתייחסת להודעות אלו–במקרה שהן נכונות–בדאגה עמוקה. כל החטה ממין זה מצד ממשלת ישראל עלולה לחתור תחת המאמצים הדחופים הנעשים על-ידי או”ם להשיב השלום במזרח התיכון, ועתידה להביא לידי הוקעת ישראל כמפירה העקרונות וההוראות של או"ם.

אנו אמונה כי עדיפות ראשונה במעלה נודעת להחזרת השלום ולהוצאת כוחות זרים ממצרים, חוץ מכוחות או“ם. אחרי זה יינקטו צעדים חדשים ונמרצים במסגרת או”ם לפתור בעיות-היסוד שגרמו לקושי הנוכחי; ארצות-הברית הציעה לעצרת או"ם שתי הצעות המכוונות לבצע המטרות האחרונות, והיא מקווה שהצעות אלו יבוצעו כשרק תחלוף שעת-החירום הנוכחית.

איני צריך להבטיח לך האינטרס העמוק שיש לארצות-הברית בארצך, גם לא להזכיר את היסודות השונים במדיניותינו המכוונים לעזור לישראל בכמה וכמה דרכים. בקשר עם דברים אלה אני פונה אליך שתקבל את החלטות עצרת או"ם הדנות במשבר הנוכחי ותודיע מיד על החלטתך. יהיה זה מצער מאוד לכל בני ארצי, אם מדיניות ישראל בענין חמור כזה הנוגע לכל העולם, תפגע באיזה אופן שהוא בשיתוף פעולה ידידותי שבין שתי ארצותינו.

באיחולים הטובים ביותר ובכנות

(חתום) דווייט ד. אייזנהאור".

מתוך סיבה טכנית נתקבל המכתב האמריקני רק בשמונה בנובמבר. באותו יום נתקיימו שתי ישיבות הממשלה ונידונו התשובות לשתי האגרות של מושל בולגנין והנשיא אייזנהאור. כמו כן הזמין ראש הממשלה ראשי כל סיעות האופוזיציה (פרט למק"י) ומסר להם על המתרחש בעצרת ובבירות העולם ועל הקו שנקטה הממשלה בתשובה לשתי האגרות, ובאותו יום נשלחה אגרת התשובה לבולגנין:

"אדון יושב-ראש מועצת השרים–

קיבלתי איגרתך מיום 5 לחודש זה. קראתי אותה בעיון רב, ועלי לציין בצער, כי כמה טענות מיוסדות על אינפורמציה לא נכונה ולא מלאה שהגיעה אליך.

זה למעלה משנתיים ששליט מצרים ארגן כוח מיוחד בשם "פידאיון, המיועד לחדור בהיחבא לתחומי ארצנו ולרצוח תושבים: עובדים בשדה, עוברים בדרכים ויושבים בבתיהם. תחילה פעלו חבורות אלו רק מתוך שטחים מוחזקים בידי מצרים, כגון רצועת עזה. בזמן האחרון הוא ארגן חבורות רוצחים אלה בירדן, בלבנון ובסוריה, וחיי איכרינו על הגבולות מוקעים יום יום להתנקשויות רצחניות אלה. בימי משבר סואץ נפסקה פעולת החבורות האלה, אבל זה כשלשה שבועות פעילותם הוגברה.

בפקודה מיום 15 בפברואר 1956 של מפקד הדיוויזיה השלישית המצרית בסיני, מייג’ור-גנרל אחד סלם, (כפי ההעתק הפוטוטסטאטי המצורף כאן). נאמר בין השאר: “על כל מפקד להכין עצמו ופקודיו למערכה הבלתי-נמנעת עם ישראל, במגמה להגשים את מטרתנו הנעלה, דהיינו: חיסולה של ישראל והשמדתה בזמן הקצר ביותר ובקרבות הברוטאליים והאכזריים ביותר”.

שליט מצרים ארגן, בניגוד למגילת או"ם, חרם כלכלי על ישראל. הוא הטיל הסגר על חופש השיט שלנו בסואץ ובמיצרי אילת. וזה חמש שנים הוא מפיר החלטת מועצת-הבטחון על חופש מעבר לאניות ישראליות בסואץ. לאחר שמועצת הבטחון אסרה שוב ב-13 באוקטובר שנה זו כל אפליה גלויה ומוסווית בחופש השיט בסואץ–הודיע שליט מצרים שהאפליה נגד ישראל תימשך. לפני כשבועיים כרת השליט המצרי ברית צבאית עם ירדן וסוריה המכוונה נגד ישראל.

“לכן, הפעולה שעשינו בסוף אוקטובר היתה הכרח של הגנה עצמית, ולא פעולה לפי רצון זר, כפי שהוגד לך. בהיענותנו לקריאת עצרת האו”ם–הפסקנו האש, וזה כמה ימים שאין כל סכסוך מזויין בינינו ובין מצרים. אתמול הודעתי בכנסת בשם ממשלת ישראל, כי אנו מוכנים להיכנס מיד למשא-ומתן ישיר עם מצרים לשם שלום יציב ושיתוף-פעולה, בלי כל תנאים מוקדמים ובלי כל כפיה. אנו מקווים שכל המדינות השוחרות שלום, וביחוד אלו המקיימות יחסי ידידות עם מצרים, ישתמשו במלוא השפעתן במצרים להביא לידי שיחות שלום בלי כל השהיות נוספות.

אני חייב לבסוף להביע השתוממותי וצערי על האיום נגד שלומה וקיומה של ישראל, הכלול באגרתך. מדיניות-החוץ שלנו מוכתבת על-ידי צרכינו החיוניים ועל-ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה. כמדינה ריבונית אנו קובעים בעצמנו דרכנו. ואנו שותפים לכלל העמים שוחרי השלום בעולם בשאיפה ליחסי שלום וצדק באיזורנו ובעולם כולו.

(חתום) דוד בן-גוריון".

ולאייזנהאור:

"אדוני הנשיא–

רק היום אחרי הצהרים קיבלתי שדרך, שנתאחר לרגל קלקול באמצעי הקשר בין מחלקת החוץ שלך לבין שגרירות ארצות-הברית בישראל.

הצהרתך כי כוח או“ם נשלח למצרים בהתאם להחלטה בענין זה בעצרת או”ם– קיבלנו ברצון. לא אני ולא שום דובר מוסמך של ממשלת ישראל לא הגיד שאנו מתכוונים לספר את מדבר סיני. בשים-לב להחלטת האו“ם בדבר החזרת הכוחות הזרים ממצרים והקמת כוח בין-לאומי–הרי אנו נחזיר ברצון כוחותינו כשרק ייעשו הסידורים הנאותים עם או”ם בדבר כניסת כוח בין-לאומי לאיזור תעלת סואץ.

“אם כי חלק חשוב של מטרתנו בוצע כתוצאה ממבצע סיני, ונהרסו כנופיות הפידאיון והבסיסים הצבאיים שתיכננו והדריכו פעולתם, הרי עלינו לחזור על תביעתנו הדחופה לאו”ם, לדרוש ממצרים, אשר טענה כל הזמן שהיא נמצאת במצב מלחמה עם ישראל, להסתלק מעמדה זו, לחסל המדיניות של חרם והסגר ולהפסיק לשלוח לשטחי ישראל חבורות רוצחים, ובהתאם להתחייבותה לפי מגילת או"ם, עליה לגשת למשא-ומתן ישיר על שלום עם ישראל.

בשם ממשלתי אני רוצה להביע לך הוקרתנו על עמידתך על האינטרס העמוק שיש לארצות-הברית בישראל ועל מדיניותה לתמוך בארצנו. אני יודע כי דבריך יצאו מלבך ואני רוצה להבטיחך, כי תמצא תמיד את ישראל מוכנה לתרום תרומתה הצנועה בצדה של ארצות-הברית במאמציה לחיזוק הצדק והשלום בעולם.

בהוקרה ואיחולים טובים

(חתום) דוד בן-גוריון".

ברוח זו כתבה גם שרת החוץ תשובה למזכיר הכללי שלאו"ם שהעביר לה החלטות העצרת על תביעתה לחזור לקווי שביתת הנשק.

בתשעה בנובמבר נתכנסה ועדת חוץ ובטחון של הכנסת וקיימה דיון מקיף על המצב המדיני, והוועדה כולה, לרבות נציגי האופוזיציה, פרט ל“חירות” (מק"י אינה משתתפת בוועדה זו) אישרה תשובת הממשלה לנשיא ארה“ב ותשובת שרת החוץ למזכיר הכללי של או”ם. נציג “חירות” ערער על תשובת הממשלה במליאת הכנסת ביום 14 בנובמבר–וערעורו נדחה ברוב של 66 נגד 13.

מרשל בולגנין לא הסתפק במכתבו הראשון ובתשובה מממשלת ישראל, ושלח ביום 15 בנובמבר מכתב שני לראש ממשלת ישראל לאמור:

"אדון ראש הממשלה,

מכתבך מ-8 בנובמבר קיבלתי. מלבד זאת נמצאים אצלנו הנוסחים של ההודעות הרשמיות של מנהיגי ממשלת ישראל, שנעשו בימים האחרונים, המאפשרות לדון על עמדת ישראל בקשר למצב אשר נוצר בזמן הזה באיזור המזרח הקרוב והתיכון. עמדת הממשלה הסובייטית בשאלת המצב באיזור זה נותחה במכתבי אליך מ-5 בנובמבר. במידה ובמכתב התשובה שלך הנך מנסה להגן על פעולות שיוזמו על ידי ישראל נגד מצרים, הנני נאלץ להשיב בקיצור על נימוקיך. במכתבך הנך טוען כאילו פלישת הכוחות המזויינים של ישראל לטריטוריה של מצרים נבעה מהכרח להגנה עצמית, בהסמך אגב כך על נוכחותה של איזו שהיא סכנה לישראל מצד הטריטוריה המצרית. למעשה, כפי שעל כך מדברת שורה של החלטות מועצת הבטחון, לא מדינות ערב אלא בפירוש ישראל היתה האשמה בהתקפות מזויינות מרובות על הטריטוריה של ארצות ערב השכנות. מועצת הבטחון הביעה חרדתה העמוקה מסיבת אי מילויה של ממשלת ישראל התחייבויותיה לפי הסכמי שביתת הנשק וקראה לממשלת ישראל להבא למלא התחייבויות אלו באיום של שימוש בסנקציות מתאימות ביחס לישראל לפי מגילת האו“ם. אף טענותיך כשלעצמן, כאילו ישראל יזמה התנפלות מזוינת על מצרים, עד כמה שמצד מצרים איימה כביכול סכנה, מראות כי ממשלת ישראל אינה רוצה להתחשב בדרישות מגילות או”ם האוסרת למדינות חברות או“ם שימוש בכוח והדורשת הסדר סכסוכים ביניהן אך ורק באמצעי שלום. הממשלה הסובייטית אינה יכולה להתעלם מהעובדה, כי ממשלת ישראל לא זו בלבד שלא הלכה בעקבות קריאת העצרת הכללית של האו”ם בדבר הפסקת אש מיידית ועל הוצאת הצבאות שפלשו למצרים, אלא אף הודיעה בגלוי על התנכלויותיה Popolznovenla האנקסיוניסטיות ביחס למצרים, על תכניות כיבוש של צירוף לישראל איזור עזה, חצי האי סיני, האיים טיראן וסנפיר במפרץ עקבה. בנאומך בפרלמנט הישראלי מ-7 בנובמבר גם כן הודעת על “אי קיומם” של הסכמי שביתת הנשק שנחתמו על-ידי ישראל עם מדינות ערב. קרוי לתשומת לב, כי אפילו בהיותה נאצלת לקבל החלטה על הוצאת צבאה מהטריטוריה המצרית, ממשלת ישראל בכל זאת מנסה להתנות מלוי דרישות אלה בהשגת “הסכמים משביעי רצון עם האו”ם ביחס לכניסת רוחות בינלאומיים “באיזור תעלת סואץ” שהנה כידוע חלק בלתי נפרד של המדינה המצרית הרבונית. כל זה נמצא בסתירה גלויה לטענה הכלולה במכתבך כאילו מדיניות ממשלת ישראל מוכתבת על ידי “הצמאון לשלום” ו“צרכיה החיוניים של ישראל”. הממשלה הסובייטית משוכנעת לכן שמדיניות הנוכחית של ישראל המכוונת לליבוי שנאה עם הערבים ודיכויים, מהוה למעשה סכנה לענין השלום הכללי וכליה Gibelnaia לישראל. למעשה, כפי שהוכיחו המאורעות האחרונים, מדיניות כזו עונה רק לאינטרסים של כוחות זרים השואפים להקים מחדש סדרים קולוניאליים באיזור זה, אבל לפי שכנוענו העמוק זרה לאינטרסים של כל העמים של המזרח הקרוב והתיכון, בלי יוצא מהכלל. הממשלה הסובייטית הזהירה את ממשלת ישראל ביחס לתוצאות המסוכנות לישראל במקרה פתיחת פעולות צבאיות תוקפניות נגד מדינות ערב. אנו מצטערים שלא שמעתם לכך. כתוצאה מהתוקפנות שישראל החלה בה נגד מצרים נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נהרגו והפכו לנכים אלפי אנשים חפים, נגרם נזק לתחבורה, למסחר ולכלכלת מצרים. אבל מה השיגה ישראל? רק עיור לא יראה כי התוקפנות לא הביא לישראל כל טובה. התוקפנות נגד מצרים, ללא-ספק, קלקלה עמדותיה הבין-לאומיות של ישראל, עוררה שנאה עמוקה של עמי ערב ועמים אחרים במזרח, הרעה יחסי ישראל עם מדינות רבות, הובילה להתהוותם של קשיים כלכליים חדשים וקשיים אחרים בארץ. הממשלה הסובייטית מקבלת לידיעה כי ממשלת ישראל הפסיקה את האש ולאחר מכן הודיעה על ההוצאה העתידית של צבאות ישראל מהטריטוריה המצרית. מובן מאליו, כי הכוחות המזויינים של ישראל חייבים להיות מוצאים מהטריטוריה של מצרים ללא שהייה. יחד עם זאת, למטרות ייצוב המצב באיזור המזרח הקרוב וחיסול תוצאות התוקפנות נגד מצרים, סבורה הממשלה הסובייטית להכרחי נקיטת אמצעים אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות ויבטיחו שלום יציב ושקט במזרח הקרוב. הצדק תובע כמו-כן, כי למצרים כקרבן תוקפנות ללא פרובוקציה יפוצה על-ידי ישראל, וכן על-ידי אנגליה וצרפת, הנזק שנגרם בקשר להרס ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, בקשר להפסקת פעילות תעלת סואץ והריסה מתקניה. אגב כך חייבת ישראל להחזיר למצרים הרכוש שהוצא מהטריטוריה המצרית על-ידי הכוחות המזויינים של ישראל שפלשו לתוכה. הכוחות הבין-לאומיים המזויינים של האו“ם, אשר ההסכמה להקמתם ניתנה על-ידי הממשלה המצרית כנובעת מהחלטות או”ם, חייבים להיות מוצבים משני צדי קו התחום בין ישראל ומצרים שנקבע בהסכם שביתת הנשק. הייתי רוצה, אדון ראש הממשלה, להביע התקוה כי ממשלת ישראל תסיק המסקנות המתאימות מהלקחים של המאורעות האחרונים הנובעים לישראל בקשר להשתתפותה בתוקפנות נגד מצרים.

(חתום) בולגנין

להוד מעלות מר בן-גוריון ראש ממשלת ישראל."

ראש הממשלה ענה לו ביום 17 בנובמבר כדלהלן:

"אדון ראש מועצת השרים–

קיבלתי איגרתך מיום 15.11.56. טענותיך באיגרת זו מחייבות אותי להעמידך מחדש על מצב הדברים האמיתי ביחסי ישראל-מצרים, אשר הביאו למשבר הנוכחי.

עובדת היסוד הראשונית במצב היא שעם קום ישראל ב-14 במאי 1948– פלשו צבאות מצרים ויחד אתם צבאות יתר מדינות ערב לארצנו במטרה להשמיד אותנו. נסיון פושע זה נכשל, אם כי היינו מעטים, כי צבאנו הצעיר ידע שהוא נלחם על עצם קיומנו ועל צדק היסטורי, בשעה שהצבאות המצריים נאנסו על-ידי מושליהם להילחם על דבר שלא נגע כלל ללבם. בגמר הקרבות נחתמו הסכמי שביתות נשק בינינו לבין מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, אולם מצרים לא כיבדה התחייבותה בהסכם שביתת הנשק והמשיכה לקיים מצב מלחמה ולנהל פעולות איבה נגד ישראל עד היום זה. שליטי מצרים, שנתחלפו בינתיים, מכריזים בלי הרף על רצונם להכחיד את ישראל כשרק יהיה בידם הנשק הדרוש והכוח הצבאי המספיק.

תמה אני על התעלמותך משרשים אלה של המתיחות באיזורנו. והריני לקבוע עובדות הידועות לכל העולם, ושבלי ספק הן ידועות לכל פקידיך העוסקים בעניני המזרח התיכון.

והעובדות הן:

1. כשהחליטה עצרת או"ם בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית.­–הודיעה מצרים בראש יתר מדינות ערב שלא תכיר בהחלטה זו ותילחם נגדה בכוח;

2. בעקבות הודעה ממרה זו פלשה מצרים בליל 15.5.48 למדינת ישראל יחד עם צבאות יתר מדינות ערב להכחיד את ישראל;

3. בדיוני מועצת הבטחון שנערכו לאחר פלישה נפשעת זו, גינו נציגי ברית-המועצות ואוקרינה (יחד עם נציגי שאר המדינות) את פעולת מצרים ויתר מדינות ערב, על שהתקיפו את ישראל. בישיבה ה-309 של מועצת הבטחון ביום 29.58 הכריז נציג ברית-המועצות, מר גרומיקו, כי “מה שקורה בא”י אפשר להגדיר אך ורק כמבצע צבאי שאורגן על-ידי מספר מדינות נגד המדינה היהודית החדשה“, וכי “המדינות שצבאותיהן פלשו לא”י התנכרו להחלטת מועצת הבטחון”.

4. בישיבה ה- 336 של מועצת הבטחון ביום 14 ביולי 1948, הצהיר נציג ברית-המועצות מר גרומיקו, כי הערבים שלחו צבאותיהם לפלוש לטריטוריה הארצישראלית ולא התביישו כלל להודיע לכל העולם כי כוונתם היא למנוע הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בלתי תלויה בא"י.

5. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים שנחתם ביום 24.2.49 נאמר במפורש כי מטרת ההסכם הוא “לסייע להחזרת שלום של קבע לא”י" ושההסכם צריך להקל על המעבר מן ההפוגה הקיימת לשלום של קבע בא“י”.

6. למרות חתימתה של מצרים על הסכם זה טענו שליטי הארץ הזאת שהיא נמצאת במצב של מלחמה עם ישראל.

7. הכרזה זו של מצרים עומדת בניגוד לא רק להסכם שביתת-הנשק אלא למגילת האו“ם, המחייבת כל חברות או”ם לחיות בשלום עם כל חברות או"ם כשכנים טובים ולפתור כל סכסוכים בין-לאומיים בדרכי שלום.

8. מועצת הבטחון בכינוסה ביום 1.9.51 שללה במפורש זכות כל מדינה החתומה על הסכם שביתת הנשק לטעון שהיא עדיין צד לוחם. מצרים המרתה גם החלטה זו והוסיפה לטעון שהיא במצב מלחמה עם ישראל.

9. כאחד מאמצעי המלחמה של מצרים נגד ישראל ארגנה ממשלת מצרים חרם כלכלי על ישראל ובאמצעי הפחדה ניסתה להשפיע על גופים כלכליים בארצות שונות לנתק כל קשר כלכלי עם ישראל.

10. בניגוד לאמנת קושטה משנת 1888 על חופש השיט לכל האומות בתעלת סואץ בימי שלום ובימי מלחמה ומתוך הפרת החלטת מועצת הבטחון מיום 1.9.51 על איסור מניעת חופש שיט ישראל בתעלת סואץ, הוסיפה מצרים לקיים הסגר ימי נגד מדינת ישראל בתעלה.

11. ביום 13 באוקטובר ש"ז קיבלה מועצת הבטחון החלטה פה אחד שאסור לעשות אפליה גלויה או מוסווית נגד שום מדינה בשיט בתעלת סואץ, ומיד הודיעה שוב ממשלת מצרים כי לא ירשו לאניות ישראליות לעבור בתעלה.

12. ממשלת מצרים לא הצטמצמה בהסגר ימי נגד ישראל בתעלת סואץ, אלא הרחיבה ההסגר במשך כל השנים האלה על מיצרי ים-סוף ולא הרשתה לאניות ישראל לשוט בים-סוף מנמל אילת ולנמל אילת–בניגוד לחוק הבין-לאומי.

13. במלחמתה נגד ישראל– מתוך הפרה מתמדת של הסכם שביתת-הנשק– לא הסתפקה מצרים בחרם כלכלי ובהסגר ימי המכוונים לתמוטה כלכלית של מדינתנו, אלא זה שנתיים ארגנה חבורות-רוצחים ומחבלים מיוחדות, המכנות בשם פידאיון, שנשלחו בהיחבא מרצועת עזה וממדבר סיני ליישובים ולכבישים שלנו ורצחו אזרחים עובדים בשדה, עוברי אורח, ילדים בבתי ספר, וחיבלו בצנורות ההשקאה ובמיתקנים משקיים ביישובים.

14. בידינו נמצאות תעודות ציון לשבח לרוצחים אלה מטעם קצינים מצריים סדירים, וכן נפלו בידינו תיקי סיורים ופעולות הפידאיון שהיו כפופים ליחידות סדירות של הצבא המצרי ברצועת עזה וסיני. וכן יש בידינו תעודות המוכיחות זיקה אדמיניסטרטיבית של כנופיות הפידאיון ליחידות צבא מצריות למשיכת נשק וציוד.

למכתבי אליך מיום 8.11.56 צרפתי עדות פוטוסטטית לקשר, אשר משום מה התעלמת ממנה באיגרתך השניה אלי, ואם תרצה אמציא לך פוטוסטטים נוספים, המעידים על הקשר בין קבוצת מרצחים ומחבלים אלה ובין מפקדי הצבא המצרי.

1. שליטי מצרים חזרו והכריזו כל שמונה השנים האלה, וההכרזות נעשות תקיפות ותכופות ביחוד בשתי השנים הראשונות, כי מתקרב הזמן שבו יחסל צבא מצרים את ישראל בכוח. האמנם לא הגיעו לאזניך הכרזות אלה אף פעם?

2. בזמן האחרון כרתה מצרים הסכמים צבאיים תוקפניים עם סוריה וירדן, אשר מטרתן המוצהרת היא השמדת ישראל.

3. בימי משבר סואץ, כשמועצת הבטחון דנה על בעית התעלה, הופסקו פעולות הפידאיון, אבל מיד אחרי גמר דיוני מועצת הבטחון ביום 13.10.56 הגבירה מצרים הפעולה הרצחנית של הפידאיון, ומאות רוצחים מאומנים אלה נשלחה על-ידי הפיקוד הצבאי המצרי לארצות ערב אחרות– לירדן, לסוריה וללבנון, לפעולה משם נגד תושבי ישראל וישובי הגבול שלנו לאורך כל הגבולות שלנו בצפון, במזרח ובדרום, וכמעט יום יום נרצחו אזרחים ישראליים שלווים העובדים בשדה, בתוכם נשים וילדים, חוקרי מדע שנתכנסו למחקר ארכיאולוגי, נוסעים בדרכים, על-ידי חבורות המרצחים של הרודן הצבאי המצרי, וברצועת עזה ולאורך גבולותינו על-יד מדבר סיני הוצבו כוחות צבאיים מצריים אדירים, מצויידים בנשק תוקפני בכמות עצומה–להטיל אימים על ישראל ולחסל אותה בהזדמנות ראשונה.

והיתה זו חובה קדושה של ממשלתנו לנקוט באמצעי התגוננות–וזכות זו הובטחה לכל מדינה בסעיף 51 של מגילת או"ם–להבטיח חיי תושביה ולהגן על קיומה.

האם נמצא אפילו מומחה אחד במשרד החוץ או במשרד הבטחון של ממשלתך שאינו יודע כל העובדות אשר מניתי לעיל? עובדות אלה ידועות לכל העולם.

אתה ככותב במכתבך כי בנאומי בפרלמנט הישראלי ביום 7 בנובמבר הודעתי “על אי-קיומם של הסכמי שביתת הנשק שנחתמו על-ידי ישראל עם מדינות ערב”. אני מצטער לציין כי קיבלת בנידון זה דו“ח מסולף. אם תבקש ממזכירך הטקסט הנכון של נאומי תמצא שאמרתי באותו נאום בכנסת: כי ישראל תשמור מצדה על הסכמי שביתת הנשק עם ארצות ערב– גם אם לא תהיינה מוכנות לשלום של קבע– כל עוד הללו ישמרו מצדן הן על הסכמי שביתת-הנשק. מה שאמרתי בכנסת הוא כי הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ורק עם מצרים, ולא עם כל מדינות ערב– מת ונקבר ולא ישוב לתחיה, לאחר שרודן מצרים התעלל בהסכם זה שנים שלמות, הפר עקרונותיו ומגמתו, חילל החלטות מועצת הבטחון ומגילת האו”ם ועל-ידי הצהרותיו החוזרות ונשנות כי מצב מלחמה קיים בין ישראל ובין מצרים, סילף המהות והמטרה של הסכם שביתת הנשק, כי בסעיף הראשון– סעיף המפתח– של ההסכם נקבע כי הוא נחתם בכוונה להחזרת שלום של קבע. הוספתי בנאומי ההוא כי “שליט מצרים ניצל ההסכם כמסך עשן להעלים התקפות רצח נגד תושבי ישראל וכמסווה להסגר אכזרי של ישראל ביבשה, בים ובאויר. גמאל עבד אל-נאצר לא הסתפק בחבורות הפידאיון שארגן בשטחים הנמצאים תחת שלטונו, אלא כונן והפעיל כנופיות אלה גם בשאר ארצות ערב נגד ישראל. הסכם שביתת-הנשק נהפך באופן זה לפיקציה מזיקה ומסוכנת שרק סייעה למזימות ההרס של הרודן המצרי. כל חזרה להסכם שביתת נשק זה– פירושה חזרה לרצח, להסגר ולהרס נגד ישראל המכוון להריסתה הסופית”.

ובאשר להחלטת העצרת האחרונה, הודענו כי הפסקנו האש, ואנו נכונים לפנות כוחותינו ממצרים, כשייעשו סידורים מניחים את הדעת עם האו“ם בקשר לכוח הבינלאומי הנזכר בהחלטת עצרת או”ם. הודעתנו זו שרירה וקיימת.

עלי להוסיף כי הציוד והזיון הרב והעצום של המצרים אשר הושמד על-ידי כוחותינו במדבר סיני, הוכיח בעליל מה היו כוונותיו והכנותיו של הרודן המצרי.

הבריחה והסגרת-עצמם ההמונית של חיילי מצרים– פלחים שנעקרו מבתיהם במצרים ונשלחו על-ידי השליט המצרי למדבר רחוק וזר שלא ברצונם– הוכיח שחיילים אלה לא היו מוכנים להילחם מלחמתו של הרודן בקהיר. בראש הבורחים היו קציני הצבא.

ואם כי מארצות רחוקות מאוד נתקבלו ידיעות על מתנדבים שיבואו לעזור לשליט מצרים– לא נמצא אף מתנדב ערבי אחד בכל ארצות ערב שבא להילחם מלחמתו של שליט מצרים,– אם כי נציגי מדינות ערב, שענייני עמם רחוקים מלבם, חתמו על ברית צבאית עם שליט מצרים.

עלי לציין כי הוטעית בידיעות לא נכונות באמרך כי “כתוצאה מתוקפנות ישראל נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נגרם נזק לתחבורה ולכלכלת מצרים”. לא הרסנו אף עיר מצרית אחת ולא נפגעה אף נקודה מאוכלסת על-ידינו, כי צבאנו לא עבר את התעלה, ולא היה לנו חלק בפעולות הצבאיות שנעשו בסביבת התעלה ממזרחה וממערבה. לצבאנו ניתנו הוראות חמורות לא לפגוע באזרחים, וצו זה נשמר. התחבורה שסבלה כל השנים,– היתה התחבורה הישראלית,– באויר, ביבשה ובים, על-ידי הסגר בלתי חוקי של מצרים. צבאנו לא היה מעורב בפעולות שבקרבת תעלת סואץ, ואין לנו כל חלק בסתימת התעלה. ואם יש מקום לתביעת פיצויים– מגיעים לנו פיצויים על הפלישה המצרית לארצנו, על הרג אלפי בנינו ובנותנו בתוקפנות זו, על החרם הכלכלי ועל ההסגר הימי שנעשו בניגוד למגילת האו“ם ובניגוד להחלטות מועצת הבטחון, על מאות ישראלים, יהודים וערבים, שנרצחו על-ידי פידאיון ועל מעשי חבלה קשים במשקינו, שנזקם מגיע למיליונים. לצערנו הרב לא חייבה עצרת האו”ם או מועצת הבטחון את מצרים לפצות אותנו על הנזקים העצומים בנפש וברכוש, שגרמה לנו הממשלה מצרית במעשי האיבה שלה, ואם יקום השלום בינינו ובין מצרים אנו מוכנים לסלוח כל פשעי-העבר של שליטי מצרים.

ואני חוזר בסיום דברי על הודעתי, כי ישראל מוכנה להסדר הסכסוך בינה ובין מצרים (וכן עם שאר מדינות ערב) בדרכי שלום בהתאם למגילות או"ם. עלי לציין בצער כי כמה ביטויים באיגרתך לגבי ישראל אינם עלולים להתפרש על-ידי שליטי ערב כעידוד להשכנת השלום באיזורנו.

אני בטוח כי אם תינתן תמיכת ברית-המועצות למו"מ ישיר של שלום בין ישראל ובין שכנותיה– תהא זו תרומה חשובה וממשית לחיזוק השלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

(חתום) ד. בן-גוריון

להוד מעלתו

ראש מועצתה שרים בברית-המועצות."

המאבק של ישראל בימים ההם לא היה עם ברית-המועצות בלבד, אלא עם כל ארגון האומות המאוחדות, בראש ובראשונה עם ממשלת ארצות-הברית. במשך המאבק, שנמשך עד תחילת מרס, ניתנה האפשרות לישראל להסביר לדעת הקהל בעולם מה הניע אותה למסע סיני– דבר שלא יכלה כמובן מאליו לעשות לפני המסע. גבורת צה“ל במערכה זו, הרבה יותר מנצחונותינו במלחמת הקוממיות, העמידה את ישראל על מפת העולם, הבליטה את יחודה של ישראל במזרח התיכון והסבה תשומת לב העמים לבעית הבטחון של ישראל. לא רק בארה”ב שבאמריקה, אלא גם באירופה, באסיה ובאפריקה החלו סוף סוף להבין מצבה המיוחד של ישראל ומידת איפה ואיפה שבה נהגה או“ם כלפי מדינה צעירה זו. אופייניים מבחינה זו הם דברי פול הנרי ספאק, מי שהיה שר החוץ הבלגי והנשיא הראשון של עצרת או”ם ועכשיו המזכיר של ברית נאטו. הדברים נתפרסמו ברבעון האמריקני החשוב המוקדש לענייני חוץ ונקרא בשם Foreign Affairs. במאמר המוקדש לאו“ם כותב מר ספאק כי “במסגרת הנוכחית של או”ם, אשר אינה מה שמייסדיה קיוו שתהיה, הכל מותר חוץ ממלחמה גלויה. אפשר להפר אמנות, לבטל התחייבות; כל מדינה רשאית לאיים על שכניה ולבצע כל תועבה, כל עוד אין פורצת מה שקוראים מלחמה. עמדת מצרים בחדשים האחרונים היא דוגמה קובעת. כל עוד מצרים סגרה הדרך בתעלת סואץ לאניות ישראל, שלחה חבורות רוצחים לתחום ישראל, הפרה אמנת קושטא–ארגון או”ם גילה אזלת-יד ולא התערב. אולם כאשר ישראל שלחה מתוך יאוש צבאותיה למדבר סיני– יש בטחון שיגנו אותה. באותו זמן, כל אלה שישבו בחיבוק ידים למראה הדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי– אין בפיהם די מלים קשות לנזוף בישראל.– סוג זה של צדק– מוסיף המדינאי הבלגי–אינו אלא קריקטורה. פירוש זה של עקרונות מביא למעשה למתן פרס לכל מדינה המעיזה לבצע כל מעשה נפשע ביותר, רק אם היא מתחכמת להימנע לא ממעשי אלימות אלא ממלחמה גלויה."

דברי מר ספאק היו רק ביטוי אחד להתפשטות ההכרה בדעת הקהל העולמית על צדקת מאבקה של ישראל נגד התעללותה של מצרים במשפט הבין-לאומי, בעקרונות האו"ם ובהתחייבויותיה כלפי ישראל בהסכם שביתת הנשק.

---

המאבק המדיני, שהחל עוד בטרם נסתיים מסע סיני, נמשך ארבעה חדשים, מתחילת נובמבר 1958 עד תחילת מארס 1957, ובמאבק זה היו שלושה שלבים. השלב הראשון נמשך עד 11 בפברואר, ובו עמד כמעט כל העולם נגדנו ללא תזוזה ממשית. המזכיר הכללי של או“ם נקט עמדה נוקשה כלפי ישראל שלא נקט כלפי שום מדינה ממדינות ערב, כשאלו סירבו לקבל החלטות העצרת או אפילו לקיים גזר דינה של מועצת הבטחון. הוא סרב בעקשנות לדון על תביעות ישראל, גם אלה שהוכרו בעצרת או”ם, עד שצבאות ישראל ייסוגו לאחרי קווי שביתת-הנשק.

ישראל הצעירה והקטנה הועמדה, אפוא, בריב קשה עם שני גורמים עולמיים, שישראל מוקירה אותם לא פחות מכל מדינה אחרת, והם: ארגון האומות המאוחדות וארצות-הברית של אמריקה, והריב מקורו בשאלה מוסרית נוקבת ביחסי עמים: אם ארגון האומות המאוחדות ינהג בתמיכת ארצות-הברית באיפה ואיפה, איפה אחת כלפי מצרים הרודנית, ואיפה אחרת כלפי ישראל הדמוקרטית? אם למבקשי נפשנו יורשה לשלוח לישראל רוצחים ומחבלים, ולישראל לא יינתן לעמוד על נפשה? אם ארגון האומות המאוחדות, בעזרת ארצות-הברית, יטיל עלינו עונשים מפני שאין אנו משלימים עם המוסר הכפול של הרודן המצרי, הדורש מאחרים לקיים כל מה שהוא לטובתו ומתכחש לכל הסכם דו-צדדי ולהתחייבות בין-לאומית לטובת הזולת? היתנו האומות המאוחדות וארצות-הברית הגושפנקא למשטר אפליה משווע וזדוני ביחסי עמים?

אולם גם בוויכוח טרגי זה לא נתפסה ממשלת ישראל לגישה טוטליטרית בהערכת הזולת. היא ראתה הצללים והחולשות של ארגון האו“ם, אבל גם העריכה החזון המקופל כהוויתו. ובריב הקשה והטרגי עם ממשלת ארה”ב, לא שכחה שעם גדול זה הושיט לנו יד עוזרת נאמנה לפני קום המדינה ולאחריה, ומה שלא פחות חשוב: – עם זה ביצע בקנה מידה עצום ובמשך כמה מאות שנים מעשה חלוצי אדיר של הפרחת שממה וקליטת עשרות מיליונים עולים ומיזוגם וגם נלחמה מלחמת-אחים עקובת-דם למעלה מארבע שנים, למען שחרור עבדים, והקימה הדימוקרטיה הגדולה והאיתנה ביותר בעולם. ובוויכוח שהתנהל בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית נעשה מאמץ לא לסגור הדלת להמשכת בירורים; ויש לציין שגם הממשל האמריקני גילה לא מעט מרצון טוב זה במשך כל הזמן; אולם הלחץ האמריקני על ישראל לקיים החלטת עצרת האו“ם בדבר נסיגה נמשך בכל תוקף, ולחץ זה הופעל לא רק על-ידי נציגי ארצות-הברית או”ם, אלא על-ידי הנשיא האמריקני בעצמו בשורה של מכתבים לראש ממשלת ישראל.

בשניים בפברואר קיבלה עצרת האו"ם שוב שתי החלטות: בהחלטה הראשונה מובעת תרעומת על אי-ציות ישראל להשלים הפינוי מאחורי קווי שביתת-הנשק, למרות דרישות חוזרות ונישנות מצד העצרת, וישראל נתבעת להשלים הפינוי בלי דיחוי נוסף. בהחלטה שנייה מכירה העצרת בין השאר, כי הפינוי הישראלי מן ההכרח שתבוא אחריו פעולה להבטיח התקדמות לקראת יצירת סידורי שלום.

בתשובה למכתב נשיא ארצות-הברית מיום 3 בפברואר, 1957 כתב ראש-הממשלה:–

ירושלים, 8.2.57

"נשיא יקר–

אני מודה על איגרתך מיום 3 בפברואר. אני אסיר תודה בכנות על התעניינותך האישית, הריני כולי שותף לרצונך להמשיך ולהעמיק יחסי הידידות בין ארצות-הברית ובין ישראל.

ממשלת ישראל חרדה כמוך להקמת שלום ושלווה במזרח-התיכון. מתוך היענותנו לפנייתך מיום 7 בנובמבר החילונו בפינוי צבאנו ממדבר סיני. צבאותינו פינו בסיני שטח של יותר מ- 50,000 קילומטר, פרט לרצועה צרה בחוף המערבי של מפרץ אילת, להבטיח חופש השיט במפרץ. הודענו לאו"ם, שאין בכוונתנו להחזיק ברצועה זו, ונפנה אותה כשרק יתקבלו ערובות יעילות להמשכת חופש השיט.– –

עלי לציין בצער, כי בנדון זה נהגו האומות המאוחדות באיפה ואיפה ביחס למצרים ולישראל. במשך שמונה שנים פעלה מצרים בניגוד להסכם שביתת-הנשק והמגילה, ונקטה במדיניות של לוחמות נגד ישראל. היא הפרה החלטה מפורשת של מועצת הבטחון, בשללה מאתנו מעבר חופשי בתעלת-סואץ, ולא עמדה בדיבורה ביחס לחופש השיט במפרץ-אילת. אני מתכוון להתחייבותה החגיגית שנתנה מצרים לשגריר האמריקני בקהיר ב-28 בינואר 1950. כל אלה שבידם הכוח והסמכות להתערב, לא עשו הצעדים הדרושים למניעת הפרות חמורות אלה של התחייבויות בין-לאומיות.

אנו מוכנים להחזיר צבאנו משרם-אל-שייך אם יובטח המשך השיט החופשי במצרים. כמו-כן, אנו מוכנים לפנות כוחותינו מרצועת עזה בלי דיחוי ולהניח שם רק מינהל אזרחי ומשטרה, מתוך זיקה מתאימה לאו"ם. רק סידורים כאלה יבטיחו השלום והיציבות באיזור, יתנו בידי האוכלוסין המקומיים חלק ממשי במינהל, ידריכום לקראת קיום כלכלי עצמי ויגבירו הסיכוי של הבטחת עתיד יותר טוב לפליטים בתוך אווירה חופשית מהסתה מצרית.

כלום אין אנו זכאים, לפי מגילת האומות-המאוחדות, ככל מדינה אחרת, לבטחון מהתקפות? בכל הכבוד הראוי עלי לשאול אותך, אדוני הנשיא, מדוע לא נקטה ממשלת ארצות-הברית וממשלות אחרות שתמכו בהצעות של או"ם בעצרת בפעולה יעילה לתת לנו בטחון כזה?

במכתבך התייחסת לאפשרות של “אמצעים” מצד האו“ם נגד ישראל, באשר לא קיימה במלואה החלטת העצרת. לא ננקטו “אמצעים” כאלה נגד מצרים, אשר במשך שנים הפרה החלטות מועצת הבטחון וסעיפים המגילה ועדיין מוסיפה לעשות זאת. בזמן שדעת-הקהל ברוב הארצות החופשיות בעולם התחילה להכיר בצידקת עמדתנו– היתכן הדבר שארצות-הברית תתן ידה לאפליה כזו ו”אמצעי" האו"ם יינקטו להחזיר אותנו בעל כרחנו למצב שיפקיר אותנו לרצח ולהסגר?

אדוני הנשיא, בתורה שאנו קיבלנו זה למעלה משלושת אלפים שנה בהר-סיני ואשר נעשתה לנחלת האנושות ניתן הצו שלא תהיה אפליה בין אדם לאדם ובין עם לעם. במשך אלפי שנות רדיפות לא איבד עמנו אמונתו בנצחון הסופי של צדק, שלום ואחוה אנושית. ואין להעלות על הדעת שעכשיו, לאחר שנתחדשה עצמאותנו במולדת הקדומים שלנו, ניכנע לאפליה. עמנו לא יסכים לכך אף-פעם– ותהיינה התוצאות אשר תהיינה.– –

אין זו כלל שאלה משפטית. הדבר פוגע ביסודות המוסר הבין-לאומי. היינהג האו"ם באיפה אחת כלפי מצרים ובאיפה אחרת כלפי ישראל?

יותר מכל אדם אחר החי בימינו, אתה אדוני הנשיא, יש ביכולתך לסייע לשים קץ לכל מעשי האיבה ולבצר השלום בין שכנינו ובינינו.

תרשה לי בסיום דברי להביע לך תודתי על התענינותך הידידותית בבריאותי, שאני מעריכה מעומק לבי.

שלך בכנות,

(חתום) ד. בן-גוריון".

הפעולה העצומה שנעשתה על-ידי שגרירותנו בוושינגטון ומשלחתנו בעצרת האו"ם נתנו אותותיהם בדעת הקהל האמריקנית. העתונות, חוגי הקונגרס ואנשי רוח גילו הבנה רבה לעמדת ישראל ולצדקת מאבקה. והלחץ של דעת-הקהל הביא לידי מיפנה מסויים במדיניות האמריקנית, שבה החל השלב השני של מאבקנו.

ביום 11 בפברואר 1957 פרסם מזכיר-המדינה האמריקני, מר ג’ון פוסטר דאלס, על-דעת הנשיא אייזנהואר, תזכיר שהוגש לשגריר ישראל בוושינגטון, ובו נאמר, הין השאר:–

“עצרת האו”ם דרשה במיוחד ובתוקף וכמעט פה אחד נסיגה מהירה של הכוחות המזויינים של בריטניה, צרפת וישראל. בריטניה וצרפת צייתו בלי-תנאי. כוחות ישראל נסוגו במידה רחבה, אבל עודם מחזיקים בשטח מצרי בשרם-אל-שייך, כמו-כן, הם מחזיקים ברצועת עזה, שלפי הסכם שביתת-הנשק שטח זה צריך להיות מוחזק על-ידי מצרים.

“אנו מכירים ששטח זה היה מקור של הסתננות מזויינת ומעשי תגמול מפה ומשם, בניגוד להסכם שביתת-הנשק, והוא משמש מקור של סכנה אפשרית גדולה מפני נוכחותם של קרוב למאתים-אלף פליטים בשטח זה. ולכן אנו מאמינים שעצרת האו”ם והמזכיר הכללי ידאגו לכך, כי כוח או"ם ייכנס לאיזור זה במילוי שליחותם ויתייצבו על הגבול בין ישראל והרצועה.– ואשר למפרץ-אילת והגישה אליו, מאמינה ארצות-הברית שהמפרץ הוא נתיב מים בין-לאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע בכוח מעבר חופשי ובתום לב במפרץ ובמיצרים שבמעבר, אנו מתכוונים לא רק לשימוש מסחרי, אלא גם למשלחות דתיות ועולי רגל, שיש לכבד אותם במלואם.

"ארצות-הברית מזכירה, כי ב-28 בינואר 1950 הודיע משרד החוץ לארצות-הברית, כי הכיבוש המצרי של טירן וסנפיר מכוון רק להגנת האיים מנזק או פגיעה אפשריים, וכי “כיבוש זה אינו מכוון בשום אופן להפריע באיזה אופן שהוא מעבר בתום-לב דרך מיצרי המים המפרידים בין שני האיים ובין החוף המצרי בסיני, ומכיוון שכך, הרי מעבר זה, למעשה היחיד, יישאר חופשי כמו בעבר בהתאם לנוהג הבין-לאומי ולעקרונות המוכרים במשפט הבין-לאומי”.

“אם לא תיפול הכרעה מתנגדת, למשל על-ידי בית-המשפט הבין-לאומי, הרי מוכנה ארצות-הברית להשתמש בעצמה, ביחס לאניות בדגל ארה”ב, בזכות של מעבר חופשי ובתום-לב ולהצטרף לאחרים, למען הבטיח הכרה כללית של זכות זו.

“מובן מאליו שהנאה מזכות מעבר חופשי ובתום-לב על-ידי ישראל תהא תלויה בנסיגה מוקדמת בהתאם להחלטת האו”ם. אין לארצות-הברית כל יסוד להניח שאיזו מדינה חופשית תפריע בתנאים אלה למעבר חופשי ובתום-לב.

“ממשלת ארה”ב מוכנה להצהיר פומבית שתשתמש בהשפעתה יחד עם חברות אחרות של או“ם, שאחרי הנסיגה יבוצעו שאר החלטות של או”ם (החלטת או“ם מ-2 בפברואר, שכוח או”ם ייכנס לחוף המצרים מייד לאחר נסיגת כוחות ישראל).

“אנו מאמינים, כי דעתנו ומטרתנו בנדון זה היא נחלת אומות אחרות, ועתידה השלוו של ישראל יובטח באופן הטוב ביותר על הישענותנו על הצהרה זו, יותר מאשר על כיבוש מתוך הפרת פסק-הדין של רוב מכריע בקהילית העולם”.

ממשלת ישראל דנה בכל הרצינות במסמך חשוב זה והביעה הערכת למאמצי נשיא ארצות-הברית ומזכיר-המדינה בחיפוש פתרון לשתי הבעיות של השיט במיצרי אילת ורצועת עזה, וקידמה בברכה הצהרת ארצות-הברית על אופיו של המפרץ כנתיב-מים בין-לאומי מתוך הזכרת התחייבות ממשלת מצרים בנדון זה משנת 1950, אולם תזכירו של מר דאלס לא הניח דעתה של ממשלת ישראל, באשר הותנה בתנאי שקודם כל ניסוג אל מאחורי קווי שביתת-הנשק ברצועה עזה ונפנה את חוף מיצרי אילת.

שגריר ישראל בארצות-הברית, מר אבא אבן,נקרא לירושלים להתייעצות עם הממשלה, וביום 18 בפברואר שלח ראש-הממשלה מכתב למר דאלס לאמר:–

"בשעה אחרונה זו לפני שתים-עשרה, ולמען מנוע אי-הבנה גורלית בין שני עמינו, אני פונה אליך אישית להביא לידי דחיית הדיונים בעצרת לזמן-מה ולסדר שוועדה מבאי-כוח מדינות אחדות החופשיות מכל פנייה, תבוא בלי דיחוי לישראל, ואם יהיה צורך גם למצרים, במטרה לנסות להגיע לסידור מוסכם של הבעיות השנויות במחלוקת בשרם-אל-שייך וברצועת עזה.

“אני מעריך כראוי את עמדתך וזו של הנשיא. באותו זמן אני מבקש בכל הרצינות שתחוש את הרגשות העמוקים של עמנו כולו, כי הנסיגה בנסיבות הקיימות עלולה להיות הרת-אסון. אם האומות המאוחדות, הנתמכות על-ידי ארצות-הברית, אומרות להכריח אותנו לעשות זאת על-ידי הטלת סנקציות– ייעשה עוול היסטורי, ופגיעה גורלית תפקוד את היסודות המוסריים של הארגון הבינלאומי. מעשה זה מצד האו”ם משמעותו המוסרית היא– נקיטת איפה ואיפה. קבלת הדין מצד ישראל– אנו מרגישים–כרוכה בתוצאות חמורות מאוד. עלי לחזור ולציין, כי זוהי מצרים הממשיכה במדיניות תוקפנית נגד ישראל מאז 15 במאי 1948, והיא מצהירה גלויות שבדעתה להתמיד במדיניות זו.

“לאור הבירורים שנתקיימו בינך ובין שגרירנו אבן בשבוע שעבר, תקוותי חזקה כי הצעד שאני מציע עלול להביא לידי פתרון צודק ומוסכם.”

במקום דאלס ענה הנשיא ביום 20 בפברואר לראש-הממשלה באיגרת שבה הודיע בין השאר כי הערב ישדר לעם האמריקני בעניין זה.

באותו שדר עמד הנשיא אייזנהואר על 13 נקודות אלה:–

1. לארצות- הברית אין כל אמביציה או שאיפה באיזור המזרח-התיכון, אלא שכל ארץ תקיים עצמאותה ותחיה בשלום עם עצמה ועם שכנותיה;

2. ארצות- הברית מכירה שהפעולה הצבאית נגד מצרים היתה תוצאה של פרובוקציה חמורה, חוזרת והולכת, אולם היא גם מכירה שהשימוש בכוח צבאי לפתור בעיות בין- לאומיות אינו מתיישב עם העקרונות והמטרות של האומות המאוחדות.

3. ישראל פינתה רוב שטחי מצרים הכבושים, אבל כוחותיה עדיין עומדים מעבר לקווי שביתת-הנשק, ואנו מתקרבים לרגע הגורלי, שבו עלינו להכיר באחת משתי אלה: או שאין האו“ם מסוגל להשיב השלום על כנו באיזור זה, או שהאו”ם מחוייב לחדש מאמציו בכוח מוגבר להביא לידי פינוי כוחות ישראל;

4. אם ישראל תפנה– מוטל על או"ם להבטיח, כי במזרח-התיכון תתקיים מידה יותר גדולה של צדק והקפדה על החוק הבין-לאומי, מאשר היה הדבר לפני מאורעות אוקטובר- נובמבר.

5. ארצות- הברית היתה מהיוזמות של החלטות או"ם ורצתה להבטיח על-ידי כך לישראל, כי תיהנה מזכויותיה לפי הסכמי שביתת-הנשק והמשפט הבין-לאומי;

6. אין לארצות- הברית ואין לאו"ם הסמכות להטיל על הצדדים שינוי ניכר בהסכם שנחתם ברצונן הטוב של ישראל ומצרים;

7. אולם ארצות- הברית, כחברה לאו“ם, תדאג לסידורים כאלה של כוח או”ם שיבטיחו, כי רצועת עזה לא תשמש עוד מקור של הסתננות מזויינת ומעשי-תגמול;

8. ארצות- הברית תדרוש שיתוף של או"ם במינהל הרצועה, בהסכמת מצרים;

9. באשר למפרץ אילת, דעת ארצות-הברית היא, כי המפרץ מהווה נתיב-מים בין-לאומי, וכי אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חופשי ובתום-לב, וכי כוח או"ם צריך להישאר במצרים כדי למנוע מעשי איבה.

10. שלום וצדק הם שני צדדים של אותו מטבע. וייתכן כי משפחת העמים בעולם חטאה שלא שמה לב במידה מספקת לאמת זאת. ארצות- הברית מצדה תחפש בתוקף רב פתרון לבעיות האיזור בהתאם לצדק ולמשפט העמים.

11. על ארגון האומות המאוחדות להפעיל לחץ אל ישראל, למען תקיים החלטת הפינוי.

12. על ידי קבלת ששת העקרונות שהוחלט עליהם במועצת הבטחון, באוקטובר 1956 בענין סואץ, התחייבה מצרים על חופש השיט בתעלה ללא אפליה;

13. בל נניח, שאם ישראל תפנה, תמנע מצרים את השיט הישראלי בתעלת-סואץ ובמפרץ אילת. אם לדאבוננו מצרים תפר אחר-כך הסכם שביתת-הנשק והתחייבות הבין- לאומית–יוטל על חברת העמים לטפל בדבר בתוקף."

בתשובתו מיום 12 בפברואר, הודיע ראש-הממשלה לנשיא, כי השגריר אבן חוזר לארצות- הברית למחרת וימסור לממשל האמריקני העמדה השקולה של ממשלת ישראל. “חברי ואנוכי מעריכים את ההתעניינות האישית של אדוני הנשיא, ושל המזכיר מר דאלס, ואני רוצה להבטיחך, כי רצוננו העז הוא לשתף פעולה עד קצה האפשרות בחיפוש פתרון רצוי. דברי הידידות שלך יקרים בעינינו, ולאור המשקל המוסרי והמדיני הרבה הכרוך בבעיה– אנו מקווים שתהא אפשרות להבהרה נוספת, אשר אנו בטוחים תביא לידי מוצא מהקפאון”.

על השגריר אבן הוטל לעשות מאמץ בוושינגטון ובעצרת ולהפריד בין סידור ענין השיט במפרץ אילת ובין סידור רצועת עזה. להבטיח לע“ע ענייני השיט. עוד בטרם נסוג מרצועת עזה, כי בעניין השיט ממשלת ארה”ב תמימת דעה אתנו; ואם אחר-כך לא יסודר הסכסוך בגלל רצועת עזה–יוכלו אז להטיל עלינו סנקציות. אולם הוברר בניו-יורק ובוושינגטון, שאין להפריד בין שתי הבעיות, והועמדנו שוב בפני קפאון מוחלט.

בוויכוח שנתקיים בכנסת על חליפת-המכתבים בין נשיא ארצות-הברית וממשלת ישראל הבהיר ראש-הממשלה ביום 25.2.1957, כי “הצבת צה”ל על חוף המיצרים לא היתה ואינה מטרה בשבילנו. היא רק אמצעי להבטחת חופש השיט, והממשלה והכנסת אמרו במפורש, כי מיד לאחר השגת ערובות בטוחות לחופש השיט יעזוב צבאנו את מיצרי אילת.– הדבר שעלינו אנו נלחמים איננו החזקת רצועת מדבר שוממה, אם כי יפה, אלא מוצא חופשי לים-סוף ולאוקינוס ההודי. במוצא זה קשור עתידו של הנגב. מוצא חופשי ופתוח זה יהפוך את אילת לנמל בעל חשיבות בין-לאומית ועלול לשנות מעמדה הגיאופוליטי של ישראל,– ולא נהסס אף רגע אחד להוציא את צבאנו, ברגע שלפי הכרתנו יהיה לנו בטחון בשיט שלנו במצרים ובים-סוף, כי זוהי המטרה. אילו היינו משיגים הכרת האו“ם או הכרת המעצמות הגדולות בזכותנו להגן בכוח על השיט שלנו במצרים ובים-סוף אם ייפגע בכוח,– היינו רואים בכך הערובה הבטוחה ביותר לחופש השיט שלנו, בכל-אופן, לתקופה ארוכה למדי. אם או”ם תכיר שזכות ההגנה העצמית המובטחת לכל האומות בסעיף 51 של מגילת האו“ם תחול גם על הזכות שלנו להשתמש בכוח אם השיט שלנו ייפגע במצרים או בים-סוף– יהי בכך הישג גדול”.

אולם העצרת והממשלה האמריקנית לא רצו לזוז מעמדתן, כי תנאי קודם להבטחת חופש השיט היא נסיגת הכוחות הישראליים משרם-אל-שייך ומרצועת עזה. בעצרת עלו שתי הצעות: אחת של המדינות הערביות על סנקציות כלכליות, מדיניות וצבאיות נגד ישראל, ואחת של ארה"ב– אולטימטום לישראל לפנות כוחותיה במשך שלושה או חמישה ימים, ואם במשך זמן זה לא תציית–יינקטו אמצעים נגדה,

אם כי בינתיים נעשתה פעולה ישראלית נמרצת רבת-היקף– ולא לגמרי בלי הצלחה– בכמה בירות באירופה, באמריקה ושאר היבשות להבטיח התנגדות המדינות להטלת סנקציות, וכמה מדינות הבטיחו להתנגד לסנקציות וכמה הבטיחו להימנע מהצבעה על סנקציות.

בינתיים נדחתה העצרת לכמה ימים על פי הצעה אמריקנית, למען הגיע לידי הסדר מוסכם עם ישראל, ובימים האחרונים של פברואר נכנסו קנדה וצרפת בעובי הקורה, ובזה נפתח השלב השלישי הסופי של המאבק. צרפת וקנדה תמכו כל הזמן בישראל, מאז התכנסה עצרת החירום, נציגיהן אמרו לנו אז: אין כל סיכוי ואפשרות, כי בעצרת או“ם תתקבל ברוב של שני-שלישים החלטה, שכוח או”ם ישאר בעזה ובשרם-אל-שייך עד שיקום שלום בין ישראל ומצרים; גם אם אמריקה תרצה לא תשיג רוב של שני שלישים בשאלה זו (ובעצרת או"ם יש תוקף רק להחלטה של שני-שלישים), כי הגוש הסובייטי והגוש האפרו-אסיאתי עומדים ללא כל פשרה וויתור לצדו של הרודן המצרי. ולכן הציעו קנדה וצרפת להבטיח זכויות ישראל לא על-ידי או“ם– כי אין אפשרות כזו, אלא בתוך או”ם, כלומר: מספר מדינות בעלות משקל רב בעולם, ובעיקר מדינות ימיות יכריזו בעצרת או"ם על שני דברים:–

1. על חופש שיט במיצרי אילת, על חופש שיט ישראלי וגם על השיט עצמו, כלומר על כך שהן בעצמן ישלחו אניות לאילת;

2. על זכות ההתגוננות של ישראל בתוקף סעיף 51 של מגילת או“ם, במקרה שמישהו יפריע בכוח לשיט ישראלי במיצרים. ודבר דומה לזה יכריזו לגבי המשטר בעזה: כוח או”ם יישאר ברצועה עד לסידור של שלום.

מצד שתי ממשלות אלו לא היה כל לחץ על ישראל לקבל דעתן. זו היתה רק הצעה ועצה ידידותית, והיינו חופשים לקבל עצתם ולדחותה. אבל ברור היה, שזוהי האפשרות האחרונה והמעשית לסידור שתי הבעיות לטובתנו באו"ם ובדעת הקהל האוהדת בעולם.

הממשלה קיבלה בתחילת מארס הצעה זו ושרת החוץ הודיעה בעצרת שישראל תפנה רצועת עזה ושרם-אל-שייך מתוך הנחה שיובטח חופש השיט במצרי אילת וכוח או“ם יישאר גם בשרם-אל-שייך וגם ברצועה, וכוחות או”ם ימלאו התפקידים שנזכרו בתזכיר של המזכיר הכללי, וישראל תשמור לעצמה הזכות להגן על חופש השיט במקרה שחופש זה יופרע ע“י מישהו בכוח; ואם יווצרו ברצועה תנאים אשר יגלו סימנים של חזרת הקלקלות שנתקיימו לפני הכיבוש הישראלי תשמור ישראל על זכותה לפעול למען הגנת זכויותיה. כפי המותנה מראש נשמעו אחרי הודעת שרת החוץ הצהרות של ארצות הברית, צרפת, ארגנטינה, קוסטריקה, פנמה, הולנד, נורבגיה, בלגיה, אוסטרליה, ניו-זילנד, שוודיה, בריטניה, קנדה, פורטוגל, איטליה, דנמרק ועוד. כל ההצהרות חיזקו הודעת שרת החוץ, אולם בהצהרת נציג ארצות הברית מר הנרי קבוט לודג' היתה בכמה נקודות נסיגה מההסדר המותנה מראש, אם כי עמד על כך כי ארצות הברית מקווה ששלטון או”ם ברצועה יישאר עד סידור סופי בין הצדדים, ואשר למפרץ עמד על כך שזהו נתיב-מים בין-לאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע שיט חופשי וכתום-לב במפרץ ובמיצרים המוליכים אליו, וארצות הברית בעצמה תשתמש בזכות השיט ותצרף מדינות אחרות להבטיח הכרה כללית בזכות זו. כוח או"ם ישב במצרים לפי קביעת הוועדה המייעצת של המזכיר הכללי.

נאום זה עורר דאגה בלב השומעים, לא רק של המשלחת הישראלית אלא גם של ידידינו באו"ם, והממשלה לא הסתירה דאגה זו מהממשלה האמריקנית, והפינוי נתעכב עד שביום שניים במארס נתפרסמה איגרת נשיא ארצות-הברית לראש ממשלת ישראל האומרת:

"ראש הממשלה היקר,

שמחתי מאוד על החלטת ממשלתך לסגת במהירות ונסיגה מלאה אל מאחורי קוי שביתת הנשק, כפי שקבעה שרת-החוץ שלך בנאומה אתמול בעצרת הכללית. הנני מביע את התקווה, כי ביצוע הנסיגה יתקדם במהירות המקסימלית. יודע אני כי החלטה זו לא היתה קלה, אולם אני מאמין, כי לא תהיה לישראל שום סיבה להצטער אחרי שתפעל בהתאם להרגשה התקיפה של העדה העולמית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות שונות של או"ם ביחס לנסיגה.

תמיד היתה ההשקפה של ממשלה זו כי אחרי הנסיגה יש לעשות מאמץ מאוחד על-ידי כל האומות כדי ליצור באיזור תנאים שיהיו יציבים יותר, יותר שקטים, ועשויים יותר להוליך לרווחה כללית מאשר אלה ששררו לפני כן.

העצרת הכללית של או“ם כבר קיבלה החלטה שצריכה להוליך לעתיד טוב יותר. התקוות והציפיות המתבססות על כך באו לידי ביטוי על-ידי שרת-החוץ שלך ועל-ידי אחרים. סבורני שיש יסוד לתקוות ולציפיות הללו, וברצוני שתדע כי ארה”ב, כידידת כל המדינות באיזור וכחברה לויאלית של או"ם, תשתדל שתקוות כאלה לא יהיו תקוות-שווא.

הנני ראש הממשלה היקר,

בכנות

דוויט אייזנהאואר."

נציג צרפת באו"ם מר ז’ורז' פיקו הצהיר כי משלחת צרפת שמעה בסיפוק את הצהרת ממשלת ישראל. ממשלת צרפת סבורה שמפרץ אילת, גם מפני רחבו וגם מפני שחופיו שייכים לארבע מדינות, מהווה נתיב מים בין-לאומי, ולכן היא מאמינה כי בהתאם למשפט הבין-לאומי מן הדין שיובטח חופש השיט במפרץ ודרך המיצרים המובילים אליו. בנסיבות אלו אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חופשי ובתום-לב מכל אנייה של כל אומה ושל כל סוג.

ממשלת צרפת יש בדעתה להשתמש ביעילות בזכות השיט החופשי במפרץ אילת ובמיצרי טירן. היא מאמינה כי כל הפרעה למעבר חופשי היא עבירה על המשפט הבין-לאומי ותיתן משום כך אפשרות לאחוז באמצעים המורשים בסעיף 51 של מגילת האו"ם. בהקשר זה מדגישה ממשלת צרפת שלפי דעתה אין שום מדינה חופית במפרץ אילת נמצאת במצב של לוחמות עם כל מדינה חופית אחרת, ובהקשר זה מצבה של ישראל הוא בהתאם גמור למשפט הבין-לאומי.

יתר על כן:– ממשלת צרפת סבורה כי החלטה ב' שנתקבלה בעצרת האו“ם ביום 2 בפברואר 1957, כמו-כן הדו”ח של מזכיר האו“ם מיום 22 בפברואר 1957, מטילה שליחות על כוחות או”ם לתפוס מייד עם נסיגת צבאות ישראל את העמדות התפוסות עכשיו על-ידי צבאות אלה לאורך מפרץ אילת ולהישאר שם עד שהסדר בין שני הצדדים או הסכם בין-לאומי הקובע שיטת השיט במים חופשים אלה ימנע כל סיכון לנקיטת אמצעי לוחמות.

ממשלת צרפת סבורה, כפי שהציע מזכיר האו“ם בדו”ח שלו, שכוחות או"ם יקבלו לידם תפקידי המינהל המבוצעים עכשיו על-ידי כוחות ישראל (ברצועת עזה).

נציג בריטניה חלק על דעתו של קרישנה מנון, נציג הודו בעצרת, כי המיצרים הם מים פנימיים כמו הפיורדים בנורבגיה או נהר הודסון בארצות-הברית. מיצרים אלה, ציין בא-כוח אנגליה, חוצים ארבע מדינות, ולכל העמים יש חופש שיט בתוכו. ואשר לרצועת עזה דעת הממשלה האנגלית היא שבה צריך להיות מינהל ושלטון בין-לאומי, ולכן ההנחות והציפיות של ממשלת ישראל ביחס לרצועת עזה מתקבלות על הדעת. ברוח צרפת ובריטניה דברו גם אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה, בלגיה, הולנד ועוד.

במסרו על החלטת הממשלה והדיון בעצרת עמד ראש-הממשלה בכנסת ביום 5.3.57 על השלילה והחיוב שבה, וציין כי למרות כל ההצהרות אין בטחון מוחלט שהמצרים לא יחזרו לרצועה או לא יוחזרו כמינהל אזרחי או ככוח כיבוש צבאי בהישענם, כביכול על הסכם שביתת הנשק, שלדעת ממשלת ישראל אינו קיים, לאחר שמצרים תובעת לעצה זכות צד לוחם, אבל הוא הדגיש שרצועת עזה בכל משטר ובכל מינהל היא מקור פורענות, כל עוד לא יושבו הפליטים בארץ אחרת. “מי שמדבר על רצועת עזה מבלי לראות כל הסבך והסכנות הכרוכים בהרכב האוכלוסיה חי בגן-עדן של שוטים. ואשר למצרים– ציין רה”מ– אין החלטה מפורשת של העצרת שכוח או“ם חייב להישאר עד הסדר שלום, ורק הוועדה המייעצת שעל יד המזכיר הכללי של או”ם,– שכל הצבעה על נסיגת כוחות או“ם מהמצרים צריכה תחילה לבוא לפניה, כפי שהתחייב המזכיר הכללי בתזכיר שפורסם ביום 26 בפברואר 1951,– יכולה להחליט שבלי הוראה מפורשת של האו”ם אין להזיז את כוח האו“ם ולהחליפו בכוח מצרי. לעומת זאת יש הכרזת כל המדינות הימיות הראשיות, פרט לברית-המועצות, כי המפרץ והמיצרים הם נתיב מים בין-לאומי ויש בהם חופש שיט לכל העמים, וכולן רשמו לפניהן הודעתנו שאם זכותנו לשיט חופשי תופר בכוח– יש זכות לישראל להגן על השיט בכוח לפי סעיף 51 של המגילה, וכמה מדינות גם הכריזו שהן מכירות בזכותנו זו”.

גם בכנסת וגם בממשלה היו חברים שהתנגדו לפינוי רצועת עזה ושרם-אל-שייך, אבל התעלמו משתי מסקנות שהיו כרוכות בדחיית הצעת קנדה וצרפת:

1) אילו נשאר צבאנו בשרם-אל-שייך היינו יכולים להגן על זכותנו לחופש שיט, אבל השיט עצמו, במצב של נידוי כללי של ישראל מצד כל האומות, לא היה קיים, כי שום אניות של אומה זרה לא היו באות לאילת. והנפט שהתכוננו להזרים מאילת לחיפה–לא היה מגיע לנמל הדרומי שלנו.

2) היינו מסכנים אפשרות ציודו של צה“ל בעתיד לאחר שהיינו דוחים הצעת הסידור של שתי המעצמות הידידותיות היחידות שהיו מוכנות– והן היו יחידות בנידון זה– לספק לצה”ל הציוד החיוני בשעת סכנה. כארץ מנודה על ידי או"ם היו עלולים כל מקורות הציוד הצבאי להיסגר בפנינו.

ואשר לרצועת עזה הועמדנו בפני הברירה: קליטת מאות אלפים עולים–או קבלת העול של שלוש מאות אלף תושבי הרצועה, שמאתיים אלף מהם הם פליטים, בניגוד לרצונם של שלוש מאות אלף הערבים ובניגוד לרצונו של כל העולם, המזרחי והמערבי, העוין והידידותי.

אילו ממשלת ישראל לא היתה מעיזה לקבל הכרעה גורלית מתוך ראיית הצרכים העליונים של המדינה בטווח רחוק, גם בידעה שהחלטתה אינה פופולארית– לא היתה ראויה לשאת באחריות ההיסטורית הכבדה שהעם הטיל עליה.

בסוף סקירתו על מסע סיני והמאבק המדיני שלאחריו שמסר ראש הממשלה בכנסת ביום 2 באפריל 1957 אמר: “לא פחות מאשר אני גאה יחד עם כל יהודי על מסע סיני אני גאה על אומץ-הלב האזרחי שגילתה הממשלה הזאת באחד במארס לקבל החלטה בלתי-פופולארית, אבל החלטה נבונה, מועילה ונאמנה, אשר תעמוד בהיסטוריה היהודית כאחת התחנות המכריעות בהתעצמות המתמדת של מדינת ישראל מאז היווסדה ועד היום הזה.”

---

עברו כשלוש שנים מאז מערכת סיני והמאבק המדיני שבא בעקבותיו. היו חברים נאמנים שחששו כי מערכה זו תקומם נגדנו את עמי אסיה ואפריקה, ובחדשים הראשונים לאחר המערכה כאילו נתקיים חששם. היו כאלה שטענו שהמאבק המדיני וסיומו עשו לאל את נצחוננו הצבאי. היו גם כאלה שראו שחורות ביחסי ישראל ויהדות הגולה בעקבות הסכסוך הקשה שעמדה בו ישראל עם הממשלה האמריקנית ושאר המדינות שהתנגדו בחריפות למבצע סיני.

שלוש שנים אלו הוכיחו בעליל כי שלושת החששות לא היו מיוסדים, ושלושתם נתבדו. ישראל היא עכשיו אחת המדינות המכובדות והנערצות ביותר בקרב עמים רבים מעמי אסיה ואפריקה. וליחס חדש זה יש חלק לא-קטן למערכת סיני ולגבורת צה"ל במערכה זו. הסיכויים, הן הבטחוניים והן הכלכליים, שהיוזמים תלו במסע סיני נתקיימו. מאז תום מלחמת הקוממיות לא היה שקט יחסי כזה על הגבולות כלאחר מערכת סיני, והבטחון הפנימי של העם ואמונתו בצבאו לא היו מעולם כה עמוקים ומוצדקים כבמבצע סיני ואחריו. רכשנו לא רק חופש השיט במיצרים ובים-סוף–אלא הפעלנו שיט ישראלי ובין-לאומי לאילת ומאילת. וזה כשלוש שנים זורם נפט מאילת לחיפה, וצינור הנפט הצר שהונח מייד אחרי המערכה יוחלף בקרוב בצינור רחב פי שנים. נסלל כביש מאילת לבאר-שבע, ואילת נעשתה בפועל לנמל בין-לאומי. הברית המשולשת בין מצרים, ירדן וסוריה נהפכה לפיסת נייר ריקה. אמנם נאצר הצליח בעזרת קצינים סורים להשתלט על סוריה, אבל חלומו להתייצב בראש אימפריה פאן-ערבית התנדף כעשן, והמעמד של רודן מצרים בקרב עמי ערב ובעולם כולו נתערער; ועיראק המהפכנית בהנהגתו של קאסם מאיימת גם על הסיפוח הסורי, ורוב ארצות ערב באפריקה הצפונית ובמזרח התיכון מתייחסות לשליט המצרי בחשד ובאיבה וגם בזלזול. ובקרב היהדות– לא היתה אף עלילה אחת מאז קום המדינה שהעמיקה אהבת העם לישראל וגאוותו כל ישראל כמבצע סיני.

אשליה אחת הולידה מערכת סיני שיש להרסה בלי רחמים, אם כי היא נעימה, אבל מטעה ומסוכנה, והיא– כאילו מבצע סיני פתר לגמרי בעית-בטחוננו. מבצע זה שיפר, בלי-ספק, במידה ניכרת מצב בטחוננו, גם השוטף היום-יומי, וגם הגדול, הממלכתי; מבצע זה הגדיל הבטחון על הגבולות והרתיע לזמן לא-מעט שליטי ערב מהתגרות בישראל, אבל הבעיה ביסודה לא נפתרה. ספק אם בכלל יש בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות, אם כי יש מלחמות בלתי נמנעות הדרושות לחסל סכנה בלתי אמצעית גדולה והולכת, כמלחמה נגד היטלר בקנה מידה עולמי וכמערכת סיני במזרח התיכון. גם הפילוג במחנה הערבי,הריב בין נאצר ובין שליט עיראק, הסכסוך המצרי התוניסי, הניגוד בין מצרים וירדן אינם מקילים כלל, בניגוד למה שרבים חושבים, בעית בטחונה של ישראל. היריבים בעולם הערבים, השואפים כל אחד להגמוניה פאן-ערבית ושומרים על עצמאות כל ארץ ערבית, מתחרים ביניהם–אם מתוך כנות או מתוך העמדת-פנים–בשנאת ישראל. וגם אם יש פה ושם נטייה להכיר בישראל או להשלים אתה,–אין ערבי בשום ארץ, גם לא בלבנון, מעיז להעלות זאת על דל שפתותיו. השופרות של הרודן המצרי– הרדיו והעתונות הכפופה כולה לממשל הדיקטטורי, מתריעים על הסכנה הציונית וההון היהודי הבין-לאומי השליט בעולם,– נוסח מצרי של תורת היטלר, ועל החובה לחסל את ישראל. בהפגנות עממיות גדולות הנערכות מזמן לזמן במצרים ליום יציאת הבריטים או ליום הלאמת התעלה או ליום השתלטות הכת הצבאית–מכריז גמאל עבד אל נאצר בעצמו על התכונה המתגברת של צבאו המפואר אשר ניצח את ישראל בסיני–זוהי הגירסה הרשמית במצרים על “האמת” של מערכת סיני–לשים קץ לישראל ולציונות בנות בריתם של האימפריאליסם והקומוניסם, (בזמן האחרון נאצר לוחם כאילו בקומוניסם, אם כי הוא מקבל ביד רחבה אתנני הנשק הקומוניסטי ונזקק לעזרת ברית-המועצות). מזמן לזמן שומעים “זמירות” אלה גם מפי קאסם העיראקי, אולם לא נאומי האיום של שליטי ערב מדאיגים,– אלא התכונה המלחמתית הבלתי פוסקת, זרם הנשק המגיע לצבאות סוריה ועיראק, בעיקר מארצות הגוש הסובייטי, אבל גם מארצות המערב; במרכז פעולתם של הרודנים הצבאיים האלה עומדים לא מאמצי פיתוח ובניין כבישראל, אלא תגבורת הכוח הצבאי. מאות מדריכים באים מארצות הגוש הסובייטי למצרים, לסוריה ולעיראק ומאות קצינים מארצות אלה נשלחים לברית-המועצות, לצ’כסלובקיה ושאר הגרורות הסובייטיות להשתלם בשימוש כלי הנשר החדישים ביבשה, באויר ובים.

פניית ממשלת ישראל בקיץ 1958 לשגרירה של ברית-המעוצות, הדוגלת בשלום ועומדת בראש “תנועת השלום” הקומוניסטית והפרו-קומוניסטית בעולם,– להזמין את נציגי מצרים וישראל לשיחות שלום– נשארה בלא-תשובה; הממשלה האמריקנית יזמה בעצמה בשנים האחרונות נסיון להביא לידי שיחות שלום בין ירושלים וקהיר, והיזמה באה מהסמכות העליונה בארצות-הברית, והיא נכשלה, כי נתקלה בהתנגדות עקשנית, בתחילה מוסווית ולבסוף גלויה, מצד הרודן המצרי, אם כי בירושלים נתקבלה היזמה ברצון טוב ובהערכה ובהוקרה נאמנה.

המתיחות העולמית בין המזרח והמערב והאיבה הגלויה מצד הגוש הסובייטי ברובו הגדול לישראל מתוך רצון לקנות לב שליטי ערב ולהרחיק לב יהדות רוסיה מישראל,– אף הן אינן מסייעות לקירוב הלבבות ולסיכויי שלום בין ישראל ועמי ערב.

עוד מראשית ייסוד המדינה (ועוד לפני כך) הועמדה ברית יהודית-ערבית ושיתוף פעולה מדיני, כלכלי ותרבותי בין העם היהודי ובין עמי ערב–כמטרה ראשונה, העיקרית והעליונה במדיניות-חוץ הישראלית. ברית זו היא הכרח היסטורי וחיוני של שני הצדדים; הצורך הגדול והאמיתי של עמי ערב הוא לא נשק קל וכבד, שעתיד בכל מלחמה עם ישראל לפול בחלקו הגדול בידי צה"ל, כאשר קרה הדבר במערכת סיני, אלא פיתוח, חינוך, תברואה והעלאת הפלח והפועל הערבי משפל מדרגתו.

ישראל מסוגלת לתרום לתהליך מבריא זה אולי יותר מכל גורם זר במזרח או במערב. הצורך הגדול וההיסטורי של ישראל הוא מאבק קונסטרוקטיבי עם טבע הארץ, הפרחת השממה, ניצול אוצרות הטבע הספונים בחיק האדמה והים לשם קליטת עלייה נוספת ומיזוגה והקמת חברה חדשה בנויה על שותפות ואחווה אנושית. לשם כך היא זקוקה לשלום ולעזרת-גומלין עם שכניה. אולם בימינו אלה נתונות כמעט כל ארצות ערב–מלבד אולי לבנון ותוניס–לשלטון רודני, או של דיקטטור צבאי או של דינסטיה מתקופת ימי-הבינים המקיימת עדיין בתוכה סחר-עבדים, ועיני שליטים אלה מופנות לא לצורכי ההמונים אלא לביצור שלטונם ולתחרות הדדית על הרחבת ספירת השפעתם ושלטונם. תחרות זו יונקת לא-מעט מהתחרות של שני הגושים העולמיים– הקומוניסטי והדימוקרטי, אבל ביסודה מונח המצב הפנימי של עמי-ערב. מורשת עשרות דורות של שעבוד ועוני ופירוד ושפל חומרי ורוחני.

מורשה עלובה ומשפילה זו לא-תעמוד לעד, ומן ההכרח שתוריש מקומה לשאיפה המתגברת בכל המין האנושי להתעלות תרבותית וכלכלית, ליתר חירות ועצמאות, להאדרת הכבוד והגאון האנושי. אולם תמורה זו, ההכרחית והבלתי נמנעת, היא תהליך אטי וממושך, ובינתיים ישראל נתונה למצור, ללחץ ולאיום מוגבר מצד כל שכניה, ולחץ זה נעזר באיבה של העולם הקומוניסטי, שאף היא תחלוף בזמן מן הזמנים, אבל אין בכוחה של ישראל לקבוע מתי יגיע הזמן הזה.

ומאז ייסוד המדינה עומדת ישראל בפני מערכה משולבת–צבאית ומדינית, המתנהלת בשני מעגלים: במעגל “הקטן” של איזורנו, הכולל את ארצות התנ“ך (ישראל,מצרים, בבל, ארם וכנען), ובמעגל הגדול הכולל את כל כדור הארץ, וזהו השינוי הגיאו-פוליטי היסודי שבין מצבו של הבית הראשון והשני ובין הבית השלישי. הבית הראשון חי באיזור מצומצם של ארצות התנ”ך הנ"ל. המזרח התיכון במובן המצומצם (שאינו כולל אפילו את פרס ותורכיה) זה היה היקפו ומגעו של עם ישראל בימי הבית הראשון. בימי הבית השני הורחב המעגל הזה וכלל בזה אחר זה את הקיסרות הפרסית, העולם ההלניסטי והאימפריה הרומאית. אבל עוד שטחים נרחבים וגדולים באירופה, אסיה ואפריקה (אמריקה עדיין לא היתה ידועה אז) עמדו מחוץ למגעו של ישראל בארצו ובפיזוריו. בימי הבית השלישי–העולם, כדור הארץ, נתכווץ הודות לאמצעי החיבור המהירים ביבשה, בים באוויר ובגלי האתר. גם הפזורה היהודית נפוצה עכשיו בכל חלקי העולם, והמעגל הגדול שבו פועלת ישראל–כולל כל חמש היבשות ואיי-הימים בכל כדור הארץ.

אילו עמדנו רק במעגל הראשון ולא היה כל מגע עם המעגל הגדול, או אילו לא היה המעגל הגדול מתערב בענייני המעגל הקטן,– כי אז היה הגורם הצבאי בלבדו מכריע. הערבים האמינו שכוחם הצבאי יכריע, כאשר קמה מדינת ישראל, והם הפרו החלטות או"ם ולא התחשבו כלל מה יאמרו הגויים. אולם חשבונם הצבאי של הערבים היה מוטעה, ובקרבות היתה ידם על התחתונה, אם כי מספרם אז עלה על מספר תושבי ישראל פי ארבעים. אבל ישראל לא יכלה להתעלם מהמעגל הגדול משני נימוקים:

1 ) בתוך מעגל זה נמצא רובו של העם היהודי ומתוכו אנו שואבים כוח האדם ואמצעים חומריים ותרבותיים וסעד מוסרי ומדיני;

2) הכוחות שבמעגל זה לא יקבלו בנקל כל ההכרעות של הצבע הישראלי אם הכרעות אלו יתנגדו לאינטרסים האמתיים או המדומים שלהם; ויש נימוק נוסף קובע לא פחות: – צבא ההגנה לישראל תלוי באפשרות ציודו– וזאת אומרת בכוננותו המלחמתית,– ברצון הטוב של מייצרי הנשק, שרק מעטים בתוכם מוכנים להעמידו לרשות ישראל.

במלחמת הקוממיות גדלה עדיפותנו הצבאית, למרות מספרנו הקטן, לאחר שהספקנו להצטייד בנשק שהוכן ונרכש לפני קום המדינה והצלחנו לאמן צבאנו תוך כדי הקרבות וההפוגות שביניהם, נוסף על האימון שהורישה לנו ההגנה והיחידות היהודיות בצבא הבריטי. הציוד לצבא שטרם הוקם השגנו אז גם בגוש המזרחי, בצ’כסלובקיה וגם בגוש המערבי, בצרפת ועוד. ציוד זה לא נפל אז בטיבו מהציוד של צבאות ערב, והעליונות האנושית של צה“ל ניצחה במערכת הצבאית. אולם במערכה המדינית במעגל הגדול–היה כוחנו קטן, ועצרת האו”ם, לאחר שעשתה מעשה עקרוני רב בישיבתה מיום 29.11.47–בהחליטה על עצם הקמת מדינה יהודית, אם כי תחומי ההחלטה היו לרעתנו,– גילתה חולשה מתמדת לרעת ישראל. כשצבאות ערב פלשו לישראל– לא ניתנה פקודה כבימי מערכת סיני שעל הפולשים לסגת אחור בלי תנאים, אלא נשלח מתווך מטעם או"ם, הרוזן ברנדוט, שהציע לשנות ביסודה לרעת ישראל ההחלטה הגרועה מיום 29 בנובמבר. הוא אמנם הציע לתת כל הגליל ליהודים, גם החלק התיכון והמערבי, שהעצרת בדצמבר הועידה למדינה הערבית; אבל תחת זאת הציע למסור כל הנגב וחלק גדול של הדרום מקו אשדוד פלוג’ה, שבו עמד הצבא המצרי עד אוקטובר 1948,– לירדן, יחד עם כל הגדה המערבית. וכן הציע לכונן את שדה התעופה בלוד ובחיפה כבין-לאומיים, וירושלים שלפי ההחלטה מסוף נובמבר היתה צריכה להיות “גוף נפרד”, הוצעה לפי תכנית ברנדוט לממשלת ירדן.

כידוע, נקראה אז עצרת מיוחדת של או“ם באירופה, ולא בניו-יורק, לדון בתכנית ברנדוט, אבל ההכרעה לא נפלה בעצרת או”ם, אלא בשדה-הקרב: במערכות האחרונות נגד מצרים בשבוע השלישי של אוקטובר 1948 ובשבוע האחרון של דצמבר ובשבוע הראשון של ינואר 1949,–גרשנו את המצרים מקו אשדוד פלוג’ה, שחררנו את באר-שבע וכל הדרום והנגב, וכמו-כן גרשנו בסוף אוקטובר את קאוקצ’י מהגליל המרכזי. והנצחון הצבאי הכריע אז את הכף, לא מעט בגלל העובדה, שהערבים נעשו שלא במתכוון בני בריתנו; כי גם הם היו מעונינים בעובדה שנוצרה בניגוד להחלטת עצרת או“ם מיום 29.11.47. זו, כידוע, החליטה גם על הקמת מדינה ערבית בגדה המערבית של ארץ-ישראל. הפלישה הערבית ונצחונות צה”ל בעשרת הימים (כשנכבשו לוד ורמלה) ובאוקטובר ובדצמבר ויאנואר (כשגורשו המצרים וקאוקצ’י)– עשו לאל ההחלטה על מדינה ערבית (שהערבים התנגדו להקמתה רק בחלק מארץ ישראל), והשטח במשולש המרכזי ובכיס החברוני נפל בידי הממשלה ההאשמית שבמזרח הירדן; מאחורי ממשלת ירדן התייצבה אנגליה, והעצרת לא יכלה ולא עצרה כוח ורצון להתנגד גם ליהודים וגם לערבים.

וכשנתקבלה שוב בעצרת או“ם בדצמבר 1949, בעיקר ע”י לחץ הוותיקן והמדינות הקתוליות באו"ם ההחלטה על בינאום ירושלים,– החליטה ממשלת ישראל להעביר מייד את הכנסת והממשלה לירושלים, ועיר דוד (רק אם בחלקה החדש, המערבי) נהפכה שוב לבירת ישראל הלכה למעשה, בניגוד להחלטת העצרת, ושוב בנידון זה היה לנו בעל-ברית שלא במתכוון–מדינת ירדן, שהשתלטה על ירושלים העתיקה, שבה בעצם מרוכזים כמעט כל המקומות הקדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלימים; ואם כי בזמן הראשון סרבו נציגי הממשלות הזרות להיפגש עם נציגי ממשלת ישראל בירושלים– נתרגלו לאט לאט לעובדה הקיימת, ואין עכשיו אף שגריר זר אחד שאינו בא לפגישה עם ממשלת ישראל בירושלים, ואחדים מהם גם שמו משכנם הקבוע בירושלם.

אולם גם אז היה ברור שכוחנו הצבאי בלבדו לא יכריע, אם כל הכוחות במעגל הגדול יעמדו נגדנו.ובמערכת סיני ראינו שאפילו מעצמות אדירות כאנגליה וצרפת לא יכלו לעמוד אפילו שבוע ימים בפני הלחץ של העצרת (אם כי במועצת הבטחון היתה בידם זכות הוויטו), כשכל המדינות האחרות, גם במזרח וגם במערב, היו מאוחדות בדעותיהן נגדן. ודווקא ישראל הקטנה היתה זו אשר עמדה ארבעה חדשים,– מתחילת נובמבר 1956 עד תחילת מארס 1957, –בפני הלחץ העצום של ברית-המועצות וארצות-הברית וכל שאר חברות או"ם, והמשיכה במאבק המדיני עד שהובטח לה במידה רבה, אם כי לא בשלמות מוחלטת,– היעד הראשי שלמענו נכנסה ישראל למערכה זו. וישראל נאבקה בעקשנות ובהתמדה, כי היא נלחמה על עניין חיוני למען קיומה ועתידה, ועל עניין צודק, שהעולם הנאור והחופשי לא יכול היה שלא להכיר בצדקתו: על חופש שיט במיצרי אילת ובים-סוף.

---

ואם הכרזת המדינה במאי 1948 ומלחמת הקוממיות פתחה תקופה חדשה בתולדות הארץ והעם, ושינתה באופן יסודי את ההיסטוריה היהודית, הרי מערכת סיני פתחה פרק חדש במעמדה הבין-לאומי ובטחונה של ישראל. ויש לעמוד תחילה על התמורות שחלו בעולם הגדול ובאיזורנו,–זאת אומרת בשני המעגלים שבהם אנו פועלים,–מאז קמה המדינה. והתמורות הן גם שליליות וגם חיוביות, ורק בראותנו ראייה בהירה כל התמורות נוכל לכוון פעולתנו המדינית והבטחונית באפיק הרצוי.

בעצרת האו“ם שהחליטה בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית ישבו 56 אומות, מהן הצביעו 33 בעד הקמת המדינה ובתוכן ארצות-הברית וברית-המועצות. 13 מדינות הצביעו נגד: שש המדינות הערביות חברות או”ם באותה תקופה, ארבע מדינות מוסלימיות בלתי ערביות: אפגאניסטן, פקיסטן, פרס ותורכיה, ושלוש מדינות לא-מוסלימיות: מאסיה– הודו, מאמריקה– קובה, מאירופה–יון. עשר מדינות נמנעו, בתוכן אנגליה. מאז גדל מספר חברות או“ם, והוא מגיע עכשיו לשמונים ושתיים.קמו מדינות חדשות, באסיה ובאפריקה, ומספרן הולך וגדל ועוד יגדל. בין החברות החדשות של או”ם יש חמש מדינות ערביות: לוב, מרוקו, תוניס, סודן, וירדן, ששטחן קרוב לחמשה מיליונים קילומטר מרובע ותושביהן למעלה מ-26 מיליון. הוקמה ונכנסה לאו"ם מדינה מוסלימית לא-ערבית גדולה: אינדונזיה, המונה למעלה מ-78 מיליון תושבים. באפריקה נתעצמו מאז מלבד מרוקו, תוניס,לוב וסודן–גם גאנה וגיניאה, ועומדות בתור להשתחרר ניגריה–הארץ הגדולה ביותר באוכלוסייה ביבשת אפריקה המונה כ-35 מיליון תושבים, רובם מוסלימים: טנגינקה, סומלי, קניה, ועוד. אלה שנתעצמו ועומדים להתעצם מהווים גורם בין-לאומי אדיר שכוחו ילך ויגדל.

לפני מבצע סיני נכרתה כאמור לעיל ברית צבאית בין מצרים, ירדן וסוריה. ברית זו נתערערה ע"י מבצע סיני, אולם לעומת זאת הוקם איחוד מצרי-סורי, ורודן מצרים מאיים על ישראל גם מדרום וגם מצפון.

בחלק גדול של המדינות החדשות, וכמעט בכל המדינות הסובבות אותנו, וגם בפקיסטן, בורמה, אינדונזיה ועוד קיימת דיקטטורה של כת צבאית (בבורמה–מתוך החלטת הפרלמנט החופשי).

“המלחמה הקרה”, כלומר הניגוד המדיני והאידיאולוגי והתחרות הכלכלית ובין-לאומית בין העולם הדמוקרטי במערב אירופה ובאמריקה ובין המשטר הטוטליטרי בארצות הקומוניסטיות נמשכת ומחריפה, למרות הנסיונות הכנים או המדומים הנעשים מזמן לזמן להפגתה. קשה להניח שהמלחמה הקרה “תתחמם”– כי שני הצדדים יש בכוחם להשמיד זה את את זה, ושניהם יודעים זאת, ומותר להאמין שמלחמה גלובלית אטומית, העלולה להשמיד כל המין האנושי או רובו הגדול,– לא תפרוץ, אם כי עדיין לא ברור לאן מועדות פני הכוח העולמי הכביר שנתעצם אחרי מלחמת העולם השניה: סין הקומוניסטית. בארץ זו חי כמעט רבע המין האנושי, והשטח שברשותו מבחינה יחסית הוא קטן, ומסביבו יש שטחים עצומים ריקים למחצה,– והם חלק של ברית-המועצות, התופסת החלק הששי של כדור הארץ. התתמיד סין בידידותה ובריתה עם שכנתה הרוסית, או בבוא היום תנסה להתפשט בשטחים הפנויים של בעלת-בריתה ותניע את ברית מועצות להתחבר עם העולם המערבי? שאלה זו עטופה עדיין בערפל העתיד.

מה שניתן לראות בשעה זו ובעתיד הקרוב הוא ש“המלחמה הקרה” יותר משיש בה סכנה של התנגשות צבאית בין המערב הדמוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי, היא מלחמה על נפש עמי אסיה ואפריקה,– המהווים לאמתו של דבר הבעיה הגדולה והחריפה של תקופתנו. ושורש הבעיה הוא– הפער העצום, הפער החומרי והתרבותי, שבין עמי אירופה (כולל רוסיה הסובייטית) ואמריקה מצד אחד ובין עמי אסיה ואפריקה (פרט ליפן) מצד שני. מצד אחד–התפתחות גבוהה, יכולת טכנולוגית עצומה וגדלה, רווחה ועושר יחסי רב, ומצד שני–ברוב עמי אסיה ואפריקה–רעב, בערות ותחלואה. ועמים אלו מהווים הרוב המכריע של המין האנושי. משני ביליונים וחצי בני אדם החיים עכשיו בעולם יושבים למעלה מהחצי–כביליון וחצי–באסיה, ולמעלה ממאתים ועשרים ומיליון באפריקה. רק שתי ארצות באסיה, ושתיהן בקצות היבשת, הן מפותחות, אם כי לא עשירות, כארצות אירופה ואמריקה, והן:

יפן בקצה המזרחי של אסיה וישראל–בקצה המערבי. רוב עמי אסיה נשתחררו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ורמתם החברתית, הכלכלית והתרבותית נמוכה ביותר, ובכמה ארצות, כגון הודו ומצרים, ההמונים המרובים החיים בכפרים מתקיימים בשפל המדרגה על סף הרעב.

מידת צריכת האנרגיה בארצות שונות היא קנה מידה מאלף על ההבדלים העצומים ברמת החיים שבין עמי אירופה ואמריקה ובין רוב עמי אסיה ואפריקה. בשנת 1950 היתה צריכת האנרגיה של כל המין האנושי שווה לאנרגיה הנוצרת משריפת 2.7 ביליון טונה פחם לשנה. בממוצע זה יוצא קרוב לטונה לאיש לשנה, אולם הממוצע אינו נותן תמונה נאמנה מהצריכה הממשית בחלקי תבל שונים. הצריכה הממוצעת לאיש לשנה בארצות הברית היא שמונה טונות, באירופה 2.5 טונות, באסיה רק כעשירית הטונה. רק ביפאן זה מתקרב לקצת יותר מטונה אחת לאיש לשנה.

ישראל שוכנת בקצה המערבי של אסיה ומעמדה הגיאוגרפי עושה אותה לגשר בין שלוש היבשות: אסיה, אירופה, אפריקה. היא שוכנת במזרח התיכון,– אבל באיזור זה יושבים לא רק עמים ערבים, אלא גם תורכים ופרסים, שאמנם דתם היא מוסלימית, ומאז העצרת בנובמבר 1947, שבה התנגדו להקמת מדינה יהודית מתוך סולידריות מוסלימית– חלו בתוכם שינויים רבים. שאפתנותו האימפריאליסטית של הרודן המצרי והישענותו על ברית-המועצות, הגבירו בשתי ארצות אלה הרגשות האנטי-ערביים. התורכים והפרסים רואים גם בנאצר וגם בברית-המועצות סכנה לקיומם החופשי, והם יודעים להעריך את גבורתה, יכולתה היוצרת ועצמאותה וקשריה העולמיים של ישראל. דעת הקהל שוכחת לרוב כי רוב תושבי המזרח התיכון הם לא ערבים. מספר התורכים, הפרסים והישראליים עולה על מספר הערבים במצרים, סוריה ירדן, לבנון ועיראק.

אולם ישראל אינה נמנית רק עם עמי המזרח התיכון, אלא גם עם עמי הים התיכון. שכניה ביבשה הם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, אבל שכניה בים התיכון הם תורכיה, יוון, איטליה, צרפת, ובים הדרומי,–בים סוף– חבש וסודן. סודן היא רובה מוסלימית ודוברת ערבית ואם כי הדרום הוא פגני, ואין לו כל זיקה לאיסלם וללשון הערבים; סודן שומרת על עצמאותה ויש לה יסוד לפחד משכנתה הצפונית– ממצרים של נאצר. חבש רואה עצמה כנצר שלמה המלך ומלכת שבא, ודגלה הוא דגל גור אריה יהודה. והעם החבשי רוחש חיבה לעם ישראל.

אולם אליבא דאמת אין ישראל עם מזרח-תיכוני או ים-תיכוני, אלא עם-עולם ומרותק לעם היהודי המפוזר בכל רחבי עולם, הזיקה לפזורה היהודית בעולם היא הזיקה המכרעת והקובעת בישראל. למעלה מתשע מאות אלף היהודים שעלו ארצה בעשור הראשון לקיום ישראל– באו ממאה ושתים ארצות בכל היבשות ובכל איי-הים. המרחקים הגיאוגרפיים בימינו אינם ממלאים תפקיד מכריע כבימי קדם, אפילו לא כבימי המאה התשע-עשרה. הטלגרף, הטלפון, המטוס והרדיו, קירבו מרחקים ועשו את כדור הארץ ליחידה משולבת, ואין עכשיו ארץ בעולם שאינה זקוקה פחות או יותר לשאר הארצות. בישראל הזיקה היא לכל הארצות, ולא רק מפני קשריה עם תפוצות היהדות.

הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בימינו, המונה למעלה מששה מיליונים יהודים, נמצא ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. בארצות הברית של אמריקה הצפונית בלבדה נמצאים כחמשה מיליונים ומאתים אלף יהודים. כשבע מאות אלף יהודים יושבים בארצות אמריקה הלטינית (מהם כשלוש מאות וששים אלף בארגנטינה), וכרבע מיליון יהודים בקנדה. באירופה (כולל רוסיה האסיתית) יושבים כארבעה מיליונים וארבע מאות אלף, מהם כשלושה מיליון וחצי בגוש הסובייטי (בברה"מ לבדה כשלושה מיליונים). קרוב למיליון יושבים באירופה המערבית. המרכזים הגדולים פה הם באנגליה (450,000) ובצרפת (325,000). בארצות אסיה (מחוץ לישראל) יושבים כמאה תשעים ושנים אלף; הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באסיה (מחוץ לישראל), לאחר עליית יהודי בבל ותימן, הוא עכשיו בפרס– כשמונים אלף יהודים. ביבשת אפריקה יושבים עוד כשש מאות אלף יהודים: בדרום אפריקה– כ-110,000, במרוקו 200,000, באלג’יר כ- 140,000, בתוניס כ-85,000 ובמצרים כ- 30,000, באוסטרליה ובניו-זילנד יושבים כ- 66,000 יהודים.

פיזור זה של היהדות בכל רחבי תבל מזקיק מדינת ישראל לכל הארצות, בין שיש לנו אתן, ובין שאין לנו אתן, קשרים דיפלומטיים.

ולא רק הפזורה. העם בישראל גופו מלוקט מעולי כל הארצות, ואין עם בעולם, גם לא ארצות-הברית, המורכב מיוצאי כל כך הרבה ארצות בכל היבשות כעם בישראל. על-פי הרכבו אין העם בישראל אירופי בלבד, או אסיאתי בלבד, או אפריקני בלבד או אמריקני. הוא כולל בתוכו בני כל היבשות והאיים,– ואין כעם ישראל, למרות מספרו המיצער, שמסוגל מפני כך להבין ולהכיר על העמים בעולם, עמי אירופה ואמריקה, עמי אסיה ואפריקה.

בשבעים השנים הראשונות לפני ייסוד המדינה היו העולים בעיקר יוצאי אירופה. מזמן ייסוד המדינה עד סוף 1958 עלו 922,274 מהם 394,831 יוצאי אירופה (42.8%), יוצאי אסיה 264,640 (28.7%), יוצאי אפריקה 200,006 (24.7%), יוצאי יבשת אמריקה 10,295 (1.2%).

ועם זה בישראל שמתלקט מכל הארצות–זקוק לידידות של כל הארצות או רובן,למען התגבר על האיבה של שכניו הקרובים המתנכלים בקיומו. בכוחנו הצבאי אנו יכולים אמנם להתגונן, אבל בכוח הצבאי שלנו לא נכריח עמי ערב לעשות-שלום אתנו ולשתף אתנו פעולה מתוך שוויון וזיקת-גומלין לטובת שני הצדדים. אין ספק שנבקיע סוף סוף חומת השנאה המקפת אותנו בארצות השכנות על גבולנו, אבל לא נבקיע בהתקפה חזיתית אלא בעקיפין, בהידוק הקשרים עם הפריפריה במזרח התיכון, שיש בה עמים מוסלימים ונוצרים לא ערבים, וברכישת כבוד ואהבה וידידות בקרב עמי אסיה ואפריקה שעליהם נשען הגוש הערבי באו"ם ומחוצה לו במדיניות העוינת לישראל. רכישת ידידות עמי אסיה ואפריקה היא מטרה לעצמה ואמצעי למטרה. שאיפתנו לשלום ולשיתוף פעולה עם עמי ערב מוליכה אותנו לעמים הבלתי ערבים באסיה ובאפריקה,– ועל נפש עמים אלה נלחמים מאז תום מלחמה העולם השנייה המזרח והמערב, הגוש הסובייטי וארצות הברית באמריקה וארצות מערב אירופה.

סין נכבשה לקומוניסם בכוח, אולם הודו השנייה בגודל האוכלוסין ביבשת אסיה ובעולם כולו, מקיימת משטר דימוקרטי. והמאבק שאנו עדים לו בין מזרח ומערב הוא מאבק מדיני, צבאי, כלכלי וטכנולוגי וגם מאבק אידיאי. כביליון ורבע תושבי אסיה ואפריקה לא הגדירו עצמם, ורובם של עמים אלה מפחדים מכל המעצמות הגדולות, גם מסין ומברית המועצות וגם ממעצמות המערב. ואם כי ישראל היא כמעט כמות מבוטלת במאבק המדיני-הצבאי והכלכלי- הטכנולוגי, שבין שני הגושים המתחרים,– הרי במאבק האידיאי עלולה ומסוגלת ישראל למלא תפקיד לא מבוטל– הודות למורשתה ההיסטורית ולסגולותיה האינלקטואליות והרוחניות ויזמתה היוצרת והחלוצית. ההיסטוריה לא פינקה את עמנו באוצרות טבע עשירים וגם לא ברוב עם, אבל ביכולתנו הרוחנית אין אנו נופלים משום אומה ולשון, ובתקופה הקצרה של עצמאותנו המחודשת כבר הצלחנו לעורר כבוד ואהדה גם באירופה ואמריקה וגם באסיה ובאפריקה.

ישראל היא ארץ דמוקרטית, ואין היא יכולה להתקיים כלל בלי משטר דימוקרטי. בלי ערך האדם וחירותו, אחריותו והכרת שליחותו, בלי יזמתו החופשית והחלוצית, לא היתה הארץ נבנית והמדינה לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת. אין זאת אומרת שאין פגימות בדימוקרטיה הישראלית. יש ויש. המורשת הגלותית שלנו הנחילה לנו שיטת בחירות נפסדת שאין דוגמתה בעולם, ואין האזרח נתבע לבחור את נציגו מתוך מועמדים שהוא רואה ושומע ובוחן, אלא עליו לבחור רשימה של מאה ועשרים אנשים אשר לא שמע כלל שמם לפני הבחירות ולאחר הבחירות, ואין זיקה בין הבוחר והנבחר, כזו שקיימת בדימוקרטיות המתוקנות שבהן קיים משטר של בחירות איזוריות. משטר הבחירות הנפסד מרבה פיצול ופילוג, וקיבוץ גלויות מחייב מקסימום של ליכוד ואחריות, ומקסימום זה ייתכן רק במשטר דו-מפלגתי הבנוי על בחירות איזוריות. אולם זהו יתרונה של דימוקרטיה שהיא מסוגלת לתקן עצמה–ובמוקדם או במאוחר אין ספק שהמעוות יתוקן.

ואף-על-פי שישראל רואה בחירות האדם ובמשטר הדמוקרטי ערך אנושי ומדיני יסודי, וזה מעמיד אותה בשורת הארצות הדמוקרטיות,– אין ישראל פוסלת שום ארץ שיש לה משטר אחר, והיא שואפת לקיים יחסים תקינים וידידותיים עם כל הארצות השוחרות שלום, והיא מאמינה שייתכן שיתוף פעולה על בסיס הדדי ושויון בין כל הארצות בלי יוצא מן הכלל. ייתכנו לא רק יחסים תקינים בין ארצות בעלות משטר שונה אלא גם ידידות, ודוגמה בולטת לכך היחסים שבין פולין וישראל.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­אולם ישראל אינה רואה בדימוקרטיה המדינית חזות הכל. עוד לפי הקמת המדינה יצרנו בארץ צורות חיים ודפוסים חברתיים חדשים ומקוריים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת. ההתיישבות העובדת שלנו על כל צורותיה (קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי), הקואופרציה המסועפת בכל ענפי הכלכלה: בבניין, בסלילה, בתחבורה, באשראי, במכירה, בקנייה, בשיכון; מוסדות עזרה הדדית כקופת-חולים, משען ועוד. כמו-כן הוקמו עוד לפני המדינה מוסדות חנוך ומחקר גבוהים בירושלים בחיפה וברחובות, והם נתעלו בכמותם ובאיכותם לאחר קום המדינה,– והם עומדים בשורה אחת עם מוסדות חינוך ומחקר בארצות העשירות והמתקדמות ביותר. והמדינה גילתה יכולת להכשיר בזמן קצר עולים שבאו מארצות מדולדלות ומשועבדות–להיות כוח יוצר ומגן שאינו נופל בערכו וביעילותו מעול הארצות התרבותיות ביותר. ובתנופה בלתי מצויה מבוצעת בארץ זו יצירה משקית חדשה ומסועפת בחקלאות ובחרושת, בספנות ובתחבורה יבשתית ואווירית, ומוקמים מפעלי שיכון אדירים למאות אלפים משתכנים מהעולים ומהותיקים; ושפה אשר לפני יובל שנים נחשבה כמעט על-ידי כל העולם לשפה מתה, חנוטה בספרי קודש ותפילה– נעשתה לשפה חיה, לשפת דיבור ולימוד וספרות, המלכדת קיבוצי גלויות רחוקות זו מזו מרחקי זמן ומקום– וממזגת אותם לאומה אחידה.

ואולי רבים מעמי אסיה ואפריקה, שלא נתקלו אף פעם ביהודים, כעמים הבודהיסטיים באסיה והעמים הכושים באפריקה, לא היו יודעים כלל על הנעשה בארץ קטנה זו,–אלמלא מבצעי צבא הגנה לישראל ממלחמת הקוממיות ועד מבצע סיני, ודווקא מערכה אחרונה זו, אשר כאילו קוממה נגדנו את כל העולם, גם הקומוניסטי וגם הדימוקרטי, גם באירופה ובאמריקה וגם באסיה ובאפריקה,– דווקא מערכה זו הוליכה שמע ישראל לארצות קרובות ורחוקות, ומנהיגי עמים תרבותיים ופרימיטיביים שאלו עצמם: כיצד אומה קטנה זו עמדה ועומדת למעלה מעשר שנים נגד אויביה המרובים ממנה פי כמה, והמקבלים זיון מהמערב ובמידה עוד יותר גדולה מהגוש הקומוניסטי,– מה פשר החידה המופלאה הזאת? והם מצאו התשובה הנכונה: העליונות הרוחנית והרוח החלוצית והיזמה היוצרת הפועמת בעם זה ובבניו הלוחמים והמגינים. ורבים מהם באו לישראל לראות גילויי העליונות הזאת וביטוייה הממשיים,– והם הופתעו, נפעמו ונתפעלו, כי מצאו כאן יותר מאשר שיערו מראש. ומהודו ומבורמה, מיפן ומציילון, מקמבודיה, מגאנה ומליבריה, מחבש ומאוגדנה, מסודן הצרפתית ומחוף השן, מתורכיה ומקפריסין, מניגריה ומרוסיה, באו הנה שליחי הנוער בארצות אלה ללמוד דרכי הקואופרציה וההתיישבות, חינוך בוגרים ואימוני נח"ל, וכאילו מתחילה להתקיים בימינו נבואת ישעיהו “והיה באחרית הימים–והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו”.

ואם כי משונה ותמוה, אבל טבעי הדבר שמבקרים זרים יודעים להעריך הרבה יותר נכונה את פלא ההתחדשות וכושר היצירה וגבורת הרוח וההשראה החלוצית המתגלים במפעל המוקם בישראל מהרוב הגדול של תושבי ישראל עצמם. הללו שקועים כל אחד בדאגות יום יום, הרואה רק מה שנעשה או לא נעשה בפינתו הצרה, וקורא יום יום בעתונים לא על רבבות ומאות אלפים הילדים שנאספו מכל קצוי תבל ולומדים בבית ספר ממלכתי אחד ורוכשים יסודות תרבות לאומית ואנושית בשפתם העברית, ולא על רבבות ומאות אלפים פועלים העובדים יום יום בחריצות בשדה ובחרושת ובונים את הארץ, ולא על רבבות הנוער המתאמנים ומתחנכים מתוך שויון גמור בצה"ל ולא על מאות ואלפים המורים והפרופסורים והחוקרים והסופרים והאמנים היוצרים את התרבות העברית, אלא קוראים על סנסציות על מעילות ופורצים ומתפרעים וגילוי בתי-בושת, על השמצות וקטטות מפלגתיות ושערוריות אחרות. ומשום-כך אין התושב הישראלי ברובו הגדול מסוגל להקיף בסקירה ממצה את המפעל היחיד במינו המתרקם בארץ בשטח העלייה, הפיתוח, הפרחת השממה והתרבות, העלאת האדם, אימון הצבא וציודו, מבצעים חלוציים בישובי הספר והנגב, הפיכת אבק אדם שנצטבר מכל קצוי-תבל לאומה בת-חורין ועצמאית המתערה שוב במולדתה; ורק האיש הזר, הבא מרחוק ורואה ביעף את המפעל ברחבי הארץ ומשווה את הנעשה פה לנעשה בארצו,– יודע להעריך נכונה, כאשר יעריך נכונה ההיסטוריון שיכתוב על תקופתנו זו בעוד 50 שנה, את המפעל האדיר והמופלא הנוצר בארץ ללא דוגמה ואח בארץ אחרת,– והוא עומד ומשתאה ומתפעל ומעריץ; ובני אסיה ואפריקה שהתעצמו ועומדים להתעצם יודעים שיש להם ממה וממי ללמוד– ללא פחד של השתלטות, והם שולחים הנה את טובי צעיריהם וגם מזמינים מומחינו, מדריכינו ומפקדינו ללמדם להתגבר על הבעיות הקשות שהועמדו בפניהן, לאחר השגת עצמאותם.

לפי שעה סללנו רק משעול צר למספר מדינות באפריקה ואסיה. הודו בהנהגתו של המדינאי הדגול נהרו מסרבת לקיים עם ישראל יחסים תקינים, אם כי מר נהרו הבטיח כמה פעמים לנציגינו לעשות זאת. אולם האינטליגנציה ההודית מעריכה ומוקירה את ישראל, וטובי בניה באים הנה מזמן לזמן ללמוד וללמד–ללמוד דרכי ההתיישבות, הקואופרציה והחינוך וללמד פילוסופיה הודית. מעשר המדינות העצמאיות כיום ביבשת אפריקה, חמש הן מדינות ערביות: מרוקו, טוניס, לוב, מצרים וסודן. עם כל שאר מדינות אפריקה, שהן בעיקר נוצריות (גיניאה היא מוסלימית)–אנו מקיימים יחסים תקינים וידידותיים, ומדריכינו ומומחינו בשטחים רבים מסייעים בכשרון ובמסירות חלוצית לפיתוח הארצות האלה, וכן מפתחים בכמה מארצות אלו מפעלים כלכליים משותפים, וחברות ישראליות פועלות בתוכן.

אין ישראל יכלה כמובן להתחרות עכשיו, וספק אם תוכל גם בעתיד, בידע הטכנולוגי של מעצמות אדירות המוציאות הון תועפות על מעבדות ומחקרים. וודאי שלא תוכל להתחרות אף פעם ביכולתן הצבאית והחומרית. אולם בממלכת הרוח אין הכמות מכרעת, אם כי אין היא מבוטלת, וגם עמים קטנים שחוננו בסגולות הדרושות יכולים לתרום לאוצר הערכים האנושיים ולהעלאת המין האנושי. וירושלים ואתונה בימי קדם, כשהיו למעשה עיירות לא גדולות, הנחילו לעולם מורשה בת-אלמוות שהעשירה את המין האנושי והטביעו חותם בל ימחה על תרבות הדורות שעברו ועל זו שבימינו. ישראל והיהדות מוסיפות לעשות זאת גם עכשיו.

המפעלים והגורמים בישראל המושכים אלינו את טובי הנוער מעמי אסיה ואפריקה הם:–

1. גבורת צה“ל. כבר צויין למעלה הרושם של מבצע סיני בעולם, שעורר בכל מקום הוקרה והערצה לצבא הישראלי ולעמו. הנח”ל בצבאנו משמש להרבה ארצות מקור השראה.

2. הדבר השני שאינו דרמתי כל-כך, אבל יש לו משמעות יותר איתנה ובת-קיימה היא ההתיישבות העובדת, גם הקיבוץ וגם המושב. עמי אסיה ואפריקה אינם נגררים אחר הקומוניסם הטוטליטרי, וגם הקפיטליסם האמריקני אינו הולם את מצבם ושאיפותיהם, והם רואים ביצירות החברתיות החדשות שהולכת ונוצרות בישראל, ללא כפייה, אלא מתוך יזמה חופשית וחלוצית, מיזוג של חירות האדם ומניעת ניצול ואפליה וביצוע מקסימום של שותפות חברתית וכלכלית. הם מאמינים שיש לאל ידם להקים בארצם התיישבות מושבית המושתתת על משק אינדיבידואלי, עבודה עצמית ומידה רבה של עזרה הדדית פנימית וקואופרציה בקנייה ובמכירה. הממשלה הבורמנית שלחה לישראל עשרות משפחות קצינים לעבוד בקיבוצים ובמושבים כשנה, במטרה להקים במרחבים השוממים של בורמה מעין חבל-לכיש– ישוב חבל גדול וריק במרכז הארץ ועל גבולה, אשר גם יבצר בטחון המדינה מפני כנופיות עויינות וגם ייצוק דפוסי חברה חדשים מיוסדים על עבדוה עצמית ועזרה הדדית.

3. הסתדרות העובדים, שמבנה ותפקידיה שונים מכל ארגוני הפועלים בעולם, והיא הוקמה מלכתחילה לא רק כארגון מקצועי או קואופרטיבי, אלא כברית בוני-מולדת ומחדשי- אומה, ובני אסיה ואפריקה שמתחילים אף הם בבניין חייהם מחדש ברשות עצמם, סבורים בצדק שיש להם ללמוד ממנה כיצד להפוך עמם הפרימיטיבי לעם עובד תרבותי.

4. הישגי המדע היהודי, הצרוף והשימושי, בשטחי הפיסיקה, הגיאולוגיה, המדיציניה, החקלאות והחברה, כמה ארצות באסיה ובאפריקה שנשתחררו בזמן האחרון נמצאות אף הן בעזובה רבה, והם סבורים בצדק שלהצלחת העם היהודי בישראל עזרו בהרבה אנשי המדע ושילובם במפעל ההתיישבותי.

5. כושר הבנייה והיזמה של העם בישראל, המתמיד בעבודתו ובפיתוח ארצו על אף היותו נתון במצור, והם רוצים לשתף אותנו בשיקום ארצם. והוקמו כבר כמה מפעלים משותפים בשטח הבנייה, הספנות והתרבות, והולכות ונרקמות תוכניות נוספות.

6. בארצות אסיה ואפריקה אין בעיה של קליטת עולים, אבל מפעל קליטת העלייה מארצות רבות ברמה תרבותית שונה זו מזו ומיזוגם לעם אחד, מעורר השתאות, ויש בו לקח מאלף למנהיגי הארצות, שעמיהן אף הם נבדלים בתוכם, לפי שבטיהם, בלשונם ותרבותם ובמנהגיהם. והם שואפים להפוך ארצם, שאינה בעצם אלא שם גיאוגרפי, ליחידה לאומית בעלת תרבות משותפת.

7. רושם גדול עושה על העמים אלה גם היציבות של ישראל, המוקפת אויבים מכל עבריה ביבשה, והיא דומה לאי רוגע ושלו בתוך ים סוער של הפיכות, רציחות פוליטיות, השתלטות כיתות צבאיות, דיכוי חופש הפרט, חתירות הדדיות. עצמה מוסרית זו של אומה קטנה זו מובלטת ומבהיקה ביתר עוז על רקע הסביבה האיזורית הפרועה שבה היא חיה ופועלת, הסביבה השטופה השתוללות כנופיות צבאיות, רודנים וסוחרי-עבדים.

אנו עומדים עתה רק בראשית התרקמות יחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה, ואסור לנו לשכוח אף לרגע האזהרה הנבונה: “אל יתהלל חוגר כמפתח”. אנו מתהלכים במעלה הר תלול, זרוע מוקשים ופחים, ואנו רחוקים עדיין מהפיסגה הנכספת, כי לעת עתה אנו מוקפים בכל גבולות היבשה שלנו, לאורך אלף ושמונים קילומטר, חומת שנאה והתנכלות, ואויבינו מנסים לזרוע בקרב עמי אסיה ואפריקה אי-אמון לישראל המשמשת כביכול ראש גשר לאימפריאליסם. אולם אמת המעשים והיצירה טופחת על פני משטינינו. אם כי להשטנה זו נתנה יד כל העתונות הסובייטית וזו של רוב גרורותיה (מחוץ לפולין). בעתון מצוייר בקהיר “אחר סאעה” נדפסה תמונת הקבינט האמריקני והנשיא אייזנהואר בראשו–הכפוף לשלטון יהודי סודי שבראשו עומדים הסנטור ליהמן, המדען רוברט אופנהיימר, חבר בית-המשפט העליון פליכס פרנקפורט, אדמיראל ריקובר (ממציא הצוללת האטומית) ועוד. ומסופר, כי “זקני ציון” אלה כבר השתלטו על אירופה ואמריקה והם חורשים מזימות להשתלט על אסיה ואפריקה, ומקל-החובלים בידם היא ישראל. בוועידת נוער שנתכנסה בקהיר בפברואר שנה זו (1959) ביזמת הרודן המצרי וברית-המועצות נתקבלה החלטה האומרת, כי "ישראל היא עושק תוקפני ציוני-אימפריאליסטי, והמשך קיומה של ישראל כמוהו כתוקפנות, והוועידה תומכת בזכות העם הערבי לשחרר את פלסטין ולחסל את העושק התוקפני. “אולם בוועידה שנתכנסה באקרה (בירת גאנה) של עמי אפריקה לא הצליחה מצרים בנסיונה להטיל על הוועידה החלטה אנטי-ישראלית, אם כי בוועדיה זו השתתפו חמש מדינות ערביות אפריקניות. גם בעצרת האו”ם אין הרודן המצרי בטוח עוד בתמיכתם של כל עמי אסיה ואפריקה, כאשר היה הדבר בוועידת בנדונג ובעצרת החירום שנקראה בימי מערכת סיני. אפילו כמה מדינות מוסלימיות באסיה עמדו על סכנתו ונזקו של הרודן המצרי והם משתפות פעולה עם ישראל. כרגע יש לישראל נציגויות בשש ארצות אסיה וחמש נציגויות בארצות אפריקה.ומתקיימים יחסי ידידות ועזרה עם כמה מדינות שמטעמים שונים לא התקשרו עם נציגים רשמיים.

נמל אילת והשיט במיצרים בים-סוף ובאוקינוס ההודי ממלאים תפקיד מדיני וכלכלי רב-סיכויים ביחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה המזרחית. עד עכשיו תופסת אירופה המקום הראשון בייצוא הישראלי, אמריקה המקום השני, אסיה רק המקום השלישי, ואפריקה–הרביעי. אולם אין-ספק, כי שתי היבשות האחרונות עתידות למלא מקום יותר גדול בסחר-החוץ שלנו. אולם אין לשקול חשיבות היחסים עם עמי אסיה ואפריקה, אך ורק מבחינה כלכלית-מסחרית. זו היא זכות היסטורית גדולה – ומשום כך גם חובה– שניתנה לישראל לעזור לעמים נחשלים ופרימיטיביים להתעלות, להתפתח ולהתקדם, ועל-ידי כך לעזור לפתרון הבעיה החמורה ביותר של המאה-העשרים,– הבעיה המרכזית של האנושות בימינו–בעית הפער המסוכן שבין אסיה ואפריקה מצד אחד ואירופה ואמריקה (ואוסטרליה) מצד שני. כי רק סתימת הפער הזה מסוגלת להביא לידי אחווה ושותפות בין-לאומית אמיתית, שארגון האומות המאוחדות הציג אותה בראש מאווייו, ולעת-עתה אינה אלא משאלה חסודה. ושותפות בין-לאומית אמיתית לא תיתכן כל עוד קיים מרחק עצום בין רמת החיים, הבריאות וההשכלה של עמים שונים.

אין גם ספק, שמשקלם של עמי אסיה ואפריקה בזירה הבין-לאומית ילך ויגדל, אם מפני רוב אוכלוסיהם וגם מפני רוב מדינותיהם. באסיה שמחוץ לברית-המועצות כבר נשתחררו כל המדינות משלטון זר, וגם באפריקה אנו עדים לתהליך מהיר ובתלי נמנע של שחרור העמים השחורים. האחוזות הצרפתיות באפריקה נעשו כבר רפובליקות אוטונומיות בתוך “העדה” Communaute')), והמושבות הבריטיות והאחרות (של בלגיה, פורטוגל) אין ספק שבמוקדם או במאוחר ישיגו אף הן את עצמאותן, והמדינה הגדולה ביותר ביבשת השחורה, ניגריה, המונה כ-35 מיליון תושבים, תהיה עצמאית בשנה הבאה, אם כי היא כבר אבטונומית גם עכשיו במידה רבה, ויש ערך רב ליחסים הידידותיים בין ישראל ובין ראשי הפדרציה הניגרית.

ועם כל החשיבות הגדלה והולכת של יבשת אסיה ואפריקה אין מדינות החוץ של ישראל יכולה להפחית כמלוא הנימה מאמצי קשריה עם אירופה ואמריקה. בשתי יבשות אלו יש לישראל ענין מיוחד וגורלי משלושה טעמים:

1) בשתי יבשות אלה שוכנת רובה המכריע של הפזורה היהודית, למעלה מעשרה מיליון.

2) שתי יבשות אלו יהיו עוד זמן רב מרכז התרבות והמחקר, ומתלמדים אזרחיים וצבאיים מישראל ירכשו כאן השכלתם הגבוהה שעדיין אי ן להשיגה בארץ בשלימות, ואנשי המחקר הישראליים יהיו זקוקים לקשרי תרבות עם אנשי מחקר באירופה ובאמריקה.

3) הציוד לצה"ל, שאין לייצרו עדיין בארץ,– וזהו הציוד העיקרי גם לחיילות היבשה, גם לחיל-האויר וגם לחיל-הים, – תוכל ישראל להשיג רק בארצות הידידותיות של יבשות אלו, כי באסיה ובאפריקה אין מייצרים עדיין נשק ועוד זמן רב לא ייצרו אותו שם.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­גם לאחר הגדולות שנעשו בישראל באחת-עשרה השנים לקיומה– עדיין חסרה המדינה הצעירה הרבה דברים חיוניים: לא כל העולים שוכנו עדיין כראוי, לא לכולם הובטחה תעסוקה קבועה. אין עדיין חינוך תיכוני וגבוה חינם. הפער בין היצור והיבוא, על אף ההתקדמות הכלכלית הבלתי פוסקת והגדלה של הייצור– עדיין גדול ומדאיג. צה"ל עדיין אינו מצויד מידה מספיקה באיכות ובכמות. ועדיין לא נמנו כל החסרונות והליקויים הפנימיים. אבל המחסור הגדול, הקובע והעיקרי בישראל – הוא מחסור ביהודים. אין אמנם ארץ בעולם שישובה גדל פי שלושה במשך עשר שנים, כאשר נעשה הדבר בישראל, אולם עדיין אין לנו בארץ יותר מ-15% של העם היהודי, ומספר היהודים בארץ לא הגיע לשני מיליונים, ודיבור על המיליון השלישי יש בו במקצת מעין לעג לרש. והמחסור ביהודים הוא כמותי ואיכותי כאחד. הממשלה הנבחרת הראשונה בראשית שנת 1949 הציגה בראש משימותיה הכפלת האוכלוסין היהודים במשך ארבע שנים. משימה זו נתמלאה עוד לפני הזמן הנועד. מי שירצה עכשיו להכריז על משימה זו, ולא בארבע וגם לא בעשר שהשנים הבאות, יתקשה קודם כל למצוא תשובה מציאותית וסבירה לשראל: מאין יבואו עוד שני מיליון יהודים,–בתקופה הבאה?

ביבשת אפריקה ואסיה נשארו עוד כשמונה מאות אלף יהודים, ובחלקם הגדול הם,– אפשר להניח,–יעלו ארצה בשנים הבאות, אבל המקסימום שיש לצפות מארצות אלו הוא כחצי מיליון יהודים. אילו שערי רוסיה וארצות הגוש הסובייטי היו נפתחים, היו בלי ספק נוהרים ארצה מאות אלפים. אבל המפתח לשער הסגור הוא לא בידי העם היהודי. יש לצפות לעלייה חלוצית מארצות הרווחה והחופש באירופה ובאמריקה,– עלייה זו באה גם עכשיו באלפים מעטים לשנה, ועדיין מדינת ישראל לא נתפנתה ברצינות ובמלוא יכולתה לטיפוח עלייה זו והגדלתה, ופעולה זו לפי האמנה שבין הממשלה ובין הסוכנות היהודית נשארה בידי הסוכנות. המאמצים שהסוכנות עושה בשטח זה,– והיא עושה מאמצים נאמנים,– הם לא ברוכים ביותר, וזוהי משימה שהמדינה צריכה לקחת על עצמה, כי רק היא תוכל להפעיל גם בתפוצות וגם בארץ את הכוחות הדרושים להאדרת עלייה זו וקליטתה. אבל בירור סוגיה זו אינו מעניינו של פרק זה.

דבר אחד ברור ללא – ספק: זיקת ישראל ליהדות הגולה וזיקת יהדות הגולה לישראל מחייבות טיפול יתר של מדיניות חוץ ישראלית בארצות אירופה ואמריקה; ויש נימוקים ממלכתיים, המחייבים טיפול גם אילו לא נמצא רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בארצות אלו. והנימוקים הממלכתיים– הצרופים אינם קלי-ערך, ויש בתוכם גם אלה העלולים לקבוע גורל המדינה, בטחונה וקיומה.

הנימוקים הבולטים הנראים לעין כל הם כלכליים. היצוא הישראלי, נשלח ברובו לארצות אירופה ואמריקה, וההון הדרוש ואשר יידרש עוד הרבה שנים לפיתוח הארץ, יבוא משתי יבשות אלה. במשך הזמן יגדל חלקן של יבשות אסיה ואפריקה בסחר החוץ הישראלי, אבל חשיבותן של אירופה ואמריקה לא תפחת, וההון הדרוש לישראל יבוא בעיקרו מאירופה ומאמריקה, לאו דווקא רק מיהודים, אלא גם מממשלות ומבעלי עסקים לא-יהודים. לא ידועה אף ארץ אחת שנתפתחה רק מההון שנצבר בתוכה. ארצות-הברית של אמריקה הצפונית נזקקה להון זר עד מלחמת העולם הראשונה, ז"א כמאה-וארבעים שנה אחרי מלחמת הקוממיות שלה. וישראל, הקולטת עולים בלי הון, וודאי לא תתמלא מחוליתה, ומשיכת הון ליצירת מפעלי פיתוח בישראל מן ההכרח שתהווה אחד המרכזים של הפעילות הישראלית הבין-לאומית.

אולם ישראל נזקקת לאירופה ולאמריקה בענין החיוני ביותר לשלומה ולבטחונה– וזהו ציודו של צה"ל. כבר צויין לעיל, כי בטחון אינו רק צבא– אלא עלייה, התיישבות, חינוך ועוד. אולם בלי צבא אין בטחון, וצבא עומד על שני דברים: רוח האדם הלוחם וכושרו– וכלי המלחמה אשר בידו. וכלים אלה שונים מכל הכלים האחרים שבעולם. מעטות הארצות המייצרות כלים אלה. וארצות אסיה ואפריקה וכן ארצות אמריקה הדרומית הן הארצות שאינן מייצרות, והמייצרות,– לא כולן מוכרות אפילו בכסף מלא. הגוש הסובייטי, המזרים זיון רב ועצום לארצות ערב, ביודעו היטב לשם מה זיון זה רצוי ונועד,– מסרב לספק, אף לא בכסף מלא, נשק לישראל. אולם תיתכן גם מדינה ידידותית ביותר מבין מייצרי הנשק העיקריים בעולם, אשר מטעמים שונים מסרבת לספק נשק, חינם או בכסף מלא, לישראל. וארץ כזו היא ארצות-הברית.

בריטניה היתה זמן רב, גם בימי בווין וגם בימי אידן, מתייחסת בחוסר-אהדה לישראל, ואם כי היא חתמה על הצהרת השלושה (ארה"ב, צרפת, בריטניה) בשנת 1950, לשמור על מאזן הכוחות בין ישראל ובין ארצות ערב, סרבה זמן רב למכור נשק לישראל, שהיתה נותנת חינם לירדן ולעיראק ומוכרת למצרים.

אחרי ההפיכה בעיראק ביולי 1958 הבין משרד החוץ הבריטי, שהערבים במזרח-התיכון הם משענת קנה רצוץ, וכי נאצר מהווה סכנה חמורה לעולם החופשי ולחירות של כל שאר ארצות ערב. מאז חל שיפור ניכר ביחסי בריטניה וישראל, גם בריטניה למדה להעריך משטרה, מפעלה וערכה הבין-לאומי של ישראל, ושיפור זה בא לידי גילוי בכמה דברים. נשתנה לטובה גם היחס לצורכי הציוד של צה"ל. גם קנדה היתה מוכנה להקנות לישראל אחרי העיסקה הצ’כית מטוסי-סילון (אמנם, אחרי הרבה היסוסים)–אחד מסוגי הציוד החיוניים ביותר, כי בכוח האויר, יותר מבכל כוח צבאי אחר,– תלוי כשרון ההתגוננות היעילה והמהירה. ישראל החזירה את מטוסי-הסילון הקנדיים, כי ידידתה הנאמנה באירופה, צרפת, בתחילה תחת ממשלתו של אדגר פור, ובמיוחד בימי ממשלתו של גי מולה, סיפקה לישראל הכוח האווירי הדרוש, ולא היה כדאי להשתמש בשני דגמים שונים המחייבים חלקי-חילוף ואמצעי אחזקה שונים, שיש בהם רק כדי להכביד על חיל-האויר.

צורכי הציוד של צה"ל הצריכו את משרד הבטחון הישראלי לבוא בדברים עם הממשלה הגרמנית– גם לשם רכישת נשק וגם לשם מכירת נשק. ולא היה דבר שנוי במחלוקת חמורה בישראל כיחסים עם גרמניה, והדבר טבעי. בדורנו נשמדו על-ידי גרמניה הנאצית ששה מליון יהודים, ואילו גרמניה זו היתה מנצחת במלחמה ומשתלטת בעולם, אין ספק שהיתה משמידה את כל העם היהודי.

ההיסטוריה היהודית יודעת לספר על כמה וכמה מעשי שוד ופרעות וטבח שנעשו ליהודים בזמנים שונים ובארצות שונות. אבל מה שעשתה גרמניה הנאצית לא קרה עוד גם בהיסטוריה היהודית לא בכמותו ולא בתיכנונו ולא באכזריותו. ומעשים כאלה אין לשכוח ואין לסלוח. ובוודאי לא יכול לשכוח ולסלוח הדור שלנו, שאחיו ואחיותיו והוריו וילדיו נשרפו ונחנקו בחדרי הגאזים באושוויץ ובטרבליאנקה, בדכאו, בברגן בלזן ועוד. ספק אם היה פעם מעשה-זוועה אכזרי ורב-היקף כזה בהיסטוריה האנושית. כשממשלת ישראל עוררה בפעם הראשונה בכנסת בינואר 1952 תביעת השילומין מגרמניה-המערבית, (המזרחית לא רצתה עד היום לשמוע כל תביעה על החזרת השוד של הנשרפים והנרצחים על-ידי הנאצים שבתוכה),– נתחוללו ויכוחים סוערים ומשולהבים, ולא רק דימגוגים המסוגלים לספסר בדמי מיליונים ואשר ניסו לסקל את הכנסת בשעת הוויכוח, אלא גם אנשים כנים טענו, שכל מגע עם גרמניה המערבית הוא פסול, והשילומים מגרמניה הם בגדר מוקצה מחמת מאוס או גרוע מזה. רוב הכנסת ורוב העם בישראל ובעולם לא קיבל עמדה זו: הוא תבע את קבלת השילומין וחייב מו"מ עם גרמניה של אדנואר, אשר הכירה באחריותו המוסרית של כל העם הגרמני על פשעי הנאצים וראתה חובה לעצמה לפצות את הסובלים שנשארו בחיים.

רוב האנשים הם דבקים ונוקשים ברגשות עברם, ואינם מסוגלים לראות התמורות המתחוללות בעולם ולהכיר ביחסים והצרכים החדשים, ואינם מבינים שאם אין לתקן את העבר, יש לדאוג לעתיד שהאסונות הקודמים לא יחודשו, והדאגה לעתיד אפשרית רק אם רואים המציאות המתחדשת לא בעינים של אתמול ושלשום– אלא בראיית זרם השינויים.

הוויכוח בימי השילומים היה במידה רבה ויכוח אם גרמניה של ימינו היא אותה גרמניה הנאצית, ואם אין הבדל בין אדנואר ובין היטלר, ואחרים הרחיקו לכת ואמרו שבעצם לא היה הבדל בין גרמניה הקיסרית ובין גרמניה הנאצית. העם הגרמני היה תמיד ויישאר תמיד עם נאצי.

ושוב נתעורר הוויכוח, כשמשרד הבטחון ראה צורך לבוא בדברים עם גרמניה-המערבית בדבר ציוד צבאי שאפשר היה להשיגו רק בגרמניה. במקום הטענה שאסור לנהל כל מו“מ עם גרמניה– באה אז הטענה של”אישיות רמת-מעלה" אסור לבוא-בדברים עם גרמניה, אבל עם נציגים מדרגה לא כל כך גבוהה– מותר.

והוויכוח השלישי נתעורר כשעתון גרמני “דר שפיגל” פרסם ביולי שנה זו על מכירת נשק מישראל למשרד הבטחון של מערב גרמניה. הדבר הוחלט בממשלה באמצע דצמבר 1958, והחוזה נחתם בסוף מארס 1959, ובישיבה המשותפת של ועדת הכספים וועדת חוץ ובטחון של הכנסת, שבה דנים על תקציב משרד הבטחון נמסר על “עיסקה זו”. אולם המחלקות פרצה רק לאחר ששבועון גרמני פירסם את הדבר, ודברי השבועון הגרמני הועתקו בעתון-ערב ישראלי. שלושה ימים נמשך הוויכוח בענין זה בכנסת– והרוב בכנסת אישר פעולת הממשלה, אם כי הרוב היה מורכב (וזה אולי מקרה ראשון בכנסת)– חלקו מהקואליציה וחלקו מהאופוזיציה.

לא היה וויכוח בכנסת שעורר הדים חזקים בעולם, לא רק בעולם היהודי, אלא בעתונות העולמית, כמעט בכל הארצות, כוויכוח זה על מכירת נשק מצד ישראל למדינה הידועה זה דורות כמדינה הצבאית par excellence, ומחוץ לעתונות הסובייטית שחזרה על דברי הקומוניסטים הישראליים שניסו להתייצב בראש המתנגדים, אם כי היו להם מתחרים גם מימין וגם משמאל,– הכירה כל העתונות העולמית והיהודית,– פרט ליוצאים מן הכלל מעטים,–בצדקתו ובבגרותו הממלכתית של הרוב בכנסת.

אין בידי בן-תמותה להחיות ששת המיליונים אשר נשרפו ונחנקו ונקברו חיים על-ידי הנאצים. אולם ששת המיליונים האחים והאחיות שהלכו למות השאירו לנו צוואה קדושה: למנוע שואה כזו מהעם היהודי בעתיד,–ולמנוע זאת על-ידי היות העם היהודי עם עצמאי בארצו, המסוגל לעמוד בכוחו בפני כל צר ואויב. אין זו הצוואה של השואה הנאצית בלבד, אלא הלקח שבוני הארץ בשלושת הדורות שלפני קום המדינה הסיקו מכל ההיסטוריה היהודית בגולה,– שהיתה היסטוריה כמעט מתמדת של שואות גדולות וקטנות: טביחות של מסעי הצלב, גירושים מאנגליה, ואחר-כך מספרד ומפורטוגל, פרעות של חמלניצקי, של הצאר הרוסי, של פטלורה, של היטלר. כל אלה לימדו את חלוצי התקופה לא לבכות, לא לקונן, לא להתספק בהגדת “שפוך חמתך”, אלא להיחלץ לחידוש המולדת, לבנות בה כפרים יהודים, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להגביר עלייה, לא לעמוד כעני בפתח, גם לא לומר מתוך יאוש “תמות נפשי עם פלשתים”,–אלא להקים מדינה ולהיות עם ריבוני שווה-זכויות במשפחת העמים.

וייתכן שאילו קמה המדינה היהודית ביום שהרצל כתב ביומנו:“היום ייסדתי את מדינת היהודים”, זה היה בהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל באבגוסט 1897, לא היה צורך כה חיוני בצבא יהודי, כי בסוף המאה התשע-עשרה היה כל העם היהודי בחיים, כל השערים היו פתוחים, והיהדות שהיתה אז בעיקר עם אירופי, היתה נוהרת בהמוניה למדינתה; אירופה כולה, שהיתה אז מושלת בכיפה העולמית, היתה רואה את המדינה היהודית בעין טובה, ומסביב למדינה היהודית לא היתה אף מדינה עוינת אחת– כי בימים ההם (1897) לא היתה קיימת אף מדינה ערבית אחת, וכל המזרח-התיכון לרבות מצרים, היה חלק של הקיסרות העותמנית. אולם המדינה לא נוסדה בסוף המאה התשע-עשרה אלא לאחר מלחמת העולם השניה, ב-14 במאי 1948, כשנשתנתה באופן יסודי תמונת העם היהודי, תמונת המזרח-התיכון ותמונת העולם כולו. יהדות אירופה שני-שלישיה נשמדו על-ידי הנאצים, ושליש נותק בחוזק היד מהעם היהודי ונגזר עליו אלם לאומי אחרי המהפכה הבולשביסטית ברוסיה הסובייטית.

רוב העם היהודי יושב עכשיו ביבשת האמריקנית, ורק שארית הפליטה של הטבח הנאצי ויהדות ארצות האיסלאם– תימן, בבל ואפריקה הצפונית, פרס ותורכיה–הגיעה בהמוניהם לארץ. כל ארצות ערב במזרח-התיכון התעצמו, מקצתן אחרי מלחמת העולם הראשונה, וברובן אחרי מלחמת העולם השנייה, וכולן התייצבו כצר למדינה היהודית. קיסריות אוסטריה-הונגריה, איטליה וגרמניה נהרסו ולא נשאר להן זכר. ואירופה כולה כמולכת בכיפה ירדה מגדולתה. בריטניה, צרפת וגרמניה אחרי מלחמת העולם לא היו עוד מה שהיו לפני מלחמת העולם הראשונה. אנגליה, שהיתה מעצמה עולמית ראשונה במעלה במאה התשע-עשרה ועד סוף מלחמת העולם השנייה,– נהפכה למעצמה ממדרגה שניה, הפסידה כל אחוזותיה באסיה, והולכת ומפסידה לאט לאט מושבותיה באפריקה– כי כל אלה נהפכו או נהפכות או ייהפכו למדינות עצמאיות.

צרפת היתה בימי נאפוליון המעצמה הראשונה באירופה והתנשאה להשתלט על כל העולם, ובמלחמת העולם הראשונה עמד מצביאה בראש כל חילות בעלי הברית שנלחמו בגרמניה ובעלות בריתה. במלחמת העולם השנייה ירדה מגדלותה כמעצמה עולמית, הפסידה כל מושבותיה באסיה,שנהפכו למדינות עצמאיות, ומושבותיה באפריקה הולכות ונהפכות למדינות אבטונומיות.

גרמניה היתה בתחילת המאה העשרים האדירה ביותר באירופה ונאבקה על המקום הראשון בעולם. לאחר מיגורו של היטלר במלחמת העולם השנייה ירדה למדרגה של אחת המדינות הבינוניות באירופה, אם כי גילתה לאחר המלחמה כוח התחדשות מפליא ומשקלה הכלכלי והפוליטי עולה, אבל תקופת ההגמוניה שלה באירופה עברה ללא שוב, ועכשיו אין היא אלא אחת החברות המרובות בנאטו, שאמנם היא תופסת בו מקום חשוב.

בראש העולם בימינו התייצבו שתי מעצמות אדירות: ארצות-הברית וברית המועצות.

ארצות הברית היתה במשך 160 שנה אחרי מלחמת השחרור שלה מתבודדת במועדיה ושומרת צוואת וושינגטון, לבל תסתבך בבריתות ובל תתערב עם זרים. מסורת זו עוד מוסיפה לחיות בקרב כמה חוגים שמרניים של העם האמריקני. עד מלחמת העולם השנייה לא נזקקה אמריקה לשום ברית ושום התקשרות חיצונית לשם בטחונה ושלמותה. שני האוקינוסים ממזרח וממערב ועמים חלשים וידידותיים מצפון ומדרום הבטיחו את שלמותה ובטחונה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה נשתנה המצב. האוקינוסים חדלו מהיות מחסה ומבטח, כי נוצרו פצצות אטומיות ומימניות וטילים בין-יבשתיים שיכולים להחריב את אמריקה מעבר לאוקינוס. ואחרי מלחמת העולם השנייה יזמה אמריקה ברית נאטו, הכוללת את קנדה וכל ארצות מערב אירופה (פרט לשבדיה) ותורכיה. אמריקה עכשיו זקוקה לעזרת אירופה, כשם שאירופה זקוקה לעזרת אמריקה. גם ברית-המועצות אינה סומכת אך ורק על כוחה בלבד. היא כרתה ברית-ורשה הכוללת כל הארצות הקומוניסטיות (או כפי שהן קוראות לעצמן: “דמוקרטיות עממיות”) במזרח-אירופה.

מדינה ישראל הקטנה לא שייכת לשום ברית ולשום גוש–בניגוד לרצונה. יש אמנם דוקטרינרים הרואים את בדידותה של ישראל כברכה. אם יש בכך משום “ברכה” הרי זו “ברכה” מאונס. המתברכים בבדידותנו דוגלים בשם ניטרליות; גם נהרו דוגל כביכול בניטרליות, אבל הוא חבר בקומונוולט הבריטי. אין הוא אפילו נייטרלי ביחס לישראל ולערבים, כי יש לו קשרים אמיצים ויחסים תקינים עם ארצות ערב,– אבל הוא נמנע בעקשנות מהקמת יחסים דיפלומטים עם ישראל, ובביקוריו התכופים במזרח-התיכון פסח, בכל פעם שלא במקרה, על ישראל. ישראל מאז קומה נקטה במדיניות– ומדיניות זו נכללה בכל קווי היסוד של הממשלות בישראל מאז הבחירות לכנסת הראשונה,– האומרת, כי “ישראל לא תיתן יד לשום מזימה וברית תוקפנית המכוונת נגד איזו מדינה שהיא ותסייע במידת יכולתה להפגת המתיחות הבין-לאומית”. וכל הממשלות בישראל היו נאמנות למדינות זו, ויש להניח שיהיו גם להבא, לא רק מתוך נאמנות למורשת השלום של נביאי ישראל, אלא גם מתוך זיקה ליהדות העולם הנפוצה בכל הארצות; מתוך חרדה לכל קיבוץ יהודי אין ישראל יכולה ורשאית לתת יד לשום מזימה תוקפנית נגד איזו מדינה שהיא שיש בה יהודים, ויהודים ישנם בגוש המזרחי ובגוש המערבי.

אבל מדוע אסור לישראל מה שמותר לפולין, לצ’כסלובקיה, לבלגיה, לתורכיה, לדנמרק, לצרפת–להשתתף בברית-התגוננות עם אומות ידידותיות? ישראל בלי-ספק היתה מסכימה לנייטרליזציה של כל אזור המזרח-התיכון, היתה מסכימה לאסור כל מלחמה בתוכו ועליו מאיזה צד שהוא, והיתה נותנת יד למתן ערובות יעילות לשלימות הטריטוריאלית של כל הארצות האלה, כשם שישראל היתה מסכימה לכרות ברית-שלום עם כל שכנותיה לשם שיתוף פעולה כלכלי, מדיני ותרבותי. אבל שני הדברים אינם יכולים להתבצע על-ידי רצונה של ישראל בלבדה, וכל האחרים, שבהם תלוי הדבר, מסרבים. ובינתיים מוסיפה ברית המועצות לזיין את מצרים וסוריה (אם כי מצרים כאילו נלחמת בקומוניסם שבתוכה) ואת עיראק, ואמריקה מוסיפה לזיין את ירדן וסעודיה, וגם אנגליה שולחת נשק לירדן ועיראק. אמנם מגילת האו“ם מבטיחה לכל חבריה שלום ובטחון, אולם ברית המועצות אינה סומכת כנראה על מגילת האו”ם והיא יוצרת פצצות מימן וטילים בין-יבשתיים, שלפי דברי כרושצ’וב, אין דוגמתם בעולם, והיא שוקדת על ברית-ורשה. גם ארצות-הברית אינה סומכת אך ורק על המגילה, והיא פיתחה הראשונה פצצות אטומיות ומימניות וגם יוצרת טילים מודרכים ועוד,– ומקיימת ברית נאטו ושוקדת על הקמת בריתות גם בחלקים אחרים של העולם. היכולה ישראל הקטנה והבודדת לסמוך על מגילת או“ם, שהיתה קיימת גם בימי פלישת צבאות ערב לתוכה ביום קומה, והמגילה לא הפריעה, ועצרת או”ם אפילו לא דרשה נסיגת הפולשים לארצות שמהן באו,– ובימים ההם לא גילתה ברית-המועצות איבה מיוחד לישראל, וודאי לא אמריקה?

וודאי שאיש לא ידרוש מישראל ניטרליות מוסרית. אין ישראל יכולה ומחוייבת להעריץ משטר השולל מיהודים זכות חינוך עברי וזכות עלייה ואפילו זכות שלזיקה נפשית גלויה לעם היהודי ולמולדת הקדומים של העם; ואין ישראל גם יכולה ומחוייבת לא להבחין בין משטר המקיים חירות האדם וכבודו, ובין משטר השולל זאת. בישראל מתירים לקומוניסטים ישראליים לספר שקרים על ארצות הברית ועל ברית-המועצות, ולא ייתכן שידרשו ממנה לאסור על לא-קומוניסטים לספר האמת על ארצות-הברית וברית-המועצות.

הודו אינה נייטרלית לגבי מה שנעשה בדרום-אפריקה, כי בארץ זו חיים אלפי הודים. ואין אנו יכולים להיות נייטרליים ביחסנו הנפשי, הרעיוני לגבי הנעשה באיזו מדינה שהיא בעולם, כי אנו עם-עולם. לממשלת טוניסיה או לבנון אין זה נוגע כלל מה נעשה במדינות אחרות. מעניינים אותן רק היחסים שבין אותה מדינה לבינן מבחינת קשרי מסחר, או מבחינת האינטרסים הפנימיים שלהן. אבל מה שנעשה בתוך המדינה, משטרה, לא נוגע להן. לא כן אנחנו. אם אחת המדינות מיוסדת על משטר טוטליטרי– פירוש הדבר שהיישוב היהודי בתוכה משולל זכות אדם, ואין אנו נייטרליים לגבי זה, אם כי אותם היהודים אינם נתיני ישראל, ואין ממשלת ישראל מייצגת יהודים הגרים מחוץ לגבולותיה. ואנו מבחינים בין מדינה למדינה לא רק משום מצבם של היהודים באותה מדינה, אלא גם מתוך צרכים ממלכתיים של מדינת ישראל,– מתוך יחסי המדינות לישראל. אם מדינה טוטליטרית קובעת יחס שלילי לענין חיוני של ישראל, אין לנו עוד כל אפשרות לנסות ולשנות את יחסה על-ידי הסברת ענייננו לדעת הקהל שבאותה ארץ. אי-אפשר לפרסם מכתב בעתוני אותה הארץ נגד החלטת הממשלה. אי-אפשר לעורר ויכוח בפרלמנט. אי-אפשר לפנות לאישים בעלי השפעה.כולם כפופים לשליט, והחלטתו היא סופית. בארץ, שיש בה חופש הדיבור, הוויכוח והביקורת, אפשר לערער בפני דעת הקהל בכל הצינורות שדעת הקהל באה בארץ זו לידי ביטוי. אולם יחד עם ההבחנה המחוייבת בין משטרים שונים אין ישראל מתנה יחסיה עם ארצות שונות באופיו של המשטר הפנימי.

ישראל נקטה בעמדה של טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, בלי לבדוק במשטרה הפנימי ומבלי לפגוע באינטרסים של אומה אחרת. אבל איזה עקרון מוסרי או טעם מעשי אוסר על ישראל לבקש ידידים ובעלי-ברית שרוצים כמוה בשלום בכל העולם ובהפגת המתיחות הבין-לאומית, ואשר יגבירו בטחונה של ישראל וירתיעו אויביה במזרח-התיכון להתנכל לקיומה?

---

ביום 3 במאי 1957 בא לירושלים שליחו של נשיא ארצות-הברית, מר ריצ’רדס והגיש לממשלת ישראל החלטת הקונגרס האמריקני מיום 9 במארס 1957, האומרת:–

1. הנשיא מוסמך לעזור לכל מדינה או קבוצת מדינות באיזור המזרח-התיכון ולשתף פעולה אתה, אם היא רוצה בכך, לפיתוח עצמתה הכלכלית לשם שמירת עצמאותה המדינית.;

2. הנשיא מוסמך להגיש לכל מדינה או קבוצת מדינות באיזור זה, אם היא רוצה בכך, עזרה צבאית;

3. ארצות-הברית רואה את קיום העצמאות והשלימות של האומות במזרח-התיכון כדבר חיוני לאינטרס הלאומי שלה ולשלום העולם;

4. ולמטרה זו, אם הנשיא רואה צורך בכך, הרי ארצות-הברית מוכנה להשתמש בכוחה המזויין ולעזור לכל מדינה או לקבוצת מדינות הדורשות עזרה נגד התקפה מזויינת מצד כל ארץ הכפופה לקומוניסם הבין-לאומי, בתנאי ששימוש זה יהלום את התחייבויות ארצות-הברית הנובעות מחוזים ואת החוקה של ארצות-הברית."

ממשלת ישראל הודיעה בתשובה לממשלת ארצות-הברית, כי:–

א) ישראל מאשרת מחדש, כי בניהול יחסיה הבין-לאומיים משמשים נר לרגליה העקרונות והמטרות של מגילת האו"ם, דהיינו חיזוק השלום בעולם, פיתוח יחסי ידידות בין העמים,יישוב סכסוכים בין-לאומיים בדרכי שלום והשגת שיתוף עפולה בין-לאומי בשטח הכלכלי, החברתי וההומניטארי.

ב) בהתאם להתחייבויותיה על פי מגילת או"ם מתנגדת ישראל לתוקפנות מכל צד שהוא לגבי שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה שהיא. אין לישראל כל כוונה תוקפנית נגד כל עם אחר בכל מקום שהוא, והיא מכירה בחשיבות שבשמירת העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של ארצות המזרח-התיכון;

ג) ישראל מכירה, כי יש לעשות כל מאמץ כדי להגיע לשלום בר-קיימה הן במזרח-התיכון והן ברחבי תבל, ולמטרה זו תשתף פעולה עם ארצות הברית ועם ממשלות ידידותיות אחרות;

ד) ישראל מכירה, כי לשם קידום היציבות, הרווחה והשלום במזרח-התיכון חיוני הוא לעודד פיתוח כלכלי המיועד לחיזוק העצמאות הלאומית;

ה) ממשלת ישראל מביעה הערכתה לממשלה ולעם בארצות-הברית על העניין שגילו ועל העזרה שהושיטו במשך שנים רבות לפיתוחה של מדינת ישראל".

בתשובה להצהרה הישראלית פרסמה הממשלה האמריקנית ההודעה הבאה:–

ארצות הברית רשמה לפניה את הצהרת ממשלת ישראל מיום 21 במאי 1957, שבה מביעה ממשלה זו את תמיכתה במטרות של מדיניות המזרח-התיכון, אשר הותוותה על-ידי הנשיא אייזנהואר ואושרה בהחלטה משותפת של הקונגרס מיום 9 במארס 1957.

“הדוקטורינה המוגדרת בהחלטה זו נידונה עם ממשלת ישראל על-ידי השגריר ג’יימס פ. ריצ’רדס, עוזר מיוחד לנשיא, בשעת ביקורו בישראל. ארצות-הברית תומכת ומחזיקה בעקרונות ובמטרת שהותוו בהצהרה הישראלית ביחס למדיניות האמריקנית, שלפי הדוקטרינה”.

כפי שהדגיש ראש-הממשלה בכנסת ביום 3.6.1957: “אין ישראל מוקיעה שום מדינה אחרת, אם כי המשטר הדמוקרטי וחירות האדם בישראל הם יסוד מוסר במדינתנו, אבל אין אנו רואים כל תועלת וזכות להתערב במשטרה הפנימי של איזו מדינה שהיא. ברצוננו רק ליצור תנאים בין-לאומיים שיחזקו את בטחוננו ויסייעו לנו לקיים היעוד העליון של ישראל– קליטת עולים”.

כמו-כן מצהירה ממשלת ישראל ברורות, “שהיא מתנגדת לכל התקפה מאיזה צד שהוא ואין לה כל מגמה תוקפנית נגד שום אומה או מדינה באיזו ארץ שהיא”.

בשיחות ובמו"מ עם ריצ’רדס ועם שליחי מחלקת החוץ האמריקנית בוושינגטון, היה ברור, כי הצהרת הקונגרס האמריקני (שנקראה בשם דוקטרינה של אייזנהאור) היא הצהרה חד-צדדית, ואמריקה לא התחייבה באופן מוחלט בפני שום אומה להגיש לה עזרה צבאית בכוחה הצבאי. היא רק אמרה, כי היא מסמיכה את הנשיא, בתנאים מסויימים, להגיש עזרה. הוא מוסמך, אבל לא חייב. מה אמרה, אפוא, חליפת-ההודעות בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית? היא אמרה: פחות בדידות למדינת ישראל. אחד המדינאים הסובייטים הביע בטחונו, כי שליחו של הנשיא מר ריצ’רדס לא יבוא לישראל, כי ברגע שיבוא לישראל– לא תצטרף אליו אף מדינה ערבית אחת. והוא טעה בשתיים: השליח בא לישראל– ומדינות ערב, שאליהן פנה לא הרחיקו אותו. הן הרחיקו לכת מישראל–כי מסרו הצהרות נגד הקומוניסם העולמי, מה שישראל לא עשתה, כי כל מגעה עם מדינות אחרות מכוונים לא נגד מי שהוא. וחילוף ההודעות בין ישראל ובין אמריקה לא הביא אתו התחייבות לעזור לישראל אם תיתקף, אלא סייעה במידה ידועה להתרעה מהתקפה.

שליטי ערב קבעו לעצמם שני עקרונות ביחס לישראל, וגם כשהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, הם נוהגים כולם לפי עקרונות אלו:

1) סירוב לעשות שלום עם ישראל, והמשכה במצב של לוחמות, ולשם כך החרמת ישראל, שימת מצור עליה ביבשה ובים והרחק לב עמים אחרים מעל ישראל, לעשותה בודדה בעולם;

2) תכונה צבאית מתמדת שתאפשר ביום מן הימים לנצח את צה"ל ולהכחיד את ישראל ולמחותה מעל מפת הארץ.

ואם כי מדיניות עויינת ושלילית זו לא הביאה עד היום לערבים כל תועלת וכל תוצאה חיובית מבחינתם הם, ויש אולי מדינאים בודדים פה ושם המכירים בלבם שזוהי מדיניות עקרה וגם מזיקה לערבים עצמם– הרי אין כל יסוד להניח כי שליטי ערב יגיעו מתוך רצונם הם ובזמן הקרוב לידי שינוי מדיניות זו, אפילו לא אלה שחדלו להאמין ביעילותה.

ועל ישראל לשקוד משום-כך על שני מאמצים שיעשו לאל המדיניות העויינת של שליטי ערב:

1. לקיים כוח צבאי בעל כושר וציוד שיש בו כדי להרתיע את שליטי ערב מכל יזמה תוקפנית נגד ישראל. הרתעת האויב ומניעת מלחמה חשובה ועדיפה מנצחון במלחמה על האויב, כי אין בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות (אלא אם המטרה היא להשמיד לגמרי את העם היריב. זוהי אולי כוונת שליטי ערב, אבל אין זו יכולה בשום אופן ותנאי להיות כוונת ישראל), וכל מלחמה, גם זו שמנצחים בה, עולה ביוקר רב, לא רק במובן הכספי והכלכלי, (אם כי אין לזלזל גם בהפסד זה) אלא בעיקר בקרבנות אדם, שאין ערוך להם, גם אם הקרבנות הם מעטים, ולא בכל הקרבות אפשר להצליח למעט בקרבנות, כאשר עשינו במערכת סיני.

2. לטפח יחסי ידידות עם מקסימום של עמים ומדינות בכל היבשות, גם באירופה ואמריקה וגם באסיה ואפריקה. ידידות זו חשובה ודרושה כשהיא לעצמה לגבי מעמדה הבין-לאומי של ישראל, אבל היא גם עשויה להביא לידי ערעור חומת האיבה הערבית והריסתו, ובסופו של דבר תכשיר ברית-שלום ושיתוף פעולה בין ישראל וערב.

מערכת סיני היתה במישרין ובעקיפין גורם חשוב לרקימת יחסי ידידות עם כמה עמים חדשים, שלא היה לנו מקודם כל מגע אתם, ולחיזוק הידידות שהיתה לנו עם עמי אמריקה וכמה מעמי אירופה עוד לפני מערכת סיני.

עם ישראל הוא העם האחד, או מבין העמים המעטים בעולם, הבודד במועדיו. אין ישראל שייכת לשום ברית או גוש. יש אולי דוקטרינרים, שרואים זאת ברצון, אבל כל מי שמסוגל לראות ולהבין את המציאות הבין-לאומית בתקופתנו והתנאים הגיאופוליטיים, שבהם נתונה ישראל יציין זאת בצער ובחרדה. כל העמים האחרים קשורים זה לזה בקשרי דת, לשון, מסורת ובריתות מדיניות וצבאיות, ואין לטפח ולקיים ידידות עם עם בודד– אלא עם כל החוג שעם זה משתייך אליו. וגם מבחינה זו עלינו להעריך מחדש יחסינו עם גרמניה.

כבר צויין לעיל, שגרמניה של היום אינה גרמניה של קיסר וילהלם ולא גרמניה של היטלר. ולא רק מפני המשטר השונה שבו היא נתונה,–אלא מפני השינוי היסודי של המציאות הבין-לאומית והתנאים הגיאופוליטיים שבהם נתונה גרמניה של היום. גרמניה המערבית היא חברה בנאטו, וברית-המועצות המזיינת את גרמניה המזרחית מתנגדת לזיונה של גרמניה המערבית, כשם שהיא מתנגדת לזיונן של שאר ארצות המערב. גרמניה יחד עם בריטניה וצרפת ירדו כאמור לעיל מגדולתן שבסוף המאה התשע-עשרה, וכוחות אדירים חדשים עומדים בראש גושים מלוכדים במזרח ובמערב, אולם גרמניה המערבית תופסת מקום חשוב בקרב נאטו, ולא רק זאת. הולכת ומתהדקת האחדות האירופית של מדינות מערב אירופה, וצרפת, שארצה נפגעה קשה שלוש פעמים ע"י גרמניה הקיסרית וההיטלרית–בשנות 1870, בשנות 1918–1914 ובשנות 1945–1940, מתקרבת יותר ויותר לגרמניה, והמדינאי הצרפתי הדגול, הגנרל דה-גול, שאיש לא יחשוב בו כי רגשותיו הצרפתיים הם פגומים וחלשים, נסע להיפגש עם אדנואר בבון, בירת גרמניה המערבית, כדי לחזק קשרי הידידות בין צרפת וגרמניה, אם כי שתיהן חברות בנאטו, בברית הגדולה של מערב אירופה וארצות-הברית.

קשה להגיד אם הצרפתים אוהבים את הגרמנים, ואם הגרמנים אוהבים את הצרפתים. עוד יותר קשה להניח, כי צרפת בכלל, וביחוד צרפת של דה-גול, שכחה מה שגרמניה הקיסרית והנאצית עוללה לה במלחמת 1870, במלחמת עולם הראשונה והשנייה. אבל שתי מדינות אלו מתקשרות זו לזו יותר ויותר, ולאו דווקא מפני שהן אוהבות אחת את חברתה, אלא מפני שהן זקוקות זו לזו. זיקה הדדית–זהו היסוד הממשי לידידות מדינית. אין שתי מדינות, וגם הידידות ביותר, מזדהות זו עם זו, אבל צרפת יודעת שאין היא פועלת בחלל ריק וכי ימי נפוליאון הראשון עברו ולא ישובו. ואם כי צרפת היא חברה חשובה ונכבדה בברית נאטו היא רואה צורך בהידוק הקשרים עם מדינות אחרות משכנותיה הקרובות, כמו גרמניה ואיטליה, שאף הן חברות בנאטו. והיא רוצה בכך למען יוכלו היא וגרמניה ואיטליה להיות שוות, בכוחן ובהשפעתן בתוך נאטו, לארצות האנגלו-סכסיות. והקשרים מתהדקים קודם כל עם גרמניה המערבית,– ומתקיים שיתוף פעולה הדוק ביניהם בשטחים כלכליים וצבאיים. גרמניה והלכת ונעשית לגורם רב-משקל באיזורה, ואיזור זה כולל את צרפת. וגרמניה זקוקה לצרפת, לא פחות משצרפת לגרמניה. ואם אנו מצווים על טיפוח יחסינו עם צרפת– ועל כך אין עוררים בישראל, מחוץ למק"י– אנו מצווים על טיפוח יחסים עם ידידי צרפת, עם איטליה, במידה שזה תלוי בנו, ולא פחות מזה עם גרמניה. בשאלת יחסים בין-לאומיים יש לשאול השאלה הפשוטה: מה טוב לישראל, ומה שטוב לישראל–טוב לעם היהודי כולו. ומשום-כך קיבלה כל היהדות ברצון, אולי מלבד אחדים יוצאים-מן-הכלל, את עמדת הממשלה והכנסת בשאלת מכירת נשק לגרמניה, כאשר קיבלה זאת כל דעת הקהל בעולם החופשי. וכל שטוב לישראל–נכלל בגדר הצוואה של חללי השואה.

וטוב לישראל שיהיו לנו מקורות נוספים לציודו של צה"ל ולא נהיה תלויים רק בארץ אחת– אם כי זו הארץ הידידותית ביותר, כי גם ארץ זו משתפת פעולה עם גרמניה בעניינים כללליים, מדיניים ובטחוניים.

וציודו של צה“ל על פי טבע הדברים אינו יכול להיות מעשה חד-פעמי. ציוד צבאי בימינו מתיישן מהר, וביחוד הציוד החשוב והמכריע: ציוד אווירי וימי ואחר. וכל דגם חדש מורכב ויקר מקודמו, ואם אנו רוצים,– וזוהי גזירת בטחוננו וקיומנו, שצה”ל יהיה כוח מרתיע,–וזהו תפקידו העיקרי בימי שלום,–עלינו להבטיח אפשרות ציודו וחידוש ציודו בעוד שנים אחדות, ולאחר שנים אחדות, כי האויבים המתנכלים בקיומנו מובטחים בקבלת ציוד מעולה ומחודש בכל עת ועידן.

אין איש בישראל שלא היה רוצה בכל לבו שנרכוש ידידותה של ברית-המועצות, של צ’כסלובקיה, של הונגריה, של רומניה, לפחות כידידות הקיימת בין ישראל ובין פולין. אבל דבר זה אינו תלוי בנו. ובתקופה הקרובה כמעט שאין סיכוי לכך, ואין לעת-עתה כל אפשרות שנצייד את צבאנו בציוד סובייטי, כאשר עושה זאת הצבא המצרי, הסורי והעיראקי וגם התימני. וישראל תתחייב בנפשה אם לא תדאג מבעוד זמן ליחסים טובים עם כל המדינות, שיש ביכולתן וברצונן לצייד את צה"ל.

יש אומרים–נשק מותר לקבל גם מהשטן. זוהי מליצה בטלנית העלולה לנו לעלות ביוקר רב. השטן לא יתן לנו נשק. מדינה ועם שהם שטן–לא יסכימו לצייד את צבאנו. ציוד צבאי אינו מרכולת רגילה, שאפשר להשיג בכל חנות אם רק מצויה הפרוטה בכיס. בלי ידידות ואימון– ושניהם כאחד– אין לרכוש נשק. וידידות ואימון יש לטפח בהתמדה, ולא דווקא מתוך הערצה עוורת.

אין-ספק, שגם בגרמניה המערבית כמו בגרמניה המזרחית, יש עוד נאצים ואנטישמיים. ואיש אינו יכול להגיד, שאין אויבים לישראל ולעם היהודי בארצות אחרות– אפילו בארצות הברית ובצרפת. אבל רק מי שחי כולו בעבר ואינו מבין התמורות שחלו בעולם, מסוגל לחשוב שגרמניה ההיטלרית עלולה לקום לתחייה; ולא מפני שהמשטר בגרמניה נשתנה,– גם זה דבר לא בלתי חשוב,– אלא מפני שכל התנאים הגיאופוליטיים באירופה ובעולם נשתנה, ולא תוכל עוד גרמניה, כאשר לא תוכל עוד בריטניה, להתייצב או לנסות להתייצב בראש העולם ולעשות הטוב בעיניהם. גם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש שני הגושים המתחרים,– הדימוקרטי והקומוניסטי,– זקוקות בעולם החדש שלאחר מלחמת העולם השנייה– לתמיכת עמים אחרית, ותלויים במידה רבה בדעת הקהל העולמית. והשאיפה לרכוש דעת הקהל העולמית היא בעצם מונחת ביסוד “המלחמה הקרה”.

ברית-המועצות כבשה חלק של גרמניה, החלק המזרחי, והיתה רוצה כמובן שגרמניה כולה תיהפך לגרורה סובייטית. וזוהי זכותם של שליטי ברית-המועצות. אבל ברור שרוב גדול של העם הגרמני בוחר להישאר במחנה הדמוקרטי, ולישראל לא אחת היא אם גרמניה,– המערבית בכל-אופן,– תהיה לצרינו או לנו. גרמניה ככוח עוין לישראל– ודבר זה ייתכן בלי נאצים,–בהודו אין נאצים, וממשלת הודו אינה מגלה אהדה יתרה לישראל,– עלולה להעמיד בסכנה גם ידידותם של שאר עמי אירופה המערבית וגם עלולה להשפיע לרעה על ארצות-הברית. גרמניה המערבית היא כוח עולה, אם כי לעולם לא תהיה כוח עולמי כאשר היתה בתחילת המאה העשרים.

וצוואת קרבנות הנאצים– היא שעל ישראל להיות חזקה, משגשגת ובטוחה בקיומה ובשלומה. דבר זה מזקיק אותנו למקסימום של ידידים בעולם, ולשכלול ציודו של צה"ל מזמן לזמן.

בכל פעולתנו בארץ מונחות שתי שאיפות-יסוד: להיות ככל הגויים ולהיות שונים מכל הגויים. שתי שאיפות אלו כאילו מתנגדות זו לזו, אבל לאמיתו של דבר הן משלימות ומתנות זו את זו. אנו רוצים להיות עם חופשי, עומד ברשות עצמו שווה-זכויות במשפחת העמים, ואנו שואפים להיות שונים מכל העמים בעליונותנו הרוחנית ובצורת חברתנו המעולה המושתתת על חירות, שותפות ואחווה יהודית ואנושית. אין שאיפה זו פרי הרגשה של עם נבחר–אלא צו קיומנו, באשר אנו מועטים, ומצבנו שונה ממצבם של כל שאר העמים, עמנו ברובו הגדול עודנו מפוזר בנכר, ורק בעליונות-רוחנית נכבוש לבבות וידידים ונמשוך מיטב הנוער העברי להיחלץ ולהתיישב בארץ.

יש מדינות הרוכשות ידידים בקלות, באשר הן עצומות ואדירות, שליטות על שטחים רחבים ועשירים ומונות אוכלוסין של כמה עשרות או גם מאות מיליונים. יש ארצות שרוכשות ידידים בכוח שותפות הדת והלשון. לנו אין ולא יהיה כוח עצום, אין עושר מופלג, אין שטח רחב ידים, אין שותפי דת ולשון, מהו, אפוא, הבסיס לרכישת ידידים לישראל?

גורם אחד הוא הפזורה היהודית, הקיבוץ היהודי בארצות-הברית משמש קשר וגשר בין ישראל ובין אמריקה. אבל ישנן ארצות שבתוכן אין היהודים מהווים גורם ניכר, ויש גם ארצות שכמעט אין בתוכן יהודים, ויש ארצות שמציאות יהודים בתוכן גורמת להשטנה על ישראל, כדי להמאיס על יהודים אלה את מדינת היהודים ולעקור ביתר קלות את יהדותם.

אויב משותף עלול בשעה מסויימת למלא תפקיד מקרב לבבות בין שתי מדינות, אבל גורם שלילי זה נתון לתמורות וחליפות, ואין לבנות עליו מדיניות קבועה וארוכת-טווח. הבסיס השריר, הנאמן ובן-הקיימא שעליו נוכל להשתית פעולתנו לרכישת ידידים ובעלי ברית הוא המאור של מפעלנו היוצר המשחרר, הגואל; היותנו מופת לעמים אחרים; כשרוננו לסייע לעמים נחשלים בהדרכה מדעית, תרבותית, טכנית, בלי כל חשש ונטייה של השתלטות מצדנו. אנו רוכשים ונרכשו ידידים על יסוד שותפות של ערכים ואינטרסים הכרוכים בערכים אלה; ובמידה שהצלחנו לרכוש עד עכשיו אהדה ורצון טוב בעולם,–והצלחנו במידה לא מועטת, ואין הרבה מדינות מכובדות ואהודות בעולם כישראל,– עשינו זאת כמעט אך ורק בכוח המאור התרבותי, הרוחני והחברתי של מפעלנו; כל מפעל בישראל שיש בו אור לגויים הוא שלוחה נאמנה של מדינתנו הקטנה לאסוף קרני אהדה, ידידות ורצון טוב לישראל.

החזון המשיחי הפועם אלפי שנים בלב העם היהודי, חזון גאולה לאומית ואנושית, והיותנו לברית-עם ולאור-גויים, הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק מתוך נאמנותנו לייעודנו היהודי והאנושי– נבטיח עתידנו במולדת ומעמדנו בקרב העמים.

וכעם כצבא. על צה“ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בתוכו, בהכרת הייעוד והשליחות המוטלים עליו גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. בלי הרגשת שליחות חלוצית ושאר-רוח– לא ימלא צה”ל תפקידו כי רק באלה ניצח עד עכשיו ובאלה רכש אהבתו וגאוותו של העם בישראל וכבודו בעולם.

יש תפיסת עולם הרואה במלחמה מטרה כשלעצמה, ייעוד של האדם העליון, תפארת הכוח והגבורה של גזע נעלה. זו היתה הפילוסופיה הנאצית בגילוייה הרבים בהיסטוריה מימי קין ועד היטלר ותלמידיו במזרח-התיכון.

פילוסופיה זו, היא תועבת היהדות. משאת רוחם הגדולה של נביאי ישראל, דובריה ומבטאיה העליונים של היהדות, היתה– שלום עולמי ואחווה אנושית. “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. ייעוד האדם הוא עבודה ויצירה מתוך שותפות ועזרת גומלין בין אדם לאדם ובין עם לעם. אולם גם טובי עמנו ידעו להיזקק למלחמה בדלית-ברירה, וגדול נביאי ישראל, משה רבנו, היה המצביא במלחמה הראשונה בתולדות עמנו מיד עם צאתו ממצרים. וכשניאלץ להילחם– על צה"ל להיות מוכשר תמיד לנצח. בכל מקרה שתיכפה עלינו מלחמה– עלינו לגייס מלוא יכולתנו הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישליט בנו, ורק כושר אחד יכוון אותנו: הרצון והכושר לנצח. אבל אף פעם לא נראה במלחמה מטרה, אלא הכרח מר, ובנצחון רק אמצעי לחזון חיים, חזון קוממיות, חירות שלום ובטחון לעם לישראל ולכל עמי תבל.

וצה“ל צריך להיות חזק תמיד– לשם הרתעה ומניעת האויב מהתגרות בנו. כוח ההרתעה של צה”ל הוא הערובה הנאמנה ביותר לשלום באיזור, כל עוד לא נכרתה ברית שלום-אמת בינינו ובין שכנינו.

כשהוכנס לכנסת, לפני עשר שנים בשנת 1949, חוק שירות הבטחון שעל יסודו אורגן צה"ל, כפי שהוא קיים עד היום, נמצאו חברי כנסת שחששו לקיום צבא קבע, כאשר צבא טבוע כביכול בטבע של קרייריסם, בטלה, התהדרות, נחשלות, שמרנות, פשיסם ועוד פגעים מסוג זה רחמנא ליצלן. ראש-הממשלה ושר הבטחון שהציע את החוק לא היה שותף לתפיסה זו. ייתכן צבא מקולקל וייתכן צבא משובח. הצבא נוצר בצלם עמו.

בסכמו את הוויכוח בכנסת ביום 5.9.49 על חוק שירות הבטחון אמר שר הבטחון: “אני מאמין שאם נגייס הנוער שלנו לאימונים ולעבודה חקלאית,– ונחנך אותם לאהבת המולדת לעוז רוח, לכושר קרבי, להתיישבות לאומית–ונקרא לזה צבא הגנה לישראל, יהיה הצבא הזה לבית-היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת-גו, עטורת-גבורה ואמונת-חזון. יש גם לעמים מתוקנים אחרים צבאות שאין להתבייש בהם, אינני יודע כל סיבה, מדוע לא יהיה צבאנו מן הטובים שבכל הצבאות, אם לא הטוב שבהם. אם נרצה– לא ייבצר מאתנו הדבר; יקום צבא שיהיה לגאון ולתפארת, למעוז-מבטחים למדינת ישראל המחודשת”. תקווה זו שהובעה לפני עשר שנים נתקיימה במידה לא מעטה.

וצה“ל עד עכשיו לא הכזיב. הצבא היה בית-הספר הגדול והיעיל ביותר בישראל, ועשרות אלפים צעירים קיבלו בתוכו חינוך יסודי ותיכוני. הוא היה כור-המצרף והמיזוג לעליה; בתוכו נהרסו מחיצות עדות ושבטים; ובסגל הפיקוד נמצאים קצינים מכל ארצות הגולה ומכל העדות. צה”ל חופשי ממארת הפיצול והפילוג, שירש העם בישראל מעברו הגלותי. בצה“ל נפגשים ילידי הארץ ויוצאי ארצות-הגולה על-יסוד של שויון גמור. העולים שבאו הנה מארצות שבהן היו היהודים מושפלים, מדוכאים ונעלבים–בניהם המשרתים בצה”ל, נהפכים ליהודים גאים המכבדים עצמם, בוטחים בכוחם ויודעים ערכם האנושי והיהודי.

צה“ל חינך אלפי צעירים להתיישבות חלוצית והקים יישובים חלוציים על הגבולות בגליל, על-יד רצועת עזה, בפרוזדור ירושלים, בחבל לכיש, בדרום ובנגב. צה”ל הוא הגוף היחיד בעם שאין חולקים עליו. וכשם שמדינת ישראל מלכדת כל היהדות בגולה בעבותות אהבה וגאון, כך מלכד צה“ל את העם בישראל לכל מפלגותיו וקרעיו ופלגיו. שליחי צה”ל, שביקרו במרכזי היהדות מעבר לים– העלו את ההכרה העצמית והגאווה היהודית של הקיבוצים היהודים בארצות ביקוריהם, ובשנים באחרונות הולך צה“ל ונעשה יותר ויותר גורם משפיע ורב-תוצאות בהעלאת קרן ישראל בקרב עמי אסיה ואפריקה; קצינים זרים באים לארץ ללמוד בצה”ל תורת הנצחון והחינוך החלוצי, ודוגמת נח"ל מצאה לה מהלכים בארצות אחרות.

ישראל היא הארץ היחידה בכל רחבי האיזור שבה הצבא אינו גורם פוליטי פנימי, אם כי כל חייל רשאי להשתייך לכל גוף וארגון חוקי במדינה. אבל הצבא ככוח-בטחון רואה עצמו אך ורק כזרוע הביצוע של המוסדות הנבחרים של האומה, ורק הם קובעים מה יעשה ומה לא יעשה הצבא. בנדון זה דומה צבאנו לצבאות של העמים המתוקנים והדמוקרטיים בעולם.

אולם כשם שעם ישראל לא די לו שיהיה ככל העמים, והוא נתבע לטפח עליונותו הרוחנית, כך אין צה"ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הבטחון של המדינה בלבד, אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית ובאחוותו היהודית והאנושית.

הרעיון שהונח ביסוד נח"ל חייב להיות בסיס חינוכי חלוצי של הצבא כולו. השירות לעם אינו זמני–אלא שליחות חיים, בתוך הצבא ומחוץ לצבא.

כלפי חוץ על צה“ל להיות כוח מרתיע, כלפי פנים על צה”ל להיות כוח מרקיע. על צה“ל להרתיע אויבינו בגבורתו ובכושר לחימתו המנצחת. ועל צה”ל להרקיע עמנו במופת האישי ובשאר-רוחו החלוצית.

דמותה הרוחנית של ישראל ואיתנותה הפנימית, יהוו בעתיד הגורם הראשי בבטחוננו ובמעמדנו הבין-לאומי. הצבא שימש ויוסיף לשמש גורם חינוכי רב-אונים בעם, אבל הצבא אינו אלא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של העם. וכשם שצה“ל הוא גורם מחנך בעם, כך העם מטביע חותמו בצבא. גם חייל סדיר נושם יום-יום האווירה הכללית השוררת בישראל. העתון, “קול ישראל”, ומגעים עם קרובים ומכרים– מכניסים גם את הצבא המרוכז במחנות מיוחדים לתוך תוכה של ההוויה והחוויה הישראלית הכללית. אולם הצבא הסדיר הוא רק חלק קטן מכוח בטחוננו. עצמת התגוננותנו תלונה בעיקר בחיל המילואים שאינם במדים, והמהווים חלק בלתי נפרד בכל המובנים מהציבור האזרחי. והלך-הרוח בעם, מידת התלכדותו או התפצלותו, ערותו או אדישותו מן ההכרח שיתנו אותותיהם ברוח אנשי המילואים. והנשק הסודי של צה”ל,– יתרונו המוסרי, שאר-רוחו, דריכותו וכושרו המדורבן–ישמור על עצמתו ויגבירה, אם העם כולו יהיה נחון בסגולות אלו. ועקירת המחיצות העדתיות בעם, סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין חוגים ועדות, חיסול הפיצולים המרובים בשטח הפוליטי, הגברת הליכוד והאחריות בעם, העלאת הרמה החינוכית ועירוי הרוח החלוצית בקרב הנוער,– הם צורך בטחוני חיוני לא פחות מציוד יעיל וחדיש לצה"ל. והם גם תנאי הכרחי להעלאת מעמדנו הבין-לאומי ולרכישת ידידים בעולם.

המטרה העליונה שלנו במדיניות חוץ היא להבקיע חומת השנאה וההתנכלות מצד שכנינו הקרובים ולהביא לידי שיתוף-פעולה בין ישראל ועמי ערב בשטח הכלכלי, התרבותי והמדיני, מתוך מגמה להגברת השלום בעולם ולהפרחת האזור כולו. המזרח התיכון אינו איזור ערבי בלבד, להיפך רוב תושביו אינם ערבים,– התורכים, הפרסים והיהודים– מבלי להוסיף לחשבון את הכורדים ושאר המיעוטים הבלתי ערביים בארצות ערב– עולים במספרם על הערבים במזרח התיכון, וייתכן כי דרך הקשרים עם עמי האיזור החיצון במזרח התיכון נגיע ליחסי ידידות עם עמי האזור הפנימי,– שהם שכנינו על גבולות ישראל. אבל עם כל הערך העליון שיש לסיכויי השלום עם עמי ערב– אין להמעיט ולהפחית במשהו המאמצים לרכישת הידידות והאימון של עמי אירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה. סיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב מותנים במידה רבה בעצמה הצבאית של ישראל– עצמה שיש בה כדי להרתיע– ובמעמדה המכובד של ישראל בזירה בין-לאומית. כי רק אם שליטי ערב יווכחו שאין להכחיד את ישראל לא באמצעים צבאיים ולא באמצעי חרם והסגר ובידוד, תגמול בקרבם ההבנה בצורך ובברכה של ברית-שלום ושיתוף הפעולה עם ישראל.

והדרך הנאמנה ביותר להגברת כוחנו המרתיע, שהוא תנאי בטחוני ראשוני, ולהרחבת רשת ידידינו בעולם, שתפלס נתיב לשלום יהודי-ערבי הוא – בצרונה הפנימי של ישראל: – התעצמות כלכלית ותרבותית, קליטת עולים ומיזוגם, חיסול הפירודים והפיצולים שירשנו מעברנו הגלותי, חינוך העם לאחריות ממלכתית, וחתירה בלתי פוסקת ובלתי נלאה להיות עם סגולה.

בשאר-רוח ובגבורה מוסרית וגופנית נקיים בטחוננו ושלומנו ונעלה מעמדנו בזירה הבין-לאומית ונגיע לשלום בן-קיימא עם שכנינו.

קדמות העברים

בכנס העשירי של לומדי התנ“ך נקראה הרצאתו של פרופ' קויפמן על “העברים בספר בראשית ובספרות המקראית”, ובה חולק הפרופ' קויפמן על השערתי בדבר “קדמות ישראל בארצו”. עלי להעיר מיד שלא הסתמכתי בהשערתי זו על חוקי התנ”ך מישראל או מגויים, אלא על התנ"ך עצמו, ורק עליו.

וכשאני בא עכשיו להתווכח עם פרופ' קויפמן בשאלה מרכזית של ההיסטוריה הקדומה שלנו, הנוגעת גם להבנת התנ"ך, אני עושה זאת בדחילו ורחימו. ואני אומר זאת לא מתוך נימוס כלפי אדם גדול ממני בתורה, אלא בכנות ובלי כל צל של מליצה. בכל פעם שאני מעיין בספריו של פרופ' קויפמן, בין שזהו הספר המונומנטלי על “תולדות האמונה הישראלית” ובין שזהו פירושו על ספר יהושע או על ספר שופטים, הריני מתמלא יראת-הכבוד לבקיאותו המפליאה, לחריפות שכלו, להיקף תפיסתו ועומקה. ועל הכל לעצמאות מחשבתו ומקוריותה: ולא קל לי לחלוק עליו בפרט זה או אחר, לאחר שאני מקבל תורתו בכללה ושותה בדרך כלל דבריו בצמא.

ואגדיר תחילה בפשטות גישתי להיסטוריה ולהבנת התנ“ך. איני סבור שהיסטוריה בכלל והיסטוריה קדומה בפרט, – שיש עליה רק תעודות קטועות, – היא בגדר מדע כאסטרונומיה, פיסיקה, ביולוגיה וכדומה, שגם בהן אין ודאות מוחלטת, אבל אפשר לבדוק אותן לאור המיקרוסקופ או הטלסקופ, ואפשר להוכיח _____ חוקיהן או סתירתן בראיות של נסיונות והסתכלות שאין עליהן פירכא. מאורעות היסטוריים שחלפו אין לבדוק אותם באמצעים כאלה, ועלינו להישען על תעודות כתובות ומימצאים ארכיאולוגיים, שעל פי טבעם הם חלקיים או גם סותרים זה את זה. ההיסטוריוגרפיה התנכי”ת היא כמעט הראשונה בתולדות המין האנושי, אבל לכותביה היתה פילוסופיה מסוימת ששימשה מגמת כתיבתה, ויש שההיסטוריוסופיה מכרעת את ההיסטוריוגרפיה. השגחת הבורא היתה בכל, בטוב וברע, בהצלחת העם היהודי ובכשלונותיו. עם זאת יש לציין, שכמה פרשיות בתנ“ך נכתבו ללא כל מגמה, ואינם אלא תיאור דברים כהוויתם, ויש לדעתי לקבל בדרך כלל סיפורי התנ”ך כמות שהם, אם אין בהם סתירות פנימיות או דברים אגדתיים ומעשי נסים. האנשים, לפני אלפים, שלשת וארבעת אלפים שנה, ובכל זמן אחר היו, כבני אדם בזמננו, שחלים עליהם כל חוקי הטבע. אבל היה שוני במדרגת התרבות, בתנאי החיים, בהשפעת הסביבה ובהבדלים הטבועים בתכונות האדם וברוחו, שעד היום לא עמד המדע על טיבם ומקורם; ולכן אין אנשים בכל הזמנים דומים זה לזה, וגם כל מאורע היסטורי הוא כמעט יחיד במינו, באשר מסגרת הזמן והמקום והנסיבות שבה הוא נתון – אינה חוזרת ונשנית אף פעם בכל סיבוכיה וצרופיה, ולכן יש לראות האישים והמאורעות בהיסטוריה בכלל ובתנ"ך בפרט ביחודם ההיסטורי, אם כי אין ספק שגם הם היו נתונים לשלטון אותם החוקים או הסדרים החולשים על גורל המין האנושי.

הפרופ' קויפמן מכיר ש“בסיפור על כיבוש הארץ יש פליאות ותמיהות”, וכי “הסיפור לקוי בחוסר ובאי-בהירות – ויש בסיפור דברים הסותרים זה את זה ושאינם מתאימים זה לזה”. ו“לא ברור מה התרחש בתקופה האחת ומה בזמן מאוחר, ולכן, יש השערות”.

ואני מודה, כי דברי על “קדמות ישראל בארצו”, שהשמעתי בחוג למקרא על ספר יהושע, כפי שנתפרסמו ב“עיונים לספר יהושע” – הם בגדר השערה בלבד, ואי אפשר להוכיח אמיתותה על ידי נסיון והסתכלות בלתי-אמצעית; ובהקדמה לדברי אמרתי ש“כל הראיות שאביא לדברי אין אני רואה אותן כראיות בלתי מופרכות, ובעצמי אני יודע מה נקל להקשות עליהן”, והקושיה העיקרית היא שסיפורי התנ"ך כמעט שעוברים בשתיקה על היות עם עברי בארץ לפני יציאת מצרים, ומה שיותר חמור, שבספר יהושע ובספר שופטים אין זכר לעברים, ולדעת פרופ' קויפמן “הבסיס המוצק של בנין ראשית תולדות ישראל הם לא הגיניאולוגיות והמספרים (שבספר תורה), אלא ספר יהושע וספר שופטים וסיפורי התורה שמספרים אלה ממשיכים אותם. ספרים אלה – לדעת פרופ' קויפמן – כוללים עדויות נאמנות בת זמנן של המאורעות על כיבוש הארץ, ובעקיפין – גם על יציאת מצרים, מהם נמצאו למדים שבערך בזמן התנחלות הפלשתים בארץ כנען נכבשה הארץ בידי עם ישראל שעלה ממצרים דרך המדבר ועבר הירדן”. פרופ' קויפמן אינו מפרש מה הם הסיפורים בתורה שאין הוא מקבל, ומה הם הסיפורים שהוא מקבל, באשר הם נמשכים בספרי יהושע ושופטים.

זוהי זכותו הבלתי מפוקפקת של חוקר מקרא בשיעור קומתו של פרופ' קויפמן לדחות סיפורים שאינם נראים לו ולקבל סיפורים הנראים בעיניו. אפשר להגיד בוודאות כי המקרא כולו לא יצא מידי סופר אחד, אלא מהווה אוסף של חיבורים ולקט של מקורות ותעודות שונים מבחינת הזמן, המגמה, תפיסת-הסופר, ויש בהם, כפי שקבע בצדק הפרופ' קויפמן, השמטות והוספות ושינויים לפי טעם המלקט או העורך. ובכל נסיון, שנעשה בימינו ובכל תקופה אחרת לאחר חתימת המקרא “לתקן” או “לפרש” דברי המקרא הסתומים והתמוהים, יש מידה ידועה של שרירות ומגמה אישית, התלויה בטעם “המתקן” או “המפרש”: ואנו נתקלים בחזיון זה עוד בדברי חז"ל בשני התלמודים ובמדרשים.

ויורשה לי, כאיש שאינו נמנה על חוקרי המקרא, אלא הוא קורא תנ"ך פשוט ויחודי הרואה במקרא הנכס הרוחני הגדול ביותר של עמנו מראשיתו ועד תקופת הבית השני, – לומר מיד, הם הם המאורעות בקדמות האומה שלפי עניות דעתי אין להטיל בהם ספק.

בספר בראשית מתחילה ההיסטוריה היהודית עם הופעת אברהם. ארבעה עשר הפרקים בספר בראשית המוקדשים לחיי אברהם עושים רושם לא של אישיות אגדתית או מיתולוגית, אלא של אישיות היסטורית, ממשית, אמתית. אם אפשר לפקפק בכמה פרטים, וגם פרטים חשובים, בסיפורים אלה, הרי עיקרם ורובם טבועים בחותם של אמת היסטורית, ואין כל הגיון מחייב אותנו לראות בכל י"ד הפרקים האלה סיפורי אגדה. משלושת האבות האישיות החיוורת ביותר היא דמותו של יצחק, ובסיפורים עליו יש חזרות מהסיפורים על חיי אברהם.

לא אכניס ראשי בעבי המחקר על שלושת בני נוח – שם חם ויפת – וצאצאיהם, כפי שהם מנויים בפרק י של ספר בראשית. פרופ' קויפמן טוען בהרצאתו ש“אם היה עם עברי הרי כינויו (עברי, עברים) מעיד על היותו מגזע העמים בני עבר”, אולם “רשימת העמים בני עבר ניתנה לנו – לדברי פרופ' קויפמן – בבראשית י ואילך”. בדקתי פרק י ואילך – ולא מצאתי בו שום רשימה של עמים בני עבר. בפסוק כא של אותו פרק אמנם נאמר: “ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר, אחי יפת הגדול”, אבל אחרי זה יש רק רשימת בני שם (או עמי שם?) ולא עמים בני עבר. על עבר נאמר רק שהוא בנו של שלח, בנו של ארפכשד בנו של שם (פסוקים כב, כד) ואחר כך סופר (פסוק כה) “ולעבר ילד שני בנים, שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ, ושם אחיו יקטן”, ואחר כך, בפסוקים כו-ל מנויים ילדי יקטן ומוסכם, ועוד נאמר: “אלה בני שם למשפחתם ללשנתם בארצתם לגויהם”. בפרק יא נמנים אבותיו של אברהם משם ועד תרח: שם הוליד את ארפכשד, ארפכשד הוליד את שלח, שלח הוליד את עבר, עבר הוליד את פלג, פלג הוליד את רעו, רעו הוליד את שרוג, שרוג הוליד את נחור, נחור הוליד את תרח, תרח הוליד את אברם (אברהם). פרופ' קויפמן אינו סומך על הגיניאולוגיה שבתורה. אפשר להסכים או לא להסכים לדעתו זו, אבל בשני פרקים אלה אין כל רשימה של עמי עבר – אלא של עמי שם (או בני שם וצאצאיהם). גם בדברי הימים א פרק א חוזרים על אותה גיניאולוגיה של אברהם – וביתר קצור: שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברם הוא אברהם (פסוקים כד-כו), וגם שם אין זכר לרשימת עמי עבר, אלא חזרה על דברי פרק י בבראשית ושינוי קל (הסופר בדברי הימים השמיט המלים “ובני ארם” לפני השמות “עוץ והול וגתר ומשך”, בבראשית נקרא ומש). רק על הערה אחת עלי להעיר ביחס לפרק י: בו נאמר כי בני חם הם “כוש מצרים ופוט וכנען”. ברור שכנען אינו שייך למשפחת העמים החמיים, כי לשון כנען היתה עברית (כפי שאנו יודעים מכתבות כנעניות ומכתבי ראש אל שמרה (אוגרית): ובישעיהו (יט, יח) נאמר: “ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות”. ברור שהכוונה “בשפת כנען” לשפה העברית.

בספר בראשית יש שלוש חטיבות, שהן, לדעתי, שייכות להיסטוריה יהודית קדומה: חטיבה ראשונה, מפרק יב עד פרק כה – על חיי אברהם. חטיבה שניה, מפרק כז עד פרק לה – על חיי יעקב, וחטיבה שלישית, מפרק לז עד פרק נ – על חיי יוסף, ואין כל הגיון מחייב אותנו להטיל ספק בהיסטוריות של שלושת האישים האלה. לזה יש להוסיף הפרקים בספר שמות על חיי משה ומפעלו.

קשה להגיד בוודאות לאיזה דור בתולדות עם ישראל שייך יעקב ובניו, אבל דבר אחד ברור: לפני יעקב לא נקרא עם זה בשם “ישראל” אלא בשם “עברי”, וגם אחרי יעקב אנו מוצאים השם עברי, מימי משה (למעשה מימי אברהם ויוסף) ועד ימי ירמיהו, ובמיוחד בימי שאול, שחי בסיום תקופת השופטים: ולא יתכן ש“העברים” נולדו רק בימי שאול, אלא – אם היו קיימים בימי שאול – אין צל של ספק שהיו קיימים גם בימי השופטים (וגם בימי יהושע), כשם שהיו קיימים בימי משה והיו קיימים בימי יוסף, עוד לפני רדתו (או מכירתו) למצרים. ואם השם עברי או עברים לא נמצא בספר יהושע ושופטים, אין זו ראיה שלא היו אז עברים, אלא עלינו להגיד שלא ידועה לנו הסיבה מדוע לא נזכרו העברים בשני ספרים אלה, כשם שלא ברור לנו מדוע לא נזכרו בספר מלכים מפעליו האדירים של אחד מגדולי מלכי יהודה (המלך עוזיה או עזריה): מפעלים בשטח הכיבוש הטריטוריאלי (כיבוש ערי הפלשתים במערב והעמונים והערביים במזרח), שחרור אילת ופיתוחה, ביצורה של ירושלם, השקאת אדמות המדבר, ארגון צבא וזיונו, המצאה או פיתוח של כלי נשק חדשים, פרסומו הרב במרחבי האזור. – בספר מלכים נמסר רק על היותו מצורע עד יום מותו, ובס"ה הקדיש סופר מלכים ב' (פרק טו) לכבוד מלך זה רק שבעה פסוקים, ואלמלא שמר כותב דברי הימים ב' על תעודה ישנה והכניס אותה לספרו (פרק כו) לא היינו יודעים על כיבושיו ומעשיו האדירים של מלך גדול זה, שאין דומה לו בכל מלכי יהודה: עד שהנביא הגדול ביותר בזמנו, ישעיהו בן-אמוץ בעצמו כתב “יתר דברי עזיהו הראשונים והאחרונים”, מה שלא נעשה לשום מלך אחר ביהודה, לא לפניו ולא אחריו. ודבר זה מאמת הכלל הידוע: לא ראינו – אינה ראיה.

פרופ' קויפמן מייחס לי בטעות הנחה, אז הוא בטעות מסיק מהשערתי הנחה כי “היה קיים בעולם עם מונותיאיסטי עוד לפני היות עם ישראל”, והוא מוסיף: “אולם פלא הוא, שעל טיבו של עם זה לא נשתמר שום דבר במסורת המקראית. – המסורת המקראית אינה יודעת שום עם מונותיאיסטי חוץ מישראל (ועם כזה באמת לא היה בעולם") – מוסיף פרופ' קויפמן במרכאות. – לפי דעתי או השערתי, העם העברי, עם ישראל, ועם היהודים – הם עם אחד, אלא שבתקופות שונות נקרא בשם אחר: תחילה בשם עברי, אחר כך גם עברי וגם ישראל, ולבסוף כשמלכות ישראל נחרבה – בשם יהודים. אולם נכון הדבר, כפי שמציין פרופ' קויפמן בהרצאתו, שאני סבור (או משער) ש”בארץ כנען ישב מימי קדם עם עברי, “עם אבטוסתוני”, בזמן האבות ואולי עוד מלפני תקופת האבות, אם בכלל אנו יודעים מתי החלה “תקופת האבות”: – עם זה לא ירד כולו מצרימה, אלא משפחה אחת שלו, משפחת יוסף שכללה את אביו, אחיו ובני אחיו וגם נכדים אחרים, בס"ה כשבעים נפש (אין כל יסוד הגיוני או היסטורי לסתור הנאמר בענין זה בספר בראשית פרק מו, כז-כח או לכפור באמיתותו).

והדבר הטעון בירור, ושהוא ביסוד פירכתו של פרופ' קויפמן הוא קיום “העברים” וערכה של שכם בהיסטוריה הקדומה של עמנו.

פרופ' קויפמן מסרב להודות בקיום העברים – כפי שנקרא עמנו בתחילתו, לפחות מימי אברהם ועד תקופת שאול (לדעתי גם בתקופה יותר מאוחרת). ופרופ' קויפמן טוען: “הנזכרו בכלל במקרא “עברים במובנה של ההשערה”? היינו: הנזכרו “עברים” כבני-עם (או עמים) שאינם ישראלים אלא שהם קרובים לישראל קרבת גזע או תרבות? עלי להעיר מיד שאיני גורס עמים עברים – אלא אך ורק עם עברי אחד, והעברים אינם קרובים קרבת גזע או תרבות לישראל, אלא השם ישראל נתחדש לאחר זמן, ומקורו בצאצאי המשפחה המיוחסת שירדה למצרים וחזרה משם: – ולא כשהיא מונה שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים זכרים בלבד מבני עשרים ומעלה, יוצאי צבא, נוסף על הלווים שלא התפקדו בתוך יוצאי צבא. – כלומר כמה מיליוני נפש, אם נוסיף הנשים והילדים והזקנים שאינם בגדר יוצאי צבא ואת הלווים, ועוד נוסף עליהם “ערב רב”: גם פרופ' קויפמן אינו מקבל מספר עצום זה: – לדעתי מספר יוצאי מצרים היה מספר הרבה יותר צנוע, רק אותו המספר שיכול היה להיוולד בשנים שלושת הדורות “שבני ישראל” שהו במצרים, כפי שמוכח גם ממספר מלכי מצרים מימי יוסף ועד ימי משה, וממספר בני לוי, בני ראובן, בני יוסף (שנולדו ל" בני ישראל" במצרים) – אבל אין זה ענין לוויכוח על העברים, וזה טעון בירור בפני עצמו, לא בהזדמנות זו. אומר רק שאין לפסול עדות של גיניאולוגיה אם נתונים שונים מתאימים זה לזה, ואין כל יסוד הגיוני להניח שהכותב התאים אותו לכתחילה לשם הונאה או מעשי נסים. גם מספר מלכי מצרים שבסיפורי יוסף ומשה במצרים וגם מנין נכדי “בני ישראל” (כלומר בני יעקב) עולים בקנה אחד. איני רשאי לטעון שהראיות שלי שהבאתי בענין זה מהתנ”ך, מספר בראשית, שמות, במדבר ודברי הימים (דברי בענין זה נתפרסמו בעתון הארץ מיום 20.5.60) – הם למעלה מכל ספק, ואני יודע כי הפרופ' קויפמן פוסל כל הגיניאולוגיות ואינו סומך עליהן. ואין לי כל אפשרות להוכיח לו או גם לי לעצמי שהוא טועה בענין זה. כי יתכן מאוד שאין לסמוך על שום גיניאולוגיה בספרות קדומה, גם אם הנתונים במקומות שונים במקרא לגבי אישים שונים, יהודים ולא יהודים, מתאימים באופן מפליא זה לזה.

לפי סיפורי התורה היו שלושה מלכים מצריים מימי יוסף בשבתו במצרים עד משה ויציאת מצרים. פרעה ראשון שיוסף פתר חלומו (בראשית מא. כה-לו), ובגלל זה מינה אותו פרעה להיות על ביתו ועל פיו ישק כל עמי (שם, מ). פרעה שני – מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח). אחרי מות פרעה זה (שמות ב, כג) קם פרעה שלישי בימי משה, ובימיו יצאו בני ישראל ממצרים (שמות יב, לא). כמובן אפשר לטעון שבתקופה זו מתו וקמו עוד כמה פרעונים שלא נזכרו בתנ“ך – ואין כל הוכחות משכנעות נגד טענה זו. כשם שאין כל הוכחות משכנעות לטובת טענה זו. אבל רשימות אחדות באותו ספר שמות, שאינם קשורים בפרעה – מתאימים למספר שני הדורות של פרעה שקמו לאחר עלות יוסף לגדולה במצרים ע”י פרעה “החולם”. יהודה ובנו פרץ ונכדו חצרון היו בין יורדי מצרים (בראשית מו, יב). כלב (או כלובי), בן חצרון היה בין יוצאי מצרים (דבה"יא ב, ט, יח). כלב זה (לא לערבב אותו עם כלב בן יפונה) היה כנראה הצעיר בבני חצרון, כי היה לו אח רם שנכדו, נחשון בן עמינדב, היה בין יוצאי מצרים, ולפי חז“ל הוא הראשון שקפץ לתוך הים, אולם אין להתעלם מכך שהגיניאולוגיה של כלב בן חצרון בדברי הימים היא מבולבלת ומלאה סתירות. פלוא בן ראובן היה בין יורדי מצרים (בראשית מו, ט) לפלוא נולד אליאב במצרים, ולאליאב נולדו דתן ואבירם, שהיו בין יוצאי מצרים (במדבר טז, א). גרשום קהת ומררי, בני לוי, היו בין יורדי מצרים (בראשית מו, יא). עמרם בנו של קהת, ומשה בנו של עמרם נולדו במצרים (שמות ו, יח), וכן קרח בנו של יצהר (שם, כא), וקרח היה בין יוצאי מצרים. גרשום בן לוי היה בין יורדי מצרים (כנ"ל) בניו לבני ושמעי נולדו במצרים (במדבר ג, יט: דברי הימים א א, ב), לשמעי היו 4 בנים במצרים: יחת, זינא, יעוש ובריעה (דבריהי"א כג, י). למרדי בנו של לוי היו שני ילדים במצרים – מחלי ומושי (דבריהי"א ו, ד). למחלי היו שני בנים אלעזר וקיש (דבריהי"א כג-כא) ולמושי שלושה בנים: מחלי, עדר וירמות (שם, כג). אפשר לטעון שעל גיניאולוגיה זו אין לסמוך, ויתכן כי לטענה זו יש יסוד, אבל ההתאמה בין שני מלכי פרעה שנולדו אחרי פרעה של יוסף עד יציאת מצרים, ושני דורות של עמרם בנו של קהת ומשה בנו של עמרם שנולדו במצרים – קשה לראות כהתאמה מכוונת ע”י אגדה. משה תפס מקום מרכזי בכל ארבעת חומשי התורה (משמות ועד דברים) ובתולדות ישראל, – וקשה להניח שעל מוצאו נרשמו בתורה נתונים לא נכונים, אבל עלי להודות, שאם פרופ' קויפמן מפקפק בדיוקה של גיניאולוגיה זו – אין כל אמצעי להוכיח בוודאות שהוא טועה. אבל נדמה שברור כי היהודים לא ישבו במצרים 430 שנה, כמו שנאמר בשמות פרק יג. כל הקדמונים – תרגום השבעים, חז“ל, רש”י, רד“ק חולקים על הנאמר פעמים בתורה שכאילו עמנו ישב במצרים ארבע מאות שנה – פעם בבראשית, כשנאמר בפרק טו “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”, והרמב”ן אומר על כך בפשטות: “הרבה מקראות מסורסות יש בכתובים”, ופעם בשמות פרק יג, כשנאמר: “ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה”, ותרגום השבעים תיקן פסוק זה וגרס: “ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ארבע מאות ושלשים שנה”, וחז"ל (במסכת מגילה ט' עמוד א') אשרו תיקון זה של תרגום השבעים, אם כי במגילה נקטו קצת נוסח אחר מבתרגום השבעים: “בארץ מצרים ובארצות אחרות” – במקום “בארץ מצרים ובארץ כנען”.

אולם שתי הבעיות העיקריות שבהן אני חולק על פרופ' קויפמן הן קיום העברים כראשוני העם, שנקרא בתקופות מאוחרות עם יהודי, ובתקופת הבינים עם ישראל, – וערכה של שכם. הראשון שכונה בשם עברי היה אברם (אברהם) – בראשית יד, יג, אברהם לא היה בנו של עבר ולא נכדו ולא נינו, ואין כל טעם להסביר תואר זה בשיכות לעבר בן שלח בן ארפכשד, שלפי הגיניאולוגיה של ספר בראשית פרק י, ודברי הימים א (פרק א) היה אברהם רחוק מרחק שבעה דורות מעבר: ורק עשרה דורות משם, ולא נקרא שמי. אולם אברהם אינו העברי היחיד במקרא. אשת פוטיפר קראה ליוסף “איש עברי” ו“עבד עברי” (בראשית לט, יד, יז) ויוסף אמר לחבריו בבית-הסוהר המצרי: "גנב גנבתי מארץ העברים (בראשית מ, טו), ושר המשקים בדברו אל פרעה על יוסף אמר: “ושם אתנו נער עברי”, (בראשית מא, יב), והתורה מספרת לאחר בוא בני יעקב למצרים “כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם” (בראשית מג, לב), ובספר שמות אומר פרעה למילדות העבריות (א, טו) “בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו” וכו' (שם, טז) “ותאמרנה המילדות – כי לא כנשים המצריות – העבריות” (שם, יט), וכשבת פרעה ראתה הילד משה בתיבה בסוף אמרה: “מילדי העברים זה (שמות ב, ו). על משה מסופר כי לאחר שגדל “ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו” (שמות ב, יא). ושוב כשיצא ביום השני ראה “שני אנשים עברים נצים” (שם, יג). וכשנשלח משה ע”י ה' ישראל אל פרעה נאמר לו להגיד “ה' אלהי העברים נקרה עלינו”, ומשה ואהרון אמרו לפרעה “אלהי העברים נקרא עלינו” (שם ה, ג) ושוב נצטווה משה להגיד לפרעה “ה' אלהי העברים שלחני אליך” (שם ז, טז), ושוב "כה אמר ה' אלהי העברים: שלח את עמי ויעבדני: (שם ט, א). ובספר שמות בלי כל קשר עם פרעה נאמר: “כי תקנה עבד עברי – שש שנים יעבד” (שם כא, ב), וזה נשנה בדברים: “כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים” (שם, טו, יב).

פרופ' קויפמן שואל בהרצאתו: הנזכרו “עבדים” כבני עם שאינם ישראלים? פרופ' קויפמן קורא ישראלים לאלה שנקראו בתקופה מאוחרת בשם יהודים (מימי ירמיהו ואילך, ולמעשה עוד מימי חזקיהו). בהשערתי אין עברים שאינם “ישראלים” במובנו של פרופ' קויפמן, והעברים שאני דן עליהם אינם |פיוט מחקרי" – אלא נתונים היסטוריים בספר בראשית ושמות ואחריהם. הכנוי עברי אינו “כנוי של כל בית יעקב”. כפי דברי פרופ' קויפמן, כי אברהם בודאי שאין ליחסו לבית יעקב, שחי בזמן מאוחר הרבה. ואמנם עברים לפי השערתי יושבים בארץ כנען, ויוסף קורא למגורי העבדים בכנען “ארץ העברים”. פרופ' קויפמן טוען כי “עברים הוא כנוים של בני ישראל בפי המצרים”, אבל המצרים לא כתבו את פרקי התורה שבהם נזכרו העברים; פרקים אלה, – ולא חשוב לגבי הענין הנידון באיזה זמן נכתבו הפרקים האלה, – נכתבו ללא צל של ספק ע“י יהודים: ואלה השתמשו בשם עברי, לא רק כשסופר על דברי מצרים, אלא גם במקרים אחרים, כגון במקרה שמשה ראה מצרי מכה אחיו העברי (אחיו פה משמעו לא בן אביו, כמובן, אלא בן עמו), או כשראה “שני עברים נצים”. פסוק זה נכתב ע”י יהודי, ולא על ידי מצרי. ונכתב לאו דווקא במצרים. וגם אם השם היה שגור בפי המצרים – וכידוע היו המצרים שליטים זמן רב בארץ כנען – סימן שהם ידעו על עם עברי בארץ זו, ולא רק על יוסף, אביו ואחיו: ואין כל הכרח לזהות את העברים עם הבירו או עפירו שבכתבי תל-עמרנה ובתעודות אחרות, שלפי סברת כמה חוקרים היו אלה מעמד של שכירים או עבדים. הסופר בספר בראשית לא היה אומר “ה' אלהי העברים” אילו לא התכוון לעם עברי בן חורין בארצו, אלא למעמד של עבדים. אלהי העברים – לא היה אלהי עבדים, אלא אלהי עם העבדים, שאליו השתייך אברהם, והעברי שהוכה על ידי מצרי. ושני העברים הנצים, כלומר בני עמו של משה. ועבד עברי שבספר שמות ובספר דברים אינו שייך למעמד עבדים – אלא לעם העברי. מספר ירמיהו אנו יודעים כי המלך צדקיהו כרת ברית את כל העם, אשר בירושלם “לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים, לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש” (ירמיהו לד, ט), וכן עשה העם, אבל אחר כך שבו וכבשו אותם לעבדים ולשפחות – וירמיהו התמרמר והזכיר את ימי יציאת מצרים שבהם נאסר: “מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי – ותשובו ותחללו את שמי ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו – לכן כה אמר ה' הנני קורא לכם דרור – אל החרב, אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזועה לכל ממלכות ישראל” (שם, יד-יז). כאן יש זהות גמורה בין עברי ובין יהודי, בין עברי ובין בן ישראל, ויהיו מה שיהיו החבירו את העפירו שבאגדות תל-עמרנה. עבד עברי ושפחה עבריה – הם אחי אדוניהם, כלומר בני עם אחד, כאברהם העברי וכעברים הנצים לעיני משה. וראיה ניצחת לכך הוא ספר שמואל, שאין כל יסוד להגיד שהוא פחות נאמן מספרי יהושע ושופטים. כשהביאו בני ישראל את “ארון ברית ה'” משילה למחנה הלוחמים באפק והריעו תרועה גדולה, – תמהו הפלשתים ושאלו: “מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים” (שמ"א ד, ו): וודאי שאין פה הכוונה למעמד עבדים אלא לבני ישראל, שהיו ידועים בקרב העמים בשם העברים, ושוב יש לציין שפרק זה נכתב לא על ידי פלשתי אלא על ידי יהודי, והכותב מוסיף לספר שהפלשתים אמרו לעצמם: “התחזקו והיו לאנשים, פלשתים, פן תעבדו לעברים” (שם, ט). מפרק יג ויד בספר שמואל ברור, שהעברים או חלק מהעברים היו כפופים אז לפלשתים. בפרק יג מסופר: “ושאול תקע בשופר בכל הארץ לאמר: ישמעו העברים”. – לא פלשתים אמרו זאת אלא שאול, בכל אופן דברים אלה נאמרו מפי שאול. ואחר כך מסופר על ידי סופר שמואל (שם יז) “ועברים עברו את הירדן, ארץ גד וגלעד, ושאול עודנו בגלגל”, כנראה שברחו מפחד הפלשתים. ובפרק הבא (יד) אנו לומדים כי חלק מבני ישראל, הנקרא בשם עברים, באו עם הפלשתים להלחם בבני ישראל, ורק אחרי שיונתן הצליח להוליד בהלה במחנה הפלשתים על ידי המעבר הנועז בין בוצץ ובין סנה, נצטרפו העברים שעלו במחנה הפלשתים, – לשאול ויונתן (שם כא). מכאן ברורים לנו שני דברים: שעברים ובני ישראל היו שייכים לעם אחד, ויחד עם זאת היה הבדל ביניהם. העברים נשארו כל הזמן בארצם, ובני ישראל שבו ממצרים. בפעם האחרונה אנו מוצאים השם עברי בספר יונה, כשמלחים הזרים שאלו את יונה מה מלאכתך ומאין תבוא ואי מזה עם אתה, אמר להם יונה: “עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא” (יונה א, ט). ברור שיונה היה מונותיאיסט, אבל העם העברי שלו היה זהה עם עם ישראל.

עמנו נקרא בתקופות שונות בשם שונה. בתקופה הקדומה – נקרא בשם עברי. עברים, ולעם זה השתייך אברהם (בין שיצא מתוכו כפי שסבורים רבים, ובין שנצטרף אליו, כפי שסבור אנכי). בשם ישראל נקראה משפחה אחת שירדה למצרים, משפחת יוסף, אביו, אחיו ובניהם, והם שהו במצרים שניים או שלושה דורות, ובימי משה יצאו ממצרים. זו היתה משפחה מיוחסת של העם העברי, שספגה גם התרבות הגבוהה של מצרים בימים ההם, והאיש הגדול שקם בתוכה במצרים, משה בן-עמרם – זיכך, צרף והעמיק אמונתו ותורתו במעמד הר-סיני. רק צבור קטן, צאצאי משפחה אחת במשך 3–2 דורות יכולה היתה לשמור על לשונה העברית בארץ זרה. אין להעלות על הדעת שעם שגדל במצרים במשך מאות שנים, ואפילו אם ננקוט המספר של רש"י – מאתים ועשר שנים, – והגיע לכמה רבואות, אפיו פחות מששים רבוא, היה מסוגל לקיים לשונו והיה מוצא מזון במדבר סיני במשך ארבעים שנה. גולי בבל שנתרחקו מארצם רק 70–50 שנה כבר נאמר עליהם: “ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית” (נחמיה יג, כד). כשבני ישראל חזרו לארצם בהנהגת יהושע היו פה ושם צריכים להלחם בשכנים עוינים מעמי כנען, ואין ספק שנעזרו בבני עמם העברי, אם כי מסיבה בלתי ידועה, לא נזכר הדבר לא בספר יהושע ולא בספר שופטים. אפשר לסמוך בדרך כלל על שני ספרים אלה, – במה שיש בהם, אבל אין להסיק שום מסקנה ממה שאין בהם; כי אין אף ספר אחד במקרא שתכליתו היתה לספר כל הקורות של העם בתקופה מסוימת. אפילו היסטוריון מובהר ואובייקטיבי כתוקדידס לא סיפר כל מה שידע על אתונה, עיר מולדתו, ואילו לא נשאר עד ימינו אלא ספר המלחמה הפלופונסיות, לא היינו יודעים כלום על גדולתה הספרותית והאמנותית של אתונה, אם כי בספרו של תוקדידס הושמו בפיו של פריקלס (כנראה על יסוד נאום אמהי שתוקדידס שמע מפיו של המנהיג האתונאי) דברי תהילה על היות אתונה בית הספר של הלס.

והעובדה שבספר שמואל נזכרו העברים על יד בני ישראל מוכיחה בלא צל של ספק שהיו עברים גם בימי יהושע ושופטים, כאשר היו בימי אברהם ויוסף לפני רדתו למצרים, שתיקת שני הספרים על קיום עברים אין בה כל ראיה עם אי-היותם.

אין ספק שצאצאי משפחת יורדי מצרים גם נקראו בשם בני ישראל, והללו בשובם לארצם היו כוח משפיע, ואולי גם מכריע, מבחינה רוחנית, בהשראת משה ויהושע, על כל השבטים העברים שישבו מימי אברהם העברי בארץ כנען. בספרי יהושע ושופטים אנו רואים בעליל כי עדיין תושבי ישראל העברים היו חיי שבטים, ובתקופות שונות היו שבטים אלה או אחרים נלחמים עם שכניהם הכנענים ועם עמי קדם אחרים: מואב (בימי אהוד), מדין ועמלק ובני קדם (בימי גדעון) עמון (בימי יפתח). השם העברי אינו נזכר אף פעם במלחמות אלה, אולי מפני שאהוד, דבורה, גדעון, יפתח היו מצאצאי יוצאי מצרים, שנקראו בני ישראל, אבל ספר שמואל מעיד, שבימיו – ולכן גם בימים שלפני שמואל – היו עברים, ויתכן שהיה הבדל תרבותי רב בין בני ישראל המעטים ואנשי הרוח ובין העברים המרובים שהיו יותר קרובים ברוחם לשכניהם הכנענים, עד שבימי המלוכה נתמזגו כולם לחטיבה אחת. אולם השם עברי נתקיים עד ימי ירמיהו, אם כי בימיו רווח כבר שם חדש: יהודים, שירש גם השם עברים וגם השם ישראל. אפילו הלשון שבו דיבר עמנו נקרא אז בשם “יהודית” (מלכים ב' יח, כו, כח; ישעיהו לו, יא, יג: דבהי"א לב, יח), וכך גם בנחמיה (יג, כד). השם יהודית נזכר כבר בימי מלך אחז בן יותם מלך יהודה (טז, ו), אולם התפשטות-שם זה גברה בימי ירמיהו. לאחר חורבן מלכות ישראל, והוא נפוץ בספר ירמיהו (לב יב, לח, יט; מ', יא, יב: מא, ג: מד, א): בספר נחמיה (א, ב; ב, טז; ג, לג, לד; ד, ו; ה, א, ה, יז; ו, ו; יג, כג) ומרובה ביותר במגילת אסתר. הוא נמצא בספר עזרא ודניאל בצורה ארמית: יהודיא )(עזרא ד, יב; ה, א, ה; ו, ז, ח, יט). וכשם שבני ישראל ויהודים לא היו שני עמים שונים, כך לא היו עברים ובני ישראל עמים שונים, אלא השם עברי היה העתיק ביותר, והשם בני ישראל חל על יורדי מצרים ויוצאי מצרים, ומתוך חשיבותה האיכותית של קבוצה זו, שממנה יצאו משה ויהושע, נתפשט השם ישראל על כל העם, עד שבא השם יהודים וירש מקומו.

פרופ' קויפמן קובע דבר אחד שמחזק השערתי. הוא אומר: “בבראשית מג, לב מסופר, שהמצרים לא יאכלו עם העברים כי תועבה הוא להם”. אין ספק שחוק-תועבה מצרי זה נוצר לא ביחס לבני יעקב, שהמצרים לא הכירום כלל, אלא ביחס לחוג רחב של “עברים”, שהם ומנהגיהם היו ידועים למצרים, אלא שהמספר המקראי רואה את החוק כמכוון כלפי בני יעקב.

מדברים אלה של פרופ' קויפמן נובעות שתי מסקנות המחזקות השערתי: א) שבעיני המצרים היו בני יעקב – עברים, וכן הם בעיני; ב) שהיה קיים אז חוג יותר רחב של “עברים”, שהם ומנהגיהם היו ידועים למצרים, – כלומר שבארץ כנען היו יותר עברים מבני יעקב שירדו למצרים. וגם לפני שבני יעקב ירדו למצרים, – וכולם היו נימולים ומאמינים באל עליון, שבו האמין אברהם ומלכי-צדק מלך שלם: זה האחרון היה גם כהן לאל עליון, משמע שלא בלבד הוא האמין באל זה, אלא גם בני עדתו.

ועכשיו לבעית שכם, שלפי יהושע __ היה בה “מקדש ה'”, ובה כרת יהושע ברית לעם “וישם לו חוק ומשפט בשכם ויכתוב הדברים בספר תורת אלהים” כד, כה-כו). לדברי פרופ' קויפמן “אין שום אחיזה להשערה ששכם היתה עיר של “עברים”, ואף של “עברים” שהאמינו באל אחד”. קשה ליישב אימרה זו עם כל מה ששנאמר על שכם במקרא ובנביאים. גם מי שמפקפק בהיסטוריות של כל הספורים – אינו יכול להכחיש שהדברים שנכתבו על שכם לא נכתבו ע“י שומרונים או זרים, אלא על ידי יהודים. ואם התורה והנביאים אמרו על שכם מה שאמרו – אפשר להניח שמשום טעמים שונים, – מפני חשיבות ירושלם לאחר כיבושה ע”י דוד. מפני הריב עם השומרונים, המעיטו הסופרים או העורכים בערכה של שכם, אבל אין להעלות על הדעת כי מחברי המקרא יחסו לשכם מאורעות חיוביים וחשיבות שלא היו לה.

ואלה הם הדברים העיקריים המיוחסים לשכם. כשבא אברהם מחרן היתה, לפי הסיפור בבראשית, תחנתו הראשונה בארץ בשכם, ושם נתגלה לו אלהים ואמר לו: “לזרעך אתן את הארץ הזאת”. פרופ' קויפמן שמדגיש כל כך את האמונה הקדומה של העם העברי (אברהם וודאי לא היה בן “ישראל”) וכי הארץ הובטחה-לו, לרשתה, לא מפני שהיה עם אבטוכתוני, אלא בא לרשת ארץ נושבת על ידי עמים אחרים, עמי כנען, וודאי שהוא חייב לראות חשיבות ראשונית זו. שכם לא היתה הגבול הצפוני של הארץ המובטחת אלא מרכזה. מדוע מספר המחבר או העורך של ספר בראשית כי נראה לו אלהים דווקא בשכם, ודווקא פה הובטחה הארץ לזרעו? בשכם גם בנה אברהם מזבח לה' הנראה אליו. זה היה המזבח הראשון של אברהם.

אברם שבא לארץ במקנה רב נדד דרומה, לשטחים לא מיושבים כל כך. מפרק יג בבראשית אנו לומדים על רכושו הרב של אברהם – בצאן בבקר ובאהלים, וגם לוט בן אחיו היה עשיר בכל אלה, עד ש“לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו” (שם ו), ואברהם השתכן באלוני ממרא. אנו לומדים שאברהם לא היה לבדו, – והיה ביכלתו להריק בזמן קצר 318 חניכים למלחמה. מאותו פרק אנו לומדים שבארץ מגוריו החדשה נמצא כהן לאל עליון, שהיה שותף לאמונתו של אברם, מלכי-צדק מלך שלם. וברור שמלכי-צדק לא היה כהן רק לעצמו, אלא בלי ספק היתה לו “קונגרגציה” או עדה. פרק יד אינו אומר זאת בפירוש, אבל זהו משתמע מהנאמר. ואין פלא שלא מסופר יותר על מלכי-צדק, כי גבור 14 הפרשיות מיב עד כה בספר בראשית – הוא אברהם, והאחרים נזכרים רק במידה שזה דרוש לסיפורים על אברהם, ומסיפורים שבפרשיות אלה ברור, שלא רק אברהם נימול “כאות ברית” עם אלהים, אלא כל ילידי ביתו וכל זכר באנשי בית אברהם, ובלי ספק גם 318 “החניכים”, וכולם היו שותפים “לברית” שהמילה שמשה לה “אות”.

בסיפור על קנית שדה עפרון במכפלה אומרים בני חת שבחברון לאברהם “נשיא אלהים אתה בתוכנו” (פרק כג, ו), ופרופ' קויפמן מעיר: “אברהם הוא נשיא אלהים לא בתוך “עם עברי” אלא בתוך בני חת בחברון”. פרופ' קויפמן וודאי אינו מניח, שבני חת היו בני אמונתו של אברהם, ושאלהי אברהם היה אלהי בני חת, אבל בדברים שאמרו לאברהם היו דברי נימוס (ולא כנים ביותר, כי סוף סוף היה אברהם צריך לשקול ארבע מאות שקל כסף עבר לסוחר מחיר השדה, שבני חת כאילו היו מוכנים לתת לו במתנה), אבל דבריהם מוכיחים שבארץ היה ידוע כי אברהם הוא נשיא אלהים, ולא נשיא לעצמו, כשם שמלכי-צדק לא היה כהן לעצמו, אלא יש לו צבור גדול שהוא נשיאם. ואשר להתחתנות בני אברהם ונכדיו (מתוך הנחה שיצחק היה בנו ויעקב נכדו, כי הפרופ' קויפמן אינו בוטח בגיניאולוגיות שבמקרא) הרי ברור שמנהגם היה להתחתן עם קרובי משפחתם המיוחסים, (כי בלי ספק הם השתייכו למעמד האצילים) ולא עם נחותי דרגה, עם אנשים פשוטים.

פרופ' קויפמן מקשה – מדוע לא הלך יצחק לשכם? יצחק אהב לפי פרק כח את הציד ואת עשו איש-הציד, ובכלל לא מסופר על שום יזמה עצמית של יצחק, וכאמור הוא האישיות החיוורה והמעורפלת ביותר בסיפורי האבות, אבל מענין הדבר שגם על יצחק מסופר שרצה כי יעקב יתחתן עם בני משפחתו, ואם כי לפי הסיפור היה יצחק מאמין באל עליון, ולבן לא. קרבת-משפחה היתה כנראה בימים ההם יותר חשובה מקרבת-אמונה.

ושוב אנו שומעים על שכם, בשוב יעקב עם נשותיו ובניו מפדן ארם. הוא בא לסכות ובנה לעצמו בו בית, ואחר כך לשכם – ושם הציב מזבח “וקרא לו אל אלהי ישראל” (בר' לג, יט-כ) זה היה לאחר שהמלאך שינה שמו מיעקב לישראל (לב. כט).

פרק שלם (פרק לד) מוקדש אחר כך לשכם – ול“תאונה” של דינה. העם בשכם היו חוים, ובן נשיא שכם התאהב בדינה ועשה מה שעשה, ולפי המסופר לקחו שם שני בני יעקב – שמעון ולוי – את חרבם ויהרגו כל זכר". קשה להניח שסיפור זה הוא מדויק. כיצד יכלו שני אנשים להרוג כל הזכרים בעיר, גם אם אלה היו ביום השלישי אחרי המילה “בהיותם כואבים”. בידענו מנהגי גאולה הדם ונקמה במעשה זנות המקובלים בעמי האזור – יש להניח שהרגו כמה מקרובי שכם בן חמור, “ולא כל זכר”. ופרופ' קויפמן בעצמו, בפירושו לספר שופטים, עמד על דברי געל בן-עבד לאנשי שכם: "מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו – עבדו את אנשי חמור אבי שכם (שופטים ט, כח) ופרופ' קויפמן אומר: “אפשר שהיה עוד בשכם שריד מדולדל של חוים, שהוא קורא להם “אנשי חמור אבי שכם”. “אפשרות” זו תיתכן רק אם לא נהרג כל זכר בשכם החוית בימי יעקב. מימי יעקב עד אבימלך בן גדעון עברו לפחות שמונה דורות, ואם השערתי נכונה, שלא כל אנשי שכם שהם זכרים נהרגו ע”י שמעון ולוי, אלא רק מספר קרובים של שכם בן חמור, הרי אין ספק שבמשך 8–7 דורות רב מספרם, ולא היה רק “שריד מדולדל של חוים”: – אלא החוים בימי יעקב נצטרפו לעם ישראל, בכרתם ברית המילה. וגם לפי השערה זו (ואני מודה שאין זו אלא השערה בלבד) יובנו כמה דברים שמתיחסים לשכם אחר כך בתורה ובנביאים ראשונים. כל דבר בפני עצמו – אפשר לטשטש או לבטל במקריות, אבל כשמצרפים כל מה שמסופר על שכם וסביבותיה במקומות שונים – אין כל אפשרות לבטל הדברים או לזלזל בחשיבותם המיוחדת.

לפני מותו אמר ישראל (יעקב) אל יוסף: “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” (בר' מח, כב). פסוק זה מוקשה בגלל המלה “אחד” שבאה אחרי שכם. בתרגום השבעים אין המלה אחד, והוא מתרגם שכם – כלומר העיר שכם. גם רש"י מפרש “שכם אחד” – שכם ממש: היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך, אם כי תרגום אונקלוס אומר: “ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחיך”.

בספר דברים נאמר: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל (יא, כט). אלה הם שני הרים בצפונה ובדרומה של שכם. ושוב בדברים כז נאמר: “ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר: אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן – שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן, גד ואשר וזבולון, דן ונפתלי (יא-יג). מדוע נבחרו מכל הרי א”י דווקא שני הרים אלה מצפונה ומדרומה של שכם (השם שכם לא נזכר בשני המקומות האלה)? הרים אלה לא קרובים כל כך למעבר בני ישראל את הירדן, בימי יהושע, ויש הרים הרבה יותר קרובים ליריחו ולעי, שבהם נלחמו בני ישראל מיד לאחר עברם את הירדן (יהושע ו-ח).

אחרי שתי מלחמות ראשונות, לאחר שיהושע הרס את יריחו ושרף את העי, קם והלך צפונה ובנה “מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל, כאשר צוה משה עבר ה' את בני ישראל – ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל” (יהושע ח, ל-לב) כאשר צווה משה (דברים, כז, ד), אולם, פרופ' קויפמן בפירושו ליהושע, כבר עמד על כך שאין התיאור ביהושע מתאים בכמה פרטים למה שנאמר בדברים: אבל נשאלות שתי שאלות: 1) מדוע נבחרו דווקא שני ההרים מצפונה ומדרומה של שכם; 2) כיצד הגיע יהושע לשכם בלי כל התנגדות של תושבי המקום?

יש ריב בין היהודים ובין השומרונים על הר גריזים – ריב זה אין ענינו לבירורי על קדמות ישראל; כי הריב השומרוני נתחדש רק לאחר שיבת בבל. וחשיבותה של שכם מוכחת לפי המקרא בנוסח המסורתי, גם לפי ספרי התורה בנוסח מסרתי, וגם לפי ספרי הנביאים שאין לשומרונים.

בין חוקרי התנ“ך יש וויכוח על מועד חיבורו ופרסומו של ספר דברים או “משנה התורה”. גם וויכוח זה אינו ענין לבירורי, כי אליבא דאלה הסבורים כי משנה התורה שייך לתקופת חזקיה-יאשיהו יפלא עוד יותר הדבר, למה חילקו כבוד זה לשכם, לאחר שמרכז ישראל בימי דוד ושלמה ואחר כך בימי מלכי יהודה, – היה בירושלם ובה נבנה המקדש ע”י שלמה.

לפי דברי פרופ' קויפמן “כוללים ספרי יהושע ושופטים עדיות נאמנות, בנות זמנם של המאורעות, על כיבוש הארץ” והם “הבסיס המוצק של בנין ראשית תולדות ישראל”. ונשאלת השאלה: כיצד הלך יהושע להר עיבל ולהר גריזים, בנה שם מזבח וכתב ספר תורת אלהים, – וכל זה בלי ספק דרש הרבה זמן, – ואיש מתושבי הארץ “הכנענים” או “האמורים” לא הפריע לו, ואף פעם לא נזכר ששכם נכבשה על ידי יהושע? פרופ' קויפמן קובע ששכם לא נזכרה כלל בסיפור על הר גריזים והר עיבל – אבל שכם היתה קיימת אז, כפי שמוכח מספר יהושע גופו (יז, ז: כ, ז: כא, כא: כד – כל הפרק). לדברי פרופ' קויפמן “כשעלו יוצאי מצרים היתה שכם עדיין בחורבנה ובדלותה. על שכם לא היתה מלחמה של ממש, השבטים נגשו למקום בלי כל חשש. שכם נעשתה עוד פעם עיר חשובה רק משנתיישבו בה הישראלים. לפי יהושע כד זה קרה עוד בחיי יהושע”. במבוא לספר יהושע מרחיב פרופ' קויפמן הדיבור בשאלה זו, ואומר: "מופלא הוא באמת לכאורה העדר סיפור על שכם, כי שכם היתה עיר מרכזית בחבל זה. כאן משלו בתקופת תל-עמרנה לביה ובניו (ואולי יש לקרוא לו לביא?), שמלאו תפקיד חשוב בסכסוכי מלכי כנען באותו הזמן. שכם נזכרת בסיפורי האבות – בימי אבימלך נעשה בה נסיון ליסד מלוכה בישראל (שופטים ט). כיצד אפשרי שעיר זו לא תיזכר בסיפור על כיבוש הארץ? ותשובתו של פרופ' קויפמן היא ששכם היתה הרבה וריקה בימי הכיבוש, והוא מוסיף: “במצווה על הטקס בהר גרזים בדברים יא, כט–ל; בפרק כז וכן ביהושע ח – לא נזכרה שכם כלל”.

שתי טענות אלה אין לקבלן. אין כל יסוד להניח ששכם היתה חרבה וריקה בימי יהושע, ולא היה כל צורך להזכירה כשמדברים על הר גרזים והר עיבל, כשם שאפשר לדבר על הר המוריה מבלי להזכיר את ירושלם, כי הכל יודעים שהר עיבל הוא מצפון לשכם, והר גרזים מדרומה. בפרק כד של יהושע נתאספו כל שבטי ישראל לשכם, ושם כרת יהושע ברית עם ישראל – שהיא רק שניה במעלה למעמד הר סיני. שכם נזכרה עוד לפני כן בתאור “נחלת מנשה” (יז, ז). שכם נקבע כאחת משלוש ערי המקלט על ידי יהושע כ, ז) ועיר מקלט על פי תפקידה לא תיתכן שתהיה חרבה. גם קדש בגליל, גם שכם בהרי אפרים וגם חברון בהרי יהודה (שלוש ערי המקלט במערב הירדן) היו ערים נושבות, וכל גדולת חשיבותה של שכם בימי יהושע מבהיקה מהפרק האחרון של ספר יהושע – פרק כד. לפי דעת פרופ' קויפמן פרק זה הוא הוספה מאוחרת, אבל זוהי טענה לא מוכחת בשום ראיה מחייבת. והיא דומה במקצת לטענות של “חוקרי התנ”ך" מבית מדרשו של ולהוזן, שפרופ' קויפמן בצדק ובהבנה עמוקה הרס אותן.

בפרק זה מסופר אחד המאורעות החשובים ביותר – אם לא החשוב ביותר – בתולדות ישראל בארצו: המאורע של בחירת ישראל באלהיו, שלא כנוסח המקובל בשאר ספרי המקרא על בחירת אלהים בעמו ישראל.

אחרי נאום תמציתי של יהושע על ההיסטוריה הקדומה של עמו וקריאה לעבוד את ה' בתמים ובאמת, – אומר העם: “חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלהים אחרים” (כד, טז), ויהושע מזהיר אותו שוב: “לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדשים הוא, אל קנוא, לא ישא לפשעכם ולחטאתיכם” – אומר העם: “לא~ כי את ה' נעבוד” (שם, כה) ואז אומר יהושע דברים רבי-משמעות וצרופי-אמת: "עדים אתם בכם כי אם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו: ויאמרו “עדים” (שם, כב). זהו אחד הקטעים החשובים והמזהירים ביותר בתולדות האמונה הישראלית, כי כאן נקבעה האמת על בחירת ה' על ידי עם ישראל, והיא גילוי גדלותו הרוחנית של עמנו בימים ההם. וזהו, אגב, החידוש החשוב ביותר בספרו הגדול של פרופ' קויפמן, שהאמונה באל אחד היתה קדומה והיא צמחה בתוך העם ולא באה אליו מן החוץ, כפי שמנסים כמה חוקרים גויים להוכיח מסילופי פירושיהם במקרא ומשיירי ספרות עמי האזור, – מצרים בבל וארם.

לדעת פרופ' קויפמן “שני הפרקים האחרונים של ספר יהושע מקבילים במידה מסוימת זה לזה. בשניהם מסופר על אספות עם לפי הזמנת יהושע – בשניהם יהושע סוקר את העבר. בשניהם הוא מטיל על העם חובה מסוימת ומזהיר אותם על העתיד”. ופרופ' קויפמן דוחה הדעה, כי פרק כד הוא סיומו הראשוני של ס' יהושע, ופרק כג כאילו נתחבר לפי דוגמת הסיום וכהשלמה לו. לדעת פרופ' קויפמן פרק כד הוא פרק “חיצוני”, שאינו קשור בתוכן הספר ואינו משמש לו סיום. – הפרק הוא לא סיום: יהושע אינו זקן, אינו הולך למות, אינו נפרד מן העם – האספה היא בשכם, ושכם לא נזכרה כלל קודם. ב“א-כג אין מקדשים, אבל בכד יש מקדש בשכם – לא נזכרה אלילות בימי יהושע ב”א-כג. בכד יהושע דורש הסרת אלהי נכר. “הצרעה” כד, יב) לא נזכרה קודם“. פרק כג קשור בלשונו, ברקעו ובדימוייו ב”א-כב, והוא הוא סיומו האמתי של ס' יהושע. הפרק הזה (כג) הוא הצוואה הלאומית של יהושע “כובש הארץ” וכו‘. כג קשור איפוא קשר אורגני בס’ יהושע. ולפיכך יש לראות את כג, א-טז: כד, כט-לג, כחתימה הראשונית של הספר, ואילו כד, א-כח, הוא פרק נספח יותר".

הבחנה זו בין שני הפרקטים והגדרתם אין לקבלן, לפי עניות דעתי. אין כל יסוד לעקור ששת הפסוקים האחרונים של פרק כד ולחברם לפרק כג, ולחשוב עיקרו של פרק אחרון כהוספה מאוחרת.

בשני פרקים אלה מסופר, לפי דעתי, על שתי אספות שונות בהרכבן ובתכליתן. בפרק כג לא נאמר שיהושע כינס כל השבטים, אלא רק זקני ישראל, אולם בפרק כד כינס יהושע “את כל שבטי ישראל” ראשיו, ואסף אותם דווקא שכמה (בפרק כג לא נאמר לאן קרא יהושע לזקנים ולראשים). ואין זה, לדעתי, מקרה. הנאום הראשון נישא לפני בני ישראל יוצאי מצרים שהלכו יחד עם יהושע במדבר ובאו אתו לארץ. להם לא היה צריך לספר כל ההיסטוריה של האבות ומה שקרה במצרים ומה עבר עליהם במדבר. הם היו בני דורו של יהושע ואתו יחד הלכו במדבר, ואתו יחד שבו ארצה. והוא נפרד מהם לעת זקנתו. אולם פרק כד דן על כינוס שבטי ישראל וראשיו, – כלומר העם האבטוכתוני שלא היה במצרים וישב כל השנים בארצו. להם מספר יהושע את קורות הקדומים ואת יציאת מצרים ותולדות המלחמות. דבר הצרעה הוא תמוה, אבל הוא נזכר בתורה, וכפי שאומר פרופ' קויפמן “יש מפרשים: אימה, זוועה, וזה מקביל ל”את אימתי אשלח לפניך" (שמות כג, כז); – ויתכן שהפסוקים יב-יג הם הוספה מאוחרת, וגם פרופ' קויפמן סבור שיש כאן “מלים תלויות באויר”.

ספק אם תשובת העם בפסוקים יז-יח היא אבטנטית, כי קשה להניח שכל העם, או נציגיו אמרו כל הדברים האלה; בפסוקים הבאים תשובת העם היא קצרה; “לא, כי את ה' נעבוד” (פסוק כא), “עדים” ואז בא פסוק רב-משמעות: “ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם כי אם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו, ויאמרו: עדים” (פסוק כב).

ואין כל קושיה מדוע אמר יהושע לבאי-כוח השבטים: “הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם” וכו' (פסוק כג). ביוצאי מצרים לא היו אלהי נכר, אבל העם שישב כל הימים בארצו היו בלי ספק רבים בתוכם שעבדו גם לאלהים אחרים, אחרת אין להבין כל ספר שופטים, שפרופ' קויפמן חושב גם אותו ל“בסיס מוצק של בנין ראשית תולדות ישראל”. כלום אפשר להעלות על הדעת, כי עם שנולד כולו במצרים (מתוך משפחה אחת של בני יעקב או בני ישראל שירדה מצרימה) ישמור כל השנים – לפי התורה 400 שנה. לפי מפרשים עתיקים 210 שנה (לפי השערתי רק במשך 3–2 דורות) – על לשונות העברית, והיה מאוחד כדברי הפרופ' קויפמן “תחת יד מנהיג נבואי, ופעלה בהם התלהבות דתית עצומה, וכבשו את הארץ במלחמה על כל יושביה ולא מצאו בארץ שום ישוב ידידותי” – ולא היתה בהם מיום לידתם ועד אחרי מות יהושע והזקנים בני דורו, שהאריכו ימים אחרי יהושע, כל עבודת אלהים אחרים – כיצד יתכן הדבר שעם זה פתאום נתפצל לשבטים "ויעשו את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים. ויעזבו את ה' אלהי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים, וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם (שופטים ב, יא-יב). ושוב – "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' (ד, א) ועוד הפעם "ועשו בני ישראל הרע בעיני ה' (ו, א). זה יתכן רק אם בעמנו היו שתי חטיבות שונות: יוצאי מצרים “שהיו מאוחדים תחת יד מנהיג נבואי ופעלה בהם התלהבות דתית עצומה”, ותושבי “ארץ העברים” מימים ימימה שהאמינו אמנם באל אחד, אבל היו מושפעים משכניהם – הכנענים ועמי קדם אחרים – מואב, עמון, מדין ועוד; בין אלה היו “אלהי נכר” גם בימי יהושע, ויהושע כינס אותם במיוחד ודרש מהם להסיר את אלהי הנכר ואלה ענו “את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע” (כד, כד) ויהושע כרת אז ברית עם העם וכתב את הדברים בספר תורת אלהים “וישם לעם חוק ומשפט והקים אבן גדולה תחת האלה אשר במקדש ה'” (כד, כו). ומתקבל מאוד על הדעת כי דו-שיח זה בין יהושע ובין שבטי העם היושבים בארץ (כי יוצאי מצרים היו חטיבה לאומית מלוכדת אחת, ולא יכלו כלל להוות ביניהם שבטים שונים) נתקיים בימי זקנתו של יהושעף שניהל כמה מלחמות ונתקבל בעם כולו כמנהיג העם, כאשר נתקבל אחריו שמואל, ואין כל צורך לעקור ששת הפסוקים האחרונים של פרק כד ולחברם לפרק כג.

ואי אפשר לפסול פרק כד כולו, מפני שהוא מעיד על מקדש ה' שכם. חשיבותו הרוחנית של שכם בהיסטוריה העתיקה של עמנו מאושרת בסיפורים על חיי אברהם, על חיי יעקב. במצוות משה, ובהליכת יהושע להרי עיבל וגרזים, אחרי נצחונו הראשון בעי. ושכם לא היתה ריקה – אלא תושביה היו נכדי החוים שנתחברו לעם-אלהים בימי יעקב, ולא כולם נהרגו על ידי שמעון ולוי; ואין זה אולי מקרה שדווקא החוים (יהושע ט, ז) תושבי גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים (יהושע ט, יז) עשו בערמה ברית עם יהושע ונשיאיו – לבלתי הלחם איש באחיו.

מספר שופטים (פרק ט) ברור, ששכם לא היתה חרבה, ולא היתה כנענית. יותם בנו של גדעון עמד בראש הר גרזים ובנאומו לתושבי שכם הוא מעלה על הנס כי “נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם מיד מדין” (פסוק יז) ולא היתה כל סיבה לגדעון למסור נפשו על הצלת עיר כנענית. גם פרופ' קויפמן מודה ששכם בימי גדעון ואבימלך היא “ישראלית”, ולדבריו היה בה גם שריד של חוים, ומדברי ספר שופטים ברור, שאבימלך לא מלך רק על שכם – אלא על כל העם, כמו שנאמר: “וישר אבימלך על ישראל שלוש שנים” (ט, כב), אולם אבימלך הומלך בשכם (שם ו). ושוב יש לנו הוכחה על חשיבותה של עיר זו בימים ההם. ואפילו אחרי כיבוש ירושלם ע"י דוד ובנין המקדש בירושלם על ידי שלמה – עוד היתה שכם עיר מרכזית. כשמת שלמה – הלך רחבעם לשכם “כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו” (מל"א יב, א).

לעורכים המאוחרים של המקרא – אם היו עורכים כאלה – לא היה כל יסוד לקשט את שכם ולפארה באגדות על אברהם, יעקב, יהושע ולספר כי בה, – ורק בה, – היה “מקדש ה'” – לפני היבנות המקדש בירושלם ע"י שלמה. סיפורים אלה מוכיחים כי בתקופה שלפני המלוכה בישראל – ביחוד בתקופה הקדומה, היתה שכם מרכז רוחני של עם העברים, ולכן באו אליו אבות האומה (אברהם ויעקב), ולכן נצטוו יוצאי מצרים להתכנס סביב שני הרי שכם, הר עיבל והר גרזים, ולכן הלך שמה יהושע אחרי נצחונו הראשון, ושם כרת ברית עם עם ישראל. – גם זה של יוצאי מצרים וגם עם זה שישב בארץ כל הזמנים.

פרק כד בספר יהושע, מלבד אולי כמה פסוקים שנוספו אחר-כך, הוא אחת התעודות החשובות והעיקריות, אם לא העיקרית, בתולדות חייו הרוחניים של עמנו בתקופה קדומה. פרק זה טבוע בו חותם האמת ההיסטורית, ואינו מעולף בנסים ובמעשים מעל הטבע. זהו דו-שיח נעלה בין מנהיג העם, גם מנהיגו המדיני וגם מנהיגו הרוחני, ובין טובי העם מכל השכבות והרבדים.

אם סופרים או עורכים מאוחרים עשו בפרק זה שינויים, הרי יתכן הדבר רק מתוך כוונה להמעיט דמותו של מעמד גדול זה, ולא להפריז בערכו. גם היחס לשכם וגם היחס ליהושע בתקופה מאוחרת, אין לחשוד בו בהגזמה לצד החיוב, השבח והתהילה. כמו-כן, אין להעלות על הדעת, שבתקופה מאוחרת המציא מישהו, כי בשכם היה מקדש ה‘, וכי אבות האומה דווקא בעיר זו היתה להם התגלות השכינה. הספור של פרק כד תואם רוחו ותוכנו של הפרק בכללו: "ויעבד ישראל את ה’" כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים, כי השפעתו של יהושע היתה גדולה וגדלה בעם כולו על כל רבדיו, גם על יוצאי מצרים ועל כל אלה שנקראו בספר שמואל בשם עברים.

מתוך נאומו של הסופר חיים הזז בועידת הסופרים, ניסן תשכ"ב.

השיחה התקיימה בירושלים ביום י“ב אייר תשכ”ב (16.5.1962)

"מדינתנו צעירה היא, ילדה בשנים. בת ארבע־עשרה שנה. עוד לא בלו נעליה, כמאמר המשורר. אולם דומה היא זקנה בת דורות רבים. בשנים מעטות אלו קפצה זיקנה עליה. אין איש מתגאה בה, אין איש שמח עמה. אדרבה, כל יום שאנו מוסיפים והולכים לבּנוּ גס בה, רוחנו רפה ורצוננו תש. סַפקנות קשה אחזה בנו, אי־סיפוק ועייפות נפשית. מאסנו באמיתות שעליהן האוּמה עומדת, בסגוּלות המיוחדות לנו, בישות הנאצלת מעצמנו.

הנה עם עצום ואדיר, שיותר מכל עם אחר הוא חזק בחומר וחזק בכלי טייס שלו, כשטס במרומים, מסביב לכדור הארץ, וראה מגבוה את ארצו פרץ בשיר תהילה למולדת. כך נוהג בן לאומה גדולה, איש שנתחנך על תרבותו וספרותו ועל־ידי שהתחנך על תרבותו וספרותו. ואילו אנחנו עשינו את הציונות ללעג ולקלס ואת המדינה לדבר מצוי ורגיל, לדבר של מה־לך ומה־בכך.

גדולה מזו: טינה נכנסה בלבם של רבים על מדינת ישראל. יש מתנגדים לה בגלוי ובסתר ויש חותרים תחתיה להלכה ולמעשה. לא בממשלה, אלא במדינה עצמה, כאילו לא טוב להם לבריות בקיוּמה ולא נוח להם בעולם מפניה"….

* * *

…“לא אדבר על החיוב שיש בחיינו. לא משום שאני רואה רק שחורות, רק רע כל היום. ככל אחד מאתכם אני יודע את החיוב שיש בחיינו, ברכה וטובה הרבה. אולם החיוב פשוט הוא וטבעי, מחוייב המציאות, ואין ליתן שבח ותודה עליו. אדבר איפוא על השלילה שבחיינו. לא אשמע לקול מלחשים ולצות של בלי עצה שאזניהם סתומות בצמר גפן, שאינם יכולים לשמוע ושאינם מבקשים לשמוע. אלא אדבר, אנוס על פי מצפוני ועל פי לבי, ואומר אפילו דברים ישנים, דברים שנשמעו, ובלבד שיש תועלת בהם”.

* * *

"…בכל דין שתדונו את הגולה ואת העיירה היהודית, בעל כרחכם אתם מודים בערכים גדולים שהיו בה, כגון: יראת שמים, לימוד תורה, אהבת ישראל, געגועים לארץ־ ישראל, אמונה בגאולה ובביאת המשיח וכיוצא בזה הרבה. תרגמו את הערכים האלה ללשון אדם מודרני והשוו אותם לערכים שישנם בידנו כיום הזה.

אדם מישראל בגולה, בעיירה יהודית, היה כל ימיו מצוי אצל ספר. כל אדם, לרבות עם־הארץ, שהיה מצוי אצל משניות, מדרש, עין־יעקב, ספר תהילים. ואין צורך לומר תלמיד־חכם, שלא פסק פיו מדברי תורה יומם ולילה שלא על מנת לקבל פרס. ואדם שעניין לו בספר וכל כך עניין לו בספר, שכל מעייניו בספר, ממילא איש המעלה הוא. כל־שכן אומה שלמה. וכך היינו: עם הספר.

ואין פלא שהיתה העיירה היהודית מרובה בכוחות רוחניים גדולים. מן העיירה יצאו הרבנים הגדולים, ראשי העם ומנהיגיו. מן העיירה יצאו המשכילים הראשונים, הסוציאליסטים למיניהם, שמסרו את נפשם על קידוש הגאולה והחופש; כל החולמים וחוזי גאולת ישראל, כל אותם יוסף אהרונוביץ, ברל כצנלסון, א. ד. גורדון, שמואל יבנאלי וכו' וכו', ביודעים ובלא יודעים שמרו עמם על אווירה של העיירה וקיימו כאן, בארץ־ישראל, אותו אקלים מופלא של מידות תרומיות, מסירות נפש, התלהבות וטהרה אידיאליסטית. מן העיירה באו כל המשוררים והסופרים בכל תומם, בשפעם ובמרצם החיוני, באהבת ישראל שבלבם, בחרדה הגדולה לגורל העם ועתידו ובשמירה קפדנית על שאיפותיו וחזיונותיו. ברל כצנלסון היה כל ימיו, עד יומו האחרון, איש בוברויסק. ביאליק היה כל ימיו, עד יומו האחרון, איש וולין. שניאור נשאר כל ימיו איש שקלוב. לא יכלו לה לשקלוב לא ברלין, פריס וניו־יורק – שקלוב על כל מעלותיה ועל כל חסרונות שבה, וכן מנדלי, שלום עליכם וכל השאר.

את הדמות הזאת קבע בראש וראשונה הספר, מלכות הספר שפשטה בעיירה.

עכשיו חדלנו לקרוא. עוד כאן וכאן אתה מוצא לפעמים אחד בקבוצה ושניים בקיבוץ שיש להם על שולחנם ספר של שופמן, של ברדיצ’בסקי. אלו יחידים הם, שארית הפליטה, פועלים מיוּשנים משל שנים רבות, שבכוח הספר עלו בשעתם לארץ־ישראל ובכוח הספר עבדו וקדחו ורעבו ללחם ועסקו בבניינה של ארץ־ישראל. העם בכללו חדל לקרוא. מחיצה גבהה בין העם לבין הספר. אין הלב פנוי ואין השעה פנויה. עניינים אחרים ניתנו לענות בהם.

רגילים היינו ללמד מן העלייות על ארץ־ישראל, לראות את ארץ־ישראל בדמות דגניה, עין־חרוד, בדמות א. ד. גורדון וברנר שכל מעשים שעשו לא עשו אלא לגבוֹה. שונים הם הדברים עכשיו ורחוקים מא. ד. גורדון למאד. חיינו הפכו ארציים. נשתנינו מעם למדינה. מדינה בעיקר, יותר מדינה מעם".

* * *

…"לא שפסו אמונים מני ארץ. זאת לא זאת. יש בינינו צדיקים ענווי עולם ולא מעט, אלא שאין קולם הולך ואין דבריהם נשמעים בין הבריות. לא הם עושים פנים לדור ולא הם מסמלים את הדור. עברה שעתם. אלו אנשים משל אתמול. ואילו אותם של דורנו, שהרי אין לך דור שאין בו צדיקים, הרי הם לפי הדור; ללא חלומות וכיסופים, ללא לבטים ונפתולים. הם כל עצמם תוֹלדת בינוֹניוּת של המציאות, מושלמים בעצם הוויתם אל הקיים, אל המציאות השולטת, עצם מעצמה וגוף מגופה.

* * *

…“מדינה קטנה אנו ועלינו מצוה להיות מדינה מקורית, אין טעם למדינה קטנה להיות כדוגמת פריס וכדוגמת אמריקה הגדולה והעשירה, שכל שהיא כאמריקה אמריקה טובה הימנה. עלינו להיות מה שאנחנו מחויבים להיות. לא אוֹמר עם סגוּלה, לא אוֹמַר אור לגויים. אלו מליצות הן, פּוֹזה נאה להתגאות בה. מליצות אינן נעשות אור לגויים ואינן מועילות כלום, וספר התנ”ך לא יועיל לנו. לא מפי התנ“ך אנו חיים. גם אין התנ”ך לעצמו כל היהדוּת כולה. היהדות התחילה מחורבן הבית ולא מהתנ“ך. תורה שבעל־פה היא שעשתה אותנו לעם עולם ולא ספר התנ”ך. “צפה הקב”ה שעתידות אומות העולם לתרגם את התורה ואומרות: אנו ישראל! אמר להן הקדוש ברוך הוא לאומות העולם, אתם אומרם שאתם בּני – איני יודע, אלא מי שמיסטירין שלי אצלו יש – בּנַי, ואיזו היא? זו המשנה שניתנה בעל־פה“. כך אמרו חז”ל וידעו מה שאמרו. תורה שבעל־פה זה הדבר האינטימי, הז’ארגון האינטימי שבין הקדוש־ברוך־הוא לבין עם ישראל. אלו דברים שנאמרו בצינעא, מפה אל פה, מפיו של הקדוש־ברוך־הוא לפיו של ישראל.

איני אומר: נבוא ונעמיד את עצמנו על לימוד גמרא. לא, לא! אבל מי שאומר: ספר התנ“ך יצילנו, הכל לתנ”ך – אינו אלא טועה ומטעה. מעולם לא סמך עם ישראל על ספר התנ“ך. אדרבה, כל ימיו התהלך עם ישראל עם ספר התנ”ך בפנים כּרוּכות, בזהירות, בצינעא ובחשאי. פנים של אימה למקרא! בספר התנ“ך תמכה יתדותיה המינוּת בישראל ובעמים, בתנ”ך התחילה הקראוּת, לתנ"ך חזרה ההשכלה בשעה שנקעה נפשה מחיי עם ישראל כהילכתם.

הדור אין לו אלא שיעמוד על ספרות מודרנית מקורית, שהיא המשך לספרות שקדמה לה, לתרבות ישראל שנוצרה במשך כל הדורות, והתנ“ך בכלל זה. על ספרות ועל לימודי מדעים שימושיים צריך שיעמוד בית־הספר. ספרות עיקר ויסוד ומדעים שימושיים שניים לה, ולא יימצא בתוכנו אדם עקור מן השורש, לא מהנדס יורד, לא כימאי מתנודד ולא איש מדע מפוזר בין הארצות, אלא כולם מעוּרים במולדת, אחוזים ודבוקים בה. ועל ידי מה ייקשר אדם למולדתו. אם לא על ידי תרבותו וספרותו המקורית?”

* * *

“די. רבותי! אתם לא תתנו לי תודה על הדברים שאמרתי, אבל אתם חייבים לתת תודה על דברים שלא אמרתי.”

* * *

* * *

ד. בן־גוריון: – שמחתי על שאמרת מה שהיה עם לבך, אבל הצטערתי שלא אמרת הכל, לפי דבריך אתה. אם יש בלבך תוכחה – היא צריכה להישמע. ויש מה להוכיח בארץ, גם אם מגזימים קצת בדברי התוכחה. אני בטוח שהנביא ישעיהו בפרק הראשון שלו על העם היהודי הגזים: העם היהודי לא היה כל־כך רע. ואני מצטער על כך שלא אמרת כל הדברים שהיה לך לאמר.

אבל בדברי תוכחתך היכנסת גם דברים שאינם נוגעים לתוכחה, והיבעת דעות שאני מתכונן להפריך כמה מהן.

אני יודע שאני פסול בענין ספרות – ואני מקבל את הדין.

אתה הרימות בצדק על נס מה שאמר רבי עקיבא. אבל אתה כאילו דיברת בגנות לימוד התנ“ך, האם יש לנו ספר יותר גדול מזה? היש בעולם ספרים יותר חשובים מהתנ”ך? לייבוביץ קורא לאהבת התנ“ך – “ביבלולטריה”, כאילו יש באהבת התנ”ך מעין עבודת אלילים! האמנם יש להחליף התנ“ך ב”אבות נזיקין"? אני לא אומר שלא צריך ללמוד משנה: בלי משנה אין לדעת עברית. ומי שרוצה לדעת איך חיו היהודים בימי הבית השני ואחריו – ילך לתלמוד, בו ישנם מקורות לזאת. וביאליק עשה דבר גדול עם ספר האגדה, זה אחד הספרים הכי נפוצים, וחבל שלא חיבר גם מעין ספר ההלכה.

אבל התרעמותך על לימוד התנ“ך – אני לא מבין אותה. אחד החזיונות הכי מרנינים בחיי הארץ – אלה הם כינוסי התנ”ך, מהו הרע ששוקדים עכשיו בארץ על לימוד התנ"ך?

אבל לא רק זה. אתה מדבר בהערצה ובגעגועים על “העיירה” שידעה תורה. נולדתי בעיירה. לא היו עיירות רבות כאלה בגולה; זו היתה עיירה יחידה במינה, עיירה שדיברה עברית; תחילה החליטו הנערים לדבר רק עברית, אחר־כך החלו לדבר עברית גם ההורים. הקשישים לא הכירו באגודה שלנו, כי היינו צעירים מדי, ולפי חוקת ההסתדרות הציונית – יכול היה לקנות שקל רק מי שהגיע לגיל 18, ואז נסעתי לוורשה למורשה של האיזור – ישינובסקי, להתאונן על כך. ובאתי גם לסקולוב, עורך “הצפירה”, והתחלתי לדבר אתו עברית. זה היה לפני 62 שנה – והוא גמגם עברית. התביישתי, סופר גדול כזה אינו מדבר עברית! ש. צמח ואני ועוד בחורים אחדים לימדנו עברית את בני בעלי־המלאכה, ואחר־כך כל העיירה דיברה עברית. ואני יודע מה זאת עיירה. אבל איני מתגעגע לה, הטובים שבנו ברחו ממנה – ועלו ארצה. צמח ברח משם, לביא ברח משם. וזאת היתה עיירה שנתנה המספר הכי גדול של עולים צעירים בימי העליה השניה, סך הכל היתה עיירה של 5000 יהודים, ונתנה הרבה עשרות של עולים. קראנו אז בעיירה את ברדיצ’בסקי, את ביאליק, אחד־העם, ברוידס, סמולנסקין, אבל כלום היית רוצה שנשוב לחיים ההם, לעיירה הזאת? – ברחנו משם.

שנית. – הגזירה הקשה שגזרת על המדינה, ש“קפצה עליה זיקנה”. כלום נכונה הכללה זו? יש בלי ספק אזרחים שטוב להם, הגיעו כבר אל המנוחה והנחלה, ואין להם שום דאגה אחרת, אלא להגדיל את “חופש הפרט”. הם לא דואגים ל“פרט” היהודי ממרוקו, שיש לו 10 ילדים ואין לו פרנסה; אלא שכל ספסר יוכל לעשות כרצונו, זה האידיאל העליון שלהם.

אבל האנשים האלה שהלכו לנוקייב. ואלה שהלכו למערכת סיני – כלום “זיקנה קפצה עליהם”? ולא רק אלה. אני מכיר יהודים שקוראים להם בשם “בזוי” – פקידים; רובם הגדול הם לברכה לישראל! אני לא רוצה לקרוא בשמות; אני מכיר האנשים שעובדים אתי, אני לא רוצה להתפאר בהם, ויש עוד רבים כאלה, אני יודע מה שהם עושים. בוודאי, יש גם קרייריסטים; לא כולם מלאכים. העיירה הזאת המהוללת שלך היו בה קרוב לששה מיליון יהודים – כמה צמח’ים, לביא’ים, אברהם בריש’ים הוציאה מתוכה? – בודדים. הארץ הקטנה הזאת מוציאה הרבה יותר מתוכה. בימי המדינה לא קמו קיבוצים? קמו! יש המון קיבוצים צעירים, קמו יותר מאשר לפני המדינה. הקיבוץ הראשון הוקם לפני 51 שנה, ב־1911, עד המדינה עברו 47 שנה. כאשר אני בודק כל מה שנעשה עד המדינה ומה שנעשה אחרי המדינה – אחרי המדינה הוקמו יותר. מי עלה אז לארץ? היו אז באירופה כתשעה מיליון יהודים, מתוך 9 מיליון אלה באו אולי 150 אלף, לא יותר. עכשיו הגיעו לארץ, בארבע־עשרה שנים אלה – למעלה ממיליון יהודים, פי כמה יותר מאותם 6 מיליונים.

גם הקיבוצים נתרבו. ועכשיו יש לא רק להקים קיבוצים. כי אם יש מדינה שיכולה לקחת יהודי גיטו מרוקני, מדוכא, שלא קרא את הרצל ולא את ברדיצ’בסקי, וגם לא שמע שמם, – ויהודים אלה הקימו במדבר שומם עיירה פורחת, עיירה עובדת; כאשר הייתי שם בפעם הראשונה היו בה רק 6000 יהודים, והיתה במדבר זה בריכת שחיה, וראש הועד, שהיה קודם פועל בסדום – דרש ממני רק דבר אחד – עוד 1200 בתים, כי ישנם 1200 יהודים מהצפון שרוצים לבוא לדימונה ואין לו שיכון בשבילם. כעת יש שם 11,000 איש. וזאת עשו יהודים מרוקניים. מתי עשו יהודים דברים כאלה? קבלתי הרבה מכתבים, אחרי שנתפרסם המכתב שלי והתוכחה שלך. קראתי “אופק נטוי” שלך, אם כי אני “שונא” ספרים, ואין לי טענות נגדך; אבל הסופרים שלנו אינם כותבים על המפעל הגדול הנעשה בארץ, על התמורה המופלאה המתחוללת בחיי רוב העולים. לא מפני שאני רוצה לספר גדולת ישראל; אני שמח על תוכחה, כשהיא יוצאת מהלב, ואני יודע שהדברים שלך יצאו מלב טהור, בין אם מסכימים לכל מה שאמרת ובין שלא מסכימים לכל, אבל אני מציין בצער רב שאין הד בספרותנו לכל המפעל הגדול שנעשה בארץ, שאין כמותו בכל ההיסטוריה היהודית. אם נבקע ים־סוף – הרי הקדוש ברוך הוא עשה זאת. מה שנעשה עכשיו בארץ – נעשה על־ידי יהודים פשוטים ויקרים! אני גם יודע הדברים שטרם נעשו. אבל מעטים היו המאמינים שהנעשה ייעשה; אמנם זה מעט מן המעט שהיינו צריכים לעשות; אבל להגיד שעל המדינה קפצה זיקנה, מדינה זו שעושה אלה וקולטת אלפים ורבבות עולים – מדינה זו לא קפצה עליה זיקנה.

ח. הזז: – לא ידעתי בשביל איזה דבר נתבקשתי לבוא. עכשיו ששמעתי דבריך אשיב לך. איני מתנגד ללימוד תנ“ך, והוא דבר הלמד מאליו, אלא ל”קוּלט" של תנ“ך, שבאים להעמיד הכל על תנ”ך. אין התנ"ך אלא חלק מן היהדות, דווקא בחלק זה לא עסק עם ישראל יותר מדי, ולא חלק זה של היהדות קיים את עם ישראל.

ד. בן־גוריון: – עכשיו יכול התנ"ך לקיים את עם ישראל יותר מכל ספר אחר.

ח. הזז: – כשהוא לעצמו אין התנ"ך אלא מים עומדים ואינם מוליכים אלא למבוי סתום. את הדברים האלה איני אומר על מנת להקניט.

ד. בן־גוריון: – חס וחלילה.

ח. הזז: – לכל היותר נגיע לידי ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה של ארץ־ישראל, בקיאות. אבל לא נגיע לחיי רוח. רבים ידעו לפרש פסוק, לומר סברה בין שהיא מתקבלת על הדעת בין שאינה מתקבלת על הדעת, ויצאו ידי חובת היהדות. בזה הסכנה. ממילא, לא העדפתי את התלמוד על ספר התנ"ך. אבל גם בתלמוד אין לנו מה להתבייש. והנה, מפעם לפעם אתה נושא דבריך על ספרות יוון ורומא. הייתי רוצה לכל הפחות לשמוע מפיך גם דבר לזכותה של מסכת “אבות”, שאינה נופלת מרבים מספרי רומא.

ד. בן־גוריון: – מסכת אבות – כן.

ח. הזז: – אבל לא זכינו לשמוע זאת מפיך אפילו פעם אחת, ואתה יודע שדבריך נשמעים בעם. ולא מסכת אבות בלבד. יש בתלמוד דברים רבים כדי ספרים גדולים וחשובים כיוצא בה במסכת אבות. משמע, עשיר יותר הוא האוצר של תרבותנו הלאומית. אולם לא על התנ“ך ולא על התלמוד אנו עומדים אלא על תרבות עברית מודרנית, על ספרות עברית מקורית שהיא יורשתם והמשכם של ספר התנ”ך והתלמוד וכל מה שבא אחריהם.

ד. בן־גוריון: – אחד העם זו ספרות לדעתך?

ח. הזז: – בוודאי.

ד. בן־גוריון: – ספרי ברל זו ספרות?

ח. הזז: – כן.

ד. בן־גוריון: – רנ"ק?

ח. הזז: – כל אחד על פי דרכו.

ד. בן־גוריון: – ובכן, יש לנו עוד משהו מלבד תלמוד.

ח. הזז: – אני מניח את התלמוד שהוא עניין למומחים ואת התנ"ך כעיקר שאין לסמוך עליו, וראייה מן הקראות…

ד. בן־גוריון: – הקראים הם יהודים.

ח. הזז – יהודים שנתאַבּנוּ.

ד. בן־גוריון: – ויהודים רבניים לא התאבנו?

ח. הזז: – לא הרי אלו כהרי אלו. אני מניח את הקראוּת. אבל אפילו ספרות ההשכלה על־ידי שהעמידה עצמה על תנ"ך לקתה. עד שחזרה הספרות העברית ללשון חכמים – ותחי רוּחה.

ד. בן־גוריון: – בלי לשון המשנה אין עברית.

ח. הזז: – זה בעניין תנ"ך.

ואשר לזיקנה, שאמרתי, קפצה על המדינה: יש שתי ראִייות, ראייה אחת של המדינאי וראייה אחרת של הסופר.

ד. בן־גוריון: – איני איש ספרות ואיני איש פוליטיקה, אני איש העם היהודי.

ח. הזז: – אתה יצרת לך בדמיונך מציאות שאינה קיימת בפועל. מדרכו של איש הפוליטיקה לכסות על דברים, אולי בשביל שלא יתייאש ולא יבוא להתרשל במלאכתו. שונה הסופר, שדרכו לגלות הדברים, שאם לא כן יעשה את מלאכתו פלסתר.

לא פעם אחת בלבד אני שואל את עצמי: מה רוצה כיום הזה אדם מישראל? ואיני מוצא תשובה, אלא שאינו רוצה כלום. כביכול, יותר ממה שביקש ניתן לו: מדינה, ועברית לשון חיה, וקיבוץ גלויות, וצבא, וחיים של רווחה, מה שלא היו בישראל מעולם. העם פרק עול מצוות וחובות מעליו והטיל על המדינה. כל אחד עשה את המדינה יתד ליתלות בה לטובתו, לתענוגו, ולמותרות ופחזוּת שלו. כאילו אין כאן, בארץ קטנה וענייה זו שהיא מוקפת אויבים בנפש מכל צד, אלא להיות נהנים ופוחזים. ויש נדמה לך, אין שליטה לממשלה על העם, אלא הכל שולטים על הממשלה ועושים בה כרצונם. שולטים הסוחרים, שולטים בעלי התעשיה, הפקידים, וכל שאר קבוצות לחץ למיניהן. זהו שאמרתי; זיקנה קפצה על המדינה. ואין צורך לומר שנתמעטה הרוח.

ומכאן לעיירה, שאמרתי כמה דברים לזכותה ויצא עלי קטרוג גדול. מכיר אני את העיירה היהודית לשעבר. מעולם לא ראיתי אותה שלמה במעלות וכאות ומופת לישוב בני־אדם. להיפך, עלובה היתה העיירה בעיני, והחיים בתוכה תפלים ובטלים וטעונים רחמים. אולם היה בה גם דבר־מה טוב, משל אופיו ומידותיו התאומיות של העם. ברל כצנלסון וכל שלוֹ וממנו ויותר ממנו הרצפלד וכל דרכו בחיים ומעשיו – זו היא העיירה היהודית. הם כאן, בארץ ישראל, קיימו את האקלים של העיירה ואותן מידות טובות שהיו בידינו בעיירה, כגון: יראת שמים, אהבת ישראל, אהבת תורה, התלהבות, מסירות נפש, צדקה, וגילגלו אותן בתנועת הפועלים, קיבוצים, הלשון העברית וחיבת הספרות העברית, חלוציות וכו'. כל זה מכּוֹחה ומזכותה של העיירה. אחד מן הדברים שהם מציינים את העיירה זה הספר. העיירה היתה שקועה בלימוד, בעיון, בקריאה. בקריאה שבלב, הדברים אמורים, ולא בלמדנות בעלמא. וזוֹ מעלה גדולה היא, שבח ליחיד ושבחי שבחים לעם.

ד. בן־גוריון: – כי לא היה שום דבר אחר.

ח. הזז: – אין דבר אחר פטר את האדם מחיי רוח. ואילו עכשיו נעשה הספר טפל וכלא קיים, ובטלו חיי רוח מקרבנו ובני־עלייה אין מצויים בתוכנו, ואין בכוחנו להטמיע את הגלויות המתכנסות, לפארן ולרוממן ולעשותן דפוס למשימה הגדולה והאחראית שנתנה ההיסטוריה על דורנו. זה שאמרתי: זיקנה קפצה על המדינה.

ד. בן־גוריון: – כמה ברל והרצפלד היו בארץ?

ח. הזז: – מעטים היו, אבל מעטים אלה לא אפיזודה בעלמא היו, לא מקרה, אלא אופי, סמל לכל הישוב בארץ ישראל.

ד. בן־גוריון: – יש כאלה גם עכשיו, ויהיו יותר גדולים.

ח. הזז: – יש. וודאי. אני יודע. אבל הם אינם פני הדור.

ד. בן־גוריון: – היו הרבה ברל?

ח. הזז: – כבר אמרתי: מעטים היו. אבל היו שקולים כנגד רבים. כל אחד מהם, כגון: א. ד. גורדון, ברנר, ברל, הכריע רבים. רבים הלכו בעקבותיהם. רצו להיות כמותם. הנוער הישראלי מאז ומתמיד נצרך להתלהבות, למסירות־נפש ולהתעוררות מן החוץ. כך היה בימי העליה השניה והעליה השלישית. עכשיו, משהעיירה בטלה ועברה מן העולם ואין התלהבות מהיכן תבוא, שוקע הנוער הישראלי בשממונו ויורד, לזה חייבים אנו לבקש תקנה. לא די לשמוח בקיבוץ עין־גדי ולהסתפק בו. נוער, אם יבוא מאמריקה ויראה את הנוער הישראלי שהוא מסתובב בתל־אביב, לא ילך לנגב ולגליל.

ד. בן־גוריון: – אף־על־פי־כן הולכים לנגב.

ח. הזז: – כמה וכמה הולכים? – אין זה מספיק. ומחר בוודאי לא יספיק.

ד. בן־גוריון: – איש כמעט לא עזב את מצפה־רימון, ולא הלכו לשם חלוצים, אלא סתם יהודים. כמעט אף אחד לא עזב.

ח. הזז: – אני רוצה בכל לבי שאתה תנצח אותי.

ד. בן־גוריון: – לצערי הגדול בהרבה דברים שאתה אומר – אתה צודק. אבל אתה לא רואה את האור.

ח. הזז: – אור הרבה יש בארצנו, ברכה וטובה הרבה. בזה פתחתי נאומי בועידה, אבל לא ראיתי צורך ולא תועלת בדבר לומר המנון לאור. ולא אור בלבד יש בחיינו.

ד. בן־גוריון: – אני מסכים אתך.

ח. הזז: – יכול חושך שיבוא ויכסה. חס ושלום, את האור. העם אינו עושה חשבון נפשו וחשבון עולמנו. העם אינו מוקיר הרבה דברים שהם ראויים להוקרה, ובראש וראשונה אינו מכבד את עצמו.

ד. בן־גוריון: – זה הולך ומשתנה, זה היה כך.

ח. הזז: – יש בנו גאווה. יהירות של סרק. אבל אין כבוד עצמי.

ד. בן־גוריון: – זה משתנה.

ח. הזז: – אדם מישראל מתבייש בעמו. צא וראה גאוותו של אדם הרוסי על עמו.

ד. בן־גוריון: – רוסיה הוציאה מתוכה הומניסטים גדולים.

ח. הזז: – אף אנו כן. ואף על פי כן רגש של בושה בעמו טמון בלב הנוער הישראלי.

ד. בן־גוריון: – אתה לא מכיר את הנוער הטוב.

ח. הזז: – היהודים זילזלו בלשונם מאז ומעולם ועד עכשיו יש משום זה בּנוּ, באקדמאים, בפקידות הבכירה, בכל מי שהוא מוחזק, כביכול, איש האֶליטה. הרומן האומלל הזה שיש בין העם היהודי לבין הלשון העברית שהוא מניחה מפעם לפעם וחוזר אליה וחוזר חלילה! והוא הדין לבין העם וארצו. רבים הם שמניחים את ארץ־ישראל ויורדים לגולה. ויותר מהם מוכנים לעזוב את הארץ אף על פי שרואים בה טובה ואינם חסרים כלום.

ד. בן־גוריון: – כמה מהמנהיגים הציוניים מרוסיה באו לארץ, עד שהגיעו מים עד נפש? היו יהודים יותר טובים מאוסישקין? היו יהודים יותר טובים מגרינבוים בפולין? וכאשר הזמינו את גרינבוים להיות עורך “הפועל הצעיר” אמר שהוא לא יכול לעזוב את ההמונים, “די ברייטע אידישע מאסן”, בפולין. אמנם יש בחורים ישראליים גרועים, בזמן השביתה של המהנדסים כתב בחור אחד, שיצא לחו"ל ויקבל שם משכורת יותר טובה.

ח. הזז: – פרופסורים זקנים וצעירים, מהם שהיום באו לישב בקתדרה, ויש להם כל צרכם די והותר, אין דעתם נוחה בשלהם: מתקנאים הם בפרופיסורים באמריקה. ששכרם מרובה יותר.

ד. בן־גוריון: – כל החסרונות שאתה מונה כל זה אמת. ומפני זה אני מצטער שלא אמרת הכל על זאת. ואמרת: תודו לי על הדברים שלא אמרתי. אני לא בין אלה שאני מודה לך על זאת.

ח. הזז: – די במעט שאמרתי.

ד. בן־גוריון: – לדעתי, לא מיצית עדיין את כל הרע שיש בארץ. כל הדברים שאתה אומר הם נכונים, אבל אינך רואה את הכל.

אני רוצה לאמר דבר שבו יש בינינו חילוקי־דעות. יוצא מדבריך, כך על כל פנים אני מרגיש, שאתה רואה כי האדם נולד בשביל הספר. ואני אומר: הספר נולד בשביל האדם. האדם יותר חשוב מהספר, הספר בא לשמש את האדם. אולי לא תודה בזה, אבל כך אני מרגיש גישתך, לא רק אתה, אלא כמעט כל הסופרים. כי אני רואה הרבה מהדברים שאתה מספר, אני רואה היקפם ואיכפת לי מאוד. אני לא יכול לבטא זאת כמוך. אבל העולם אינו עומד על ספר בלבד.

דבר שני שאתה, נדמה לי, לא רואה די; אתה רואה את הרע, וזה מכאיב לך, כמו שראה ברנר. לפי ברנר הכל היה רע. כשנה היה אתנו במערכת “אחדות”, והכרתי אותו, והוא לא ראה הכל שחור, אבל בכוונה כתב בעיקר על הדברים הרעים; הוא ידע על כמה דברים חיוביים, אבל לא ראה צורך לספר עליהם, אבל כאשר ראה דבר רע היה לו צורך להגיד את זה בכל המרירות, גם יכול היה להגיד בכל המרירות.

אתה לא מעריך כראוי מציאות חיינו. עוברת מהפכה על העם היהודי. לא נשוב להיות מה שהיינו. אני לא מתפעל מהיהודי שקורא פסוק ב“זוהר” ואינו מבין מה שקורא. אמנם הוא מזדכך על־ידי כך, חמישה רגעים הוא חי בקדושה, וגם זה חשוב. אבל אני רוצה שכל הימים יחיה בקדושה, ויש אנשים כאלה. אבל לא רק בקדושה זו; מתחוללת מהפכה, נולד פה עם חדש. מהפכה זו קשה, רבים לא יכולים לעמוד בה. גם מקודם היו רבים שלא עמדו בה. היתה תנועה ציונית, אני לוקח אחד מהכי טובים – ניידיטש, הוא אהב את השפה העברית, אני הכרתי אותו, הוא חי ברוסיה, אחר־כך בפריס ובניו־יורק, והוא מת בחו“ל. אני יודע שאהב את ישראל בכל לבו ולא את רוסיה, לא את פריס ולא את אמריקה, אבל חשב כי יעשה עוד מעט כסף ועוד מעט כסף עד שמת ולא בא לארץ. והוא היה מהיהודים הטובים ביותר שהיו ביהדות רוסיה. העברית היתה יקרה לו, הציונות היתה יקרה לו, ארץ־ישראל היתה יקרה לו. לא היו רבים כאלה. או יהודי שחיבבתי בכל לבי, איש כמו אוסישקין. האכזבה הראשונה שהיתה לי כשבאתי לאודיסה. בדרכי ארצה, פגשתי שלושה יהודים, אחד שמקודם לא ידעתי עליו, ברכיהו: אחד היה מורה שלי – מ. ל. לילנבלום, קראתי את ספריו: ואוסישקין. על אוסישקין ידעתי, כי אבי היה ציוני לפני היות ציונים, וידעתי שהוא שולח כל שנה 3 רובל לאודיסה. פגשתי את ברכיהו ובורוכוב באודיסה. התאכזבתי מכולם. הביטו עלי ואמרו: מה פתאום נערים נוסעים לארץ־ישראל? לא הושפעתי מהם. בארץ הלכתי כבא־כוח של “פועלי ציון” להיפגש עם וולפסון, נפגשתי אתו, שוחחתי אתו כשתי שעות. כתבתי מיד מכתב לאבא שלי על השיחה, הייתי מלא אכזבה וחשבתי: הזה נשיא של התנועה הציונית? מה לי ולציונות הזאת? ראיתי שאנו חיים בשני עולמות שונים. ומנהיג ציוני פולני שלא יכול לעזוב את ה”ברייטע אידישע מאסן", כשהיינו פה מעטים, לפני שנים אחדות בועד הפועל הציוני – יצא בתוכחה על הנוער באמריקה שלא בא לארץ ואינו הולך לקיבוצים. שאלתי עצמי: כשהוא היה צעיר האם בא? התחננו לפניו שיבוא לערוך עתון עברי בארץ – ולא בא. אינני מתפעל מהעבר ההוא.

ח. הזז: – גם אני לא.

ד. בן־גוריון: – כמה ברל כצנלסון היו? ובשבילי ברל אולי לא פחות יקר מאשר בשבילך, עשינו יחד מלאכה הרבה שנים. ברל כצנלסון לא נולד בכל יום.

אבל אני מכיר הצעירים בימינו, לא היו צעירים כאלה בעם היהודי, במידה שאני מכיר את ההיסטוריה היהודית. אינני יודע אם אפשר לדעת מה היה בימי אברהם, משה ודוד המלך, במידה שאפשר לדעת – נוער כזה לא היה אף פעם בהיסטוריה היהודית. גנבים היו, קרייריסטים היו, כל מה שאתה אומר שיש, ולא הייתי רוצה שיהיה פה. אבל זה היה כל השנים. אבל החיוב שיש עכשיו – לא היה מעולם.

ח. הזז: – לא באנשים תלוי הדבר, אלא בתנאים החיצוניים.

ד. בן־גוריון: – האנשים יצרו התנאים האלה.

ח. הזז: – בני העליה השניה והשלישית שמרו על טהרת המידות בתנאים קשים ורעים.

ד. בן־גוריון: – כמה היו בעליה השניה? לא, ידידי היקר והנערץ; אילו היו אז היהודים כפי שאתה חושב שהיו – יכלו לבוא מאות אלפים, ואז היתה לנו מדינה אחרת, היינו יכולים להיות עכשיו 5 מיליון יהודים בעלי תרבות, בעלי ערכים. אבל הם לא באו ונשמדו. באניה שאני באתי בה ארצה היו 92 אנשים – נשארו בארץ רק 2 מהם, ו־90 נסעו או למחרת, או כעבור חודש, ואינני יודע מה קרה להם. אחדים נסעו לאמריקה, ואחדים נהרגו במלחמת העולם השניה. מה היתה היהדות הזאת, למה לא באה לארץ? אמנם לא נתנו, כאילו, להיכנס ארצה. אבל כל מי שרצה לבוא – יכול היה לבוא.

אתה אומר, כיוון שיש אלפים ועשרות אלפים צעירים המסתובבים בתל־אביב, אומרים האחרים – מדוע אני אתיישב בעין־גדי? אבל יש עין־גדי. כמה אנשים בימי העליה השניה הלכו לקיבוץ? נניח שהיו אז 60–70 אלף יהודים, היו 15 נערים שיסדו קיבוץ, היו עוד מאות פועלים שלא עשו זאת.

אני זוכר את הוויכוח הזה בדיוק מלפני 55 שנה. אני נמצא כעת בארץ 56 שנים, אחרי השנה הראשונה שהייתי בארץ היה כבר ויכוח: לפני שנה היה אידיאליסם והשנה יש ירידה. וכך נמשך הויכוח הזה מאז ועד היום; אילו היה אמת בדברי הקינה הזאת – היינו כבר 50 ק"מ מתחת לאדמה. ומאז עלינו, ואנו נמצאים בעליה. בוודאי, לא כולם, אילו היינו יכולים להחיות את דור המכבים היינו מוצאים שאך מספר קטן מהם לחמו, האחרים היו אדישים למאבק. 12 המרגלים שמשה שלח לארץ הפילו אימה על העם והעם התחיל לבכות, רק שני אנשים נמצאו שלא הוציאו דיבת הארץ רעה.

יש לנו עכשיו מה שלא היה אף פעם, וזה עומד בפני שתי סכנות:

שהשכנים ישמידו אותנו;

שהדור הצעיר לא יקבל חינוך מספיק.

סולת העם היהודי נשמדה, אלה שידעו את ביאליק וברדיצ’בסקי ואת טולסטוי וצ’רניחובסקי, כפי שהיתה העליה השניה; אלה שבאים כעת לא ינקו לא ממקור זה ולא ממקור זה, אלא מאיזה ניצוץ משיחי, מפסוק מה“זוהר” שלא הבינו אותו. ויהודים אלה עשו דברים נפלאים. אני בארץ 56 שנה, ופקחים היו תמיד אומרים, כי מה שאנו עומדים לעשות, לא ייעשה, – ועשינו. הייתי לפני שנה בדימונה ולא האמנתי למראה עיני, איך קם הדבר הזה, ולא על־ידי חלוצים. היה בחור בשדה־בוקר שרב עם רוב חברי שדה־בוקר. הרוב הגדול רצו שינצלו, לא במובן הרע, את מצפה־רימון בשביל המשק של שדה־בוקר, והיה חבר שרצה ששם יווצר ישוב לעצמו, לא בשביל שדה־בוקר. הוא העלה רעיון שכולם צחקו לו, הוא אמר שילך לחפש למצפה־רימון סתם יהודים, לאו דווקא חלוצים. הוא הסתובב ברמלה, בלוד, בירושלים ומצא משפחות, לא חלוצים, דיבר על לבם והם באו לשם. ואף אחד לא עזב את המקום.

לפני כשנתיים, כשהייתי בשדה־בוקר, באה אלי קבוצה של נוער, שכולם מסודרים בעבודה, אחדים במשרות, אחדים אקדמאים, ואמרו כי החליטו להקים בנגב עיר קואופרטיבית של 100 אלף איש. אני קצת חייכתי, חשבתי שיש להם משרות ועבודה קבועה ולא יעשו זאת, והייתי קצת סקפטי, אבל הם עשו זאת. והנה נזדמנתי לשם לפני ששה שבועות, ושמעתי שם סיפור החוזר על המעשה של “כנרת כנרת”. באו לשם 70 יחידות, רובם רווקים וכעשרים בעלי־משפחה, ישנה שם גם משפחה עם 6 ילדים. ואחר־כך מספרים לי מעשה כזה: הם עדיין אינם יושבים במקום שלהם, הם עובדים בינתיים בבנין, כולם משתכרים בערך 300 לירות לחודש, לרווק נשאר רווח נקי, כי הוא מוציא לא יותר מ־150 לירות בערך, ובעל משפחה מוציא 350 לירות או 400 לירות ונשאר בגרעון. אצלם הפרינציפ הוא לא של קיבוץ, אלא רק של קואופרטיב, מי שעובד יותר טוב – מקבל יותר, והם נהגו לפי הפרינציפים שלהם. הרווקים נפגשו ביניהם והתחילו לדבר על כך שזה לא הוגן מצדם. הם יצטרכו לעבוד במקום זה באופן זמני כשנתיים, ומה יהיה המצב כשיבואו להקים העיר הקואופרטיבית? אלה שהם כעת רווקים, לכל אחד יהיו אלפי לירות, ולבעלי משפחות יהיה גרעון גדול, וזה לא הוגן; קראו לאספה והביאו הצעה, שבעלי המשפחה יקבלו יותר. המשפחות התנגדו, כי זה לא לפי העקרון הקואופרטיבי. והיה ויכוח גדול והיות והרווקים הם 50 ובעלי משפחות הם רק 20 – הכריעו הרוב של הרווקים נגד בעלי־המשפחות, וההוצאות של המשפחות יהיו על חשבון הכלל.

עצם החזיון הזה, שבאו אנשים כאלה, הביאו אתם רהיטים יפים מרמלה ולוד – חלק גדול מהם משפחות ספרדיות, שלא שמעו על “האידיאלים” שלנו, לא שמעו על ברל וגורדון – באו למצפה־רימון ואיש לא זז ממקומו, עכשיו זו היא כמעט עיירה שלימה.

לאחר זאת באה קבוצה אנגלו־סכסית שהחליטה ללכת לנגב, אחדים אומרים שילכו למצפה־רימון ואחדים רוצים לאורון, ויש הרוצים ללכת לחבל ערד, ובאו לשאול בעצתי. אמרתי להם: לא אומר לכם לאן תלכו, אבל תלכו למצפה־רימון ותראו איך חיים שם, תלכו לאורון ותראו, ותלכו לערד ותראו, ואחר כך תחליטו, לאחר שתראו הכל. ראיתי כי הם מקבלים ברצינות את ההליכה לנגב. ויש גילויים כאלה בארץ. אמנם יש בארץ 2 מיליון יהודים וכמה יש בשדה־בוקר, כמה יש בעין־גדי, יוטבתה ורביבים? יש אלפים אחדים. אבל מתי היו אלפים כאלה בעם היהודי? חייתי חיי העליה השניה ולא היה כדבר הזה, ואני יודע המאור שהיה בעליה השניה.

כל מה שאתה אומר זה נכון, מאיימים בעזיבה, מרמים.

ישנם צללים, ולא מיצית בתוכחתך כל הצללים, אבל יש לא רק צללים.

עכשיו אומר דבר אישי. אתה אומר: איש מדינה מוכרח להיות כזה. אינני איש מדינה. אני לא אומר לך זאת מתוך צניעות, אני לא איש צנוע, אינני איש מדינה. אני יודע איזה מושג יש לך על איש מדינה. אנו רצינו לעשות מהפכה בחיינו, בחיי העם היהודי, זה לא כל־כך קל, זו מהפכה בחיי עצמנו. הייתי פחות מבן 20 כשבאתי ארצה, ואז כל הימים הייתי שקוע בספרים, גם בספרות העברית וגם בספרות הרוסית. הייתי חסיד גדול של טורגנייב, טולסטוי, דוסטויבסקי, צ’כוב; גם בספרות היהודית שהיתה אז: סמולנסקין, ברוידס, אחד־העם, אם כי לא הייתי חסיד שלו, ברדיצ’בסקי. אבל רצינו שיהיה קרקע תחת רגלינו, שיהיה לנו אורח חיים אחר לגמרי, וזה הולך ונעשה. זאת עוד לא עשה שום עם בעולם. כל עם שהיה שרוי בגורל של עם ישראל – היה כלה.

על יהדות אמריקה אמרתי בראשית דברי, יש שני דברים הסותרים זה את זה: גילויי התנכרות והתבוללות מוחלטת וישנם גילויים מופלאים, שאני משתומם איך נעשה דבר זה. לפני שבוע ימים היתה לי פגישה פה בחצר עם קבוצת יהודים מלוס־אנג’לס, והיה ביניהם יהודי אחד שנתן מיליון דולר בשביל פנימיה לילדי עדות המזרח בישראל. יש גילויים כאלה שאתה לא מאמין למראה עיניך. כאשר באה הנה משלחת אני מוכרח לראות אותה, וזה גוזל כל זמני, ומפני זה אני לא יכול לקרוא ספר. אבל אני משתומם איך יהודים, הדור השלישי באמריקה, ויש להם ענין גדול בקיום העם היהודי, בישראל, מתענין, אוהב את ישראל בכל לבו.

העם היהודי הוא עם פרובלמטי, אין דומה לעם היהודי בכל ההיסטוריה האנושית. אלה שהם יהודים באמריקה זה נס. הדור השלישי שיש לו אינטרס יהודי ונותן מיליון דולר בשביל פנימיה לילדי עדות המזרח – זה נס.

ח. הזז: – כל שכן שזה מחייב אותנו לתיקון מידותינו. אמרת בתחילה, שלדעתי כאילו גדול הספר מן האדם. אני חייב להעמידך על טעותך. איני סבור כך.

ד. בן־גוריון: – כולם חושבים כך, כל הסופרים.

ח. הזז: – אם לפי שלי, ישראל קודמים לספר וכן ארץ־ישראל קודמת לספר. אני טוען בשם אותה מהפכה שאתה מדבר עליה. אין בינינו אלא שאתה אופטימי יותר מדי. ואילו אני רואה את הפנים המר שבחיינו. לכן אמרתי מה שאמרתי. ונדמה לי, כי לא מעט יש בידך לעשות.

ד. בן־גוריון: – לא אמרת דייך.

ח. הזז: – תבוא אתה ותוסיף על דברי.

ד. בן־גוריון: – לי אין כוח הביטוי שיש לך.

ח. הזז: – בידך לעשות, בידי כל מפלגה, בידי תנועות הנוער, תנועות ההתישבות, האוניברסיטה, בית הספר, האינטליגנציה בכללה. בקיצור, כולנו בכלל. משהו מוכרחים אנו לעשות ולהעביר את הרוחות הרעות שהן משתוללות בתוכנו.

ד. בן־גוריון: – אני שמח שהיגעתי אתך לשיחה כזאת. והיא לא נסתיימה. אני רוצה לשמוע ממך עוד כמה דברים. אני רוצה לעמוד על דעתך בכמה שאלות. יש הרבה דברים שאינך רואה, ואמונה הכרחית. אני מפחד, יש לי אימה, שלא הייתי רוצה להכניס אותה ללבך, יש דברים שאתה לא חי בהם. אני יודע מה הסכנה הזאת מן החוץ וגם מבפנים.

אני הכרתי את היהדות הזאת שהושמדה, שהיא באמת היתה כל התקווה שלנו. כאשר באתי לסג’רה היה שם יהודי אחד, קורדי, איתן, עם הארץ, לא ידע מלה עברית, – לא חשבנו אז שיהודים כאלה יבנו את הארץ. באירופה, ביהדות הרוסית, היו כל הכוחות לבנין העם. יהודים שיש להם יניקה ממקורות היהדות וגם יניקה ממיטב המחשבה האנושית. לא אוכל להגיד שקראתי את כל הסופרים הגדולים בצרפתית ובאנגלית, במידה שאני יודע – אינני מוצא שום דבר דומה במשהו, לא רק לטולסטוי, אלא גם לא לצ’כוב, אם כי אולי היה אנטישמי. חשבנו שאלה יבנו את הארץ. היהודים האלה נשמדו, הם נשמדו מפני שהציונות שלהם לא תורגמה ללשון המעשה. כל המנהיגים דיברו על זאת, על ציונות, ולא עלו ארצה עד שהושמדו. עכשיו גם יהודי אלג’יר מתחילים לבוא, כשמתחילים להרוג שם יהודים – מתחילים לבוא. חזר ספיר מחו"ל, היתה לו פגישה במיאמי עם יהודי אמריקה הלאטינית והצליח לשכנע אותם להשקיע כספים בארץ, דבר שאי־אפשר היה לעשות מקודם, כעת הם מרגישים שהאדמה רועדת תחתם, כי יודעים מה קרה בקובה. כזה הוא כנראה המצב. עד שהחבל אינו מונח על הצואר – יהודים לא זזים. מוכרחים לבנות את הארץ עם היהודים שבאים, והם מגלים כוחות שלא הייתי מאמין שיש בהם. הביקור בדימונה היה בשבילי גילוי מאין כמוהו, ראיתי מה יכולים לעשות יהודים כאלה.

כאשר הלכתי לשדה־בוקר, כשעזבתי את הממשלה, טיילתי בדרום. ראיתי הרי חברון ממזרח וידעתי שבהרים אלה יושבים ערביי פלשתינה ומסתכלים על החבל הריק הזה שהם ישבו בו מקודם, וכעת הוא שומם. וידעתי כי אי־אפשר להמשיך כך. מוכרחים להקים שם ישובים. ומוכרחים להקים ישובים לא כמו מקודם, כשיכולנו לקנות פה או שם פיסת קרקע, פה יש שטח גדול, ויש לעשות באופן מתוכנן. אז קמה צעקה נגד תוכנית אזורית מצד האנשים הכי טובים! כלום יש אנשים יותר טובים מהחלוצים של הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי? התחילה קמפניה. אבל ההתיישבות האזורית קמה, וזאת עשו יהודים שלא היו חלוצים. גם חלוצים היו שם. יש גם קיבוצים אחדים.

אני רואה האפשרות הגנוזה ביהודים האלה, וזאת צריך לאמץ. וזה הניע אותי לכתוב אליכם לועידת הסופרים. לכם יש כושר ביטוי, מדוע אתם שותקים? אין לבוא בטענות לסופרים, כל אחד כותב מה שאלוהים נותן בלבו, זה דבר הסופר. הוא כותב מה שבלבו, לא לפי הזמנה. אבל מותר להעיר לאנשים.

מדוע לא באתי לשמוע? הייתי מאוד רוצה לשמוע, ואולי טוב שלא באתי למחרת, ולא שמעתי מה שאמר אחד הסופרים שאני מעריך אותו, שרצחתי וגם ירשתי. – הייתי מוכרח להגיב.

אומר לך האמת: אני מעונין יותר לבוא לשדה־בוקר מאשר לועידת סופרים. מה הייתי מוסיף אילו הייתי בא לועידה? אני חושב שלהיות בשדה־בוקר זה יותר טוב, לא מפני שאני מזלזל בסופרים, בועידה אין סופר, הסופר עושה מלאכתו רק ביחידות, וכותב מה שאלוהים נותן בלבו, אבל לא בזה שהוא מתכנס עם אחרים. בעיני – שדה־בוקר קודמת לועידה. יכולה להיות דעה אחרת, אבל זוהי גישתי.

אני רואה את המהפכה המתחוללת בארץ ואני יודע שהיא נעשית, בלעדיה – העם היהודי יחוסל. אם המהפכה שלנו תצליח – גם העם היהודי בגולה יתקיים. אילו לא היתה ארץ־ישראל – לא היתה יהדות אמריקה, מלבד יהודי הרבי מסטמר. גם אינני יודע מה יהיה עם הילדים שלו שם, הוא מוכרח לשלוח את הילדים שלו לבית־ספר ממלכתי, מוכרחים שם ללמוד גיאוגרפיה ומטמטיקה. וראיתי כבר בני נטורי־קרתא שהתפקרו.

אני מבקר אותך רק על פסוק אחד: “זיקנה קפצה על המדינה”.

ח. הזז: – כנגד נאמנותם של המעטים יש התפרקות של הרבים. וזאת הסכנה שהתרעתי עליה.

ד. בן־גוריון: – אז זה רע. יש גנבים ורמאים – כלום “קפצה גניבה על המדינה?”

ח. הזז: – אות אזעקה הוא מפני הנגע שמתפשט והולך.

ד. בן־גוריון: – אתה לא מגלה את החיוב.

ח. הזז: – דווקא מתוך שאני רואה את החיוב, אני מוקיע את השלילה.

ד. בן־גוריון: – דבר על השלילה, תוכיח בחוצות, ויש מה להוכיח, להצליף דברי אמת. אתה יכול לעשות זאת. גם אם אתה אומר דבר מוגזם – אין דבר, גם הנביאים הגזימו, היהודים לא היו כל כך רעים. אבל מוכרחים לראות גם את המאור, ויש מאור, ולא להאפיל עליו. ואין להגיד שעל המדינה קפצה זיקנה. לא קפצה על המדינה זיקנה, זה המאור הגדול שיש לעם היהודי.

אני רוצה להמשיך בשיחה זו, אני רואה זאת כזכות גדולה שבאת ונפגשנו יחד לשיחה, אני רוצה להמשיך בזה.

ח. הזז: – שנינו לדבר אחד מתכוונים אנו: למהפכה שחלה בחיינו. מרצונם ושלא מרצונם, מתוך מסיבות המציאות של הארץ, בונים העולים החדשים את אזורי הפיתוח ועוסקים בכל מלאכת בנין קשה ומפרכת. אנו חייבים להיות חלוצים מתוך בחירה חפשית.

ד. בן־גוריון: – יש עכשיו יותר חלוצים מאשר היו אי־פעם.

ח. הזז: – בכך אנו חלוקים זה על זה. אין אני רוצה אלא שתסיק מנאומי בועידת הסופרים את המסקנות הראויות, שהן מביאות לידי מעשים.

ד. בן־גוריון: – אני רוצה עוד להיפגש אתך. לא על התוכחה אני מתרעם, רק על כך שלא אמרת הכל.

ואשר לתנ“ך, אני שולל לגמרי גישתך. אתה לא רואה מדוע נחוץ פה תנ”ך, צריך שיהודי ידע מה הקשר שלו לארץ, צריך להעמיק את הקשר עם הארץ. זו לא ארכיאולוגיה. כאשר יגאל ידין סיפר על החפירות שלו, בהר־הנגב – באיזו רעדה וגיל שמעו את דבריו, כאילו ידו של בר־כוכבא הושטה לנו. לא ידענו אם היה בר־כוכבא או בר־כוזיבא, ופתאום נעשה לוחם חי; זה מדבר ללב.

אבל על התנ“ך עוד אדבר אתך. התנ”ך – אין כמוהו. אתה אומר לא לעשות מזה “קולט”; לדעתי יש לעשות “קולט”, זאת הקדושה, אין כמוה.

אנו מתרגמים כעת ספרי מופת, שמעטים יקראו אותם, ספרים אלה קוראים מעטים, אבל המעטים שקוראים הם השאוֹר שבעיסה. ואין ספר שנחוץ לנו בארץ זאת עכשיו בשביל הנוער והעם – כתנ“ך. אני הייתי בילדותי משוגע אחרי ביאליק, אהבתי את ביאליק ואני אוהב אותו עד היום הזה, אבל בימינו לא ימצאו בביאליק מה שימצאו בתנ”ך; התנ“ך מדבר ללבם מכל סלע. אם נמצאים בנגב – יודעים שאברהם אבינו התהלך פה. אין דבר כזה שידבר כל־כך ללבו של העם כעת כמו התנ”ך, וגם יש בו דברים שאין בכל הספרות העולמית.

1

מורי ורבותי, תלמידות ותלמידים,

עבודת הבנין של ארץ ישראל מחודשת, נמשכת תשעים־תשע שנים. העבודה העיקרית התחילה בערך ב־1870. היא נמשכה 48 שנים תחת שלטון תורכיה, אחר־כך 30 שנה תחת שלטון בריטניה, ממשלת המנדט על ארץ־ישראל, זה נמשך 21 שנה (היום מלאו בדיוק 21 שנה) מזמן תקומת מדינת ישראל המחודשת. אולם המלאכה בארץ – ישראל לא תגמר כל כך מהר. היא מלאכה לא קלה! היא דורשת מאמץ גדול ולא מעט זמן.

במשך תשעים ותשע השנים האלה הקימונו 800 כפרים יהודיים, שכמעט אף אחד מהם לא היה קיים בארץ כל שנות הגלות. הקימונו עשרות ערים יהודיות, גדולות, קטנות, בכל חלקי הארץ. העלינו למעלה משני מיליון יהודים מארצות שונות, אולם האמת היא שאנחנו עדיין בתחילת הדרך.

רק חלק קטן של הארץ כבר מיושב ומעובד. רק אחוז קטן של העם היהודי יושב בארצו, בערך 18% מכל היהודים. רק חלק קטן ממה שדרוש לנו יש בתעשיה, במכרות, שבילי יבשה, אויר וים. ועוד לא כולם, גם אלה יושבים בארץ, שולטים בשפה העברית. החיץ והניגודים נוצרו בימי הגלות הארוכים, בארצות שונות עוד לא נמחקו לגמרי, אפילו בין אלה שיושבים בארץ. מה עשתה הגלות במשך מאות בשנים אי אפשר לתקן ביד אחת ובפעם אחת אפילו לא בארצנו שאנחנו כבר שליטים עליה.

העבודה עוד רבה מאד! ואני שמח לראות שחלק מהעבודה הולך ונעשה פה וגם בארצות אחרות. זו עבודה חשובה מאד! והעבודה הגדולה מאד שנעשית פה יש בה ברכה גדולה מאד ובלעדיה כמעט שלא תיתכן עבודת הבנין בארץ.

2.

בלי הנחלת הלשון העברית והתרבות העברית לדור הצעיר, בלי זה אני מסופק אם מלאכת הבנין בארץ במשך תשעים ותשע שנים תשא פרי. בלי ידיעת לשוננו הלאומית וביחוד בלי קשרים אמיצים עם ספר־הספרים התנ"ך, זו הספרות האנושית בכלל שנכתבה בלשוננו ונתחברה כולה בארצנו, בלי ידיעה זו לא היינו מסוגלים לעשות אפילו המעט שהספקנו לעשות במשך תשעים ותשע שנה.

על כן תבוא ברכה עליכם ועל המורים ועל כל המסייעים להנחלת הלשון העברית והתרבות העברית לכם היהודי.

אולם אני רוצה שתדעו שזו רק התחלה, והמקווה אתם תעשו לאחר שתרכשו דעת התרבות העברית, דעה ספר הספרים, דעת ההיסטוריה היהודית, תעשו את הצעד השני, המכריע, העליה לישראל. אנחנו מחכים לכם! יש הרבה מקום בשבילכם ומחכה לכם עבודה גדולה. אל תחשבו כיון שהעבודה נעשית כבר תשעים ותשע שנים הכל כבר נעשה. לא! נעשה רק חלק קטן מאד מהעבודה שצריכה להעשות. העבודה מרובה מאד והיא תעשה השנה, גם בשנים הבאות ותימשך עוד הרבה מאד שנים. מלאכת הבנין שלא נשלמה במשך כ־1900 שנה מלאכת הקיבוץ של גלויות אשר נפוצו בכל חלקי תבל, שדברו בלשונות שונות וחיו חיים רחוקים האחד מהשני, איננה קלה להפוך אותו לעם אחד.

לצערנו, מיד היו לעם היהודי הרבה שונאים. עוד מימי קדם ועד ימינו, ואי אפשר להגיד שזה יחדל בקרוב בימינו. אבל תולדות עמנו במשך 4000 שנה הראו שצרים (אויבים) לא יוכלו לנו! הרבה שונאים לנו, עוד לפני קרוב ל־4000 שנה, לפני 3000 שנה, לפני 2000 שנה ובמשך כל שנות האלפים כאשר רוב עמנו היה בגולה קמו לנו הרבה שונאים אבל הם לא יכלו לנו. כי יש לנו נשק אחד סודי שהוא קיים קרוב ל־4000 שנה והנשק הסודי הזה היא הרוח היהודית אשר מקורה בתנ“ך. זה הנשק אשר תביאו לארץ. זה הנשק אשר עזר לנו לעמד נגד כל שונאינו, שהקרבות עמהם לא נפסקו בשנים אלה וגם לא במשך 21 שנה מאז הוכרזה מדינת ישראל. כמעט בכל הזמנים, מזמן שהתחלנו להחיות מחדש את הארץ, להביא בחזרה את היהודים לארצם, לא פסקו שונאינו. הם מרובים מאיתנו. עד כמה שאנחנו יודעים אין תקוה שנשוה להם במספר. היום הם מונים כ־100 מליון. כל היהודים בעולם מונים רק 13 מליון. בארץ אנו מונים פחות משני מליון וחצי. אני מקוה שנתרבה ע”י עליה בחרבה בדרך שהכלל מחרבים, ע"י ילודה. לא נשתווה אף פעם לעמים הסובבים אותנו במספר. מספרם תמיד יהיה רב יותר ממספרנו אנו ולכן הרבה תלוי אם אנחנו נדע לקיים את הנשק הסודי אשר גדול נביאנו משה רבנו לימד אותנו והוא יעמוד לנו בכל צרה. משה רבנו אמר לנו שני דברים: אתם המעט מכל העמים, עליכם להיות עם סגולה.

החינוך העברי שאתם מקבלים בקייפטאון הוא הכשרה ארוכה לא רק בלשון העברית אלא בדברים אשר נכתבו בלשון הלאומית ואשר אין להם דמיון בכל ספרות אחרת בעולם. אין ספר אחד בעולם שידמה בכוחו המוסרי לספר הספרים שלנו.

ולכן, מה שאתם עושים פה היא חצי המלאכה בלבד ונקוה שתשלימו את חצי המלאכה הזאת ותגשו מיד, בנפש חפצה למלוי החלק השני, לעלות לארץ ישראל. לחיות שם ולבנות בה. ותבוא עליכם הברכה אם תקיימו גם את הדבר הזה.

א. ישראל ושכנותיה

הבעיה הנראית בעיני כבעיה המרכזית של ישראל – זו בעיית הבטחון. ואני אומר זאת לא מפני שטפלתי בענין זה כשמונה עשרה שנה, אלא מפני שכשאני רואה מה שנעשה במזרח התיכון ובעולם – אני מוכרח להגיע למסקנה שזאת גם עכשיו הבעיה המרכזית של ישראל. ואנסה לתאר במלים קצרות את הקפה.

אם נוציא מן הכלל את המאגרב, ונקח רק עמי ערב היושבים במזרח התיכון – לבנון סוריה, ירדן, עיראק, מצרים, סעודיה – הרי שש מדינות אלה מונות בערך חמשים מליון נפש. פי עשרים וחמישה מאתנו. אנחנו יודעים שמאז קמה המדינה גדלנו במספרנו פי שלשה, וקשה להגיד זאת על איזה מדינה שהיא בעולם. אבל השאלה היא: פי שלשה ממה? אם נניח שתהיה לנו עליה גדולה – ולצערי אני מוכרח להגיד שמחודש לחודש העליה הולכת ומתמעטת – אבל גַם אם תהיה עליה מכסימאלית, לא נגיע אף פעם לריבוי הטבעי של שכנינו. בזמן הקמת המדינה, מנתה מצרים כשנים עשר או ארבעה עשר מיליון איש. היא מונה עכשיו יותר מעשרים ושבעה מיליון.

אבל לא רק הריבוי שלהם הנו הרבה יותר גדול משלנו, אלא אין אנחנו צריכים להשלות את נפשנו שהם לא מתקדמים גם במובן המדעי ובמובן הצבאי. כבר במערכת סיני ראינו שהצבא המצרי איננו הצבא שעמדנו נגדו ב-1948. צריך לדעת ובשש ארצות אלה יש עשרות אלפים סטודנטים ערביים שלומדים באמריקה, באנגליה, בצרפת, בגרמניה, ברוסיה ובשאר ארצות, ואם כי הם אולי לא מתקדמים באותה מידה כמו סטודנט יהודי, אבל הם מתקדמים, ובטיב נשקם אינם נופלים¹ מאתנו. בכמותו, הם עולים עלינו.

ואין להתעלם מעוד עובדה בינלאומית אחת: יש ארבע מדינות באסיה המונות כמעט מחצית המין האנושי, והם מתנכרים לנו וקרובים לעמי ערב. שתים מהמדינות האלה הן מדינות מושלמיות – האחת – פאקיסטן שמונה כמאה מיליון, והשניה –אינדונסיה שמונה קצת יותר ממאה מיליון, שתי מדינות לא מושלמיות – האחת – הודו שמונה כארבע מאות וחמישים מיליון, והשניה – סין, המונה כשבע מאות וחמישים מיליון נפש. ובכל אלה יחד – כמעט מחצית המין האנושי. ואסור להתעלם מהעובדה שסין היא גם מדינה אטומית.

יש לה פצצה אטומית, אמנם רק בראשיתה, אבל אין ספק – בידענו את החריצות של העם הסיני וההתקדמות המדעית והטכנולוגיות שלו – אין ספק שתוך מספר שנים יפתח אותה פצצה שיש לאמריקה ולרוסיה. מדינה עצומה זו. אשר אין ספק שבעתיד הקרוב, בעוד עשר או חמש-עשרה שנה תהיה המעצמה הראשונה בעולם, לא רק במספרה אלא גם ביכולתה המדעית והטכנולוגית – יש לעשות כל מיני מאמצים שנקשור איזה קשר אתה, ואני יודע שלא יהיה קל להצליח לקשור קשר אתם ולהסביר להם שאנחנו איננו מה שהם חושבים ומה שהם כותבים בעתונות שלהם. אני מקבל בכל שבוע שבועון אנגלי שהם שולחים לי, על פי יוזמה שלהם, ואני שיודע איזה רעל נסוך בעתון השבועי הזה, ואני גם מתאר לי מה כתוב בעתון סיני, שאותו אינני יכול לקרוא. אין ספק שזה מחמיר את בעיית הבטחון כי אינני בטוח שסין תסרב, אם יהיה צורך בכך, לתת לנאצר גם נשק אטומי.

ב. רמת הצבא

אני אומר את הדברים האלה לא בשביל להטיל אימה. אינני שרוי באימה בגלל עובדות אלה, אבל הכרחי שתהיה בתוכנו ערות לשני דברים: ראשית, שמירה על הרמה של צבא הגנה לישראל, שגם בעתיד – אני מדבר על העתיד, נאמר בעשר השנים הבאות – שיהיו לו מפקדים לא גרועים ממה שהיו לנו עד עכשיו, וזה מעורר אצלי² קצת דאגה. זה עורר אצלי דאגה עוד כשהייתי שר בטחון. תמיד שאלתי את עצמי ושאלתי את חברי וראשי המטה והמפקדים הגבוהים האחרים, אם אנחנו מקבלים קצינים צעירים שמהם יוכל לצאת רמטכ“ל. כי אני חושש שבחורים מוכשרים מאד, מיד לאחר שהם יוצאים מהצבא, מוצאים להם פרנסות טובות אחרות. ועוד דבר, בחורים הבאים מהמשק, והם חשובים מאד בשביל עתיד הצבא, יען כי בכל זאת יש בהם רוח חלוצית יותר מאשר אצל אחרים – אינם רוצים להישאר בצבא קבע. וגם הקבוץ אינו רוצה בכך. דבר זה עורר אצלי דאגה מאז שהייתי שר בטחון. והייתי מאוד רוצה שחברי בקבוצים ובמושבים לא יכבידו על חבריהם להישאר בצבא הקבע. יען כי יש מנהג טוב בצבא. המפקדים בדרג גבוה הם צעירים. לא נתמנה עד עכשיו רמטכ”ל אחד שהיה למעלה מבן ארבעים. זה אמנם היה נסיון מסוכן, אבל זה הצליח מאד. בצבא צריך למזג שתי תכונות, שהן כאילו מתנגדות זו לזו: גם נסיון רב, אבל גם רעננות המחשבה. שאדם לא יחיה באתמול אלא במחר. כי תמיד נכשלו אלה שניהלו מלחמה לפי המלחמה האחרונה. צריך לנהל תמיד מלחמה לפי המלחמה שעדיין לא היתה, ולשם כך נחוצה רעננות המחשבה. וודאי שאני לא צריך לדבר על כך שנצטרך לשמור גם להבא שהנשק שלנו לא יהיה נופל במשהו מהנשק שישנו או שאפשר שיהיה בידי האויבים.

ג. מעמד בינלאומי

אבל זה לא מספיק. בכוח צבא הגנה לישראל בלבד, אפילו אם יהיה משוכלל ביותר ומצוייד ביותר, בו בלבד לא נוכל לעמוד. וכאן אני בא לדבר השני. נחוץ לנו מעמד בינלאומי חזק. יש הכרח שיהיו לנו ידידים בעולם הבינלאומי, קודם כל בשביל שנוכל להשיג ציוד; ועוד הרבה שנים – אני חושש להגיד עוד הרבה עשרות שנים – יעברו עד שאנחנו נוכל לייצר בעצמנו את הנשק הדרוש לצבא.

אבל נחוצים לנו ידידים לא רק למען שנוכל להשיג נשק. נחוץ לנו מעמד בינלאומי כזה, שגם הוא ירתיע את השונאים מלתקוף אותנו. ואנחנו זקוקים לשני הדברים גם יחד – שיהיה לנו צבא כזה שיהיה לו כוח מרתיע, אבל שיהיה לנו מעמד בינלאומי, שיתווסף לכוח המרתיע.

כיצד נעשה את הדבר הזה? במשך הרבה מאד שנים לא היו היהודים עם ממלכתי. לרוב יש לנו גישה קצת אגוצנטרית לענינים פוליטיים. אנחנו יודעים מה טוב לנו. אנחנו חושבים שכל העולם צריך לעשות מה שטוב לנו. אבל לעמים אחרים, יש שיקולים משלהם. ויש שיקול אחד לכל המדינות האחרות: אנחנו – מדינה אחת; הערבים – שלוש עשרה מדינות. אנחנו – שני מיליון: הם – מאה מיליון. קודם דברתי על חמשים מיליון, מפני שדברתי רק על המזרח התיכון, ולא על סודן ועל תימן ועל מרוקו ועל תוניסיה וכווית ועוד הרבה נסיכויות שגם אותם יש להביא בחשבון. לכן באמת מתוך חשבון פשוט, לשם מה יהיה ידידים עם ישראל ועל-ידי כך יקוממו נגדם את הערבים? אם אנחנו נהיה כמו מדינה לבנטינית, לא יהיה לנו אף ידיד אחד. לא יהיה שום חשבון; כי למה יהיו ידידים עם מדינה קטנטנה, מנוונת, מושחתת בשעה שיש שלוש עשרה מדינות מושחתות שיש להן שטח יותר גדול מאשר לאמריקה והם מונים מאה מיליון איש?

יש שאצלנו אומרים לי: או, נמאס לנו לשמוע על דברים אלה. אבל זו שאלת חיים אצלנו. הדמות המוסרית שיש לנו בעולם והדמות המוסרית שתהיה לנו בעולם היא הדמות המוסרית שתהיה לנו בתוכנו. ואם הכרחי שיהיה לנו מעמד בינלאומי, הוא ייתכן רק אם נרכוש אותו על ידי הדמות המתקדמת, הדמות המוסרית והדמות שיש לה יסוד בינלאומי מפואר. עד עכשיו הצלחנו במידה רבה. הצלחנו בכך שאנחנו כמעט המדינה היחידה בכל יבשת אסיה – אם מוציאים מהחשבון את לבנון, ואת יפן ואת הודו – שהיא דימוקרטיה אמיתית; זו כמעט המדינה היחידה שהצבא שלה הוא רק זרוע ביצוע של הממשלה הנבחרת. אתמול היתה לי פגישה עם משלחת של אנשי הבונדס משיקאגו, ואחד מהם שאל אותי: אין סכנה של דיקטטורה צבאית בישראל? אמרתי: – לא, אין שום סכנה. יש סכנה של דיקטטורה אחרת? אמרתי: לא, יען כי אי אפשר דיקטטורה בלי צבא. ואני מאמין שזה לא ישתנה. זה גם כן אחד הדברים המביאים לנו כבוד, מפני שעמי אירופה, והעם האמריקני וגם אחדים מעמי אסיה יודעים הערך שיש לזה לא רק לנו אלא גם לגבי מדינות חדשות. אנחנו משמשים דוגמה איך צריכות להיות המדינות החדשות וזה מגדיל ערכנו, משקלנו וכוחנו הבינלאומי.

ואחד מתנאי הבטחון שלנו – לשמור על הדמות הזאת שלא תיפגם. הדמות הזאת של הצבא, וגם הדמות הזאת של העם. שיראו בנו כוח מחנך, כוח מקדם, כוח שעלול לשמש דוגמה. כוח שמעורר כבוד. רק בזה נרכוש ידידים³. ושני הדברים האלה הם תנאי לקיומנו: צבא הגנה לישראל שלא יהיה פחות טוב ממה שהוא עכשיו, וחיזוק מעמדנו הבינלאומי על ידי דמות שמעוררת אמון וכבוד בעולם.

ד. הדרכים לעצמאות כלכלית

בעיה נוספת שגם לה יש השלכה על בטחון, אבל היא חשובה כשלעצמה, זו עצמאות⁴ כלכלית. ולא מכיוון שיש לנו משימה מיוחדת, שרק למדינה זו ישנה והיא קליטת עולים: ומשימה זו לא נסתיימה כי לא אבדה תקוותנו ששערי המרכז היהודי בברית המועצות שהנו השני בגדלו בעולם – לא תמיד יהיו סגורים. ואז אין ספק שאנחנו נעמוד בפני עליה גדולה כאשר לא היתה לנו עד עכשיו. כי מאות אלפים בני נוער יבואו הנה. ואז שוב ניזקק לעזרה של העם היהודי. כי מה שעשינו במשך שבע עשרה שנים אלה לא יכולנו לעשות בלי עזרת העם היהודי. אבל איש אינו יודע מתי זה יהיה וכל זמן שלא נזכה שוב לעליה גדולה, יש אפשרויות שנוכל להגיע בשנים הבאות – לא אוכל להגיד אם בעוד שש שנים, בעוד שמונה שנים, או בעוד עשר שנים – לידי עצמאות כלכלית. וזאת בשני תנאים: – א. העלאת פריון העבודה וייעול הייצור שלנו באמצעים הטכנולוגיים הכי חדישים, למכסימום האפשרי, (וזה דורש מאמץ גדול).

ב. העלאת חוק חינוך חובה חינם מגיל ארבע עשרה עד לגיל שבע עשרה. כלומר עוד שלוש שנים חינוך מקצועי ועיוני לכל ילד וילדה. יען כי לא מספיק שיהיו לנו רק מכונות משוכללות וטכנולוגיה מודרנית, אלא נחוצים לנו גם עובדים מומחים שיוכלו לעבוד במכונות אלה. ובלי העלאת חוק חינוך חובה חינם לא נפתור זאת.

יש לנו ידידים טובים בעולם, אבל כל זמן שאנחנו תלויים בהם באופן כלכלי – אין אנחנו יודעים איזה שיקולים יביאו את הידידים להפעיל עלינו לחץ אשר עלול לפגוע גם בכושר הבטחוני שלנו. רק אם אנחנו נעמוד גם במובן הכלכלי ברשות עצמנו, אך לא נהיה זקוקים⁵ לעזרה כלכלית מן החוץ, נוכל לסדר את עניני הבטחון לפי צרכינו אנו, לא לפי שיקולים של אחרים, ונוכל להגיד גם למעצמות הגדולות ביותר: “מיינד יור און ביזנס”. אבל לא נוכל לעשות זאת בלי עצמאות כלכלית.

ה. ההכרח בפיזור האוכלוסיה

אני רוצה לעמוד במלים אחדות על בעיה שלישית: אחרי שבע עשרה שנה במדינה אנחנו יישבנו רק כשלושים אחוזים של השטח הקטן שלנו. ויש פה סכנה כפולה: א) שהשטח הריק ילקח מאתנו; ב) שתהיה אפשרות חסול שני מיליון, ברצועה צרה על החוף – בפצצה אחת. הממשלה הנבחרת הראשונה ב-1949 אמרה שאנחנו מוכרחים לדאוג באופן הכי רציני לאיכלוס מאוזן של כל שטחי הארץ ולמניעת התרכזות העם בכרך אחד או בשני כרכים או בשלושה כרכים. ואני יודע שזו היתה האמונה והפרוגרמה של כל ממשלה שקמה עד עכשיו. במקרה הוטל עלי אחרי כל בחירות להרכיב ממשלה, ועמדתי על סעיף זה, ולא היו בענין זה חילוקי דעות לא עם הימין ולא עם השמאל – וישבתי בקואליציה גם עם מפ"ם ואחדות העבודה וגם עם הציונים-הכלליים והפרוגרסיבים וגם עם הפועל-המזרחי – כולם הסכימו שיש ענינים יסודיים עליהם אין כמעט חילוקי דעות בקרב העם היהודי. תמיד היו החברים תמימי-דעים שאין לתת לתל-אביב, ולערים מסביב להתרחב מעבר הירקון. היתה איזה תכנית “ל”, שכולם התנגדו לה ועכשיו הועלה שוב הדבר. זה מהווה סכנה חמורה. אנחנו מוכרחים לשוב לפרינציפ של מניעת ריכוז אוכלוסין בכרך אחד גדול, ואיכלוס כל חלקי הארץ, גם בדרום, גם בנגב וגם בצפון הגלילי.

אוסיף רק עוד מלים אחדות על ענין הנגב, כי בזה יש גם שייכות למה שדברתי מקודם על עצמאות כלכלית. אם גם נניח שנצליח להכניס לארץ כל השכלולים הטכנולוגיים, ואמצעי הייצור שלנו יהיו הכי מודרניים, וגם נלמד את הדור הצעיר שלנו לעבוד במכונות הכי משוכללות ויהיו לנו לא רק מהנדסים אלא גם טכנאים, ולא יהיה לנו פועלים בלתי מקצועיים – תשאר בעיה: לאן אנחנו נשלח את היצוא שלנו. קשה להניח, גם עם שכלולי הטכניקה שלנו, שאנחנו נוכל להתחרות בעמי אירופה. גם הם מפתחים, גם הם משכללים את אמצעי הייצור שלהם. לנו יש יתרון אחד על פני אירופה. אנחנו עומדים בצומת של שלוש יבשות – אירופה, אסיה ואפריקה. עד עכשיו היה רוב היצוא שלנו מכוון לאירופה, אבל יצוא גדול לא יהיה לו מקום באירופה. הם לא זקוקים לנו. אולי התפוזים שם אינם כל כך טובים כמו שלנו, אז הם יאכלו תפוזים פחות טובים. לנו יש יתרון, שאנחנו קרובים ליבשת הגדולה ביותר שיש בה חצי של המין האנושי – לאסיה, ויש לנו גם דרך לאפריקה המזרחית – וזה אולי החלק המפותח ביותר באפריקה השחורה. והדרך אליהם, זו דרך מיצרי אילת וים-סוף. אבל אם אנחנו נצטרך להביא, כמו שאנחנו עושים עכשיו, את היצוא שלנו מחיפה, מאפיקים, מחדרה, ומתל-אביב – הוצאות ההובלה תהיינה יותר מדי גדולות. אנחנו מוכרחים לרכז תעשיה גדולה, יען כי לתעשיה אין כמעט גבול להתרחבות. לו היו שואלים את זה שקנה לפני מאה עשרים או יותר שנים את האי מנהאטן ושילם בעדו עשרים וארבעה דולאר, כמה אנשים ישבו שם, לא היה אומר שישבו שם שבעה מיליון איש. אבל העובדה שיושבים שם שבעה מיליון איש. ובתעשיה היינו יכולים לקלוט אפילו שבעה מיליון יהודים. אין גבול להתפשטות התעשיה ולהתפשטות הספנות. בנורבגיה יש רק שלשה מיליון תושבים אבל יש להם הצי המסחרי השלישי בעולם, כי הימים לא נחלקו בין עמים וכל אחד יכול לשוט.

ושני הדברים האלה, תעשיה וספנות, אין להם גבול. זה תלוי רק ביוזמה שלנו. אבל יש גבול ליצוא, ואם אנחנו ניצור תעשיה גדולה נהיה מוכרחים למצוא שוק, והשוק הוא באסיה ובאפריקה. והתעשיה הזאת מוכרחה להיות בנגב לא רחוק מאילת. וזו גם כן אחת הסיבות המחייבות אותנו למנוע התרכזות בתל-אביב, מוכרחים לשים יותר לב לישוב הנגב, כי רק משם יש לנו סיכויים גדולים להרחבת היצוא שלנו, ומשם יש לנו קשר עם יבשת שלמה, אשר עוד הרבה שנים לא תגיע לרמה הטכנית שלנו.

ו. הדמוקרטיה ושיטת הבחירות

עוד דבר אחרון: אנחנו מוכרחים לתקן את הדימוקרטיה המקולקלת והמכוערת שלנו. אם נבדוק באמת מה זו דימוקרטיה נמצא שאין בארץ דימוקרטיה, אם כי המשטר שלנו דימוקרטי והעם דימוקרטי. אבל בחרנו לנו שיטת בחירות הכי גרועה בעולם ואין עוד מדינה שיש בה שיטה כזאת. אמנם פה כל העם בוחר, ויש זכות בחירה לבני שמונה עשרה ומעלה, בחור ובחורה בלי הבדל דת, מין, גזע וכו'. אבל זכות בחירה למה? – הדבר העיקרי בבחירה לכנסת זו בחירת הממשלה. יקום אזרח אחד בארץ ויגיד שהוא פעם הצביע בעד איזו ממשלה שהיא. הוא לא יכול. מפני שהוא מצביע בעד 120 חברי כנסת, אשר את שמות רובם אינו מכיר.

והמשטר הזה מביא לידי כך שיש בכנסת שלנו שלש-עשרה מפלגות, זה קצת יותר מדי בשביל מדינה כזו. אילו היו כל המפלגות שוות זו לזו, היה יוצא שלכל מפלגה יש בערך עשרה צירים. תארו בנפשכם שלש עשרה מפלגות יושבות יחד להרכיב ממשלה, איזו מסחר היה נעשה שם. בכל אופן הבוחר אין לו שום דעה בענין זה.

אבל גם עכשיו, כשהקולות לא מתחלקים באופן שווה בין כל המפלגות האלה, הקב“ה עזר לנו שיש מפלגה אחת גדולה ובלעדיה כמעט שאי אפשר היה להקים ממשלה – אני אומר כמעט, כי באופן תיאורטי אפשר היה. אבל הבוחר אף לא ידע איזה ממשלה תקום. היו עד עכשיו חמש פעמים בחירות לכנסת. בכל פעם הוטל עלי להרכיב ממשלה. אני ידעתי איזו ממשלה אני רוצה, אבל זה לא היה תלוי בי, ואף פעם לא יכולתי להרכיב ממשלה שרציתי, ואומר לכם איזה ממשלה רציתי. כיון שיש כבר משטר ארור כזה, אמרתי: אם כבר נחוצה קואליציה, אז קואליציה כזאת – ממפ”ם ועד הציונים הכלליים, יען כי אז תמיד יהיה רוב בעד דבר שרוצה רוב העם. תמיד יהיה רוב בעד הדבר הנחוץ ולא יוכל מיעוט קטן להכריע בדברים שהרוב הוא נגדו רק מפני שהממשלה תלויה בו. אי אפשר לבוא בטענה לאשכול או לגולדה מדוע הם מסכימים לזה. אני יודע שיש עכשיו ענין של ניתוח גוויות ואני שומע מהרופאים שזו שאלה חיונית. אבל רוצים למנוע את זאת. זה פיקוח נפש. אבל אם יסכימו גם לזה, אני מבין אותם. יש להם ברירה? יהיה משבר. אז מה יהיה?

לכן רציתי בכל פעם קואליצית כל המפלגות האלה, ממפ“ם עד הציונים הכלליים. ידעתי שבעניני חוץ יהיה לנו רוב; ידעתי שבעניני עבודה יהיה לנו רוב. לא יוכל מיעוט קטן לכפות את דעתו ורצונו על הרוב, אבל אף פעם לא נעשה הדבר הזה. בפעם הראשונה – מפ”ם חלקה על קווי היסוד של הממשלה הראשונה; בכנסת השלישית מפ"ם כן נכנסה לממשלה. אף על פי שמי שישווה לא ימצא שינוי בקווי היסוד. אבל היה להם כבר יותר נסיון בחיים. לא היה זה ריב על הפרוגרמה אלא על דבר אחר, וידעתי שזה אסור לתת להם. הם רצו משרד הבטחון, וחשבו שנחוץ גם צבא משלהם. למשל, הצבא יהיה כפוף כולו לממשלה, אבל חלק מהצבא יהיה כפוף לעוד מישהו. ידעתי שזה יהיה אסון, ועל זאת תקראו בעוד שבועיים. כך היה גם עם הציונים הכלליים. הציונים הכלליים היו להם אז שבעה צירים. אבל הם אמרו לי: יש לנו משקל יותר גדול. אני אמרתי אם אקרא לאחרים, גם הם יגידו שיש להם משקל יותר גדול. וגם הם לא נכנסו.

לכן אני אומר, הדימוקרטיה שלנו היא מזוייפת, יען כי העם איננו בוחר בממשלה. זה העיקר שבדימוקרטיה: צריך שתהיה ברירה לעם לבחור בממשלה זו או אחרת, וזה אפשרי רק אם יהיה מצב כמו באנגליה. שם הויכוח הוא תמיד בין שתי מפלגות. בבחירות האחרונות היתה השאלה: יום או וילסון. באמריקה היתה השאלה: ג’ונסון או גולדווטר. העם ידע איזו ממשלה הוא בוחר. אצלנו לא רק העם אינו יודע, גם מי שמרכיב את הממשלה אינו יודע. ואין שום קשר בין הבוחר ובין הנבחר. מי הנבחר שלכם? הבוחר יודע מי בחר בו? הוא נבחר ברשימה של מאה ועשרים איש. איפה בחרו בו? מי בחר בו? אלה שני הדברים העיקריים של הדימוקרטיה, ואינם קיימים אצלנו וזה לא יכול להיות קיים אם לא נקבל את השיטה של הדימוקרטיה היציבה ביותר – כמו באנגליה ובאמריקה: בחירות איזוריות.

אבל היות שלנו אין רוב – אם כי לא אומר שאין שום אפשרות שהרשימה הזאת לא יהיה לה רוב אני מסכים גם לא לבחירות איזוריות-רוביות, אלא לבחירות איזוריות-יחסיות. כמו שיש בסקנדינביה, גם בצורה זו יודעים איזו ממשלה תהיה.

ז. פילוג או אחדות

ועכשיו עוד מלים אחדות, מה אנחנו לא רוצים.

אין אנחנו מתכוונים לעשות מה שחברינו משום מה – ואני יודע משום מה – אומרים עלינו, שאנחנו רוצים לעשות. לא רוצים להקים מפלגה חדשה. לא רוצים לפלג מפלגה. אבל מפלגה, זה שני דברים: א) זו מסגרת ארגונית; ב) זו מערכת ערכים. ובכן, מפלגתנו היתה לה הגמוניה בישוב לפני המדינה, מ-1933 – מפני שהמסגרת והערכים התאימו זה לזה.

אך אם תעמוד לפני שאלה: על מה לוותר – על המסגרת או על הערכים, אני אוותר על המסגרת, כי אני אדוק בערכים והמסגרת זה אמצעי לערכים. ואינני מניח שאנחנו עמדנו בהכרח לפני בעיה כזאת: או להקריב את הערכים או להקריב את המסגרת. אני בעד זה, קודם כל, שנהיה נאמנים לערכים, והערכים האלה: דימוקרטיה גם במדינה וגם במפלגה, חופש דיבור, חופש ויכוח, יחסי חברים גם כשחולקים זה על זה. וזכיתי לחלוק בחיי עם החברים הכי יקרים לי, שלצערי אף אחד מהם איננו בחיים, וחברותנו לא נפגמה כמלוא הנימה והאמון ההדדי שלנו לא נפגם כמלא הנימה; ואלה היו חילוקי דעות בשאלות יסוד: בשאלת חלוקת הארץ, שאני חלקתי על ברל וברל חלק עלי; זה היה בענין הסכם ז’בוטינסקי, שטבנקין חלק עלי ואני חלקתי עליו, ועשיתי אסיפה ובכל אסיפה בא ישראל גלילי ודיבר נגד. היה חופש ויכוח, היה ויכוח חברי, היה משטר דימוקרטי. לא הכריחו דוקא לבחור באלה שהם “אנשים שלי”. לא היו “אנשים שלי” ו“לא שלי”. היו חברים. ולכן אנחנו לא יוצרים מפלגה חדשה ולא מתכוננים לפילוג אלא להיפך. אנחנו נשארים קודם כל נאמנים לערכים, ואם בגלל נאמנות לערכים יוציאו אותי מהמפלגה – אקבל עלי את הדין. לא אמעל בערכים שלי מפני שיקחו את פנקס החברים. לא אחזיר את פנקס החברים. אם ידרשו ממני – אחזיר. אבל אינני רואה הכרח, ואני מקווה שלא יהיה הכרח להקים מפלגה אחרת ולפלג את המפלגה; אלא למען שמור על ערכים, גם הממלכתיים וגם הדימוקרטיים במפלגה, אנחנו עושים רשימה עצמאית אשר תכליתה – ביחוד אם תצליח – להביא שוב לידי ליכוד המפלגה בתוך מסגרת אחת, שהערכים הישנים ישארו בה קיימים.

ובכן, אנחנו רוצים לשמור על שני הדברים – גם על המסגרת וגם על הערכים. אבל מתחילים בערכים. ואם הרשימה של שמירה על ערכים תצליח – ואני מקווה שנצליח – נצליח לקיים את המסגרת המאוחדת ונגדיל אותה ולא תהיה שום פלגנות ולא תהיינה מפלגות, אלא אני מקווה שיבוא יום שגם השומר-הצעיר, וגם אחדות העבודה, וגם הפועל המזרחי יהיו מאוחדים במפלגה אחת. יען כי אם במפלגה ישלטו רעיונות עקרוניים מרכזיים ויהיה חופש מלא וגמור לכל הבעיות השוטפות, שכל חבר יחווה דעתו בחופש, בחרות, באופן חברי – אז אני רואה אפשרוּת של ליכוד מלא של תנועת הפועלים.

אבל לפי שעה מה שאנחנו רוצים – להקים רשימה של חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל ובלתי מפלגתיים, אשר ידגלו בערכים כמו שהתקיימו בשלושים השנים האחרונות.

– לא מפלגה חדשה ולא פילוג, אלא שמירת ערכים, שלאחר שנצא ברשימה של חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, נחדש את האחדות. נחדש את האחדות, אם אפשר, של כל חברי מפלגות פועלי ישראל, ואם לא – עם שאר החברים של מפלגות פועלי ישראל אשר גם כן ישארו נאמנים לערכינו הקודמים.

טרם ביצענו מלאכתנו

דורנו זכה לגדולות ונצורות. יסדנו מדינה יהודית, הקימוני צבא, נלחמנו ויכולנו לצבאות מדינות ערב, שחררנו הנגב והגליל, העלינו מאה ועשרים אלף עולים השנה, רכשנו עזרתן וידידותן של שתי המעצמות האדירות ביותר. ואף על פי כן – אל ירום לבנו ואל נהיה שיכורי נצחון ואל נצפה לחיים קלים במדינה. טרם ביצענו את מלאכתנו.

לא בזכותנו בלבד עשינו את החייל, אלא גם בזכות עשרות דורות של יהודים מעונים ¹יים, גאים ונאמנים ומסורים לחזון היסטורי גדול. בימים הגדולים האלה נזכור בהערצה את יהדות הגולה, אשר היא סבלה סבל שאנחנו לא ידענו והיא נשאה אמונה שאולי לא היתה קטנה ² מאמונתנו אנו.

מה שקרה השנה הזאת – לא היה נס ולכן אין לסמוך על נס. גם אם תתחלנה שיחות על האיים בים התיכון – אין מאתנו יודע אם מבחן הדמים הזה כבר נסתיים. כל עוד אין לנו נצחון מלא שניצחנו בקרב האחרון – אל נתהלל.

תפקידינו המרכזיים

אני מאמין, כי יש בהקמת מדינה זו משום ראשית הגאולה, אבל כגדול הגאולה כן גדולים ³ליה, ועוד לא נתנסינו בכל חבלי הגאולה הקשים, וארבעה דברים מרכזיים עומדים לפנינו בימים אלה: בטחון, עליה, התישבות ומדיניות חוץ. ארבעה תפקידים אלה שלובים הם. מדיניות חוץ, שאינה משמשת את העליה שלנו, את ההתישבות שלנו ואת הבטחון שלנו – היא לא מדיניות חוץ של מדינת ישראל, אלא של סוכני חוץ.

עניני בטחון

אין להגיד שלשיחותינו עם שכנינו בדרום ובצפון אין סיכויי הצלחה להביא לידי שלום, כל השלום תלוי בשני צדדים, וכאן יש גם צד שלישי – שאינו רוצה בשלום יהודי-ערבי. אבל אם היה לנו שלום עם הארצות השכנות – גם אז נשארת שאלת הבטחון אַקטואלית, בגלל המציאות היחידה במינה שלנו בתוך העולם הסובב אותנו.

אנחנו פה מעטים ואנחנו מיעוט דינמי, הכוח הדינמי העיקרי במזרח התיכון. ואנחנו מיעוט שהולך וגדל על ידי העליה ואנו מצטיינים בשוני כלכלי, חברתי ותרבותי בכל המזרח התיכון. אילוּ גם לא היו אינטרסים עולמיים שיש להם ענין לדכא ולקצץ את דיגולנו – גם אז, גורמים אלה משמשים פיתוי לעמים השכנים להצמית את קיומנו ולהפסיק את צמיחתנו.

תנאי ראשון לבטחוננו – עליה גדולה!

אולם דבר הבטחון שלנו לא יוכל להיות רק ענין צבאי. תנאי ראשון לבטחוננו – עליה גדולה ומהירה. אסור לנו לסמוך על העובדה המפוארת שצבאנו, גם בהיותנו רק 700 אלף, היכה בצבאות ערב. הוא יכה אותם גם בעוד חודש או חדשיים, אם יהיה הכרח בדבר. אך אין שום בטחון שבהשארנו כל כך מעטים נוכל בכל זמן להתגבר על המרובים. לפיכך, קובעת שאלת העליה. אנחנו נעמוד בקרוב בפני ממדי עליה, שאולי רבים אינם מעיזים עוד עכשיו לחשוב עליהם. והעליה דרושה למדינה וליהודים הנמצאים בתוכה לא פחות מאשר לעם היהודי בגולה, שהרי העושה מאמץ לשם קליטת העליה, אינו עושה חסד לעם ישראל ולעולים. זוהי שמירת הלאום שלו שמירת עצמו.

איכלוס שטחי הארץ הריקים

והתנאי השני של בטחון, זה איכלוס מהיר של שטחי הארץ הריקים. תהיה זו טעות מרה שנחשוב שעם גירוש הפולשים שיחררנו את הגליל והנגב. ואם אנחנו לא נצליח לאכלס במהירות את הנגב ואת הגליל – לא תעמוד לנו גבורת צבאנו והדם השפוך היה לשוא. היתה השנה גם בעולם מערכה פוליטית על הנגב ולא ניתנו לנו עשרות שנים לביצוע המלאכה הזאת.

תפקידים נוספים

והדבר השלישי זו מדיניות חוץ של שלום. והרביעי – פיתוח תעשיה חקללאית וחרושתית ואוירית שיהיו המשען של הבטחון שלנו. ואחרון-אחרון בעניני בטחון – צבא.

לא נוכל להחזיק צבא גדול משום שהיטלר השמיד ששה מיליונים. מפני שכוחות הנוער דרושים להתישבות ומשום שאף פעם לא נדיע למספרים של היריבים, ומה שלא נוכל להשיג בכמות – עלינו להשיג באיכות. אין שום סיבה מדוע צבאנו יהיה נופל מצבאות משובחים ביותר בעולם באיכותם, בחינוכם, בידיעתם, באמונם וברוחם.

צבא אחיד

אם צבאנו צריך למלא תפקיד של בטחון, להגן על קיומנו ועל גבולות מדינתנו, אסור שההתפצלות החברתית של הישוב תחדור לצבא, הצבא יכול למלא תפקידו רק אם יהיה צבא מאוחד, והצבא כולו, על כל חלקיו יהיה כפוף אך ורק למרות אחת – מרות המדינה.

תנאי הכרחי לקיום צבאנו הוא מניעת ההתפצלות הפוליטית והמפלגתית בתוכו, מפני שמלחמה מחייבת מאמץ טוטאלי של כל העם, והכרחי שהעם כולו יהיה בטוח שהצבא כולו הוא משמש אך ורק למטרה אחת: בטחון העם והמולדת.

ואין צבא בלי משמעת. המשטר בצבא בנוּי באופן הפוך למשטר במדינה דימוקראטית בצבא אין שואלים את החייל לאן הוא נשלח, ממנים עליו מפקד. כמובן שהחייל אינו גולם כמה שהחייל הוא אזרח יותר גאה על הקנינים של עמו ועל הערכים שהוא נלחם עליהם, עולה ערכו וכוחו. אולם כל חבלה באחידות הצבא ובמשמעתו – היא חבלה מסוכנת בבטחון המדינה ובערכו של הצבא.

קליטת העליה

ולענין קליטת העליה והתישבותה אני רואה כשלון בזה שמאה מתישבים ותיקים שלנו הלכו למחנות העולים להדריך אותם בעבודת אדמה ולהאחיזם בגליל. חברינו בהתישבות העובדת – יש להם זכויות לא פחות מאשר לצבא ישראל. אבל עכשיו הגיעה שעתה של ההתישבות להחלץ לפני העולים – לעזור להם להשתרש בקרקע המולדת. המוני העולים אינם יודעים את תעתועי הפירוד והפילוג שבתוכנו ופניהם רק לעיקר: לארץ, לעבודה ולעצמאות.

מדיניות חוץ של שלום

ועל מדיניות החוץ: תכנה חתירה לשלום בארץ, במזרח התיכון, בעולם. היה זמן ובשם “אחוות עמים” ו“כוחות מחר” רצו לשלול את זכות העם היהודי למדינה. כרגע אותם האנשים מגיעים לשלום עם הערבים, באשר דמותם החברתית של עמי ערב לא די כשרה בעיניהם שאנו רוצים בשלום עם הערבים – כמו שהם, כמובן לא שלום בכל מחיר, אבל אנו מבכרים מצב-שלום על מצב של מלחמה, ולא נבדוק בציציות שליטי ערב – אם מתוך שמירת עצמאותנו שלנו נצליח לקיים בינינו וביניהם יחסי שלום וידידות ועזרה הדדית. וגם בשטח הבינלאומי - האוריינטציה שלנו היא על שלום, אם כי אינני יודע מה צפון לעולם בתקופה הקרובה וספק אם האומות יודעות את צפונותיהן. רק לפני שבועיים שמעתי מבא כוחה של מדינה אדירה לא בטוח בהחלט שבזמן לא רחוק ארצות הברית וברית המעצות יגיעו ביניהן לידי מלחמה, אין אנו גורם עולמי, אבל כל קורטוב של יכולתנו והשפעתנו בעולם – יוקדש לחזוק השלום. אין זה עסקה של מדינת ישראל לבדוק משטרים. מי שטוען שמשטרים שונים אינם יכולים לחיות יחד – רוצה במלחמה. ואם רוסיה ואמריקה נמצאות יחד באו"מ ומצהירות על שאיפתם לשלום – אין לנו יסוד לשלול את כנותן או שאיפתן לשלום. שאיפתנו לידידות עם כל מדינה בעולם אינה אומרת אדישות לשאלות פוליטיות וסוציאליות. כל אחד מאתנו נושא בלבו חזון לשלום ומותר לו לבקר תופעה זו או אחרת, אבל המדינה כמדינה שוחרת שלום ושואפת לידידות עם כל מדינה, שאיפה זו מחייבת להימנע מלהזדהות עם איזה גוש שהוא.

נהיה נאמנים לעמנו!

אנו עומדים בפני תופעה מדאיגה – שחלק התנועה החלוצית משולל עצמאות פנימית, ושכלית בכל השאלות המדיניות וקובע יחס לשאלות חיוניות של קיומנו, לא מתוך הפנימיות שלנו, אלא לפי מה שנדמה להם שתקיפי “עולם המחר” היו רוצים שיעשו. אין בעולם הדורש מאתנו שלא נהיה נאמנים לעצמנו. מלחמתנו השנה לא היתה אפשרית לולי היינו נעזרים בידידים גם במזרח וגם במערב.

לפנינו ניצבת עכשיו שאלה איומה: איפה נקח יהודים בשביל בנין הארץ? ואחד הגדולים של מדיניות החוץ שלנו, לרכוש זכות יציאה לכל יהודי הרוצה להתנחל בישראל. לא נעשתה זאת ע“י קטרוגים אלא על ידי הסברה ידידותית, ע”י רכישת לבבות. הפיזור היהודי בעולם, מציאותה הגיאוגרפית של מדינת ישראל והתוכן המוסרי של ⁴ כולם מצווים מדיניות חוץ עצמאית. הנובעת משיקולי חיינו אנו ושפניה לשלום, בידידות כל העמים.

רוב יציב ואיתן

השאלה היא: הלבנות את המדינה על יסוד דיקטטורה של מפלגה אחת, או על חירות וד?⁵

שאלה שניה: התיכון ממשלה על התפצלות, על קנוניה של מיעוטים. או בתקופת-יסוד נעשה מאמץ להקים ממשלת רוב יציב ואיתן, שדרכה היא דרך רוב האומה? מפלגתנו רוצה ממשלה בנויה על דרך ותכנית מקובלת על רוב האומה, שתהא מוכשרה בקביעות ובעקביות לתכנית מדינית והתישבות מחושבת ואחראית, ותשמור באמונה על האינטרס הממלכתי. ארבעה אינטרסים ממלכתיים המשותפים לכל עם ישראל: עליה והתישבות, בטחון ושלום. ההסתדרות לא היתה מגיעה עד הלום אילו לא היה בה כוח של רוב יציב המכוון את ההסתדרות לאור חזון היסטורי ולפי צורך הכלל. אילו היתה ההסתדרות קנוניה של מיעוטים, לא היינו מגיעים לאותם ההישגים שהגענו. ובמדינה עוד נכונו לנו קשיים יותר גדולים מאשר ⁶. נחוצה לנו ממשלה של דרך אחת ואחריות קולקטיבית. אולם גם כשיהיה לנו רוב במדינת ישראל – מצוּוים אנו לשתף בממשלה ולרכז סביבנו את כל הכוחות הבונים בעולם שמחוץ לנו.

זו הפעם הראשונה בתולדות ישראל שעם ישראל בוחר את ממשלתו. אנו באים לעצב את דמות מדינת ישראל בראשיתה. והמצביעים יהיו – כל איש בישראל. יכול לבוא לפני העם ולהגיד לו, שאם הוא בוחר בדרך הזאת שהלכנו בה במשך 45 שנה - שזאת דרכנו עכשיו בשאלות הבטחון, העליה, ההתישבות ומדיניות החוץ – אנו דורשים שיבטיח לנו רוב יציב ואיתן למען נוכל יחד עם כל הכוחות החלוציים והיוצרים לנהוג את ספנית המדינה בתוך התקופה המסוערת שבה אנו חיים.

דוד בן-גוריון על הקרן הקימת לישראל

דברי ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון בעצרת לציון 60 שנה לייסוד הקרן הקימת לישראל

אני שמח באופן מיוחד, שאני יכול לדבר על קרן קיימת לישראל ככל אשר עם לבי, בלי לחשוש שדברי יפגעו ברגשי אנשים המתפרנסים אך ורק מעברם. קרן קיימת לישראל אינה זקוקה לשינוי שם – והשם שניתן לה לפני ששים שנה הולם אותה עכשיו יותר מאשר אז. היא לא קרן של מפלגה או של קבוצת מפלגות, קרן חלקית, אלא כשמה – קרן קיימת לישראל, לכל עם ישראל. היא חיה ומתקיימת לא בזכות מעשיה היפים שבעבר, אלא בזכות מפעליה החיוניים שבהווה, ומה שעוד יותר חשוב, בזכות המשימות הגדולות והחשובות הצפויות לה בעתיד. אי-אפשר להגיד שתפקידיה לא נשתנו כלל מאז נוסדה לפני ששים שנה. התפקיד העיקרי אז – לגאול כברות אדמה מבעלות זרה ולהעבירן לבעלות יהודית, אינו עוד עיקר, כי בינתיים בא חידוש – מדינה יהודית, והמדינה היהודית העמידה כמעט כל אדמת ישראל ברשות העם בישראל. אין זה מן הנמנע שפה ושם נצטרך עוד, גם בתנאים החדשים, לגאול אדמות מידיים לא-יהודיות – אבל אין זו עוד המשימה הראשית והראשונה של הקרן.

במקום גאולת קרקע מבעלות זרה, יש עכשיו הכרח לגאול את הקרקע מפגעי הטבע: מביצות, מטרשים, מחולות ומשממה. דווקא עכשיו, כשכמעט כל אדמת המדינה נמצאת ברשותנו הריבונית, התבלטו משימות יסוד, שמילואן ידרוש הרבה שנים ואשר בלי ביצוען לא ייתכנו קליטת עולים, בטחון המדינה והפרחת השממה, והמשימות הן – יעור ההרים החשופים, הכשרת אדמות טרשים, ניקוז ביצות, הפרחת החולות וסלילת כבישים בישימון שיכשירו גם פיתוח התעשיה וגם בנין עיירות וכפרים ויהפכו הנגב והגליל הצפוני הריקים לשטח מאוכלס ופורח שבלעדיו אין עצמאות כלכלית, אין בטחון ואין מרחבי-קליטה.

קרן הקיימת מתפארת בצדק שנטעה כבר עשרות מיליוני עצים על שטח של למעלה ממאתיים אלף דונם, – אבל השטחים הטעונים נטיעה הם גדולים פי כמה. הקרן פילסה מאות קילומטרים דרכים בהרים, באזורי-ספר ובישימון, שאיפשרו פעולות פיתוח והתישבות במחוזות עזובים וריקים – ועדיין אנו עומדים בראשית מלאכה זאת. הקרן מסייעת עכשיו בהקמת עיר ערד בנגב המזרחי, ובעשור הבא נצטרך לבנות לפחות 15 או 20 עיירות כאלה בנגב – כי בלי ישוב הנגב לא תהא תקומה לישראל.

בתוככי ירושלים ותל-אביב וחיפה מרוכז רוב האינטליגנציה הישראלית – אינטליגנציה, שלא רק העם בישראל אלא העם היהודי בעולם כולו רשאי להתגאות בה, כי רמת המדע בישראל אינה נופלת מזו של כל ארץ תרבותית אחרת, – אבל יש סכנה שבתוך מרכזים אלה המסודרים, פחות או יותר, תתגבר הכרה כוזבת ומסוכנת, כי באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, ואנו שומעים קולות רבים כי הגיעה השעה לנורמליזציה, וכי שמירת הקיים בתיקונים קלים פה ושם – זוהי עכשיו דרך המלך שלנו. אין טעות חמורה ומסוכנת מזו! יש בוודאי כמה בודדים ובתוכם אולי גם פה ושם איזה פרופיסור, שבאו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל עם ישראל ומדינת ישראל רחוקים מאד מאד גם מהמנוחה וגם מהנחלה. הארץ שנחלנו זה ארבעת אלפים שנה – צפויות לה סכנות אנושות מבחוץ וריקנות ושממה מבפנים. והעם היהודי הינו עדיין ברובו הגדול, למעלה משמונים אחוז – עם גולה, משועבד לזרים ונתון לטמיעה ולכליון, ומבלי המשכתה של התמורה הכפולה, שהיא תמצית תקומתנו ויעודנו – תמורת-עם ותמורת-ארץ – ומבלי שחזון התמורה, כלומר קיבוץ גלויות, הפרחת השממה, חברה חדשה ותרבות גבוהה, יהיה הכוח המניע הראשי בחיי הנוער, המוני העובדים ואנשי הרוח, – כל הישגינו בשמונים השנים האחרונות ובתוכם גם הכיבושים המופלאים מאז קום המדינה, יעלו בתוהו. הדרך למלוא חזון הגאולה היא עדיין רחוקה וזרועה מוקשים וסכנות, ובלי מאמצים חלוציים מתמידים שיוארו באור חזון התמורה, תמורת העם ותמורת הארץ, לא נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי. קרן קיימת לישראל היא אחד המכשירים בביצוע חזון התמורה, וכוחה בזה שהיא לא קפאה על שמריה, אלא עם הקמת המדינה ראתה לעצמה המשימות החדשות שהיו כמעט נמנעות בימי השלטון הזר, ונטשה המשימות הישנות, גאולת האדמה מבעלות זרה, שנתמלאו בדרך יותר יעילה על ידי צבא הגנה לישראל בכיבוש עצמאותנו וריבונותנו.

ולא רק בפעולתה בנטיעת עצים, בפריצת דרכים בשממה, בסיקול אבנים ובהכשרת אדמות טרשים – אלא גם ברוחה, בדרכה, היא יכולה לשמש מופת ודוגמה לדורנו, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה, והדרך היא – לא הסתפקות בשמירת הקיים אלא דבקות בחזון התמורה, תמורת עם מפוזר בגולה לעם מעורה במולדתו; תמורת ארץ שוממה לארץ מיושבת ומאוכלסת; תמורת חברה שיש בה שיעבוד, קיפוח ואפליה – לחברה מיוסדת על שותפות, חירות ואחווה. תמורת הרוח הטבוע בעוני, בערות ועקרות – לרוח המתעשר מכיבושי המדע המשליט האדם על הטבע, וממורשת הנבואה העברית – גאולת עם ועולם. וקרן קיימת לישראל זו, אם תמלא תפקידה – תהיה אז, אני בטוח, לקרן קיימת לאנושות כולה.

ירושלים, כ“ו בטבת תשכ”ב (2.1.62).

אפלטון הוא אחד המעטים מבני התקופה הקלאסית בספרות היוונית, שכתביו הגיעו אלינו במלואם ובשלמותם, הודות לבית־מדרשו (״האקדמיה״) שנתקיים קרוב לאלף שנים. בכתבים אלה, הערוכים בצורת שיחות בין כמה אנשים (פרט לאפולוגיה של סוקרטס והאגרות), נידונו כמעט כל השאלות שהעסיקו המחשבה היוונית, ואפשר להגיד— גם המחשבה האנושית בימינו. וספק אם היה עוד הוגה־דעות גדול בתולדות אדם שידע לכתוב כאשר כתב אפלטון. ואף על פי כן אין אנו יכולים להגיד, כי אנו יודעים בוודאות דעותיו של אפלטון עצמו באחת מן הבעיות שנידונו ונתבררו בשיחות אלה. והספק נובע משתי סיבות:

א) אפלטון אינו מופיע אף פעם בין המשוחחים. ראש המדברים ברוב השיחות (״הדיאלוגים״) הוא מורו הגדול והנערץ סוקרטס. ולא קל לקבוע בכל מקרה, מה הן הדעות שמביע סוקרטס בשם עצמו ואפלטון מחזיק או אינו מחזיק בהן, מה הן הדעות המיוחסות בשיחות לסוקרטס, ושבאמת הן דעותיו של אפלטון, ומה הן הדעות שדגל בהן סוקרטס ואפלטון חולק עליהן. אריסטו, התלמיד הגאוני של אפלטון, לא נמנע מהבלטת חילוקי הדעות שבינו ובין מורו, ולא עוד אלא שהוא עשה זאת בהנאה יתרה. בכתביו של החכם מסטאגירה אנו מוצאים הדגשה מופרזת של הניגודים בין התלמיד ובין המורה. אולם אין אנו מוצאים אף פעם, ואפילו לא ברמז, נימת ביקורת על סוקרטס בכל כתבי אפלטון, אם כי אין להניח בשום אופן, כי גדול הוגי־יוון לא היה אלא חוזר על הדברים ששמע מפי רבו. בספרו האחרון של אפלטון, הגדול בכמותו בכל ספריו, בספר ״החוקים״, אין סוקרטס מופיע כלל, וגם במספר שיחות שנכתבו לפני ״החוקים״ אין סוקרטס ממלא התפקיד הראשי בבירורים (כגון טימייאוס), ואין כמעט ספק, שגם בשיחות שבהן סוקרטס הוא ראש המדברים (ואלו הן רוב ״השיחות״ האפלטוניות), מביע אפלטון מחשבותיו והרהוריו הוא, אם כי הם מיוחסים למורו הנערץ, אבל אין בימינו כל אמצעי בדוק להבחין בחינה וודאית ובלתי מופרכת אילו הן דעותיו של סוקרטס ואילו הן דעותיו של אפלטון. סוקרטס בעצמו לא כתב אף פעם שום דבר, וכל מה שאנו יודעים עליו, אנו יודעים בעיקר מ״שיחות״ אפלטון ומזכרונות כסנוֹפוֹן ובעקיפין – מדברי אריסטו. אף בכתבי אריסטו קשה להבחין אם הדעות המבוקרות הן דעותיו של סוקרטס או של אפלטון.

ב) אפלטון בעצמו עורר ספק בלבנו אם ניסח דעותיו ותורתו בספרים אשר כתב. גאון אתונא, שלא רק בעומק מחשבותיו ועשרן, אלא גם ביכלתו הספרותית, בכושר הביטוי האמנותי והתיאור הדרמטי שלו, מעטים כמוהו בספרות העולם, – ואולי הוא יחיד במינו,– היה סבור שבעצם אין ביכולת המלה הכתובה להביע האמת התוססת שבלב האדם.

בפיידרוס אומר סוקרטס, ״שכל מי שמשאיר אחריו איזו הדרכה בכתב, וכן גם המקבל אותה מתוך אמונה, שמהכתב יצא משהו מוסמך ומוצק – הוא מלא תמימות… כי הכתיבה דומה לציור: גם יצירות הצייר עומדות לפנינו כאילו חיות, ואולם כשתשאלן משהו– הן דוממות בחשיבות רבה. וזהו גם דינה של המלה בכתב… אין ביכלתה לעזור לעצמה… מלה אחרת אחות לה… בנפש, באמצעות הדעת היא יודעת להגן על עצמה, ואף מבינה היא לדבר ולשתוק לפי הצורך״ (פיידרוס 275c).

דברים אלה אמנם הושמו בפי סוקרטס ואפשר היה לפקפק, אם זוהי דעתו של אפלטון עצמו, או שזוהי רק סברתו של סוקרטס, שמעולם לא כתב שום דבר והיה עוסק רק בשיחות בעל פה ובשאלות ותשובות עם מכריו ורעיו ברחובות העיר או בבית.

אבל משפט שלילי על תורה שבכתב אנו שומעים גם מפי אפלטון עצמו באיגרת השביעית שנשלחה לרעי דיון, ידידו בסיקליה. איגרת זו נכתבה כנראה בשנת 353 (לפסה״נ), כשמלאו כבר לאפלטון שבעים וארבע שנים, ז״א לאחר שכתב ופרסם רוב ספריו. באיגרת זו מדבר אפלטון על הפילוסופיה שלו ועל שאיפותיו המוסריות־ המדיניות, והוא מודיע בטון החלטי:

Οΰκουν έμόν γε περί αυτών έστι σύγγραμμα ουδέ μήποτε γένηται ρητόν γάρ οΰδαμώς έστιν ώς άλλα μαθήματα, άλλ' έκ πολλής συνουσίας γιγνομένης περί τό πράγμα αύτό καί τοϋ συζήν έξαίφνης, οΐον άπό πυρός πηδήσαντος έξαφθέν.φώς, έν τή ^,ψυχή γενόμενον, αύτό εαυτό ήδη τρέφει¹

ושוב הוא אומר באותה איגרת (344c), כי למען דעת טוב ורע יש ללמוד ולדעת מהו השקר והאמת של כל ההוויה, וזה יתכן רק לאחר עיון מרובה וממושך ורק על ידי שקלא וטריא, בירורים והשוואות של השמות, ההגדרות, החזונות והרשמים, הוכחות של רצון טוב ושאלות ותשובות שאין בהן טינא. רק באמצעים אלה ובקושי רב– נדלק אור התבונה והשכל בענינים אלה בנפשו של אדם העושה לשם כך מאמץ אנושי עליון. ״וזוהי הסיבה שאדם רציני נמנע בכל יכלתו מכתיבה בענינים שהם רציניים לפי טבעם, מחשש שמא יהיו דבריו טרף לתחרות ולמבוכה לבני אדם״.

Διό δή πας άνήρ σπουδαίος των δντων σπουδαίων πέρι πολλοΰ δει μή γράψας ποτέ έν άνθρώποις είς φθόνον καί άπορίαν καταβάλτμ

קשה להימנע מרושם, כי אפלטון התכוון בדברים אלה לכתביו הוא עצמו, ויש להניח שעיקרי תורתו השמיע מייסד ״האקדמיה״ אך ורק בעל פה לתלמידיו בבית מדרשו, ומשעורים אלה כמעט שלא נשאר לנו כל זכר. ואין אנו יודעים לדון על דעותיו של אפלטון אלא לפי כתביו, ועלינו לנחש באיזו שיחה הוא מבטא דעותיו או אומר רק דבר בשם אומרו. הוודאות בענין זה היא מאתנו והלאה.

––––––––––

כהוגה דעות אוניברסלי, ששום דבר אנושי ואלוהי אינו זר לו, לא יכול היה אפלטון להתעלם מהעבדות שהיתה שלטת בימיו בכל הארצות וגם במדינות יוון, לרבות אתונא עיר מולדתו.

כשם שהחברה המעמדית בימינו נראית בעיני רבים כטבעית, הכרחית ונצחית, כך נראתה העבדות בזמנה כדבר טבעי, הכרחי ונצחי. ובימיו של אפלטון, והרבה דורות אחריו, לא היתה אף מדינה אחת או אף אמונה ודת אחת ששללה את העבדות.

עבדות זו היתה קיימת מימים קדומים, ומקורה בלי ספק בשבויי־מלחמה. השב­טים הפראיים היו תחילה הורגים שבוייהם או אוכלים אותם והיה בכך משום התקד­מות ניכרת כשבמשך הזמן היו הופכים אותם לעבדים ומשאירים אותם לשם כך בחיים.

מוסד העבדות התפשט עם המעבר מציד וממרעה לעבודת האדמה.

ביוון אנו מוצאים עבדים כבר בתקופה ההומרית. שבויי המלחמה נעשו לעבדי הכובשים או נמכרו כעבדים לאחרים. גם אנשים בני־חורין היו נתפסים על ידי שודדי־ים ונמכרים בנכר. לעתים קרובות היה העבד לפי מוצאו לא פחות מיוחס מקונו. לפי מקור אחד נמכר אפלטון בעצמו לעבד בחזרו מסירקוסה לאתונא עיר מולדתו, ונפדה על ידי ידידיו.

ביוון אנו מוצאים עבדים משני סוגים:

מקנת־כסף מבחוץ ואכרים צמותים מבני הארץ. העבדים באתונה היו מהסוג הראשון, העבדים באשפרתא ובתסליה – מהסוג השני. ההילוטים בלקידיימון (אשפרתא) לא היו משועבדים ליחיד אלא לכלל, למדינה (δούλοι του κοινού) – אלה היו, אכרים מהתושבים הקדומים של הפלופנוס שנתחלקו כעבדים־אכרים בין הכוב­שים הדוריים. בעל האדמה האשפרתני לא היה רשאי למכור את ההילוט או לשחררו. ההילוט היה משועבד למדינה, וזו היתה רשאית להטיל עליו שרות חובה בצבא או בצי או גם לשחרר אותו במקרים ידועים, בעיקר אם הצטיין בקרב. בעל האדמה היה זכאי רק לקבל חלק מהכנסת המשק שההילוט היה מעבד וגם לדרוש ממנו שירותים אישיים. ההילוטים ניחנו ממידה רבה של חופש משפחתי ואישי, והיה להם גם קנין פרטי, ולפעמים גם נתעשרו. אולם אנשי אשפרתא התייחסו להילוטים בשנאה ובחרדה, כי מספר ההילוטים עלה פי־כמה (בערך פי שנים עשר) על מספר אזרחי אשפרתא*² ובכל עת צרה היו עלולים להתמרד ולהצטרף לאויבי אשפרתא. ומשום כך היו אדוניהם נוהגים לערוך מזמן לזמן טבח בהילוטים. עבדים מסוג זה היו גם בכריתים ובתסליה.

בשאר חלקי יוון, ובתוכם גם באתונא, היו העבדים משועבדים לאדוניהם האישיים, במקנת־כסף או כילידי ביתם. העבד היה קניינו המוחלט של הבעלים, כמו כל חפץ אחר. '

בתקופה הקדומה של אתונא, כשתושביה עסקו בעיקר בחקלאות, היה מספר העבדים קטן, אבל עם התפתחות המלאכה והתעשיה נתרבו העבדים. המלחמות שבין מדינות יוון בינן לבין עצמן, או בין היוונים והלועזים (״הברברים״) שימשו מקור אספקה ראשי של עבדים. כשאחת מערי יוון היתה כובשת עיר יוונית אחרת, היתה נוהגת לפעמים להרוג כל הגברים נושאי־נשק, והנשים והילדים היו נמכרים לעבדים.

היה שוק עבדים מתמיד שהיה ניזון משבויי מלחמה בארצות הקרובות ליוון, ובתוכן גם א״י. יואל הנביא התאנף בצור ובצידון על מכרם בני יהודה ובני ירושלים לבני היוונים (יואל ד׳ 6). גם יחזקאל הנביא מונה את יוון בין רוכלי צור שנתנו מערבם ״בנפש אדם״ (כ״ז, 13). האי קפריסין הסמוך לא״י היה משמש אחד ממרכזי סחר העבדים. שודדי־ים בים התיכון המזרחי (בסוריה, בא״י ובמצרים), היו מביאים שבוייהם לשם. והשלל האנושי היה מובא מכאן ליוון דרך נמלי אתונא וקורינת.

העבדים באתונא היו מועסקים בשרותי בית, בעבודת־שדה, בבתי מלאכה ובמכרות, וגם במקצועות מיוחדים, כגון הוראה, רפואה, משטרה ושרותים ציבוריים אחרים. העבדות היתה כאמור בתקופת אפלטון ובתקופות שקדמו לו ושבאו אחריו, הופעה כללית בעולם. לאברהם אבינו היו עבדים ״מקנת כספו וילידי ביתו״, והם נצטוו כילדי אברהם על ברית מילה. תורת משה אסרה על כל בן נכר– תושב ושכיר– להשתתף באכילת הפסח, אבל התורה התירה אכילה זו ״לעבד איש מקנת כסף״ שנימול. עבד עברי מותר היה להחזיק רק שש שנים, ״ובשביעית יצא לחפשי חנם״ (שמות כא, 2). אבל אם אדוניו נתן לעבד עברי אשה, והיא ילדה לו בנים או בנות,– ״האשה וילדיה תהיה לאדוניה״ (שם, 4). בעבד לא יהודי אפשר היה להחזיק כל חייו, וגם ילדי העבד היו קנין אדוניו. אבל אם איש הכה את עין עבדו או את עין אמתו— ״לחפשי ישלחנו תחת עינו״, והוא הדין בשן העבד או האמה (שם, 7—26).

ספר ״ויקרא״ קובע הבחנה חמורה בין עבד עברי ובין עבד ״מאת הגויים אשר סביבותיכם״. הקונה עבד עברי– אסור להעבידו בפרך, ובשנת היובל הוא שב למשפחתו ולאחוזת אבותיו, ורק עבד נכרי הוא ״אחוזה לעולם״, ואיסור עבודת פרך אינו חל עליו (ויקרא כה, 46). אבל חובת המנוחה בשבת חלה על כולם: ״למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים״ (דברים ד, 15).

מדברי ירמיהו (ל״ד) אנו למדים, שחוקי התורה בענין עבד עברי לא היו נשמרים למעשה, וגם לאחר כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם –״לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו״ – שבו האדונים וכבשו העבדים והשפחות אשר שילחו חפשים, והפכו אותם שנית לעבדים ולשפחות. גם בזכרונות נחמיה בן הכליה אנו קוראים על זעקת העם נגד ״החורים והסגנים״ הכובשים בני העם לעבדים (ה, 5–1).

הדברים האנושיים ביותר בתנ״ך על העבדים נאמרו מפי איוב: ״אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד – מה אשיבנו? הלא בבטן עשני עשהו, ויכוננו ברחם אחד״ (לא, 15– 13).

ביוון לא הבחין החק בין עבד יווני ובין עבד נכרי, כלם היו קנין מוחלט ״ואחוזת עולם״ של אדוניהם ויורשיהם אחריהם, בלתי אם שחררו אותם. למעשה היה מצב העבדים באתונה נוח הרבה, פרט לעבדים שעבדו במכרות. העבדים במולדת אפלטון היו מתלבשים כאדוניהם, מתנהגים דרך חירות, ולרבים היה גם רכוש פרטי, והיו גם עבדים שהיו מתעשרים ופודים עצמם ויוצאים לחפשי.

ב״חוקת אתונא״ המיוחסת בטעות לכסנופון, ושנכתבה כנראה עוד לפני הולדת אפלטון, לפני פרוץ המלחמה הפלופנוסית, מתאונן המחבר האריסטוקרטי, מתנגדה של הדימוקרטיה באתונא, כי לעבדים ולזרים באתונא יש חירות מופרזת, ואין רשות להכותם, והעבד אינו מפנה הדרך לאזרח, ומלבושי האזרחים אינם טובים ממלבושי העבדים והגרים, וצורתם אינה נאה יותר, והם נותנים לעבדיהם להתפנק, וכמה מהם גם מתנהגים כמיוחסים. לעבדים יש גם חופש הדיבור נגד בני־חורין, ולגרים– נגד אזרחים.

יתכן כי תיאור זה שנעשה ע״י מתנגד מובהק של אתונא הדימוקרטית הוא מוגזם במקצת, אבל אין ספק, כי הרוח ההומנית, ששלטה באתונא במאה החמשית, נתנה אותותיה גם ביחס לעבדים.

––––––––

התפיסה השלטת ביוון ביחס לעבדים מצאה ביטויה בספרו של אריסטו על המדינה. כשם שהקשר בין איש ואשה הכרחי לשם קיום המין, כך הכרחי וטבעי הקשר ההדדי בין האדונים ובין העבד לשם בטחון הקיום. אדם המסוגל לראות הנולד בעיני רוחו הוא אדון ושליט לפי טבעו, ואדם המסוגל רק לעבוד בגופו הוא נתין ועבד לפי טבעו (1252b). משק הבית בנוי על ״שותפות״ כפולה זו: בין האיש והאשה ובין האדונים והעבד. ״משק בית מושלם מורכב מעבדים ומבני חורין״ (1253b). בכל בית יש שלטון משולש: אדון ועבד, בעל ואשה, אם ובנים (שם). לפני אריסטו כבר הובעה הדעה שהעבדות אינה מוצדקת וכי היא מיוסדת על אלימות, אבל אריסטו חולק על דעה זו. משק הבית לא ייתכן בלי רכוש וקנין, וכשם שכל אומנות זקוקה לכלי־מלאכה, כך נחוצים למשק בית כלים, וכלים הם מקצתם דוממים ומקצתם הם חיים. משל לרב־חובל הזקוק להגה, כלי דומם, ולצופה במגדל, כלי חי. ״העבד הוא מין רכוש חי״ (1253 b. κχημά τι έμψυχον). המלה ״רכוש״, מסביר אריסטו, היא כמו המלה ״חלק״. החלק הוא לא רק חלק של דבר מה, אלא כולו שייך לחלוטין לאותו דבר. כן גם כל דבר של רכוש. ומשום כך האדון הוא רק האדון של העבד, ואינו משתייך לעבד, אבל העבד אינו אך ורק העבד של אדוניו, אלא משתייך כולו אליו (1254ab). מכאן מסיק אריסטו מסקנה לגבי המהות של טבע העבד: אדם שלפי טבעו אינו של עצמו אלא של אחר הוא עבד לפי טבעו. העיון והנסיון מוכיחים, לדעת אריסטו, שהעבדות אינה מתנגדת לטבע, אלא להיפך. ״אדנות והשתעבדות, יש בהן לא רק הכרח אלא גם ברכה״. בכל חי, מסביר אריסטו, יש חלק שליט וחלק משועבד. הגוף משועבד והנפש שליטה לפי הטבע. וטוב לגוף שהנפש שליטה בו, ויש יתרון בכך אם היצרים כפופים לשכל. אולם לא טוב לגוף ולנפש להיות במעמד של שווים. והוא הדין בכפיפותו של חי ביתי לאדם. החי הביתי עולה על החי הפרא, ואף על פי כן הרי זה לטובת החי הביתי להיות כפוף לאדם, כי על ידי כך מובטח לו קיום.

הוא הדין בשני הסוגים של בני אדם. הזכר הוא עדיף, ולכן הוא שליט, והאשה היא כפופה לו, וחוק זה חל, לדעת אריסטו, על כל האנושיות, כי האנשים שונים זה מזה כשוני הנפש והגוף, או כשוני האדם והבהמה, וכל אלה שהם עבדים לפי טבעם – טוב להם להיות משועבדים, כשם שטוב לגוף ולבהמה להיות משועבדים (1254), ״האדם הוא עבד לפי טבעו אם הוא מסוגל להיות שייך לאחר, ומשום כך הוא שייך לאחר״ (שם), השוני שבבני אדם מחייב שכמה מהם יהיו בני חורין, וכמה מהם – ­עבדים, ״ובשביל האחרונים העבדות היא גם מועילה וגם צודקת״. (1255a).

לדעת אריסטו קיימת שותפות אינטרסים וידידות בין העבד ובין האדונים, כששניהם ראויים לפי טבעם למעמדם, אולם הדבר הפוך, כשמעמד השנים נקבע לא על ידי הטבע, אלא על ידי החוק בלבד (1255b).

כאיש המדע האמפירי לא יכול היה אריסטו להתנכר לעובדה, כי ישנם עבדים משכילים ונבונים, אשר רק הגורל המר, הכשלון במלחמה או השבי בידי שודדי־ים, הפך אותם לעבדים. ביחס לעבדים אלה הודה אריסטו, שהם עבדים רק לפי החוק, ולא לפי הטבע, וכי בין עבדים מסוג זה ובין אדוניהם לא תיתכן שותפות אינטרסים וידידות, אלא להיפך, חשד ושנאה.

אולם גם כאן מצא אריסטו הצדקה מסוימת לעבדות, כי הצד התקיף והאלים יש לו תמיד עליונות במשהו, ״ויש להניח כי אין האלימות משוללת לגמרי יתרון״ אריסטו משתמש כאן במונח דו־משמעי: άρετή, שפירושו גם מידה טובה וגם כל יתרון כגון כוח: είναι την βίαν (1255a 16). ωστε δοκεΐν μή αρετής

אריסטו לא יכול היה כלל לתאר לעצמו חברה אנושית בלי עבדים. מכמה מקומות בספרו על המדינה יש להבין שהוא מתרעם על כך, כי בעלי־המלאכה, המרובים בימיו באתונא, הם בני חורין, ובעלי מלאכה היו נמנים גם עם אזרחי אתונא וגם עם גרים בני חורין שהשתקעו באתונא. אדם העוסק רק בעבודת הגוף מחויב, לדעת אריסטו, להיות עבד, כי זהו חוק הטבע. ומכיון שלא תיתכן חברה אנושית בלי עבודת־הגוף – לא תיתכן חברה אנושית בלי עבדים. אין העבדות פרי משטר חולף, אלא גזירה נצחית של הטבע. הטבע יעד חלק מהאנשים להיות בני־חורין, והטבע יצר חלק מהאנשים להיות עבדים, שלטון הכח עלול להפוך גם בני חורין לעבדים.

תורה זו היתה זרה למורה הגדול של אריסטו. אפלטון שלל ההנחה המקובלת בימיו כאילו העבדות היא גזירת הטבע, והיתה קיימת מעולם ותהא קיימת לעולם, הוא גם שלל שלטון הכוח, והאמין בשלטון הצדק, החכמה והטוב.

––––––––

אפלטון היה נצר ממשפחה מיוחסת ועשירה שהעמידה לאתונא מחוקקים ושליטים במשך כמה דורות. אפלטון בעצמו פרש מהזירה המדינית בעיר מולדתו, אם כי רוב כתביו דנים בשאלות החברה והמדינה. ואין ספק שגם בתורתו שבעל פה הפיץ בקרב תלמידיו מכל קצוי יון משנתו המדינית והחברתית– נוסף על לימודי המתמטיקה.

נעורי אפלטון עברו בתקופת כשלון ואכזבה בתולדות אתונא מפוארת־התרבות, שלפניה ולאחריה לא קמה כמותה, ואשר פריקלס קרא לה בצדק בשם ״בית הספר של הלס״, ואפשר להוסיף: ושל האנושיות כולה. אפלטון נתאכזב משני המשטרים שנתחלפו בימי בגרותו באתונא– גם מהמשטר האריסטוקרטי שהשחית דרכו, וגם מהמשטר הדמוקרטי שהוציא להרג גדול בני־יוון– את מורו הנערץ סוקרטס.

אפלטון נולד כשלוש שנים אחרי פרוץ מלחמת האחים הממושכת בין אתונא ובין אשפרתא. בהיותו בן עשרים ושלוש ראה בכשלונה ובתבוסתה של עיר מולדתו ביבשה ובים. אשפרתא ניצחה את אתונא, ובמולדת הדימוקרטיה הקלאסית הוקמה בעזרת חיילי אשפרתא אוליגרכיה עריצה, שבה מילאו קרובי אפלטון תפקיד מעציב. שלטון השלושים״ לא האריך ימים, והדמוקרטיה באתונא הוחזרה לכנה, אולם בראשה עמדו דמגוגים פחותי ערך, ובשנת 399 לפסה״נ, כשלאו לאפלטון 28 שנים, נידון סוקרטס למיתה בגלל ״כפירתו באלי אתונא ובגלל השחיתו את הנוער״. מאורעות אלה השאירו עקבות עמוקים בנפשו של גדול ההוגים האתונאים. בספריו העביר תחת שבט הבקורת כל המשטרים המרובים והשונים שבערי יוון, בחן וחקר כל הליקויים והפגימות של הדימוקרטיה, המונרכיה, האוליגאריכה ועריצות היחיד, המעטים או המרובים, והגיע לידי מסקנה שלא תסוף הרעה במדינות ובמין האנושי כולו, כל זמן שהשלטון לא יהיה בידי הפילוסופים (שוחרי החכמה — ״המדינה״, ספר ה׳ 473). דברים אלה שהושמו בפי סוקרטס ברור שהם דברי אפלטון עצמו, כי הוא חזר עליהם באיגרת ששלח לירידי דיון בסירקוסה אשר בסיקיליה, לאחר שמלאו לאפלטון יותר משבעים שנה. באגרת השביעית הוא אומר:

κακών οΰν ού λήξειν τά ανθρώπινα γένη, πρΐ,ν &ν η τό φιλοσοφούντων όρθώς γε και αληθώς (γένος είς άρχάς έλθη τάς πολιτικός (326ab) (לא יחדל הרע בקרב המין האנושי עד אשר חבר האנשים שהם פילוסופים אמיתיים וישרים יגיעו לשלטון).

זה היה הרעיון העליון והמרכזי של אפלטון במשנתו החברתית והמדינית. אולם המלה פילוסופוס היתה לה משמעות מיוחדת בכתבי אפלטון.

״אוהבי החכמה״ (פילוסופוס) משתקעים בלימודים ובמחקרים המגלים להם ההוויה הקיימת ועומדת לעד מאחורי התופעות החולפות, והמתהוות והכלות. הם שונאי שקר וטעות ושוחרי האמת הנצחית. הם מתרחקים מתענוגות חמריים ומפנים עצמם בכל מאודם לתענוגות הנפש והרוח; הם שונאי בצע וענוי־עולם. אין להם ענין בנכסים. הם מתרחקים מכל שמץ גאווה ורהב. הם נדיבי לב, שוחרי צדק ובורחים מן השררה והשלטון. הפילוסופוס בלשונו של אפלטון הוא בעצם שם נרדף לאדם המושלם מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית גם יחד. אפלטון הודה שמספר האנשים הראויים לשם זה הוא מועט, ואין אף משטר קיים אחד ההולם טבעו של ״אוהב החכמה״ (המדינה, 497 b), אבל הוא האמין, כי שום מדינה לא תגיע לשלמות כל זמן שהפילוסופים המועטים, בין שהם רוצים בכך ובין שאינם רוצים, לא יצלח עליהם ההכרח להיות דואגים לעניני המדינה, ועל המדינה יהיה לקבל על עצמה מרוחם (״המדינה״ 499 c).

שני ספרים הקדיש אפלטון לתיאור המדינה הרצויה: ״המדינה״ ו״החוקים״. בספר ״המדינה״ הוא מנסה להקים– בדמיונו– מדינה אידיאלית הבנויה על צדק, מבלי להתחשב אם ישנם התנאים המעשיים להקמתה ולקיומה ומבלי לוותר למציאות הקיימת.

ואפלטון מתאר המדינה בהתהוותה, שהוא מעמידה על שלושה עקרונות: שותפות צרכים, עבודה וחירות, מקור המרינה היא בזיקה ההדדית שבין בני אדם בני חורין. איש לא יוכל לחיות לבדו, אנשים מתקבצים למקום אחד כשהם שותפים ועוזרים זה לזה (״המדינה״ 389 b). כל אחד עושה עבודתו במקצועו, אבל הוא משתף חבריו בפרי עבודתו על ידי חליפין. מיד בהתחלה מדגיש אפלטון אחד העקרונות שעליהם בנויה תורתו החברתית והמוסרית– חלוקת עבודה והתמחות כל אדם במקצוע שהוא מוכשר לו ביותר והתמדת בעל המקצוע בעבודתו.

בראשיתה המדינה מורכבת מעובדי אדמה, מגדלי בקר ורועי צאן ובעלי מלאכה שונים. הם מספקים כל צרכיהם בעבודת עצמם, עבודת בני חורין. בתיאור זה של התהוות המדינה סותר אפלטון ההשקפה המוטעת, כאילו היוונים וחכמי יוון בזו לעבודה גופנית. אשפרתא, חוקתה וחברתה היתה בנויה אמנם על התרחקות כל אזרחיה מעבודה גופנית. כל עבודתם היתה נעשית על ידי אכרים משועבדים – הילוטים. אזרחי אשפרתא עצמם עסקו רק בחינוך ובאימון צבאי. אפלטון שחיבב במידה ידועה המשטר האריסטוקרטי של אשפרתא שלל בהחלט היסודות שעליהם היתה בנויה המדינה האשפרתנית, כמו שנראה להלן, כשנגיע לספר ״החוקים״. אפלטון רואה קיום המדינה בעבודה שכל אזרח חפשי עושה בה לספק צרכי הכלל. כל העובדים הם שוי־זכויות ובני־חורין. אין מעמדות, אין אדונים ועבדים, רק אזרחים חפשים ושוים. על מדינה זו אומר סוקרטס: ή μέν οδυ αληθινή πόλις δοκεχ μοι είναι ήν διεληθόαμεν, ώσπερ υγιής τις (המדינה שתארנוה נראית לי כמדינה אמיתית, והיא מעין מדינה בריאה) המדינה, ספר ב׳.(372e)

בשלב השני מתאר סוקרטס לבני שיחתו מדינה ״מנופחת״, מדינה שאינה מסתפקת בצרכים אנושיים הכרחים, אלא יש בה גם מותרות ותענוגות ורווחה, וכל המקצועות הדרושים לשם כך. אדמת המדינה הראשונית אינה מספיקה עוד, ויש צורך לרכוש אדמה נוספת, ולשם כך דרוש צבא. עקרון חלוקת העבודה והתמחות מקצועית חל גם על הצבא. ו״במדינה״ של סוקרטס יש חיילים מקצועיים, שאינם עוסקים בשום דבר אחר אלא בחינוך להתגוננות ולמלחמה. כאן סוטה אפלטון מהשיטה הנהוגה באתונא, שבה היו החקלאים ובעלי המלאכה והסוחרים מתגייסים בשעת הצורך לצבא־היבשה ולחיל־הים, ולא היו סומכים על צבא מקצועי. שיטה זו יותר קרובה למשטר האשפרתני, אבל בניגוד לאשפרתא– אין כל האזרחים חיילים, אלא חלק מהם, והשאר עוסקים במשק – בחקלאות, במלאכה ובמסחר, אבל שלא כמו באשפרתא אין אלה עבדים אלא בני חורין, והחיילים אינם אלא שומריהם, ושלא כמו באשפרתא – אסור לחיילים שיהיה להם רכוש, בתים וכסף וזהב, אלא החזקתם היא על חשבון המדינה, אולם אין החיילים מקבלים יותר ממה שנחוץ להם לקיומם, וכאן מחדש אפלטון אחד החידושים המהפכניים, שהקדים בהם לא רק זמנו, אלא גם זמננו בכל הארצות, מחוץ למדינת ישראל. אפלטון מחייב גיוס נשים לצבא במידה שווה לגברים, דבר שתלמידו אריסטו שלל בכל תוקף, ושלא היה קיים באשפרתא.

אנשי שיחתו של סוקרטס מוצאים סתירה בין העקרון שכל אחד צריך לעסוק במקצוע המתאים ובין הנחתם שהנשים צריכות לשרת בצבא כמו הגברים. וסוקרטס מסביר: יש הבדל בין גבר ואשה אבל הוא שואל אם קרח עוסק בסנדלרות לא צריך בעל שערות לעסוק אף הוא בסנדלרות? השוני חל על דברים מסוימים, ואינו חל על דברים אחרים, והוא קובע, כי ״אין שום עיסוק מהנוגעים בהנהגת המדינה שיהא מיוחד לאשה באשר היא אשה ולגבר באשר הוא גבר. אלא במידה שווה נטועים הם הטבעים השונים בין שני מיני החי, ובכל העסקים כולם יש לה לאשה חלק מטבעה, ובכולם אף לגבר; אלא בכולם האשה חלשה מן הגבר״ (המדינה ספר ה׳, 455d) ³.

יש אשה מוכשרת לרפואה ויש אשה לא מוכשרת, ויש אשה מוסיקלית ויש אשה לא מוסיקלית, יש אוהבת חכמה ויש שונאת חכמה– הכל בדיוק כמו בקרב הגברים. וכשם שלא כל הגברים מוכשרים להיות חיילים, אלא רק סוג מסויים מתוכם, כך גם הנשים. לא כל הנשים ראויות להיות ״שומרות״, אבל המוכשרות בתוכן, כדוגמת המוכשרים בין הגברים, צריכות לקבל אותו חינוך צבאי שמקבלים הגברים.

אין ספק שיש זיקה פנימית, אם כי אין היא מפורשת בכתבי אפלטון, בין יחסו המהפכני של אפלטון לאשה ובין שלילת העבדות במדינה האידיאלית, כשם שיש קשר פנימי בין יחסו של אריסטו לאשה המשועבדת לבעלה ולעבד המשועבד לאדוניו.

במדינה של אפלטון אין עושר ואין עוני, כי רק מדינה שאין בה שני אלה מסוגלת לשמור על אחדותה, וגם כשהיא קטנה היא מוכשרת לעמוד בפני מדינות גדולות ממנה, מפני שכל מדינה שיש בה עניים ועשירים–מסביר אפלטון– היא שתי מדינות, מדינה של עשירים ומדינה של עניים, וכל אחת שוטמת לשניה δύο μέν… πολέμια άλλήλαις, ή μέν πενήτων, ή δέ πλουσίων (מדינה, ספר ד׳ (422e

אחדות זו שאפלטון רואה כיסוד הבטחון למדינתו האידיאלית, כמובן שאינה סובלת בתוכה קיום של עבדים, כי לא תתכן אחדות בין אדונים ובין עבדים, עוד פחות מאשר בין עניים ועשירים.

מדברי סוקרטס בספר ה׳ של ״המדינה״: ״שלא יהא היליני קונה עבד היליני ושלא יעוצו כך אף לבני הלס האחרים״ (469 e), מנסים מפרשים אחדים להסיק מסקנה כאילו אפלטון התיר החזקת עבדים ברברים במדינתו ⁴ׂׂ). פירוש זה הוא מוטעה. בחלק זה של השיחה מביע סוקרטס עמדתו הפאנהילנית, שלא יהיו מדינות יוון נלחמות זו בזו ושיקבעו להם ״למנהג להגן על שבטי הלס מפני שעבוד לברברים״ (469), ואין בכל פרקי ״המדינה״ המתוארת על ידי אפלטון כל זכר לעבדים, וגם בחיי המשק והמדינה אין להם כל תפקיד. בהתפתחות המאוחרת של המדינה מניח אפלטון מציאות של משרתים, שדרכם למכור השמוש בכוח גופם, ולמחירו הם קוראים שכר, והם עצמם נקראים, כמדומה, שכירים״ (371 e), והם משמשים השלמה למדינה. מכאן ברור שהמדובר הוא על פועלים בני חורין המקבלים שכר בעד עבודתם, שהרי עבדים אינם מקבלים שכר ואינם נקראים שכירים.

ספר ״החוקים״ נכתב כשלושים שנה אחרי ״המדינה״, וזהו ספרו האחרון של הגאון מאתונא. ההבדל בין שני הספרים, אם להשתמש בז׳רגון המדיני של ימינו, הוא ההבדל שבין גישה מהפכנית ובין גישה רפורמיסטית. בספר ״המדינה״ ניסה אפלטון לתאר משטר אידיאלי, כפי שהוא צריך להיות בהתאם לצדק ולטוב, והטוב בעיני אפלטון עומד למעלה מצדק ולמעלה מכל ישות, ואין כמעט כל אפשרות להגדירה, והוא דומה לשמש המשמש מאור לכל. בספר ״החוקים״ מציע אפלטון תיקונים למדינה הקיימת, על בסיס המשטר הקיים. משטר זה כולל חלוקת אנשים לבני חורין ולעבדים. גם בספר ״החוקים״ אין אפלטון נותן הסכמתו לחלוקה זו, והוא מציין קלקלתה המוסרית, קלקלה הפוגעת גם בבני חורין וגם בעבדים, אבל הוא מחפש דרך להמתיק הרע ולמנוע התקלות החמורות הטבועות בקיום העבדות.

בספר ״החוקים״ אין סוקרטס מופיע כלל. השיחה מתנהלת בין שלושה זקנים: מגילוס האשפרתני, קליניאס הכרתי– שניהם דורים – ואיש־אתונא. כמעט ברור שאותו איש אתונא הוא אפלטון בעצמו. איש אתונא הוא, כמובן, ראש המדברים, ולעתים המדבר היחידי. השיחה מתנהלת באי כרתים, בדרך מקנוסוס למערת זווס בהד אידא. מיד בתחילת השיחה מערער איש־אתונא שני עמודי התווך שעליהם עומד המשטר באשפרתא (ובכרתים): משק בנוי על עבודתם של אכרים משועבדים (הילוטים), וחינוך האזרחים אך ורק לחיי צבא. שני בני שיחתו של אפלטון רואים בכל חיי האזרח התכוננות למלחמה, והנצחון– האושר הגדול ביותר. איש־אתונא טוען ומשכנע את שומעיו כי העיקר הוא חינוך לחיים הוגנים, והוא מבטל באירוניה כמוסה ערך הנצחון במלחמה. ״חינוך טוב מביא גם נצחון, אבל נצחון עלול לפעמים להכשיל החינוך; רבים נעשים יותר חצופים לרגל הנצחון במלחמה, והחוצפה מולידה תקלות לאין סוף. חינוך לא הזיק אף פעם, אולם כמה נצחונות הזיקו ויזיקו למנצחים״ (ספר א^,, 641c).

ואיש אתונא מגדיר בהמשך השיחה טיבו של החינוך. אין זה אימון מקצועי המכשיר אדם להיות רוכל או רב־חובל וכדומה. חינוך זהו אימון הנוער למידות טובות, והוא מכשיר רצונו ויכלתו של אדם להיות אזרח מושלם, היודע גם לשלוט בצדק וגם להישמע לחוק (643e). אנשים המוכשרים לשלוט על עצמם– הם טובים, הבלתי מוכשרים – רעים.

אימון השואף רק לעושר או לכוח גופני או אפילו לאומנות שאין בה צדק ושכל, יש לראותו כדבר גס ונטול־חירות, ואינו ראוי לשם חינוך.

חינוך זה שמטיף איש אתונא לאנשי שיחתו רחוק מהתפיסה האשפרתנית כרחוק מזרח ממערב. ואין טעות גדולה מזו מאשר לראות את אפלטון כחסיד של המשטר האשפרתני.

גם בספר ״החוקים״ מתאר אפלטון ראשית החברה; הפעם הוא משווה לתיאורו גוון מיתולוגי. הוא מספר על התפתחות החברה האנושית לאחר המבול, שהחריב כל הארץ והשאיר לפליטה רק מספר רועים על פסגות ההרים שהתפרנס משרידי העדרים שנותרו בחיים בהרים. הם לא היו עניים וגם לא עשירים, וחברה שאינה יודעת עוני ועושר מעצבת האופי האציל ביותר, כי בה אין מקום לחוצפה ולעוול, לקנאה ולמדנים (679c). ״עודף נכסים מוליד שנאה ומדון גם ביחסי מדינות וגם ביחסי אדם; ומחסור, להיפך, מוליד עבדות״ (729a), ובשניהם רואה איש־אתונא אסון לאדם ולחברה.

במשך הדורות נתרבו בני הרועים, והם ירדו לעמקים, החלו לעסוק בחקלאות, בנו כפרים וערים, ולא יכלו עוד להסתפק בחיים הפשוטים והטבעיים, כפי שתאר אותם הומרוס:

אֵין לָמוֹ מוֹעֲצוֹת־עָם וּמִשְׁפָּט וְחֻקָּה חָסֵרוֹ,

וְהֵמָה יוֹשְׁבִים עַל פִּסְגוֹת הֶהָרִים הָרָמִים בִּמְעָרוֹת

הָרִים גְדוֹלוֹת, אִישׁ אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו גַּם יַעֲשֶׂה,

שׂוֹרֵר בְּאִשְׁתּוֹ וּבְבָנָיו וְלׂא יִדְאַג לְאַחֵר זוּלָתוֹ.

(אודיסיאה, ט׳ 115—112 תרגום ש. צ׳רניחובסקי).

ישוב גדל ומתרבה זקוק לחוקים ומחוקקים, לשליטים ולמנהיגים, ואיש אתונא חולק על אשפרתא שכל חוקיה נעשים מתוך בחינת צרכי המלחמה ומכוונים לטפח רק אחת המעלות מארבע המעלות החשובות ביוון, מעלת אומץ הלב. איש אתונא רואה צורך לטפח כל ארבע המעלות (חכמה, כיבוש היצר, צדק, אומץ).

מכל סוגי השלטון מקובל יותר על האשפרתנים שלטון החזק על החלש, שהוא, לפי המשורר פינדרוס, מתאים לטבע. איש־אתונא בוחר בשלטון החכמה (כאן אפלטון מתקרב לשיטתו בספר ״המדינה״), ושלטון החכמה פירושו ״שלטון החוק בהתאם לטבע, ללא אלימות, על נתינים מתוך הסכמתם הם״ κατά φύσιν δέ τήν τοΰ νόμου έκόντων αρχήν άλλ’ οΰ βίαιον πεφυκυΐαν (690c)

איש אתונא קובע עקרון שני הנובע מהנחתו הקודמת, כי אדם אשר לא שרת בעצמו (ביוונית נאמר: ״מי שלא היה עבד בעצמו״) לא יהיה אף פעם שליט ראוי לשבח. כי על אדם להתגאות יותר בשרות טוב (ביוונית: בהיותו עבד טוב) מאשר בשררה טובה״ (762).

מכאן ברור שבעל עקרונות אלה אינו יכול להשלים בלבו עם חלוקת התושבים לבני־חורין ולעבדים ולהסכים למשטר של עבדות נצחית.

––––––––

בספר ו׳ של ״החוקים״ דן איש אתונא על החזקת עבדים. אין הוא דורש חיסול העבדות, אבל הוא מוכיח לבני שיחתו כל הרשע שבמשטר זה וכל התקלות הנובעות מעבדות גם לאדונים וגם לעבדים, והוא דורש יחס הוגן וצודק לעבדים יותר מאשר לבני חורין.

איש אתונא דן עם בני לוויתו על הנכסים שעל האזרח לרכוש (ספר ו' 776c), והוא רואה קשיים רבים ברכישת עבדים. ״כי מה שאנו מדברים בנידון זה הוא גם נכון וגם לא נכון. ומה שאנו אומרים על עבדים מתאים וגם לא מתאים למעשים שאנו עושים״. מגילוס, איש אשפרתא, העיר על כך (לא בלי צדק), שאינו מבין דברי איש־אתונא. על כך ענה האחרון:

״איני מתפלא עליך, מגילוס, כי שיטת ההילוטים בלאקידיימון היא הבעיה החמורה והמסוכסכת ביותר בכל הלס. יש אומרים שהיא טובה, ויש אומרים שהיא רעה. כולם אומרים כי יש להשיג עבדים טובי־מזג ומעולים. רבים מצאו, כי עבדיהם עדיפים בכל מובן מאחיהם ומבניהם, ובהרבה מקרים הצילו חיי אדוניהם, רכושם וביתם… אך גם ההפך מזה נאמר, כי נפש העבד אין בה מתום, ואיש נבון לא יאמין אף פעם לסוג זה. ואף המשורר החכם מכל (הומרוס) אמר…:

יַעַן בְּאוֹתוֹ יוֹם בֶּן אָדָם נַעֲשֶׂה עֶבֶד,

מַחֲצִית מַעֲלוֹתָיו יִשֶּׁנּו זֶבְס הַמַּרְחִיקִי לִרְאוֹת

(אודיסייאה, יז 323—322)

וכן כל צד טוען בשלו. יש אנשים שאין להם כל אמון בעבדים, מתיחסים אליהם כלבעלי־חי פראים, והם מייסרים אותם בשוטים ובעקרבים, ולא פי שלושה אלא פי שבעים ושבעה הם משעבדים נפש עבדיהם. ויש אנשים רבים שעושים בדיוק ההיפך (777a– 776c).

קליניאס הכרתי פנה אז בשאלה לאיש אתונא: היות ויש חילוקי דעות כאלה ביחס לרכישת עבדים והענשתם.– מה נעשה איפוא בארצנו?

איש אתונא ענה: ברור כי האדם הוא בריה מטרידה, (δυσκολόν έστι τό θρέμμα δνθρωπος) ולא קל יהיה להבחין ולקבוע ההבדל למעשה בין עבד ובין בן חורין ואדון, כפי שיש הכרח בדבר.– העבד הוא לפיכך רכוש קשה, כפי שהוכיח הנסיון לא פעם: המרידות התכופות של חמסיניים, התלאות של המדינות האחרות שיש בהן הרבה עבדים המדברים באותה לשון, וכל התעלולים והפשעים הנעשים על ידי אלה המכונים בשם משוטטים (περίδινοι) מסביב לחופי איטליה. וכל מי שלוקח זאת בחשבון, יתקשה להגיד מה יש לעשות. ונשארו רק שני אמצעים: האחד, לא להחזיק עבדים בני אומה אחת, אם רוצים שהעבדים ישאו עול עבדותם בשקט, אלא עד כמה שאפשר עבדים המדברים בלשונות שונות, והשני – להתייחס אליהם כהוגן, לא רק למענם, אלא עוד יותר למען כבוד עצמנו. והתנהגות הגונה כלפי עבדים פירושה לא להעליב אותם, ולפגוע בהם עוד פחות, אם אפשר, מאשר בשווים לנו. בהתנהגותו כלפי אנשים שקל להציק להם– מתגלה האדם, אם הוא באמת אוהב צדק ושונא עוול או רק מעמיד פנים של צדיק. ולכן האיש המוכיח באפיו ובמעשים ביחס לעבדים, כי לא נפגע באי־צדק ובאי־קדושה, רק איש זה מסוגל ביותר להניב תנובה של מידות טובות. וזאת יש להגיד, ולהגיד בצדק, ביחס לכל שליט ומלך ובעל־שררה כלפי החלשים ממנו״ (החוקים, ספר ו׳ 777 b—a).

––––––––

אין ספק, שלא רק סוקרטס האפלטוני בספר ״המדינה״ אלא גם איש־אתונא בספר ״החוקים״ הוא משכמו ומעלה גבוה מעל כל בני דורו, לרבות אריסטו, ביחסו לעבדים. וכמעט שאין ספק בדבר שגם סוקרטס ב״מדינה״ וגם איש־אתונא ב״חוקים״ מביעים בענין זה דעתו של אפלטון עצמו, אם כי אין זה מן הנמנע שלסוקרטס ההיסטורי אף לו יש חלק בגישה האצילית הזאת לאחד הנגעים המוסריים הקשים ביותר בחיי יוון בזמנו, נגע שהיה נפוץ בכל העמים באותה התקופה ובתקופות הקודמות והמאוחרות, בתקופת האלילות, הנצרות והאיסלם – עד המאה התשע עשרה! ונגע זה עוד לא נעקר לגמרי גם בימינו אלה באחדות מארצות ערב.

אולם יש להוסיף שאפלטון האיש לא היה משוחרר לגמרי מהרגלי בני דורו – מרגשות היהירות האריסטוקרטית שהיתה מלווה רגש של בוז כלפי המעמדות ״הנמוכים״ – בעלי מלאכה ופועלים המסומנים בשם הזלזול βάναυσοι, וכמובן גם כלפי עבדים.

גדול הוגי יוון, השייך לכל העמים ולכל הדורות, שאור חכמתו וצדקתו לא כהה אחרי אלפים ושלוש מאות שנה, ויש להניח שלא יכהה לעולם, אף הוא היה גם בן זמנו ודורו, ואבק הזמן והמקום דבק גם בו, אם כי הוא ידע להתעלות על נסיבות הזמן והמקום ולהידבק לנצח.

ויש גם לציין שכמה ממשוררי יוון הגדולים, כסופוקלס ואבריפידס, שקדמו לאפלטון, כבר הביעו ביצירותיהם מחאה מוסרית חריפה נגד הפיכת בני חורין לעבדים ולמקנת כסף. ואפילו אריסטו היה מוכרח לציין, שיש הוגים הסבורים כי ה״אדנות היא בניגוד לטבע, ורק החוק קובע כי זהו עבד וזהו בן חורין, אבל לפי הטבע אין כל הבדל ביניהם, ולכן העבדות אינה צודקת, והיא מיוסדת על אלימות״ (1253 b). אולם כפי שראינו חולק אריסטו על דעה זו, ומנסה להוכיח שהעבדות טבועה בחלק מהאנושיות, ובני אדם נוצרו לכתחילה– חלקם להיות אדונים ובני חורין, וחלקם להיות עבדים ומשועבדים.

בספר ״המדינה״ וגם בספר ״החוקים״, כמו בכל ספריו, אין אפלטון כאמור מופיע בעצמו, בשמו הוא. אולם באיגרת השמינית שאפלטון שלח לרעו דיון בסיקיליה, הוא מביע בשם עצמו יחסו לעבדות בדברים נוקבים וקצרים:

δουλεία γάρ καί ελευθερία ΰπερβάλλουσα μέν έκατέρα πάγκακον, έμμετρος δέ ούσα πανάγαθον' μετρία δέ ή θεφ δουλεία, δμετρος δέ ή τοΐς άνθρώποις.

״העבדות והחירות, כשהן למעלה מהמידה, הן רעות בהחלט. – כשהן מתונות – הן טובות בהחלט. עבדות לאל היא מתונה, עבדות לאנשים– נטולה כל מידה״ (354e).

דברים אלה מזכירים דברי התורה על עבד עברי: ״ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו. כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה׳ אלהיכם״ (ויקרא כה, 55–54).

שדה בוקר, 25.8.54

ד. בן־גוריון

מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחרים, והוא בדק הבית. בדק הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח-תנופתה. שנים הם כלי תנועתנו – ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

אני מוסיף להאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים – ואני מקוה שהרבה חברים שותפים לאמונה זו – שלתנועת הפועלים בארץ מספיק ודרוש רק כלי אחד, הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאחד את כל הפועלים ואת כל הפעוּלות, אולם לא ניתן לנו עדיין דבר זה. ולא מתוך זדון של אלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנועתנו הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה – מכסימום של פועלים או מכסימום של פעוּלות, מכסימום של פועלים קודם. ומשום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות-המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמלנו וגם הצלחנו להקים מפלגת-מעמד מכוונת, שעמדה על משמר אחדותה של תנועת הפועלים ושלמותה, והצליחה באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחותו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא ע"י המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות של מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה – ההסתדרות והמפלגה – נפגמו. אולי חלק מן הפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה, אולם כל השלמה עם ליקויים ופגמים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ-ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ-ישראל הם מחוץ להסתדרות, או שהם לא מאורגנים לגמרי או נמצאים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמוּר זה אין להמתיק בציוּן סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך – וודאי לא במידה מדאיגה כזו, אלמלא נחלש בתוך תנועתנו, גם בהסתדרות וגם במפלגה – ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה – הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילו אנו שקועים יותר מדי בחלוקה של השלל הקיים, ורבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקידים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשורה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות להסתערות על הפועלים הבלתי מאורגנים בארץ: פחות מאשר באיזה זמן אחר מוּתר לנו עכשיו להניח אף פועל אחד מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

וגם זאת: כל זמן שיש ארגוני פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשוא נושאת ההסתדרות את שם כלל-העובדים, ושיש ברצונה וביכלתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא, ותהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציוניות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה אשר תהיינה – יכירו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל. ואין לשכנע את ארגוני המיעוטים על ידי סיסמה והבטחות בלבד – אלא על ידי טיפוח יחסי חברות אמיתיים עם הארגונים האלה ושמירה על כלליותה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרות גם בעיני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת נכשיר את הצרפות המיעוטים להסתדרות.

הדבר השלישי: עלינו לחרוד על כך שהסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולו גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו אנו לא תמלא את שליחותה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואו, אם היא רק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, תגן על תנאי-עבודה הוגנים ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנועה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

והדבר הרביעי: ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען צבור הפועלים אלא על-ידי צבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דימוקרטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמאלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה לא אחת לשמונה שנים, אלא בכל שנה ושנה. דימוקרטיה לא תתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דימוקרטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד, הדימוקרטיה צריכה להתקיים יום-יום, והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת-גומלין אקטיבית ומתמדת בין הצבור ובין שליחו, והפעולה נעשית לא רק למען הצבור אלא על ידי הצבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו, מתוך חירות-מחשבה וויכוח ומשמעת-פעולה.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בצבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנועת הפועלים בארץ – מקורם בחילוקי דעות נגלים ונסתרים בשטח הדימוקרטיה. בשעה שאנו מאמינים הלכה למעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם – אלא על-ידי המעמד ועל ידי העם – ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל כולו, הריהם בוחרים לעבוד על ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך “אנשי שלומנו” הנאמנים ובמקום כלל הם דוגלים ב“כלליות”.

תנועתנו אנו נבנתה על יסוד אמונה בצבור, על יסוד אמונה לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל וברוח הכלל. תנועתנו לא לא בטחה בחלוציות ואוונגרדיות של כת מיוחסים – כי אם תבעה חלוציות מכסימלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנועת הפועלים וגם בצעה הגמוניה זו. תנועתנו שוללת “חלוציות פרופסיונלית” המתנשאת על “המון” בלתי חלוצי וחסר-הכרה. אנו רוצים שכל צבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיו חלוציים. ואנו שוללים מפני זה את המחיצות הנפרדות והמתפוררות של אוונגרדים ומובחרים – ואנו פועלים בתוך הצבור הרחב ועל ידו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל, מתוך החלצת הכלל כולו ביצענו את האחודים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונו את ההסתדרות הכללית. מתוך התרופפות אמונה זו ושלילתה נתגלו פירורים וקרעים בתוכנו, במפלגה ובהסתדרות, ונתמוטטה באופן מסוכן אחדותה של תנועת הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד – עלול כל מפעל העבודה בארץ, והישגיו הציוניים והסוציאליים, להתערער ולהיחרב.

ועל בדק-הבית אנו מצווים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, היקפה הארגוני וכושר הסתערותה – תרום גם קרנה של ההסתדרות ויעלה ערכו של הפועל בישוב ובציונות.

בדק הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכוונו עלילות גדולות ונצורות – אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקויים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקויים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדות. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הוויתנו היחידה במינה; אולם יש ליקויים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנו, ואחריותם עלינו. החולשה של ההסתדרות והחולשה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות, ולנו לא אחת היא איזו דמות תהיה לפועלי ציון שמאל ול“השומר הצעיר” ולהעובד הציוני. החברים הנמצאים במסגרות אלו – הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה. איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר-המחר של המפלגה. רק על ידי נאמנותנו ליעוד הציוני-הסוציאליסטי שלנו ועל ידי כוחנו ורצוננו לקיים יעוד זה נכשיר את בוא המחר שלא ירחק רחוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק הבית במפלגה.

אבל לא יתכן עכשיו כל ניעור תנועתנו מבלי שפועלי החרושת לא ימלאו בו תפקיד ראשוני. החרושת היא עכשו גם מרכז-כוח וגם מקום-תורפה. וכאן צריך להתחיל הבדק. ומשום כך כינסנו את פועלי החרושת.

בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש-פנה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממארת-התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית – הרי זו בשורה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני-העיר היו לבני-הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנו בחיינו – היתה בהתערותנו החקלאית, והפועל החקלאי היה למיסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה, ואם במלחמה שותקה הבניה ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות עבודה חדשים – הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר שאת מפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת-המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בין-לילה. פליטי-ישראל עשו גדולות ונצורות – ויצרו כמעט יש מאין חרושת מסועפת לספק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבים והולכים. זו אינה יצירה-קיקיונית – אם כי הקוניוקטורה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כזו שנוסדה לפני המלחמה, – עלינו לדאוג לכך שתתקיים ותתרחב גם לאחר שתעבור המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודי בארץ – וגם כרבע מחברי ההסתדרות. וגורל החרושת כגורל פועלי ההסתדרות נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד התווך של מאמץ-המלחמה היהודי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה עם בוא השלום, ותעודה כפולה של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכופלת.

בחרושת זו שלנו, כאחד מגילויי המאמץ המלחמתי היהודי בארץ וכאחד הכלים הכי חשובים בשביל קליטת העליה ובנין המשק היהודי בארץ – בשניהם מתנקשים. כמו שמתנקשים בצבא היהודי, באפשרויות הגיוס שלנו, בהשתתפותנו הישרה במלחמה על ידי הקמת צבא יהודי, כך מתנקשים גם במאמץ המלחמתי שלנו על ידי החרושת. אנחנו חיים כאן במשטר שאינו רק מנהל מלחמה יחד עם עמים אחרים בהיטלר, – אנחנו חיים במשטר שהוא רק מנהל מלחמה בציונות. בארץ אנחנו חיים במשטר של הספר הלבן. ויש שני שלטונות בארץ: שלטון צבאי שתפקידו לנהל את המלחמה בהיטלר, והוא במידה שאין מפריעים לו מסתייע במאמץ המלחמתי היהודי גם על ידי התגייסות לצבא וגם על ידי התגייסות בחרושת, שגם לה יש ערך מלחמתי מכריע. אולם יש גם שלטון אזרחי. הוא איננו מעוניין ואין זה עסקו לנהל את המלחמה בהיטלר. עסקו הוא לנהל את המלחמה בגידול היהודי ובמפעל הציוני ולרשותו יש כוח עצום, כח דיקטטורי בארץ-ישראל, כמעט ללא שום קונטרולה, אפילו. לא הקונטרולה הפורמאלית שיש לפי החוק לפרלמנט האנגלי. הפרלמנט האנגלי שקוע עכשיו בהנהלת המלחמה, והפקידים שבלונדון מקבלים את הרפורטים של ממשלת א“י קורצו מאותו החומר שממנה קורצה הפקידות בארץ. ויש כל מיני נסיונות לפסול את המאמץ המלחמתי שלנו ע”י חוקים המשפילים את כבודו ומעמדו של הפועל היהודי, שעליו, יחד עם בעלי בתי-החרושת, מבוסס המאמץ המלחמתי בחרושת. הם רואים – ולא בלי יסוד – סכנה ל“ספר הלבן” על ידי הכוח המשקי היהודי בארץ, ובחקלאות ובחרושת. ונעשים נסיונות לכך שהפקידות תשתלט על המשק בארץ. אין זה מה שאנחנו רוצים בעצם בכל מדינה ומדינה שהמדינה תהיה בעלת המשק. אין מדינה ארץ-ישראלית. אבל הפקידות זוממת להשתלט על המשק ולעקור מידינו את אותו הכוח שעל ידו נעשה לאל את משטר הספר הלבן, כשיגיע היום כעבור המלחמה. ויש כוח יהודי הנושא את החרושת. הכוח הזה הוא קודם כל הפועל. אין הוא יחיד. יש גם בעל החרושת ויש יזמת בעל החרושת. יש הון פרטי ויש גם הון פרטי חלוצי. אבל גם בחרושת הפרטית, הבנויה על הון פרטי ועל עבודה שכירה, הפועל הוא הנושא העיקרי, והוא יכול לעמוד בפני התנקשות זו, ויכול לסייע להתנקשות זו. ואנחנו צריכים לברר את צרכי קיומה של החרושת גם מבחינת מאמץ צבאי וגם מבחינת מכשיר של קליטת עליה. איך אנחנו יכולים וצריכים לקיים את המשק הזה ואת גידולו משתי הבחינות הללו לשעה ולעתיד.

אולם לא תתכן שום דאגה לחרושת היהודית – בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי עבודה הוגנים ורמת-חיים מדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שומה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

קיום המשק החרשתי מבחינת המאמץ המלחמתי וקליטת העליה אינו נפגע אך ורק ע"י כוחות-איבה חיצוניים. בשעה זו אין בטחון, שאף הצבור שלנו, הישוב היהודי בכללו וביחוד צבור הפועלים, מעריך כראוי את ערך משקנו משתי בחינות אלו. היש בתוכנו, היש בתוך כל פועל ופועל, חרדה מספיקה למאמץ המלחמה? היש בתוך כל אחד מאתנו חרדה לקראת העתיד, חרדה הולמת את חומר מצבנו? היש הרגשה עמוקה שעבודה במשק כרוכה לא רק בזכויות, אלא גם בחובות? היש הכרה סוציאליסטית וציונית האומרת לפועל שהעבודה הוא הערך החיוני ביותר בשביל תקומתנו וגאולתנו?

אין בישוב הרגשה חיה ומלפפת שישנה בעולם וביהדות שעת-חרום. המלחמה נתרחקה עכשיו קצת מהארץ – וסבורים שאפסה כל סכנה. כאילו אינם יודעים שהמלחמה נמשכת ומי יודע אם קצה כל כך קרוב. בדיונים היומיומיים אין מרגישים כלל שאנו חיים בתוך קטסטרופה עולמית ויהודית. פועל החרושת שוכח שהוא עושה את מלאכתו של חברו שנתגייס לחזית.

בשעה זו חרושתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ – אולם אם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת חוץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על ידי זול העבודה – אלא על ידי טיב העבודה ופריונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מהאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר-עבודתו וטיבה, בפריונו ובחושיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאות המפותחת ביותר בעולם. מדוע יבצר מאתנו להקים פועל חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בשדה, אשר לא יפול מפועל החרושת באמריקה?

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחותו את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת בחקלאות היא מקום ההתישבות הקבועה של העובד היהודי. החלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין הכפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מהכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע שנקיף את העיר ישובי-שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל-החרושת יהווה את חוט השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת יקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה אף לא רובה ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנועתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבא. כשם שאין אנו מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני – אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מקלט בעבודה – גם בלי מניע רעיוני. אולם שומה על תנועתנו לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני משק אלא בוני-תנועה. והחלצת פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות – אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עובדת כמעט רק על רגל אחת – על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת שלא תיכון לאורך ימים. הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ – על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העבודה, המוסרי והתנועתי, במפלגה ובהסתדרות.

למען יתפסו פועלי-החרושת את מקומם הנאות בתנועה עליהם ליהפך לרוח חלוצי, משפיע ומכוון, גם בהסתדרות וגם במפלגה.

ההסתדרות לא היתה אף פעם הסתדרות מקצועית בלבד. הפועל העברי לא היה עושה את החיל אשר עשה בארץ לעצמו, למעמדו, לעמו ומולדתו, אילו היה מזוין באיגוד מקצועי בלבד. הוויכוחים שהיו לנו בראשית יסוד ההסתדרות עם מפלגות המיעוט נגד הפרדת-הפונקציות, כלומר, נגד הפרדת התפקיד המקצועי מהתפקיד התרבותי וההתישבותי – לא היה ויכוח ארגוני בלבד. זה היה וכוח על מהותו של הפועל, מעמדו בעם ומקומו בהיסטוריה. אנו שללנו את ההפרדה המלאכותית והמופשטת בין הפועל כמוכר כוח עבודתו ובין הפועל כבן עמו ודורו, כאזרח ואיש תרבות. ומשום כך התנגדנו להפרדת הרשויות והקימונו הסתדרות אשר תקיף את כל צרכי הפועל ומאוייו, כאדם, כיהודי, כעובד, כחבר. אולם היינו מרמים את עצמנו אילו היינו מניחים שכל חברי ההסתדרות קשורים אליה בזיקת הרעיון הכולל המונח ביסודה. בשביל חלק גדול של פועלי החרושת ההסתדרותית אינה אלא ארגון מקצועי, ומחוץ לשאלות העבודה ותנאיה אין להם כמעט כל ענין בהסתדרות. כמה מפועלי החרושת מעריכים את תפקיד ההסתדרות בקליטת העליה ובבנין הארץ? כמה מהם מבינים את ערכה התרבותי של ההסתדרות? וכלום תיתכן אפילו מדיניות מקצועית נבונה מבלי שהצבור ידע עד כמה משולבים עניני הפרט בעניני הכלל, שאלות השעה בשאלות הדור?

המפעל העצמאי הכביר של הפועל העברי בארץ היה עד עכשיו מצומצם בעיקרו בשטח החקלאות (ובמידה ידועה גם בתחבורה). בין הגורמים שהביאו לידי כך היה בראש וראשונה אָפיו החלוצי של הפועל החקלאי. לא תנאים אובייקטיביים נוחים – אלא חזונו, יזמתו ותנופתו של הפועל החקלאי, שראה עצמו כשליח של מהפכת-הגאולה העברית, הם שחוללו את פלא ההתישבות העובדת והעשירו את המחשבה והפעולה הציונית בערכי-יצירה שאחריתם מי ישוּר.

אין כל “הכרח היסטורי” שפועלי החרושת יפגרו מאחרי פועלי החקלאות, כשם שאין כל הכרח בכלל שהחרושת והחקלאות ייפרדו, זו כעיר וזו ככפר.

הויכוח העקר שניסר בעולמנו על הניגוד המדומה בין ההון הלאומי ובין ההון הפרטי, בין היזמה הצבורית ובין היזמה הפרטית, אין לו שחר. כל הון שמסייע לקליטת עליה יהודית ומקום עבודה עברית הוא הון לאומי במובן העמוק של מלה זו; תל-אביב לא היתה אולי נבנית בלי יזמת הקרן הקיימת ומייסדי הגימנסיה העברית – אולם עלית רבבות לא היתה נקלטת כאן בלי המפעלים המרובים של ההון הפרטי, ואשר למפעלים הגדולים ביותר – כגון חברת החשמל והאשלג, קשה להבחין אם יזמה פרטית או יזמה לאומית, הון פרטי או הון לאומי הקימו אותם. אנו זקוקים לכל האמצעים, לכל היזמות ולכל צורות ההון – שיש ביכלתם לבנות את הריסות הארץ ולהעלות גולי ישראל ולערותם במולדת. רק דוגמטיות עיורת וצרות-עין מעמדית יכולה לראות אוון בהון פרטי או הון לאומי.

מאמץ הבנין הנדרש מאתנו הוא כה עצום ורב, עד שרק בגיוס מלוא היכולת והרצון והאמצעים של כל חלקי העם בכל הדרכים והצורות נצא ידי חובתנו. ותבוא ברכה על ההון הפרטי שבונה חרושת (וגם חקלאות) על יסוד עבודה עברית – אולם שמוּר כר נרחב ומתרחב ליזמה החלוצית והיוצרת של צבור הפועלים גם בשטח התעשיה והים, לא פחות מאשר בשטח החקלאות, והתחבורה. ופועל החרושת שצריך לדאוג לכשרון החרושת העברית של ההון הפרטי להתקיים ולהתרחב בתנאי התחרות עם חרושת-חוץ צריך ומסוגל להיות גם גורם עצמאי בהרחבת החרושת היהודית ברשות העובד. אפילו הפועל השכיר, שרואה בצדק, בעבודתו בבית-חרושת פרטי, מקום התישבות קבוע, יכול לסייע לגידול חרושת פועלית כצרכן וכאזרח בישוב.

פועלי-החרושת המרוכזים בעיר שומה עליהם להוות גורם תרבותי בעיר העברית ויש לאל ידם לשווֹת לעיר אופי חברתי, מדיני ומוסרי שיהלום את יעודי מהפכת-הגאולה שעלינו לבצע במולדת המתחדשת.

ההסתדרות בעיר אינה ממלאה שליחותה – גם כשהיא מגינה באמונה ובהצלחה על האינטרסים המקצועיים של פועלי העיר. ההסתדרות עמוסה בחובות לא רק כלפי חבריה, כחלק המאורגן ביותר בישוב רובצת על ההסתדרות חובה גדולה כלפי הישוב כולו, וההסתדרות בעיר אחראית יותר מכל גוף אחר לפרצופה הרוחני של העיר היהודית המתהווה ומבלי שפועלי-החרושת, המשמשים כבר עכשיו חוט השדרה של ההסתדרות בעיר, יראו עצמם כאזרחים אחראים, המעצבים יום יום את דמות החברה, לא תמלא ההסתדרות את תפקידה הישובי, הציוני, הסוציאליסטי.

ולבסוף – פועלי החרושת והמפלגה. צבור הפועלים בארץ, ובתוכו צבור הפועלים בעיר, נתן במשך כל השנים את אמונו במפלגה. – אמון זה הוא נכס גדול ויקר, ומחייב את המפלגה. המפלגה חייבת לזכור שאין האמון פרי חזקה ומסורת, שיש לקיים אותו בזכות העבר בלבד. את אמון הצבור יש לרכוש בכל יום מחדש; אולם אין הצבור רשאי בשעה טרופה וחמורה זו להסתפק במסירת אמונו. פועלי החרושת הם עכשיו רוב-בנין אם לא רוב-מנין של פועלי העיר. פועלי החרושת הם גם כוח גדול במושבה. מחוץ להתישבות העובדת הם הכוח היציב וכבד-המשקל ביותר בעבודה העברית בארץ – והם גם צריכים לשאת במלוא האחריות, לפי משקלם ומספרם וגידולם המתמיד בעול המדיני של תנועתנו. אנו עומדים עכשיו בפרשת היאבקות חמורה שתקבע את גורל העם והארץ. הפרשה עוד לא הגיעה לקצה, להיפך, אנו עומדים רק בראשיתה. המלחמה היא רק שלב אחד בפרשה זו. האומה העברית נאבקת עכשיו על קיומה הפיסי ועל תוחלתה האחת והאחרונה. לא נציגים בודדים – ולוּ יהיו הנאמנים והמוכשרים ביותר, יעמדו במערכה הזאת. פעולה מדינית היא פעולת-המונים. אין לנו עדיין המונים. אנו מתי מעט. רק כחצי מיליון. ומשום כך מצבנו כל כך חמור, והיאבקותנו כל-כך קשה, אולם הדבר שאנו נלחמים עליו ינצח – אם נעמוד – במעטים האלה – בשער בנאמנות, בתבונה, באומץ-לב, ללא-כל רתיעה, כאשר עומדים אלה שאין להם ברירה.

המערכה שאנו עומדים בה היא קשה, ממושכת, רבת-סבוכים וסתירות. ודרושות מדי פעם בפעם הכרעות ולעתים הכרעות חמורות למדי, ואין שום פועל יוצא ידי חובתו בהיסמכו על המפלגה. כשם שעל כל אחד לעמוד בעצמו במערכה כך על כל אחד להשתתף בעצמו בהכרעה.

מערכתנו הפוליטית לא תיתכן בלי רוח החרושת ועובדיה.

פועלי החרושת צריכים להוות גורם מדיני מדריך כאחד הכוחות העיקריים בתוך המפלגה. לא עוֹני אָמן מבחוץ – אלא מכווני הפעולה מבפנים. לא מצביעים אחת לשנתיים – אלא מבצעים יום יום.

פועלי החרושת נתבעים עכשו להחלץ – למען הבטיח את מקומה הנאות של החרושת היהודית במאמץ המלחמתי ובמערכה המדינית, בבנין הארץ ובקליטת העליה; למען בּצר לעבודה עברית בחרושת תנאים חוגגים ורמת-חיים מדריגה ועולה; למען שכלל את מלאכת הפועל והרמת פריונה וחריצותה; למען הפוך את פועלי החרושת לגורם תרבותי, משקי ומדיני בציונות ובישוב, ולכח חלוצי בהסתדרות ובמפלגה.

ריבונות המדינה וזכות העם

למען תתקיים מדינת ישראל, היא צריכה קודם-כל להיות מדינה ככל המדינות. כלומר, מדינה ריבונית, מדינה השלטת בתוך תחוּמיה על כל מה שמתרחש בתוכה. שאם לא כן לא תהיה מדינה. אולם אין זה מספיק שתהיה מדינה ככל המדינות. יש משהו המייחד את המדינה הזאת בכל ההיסטוריה האנושית, ואם לא תהיה המדינה נאמנה לייחוּד הזה, לא תתקיים, לא תהיה לה זכות-קיוּם ואפשרות-קיוּם. ומייחדים אותה שני דברים שהם אחד. הדבר הראשון שמייחד אותה הוּא שבמדינה זו יש זכוּיות-מראש לא רק לתושביה, אלא לכל יהוּדי באשר הוּא שם – מובטחת זכות יסודית אחת. לבוא הנה באופן חפשי בכל רגע שהוּא רוצה בכך, להתיישב פה, ובבואו הנה הוּא נעשה מיד אזרח המדינה. את הדבר הזה בטאנו בחוק הקיים אך ורק במדינת ישראל – שהו חוק השבות.

יחודה של מדינת ישראל

ויש דבר שני המייחד מדינה זו. הוּא אינו שונה במהותו מן הראשון. כל עם ישראל באשר הוּא, ולא רק העם היושב במדינה, יש לו ענין במדינה זו. מדינת ישראל כשהיא לעצמה איננה המטרה הסופית של הציונוּת. עוד לפני 15 שנה, כשהיתה פּה הועדה המלכותית הבריטית, בראשותו של פּיל, ניסיתי להסביר לועדה, שהדבר שאנחנו שואפים אליו – כלומר, שאיפת התנוּעה הציונית – הוּא משהוּ יותר ממדינה יהוּדית; כי מדינה יהוּדית קיימת בשעה שבמדינה יש רוב יהוּדי בארץ והרוב הזה שליט בתוכה. מה שרוצה התנוּעה הציונית הוא משהוּ יותר מזה. כי מדינה יהוּדית היא מדינה יהוּדית, כמו מדינה אחרת – אם רק זוהי המהות של הציונוּת: היא יכולה, כמו המדינה הבריטית בניו-זילנד, והמדינה הבריטית באוסטרליה, והמדינה הבריטית בקאַנאַדה, לסגור שעריה בפני בריטים מארץ אחרת. הייתי נוכח יחד עם המנוח ארלוזורוב ועם החבר בן-צבי ייבדל לחיים, בועידת פּועלי האימפריה הבריטית, שהיתה מוקדשת לשאלת אמיגרציה, ושם היתה מלחמה מעניינת ואופיינית, וּלדעתי גם טראַגית מאד, בין המשלחת של פועלי אנגליה ובין המשלחות של פועלי אוסטרליה, ניו-זילנד וקאנאדה. היוּ אז באנגליה למעלה מ-3 מיליון מחוסרי-עבודה, והאנגלים התחננו שאוסטרליה וניו-זילנד וקאנאדה יפתחו את שעריהן לפני בריטים, ונציגי פועלי הדומיניונים האלה, עצם מעצמם ודם מדמם של העם הבריטי, אמרו: “לא”. אמרתי לועדה המלכותית: איננו רוצים במדינה יהוּדית כזו. זה לא נספוק לנו, כי לנו נחוץ בית לאוּמי בשביל כל העם היהוּדי, בשביל כל יהוּדי בעלם, וזהו משהו יותר ממדינה יהוּדית. על ה“יותר” הזה דיבר הערב לוקר. לא אחלוק על דבריו. אני רוצה רק למלא קצת את הדברים האלה בהערות אחדות על היחסים בין המדינה ובין העם, ואוסיף מלים אחדות על מלחמת הבחירות לקונגרס. אך אקדים מלים מספר על היחסים בין המדינה והעם או בין המדינה וההסתדרות הציונית.

הקמת המדינה היא בלי ספק מאורע גדול, אוּלי המאורע הגדול בתולדות התנוּעה הציונית. אבל זה לא רק מאורע בתולדות התנוּעה הציונית. התנועה הציונית המודרנית המאורגנת קיימת זה קצת למעלה מ-80 שנה, והקמת המדינה היא לא רק מאורע גדול בתולדות ישראל, זהו, נדמה לי, המאורע הגדול בתולדות ישראל אחרי יציאת מצרים וכיבוש הארץ ע"י יהושע בן-נוּן; ואם התנועה הציונית, ואם העם היהוּדי בגולה ובתפוּצות לא יראו את המאורע באור זה, הם יחטיאו את האמת ההיסטורית.

המהפכה מחייבת

ואמנם, העם היהודי – באשר הוּא ציוני, לא-ציוני, אנטי-ציוני, ואדיש – הרגיש מיד, באופן אינסטינקטיבי, שנפל דבר גדול בישראל. לא ברוּר עדיין אם הכל, ובתוכם גם התנוּעה הציונית, הסיקוּ מכאן את את כל המסקנות. המוני יהודים הסיקו. יהוּדים בבוּלגריה, יהוּדים בתימן, יהוּדים בעירק, יהוּדים ברומניה – הסיקו המסקנות. יש עוד המונים יהודים גדולים שהיו מסיקים את המסקנות אילו לא היוּ כלוּאים. אך עדיין לא כולם הסיקו את המסקנה. ואין זה מקרה, יש לדבר סיבות עמוקות, שע“י בעיטה וגערה בלבד לא נסלקן. יש תפוּצות שהיהודים דבוקים בהן. דבר התפוּצה היהודית אינו דבר חדש. התפוצה היהוּדית לא החלה עם חורבן הבית השני; היא לא החלה אפילוּ עם חורבן הבית הראשון, אלא קדמה לו. זמן רב לפני חורבן הבית השני, היוּ מיליוני יהודים נפוצים בעולם הרומאי. לא זה המקום והזמן להיכנס בבירור התופעה ההיסטורית המתמיהה הזאת בתולדות ישראל. תופעה זו לא תיפּסק מיד, גם לא ע”י המאורע המהפכני של תקומת המדינה. אבל עלינו לזכור תמיד ששאיפתנו היתה יותר ממדינת ישראל, והשאיפה הזאת לא נתקיימה עדיין, והיא לא תתקיים כל כך מהר – או מפני שיש יהודים שרוצים לעלות ואינם יכולים, או מפני שיש יהודים שיכולים לעלות ואינם רוצים עדיין. אבל כל זמן שיש עוד בתפוּצות סוג יהוּדים אלה, לא נתקיימה השאיפה הציונית, ויש לתנוּעה הציונית לא רק זכות קיום, אלא הכרח קיוּם – בתנאי שהיא תשרת התפקיד ההיסטורי הזה.

בעית התנוּעה הציונית: מעמדה בעם היהודי

ברור למדינת ישראל – מלבד קבוּצה של מרשיעי ברית (שאף זו אינה תופעה חדשה בתולדות ישראל, בכל ההיסטוריה היהודית היו מתכּחשים ומתנכּרים), מלבד קבוצה קטנה זו שקוראים לה “יבסקציה” – כל מדינת ישראל מכירה ומרגישה שאותו תפקיד שהמדינה הזאת נועדה לקיים, אין היא יכולה לקיים בכוחותיה היא בלבד, כי תפקיד זה הוּא למעלה מיכלתו של אותו גרעין ראשון, שהקים את המדינה: בלי גיוסו ועזרתו של העם כולו – תפקיד זה לא יקויים. ברוּר, כי ביצוּע השאיפה הציונית, שהיתה תמיד יותר מאשר מדינה יהוּדית – ועכשו כל אחד מאתנו מבין זאת – כי לאחר הקמת המדינה נתחוללו בארץ דברים גדולים, דברים שאינם חשוּבים פּחות מהקמת המדינה, גם חשוּבים לא פּחות מעלילות הגבוּרה של צבא ההגנה לישראל. מדינות כבר הקימונו פעמים אחדות. גם בשדה הקטל גילינו כוחותינו בכמה וכמה הזדמנוּיות, אבל כאן מתחולל דבר הפלא שעוד לא היה, לא בהיסטוריה היהוּדית ולא בהיסטוריה העולמית – דבר-מה גדול מיציאת מצרים: ממצרים יצאו 60 רבוא, והיו דרושים להם 40 שנה להגיע לארץ. במשך שנתיים כבר נכנסו כמעט 60 ריבוא, וזוהי רק התחלה. ועלילה אדירה זו. שאין לה דוגמה בהיסטוריה האנושית, היא למעלה מיכלתה של מדינה קטנה ורכה זו, ובלי עזרה נאמנה ומתמידה של כל התפוּצות – הדבר לא ייעשה.

גם התנוּעה הציונית אינה יכולה להשאר עכשיו מה שהיתה מקודם. והענין אינו בניסוח פרוגרמה. כמו ללוקר, היתה גם לי מספיקה פרוגרמת-באזל; גם לפני המדינה היה ברור שבית לאוּמי לעם ישראל הוא יותר ממדינה. דבר זה ברוּר עכשיו עוד יותר. אוּלם הבעיה העיקרית של התנוּעה הציונית היא לא מעמדה במדינת ישראל – ואינני חולק על המעמד שמציע לוקר, המדינה ודאי תעניק להסתדרות הציונית מעמד זה, הבעיה האמיתית של התנוּעה הציונית היא מעמדה בעם, מעמדה כתפוּצות.

העם והמדינה – חד הוא

מייסד ההסתדרות הציונית לא התכוון להקים אחת האגודות וההסתדרויות או המפלגות בעם היהודי; הוא רצה לארגן ולגייס את העם היהוּדי לתפקיד ההיסטורי; אז לא נסתייע מילתא. העם היהוּדי לא האמין. העם שישב בנכר מאות בשנים לא האמין שדבר הגאוּלה ייתכן, לא האמין שיש ביכלתנו לשנות את גורלנו, לבנות לעצמנו מדינה, ולהיות עם עומד ברשות עצמו. ורק מעטים התלקטו סביב הדגל שהרים הרצל! לא מפני שעם ישראל לא רצה במדינה. אני פגשתי בחיי הרבה לא-ציונים, פגשתי גם אנטי-ציונים; הם עמדוּ מרחוק רק מחוסר אמונה. לא שהם לא רצו שעם ישראל יהיה שווה לעמים אחרים; לא שהם לא רצו שנחדל להיות עם מבוזה, נרדף ומדוכא, אלא שהם לא האמינו שמדינת ישראל תתכן. וכדי להערים על חוסר האמונה הביאו כל מיני הנמקות אידיאולוגיות ועיוּניות כביכול. אין עוד עכשיו יסוד לחוסר אמונה, הדבר קם ויהי. ואם כי יש גם עכשיו ייבסקציה שמאלית בארץ, וייבסקציה ימנית באמריקה – אבל העם היהודי בכללו, בכל ארץ וארץ, מאמין עכשיו במדינה, כי הדבר קם ויהי. הבעיה האמיתית של התנוּעה הציונית היא – לכבוש לעצמה מעמד מדריך ומכוון בעם היהודי, לארגן ולגייס את העם היהוּדי לעזרת המדינה; כי מטעם ההיסטוריה ניתן עכשיו בידי התנוּעה הציונית מכשיר של פעוּלה ושל שכנוע שלא היה לה – מכשיר המדינה. והציונות צריכה עכשיו לצאת מחיתוליה של תנוּעה כיתתית ולגלות את יכלתה, רצונה וכשרונה, לכנס את כל העם סביבה וסביב המדינה. זוהי הבעיה של התנוּעה הציונית, לשם כך היא צריכה להזדהות זהות גמוּרה, ללא חציצה, וללא כל היסוּס עם מדינת ישראל. הדבר שהרים את קרן הרעיון הציוני, המחשבה הציונית, התפיסה הציונית, זה דבר המדינה. קמה המדינה. והעוּבדה הזאת הפכה לבבות, רכשה לבבות, ורק אם תדע התנוּעה הציונית על כל חלקיה, אישיה ומנהיגיה, להזדהות זהות גמורה מתוך אהבה ונאמנות עם המדינה, היא תהיה לעם, כי העם עומד סביב המדינה.

תוכן הבחירות – חינוך לציונות

וזהו גם תכנן של הבחירות הקרובות לקונגרס. זה יהיה הקונגרס הראשון לאחר הקמת מדינת ישראל. המדינה מעמידה למבחן לא את הלא-ציונים, לא את האנטי-ציונים, אלא את הציונים. לאור קיוּמה, לאור פעוּלתה, לאור צרכיה ומאמציה של המדינה. נבחנת האמת והנאמנות של כל הקורא לעצמו בשם ציוני. הבחירות לקונגרס הן מבצע חינוך ציוני, כשם שהבחירות לכנסת הן מבצע של חינוך ממלכתי. עצם קיוּם המדינה עוד לא הפך את עם ישראל לעם ממלכתי; מדינה אינה רק דבר חיצוני, רק מסגרת, שלטון, מעמד בינלאוּמי, ריבונות, צבא; המדינה אינה קיימת ושרירה כל עוד איננה שרוּיה בלב העם, בנפשו, בהכרתו. מדינה היא – הכרת אחריוּת וזיקה ממלכתית של כל אישי העם. זאת היא הרגשה של אחריוּת ממלכתית של כל אישי העם. זאת היא הרגשה של אחריוּת ממלכתית של כל אזרח המדינה. הרגשה זו היתה חיה בנו במשך מאות בשנים, ואין הרגשה זו נוצרת ממילא, אך ורק על ידי העוּבדה האובייקטיבית של קיוּם המדינה. יש להקים ולבנות את המדינה בלבו ובנפשו של כל אחד מתושבי הארץ, הוותיקים והחדשים. בבחירות לכנסת ניתנת הזדמנות לנו, ניתנת הזדמנות לאחרים לעשות את המבצע הזה של חינוך ממלכתי. ישנם בארץ רבבות ומאות אלפי יהוּדים, ולהם עבר גלוּתי, תפיסה גלוּתית, הרגלים גלוּתיים, ויש לחנך אותם להיות עם ממלכתי, עם אחראי לגורלו, עם שליט בעצמו, כלומר, שהוּא תובע מעצמו. ומה שיש לעשות מבחינה ממלכתית בבחירות לכנסת, יש לעשות מבחינה ציונית בבחירות לקונגרס. וטוב שקדמו הבחירות לקונגרס, כי התנוּעה הציונית צריכה עכשיו להגיד דברה לאור קיוּם המדינה. הבחירות לקונגרס בארץ צריכות להיות מבצע של חינוך ציוני לאנשים היושבים בציון. יש ערך ציוני אובייקטיבי לישיבה בארץ. כל יהוּדי היושב בארץ, עובד בה ומחנך בה את ילדיו – ממלא שליחות ציונית ביודעים אל שלא ביודעים. אבל לא די בציונוּת אבטומטית. המשֹימה העצומה המוטלת עלינו – על המדינה ועל העם היהודי בכללו – לא תתמלא בלי הכרה ציונית. בלי חזון ציוני, בלי הרגשת אחריוּת ציונית, בלי בחינה ציונית של כל הנעשה ומתרחש בארץ, בעם ובעולם. יכול אדם בארץ לפעול גם בניגוּד לצרכים של המדינה ושל הציונוּת. והמדינה לא תמלא את שליחוּתה הציונית – וזכות קיוּמה של מדינת ישראל היא בשליחות הציונית שלה, אלא אם כן יהיוּ תושביה נושאים את החזיון הציוני ובוחנים את מעשיהם והליכותיהם לאור הצרכים של ההגשמה הציונית.

שנתיים למפנה היסודי בהיסטוריה היהודית

עברו כשנתיים מאז נתקיימוּ הבחירות הראשונות במדינת ישראל. שנתיים זה פרק-זמן קצר, קצר גם בחיי אדם, ולא כל שכן בחיי עם עתיק-יומין כעמנו המונה את ההיסטוריה שלו זה ארבעת אלפים שנה; מה זה שנתיים בתוך שטף של דורות? אבל שנתיים אלה לא ההיוּ כשנתיים שבכל דור ודור. בשנתיים אלה מקופּל המפנה היסודי של ההיסטוריה היהוּדית. יש רגעים מכריעים בחיי אדם ויש רגעים מכריעים בחיי עם; לא כל שעה דומה לחברתה. ברגע שנולד הוולד – זהו הרגע המכריע בחייו. הוּא הדין ברגע המוות; ברגע אחד מוכרע גורל האדם. יש רגעים כאלה בחיי עם. אנחנו חיים עכשיו בתקופת ההכרעה ההיסטורית בקיומו של העם. ושנה אחת בימינו אלה, היא יותר מדורות ויובלות בתקופה בתקופה אחרת. ומה שקרה השנתיים אלה, ומה שלא קרה בשנתיים אלה, מה שעשינו במשך שנתיים אלה, ומה שלא הספקנו לעשות במשך שנתיים אלה, דברים אלה יכריעו בגורלנו לדורות. אם נעשה משגה כבד במשך שנתיים אלה, זוהי בכיה לדורות. אם הושג הישג רציני בשנתיים אלה, זהו הישג מכריע ועולמי.

ואין למדוד כל מה שהתהווה במשך שנתיים אלה בקנה מידה רגיל כי הזמן אינו מן הרגילים. במשך תקופה זו מתהפּכת ההיסטוריה היהוֹדית. מהפּכה זו לא בוּצעה באותו רגע ביום ששי, 14 במאי, כשהוכרז על הקמת המדינה – המהפכה הולכת ומתבצעת יום יום על ידי שתי עלילות אדירות; עלילה אחת של קיבוץ גלוּיות והשרשתן בארץ ועלילה שניה של בנין הארץ והשממה.

מבחן לפרט ולצבור

לאור שתי עלילות אלה ייבחן כל איש, כל גוף וכל מעשה בארץ. לא די שאדם יושב בארץ, לא די שאדם יש לו שקל ציוני, לא די אפילוּ שלאדם יש עבר חלוּצי; השאלה היא איך הוּא פועל בשנים מכריעות אלה הקובעות גורל דורות, יובלות ואוּלי אלפי שנים. לגורם הזמן ולקצב הזמן יש משמעוּת מיוּחדת בימינו. הדבר שקם ב-14 במאי 1948, אילוּ קם ב-1937, לא היוּ 6 מיליונים יהוּדים נשמדים באירופה. אחת-עשרה שנה אינה תקופה ארוכה בהיסטוריה היהוּדית, אבל האיחוּר של אחת-עשרה שנה בהקמת המדינה הכריע את גורלה של יהדות אירופה. ותארו בנפשכם איזו מדינה היתה לנו אילוּ היתה קיימת יהדות אירופה, איזה כוחות היו פורצים ובונים את המדינה הזאת. ואין אנו יודעים איזה מחר צפוּי לנוּ, לנוּ בכל העולם, לנו לקיבוּצי היהוּדים בעולם, ולנוּ בארץ הזאת, וההבדל בין היותנו 700 אלף ובין היותנו מיליון ומאתיים אלף, ההבדל בין היותנו מיליון ומאתיים אלף ובין היותנו שני מיליונים – עלוּל ביום הגורל להכריע את הכף. ולכן יש לשקול את השנים האלה ואת המעשים בשנים אלה באמת-מידה אחרת. ואם באמת-מידה זו נבחון גם את הנעשה בארץ וגם את העושים, הרי עלינו להושיב רבים מהם על ספסל-הנאשמים של ההיסטוריה היהוּדית; כי אין סליחה וכפּרה למעשה-החבלה, שכמה מהם חיבלו במפעל של מדינת ישראל, ובשוּרה הראשונה – שני הגוּפים שחיבלו בשם הציונות כביכול. בבחירות לקונגרס נעשה אתם בירור ציוני נוקב: אלה שקוראים לעצמם ציונים כלליים ואינם כלליים, וספק אם כולם הם ציונים, ואלה שנקראים בשם מפלגת פועלים מאוּחדת, ויש ספק רב לא רק באחדוּתם אלא גם בנאמנותם ליעוד ולאחריוּת של מעמד הפועלים בארץ.

“תנאיהם” של הכלליים

היתה ממשלה זמנית לישראל. היא לא נבחרה. היינו צריכים להקים את המדינה בלי הצבת הראשונה של בחירות דמוקרטיות. ואיש בהיסטוריה, ואיש בעולם הדמוקרטי, בודאי לא יבוא אלינו בטרוניה על אשר הקימונו ב-14 במאי ממשלת ישראל בלי בחירות. בממשלה ההיא שוּתפוּ כל הכוחות הציוניים, כלליים, פרוגרסיביים, ספרדים, מזרחי, אגוּדת-ישראל (שלא היוּ מבחינה פורמלית ציונים, אבל קיבלו למעשה את ההלכה הציונית), מפלגת הפועלים המאוּחדת, מפלגת פּועלי ארץ-ישראל. מיד עם בוא האפשרות הראשונה לאחר שנסתיימה המלחמה בינינו ובין עמי ערב, סידרנו בחירות ראשונות במדינה. והעם בחר כאשר בחר (כשנדבר בעוד שלושה שבוּעות על בעיות המדינה, אוּלי ידוּבר נכבדות על הבחירות ההן, על משמעותן ועל הלקח שיש להוציא מהן). בבחירות אלוּ הטיל העם עלינו אחריוּת קשה וכבדה: לצרף ולהקים ממשלה נבחרת ודמוקרטית בישראל. ומיד פנינוּ לכל אותן המפלגות שישבו אתנו בממשלה הזמנית: למזרחי, לאגוּדה, לפרוגרסיבים, לספרדים, לציונים הכלליים ולמפלגת הפועלים המאוּחדת. המזרחי, האגוּדה, הפועל המזרחי ופועלי האגוּדה נתנו ידם, הציונים הפּרוגרסיבים נתנו ידם, הקבוצה הספרדית נתנה ידה; הציונים הכלליים ומפלגת הפועלים המאוּחדת – סרבו. הציונים הכלליים הציגו לפנינו שלושה תנאים להשתתפוּתם בממשלה: תנאי אחד – שהממשלה תכריז כי הגשמת הציונות עומדת בסתירה להגשמת הסוציאליזם; התנאי השני – שלא יתקבל שום חוק יסודי אלא ברוב של שני שלישים, כלומר, לתת ל-34% בעם זכות-ואֶטו; ןהתנאי השלישי – שאנחנו נראה כל אחד מן הציונים הכלליים כאחלוּ הוּא שקוּל כנגד שנים מן הפועלים. לא יכולנו לקבל תנאים תמוהים אלה.

“תנאיה” של מפלגת הפועלים ה“מאוּחדת”

במפלגת הפועלים המאוּחדת נתחלקו הדעות. לאחר מו“מ ארוך על הכנות ועל הרכב הממשלה, כינסו מועצה של מפלגתם, ובמועצה זו היה המיעוט, ובראשו גלילי וטבנקין, בעד השתתפות בממשלה; חלק שני – הרוב – ובראשו סנה וריפתין, היה נגד. והמיעוט קיבל את דעת הרוב במפלגתו. אינני מתפלא על כך. מיעוט מן הדין שיקבל את דעת הרוב כשנמצאים במפלגה מאוּחדת. אבל משוּנה הדבר שמיעוט זה תבע ותובע גם עכשיו שהרוב במעמד הפועלים יקבל את דעת המיעוט. פועלי א”י המכוונים את מעשיהם לפי רוח הקומאינפורם, הם לאָשרנו מיעוט בהסתדרות העובדים, אם כי הם הכוח המכריע במפלגה המאוּחדת. וזוהי העמדת-פנים אווילית מצד אנשי מפּ“ם שאינם סולחים לנו על שלא נתנו להם להכתיב לממשלת ישראל את תכניתם, אם כי בכל לב רצינו שגם מפּ”ם וגם הכלליים יהיוּ בממשלה. הרוב הגדול של פועלי א"י לא יתנו שהמדיניות הפּנימית והחיצונית שלנו תסתגל לצרכי הקומאינפורם, ושממשלתנו תתקשר מראש בימי שלום ובימי מלחמה, עם מה שנקרא בלשון סגי-נהור “הדימוקרטיות העממיות”, ותכריז מלחמה על כל העולם החפשי, שבתוכו יושבים שני שלישים של העם היהודי, החלק היחיד בעם היהוּדי שהוּא חפשי לעזור למדינת ישראל.

חבלה במפעל הדור

עמדת שתי המפלגות הללו לא היתה סתם ענין של אי-השתתפות בממשלה, אלא חבּלה קשה ומתמדת במפעל האדיר של קיבוץ הגלוּיות ובנין הנשמות שנעשה בשנתיים אלה גם על ידי המדינה וגם על ידי העם היהודי באמצעוּת הסוכנות היהוּדית. בשנתיים אלה נעשו דברים אשר לא נעשו במשך כל שבעים השנים הקודמות. בשנתיים אלה נעשו דברים אשר לא נעשו בשום ארץ אחרת בעולם. אבל עם כל גדלוּת המפעל שבוּצע בשנתיים אלה לא הספיקו הכוחות ונעשה אך מעט. ואיש מאתנו אינו יודע כמה זמן עוד ניתן לנו להמשיך במפעל הזה בשלום. איש אינו יודע מה צפוי לנו מחר. איש אינו יודע מה יקרה מחר ליהוּדי מרוקו, איש אינו יודע מה יקרה מחר ליהוּדי רומניה שלא הספיקו עדיין להימלט, ואיש אינו יודע מה יקרה מחר לקיבוצי יהוּדים אחרים, לקיבוצים גדולים יותר, בארצות שאין לי עניין לפרש בשמן. ואיש אינו יודע מה עלול לקרות בחלק זה של העולם ומה עלול לקרות בארץ הקטנה הזאת. איש מאתנו אינו יכול לדעת מתי תופסק חלילה יציאת מצרים שבימינו. – אם על-ידי שיבוש הדרכים בים ואם על ידי שיבוש הדרכים באויר. איני מדבר על דרכי היבשה – כי גם עכשיו אנו מרוחקים מכל דרכי היבשה.

נעשתה חבּלה פּושעת במפעל הדור, במפעל קיבוץ-הגלוּיות ובנין הנשמות, ושתי המפלגות הפּושעות ישבו על ספסל הנאשמים למשפּט העם בציון.

הבחירות לקונגרס הציוני תהיינה משפט ציוני

במה נתגלתה הציונות שלהם בשתי השנים האלה? לא של יחיד פלוני או אלמוני, אלא של המפלגות כיחידות פוליטיות? במה נתגלתה העזרה שלהם לקיבוץ הגלוּיות? במה נתגלתה העזרה שלהם לקליטת רבבות אלפי העולים? ולא איכפּת לנו ששיסו והשמיצוּ. לא על הבל פיהם ישפטו; לא על דבריהם, אלא על המעשה שלא עשו. על שלא נתנו יד נאמנה, בלב שלם, בלי תנאים, בלי פּריבילגיות, בתנאים שווים לאחרים, בזכוּיות שוות ובחובות שוות, למפעל שרצה בו העם ובדרך שקבע העם. המשפּט הציוני ייערך לאור המעשים שנעשו בשנים האחרונות; לאור הסכנות החמוּרות האורבות לקיבוצי ישראל בתפוצות, וּלאור הקשיים המרובים שמשימות הדור נתונות בהם. משפּט ציוני תהיינה הבחירות האלה.

נעשה גם משפּט על עצמנו, ואוּלי קודם כל משפט על עצמנו. וכל אחד ואחד מאתנו, וכל תא משקי בתוכנו, כל תא ארגוני בתוכנו, כל קיבוץ וכל מושב וכל אגוּדה מקצועית, כל קבוצת מורים ורופאים, מהנדסים ואחרים – יצטרכו לשאול את עצמם ולענות אם עשו במשך השנתיים הגדולות כל מה שהיה לאל ידם לעשות. כי פנינו לא רק למשפּט אלא לגיוּס, וקודם כל לגיוּס עצמנו. הקונגרס הראשון אחרי הקמת מדינת ישראל הוּא יחיד במינו, אסוּר שזה יהיה אחד הקונגרסים של מה שקראו פעם באופן פיליטוני – של “מדינה בדרך”; מדינה בדרך – זה אבסורד; אין מדינה בדרך. יש מדינה או אין מדינה. זה יהיה הקונגרס הראשון לקיום המדינה; מדינה שהפכה אפשרויות עצומות לעם ישראל; מדינה שביצעה שמץ מן האפשרויות הענקיות האלה; מדינה ששפכה אור חדש על כל ההיסטוריה היהוּדית – בהאירה לכל העם היהודי באשר הוּא. קונגרס זה לא ידמה לקונגרסים אשר קדמו לו ב-50 השנים הקודמות. עליו להיות מעין קונגרס ראשון.

המטרה והגשמתה

היה קונגרס גדול, הקונגרס הראשון בבאזל לפני 54 שנים. עצם האמירה: יהא קונגרס ציוני, יהא עם יהודי, תהא נציגות לעם היהודי – היתה מאורע מהפּכני בהיסטוריה היהוּדית; והמדינה הזאת לא היתה קמה בלי האמירה ההיסטורית והמהפכנית ההיא. אבל, דיבור היסטורי נשמע רק פעם אחת – באמירה הראשונה. החזרה המתמדת על הדיבור, בלי המעשה המתאים, אינו אלא להג תפל. עכשיו באה שעת המעשה הגדול. הגיעה שעת הביצוּע, וביצוּע אינו מעשה חד-פעמי בדיבור. ורבים מתושבי המדינה הזאת – גם מבין בוניה ומגיניה – נתפסו לטעוּת זו. בבת אחת ניתן המאמר על “הגאוּלה”. אוּלם ביצוּע הגאוּלה הוּא תהליך ממושך ורב-תלאות; הביצוּע אינו ניתן בבת אחת. אנחנו עומדים בתקופת הביצוּע שמעטים יכלו לשער את מידותיו ושעוריו לפני הקמת המדינה; הביצוּע דורש מאמצים מתמידים וארוכים, ומאמצים אלה נדרשים קודם כל מתושבי המדינה הזאת. כי זכוּת היא להיות תושב מדינת ישראל – זכוּת אשר מיליונים של יהודים במשך הרבה יובלות לא זכו לה, אם כי רק בזכות התקוה הזאת התקיימוּ. וזכוּת מחייבת.

והתביעה מופנית קודם כל לתנוּעתנוּ אנו. אין אנו הנתבעים היחידים. לא אנחנו לבדנו עשינו את המלאכה שלפני הקמת המדינה. קדמוּ לנו אחרים, ויחד אתנו פעלוּ אחרים. לא אנחנו לבדנו הקימונו את המפעל החלוצי ששימש בסיס למדינה; לא אנחנו לבדנו הגינוּ את רעיון המדינה; לא אנחנו לבדנו ביצענו את הקמת המדינה והגנתה. אבל אנחנו יכולים להגיד במלוא האמת, שזה קרוב ל-50 שנה הדריכה תנוּעתנו את הישוּב ואת הציונוּת בבנין, במפעל היצירה וההעפלה אשר קדם למדינה ובעצם הקמת המדינה והגנתה, ועל תנועה זו רובצת אחריוּת גדולה לעומת הקונגרס הראשון במדינת ישראל. ואנחנו נמלא את חובתנוּ בשעה דגולה וחמורה זו, נדע לרכז את מרבּית העם סביבנו ואם נדע ליצור במדינה זאת מתיחות ציונית של אחריוּת במחשבה ובמעשה ונארגן קונגרס ציוני אשר יהיה ראוי למדינת ישראל.

ראשיתן של תנועות מהפכניות, והוא הדין ראשיתם של מאורעות ומפעלים מחדשים, המשנים גורל עמים, גנוזות ונעלמות לרוב בחביון ההיסטוריה.

מדינת ישראל הוקמה ב־14 במאי 1948. אולם אין זה אלא תאריך הכרזת המדינה, הכרזה זו לא היתה באה לעולם אילמלא קדמו לה עשרות שנות פעולה ויצירה חלוצית נאזרת־גבורה בבניין כפרים וערים יהודיים, בתחיית לשון ותרבות, בפיתוח חקלאות, תעשיה ותחבורה ביבשה, בים ובאוויר, בגילוי רצון ותושיה לעצמאות לאומית, בארגון כוח התגוננות מזוין יהודי.

באבגוסט 1897 נתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שניסה לארגן המוני העם לפעילות מדינית למען הקמת “מקלט בטוח” בא״י. אבל גם תאריך זה אינו התחלה. לקונגרס זה קדמה ועידת קאטוביץ ביום י“ח בחשון תרמ”ה (6.11.1884), בנשיאותו של ד“ר פינסקר. “מדינת היהודים” של ד”ר הרצל שנתפרסמה בשנת 1896 עשתה רושם עמוק על דעת הקהל היהודית באירופה ובאמריקה. אבל קדמה לה המחברת של ד“ר פינסקר על “אבטואמנציפציה”, והרצל בעצמו העיר ביומנו שאילו קרא אותה מקודם לא היה כותב “מדינת היהודים”. ולשני הקונטרסים הדגולים קדם ספרו של משה הס “רומא וירושלם”, שבה נוסח לראשונה על ידי יהודי גרמני, חברו ותלמידו של קרל מרכס, רעיון מדינת יהודים בארץ־ישראל, דבר שלא פורש לא במחברתו של פינסקר ולא בקונטרסו של ד”ר הרצל.

אבל כיסופי הגאולה ונסיונות התקומה הלאומית במולדת הקדומים של העם היהודי קדמה גם להרצל ופינסקר ומשה הס. שלושת הוגי־תחייה אלה רק הביעו רצון הגאולה שפעם בעם כל הדורות.

העליה לארץ קדמה למדינה וקדמה ל״ציונות" ול“חיבת ציון” והיא היא שסייעה להקמת הבית השלישי.

המונחים השגורים עכשיו בפינו על עלייה ראשונה, שנייה ושלישית – הם מוטעים ומטעים. קדמה להן עלייה תימנית, ספרדית ואשכנזית של “חסידים” ו“פרושים” שבנו את הישוב “הישן”. העלייה המופלאה ורבת־הסבל ביותר היתה עליית יהודי תימן. הידיעות הראשונות על עלייה זו יש לנו במכתבו של ר' עובדיה מברטנורא לאחיו, שנכתב בירושלים בשנת רמ“ט (1489): “ובימים האלה באו הנה יהודים מארץ תימן, – וספרו שבמדינה ההיא היום קהילות גדולות ורבות בישראל”. זכריה, המכונה יחיא בן־סעדיה אלצ׳אהרי, מגדולי משוררי תימן, שהה בא”י לפני שנת שכ“ח (1568); הוא כתב “ספר המוסר” – מליצה חרוזה בשירים שקולים על דרך תחכמוני ליהודה אלחריזי, ובו הוא מתאר את צפת (הוא מנקד צָפֶת) שבה קהל יהודי של ארבעה־עשר אלף איש ושמונה־עשרה ישיבות. הוא מספר על ביקורו בירושלים בהשתפכות־נפש רבה, ומזכיר ביקורו בטבריה שבה מצא ”בעלי מקרא ומשנה”.

סמוך לאותו זמן, בשנת של״א (1571) עלה לא"י ר' ישועה עדני, אביו של ר' שלמה עדני, עם כל בני ביתו, והתיישב בצפת.

להידוק הקשרים בין יהודי תימן וא״י סייעו במידה רבה שליחי א“י, שהראשון בהם היה המדפיס הצפתי ר' אברהם בן־יצחק אשכנזי, שהיה בתימן בשנת של”ט (1579), ואגב שליחותו עסק במכירת ספרים שהביא אתו מא“י. באמצע המאה השמונה־עשרה, בשנת ת”צ (1730) לערך, היה בתימן שליח א“י ר' יהודה ב”ר עמרם דיוואן. סמוך לאותו זמן, בשנת תצ“ה (1735) שהה בתימן שליח חברון, ר' יעקב בונשיניור, שלקח אתו אף הוא ספרים לשם הפצה. עולה חשוב מתימן מהימים ההם הוא ר' שלום שרעבי (מעיר שרעב) – ראש המקובלים בירושלים במאה השמונה־עשרה. בשנות תקצ”ג־תקצ“ד (1834־1835) הלך לתימן ונהרג שם ר' ברוך בן שמואל מצפת, יליד פינסק, “שלוח לעשרת השבטים”, שהשאיר רושם רב בתימן. הוא יצא מצפת בראש חודש חשוון תקצ”א (1830), הלך דרך דמשק, ארם צובא, קורדיסטן, מוצול, בגדד, בצרה, בושירה, מוסקאט ומשם דרך הים לעדן, ומשם לצנעא בירת תימן, שאליה הגיע בראשית אב, אחרי שנתיים ותשעה חדשים. בתימן ניסה ללכת למדבר חיידאן, לבקש עשרת השבטים, חזר לצנעא, וסופו שנהרג על־ידי האימאם התימני ביום ח' שבט תקצ"ד (1834).

סמוך לאותו זמן, בשנת תקצ"ו (1836), פגש המסיונר יוסף וולף בסואץ שני עולים מצנעא, שלום בן־זכריה וברוך בן־זכריה, שהגיעו בספינה מג׳דה. וולף מספר עליהם: “בגדיהם היו קרועים ובלויים, שאלתי אותם: היש בדעתכם לחזור לתימן? ענו ואמרו: חלילה לנו לעזוב את העיר הקדושה לאחר שנזכה להגיע אליה. שם נישאר עד יום מותנו”.

שלוח א״י החשוב ביותר במאה החשע־עשרה היה יעקב ספיר, שעלה לארץ מעיר אושמיאנו במחוז ולינה בשנת תקפ“ב (1822), בהיותו בן עשר, עם הוריו שנמנו על העולים ה”פרושים" תלמידי הגר“א. בתמוז תרי”ח (1858) יצא כשלוח עדת ה“פרושים” בירושלים לארצות המזרח, ובמשך ארבע שנים ותשעה חודשים עבר את מצרים, גדות ים־סוף, תימן, הודו, איי האוקינוס השקט ואוסטרליה. ספיר נמשך ביחוד לתימן, כי קיווה למצוא בה עקבות עשרת השבטים. והוא “גילה” את יהודי תימן, – הוא הביא בשורת יהודי תימן לשאר ישובי היהודים, ובספרו “אבן ספיר” סיפר על תולדותיהם ומעמדם, הליכותיהם ומנהגיהם, ספרותם ומלאכתם.

לאחר כיבוש תימן ע“י התורכים בשנת 1872 הוקל הקשר שבין תימן וא״י, ועליית יהודי תימן גדלה משנת חרמ”ב – שנת עליית אנשי בי“לו – עד שנת תרמ״ד (1884). באמצע שנת תרמ”ד כבר הגיע מספר עולי תימן בירושלים לארבע מאות נפש. י.ד. פרומקין, עורך “החבצלת”, שסייע לעולים אלה להשתכן בבתים מיוחדים בכפר השילוח, תיאר קצת מסבלותיהם: “וישימו אל לבם לעזוב הארץ, – אשר תושביה ברגליהם ירמסו כל חופש וזכויות אדם, היהודי יצעק בה חמס ולא ייענה, וכבודו מעליו יפשיטו, – ולהיאחז בארץ הקדושה, וימכרו את בתיהם ושדותיהם במחיר קל מאוד ויעברו במדבר ימים ושבועות, עלו הרים וירדו בקעות; הנשים והטף על גמלים וחמורים, והגברים ברגליהם, עדי באו לחודיידא, חוף הים, ויבואו באניות ליפו ומשם ירושלימה, מוכי דרך ועוני כל עוד נפשם בהם”.

העולים סבלו תחילה מחסור ודלות, ומקצתם שכנו במערות אשר מחוץ לירושלים, אולם לאט לאט מצאו את מקומם, ביחוד בעזרת פרומקין וחברת “עזרת נדחים” אשר ייסד, ובחנוכה תרמ”ח השתכנו המשפחות הראשונות בבתים אשר בנו בידיהם בכפר השילוח, ולבסוף התארגנו לעדה מיוחדת, שהתחילה משפיעה גם על אחיהם שבתימן ע"י הדפסת ספרים כמנהג יהודי תימן ושליחת שליחים לארצם. עולים חדשים הגיעו כמעט בכל שנה ושנה, רובם נספחו אל עדת התימנים בירושלים, ומיעוטם התיישבו ביפו.

בשנת תרס"ז (1907) החעוררו היהודים היושבים בצפון תימן, בני מחוזות חיידאן וצעדה, לעלות לארץ, ויצאו בשיירה גדולה בת מאתים ועשרים נפש. בניגוד לעולים הקודמים, שהיו רובם בני צנעא ורגילים לחיי עיר, היו עולי חיידאן יושבי כפר, מנוסים בעבודה, והלכו לעבוד במושבות יהודה: רחובות, ראשון־לציון ופתח־תקוה. הם היוו כבר בדיעבד חלק של “העלייה השנייה” שהרימו דגל העבודה.¹

בשנת תרע“א יצא שליח העליה השנייה לתימן בעזרת “המשרד הארצישראלי” שבראשו עמד ד”ר א. רופין. השליח היה – שמואל יבנאלי. הוא יצא מיפו ביום ט“ו כסלו תרע”א (סוף 1910) ועשה בתימן עד אמצע שנת תרע“ב. הוא הביא ליהודי תימן בשורת התקומה הלאומית בכוח העבודה העברית וההתיישבות החקלאית, וזרם העליה מתימן, שהצטרפה מאז לתנועת הפועלים הארצישראלית, גדל. ראש עולי תימן אלה, אברהם טביב, שהשתתף בפתח־תקווה בוועידת האיחוד של פועלי א”י בחודש אדר שנת תרע“ט (1919), שבה נוסדה “ההתאחדות הציונית־סוציאלית של פועלי א”י אחדות העבודה” – שלח בשנת תרפ"א (1921) איגרת התעוררות ליהודי תימן; באיגרת זו סיפר על התרחבות היישוב בארבעים השנים האחרונות ועל גורל העלייה התימנית אחרי כיבוש צנעא על־ידי התורכים. הוא מספר על מעשי התימנים בארץ ומעלה על הנס שגם “הדור הצעיר מבין התימנים שבערים ובמושבות שלח ידו בכל המלאכות המועילות ליישוב, והם עובדים במושבות יהודה ושומרון הגליל; ביהודה: ברחובות, בראשון־לציון ופתח־תקווה, בשומרון: בזכרון יעקב ובחדרה, בגליל: ביבנאל ובכנרת; וגם עוסקים בכל מלאכה, מהם בנאים, טייחים, סתתים, נגרים, מכוננים, מסגרים, נפחים, פחחים, כספים, זהבים, חייטים, סנדלרים, רצענים, אורגים, טבחים, סוחרים וכל המלאכות חוץ מרופאים ורוקחים”.

עם קום המדינה זכתה העדה היהודית בתימן להיגאל כולה מגלותה המרודה ועלתה לישראל העצמאית “על כנפי נשרים”.

מאז חלה תנועת חיבת־ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית, אנו רגילים לדבר בביטול על ה“יישוב הישן” שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים “חיבת ציון” ו”ציונות“. יחס ביטול זה יותר משיש בו יהירות בלתי מוצדקת יש בו התעלמות מרגשותיו ההיסטוריים של העם ומתולדות העם. “היישוב הישן” היה פרי עליות של היהדות התימנית, הספרדית והאשכנזית מאות שנים לפני המצאת המונחים החדשים. ועליות אלו של בודדים ושל קבוצות שלמות, מונעות בדחף רעיוני ובכיסופים משיחיים, היו כרוכות בתלאות ובסכנות יותר גדולות וחמורות מאלו של העליות האחרונות. בימי הביניים ובמאות שלפני הרבע האחרון של המאה התשע־עשרה, היתה הנסיעה לארץ כרוכה בקשיים, שאין בן־דורנו מסוגל כלל לשערם, וחיי יהודים בארץ היו נתונים בסכנת חיים מתמדת ובלחץ בלתי­ פסק, ונדרשה אז גבורה ומסירות עליונה לעלות לארץ ולחיות בה, והדורות הקודמים, שבנו את ה”יישוב “הישן” – על כל מגרעותיו, וקיימו אותו לפני “בראשית” של ארבעה הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים מהלך־רוחם ומאורח־חייהם ת"ק פרסה. הם קיימו בגופם ובנפשם קשר בל יינתק בין העם ובין הארץ, ובהקמת המדינה בימינו יש להם זכות לא קטנה, וזכות שאין להשכיחה.

ואף על פי כן יש “חידושים” בהיסטוריה. הכיסופים והעלייה לארץ שותפים להם כל הדורות בישראל. אולם הדבר הגדול שנתחדש בדורותינו האחרונים היה המפנה החדש בביצוע כיסופי הגאולה – הפנייה לאדמה ולעבודה. בלי מפנה זה לא היינו מגיעים אף פעם לעצמאות ממלכתית. העליות הקודמות היו מופנות בעיקרן לארבע הערים “הקדושות”: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. שרידי היישובים החקלאיים שהיו קיימים עוד בראשית כיבוש הארץ על־ידי העותמנים בימי השולטן סלים (בשנת 1516), ולפניו, כגון מעון ליד טבריה, כפר חקוק, פקיעין, כפר יאסיף, כפר עלמא, כפר חנניה, כפר ג׳ולס (שהיה מיושב רובו על־ידי דרוזים), כפר כנה ועוד – לא משכו אליהם את העולים, וכמעט שלא היתה להם כל השפעה על מגמות העלייה. גם המפעל הממלכתי של דון יוסף נשיא, במחצית השנייה של המאה השש־עשרה, אשר קיבל רשות מהשולטן סוליימן המחוקק, הנקרא בלשונות אירופה סוליימן המפואר, – ליישב את טבריה וסביבותיה – לא נתקיים זמן רב. דון יוסף נשיא היה נצר ממשפחה יהודית ספרדית אצילה ועשירה, שהתיישבה אחרי גירוש ספרד בתורכיה. דון יוסף נשיא רכש אימונו וידידותו של השולטן התורכי (אם כי היו לו אויבים בחצר השולטן וגם בקרב שגרירי ארצות אירופה בקושטה) וקיבל ממנו פירמן, מעין צ’רטר בלע“ז, על טבריה ומספר כפרים סביבה, ושלח לארץ סוכנו יוסף אבן ארדיט (או ארדיטו), וזה הקים חומה סביב טבריה והושיב בה יהודים. הוא תיכנן גם פיתוח חקלאות, דיג ותעשייה בטבריה ובסביבתה. פעולה זו נתקלה בהתנגדות ראשי השבטים והיישובים הערבים, אשר הפיצו בקרב בני־עמם את האמרה, כי ביום שתקום טבריה היהודית – ירד האיסלם. תוכניתו של יוסף לא מצאה הד ואהדה גם בקרב העולים היהודים מגורשי ספרד ופליטי איטליה שהגיעו אז לארץ. אחרי מותו של דון יוסף נשיא (1579) החריבו הערבים כל מפעלי ההתיישבות, ורק שריד יהודי קטן בטבריה נשאר לפליטה. כשלון התחלה ממלכתית ראשונה זו להתיישבות יהודית היה נעוץ גם בהלך־רוחם של תושבי א”י היהודים ויהודי הגולה, שלא תפסו עדיין את רעיון הגאולה על־ידי התישבות בכוחות עצמם, כי היו נתונים לשלטון התפיסה המסטית, גאולה למעלה מדרך הטבע.

היישוב העירוני החשוב, שהתקיים בצפת והיה נתון גם למלאכה ותעשייה וגם לעיון בקבלה, התחיל להידלדל בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה. “אחרי תקופת הזוהר של צפת, שנמשכה קרוב לשלושה דורות, פסק זרם העלייה שהיה משתפך לא”י מארצות תורכיה, מצפון אפריקה ומארצות אשכנז. בעקבות זעזועים במרכזה של תורכיה חלה ירידה כלכלית גדולה: המסחר, המלאכה והחקלאות לא עוד תפסו מקום חשוב שהיה פעם לתורכיה. מצב הבטחון אף הוא לא היה משביע רצון, ותורכיה חדלה להיות אבן־שואבת לגולת ישראל כאשר היתה בדורות הקודמים."²

משבר קשה עבר גם על יהודי ירושלים. המושלים העריצים הטילו מסים כבדים על היהודים. בשנת 1586 גזלו מהיהודים בית־הכנסת היחיד שנבנה עוד על־ידי הרמב"ן.

רובם הגדול של יהודי ירושלים ברחו ונתפזרו מאימת הרדיפות. הבורחים הלכו לחברון, לטבריה, לעזה ולמקומות אחרים. בשנת 1663 הגיע שבתאי צבי לירושלים והטיף לסיגופים ולתענית. רק בראשית המאה השמונה־עשרה (בשנים 1700–1701) הגיעה לירושלים קבוצה גדולה של כמה מאות יהודים פולנים ובראשם ר' יהודה החסיד ור' חיים מלאך. גם בגליל הוטב המצב בעקבות השתלטותו של שיך דאהר בצפת ובטבריה. הוא הזמין בשנת 1742 את ר' חיים אבולעפיה מאיזמר “לבוא ולרשת ארץ אבותיו” (הסבא של ר' חיים אבולעפיה היה רב בטבריה במאה הקודמת). ר' חיים השיב לתחייה את טבריה שהיתה ריקה מיהודים זה כשבעים שנה. הוא המשיך גם במסורת של דון יוסף נשיא ליישב כפרים. הוא הקים ישוב חקלאי יהודי בשפרעם.

ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה, בשנת 1777, עלו לארץ תלמידי הבעש“ט ובראשם ר' מנחם מנדל וויטבסקר, הרב קליסקר ופוליצקר. בירושלים נמצא אז רק ישוב אשכנזי קטן, של 50 נפש, אבל הם היו פרושים (לא חסידים), וחסידי ר' מ”מ וויטבסקר, תלמידי הבעש"ט, התיישבו בצפת ובטבריה. ישוב הפרושים בירושלים גדל על־ידי עליית תלמידי הגאון מווילנא בראשותם של ר' מנחם מנדיל ור' ישראל שקלאבר בשנה 1805.

אחרי חיסול שלטונו של שיך דאהר בגליל – החלו השליטים החדשים להציק ליהודים המתגוררים בצפת ובטבריה ובכפרי הגליל. גם מרד הדרוזים בשנה 1834 המיט שואה על יהודי צפת והגליל. לכך נוספה פורענות הטבע: רעש האדמה בצפת וסביבתה בשנת 1837 שפגע קשה גם ביהודים וגם בערבים. חלק גדול מיהודי צפת וטבריה ברחו לירושלים ולחברון.

בשנה 1840 הזדעזע כל העם היהודי בעולם על־ידי עלילת הדם בדמשק, ועל בימת הציבוריות היהודית הופיע השוע היהודי הראשון בבריטניה ממוצא איטלקי, סר משה מונטיפיורי. הוא יחד עם יצחק כרמיה מצרפת ואחרים הצליחו למחות כתם עלילת הדם, והממשלה העותמנית הוציאה פקודה מיוחדת האוסרת על עלילת דם נגד היהודים.

סר משה מונטיפיורי רכש בשנה 1856 הפרדס הראשון קרוב ליפו, כדי להעביר יהודים לעבודת אדמה.

זה היה הנסיון החדש הראשון לקרב יהודים לעבודת אדמה בארץ. דבר יותר יעיל, חשוב וקיים עשה קרל נטר, יהודי אלזאסי, שנולד בשנה 1826 (י“ב אלול תקפ”ו). הוא יחד עם כרמיה היה בין הוגי רעיון איחוד העם היהודי בעולם, ובהשתתפותו הוקמה בשנת 1860 חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח), בצרפתית “Allliance Israélite Universelle”, שהציגה לעצמה שתי מטרות עיקריות: 1) לפעול בכל הארצות לשיווי־זכויות היהודים ולקדמתם המוסרית; 2) לעזור עזרה ממשית לכל הסובלים בגלל יהדותם. נטר נבחר להיות מזכירה של החברה. לחברה התחילו לבוא מכתבי בקשה לעזרה מכל הגלויות המרודות: פרס, רוסיה, רומניה.

בשנת 1866 הלך נטר בשליחות הכי“ח להתבונן למצב היהודים בא”י ולבדוק אמצעים להיטיבו. בדו“ח שהגיש אחר כך לאספת הכי”ח אמר בין השאר: “הרעבים מבקשים לחם לאכול ובגד ללבוש בשכר עבודתם ולא במתנה. בכל עת שבתי בירושלים לא בא אף עני אחד מהאנשים הבריאים לבקש ממני מתנת־חנם. כל אלה אשר הרבו לדפוק על דלתותי יום יום ביקשו אך מלאכת עבודה.” ונטר הציע להקים בארץ בית־ספר לחקלאות באומרו: “אני נותן לפניכם היום תוכנית מוסד חדש אשר תוכלו לחנך בתוכו את הדור החדש לעבודת אדמה. על ידיו תכינו מקום מחסה לאחינו אשר היום יברחו עם רב ממקומות מושבותיהם משנאת הגויים שכניהם אליהם. תיישבו לאט לאט את הארץ הקדושה אשר עיני כל ישראל נשואות אליה תמיד – אם תתרבה באמת עבודת האדמה בארץ ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתיישבו בה, ואז נראה בעינינו ירושלים חדשה”.

בשלושה בדצמבר 1868 החליטה הכי“ח בנשיאותו של כרמייה לייסד בית הספר, כפי שהציע קרל נטר, והטילה עליו ביצוע המעשה. נטר נסע מיד לקושטא והצליח להשיג מהשולטן “פירמן” לתת לכי”ח בחכירה שטח של 2600 דונם לתשעים ותשע שנים, על־יד יפו, להקמת בית ספר חקלאי.

נטר נסע לארץ, ובשנת 1870 בנה בית־הספר בשם “מקוה ישראל”, ובמשך ארבע שנים היה בעצמו מנהלו ומדריכו. הוא חזר עוד שלוש פעמים לארץ: בשנת 1877, בשנת 1881, ובפעם האחרונה בחמישה עשר באלול תרמ“ב (30.8.1882). בביקורו זה חלה ונפטר בי”ט תשרי תרמ“ג (2.10.82), ונקבר במקווה־ישראל. הוא עוד זכה לראות ההתחלות הראשונות של ההתישבות החקלאית החדשה: בפתח־תקוה ובראשון לציון. הוא נתאכזב אז, מהתקוות הגדולות שחלו בפיתוח חקלאות יהודית בארץ, אבל חיבתו לארץ לא רפתה, וכשמצא בביקורו האחרון אנשי בי”לו עובדים במקווה נתמלא אליהם אהבה והערצה.

לא תקופח זכותם הגדולה של שני אישים דגולים ביהדות מערב־אירופה, משה מונטיפיורי וקרל נטר, שעשו התחלות ראשונות במאה התשע־עשרה לחקלאות יהודית, אבל הם היו רק מסייעים בידי אחרים. המפנה ההיסטורי שזכה להמשך בלתי נפסק ושהביא להקמת המדינה היה בפניית יהודים להתיישבות על הקרקע מתוך יזמה עצמאית חלוצית. לא ישוב הזולת על הקרקע, אלא הפיכת החקלאות לאורח־חיים לעצמם – זה היה החידוש המהפכני והיוצר החשוב ביותר שנעשה בארץ, ועטרת המייסדים הראשונים של החקלאות העברית בגופם נתונה על ראשם של מייסדי פתח־תקוה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה ואנשי ביל"ו במקוה ישראל שייסדו אחר כך את גדרה – וממשיכיהם עד הכרזת המדינה.

זכתה ירושלים ואחד מבניה היה ראשון לראשונים: היה זה יואל משה סלומון, דור שלישי בארץ, נכדו של אברהם שלמה זלמן צורף שהגיע ארצה בהושענה רבה תקע“ב (1811) והיה מראשוני בוני היישוב האשכנזי בירושלים יחד עם תלמידיו של הגאון מווילנא – היישוב “הפרושי” (בניגוד ליישוב החסידי), ונרצח על ידי ערבים ביום י”ט באלול תרי“א (1851). בנו מרדכי צורף כבר נשא נפשו לעבודת אדמה, ובמכתב ששלח למ. מונטיפיורי בבקרו בירושלים בשנת תקצ”ט (1839) נאמר: “כאשר שמתי את לבי ואראה את סחרה הכי טוב ואת הארץ כי נעמה, אמרתי: הארץ הקדושה שבעת לחם היא, אם תיעבד ביד חרוצים, על כן אביתי לעבוד את האדמה לבדי”. מכתב זה היה בלי ספק אחד המניעים שעוררו בלב מונטיפיורי הרעיון לקרב היהודים בארץ לעבודת האדמה, אם כי מרדכי צורף לא זכה בעצמו לקיים שאיפתו לעבודת האדמה. אבל נמצא גואל לשאיפתו – וזה היה בנו: יואל משה סלומון.

סלומון (נולד בשנת 1838), שהיה ממייסדי פתח־תקוה, היה מצעירותו פורץ גדר במובן החיובי של מלה זו, ויחד עם עוד ששה חברים (ביניהם ר' יוסף ריבלין ור' יהושע ילין – אביו של דוד ילין) יצאו מחומות ירושלים העתיקה וייסדו “נחלת שבעה”. סלומון היה גם ממייסדי העתון הירושלמי “הלבנון”, שהחל להופיע בשנת תרכ“ג (1863), ירחון זה לא האריך ימים. הגליון הראשון הופיע בראש חודש אדר תרכ”ג, והאחרון בח' טבת תרכ"ד (1864). לאחר שלוש־עשרה שנה הוציא סלומון עתון בשם “יהודה וירושלים”.

יותר משנה הטיף י. מ. סלומון בעיתונו לבני ירושלים, כי ייחלצו לעבודת אדמה. משאלתו נתמלאה סוף סוף בעזרת שני יהודים הונגרים שהגיעו לארץ: דוד גוטמן ויהושע שטאמפר. על שלושה אלה אמר יחיאל מיכל פינס: “אלו שלושה דברים שפתח־תקוה נוצרה בהם: רעיון – יואל משה סלומון, כסף – מאיר גוטמן, מרץ – יהושע שטאמפר. זהו החוט המשולש”.

יהושע שטאמפר, הצעיר שבחבורה זו, נולד ביום ח' מנחם אב בשנת תרי“ב (1852) בעיירה הונגרית לאביו דיין העיירה. הוא קיבל תחילה חינוך יהודי מסורתי בחדר, אחר כך למד בגימנסיה, כי בימים ההם היו תורה והשכלה ויראת־שמים מתהלכות שלובות זרוע בקרב יהודי הונגריה. לאחר שגמר הגימנסיה הלך ללמוד בישיבתו של ר' עזריאל הילדסהיימר בברלין. אביו של יהושע שלא ראה בעין יפה “המשכילות” של בנו – חדל לתמוך בו, ושטאמפר הצעיר שלא רצה לשוב לבית אבא, נסע לדודו אלעזר ראב (גם הוא אחר כך מראשוני המתיישבים בפתח־תקוה) שגר בכפר. דוד זה עמד בקשרי מכתבים עם ראשוני חובבי־ציון: רבי צבי קלישר, ר' אליהו גוטמכר. בהשפעת מכתבים אלה שדודו נתן לו לקריאה, נתלקח בלבו של שטאמפר הרעיון של שיבת ציון. רושם עז עשו עליו גם הבחירות הראשונות לפרלמנט ההונגרי – כששמע שירי המולדת הנלהבים ששרים הפטריוטים ההונגרים, וגברה בלבו קנאה לתקומת עמו והחליט לעלות לארץ. באדר א' תרכ”ט (1869) שם בכיסו מפת א“י ומפת אירופה ואסיה, ויצא ברגל לארץ – דרך סרביה ובולגריה עד סלוניקי. הרב הסלוניקאי העניק לעולה־רגל הצעיר כרטיס־חינם לנסיעה באניה המפליגה לאיזמיר (סמירנה). מאיזמיר המשיך שוב שטאמפר דרכו ברגל, ולאחר הליכה מייגעת הגיע לבירות, ומשם לצפת. ואם כי צפת היתה מרכז לחכמי קבלה – לא רצה להישאר שם ועלה לירושלים. ארבעה חודשים וששה ימים נמשכה עליית רגל זו (מארבעה עשר באדר א' עד כ' בסיון תרכ"ט). בירושלים למד זמן מה בישיבה, אבל המציאות היהודית בירושלים לא סיפקה אותו. הוא ערג לעבודת אדמה בארץ הקדושה. ובפגישתו את י. מ. סלומון ודוד גוטמן, שהיו גדולים ממנו בשנים – בשלה בשלושתם התוכנית לרכוש אדמה ולהקים כפר עברי בא”י.

דוד גוטמן היה העשיר שבחבורה. גם הוא היה יליד הונגריה (נולד בשנת תקפ"ז – 1827) ועלה ארצה בשנת תרל“ו (1876) כשבכיסו סכומי כסף הגונים. גבאי “כולל הונגריה” ניסו למשוך את ד. גוטמן שהיה יהודי אדוק, לחברתם, אבל גם בלבו של גוטמן נתרקם חלום תקומת ישראל על ידי עבודת אדמה; חלום זה היה אז נחלתם של כמה מתושבי ירושלים. – נוסף על שלושת מייסדי פתח־תקוה היו עוד ארבעים וחמשה איש ביניהם יהושע ילין³, יוסף ריבלין, בנימין סאלאנט ועוד, שהחליטו עוד בשנת 1872 לרכוש קרקע בסביבת יריחו ולקרוא לה בשם פתח־תקוה, אולם בגלל הנתינות הזרה של הקונים לא יצאה הקנייה לפועל. אחרי חיפוש של שנה שלימה הוגד לסלומון וחבריו שעל גדות הירקון יש אדמה למכירה, האדמה שייכת לכפר “אמלאבס”, והמוכר הוא אפנדי נוצרי ושמו טיאן מתושבי יפו. ב”אמלאבס" היתה אדמה גם לסוחר נוצרי שני ביפו ושמו קאסאר. השלישיה יחד עם ר' זרח ברנט ועוד מספר אנשים יצאו מירושלים לתור אדמת אמלבאס שבסביבת יפו. הם סקרו תחילה אדמת טיאן אשר על גדות הירקון עד שהגיעו אל מבצר עתיק והרוס, הוא מבצר אנטיפטרוס. שם מצאו מעיינות המשתפכים לנחל הירקון, אולם כשבאו לכפר הערבי נבהלו ממראה הפלחים החולניים, – נגועי הקדחת. י. מ. סלומון נשאר עוד יומיים לברר סיבת הפנים הדווים של תושבי המקום. משיחות עם תושבי המקום למד, כי מי הירקון מוזנחים ללא כל השגחה וטיפול מטעם השלטונות. ומסביב לנהר נבלות צאן ובקר מושלכות ע"י רועי העדרים, ובסביבה יש ביצות ממאירות, שטופות יתושי קדחת. המקום הנגוע ביותר הוא שטחו של טיאן הגובל עם הירקון, אולם אדמתו של קאסאר גובלת עם כפר יהודיה (“יהד”, שבספר יהושע, יט 45).

סלומון מסר לחבריו על נגע הקדחת, והם פנו לרופא יווני ד"ר מזוריקה, שיחקור מצב הבריאות בסביבות אמלבס. הרופא היווני סקר את המקום ומצא שזוהי סביבה משכלת תושביה, כי האויר מורעל מאדי הביצה ואינו מתאים למשכן אנשים, ואפילו לא לבעלי חיים.

“השלישיה” נדהמה. אבל סלומון הפליט: “ובכל זאת!” ושטאמפר ענה לו: “ננסה”. ואף גוטמן התעודד והסכים להם, והחליטו לקנות לפי שעה חלקו של קאסאר, המרוחק מהביצות: 3375 דונם במחיר 21,500 פרנק. רוב הכסף נתן גוטמן, אבל השתתפו בקניה גם י. מ. סלומון, י. שטאמפר, יעקב בלומנטל, מיכל לייב כ“ץ, אליעזר ראב, דוד רגנר, נתן גרוינגרט וזרח ברנט. בראש חודש אב תרל”ח (1878) נחתם החוזה במעמד הקונסול האוסטרי (בימי התורכים היו לקונסולים הזרים סמכויות רחבות ומעמד קובע, לפי משטר הקפיטולציות) וקראו למקום בשם פתח־תקווה.

לפי יומנו של יהושע שטאמפר יצאו ביום ז' חשון תרל“ט (דצמבר 1878) לעבוד בפתח־תקווה: אליעזר ראב ובנו יהודה, יהושע שטאמפר, דוד גוטמן וי.מ. סלומון. “עבודתם הראשונה היתה עבודה משותפת, בשנים־עשר צמד בקר, בחמשה סוסים ובחמורים אחדים התחילו לעבוד את הקרקע”. חפרו באר, ואחרי עיכובים ומכשולים ראשוניים מצאו בעומק של למעלה מעשרים מטר מים. “ביום א' כסלו שנת תרל”ט מצאנו מים” – נרשם בספר הזכרון.

הבניינים הראשונים נבנו בלא בקשת רשיון מהממשלה, מתוך ידיעה כי רשיון זה תלוי במושל (מותצרף) ירושלים – והלז מתנגד לכך. המתיישבים סמכו על כך שהבניינים רחוקים מן העיר ומסביבה מיושבת, ולא יוודע הדבר לממשלה. כשנצטרף למתישבים דוב רגנר, הונגרי אף הוא, ומומחה לחקלאות בארץ מולדתו, לימד את המתישבים להשתמש במחרשות אירופיות במקום המחרשה הערבית הפרימיטיבית.

"רבים מן המתנחלים החדשים הביעו את רצונם לרדת אל גדות הירקון ושם להתנחל, ולא על הגבעה שעליה התיישבו הראשונים, ומיאנו לשמוע בקול המייסדים שהזהירום מעשות כן. לעומתם טענו אלה, שמימי הירקון ישקו את גינותיהם ואת בקרם. הם ידוגו דגים בנהר, וכל זה חינם אין כסף; כמן כן, האדמה ליד הירקון היא כולה עידית. אי־אפשר היה להשפיע עליהם, והם ירדו אל הירקון, הקימו שלשה בתי־אבן, ששה בתי־חמר וצריפים, ויזרעו ירקות וישקום ממי הירקון, וישתו מן המים האלה גם הם. ואכן במשך חדשים אחדים נהפך המקום למראה מרהיב־עין, טובל בים של ירק רענן ומרנין נפש. וגם דגים דגו לרוב.

“אך הנה בא קיץ שנת תר”מ והקדחת פשטה בירקונים ותחל להפיל מהם חללים. לא היה בית שלא היה בו חלל. אחר־כך הגיעו ימי החורף ואתם גשמי עוז וזעם שניתכו ארצה. מי הירקון גאו ועלו גדותיו, וכל הנקודה הוצפה ועמדה במים. המים גברו וישטפו את כל המשקים ואת בתי־החמר שהתמוטטו כבתי־קלפים. האנשים נשארו כלואים בבתיהם, ביקשו לצאת ולא יכלו, כי המים והבוץ סגרו עליהם. רק ביום הרביעי לגשמים ירדו המים והאנשים שבאו מעל הגבעה (פ"ת כיום) הצילום; זקן אחד נמצא מת. אז נחלקו הדעות בין המתיישבים: חלק אמר: “נשוב ירושלימה, למה נמות בביצה זו”. ואחרים אמרו בתוקף: “לא כי פה נמות”. אך לאחר שבדקו את בתיהם כעבור הסערה, נמצאו כולם נוטים לנפול. ויקומו ויברחו על נפשם ירושלימה. רק אחדים עברו אל הגבעה. היישוב נמחה כולו בידי שמים, והשאר השלימו השודדים הערבים. מכל עמלם לא נשאר שריד.

“שנתיים עמדה המושבה ואדמתה עזובות ומופקרות. בשנת תרמ”ב נזכרו בה מייסדי פ“ת. תחילה שלחו לפניהם את יהודה ראב. – הבתים היו קרועי גגות ושימשו קן לתנים, חזירי בר וצבועים. ראב שב אל שולחיו מדוכא וימריצם לשוב ולהחיות את שממת פתח־תקווה. הפעם בא לעזרתם ר' יחיאל מיכל פינס. לפי עצתו נשלח ציר לגולה. היה זה אברהם קופלמן, למכור שם חלקות אדמה.”⁴

קופלמן היה יהודי מסלונים שעסק במסחר יערות והיה חובב ציון מנעוריו. בשנת תר“מ (1880) כבר רכש חלקת אדמה בפתח־תקווה ובסוף אותה שנה עלה ארצה. כשנשלח בחורף תרמ”ב לעורר יהודים אמידים לעלות ארצה ולרכוש לעצמם חלקות אדמה – חזר לסביבתו הקודמת והצליח לרכז קבוצה לא גדולה של יהודים מביאליסטוק וערים אחרות אשר רכשו חלקות בפתח־תקווה, וגם עלו ארצה.

היישוב בפ“ת נתחדש עם התחדשות העלייה החלוצית מרוסיה בשנות ‎1882–3, ובייחוד על־ידי קבוצת החלוצים מביאליסטוק. אנשי ביאליסטוק שהגיעו ארצה בשנת תרמ”ג (1883) היו הראשונים שקבעו העקרון של “עבודה עצמית” בסעיף ראשון של תקנון אגודת “אחווה ועבודה” שייסדו בזמן ההוא. בסעיף זה נאמר: “העבודה מוכרחה להיות בידי עצמנו דווקא. וכל עוד שיש היכולת לאיזו עבודה להיעשות על ידי הבעלים, אינם רשאים לשכור פועלים בגללה, וזהו אחד מחוקי האקונומיה והדרכה ההרגל המוחלט אצלנו. הנשים והבנים בזמן שהם פנויים מבית הספר, והכוח בידם לעבודת ידים או השגחה, מחויבים לעזרנו ולחנכם בעבודה. מכלל זה מחויב כל יחיד לשמור סוסו ובקריו וללון אתם יחד ברעותו באחו, בנאות דשא”.

אולם עקרון זה לא נשתמר למעשה הרבה זמן. אבל אין לקפח שכר רעיון ורצון ראשון.

שלושת מייסדי פ“ת נפטרו: דוד גוטמן בשנת תרנ”ד (1894), בהיותו בן 67; י. שטאמפר – בשנת 1908 בן 56; וי. מ. סלומון בשנת תרע"ג (1913) בן 75.

באותו זמן נעשה נסיון גם על־ידי יהודי צפת לרכוש חלק מאדמת ג’עוני – 2,400 דונם וקראו למקום בשם גיא־אוני. על מפעל זה אין ידיעות ברורות. מ. סמילנסקי מספר כי “באחד הימים בא לארץ הגליל איש נפלא, שמעון שמו, אשר עבר רכוב על חמור ועל פרד בכל הסביבה (של הר כנען). הוא הוקסם מיפי הטבע ומלחש־קדשם של זכרונות קדם העולה מכל סלע, מכל גיא ומכל גבעה נישאה, ויכתוב קונטרס ויקרא לו “מסעות שמעון”, והקונטרס ספוג חיבה עזה לארץ הקודש ואהבת אדמתה ועבודתה בידיים עבריות. דבריו עשו רושם כביר על איש יהודי, פרידמן שמו, אשר עסקו היה לקנות אתרוגים מתושבי הארץ, פעם הלך לבין הרי נפתלי לחכור גן אתרוגים מאת אחד הערבים, ובדרכו עבר בכפר ג’עוני ויראה את המקום – ויקח את לבו ביפיו. ויקן מאת הערבים חלק מאדמתם במחיר מג’ידי אחת לכל דונם. ותכנית נולדה במוחו: לייסד מושבה עברית במקום הזה. ואולם מחשבתו עלתה בתוהו כי לא מצאה הד בלבבות. מכתבים שלח אל הגולה ויציע את תכניתו לראשיה, ויהי קולו קול קורא במדבר. אבל בצפת עיר הקודש התעוררו אחדים מבניה, בראשותו של אליעזר רוקח, למפעל התיישבותי חקלאי, ובכוחות עצמם רכשו להם חלקות אדמה בכפר ג’יעוני, ואחדים אף ירדו מצפת לכפר הערבי, הקימו להם בתי חימר אחדים וישבו בהם ויתחילו לעבוד את אדמתם. אבל הם הצליחו עוד פחות מפלחי ג’עוני. רוקח יצא שוב לחוץ־לארץ לעורר לב הנדיבים כי יתמכו בחלוציהם, שיצאו להחזיר את עטרת העבר ליושנה, אבל ידיו לא עשו חיל. האוזנים בגולה חרשות משמוע. אחדים מחלוצי ג’עוני חזרו על עקבותיהם, ומעטים נשארו להמשיך במפעלם, ולאט לאט נתפזרו”.

בבוא דוד שוב (יהודי רומני, מייסד ראש־פנה) בשנת תרמ"ב (1882) עוד מצא בכפר שלושה בתי חימר שהיו שייכים לערבים, “ורק בשנים מהם ישבו שני יהודים אחים אשר התפרנסו בדוחק רק מן הלקט שהיו לוקטים בשדות הפלחים; כי לחרוש אדמתם לא יכלו מחוסר בהמות עבודה וכלי עבודה וזריעה.”.⁵

מרכז העם היהודי בגולה ברבע האחרון של המאה התשע עשרה היה ברוסיה הצארית. בשנת 1880 מנה העם היהודי בעולם כולו כ־ 7,750,000 נפש, מהם ישבו באירופה בלבד 6,858,000 (היינו 88.6%), רובם הגדול ברוסיה, שכללה אז את פולין, ליטה, לטביה, אסטוניה ופינלנד. “האמנציפציה” שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית הולידה בקרב יהדות אירופה שני זרמים מתנגדים זה לזה: התבוללות והתנערות לאומית. הזרם הראשון גבר בקרב יהדות מערב אירופה, והזרם השני בקרב יהדות מזרח אירופה, אולם חלוקה גיאוגרפית זו לא היתה מוחלטת. נציגי התבוללות צמחו גם ביהדות רוסיה, ומבשרי התקופה הלאומית קמו גם בקרב יהדות מערב אירופה. הגדול והעמוק בתוכם היה משה הס שהטיף למדינה יהודית בארץ־ישראל, כאשר לא עשו כמוהו אפילו שני הגדולים שבאו אחריו – י. ל. פינסקר במחברתו אבטואמנציפציה, וד“ר הרצל ב”מדינת היהודים“. שני אלה חזו מדינה יהודית כפתרון היחיד לשאלת היהודים, אבל לאו דווקא בא”י. במערב קמו גם שלושה אנשי מעשה גדולים: משה מונטיפיורי באנגליה, קרל נטר והברון אדמונד די־רוטשילד בצרפת. שני הראשונים ניסו להעסיק בני־הארץ בעבודה חקלאית, – והשלישי הקים מפעל התיישבותי רב־תנופה וזכה בצדק לשם “אבי היישוב”. אולם העלייה החלוצית שהניחה יסודותיה של המדינה היהודית באה בעיקר מיהודי מזרח אירופה, ובראשם יהדות רוסיה.

הארגון החלוצי הראשון שקם בראשית שנות השמונים של המאה־התשע־עשרה ידוע בשם ביל"ו. כברוב התעוררויות לשיבת ציון פעל גם הפעם גורם חיצוני: הפרעות ברוסיה בשנת 1881 לאחר רצח אלכסנדר השני. רוב האדוקים בעם שמו מבטחם באלהים וקיוו לעזרתו. האמידים והעשירים שלא מהאדוקים – באלה לא נגעה הרעה כל־כך. ורק מועטים שבמועטים הציגו לעצמם שאלת עתידו של העם והתפתחותו החופשית. ומכאן נתפלגו: חלק שקרא לעצמם בשם “עם עולם” קרא להגירה לאמריקה, לארץ החופש והשוויון, ומיעוט קטן קרא לשוב לארץ אבות.

באה גם קריאה נלהבה מא“י, כתובה על־ידי י. ד. פרומקין בשם “קול מעיר” שנכתב בשנת תרמ”א (1881) ונתפרסם ב“ספר הברית והזכרון” לחברת “אגודת מייסדי הישוב” אשר ראשית מעשיה בחברת פתח־תקווה אשר נוסדה ביום השמיני לחודש תמוז שנת התרל“ט לפ”ק והמוטו של הכרוז: “ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלהיך” (עמוס ט' 14־15).

ישראל בלקינד, מראשוני בילו, מספר:

“יחסי אני לארץ ישראל – לא סיבה חיצונית חוללה אותה. התנ”ך שקראתי ושניתי בו מילדותי, ספרי אברהם מאפו: “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” הם שהשפיעו עלי השפעה עזה, ובהיכנסי בשנת השתים־עשרה לחיי אל הגימנסיה לקנות השכלה כללית הלך לבי שבי אחרי דברי ימי העולם, וביחוד ליבבוני תולדות אנשי שם, אשר פעלו גדולות לעמם בדורותיהם. וכך גמלה החלטתי להתמכר לעבודת התחיה של העם העברי בארצו. אולם הימים – ימי שנות השבעים, ועיני משכילי ישראל צופות ונשואות אל ה“כרה” הכללית ברוסיה. כל חברי לגימנסיה היהודים היו שקועים בחוגים חשאיים ובקריאת ספרים אסורים. לדבר עמם על משאת נפשי שלי ושל עמי היה מסוכן. – רק חבר אחד היה לי בגימנסיה, בן העם הפולני, אשר אתו הייתי משוחח על כל אשר בלבי. יחד היינו ממתיקים סוד – על עתידותינו. ואת היתה החלטתנו לעבוד, כשנגדל, איש איש לטובת עמו וארצו. אני אסע לא“י לעבוד בה לתקומתה, והוא – לתקומת פולין מולדתו.”

אוסישקין מספר (בספר “יחיאל צ’לינוב” עמוד 9, תרצ"ז): –

“היה הדבר בשנת 1881 בעיר הבירה מוסקבה, ואני בן 18, תלמיד הכיתה האחרונה בבית ספר ריאלי. בבית שב”סימטת הזפת", דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. – מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו ונתקשרנו זה לזה קשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את שיחותינו וויכוחינו שבינינו על כמה פרובלימות כלליות – והנה פרצו הפרעות של שנות ‎1881–82 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חיבת ציון: כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו.

“האספה הראשונה שאנו השתתפנו בה התקיימה באחד בינואר 1882, היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר היום עמדה – שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ ישראל או אמריקה, ובאיזו מהן לבחור לשם ייסוד מדינה עברית, עצמאית – האספה התקיימה בחשאי כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה, – הוויכוחים היו סוערים מאוד ונמשכו ארבע־חמש שעות, השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי־ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הוויכוחים התנהלו כמובן, בלשון הרוסית. בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי ציון נלהבים. וכבר היתה בלבנו החלטה גמורה: לייסד אגודה של צעירים שיעלו לא”י להתיישב בה – במשך שלושה חודשים גדל מספר חברינו עד ל־25. האספה המייסדת הראשונה נתקיימה בחוה“מ פסח שנת תרמ”ב (1882) בבית נידח בקצה העיר – האספה נמשכה כמעט שבוע ימים, יומם ולילה, כמובן, בחשאי. הוויכוחים העיקריים לא נסבו על שאלות מעשיות: כיצד לאסוף אמצעים לצרכי הנסיעה, לקניית קרקע להתיישבות וכו' – השאלה היסודית שהעסיקה אותנו ביותר היתה… צורת המשטר של המדינה העברית העתידה: 25 החברים באגודתנו נתפלגו לשלושה מחנות עם שלוש מגמות: המחנה הראשון דרש משטר של מלך בעל שלטון אבסולוטי. בראש המחנה הזה עמדתי אנכי. המגמה השנייה היתה בעד ריפובליקה חופשית עם נשיא, שיבחר אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה; בראש המפלגה הזאת עמד חיסין. המגמה השלישית דרשה משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית. בא־כוח מגמה זו היה צ’לינוב."

משלושת האנשים הנזכרים כאן – רק חיסין עלה בעלייה “ראשונה”. אוסישקין עלה לארץ רק לאחר המהפכה הבולשביסטית, אם כי ביקר בארץ מקודם, וצ’לינוב מת בנכר, כאחד מראשי ההסתדרות הציונית.

בבוא אנשי ביל"ו לארץ והלכו לעבוד במקווה־ישראל כבר נסתלקה שכינת הראשוניות מבית ספר זה, שמייסדיו ראו בו משתלת ההתיישבות היהודית בארץ, ובראש מקווה כבר עמד מנהל (שמואל הירש) שהיה זר לרעיון שהונח ביסוד המפעל שנתמנה לנהלו, ויחיאל מיכל פינס באחד ממכתביו כתב עליו: “לא לחנם אמר שלמה בחכמתו: תחת שלוש רגזה הארץ: תחת עבד כי ימלוך וכו', והאיש הירש נפש עבדים לו. ברגל גאווה ידרוך על כל העולים הנתונים תחת ידו – כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזרים על הפתחים” (הכוונה לאנשי ביל"ו שעבדו במקווה).

ביום ט באלול תרס“ב (12.8.82) יצא חיסין לעבוד בפעם הראשונה במקווה יחד עם חבריו הבילויים, וביומנו מיום כ”א אבגוסט 1882 (י“ח אלול תרמ”ב) הוא רושם: –

“בי”ב לחודש זה (ט' באלול) יצאתי בפעם הראשונה לעבודה. – קמנו בשעה חמש, עם עלות השמש, כי בשש כבר מתחילה העבודה. תה איננו שותים בבוקר. סידרנו את כלי־המיטה, חטפנו כל אחד ככר לחם במשקל ½ 1 פונט רוסי – ונלך. אף כי הרוב מאתנו אינו יכול לאכול בשעה מוקדמת כזאת, בכל זאת נשאר אצל אחדים עד בואם למקום רק ¼ הככר. כעבור עשרים רגע כבר עמדו רגלינו על אדמת מקווה־ישראל.

“קבוצתנו ההגתה עם הירש, מנהל בית־הספר, לעבוד לא יותר מ־8 שעות ביום: מ־6 עד 10 ואחרי הצהרים מ־½ 2 עד ½ 6. לקחנו את המעדרים, מילאנו את הג’רה מים (הג’רה הוא כד של חרס גדול שבית־קיבולו כמידת הדלי) – ובלוית המשגיח, אחד התלמידים הגדולים, שמנו פנינו לגן. פשטנו בגדינו העליונים, הפשלנו השרוולים, והתחלנו לחפור את האדמה בעומד 3 דצ”מ בערך ולבער היטב את העשבים הרעים והשורשים.

“בית ספר קשה עלינו לעבוד כאן. עבודה קלה, כגון: סידור ערוגות, שתילה, קטיף, השקאה וכו' – לא יתנו לנו. שולחים רק לעדור ולעדור. המשגיח דוחק, אינו נותן רגע לנוח, כי כן ציווה עליו. הירש עושה זאת בכוונה, להוציא מלבנו את “רוח השטות” ולהכריחנו לנסוע מכאן. – אין הוא יכול בשום אופן להאמין, כי יהודים רוסים (שדעת אחיהם הצרפתים רעה ביותר עליהם) – ומכל שכן אינטליגנטים יוכלו ברצינות, פשוטו כמשמעו, לעבוד.”

“פעם הציע הירש בהלצה לנקות את בתי־הכבוד. אנחנו לא הסתלקנו גם מזה, ויום שלם עסקנו בעבודת הגועל”.

"בשלושים באבגוסט (1882) בא למקווה־ישראל מייסדה, קרל נטר. מ. עומד אמנם בכל תוקף על דעתו שהיות ואליאנס מתנגדת להתיישבות אנו צריכים לראות את נטר כאויב לנו, אך לנו השקפה אחרת על הדבר. לפי שעה כל תקוותנו באיש הזה. במושבה עובד פקיד ושמו אוסובצקי, אחד מעולי ברודי, שנטר שלח אותו בתור מורה לילדי מקווה־ישראל. בבואנו ביום השלושים ואחד לעבודה אמר לנו, שנטר שוחח אתו אמש ארוכות, שאל הרבה על קבוצתנו, אם היא עובדת יפה, אם מזמן, כמה אנשים היא מונה, הוא גילה לנו שנטר יבוא מחר לראות בעיניו את עבודתנו והזהירנו שנשתדל להצטיין. כי נוכל לתלות בו תקוות גדולות. גם הכורם הגרמני סיפר לנו, שנטר הרבה לשאול אותו על אודותינו. חקר ודרש על עבודתנו, על פרטים שונים, הגרמני דיבר טובות עלינו וביקש אותנו גם הוא, כי אם יתעניין נטר לדעת – אם מדריך הוא אותנו בעבודה שנשיב בחיוב. קרוב לשעה התשיעית נשמע קול: “נטר”! ואנחנו עוררנו מיד את מעדרינו כאיש אחד. יפה, בוודאי, היתה אז עבודתנו. נטר הופיע בלווית כל חברי המושבה – הירש עתה בפריס, – הוא ניגש, אמר שלום ושאל מתוך השתתפות את ס. שעמד ראשון בשורה: איך עולה לנו העבודה, איפה ואיך הסתדרנו.

“עבדו, רבותי, ואל נא יפול רוחכם! גם אני הייתי רואה אושר לנפשי לתת את כוחי לעבודת אדמה בארץ הקדושה, ארץ אבותינו, אך לא אלה הם השנים כבר” – אמר נטר והלך לו הלאה.

22 בספטמבר (1882)

"מזל רע רודף אחרינו. כבר קיווינו שבחורף תינתן לנו דירה חינם, משכורת יותר גדולה, ופתאום נפלו כל המגדלים שבנינו. לפני עשרה ימים, בשעת העבודה, נודע לנו שנטר חולה קצת. יומיים אחרי זה ציוו להפסיק את עבודת היסוד, ומאז לא הונח עוד. נטר סבל ממחלת כבד כרונית, שהיתה תוקפת אותו לעתים קרובות. בכל ימי המחלה לא נתן להביא אליו רופא, וביום השני, בעשרים לחודש ספטמבר – גווע.⁶

אתמול, בעת הצהרים, היתה הלווייה. בבואנו למקווה ישבו שם על הארץ ספרדים בתרבושים, בסודרים ובסנדלים. נכחו גם צירי ממשלות וכל גדולי יפו. נושאי הארון התחלפו כפעם בפעם. גם בידינו עלה לשאת את גווית האדם היחידי אשר בו תלינו את כל תקוותינו. על הגבול הדרומי של אדמת מקווה־ישראל, בין כרמים, ראינו קבר חפור עמוק בתוך החול. והנה הורידו את הארון – אל קצה הקבר ניגש זקן נשוא פנים – זה היה הציר⁷ האמריקני – ובדברים הנוגעים מלב ידיד משנים התחיל מונה בשבחיו של המנוח. הוא תיאר אותו כאדם מסור למולדתו, כאב ואח ליהודים וכחובב כל האנושות. לפי דבריו חלם נטר כל ימיו על החיית עם ישראל על־ידי עבודה גופנית בכלל ועל־ידי עבודת אדמה בפרט, ולתכלית זו גם ייסד את מקווה־ישראל."

מותו של נטר היתה אבדה קשה לאנשי בילו במקווה. אחדים מהם נתיאשו ושבו לרוסיה. חיסין רשם אז ביומנו: “קשה להגיד מי מראה אומץ רוח יותר; אנחנו – בהישארנו כאן, או הם – בנוסעם. במה בעצם אנו תולים את תקוותנו? אך מאידך גיסא – הרי חרפה היא לצאת מנוצח אחרי מלחמה של שלושה חדשים ולברוח מהמערכה.”

נמצא לאנשי בילו ידיד חדש, יעיל ונאמן, אף הוא אחד מ“הראשונים” – יחיאל מיכל פינס.

יחיאל מיכל פינס נולד בכ“ג בתשרי תר”ד (1843) בבראזינא, עיירה בפלך גרודנו. אביו נוח פינס היה עשיר ובר־אוריין, יהודי מסורתי ושומר מצוות שהיה נותן לבניו גם חינוך תורני וגם השכלה כללית. מורו של יחיאל פינס בלימודי חול היה אחיו של ממציא לשון אספרנטו זמנהוף, שהצטיין בידיעת שתי הלשונות האירופיות – גרמנית וצרפתית. פינס למד גרמנית ונמשך אחרי הספרות והשירה הגרמנית. הוא קרא גם ספרי השכלה עבריים.

בעודו צעיר נעשה פינס לאחד מראשי המדברים בספרות העברית הפובליציסטית. הוא כתב צחות בלשון המקרא ובלשון המשנה, והיה איש ריב ומדון לזרמים השונים שבלטו בימיו. הוא נלחם נגד הדורשים תיקונים בדת והתווכח בהתלהבות ובעוז עם י. ל. גורדון ומ. ל. ליליינבלום, אולם גם גינה את האדוקים בנושנות שאינם מכירים בצרכים המשתנים של התקופה החדשה. הוא תקף בחריפות את המתבוללים המפרידים את הדת מהלאומיות היהודית, אבל רב גם עם הלאומיים שאינם מכירים בדת כסימן הלאומיות היהודית; בהתנגדו לתיקונים בדת, דרש תיקונים בחיים: העמדת חיי היהודים על עבודה ומלאכה והצטיין בהטפתו לסבלנות, ואמנם נהג בעצמו במידת הסבלנות והתארח עם חופשים לדעה כמו אליעזר בן יהודה והיה נאמן לאנשי ביל“ו, שהיו חופשים ו”פטורים" ממצווה.

בשנת 1874 מלאו למשה מונטיפיורי תשעים שנה, והוא התפטר אז מראשות “ועד שליחי הקהילות” באנגליה, לאחר שעמד בראש הוועד כשלושים ושלוש שנים. ראשי הוועד רצו לכבד את המנהיג הדגול, – שעשה לעצמו שם בכל העולם היהודי וגם במידה רבה בעולם הבלתי יהודי, – בהקמת מפעל חשוב ששם מונטיפיורי יקרא עליו. מונטיפיורי הציע להקים קרן לתיקון היישוב בא“י על־ידי עבודת אדמה ומלאכה, והוקמה קרן בשם “מזכרת משה” במטרה, לפי שקבע הַקול הקורא שהוצא ביסודו: ל”הטבת מצב אחינו בני ישראל יושבי ארץ הקדושה על־ידי עבודת אדמה, לימוד מלאכה וחרושת המעשה, ושליחת יד במסחר וקניין ועל־ידי בניין בתי מעון לאחינו בני ישראל בארץ הקודש, החפצים להחיות נפשם מיגיע כפיהם ומואסים בלחם עצלות וכלכלה על־ידי אחרים".

בישיבת הוועד בא' חשוון תרל“ז נבחר יחיאל מיכל פינס להיות המנהל של “מזכרת משה” בירושלים, והעתונים של חובבי ציון (“המגיד” של דויד גורדון ו“הלבנון” של בריל, שתחילה הוצא בירושלים בהשתתפות י. מ. סלומון, ואחר־כך הועבר על־ידי בריל למגנצה) נתקבל המינוי הזה בשמחה, וי. מ. פינס צויין כ”איש דגול מרבבה, אשר בו תלכנה התורה והחכמה, האמונה והדעה יחד שלובי יד באהבה ובשלום, וידיו רב לו בעולם העיון ובעולם המעשה".

פינס בא לארץ זמן קצר (חודשיים) לאחר יסוד פתח־תקווה, ובקרב טובי החרדים בירושלים היתה התעוררות להתיישבות, כשבראשה עומד י. מ. סלומון, המו“ל והעורך של “יהודה וירושלים”. אולם קנאי ירושלים, שבראשם עמדה “הרבנית מבריסק” (אשת הרב יהושע ליב דיסקין, שבגלל אשתו הנרגנת הוכרח לעזוב רבנותו בשקלוב, לומזה ובריסק, והתיישב בירושלים) הכריזו מלחמה על פינס והטילו עליו חרם. החרם עורר סערה חזקה בחו”ל ופולמוס חריף בעתונות. גם המשורר י. ל. גורדון יצא במאמר שנון ב“המליץ” וסיים מאמרו בפסוק זה: “הביד אשה ימכור ה' את ירושלים ואת תקוות עמו יושב בציון?”, אבל נמצא גם רב ירושלמי שיצא להגן על פינס – ר' שמואל סאלאנט, שהעיד על פינס כי “מאז בואו לפה התחבר ברוב ענייניו לאנשים יראי ה' חכמים ונבונים ומהם תלמידי חכמים מצויינים”. פינס בעצמו החל מיד בבואו ארצה לבדוק מצב ההתיישבות.

פינס היה בכלל איש מעשי ומפוכח ושוקל הדברים על מאזני המציאות. אבל יחד עם זאת היה גם איש חזון ולא נרתע מרעיונות נועזים, והוא כתב: “אין לה אידיאה גדולה בעולם אשר לא תיראה בתחילה כחלום, ובכל־זאת עשויה היא להתלבש בבשר וגידים ועצמות, אם אך לא נתחכם הרבה”. בשנת תרמ“ב (1882) ייסד יחד עם אליעזר בן־יהודה חברה בשם “תחית ישראל”. תכלית החברה להחיה את אומת ישראל ולהרימה משפלותה ולבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה”. ובכדי למנוע חשדות מצד המושלים התורכים הוסיפו מלים: “וכל זה ברוח אמונים לשלטון הארץ”. ואחד הסעיפים המרכזיים בתקנות הוא “החברים היושבים בא”י ידברו איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית המועצה ואף בשווקים וברחובות ולא יתבוששו, גם ישימו לבם ללמד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת, אף תעמול החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי־התלמוד“. המכתב שכתבו השנים לרש”י פין ביום “שבעה עשר יום לחודש השמיני שנת התרמ”ג" הם מסבירים כי בתקנות שניתנו לפרסום בפומבי לא יכלו להגיד כל אשר בלבם “פן תשלוט בה עין רעה ועל כן שמנו לנו לחוק לבלתי הרבות בדברים, כי אם באוזני האנשים אשר נתנו ידם לנו ואשר בתום לבם אתנו אנחנו בטוחים – – – " התכלית אשר שמה החברה לפעולתה היא “תחיית ישראל”, לאמור, להחיה את אומת ישראל על האדמה אשר עליה גדלה מיום היותה ועד היום הנורא אשר רצחתה רומא אויבתה בעצם כחה, כי האמין תאמין החברה אמונת אמון אשר רק על האדמה הזאת המדושנה בדמי אלפי מבחר בנינו תוכל אומתנו לחיות אם רק נצליח להרבות מספרנו בארץ הזאת עד אשר נהיה אנחנו הרבים, והדבר הזה לא יבצר ממנו לעשות אם רק יחפצנו באמת ובלב תמים, כי עוד הארץ כמעט שממה מאין יושב, עוד לא נושבה כאשר היתה לפנים בימי שבתנו אנחנו בה”.

לאחר שנפטר קרל נטר במקווה־ישראל בתשרי תרמ“ג ואנשי ביל”ו החלו להתייאש מהקמת מושבה בילויית בא אצלם י. מ. פינס ואמר להם: "התחייה אינה תלויה בעבודת האדמה בלבד, אלא גם במלאכה וחרושת, – ואין אתם רשאים לבוא לידי יאוש, והריני מציע שחלק מכם ישאר פה לעבוד במקווה־ישראל ובראשון־לציון, עד אשר תיווצר היכולת בשבילכם להתיישב על קרקע שלכם, וחלק יעבור לירושלים ללמוד מלאכת יד ולהתקיים בה. דברים אלה נאמרו בהתאם לזכרון הדברים על החברה “תחיה ישראל” מיסודם של פינס ובן־יהודה:

“באדמתנו לבדה לא יחיה העם כאשר לא יחיה גם בלתה, והדבר הראשון אשר עלינו לעשות בארץ הזאת הוא לעמול להשיב לעבודה ולמלאכה את כבודן אשר היה להן לפנים בתוך היהודים ואשר ירדו פלאים באלפי שנות גלותנו בארצות זרות. ועל כן החליטה החברה לתמוך בידי נערים נבונים אשר קנו להם תורה ודעת, אשר יחפצו ללמוד בארץ הזאת כל מלאכה וחרושת וכל מעשה”.

תשעה מאנשי ביל“ו נשמעו ועלו לירושלים: שמשון בלקינד, זאב דובנוב, יעקב טשרתוק (אביהם של משה ויהודה שרת), דוד יודיליביץ, עוזר דוב ליפשיץ, יעקב מוהילנסקי, הלל מינץ, דבורה סירוט ונחמן רוזובסקי. בלקינד ודובנוב למדו נגרות בבית המלאכה של מרקל הנגר; טשרתוק ורוזובסקי למדו חרטות בבית המלאכה של יחיאל הרש; יודוליביץ למד חרשות־סכינים בבית־מלאכה של גרמני טמפלר בשם גוטליב דאה; מינץ למד חרושת ברזל בבית־המלאכה של הרש אלנהורן הנפח במזכרת משה; וליפשיץ נכנס לבית הספר של נסים בכר מיסודה של חכי”ח. דבורה סירוט היתה עוזרת על־יד דבורה בן־יהודה לפקח על משק חבריה (ארוחת צהרים, תיקון לבנים ובגדים, כביסה ועוד). ולמוהילנסקי יעד בן־יהודה דווקא תפקיד להיות רב גדול בישראל. בן־יהודה אמר: “נחוץ הדבר שנדאג להכין לנו נציגות מדינית הגונה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. נציגנו עכשיו הוא הרב הראשי, החכם־באשי. כמה עלובה נציגות זו של אומתנו! רבינו הראשיים בטלנים הם, אנו צריכים אפוא לחנך רב גדול באמת: גדול בתורה, גדול בחוכמה, גדול בהוויות עולם וגדול בתבונה מדינית. קיצורו של דבר, יהודי גדול שהתואר רב יהיה הולם אותו כל דרכו כלפי פנים וכלפי חוץ”. מוהילנסקי היה מקודם בן ישיבה ועילוי, והוא קיבל על עצמו הדין: פשט בגדי החול, גידל פאות ונכנס לישיבה של רבי יצחק ליב דיסקין – הרב מבריסק, הכל – לשם המטרה העליונה: “לשאת ברמה דגל תחית ישראל”.

הקבוצה הזאת נקראה בשם שה“ו, כלומר “שיבת החרש והמסגר” – חברת ביל”ו אשר תכליתה להביא המלאכה וחרושת המעשה באה“ק בידי בני־מדע המכוונים פעולותיהם אל המטרה הכללית” – כפי שנאמר ב“המליץ” משנת 1883… בכל מוצר של קבוצה זו היה חקוק השם “שה”ו – ירושלים".

לאחר שנוסדה ראשון־לציון (ט“ו באב תרמ”ב) קיבל הירש בחודש נובמבר (מנהל מקווה ישראל) הצעה להעביר את אנשי ביל“ו לראשון, ובשנת תרמ”ה הוקמה בעזרת פינס מושבת הבילויים – גדרה.

“הרעמים” או “סופות הנגב”, כפי שקראו אז לפרעות ביהודים שפרצו והתפשטו ברוסיה בראשית שנות השמונים של המאה הי“ט, מקובלים כגורם הראשי לתנועת העלייה וההתיישבות שהתפשטה ברוסיה וברומניה באותן שנים והביאה לייסוד המושבות הראשונות לאחר קום פתח־תקווה: ראשון לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, יסוד־המעלה, עקרון, גדרה ועוד. אין־ספק, שהפרעות וגילויי האנטישמיות המתגברת שימשו דחף רב־אונים, ואולי גם ראשי, לנדודי היהודים בגולה בכל הדורות. אולם הם לא קבעו מחוז הנדודים וכיוונם, ופחות מכל הפנו את הגולים והמגורשים לעלייה והתיישבות בא”י. היה אז ידוע לכל בית־ישראל המצב הכלכלי והבטחוני הירוד של הארץ. רמת החיים בא“י היתה נמוכה מבכל ארץ באירופה שישבו בה היהודים; הארץ היתה שרויה למעשה במצב של אנרכיה. השלטון התורכי דאג בעיקר לגביית המסים, ולא היה לו הכוח והכשרון להבטיח חוק ומשטר. משלוחי־היד הנקוטים בידי היהודים בארצות מושבותיהם באירופה לא היה כל צורך בהם בא”י הפרימיטיבית, העזובה והנשמה. ובאותו זמן היה כמעט כל העולם הליברלי והחופשי, ביחוד ביבשת אמריקה ובראשה ארצות־הברית, פתוחה וחופשית לגמרי להגירה יהודית. ובלי מניע חיובי, הפועם עמוק עמוק בלב, בלי כוח משיחי רגשי ורעיוני, בלי מזון של תקומה וגאולה, בלי געגועים לארץ האבות – וחלום מדינה יהודית, לא היה כל טעם וסיבה מדוע ינועו אפילו יהודים מדוכאים ומשוללי־זכויות או אזרחים ממדרגה שנייה בארצות לידתם באירופה – דווקא לא"י, שהיתה בימים ההם ארץ של יציאה גם לנוצרים וגם במידה לא מעטה ליהודים.

וכשהחלה ההגירה היהודית הגדולה בשנות השמונים אמנם נהרה בהמוניה לארצות־הברית של אמריקה הצפונית. משנת 1880 ועד 1930 יצאו מארצות מזרח־אירופה לארצות־הברית קרוב לשלושה מיליון יהודים, ועוד כמיליון אחד לארצות אחרות באמריקה, לדרום־אפריקה, לאנגליה ועוד.

העלייה לארץ שזרמה ארצה אחרי “הרעמים” בראשית שנות השמונים – הפעיל אותה הכיסוף המשיחי, אשר במחצית השנייה של המאה י“ט פשט צורתו המיסטית, ובהשפעת ההשכלה והמאבקים המדיניים והסוציאליים באירופה לבש צורה רציונלית בעלת אופי חלוצי, כלומר אופי המחיב למאמצי ביצוע מבלי להירתע מקושי ומכשלון. העולים לארץ נתפסו לחזון־גאולה ישן נושן שנהפך למניע העיקרי בחייהם. חזון זה הוגדר בבהירות, בשלמות ובקיצור על־ידי אחד מחברי בילו, זאב (ברוסית – וולדימיר) דובנוב, אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב שהגיע ארצה בחבורה השנייה של אנשי ביל”ו ביום 21.9.82 והלך לעבוד במקווה־ישראל. במכתב מיום 1.11.82 מיפו הוא כותב לאחיו: “כלום אתה סבור שמטרת בואי הנה היא לסדר עצמי ומכאן יוצא, שאם אסתדר – השגתי מטרתי, ולא לא – אני ראוי לרחמים, – לא! המטרה הסופית שלי וגם של רבים אחרים היא גדולה, רחבה, נשגבה, אך לא בלתי־מושגת. המטרה הסופית היא לכבוש במשך הזמן את ארץ־ישראל ולהחזיר ליהודים עצמאות לאומית, שנשללה מהם זה כאלפיים שנה. אל תצחק. אין זה הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו ייתכנו בדרכים אלה: יסוד ישובי חקלאות ומלאכה, הקמת כל מיני בתי־חרושת ותעשייה והרחבתם המתמידה, בקיצור – לעשות מאמץ שכל האדמה וכל המשק יהיה בידי היהודים. מלבד זאת יש לאמן אנשים צעירים והדור הצעיר הבא לשלוט בנשק (בתורכיה החופשית־הפראית אפשר לעשות הכל), ואז – כאן אני שוקע בחלומות. אז יבוא היום המפואר, שעל בואו יבשר ישעיהו במשאות הנחמה הנלהבים שלו. אז יכריזו היהודים עצמם, בנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) ובקול רם כאדוני ארצם העתיקה. אין דבר אם יום זה יבוא כעבור חמשים או יותר שנים. תסכימו ידידים שזהו רעיון נהדר ונשגב”.

קשה למצוא בכל הספרות של חובבי ציון והציונים הגדרה קולעת, קצרה וממצה של חזון התקומה, כזו שנתן חלוץ צעיר במכתב פרטי לאחיו בשנת 1882, כשבארץ נמצאו פחות מרבע אחוז של יהודי העולם, והמושבה היחידה שנוסדה לפני ארבע שנים עדיין היתה עזובה ע"י מייסדיה בגלל מחלות הקדחת וסרחון הביצות. במכתב זה נתקפלו כל השאיפות והמעשים שהביאו לאחר ששים ושש שנה, וכמעט בדיוק נמרץ בדרך שסומן במכתב, – להקמת מדינת־ישראל. זה היה החזון שהעלה והפעיל את הראשונים – אלה המעטים שקמו מתוך הארץ גופה כי. מ. סלומון וחבריו, ואלה שבאו מגולת רוסיה ורומניה.

בי“ב תמוז תרמ”ב נקנתה אדמה “עין הקורא” (בערבית עיון־קרא) מאת האחים מוצטפה ומוסה אלדג’ני, שטח של 3340 דונם, על־שם סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלג בשביל עשרת המייסדים הראשונים: זאב אברמוביץ מפטרבורג, לוי הכהן איזנבאנד מניקולייב, שרגה פייוול הייסמן מניקולייב, יהודה ליב חנקין מקרמנצ’וק (אביו של יהושע חנקין “גואל האדמה” בארץ), ראובן יודילביץ מקרמנצ’וק, זלמן דוד הכהן ליבונטין מקרמנצ’וק, צבי הכהן ליבונטין (דודו של ז. ד. ליבונטין), צבי פיינברג מסימפרופול, אהרן מרדכי פרימן מוורשה, יעקב פרץ פרימן מוורשה. קנייה זו בוצעה אחרי כמה נסיונות לרכוש קרקע במקומות אחרים שלא הצליחו. בהתאם להחלטה קודמת כנ“ל קראו למקום “ראשון לציון”. צבי ליבונטין, קרובו של ז. ד. ליבונטין, יהודי אמיד חשוך ילדים, רכש לעצמו מחצית השטח (1650 דונם) והסכים לתת 360 דונם מאדמתו לשש משפחות עניות, 60 דונם לכל משפחה, על־מנת שישלמו מחירו בשיעורים במשך חמש שנים ובכסף יבנה במושבה בית־כנסת על שמו. בט”ו באב תרמ"ב עלו 17 המתיישבים הראשונים על אדמתם, נוסף על עשרת הקונים הראשונים באו גם ישעיהו הורוביץ, נח בוטושנסקי, אליעזר שליט, נפתלי הילל, משה כהן, מנדל רוזאנובסקי, יצחק גרברג. כולם היו טירונים בעבודת האדמה, פרט ליהודה ליב חנקין, שהתגורר בקרב מושבות גרמניות ברוסיה והיה חוכר מהם אחוזות. הביא גם חקלאים אחדים מתלמידי מקווה־ישראל: וולף ליב גרינשטין, שאול הילזנר ויהודה ראב.

מ. פריימן ב“ספר היובל” מדגיש כי “חיברו תקנות העדה על פי שיטת השותפות (קומונה), כי לא תיחלק האדמה רק תיעבד יחד”, וז. ד. ליבונטין בספרו “לארץ אבותינו”⁸ – מספר, כי “לפי התקנות שסידרתי לפני בני המושב, היתה האדמה צריכה להיות נעבדת בשותפות וכל אחד מהחברים היה צריך להביא אל קופת העדה סכום כסף לפי מספר דונמי הקרקע שיש לו באחוזתו, וכל היוצא לעבוד במלאכת הקיבוץ יש לו לקבל פראנק אחד וחצי ליום שכר עבודתו”.

תקנות אלה לא נתקיימו הרבה זמן.

עוד בשנה הראשונה נוספו למייסדים יצחק ליב טופורובסקי מיקטרינוסלב, משה כהן מפולטבה, בנימין פין מאוקריינה שנתחנך באודיסה.

“השטח של המושבה היה מדבר שממה, אף סוכה אף מלונה לא התנוססה במקום. כל עץ או אדם לא נראה, רק חולות ודרדרים למכביר הצמיחה האדמה על כל צעד ושעל. השועלים התרוצצו, בישימון זה השמיעו את קולות יללותיהם”. כך מתאר את המקום דוד יודילביץ, או כמו שהוא חתם אחר־כך יודה־לב־איש, בספר “ראשון לציון 1882–1941”. במקום לא היו מים ומי המעין “עיון” שעל שמו נקרא המקום מקודם היו מלאים בוץ, תולעים שרצים ועלוקות. והביאו תחילה מים ממקווה־ישראל – כשהדרך לא היתה בטוחה. האיכרים הגרמנים יעצו לחפור באר בגבעה, – הגיעו עד עומק של 25 מטר ועדיין לא מצאו מים. מנשה מאירוביץ שעלה בשנת תרמ"ג כתב על ימיה הראשונים של ראשון־לציון: “היסורים הגופניים, השינה על פני האדמה שבה שרצו כל מיני נחשים ורמשים, חוסר מים, דירה, מזון הגון, ובסוף ימי הגשמים שהתקרבו ובאו – כל אלה התחילו מפחידים ברצינות את האיכרים; איש מהם לא העיז לגשת להקמת בית או להעלות את משפחתו הואיל ואיש לא היה בטוח, כי המושבה תתקיים לאורך ימים. איכר אחד בלבד, גרברג, החליט הראשון להתיישב באוהל עם אשתו ובתו; בעקבותיו הלכה גם משפחת הייסמן, נחוץ היה מאמין אחד כדי לעורר את לב הנשארים, ובעל אמונה כזה היה חנקין, אשר ניגש הראשון לבנות בית”. הממשלה אסרה בניין הבתים, אך כאן הציל את המצב חסותו של סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג, אשר אדמת ראשון נרשמה על שמו, והשתדלותו של יוסף קריגר המתורגמן הראשי אצל המותצרף הירושלמי – והמכשול הזה הוסר.

בינתיים נמלכו לעזוב את הבאר על הגבעה, כי מים לא נמצאו, וניגשו לחפור באר שנייה למטרה. הגיעו לארבעים וששה מטר בעומק ומצאו סלע, שנים עשר יום קדחו בסלע, ופתאום הרגישו החופרים כי המקדח טובע במצולה; פרצה זעקה: מים, וואסער, вода (ברוסית), מי בערבית, וכל אנשי המושבה מכל הפינות רצו לבאר בקריאת חדווה: מים! קפצו, רקדו, התחבקו, התייפחו כילדים קטנים ובאוויר צללו קריאות מחרישות: “הידד! מים!”.

עוד בסוף אב תרמ“ב, שבועיים אחרי היווסד ראשון־לציון, נשלח יוסף פינברג לחפש עזרה למתיישבים. אחרי ביקורו באוסטריה ובגרמניה ללא הצלחה בא לפאריס ובא בדברים עם הרב צדוק כהן ועם מיכאל ארלנגר והגיע בעזרתם לאדמונד רוטשילד. באחד הימים בספטמבר 1882, כפי שמספר ז. ד. ליבונטין “לקח פינברג את לבב הנדיב הזה, והוא קצב את עזרתו בפעם הראשונה שלושים אלף פרנק לטובת המושב, והבטיח להוסיף עוד לימים יבואו אם תהיה דרושה העזרה, בתנאי כי יקבלו עוד כעשר־חמש־עשרה משפחות אל המושב הזה, כי לא יבקשו עזרה מאחרים וכי לא יגלו שמו ברבים; מלבד הכסף הנזכר הבטיח להתקין באר ארטיזית, המעלה את המים מהמקורות אשר מתחת לארץ וגם גנן אחד מינה אשר יזרע וישתול אילנות ונטיעות שונות וישגיח על אלה שלא הורגלו עוד בעבודת האדמה. את הדירקטור הירש ממקוה־ישראל הפקיד הנדיב הזה למנהל ומשגיח על מעשי העזרה שלו לישוב היהודי – ופה מקום יותר להדגיש, כי העזרה הזו שהנדיב הגדול הזה אומר לתת לישוב, לא מעשה של צדקה, בלתי אם מעשה יהודי גדול החושב לבנות ארץ אבותינו (ההדגשה במקור) על ידי ישוב יהודי רחב”⁹. בדברים אלה קלע ליבונטין לאמת היסטורית חשובה. רוטשילד שנקרא בצדק “אבי הישוב” לא היה סתם נדיב, פילנטרופ, אם כי הוא הוציא מכספו על ישוב הארץ יותר מכל איש אחר בעם היהודי, ואולי יותר מכל עם ישראל יחד לפני הקמת המדינה, אבל א”י וההתישבות לא היו לרוטשילד רק אוביקט לפעולה פילנטרופית, כי בנצר צרפתי זה של שלשלת הרוטשילדים, אדירי ההון באירופה בשעתם, פעם חזון תקומת מולדת הקדומים של עמו, ועד יומו האחרון – הוא מת זקן ושבע ימים – היה חזון זה עומד במרכז הגיגיו ומאווייו. הוא לא היה, כמובן, היחיד ואף לא הראשון, שחזון זה פעם בלבו. אולם הוא היה הראשון והיחיד אשר עשה מעשה אדיר, ממושך ורב־תוצאות, – אם כי לא בלי טעויות וכשלונות מרובים – להגשים חזון זה בכוח עושרו הרב ובמסירותו המתמדת, ללא הטפה פומבית ומבלי לפנות לעזרת אחרים, מעטים או מרובים. התחיל בקטנות והגיע לגדולות. מתמיכה ביישובים צעירים ומעטים עבר לייסוד ישובים חדשים ולרכישת קרקעות בכל רחבי הארץ, במערב הירדן ובמזרחו, מתוך מגמה מדינית איסטרטגית מרחיקת ראות ובתנופה ממלכתית, ומראשית דרכו ידע היטב מהי התכלית הנכספת. עוד בביקורו הראשון בארץ בשנת 1887 הביע אמונתו “כי עוד נזכה לראות בקיבוץ גלויות וכל ישראל ישבו לבטח בארצם”, והוא הבין מה שלא הבינו או שכחו כמה מתיישבים ראשונים: – חשיבותה המכרעת של העבודה העצמאית והעבודה העברית במפעל ההתיישבותי, ולפני כמה מנהיגים ציונים דרש חינוך עברי ודיבור עברי, והתנגד לבני־המושבות שטיפחו הלשון הצרפתית והדיבור הצרפתי. ככל בן־אדם לא נמלט גם הברון רוטשילד משגיאות וטעויות, והפגם החמור ביותר במפעלו כמה שנים היה שלטון הפקידות, שהשפיל בכמה מקרים כבוד היישוב וניסה לשעבד את המתיישבים. בקרב טובי המתיישבים קמה התנגדות חזקה למשטר משפיל זה והיו כמה “מרידות” נגד שלטון הפקידים.

מצב היהודים ברומניה לא היה שונה בהרבה ממצב היהודים ברוסיה. והתנועה לעלייה לארץ שנתעוררה ברוסיה בראשית שנות השמונים – לא פסחה גם על ארץ זו. עוד בשנת תרל“ט (1879) הופיע ברומניה האנגלי לורנס אוליפנט, מחבר הספר “ארץ הגלעד”, שבו הציע להקים התיישבות יהודית בעבר־הירדן, – והופעתו עוררה התרגשות רבה בקרב היהדות הרומנית. אוליפנט גם עשה זמן רב בקושטא בנסיון לקנות לב השולטן התורכי לרעיונו – ללא הצלחה, אבל קשריו עם יהודי רומניה נמשכו. והיהודים ברומניה קראו לו “כורש השני”, ה”מלאך הגואל“. בשנת תר”מ (1880) הגיע לרומניה אלעזר רוקח מא“י ועבר מעיר לעיר וקרא את העם לעלות לא”י על־מנת להתפרנס מעבודת האדמה. הוא גם יסד ביאסי שבועון בשם “יזרעאל” שהטיף לרעיון זה. רוקח הגיע ליאסי, שבה ישב ד“ר ק. ליפא, חובב ציון וותיק, ושניהם יסדו החברה הראשונה ליישוב א”י. גם בבוקרשט נוסדה אגודה ליישוב א“י ובראשה עמד רב העדה יצחק אייזיק שור. מטרת החברה היתה לקבץ כסף על מנת לקנות קרקעות בארץ ולהושיב אליהן יהודים עניים המוכשרים לעבודת אדמה. אחר־כך נוסדה בבוקרשט גם חברה של יהודים אמידים לרכישת קרקעות בארץ על־מנת להתיישב בה. אגודות כאלה נוסדו גם בערים אחרות. ביום כ' בטבת תרמ”ב (30.12.81) נתכנסה בעיר פוקשאן ועידה של כל אגודות חובבי־ציון ברומניה, השתתפו בה חמשים ואחד צירים – באי־כוח שלושים ושתים אגודות. הוועידה נפתחה באולם ביה"ס היהודי, והרב משה אהרון גולדרינג הלוי אמר, כי שלוש מטרות גדולות לאספה הזאת: א) לעזור לאלה מאחינו אשר כשל כוחם בסבלותם ולתת להם אפשרות לעלות לציון לעבוד בשדה ובכרם; ב) לגול מעלינו חרפת הגויים האומרים: “נרפים הם בני ישראל ואין לבם כי אם לבצעם”; ג) להשיב כבוד הלאום ולהיות רגשי־קודש בלב בני־ישראל שנרדמו בקרבם מרוב צרות, מחסור ורדיפות זה אלפי שנים.

היזמה לפעולה באה מאגודת חובבי־ציון בעיר מוינישט. מה שכתב ש. יבנאלי בספרו “תקופת חיבת ציון” חלה גם על העלייה הרומנית: “זו היתה העלייה הציונית הראשונה, כלומר עלייה שציונים עוררו אותה אבל לא ציונים היו נושאיה. הציונים רק קראו לעלייה, אבל לא התייצבו בראש היוצאים, לצאת יחד עמהם מרוסיה ולעלות יחד עמהם לארץ לסעוד אותם בחומר וברוח”.

בקושטא נפגש שוב עם משה יוסף רוזנצווייג, יליד צפת, שהיה אחר־כך מזכיר המושבה ראש־פינה, וזה נתן לו מכתב לשאול ציפריס בצפת, צעיר בקי בארץ ובמנהגיה; מקושטא נסע שוב באניה רוסית לביירות והנסיעה נמשכה שבועיים. היה אתו באניה רק עוד יהודי זקן אחד ששב מחו“ל לצפת. בבירות שכרו השנים ביום כ”ה טבת שתי פרידות מחמרים ערביים לנסוע לצפת. בעברם את נהר קסימיה הראה לו הזקן גבול א"י. שוב ירד מעל הפרידה, נפל על האדמה בנשיקות ובדמעות־גיל ברך ברכה שהחיינו. אחרי רכיבה של ארבע ימים הגיע לצפת. בצפת לא היה מלון, לא היה כביש, ועגלות לנסיעה לא היו בנמצא. בבית דודו הרב בצפת ישן שוב על “מיטה” אבנים – כי בני צפת לא הרשו לעצמם הלוכסוס של מיטת עץ או ברזל. מסעו עשה שוב ברכיבה על חמור.

בעודו ברומניה שמע מפי יהודי צפתי על האדמה שקנו יהודי צפת בג’עוני וקראו לה גיא־אוני. שוב הלך שמה ומצא במקום שלושה בתים כבתי הפלחים הערבים. בשנים מהם ישבו שתי משפחות של שני אחים עניים שלא עבדו אדמתם, ובבית השלישי גר ערבי שעיבד חלק מהאדמה.

שוב ראה אדמת הכפר ושלושת המעיינות העוברים בה, והמקום מצא חן בעיניו והודיע על כך לחברה שלו. הדואר בימים ההם לא היה מסודר, משרד לטלגרמות לא היה כלל, ועברו יותר משני חודשים עד שקיבל תשובה.

בינתיים שלח מרכז האגודות שנוסד בוועידת פוקשאן שלושה צירים לארץ: אלתר קלפר מגאלאץ, שלמה בריל, בקי בטיב האדמה, ואברהם עזרא פרידמן, יודע ערבית, כי היה יליד צפת. גם האגודה במוינישט, עיר מולדתו של שוב שלחה ציר – דוד בוקששטר להצטרף לשוב. אחרי חיפושים מרובים במשך שמונה חדשים ומו"מ ממושך עם האגודה ברומניה הוחלט לקנות אדמת הכפר ג’עוני. אמנם המקום סבל מחוסר דרכים המקשרים אותו עם ערי־החוף (חיפה ויפו), אבל הכריע האוויר הטוב וטיב המים בסביבה.

כשהחלו לברר מה הם האמצעים שיש לכל אחד נתגלה שלרובם אין כסף מספיק וכמה מהם עניים חסרי־כל. שוב יעץ שלכל הפחות בשנה הראשונה יעבדו כולם האדמה בשותפות, וכל אחד, כאמיד וכעני, ימסור מה שיש לו לגזבר אשר ייבחר מתוך המתיישבים, והוועד אשר יבחר יתעסק בבניין הבתים, בסידור העבודה ובכלכלת המשפחות. וכולם, כעני, וכעשיר, יקחו חלק בעבודה בשדה, בשכר, וכן תתחלק האדמה במידה שווה לכולם, כולם הסכימו להצעה זו, מלבד שש משפחות, והושב להן כספן ושבו לרומניה.

נבחר וועד של ששה: “מאטיל כץ – ראש הוועד וגזבר, מ. ד, שוב – סופר ומזכיר הוועד, חברים: – העניך בערגמאן, דוד בוקשעשטיר, ישראל גולדינבערג, דניאל בענדיל. לאלה הוסיפו נשיא כבוד את החכם הספרדי יעקב חי ואחיו יצחק מרדכי כחבר כבוד, שעזרו בשעת רכישת הקרקע”.

אחת התקנות שנתקבלו בתחילת שנת תרמ"ג, קבעה כי “כל אחד מחויב לעבוד עבודתו אשר ישימו עליו הוועד מהמושבה, ואם אחד יעבור על פקודת הוועד בענין העבודה אז הכוח בידי הוועד להעניש אותו עפ”י רוב דעות מהוועד.

“בכל יום בבוקר בשנה ששית פראנקי או שנים־עשר טורקי מחויב כל אחד לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב שעה הנ”ל. בכל יום בחצות היום יש לכל אחד ואחד שתי שעות להינפש מעבודתו."

כמו שמעיד מ. ד. שוב בזכרונותיו לא הצליח המשטר “החברתי שיתופי”, “כי הרעיון עוד לא חדר ללבב האנשים, ועוד סיבות רבות, הידועות לאלה הבקיאים בתולדות הישוב, גרמו לאי־הצלחת הרעיון”.

ביום ב' בטבת תרמ"ג, יצאו האיכרים לחרוש אדמתם, כי בשנה זו נתאחר גשם היורה והחליטו לקבוע יום זה, ב' בטבת, לחג יום התייסדות המושבה.

הפעולה הנחשונית של אנשי מוינישט היכתה גלים ברומניה, אנית הללויד האוסטרי הסיעה מחוף גאלאץ שיירה של 228 נפש. זה היה בימים שהממשלה התורכית אסרה על יהודים עלייה לארץ, והנוסעים לא הורשו לעלות ושטו כשלושה חודשים בים ועברו מאונייה לאונייה. בחיפה לא הורשו לרדת וגם לא ביפו. נסעו למצרים ומשם לבירות.

אך סוף כל סוף, אם בכוח הערמה, אם ברוח “מתן בסתר” ואם בכוחם של המתווכים מחיפה ויפו, הצליחו כולם לעלות בחופי חיפה, יפו ובירות ולהגיע לארץ. רובם של אנשי מוינישט התכנסו בצפת בחפצם לכונן להם מושב באדמת ג’עוני אשר נקנתה זה כבר, וקצת מן המשפחות ישבו בחיפה, ובדעתם היה לקנות נחלה בסביבתה ולייסד להם מושב. והצעות רבות הובאו לפניהם, נחלות מכל המינים, אבל מכל אלה נראתה להם נחלה אחת, ששמה בלבד לקח את לבם שבי. כי על כן נמצאת היא בשומרון, ובטרם ראו את הנחלה דבקו בה לאהבה.

" – חיפה בשנת 1882 – כמוה ככפר לא גדול, מרכזה שוק ורחוב חנויות שרוי באפלולית. לא נמל ולא שובר־גלים, האניות עוגנות הרחק במפרץ – וסירות משוטים מוליכות ומביאות. – בין חיפה והמושבה הגרמנית שדות שממה, ודרך לא סלולה עוברת בתוכם. – משפחות העולים, אחרי שעברו כל מדורי גהינום בבתי־המלון של אברהם יוסיל מורגנשטרן – – מתגוררות עכשיו בחדרים ששכרו ב“חאן זחלן”, חצר בניינים של אבן, ללא טיח; ומאין מיטות הם מציעים להם משכבם על רצפת האבן.

"באותו חודש נובמבר 1882 באה לפני משפחות העולים הגרות בחיפה, הצעה חשובה – לקנות את הנחלה הנמצאת בשומרון, זו הנקראת בפי יושבי הארץ בשם “זמארין”. נמצא להם לעולים יהודי אחד, אף הוא מבני העיר באקאו, שבא לשבת בחיפה כמה שנים לפני־כן, שמואל איגנא שמו, והעולים קוראים לו אינגר זייגער־מאכער, כי שען היה לפי מקצועו: אדם זה – טרח במשא ומתן של הקנייה שלא על־מנת לקבל פרס. – השם זמארין בלשון יושבי הארץ פירושו מעין יפה־נוף, אך מקורו בלי־ספק “שמרון”. – שנים מספר קראו למקום גם בעתונות העברית והיהודית בשם שמרון. – נחלה זו השתרעה על רומו של הר אחד, הפורץ ויוצא מתוך שרשרת הרי הכרמל, – רובה אדמת טרשים ומיעוטה בית־זרע, ועוד חלקה אחת בשפלה, אדמת טנטורה, אף היא רכושו של בעל הנחלה, ג’רמן שמו, ציר צרפת בחיפה. מלבד זמארין כוללת אדמת המקנה גם את השם “דרכומה”, ואף חלקה זו על הנחלה תיחשב, ומקומה במזרחו של ההר, ובטבורה שתי חושות בנויות עפר וטיט. למעלה ממנה נמצא הכפר זמארין ובו כעשר חושות, עפר וטיט, מטות לנפול. כל האדמה – 5000 דונם, ומהם רק החלק החמישי ראוי למזרע. בין חיפה והנחלה רק שמונה שעות בעגלה או בסוסים, וגם זו מעלה יתרה בעיני העולים. – מחליטים לשלוח שניים מחבריהם לתור את הנחלה; הטילו שליחות זו על משה גורלנד ומרדכי קליסטר. באחד הימים יצאו השניים רכובים על סוסים ומורה הדרך לפניהם. למחרת היום שבו. כל הקהל נתאסף באחד מחדרי החאן. בחדר השלך הס. כל אוזן נטויה. – מה נאמר ומה נדבר, – מסיים דבריו מרדכי קליסטר, עצי זית לאלפים בנחלה, בעיני ראיתי. – ואני ראיתי באדמת הנחלה עץ זב דבש – ממלא אחריו משה גורלנד. נפעם לב השומעים: שוא אפוא הוציאו דיבת הארץ רעה, כי חרבה היא ועזובה. משה אמת ותורתו אמת: “ארץ זבת חלב ודבש”. כלה ונחרצה על פי שנים עדים יקום דבר. זו תהיה לכם לנחלה, זו ולא אחרת. עד מהרה השתוו בדבר מחירה של הנחלה עם החלקים הספחים לה: 47,000 פרנק, מלבד הוצאות, אשר תעלינה לסך 5,000 פרנק.

הפרטים נשלחו טלגרפית לוועד המרכזי בגאלאץ. הוועד אישר הקנייה והעביר את הכסף – לא היו ימים מועטים והקנייה נגמרה כדת וכדין, ושטרי המקנה נרשמו על שמו של ראש הועד המרכזי יצחק ליבל.

אחד המתישבים, ירחמיאל הלפרין, רושם ביומנו: “ביום ב' 6 בדצמבר 1882, עלינו למושב זמארין – התיישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמארין זרועה אבנים עד שאי־אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסלק ראשית כל את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. – רבות טרחנו למצוא את העץ שעליו נשבע משה גורלנד בפיאותיו, כי ראהו בעיניו “זב דבש” – לצערנו לא מצאנוהו, – וכן לא זכינו למצוא את אלפי עצי הזיתים שקליסטר העיד עליהם. רק גידולי פרא אחדים מצאנו ביער”.

יצחק גולדשטין מספר: “בראשון לחנוכה עלינו קצת מן האכרים לנחלתנו בלווית מורה דרך ערבי. בהגיענו אל ההר הזקוף – חשכו עינינו. רק שביל צר מתפתל בין שיחים וסלעים זקופים – ישבנו לנוח ולסעוד את לבנו מן הפת שהבאנו עמנו. – נפל נחש בינינו. – אך זה נסתלק והנה לעינינו מסביב עקרבים ועכברים ושאר מיני שרצים. אימה אחזתנו ושקוץ נפש”.

בתיה לייבמן מספרת: “ישבנו אנשים נשים וטף יחד בעגלה ויצאנו לדרך. – הנסיעה נמשכה כל היום. בערב הגענו לרגלי הר השומרון. בימים ההם דרכים אין בארץ. אף את שפת הארץ לא ידענו, וכי צמאנו למים לא יכלנו להביע את משאלתנו לאלה שבאו לקראתנו. אנו עומדים לרגל ההר והחושך מכסה את הארץ. השוורים ממאנים לחתור הלאה. שני גברים וגרזנים בידיהם התחילו מקצצים בשיחים העבותים. – את השוורים שלחו לפניהם כמורי דרך, ואחריהם צעדו הנשים והתינוקות בזרועותיהם ככה העפלנו כמה שעות. מסביב חושך ואפלה ודממת מוות. רק יללת התנים פולחה לעתים את הדממה. בזכותה של הבהמה הגענו בשלום אל טבור ההר. שם קיבלונו בשמחה כמה מחברינו שהקדימו להעפיל אל הנחלה. הם ישבו מסביב למדורת אש. ישבנו על ידם אף אנחנו להחם את גופנו הקפוא, לשבור את צמאוננו ורעבוננו”.

כעבור זמן ראו המתנחלים שהשד אינו נורא כל כך. באביב 1883 כותב מאיר הירש היפלר לאחד מידידיו: זה שלושה שבועות אשר אנחנו עובדים ות“ל כי כבר רואים [??]¹⁰ אשר זרענו שצמחה ועלתה כדי גובה אצבע. בגשת איש אל הקולוניה וראה לפניו הר אשר ישתאה עליו, אך בעלותו עליו ישמח לבו למראה השדות היפים אשר מסביב, האויר הצח ונקי ומבריא, אין טוב ממנו – וגם מים לשתות יש לנו, טובים עוד הרבה מן המים אשר בחיפה. לעומת מימיה המלוחים של חיפה, – המים בזמארין גם מתוקים. וכי מה אנו חסרים? עצים יש הרבה עד מאוד, כמו כן אבנים לבנות בתים וכן עצים לכל מלאכה. – כבר חרשנו הרבה שדות לזרוע שם תפוחי אדמה, ובשבוע אשר יבוא נשתול גן־ירק בטנטורה”. הסרן גולדשמידט מלונדון שביקר במקום בשנה הראשונה כותב בג’ואיש כרוניקל הלונדוני: “מצאה חן בעיני הקולוניה שומרון, אשר שהיתי בה שני ימים. – חלקים רבים מן הקולוניה הזאת שעליהם חשבו בתחילה כי לא יצלחו למאום, יצמיחו כיום חיטה ושעורה וכל מיני מגדים, וגם מסלה טובה נסללה – הנשים והטף יושבים בחיפה, עד אשר ייבנו ששים הבתים החדשים”.

בסוף שנת תרמ“ג פרש “הנדיב הידוע” חסותו על זמארין, ובחודש ניסן תרמ”ה בא פקידו של רוטשילד והציע לאיכרי זמארין לקרוא למושבה בשם זכרון יעקב על שם אבי “הנדיב”. הצעתו נתקבלה.

* * *

בשנת 1883 נוסדה חברה בשם “נחלת שדה וכרם” מורכבת מיהודי מזריץ בפולין ובריסק דליטה ליסוד מושבה בא“י. יוזמה של החברה היה ברוך מאיר רוזנבלום. בניסן תרמ”ג (1883) נשלח ליב רובין עם סכום של 1000 רובל (500 דולר) לקנות לחברה שטח אדמה. הוא ביקר בארבע המושבות שהיו כבר קימות אז (פ“ת, ר”ל, זכרון יעקב וראש פינה), והמושבה האחרונה מצאה חן בעיניו ורצה לקנות אדמה בסביבתה, אבל אכרי ראש פינה אמרו לו שאדמה זו הם עומדים לקנות, והם הציעו לו שהוא וחבריו יתישבו בראש פינה, אבל הוא נשלח להקים מושבה חדשה, והלך לחפש אדמה בסביבות מי־מרום. כחמשה חודשים עברו עליו בתיור אחרי נחלת אדמה ללא תוצאות. בינתים נודע לחברי האגודה במזריץ כי ר' פישל סלומון עומד לעלות לא“י. בידעם את האיש כחובב ציון נלהב שלחו לו כוח הרשאה, שיצטרף בא”י אל הציר שלהם ר' ליב רובין ושניהם יבחרו את האדמה בשביל החברה. פישל סלומון בא ארצה, וביום ט“ו באב תרמ”ג (1883) נקנה שטח של 2500 דונם במחיר 5000 רובל. הודיעו למזריץ שהאדמה נקנתה, ואחרי החגים עלו ארצה בשנת תרמ"ד: שבתי לקרמן, יוסף גדולטר, חיים מנזשבסקי, אברהם פלדמן, יחזקאל זמר, ברוך מאיר זונבלום וזאב בקר. אליהם נצטרפו שנים – אחד מהארץ משפחת מזרחי מצפת, ואחד שעלה מארצות הברית – ליב ליובובסקי; וקראו למקום בשם “יסוד המעלה”.

בין שני השליחים – לייב רובין ופישל סלומון נתעוררו חלוקי דעות בדבר התחלת העבודה במושבה. רובין טען שיש לחכות עד שיקבלו קושנים ורשיון לבנית בתים – עד אז אין להתחיל בעבודה. פישל סלומון, עמד על כך שיש לגשת מיד לעבודה, כי במשך הזמן יתקבלו הקושנים וגם הרשיונות לבנין. רובין התעקש – וכשלא קיבלו דעתו קם ושב לרוסיה ולא חזר עוד לארץ.

בין שבעת העולים לא נמצא אף אחד שידע מה זאת עבודה חקלאית, אולם סלומון השיג רשיון כניסה בשביל צעיר מומחה לחקלאות, בשם ישראל אשכנזי, שעלה לארץ יחד עם בני משפחתו של סלומון, – ועם בואו של אשכנזי התחילה העבודה: נטיעת אתרוגים ורימונים, זיתים, תאנים ועצי תות. חפרו באר ובעומק לא רב מצאו מים.

אנשי צפת הקרובים למקום הזהירו את המתיישבים כי הנחלה שרכשו היא בבחינת אליה וקוץ בה, – שכן בצת החולה (מי מרום) קרובה, וילדי הבדוים שנולדו במקום הם כולם נגועי קדחת ופניהם ירוקים. אולם המתיישבים ובראשם סלומון לא שמעו להם ונראו בעיניהם כמוציאי דיבה. בתים לא היו עוד והמתישבים השתקעו בבנין ישן גדול, שקראו לו “בית האוצר”, 25 מטר אורכו ו־10 מטר רוחבו, ששימש בשעתו רפת לבהמות, והבית היה רעוע, וכשרצו לתקן אותו, הפריעו פקידי הממשלה עד שפייסו אותם בבקשיש כרגיל בימים ההם. בבנין זה החזיקו את הבהמות שרכשו למען העבודה וגם הגברים שעבדו במקום ישנו בו. רק הנשים והילדים התיישבו לזמן מה בצפת. בבנין היו מצויים גדודי פרעושים גדולים כזבובים, ועקיצתם – כמחט בבשר החי. בחוץ אי אפשר היה לישון מפני הקור והגשם.

בשל הפרעושים העוקצניים נאלצו להשאיר את הבנין רק מדור לשוורים ולשאר הבהמות, ולאנשים הקימו סוכות ממחצלאות.

ישראל אשכנזי, המומחה היחיד לחקלאות במקום, מספר: ערב שבת אחד יצאו כל החברים לצפת ונשארתי רק אני ור' מנדל פלמן לטפל בשוורים. פשטנו כרגיל את בגדינו ונכנסנו אל החושה לקשור את הבקר. אותה שעה נבעת שור אחד מפנינו וברח. הוא רץ ואנחנו אחריו. כשלושה קילומטר היינו שטופים ברדיפה זו, עד שהצלחנו לתפסו ולהחזירו למקומו. נפתולי הדרכים – לא־דרכים שעברנו בהם אגב ריצה היו זרועים קוצים גבוהים כקומת איש, ויצאנו משם שרוטים ופצועים ושותתי דם. אחרי שהחזרנו את השור הפליט אל הרפת ראינו לפתע שהרפת ריקה מכל השוורים כולם. בריחה כללית! ובחוץ כבר חושך. לילה. וכאן סעדה לי תורתי שהבאתיה מכפרי ברוסיה. השתטחתי על הארץ והטיתי אוזן קשבת. ואמנם רחשם הרחוק של השוורים הגיעו לאזננו הצמודה אל הקרקע, ועל פי הרחש הזה מצאנו אותם והבאנום למקומם".

הגיעה עונת הקציר, הקציר הראשון הנכסף בשדמות יסוד המעלה. המתיישבים הביאו אתם חרמשים עוד מרוסיה, אלא שידיות חסרו למכשירים אלה. בצפת לא נמצאו ידיות או משהו בדומה להן. ישראל אשכנזי לקח שנים־שלושה חברים חרוצים וזריזים אל מעבר למי מרום, במקום שצומח עץ שניתן לעשות ממנו ידיות לחרמש, כרתו ממנו כמה שכרתו והביאו אגב הרפתקאות קשות הביתה. אשכנזי התקין את הידיות ולקחן לצפת, ולאחר ששוטט ארוכות בין רחובותיה וסמטותיה הנידחות בחיפושיו אחרי נפח, הצליח לבסוף להרכיב את טבעות הברזל הדרושות על הידיות – והחרמשים היו מוכנים לעבודת הקציר.

ישראל אשכנזי חזר ליסוד המעלה ולימד את הבחורים עבודת הקציר. ואז היו יוצאים במוצאי שבת לעבודה, מקימים בשדה אוהל, עובדים כל השבוע עד היום הששי אחר הצהרים, וסמוך לקבלת שבת חוזרים הביתה לצפת.

שנתיים ימים התענו המשפחות ב“בית האוצר” ובסוכות הקש – ורשיון לבנין לא השיגו. ישראל אשכנזי הלך לראות מה טיב מעונותיהם של השכנים הבידוים השוכנים על פני מישור החולה. מצא אותם שוכנים בסוכות עשויות קני סוף וגומא הגדלים למכביר בחולה. נכנס אליהם וראה בידוי אחד עוסק בהקמת סוכה. התבונן למעשה ידיו ולמד את המלאכה.

השכים למחרת ויצא אל החולה מהלך יום אחד, כרת קני סוף וגומא ועשאם חבילות חבילות. בעוד הוא עושה כה וכה הגיע פישל סלומון ששב מצפת. שאל אותו: מה העבודה הזאת לך, ישראל? הסביר לו אשכנזי מה הוא עומד לעשות. הציע לו סלומון לעשות מלאכה זו בשותפות ואשכנזי הסכים. החליטו להקים לכל אחד מהמתישבים סוכה, הכפילו פי כמה את הקנים, השיגו סירה מאת יהודי צפתי אחד, העמיסו את קני הגומא ובאו אל ביצת החולה, נטלו כלי העבודה והתחילו בעבודתם – והעבירו את הקנים בקושי רב דרך החולה למושבה. אבל נדרשו עוד עצים לקורות. במרחק, מעבר הירדן מזרחה, נמצא יער מצמיח עצים גבוהים, ואם כי הדרך אל היער היתה בחזקת סכנה בגלל הבידוים הנודדים בסביבה, שעיקר פרנסתם היא על הגזל; בני החבורה עברו את הירדן, חטבו עצים כמספר הקורות הדרושות להם, העמיסון על שכמם וחזרו למושבה ובנו את הסוכות. בא השיך של הסביבה והתחיל להפריע לעבודה בטענה שאין להם רשיון לעבודה זו, – נתנו לו דמי לא יחרץ, – והעבודה נגמרה בהצלחה: הוקמו הסוכות והמתיישבים סוף סוף היה להם מקום לשבת ולישון. “בית האוצר” נקבע אז לשמש רק רפת לבהמות ומחסן לזרעים.

בשנים הראשונות היה מצב המתישבים בכל רע. פניותיהם לעזרת חובבי ציון ברוסיה לא נענו. הנסיונות להשיג קושנים על אדמתם לא הצליחו.

בשנת 1887 נתקיים הביקור הראשון של אדמונד די רוטשילד בארץ, לאחר שפיינברג השיג את תמיכתו למושבות בארץ, הוא תמך כבר בראשון לציון, זכרון יעקב (לכבוד אביו שונה השם זמרין) וראש פינה. ביום ז' אייר תרמ"ז (1.5.1887) הגיע רוטשילד לארץ וביקר בשלוש מושבות אלה. כשבא האורח לראש פינה באו גם אכרי יסוד המעלה לקבל פניו. ובהזדמנות זו גם הגישו לו בקשתם לעמוד לימינם ולחלצם מן הקשיים. רוטשילד ציווה לשים בקשת אנשי יסוד המעלה בתיקו שייעין בו בשובו לפריס.

מראש פינה עמד “הנדיב” לצאת לדמשק דרך עבר הירדן ברכיבה. ליוו אותו בן שמעול, פקיד הברון בראש פינה וד“ר בלידין (רופא ראש פינה) ורעיתו. בדרך לגשר בנות יעקב נתגלה לעיני הנדיב מרחבי החולה. הברון אמר לבן־שמעול: “אח, מה נהדר המקום הזה, מימין ים כנרת ומשמאל החולה. שמע, שמעול, מישור זה עלינו לרכשו כולו כמו שהוא”. וכשראה את הסוכות של מישבי יסוד המעלה שאל הסוכות הללו למי הם, מי גר בהם? זוהי מושבה של חלוצים יהודים בשם יסוד המעלה – ענתה הגברת בלידין, שרכבה לצדו – יהודים יוצאי פולין יסדו אותה לפני כשלוש שנים, ועד היום הם מתגוללים בצריפים עלובים אלה”. הנדיב עשה תנועת יד רחבה ואמר: “רצוני שכל המישור הרחב הזה יהא שייך להם”, והוא פנה מיד לבן־שמעול ואמר לו שישים עין לטובה על אנשים אלה.

והעזרה לא אחרה לבוא. במכתב מיום 20 ביוני 1888 לד"ר פינסקי, ראש הוועד של חובבי ציון, מודיע לו בן שמעול בשמחה שכבר הצליחו לקבל הקושנים על אדמת יסוד המעלה, וכי הוא עומד להשיג תמיכה לאכרים לרכישת בהמות, מכשירי עבודה חקלאים וגם יש לו סכום ראשון בשביל בנין בתים לאכרים, והוא בטוח שישיג החסר עוד מאת הברון.

נגשו לנטוע ביסוד המעלה עצי הדר, עצי פרי נשירים, שסק וענבי מאכל, גם משתלות של שקדים, גפנים ותות. בראש המפעל הועמד פקיד הברון יהושע אוסובצקי. אחד הפקידים של הברון בכור אל חדיף התאהב במקום, אם כי היו לו נחלאות בפתח־תקוה וביפו. הוא מכר כל אשר לו מחוץ ליסוד המעלה ואת כל כספו השקיע בנחלתו ביסוד. כך עשה גם פקיד אחר – ורהפטיג־אמתי שנאחז ביסוד המעלה ולא זז ממנו.

הצער והסבל של השנים הראשונות הגבירו בקרב תושבי יסוד המעלה את העזרה ההדדית. “נהוג היה בינינו, מספר אחד האכרים, כשפלוני הספיק לגמור עבודתו בשדה לפני חברו היה בא לעזור לו. וכן היו נוהגים אנשי יסוד גם ביחס לשכניהם הערבים. והללו נהגו ככה בימים כתיקונם – ביחס ליהודים. כשראובן היה זקוק למשהו שחסר לו היה שמעון בא לעזרתו. וכן אם כשלו כוחותיו של פלוני ולא יכול לצאת לחרישה – מיד נזדרזו שכניו ונטלו מחרשות ויצאו אל שדהו. וכך נהגו ביחס לערבי השכן שהיו שולחים לו בהמות וזרעים בעת הצורך. גם כשהיו כבר לאנשי יסוד המעלה מכונת קצירה היינו עולים על שדות הערבים ועוזרים להם בקציר חנם אין כסף” הושטת עזרה זו מצד היהודים ביד רחבה סייעה הרבה להפחתת ההתקפות מצד שכניהם הערבים. אחד מזקני המושבה, שמין בר גדולטר, צווה סמוך לפטירתו את בנו אלתר: “למען השם, היה משגיח על עלי מחמוד אילזומא וסלימאן אבו עלי, שהם כלכלו אותנו בשעות דחקות, ואחדים מהם כשהרגישו בנו שאנו מתביישים לקבל מתנות היו מתגנבים אל אהלינו וזורקים לתוכם בחשאי דברי אוכל להחיות את נפשותינו.”

הביצות המרובות שבעין החולה בימים ההם הפיצו את מחלת הקדחת בקרב תושבי יסוד המעלה. בשנים הראשונות למושבה זו המחלה לא היתה כמעט מורגשת במקום. אולם כל מה שעבר יותר זמן – גברה הקדחת וקרבנותיה הראשונים היו דוקא ילדים וצעירים. במקום לא היה רופא. ולאחר שהברון העביר הנהלת המושבות הנעזרות על ידו – ליק“א – הגיע מאירסון, הפקיד הראשי של יק”א, לארץ בשנת תרס"ו והציע לאכרים לחסל את המושבה.

“הפגע הקשה ביותר, אמר לאכרים, הוא מצב הבריאות. בתחילה סבור היה הנדיב שנטיעת האקליפטוס תחליש ותפחית את הקדחת. אולם לאחר חקירה מעולה ראיתי ונוכחתי, שהביצה הגדולה מצפון למושבתכם משתרעת על שטחים של עשרות אלפי דונמים ואין להשוותה לבצות חדרה הקטלניות. כאן אין כל תקווה בהחלט לשנויו והבראתו של המצב, ולכן עצתי הנאמנה היא שתקבלו את הצעת יק”א, היינו חיסולה של המושבה. מה שנוגע לתושביה הרי אחדים מכם נוכל לסדר באחת המושבות בארץ, והשאר – מי שרוצה פיצויים – יקבל פיצויים, ומי שרוצה להישאר דווקא חקלאי – הרי יק“א מוכנה להעבירם על חשבונה לארגנטינה ולסדר אותם שם באופן הטוב ביותר”.

כשהפקיד סיים דבריו נשתלטה באספה דממת מות. פני הנאספים היו חוורים כסיד. פתאום קם פישל סלומון ופנה אל מאירסון: “אנחנו, מר מאירסון הנכבד, באנו לכאן לפני שבא הנדיב הגדול, ובפקודת אלהים באנו הנה, הנדיב שיחיה עזר לנו הרבה, ובזה מילא חובתו הקדושה לעמו ולארצו. אם רצונו בכך – ימשיך בתמיכתו; אם איננו רוצה או איננו יכול – יהי אלהיו עמו. אולם להחליף אותנו – יכל רק אחד. לא יק”א ולא הנדיב, רק אלהים לבדו שהביא אותנו לכאן. שום בן אדם לא יזיז אותנו מהמקום הזה". שוב נשתלטה דממה כבדה. לבסוף שאל מאירסון: “מה דעתם של יתר הנאספים?” מיד קמו ממקומם משה אמתי (וורהפטיג), מיכל דוד גרינקר ודוד אייזנברג והשיבו פה אחד: “כבר השיב לך חברנו מר סלומון”.

מאירסון הודיע שאת החלטת יק"א ישלח להם על ידי פקיד. לאחר כמה ימים נתקבלה במושבה ידיעה שיקא החליטה לחסל כמה נטיעות, וביחוד את הפרדס שבו העסיקה פועלים שכירים. לפועלים ניתנו פיצויים, ושלושה פועלים שלא רצו לעזוב את המושבה (אהרון אורנשטיין, מרדכי שטרן ויהודה ברזני) נשארו במקום כאכרים על נחלתם. שאר השרותים – כגון בריאות, שמירה, מיילדת, שוחט, מנקר ועוד – המשיכה הפקידות להחזיק על חשבונה, ולמעשה התרחב ענף הפלחה יותר משהיה לפני ביקורו של מאירסון.

כעבור שנה אמר פישל סלומון לאחר האכרים: “כשמאירסון אמר מה שאמר באספת האכרים נפל פחד עליהם שמא יבואו ויסיעו אותם ממקומם בעל־כורחם. ואולם אנכי כשהצצתי בקלסתר פניו המאירים, ובעיקר בעיניו הגדולות והמבהיקות של אחינו הנדיב בשעת ביקורו בארץ, ראיתי ונוכחתי, שהעינים האלה אינן עינים של בשר ודם רגיל. אמרתי בלבי: לא, נשמה כזו לא ייתכן בשום אפן שתהרוס במו ידיה את אשר בנה מתוך אהבה ומסירות כל כך”.

ר' פישל הקיש באצבעו על קופסת טבק ההרחה שלו הקשה נמרצת טיפוסית לו והוסיף במאור פנים: “רק על זאת אתפלל שאזכה במהרה בימינו לצאת יחד עמו, עם ר' בנימין בר' יעקב (שם אביו של הברון היה יעקב, ועל שמו נקראה המושבה זמרין – זכרון יעקב) – לקראת גואל הצדק”.

כך נמשך המצב עד מלחמת העולם הראשונה. הממשלה התרכית מסרה הזכיון על החולה – שהיתה אדמת הממשלה – למשפחת סורסיק.

הקונצסיה של החולה נגאלה על ידי הקרן הקיימת בשנת 1935 ואחרי הקמת המדינה ייבשה הקרן הקיימת את ביצות החולה וגם מי מרום הפכו ליבשת פוריה, וכל השטח מצפון כנרת ועד הגבול הצפוני של ישראל נהפך להיות השטח הפורה והפורח ביותר בארץ.

* * *

קשיים מרבים היו חבלי ההתישבות החקלאית בראשיתה ובהמשכה: פגעי טבע, עזיבת הארץ, איבת השכנים, שחיתות המשטר העותמני, התנגדות חשובי הישוב וקנאיו; חוסר כל עבר חקלאי לרוב המכריע של המתישבים, העדר מסורת של עבודה גופנית; הפקידים הבלתי מוצלחים של אבי הישוב; כל אלה וגורמים נוספים כמעט שעשו לאל את היזמה החלוצית הנועזת והמהפכנית של ראשוני המתישבים, שבן זמננו אינו יכול כלל לשער המאמצים, המעוף, החזון והמסירות שנדרשו מראשונים אלה, שבאו לשנות ארחות חייהם וסדרי הטבע בארץ ולעשות מעשי בראשית. רבים נכשלו, ולא מעטים גם חזרו לגולה. אולם התנופה החלוצית פתחה פרק חדש בתולדות העם היהודי.

היוזמים והמתיישבים הראשונים נשאו נפשם לא רק להתנחלות, אלא לעבודת האדמה. רעיון העבודה העברית היא לא המצאותה של “העליה השניה” שהחלה בשנת 1904. חלוצי פתח־תקוה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה וממשיכיהם שאפו להתפרנס מיגיע כפם. השאיפה להתיישבות היתה כפולה: שאיפה לאדמה ולעבודה. “לעבדה ולשמרה” היה הנוסח החוזר בכל דברי הראשונים. כמה מאנשי בילו (חברי שה"ו) הלכו גם לעסוק במלאכה לחרושת בירושלם. כאשר ראינו לעיל, גם רעיון השיתוף והקומונה לא היה זר להם, אם כי הנסיונות הראשונים בשטח זה לא הצליחו.

אולם לא עבר זמן רב ורעיון עבודת האדמה התפצל: אדמה לחוד ועבודה לחוד. גדלה העבודה השכירה במושבות, ביחוד לאחר התרחבות הנטיעות. “הנדיב הידוע” הכיר בחשיבותה של עבודה עברית ודרש מהאכרים להעסיק פועלים יהודים – אולם התרבו הפועלים הערבים. הם היו יותר זולים, יותר מנוסים בעבודה, גם יותר צייתנים. והמאבק על עבודה עברית, יסוד מיסד של התיישבות ובנין בארץ, היה קשה יותר מן המאבק על התיישבות חקלאית.

“בשנה הזאת – כותב א. רוקח למ. ל. ליליינבלום ביום ו' ניסן תרמ”ז (1887) באו לארץ הקודש הרבה צעירים לימים מאחינו, צעירים בעלי כשרון ובתוכם יודעי תורה וחכמה, וכל מזימתם לעבודה בה את האדמה, לעת עתה בתור שכירי יום, ויתחברו לאחד בשם “אגודת פועלים”. מטרתם: א) כי הוועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא ייאלצו ללכת בטל; ב) מי שאין לו עבודה – יעזרונו מעט. ג) להיות בצוותא יחדיו, לבשל מאכלים במקום אחד אשר בזה ירויחו הרבה. כידוע – צעירים אלה לא באו לארץ הקודש רק לעבוד על פת־לחם, כי אם רוח רעיון וחיים"¹¹

רחובות, שנוסדה בשנת 1890 ולא נזקקה לעזרת “הנדיב הידוע” נעשתה למרכז הפועלים העברים. א. ז. לוין־אפשטיין, שהיה הרוח החיה ביסוד רחובות מספר על היחס לפועלים יהודים וערבים: “במושבות הברון רוטשילד (ואלה היו כמעט כל המושבות שהתקיימו אז) העבידו פועלים רבים. לא רק הפקידות היתה מסתייעת בעבודה מן הארץ, גם הקולוניסטים היו זקוקים לעבודת עזר. הקולוניסטים שהיו נתמכים על ידי הברון, צריכים היו לקמץ בהוצאות, לכן היו שוכרים פועלים ערביים זולים. אבל פקידות הברון, שהיתה בונה ונוטעת לעצמה היתה מעבידה גם פועלים יהודים במקצת, משום שכך היה רצון הברון. הם בהשגותיהם המצומצמות לא יכלו להשיג, כי יכל הברון לשאת נפשו להגשמת אידיאל נשגב; לבנות את א”י בשביל היהודים על ידי יהודים ובידי יהודים. אם חפץ הברון דווקא בפועלים יהודים יש לציית לו במקצת. ואנחנו – מוסיף לווין־אפשטיין – בני “מנוחה ונחלה” אשר אחת מכוונותינו ביסוד רחובות היתה להראות לברון איך לבנות מושבה יהודית, החלטנו להעביד במושבתנו פועלים יהודים, במספר האפשרי. קודם כל הזמנתי לעבודה במושבתנו ממושבות אחרות כל אותם אשר ביקשו עבודה. הם היו נכונים גם לישון בחוץ, תחת כיפת השמים, ובלבד שיעבדו ברחובות. וכן עשו. הם היו שבעי רצון לעבוד בין אנשים היודעים להעריך את עבודתם ואת מסירותם, הרבה יותר ממה שאפשר לשער. עד שבקיץ תרנ"א (1891) הגיע מספרם ברחובות לחמש מאות בכל יום.¹²

עם התגברות העליה באותה תקופה נעשה נסיון בשנת תרנ“ב (1892) מצד פועלי רחובות וכמה עסקנים ישוביים לאחד כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”. בין המייסדים היו מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג. בהקדמה לתקנות ניתן ביטוי בהיר וקולע לכמה מהרעיונות שהדריכו את ה”עליה השניה" וממשיכיה.

א) המתיישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקות, אך כולם באו הנה לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד כי הם עשו משלחתם באמונה. אפס כי הנסיונות הראשונים, כמחויב מן הטבע, לא הצליחו בידם.

ב) השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחו"ל התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולנטעה. אך לא בעול כפיהם, כי אם בכוח ממונם. – השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בגלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע כפיים וזיעת אפים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא יינתקו בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה – על ידי בעלי־רכוש לא נבוא לעולם לתכלית שאנו מבקשים; להרבות יושבים מבני ישראל על אדמת הקודש.

ג) שאלת הפועלים – השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם, וביתר שאת, שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. בלי פועלים עברים אין תקומה למושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה רצוץ למושבות, הן מבחינת מספרם הן מבחינת יתרון העבודה, ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר החיה את הארי המת, גם אנו יקרנו. הפועלים העברים המה לישוב, מה שהדם הוא לגוף בריא: “המה החיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון.”

אולם רעיונות אלה לא הכו שרשים בישוב, לא בקרב האיכרים ולא בקרב רבים מהפועלים עצמם, שנהפכו לאיכרים והחרימו פועלים יהודים.

כשביקר הברון רוטשילד בחורף תרנ“ט (1899) בארץ דרש מהאיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים “כי תושיעו איש את אחיו וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ואל תעזבו ואל תתנו רק לאחרים”, אולם הדברים לא הועילו. כשהעביר הברון בשנת תר”ס (1900) את המושבות הנתמכות על ידו – ואלה היו כמעט כולן, מלבד רחובות, – לרשות יק"א נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים. מאותה שנה נשאר לנו המיפקד הראשון של פועלי המושבות היהודים, אשר נערך על ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה), א. קומרוב מנס־ציונה. בשתים עשרה מושבות נמצאו 473 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי היקב); בראשון לציון 103 (מהם 80 פועלי יקב). ביקב היה הכרח להשתמש מטעמי כשרות היין אך ורק בפועלים יהודים), בפתח־תקוה – 52; בראש פינה –40; בעקרון – 25; ברחובות 22; בחדרה –20; בנס־ציונה 16; ביסוד המעלה – 14; במתולה – 12; במחניים – 4; במשמר הירדן – 4.

הסופר א. ש. הרשברג, שביקר בארץ בשנת 1901, מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי בעבודות היכולות להיעשות ביד הראשון – בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו זמירה, הרכבה הצריכות כשרון ידיעה, אבל לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה, ושוב אין להם צורך בפועל עברי”.

כשבא לארץ בפעם השלישית (בשנת 1912) אחד העם – המוח הצלול והעמוק ביותר בקרב חוגי חיבת־ציון – הסתכל למצב ההתיישבות והעבודה במושבות שהוקמו במשך 30 שנה ויותר, ופרסם מאמר בשם “סך הכל” – “לא של מספרים מדויקים, לא של מעשים מפורטים, אלא של רשמים פנימיים, שנאספו בתוך נפשי במשך ששים יום שהייתי מוקף אוירא של עבודתנו הלאומית וחייתי והגיתי רק בה לבדה: עשרה ימים בבזל, בעת הקונגרס הציוני העשירי, ואחרי כן – חמשים יום בארץ ישראל”.

"הלב שמח למראה ההתקדמות הגדולה ברוב המושבות – כל זה יפה ונעים כל זמן שאתה מסתכל בישוב זה כדבר החביב עליך מצד עצמו, ואולם די שתזכיר את “המטרה המדינית”, את הסעיף הראשון של הפרוגרמה הבינלאומית, ומיד מסתלק האופטימיסמוס, והכל נראה לך דל וריק ומדכא את הנפש. מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”?

“מפלגה עליונה של איכרים כאלה, המלווה בעבודת אחרים אינה יכלה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם או בשדות המפלגה “העליונה”, וההמון הכפרי בא”י לא לנו הוא בהווה, וקשה לצייר לעצמנו איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותינו בכל פינות הארץ. בהווה הלוא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על ידי בני הכפרים הערבים שמסביב, מהם שכירי יום, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם, וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודות “המקלט הבטוח”. ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על ידי בעלי הון, אשר ייסדו גם הם מושבות “עשירות” מן הטופס הנזכר. מושבות לעניים יוכלו להיווסד רק על ידי מוסדות הציבור ובמספר מוגבל מאוד, שאינו נחשב למאומה ביחס אל הצורך לברוא המון כפרי, אשר ימלא את הארץ ויכבשנה בעבודת ידיו.

“ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בא”י, גם אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד ישוב “עליון” של מיעוט קולטורי מפותח בכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי, המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה הלא משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציוניות"¹³.

אחד העם צדק בהנחתו, שבלי עם עובד עברי שיעשה כל המלאכה בארץ, הגסה והדקה, לא תיתכן מדינה יהודית, או כפי שקראו לה בארגון הבזילאי “המקלט הבטוח”. אבל הוא לא הבין, שהנחה זו סותרת גם את הציוניות הרוחנית שלו, כי לא ייתכן, “מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שצריך להיות”, כפי שהגדיר באותו “סך הכל” את המרכז הרוחני שבו האמין, בישוב עליון של מיעוט קולטורי התלוי בעבודתו של רוב עובד של עם אחר. לא ייתכן שמושבה תהא – “טבועה בחותם עברי ומוקפת אוויר לאומי” אם מלאכתה נעשית לא בידי יהודים, ורוב עובדיה אינם יהודים. היש תוכן וערך מוסרי ותרבותי, לאומי ואנושי ל“מפלגה עליונה של אכרים” המתפרנסת מעמל נכרים"? האין מיעוט קולטורי כזה נידון להתנוונות מוסרית ותרבותית, וצפוי אפילו לכליון גופני ומדיני?

“עד היכן שמגיע כוחו של השכל לראות את הנולד על יסוד המציאות שבהווה, מוכרח הוא להחליט, שהעבודה המעשית בא”י אינה מסוגלת להביא את הגאולה" – כתב אחד העם בהוספה למאמר “סך הכל”: “ואם בכל זאת אנו רואים שהעבודה המעשית בא”י מושכת את הלבבות כל כך, הרי זה מוכיח כי באמת קשורה עבודה זו, באיזו מטרה אחרת אשר אליה שואפים הלבבות מדעת ושלא מדעת – והמטרה הזאת היא, לא מקלט בטוח לעם ישראל, אלא מרכז קבוע לרוח ישראל".¹⁴

אילו נתאמתה מסקנתו העיקרית של אחד העם, אשר נתבססה על ראייתו את המציאות שנתקיימה בארץ במשך של שלשים שנה, שכוח היהודים הוא רק במוחם ובהונם, היתה נעשית לאל גם השאיפה המדינית (הקמת מדינת ישראל) וגם השאיפה הרוחנית (הקמת מרכז רוחני). לאשרנו נתבדתה מסקנה זו.

זו לא היתה טעותו היחידה של אחד העם. ההוגה העמוק ביותר של חיבת ציון היה נחון בחוש אנליטי חריף של המציאות הקיימת, אבל היה נטול מעוף וחזון, ולא ראה ולא הבין האפשרויות המהפכניות החבויות באדם והגנוזות ברצונות חלוציים העושים בשליחות של צרכים היסטוריים של עם, ושיש ביכולתם לשנות באופן יסודי המציאות הקיימת.

גם בני דורם של מייסדי פתח־תקווה לא האמינו ברובם הגדול שיש לשנות ושאפשר לשנות את המציאות הקיימת בארץ, ולא העלו על דעתם שרצוי ואפשר להקים חקלאות עברית. אבל י. מ. סלומון מירושלם, יהושע שטמפר, אלעזר ראב ודוד גוטמן מהונגריה היו אנשי חזון ומהפכה, וחזו מעבר למציאות הקיימת ויסדו את פתח־תקוה. הם נתקלו במכשולים, נרתעו וחזרו והמשיכו. גם אנשי בילו היו אנשי חזון ומהפכה, וראו מעבר למציאות זו, וזאב דובנוב נתן, במכתב לאחיו דובנוב, ביטוי קלסי, שאין כמוהו בכל הספרות הציונית של גדולי הוגי התקומה היהודית, לחזון הממלכתי, שהמציאות אחרי 66 שנה, לאחר כתיבת המכתב, אימתה במלואה בכל פרטיו.

גם אנשי העליה השניה, שהעמידו בראש שאיפותיהם כיבוש כל ענפי העבודה הגופניים והרוחניים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, בתחבורה ביבשה, בים ובאוויר, – דבר שלא היה קיים בשום קיבוץ יהודי בתפוצות – לא נכנעו למציאות הקיימת, אלא נדבקו בחזון שראו בו, ורק בו, הדרך היחידה והאמתית לגאולת העם, לגאולתו המדינית, החברתית והרוחנית – והחזון החלוצי ניצח את המציאות הקיימת ושינה אותה.

אנשי העלייה הראשונה – מייסדי מקווה ישראל, פתח־תקווה, ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב, יסוד המעלה, עקרון, גדרה, רחובות, חדרה, מתולה וממשיכיהם היו שונים בעברם, בחינוכם, בעולמם הרוחני, במקורות יניקתם התרבותית מאלה של רוב אנשי העליה השניה, ולא פעם התנגשו ועמדו זה מול זה כשני מחנות אויבים. אולם בשרשי נפשם ובשליחות חייהם היו זהים: שניהם קורצו מחומר של אנשי חזון, מהפכה וחלוצי־מעשה שאינם נכנעים למציאות הקיימת, אינם נרתעים מקשיים, אינם בזים לקטנות ונפשם פתוחה ונתונה לגדולות ולבאות.

ראיתי זכות גדולה לעצמי להיות מוזמן על־ידי נשיא המרכז for the study of Democratic Institutions להרצות במסיבה חשובה זו על דימוקרטיה בעולם, ואני מצטער צער רב על שלא יכולתי לקבל ההזמנה האדיבה לבוא לכנוס, והריני מתכבד להגיש לכם בכתב ההרצאה שהוטלה עלי להרצות.

אפתח בשאלה חמורה ומסובכת: דימוקרטיה בעולם – התיתכן [?]¹? גם עצם המושג דימוקרטיה איני בטוח שיש לו משמעות ברורה ומקובלה בכל הארצות. יש ארצות שנוהגת בהן דימוקרטיה “מודרכת”, ויש ארצות טוטליטריות שמכנות עמן בשם דימוקרטיה, ויש בעיה מדוע קיימת דימוקרטיה בארצות מסויימות ודיקדטורה בארצות אחרות. האם זה [?] בעלמא ושרירות היסטורית – או יש לכך סיבות שאפשר לסלקן?

מה זאת דימוקרטיה? –

גדול המדינאים בדימוקרטיה הקדומה ביותר, פֶּרִיקלס באתונא, הגדיר הדימוקרטיה האתונאית במלים אלה בנאום ההספד הידוע שלו המצוטט אצל תוקידידס: משטרנו נקרא בשם דימוקרטיה (שלטון־העם) באשר הוא לא בידי מועטים, אלא בידי המרובים ביותר. כל האנשים שווים בעיני החוק בענינים שבין אדם לחברו, וערכו של האדם בחיי הצבור תלוי בהצטיינותו האישית, ויתרונו מותנה בכשרו ולא ביחסנותו, והעוני אינו סוגר הדרך לשרות המדינה, אם יש לאיש התכונה הדרושה לשרת את הכלל. כל אדם חופשי ברשותו הפרטית, ורק בחיים הצבוריים כפוף האדם לחוק, ובייחוד לחוקים שניתנו לטובת העשוקים.

שונים קצת בסגנונם, אם כי קרובים זה לזה בתוכנם, הם דברי מגילת העצמאות של ארצות־הברית מיולי 4 1776, שנתחברו בעיקרם על־ידי תומס ג’פרסון: –

We hold these truths to be self-evident that all men are created equal; that they are endowed by their Creator with certain inalienable rights; that among these are life, liberty and the pursuit of happiness. That, to secure their rights Governments are instituted among men, deriving their just powers from the consent of the Governned

אולם גם פריקלס וגם תומס ג’פרסון וחבריו התעלמו בהכרזתם מהעובדה כי לא כל תושבי ארצם שווים בזכויותיהם: בימי פריקלס היו חצי תושבי אתונה עבדים, ולא בני חורין, וודאי לא שווי־זכויות. וגם בימי ג’פרסון היו יותר משמינית תושבי ארצות־הברית נתונים בעבדות ומשוללים זכויות אנושיות. גם הנשים לא היו שוות בזכויותיהן לגברים. עברו יותר משמונים ותשע שנים מזמן הכרזת עצמאות ארצות־הברית עד שהעבדות נתבטלה בעקבות מלחמת האזרחים בין הצפון והדרום, והנשים בארצות־הברית הושוו בזכויותיהן המדיניות רק בשנת 1923.

בימי פריקלס לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, ואפילו בימי ג’פרסון, לפני פחות ממאתים שנה, לא היה קיים עדיין קשר קבוע ומסודר בין חלקי תבל שונים, ועמים גדולים ורבים בעולם הישן וגם בעולם החדש לא ידעו או ידעו רק מעט מאוד על קיומם של עמים אחרים שגרו ביבשות שונות, ואפילו באותה היבשת כשהם רחוקים זה מזה.

אחד הדברים המייחדים את המאה העשרים, וביחוד המחצית השניה של המאה הזאת, הוא הקשר האמיץ והמהיר, הידיעה המרובה והתלות ההדדית שקיימים בימינו בין כל העמים, הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, בכל היבשות ובכל איי־הים. עוד עקרון הריבונות הממלכתית שליט בכל מדינה עצמאית, אבל אין אף עם אחד בדורנו, קטן או גדול, שאינו תלוי במידה פחות או יותר גדולה בעמים אחרים. אם תלות כלכלית, תרבותית ומדינית. דרכי החיבור והַתִקשוֹרֶת המפותחים והמתקדמים בלי הרף בין כל חלקי כדור הארץ ותושביהם – קיצרו, וכמעט מחקו, מרחקים, הרסו חומות התבדלות של עמים, בנו גשרים באוויר על פני ימים ואוקינוסים, ובכוח הטלגרף והרדיו הביאו כל הנעשה ונאמר בכל פינה בעולם כמעט באותו רגע לידיעת כל הארצות הקרובות והרחוקות. אולם לא בטל ולא הוקטן השוני והפער הכלכלי, התרבותי והמדיני בין העמים.

חוקת ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, משטר הנשיאות וחלוקת הסמכויות – המבצעת, המחוקקת והמשפטית, בין רשויות שונות, והדימוקרטיה המדינית היתה מבחינה פורמלית נחלת כל הארצות שמדרום ארצות־הברית בכל היבשת האמריקנית ואִייה. אבל רק מעטות בארצות אמריקה הלטינית יש בהן משטר אחד יציב ודימוקרטיה אחת איתנה.

יבשת אסיה היתה בימים קדומים – יחד עם עמק הנילוס באפריקה הצפונית, עריסת התרבות האנושית. כל הדתות הגדולות בעולם הן ממוצא אסיאני. היהדות, הנצרות, האיסלאם, הבודדהיסם, תורת זרתושתרא, ההינדואיסם, הקונפוציוניסם, הטאַואִיסם – כולן נוצרו באסיה ואחדות מהן נתפשטו בכל חלקי תבל. אבל במאות השנים האחרונות נשתעבד חלק גדול של יבשת עתיקת־תרבות זו לאימפריות אירופאיות: רוסיה, בריטניה, צרפת, הולנד, ספרד, פורטוגל. אחרי מלחמת העולם השניה נשתחררו כמעט כל ארצות אסיה מעול זר, ועמיהן יצאו לרשות עצמן. מלבד איי יפאן, שבמשך אלפי שנים היוו עולם נפרד וסגור ושמרו כל השנים על עצמאותן, אם כי הובסו במלחמת העולם השניה, ומהווים עכשיו קיסרות דימוקרטית וקונסטִיטוציונִית, – אין בכל יבשת אסיה המשוחררת – אלא שתים שלוש מדינות דימוקרטיות: ישראל הקטנה בקצה אסיה המערבית, ובמידה ידועה גם שכנתה הצפונית הקטנה ממנה – לבנון, והמעצמה הגדולה של הודו, השניה בגודל האוכלוסיה בעולם כולו. הדימוקרטיה בהודו היא אחד מפלאי זמננו הגדולים ביותר, כי כל אותם הגורמים שהם בעוכרי הדימוקרטיה ברוב ארצות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית – העוני והבערות, קיימים בהודו ביתר שאת. ארץ זו, בעלת תרבות וספרות עתיקה, העשירה גם באוצרות־טבע כבירים, [?] אדירים, עפרות ברזל ממין משובח, כמות גדולה של פחם, גבס, זהב ונחושת, מעיינות נפט ואוצרות טוֹריום שיצלח לאנרגיה אטומית – היא אחת הארצות העניות ביותר בעולם. ההכנסה הממוצעת לגלגולת, לאחר חמש־עשרה שנה של עצמאות הודו – היא 80 דולר לנפש. (ההכנסה לגלגולת באמריקה – 2263 דולר לנפש). תושבי הכפר הם 80% של האוכלוסין והעובד החקלאי משתכר 40% מהשכר הממוצע של עובד במקצוע אחר. הודו שיש לה 15% מאוכלוסי כל העולם – צורכת רק 1.5% מהכוח הנצרך בעולם. ולמרות עוני מבהיל זה – קיימת בארץ ענקית זו דימוקרטיה פרלמנטרית מאז השתחררה בשנת 1947 מעול בריטניה. אין־ספק, שזוהי במידה רבה זכותו האישית של נהרו, שהוא וכל משפחתו קיבלו מילדותם חינוך אנגלי, אבל גם כמה שליטים אבטוריטַריים באסיה ואפריקה נתחנכו באנגליה, בארה"ב ובמדינות דימוקרטיות באירופה, – והם בכל זאת הקימו לאחר השתחררות ארצם אותם משטרים טוטליטריים ודיקדטוריים בארצם.

אם מתעלמים מהודו, – יוצא מן הכלל יחיד במדינות החדשות, אפשר להגיד בוודאות בלתי מעורערת שמשטר דימוקרטי צומח וקיים אך ורק בארץ שהגיעו לרמה מסויימת של התקדמות כלכלית, תרבותית וחברתית. לעם עני, רעב ופרימיטיבי – המלים חרות האדם ודימוקרטיה – אינן אומרות כלום.

משטר הדיקדטורה אינו בימינו נחלתו המיוחדת של המשטר הקומוניסטי. מספר הארצות הבלתי קומוניסטיות שהן מדינות־משטרה ובעלות משטר דיקדטורה אלה עולות על מספר הארצות הקומוניסטיות בעולם. ובימינו אין כמעט כל ריב בין המדינות הדימוקרטיות ובין ארצות הדיקדטורה שאינן קומוניסטיות. בכמה מקרים שני סוגי מדינות אלה גרות בכפיפה אחת ואף כורתות ברית ידידות ביניהן, כאנגליה ופורטוגל. בקומונוֶולט הבריטי מסתופפות המדינות הדימוקרטיות ביותר בעולם, כניו־זילנד ואוסטרליה, עם מדינות אבטוריטאַריות, שאין בהן אף שמץ של דימוקרטיה. בברית נאטו, שרוב חברותיה הן דימוקרטיות מובהקות ועתיקות ומתקדמות – משתתפת מדינה אבטוריטאַרית כפורטוגל. ב־Cento משתתפות יחד עם בריטניה וארצות־הברית תורכיה, פרס ופאקיסטן. ב־ Southeast Asian Collective Defense Treaty חברות אוסטרליה, ניו־זילנד, בריטניה, ארה"ב, פיליפינים, תאילנד ופאקיסטן. הודו שהיא דימוקרטיה מובהקת עומדת בקשרים אמיצים עם שתי מדינות דיקדטוריות בולטות: יוגוסלביה ומצרים.

הניגוד המדיני הבולט ביותר בעולם הוא בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי. עד לפני שנים אחדות עמדה בראש הגוש הקומוניסטי בעולם – ברית־המועצות, שבה הושלט משטר קומוניסטי באוקטובר 1917, אחרי המהפיכה הדימוקרטית שפרצה בפברואר אותה שנה. ואם כי מפלגות קומוניסטיות נוסדו ונתקיימו ברוב ארצות אירופה, אמריקה ואסיה – נשארה רוסיה המעצמה הקומוניסטית היחידה עד סוף מלחמת העולם השניה. שלוש המדינות הבלטיות – אסטוניה, לאטביה וליטואניה, שנשתחררו מעול רוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמסרו בהסכם שנחתם בשנת 1939 בין גרמניה הנאצית וממשלתו של סטאלין ל“ספירת ההשפעה” של ברה“מ, ובשנת 1940 “ביקשו” להצטרף לברית זו, ו”בקשתם" כמובן נתמלאה, והן חדלו להתקיים כמדינות ריבוניות.

ורק לאחר מלחמת העולם השניה, כשצבאות ברה“מ כבשו למעשה חלק של גרמניה המזרחית, כל פולין, בולגריה, רומניה, הונגריה וצ’כוסלובקיה – נהפכו ארצות אלה בכוח הלחץ של הכיבוש הסובייטי לארצות קומוניסטיות. באירופה היתה רק ארץ אחת – יוגוסלביה, שהקימה משטר קומוניסטי בכוחותיה הפנימיים בלבד, ונשארה עד היום בלתי תלויה לגמרי בברה”מ. הארץ הגדולה והחשובה ביותר שהפכה ל“ריפובליקה עממית”, כלומר קומוניסטית, מתוך מניעים פנימיים ובכוח פנימי בלבד – היא סין, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית בראשותו של מאו־צה־טונג, רכשה אמונה של הרוב הגדול של העם הסיני, וקודם כל של אכרים שהם רוב העם, והתגברה על הכוחות המושחָתים של הקואו־מין־טאנג שגורשה כליל מיבשת סין בשנת 1949. ואם כי סין היתה בעלת־בריתה של ברה“מ, לא היתה אף פעם גרורה של ברה”מ, ולא נכללה ב“ברית וורשה” שנכרתה בשנת 1955, וכללה נוסף לברה"מ את אלבניה, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, פולניה, צ’כוסלובקיה ורומניה. נצחון המפלגה הקומוניסטית בסין בא לרגל הצלחתה לגייס את המוני העם בסין, האכרים והפועלים, בייחוד הראשונים, שהם רוב מנינו ורוב בנינו של העם הסיני, נגד המדכאים החיצוניים והפנימיים, האימפראיליסטים האירופאיים מבחוץ, ובעלי האחוזות והגנרלים המושחתים הסיניים מבפנים, שבראשם התייצב צ’אן־קיי־שק. סופר אמריקני אנטי קומוניסטי כ־א. דואק ברנט – Doak Barnett בספרו Communist China and Asia שהוצא לאור בסידרת הספרים של The Council on Foreign Relations שבראשם עומדים John J. Mc Cloyd ו־ Henry M. Wriston וחבריו הם Arthur M. Deann, Allen W. Dulles, Adlay E. Stevenson ואחרים – אומר בפרק הראשון של ספרו:

“The Chinese Communists did not suddenly appear out of nowhere in 1949; their victory in China came after a century of revolutionary upheaval. And although the Chinese revolution of the past century was caused, in a fundamental sense, by the impact of the West upon China, it has been too vast a force to be subject to over־all direction or control by any outside power. From the middle of the 19th century onward, overpopulation, agrarian crises, the decline of effective government and administration – and many other domestic problems ־ ended in undermine China’s internal stability at a time when China was also subject to increasing pressure from the West and Japan. During the early years of the 20th century the momentum of revolution increased greatly, and the Chinese people grouped for some new basis for national reintegration. The Kuomintang, the nationalist party, emerged first as the focus of hope for regeneration and for many years it symbolized the driving force of the Chinese desire to modernize, to reform, and to achieve national power. But ultimately the Nationalists proved unable either to satisfy existing urges for change among the Chinese people or to provide China with a new basis for unity and stability at home, and prestige abroad.”

מה שנבצר מקואו־מין־טאנג ומ־צ’אן־קיי־שק – עלה בידי מאו־צה־טונג וחבריו. הם שחררו את סין מכל אפוטרופסות זרה והפקיעו את אדמת סין מידי מעטים שרָדו מאות מיליוני האכרים והבטיחו לאומה הסינית המשוחררת מכל עול זר – שלטון יַציב ואוטוריטַרי.

מלחמת העולם השניה שהתפשטה על פני כל כדור הארץ במידה יותר גדולה ובאתגר יותר חמור ממלחמת העולם הראשונה – הביאה לידי שתי תוצאות בלתי צפויות ואולי גם בלתי־רצויות על־ידי המעצמות הלוחמות, – הגדולות והחשובות ביותר בתולדות המין האנושי. שתי מעצמות צמאות־שלטון וכיבוש, גרמניה הנאצית באירופה ויפאן הפיאודלית והאימפריאליסטית באסיה – ששאפו לחלוקת העולם ביניהן – מוגרו בסוף המלחמה על־ידי קואליציה של מדינות הדימוקרטיה באירופה ובצפון אמריקה וברית־המועצות. ונצחון זה הביא בעקבותיו שחרור עמי אפריקה ואסיה, שהיו עשרות ומאות שנים משועבדים לאימפריות אירופאיות, להוציא מן הכלל הארצות שנכבשו על־ידי הצארים הרוסים – והתעצמותו והתלכדותו של הענק הסיני במזרח אסיה.

סין היתה כידוע יותר משלושת אלפים שנה אחת הארצות התרבותיות והמתקדמות ביותר בעולם. אולם רנֶסנס התרבות והמדע שהעלה בארבע מאות השנים האחרונות את אירופה לשיא ההתקדמות והכוח, – פסח על סין. תרבותה הגבוהה של סין נתאבנה וכוחה המדיני תש. החל מהמאה התשע־עשרה היתה סין נתונה בהתמרדות חסרת־אונים נגד השתלטות זרים (רוסיה, בריטניה, צרפת, גרמניה, יפאן ועוד) על מפתחות כלכלתה וחסנה – (נמלים, מסילות ברזל, ערים ראשיות). בשנת 1850 פרץ מרד טייפונג, מרד אכרים שהיה מכוון נגד שלושה אויבים: בעלי־האחוזות הגדולות, שושלת מַנצ’ו הזרה וסחיטות מדינות אירופה. המרד נכשל. מעצמות אירופאיות קיבלו באמצעים כשרים ובלתי־כשרים כל מיני זכיונות, בסיסים וזכויות מיוחדות במשק המסים ובמכס ובסחר־הפנים והחוץ, וכמה משטחי סין נהפכו למעשה לשלטון קולוניאלי. מרד הבוקסרים שפרץ בשנת 1900 גרר אחריו דכוי אכזרי על־ידי צבאות אירופה בפקודת גנרל גרמני וַולדֶרזֶה, והביא לידי השפָלות וסחיטות נוספות. גם מלחמת רוסיה־יפאן בשנת 1904 שבה הובס הענק הרוסי על־ידי מדינה אסיאתית – הביאה אף היא להשתלטות נוספת על מחוזות סיניים, לא רק על־ידי יפאן המנצחת, אלא גם על־ידי רוסיה המנוצחת. ואם עצמאותה של סין נשמרה במידה ידועה – היה זה יותר בגלל התחרותן וצרות עינן של המעצמות הלוטשות עין על סין, מאשר בגלל כיבוד זכותה הטבעית של סין לעמוד ברשות עצמה. עד שלבסוף פקעה סבלנותה של סין, ותחת לחץ האינטליגנציה הסינית, שבראשה התייצב סון־יאט־סן פרצה באוקטובר 1911 מהפכה פנימית במרכז סין ובדרומה, וסין הוכרזה כרפובליקה, וסון־יאט־סן נבחר לנשיא. הממשל הקיסרי בפקינג מסר השלטון לידי יוּאַן־שִי־קֵיי, פקיד וותיק בשרות הקיסרי, אולם בפברואר 1912 נאלץ הקיסר הצעיר להתפטר והכריז על סין כרפובליקה, ו“האספה הלאומית” בפקינג בחרה ביואן־שי־קיי לנשיא. סוּן־יאט־סֶין וויתר על נשיאותו למען אחדות האומה. החוגים המתקדמים התארגנו במפלגה בשם קוּאוֹ־מין־טאנג. יואן, איש המשטר הישן, ניסה להחזיר עטרת הקיסרות לישנה, ושָׂם על ראש עצמו כתר הקיסר, אבל לא האריך ימים. הקואו־מין־טאנג העמיד ממשלה מתחרה, ויואן נאלץ לוותר על מלכותו, ומיד אחר־כך (ב־6.6.1916) מת. הניגודים הפנימיים בסין גברו. סין נצטרפה לבעלי־הברית במלחמת העולם הראשונה, אבל בגלל סכסוכיה הפנימיים לא יכלה למלא תפקיד חשוב ומשפיע; ואם כי לאחר מפלת גרמניה בוטלו כל ההנחות והזכויות המיוחדות שניתנו מקודם לגרמניה ולאוסטריה, אולם אחוזת גרמניה בסין – שַנטונג – נמסרה ליפאן, שאף היא היתה קשורה לבעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. בסין התקיימו אז שתי ממשלות מתחרות זו בזו: אחת בפקינג הנתונה להשפעה יפאנית, והשניה בקַנטון על־ידי אנשי קואו־מין־טאנג. שתיהן השתתפו בועידת השלום, אולם לשתיהן גם יחד לא היה כל ערך ומשקל, ותביעות סין לביטול ספֵירות ההשפעה בארצה, להוצאת צבאות זרים משטחה, לחיסול השיפוט הקנסולארי של ממשלות זרות, החזרת השטחים “החַכוּרים” וביטול “הזכיונות” של מדינות זרות – הושבו ריקם. אמריקה תמכה בהחזרת שאַנטונג לסין, אולם בעלי־הברית האירופאיים, שהיו להם ממשנת 1917 ברית עם יפאן התנגדו לכך, וחוזה ורסיי אישר זכותה של יפאן על האחוזות התפוסות בידה בשאנטונג.

סון־יצט־סֶן נוכח שאין לסמוך על כוחות זרים, אלא על העם הסיני עצמו, וקודם כל על האכרים והפועלים, וכראש ממשלת קנטון היה הוא הראשון למשוך המונים אלה למהפכת העצמאות. הוא הטיף לשלושה דברים: לאומִיות, כלומר עצמאות, דימוקרטיה וקִידמה סוציאלית לטובת העם. תורה משולשת זו נתקבלה בוועידת המליאה הראשונה של קואו־מין־טונג בשנת 1924, אולם כבר בועידה זו התגלו ניגודים בין “השמאל” ובין “הימין”. שליח הקומינטרן לסין – מיכאל בורודין, עזר לסון־יאט־סן לארגן ולחזק את מפלגתו, מפלגת קואו־מין־טאנג, כמפלגה מלוכדת ומאוחדת תחת שלטון מרכדי תקיף שיש לה מטרה עיקרית אחת: שִחרור ארצה מכל שליטה וסחיטה זרה. לקומוניסטים הותר להצטרף לקואו־מין־טאנג כיחידים. אולם הניגודים בין הימין והשמאל גברו, ביחוד לאחר מותו של סון־יאט־סן במארס 1925. התנקשויות יפאן בשלמותה של סין העמיקו התהום בין השנים. בשנת 1931 תפסה סין את מנג’וריה, שהיה חבל סיני ורוב תושביו היו סיניים. יפאן, לא סיפחה את מנג’וריה באופן פורמלי, אלא שינתה את שמה למנצ’וקואו, ובעזרת מספר סינים בוגדים הכריזה כביכול על עצמאותה והמליכה עליה את קיסר מַנצ’ו האחרון שהודח מכסאו בשנת 1912. חבר־הלאומים שלח למזרח ועדה תחת ראשותו של לורד ליטוֹן. הוועדה קבעה, כי מעשה יפאן הוא בלתי ליגאלי – וחבר־הלאומים הסתפק בקביעה זו.

עוד לפני כן, בשנת 1927, פרצה מלחמה אכזרית בין השמאל הקומוניסטי שהתבסס בהאנקאו, ובין הימין, שצ’אנג־קיי־שק היה מנהיגו, והתרכז בנאנקינג. השמאל דוכא באופן אכזרי, ושרידי הקאדרים הקומוניסטים נמלטו לכפרי חבל קיאנגסי ופוקיאֶן. שם ארגנו פועלים חקלאיים ואכרים מעוטי קרקע. כאשר הקמוניסטים ראו עיקר דרכם לא במהפכה עירונית של הפרוליטריון התעשייתי, אלא הִשענות על המוני הכפריים וביצוע ריפורמה אגררית. כשהחריפו הדיכויים של ממשלת נאנקינג סידרו הכוחות הקומוניסטיים את “הצעדה הארוכה” – מקיאנגסי שבדרום־מזרח סין לחבל ינאן בגליל אנסי שבצפון־מערב סין, כשרבבות חיילים ואכרים עברו מרחק של 10.000 קילומטר בשנת 1934/5; ושם ארגנו מלחמת גרילה נגד היפאנים והקימו מדינה קומוניסטית זעירה, ומכאן יצאו בגמר מלחמת העולם השניה בשנות 1949 ־ 1945 וכבשו סין כולה. משטרו של הקואו־מין־טאנג התפורר, וצ’אן־קיי־שק נאלץ לברוח עם שארית הצבא שנשאר נאמן לו לאי טיוואן (פורמוסה). בשנת 1949 נתכנסה בפקינג ועידה מייסדת שכללה נציגים של כמה מפלגות ושל כל המקצועות הארגוניים והמיעוטים האתניים. בבחירתם יש להניח, כי היתה השפעה ידועה ואולי מכרעת למפלגה הקומוניסטית, אבל הם נבחרו ללא כפיה של כוח חיצוני, כשם שבהבסת ממשלתו של הקואו־מין־טאנג ובגירושה המלא מיבשת סין לא מילא כל כוח חיצוני שום תפקיד. להיפך, הוא הוכרע על אף התמיכה הרבה שקיבל מאת ארה“ב. ב־14.2.50 נחתמה במוסקבה אמנה של ידידות, ברית ועזרה הדדית בין קהילית העם הסיני ובין בריה”מ. ארצות אסיה הגדולות: הודו, אינדונסיה, פאקיסטן, בורמה וגם ישראל הקטנה הכירו בממשלת סין (אם כי סין סרבה עד היום לקיים קשרים עם ישראל). באירופה הכירו בסין הקומוניסטית – בריטניה, הארצות הסקנדינביות, הולנד, שויצריה ועוד. אולם ארגון האו"מ סרב עד היום לקבל את סין, ועד היום משמש נציג פורמוסה כאילו בא־כוחה של סין כולה.

סין (בלי פורמוסה) תופסת שטח של 3.691.502 מיל מרובע, ומספר תושביה מגיע ל־700 מיליון נפש. שטח פורמוסה (טיוואן) הוא 13.952 מיל מרובע, ותושביו 10.9 מיליון.

בארגון האו"מ משתתפות שתים־עשרה ארצות קומוניסטיות: אלבניה, אוקראינה, ביילורוסיה, בולגריה, ברית־המועצות, הונגריה, יוגוסלביה, מונגוליה, פולין, צ’חוסלובקיה, קובה ורומניה. כל הארצות האלה יחד מונות – 330 מיליון איש, פחות מחצי ישובה של סין הקומוניסטית. לפחות שש ממדינות אלה נעשו קומוניסטיות על־ידי כיבוש צבאי ומתוך כפיה חיצונית, ואילו ניתן לעמיהן כיום חופש בחירה ספק אם חציין היו בוחרות במשטר קומוניסטי.

התקפת סין על הודו בזמן האחרון עשתה רושם קשה בעולם, וכנראה שראשי המדינה הסינית הכירו במשוגתם והחזירו את צבאם, אם כי יש לציין למען האמת, כי קַו מֶק־מהוֹן הקובע הגבול בין סין והודו הותווה באופן חד־צדדי על־ידי בריטניה הגדולה כשהודו היתה אחת האחוזות הקולוניאליות שלה, מבלי לשאול דעת סין, וכל שלוש הממשלות הסיניות – הקיסרית מלפני 1912, הלאומנית של צ’אן־קיי־שק והקומוניסטית, לא הכירו אף אחת בקַו זה. ועכשיו מכיוון שהודו אינה אחוזה בריטית, וסין אינה עוד מושפלת וחלשה כאשר היתה עד 1949 – אין כל סיבה ששתי הארצות הגדולות ביותר בעולם במספר אוכלוסיהן – יקבעו ביניהן בדרכי שלום את הגבולות שביניהן, כאשר עשו סין ובורמא, לאחר השתחררותה של האחרונה, וכאשר עשו סין ונֵפאל. אבל לא הסכסוך שבין סין והודו שימש עילה להחרמת סין באו“מ ולסילוף הגדול ביותר שנעשה בדורנו לגבי ייצוגו של עם גדול – הגדול ביותר בעולם (הוא בעצמו קרוב לרבע המין האנושי), שבמקום העם הסיני מיוצג באו”מ אי קטן המונה 1,4% של העם שהוא מייצג אותו. הכזאת יעשה ארגון בינלאומי שתפקידו הראשון הוא שמירת השלום והבטחון של כל העמים? אי־אפשר להצדיק סילוף זה בסירוב לקבל באו“מ מדינה קומוניסטית, לאחר שברית־המועצות הקומוניסטית היתה בין יוזמי הקמת האו”מ, על חברות או"מ נמנות כמעט כל המדינות הקומוניסטיות שישנן בעולם.

ארגון האומות המאוחדות הוקם ביזמה המשותפת של ארצות־הברית וברית־המועצות ומדינות אחרות שניצחו במלחמת העולם השניה במטרה ברורה להבטיח השלום העולמי.

הסעיף הראשון של מגילת האומות־המאוחדות קובע מטרת הארגון במלים ברורות “לקיים שלום ובטחון בינלאומי ולנקוט לתכלית זו אמצעים משותפים ויעילים כדי למנוע ולהרחיק כל איום על השלום ולהשבית כל מעשה תוקפנות או כל צורה אחרת של הפרת השלום, ולהביא בדרכי־שלום ולפי עקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי להסדרם של סכסוכים בינלאומיים או של מצבים העלולים לגרום להפרת השלום”.

ואין המגילה מסתפקת בכך, והיא מוסיפה סעיף־משנה 2 במנין המטרות שלה: “לטפח יחסי ידידות בין האומות, יחסים שיסודם בכיבוד העקרון של זכות שווה והגדרה עצמית לעמים, ולנקוט בשאר האמצעים שיש בהם לחזק את שלום העולם”. ובסעיף ב' של המגילה נאמר: “הארגון מושתת על עקרון השוויון הריבוני של כל חבריו”.

איש לא יפקפק בכנות כוונותיה של ארצות־הברית בניסוח המגילה, ועד היום לא סטתה ארה“ב מההתחייבויות שלקחה על עצמה בחתימתה על המגילה ובאישורה. ולכן תמוהה עוד יותר עמדת ארה”ב בסירובה להכיר במציאות הקיימת בסין; ואין להניח שמנהיגי ארה"ב סבורים שבידי צ’אן־קיי־שק יעלה הדבר לכבוש חזרה את יבשת סין. ב־ 29 במארס 1962

President John F. Kennedy in a press conference sought to discourage any belief that the U.S. would support the Nationalists in an effort to put force on the mainland.

ולמען שלום העולם וחיזוק סמכותו של האו"מ – יש לקוות שהמשגה האומלל והסילוף הבלתי מוצדק בייצוגה של סין – ארץ של שבע מאות מיליון נפש – יתוקן בהקדם האפשרי. בלי תיקון זה אין כל סיכוי להגברת השלום בעולם.

ארצות־הברית בימינו עושה מאמצים רציניים וכֵנים להחליש ולהפסיק המלחמה הקרה שבינה ובין בריה"מ, כי היא יודעת היטב שהמלחמה הקרה עלולה “להתחמם” ולהמיט שואת־חורבן על האנושיות כולה או רובה.

ארה“ב רואה בצדק בהסכם על איסור הניסויים האטומיים על פני האדמה והים התחלה מִצערה ומעודדת של הפגת המתיחות, אבל יש לפקפק בהצלחת המאמצים כל עוד הענק הסיני מוחרם ומנודה. ברית־המועצות היודעת להעריך את סין, למרות האיבה הרוסית־סינית המתלקחת מזמן־לזמן, לא תעיז להתקרב קירבה ממשית ואמתית למערב אירופה ולאמריקה הצפונית, – מעוזי הדימוקרטיה והשלום בעולם, – כל עוד סין תישאר מנודה על־ידי ארגון האו”מ ביזמתה של ארצות־הברית.

בשטחה עולה ברית־המועצות על סין כמעט פי שלושה, ומבחינת השטח היא הגדולה בעולם, אבל במספר האוכלוסין עולה סין על ברית־המועצות יותר מפי שלושה, והיא הראשונה והגדולה בעולם כולו. ואין לשכוח כי העם הסיני הוא עם תרבותי עתיק קרוב לארבעת אלפים שנים, ואם כי בשלוש ארבע מאות השנים האחרונות הוא פיגר בהרבה לעומת אירופה, אבל אינו נופל בחריצותו, בכושר עבודתו וביכולתו הרוחנית מכל עם אחר בעולם; ומאז כבש עצמאות ושלמותו הפנימית והחיצונית בשנת 1949 הוא שוקד על התקדמות המדעית והטכנולוגית והכלכלית, ולמרות הקשיים שהוא נתקל בהם, הוא עושה חייל, וכמעט אין כל ספק שבמשך דור אחד ידביק לא רק את ברית־המועצות אלא את האומות המתקדמות ביותר בימינו; ואם יש סיבות היסטוריות עמוקות לריב שבין סין וברית־המועצות – והריב אינו אך ורק בגלל הבדלי־נוסח אידיאולוגיים – אין כל סיבה אמתית להצדיק הריב בין ארצות־הברית וסין, מלבד שינוי המשטר; אבל שוני המשטר אינו מעכב בעד אמריקה להגיש ליוגוסלביה הקומוניסטית עזרה במאות מיליונים דולרים, ואינו מחליש מאמצי אמריקה לשתף פעולה עם רוסיה למען השלום בעולם, – גם בתקופת שלטון ריפובליקני וגם בימי שלטון דימוקרטי בארה"ב.

מלחמת העולם השניה הביאה לעולם לא רק סין קומוניסטית אדירה ורבת־עצמה, שכל התעלמות ממנה אינה אלא התעלמות מגורם עולמי מרכזי של ההיסטוריה בימינו ובימים יבואו, – אלא גם הביאה לידי שחרור העמים באפריקה ובאסיה שהיו עשרות ומאות בשנים כפופים לאירופה. ארגון האו"מ שמנה בתחילה רק חמשים ואחד חברים – מונה עכשיו יותר ממאה ועשרה. כל התוספת הרבה הזאת באה כמעט כולה מהמדינות החדשות באפריקה ואסיה. אולם העצמאות כשהיא לבדה לא פתרה הבעיות החמורות של הארצות המשתחררות. התעצמות עמי אפריקה ואסיה לא סתמה אלא גילתה והעמידה במרכז הבעיות העולמיות – הפער הגדול, הפער החומרי והרוחני, הכלכלי והתרבותי שבין האומות המפותחות, העשירות והמתקדמות באירופה, באמריקה הצפונית, ביפן ובאוקיאניה – ובין המדינות הדלות, עשוקות החינוך והפרימיטיביות שבאפריקה ואסיה, ובמידה לא קטנה גם בכמה ארצות אמריקה הלאטינית. וכל עוד לא ייסתם הפער הזה – אין תקווה לדימוקרטיה עולמית. מכל עמי אפריקה שנשתחררו, וכן הרוב הגדול של עמי אסיה – לא נתפסו לקומוניזם. אבל המקרה של קובה משמש אזהרה חמורה.

במאה התשע־עשרה ראתה אירופה את עצמה כמרכז העולם, כמעט כעולם כולו, ולא הטרידו אותה ביותר המצבים הכלכליים והתרבותיים בארצות היבשות האחרות. החוגים הסוציאליסטיים של המאה הי“ט – שהיו כולם ילידי אירופה, ראו משום כך בכל חריפותם הניגודים המעמדיים שבתוך עמי אירופה; הם ראו עניו של הפרוליטריון ועשרה של הבורגנות. במאה העשרים התעלה מעמד הפועלים, ובכמה ארצות – בארצות סקנדינביה, ומזמן לזמן גם באנגליה ובארצות השפלה – הגיע מעמד הפועלים לשלטון, ורמת חייו עלתה בהדרגה וללא הפסק, והוא גבוה בהרבה מזה של מעמד הפועלים בארצות ה”קומוניסטיות“. במאה העשרים חדלה אירופה להיות מרכז העולם; הבדל הסטטוס המדיני בין עמים כמעט שנמחק כולו, ובארגון האו”מ הארצות שהיו לפני שנים אחדות מושבות של אירופה הן עכשיו שווי־זכויות עִם שליטיהן הקודמים, בארגון האומות־המאוחדות. אולם שיוויון זכויות זה אינו אלא פורמלי, – כי הפער הכלכלי והתרבותי הוא עצום, ומשימת דורנו היא לסתום הפער הזה במהירות הגדולה ביותר. ואם כי כמעט כל הארצות החדשות לא נתפסו למשטר קומוניסטי – הרי ברובן הגדול אין למצוא גם משטר דימוקרטי, כי הדימוקרטיה לא שוכנת בתוך עוני ובערות ורעב.

ויש ביכולתן של הארצות העשירות והמפותחות לעקור העוני והבערות והרעב – וזוהי משימתן המרכזית בדור זה, כי דימוקרטיה בעולם כולו לא תיתכן בלי מינימום הוגן של רווחה ותרבות לכל העמים. רק חיסול העוני והבערות בעמים – יבטיח במדינות החדשות משטרים דימוקרטיים. הדימוקרטיה צומחת רק במקום שאנשים אינם רעבים ואינם משוללים תרבות וחינוך. רק בזכות השפע הכלכלי והתרבותי יצרה אתונה הקלסית את הדימוקרטיה הקדומה בעולם. ורק בזכות השפע והרמה התרבותית – זכתה ארצות־הברית ליציבות משטרה הדימוקרטי, אבל קיום העבדות בתוכה הביא לידי מלחמת אזרחים.

ואם מנהיגה של ברית־המועצות מכריז בימינו אלה שארצו היא לא עוד מדינת הפרוליטריון, אלא מדינת העם כולו, – אין זאת אלא שהרמה התרבותית והכלכלית ברוסיה בשנות הששים עולה על זו שברוסיה הצארית, ועל זו שברוסיה הסטליניסטית. ואם עדיין היא רחוקה מהדימוקרטיה של המדינות הסקנדינביות או של ארצות השפלה – אין זאת אלא מפני שרמתה הכלכלית והתרבותית לא הגיעה עדיין בעם הרוסי כולו לזו של העמים הסקנדינביים או של ארצות השפלה.

אם העמים המפותחים והעשירים יפרישו עודף השפע שלהם, גם השפע הכלכלי וגם השפע התרבותי, לעמים הרעבים לשפע זה – לא ייזקקו אולי בעוד דור אחד להפריש יותר מעודף השפע לריבוי הזיון ולגידול כוחם הצבאי. סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין העמים תצמיח חירות ודימוקרטיה בכל העולם, ושלטון החירות העולמית שתֵיעגֵן בשוויון כלכלי ותרבותי של כל העמים – תבטיח שלום ושותפות־אמת בין כל העמים.

שדה־בוקר 29.10.1963

א.

בתוך מקהלת־השאלות החמורות, המטרידות בלי הרף את מנוחתה ושלומה של תורכיה במאות־השנים האחרונות, הולכת ומתעוררת מזמן לזמן בצורות ודמויות שונות השאלה העיקרית אושל מדינת העותמנים – שאלת המרכז והגלילים. המרכז מתאמץ לפרוש את רשת־שלטונו על פני כל רחבי הממלכה, לקשר ולהדק את הנפות הקרובות והרחוקות לנקודה אחת – והגלילים מתפרצים לפרוק את עול המרכז, להשתחרר מתחת שעבודו ולעמוד עד כמה שאפשר ברשות עצמם.

נגוד זה שבין המרכז וההיקף אינו מיוחד אך ורק לתורכיה. בכל מקום שתחומי השלטון מתרחבים ומתפשטים אנו מוצאים שתי שאיפות אלו הסותרות זו לזו. הרָשות העליונה שואפת להגביר את השפעתה ולרכז בידה את כל השלטון והכח – וכנגדה המונהגים חותרים להרחיב את חוּג פעולתם העצמית. בממלכות המודירניות המשתרעות על שטחים עצומים עם מליוני תושבים בעלי צרכים רבים ושונים, שאלה זו של רכוז השלטון ושתוף האוכלוסין בהנהגת הענינים המקומיים תופסת מקום בראש השאלות המדיניות הפנימיות. ואפילו בממלכות חדגוָניות ומיושבות מבני לאם אחד, כגון צרפת ואיטליה, מתקשים בהתאמת האחדות והמרכזיות הפנימית של השלטון לצרכים וענינים המקומיים המיוחדים שאינם סובלים אפוטרופסות המרכז והתערבותו.

יותר קשה ומסובכה שאלה זו במדינות־הלאומים; כאן יש, מלבד הנגוד שבין האינטרסים המרכזיים ובין האינטרסים המקומיים, גם התנגשות האינטרסים של העמים השונים בינם לבין עצמם או בינם ובין העם השַליט. אך בשום מקום אין שאלה זו כל כך “חריפה” כמו במדינה מנומרה ומרובת־גונים כמדינת תורכיה, המלאה נגודים וסתירות לאומיים, גזעיים, דתיים וחברתיים – כרמון. כאן עומדת שאלה זו במרכז החיים המדיניים הפנימיים – ולעתים קרובות גם החיצוניים. כאן אין זו רק שאלה אדמיניסטרטיבית בלבד – בה כרוכה השאלה הבלתי נפתרת של הממלכה העותמנית, שאלת העמים ומלחמתם בעד השלטון.

בימי המשטר הישן, כשכל גלוי חפשי של החיים הצבוריים היה מדוכא בעריצות ובחזק־יד, היתה מלחמה זו מתנהלת במחשכים, במחתרת ומתפרצת מעת לעת בצורת מרידות והתקוממיות מזוינות נגד השלטון המרכזי של התורכים, – ונגמרת במקרה של הצלחה ביציאה גמורה או מעין זו מתחת השעבוד העותמני, ובמקרה של מפלה – – בטבח המוני.

כשהכרז המשטר החדש, לבשה מלחמה זו צורה פרלמנטרית – בהרבה מקומות, כגון אלבניה, חורן, תימן, נשתיירה גם הצורה העתיקה, – ושאלת המרכז והגלילים נעשתה לסלע־המחלקת של המפלגות המדיניות. התורכים הצעירים, כלומר חברי “אחדות וקדמה”, שאפו לרכז את כל הכח והשלטון בידי הרשות העליונה – ז"א בידי התורכים. שאיפה זו היתה הרוח החיה בכל פעולותיהם ומעשיהם של התורכים הצעירים בתקופת ממשלתם הראשונה – בארבע השנים הראשונות להכרזת המשטר החדש.

תחת זה מתנגדיהם, מפלגת “החרות וההסכמה” שנשענו בעיקר על העמים הבלתי תורכים – האלבנים, היונים והערבים – חרתו על דגלם את השיטה הדיצנטרלית, שיטת ההנהגה העצמית של הגלילים וחרות לאומית פחות או יותר רחבה.

התורכים הצעירים, שנשענו על כח־הצבא וחלמו ע"ד שלטון תקיף המושל ביד חזקה ובזרוע נטויה, לא העריכו כראוי את כח־התקוממותם של העמים האחרים. הם שכחו שבמצבה האינטרנציונלי הנוכחי של תורכיה, שעבודה הכספי וחולשתה החצונית והפנימית, יזיק הלחץ הלאומי לתורכיה עצמה יותר משיזיק לעמים הנלחצים, כי כח העמים יפה כאן מכח המדינה, ובהתנגשות שבין שני הכחות הללו נצחו על פי הרוב העמים (היונים, המצרים, עמי הבלקן). תקיפותם ויהירותם של התורכים הצעירים נהפכה להם לרועץ. מצפון נפתחה הרעה. בנשק ביד התקוממו האלבנים נגד ממשלת “אחדות וקדמה” – והשלטון נשמט מתוך ידם. זו היתה פשיטת־הרגל של שאיפותיהם המרכזיות. מקום התורכים הצעירים ירשו בעלי השיטה הדיצנטרלית – אולם כבר אחרו המועד. הלהבה הקיפה את כל הבלקנים ומלחמת העמים פרצה.

התבוסה הנוראה של הצבא העותמני השיבה את השלטון לתורכים הצעירים. לא קשה היה ל“שונא הפנימי” להפיל את ממשלת כיאמל פחה אחרי המפלות העצומות שהנחילו האויב החצוני. כשרק חזרו התורכים הצעירים למקומם בשער הגבוה הודיעו ע“י מחמוד שוכת פשה, שלמרות קשי־המצב החצוני ישתדלו בעיקר להנהיג שנויים ותקונים פנימיים בחיי המדינה. הבטחה זו נתקימה במקצת. הרבה חוקים מועילים נתפרסמו בשנה זו. חוקים חדשים ע”ד הקנין הקרקעי המרחיבים את זכיותיהם של בעלי “אדמת הממשלה” (“מירי”), הכרת האישיות המשפטית של האגודות והחברות בנדון רכישת הקרקעות ואפותיקאות – חוקים שעם כל פגימותיהם וחסרונותיהם הם צעד קדימה בערך לחוקי הקרקע הנושנים, – החוק ע"ד חובת חנוך כללי למתחילים, יסוד שופטי שלום, יצירת נוטריונים ועוד.

הנתוח הבלקני האחרון פקח את עיניהם של התורכים הצעירים: סוף כל סוף נוכחו, שלא די לעשות מהפכה ולהכריז משטר חדש – על הניר…. הצלה ורוח יעמוד רק משנויים עיקריים בכל הבנין המדיני, מן המסד עד הטפחות; דרוש להתקין תכנית רחבה של תקונים בכל המקצעות: בטחון החיים והרכוש, חוקים אזרחיים המתאימים לדרישות הזמן, פקידים ישָרים, משפטי־צדק, הקלת עול המסים הרובץ על השדרות הנמוכות, ביחוד מס העשור המרושש ומחריב את היסודות היותר בריאים ופוריים של המדינה, ואחרון אחרון קשה – פתרון השאלה הלאומית, זה סלע־המגור שאליו התפוצצה כמה פעמים הספינה העותמנית וקברניטיה נטרפו בסערתו.

בפוליטיקה התורכית הלאומית קוו התורכים הצעירים להשען על כח הצבא. המלחמה האחרונה הכשילה את הכח הזה. בשווי־המשקל הפנימי של המדינה התחוללו שנויים עצומים. עמדתו של הגזע השליט נזדעזעה ונתרופפה. מרכז־הכבד עבר מאירופה לאסיה – וכאן עמדה בכל היקפה השאלה הערבית. נתחדדה שאלת הארמינים, העתידים למלא ביחס־הכחות החדש תפקיד גדול בחיי הממלכה, יתר מהראוי להם על פי כחם ומשקלם העצמי. נדמה כאלו נעתקה מקדוניה לערבות אסיה הקטנה. במצב שכזה אין שום אפשרות להמשיך את הפוליטיקה הישנה.

איך תפתור המפלגה השליטה את השאלה הלאומית? איך תשלים בין השאיפות האוטונומיות והסיפַרַטיות של הארמינים והערבים, שנעשו לרגל השנויים הטיריטוריאליים והמדיניים לאדוני המצב – אם לא בפעל הרי זה בכח, – ובין שאיפותיה היא לשמור את ההיגמוניה התורכית ושלמות ואחדות המדינה?

קשה לתת על זה עכשיו תשובה מסוימה, אולם ברור שלָשוב לאחור, לשיטה הקודמת, לא יתכן עוד. שלטון המדינה צריך להעמיד על יסודות חדשים. זכיות העמים והשתתפות האוכלוסים בחיים המדיניים והאדמיניסטרטיביים צריך להרחיב. יסוד ההנהגה העצמית או שלטון הגלילים צריך להגביר על חשבון השלטון המרכזי. הצעד הראשון במהלך זה – לפי שעה רק במקצע האדמיניסטרטיבי – נעשה ע“י החק הזמני החדש ע”ד הנהגת הוליות מיום 13 במרס 1329 (תרע"ג)¹.

ב.

הסדר האדמיניסטרטיבי הנוכחי הנוהג בתורכיה הוקם ע“י חוק הוליות של 7 ג’מאזי אלאחרה שנת 1281 (תרכ"ד) והשלם ע”י החק משנת 1287‎ ² (תר"ל) בימי מלכותו של עבד אלעזיז. עד אז היה שורר המשטר הפיאודלי שהיה מבוסס על השריעת והחוקים העותמנים ומושפע מהסדר הביצנצי והסלדג’וקי – שכני התורכים בתקופת הלידה והגִדול של הממלכה העותמנית. המדינה נחלקה לחלקים קטנים בשם סַנגַ’ק ( سنجاق־דגל) ובראשם עמד סנג’ק ביי. אחרי שנכבשה רומיליה ואנטוליה, ובראשם העמדו שני מצביאים ראשים בשם בֶלֶיר בֵיִי (???)³. מושלי הגלילים לא היו פקידים – אלא כמעט שליטים. הם פקדו את הצבא בשעת מלחמה, ומשלו בגלילים בימי שלום. המושלים האלה ועוזריהם לא היו מקבלים את משכרתם מקופת הממשלה, כנהוג בימינו, אלא הכנסת מסי־הקרקע היתה שיכת להם והם היו נחשבים ל“אדוני האדמה” (إصحاب اراضى) כמעט כל הארצות שכבשו התורכים הכרזה אדמתן בהתאם לחקי השריעת לקנין המדינה (מירי); לבעלי האדמה לא נשארה אלא טובת־ההנאה או הענין השמושי, כלומר הזכות לעבד את האדמה וליהנות מפירותיה. עקב זכות זו הטילה הממשלה על בעלי האדמה מסים וארנוניות שונות. כשמתו הבעלים או כשלא עבדו את אדמתם פקעה זכותם והאדמה חזרה לממשלה ונמכרה במחיר שויה לכל דורש. אולם מסי־הקרקע ופדיון האדמה שהפקעה זכות בעליה (מחלוּל) לא נכנסו לקפת הממשלה – כי אם לרשות המושלים הגליליים, הנציבים, הוזירים ויתר פקידי הממשלה, שהיו מקבלים יחד עם משרותיהם אחוזות נחלה בתור משכרת לכל ימי חייהם.

לפי גדל הכנסת־המסים היתה האדמה מחולקת לשלש מדינות. האדמה שהכניסה בשנה יותר ממאת אלף אַסְפֶר (כחמישית הפרנק) נקראה בשם חאץ (خاص) ונמסרה לוזירים, לבני משפחת השולטן ולמצביאים הראשים. האדמה שהכניסה מעשרים עד מאה אלף אספר נקראה בשם זִעַאמַתּ (زعامت)⁴ ונחלקה בין המפקדים ושרי הצבא הנמוכים וכל מיני הפקידים. בעלי החאץ והזעאמת היו מחויבים לכלכל על חשבונם – בעד כל חמשת אלפי אספר של הכנסת נחלותיהם – פרש מזוין אחד מוכן לקרב. האדמה שהכניסה עד עשרים אלף אספר נקראה בשם תִימַאר (تيمار) ונמסרה לאנשי הצבא שהצטינו בגבורתם במערכות הקרב. אלה היו צריכים לכלכל בעד כל שלשת אלפים אספר – מלבד שלשת האלפים הראשונים – איש צבא אחד. בקרות מלחמה היו הפרשים יוצאים לצבא תחת פקודת ראשיהם ומפקדיהם, מושלי הפלכים (סנג’ק ביי) וראשי המצביאים (בילר ביי).

באופן זה היתה הממלכה תמיד מוכנה לקרב מבלי להוציא אף פרוטה לצרכי כלכלת המחנה. משטר זה התאים לתנאי־חייה של המלוכה העותמנית ולמאורעות ההיסטוריים שבתקופת גדולה וצמיחתה. הודות למשטר זה עלה בידי השבט התורכי הקטן להוריש מפניו את שכניו העצומים – הסלדג’וקים, הביצנצים והערבים ולכונן בזמן קצר את הממלכה העותמנית האדירה שהפילה חתיתה על כל אירופה.

אולם משהגיעה תורכיה למרום גדולתה בימי סלימן המחוקק (בחצי המאה השש עשרה) החל משטר זה להתנון ולהרקב. הכנסות־המסים, שהקדשו עד אז בתור פרס למצביאים והפקידים שהצטינו בעבודתם ובמלחמתם ושהביאה תועלת למדינה – התחילו להעניק למקורבי בית המלכות ולמשרתי החצר. עד אז היו “אדוני האדמה” מתגוררים בעצמם באחוזותיהם ובמחוזי־שלטונם ומשגיחים בעצמם או ע"י באי־כחם הנאמנים על הסדרים והנהגת הקרקעות, ומכיון שמשרתם וכמו כן הכנסתם היתה מובטחת להם לכל ימי חייהם היו משתדלים להנהיג תקונים מועילים ולהיטיב את מצב עובדי־האדמה, בכדי שיתרבו גם הכנסותיהם. “אדוני האדמה” החדשים שהיו רחוקים מאדמתם ושלא היו בטוחים ביום המחרת היו מחכירים את המסים למרבה במחירם, והמוכסים והקבלנים האלה היו מנצלים את האכרים ונוגשים בהם עד כמה שאפשר. פקידי המקום היו עושים יד אחת את המוכסים החומסים והיו מרוששים את האוכלוסין ומחריבים את עשר האדמה. “אדוני האדמה” לא היו מכלכלים על חשבונם את מספר הפרשים הדרוש, וכחה הצבאי של הממלכה נדלדל, עד שבימי מוצטפא השלישי לא יכלו לאסוף יותר מעשרים אלף אנשי צבא יוצאי־מלחמה.

בכל פנות הממלכה נראו אי סדרים ופרעות. במרכז גברה משובת היִנֵיצַ’רים, ובפרובינציה הרימו הפחות והנציבים ראש. הקשר בין עיר הבירה ובין הגלילים נתרופף, וכל פקיד היה עושה כישר בעיניו. הפחות היו נלחמים זה עם זה ולעתים קרובות גם נגד הממשלה המרכזית (גזר פחה בעכו, סלימן פחה בבגדד, מחמד עלי ובנו אברהים במצרים). המשטר הפיאודלי שהלך והתנון משנה לשנה קעקע את הבנין הממלכתי עד היסוד.

קיום המדינה דרש משטר חדש שירכז את כח הממלכה ויכניס סדרים, אחדות וקשר לתוך כל מקצעות ההנהגה.

אחרי נסיונותיו של סלים השלישי שעלו בתהו עלה סוף סוף בידי מחמוד השני להרוס את המשען של המשטר הישן – צבא היניצרים – ולהנהיג תקונים אחדים בסדור הצבא. לאט לאט נגדעה זרועם של השליטים הפיאודלים – מלבד מצרים שרכשה לעצמה שלטון־בית הודות לחריצותו של מחמד עלי וגבורת בנו אברהים.

במקום המשטר הפואודלי הוקם סדר אדמיניסטרטיבי חדש לפי דוגמת הסדר ששרר אז בצרפת. בשנת 1281 (תרכד) נתפרסם החוק המחלק את כל המדינה לולָיות (ولايات) הוליות ללוא או סנג’ק (لوا) פלך). הלוא – לקזא (قضا מחוז) והקזא לנַחִיָה (ناحية) והנחיה לקריה (قرية כפר). כל אלה אינם אישיות משפטיות המנהלות בעצמן את עניניהן, אלא יחידות אדמיניסטרטיביות המתנהלות על ידי פקידים ממונים. המושל בוליה הוא הוָלי (والى), בסנג’ק – המֻתַצַרף (متصرف), בקזא – הקַיִמַקַם (قايمقام, בנחיה – המדיר (مديره) ובכפר המכתרים⁵ (يئت اختيريه) כל אחד מהאחרונים עומד תחת פקודת הקודם לו ונשמע למצוותיו. הפקיד העליון יכל לסתור לשנות ולהפר את מעשיו ופקודותיו של הפקידים הנמוכים, באפן שהנהגת כל עניני הוליה מתרכזת בידי הולי, התלוי אף הוא בדעת הממשלה המרכזית. וכאן נפלה הממשלה מתוך קצוניות אחת לזו שכנגדה. כל עניני הממלכה, אף היותר פעוטים, התרכזו בידי הרשות העליונה. השער הגבה התאמץ להוריד עד אפס את חפשת הגלילים ומושליהם ולהגביר את שלטונו הוא עד כמה שידו מגעת. השלטון המרכזי היה מפקח ומשגיח על כל צעד ושעל של הפקידים הנמוכים – ולא שם לב לזה, שהרפואה גרועה מעצם המכה. השגחת הרשות העליונה לא יכלה למנוע מפני מעשי הזדון ושרירות־הלב של הפקידים, כי הללו ידעו תמיד איך לחפות על מעשיהם הפליליים; חסרון דעת הקהל ורחוק המקום היו בעוזרם.

התערבות של הממשלה המרכזית בכל פרטי ההנהגה במקום להועיל היתה רק מזיקה לה לעצמה. מכיון שהיתה עסוקה תמיד בפרטים חסרי־ערך של חיי הפרובינציה, לא יכלה לטפל כראוי בשאלות היסודיות של חיי הממלכה. התערבות זו גרמה גם להחלשת האיניציאטיבה של הפקידים הגליליים, שלא יכלו לעשות אף צעד אחד על דעת עצמם, והמיתה את רצון המושלים החרוצים שיכלו וחפצו להביא תועלת למקום משרתם. מרכזיות קצונית זו הועילה רק לחנך פקידים עצלים ובוערים, שכל מזמתם לבצע בצע ולהתעלות בעיני ראשיהם ע"י חנפה ושחד.

האוכלוסין היו מרוחקים מהשתתפות בעניני ההנהגה. החוק אמנם יסד מועצה כללית מנבחרי הוליה, חצים מושלימים וחצים בלתי־מושלימים, שנתאספו פעם בשנה במשך ארבעים יום לדון ע"ד תקון הדרכים, שמירת בניני העיר הכלליים, הרחבת המסחר ועבודת האדמה וחלוקת המסים (החוק הנזכר, סעיפי 25–28)⁶, אולם להחלטות המועצה לא היה כל ממש: המועצה הורשתה רק לחוות דעתה בענינים הנזכרים ולשלח חות דעתה במזבטה לממשלה המרכזית.

החוק של 9 כַּנוּן תַנִי 1286 (תר"ל) רכך קצת את החומרות של החוק הקודם, התקין את הנהגת העיריה, והרחיב את תפקיד המועצה הכללית – אולם לא נתן לה גם דעה מחלטת ומכרעת. כח המלוא והקיום נשאר שוב בידי השלטון המרכזי.

בשנת 1293 (תרל"ו) הכרזה בפעם הראשונה הקונסטיטוציה התורכית. במאמר המלכות שיצא על שם הוזיר הגדול מִדְחַת פשה מדֻבּר על הצרך בהרחבת יפוי־הכח של הנהגת הוליות “מבלי להפחית יחד עם זה את זכיות המרכז”⁷. הסעיף 108 של הקונסטיטוציה דורש בפירוש ש“הנהגת הוליות תהא מבוססת על יסוד הרחבת יפוי־הכח וחלוקת התפקידים”. תפקיד המועצה הכללית ויפוי כחה, אפן הבחירות וסדר עבודתה יקבעו בחוק מיוחד שיתפרסם בענין זה. חוק זה שדרשה הקונסטיטוציה לא נערך כשם שהקונסטיטוציה גופה לא האריכה ימים. המרכזיות הקצונית נשארה בתקפה ולא עוד אלא שנתגברה בימי שלטונו של עבד אל חמיד.

משהכרזה שנית הקונסטיטוציה התורכית לפני חמש שנים לא יכלו כמובן לעבור בלי תשומת לב על שאלה זו. נערכה הצעת־חוק בסדר הנהגת הוליות דומה לחוק הוליות החדש והוכנסה לבית המורשים.

אך גם הממשלה וגם הצירים של “אחדות וקדמה” לא מצאו לנחוץ להחיש קבלת החוק הזה; המרכזיות של המשטר הישן התאימה בכל למגמותיהם ושאיפותיהם של התורכים הצעירים. עברו ארבע שנים, בית־המורשים נסגר – והצעת־החוק לא יצאה מכלל הצעה, עד שבאו כחתף המאורעות האחרונים ודחקו את הקץ. מבלי להמתין עוד לאספת בית־המורשים מהרה הממשלה ופרסמה את חוק־הוליות החדש בתור חוק זמני בתקף הסעיף 36 של החקה היסודית, המתיר לסוד־הוזירים לפרסם בזמן שבית המורשים סגור חוקים זמנים “שיש בהם צרך הכרחי, בכדי להציל את המדינה מסכנה הנשקפת לה”…

ג.

שלטון המרכז במשטר האדמיניסטרטיבי הניח את מקומו להנהגה עצמית גלילית. עד כאן ראינו את סבות התמורה הזאת והשתלשלותה ההיסטורית. בכדי שנעריך כראוי את התוצאות של חלופי־שיטה אלה צריך להקדים דברים אחדים על טיבן ויסודן של שתי השיטות הנזכרות.

בדברי ימיה של כל מדינה אנו מוצאים תנועה של התרכזות, שאיפת החלקים הבודדים והנפרדים להתחבר ולהתאחד. המדינה גופא היא תוצאה של התרכזות כלכלית וחברתית. כל מדינה היתה בראשיתה מעין מדינה פדרלית, ביחוד אותן המדינות שנתהוו מתוך פרוצס היסטורי אטי בתנאים נורמליים. בימים הקדמונים נתהוו המדינות ע"י התחברותם של שבטים שארי־בשר או כפרים שכנים אחדים והתרכזותם תחת שלטון אחד. המדינה העברית הקדומה בימי שאול ודוד נולדה מתוך התמזגותם של השבטים הנפרדים, שנתחברו זה לזה תחת הלחץ של העמים מסביב. ימי הבינים מלאים מלחמה בלתי פוסקת בין מגמת המרכזיות של השלטון העליון ובין מגמת הפירוד של המושלים הפיאודלים. התקדמות המעמד העירוני וצמיחת המשטר הרכושני סיעו בידי השליטים לבסס את המדינה המודרנית על אשיות המרכזיות.

התרכזות זו, בין בתקופה הקדומה ובין בזמן החדש, היתה מתחלה רק מדינית בלבד, כלומר מצטמצמת רק בתחומי סדור שאלת השלטון והחסן המדיני: הגנת הממלכה כלפי חוץ ושמירת הסדר והמנוחה כלפי פנים⁸. תוצאותיה – הרכזת כחות הצבא, המשטרה ובתי־המשפט והעמדתם תחת רשות אחת, סדר אחד וחוק אחד.

אולם בעקבות ההתרכזות המדינית באה גם ההתרכזות האדמיניסטרטיבית. לרגלי ההרכזה המדינית ויצירת תנאים שוים בכל חלקי המדינה נולד מגע ומשא תמידי בין אישי־החברה, נקבעים יחוסים הדדיים חדגוניים, הרבה צרכים ומחסורים שהיו עד כה אישיים ופרטיים נעשים כלליים ומשותפים – – וע“י כך נולדה ההספקה הצבורית, זאת אומרת הספקתם המסודרת והתדירית של צרכי־הצבור ע”י הסתדרות צבורית או פקידית. מצד אחד שואפת הממשלה לקשור אליה את הנתינים, מאידך גיסא שואפים הנתינים להשתחרר מעול ספוק המחסורים המשתפים פחות או יותר. שתי השאיפות הללו מקבילות, משלימוֹת זו את זו, והממלכה מתחילה לספק את הצרכים הכלליים ע“י פקידיה ועושה־דברה. בתחלה מתמלאה הספקה צבורית זו רק בתחום מצומצם ע”י הרָשות המקומית. אך לרגל הנחיצות של סדור וקביעות, בקרת והשגחה במלוא העבודות הצבוריות הולכת ונבראת רָשות מרכָּזית תקיפה של המדינה, השופכת את שלטונה על הרשיות המקומיות.

בעת ובעונה אחת עם פרוצס־ההתרכזות מתחולל הפרוצס של התרבות התפקידים של הרָשות. שדה פעולת הפקידות מתרחב ומתפשט בלי הרף; הרשות מתחילה להתערב בכל מקצעות החיים החברתיים, הכלכליים והרוחניים של אישי החברה. אין המדינה החדשה מסתפקת עוד בתפקידה הקדום והיסודי, בתפקיד של איש־צבא ושומר־הסדר. במשטר הרכושני, שהקבלנות הגדולה נעשתה לב“כ היותר אדיר, היתה המדינה גופא לקבלן היותר עצום. המדינה בונה מסלות ברזל, מכוננת בתי פוסטה, טלגרף וטיליפון, סוללת דרכים, חופרת תעלות, מתקינה נמלים, גשרים, מיסדת בתי־אולפנה מכל המינים, מטפלת בפילנטרופיה, בבתי־חולים ומוסדות של חסד, מפקחת על בריאות העם והיגינה צבורית, מיבשת בצות ונוטעת יערים, מרחיבה את התעשיה, המסחר ועבודת האדמה, מספיקה קרדיט ועוסקת בבנקים, שולטת בנכסים עצומים, גובה בכל שנה מאת העם מליארדים ע”י מסים וארנוניות ומכס וכל מיני מנופולין, מתערבת ביחוסי הרכוש והעבודה ומכלכלת מחנה אדיר של פקידים ומשרתים. ופעולה זו הולכת ומתרכבת ומתרבה בה במדה שהיחוסים החברתים של החברה הרכושנית הולכים ומסתבכים והטיכניקה והקולטורה משתלמות ומשתכללות.

הממשלה השואפת לרכז בידה את כח השלטון והשפעה על העם מספיקה בעצמה את כל העבודות הצבוריות הנזכרות. היא מיַחדת לעצמה את הזכות ויפוי־הכח לסדר את ההספקה הצבורית רק על פי החלטותיה ומנוייה, ומנפולין זה של הרשות העליונה בספוק הצרכים הצבוריים – זוהי המרכזיות האדמיניסטרטיבית.

כל הפקידים המסדרים את ההספקה הצבורית, המוציאים אותה לפעל ומפקחים על טיב מלואה – מתמנים ע"י הממשלה המרכזית או באי־כחה הישרים. האוכלוסין אינם רשאים לבחור בפקידים האלה. בין הפקידים נקבעת שלשלת של משרות. כל פקיד תלוי בדעת העומד על גבו, וזה נשמע למי שלמעלה הימנו וכך הלאה עד שמגיעים לפמליא של מעלה – הממשלה המרכזית.

ההספקה הצבורית אינה אפשרית בלי התבוננות ושקול הדעת, אשור והחלטה קבועה. כשצריך ליבש, למשל, בצה צריכים קדם־כל לאשר שהבצה היא בצה ושהיא טעונה יבוש, צריכים לקצב כסף להוצאות־העבודה. מי הוא המחליט בנדון זה? במשטר המרכזי מיוחד יפוי־כח זה לקבל החלטה רק לרָשות העליונה. הפקידים הרואים צרך באיזו עבודה צבורית שהיא אינם יכלים למלאה בלי נטילת־רשות המרכז והחלטתו.

כל עבודה צבורית זקוקה לאמצעים חמריים וכספיים. הפקידות אין לה משלה לא כלום. היא נוטלת הכל מאת היחידים ע“י מסים. יש עבודות כאלו שאינן אפשריות בלי כפיה המכוונת כלפי האישים הפרטיים. כשנחוץ לבנות מסלת־ברזל צריכים מקדם לרכוש את רצועת האדמה שבה תעבור המסלה. אם הבעלים אינם מתרַצים להוציא מרשותם את נחלתם כופין אותם וקונים את אדמתם בעל כרחם, ז”א עושים אכספרופריאציה. אולם לא כל אחד רשאי להטיל מסים או להשתמש בזכות הכפיה. במשטר המרכזי מסורה זכות זו רק לפקידות המרכזית.

הרשות העליונה במשטר המרכזי מרכזת, איפוא, בידיה את זכות וכח הכפיה, הטלת המסים, מנוי־הפקידים וקבלת־החלטה בסדור ההספקה הצבורית. ועל ידי כך היא נעשית לכח היותר אדיר ומשפיע במדינה.

אולם שאיפת הפקידות העליונה להרכיז בידה את כל ההנהגה מתנגשת במכשולים חברתיים וטיכניים והיא נאלצת סוף סוף לותר על חלק גדול מיפוי־כחה לטובת הרָשות המקומית או אוכלוסי המקום. פעולות המרכז הן מטבען חד־גוניות. אבל יש מפעלים שאינם סובלים את החד־גוניות, אך להפך צריכים להסתגל לתנאים המיוחדים של כל מקום ומקום. אמצעי שמירת הבריאות באקלים חם אינם דומים לאמצעים שבאקלים קר. לא הרי העבודות הצבוריות במחוזים הפבריקאים כהרי העבודות הצבוריות בגלילים החקלאים. מוסדי העזרה ההדדית מועילים רק כשהם מקבילים ומתאימים לתנאים הטבעיים והכלכליים של כל מחוז ומחוז. השלטון המרכזי אינו בר־הכי בסדור המפעלים האלה. בהכרח הוא צריך לסמוך על הרשות המקומית.–

שאיפת ההרכזה מתנגשת בנגוד עצום גם מצד דעת־הקהל העממית. הרעיון הדימוקרטי המונח ביסוד החיים המודירניים אינו סובל את האפיטרופסות הפקידית הכרוכה במשטר האדמיניסטרטיבי המרכזי. ההכרה העצמית של האוכלוסים מתקוממת נגד התערבותה התמידית של הממשלה בספוק הצרכים הצבוריים, התערבות זו הממיתה את רוח היזמה של האוכלוסין, מחלישה את חוש הצבוריות ומפריעה את שווי־המשקל של החיים המדיניים. הצבור מתאמץ להשתחרר מעול האפיטרופסות והוא מתחיל לסדר בעצמו את עניניו וצרכיו המשותפים. צעד אחר צעד הוא כובש לעצמו את זכות ההנהגה העצמית.

כל מפעלי ההספקה הצבורית שיש בהם מצרכי המקום כגון עזרה הדדית, הרחבת חרשת המעשה, המסחר והתעשיה החקלאית, מתמלאות ע"י ההנהגה העצמית המקומית, העירונית או הגלילית. כל שאלות ההספקה־הצבורית המקומית נדונות ומחלטות במועצות נבחרי המקום. הפקידים הממלאים והמקימים את ההחלטות הם באי־כח אוכלוסי המקום ואחראים לפניהם. למועצות יש הזכות להטיל מסים ולהשתמש בשעת הצרך – לתועלת הצבור – בכח הכפיה בלי נטילת רשות מהרשות המרכזית. השלטון המרכזי אין לו אלא זכות ההשגחה הכללית על פעולות ההנהגה המקומית. התערבותו היא רק שלילית. הוא רשאי לפעמים לבלי לאשר איזו החלטה הטעונה אשור של המועצה העירונית או הגלילית, אך אין הוא יכל לקבל בנדון זה החלטה אחרת, שאלמלא כך היו המועצות מתהפכות לאורגנים מיעצים וכח ההכרעה היה שוב מתרכז בידי הרשות העליונה.

מלבד שיטת ההנהגה העצמית, המשתפת את האוכלוסין בסדור ההספקה הצבורית ע"י נבחריהם ובאי־כחם, יש עוד אמצעי אדמיניסטרטיבי, המחליש את התוצאות המזיקות הכרוכות בעקבות המרכזיות הקצונית – וזהו להרחיב את יפוי־כחם של הפקידים המקומיים, שלא יצטרכו ליטול תמיד רשות מאת הפקידות המרכזית. כאן נשאר כח ההחלטה והפעולה שוב בידי פקידים ממונים, אך אינו מתרכז עוד במקום אחד. הפקידים המקומיים מורשים לעשות ולפעול על דעת עצמם ואחריותם, יפוי־כחם מתרחב ומתגדל. כפי שמפורש בהקדמה לחק הוליות החדש, “מיוסדה הנהגת הוליות על אשיות הרחבת יפוי הכח וחלוקת התפקידים בהתאם לסעיף המאה ושמונה של החוקה היסודית”.

ד.

החוק החדש מיום 13 מרט 1329 (תרע"ג) מרחיב במדה ידועה את הרשאתם ויפוי־כחם של מושלי הוליות (הולים), משתף את אוכלוסי הוליה בהנהגת הענינים הגליליים ומבטיח את השגחת באי־כחם ונבחריהם של התושבים על פעולות הולי בכל מה שנוגע למלוא ההספקה הצבורית המקומית.

לרגל זה קבלה הוליה אופי דו־פרצופין:

א) בתור חלק בלתי נפרד של המדינה.

ב) בתור קבוץ צבורי בעל אישיות משפטית העומד ברשות עצמו.

בתור חלק בלתי נפרד של המדינה משועבדת הוליה לגמרי לרצון השלטון העליון של הממלכה העותמנית ותלויה בדעת האורגנים המרכזיים שלה. בתור אישיות מיוחדת יפה כחה של הוליה לסדר בעצמה את עניניה ומפעליה, להביע משאלות ידועות, להציע דרישות שונות והעיקר לקבל החלטות חיוביות, בתחומים שהגדרו ע"י החק. הממשלה המרכזית יכלה במקרים ידועים להפר החלטות אלו, בתוקף זכות הויטו שלה, אך אין היא יכלה לשנותן ולקבל במקומן החלטות אחרות.

בהתאם לדו־פרצופיותה של הוליה נחלקו בתפקידים השונים המתמלאים ע"י הרשות הגלילית לשנים.

א) המפעלים והעבודות הצבוריים הכלליים של הוליה מתמלאים ע"י פקידים הנמנים מטעם הממשלה המרכזית והאחראים אך ורק לפניה. בנדון זה באות כל ההוראות והפקודות מהמרכז.

ב) ההספקה הצבורית המקומית של הוליה, המתמלאת בפעל כמו כן ע"י פקידים ממונים, אבל לפי הוראותיהם והחלטותיהם של נבחרי הוליה ותחת השגחתם התמידית. בקיום ההחלטות ובמלוא העבודות אחראים הפקידים לא רק לפני הממשלה אך קדם כל לפני באי־כח הוליה – המועצה הכללית. (מג’לס עֻמומי) והועדה הגלילית (אַנְגֻ’מַן וַלָיַת.)

במקום רשות אחת יש מעכשיו בוליות שתי רשיות: רשות היחיד של מושל הוליה (הולי) או ההנהגה הפקידית, ורשות הרבים של אוכלוסי המקום או ההנהגה העצמית. התחומים של שתי הרשיות הללו נגדרו ונקבעו בחק החדש המחולק לפי זה לשני פרקים. הפרק הראשון (סעיפי 1־74) כולל סדרי ההנהגה הפקידית, והפרק השני – ההנהגה העצמית של הוליה.

החלוקה האדמיניסטרטיבית, שהתקין חק־הוליות מיום 7 ג’מאזי אל אחרה שנת 1281 (תרכ"ד), נשתמרה גם בחק החדש. כמקדם נחלקת כל המדינה לוַלָיות⁹ הוליה ללִוַא, הלוא לקַזַא, הקזא לנַחִיָה, הנחיה לקריות (כפרים). הלוא שאינה תלויה בדעת הוליה, כגון ירושלם, דינה כוִלָיה לכל דבר. כל עניני הוליה (בתור יחידה אדמיניסטרטיבית), הלוא והקזא מתכלכלים ע“י פקידים יחידים הנמנים מטעם הממשלה ומועצת־הפקידות (מג’לס אִדָרַה) ע”ד סדר הנהגת הנחיה הולך ונערך עתה חוק חדש. הקריה, השלב התחתון בסולם האדמיניסטרטיבי, מתנהלת ע"י מוכתרים נבחרים מתושבי הכפר.

חק־הוליות – בפרק הראשון – קובע ומפרט סדר מנוי־הפקידים ופטוריהם, תפקידם ויפוי־כחם, חובותיהם וזכיותיהם, יחוסיהם ההדדיים ואחריותם. כל הפרטים האלה אינם מעניננו. הדבר היחיד המענין אותנו בפרק זה הוא – מועצת־הפקידות (מג’לס אידרה), הסתדרותה ותפקידה.

מועצה זו הוא פרי חק־הוליות הראשון משנת 1281 (תרכ"ד). החק החדש כמעט שלא נגע במוסד זה. הסתדרותו והרכבתו נשתמרו בצורתם העתיקה שהטבעה לפני חמשים שנה. החק החדש רק שנה במקצת את תפקידה ויפוי־כחה. מצד אחד צמצם את חוג־פעולותיה. בכל הענינים, שהפריש החק החדש בשביל ההנהגה העצמית ומוסד־הנבחרים שלה המועצה הכללית (מג’לס עמומי), אין מועצת־הפקידות רשאית להתערב ולחות דעה. תחת זה הגדל יפוי־כחה בכל אותן השאלות השאלות הנכנסות לתחום משאה־ומתנה. לפי החק הישן היה מג’לס זה נמצא בלִוְיַת הולי, המתצרף והקימקם בכדי להאיר עיניהם בשאלות אדמיניסטרטיביות שונות. החלטותיה היו מעין עצה טובה, וביד הולי (וכמו כן המתצרף והקימקם) היתה הברירה לקרב או לרחק. מעכשיו מועצת־הפקידות אחראית בעד החלטותיה, שיש להן כח מכריע ומחיב.

המועצה, כמו מקדם, ממלאה תפקיד של בית־משפט אדמיניסטרטיבי. היא שופטת את הפקידים שמעלו במשרתם, כמו כן היא מבקרת את תלונות האנשים הפרטיים הקובלים על מעשי הרשות המקומית והחלטותיה. תפקידה השני הוא לערוך ולתכן את תנאי החוזים והאמנות בנוגע לכל מיני מכירות או קניות פומביות של הרשות: החכרת מס העשור ויתר הארנוניות לכל המרבה במחירם, השגחה על גבית מס העשור שלא נתן בחכירה, להקציב מקום בשביל בתי־הקברות, ולפקח על נכסי המדינה, דניידי ודלא ניידי.

המועצה מרכבת משני מיני חברים. א) “חברים טבעיים”: הולי או סגנו, המזכיר (מֶכתובג’י), מנהל החשבונות (דפתרדַר), פקיד ההשכלה, המהנדס הראשי, פקיד החקלאות (זִרַעַת מדורי), השופט הדתי (נאַיב), המופתי והראשים הרוחניים של העדות הבלתי מושלימיות. ב) ארבעה “חברים נבחרים”. הזכות להבחר יש לתושבי מרכז הולית, הלוא או הקזא, נתינים עותמנים, מבני שלשים ומעלה היודעים קרוא וכתוב והמשלמים בשנה לא פחות מחמש מאות גרוש מס ישר. אליבא דאמת אין החברים האלה נבחרים אלא נמנים מטעם הממשלה, כפי שנראה מסדר “הבחירה”. לפני הבחירה מזדמנים החברים “הטבעיים” של המועצה בתור “ועד בורר” (מג’לס תפריק) ועורכים רשימת מועמדים, פי שלש מהמספר הדרוש; רשימה זו נשלחת לחברי מועצת־הפקידות שבמרכזי הלוא ולעיריה שבמרכז הוליה, והם בוררים מתוך הרשימה שני שלישים. “הועד הבורר” מגיש רשימת הנבחרים לולי, והוא בורר מתוכם את השליש הדרוש. השער הגבה מאשר את “בחירות” הולי, ו“הנבחרים” נעשים לחברי המועצה¹⁰.

פעם בשתי שנים יוצאים שני חברים ובמקומם נבחרים חדשים. מותר גם לבחר ביוצאים שנית. במקום שהישוב מעורב (מושלימים ובלתי מושלימים) בוחרים בשנים חברים מושלימים ובשנים – בלתי מושלימים. במקום שיש עדות בלתי מושלימיות אחדות בוחרים מכל אחת לפי ערך נפשותיה¹¹.

מועצת־הפקידות נמצאת לא רק בלוית הולי, אך גם בלוית המתצרף והקימם במרכזי הלוא והקזא. הרכבתן ותפקידן ואפן בחירת חבריהן שוה כמעט בכל מקום.

מועצה זו, למרות אפיה הקבוצי, אינה אלא אורגן הרשות האדמיניסטרטיבית. כל עניני ההנהגה העצמית של הוליה הם מחוץ לגדר השפעתה ומשאה ומתנה.

ה.

הפרק השני של החק, הקובע את סדרי ההנהגה העצמית, מתחיל במלים הללו: “הוליה היא אישיות משפטית השולטת בנכסי דניידי ודלא ניידי וממלאת תפקידים מיוחדים, מסוימים ומגבלים ע”י החק הנוכחי“. (סעיף 75). עד התפרסם החק הזה הכיר המשפט העותמני רק באישיותם המשפטית של המדינה, העיריה, הבנק החקלאי. רק המוסדים הללו הורשו ללוות ולהלוות, לעמוד בבית דין בתור תובע ונתבע, לרכוש ולהקנות נכסים, לתכן תקציב מיוחד ולהוציא ולהכניס בגדר התקציב המקבל. הוליה לא היתה עצמיות משפטית מיוחדת. כל חייה המשפטים והאדמיניסטרטיביים היו שלובים וכלולים בחיים הכלליים של המדינה. בין בחק הוליות משנת 1281 ובין בחק המאוחר משנת 1287 יש אמנם סעיפים אחדים ע”ד העבודות הצבוריות המיוחדות לוליה הנדונית במועצה הכללית (מגלס עממי). אולם למגלס זה, כמו שהזכרנו לעיל, לא היה כח מכריע. החלטותיו היו זקוקות לאשור הממשלה המרכזית. המגלס היה מגיש תוצאות משאו ומתנו לולי, וזה היה ממציא אותן לממשלה. ההחלטות נדונו שנית במועצת־הממלכה (שוּרַאי־דְוֶלֶת), ואלו שזכו להתאשר נתפרסמו במאמר המלכות והוכנסו לתוך התקציב הכללי של המדינה ובאפן זה הוצאו לפעל. על פי הרב לא היתה הממשלה שמה כלל לב לכל אותן ה“מזבטות”, שהיו מתגוללות שנים שלמות במשרדי וזרת הפנים או מועצת הממלכה עד שנרקבו או נאכלו ע"י העכברים.

עכשיו העמדה הוליה ברשות עצמה. חייה הפרטיים נפרדו מחיי המדינה. מעכשיו יש לוליה תקציב פרטי, מקורות הכנסה מיוחדים והוצאות קבועות תמידיות. סכום ידוע של עבודות צבוריות נמסר לרשות הפרטית. היא רשאית לרכוש נכסים ולהגן על עניניה בערכאות. יש לה אורגנים עצמיים מיוחדים, שדעתם מכרעת בכל השאלות הפנימיות, של חיי הוליה, ואין החלטותיהם צריכות לאשור מגבה, מלבד במקרים יוצאים מן הכלל.

האורגנים העצמיים של הוליה המנהלים את עניניה הפרטיים הם המועצה הכללית, הועדה הגלילית והולי.

המועצה הכללית מתקנת את התקציב הפרטי של הוליה ומסדרת את העבודות הצבוריות המקומיות. הולי מקים ומוציא לפעל את החלטות המועצות ומגשים את התקציב. הועדה הגלילית מפקחת ומשגיחה על פעולות הולי.

_________

ההנהגה החדשה של הוליה מיוסדת, כאמור, על יסוד “חלוקת־התפקידים”. כל אותם התפקידים המגלמים את חסנה ותקפה המדיני של הממלכה, כגון עניני הצבא, הצי והיחוסים הדפלומטיים, בתי־המשפט והמשטרה, חקיקת חקים והטלת מסים, כל העבודות הצבוריות הכבירות, המתנות את פריחתה והתקדמותה הכלכלית והרוחנית של כל המדינה בשלמותה, כגון מסלות ברזל ונמלים, וכן גם ההשכלה הגבהה, וכל המפעלים הכלליים הדורשים סדר, קביעות וחד גוניות, כגון הפוסטה והטלגרף – מיוחדים לשלטון המרכזי. ההנהגה העצמית אין לה אלא ספוק הצרכים המקומיים. בכדי למנע את הסגת הגבולים וערבוב התחומים של שתי הרשיות הנזכרות מפרט החק את העבודות הצבוריות שמלואן נמסר לוליה אחת אחת.

1) תקון הדרכים. הדרכים המחברים שתי וליות שונות נשארות כמקדם ברשות וזרת התועלת הצבורית. רק הדרכים הפנימיים של הוליה, סלילתם, תקנתם ושמירתם, עברו לרשות ההנהגה העצמית.

2) יבוש הבצות והאגמים, התקנת השקאה מלאכותית ע"י חפירת תעלות, מנהרות ונחלים שאין להם בעלים – בתנאי שלא ישתנה לרגל זה זרם הנהר ולא יולד איזה הפסד ונזק צבורי. ההנהגה העצמית ממלאה בעצמה עבודה זו לפי מדת היכלת של התקציב הגלילי או מוסרתה לקבלים וחוכרים.

3) נתינת רשיונות וקונצסיות לבנית טרמים בכח סוסים, גז וחשמל בערים ובכרכים, הארת הרחובות, הספקת מי שתיה. המועצה הכללית מורשה לתת קונצסיות אלו רק לזמן של ארבעים שנה, ובתנאי שההכנסה תהא מקדשת לשלטון העיריה. הקונצסיות לזמן יותר ארוך צריכות אשור מאת הממשלה המרכזית. המועצה הכללית נותנת גם רשיונות לפתח פבריקאות שונות ולהעביד אוטומובילים, אומניבוסים וקרונות – בתוך הוליה.

נצול מי הנהרות בשביל השקאה מלאכותית ע“י מכונות מוטוריות – בתנאי שלא יפחתו מי הנהר ולא תסבול ע”י כך תנועת הספינות או הסירות – זקוק כמו כן לרשיון המועצה הכללית.

4) יסוד חוות מופתיות ותחנות נסיונות, בתי ספר לעבודת האדמה וגדול בהמות, פתיחת בתי מסחר של מכשירים ומכונות חקלאיים והשכרתם לעובדי האדמה, סדור תערוכות והתחרות של תנובת הארץ ובהמות הבית, מתן פרסים, חלוקת זריעות ושתילים בחנם בכדי להשביח את מיני־הצמחים והכנסת מקצעות חדשים המתאימים לאקלימה של הוליה, נטיעת יערות בכל המקומות הראויים לכך, השבחת עצי הפרי המקומיים, כגון בתי נכות חקלאיים ויסוד חברות של עזרה הדדית. בנדון זה אין החק מגביל את כח־הרשאתה של המועצה הכללית כנראה מהפסוק האחרון של הסעיף הנוכחי: “ובכלל לאחוז בכל אמצעים המכשירים את התקדמותה החקלאית של הוליה”.

5) פתיחת בתי ספר למלאכה, יסוד לשכת־אוֹמנותיות, סדור תערוכות של חרשת־המעשה בכדי לפתח את התעשיה המקומית, קביעת פרסים לאומנים המצטינים במלאכתם, וכן גם יסוד בתי נכות של התעשיה המקומית.

6) יסוד לשכות מסחריות לבורסאות, קביעת שוקים וירידים ובכלל לאחוז בכל האמצעים המכשירים [ו]מרחיבים את המסחר והמרבים את העשר המקומי.

7) יסוד בתי־אולפנא כלליים בכדי להבטיח את החנוך האלמנטרי הכללי ובשעת הצרך – בתי־ספר [מ]טולטלים¹², וכן גם ב“ס בינונים בעלי חמש מחלקות וסמינרים למורים, פתיחת בתי ספר ערביים מיוחדים לפועלים ועניי־העם”.

8) יסוד בתי־חסד והיגיינה שונים, כגון מחסה־[י]תומים, בתי חולים, מושבי־זקנים. “המועצה הכללית” [ת]ורשה להכיר באישיותם המשפטית של המוסדות ולהעמידם ברשות עצמם, בהספיקה להם מקורות־הכנסה וזכות־התקציב.

9) ההשגחה והפקוח על כל הנכסים, הקרקעות [וה]מטלטלים, השיכים לוליה, לקיחתם וממכרם, הנהלת [ה]מוסדות והמפעלים הצבורים וקביעת סדריהם.

אלה המה התפקידים העיקריים של ההנהגה העצמית בגלילים. כפי שאנו רואים מקפת פעולת [ה]שלטון העצמי כל ענפי המשק העממי בעיר ובכפר [וי]פוי־כח האורגנים המקומיים בתחומים המסוימים [הל]לו כמעט שאינו מגבל.

ו.

החק שהניק לוליה כח־הרשעה וחפש־הפעולה [במי]דה רחבה שכזו צריך היה, כמובן, להבטיח גם [את] היכלת החמרית ואמצעי־הקיום לאורגנים הפועלים […] הוליה למלא את תפקידם. זכות־התקציב היא, איפוא, מסקנה הכרחית של העמדת הוליה ברשות עצמה.

התקציב הפרטי, רשימת ההכנסות וההוצאות, של הוליה נערך כתקציב הממלכתי רק לשנה אחת ונחלק לשנים: התקציב הרגיל והתקציב היוצא מן הכלל. התקציב הרגיל נועד לספוק הצרכים התמידיים ההכרחיים של הוליה. התקציב היוצא מן הכלל – הצרכים המקריים והזמניים.

הכנסות הוליה אפשר לחלק לשלשה סוגים שונים. א) חלק ממסי המדינה הכלליים, שנגבו עד עתה לטובת גנזי הממלכה ושנמסרו עכשיו לקפת הוליה. ב) מסים מיוחדים לוליה, שנתחדשו ע"י החק הנוכחי. ג) הכנסות פרטיות של הוליה.

לתוך הסוג הראשון נכנסות ההכנסות הללו (בתקציב הרגיל):

1) הסכומים הנוספים למס העשור והוירגו בתור תמיכה לקפת ההשכלה והבנק האגררי (معارف ومنافع حصة اعانه)

כידוע גובים בתור מס העשור לא החלק העשירי של היבול כי אם החלק השמיני, ז“א % ½12 מההכנסה הבלתי נקיה. לפי הפקודה הטלגרפית של “השער הגבה” מיום 25 מרט שנת 1322 (תרס"ו) נחלק מס העשור באפן זה ½10 אחוזים הולכים ישר לגנזי הממלכה, חצי אחוז מקדש לקפת־הצבא, אחוז אחד לקפת ההשכלה וחצי אחוז לבנק האגררי. חק הוליות החדש מוסר את חלקי קפת ההשכלה והבנק האגררי ז”א 12 אחוזים למאה מכל הכנסות העשור לרשות ההנהגה העצמית הגלילית. בשנים האחרונות הגיע סכום זה בערך לשבעים וחמשה מליון גרוש “צאה”.

2) מס הדרכים והמעברות. מס זה נקצב ונערך בתקציב הכללי של המדינה לטובת הוליות. המועצה הכללית רשאית להגדיל מס זה במכסת מחיר ארבעת ימי עבודה של פועל פשוט באותה הוליה.

3) הסכומים שיעניק התקציב הכללי בתור סיוע ותמיכה בשביל ההוצאות הרגילות של הוליה בשעת הצרך.

4) הוספה למס השחיטה (“זַבְּחִיָה”). עצם מס השחיטה נגבה לטובת שלטון העיריה.

מהסוג השני אנו מוצאים רק מס אחד:

5) “אחוזים נוספים” למסים הבלתי אמצעים בערך המכסימום הנקבע ע"י החק. (“אחוז נוסף” זה חלק המאה של המסים הנפרעים לטובת המדינה). החק מיום 23 מרט שנת 1329 קצב את המכסימום הזה במכסת ½7 אחוזים למאה. באפן זה יכלה המועצה הכללית להוסיף על כל מאה גרוש של מס הקרקע, מס הבתים, מס ההכנסות ויתר המסים הבלתי אמצעיים עוד ½7 גרוש לטובת הוליה.

כל שאר ההכנסות הן מהסוג השלישי:

6) הפרות והקרן של נכסי הוליה.

7) ההכנסות והרווחים ושכר החכירה של המפעלים הצבוריים הגליליים.

8) שכר הרשיונות (מחמש עד חמשים לי"ת) לבנין פבריקאות והעברת טרמים, אוטומובילים ושאר אמצעי החבור בתוך הוליה וכן גם חלק מרוחיהם.

9) הכנסות המוסדים השונים של הוליה, שכר הלמוד של בתי הספר וכיוצא באלה.

ההוצאות השנתיות התמידיות של הוליה הן:

1) משכרת הפקידים והוצאות המשרדים הפרטיים של הוליה.

2) הוצאות הגוביינא של הכנסות הוליה.

3) ההוצאות התמידיות לתקון הדרכים הפנימיים, להחזקת המוסדים השונים שכוננה הוליה לתועלת הצבור, לכלכלת בתי הספר למתחילים, סמינרי המורים, בתיה"ס הבינוניים החקלאים והאומנותיים.

4) מסי הנכסים השיכים לוליה, הוצאות שמירתם והבטחתם באחריות.

5) הוצאות מוסדי החסד ושמירת בריאות העם.

6) סלוק שיעורי החובות שהגיע זמן פרעונם.

7) הוצאות עתון הוליה ובית דפוסו.

8) הוצאות המשרד של המועצה הכללית, הוצאות הדרך ומשכרתם היומית של חברי המועצה וכן גם משכרתם החדשית של חברי הועדה הגלילית.

9) הוצאות הבחירות של המועצה הכללית.

10) מלבד אלו כל ההוצאות התמידיות של העבודות הצבוריות הנכנסות בגדר פעולתה של ההנהגה העצמית.

כל ההוצאות הנזכרות מחויבה המועצה הכללית להכניסן לתוך התקציב. כשהמועצה לא מלאה חוב זה רשאי וזיר הפנים, על פי הצעתו של הולי, להוסיף בעצמו את ההוצאות הדרושות.

ההכנסות של התקציב היוצא מן הכלל הן.

1) אחוזים נוספים יוצאים מן הכלל, שהמועצה הכללית מוסיפה באפן זמני למסים הכלליים בכדי לכסות את ההוצאות הבלתי רגילות של הוליה; המכסימום של האחוזים האלה נקבע ע"י חק מיוחד.

2) הלואות. בסעיף 131 הורשתה הוליה “לעשות הלואות קטנות וגדולות, על מנת להוציאן לצרכי ההשכלה והבריאות והעבודות השונות לתועלת הצבור בתנאים הללו: אם סכום ההלואה אינו עולה על שליש ההכנסות השנתיות הרגילות של הוליה מורשה המועצה הכללית, על פי הצעת הולי, להחליט בנידון זה על דעת עצמה. אם סכום ההלואה הוא עולה על השליש אך אינו רב מסכום ההכנסה השנתית צריכה החלטת המועצה הכללית להתאשר ע”י הרוממות. הלואה גדולה מזו נזקקת לחק מיוחד – ז"א להסכם הפרלמנט.

3) סכומי־ההענקה של התקציב הכללי לצרכי ההוצאות הבלתי רגילות של הוליה.

4) מתנות ועזבונות לטובת הוליה.

5) עדף ההכנסה של התקציב הרגיל.

כל ההכנסות הנקובות לעיל מוצאות אך ורק בשביל מפעלים ומוסדים חדשים או בשביל הצרכים הזמניים והארעיים היוצאים מגדר התקציב הרגיל.

בחיי התקציב הגלילי כמו בתקציב הממלכתי יש לציין ארבע פעולות שונות: א) הכנתו והתקנתו של התקציב, ב) קבלתו ואשורו, ג) הוצאתו לפועל, ד) ההשגחה והקונטרול על אפן הגשמתו. עריכתו הראשונה של התקציב בין של הממלכה ובין של הוליה, מעשי ידי השלטון המקַיֵם. לגבי התקציב הגלילי – זהו הולי. בעזרת הפקידים המיוחדים וביחוד מנהלי החשבונות הפרטיים של הוליה עורך הולי בכל שנה רשימת ההכנסות וההוצאות ומכסת ההלואות הדרושות ומגיש הצעה־תקציבית זו למשפט המועצה הכללית. המועצה יכלה לקבל הצעת הולי כמות שהיא או לשנותה, לגרע ולהוסיף כראות עינה. אחרי שנתקבל התקציב בהחלטת המועצה הכללית הוא נשלח ע"י וזרת הפנים לאשור הרוממות. השלטון המרכזי אינו רשאי לעשות אף שנוי כל שהוא ברשימות התקציב (מלבד ההוצאות התמידיות כנזכר לעיל). אם התקציב אינו מתאשר עד הראשון למרט (ראש השנה הכספית והאזרחית של הממלכה העותומנית) נשאר בתקפו באפן זמני התקציב דאשתקד.

התקציב המקובל המאושר חוזר שוב לידי הוָלי, המוציאו לפעל, תחת השגחתם של באי־כח הוליה, העדה הגלילית והמועצה הכללית כמו שהממשלה (סוד הוזירים) מגשימה את התקציב הכללי תחת הקונטרול של הפרלמנט.

ז.

חלוקת־עבודה זו בין האורגנים השונים של הוליה אנו מוצאים לא רק בהתקנת התקציב אך גם בכל הפעולות והמעשים של השלטון העצמי הגלילי. חלוקה זו מתאימה לטבעם החברתי של אותם האורגנים. השקלא־וטריא, מתן־הוראות וקבלת החלטות – באספת נבחרים. ההוצאה־לפעל – בידי המושל האחראי. כפי שאנו יודעים כבר נתחלק השלטון העצמי בגליל בין שלשה אורגנים שונים.

המוסד העליון של ההנהגה העצמית בוליות הוא המועצה הכללית. مجلس عمومى

המועצה היא מוסד של באי־כח. חברי המועצה נבחרים בגלילי־בחירה קבועים ע"י כל האזרחים שיש להם זכות הבחירה. גליל־הבחירה לגבי המועצה זהו המחוז (קַזַא قضا). כל מחוז בוחר במספר יועצים לפי ערך נפשותיו, כל 12,000 (עד 17,750 ) נפש זכר בוחרים בציר אחד. מ 17,750 עד 31,250 בשני צירים, מ 31,250 עד 43,750 שלשה וכן הלאה, המחוז שיש בו פחות מ 12,500 נפש זכר שולח בכל אפן ציר אחד. הבחירות למועצה, כמו הבחירות לבית המורשים (מג’לס מבעותן) אינן ישרות, אלא בנות שתי מדרגות: הבוחרים מהמדרגה הראשונה (מֻנְתַחִבִּ אַוַל) בוחרים מקדם בבוררים (מֻנְתַּחִבִּ תַנִי) והאחרונים – בצירים. בפעל אין כלל בחירות מיוחדות בשביל המועצה הכללית. הבוררים, שנבחרו בבחירות האחרונות לבית המורשים, וחברי מועצת־העיריה במרכז הקזא מתאספים יחד בפני מועצת־הפקידות המחוזית ובוחרים בצירים למועצה הכללית. באפן אי־ישר משתתפים, איפוא, בבחירות: 1) כל בעלי זכיות הבחירות לבית המורשים, 2) כל בעלי זכות הבחירה למועצת העיריה; יוצא מזה שלאחרונים יש בבחירות למועצה הכללית שני קולות, מכאן שזכות־הבחירה לעיריה יותר מגבלה משלבית המורשים¹³.

זכות הבחירה הפסיבית – הזכות להבחר – מיוחדת לתושבי הוליה. אין בן וליה אחת רשאי להבחר למועצה שבוליה אחרת. הצנז שנקבע לצירי המועצה הכללית הוא אותו הצנז של צירי בית המורשים¹⁴. לא יוכלו להבחר למועצה הכללית: 1) העובדים בצבא בפעל, 2) חברי בית־המורשים (מַבעותַן) והסינט (אַעין), 3) פקידי הממשלה וחברי בתי־המשפט, 4) החוכרים, בעלי־האמנה והקבלנים בעסקי הוליה.

חברי המועצה נבחרים לארבע שנים. המועצה מתחדשת במלואה בבת־אחת. אם אחד החברים מת או התפטר, העתיק דירתו לוליה אחרת או נפסלה זכותו מאיזו סבה שהיא – אין עושים בחירות חדשות, כמו שנהוג הדבר בבית המורשים, אלא בא במקומו אחד המועמדים שקבל רב דעות במחוז שמשם נבחר ההולך. כשהדעות שקולות בין שני מועמדים – מטילים גורל.

המועצה הכללית מתאספת רק פעם אחת בשנה. המועד נקבע ע"י המועצה עצמה. ישיבות המועצה נמשכות רק ארבעים יום. אם המועצה מספיקה לסים עבודתה בזמן יותר קצר היא רשאית להפסיק ישיבותיה לפני זה. אם, להפך, עבודתה לא נגמרה בארבעים יום – יכל הולי להמשיך את הישיבות לחמשה עשר יום. זוהי הסיסיה הרגילה של המועצה. לפעמים מתאספת המועצה גם לסיסיה יוצאת מן הכלל. אם שני שלישים של חברי המועצה דורשים מאת הולי אספה בלתי־רגילה, ווזרת הפנים מוצאה את נמוקיהם למספיקים או כשהממשלה גופא ראה צרך בכך – מזמין הולי את חברי המועצה לישיבה מחוץ לסדר. באספה זו מותר לדון רק על השאלות הרשומות בהזמנה, בשעה שבאספה רגילה עורכת המועצה עצמה את סדר־היום.

ישיבות המועצה הן פומביות, ותמצית השקלא וטריה וההחלטות מתפרסמות בעתון הגלילי הרשמי.

______________

למועצה הכללית אין לא תאר מחוקק, כמו לפרלמנט, ולא תאר שופט, כמו למועצת־הפקידות, המועצה אינה יכלה לשנות אף קוצו של יו“ד בחקים, בתקנות ובכללים השוררים במדינה, אפילו כשהם נוגעים אך ורק לתושבי הוליה. תחומי־פעולתה מסוימים ומגבלים ע”י כח שלמעלה הימנה – ע"י החק. המועצה אינה רשאית להתערב בשאלות מדיניות. החק אסר עליה אפילו להביע משאָלה שיש לה אפי פוליטי (הסעיף 124). כשהמועצה אינה זהירה באסור זה רשאי ומחויב הולי לסגור תיכף את ישיבותיה.

החק האציל למועצה רק תאר אדמיניסטרטיבי בלבד. בנדון זה היא ממלאה שני תפקידים: 1) היא דנה ומחליטה, מביעה משאלות ומציעה הצעות ודרישות בכל הענינים הגלילים שנתפרשו בחק הנוכחי 2) היא מפקחת על מעשי הולי והועדה הגלילית.

כל הענינים הנדונים במועצה נערכים תחלה ע"י הולי, המגיש בישיבה הראשונה למועצה רשימת הצעות ושאלות. אולם כל אחד מחברי המועצה רשאי להציע מצדו מלואים ונוספות לסדר היום. אם ההצעה מתקבלת ברוב דעות מכניסים אותה לסדר־היום. הודות לזכות־הצעה זו הבטחו חפשתה ועמידתה ברשות עצמה של המועצה. המועצה אינה כפופה לרצון הולי והיא דנה על כל מה שהיא מוצאת לנחוץ– כמובן בגדר הרשאתה החקית¹⁵.

קדם כל דנה המועצה על הדו“ח של הולי בנוגע לקיומן והגשמתן של ההחלטות דאשתקד. בענין זה נקראת גם הרצאת וחות־דעת הועדה הגלילית. כשהמועצה מוצאה ברוב של שני שלישים את הדו”ח של הולי ובאוריו לבלתי־מספיקים – היא מגישה קובלנתה לוזיר הפנים. זהו מעין אי־אמון שהמועצה מביעה לולי. ברם החק עבר בשתיקה על התוצאות של אי־אמון זה…

אחר זה דנה המועצה על הצעת־התקציב מבררת כל סעיף וסעיף לחוד, מקבלת בשנויים או בלי שנויים את רשימות ההוצאות והכנסות הרצופות לכל אחד מהסעיפים, קובעת מכסת “האחוזים הנוספים” התמידיים והעראיים, מבקרת חשבונות התקציב דאשתקד, מעבדת ומאשרת תכניות העבודות הצבוריות הכלליות בתקציב, המוסדות, הבנינים והתקונים שיתחדשו במשך השנה ומקבלת החלטות על כל יתר הענינים של ההנהגה המקומית (ראה פרק ה').

החלטות המועצה הן כשרות וחקיות רק בתנאים הדרושים לפי החק; והיינו אם נתקבלו בסיסיה חקית, בישיבה מסודרת, בפני “המנין” הקבוע ובשמירת הסיגים והטקסים שנתקנו בסדר־העבודה.

המועצה יכלה להתאסף רק במשך הסיסיה החקית – תר הזמן שנקבע ע“י החק, ורק במעון המיוחד לאספות המועצה בארמון הממשלה. פתיחת הסיסיה וסיומה מוכרזים ע”י הולי. כפי שאנו יודעים יש למועצה שתי סיסיות, רגילה של ארבעים יום, ובלתי־רגילה בלי זמן קבוע. “המנין” הדרוש בישיבות המועצה זהו הרב המחלט של חברי המועצה. כל ההחלטות מתקבלות ברוב מחלט של הנאספים. כשאין רוב מחלט נדחית השאלה ליום הבא, כשאין גם ביום שני רוב מחלט – מחליטים ברב יחוסי. כשהדעות שקולות – מכריע היו"ר. אסור להתאפק בשעת מנין הדעות. כל חבר מחויב להביע דעתו.

אם המועצה אינה זהירה בכל הסיגים הנזכרים – כשהיא מתאספת, למשל, מחוץ לסיסיה ולא במקום המיועד – החלטותיה בטלות, והולי מחויב לאחוז תיכף בכל האמצעים בכדי לפזר את הנאספים.

כחן המשפטי של החלטות המועצה, ז"א מדרגת חיוביותן, אינו שוה בכל המקרים. בכלל יש שלש מיני החלטות: א) החלטות פסוקות, שאינן צריכות אשור ואין עליהן ערעור. כח זה יש, למשל, לחקים ולפסקי־הדין של בית־הדין הקסציוני. ב) החלטות חיוביות, שאינן צריכות אשור, אלא שאפשר לערער עליהן ולבטלן כגון פסקי־הדין של רוב בתי־המשפט. ג) החלטות הטעונות אשרו מגבה.

רוב החלטות המועצה הכללית הן מהמין השני, כלומר מכריעות וחיוביות בלי כל אשור. כח מכריע זה יש לכל החלטות בנוגע לסדור העבודות הצבוריות המפרטות בסעיף 78 (ראה פרק ה'), אולם החק מלא את ידי הולי לערער במשך עשרים יום על אותן ההחלטות שהוא מוצא למזיקות. ערעוריו של הולי נדונים במועצת־הממלכה (שורַאִי־דֶוְלֶת). מועצה זו מחויבת לחוות דעתה במשך שני חדשים. ההחלטה מבוטלת אם המועצה מסכימה לדעת הולי. אם פסק־דינה של המועצה לא נתפרסם במשך שני חדשים מחויב הולי לקים החלטות המועצה.

החלטות המועצה בדבר התקציב, הלואות העולות על שליש ההכנסות התמידיות וקונצסיות של טרמים והספקת מים לזמן יותר מארבעים שנה – צריכות להתאשר ע"י הרוממות. ההחלטות הפסוקות של המועצה הן מעט מזעיר.

המועצה מקבלת החלטות רק בגדר יפוי־כחה. בנוגע לעבודות הצבוריות היוצאות מגדר יכלתה – כגון בנין מסלות־ברזל ויסוד בתי־ספר גבהים בוליה וכיוצא באלה – הורשתה המועצה רק להביע את משאלותיה ומבוקשיה. כמו כן הותר למועצה לעורר תשומת־לב הממשלה על המעשים הבלתי־חקיים בחלוקת המסים וגביתם ולהציע תקונים והשבחות בנדון זה. משאלות והצעות אלו אינן אלא מחייבות את הולי להגישן למקום הדרוש. לגבי הממשלה אין להם שום כח מחייב ומכריע.

כנזכר לעיל יש למועצה עוד תפקיד אחד – לפקח ולהשגיח על פעולות הולי, עד כמה שהוא פועל בתור בא־כח הוליה ומקים החלטות המועצה והועדה הגלילית. מהותה וצורתה של השגחה זו תתברר בפרקים הבאים, מתוך דברינו על שני האורגנים האחרונים.

ח.

לרגל הפרדת־הרשיות וחלוקת התפקידים בוליה נכפלו גם תארה ותעודתה של פקידות הולי. מושל הוליה ממלא מעכשיו שתי שליחיות בבת אחת. בתור פקיד הממלכה הוא מנצח על העבודות הכלליות ומקום פקודות הרָשות המרכזית. בתר פקיד הוליה ובא־כחה הוא ממלא את העבודות הפרטיות ומוציא לפעל החלטות המועצה הכללית.

המון התפקודים והמלאכיות, השריות והפעולות שהעמיסה על עצמה הממלכה המודירנית נחלקו בהתאם לתכונתם המשתפת והמיוחדת לסוגים ומקצעות שונים, וכל מקצע נמסר לוזרה מיוחדת הנמצאת במרכז המדינה. כל וזרה ממנה וממלאה ידי פקידים שונים לנהל עניניה בכל קצוי הממלכה. פקידים אלה אינם מגלמים את הרשות הממלכתית בשלמותה ואחדותה, אלא אחת מחוליותיה המרבות: הצבא, הכספים, ההשכלה וכו'. אולם בין החוליות הללו נחוץ חבור וקשר. כשהרבה רשיות בלתי תלויות זו בזו עומדות ומשמשות בערבוביה אי אפשר להמלט מחכוכים ונגודים פנימיים, התחרות והתנשאות וחתירות חשאיות; ולפיכך נחוץ כח עליון מאחד, שיכניס סדר, הקבלה, אחדות והרמוניה בתוך הרשיות המפרדות. תפקיד זה ממלא הולי בוליה (וכן גם המתצרף בלוא, והקימקם בקזא) הולי הוא באי־כחן של כל הוזרות יחד – הוא נמנה במאמר המלכות ע"פ החלטת סוד הוזירים – וראשם של כל פקידי הוליה הכפופים למשמעתו. הולי אחראי בעד הסדר והמנוחה ומלוא־החקים בתוך הוליה והוא המתוך בין הפקידים המקומיים והממשלה המרכזית.

לוָלי, בתור פקיד הממלכה, יש גם ביחס להנהגה העצמית בגליל תפקיד חשוב, הממשלה, שהעמידה את הוליה ברשות עצמה במדה ידועה, הנוחה¹⁶ לעצמה את זכות האפיטרופסות וההשגחה העליונה על פעולותיהם של נבחרי הוליה – המועצה הכללית והועדה הגלילית, – שלא יצאו מגדרם החקי ולא יכנסו לרשות שאינה שלהם. כשהמועצה הכללית מתאספת שלא כדין, וכשהיא מקבלת החלטה החותרת אחד החקים והתקנות של המדינה או כשהיא מתערבת בפוליטיקה – מתגלה תיכף אפיטרופסות זו. הולי – בתר בא־כח השלטון המרכזי – מפזר תיכף את הנאספים ומכריז את בטולן של ההחלטות המקבלות. יותר על זה. “הולי יכל לדחות את ישיבות המועצה לשבוע ימים כשהוא רואה צרך בדבר – בתנאי שיודיע זאת תיכף לוזרת הפנים. כשהולי מוצא נחיצות גמורה ומחלטת בהפרת המועצה הוא מרצה נמוקיו ומבקש רשות מוזרת הפנים – וכאשר יחליט סוד הוזירים כן יעשה. החלטת סוד הוזירים – במקרה של הסכם להצעת הולי – צריכה להתאשר ע”י הרוממות. ואז עורכים בחירות חדשות והמועצה החדשה מתאספת במשך שלשה חדשים" (ס' 125).

עד כאן פועל הולי בשם הממשלה ובתור בא כחה. אולם יחד עם זה פועל הולי גם בשם הוליה ובתור בא כח שלטונה העצמי. הולי הוא האורגן המקים של ההנהגה העצמית בוליה. “בכל הענינים והמפעלים המיוחדים לוליה נמסר יפוי־הכח המקים אך ורק לידי הולי” (ס' 77 ). זאת היא פרי חלוקת־העבודה שבין האורגנים השונים, כמו שהזכרנו לעיל, ושמקורה בחיים הקונסטיטוציוניים של המדינה. ההכנה וההגשמה (של החקים, התכניות האדמיניסטרטיביות וכו') זה עסקה של הפקידות והממשלה, ההחלטה וההשגחה – של באי־כח העם.

הולי מכין ומעבד – בעזרת פקידים מיוחדים – את כל ההצעות והתכניות הנדונות במועצה הכללית וע"י כך הוא מכשיר את עבודתה. אילו היתה צריכה המועצה לטפל גם בעבודת ההכנה, לא היתה מספקת למלא אף חלק קטן משליחותה, וכל עבודתה היתה עולה בתהו, כי כפי שראינו, אינה מתאספת אלא לזמן קצר ומגבל. תחת זה הולי ועוזריו פועלים בתדירות ואין כל מעצור לעבודתם.

הולי משתתף גם בעבודת המועצה גופא ומנהל את ישיבותיה, בתור נשיאה התמידי. המועצה בוחרת רק בסגן יו"ר למלא את מקום הולי בהעדרו. בשים לב למצב תרבותם והכרתם של האוכלוסין ורפיונה של דעת־הקהל בתרכיה, עלול תאר הנשיאות שהעניק החק לולי, ליהפך לרועץ לשלטון העצמי. הולי בתקף משרתו והשפעתו המרבה יוכל להוריד עד אפס את חפשתם ודעתם העצמית של חברי המועצה ולבטל את רצונם מפני רצונו.

תפקידו העיקרי של הולי בהנהגה הגלילית הוא קיום החלטות המועצה. “הוָלי ממונה למלא בהחלטת המועצה הכללית את העבודות המקומיות, שהפריש החק הנוכחי לוליה” (סעיף 87 ).

הולי חותם בשם הוליה על החוזים והאמנות בנוגע לועדות הצבוריות, מוציא ומכניס את כספי הוליה, קונה ומקנה, חוכר ומחכיר נכסי דניידי ודלא ניידי, מקבל פקדונות ועזבונות לטובת הוליה (בהסכם המועצה), תובע ונתבע בבתי־הדין בשם הוליה, מקציב ומיעד מקומות ומגרשים בשביל בה"ס, בתי החולים ושאר המוסדות הצבוריים, נותן רשיונות (בהסכם פקיד ההשכלה) לפתיחת בתי־ספר פרטיים, ממנה ומפטר כל הפקודים הפרטיים של הוליה.

מכל פעולותיו אלו, שהוא עושה בשם הוליה ובתור בא־כח ההנהגה העצמית, הוא מחויב להגיש דו“ח מפרט למועצה הכללית. דו”ח זה כולל: רשימת ההוצאות וההכנסות בהתאם לתקציב הגלילי, הרצאה מבוארת ע"ד קיומן והגשמתן של החלטות המועצה דאשתקד. העתקה מהרצאה זו נשלחת גם לוזרת הפנים.

הולי אינו אחראי רק לפני המועצה הכללית בלבד. אף במשך רב השנה, שהמועצה אינה מתקימת בפעל, אין הולי עושה הכל על דעת עצמו. החק העמיד על גבו מפקח תמידי – זוהי הועדה הגלילית.

ט.

הועדה הגלילית (אַנְגֻ’מַן וִלָיַת (انجمن ولايت) זוהי המועצה הכללית בזעיר אנפין. המועצה, כידוע, אינה מתאספת אלא לזמן קצר ולפיכך אין היא מספיקה לפעמים לדין על כל השאלות העומדות על הפרק. ביחוד מצטמצם ע"י כך כשרון־השגחתה. חסרון זה ממלאה הועדה הגלילית – האורגן השלישי של ההנהגה העצמית בוליות הועדה. ממלאה מקום המועצה במשך הזמן שבין אספה לאספה. אולם המחוקק דאג לזה שהועדה לא תעלה בערכה על המועצה ולא תתפוס מקום הולי במלוא־העבודות – כפי שנראה מהרכבתה ותפקידה.

הועדה הגלילית מרכבת מארבעה חברים הנבחרים בכל שנה בישיבה האחרונה של המועצה הכללית מתוך חבריה היא. במקום שמספר חברי המועצה הוא פחות משמנה, הרשות לבחר רק בשני חברים לועדה. חברי הועדה צריכים להיות מבני מחוזים שונים. חברי מועצת־הפקידות והעיריה אינם יכלים להבחר לתוך הועדה. הועדה מתחדשת בכל שנה, אך הרשות נתונה לבחר שנית באותם החברים. בשעת הצרך רשאית המועצה לבחר בועדה חדשה גם באמצע השנה – באספות שלא מן הסדר. הולי או בא כחו הוא נשיא הועדה. ישיבות הועדה אינן פומביות, ומשאה ומתנה אינו מתפרסם. הועדה מתאספת בהזמנת הולי בכל פעם שיש צרך בכך. החבר שלא בא שלש פעמים רצופות לישיבות בלי סבה מספקת הריהו כאלו יצא בדימוס.

הועדה ממלאה את מקום המועצה בכל אותן השאלות שזו האחרונה לא הספיקה לדון בהן ומסרה אותן לראות עיני הועדה. אולם אין המועצה רשאית להניח לועדה שאלות שהן מעיקרי פעולתה – כגון קבלת התקציב ואשורו.

הועדה מפקחת על מעשי הולי בעניני הכספים ומלוא העבודות הצבוריות. הולי מחויב למסור לועדה בסוף כל חדש רשימת ההוצאות. הועדה בודקת את הרשימות אם הן מתאימות ומקבילות לתקציב המקבל. כשהרשימות כתקונן היא מאשרת אותן. כשנמצא בהן פגם – היא מגישה את־דעתה למועצה הכללית. סכומי התקציב בשביל ההוצאות הבלתי נראות מראש מוצאים רק על פי החלטת הועדה. הועדה מחוה דעתה על כל הקניות והמכירות והחכירות הפומביות הנערכות בהחלטת המועצה, והיא מכינה בנדון זה כל הנירות והתעודות הדרושים.

בסוף השנה עורכת הועדה הרצאה מפורטת על מהלך העבודה ואפני הגשמת ההחלטות דאשתקד, ומגישתה למועצה הכללית בישיבתה הראשונה.

הועדה משתתפת גם בהכנת הצעת־התקציב וסדור תכניות־העבודה. הולי צריך להגיש הצעת־התקציב וכן גם יתר ההצעות, לפני מסירתן למועצה, לחות־דעת הועדה, העורכת בנדון זה הרצאה מפרטת בשביל המועצה.

כשהשעה דחוקה רשאית הועדה לקבל על דעת עצמה החלטות בכל השאלות שפתרונן נמסר למועצה הכללית. אך במקרה זה מחויבה הועדה להרצות החלטותיה בישיבה הראשונה של המועצה.

כמו בשביל המועצה כך גם בשביל הועדה קבע החק גדרים וסיגים שאין היא רשאית לזלזל בהן. כשהועדה יוצאת מגדרה מזמין הולי אספה שלא מן הסדר, ונבחרת ועדה חדשה.

____________

כשוליות שכנות מעונינות במפעל כללי אחד הן רשאות– בהסכם וזרת הפנים – להתאחד ולקבע ועדה מעורבת, נבחרת מתוך המועצות הכלליות של הוליות המעונינות, להחליט על אפן הפעולה המשתפת. ועדה זו מתאספת במקום הנבחר בהסכם הוליות תחת ראשותו של הולי המקומי או בא כחו. החלטות הועדה נשלחות ע"י הולי למועצות, לדון בהן. אם המועצות מאשרות את דעת הועדה – נגשים הולים לקיום ההחלטות בהתאמה הדדית. כשהמועצות הכלליות נחלקות בדעותיהן נמסר הענין לפתרונה הגמור של מועצת הממלכה.

נספחות.

השנויים והתוספות לחק־הוליות, שנתפרסמו לאחר שהחוברת “ההנהגה העצמית בויליות” היתה מוכנה בדפוס.

א) הוספה לסעיף 7–8 (הקובע את העבודות הצבוריות שמלואן נמסר לרשות הוליה, ראה פרק ה')

“פעם אחת בחמש שנה עורכת המועצה הכללית תכנית מקיפה של כל המפעלים והמוסדות הדרושים בהתאם לצרכים הכלליים והפרטיים של הוליה. תכנית זו נשארת כמות־שהיא או בשנויים ע”י וזרת הפנים אחרי מו“מ את שאר הוזרות המעונינות. כל ההספקה הצבורית תתמלא בגדר התכנית הנזכרה. כל זמן שלא נגמרו המפעלים והמוסדות הקודמים – אין מתחילים בחדשים”.

הוצאו מגדר ההספקה הצבורית המקומית (של הוליה) חפירת תעלות מתוך הנהרות שאינם־מיוחדים לשם השקאה מלאכותית ומתן רשיונות להארה והעברה חשמלית בכח מפלי־מים. זה תלוי שוב בידי וזרת־העבודות הצבוריות.

ב) הוגדלו זכיות־התקציב של הוליה (ראה פרק ו') באפן דלקמן:

נמסרו לוליה הסכומים הנוספים למס־הבנינים בתור תמיכה לקפת־ההשכלה.

אחוזים נוספים על פי חק מיוחד למס־הריוח, למס הצאן הגמל והראם, לארנונית הירושה וההקנאה, לפדיון הצבא (בדל־עסכרי) – בתור מנת־הוליה.

ג) הוספה לסעיף 81:

במנית־הפקידים למשרת הוליה יותן משפט־הבכורה לבקיאים בשפת־המקום. השלטונים ישתמשו בערכאות בשעת בירור־המשפט יחד עם הלשון הרשמית גם בשפת־המקום. התעודות ופסקי־הדין יתורגמו ללשון היותר נפוצה באותו מקום, ובצורה זו יסבירו וישמיעו אותם הדינין לבעלי־הדין.

פקידי־המשטרה והג’נדרמים יתמנו מתוך התושבים המושלימים והבלתי מושלימים לפי ערך נפשותיהם.

החקים והתקנות הכלליים הנוגעים לאוכלוסין אפשר לפרסם חוץ מהלשון הרשמית גם בשפת רוב תושבי המקום.

הסכומים הנקצבים בתקציב הוליה לטובת ההשכלה האלמנטרית יחולקו בערך שוה בין העדות השונות לפי מספר נפשותיהן של פנקסי¹⁷־האוכלסין.

כשתקציב הוליה תמיכה לבה“ס הכלליים של המושלמים – תנתן באותה הכמות קצבה גם לבה”ס הכלליים של הבלתי־מושלימים.

מועצת־הפקידות (מג’לס־אידרה) של הוליה קובעת את מספר הנבחרים למועצה הכללית (מג’לס עמומי) מתוך המושלימים והבלתי־מושלימים בערך למספר נפשות הזכרים המושלימים והבלתי מושלימים שבכל וליה.

כמו כן קובעת מועצת־הפקידות את המחוזות (קזא) שמתוכם יבחרו המושלימים והבלתי מושלימים.

יסוד ערכי זה יהא מונח גם בבחירות לועדה הגלילית (אנג’מן־ולית).

יִשְׂמְחוּ עַמִּים וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים,

כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר

וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחְםֵ סֶלָה.

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים,

יוֹדוּך עַמִּים כֻּלָּם.

(תהילים, ס"ז 6־5)

אנו עומדים על סף תקופה בתולדות אדם, שלא היתה כמוה בכל ההיסטוריה האנושית. אומות שהיו כפופות עשרות ומאות שנים לשלטון זר, אומות גדולות וקטנות, בעלות תרבות עתיקה ועשוקות־חינוך, – פורקות מעליהן עול זרים ועומדות ברשות עצמן. ולא רחוק היום שכל עמי־תבל בלא הבדל צבע, גזע ותרבות – יהיו חברים שווי־זכויות, עצמאיים וריבוניים במשפחת המין־האנושי.

ובאותו זמן גדלה והולכת התלות ההדדית שבין עמים, תלות בין עמים קטנים וחלשים ובין מעצמות אדירות וחזקות. אין כמעט אומה בעולם, – ואפילו גדולה, מפותחה, עשירה ורבת־כוח ביותר, – שאינה זקוקה לעמים אחרים ואינה תלויה בשותפותם ובתמיכתם.

עדיין רבים ולפעמים גם חריפים ההבדלים והניגודים בין ארצות וגושי מדינות; ועוד פחד המלחמה לא פג, ופחד שלא ידעה האנושות אולי אף פעם, כי זה לפני זמן קצר בערך, פחות מעשרים שנה, תיכן האדם כלי־משחית הרסניים, שיש ביכולתם להביא לחורבן האנושות כולה או רובה. ואף־על־פי־כן, – וגם משום כך, – הולכת ומתבשלת יותר ויותר הכרת הצורך וההכרח של קיום השלום ואחדות המין האנושי. מתחשלת ההכרה על שותפות־הגורל של כל העמים, הגדולים והקטנים, וביודעין ושלא ביודעין חותר האדם לקראת אחדות אנושית, מדינית ותרבותית.

העמים הדלים ועשוקי־התרבות אינם מוכנים ומסוגלים עוד להשלים עם מעמדם העלוב והמסכן. והעמים העשירים והמפותחים מתחילים להבין יותר ויותר, כי לא ייתכן עוד לקיים לאורך־ימים את הפער המפלה בין עמים שבעים ורעבים, בין מדינות עתירות נכסים, חומריים ורוחניים, ובין ארצות נעדרות־השכלה, דלות וחסרות כל,

ההגמוניה האירופית התפשטה בארבע־חמש מאות השנים האחרונות כמעט על־פני כל כדור הארץ. הגמוניה זו התבססה לא רק על כוח צבאי, גודל ציים, שכלול הזיון, מספר החילות, אלא גם על עושר חומרי, תעשייה מפותחת ומתרחבת, עצמה כספית, כושר טכנולוגי ועליונות תרבותית. התחדשות והתקדמות המדע ששינו ביסודה את תמונת היקום – מורשת יוון וימי הבינים, – ונתנו בידי אדם שלטון גדל והולך על איתני הטבע, – אף הן בעיקרן הינן פרי כיבושי־המדע באירופה בארבע מאות השנים האחרונות.

ההגירה האירופית לעולם החדש, שגדלה במאה הי"ט ונמשכת עד היום, הפכו שתי היבשות – אמריקה ואוסטרליה, שהיו מיושבות אלפי שנים גזעים צבעוניים, למרכזי הגזע הלבן והתרבות האירופית.

כל יבשת אמריקה לאחר התגלותה על־ידי קולומבוס בשנת 1492, ואחריה יבשת אוסטרליה שנתגלתה כעבור שלוש מאות שנה, רוב שטחי אסיה וכמעט כל אפריקה היו כפופים לקיסרויות אחדות באירופה: –ספרד, פורטוגל, בריטניה, רוסיה, צרפת, הולנד, תורכיה ובלגיה.

בסוף המאה החמש־עשרה חדרו קוזקים רוסיים תחת הנהגת ירמאק לסיביר, ומאז החלה רוסיה להתפשט באסיה הצפונית והמרכזית; תורכיה שכבשה בשנת 1453 את קושטה מידי הביזנטיים ירשה אחוזות הערבים בצפון־אפריקה, בקדמת אסיה ובדרום־מזרח אירופה. יבשת אפריקה מחוץ לחלקה הצפוני, היתה עד לפני כמה מאות שנים, ארץ לא נודעת. היוונים והרומאים, כאנשי צור וצידון, אשר ייסדו מושבות בצפון־אפריקה, לא חצו אף פעם מדבר סחרה דרומה. הפורטוגיזים היו הראשונים אשר הגיעו בשליש האחרון של המאה החמש־עשרה עד אפריקה הדרומית, וואסקו דה־גאמא הפליג בשנת 1497 עד קצה אפריקה הדרומית, כף־התקווה הטובה, ומשם פנה מזרחה והגיע עד הודו. היקף החוף האפריקני נודע רק בסוף המאה התשע־עשרה, והשטחים שבפנים אפריקה המרכזית משני עברי קו המשווה נחקרו רק במאה העשרים.

ההולנדים היו הראשונים שהתיישבו בסוף המאה השמונה־עשרה בערבות אפריקה הדרומית, שהיא עכשיו “ברית אפריקה הדרומית”, ונתונה במשבר חמור בגלל שיטת “הפרדת הגזעים” והשלטון המוחלט של “הלבנים” (בשטח של 1,223,409 קמ"ר, 14,418,000 תושבים, מהם כחמשה עשר אחוז לבנים ושמונים וחמשה אחוז שחורים וצבעוניים).

במחצית הראשונה של המאה הי"ט נתרחב הכיבוש האירופי באפריקה. הצרפתים התאחזו בשנת 1830 באלג’יר, השלימו כיבושה בשנת 1847 והרחיבו שלטונם עד קצה מדבר סחרה בדרום, וצרפתים רבים התיישבו באלג’יר שהוכרזה כשטח צרפתי.

בסוף המאה הי“ח נתגברה בארצות־הברית התנועה לשחרור העבדים שהובאו מאפריקה, ונוסדה “חברת התיישבות אמריקנית” שהעמידה לעצמה מטרה להחזיר עבדים משוחררים לאפריקה, וחוף ליבריה (שנקראה מקודם בשם כף מיסורדו על־ידי פדרו די־סינטרא, פורטגזי, שהגיע למקום זה בשנת 1461) – נבחר למקום התיישבות העבדים המשוחררים. במחצית הראשונה של המאה הי”ט גדלה הגירת השחורים מאמריקה לליבריה, ובשנת 1847 הוכרזה ליבריה כרפובליקה עצמאית. הנשיא טוֹבמן שנבחר לשמונה שנים בשנת 1944, ונבחר שנית בשנת 1951 ובשלישית בשנת 1955, עשה רבות לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של ליבריה, ולמיזוג “העולים” מארצות־הברית עם ילידי המקום.

אנגליה, צרפת, גרמניה, ובעקבותיהן איטליה, פורטוגל, ספרד ובלגיה כבשו לאט לאט כל אפריקה המזרחית, המערבית והפנימית. בשנת 1882 השתלטה בריטניה למעשה על מצרים, שעמדה להלכה תחת חסות עותמנית. בנובמבר 1884 נועדה בברלין ועידת המעצמות האירופיות לסדר חלוקת אפריקה. השתתפו בועידה: גרמניה, אוסטריה־הונגריה, בלגיה, דנמרק, ספרד, ארצות־הברית, רוסיה צרפת, אנגליה, איטליה, הולנד, פורטוגל, שוודיה ונורבגיה (שתי ארצות אלו היו להן אז עוד מלך משותף – המלך השוודי), תורכיה.

יבשת אפריקה המשתרעת על שטח של 30,289,000 קילומטר מרובע, נתחלקה כמעט כולה בין ארצות אירופה. לצרפת היו קצת פחות מעשרה מיליון קמ“ר, לבריטניה – למעלה מחמשה מיליון קמ”ר, לגרמניה – למעלה משני מיליונים, לבלגיה – קצת פחות, לפורטוגל – כשני מיליונים, לאיטליה – כחצי מיליון, לתורכיה – כמיליון, לספרד – כמאתים אלף. למצרים – שהיתה להלכה ארץ חסות עותמנית, אבל למעשה שלטו בה בריטים משנת 1882 ואילך, היו כארבעה מיליונים קמ"ר. ביבשת אפריקה נשארו רק שלוש מדינות עצמאיות: אתיופיה¹, שקיימה עצמאותה מאז ומעולם, ליבריה² וברית דרום אפריקה.

שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריזה איטליה מלחמה על תורכיה וכבשה בצפון־אפריקה את טריפולי וקירנייקה³ ואיטליה הסבה את שמם ללוב (ליביה)⁴.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה גרמניה כל מושבותיה באפריקה. טוגולנד⁵ נמסרה בתורת מנדט לצרפת והקמרונים נתחלקו בין צרפת⁶ ובין אנגליה⁷. המנדט על אפריקה המזרחית בשם טנגנייקה⁸ נמסר לאנגליה, ובלגיה קיבלה מנדט על רואנדא־אורונדי⁹.

בשנת 1936 כבשה איטליה הפשיסטית מתוך התנגדות מילולית של חבר־הלאומים את אתיופיה והפכה אותה למושבה איטלקית. בעקבות שינויים אלה נעשתה חלוקה חדשה של אפריקה: בידי צרפת היו כ־10,700,000 קמ“ר, בידי אנגליה – כעשרה מיליון ומאתים אלף קמ”ר (כולל סודן), בידי איטליה למעלה משנים וחצי מיליון קמ“ר, בידי בלגיה כ־2.4 מיליון קמ”ר, בידי פורטוגל כשני מיליונים, בידי מצרים, שאנגליה הכירה להלכה בעצמאותה, פחות מ־900,000 קמ“ר ובידי ספרד כ־358,000 קמ”ר. ביבשת אפריקה נשארו רק שתי מדינות עצמאיות: ליבריה וברית דרום אפריקה. תורכיה וגרמניה גורשו כליל מהיבשה האפריקנית.

השלטון האירופי התפשט גם ביבשת אסיה. הפורטוגזים היו הראשונים שתקעו יתד בהודו בתקופה המודרנית בתחילת המאה הט“ז. אחריהם באו ההולנדים שהתבצרו ברבע הראשון של המאה הי”ז באיים האינדונסיים, ומשם חדרו להודו. בעקבותיהם באו הבריטים והצרפתים. המאבק בין צרפת ואנגליה בהודו נמשך למעלה ממאה וחמישים שנה – וידה של אנגליה היתה על העליונה. שלטונה של אנגליה החל להתפשט ברחבי הודו, ואחרי שלוש מלחמות עם בורמה (משנת 1842 עד 1885) נספחה גם בורמה להודו הבריטית, ועד לפני 13 שנה החזיקה אנגליה בתת־היבשת ההודית, שכללה גם האי ציילון. הרוסים התפשטו בצפון אסיה הריקה ברובה ובמרכזה, המיושבת עמים מוסלימים, ושלטונם הקיף החלק הששי של אדמת כדור הארץ, – מהים הצפוני והים השחור במערב ועד האוקינוס השקט במזרח וגבולם היה גרמניה במערב ויפאן במזרח. ההולנדים השתלטו על האיים האינדונסיים באוקינוס ההודי, וצרפת – על הודו־סין (אנאם, לאוס, קמבודיה ועוד.).

הראשונים שפרקו מעליהם עול זר – אם כי עול של בני־עמם – היו המתיישבים בשלוש עשרה המושבות באמריקה הצפונית. בשנת 1776 פרצה מלחמת הקוממיות של 13 המושבות. בשנת 1783 הכירה בריטניה בעצמאות מושבותיה אלה, והוקמה ברית פדרלית עצמאית שהתפשטה לאט לאט מהאוקינוס האטלנטי עד האוקיאנוס השקט. וכך נולדה ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, שהיתה למדינה האדירה והעשירה בזמננו. מושבות ספרד ופורטוגל באמריקה התיכונה והדרומית השתחררו בעשרים השנים שבין 1810 ו־1830, אולם שלא כארצות הברית נשארו רפובליקות נפרדות זו מזו עד היום הזה. רק בראזיל היתה עשרות שנים קיסרות, לאחר שצבאות נפוליאון כבשו בשנת 1807 את פורטוגל, ובית המלוכה ברח לבראזיל, ולמעשה הפכה כאילו פורטוגל למושבה של בראזיל. ב־1882 הכריזה בראזיל על עצמה כקיסרות נפרדת תחת פדרו הראשון, בנו של המלך הפורטוגלי, אבל העולם החדש לא ראה בעין יפה קיום מלכות, וקיסר בראזיל שולח בשנת 1889 מארצו – וכל אמריקה היתה רפובליקנית.

בשנת 1926 הכירה אנגליה בעצמאותן המלאה של אחוזותיה המאוכלסות ביוצאי בריטניה והולנד: קנדה, אוסטרליה, ניו־זילנד, ברית דרום־אפריקה, אירלנד וניו־פאונדלנד. בוועידה קיסרית שנתכנסה בשנת 1926 הוכרזו כל האחוזות הללו “כקהיליות עצמאיות בתוך הקיסרות הבריטית, שוות במעמדן, בלתי כפופות זו לזו בענייניהן הפנימיים והחיצוניים, אם כי מאוחדות בנאמנות משותפת לכתר ומצורפות מתוך חירות כחברות בקהיליית העמים הבריטית”.

פירוש הדבר, שכולן נעשו מדינות עצמאיות גם בשטח הבין־לאומי (פרט לניו־פאונדלנד) והיתה להן נציגות נפרדת בחבר־הלאומים ובמדינות אחרות. בשנת 1949 נפרדה אירלנד מקהיליית העמים הבריטית, וניו־פאונדלנד נעשתה ברצונה הטוב חבל במדינת קנדה.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה תורכיה כל אחוזותיה הערביות במזרח התיכון: רובו של חצי־ אי ערב, הכולל את סעודיה¹⁰ ותימן¹¹ נעשה עצמאי. על עיראק¹², סוריה¹³, לבנון¹⁴, א“י וירדן¹⁵ הוטלו מנדטים. על עיראק וא”י – מנדט בריטי, על סוריה ולבנון מנדט צרפתי. ב־1930 בא במקום המנדט הבריטי בעיראק שלטון עצמאי בברית עם אנגליה; המנדטים הצרפתים בסוריה ובלבנון בטלו במלחמת העולם השנייה, ושתי הארצות נעשו מדינות עצמאיות. המנדט על א"י נתבטל בשנת 1948 על־פי הוראת האומות המאוחדות, הארץ נתחלקה, ובארבעה עשר במאי 1948 נתחדשה מדינת־ישראל. בשנת 1958 מנתה סוריה – 4,283,000 תושבים; לבנון – 1,555,000; עיראק – 6,590,000; ירדן, לאחר סיפוח חלק מהגדה המערבית – 1,580,000.

בקצה אסיה המזרחית שוכנת יפאן שהיתה כל השנים סגורה וחסומה בפני כל השפעה וחדירה זרה, פרט להשפעה סינית, ובאמצעות סין – גם להשפעה הודית (בודהיסטית). בשנת 1854 הכריח המפקד האמריקני פרי (Perry) בכוח עשר אניות קיטור מזוינות בתותחים את יפאן הפיאודלית והמסוגרת לפתוח שעריה לאמריקנים ולסחר אמריקני. אחרי אה"ב באו – רוסיה, הולנד ובריטניה. נעשה עוד נסיון אחד על־ידי פיאודל יפאני לפגוע באניות זרות, אולם בעקב ההפצצה של אניות צרפתיות, בריטיות, הולנדיות ואמריקניות וצבא זר שחנה בקיוֹטוֹ בשנת 1865, נאלצה יפאן לפתוח ארצה לזרים. אבל מפלה צבאית זו, הפכה ביפאן לברכה. היפאנים החלו בהתמדה ובכשרון מופלא ללמוד דרכי אירופה ואמריקה, ובפחות מארבעים שנה הגיעה יפאן לרמה האינטלקטואלית והטכנולוגית של העמים המפותחים ביותר בעולם, ובמלחמה ב־1905 ניצחה יפאן את המעצמה האדירה והגדולה באירופה – את רוסיה. הוכח כי עמי אסיה אינם נופלים בטבעם ובכושרם מעמי אירופה ואמריקה. לעובדה זו היתה השפעה עצומה על כל עמי אסיה.

* * *

התקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה היתה תקופת זעזועים ומאבקים לעצמאות בכל ארצות אסיה הכפופות לשלטון אירופים. במלחמת העולם השנייה הסתערה יפאן, בברית עם היטלר ומוסוליני, לכבוש רובה של אסיה בסיסמה: אסיה לבני אסיה. היא גם הצליחה להשתלט על כל ארצות אסיה הדרומית והמזרחית עד גבול הודו, אולם לבסוף ניגפה בפני עצמתה הימית והאווירית של ארצות הברית, – ונכנעה ללא תנאים, לאחר שנפלו על שתי עריה – הירושימה ונאגאסאקי – הפצצות האטומיות הראשונות שהופעלו על־ידי אנוש.

בשנת 1947 העניקה בריטניה עצמאות לגדולה שבאחוזותיה – להודו. אולם תת־יבשת זו, שהיתה יחידה מדינית אחת בימי השלטו הבריטי – היא תפסה אז שטח של 4,208,192 קמ"ר, – נאלצה להתפלג עם יציאתה לרשות עצמה. כמה מאות שנים לפני בוא האירופים נכבשה הודו על־ידי המונגולים־המוסלמים, ורבים מתושבי הודו נאלצו לקבל דת האיסלם. בעשרות השנים האחרונות של השלטון הבריטי התעוררה תנועה גדולה תחת הנהגת המנהיג המוסלימי גינאח ליסד מדינה מוסלימית נפרדת, ובהגיע תור העצמאות נאלצו מנהיגי הודו – גאנדי ונהרו – להסכים לחלוקת הודו, והוקמה מדינה מוסלימית בשם פקיסטן, חלקה במערבה וחלקה במזרחה של הודו. בשנת 1958 מנתה הודו 391,390,000 תושבים (בתוכם כארבעים מיליון מוסלימים) ופקיסטן מנתה 85,635,000 תושבים, כמעט כולם מוסלימים, לאחר שמיליוני מוסלימים נמלטו מהודו לפקיסטן, ומיליוני הודים מפקיסטן להודו.

יחד עם הודו נתעצמה גם בורמה, ארץ בודהיסטית על גבולה המזרחי של הודו ־ שטחה 677,950 קילומטר מרובע וישובה בשנת 1958 מנה כעשרים מיליון וחצי תושבים; כמו־כן נתעצם אז האי ציילון, מדרומה של הודו ־ שטחו 65,610 קמ"ר ומספר תושביו כתשעה מיליון ורבע. הודו, פקיסטן וציילון נשארו מרצונן הטוב חברות בקהילייה הבריטית, גם לאחר שהפכו לרפובליקות עצמאיות לגמרי. בורמה לא נצטרפה לקהילייה. הולנד, שהיתה כבושה בידי גרמניה הנאצית בשנות 1945־1940, הפסידה אחוזותיה

בהודו־המזרחית (אינדונסיה), שנפלו בידי יפאן. לאחר תבוסת יפאן על־ידי ארצות־הברית קמה באיי אינדונסיה ממשלה מקומית, ואחרי מאבק של ארבע שנים הכירה הולנד בדצמבר 1949 בשלטון העצמאי של אינדונסיה, אולם עדיין נמשך הריב על גיניאה החדשה¹⁶ של הולנד. זהו האי השני בגודלו בעולם. חלקו של האי – שטח פאַפואַ ושטח המנדט – עומד ברשות אוסטרליה¹⁷.

תושבי גיניאה החדשה שונים בלשונם ובגזעם ובאמונתם מתושבי אינדונסיה. 80% של תושבי אינדונסיה הם מוסלימים, השאר הם נוצרים, בודהיסטים, הינדואיסטים, טאואיסטים וקונפוציאנים. תושבי גיניאה הם עובדי רוחות, פרט למיעוט הלבן שהוא נוצרי.

גם הודו־סין הצרפתית נפלה בידי יפאן בסוף מלחמת־העולם השנייה. כשיפאן נכשלה ונאלצה לעזוב הארצות שכבשה במזרח־אסיה החלו עמי הודו־סין להילחם על עצמאותם; סין הקומוניסטית הגישה עזרה לווייטמין, שבראשה עמד הו־צ’י־מין. כוחות וייטמין כבשו את דיין־ביין־פו אחרי מלחמה עזה ולכדו 10,000 שבויים צרפתיים, וראש ממשלת צרפת, מנדס פרנס, סיים המלחמה. ועמי הודו־סין נתעצבו בשנת 1956; קמו ארבע מדינות ריבוניות: קמבודיה¹⁸, לאוס¹⁹, וויטנאם הדרומית²⁰, וויטנאם הצפונית²¹, זו האחרונה הצטרפה למחנה הקומוניסטי יחד עם קוריאה הצפונית. מדינת נפאל²², בצפונה של הודו, על גבול טיבט, נשארה כל השנים מדינה עצמאית, אולם ממחצית המאה הי"ט עד מחצי המאה העשרים הועמדה תחת שלטון עריצות משפחתית של ראש הממשלה, שמשרתו עברה בירושה לבניו, ומלך ניפאל היה למעשה אסיר־בית ונטול כל סמכות. לאחר השתחררות הודו פרצה תנועה בניפאל לשינוי המשטר, הושם לאט לאט קץ לעריצות משפחת ראש־הממשלה, והמפלגה הסוציאליסטית בראשות פ.ב. קויראלה, קיבלה בבחירות האחרונות השלטון בידיה.

ברית־המועצות שמרה על כל כיבושי הצארים באסיה. גם בריטניה עדיין שומרת על חסותה בכמה ארצות במפרץ־הפרסי ובקצה חצי־האי ערב, ועל שלטונה בצפון בורניאו²³, בסארוואק²⁴, בעיר סינגפור²⁵, ובעיר הונגקונג²⁶. הולנד עודנה שלטת בגיניאה החדשה²⁷, ופורטוגל בשטחים אחדים של הודו²⁸; כל שאר השטחים העצומים של היבשת הגדולה ביותר בעולם, המכילה יותר ממחצית המין האנושי – למעלה מביליון־וחצי תושבים, – עומדים ברשות עצמם.

אחרי שחרור עמי אסיה בא תורם של עמי אפריקה, כאמור היו בסוף מלחמת העולם השנייה ארבע מדינות עצמאיות ביבשת זו: ברית דרום־אפריקה, שבה שליט המיעוט הבורי (יוצאי הולנד) על רוב של שחורים; אתיופיה, המדינה העצמאית העתיקה ביותר באפריקה (פרט לזמן קצר של הכיבוש האיטלקי בשנת 1936), ליבּריה ומצרים. מצרים קיבלה לידיה אחת המעברות הבין־לאומיות החשובות ביותר בעולם – את תעלת־סואץ, המקשרת ים־התיכון עם ים־סוף והאוקינוס־ההודי.

בסוף המאה הט“ו נתגלתה לאירופים הדרך להודו במעבר כף־התקווה החדשה בדרום־אפריקה. אולם צרפת היושבת לא רק על חוף האוקינוס־האטלנטי, אלא גם על חוף הים־התיכון – חיפשה דרך יותר קצרה ממזרח הים־התיכון להודו, – ובמאה הי”ז והי“ח עיינה באפשרות של מעבר ימי מים־התיכון לים־סוף. זו היתה אחת המטרות של נפוליאון בהישלחו לכבוש את מצרים בשנת 1798. המהנדס שבא אתו למטרה זו, לה פר, קיבל ההנחה, שהיתה נפוצה אז, כי מי ים־סוף גבוהים ממי ים־התיכון בשלושים רגל, ולכן הגיש לשולחיו מסקנה שלילית. כעבור חמשים וחמש שנים (בשנת 1853) הוכיח מהנדס צרפתי אחר (לינאן דה בלפון), כי ההבדל בגובה המים של שני הימים הוא זעיר, ואז הופיע האיש הדגול שתיכנן וביצע המפעל הגדול של תעלת־סואץ – פרדיננד די־ליספס. הוא שימש חמש שנים כקונסול צרפת באלכסנדריה, קרא הדו”ח של לה פר והיה ידידו של לינן דה בלפון. והרעיון של חפירת תעלה לחבר ים־התיכון וים־סוף שבה את לבו. כשידידו סעיד עלה לשלטון במצרים – הציע לו תוכנית התעלה, וקיבל ממנו רשיון להקים חברה כללית לתעלה ימית של סואץ, ונקבע שהתעלה והנמלים של־ידה יהיו פתוחים בכל הזמנים לכל אניות־סוחר בלי הבדל עם ומדינה, בתנאי שישולמו דמי המעבר. התעלה תהיה ברשות החברה 99 שנה, אחרי־כן תעבור לרשות ממשלת מצרים. אנגליה ניסתה למנוע חפירת התעלה, והצליחה לעכב הסכמת השולטן התורכי, שהיה אז השליט העליון על מצרים, אולם במארס 1866 נתן השולטן הסכמתו, לאחר שהעבודה כבר התחילה.

בשנת 1869 נסתיימה חפירת התעלה, וביום 17 בנובמבר באותה השנה, החלו אניות לעבור בתעלה על אף הקשיים שאנגליה הוסיפה מזמן לזמן. היא גם סרבה לקנות חלקה במניות החברה שליספס הועיד לה, ברצונו לשתף כל מדינות אירופה במפעל זה. לאחר־מעשה השלימה אנגליה עם ליספס והעניקה לו כל הכבוד הראוי לו.

ליספס שאף לכך, שהתעלה תהיה ניטרלית ופתוחה לכל בכל זמן, וביום 29 באוקטובר 1888 נתכנסו נציגי צרפת, אנגליה, גרמניה, אוסטריה־הונגריה, איטליה, רוסיה, ספרד, תורכיה והולנד בקושטא וחתמו על אמנה הקובעת, כי התעלה “תהיה לעולם פתוחה וחופשית, בימי מלחמה כבימי שלום לכל אניות־סוחר או אניות־מלחמה, בלי הבדל דגל”.

בניגוד לאמנה זו, ניסתה מצרים למנוע מעבר אניות ישראליות; ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון של או"ם בשנת 1951. מצרים טענה שהיא עושה זאת על־יסוד מצב המלחמה השורר בינה לבין ישראל, אולם מועצת הבטחון פסלה טענה זו וקבעה שמצב מלחמה אינו מתיישב עם הסכם שביתת־הנשק, ולפי אמנת קושטא קיים חופש שיט בתעלה גם בימי מלחמה. מצרים הימרתה פי מועצת הבטחון.

ב־13 בדצמבר 1956 אסרה שוב מועצה הבטחון פה אחד כל אפליה גלויה או מוסווית, נגד איזו מדינה שהיא בתעלת־סואץ, אבל ממשלת נאצר הכריזה שלא תישמע גם להחלטה זו, ומוסדות או"ם לא עשו דבר במשך כל השנים להטיל מרות המשפט הבין־לאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

מיד לאחר גמר מלחמת העולם השניה התעצמה גם לוב²⁹. גם סודן³⁰, שהיתה עשרות שנים אחוזה משותפת של בריטניה ומצרים יצאה לרשות עצמה. בשנת 1956 העניקה צרפת עצמאות לטוניס³¹ ולמרוקו³². סודן, לוב טוניס ומרוקו הצטרפו לליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945 בעידודו של שר החוץ הבריטי דאז אנטוני אידן (ביסוד הליגה השתתפו הארצות הערביות במזרח־התיכון: – מצרים, סעודיה, תימן, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק).

בשנת 1957 העניקה אנגליה עצמאות לגאנה (נקראה מקודם בשם “חוף הזהב”)³³. השנה הכריזה גאנה על עצמה כרפובליקה, אבל נשארה בקהילייה (קומונוולט) הבריטית – כהודו וכפקיסטן. בשנת 1958 זכתה גם גיניאה הצרפתית לעצמאות – כשהנשיא דה־גול ערך משאל־עם בצרפת ובמושבות, ובין השאר היתה גם השאלה אם המושבה רוצה להישאר באחדות הצרפתית. גיניאה³⁴ היתה המושבה היחידה באפריקה הצרפתית שענתה על שאלה זו בשלילה. נשיא גאנה ד"ר אנקרומה ונשיא גיניאה סקו־טורה ניסו להקים פדרציה בין שתי הארצות, אבל הדבר לא הצליח. הלשון השלטת בגיניאה, כמו בכל שאר מושבות צרפת – היא צרפתית, אם כי בכל ארץ יש לשבטים המקומיים ניבים משלהם, שאינם מובנים לכל תושבי הארץ. בגאנה, כמו בשאר מושבות בריטניה, שלטה השפה האנגלית, אם כי גם פה יש ניבים שבטיים כמו בכל ארצות אפריקה.

בתחילת 1960 זכו הקמרונים לעצמאות. ארץ זו שהיתה נחלת גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה – נתחלקה אחר־כך בין צרפת ובריטניה. הראשונה קיבלה שטח של 432,000 קמ“ר³⁵, ובריטניה קיבלה – 88,270 קמ”ר מאוכלסים במיליון וחצי נפשות. באפריל 1960 התעצמה גם טוגו³⁶ שאף היא היתה תחילה מושבה גרמנית. זו היתה רק התחלה. בשנת 1960 קורא דרור להרבה ארצות אפריקה: 11 מושבות צרפתיות, מושבה בלגית קונגו, הארץ הגדולה בשטחה באפריקה אחרי סודן, סומאלי הבריטית והאיטלקית. באחד באוקטובר השנה משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה – הפדרציה הניגרית של בריטניה, ובסוף נובמבר שנה זו תזכה לעצמאות האחרונה מבין ארצות הקהלייה הצרפתית – מוריטניה. המושבות הצרפתיות שכבר הוענקה להן עצמאות הן: סנגל³⁷, וסודן הצרפתית³⁸, שתי ארצות אלו היו מאוחדות בפדרציה שנקראה מאלי, אולם סנגל פרשה מהפדרציה. נשיא צרפת ניסה לאחות הקרע, אבל אין סיכוי רב להחזרת הקשר הפדרטיבי. ב־26 ביוני שנה זו הוקמה הרפובליקה המאלאגשית באי שנקרא מקודם בשם מאדאגסקר³⁹. אי זה אינו בעצם חלק של אפריקה וקרוב יותר בלשונו ומוצא תושביו לאיי האוקינוס ההודי. בחודש אבגוסט שנה זו העניקה צרפת עצמאות לדאהומיי⁴⁰, לניגר⁴¹, לוולטה עלית⁴², לחוף השנהב⁴³, לרפובליקה המרכז־האפריקנית⁴⁴, לצ’אד⁴⁵, לקונגו הצרפתית⁴⁶ ולגאבון⁴⁷.

כמעט כל הארצות האלה, פרט לגיניאה הצרפתית, הן חברות בקהילייה הצרפתית (Commuamute) אם כי הן עומדות לגמרי ברשות עצמן ועומדות להתקבל כחברות באו"ם.

מוריטניה⁴⁸, שצרפת החליטה להעניק לה עצמאות בסוף נובמבר שנה זו כבר הועמדה בפני טענת בעלות של מרוקו, אבל קשה להניח שעצרת או"ם תקבל טענה זו.

ב־30 ביוני קיבלה קונגו הבלגית עצמאותה, אולם עם הכרזת העצמאות גברה האנרכיה ברץ זו ואו“ם נאלצה לשלוח אליה חיילות מכמה מדינות אפריקניות ואירופיות. מחוזות אחדים ובתוכם המחוז העשיר ביותר – קטנגה, רוצים לפרוש ולייסד מדינה עצמאית או להפוך את קונגו הבלגית לשעבר למדינה פדרלית. ראש הממשלה הבלגית הודה בפרלמנט בבריסל, כי בלגיה עשתה שגיאות במושבה גדולה זו⁴⁹. ראש־ הממשלה לומומבה שעומד על שלטונו המלא בכל ארצות קונגו נתמך על־ידי ברית־המועצות, והנשיא קאסאוובו נוטה לפדרציה. ולעת עתה לא ידוע גורל מדינה חדשה זו. המזכיר הכללי של או”ם מר דאג המרשלד, המנסה להשליט סדר ובטחון־חיים במדינה זו נתקל בהתנגדות נמרצת מצד ברית־המועצות, התומכת בלומומבה. סכסוך קונגו עלול להתפשט ולהכניס ריב בקרב עמי אפריקה ולהגביר המתיחות בין שני הגושים העולמיים.

גם האי קפריסין, שנכבש ע“י התורכים בשנת 1571 נמסר בשנת 1878, בידי ממשלת ד’ישראלי, לאנגליה, אם כי נשאר רשמית תחת שלטון תורכי. כשתורכיה נצטרפה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1914, סיפחה אנגליה את האי רשמית לבריטניה הגדולה. בשנת 1931 פרצו מהומות באי, ורוב תושבי האי, שהם יוונים, דרשו איחוד עם יוון. המיעוט התורכי באי התנגד לכך. אחרי מלחמת העולם השנייה התגבר המאבק לאיחוד עם יוון; לאחר מו”מ ארוך ומיגע בין נציגי היוונים והתורכים של קפריסין ובין אנגליה, יוון ותורכיה, הוסכם על עצמאות קפריסין ב־16 באבגוסט 1960. (שטחה של קפריסין הוא 9,251 קמ"ר, וישובה 549,000; הרוב – שמונים אחוזים הם יוונים, וכעשרים אחוזים תורכים).

באחד באוקטובר משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה – ניגריה, שכבר הוקם בה ע"י אנגליה משטר פדרלי, המורכב משלוש ארצות: ניגריה המערבית⁵⁰, שבה עיר הבירה לאגוס – וניגריה המזרחית⁵¹. בשתי הניגריות האלה הישוב הוא כמעט כולו נוצרי. ניגריה הצפונית⁵², כמעט כולם מוסלמים⁵³. שתי ארצות סומאלי: הבריטית⁵⁴ והאיטלקית⁵⁵ נתאחדו וזכו לעצמאות באחד ביולי ש.ז. מדינה זו היא כולה מוסלמית.

באופן זה יתווספו השנה 17 מדינות חדשות באפריקה. באפריל 1961 תקבל סיארה ליאונה הבריטית את עצמאותה⁵⁶.

בריטניה טרם קבעה תאריך סופי לעצאותן של טנגנייקה⁵⁷, קניה⁵⁸ ואוגנדה⁵⁹. בשלוש ארצות אלו יש שאיפה לפדרציה, אבל עד בוא יום עצמאותן אין יודע כיצד יתפתחו הדברים. המאורעות בקונגו (הבלגית לשעבר) הכניסו כאמור מבוכה גדולה בכל אפריקה, ולא רק בה.

יש לאנגליה עוד מושבות בדרום־אפריקה: – בסוטולנד⁶⁰, בצ’ואנאלנד⁶¹ והפדרציה של ניאסאלנד⁶², רודסיה־צפונית⁶³, רודסיה־דרומית⁶⁴. השלטון בפדרציה נמצא בידי הלבנים, אם כי ברודסיה־הדרומית יש רק 180,000 אירופים, ברודסיה הצפונית רק 40,000, ובניאסאלנד רק – 4,000. בפדרציה נמשך עוד המאבק של האפריקנים נגד המיעוט הלבן השליט, אם כי לפדרציה זו אין ריבונות מלאה, והיא כפופה לממשלה בלונדון. בצורה יותר קשה ואכזרית מתנהל מאבק זה בברית אפריקה הדרומית.

הארץ הקולוניאלית היחידה באירופה שעדיין לא החלה אפילו בצעדים הראשונים לשחרור מושבותיה, היא פורטוגל, השלטת על אנגולה⁶⁵ באפריקה המערבית, – ומוזאמביק⁶⁶ במזרח אפריקה.

עובדת היותה של אירופה חולשת במאות השנים האחרונות על כל היבשות והאיים בכדור הארץ, פרט ליפאן, סין, פרס ואתיופיה, (כי יש לראות תושבי שתי היבשות של העולם החדש: אמריקה ואוסטרליה כתפוסות ומיושבות בעיקר על־ידי יוצאי אירופה) – היתה בלי ספק, פרי העליונות התרבותית והכלכלית של עמי אירופה שגברה בתקופה זו. יזמה ועוז לגילוי ארצות חדשות וליישובן, התקדמות כלכלית שנתגלתה במהפכה התעשייתית, קידום מדעי הטבע הצרופים והשימושים, שכלולים טכנולוגיים העמידו את עמי אירופה, אמריקה ואוסטרליה בתקופה המודרנית בראש האנושות, והארצות החדשות לא במהרה ולא בקלות ידביקו עמים אלה ברמתם התרבותית והכלכלית.

אבל העליונות האירופית אינה פרי הכושר הבלעדי שטבוע בעמים אלה ובצאצאיהם באמריקה ובאוסטרליה; והפער התרבותי הנוכחי שביניהם ובין עמי אסיה ואפריקה אינו חוק טבעי שאין לשנותו. ראינו בדורות האחרונים כיצד העם היפאני, שלא היה לו כל מגע עם עמי אירופה ואמריקה עד המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, והיה רחוק כרחוק מזרח ממערב מכל ההישגים המדעיים והטכנולוגיים של המערב, – רכז לעצמו במשך כמה עשרות שנים את כל כיבושי התרבות האירופית, ואינו נופל בהשכלתו, בחינוכו המדעי וביכולתו הטכנולוגית מהעם המפותח ביותר בארצות המערב. וסקירה היסטורית קלה אומרת לנו, שלא תמיד עמדו עמי אירופה בראש התרבות האנושית, וערש המדע והטכנולוגיה נמצא לפני אלפי שנים בשתי היבשות הנופלות היום בהשכלתן מארצות המערב. בצדק אמר פרופ. בלאקט בוועידת רחובות לקידום הארצות החדשות, שאילו הגיע איש ממארס לכדור הארץ בתקופה שבין 3000 לבין 500 שנה לפני הספירה היה אומר שעמי המזרח התיכון הם היצורים העליונים עלי אדמות, ואילו הגיע לאדמה בתקופה שבין 500 לבין 1500 לאחר הספירה היה אומר זאת על הסינים וההודים.

בפינה צפונית־מזרחית של יבשת אפריקה, בעמק הנילוס, נעשו לפני יותר מחמשת אלפים שנה כיבושים ראשונים של רוח האדם במדע ובאומנות, בהבנת הטבע ובשליטה על איתניה. וכשאירופה כולה היתה שקועה עדיין בבערות פרימיטיבית – נוצרה תרבות עשירה במזרח־התיכון ובסין; חכמי מצרים ובבל גילו תגליות והמצאות חשובות באסטרונומיה, ברפואה, בכימיה, בגיאומטריה, בחקלאות מתוכננת. כל האמונות החיות עד היום בקרב מאות מיליוני אנשים בכל ארצות־תבל – מוצאן מאסיה; האמונה היהודית, ההינדית, הבודהית, הנוצרית, המוסלמית – כולן נולדו במזרח, ביבשת אסיה. משה העברי, קונג־צה ולאו־צה הסינים, בודהא ההודי, זרתושטרה הפרסי, ישו הנוצרי, מוחמד הערבי – נערצים עד היום בכל ארצות תבל. התרבות האנושית טבועה עד היום בחותם המחוקקים, הנביאים, החכמים ואנשי־הרוח שנולדו באסיה המערבית והמזרחית: בישראל, בסין, בהודו, בפרס, בערב. חכמי יוון, אשר לפני אלפיים וחמש מאות שנה עמדו בראש ההגות המדעית והפילוסופית שאבו תורתם מעמי המזרח־התיכון ומהודו. עד אמצע המאה השש־עשרה לא ידעה סין כמעט כליל על קיום עמי אירופה ולא היה לה מה ללמוד מהם, והיא שימשה מרכז תרבותי וחינוכי לכל עמי המזרח הרחוק: יפאן, קוריאה, סיאם, טיבט ובורמה.

גדולתה המדינית, הכלכלית והתרבותית של אירופה – היא פרי ארבע־חמש מאות השנים האחרונות, מאז הקיף ואסקו דה־גאמא את חוף אפריקה הדרומית והגיע עד הודו, ומאז יצא קולומבוס מספרד בדרכו מערבה כדי להגיע להודו, ובלא יודעין, גילה בדרכו את העולם החדש – יבשת אמריקה.

אגן ים־התיכון עמד תקופה ארוכה במרכז התרבות והקידמה הרוחנית והכלכלית של האנושות. ישראל, יוון ורומא – היוו החוט המשולש של תרבות זו בימי קדם. עם התיישבות אמריקה על־ידי יוצאי אירופה, – עבר מרכז הכובד מאגן ים־התיכון לחופי האוקינוס האטלנטי, ובני־אירופה וצאצאיהם בעולם החדש השתלטו למעשה על כל כדור הארץ – בכוחם הצבאי, בעושרם הכלכלי וביתרונם המדעי והטכנולוגי. בזמן האחרון התייצבו בראש שליטי עולם שתי מעצמות אדירות המתחרות זו בזו על הגמוניה עולמית: ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, והאימפריה הרוסית, שלנין בגאוניותו התכסיסית קרא בשם – ברית־המועצות.

בזכות שינוי השם פטרה עצמה רוסיה הקומוניסטית ממתן עצמאות לעמים המוסלימים באסיה התיכונה ובקוקז (בשנת 1955 היו בברית־המועצות כ־24,000,000 מוסלימים) והשבטים הבודהיסטים (כחצי מיליון) בסיביר. החוקה שנתן סטאלין בשנת 1936 לברית־המועצות אומרת: “ברית־המועצות היא מדינה פדרלית, מושתתת על בסיס ברית חופשית של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות”. סעיף 17 של חוקה זו קובע, כי " הזכות להיפרד מברית־המועצות שמורה לכל רפובליקה בברית".

חוקה זו נשארה אות מתה. כל הארצות שכבשו הצארים במאה שלפני השלטון הקומוניסטי, פרט לפינלנד, נשארו כפופות כחברות בברית־המועצות ל“דיקטטורה של הפרולטריון” שמרכזה בקרמלין. הגרוזינים שהשתחררו תחת הנהגת המפלגה הסוציאליסטית – נכבשו מחדש על־ידי הצבא האדום עוד בימי לנין. מלחמת העולם השנייה שנפתחה בכניסת צבא היטלר לפולין ממערב וצבא סובייטי ממזרח, נתנה הזדמנות לסטאלין להרחיב גבולות ברית־המועצות על חשבון השכנים במערב ובמזרח. בשנת 1945־1939 סופחו לברית המועצות באירופה שטח של 365,000 קמ“ר, המאוכלס 22,266,000 תושבים⁶⁷. באסיה – שטח של 215,214 קמ”ר עם ישוב של חצי מיליון תושבים (חלקן מאיי יפאן, וחלקו מהריפובליקה טנו־טובא שהיתה עד 1911 שייכת לסין ובשנת 1921 יצאה לרשות עצמה. באוקטובר 1944 הכריזה המועצה העליונה של R.S.F.S.R. שטובא היא חבל אבטונומי של הפדרציה הרוסית.(

אחרי מלחמת העולם השנייה הודיע סטאלין לעולם מופתע כי הארצות הבלטיות הצטרפו “מרצונן הטוב” לברית המועצות.

* * *

ארצות הברית וברית המועצות היו בעלות ברית, למעשה, במלחמת העולם השנייה, והן מיגרו את העריץ הנאצי בכוחות משותפים יחד עם אנגליה, צרפת ובעלי ברית אחרים, שבתוכם נמצאו יחידות יהודיות מארץ ישראל שמנו כשלושים אלף איש. אולם מיד אחרי הניצחון התגלה ניגוד בין המערב (ארצות־הברית וארצות מערב־אירופה) – ובין ברית־המועצות, שהשליטה בכוח צבא־הכיבוש שלה את המפלגה הקומוניסטית על פולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, בולגריה, הונגריה, אלבניה, וגרמניה־ המזרחית, – בניגוד לרצון הרוב הגדול שבארצות אלו. נוצרו שני גושים – הגוש הקומוניסטי וגוש הארצות החופשיות בארצות המערב; ובין שני הגושים החריפו היחסים; והחלה “המלחמה הקרה”. בראש “המלחמה הקרה” התייצבו שתי המעצמות האדירות – ארצות הברית הדוגלת בחופש דמוקרטי, וברית המעוצות הדוגלת במשטר קומוניסטי, וכאילו נתקיימה הנבואה של הוגה מדיני גדול, אלכסיס די־טוקוויל מצרפת, שניבא עוד לפני 125 שנה על ניגוד זה בספרו השנון על הדמוקרטיה האמריקנית.

בשנית 1835 כתב טוקוויל דברים אלה לאחר ששהה כמה זמן בארצות הברית: –

“יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם כי יצאו מנקודות מבט שונות, הם כמדומה, מתקרבים למחוז חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא רואים. ובעוד היו מבטי האנושות מפונים למקום אחר, קפצו שני אלה פתאום בראש האומות – – – נראה שכל שאל העמים הגיעו כמעט כולם לקצה הגבול שתחם להם הטבע – – – אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולם או הם מתקדמים בקושי רב, ורק שני אלה צועדים קדימה בקלות ובמהירות לקראת מטרה, שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי – באנשים. כיבושי אמריקה נעשים בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים – בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו: הוא נותן חופש גמור לעצמה הבלתי מכוונת של העם ולשכלו הישר. הרוסי – מרכז בידי איש אחד כל השלטון במדינה. מכשיר־הפעולה הראשי של האמריקני הוא החופש; של הרוסי – השעבוד. נקודת מוצאם של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות. אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור הארץ”.

בשעה שדה־טוקוויל כתב ספרו זה מנתה אמריקה רק 15 מיליון תושבים, היא מונה עכשיו למעלה מ־175 מיליון נפש. ברית־המועצות מונה עכשיו למעלה מ־208 מיליון נפש. המיפקד הראשון נערך ברוסיה בפברואר 1897, רוסיה מנתה אז 129,800,000 תושבים, כולל פינדלנד. בימי פטר הגדול, בשנת 1723 האמידו תושבי רוסיה ב־14 מיליון נפש. שטחה של ארצות־הברית הוא קרוב לתשעה־וחצי מיליון קמ“ר. שטחה של ברית המועצות הוא 22.4 מיליון קמ”ר. חלקו הגדול של שטח זה נוסף לרוסיה לאחר הופעת ספרו של טוקוויל.

מפליאה ראיית־הנולד של ההוגה המדיני הצרפתי. רוב דבריו על שתי המעצמות – נתאמתו עד היום הזה. אולם הוא – כרוב בני דורו – לא החשיב כלל שתי היבשות הגדולות ועמיהן המרובים: – אסיה ואפריקה, ולא ראה אותן כגורם עצמאי, כי בזמנו היו אלה באמת רק אובייקט למדיניות המעצמות באירופה, ולא מילאו כמעט שום תפקיד עצמאי בעולם ולא היתה להם כמעט כל השפעה על מהלך ההיסטוריה בזמן ההוא.

בימינו, ועוד יותר בימים הבאים, תהא לעמי אסיה ואפריקה השפעה גדלה והלכת לא רק בארצותיהם הם – אלא על עיצוב דמותה של האנושות כולה. אולם הגדרת דה טוקוויל על אופין וחשיבותן של שתי המעצמות – נכונה במידה רבה, אם כי לא במדויק עד היום הזה, והתחרותן על הגמוניה עולמית עמדת כמעט במרכז ההיסטוריה של ימינו אבל אין כיבושי אמריקה נעשים עכשיו במחרשה, ולא כיבושי הרוסים – בחרב.

עצמתן הצבאית של שתי המעצמות האדירות היא כמעט שווה. גם ביכולתן הטכנולוגית אין הבדלים מהותיים, אם כי ארצות־הברית היא עשירה יותר ורמת חיי עובדיה עולים בהרבה על אלה שבברית־המועצות. שתיהן שליטות בנשק האיום וההרסני שפיתחה ארצות־הברית לראשונה בימי מלחמת העולם השנייה: בפצצה האטומית, ש“השתכללה” אחרי המלחמה פי־אלף, כי בינתיים פותחה בשתי הארצות (וגם באנגליה) פצצת מימן, ששעצמתה היא למעלה מפי־אלף מעצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה שבשנת 1945.

ואין פלא שהעולם שרוי בדאגה מטרידה ומחרידה של סכנת מלחמת עולם חדשה, שבה יופעל הנשק האטומי העלול להחריב מרבית האנושות ולמחות מעל פני האדמה הארצות המפותחות והמאוכלסות ביותר.

אין להתייחס בביטול גמור לחרדה זו, אם כי מבחינה הגיונית קשה להעלות על־הדעת, שאחד הצדדים “במלחמה הקרה” יפתח במלחמה אטומית. שני הצדדים יודעים, כי היריב מסוגל להרוס ולהחריב את מתחרהו בהרפתקה הרסנית זו. במלחמה בין אמריקה וברית־המועצות הנצחון הוא כמעט בלתי אפשרי והחורבן ההדדי הוא ודאי. כל אחת משתי המעצמות האדירות מסוגלת להחריב את יריבתה בזמן לא רב, וכל אחד משני הצדדים יודע דבר זה בלי צל של ספק. ולכן אין לראות סכנת מלחמה עולמית כממשית. ואף על פי כן, קשה להניח, כי “המלחמה הקרה” תיפסק, באשר זהו מאבק היסטורי על נפש עמי אסיה ואפריקה, שערכם, מעמדם, השפעתם ומשקלם הבין לאומי הולכים וגדלים – והם כוללים הרוב הגדול של המין האנושי.

דה־טוקוויל ראה לפניו רק שני צדדים, והם נתגלמו בעיניו לא בלי יסוד באמריקה וברוסיה. כרגע שני הצדדים הם עמי מערב אירופה וארצות־הברית מצד אחד, והגוש הקומוניסטי שבראשו עומדת רוסיה ובו מלוכדים עמי מזרח אירופה מצד שני. הצד השלישי שלא נתקיים כאילו בימי טוקוויל הולך וגדל. העמים שנשתעבדו במאות השנים האחרונות לאירופה משתחררים – רובם בהסכמת השליטים, ובראשם אנגליה וצרפת. תהליך ההשתחררות באסיה נסתיים כמעט במלואו. גם סין הקומוניסטית המשתייכת להלכה לגוש הקומוניסטי, וכאילו קיבלה עד היום מרותה האידיאולוגית, ואלי גם מדיניותה של מוסקבה, יחד עם שאר המדינות הקומוניסטיות במזרח־אירופה, אף היא נוטה לקבוע דרכה ברשות עצמה, ואין ספק שכפיפותה לקרמלין, אם היתה כזו עד עכשיו, תתרופף ובמשך הזמן תיעלם לחלוטין.

סין⁶⁸ היא קטנה בשטחה מברית המועצות, אולם אוכלוסי סין מרובים פי־שלושה ויותר מאוכלוסי ברית־המועצות. בשנת 1958 מנתה סין (בלי פורמוסה) – 669,000,000 תושבים, וברית המועצות – 208,827,000, ויחד עם כל “בעלות בריתה” באירופה (אלבניה, בולגריה, גרמניה־המזרחית, הונגריה, פולין, צ’כוסלובקיה ורומניה) – מונה הגוש הקומוניסטי באירופה – 305,686,000 נפש; ואם יוגוסלביה הקטנה בערך⁶⁹ יכלה להיפרד מהגוש הקומוניסטי, להמרות פי ברית־המועצות ולפלס לעצמה דרך משלה, אין ספק שסין האדירה המכילה בתוכה כמעט רבע של המין האנושי (בשנת 1958 מנה כל כדור הארץ – 2,854,669,000 תושבים) לא תיגרר אחרי ברית־המועצות ותלך בנתיבה היא, וייתכן כי לסין יצטרפו גם קוריאה הצפונית, וויטנאם הצפונית והריפובליקה “העממית” של מונגוליה המונות יחד – 24,740,000 נפש.

הסינים הם עם תרבותי עתיק. התנאים הטבעיים של ארץ סין: עמקים פורים, אקלים נוח, גשם מספיק, שפע מינרלים, מרחבים עצומים ונהרות והרים שאינם מפריעים התנועה החפשית בארץ, היו נוחים לטיפוח ישוב גדול ותרבותי. הספרות הקדומה של סין – אוסף שירים ופואמות בשם שיה קינג, נוצרה כאלף שנים לפני הספירה והיא מעידה על דרגה תרבותית לא נמוכה מלפני שלושת אלפים שנה ויותר. השושלת הסינית הראשונה – שאנג – שקיומה אינו אגדתי, שלטה בסין בימי אברהם, יצחק ויעקב, לפי דעת כמה חוקרים – משנת 1765 עד 1127 לפני הספירה, לפי דעת אחרים משנת 1523 עד 1027. הפולחן העתיק היה של ט’יין (השמים). המונח אל או אלהים אינו בנמצא בשפה הסינית העתיקה; המיסיונרים הקטולים שבאו לסין במאה הי"ז התחבטו במציאת מילה סינית בשביל מושג האל, שני המושגים היסודיים במחשבה הסינית הקדומה היו: יאַנג ו־יין, יאנג הוא הגורם הפעיל, היוצר הגברי וכינוי לשמים, יין – הכוח הסביל, הנפעל, הנשי, כינוי לארץ. הפולחן היה פולחן האבות, והמשפחה היתה התא היסודי של העם.

כאלף ומאה או אלף שנים לפני הספירה קמה שושלת חדשה בסין, שושלת צ’ו, ששלטה בסין כתשע מאות שנה, עד שנת 249 לפני הספירה. שושלת זו האריכה ימים יותר מכל שושלת שהיתה לפניה או שבאה אחריה. בימיה הורחבו גבולות סין והגיעו עד הים במזרח ועד נהר יאנג־צה בדרום. השכנים “הברברים” במזרח, על גבול צ’שוואן התבוללו בסינים ובתרבותם. בתקופת הצ’ו הותקנה בסין השקאה מלאכותית לפיתוח החקלאות, הוקמו בתי־ספר לנוער, נוסדה תעשיה, נוצרה ספרות עשירה ונתפרסמו ספרי היסטוריה. בתקופה זו קמו מורים, מחנכים, הוגים ואנשי רוח שהשפעתם בחיי סין נמשכה עד תחילת המאה עשרים: קונג־פו־צה (קונפוציוס), לאו־צה, מונג־צה (מנציוס), מו־טי, יאנג צ’ו ועוד.

המורה הגדול של סין, שהשפיע על הדורות הבאים יותר מכל איש אחר בסין והשפעתו נתקיימה כאלפיים וחמש מאות שנים, היה קונג־פו־צה שחי במאה הששית לפני הספירה (מ־551 עד 479). הוא לא ייסד אמונה חדשה, גם לא יצר שיטה פילוסופית, ואף לא עשה גדולות בחייו בשטח הממלכתי, אבל היה שופע חכמה מעשית ומטיף לחיי תבונה, השכלה והגינות אישית וציבורית, הקים תלמידים שהעמיקו תורתו וקנה לעצמו שם־ועולם בתוך עמו, אם מפני שהוא גילם בתוכו את התכונות היסודיות של העם הסיני או מפני שהוא עיצב ברוחו את דמות העם. האימרות שלו שנשתמרו עד היום – אין בהן עמקות ומקוריות יתרה, אבל יש בהן טוב־טעם, בקשת צדק וגישה מעשית ומוסרית כאחת. הוא היה אומר כהילל אחריו: אל תעשה לאחרים מה שאינך רוצה כי אחרים יעשו לך. כשנשאל על־ידי תלמיד: מי הוא איש המעלה, ענה: מי שעושה תחילה בעצמו מה שהוא מטיף לאחרים, ואחר־כך הוא מטיף לאחרים אך ורק מה שהוא עושה בעצמו. הוא אמר: לימוד בלי חשיבה – אין בו תועלת. חשיבה בלי לימוד – יש בה סכנה. הוא התנגד לכל צורה של עריצות. מסופר עליו כי פעם שמע במקום מבודד אנקות אשה. שאל אותה למה היא מתייפחת. האשה ענתה: חותני נטרף על־ידי נמר, גם לבעלי קרה כדבר הזה והיום טרף נמר את בני. שאל אותה קונג־צה: ולמה את מתגוררת במקום מסוכן זה? ענתה האשה: מפני שפה אין שליט עריץ. קונג־צה פנה לתלמידיו ואמר: בני, תזכרו זאת – שליט עריץ אכזר מנמר.

בן־זמנו של קונג־צה היה לאו־צה, שלו מיחסים החיבור המטפיסי־המיסטי הנקרא טאו־טה־קינג (“ספר הנתיב ונצחו”). טאו (נתיב, דרך) היא המהות הפנימית, הנעלמה, הנצחית של ההוויה שאין להשיגה ואין להביעה באומר ודברים. היא נתיב היקום, המניע של החיים ושל הטבע, היא מעל לכל ובתוך כל. הצו של טאו הוא – להיות ולא לעשות. כמים הזורמים מאליהם פועל האדם לפי טאו בלי פעולה, משתכנע בלי הוכחות, מוכיח בלי דברים, משפיע בלי היות ניכר. המנהיג הטוב הוא זה, שהעם אינו יודע על קיומו, וכשמפעל מבוצע ומטרתו הושגה יאמר העם: אנו ביצענו ועשינו זאת.

במשך הזמן נהפכה הטאו לדת רצופה אמונות־הבל, ומנהגי פולחן ומעשי כישוף.

בתקופת שושלת צ’ו התקיים משטר פיאודלי, ובסוף ימי השושלת נתרבו המלחמות הפנימיות, ושליט חבל צ’ין הכניע כל יריביו, ועלה על כסא המלוכה בשנת 246 לפני הספירה וקרא לעצמו שי־הואַנג־טו, כלומר הקיסר הראשון; הוא הרס המשטר הפיאודלי, חיסל הנסיכויות הנפרדות וליכד את סין כיחידה ממלכתית אחידה, כאמצעי לליכוד – שרף כל הספרים שהופיעו עד ימיו, פרט לספרי הרפואה, החקלאות והרוקחות, שהניח בספריה הקיסרית. בשנת 206 קמה שושלת חדשה, שושלת האן. נתבטל האיסור על הספרים הישנים, המלומדים הוציאו ממחבואם הספרים שניצלו מהשרפה, ותורת קונג־צה שוב נתפשטה בעם. אז נוצר הספר ההיסטורי המונומנטלי של סטו־מא־צ’יין בשם דברי־הימים.

בתקופת האן המאוחרת כבשה סין שטחים רבים באסיה המרכזית ונקשרו קשרים עם הקיסרות הרומאית ביבשה ובים. על־ידי מגע זה עם המערב חדרה תורת הבודהא לסין. המצאת הנייר הביאה לפריחת הספרות (בשנת 105 לספירה), ואם כי שוב פרצו מריבות ומרידות פנימיות – הצליחו קיסרי האַן ללכד את ארצם במידה כזו – שהאחדות התרבותית וחזון קיסרות אחידה לא נגוזו עוד, ועד היום קוראים לעצמם הסינים בשם בני־האן.

במאה הרביעית, הלך פא־היין להודו והביא אתו כתבי־הקודש של הבודהיסם, ותורת הבודהא נתפשטה בסין, ומסין חדרה ליפאן. במשך הזמן קמו שושלות חדשות זו אחר זו, אולם הפריחה התרבותית לא פסקה. כתיבת דברי־הימים, ספרי פילוסופיה וציור נתרבו ונתעדנו. במאה התשיעית, אם לא לפני כן, כבר ידעו הסינים מלאכת הדפוס ובתקופת שושלת סינג (960־1279) נדפסו הקלסיקנים הסינים וספרי ההיסטוריה בהדר שלא היה כמוהו עד היום. ראש הממשלה ונג אַן שהיה בימי שושלת סינג כתב פירושים חדשים ומקוריים לקלסיקנים הסינים וניסה להנהיג מעין משטר של מדינת סעד: חלקות אדמות לאכרים, מס הכנסה פרוגרסיבי, פיקוח על מחירים. הוא חי במאה האחת עשרה (1021־1086).

בימי שושלת המנצ’ו (1644־1911) גדל שטח הקיסרות, התפתח המדע, נתחברו אנציקלופדיות, מילונים, ספרי גיאוגרפיה וקובצי מדע. בתקופה זו גדל לחץ אירופה על סין, ובמאה הי“ט פרצו המלחמות הראשונות בין סין ובין ארצות אירופה. יפאן שסיגלה לעצמה במחצית השניה של המאה הי”ט תרבות אירופה, הכריזה בשנת 1894 מלחמה על סין, פלשה לשנטונג ולמנצ’וריה וכבשה וויי־היי־ווי ופורט ארטור. אולם נצחון יפאן על רוסיה בשנת 1905 עורר תנועת־שחרור ומהפכה בסין. בראש התנועה התיצב המנהיג והמורה של סין החדש – סון־יאן־סן (1862־1925). הוא הביא לידי ביטול הקיסרות והקמת הרפובליקה (1911), הקים את מפלגת קו־אומינטנג וכרת בשנת 1923 ברית עם רוסיה הקומוניסטית למען שחרור סין מעול זרים, איחודה ומסירת השלטון לעם במשטר דמוקרטי. אחרי מותו התגברו הקומוניסטים הסינים ובחמש השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה השתלטו על כל יבשת סין וכוננו “הריפובליקה העממית” בסין.

לעם הסיני היתה במשך אלפי שנים הכרת עליונות על־פני עמים אחרים, והכרה זו לא פגה בתקופות של פירוד פנימי ופלישות חיצוניות. הכרת עליונות זו נחל גם הקומוניסם הסיני, והוא עושה מאמצים – לא בלי הצלחה – להתקדם ולהגיע לשיא ההתקדמות הכלכלית והתרבותית האפשרית בימינו, ובחריצותם, שאינה נופלת מזו של שום עם אחר בעולם, אין ספק שלא יעברו הרבה שנים והם ישיגו מטרה זו. בסוף המאה הקודמת עשה זאת יפאן והצליחה, ואין הסינים נופלים מהיפאנים בשקידה ובכשרון. לפי קצב הריבוי הטבעי בסין בשנים האחרונות (23 – לאלף)– יעלו אוכלוסי סין בעוד עשרים שנה לביליון נפש.

סין זו מהווה סימן שאלה גדול, ששום איש זר, וספק אם גם מישהו מראשיה ומנהיגיה, יוכל לפענחו בשעה זו בוודאות. לפני אלפיים שנה לא ידעו הסינים כלל על קיום עולם מחוצה להם, וראו עצמם כעולם כולו. בימינו אין עם בעולם, ואפילו האדיר והמרובה באוכלוסין, – ומבחינת האוכלוסין סין היא ראשונה בכדור הארץ, – יכול להתעלם משאר העמים, כי התלות ההדדית של כל העמים הולכת וגדלה. ואפילו סין מבינה שבימינו אלה אין אף היא יכולה לעשות כל העולה על רוחה, כי יש בעולם גורמים כלכליים, תרבותיים וצבאיים הגדולים וחזקים ומרובים גם מסין, ואף היא תלויה בהם, כשם שאחרים תלויים בה, והיא דוגלת, בכל־אופן בפומבי, בקשר עם ברית המועצות.

אבל אין ספק שסין מדאיגה את כל שכניה הקרובים באסיה, הגדולים והקטנים, ואפילו את הודו המונה אף היא קרוב לארבע מאות מיליון נפש (בשנת 1958 – מנתה הודו – 397,390,000 איש), ויתכן שהיא מדריכה במקצת מנוחתה גם של ברית־המועצות עצמה. כי אוכלוסי סין מתרבים בקצב מהיר ובכמות עצומה, ולרוסיה בשכנותה של סין יש שטחים רחבי־ידים והם כמעט ריקים. ברור עכשיו שסין לא תצטרף לעמים הדמוקרטיים, אבל ייתכן מאוד שלא תלך גם בעקבות ברית־המועצות. ואין ספק, שאף היא תשתתף על־פי דרכה – ואולי לגמרי על־דעת עצמה – ב“מלחמה הקרה”, ותחתור לא פחות משני הגושים המערביים (ביחס לסין – גם רוסיה היא במערב) לכבוש נפש עמי אסיה ואפריקה העומדים ברשות עצמם והעתידים בקרוב להתעצם.

לסין יש כמה יתרונות על־פני ברית־המועצות בנידון השפעה על ארצות אסיה ואפריקה: היא שייכת לגוּש בנדונג (הגוש האפרו־אסיאתי), ברית־המועצות לא הוזמנה כלל להשתתף בועידת בנדונג של 1955. אם כי אין הסינים שחורים, אבל גם אינם לבנים כרוסים, ולעובדה זו יש יתרון ידוע בעיני עמי אפריקה. סין כבר פתחה שגרירות בגיניאה עוד באוקטובר 1959, ואנשי מסחר ותעשייה ואמנות סיניים פועלים במרץ ובהצלחה רבה במדינה זו. שר החינוך הגיניאי חתם ביוני 1960 בפקין על הסכם תרבותי בין שתי הארצות. סין משדרת החל מאבגוסט 1959 לארצות אפריקה באנגלית, והיא משתתפת במימון המזכירות הקבועה של הוועידה האפרו־אסיאתית היושבת בקהיר. במזכירות זו פועל נציג סיני. סין מזמינה נציגים אפריקנים לבקר וללמוד בסין. באפריל 1960 הוקמה בפקין אגודה לידידות סינית־אפריקנית, והיא מטפלת באורחים הבאים מאפריקה.

אם נחלק העולם בין מוגדרים (בגוש הקומוניסטי מצד אחד ובברית נאטו מצד שני) ובלתי מוגדרים, שאינם קשורים בבריתות לשום צד – נמצא שבברית־וורשה הקומוניסטית (ברית המועצות ובעלות בריתה באירופה) – יש 305,586,000 נפש, ואם נוסיף את סין ושכנותיה הקומוניסטיות (699,740,000) – הרי 999,326,000. בברית נאטו נמצאים: בארה“ב ובקנדה 191,830,000 נפש ובארצות מערב אירופה – 236,541,000; יחד 428,371,000 נפש. נשארים “בלתי מוגדרים”: באירופה – 65,258,000, באמריקה הלאטינית – 198,170,000, באפריקה – 231,000,000, באסיה – 897,260,000, ובאוקיאניה (אוסטרליה, ניוזילנד ואיים אחרים) – 15,800,000, יחד – 1,407,488,000. מספרים אלה, כמובן, אינם משקפים נכונה מספר הקומוניסטים, הדמוקרטים המובהקים והנייטרלים. בתוך ברית נאטו יש כמה מיליונים שנוטים לקומוניסם, בגוש הקומוניסטי מחוץ לברית המועצות – הרוב הגדול אינו קומוניסטי, ובתוך ה”נייטרלים" לא כולם נייטרליים באמת. הודו שהיא נייטרלית, משתייכת לקהילייה הבריטית. במצרים יש משטר רודני שכלפי פנים הוא אנטי־קומוניסטי ובזירה הבין־לאומית הוא תומך־מתמיד בברית־המועצות. גיניאה באפריקה⁷⁰ חיה במשטר הדומה למשטר קומוניסטי. בפקיסטן⁷¹ החברה בברית סאנטו הקשורה לאה"ב – שורר למעשה משטר צבאי. ואין בגושים המוגדרים והלא מוגדרים או הקוראים לעצמם נייטרלים לראות דעותיהם והשקפותיהם של התושבים הכלולים בהם, אלא עמדת הכוחות השליטים בלבד.

עובדה זו מגבירה ביתר שאת את “המלחמה הקרה”, כלומר המאבק האידיאולוגי, המדיני והפרופגנדיסטי על נפש העמים.

ההתחרות בין הגוש הקומוניסטי ובין המערב הדמוקרטי, ואף פעולתה העצמאית של סין בשטח הבין־לאומי, בלי־ספק, משבשת היחסים בין העמים ומגבירה המתיחות העולמית, גם אם אין גורסים אפשרות של מלחמת עולם אטומית, והן פותחות פתח לרודנים חסרי מצפון ועקרונות מדיניים וחברתיים לסכסך ולחתור תחת שכניהם ולסחוט מכל צד עזרה וסיוע לנרגנותם, כפי שאנו רואים דוגמה מובהקת לכך ברודן המצרי, הרודף קומוניסטים בארצו ומקבל סיוע צבאי וכספי מברית־המועצות; הוא מצטרף למקהלה “האנטי־אימפריאליסטית” של הגוש הקומוניסטי ויודע באותו זמן לסחוט עזרה כספית מרובה גם מארצות הברית, המעצמה “הארכי־אימפריאליסטית” לפי ההגדרה של הקרמלין, ואינו מרפה מניסיונותיו להשתלט בכוח על שכניו, כאשר עשה בסוריה ומוסיף לחתור תחת המדינות הערביות העצמאיות, גם במזרח־התיכון וגם בצפון־אפריקה.

אולם לא התחרות הגושים כשהיא לעצמה היא הבעיה המרכזית בימינו – אלא הנסיבות המקנות להתחרות זו כושר התפוצצות מסוכנת: והנסיבות הן – הפער העצום הקיים בין המדינות הוותיקות, – העשירות, המפותחות, המבוגרות ובעלות הנסיון המדיני, הכלכלי, והחברתי והתרבותי, – ובין המדינות החדשות באסיה ובאפריקה, – הדלות, העשוקות־חינוך ונעדרות נסיון־ממלכתי וידע מדעי וטכנולוגי. זוהי המכשלה הגדולה של ימינו, כשכל העמים הולכים ונעשים עצמאיים, אבל העצמאות כשהיא לעצמה אינה פותרת בעיותיהם הכלכליות, החברתיות והחינוכיות, אלא מחריפה אותן, באשר היא מטילה על המדינות הצעירות עול קשה שאין אולי ביכולתן לשאתו בכוח־עצמן בכל הארצות ומעמידה בפניהן משימות דחופות, שאין להן האמצעים וכוח־האדם המאומן לקיים אותן.

בנידון זה יש להבחין בין עמי אסיה ובין עמי אפריקה. עמי אסיה ברובם יש להם היסטוריה ומסורת תרבותית עתיקה, ובימי קדם וגם בימי־הביניים עלו בהשכלתם ובתרבותם וביצירתם המדעית והפילוסופית של עמי אירופה (פרט ליוון בתקופה הקלאסית וההלניסטית). יפאן בקצה מזרח אסיה אינה נופלת בידע ובטכנולוגיה שלה מעמי אירופה וארצות־הברית, אם כי רמת חייה נמוכה בהרבה מזו של אמריקה ואף מזו של אירופה המערבית. צריכת האנרגיה הממוצעת לגלגולת היא מדד, פחות או יותר נכון, של רמת־החיים. הצריכה הממוצעת בעולם של אנרגיה בשנה היא קצת יותר מטונה אחת של פחם לאיש. אבל ממוצע זה מטשטש ההבדלים בין ארצות שונות. בשנת 1950 היתה צריכת האנרגיה לאיש בשנה: בארצות־הברית – כשריפת 8 טונות פחם, באירופה – 2.5 טונה, וביפאן רק קצת יותר מטונה אחת. אולם רמת־החיים הנמוכה ביפאן אינה גורעת מרמת הידע, הכושר, הטכנולוגיה והייצור, שאינה נופלת מזו של הארצות המפותחות ביותר.

סין, כאמור, היא ארץ תרבותית עתיקה, ובכמה דברים (כגון בהמצאת הדפוס ואבק השריפה) הקדימה את אירופה. היא עושה עכשיו מאמצים נמרצים להדביק את התפתחותה המדעית והטכנולוגית של ברית־המועצות, וקצב התפתחותה מאז הקמת המשטר הקומוניסטי הוא הרבה יותר מהיר מאשר קצב התפתחות רוסיה תחת המשטר הקומוניסטי מאז 1917, ויש מנבאים שהיא תצליח להשתוות לרוסיה בעשר השנים הבאות.

הודו יצרה עוד באלף השלישי שלפני זמננו ספרות פיוטית, דתית ומטפיסית (ודות, בראהמאנות, אופאנישדות) ושירה אפית אדירה שערכה קיים עד היום הזה, והשפעתה של הודו בעולם בימי קדם אפשר להעמיד בשורה אחת עם ישראל ויוון. היא הוציאה מתוכה בתקופות שונות (ועד ימינו אלה) אישים דגולים, הוגים מקוריים, מדינאים מחוננים (כמֶלך אשוק במאה השלישית לפני הספירה) ובתוכם אחד האישים הגדולים ביותר בתולדות אדם, סידהארטא גאוטאמה הידוע בשם הבודהא (הנעור, או הנאור), שנתן לעמי אסיה המזרחית מהודו ועד יפאן תורת־חיים נאורה ומוסרית, שאין בה כל אחיזה “בהתגלות אלוהית” ובדברים שמעל הטבע, אלא בנויה על הגיון אנושי, התבוננות מעמיקה בטבע האדם ובטבע העולם ושאיפה לחיים טהורים, צודקים ועטורי חסד ואמת.

הוא נולד בצפון הודו, בעיר קאפילא־וואסטו, שהיא עכשיו בממלכת ניפאל, בין הודו ובין טיבט, במשפחה אצילה ועשירה; אך במלאות לו 29 שנים נתקל בפעם הראשונה בעוני, בסבל, בהתנוונות אנושית, שמחנכיו ניסו כל הימים להסתיר ממנו, – ולא רצה עוד לחיות חיי הרווחה והעושר, ועזב את אשתו וילדו הצעיר, ובאפלת הלילה עזב ארמונו ועיר מולדתו, החליף בגדיו החמודים ולבש בגדי נזיר, ובמשך שש שנים התהלך עם בראהמאנים ונזירים, ובסוף השנה הששית לחיפושיו ולהתלבטויותיו ולשיחותיו עם חכמי הודו מכיתות שונות, עמד לילה אחד תחת עץ־תאנה בהרהורים מעמיקים עד שגמלה בו ההכרה שהגיע לחֵקר האמת ולידיעת הדרך אשר יבור לו האדם. הוא היה אז בן 35. ארבעים וחמש שנה הטיף הבודהא את תורתו החדשה בכל רחבי הודו – תורת אהבת האדם והחי, תורת הצדק והחסד, תורת האמונה של האיש בעצמו ובאחריותו כלפי הזולת, ולא פחות מדבריו השפיעה אישיותו המקרינה אהבה וחסד וענווה וגדולה גם יחד.

הבודהא לא היה צנוע, כי הכיר בעליונותו האישית וברוממות האמת שעליו להביא לבני־אדם, אבל היה מצניע־לכת ולבוש אדרת צהובה וחי חיי נזיר, ואם כי הוא האמין בתום־לב בשליחותו הגדולה לא גבה לבו ולא רמו עיניו, ולא דבק בו אבק יהירות והתנשאות, אם כי רבבות אנשים העריצו אותו, וגם ניסו עוד בחייו להעלותו לדרגת אל; אבל הוא דחה בתוקף נסיונות אלה, והסביר לכל שאינו אלא איש בן־תמותה ככל בני־אדם אחרים.

תורת הבודהא היתה מרידה בדת ההינדואיסטית ששלטה בימיו. דת זו היתה מיסדת על ספרי הוודה (כתבי הקודש ההודים), שהיו מקובלים בבחינת תורה מן השמים ולא יצירת־אדם, על סמכותה ומרותה של הכת הבראהמנית, שרק לה נתגלו האמיתות הדתיות ולה בלבדה היו קשרים עם האלים, וסודות הדת היו נחלתה הבלעדית; במרכז הדת עמד פולחן קרבנות וזמירות מיסטיות לטובת הכוהנים (מכת הבראהמנים), והדת הכירה בשיטת הקסטות שפילגו את העם לארבע מעמדות – זה למטה מזה, שחיץ מפריד ביניהם, ומתחתם המוני “טמאים” האסורים במגע. הבודהא התנגד לכל אלה. הוא כפר בקדושת ספרי הוודה וסמכותם, לא הכיר בעליונות הבראהמנים, שלל פולחן הקרבנות, לא הודָה בהבדלי הקסטות, וכל האנשים והנשים היו שווים בעיניו, וגם לא האמין בשום סמכות אלילית או אלוהית, אלא בהגיון האנושי ובהבנת הטבע. הוא סירב להביע דעה על מה למעלה ועל מה למטה. הוא אמר: “אל תקבלו מה שאומרים לכם, מה שמקובל במסורה, אל תאמינו בדברים באשר הם כתובים בספרינו, או מפני שהם נשענים על אמונה מסורתית, או מפני שהם יצאו מפי מוריכם. היו נא מאור לעצמכם – כל אלה החיים עכשיו או אחרי מותי, ויסמכו אך ורק על עצמם ולא ישענו על זולתם, – רק אלה עלולים להגיע לשיא הפיסגה”. תורת הבודהא המקורית היתה נקיה מכל פולחן וגם מכל מטפיסיקה. זו היתה תורת חיים שיבור לו האדם, – ללא ניסים, ללא מסורת, ללא סמכות מיסתורית, ללא פולחן; הבודהא לימד את תלמידיו ארבע “אמיתות אצילות”:–

1.  על תלאות האדם; 2) סיבתן; 3) הרחקתן; 4) והדרך להרחקתן.

תלאות האדם אינן מקריות ואינן באות מן החוץ, אלא טבועות בהוויתו: חולי, זקנה, מוות, כיסופין למה שאין, הפרידה מדברים אהובים. סיבת התלאות מקורה ביצרי האדם, והדרך להרחקתם – הוא כיבוש היצר. הוא לימד האנשים לאַמץ רצונם ולהגביר דעתם, למען התעלותם ולמען גילוי הסגולות הנעלות הגנוזות בתוכם. הוא האמין בחוק הסיבתיות, וראה בתבונת האדם וברצונו – המניע הפנימי להשתפר ולהשתחרר מהיצרים הרעים המרעילים חיי האדם.

הבודהיסם התפשט בכל ארצות המזרח־הרחוק – בבורמה, בציילון, בסיאם (תאי), בקמבודיה, בטיבט, בניפאל, בסין וביפאן, והוא נתפצל במשך הזמן לכיתות שונות. הראשיות ביניהן הן: הינאַיאנא (הנתיב הקטן) ומאהיאנא (הנתיב הגדול). הינאיאנא, קרוב יותר לבודהיסם הקדום, והוא שליט בארצות הדרום (ציילון, בורמה, סיאם); המאהאיאנא שקלט במשך הזמן יסודות חדשים לגמרי, נתפשט בצפון – בניפאל, בסין וביפאן. בהודו עצמה כמעט שלא נשאר זכר לבודהיסם, והוא נבלע בהינדואיסם המורכב מיסודות שונים ואינו נרתע גם מסתירות פנימיות ומסתגל בנקל לדעות חדשות. חמרנות ורוחניות צרופה, ריבוי־אלים ומוניסם קיצוני, עבודת אלילים וכפירה באלוהות, – כל אלה פרנסו זה בצד זה המחשבה ההודית, והוגי הודו פיתחו שיטות אלה כנחלים המשתפכים לים אחד. והמחשבה ההודית בתקופה האחרונה, אף על פי שהיא מושפעת במידה רבה מ“ההשכלה” האירופית, מוסיפה ללכת בשבילה המיוחד, מתוך קשר עם הספרות ההודית העתיקה וזו של ימי הביניים – הוודות, האופנשידות, בהאגאוואט־גיטא. במאת השנים האחרונה הקימה הודו שורה של אנשי־רוח גדולים – רמאקרישנא, וויווקאנאנדה, ראבינדראנאט טאגורה, קרישנאמורטי, אורובינדו, ראדאקרישנאן והגדול בכולם – מאהאטמא גאנדי, מאנשי הרוח הגדולים ביותר במאה העשרים. הוא נלחם בעוז ובחריפות נגד השעבוד הבריטי, – אבל בלי מעשי אלימות, והוא ניצח: – בחמשה־עשר באבגוסט 1947 הודו נעשתה עצמאית. נתחסל בלי הפרעות שלטון והנסיכים המרובים – 136 נסיכויות, קטנות וגדולות – הגדולה בכולן היתה היידראבאד⁷². מיד לאחר עצמאותה עמדה הודו בפני בעיה חמורה – קליטת חמישה מיליונים פליטים מפקיסטאן, שהוכרזה כמדינה מוסלמית. כתגובה על כך נתעוררה תנועה חזקה להכריז על הודו כעל הינדוסטאן, כלומר, על מדינה הינדואיסטית, אולם מאהאטמא גאנדי התנגד לכך בכל תוקף, ואחד הקנאים ההינדואיסטים רצח את גאנדי בסוף ינואר 1948 בניו־דלהי. בשנת 1949 נתקבלה החוקה החדשה, שהכריזה את הודו לריפובליקה, אולם הודו הוסיפה להיות קשורה לבריטניה כחברה בקומונוולת הבריטי. הודו קיבלה השיטה הפדרלית של ארצות־הברית והשיטה הפרלמנטרית וכן גם שיטת הבחירות של בריטניה. המחוזות השונים נקראו בשם מדינות, כמו בארצות־הברית, אולם הממשלה הפדרלית בהודו יש לה מרות יותר גדולה מזו של ארצות־הברית בכל מדינה; היא מוסמכת להתערב בענייניהן הפנימיים של המדינות וגם לסלק את הממשלה באחת המדינות, כאשר קרה הדבר במדינת קויראלה, שבה הוקמה ממשלה קומוניסטית.

הבעיות החמורות של הודו – הוא עוני ההמונים, ביחוד בכפר (יש בהודו – 560,000 כפרים, המכילים יותר משמונים אחוז של תושביה), הבערות והתחלואה. ההכנסה הממוצעת בהודו לגולגולת בשנה היא 70 דולר. אריכות החיים הממוצעת בהודו היא מהקצרות ביותר בעולם: 32 שנה (של נשים רק 31 שנה, – אם כי כמעט בכל הארצות הנשים מאריכות ימים יותר מהגברים). גם תמותת הילדים היא הגדולה בעולם: 185 – לאלף. הממשלה ההודית בראשותו של נהרו עושה מאמצים לתעש את הודו, לפתח תוכניות של חומש, ומקבלת לשם כך עזרת ארצות־הברית, גרמניה המערבית, ברית־המועצות, אנגליה וצרפת. אינובה בהאוובה, אחד מתלמידי גאנדי, הנעזר גם על־ידי מי שהיה המנהיג במפלגה הסוציאליסטית בהודו ג’ייפראקאש נאראיאן, חולל תנועת “בודאן” – מתת־חנם של אדמות על־ידי בעלי אחוזות גדולים לכפריים מעוטי־קרקע. נהרו הכריז על נייטרליות ביחס לשני הגושים העולמיים, אולם נייטרליות זו לא הצילה את הודו מהתגשויות חמורות עם סין. לפי טענת נהרו תפסה סין שטחים גדולים של הודו על הגבול המשותף, והסכסוף טרם סודר; כמו־כן לא סודר הסכסוך בין הודו ובין פאקיטאן בנוגע לקשמיר, שתושביה הם כמעט כולם מוסלמים.

בורמה שנכללה בקיסרות הודו הבריטית בשנת 1885 היתה ממלכה עצמאית מימי קדם, ובמאה התשיעית התפשטה בתוכה תורת הבודהא. בין מלכי בורמה הצטיינה ביותר המלכה שין סאובן אשר מלכה בשנות 1453־1472. סוחרי ונציה היו האירופים הראשונים שהגיעו לבורמה בשנת 1435. כל המסחר הימי של בורמה היה בידי הודים וערבים כי לבורמה לא היו אניות. בסוף הרבע הראשון של המאה הי“ט הסתכסכה בורמה עם השלטון הבריטי בהודו. אחרי המלחמה השלישית באותה המאה בשנת 1885, סיפחה בריטניה את בורמה להודו. ב־1920 הוקמה אוניברסיטה ברנגון על־ידי האנגלים. כל הפקידות הגבוהה היתה בריטית, אולם אחרי 1923 חדרו בורמנים גם למשרות הגבוהות. באותה שנה הוקם ע”י הבריטים בית־מחוקקים בבורמה, ורוב חבריו היו נבחרים, אולם רק חצי התיקים, הבלתי חשובים ביותר, נמסרו לידי בורמנים. בשנת 1942 כבשה יפאן את בורמה וארבעת אלפים בורמנים לחמו לצדה של יפאן, באשר האמינו כי יפאן באה לשחרר את ארצות אסיה. אורד ווינגייט, הידוע בארץ בשם “הידיד”, ואשר אירגן פה בימי המנדט הבריטי “פלוגות הליל” היהודיות להילחם נגד הכנופיות הערביות, ניהל המלחמה נגד היפאנים בבורמה ונהרג שם בהתנגשות אווירית ב־24 במארס 1944. הגנרל הבורמני אונג סאַן הבין כוונותיה האמתיות של יפאן, בא בדברים עם האנגלים ובמארס 1945 ניהל צבאו נגד היפאנים. אחרי המלחמה בא לידי הסכם עם אנגליה על עצמאות בורמה, ובעמדו בראש “הליגה האנטי־פשיסטית לחופש העם” נבחר לראש־הממשלה, בקבלו בבחירות רוב עצום.

ביום 19 ביולי 1947 נרצח אונג סאן עם ששה חבריו בישיבת הקבינט. או־נו ירש מקומו של ידידו אונג סאן, וקשר קשרים אמיצים עם ישראל.

שטחה של בורמה הוא 677,950 קמ"מ, וישובה (בשנת 1958) 20,255,000.

שלא כהודו, פקיסטן וציילון, שהצטרפו אחרי עצמאותן לחבר העמים הבריטי, נשארה בורמה מחוץ לחבר.

פרס הקרובה קרבת גזע ולשון להודו הארית – אף היא מארצות התרבות העתיקות באסיה, והוציאה מתוכה כובשים ומלכים דגולים שהצטיינו לא רק בגבורתם ובחכמתם המדינית, אלא גם במידותיהם האצילות – ככורש הגדול, מייסד הקיסרות הפרסית (במחצית המאה הששית לפני הספירה), אשר ידע להתהלך בגודל־נפש ובידידות לעמים הנכבשים ושימש בזאת דוגמא לאלכסנדר מוקדון. הוא ידע לא רק להתכבד, אלא גם להתחבב על־ידי העמים שסרו למשמעתו. הפרסים קראו לו אבא, היוונים שתחת שלטונו, ראו בו נגיד ומחוקק גדול, והיהודים כינו אותו בשם משיח ה‘. הוא שהכריז על שיבת־ציון הראשונה לאחר שלכד את בבל. "ובשנת אחת לכורש מלך פרס – ויעבר קול בכל־מלכותו וגם – במכתב לאמר: כה אמר כורש מלך פרס – כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות־לו בית בירושלים אשר ביהודת. מי בכם מכל־עמו ה' אלוהיו עמו ויעל" (דברי הימים, ב‘, ל"ו 23, גם עזרא א’ 2).

הנביא הגדול שקם לפרס בימי קדם (חי באמצע המאה השביעית עד הרבע הראשון של המאה הששית לפני הספירה) היה זרתושטרה. כתבי הקודש של פרס העתיקה שנכתבו בלשון אווסטה נשמדו ברובם. בין השיירים שנשתמרו עד ימינו ישנם מעין מזמורי תהלים, שבהם לימד זרתושטרה המוסר הצרוף, שהעמיד אותו על שלושה דברים: מחשבות טובות, דיבורים טובים, מעשים טובים.

האל ורוּּנה של ההודים האריים (ביוונית – אורנוס – שמים) נהפך בתורת זרתושטרה לאהורה, כלומר הריבון, או אהורה מַזדָה “הריבוֹן של הדעת הרבה”, כלומר – אל עליון ובורא עולם. תארי אהורה מזדה הם רוח טובה, צדק, חסד, אלמוות; ואם כי לעומת אהורה מזדה, שהיה אל האור הטוב, הועמד אריהמן, מעין השטן שבספר איוב, התגלמות החושך והרע, הרי היו בתורת זרתושטרה נצנוצים של אמונה באל אחד, ייתכן מתוך השפעת היהדות שחדרה לפרס. בתקופה מאוחר נהפכו באווסטה התארים של האורה מזדה לאלים בפני עצמם, ותורת זרתושטרה נשתבשה, כאשר נעשה הדבר בתורת הבודהא, שחי אף הוא באותה תקופה.

זרתושטרה האמין בהשארת הנפש ובתחיית המתים, וקשה להכריע אם הוא קיבל אמונה זו מהיהודים או היהודים הושפעו בנדון מהפרסים.

אלכסנדר מוקדון כבש במאה הרביעית (בשנת 331 לפני הספירה) את מלכות פרס בימי דריווש השלישי, אולם כל נסיונותיו ונסיונות יורשו ליַוון את פרס לא הצליחו. וכשמונים שנה אחרי כיבוש אלכסנדר, התקומם שבט פרסי, הידוע בשם פרתים נגד שלטון יורשיו של אלכסנדר מבית סיליבקידים, והתנגדות הפרתים לאנטיוכוס אפיפנס במאה השנייה (לפני הספירה) סייעה לעמידת החשמונאים נגד המושלים היוונים. המלכות הפרתית היתה היחידה אשר עמדה בהצלחה כל השנים נגד התפשטות רומא במזרח. בראשית המאה השלישית אחרי הספירה קמה בפרס שושלת חדשה, שושלת הסאסאנים, ובימיה חזרה לקדמותה גדולת פרס. המלך ארדשיר, מיסד השושלת הסאסאנית, חידש בכל זהרה אמונת זרתושטרה וכונן משטרו על יסודות הצדק. הוא אמר: “אין שלטון בלי צבא, אין צבא בלי הון, אין הון בלי חקלאות, אין חקלאות בלי צדק”. בימי שאהפוּר הראשון, בנו של אַרדשיר קם “נביא” חדש בפרס בשם מני והטיף לאמונה חדשה שהיתה תערובת של נצרות ותורת זרתושטרה. בשנת 615 לספירה לכד אחד ממלכי הסאסאנים, בעזרת צבא יהודי של 30,000 איש את ירושלים, שהיתה בידי הביזנטים. אולם כעבור חמשים שנה נפלה מלכות פרס בפני הסתערות יוצאי ערב נאזרי אמונת מוחמד. פרט לחלק קטן של העם הפרסי ששמר בעקשנות על אמונתו הקדומה – רובם נמצאים בימינו בהודו, בשם פרסים, – קיבל כל העם הפרסי אמונת האיסלם בנוסח השיעי, אולם בניגוד לשאר עמי המזרח התיכון ואפריקה הצפונית – שמר על לשונו הפרסית. פרס הוציאה מתוכה משוררים גדולים בלשון הפרסית, – פירדוסי מחבר האפוס הפרסי הגדול בשם שאַהנאמה, שירי עומר כייאם, חאפיז ועוד. כייאם חיבר גם ספרים רבי־ערך באלגברה ואסטרונומיה, שהיו בזמנם ספרי־מופת. גם חלק גדול של הספרות הערבית בתקופת הזוהר של האיסלם הערבי – הוא פרי חכמי פרס, כגון המלומד הגדול של ימי הבינים אבו עלי בן סינא (הידוע בספרות האירופית בשם אבו־סנה), הפילוסוף התיאולוגי הגדול אלגאזאלי ועוד.

ספרי הרפואה והפילוסופיה של אבו־סנה תורגמו ללטינית, ומהמאה השתים־עשרה עד המאה השבע־עשרה שימשו ספרי־מופת באירופה.

שכנותה של פרס לרוסיה האדירה העמידה לא פעם בסכנה את קיומה של עצמאות פרס, אולם היא הצליחה לקיים ריבונותה עד ימינו אלה, והיא מתכוונת לחוג את מלאת אלפיים וחמש מאות שנה למלכות כורש הגדול. במידה ידועה יהיה זה גם חג יהודי, כי ישעיהו הנביא ניבא על כורש במלים אלה: " כה אמר ה' למשיחו לכורש, אשר החזקתי בימינו, לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח, לפתח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו. אני לפניו אלך, והדורים אישר". (ישעיהו, מ"ה, 1־2).

* * *

מבחינת ההשפעה על ההיסטוריה האנושית בשלוש היבשות של העולם הישן עולה על כל ארצות אסיה מדבר גדול בקצה אסיה המערבית־דרומית, המדבר הערבי, אשר תושביו כמעט שלא מילאו כל תפקיד בהיסטוריה האנושית וגם ברחבי אסיה עד המאה השביעית לספירה, – עד שקם במכה נביא האיסלאם מוחמד, שנולד בשנת 580 או שנים אחדות לפני כך. שבטי ערב היו עובדי אלילים, אולם היו בערב הרבה שבטים יהודים וגם מספר נוצרים, ומוחמד בנדודיו בין מכה ודמשק היה משוחח גם עם יהודים וגם עם נוצרים, ומהם קיבל רעיון האל האחד והיחיד ובשנת הארבעים לחייו פעמה בלבו הרגשת שליחות להביא לעמו ולעולם בשורת האל היחיד. תחילה הטיף תורתו החדשה לאשתו ולאחדים מקרוביו, אולם בני עירו לעגו לו ולתורתו, ובשנת 622 נמלט ליתריב (מדינה) (משנה זו מתחילה הספירה המוסלמית ונקראת על שם ה“היג’רה” (הגירה) – של מוחמד). פה הטיף מוחמד בגלוי ובעוז את אמונתו החדשה, ובמשך אחת־עשרה שנה של חיי מוחמד אחרי ה“היג’רה”, כל חצי האי ערב, לרבות מכה, קיבלו תורת מוחמד. האיסלאם לא הבחין כנצרות, בין אלוהים ובין הקיסר, והאיסלאם נולד מלכתחילה כאמונה וכמדינה גם יחד. אמונה באל אחד ומדינת שליחו של האל. האיסלאם איחד את כל שבטי ערב על־ידי שכנוע ועל־ידי החרב. שלושת השבטים היהודים שישבו בערב סרבו לקבל את האיסלאם – שניים נאלצו לעזוב את ערב, והשבט השלישי הוגר לפי חרב. מותו של נביא האיסלאם לא החליש את התנופה הכובשת של האמונה החדשה, אלא להיפך. שום דת לא נתפשטה במהירות ובתנופה אדירה כאיסלאם. המזרח־התיכון בראשית המאה השביעית היה מחולק בין הקיסרות הביזנטית ובין הקיסרות הפרסית. יורשיו של מוחמד: אבו בכר ועומר פתחו בכיבושים מחוץ לערב – כיבושים דתיים ומדיניים, שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמוהם עד אז. מקודם נכבשו א"י וסוריה; ובשנת 636 הנחילו צבאות ערב מכה ניצחת לכוחות הביזנטיים על נהר הירמוק. בשנת 637 נכבשו עיראק ופרס ועמיהם נאלצו להתאסלם. ורק פרס הצליחה, כאמור לעיל, לשמור על לשונה. בשנת 640 ניגף הצבא הביזנטי במצרים לפני הכובשים הערבים; אחרי מצרים נכבשו קירינייקה וטריפוליטניה. בראשית המאה השמינית היתה כל אפריקה הצפונית עד האוקיאנוס האטלנטי ביד הערבים. בכל הארצות הנכבשות נאלצו העמים לקבל האיסלם, והדבר המפליא ביותר הוא זה, שיחד עם הדת קיבלו עמי אפריקה הצפונית את הלשון הערבית, ולשונותיהם הלאומיות נשתכחו: בשנת 711 עברו הערבים ליבשת אירופה וכבשו כמעט כל ארץ ספרד, והסתערו גם על צרפת, אבל פה ניגפו בשנת 732 על־ידי קרל “הפטיש.(Charles Martel)”

באסיה נתפשט הכיבוש המוסלמי מעבר לפרס והגיע עד אפגאניסטאן (בתחילת המאה התשיעית). התושבים נאלצו לקבל את האמונה החדשה. משם חדר האיסלאם לקצות הודו. במאה השמינית חדר האיסלאם לאסיה המרכזית – ושבטים מונגוליים ובתוכם תורכים קיבלו האיסלאם. בתקופה יותר מאוחרת הפכו התורכים המוסלמים, שנעו ממזרח למערב, להיות שליטי האיסלאם. באבור התורכי, מצאצאי תימור לנג, המושל באפגאניסטאן, כבש את הודו וקבע את בירתו בדלהי (בשנת 1515), והודו נשארה תחת שלטון מוסלמי עד הכיבוש הבריטי. מהודו התפשט האיסלאם החל מהמאה השש־עשרה לאינדונסיה, שהיא עכשיו המדינה המוסלימית מרובת האוכלוסים ביותר בעולם.

מאפריקה הצפונית התפשט האיסלאם דרומה – לסודן האנגלית והצרפתית, למאוריטניה, לסנגל, לצ’אד, לגיניאה, לניגר, לניגריה הצפונית, לארצות סומאלי ואריטריאה ולקצות אפריקה המזרחית.

באירופה המערבית התגברה הנצרות על האיסלאם, והמוסלמים גורשו כליל מספרד, אולם בקצה אירופה המערבית נתבצרו המוסלמים התורכים באמצע המאה הארבע־עשרה, ובשנת 1453 כבשו את קושטא מידי הביזנטים ועד היום היא בידם, והשטח של תורכיה באירופה הוא 23,485 קמ"ר, ותושביו למעלה משני מיליון (בתוכם מיעוטים יהודים, יוונים וארמנים). בתורכיה כולה למעלה מ־25 מיליון תושבים.

עם השתחררות אפריקה – ילך וירבה מספר המדינות המוסלימיות ויחד עם ארצות צפון־אפריקה, שבכולן שלטת הדת המוסלמית וגם הלשון הערבית, כוחו של האיסלאם יעלה בעולם.

אם לא נמנה תושבי הארצות המוסלמיות במרכז אסיה, שהן חלק של ברית־המועצות – הרי מספר הארצות המוסלמיות העומדות ברשות עצמן בשנת 1960 מגיע ל־29, והן מונות כשלוש מאות ושלושים וששה מיליון נפש (מהם בערך 74 מיליון באפריקה, וקרוב ל־262 מיליון באסיה).

אם כי לא בכל הארצות האלה הדת קובעת מדיניות הממשלות (כגון בתורכיה, פרס, וברוב המדינות האפריקניות שהיו מקודם אחוזות צרפתיות), שהרי הקשר בין ארצות האיסלאם הוא הרבה יותר חזק מהקשר בין ארצות הנצרות, אפילו ארצות הנצרות הקתולית.

* * *

באפריקה יש רק עמים מעטים שיש להם היסטוריה רצופה ומסורת־קדומים. העמים בצפון־אפריקה נותקו לגמרי מעברם ומלשונם – על־ידי כיבוש האיסלאם והמרת לשונם הלאומית בלשון הערבית. בדרום־אפריקה השתכנו יוצאי הולנד, ובזמן קרוב למאתים שנה כאילו נהפכו לאומה בפני עצמה, שאין לה כל זיקה נפשית לארץ מוצאה, אבל הם התפשטו על פני שטח עצום התופס 1,223,400 קמ"ר, ורק 12 איש יושבים על כל קילומטר מרובע. כ־14% מהתושבים הם לבנים, ורק להם יש זכויות אזרח, וכשנים־עשר מיליון שחורים ממוצא אפריקני הם לגמרי משוללי זכויות. אולם כמעט כל העבודה במשק הלבנים נעשית על־ידיהם, באופן שהמיעוט השליט תלוי בעצם קיומו הכלכלי ברוב המופלה. יש בארצות אפריקה השחורה הרבה תושבים הודים ומספר לא קטן של תושבים סורים ולבנונים, שכמעט כל המסחר הוא בידיהם. ארצות אפריקה השחורה הן יותר מושגים גיאוגרפיים, שתחומיהם נקבעו על־ידי הכובשים האירופים, מאשר עמים שיש בהם סימנים לאומיים משותפים: לשון לאומית, עבר מדיני משותף, מסורת תרבותית.

הלשונות הנפוצות בקרב עמי אפריקה הן יותר משמונה מאות, ומתחלקות לחמש משפחות עיקריות: בושמנית, באנטו, חמית, סודנית (סודאן בערבית – שחורים) ושמית. הלשונות השמיות הן ערבית בצפון־אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, ואמהרית ובנותיה טיגרי וטיגרניה, באתיופיה. לשונות חם קרובות במקצת ללשונות שם והן נפוצות בקצה הדרומי של צפון־אפריקה. הלשונות הבושמניות או ההוטנטוטיות היו נפוצות בדרום־אפריקה, והן הולכות ונשכחות. על מספרם של הניבים והלשונות המדוברים בקרב השבטים השחורים אין ידיעות מדוייקות. כל שבט יש לו ניב משלו, וגם בארצות קטנות מתהלכות כמה וכמה לשונות או ניבים שונים. בקניה, באוגנדה ובטנגנייקה ובשאר שטחים באפריקה המזרחית נפוצה השפה הסווהילית, נוסף על הניבים השבטיים, לשפה הסווהילית חדרו המון מלים ערביות.

המיעוט שלמד בבתי־ספר באפריקה השחור מדבר צרפתית – בארצות שהיו או שהנן עוד תחת שלטון צרפתי, וכמו־כן בקונגו שהיתה בלגית, ואנגלית בארצות של השלטון האנגלי. בכמה ארצות, רק שתי לשונות אירופיות אלו משותפות לתושביהן, והן נשארות הלשונות הרשמיות והמשותפות גם לאחר העצמאות. במושבות הפורטוגליות – אנגולה ומוזמביק ועוד – לשון הלימוד היא פורטוגזית. מספרם של תושבי המושבות הפורטוגליות הוא למעלה מאחד־עשר מיליון וחצי, כמעט פי אחד־וחצי מתושבי פורטוגל עצמה. תושבי הארצות באפריקה השחורה, שבהן התהלכה בבתי־הספר הלשון הצרפתית הם קרוב לחמשים־ושנים מיליון, מהם היו או עודם גם עכשיו (רואנדה אורונדי, 4,700,000 תושבים) בשלטון בלגי, והיתר בשלטון צרפתי. לא נכללו כאן תושבי ארצות צפון־אפריקה וסחרה. הארצות שעמדו או עומדות עדיין תחת שלטון בריטי מונות למעלה מחמשים ושמונה מיליון תושבים, מהם למעלה מארבעים מיליון נתעצמו כבר (כולל גם ניגריה).

באופן זה יהיו שלוש לשונות שליטות באפריקה, שלושתן ממוצא לא אפריקני: ערבית, צרפתית ואנגלית. הלשון האפריקנית היחידה שתתחרה בהן במקצת במשך השנים תהיה סווהילית, וברפובליקה המאלגאשית – גם הלשון המקומית. מצב דומה לזה קיים במידה ידועה בארץ השנייה בגודלה באסיה – בהודו. אף שם מתהלכות עשרות לשונות מקומיות, ולשון־המשכילים הכללית היא אנגלית.

כאמור לעיל, היתה רק פינה אחת באפריקה הצפונית, – עמק הנילוס, שמילאה בעבר הרחוק תפקיד תרבותי ראשון במעלה במשך אלפי שנים. אולם זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה שמצרים נכבשה על־ידי זרים (פרסים יוונים, רומאים ואחרים), והכיבוש הערבי במאה השביעית מחה לחלוטין עברה ולשונה של מצרים, ותרבותה העצמית חלפה ועברה מן העולם. היתה בצפון אפריקה עוד מעצמה חשובה – קרת־חדשה (קרתגה), שנבנתה על־ידי יוצאי צור וצידון בשנת 850 לפני הספירה, בשטח שנקרא היום תוניס, ושפתה היה ניב עברי, והיא מילאה תפקיד מדיני וכלכלי חשוב בצפון־אפריקה ובאגן ים־התיכון, והיא שהוציאה מתוכה אחד המצביאים הגדולים ביותר בתולדות האנושות – חניבעל (תוארו היה “שופט”), אשר הביס צבא רומא על־יד קאנא בשנת 216, ומסיבה בלתי ידועה הניח לעיר רומא ולא כבשה, אם כי לא נראתה כל מניעה צבאית לכך, ולאחר זמן, כשרומא נתחזקה, והאוליגרכיה התגרנית של קרת־חדשה, שלא ראתה בעין יפה התעלותו של חניבעל, מנעה ממנו כל עזרה, וצבאו של חניבעל ניגף על־יד זאמה בשנת 202 לפני הספירה, נכבשה קרת־חדשה בסופה ונחרבה על־ידי הרומאים (בשנת 140).

האישיות הגדולה והיחידה, שרישומה והשפעתה בתולדות התרבות וההתעלות האנושית קיימים עד היום, שנולדה ביבשת אפריקה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה היתה זו של משה רבינו, ואף הוא היה רק דור שלישי במשפחת יורדי מצרים שבאה מארץ העברים בימי יוסף, כלומר מארץ ישראל.

היהדות שקדמה לכל שאר הדתות הגדולות – נשארה בתחומי העם היהודי, ורק עם פיזור היהודים בעולם הופיעה בארצות אירופה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. הנצרות, שאף היא נולדה בארץ ישראל, נתפשטה בעיקר בקרב עמי אירופה וצאצאיהם באמריקה ואוסטרליה. באסיה אין אף מדינה נוצרית אחת שעומדת ברשות עצמה, פרט לפיליפינים. אתיופיה היתה עד התיישבות ההולנדים בדרום־אפריקה – המדינה הנוצרית היחידה ביבשת אפריקה. מדינה זו דוגלת במסורת, שמלכיה הם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. היא נכבשה לנצרות במאה הרביעית לספירה, והיא שהחריבה במאה הששית (בשנת 539) את המדינה היהודית שהיתה קיימת תחת מלכותו של יוסף דו־נווס.

רק עם חדירת עמי אירופה לאפריקה במחצית השנייה של המאה הי"ט – התפשטה הנצרות בקרב האפריקנים השחורים (בקונגו, בניגריה, בגאנה, בקניה, באוגנדה, בטנגנייקה, במדגסקר ועוד). היהדות כידוע הולידה את הנצרות ואחר כך את האיסלאם. שלוש אמונות אלו התפשטו בכל היבשות; ואם נוציא מן הכלל ברית המועצות הדוגלת באתאיסם (אם כי מרובים בה המאמינים הנוצרים, המוסלמים והיהודים), נמצא שיש בעולם מדינה יהודית אחת (באסיה), המונה רק 2,000,000 איש, 21 מדינות מוסלמיות באסיה ובאפריקה המונות 317,000,000 תושבים, 62 מדינות נוצריות בכל היבשות המונות 923,765,000 תושבים. אולם באסיה בלבד (מחוץ לרוסיה האסיאתית) יש 13 מדינות, שאינן לא נוצריות ולא מוסלמיות, המונות 1,294,603,000 איש – יותר מכל המדינות הנוצריות, המוסלמיות והיהודיות גם יחד. בחשבון זה לא נכללו השטחים באסיה ובאפריקה שעדיין לא הועמדו ברשות עצמן, שבקרבם נפוצה בעיקר האמונה הנוצרית או המוסלימית. (בכל מדינה נוצרית, מוסלימית ויהודית גרים כמובן מספר לא קטן של בעלי אמונות אחרות. מספר היהודים, הנוצרים והמוסלימים במדינות של הסוג הרביעי קטן בערך). זאת אומרת שתורת היהדות גם בצורתה המקורית, וגם בגלגולה הנוצרי או המוסלמי, לא הגיעה כמעט למחצית המין האנושי המרוכז באסיה, מהודו ועד יפאן.

* * *

תיורים באפריקה במאה התשע־עשרה מעבר הדרומי של מדבר סחרה היו דורשים עוז־רוח וגדלות אישית שהיתה רק נחלת אנשי סגולה מעטים.

בימינו אפשר לכל אדם להגיע לכל פינה באפריקה במשך שעות אחדות בטיסה אווירית. בעזרת הרדיו יכול איש היושב בכל מקום באירופה ובאמריקה ובאוסטרליה לשמוע כל הנאמר והנעשה ברחבי אסיה ואפריקה ולהיפך. דרכי התחבורה והקשר החדישות קיצרו מרחקים, קירבו רחוקים והפכו את כדור הארץ המפוצל והמחולק לארצות ולמדינות שונות מרוחקות זו מזו, – לעולם אחד משולב ותלוי זה בזה, והשפיעו על עמים נחשלים, דלים וכאילו חסרי־אונים, למרוד בשליטיהם הזרים ולכבוש עצמאות בכוח או בדרכי שלום. וזהו סוד המהפכה המדינית הגדולה בהיסטוריה האנושית שאנו עומדים בתוכה. אולם מתן העצמאות לכל העמים, שלא נסתיים עדיין, אבל שסיומה המלא אינו מוטל בספק, לא חיסל ולא הפחית את הפער העצום בעושר, בתרבות, בבריאות ובאריכות ימים שבין שתי היבשות העתיקות – אסיה ואפריקה, ובין אירופה, אמריקה ואוסטרליה. והעמים שקיבלו בזמן האחרון ועומדים לקבל בזמן הקרוב עצמאותם – רואים את הפער הזה ומבינים, כי העצמאות בלבדה אינה פתרון בעיותיהם, אלא מפתח לביצוע המשימות הקשות והדחופות להעלות בניהם משפל הבערות, העוני והתחלואה. ואחדות־הגורל של המין האנושי, ההולכת וגדלה בימינו בעקבות התקדמות דרכי התחבורה והקשר, הופכת סתימת הפער למשימה אנושית כללית ומטילה חובות על העמים העשירים המפותחים והמתקדמים לבוא במלוא יכולתם לעזרת העמים הדלים, הנחשלים ומעוטי היכולת, ומשימה זו גופה נהפכת למקור־מחלוקת והתחרות בין הגושים, בין המזרח ובין המערב, בין הדמוקרטיה והסוציאליסם ובין הקומוניסם הטוטליטרי.

כל עמי אפריקה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה ורוב עמי אסיה וכמה עמים באירופה – הם בלתי מוגדרים, והם כחצי המין האנושי. בחצי השני יותר משני שלישים חיים במשטר קומוניסטי, ופחות משליש במשטר דמוקרטי. מקצתו תחת שלטון סוציאליסטי, רובו תחת שלטון לא סוציאליסטי. עמי אירופה, אוסטרליה ורוב עמי אמריקה הלטינית, ומספרם קרוב לשלוש מאות מיליון, אף על פי שאינם מוגדרים – שייכים לפי מהותם לשוחרי חירות האדם וחיים במשטר דימוקרטי, פחות או יותר מתוקן. הסוציאליסטים בכמה ארצות אירופה (הארצות הסקנדינביות, אוסטריה, איסלנד, שוויצריה) נמצאות בשלטון לבדן או בקואליציה עם מפלגות אחרות. בכמה ארצות הם עומדים על סף השלטון. בכמה מארצות אסיה יש תנועה סוציאליסטית, אבל היא שלטת רק במדינה אחת: בניפאל. בכמה ארצות באסיה ובאפריקה – שולט הצבא: תורכיה, פאקיסטאן, עיראק, מצרים, סודאן, אינדונסיה. הדמוקרטיה בארץ השניה בגדלה באסיה – בהודו – גורלה תלוי במידה רבה בשלטונו של איש אחד דגול: נהרו. ומשום כך, מובנת ההיאבקות על נפש עמי אסיה ואפריקה, אשר מחוסר מסורת דמוקרטית, וגם אצל רבים מחוסר כל מסורת ממלכתית, הם מיטלטלים בין שני הקטבים, ואם כי רק מעטים מבין הבלתי מוגדרים מגלים נטייה בולטת לקומוניסם, כגון גיניאה הצרפתית, הרי זיקתם לעזרה חומרית ותרבותית ולמקור העזרה – עלולה להכריע את הכף. יש גם שליטים ששאיפותיהם להתפשטות והשתלטות על שכניהם מזקיקות אותם לגוש הקומוניסטי הרוצה מטעמי הגמוניה לעזור להשתלטות רודנים על עמים עצמאיים, ודוגמא בולטת היא מצרים, ששלטון הכת הצבאית הרודפת בארצה את הקומוניסם שלה – היא למעשה בעלת בריתה הנאמנה או הכפויה של ברית־המועצות.

רוב העמים המשתחררים באסיה ובאפריקה עדיין זקוקים לצרכים אלמנטריים ביותר: תברואה, ראשית השכלה לנוער, הגדלת היבול החקלאי למניעת רעב, אספקת מים נקיים לשתייה ומיתקני השקייה, פיתוח מינימלי בתעשייה, עקירת שחיתות הרווחת בכל הארצות האלה והקמת מינהל ישר ומוכשר. בכל השטחים האלה הם נזקקים לעזרה חיצונית. רק מיעוט קטן בעמים אלה יש להם השקפה חברתית ומדינית מסויימת, וההתחרות האישית במיעוט זה עלולה לשבש דרכי משטר מתוקן, כפי שאנו רואים בקונגו (הבלגית) ובלאוס. עצמאות אפשר לקבל או לרכוש ברגע אחד, אבל התקנת חיים ממלכתיים מסודרים וסיפוק נאות של צורכי העם דורשים עמל־דורות.

אחד המדינאים המחוננים ובהירי־המחשבה במדינות הצעירות, ראש ממשלת ניפאל (ניפאל אמנם לא היתה כפופה לשלטון זר, אבל זה רק עשר שנים שהשתחררה מעריצות פנימית) שהשתתף בועידת רחובות למדע למען קידום המדינות החדשות, עמד על הסכנה הצפויה לחירות האדם ולסוציאליסם הדמוקרטי (ראש ממשלת ניפאל הוא גם מנהיג המפלגה הסוציאליסטית השלטת בארצו), אם העמים החופשים והמפותחים ובעלי־היכולת לא יגישו העזרה הדרושה למדינות החדשות.

הוא ציין הדמוקרטיזציה שחלה בארצו רק במקרה בזמן אחד עם התעצמות הארצות באסיה ובאפריקה. אבל ארצו שותפת לנחשלות של המדינות החדשות, וגם היא עומדת בפני בעיה של רעב ומחלות. שטח ארצו הוא 140,798 קמ"ר ויישובה – 8,910,000 נפש. אין בארצו דרכים – והרי ההימאלאיים מכבידים על התנועה ממקום למקום. רמת החיים נמוכה ביותר, והוא יודע כי העצמאות אינה תשובה לבעיות כלכליות, חינוכיות וחברתיות, אלא אחד האמצעים לפתרונן, והפתרון אינו קל. כמעט בכל המדינות החדשות פושה השחיתות, והפקידות אמונה על שעבוד. ודרוש זמן לא מעט, – וגם לא קל הדבר, לאמן פקידים חדשים ישרים ומוכשרים. למדינות החדשות אין ידע וסגל טכנאים. רוב העם מתפרנס מחקלאות, אבל הוא משתמש בשיטות־עבודה פרימיטיביות, והיבול נמוך. ברוב המדינות החדשות נתקבלה חוקה דמוקרטית, אבל לעמים אין מסורת דמוקרטית. מתוך כפיפות לשלטון זר ועוין במשך שנים רבות מתייחסים בחשדנות גם לממשלה לאומית, אפילו אם היא נבחרת. בעם יש נטייה להשתמש לרעה בזכויות ובחירות, כי העם אינו מבין עדיין כי הזכויות כרוכות בחובות. גם האופוזיציה מגלה חוסר הבנה בטיבה של הדמוקרטיה והיא נוהגת בחוסר־אחריות ובדמגוגיה זולה. ולא קל לשרש ולעקור הרגלים של שלטון משובש מאות בשנים. יש גם מיגבלות כספיות: העדר הון למפעלי פיתוח. ונחוץ עזר חיצוני בהשקעות, במלווה והדרכה. הדמוקרטיה בארצות אסיה ואפריקה, לדבריו, – עומדות במבחן קשה. ירושת העבר מגבירה הנטייה לדיקטטורה. בארצות הפרימיטיביות באפריקה קיים עוד שלטון ראשי השבטים. העם סבל הרבה זמן, ובצאתו לחירות ולרשות עצמו הוא מצפה לתוצאות מהירות בהשבחת מצבו. משתי האלטרנטיביות (דמוקרטיה ודיקטטורה) – אחת מחייבת אלימות, ביטול חירות האדם ומשטר של עדר, חי על פי פקודת הרועה. השנייה אומרת שכנוע, בירור חופשי ומאמץ של העם מתוך רצון חופשי ובחירה עצמית. ראש ממשלת ניפאל בטוח, שהדמוקרטיה עדיפה לפיתוח לאומי ולהעלאת האדם, אבל קצב הדמוקרטיה אסור לו שיהיה אטי מדי. יש לשתף העם בהכרעה ובביצוע, מתוך חירות, אבל המצב במדינות החדשות הוא כזה, שבלי עזרה חיצונית נאמנה לא יוכלו למשימה.

תנועת הפועלים בארצות המפותחות, קובע בצדק ראש ממשלת ניפאל, יש לה עכשיו יעוד אנושי גדול: להעמיד לרשות מנהיגי המדינות החדשות ועמיהם, שברובם נוטים לסוציאליסם דמוקרטי בדרגות שונות ושללים הדרך הקומוניסטית, – את הידע הטכנולוגי, הסגל הטכני והעזר הכספי הדרוש למען סיפוק הצרכים הדחופים ביותר: שיפור הבריאות, הגדלת היבולים, ניצול המים והאוצרות הטבעיים וחינוך הדור הצעיר.

על עזרה זו מצוות כל הארצות הדמוקרטיות אם הן רוצות לקיים בעולם חירות האדם וקידמה דמוקרטית.

המאורעות בקונגו, שהיתה שייכת לבלגיה, הם אזהרה חמורה לעמים החופשים ועדוּת חותכת למובהקת לתלות הדדּית של כל עמי תבל. לכאורה למי נוגע באירופה, באמריקה, באסיה או באוסטרליה – אם לומומבה או קאסאווּבו יעמדו בראש המדינה החדשה שיצאה לפני חודשים אחדים מרשותה של בלגיה. אבל זוהי טעות מרה להניח, שכאן יש התנגשות רק בין שני אישים מוכשרים או לא־מוכשרים, השואפים לשלוט במדינה החדשה; הריב הסמוי והממשי הוא בין ארגון האומות המאוחדות החייב לשקוד על שלום העולם ועל משפט העמים, – ובין בריונות תקיפה החותרת להטיל בכוח פרוע ומופקר רצונה על העם בקונגו ועל=ידי כך גם על כל שכניו ביבשת אפריקה.

יש שבטים בקונגו – שעוד לפני חמשים שנה היו אוכלי־אדם, והעולם הרחב לא ידע ולא הרגיש. עכשיו נסער העולם בגלל ריב בין ראש־הממשלה ובין נשיא־המדינה באותה קונגו. בחמשים שנה אלה נתקרבו רחוקים והעולם המפוצל נעשה אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד. וכל הנעשה באחת הארצות נוגע לכל העמים.

* * *

וגם אנו פה, היהודים במולדתם, חייבים לשאול את עצמנו:–

התוכל ישראל לסייע לקידומן ולפיתוחן של ארצות אסיה ואפריקה? זוהי שאלה מוסרית ומדינית כאחת בשביל ישראל. ומשתי הבחינות האלה אין ספק שמוטל על ישראל לראות העזרה לארצות האלה כשליחות היסטורית גדולה הדרושה לישראל לא פחות משהיא מועילה לארצות הנעזרות. ממשלת ישראל ראתה מיד לאחר קום המדינה הקשר עם עמי אסיה (לפני התעצמות עמי אפריקה בשלוש השנים האחרונות) ועזרה מקסימלית לפיתוחם במידת יכולתה הכלכלית והטכנית הצנועה כאחד מהיעדים העיקריים במדיניות החוץ שלה. בשלוש השנים האחרונות, לאחר התעצמותה של גאנה במארס 1957, צצות מדינות חדשות כמעט חודש חודש, ורוב העמים השחורים ביבשת אפריקה כבר עומדים ברשות עצמם, וכולם זקוקים ומצפים לעזרה טכנית וכלכלית. גם מדינה עתיקה כאתיופיה זקוקה אף היא לעזרה לא פחות מהמדינות החדשות, ובאופן יחסי עשתה ישראל לא מעט – בכמה ממדינות אלה.

אולם בשים לב למספר הגדול והםגדל של המדינות הזקוקות לעזרה, והאמצעים המרובים וכוח האדם הרב והמוכשר שהעזרה הזאת מחייבת, עולה בלא משים הספק בלב אם יש ביכולתה של ישראל לסייע באופן ממשי. ישראל עצמה עודנה זקוקה עכשיו ותזדקק עוד מספר שנים לעזרת היהדות בעולם ולתמיכת הידידים שיש לה בעולם. אין לשום מדינה בעית בטחון כה חמורה כזו שיש לישראל. העם היהודי הוא לפי שעה רק עם בכוח ולא עם בפועל. העולים שכבר באו ארצה לאחר קום המדינה לא נתמזגו עדיין במידה מספקת, ולא כולם נשתרשו בכלכלה הישראלית ובתרבות העברית. האמצעים הדלים העומדים לרשותה של ישראל אינם מספיקים לצורכי הפיתוח המרובים והדחופים – בגליל, בדרום, בנגב, לביסוס ההתיישבות הצעירה ולהחשת העצמאות הכלכלית. במה וכיצד תוכל אפוא ישראל לסייע לארצות החדשות באסיה ובאפריקה? התשובה הפשוטה והאמתית היא – במה שתעשה לעצמה בארצה היא.

ישראל שוכנת על צומת שלוש היבשות העתיקות: אסיה, אפריקה ואירופה. היא ילידת אסיה המערבית מלפני ארבעת אלפים שנה, כשהמזרח התיכון היה ערש ומרכז התרבות האנושית, ובתקופה הקדומה הורישה לאנושות כולה ספרי אל־מוות, ומאז באה במגע עם הרבה עמים בכל היבשות. בימי־הביניים היה העם היהודי מרוכז בעיקר באסיה הקדמית ובצפון־אפריקה. החל מהמאה השמונה־עשרה גדל מרכז היהדות באירופה. בשנת 1880 ישבו באירופה למעלה מ־88% של העם היהודי בעולם, ויהדות זו הניחה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היסודות למדינת ישראל. מאז הקמת המדינה נתכנסו בארץ כמיליון עולים, קצת פחות מהחצי מאירופה ואמריקה. וקצת יותר מהחצי – מארצות אסיה ואפריקה. עולים אלה דיברו בשבעים לשונות, והיו הבדלים עצומים ברמת ההשכלה והליכות החיים של העולים בארצות מוצאם. החלק של ארץ־ישראל שנפל בנחלת המדינה העברית, ששמה ישראל, רובו הגדול הוא מדבר שממה, מקצתו מעשי ידי־אדם (הכובשים הזרים, בעיקר הערבים) ומקצתו מידי שמים. ועל מדינת ישראל הוטל למזג יוצאי ארצות מפותחות ותרבותיות ויוצאי ארצות נחשלות, עדות בעלות רמת־חיים גבוהה ותרבות עשירה, ועדות נחשלות ועניות. ובישראל נפתרות בזעיר אנפין הבעיות העומדות בימינו בפני האנושות כולה: סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין שכבות עשירות וחברתיות ובין שכבות מדולדלות ונחשלות. ישראל מניבה אדמה דלה ומאדירה יבול־חקלאותה למען פרנס ברווחה מינימלית ישוב גדל והולך. היא מגבשת וממזגת עדות רחוקות זו מזו בלשונן, בעברן, וברמתן התרבותית והכלכלית באומה אחידה ויחידה הנהנית מרמת־השכלה ואורח־חיים של ארצות נאורות ומפותחות. היא הופכת שממה לארץ נושבת. היא עוקרת תחלואה שרבתה בקרב יוצאי ארצות ירודות, והעמידה את עמה בראש העמים המעטים בעולם בעלי אריכות־ימים ממוצעת גדולה ביותר בעולם.

היא יוצרת דפוסי־חיים חברתיים חדשים, מושתתים על עזרה הדדית ושותפות מתוך חירות, ללא קיפוח ואפליה. היא מאמנת צבא שיעודו הוא גם לקיים בטחונה של המדינה וגם למזג גלויות וליישב השממה. היא מקיימת משטר דמוקרטי יציב המבטיח מקסימום של חירות האדם ומתקין שירותים ציבוריים של חינוך ותרבות על רמה משתפרת ועולה. היא מטפחת ערכי עבודה המעלים את האיש העובד לכוח מפרה ומקדם בחברה. היא מחנכת הנוער לשליחות חלוצית במיזוג־גלויות, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון האומה ובבניין חברה חדשה. היא שוקדת על כיבושי המדע והמחקר המדעי, גם לשם האדרת המדע לשמו וגם לשם שימושו בשיפור הבריאות בפיתוח המשק, בחיזוק הביטחון ובהפרחת השממה, והכל למען העלאת האדם.

כל אלה הם משימות הכרחיות המתנות עתידה, בטחונה ושגשוגה של ישראל, – ובמילוי משימות אלה למען עצמה, – מסייעת ישראל ביודעים ובלא־יודעים לארצות החדשות. היא מסייעת במתן העזרה היעילה והמוחשית ביותר: בהיותה לדוגמה ולמופת; ואם בשנים האחרונות נהרו לישראל טובי הצעירים מארצות אסיה ואפריקה, מפיליפינים ומיפאן, מקמבודיה ומבורמה, מניפאל ומהודו, מניגריה ומגאנה, מליבריה ומחבש, מטנגנייקה וקניה, מקונגו ומצ’אד, מגיניאה ומחוף־השנהב, ועוד – ללמוד תורת הקואופרציה, דרכי ההתיישבות העובדת, סידורי צה“ל ונח”ל, הקמת אזורי פיתוח, ארגון העובדים ופעולת מוסדות המדע, אין זאת באשר ישראל היא עצומה, גדולה, עשירה, ונדיבת־יד, – אלא באשר היא נראית למדינות החדשות כדוגמה הנאותה והמאלפת ביותר, המנסה ומצליחה במידה לא קטנה לפתור הבעיות המטרידות הארצות החדשות והעתיקות באסיה ובאפריקה. המעשה הנעשה בישראל לשם סיפוק צרכיה הפנימיים בשטח החינוך, הבטחון, ההתיישבות, העבודה, הקואופרציה, המדע, מיזוג העדות, התברואה והעלאת האדם, – זוהי התרומה החשובה, היעילה והמפרה ביותר, שיש בידי ישראל לתרום לקידום הארצות החדשות באסיה ובאפריקה. התמורות שחוללנו ואנו מחוללים במבנה החברתי והכלכלי והתרבותי של קיבוצי־הגלויות ובנוף הארץ, במשקה ובכלכלתה – אלה הן התמורות הדרושות לרוב עמי אסיה ואפריקה; ובישראל, אולי יותר מאשר בכל ארץ אחרת – הם יכולים להיווכח מהדוגמה הישראלית, כי התמורות המבורכות והרצויות ייתכנו; ומהמפעל המבוצע בישראל – ילמדו איך לחולל תמורות אלה בארצותיהם.

ההיסטוריה של עמנו; עברנו בארץ בימי קדם; פיזורנו בגויים והתערותנו בהתקדמות האנושית של המאות האחרונות ותרומתנו הבלתי־מבוטלת להתקדמות זו; התכנסותנו המחודשת במולדת עתיקה ומדולדלת וגזירת־הגורל וברכתו גם יחד, שהטילו עלינו לעשות המעשה הקשה והמהפכני אשר אנו עושים בארץ זה עשרות בשנים, לא מתוך חיקוי למה שנעשה בארצות אחרות, אלא מתוך נתיב שאנו מפלסים, מתוך ראייה בהירה של התנאים המיוחדים, בהם אנו נתונים והמשימות שעלינו לבצע במעשי־בראשית, – כל אלה הכשירו אותנו לשמש במידה ידועה מופת חי לעמים החדשים. ולמען הפקת מלוא התועלת ממופת זה למען עמי אסיה ואפריקה, עלינו להמשיך ולהגדיל קבלת נוער לומד מהארצות החדשות, – גם למוסדות החינוך הגבוה שלנו, גם לסמינרים מיוחדים וגם להתאמנות מעשית במפעלי ההתיישבות, הקואופרציה וחינוך הנוער שלנו בארץ.

אולם נצטרך גם לשלוח במידת יכולתנו לארצות האלה מומחים ומדריכים, כאשר החילונו לעשות: בבורמה, בגאנה, באתיופיה, בפרס, בניגריה ועוד, אבל תנאי הכרחי להצלחת השליחים האלה הוא – היותם חדורים הכרה של שליחות חלוצית, ולא רק מילוי תפקיד ששכרו בצידו. והכרת השליחות החלוצית צריכה להתבטא בשתים אלה: 1) הרגשת אחווה אנושית, ללא יהירות וללא התבטלות, כלפי העמים ובני העמים, שבתוכם יעבדו השליחים; 2) מאמץ נאמן להעניק למארחים מיטב הידע והנסיון שלנו בארץ.

שליחים מסוג זה – ועד היום התברכנו בשליחים כאלה בכמה מארצות אסיה ואפריקה – יהיו לברכה גם לעמים שאותם ישרתו וגם לישראל שבשמה יפעלו. ישראל נכספת וזקוקה אולי יותר מכל עם בעולם להגברת האחווה והשותפות האמיתית בין העמים.

ישראל עודנה מוקפת בכל עבריה ביבשת שליטים עויינים, ובראשם הרודן המצרי. ושלום ישראל מובטח, כל עוד צבאה משמש כוח מרתיע כלפי שכניה. אולם הוצאות הבטחון הכבדות מאיטות וממעיטות התקדמות הפיתוח והחינוך בארץ, והדרך הבטוחה ביותר להגיע לידי שלום ושיתוף פעולה עם שכניה היא – לא על־ידי הצהרות והטפה לשלום בקרב תושבי הארץ, כפי שעושים “רודפי־שלום” תמימים, – אלא על־ידי רכישת מקסימום של ידידים באסיה ואפריקה, אשר יבינו ערכה של ישראל ויכולתה לקידום עמים נחשלים, ויביאו ידיעה זו גם לשכני ישראל. רכישת ידידים באסיה ובאפריקה לא תמעיט מאמצינו לשיתוף פעולה וליחסי־ידידות עם העמים באירופה ובאמריקה, גם במערב וגם במזרח. בשתי יבשות אלו יושבים למעלה מתשעים אחוז של עמנו בגולה. בארצות־הברית למעלה מחמשה מיליונים, בברית־המועצות כשלושה מיליונים, בשאר ארצות אירופה ואמריקה כשני מיליונים. אירופה ואמריקה יהיו עוד הרבה שנים מרכזי התרבות והמדע בעולם, וגם לקיום בטחוננו ניזקק לארצות אלו. אבל קשרינו עם עמי אסיה ואפריקה לא יחלישו אלא יגבירו קשרינו עם עמי אירופה ואמריקה.

הצו המוסרי שבתורתנו: “עזוב תעזוב עמו”, ו“אהבת לרעך כמוך” עולה בקנה אחד עם הצורך ההיסטורי של ישראל. היזמה החלוצית היוצרת בארץ, אשר הפכה חלום התקומה והגאולה היהודית של עם מפוזר ומפורד למציאות מתממשת והולכת, – יזמה זו תהיה לברכה בנסיונה ובדוגמתה לעמים חדשים, תקדם אותם, ותוציא אותם מאפלה לאורה, ומעוני ורעב – לשפע ולשובע, והיא גם תעלה קרן ישראל בעולם, ועל־ידי כך תקרב השלום עם שכניה.

אין להתעלם מהמאמצים הנואשים שמשקיעים שליטי־ערב בארצות אסיה ואפריקה להבאיש ריחה של ישראל ולמנוע יחסי האחווה המתרקמים תוך כדי שיתוף הפעולה של שליחי ישראל בעמים אלה ושליחי עמים אלה בישראל. למטרה זו מנצלים אויבינו את הכוחות החשוכים והקנאים באיסלאם מצד אחד ועזרת המעצמות הקומוניסטיות מצד שני. ודרכנו לעמי אסיה ואפריקה לא תהיה רפודה הצלחות קלות, מתמידות ומהירות, ועבודתנו בתוכם לא תהיה קלה. מראשית ימינו היינו נאלצים לנהל מאבק קשר ומר על דברים שניתנו לעמים אחרים בקלות יתרה ובלא כל מאמצים. ואולי זה הסוד של גדלותו המוסרית והרוחנית של עמנו וגם של חיוניותו המופלאה. היינו לעם שאינו יודע רתיעה. וכל עוד נשמור על סגולת־קסם זו – נתגבר על המכשולים שנציגי “עולם המחר”, כביכול, בשותפות עם “עולם האתמול”, שמים על דרכנו. ייתכן, כי פה ושם ננחל אכזבה. ייתכן גם שפה ושם ניכשל. אולם כל עוד נראה בעין בהירה המשמעות האמתית של המהפכה האנושית הגדולה המתחוללת לעינינו – המהפכה המוליכה לא רק לשחרור כל העמים, אלא לשותפותם הגדלה במשפחה אנושית מתלכדת והולכת, הצועדת לקראת שלום בר־קיימה בכל העולם, ונדע לתרום במלוא כל הכוחות היוצרים והיזמה החלוצית הגנוזים בתוכנו למהפכה זו, – לא ניסוג מדרכנו ותקלות זמניות ומקומיות פה ושם לא ירתיעו אותנו מדרכנו.

שלושה יעודים גדולים ונאמנים הועיד לנו ישעיהו בן אמוץ:–

א

"אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנִי; מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ

וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן – תֵּנִי, וּלְתֵימָן –

אַל תִּיכְלָאִי; הָבִיאִי ּבָּנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְּצֵה

הָאָרֶץ"

(מ"ג, 5־6).

ב

"אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךּ, וְאֶצָּרְךָ

וְאֶּתְנָך לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם"

(מ"ב, 6);

ג

"וְשָפַט בֵּין הָגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים,

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִּתִּים וְחֲנִיתֹותֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת,

לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"

(ב' 4).

לכאורה, אין קשר בין שלושת הייעודים האלה. ובעולם מפוצל, כשכל חבל־ארץ נפרד ומורחק ממשנהו, כאשר היה הדבר עד התקופה האחרונה, ספק אם אחד הייעודים האלה היה יכול להתקיים. עוד עכשיו אין אנו חיים בימי משיח, וגאולתנו אנו וגאולת האנושות צועדת עדיין לאיטה, וכיבושי המדע והטכנולוגיה המופלאים של המחצית הראשונה במאה העשרים אמנם הכשירו התחדשות פני האנושות, אבל הם גם טומנים בחובם סכנות חמורות. אולם נשמעים בעתיד המתקרב פעמי־המשיח. שיבת־ציון בהמון, כזו שנתקיימה בשנים הראשונות לחידוש מדינת־ישראל – לא ידענו אף פעם, אם כי עוד מיליונים מצפים לגאולה – ורבים מהם עדיין כלואים בארצות גלותם.

אנו רואים גילויים ראשוניים של “שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו”. נוער מרוב ארצות אירופה ואסיה, וגדולי מדע מאירופה ומאמריקה באים לארץ – לברר דרכי קידום עמים חדשים וללמוד מדוגמת התקומה בישראל.

ויש צמאון רב בעולם לשלום־אמת ולברית־שלום בין כל העמים, ובמידה שעמים נחשלים ומשועבדים מתעצמים ועומדים ברשות עצמם ומגבירים הארגון של האומות המאוחדות – יגדל הלחץ על החשת השלום. התעצמות העמים באסיה ובאפריקה אמנם נהפכת אף היא לגורם המגביר המתיחות הבין־גושית, אבל אלה הם חבלי־גאולה. במסענו הארוך על הבימה ההיסטורית ידענו יותר סבל ורדיפות מכל עם אחר, ואמונתנו בעתידנו ובעתיד האנושות לא נתערערה – ולא התאכזבנו.

עלינו לראות גם את “המלחמה הקרה” בין שתי המעצמות האדירות במזרח ובמערב – לא כמציאות־קבע אלא כתופעה חולפת. חוק התמורה חל גם על ברית המועצות וגם על ארצות הברית. ולא לנצח יעמדו המעצמות האדירות בעולם זו נגד זו.

באמריקה עולה כוחם של העובדים בעיר ובכפר – כוח הפועלים והאיכרים ואנשי המדע. וברוסיה גוברת המגמה ליתר חירות ולהעלאת רמת־החיים של הפרט.

עם התרחבות החינוך התיכון והגבוה בברית־המועצות והידוק הקשרים בין אנשי המדע בכל הארצות – מן ההכרח שיתגבר הצמאון לחופש הפרט, – חופש המחשבה, הדיבור והבחירה, ובסופו של דבר ינצח החופש.

מיעוט אינו יכול לשלוט בשום אופן על רוב לאורך ימים ביחוד כשאין הרוב קופא על שמריו, אלא אופקו מתרחב ודעתו מתרבה.

התעצמות עמי אסיה ואפריקה – היא גילוי אחד, גדול ורב־משמעות של השתחררות האדם, אבל אינו הגילוי היחיד. גם הדיקטטורה של יחיד או של קבוצת־יחידים לא תאריך ימים. העמים שהוטל עליהם מבפנים או מבחוץ שלטון מיעוט – ישתחררו משעבוד זה ויצאו מעבדות טוטליטרית לחירות דמוקרטית.

לא יאריך ימים גם שלטון ההון. ואם כי בדורנו משתכללת המכונה והיא מסוגלת כמעט לכל מלאכה, ואבטומטיזציה חודרת לרוב ענפי המשק, וכאילו גם לתוך המחקר, – אין לשכוח שהיא יצירת האדם החושב והעושה ואין היא אלא כחומר ביד היוצר, והאדם היוצר בתבונת־כפים ובתבונת־הרוח הוא שישלוט.

כשמזכירים בימינו אלה את ארגון האומות המאוחדות שמים את “המאוחדות” לא בלי צדק במרכאות כפולות. האומות שבתוך הארגון עדיין אינן מאוחדות, והארגון עצמו נעשה מזמן לזמן סלע מחלוקת בין אומות שונות, גדולות וקטנות. אולם אחדות האומות בעולם כולו הוא צורך חיוני, והאחדות בלי מרכאות תקום כשכל האומות תהיינה בנות־חורין כלפי פנים וכלפי חוץ. חירות פנימית וחיצונית זו היא גזירה היסטורית, וגם אם תתמהמה – בוא תבוא.

על ישראל להילחם על חירות פנימית וחיצונית זו, כי שלומה ועתידה תלויים באחדות העמים, באחדות המין האנושי, חירותו ושויונו.

ישראל היא אומה קטנה ומעוטת־אוכלוסין, ומשקלה הצבאי והחומרי בעולם הוא לא רב. אולם בחשבון ההיסטורי הארוך קובע הכוח הרוחני, ובממלכת הרוח לא הכמות, אלא האיכות קובעת. לא שתים־שלוש מעצמות אדירות יעצבו דמות העולם ויכריעו גורלו, – אלא הצרכים ההיסטוריים של כלל־העמים, ועם ביטול החלוקה בין עמים שליטים ורודים ובין עמים משועבדים ומקופחים, ועם סתימת הפער בין העמים העשירים והמפותחים ובין העמים הדלים והנחשלים – לא תחזיק הרודנות מעמד שנים רבות, וגם סכנת המלחמות תחלוף; כליאת עמים ותושבים בארצות טוטליטריות נגד רצונם תיפסק, וגם אסירי־ציון ישובו למולדתם; והעם העברי שבכל ארבעת אלפי שנות קיומו האמין בעליונות הרוח ובאהבה לְרֵעַ ולגר, וגילה האפשרויות העצומות הגנוזות באדם היוצר, כשרצונו החלוצי מדריך הליכותיו, וחזונו המשיחי, חזון גאולה לאומית ואנושית, מאיר דרכו, – יראה בקום שלושת היעודים של הנביא הגדול – בנו של אמוץ; ותרומתו להקמת העולם החדש תביא גם לו שלום, בטחון וכבוד בין־לאומי.

שדה־בוקר, 14.9.1960

ד. בן־גוריון.

מר בן־גוריון בפגישה במועדון “רוטרי”

בת־ים, 28.1.71

בן גוריון: אומר דברים אחדים נגד מה שאני שומע בתקופות אלה. זה חשוב מאד שנדע את הדברים לאמיתם. מדינת ישראל היא לא נוצרה לפני 22 שנה. מה שעוד יותר חשוב לדעת – היא עוד לא קיימת, כפי שאנחנו – העם היהודי – במידה ידועה גם העולם, זקוק לה. מדינת ישראל, היסוד הראשון שלה הונח לפני 101 שנה. אילו זה היה לפני חודשים אחדים, הייתי אומר לפני 100 שנה, זה יותר נוח, אבל עכשו זה לא יהיה מדויק – לפני 101 שנה. אם כי לא היה אף זמן בתולדותינו, שהיהודים אשר הוגלו מארצם לא חלמו ולא קוו שהם ישובו לארצם ויבנוה מחדש. אבל היסוד שלה הראשון הונח לפני 100 שנה ומשהו, ב־1870.

אולם העיקר, מה שאני רוצה שנדע ונעמוד על זה, יען כי מה שהיה – היה; העיקר – מה שיהיה. תהיה המדינה כמו שקיוינו לה, כמו שאנחנו זקוקים לה, ואולי אומר, כאחד האנשים שמאמינים הרבה בדברי הנביאים שלנו, כלומר – זקוקה לעולם כולו ולאנשים כולם, היא עוד לא קיימת.

אומר רק בקיצור מדוע אני סבור שהיא עדיין לא קיימת: א. רק חלק קטן מהעם היהודי כבר שב לארצו. כשנאמר באופן רישמי, כאילו חודשה המדינה לפני 22 שנה ואיזה חודשים, היו בארץ רק כ־600 אלף – 650 אלף יהודים. זה היה אחוז קטן מאד של העם היהודי. גם לאחר ש־6 מיליון יהודים, כפי שאתם יודעים, נשמדו על ידי היטלר. אבל גם עכשו אנחנו אחוז קטן מאד של העם היהודי, ואינני מכיר שום מדינה בעולם בימינו ובאיזו תקומה אחרת, שרוב העם לא ישב בארצו. אבל לא רק שיש אחוז קטן של העם היהודי עכשו בארץ ישראל, אלא המדינה רק בחלקה הקטן היא מיושבת. גם אם אני לוקח את המדינה¹ כמו שהיא היתה לפני מלחמת ששת הימים, אז יותר מ־60% שלה היא לא מיושבת² – היא ריקה. אינני מכיר מדינה כזו בעולם, דומה לזו.

דבר שני, שהיא יחידה³ במינה במובן השלילי – היא לא חיה בשלום, מהרגע הראשון שהונח יסודה, לפני 100 שנה, ועד היום, – אינני צריך להגיד לכם, אתם יודעים. אמנם אנחנו עומדים כרגע לפני שיחות של שלום, והלוואי שיסתיימו בטוב, בשלום. אולם אינני בטוח. ואני מסופק אם מישהו מאתנו בטוח בזאת. ואשמח מאד אם זה ייגמר בשלום, אבל אין כל בטחון בזה. אי־בטחוננו נמשך מאז הונח היסוד הראשון, לפני 100 שנה ומשהו יותר, שנוסד הדבר הראשון לאפשר הקמת מדינה, לשם כך נבנה על ידי יהודים צרפתים – זה הדבר המשונה ביותר – על ידי היהודים הצרפתים הונח היסוד הראשון להקמת המדינה – זה “מקווה ישראל”. כי היו יהודים בצרפת, שהם חלמו על הקמת מדינה יהודית, וידעו שמבלי שהיהודים ישובו לעבודת אדמה, לא תהיה מדינה יהודית. מאז אנחנו לא חיים בשלום. מייסדי מקוה ישראל, היסוד הראשון להקמת המדינה – מיד התנפלו עליהם, ועד היום ההתנפלות הזאת לא נפסקה.

ובכן, לא באנו עדיין אל המנוחה וודאי שלא באנו אל הנחלה. כי רק חלק קטן מהנחלה הוא בידינו עכשו. אני מדבר כאילו היינו עכשו לפני מלחמת ששת הימים – ואז כל אחד ידע מה גודלה של מדינת ישראל – היא היתה מקובלת אצל כולם – גם אז היתה ברובה הגדול, יותר מ־70% היתה ריקה ושוממה. לא רק במדבר, בנגב אלא גם בשאר חלקי הארץ – אם אתם נוסעים – ואתם ודאי נוסעים לפעמים מתל אביב לחיפה ומחיפה לתל אביב, אתם רואים לפניכם – משמאל מדבר ומימין מדבר. זה לא בנגב, אלא במרכז הארץ. ואנחנו עומדים לפני בעיה, אשר היה נדמה – ובצדק רב – כאילו היא נפתרה כבר. הבעיה שלפניה עמדו אנשי העליה השניה – במקרה אני שייך לאנשי העליה השניה – הבעיה שאנחנו עמדנו לפניה אז היתה – הישובים החקלאיים שלנו מנו 20 ישובים, אבל העבודה כולה נעשתה לא על ידי יהודים. על ידי היהודים נעשתה רק עבודה שאילו לא־יהודים עשו אותה, היה זה טריפה. זאת אומרת, היו יקבים אחדים שהיו, ששם עושים יין, שם עבדו יהודים. היהודים לא היו קונים יין טריפה. לכן, ביקב בראשון לציון, ביקב בזכרון יעקב – אני עבדתי בשתי המושבות האלה בימים ההם, היו מוכרחים להיות רק יהודים. אבל מחוץ לזה, העבודה נעשתה על ידי זרים. זה נשתנה אבל אני מוכרח להגיד, שאחרי מלחמת ששת הימים, השאלה הזאת הולכת – לא רואים אותה עכשו במידה מספיקה – אבל היא מתעוררת מחדש. העבודה בארץ, במדינת ישראל תיעשה על ידי יהודים או לא – כרגע השאלה הזאת עומדת רק לגבי בנין בתים. כמעט שאי אפשר למצוא יהודי שיבנה בית. לא שבונים בית ברכושם, אבל בידיהם. כמעט שאי אפשר ⁴ להשיג יהודי פועל בנין. אבל זה לא רק המקום היחיד. אני מכיר קבוצים – אני במקרה חי הרבה שנים בקבוץ – אני מכיר קבוצים שמוכרחים לקבל שם פועלים ערבים. אני לא צריך להגיד – בודאי צריך לקבל פועלים ערבים ביפו ובחיפה, בתל אביב ובחיפה עובדים עשרות אלפים פועלים ערבים. אם רק זה יהיה עשרות אלפים – זה לא נורא, אין בזה שום סכנה, אבל זה הולך ומתרחב. אנחנו עוד לא עומדים לפני בעיה חמורה כמו שעמדנו – אנשי עליה שניה – שם כמעט כל המשקים של היהודים, עבדו כמעט רק ערבים. אני אומר “כמעט”, מפני שהיו גם מעטים – כשבאתי לארץ, ביום הראשון – רציתי להשאר רק יום אחד ביפו, והלכתי לפתח תקוה – שם אכר אחד בין כל האכרים, הוא היה האכר היחיד בכל הארץ אשר אצלו עבדו רק יהודים, וכולם הביטו עליו כמו על משוגע. אחרי הרבה שנים, והוא היה איש גדול בישראל, ודאי שמעתם את שמו – אחד העם, הוא היה פה⁵ ודאג לענין הזה, והתענין בשאלה זו – זה היה ב־1911, אחרי שדבר עם פועלים, אחרי שדבר עם אכרים ואחרי שדבר עם האינטליגנציה, אחרי שדבר עם עתונאים – הוא בא למסקנה, והוא פרסם את דבריו במאמר שנקרא ״סך הכל״, שברור – גם אם תתרחב ההתישבות היהודית בארץ ישראל מקצה אחד לשני, העבודה לא תיעשה על ידי יהודים היהודים יהיו רק שבט עליון, צבור עליון – ולכן אי אפשרית מדינה יהודית, כי מדינה יהודית בלי פועלים יהודים לא תיתכן בשום מקום בעולם, וודאי לא תיתכן גם בארץ ישראל. אבל מרכז רוחני – כן. אבל הוא טעה. שמרכז רוחני עליון, שכל העבודה לא נעשית על ידו אלא על ידי אחרים – השאלה קודם כל, אם יקום מרכז רוחני כזה – זה ישפיע על העם היהודי, על היהדות בעולם? הוא היה אחד היהודים הגדולים ביותר שהיו בימינו – זה היה אחד העם.

ואנחנו עומדים שוב בפני בעיה זו. עכשו היא לא בולטת כל כך ולא מסוכנת כל כך, אבל היא הולכת ומתרחבת יום־יום. אינני יודע מה יהיה אם זה יימשך ככה עוד 10 שנים, ואני חושש מאד שאני כן יודע מה יהיה ⁶בעוד 20 שנה. זה יהיה שוב כמו בימי עליה שניה. יהיו אכרים יהודים, חנוונים יהודים, אבל אינני מכיר שום עם בעולם, ואינני מכיר שום מדינה בעולם אשר תושביה אינם עובדים, אינם יוצרים בעצמם, בידיהם, אלא מישהו אחר. אנחנו עומדים לפני בעיה זו גם כן. יש בעיה אחת גדולה, שאינני צריך להגיד לכם – אנחנו מרגישים את זה יום־יום, יען כי – לא אומר שאין שום תקוה שיהיה בקרוב שלום. אם יש צל של תקוה, אנחנו צריכים לעשות הכל למען לקרב את השלום.

ואני שמח שהממשלה שלנו תקנה משגה שהיא עשתה, שאמרה זמן מה שהיא לא תלך לשיחות, אלא בתנאים אלה ואלה. היא עכשו מדינה והיא הולכת לשיחות. אבל אין לנו בטחון שהשיחות יתנו לנו מה שהממשלה שלנו, לשמחתי, רוצה בה – שזה יביא לידי שלום. ולכן אין שום בטחון, שהמשטר שיש עכשו וחוסר הבטחון לחיינו בימינו לא יימשך. ואולי לא נתרגל לזה – אלה שבאו לפני שנים אחדות או לפני עשרות שנים אחדות אולי לא יודעים שזה התחיל לפני 100 שנה, בשעה שהונח היסוד הראשון לאפשר מדינה יהודית, והיסוד הראשון היה – ללמד בני ישראל חקלאות, ולשם כך בנו את בית הספר מקוה ישראל – אינני בטוח שזה לא יתחדש. גם בפני בעיה חמורה זו – אינני צריך להגיד לכם, שאנחנו עומדים בפני בעיה של בטחון. הייתי יכול למנות עוד הרבה בעיות שעומדות לפנינו, אבל אינני רוצה לקחת מזמנכם בענין זה.

ידעתי שהערב ⁷ יש שאלות ותשובות, ואני מחכה עוד לזה – רק אסיים במילים אחדות. לכן אני אומר – לא רק שהיסוד למדינה לא נעשה לפני 22 שנה, אלא המדינה הזאת, שהיא שאלת חיינו, והיא תקוות העם היהודי אלפי שנים, היא עוד איננה קיימת. אנו צריכים לעמול עוד הרבה, ולשם כך: א. להביא עוד מיליונים יהודים. אני אינני חושב שכל העם היהודי יבוא למדינת ישראל, מלבד אם באמת יבוא המשיח. אבל מתי יבוא המשיח – אינני יודע, ואיש לא יודע את זאת. ואיך הוא ⁸ יביא את כל היהודים האלה – גם כן איש לא יודע. אבל בלי זה, אינני מאמין ⁹ שכל העם היהודי יישב בארץ, וזה לא נורא. אבל שמדינה יהודית, רק חלק קטן של העם היהודי יישב שם, זו לא מדינה יהודית, וגם היא לא בטוחה. אינני צריך להגיד לכם מה חשיבות הבטחון שכל יהודי שיושב בארץ, גם אלה שבאו רק אתמול, וגם אלה שבאו לפני 10 שנים, וגם אלה שבאו לפני 100 שנה. ולכן אנחנו עוד לא הגענו למדינה, כלומר, לא אל ¹⁰ המנוחה – אין לנו מנוחה, לא היתה לנו מנוחה לפני 3 שנים, לא היתה לנו מנוחה לפני 12 שנה, לא היתה לנו מנוחה מיד עם קום המדינה. והמדינה קמה על פי החלטת האנושות כולה.

כל האומות המאוחדות, יותר מ־2/3 ובראשם אמריקה ורוסיה היו בעד זה. אבל היא עדיין לא קיימת, היא רק רצון – היא יכולה להיות קיימת, אבל אנחנו עוד רחוקים מזה – אלה הם שני הדברים שרציתי לציין. – המדינה לא הוקמה לפני 22 שנה, אלא ההתחלה נעשתה לפני 100 שנה ומשהו, אבל היא עוד לא קיימת בכלל, ועוד נזדקק לעליה גדולה, למאמצים גדולים, להרבה עבודה, להרבה מסירות וגם לחיזוק הבטחון שלנו, למען שהיא תקום. ואני מאמין שהיא תקום, אבל היא עוד לא קיימת. אני אמרתי הערות אחדות מעטות אלה לשם פתיחה לשאלות ותשובות.

גם לי יש שאלות אחדות שהייתי רוצה לשאול אתכם, אבל אני חושב שזה לא יהיה הוגן ויפה מצידי, שאני אתחיל לשאול שאלות, וגם אינני יכול לחייב,– לצערי הגדול אינני מכיר את כולם פה – אינני יכול לקרוא בשמך – שמע, ענה לי על שאלתי. לכן בתחילה, אני אהיה מוכן ומזומן, במידה שאוכל לענות על השאלות – לענות על השאלות. אבל בעיקר חשבתי, שלשם כך באתי הערב, ולכן אני מפסיק עכשו, ואם יש לכם שאלות, ואם אדע לענות עליהן אז ברצון אענה, ואז גם אני אשאל אתכם בסוף איזה שתיים־שלוש שאלות.

זה הופיע כבר פעמים אחדות בעתונות, ולכן אוכל להגיד את זאת בקצור. זו היתה עמדתי למחרת מלחמת ששת הימים, ולא שיניתי דעתי זו עד היום הזה. אבל עלי להקדים 2 דברים – מה היתה אמונתי הציונית. אני ידעתי ואני יודע עד היום, שיש לנו זכות לארץ ישראל כולה. ובזה הכירו כל העמים לפני כ־50 שנה, יותר מ־50 שנה, כשעדיין לא היו האומות המאוחדות, אלא היתה ”ליגת העמים”, והם החליטו – לאחר הצהרת בלפור, אז הם החליטו בשם האנושות כולה, שיש הזכות ליהודים לשוב לארצם ולכונן מחדש את מדינתם. והשטח שלה, משני עברי הירדן, וזו היתה דעתי גם – אני, בצעירותי ועד היום הזה. אבל יחד עם זאת, ידעתי עוד דבר אחד, שאנחנו זקוקים, ואנחנו חייבים למדינה אשר היא יכולה לחיות בשלום עם שכניה, זאת אומרת, בידידות ובעזרה הדדית, ושזה יותר חשוב מכל שטחי הארץ.

ואילו עמדה השאלה – והיא יכולה לעמוד אולי בקרוב, ואולי רק בעוד שנים אחדות, בעוד 10 שנים – שאנחנו נוכל להגיע לשלום – אני אומר בעוד 10 שנים מפני שאינני בטוח שהפעם נגיע לשלום, אם כי אני מקוה שאפשרי הדבר הזה, מאד הייתי רוצה שנגיע לשלום היום או מחר או מחרתיים – בימים הכי קרובים, אבל אין לי בטחון בכך, אבל אני מניח שאפשר להגיע לשלום. אבל אם תעמוד לפנינו הברירה שאנחנו נהיה תובעים את כל שטח ארץ ישראל משני עברי הירדן, או השטח שיש בידינו, אשר שכנינו אז גם מוכנים לחיות אתנו בשלום, אז אצלי אין ספק – במידה שאני מכיר את היהודים – אינני מדבר בשם שום איש, אני כרגע איש פרטי, ואינני חבר בשום מפלגה, אבל אני יהודי – בעיקר באתי לארץ ישראל משום שאני יהודי, ונשארתי אותו היהודי שבאתי לארץ לפני קרוב ל־ 64 שנים. מפני שאני יהודי, אני אומר – אם אנחנו נוכל להגיע לשלום, בזה גם אענה על השאלה של השואל הראשון, על השאלה השניה שלו – אם אנחנו נצליח לעשות שלום, ולא היה בהסטוריה אף פעם שנעשה שלום בין עמים והיה בטוח שהשלום הזה יהיה לעולם ועד. הייתי יכול להביא הרבה דוגמאות, אבל אינני רוצה לפגוע במדינות האלה שעשו שלום ולא שמרו עליו, מפני שאני מכבד את המדינות האלה; לא תמיד היו נגד שלום, לא תמיד היו נגדנו, לכן דעתי היתה, מהרגע הראשון של המדינה – מדוע אני אומר מאז, יען כי לפני זה, היתה חתימה של 4 מדינות שנלחמו בנו, ושאנחנו נצחנו אותן, אז 4 מדינות, לפי הסדר שהן חתמו על ההתחייבות זה מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. היו עוד 2 מדינות אשר נלחמו בנו עם הקמת המדינה, אבל הם ברחו ולא רצו לחתום על שום נייר, גם לא על שביתת נשק. אבל 4 המדינות האלה שאני מניתי, כולן חתמו על שביתת נשק, וחתמו על שביתת נשק, שעל־פיה שטחי מדינה ישראל, היו כמו שהיו לפני מלחמת ששת הימים. לא כמו שהחליטו באו”ם, לא הגבולות של האו״ם, אלא גבולות שעשינו אנחנו בכוח צבא ההגנה ¹¹ לישראל, והם חתמו על זה. ולא כולם שמרו על חתימתם. אבל היה חשוב, היה ערך רב, כי בכל זאת היו, כמעט 20 שנה, שלא אמרו – אנחנו יושבים בארץ ישראל, לא היו מעיזים להגיד את זה. והמדינה אשר עכשו היא נראית עומדת מאחורי הענין ההוא, שרוצים להשמיד אותנו – אני לא אקרא בשמה, אבל אתם יודעים לאיזו מדינה¹² אני מתכוון, אני מניח שגם את זה אתם יודעים ודאי כולכם – המדינה הזאת אשר היא עכשו עומדת לעזרת רק אלה שאומרים – אני לא אומר שאותה מדינה רוצה להשמיד את ישראל, אבל שהיא עומדת לעזרת העמים שאומרים: אנחנו נשמיד את מדינת ישראל, וזה הם אמרו עד שמת נאצר, לפני 2 חודשים בערך. מדינה זו היתה יחידה, אשר לאחר שקמה מדינת ישראל, בעזרת האנושות כולה, והאנושות כולה אז היתה מאוחדת בתוך האומות¹³ המאוחדות, ורוב גדול, יותר מ־2/3, ובראשם 2 האומות הגדולות בעולם – אמריקה ורוסיה עמדו לימינה, הוחלט להקים מדינה יהודית. אבל כל המדינות הערביות שישבו באו“ם הודיעו – אנחנו נהרוס את המדינה היהודית ונשמיד אותה – האו״ם לא אמר להם שום דבר נגד זה. לא רק ששום מדינה לא היתה נגד, אלא שאמריקה שהיא היתה אחת הידידות הכי ראשונות שלנו, הכי נאמנות, שעזרה לנו יותר מכל מדינה אחרת בעולם, היא אחרי שבועיים לאחר שהוחלט באו”ם להקים מדינה יהודית, הם הודיעו פתאום: לא, לא תקום מדינה יהודית, יהיה רק “פרוסטישן”. ואז קמה המדינה השניה הגדולה, אשר היא גם כן הצביעה יחד עם אמריקה בעד מדינה יהודית, ואמרה: לא. תקום מדינה יהודית. אולם המדינה קמה לא בגלל החלטת או״ם, יען כי או"ם לא ידעה לשמור על החלטתה, אם כי הוחלט ברוב של יותר מ־2/3, ובראש המצביעים בעד היו 2 המדינות הכי גדולות בעולם – אמריקה ורוסיה.

אבל כשהערבים הודיעו: אנחנו נשמיד את המדינה הזאת – וכל המפקדים הכי גדולים בעולם, באמריקה, בצרפת ובכל שאר המדינות שאינני רוצה לקרוא בשמן היו בטוחים, היות שהערבים אז, אלו שאמרו שיילחמו בנו, מנו 30 מיליון, ואנחנו אז מנינו בסך הכל 650 אלף – כולם ידעו שערבים אלה, המדינות הללו יש להן הנשק הכי מודרני, וצבאם קבל האימון הצבאי הכי טוב שאפשר לתת להם על ידי אחת המדינות – אז האימפריה הכי גדולה בעולם, בימים ההם, האימפריה הכי גדולה בעולם היתה אנגליה.

היא איננה כבר אימפריה כזו, אבל אז זו היתה האימפריה הכי גדולה, כל כך גדולה, שעה שאמריקה רצתה קצת להגדיל את הצי שלה, היתה מוכרחה לקבל רשות מאנגליה. כי אנגליה היתה האימפריה הימית הכי גדולה וגם היו בידיה שטחים. חלק גדול של העולם היה שייך לאנגליה, שהיא היתה האימפריה הכי גדולה. וזה יהיה משונה לשמוע היום, שהמדינה היחידה שעמדה לימיננו לפני החלטת או״ם – במקרה הייתי בועידה של האו"ם, ששם התחילו לדון בפעם הראשונה על גורל ארץ ישראל, ושמעתי שעולה בא כוח רוסיה ונואם נאום, נאום ציוני, שאני לא שמעתי בחיי הרבה נאומים ציונים כאלה, והנואם הזה היה איש ששמו ידוע, כי הוא עכשו מדבר בשם המדינה הגדולה הזאת – גרומיקו. וכולם התפלאו, השתוממו – רוסיה דורשת מדינה יהודית? אני אולי הייתי בין המעטים אשר לא השתוממתי, ידעתי את הסוד הזה, אבל מכיון שסופר לי הדבר הזה בסודי סודות לפני הנאום, אז לא ספרתי לשום איש שידעתי על כך. אבל לא רק שהוא נאם בשם רוסיה נאום כזה, שמוכרחה לקום מדינה יהודית, אני אומר עוד פעם – זה היה אחד הנאומים הציונים הכי טובים ששמעתי בחיי, ושמעתי בחיי הרבה נאומים ציונים טובים, זה היה אחד הטובים ביותר, אבל הוא לא הסתפק רק בזה.

בשעה שכבר או“ם החליטה¹⁴ על הקמת מדינה יהודית ברוב של יותר מ־2/3, ואמריקה שהיתה ידידה הכי מתמידה שלנו, עד היום הזה, הודיעה: לא, לא תקום מדינה יהודית. רק “פרוסטישן”. אז אותה המדינה –רוסיה יצאה נגד: לא. תקום מדינה יהודית. ואתם יודעים שבאו״ם יש גם מוסד יותר קטן שנקרא – מועצת הבטחון, שבה משתתפות רק 15 מדינות. ובין 15 המדינות שמשתתפות, יש 5 שיש להן זכות וטו על כל החלטה שמקבלים שם. ובין 15 המדינות¹⁵ האלה יש 5 מדינות, שהן ¹⁶ נחשבות המדינות הגדולות. אחת, שזה “בלוף” שהיא מדינה גדולה, מפני שצ׳אן קאי שק, שיושב באיזה אי קטן שיש שם הסך הכל מיליון סינים, מלבד מיליון הסינים יש 10 מיליון לא־סינים, אבל הוא נחשב, על פי החלטת או”ם – שהוא בא כוח סין. אם כי בסין יושבים 800 מיליון איש, להם אין זכות לשבת באו”ם, אבל הוא יושב – אני לא אומר מי עשה זאת, זה לא חשוב, זה לא נוגע לנו.

ובכן, לא קמה ההחלטה שנתקבלה על ידי ה“סטייט דיפרטמנט” האמריקני, שלא תקום מדינה יהודית, אלא יהיה "פרוסטישן“ – וקמה מדינה מפני שנמצא כוח יהודי אז, שהוא יכול היה לעמוד בפני כל צבאות ערב. למען שתדעו להעריך – אני יודע שאז כולם העריכו את זה, אבל זה נשכח, הדברים האלה שנעשו לפני 20 שנה, ומה שנעשה עכשו, אז הדבר הזה נשכח כבר אולי. אבל אז, כל המומחים הצבאיים בעולם, ובתוכם ידידינו בארץ הכי ידידותית לעם היהודי – והארץ הכי ידידותית לעם היהודי גם היום, זה אמריקה. הגנרל הכי מוצלח והכי חשוב באמריקה, שהוא היה ידיד היהודים, הוא אמר לחבריו היהודים בארצות הברית: למען השם, תודיעו לבני עמכם בארץ ישראל, שלא יעשו את המשגה להקים מדינה יהודית. כי אחרי 10 ימים לא יישאר אף יהודי אחד בחיים. זה היה הגנרל הכי גדול באמריקה, גנרל מרשל. אבל זו לא היתה רק דעתו של מרשל, זו היתה דעת כל הגנרלים בעולם, לדעת הגנרלים בצרפת, לדעת הגנרלים במדינות יותר קטנות, שאחרי 10 ימים לא יישאר אף יהודי אחד בחיים. מפני שידעו – שם יש 30 מיליון ופה יש 600 אלף. שם יש 30 מיליון עם צבא ערוך, מזוין ומלומד, ופה אין צבא בכלל, יען כי ביום שהכריזו על מדינה, לא היה צבא יהודי, היתה “ההגנה”, אבל "ההגנה” זה היה ארגון בלתי ליגלי, לא היה לו נשק, ורוב חבריו – לא היה להם שום אימון צבאי. במקרה, אני טפלתי קצת בענינים אלה אז, ואני יודע את הדברים. אז הממשלה הראשונה שלנו לא נבחרה, מפני שאי אפשר היה לבחור ממשלה בשעה שאנגליה ישבה פה. והאנגלים הלא ישבו פה עד 14 במאי 1948 עד 12 בלילה, שאז הנציב העליון יצא מהארץ. לכן אי אפשר היה לבחור ממשלה, אבל צריך היה להקים ממשלה. לאושרנו, הוחלט על הקמת הממשלה, אשר אלה אשר סודר שהם יהיו הממשלה הזמנית, הם לא יכלו לא לקבל את זה, מפי שזה החליט הועד הפועל הציוני יחד עם הועד הלאומי בארץ, אז לא יכלו לעשות נגד זה. אבל היו רבים אשר הם נבחרו להיות הממשלה הזמנית, הם רעדו: אנחנו נכריז על מדינה? במשך 10 ימים לא ¹⁷ יישאר אף יהודי אחד בחיים. כי שם יש צבאות גדולים עם הנשק הכי מודרני שקבלו את כולו מאנגליה, וליהודים אין נשק, אין צבא – איך זה יתקיימו? והיה פחד גדול. אבל רוב היהודים אינם פחדנים, ואתם יודעים שאנחנו קיימים. אמנם הם התנפלו עלינו – ו־6 מדינות התנפלו עלינו, אבל הן כולן – נצחנו אותן. אבל הגנרלים הגדולים, כולם היו בטוחים, שאחרי 10 ימים לא יישאר אף יהודי אחד בחיים.

ועלי למסור לכם מי היתה המדינה שעזרה לנו לעמוד – אני בטוח שרבים מכם יודעים, אולי לא כולכם – המדינה היחידה שעזרה לנו לנצח במלחמה, זו היתה המדינה רוסיה. כשאני קורא היום מה הם כותבים על איך נוסדה המדינה היהודית, אז אני יודע שהם כותבים – והם כותבים את זה באורגן הכי חשוב שלהם, כי בביתי יש לי אנציקלופדיה של 55 כרכים, שהם כותבים מה שקרה לפני 22 שנה. הם ידעו, אבל הם חושבים שבשביל עמם הם יכולים להגיד כל דבר – כך צריך לקבל את זה, ואיש לא יעיז ברוסיה להגיד – מה שכותבים בממשלה שלנו, זה שקר. איש לא יעיז לזה. יען כי אם אדם יעיז לזה, הוא ייהרג. אבל אותה הרוסיה ועוד כאלה בודדים אשר הם עוד קיימים גם עכשו, הם חיים גם בממשלה הרוסית – אותו גרומיקו – הם המציאו לנו את הנשק הדרוש. הם היו היחידים – כי אמריקה שהיתה ידידה שלנו לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה ועד הימים האלה, ואני יודע מאד להעריך את ידידות אמריקה – אמריקה, לאחר שהוחלט באו”ם להקים מדינה יהודית – היא הטילה אמברגו על נשק לישראל, לא רק לישראל, גם לערבים. אבל הערבים לא היו זקוקים לנשק אמריקאי. היה להם הנשק הכי מודרני והכי עשיר, – ממדינה אחת שאז היתה האימפריה הכי גדולה בעולם – אנגליה. ולנו זה לא היה, וקבלנו את זה הודות אך ורק לרוסיה. אבל ההסטוריה הרוסית בימינו מספרת ספור אחר – אני לא רוצה לספר את זה – אולי כשאני אגמור – אני עוסק עכשו באיזו עבודה, של זכרונות. כשאני אגמור את זה, אני אכתוב עוד ספר אחד קטן – מה אומרים בהסטוריה הרוסית, במדע הרוסי היום – איך נוסדה מדינת ישראל, שזה היה נבלה ורמאות של המדינות האימפריאליסטיות, ואחר כך אספר כי באמת עזר למדינת ישראל, אז – בימים ההם, לפני 22 שנה. היחידים שעזרו אז – יש לי הנאום שנאם בא כוח רוסיה, יש לי הדברים שהם טענו, יש לי הדברים שהם התנגדו לאמריקה, אשר רצתה לבטל את החלטת או"ם, כי הם התחרטו, אחרי שבועיים לאחר שקבלו החלטת האו״ם, הם התחרטו על זה שתקום מדינה יהודית. אבל ברוסיה מותר לספר לעם שקר, אם כי יש בתוכם מלומדים, שיודעים שמה שאומרים להם זה שקר, אבל אסור להם להגיד שזה שקר.

אבל זו עובדה, שהיחידים שעזרו לנו אז – זו היתה רוסיה. ולכן, אם החבר ששאל אותי – אז אני עונה לו. היתה, בלי ספק, סכנה גדולה על קיומנו, על קיום אותם היהודים המעטים – 660 אלף היהודים. עם הכרזת המדינה היתה סכנה גדולה מאד. מכיון שהייתי ¹⁸ אחד מהממשלה הזמנית, חבר בממשלה הזמנית לזמן מה, אני יודע מה היתה חרדת חברי הממשלה הזמנית אז – אני יודע – חבר יקר שלי שהוא היה באמריקה, הוא נפגש עם הגנרל הכי גדול באמריקה, הוא חזר מאמריקה 3 ימים לפני הכרזת המדינה. הוא בא לספר לי מה אמר הגנרל הכי גדול באמריקה בענין זה. הוא ספר לי את דבריו במשך שעה וחצי, ספר לי מה שגנרל מרשל אמר לו: למען השם, אל תקימו מדינה. אבל בסוף, לאחר שספר לי כל מה שאמר גנרל מרשל, שאמר, שאם אנחנו נעשה זאת – לא ישאר אף יהודי אחד בחיים, ובסוף הוסיף 4 מילים, שהוא אמר לי, לא בשם מרשל: נדמה לי, שהוא צודק. אמרתי לידיד הזה: מה שאמר לך מרשל, תספר לממשלה הזמנית, כי ידעתי שהם צריכים לדעת. אבל את 4 המילים האלה, אל תוסיף. ובאמת, הוא קיים את זה, הוא לא אמר את זה. אבל הם לא יכלו להגיד שלא תהיה מדינה, מפני שלא הם החליטו, זו היתה החלטה של הועד הפועל הציוני והועד הלאומי. אבל מה שקרה אחר כך, אתם יודעים. באותו היום שהאנגלים עזבו את הארץ ב־12 בלילה, ב־14 במאי ערב יום שישי, ב־1948, כל המדינות הערביות האלה, עם הנשק, באותו יום באו במטרה להשמיד את היהודים, ואחר כך נוספו להם עוד 2 מדינות ערביות, ואנחנו ניצחנו. אמנם בלי עזרת רוסיה לא היה לנו נשק. גם אנשים אמיצים לא יכולים לנצח.

אבל בלי זה שהיה לנו נוער כזה, שהיה מוכן להקריב את נפשו בעד זה, אז אפשר היה. וההסטוריה של 22 שנים האלה, אני לא צריך לספר לכם, אתם יודעים מה שקרה. אתם יודעים מה שקרה ב־1956 ואתם יודעים מה שקרה ב־1967. היו 3 מלחמות גדולות, ועמדנו בפניהן. אני בטוח, שאם אנחנו נמשיך את פעולותינו כמו שעשינו עד היום, נקלוט יותר עליה, נישב יותר שטחים, נעשה קץ לעדות השונות שהיו ליהודים הרבה מאות שנים, כשהם היו בגולה – יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, יהודים מאלג׳יר, יהודים ממרוקו, יהודים מאמריקה – נקים עם אחד, כולם יקבלו חינוך אחד, וכולם יהיו שוים במדינה. וכאדם שחי בארץ 65 שנים כבר, אני יודע מנסיוני, שאמנם היתה עליה – העליה הראשונה שבאה לארץ – לפני 100 שנה, לדעתי, זו היתה עליה הכי גדולה שהיתה אי פעם, ועד היום קשה לי להניח, איך יכלו להביא יהודים צרפתים, שהם היו הראשונים שקבלו שווי¹⁹ זכויות בצרפת, אחרי המהפכה הצרפתית – איך דוקא צרפת, הארץ הכי מתבוללת של יהודים, דוקא משם יצאו 3 יהודים אשר הם הבינו שמוכרחים לחדש מדינת ישראל בארץ ישראל. הם עשו כאן דברים אשר הביאו לידי הכרזתה. אחד היה שמו יצחק – בצרפתית היה שמו לא יצחק – כרמייה, השני היה קרל נטר, אשר הוא בנה את בית הספר החקלאי הראשון, מקוה ישראל, והשלישי היה אדמונד דה־רוטשילד. אז כשאני ספרתי את זה פעם לאחד הידידים שלי שהיה בצרפת, היתה לנו שיחה בארוחת צהריים. ספרתי לו – אל אחד יש בהסטוריה של העם. היהדות הכי מתבוללת זו היהדות הצרפתית, אני ידעתי שיהדות זו הוציאה מתוכה אנשים שעשו דברים הכי גדולים לבנין הארץ. ביחוד אחד מהם, שהוא עשה יותר מכל העם היהודי יחד, עד הקמת המדינה – אחרי הקמת המדינה, כבר העם היהודי עשה יותר, אבל זה עד הקמת המדינה הוא עשה יותר, אני קראתי בשמו, אז אמר: לא יהודי. הוא נולד בצרפת, הוא מדבר צרפתית, – אז הוא לא יהודי, אבל חשבתי – מה זה יהודי, מה זה צרפתי? – צרפתי זה אדם שבא אתמול מאיזו ארץ אחרת, שהיתה עוינת לצרפת, מתישב בצרפת, לומד לדבר צרפתית – הוא צרפתי. זו הפעם הראשונה שבה העם הצרפתי נלחם את מלחמותיה²⁰ נגד הרומאים והוא צרפתי. ולכן, אם זה צרפתי, אז הצדק אתו, שהאיש הזה, שאני דברתי עליו, איננו צרפתי יען כי אמנם הוא נולד בצרפת, ודבר צרפתית, אבל אביו נולד בגרמניה, ומת בגרמניה, ובנו חי בלונדון והוא חבר הפרלמנט האנגלי. אז איך זה איש כזה, שבנו חבר הפרלמנט האנגלי, אביו נולד בגרמניה, חי ומת שם, איך הוא צרפתי במובן הזה. לצרפת יש גם כן הסטוריה. לנו יש הסטוריה יותר גדולה מאשר לצרפת. להם יש הסטוריה של אלפיים שנה. ולכן, השאלה השניה שנשאלתי – אין לי תשובה, ולפי שעה, אסתפק בתשובה זו.

אני שייך לעליה שקוראים לה עליה שניה. יש לגנדות, שהעליה השניה היתה עליה הכי טובה. אני אומר, שיש לגנדות, מפני שאני הייתי בעליה שניה, ואני יודע שהעליה הראשונה, לא היתה כמוה. ועד היום אני אינני יכול להבין את הנס הזה – איך זה צעירים שחיו בהונגריה, שחיו ברוסיה, חיו ברומניה לפני קרוב למאה שנה, איך הם הגיעו לרעיון לקום ולבנות מדינה יהודית בארץ ישראל, על ידי חקלאות. כמה חקלאים היו בעולם, בארצות שונות – אינני יודע מאיזה ארצות אתם באתם, אבל אני בא מארץ גדולה ששם היו – מינימום – 5 מיליון יהודים, מרוסיה. אני לא ראיתי בחיי אף פעם יהודי עובד בחקלאות. ידעתי שיש אנשים שגרים בכפרים, היתה לי משפחה שגרה בכפר. גם אני כשהייתי חולה בילדותי, אמרו לי כי עלי להיות בכפר זמן מה. גרנו בקיץ בכפר לזמן מה. בקרתי אצל השכנים היהודים האלו. אולי היו מקומות בודדים שהיו בהם חקלאים יהודים. אבל לא היה דבר כזה.

והנה מי שהגה לפני 100 שנה את הרעיון, יהודי אורתודוכסי מאד, מהונגריה, מבודפשט – זאת אומרת, גמר את הגימנסיה, אביו רצה לשלוח אותו – אז היה בית ספר לרבנים בברלין – ואביו רצה שילך ויהיה לרב. אמר לו: לא, אבא. אני החלטתי בליבי – עלי לעלות לארץ ישראל, לחדש את מדינת ישראל, על ידי עבודה חקלאית. אמר לו: מה, אתה כופר בעיקר, אתה לא מאמין במשיח? אמר לו: לא, מפני שאני מאמין במשיח. אני רוצה לקרב את בואו, ואפשר לעשות את זה, אם אנחנו נתחיל להיות עובדים חקלאים. אז האבא שלו אמר לו: אני לא אתן לך פרוטה. אז קם והלך ברגל 41/2 חודשים. הגיע מבודפשט עד ירושלים. ושם הוא מצא עוד 2 יהודים – אחד גם כן הונגרי, עשיר גדול; ואחד שנולד בירושלים, והם השלושה החליטו לבנות כפר עברי. ושלושתם בנו הכפר היהודי הראשון. אני חושב עד היום – מניין הם לקחו את האידיאה הזאת? ואת הגבורה הזאת, ואת המסירות הזאת, להקים אז, ב־1878 כפר יהודי ראשון בארץ ישראל? לכן אני חושב, שאלה הם למעלה מכל העליות שהיו עד כה. אם כי אני יודע שאחרי 20 שנה, אז היו גם כאלה שרצו להקים קבוצים, אבל זה לא הצליח בידם. אבל הם החליטו לבוא לארץ ולבנות בכוח עצמם כפר. לכן, אני חושב, אלה היו החלוצים. אבל אין זאת אומרת שעליה שניה היתה הכי טובה. אני הייתי בעליה שניה, ואני יודע שמעליה שניה לא נשארו רבים בארץ.

כי אלה שבאו בעליה שניה, – או שחזרו אחרי יום, או שאחרי שבוע, או גם אחרי שנה, או שעזבו את הארץ, או גם אם נשארו בארץ – והיה לי חבר אשר הוא נבחר לייצג את המפלגה שאני הייתי חבר בה. זו היתה מפלגה ציונית סוציאליסטית, ואני אינני לא ציוני ולא סוציאליסט עכשו. אבל הוא עזב את המפלגה אחרי שנה, ואני השתוממתי – איפה הוא, מה קרה לו? מצאתי את שמו בספר הטלפונים אחרי 30 שנה, אבל לא הייתי בטוח²¹ שזה אותו איש, מפני שיכולים להיות 2 אנשים בשם זה. אמרתי: אטלפן לו, טלפנתי, והוא ענה. אמרתי לו: איפה היית? אמר: אני התייאשתי מהמפלגה והייתי לסוחר. אבל לא הצלחתי כסוחר, והייתי פקיד של סוחר, ומזה אני חי עד היום. ובכן, הרוב של אנשי עליה שניה עזבו את הארץ, חלק גדול שנשאר בארץ הלך להיות סוחר; והעליה הכי טובה שאני ראיתי, זו היתה עליה שלישית, שכולם באו לארץ לאחר שכולם גם למדו עברית וגם למדו לעבוד בחקלאות. והיתה עליה רביעית, שאני לא רוצה לדבר עליה מפני…²². אבל היו עליות חמישית ושישית – לא היו כמותם בימי עליה שניה. אבל מה שאני יודע עוד יותר, בימי עליה שניה אני קצת טפלתי בעניני המדינה מספר שנים, ביחוד בצבא. אני יודע שמ־1939 – 1944 קם צבא ששום מדינה בעולם לא היתה מתבישת בו. לא אומר, שזה הצבא הכי טוב בעולם, אבל אני מסופק אם היה צבא יותר טוב בעולם מהצבא הזה. הצבא הזה היה קטן, זמן רב גם לא היה לו נשק, ועבר זמן רב – ואת עיקר הנשק קבלנו מרוסיה, בעזרת הרוסים יכולנו להשיג את הנשק הזה. כשאני ראיתי מה שקרה לפני 3 שנים, אני יודע שהיום יש לנו צבא עוד יותר טוב ממה שהיה לפני 22 שנה. אני רוצה לקוות, שהצבא שיהיה לנו בעוד 10 שנים, בעוד 20 שנה יהיו עוד יותר טובים, עד אשר תקום נבואת ישעיהו.

ישעיהו אומר נבואה ששום עם אחר בעולם – אצל עמים הכי גדולים, והיו עמים גדולים יותר מהעם היהודי – העם המצרי היה עם גדול מאד לפנינו, והעם היווני בודאי היה גדול כי העם היווני למדו תחילה מהמצרים והאשורים, אבל לאחר שהם למדו מהם את ראשית המדע, הם עלו עליהם. אף עם אחר גדול, לא סין, לא הודו, לא היוונים ולא אחרים אמרו את הדבר הזה, שאמרו הנביאים שלנו. אמרו 2 פסוקים, שיבוא יום ”ולא ישא גוי אל גוי חרב” – לא יהיו יותר מלחמות, “ולא ילמדו עוד מלחמה” – ואני אנסה בשתי מילים להגיד מה החשיבות הגדולה של הדבר הזה.

היום, בימינו אלה, רוב עמי אירופה אינם רוצים במלחמה, אינם רוצים לעשות מלחמות. אבל כל עמי אירופה מוציאים מיליונים ומיליארדים על צבא ועל אימונים, כי אינם ²³ בטוחים שאחרים לא יילחמו. לכן הנביא שלנו אמר – לא רק לא ישא גוי אל גוי חרב, אלא הוסיף – ולא ילמדו עוד מלחמה. כי עמי אירופה עכשו גם כן אינם רוצים להלחם, הם רוצים בשלום. רוב עמי אירופה, אבל הם לא בטוחים שיתנו להם לחיות בשלום, לכן הם מוכרחים להוציא מאות מיליונים ומיליארדים על החזקת צבא. הנביא שלנו אומר – יבוא יום שלא רק לא ישא גוי אל גוי חרב, אלא גם לא ילמדו מלחמה, ואני בטוח שיבוא יום כזה. אינני יודע אם זה יבוא בעוד 20 שנה, או בעוד 30 שנה, 50 שנה, אבל זמן כזה יבוא. ולכן, מה שראיתי עם קום המדינה, וידעתי – במידה שידעתי מה זה צבא – שאין צבא יותר טוב ממנו. לא אומר, שהיה הצבא הכי טוב בעולם, אבל אני שאין בשום מקום בעולם צבא יותר טוב, אבל עכשו יש צבא עוד יותר טוב. והצבא של היום הוא עולה על הצבא שהיה לפני 22 שנה……. ולכן אני יכול להגיד שיש צבא יותר טוב ממנו. ואני בטוח שבעתיד יהיה לנו צבא עוד יותר טוב, כי המצב הוא, שמלבד עליה אחת, שהיתה לא כל כך מוצלחת – אבל אינני רוצה לקרוא בשמה – אבל כשאני לוקח את העליה הראשונה אשר גודלה היה בזה, שבימים ההם שלא היה אף יהודי אחד חי מחקלאות, הגה את הרעיון לבנות כפר יהודי – ועליה שניה גם כן, אם כי לא כפי שמקובל אצל אנשי עליה שניה, אבל בכל זאת, גם הם עשו משהו. ועליה רביעית ועליה חמישית ועליה שישית, ואני רואה שכל דור שלנו – אם כי אני קורא עתונים, ויוצא שהנוער התקלקל, אני מסופק אם היה לנו פעם נוער יותר טוב, ואני בטוח – במידה שאני יודע – שהצבא שלנו עכשו הרבה יותר טוב מהצבא של לפני 22 שנה; והצבא של לפני 22 שנה עשה דבר חשוב מאד, הוא עשה הסטוריה. נלחמנו – 1 נגד 40 ונצחנו במלחמה, אשר כל הגנרלים הגדולים בעולם היו בטוחים שלא ישאר ממנו זכר. וזה עשה הצבא של לפני 22 שנה. והצבא שלנו עכשו – אין לי מגע²⁴ יום־יומי אתו, אבל פחות או יותר, אני יודע שהוא עולה על הצבא מלפני 22 שנה. וראינו את זאת במלחמת ששת הימים. וכל העולם השתומם – איך זה בשישה ימים אנחנו נצחנו את עמי ערב. ולכן אינני יודע אם בקרוב יבוא השלום – אבל אין אצלנו שום יסוד……²⁵ בקשר לשלום, מפני שיש די כוח בעם היהודי, המעט שישנם פה. אבל אנחנו היינו לא מעט – עכשו יש לנו קרוב ל־3 מיליונים, והיה זמן שהיו כאן, 15 אלף.

ראשית המדינה היהודית כשבנו את בית הספר החקלאי הראשון, למען אפשר את הקמת המדינה היהודית כי אי אפשר להקים מדינה, כי קודם כל היהודים צריכים לעבוד בחקלאות, ועכשו אנחנו יכולים לעשות יותר, עכשו הצבא יותר טוב מאשר הצבא שנלחם ונצח את כל עמי ערב, והעולם כולו השתומם. אבל זה לא יבוא ביום אחד. ועלינו להתכונן גם לעמוד בתנאים קשים, אבל לא להשלים עם הקיים. להגדיל את הישוב, לאחד יותר את העדות, שלא יהיו עדות שונות, אלא רק עדה אחת, יהודים בעולם, שלא יהיה מספר קטן כזה, כי אין עוד מדינה שמספר קטן של עמה יושב בארצו. יש הרבה מדינות אשר חלק רב עזב אותו ונמצא בארץ אחרת – איטלקים ספרדים ועוד – עזבו את ארצם, אבל הרוב הגדול של העם יושב בארצו. אצלנו, הרוב הגדול של העם איננו במדינה. עד שלא נצליח להביא הרוב הגדול של העם, במשך 10, 20 שנה שהחלק הכי גדול של הארץ יהיה בידינו, ואני לא רוצה להגיד על המדיניות, אם ניסוג או לא ניסוג. אני בעד נסיגה במחיר שלום. אם תהיה אפשרות של שלום, אז ניסוג, לא מכל המקומות – לא מירושלים ולא מרמת הגולן. אם שלום – כל סיני להחזיר להם וגם חלק של מערב ארץ ישראל. אם כי יש לנו זכות על זה, אבל שלום יותר נחוץ לנו מאשר סתם זכות, כי זכות היתה לנו כל הימים, על ארץ ישראל, אבל לא יצא מזה כלום. ולכן אין להתייאש ……²⁶ אנשים גדולים אשר לא היו כמותם בארצות אחרות, ולא נמצא שום עם גדול לפני העם היהודי שהעיז להגיד – ולא ישא גוי אל גוי חרב. והאיש הכי גדול שהוציא אחד העמים הכי גדולים בעולם – העם היווני – היה אפלטון. הוא נולד בשעה שהיתה מלחמה לא בין יוונים ולא־יוונים, אלא היו שני שבטים יוונים – בין ספרטה ואתונה. האידיאל שלו היה, שהשבטים היוונים לא ילחמו זה בזה. ילחמו אך ורק עם לא־יוונים. הוא קרא להם ברברים. עם ברברים אפשר להלחם. שבטים יוונים לא צריכים להלחם יותר אחד בשני. ילחמו רק בברברים. אבל הנביאים שלנו אמרו – לא ישא גוי אל גוי חרב – שום גוי. גוי זה לא כמו גוי באידיש. גוי זה עם. שום עם לא ילחם בעם שני. “ולא ילמדו עוד מלחמה”²⁷. זו אחת האמונות הגדולות החשובות ביותר, ואני בטוח באמיתותה שזה יקום, והרבה תלוי בזה – לא הכל – בנו. אנחנו בכל זאת עם קטן, אבל הרבה תלוי גם בעם קטן. העם היהודי יכול להיות, כמו שאמרו נביאינו – לאור גויים²⁸. יש הרבה דברים בהם גילינו שאנחנו יכולים להיות לאור לגויים.

ואנחנו, בזמן שקמה המדינה, עוד לא היינו לאור גויים,²⁹ אבל הרבה דברים שעשינו במשך 22 שנה, הם נעשו אור לגויים – באפריקה, באסיה, וגם באמריקה הדרומית. ולכן, הנבואה עוד לא קמה. אבל היא יכולה לקום, וזה תלוי בנו. אם אנחנו נמשיך את מעשי הגבורה והמסירות והכוח והצדק, יש פסוק אחד, שזה המהות של היהדות – פסוק של 3 מילים – “האמת והשלום תאהבו”. דרש מהיהודים שיאהבו שני דברים, רק שלום ואמת. הוא לא אמר “רק”, אבל הוא לא אמר דבר אחר – אמת ושלום. אני חושב שזו אמירה הכי גדולה שנאמרה, ואין אף עם אחד בעולם שאמר אמירה כזו, רק הנביאים שלנו, ואם אנחנו נקיים את זה, אז הדבר הזה יתקיים. ויש לנו הבטחה על שני דברים. נאמר בתהילים – “ד' עוז לעמו ייתן”, “ד' יברך את עמו בשלום”. הדבר הראשון התקיים בחלקו הגדול. ד' נתן עוז לעמו – ראינו במלחמת העצמאות, ראינו במערכת סיני וראינו את זה במלחמת ששת הימים, ואנחנו רואים את זה יום־יום. יען כי עומדים מעטים נגד רבים. הדבר השני עוד לא התקיים. “ד' יברך את עמו בשלום”.

אני מאמין בזה כולי, שיבוא שלום, אבל אינני יודע מתי – בעוד חודשים אחדים, בעוד איזה עשרות שנים, אבל זה יבוא, ואז – עם העוז שאלהים כבר נתן לנו, העוז שנתן לנו לפני 22 שנה, לפני 12 שנה, והעוז שנתן לנו לפני 3 שנים במלחמת ששת הימים, יש לנו כבר העוז הזה במידה רבה – לא כל צורכה. וגם הדבר השני יבוא – “ד' יברך את עמו בשלום”. השלום יותר חשוב מאשר כל השטחים, ונאחז רק בירושלים ורמת הגולן – ואינני צריך להגיד מדוע שני אלה, אני חושב שכולם יודעים מדוע. אם בעד זה אנחנו עושים שלום, ויקום השלום – אז “ד' יברך את עמו בשלום”.

א

אמיתה ההיסטורית של הציונות, – הכרח הפיתרון הטריטוריאלי לשאלת היהודים ואפשרות הגשמתו בארץ־ישראל, – לא היתה מעולם מובהקת וניצחת כבימינו אלה. הוויכוח העיוני שעמד במרכז הציבוריות היהודית לפני המלחמה – שיווי־זכויות בארצות הגולה או חתירה להשגת ארץ־ישראל כמולדת ליהודים – נסתיים בהכרעה ההיסטורית. לאחר מלחמת־העולם אושר כמעט בכל ארצות הגולה חוק האמנציפציה ליהודים, ובכל זאת, שאלת הקיום של העם היהודי לא נתקרבה לפתרונה אף כמלוא נימא. להיפך. דווקא בתקופה זו החריפה השאלה ונתאמתה הדיאגנוזה הציונית בכל טראגיותה המחרידה. באירופה המזרחית והמערבית, בעולם הישן והחדש, במדינות הדימוקראטיה והדיקטאטורה, במשטר קאפיטאליסטי וקומוניסטי: ברוסיה ובאמריקה, בפולין ובגרמניה, בארצות הבאלקאנים ובכל שאר התפוצות, הולכת וגוברת ההידלדלות הכלכלית והתרבותית של המוני ישראל, מתמוטט ונהרס יסוד קיומם, ואימת כיליון גופני ורוחני, התנוונות וחורבן, צפויה לעם היהודי באשר הוא – ואין מיפלט.

הוברר ללא־ספק, שהשוויון האזרחי אינו תריס בפני הלחץ הכלכלי והחברתי של הסביבה הזרה, ואין ביכולת הזכויות החוקיות להחזיק את הבלימה שעליה מרחף עם חסר־ארץ. הכזיב גם מקל־הנדודים. ההקלה הזמנית והחלקית שמצאו המונינו בהגירה – פסקה, כי נסגרו השערים. ולעם ישראל, שאינו רוצה להיכנע לגורלו המר, לא נשאר מוצא ומיפלט אלא בארץ משלו, בארץ־ישראל.

ומה שהוכיחה הגולה לגבי הדיאגנוזה הציונית, הוכיחה הארץ לגבי הפרוגנוזה שלה. בחרבות המולדת נתגלה מיקלט־אמונים, נחשפו אפשרויות חבויות ונוצרה התחלה ארצית. בתוך התמוטה הכללית של חיי העם היהודי, ועל אף המשבר הכלכלי בעולם, הולך הישוב היהודי בארץ ומכה שרשים, גדל ומתרחב, מתבצר ומגבר חיילים, ואף מאורעות הדמים של אבגוסט 1929 וההתקפות והזעזועים הפוליטיים שבאו בעקבותם – לא הפסיקו את צמיחתו והתבססותו. דוקא נוכח המאורעות וההתקפות נתבלטה החיוניות היציבה של המיפעל הציוני הארצי ונתגלה כשרון ההתמדה והגידול של ישוב מושרש באדמה ובכלכלה עצמית היונק בלי־הרף ממקור ברוך של עליה עממית וחלוצית.

מהו, איפוא הפשר של המשבר בציונות, המתבטא בשיתוק־פעולתה של ההסתדרות הציונית, התפוררותה וחוסר־אונה? במה יש לבאר את הסתירה הבולטת בין נצחונה הגובר של האמת הציונית ובין כשלונו הממושך של הכלי המחזיק אמת זו?

יש רואים סיבת המשבר במאורעות של השנים האחרונות: פרעות אב והמכות הקשות שהוכתה הציונות על־ידי ממשלת המאנדאט. מאורעות אלה בלי ספק הגדילו את המבוכה במחנה הציוני וגם הפריעו בכמה פעולות חדשות, אבל אנו יודעים שמאורעות אלה לא עצרו כוח לזעזע אף במשהו את המיפעל הציוני, את הישוב בארץ, וגם לא הפחיתו את רצון העם לארץ־ישראל – ומדוע זה נפגעה בעיקר ההסתדרות הציונית, שהיתה צריכה לשמש מבצר־עוז לתנועה ולמיפעל דווקא בשנות צרה ונסיון? הסברה זו אינה נכונה גם מבחינה כרונולוגית. המשבר בציונות לא בא בעקבות מאורעות אב, אלא קדם בכמה שנים. את ראשיתו של המשבר הציוני אפשר למצוא בשנות הגאות של העליה העממית הרחבה, לפני פרוץ המשבר החריף של הבניה המבוהלת בתל־אביב בשנת 1926. המיפעל הציוני התגבר על חוסר־העבודה האיום שבא בעקבות ספסרות הבניה בימים ההם. הפועלים שנפלטו מהבניה המופרזת נקלטו בשאר ענפי הכלכלה שהתרחבו ונתבצרו, גם בכפר וגם בעיר. לאחר שנתיים של בטלת־אלפים נתחדשה העליה העובדת ונתרבו השקעות ההון היהודי בארץ. האמון בארץ שנזדעזע לזמן־מה בהמונים, ביחוד בפולין, על־ידי כשלון הבניה המבוהלת ודיבת “היורדים” – לא רק שב לקדמותו, אלא נתגבר ועמד במיבחן הקשה ביותר של שנת־הפורעניות 1929; אולם ההסתדרות הציונית לא שבה לאיתנה, ולא עוד אלא שירדה פלאים, וגם הנסיון להרחבת הסוכנות, שבמעמד ציריך¹ נראה היה כאילו פותח תקופה חדשה בבנין הארץ, עלה בתוהו, ושתיהן – ההסתדרות הציונית והסוכנות המורחבת גם יחד – מידרדרות במורד מתוך חוסר־אונים, ותפקידן בקידום המיפעל הציוני הוא אפסי, אם לא שלילי.

מהו פשר הדבר?

ב

מקור המשבר הציוני יש למצוא לא בגורמים חיצוניים ולא במאורעות חולפים, אלא בתוך תוכה של הציונות.

הציונות “הכללית” פשטה את הרגל. הציונות הבעל־ביתית, שהיוותה עד היום רוב מנין ורוב בנין בהסתדרות הציונית ושימשה מישען עיקרי לתנועה – הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של “כלליות”, מתיצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת. לא צרכי העם, לא שיבת המונים, לא ערכים לאומיים־כלכליים, אלא צרכי חוג מעמדי צר הם המניעים של הציונות “הכללית” הזאת. מתוך מסורת, ולשם אונאה עצמית ואונאת הציבור, משתמשת עוד ציונות מעמדית זו בפראזיולוגיה לאומית כללית, אבל במעשיה ובתכניותיה הולך ומתבלט אפיה המעמדי הצר. ציונות מעמדית זו מתחילה בהסתלקות מאחריות ומדאגה לכל מיפעל ציוני שאין לה בו אינטרס עצמי, וגומרת בהתכחשות לערכים ציוניים יסודיים ועיקריים, וגם בהתנקשות גלויה וחתירה נגדם, בכל מקרה שערכים אלה פוגעים באינטרסים המעמדיים של הבעל־בית “הציוני”.

ג

אם יש דבר הממַצה את עיקר תכנה של הציונות – הרי זוהי עבודה עברית. יצירת אפשרויות עבודה ליהודים, להמוני ישראל, לעם העברי בארץ – זוהי התורה הציונית על רגל אחת, ואידך פירושה. העבודה העברית, ככל מעשה ציוני, דורשת מאמצים, דאגה מיוחדת, עמידה על המישמר, מלחמה, כי למען הבצע והריווח – המשמשים פרינציפּ מדריך למעמד הבעל־ביתי – אפשר בלי עבודה עברית, ונוח בלי עבודה עברית. אולם בלי עבודה עברית אפשר אולי לעשות הרבה בארץ – מלבד ציונות. ארץ־ישראל בלי עבודה עברית היא כמו ארץ־ישראל בלי יהודים, כלומר: שם ריק ומזויף בעיקרו. התכחשות לעבודה עברית, ועל אחת כמה וכמה חתירה אקטיבית תחתה, זוהי התכחשות לארץ־ישראל, התכחשות לציונות בשורש נשמתה, במהותה העמוקה והמעשית. חלוצי ההגשמה הציונית, ובראשם הפועלים היהודים, הפכו הכרה זו לנחלת הציונות הכללית, והקונגרסים הציוניים ומועצות הסוכנות המורחבת אישרו אותה בגושפנקא רשמית וחגיגית. אולם הציונות הבעל־ביתית, זו הדוגלת עדיין בשם הציונות “הכללית” – עשו הכרה זו פלסתר. חלקה של הציונות הבעל־ביתית, זו שבארץ, מתנכר לעבודה עברית בפועל – ודבּריהם של המתנכרים יש אתם גם נימוקים “לאומיים” על כך. חלק זה הוא אמנם מיעוט בתוך הבעל־ביתיות בארץ, אבל מיעוט מנהיג ורב־השפעה, ולו בעלי־ברית רבים, גלויים ונסתרים, בכל חוגי בעלי־הבתים. הרוב הגדול של הציונות הבעל־ביתית, גם בארץ וגם בגולה, אינו מחרים את הפועל היהודי, אבל גם הוא מתכחש לעבודה עברית על־ידי התעלמות מכוּונת מהמלחמה הקשה והנואשת שהפועל העברי בארץ לוחם על זכות עבודתו. המפלגות של הציונות “הכללית”, עתוניה, מוסדותיה, אין שאלת העבודה העברית קיימת בשבילם. מתנכרי העבודה העברית וצורריה בארץ מקבלים תמיכה מוסרית וחמרית מאת הציונות “הכללית”, ומלבד יחידי־סגולה, שאף הם מעדיפים לרוב לשׂים מחסום לפיהם, אין ציוני “כללי” מתעורר בימינו לריב את ריב העבודה העברית – ריב הציונות – מידי עוכריה. האגף השחור והלוחם של הציונות הבעל־ביתית, הריוויזיוניסטים, היונק את כל הפאתוס המסולף שלו מתוך משׂטמה מעמדית ומאיבת הפועל המאורגן, משמש כיום מישען עיקרי לחותרים תחת העבודה העברית בארץ. הריוויזיוניזם מארגן כנופיות של מפירי־שביתה ומפירי ארגון הפועלים, מגרה את האינסטינקטים המעמדיים השפלים ביותר של המעבידים, ויוצר “אידיאולוגיה” מעמדית המצדיקה ביסודה את החרם על הפועל העברי. המנהיג הריוויזיוניסטי מנסה אפילו להוכיח בסברות “מדעיות” שהעבודה בכללה אין לה עוד ערך רציני בימינו, וחשיבותה תלך ותפחת עם “התקדמות” החברה הרכושנית, והפועלים הם בעצם אֶלמנט מיותר בחברה, מעין פאראזיטים של הרכוש היוזם והיוצר. מה טעם, איפוא, בכל המלחמה הזאת על עבודה עברית הכרוכה בקשיים ובמאמצים רבים – כשכל דבר העבודה הוא טפל ומיותר ביסודו?

ד

עמוד־התווך השני שעליו עומדת הציונות המתגשמת – זוהי ההתישבות החקלאית. אין ארץ בלי אדמה, ואין ארץ־ישראל בלי אדמה עברית – בלי אדמה מיושבת ומעובדת בידי יהודים. לאור אמת פשוטה ואֶלמנטרית זו, השקיעה הציונות מיטב מאמציה ואמצעיה בהתישבות חקלאית על יסוד קרקע לאומי ועבודה עברית. לשם כך יצרה קרן לקרקעות וקרן להתישבות, ובעזרת שתי הקרנות עשתה את הפלא הגדול – עובד חקלאי יהודי על אדמת העם. יצירת החקלאות העברית העובדת היתה גאונה ותפארתה של הציונות –לא רק של הציונות העובדת, אלא גם של הציונות הכללית, – כל זמן ששם זה לא נתרוקן מתוכנו. אולם משנהפכה הציונות “הכללית” לציונות מעמדית נתחדשה תורה התישבותית, או יותר נכון הוחזרה ליושנה עטרת ההתישבות שקדמה בארץ למיפעל ההתישבות הציונית – התישבות הבצע. במקום התורה הציונית: אדמת ארץ־ישראל לעם היהודי, הוכרזה תורה חדשה: ארץ־ישראל לבעלי־ההון, ולהם בלבד. “הארץ עשויה להיבנות מתוך המעמד הבינוני – מעמד בינוני באמת ולא העניים הרואים את עצמם “מעמד בינוני” – מאלה שעדיין אמצעים מספיקים בידם ליצור לעצמם מעמד בארץ”. הקבצנים שאין ידם משגת להתישב בארץ באמצעיהם הפרטיים יתכבדו וימַקו בעניים בגולה, כי “ימי החסד והצדקה של הקרנות הלאומיות עברו”. הקרן הקיימת צריכה לשנות ולהתאים עצמה להתישבות פרטית על בסיס של קרקע פרטית, ואם אין ברצונה לעשות זאת – הלאה הקרן הקיימת. על חורבן הקרן הבטלנית הזאת “יש להקים קרן חדשה שתדאג לרכוש קרקעות על־מנת למכרם חלקים חלקים להתישבות פרטית”. אירגון המתישבים האלה, ואלה בלבד, זהו תפקידה של הציונות “הכללית”, כל השאר אינו אלא “ערבה חבוטה”. כה אמר ה”בוסתנאי" – שופרה של הציונות הבעל־ביתית בארץ.

וה“בוסתנאי” רק הביע בקול רם ובציניות גלויה מה שאומר בלבו חלק גדול מהציונות “הכללית” בארץ ובגולה.

האמת ההיסטורית מחייבת לציין, שהשקפה מעין זו, השקפה שההון הפרטי לבדו יקים התישבות חקלאית בארץ, לא היתה זרה גם לכמה מהפועלים בראשית התנועה לפני יובל שנים: בעלי־ההון ירכשו קרקע, יבנו מושבות, ואנחנו הפועלים נעבוד אצלם. התפקיד של הפועל בארץ הוא כיבוש עבודה, כשכירי יום, על טהרת הפרוליטריות. השקפה זו היתה לאו דוקא נחלת הפועלים הציונים שדגלו בדגל מעמדי סוציאליסטי, אלא גם של אלה הפועלים שראו עצמם “רק” כלאומיים, בלי כל שמץ מעמדיות וסוציאליות. רק מתוך הסתכלות קרובה יותר לתנאי החקלאות בארץ, מתוך בחינה יותר חודרת של ההתישבות היהודית בעבר וסיכוייה בעתיד, הגיע כלל הפועלים להכרה מבוססת, שבלי אדמת העם, בלי הון לאומי ובלי התישבות־עובדים ברשות עצמם אין תקווה ואפשרות לחקלאות עברית שיש עמה הגשמת המטרה הציונית, ובלי שהסתלקה מהמלחמה לעבודה עברית במשק הפרטי, ובלי שהתעלמה מהערך הציוני שיש בהתישבות פרטית הבנויה על עבודה עברית – ריכזה תנועת־הפועלים את מאמציה להקמת ישוב חקלאי עובד על אדמת־הלאום בעזרת הון לאומי, וגם עלה בידה להוריש הכרה זו לתנועה הציונית בכללה.

המלחמה הממושכת לעבודה עברית, שזכתה לנצחונות חשובים, אם כי לא מוחלטים עדיין, היתה עולה בתוהו אלמלא הקרן הקיימת וההתישבות העובדת שיצרו בארץ את הטיפוס החקלאי החדש וגילו את היכולת המשקית ואת כשרון־העבודה של הפועל העברי. בלי התישבות העובדים בגושי עמק הירדן ועמק יזרעאל לא היה אפשרי כיבוש העבודה במרכזי העבודה הבלתי־יהודית ולא היה קיום לאלפי פועלים יהודים בתנאים הקשים של החקלאות המנצלת. יתר על־כן: בלי אדמת העם ובלי הון לאומי לא היתה קמה בארץ התישבות חקלאית בנויה על משק מעורב – שרק בה ערובה נאמנה להתפתחות נורמאלית ובריאה של משקנו הלאומי בארץ. ההתישבות החקלאית על אדמה פרטית ובהון עצמי בלבד בהכרח תצטמצם באזור מוגבל, המקיף רק חלק קטן של ארצנו: באיזור מטעי ההדר, שבמצב הנוכחי של השוק העולמי היא מבטיחה רנטה גבוהה למדי להשקעה קאפיטאליסטית. אבל מהי הערובה שבהתישבות זו תשתרר העבודה העברית, ומה יהא על כל שאר חלקי הארץ שאין בהם מקום למטעי הדר מכניסי ריוח גדול להון המנצל? החקלאות בכל העולם, וביחוד בארץ, אינה נושאת רווחים גבוהים. ארצנו המרוששת והמדולדלת נענית בקושי לעובדה; הפלח המסתפק במועט, חי בדחקות, ברעב ובחוסר־כל, ורק בכישרון הפועל היהודי וביתרון ידיעתו, חריצותו ושיטת־עבודתו המשוכללת ובמאמצו הקולקטיבי, גדלה תנובת האדמה – עד כדי פרנסת עובד תרבותי, אם כי בצמצום. מה ימשוך לחקלאות בלתי־רנטאבילית זו את ההון הפרטי, ומניין תצמח בחקלאות מעורבת רבית וינוב ריוח גבוה לבעלי־ההון – ועוד על יסוד עבודה עברית בעלת רמת־חיים תרבותית?

ההתכחשות להתישבות העובדת על אדמת העם ובעזרת הון לאומי – היא סתימת הגולל על תקוותו הארצית. הציונות “הכללית”, ששמה את כל מיבטחה בספסרות של תפוחי־זהב על־ידי ההון הפרטי – גוזרת כלייה על עבודה עברית וארץ עברית. ביטול הקרן־הקיימת או גלגולה לסוכנות של רכישת קרקע על־ידי בעלי הון פרטי – היינו הך – אומר, למעשה: הצמתת כל תקוות העם היהודי להיאחז באדמת המולדת. כמה יהודים הרוצים ומוכרחים לעלות לארץ יש להם אמצעים עצמיים לרכישת קרקע? כמה אדמה בארץ־ישראל יש בה כוח מושך בשביל ההון הפרטי? מה לשאלות גורל אלה ולציונות “הכללית” שאין לה אלא האינטרס המעמדי השואף לבצע…

ה

לא טוב מזה היחס אל האינטרס המעמדי, הדוגל בשם ציונות “כללית”, לעליה העובדת. לכאורה, מי ציוני שאינו מודה בערך העליה, וקודם כל בערך העליה העממית והחלוצית? מי אינו יודע שציונות פירושה עליה?

להלכה אין חילוקי־דעות בקרב כל פלגות הציונים. ואילו היתה הציונות דבר־הלכה בלבד לא היה עולה על הדעת לחשוב שאפשר בשם הציונות להילחם באותה העליה שרק היא מוכשרה להבטיח את עתידנו בארץ – העליה העובדת. אולם הציונות הגיעה לשלב ההגשמה. ובציונות המתגשמת מתגלים אינטרסים, ובתוכם אינטרסים כאלה שאינם עולים בד־בבד עם צרכי הציונות: האינטרסים של בצע ותאוות שלטון מעמדי של המיעוט המנצל. ואינטרסים אלה רואים בפחד, באיבה ובקנאה את התפרצות העליה החלוצית, שמתוכה צומח כוח העבודה העברית בארץ.

ארץ־ישראל, במצבה הקיים, אינה ארץ קליטה. בלי התישבות חדשה היתה ארץ מדולדלת והרוסה זו פולטת מתוכה שנה שנה אלפי מהגרים. כך היה באמת המצב בארץ לפני העליה וההתישבות היהודית החדשה. אלפי ערבים, מהעיר ומהכפר, היו עוזבים את הארץ בימי המישטר התורכי ונודדים לאמריקה הצפונית והדרומית או לארצות אחרות. רק המיפעל ההתישבותי היהודי, אשר פיתח את האפשרויות הגנוזות והמשותקות והערה מקורות כלכלה חדשים ונפח רוח־חיים באוצרות הדוממים – הביא לידי הפסקת ההגירה ויצר כישרון־קליטה מתרחב לאלפים ולרבבות עולים חדשים. בלי יצירת אפשרויות־עבודה חדשות והעמדתן לרשות העליה – אין בתנאים הנתונים ובמשק הקיים מקום לעליה רחבה. מאידך גיסא, אין ארץ־ישראל מסוגלת לקלוט המוני עולים יהודים, בלי שהמונים אלה לא ישנו את ארחות כלכלתם ולא יסתגלו לעבודה שלא היו רגילים ומצויים בה בגולה. המוני חנוונים, ספסרים, מתווכים, הולכי־בטל לא יתערו בארץ קטנה, דלה ומעוטת־אוכלוסין זו. ככל שיגדל הישוב ויפרח משקה ויתרחב משאה־ומתנה הכלכלי, ייברא כאן מקום למיספר סוחרים, חנוונים ומתווכים, אולם רק על בסיס ריבוי הישוב העובד. עליה עממית גדולה, שיש בה כדי הגשמת הציונות אפשרית רק על־ידי עליה עובדת. בתנאים הקשים של ארץ בראשית התפתחותה ובניינה, כשהמכשולים העומדים לפני הפועל היהודי הם כל־כך רבים, כשאת העבודה הזעומה המצויה יש לכבוש מתוך מלחמה ומאמץ קשה, ביחוד בחקלאות, – אינה אפשרית עליה עובדת שאינה חלוצית, שאין לה הכשרה רוחנית וגופנית קודמת, ובלי אירגון מוצק וכולל גם בגולה וגם בארץ.

הכשרת הארץ לקליטת העליה, והכשרת העולים להיקלט בארץ בעבודה אלה הם שני התנאים המוכרחים, תנאי בני גד ובני ראובן, אשר בלעדיהם לא תיתכן עליה עברית הראויה לשם זה. בשני התנאים האלה מתנקשת ה“ציונות” של האינטרסנט המעמדי. עליה פירושה: מלחמה על עבודה עברית – ומלחמה זו, כאשר ראינו כבר, פסקה מהיות מלחמתה של הציונות ה“כללית”. אולם “ציונות” זו מרחיקה עכשיו ללכת: היא מרימה יד על התנועה החלוצית שרק בכוחה להבטיח עליה עובדת שתתערה בארץ.

ראש התאחדות האיכרים, שלא נרתע מדילטוריה גלויה נגד העליה, בשעה שהסוכנות דרשה סרטיפיקטים, לאחר תקופה מושכת של סגירת השערים (ראה מאמר “עליה” ב“בוסתנאי” גליון ג', כ“ח ניסן ש”ז) והריוויזיוניסטים, המטיפים להפסקת כל העליה וההתישבות בארץ עד קביעת “משטר קולוניזאטורי” על־ידי מאנדאטור חדש שיתגלה על־ידי ז’בוטינסקי, נעשו עכשיו לראשי הלוחמים בעד עליית “סתם יהודים” נגד “המונופולין” של נערי “החלוץ”… הדברים הגיעו לידי כך שהוכרז חרם על הקרן הקיימת בגלל סרטיפיקאטים שנמסרו ל“החלוץ”. ובאי־כוח הציונים “הכלליים” והמזרחי חובלים תחבולות על סידור כזה של המשרדים הארץ־ישראליים, שיצליח לסתום את הדרך בפני החלוצים לעלות ארצה.

ו

נכס אחד יקר היה לציונות הכללית אשר לא מידי הפועלים בא לה, ועליו היתה גאוותם: “רעיון כלל־ישראל”. מי כציוני הבעל־ביתי חרד היה ל“אחדות האומה” ולשלימות האירגון הלאומי? הפועל היהודי בגולה, שבחלקו התיחס בחשד או גם בהתנגדות לרעיון “כלל־ישראל” היה בעיני הבעל־בית היהודי כופר בעיקר, חותר תחת שלימות האומה, מפר אחדות העם.

הפועל בארץ לא הלך בדרכי רבים מחבריו בגולה, ולא רק נתן ידו, אלא עמד בראש הפעולה לאירגון הלאומי הכללי, כי ראה עצמו אחראי לגורל העם כולו, וגם לא רצה שהבעל־בית ישא את שם העם לשוא וינצל את רעיון הכלל לטובתו המעמדית. ומה שלא קרה כמעט בשום ישוב יהודי בעולם קרה בארץ: הוקם אירגון כללי של היהדות, מקודם מתוך רצון פנימי, חפשי, אחר כך באישור הממשלה ובסמכות חוקית – כנסת־ישראל. אגף אחד בישוב, בלתי־ציוני, שאינו מודה אלא בדת ישראל, לא נתן ידו לאירגון זה, וגם נלחם בו בפנים ובחוץ, ובכוח תמיכתו קוצצה סמכות האירגון על־ידי הממשלה, ובמסגרתה החוקית הוכנסה פירצה – זכות היציאה. “אגודת ישראל” שגרמה להחלשת הכנסת היתה לה לכל הפחות הצדקה מתוך עיקרי אמונתה היא. היהודים כקיבוץ לאומי אינם קיימים בשבילה. היא יודעת רק כנסיה דתית, ולאחר שכל מי שאינו מאגודתה אינו נאמן על הדת – אין לה קשר את האירגון האפיקורסי. אבל בעל־הבית הציוני, מי כמוהו דוגל ב“אחדות האומה” וב“כלל ישראל” וב“משמעת לאומית”?

בעל־בית זה שכולו תכלת־לבן (מחוץ לפרדס, כמובן, שבו מצווה לאומית להחרים, במקצת לכל הפחות, את הפועל היהודי), ואין מצפונו הלאומי מרשה לו לתת את “בית־העם” שבמושבה לאסיפת־פועלים, שמא חלילה יתנופף בו דגל אינטרנציונלי, ובאחד במאי הוא שופך דמעות־תנין על חג־הפועלים שבו משתתפים גם ילדי העובדים “המקושטים לחג”, וילדי הפרדסנים המיסכנים לבושים בגדי חול, “ובפעם הראשונה” רואים הילדים חג במושבה שרק חלק מהם זכה בו ולא כולם… והוא מתריע על הסכנה האיומה הנשקפת “לאיחוד הלאומי” משני סוגי הילדים המתבדלים בחג הפועלים – כי במשך כל השנה ילדי הפועלים המוחרמים ומחוסרי־העבודה והמנוצלים וילדי הפרדסנים נפגשים ביניהם מתוך שוויון גמור ומוחלט בתלבשתם, במזונם ובדירתם, כידוע.

הייתכן שבעל־בית ציוני זה, החרד כל כך לאיחוד שלא ייפגע אף פעם בשנה, יהיה הראשון להרים יד על האירגון הלאומי הכללי ויעודד יציאה מכנסת־ישראל?

ייתכן וייתכן, כי כנסת־ישראל “אינה אלא סניפה של ההסתדרות”, כלומר: בכנסת ישראל זכות היהודי החי מעבודתו אינה מקופחת, ופועל הוא שווה־זכויות לבעל־פרדס. הלזאת תיקרא “כנסת־ישראל” בפי הציוני הבעל־ביתי, הדוגל באחדות האומה? “אירגון לאומי” הוא רק זה שבעל־הבית שליט בו, כגון ועדי המושבות. כאן אין דריסת־רגל לפועל, לתושב סתם. כאן יש “סייג של חוקים, של הגבלות שנוצרו עם דרישות החיים, ויש עין מפקחה שלא יעברו על החוקים האלה” – אבל מוסד הנבחר על יסוד בחירות דימוקראטיות, כלליות ושוות אינו אלא “רשות היחיד, רשות אנשי ההסתדרות”, ומי יודע אם מוסד כזה לא ינהיג במקום ה“חומש” את “המסילה”² ובמקום הציונות הצרופה, הלאומית של פרדסני נס־ציונה ואיכרי זכרון־יעקב – לא יכניסו התבוללות אדומה ר"ל, כי “מי שיודע אפילו במקצת את הרוחות החדשות המנשבות ב’מחנה' ידע שאין הדבר מן הנמנע”…

והילכך – אם הנהלת הסוכנות ואסיפת־הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל החליטו למסור את החינוך לרשות הכנסת – מכריז נאמן ה“איחוד הלאומי”, שכולו תכלת לבן: "בעלי הבתים במושבה ובעיר – חוץ מן “הליבראלים” – לא יסכימו למסור את גורל החינוך בידי “הכנסת”, ואפילו אם יבוא החינוך עתה לידי “פירוד” (ההדגשות הן במקור).

וזוהי אינה הכרזת בעל־גוף יחיד שתקיפותו המקומית ושנאתו החולנית לציבור הפועלים העבירה אותו על דעתו – זוהי עמדת הציונים “הכלליים” והמזרחי במועצת עיריית תל־אביב ורוב המושבות, אשר נבחריהם יושבים בכנסת ובהנהלת הסוכנות.

כלל־ישראל, שהפועל לא הוצא ממנו או לכל הפחות לא קופחה זכותו בתוכו – אחת דתו ליהרס; כי כלל־ישראל זה אינו הולם את תאוות השלטון המעמדי של בעלי־הגוף התקיפים.

בעלי־בתים אלה אוהבים לנפנף בדגל הלאומי כלפי־חוץ יש תנועה לאומית גדולה בעם היהודי, שאפשר להיבנות ממנה ולנצל אותה. אבל עדיין זכור לנו המאורע של קריעת הדגל הציוני על־ידי “בעלי־הגוף” שבאֵם המושבות לפני עשרים שנה, והפרעות שערכו בפועלים שבאו להגן על הדגל.³ ואוי לתנועה הלאומית ולערכים הלאומיים אשר גורלם יימצא בידי “בעלי־גוף” אלה. מיד, בהתנגש האינטרס הפרטי המעמדי והאינטרס הכללי הלאומי – יתכחשו לכל ערכי התנועה ויבגדו בהם כאשר הם עושים לעבודה עברית, להתיישבות לאומית, לעליה חלוצית ולאירגון לאומי כללי.

ז

הציונות “הכללית” של בעל־הבית הולכת ומתפרקת, הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי. גם בעל־הבית הנאמן לציונות מתלבט בין הכרתו הציונית ובין נטייתו המעמדית. הצירופים החדשים שהולכים ומתבלטים בתוך הציונות “הכללית” אינם נובעים מתוך חילוקי־דעות אידיאולוגיים, שהבדילו עד היום בין הסיעות הציוניות. המזרחי הדוגל בשם דת ומסורת אבות, הריוויזיוניסטים הדוגלים ב“משטר קולוניזאטורי” וגילוי מאנדאטור חדש, האיכרים הדוגלים בציונות מעשית, עושים יד אחת במלחמתם נגד הפועל המאורגן. ראש התאחדות האיכרים, המתעב לא פחות מחברי ההסתדרות את השארלאטאניזם הפוליטי של הריוויזיוניסטים – קורא למעבידים להחרים את פועלי ההסתדרות ולהעסיק במקומם את אנשי בית“ר. הציונים “הכלליים” והמזרחי נלחמים יחד נגד מסירת אדמת הקרן הקיימת בוואדי חוארית⁴ להתישבות עובדת, אם כי שניהם דוגלים ב”אל־מעמדיות", ושניהם מנסים למשוך לתוך מחניהם נוער עובד חלוצי מן הגולה, הראשונים – בסיסמה של ציונות “כללית”, כלל־לאומית, והאחרונים – בסיסמת הדת. אולם אלוהי המזרחי מכיר רק במעמד בינוני, והעם של הציוני “הכללי” מורכב רק מבעלי־הון. הם נכונים לעתים גם לדאוג לפועל ולטפל בו – אם בעזרתו אפשר להרוס את האירגון הכללי של הפועלים. הריוויזיוניסטים, הציונים הכלליים והמזרחים לא יעלה על דעתם לארגן הסתדרות איכרים ריוויזיוניסטית, או “כללית” או מזרחית, ואף לא אירגון סוחרים או בעלי־בתים מפלגתי משלהם, שיתחרה באירגון הכללי של האיכרים, או הסוחרים או בעלי־הבתים. כאן הם יודעים שלמרות חילוקי־דעות אידיאולוגיים או פוליטיים יש צורך והכרח באירגון מקצועי כללי לשם הגנת האינטרסים הכלליים של המקצוע, אף על פי שכל האירגונים הללו הם בדיעבד גם אירגונים פוליטיים, ופועלים בשטחים רבים שמחוץ למקצועם הצר, למרות חילוקי־הדעות הפנימיים, ואירגון האיכרים גם מוציא עתון מפלגתי ופועל בעיקר בשטח הפוליטי־הציבורי. סוף סוף “אנשים אחים” הם, בני מעמד אחד, והנטיה המעמדית קודמת להשקפה פוליטית, אידיאולוגית. רק אירגון אחד אינו נותן ליהודים טובים אלה לישון – וזהו אירגון הפועלים. ולאחר שכל הנסיונות להרוס או להחרים אירגון זה לא הצליחו – הם מתנכלים לחתור תחתיו על־ידי הקמת אירגונים מתחרים ואפוטרופסות על הפועלים הבלתי־מאורגנים. בכמה חום והתלהבות מגינים בעלי־הבתים הטובים הללו על “סתם פועל” בזכות היותו מחוץ להסתדרות, ובכמה דאגה הם מטפלים בכל קומץ פועלים שיש תקווה ממנו להקימו מתחרה להסתדרות הכללית של העובדים. גם הציוני הכללי המכיר שבלי עבודה עברית אין טעם לכל פעולתנו בארץ אינו רוצה להכיר שבלי עבודה מאורגנת, בלי אירגון מקיף וכולל של כל העובדים – לא תצלח המלחמה לעבודה עברית, ולא יהיה קיום לפועל היהודי. לא מפני שאינו מכיר בכלל בערך האירגון, בכוחו ותועלתו, אלא להיפך, מפני שהוא מפחד מכוח זה בקרב הפועלים ומתנגד להעלאת ערכם של כל העובדים המאורגנים בארץ. באירגון הפועלים יש אמנם ברכה למפעל הציוני, לבנין הארץ, לביצור הישוב, אבל צפונה בו סכנה לשלטון המעמדי ולתאווה המעמדית של בעל־הבית.

ח

תאוות השלטון המעמדי של בעל־הבית פוגעת לא רק באירגון הפועלים והסתדרותם הכללית בלבד. הציוני ה“כללי” אינו נרתע גם מהתנקשות ביסודות המדיניים והעממיים של הישוב והציונות למען הבטחת שלטונו המעמדי. גם במשטר הרכוש אין בעל־הבית יכול להוות רוב בישוב, ושלטון בעל־ביתי על פי טבע הדברים מוכרח להיות רק שלטון המיעוט. מיעוט זה אינו יכול להשתלט בלי לפגוע בשני עמודי־התווך המדיניים של הציונות המתגשמת: זכות האזרח של כל יהודי במולדתו והאבטונומיה של הישוב.

עדיין זכורה המלחמה של בעלי־הבתים בתל־אביב נגד הקמת עיר עברית ועיריה מיוחדת ועצמאית – ומלחמה זו טרם פסקה. הנימוקים הגלויים נגד “התבדלות” מיפו ובעד ישוב מעורב היו, כמובן, כלכליים־מסחריים – כי טוב ליהודי להסתופף תמיד בצל קורתו של הגוי, וה“פריחה” של נווה־צדק ונווה־שלום⁵ תוכיח. גם מצב הישוב היהודי ברמלה ובעזה⁶ מעיד על התבונה הכלכלית העליונה של מטיפי הישוב המעורב, ואין מן הצורך כלל לעמוד על שאלת הביטחון, שנפתרה בהצלחה כזו בחברון ובצפת⁷, אבל אם להצטרפות ליפו אין יתרון כלכלי, הרי יש לה מעלה פוליטית גדולה: שלטון האפנדים. המשטר הפיאודלי השורר בישוב הערבי הוא הוא המושך כל כך את לבו של בעל־הבית שלנו, ולשם הקמת משטר זה גם בתוך הישוב היהודי מוכן בעל־הבית להסתלק מהנכס המדיני־הארצי היקר ביותר שנוצר בישוב – הנקודה הטריטוריאלית העברית. עורך ה“בוסתנאי” המדבר בשם “בעלי־בתים במושבה ובעיר” מטיף לא רק ל“עבודה מעורבת”, אלא גם ל“ישוב מעורב”, וצדק ההגיון המעמדי אתו. כמו העבודה העברית הן גם ההתישבות הטריטוריאלית העברית מעמידה בסכנה את שלטונו של הבעל־בית בישוב.

אולם ההיגיון ההיסטורי של הציונות המתגשמת אינו נשמע להיגיון המעמדי של בעל־הבית, והישוב היהודי בארץ מתבסס יותר ויותר על יסוד התרכזות טריטוריאלית והתאחדות נקודות עבריות. על־ידי החרמת הפועל היהודי מתחכם אמנם בעל־הבית להפוך גם את המושבה העברית לנקודת “ישוב מעורב”, ובזכרון־יעקב, למשל, נתקיים האידיאל הישובי של ראש התאחדות האכרים. ברם כוחה של העליה העברית ולחצה המתגבר אינו נשמע גם כאן להיגיון המעמדי של הבעל־בית, ועל אף התחכמותם הפרעונית של מנַדי העבודה העברית – הולך ומתרבה מספר הפועלים היהודים גם במושבה וגם בעיר, ועם התרבותם גדלה הסכנה לשלטון בעל־הבית. ריבויים של הפועלים העברים גורר אתו על־פי ההיגיון הכלכלי גם את ריבויין של השדרות העממיות האחרות. הפועל הערבי העובד במושבה מוציא את שכרו במקום אחר – בכפר הערבי או בעיירה הערבית. לעומתו הפועל היהודי חי במושבה ומוציא בתוכה את כל שכרו, ועל־ידי כך הוא מאפשר קיומו של בעל־המלאכה, המורה, החנווני היהודי. התרבות הפועלים היהודים מקטינה על־ידי כך את משקלם המספרי של בעלי־הבתים לא רק בפרופורציה אלא בפרוגרסיה. מעמד בעלי־הבתים הולך ונהפך למיעוט לא־גדול, גם בעיר וגם במושבה, ושלטונו הפוליטי אפשרי רק על־ידי שלילת הזכויות של רוב התושבים או על־ידי ביטול האבטונומיה של הישוב, בקנה־מידה ארצי ומקומי כאחד, חתירתם הגלויה ומחוסרת־הבושה נגד זכות האדם והאזרח של היהודי העובד ומשולל־הרכוש. מי שאין לו נחלה – אין לו חלק במולדת. זהו המוסר הפוליטי של בעל־הבית. אזרחי הישוב ובעליו הם רק בעלי־ההון.

לפני שלושים שנה בערך, כשפקידות הבארון שלטה במושבות ושללה מהאיכרים כל זכות אנושית ואזרחית, התיצבה משלחת של “חובבי־ציון” ושל הישוב לפני “הנדיב הידוע” בתביעה לתת לאיכרים זכות ההנהלה העצמית. קם הבארון ואמר: “ישוב ארץ־ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, איכרים או חברות, להתערב בעניני ולחוות דעה במעשה ידי. לזאת אני מתנגד לגמרי, בהחלט, בכל תוקף”.

אחד־העם, שהשתתף במשלחת זו, כתב אז במרירות: “והארץ אשר נתת לאבותינו הנה אנחנו עבדים עליה – כל ימי כשאני מגיע לפסוק זה לבי הומה בי, כאילו אני רואה את הסערה בלבות אבותינו, שבי הגולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את הקהל מסביב בעת שהוציאו הלוויים מפיהם את המלים הנוראות האלה “עבדים עליה”, על ארץ שהנחילתנו ההיסטוריה. מה עצום הכאב ומה נדמה לו”. וגם על חבריו במשלחת שפך את זעמו המר, על אשר לא רגזו תחתיהם ולא קם בהם הרוח לשים בבת־אחת קץ לשחוק מרגיז־לב. “כי מהי עבדות שפלה ובזויה המתעטפת בטלית של ‘תנועה לאומית’ אם לא שחוק מרגיז־לב?”

המשלחת, שאחד־העם רגז עליה, עשתה בכל זאת את שליחותה. הבארון שהשקיע בישוב עשרות מיליונים מהונו הפרטי הבין סוף־סוף שהישוב אינו עניינו הפרטי, שהאנשים העושים את הישוב אינם קנין ההון, והמושבות נמסרו לידי האיכרים. אולם “העבדות הבזויה והשפלה” לא פסקה. נתחלפו רק בעליה. במקום בארון אחד גדול, שנתן משלו, באו הרבה “בארונים” קטנים שלקחו משל אחרים ונעשו בעלי־בתים, ועכשיו הם רואים את עצמם לבעלי־הישוב היחידים. וכל מי שאינו בעל־בית, כל מי שנתן לישוב רק את זיעתו ודמו בלבד – “אין לו להתערב במעשי ידיהם”.

ואם הפועל העברי, עובד הארץ ושומרה, אינו רוצה להיות “עבד עליה”, ואינו מדבר תחנונים, אלא לוחם כאדם, כיהודי, כציוני על זכות עבודתו, אירגונו ואזרחותו המלאה – הריהו נתקל במלחמת בעלי־הבתים שאינם בודקים באמצעים: חרם, הרעבה, דילטוריה, משטרה, קיפוח זכויות, יציאה מהכנסת, פירוד החינוך, – הכל כשר בעיני הקנוניה המעמדית, במלחמת הקודש של המשטר הפיאודלי שבעלי־הבתים בעיר ובכפר רוצים לזכות בו את הישוב.

וכמו בסכסוכי עבודה כן גם בסכסוכים פוליטיים מחפש בעל־הבית את משענו לא בתוך הישוב היהודי – אלא מחוץ לו: בעובד הבלתי־יהודי ובשוטר הזר. עוד יש ממשלה ומשטרה לא־יהודית בארץ־ישראל – מודיע בניצחון עורך ה“בוסתנאי”. כל גרעין של שלטון עצמי יהודי עלול ליהפך ל“סמל ההסתדרות”, כסוכנות וככנסת, – ולכן – תחי ממשלת פלשתינה! אתם רוצים באבטונומיה? קצצו זכויות כל ארחי־פרחי שאינם בעלי־בתים – ונסכים גם לאבטונומיה. אזרחי הישוב ובעליו הם רק בעלי־הבתים.

ט

לכאורה זוהי רק עמדת בעלי הבתים בארץ־ישראל, ואין לזהות את הישוב, שיש בו ניגודי אינטרסים ממשיים, את התנועה הציונית הבנויה על השאיפה הלאומית והרצון הלאומי. אולם הישוב הולך ונעשה לבבואה של התנועה הציונית כולה, למדריכה ומכוונה. הניגודים המעמדיים שבישוב משתרבבים לתוך ההסתדרות הציונית וקובעים את יחסי־הכוחות וצירופיהם בתנועה. ככל שהציונות נהפכת מרעיון וחזון מופשט למציאות ממשית וחיה, ככל שהעליה מתרחבת ונקלטת בארץ, וככל שהמשק היהודי בארץ הולך וניבנה – כן מתהדקים הקשרים המציאותיים בין הארץ והגולה, ובה במידה עולה וגובר המשקל של הישוב בתנועה הציונית. בעל־הבית בארץ המתכחש מתוך אינטרס מעמדי – רדיפת־הבצע ותאוות השלטון – לעיקרים ציוניים, מטיל את צלו על התנועה הציונית כולה. לא תמיד ולא בכול יעלה בידי “בעל־הגוף” בארץ להשיג את עזרתם ותמיכתם של בעלי־בריתו המעמדיים בגולה. המסורת הלאומית והדימוקראטית הכתה שרשים עמוקים בציונות, ולא על נקלה אפשר להפירה בגלוי וביודעים. גם ההשפעה הנפסדת של הציבוריות הבלתי־יהודית בארץ, הממלאה תפקיד חשוב ביחסים החברתיים שבתוך הישוב היהודי, אינה מורגשת בחו"ל (אם כי בכמה ארצות משפעת הדוגמה המשחיתה של הדימוראליזציה הפאשיסטית) ועדיין יש מרחק רב בין המעשה הבעל־ביתי בארץ ובין ההלכה המקובלת בציונות “הכללית” בגולה. אולם דווקא פרוצס ההגשמה הציונית מקטין מדי פעם בפעם את המרחק הזה. ההיגיון הפנימי של בנין הארץ על־ידי יהודים מעלה את ערכה וכוחה של העבודה העברית, והתמורה החברתית הכרוכה במיפעל הציונות המתגשמת משנה את יחסי הכוחות המעמדיים ומחדדת את הניגודים לא רק בישוב אלא גם בתנועה ובהסתדרות הציונית. במרכז הסכסוך והניגוד עומדת שאלת ההון, והיא היא המסייעת יותר מכל להקמת חזית משותפת אחר בין בעל־הבית בארץ ובין חברו בגולה.

י

תכנו של הסכסוך הזה אינו בוויכוח העיוני על הון פרטי והון לאומי. לאמיתו של דבר, אין הפועלים שוללים את ההון הפרטי כגורם ציוני, ואין בעלי־הבתים מתנגדים להון הלאומי כאמצעי התישבותי. הפועלים קידמו תמיד בברכה את ההון הפרטי שיצר אפשרויות עבודה לעולים והרחיב את כישרון הקליטה של הארץ, ותמיד יברכו כל הון שיבנה מושבות ובתי־חרושת בעבודה עברית. ארץ־ישראל צריכה לשמש מיקלט לעם על כל שדירותיו ומעמדותיו, כבעלי־הון וכמחוסרי־אמצעים. הציונות צריכה להציל לא רק את הגוף והנפש, כי אם גם את הרכוש העברי, מהדילדול והחורבן הצפויים לו בגולה. מראשית היווסד הישוב ועד היום היה להון הפרטי חלק בבנין המשק היהודי, החל מהנסיון הראשון של קבוצת יהודי ירושלים לפני חמשים וארבע שנים להקים כפר עברי על גדות הירקון וגמור בהרחבת מטעי ההדר ופיתוח החרושת והמלאכה והבנין בימינו אלה. בעתיד יתפוס ההון הפרטי אולי מקום עוד יותר גדול בבנין הארץ, ואין כל טעם לאומי או סוציאלי לזלזל בערכו או למעט את דמותו.

מאידך גיסא היו בעלי־הבתים נהנים תמיד מההון הלאומי. המושבות הישנות המתפארות ב“יזמה הפרטית” נוסדו ברובן בהון לאומי. כל תקופת ההתישבות הראשונה, מלפני חמשים שנה ובמשך עשרים־עשרים וחמש שנה, תקופת חובבי ציון והבארון, היתה בעיקרה תקופת ההון הלאומי. רק מועטים התישבו אז במושבות באמצעים עצמיים, וגם אלה נזקקו לעזרה לאומית. רחובות וחדרה הן יחידות בקרב המושבות הישנות שנוסדו בהון פרטי, אם כי גם בהן מילא ההון הלאומי תפקיד לא־קטן. ראשון־לציון ופתח־תקוה, זכרון־יעקב וראש־פינה, עקרון וגדרה, משמר־הירדן ומתולה, סג’רה ושאר מושבות הגליל נבנו בעיקר בהון לאומי או מעין־לאומי (בכספי הבארון, חובבי־ציון, יק"א ועוד) ואיש מבעלי ה“יזמה הפרטית” לא סירב להשתמש בהון זה. להיפך, קיבלו אותו מלוא חפניהם. אפילו תל־אביב, שמושליה הבעלי־ביתיים מתפארים ביזמתה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. המיגרש הראשון שעליו הוקם הפרוור היהודי ליד יפו – נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מוסיפה עד היום למלא תפקיד חשוב בהרחבת העיר העברית הראשונה. גם עכשיו הולכות וניבנות שכונות שלמות בתל־אביב על קרקע הקרן־הקיימת, גם בנין הגימנסיה העברית, שהוקם באמצעים לאומיים, שימש גורם חשוב לפיתוח העיר בראשיתה. הבנק האפותיקאי המסייע לבנין העיר – הוא מיפעל כספי לאומי, ואין שום בעל־בית מדיר עצמו מהון זה. הוא הדין בבנין שכונות יהודיות בירושלים, חיפה וטבריה. גם בהקמת החרושת, גאוות היזמה הפרטית, שקוע הון לאומי רב, בין בהשתתפות ישרה בהון היסודי ובין במתן קרדיטים.

למעשה, היתה כל הזמן השפעת־גומלין ותלות הדדית בין ההון הלאומי והפרטי בבנין המשק העברי בארץ, וקשה לתאר את ביצוע המיפעל הציוני בלי השתתפות שניהם גם בעתיד.

הוויכוח היסודי בשאלת ההון, מקור הניגוד וריב המעמדות, אינו אלא בשאלת תשמיש ההון. השאלה אינה הונו של מי, אלא הון למי? לא מוצא ההון משמש סלע מחלוקת – אלא יעודו. קרן היסוד או הקרן הקיימת אינה פסולה בעיני בעל־הבית מפני שכספיה נאספים מתוך העם – הפסול הוא בהיות הקרנות מיועדות לצרכי העם, ולא לצרכי בעלי־הבתים בלבד. אין אף בעל־בית אחד בארץ מתנגד להון הלאומי שבבנקים הציוניים; אפילו “בוסתנאי” אינו חולק על קיומם, הוא רק פוסל את “הכבלים של קונטרולה ציבורית”, שהמוסדות הלאומיים שמו על הבנקים. ההון הלאומי כשהוא לעצמו הוא כשר בתכלית הכשרות – אם רק ישמש לרווחתם והנאתם הפרטית של בעלי־הבתים. החטא אשר לא יסולח לקרנות הלאומיות, החטא אשר בכללו גזר “בוסתנאי” כלָיה אפילו על הקרן הקיימת, הוא שימושו להתישבות מחוסרי אמצעים. כל זמן שההון הלאומי, בין זה שבא מידי הבארון ובין זה שבא מידי חובבי־ציון ומוסדות לאומיים⁸ אחרים, שימש את צרכי בעל־הבית, נהפך להונו הפרטי ועזר להגדיל את רכושו – היה טוב ומועיל מבחינתו הציונית של בעל־הבית. כי כל הון, גם לא פרטי, צריך ללכת אך ורק לבעלי־הון, ורכוש, כל רכוש, צריך להיות קנין הפרט. הקרנות הציוניות, מתחילה הקרן הקיימת ואחר כך גם קרן היסוד, חטאו לשני העיקרים הקדושים האלה של בעלי היזמה הפרטית. מהתחלת הפעולה הישובית של ההסתדרות הציונית, מלפני עשרים ושתים שנה ועד היום, עמדו הקרנות הציוניות לרשות התישבות עובדת, והאדמה שנרכשה על־ידיהן נשארה עד היום ולצמיתות קנין כללי של העם – לשני דברים אלה מתנגדים בעלי־הבתים, ועל זאת נטושה המלחמה בישוב ובציונות.

והוא הדין ביחס להון הפרטי. הפועל מודה בזכותו הציונית של ההון הפרטי במידה שהוא משמש את צרכי הציונות – הרחבת העבודה העברית וכישרון קליטת העליה, וככל שהוא מאַפשר קיום הגון לעובד היהודי ומבטיח את גידולו המתמיד של הישוב. בעיני הפועל אין ההון – גם הפרטי – אלא אמצעי לבנין הארץ ולהגשמת הציונות. אולם בעיני בעל־הבית ההון הוא מטרה לעצמו, מטרה עליונה וקדושה, והעובד לא נוצר אלא לשמשו ולהגדילו. בעל־הבית מודה רק בחוק אחד – “החוק המשקי להרבות בהכנסה למעט בהוצאה”. הפועל הבונה את המשק בזיעת־אפו אינו קיים אלא בזכות ההון ובחסדו ולשמו. תעודת המשק אינה לפרנס את עובדיו, אלא להגדיל את רווחי בעל־הבית. הרכוש הפרטי והמשק הפרטי קודש הם, ובעל־הבית יכול לעשות בתוך שלו כאוות־נפשו. אירגון הפועלים וזכויותיהם בעבודה אינו אלא התערבות זרה ברשות שאינה שלהם והפרת החופש הקדוש והעליון של בעל־המשק. הפועל צריך להיות כלי־שרת עיוור ונכנע בידי בעל ההון, ונשמע לו בלי טענות ומענות, כפוף למרותו בלי־גבול, כי הרי חסד הוא עושה עם הפועל בתתו לו עבודה. ההון הלאומי הבונה משקי פועלים ברשות העובדים, מלבד שהוא הופך סדרי בראשית, הריהו יוצר דוגמה מסוכנת ומשחיתה של “שלטון פועלים”. ועל ההון הלאומי לסייע אך ורק ליזמה הפרטית ולשמש מכשיר בידי בעל־הבית להגדלת הונו, לריבוי הכנסתו ולביצור שלטונו המעמדי – כי על אלה עומד העולם.

זוהי התפיסה של בעל־הבית הציוני, ואין הבדל אם הוא מחזיק בפוליטיקה הציונית של וייצמאן, או נגרר אחרי השארלאטאניזם הפוליטי של ז’בוטינסקי, או מתפלל בבית־מדרשו של ה“מזרחי”. הקנוניה המעמדית של הציונים ה“כלליים”, הריוויזיוניסטים והמזרחים בעירית תל־אביב, וחזיתם המשותפת את ראשי התאחדות האיכרים – מעידה כמה רציניים חילוקי־הדעות, כביכול, המבדילים בין המפלגות הללו בשאלות פוליטיות וישוביות, וכמה אמת פנימית וכנוּת ציבורית יש בכל מליצותיהם על כלל־ישראל ו“אל־מעמדיות”. הקשר האמיתי, היחיד, המאחד את כל הציבור הזה – הוא האינטרס המעמדי, העומד בסתירה לא רק לצרכי הפועל וזכויותיו, אלא גם לצרכי הציונות ותביעותיה.

יא

הניגוד בין התפיסה הפועלית – שההון צריך לשמש את הציונות, ובין התפיסה הבעל־ביתית – שהציונות צריכה לשמש את ההון, אינו ניגוד מעמדי בלבד. כאן יש סתירה עמוקה בין ציונות עקבית ונאמנה ובין ציונות מסולפת ומסורסת־תוכן. כבמלחמתו על עבודה עברית כן גם בעמדתו בשאלת ההון אין הפועל עושה שליחות מעמדית בלבד, אלא נלחם על עיקר לאומי הקובע את גורל המיפעל הציוני. והבעל־בית ההופך את הציונות למכשיר של ההון עושה את הציונות פלסתר כמו הבעל־בית המתכחש לעבודה עברית. בשני המקרים פועל בעל־הבית כאינטרסנט מעמדי, אולם האינטרס המעמדי שלו עומד בסתירה היסטורית לצרכי הציונות ותביעותיה. וכאן חבויה הסיבה לפשיטת־הרגל של בעל־הבית כנושא הציונות ה“כללית”.

גם הפועל הוא אינטרסנט. גם לו יש צרכים מעמדיים וגישה מעמדית. אולם ההבדל הקובע בין הפועל ובין הבעל־בית – לא הפועל האינדיבידואלי והבעל־בית האינדיבידואלי (כיחידים הם יכולים לפעול בניגוד לכלל) – אלא בין כלל הפועלים ובין כלל בעלי־הבתים כיחידות מעמדיות, הוא זה שהאינטרס המעמדי של הפועל עולה בקו אחד את האינטרס הלאומי הכללי, וצרכיו ההיסטוריים חופפים את צרכי הציונות המתגשמת, בשעה שהאינטרס המעמדי של בעל־הבית מתנגש באינטרסי האומה בכללה, ומאוַיו המעמדיים סותרים את צרכי הציונות.

עבודה להמונים יהודים, היאחזם בקרקע המולדת, הבראת חייהם הכלכליים, הגופניים והרוחניים, התעלותם החברתית והתרבותית, התערוּתם בארץ כאזרחים חפשים ושווי־זכויות, עמידתם ברשות עצמם בכל המובנים – עיקרי הציונות אלה הם כולם בקו הצרכים והשאיפות של מעמד הפועלים, ובניגוד לאינטרס המעמדי של בעל־הבית. הפועל אינו זקוק לבוכהאלטריה כפולה, אחת לאומית ואחת מעמדית; כפועל וכציוני הוא שואף לאותו דבר ומעונין באותו דבר. תביעת הציונות היא תביעתו, מלאכתה – מלאכתו. בעל־הבית מתחבט בסתירה פנימית ומתמדת בין התנועה הציונית ובין הנטיה המעמדית, ואילו הפרינציפיון המעמדי של הפועל בשטח הכלכלי והפוליטי – עבודה ושוויון – הוא פרינציפיון לאומי כללי. הפרינציפיון המעמדי של בעל־הבית – בצע ושלטון־מיעוט – מקפח את כלל העם. מעמד הפועלים אינו מעונין בקיום מעמדות; אחדות האומה – היא שאיפתו הסוציאליסטית ומגמת־מלחמתו ההיסטורית. כל קיפוח וניצול פוגע בו ראשונה, ומלחמתו המעמדית היא מלחמת הצדק. קיומו של בעל־הבית כמעמד תלוי בקיום מעמדות מנוצלים ומחוסרי־אמצעים. בלעדיהם אין מציאותו אפשרית, ובשום אופן ובשם זמן אינו יכול להזדהות עם העם כולו. יסוד קיומו הכלכלי – הריווח – הוא פרי ניצול עבודת זולתו, שלטונו המעמדי מבוסס על שעבוד הרוב וקיפוח זכויותיו. ההון ממלא תפקיד חיובי ומַפרה. הציונות לא תיתכן בלי הון כמו שלא תיתכן בלי עבודה. שניהם הכרחיים לבנין הארץ ולקיום העם. אבל אינו דומה ערכו הלאומי של בעל־ההון לערכו הלאומי של בעל־העבודה. אם כל בעלי־ההון שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי־הון – הארץ לא תהיה יותר יהודית משהיא עכשיו. להיפך, גם החלק היהודי יפסיד את ערכו היהודי. אם כל בעלי־העבודה שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי העבודה – הארץ תהיה יהודית כולה. לא בעלוּת ההון קובעת את ערכה הלאומי אלא תשמישי ההון. ההון הפרטי עושה שליחות ציונית אם הוא משמש מכשיר לעבודה עברית; ההון הלאומי מקפח את הציונות אם אינו משמש מטרה זו. ההון הלאומי שהושקע בבנין זכרון־יעקב ובנימינה החטיא את מטרתו הציונית. ההון הפרטי שבנה את מגדיאל ורעננה מילא שליחות ציונית במאה אחוזים. אולם בעל־ההון הפרטי אינו מסוגל ואינו רוצה להעמיד את הונו לרשות הגשמת הציונות ורק לרשותה – כי זה סותר את מהותו ונטייתו המעמדית. באופן אישי יכול הוא להיות ציוני טוב, כמו שהפועל היחיד מסוגל להיות ציוני רע. ההבדל בערכם הלאומי ובשליחותם הציונית של שני המעמדות הוא – לא הבדל סובייקטיבי התלוי באיש המסוים, בכונתו המקרית, בנטיתיו ושאיפותיו האינדיווידואליות – אם כי אין להתעלם לגמרי מערכן המעשי – אלא הבדל אובייקטיבי, הנובע מתוך הווייתם החברתית וטבעם המעמדי, שרק במקרים בודדים יכול ורוצה היחיד להתגבר עליהם. שתי הנוסחאות המעמדיות ביחס לציונות ולהון – הנוסחה הבעל־ביתית של ציונות כמשמשת את ההון, והנוסחה הפועלית של הון כמשמש את הציונות – הן, כמובן, מופשטות וסכימאטיות, ואינן הולמות את המציאות הממשית כמו שהיא במאה אחוזים, אבל הן מבטאות שתי מגמות מסוימות הפועלות בכיוונים מנוגדים, מגמות הטבועות במהותם המעמדית של בעל־הבית והפועל. המגמה של בעל־הבית עולה בקו ההתכחשות לערכים הלאומיים וצרכי הציונות המתגשמת, והמגמה של הפועל מזדהה ביסודה את התביעה הציונית לאורך כל חזית ההגשמה.

ההסתדרות הציונית, המכשיר הלאומי הכללי של התנועה הציונית, נשענה עד היום בעיקר על הציונים הכלליים. בהסתדרות הציונית בא לידי ביטוי האופי העממי של הציונות, ועל־ידיה נוצרו הכלים הלאומיים להגשמה. ההסתדרות שימשה גם פה וגם יד לתנועה. יסודה העממי של הציונות נשתקף גם בארגונה הדימוקראטי וגם בתוכן פעולתה בארץ; המפעל הציוני לא היה מיפעל מעמדי, אלא מכוּון לתכליתה ההיסטורית של הציונות כתנועת עם. אמצעי התנועה נאספו מתוך שדרות עממיות רחבות, בלי הבדל מעמדות, והם הוקדשו בראש וראשונה לאותם שני הדברים העיקריים העומדים במרכז ההגשמה: אדמה ועבודה. הציונות באה לתקן את שתי הפגימות ההיסטוריות שבחיי העם נטול הארץ. חוסר בסיס קרקעי וחוסר אחיזה בעבודה יוצרת. מתוך הגיון פנימי של מהותה זו התרכזה התנועה הציונית ביצירת אפשרויות כלכליות ופוליטיות לשם האחזת מחוסרי אמצעים, שהם רובו הגדול של העם העברי, באדמה ובעבודה בארץ.

עם השתלטות האינטרסאנט המעמדי בציונות ה“כללית” והתכחשותו לערכים ולתפקידים כלליים שאינם מזדהים את האינטרס המעמדי של בעל־הבית, פוסק הציוני ה“כללי” מהיות גורם חיובי בתנועה ובהסתדרות, וההסתדרות הציונית הנשענת בעיקר עליו, מתרוקנת מתכנה, וריקנות זו מתמלאת הבל ריוויזיוניסטי, וכשרון הפעולה והערך היוצר של ההסתדרות פוחת ויורד.

ולפני תנועת הפועלים, הנושאת באחריות המפעל הציוני, והרואה עצמה לא כשליח מעמד בלבד, אלא כשליח העם בהגשמה הציונית, עומדת שאלת ההסתדרות הציונית בכל חריפותה.

יב

מהי המסקנה שתנועתנו צריכה להסיק מהמיפנה החדש הגובר בציונות ה“כללית”, מיפנה המחוסר אחריות לאומית ופעולה לאומית כללית, המטביע את חותמו על ההסתדרות הציונית כולה?

התשובה הראשונה המתבקשת מאליה היא: פעולה עצמית. תגבורת כוחנו הפנימי, התלכדות אמיצה יותר של ציבור־הפועלים סביב הסתדרותו ומפלגתו, חישול חזית היצירה והמלחמה המעמדית, חיזוק האירגון המקצועי, הגברת המלחמה על עבודה, ביצור המפעלים המשקיים, ביסוס העמדה הפוליטית של הישוב העובד, הקמת כלים נוספים לעבודה התישבותית ברשות ההסתדרות, צבירת הון מעמדי, הן מבפנים – מתוך ריכוז החיסכון של ציבור־הפועלים במוסדותיו הכספיים, והן מבחוץ – על־ידי מגביות ארץ־ישראל העובדת בגולה, הרחבה שיטתית ורבת־תנופה של הליגה למען ארץ־ישראל העובדת, הידוק הקשרים המשקיים והמסחריים את הקואופּראציה הפועלית בעולם, פעולה חינוכית מורחבת ומעמיקה בקרב “החלוץ”, איחודה של התנועה הציונית הסוציאליסטית בעולם והרמת קרנה בקרב הנוער היהודי בארץ ובגולה.

פעולה עצמית זו שאינה אלא המשך הפעולה המתמדת והאורגנית של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, נחוצה לגופה, גם אם לא היתה באה ההסתדרות הציונית לידי משבר. אין פעולה זו באה במקום הפעולה הציונית הכללית ואין בכוחה למלא את חסרונה. הסתדרות העובדים הוקמה לא מפני שלא היה אירגון כללי בישוב. וההסתדרות לא תתפרק עם התבצרותה של כנסת־ישראל. תנועת־הפועלים בעולם כולו יצרה את מוסדותיה העצמיים לא מתוך נזירות מהמדינה ומוסדותיה הכלליים. הציונות אמנם אינה מדינה ומיפעליה אינם מוסדות של שלטון, ותפקידי תנועתנו אינם דומים בכל לתפקידי תנועת־פועלים הפועלת בתוך ארץ בנויה, משק קיים ומדינה עומדת על תילה; תפקידי תנועתנו ותפקיד הציונות הוא ליצור את כל אלה מחדש, יש מאין, ולפתח ולהרחיב את הגרעינים הראשונים שכבר הוקמו. לשם כך דרוש עוד ביתר־שאת המאמץ הלאומי הכללי. גם הפועל היהודי כמעמד בעל סיכויים היסטוריים ויכולת לאומית ליצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – אינו קיים עדיין אלא בדמות גרעין ראשוני. אף הוא עדיין בראשית התהוותו. הפעולה העצמית של ציבור־הפועלים הכרחית לשם שמירת עמדתו ויכלתו הכיבושית במלחמה הקשה שהוא נתון בה בארץ ובמפעל הקשה שאחריותו המלאה עליו.

פרישה מההסתדרות הציונית – זו היתה התשובה שניתנה לשאלה העומדת לפנינו עוד מלפני יותר מעשרים שנה ע“י אגף אחד בתנועתנו המכונה היום פועלי־ציון־שמאל, ושבשעתו נקרא האגף האנטי־קונגרסיסטי. נימוקיהם היו: הקונגרס הציוני אינו באות־כוח העם הרוצה בהגשמת הציונות, אלא גוף בורגני, בא כוחה של הבורגנות היהודית, לשם אינטרסים מעמדיים בלבד, ולפרוליטריון היהודי אין מה לעשות בקונגרס זה. יתר על כן, ההשתתפות בהסתדרות הציונית עשויה לשעבד את הפרולטריון, לטמטם את הכרתו ולהגותו ממסילת מלחמת המעמדות. הקרנות הלאומיות, קרן־הקיימת ואחר כך קרן־היסוד, אינן אלא קרנים של הבורגנות לנגוח בהן את הפּרוליטריון. התישבות עובדת, ובתוכה גם הקבוצה, היא פעולה מזיקה ואוטופיסטית. המשק היהודי בארץ־ישראל ייבנה ע”י הבורגנות ורק על־ידיה, ובתוכו ינהל הפועל היהודי את מלחמתו המעמדית. הציונות הפרוליטארית עושה עבודה ציונית רק ברשות עצמה ובאמצעיה המיוחדים בלבד.

אחרי יותר מעשרים שנה של היסטוריה ציונית וישובית יש בידינו לבחון עמדה זו לאור תוצאות ומציאות, שאין להרהר אחרי פסק דינן. שתי הנחות עיקריות קבע האגף האנטי־קונגרסיסטי, והן: א) ההשתתפות בהסתדרות הציונית מזיקה לפרוליטאריון ומשמשת רק את אינטרסי הבורגנות; ב) כוחה של הציונות הפרוליטארית הוא רק בפעולה עצמית. – הנחות אלו נתבדו ביסודן ובשלימותן. המיפעל של ההסתדרות הציונית והקרנות הציוניות היפרה את העבודה העברית בכל שטחי היצירה הישובית, ולא רק ביצר את עמדות הפועל העברי אלא כמעט יצר אותן. ההתישבות העובדת לא היתה חלום ריק ומזיק – אלא גורם מרכזי בבנין הארץ ובעיצוב פני הישוב העברי. פעולת הקרנות הלאומיות לא היתה שלילית אלא חיובית, גם מבחינה ישובית כללית וגם מבחינה פועלית טהורה. לדיאלקטיקה המפולפלת ביותר קשה יהיה להוכיח שמפעלי ההתישבות בעמק הירדן ועמק יזרעאל, ישובי־הפועלים בשומרון ויהודה, משקי הקיבוצים במושבות ובשכונות הפועלים בעיר, בנק־הפועלים וקופת־חולים, רשת בתי־הספר של ועדת התרבות והקואופרציה היצרנית והצרכנית (“המשביר”, “תנובה” ועוד) הם לרעת מעמד הפועלים. אולם ההיסטוריה של תנועת־הפועלים בישוב ובציונות מראה לנו הופעה יותר תמוהה: הפעולה הפרוליטארית העצמית שהיתה, לפי דעת האגף האנטי־קונגרסיסטי, צריכה לבוא בניגוד לפעולה הציונית הכללית ובמקומה, נעשתה אמנם, ובהיקף רחב למדי, ובהצלחה רבה עשירת־תוצאות, אבל לא על־ידי האנטי־קונגרסיסטים שדגלו אך ורק בפעולה זו – אלא דוקא ע"י האגף הקונגרסיסטי. כיבוש עמדות עבודה, הקמת הסתדרות העובדים, ארגון הפעולה המקצועית, ייסוד המשק הקואופרטיבי, בנין ישובי העובדים, צבירת הוֹן מעמדי, הישגי זכויות סוציאליות בעבודה וחוקת הגנת העובד, יצירת תנועת ארץ־ישראל העובדת בגולה, חינוך נוער חלוצי לעבודה, קשירת קשרי חברים עם תנועת־הפועלים היהודית והאינטרנציונלית בעולם – למעשה, כל היצירה וההוויה והכיבוש של תנועת־הפועלים הארצישראלית הם מעשי ידי אלה שחייבו את הפעולה הציונית הכללית ומסרו הרבה מרץ וכוח לפעולה ולמלחמה בתוך הקונגרס וההסתדרות הציונית. ודווקא האגף האנטי־קונגרסיסטי, שהיה פנוי כולו לפעולה עצמית, היה ונשאר עקר מאז ועד היום הזה, וחלקו בתנועת־הפועלים בארץ הוא אפסי. אגף זה לא רק התנגד להשתתפות בפעולה הציונית הכללית, ולא רק גילה חוסר כשרון ויכולת בפעולה עצמית, אלא גם שלל את התנועה אשר מתוכה גם הפועל הארצישראלי – את התנועה החלוצית. אף זו היתה לדעת האנטי־קונגרסיסטים תנועה בורגנית, ריאקציונית, אוטופיסטית ומזיקה, שכל שומר נפשו הפרוליטארית ירחק ממנה – והם עמדו בדיבורם, וגם באו על שכרם. האוטופיה החלוצית הפסולה הקימה בארץ מעמד פועלים רב־אונים וכביר־עלילה שאין דומה לו בתנועת־הפועלים היהודית בגולה לכוח־יצירה, לכשרון־מלחמה, לליכוד ארגוני ולמאוויי־כיבוש – והוא כמעט נקי מתערובת אנטי־קונגרסיסטית שעל טהרת “הפרוליטאריות הגזעית”… השלילה הולידה אפס.

עקרותו הגמורה והמתמדת גם בשטח הציוני הכללי וגם בשטח הפועלי המעמדי, של האגף האנטי־קונגרסיסטי, דלדולו הרעיוני והארגוני בגולה ואפסותו המעשית בארץ, אינם מקרה בלבד, אלא תוצאה מוכרחת והגיונית של תפיסתו האידיאולוגית והכשרתו הנפשית, שאין בהן הכרת המציאות העברית, ולא הבנת הפרוצס ההיסטורי של ההתגשמות הציונית, לא כשרון יצירה אישי וקיבוצי, ולא אינטואיציה חברתית ולאומית, ולא שכל איסטראטגי מעמדי.

הקונצפציה האידיאולוגית של אגף זה מניחה בפשטות שהעם היהודי מחולק בתוכו לשנים: בורגנות ופרוליטאריון, ושני מעמדות אלה הם מגובשים וקיימים, ותהום של ניגודים שאין לגשרם רובצת ביניהם. אולם שניהם מוכרחים להגר לארץ־ישראל, באופן סטיכי. הבורגנות לא רק מוכרחה באופן סטיכי לבנות את המשק בארץ, אלא למרות התהום שבינה לבין הפרוליטאריון היהודי, אין היא יכולה כלל להיפרד ממנו, ובמשק שהיא מקימה בארץ נכנס הפרוליטאריון היהודי ממילא, באופן סטיכי. ההגירה הסטיכית של שני המעמדות היא מקבילה וקשורה זו בזו. העבודה לפועל היהודי נוצרת באופן סטיכי בארץ ע"י הבורגנות לשם ניצול הפרוליטאריון היהודי ומשיכתו לארץ, כי בלעדיו אין הבורגנות יכולה לבנות את משקה ולצבור את רווחיה.

קונצפציה זו, אין להכחיש, מצטיינת בהגיונות ובעקביות ובפשטות, – חסר בה רק דבר קטן אחד: אמת מציאותית והיסטורית.

העם היהודי כמו שהוא אינו מורכב משני מעמדות מסוימים ומגובשים, אם כי יש בו מעבידים ופועלים וניגוד מעמדי קיים ביניהם, אבל יש בו גם המון גדול ורב נטול־מעמד ומחוסר עמדה כלכלית וחברתית, המון מדולדל ועני, משולל קיום וסיכוי, והוא אולי רוב בנינו ורוב מנינו של העם היהודי בגולה.

יש בעם היהודי חזית מעמדית וריב מעמדות, אבל יש בו גם חזית לאומית ואנטי־לאומית, חזית הציונות וההתבוללות, וחזית זו אינה עולה בקו המעמדות; בחזית האנטיציונית משתתפים פועלים מאורגנים ובעלי הכרה מעמדית וסוציאליסטית וכן עשירי ישראל המתכחשים לעמם ומעמד בינוני ספוג קליריקאליות וריאקציה שחורה שבשחורה. ולא נזכיר כאן את הסכנות והאויבים החיצוניים האורבים לעם היהודי באשר הוא יהודי (אנטישמיות, פרעות, שלילת זכויות, לחץ וחרם כלכלי וכו'). החזית הנטושה בין הציונות לבין האנטי־ציונות יותר משהיא חותכת את הקו המעמדי החברתי, היא עוברת בקו העמדה הכלכלית של השכבות השונות בעם. השכבה שהיא עדיין מבוססת פחות או יותר, או מאמינה לכל הפחות שהיא מבוססת, בחיים הכלכליים שבגולה מתיחסת לציונות באדישות, בשלילה או בהתנגדות אקטיבית. במחנה זה נמצא גם חלק הגון של הפרוליטאריון היהודי (ה“בונד”) וגם של הבורגנות היהודית (המתבוללים מדעת). בחזית הציונית עומדים כל אותם חלקי העם, בלי הבדל מעמד, שעמדתם הכלכלית הרוסה או מתערערת או אלה שיודעים ורואים את ההרס הזה ואינם רוצים בו ומבקשים הצלה וגאולה.

גם פרוצס ההגשמה הציונית אינו כל כך פשוט וכל כך סטיכי. העליה לארץ כרוכה בקשיים רבים ומכשולים קשים, וקליטת העליה והתערותה בארץ קשה ביותר, ומחייבת מאמצים לאומיים־ממלכתיים, שהעם היהודי המחוסר מדינה וכוח ממלכתי יכול למלאותם רק בסורוֹגטים לאומיים־ממלכתיים, מתוך ארגון התנדבות לאומית ויצירת כלים פוליטיים וכספיים, שאין מאחוריהם כוח כפיה ושלטון, אלא רצון לאומי של עם הנאבק על קיומו ועתידו החפשי.

גם הפאראלאליזם הסטיכי בין ההון היהודי הזורם לארץ ובונה את משקה החדש ובין העבודה העברית אינו נתון מאליו. גם בגולה אין ההון היהודי המעביד קשור דווקא בפועל היהודי – החרם על עבודה עברית לא נתחדש בארץ־ישראל – וגם בארץ הראתה המציאות שאפשר לבעל־בית יהודי בלי פועל יהודי, ורק מתוך מלחמה קשה שמאחוריה עומד צורך לאומי גדול ולחץ לאומי גדול, מצליח הפועל היהודי להתגבר על התנכרותו של המעביד היהודי, ובמלחמה זו דרושה כל העזרה האפשרית של ההכרה הציונית והיכולת הציונית. ואחרון אחרון – לא מתוך הפרוליטאריון היהודי הקיים בארצות הגולה העובר, כמו שהוא, לארץ, באופן סטיכי, צומח מעמד־הפועלים החדש; כאן המעבר אינו גיאוגרפי בלבד, אלא כרוך בתמורה חברתית עמוקה המתחוללת תוך כדי עליה. לא פרוליטאריון חקלאי יהודי, לא פועלי מסילת־הברזל, הטלפון והטלגראף שבגולה, חוצבים ובונים יהודים, לא סוללים ובוני כבישים ופועלי נמל שבחו“ל – כל סוגי־העובדים האלה אינם קיימים כלל או כמעט אינם בקרב העם היהודי גמול־העבודה בארצות התפוצה היהודית – לא אלה עשו את כל ה”יש" היהודי בארץ, אלא התנועה החלוצית של הנוער העברי, נטול־מעמד ומחוסר־תקווה בגולה, שחזון התקומה והגאולה במולדת המתחדשת גילה להם אופן היסטורי רב־סיכויים של חיי עבודה ויצירה. תנועה מעפילה זו של חלוצי ההגשמה הציונית ושליחי העם המשתחרר יצרה את ההתחלה הגדולה של מעמד פועלים יהודים כובשי ארץ. ולהתישבות הכובשים האלה בכפר ובעיר נדרשה העזרה הנאמנה הכלכלית, הפוליטית והמוסרית של תנועה עממית – ההסתדרות הציונית – שאין בידה אמנם להטיל מסים ולחוק חוקי כפיה, אבל יש ביכולתה לגייס אמצעי העם וכוח ציבורי והשפעה פוליטית למען בצע מיפעל לאומי הקובע גורל עם ועתידו.

יג

האיסטראטגיה הצבאית של גנראלים סינים – לברוח מהמערכה למראה האויב – שנקטו בה פועלי־ציון שמאל ב“מלחמתם” המעמדית, אינה יכולה להיות נחלת הפועל היהודי, שראה בציונות תנועה עממית מושרשת בהיסטוריה ויונקת מצרכי ההמונים, ובהסתדרות הציונית – מכשיר הפעולה והביטוי של התנועה הזאת. מעיני הפועל לא נעלמו מעולם ההפרשים והניגודים המעמדיים שבתוך התנועה הציונית, ומשום כך לא רצה ולא יכול להפקיר את המכשיר הזה בידי בעל־הבית. עם פשיטת רגלה של הציונות “הכללית” לא נחתך גורלה של ההסתדרות הציונית. הצורך החיוני שהוליד את ההסתדרות לא תם כוחו. התעודה ההיסטורית אשר הוטלה עליה לא הושלמה. כמסגרת האירגון וכבמת־הביטוי העולמית של העם היהודי המפוזר ומחוסר־המדינה, כביאת־כוחו הפוליטית המוכרת במשפט־העמים לגבי הבית הלאומי, כבעלת הנכסים הלאומיים שנוצרו ועתידים להיווצר בארץ־ישראל ולמענה, כמכשיר להתגייסות והתנדבות עממית ולהגשמת הציונות – אין ההסתדרות הציונית מזדהה עם חוג אחד או מעמד אחד באומה. המוני־ישראל המדולדלים והתלושים חסרי עמדה ואחיזה כלכלית וחברתית – עליהם נשענת התנועה הציונית, מצרכיהם ומאווייהם החיוניים היא שואבת כוחה, ואת רצונם ושליחותם היא עושה.

המיפעל הציוני – התישבות חקלאית, יצירת עבודה ותרבות עברית, הקמת תאים ארציים, אירגון הישוב – הוא פרי השותפות אשר הוקמה בהסתדרות הציונית בין חלוץ ההגשמה בארץ – הפועל העברי – ובין תנועת ההתנדבות העממית בגולה – ההסתדרות הציונית. שותפות זו לא היתה תמיד שלמה ואידיאלית. בין המאוויים הלוהטים של צבא המגשימים דוחקי־הקץ ובין כישרון המעשה של תנועה רפת־אונים ומעוטת־אמצעים היה מרחק רב. בין נושאי המיפעל הדינאמי, משנה־הערכין, המהפכני לפי טיבעו ומהותו, ובין חלקים של נושאי התנועה, הטבועים באינרציה המשַמרת של ההוויה הסטאטית בגולה, נתגלה פרץ רחב. אבל למרות הבדלים וניגודים אלה – הבדלים בכוח התנופה ובאופי החברתי – היתה באמת התאמה אורגנית, מהותית בין צרכיה ורצונה של התנועה הציונית בכללותה ובין יצירת הפועל העברי בארץ. לא כוחו הפארלאמנטארי בהסתדרות הציונית אלא טבע מיפעלו וערכו בארץ קבע את מקומו ומשקלו של הפועל העברי בתנועה הציונית. ומקום זה שמור לפועל היהודי בציונות המתגשמת, לא בחסד, ולא במקרה, אלא בהכרח היסטורי, הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. השליחות שמילא הפועל בארץ היתה שליחותה של הציונות, כי ביצירתו גילם הפועל את הערכים והצרכים של התנועה כולה. הציונות הכללית, שעל פי הרכבה המעמדי ונטיותיה התרבותיות, היתה רחוקה מהזדהות עם הפועל, הכירה בערך הציוני של יצירה זו וההסתדרות הציונית נתנה ידה למיפעל העבודה, כי כך גזר עליה הייעוד הלאומי בציונות. רק הודות לעובדה זו הוכשרה הציונות הכללית להזדהות במידה רבה ולזמן רב את התנועה וההסתדרות הציונית. עם השינוי החל במערכות הציונים הכלליים, עם השתלטות האינטרסנט המעמדי בתוכן, עם התכחשותו לתעודה הכללית, הלאומית, של הציונות, נשמט הקרקע לא מהפועל בהסתדרות הציונית, אלא מהציוני הכללי בתור הכוח המכריע בציונות. בלי נאמנות לייעודים הלאומיים מפסידה “הציונות הכללית” את עמדתה בתנועה ובהסתדרות הציונית. המיפנה המעמדי השלילי ב“ציונות הכללית” אינו יכול – בכל אופן לאורך ימים – לשמש מיפנה חדש בהסתדרות הציונית כולה, כי הוא נמצא בסתירה גלויה לצרכים שעליהם נשענת התנועה הציונית. המשבר הציוני, הנובע מהתרוקנות “הציונות הכללית” מתוכנה הלאומי, מחייב חילוף משמרות בהסתדרות הציונית. למען קיים את ההתאמה המוכרחת בין המיפעל הציוני בארץ ובין התנועה הציונית בעולם נתבעת תנועת הפועלים להיות לכוח מכריע בהסתדרות הציונית.

חידוש התנועה הציונית, הגברת כוחה, שמירתה מסילוף תוכנה ועיבוט ארחה, התאמת אמצעיה לתכליתה ההיסטורית ייתכנו רק עם היות הפועל העברי – הכוח המגשים וחלוץ המיפעל, – גם הגורם המכריע והמכוון בהסתדרות הציונית, שעל אף המשברים והתנודות, עוד נתכנו לה עלילות בהגשמת הציונות.

יד

תנועתנו בגולה עומדת לפני מיפנה חדש. בכוח האיחוד שקם בארץ עומדות פלגות תנועתנו בחו"ל להתאחד. להיות לכוח מכריע ומכוון בהסתדרות הציונית – זהו הצו הראשון המופנה בשעה זו לתנועתנו המתאחדת. כיבוש עמדה מכרעת בהסתדרות הציונית פירושו – כיבוש ההמונים העובדים והדלים, ובשורה הראשונה – כיבוש הנוער. המפלגה המתאחדת בגולה תהא ראויה לתפקידה ותקיים את התקוות שתנועת־הפועלים הארצישראלית תולה בה, אם תדע להיות מפלגת־המונים, אם התנועה המחודשת אשר תקום למחרת האיחוד תהיה תנועת־עם המסוגלת לקחת על עצמה אחריות עממית והיודעת להדריך פעולת המונים גדולים.

האיחוד יחטיא את מטרתו אם לא יהא אלא חיבור של שתי המפלגות הקיימות.

הכוח המניע בתנועת האיחוד, שהקימה את ההסתדרות הכללית ואת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, והפכה את ציבור הפועלים לגורם המכריע בישוב – לא היתה הנטיה לאחדות ולשלום הטבועה בציבורנו. המסורת של תנועת־הפועלים והצבוריות היהודית לא טיפחה בנו את הנטיה הזאת ולא הכשירה אותנו לאיחוד. הכוח אשר ליכד את פועלי א"י, וגזר עליהם להתגבר על הקרעים והפירודים הפנימיים וליצור חזית־פעולה אחת ומאוחדת – היתה החרדה הרבה לגורל המפעלים והרגשת האחריות הכבדה המוטלת על שכם הפועלים בהגשמת הציונות. הפועל העברי בארץ הבין שלשם מילוי תפקידו ההיסטורי עליו להוות כוח שיכשירוֹ למלאכת הכיבוש והיצירה השומה עליו בבנין הארץ. תולדות הישוב בארץ לימדו את הפועל לבל יסמוך על אחרים. כשהופיע הפועל היהודי על הבמה הישובית – לפני יותר מחצי יובל שנים – מצא סביבו התכחשות והתנכרות, לא רק לו ולעבודתו, אלא לכל ערכי הציונות והישוב. דור החלוצים שקדם לו, דור הראשונים, מלבד מועטים יוצאים מן הכלל, הוריד את הדגל מתוך רפיון, ליאות, יאוש, כפירה והסתאבות. כשלון הראשונים לא הפיל לב חלוצי העבודה, אלא דירבן אותם למלחמה עזה ולעמידה איתנה מן המסד ועד הטפחות, כי העבודה העברית הטביעה בו את חותמה.

מעין תפקיד זה שמור עכשיו לתנועתנו בגולה – לגבי ההסתדרות הציונית.

אמנם אינו דומה התפקיד שממלאה תנועת־הפועלים בארץ לתפקיד שצריכים למלא בעלי־בריתה. בחוץ־לארץ אין סדן היצירה של המיפעל הארצישראלי: אפשרויות העבודה וההתישבות על קרקע מולדת פורה ומַפרה. אולם יש בגולה גורם חיובי אחר שחסר עדיין בארץ: מציאות המונים, שכינת העם. המוני־ישראל אלה רבי־המיליונים הנפוצים בגולה זהו כר־הפעולה הרחב הנתון לתנועתנו בגולה. המונים אלה עתידם קשור את גורל העבודה העברית בארץ. התישבותם והתאחזותם במולדת אפשרית רק בדרך שהתוותה תנועת הפועלים לציונות: על־ידי קרקע לאומית, עזרת הון לאומי ועמל־כפים, אם במשקם הם ואם במשק ההון הפרטי. המונים אלה חסרי־האמצעים לא ייאחזו באדמת המולדת, אם לא יירכש בשבילם קרקע באמצעי העם. המונים אלה לא ייקלטו בארץ אם כל המשק היהודי הנוצר בכל אמצעים שהם, פרטיים או ציבוריים, לא יעמוד לרשות העבודה העברית. המלחמה של הפועל העברי בארץ – המלחמה על עבודה עברית, על אדמת קרן קיימת, על הון לאומי, על זכות אדם ואזרח – היא מלחמה על עתידם של המונים אלה ואפשרות התישבותם בארץ.

הציונות ה“כללית” המתכחשת לערכים אלה, הציונות הבנויה על הבצע ותאוות השלטון המעמדי של מיעוט בעל־ביתי – עומדת בסתירה לצרכי מעמד אלה, ואינה יכולה להיות להם לפה. והאיצטלא “הכללית” שציונות בעל־ביתית זו שמה עליה למען כסות את ערוותה המעמדית לא תעמוד לה – אם יקום הכוח העממי החדש בציונות אשר ידע לפלס לו דרך להמונים רחבים אלה.

אחדות המעמד העובד _– זו היתה הסיסמה שחרתה על דגלה “אחדות-העבודה”. במרכז התנועה והמלחמה שנתחוללה סביב יצירתה של “אחדות העבודה” לפני שלוש שנים עמדה שאלת האיחוד. במלחמתם נגד הפירודים הסידוריים והמפלגתיים, שפוררו את ציבור הפועלים והירפו את כוחם והמעיטו את דמותם, הבליטו והדגישו “המאחדים” את הצורך וההכרח של איחוד הכוחות ואיחוד הפעולות עד שנראה היה לרבים ש“אחדות העבודה” עומדת אך ורק על שאיפת האיחוד. ומשנוסדה ההסתדרות הכללית שבה קיבלה שאיפת האיחוד את תיקונה המלא וכל פועלי ארץ-ישראל נתאחדו בהסתדרות אחת, ונוצר האורגן המשותף והכללי של כל המעמד העובד בארץ – נדמה להרבה חברים שבזה תם תפקידה של “אחדות-העבודה”. “אותם החברים אשר הבינו את “אחדות-העבודה” בפשטות ותמימות: איחוד כל הפעולה של הפועלים בארץ-ישראל, ומשנוצרה ההסתדרות נוכחו לדעת כי למעשה ושלא על פי החוקה, אין כל פעולה אשר ההסתדרות לא תכיל אותה _– חברים אלה רואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” (ז. דויד: לוועידת “אחדות העבודה”. “קונטרס”, קט"ו).

הבנה זו של “אחדות העבודה”, המצטיינת אמנם בפשטות ותמימות יתרה, לא עמדה על עצם מהותה ותוך תוכה של “אחדות-העבודה”. ודאי היה זה עיקר גדול ויסודי ב“אחדות-העבודה” – איחוד כל הפעולה של הפועלים, _– אולם לשם מה?

איחוד הפועלים לשם סידור עניניהם יום יום _– בארץ אחרת היתה מטרה זו מספיקה כשלעצמה, גם כשאין איזה “לשם מה” מיוחד כרוך אחריה. אולם כלום באמת היתה פה, בארץ, מטרתה האחת והיחידה של “אחדות-העבודה” לאחד את כל הפועלים בארץ-ישראל? כלום התמצתה בכך כל משאת נפשה – לאגד בהסתדרות אחת את אלפי הפועלים העברים הנמצאים פה _– ותו לא? כלום לא היתה שאיפה אחרת, נעלה וכבירה, רבת תוכן וענין, עומדת מאחורי רצון האיחוד – שאיפה שראתה באיחוד רק אחד האמצעים והתנאים להתגשמותה?

איחוד המעמד העובד לא היתה המטרה, התכלית בפני עצמה, אלא כתנאי מוקדם למילוי שאיפתה ומגמת-קיומה של “אחדות-העבודה”: הגשמת הציונות הסוציאליסטית. “אחדות-העבודה” לא היתה רק נושאת הרעיון של הציונות הסוציאליסטית; היא שאפה להיות נושאת ההגשמה של רעיון זה. זה היה תכנה ומהותה וטעם קיומה של “אחדות-העבודה”. היא הכירה, שהגשמת הציונות הסוציאליסטית מחייבת קיום מעמד-עובד מאוחד, רב-אונים ואדיר-רצון, חדור הכרת שליחותו ואחריותו המעמדית בשינוי-גורלו ההיסטורי ותיקון-חייו של עמו. מתוך הכרה זו עשתה “אחדות-העבודה” גדולות במשך זמן-קיומה הקצר. מפירורים חדלי-אונים ונעדרי-השפעה יצרה בבת אחת גוף-פועלים מוצק רב-פעלים ותושיה, שנעשה לכוח המכריע בחיי הישוב, סידרה פעולה תרבותית רחבה בקרב העובדים, הצעידה קדימה את התישבות-העובדים, איגדה תנועה מקצועית והפיחה רוח-חיים חדשה בקרב הפועלים העירוניים, שקיומם ורישומם לא היה ניכר כלל לפני כך, הניחה את היסוד לעבודות ציבוריות גדולות ברשות העובדים ונתנה על- ידי כך פתרון לשאלת העליה. ואחרון אחרון חשוב, יצרה את הסתדרות-העובדים הכללית והיתה לכוח המניע והפעיל הראשי בתוך ההסתדרות.

בהסתדרות זו הצליחה “אחדות-העבודה” להגשים את איחוד המעמד העובד, אולם ההסתדרות איננה עדיין “אחדות-העבודה”; עולה היא על “אחדות-העבודה” בהיקפה ומסגרתה הסידורית, אולם “אחדות-העבודה” לא היתה מסגרת בלבד. היא היתה נושאת רעיון ומיפעל היסטורי, וכל עוד ההסתדרות כולה לא קיבלה ממנה גם את המורשה הזאת, כל עוד כל חלקי ההסתדרות ואבריה, בלי שיור ניכר, לא ספגו לתוכם את תכנה המגמתי של “אחדות-העבודה” בכל עמקו והיקפו _– את תכנה רב-הצדדים של הציונות הסוציאליסטית המתגשמת _– לא נמלאה תעודתה של “אחדות העבודה”. רק מי שראה ב“אחדות-העבודה” ברית מעמדית של אגודות והסתדרויות מקצועיות בלבד – אינו מוצא, לאחר ייסוּד ההסתדרות הכללית, טעם וזכות לקיומה של “אחדות-העבודה”. ואכן, כל אותם החברים שנתנו ידם ל“אחדות-העבודה” רק בגלל צורתה הסידורית המשוכללה, אינם מוצאים בה עוד חפץ ומסתפקים בהסתדרות הכללית בלבד. אולם לכל אותם החברים שבשבילם היתה “אחדות-העבודה” נושאת הציונות הסוציאליסטית המתגשמת _– לאלה ברור שבתוך ההסתדרות הכללית, המקיפה את כל הזרמים והמגמות והכיוונים של ציבור הפועלים וגם אותם מחלקיו שאין להם כל מגמה וכיוון _– שבתוך הסתדרות זו צריכה להתקיים “אחדות-העבודה” מאוגדת, מבוצרת, שלמת הרצון והמחשבה, משפעת ואקטיבית _– למען הדרֵך את ציבור הפועלים כולו ברוחה ולמען השלֵט את הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

“הרואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” _– אינם רואים אלא מהרהורי לבם. לדאבוננו עוד רחוקה ההסתדרות מרחק רב מהיות “אחדות-העבודה”. ולא מפני החוקה הרעה של ועידת חיפה¹, אלא בתוקף המציאות. אין ספק שמבחינה אובייקטיבית ציבור הפועלים כולו הוא חטיבה אחת, מיוחדת ומאוחדת, ודרכו בארץ היא רק דרך הציונות הסוציאליסטית; אבל אמונה זו עצמה היא לעת-עתה רק נחלתה של “אחדות-העבודה” והנוטים אליה, ועדיין יש חלקים וזרמים בקרב ציבור הפועלים והמתנכרים לגמרי או למחצה ולשליש ולרביע לתפקידים ולצרכים המעמדיים של הפועלים או מתכחשים לתעודתו ואחריותו הלאומית, אלה ואלה אינם תופסים ומשיגים את האחדות הפנימית והאורגנית של המומנט הסוציאלי והמומנט הלאומי בתנועת הפועלים הארץ. מקצתם אינם מבינים שצרכי המעמד העובד, יצירתו ומלחמתו המעמדית, הם הם עצם צרכי התנועה הלאומית, יצירתה ומלחמתה, ומקצתם אינם מכּירים שעצם תכליתה של השאיפה הסוציאליסטית ומובנה העליון של מלחמת המעמד העובד היא גאולת האומה ותיקון חייה מתוך גאולת העבודה ושלטונה. אולם אלה ואלה אינם פסולים לגבי ההסתדרות הכללית, שאינה בודקת את הציציות של העובד ואינה שואלת וחוקרת ל“אני מאמין” שלו. די לה שהוא עובד החי על יגיעו. יש מקום בהסתדרות לכל הדעות ולכל הזרמים, וגם לכל נטולי-זרם. ההסתדרות הכללית היא הסתדרותו של המעמד העובד כמו שהוא, ועליה להקיף את כל העובדים, בלי כל הגבלה בדעה ובהשקפה, וגם את בעלי הדעות הפגומות מבחינה מעמדית או לאומית.

אולם “אחדות-העבודה” עמדה על ההכרה המעמדית המטילה על המעמד העובד את האחריות ההיסטורית של גורל אומתו והדוחפת אותו לעצב וליצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – בדמות חברת-עובדים בת-חורין.

מאמינים אנו, שהכרה זו תחדור לתוך כל ציבור הפועלים ותפעם בלב ההסתדרות כולו, אבל הדבר הזה יקום ויהיה לא מאליו, לא מתוך המהלך הפאטאלי של צעדי ההיסטוריה, אלא מתוך התערבות בת-הכרה ואדירת-רצון של קיבוץ מאוגד במטרה ובמגמה ברורה, הפועל לא כפרודות פזורות באקראי ולעת מצוא, אלא כגוש מוצק אחד, המשפיע ומדריך בכיוון מסוים ובתכנית קבועה ושיטתית, ז"א של מפלגה סוציאליסטית אקטיבית ובת-משמעת הפועלת ומפעילה בתוך ההסתדרות ומחוצה לה, מפלגה שמגמתה היא לא לגרוע מחוג פעולתה ויפוי-כוחה של ההסתדרות המעמדית, אלא להוסיף עליה; מפלגה שאדיר חפצה הוא – השלטת ההסתדרות על כל עניני העובדים והשלטת העובדים בחיי האומה והחברה, אולם מפלגה אשר לא תהפוך את ההסתדרות למפלגה ולא תגזור על הציבור כולו לדגול בדעותיה ובשמה, אלא תחנך על-ידי פעולה מתמדת ושיטתית בתוך ההסתדרות ומחוץ להסתדרות את כל חלקי המעמד העובד ברוחה.

החברים השוללים את זכות קיומה של “אחדות-העבודה” בתור מפלגה, מבססים את שלילתם על הגנת ההסתדרות, שלמותה, ומלוא הקומפטנציה שלה. המגינים האלה על ההסתדרות בפני “אחדות-העבודה” מתפרצים לתוך דלתיים פתוחות. אין “אחדות העבודה” מציגה את השאלה: מפלגה או הסתדרות; כך הציגו את השאלה המפלגות שהתנגדו לייסוד ההסתדרות ושלא השלימו עד היום את מגמתה רבת-התקיפות של ההסתדרות להרחבת הגבולין ולהשלטת ההסתדרות על כל עניני הפועלים, הישוביים והכלכליים, התרבותיים והציבוריים. “אחדות-העבודה” לא תתנכר ליציר רוחה ולא תצר את צעדיו. לא מפלגה המתחרה בהסתדרות ומצמצמת את גבולה רוצה וצריכה להיות “אחדות-העבודה”, אלא להיפך, עוזרת ומסייעת נאמנה ומסורה להסתדרות, שתדאג בלי-הרף לבצרונה וחיזוק השפעתה והעשרת תכנה עד שתהא ההסתדרות באמת ל“אחדות-העבודה”, לא רק בצורתה הסידורית, כי אם גם במלוא תכנה והכרתה הציונית-הסוציאליסטית.

בלי קיומה של “אחדות העבודה”, בלי קיומה של מפלגה ציונית-סוציאליסטית, ערה ותקיפה, רבת-פעלים והשפעה, עומדת ההסתדרות, ואתה יחד ציבור הפועלים, לפני סכנה של התפוררות ודלדול, ירידה והתרוקנות מוסרית, אפס-פעולה והשפעה מדינית. סימני שקיעה אלה נראים כבר במחננו, והמבוכה והרפיון של “אחדות-העבודה” מוועידת חיפה ואילך הם הם שגרמו לכך.

* * *

ההסתדרות מאחדת ומאגדת את חבריה על יסוד ענינים ופעולות משותפים. לפני היוסד ההסתדרות עמדה גם “אחדות-העבודה” בעיקר על הפעולה המאוחדת. שאלות פרוגראמתיות לא תפסו בה את המקום המרכזי. “אחדות העבודה” זו איננה עוד. לאחר שההסתדרות ירשה את תכנית פעולתה וצורת ארגונה של “אחדות-העבודה”, נהפכה זו למפלגה המאחדת את חבריה על יסוד תכנית ועמדה משותפת בשאלות העיקריות של חיי העובדים ושאיפותיהם. בירור העמדה והתכנית של “אחדות-העבודה” – שלא נעשה עדיין לאחר ועידת חיפה – הוא התפקיד הראשי של הוועידה הקרובה, שתהיה במובן ידוע ועידת היסוד של “אחדות-העבודה” החדשה.

השאלה המרכזית שעל “אחדות-העבודה” לפתור אותה או לחפש לה פתרון – היא שאלת הדרכים והאופנים של הגשמת הציונות הסוציאליסטית.

תל-אביב, כ“ג בשבט תרפ”ג

ההיסטוריה של העם היהודי היא אחת המופלאות ביותר, אם לא יחידה במינה, בתולדות העמים, והפלא הוא משולש.

א) השפעתו בהיסטוריה העולמית – למרות היותו עם קטן וברוב הזמן קיומו משולל עצמאות. רק העם היווני מהתקופה הקלסית נודעת לו השפעה יחידה במינה על עיצוב התרבות העולמית מעין זו שנודעה לעם היהודי. אולם בניגוד לעם היווני פועלת השפעת העם היהודי לא רק בימי קדם, כשדת הנצרות והאיסלם, שמקורם ביהדות, התפשטו בקרב עמי תבל בחמש היבשות, אלא גם במאות השנים האחרונות, מימי שפינוזה ועד מרכס, פרויד ואיינשטיין ושאר גדולי המדע היהודים; וגם בתקופה הקצרה של חידוש עצמאות בדורותינו, נעשתה ישראל הצעירה והקטנה גורם בלתי מבוטל בקרב העמים המתפתחים בשלוש יבשות: אפריקה, אסיה ואמריקה הלאטינית.

ב) קיומו של העם היהודי מאות בשנים כשהוא מפוזר בכל קצווי תבל, מוקד שנאת העמים בתוכם התגורר וגם נתון לרדיפות, להפליה ולגירושים ולהשמדה בלי הרף, מאז חורבן בית שני ועד דורנו זה. ואין דוגמא שניה בהיסטוריה האנושית של עם מנותק מארצו, מפוזר ומפורד ונודד מארץ לארץ, – שומר אלפי שנים על קיומו, יחודו ואחדותו מבלי לרדת מעל הבימה ההיסטורית העולמית.

ג) תקומתנו הלאומית וחידוש עצמאותו בימינו אלה, – בתנאים שאין דומה להם בהתעצמות ובשחרור של אחד העמים האחרים, שיצאו במאה השנים האחרונות, וביחוד אחרי מלחמת העולם השניה, משעבוד לגאולה. במאה העשרים יצאו עשרות עמים באירופה, באמריקה ואסיה משעבוד זר לחירות ולעצמאות. אולם כל אלה ישבו כל השנים בארצם ודיברו בלשונם, ורק היו כפופים במשך עשרות או גם מאות בשנים לאימפריות אירופאיות שונות. ישראל קמה מתוך תהליך ממושך של שיבת ציון, שיבת עם מפוזר ומפורד, שנותק ממולדתו למעלה מאלף ושמונה מאות שנים, ודיבר בנדודיו מארץ לארץ בשבעים לשון, ובסוף מלחמת העולם הראשונה מנה בא“י רק 56.000 תושבים, וערב הקמת המדינה, באמצע מאי 1948, מנה רק 650.000 יהודים, וכל העמים מסביבו קמו להשמידו בכוח אחרי החלטת או”מ על הקמת מדינה יהודית בחלק מא“י, ואו”מ לא נקף אצבע למנוע אסון זה, והמדינה קמה וניצחה כל אויביה, והיא מתפתחת וגדלה ומונה כיום למעלה משני מיליון וארבע מאות אלף, ותופסת מקום לא מבוטל בזירה הבינלאומית, והיא האומה היחידה במזרח־התיכון הממשיכה לדבר בלשון שדיברו אבותיה לפני ארבעת אלפים שנה, אם כי לשון זו נחשבה מאות בשנים כלשון מתה, ומקיימת אמונתה מאז יציאת מצרים. זוהי תופעה יחידה במינה בהיסטוריה האנושית. לא מצרים ולא בבל, לא ארם וכנען אינם מקיימים אפילו שמם הקדום ואף אחד ממושליהן ושליטיהן אינו יודע לדבר בשפת אבותיו, וכולם קיבלו אמונתם ושפתם מידי זרים – באונס או ברצון. רק אמונת ישראל, ספרותו ולשונו חיות שוב בארצו הקדומה.

סוד הפלא המשולש הזה הוא ביצירה בת־האלמות של עמנו בימי קדם – בספר התנ"ך, המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו באלפים וחמש מאות השנים האחרונות.

בספרי התנ"ך שמורה ההיסטוריה הראשונה של צמיחתו, גידולו, תרבותו ומאבקיו של העם – בהיסטוריוגרפיה האנושית. כתיבת ההיסטוריה העברית קדמו לספריו של הירודוטוס ותוקידידס ושאר ספרי ההיסטוריה שנכתבו על־ידי יוונים ורומאים ועמי קדם אחרים.

התנ’ך הנחיל לעם ישראל הכרת מוצאו, עברו הגדול, מאבקיו המדיניים, הצבאיים, והתרבותיים־רוחניים עם שכניו; בספרי התנ"ך בא לידי ביטוי נפלא ויחיד במינו יחודו המוסרי והרליגיוזי של העם היהודי, חזון הגאולה הלאומית והאנושית, אידיאלי הצדק, השלום והאחווה האנושית שאין כמותם בכל הספרות העתיקה של עמי התרבות הקדומים – יוון, הודו וסין, מצרים וארם נהריים, ובו נקבע יעודו ההיסטורי של עם ישראל בעתיד.

מהתנ"ך שאב העם היהודי אמונתו בשיבת־ציון, מיד לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמיים – על־ידי הבבלים לפני כאלפיים וחמש מאות שנה ועל־ידי הרומאים לפני כאלף ותשע מאות שנה.

כל ילד יהודי קרא ולמד בילדותו במשך מאות שנים הבשורה שנאמרה בספר דברים: “ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהים שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוהים אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך” (דברים ל"ו, 5־3).

על קיבוץ גלויות הוא קרא ולמד בספר ישעיהו: “אל תירא, כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. אמר לצפון – תני, ולתימן – אל תכלאי, הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ” (ישעיהו מ"ג, 6־5).

בתנ"ך למד עמנו גם תהליך הגאולה ובנין הארץ. עמוס, הנביא הנוקד, אשר הכריז על עצמו שאינו נביא ולא בן נביא, אלא בוקר ובולס שקמים, התנבא על תהליך השיבה ובנין הארץ הנשמה: “ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות, וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלהיכם” (עמוס ח', 15־14) ובשלושה הדורות האחרונים נתקיימו נבואות אלה מילה במילה.

אבל לא רק ידיעת עברו ותקוות עתידו שאב העם היהודי מספר הספרים. התנ"ך הנחיל לעמנו, ועל ידו לאנושיות כולם, לא רק אמונה באל אחד בורא הכל, אלא ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, ערכי שוויון העמים ושלום עולמי, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות.

בפיסקה של שלוש מילים הביעה תורתנו האמת המוסרית הנעלה ביותר: – “ואהבת לרעך כמוך”, שעליה אמר גדול התנאים, אבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך –זה כלל גדול בתורה”. ומענין כי צו אנושי עילאי זה נמצא דווקא בספר התורה, שמבקרי המקרא שלא מבני ישראל מדברים עליו לא בלי זלזול, שכאילו הוא רק ספר כוהנים העוסק בפולחן דתי: ספר ויקרא. ושמא יתפרש צו כאילו הוא מכוון רק ליהודים, נאמר באותו הפרק ויקרא: “וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם” (ויקרא י’ט, 34־33). וכל אותו הפרק הוא אחד הפרקים הנעלים ביותר בתנ“ך והוא מחייב דאגה לעני ולגר, מצווה על התנהגות ישרה, צודקת וחברית. ואחד מנביאי הכתב הראשונים, הושע בן בארי, העמיד הברית בין אלוהי ישראל ובין עמו על ארבעה: “וארשתיך, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים”, (הושע ב' 21). על ערכי צדק ומשפט חוזרים כמעט כל הנביאים. בהדגשה יתרה עומד על כך ירמיהו הנביא, בקבעו ש”אל יתהלל חכם בחוכמתו, גבור בגבורתו, עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה. כי באלה חפצתי, נאום ה' " (ירמיהו ט', 23־22).

אבל נביאי ישראל לא הסתפקו במשא המשפט וצדק בין איש לאיש. הם דגלו בשוויון העמים ובשלום העולם, דבר שלא נשמע ולא נאמר בשום ספרות של עמי התרבות הקדומים: יוון, מצרים, בבל במזרח־התיכון, הודו וסין במזרח הרחוק.

עמי אירופה (פרט ליוון) ושאר עמי אסיה ואפריקה מעבר לסהרה לא היה להם בימים ההם כל חלק ונחלה בתרבות האנושית, ואמריקה ואוסטרליה – מציאותן לא היתה ידועה עדיין לאיש בעולם הישן.

עמוס, שהיה בוקר ובולס שקמים אשר התנבא בזעם קדוש על פשעי כל העמים סביב ישראל, אמר על עמו “הלוא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל, נאום ה'. הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתים מכפתור וארם מקיר” (עמוס ט' 7), וישעיהו ומיכה חזו חזון אחרית הימים שישלוט שלום בין כל העמים “ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו ב‘, 4; מיכה ד’, 3).

חזון השלום שעדיין לא הגיעו אליו גם העמים הגדולים בעולם, אשר בלב שלם אינם רוצים במלחמה, אבל הם מבזבזים חלק גדול מהונם ומכוח האדם שלהם על “לימוד מלחמה”. ושני נביאי ישראל אלה בישרו על תקופת־שלום, שבה לא רק לא ישא גוי אל גוי חרב – אלא גם “לא ילמדו עוד מלחמה”. כלומר, לא יבזבזו אמצעים על צבאות ועל זיון גם בימי שלום. חזון זה לא נשמע אף פעם בספרות הגדולה של עמי התרבות בימי קדם לא בסין, לא בהודו, וגם לא ביוון. גדול הוגי יוון, אפלטון, שחי שלוש מאות שנה אחרי ישעיהו ומיכה, הטיף אמנם להפסקת מלחמות בין שבטי יוון, כי הוא היה עד בנעוריו למלחמת השמד שניהלו שני השבטים ההלניסטיים הגדולים, הדורים והיונים, אספרטא ואתונה, זה נגד זה, אבל הוא לא התנגד למלחמת יוונים בברברים, כפי שהיוונים קראו אז לכל עם שאינו יווני. נביאי ישראל הטיפו לשלום בין כל העמים, והם האמינו ששלום זה בוא יבוא “באחרית הימים”, גם מבלי לדעת על הסכנה האיומה של הפצצה האטומית המסוגלת להשמיד כל המין האנושי. בהסתכלותם העמוקה בחיי העמים ובחוש הצדק העמוק שהיה טבוע בהם הם האמינו שיבוא יום – אם כי לא כל־כך קרוב, ולכן אמרו “באחרית הימים”, והעמים ישמידו כלי נשקם, לא ישא גוי אל גוי חרב, ואפילו לא ילמדו עוד מלחמה, ולא ישמרו כלל על הנשק שבידם, כי רק זוהי הערובה הממשית והנאמנה למשטר של שלום עולמי בן־קיימה, כשאין עוד כל פחד בשום עם מצד מלחמת הזולת.

אולם התנ"ך לא רק הנחיל לעם ישראל ולעמי תבל הערכים האנושיים והבינלאומיים הנעלים של צדק, חסד, אמת, שלום ואחווה בעולם, אלא גם קבע יעוד גדול לעם ישראל – להיות לברית־עם ולאור גויים. “אני ה' קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית־עם ולאור גויים” (ישעיהו מ"ב, 6).

“אנשי מעשה” בימינו מלגלגים על יעד זה. “אין אנו אור לעצמנו, ואיך נהיה אור לגויים”, הם טוענים. זוהי התעלמות מהמאור הגדול הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל. כותב הטורים האלה אינו מתעלם מהצללים המרובים (ריקנות, הוללות, ציניות, צביעות, מעילות, תככים ומירמה) שישנם בארץ. כל זה נמצא גם בארצות אחרות במידה פחותה או מרובה, בצורה זו או אחרת. אבל יש בארץ גילויים ועלילות חיוביים ומרנינים שאין כמעט דוגמתם בארץ אחרת. תאי־חברה חדשים בהתיישבות העובדת הולמים את שאיפות גדולי החוזים החברתיים בימי קדם ובימינו. האופי החלוצי של צבאנו היחיד במינו, העזרה היעילה והמבורכת שישראל הצעירה והקטנה מושיטה לעמים החדשים באפריקה ולאומות ישנות, “מתפתחות”, באסיה ובאמריקה הלאטינית, שיעילותן וברכתן אינה נופלת מזו של המעצמות האדירות הגדולות והעשירות ביותר בעולם, אולי לא בכמותן, אבל בלי ספק באיכותן.

נתגלה בעם בישראל כושר חלוצי ומוסרי, כושר שישנו בלי־ספק בכל אדם, אבל משום מה אינו יודע כיצד, או אין לו צורך, להפעילו. וכושר זה צמח בשלושת הדורות האחרונים, מאז הוקם הכפר העברי החדש הראשון בשנת 1878 בשם “פתח־תקווה”, ומאז עמד לנו הכושר הזה לבנות חקלאות עבריה, הטובה ביותר בכל יבשת אסיה (מחוץ ליפן), אם כי מאות בשנים היינו מנותקים מהאדמה. כושר זה עמד לנו להשליט עבודה עברית בכל ענפי החקלאות, החרושת, התחבורה, הספנות, התעופה והמכרות. בכושר זה החיינו השפה העברית שנחשבה כאלפיים שנה לשפה מתה, ונעשתה לשפה מדוברת בפי מיליונים ונוצרה בה ספרות פורחת, בכושר זה טיפחנו מוסדות מדע ומחקר עליונים בעלי־שם עולמי, – וכל אלה נראו לפני חמשים שנה בעיני אנשי מעשה כחלום ריק וכהזיה של בטלנים. בכושר זה הצלחנו בשמונה עשרה השנים האחרונות להשליש את הישוב היהודי בארץ, וידענו להעלות עליה שבאה מארצות עניות, מדולדלות ועשוקות תרבות, – ולהנחיל להם נכסי הרוח והתרבות (עוד לא לכולם, ועוד לא במידה מספיקה) של עמי התרבות הגדולים בעולם. ועל־ידי כך נעשינו ל“ברית עם” כנבואת ישעיהו. וכושר זה, שגילינו בארצנו, עמד לנו בבואנו להגיש עזרה לעמים נחשלים ומתפתחים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלאטינית, והיעוד להיות “לאור גויים” אינו עוד מליצה – אלא התחלה של מציאות בינלאומית מתרקמת וגדלה. ומורה הדרך הנאמן והמחנך שנטע בלב עמנו חזון גאולה לאומית וכל־אנושית – היה ספר־הספרים, ואם נוסיף ללכת לאורו – נעשה ונצליח.

המונח “ציוניות” הוטבע לפני קום ההסתדרות הציונית, ומשמעותו היתה ברורה: שאיפה לציון. התנועה שנתארגנה לפי היזמה רבת התנופה ונועזת־החזון של הרצל התכוונה ושאפה לכנס פזורי־ישראל במולדתו הקדומה. זו היתה תורת הס, פינסקר והרצל וקודמיהם (אם כי פינסקר והרצל לא פירשו לכתחילה, לא פינסקר ב“אבטואמנציפציה” ולא הרצל ב“מדינת היהודים”, כי מחוז שיבת־היהודים ועצמאותם הוא דווקא בארץ־ישראל). לא כל חובבי ציון, ואחר־כך לא כל חברי ההסתדרות הציונית, היו מועמדים לעלייה מיד ובגופם; אבל האידיאולוגיה שפעמה בתנועה הציונית, תוכנה היה כי היהודים הם נטע זר בארצות מושבותיהם בגולה, ולא יבואו למנוחה עד שישובו לנחלתם ההיסטורית. יהודי מרכז־אירופה ובארצות הבלקנים לא ראו עצמם אף פעם חלק מהעם שבתוכו ישבו. גם חלק ניכר מהיהדות הגרמנית ובודדים ביהדות הצרפתית והאיטלקית עקרו עצמם בכוח הרעיון הציוני מסביבתם הבלתי יהודית וראו עצמם כחלק אורגני של העם היהודי אשר עתידו החופשי והעצמאי הוא בארץ ישראל. מתוך תנועה זו יצאו העולים, שבנו את “הישוב” ולבסוף הקימו את המדינה. יהדות אירופית זו חלקה נותק – וחלקה נשמד; והמרכז היהודי הראשי בזמננו בגולה – כלומר הקיבוץ היהודי ברצות הגולה – אינו מודה שהוא חי בגולה. אמריקה היא מולדתו ואין בדעתו לעוזבה; אבל ציוני אמריקה נפגעים כשמעמידים אותם בשורה אחת עם כל היהודים שוחרי טובת המדינה, והם עומדים בעקשנות מעוררת כבוד (ואולי גם מתמיהה) על זכותם המיוחדת כ“ציונים” – אם כי אין הם מסתירים שאין בדעתם וברצונם לשוב לציון. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי של העם האמריקני. ואין כל ענין לריב על שמות. אם מישהו אין לו כל זיקה לתוכן הרעיוני והמעשי של המונח ציוני, כפי שהכרנו אותו עד קום המדינה, ונפשו בכל זאת חשקה בשם זה – מי ימנע בעדו להיקרא בשם “ציוני”?

למעשה עלו הרבה ציונים לפני יסוד המדינה, אם כי לאחר קום ישראל עלו בעיקר “סתם” יהודים. והאמת תסולף אם לא תוכר העזרה הרבה שניתנה תחילה בעיקר על־ידי ציונים, ואחר־כך, וביחוד לאחר קום המדינה, על־ידי כלל היהודים לבנין הארץ; אבל רק אדם החי בעולם המלל והמליצה אינו מבחין בין חלקו של האדם החי בארץ, עובד ויוצר בה, נושא בעולה, מגן עליה בשעת צורך ובונה ומקיים אותה יום יום, – ובין היהודי החי בגולה, אוהב את ישראל מרחוק ותורם קצת מזמנו, מכספו, מכשרון דיבורו או מהשפעתו המדינית לעזרת ישראל. בוני הארץ והמדינה הם רק אלה שיושבים וחיים בתוכה, ויוסיפו לבנות הארץ והמדינה רק אלה שיבואו לשבת בתוכה – כלומר העולים; מי שמתעלם מאמת יסודית זו – מתעלם לא רק מעברה הקצר של המדינה, – בכך אין כל אסון ונזק, – אלא מעתידה, ועתיד זה לא מונח עדיין בקופסא.

אין ציוני מחויב להתעסק בפילוסופיה של היסטוריה ולעמוד על הגורמים שפעלו בעבר והביאו לנס המדינה. היתרון שיש לכל הסברה על העבר, אפילו המשובשת והבטלה ביותר, הוא שבין כך ובין כך אין לשנות את העבר, ומשום כך הוא סובל כל הסברה. אבל החרד לשלום המדינה, לעתידה וליעודה אינו רשאי ואינו יכול להניח, כי כבר הגענו אל המנוחה והנחלה וביצענו גאולת ישראל. גם ההתחלה שאנו עומדים בה עוד טרם נתבצרה ונתבססה כראוי עד כד לעמוד בפני כל רוח מצוייה ולא מצוייה. ואין ביצרון למדינה, ויעודה לא יתמלא וחזון הגאולה לא יקום – אלא בעלייה.

וכל תנועה והסתדרות, ויהא שמה אשר יהיה, אשר מחקה בתורתה את העיקר – את העלייה – אינה אלא סלף רעיון הגאולה, גם אם היא מוסיפה לעזור למדינת ישראל.

כל היהדות, פרט לקבוצות מועטות מימין ומשמאל, עוזרת עכשיו למדינה, גאה על נצחונותיה והישיגיה וחרדה לשלומה. מכיר העם היהודי באשר הוא, בהכרה ברורה או מתוך תחושה אינטואיטיבית, כי עתידו של העם היהודי מותנה מעכשיו בקיומה ובגידולה של מדינת ישראל.

המדינה זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא. היא גאלה בשנים ספורות מאות אלפי יהודים מגלויות מרודות והפכה אותם ליהודים גאים, יוצרים, בוני הארץ ומגיניה. היא נסכה תקווה חדשה בלב היהדות הכבולה והאילמת בגוש הסובייטי. היא גילתה כושר מעשה מופלא של האדם היהודי בכל שטח היצירה האנושית וחידשה הגבורה העברית. היא הקנתה לכל יהודי בגולה, הנהנה מחופש תנועה בארץ מגוריו, האפשרות הבטוחה לחיות במולדתו העצמאית אם הוא רוצה בכך, ועל ידי כך הובטח בכוח, אם כי עוד לא בפועל, הקוממיות הממלכתית של כל העם היהודי. בזירה הבינלאומית הופיעה אומה יהודית בת־חורין ושוות־זכויות במשפחת העמים. ולא ייפלא הדבר שכל חלקי העם התפוצות, הקוראים לעצמם ציונים או לא־ציונים, אדוקים וחופשים, אזרחי ארצות רווחה וחופש ותושבי ארצות עוני ושעבוד, קידמו קום המדינה באהבה ובגאון. וכשם שעתיד היהדות בגולה תלוי מעכשיו בקיום ישראל, כך תלוי עתיד המדינה, עצם קיומה, בטחונה ושלומה, וביתר שאת, מילוי ייעודה ההיסטורי – ביהדות העולמית. המנוח שמעון רבידוביץ, אחד מחכמי ישראל המובהקים בזמננו שנקטף בלא עת, הפליג באחדותו ואחידותו של העם היהודי וכפר לחלוטין בהבדל שבין יהודים במדינת ישראל ובין יהדות הגולה. יש יהדות אחת, אחידה, וסין כל ישוב יהודי באשר הוא כדינה של ישראל; ומטעם זה קיטרג רבידוביץ ז"ל קשה על השם ישראל שנטלה לעצמה המדינה היהודית. ישראל הוא שמו של העם היהודי, ואין לדעתו כל הפרש ושוני בין יהודי ליהודי, בין ישראל ובין הגולה. כאן יש לנו דוגמה בולטת של אהבה מעוורת ומקלקלת השורה.

תקומתה של מדינת היהודים היא בלי ספק פרי אחדות העם היהודי, אחדות הנשענת על מורשת היסטורית משותפת, שותפות־גורל ועל תוחלת משיחית, שביודעים או בלא יודעים מרתקת את העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות; אבל רק עיוורון של אהבה, כעיוורון של שנאה, יכול להתעלם מהשוני העקרוני והעמוק שבחיי העם בישראל ובחיי היהדות בגולה.

לא כל הישובים היהודים בגולה דומים זה לזה. לכל קיבוץ יהודי בדורות הקודמים ובדורנו אנו יש קלסתר פנים משלו המושפע ברב או במעט מהעם אשר בתוכו הוא יושב. יש הבדלים כמותיים ואיכותיים בין ישובי היהודים, הבדלים במצבם החמרי והרוחני, במעמדם המדיני והחברתי. שני המרכזים הגדולים של התפוצה בימינו הם בארה“ב וברית־המועצות. בשתי ארצות אלו חרוכזים כתשעה מיליונים יהודים, למעלה משמונים אחוז של כל יהודי הגולה. יהדות אמריקה היא צעירה. בראשית המאה הי”ט היו בארצות הברית רק כאלפיים יהודים. יהדות רוסיה היא עתיקה ביחס. בסוף המאה השמונה־עשרה היו בעולם כשנים וחצי מיליון יהודים. מהם ישבו ברוסיה (לרבות פולין הרוסית) 800.000, אולם בסוף המאה הי“ט נפקדו ברוסיה קרוב לחמשה מיליונים ומאתיים אלף יהודים – כמחצית היהודים בעולם כולו בזמן ההוא. מספר היהודים בברית־המועצות מגיע עכשיו לשלושה מיליונים ואולי – ליותר. בארה,ב יושבים כיום קרוב לשישה מיליונים יהודים. אבל ההבדל אינו כמותי בלבד, אף לא ההבדל הטבוע במשטרים השונים של שתי ארצות אלו. ארצות הברית, למרות מבנה הפדרלי, היא מבחינה לשונית ותרבותית מדיהנ אחידה, והלשון אנגלית היא לשון המדינה והתרבות האמריקנית. ברית־המועצות היא להלכה ההיפך מזה; זוהי ברית־עמים שכאילו עומדים ברשות עצמם כל אחד, וכל עם חפשי לטפח לשונו ותרבותו, ההגדרה העצמית קבועה ומובטחת בחוקה כתובה של ברית המועצות. ובמידה שהגדרה עצמית זו קיימת – אין היא חלה על יהודים, – כי המשטר ברוסיה גזר כלייה רוחנית על היהדות. ואין ליהודים בתי־ספר ועתונים וספרים בלשונם, ו”המדע" הסובייטי מפיץ בקרב העם ידיעות כוזבות,נלוזות ומשמיצות על מהות היהדות, על התנ"ך, על האמונה הישראלית, על מדינת ישראל, ואין שום מלומד יהודי או לא יהודי רשאי לסתור “מדע” כוזב ומסולף זה, כי גם המדע בברית־המועצות כפוף לדבר השליט.

לעומת זאת היהדות הצעירה והגדולה בארצות הברית מקיימת כרצונה מוסדות חינוך, חקר ומדע יהודיים, ואין כל הגבלות על לימוד עברית או יודית. וקיים קשר אמיץ בין ישראל ובין יהדות אמריקה, וחלקה של יהדות זו בעזרה לבניין הארץ הוא גדול לאין־ערוך.

וכשם שיש הבדלים חיוניים ביו שני הקיבוצים הגדולים בתפוצה, – כך יש הבדלים ניכרים ובולטים בין הישובים הבינוניים והקטנים בכל שאר ארצות הגולה. אינו דומה מצב היהדות במרוקו למצב היהדות בצרפת; מצב היהדות באנגליה למצב היהדות בפרס. כאן עוני, לחץ, מצוקה, גיטו, וכאן שוויון זכויות, רווחה חמרית, “אמנציפאציה”, הידבקות בתרבות השלטת.

אולם יש צד שווה בכל ישובי היהודים בגולה, גם בגולה העשירה, החופשית, הדימוקרטית, וגם בגולה המרודה, המדוכאת, הטוטאליטארית. והצד השווה מתגלה בארבע עובדות־יסוד, בלתי־משתנות ולא ניתנות לשינוי בגולה, שבהן נבדלים חיי היהודים בתפוצות מחיי היהודים בישראל, ועובדות אלה הופכות את התפוצות כולן, גלי יוצא מן הכלל, לגלות, בין שהיהודים באותה ארץ מכירים בכך ובין שלא מכירים.

(א) היות היהודים מיעוט כפוף לרצון הרוב ותלוי בחסדו. הרוב יכול להתייחס למיעוט היהודי כשווה־זכויות, והוא יכול לקפח את זכויותיו. והמיעוט היהודי חסר־אונים להכריע במצבו וברצונו. מעמדו של המיעוט היהודי אינו מוכרע על ידי עצמו ואינו מותנה ביכולתו וברצונו בלבד.

(ב) המיבנה הכלכלי־החברתי של היהוידם בגולה שונה ממיבנה העמים בתוכם הם יושבים. רובו של כל עם הם אכרים, פועלים ועובדים. מעמדם של האכרים והעובדים אינו דומה בכל עם. יש שהם ירודים, עניים ומשועבדים, ויש להיפך; אבל בכל עם הם הרוב והמסד העיקרי, שעליו מושתת העם כולו. לא כן ביהודי התפוצה. מספר עובדי האדמה היהודים הוא קטן לאין ערוך ממספרם בקרב עמי הרוב, או אינם קיימים כל עיקר. מספר הפועלים היהודים אף הוא נופל מהמספר היחסי של עמי הרוב, והם מרוכזים בעיקר במשלחי־יד מועטים. כמעט כל היהודים הם תושבי ערים. בארצות ירודות עובדה זו מגדילה עוני היהודי ודחקו, בארצות עשירות – להיפך, מעלה באופן יחסי רמתם התרבותית והחומרית מזו של עם הרוב, אבל גם פה וגם שם היא מרחיקה אותם ממקורות החיות הראשוניים של כל עם, ונוטלת מתחת לרגליהם קרקע מוצק ואיתן, בכל המובנים של מלים אלה. ביהדות אמריקה מספר הפועלים מתמעט והולך, ודור המהגרים השני והשלישי עוברים למעמד הבינוני, ורמתם החומרית הממוצעת גבוהה מזו של רוב העם האמריקני. איך יתיחס העם האמריקני לתופעה זו – ימים יגידו.

(ג) היהודים בגולה הרוצים לקיים יהדותם – נתונים לשתי רשויות שונות או גם מתנגדות זו לזו. כאזרח וכתושב יונק היהודי מתחומי עם זר, גם בחייו החומריים וגם בחייו התרבותיים. יום יום ובאשר ילך הוא אפוף אטמוספירה לא־יהודית, מושכת, מטמיעה ולעתים גם עוינת. הסביבה הבלתי יהודית כוחה רב. אתה השלטון, המשק, החוק, המדיניות, הלשון והתרבות השלטת. היא משפיעה ביודעים ובלא יודעים. הרצון היהודי והחיים היהודיים מתכווצים בפינה מוצנעת וצנועה, מובדלת ומחוסרת שורשים במציאות הבלתי־יהודית המקיפה והתקיפה. כל היניקה היהודית היא אך ורק מהעבר ומהמורשה היהודית. ונוצרת שניות מתמידה בחיי היהודים; נפתח קרע בין הרשות היהודית ובין הרשות האזרחית, ובכמה ארצות גם סתירה בין שתי הרשויות. ומכיוון שתרבות עם אינה יצירה לשונית בלבד, אף לא אוצר זכרונות עבר, גם לא ממנהגי דת או “אידיאה דתית”, – אלא מכלול החוויה האנושית והחברתית של הכלל, חוויה ספוגה טבע, מורשה, משטרי כלכלה, חוקים, מאבקים חברתיים וציבוריים – הרי לא תיתכן כלל תרבות יהודית בגולה, כפי שסבר שמעון רבידוביץ; לכל היותר ייתכן גיטו תרבותי, ולו גם גיטו במובן החיובי; גיטו זה לובש צורה דתית, חברתית ורוחנית, אבל אין זה אלא גיטו, כלומה פינה מצומצמת ומובדלת שאין לה שורשים ומרכזי יניקה במרחבי המציאות של סביבת עם הרוב, זו האופפת את היהודים בגולה ברצון ושלא ברצון, מדעת ושלא מדעת, ואין מפלט ממנה, כל זמן שחיים בתוכה. אפילו היהדות הדתית אינה יכולה לקיים בגולה יהדותה מסורתית כהלכה בשלמותה. דת ישראל, בניגוד לכל דת אחרת, הוא נטע ארצישראלי מובהק, קשור בקיומו לארץ מוצאו. חלק גדול ממצוות הדת לא ניתן לקיים בנכר, אלא בארץ, ועצם הישיבה בחוץ־לארץ כשאין אונס בכך – הוא עבירה דתית חמורה, וכל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה.

(ד) בגולה לא תיתכן מסגרת כלל־יהודית. ואין הדבר תלוי במשטר השורר בארץ; ואין הבדל אם זה משטר טוב או רע, מדכא או חפשי, טוטאליטארי או שוחר חירות. היהודים כפופים למסגרת הריבונית של הכלל האזרחי, למסגרת המדינה, ועל מסגרת זו אין ליהודים כיהודים כל שליטה באשר הם מיעוט.

היהודים בגולה כיהודים הם אבק אדם, המנסה להידבק אחד בחברו אולי יותר משעושים זאת בני עמים אחרים באותם התנאים; כי היהודים הם בני עם קשה־עורף. והזיקה למורשה היהודית, אם זו מורשת דת, מורשת לשון, מורשת מולדת, מורשת אחווה יהודית או מורשת חזון הגאולה, היא עמוקה וחזקה מאין כמוה, ובכל ארץ שיש רשות לכך – היהודים יוצרים לעצמם מסגרות ואירגונים חופשיים לפעילות יהודית ולביטוי יהודי עצמי. אבל אין למסגרות אלו כוח מחייב ולא היקף כולל, ולא תוכן חיוני.

ורק בישראל הריבונית נוצרה האפשרות המלאה לעצב חיי העם לפי צרכיו וערכיו משלו, מתוך נאמנות ליחודו ולרוחו, למורשתו ההיסטורית, לחזון עתידו. בישראל נפלה ונהרסה המחיצה בין היהודי ובין האדם; המדינה הבטיחה לעמה שלמותו היהודית־האנושית. הרשות היהודית הריבונית חופפת כל צרכי האדם, מעשיו ומאווייו. חיינו בישראל נעשו שוב כבימי התנ“ך הוויה וחוויה אחידה ושלמה, המקפת במסגרת עברית כוללת ומחייבת כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. בישראל נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, כביש עברי, בית חרושת עברי, מכרות עבריים, מעבדה עברית, מחקר ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו ולא רק ב”חכמת ישראל". נשתנה פה אורח חיינו, ומבחינה כלכלית־חברתית אנו דומים לכל עם עצמאי היושב בארצו, כי אנו עושים כל העבודה הגופנית והרוחנית הדרושה לעם.

בישראל קם כוח וצבא עברי, והספרות והשירה והאמנות העברית שואבות שוב מכל מעיינות הטבע והחיים בכפר ובעיר, בים בואוויר, שאנו שליטים עליהם. הרשות האחת השלמה הופכת כל דבר אנושי – ליהודי, וכל דבר יהודי לאנושי. רק פה בהיותנו אזרחים בני־חורין במדינה יהודית נהפכנו לאזרחי־עולם שווי־זכויות.

אילו היו אורח החיים, מעמדם, התנהגותם, מסגרת חייהם של היהודים בארץ דומים לאלה שבתפוצות, לא היתה הארץ נעשית אבן שואבת ליהדות בגולה וכוח מעלה ומלכד, ולא היתה נבנית ומכנסת מאות אלפים מכל קצווי תבל. והשוני בין ישראל הוגולה מן ההכרח ילך ויגדל – עם התעצמות המדינה. וההבדל לא יהיה מדיני ולשוני בלבד. ביסוד מדינת היהודים היתה משום קפיצת־דרך היסטורית, גם במקום וגם בזמן; משום ניתוק גמור מההוייה הגלותית שנמשכה כאלפיים שנים, אשר עם כל התמורות שחלו בה בדורות שונים ובארצות שונות התמידו בה ארבע עובדות היסוד האופייניות לכל ישובי היהודים בגולה.

בישראל היהודים הם גוי ככל הגויים, ויחד עם זאת הם יהודים בכל רמ“ח אבריהם ונימי נפשם, כאשר לא יוכל להיות שום יהודי בחו”ל; ואין הבדל בנידון זה בין יהודי חרד, מסורתי, חופשי ולא־דתי. העבר היהודי הקדום נעשה פתאום קרוב, אינטימי, ממשי, מושלם, כפי שהוא משתקף בספר הספרים; והעבר היהודי הקרוב נעשה רחוק, משונה, דוחה. אפילו עולים חדשים, הבאים מארצות שלא התחנכו על אידיאולוגיה ציונית, ואין להם כל זיקה לכל הספרות הקלאסית הציונית, מרגישים בבואם לארץ ובהתערם בתוכה כאילו הגיעו ימות המשיח. יש שחוששים לדילוג על פני ההיסטוריה, אבל כל מהפכה יש בה מדילוג זה; ומעטות המהפכות בתולדות עם כזו שנתחוללה בארץ בשלושת הדורות האחרונים, והגיעה לשיאה (אך לא לסיומה) ביסוד המדינה. זו לא היתה מהפכה של שינוי המשטר, של תפיסת השלטון על ידי “כוחות המחר” – אלא מהפכה אישית של כל אדם בישראל, מהפכה באורח החיים, במשלח היד, בלשון הדיבור, בדפוסי החיים, ביציאה משיעבוד לחירות, בעמידה איתנה על קרקע המולדת, כל מה שכלול במושג העברי שאין לו אח בלשון אחרת – גאולה. אין זו “שלילת הגלות” שתפסה מקום באידיאוללוגיה של כמה ציונים מובהקים שהוסיפו בעצמם לחיות בגולה – אלא ביטול־הגלות ועזיבתה ויצירת חירות לאומית בפועל.

ואף על פי כן גורל המדינה כרוך בגורל היהדות העולמית, ולהיפך. מדינת ישראל אינה אלא התחלת הגאולה, וקיומה ויעודה לא יובטחו בלי המשכת קיבוץ גלויות. היהדות בגולה, וקודם כל בשני המרכזים הגדולים, כבר שקועה למעשה בתהליך מדאיג של התבוללות, אם כי הרגשתה היהודית לא נמחקה. בלי זיקת־גומלין בין ישראל ובין התפוצות ספק אם ישראל תעמוד, ואם היהדות בדולה לא תמות מיתת נשיקה או מיתת חנק. וישראל אינה, ולא תוכל להיות רק ככל שאר המדינות – לא רק מפני המורשת הנבואית, אלא גם מטעמים גיאופוליטיים “לא ככל הגויים – בית ישראל” היא לא דוגמה דתית או מוסרית – אלא הכרח היסטורי או גזרת הגורל.

(מתוך שנתון הממשלה תשי"ח)

דברי ראש הממשלה מר ד. בן גוריון בפתיחת המושב השני של הכנסת הרביעית

ירושלים, ג' בחשון תשכ"א (24.10.1960)

אֲדוֹנִי הַיוֹשֵׁב־רֹאשׁ,

כְּנֶסֶת נִכְבָּדָה,

זהו המושב הָאַחֲרוֹן שֶׁלִפְנֵי חַג־הָעַצְמָאוּת הַשְׁלוֹשָה־עָשָׂר, וּמִן הָרָאוּי לִסְקוֹר כִּבְרַת הָאֲדָמָה אֲשֶׂר עָבַרְנוּ, הִקְשָׁיִים וְהַכִּשְׁלוֹנוֹת שֶׁנִתְקַלְנוּ בָּהֶם בַּדֶרֶךְ וְהַהֶשֵׂגִים וְהַכִּיבּוּשִׁים שֶׁנָפְלוּ בְּחֶלְקֵנוּ. מִטְעָמִים שֶׁיִהְיוּ מוּבָנִים לַכֹּל, לֹא אוּכַל לַעֲמוֹד כָּאן עַל אַסְפֶּקְטִים חֲשׁוּבִים שֶׁל הַמְשִׂימָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַמֶרְכָּזִית שֶׁל יִשְׂרָאֵל – הָעֲלִיָה, אוּלָם יֵשׁ בְּדַעְתִּי לִסְקוֹר בִּקְצָרָה מִידַת הַקְלִיטָה, קִידוּם הַמֶשֶׁק, הַחִינוּךְ וְהַבְּרִיאוּת, פִּיתּוּחַ הָאָרֶץ וְאִיכְלוּסָהּ, בִּיצוּר בִּטְחוֹנֵנוּ וּמַצָבֵנוּ הַבֵּינְלְאוּמִי, הַבְּעָיוֹת שֶׁטֶרֶם פָּתָרְנוּ וְהַמְשִׂימוֹת הַמְחַכּוֹת עֲדַיִין לְבִיצוּעָן.

היו לנו אַרְבַּע פְּעָמִים בְּחִירוֹת לַכְּנֶסֶת, וּלְרֶגֶל מַשְׁבֵּרִים וּקְשָׁיִים קוֹאָלִיצְיוֹנִיִים נִתְחַלְפוּ רִשְׁמִית הַמֶמֶשָׁלוֹת אַחֲרֵי הַבְּחִירוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בְּיוֹם 25.1.1949 כַּמָה פְּעָמִים גַם בְּלֹא בְּחִירוֹת חֲדָשוֹת; וְאַף־עַל־פִּי־כֵן יֵשׁ הֶמְשֵׁכִיוּת רַבָּה בְּהַרְכָּבָתָהּ הַיְצִיבָה שֶׁל הַמֶמֶשָׁלָה, וְאֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הַתְמָדַת הַמְדִינִיוּת בְּמֶשֶׁךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מֵאָז קָמָה מֶמֶשָׁלָה נִבְחֶרֶת בְּיִשְׂרָאֵל; וּבְמִידָה שֶׁחָלוּ שִׁינוּיִים קַלִים בְּדַרְכָּהּ, הֲרֵי בָּאוּ לֹא מִפְּנֵי שִׁינוּיִים בְּהֶרְכֵּב הַמֶמֶשָׁלָה, – אֶלָא מִפְּנֵי תְּמוּרוֹת בַּתְּנָאִים הַדֵימוֹגְרָפִיים, הַכַּלְכָּלִיִים, הַמְדִינִיִים וְהַבִּטְחוֹנִיִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מְדִינִיוּתֵנוּ הָיְתָה כָּל הַשָׁנִים הָאֵלֶה בְּנוּיָה עַל מַאֲמָץ בִּלְתִּי פּוֹסֵק לִקְרַאת מִילוּי הַמְשִׂימוֹת הַהִיסְטוֹרִיוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל: קִיבּוּץ גָלוּיוֹת וּמִיזוּגָן; בִּטְחוֹן הַמְדִינָה וּשְׁלוֹמָהּ; הַעֲלָאַת הָאָדָם בְּיִשְׂרָאֵל מִבְּחִינָה כַּלְכָּלִית, חֶבְרָתִית, תַּרְבּוּתִית וּמוּסָרִית; עַצְמָאוּת כַּלְכָּלִית; יַחֲסֵי יְדִידוּת וְשִׁיתּוּף־פְּעוּלָה עִם שְׁכֵנִים קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים; יְצִיקַת דְפוּסִים חֶבְרָתִיִים בְּנוּיִים, כְּפִי שֶׁקָבַעְנוּ בְּחוֹק הַחִינוּךְ הַמַמְלַכְתִּי, עַל אַשְׁיוֹת “חֵירוּת, שִׁוְיוֹן, סוֹבְלָנוּת, עֶזְרָה הֲדָדִית וְאַהֲבַת הַבְּרִיוֹת”.

בתכנית הַמֶמְשָׁלָה הַנִבְחֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאוּשְׁרָה בַּכְּנֶסֶת בְּיוֹם 10.3.1949, הִגְדַרְנוּ עֶקְרוֹנוֹת הַמְדִינִיוּת שֶׁלָנוּ, שֶׁהָיוּ נֵר לְרַגְלֵינוּ כָּל הַשָׁנִים הָאֵלֶה: מִשְׁטָר פְּנִימִי הַמַבְטִיחַ שִׁוְיוֹן זְכוּיוֹת וְחוֹבוֹת גָמוּר לְכָל אֶזְרְחֵי יִשְׂרָאֵל, בְּלִי הֶבְדֵל דָת, גֶזַע וּלְאוֹם; הַבְטָחַת חוֹפֶשׁ דָת וּמַצְפּוּן; שִׁוְיוֹן מָלֵא וְגָמוּר שֶׁל הָאִשָׁה – שִׁוְיוֹן בִּזְכוּיוֹת וּבְחוֹבוֹת בְּחַיֵי הַמְדִינָה, הַחֶבְרָה וְהַמֶשֶׁק וּבְכָל מַעֲרֶכֶת הַחוּקִים.

במדיניותנו הַכַּלְכָּלִית קָבַעְנוּ בְּרֹאשׁ הַמְגַמָה שֶׁל קִיבּוּץ גָלוּיוֹת וּפִיתּוּחַ הָאָרֶץ אֶת הַמְשִׂימָה לְאִיכְלוּס מָהִיר וּמְאוּזָן שֶׁל שִׁטְחֵי הַמְדִינָה דַלֵי־הָאוּכְלוֹסִין וּמְנִיעַת רִיכּוּז מוּפְרָז בֶּעָרִים. עִידוּד הַהוֹן הַפְּרָטִי וְאִימוּן הַיָזְמָה הַפְּרָטִית וְהַקוֹאוֹפֶּרָטִיבִית בַּכְּפָר וּבָעִיר.

שְׁקִידָה עַל פִּיתּוּחַ מִשְׁקֵי־עֲבוֹדָה בַּכְּפָר וּבָעִיר וְעֹל הַרְחָבַת הַהִתְיַשְׁבוּת וְהָקוֹאוֹפֶּרַצְיָה הָעוֹבֶדֶת לְכָל צוּרוֹתֵיהֶן, מִתּוֹךְ שְׁמִירַת חוֹפֶשׁ הַגְדָרָה עַצְמִית בִּבְחִירַת צוּרַת־חַיִים בַּהִתְיַשְֹבוּת. שִׁימוּש רָחָב בְּכָל אֶמְצָעֵי הַמַדָע וְהַטֶכְנִיקָה הַמְשׁוּכְלָלִים לְקִידוּם מֶשֶׁק הַמְדִינָה וְהַחִינוּךְ הַכְּלָלִי וְהַמִקְצוֹעִי, וּלְהַגְבָּרַת הַתְּפוּקָה בְּכַמוּת וְהַשְׁבָּחָה בְּאֵיכוּת.

בשטח הַתַּרְבּוּתִי קָבַעְנוּ: – חִינוּךְ חוֹבָה חִינָם עַד גִיל מְסוּיָם שֶׁיִקָבַע בַּחוֹק, הַרְחָבַת הַחִינוּךְ הַחַקְלָאִי וְהַמִקְצוֹעִי, אִימוּץ הַמֶחְקָר הַצָרוּף וְהַשִׁימוּשִׁי בְּכָל מַדָעֵי הַטֶבַע, עִידוּד הַסִפְרוּת, הַמַדָע וְהָאֳמָנוּת, מְשִׁיכָתָם לָאָרֶץ שֶׁל גְדוֹלֵי הַמַדָע, הַתּוֹרָה, הַסִפְרוּת וְהָאֳמָנוּת הַיְהוּדִים בָּעוֹלָם, הַבְטָחַת חִינוּךְ בַּלָשׁוֹן הָעַרְבִית לְכָל אֶזְרְחֵי הַמְדִינָה הָעַרְבִים, אֲגָב לִימוּד הַשָׂפָה הָעִבְרִית;

הבטחנו חֲקִיקַת חוּקֵי־עֲבוֹדָה לְטִיפּוּחַ אִיחוּד מִקְצוֹעִי כּוֹלֵל שֶׁל הָעוֹבְדִים בַּמְדִינָה, הַשְׁוָאַת זְכוּיוֹת הַפּוֹעֵל הָעַרְבִי לִזְכוּיוֹת הַפּוֹעֵל הַיְהוּדִי, הֲקָמַת לִשְׁכַּת עֲבוֹדָה אֲחִידָה לְחַלֵק הַעֲבוֹדָה לְכָל מְבַקְשֶׁיהָ לְלֹא כָּל הַפְלָיָה עֲדָתִית, לְאוּמִית, מִפְלַגְתִית בְּהֶתְאֵם לְחוֹק שֶׁיִקָבַע לְשֵׁם כָּךְ.

בִּיטוּחַ עֲמָמִי מְסוֹעָף לְכָל הַתּוֹשָׁבִים נֶגָד תַּחֲלוּאָה, זִקְנָה, אַלְמְנוּת וְנָכוּת בִּשְׁלַבִּים פְּרוֹגְרֶסִיבִיים; הִבְטַחְנוּ, כְּמוֹ־כֵן, מִינוּי פְּקִידֵי מְדִינָה עַל־יְסוֹד בְּחִינוֹת הַנֶעֱרָכוֹת עַל יְדֵי וַעֲדָה בִּלְתִּי תְּלוּיָה. בְּשׁוּרָה שֶׁל חוּקִים שֶׁנִתְקַבְּלוּ בַּכְּנֶסֶת בְּמֶשֶׁךְ הַשָׁנִים: חוֹק חִינוּךְ חוֹבָה חִינָם, חוֹק שֵׁירוּת הַתַּעֲסוּקָה, חוֹק שִׁוְיוֹן הָאִשָׁה, חוֹק יִשׁוּב סִכְסוּכֵי עֲבוֹדָה, חוֹק שְׁעוֹת עֲבוֹדָה וּמְנוּחָה וּשְׁאָר חוּקֵי עֲבוֹדָה. חוֹק שֵׁירוּת הַמְדִינָה, חוֹק הַבִּיטוּחַ הַלְאוּמִי וְעוֹד – נִתְקַיְמוּ הַבְטָחוֹת אֵלֶה.

אוּלָם חֲקִיקַת חוּקִים מְקַדְמִים הִיא רַק חֵלֶק קָטָן שֶׁל הַפְּעוּלָה הַמַמְלַכְתִּית. מְשִׂימָתָהּ הָעִיקָרִית שֶׁל הַמֶמֶשָׁלָה הִיא לְכַוֵן הַמְדִינִיוּת הַבִּטְחוֹנִית, הַמִשְׁקִית, הַתַּרְבּוּתִּית וְהַחִיצוֹנִית בַּמְדִינָה. עֶקְרוֹנוֹת הַמֶמְשָׁלָה בְּכָל הַדְבָרִים הָאֵלֶה הוּצְהֲרוּ בְּקַוֵי הַיְסוֹד שֶׁאוּשְׁרוּ בְּכָל פַּעַם עַל־יְדֵי הַכְּנֶסָת, אוּלָם עֶקְרוֹנוֹת מוּצְהָרִים כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם אֵינָם אוֹמְרִים הַרְבֵּה.

המבחן שֶׁל הַמְדִינִיוּת הוּא בְּבִיצוּעַ, וְעַל לִיקוּיֵי הַבִּיצוּעַ וְהֵשֵׂגָיו אֶעֱמוֹד הַפַּעַם בְּצוּרָה תַּמְצִיתִית. עָלַי לְהַזְכִּירְכֶם, כִּי מֶמָשֶׁלֶת הַמַנְדָט עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ בְּתוֹךְ תוֹהוּ־וָבוֹהוּ, וְלֹא קִיְמָה הַחְלָטוֹת הָעֲצֶרֶת לַעֲשׂוֹת הַסִידוּרִים הַדְרוּשִׁים לְהַעֲבָרַת הַשִׁלְטוֹן לַמֶמְשָׁל הֶחָדָשׁ כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בְּצֵאתָם מֵהוֹדוּ, בּוּרְמָה וְצֵיילוֹן, וְאֵין מִן הַצוֹרֶךְ לְהַזְכִּיר, כִּי בְּיוֹם הַכְרָזַת הַמְדִינָה הֵחֵלָה הַפְּלִישָׁה שֶׁל צִבְאוֹת עֲרָב, וּכְפִי עֵדוּתוֹ שֶׁל רִיצַ’רְד קְרוֹסְמָן בַּסֵפֶר שֶׁנִתְפַּרְסֵם בַּזְמָן הָאַחֲרוֹן בְּשֵׁם “אוּמָה שֶׁנוֹלְדָה שֵׁנִית” (A Nation Reborn), קִיוָה בֶּוִוין, שֶׁצִבְאוֹת עֲרָב יַצְמִיתוּ אֶת הַמְדִינָה הָעִבְרִית. לֹא אֶעֱמוֹד עַל הַהֲכָנוֹת שֶׁנַעֲשׂוּ עַל־יָדֵינוּ בְּמֶשֶׁךְ שָׁלוֹשׁ שָֹנִים לִקְרַאת הַפְּלִישָׁה וְלֹא עַל עֶצֶם הַמִלְחָמָה, אֲבָל אֲצַיֵן הַשִׁינוּיִים הַיְסוֹדִיִים שֶׁחָלוּ בְּמֶצָבֵנוּ הַכַּלְכָּלִי עִם יְצִיאָתֵנוּ מִמִשְׁטָר הַמַנְדָט: א) בִּימֵי הַמַנְדָט, הַמַטְבֵּעַ שֶׁלָנוּ הָיָה מַטְבֵּעַ לֹא רַק שֶׁל מַעֲצָמָה אַדִירָה, אֶלָא שֶׁל גוּשׁ עוֹלָמִי גָדוֹל, גוּשׁ הַשְׁטֶרְלִינְג, וּפִתְאוֹם הוּטַל עַל מְדִינָה צְעִירָה וּקְטַנָה וְדַלָה לָצֶקֶת מַטְבְּעוֹת מִשֶׁלָהּ; ב) לִפְנֵי צֵאת הַבְּרִיטִים הָיוּ כְּמֵאָה־אֶלֶף אַנְשֵׁי צָבָא בָּאּרֶץ, שֶׁהָיוּ רַק צַרְכָנִים וְלֹא יַצְרָנִים, וְשִׁימְשׁוּ מִשְׁעָן כַּלְכָּלִי רַב־אוֹנִים גַם לַחַקְלָאוּת וְגַם לַתַּעֲשִׂיָה הַצְעִירָה וְהַחַלָשָׁה שֶׁלָנוּ; ג) נוּתַקְנוּ מֵהָאֲרָצוֹת הַשְׁכֵנוֹת וּמִכָּל קִשְׁרֵי כַּלְכָּלָה אִתָּן, שֶׁבָּהֶם הָיָה בְּמִידָה רַבָּה תָּלוּי הַמֶשֶׁק הָאֶרֶץ־יִשְׂרְאֵלִי; ד) הָעֳמַדְנוּ כִּמְעַט בְכָל שִׁטְחֵי הַכַּלְכָּלָה, הַתַּרְבּות, מְדִינִיוּת־חוּץ וּבִטָחוֹן בִּפְנֵי מַעֲשֵׂי־בְּרֵאשִׁית, כִּי הָאָרֶץ הָיְתָה הֲרוּסָה, וּבִתְנָאִים כָּאֵלֶה זָרְמָה לָאָרֶץ עֲלִיָה בִּלְתִּי־מוּגְבֶּלֶת; ה) וְזֶה הָיָה אוּלַי הַשִׁינוּי הַגָדוֹל בְּיוֹתֵר – הַמִטְעָן הַכַּלְכָּלִי וְהַתַּרְבּוּתי שֶׁל הָעֲלִיָה לִפְנֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְׁנִיָה הָיָה גָדוֹל פִּי כַּמָה מִזֶה שֶׁלְאַחֲרֵי הֲקָמַת הַמְדִינָה.

העליה שֶׁלִפְנֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְׁנִיָה הֵבִיאָה אִתָּהּ הוֹן, הַשְׂכָּלָה, הַכְשָׁרָה, יְדִיעַת מִקְצוֹעַ, מַצַב בְּרִיאוּת טוֹב, וְיִעוּד צִיוֹנִי אֲמִתִּי – כְּלוֹמַר יִעוּד לְבִנְיַן הָאָרֶץ בְּגוּפָם. אוּלָם הָעֲלִיָה שֶׁלְאַחֲרֵי הֲקָמַת הַמְדִינָה – בָּאה כִּמְעַט כּוּלָהּ בְּלִי הוֹן, בְּלִי הַשְׂכָּלָה, בְּלִי הַכְשָׁרָה, לְלֹא־מִקְצוֹעַ, וְכִמְעַט אַךְ וְרַק מִתּוֹךְ מַחְסוֹר וְדִיכּוּי, אִם כִּי בְּהַשְׁרָאַת חֲזוֹן־הַגְאוּלָה הַמְשִׁיחִי, וְהָאָרֶץ הַקוֹלֶטֶת הָיְתָה צְרִיכָה לְסַפֵּק לָעוֹלִים לֹא רַק מָזוֹן, שִׁיכּוּן, עֲבוֹדָה, תַּבְרוּאָה וְחִינוּךְ, – אֶלָא לְהַכְשִֹיר אוֹתָם פֹּה וּבִזְמָן קָצָר לְאוֹרַח־חִיִים חָדָש בַּמוּבָן הַכַּלְכָּלִי, הַחֶבְרָתִי וְהַמְדִינִי, וְהוּטַל עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת, – כְּשֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּמָצוֹר מִכָּל עֲבָרֵינוּ בַּיַבָּשָׁה – מִצָפוֹן, מִמִזְרָח וּמִדָרוֹם כְּשֶׁכָּל הָעוֹלָם הָעַרְבִי וְחֵלֶק גָדוֹל שֶׁל הָעוֹלָם הַמוּסְלְמִי מַחֲרִים אוֹתָנוּ, גַם מִבְּחִינָה מְדִינִית וְגַם מִבְּחִינָה כַּלְכָּלִית וּמִשְׁקִית.

רבים רוֹאִים בַּהֲקָמַת הַמְדִינָה אֶת הַנֵס שֶׁל זְמַנֵנוּ. אֲחֵרִים רוֹאִים נֵס בְּנִצְחוֹן הַמְעַטִים עַל הַמְרוּבּים. אֵינֶנִי גוֹרֵס מַעֲשֵׂי נִסִים, – מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַיְקוּם וְכָל הַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית וְהָעוֹלָמִית הֵם בְּעֵינַי נֵס אַדִיר, גָדוֹל וְנֶעֱלָם שֶׁמִתְרַחֵש יוֹם יוֹם; אֲבָל הַדָבָר הַמוּפְלָא שֶׁקָרָה, לְדַעְתִּי הֵם שְׁלוֹשָׁה הֶשֵׂגִים מֶרְכָּזִיִים: א) קְלִיטַת הָעֲלִיָה הַהֲמֹונִית, שֶׁמְדִינָה צְעִירָה, מוּפְקֶרֶת לְתוֹהוּ־וָבוֹהוּ עַל־יְדֵי מֶמְשֶלֶת הַמַנְדָט, שְׁקוּעָה שָׁנָה בְּמִלְחֶמֶת חַיִים וּמָוֶת, וְאַחַר־כָּךְ בְּמַאֲבָק מְדִינִי וְכַלְכָּלִי עִם כּוֹחוֹת אַדִירִים בָּעוֹלָם – הִצְלִיחָה לְבַצֵעַ בִּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֵלוּ; ב) יִשׁוּב חֵלֶק גָדוֹל מֵהָאוּכְלוֹסִין שֶׁנִתְּוַסְפוּ, בִּשְׁטָחִים רֵיקִים וְשׁוֹמְמִים; ג) הֲפִיכַת רוֹב הָעוֹלִים לְכוֹחַ עוֹבֵד וְיוֹצֵר, בַּכְּפָר וּבָעִיר, וְנוֹטֵל חֵלֶק שָׁוֶה עִם הַיִשׁוּב הַוָתִיק בַּהֲגַנַת הַמְדִינָה וּבְבִנְיַן חֶבְרָתָהּ הַחֲדָשָׁה. שְׁלוֹשָֹה דְבָרִים, שֶׁרוֹב אַנְשֵׁי־הַמַעֲשֶׂה וּמוּמְחֵי הַכַּלְכָּלָה הָיוּ בְּטוּחִים שֶׁלֹא יִתָּכְנוּ אֶלָא יָבִיאוּ לְהֶרֶס הַמְדִינָה וּלְאָבְדַן כָּל הָהוֹן הַמוּשְׁקָע בְּמִפְעֲלֵי אִיכְלוּס הִשְׁמָמָה.

מאז קום הַמְדִינָה עָלוּ אַרְצָה – 965,545 עוֹלִים, מֵהֶם – 504,254 מֵאַפְרִיקָה וְאַסְיָה, קָרוֹב ל־53%; 441,857 מֵאֵירוֹפָּה וּמֵאֲמֶרִיקָה (קְצָת יוֹתֵר מֵ־46%) ו־19,432 לֹא יָדוּעַ מוֹצָאָם. בִּתְקוּפָה זוֹ יָרְדוּ (הַמְדוּבָּר בְּיוֹרְדִים מַצְהִירִים) 72,162 (עַד סוֹף 1959) מֵהֶם 3,522 לֹא־יְהוּדִים. מִסְפַּר הַיוֹרְדִים לְמַעֲשֶׂה גָדוֹל לְדַעְתִּי יוֹתֵר. יָדוּעַ לַכֹּל שֶׂהָעֲלִיָה הַגְדוֹלָה בָּאָה בְּאַרְבַּע הַשָׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לְאַחַר קוּם הַמְדִינָה, שֶׁבָּהֶן עָלוּ כִּשְׁבַע־מֵאוֹת אֶלָף, וּבִשְׁמוֹנֶה הַשָׁנִים שֶׁלְאַחֲרֵיהֶן – רַק כִּשְׁלוֹש־מֵאוֹת אֶלֶף. הָעוּבְדָה הַטְרָאגִית בְּיוֹתֵר בְּפָרָשָׁה זוֹ הִיא, שֶׁיֶשְׁנָם עַכְשָֹיו יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה מִילְיוֹנִים יְהוּדִים כְּלוּאִים – גַם בְּאֵירוֹפָּה וְגַם בְּאַפְרִיקָה הֶצְפוֹנִית, וְאֵין סָפֵק שֶׁלְפָחוֹת חֶצְיָם הָיוּ רוֹצִים לַעֲלוֹת, אִילוּ נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי הַיְצִיאָה, וְזוֹהִי הַכָּרָתִי הָעֲמוּקָה שֶׁיָבוֹא יוֹם וְהַשְׁעָרִים יִפָּתְחוּ, וְעָלֵינוּ לְהִיכּוֹן לַיוֹם הַהוּא וְגַם לִשְׁקוֹד עַל בּוֹאוֹ.

הַשִׁינוּי הֶעָצוּם בְּאוֹפִי הָעֲלִיָה וּבְמִטְעָנָהּ הַכַּלְכָּלִי וְהַתַּרְבּוּתִי מִתְגַלֶה בְּמִסְפָּרִים אֵלֶה: בִּימֵי הַמַנְדָט – מִשְׁנַת 1919 עַד עֲזִיבַת הַבְּרִיטִים בַּ־15 בְּמַאי 1948 – בָּאוּ 89.6% מֵאֵירוֹפָּה וּמֵאֲמֶרִיקָה, וַ־10.4% מֵאַסְיָה וּמֵאַפרִיקָה. מֵאָז הֲקָמַת הַמְדִינָה עָלוּ, כַּאֲמוּר, 46% מֵאֵירוֹפָּה וּמֵאֲמֶרִיקָה, וְ־54% מֵאַסְיָה וּמֵאַפרִיקָה. אוּלָם חָל שִׁינוּי לֹא רַק בְּמוֹצָא הָעוֹלִים. בִּתְקוּפַת הַמַנְדָט בָּאוּ יְהוּדִים מֵאֲרָצוֹת שֶׁבָּהֶן הָיָה לַיְהוּדִים הוֹן, וְחֵלֶק הָגוּן שֶׁל הוֹן זֶה בָּא יַחַד עִם הָעוֹלִים. לְאַחַר קוּם הַמְדִינָה בָּאוּ הַיְהוּדִים, פְּרָט לְעוֹלֵי מַעֲרַב אֵירוֹפָּה וַאֲמֶרִיקָה, שֶׁמִסְפָּרָם לֹא־גָדוֹל בְּיוֹתֵר, מֵאֲרָצוֹת שֶׁבָּהֶן הוּחְרַם הַהוֹן הַיְהוּדִי.

לזכותנו יאמר – וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לִזְכוּתֵנוּ אֵינִי מִתְכַּוֵן לַמֶמְשָׁלָה, אֶלָא לְעַם יִשְׂרָאֵל –שֶׁקָשֶׁה לִמְצוֹא בָּעוֹלָם דוּגְמָא שְׁנִיָה שֶׁל תְּמוּרָה כָּל־כָּךְ פּוֹרִיָה, מְחַדֶשֶׁת, מַעֲלָה, מַעֲשִׁירָה וּמְבַצֶרֶת, גַם מִבְּחִינָה כַּלְכָּלִית וְגַם מִבְּחִינָה תַּרְבּוּתִית וְחֶבְרָתִית, כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ בָּאָרֶץ בְּהִתְעָרוּת הָעוֹלִים לְלֹא־הוֹן, לְלֹא־הַכְשָׁרָה, וּבְרוּבָּם הַגָדוֹל לְלֹא־מִקְצוֹעַ וּלְלֹא־חִינוּךְ וּלְלֹא־זִיקָה קוֹדֶמֶת לַעֲבוֹדָה וְלַאֲדָמָה.

יָדוּעַ שֶׁחֵלֶק גָדוֹל שֶׁל הָעוֹלִים בָּאוּ נְגוּעֵי מַחֲלוֹת וְחוּלְשׁוֹת גוּפָנִיוֹת, גַם הַיְלָדִים הַצְעִירִים וְגַם הַקְשִׁישִׁים. רוֹב הַמַחֲלוֹת נָגוֹזוּ מִתּוֹךְ טִיפּוּל רְפוּאִי מְעוּלָה וּלְאַחַר מַאֲמַצֵי בְּרִיאוּת שִׁיטָתִיים וּמַתְמִידִים, וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֶדֶת עַכְשָׁיו כִּמְעַט בַּשָׁלָב הַגָבוֹהַּ בְּיוֹתֵר שֶׁל אוֹרְֶךְ הַחַיִים הַמְמוּצָע בָּעוֹלָם כּוּלוֹ. יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּכָל יַבֶּשֶׁת אַפרִיקָה וְאַסְיָה, אֲמֶרִיקָה, כּוֹלֵל אַרְצוֹת־הַבְּרִית וְקַנָדָה. רַק אַרְבַּע אֲרָצוֹת בְּאֵירוֹפָּה (שְׁלוֹשׁ הָאֲרָצוֹת הַסְקַנְדִינַבִיוֹת וְהוֹלַנְד) עוֹלוֹת עָלֵינוּ בְּנִידוֹן זֶה. אוֹרְֶךְ הַחַיִים הַמְמוּצָע שֶׁל גְבָרִים בְּיִשְׂרָאֵל הוּא 70.2 שָׁנִים, שֶׁל נָשִֹים 72.3 (הָאִשָֹה מַאֲרִיכָה יָמִים מֵהַגֶבֶר כִּמְעַט בְּכָל הָאֲרָצוֹת בָּעוֹלָם, פְּרָט לְהוֹדוּ, שֶֹבָּהּ אוֹרְֶךְ הַחַיִים הַמְמוּצָע הוּא 32 שָׁנָה לַגֶבֶר, וּ־31 שָׁנָה לָאִשָׁה).

כיום ישנן 24 עֲיָרוֹת פִּיתּוּחַ בְּנוֹת אוּכְלוֹסִין שֶׁל 180,000 נֶפֶשׁ, גַם בַּדָרוֹם וּקְצָת בַּנֶגֶב ןְגַם בַּצָפוֹן הַקִיצֹונִי. רַק אַרְבַּע עֲיָרוֹת מוֹנוֹת לְמַעְלָה מֵעֲשֶׂרֶת־אֲלָפִים נֶפֶשׁ, וְאִילוּ אוּכְלוֹסֵיהֶן שֶׁל 12 עֲיָרוֹת אֵינָם מַגִיעִים ל־5,000 נֶפֶשׁ. כִּמְעַט כָּל הָעֲיָרוֹת מְאוּכְלָסוֹת עוֹלִים חֲדָשִׁים, 4/5 מֵהֶם יוֹצְאֵי אַרְצוֹת הָאִיסְלָאם, מֵאַסְיָה וּמֵאַפרִיקָה. לֹא כָּל הַמוֹרִים, הָאֲחָיוֹת, הָרוֹפְאִים, הַפְּקִידִים הָעוֹבְדִים בַּעֲיָרוֹת אֵלֶה – הִשְׁתַּקְעוּ בְּתוֹכָן, וְדָבָר זֶה פּוֹגֵם בַּעֲלִיָתָן הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הָעֲיָרוֹת. וְאֵין סָפֵק שֶׁעַל מוֹסְדוֹת הַמְדִינָה לִיתֵן דַעְתָּם עַל כָּךְ: יֵשׁ לִדְרוֹשׁ מֵהָעוֹבְדִים לְהִשְׁתַּקֵעַ בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתָם, וּלְשֵֹם־כָּךְ יֵשׁ גַם לְהַבְטִיחַ מִינִימוּם הַצְרָכִים הַתַּרְבּוּתִיים וְהַבִּידוּרִיִים בָּעֲיָרוֹת אֵלֶה: סִפְרִיָה, קוֹלְנוֹעַ, בְּרֵיכַת־שְׂחִיָה וְכִדוֹמֶה.

ירושלים אֵינָה עִיר פִּיתּוּחַ – אֶלָא עִיר דָוִד וּבִירַת יִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשׂוּ מִימֵי הַמֶמְשָׁלָה הַנִבְחֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה וְעַד הַנוֹכְחִית מַאֲמַצִים מַתְמִידִים לְהַגְדִיל וּלְבַצֵר הַיְסוֹד הַמִשְׁקִי שֶׁל הַיִשׁוּב בִּירוּשָׁלַיִם. בְּסוֹף 1946 הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם לְפִי אוּמְדַן הַסוֹכְנוּת 102,000 יְהוּדִים; לְפִי אוּמְדַן מֶמְשֶׁלֶת הַמַנְדָט – 99,320. בִּשְׁנַת 1951 הָיוּ כְּבָר בִּירוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה בִּלְבַד 136,000; בְּסוֹף 1955 – 141,400, בְּסוֹף 1959 – 158,500. בִּימֵי הַמַנְדָט הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם בְּעִיקָר עִיר שֶׁל פְּקִידִים וּמִקְצוֹעוֹת חָפְשִׁיִים וּמִסְפַּר סוֹחֲרִים וְחֶנְוָנִים. הַנִסְיוֹנוֹת שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִיצוֹר לִירוּשָׁלַיִם גַם בָּסִיס מִשְׁקִי נָתְנוּ תּוֹצָאוֹת אֵלֶה: בִּשְׁנַת 1955 הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם 5,200 מָעֳסָקִים בְּ־413 מִפְעֲלֵי תַּעֲשִׂיָה וּמְלָאכָה. בִּשְׁנַת 1958 – 6,768 מָעֳסָקִים בְּ־605 מִפְעָלִים. מִחוּץ לַאֲזוֹרֵי פִּיתּוּחַ בַּדָרוֹם וּבַצָפוֹן, יֵשׁ לְדַעְתִּי רַק עִיר אַחַת שֶׁיֵשׁ לִדְאוֹג לְהַרְחָבָתָהּ הַמַתְמֶדֵת – וְזוֹהִי יְרוּשָׁלַיִם.

עַל יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת לֹא רַק מֶרְכַּז תּוֹרָה וְחָכְמָה וּמַדָע לְיִשְׂרָאֵל וְלַיַהֲדוּת, אֶלָא גַם מִשְׁכַּן הַתַּעֲשִׂיוֹת הַקַלוֹת וְהַמְשׁוּכְלָלוֹת הַדוֹרְשׁוֹת יֶדַע רַב, וְתַעְבּורָתוֹ אֵינָהּ קָשָׁה בְּיוֹתֵר.

מהישובים הַחַקְלָאִיִים הַחֲדָשִׁים שֶׁהוּקְמוּ מֵאָז קוּם הַמְדִינָה – לְמַעְלָה מ־450, יֵשׁ בְּתוֹכָם כְּמֵאָה קִיבּוּצִים, רוּבָּם מִנוֹעַר הָאָרֶץ, מֵעֲלִיַת הַנוֹעַר וּמִעוֹלֵי דְרוֹם־אֲמֶרִיקָה וְעוֹלִים מִשְׁאָר אֲרָצוֹת. וְאִם בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה הַשָׁנִים שֶׁקָדְמוּ לַהֲקָמַת הַמְדִינָה הוּקְמוּ בְּסַךְ־הַכֹּל 116 קִיבּוּצִים, כְּלוֹמַר 3 קִיבּוּצִים לְשָׁנָה, וּבִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה הַשָׁנִים שֶׁלְאַחַר קוּם הַמְדִינָה הוּקְמוּ כְּ־100 קִיבּוּצִים, כְּלוֹמַר שְׁמֹונָה לְשָׁנָה, הֲרֵי זֶה גִידוּל כִּמְעַט פִּי שְׁלוֹשָׁה. אֵינִי רוֹאֶה יְסוֹד לְאַכְזָבָה מֵעֲתִיד הַתְּנוּעָה הַקִיבּוּצִית וּמִגִידוּלָהּ בֶּעָתִיד. וְנִדְמֶה לִי שֶׁגַם הַשִׂמְחָה־לְאֵיד שֶׁל מִתְנַגְדֵי הַקִיבּוּצִים וְגַם הַתַּאֲנִיָה שֶׁל מְחַיְבֵי הַקְבוּצָה, שֶׁאֲנִי עַבְדְכֶם נִמְנֶה עֲלֵיהֶם, שְׁנֵיהֶם טוֹעִים לְדַעְתִּי. הַתְּנוּעָה הַקִיבּוּצִית לֹא נִכְשְׁלָה, אִם כִּי רַבִּים קְשָׁיֶיהָ, וַעֲדַיִין הִיא מְשַׁמֶשֶׁת כְּבַיָמִים הַקוֹדְמִים עַמוּד־אֵשׁ מֵאִיר וּמַדְרִיךְ לְטוֹבֵי הַנוֹעַר בָּאָרֶץ וּלְשׁוֹחֲרֵי צֶדֶק וְשִׁוְיוֹן בָּעוֹלָם, וְהִיא תִּפְאֶרֶת הַיְצִירָה הַהִתְיַשְֹבוּתִית שֶׁלָנוּ, וְעוֹד יִתָּכְנוּ לָהּ עֲלִילוֹת גְדוֹלוֹת, וְרוּחַ־הַנְכָאִים הַנְפוֹצָה בְּכַמָה קִיבּוּצִים הִיא פְּרִי קוֹצֶר־רְאִיָה וְהִתְעַלְמוּת מֵהַשִׁינוּיִים הַטְרָאגִייִם שֶׁחָלוּ בְּעַמֵנוּ, – הַשְׁמָדַת יַהֲדוּת אֵירוּפָּה וְהַיְכוֹלֶת הַחֲלוּצִית הָעֲצוּמָה שֶׁהָיְתָה גְנוּזָה בְּתוֹכָהּ. הַקְבוּצָה – אֵין הָעֵרֶךְ הַיָחִיד שֶׁלָהּ שׁוּתָפוּת כַּלְכָּלִית מְלֵאָה (אוֹ כְּפִי שֶׁקוֹרְאִים לָהּ – לְדַעְתִּי בְּלִי דִיוּק נָכוֹן – שִׁוְיוֹן). בַּקְבוּצָה נִתְגַלְמוּ הַרְבֵּה עֲרָכִים יְקָרִים, יוֹתֵר נָכוֹן, מַרְבִּית הָעֲרָכִים שֶׁל מַהְפֵּכַת תְקוּמָתֵנוּ הַלְאוּמִית: הַשִׁיבָה לַטֶבַע, לָאֲדָמָה, לָעֲבוֹדָה, לְעֶזְרָה הֲדָדִית, לְחַיֵי חֶבְרָה תַּרְבּוּתִית, לְשִׁחְרוּר גָמוּר שֶׁל הָאִשָׁה וְשִׁוְיוֹנָהּ הַחֶבְרָתִי, לְבִטָחוֹן עַצְמִי בְּכוֹחַ הַגְבוּרָה הַיְהוּדִית; – וַעֲרָכִים אֵלֶה מִתְגַשְׁמִים כִּמְעַט בְּכָל הַיִשוּבִים הַחַקְלָאִיִים שֶׁקָמוּ לְמֵאוֹת אַחֲרֵי קוּם הַמְדִינָה.

השנה תחוג אֵם־הַקְבוּצוֹת, דְגַנְיָה, יוֹבֵל הַחֲמִישִׁים שֶׁלָהּ. זֶהוּ לא חַגָהּ בִּלְבַד, וְאַף לֹא רַק חַג הַתְּנוּעָה הַקִיבּוּצִית, אֶלָא חַג לְאוּמִי לְיִשְׂרָאֵל. זָכִיתִי לַעֲבוֹד עַל אַדְמַת דְגַנְיָה שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הִיוָסְדָהּ, כִּי הַקְבוּצָה דְגַנְיָה הִיא הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מְאוּחֶרֶת מֵחַוַת כִּנֶרֶת שֶׁהוּקְמָה בְּיָזְמַת ד“ר רוּפִּין ז”ל בִּשְׁנַת 1908, וְהַמֵנִיעַ הָרִאשׁוֹן וְהָעִיקָרִי לַהֲקָמַת הַקְבוּצָה בְּאוּם־ג’וּנִי, שֶׁנִקְרֵאת הַיוֹם בַּשֵׁם הַמְפוֹאָר דְגַנְיָה, – הָיָה לְהוֹכִיחַ לְעַצְמֵנוּ, וְלַתְּנוּעָה הַצִיוֹנִית וְלָעָם כּוּלוֹ, כִּי אֶפְשָׁר לַעֲבוֹד הָאֲדָמָה בְּאַרְצֵנוּ בְּפוֹעֲלִים יְהוּדִים בְּלִי מַשְֹגִיחִים וְקַבְּלָנִים וּבְלִי הֶפְסֵדִים. וְנִסָיוֹן זֶה, שֶֹהִצְלִיחַ בִּדְגַנְיָה וְנִתְעַשֵׁר בְּמֶשֶׁךְ הַזְמָן בְּמֵיטַב הָעֲרָכִים הָאֱנוֹשִׁיִים וְהַלְאוּמִיִים, נוֹסָף עַל עֲבוֹדָה עִבְרִית נוֹשֵׂאת עַצְמָהּ,– שִׁימֵשׁ מֵאָז וְעַד הַיוֹם דוּגְמָא וּמוֹפֵת לְמֵאוֹת, לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת מִטוֹבֵי הַנוֹעַר שֶׁלָנוּ בְּיַהֲדוּת אֵירוֹפָּה, אֲמֶרִיקָה הַלָאטִינִית וְאַרְצוֹת הָאִיסְלָאם, וְהוּקַם בָּאָרֶץ בַּחֲמִישִׁים שָׁנִים אֵלֶה מִפְעָל קִיבּוּצי הַמְגַלֵם בְּתוֹכוֹ מֵיטַב הַחֲזוֹנוֹת שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל וּמוֹרֵי הָאֱנוֹשִׁיוּת הַנַעֲלִים בָּעוֹלָם, וְכָל יִשְׂרָאֵל יְכוֹלָה לְהִתְפָּאֵר בּוֹ, וּשְׁמוֹ יָצָא לְכָל קַצְוֵי־תֵּבֵל.

ואם כי מֹושַׁב הָעוֹבְדִים עַל עֲרָכָיו הוּא יָנַק מִמָקוֹר עַצְמָאִי – שֶׁל אֱלִיעֶזֶר יָפֶה ז"ל וַחֲבֵרָיו – הֲרֵי אֵין סָפֵק שֶׁכַּמָה עֲרָכִים יְסוֹדִיִים הֵם מְשׁוּתָּפִים לִשְׁתֵּי צוּרוֹת הַהִתְיַשְׁבוּת, וְיֵשׁ יְנִיקָה וְהַשְׁפָּעָה הֲדָדִית בֵּין שְׁתֵּי הַצוּרוֹת, כְּגוֹן בַּמֹושָׁב הַשִׁיתּוּפִי, וּשְׁתֵּי צוּרוֹת הַהִתְיַשְׁבוּת הַמְקוֹרִיוֹת הֵן מֵאוֹתָם דְפוּסֵי הַחֶבְרָה הַחֲדָשָׁה שֶׁצוֹמַחַת בָּאּרֶץ וּמוֹכִיחָה אֶפְשָׁרוּת שֶׁל חֶבְרָה, שֶׁאֵין בָּהּ קִיפּוּחַ וְאַפְלָיָה וְנִיצוּל; וְגַם אֵלֶה שֶׁרְחוֹקִים מֵחַיִים אֵלֶה חַיָבִים לְהוֹקִיר יְצִירָה זוֹ, בַּאֲשֶׁר הִיא מַעֲשִׂית וַחֲלוּצִית גַם יַחַד, וְהִיא מַקְנָה לְיִשְׂרָאֵל מָקוֹם מְכוּבָּד בָּעוֹלָם וּמְשַׁמֶשֶת אֶבֶן־שׁוֹאֶבֶת לְטוֹבֵי הַנוֹעַר בַּגוֹלָה, שֶׁאֵין מְצוּקָה כַּלְכָּלִית אוֹ מְדִינִית דוֹחֶפֶת אוֹתוֹ לַעֲלִיָה; וְרַק הַמָאוֹר הַבּוֹקֵעַ מֵהַמִפְעָל הַהִתְיַשְׁבוּתִי מוֹשֵׁך אוֹתוֹ לַמוֹלֶדֶת הָעִבְרִית.

רָאִיתִי מִפְעַל יְצִירַת בְּרֵאשִׁית בְּהוֹלַנְד – הֲפִיכַת יָם לְיַבָּשָׁה וּלְמֶרְכְּזֵי הִתְיַשְׁבוּת חַקְלָאִית, שֶׁרַק מִיעוּט קָטָן שֶׁל הָעָם, פָּחוֹת מֵ־15 אֲחוּזִים הַמִתְפַּרְנְסִים מֵחַקְלָאוּת בְּהוֹלַנְד, נֶהֱנִים מִמִפְעַל זֶה, אֲבָל הָעָם כּוּלוֹ מַקְצִיב בְּשִׂמְחָה וּבְגַאֲוָה וּמִתּוֹך אַחְדוּת שְׁלֵמָה מְאוֹת מִילְיוֹנִים דוֹלָרִים לְיִבּוּשׁ הַיָם בִּשְׁבִיל מִסְפָּר קָטָן שֶׁל חַקְלָאִים; – כְּלוּם לֹא צְרִיכִים מְאוֹת אַלְפֵי תּוֹשָׁבֵי תֵּל־אָבִיב, חֵיפָה, רָמַת־גַן וִירוּשָׁלַיִם לִשְׂמוֹחַ עַל מִפְעַל הַהִתְיַשְׁבוּת הָעוֹבֶדֶת, הַמְבַצֶרֶת בִּטְחוֹנֵנוּ, מַגְדִילָה עַצְמָאוּתֵנוּ הַכַּלְכָּלִית, מְטַפַּחַת עֲרָכִים חֶבְרָתִיִים נַעֲלִים וּמוֹסִיפָה כָּבוֹד לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, וְלִרְאוֹת בּוֹ נֶכֶס לְאוּמִי יָקָר, הָרָאוּי לְהַעֲרָצַת הָעָם כּוּלוֹ?

יחד עם הַדְפוּסִים הַחֶבְרָתִיִים הַחדֲשִׁים שֶׁהוֹלְכִים וְנוֹצָרִים בַּהִתְיַשְׁבוּת הָעוֹבֶדֶת, – מִתְפַּתַחַת הַקוֹאוֹפֶּרַצְיָה הַיַצְרָנִית, הַשֵׁירוּתִית וְהַמוֹבִילָה בִּמְמַדִים שֶׁאֵין דוֹמֶה לָהֶם בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת; וְאַף קוֹאוֹפֶּרַצְיָה זוֹ, מִלְבַד עֶרְכָּהּ לְעַצְמָהּ כְּנֶכֶס מִשְׁקִי וְחֶבְרָתִי בְּיִשְׂרָאֵל, מַקְנָה לְיִשְׂרָאֵל שֵׁם בֵּינְלְאוּמִי וּמְשַׁמֶשֶׁת אֶבֶן־שׁוֹאֶבֶת לְטוֹבֵי הַנוֹעַר בַּאֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת בַּיַבָּשׁוֹת הַקְרוֹבוֹת לָנוּ.

בַּקְבוּצָה וּבַמוֹשָׁב נוֹצְרָה הַקוֹאוֹפֶּרַצְיָה עַשְׂרוֹת שָׁנִים לִפְנֵי קוּם הַמְדִינָה, אֲבָל הַדַחַף הָרַב לְגִידוּלָהּ הַמָהִיר נָתְנָה הַתְּקוּפָה הַקְצָרָה שֶׁל הִתְחַדְשׁוּת עַצְמָאוּתֵנוּ. עֶרֶב הַמְדִינָה, בִּשְׁנַת 1947 – הָיוּ בָּאָרֶץ 115 קוֹאוֹפֶּרָטִיבִים שֶׁמָנוּ 5564 עוֹבְדִים, וְהוֹנָם הִגִיעַ לְ־1,975,000 לִ“י; מֵאֵלֶה הָיוּ 75 קוֹאוֹפֶּרָטִיבִים יַצְרָנִים, 16 לְשֵׁירוּתִים, 24 לְתַחְבּוּרָה. בִּשְׁנַת 1959 הִגִיעַ מִסְפַּר הַקוֹאוֹפֶּרָטִיבִים לְ־219, עוֹבְדֵיהֶם לְ־13,341, הוֹנָם לְ־19,856,000 לִ”י.

הקבוצה, הַמוֹשָּב וְהַקוֹאוֹפֶּרַצְיָה, הַכּוֹלְלִים יַחַד 107,000 מִשְׁפָּחוֹת וּלְמַעְלָה מֵרֶבַע מִילְיוֹן נֶפֶשׁ, הִינָם אָחוּז בִּלְתִּי מְבוּטָל מִכְּלָל הַתּוֹשָׁבִים בַּמְדִינָה. אוּלָם מִשְׁקָלָם הָאֵיכוּתִי אֵין לִמְדוֹד אַךְ וְרַק בְּכַמוּת כּוֹחַ הָאָדָם הַשָׁקוּעַ בָּהֶם, כְּשֵׁם שֶׁאֵין לִמְדוֹד מִשְׁקַל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, הַטֶכְנִיוֹן וּמְכוֹן־וַיְצְמָן אַךְ וְרַק בְּמִסְפָּר הַפְּרוֹפֶסוֹרִים וְהַחוֹקְרִים הַפּוֹעֲלִים בְּתוֹכָם. בְּמוֹסְדוֹת הַחִינוּךְ וְהַמֶחְקָר הַגְבוֹהִים קוֹבַעַת רָמַת הַיֶדַע וְהַמֶחְקָר; בַּהִתְיַשְׁבוּת וּבַקוֹאוֹפֶּרַצְיָה הָעוֹבֶדֶת קוֹבַעַת רָמַת הָעֲרָכִים הַחֶבְרָתִיים. מִבְּחִינָה זוֹ, יֵשׁ לְצָרֵף לִשְׁנֵי גוּפִים אֵלֶה אֶת צַהַ“ל – וַאֲנִי מִתְכַּוֵן עַכְשָׁיו לְצַהַ”ל לֹא כְּכוֹחַ בִּטָחוֹן, – אֶלָא כְּגוּף בַּעַל יֵעוּד מוּסָרִי וּמְחַנֵךְ, כְּגוף הַמַעֲלֶה הָאָדָם בְּתוֹכוֹ וּמְשַׂמֵשׁ כּוֹחַ רִאשֹוֹנִי בְּמִיזוּג גָלוּיוֹת וּבְעִיצוּב דְמוּת הָעָם. בִּגְמַר הַמַחֲזוֹר הָרִאשׁוֹן לִמְפַקְדֵי פְּלוּגוֹת בְּנוֹבֶמְבֶּר 1948, עוֹד לִפְנֵי סִיוּם מִלְחֶמֶת הַקוֹמְמִיוּת, אָמַרְתִּי בְּמִסְדַר הַסִיוּם: "לָנוּ יֵש בְּעָיָה צְבָאִית יְחִידָה בְּמִינָהּ. – אָנוּ מוּעָטִים וְאוֹיְבֵינוּ מְרוּבּים. בְּמִלְחָמָה זוֹ עָמַדְנוּ 7־8 מְאוֹת אֶלֶף נֶפֶשׁ מוּל שִׁשָׁה אוֹיְבִים הַמוֹנִים שְׁלוֹשִׁים מִילְיוֹן נֶפֶשׁ. וְגַם אִם יִגְדַל יִשׁוּבֵנוּ, וְהוּא יִגְדַל – אֲבָל גַם אִם יוּכְפַּל וִישׁוּלַשׁ וִירּובַּע, – נִצְטָרֵךְ לַעֲמוֹד מוּעָטִים נֶגֶד מְרוּבּים, כִּי אֵין כָּל אֶפְשָׁרוּת אוֹבְּיֶקְטִיבִית שֶׁנִשְֹתַּוֶה פַּעַם בְּמִסְפָּרֵנוּ לָאוֹיֵב הָאַקְטוּאָלִי וְהַפּוֹטֶנְצִיאָלִי בֶּעָתִיד. וְהַמִסְפָּר הוּא גוֹרֵם גָדוֹל בַּצָבָא, לָרוֹב גוֹרֵם מַכְרִיעַ. בַּמֶה, אֵיפוֹא, עָמַדְנוּ עַד עַכְשָׁיו, וּבַמֶה נַעֲמוֹד בְֶּעָתִיד? אַךְ וְרַק בְּיִתְרוֹנֵנוּ הָאֵיכוּתי, בְּיִתְרוֹנֵנוּ הַמוּסָרִי וְהָאִינְטֶלֶקְטוּאָלִי –

* * *

"זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁעָלֵינוּ לִדְאוֹג לֹא רַק לְאִימוּן גוּפָנִי, לְכוֹשֶׁר סְבִילוּת, לְחִידוּד חוּשֵׁינוּ, חוּשֵׁי הָרְאִיָה וְהַשְׁמִיעָה, לְהַגְבָּרַת כּוֹשֶׁר הַתְּנוּעָה וּמְהִירוּתָהּ, לַחֲרִיצוּת בְּשִׁימוּשׁ מֵכָנִי, לְהִתְאַמְנוּת בְּכָל כְּלֵי־הַנֶשֶׁק הַמוֹדֶרְנִיִים, הַמְשׁוּכְלָלִים בְּיוֹתֵר, לְהִתְרַגְלוּת לְסֵדֶר יָעִיל וּמִשְׁמַעַת מוֹפְתִית, לִבְקִיאוּת רַבָּה בְּתֹולְדוֹת הַמִלְחָמָה וְהַקְרָבוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וּבָעַמִים, לְנִיצוּל כָּל חִידוּשֵׁי הַמַדָע וְהַטֶכְנִיקָה וְהַתַּחְבּוּרָה – כָּל אֵלֶה בִּלְבַד אֵינָם מַסְפִּיקִים. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר לֹא הַטַנְק וְלֹא הַתּוֹתַח וְלֹא מְטוֹס הַקְרָב עוֹשׂיִם אֶת הַמְלָאכָה, – אֶלָא הָאָדָם, הָמִשְׁתַּמֵש בָּהֶם וּמַפְעִיל אוֹתָם. וּבָאָדָם הַלוֹחֵם מַכְרִיעַ לֹא כּוֹחַ הַשְׁרִירִים, וְלֹא חֲרִיצוּת טֶכְנִית, אִם כִּי אֵלֶה חֲשׁוּבִים לְמַדַי, אֶלָא רוּחוֹ, – מַשֶׁהוּ נֶעֱלָם וְנַעֲלֶה וְנִשְׂגָב בְּחֶבְיוֹן הַנֶפֶשׁ, וְהוּא עַז גַם מִמָוֶת. זֶהוּ מוֹתָר הָאָדָם, צֶלֶם אֱלוֹהִים שֶׁבָּאֱנוֹשׁ, הַחוֹסֶן הַמוּסָרִי הַפְּנִימִי הַמְשַׁמֵשׁ נֶשֶׁק עֶלְיוֹן בִּימֵי מִלְחָמָה, כְּשֵׁם שֶּהוּא מְשַׁמֵשׁ מַעְיַן־יְצִירָה בִּימֵי שָׁלוֹם. – – וְכָאן מוּנָח מֶרְכַּז הַכּוֹבֶד שֶׁל אַחֲרָיוּת הַמְפַקֵד וּשְׁלִיחוּתוֹ הַגְדוֹלָה. עַל הַמְפַקְדִים מוּטָלִים הַרְבֵּה תַּפְקִידִים – לְאַמֵן חַיָלִים וְעוֹד, אֲבָל הַמְפַקֵד לֹא יִהְיֶה רָאוּי לִשְׁמוֹ וְלִשְׁלִיחוּתוֹ אִם לֹא יִהְיֶה יוֹתֵר מִזֶה. מְפַקֵד אֲמִתִּי הוּא רַק מִי שֶׁמְסוּגָל לִהְיוֹת אָדָם

לְמוֹפֵת, הַיוֹדֵעַ לְחַנֵךְ בְּעֶצֶם הֲוָיָתוֹ, הֲלִיכוֹתָיו, הִתְנַהֲגוּתוֹ, יַחֲסוֹ עִם אֲנָשִׁים, בֵּין שֶׁהֵם מְפַקְדִים הָעוֹמְדִים עַל גַבּוֹ אוֹ חַיָלִים הַסָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ, וּבֵין שֶׁהֵם צִיבִילִיִים. –– – מְחַנֶכֶת הַדוּגְמָא הַחַיָה, דוּגְמַת חַיִים שֶׁל הָאָדָם לְמוֹפֵת, הַמְגַלֵם אֶת הֶחָזוֹן שֶׁכְּדַאי לִחְיוֹת וְלָמוּת לְמַעֲנוֹ – הַנֶשֶׁק הַסוֹדִי שֶׁלָנוּ הוּא רוּחוֹ הַנַעֲלֶה שֶׁל הָאָדָם. נִזָקֵק לְַנֶשֶׁק סוֹדִי זֶה כָּל עוֹד נַעֲמוֹד בִּפְנֵי סַכָּנַת מִלְחָמָה".

ברוח זו נִתְחַנֵךְ הַצָבָא, וְקוֹדֶם כֹּל מְפַקְדֵי הַצָבָא, וּמִשׁוּם כָּךְ זָכָה הַצָבָא לִהְיוֹת נֶכֶס יָקָר לָעָם, נֶאֱמָן עַל הָעָם, וּמִשׁוּם כָּךְ הָיָה הַצָבָא הַגוֹרֵם הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר לְמִיזוּג גָלוּיוֹת, וְגַם דוּגְמָא לְעַמִים חֲדָשִׁים הַבָּאִים לִלְמוֹד מִמֶנוּ.

אוּלָם אַנְשֵׁי הַצָבָא הֵם בְּנֵי־הָעָם – וְלֹא צָבָא פְּרוֹפֶסְיוֹנָלִי, וְאִם אָנוּ זְקוּקִים, – וּלְפִי הַכָּרָתִי זוֹהִי שְׁאֵלַת קִיוּם בִּשְׁבִילֵנוּ, – לְצָבָא בַּעַל עֶליוֹנוּת מוּסָרִית, אָנוּ חַיָבִים לִדְאוֹג גַם לְהַעֲלָאַת הָעָם כּוּלוֹ, כּי סוֹף סוֹף הַצָבָא הוּא מְעוֹרָב בַּבְּרִיוֹת, קוֹרֵא עִיתּוֹנִים, שׁוֹמֵעַ מַה שֶׁמְדַבְּרִים, נִפְגָשׁ עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֵין לְהַעֲלוֹת הַצָבָא לְאוֹרֶךְ יָמִים אִם לֹא נַצְלִיחַ לְהַעֲלוֹת אֶת הָעָם כּוּלוֹ, וּבְיִחוּד אֶת הַדוֹר הַצָעִיר, וּמִשׁוּם כָּךְ יֵשׁ עֵרֶךְ כָּל כָּךְ גָדוֹל לְחִינוּךְ הַנוֹעַר אֶצְלֵנוּ; נוֹסָף לָעֵרֶךְ הַתַּרְבּוּתִי – יֵשׁ לוֹ עֵרֶךְ בִּטְחוֹנִי רָב, כִּי הַיְלָדִים וְהַנְעָרִים שֶׁל הַיוֹם יִהְיוּ מָחָר הַחַיָלִים וְהַמְפַקְדִים שֶׁל צַהַ"ל, וּמִכָּאן הַחֲשִׁיבוּת הַגוֹרָלִית הַנוֹדַעַת לְחִינוּךְ הַדוֹר הַצָעִיר.

לא נוכל לְהִתְיַמֵר שֶׁעָשִׂינוּ הַמַכְּסִימוּם הַדָרוּשׁ בִּשְׁבִיל הַחִינוּךְ. אָמְנָם נַעֲשָׂה דָבָר גָדוֹל עוֹד בִּשְׁנַת 1949 בְּהַתְקָנַת חוֹק לִימוּד חוֹבָה חִינָם, וּמִסְפַּר תַּלְמִידֵי בָּתֵּי־הַסֵפֶר הַיְסוֹדִיִים עָלָה בִּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנִים פִּי אַרְבָּעָה: בִּמְקוֹם 107,400 תַּלְמִידֵי בָּתֵּי־סֵפֶר יְסוֹדִיִים בִּשְׁנַת 1949 יֵשׁ עַכְשָׁיו 407,000 תַּלְמִידִים; אֲבָל לֹא נִתְרַבָּה בְּאוֹתָהּ מִידָה מִסְפַּר הַמוֹרִים הַמוּכְשָׁרִים וְהַמוּסְמָכִים, וְהִתְבָּרֵר כִּי הַשִׁוְיוֹן הָפוֹרְמָלִי שֶׁנָהוֹג לְגַבֵּי כָּל הַתַּלְמִידִים וְהַתַּלְמִידוֹת בְּגִיל בי“ס עֲמָמִי – אֵינוֹ מַשִׂיג מַטְרָתוֹ. כִּי הַיֶלֶד הַחוֹזֵר אַחֲרֵי 4 שְׁעוֹת הַלִימוּדִים לְבֵיתוֹ – אִם בַּיִת זֶה הוּא מְסוּדָר וְתַרְבּוּתִי – הַתַּלְמִיד עוֹשֶׂה שִׁיעוּרָיו, וְהָאַטְמוֹסְפֶרָה הַמִשְֹפַּחְתִּית מְסַיַעַת לְמַאֲמַצֵי ביה”ס, אוּלָם הַיֶלֶד מִשְֹכוּנוֹת עוֹנִי שֶׁחוֹזֵר הַבַּיְתָה בְּדִירָה צְפוּפָה וּמְלוּכְלֶכֶת – נִמְצָא כָּל הַיוֹם בָּרְחוֹב, וּבְנֵי הַמִשְֹפָּחָה אֵינָם שָׂמִים כְּלָל לֵב לְקִידוּם הַיֶלֶד בְּלִימוּדִים; וְסֶקֶר שֶׁעָשָׂה מִשְׂרַד הַחִינוּךְ וְהַתַּרְבּוּת בִּימֵי הֱיוֹת ז. אָרָן שַׂר־הַחִינוּךְ גִילָה, כִּי אָחוּז נִיכָּר שֶׁל יְלָדִים בְּכִיתּוֹת ו' שֶׁל ביה“ס הַיְסוֹדִי בְּמוֹשְׁבֵי עוֹלִים, יוֹדְעִים רַק בְּקוֹשִׁי לְקְרוֹא וְלִכְתּוֹב. וּבַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת עָשָׂה מִשְׂרַד הַחִינוּךְ מַאֲמַצִים גְדוֹלִים לְחַסֵל הַנְסִיבּוֹת הַמְבִיאוֹת לְפִיגוּר בַּלִימוּדִים שֶׁל חֲלָקִים נִיכָּרִים מִבֵּין יַלְדֵי הָעוֹלִים. מִלְבַד תֶּקֶן הַלִימוּדִים הָרָגִיל, רָאָה מִשְׂרַד הַחִינוּךְ צוֹרֶךְ דָחוּף לְהַעֲנִיק לְיַלְדֵי עוֹלִים שִׁיעוּרֵי־עֵזֶר, נוֹסָף עַל לִימוּדֵיהֶם בְּמִסְגֶרֶת תָּכְנִית הַלִימוּדִים הָרְגִילָה. לְמַעְלָה מֵ־20,000 יְלָדִים מְקַבְּלִים שִׁיעוּרִים נוֹסָפִים כָּאֵלֶה בִּקְבוּצוֹת לִימוּד קְטַנוֹת. וְעוּבְּדָה תָּכְנִית לְטִיפּוּל מְיוּחָד בְּבָתֵּי־הַסֵפֶר הַנֶחְשָׁלִים עַל־יְדֵי מַתַּן תּוֹסֶפֶת שְׁעוֹת לִימוּד עַד כְּדֵי הַנְהָגַת יוֹם־לִימוּדִים אָרוֹךְ בְּמִסְפָּר נִיכָּר שֶׁל בָּתֵּי־סֵפֶר. מִפְּנֵי קְשָֹיִים תַּקְצִיבִיִים, יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתָּכְנִית זוֹ לֹא תְּבוֹצַע לִפְנֵי שְׁנַת תשכ”א. מִשְׂרַד הַחִינוּךְ עָשָׂה מַאֲמַצִים לְהַבְטִיחַ לְיַלְדֵי עֹונִי מַתַּן חִינוּךְ עַל־יְסוֹדִי – עִיוּנִי, מִקְצוֹעִי וְחַקְלָאִי בִּשְׂכַר לִימוּד מוּדְרָג: הַדַרְגָה הָעֶלְיוֹנָה מְחַיֶבֶת בַּעֲלֵי הַיְכוֹלֶת לְשַׁלֵם מַכְּסִימוּם שְׂכַר־הַלִימוּד; הַנְמוּכָה בְּיוֹתֵר אֵינָה מְשַׁלֶמֶת אֶלָא 10% מִשְׂכַר־הַלִימוּד. שִׁיטָה זוֹ­ הוּנְהֲגָה לִפְנֵי אַרְבַּע שָׁנִים, וְהִיא מַקִיפָה עַכְשָֹיו שְׁלוֹשָׁה־רְבָעִים שֶׁל כְּלָל הַתַּלְמִידִים בבתי“ס עַל יְסוֹדִיִים. הוֹדוֹת לְשִׁיטָה זוֹ­ נִכְנָסִים לְמַעְלָה מִ־80% שֶׁל בּוֹגְרֵי בתיה”ס הַיְסוֹדִיִים לְמוֹסְדוֹת חִינוּךְ תִּיכוֹנִיִים, מִקְצוֹעִיִים אוֹ חַקְלָאִיִים. כִּשְׁלִיש מֵהַנֶהֱנִים מִשִׁיטָה זוֹ­ הֵם יוֹצְאֵי אַרְצוֹת הַמִזְרָח. בַּאֲזוֹרֵי פִּיתּוּחַ, הַמְיוּשָׁבִים בְּעִיקָר עַל יְדֵי עוֹלִים חֲדָשִׁים, הוּקַם טִיפּוּס חָדָשׁ שֶׁל בי“ס תִּיכוֹן דוּ־שְׁנָתִי בִּמְגָמָה מִקְצוֹעִית וְחַקְלָאִית. לִפְנֵי שָׁנָה נִפְתְּחוּ 26 מוֹסְדוֹת חִינוּךְ כָּאֵלֶה; הַשָׁנָה הוּרְחֲבָה רֶשֶׁת זוֹ, וּבִמְקוֹם 1,351 תַּלְמִידִים מִלִפְנֵי שָׁנָה, לוֹמְדִים הַשָׁנָה כְּבָר 3,000 מִבְּנֵי הָעֲלִיָה הַחֲדָשָׁה בבתי”ס אֵלֶה. בּירוּשָׁלַיִם נִפְתְּחָה פְּנִימִיָה לִנְעָרִים מְחוֹנָנִים מִבְּנֵי עֵדוֹת הַמִזְרָח וְעוֹלִים חֲדָשִׁים, – שֶׁבָּהֶם הֵם מְקַבְּלִים קוּרְס שָׁלֵם שֶׁל חִינוּךְ תִּיכוֹן בְּמֶשֶךְ אַרְבַּע שָׁנִים.

הארכתי אוּלַי קְצָת בְּפֶרֶק זֶה בִּמְכוּוָן, כִּי אָנוּ נוֹטִים לְהִתְעַלֵם מֵהָאָסוֹן הַנוֹרָא שֶׁקָרָה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל – לִפְנֵי קוּמָהּ. נִשְׁמְדוּ אוֹתָם שֵׁשֶׁת הַמִילְיוֹנִים בְּאַרְצוֹת אֵירוֹפָּה שֶׁהִנִיחוּ הַיְסוֹד לַמְדִינָה, שֶׁהָיָה לָהֶם הַצוֹרֶךְ, הָאֶמְצָעִים, הַהַשְׂכָּלָה הַיְהוּדִית וְהַכְּלָלִית, הַכּוֹשֶׁר הַמִקְצוֹעִי וְהַתְּכוּנוֹת הַנַפְשִׁיוֹת הַדְרוּשִׁים לְבִנְיַן מְדִינָה. הַשׁוֹאָה שֶׁהֵבִיא הִיטְלֶר עַל יַהֲדוּת אֵירוֹפָּה יוֹתֵר מִשֶׁפָּגְעָה בָּעָם הַיְהוּדִי כּוּלוֹ – פָּגְעָה בַּמְדִינָה הָעוֹמֶדֶת לְהִוָצֵר.

בהזדמנות זו עָלַי לְצַיֵן כיִּ הַשָׁנָה יַעֲמוֹד לְמִשְׁפָּט בְּיִשְׂרָאֵל אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַנָאצִים שֶׁאִירְגֵן וּבִיצַע יַחַד עִם חֲבֵרָיו אָת הַשְׁמָדַת הַמִילְיוֹנִים. הַמְדִינָה, שֶׁבָּה הִסְתַּתֵּר אַיְכְמָן כַּמָה שָּנִים בְּשֵׁם מְזוּיָף, הוֹדְתָה לְמַעֲשֶׂה בִּזְכוּתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲרוֹךְ מִשְׁפָּט זֶה, כַּאֲשֶׁר הִכִּירוּ בְּכָךְ כָּל הַמְדִינוֹת הַנְאוֹרוֹת בָּעוֹלָם בַּמַעֲרָב וּבַמִזְרָח. וְהַיְחָסִים שֶׁנֶעֶכְרוּ זְמַן־מָה בֵּין אַרְגֶנְטִינָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל פָּרָשַׁת אַיְכְמָן, שָׁבוּ לִידִידוּתָם הַקוֹדֶמֶת, וּמוּנוּ כְּבָר שׁוּב שַׁגְרִירִים, מִיִשְׂרָאֵל לְאַרְגֶנְטִינָה וּמֵאַרְגֶנְטִינָה לְיִשְׂרָאֵל.

בסוף המאה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה לֹא מָנוּ הַיְהוּדִים בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה מִילְיוֹנִים וָחֵצִי –פָּחוֹת בְּמִילְיוֹן וָחֵצִי מֵאֲשֶׁר הֵם מוֹנִים עַכְשָׁיו; וְהָאָסוֹן הַהִיסְטוֹרִי לֹא הָיָה רַק בְּאָבְדַן שִׁשָׁה מִילְיוֹנִים יְהוּדִים – אֶלָא בְּאָבְדַן אוֹתָהּ הַיַהֲדוּת שֶׁהָיוּ לָהּ כִּמְעַט כָּל הַתְּנָאִים הַדְרוּשִׁים לְבִנְיַן אוּמָה וּמוֹלֶדֶת מְחוּדֶשֶׁת. שְׂרִידֵי אוֹתָהּ הַיַהֲדוּת עָמְדוּ בְּרֹאשׁ הַיִשׁוּב לִפְנֵי הַמְדִינָה, וְהֵם הִטְבּיעוּ חוֹתָמָם עַל הַמְדִינָה כָּל הַשָׁנִים הָאֵלֶה.

אם חלילה לֹא נַצְלִיחַ לְהַנְחִיל לַדוֹר הַצָעִיר הַגָדֵל עַכְשָׁיו בָּאָרֶץ,– בְּנֵי שֵׁש וְעֶשֶׂר, הַיִתְרוֹן הַמוּסָרִי וְהַאִינְטֶלֶקְטוּאָלִי שֶׁל יוֹצְרֵי הַיִשוּב וְהַמְדִינָה וּמְעַצְבֵי דְמוּת בְּצַהַ“ל, מִמִלְחֶמֶת הַקוֹמְמִיוּת וְעַד מַעֲרֶכֶת סִינַי, – יֵשׁ סַכָּנָה שֶׁהַדוֹר הַבָּא יַהֲפוֹךְ מְדִינָה זוֹ לִמְדִינָה לְבַנְַטִינִית, וּבְעֵינַי זוֹהִי סַכָּנָה יוֹתֵר חֲמוּרָה מִכָּל אִיוּמֵי נָאצֶר וְקָאסֶם לְהַכְחִיד אֶת יִשְׂרָאֵל. זוֹהִי סַכָּנָה לֹא רַק לְיִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ, אֶלָא לְעַם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם כּוּלוֹ. עַמֵנוּ שׁוֹאֵב עַכְשָׁיו גַאֲוָותוֹ וּדְבֵקוּתוֹ הַיְהוּדִית מֵהָאוֹר הַבּוֹקֵעַ מִיִשְׂרָאֵל. בּוֹנֵי הַמְדִינָה נוֹשְׂאִים בְּאַחֲרָיוּת גוֹרָלִית כְּלַפֵּי קִיוּמוֹ וַעֲתִידוֹ שֶׁל עַמֵנוּ כּוּלוֹ. בִּמְדִינָה לְבַנְַטִינִית לֹא נְקַיַים צַהַ”ל הַמְסוּגָל לַעֲמוֹד בִּמְעַטִים נֶגֶד מְרוּבִּים. מְדִינָה לְבַנְַטִינִית תְּאַכְזֵב מָרוֹת אֶת הַיַהֲדוּת וּתְעַרְעֵר אֶת קִיוּמָהּ. מְדִינָה לְבַנְַטִינִית תַּשְׁפִּיל כְּבוֹדֵנוּ בַּגוֹיִים – וְתִהְיֶה לְמִרְמָס.

אֵין שׁוּם הֶבְדֵל טִבְעִי תּוֹרַשְׁתִי בְּכוֹשְׁרוֹ וּבִיכוֹלְתוֹ שֶׁל יְהוּדִי מִיַבֶּשֶׁת זוֹ אוֹ אַחֶרֶת. בִּימֵי הַבֵּינַיִים הָיְתָה הַיַהֲדוּת הַסְפָרַדִית נוֹשֵׂאת דֶגֶל הַיַהֲדוּת, וּמְטַפַּחַת הַשִׁירָה, הַפִילוֹסוֹפְיָה וְהַתּוֹרָה הַיְהוּדִית. לְפָנֶיהָ מִילְאָה תַּפְקִיד זֶה יַהֲדוּת בָּבֶל. אוּלָם הַיְהוּדִים, כְּכָל בְּנֵי עַם אַחֵר, אֵינָם יְכוֹלִים לְהִימָלֵט מֵהַשְׁפָּעַת הַסְבִיבָה שֶׁבָּהּ הֵם חַיִים, וְהַיַהֲדוּת בְּאַרְצוֹת הָאִיסְלָאם, גַם בְּאַסְיָה וְגַם בְּאַפְרִיקָה, הָיְתָה בִּמְאוֹת הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת בִּסְבִיבָה יְרוּדָה, מוּשְׁחֶתֶת, נְטוּלַת־חִינוּךְ, עַצְמָאוּת וְכָבוֹד אֱנוֹשִׁי. וּמְעוּוָת שֶׁל מְאוֹת שָׁנִים לֹא מְתַקְנִים בְּיוֹם אֶחָד, אֲפִילוּ לֹא אַחֲרֵי עֲקִירָה מִגֶטוֹ עַרְבִי יָרוּד וּמְדוּלְדָל לִמְדִינָה עִבְרִית עַצְמָאִית וּבְרוּכַת יָזְמָה וִיצִירָה. הַדוֹר הַקָשִׁישׁ לֹא יִשְׁתַּנֶה בְּאוֹפֶן יְסוֹדִי, אִם כִּי גַם הוּא גִילָה, כַּאֲשֶׁר צִיַנְתִּי קוֹדֶם, כּוֹשֶׁר יְצִירָה וּגְבוּרָה, אוּלָם עָלֵינוּ לִדְאוֹג לַדוֹר הַצָעִיר – לִבְנֵי חָמֵשׁ וְעֶשֶָר, וּמִיכוֹלְתֵנוּ לְהַנְחִיל לְדוֹר צָעִיר זֶה מֵיטַב הָעֲרָכִים הַיְהוּדִיִים וְהָאֱנוֹשִׁיִים, עֶרְכֵי תַּרְבּוּת וְחֶבְרָה יְעוּדֵי־אֱנוֹשׁ וְעַם, שֶׁבְּמֶרְכָּזָם עוֹמֵד חֲזוֹן־הַגְאוּלָה הַמְשִׁיחִי, הַגְאוּלָה הַיְהוּדִית וְהָעוֹלָמִית, – בָּהּ תָּלוּי יוֹתֵר מִבְּכָל דָבָר אַחַר עֲתִיד יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ וּבָעוֹלָם. וַאֲנִי רוֹאֶה בִּשְׁקִידָה עַל חִינוּךְ מְעוּלֶה שֶׁל הַדוֹר הַצָעִיר – מְשִׂימָה גוֹרָלִית לֹא פְּחוּתָה מֵהַחֲרָדָה עַל כָּשְׁרוֹ וְטִיבוֹ, הַמִקְצוֹעִי וְהַמוּסָרִי, שֶׁל צַהַ“ל. אֲנִי מַפְנֶה דְבָרִים אֵלֶה בִּמְיוּחָד לְחֶבֶר הַמוֹרִים בְּבַתּיה”ס הַיְסוֹדִיִים וְהַתִּיכוֹנִיִים – לָהֶם הָיָה חֵלֶק גָדוֹל בְּכוֹשֶׁר הַתְּקוּמָה וְהַיְצִירָה שֶׁל שְׁלוֹשֶׁת הַדוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים – עֲלֵיהֶם רוֹבֶצֶת עַכְשָׁו אַחֲרָיוּת גוֹרָלִית עַל עִיצוּב דְמוּתוֹ שֶׁל הַדוֹר הַצָעִיר, שֶׁבּוֹ תָּלוּי כָּל עֲתִידָהּ שֶׁל אוּמָתֵנוּ.

ישובנו צמח מִטְעָמִים מוּבָנִים בַּחֵלֶק הַצְפוֹנִי שֶׁל הָאָרֶץ, וְעַד הֲקָמַת הַמְדִינָה הָיוּ רַק יִשׁוּבִים קְטַנִים וּבוֹדְדִים אֲחָדִים בַּנֶגֶב – אוּלָם נֶגֶב זֶה תּוֹפֵס יוֹתֵר מִשִׁשִׁים אֲחוּזִים שֶׁל שֶׁטַח הַמְדִינָה, וּבוֹ נִמְצָא הַמוֹצָא לְיַם־סוּף וְלָאוֹקְיָנוֹס הַהוֹדִי – כְּלוֹמָר, לְיַבֶּשֶׁת אַסְיָה וּלְאַפְרִיקָה הַמִזְרָחִית. שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת אֵלֶה, הַמוֹנוֹת כְּ־1,900,000,000 נֶפֶשׁ, כִּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִכָּל תּוֹשָׁבֵי כַּדוּר הָאָרֶץ, מִתְעוֹרְרוֹת עַכְשָֹו לְחַיִים עַצְמָאִיִים וּלְהִתְקַדְמוּת כַּלְכָּלִית. וְיַחֲסֵי הַמִסְחָר שֶׁלָנוּ עִם עַמֵי שְׁתֵּי הַיַבָּשׁוֹת הָאֵלֶה יִהְיוּ בֶּעָתִיד הַלֹא־רָחוֹק אוּלַי הַשׁוּק הָרָאשִׁי שֶׁל הַיִצוּא שֶׁלָנוּ, וְעָלֵינוּ לִרְאוֹת בְּפִיתּוּחַ הַנֶגֶב בֶּעָשׂוֹר הַקָרוֹב הַמְשִׂימָה הַכַּלְכָּלִית הָרִאשׁוֹנָה בְּמַעֲלָה.

כְּכָל הַהַתְחָלוֹת הַנוֹעֲזוֹת שֶׁלָנוּ, נִתְקְלוּ גַם מִפְעָלֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים בַּנֶגֶב בְּלִגְלוּג וּבְאִי־אֵמוּן מִצַד “אַנְשֵׁי־הַמַעֲשֶׂה”, וַאֲנִי רוֹצֶה לְשַׁתֵּף אֶת הַכְּנֶסֶת בַּחֲוָיָה הָעֲמוּקָה וְהַמַרְנִינָה, שֶׁהָיְתָה לִי בְּבִיקוּרִי הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי כִּשְׁבוּעַיִם בְּדִימוֹנָה – עֲיָרַת פִּיתּוּחַ אֲשֶׁר הוּקְמָה בַּיְשִׁימוֹן הַגָדוֹל, שֶׁבֵּין בְּאֵר־שֶׁבַע וּדְרוֹם יַם־הַמֶלַח: רַק לִפְנֵי חָמֵשׁ שָׁנִים לֹא הָיָה בְּכָל הַסְבִיבָה הַזֹאת לֹא עֵץ יָרוֹק אֶחָד, לֹא סִימַן דֶשֶׁא, לֹא נֶפֶשׁ חַיָה אַחַת, לֹא טִיפַת מַיִם, אֶלָא מִדְבַּר־חוֹל שׁוֹמֵם, רֵיק וְדוֹמֵם. וְעַכְשָׁיו קַיָם פֹּה יִשׁוּב פּוֹרֵחַ, עוֹבֵד, מְסוּדָר, שֶׁהוּקַם לִפְנֵי חָמֵשׁ שָׁנִים, בְּעִיקָר עַל־יְדֵי עוֹלֵי צְפוֹן־אַפְרִיקָה, רוּבָּם מִמָרוֹקוֹ, מְשׁוּכָּנִים בְּדִירוֹת נָאוֹת, עֲטוּרוֹת עֵצִים יְרוּקִים; כְּאֶלֶף יְלָדִים לוֹמְדִים בְּגַנִים וּבְּבָתֵּי סֵפֶר יְסוֹדִיִים; בָּנוֹת וְנָשִׁים תּוֹפְרוֹת בְּמִתְפָּרָה מוֹדֶרְנִית מַדִים לַצָבָא בְּגָאנָה, וּמוּקָמִים שְׁנֵי בָּתֵּי־חֲרוֹשֶׁת גְדוֹלִים שֶׁיַעֲסִיקוּ עוֹד כְּאֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פּוֹעֲלִים מִן הַחוּץ –, וּכְבָר עַכְשָׁו יֵשׁ בַּמָקוֹם מַחְסוֹר בְּעוֹבְדִים, וְעוֹמְדִים בְּבִנְיָן 950 יְחִידוֹת דִיוּר בִּשְׁבִיל עוֹלִים חֲדָשִׁים וּמִתְיַשְׁבִים וְתִיקִים שֶׁעוֹמְדִים לָבוֹא הֵנָה מִצְפוֹן הָאָרֶץ, – וְרֹאשׁ הַמוֹעָצָה דָרַשׁ מִמֶנִי בְּצֶדֶק הֲקָמַת סִפְרִיָה לְנוֹעַר, לְמוֹרִים, וּלְבוֹגְרִים הַיוֹדְעִים סֵפֶר, וּנְטִיעַת פַּרְק שֶׁל שִׁשִׁים דוּנָם. הִרְגַשְׁתִּי שֶׁמִתְחוֹלֵל כָּאן פֶּלֶא־מִשְׁנֶה: הַפְרָחַת הַשְׁמָמָה וְהִתְעַלוּת הָאָדָם.

דִימְיוֹנָה, דוֹב יוֹסֵפוֹנָה – קָרְאוּ הַמְלַגְלְגִים לְנִסָיוֹן זֶה, שֶׁרֵאשִׁיתוֹ נֵעַשְׂתָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר 1955 – עַל יְדֵי שְׁלוֹשִׁים מִשְׁפָּחוֹת שֶׁהִגִיעוּ מִמָרוֹקוֹ; וּבְזָכְרִי הַרְבֵּה הַתְחָלוֹת נוֹעֲזוֹת וּמְבוֹרָכוֹת, שֶׁרָאִיתִי בָּאָרֶץ בַּחֲמִישִׁים וָחָמֵשׁ הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת – הִרְגַשְׁתִּי שֶׁיְהוּדֵי מָרוֹקוֹ אֵלֶה אֵין לָהֶם לְהִתְבַּיֵשׁ בִּפְנֵי מְיַסְדֵי פֶּתַח־תִקְוָה אוֹ אַנְשֵׁי הָעֲלִיָה הַשְׁנִיָה אוֹ יוֹזְמֵי כָּל הַמִפְעָלִים וְהַיִשׁוּבִים הַ“בִּלְתִּי מַעֲשִׂיִים” שֶׁהֵקִימוּ אֶת מְדִינַת־יִשְׂרָאֵל. וְהָיִיתִי עוֹשֶׂה עָוֶל גָדוֹל אִילוּ לֹא הֶעֱלֵיתִי עַל הַנֵס רִאשׁוֹנֵי הַמִתְיַשְׁבִים בַּנֶגֶב, – מִחוּץ לַיִשׁוּבִים הַחַקְלָאִיִים, – אֶת יְהוּדֵי רוֹמַנְיָה, שֶׁהִנִיחוּ הַיְסוֹד לִפְנֵי תֵּשַׁע שָׁנִים לִכְפַר־יְרוּחָם, וְאִם כִּי הֵם שָׁמְרוּ בְּאַהֲבָה שֵׁם הַכְּפָר – הוּא הוֹלֵךְ וְנֶהְפָּךְ לְעִיר, לְעֵת־עַתָּה עֲיָרָה, הָעוֹמֶדֶת עַל פָּרָשַׁת הַדְרָכִים הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר בַּעֲתִידֵנוּ הַבִּלְתִּי־רָחוֹק, – בַּדֶרֶךְ מִבְּאֵר־שֶׁבַע לְאֵילַת וּמִבְּאֵר־שֶׁבַע לְיַם־הַמֶלַח.

עַל מְשִׂימָתֵנוּ בַּנֶגֶב עוֹד אָעִיר אַחַר־כָּךְ כַּמָה מִילִים – הִזְכַּרְתִּי שְׁנֵי מִפְעָלִים נֶגְבִּיִים הַלָלוּ כְּדֵי לְסַמֵן הַכּוֹחוֹת הַגְנוּזִים גַם בְּקֶרֶב קִיבּוּצִים יְהוּדִים, שֶׁלֹא קִיבְּלוּ חִינוּךְ צִיוֹנִי וְהַכְשָׁרָה חֲלוּצִית, וְיֵשׁ לָהֶם כְּבָר חֵלֶק לֹא מְבוּטָל בְּמִפְעֲלֵי הַבְּרֵאשִׁית הָרַבִּים וְהַגְדוֹלִים הַמְצַפִּים לְבִיצוּעָם הַמָלֵא בֶּעָשׂוֹר הַבָּא.

לא הגענו עֲדַיִן אֶל הַמְנוּחָה וְהַנַחֲלָה, וְלֹא עָשִׂינוּ כָּל הַמְלָאכָה שֶׁהָיְתָה שׂוּמָה עָלֵינוּ בִּשְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֵלֶה. צְרָכֵינוּ מְרוּבִּים וְכַמָה מֵהֶם דְחוּפִים; הַיְכוֹלֶת הַגְנוּזָה בְּתוֹכֵנוּ, אֲנִי מַאֲמִין, הִיא עֲצוּמָה, כְּפִי שֶׁנִתְגַלְתָה בְּמֶשֶׁךְ שְׁמוֹנִים הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת בְּכוֹשֶׁר הַיְצִירָה הַחֲלוּצִית, בַּיָזְמָה הַמַהְפֵּכָנִית וְהַמְחַדֶשֶׁת וּבְרוּחַ הַמַאֲבָק הַנוֹעָז, שֶׁקָשֶׁה לִמְצוֹא לָהֶם דוּגְמָאוֹת רַבּוֹת בְּתוֹלְדוֹתֵינוּ אָנוּ וּבְתוֹלְדוֹת עַמִים אֲחֵרִים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי רוֹאֶה חוֹבָה לְצַיֵן, שֶׁלֹא עָשִׂינוּ בִּשְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֵלֶה כָּל מַה שֶׁהָיָה מוּטָל עָלֵינוּ וְאֶפְשָׁר הָיָה לַעֲשׂוֹת. יֹאמַר מִי שֶׁיֹאמַר, כִּי קוֹצֶר יְדֵיהֶם וְחוֹסֶר כִּשְׁרוֹנָם שֶׁל הָעוֹמְדִים בָּרֹאשׁ גָרְמוּ לְכָךְ. מִי שֶׁהוּא אַחֵר יַגִיד שֶׁהִתְגוֹדְדוּת פְּנִימִית וּמוֹרֶשֶׁת הֶרְגְלֵי הַגָלוּת הֵם בְּעוֹכְרֵינוּ. לֹא אֶקַח עַל עַצְמִי בְּהִזְדַמְנוּת זוֹ לְהַצְבִּיעַ עַל הַסִיבּוֹת הָאֲמִתִּיוֹת, אֲבָל לֹא רָאִיתִי עַצְמִי חָפְשִׁי מִלְצַיֵן תְּחִילָה הַהַזְנָחָה וְהַמֶחְדָל, בְּטֶרֶם שֶׁאֲנִי בָּא לִסְקוֹר הַמַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה– וְהַמַעֲשֶׂה שֶׁיֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ.

קָשֶׁה לִמְצוֹא רֵאשִׁיתָהּ שֶׁל מַהְפֵּכָה הִיסטוֹרִית הַנִמְשֶׁכֶת דוֹרוֹת, כִּי מַעֲשֵׂי־בְּרֵאשִׁית רַבִּים אֵין מַעֲרִיכִים אוֹתָם וְלִפְעָמִים לֹא מַרְגִישִׁים בָּהֶם בִּשְׁעַת עֲשִׂיָתָם וְהִתְהַווּתָם, וְרַק לְאַחַר דוֹרוֹת, כְּשֶׁרוֹאִים פֵּירוֹתֵיהֶם וּפְרִי־פֵּירוֹתֵיהֶם, – יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ עֶרְכָּם, מְסוּפְּקָנִי אִם תִּמְצְאוּ בָּעִתּוֹנוּת שֶׁלִפְנֵי חֲמִישִׁים שָׁנָה אֵיזֶה רְשִׁימָה עַל חֲשִׁיבוּת הַקְבוּצָה בְּאוּם־ג’וּנִי, וְאֵינִי בָּטוּחַ אִם חַבְרֵי הַקְבוּצָה עַצְמָהּ יָדְעוּ בְּאוֹתוֹ זְמָן אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת עֲמוּקָה תִּינָתֵן בְּמֶשֶׁךְ הַזְמָן לַמִילָה “קְבוּצָה” גוּפָה. וְכֵן קָשֶׁה לְהַצְבִּיעַ עַל הַהַתְחָלָה שֶׁל תְּקוּמַת הַבַּיִת הַשְׁלִישִׁי, אוֹ עֲלִיַת הַחֲסִידִים בִּשְׁנַת 1777 אוֹ עֲלִיַת תַּלְמִידֵי הַגָאוֹן מִוִילְנָה בִּשְׁנַת 1805, אִם זוֹ הָיְתָה מִפְעָלָיו שֶׁל מֹשֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי, בִּשְׁנַת 1856, אוֹ יִסוּד מִקְוֶה־יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת 1869 – אֲבָל נִדְמֶה לִי שֶׁאִישׁ לֹא יִכְפּוֹר בְּרִאשׁוֹנִיוּתָם שֶׁל מְיַסְדֵי פֶּתַח־תִּקְוָה בִּשְׁנַת 1878 וַאַחֲרֵיהֶם מְיַסְדֵי רִאשׁוֹן־לְצִיוֹן, זִכְרוֹן־יַעֲקֹב וְרֹאשׁ־פִּינָה. הַהִתְיַשְּבוּת הַחַקְלָאִית הָעִבְרִית הָיְתָה בְּלִי־סָפֵק הַגִילוּי הַמוּבְהָק בְּיוֹתֵר שֶׁל בִּנְיַן הַבַּיִת הַשְׁלִישִׁי, וְעוֹד הַיָד נְטוּיָה.

מְדִינָה עִבְרִית שֶׁנוֹסְדָה בְּמַטָרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל קִיבּוּץ גָלוּיוֹת וּפְתוּחָה לַעֲלִיָה בִּלְתִּי מוּגְבֶּלֶת, אֵינָהּ יְכוֹלָה וְאֵינָהּ רַשָׁאִית לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּעֲנָף מִשְׁקִי אֶחָד, וִיהֵא הַחִיוּנִי בְּיוֹתֵר, כָּעֲנָף הַחַקְלָאִי. תַּעֲשִׂיָה, תַּחְבּוּרָה (בַּיַבָּשָׁה, בַּיָם וּבָאֲוִיר), בְּנִיָה וְשֵׁירוּתִים מוּכְרָחִיםִ לִתְפּוֹס בְּתוֹכָהּ הַמָקוֹם הָרִאשׁוֹן מִבְּחִינָה כַּמוּתִית, אוּלָם הַמְדִינָה רָאֲתָה בְּהַרְחָבַת הִשְׁתַּרְשׁוּתֵנוּ בִּקַרְקַע לֹא רַק עֲנָף מִשְׁקִי בִּלְבַד, אֶלָא צוֹרֶךְ יְסוֹדִי לְהַבְרָאַת חַיֵינוּ, לְהִתְקַשְׁרוּתֵנוּ הָאוֹרְגָנִית לַמוֹלֶדֶת וּלְהַגְבָּרַת בִּטְחוֹנֵנוּ. בְּכָל הָאֲרָצוֹת הַמְפוּתָחוֹת נִיכֶּרֶת יְרִידַת מִשְׁקָלָהּ הַיַחֲסִי שֶׁל הַחַקְלָאוּת, וְאֵין סָפֵק שֶׁגַם בְּתוֹכֵנוּ יַעֲלֶה מִשְׁקָלָם הַיַחֲסִי שֶׁל עַנְפֵי הַמֶשֶׁק הַבִּלְתִּי חַקְלָאִיִים, אוּלָם לֹא יָרַד וְלֹא יֵרֵד מִשְּקָלָהּ הָאֵיכוּתִּי שֶׁל הַחַקְלָאוּת בְּאַרְצֵנוּ, כִּי אֵין לִשְׁכּוֹחַ אַף לְרֶגַע אֶחָד שְׁתֵּי עוּבְדוֹת יְסוֹד שְׁלִילִיוֹת: רַק שְֹלוֹשִׁים אָחוּז שֶׁל שֶׁטַח הַמְדִינָה מְיוּשָׁב פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, וּבְעָיַת הַבִּטָחוֹן שֶׁלָנוּ אֵין דוֹמֶה לָהּ בְּחוּמְרָתָהּ. לֹא בְּחַקְלָאוּת בִּלְבַד נְתַקֵן שְׁתֵּי עוּבְדוֹת אֵלֶה – אֲבָל בְּלִי הַרְחָבַת הַחַקְלָאוּת בְּשׁוּם אוֹפֶן – לֹא.

וְאִם אָנוּ רוֹצִים – וְאֵין לִי צֵל שֶׁל סָפֵק בְּקִיוּם רָצוֹן זֶה, – לִהְיוֹת לְעַם עַצְמָאִי, נוֹרְמָלִי וְאָחִיד, עַל כָּל חוּג כַּלְכָּלִי בְּתוֹכֵנוּ לְהַכִּיר בַּחֲשִׁיבוּת כָּל יֶתֶר הָעֲנָפִים הַכַּלְכָּלִיִים. אֵין נִיגוּד בֵּין הַרְחָבַת חַקְלָאוּת וּבֵין הַגְדָלַת הַתַּעֲשִׂיָה, סַפָּנוּת, וְיֶתֶר אֶמְצָעֵי הַתַּחְבּוּרָה, בְּנִיָה וְשֵׁירוּתִים.

וְאִם בְּתוֹךְ עַם נוֹרְמָלִי הַיוֹשֵׁב כָּל הַשָׁנִים עַל אַדְמָתוֹ, הַנְהִירָה מֵהַכְּפָר לָעִיר הִיא תַּהֲלִיךְ טִבְעִי וּבִלְתִּי מַזִיק, – הֲרֵי אָנוּ, עַם עִירוֹנִי בְּמֶשֶׁךְ מְאוֹת שָׁנִים, מְחוּיָבִים לַעֲשׂוֹת מַאֲמַצִים בְּכִיווּן הָפוּךְ וְלִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶרֶם וּלְהַפְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר לַכְּפָר וְלַעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה. וְעוֹד נִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת זְמָן לֹא קָצָר. לֹא קַל לְהִתְגַבֵּר עַל הֶרְגְלֵי דוֹרוֹת וְעַל מְשִׁיכָה לְחַיִים קַלִים, – אֲבָל הוֹכַחְנוּ שֶׁיֵשׁ לְאֵל יָדֵנוּ לְבַטֵל חוּקִים סוֹצְיוֹלוֹגִיִים, כִּבְיָכוֹל, וְלַהֲפוֹךְ אַנְשֵׁי עִיר – לְיוֹשְׁבֵי כְּפָר, וְרוֹכְלִים – לְעוֹבְדֵי אֲדָמָה. וּמַה שֶׁמַפְלִיא בְּיוֹתֵר – יָכוֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת עִם חוֹמֶר אֱנוֹשִׁי שֶׁלִפְנֵי בּוֹאוֹ אַרְצָה לֹא קִיבֵּל לְשֵׁם־כָּךְ כָּל חִינוּךְ רַעְיוֹנִי וְכּל הַכְשָׁרָה חַקְלָאִית, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ בַּתְּקוּפָה שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מִלְחֲמוֹת הָעוֹלָם.

ואלו הן התוצאות בְּשִׁבְעִים הַשָׁנִים שֶׁבֵּין יִסוּד פֶּתַּח־תִּקְוָה וּבֵין הַכְרָזַת הַמְדִינָה: הֲקִימוֹנוּ 290 יִשׁוּבִים חַקְלָאִיִים; הַיוֹם יֵשׁ לָנוּ 744 יִשׁוּבִים חַקְלָאִיִים, זֹאת אוֹמֶרֶת בִּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנִים נוֹסְפוּ 454 יִשׁוּבִים, זֹאת אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַמְדִינָה הֲקִימוֹנוּ 4.5 יִשׁוּבִים לְשָׁנָה; אַחֲרֵי יִסוּד הַמְדִינָה – 37.8 יִשׁוּבִים חַקְלָאִיִים בְּכָל שָׁנָה. הַחַקְלָאוּת שֶׁלָנוּ מְסַפֶּקֶת לָנוּ הַיוֹם קָרוֹב לְ־75% מִכָּל הַמָזוֹן הַנִצְרָךְ בָּאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ עֲדַיִן תְּלוּיִים בִּיבוּא שֶׁל דְגָנִים, מִפְּנֵי שֶׁתְּנָאֵי הָאַקְלִים אֵינָם מְאַפְשְׁרִים עַד הַיוֹם אַסְפָּקָה עַצְמִית מְלֵאָה שֶׁל תִּצְרוֹכֶת הָאוּכְלוֹסִין בְּגַרְעִינִים; אֲבָל בִּשְׁאָר עַנְפֵי הַחַקְלָאוּת, בְּיִחוּד בְּמוּצָרֵי מָזוֹן מִן הַחַי וּמִן הַצוֹמֵחַ, הִגַעְנוּ לְאַסְפָּקָה עַצְמִית מְלֵאָה, וְהַבְּעָיָה הָעִיקָרִית שֶֹלָנוּ בְּכַמָה מֵעֲנָפִים אֵלֶה הִיא לֹא מַחְסוֹר אֶלָא עוֹדֶף, וּבְעָיָה זוֹ, אֲנִי בָּטוּחַ, תִּיפָּתֵר בְּלִי קְשָׁיִים גְדוֹלִים בְּתִכְנוּן יוֹתֵר יָעִיל שֶׁל חַקְלָאוּתֵנוּ וּבְהַקְנָיַת הֶרְגְלֵי מָזוֹן יוֹתֵר בְּרִיאִים לָעוֹלִים – בְּעִיקָר עַל יְדֵי שְׁתִיַת חָלָב לִילָדִים וְלַצָבָא וּצְרִיכָה יוֹתֵר גְדוֹלָה שֶׁל בֵּיצִים. בְּאַרְבַּע הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת – מִשְׁנַת 1955 עַד 1959 – עָלְתָה הַהַכְנָסָה הַלְאוּמִית מֵהַחַקְלָאוּת מִ־209 מִילְיוֹן לִירָה לְ־377 מִילְיוֹן, – גִידוּל שֶׁל יוֹתֵר מִ־80 אָחוּז. בְּאַרְבַּע שָׁנִים גַם גָדַל הַיְצוּא הַחַקְלָאִי מִפָּחוֹת מֵחֲצִי מִילְיוֹן דוֹלָר לְ־16 –17 מִילְיוֹן דוֹלָר, פְּרָט לִפְרִי הָדָר וּמוּצָרָיו. אֲנִי חוֹשֵׁב לְנֶכֶס לְאוּמִי גָדוֹל נְטִיעַת 207,000 דוּנָם בַּחֲמִישִׁים מִילְיוֹן עֵצִים אַחֲרֵי הֲקָמַת הַמְדִינָה. מִזֶה נָטְעָה קֶרֶן־קַיֶמֶת בִּלְבַד שְׁלוֹשָׁה רְבָעִים, אֲבָל עוֹד אָנוּ זְקוּקִים לִיבוּא מֵחוּ"ל.

יְבוּא עֵץ מִחוּ“ל הַשָׁנָה מַגִיעַ לְ־375,000 מֶטֶר מְעוּקָב וְעֶרְכּוֹ בְּמַטְבֵּעַ חוּץ הוּא 28 מִילְיוֹן דוֹלָר. לֹא נוּכַל כֹּה מַהֵר לְהִיפָּטֵר מִיבוּא זֶה – גַם אִם נַרְבֶּה בִּנְטִיעוֹת עֵצִים. יֵשׁ תָּכְנִית חוֹמֶשׁ לִנְטִיעַת יְעָרוֹת שֶׁתַּעֲלֶה בְּעֶרֶךְ 20 מִילְיוֹן לִ”י, וְיִנָטְעוּ עוֹד כְּ – 55 מִילְיוֹן עֵצִים עַל שֶׁטַח שֶׁל 285,000 דוּנָם; אֲבָל מְקַוִים שֶׁרַק כַּעֲבוֹר עֶשֶׂר שָׁנִים נַגִיעַ לְאַסְפָּקָה עַצְמִית שֶׁל עֵצִים רַק בַּ־15%, שֶׁהֵם 60,000 טוֹן עֵץ, וְשוֹוְיוֹ בְּעֵרֶךְ 13 מִילְיוֹן ל“י לְשָׁנָה. הַנְטִיעָה דְרוּשָׁה לָנוּ לֹא רַק לְהַקְטָנַת יְבוּא עֵץ מִחוּ”ל, אֶלָא קוֹדֶם כֹּל כַּהֲגַנָה נֶגֶד סַחַף קַרְקָעִי – בְּעִיקָר בֶּהָרִים, בַּגְבָעוֹת וּבַנֶגֶב. דְרוּשׁוֹת גַם חוֹרְשׁוֹת וּשְׂדֵרוֹת לְמַטָרוֹת בִּטְחוֹנִיוֹת – בְּלִי לְדַבֵּר כְּבָר עַלשִׁיפּוּר נוֹף הָאָרֶץ.

בהתקדמותנו המשקית הִגַעְנוּ, נִדְמֶה לִי, לַחֲצִי הַדֶרֶךְ בִּמְחוֹז חֶפְצֵנוּ, שֶׁהִיא עַצְמָאוּת כַּלְכָּלִית. בְּתֵשַׁע שָׁנִים גָדַל הַיְצוּא: מ־66,337,000 ל“י בִּשְׁנַת 1950, לְ־326,751,000 ל”י בִּשְׁנַת 1959 – גִידוּל שֶׁל פִּי חֲמִישָׁה (לֹא נִכְנָס בְּחֶשְׁבּוןֹ זֶה הַיְצוּא הַסָמוּי, שֶׁהִגִיעַ בִּשְׁנַת 1955 ל־55 מִילְיוֹן דוֹלָר, וּבִשְׁנַת 1959 ל־111.7 מִילְיוֹן דוֹלָר). הַיְצוּא הַחַקְלָאִי גָדַל מִשְׁנַת 1950 עַד 1959 מ־30,594,000 ל“י ל־104,513,000 ל”י (גִידוּל פִּי 3.4). בְּאַרְבַּע הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת עָלְתָה הַהַכְנָסָה הַלְאוּמִית מִ־1,726,000,000 בִּשְׁנַת 1955 ל־ 3,047,000,000 ל“י בִּשְׁנַת 1959, כְּלוֹמַר גִידוּל שֶׁל 176 אֲחוּזִים. הַהַכְנָסָה לְגוּלְגוֹלֶת עָלְתָה מ־986 לִ”י בִּשְׁנַת 1955 לְ־1,478 ל“י בִּשְׁנַת 1959, כְּלוֹמַר גִידוּל שֶׁל 150 אָחוּז. לַמְרוֹת אָבְדַן שׁוּק מְקוֹמִי חָשׁוּב עַל יְדֵי יְצִיאַת הַצָבָא הַזָר, וְלַמְרוֹת הַמָצוֹר שֶׁל הָאֲרָצוֹת הַשְֹכֵנוֹת וְהַחֵרֶם שֶׁגָזְרוּ כָּל אַרְצוֹת־עֲרָב וְכַמָה אֲרָצוֹת מוּסְלְמִיוֹת עַל תּוֹצַרְתֵּנוּ, – הִתְקַדֵם הַתִּיעוּשׂ בְּיִשְׂרָאֵל בִּצְעָדִים מְהִירִים. הַתְּפוּקָה הַתַּעֲשִׂיָתִית הִגִיעָה בִּשְׁנַת 1949 לַ־500 מִילְיוֹן ל”י; הַשָׁנָה עָבְרָה אֶת הַסְכוּם שֶׁל 2,000 מִילְיוֹן – גִידוּל שֶׁל פִּי אַרְבָּעָה. הַמִפְעָלִים רַבּוּ וְגַם גָדְלוּ, וְאַף נִתְגַוֵן הֶרְכֵּבָם. רֵאשִׁית צְעָדֵינוּ בְּתַעֲשִׂיָה הָיוּ בְּמִקְצוֹעוֹת הַמָזוֹן, הַטֶכְּסְטִיל וְהָעֵץ. עַכְשָׁיו גְדֵלִים מִפְעָלִים חִימִיִים, תַּעֲשִׂיַת מַתֶּכֶת, כְּלֵי הוֹבָלָה הַדוֹרְשִׁים יֶדַע מִקְצוֹעִי יוֹתֵר רַב וְגַם הַשְׁקָעוֹת יוֹתֵר גְדוֹלוֹת. הַיִצוּר הַתַּעֲשִׂיָתִי – פְּרָט לְיַהֲלוֹמִים – עָלָה מִ־5.3 מִילְיוֹן דוֹלָר בִּשְׁנַת 1949 לְ־72 מִילְיוֹן דוֹלָר בִּשְׁנַת 1959 – גִידוּל פִּי 14. כִּמְעַט כָּל עַנְפֵי הַתַּעֲשִׂיּה נִכְנְסוּ לְמַעֲרֶכֶת הַיְצוּא, וּמוּצָרֵינוּ נִמְכָּרִים הַיוֹם בְּתִשְׁעִים אֲרָצוֹת, וְאִם כִּי עֲדַיִן אֵירוֹפָּה עוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ הַקוֹנִים שֶׁלָנוּ – הִיא מְקַבֶּלֶת שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִכְּלָל יְצוּאֵנוּ, – הֲרֵי אָנוּ חוֹדְרִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְמִסְפָּר רָב שֶׁל אֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת בְּאַסְיָה, בְּאַפְרִיקָה וּבַאֲמֶרִיקָה הַלָאטִינִית. עוֹד עִיקַר תְּפוּקַת הַתַּעֲשִׂיָה שֶׁלָנוּ נוֹעָד לַשׁוּק הַמְקוֹמִי, אֲבָל הָאָחוּז הַנוֹעָד לִיצוּא הוֹלֵךְ וְגָדֵל. בִּשְׁנַת 1949 הוּפְנוּ פָּחוֹת מֵחֲמִישָׁה אֲחוּזִים מִכְּלָל הַתְּפוּקָה הַתַּעֲשִׂייָתִית לִיצוּא, וְאִילוּ בִּשְׁנַת 1959 הִגִיעַ אָחוּז זֶה לְמַעְלָה מִ־13.

פִּרְיוֹן הָעֲבוֹדָה שֶׁל פּוֹעֲלֵי הַחֲרוֹשֶׁת עוֹלֶה בְּהַתְמָדָה בְּשִׁיעוּר שֶׁל 3־4 אֲחוּזִים לְשָׁנָה, וְעוֹד לֹא הִגַעְנוּ לְשִׂיא. שִׁכְלוּל הַצִיוּד, שִׁיפּוּר בְּנִיהוּל וּבִרְכִישַׁת יֶדַע טֶכְנִי וְהִתְאַמְנוּת בְּמִקְצוֹע – תָּרְמוּ לַהֲרָמַת הַפִּרְיוֹן וּלְהַשְׁבָּחַת הָאֵיכוּת. אֲבָל יֵשׁ כְּבָר בָּתֵּי־חֲרוֹשֶׁת שֶׁפִּרְיוֹן הָעֲבוֹדָה בָּהֶם אֵינוֹ נוֹפֵל מִזֶה שֶׁל אַרְצוֹת־הַבְּרִית.

מִסְפַּר הַמָעֲסָקִים בַּתַּעֲשִׂיָה עָלָה מִ־73,000 בִּשְׁנַת 1948 לְ־165,000 הַשָׁנָה. בְּקוּם הַמְדִינָה הָיָה כּוֹבֶד הַמִשְׁקָל שֶׁל מִשְׁקֵנוּ בְּחַקְלָאוּת, בְּבִנְיָן וּבְשֵׁירוּתִּים; הַיוֹם מַגִיעַ חֶלְקָהּ שֶׁל הַחַקְלָאוּת לְ־16% מִכְּלָל הַמָעֲסָקִים, הַבְּנִיָה לְפָחוֹת מֵ־10%, וְאִילוּ הַתַּעֲשִׂיָה מְפַרְנֶסֶת 23% מִכָּל הַפּוֹעֲלִים. הַתַּעֲשִׂיוֹת הַדוֹרְשׁוֹת יֶדַע טֶכְנִי יוֹתֵר רַב – חִימְיָה, מַתֶּכֶת וְהַנְדָסָה – מַעֲסִיקוֹת הַיוֹם כִּמְעַט 40% מִכְּלָל פּוֹעֲלֵי הַתַּעֲשִׂיָה, ז“א רַק בַּעֲשָׂרָה אָחוּז פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר בְּאַרְצוֹת הַתַּעֲשִׂיָה הַמְפוּתָחוֹת בְּיוֹתֵר, כְּגוֹן בְּרִיטַנְיָה וְאַרְצוֹת הַבְּרִית. שָׁם מַגִיעַ שִׁיעוּר זֶה לַ־50%. הַפִּדְיוֹן הַשְׁנָתִי מִמִפְעֲלֵי תַּעֲשִׂיָה וּמְלָאכָה בִּשְׁנַת 1955 (מִשְׁנַת 1950 אֵין נְתוּנִים) הִגִיעַ לִסְכוּם שֶׁל 815,000,000 ל”י, בִּשְׁנַת 1959 – לִסְכוּם שֶׁל 1,696,700,000 ל"י, כְּלוֹמַר יוֹתֵר מִפִּי שְׁנַיִם. לֹא נִכְלְלוּ בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה מִפְעָלִים הָעוֹסְקִים בְּתִיקוּן מְכוֹנִיוֹת וְאוֹפַנוֹעִים (מוּסַכִּים).

עלי לציין הַרְחָבַת הַתַּעֲשִׂיָה בְּשֶׁטַח אֶחָד שֶׁיֵשׁ לוֹ עֵרֶךְ בִּטְחוֹנִי מִמַדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה. עוֹד בִּימֵי הֱיוֹת הַהֲגַנָה בַּמַחְתֶּרֶת נַעֲשׂוּ הַתְחָלוֹת רִאשׁוֹנוֹת פְּרִימִיטִיבִיוֹת לְיִצוּר נֶשֶׁק בְּכוֹחַ עַצְמֵנוּ, כַּמוּבָן בְּחַדְרֵי־חֲדָרִים וּבְסוֹדֵי־סוֹדוֹת. בִּשְׁבִיל הַהֲגַנָה בִּימֵי הַמַנְדָט הָיָה לְתוֹצֶרֶת פְּרִימִיטִיבִית זוֹ עֵרֶךְ הֲגַנָתִי עָצוּם. אוּלָם כְּשהוּקַם בְּמַאי 1948 צַהַ“ל הָיְינוּ חַיָבִים לְצַיְדוֹ כִּמְעַט אַךְ וְרַק בְּנֶשֶׁק מִתּוֹצֶרֶת חוּץ. מֵאָז הִתְפַּתַּח הַתַּעַ”שׂ הַצְבָאִי שֶׁלָנוּ בְּצַעֲדֵי עֲנָק, וְאִם כִּי עוֹד אָנוּ זְקוּקִים גַם עַכְשָׁיו, וְנִהְיֶה זְקוּקִים עוֹד זְמָן רַב לְתוֹצֶרֶת חוּץ, – אָנוּ מְיַצְרִים כְּבָר חֵלֶק חָשׁוּב גַם בְּכַמוּתוֹ וְגַם בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַצִיוּד וְהַקֶשֶׁר וְהַכֵּלִים וְכָל הַמַדִים שֶׁל הַצָבָא. לְהִתְקַדְמוּת זוֹ חֵלֶק רַב לְאַנְשֵׁי הַמַדָע וְהַמֶחְקָר שֶׁלָנוּ. מְכוֹן הַבֶּדֶק שֶׁלָנוּ, הַמַעֲסִיק 2500 אִישׁ, מְשַׁמֵשׁ לֹא רַק לַתְּעוּפָה הַצִיבִילִית וְהַצְבָאִית שֶׁלָנוּ – אֶלָא הוּא מְשַׁמֵשׁ גַם הַתְּעוּפָה שֶׁל מְדִינוֹת זָרוֹת, וְהַיְצוּא שֶׁלָנוּ מִתַּעַ"שׂ זֶה אֵינוֹ כַּמוּת מְבוּטֶלֶת בַּיְצוּא הַגָדֵל שֶׁלָנוּ. מִפְעֲלֵי הַתַּעֲשִׂיָה מַעֲסִיקֵים עַכְשָׁיו אַלְפֵי עוֹבְדִים, רוּבָּם עוֹלִים חֲדָשִׁים, וְלֹא רָאִיתִי בְּשׁוּם מִפְעָל תַּעֲשִׂיָתִי בָּאָרֶץ עֲבוֹדָה כָּל כָּךְ יְעִילָה, מְסוּרָה וְנֶאֱמָנָה כִּבְמִפְעֲלֵי הַתַּעַשׂ הַצְבָאִיִים. הַפּוֹעֲלִים וְהַפּוֹעֲלוֹת יוֹדְעִים שֶׁהֵם עוֹבְדִים לֹא רַק עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – שְׂכַר עֲבוֹדָה הוֹגֵן, – אֶלָא הֵם עוֹשִׂים מְלֶאכֶת קוֹדֶשׁ: שְׁמִירָה עַל בִּטְחוֹן הָאוּמָה. וְהוּא הַדִין בְּעוֹבְדֵי מְכוֹן הַבֶּדֶק. וְזֹאת אֲנִי יָכוֹל לְהַגִיד גַם עַל עוֹבְדֵי מִשְׂרַד הַבִּטָחוֹן.

החקלאות שימשה מָנוֹף רִאשׁוֹן וְעִיקָרִי בְּאִיכְלוּס וּבְפִיתּוּחַ הַשְׁטָחִים דַלֵי־הָאוּכְלוֹסִין אוֹ הָרֵיקִים לְגַמְרֵי, וְעוֹד צָפוּי לַחַקְלָאוּת תַּפְקִיד רָב בְּאִיכְלוּס הַגָלִיל, הַדָרוֹם וְגַם הַנֶגֶב. אוּלָם גַם לַתַּעֲשִׂיָה יֵשׁ כְּבָר חֵלֶק לֹא מְבוּטָל בְּקִיוּם אֵזוֹרֵי פִּיתּוּחַ וְגִידוּלָם, וְהָאִיכְלוּס הַגָדוֹל בַּנֶגֶב, שֶׁהוּא לְפִי הַכָּרָתִי הָעֲמוּקָה הַמְשִׂימָה הַמֶרְכָּזִית שֶׁלָנוּ בֶּעָשׂוֹר הַבָּא, – וַאֲנִי מְקַוֶה גַם הַסִיכּוּי הַגָדוֹל בְּיוֹתֵר, – יֵעָשֶׂה בְּעִיקָר עַל־יְדֵי פִּיתּוּחַ הַתַּעֲשִׂיָה, אִם כִּי כַּר נִרְחָב שָׁמוּר גַם בְּמֶרְחֲבֵי הַשְׁמָמָה הַנֶגְבִּית לְמִרְעֶה, לְמַטָעִים וְלִשְׁאָר עַנְפֵי הַחַקְלָאוּת; וְכָל כַּמָה שֶׁיְפוּתְחוּ עַנְפֵי הַמַחְצָבִים וְהַתַּעֲשִׂיָה בַּנֶגֶב – יִתְרַבּוּ אֶפְשָׁרוּיוֹת הַחַקְלָאוּת, לְשֵׁם אַסְפָּקַת מָזוֹן מְקוֹמִי לַיִשׁוּב הַגָדֵל.

כְּבָר סִיפַּרְתִּי מִקוֹדֶם עַל מִפְעֲלֵי הַתַּעֲשִׂיָה הַגְדוֹלִים שֶׁהוֹלְכִים וְנִבְנִים בְּדִימוֹנָה וְיִגָמְרוּ בְּעוֹד חֳדָשִׁים אֲחָדִים וְיַעֲסִיקוּ כְּ־1,500 פּוֹעֲלִים נוֹסָפִים עַל אֵלֶה שֶׁעוֹבְדִים עַכְשָׁיו בַּעֲיָרָה מִדְבָּרִית זוֹ. בְּכַמָה עֲיָרוֹת פִּיתּוּחַ כְּגוֹן מִגְדַל־הָעֵמֶק, נָצְרַת עִילִית, אוֹפָקִים, שׁדֵרוֹת וְעוֹד – יֵשׁ שֶׁאֲגַף הַתַּעֲסוּקָה בְּמִשְׂרַד הָעֲבוֹדָה מְבַקֵשׁ לְעַכֵּב זְמַנִית הֲקָמַת תַּעֲשִׂיוֹת חֲדָשׁוֹת, כָּל עוֹד לֹא יִגְדַל מִסְפַּר הַתּוֹשָׁבִים אוֹ לֹא יָבוֹאוּ לַמָקוֹם פּוֹעֲלִים מִמֶרְכָּזִים מְאוּכְלָסִים בָּרְצוּעָה הַצָרָה שֶׁבֵּין חֵיפָה וְתֵל־אָבִיב. רַק בְּמִסְפָּר מְצוּמְצָם שֶׁל מְקוֹמוֹת, כְּגוֹן שְׁלוֹמִי, מַעֲלוֹת, קִרְיַת־גַת וּכְפַר יְרוּחָם עֲדַיִן קַיָמִים קְשָׁיִים בְּתַעֲסוּקָה, וּמִשְׂרַד הַמִסְחָר וְהַתַּעֲשִׂיָה בָּטוּחַ שֶׁנִתְגַבֵּר עֲלֵיהֶם בְּקָרוֹב. אוּלָם בְּמִסְפָּר גָדֵל וְהוֹלֵךְ שֶׁל עֲיָרוֹת פִּיתּוּחַ מוּרְגָשׁ כְּבָר מַחְסוֹר בְּיָדַיִם עוֹבְדוֹת, וְאָנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי סִיכּוּי, מָהוּל בְּחִיוּב וּבִשְׁלִילָה, שֶׁל מַחְסוֹר גָדֵל וְהוֹלֵךְ בְּכוֹחַ אָדָם.

מִפְעֲלֵי הַתַּעֲשִׂיָה הַקַיָמִים וְהַמוּקָמִים בְּאֵזוֹרֵי פִּיתּוּחַ בִּלְבַד עַד סוֹף 1959 מַגִיעַ לְ־420, וְהֵם מַעֲסִיקִים יוֹתֵר מֵ־14,000 פּוֹעֲלִים, וּמִסְפָּרָם יִגְדַל בְּקָרוֹב לְ־25,000. יֵשׁ לְהַפְנוֹת בַּתְּקוּפָה הַקְרוֹבָה כָּל תַּעֲשִׂיָה חֲדָשָׁה שֶׁאֵינָה נִזְקֶקֶת לְיַם, לַדָרוֹם וְלַנֶגֶב וּלְשִׁטְחֵי הַגָלִיל הָעֶלְיוֹן – כִּי רַק בְּאֶמְצָעִי זֶה נַצְלִיחַ לְאַכְלֵס שְׁטָחִים רֵיקִים אוֹ דַלֵי ־אוּכְלוֹסִין. זֶהוּ, לְדַעְתִּי, הֶכְרֵחַ בִּטְחוֹנִי רִאשׁוֹן בְּמַעֲלָה וְגַם צוֹרֶך כַּלְכָּלִי. יֵשׁ לִי יְסוֹד לְקַווֹת, שֶׁיִהְיוּ בְּיָדֵינוּ הָאֶמְצָעִים הַגְדוֹלִים הַדְרוּשִׁים לְמִילוּי מְשִׂימָה חִיוּנִית זוֹ. פִּיתּוּחַ הַתַּעֲשִׂיָה בִּשְׁטָחִים אֵלֶה יְסַיֵעַ גַם לְהַרְחָבַת הַחַקְלָאוּת וּבִיסוּסָהּ בִּשְׁכֵנוּתָם.

כמו בכל ארץ חֲדָשָׁה, מוּטָל עוֹל הַפִּיתּוּחַ בְּרֹאשׁ וָרִאשׁוֹנָה עַל הַמֶמְשָׁלָה. הַוִיכּוּחַ, שֶׁמְקוֹרוֹ בְּהֶבְדֵלֵי אִידֵיאוֹלוֹגְיָה חֶבְרָתִית עַל מִידַת פְּעוּלָתָהּ הַמִשְׁקִית שֶׁל הַמֶמְשָׁלָה, – יֵשׁ לוֹ אוּלַי מָקוֹם בַּאֲרָצוֹת וְתִיקוֹת וּמְפוּתָחוֹת, שֶׁדְמוּתָן הַחֶבְרָתִית עוּצְבָה לִפְנֵי הַמַהְפֵּכָה הַתַּעֲשִׂיָתִית שֶׁל הַמֵאָה הַשְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה וְהַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, – אֲבָל אֵין כִּמְעַט חוֹלֵק עַל כָּךְ, שֶׁבְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה (וְלַמְרוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה הָעַתִּיקָה שֶׁלָנוּ בָּאָרֶץ, – הֲרֵי מִבְּחִינָה כַּלְכָּלִית יִשְׂרָאֵל הִיא אֶרֶץ חֲדָשָׁה) נוֹפֵל עוֹל הַפִּיתּוּחַ בְּעִיקָר עַל הַמֶמְשָׁלָה וְעַל הַשְׁקָעוֹת מַמְלַכְתִּיוֹת.

לִפְנֵי שָׁנִים אַחֲדוֹת הָעֳמַדְנוּ לִפְנֵי הֵכְרֵחַ לְהַעֲבִיר לִרְשׁוּת הַמְדִינָה מִפְעָל שֶׁנוֹסַד תְּחִילָה בְּהוֹן פְּרָטִי, עִיקָרוֹ הוֹן בְּרִיטִי, – וְזֶהוּ מִפְעַל יַם־הַמֶלַח. הַמִפְעָל הָיָה נִסְגָר אוֹ נִפְסָק אִילוּ הַמֶמְשָׁלָה לֹא גָאֲלָה אוֹתוֹ. וְהוּא הַדִין בְּמִפְעַל הַחַשְׁמַל. וְיֵשׁ מִפְעָלִים אֲחֵרִים שֶׁלְכַתְחִילָה הוּקְמוּ כְּמִפְעָלִים מֶמְשַׁלְתִּיִים – כְּמִפְעַל הָפוֹסְפָטִים בַּנֶגֶב וּמִפְעַל הַנְחוֹשֶׁת בְּתִמְנַע. יַחַד עִם מִפְעַל הַדְשָׁנִים וְחוֹמָרִים חִימִיִים בְּחֵיפָה – מַעֲסִיקִים מִפְעָלִים אֵלֶה כְּשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת פּוֹעֲלִים; וְעַד הַשָׁנָה הִשְׁקִיעָה בָּהֶם הַמֶמְשָׁלָה 298 מִילְיוֹן ל“י. הַתְּפוּקָה בְּמִפְעַל יַם־הַמֶלַח, הָפוֹסְפָטִים בַּנֶגֶב וּבִדְשָׁנִים וְחוֹמָרִים חִימִיִים עָלְתָה בְּמֶשֶׁך שָׁנִים מִ־251,500 טוֹן עַד 675,500 טוֹן, כְּלוֹמַר יוֹתֵר מִפִּי־שְׁנַיִם וָחֵצִי, וְעֵרֶךְ הַתְּפוּקָה עָלָה מִ־10.34 מִילְיוֹן עַד קָרוֹב לְ־31.7 מִילְיוֹן לִ”י, כְּלוֹמַר גִידוּל שֶׁל יוֹתֵר מִפִּי שְׁלוֹשָׁה. וַעֲדַיִן אָנוּ עוֹמְדִים בְּהַתְחָלַת פִּיתּוּחָם שֶׁל מִפְעָלִים אֵלֶה. גַם כּוֹשֶׁר יִצוּר הַחַשְׁמַל גָדַל כִּמְעַט פִּי שְׁנַיִם בַּחֲמֵשׁ שָׁנִים אֵלֶה – מִ־220,000 קִילוֹוַט בִּשְׁנַת 1955 לְ־410,000 קִילוֹוַט בְּשָׁנָה זוֹ. וּבָרוּר שֶׁמִפְעַל הַחַשְׁמַל עוֹמֵד בִּפְנֵי הַגְדָלָה מַתְמֶדֶת וּפרוֹגְרֶסִיבִית. לְפִי מְחִירֵי 1959, הִגִיעוּ הַהַשְׁקָעוֹת בְּתַעֲשִׂיַת הַחַשְׁמַל עַד סוֹף 1959 לְ ־1500 מִילְיוֹן לִ“י, מִזֶה עַד סוֹף 1950 כְּ־250 מִילְיוֹן, עַד סוֹף 1955 – 650 מִילְיוֹן לִ”י, וְעַד שְׁנַת הַכְּסָפִים 1959/60 – 600 מִילְיוֹן נוֹסָפִים. שְׁנֵי מִפְעָלִים מֶמְשַׁלְתִּיִים גְדוֹלִים – מִפְעַל הַחַשְׁמַל וּמִפְעַל דְשָׁנִים וְחוֹמָרִים חִימִיִים יְשַׁלְמוּ כְּבָר הַשָׁנָה 7% דִיוִוידֶנְדָה, לְאַחַר תַּשְׁלוּם הַפְּחָת וְרִיבִּית בְּשִׁיעוּרָם הַמָלֵא. מִפְעֲלֵי יַם־הַמֶלַח, הָפוֹסְפָטִים וְתִמְנַע (נְחוֹשֶׁת), יְכַסוּ כְּבָר הַשָׁנָה כָּל הַהוֹצָאוֹת הַיְשִׁירוֹת, כָּל הַפְּחָת וְחֵלֶק נִיכָּר מֵהָרִיבִּית שֶׁל הַהוֹן הַמוּשְׁקָע. יֵשׁ צוֹרֶךְ וְאֶפְשָׁרוּת לְהַשְׁקִיעַ בְּמִפְעֲלֵי הַפִּיתּוּחַ בַּנֶגֶב בְּעֶשֶׂר הַשָׁנִים הַבָּאוֹת כְּמִילְיַארד לִ“י עַל יְדֵי הַמְדִינָה, וְכִסְכוּם זֶה עַל יְדֵי מַשְׁקִיעִים פְּרָטִיִים, לְמַעַן הָבִיא עַד הַמַכְּסִימוּם תְּפוּקַת יַם־הַמֶלַח, הָפוֹסְפָטִים, הַמַחְצָבִים, וּלְהָקִים מֶרְכְּזֵי תַּעֲשִׂיָה נוֹסָפִים בִּסְבִיבַת יַם ־הַמֶלַח, לְאוֹרֶךְ הָעֲרָבָה, לְאוֹרֶךְ כְּבִישׁ כְּפַר־יְרוּחָם־אֵילַת, בְּמִצְפֶּה־רִימוֹן, בְּאֵילַת וּסְבִיבוֹתֶיהָ – וּלְהַגְדִיל הַיִשׁוּב בַּנֶגֶב בְּמָאתַיִם אֶלֶף אִישׁ לְכָל הַפָּחוֹת. מַגָעֵינוּ הַמִסְחָרִיִים הַמִתְרַבִּים עִם אַרְצוֹת אַסְיָה וְאַפְרִיקָה הַמִזְרָחִית מְחַיְבִים פִּיתּוּחַ נְמַל אֵילַת – כְּאַחַד הַנְמָלִים הַבֵּינְלְאוּמִיִים הַגְדוֹלִים בַּמִזְרָח הַתִּיכוֹן. דָבָר זֶה לֹא יִתָּכֵן בְּלִי אִיכְלוּס הַ”הִינְטֶרְלַנְד", וּבְלִי הֲקָמַת מֶרְכְּזֵי יִצוּר גְדוֹלִים בַּנֶגֶב גוּפָא, שֶׁמִמֶנוּ יוּבַל הַיְצוּא שֶׁלָנוּ לְאַרְצוֹת אַסְיָה וְאַפְרִיקָה וְנַחְסוֹךְ הוֹצְאוֹת הַטְרַנְסְפּוֹרְט הַמְרוּבּוֹת מִחֵיפָה וּמִתֵּל ־אָבִיב לְאֵילַת, וּמִאֵילַת לְחֵיפָה וְתֵל־אָבִיב. עַל־פִּי רוֹב תַּחְבּוּרָה זוֹ עֲמוּסָה רַק בְּכִיווּן אֶחָד, וְחוֹזֶרֶת רֵיקָם בַּכִּיווּן הֶהָפוּךְ. רוֹב הַיְצוּא וְהַיְבוּא דֶרֶךְ אֵילַת צָרִיךְ לָבוֹא יָשָׁר מֵהַנֶגֶב אוֹ לָלֶכֶת יָשָׁר לַנֶגֶב, וְהַדָבָר הַזֶה יִתָּכֵן בַּאֲשֶׁר הַמַחְצָבִים וְהָאוֹצְרוֹת הַטִבְעִיִים שֶׁל אַרְצֵנוּ נִמְצָאִים רוּבָּם בְּיַם־הַמֶלַח וּבְעַרְבוֹת הַנֶגֶב, עַד בּוֹאָכָה אֵילַת, וְאֵין כָּל מְנִיעָה לְהָקִים בָּתֵּי־חֲרוֹשֶׁת גַם בְּתוֹךְ שִׁטְחֵי נֶגֶב שֶׁלֹא תִיתָּכֵן בָּהֶם כִּמְעַט כָּל חַקְלָאוּת. זוֹהִי הַמְשִׂימָה הַמִשְׁקִית הַגְדוֹלָה וְהַדְחוּפָה הַמְצַפָּה לָנוּ בֶּעָשׂוֹר הַבּא, וְהַהַתְחָלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁנַעְשׂוּ בְּמִפְעֲלֵי יַם־הַמֶלַח, בְּדִימוֹנָה, בְּמִצְפֶּה־רָמוֹן, בְּתִמְנַע, בְּמִרְבְּצֵי הַפוֹסְפָטִים, בְּמַחְצָבֵי הַמַכְתֵּשִׁים וּבְאֵילַת, יֵשׁ בָּהֶן לְעוֹדֵד לֹא רַק אַנְשֵׁי חָזוֹן – אֶלָא גַם אַנְשֵׁי־מַעֲשֶׁה מְפוּכָּחִים.

נעשו גדולות גַם בְּשֶׁטַח הַבְּנִיָה וְהַתַּחְבּוּרָה – בַּיַבָּשָׁה, בַּיָם וּבָאֲוִיר. מִשְׁנַת 1949 עַד 1960 נִבְנוּ בָּאָרֶץ כִּ־395 אֶלֶף דִירוֹת מְגוּרִים, שֶׁהֵם 715,000 חֲדָרִים. מֵאֵלֶה נִבְנוּ כְּמֵאָה אֶלֶף יְחִידוֹת עַל־יְדֵי הוֹן פְּרָטִי, וְכָל הַשְׁאָר – זֹאת אוֹמֶרֶת 75% – נִבְנוּ עַל־יְדֵי הוֹן לְאוּמִי וּמַמְלַכְתִּי. עַל אַף הָעֲלִיָה הַגְדוֹלָה (תּוֹסֵפֵת שֶׁל כִּ־320 אֶלֶף מִשְׁפָּחוֹת) יָרַד שִׁיעוּר הַצְפִיפוּת בַּדִיוּר: מִ־2.2 נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר אֶחָד בִּשְׁנַת 1949 – לִשְׁתֵּי נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר בִּשְׁנַת 1959. בְּקִיבּוּצִים וּבְמוֹשָׁבִים נִבְנוּ 55 אֶלֶף דִירוֹת; לְחִיסוּל מַחֲנוֹת הָעוֹלִים וְהַמַעְבָּרוֹת – 130,000; לְשִׁיכּוּן עֲמָמִי, לִצְבָא־קֶבַע וְעוֹד – 45 אֶלֶף דִירוֹת. הוּקְמוּ גֶם עַל יְדֵי הַמֶמְשָׁלָה 500 בָּתֵּי־כְּנֶסֶת, כִּשְׁלוֹשֶׁת אֲלָפִים כִּיתּוֹת לְגַנִים וּבָתֵּי־סֵפֵר, מֵאוֹת מִרְפָּאוֹת, בִּיתָנֵי תַּעֲשִׂיָה, בָּתֵּי־מְלָאכָה, מוֹעֲדוֹנֵי־נוֹעַר, מְעוֹנֵי־תִּינוֹקוֹת וְעוֹד – בְּעִיקָר בְּאֵזוֹרֵי פִּיתּוּחַ לְהָקֵל עַל תַּהֲלִיכֵי הַקְלִיטָה שֶׁל עוֹלִים חֲדָשִׁים.

בִּשְׁנַת 1952 גָרוּ 65,000 מִשְׁפָּחוֹת בְּמַעְבָּרוֹת, וַאֲנִי מְצַיֵן בְּצַעַר, שֶׁבִּשְׁנַת 1960 עוֹד נִשְׁאֲרוּ 9500 מִשְׁפְּחוֹת עוֹלִים בְּמַעְבָּרוֹת. בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה זוֹ יְשׁוּכְּנוּ בְּדִירוֹת חֲדָשׁוֹת לְפָחוֹת 3000 מִמִשְׁפָּחוֹת אֵלֶה. וְעוֹמֶדֶת לְפָנֵינוּ לֹא רַק הַמְשִׂימָה שֶׁל חִיסוּל גָמוּר שֶׁל הַמַעְבָּרוֹת – אֶלָא גַם חִיסוּל שְׁכוּנוֹת הָעוֹנִי בַּיִשׁוּבִים הַוְתִיקִים בְּיָפוֹ־תֵּל־אָבִיב, יְרוּשָׁלַיִם וְחֵיפָה. לְצוֹרֶךְ חִיסוּל מִשְֹכְּנוֹת הָעוֹנִי הֵקִימָה הַמֶמְשָׁלָה בְּשִׁיתּוּף הַנְהָלַת שְׁלוֹשׁ הֶעָרִים הַגְדוֹלוֹת – שָׁלוֹשׁ חֲבָרוֹת, אַחַת לִירוּשָׁלַיִם, אַחַת לְתֵל־אָבִיב וְאַחַת לְחֵיפָה. הַמֶמְשָׁלָה מִשְׁתַּתֶּפֶת בַּחֲבָרוֹת אֵלֶה בִּסְכוּם שֶׁל 14 מִילְיוֹן לִ“י (8 מִילְיוֹן בִּמְזוּמָניִם וְ־6 מִילְיוֹן בְּקַרְקָעוֹת), – וְכֵן שְׁלוֹשׁ הֶעָרִים מִשְׁתַּתְּפוֹת בַּעֲשָׂרָה מִילְיוֹן לִ”י – תֵּל־אָבִיב בַּחֲמִישָׁה מִילְיוֹנִים, יְרוּשָׁלַיִם – בִּשְׁלוֹשָׁה, וְחֵיפָה – בִּשְׁנַיִם. מַנִיחִים, שֶׁבְּעֶזְרַת תָכְנִית זוֹ יַעַבְרוּ לְשִׁיכּוּנֵי קֶבַע הֲגוּנִים כַּחֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים מִשְׁפָּחות הַדָרוֹת עַכְשָׁיו בְּמִשְֹכְּנוֹת עוֹנִי.

וְרַק מִילִים סְפוּרוֹת עַל הַתַּחְבּוּרָה הַיַמִית. טִיפּוּחַ סַפָּנוּת יְהוּדִית הוּא גִילוּי שֵׁנִי שֶׁל גִנְזֵי יְכוֹלֶת הָאוּמָה הַמִתְחַדֶשֶׁת אַחֲרֵי יְצִירַת חַקְלָאוּת יְהוּדִית בְּדוֹרוֹתֵינוּ; וּבַתְקוּפָה הַקְצָרָה שֶׁל הִתְחַדְשׁוּת תְּקוּמָתֵנוּ נַעֲשֵׂינוּ לְגוֹרֵם לֹא מְבוּטָל בְּסַפָּנוּת עַמֵי הַיָם הַתִּיכוֹן, אִם כִּי אֲנַחְנוּ רַק בְּרֵאשִׁית יָזְמָתֵנוּ הַיַמִית. יֵשׁ לָנוּ יוֹתֵר מֵחֲמִישִׁים וּשְׁתַּיִים אֳנִיוֹת נוֹסְעִים וּמַשָׂא וּמִיכָלִיוֹת בְּנֶפַח שֶׁל אַרְבַּע מְאוֹת אֶלֶף טוֹן, וְעוֹד יָדֵנוּ נְטוּיָה. וְאַחֲרֵי מַעֲרֶכֶת סִינַי וְהוֹדוֹת לְמַעֲרָכָה זוֹ, הָפַךְ הַנָמָל הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן מִימֵי שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ בְּאֵילַת לְנָמָל שֶׁחֲשִׁיבוּתוֹ עוֹלָה מִשָׁנָה לְשָׁנָה, וּמֵחֲמִישָׁה־עָשָׁר אֶלֶף טוֹן שֶׁל יְבוּא וִיצוּא בַּשָׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְאַחַר סִינַי – הִגִיעַ הַשָׁנָה לְ־140,600 טוֹן; וְאֵין זוֹ אֶלָא הַתְחָלָה מִצְעָרָה, – אֲבָל הַהַתְחָלָה רַבַּת סִיכּוּיִים. בַּשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת נַעֲשׂוּ שִׁכְלוּלִים רַבִּים בָּרַכֶּבֶת וְנִבְנְתָה רַכֶּבֶת מִלוֹד לִבְאֵר־שֶׁבַע, וְעוֹמְדִים לְהַאֲרִיךְ אֶת הַמְסִילָה עַד אוֹרוֹן. בְּמֶשֶׁךְ הַזְמָן נִצְטָרֵךְ לְהַאֲרִיכָהּ עַד אֵילַת. גָדְלָה מְאוֹד תְּנוּעַת כְּלֵי הָרֶכֶב בְּעֶשֶׂר הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת. בִּשְׁנַת 1951 הָיוּ בָּאָרֶץ 7,697 מְכוֹנִיוֹת פְּרָטִיוֹת (כְּלוֹמַר 60.8 מְכוֹנִיוֹת לְכָל אֶלֶף תּוֹשָׁבִים); בִּשְׁנַת 1960 – 24,053 מְכוֹנִיוֹת, כְּלוֹמַר 117.6 לְכָל אֶלֶף).

ענף משקי שֶׁחֲשִׁיבוּתוֹ עוֹלָה בַּזְמָן הָאַחֲרוֹן מִשָׁנַה לְשָׁנַה זֶהוּ עֲנַף הַתַּיָרוּת. מֵאָז קוּם הַמְדִינָה עַד סוֹף סֶפְּטֶמְבֶּר 1960 הִגִיעוּ לָאָרֶץ 584,250 תַּיָרִים; מֵאָז שְׁנַת הֶעָשׂוֹר בִּלְבַד הִגִיעוּ 248,350. הַהַכְנָסוֹת מִתַּיָרוּת בְּמַטְבֵּעַ חוּץ מֵאָז 1952 מִסְתַּכְּמוֹת בְּ־74,380,000 דוֹלָר, מֵהֶם 44,127,000 דוֹלָר רַק בְּשָׁלוֹשׁ הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת. בִּסְכוּמִים אֵלֶה לֹא נִכְלְלוּ הַהַכְנָסוֹת שֶׁל נְתִיבֵי הָאֲוִיר וְהַסַפָּנוּת הַיִשְׂרְאֵלִיִים.

בְּשָׁנָה זוֹ תַּגִיעַ הַהַכְנָסָה הַיְשִׁירָה מִתַּיָרוּת בְּמַטְבֵּעַ חוּץ בְּעֵרֶךְ לְ־25 מִילְיוֹן דוֹלָר, נוֹסָף לְ ־20 מִילְיוֹן דוֹלָר בְּמַטְבֵּעַ חוּץ לִנְתִיבֵי אֲוִיר וְסַפָּנוּת. הַשְׁקָעוֹת רַבּוֹת בְּצוּרַת אִגְרוֹת מִלְוֵה־פִּיתּוּחַ אוֹ הַשְׁקָעָה יְשִׁירָה, שֶׁנַעֲשׂוּ בָּאָרֶץ בַּשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, מְקוֹרָן בְּבַעֲלֵי־הוֹן שֶׁבָּאוּ אַרְצָה כְּתַיָרִים בִּלְבַד, וְהִתְרַשְׁמוּ מִמַרְאֵה עֵינֵיהֶם וְנַעֲשׂוּ שׁוּתָפִים לְפִיתּוּחַ הָאָרֶץ. מֵאָז קוּם הַמְדִינָה נִבְנוּ וְהוּרְחְבוּ 56 בָּתֵּי־מָלוֹן, וְנוֹסְפוּ 1850 חֲדָרִים. כַּיוֹם נִמְצָאִים בִּשְׁלַב הַבְּנִיָה 20 בָּתֵּי־מָלוֹן נוֹסָפִים, וּבָהֶם 1246 חֲדָרִים. מַחֲצִיתָם יִפָּתְחוּ בִּשְׁנַת 1961. כְּ־8000 מִשְׁפָּחוֹת בָּאָרֶץ מִתְפַּרְנְסוֹת מֵעֲנַף הַתַּיָרוּת. וּלְבַסוֹף יֵשׁ לְצַיֵן כִּי הַתַּיָרוּת אִימְצָה וְהֶעֱמִיקָה קְשָׁרֵינוּ עִם הַיַהֲדוּת בַּתְּפוּצוֹת וְקֵרְבָה נוֹעַר יְהוּדִי בְּחו"ל לַיַהֲדוּת וּלְמִפְעָלֵנוּ בָּאָרֶץ.

על גידול הַרְוָחָה וְהַחִיסָכוֹן בַּיִשׁוּבִים מְעִידִים הַמִסְפָּרִים הַבָּאִים: בִּשְׁנַת 1950 עָלָה מִסְפַּר הַפִּקְדוֹנוֹת בַּבַּנְקִים וּבְקוּפּוֹת הַמִלְוֶה לְ־153.8 מִילְיוֹן לִ“י; בִּשְׁנַת 1955 – 382.5 מִילְיוֹן לִ”י (מִזֶה 33 מִילְיוֹן בְּמַטְבֵּעַ חוּץ). בְּסוֹף אַבגוּסט 1960 הִגִיעַ מִסְפַּר הַפִּקְדוֹנוֹת לִסְכוּם שֶׁל 1,057 מִילְיוֹן לִ"י, מִזֶה 213.4 מִילְיוֹן בְּמַטְבֵּעַ חוּץ.

ולפני עברי לִבְעָיַת הַבִּטָחוֹן וּמְדִינִיוּת חוּץ, עָלַי לִסְקוֹר בִּקְצָרָה הִתְקַדְמוּת הַמִיעוּטִים בְּיִשְׂרָאֵל. הָאוּכְלוֹסִין הָעַרְבִים וּבְנֵי עֵדוֹת לֹא־יְהוּדִיוֹת אֲחֵרוֹת בָּאָרֶץ מָנוּ בִּשְׁנַת 1949 – 145,000 נֶפֶשׁ; עַתָּה הֵם מוֹנִים 236,000 נֶפֶשׁ, 11% מִתּוֹשָׁבֵי הַמְדִינָה. גִידוּל זֶה בָּא: א) מֵהַחְזָרַת פְּלִיטִים בְּמִסְגֶרֶת אִיחוּד מִשְׁפָּחוֹת וּמִכְּנִיסַת מִסְתַּנְנִים שֶׁיְשִׁיבָתָם מִטְעָמִים שׁוֹנִים אוּשְׁרָה כַּחוֹק; ב) מִתּוֹךְ רִיבּוּי טִבְעִי שֶׁל הַמִיעוּטִים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא גָבוֹהַּ מֵאֲשֶׁר בְּכָל אַרְצוֹת־עֲרָב, וְהוּא אֶחָד מֵהַגְבוֹהִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. הַדָבָר הַמְיַחֵד אֶת הַמִיעוּטִים בְּיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ שִׁיעוּר הַיְלוּדָה הַגָבוֹהַּ – שִׁיעוּר זֶה מְשׁוּתָף לְכָל עַרְבִיֵי הַמִזְרָח הַתִּיכוֹן, אֶלָא שִׁיעוּר הַתְּמוּתָה הַנָמוֹךְ, שֶׁהוּא הַנָמוֹךְ בְּיוֹתֵר בְּכָל אַרְצוֹת עֲרָב, שֶׁהִגִיעַ בִּשְׁנַת 1959 ל־6.9 (הַתְּמוּתָה בָּאוּכְלוֹסִיָה הַיְהוּדִית הָיְתָה בְּאוֹתָהּ שָׁנָה 5.8) לְעוּמַת זֹאת הָיָה שִׁיעוּר הַתְּמוּתָה בְּמִצְרַיִם 19.3 לְאֶלֶף). אֲגָב אֲצַיֵן, שֶׁשִׁיעוּר הַתְּמוּתָה בְּיִשְׂרָאֵל הוּא הַנָמוֹךְ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. הַמְמוּצָע לָעוֹלָם כּוּלוֹ הוּא 18 – לְאֶלֶף. בְּיַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה – 26, בְּיַבֶּשֶׁת אַסְיּה – 21, בְּיַבֶּשֶׁת אֲמֶרִיקָה – 13, בְּיַבֶּשֶׁת אֵירוֹפָּה – 11, בָּאוֹקִיאַנְיָה (נְיו־זֵילַנד וְאוֹסְטְרַלְיָה) – 9. אֵין שׁוּם אֶרֶץ בְּאֵירוֹפָּה אוֹ בַּאֲמֶרִיקָה אוֹ בְּאוֹקִיאַנְיָה – וְאֵין לְדַבֵּר כְּבָר עַל אַסְיָה וְאַפְרִיקָה – שֶׁיֵשׁ שִׁיעוּר תְּמוּתָה נָמוֹךְ כָּזֶה. אֲנִי קוֹבֵעַ זֹאת עַל יְסוֹד הַנְתוּנִים שֶׁל הַשְׁנָתוֹן הַדֵימוֹגְרָפִי שֶׁל הָאוּ"מ מִשְׁנַת 1959.

מֵאָז הֲקָמַת הַמְדִינָה הוּקְמוּ מוֹסָדוֹת רְפוּאִיִים בַּשֶׁטַח הָעַרְבִי בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ: 3 תַּחֲנוֹת רְפוּאִיוֹת, 2 מֶרְכְּזֵי בְּרִיאוּת אֵזוֹרִיִים בְּטִירָה וּבְבַקָה־אֶל־גַרְבִּיָה, 24 מִרְפָּאוֹת, בָּתֵּי ־חוֹלִים וְשָׁלוֹשׁ מִרְפָּאוֹת לְחוֹלֵי רֵיאוֹת בְּנָצְרַת, בְּעַכּוֹ וּבִשְׁפַר־עָם, מִרְפָּאָה מֶרְכָּזִית לַבֶּדוּאִים בִּבְאֵר־שֶׁבַע. מוּבָן שֶּבְּנֵי הַמִיעוּטִים נֶהֱנִים מִכָּל הַשֵׁירוּתִים הָרְפוּאִיִים הַכְּלָלִיִים – מַחֲלוֹת הַמָלַרְיָה וְשִׁיתּוּק הַיְלָדִים כִּמְעַט שֶׁנֶעֶלְמוּ לַחֲלוּטִין מִכְּפָרֵי הַמִיעוּטִים.

שֶׁטַח הַשְׁלָחִין בַּסֶקְטוֹר הָעַרְבִי גָדַל מִשְׁמוֹנַת אֲלָפִים דוּנָם בִּשִׁנַת 1948 ל־28,000 דוּנָם הַשָׁנָה. הַפִּדְיוֹן מִן הַתּוֹצֶרֶת הַחַקְלָאִית הָעַרְבִית עָלָה מֵ־21 מִילְיוֹן לִ“י בִּשִׁנַת 1953 לְ־40 מִילְיוֹן בִּשִׁנַת 1958. בִּמְקוֹם 5 מְכוֹנוֹת חַקְלָאִיוֹת שֶׁהָיוּ בִּשִׁנַת 1948 בְּכָל הַכְּפָרִים הָעַרְבִיִים, יֵשׁ עַכְשָׁיו לְמַעְלָה מִ־200 טְרַקְטוֹרִים וְקוֹמְבַּיְנִים. בְּעַשְׂרוֹת כְּפָרִים בּוּצְעוּ מִפְעֲלֵי מַיִם לִשְׁתִּיָה וּלְהַשְׁקָאָה. הַמֶמְשָׁלָה הֶעֱנִיקָה רֶבַע מִילְיוֹן לִ”י לְעִירִיַת נָצְרַת וְחִיבְּרָה אוֹתָהּ עִם צִינוֹר מְקוֹרוֹת, וְעִיר זוֹ, שֶׁסָבְלָה תָּמִיד, גַם בִּימֵי הַתּוּרְכִּים וְגַם בִּימֵי הַבְּרִיטִים, מִמַחְסוֹר בְּמַיִם – יֵש לָהּ עַכְשָׁיו אַסְפָּקַת מַיִם סְדִירָה. עֵדֶר הַבָּקָר בַּכְּפָרִים גָדַל – מִ־12,000 רֹאשׁ בִּשִׁנַת 1948 לְ־44 אֶלֶף רֹאשׁ הַיוֹם. עֵדֶר הַכְּבָשִׂים מֵ־10,000 לְ־ 77,000 רֹאשׁ. הִתְקַדֵם הַחִינוּךְ הָעַרְבִי בְּמִידָה שַׁוָה עִם הַחִינוּךְ הַכְּלָלִי בָּאָרֶץ. הַשָׁנָה יֵשׁ 122 גַנֵי יְלָדִים לְעוּמַת 12 לִפְנֵי 11 שָׁנָה; 140 בָּתֵּי־סֵפֶר יְסוֹדִיִים לְעוּמַת 60; 5 בָּתֵּי־סֵפֶר תִּיכוֹנִיִים לְעוּמַת 2; בֵּית מִדְרָשׁ לְמוֹרִים – לְעוּמַת אֶפֶס. בְּכָל הַמוֹסָדוֹת – יֵשׁ 1260 מוֹרִים עַרְבִיִים – לְעוּמַת 243; וְלוֹמְדִים – 36,500 תַּלְמִידִים לְעוּמַת – 10,000. מִתְפַּתַּחַת גַם הַקוֹאוֹפֶּרַצְיָה הָעַרְבִית. בְּסוֹף 1959 הִתְקַיְמוּ 64 אֲגוּדוֹת שִׁיתּוּפִיוֹת עַרְבִיוֹת, וַ־53 מֵהֶן קְשׁוּרוֹת לַקוֹאוֹפֶּרַצְיָה הַיְהוּדִית, וּמִסְפַּר חֲבֵרֶיהָ מַגִיעַ לְ־4500.

עַד תְּחִילַת 1960 נִסְלְלוּ כְּ־90 קִילוֹמֶטֶר כְּבִישִׁים בִּ־35 כְּפָרִים עַרְבִיִים, מֵהֶם 50 קל“מ כְּבִישֵׁי גִישָׁה, וְהַשְׁאָר כְּבִישִׁים פְּנִימִיִים. הוּקְמוּ מִפְעָלִים כַּלְכָּלִיִים מְשׁוּתָפִים בֵּין יְהוּדִים וְעַרְבִים, וְהוּקַם בַּנְק עַרְבִי־יְהוּדִי בְּהוֹן מְשׁוּתָף שֶׁל מִילְיוֹן לִ”י. הַמֶמְשָׁלָה מְעוֹדֶדֶת תַּהֲלִיךְ שִׁיתּוּף הוֹן יְהוּדִי וְעַרְבִי בְּאֵזוֹרֵי הַמִיעוּטִים.

הארצות השכנות הָיוּ יְכוֹלוֹת וּצְרִיכוֹת לִלְמוֹד הַרְבֵּה מִמַה שֶׁעָשְׂתָּה מֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל לַהֲרָמַת מַצָבָם הַתַּרְבּוּתִי, הַכַּלְכָּלִי וְהַגוּפָנִי שֶׁל אֶזְרָחֶיהָ הָעַרְבִיִים – לְמַעַן קִידוּם תּוֹשָׁבֵיהֶן הֵן. אוּלָם יַחֲסֵי הָאֵיבָה מִצַד שְׁכֵנֵינוּ לא פָּסְקוּ וְלֹא נֶחְלְשׁוּ, אֶלָא לְהֵפֶךְ, מִיָד לְאַחַר נְאוּם הַשָׁלוֹם שֶׁל שַׁלִיט מִצְרַיִם בַּעֲצֶרֶת אוּ"מ – חָזַר לְסוּרְיָה וְחִידֵשׁ הַטָפָתוֹ הַפּוּמְבִּית לְהַכְחָדַת יִשְׂרָאֵל.

הַטָפָה זוֹ נִתְחַדְשָׁה בַּזְמָן הָאַחֲרוֹן גַם בְּבַגְדָד. וְיֵשׁ כְּאִילוּ הִתְחָרוּת בֵּין שְׁנֵי הַיְרִיבִים – הַמִצְרִי וְהָעִירָאקִי – מִי מֵהֶם שׂוֹנֵא יוֹתֵר לְיִשְׂרָאֵל. הוֹלֵךְ וּמִתְחַזֵק הַחֵרֶם הָעַרְבִי וְגַם מִתְרַחֵב. לוּב וּמָרוֹקוֹ אַף הֵן נִצְטָרְפוּ לַחֵרֶם, וְגַם כָּלְאוּ אֶת תּוֹשָׁבֵיהֶן הַיְהוּדִים לְבַל יַעֲלוּ אַרְצָה וְהִפְסִיקוּ גַם קֶשֶׁר הַדוֹאַר עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּם בְּיִשְׂרָאֵל. אוּלָם הַדָבָר הַמַדְאִיג בְּיוֹתֵר הוּא הַהִזְדַיְנוּת הַמִתְגַבֶּרֶת עַל שְׁנֵי גְבוּלוֹת אַרְצֵנוּ – בַּצָפוֹן וּבָדָרוֹם, וְחִזָיוֹן שֶׁמַטְרָתוֹ לֹא מוּסְתֶּרֶת מִדַעַת הַקָהָל בָּעוֹלָם – בָּא מֵאֲרָצוֹת שֶׁשַׁלִיטֵיהֶן אֵינָם פּוֹסְקִים לְהַטִיף לְשָׁלוֹם, לְדוּ־קִיוּם וּלְפֵירוּק נֶשֶׁק.

ערב צאתי לְאַרְצוֹת־הַבְּרִית בְּמַארְס שָֹנָה זוֹ, רִיכֵּז שַֹלִיט מִצְרַיִם רוֹב צִבְאוֹתָיו בְּסִינַי. בְּיוֹדְעִי שֶׁיֵשׁ עַל מִי לִסְמוֹךְ, כִּי לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, וְהוּא שׁוֹמֵר נֶאֱמָן וּמוּכָן לַכֹּל, – לֹא דָחִיתִי נְסִיעָתִי אַף לְיוֹם אֶחָד בִּגְלַל רִיכּוּזֵי צְבָא הָאוֹיֵב עַל גְבוּלוֹתֵינוּ. אֲבָל הַקְצִינִים הַמִצְרִיִים שֶׁנִשְׁלְחוּ לְסִינַי הָיוּ בְּטוּחִים שֶׁהִגִיעָה שְׁעָתָם לִפְעוֹל וּלְהִתְנַקֵם עַל שְׁתֵּי הַתְּבוּסוֹת שֶׁהִנְחִיל לָהֶם צַהַ“ל, כִּי כָּךְ הֵבִינוּ אֶת הַנְאוּמִים שֶׁל שַׁלִיטֵיהֶם וּמְפַקְדֵיהֶם הַגְבוֹהִים לִפְנֵי צֵאתָם מִמִצְרַיִם. אוּלָם כּוֹחוֹ הַמַרְתִּיעַ שֶׁל צַהַ”ל לֹא פָּחַת, וְגִיבּוֹרֵי־הַפֶּה מֵעֵבֶר לַגְבוּל לֹא הֵעֵזוּ לָזוּז. וּמְשִׂימָתֵנוּ הַבִּטְחוֹנִית הִיא לְקַיֵם כּוֹחַ מַרְתִּיעַ זֶה שֶׁל צַהַ“ל, אִם כִּי עָלַי לְהַגִיד לַכְּנֶסֶת וְלָעָם, כִּי דָבָר זֶה לֹא עוֹלֶה בְּנָקֵל וְלֹא בְּזוֹל. שְׁמִירַת כּוֹחוֹ הַמַרְתִּיעַ שֶׁל צַהַ”ל דוֹרֶשֶׁת גַם מֵהָעָם מַאֲמַצִים כַּסְפִּיִים גְדוֹלִים,– כִּי הַכֵּלִים הוֹלְכִים וּמִתְיַשְׁנִים, וְהַחֲדָשִׁים נַעֲשִׂים יוֹתֵר וְיוֹתֵר יְקָרִים, וְנִדְרָשִׁים מַאֲמַצִים חִינוּכִיִים, בְּיִחוּד בַּדוֹר הַצָעִיר, גַם זֶה שְׁמְשָׁרֵת בְּפוֹעַל אוֹ נִמְצָא בְּמִילוּאִים עַד גִיל שֶׁל 49 שָׁנִים. כִּי כּוֹחוֹ שֶׁל צַהַ“ל תָּלוּי בִּשְׁלוֹשָׁה דְבָרִים: בְּטִיב כֵּלָיו, בְּכוֹשֶׁר אִימוּנָיו וּבְאֵיכוּתוֹ הַמוּסָרִית. רַק מִתּוֹךְ הַגְבָּרָה מַתְמֶדֶת בִּשְׁלוֹשָׁה אֵלֶה – יְקַיֵם צַהַ”ל כּוֹחוֹ הַמַרְתִּיעַ, וְִישְׂרָאֵל יִשְׁכּוֹן לָבֶטַח. אֲבָל אֵין אָנוּ רַשָׁאִים לְהִסְתַּפֵּק אַך וְרַק בִּמְנִיעַת מִלְחָמָה וְכִשָׁלוֹן; אָנוּ חוֹתְרִים לִקְרַאת שָׁלוֹם, וְהַהַטָפָה שֶׁל יְהוּדִי אֶחָד לַחֲבֵרוֹ שֶׁרָצוּי שָׁלוֹם לֹא תְקָרְבֵנוּ אַף שַׁעַל אֶחָד לַשָׁלוֹם הַנִכְסָף. רַק בְּבִצְרוֹנֵנוּ הַפְּנִימִי, בְּחִיזוּק מַעֲמָדֵנוּ הַבֵּינְלְאוּמִי, וּבְרְכִישַׁת יְדִידוּת וְאַהֲדָה שֶׁל עַמִים קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים בְּכָל הַיַבָּשׁוֹת – נִפְרוֹץ בְּמֶשֶׁךְ הַזְמָן חוֹמַת הַשִׂנְאָה וְהַחֵרֶם הַמַקִיפָה אוֹתָנוּ, וְנָבִיא לִידֵי יַחֲסֵי שָׁלוֹם, וּבְמֶשֶׁךְ הַזְמָן גַם לְשִׁיתּוּף־פְּעוּלָה מְדִינִי, כַּלְכָּלִי וְתַרְבּוּתִי עִם כָּל עַמֵי הַמִזְרָח הַתִּיכוֹן וְעִם שְׁכֵנֵינוּ הַקְרוֹבִים. זוֹ הָיְתָה מַטְרַת שְׁתֵּי הַנְסִיעוֹת שֶׁלִי בָּאָבִיב וּבַקַיִץ הַשָׁנָה. לֹא אֶעֱמוֹד פֹּה עַל תּוֹכֶן הַשִׂיחוֹת שֶׁקִיַמְתִּי בְּווֹשִׁינְגְטוֹן, בִּנְיוּ־יוֹרְק, בְּלוֹנְדוֹן, בְּפָּארִיס, בִּבְּרִיסֶל וּבְהָאג. בְּשִׂיחוֹת אֵלֶה נִתְחַזְקָה הַכָּרָתִי, שֶׁיֵשׁ בְּכָל הַבִּירוֹת הָאֵלֶה הֲבָנָה רַבָּה וְאוֹהֶדֶת לְמַצָבָהּ, לִצְרָכֶיהָ, לְעֶרְכָּה וּלְמִשְׁקָלָהּ הַבֵּינְלְאוּמִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוּלָם לֹא הִצְטַמְצַמְתִּי בְּשִׂיחוֹת אֵלֶה אַך וְרַק בַּבְּעָיוֹת הַמְיוּחָדוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי אָנוּ חַיִים עַכְשָׁיו, אָנוּ – פֵּירוּשׁוֹ כָּל הָעַמִים הַגְדוֹלִים וְהַקְטַנִים בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, – בְּעוֹלָם מְשׁוּלָב שֶׁקַיֶמֶת בּוֹ תְּלוּת וְזִיקָה הֲדָדִית, כַּאֲשֶׁר לֹא הָיְתָה אַף פַּעַם בַּהִיסְטוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית, וְדָבָר שֶׁקוֹרֶה בִּקְצֵה אַסְיָה אוֹ בְּלֵב אַפְרִיקָה אוֹ בּאַחַד הָאִיִים שֶׁל יַבֶּשֶׁת אֲמֶרִיקָה, מְזַעֲזֵעַ וּמַחֲרִיד עוֹלָם כּוּלוֹ. וְאָנוּ חַיָבִים לְהַכִּיר קוֹדֶם כֹּל – שֶׁאָנוּ חַיִים עַכְשָׁיו בְּעוֹלָם חָדָשׁ, וַאֲנִי מְקַוֶה גַם מִתְחַדֵשׁ. מֵאָז קָמָה יִשְׂרָאֵל הַמְחוּדֶשֶׁת – זֶה פָּחוֹת מִשְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה – חָלוּ בָּעוֹלָם תְּמוּרוֹת מַהְפֵּכָנִיוֹת, וְאָנוּ נִתְבָּעִים קוֹדֶם כֹּל לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם, שֶׁבּוֹ אָנוּ חַיִים, לֹא בָּעֵינַיִם שֶׁל אֶתְמוֹל, אֶלָא בָּעֵינַיִם שֶׁל מָחָר.

אתחיל משינוי קל לִכְאוֹרָה – הַקְשָׁרִים שֶׁלָנוּ עִם מְדִינוֹת חוּץ: בִּשְׁנַת 1951 הָיוּ לָנוּ קְשָׁרִים עִם 41 מְדִינוֹת עַצְמָאִיוֹת: 15 בְּיַבֶּשֶׁת אֲמֶרִיקָה וְאִיֵיהּ, 19 בְּאֵירוֹפָּה, 4 בְּאַסְיָה, 2 בְּאוֹקִיָאנְיָה וְאַחַת בְּאַפְרִיקָה. בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה מֵאֲרָצוֹת אֵלֶה הָיוּ רַק קוֹנְסוּלְיוֹת, וּבַגְדוֹלָה בְּיוֹתֵר – הוֹדוּ – יֵשׁ לָנוּ גַם עַכְשָׁיו רַק קוֹנְסוּלְיָה שֶׁל כָּבוֹד.

ב־1955 הָיוּ לָנוּ קְשָׁרִים עִם 52 מְדִינוֹת, הַשָׁנָה עִם 65, וְהֵן: – 21 בְּיַבֶּשֶׁת אֲמֶרִיקָה (לְמַעֲשֶׁה עִם כָּל מְדִינוֹת הַיַבֶּשֶׁת, גַם בַּצָפוֹן וְגַם בַּדָרוֹם וְגַם בָּאִיִים), 22 בְּאֵירוֹפָּה, 10 בְּאַסְיָה, 10 בְּאַפְרִיקָה, שְׁתַּיִים בְּאוֹקִיָאנְיָה. נוֹסְפוּ, אֵיפוֹא, קְשָׁרִים עִם 6 מְדִינוֹת נוֹסָפוֹת בְּאַסְיָה וְעִם תֵּשַׁע מְדִינוֹת בְּאַפְרִיקָה.

שינויים אלה מְשַׁקְפִים רַק חֵלֶק מֵהַשִׁינוּי הַגָדוֹל שֶׁחָל בָּעוֹלָם – וְהוּא הִשְׁתַּחְרְרוּת כָּל עַמֵי אַסְיָה, שֶׁהָיוּ כְּפוּפִים לְקֵיסָרוּיוֹת שׁוֹנוֹת בְּאֵירוֹפָּה עַשְׂרוֹת אוֹ מְאוֹת שָׁנִים, – פְּרָט לְאֵלֶה שֶׁנִכְבְּשׁוּ עַל יְדֵי רוּסְיָה הַצָארִית, וַעֲמִידָתָן בִּרְשׁוּת עַצְמָן שֶׁל כָּל מוֹשְׁבוֹת צָרְפַת וּבְּרִיטַנְיָה וּבֶּלְגִיָה בְּיַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה. עוֹד יֵשׁ לִבְּרִיטַנְיָה שָׁלוֹשׁ מוֹשָׁבוֹת גְדוֹלוֹת בְּאַפְרִיקָה שֶׁלֹא נִשְׁתַּחְרְרוּ עֲדַיִן, הַמוֹנוֹת יַחַד כְּשִׁשֶׁים וּשְׁנַיִם מִילְיוֹן תּוֹשָׁבִים, אֲבָל הִתְעַצְמוּתָן אֵינָהּ אֶלָא שְׁאֵלָה שֶׁל זְמָן, וְאִרְגוּן הָאוּמוֹת הַמְאוּחָדוֹת, שֶׁמָנָה בִּשְׁנַת יִסוּדוֹ בִּשְׁנַת 1945 51 חֲבֵרוֹת – מֵהֶן 4 בְּאַפְרִיקָה, 22 בַּאֲמֶרִיקָה, 9 בְּאַסְיָה, 2 בְּאוֹסְטְרַלְיָה וְ־14 בְּאֵירוֹפָּה – מוֹנֶה עַכְשָׁיו 99 חֲבֵרוֹת, מהן 27 בְּאֵירוֹפָּה, 26 בְּאַפְרִיקָה, 22 בַּאֲמֶרִיקָה, 22 בְּאַסְיָה, 2 בְּאוֹסְטְרַלְיָה. בְּאַסְיָה נוֹסְפוּ 13 מְדִינוֹת, בְּאַפְרִיקָה 22, בְּאֵירוֹפָּה 13. אֵין סָפֵק, שֶׁלֹא רָחוֹק הַיוֹם וְכָל עַמֵי תֵּבֵל בְּלֹא הֶבְדֵל צֶבַע, גֶזַע וְתַרְבּוּת, וְגַם בְּלֹא הֶבְדֵל חִינוּךְ, רָמָה כַּלְכָּלִית וְגוּפָנִית – יִהְיוּ חֲבֵרִים שְׁוֵי־זְכוּיוֹת,עַצְמָאִיִים ורִיבּוֹנִיִים בְּמִשְׁפַּחַת הַמִין־הָאֱנוֹשִׁי.

אין עצמאות וְשִׁוְיוֹן מַמְלַכְתִּי פּוֹתְרִים בְּעָיוֹתֵיהֶם הַקָשׁוֹת שֶׁל הַמְדִינוֹת הַחֲדָשׁוֹת. בְּרוֹב הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶה שׂוֹרֵר עוֹנִי מַבְהִיל, בַּעֲרוּת וְתַחְלוּאָה; הַכְַּלכָּלָה יְרוּדָה וְנֶחְשֶׁלֶת, וְהֵן זְקוּקוֹת לְעֶזְרָה כַּסְפִּית: לְהַדְרָכָה טֶכְנִית, לְסִיוּעַ תַּרְבּוּתִי שֶׁל הָעַמִים הָעֲשִׁירִים וְהַמְפוּתָּחִים. בִּשְׁתֵּי הַיַבָּשׁוֹת הַלָלוּ יוֹשְׁבִים קָרוֹב לְמִילְיַארד וּתְשַׁע מֵאוֹת מִילְיוֹן בְּנֵי־אָדָם, – ז“א שְׁנֵי שְׁלִישִׁים שֶׁל כָּל הַמִין הָאֱנוֹשִׁי (שֶׁמָנָה בִּשְׁנַת 1958 –2,854,000,000). כִּשְׁבַע מְאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִישָׁה מִילְיוֹנִים מִתּוֹשָׁבֵי אַסְיָה חַיִים תַּחַת מִשְׁטָר קוֹמוּנִיסְטִי: – 669,000,000 בְּסִין, 24,740,000 בְּקוֹרֵיאָה הַצְפוֹנִית, בִּוְויֶטנָאם הַצְפוֹנִית וּבָ”רֶפּוּבְּלִיקָה הָעֲמָמִית" שֶׁל מוֹנְגוֹלְיָה, וְכַחֲמִישִׁים מִילְיוֹן אוֹ יוֹתֵר בַּחֵלֶק הָאַסְיָאתִי שֶׁל בְּרִית־הַמוֹעָצוֹת. זֹאת אוֹמֶרֶת, כִּי קָרוֹב לִתְשַׁע מְאוֹת מִילְיוֹן בְּאַסְיָה וְכָל 230 הַמִילְיוֹנִים בְּאַפְרִיקָה – הֵם בִּלְתִּי מוּגְדָרִים – וְאֵינָם קְשׁוּרִים לֹא לְסִין אוֹ לִבְרִית הַמוֹעָצוֹת וּבַעֲלֵי בְּרִיתָהּ בְּאֵירוֹפָּה הַמִזְרָחִית וְלֹא לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וּבַעֲלֵי בְּרִיתָהּ בְּאֵירוֹפָּה הַמַעֲרָבִית. בֵּין שְׁנֵי גוּשִׁים אֵלֶה, כַּיָדוּעַ, מִתְנַהֶלֶת תַּחֲרוּת שֶׁקוֹרְאִים לָהּ בְּשֵׁם “הַמִלְחָמָה הַקָרָה”; וְכֵּיוָן שֶׁשְׁתֵּי הַמַעֲצָמוֹת הָאַדִירוֹת הָעוֹמְדוֹת בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַגוּשִׁים הַיְרִיבִים – אַרְצוֹת הַבְּרִית וּבְרִית הַמוֹעָצוֹת – יֵשׁ בִּרְשׁוּתָן לֹא רַק פִּצְצוֹת אָטוֹם מִסוּג זֶה שֶׁהוּפְּלוּ עַל הִירוֹשִׁימָה, אֶלָא פִּצְצוֹת־מֵימָן, שֶׁכּוֹחָן גָדוֹל פִּי אֶלֶף לְפָחוֹת מִכּוֹחַ הַפְּצָצוֹת הָהֵן, נִתְעוֹרֵר לֹא בְּלִי סִיבָּה פַּחַד בְּכָל רַחֲבֵי הָעוֹלָם מִמִלְחֶמֶת עוֹלָם שְׁלִישִׁית, שֶׁיֵשׁ בְּכוֹחָהּ לֹא רַק לַהֲרוֹס אֶלָא לְהַשְׁמִיד חֵלֶק גָדוֹל שֶׁל הַמִין הָאֱנוֹשִׁי, אִם לֹא כּוּלוֹ.

בְּחִינָה שְׁקוּלָה וּמְאוּזֶנֶת שֶׁל יַחֲסֵי הַכּוֹחוֹת אוֹמֶרֶת, שֶׁפַּחַד מִלְחֶמֶת עוֹלָם שְׁלִישִׁית הוּא מוּפְרָז. כָּל אַחַת מִשְׁתֵּי הַמַעֲצָמוֹת הָאַדִירוֹת יוֹדַעַת הֵיטֵב, שֶׁיֵשׁ בִּיכוֹלֶת יְרִיבָתָהּ לְהַחֲרִיבָהּ וְלִמְחוֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְקָשֶׁה לְהַנִיחַ שֶׁמַנְהִיגֵי שְׁתֵּי הַמַעֲצָמוֹת יְאַבְּדוּ עַמָם וְאַרְצָם מִדַעַת. הַמוּנָח “מִלְחָמָה קָרָה” אֵינוֹ אֶלָא מְלִיצָה מְדִינִית, וּפֵירוּשׁוֹ הָאֲמִתִּי הוּא מַאֲבָק עַל נֶפֶשׁ הָעַמִים הַחֲדָשִׁים בְּאַסְיָה וּבְּאַפְרִיקָה, וּכְמוֹ־כֵן עַמֵי אֲמֶרִיקָה הַלָאטִינִית, הַמוֹנִים יַחַד כְּמִילְיָארד וּשְׁלוֹשׁ מְאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים מִילְיוֹן נֶפֶשׁ – כִּמְעַט מַחֲצִית הַמִין הָאֱנוֹשִׁי.

והבעיה המרכזית שֶׁל דוֹרֵנוּ הִיא – לֹא הִתְחָרוּת שְׁנֵי הַגוּפִים הַגְדוֹלִים – אֶלָא הַפַּעַר הָאוּמְלָל הַקַיָם בֵּין הַמְדִינוֹת הַוְתִיקוֹת, הָעֲשִׁירוֹת, הַמְפוּתָּחוֹת, הַמְבוּגָרוֹת וּבַעֲלוֹת הַנִסָיוֹן הַמְדִינִי, הַכַּלְכָּלִי, הַחֶבְרָתִי וְהַתַּרְבּוּתִּי, וּבֵין הַמְדִינוֹת הַחֲדָשׁוֹת בְּאַסְיָה וְאַפְרִיקָה, וּבְמִידָה יְדוּעָה גַם כַּמָה אַרְצוֹת אֲמֶרִיקָה הַלָאטִינִית – הַדַלוֹת, הַעֲשׁוּקוֹת־חִינוּךְ וְנֶעְדָרוֹת יֶדַע מַדָעִי וְטֶכְנִי וְנִסָיוֹן מַמְלַכְתִּי. הָעַצְמָאוּת כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ, אֵינָהּ פִּתְרוֹן לָעוֹנִי, לַבַּעֲרוּת, לַתַּחְלוּאָה שֶׁל הָעַמִים הַמִתְעַצְמִים, וְרוֹב הַמְדִינוֹת הַחֲדָשׁוֹת אֵין בִּיכוֹלְתָּן לְהִתְעַלוֹת וּלְהִתְקַדֵם וְלִפְתּוֹר בְּעָיוֹתֵיהֶן הַכַּלְכָּלִיוֹת וְהַתַּרְבּוּתִיוֹת וְהַחֶבְרָתִיוֹת, כִּי אֵין לָהֶן הָאֶמְצָעִים הַכַּסְפִּיִים, אֵין לָהֶן הַיֶדַע הַדָרוּשׁ, וְאֵין לָהֶן כּוֹחַ הָאָדָם הַמְאוּמָן. דוּגְמָה בּוֹלֶטֶת וּמַחֲרִידָה לְחוֹסֶר אוֹנִים זֶה אָנוּ רוֹאִים בְּקוֹנְגוֹ שֶׁהָיְתָה בֶּלְגִית. אוּלָם כָּל הָאֲרָצוֹת הַחֲדָשׁוֹת מִתְחַבְּטוֹת בִּקְשָׁיִים עֲצוּמִים וּזְקוּקוֹת לְעֶזְרָה חִיצוֹנִית.

כשביקרתי בקיץ בְּצָרְפַת, בְּבֶּלְגִיָה וּבְהוֹלַנְד, שָׁמַעְתִּי מֵ“אִישִׁיוּת רָמַת־מַעֲלָה”, כְּפִי שֶׁנוֹהֲגִים לְהַגִיד אֶצְלֵנוּ, שֶׁהַשְׁאֵלָה הָעוֹמֶדֶת בִּפְנֵי הָעַמִים הַחֲדָשִׁים הִיא: סִין אוֹ יִשְׂרָאֵל. נִתְחַלְחַלְתִּי מֵאֲמִירָה זוֹ. אַחַד הַחֲבֵרִים שֶׁלָנוּ, שֶׁהִשְׁתַּתֵּף לִפְנֵי זְמָן לֹא רַב בְּחַג הָעַצְמָאוּת שֶׁל הַמְדִינָה הָאַפְרִיקָנִית הַגְדוֹלָה בְּיוֹתֵר – נִיגֶרְיָה, הַמוֹנָה כִּשְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעָה מִילְיוֹן תּוֹשָׁבִים, נִפְגַשׁ שָׁם עִם מְדִינַאי אַנְגְלִי, שֶׁחַי כַּמָה שָׁנִים בְּאַפְרִיקָה כִּנְצִיגָהּ שֶׁל בְּרִיטַנְיָה, וְהַמְדִינַאי הַבְּרִיטִי אָמַר לַחֲבֵרֵנוּ, כִּי הַשְׁאֵלָה בְּאַפְרִיקָה הִיא: סִין, רוּסְיָה אוֹ יִשְׂרָאֵל. חֲבֵרֵנוּ הִשְׁתּוֹמֵם עַל הָאֲמִירָה הַזֹאת, וְהַמְדִינַאי הַבְּרִיטִי הִסְבִּיר לוֹ: הָעַמִים הַחֲדָשִׁים אֵינָם יְכוֹלִים לִלְמוֹד מֵעַמִים וְתִיקִים וּמְתוּקָנִים שֶׁכְּבָר עָבְרוּ כָּל שְׁלַבֵּי הַמַהְפֵּכָה הַתַּעֲשִׂיָתִית, וְחַיֵיהֶם מְסוּדָרִים וּמְסוּפָּקִים כָּל צָרְכָּם. הַמְדִינוֹת הַחֲדָשׁוֹת צְרִיכוֹת וְרוֹצוֹת לִלְמוֹד מֵאֲרָצוֹת, שֶׁהֵן מִתְאַרְגְנוֹת עַכְשָׁיו מֵחָדָשׁ, וְשָׁלוֹשׁ הָאֲרָצוֹת שֶׁיֵשׁ לִלְמוֹד מֵהֶן הֵן – סִין, רוּסְיָה וְיִשְׂרָאֵל. אָנוּ חַיָבִים לְהִתְרַחֵק מֵאַשְׁלָיָה מַרְהִיבָה זוֹ לְגַבֵּי עַצְמֵנוּ. יִשְׂרָאֵל הִיא אֶרֶץ קְטַנָה, דַלָה, מְעוּטַת אוּכְלוֹסִין, עֲמוּסָה מְשִׂימוֹת כְּבֵדוֹת, נְתוּנָה בְּמָצוֹר וּזְקוּקָה עוֹד גַם עַכְשָׁיו לְעֶזְרָה חִיצוֹנִית, לְמַעַן קַיֵם בִּטְחוֹנָהּ, הַשְׁלֵם קְלִיטַת הָעוֹלִים, וְאִיכְלוּס הַשְׁמָמָה וְהַפְרָחָתָהּ. אוּלָם זוֹהִי עוּבְדָה, שֶׁמִכַּמָה אַרְצוֹת אַסְיָה וְאַפְרִיקָה בָּאִים נְצִיגִים רִשְׁמִיִים וּבִלְתִּי רִשְׁמִיִים, מַנְהִיגִים מְדִינִיִים וְרָאשֵׁי מִפְלָגוֹת, נוֹעַר וְרָאשֵׁי אִרְגוּנֵי פּוֹעֲלִים לִלְמוֹד מֵהַנַעֲשֶׂה בְּאֶרֶץ קְטַנָה זוֹ שֶׁלָנוּ, וּמַדְרִיכֵינוּ וּמוּמְחֵינוּ מוּזְמָנִים לְכַמָה אֲרָצוֹת לְסַיֵעַ בְּאִרְגוּן עַנְפֵי מֶשֶׁק, מוֹסְדוֹת רְפוּאָה, תְּנוּעוֹת נוֹעַר, יִשׁוּבִים חַקְלָאִיִים וּפִיתּוּחַ קוֹאוֹפֶּרַצְיָה. עָלֵינוּ לְהָבִין תְּחִילָה פֶּשֶׁר הַנְהִירָה הַזֹאת וְסִיבַּת הַהַעֲרָכוֹת הַמַרְנִינוֹת, אִם כִּי אוּלַי מוּגְזָמוֹת, שֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים מִפִּי מַנְהִיגִים וּמְדִינָאִים אֵירוֹפֵּאִים וְגַם אֲמֶרִיקָנִיִים, שֶׁבְּוַדַאי אֵינָם זְקוּקִים לָנוּ, וּמִפִּי מַנְהִיגִים בַּאֲרָצוֹת חֲדָשֹוֹת הַמְצַפּוֹת לְעֶזְרָתֵנוּ וּלְהַדְרָכָתֵנוּ.

ארצנו שוכנת עַל צוֹמֶת שָׁלוֹשׁ הַיַבָּשׁוֹת הָעַתִּיקוֹת: אַסְיָה, אַפְרִיקָה וְאֵירוֹפָּה. אוּמָתֵנוּ הִיא יְלִידַת אַסְיָה הַמַעֲרָבִית מִלִפְנֵי כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנָה, בִּתְקוּפָה שֶׁהַמִזְרָח־הַתִּיכוֹן הָיָה גַם עַרְשָׂהּ וְגַם מֶרְכָּזָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית. חוּרְבַּן עַצְמָאוּתֵנוּ הֵבִיא לְפִיזוּרֵנוּ בֵּין אוּמוֹת אַסְיָה־הַמַעֲרָבִית, אַפְרִיקָה הַצְפוֹנִית, וְאַחַר־כָּךְ לְכָל אַרְצוֹת אֵירוֹפָּה וַאֲמֶרִיקָה. מְאֶמְצַע הַמֵאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה נֶהְפַּכְנוּ בְּעִיקָר לְעַם אֵירוֹפֵּאִי, וּבִשְׁנַת 1880 יָשְׁבוּ בְּאֵירוֹפָּה קָרוֹב לְתִשְׁעִים אָחוּז שֶׁל הַיְהוּדִים בָּעוֹלָם. נַעֲשֵׂינוּ שׁוּתָּפִים לַתַּרְבּוּת הָאֵירוֹפֵּאִית הָעֲשִׁירָה – שֶׁהִיא בְּעֶצֶם רַק יְלִידַת מְאוֹת הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת. בַּמַחֲצִית הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַמֵאָה הָעֶשְׂרִים קָם מֶרְכָּז יְהוּדִי גָדוֹל בָּעוֹלָם הֶחָדָשׁ – בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁל אֲמֶרִיקָה הַצְפוֹנִית – הַמֶרְכָּז הַגָדוֹל, הֶעָשִׁיר וְרַב־הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהָיָה לָנוּ אֵי־פַּעַם בַּגוֹלָה.

עִם הֲקָמַת הַמְדִינָה נִתְכַּנְסוּ אַרְצָה כְּמִילְיוֹן עוֹלִים מִכָּל קַצְוֵי־תֵּבֵל, מִיעוּטָם מֵאֵירוֹפָּה וּמֵאֲמֶרִיקָה, וְרוּבָּם מֵאַסְיָה וּמֵאַפְרִיקָה. הֵם דִיבְּרוּ בְּשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת, וְהִצְטַיְנוּ בְּהֶבְדֵלִים עֲצוּמִים וּמַבְהִילִים בְּרָמָתָם הַתַּרְבּוּתִית וְהַכַּלְכָּלִית וּבְהֶרְגֵלִים וּבַהֲלִיכוֹת הַחַיִים בְּאֶרֶץ מוֹצָאָם. הַחֵלֶק שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁנִכְלַל בִּתְחוּמֵי הַמְדִינָה הַיְהוּדִית רוֹבּוֹ הַגָדוֹל הוּא שׁוֹמֵם וְחָרֵב, וְעַל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל הוּטַל לְמַזֵג יוֹצְאֵי אֲרָצוֹת מְפוּתָחוֹת וְתַרְבּוּתִיוֹת וְיוֹצְאֵי אֲרָצוֹת נֶחְשָׁלוֹת וּבָלוֹת, וְהַמְדִינָה הַקְטַנָה וְהַצְעִירָה הַזֹאת, שֶׁקָמָה כִּמְעַט בִּזְמָן אֶחָד עִם הִתְעַצְמוּת הוֹדוּ, בּוּרְמָה, צֵילוֹן בְּאַסְיָה לִפְנֵי שְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה –הִצְלִיחָה בְּמִידָה רַבָּה לִסְתּוֹם אֶת הַפַּעַר הַכַּלְכָּלִי וְהַתַּרְבּוּתִי שֶׁבֵּין יוֹצְאֵי אֲרָצוֹת עֲשִׁירוֹת בְּחוֹמֶר וּבְרוּחַ, וּבֵין אֲרָצוֹת דַלוֹת וְנֶחְשָׁלוֹת. הִיא הוֹכִיחָה, שֶׁיֵשׁ בִּיכוֹלְתָהּ לִנְטוֹעַ בַּשְׁמָמָה יִשׁוּבִים פּוֹרְחִים. הִיא עָקְרָה בִּזְמָן קָצָר תַּחְלוּאָה בְּקֶרֶב יוֹצְאֵי אֲרָצוֹת יְרוּדוֹת, וְהִתְיַצְבָה בְּרֹאשׁ הָעַמִים הַמְעַטִים בָּעוֹלָם בַּעֲלֵי אֲרִיכוּת יָמִים מְמוּצַעַת הַגְדוֹלָה בְּיוֹתֵר, וְהַתְּמוּתָה בְּתוֹכָהּ הִיא הַנְמוּכָה בְּיוֹתֵר בְּכָל אַרְצוֹת תֵּבֵל.

ומדינה זו גַם יוֹצֶרֶת דְפוּסֵי־חַיִים חֶבְרָתִיִים שֶׁהוֹלְמִים בִּמְיוּחָד אֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת – דְפוּסִים טְבוּעִים בְּעֶזְרָה הֲדָדִית וְשׁוּתָּפוּת מִתּוֹךְ חֵירוּת וּבְחִירָה חוֹפְשִׁית. הִיא מְטַפַּחַת עֶרְכֵי־עֲבוֹדָה הַמַעֲלִים וּמַעֲשִׁירִים אֶת הָאָדָם הָעוֹבֵד. הִיא מְאַמֶנֶת צָבָא, שֶׁיוֹדֵעַ לֹא רַק לִשְׁקוֹד עַל בִּטְחוֹן הַמְדִינָה, אֶלָא נַעֲשָׂה לְאַחַד הַגוֹרְמִים הָרָאשִׁיִים בְּמִיזוּג גָלוּיוֹת, וְלַמְרוֹת הַסַכָּנוֹת הַמְרוּבּוֹת הַצְפוּיוֹת לָהּ מִשְׁכֵנֶיהָ וּקְשָׁיֵי הַקְלִיטָה – הִצְלִיחָה מְדִינָתֵנוּ לְהָקִים מוֹסְדוֹת מַדָע וּמֶחְקָר, שֶׁאֵינָם נוֹפְלִים בְּאֵיכוּתָם מֵאֵלֶה שֶׁל אֲרָצוֹת גְדוֹלוֹת וַעֲשִׁירוֹת. כָּל אֵלֶה מַעֲלִים כְּבוֹדָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּקֶרֶב עַמֵי אֵירוֹפָּה וַאֲמֶרִיקָה –וּמְשַׁמְשִׁים דוּגְמָה וְכוֹחַ מוֹשֵׁך לָעַמִים הַחֲדָשִׁים, בְּאַסְיָה וּבְאַפְרִיקָה. אוּלָם עָלֵינוּ לְהַכִּיר בַּמִגְבָּלוֹת הָאַכְזָרִיוֹת שֶׁלָנוּ; אָנוּ מְעַטִים וּצְרָכֵינוּ מְרוּבִּים, וְלֹא יִהְיֶה בִּיכוֹלְתֵנוּ, גַם אִם נִידָרֵשׁ, לִשְׁלוֹחַ לְעַשְׂרוֹת אֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת מְאוֹת מוּמְחִים וּמַדְרִיכִים. כִּי רַק טוֹבֵי הַמוּמְחִים וְהַמַדְרִיכִים, אֲשֶׁר יִרְאוּ בַּעֲבוֹדָתָם בָּאֲרָצוֹת הַחֲדָשׁוֹת שְׁלִיחוּת חֲלוּצִית רַבַּת אַחֲרָיוּת, אֲשֶׁר לֹא יִפְעֲלוּ כִּשְׂכִירִים, וְלֹא כַּאֲנָשִׁים עֶלְיוֹנִים, אֶלָא יִרְאוּ בָּעַמִים שֶׁבְּתוֹכָם הֵם פּוֹעֲלִים אֲנָשִׁים שָׁוִים, בְּנֵי מִשְׁפָּחָה אֱנוֹשִׁית אַחַת, לְלֹא כָּל יְהִירוּת וְגַם לְלֹא כָּל הִתְבַּטְלוּת, – רַק אֵלֶה יַצְלִיחוּ, אֲבָל אֲנָשִׁים אֵלֶה אֵינָם כָּל כָּךְ מְרוּבִּים בְּתוֹכֵנוּ, וְהֵם דְרוּשִׁים לַעֲבוֹדָתֵנוּ אָנוּ, כִּי אָנוּ בְּעַצְמֵנוּ עוֹדֶנוּ עוֹמְדִים בְּרֵאשִׁית הַדֶרֶךְ.

אולם הסיוע לַאֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת אֵינוֹ בְּגֶדֶר פִילַנְטְרוֹפְּיָה. לֹא פָּחוֹת מִשֶׁאֲרָצוֹת אֵלֶה זְקוּקוֹת לְעֶזְרָתֵנוּ – אָנוּ זְקוּקִים לְיַחֲסֵי אַחֲוָה וִידִידוּת עִם הָעַמִים הַחֲדָשִׁים. לֹא עַל חֶשְׁבּוֹן הַיְדִידוּת שֶׁלָנוּ עִם עַמֵי אֵירוֹפָּה וַאֲמֶרִיקָה. בִּשְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת אֵלֶה מְרוּכָּז כִּמְעַט כָּל הָעָם הַיְהוּדִי שֶׁבַּגוֹלָה – לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה מִילְיוֹן יְהוּדִים – כְּאַרְבָּעָה בְּאֵירוֹפָּה וְשִׁשָׁה בַּאֲמֶרִיקָה. שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת אֵלֶה יְהַווּ עוֹד זְמָן רַב מֶרְכְּזֵי הַתַּרְבּוּת, הַמַדָע וְהַמֶחְקָר בָּעוֹלָם – לְפִי שָׁעָה רַק אֶרֶץ אַסְיָאתִית אַחַת בַּמִזְרָח הָרָחוֹק הִשְׁתַּוְתָה בְּיֶדַע וּבְכַּלְכָּלָּתָהּ הַמְפוּתַּחַת לְאַרְצוֹת אֵירוֹפָּה וַאֲמֶרִיקָה הַצְפוֹנִית – וְזוֹ יַפָּאן. וְאָסוּר לָנוּ לִשְׁכּוֹחַ אַף לְרֶגַע, כִּי אֶת הַצִיוּד לְצַהַ"ל לֹא נוּכַל לְהַשִׂיג מֵאַסְיָה וְאַפְרִיקָה – כִּי אֵינוֹ בְּנִמְצָא שָׁם. וְרוֹב הַצִיוּד הַכָּבֵד הַדָרוּשׁ לֹא נוּכַל עוֹד זְמָן רַב לְיַצֵר בְּעַצְמֵנוּ פֹּה.

אוּלָם קְשָׁרֵינוּ עִם הַאֲרָצוֹת הַחֲדָשׁוֹת יְחַזְקוּ מַעֲמָדֵנוּ בָּעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת שׁוּם דָבָר אַחֵר. וּמִשׁוּם־כָּךְ, נַעֲשִׂים מַאֲמַצִים נוֹאֲשִׁים עַל יְדֵי הָרוֹדָן הַמִצְרִי, לְהַבְאִישׁ רֵיחֵנוּ בְּקֶרֶב עַמֵי אַסְיָה וְאַפְרִיקָה, בְסִיסְמַת־הָרְמִיָה שֶׁאָנוּ בָּסִיס אִימְפֶּרְיָאלִיסְטִי. וְהָרוֹדָן הַמִצְרִי מוֹצִיא עַל שִׂיטְנָה זוֹ נֶגֶד יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף תּוֹעֲפוֹת וּמַפְעִיל מֵאוֹת סוֹכְנִים, מְשַׁחֵד עִתּוֹנִים וְעַסְקָנֵי מִפְלָגוֹת מִקוֹמִיִים, – וְאֵין לְהִתְעַלֵם מֵהָעוּבְדָה כִּי חֵלֶק גָדוֹל שֶׁל אַפְרִיקָה הַשְׁחוֹרָה הִיא מוּסְלְמִית, וְהָרוֹדָן הַמִצְרִי מְגַיֵס אֶת גוֹרֵם הַקַנָאוּת הַדָתִית, שֶׁדִיכָּא אוֹתוֹ בְּאַרְצוֹ, לְמַעַן הִשְׁתַּלֵט עַל נֶפֶשׁ עַמֵי אַפְרִיקָה; כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְנַצֵל עֶזְרַת בְּרִית־הַמוֹעָצוֹת וְחוֹזֵר עַל הַסִיסְמָאוֹת הַקוֹמוּנִיסְטִיוֹת בַּ“מִלְחָמָה הַקָרָה”, אִם כִּי בְּאַרְצוֹ הוּא רוֹדֵף אֶת הַמִפְלָגָה הַקוֹמוּנִיסְטִית. לֹא נְזַלְזֵל בִּקְשָׁיִים אֵלֶה – אֲבָל גַם לֹא נֵרָתַע מֵהֶם. הָרוֹדָן הַמִצְרִי נִיתֵק הַקְשָׁרִים עִם פָּרַס – בִּגְלַל יַחֲסֵי יְדִידוּת בִּלְתִי־רִשְׁמִיִים, אֲבָל גַם בִּלְתִּי מוּסְתָרִים, שֶׁקַיָמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין פָּרַס; וִידִידוּת זוֹ עוֹמֶדֶת וְקַיֶמֶת בַּאֲשֶׁר הִיא בְּנוּיָה עַל תּוֹעֶלֶת הֲדָדִית שֶׁשְׁתֵּי הַאֲרָצוֹת מְפִיקוֹת מִשִׁיתּוּף־פְּעוּלָה. וְאִם לֹא נִיתָּפֵס לְאַשְׁלָיוֹת שֶׁל הִתְרַבְרְבוּת וְגַם לֹא נֵרָתַּע מִכִּשָׁלוֹן אוֹ מִקוֹשִׁי הַמִתְגַלֶה פֹּה וְשָׁם, – יֵשׁ לְאֵל יָדֵנוּ לִהְיוֹת גוֹרֵם לֹא מְבוּטָל בְּסִיוּעַ לַאֲרָצוֹת הַחֲדָשׁוֹת, וְהַסִיוּעַ הַיָעִיל וְהַנֶאֱמָן בְּיוֹתֵר יִהְיֶה בַּמַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה בָּאָרֶץ, מַעֲשֶׂה שֶׁיִהְיֶה לְדוּגְמָה וּלְמוֹפֵת לְעַמִים חֲדָשִׁים. בָּזֹאת נִהְיֶה לְגוֹרֵם בֵּינְלְאוּמִי בַּעַל מִשְׁקָל וּמְכוּבָּד.

וְאָמְנָם נָהֲרוּ אֵלֵינוּ טוֹבֵי צְעִירִים מִכַּמָה אֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת לִלְמוֹד מֵאִתָּנוּ תּוֹרַת הַקוֹאוֹפֶּרַצְיָה, דַרְכֵי הַהִתְיַשְׁבוּת הָעוֹבֶדֶת, אִרְגוּן צַהַ“ל וּבְיִחוּד נַחַ”ל, הֲקָמַת אֵזוֹרֵי פִּיתּוּחַ, אִרְגוּן עֹובְדִים וּמִיזוּג עֵדוֹת שוֹנוֹת – כִּי אֵלֶה הֵם הַצְרָכִים הַחִיוּנִיִים שֶׁל הָעַמִים הַחֲדָשִׁים. לֹא נִמְנַע מִשְׁלוֹחַ אֲלֵיהֶם מוּמְחִים וּמַדְרִיכִים בְּמִידַת יְכוֹלְתֵנוּ, אֲבָל מְדִינָה קְטַנָה וּמְעוּטַת אוּכְלוֹסִין לֹא יְכוֹלָה וְאֵינָהּ רַשָׁאִית לְהִתְיַמֵר שֶׁיַעֲלֶה בְּיָדָהּ לְסַפֵּק רוֹב צָרְכֵי הָעַמִים הָאֵלֶה. אוּלָם אִם בְּאֶמֶת נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בַּדֶרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָּהּ בַּעֲבוֹדָתֵנוּ בָּאָרֶץ – הַדֶרֶךְ שֶׁהֵבִיאָה לְחִידוּשׁ עַצְמָאוּתֵנוּ וְלַהֶשֵׂגִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלָנוּ בִּקְלִיטַת עוֹלִים וּמִיזוּגָם, הַפְרָחַת הַשְׁמָמָה וְיִשׁוּבָהּ, הַגְבָּרַת בִּטְחוֹנֵנוּ לֹא רַק בְּכוֹחַ הַנֶשֶׁק אֶלָא בְּכוֹחַ הָעֶלְיוֹנוּת הָרוּחָנִית שֶׁל מְגִינֵינוּ, בִּנְיַן צוּרוֹת חַיִים חֲדָשׁוֹת שֶׁמְעוֹרְרוֹת כָּבוֹד וְהַעֲרָצָה בָּעוֹלָם, – וְנִפְתַּח פֹּה בְּיִשְׂרָאֵל, בָּתֵּי אוּלְפָּנָא וְסֵמִינַרְיוֹנִים לִצְעִירֵי אַסְיָה וְאַפְרִיקָה לִלְמוֹד דַרְכֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁלָנוּ, – יִתָּכֵן וְנִהְיֶה לְאוֹר גוֹיִים בְּכוֹחַ הָאוֹר הַבּוֹקֵעַ מִמִפְעָלֵנוּ. זוֹהִי הַדֶרֶךְ הַנֶאֱמָנָה בְּיוֹתֵר לִרְכּוֹשׁ אַהֲדָה, הֲבָנָה וִידִידוּת בָּעוֹלָם – בְּכָל הַיַבָּשׁוֹת, וְזֶה מוּכְרָח לְהָבִיא גַם לְיַחֲסֵי שָׁלוֹם וּלְשִׁיתּוּף פְּעוּלָה עִם שְׁכֵנֵינוּ.

עמנו עמד בְּדוֹרֵנוּ עַל פְּנֵי תְהוֹם הַכִּלָיוֹן וְהַשְׁמָד, – אִם נַעֲשֶׂה בֶּאֱמוּנָה שְׁלִיחוּתֵנוּ בָּאָרֶץ וְנוֹסִיף לְעַצֵב דְמוּת יִשְׂרָאֵל כְּאוּמָה חֲלוּצִית, יוֹצֶרֶת, תַּרְבּוּתִית, יוֹזֶמֶת, מְחַדֶשֶׁת, עֲטוּרַת־גְבוּרָה וְנוֹשֵׂאת, לֹא בְּמִלִים וּבְסִיסְמָאוֹת רְמִיָה, אֶלָא בְּמַעֲשִׂים וּבְמִבְצָעִים, דֶגֶל הָאַחְוָה וְהַקִידְמָה הָאֱנוֹשִׁית, אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁעַמֵנוּ עוֹד יִזְכֶּה בִּזְמָן לֹא רָחוֹק לִרְאוֹת שִׂיא הַגְאוּלָה הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב.

ח' בתשרי תשי"ב – 8 באוקטובר 1951

עליתי עכשיו על הבמה לא לסיים הוויכוח, – אין חוק שדווקא ראש-הממשלה יסיים ויכוח, – אלא להשלים דברי-הפתיחה; כי לצערי הרב הוצגו הדברים על-ידי נואמי שתי המפלגות, אשר אתם היה לי הכבוד לנהל משא-ומתן על הרכבת ממשלה על בסיס רחב – לא באורם הנכון. אני רוצה להניח – בלי כוונה רעה; אבל נתקבלה תמונה מסולפת, ויש להעמיד הדברים על דיוקם.

חברי-הכנסת ברנשטיין ויערי, שפתחו בוויכוח, כאילו הצטרפו להבעת הצער שלי על שלא נוסדה ממשלה על בסיס רחב יותר. מר ברנשטיין אפילו הרחיק לכת ממני, וכמעט לא מצא מלים להביע כאבו, עד שהגיע להכרזת “יום שחור”.

עלי קודם-כל לקבוע עובדה ששלשתנו לא דיברנו על אותו דבר. מנהיג הציונים הכלליים וראש מפ“ם התכוונו לדבר השונה לגמרי מהדבר שעליו דיברתי אני. בפתיחתי הבעתי צערי על שלא הוקמה ממשלה בהשתתפות כל המפלגות של הממשלה הזמנית, המונות קרוב למאה צירים בכנסת – כל אותן המפלגות וכן גם חבר-הכנסת יערי לא שאפו כלל לממשלה כזו. “היום השחור” של מר ברנשטיין בא לאחר שלא קמה הקואליציה המצומצמת בין מפא”י ובין הכלליים המונה 65 צירים בכנסת. ברנשטיין אמנם לא הטיל וויטו על צירוף שאר המפלגות, אבל הוא לא רצה בהן. הוא לא רצה בשיתוף מפ“ם, לא רצה בשיתוף הדתיים, לא רצה אפילו בשיתוף הפרוגרסיביים. הוא ניסה להוכיח לי שלפי המפתח לא מגיע להם מקום בממשלה, כי אין להם אפילו ששה צירים, והייתי מוכרח להודיע שמפלגת פועלי ארץ-ישראל תצרף ברצון שנים מציריה לסיעה זו למען תזכה לשׂר בממשלה. צערי אני וצערו של מר ברנשטיין לא חלו כלל וכלל על אותו דבר. אני הצטערתי על שלא קמה קואליציה רחבה מהמפ”ם ועד הכלליים והדתיים, לרבות הפרוגרסיביים ומר ברנשטיין הצטער על שלא קמה קואליציה בין מפא"י ובין מפלגתו הוא בלבד.

תמהתי על הלגלוג והסארקאזם של מר ברנשטיין על צירופי מיעוטים. פחות מכל נאה לגלוג זה לדובר הציונים הכלליים.

אנחנו חדשים בשלטון בארץ – רק מזמן הקמת המדינה. ורק ל“כלליים” יש ותק רב בשלטון – כי הם שלטו בעיריות כמעט בכל תקופת שלטון המאנדט. ובעיריה הגדולה ביותר, בתל-אביב, היתה סיעה גדולה, סיעת ההסתדרות, מתוך 11, וכנגדה היו 4–3 סיעות קטנות. והסיעה הגדולה הורחקה מהשלטון, ונציג הציונים הכלליים, סליחה – אז נקראו בשם האיחוד האזרחי – שלט בכוח צירופי המיעוטים הקטנים במשך חמש עשרה שנה ללא בחירות. האין זה משונה כי אלה ששלטו בתל-אביב ברוב של קול אחד על-ידי צירופי מיעוטים – מלגלגים עכשיו על מיעוטים שנצטרפו לסיעה הגדולה ביותר במדינה.

אין אני שותף לצערו של מר ברנשטיין – קואליציה עם הציונים הכלליים בלבד אינה טובה יותר מקואליציה עם הדתיים בלבד או עם מפ“ם בלבד. אני מצטער על שהכלליים ומפ”ם והדתיים אינם יושבים יחד אתנו בממשלת ישראל.

וגם חבר-הכנסת יערי הביע כאן צערו – על שלא הוקמה ממשלה של מפ“ם ומפא”י. איני שותף אף לצער זה. ממשלה כזו לא היתה כאידיאל בעיני. ובהזמנה הראשונה שהזמנתי נציגי מפ“ם, אמרתי להם שברצוני להקים קואליציה רחבה – בהשתתפות מפא”י, מפ“ם, ציונים כלליים, דתיים ופרוגרסיביים. גם נציגי מפ”ם, כנציגי הכלליים, לא הטילו ויטו על קואליציה רחבה זו, אבל הם היו בוחרים בממשלה על בסיס יותר צר. הם רצו ב“חזית-פועלים מאוחדת”. התנגדתי ל“חזית” ואמרתי להם גם בשיחות הפרטיות, כשם שאמרתי זאת בפומבי, שסיסמת “חזית הפועלים” היא אחת מסיסמות-הרמיה של הקומוניסטים שאין איש נתפס להן. בארצנו אין כל צורך לדגול ב“חזית פועלים” – היא קיימת בצורה המושלמת ביותר, בדמות הסתדרות-העובדים הכללית, ואנשי מפ“ם לא תמיד נאמנים לחזית זו. מי שרוצה באמת ובתמים בחזית פועלים – עליו לקבל דינה של ההסתדרות. לא הסכם של ראשי מפלגות, אלא פועלי ארץ-ישראל ידונו ויחליטו, – וגם יכריעו, והכרעתם תחייב כל אלה הנושאים שם “חזית פועלים”. לכך אנשי מפ”ם לא מסכימים; ואין, איפוא, לקחת ברצינות הדיבורים על “חזית פועלים מאוחדת”. וצערו של יערי על שלא קמה חזית כזו אינה צערי, כשם ש“היום השחור” של מר ברנשטיין אינו יומי. שניהם בעצם שאפו לממשלה על בסיס צר, אלא שכל אחד מהם רצה להיות השותף היחיד או העיקרי של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, כי בלעדיה אין להקים ממשלה. שאיפתי אני, וכן שאיפת חברי, היתה לשתף את כולם בממשלה ובאחריות, מתוך הנימוקים שביארתי אתמול בקצרה, ויש להצטער על כך שדבר זה לא הצליח.

הגברת פרסיץ ציטטה היום דברי בכנסת מיום 14 בפברואר 1951 על סכנת ההתפצלות הפנימית. הגברת פרסיץ לא הרגישה, כנראה, שהדברים המצוטטים על-ידה נוגעים בשורש הבעיה שלנו; לא הבעיה שעמדה אז על הפרק בכנסת, המשבר הממשלתי, אלא משבר הממלכתיות בישראל, משבר הממלכתיות הצעירה שלנו. וזו לא היתה אז הפעם הראשונה שעמדתי על סכנה זו. עוד לפני הקמת המדינה, לפני החלטת או"ם על חלוקת הארץ, עמדתי במסיבה סגורה על הסכנות הצפויות לנו ממדיניותו של באֶוין ומהתקפת המדינות הערביות. אמרתי שאיני מפחד משני דברים אלה. – אם נרצה ונעשה המאמץ הדרוש נתגבר על שתי סכנות אלה. אולם ציינתי סכנה חמורה יותר, סכנה פנימית: יצר הפירוד וההתפוררות החי בישראל מאז ומעולם. רק בזמנים קצרים היינו מאוחדים: בימי הבית-הראשון רק בימי דוד ושלמה, בימי הבית השני – רק בתקופת החשמונאים הראשונים. חיי התלות והנכר והנדודים במשך אלפיים שנה ומעלה בוודאי לא סייעו להתגבשות אחדותנו הפנימית ולתגבורת כשרון התלכדותנו. ועם הקמת המדינה בימינו לא היינו מיד ובדרך-נס לעם אחד. המדינה לא פתרה עדיין הרבה בעיות קשות – לא בעיות מדיניות ולא בעיות משקיות; היא לא העניקה לנו עדיין אפילו עצמאות מלאה, גם לא פנימית, כי לא היה בכוחו של אַקט חד-פעמי לעקור מתוכנו הרגלים ונטיות אנטי-ממלכתיים שהם מורשת דורות.

מיד עם סיום מלחמת השחרור ערכנו בחירות. אלה לא היו בחירות “אחרי אלפיים שנה”, אלא הבחירות הראשונות בתולדות עם ישראל, מאז היותו לעם. והן נתקיימו אחרי שני המאורעות הגדולים בהיסטוריה שלנו– חידוש עצמאותנו ונצחונו המופלא של צבאנו. אבל כיצד הלכנו לבחירות אלה? עשרים רשימות ומעלה הופיעו בבחירות! מה פשר הפיצול הנלעג והמכשיל הזה? האמנם יתכנו עשרים דרכים שעל פיהם תתנהל מדינה זו?

“התפצלות זו – כאשר ציטטה אותי הגברת פרסיץ – נושאת בחובה לא רק אֶרס של משברים ממשלתיים, אל גם אֶרס של משבר הממלכתיות בישראל. במצב של התפוררות לא תיכון מדינה הזקוקה למדיניות ארוכת הטווח”. מדינת-ישראל זקוקה ליציבות פנימית לאורך ימים – למען תניח היסודות הראשוניים למשקה, לתרבותה, למשטרה, לחברתה, למען תקלוט המוני העולים ותמזג אותם בתוך האומה המתחדשת, למען תשריש אותם בקרקע המולדת, בעבר האומה ובעתיד המדינה. יציבות זו לא תיתכן במצב של התפוררות והתפצלות. מכאן הזעזועים המיותרים בחיינו המדיניים. וכל מי שמתבונן בעינים פקוחות לנעשה בתוכנו אי-אפשר שלא יחרד ויתמלא דאגה. אני מודה ומתוודה: מראשית הקמת המדינה אני מלא חרדה – לאו דווקא על דבר זה בלבד.

בבית הזה יש בוודאי רבים השואפים, וכמה מהם גם מוכשרים, להיות ראש-ממשלה. אבל יש בבית הזה איש אחד שאין לו כל צורך וענין להיות עוד ראש-הממשלה – וזהו האיש המדבר אליכם עכשיו. אבל אני אזרח המדינה ואני חרד לעתידה. ואני רואה כסיוט נורא את יצר ההתפצלות.

לפני כשנה התקיימו בחירות עירוניות. זה היה מאורע חשוב, כי זה כחמש-עשרה שנה ישבו שליטי העיריות על מכונם בלי בחירות. ואלה היו הבחירות העירוניות הראשונות במדינת-ישראל. המפלגה, שיש לי הכבוד להיות בין חבריה, לא השתתפה בבחירות אלה, כי היא נקטה בדעה – בטעות או בצדק, אין זה כרגע מעניני – שבחירות עירוניות הן ענינה של הסתדרות העובדים. אולם המפלגות האחרות הפכו בחירות אלה למבחן פוליטי. איני אומר זאת לגנאי – זו היתה זכותם. אבל העובדה היא שהמפלגה הראשית בארץ לא הופיעה בבחירות אלה כמפלגה פוליטית ולא השתתפה ב“מבחן”. כתוצאה מהבחירות, שבדרך כלל חיזקו כוחו של הימין הציוני במידה ניכרת, הכריזו “הנביאים” המדיניים שנתחוללה מהפכה במדינה, שהיתה רעידת אדמה, שהופיע כוח חדש, כובש, יורש השלטון – ונשמעה תביעה לבחירות חדשות לכנסת. משום-מה לא יכולתי לראות בבחירות העירוניות, מהרהורי לבם של הציונים הכלליים. ראיתי אמנם בבחירות האלה הפגנה של אי-רצון בקשיי העליה והבטחון, ראיתי גם התערערות שלטון התקיפים בכמה עיריות, שכוחם נשען על תמיכת ממשלת המאנדט ששללה זכויות הפועלים ודלת-העם בבחירות, אבל לא האמנתי שהיה כאן שידוד-מערכות חברתי.

ההפגנה נגד קשיי-העליה היתה אולי טבעית ומובנת מבחינה אנושית, אבל לא היתה לה כל משמעות פוליטית רצינית. בירידת מפלגות הקצווֹת וגידול כוח הציונים הכלליים ראיתי גם חיוב מסוים, שיש בו התרחקות מההתפצלות הקיצונית. אבל לא הבינותי פשר תרועת הנצחון הגדולה של הימין, גם פה, וגם באמריקה, כאילו נתערערה תנועת-העבודה החלוצית בארץ ושעתה עברה.

אכן, הבחירות העירוניות הגבירו את הזעזועים המדיניים שהביאו בסופו של דבר לידי התפטרות הממשלה בפברואר שנה זו, כאשר כתבתי אז באיגרתי לנשיא המדינה: “אין ממשלת ישראל יכולה להיות כלי משחק להתרוצצות חולנית ובלתי-פוסקת של סיעות ובנות סיעות – ולא נראה לי כל מוצא אחר אלא פניה לעם”.

בבחירות אלה לכנסת, שניות במדינה, ראיתי כצורך מרכזי, לא רק לשעה אלא לדורות, ליכוד רוב קבוע ויציב בעם, רוב מאוחד בדרכו, בחזונו, באמונתו וברצונו, למען הבטיח למדינה ממשלה יציבה ואחראית, כי “המשימות העצומות שהוטלו על מדינת-ישראל אינן אפשריות בלי יציבות ואיתנות פנימית לאורך ימים”, כפי שציטטה אותי הגברת פרסיץ. חבר-הכנסת ברנשטיין חזר וסיפר היום בשמחה לאיד, שלא השגנו מבוקשנו. הפעם ציין עובדה נכונה, ואיני מתרעם על שמחתו; אך מדבריו אפשר היה להבין שהוא ומפלגתו השיגו מבוקשם בבחירות, שהם התנבאו לצאת מהבחירות כמיעוט לא גדול, שהם ידעו מראש שלא יקבלו יותר מששה-עשר אחוזים ושהם ילכו מאופוזיציה לאופוזיציה, ושאפשר יהיה להקים ממשלה בישראל גם בלעדיהם – בשעת הצורך. ואולי טוב הדבר שמר ברנשטיין וחבריו שכחו כל מה שאמרו בשעת הבחירות; השכחה יפה לדבריהם, ובמשא-ומתן הממושך שהיה לי אתו ואת חבריו לא הצטערתי על כך שאין הם עומדים כלל וכלל על דבריהם וטענותיהם והבטחותיהם מימי הבחירות.

אבל לא שכחתי דברי אני ודברי חברי בבחירות, והמאמץ ללכד רוב העם בכנסת ומחוץ לכנסת לא נפסק ולא יפסק, ולמרות כל הקשיים אני מאמין, כי בוא יבוא הליכוד; הוא הכרח למדינה. אין לה כל צורך בריבוי הנלעג של סיעות ורשימות, שאין איש יודע מהו ההבדל ביניהן. כל מי שחרד לשלום המדינה, לבטחונה ולכושר פעולתה – ואין מדינה בעולם זקוקה לכושר יותר איתן ויציב ממדינה צעירה וקטנה זו, העמוסה לעיפה משימות אדירות – אי-אפשר שלא יתן יד לליכוד ולגיבוש פנימי; לא ליכוד מלאכותי, זמני, מבוסס על ענינים שוטפים וחולפים, אלא ליכוד ארגוני, מתמיד, מושרש בחזון ובדרך משותף. הנסיון שנעשה לשם כך בבחירות האחרונות לא הצליח עדיין במידה מספיקה, אם כי לא נכשל כל-כך, כאשר דימה או כאשר רצה חבר-הכנסת ברנשטיין. מאחרי הבחירות העירוניות לפני שנה – היה כוחה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל היחיד שעלה, גם בהשוואה לבחירות הראשונות לכנסת וגם בהשוואה לבחירות העירוניות, והגיעו לארבעים אחוז בישוב היהודי ולארבעים ושנים אחוז בישוב הישראלי כולו, בשעה ששאר המפלגות כוחן ירד לאחר הבחירות העירוניות.

אפס, נכון הדבר שטרם התגברנו על מכשלת ההתפצלות, ולא הוקם עדיין בעם רוב יציב וקבוע, ובכנסת ישנם רק מיעוטים – גדולים וקטנים; ועלינו לקבל על עצמנו הדין. ולעם מותר לשגות– ולדעתי, עשו הבוחרים משגה חמור, אבל העם הכריע, ועלינו לקבל הכרעתו לא מתוך אונס אלא באהבה, ואתמול ניסיתי להגדיר בשלושה משפטים מהו טיבה של ההכרעה.

הבחירות קבעו, כפי שציינתי אתמול, שלושה דברים: א) אין רוב למפלגה. פנינו לבוחרים שיבטיחו לנו רוב זה – הבוחרים הכריעו אחרת, ועלינו לקבל הכרעתם באהבה, אם כי בעוד ארבע שנים נעשה מאמץ שני לתקן פני הדברים. ב) הבוחרים קבעו שבלי מפלגת פועלי ארץ-ישראל אי-אפשר להקים ממשלה. ואיני יודע אם מתוך סארקאזם או מתוך לגלוג הודיעו מר ברנשטיין וחבריו בבקרם אצל נשיא המדינה שהם מוכנים להקים ממשלה. אפילו מתוך צירופי כל המיעוטים שבכוחם שולטים הציונים הכלליים בעיריית תל-אביב – אין ביכלתם להקים ממשלה. ובמעמד נשיא המדינה מוטב לא להשמיע דברים תפלים וריקים. ג) שום מפלגה יחידה, מחוץ למפלגת פועלי ארץ-ישראל, אינה יכולה למנוע הקמת ממשלה, ואין ביכלתה להכתיב תנאיה לממשלה.

ורשות זו, להכתיב תנאיה לממשלה, לא ניתנה גם לציונים הכלליים. בפתיחתי אתמול נמנעתי מכל קיטרוג על אחרים, כי האמונה שהיתה לי בתום הבחירות ישנה בלבי גם עכשיו. האמנתי ועדיין אני מאמין שלמרות המשגה שנעשה על-ידי הבוחרים – ולבוחרים מותר לשגות, ועלינו לקבל דעתם – הרי על נציגיהם לתקן משגה זה, ולהקים ממשלה יציבה על בסיס רחב, המקיף רוב רובו של העם, ועשיתי במיטב יכלתי לתקן משגה הבחירות ולגייס רוב המפלגות לשֹאת יחד בעול המדינה ובאחריותה, ובכוונה שכחתי כל מה שדיברו אחרים בשעת הבחירות, ופניתי אליהם לפעול יחד למען העתיד. כפי שהודיע מר ברנשטיין נכשל השיתוף עם הציונים הכלליים בגלל חצי התיק. חבר-הכנסת נמיר כבר הסביר הדברים באופן מזהיר. אוסיף לדבריו רק משל לסבר האוזן. בעיית עבודה עברית נסתיימה עם הקמת המדינה, ואנו מוכנים לשכוח עברם של מחרימי הפועל היהודי. וטוב שמדינת-ישראל פתרה בעיה זו לחלוטין. אבל אילו היינו צריכים להקים עכשיו משרד לעבודה עברית, והיינו עושים קואליציה עם חברי-הכנסת ספיר ואריאב – כלום היו הם צריכים לדרוש לעצמם תיק העבודה העברית?

המחלוקת על עבודה עברית אינה קיימת עוד, לאשרנו; אבל היתה מחלוקת עקרונית וגדולה בינינו בענין קיצוב ואספקה ופיקוח, והמחלוקת נופחה לאין שיעור, על-ידי הציונים הכלליים בימי הבחירות, ובכל האמצעים של הפרסום הסנסאציוני בנוסח אמריקה. הכלליים הרעישו עולמות והבטיחו למַגר משטר הקיצוב ולהשליט “יזמה חפשית”. אחרי הבחירות אמנם שינו טעמם, ועשו זאת, כפי שאמרו לנו, מתוך פאטריוטיזם ציוני. חבל שהפאטריוטיזם לא הקדים קצת לבוא לפני גמר הבחירות, והיינו נמנעים מהרבה כיעור בחיינו הציבוריים. אבל נתקיימה מערכה. אנחנו אמרנו: מינימום לכל אחד קודם לשפע למעטים. הכלליים אמרו: שחררו “היזמה החפשית” – והיא תיתן שפע לכולם. אנחנו לא ראינו עדיין ארץ המבטיחה שפע לכולם. אמריקה היא ארץ-השפע הגדולה והעשירה שבעולם. אבל אחרי השלטת היזמה החפשית על-ידי הנשיא הובר בשנות השלושים – היו מיליוני פועלים מחוסרי עבודה ורעבים, וכל הבאנקים עמדו להיסגר, עד שבאה ההתערבות והתכנון הממלכתי של רוזבלט והצילו את אמריקה הגדולה והעשירה מפשיטת-רגל גמורה. גם אנו לא רצינו לסמוך על “היזמה החפשית” של מספר ספסרים – והעם ברובו הגדול פסק בבחירות נגד הציונים הכלליים. “היזמה החפשית” לא קיבלה אף עשרים אחוז מהבוחרים. לאחר הבחירות היינו מוכנים לשכוח כל מה שטענו והבטיחו הכלליים, ורצינו להקים שותפות רחבה; לא חפצנו לפסול לא את הכלליים, לא את מפ“ם ולא את הדתיים, למרות כל מה שקרה בעבר, וביקשנו להתחיל פרק חדש – פרק של ליכוד רחב בעם. ואם “חצי התיק” גרם ל”יום שחור", לפי דברי מר ברנשטיין – נשאלת השאלה: מדוע הבאתם ליום שחור בגלל חצי תיק? אנחנו לא יכולנו ולא היתה לנו רשות לסמוך דווקא עליכם בענין קיצוב ואספקה. אתם נלחמתם נגד שיטה זו בחימה שפוכה ובלי כל מעצורים מוסריים, והיה ראוי שיספיק לכם הטאקט לא לדרוש לעצמכם חצי תיק זה – שכל-כך נלחמתם בו. אנחנו התחיבנו בפני הציבור על שיטה זו, והטעם הטוב היה דורש מכם שתתנו לנו לקיים הבטחתנו לעם.

השותפות הרחבה, לצערי, לא קמה, אבל עלי להדגיש שוב שלא על כך הצטערו מר ברנשטיין ומר יערי. ברנשטיין רצה בעיקר בשותפות רק בינו ובין מפא“י, כמו שמפ”ם רצתה בעיקר בשותפות בינה ובין מפא“י; בסיס הממשלה לא היה הרבה יותר רחב אילו קמה קואליציה כפי שרצו מר יערי ומר ברנשטיין. מפא”י ומפ“ם הן רק ששים צירים, מפא”י והציונים הכלליים הם רק ששים ושמונה. מפא"י והדתיים אף הם רק ששים. השותפות הרחבה שאני רציתי להקים היתה מונה יותר ממאה צירים, וחבל שלא נסתייעא מילתא.

ועכשיו מלים אחדות על יציבות הממשלה. לא אחזור שוב על דברי שצוטטו על-ידי הגברת פרסיץ, ולא אסביר למה דרושה לנו ממשלה יציבה. אם מישהו ישאלני כמה זמן תאריך ממשלה זו, אומר לו, שרצוני האדיר הוא שתאריך ארבע שנים. אם תתקיים למעשה במשך ארבע שנים – איני יודע. ישנם אצלנו נביאים רבים – איני נמנה עליהם. איני נביא ואיני בן-נביא, אבל עלי להוסיף שאי-ידיעה זו חלה לאו דווקא על הממשלה בהרכבה הנוכחי. אילו היתה קמה קואליציה בינינו ובין הציונים הכלליים – לא הייתי גם אז יודע כמה זמן היא תתמיד. האם יכול היה מר ברנשטיין או מר רוקח להבטיח קיום של ארבע שנים? האם יש למישהו בטחון שהכלליים יעשו תמיד רצונה של מפא“י או שמפא”י תעשה רצונם של הכלליים, או שבכל מקרה ידעו לעשות הפשרה הנבונה? ואילו היתה קמה קואליציה בין מפא“י ובין מפ”ם – האם היתה יציבה ושרירה? יתר על כן – אילו קמה קואליציה רחבה כמו שרציתי, עם מפ"ם ועם הכלליים – כלום היתה מובטחה יציבותה? האם לא היו צפויים יותר למשברים מאשר בקואליציה מצומצמת יותר? יציבות מובטחת רק כשיש רוב מלוכד בעם, ומפלגת-רוב אחת אחראית לשלטון. שום קואליציה, לא צרה ובוודאי לא רחבה, אינה מבטיחה יציבות. למדינה בריאה דרושות רק שתי מפלגות: אחת בשלטון ואחת באופוזיציה. הדמוקרטיה היעילה, המסודרת והחפשית ביותר היא באותן הארצות שבהן קיימת שיטה של שתי מפלגות ובחירות אזוריות– בארצות האנגלו-סאכסיות. איני מדבר על ארצות שבהן מצביעים מאה אחוז בעד איש אחד בלבד, ובתוכן שורר משטר “אידיאלי” – ללא כל אופוזיציה. אבל בארצות שבהן ניתן חופש גמור לחילוקי-הדעות, אין הצבעה של מאה אחוז בעד רשימה יחידה.

עד כמה שהיה ידוע לי, דגלו הכלליים בשיטת הבחירות האזוריות, ואני, אולי מתוך תמימות, פניתי אליהם בשאלה אם יסכימו להתקין בארץ בחירות אזוריות, לאחר שלשתי המפלגות יש רוב מוחלט בכנסת. התשובה היתה שלילית, והנימוק היה גלוי-לב. לא באשר הם מתנגדים עקרונית לשיטה זו, אלא באשר שיטה זו תבטיח למפא"י רוב במדינה. לא הופתעתי מתשובה זו, כי לא חשדתי בציונים הכלליים שאינטרס המדינה קודם אצלם לאינטרס המפלגה.

אבל כל הרוצה ביציבות – והיציבות היא צורך חיוני למדינה זו – חייב לדעת שקואליציה אינה מבטיחה יציבות, ואין הבדל מה הרכב הקואליציה.

אך אם אין קואליציה מבטיחה יציבות– אין היא בהכרח מונעת אותה והכל תלוי ברצון הטוב של השותפים. חייבתי שותפות רחבה, ועדיין אני מחייב אותה, אבל אם נגזר על שותפות צרה – יש לעשות מאמץ שתתקיים משך ארבע השנים.

ואוסיף עוד מלים אחדות, מדוע לא קמה קואליציה רחבה. יש לי קצת נסיון במלאכת הקואליציה, גם במדינה, ויותר מכך – בתנועה הציונית. עלה בגורלי להיכנס להנהלה הציונית ב-1933 – שהיתה שנת-משבר קשה. עמלתי אז על הקמת קואליציה רחבה – מסיעת הפועלים ועד ציוני ב' והמזרחי (הפרוגרסיביים נקראו אז ציוני א' והימין הציוני נקרא ציוני ב'). סיעת הפועלים היתה הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס, ויחד עם ציוני א' – היה להם רוב. אבל רצינו בכל לבנו לשתף גם את המזרחי וציוני ב‘, והדבר לא עלה בידינו. המנהיג של ציוני ב’ אז היה לא מר ברנשטיין, אלא מר שמוראק ואנחנו הצענו למזרחי ולציוני ב' חלקם בהנהלה כפי כוחם בקונגרס. לתמהוני הרב שמעתי מפי שמוראק תשובה מדהימה: היות ולכם יש רוב בקונגרס – מגיע לנו רוב בהנהלה. מתחילה לא האמנתי למשמע אזני, אבל כשהרהרתי בדבר ראיתי שבעיני חבריו של שמוראק הדבר טבעי: ההנהלה והשלטון מגיעים בחסד עליון לבעלי-הבתים הנכבדים, ולא לארחי-פרחי, חלוצים, אנשים שלא מן הישוב. לא במקרה היה הציבור הבעל-ביתי בארץ קורא לעצמו “ישוב” והיה מבחין בין הפועלים ובין “הישוב”. גם עצם השם “איחוד אזרחי”, שבו דגלו מקודם אלה שנקראים היום בשם “ציונים כלליים”, אומר משהו. בעיניהם אין אנו אזרחים כלל; הרגלי-מחשבה אלה אינם מיוחדים לבעל-הבית היהודי – מחשבה זו היתה נחלת כל הבעל-ביתיות האירופית במאה התשע-עשרה.

אולם אנשים מוזרים אלה שלא מן הישוב, שנלחמו על עבודה עברית, על שמירה עברית, על הון לאומי, על דיבור עברי, על התישבות עובדת, על ערכים חלוציים, ראו את עצמם כאזרחים שווי-זכויות בישוב ובציוניות; וכשציוני ב' והמזרחי הציגו לנו דרישות מופרזות ותמוהות, אמרנו: לא! נקים הנהלה בלעדיכם. ואם כי היה לנו, לסיעת הפועלים ולציוני א‘, רוב קטן של קולות אחדים בלבד, הקימונו קואליציה מצומצמת יותר מזו שיש לנו עכשיו. עכשיו יש לנו רוב של ארבעה-עשר, אז היה לנו רוב של 2–3 קולות, כמדומני. ואני זוכר איך קיבל פנינו “הישוב” ועתונותו ה“הגונה” כשחזרנו מהקונגרס. נשמעה רק קריאה אחת: התפטרו. לא התפטרנו ועשינו עבודתנו. לפסח כינסנו את הוועד-הפועל הציוני בירושלים. זו היתה הפעם הראשונה שנתכנס מוסד ציוני עליון בארץ. ההנהלה הציונית היתה בפעם הראשונה הנהלה ארצישראלית – ואין זה מקרה שהנהלת פועלים היתה הנהלה ארצישראלית, –והיה טבעי בעינינו לכנס את הוועד-הפועל לירושלים, אם כי נתקלנו בהתנגדות עצומה מצד כל “הוותיקים”, גם בארץ וגם בחוץ-לארץ. וגם בוועד-הפועל שמענו קריאה: התפטרו. ושוב לא שמענו בקול היועצים הטובים, ועשינו עבודתנו במשך השנתיים, עד לקונגרס של 1935. והיו אלה לא מהשנים הגרועות ביותר בתולדות הציונות. הכיבושים שנעשו אז בשטח העליה וההתישבות לא היו מהקטנים בתולדות התנועה, וכשבאנו לקונגרס – הבאנו אתנו רכוש לא מעט, בלא כשלון. ואף-על-פי-כך אמרתי אז: נקים קואליציה רחבה. היו חברים בסיעת הפועלים, ידידי חזן וחבריו, שהתנגדו לכך. – וחזן, כחבר ממושמע, קיבל הדין, והוקמה קואליציה רחבה. בפעם ההיא כבר לא הציגו לנו ציוני ב’ והמזרחי תביעות מופרזות. הם ראו שאפשר גם בלעדיהם, והסכימו להיכנס להנהלה בתנאים של שוויון.

ונראה לי שהקואליציה הרחבה לא קמה הפעם מפני שחברי-הכנסת משני קצוות לא נשתחררו עדיין מתסביך מיוחד, ששניהם, באופנים שונים, נגועים בו: תסביך של יחסנות. אילו היינו דנים על הרכב הממשלה, כשווים עם שווים – יתכן שהיתה קמה קואליציה רחבה.

איני רואה זכות לעצמי למסור בפומבי פרטי הדיון והשיחות שהתנהלו עם המפלגות השונות. אסתפק רק במסקנות הסופיות.

אחרי דיונים ממושכים עם שליחי מפ“ם קיבלתי תשובה סופית ב-17 בספטמבר. את השיחות המוקדמות ניהלו חמישה נציגי מפ”ם, ואילו את התשובה הסופית הביא שליח אחד, מאותם החמישה. הוא אמר לי, כי “הוא רוצה בשם חבריו ובשם מוסדות מפלגתו להודות לי על המאמץ הרב שהשקעתי בהבהרת העמדות בתוך המשא-ומתן, והם יודעים להוקיר את המאמץ הזה”. ולבסוף הודיע: “המועצה שלנו, המונה 400 חברים, הגיעה לכלל דעה שדווקא מתוך זה שהבהרנו כל הדברים, ומכיוון שהלכנו למשא-ומתן (אנחנו, כלומר מפ"ם) עם תכנית מוסכמת, על בסיס ועידת חיפה שלנו, סיכמה המועצה את המשא-ומתן בשלילה”.

הופתעתי, כמובן, מההודעה שהמשא-ומתן התנהל על בסיס ועידת חיפה של מפ“ם. אני לא הייתי ציר בוועידה זו, והחלטותיה אינן מחייבות אותי ואת חברי, ואנשים שמתיחסים לאחרים מתוך שוויון ולא מתוך יחסנות עצמית אינם מנהלים משא-ומתן על בסיס תמוה כזה. מה לנו ועידת חיפה של מפ”ם? מפ“ם היא חלק חמישי בערך בתוך רשימות הפועלים לכנסת השניה. בהסתדרות העובדים הכללית מפ”ם היא פחות משליש, הם קיבלו לכנסת שמונים וששה אלפים קולות, אנחנו – למעלה מרבע מיליון. על יסוד מה, איפוא, סבורים אנשי מפ“ם שאנחנו נקים אתם ממשלה על בסיס החלטות ועידת חיפה שלהם? איני סבור שמראשית המשא-ומתן היתה זו כוונתם, כי אני מאמין שהחברים שניהלו אתי משא-ומתן ניהלו אותו בכנות וברצון טוב, ולא יכלו להניח שעלי לקבל או שאני מסוגל לקבל החלטות ועידתם; אולם המועצה של מפלגה זו הניחה כנראה, כדבר המובן מאליו, ש”חזית-פועלים מאוחדת" פירושה קבלת דעת מפ“ם. וכל זמן שאנשי מפ”ם לא יבינו שהם יכולים לדבר עם פועלים אחרים רק על בסיס של שוויון, ואם יש חילוקי-דעות, מכריע הרוב – אין הם מסוגלים מראש להיות שותפים לא בקואליציה ממשלתית ולא בקואליציה אחרת. בלי שוויון אין שותפות אמת.

בנקודה זו עלי להסתייג משני חברי, ארגוב וגוברין, המבחינים בין שני סוגי חברים במפ“ם. איני גורס הבחנה זו. כל מפלגת-הפועלים המאוחדת, על הרוב ועל המיעוט, נושאת באחריות שווה ומלאה על הפסקת המשא-ומתן ועל סירובה של מפ”ם לשאת בעול הממשלה. איני יכול להבדיל בין חזן, יערי וברזילי מצד אחד, ובין ישראל גלילי ובר-יהודה מצד שני. – כולם אחראים במידה שווה על התוצאות. כלפי-פנים יש רוב ומיעוט, יש ויכוח פנימי. אותנו לא מעניין ויכוח זה. המיעוט שהתנגד להחלטת הרוב אחראי לא פחות מהרוב על ההחלטה – כי הוא נשמע להחלטה זו, ומוציא אותה לפועל.

חושש אני, שגם כשלון המשא-ומתן עם הכלליים נבע ממקור זה. אחרי הבחירות לכנסת הראשונה רצינו להכניס את הכלליים לממשלה – כמובן בתאם לכוחם בכנסת. אמרו לנו: עליכם לקבל בחשבון לא רק מספרנו – אלא משקלנו. איני יודע מהו המשקל המיוחד של הכלליים. את חטאי אני מזכיר: בעינַי – כל ישראל שווים זה לזה. גם במשא-ומתן הפעם הרגשתי אותו דבר, אם כי מנהלי המשא-ומתן לא חזרו על הנוסחה הראשונה שלהם. הצעתי להם חלק בממשלה, נאה והולם לפי מספרם וכוחם, וכשהיה לי ספק בדבר – פסקתי לטובתם והחלטתי להוסיף ולא לגרוע, כי מותר למיעוט לקבל קצת יותר מהרוב. וביום 25 בספטמבר, בדיון המכריע והסופי, הייתי סבור שהגענו לעמק השווה, אם כי לא השתתפתי בפרסום הסנסאציוני של מר ברנשטיין, שהקואליציה עם הציונים הכלליים כבר הובטחה למעשה. והייתי נדהם ונדכא כשבאה אלי משלחת בת חמשה מצד הציונים הכלליים והביאו לי באותו יום תשובה שלילית. ולא נשארה ברירה אלא הקמת קואליציה מצומצמת.

עתון “הבוקר” פירסם “מיסמכים” של הציונים הכלליים במשא-ומתן זה. המיסמכים הם נכונים – אך “הבוקר” השמיט דבר אחד קטן: שנציגי הכלליים ויתרו במשא-ומתן על קווי היסוד שהציעו לנו מצדם, ואיני אומר זאת לגנותם. אולם הם לא ויתרו בנקודה אחת – בתעודה האחרונה שפרסמו: הצעת שתי האלטרנאטיבות על תיקים לממשלה. אלטרנאטיבה אחת: שיקבלו פיתוח, מסחר ותעשיה עם קיצוב ואספקה, פנים, חינוך, כולל כל מוסדות החינוך והשירותים לילדינו ובתי-ספר הכלולים כעת במשרד-הסעד. ואלטרנאטיבה שניה: מסחר ותעשיה, כולל קיצוב ואספקה, תחבורה, פנים עם רשות הפיתוח, חינוך כולל כל מוסדות החינוך והשירותים כנ"ל. לא יכולתי להסכים אף לאחת משתי האלטרנאטיבות, הכוללת קיצוב ואספקה, כשם שלא הייתי יכול להסכים למסור תיק עבודה עברית למר אריאב או למר ספיר. הענין עצמו והטעם הטוב היה מחייב למסור תיק עבודה עברית לאחד מאלה שנלחמו לעבודה עברית והאמינו בדבר כל ימיהם. איני פוקד עוונות, אבל כל צד צריך להתחשב עם הצד שכנגד, כשאין הרגשה של יחסנות ושל “משקל מיוחד”.

ותמוה בעיני שמר ברנשטיין דיבר בשם העם. הבוחרים לא סמכו ידיהם עליו, 16% של העם אינו העם. ומי שמאמין בדמוקראטיה ורואה כל התושבים כשווי זכויות – אינו נוטל לעצמו הזכות לדבר בשם העם, כשהעם לא סמך ידיו עליו. ותמוה בעיני שמר יערי דיבר בשם פועלי ארץ-ישראל. הוא יכול לדבר בשם 20% של פועלי ארץ-ישראל – פועלי ארץ ישראל לא הסמיכו אותו.

אם הרוב בכנסת יביע אמון לממשלה שהצעתי – אדבר בשם העם, והוויטו שלכם לא יעמוד לי למכשול. העם לא מסר בידיכם זכות הוויטו – אם כי ביקשתם זאת. העם בבחירות החליט שאפשר להקים ממשלה גם בלי ציונים כלליים – ובניגוד לדעת מנהיגיהם.

עלי להוסיף עוד מלים אחדות על שאלה פוליטית חיצונית שמילאה תפקיד לא-קטן בשיחות עם נציגי מפ“ם. הזכרתי מקודם סיסמת-הרמיה הקומוניסטית של “חזית-פועלים מאוחדת”, שאינה מטעה עוד שום איש נבון. לקומוניסטים יש עכשיו סיסמת-רמיה שניה: נייטרליות. יש לדון על נייטרליות כשמישהו מציע אותה בלב שלם, אם כי יש כמה וכמה נימוקים רציניים נגד נוסחה של נייטרליות. נייטרליות קודם כל אינה יכולה להיות חד-צדדית. גם הצד שכנגד צריך לקבל אותה. שווייצריה לא עשתה עצמה נייטרלית, אלא המשפט הבינלאומי עשה אותה ככה, ואף-על-פי-כן אין העם השווייצרי סומך על משפט זה בלבד, אלא מכשיר את כל העם למלחמה – להגן על נייטרליותו בכוח, אם מי שהוא ינסה להפר אותה. אין מדינה בעולם המעונינת יותר ממדינת-ישראל בקיום השלום בעולם. אבל אם ישראל לא תהיה מוכנה להגן על ריבונותה החיצונית ועל חירותה הפנימית – בכוח, אם יהיה צורך בכך, אין לקנא הרבה לא בריבונותה ולא בחירותה. אך איני פוסל מראש רעיון הנייטרליות. אולם כשקומוניסט מציע נייטרליות, הרי זו סיסמת-רמיה, מפני שקומוניסטים אינם נייטרליים, והם קשורים מראש, בימי שלום כבימי מלחמה, עם צד מסוים – בכל התנאים ובכל הנסיבות. ולאחר שמפ”ם החליטה בוועידה בחיפה “שגם בימי שלום וגם בימי מלחמה תיאבק על ידידות עם ברית-המועצות ועם “הדמוקראטיות העממיות”, ושלעולם לא תילחם ברוסיה סובייטית” – הרי אין לקבל הצעת נייטרליות מצדה כהצעה כנה. ולכן ביקשתי מנציגי מפ"ם שלא נדון על מלחמה ועל מקרה מלחמה – אלא רק על תכנית משותפת לימי שלום ולחיזוק השלום. אין הכרח במלחמה, בכל אופן אין אנו עומדים כבר ערב מלחמה, ואין אנו חייבים להתפלג בטרם פרצה מלחמה, שמא לא נוכל לעמוד יחד כשתפרוץ מלחמה. שנינו רוצים בשלום, ונתאחד לימי השלום. שלום הוא אינטרס חיוני של עם ישראל ושל מדינת-ישראל – ועל בסיס זה נפעל יחד בממשלה. היה נדמה לי כאילו מצאנו לשון משותפת – עד שהודיעו לי שהמשא-ומתן נפסק.

נואמי האופוזיציה הטילו עלינו אימים וניבאו לנו שחורות. איני מזלזל בנבואותיהם – כי איני מבטל כוחם להזיק. גם איש בודד וגם קבוצה קטנה מסוגלים להזיק – ואלה אינם בודדים, וגם לא קבוצות קטנות. אבל אנו אנשי חובה – ונמלא חובתנו לעם ולמדינה במיטב יכלתנו, ללא רתיעה. רצינו בקואליציה רחבה – ולא נסתייע הדבר. יכולתי כמובן ללכת לנשיא ולהודיע לו – שרצונו לליכוד מאכסימלי בעם ובכנסת לא הצליח, ולכן איני מקבל על עצמי התפקיד שהוטל עלי. אבל לא ראיתי זכות לעצמי להסתלק מאחריות ולהשאיר את המדינה בלי ממשלה שתקבל אמון בכנסת. אמנם מר ברנשטיין הודיע לנשיא שהוא וחבריו מוכנים להקים ממשלה – אבל אין איש בבית הזה הסבור שיש ביכלתו לקיים דברו.

לא היתה כל רשות לזרוק את המדינה למערבולת של אנארכיה, וכשאי-אפשר היה להקים קואליציה רחבה, כאשר חפצתי, ראיתי חובה לעצמי להקים קואליציה מצומצמת.

המפלגות שהפריעו להקמת הקואליציה הרחבה, והעתונות התומכת בהן, מפחידות עכשיו ומטילות אימה עלינו. איני מתעלם מאפשרויות החבלה. חיבלו במדינה גם בשנתיים הראשונות. וכששמעתי אתמול נאומי ברנשטיין ויערי, ידעתי שקמה שוב הקואליציה האופוזיציונית. אמנם מפ“ם והכלליים שונאים זה לזה תכלית שנאה, ואף-על-פי-כך הצביעו על-פי רוב יחד בכנסת ויוסיפו להצביע יחד עם אנשי “חרות” ומק”י. הכוונות אינן חשובות במקרה זה. מפ“ם, חרות, הכלליים ומק”י יהוו קואליציה אמיצה – נגד הממשלה – וכוחם אתם. אהיה האחרון לזלזל בהם. ואף-על-פי-כך לא נירתע מעשות חובתנו למדינה.

קיימות שתי ישראל. אולי כל אחד מאתנו חי בהכרח בתוך כל אחת, אך יש להבחין ביניהן, כי הן קיימות בממדי זמן ומקום שונים זו מזו. יש ישראל אחת של הקצף אשר על פני החיים, של סכסוכי מפלגות, של חיפושי חטאים, של פולמוסי-סרק, של סנסאציות ונרגנות, של עתונות צהובה, של עשן בתי-הקפה, של בורסות הספסרים, ויש ישראל שניה – ישראל שסוללת כבישים, בונה בתים, חורשת שדות, נוטעת יערות, עובדת בבתי-חרושת, מעלה עולים, מקימה ישובים חדשים, קודחת מים בערבות הנגב, מאמנת צעירי ישראל בנשק, מרפאה ילדי עולים נגועי חולי, מנחילה להם הלשון העברית וערכי מולדת, שטה בים וטסה באויר.

הממשלה תפעל בישראל השניה, כאשר פעלה עד עכשיו. הדלת פתוחה, וכל הרוצה להצטרף לאחריות, לעול, למעשה ולקשיים – הרשות נתונה בידו. נצטער על עמידתכם מרחוק ומנגד – אבל נעשה חובתנו באמונה. ידענו כל הקשיים העומדים לפנינו, קשיי פנים וקשיי חוץ, ודרושה סייעתא דשמייא. אנו מאמינים בעם ישראל ובצור ישראל. אין אנו מתביישים בעבודה שנעשתה בשלוש השנים שעברו, ונקווה שארבע השנים הבאות לא יביישו קודמותיהן. דרוש ליכוד יותר רב בעם. – אם עבודת הממשלה תצליח, אני מאמין, יבוא גם הליכוד.

בישיבה השמונים ואחת של הכנסת הראשונה

הממשלה הגישה לפניכם לפני שמונה חדשים את תכנית פעולתה לארבע שנים ואין כל צורך להופיע בפניכם היום בפתיחת הכנס השני בתכנית־פעולה חדשה, אם כי אין אנו רואים כל פרט בקווי־היסוד של תכניתנו כהלָכה למשה מסיני. ואם יפלו דברים שאי־אפשר היה לראות אותם מראש, אין אנו גוזרים על עצמנו אדיקות דוֹגמַטית בכל תג ותג של התכנית, ובמוח צלוּל נעמוד לפניי בעיות חדשות ופתרונות חדשים אם ידָרשו. אולם נסיוננו ופעולתנו במשך שמונת החדשים האלה חיזקו אמונתנו, שבדרך־כלל תכניתנו נכונה, ורצוננו אדיר להמשיך בביצועה כאשר עשינו עד כה, אם־כי הקשיים אינם יותר קטנים מאשר שיערנו מראש. אבל כמו בראשית עבודת הממשלה אנו מאמינים, ששלוש המשימות הגדולות שהוטלו בתקופה הזאת על מדינת־ישראל: בטחון, קליטת עליה רבתי ועיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית, יש בהן גם הכרח וגם אפשרות לביצוען.

*

הקו המנחה בפעולתנו הוא המאמץ להכפיל את הישוב במשך ארבע השנים הראשונות לקיום מדינתנו. קו זה קובע כל הפעולה שלנו בשטח הבינלאומי, הלאומי והפנימי. ויש לנו היסוד לקוות, שהמשימה המרכזית והקשה הזאת עתידה להתמלא — למרות כל הקשיים העצומים הכרוכים בקיומה. התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעליה, אם כי אין אנו יכולים להתברך שפתרנו כבר, או שנפתור בקרוב, כל בעיות קליטת העליה במלוֹאן. אין אנו יכולים ואין אנו רשאים למדוֹד העליה באַמַת־מידה כספּית ומשקית. בלבד. וגם אם יוטלו עלינו מאמצים נוֹאָשים לקיים קצב מהיר של עליה רבתי, לא נירתע מהם.

בעשרת חדשי 1949 עלו ארצה 211,445 עולים, זאת אומרת למעלה מעשרים ואחד אלף עולים לחודש, ומאז הקמת המדינה — למעלה מ־314,000 נפש. אנו עומדים עכשיו בפרשת חיסוּל אחת הגלויות העתיקות ביותר, ואנו מזרזים כל הגורמים הבאים בחשבון להחיש העברת גולה זו לישראל בזמן הקצר ביותר, אם כי אין לנו עדיין כל התנאים המעשיים לקליטתה. כל מי שמכיר מצבה של יהדות זו ומסוגל לראות עצמו כאילו הוא יושב באותה גלות מרה, — יחזק ידי הממשלה במעשה לא־רציוֹנלי זה כביכול.

בהחשת העליה אנו רואים ענין של פיקוח־נפש האומה, וכל האטת העליה היא מעשה של קיפוח־נפש.

מדינת־ישראל רואה את עצמה כגורם, ראשון בקליטת העליה ובקיבוץ גלויות, ואני מאמין שתושביה ואזרחיה יקבלו באהבה את המעמסה הכבדה, שקליטת העליה מטילה ותטיל עליהם בעתיד. אולם משׂימה ענקית זו של קליטת מאות אלפי עולים בזמן קצר היא למעלה מיכלתה היחידה של המדינה — גם אם תתגייס במידה מַכּסימַלית, ואני מקווה שתעשה זאת למטרה זו. בלי עזרת העם היהודי בכל התפוצות, בלי הגברת הקרנות הציוניות, בלי מאמץ גדול של יהדות אמריקה ובראשה התנועה הציונית, העליה ההמונית עלולה להיכשל. בקליטת עליה רבתי הכרחי שיתוף פעולה אמיץ ונאמן בין המדינה ובין העם בגולה — וההסתדרות הציונית בראשו. ממשלת ישראל תאמץ שיתוף־פעולה זה במלוא יכלתה.

*

קליטת העליה אומרת קודם־כל שיכון ותעסוקה.

מאז הוקמה הממשלה התקרבנו בצעדים ניכרים לפתרון בעיית השיכון, אם כי בזמן קצר זה לא הגענו עדיין לפתרונה השלם. התקדמנו בשלושה כיווּנים: בהוזלת הבנין, בהחשת קצב הבנין, ובעיקר בריבוי הבתים הנבנים ועומדים להיבנות. דירה בת שני חדרים וחדרי שימוש שעלתה בראשית השנה 1500 ל״י, בונים עכשיו באלף ומאה ל״י. זוהי הוזלה למעלה מ־ 25%, שבאה עם הורדת המחירים של חמרי־הבנין והתחבורה, ובגלל אירגון טכני יותר משוכלל המַצריך פחות עבודה מקצועית ויותר עבודה פשוטה. הטכניקה המשוכללת מאפשרת גם בניה יותר מהירה, בעיקר בחלק הבלתי־מקצועי. לא הגענו עדיין לקצה השיכלולים, ובעזרת פועלי הבנין והמהנדסים שלנו — והעזרה הזאת ניתנת ברצון טוב ומתוך הכרת חיוניותו של הבנין לגבי קליטת העליה — יש סיכויים להתקדמות נוספת בכיוון זה.

מראשית שנת 1949 הוקמו בשביל עולים למעלה מ־ 12 אלף יחידות דיור, למעלה מ־ 15 אלף עומדות בבנינן ואנו מקווים שעד סוף שנה זו יגָמרו למעלה משלושה־עשר אלף.

בשיכון לעולים השתתפה הממשלה בחברת ״עמידר״ בשני מיליון וחצי לירות. מלבד זאת הוציאה הממשלה עצמה לשיכון עולים עוד שני מיליון לירות. בסכום זה הולכות ונבנות אלפיים יחידות לעולים בהתישבות, בכלל זה ישובי־עולים וכפרי־עבודה; אלפיים יחידות לתימנים במושבות ובמקומות הנטושים; 500 בבאר־שבע; ו־500 יחידות במקומות אחרים — בסך הכל 5000 יחידות.

עד סוף שנת הכספים 1949/50 יוצאו מכספי הפיתוח של הממשלה ששה מיליון לירות לחברת ״עמידר״ בשביל שיכון, ועוד 6 מיליון לירות על חשבון הממשלה לשיכון עולים. שני הסכומים שהזכרתי קודם כלולים בסכומים האלה.

נוסף לסכומים הנ״ל הנועדים לעולים, הקציבה הממשלה בתקציב הפיתוח חמישה מיליון לירות בשביל שיכון ותיקים: פועלים, בעלי־מלאכה וחוגים עממיים אחרים. שיכון זה יקיף עשרת אלפים משפחות בערים, במושבות ובהתישבות. בכל אחד מהסוגים האלה יהיה אחוז ניכר של חיילים משוחררים. השיכון המוקם בתחומי המושבות יועמד לרשות מחלקת הקליטה. מושבות־ההדרים יקבלו שבעה־שמונה אלפים משתכּנים לעונת הקטיף, ועל־ידי כך יעזבו 20 — 25 אלף עולים את המחנות.

הממשלה הקציבה שנים ורבע. מיליון לירות להקמת בניני ציבור: בתי־ספר ובניני ממשלה.

למען הקל על הרחבת הבנין מאַמן משרד־עבודה, יחד עם מרכז פועלי הבנין, עולים וחיילים משוחררים במקצועות הבניה. מתאמנים עכשיו 1500 איש בכל ענפי הבנין. רובם חיילים משוחררים ו־ 35% עולים חדשים. 600 גמרו תקופת הכשרה. במחצית השנה הבאה אנו עומדים להכשיר עוד 5000 איש נוספים. ההכשרה נעשית במקומות העבודה. הדירות הנבנות על־ידי הממשלה מוקמות בעיקר מחוץ לתחומי הערים הגדולות, ואחוז ניכר מוקדש להתישבות החדשה. ברוב הבתים מהסוג האחרון מבוצעת העבודה על־ידי המתישבים עצמם, המקדימים, לצאת מהמחנות לבנות בתיהם בעזרת מדריכים בעלי־מקצוע.

*

חלק מהעולים מועסק בזמן הראשון בעבודות ציבוריות. עבודות אלה אינן לשם סיוּע אלא עבודות הדרושות לגוּפן ונעשות לשמן, בעיקר בהתקנת כבישים. סוללים כבישים חדשים, משקמים כבישים ישנים שנתקלקלו, כן מרחיבים כבישים צרים ומתקנים תיקונים קלים את כל הכבישים הקיימים. מראשית מארס עד נובמבר נעשתה עבודה בכבישים בהיקף של 1,700,000 ל״י. במחצית השנה הקרובה תיעשה עבודה בהיקף של 1,200,000 ל״י. אנו בונים כביש חדש שיקשר את ירושלים. ותל־אביב עם בירת הדרום — באר־שבע. אנו בונים כביש ממזרח הכנרת, מצמח — לעין־גב אנו בונים כביש לגזר אשר יקצר הדרך לירושלים, ועוד שורה של כבישים בשביל חלקים אחרים של הארץ. אנו מתכננים גם כביש מבאר־שבע לסדום, אולם לא ברור עוד אם בנינוֹ יתחיל בקרוב. קבוצות נח״ל, נוער חלוצי בצבא, תיקן כמה קטעים בדרך לאֵילת. הכבישים החדשים המשוקמים והמתוקנים הם באורך של למעלה מ־ 1700 ק״מ.

*

בהתאם לתכנית הפעולה שהבאנו לפניכם עם הקמת הממשלה, אנו עושים מאמצים מכוּונים להפנות חלק ניכר של העולים לכפר ולהתישבות חקלאית. הפניה זו מכוונת לא רק לעולים אלא גם לחיילים משוחררים ולנוער החלוצי. ביצוע חוק שירות־הבטחון המחייב כל נער ונערה בישראל להכשרה חקלאית במסגרת הצבא, מקווים אנו, ישמש גורם ומניע רב־תוצאות להפניית חלק גדול של הנוער והעליה הצעירה להתישבות החקלאית.

בשנה הקודמת הוקמו בעזרתנו 99 ישובים חדשים. מהם 47 ישובי עולים חדשים, 11 ישובי חיילים משוחררים, 41 ישובי נוער חלוצי. ישובים אלה קלטו קרוב לעשרים אלף נפש, בתוכם למעלה מחמישה־עשר אלף עולים. גם ההתישבות הקיימת קלטה במשך השנה למעלה משמונת אלפים נפש, ועוד 5000 בחברות נוער. כ־ 4000 משפחות נעזרות ע״י משקי־עזר, באופן שבחקלאות נקלטו בצורות שונות במשך השנה למעלה מ־ 37 אלף נפש, 18 אחוז מהעליה.

אנו מכינים עכשיו, יחד עם מחלקת ההתישבות של הסוכנות ועם הקרן הקיימת, תכנית התישבותית לשנת תש"י, המכוונת ליישב על הקרקע 17 אלף בתי־אב, בערך 50 אלף נפש. קצתם — כ־ 3000 משפחות — בהתישבות הקיימת, אבל רובם בישובים חדשים.

אם נצליח לבצע תכנית זו יוקמו השנה כ־150 ישובים חדשים, בתוכם 50 ישובי חיילים ונוער חלוצי עם 2000 יחידות, 70 ישובי עולים עם 7000 משפחות ועוד 35 כפרי־עבודה של עולים עם 5000 משפחות.

התישבות זו צריכה לעלות כ־ 28 מיליון לירות. הממשלה נתבעת להשתתפות ישירה בעשרה מיליון לירות, מחוץ להשתתפותה ע״י המילוה האמריקאי.

בשלב זה עוד אינני יכול להגיד לכנסת כבטחון שהתכנית תבוצע כולה, אולם אין היא רחוקה לגמרי מהגשמה מלאה. אני שמח לציין דבר אחד בסיפוק רב — הוּפרכה בהחלט הדעה הכוזבת אשר התפשטה בתוכנוּ בראשית העלית ההמונית, כי העולים מסרבים ללכת לחקלאות ולעבודה. אלפי עולים עוסקים כבר בחריצות רבה בשיקום כפרים נטושים, בהקמת כפרים חדשים, ועוד הרבה רוצים לצאת לחקלאות. הלוואי שהממשלה יחד עם התנועה הציונית יוכלו להיענות במידה מלאה לשאיפת העולים והחיילים המשוחררים להתישב על האדמה.

גם בחקלאות, כמו בבנין, אין הממשלה רואה עצמה פטורה מהרחבת ההתישבות הקיימת וביסוּסה. מכספי הפיתוח יוקצבו ארבעה־עשר וחצי מיליון ל״י להשקעות בחקלאות ובפרדסנות. המטרה — הקמת אלפי יחידות־משק, ביצוע מיתקני השקאה אזוריים, שיקום הפרדסנות וביסוּס החקלאות המעורבת. עד כה הוצאו כבר שני מיליון ל״י כהלוואות לפרדסנות, ומיליון ל״י לחקלאות מעורבת להרחבת שטחי העיבוד. חמישה מיליון דולר ינתנו בהלוואה מן המילוה האמריקאי למיכון וציוד הפרדסנות.

שטח הפלחה הורחב בשנה שעברה מחצי מיליון דונם בערך, עד מיליון דונם. הורחבו גם ענפים אחרים. משרד־החקלאות מארגן פעולת הדרכה לשם הרמת פריון העבודה בחקלאות. ניתנו הלוואות ב־ 100 אלף ל״י לשיקום הכפר הערבי, לשם רכישת זרעים, כלים, בהמות עבודה. הוּזל האשראי לחקלאות; יצירת המטבע הארצישראלי כבר סייעה להוֹזלת האשראי, וההלוואות מכספי המילוה האמריקאי ניתנות בריבית נמוכה. הממשלה עומדת להקים בקרוב באנק חקלאי אשר במתן הלוואות לזמנים יותר ארוכים יוֹזיל את האשראי, יקדם את ההתישבות הוותיקה, המשק המעורב, ענף הפרדסנות, ויעזור להתישבות הצעירה.

מגמתנו היא להגיע לעיבוד מלא של כל שטחי הקרקע הניתנים לעיבוד, כדי שהחקלאות (ואני כולל בחקלאות גם דייג) תוכל לספק בזמן הקצר ביותר את כל המזון הדרוש לאוכלוסיה המתרבּה במדינה, לרבות גם מזון לבעלי־החיים.

נוסף לכך על החקלאות לייצר עודף ניכּר בשביל יצוּא. עם שיפּוּר התחבורה האווירית יוּקל השיווּק של פירות ארצישראליים בארצות אירופה. הממשלה הגישה ותגיש עזרה לענף היצוא החשוב ביותר לפי שעה, ענף ההדרים.

יחד עם הרחבת השטח החקלאי, אנו חותרים לקראת העלאת הייצור והתפוקה בכל ענפי החקלאות, לשיפור שיטות העבודה, אשד יביאו להורדת הוצאות היצוא ולהגדלת התנובה. בעזרת המילוה האמריקאי נצליח להגביר המיכּוּן גם בחקלאות המעורבת וגם בענף ההדרים. המיכּוּן יפחית הוצאות הייצור ויגביר היבול.

משרד־החקלאות פועל גם בדרכים אחרות, על־ידי השבחת זנים, מינים וגזעים של צמחים שונים ובעלי־החיים, לשפר את טיב החקלאות שלנו ותוצרתה.

עלינו לנטוע מאה אלף רבבות עצים, על שטח של 5 מיליון דונם, רבע משטח המדינה. עלינו לעטוף בעצים כל הרי הארץ ומדרוניהם, כל הגבעות ואדמות הטרשים שלא יצלחו לעיבוד חקלאי, חולות עמק החוף, ערבות הנגב מזרחה ודרומה מבאר־שבע. זאת אומרת, כל ארץ אדום והערבה עד אילת. עלינו לנטוע גם מטעמי בטחון, לאורך כל הגבולות, לאורך כל הכבישים והדרכים והשבילים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים.

נטיעה זו תפטור אותנו בהרבה מקומות מביצורים והסוואות שעולים הרבה כסף והם נפסדים עם מרוץ הזמן. לעומת זה יש יתרון לעצים שהם מתחזקים וגדלים. מטע רב זה גם יסייע לאחד הדברים שבהם תלוי בטחוננו. איננו יכולים להיות תלויים בחוץ־לארץ בלבד בחומר גלמי חיוּני הדרוש לנו לשיכון, בנין ספינות, בנין רהיטים, מכשירים, כלים, צרכי יום־יום. הדרך לחוץ־לארץ אפשר לסגור בפנינו. העבודה הגדולה הזאת יש לעשות מתוך שיתוף־פעולה בין הממשלה ובין הקרן הקיימת, בין הסתדרויות הנוער ובין מורי ישראל. אנו מכינים בשנה זו זריעות ומשתלות ומדריכי־עבודה הדרושים לנטיעה בממדים רחבים בשנת תשי״א. עלינו להגיע במשך הזמן לנטיעות של חצי מיליון דונם לשנה.

נטיעה זו דרושה בכל פינות הארץ, ובאופן מיוחד היא דרושה לירושלים. ירושלים לא תיבנה רק על־ידי הכרזות פאטריוטיות; עלינו לבנות קודם־כל את הרי ירושלים. דבר זה יגביר את מעמדנו בעיר הבירה, יחזק מצבנו המשקי, יחזק גם מצבנו הפוליטי והמוסרי, יבצר הישובים שהקימונו בפרוזדור, יגביר בטחון ירושלים.

*

בקווי־היסוד התחייבנו על ״פיתוחה של ירושלים והקמת רשת כפרים וישובים סביבה, ובשטחים המחברים אותה עם השפלה ועמק החוף״. מאז היווסד המדינה הוקמו 22 נקודות בפרוזדור. הכביש החדש העובר בשפלה במולדת שמשון תוקן ושוקם עכשיו. לרגל הסכם שביתת־הנשק עם עבר־הירדן רכשנו את קטע המסילה מהר־טוב לירושלים. המסילה תוקנה, הגשרים נבנו מחדש, וכידוע לכם נפתחה באבגוסט תנועת רכבות־משא בין תל־אביב וירושלים.

אנו בונים עכשיו כביש חדש, המקביל לזה של שער־הגיא; אנו מתקנים ובונים כביש בין רמלה ובין גזר שיקצר את הדרך לירושלים. לא התיאשנו גם מהכביש הישן. מתחילת 1949 הוקמו בירושלים, בעידוד הממשלה והצבא, כשבעים מפעלי מלאכה ותעשיה; הוחל בהקמת כמה בניני תעשיה; נוסדה חברה כלכלית לפיתוח ירושלים עם הוֹן של 400,000 ל״י בהשתתפות הממשלה. אנו מרחיבים את קו המים לירושלים לרשות הבניה בעיר הועמד סכום של 300.000 ל״י בצורה של הלוואות משכנתאיות. עיריית ירושלים קיבלה מאתנו הלוואה לביצוע עבודות ציבוריות. נאחזו אמצעים יעילים להגברת הבטחון בירושלים, ויש לנו יסוד לתקוה שבעתיד הלא־רחוק תשוב ירושלים להיות מה שהיתה.

*

בישיבה הכ״ה של הכנסת הודיע שר־האספקה־והקיצוב על החלטת הממשלה לפתוח, בהתאם לקווי־היסוד של תכנית הפעולה, במלחמה נמרצת נגד יוקר־המחיה, על־ידי פיקוח יעיל על היבוא ועל מחירי תוצרת־חוץ, וכן גם על הוצאות הייצור והמחירים של תוצרת הארץ בתעשיה ובחקלאות, ועל מחירי הובלה ושירותים, ועל־ידי הנהגת משטר צנע בתקופת המעבר. בהורדת המחירים התכוונה הממשלה להוזלת המיצרכים מתוצרת־חוץ ותוצרת־פנים, מבלי להוריד רמת־החיים של העובדים והמוני־העם, ולהעלאת הערך הריאלי של הלירה הישראלית בשוק הפנימי והבינלאומי.

שר־האספקה־והקיצוב הכריז אז שהצנע אינו אידיאל כשהוא לעצמו, אלא הוראת־שעה לסייע לקליטת עליה ולהגברת עצמאותנו הכלכלית על־ ידי צמצום האימפורט והרחבת האכספורט.

כמה מחברי הכנסת, מתוך ידידינו היושבים בספסלי האופוזיציה, הביעו ספקות אם אפשר לקוות להורדת מחירים בשיטה זו שקוראים לה ״צנע״. הם גם הביעו חשש, שהצנע והורדת המחירים יובילו לא להרחבת הייצור, אלא לצמצומו. נמצאו גם מרחיקי־לכת שטענו כי עצם ההכרזה על צנע תביא להעלאת המחירים ולהתיקרות החיים.

עכשיו, ששה חדשים אחרי פעולה מתמדת, עקבית וחרוצה של משרד האספקה־והקיצוב בשטח הורדת המחירים ומלחמה ביוקר־המחיה, אפשר להגיד בבטחון שהחששות והנבואות של רואי־שחורות נתבדו לחלוטין. הצלחנו לשבור גל ההתיקרות, לעקור ההפקרות שהתפשטה בימי המלחמה בחיינו הכלכליים, למנוע הרווחים המופרזים, רווחי הספסרות, על חשבון המוני הצרכנים, ולהביא לידי הורדה ניכרת במחירי המצרכים החיוניים, ואפשר היה להפחית תוספת יוקר־המחיה, מבלי לפגוע ברמת־החיים, בתנאי־עבודה־וחיים הוגנים של העובדים ושל השכבות העממיות. הדבר נעשה לא בלי קשיים.

אולם הדבר הצליח, ולא מעט הודות לעזרה הנאמנה שהמלחמה ביוקר המחיה מצאה בכל החוגים האחראיים במדינה, וביחוד בתוך ציבור העובדים המאורגן בהסתדרות העובדים ובאירגוני־פועלים אחרים.

הפחתת תוספת היוקר שבאה בעקבות ירידת האינדכס, מתוך הסכמת הפועלים ונותני־העבודה, תוקדש כולה להוזלת התוצרת. הממשלה תבטיח שאף פרוטה מתוספת היוקר לא תישאר בידי המעבידים. במקומות שבהם הוזלת התוצרת היא בלתי־אפשרית, תקבל הממשלה ההבדל בתוספת היוקר, וכל הסכומים האלה יוקדשו להוזלת מצרכים חיוניים בשביל המוני הצרכנים. מכיוון שהוטל ספק בדיוקו של האינדכס, החליטה הממשלה לערוך בדיקה חדשה של האינדכס. דבר זה יצריך חקירה של כמה חדשים. ומפני־כך הוסכם בין הסתדרות העובדים ובין התאחדות בעלי־התעשיה להפקיד שליש מסכום תוספת־היוקר המופחתת, החל מ־ 15 באוקטובר, בידי האוצר. אם יתברר שהאינדכס הטעה, ויוקר המחיה היה למעשה יותר גבוה בכמה נקודות, יוחזר השליש לידי הפועלים, יבולו או מקצתו, לפי תוצאות החקירה.

*

המשרד דאג לאספקת מזון לפי שיטת קיצוב המבטיחה חלוקה צודקת ואספקה מסודרת ושווה לכל נפש של מצרכי הלבשה, הנעלה, ריהוט וכלי־בית, כמו־כן הספקה רציונלית של חמרי־גלם לתעשיה וחמרי־בנין. המשרד מפקח גם על שירותים חיוניים ומגן על הצרכן. האינדכס הכללי שעמד באפריל 1949 על 371 נקודות, לעומת אבגוסט 1939, ירד בספטמבר עד 329 נקודות, ירידה של 42 נקודות. אינדכס המזון ירד בתקופה זו מ־ 462 נקודות עד 388 נקודות, ירידה של 74 נקודות. אינדכס ההלבשה וההנעלה ירד מ־720 נקודות עד 664 נקודות, הפחתה של 56 נקודות. אינדכס הריהוט וכלי־בית ירד מ־ 801 נקודות עד 719 נקודות, הפחתה של 82 נקודות. מנת־המזון שעלתה לצרכן לכל נפש 7.937 ל״י לחודש באפריל 1949, עלתה באבגוסט רק 6.193 ל״י. ההוזלה לכל נפש באותה התקופה היתה, 1.744 ל״י לחודש, למשפחה בת 4 נפשות זה קימוץ של 6.976 ל״י, או 22% מתקציב המזון של המשפחה.

בשטח הלבשה והנעלה הוצאה תוצרת ״לכל״, שלגבי המחירים הקודמים נתנה הוזלה ממוצעת של 30%. תוצרת זו השפיעה כבר במידה ניכרת על הורדת המחירים במוצרים דומים הנוצרים באופן חפשי בשוק. עד סוף ספטמבר 1949 נוצרו לפי תכנית ״לכלי׳ מוצרי הלבשה ב־ 4 מיליון מטרים של אריג ו־ 200 אלף זוגות נעלים. מסתיימת תכנית ייצור לרהיטי ״לכל״ ובקרוב יגיעו לידי הצרכנים. חמרי בנין הוזלו בממוצע ב־ 30% במקרים אחדים היתה ההוזלה גדולה יותר. מחיר הזיפזיף היה 1.400 ל״י לטון — בספטמבר מחירו 600 פרוטה.

הוכרז על שורה, שלמה של שירותים שעליהם חל פיקוח גם ביחס למחירים וגם לטיב. הפיקוח על השירותים מקיף: בתי־מלון, מסעדות, בתי־קפה, קיוסקים, מכבסות, סנדלריות, מספרות ועוד. היתה הוזלה במסעדות ובבתי־מלון, במכבסות, מספרות וכדומה.

*

בשטה היבוא היתה המשימה העיקרית לכוון את האימפורט לפי תכנית מותאמת לצרכים החיוניים של הציבור ולהרחבת הייצור בארץ. כמות המזון המופקת מהחקלאות שלנו ומהתעשיה המקומית — עדיין רחוקה מלספק את תצרוכת המזון לישוב. היבוא המינימַלי של מזון ומספוא לאדם ולחי, הוא למעלה מ־ 21 מיליון לירות בשנה זו; יבוא מספוא בלבד — למעלה מ־ 4 מיליון לירות. על הממשלה ועל החקלאות גם יחד לצמצם את היבוא ע״י הרחבת השטח המעובד והגדלת התפוקה והתנובה.

ליבוא חמרי גלם בשביל התעשיה הוקצבו 13 מיליון לירות במשך שבעה חדשים; יבוא זה מיועד להבטחת תעסוקה בתעשיה המקומית. יבוא מותרות נאסר, מלבד מה שהובא בלי רשיון ע״י העולים החדשים. שיעורי הרווחים ודמי־התיווך של האימפורטרים וסוחרי־הביניים צומצמו עד כדי החצי. צומצמו גם שלבי התיווך עד למינימום האפשרי.

השוק השחור אולי לא נעקר כולו, אבל הוא הוקטן ותהליך עקירתו מתקדם. זה לא יעָשה בלי עזרת הציבור. כל פעולה במדינה לא תיעשה רק ע״י המנגנון, אף לא ע״י המנגנון הנאמן והחרוץ ביותר; דרושה בכל עזרת הציבור. יש לציין בסיפוק שהציבור ברובו הגדול משתף פעולה, ושירותו הולך וגדל. אין הממשלה סבורה שהורדת המחירים היא תהליך אינסופי. אולם בינתיים, הוזלת המחירים מגבירה יכלתנו המשקית. אפס דבר זה בלבד לא יפתור את הבעיה הגדולה של קליטת עליה המונית. דדך־המלך ליציבות משקית היא הרחבת הייצור בכל ענפי המשק הלאומי: חקלאות, חרושת, בנין, תחבורה בים, ביבשה ובאוויר, האדרת התפוקה והעלאת פריון העבודה.

*

בתכנית הפעולה הודענו על קו ״לעודד ההון הפרטי ולאמץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בעיר ובכפר, לתת הקלות להשקעות הון פרודוקטיביות, המסייעות לפיתוח מהיר של גנזי הארץ״. התחייבנו באותו זמן ״לשקוד על פיתוח משקי־עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן״. לא התימרנו לבצע את התכנית הזאת בשבועות או חדשים אחדים. גם אילו לא היה מוטל עלינו עוֹל כבד של בטחון ועוֹל עוד יותר כבד של קליטת העליה, לא היינו מוציאים לפועל תכנית משקית זו בזמן קצר, אם כי אנו בטוחים שנוציא אותה תוך ארבע שנים.

והערה אחת עקרונית החורגת אולי ממסגרת הבירורים המשקיים שהוטל עלי לטפל בהם היום, אם כי אני סבור שיש לעקרונות גם ערך משקי. ממשלה זו מאמינה כי ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״. אין כוונתנו לבנות מדינה שבה בני־אדם אינם אלא אוכלים ושותים ופרים־ורבים. המשל הקדמוני שלנו הביע אמת עמוקה כשהגיד ״באין חזון יפרע עם״. לא שיקולים משקיים וכלכליים בלבד מדריכים פעולתנו ומדיניותנו, אלא חזון מדיני וחברתי, אשר נחלנו מהנביאים שלנו, וספגנו ממורשת טובי החכמים והמורים בימינו. במפעל העבודה שהולך ומוקם בארץ, וביחוד בשטח החקלאות, גלום חזון חברתי ואנושי של אחוה אנושית, צדק חברתי וחירות האדם היוצר. חלוצי העבודה מכל המפלגות והסיעות הציוניות בכנסת הזאת בונים חייהם בהתישבות על יסודות של עבודה עצמית ועזרה הדדית, כאמצעי נאמן ביותר להתישבות־עם וגם כמטרה אנושית בפני עצמה בשינוי יחסי אדם וחברה. הממשלה רואה חובת המדינה לתת מתמיכתה המוסרית, החוקית והכספית המלאה לטיפוח ערכים אלה; ולא על חשבון בנין המשק וקליטת העליה — אין אנו מאמינים שיש דילאֶמה כזאת. וגם לא רק באשר ערכים אלה מסייעים לבנין המשק וקליטת העליה — אלא גם לשמם, לשם טיפוח ערכים אלה, ערכי המוסר הנבואי כשהם לעצמם, כדרך ובחזון לחינוך הנוער ולעיצוב דמות אומה עברית הנאמנה למקורה מימי קדם ולחזון אחרית הימים. אלה שזכו להיות מניחי היסוד לערכים אלה בהתישבותנו, שמחים וגאים על כך שהללו לא נשארו בתחומי מפלגה אחת, אלא נעשו לנחלת הנוער החלוצי של כל המפלגות הציוניות מן הימין ומן השמאל. הממשלה התחייבה בתכנית פעולתה ״לעודד ולטפח תנועות הנוער החלוציות למילוי תפקידם בהתישבות חקלאית ובכיבושי עבודה לכל צורותיהם החלוציות״. עשינו זאת עדי עכשיו במלוא יכלתנו ונעשה זאת להבא ביתר כוח, כשיתרבו אמצעינו, וחוק שירות־הבטחון, המכוּון אף הוא למטרה זו, יצא לפועל. רק צרי־עין־ומוח יראו בפעולה זו של הממשלה ניגוד וסתירה למגמה העקרונית של הממשלה לעזור בכל המאמצים ובכל הדרכים לקיבוץ גלויות ולפיתוח הארץ.

בשני אלה אנו רואים את המשימות העיקריות והראשוניות של דורנו זה. משימות אלה מחייבות בנין מהיר של המשק בכל השיטות ובכל הדרכים, ובגיוס כל האמצעים בארץ ובגולה בעם היהודי ובעולם הבינלאומי.

קיבוץ גלויות ופיתוח הארץ לא יעָשו בלי שני טיפוסי־המשקים שצמחו בארץ מראשית התישבותנו המחודשת לפני שבעים שנה: המשק הפרטי הבנוי על עבודה שכירה. והמשק השיתופי הבנוי על עבודה עצמית ועזרה הדדית; אנו זקוקים גם להוֹן הפרטי וגם להוֹן הלאומי, גם ליזמה הפרטית וגם ליזמה השיתופית והציבורית. הממשלה תעשה את כל המאמצים התלוּיים בה להאדיר ולהרחיב שני טיפוסי משקים אלה ואינה רואה ביניהם כל סתירה וניגוד.

הממשלה נתנה גם עד עכשיו הנחות מסוימות במסים המכוּונות לעידוד ההון הפרטי ולהשקעות הון לפיתוח. נכרתו חוזים מסחריים עם מספר מדינות: הולנד, הונגריה, פולין, פינלנד, אורוגוויי ויוגוסלביה, המקילים, בין השאר, על העברת הוֹן יהודי מארצות אלה לישראל.

לפי חוזים אלה יוכלו יהודי פולין במשך השנה, מיוני 1949 עד יוני 1950, להעביר לארץ רכוש בשני מיליון דולר, תמורת חלק של היצוא הפולני שברובו ישולם במטבע זר, ובמקצתו על־ידי יצוא ישראלי. גם מהונגריה יוכלו יהודים להעביר במשך השנה 2—3 מיליון דולר בסחורה, תמורת יצוא שיבוא מאותה ארץ, כמובן בסכומים הרבה יותר גדולים. במשטר הכלכלי והכספי הקיים ברוב הארצות, כגון אנגליה, דרום־אפריקה, קנדה, צרפת ועוד, הוא הדין בארצות מזרח אירופה, ישנם קשיים גדולים בהעברת ציוד והון לארץ. על קשיים אלה איו לנו, בכל אופן לא לממשלה הזאת שום שליטה. אולם אנו מקווים שעם הידוק קשרינו ויחסינו הבינלאומיים עם ארצות שונות, יוסרו קשיים אלה בחלקם, או לכל הפחות יוקלו. יש גם קשיים מקומיים להשקעות הון מחו״ל, כגון השגת בנינים וקרקעות, אבל על קשיים אלה אנו מתגברים ונתגבר.

במשך חמשת החדשים האחרונים הוצאו רשיונות ליבוא ציוד תעשייתי והעברת הון על סכום של ארבע וחצי מיליון ל״י. מן המילוה האמריקאי, שגם הוא יבוּא הון מחו״ל, הקצבנו 20 מיליון דולר לצרכי התעשיה, וסכום זה כבר נתאשר על־ידי הבאנק האמריקאי. על־ידי כך יתאפשר ציוד משוכלל ומחודש לחלק גדול של תעשייתנו בזמן הקרוב, ויורחב כשרון הקליטה של החרושת.

*

בקרוב תכניס הממשלה הצעת־חוק מיוחדת לעידוד הון ולהשקעות הון. יוקם מרכז לעידוד הון אשר יתן אינפורמציה והדרכה, בבעיות הכרוכות בהשקעות הון. מרכז זה יבחן כל הצעת־השקעה מבחינת התועלת הכלכלית הלאומית, יאשר השקעות שיש להן זכות לקבל הנחות והקלות, וימליץ על מַתן הנחות והקלות בפני הממשלה. מרכז זה גם יקשר בין המשקיעים ובין משרדי הממשלה השונים וכל הענינים הקשורים בהשקעת הון. להשקעות מאושרות ינתנו הנחות במסים ובמכס ובהעברת הון. תוּרשה העברת הון מחו״ל במכונות, בציוד למפעלים חדשים או להרחבת מפעלים קיימים בתעשיה, בבנין, ובתחבורה, ובכל ענף יצירה בעל חשיבות לאומית כלכלית. כמו־כן תאושר העברת הון בחמרי גלם הדרושים למטרות אלה. תאושר השקעת הון במטבע זר בבאנקים מוסמכים בישראל, והמשקיעים יוכלו למשוך כספים ולהוציאם ולהעבירם לחו״ל בלי נטילת רשות מיוחדת משר־האוצר. שר־האוצר יוסמך לדחות לתקופה מסוימת תשלום מס־רישום, מס־הון ומסים אחרים בגדר השקעות מאושרות. ממס־הכנסה ינכו אחוזים מסוימים מהוצאות שיוציאו המפעלים לשם מחקר מדעי ועידוד התעשיה.

לא הגענו עדיין להשקעות הון במידה הדרושה והרצויה. אולם גם מה שנעשה בתקופה הקצרה מאז הוקמה המדינה, מעודד ומחזק את בטחוננו ביכלתו הקיבוצית של עמנו לבצע את המשימה הגדולה של בנין הארץ וקליטת עליה רבתי. ההשוואה בין השקעות־הון יהודיות בתקופה הקצרה הזאת, מאז קמה המדינה במשך שבעה־עשר חודש, ובין שתי התקופות הארוכות מ־ 1920 עד מלחמת העולם השניה ומשנת 1940 עד 1947 היא מאלפת. בתקופה הראשונה, במשך 19 השנים מ־ 1920 עד 1939, השקיעו יהודים בארץ סכום של בערך 80 מיליון לירות. זה קצת יותר מ־ 4 מיליון ל״י לשנה. במשך שבע שנים אחרי מלחמת העולם השניה, עד 1947 השקיעו 46 מיליון לירות, ז. א. בערך שבעה מיליון לשנה. ב־ 17 החדשים הראשונים להקמת המדינה הושקעו על־ידי יהודים חמישים וארבעה מיליון לירות, ז. א. 36 מיליון לשנה. בסכומים האלה לא נכלל המילוה האמריקאי.

במחצית הראשונה של 1949 הושקעו בענפי־משק שונים בערך 23 מיליון לירות; בבנין ושיכון — 9 מיליון; בעבודות ציבוריות — מיליון וחצי; במפעלי השקאה — חצי מיליון; בחקלאות — ארבעה מיליון וחצי; בתעשיה — שלושה מיליון; בתחבורה, ביבשה, בים ובאוויר —ארבעה וחצי מיליון.

במחצית השניה של 1949 יש להעריך את ההשקעות בענפי משק אלה בסכום של 63 מיליון. מזה 19 וחצי מיליון בבנין ובשיכון; חמישה וחצי מיליון בעבודות ציבוריות, מיליון וחצי במפעלי השקאה, 14 וחצי מיליון בחקלאות, 14 וחצי מיליון בתעשיה, 7 וחצי מיליון בתחבורה, ביבשה בים ובאוויר. לפי זה תגיע ההשקעה המשקית בשנה זו לסכום של 86 מיליון לירות.

*

הזכות להנחת יסודות למנגנון ממלכתי ולאירגון ראשוני של שירותי המדינה שנעזבו ונהרסו על־ידי ממשלת המנדט, זכות זו מגיעה לממשלה הזמנית. אולם, הנהלת המלחמה שעמדה במרכז פעולתה ומאמציה של הממשלה הזמנית, וגם הזמן הקצר שעמד לרשותה — רק 9 חדשים — לא איפשרו עדיין תכנון וביצוע מושלם של השירותים. הממשלה הקבועה המשיכה לשכלל את העבודה שנעשתה בשטח זה על־ידי הממשלה הזמנית.

השירות הממלכתי בעל החשיבות המשקית הגדולה ביותר, הוא התחבורה, הכולל טלגרף, טלפון, רכבת, נמלים, ספנות ותעופה. בשמונה חדשים שעברו הורחבו שירותי הטלגרף באלחוט ישראלי לכל ארצות אירופה, ושירותי הטלפון לחוץ־לארץ באלחוט פתוחים לכל מנויי הטלפון במדינה. הוקמה בחיפה תחנה אלחוטית לקשר עם ספינות הים, ובקרוב יוקם משדר קצר־גלים שיגביר את כוחה ועצמתה של התחנה להתקשר עם ספינות מרוחקות. הופעל משדר בן 7 וחצי קילווט, המופנה לגולה. הוסכם עם הסוכנות היהודית להעמיד לרשותה את כל שידורי ישראל המכוּונים לתפוצות. בתל־אביב נפתחה מברקה מרכזית. הובאו מכונות אבטומטיות לטלגרף וטלפון אלחוטי, לרבות מסירה אלחוטית של תמונות ותעודות. בראשית השנה היו בין הערים רק 12 קווים, ובסוף ספטמבר היו 59 קווים.

יתווספו חוטים בין ירושלים ויפו־תל־אביב. יותקן קו לבאר־שבע. אורך רשת הטלפון העירוני הגיע עד 148 אלף ק״מ, ומספר מכשירי הטלפון הגיע עד 29 אלפים ומעלה. בספטמבר יתקבל ציוד למרכזי טלפונים אבטומטיים, שיאפשר תוספת של כמה אלפים קווים. בקרוב יוחל בבנין מרכז טלפונים חדש בתל־אביב ורמת־גן. מרכזי השידור מתל־אביב לירושלים חוברו בחוליות אלחוט. מספר השעות בקול ישראל הוגדל מ־9 עד 14 וחצי שעות. בחדשי מאי ויוני עברו לידינו קטעי רכבת במקומות שונים בארץ. אבל המסילות היו רעועות, כמה גשרים היו הרוסים. הושקעה עבודה נמרצת לתיקון מהיר של מסילות הברזל.

מול טול־כרם נבנתה מסילה חדשה באורך של 2 וחצי ק״מ. נבנתה מסילה חדשה מראש־העין לצפון תל־אביב, והרכבת מחיפה לתל־אביב קוצרה ב־ 23 ק״מ. ב־7 באבגוסט נפתחה תנועת רכבות־משׂא בין תל־אביב וירושלים, וב־21 באבגוסט הופעלה רכבת נוסעים בין חיפה לתל־אביב. בחוה״מ סוכות הגיע מספר הנוסעים בקו זה למעלה מ־ 7000 נוסעים ליום. רשת המסילות הרחבות שבידינו ארכה 320 ק״מ, ומזה מופעלים 288 ק״מ. יש בידינו גם מסילה צרה באורך של 84 ק״מ, שעדיין אינה מופעלת.

ניתנה דאגה רבה לחידוש ולשכלול כלי־הרכב. האזרחיים. בסוף אבגוסט הגיע מספר כלי־הרכב האזרחיים בארץ ל־ 20 אלף בקירוב, מזה 7900 ומשהו מכוניות־משא וטנדרים, 5600 ומשהו מכוניות פרטיות; 1100 מוניות, 790 אבטובוסים, 4500 אופנועים. הוזמנו עכשיו מחו״ל למעלה מ־ 4000 כלי־רכב חדשים, ביניהם מאות אבטובוסים, מכוניות־משא וטנדרים למשק האזרחי.

במחצית השנה, מאפריל עד ספטמבר, נפרקו בשלושת נמלי המדינה למעלה מחצי מיליון טונות מטען, לעומת 270 אלף של אותה תקופה אשתקד. הגיעו לנמלים בתקופה זו של חצי שנה, 102 אלף נוסעים, אשתקד — 37 אלף. אורגנה הוצאה מרוכזת של חפצי העולים לשטחי אחסנה מחוץ לנמל. הציוד המשוכלל שהוכנס לנמל הגדיל פריון העבודה של הסבלים והסירות בנמל חיפה. גם בנמלי יפו ותל־אביב נוסף ציוד חדש.

הצי המסחרי הישראלי מונה עכשיו 21 ספינות, עובדים בו כ־ 700 ימאים, מהם 200 בעלי־מקצוע זרים. מטעמי משק ובטחון עלינו להגדיל את הצי המסחרי ולציידו בספינות מהירות. במחצית השנה הועברו בספינות ישראל 26 אלף טון מטען ו־ 64 אלף נוסעים. זה רק 5% מכל המטען שהובא לארץ, אבל זה למעלה ממחצית הנוסעים שבאו דרך הים לישראל. אורגנו קורסים לימאים מוסמכים, הורחבה מסגרת ביה״ס הימי והוכפל מספר תלמידיו. בסוף יולי נפתח השירות הסדיר של חברת ״אל־על״ בין לוד, רומא ופריס, ועד אמצע אוקטובר הסיעה החברה 800 נוסעים. הותקן שדה־תעופה באילת למטוסים דו־מנועיים, וכעת אפשר להגיע לקצה הנגב מתל־אביב בשעה וחצי. התנועה בשדות התעופה בלוד וחיפה גדלה. בחדשי אפריל־ספטמבר נחתו בלוד ובחיפה 1200 ומשהו מטוסים, מהם 1000 שבאו מחו״ל. הגיעו והמריאו 43 אלף נוסעים, ביניהם 18900 עולים, לעומת 11000 באותה התקופה אשתקד. נפרקו והוטענו במטוסים 296 טון משא לעומת 128 טון אשתקד. שופצו מיתקני שדה־התעופה בלוד, נוספו ציוד אלחוטי ומשואות־אור חזקות. הוחל בהרחבת הבנינים. שדה התעופה בלוד פועל 24 שעות במעת־לעת. נעשו תיקונים גם בשדה התעופה בחיפה.

*

שירות הבריאות שהוקם עוד בממשלה הזמנית היה אחד מאותם השירותים בממשלה שנפל עליו עוֹל כבד של חבלי עליה. עם פרוץ זרם העליה — עם חיסול גלויות שלמות בארצות אחדות באירופה ובמקומות אחדים — הגיע לארץ מספר רב מאוד של זקנים, נכים, חולים כרוניים, משותקים, עוורים, ובעלי־מום אחרים, מה שקוראים בשם: ״מקרים סוציאליים״. לא היתה אפשרות לדחות את בואם עד שיעָשו הסידורים הדרושים, וגם אסור היה לדחות את בוֹאָם, בכל אותם המקרים שהיה בהם חיסול גלויות שלמות. נגרם קושי מיוחד גם בזה שאופי העליה ההמונית של היום שונה מאופי העליות הקודמות. העליות הקודמות הביאו אתן את כל בעלי־המקצוע הדרושים לחיים הכלכליים בארץ, בתוך זה גם מקצועות הרפואה, רופאים ואחיות. לא כן בגלי־העליה שבאים בזמן האחרון; יותר מאשר בכל העליות הקודמות באים נצרכים לטיפול רפואי. אבל כמעט אין באים אנשים שמסוגלים לתת הטיפול הרפואי הרצוי.

ביחוד הורע המצב בקרב הילדים. אתמול לא הזכרתי את הגלות שאנו עומדים עתה בחיסולה ובהעברתה לארץ. אבל, הבוקר ראיתי שהדבר מתפרסם בעתונות, — ואני יכול עכשיו לדבר על כך בגלוי. המצב בקרב ילדי תימן מחריד; הייתי מייעץ לחברי הכנסת לבקר בבתי־החולים ובעיקר בבית־חולים הצבאי בתל־השומר, בחדר שהוקצב לילדי־תימן, ולראות באיזה מצב בורחים ונמלטים ארצה. שם גם תראו עד כמה אנו זקוקים להתנדבות גדולה של כוחות רפואת ובעיקר של אחיות.

היה עוד קוֹֹשי שלישי והוא, שרבים מן העולים אינם רואים בעין יפה — לרגל הרגליהם בארצות גלותם — כל טיפול רפואי וסאניטרי. והעבודה אשר עמדה ועדיין עומדת בפני משרד־הבריאות היא כמעט למעלה מיכולת אנוש, ואם הוא עשה במידה רבה את שליחותו, הרי זה הודות לעזרה שניתן לו על־ידי השירות הרפואי של צבא־הגנה לישראל, מוסדות קופת־חולים של ההסתדרות ומוסדות ״הדסה״. הצבא העביר למשרד־הבריאות אחדים מבתי־החולים שלו, ועל־ידי כך נתאפשר אישפּוּז יותר מלא. ל־ 2000 המיטות שהיו מקודם נוספו כ־ 800 מיטות במקומות שונים בארץ.

הוגברה על־ידי משרד־הבריאות גם הפעולה הסאניטרית במחנות־העולים ובכפרים הנטושים. נעשתה פעולה לשכלל הפיקוח על אספקת המים והביוב, ועל צרכי מזון, מניעת הזיהום של הנהרות וחופי הים, נעשית כלורניזציה של המים בעמק החולה, בעמק הירדן, ובעמק בית־שאן, ונפתחה לשכת בריאות בבאר־שבע. היתה סכנה של מחלות אפידמיות ונעשתה פעולה נמרצה נגד כלבת ונגד סכנת חולירע, ומחלות אפידמיות אחרות. ביחוד גדלה הפעולה של משרד־הבריאות יחד עם השירות הרפואי של הצבא לפעולות פרבנטיביות נגד מלריה. הממשלה מכינה עכשיו תכנית של אישפוז כללי בשביל כל תושבי הארץ. בית־החולים הצבאי בסרפנד יהפך לבית־חולים כללי; גם בית־החולים ביפו נהפך לבית־חולים כללי — כללי גם במובן אחר, כללי ליהודים ולערבים, ובהרבה מוסדות רפואה ובתי־חולים בארץ יתווספו מאות מיטות.

פתיחת הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית השנה היתה, לרגל המצב המיוחד בעליה, דבר בעתו. קשה להגזים בסכנה שיש במחסור כוחות רפואיים, ביחוד מחסור באחיות. יש גם צורך במוסד בפנים הארץ שיאפשר השתלמות לרופאים ולאחיות.

*

מלים אחדות על החינוך. כל המשרדים שיש בממשלה הם ירושה מהממשלה הזמנית, מלבד משרד־חינוך. משרד זה נוצר עם הקמת הממשלה הקבועה. הכנסת אישרה לפני הפגרה את חוק לימוד־החובה, אשר יחד עם חוק שירות־הבטחון, שאף הוא נתקבל ימים אחרים לפני החופש, ישמשו ציוני־דרך מכריעים בחיי המדינה הצעירה ויעצבו במידה לא־מעטה את דמות אומתנו העתיקה המתחדשת בארצה.

מאז הוקם משרד־החינוך נפתחו 50 בתי־ספר חדשים בישובי עולים ובכפרים נטושים. נוספו 30 אלף ילדים לבתי־ספר עממיים. בשנה הזאת יהיו לנו 110 אלף תלמידים בבתי־ספר עממיים לעומת 80,000 בשנת תש״ט. מוקמים בנינים לאלף כיתות נוספות במקומות שונים בארץ בעזרת הלוואה של מיליון לירות שניתנה ע״י האוצר. בשנת תש״ט נפתחו 60 בתי־ספר לילדים ערביים בהם לומדים 5000 ילדים. בשנת תש״י יכּנסו למעגל החינוך העממי עוד 7000 ילדים ערביים. בתש״י יפתח גם סמינריון למורים ערביים בחיפה. משרד־החינוך נתן השנה, בפעם הראשונה, תמיכה של 80 אלף ל״י לגני ילדים ו־ 55,000 ל״י לבתי־ספר תיכוניים. הוגדלה גם התמיכה של הממשלה לאוניברסיטה: במקום 30 אלף ל״י הקצבנו השנה 75 אלף ל״י. המשרד מטפל גם בלימוד השפה ביחוד לעולים. 10 אלפים איש, מהם 6000 בוגרים ו־ 4000 נערים, לומדים ב־ 140 כיתות. הוקמו כארבעים בתי־תרבות במחנות־העולים בהם עסוקים שמונים מורים בהוראה למבוגרים. מספר הלומדים בישובי העולים מגיע ל־22 אלף איש. בשיתוף עם האוניברסיטה הוקמו 650 כיתות ללימוד העברית גם לבוגרי הישוב הוותיק ובהן 6000 לומדים. הוקם מכון למדריכי תרבות. יפתח מוסד גבוה להשתלמות מורים ויוקמו 60 בתי־תרבות נוספים בישובי העולים.

לאחר עמל רב בוצעה העברת כל בתי־הספר העממיים בירושלים, טבריה וצפת, לרשויות המקומיות. הושווה הסטטוס של החינוך העממי במדינה כולה. בתי־החינוך של זרם העובדים בתל־אביב, רמת־גן ופתח־תקוה הועברו לעיריות. בתי־הספר של ״אגודת־ישראל״ עם 4000 ילדים נספחו לרשת משרד־החינוך. הולך ונמשך המשא־ומתן עם חברת ״כל־ישראל־חברים״ על העברת בתי־הספר שלהם לפיקוח משרד־החינוך.

עומדים להקים, כתוצאה מהתיעצות של ראש־הממשלה עם סופרים ואנשי־רוח, מועצת־תרבות המורכבת ממורים, סופרים, אנשי־מדע ואמנים, אשר יעזרו לממשלה בתכניות ובדרכים לקליטה רוחנית של העליה ההמונית ובחינוך עברי וחלוצי שיש לתת לחיילים בצבא־הגנה לישראל. הממשלה תציע, בתקופה הקרובה, חוק על הפיכת ועד הלשון לאקדמיה ללשון. (אני מקווה, שוועד הלשון ימצא מלה עברית בשביל אקדמיה). כמו־כן יוצע לכנסת להעניק מעמד חוקי למועצה המדעית שהוחלט עליה עוד בימי הממשלה הזמנית, והתארגנה בחדשים האחרונים.

חברי המועצה המדעית הם: פרופ׳ ש. אדלר, פרופי ש. אולנדורף, מהנדס א. ארנן, ד״ר מ. בלוך — מנהל מכלן זיו ברחובות, ד״ר ר. בלוך —

מנהל המחקר בחברת־האשלג, ד״ר י. כרמון, פרופ׳ י. סמבורסקי, פרופ׳ י. ל. פיקרד, פרופ׳ מ. ריינר, פרופ' י. רקח, בא־כוח האוניברסיטה — ד״ר סנטור, ב״כ הטכניון — מהנדס קפלנסקי. יושב־ראש המועצה הוא ראש־הממשלה. פרופ׳ סמבורסקי הוא המנהל הכללי. למועצה יש חמש ועדות מרכזיות: אחת למחקר יסודי, פיסיקלי־חימי־ביולוגי, בראשותו של ד״ר א. ד. ברגמן ממכון וייצמן ברחובות; ועדה אחת למחקר חקלאי בראשותו של ד“ר י. כרמון; ועדה למחקר תעשייתי בראשותו של ד״ר ה. היימן; ועדה למחקר הבנין בראשותו של המהנדס א. ארנן, וּועדה למחקר המזון בראשותו של ד”ר בן־דור. לכל ועדה יש ועדות משנה למחקרים מיוחדים: לחקר שאלות הימים, האגמים, מינרלים, מבנה־האדמה, מחקר נפט, מחקר כל השאלות הקשורות בפרי־הדר, מחקר הרס האדמה, מחקר הבתים, כבישים, בעיות שיכון, חמרי בנין, מחקרים חקלאיים, ביולוגיה כללית, שאלות מטיאורולוגיות, מחקרים. גיאולוגיים, פיסיקליים ועוד. המועצה עומדת להוציא ילקוט של עבודות מקוריות לאנשי־המדע בישראל, ואני מקווה שהמועצה תשמש גורם חשוב לקידום המדע והמחקר, הצרוף והשימושי, בישראל.

*

אסיים סקירתי בדברים אחדים על יחסי־חוץ. ארבעה הסכמי שביתת־הנשק שכרתנו עם ארבע מדינות שכנות: עם מצדים בפברואר; לבנון, במארס; עם עבר־הירדן, באפריל; סוריה, ביולי, — השתמרו ומתקיימים והולכים, פרט לסעיף השמיני אשר בהסכם עם עבר־הירדן המחייב, לטובתנו, פתיחת הדרכים על־יד לטרון ולהר־הצופים, ולטובת הצד שכנגד — פתיחת דרך בית־לחם ואספקת חשמלי לעיר־העתיקה. אנו מצדנו מוכנים למלא את המוטל עלינו לפי ההסכם, אך עבר־הירדן סירבה עד עכשיו לעשות את חובתה־היא. אולם עלי לציין למען האמת שממשלה זו מילאה באמונה שני סעיפים עיקריים: א) העברת קו מסילת־הברזל לירושלים; ב) מסירת הקו המזרחי של ואדי־ערה לרשותנו. החששות שהיו ביחס לסוריה בדבר פינוי משמר־הירדן נתבדו. התנגדות הסורים שנתמכה זמן מה על־ידי יו״ר הוועדה, להגביל התישבותנו בשטח המפורז, לא עיכבה הקמת הנקודה החדשה במזרח הכנרת בשטח המפורז.

בדרך כלל כל השאלות אשר היו שנוּיות במחלוקת יושבו עד עכשיו בדרכי שלום בכל הוועדות המשותפות לשביתת־נשק.

עשינו נסיונות לקשור מו״מ ישיר עם מדינות ערביות. התקיימו פגישות בלתי־רשמיות, אך לכלל מו״מ של שלום טרם הגענו. מדינות־ערב סירבו כולן ביחד להיכנס אתנו במו״מ ישיר, אם תחת חסות ועדת־הפיוס או בלעדיה. הודענו משום כך לוועדת־הפיוס ולאו״ם כי נוכח הסירוב הזה אנו רואים את המשך ועדת הפיוס והתיווּך כבלתי־מועיל, ואפילו כעלול להזיק.

שיתפנו פעולה עם קבוצת הסקר לשם עריכת תכניות־פיתוח בארצות המזרח התיכון תחת חסות או"ם, בשילוב פתרון בעיית הפליטים במערכת הפיתוח הכללי.

יחסינו עם מדינות אחרות, מתהדקים ומתבצרים. מספר המדינות שהכירו בישראל מגיע לחמישים ושבע. למרות הפרעות מצדדים לא־ידידותיים, התקבלה ישראל כחברה לאו״ם ברוב של 37 נגד 12 . קיימנו ונקיים קשרים הדוקים של ידידות עם ארצות־הברית וברית־המועצות, גם בבירותיהן וגם בקריה. אנו עומדים בקשר אמיץ עם צרפת. שוּפּרו במידת־מה היחסים בינינו ובין אנגליה.

המו״מ על חיסול חשבונות העבר טרם נסתיים, ומתנהל על יסודות של שוויון גמור, ומתוך אי־הכרה עיקרונית מצדנו בירושת ההתחייבויות של ממשלת המנדט.

אנו עומדים במשא־ומתן ידידותי עם נציגי הודו. הוסכם על חילופי נציגים דיפלומטיים עם תורכיה. אנו מציינים בקורת־רוח קשר זה עם המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון, אשר לאחר היות ארצנו כפופה לה 400 שנים, הננו נפגשים אתה כמדינה עצמאית על יסוד של שוויון גמור.

לישראל יש 10 צירים ל־ 13 ארצות, נציגות מיוחדת אחת לשלוש ארצות, 5 קונסוליות כלליות ומספר קונסוליות.

הקונסוליה הכללית באבסטרליה תיהפך בקרוב לצירות.

שקדנו על פיתוח יחסי מסחר עם ארצות רבות בכל חלקי תבל.

הקצבות השיעורים של מילוה באנק ארצות־הברית ליצוא ויבוא נמשכו כסדרם. פנינו לברית־המועצות בבקשה לספק לנו סחורות באשראי.

הצטרפנו לאירגון־העבודה הבינלאומי, לאירגון הבינלאומי לתעופה אזרחית, לאירגון הבריאות הבינלאומי, לאירגון הבינלאומי לחינוך, למדע, ולתרבות; לברית הטלקומוניקציה הבינלאומית, למועצת־החיטים הבינלאומית. השתתפנו בוועידות של האירגונים האלה.

אנו משתתפים בשבועות אלה בפעם הראשונה כחברה שוות־זכויות בכנס שנתי סדיר של עצרת או״ם.

בקהיר נתכנסה ועידה אזורית לאירגון הבריאות. מזכירות או״ם לא יכלה להשיג מממשלת מצרים ערובות מניחות את הדעת להשתתפותנו בזכוּיוֹת שוות כאשר דרשנו, ומקום הוועידה הועבר לגנף. נקבע שהוועידה הבאה תתכנס בתורכיה. הוועידה בגנף עברה ברוח טובה ובשיתוף־פעולה מלא בין כל משתתפיה.

מרוב ארצות תבל מתנהלת יציאת יהודים לישראל באין מפריע. הושגה הסכמת ממשלת פולין למַתן חופש־יציאה לכל יהודי הרוצה לעלות לישראל תוך זמן מסוים. צירות ישראל הוכרה כמוסד המארגן עליה. העליה מצ׳כוסלובקיה, מבולגריה ומיוגוסלביה התנהלה באין מפריע. התקיים מו״מ עם הונגריה על חידוש העליה והרחבתה. נשקפת אפשרות של הקלה פורתא בענין זה, אולם זו רחוקה עדיין מפתרון הבעיה.

התנהל דין־ודברים קשה עם רומניה, אשר לא נשא פרי עד עכשיו. רק מתי מספר מקבלים ברומניה רשיון יציאה לישראל, כמעט כולם אנשים קשישים. צרכי המוני ישראל מרומניה ותביעתם לעלות לישראל לא נמלאו.

הממשלה הביאה לדעת הקהל העולמית גל הרדיפות החדש שפרץ נגד יהודי עיראק. המעצמות הגדולות המקורבות לממשלת עיראק נתבקשו להתערב להפסקת המאסרים והעינוּיים.

הממשלה עמדה בפני כל נסיון להביאה לידי ויתור על איזה חלק שהוא מהשטח הנתון לריבונות ישראל. הממשלה עמדה ותעמוד על זכותה המלאה של ירושלים היהודית להוות חלק בלתי־נפרד ממדינת־ישראל, והיא מציינת בסיפוק כי רבים באו״ם נוכחו לדעת כי תכנית בינאום ירושלים, על־כל־פנים במידה שהיא חלה על העיר החדשה, אינה ניתנת להתגשם, ואינה דרושה להבטחת חסינותם של המקומות הקדושים, ולשמירה מלאה של זכויות הכנסיות הדתיות.

ציר מדיניותנו הבינלאומית הוא — שלום. שלום לקרוב ולרחוק, שלום למזרח ולמערב, שלום לעמים גדולים וקטנים.

בעצרת או"ם ומחוצה לה נפעל לביצור השלום בין האומות ונעשה כל מה שיש ביכלתנו הצנועה להמתיק הניגודים שבין עמים וגושי־עמים, נחזק ידי כל אלה אשר כמונו מסרבים להזדהות עם יריב זה או אחד, ונהיה בכל התנאים נאמנים לצו מטרתנו וחזוננו: להכשיר תנאים בעולם שבהם לא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה.

בישיבה השמונים ושבע של הכּנסת הראשונה

אולי אגלה סוד מן החדר אם אודה שהיו לי ספקות וחששות כאשר נדרשתי על־ידי חברי בממשלה לפתוח הכנס הזה בסקירה על פעולות הממשלה בחדשים שעברו ושיבואו. אנו רק חוגרים ולא מפתחים, והיה לי ספק רב אם הגיעה כבד השעה לסכם תקופה קצרה זו, ששית מהזמן שניתן לנו בכנסת זו. לאחר שריכזתי וסיכמתי לעצמי מה עשתה המדינה במשך שמונה חדשים אלה, מה שנעשה בשטח העליה, ההתישבות, הבנין, הקמת ישובים חדשים, הרחבת שטח האדמה המעובדת, הגברת הייצור, ביצוע עבודות ציבוריות, התקנת כבישים ומסילות־ברזל, שיכון לעולים ולוותיקים, סידור שירותים ממלכתיים בבריאות, בחינוך, בתחבורה יבשתית, ימית ואווירית; שבירת גל ההתיקרות והוזלת המצרכים החיוּניים, ביצור ירושלים, הרחבת שטחי המדינה בדרכי שלום במשולש ובמסדרון ירושלים, חדירה לנגב וראשית עבודה באילת, משיכת הון ועידוד מפעלים חדשים; הרמת קרן ישראל בעולם, קבלתנו לאו״ם ועוד, — חששתי שתיאור הישגים וכיבושים

בישיבה המאה ושמונים ושש של הכנסת הראשונה

הערותי יהיו מוקדשות למשבר, לבחירות לכנסת, לשינויים בממשלה ולתכניתה, ולבעיית האמון.

חבר הכנסת בן־אליעזד סיפר לשר החדש הביוגרפיה של ראש־הממשלה. הוא סיפר על דברים שאינו יודע אותם, אבל משום מה החסיר דבר חשוב שידוע לו היטב, באשר זה נוגע לאצ״ל שעליו גאוותו. מר בן־אליעזר העלים מסיפורו את האולטימטום שהגיש ראש־הממשלה באמצע ספטמבר 1948 ל״ארגון צבאי לאומי״ בירושלים, שאם במשך 24 שעות, החל משעה 12.00, לא יפרק גדודיו המיוחדים, לא ימסור כל נשקו, וכל אנשיו חייבי הגיוס לא יתיצבו לצבא־הגנה לישראל, ככל יהודי אחר בארץ — יפעל הצבא נגדם בכל האמצעים שבידיו. וגבורי אצ״ל האמיצים נכנעו מיד, פרקו הגדודים שלהם, מסרו הנשק, ואנשיהם, רובם אם לא כולם, נתגייסו, ככל היהודים, לצבא.

חבר הכנסת מר ציזלינג העיד אתמול על ״עיסתו״ — על מפ״ם, כי היא ׳״מפלגת פועלים חלוצית, מגשימה, לוחמת לקיבוץ גלויות, להגשמה ציונית, להגמוניה של פועלים ולסוציאליזם״.

יש בלי ספק כמה חלוצים וציונים וסוציאליסטים במפלגה זו; יש כמה חלוצים וציונים וסוציאליסטים שעודם במפ״ם, ויש כמה חברים במפ״ם שעודם חלוצים וציונים וסוציאליסטים — אולם אין זאת אמת שמפ״ם בכללה היא מפלגת פועלים חלוצית; היא ההיפך מזה. אין היא נלחמת לקיבוץ גלויות, אלא פרקה מעליה העול מדאגה זו, ובפעולתה בעיר היא מחבלת בקיבוץ גלויות; אין היא נלחמת להגמוניה של פועלים, אלא מחבלת באחדות הפועלים ובכוחה של תנועת הפועלים במדינה ובציונות; אין היא סוציאליסטית אלא קומוניסטית. מזמן שיצאה מפלגה זו מהממשלה הזמנית לא ראיתי מצדה כל מאמץ להגשמה ציונית וכל פעולה חלוצית. היא מסיתה פועלים לפעולות צכיסטיות נגד האינטרסים של מעמד הפועלים ושל העליה, היא משמיצה כל נסיון חלוצי שנעשה בכוח המדינה או בכוח

רוב בנינם ורוב מנינם של פועלי ארץ־ישראל, היא מנסה בכל האמצעים שבידיה לערער ההגמוניה הפועלית במדינה והיא משועבדת לקומינפורם, אם כי הקומינפורם רואה בה מפלגה רפורמיסטית.

סיסמת־הרמיה הקומוניסטית על ״חזית־פועלים־אחידה״, כשם שאינה מרמה את אנשי מפ״ם כשהיא מופנית אליהם מצד היבסקציה, כך אינה מרמה אותנו כשהיא מופנית אלינו על־ידי מפ״ם. יש בארץ הזאת חזית־פועלים אידיאלית, שקשה למצוא דוגמתה בעולם — וזוהי הסתדרות העובדים הכללית. אתם, אנשי מפ״ם, פילגתם חזית זו בבחירות לעיריות, אם כי בבחירות אלה אין כל ויכוח בין מזרח ומערב.

אתם הוזמנתם פעמיים להשתתף בממשלה יחד עם הציונים הכלליים. בפעם הראשונה — מיד לאחר הבחירות. אני עבדכם ניהלתי אתכם משא־ומתן במשך כמה ימים. ההכרעה היתה כמובן בידיכם. אלה מחבריכם במפלגה שעומדים בראש החלוצים, והחרדים לקיבוץ גלויות – דרשו הצטרפות לממשלה. חבריו של ריפטין ופראי היו נגד. בפעם השניה נמשך המשא־ומתן לא על־ידי, כי לא האמנתי עוד שאתם, כמפלגה, חרדים לקיבוץ גלויות, אם כי סייעתי בכל יכלתי לאלה שעדיין האמינו וניהלו אתכם המשא־ומתן. ושוב אותו דבר: הכוחות החלוציים הציוניים דרשו הצטרפות, אנשי הקומינפורם התנגדו. ואלה הכריעו הכף. מה אתם באים עכשיו בטענות? העיני האנשים תנקרו?

ואני מאשים שתי המפלגות שישבו בממשלה הזמנית — על שפרקו מעליהן העול הכבד, עול המדינה ועול קיבוץ גלויות, ועשו זאת אך ורק מתוך שיקולים וחשבונות מפלגתיים. מובן שיש להם הזכות הפורמלית לכך. כל מפלגה חפשית, כמובן, לקבוע לה דרכה, אך מסופקני אם בשעה זו מותר למפלגה ציונית לפרוק מעל עצמה העול הגדול והכבד המוטל על מדינת־ישראל. עתידים אתם לתת הדין בפני ההיסטוריה היהודית. איני קובל על השיקולים המפלגתיים שלכם. איני מכיר מפלגה בישראל שאין לה שיקולים ממין זה. אבל במפלגה אחראית לא שיקולים מפלגתיים בלבד יכולים להכריע. יש אינטרס עליון של המדינה, ויש הכרעת הרוב. מי שמתחמק משני אלה יתן הדין.

*

מה היה מקור המשבר?

מר פנקס אמר שהוא הרגיש כי ראש־הממשלה לא היה מאושר בהביאו לכנסת הצעת הממשלה החדשה. אדוני, לא רק שלשום. — אלא זה שלוש שנים שראש־הממשלה איננו מאושר, ואלו היו השנים הגדולות ביותר במשך כמה מאות שנים, אם לא במשך אלפי שנים, בהיסטוריה של עמנו. והדברים הגדולים שקרו בשלוש שנים אלה — המלחמה, הקמת המדינה, נצחונות צבאנו — לא היו בלתי־צפויים בשביל ראש־הממשלה. ואף־על־פי־כך לא היה מאושר ואינו מאושר — אך לא מהטעם הנראה למר פנקס.

לא היה עוד רגע שבו היה כל עמנו כה מאושר כביום 14 במאי 1948, בשעה 4 אחרי הצהרים. כל איש בישראל צהל והתרונן. — וגם בשעה גדולה זו לא היתה השמחה במעוני. לבי היה מלא חרדה, כאשר אולי לא היה לב יהודי חרד זה אלפי שנים, כי ידעתי בפני מה אנו עומדים. איני רוצה לחזור עכשיו על ההיסטוריה של שלוש השנים האחרונות. פרק גדול וחמור זה טרם נסתיים. וכל מי שרואה בעינים בהירות מה צפוי בתקופת־גורל זו לעמנו, מה גדול היעוד, מה רבה הסכנה, מה נדרש מאתו, מה עלול לקרות אם המוטל עלינו לא יעשה במועדו — לא קל לו להיות מאושר.

הפולמוס המפלגתי הנבוב והקלוקל, הקצף הסנסציוֹני והזול של העתונות הצהובה ומחוסרת האחריות, כאילו מאפילים גם על הגדולות והנצורות שבאונו, וגם על החמורות והמסוכנות הכרוכות בעקבותן. אך איני מאמין שהנאמנים והערים בעם, שהם רבים, ואפילו מהווים רוב בנין ורוב מנין של העם, נמצאים במחנה אחד בלבד. נאמנים וערים אלה, אי־אפשר, איפוא, שלא יראו, מבעד האבק הפורח של ההמולה המפלגתית והעתונאית, את עבודות־היסוד הגדולות של זמננו, על החיוב והשלילה שבהן, ואי־אפשר שלא יהיו שותפים לחרדה הגדולה.

היה משבר ממשלתי. וטבעי הדבר שהיתה שמחה לאיד — מצד המפלגות העוינות את הממשלה; משבר ממשלתי ראשון בישראל אינו דבר קל, ויש בו נזק לא־מעט, גם- פנימי וגם חיצוני, אם כי אין להגזים במידת הנזק. יש משברים ממשלתיים בכל העולם, והיו משברים גם בתולדותינו אנו. ויש דמיון רב למשבר זה ולמשברים שהיו בראשית היותנו לעם.

בתקופה הקדומה ארעו לעמנו שני מאורעות: יציאה מעבדות לחירות (יציאת מצרים) ומתן־תורה (מעמד הר סיני). כל כמה שאני קורא והוגה יותר ויותר בשני מאורעות אלה, פחות אני יודע איך היה הדבר, מתי, כיצד ובאיזה דרך יצאו ממצרים, היכן עברו במדבר, איפה זה הר סיני, והתורה שניתנה לפי עדות חכמינו מגילות־מגילות — אילו הן המגילות הקדומות ואילו המאוחדות? אולם ברור לי, שבראשית תולדותינו היו שני מאורעות שקבעו גורל עמנו ועיצבו רוחו לנצח: יציאה מעבדות לחירות ומתן התורה. שני המאורעות קשורים באישיות הגדולה ביותר בתולדות ישראל: משה רבנו; זה המנהיג, המשחרר, הלוחם, המחוקק הגדול וראש־וראשון לנביאי ישראל. משה רבנו — גילוי חד־פעמי. ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ ולא יקום. אבל גם עליו התלוננו, ומעשי אבות סימן לבנים.

והיו משברים בימי משה. אציין רק שנים מהם:

תחילה ״מַשבּר הבּשׂר״. וכה היה הדבר לפי דברי התורה:

״וְהָאֲסַפְסוּף אֲשֶׂר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַווּ תַּאֲוָה,

וַיָשֻבוּ וַיִבְכּוּ גַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹאְמרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ

בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת

הַקִשֻׂאִים וְאֵת הָאֲבַטִחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת

הַשׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין

צֵל, בִּלְתִּי אֶל הַמָן עֵינֵינוּ. - וַיֹאמֶר מֹשֶה אֶל ה׳: לָמָּה

הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָאתִּי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׁוּם

אֶת מַשָׂא כָּל הָעָם הַזֶה עָלָי? הֶאֲנֹכִי

הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, - כִּי תֹאמַר

אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹנֵק עַל

הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת

לְכֹל הָעָם הַזֶּה? כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר: תְנָה לָנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה!

(במדבר י"א)

אחרי זה בא ״מַשבּר האמון״ והמשבר פגע לא בארחי פרחי, אלא בנשיאי העדה ובאנשי שם ככתוב:

,,וַיִקַּח קֹרַח בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי, וְדָתָן

וַאֲבִירַם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶלֶת בְנֵי רְאוּבֵן. וַיָקֻמוֻ

לִפְנֵי מֹשֶה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִׁים וּמָאתָיִם

נְשִׂיֵאי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי־שֵׁם, וַיִקָּהֲלוּ עַל מֹשֶה

וְעַל אַהֲרֹן וַיֹאמְרוּ אֲלֵיהֶם: רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָם

קְדֹשִים, וּבתְוֹכָם ה׳; וּמַדּוּעַ תִתְנַשְּאוּ עַל קְהַל ה׳?…

וַיִשְׁלַח מֹשֶה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב;

וַיֹאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב

וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינּו גַם

הִשְׂתָּרֵר? אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלַב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ,

וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם

תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה! וַיִחַר לְמֹשֶה מְאֹד,

וַיֹאמֶר אֵל ה׳: אַל תֵּפֶן אַל מִנְחָתָם, לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם

נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶחָד מֵהֶם״

(במדבר ט״ז).

סופו של משבר זה, אני מניח, ידוע לכם היטב.

לא קם נביא עוד כמשה, אבל דתן ואבירם מופיעים בכל דור ודור. יכולני לראות בעיני־רוחי איך דתן עושה שפמו וכיצד הוא מרכיב המשקפים כשהוא מתחיל לנאום. וגם קרח בן יצהר — זהו האברך בן־הטובים, היודע למנות שלשלת היוחסין שלו עד קהת ועד לוי, לא נעלם לגמרי, הוא יודע לחזור תמיד בחברת דתן ואבירם ולתבוע לעצמו השררה על הקהל — בזכות היוחסין שלו; מילתא זוטרתא: — קרח בן יצהר!

*

גם המשבר הראשון בימינו־אנו חמור בעיני. והוא חמוR לא בגלל הבשר שאינו מספיק, ולא בגלל האמון שנתרופף — אלא בגלל הסיבה העמוקה אשר הולידה אותו, והסיבה נעוצה בליקוי אורגני שדבק בנו, אולי מראשית היותנו לעם, והוא הלך ופשה ונתרחב בלכתנו בגולה מאות בשנים. והליקוי הוא — התפצלות והתפלגות חולנית ומנופחת.

ראש־הממשלה לא למד בבית אבותיו להיות ראש־ממשלה. אבל בכך אין כל סכנה. ראש־ממשלה כי לא יצלח, אפשר להחליפו באחר. עם לא מחליפים, ועמנו לא למד להיות עם ממלכתי. כשרונו הממלכתי היה לקוי אפילו בימי עצמאותו בימי הבית הראשון ובימי הבית השני. זה רק הספיק להתאחד בימי דוד ושלמה — ומיד נתפלג. והוא הדין בימי החשמונאים: מלחמת־אחים פתחה פתח לכיבוש רומי. חיי נכר וגוֹלה ותלות מאות בשנים לא טיפחו הסגולות הממלכתיות בעם־ישראל. וכשקרה הנס והוקמה מדינת־ישראל בימינו — היה עמנו מפוצל עד כדי גיחוך. בבחירות הראשונות בתולדותינו, הופיעו עשרים ואחת רשימות יריבות, עשרים ואחת! האומנם יש 21 שיטות של ממשל, 21 שיטות של בטחון; של עליה, של התיישבות, של בנין משק, של חינוך? אולי איני צריך להזכיר החינוך, שלא אפתח פה לשטן. אם יתכנו ארבעה זרמים — מדוע לא יתכנו 21 זרמים? אבל 21 רשימות — האין בכך הפלגה מגוחכת וחולנית? האומנם צריך כל גבאי וכל פרנס להופיע-ברשימה נפרדת? האומנם יש לפצל ככה העם בראשית הקמת מדינתו?

הציבור לא קיבל זאת. תשע רשימות בוטלו ולא קיבלו אף מנדט אחד. ארבע רשימות קיבלו בקושי מנדט אחד. שתי רשימות קיבלו כל אחת 3 מנדטים. לא, סליחה, אחת מהם קיבלה 4 מנדטים, שנתפלגו מיד ונפרדו, ונשארו רק שלושה.

אנו מפוצלים באופן מַבהיל. ומשונה הדבר שאלה המדברים גבוהה-גבוהה נגד הקנוניות — חייהם מלאים קנוניות. לפני שלוש שנים לא היתה מדינה. אבל היתה קיימת מעין מדינה של 200.000 איש בעיר תל־אביב. במשך חמש־עשרה שנה התקיים השלטון ב״מדינה״ קטנה זו — לא בכוח בחירה דמוקרטית אלא בתוקף קנוניות. ואולי היה הכרח בדבר, מאחר שהציבור היה מפוצל, ולא היתה הנהלה נבחרת אחידה, ומוטב שתתקיים עירית על יסוד קנוניה מאשר לא תהיה כלל.

אבל פיצול זה עלול להיות בעוכרי המדינה. הפיצול מסלף דבר הבחירות הדמוקרטיות. מהו תפקידן של בחירות במדינה דמוקרטית? להקים ממשלה יציבה — ואופוזיציה אחראית. לשם כך יש צורך בשתי מפלגות, ותו לא. במדינות מתוקנות, ואיני יודע דמוקרטיה מתוקנת מזו שבארצות האנגלו־סאכסיות, קיימות בעיקר שתי מפלגות. ידעתי שיש מדינות היודעות רק מפלגה אחת — אני מקווה שבמדינתנו לא נגיע אף פעם לסירוס זה של דמוקרטיה, ובלי כוח צבאי זר אני בטוח שמשטר נלוז זה לא יתכן בתוכנו.

במדינה מתוקנת יש צורך במפלגות, כי בכל שאלה יש פנים לכאן ופנים לכאן, וטוב שיתבררו ויתלבנו הדברים בוויכוח גלוי וחפשי בין המפלגות, אבל אין צורך ביותר משתי מפלגות, מפלגה אחת בשלטון ומפלגה אחת באופוזיציה המבקרת דרך הממשלה, והעם יוכל תמיד להכריע בין שתי הדרכים. במשטר זה לא רק הממשלה נאלצת להיות אחראית, כי יש עין צופיה, משגיחה ומבקרת, אלא גם האופוזיציה. כי היא עלולה לעלות לשלטון, ואינה יכולה להבטיח לציבור דברים שאין להם שחר, ויתכן שתצטרך לפרוע השטרות שהיא חותמת. מה שאין כן אצלנו, שהמפלגות המפוצלות, שאין להן כל ״סכנה״ להיקרא למשול, מפזרות אבק בעיני הציבור, מבטיחות לו הרים־וגבעות, בידען שלא יצטרכו אף פעם למלא הבטחתן, ובמקום בירור וליבון השאלות הן גורמות לבלבולן ולסילופן.

למדנו כמה דברים מהמתוקנים שבעמים — ואני מקווה שעוד נדע ללמוד מהם גם הלכות דמוקרטיה ומפלגתיות בריאה ורצויה, ונתגבר על ההתפצלות החולנית המושרשת בנטיות האנרכיות של עם גולה ונודד ומחוסר־עצמאות.

אולם כשם שאין אנו יכולים ורשאים לחכות בסידור העליה עד שנכין תנאי קליטה לעולים — שיכון ותעסוקה — אלא אנו מעלים יהודים ואחר כך אנו דואגים לסידורם, כך לא יכולנו לחכות בהקמת המדינה עד שנהיה מחונכים ומצוידים בהרגלים וגינונים ממלכתיים בריאים. הממשלה הראשונה בישראל, ״הממשלה הזמנית״ שקמה ללא בחירות, הורכבה משמונה מפלגות. לאחד הבחירות הראשונות, כשהוקמה הממשלה הקבועה, פרשו שתי מפלגות ממנה — מפ״ם והציונים הכלליים. מפלגות אלו משתתפות בהנהלה הציונית, אולם מהנהלת המדינה פרשו, אם־כי נדרשו לשאת בעול, והן מתימרות להיות נושאות בעול ההגשמה הציונית. קשה לשער מהו הנזק שגרמו למדינה בפרישתן זו. — אני סבור שגרמו נזק רב גם לעצמן, אבל זהו ענינן הן. המשימה המוטלת על המדינה — אין מפלגות אלו בנות־חורין מלהשתתף בביצועה. מיצינו תכנה של המשימה באמרנו: הכפלת הישוב בארבע שנים. זוהי משימה פשוטה כאילו — אבל קשה מאין כמוה. איני יודע מהי הזכות של מפלגות הדוגלות בציונות, ואשר בלי־ספק יש בתוכן ציונים נאמנים, לפרוק מעל עצמן עול זה? רק המדינה יכולה לבצע תכנית הבטחון וקיבוץ־גלויות. הממשלה אינה המדינה. ממשלה הולכת וממשלה באה, והמדינה לעולם עומדת. אבל מדינה בלי ממשלה היא מלה ריקה. מלאכת המדינה נעשית על־ידי הממשלה, ואינה יכולה ליעשות שלא בידיה, והפורש מהממשלה פורש מעול המדינה ומחבל — ביודעים או שלא ביודעים — ביעודיה החיוניים.

אילו היו כל הכוחות הציוניים האחראים משתתפים בממשלה — לא היה משבר, והמדינה היתה מסוגלת לבצע תכנית ארבע השנים בתנופה רבה, בהתמדה בלתי־נפסקת, באימוץ כל הכוחות החלוציים והקונסטרוקטיביים. פרישת שתי המפלגות פתחה פתח למשברים.

*

נשאלתי כאן שאלה הגונה, ואענה עליה בגילוי־לב. נשאלתי אם הממשלה שאני מציע עכשיו — היא ממשלה יציבה? אוכל להגיד לכנסת רק מה שאני יודע. הודעתי שכל הסיעות המשתתפות בממשלה הביעו רצונן הכן לקיים הממשלה עד תום כהונת הכנסת, במלאות ארבע שנים לבחירות הראשונות. יותר מזה איני יודע. אין לי יסוד לפקפק בישרן וכנותן של סיעות הממשלה, אך אם מישהו ידרוש ערבוּתי—לא אוכל לתתה.

ומלים אחדות על הבחירות. עניני מדינת־ישראל נחתכים בכנסת. הכנסת אינה אישים אחדים המחזיקים את הכנסת בכיסם, כמו שחברי־כנסת אחדים סבורים שהם מחזיקים בכיסם עדות שלמות. הכנסת היא הכנסת כולה — 120 חבריה. בכנסת הזאת הועלתה בשבועיים אלה רק הצעה רצינית וממשית אחת על בחירות. זו היתה הצעתי על ממשלת־מעבר של שבעה על־מנת לסדר בחירות בהקדם האפשרי.

ואומר תחילה למה בכלל באה הצעה זו.

הוברר לראש־הממשלה שאין לו ממשלה יציבה, כפי רצון הממשלה שהוא עומד בראשה, כי היא כולה באה, לאחר דיונים ובירורים ממושכים, לידי מסקנה שדרושים סידורים חדשים בממשלה, והצעתי הסידורים הדרושים, — אבל לא השגתי משום־מה הסכמת כולם. ובאין ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שדרושות בחירות חדשות, והצעתי ההצעה הרצינית והממשית האחת האפשרית בתנאים אלה — ממשלת-מעבר של מיעוט לסדר הבחירות בהקדם האפשרי. הרוב דחה הצעתי. אין איש יכול לערער על כך שמותר היה לרוב לדחות ההצעה. ריבונות הכנסת ריבונות היא, גם כשהיא לחסד וגם כשהיא לשבט. וריבונות זו פירושה — החלטת הרוב. היתה איפוא זכותה של הכנסת לדחות הצעתי. אבל הרוב היה חייב לדעת משמעותה הפוליטית של הצעתי ומשמעותה הפוליטית של דחייתה. לא היתה זו הצעה שהמיעוט ימשיך לשלוט במדינה זו. התנועה שיש לי הכבוד להשתייך אליה, הודיעה לפני הבחירות שהיא שואפת לקבל רוב יציב, והיא מאמינה שהיא זכאית לכך, והיא מקווה שתשיג מבוקשה. יחד עם זאת היא הודיעה שבכוונתה להקים ממשלה שבה יהיו מרוכזים כל הכוחות הקונסטרוקטיביים במדינה, כלומר כל המפלגות שהיו בממשלה הזמנית. לאחר הבחירות עמדה בדיבורה וניסתה להקים קואליציה גדולה. מטעמים שאין צורך לחזור עליהם לא הצליח הדבר. הוקמה קואליציה מצומצמת. לאחר שנה וחצי הגיעה הממשלה לידי הכרה שכמה דברים טעונים תיקון, וכי הסידור הקודם אינו מספיק. בזה הכירו כל חלקי הקואליציה, אבל לא כולם הסכימו לשינויים שהצעתי, ולכן לא יכלה להישאר על כנה ממשלה זו המשוכנעת שהיא טעונה תיקון — ואינה מקבלת אותו. ראיתי רק מוצא אחד — בחירות. לא מפני שאני חושב שרצוי הדבר כי יתקיימו בחירות בכל יום שני וחמישי. רק מחוסרי־אחריות גמורים, להוטים אחרי בחירות כל יום. מדינת־ישראל זקוקה יום־יום למעשים — ולא לבחירות. כשנתקלים בקושי פנימי שאין להתגבר עליו — יש לפנות לבוחרים. ומשום כך הצעתי מה שהצעתי לפני שבועיים. אמרתי: אם הצעתי תידחה, אחזיר המנדט לנשיא. הודעתי אז לחברי הכנסת כי אם יש איש שיוכל להקים ממשלת רוב בלי חברי — יקום ויודיע זאת, ואני מבטיח לו להפסיק מיד דברי ולגשת בלי כל דיחוי לנשיא ולהגיד לו: אדוני, בבקשה, תזמין חבר כנסת פלוני, שמוכן להקים ממשלה יציבה. איש לא קם. אתם דחיתם הצעתי ברוב של מפ״ם; ״חרות" החזית הדתית, הציונים הכלליים ומק"י, אבל לא יכלתם להציע שום הצעה אחרת, לא לממשלת־רוב ולא לממשלת־מיעוט, לא לממשלה יציבה ולא לממשלת־מעבר. גיליתם חוסר־אונים ואזלת־ידים, ואני מפקפק אם גיליתם אחריות ממלכתית. יתכן שכולכם לא רציתם בבחירות — ולא חשוב לי ברגע זה לנתח נימוקיכם. ניתנה לכם אפשרות ודאית של בחירות — ואתם דחיתם אותה. לא הצעתם כל הצעה אחרת. למעשה החלטתם על השארת הממשלה הקודמת, ממשלת שנים־עשר. בפעם הראשונה הצביעה האופוזיציה של מפ״ם, ״חרות״, ציונים כלליים ומק״י — בעד ממשלת שנים־עשר. אולם ממשלה זו הגיעה לידי מסקנה שאינה צריכה להישאר כמות שהיא; והודעתי לנשיא, שלא הצלחתי להקים לא ממשלה יציבה ולא ממשלת־מעבר, והחזרתי לו המנדט. הנשיא הטיל התפקיד על שר־המשפטים, — ומה שקרה מאז במשך השבועיים אינו מעניני עכשיו.

מר רוזן הצליח להכשיר התנאים לממשלה יציבה, לאותה ממשלה שרציתי בה לפני שבועיים, וכשהנשיא פנה אלי שוב לקבל על עצמי כינון ממשלה — קיבלתי על עצמי, והצעתי עומדת לפניכם.

*

נשאלתי שאלה לגיטימית: ממשלה זו — השונה היא מהממשלה הקודמת או לא, — ואם היא שונה, במה היא שונה? אענה על שאלה זו בגילוי־לב ובמיטב יכלתי.

קודם אומר במה היא לא שונה. היא לא שונה בהרכבה היסודי. היא לא שונה במגמתה העיקרית. משתתפות בה כל אותן הסיעות שהיו בממשלת השנים־עשר, ובאותם יחסי הכוחות; וקווי היסוד שהבאנו לפניכם במארס 1949 — מחייבים ממשלה זו כשם שחייבו את הממשלה הקודמת. במובן זה לא חל שינוי.

במה היא שונה?

נתמנו שני שרים מיוחדים לייצור, אחד לייצור חקלאי ואחד לייצור חרשתי. זה בא לתקן את הליקוי היסודי שבממשלה הקודמת. איני צריך ואיני רוצה ללמד סניגוריה על הממשלה הקודמת. אני וחברי נושאים במלוא האחריות על ממשלה זו, גם על שגיאותיה וליקוייה, ומוכנים אנו לעמוד בפני משפט ההיסטוריה על השנה וחצי של ממשלת השנים-עשר, כשם שאנו מוכנים לעמוד למשפט ההיסטוריה על שנת הממשלה הזמנית. אין אנו מתביישים על תקופת כהונתנו זו.

מדוע לא היו גם קודם שני שרים לייצור? כי היינו אולי תמימים וקיווינו, ששתי המפלגות שפרשו מאתנו יצטרפו לממשלה, ושמרנו על תיקים אחדים בשבילם. כי ברצוננו היה לא לזרוק מישהו, אלא לצרף מישהו. אבל בשמירת התיקים עשינו משגה וחטאנו לענין. גם הממשלה הקודמת וגם הממשלה המוצעת לכם רואה את עיקר הפתרון לקשיים הכלכליים שלנו — בהגברת הייצור, על־מנת שנוכל לספק מכסימום של מזון ומצרכים אחרים מתוצרת עבודתנו, מתוצרת החקלאות ומתוצרת התעשיה. דבר זה מחייב שהייצור לא יהיה נספח לתפקיד אחר, אלא ששרים מיוחדים יקדישו כל מרצם ויכלתם וזמנם לתפקיד מיוחד זה — להגברת הייצור. זהו השינוי העיקרי שעשינו בממשלה החדשה. הטלנו על שני חברים, — שאנו מאמינים שהם מוכשרים לכך, — לשקוד על הרחבת הייצור, החקלאי והחרשתי.

*

בממשלה הקודמת אנו יודעים שהמשימות המוטלות עלינו והתנאים בהם אנו נתונים מחייבים תכנון. לא תכנון טוטלי, השם כל פעולה של אזרח בכל פינה במכבש של המתכננים, אלא תכנון בקווים הגדולים של משק המדינה: תכנון פיתוח הארץ בכללה, תכנון החקלאות, ניצול האוצרות הטבעיים, הקמת תעשיות־יסוד, תחבורה ודרכים ונמלים, מימון, ואחרון אחרון — קליטת עליה רבתי. בלי תכנון זה שיכשיר פעולת עליה והתישבות לתקופת שנים — לא יתכן בנין הארץ, לא תיתכן קליטת עליה, לא יתכן גם בנין העם. יש צורך בתכנון ובפיקוח ממלכתי שנותן מרחב רב ליזמה גם של ההון הפרטי וגם של ההון השיתופי.

הממשלה הקודמת דאגה מהרגע הראשון לתכנון מסוג זה; עיבדנו תכניות של ייצור ופיתוח לארבע שנים. המטרה היתה הכפלת הישוב בתקופת־זמן זו. המגמה היסודית בתכנון היתה הרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת, הגדלת היצוא והגברת התפוקה. עלינו להפחית עד כמה שאפשר הצורך ביבוא ובמטבע־חוץ. לשם-כך — הספקה עצמית של כל המצרכים שאפשר לייצר בארץ; יצוא מוגדל שיתן לנו מטבע־חוץ; ולשם יצוא — הגברת התפוקה, שרק זו תאפשר לנו להתחרות בשווקים עולמיים.

אנו מוכרחים לשאוף לעצמאות כלכלית. בלי עליה נקל להגיע לעצמאות זו, אבל נוכל, ואנו מוכרחים, להגיע לעצמאות כלכלית גם תוך קליטת עליה. קיבוץ גלויות ועצמאות כלכלית לא יתכנו בלי משטר של צנע בתקופת המעבר, אולם הצנע אינו האידיאל שלנו. אנו שואפים לרמת־חיים גבוהה. רמת־חיים גבוהה היא לא רק רצון הישוב הקיים, היא צורך קיבוץ גלויות. אם אנו רוצים להיות מרכז משיכה לקיבוץ גלויות, לא רק בשביל גלויות מדודות וירודות של ארצות מדולדלות ונחשלות מבחינת תרבותן, אלא גם לתפוצה בארצות העשירות והמפותחות, עלינו לקיים רמת־חיים גבוהה, ולחתור לרמת־חיים הגבוהה ביותר בעולם, קודם־כל מבחינת החינוך, הבריאות, התזונה והתרבות וגם מבחינות אחרות. והדבר הזה אפשרי, ותלוי רק בתנאי אחד: בכושר־המעשה שלנו, בכשרוננו לנצל המדע ולהעלות פריון עבודתנו וטיבה עד השיא המכסימלי. עצמאות כלכלית, קליטת־עליה, רמת־החיים — הכל תלוי ברמת־התפוקה, וזו אינה מותנית בהנהגת שיטת־הזעה, אלא בשכלול הציוד, העבודה והנהלת המשק. אין כל סיבה שפועלינו, מהנדסינו, פקידינו, מנהלי המשק שלנו לא יגיעו לרמת־התפוקה של הפועלים, המהנדסים, הפקידים ומנהלי המשק שבאמריקה. אין אנו נופלים מהם בשום דבר, ולא יבצר מאתנו לעשות את אשר הם עשו. ורמת־החיים הגבוהה באמריקה היא רק פרי רמת־התפוקה הגבוהה שבתוכה.

ובמסקנות הכלכליות שהגשנו לכנסת הדגשנו הדגשה יתרה שלושת הדברים האלה: ייצור, יצוא, תפוקה. בימי־הפגרה של הכנסת ביררנו מחדש בעיותינו וקשיינו הכלכליים, והמסקנות הכלכליות בנויות על בירורים אלה. אנו רוצים לאחוז באמצעים הדרושים — כספיים, טכנולוגיים וסידוריים — להרחבת הייצור, להרמת התפוקה ולהגדלת היצוא.

החלטנו גם על גמישות יתירה בעניו ״יבוא ללא־תשלום״. יבוא ללא תשלום יכול להיות גם לברכה רבה וגם למקור של פורענות. ביבוא ללא־תשלום אפשר להעביר ולהציל הון יהודי מהגולה, אפשר להרחיב ההספקה של מזון, חמרי־בנין וחמרי־גלם ומכונות. אפשר גם להשתמש בו כאמצעי להברחת הון, כמקור לשוק שחור וערעור המשק הישראלי. ולכן ראינו צורך בגמישות יתירה בענין היבוא ללא־תשלום. הנעשו עד עכשיו שגיאות בשטח זה? חברי הבקיאים יותר ממני באותו ענין יענו אולי בשלילה. אני מוכן לומר שאולי נעשו שגיאות, ויתכן שעוד יעשו. כלכלה אינה מדע מתימטי, אם היא מדע בכלל. הכלכלה תלויה בהרבה גורמים ובצירופי־גורמים שמשתנים ומתחלפים בלי־הרף. ומה שהיום טוב יוכל מחר להיות רע, ולהיפך. ונחוצה גמישות ועדות מתמדת. דרושה התבוננות מחודשת בתנאי המציאות, ולא התאבנות, לא דוגמות קפואות, לא עקרונות ערטילאים ועקָרים. וזה שהחלטנו הריהו השינוי.

*

אל יחשוב מישהו, מכיוון שאין עכשיו משרד לאספקה ולקיצוב — לא תהיה אספקה ולא יהיה קיצוב. תהיה דאגה וחרדה לסידור אספקה — ומשום כך יהיה גם קיצוב, ככל ההכרח. כבר אמרנו לא פעם שהקיצוב אינו אידיאל, ולא יפה עשה מר ברנשטיין שכתב באחד העתונים, שאמנם הוא בעצמו תבע קיצוב גם בהלבשה ובהנעלה, אבל הוא עושה קיצוב מתוך הכרח, ואנחנו — מתוך תיאבון. מר ברנשטיין לא היה במקרה זה ״פייר״ כלפי חברים ויריבים.

״התיאבון״ שלנו הוא לשפע, שפע לכל, ואין כל אידיאל בקיצוב, אבל יהיה קיצוב מתוך הכרח — למען הבטיח מינימום לכל אחד, כל עוד שעל־ידי קיצוב בלבד אפשר להבטיח מינימום לכל אחד. ממשלה זו תעמוד ותפול בעיקרון זה. על המדינה להבטיח מינימום לכל אחד — ולא שפע למעטים בלבד. גם אנו רוצים בשפע, אבל לפני השפע — מצרכים הכרחיים לכל איש בישראל. אין ממשלה זו רואה עצמה ממונה על השלטת שוויון — אם־כי השוויון הוא אידיאל גדול. שעתו טרם הגיעה. אבל יש להבטיח מינימום מזון לכל ילד, לכל אשה, לכל עובד, לכל איש. והוא הדין מצרכים הכרחיים אחרים. ולשם כך, ורק לשם כך — קיצוב.

יתכן שעשינו משגה שלא הכנסנו קודם את קיצוב ההלבשה וההנעלה. אין אני יכול, לצערי, להבטיח שלא נעשה משגה גם בעתיד. שום איש ישר לא יוכל לתת הבטחה כזו. תהיה ביקורת — וברוכה תהיה. נאזין לדברי הביקורת, ונשכיל מכל מלמדינו.

*

אנסה לסכם עכשיו מהו העיקר בקווי־היסוד של הממשלה הקודמת ובתוספות של הממשלה החדשה. לפני־כל — מאמץ הבטחון. שמחתי לשמוע שגם חבר הכנסת ציזלינג מוצא שיש שיפור ניכר במערכות הבטחון שלנו.

אולם השיפור, לדעתי, אינו מספיק. בעיית הבטחון היא כמקודם הבעיה החמורה ביותר שלנו. ואם אמרתי כבר בתשובתי לדברי מר פנקס כי אינני מאושר — הרי זוהי הסיבה. איני שותף להתרוננות הציבור שלנו על נצחונותינו בעבר. הסכנה האורבת לנו בעתיד אינה פחות חמורה משחיתה לפני שלוש שנים. אולי להיפך. ועדיין אני מלא חרדה, אולי יותר משאני מוכן להביע בשעה זו. כל החיל שעשינו בשטח זה אינו מספיק, ודרושים מאמצים מתוחים ומתמידים בעתיד. אבל בטחוננו לא יכון רק על אירגון משוכלל של כוחות הצבא בלבד על סוגיו השונים.

תקוות בטחוננו היא בעליה. וזהו הדבר השני שיעמוד בראש דאגותינו. אני רואה חובה להגיד עוד פעם מעל במה זו לכל העם: שני אלה — בטחון ועליה — קודמים לכל דבר אחר. ושני אלה ידרשו מאתנו מאמצים ממושכים. כל מי שמעלים הקשיים או מקל בהם, עושה שירות רע ומסוכן לעם.

וקליטת העלית מחייבת פיתוח הארץ — בחקלאות, בחרושת, בימאות, בתחבורה. ולשם כך — הרמת התפוקה.

אבל יש לא רק צרכי הכלל — יש גם צרכי הפרט, יש צרכי האדם. ביסודו של דבר: האדם — הוא המדינה. אל ניתפס להשקפה טוטליטרית. המדינה ניתנה לבני־אדם, ולא בני־אדם למדינה. והדאגה הנאמנה לפרט, ליחיד — לילד, לאם, לעובד, לכל איש ואיש — היא דם תמציתה של כל פעולת המדינה. עלינו קודם כל להבטיח המינימום ההכרחי לכל נפש: חלב לכל תינוק, מזון מספיק לכל ילד, לכל אם, לכל איש.

ובשטח הכלכלי — חתירה לקראת עצמאות ואי־תלות בכוחות חיצוניים: מכסימום של אספקה עצמית והגדלת היבוא, למען נאזן תשלומי יבוא ויצוא.

איני מקבל המליצה שאנו צועדים על קליפת־קרח דקה. ידעתי כל הקשיים הכלכליים והכספיים, ואני רואה כל הסכנות. האורבות לנו, אבל אני מרגיש שאנו מתהלכים על קרקע מוצק. אני בוטח בשנים: בקרקע המולדת ובעם היהודי. שני אלה לא יכזיבו.

*

מאז הקמת המדינה ועד אחד באוקטובר שנה זו, נוספו לנו חצי מיליון ועשרת אלפים יהודים: 465.000 עולים, 45,000 ריבוי טבעי. זהו גידול של %80, ואף־על־פי־כן כמעט שאין חוסר־עבודה ניכר בארץ, מחוץ למחנות העולים.

בתחילת ינואר שנה זו ישבו במחנות 112,934 נפש. מאז ועד סוף אוקטובר — במשך עשרה חדשים — עלו ארצה כ-140,000 עולים. עם יושבי המחנות בראשית השנה הרי זה ציבור למעלה מרבע מיליון נפש. והנה רק 57,717 נשארו במחנות בסוף אוקטובר. זאת אומרת, שבמשך עשרת החדשים האלה נקלטו כמאתים אלף נפש. אל נטעה בחשבון — אין זו קליטה שלמה וקבועה; אחוז גדול ממנה היא רק ארעית וחלקית. רבים הועברו למעברות, לכפרי־עבודה, לישובי־עולים, לשכונות עירוניות, ולמחנות שהפכו לישובי־קבע. לא לכולם מובטחת עדיין תעסוקה קבועה, לא כולם משוכנים כראוי.

איני יודע אם העולים החדשים מסודרים פחות טוב מקודמיהם, לפני 45 ו-25 שנה. לעינינו מתחולל מעשה אדיר, מופלא, וזר לא יבין כיצד נעשה הדבר הזה — שאין מָשלוֹ בשום מקום בעולם. כי זר אינו יודע המנוף הנפשי הפועל בתוכנו, ההכרח המר הדוחק בנו, החזון החלוצי המפעים כל הוויָתנו.

בזמן הקצר של קיום המדינה הקציבה הממשלה לצרכי עליה והתישבות בלבד 90 מיליון ל״י. מהן הוצאו כבר למטרות אלו עד אחד באוקטובר — 68 מיליון ל״י, בתוך זה לא־מעט גם על החזקת המחנות. העלינו על הקרקע למעלה משמונים אלף נפש בתקופה קצרה זו — ועוד היד נטויה.

מזמן שנתקבל בחודש אפריל שנה זו החוק לעידוד השקעות־הון, ועד אמצע אוקטובר (ז. א. במשך חצי שנה) אושרו 267 מפעלים חדשים, שמושקעים בהם 23 מיליון ל״י, מהם 9.5 מיליון ל״י ממקורות מקומיים, 5 מיליון ל״י הון אמריקני, 4 מיליון ל״י הון זר מארצות אחרות, 3 מיליון ל״י מהעברת הון, 1,5 מיליון ל״י ממקור שהוא טרם ידוע. אין זה כולל ההשקעות מהמילוה האמריקני. 80% מההון הושקע במפעלים חדשים 20%—במפעלים קיימים.

ואם בארץ הקולטת עליה ענקית כזו יש חוסר־עבודה במתכונת של %2 מכוח העבודה — הרי זה מבצע כלכלי בלתי־רגיל.

אולם הבור לא יתמלא מחוליתו. עליה רבתי זו לא יכלה להיקלט רק בכוחות המדינה ובמאמציה הכספיים בלבד. והממשלה נקטה ביזמה נועזת, אחרים אומרים פאנטסטית, להפעיל כוחות העם בתפוצות בקנה־מידה שלא הסכנו לו עד עכשיו.

כידוע לכם כינסנו בתחילת ספטמבר שליחי יהדות אמריקה בירושלים, ואמרנו להם שעלינו לקלוט במשך שלוש השנים הקרובות בקירוב 600,000 עולים נוספים, ודבר זה ידרוש לפחות ביליון וחצי דולר. חצי ביליון תמציא המדינה — ביליון אחד דרשנו מהיהדות באמריקה במשך שלוש השנים הקרובות: ממגביות, מילוות, מהשקעות־הון פרטיות ומעזרה ממשלתית. נציגי היהדות האמריקנית לא דחו התביעה כבלתי־אפשרית. איני רוצה להשלות אף איש. לא רק שאין אנו עדיין מפתחים — אלא גם אין אנו חוגרים אפילו. מהביליון אין עוד לפי שעה אף פרוטה אחת. אבל נדמה לי, שתביעתנו מצאה הד נאמן בלב היהדות באמריקה. ואם העם השוכן בציון ישמש דוגמה ליהדות הגולה ויחָלץ למעשה הגדול — אני מאמין שגם יהדות הגולה תיענה. אנו הנתבע הראשון. העליה דרושה לנו, לקיומנו, לבטחוננו. ואם אנו נעשה חובתנו בנפש חפצה ובמלוא יכלתנו — לא יכזיב גם העם בתפוצות.

ולבסוף, דברים אחדים על האמון.

כמה מחברי הכנסת מתימרים משום-מה לדבר בשם הציבור: מר בגין — בשם העם, מר ציזלינג — בשם פועלי ישראל, מר אלישר — בשם הספרדים, מר גלוסקא — בשם התימנים. אני עבדכם מדבר עכשיו רק בשמי בלבד. לא בכל יום אפשר לשאול פי העם — ואיני יודע מניין המנדט שלוקחים לעצמם כל אלה שמחזיקים תמיד העם בכיסם.

הוכרז כאן על אי־אמון לממשלה. מי הם המכריזים? — מפ״ם, ״חרות" מק״י, הציונים הכלליים, כל אלה שלכתחילה הביעו אי־אימון לממשלה, ואיני יודע מה נתחדש, ומהי התרועה הגדולה על אי־אמון שפרצה כאילו בפעם הראשונה בשורות האופוזיצה. איני יודע אם העם מקיים אמונו בממשלה, אולם יש סימנים לדבר, ואעמוד על שנים מהם בלבד.

סימן ראשון — היענות העם למלחמה בשוק השחור. כולכם זוכרים מה היה המצב לפני 4־5 שבועות: הפקרות כללית, הפקעת־מחירים גלויה, העלמת סחורות, סירוב למכור במחיר חוקי וכדומה. בשלושה באוקטובר פנתה הממשלה לעם בדברים גלויים וישרים לעקור הנגע — והעם נענה, וכמעט בן-לילה נשתנו פני הדברים: הופיעו הסחורות בחנויות, חדלה ההפקרות והציניות הגלויה, התחילו מוכרים במחירים חוקיים, נתגלו מחסנים, השוק השחור נכנס למחתרת— וצומצם. לא עמדה לשוק השחור עזרת עתונים מסוימים, אשר כמובן העמידו פנים כאילו גם הם מגנים השוק השחור, אבל למעשה עודדוהו וחיפו עליו ומוסיפים לחפות עליו עד היום.

איני מַשלה נפשי שהשוק השחור נעקר. הסיבות הכלכליות והחברתיות שהולידו השוק השחור עודן קיימות, והכוחות האנרכיים והשליליים התומכים בו — עוד ידם נטויה. אבל גם עיוור מרגיש שחל שינוי יסודי במצב, והאווירה הציבורית טוהרה ונזדככה, יש חלק לא־קטן לכוחות החוק במבצע מטהר זה. אולם הדבר הצליח — במידה שהצליח, והצליח במידה לא־קטנה — מפני שהעם נענה לתביעת הממשלה. והיתה רווחה.

ואֵמון העם בגולה? הוועידה בוושינגטון שזה רק נסתיימה — ולפי הידיעות שבידינו לא היתה עוד באמריקה ועידה יהודית גדולה ומוצלחה כזו — מעידה על משהו. הכיליון הנדרש עוד איננו, אבל הובעה נכונות, ונכונות כנה, להירתם בעול ולהיענות לתביעת ממשלת ישראל. ואני מאמין שהעם היהודי לא יכזיב.

ועכשיו — תגיד הכנסת דברה. היא תחליט אם יש לה אמון בממשלה המוצעת או לא. אתם מכירים ממשלה זו. פניה מועדות לבטחון, לקיבוץ גלויות, לבנין מהיר של הארץ, להרחבת הייצור, להגברת התפוקה, להגדלת היצוא, לסילוק המחסור, לביטול התלות הכספית והכלכלית. בחוץ, לטיפוח היזמה החלוצית, לעידוד השקעות־הון פרודוקטיביות, למתן אפשרות וסיכוי לכל איש בישראל ללא הפליה לבנות הארץ ולהיבנות בה. זאת ניסינו לעשות עד עכשיו — ובדרך זו נלך גם להבא, ועל יסוד זה אנו מצפים לאמון הכנסת בממשלה זו.

חברים, כבוד ראש העיר, תושבי אילת ואורחים יקרים!

קודם־כל רוצה אני לברך את החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה על הבחירה המוצלחת של מקום כינוסה ה־יח. איני יודע, אם יש עוד מקום בארץ הממזג בתוכו את גדולת־העבר עם התקוות הרבות לעתיד. ואני מצטער צער רב, שלא אוכל להשתתף מחר בכינוס ולשמוע את ההרצאות על אילת, אופיר ותרשיש – מקומות שהם קרובים ללבו של כל אדם שלמד תנ"ך בילדותו. אבל אין זו אשמתי; אני מוכרח להימצא מחר בשדה־בוקר מסיבה בלתי־תלויה בי. ואם־כי מודה אני ומתוודה, שהעתיד של אילת מעסיק אותי הרבה יותר מאשר עברה, הריני אחד מאלה המתעניינים מאוד בעברו של העם היהודי, ובמיוחד בעברו בארצו. והן אפשר ללמוד לא מעט מעברה של אילת על עתידה. ועל דבר עיקרי אחד רוצה אני לעמוד במלים מועטות.

שלוש תקופות היו בימי המלוכה שבהן היתה אילת הנמל הראשון והיחיד של עם ישראל בארצו: בימי שלמה, בימי יהושפט ובימי עוזיה. ומעניין לציין, שכל אחד מהם היה יכול להפוך את אילת לנמל עברי – ובימים ההם היתה אילת הנמל העברי היחיד בארץ – מפני שאביו לפניו כבש את הנגב, שלא נקרא אז בשם נגב, אלא אדום. כך היה בימי שלמה המלך, הראשון שעשה את הנמל הזה לנמל עברי, לאחר שדויד אביו, או ביתר דיוק: שני האלופים שלו, אבישי ויואב, כבשו את המקום; האחד מהם נזכר בספר דברי־הימים, ואילו השני – בספר תהילים, פרק ס, פסוק ב. המלך השני היה יהושפט, שבימיו היתה אדום תחת שלטון ישראל, והיה בידו לשלוח אניות מעציון־גבר, אבל הן נשברו. המלך השלישי, אולי הגדול במלכי יהודה, היה עוזיהו, שהודות לאביו, שכבש את הנגב, היה בכוחו להקים כאן נמל גדול, שהיה קיים שלושה דורות עד שבא רצין מלך ארם והשיב את אילת לאדום: “וינשל את היהודים מאילת ואדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה”. צה"ל מחק לפני שלוש־עשרה שנה וחצי את המלים האלה, לא מן המקרא, אלא מן המציאות; ואילת זו היתה בסוף מארס 1949, כשנה אחרי הכרזת המדינה וגמר מלחמת־הקוממיות, לחלק מישראל.

הזדמנתי למקום הזה בשנת 1934. אני אומר: “למקום זה”, כי לא אוכל להגיד “לאילת”, שהרי אילת לא היתה קיימת אותה שעה. שם המקום שבאתי אליו היה אז אוּם־ראשראש. אי־אפשר היה ללון בו. מצאתי כאן שוטרים אחדים, מהם אחד או שניים יהודים, תחנת־משטרה, “פוליס” של פלשתינה–ארץ־ישראל. היה ברור לי, שכאן לא היתה אילת. באתי הנה בדרך שקשה היום ליהודי לעבור בה: דרך עבר־הירדן, דרך מען, ומשם לעקבה, שהיתה בימים ההם העיירה היחידה על מפרץ ים־סוף. בעקבה היינו מספר ימים, ומשם באנו הנה. מצאנו כאן שלוש חושות עם הכתובת: “משטרת פלשתינה–ארץ־ישראל”. לפנים היתה אילת בצד המזרחי, ואני מסופק, אם בימינו נזכה להיות גם שם. אמרתי אז בלבי: “במקום זה שנקרא אום־ראשראש תהיה בקרוב אילת”. עברתי את הארץ וראיתי, שהיא ריקה, וציפיתי עתידות למקום זה, שכרגע, אחרי שלוש־עשרה שנה לקיומה של אילת, לאחר שיט חפשי, בעקבות מערכת־סיני, קשה לתאר את עתידו הכלכלי הגדול. לאחר־מכן עברנו, דרך ראס־אל־נאקב, לקוסיימה, ומשם – לקדש־ברנע. ראינו את הסלע שמשה היכה עליו ויצאו ממנו מים. משם חזרנו לבאר־שבע. באר־שבע היתה עיירת־בדווים קטנה בת 3,000–4,000 תושבים ולא היה בה אף יהודי אחד. עברתי את כל המרחב הגדול הזה וראיתי, איזה עתיד גדול נשקף לו, אם נצליח להתבסס, קודם־כל במפרץ ים־סוף.

שנה קודם־לכן נבחרתי בפעם הראשונה להנהלה הציונית (היה זה בקיץ 1933) ובאתי הנה בפסח 1934. החלטתי בלבי ללכת לאיש אחד שהכרתי והוקרתי אותו, וידעתי, שהוא יבין את העניין – השופט העליון ל. ברנדייס באמריקה. באתי אליו והגשתי לו תזכיר על חשיבות הנגב ועל עתידה של אילת; ובין השאר כתבתי בתזכיר זה: “בעתיד הקרוב תמלא אילת תפקיד מדיני וכלכלי גדול מזה שבתקופת התנ”ך. תעלת־סואץ, ששימשה לאימפריה הבריטית עורק מרכזי, עלולה להפסיד חשיבותה בקלות. אנגליה עומדת לצאת, במוקדם או במאוחר, ממצרים. תעלת־סואץ צרה לספינות מודרניות גדולות, ובשעת מלחמה קל לחסום אותה. די לטבע ספינה אחת, כדי לשבש דרך התעלה. דרך אחרת להודו אינה אלא דרך ים־סוף, מחיפה דרך אילת. משום כך נודעת לשתי נקודות אלו חשיבות מרובה. יש לנו דרך ממפרץ אילת וים־סוף, דרך פתוחה לאוקיאנוס ההודי וליבשת הגדולה ביותר בעולם, שבו חיה למעלה ממחציתו של המין האנושי, ויש חשיבות לדבר, שנתקע יתד במקום ונקים בו יישוב יהודי חלוצי. יישוב זה לא יביא רווח, והדבר יעלה אולי מאה אלף דולאר“. – עוד בטרם הספקתי לסיים דברי אמר ברנדייס: “הא לך מאה אלף דולר”. אמרתי לו: “אדוני השופט, לא באתי לבקש ממך כסף, באתי לקבל ממך תמיכה מוסרית לעניין זה”. ענה לי: “אני רוצה בזכות להיות הראשון שיעזור לתקוע יתד במקום החשוב הזה”. לא יכולתי לסרב לו ולקחתי את הכסף ומסרתי אותו לשני האנשים שעסקו ברכישת קרקעות – יהושע חנקין ז”ל וד“ר יהושע טהון ז”ל – שיקנו את האדמה כאן. היה זה בקיץ 1935. הם הבטיחו לי לעשות הכל לשם רכישת האדמה הזאת, אבל כנראה לא ראו בכך חשיבות רבה, בכל אופן לא דחיפות יתירה. עברו שנים במשא־ומתן עם המושל הערבי בבאר־שבע, עארף אל־עארף, עד שבא הספר הלבן של נוויל צ’מברלין ומלקולם מקדונלד, שסגר בפנינו את הנגב, ומכל החלום שלי בימים ההם לא יצא כלום.

בינתיים באו המאורעות של שנת 1947, לאחר שעצרת האומות המאוחדות החליטה אותה שנה, ב־29 בנובמבר, לחלק את הארץ, להקים בחלק אחד ממנה מדינה יהודית, ולכלול בחלק זה כמעט את כל חבל בנגב, יחד עם אום־ראשראש, שבאתי לשם ואמרתי: “כאן נבנה מחדש את אילת”. המאורעות התחילו עוד לפני הכרזת המדינה, ובישיבת הנהלת הסוכנות הצעתי לשלוח חמשת אלפים איש למדבר הנגב לשם כיבושו של מקום זה. היה על כך ויכוח גדול בהנהלה. כנגד דברי השמיעו שני טעמים: ראשית, זו מלכודת־מוות, שכן אין שם אף יישוב יהודי אחד: הנגב מוקף שלוש ארצות ערביות – מצרים, ירדן וסעודיה – והאנשים שיישלחו שמה יושמדו. שנית, אם נוציא חמשת אלפים איש מה“הגנה” ונשלחם למדבר, יסכן הדבר את מצב היישוב: ומאחר שבארץ הזאת יש 1,200,000 ערבים – אסור להוציא כוחות יהודיים מתוכה ולשלוח אותם למדבר. אולם הרוב קיבל בכל־זאת דעתי, ואף־על־פי שלא החליטו על כל חמשת האלפים שביקשתי, נשלחו שלושת אלפים. כינסתי את ועדת־הבטחון של היישוב וגם כאן נתחדש אותו הוויכוח, שהנה שולחים אנשים למלכודת־מוות ומחלישים את הגנת היישוב. אף־על־פי־כן נתקבלה הדעה, שיש לשלוח אנשים לשם, והאנשים נשלחו.

בימים ההם בא אלי אחד הקצינים, שהיתה לו ידיעה צבאית רחבה יותר מכל האנשים ב“הגנה”, כי הוא שירת קודם בצבא האוסטרי, בצבא הגרמני וגם בצבא האנגלי, ואמר לי: “יש אחת־עשרה נקודות מדרום לקו עזה–באר־שבע שיש הכרח לפנותן מיד, כי אין שום אפשרות להבטיח את קיומן”. אמרתי לקצין זה (שקראנו לו אז בשם הגרמני שלו פריץ): “פריץ, הוצא מראשך פינוי המקומות האלה. במקום זה תביא לי תכנית כיצד להגן עליהם”. הוא היה חייל ממושמע ואמר לי: “טוב, אדוני” – וכעבור שעות אחדות הביא לי תכנית לביצור הנקודות. מיד קראתי למרכז החקלאי ובמשך זמן קצר ביצענו תכנית הביצורים, וכל אחד־עשר היישובים האלה קיימים עד היום, בהתאם לתכנית של פריץ.

אין צורך לספר לכם מה קרה אחרי הכרזת המדינה ואיך החזקנו מעמד. כולכם יודעים זאת, פחות או יותר. ב־7 ביאנואר 1949 נפסק הקרב האחרון. ראש אגף־המבצעים, אחר־כך יגאל ידין ועכשיו הפרופסור יגאל ידין, נשלח לרודוס לנהל משא־ומתן עם מצרים על דבר שביתת־נשק.

לאחר שנכרתה שביתת־הנשק ידענו, כי מצדו האחד של הנגב – מן הצד המערבי, מרפיח עד אום־ראשראש – הפסיקה מצרים את פעולות־האיבה והתחייבה לא לחדש אותן; ורק הצד השני, המזרחי, זה של עבר־הירדן, אינו בטוח. נתתי הוראה לראש אגף־המבצעים לשלוח את הצבא למפרץ ים־סוף. אז עדיין נמצא צבא ירדני מצד זה. כאשר שמע הלגיון הערבי, שהצבא שלנו מתקרב למפרץ־אילת – נסוג. אם היתה זו פוליטיקה אנגלית (שהרי גלאב היה אותה שעה מפקד הלגיון) או נפל על הלגיון פחדו של צה“ל – איני יודע, אולם מיד כששמעו, שצה”ל מתקרב, חזרו לעבר־הירדן בלי אף יריה אחת. בסוף מארס קיבלתי מברק: “תקענו את הדגל הישראלי בים־סוף”. היה זה לפני שלוש־עשרה שנה וחצי. לא אוכל לומר, שהמברק בא מאילת, כי אילת עדיין לא היתה קיימת.

ואילת קמה. אבל עלי להוסיף: עוד לא קמה אילת כפי שהיא עתידה להיות. אילת תהיה נמל בינלאומי גדול. אני סבור, שאילת שכנה בימי שלמה, יהושפט ועוזיה בצד השני, בצד המזרחי, במקום עקבה, מעבר לעציון־גבר. בעקבה מוצאים בעומק של מטר אחד מים, ואילו פה שממה גמורה. ואף־על־פי־כן הייתי בטוח בבואי הנה בפעם הראשונה, לפני 28 שנה, שכאן תקום אילת, והנה זכינו לכינוס זה באילת.

עדיין אין זו אילת שעתידה לקום במקום זה, מפני שבלי אכלוסו של הנגב ויישובו לא תיתכן הקמת אותה אילת שאנו זקוקים לה, שהמציאות ההיסטורית בימינו מצווה עלינו להקימה.

אני נמצא לעתים קרובות בנגב ומתהלך על כביש המוליך מבאר־שבע לאילת. אני רואה את המטיילים הנוהרים לאילת; ואם־כי הדבר מרחיב את הדעת – אין לסמוך על זאת בלבד. אני רואה את המכוניות הכבדות של 20–25 טון היורדות עמוסות לאילת וחוזרות ריקות ממנה, או הבאות עמוסות מאילת וחוזרות ריקות אליה, ואני יודע שדבר זה לא מספיק. אם לא ניישב את הנגב ונאכלס אותו: אם לא נקים בנגב גופא (הייתי מעדיף לומר: בארץ אדום; עשיו היה אחיו של יעקוב, ושם זה אומר לנו יותר מאשר נגב; אבל משנשתרשה המלה נגב – אני מקבל גזירה זו) משקים חקלאיים במספר מספיק, אשר יוכלו לספק את המזון הדרוש לעיר־הנמל הגדולה ביותר בארץ, שצריכה להיות על מפרץ ים־סוף, שתהיה בת מאות אלפי תושבים, ומיוטבתה ועין־גדי והמקומות הקרובים לאילת יביאו אליה חלב, פירות וירקות; אם לא נקים בתי־חרושת, אשר ייצרו סחורות מוגמרות מהחמרים שיובאו מארצות אסיה ונמכור אותן בשווקים של היבשת הגדולה ביותר, באסיה – לא תיתכן הקמת אותה עיר־הנמל שבלי ספק תקום במקום הזה ואשר תהיה אחד הנמלים הגדולים ביותר בארץ.

ישראל היא הארץ היחידה, פרט למצרים, שיש לה מוצא ישיר לשני חלקי עולם: לאירופה, לאפריקה המערבית ולאמריקה – דרך הים־התיכון, ולאסיה ולאפריקה המזרחית – דרך ים־סוף.

יש לנו זכות גמורה, הן על־פי משפט־העמים, הן על־פי אמנת־קושטא והן על־פי החלטת מועצת־הבטחון, להשתמש בתעלת סואץ. אבל נתברכנו בתעלת־סואץ יבשתית שלנו: מחיפה עד אילת; וגם אם תעלת־סואץ תחוסל או תיסגר – אין אנו זקוקים לה. ב־1956 קיבלנו מצה"ל אחת המתנות היפות ביותר שיכול היה להעניק לנו: חופש־השיט במיצרי־אילת ומוצא חפשי דרך ים־סוף לאפריקה המזרחית וליבשת אסיה הגדולה, להודו, ליאפאן ולאוסטראליה.

והדברים הקטנים שנוצרו כאן בינתיים מראים, שאין זה חלום בלבד. קבענו את השנה הזאת כשנת־הראשונים, לזכר אלה שייסדו לפני שמונים שנה, בערך, את המושבות העבריות הראשונות, את פתח־תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, גדרה, יסוד־המעלה ועוד. ומי שלא שמע ולא קרא קצת על חבלי הקמת המושבות האלה, על קשייהן גם לאחר שנוסדו ובאילו מאמצים התגברנו עליהם – לא יוכל להבין איך קם במשך הזמן הקצר הזה יישוב חקלאי של יהודים, אשר במשך מאות שנים נחשבו לאנשים אשר אינם מסוגלים לעסוק בחקלאות, אשר לא יצלחו לעבודת האדמה; לא יוכל להבין איך יישוב זה הצליח במשך זמן קצר זה לפתח את החקלאות המשוכללת ביותר בכל יבשת אסיה, מחוץ ליאפאן, ולייסד במשך ארבע־עשרה שנות קיומה של המדינה מאות יישובים חקלאיים חדשים, יותר מאשר הקימונו במשך שבעים השנה שלפני קום המדינה.

לא רק בארץ כולה נעשה הרבה, אלא גם בנגב: באר־שבע, אשר לפני ארבע־עשרה שנה היתה עיירת־בדווים קטנה בת ארבעת אלפים תושבים, היא עכשיו עיר בת חמישים אלף תושבים; כמה משוגעים הקימו את כפר־ירוחם, שנהפכת לעיירת־ירוחם; שלושים משפחות, שבאו לפני שבע שנים ממארוקו, הקימו אחת העיירות הפורחות בנגב – דימונה; משוגעים אחרים, כך קראו להם, הקימו במצפה־רמון מה שהקימו; בשדה־בוקר נמצא משוגע אחד (זה לא אני, אם־כי שם זה הוא שם־כבוד בעיני, כי משוגע איש הרוח) אשר אמר, שמצפה־רמון אינה צריכה להיות מקום שאליו ישלחו לעבודה 3–4 אנשים משדה־בוקר, אלא אפשר להקים שם יישוב גדול, והוא הלך לחפש יהודים פשוטים שלא קראו את הרצל, הס, פינסקר, ברנר, ברדיצ’בסקי וקארל מארכס, והלך ללוד ולרמלה ולירושלים והביא משפחות־עולים משם למצפה־רמון. וכאן קם אחד היישובים הפורחים בנגב. לפני זמן קצר נמצאו משוגעים אחדים, אחד מפה, מאילת (קוראים לו משה וחצי, כי הוא גבוה כמשה רבנו, ועוד חצי יותר) והקימו את נאות־ככר; והמכיר את המקום הזה – יודע, ומי שאינו יודע – ילך לשם. זה אחד המקומות הנפלאים בארץ של אדמה מלוחה ומים מלוחים, ועל אדמה מלוחה זו – משק מצליח. ואין לי ספק, כי השנה הולכת ומוקמת עיר חדשה, ערד, העיר שבה נתקלו היהודים במלחמתם השנייה אחרי צאתם ממצרים (הראשונה – ברפידים עם העמלקים, והשנייה – בערד). בערד זו מוקמת עיר חדשה, וכבר נרשמו מאות אנשים להתיישבות בה. במקום ההוא, שנחשב לשומם וריק ודל, נתגלו מרבצי פוספאטים וגאז טבעי. בקרבת אילת, בתמנע, נתגלו מכרות־נחושת, ועדיין לא נחשפו כל הצפונות (איני מתכוון לצפונות הארכיאולוגיות; אני מתעניין יותר בעתיד מאשר בעבר), ועוד לא נתגלו כל מכמני הנגב.

ואני בטוח, שהחלום על עיר־נמל בינלאומית גדולה בת מאות אלפי תושבים – ואחר־כך אולי מיליון – על מפרץ־אילת, עיר־נמל אשר תביא לכל קצוות אסיה את התוצרת של משק גדול, של מאות אלפי מתיישבי הנגב, הן החקלאי והן החרשתי והן המכרתי – שחלום זה אינו חלום־שווא. האגדה הזאת לא נכתבה בספר, אך היא הולכת ומתרקמת במציאות.

ואתם תושבי אילת, זכיתם להיות הראשונים שהדורות הבאים ישתוממו על העזתכם לבוא למקום שומם וריק זה, במרחק של מאות קילומטרים מיישובים יהודיים, למרות החום הגדול השורר בו.

האגדה הזאת, כמו האגדה של מדינת־ישראל, תלך ותיהפך למציאות; והדורות הבאים יראו מה היו הכוחות הגנוזים בעם המופלא הזה, אשר העז לעשות את הדברים אשר היו בלתי־אפשריים בעיני אנשי־מעשה, פיקחים ומומחים. חלום זה של נגב מאוכלס, מיושב ופורח, של עיר־נמל בינלאומית גדולה, של מאות אלפי תושבים, ייהפך בעתיד הלא־רחוק למציאות חיה ומבורכת, וייזכרו בהתפעלות כל אלה שזכו להיות ראשונים, שהעזו להניח אבן ראשונה, לתקוע יתד ראשונה במקום זה, שיהפוך את הארץ, את מדינת־ישראל, לאחד האזורים הפוריים באסיה ובעולם כולו.

תבוא עליכם ברכה

(תל אביב, כ“ח בשבט תשי”א – 4.2.51)

רבותי –

לא איש מחמאות אנכי היום. החשיבות הגדולה הנודעת לתעשיה בארץ והכבוד הרב שאני רוחש לבוני מפעל התעשיה, מחייבים אותי לדבר לפניכם גלויות וישרות, בלי כחל ושרק, אם כי ידעתי שהדברים אשר אומר לא ינעמו לרבים מן המסובים. כי טענות קשות לי אליכם ואופיע הפעם כאיש ריב ומדון.

אין זו הפעם הראשונה שאני נעשה לאיש ריב ומדון, גם לאנשים הקרובים לי ביותר.

לפני כשנה עמדתי בריב מר וחריף עם הציבור היקר בעיני והקרוב ביותר להלך מחשבותי ואמונת־חיי – עם הציבור הקיבוצי. ציבור זה הקים מפעל התישבותי מפואר וגלם בחייו האישיים ערכים יהודיים ואנושיים נעלים מבחינה חברתית, אשר אני מאמין כי יהיו למופת לעולם כולו – ערכי עבודה עצמית וחיי שיתוף, ובנו חברה ומשק על אושיות חירות ושויון ותרבות במקום תחרות וניצול ואפליה.

מסופקני אם יש ציוני טוב ונאמן, גם לא מציבור הפועלים, שאינו גאה ושמח על ההישגים המשקיים והחברתיים של התנועה הקיבוצית, ואני מניח שלא מעטים מבין חבריכם – בניהם ובנותיהם הצעירים נמצאים בתוך הקיבוצים.

ואתם יודעים שהקיבוץ, כהתישבות העובדת בכללה, קבע לעצמו לא עבודת שכירים, אלא עבודה עצמית, עבודה בתנאי שויון חברי של אנשי המשק. האמנתי תמיד ואני מאמין גם עכשיו שערך יקר זה של עבודה עצמית יש לקיימו ולטפחו כיסוד חיינו. אך כשנראה צורך השעה להפר לזמן מה עיקרון זה למען דבר יותר גדול באתי בריב עם התנועה הקיבוצית.

לאחר שנפתחו שערי הארץ לרווחה והחלה יציאת־מצרים המודרנית, וגולי ישראל נהרו ברבבותיהם למולדת המשוחררת, ונתבעו מאתנו מאמצים נואשים להחיש התערות העולים בעבודה והעמדת חלק ניכר מתוכם על הקרקע – הלכתי לקיבוצים ודרשתי מהם לפתוח שערי המשק לעולים, למען הכשרה??. גם אם העולים לא ירצו לעבוד בקיבוץ לפי העקרונות הקיבוציים אלא בשכר, כי עת לעשות לה' הפרו תורתך. והיה לי וויכוח מר ונוקב עם חברי הקרובים והיקרים ביותר. מתנגדים מפלגתיים מצאו כמובן הזדמנות נוחה להוקיע אותי כמערער ערכים חלוציים, אבל גם חברי מפלגתי נחלקו עלי שאני פוגע בנשמת הקיבוץ. והקיבוץ הגדול ביותר, הקיבוץ המאוחד, נתכנס למועצה מיוחדת ונמנה וגמר להתנגד לתביעתי, וגם החליט לעקור כל שרידי עבודה שכירה שנשתבשו בהם כמה משקים. החלטה זו, עד כמה שידוע לי, עודה קיימת על הנייר, אבל מה שאל עשתה תביעתי המוסרית בזמנה – עשה ההכרח: עולים נתקבלו כעובדים בקיבוצים, וגם לא בתנאים קיבוציים, אלא כעובדים שכירים, ואין עכשיו, נדמה לי, אף משק וותיק אחד, לא בקיבוץ המאוחד, לא בחבר הקבוצות ולא בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שאינו מעסיק עכשיו בתנאי עבודה שכירה, עולים – על אף האיסור העקרוני.

מובטחני שהכשרת עולים זו, ולו גם בשכר, לא תערער יסודות הקיבוץ אלא להיפך תרים קרנו. שום מפעל בארץ אשר אינו מעמיד עצמו לרשות המשימה המרכזית של דורני – משימת קיבוץ־גלויות – לא יוכל להציל נפשו גם אם יקיים כל שאר המצוות הכתובות ושאינן כתובות בתורה. תורת חיינו וקיומנו בשעה זו היא קליטת עליה, ומפעל שאינו משתעבד לתורה זו אינו עושה חובתו לעם.

מבחינה זו אני בא לשפוט הפעם התאחדות בעלי התעשיה.

אין מן הצורך להרחיב כאן הדיבור על חשיבות החרושת וערכה במדינה. בלי פיתוח החרושת – לא תיתכן עצמאותנו הכלכלית. בלי פיתוח החרושת לא ייכון בטחון המדינה. בלי פיתוח החרושת לא תיקלט העליה. בלי פיתוח החרושת לא נקיים רמת־חיים הוגנת ונאה. ואיני צריך להגיד מהו השירות ההיסטורי שעושים ועשו כל אלה מכם שיש להם יד בפיתוח החרושת בישראל. ואילו לא ידעתי שיש לכם זכויות גדולות – לא הייתי אולי בא אצלכם בתביעות חמורות. לציבור עקר, נטול מעש, לא באים בתביעות. ואם כי אני יודע שאשקול למטרפסי על הדברים שאשמיע באזניכם – לא מנע מהגיד לכם אשר בלבבי. ובשתי קובלנות מרות אני בא אליכם.

אני קובל על התאחדות בעלי התעשיה. איני מדבר על יחידים אלא על הכלל כולו, שלא נענתה לתביעה הלאומית לעשות מאמצים להרמת פריון העבודה ולהעלאת התפוקה בתוצרת, אם כי מצד הסתדרות העובדים נתגלה הרצון לכך. ואני קובל על התאחדות בעלי התעשיה על אשר הרשתה השבתת מפעלי המתכת וביודעים או שלא ביודעים נתנה יד לאלה שרוצים ללבות אש המחלוקת המעמדית בישראל במטרות מפוקפקות ופסולות.

אתם יודעים ששומה עלינו לקלוט בקצב מהיר מאות אלפי עולים, ברובם המכריע ללא הון וללא אמצעים. העולים צריכים לאכול, להתלבש ולהשתכן עוד בטרם הם מספיקים להשתכר ולייצר מצרכי קיומם. ההשקעה בקליטת העולים קודמת בהכרח להכנסה הגדלה מפרי עבודת העולים המשתרשים בעבודה ובמשק. קיים פיגור בלתי נמנע בין הצריכה הגדולה והולכת במידת התרחבותה של העליה, ובין הגדלת הייצור. דבר זה מכביד מצבנו המשקי והכספי, שהוא קשה גם בלאו הכי מטעמים ידועים שלא אעמוד עליהם פה. נעשים מאמצים מתמידים להרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת, אולם הרחבה כמותית בלבד איננה מספיקה. עלינו להגביר ההרחבה באיכות, כלומר, עלינו להעלות התפוקה ופריון העבודה. דבר זה מחייב ציוד יותר משוכלל, הנהלה יותר יעילה, סדרי־עבודה יותר משופרים. הנתבעים למאמץ זה של הגברת התפוקה הם שלושה: העובדים, המעבידים, המדינה. וקרה לנו נס: ציבור הפועלים בארגונו העיקרי, בהסתדרות העובדים, הכיר בחשיבות המשימה הזאת. ההסתדרות שיגרה משלחות פועלים לאמריקה ולארצות התעשיה באירופה ללמוד שיטות העבודה ובחזרתם הביאו אתם התרשמות עמוקה מכושר המעשה והתפוקה הגבוהה שראו בארצות המפותחות וביחוד באמריקה ומסרו דו"ח מעודד ומאלף לועד הפועל ולציבור הפועלים הרחב. ההסתדרות הציעה לבעלי התעשיה הקמת ועדי ייצור משותפים לשקוד על הרמת פריון העבודה והגברת התפוקה. לצערי ולתמהוני הרב לא נענתה התאחדות בעלי התעשיה לתביעה זו.

אני מניח שלבעלי תעשיה יש מצוות ועקרונות מעמדיים משלהם, ואין זה מעניני לערער עליהם במסיבה זו. אולם יש צרכים חיוניים של מדינת ישראל, שכל אחד מאתנו חייב להעדיפם על כל אינטרסים חלקיים. ואין דבר חשוב עכשיו לכלכלה הישראלית מהגברת כוח הייצור שלנו. בכושר זה תלוי בטחוננו בו תלויה עצמאותנו, בו תלוי קיבוץ גלויות, בו תלוי קיומנו הכלכלי, ואם צרכי הייצור תובעים מכם לעבור על מידותיכם ומצוותיכם המעמדיות – הרי גם אתם חייבים לדעת שעת לעשות לה' הפרו תורתך. אין כל נימוק ואמתלא יכולים לעמוד בפני הצורך לשתף פעולה עם ציבור הפועלים ועם ממשלת ישראל למען הרמת פריון העבודה והגברת כוח הייצור של משקנו.

והקובלנה השניה אינה קטנה מהראשונה.

פועלי המתכת הציגו מספר תביעות לבעלי התעשיה, לאחר שנסתיים מועד חוזה העבודה הקולקטיבי. אין עניני כרגע לקבוע אם התביעות שלהם צודקות במאה אחוז או לא. אבל איש לא יכפור בזכותו של הפועל לעמוד על תביעות הצודקות בעיניו ולהשפיע על תנאי עבודתו. התאחדות בעלי התעשיה סירבה להיכנס במו"מ עם נציגי הפועלים, עם הסתדרות העובדים. חלק מהפועלים הכריזו שביתה. שביתה בארץ דמוקרטית היא אמצעי מותר ומקובל – אולי מקובל יותר מדי. וראה זה פלא: כל אלה שאירגנו לפני כן ואימצו השביתה של החנוונים וההשבתה של הפרדסנים – שופכים עכשיו דמעות תנין על שביתת פועלי המתכת. איני משתומם על גופים ועתונים מפלגתיים מסוג מסוים שאצלם המטרה מקדשת את האמצעים, ואין מטרה קדושה לחוגים אלה מפגיעה בממשלת ישראל, ולו יהא באמצעים המגונים והפסולים ביותר. אולם התאחדות בעלי התעשיה – עד כמה שידוע לי – אינה מפלגה פוליטית, אלא אירגון משקי־כלכלי, ומטרתו הראשית היא ביצור התעשיה בישראל. והתאחדות זו פגעה פגיעה קשה במעמד התעשיה – בנתנה ידה להשבתת מפעלי המתכת המסונפים אליה. השבתה זו היא פגיעה חמורה במדינה, במשק הישראלי, בעליה, – זוהי גם פגיעה קשה בתעשיה עצמה.

ואם תשאלו אותי: שביתה מותרת, השבתה אסורה? איני מדבר כאן על היתר ואיסור פורמלי. מבחינת החוק – שתיהן מותרות, ואיני ברגע הזה מערער על זכותכם החוקית לעשות השבתה, אני מערער על זכותכם המוסרית והתכליתית.

יש הבדל מוסרי רב בין שביתה ובין השבתה, וההבדל הוא בשתים:

אינה דומה בעלות הפועל על ידיו ורגליו, על גופו וכוח עבודתו, לבעלות המעביד על בית החרושת. כוח עבודתו של הפועל הוא חלק אורגני מאישיותו, מעצמו. יש אמנם למדינה גם זכות לתבוע גופו של האדם, כשיש צורך בכך, ובשעת מלחמה שולחת המדינה אזרחיה גם ליהרג. אבל זאת עושים רק בשעת סכנה חמורה לכלל כולו. בדרך כלל, גופו של האדם הוא קודש, ואדם עומד ברשות עצמו ובידו לקבוע באלה תנאים הוא עובד ובאילו תנאים הוא מסרב לעבוד.

ואין להשוות בעלות על הרכוש לבעלות האדם על גופו. בכל מדינה תלוי הענין בחוקים; אין אדם נולד עם רכוש, ואין הוא לוקח רכושו לקבר. המדינה קובעת מידת השלטון של האדם ברכושו ואופני השימוש בו. גם מדינה קאפיטאליסטית כאמריקה מגבילה ומגדירה, כשיש צורך בדבר, שכר הדירה, ואין בעל הבית אדון גמור לעצמו. המדינה קובעת מינימום השכר ותנאי העבודה, ומדינה כאמריקה גם מפעילה בתי חרושת ומכרות, כשהיא רואה צורך בכך. מותר למדינה – ואני מדבר על מדינות קפיטליסטיות – גם להפקיע רכוש ולהחרימו, אבל אין מפקיעים ומחרימים גופו של אדם.

ויש הבדל שני: הפועל מכריז שביתה כאמצעי לחץ על המעביד. הוא גורם לו הפסד ומניעת רווחים לזמן מה על מנת שיזקק למו"מ וסידור מוסכם של תנאי עבודה. גם ההשבתה היא אמצעי לחץ על הפועל. אולם ההשבתה לפי מהותה לא מכוונת למניעת רווחים וגרימת הפסדי כסף בלבד – אלא להרעבת הפועל וילדיו. זהו אמצעי חריף שנודעות לו תוצאות חמורות. ואין לנקוט באמצעי זה בקלות דעת ובחיפזון. ובכל אופן אין להרבות בשימושו, כאשר התחילו לעשות אצלנו – תחילה הפרדסנים ועכשיו בעלי המתכת.

ואתם יכולים לשאול אותי: היכן הממשלה? מדוע אין הממשלה מתערבת? לא אנהג מנהג יהודי ולא אענה בשאלה על השאלה: מדוע לא נדרשה התערבות הממשלה נגד הפרדסנים שהשביתו ללא סיבה מספקת אחד הענפים החיוניים של משקנו החקלאי? מדוע לא נקטה הממשלה באמצעים נגד הסוחרים והחנוונים שסגרו חנויותיהם במטרה פוליטית?

אני גם לא אבטיח לכם שהממשלה לא תתערב בסכסוך זה, שלא תנקוט באמצעים – ואולי גם באמצעים נמרצים – אם השביתות מסוג הפרדסנים והסוחרים יתחדשו ויפרצו.

אבל הממשלה רוצה, שסכסוכים אלה יסודרו – אם רק אפשר – על ידי הצדדים הניצים, ואין היא להוטה אחרי שימוש בכוח החוק והכפיה להטיל רצונה על הצדדים הנחלקים בשאלה כלכלית.

הממשלה מכירה בזכות השביתה של פועלים ועובדים. הממשלה לא החליטה אף פעם על הקפאת השכר. הממשלה לא לקחה על עצמה לקבוע בכל המקרים תנאי העבודה.

בקוי היסוד של תכנית הממשלה, אשר אושרו פעמיים על ידי הכנסת (במרס 1949, ובנובמבר 1950) נאמר בין השאר:

“המדינה תבטיח חופש התאגדות העובדים, תעודד העקרון של משא ומתן קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון תיווך מוקדם למניעת סכסוכי עבודה”.

אין אנו רוצים במדינה טוטאליטארית הכופה רצונה על התושבים בכל עניני הרוח והגוף, התרבות והכלכלה, המחשבה והמעשה. יש מגמות טוטאליטאריות כאלו לצערי גם בימין וגם בשמאל. אבל אני בטוח שהרוב הגדול והכריע של תושבי ישראל, גם בקרב הפועלים וגם בקרב החוגים האחרים, מתנגדים בכל נפשם ומאודם למשטר טוטליטארי ולכפיה טוטאלית. מדינתנו הדמוקרטית בנויה על הרצון החפשי של כלל האזרחים. דימוקרטיה אין פירושה הפקרות ואנרכיה, לא כל הישר בעיניו יעשה; דימוקרטיה אין פירושה ממשלה חדלת־אונים; המדינה איננה יכולה לסבול ואני מניח שלא תסבול השתקת החיים הכלכליים, אשר תסכן שלום המדינה, בטחונה וכושרה לקליטת עולים. אולם ממשלה דמוקרטית כממשלתנו סומכת על השכל הישר ועל רגש האחריות של רוב התושבים, ולא תשתמש באמצעי כפיה אלא בדלית ברירה.

וזוהי הסיבה שאני עומד כאן ומדבר אליכם – במקום להוציא פקודות וצווים. בדמוקרטיה שולטים על ידי שיכנוע הרוב. יש לממשלה הסמכות להפעיל בתי חרושת מושבתים, כשההשבתה פוגעת בצרכי הכלל; אבל אין ממשלה צריכה להשתמש בסמכויות אלה – כשאפשר לסדר הדברים במו"מ של שלום.

אין להתעלם – ואני אהיה האחרון להתעלם – מקיומם של ניגודים אמיתיים ומדומים בקרב ציבורנו, גם בשטח הכלכלי, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח התרבותי־הרוחני. שאלות חשובות ובלתי־חשובות שנויות במחלוקת. יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תיפול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו.

אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצווים על משטר של פשרה.

אני אחד מאלה, שהאמונה בחזון העבודה הגואלת והגואלה הדריכה כל חייהם וכל התנהגותם, מיום עמדם על דעתם. החזון שהאמנתי בו בנערותי – בעלותי ארצה – אני מאמין בו עכשיו הרבה יותר מאשר האמנתי בו בימי נעורי. אולם אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה. לפני נסותנו לעצב סופית דמות האומה (אם גם נניח שיש דבר כזה כעיצוב סופי) – עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה והתבצרותה במולדת.

בתקופה זו קודמים צרכי הבטחון וצרכי קיבוץ גלויות לכל דבר אחר, וכל אחד מאתנו וכן גם כל חוג בתוכנו חייב לשעבד הכל לצרכי שתי משימות אלה.

אין מסדרים רהיטים בבית כל עוד עוסקים בהנחת יסודותיו. תחילה יש לסיים העבודה מהמסד עד הטפחות. כל הכרעה שתיפול עכשיו לא תקום, והיא רק תערער הנחת היסודות. לדברים השנויים במחלוקת בתוכנו קודמים הדברים המאחדים כולנו, – וכולנו מאוחדים בשנים אלה: בטחון וקיבוץ גלויות.

כל מי שרוצה ללבות עכשיו מלחמת הדת או מלחמת המעמדות למען הכרעה סופית, למען שלטון הדת או למעל ביטול הדת, למען תהיה מדינת ישראל קאפיטאליסטית בלבד או סוציאליסטית בלבד – כל אלה מתנקשים בנפשה של העליה ומחבלים בביטחון המדינה.

אני מעיז להגיד, שהצלת האומה ושמירת עצמאותה וביטחונה בעולם מסוכסך ומסוער זה – קודמת לכל אידיאל דתי או אנטי דתי, קאפיטאליסטי או אנטי קאפיטאליסטי. מן ההכרח שבתקופה זו של הנחת יסודות יעבדו יחד אנשים בעלי השקפות מתנגדות ובעלי אינטרסים שונים – אם רק יש להם יסוד משותף. ואני רואה היסוד המשותף לכל העם היהודי – במאמץ לרכז העם היהודי בארצו, להבטיח חירותו, כלכלתו, בטחונו ועצמאותו. בבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך.

ועד אז – עלינו, על כולנו בלי יוצא מן הכלל, לגלות חכמת הפשרה בכל השאלות הכלכליות, הדתיות, המדיניות והקונסטיטוציוניות הסובלות דיחוי, למען שנוכל לעשות מאמץ מכסימלי מתוך שיתוף כוחות ומתוך הבנה הדדית לביצוע המשימות של דורנו אנו: ביטחון וקיבוץ גלויות.

וברכתי הנאמנה להתאחדותכם. אל תיגררו אחרי יצר המריבה והנצחנות ותנו מחילכם ומאונכם לכל הכוחות היוצרים בעם, השוקדים על בנין הארץ, קליטת העליה, ביטחון המדינה והרמת קרן ישראל בעולם.

(תשובת ראש הממשלה על הויכוח בכנסת, ה' באדר א' תשי"א – 14.2.51)

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת – עליתי הפעם על הבמה להגיד שני דברים אשר אמרתי לפני כשבוע ימים לסיעות הקואליציה, לאחר מסירת הסקירה של שר־החינוך בכנסת.

הדבר הראשון: החלטת הממשלה לתת חינוך דתי לכל ילדי העולים התימנים, מתוך הנחה למפרע שהם דתיים ורוצים בכך; וחינוך דתי לכל ילדי העולים הדתיים, שיודיעו על רצונם זה.

לא קיבלנו הצעת החזית הדתית שהוצעה לנו על ידי חברנו שר־הפנים, שבחינוך דתי זה, במעברות ובישובי העולים הדתיים, יהיו ארבעה משגיחים או מפקחים: אחד מהמזרחי, אחד מהאגודה, אחד מהציונים הכלליים ואחד מהסתדרות העובדים.

החלטנו, שהדין הנוהג בכל בתי־ספר דתיים ינהג גם בבתי־ספר אלה. למען הבטח את ביצוע הדבר, – כי העיקר הוא הביצוע, – הטלנו על ועדה בת שלושה (ראש הממשלה, שר החינוך ושר דתי) לפקח על ביצוע החלטה זו.

ההחלטה על הבטחת חינוך דתי לעולים התימנים ולעולים דתיים אחרים באה מתוך חובה כלפי העולים, ולא כלפי החזית הדתית. אין לנו שום התחייבות כלפי החזית הדתית בענין זה ואין להם כלפינו שום תביעות. ידידי שפירא שאל בלגלוג: "מה זה פתאום נתרבו בתי־ספר של “העובד הדתי”?

בתי ספר אלה נתרבו לא מפני שגדל “העובד הדתי”, אלא מפני שבאו עובדים דתיים, מרובים, וכן ירבו. ואנחנו פותחים בתי ספר אלה לא מפני שיש לנו התחייבות כלפי העובד הדתי, אלא מפני שאנו רוצים לספק צרכי העליה הדתית.

בחוק הזרמים לא מדובר לגמרי על בתי ספר דתיים או חילוניים. החוק מכיר בארבעה זרמים. ואיני מניח, שההבדל בין הזרמים של המזרחי והזרם של האגודה הוא שאחד דתי והשני חילוני.

ובחוק יש גם זרם־עובדים וזרם־כללי, ושוב אינני סבור שההבדל ביניהם הוא הבדל שבין דת וחילוניות. וזרם המזרחי יכול לנהל בי“ס ברוח עבודה ולחנך ילדיו לחלוציות – כמו שאני מניח, הוא עושה זאת בטירת־צבי – והוא יוכל לעשות ההיפך מזה. אין זה תת זרם, אלא בית ספר של המזרחי. ואם יש זרם כללי – ואינני יודע מדוע הוא בחר לעצמו השם “כללי”, אבל יש זרם כזה בחוק – וירצה לפתוח בי”ס דתי – איש לא יפריע לו ולא יאמרו כי זהו תת־זרם. ואם יש זרם עובדים – הוא עושה לו בי“ס כרצונו בתחומי החוק, ואם הוא רוצה בי”ס דתי – הוא עושה זאת. לא נאמר, שזרם העובדים מוכרח להיות בלתי דתי, כמו שלא נאמר – שזרם המזרחי מוכרח להיות דתי. ועוד ארשה לעצמי להטיל ספק בדתיות של כמה וכמה “דתיים”.

החוק קובע, שההורים בוחרים להם הזרם. בהצעה של החזית לתת למזרחי ולאגודה מפקחים על בתי ספר דתיים של זרם העובדים ראינו תביעה של מונופולין, בלתי מוצדקת, תביעה שאינה מגעת למזרחי ולאגודה – תביעה של מונופולין ואפוטרופסות על הדת ועל אנשי הדת. הממשלה הזאת לא התחייבה להכיר באפוטרופסות זו ובמונופולין אלה – ולא תכיר. רשאי אדם להיות יהודי דתי, ואינו זקוק לויזה של המזרחי או של האגודה. יהודי דתי שאינו רוצה להיות במפלגת המזרחי, אינו חדל להיות יהודי דתי. ולא רק שלא הכרנו ולא נכיר, ושום ממשלה לא תעיז להכיר במונופולין של מפלגה שקוראת לעצמה דתית על יהודים דתיים, כך גם לא הכרנו ולא נכיר – בכל אופן לא הממשלה הזאת – במונופולין של המזרחי והאגודה על הדת.

אמנם כל השם הזה – “חזית דתית” – יש לו באזני צליל גויי, “חזית דתית” אינה במסורת היהודית. המשמעות המקורית של הדת בתנ“ך אינה רליגיה. המלה דת נאמרת כמה פעמים בארמית ובעברית בתנ”ך, מלבד הפסוק ב“האזינו” על אשדת, שלא ברור אם זו מלה אחת או שתי מלים, הרי המלה דת נמצאת כמה פעמים אך ורק באסתר, בעזרא ובדניאל. בארמית: דתא די אלהך ודתא די מלכא (עזרא ז' 26). דע מלכא די־דת למדי ופרס (דניאל ו' 16), כדת מדי ופרס (שם 9). וב“אסתר” נאמר בעברית “בהשמע דבר המלך ודתו”, “ודתי המלך אינם עושים”, “כדת מה לעשות במלכה ושתי”, “מקץ היות לה כדת הנשים”, “והשתיה כדת ואין אונס”. ואני מפקפק גם אם המלה “חזית” לקוחה ממקור יהודי ומבית מדרשו של הלל הזקן. אכן, כל מפלגה רשאית לבחור לעצמה שם לפי טעמה היא, ואין לי ריב עם שם החזית, אולם בשבילנו החזית הדתית היא מפלגה פוליטית; “האגודה” ו“המזרחי” הן מפלגות פוליטיות ככל המפלגות בישראל, והן מייצגות היהודים ככל שאר המפלגות, ואין להן זכות לדבר בשם כל העם, כמו שאין למפלגות אחרות הזכות לדבר בשם כל העם, גם לא בשם היהדות; איש לא העניק להם זכות מונופולין. המפלגות הללו לא נוצרו לשם קיום הדת, כי אפשר לקיים דת בלי מפלגה, ואבותינו קיימו זאת מאות בשנים. המפלגות “הדתיות” נוקטות עמדה בשאלות פוליטיות, סוציאליות, כלכליות. ישנם חילוקי דעות בין אנשי הדת כמו בין אחרים אם ספסרות בזהב היא מצווה או עבירה מבחינת המדינה, אם מותר להבריח שעונים או לא, אם יבוא ללא תשלום הוא טוב או רע. ושום איש דתי אינו יכול להגיד “מטעם הדת אני מחייב ספסרות בזהב”. הוא יכול להביע דעה בענין זה כאיש כלכלה אבל לא בשם הדת.

אבל אני מרחיק לכת. מפלגות דתיות אינן מייצגות היהדות. אין אנו מודים בזכותן לייצג את היהדות המקורית בשורשיה יותר מאתנו. אין אנו חלילה פוסלים זכותן לדגול ביהדות המקורית ובשורשיה, אבל אין איש מהם רשאי לפסול אותנו מדגול ביהדות המקורית ובשורשיה.

ידידי מר שפירא ציטט פה שלשום שאלה מהתהילים, אבל משום מה, לא ציטט התשובה מהתהילים. וחבל, כי התשובה שייכת מאוד לענין שלפנינו ואני אצטט אותה. לאחר השאלה: “מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו”, נאמר: “נקי כפים ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה”. זוהי אחת ההגדרות של היהדות. ואני שואל: האם לפי קריטריון זה נחלקים אנשי החזית הדתית ואלא שאינם בחזית הדתית, שאלה הם נקיי כפים וברי־לבב, וכל האחרים לא? מחבר התהילים לא היה חבר החזית הדתית, אבל הוא, נדמה לי, היה קרוב מאד לשרשי היהדות ולמקורה, לא פחות בכל אופן מאנשי החזית הדתית, ועל אותה שאלה הוא חוזר פעמיים: “מי יגור באהליך, ומי ישכון בהר קדשך”?, והוא עונה: “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו; לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו”.

אינני יודע אם הקיטרוג הגדול ששמענו שלשום מפי מר שפירא על תנועת הפועלים בארץ ועל נבחריה בממשלה, שהם שואפי שלטון ומשתררים באמצעי כפיה – אם קיטרוג זה נקי מרגל על לשונו, או לא? אולם אינני סבור, כי מה שמאחד את החזית הדתית, ומה שמפריד בינה ובין לא חזית דתית – הוא שאנשי החזית הם כולם הולכי תמים ופועלי צדק ודוברי אמת, והאחרים הם הולכי עוול, פועלי חמס ודוברי שקר. אני יודע, שיש בחזית הדתית אנשים שהגדת התהלים נאה להם, אבל יש כאלה גם בין האחרים…

אני מכיר אנשים מהחזית הדתית, שהגדרת התהלים הולמת אותם, אבל אינני בטוח שהם ישבעו כי כל חברי החזית ראויים להגדרה זו, ושלא מתקבל לחזית הדתית שום איש שאין בו הסימנים שקבע דוד במזמור זה של תהלים. דוד בעל המזמור לא היה בחזית הדתית, אבל הסימנים שנתן בשוכני הר הקודש – הם סימני היהדות המקורית והשרשית, ואין הם מפרידים בינינו ובין החזית, אלא להיפך מקרבים אותנו לכמה מחלקי החזית. שאיפתנו היא להקים דור בארץ הולך תמים, פועל צדק, ודובר אמת, אשר לא יהיה רגל על לשונו ולא יעשה לרעהו רעה, וחרפה לא ישא על קרובו; אבל אין אנו מודים ששאיפה זו היא מונופולין של החזית הדתית. ואינני סבור שמישהו מייצג היהדות המקורית והשורשית, אך ורק בזכות היות ב“חזית הדתית”.

אני מכבד מאוד הרב לוין על כנותו, אבל האם רשאי הוא לדרוש מאתנו, שאנחנו נקבל תביעתו והתיימרותו ש“אגודת ישראל” היא המייצגת היחידה של מורשת היהדות? אילו אנחנו שמענו ל“אגודת ישראל” במשך עשרות השנים האחרונות, מה היה לעם זה שנמצא בארץ – האם היה בחיים? האם מדינה זו היתה קמה? האם הישוב הזה היה נבנה? אין האגודה פסולה בגלל זאת. ואנו שמחים על שחזרה בתשובה. אבל מותר היה לפקפק אם פירושיכם לדת הם מתאימים ליהדות המסורתית והשורשית, ומשום כך לא קיבלנו תורת האגודה. לא קיבלו אותה גם אלה בתוכנו שהיו שומרי מסורת ואדוקים גמורים, והם ישבו יחד עם אפיקורסים בקונגרס הציוני. ואני משבח האגודה, שהכירה במשגה שלה ואינה פורשת מכל העם. אבל אל תבואו אלינו בטענה, שאתם לבדכם מיצגים היהדות המסורתית והשורשית, לאחר שבדבר מרכזי וגורלי הנוגע לעצם קיומו של עם ישראל טעיתם במשך עשרות בשנים.

אני בא מעיירה קטנה בפולין, ובה היו חסידים מרובים, ביחוד חסידי גור. שנים מהם נתפסו לציונות – אחד מהם היה מהחלוצים הראשונים והטובים ביותר של העליה השניה, שמחה אייזיק ז“ל, והשני היה שוחט, מר מיכלסון, והחסידים שבעיירה שלי ראו בהצטרפותם לציונים אפיקורסות נוראה, והיו רודפים אותם אם כי הם נשארו אדוקים וחרדים כל ימיהם. וזו לא היתה המחלוקת הראשונה בישראל – אני מתכוון למחלוקת לשם שמים. היו זמנים שהחסידים נרדפו ע”י המתנגדים. סכסוכים כיתתיים אלה בתולדותינו אינם חדשים.

וגם במזרחי אין אנו רואים היורשים היחידים של היהדות המסורתית. רק לפני שלושים שנה אמר לנו “המזרחי” בארץ, כי זכויות האשה סותרות הדת, והם עמדו להחרים את כנסת ישראל באם ניתן זכות בחירה לאשה. ניתנה זכות בחירה לאשה בישוב, עוד לפני קום המדינה, ואין פוצה פה ואין מצפצף. האם נשתנו שורשי היהדות? האם המסורת היהודית נהפכה? אתם נשתניתם. מה שנראה לכם לפני עשרות שנים כפרץ בדת – נתקבל עכשיו על ידיכם. אפילו נשי האגודה הולכות לקלפי. ואל תדרשו מאתנו להאמין לכם, שכל מה שאתם טוענים ותובעים מאתנו היא הלכה למשה מסיני. עוד עכשיו מתנגד “המזרחי” לשויון האשה בשטחים שונים, אם כי הוא התחייב יחד עם כל החזית הדתית – והתחייבות זו כתובה ומנוסחת בקווי היסוד של הממשלה – להבטיח “שויון מלא וגמור של האשה. שויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”.

אני מקווה, כי תיווכחו שטעיתם בענין החינוך במחנות העולים ובמעברות, כמו שנוכחתם כי טעיתם בענין מתן זכות בחירה לאשה. אהיה בין האחרונים אשר יפסקו כי אנשים אלה, שהתנגדו פעם לשויון האשה, פסולים לעולם. הם אינם פסולים; הם שגו וחזרו בתשובה. כל אחד מאתנו יכול לשגות. איני יודע אם יש איזו שהיא מפלגה בארץ אשר יכולה לאמור על עצמה, כי לא שגתה אף פעם. אולם מותר לי לדרוש מהמזרחי, שיעמוד גם במדינה על דעתו הציונית, בניגוד לדעת “אגודת ישראל” הרבה שנים, הדעה הקובעת כי כל ישראל חברים, ולא פורשים מכלל ישראל, כמו שלצערי פורש עכשיו “הפועל המזרחי” מכלל ציבור העובדים.

תמיד היו הפרשים וחילוקי דעות בעם ישראל. אין הכרח למעל אחדותנו שלא נהיה שונים איש מחברו, וכל אחד מאתנו רשאי להאמין שהשוני שלו הוא האמת, אבל אין הוא רשאי לשלול זכותו של השני להאמין שהשוני שלו הוא האמת.

לא אפסול יהדותו ונאמנותו למדינה של הרב יצחק מאיר לוין בגלל זה שלפנים נקטה “אגודת ישראל” עמדה משובשת. אני רוצה רק שהוא לא יפסול אחרים. איש מאתנו אינו זקוק להסכמת חברו שהוא יהודי. אנו יהודים כמוכם. איננו גרועים מכם ואיננו מעורים פחות מכם בעבר היהודי ובשרשי היהדות. אולם אנו שונים מרבים מכם. ואומר במה: לא פחות ממי שהוא מכם אנו אדוקים בכלל הגדול של היהדות “ואהבת לרעך כמוך”, שעליו העמיד הלל הזקן התורה כולה. אבל אני בין אלה המאמינים במשך כל חייהם, מזמן שעמדו על דעתם, כי שמירת כלל גדול זה תיתכן רק על יסוד ציבור עובדים, ורק בקרב יהודים המקיימים שיתוף פעולה, עזרה הדדית, אחדות ושויון פנימי. שמירת כלל גדול זה לא תיתכן במשטר הבנוי על ניצול, על דיכוי, על תחרות ועל שנאה. איני פוסל יהודי שאין לו החזון הזה, אבל בחזון זה אנו רואים תמצית היהדות, תמצית תורת הנביאים, ואנו מנסים לבנות חיינו על מסד זה. ואנו רוצים, שכלל גדול זה של התורה יונח ביסוד חינוכו של הדור הצעיר, עליו יושתת בית הספר העברי. ואין אנו רוצים בחינוך בבית־ספר שייעשה פלסתר בבית, בשדה, ברחוב, בבית־החרושת. התורה שאנו מלמדים ילדינו – אנו רוצים שתוגשם בחיים, גם מחוץ לבית־הספר. ויודע אני, שלא כל חלקי החזית הדתית דעתם שווה בשאלה זו הלכה למעשה. ויש ששיקולים כלכליים ואמביציות פוליטיות דוחים אצל כמה אנשים המתעטפים באיצטלא דתית – יסודות ועקרונות מרכזיים של תורת ישראל ונביאיה, ואני ידוע גם שיש בחזית הדתית אנשים, שהיסוד הדתי קובע ומכריע אצלם. אני מלא הערצה ליהודים אלה, כשם שאני מעריץ כל יהודי שערכי רוח קודמים אצלו לכל אינטרס אחר.

היה חי בתוכנו אדם שהיה רחוק מאד מהתפיסות הסוציאליות והכלכליות שלנו, ולא רק רחוק, אלא גם התנגד להן. זה היה המנוח אוסישקין. בכל חינוכו ורוחו היה איש־הימין. אולם בהשקפתו ובחייו קבע הפרימאט הציוני, וכאשר הפרימאט הציוני חייב אותו ללכת נגד הימין ונגד דעותיו המעמדיות – הוא עשה זאת. הדבר הראשון שקרב אותו אלינו היתה המלחמה על עבודה עברית. וכשם שתביעת “ואהבת לרעך כמוך” היא כלל גדול ביהדות, כך היתה תביעת העבודה העברית כלל גדול בציונות. בלי עבודה עברית – הציונות היא מלה ריקה. ואוסישקין התנגד לחבריו המעמדיים – ועמד אתנו. הוא נצטרף אלינו בשאלת ההגנה והשמירה, בכיבוש הקרקע ובגאולת האדמה, וביצירת החקלאות. הרוב של אנשי הממשלה הזאת הם בדעותיהם הסוציאליות והכלכליות ההיפך מאוסישקין המנוח. אבל בדבר אחד הם שותפים לו – שולט בהם הפרימאט הציוני. כל חייהם, לא מזמן היותם בממשלה, אלא כל ימי חייהם, היו כפופים לצוו־ההגשמה הציונית, בלא תנאי ובלא שיור. הימין רואה בכל יד הבהירות, אבל אנו חיינו עשרות שנים בארץ בלי בחירות, והפרימאט הציוני שלט בחיינו. הפרימאט הציוני השתלט בממשלה הזאת. פרימאט זה אוסר עלינו להכריע בשעה זו בהרבה שאלות, שאלות חשובות מאוד, אם כי יש לנו עמדה ברורה בשאלות האלה, בשאלות הרוח, בשאלות החברה, בשאלות המשק, בשאלות המדינה; ואנו אדוקים בדעותינו לא פחות מאחרים. ואני מכבד אדם שאומר בכנות שהוא יקריב את נפשו על דעותיו. אנו לא צריכים להגיד זאת. רבים מאתנו הוכיחו זאת בחייהם ובמותם. ועם היותנו אדוקים בדעותינו החברתיות והמדיניות והרוחניות, אנו אומרים, שהפרימאט הציוני אוסר עלינו הכרעה בכמה שאלות השנויות במחלוקת בתקופה זו של קיבוץ גלויות.

בבעית החינוך אין רק שאלת דת או חילוניות. יש גם תכנים אחרים השנויים במחלוקת. לרגל הוויכוח עם החזית הדתית מתעלמים מכל התכנים האחרים. יש שאלה כיצד מחנכים ולמה מחנכים. יש ערכי חינוך גופניים, תרבותיים, חברתיים ומוסריים – ובהם הדעות מחולקות לפי מחיצות אחרות, לאו דוקא של הדת.

ואשר לעולים התימנים, יש לדאוג לא רק “לעולם הבא”; חלקם “בעולם הבא” מובטח להם לפי היהדות. עלינו לדאוג “לעולם הזה” שלהם: לבריאותם, לפרנסתם, להשכלתם, לחלקם הנאות במשק, בתרבות, בצבא, בממשלה, במלכות הרוח והחומר. והממשלה דואגת לשתף התימנים ב“עולם הזה” שכם אחד עם כל שבטי ישראל אחרים.

ואני לא אגלה לכם סוד אם אומר, שאני רואה במשטר הזרמים משטר אומלל. עוד לפני שלושים שנה, בראשית צמיחתו, חשבתי שהוא שורש פורה רוש ולענה. אבל אין זו הירושה האומללה היחידה שאנו קיבלנו מהעבר שלפני המדינה. אני מצטער צער רב על שהמפלגה הגדולה ביותר בארץ, שיש לי הכבוד להיות בין חבריה, לא בחנה עדיין השאלה הזאת לאחר הקמת המדינה, לאור המציאות החדשה. המציאות החדשה פירושה שני דברים שלא היו מקודם: מדינה וקיבוץ גלויות. אלה לא היו מקודם. ואילו גם היה משטר הזרמים מוצדק בשעתו – ואני מעיז לחשוב שגם בשעתו לא היה זה מוצדק, זה היה משגה – יש לבחון הבעיה מחדש. ועד כמה שידוע לי יש רק מעט אנשים במפלגתנו החושבים שעוד עכשיו יש לקיים משטר הזרמים. ואינני נביא, ואינני רוצה להתחייב בשם מישהו, אבל אני מקווה שבקרוב תדון המפלגה בשאלת החינוך לאור המציאות החדשה, ואני מקווה שהיא תגיע לידי מסקנה שיש לשחרר החינוך משלטון המפלגות ולמסור אותו לידי המדינה, אם כי אינני משלה את נפשי שבזאת נפתור כל בעיות החינוך, כי אינני משער לעצמי שנסכים לחינוך טוטאליטרי. אני רואה בכל סידור טוטאליטרי חרפה ואסון. אם הרוב, נניח שיהיה זה רוב דתי, יכפה חינוך על המיעוט, או להיפך, אם הרוב יהיה לא דתי והוא יכפה חינוך לא דתי, אנטי־דתי, על המיעוט. איני מאמין שייתכן משטר טוטאליטרי בישראל, אם לא על־ידי כוחות זרים מן החוץ. ואינני מאמין שייתכן בתוכנו דיכוי של מיעוט בשטח זה, בעניני רוח. ולא חשוב גודלו של המיעוט, או מיעוטו של המיעוט.

אבל מאידך גיסא איני גורס כי גם היום, לפני ביטול משטר הזרמים, הזכות לחינוך יש רק להורים; אינני מודה שגם עכשיו אין למדינה מה להגיד בענין החינוך, וההורים בלבדם יכולים לעשות כטוב בעיניהם. המדינה חייבת גם עכשיו – אני מניח שהיא עושה זאת – לקבוע מינימום חינוכי שהוא חובה על כולם.

ואני מניח שביסודות אלה, שיהיו חובה על כולם, יהיו ממיטב הערכים החיים והפורים של היהדות בעבר, ומחזונה הגדול לעתיד – יחד עם צרכי השעה, צרכי הבנין, הביטחון והפיתוח והבריאות, והאדרת היכולת היוצרת של העם לאור המדע ובעזרתו.

כשהמדינה תקבע מינימום חינוכי שיהיה חובה על כולם – תשאיר מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות, מגמות רוחניות, חברתיות ופדגוגיות. אני מתאר לי שיכול להופיע מורה אשר יאמר, כי השיטה הפדגוגית הישנה פסולה ויש לו דרך חדשה אשר תעשיר ותצעיד קדימה החינוך. השיטה החדשה עוד לא תהיה מקובלת, אך אינני מתאר לי שהמדינה תהיה כה ביורוקראטית ותאמר: לא, איני מרשה כל חידושים! אני מתאר לי שהיא תאמר: אם תמצא הורים שימסרו ילדיהם לבית־ספר שלך – בבקשה נסה כוחך. כמובן, בשמירת התנאים שהממשלה תקבע. אין המדינה צריכה להקפיא שיטות חינוך. גם החינוך איננו קופא על שמריו כמו ששום דבר אינו קופא על שמריו. היו חידושים גדולים בשטח זה במאה ושבעים השנים האחרונות, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה; אין בכלל מלה אחרונה בעולם.

אולם כרגע יש לנו המשטר האומלל הזה, וכל זמן שהוא ישנו (ואני מקווה שלא יאריך ימים), רשאי כל זרם לפעול בתחום הסמכות שהעניקה לו המדינה ובהשגחת הרשות העליונה במדינה – משרד החינוך, הממשלה והכנסת. אם זרם העובדים מייסד בתי־ספר דתיים – אין זה “תת זרם”, כי מהותו של זרם העובדים אינה חילונית או דתית – אלא חינוך חלוצי, ויש חלוצים חילוניים ויש חלוצים דתיים; והעובדים הדתיים בהסתדרות, גם הוותיקים, וגם העולים החדשים, רשאים לתת לילדיהם חינוך חלוצי. וגם אם “הכלליים” ירצו לתת לבני הפרדסנים חינוך דתי – לא יוכלו לא המזרחי ולא האגודה למנוע זאת.

כפי שהודעתי בראשית דברי, רואה הממשלה חובה לעצמה, חובה כלפי העולים, להבטיח חינוך דתי לכל ילדי התימנים העולים – במחנות ובמעברות, בישובים ובכל אתר ואתר. אולם אין בדעתה של הממשלה להקפיא ההווי התימני של עולי תימן. להיפך, אנו רוצים לסגל העליה התימנית להווי הישראלי, לחירות הישראלית, לשויון הישראלי, לגבורה הישראלית, לתרבות ולחברה הישראלית. אנחנו רוצים שמהנוער התימני יצאו מפקדים לצבא, כמו מהאשכנזים. אנחנו רוצים שיצאו מהם מייסדי משקים, בוני התישבות, אנשי מדע. אנחנו רוצים למחוק כל הבדל מיותר ביניהם ובין יהודי אחר. איננו רוצים שהיחס לאשה, לילד ולילדה ישאר כמו שהיה בתימן. יהודי תימני איננו בשבילנו תימני; הוא יהודי, הוא בן אדם כמונו! יהודי תימני הוא קודם כל יהודי, ואנחנו רוצים להפכו עד כמה שאפשר ובמהירות האפשרית מתימני ליהודי, השוכח מאין בא, כמו שאני שכחתי שאני פולני.

התימני יקיים ההווי הדתי שלו כמו כל יהודי דתי אחר. אולם בקרב היהודים יש חילוקי דעות רבים בענינים שהדת לא הכריעה ולא תכריע בהם, ובמרכז חילוקי הדעות עומדת השאלה העיקרית. אם יסוד האומה הוא העבודה או הרכוש, אם האדם העובד הוא אמצעי לרכוש ומשרתו, או הרכוש הוא אמצעי לאדם ולהנאתו. בשאלה זו נחלקים בתוכנו כמו שנחלקים בה בארצות אחרות. ציבור העובדים אינו רואה עצמו רק כלי שרת להון, אלא בוני המדינה ויוצרי תרבותה ומשקה, והציבור התימני שהוא ברובו המכריע ציבור עובד, אנו רוצים לעשותו שותף מלא ושווה־זכויות לציבור העובדים – כציבור אזרחים בני־חורין, יוצרים ובונים.

ותמוה הדבר: החזית הדתית לא יצרה אירגון מיוחד של בעלי מלאכה דתיים, אירגון מיוחד של בעלי תעשיה דתיים, ואירגון מיוחד של התאחדות אכרים דתיים או סוחרים דתיים. היא מפלגת אך ורק את ציבור הפועלים. לפי חוקי המדינה יש לה אמנם זכות לכך; אבל לפי החוק אין אדם חייב להצטרף גם להתאחדות בעלי התעשיה האחידה. אני כשלעצמי רואה ברכה בהתאחדות בעלי התעשיה, ובכל אירגון כולל אחר שעושה עבודה קונסטרוקטיבית. אולם החזית הדתית פוגעת אך ורק באירגון הכולל של העובדים. הסתדרות כללית של עובדים היא לא רק צורך העבודה – אלא יש בה צורך ממלכתי. ואם סוחר דתי יכול להשתייך לארגון סוחרים כללי, ואין בהשתייכות זו כל פגיעה בדת – קשה למצוא הנימוק הדתי לפרישת פועלים דתיים מכלל ציבור העובדים. ויש חשד קשה שלא הדת אלא נימוקים אחרים קובעים פרישה ופלגנות זו.

ואני פונה אל אלה שהדת בשבילם היא העיקר, לאלה שאדוקים בתום לב בפרימאט של הדת – ויש גם כאלה בחזית הדתית, לאלה אני אומר בכל הרצינות ובכל הכבוד: אני מפקפק אם קרן הדת וקרן אנשי הדת יורמו על־ידי כך שהחזית הדתית תעשה פילוגים דווקא בציבור הפועלים, כביכול בשם הדת, בשעה שבכל שאר המעמדות היא תומכת באירגונים כלליים.

בכל אופן, אל יתבעו אנשי החזית הדתית מן הממשלה עזרה לפילוג העובדים. תעשו זאת בכוח עצמכם.

אני בא עכשיו לדבר השני שאמרתי לקואליציה לפני שבוע ועלי להגיד זאת גם פה: החלטות אלה של הממשלה בענין החינוך במעברות ובישובי עולים הן סופיות לגבי ממשלה זו. הממשלה מיצתה בענין זה מסקנה אחרונה, ואין היא מוכנה ואינה רואה רשות לעצמה להמשיך בדיון בשאלה זו לבלי סוף.

ידענו כמובן שבהחלטה לא סגי. העיקר הוא ביצוע, ויתכן שתוך כדי הביצוע יתעוררו כמה שאלות. ולמען הבטיח כושר הביצוע והאמון הכללי ברצון הטוב בביצוע החלטנו, שגם שר מהחזית הדתית ישתתף יחד עם שר החינוך וראש הממשלה בביצוע. אם אנו אומרים שניתן חינוך דתי לילדים של הורים דתיים, הרי נעשה זאת בלב שלם, ואנו נאמנים על עצמנו, שנעשה כל דבר שאנו אומרים לעשות ביושר לב, ומבחינה זו אין אנו סבורים שיש הבדל בינינו ובין החזית הדתית. ולמען עשות הדבר בשלימות נשתף חבר מומחה ומוסמך מהחזית הדתית. לא מפני שאינני מאמין לרמז, אין לי יסוד להאמין לרמז פחות מאשר לשפירא, או להיפך, אלא מפני שאינני רוצה להיכשל בלא יודעים ולהכשיל התימנים שאני מבטיח להם חינוך דתי, שמא מתוך אי־ידיעה, מתוך חוסר חוש, לא אעשה את הדבר בשלמות. ולכן רצינו שיהיה בוועדה חבר מן החזית הדתית, לא כמשגיח עלינו – איננו זקוקים למשגיחים – אלא כחבר שיבדוק יחד אתנו, אם לא נעשה משהו שלא כשורה.

אנו רוצים לבצע את ההחלטה הזאת בכל לבנו.

אוסיף עוד מלים אחדות על הירושות האומללות מהעבר.

אנו ירשנו מהזמן שלפני המדינה, לא רק משטר אומלל של זרמים, ירשנו דבר גרוע יותר, שלא כל כך קל לתקנו, בכל אופן אין לתקנו במתן חוק. ירשנו התפצלות חולנית נלעגת ומכשילה. כל איש שיש לו ושאין לו השקפה ודרך משלו מקיים אירגון פוליטי. במקום שתי מפלגות, אחת בשלטון ואחת באופוזיציה, יש לנו שלל של סיעות ו“תנועות” ורשימות, שאיש אינו יודע מהו ההבדל ביניהן. התפצלות זו נושאת בחובה לא רק הרס של משברים ממשלתיים – אלא ארס של משבר הממלכתיות בישראל. במצב של התפוררות זו לא תיכון מדינה הזקוקה למדיניות ארוכת־הטווח. המשימות העצומות שהוטלו על מדינת ישראל אינן אפשריות בלי יציבות ואיתנות פנימית ואורך ימים.

אני רואה ברצון רב, בבחירות לכנסת ולעיריות, נטיה גוברת בעם לחסל הסיעות הקטנות, המחוסרות כל סיכויים להיות פעם לרוב, ואשר משום כך בלבד בתוקף מהותן ומצבן הן מוכרחות ליהפך לקבוצות סחטניות. אין לנו מסורת ממלכתית, חיינו חיים תלושים, ומחלה של אלפי שנים אין מרפאים ביום אחד. אינני יודע מתי יפסק הצורך בקואליציות וקשרי סיעות, שבמקרה הטוב ביותר אינן מוסיפות כוח. עדיין לא ראיתי אף עיריה אחת בארץ, שנוסדה לא על ידי קנוניות של מיעוטים, המלוות סחטנות בצורות שונות, ומכל המינים. לחברי האופוזיציות בכנסת קל מאוד ללגלג על קואליציה. כשאני מתבונן בחברי הכנסת בכל הספסלים מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, אינני מוצא אף סיעה אחת, אשר לא השתתפה במשחק הקואליציות בעיריות. ומה איפא הלגלוג וההתרברבות של מפ“ם, הציונים הכלליים, חירות, מק”י ואחרים? שמעתי לגלוגו של ידידי מר ציזלינג על פשרנות ופרשנות. אני חושש מר ציזלינג, שאתה נזקק ותזדקק ללא מעט פירושים ופשרו, למען קיים האחדות של מפלגתך המאוחדת.

כששמעתי שילשום הקיטרוג הגדול מצד שפירא על שואפי השלטון ועל אנשי הכפייה, עצמתי עיני לרגעים אחדים ושאלתי את עצמי: מי הוא המקטרג? מי הוא האיש החוצב להבות נגד שואפי השלטון? נזיר? אדם הבורח מן השראה? יושב אוהל? איש תם? וכיצד חסיד תמים זה הגיע לכנסת? פקחתי עיני וראיתי שמדבר שר הפנים, שר העליה ושר הבריאות. והשתוממתי: למה הוא צריך “להכות על חטא” בפומבי – – ועל החזה של זולתו?

בקואליציה קשה מפני שאנשים אינם קדושי עליון ומפלגות אינן מורכבות ממלאכי שרת. ניסיתי לעשות המלאכה הזו במיטב יכולתי, זה שלוש שנים. אינני מתחרט על כך. אינני מתחרט על שניסיתי לקיים קואליציה, למען שתהיה ממשלה בישראל ולמען שתבצע את אשר בצענו. ואני יודע, שבאולם הזה יש לפחות תריסר חברי כנסת הבטוחים, שהם היו עושים המלאכה הזאת הרבה יותר טוב – תבוא עליהם ברכה. עשינו כמיטב יכולתנו, והשופט ישפוט.

אולם, בזה אני מסיים, בשאלת החינוך הדתי – ההחלטות שהחלטנו הן ההחלטות הסופיות של הממשלה. הממשלה אמרה דברה האחרון – ההכרעה עכשיו בידיכם, חברי הכנסת.

לגבי בגין: ריתוריקה כוזבת ותיאטרלית

אילו נקלעתי הנה בפעם הראשונה בחיי ושמעתי הנאומים שנאמרו בקול רם ובקול דממה דקה, נאומים רוויים כביכול צער ומלווים כאילו דמעות – אינני יודע אם הייתי מסכים לדוברים, אבל בלי ספק הייתי מתרגש ומשתתף בצער הדוברים.

אולם מכיוון ששמעתי נאומים אלה מאותם הנואמים לפני כמה שנים – וביתר פאתוס, וראיתי מה קרה אחרי הנאומים ואיך פעלו הנואמים לאחר גמר פרשת הנאמת – לא התרגשתי הפעם לא מהדמעות ולא מהצער, כביכוֹל. כבעל נסיון אני יודע עכשיו משמעותם האמיתית.

נתאר לעצמנו כי הממשלה מציעה לנהל משא־ומתן עם גרמניה על שילומים, ועולה פאטריוט גדול ובעל רגשות יהודיים עמוקים, לפי עדות עצמו, והוא אומר לכנסת בזו הלשון ובהתרגשות היסטרית: “אני אומר לכם: לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה, לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה… אני יודע שיש לכם כוח, יש לכם בתי־סוהר, מחנות־ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות־יריה. אין דבר. על ענין זה יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית אלי סלע. על ענין צודק נילחם עד הסוף; הכוח הפיזי במקרים אלה אין לו כּל ערך, הוא הבל ורעות רוח… יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם. יש דברים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה, עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות, נעזוב את משפחותינו, נאמר שלום לילדינו, ולא יהיה משא־ומתן עם גרמניה”.

הייתי מקשיב לדיבור פאתיטי זה, מתרגש ותוהה: הנה גיבור ומארטירר, שהאידיאה שלו יקרה לו מחייו.

אבל אם עברה שנה והיה משא־ומתן עם גרמניה, ואתה פוגש את הנואם הפאתיטי והמארטירר המתקדש – והוא לא נתן את נפשו, ולא עזב משפחתו, לא אמר שלום לידידיו – ונתקיים משא־ומתן עם גרמניה, וכעבור שבע שנים הוא חוזר על פזמון זה, הפעם לא בצעקות אלא בקול דממה דקה ובלוויית דמעות – אינך מתרגש עוד, אלא אתה מתמלא סלידה ושאט־נפש לראֶתוריקה כוזבת ותיאטרלית, שאין בה שמץ של אמת פנימית.

הסבורים אתם שאני בדיתי מדמיוני את הנאום הפאתטי נגד משא־ומתן עם גרמניה? קחו כרך 10 של “דברי הכנסת”, פתחו עמוד 907 מיום 7 בינואר 1952 ותמצאו מנהיגה של “חרות” נושא דבריו מלה במלה כפי שציטטתי קודם; אז נראה היה לרבים, שלפנינו כאילו מתרחשת טראגדיה. אבל כשאתה קורא עכשיו את הדברים האלה – ויודע שהיה משא־ומתן והנואם המארטירר לא נתן נפשו, לא עזב משפחתו, לא אמר שלום לידידיו – ונבואתו שלא יהיה משא־ומתן עם גרמניה נתבדתה, ואתה שומע שוב נאום פאתטי מסוג זה, אחרי שבע שנים על אותו נושא – אתה מתפלא משהו שלכבוד הכנסת איני רוצה לכנות בשמו הנכון.

לגבי מפ"ם: “הגישה המוסרית” – מליצה

אולם צר לי לציין שלא רק חבר הכנסת מנחם בגין הציג לפנינו שנית מחזה טראגי־קומי זה, כביכול. כשדנו על הרצאת שר־החוץ משה שרת על מענק אמריקאי, ב־5 בנובמבר 1951, אמר נציג מפ"ם, הרחוק כרחוק מזרח ממערב ממנהיגה של “חרות” בתפיסתו החברתית והבינלאומית, אבל לא תמיד באמצעי הופעתו, חבר כנסת חזן, דברים אלה: “איני זוכר בבית הזה ויכוח נוקב יותר ומכריע יותר לעתיד עמנו מאשר הוויכוח הזה. זה היה נאום (כלומר, נאום שר־החוץ) הספד על עצמאותה של מדינת ישראל. זה היה התוכן האמיתי של הנאום. ממשלת ישראל, אשר הוטל עליה לקיים את עצמאותה של מדינת ישראל, החליטה להפכה לעבד נרצע לכוחות זרים לנו. זוהי בגידה בכל עתידו של עמנו” (שמעו: בגידה בכל עתידו של עמנו, לא פחות ולא יותר) והוא הוסיף: “יכול להיות שזהו אחד הויכוחים האחרונים שבהם עוד ניתן לנו להבין במקצת זה את זה. אם תכריעו לפי הצעת הממשלה (כלומר, לקבל מענק אמריקאי) תפער השנאה את פיה – שנאת אחים תאכל אותנו, ואתם תהיו אשמים בכך”.

עד כאן נאומו של חבר הכנסת חזן. כמובן שהכנסת לא נבהלה ממליצות מנופחות אלו והכריעה נגד מפ"ם, שכללה אז את חבר הכנסת חזן, את חבר הכנסת אלון שאָז לא היה חבר כנסת, את חבר גלילי ואת חבר הכנסת סנה.

זה היה ב־5 לנובמבר 1951. כעבור שני חודשים בערך, ב־7 בינואר, כשהמארטירר הגדול של “חירות” נשא נאום־קידוש־השם שלו, אמר חבר הכנסת חזן: “ב־5 לנובמבר התקיים כאן הוויכוח הגורלי על מדיניות־חוץ”, כלומר, הוויכוח על המענק האמריקאי.

“משמעות הצעת הממשלה אז, וכן ההחלטה שנתקבלה על ידי רוב הכנסת, היתה ויתור על עצמאותנו המדינית. היום – בויכוח על משא־ומתן עם גרמניה על שילומים – מתקיים המשך חמור שבעתיים, חמור שבעתיים מההספד על עצמאות ישראל. היום מציעה לנו הממשלה ויתור על עצמאותנו הרוחנית, מכירת הנפש לאחר שנמכר הגוף”.

והוא ממשיך: “מה מציעה לנו הממשלה? ממשלה מציעה לנו דבר מוזר מאד, דבר שאפילו תינוק פוליטי לא יאמין באפשרותו ובאמיתותו: לנהל משא־ומתן עם הממשלה הגרמנית ולא להכיר בממשלה הגרמנית. דבר כזה עוד לא נעשה על־ידי שום מדינה בעולם, וגם לא ייעשה על־ידי המדיניות שלנו”.

והדבר שלפי הבנתו המבוגרת של המדינאי רב־הנסיון כחזן, עוד לא נעשה וגם לא ייעשה – קם והיה. ומי שלא האמין באפשרותו ובאמיתותו, נתגלה כמבין פחות מתינוק פוליטי.

וכשנבואתו נתבדתה והשילומים נתקבלו – מבלי להכיר בממשלה הגרמנית, לצערי אני – לא הדיר עצמו חזן וקיבוצו ומשקיו מניצול מלא ורב־תיאבון מפרי “מכירת הנפש”, ונתברר שהגישה המוסרית הנעלה כביכול – אינה אלא מליצה, לא רצינית, ולא מחייבת.

ונתבדתה נבואה שניה של חזן: השילומים לא הביאו להפערת פי השנאה ולהגדלת שנאת אחים ולאכול איש את אחיו – אלא לכניסתו של חזן וחבריו לממשלה, ולהידבקותם בממשלה גם אחרי קבלת תורת אייזנהאואר הנוראה, וגם אחרי ביצוע מערכת סיני הרת־האסון, לפי דברי נציגי מפ"ם. וכל כך פערה השנאה את פיה וגדלה שנאת אחים – עד שבוויכוח זה הכריע אותו חבר־הכנסת חזן שזוהי “הממשלה הטובה ביותר” שהיתה בישראל.

מי שראה במשא־ומתן על שילומים מכירת הנפש, ובקבלת המענק האמריקאי מכירת הגוף, ונהנה משניהם ומוסיף ליהנות מהם – מן הראוי שינמיך קצת את קולו נגד החלטת “הממשלה הטובה ביותר” שהיתה בישראל, לפי התעודה שנתן חזן בטובו לממשלת ישראל בוויכוח הזה.

מי שהיה חברו של סנה וחזן במפלגת־הפועלים המאוחדת, חבר־הכנסת יגאל אלון, מספר לנו עכשו כי “אין בינינו חילוקי־דעות לגבי הערכת אשמתו של העם הגרמני – כל העם הגרמני, על שני חלקיו”. אני מסכים הפעם לדבריו של יגאל אלון; זו אשמת העם הגרמני כולו על שני חלקיו; אבל אינני יכול לשכוח שמפלגתו של יגאל וסנה וחזן – והיה זמן שזו היתה מפלגה אחת – שלחה “ברכה לוהטת” – אלו הן המלים: “ברכה לוהטת” – לגרמניה המזרחית ולשאר הגרורות של ברית־המועצות, הנקראות בשם דימוקרטיה עממית. זה היה בשנת 1951 או 1952.

ואני מציין שנית, שרק גרמניה המערבית הכירה עד עכשיו באשמתו ובאחריותו של העם הגרמני למעשי הזוועה והשואה של היטלר, והחליטה לשלם פיצויים לקרבנות הנאצים, בשעה שגרמניה המזרחית רצחה וגם ירשה – עכשיו היא מסרבת להשיב אפילו פרוטה אחת מהשוד והגזל.

“אל תחללו זכר מיליוני הנטבחים”

לפני שאגש לבירור עצם הבעיה, יש לי תביעה מכל אלה שעוד יש אלוהים בלבם: אל תחללו זכר מיליוני הנטבחים במלחמה שפתחתם בה, שכל אחד יודע שהיא מלחמת בחירות.

אילו ידעתי שיהיה לי שומע – הייתי מבקש גם שאל תחללו שם־שמים לשם התפארות עצמית, כמו באותו מקרה שראיתי בעתון עברי צילום של ועידת נוער באחד הבתים בתל־אביב, הקורא לעצמו בשם “מצודה”, ובו מדבר גיבורה ודברה של תנועה הקוראת לעצמה בשם “חרות”, ועל הקיר סרט ענקי באותיות קידוש־לבנה: “אלוהים לשלטון בחרתנו”. האומנם אין שום דבר קדוש בעולם שיש להימנע ממנו מלסחוב אותו למלחמת בחירות? המותר לצרכי תעמולה זולה להתעלל בשם נעלה וקדוש זה, ועוד על־ידי איש שמכריז על עצמו, כיד האמת הטובה עליו, שהוא מאמין בנו של מאמין? מתי וכיצד קיבל מנהיגה של “חרות” קומוניקציה זו מריבונו־של־עולם שהוא נבחר על־ידיו לשלטון?

ניצול זה של כשרון הדיבור הוא לא מותר האדם, אלא פגיעה מכוערת בצלם האדם, בצלם, בצלם האלוהים שבאדם. וכשם שאין לשאת שם אלוהים לשוא, כך אין לשאת לשוא שמם של ששת המיליונים הנטבחים והנשרפים בויכוח מדיני.

אפשר לחייב ולשלול שילומים מגרמניה. אפשר לחייב ולשלול קניית נשק מגרמניה ומכירת נשק לגרמניה. אבל אל ידבר איש פה בשם ששת מיליוני הקדושים. השואה האיומה והנוראה בתולדותינו אינה רשאית לשמש רקלמה בחנות פוליטית של מפלגה זו או אחרת.

ואני אומר במלוא הכרתי: יש רגשות. בלי רגש יהודי לא היינו מתקיימים בגולה, לא היינו עולים ארצה, לא היינו בונים מולדת, לא היינו אוחזים בנשק, לא היינו נאבקים ומנצחים. ואומר אפיקורסות עוד יותר: לא רק רגשות. יש מקורות נעלמים, עמוקים, בנבכי נפשנו, שמהם ניזונה כל פעולתנו. ואנו משתמשים בשכל ובאינטלקט שלנו אך ורק למען דעת כיצד לבצע השאיפות והכיסופים הנובעים ממעמקי הנפש. אחד המקורות האלה הוא השואה המתמדת בגולה: הטביחות של מסעי־הצלב, גירושי היהודים מאנגליה ומארצות אחרות בימי־הביניים, הפרעות של חמלניצקי, של פטליורה, של היטלר. אבל כל אלה לימדו אותנו, בוני המולדת, לא לבכות, לא לקונן, לא להסתפק בהגדת “שפוך חמתך”, אלא ליצור מולדת, להיות עם עצמאי, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להתגונן בכוח, לא לעמוד כעני בפתח אלא להיות עם ריבוני שווה־זכויות במשפחת העמים.

ודבר אחד למדתי אני מהשואה רבת־האימים והזוועה של היטלר: לעשות כל המאמצים הממלכתיים למנוע שואה כזו מהעם בישראל. כי לעם זה – ואולי רק לעם זה – נשקפת סכנה זו גם בימינו, אם כי היטלר הוכרע ונשרף, אבל תלמידיו ועוזריו במזרח־התיכון קיימים והם שליטים בארצות־ערב המקיפות אותנו.

אין ביכולתנו, ואין זה ביכולתו גם של רב־המלל המתרברב בפני הנערים שהוא נבחר על־ידי אלוהים, להחיות את ששת המיליונים. אבל יש לאל ידינו למנוע השואה הזאת מהעם בישראל, לא על־ידי נאומים דימגוגיים בהרמת־קול או בדממה דקה, אלא במאמצי פעולה מתמידים להגביר בטחונה של ישראל בתוך התמורות הגדולות שנתחוללו בעמנו ובעולם.

חכמי המדינה הגדולים שלנו – מנחם בגין ויגאל אלון –– רוצים ללמד אותנו ששום דבר לא נשתנה, ומה שהיה בימי הקיסר וילהלם ובימי אדולף היטלר ובימי אדנאואר – היינו הך, והם מגלים לנו אמריקה נעלמה שלא כל הנאצים כבר ניתלו או מתו. בפרט זה הצדק אתם. אבל אינם יודעים מה הם שחים על המציאות העולמית החדשה שבה אנו נתונים. אפילו מר בגין מודה היום שחלה תמורה במצבנו: היינו לעם ריבוני בארצו. אם כי פעם ניסה להוכיח בכנסת שאני, בהנהלתי במלחמת־השחרור, הבאתי את החורבן השלישי או תשעה באב חדש. אין אנו חיים עוד בגיטו, וגם אין לנו צורך בפארטיזנים בודדים הלוחמים ביערות. אלא הוקם צה“ל, מאומן ומצוייד, המעורר כבוד בעולם ומפיל חתיתו על אוייבינו. ואם ששת המיליונים הנטבחים מסוגלים בקברם או בשמים לראות הנעשה בארץ, בודאי הם צוהלים ושמחים ומוצאים תנחומים באבלם הכבד בראותם בתקומת ישראל ובקיום צה”ל ובתע"ש שלנו שאפילו הגרמנים מכירים בערכו.

“אנו חיים היום בעולם חדש”

אבל אין זו התמורה היחידה שחלה בדורנו. נשתנה כל תמונת העולם. אנגליה של היום, צרפת של היום, גרמניה של היום, אירופה כולה של היום, אינה זו של אתמול ולא תשוב עוד להיות. עד מלחמת־העולם השניה היתה אירופה מושלת בכיפה העולמית, וגרמניה היתה המעצמה האדירה באירופה, ואם כי נכשלה במלחמת העולם־הראשונה, שבה לאיתנה בשנות השלושים. במלחמת־העולם השניה ואחריה חלו תמורות עמוקות בעולם ששינו פני המציאות. מי שאינו מבין זאת – מוטב שלא יתערב במדיניות־החוץ של ישראל. ליהודים בגיטו לא היה איכפת מה מקומה ערכה ומשקלה של מדינה זו או אחרת בעולם. אולם העם הריבוני בישראל הוא שווה־זכויות במשפחת העמים ובפעם הראשונה בתולדות ארבעת אלפים שנה ואולי יותר, חייב העם היהודי הריבוני לדעת מערך־הכוחות המדיניים בעולם, ערכם, מקומם ומשקלם ויחסיהם של עמים שונים, כי רק על בסיס זה נבצר מעמדנו הבינלאומי ונקיים את בטחוננו.

אנו חיים היום בעולם חדש. ועולם זה, אף־על־פי שאינו מאוחד – הוא אחיד ונעשה הרבה יותר קטן משהיה אי־פעם, כי נתקצרו המרחקים ונוצרו אמצעי קומוניקציה מהירים שלא היו מעולם.

לפני שבועות אחדים שיתף אותי אֶד מוֹרו האמריקאי במערכת־טלוויזיה שהוא קורא לה בשם “עולם קטן” וסידר שיחה משולשת ביני בירושלים, ובין או־נו מבורמה היושב בהונג־קונג ובין אֶד מורו עצמו היושב בניו־יורק.

אבל העולם הוקטן לא רק מבחינה טכנית. הוא נצטמצם ונתלכד מבחינה פוליטית. יש ארגון האומות־המאוחדות, ויש בריתות – ברית וארשה, ברית נאט"ו ועוד בריתות אחרות; ויש גושים של הקומונוולת הבריטי, הקומיוניטאֶ הצרפתי, יש אחדות אירופה ועוד. אין עם לבדד ישכון.

בראש העולם בימינו התייצבו שתי מעצמות אדירות: אמריקה וברית־המועצות. ארצות־הברית במשך 160 שנה אחרי מלחמת־השחרור שלה היתה מתבודדת במועדיה ושומרת על צוואת ואשינגטון לבל תסתבך בבריתות ובל תתערב עם אחרים. עד מלחמת־העולם השניה לא נזקקה אמריקה לשום ברית ולשום זיקה חיצונית לשם בטחונה ושלומה. עכשיו, אחרי מלחמת־העולם השניה, יזמה אמריקה ברית נאט"ו והיא זקוקה לאירופה כשם שאירופה זקוקה לה.

אנגליה היתה מעצמה עולמית ראשונה בדרגה במאה התשע־עשרה ועד סוף מלחמת־העולם הראשונה. היא נהפכה בימינו למעצמה מדרגה שניה, הפסידה כל אחוזותיה באסיה והולכת ומפסידה לאט־לאט מושבותיה באפריקה.

צרפת היתה בימי נפוליאון המעצמה הראשונה בעולם ובמלחמת־העולם הראשונה עמדה בראש ברית המדינות שנלחמו בקיסר וילהלם. היא ירדה מגדולתה זו, הפסידה את כל מושבותיה באסיה ומושבותיה באפריקה הולכות ונהפכות למדינות אוטונומיות.

גרמניה היתה בראשית המאה העשרים המעצמה האדירה ביותר באירופה. אחר מפלת היטלר היא ירדה למדרגה של אחת המדינות הבינוניות באירופה אם כי גילתה כוח־התחדשות מפליא, ומשקלה הכלכלי והפוליטי עולה. אבל תקופת ההגמוניה שלה עברה ללא שוב. לעולם. אין היא אלא אחת החברות המרובות בנאט"ו, שאמנם בה היא תופסת מקום חשוב.

מדינת ישראל הקטנה לא שייכת לשום ברית, לשום גוש. אני מציין זאת בצער רב ובחרדה גדולה. דעתי בענין זה שונה מן הקצה אל הקצה מדעת חברי חזן וגלילי. השייכות לגוש מגבירה בטחון, מספקת נשק, מקילה על הוצאות בטחון. אבל אנו בודדים. נושאים על עצמנו עול כבד וגדל של בטחון, ואנו יותר מכל עם אחר זקוקים לידידים.

לחכמי המדינה של “חירות” יש פטנט קל לרכוש ידידים: על־ידי חלוקת מיליוני אפרוחים אפשר לרכוש עמי אסיה ואפריקה. איני מאמין בעצה ילדותית זו. לעת־עתה סללנו משעול – משעול דק לעת־עתה – לעמי אסיה ואפריקה, ולידידותם אלינו של עמים מעטים בשתי יבשות אלו יש ערך רב.

אבל הדבר העיקרי הדרוש לבטחוננו אין הם יכולים לספק, וזהו ציוד לצבא הגנה לישראל.

“נשק אפשר להשיג רק מידידים”

"אומרים לנו – וזה נאמר בויכוח כמה פעמים: נקבל נשק גם מהשטן. אינם יודעים מה שמדברים. הם שוגים במליצות ריקות ואין להם הבנה אֶלמנטרית בבעית בטחון. מהשטן אי־אפשר לקבל נשק. הדיבור על נשק מהשטן – עם שהוא שטן, או מדינה שהיא שטן – מעיד על בערות מדינית ועל קלות־דעת בדיבור, שהוא ענין חמור וגורלי. בימינו אלה נשיג נשק אך ורק מעמים מעטים מעטים, שהם בין מייצרי נשק ואינם שטנים לנו, אלא אם נרכוש ידידותם ואמונם. ואני מדגיש שני הדברים האחרונים: ידידות ואמון. וידידות ואמון תלויים זו בזה.

יסודות הבטחון שלנו אינם רק צבא־הגנה־לישראל. בטחון ישראל זו עליה, מיזוג גלויות, ישוב השממה, פיתוח המשק, הגברת היצוא, הגדלת פריון־העבודה וייעול המשק, הרחבת חינוך יסודי, תיכוני וגבוה – טיפוח המדע, ביטול השיטה הנפסדת, העוכרת כל חיינו המדיניים ומורידה כבוד הדימוקרטיה – הפיצול המרובה שמקורו בבחירות יחסיות כפי שהן נהוגות אצלנו.

אבל אין בטחון בלי צבא־הגנה־לישראל. ובצבא־הגנה־לישראל, הגורם המכריע הוא האדם, רוחו, גבורתו, אמונתו, שאר־רוח, אמונו, יזמתו הלוחמת. אבל כל זה לא מספיק. יש לתת לידו הכלים לעשות המלאכה. וכלים אלה אי־אפשר להשיג מכל מקום גם לא מכל מקום שמייצרים אותם, ואפילו לא בכסף מלא; אלא דרושים לכך יחסי ידידות ואמון הדדי.

אחד מאלופי הבחירות האחרונות להסתדרות דיבר כאן בלגלוג על ה“מפא”יניקים שבארצות אירופה“, כלומר על המפלגות הסוציאליסטיות שאינן שולחות ברכות לוהטות לדימוקרטיות העממיות. אני רוצה לספר לאלוף זה, שאחד ה”מפא“יניקים האירופיים” האלה, שהיה ראש ממשלת צרפת, הוא שהמציא לישראל הכלים שבעזרתם ובכוחם ביצענו מערכת סיני.

קיימנו עד עכשיו שקט יחסי על הגבולות. הבטחנו חופש שיט במצרי אילת, והסירונו לפי שעה הסכנה האיומה שריחפה על קיומנו מצד הרודן המצרי ובעלי־בריתו. ובצדק אמר אחד האלופים המפוארים ורבי־התהילה ביותר בצבא־הגנה־לישראל, שעמד בראש מערכת סיני, כי זכר השואה מעלה באזניו הוא, משק המטוסים ורעש הטנקים בארצות השכנות, המיועדים להשמדת ישראל.

איני יכול לתת לכם פה מספרים מפורטים מה יש לנו ומה יש לאויבינו. נתתי מספרים אלה לממשלה. וככל סגל הפיקוד בצבא־הגנה־לישראל אני בטוח שאם תיגזר עלינו התמודדות צבאית, ינצח צבא־הגנה־לישראל את כל צבאות האויב. אולם דאגתי נתונה לא רק למחר ולמחרתיים – בין שאמשיך להיות שר בטחון או לא, תמיד אשאר יהודי. נשק מתיישן ומיוצר מחדש, וחדש מתייקר ועולה בדמים מרובים, וגם אחזקתו מתייקרת ועולה, והוא הדין באימון בשימושו. ואין לנו – בכל אופן לעת־עתה ובעתיד הקרוב – שום סיכוי לקבל כלים חינם, כשם שמקבלת מצרים מברית־המועצות, אם כי להלכה היא צריכה לשלם שליש המחיר, אבל התשלומים יתחילו רק כעבור שמונה שנים.

ועלי להדגיש דבר זה בכל תוקף – שאמרתי לא פעם: אין קונים נשק בחנות, גם כשיש כסף במידה מספיקה. לאלוף יגאל אלון אולי ידוע כיצד אפשר להשיג נשק מהשטן; אני יודע שכלים אלה אפשר להשיג אך ורק מידידים, ולא מכל הידידים. ולא כל ידיד שמוכן היום למכור לנו כלים, מונח בכיס שלנו. ומי שטען, כאשר טען פה מישהו, שאסור להתקשר עם גרמניה באשר היא נמצאת בגוש מסויים, פוסל בעצם קשרינו עם כל המדינות הנמצאות באותו הגוש. ועדיין לא יגאל אלון ואפילו לא חזן, לא פסלו קשרינו עם צרפת, אם כי העולם – לצערנו – מחולק וצרפת נמצאת בצד מסויים אחד.

צרפת וגרמניה מהדקות הקשרים ביניהן. אינני יודע אם הצרפתים אוהבים את הגרמנים, אם הגרמנים אוהבים את הצרפתים. אינני יכול להניח, כי צרפת שכחה מה שגרמניה הקיסרית והנאצית עוללה לה במלחמת 1870 ובמלחמת־העולם הראשונה ובמלחמת העולם השניה.

אבל שתי המדינות האלה מתקשרות זו לזו יותר ויותר, ולאו דוקא מתוך שאוהבת זו לזו, אלא מפני שהן זקוקות זו לזו. זהו היסוד לידידות פוליטית. אין שתי מדינות, גם הידידות ביותר, מזדהות אחת עם השניה. רק בטלן או מפריח אפרוחים לעמי אסיה יכול להניח שצרפת מזדהה עם ישראל. ואין צרפת פועלת בחלל ריק. אין היא עומדת לבדה ואיננה יכולה, כאשר עמדה בימי נפוליאון. ואפילו בתוך הברית הגדולה של נאט“ו היא רואה צורך לעצמה בהידוק הקשרים עם מדינות אחדות משכנותיה הקרובות, כמו בגרמניה ואיטליה, שאף הן חברות בנאט”ו, היא רוצה זאת למען שהיא וגרמניה ואיטליה יוכלו להיות שוות בכוחן ובהשפעתן בתוך נאט"ו, לארצות האנגלו־סכסיות.

הקשרים מתהדקים קודם כל עם גרמניה המערבית. לשם הלך בראשונה נשיא צרפת, דה־גול, ושיתוף־הפעולה ביניהן הולך ומתגבר.

הייתי רוצה בכל לבי שנרכוש ידידותה של ברית־המועצות, של צ’כוסלוואקיה, של הונגריה ושל הודו, לפחות כידידות הקיימת בינינו ובין פולין. אבל אין זה תלוי בנו ואינני רואה כל סיכוי לכך בתקופה הקרובה ­– התקופה הקרובה, נאמר ב־5 או 10 השנים הקרובות שאולי יכריעו גורל מעמדנו וגם בטחוננו וקיומנו. אין גם סיכוי קרוב לשלום עם שכנינו ואפילו מר בגין הצהיר כאן על רצונו העז לשלום עם הערבים. אבל גם הצהרותיו של חבר הכנסת חזן לשלום, שהן, בלי ספק כנות – אינן מעלות ואינן מורידות והמדיניות המוצהרת של שליטי ערב היא הכחדת ישראל. ושם לא מסתפקים בהצהרות ומליצות כמו בכמה מפלגות שלנו – אלא אוצרים נשק טוב ורב, ומאות מדריכים מהגוש הקומוניסטי מדריכים ומאמנים את צבאותיהם, ומאות קצינים מצריים וסוריים נשלחים להשתלם ולהתאמן בברית־המועצות ובדימוקרטיות העממיות. ואני אומר לכנסת ואני אומר לעם בישראל: אנו נתחייב בנפשנו, פשוטו כמשמעו, ואינני רוצה ואינני יכול להגיד יותר, אם מצדנו לא נעשה הכל לטפח ידידות ועזרה של עמים המוכשרים ומוכנים לעזור לנו – מתוך זיקה הדדית. אין לנו ידיד יותר ותיק, יותר אדיר, ויותר מועיל מארצות־הברית. אבל גם בארצות־הברית יש חוגים עויינים לנו. יש חוגים כאלה גם בארצות אחרות העומדות אתנו בקשרי ידידות, ואיני יכול להגיד לכנסת ולעם כי ידיד פלוני או אלמוני מונח אצלנו בכיס.

“עשה מה שטוב לישראל ולבטחונה”

ידידות בינלאומית יש לטפח יום יום מחדש ואין כל בטחון ויציבות בידידות של עם בודד, אם אין מסביב לו עוד ידידים; לא אני ולא אתם שמתם את גרמניה המערבית במקום שהיא נמצאת אלא הקב"ה, וגרמניה זו הולכת ונעשית גורם רב משקל באזורה, ואזור זה כולל את צרפת. וגרמניה זקוקה לצרפת לא פחות משצרפת זקוקה לגרמניה. לא אומר מי זקוק למי יותר. איני יודע. אבל אני יודע ששותפותן הולכת וגדלה בענינים כלכליים, מדיניים ובטחוניים – זאת אומרת בענינים העלולים להכריע בגורלנו. וכשם שאנו מצווים על טיפוח היחסים עם צרפת – אנו מצווים על טיפוח היחסים עם איטליה – במידה שזה תלוי בנו, ועוד יותר עם גרמניה, כי יכולתה ומשקלה גדולים מזו של איטליה, – ובשאלת יחסים בינלאומיים אנו שואלים עצמנו השאלה הפשוטה והיחידה: מה טוב לישראל. ואם זה טוב – כל רגשותי וכל האינסטינקטים היהודיים שלי, וכל כבודי היהודי והאנושי אומרים לי: עשה מה שטוב לישראל ומה שדרוש לבטחונה. ואם קרבנות השואה מדובבים בקבר יאמרו: חזק ואמץ.

חבר הכנסת חזן טוען שלא שכנעתי אותו. אני מצטער על כך אך אין זו הפעם הראשונה שלא הצלחתי לשכנע את חזן בזמנו. לא שכנעתי אותו לפני חמש־עשרה ושתים־עשרה שנים שיש הכרח להקים מדינה יהודית – עד שקמה והשתכנע.

לא שכנעתי אותו לפני עשר שנים שעליו לשאת יחד עם מפלגת פועלי ארץ־ישראל בעול המדינה והוא לא רצה להצטרף – ובינתיים הקימונו ממשלה שעשתה, לפני עניות דעתי, גדולות, למרות נבואתו השחורה “כי לא תוכלו בלעדנו”. העלינו שמונה־מאות אלף יהודים ובנינו כחמש מאות כפרים, אירגנו צה"ל וציידנו אותו.

עברו שש שנים עד שהשתכנעו ונצטרפו אלינו, אם כי קווי־היסוד של הממשלות הקודמות היו יותר רדיקאליים מקווי־היסוד של הממשלה הנוכחית. תשוו אותם ותמצאו את זה.

לא שכנעתי אותו לפני עשר שנים בקבלת המלווה הראשון ממשלת ארצות־הברית, ולפני שמונה שנים בקבלת המענק האמריקאי שהוא ראה בו “בגידה בכל עתידו של עמנו”. אבל הוא נשתכנע אחר כך – אולי על־ידי גזברי המשקים של “השומר הצעיר”.

לא שכנעתי אותו לפני שמונה שנים בשאלת השילומים, והוא טען אז שהמשא־ומתן עם גרמניה בענין זה גרוע שבעתיים ממענק, כלומר מבגידה “בכל עתידו של עמנו”, וטען שזו היא מכירת הנפש לאחר מכירת הגוף – ולבסוף השתכנע ובהיכנסו לממשלה לפני כארבע שנים לא טען נגד המענקים ולא נגד השילומים. ואין עם ישראל חייב לסבול ולסכן קיומו ובטחונו מפני שהחבר חזן מפגר בראיית צרכינו הגורליים בכמה שנים. לא שכנעתי אותו גם בחשיבות מבצע סיני; אחר־כך זה היה מיבצע לברכה לישראל. הוא הגדיל בטחוננו ובניגוד לנבואתו השחורה נתרבו מאז ידידינו באפריקה ובאסיה. לאשרנו הרב רוב מנינם ורוב בנינם של פועלי ארץ־ישראל ורוב העם בישראל אינו מפגר כחזן ואינו בגיניסטי כיגאל אלון, ורוב העם ורוב הפועלים מבינים בעוד זמן מה נחוץ לעם בישראל.

“גרמניה של היום – כוח עולה”

ואני, חברי הכנסת, לא אומר שבגרמניה של אדנאואר או בגרמניה של הסוציאל־דמוקרטים – או כפי שיגאל אלון קורא להם “מפא”יניקים" – אם אלה ישלטו מחר – כי שם אין נאצים ואין אנטישמים. יש. איני בטוח שאין נאצים ואנטישמים אפילו באנגליה ההגונה. האין שם מוסלי? ואיני בטוח שאין לנו אויבים ושונאי־ישראל גם בארצות אחרות; אולי רק בברית־המועצות העומדת לדעת מפ"ם בראש האנושות השוחררת שלום – אין אנטישמיות ואין אף נאצי אחד. אבל כשאני אומר שגרמניה של היום, גרמניה של אדנאואר והסוציאל־דמוקרטים אינה גרמניה של היטלר – איני מתכוון רק למשטר החדש, – אם כי זה חשוב מאד – אלא גם לתמורה הגיאו־פוליטית שחלה במערב אירופה ובעולם. גרמניה של ימינו לא תשוב עוד לעולם להיות מה שהיתה לפני מלחמת העולם השניה; לא היא עומדת ותעמוד בראש – אלא עד עת מצוא ארצות־הברית וברית־המועצות, אחר־כך סין, הודו, אינני יודע. אולי ישראל. וגרמניה זקוקה לארצות־הברית ולמערב אירופה כמו שאר המדינות במערב אירופה אם לא ליהפך, חלילה, לגרורה של ברית המועצות כפי שרוצים – וזו זכותם – שליטי ברית־המועצות. ולישראל לא אחת היא אם גרמניה תהיה לצרינו – או לנו. גרמניה ככוח עוין לישראל – וזה יתכן מבלי נאצים. בהודו אין נאצים – מעמידה בסכנה גם ידידותם של שאר עמי אירופה המערבית – וגם עלולה להשפיע לרעה על ארצות־הברית ושאר מדינות אמריקה. זהו כוח עולה – אם כי לעולם לא תהיה עוד כוח עולמי כאשר היתה עד מלחמת העולם השניה – ויחסה אלינו ישפיע במידה לא מעטה על יחס מדינות אחרות, הקשורות אתה.

הצוואה של קרבנות השואה – היא בנינה, חיזוקה ושגשוגה ובטחונה של ישראל. לשם כך אנו זקוקים לידידים. – והסברתי כבר מהי ידידות פוליטית – בעולם. וביחוד זקוקים אנו לידידים שביכולתם וברצונם לצייד צה"ל למען הבטיח קיומנו.

זוהי תמימות אם לא גרוע מזה כשאומרים לנו: ודאי שנקבל ברצון נשק מגרמניה, כי נקבל גם מהשטן. אבל אם נראה בגרמניה – או במדינה אחרת את השטן – לא נקבל.

יש רבים בתוכנו שלא נשתחררו מהתפיסה של תושבי־גיטו הרואים את העולם בעיניים בטלניות. ישראל הריבונית חייבת לראות המציאות הבינלאומית והתמורות המתחוללות בתוכה, לפעול למען חיזוק מצבה ובטחונה בתנאים הקיימים והמתחדשים מזמן לזמן.

האסטרטג המומחה של תנועת “חירות” מקניט אותי בצוללות שהשגנו מאנגליה ולא מגרמניה. איני רשאי לעמוד פה על פרטי פרשה זו – אבל ידוע לכל יודע דבר במזרח התיכון, כי צוללות אלו מימי מלחמת־העולם השניה לא ישתוו לצוללות הסוואֶטיות החדשות שמצרים קיבלה מברית־המועצות. ובנידון זה מצרים עולה עלינו אך רק בכמות – יש להם 9 צוללות חדישות, ולנו שתיים – אלא גם באיכות.

איני יכול ואיני רשאי לעמוד פה על הציוד המיוחד הדרוש לצה“ל – ואשר בו, לדעתי, תלוי בטחוננו וקיומנו בשנים הבאות; אבל אני יודע מהו טיבו של ציוד זה, ובאילו מקומות יש לנו סיכויים ממשיים להשיגו. והקמפניה שחוללה תנועת “חרות” לאחר הפרסום של העתון הגרמני “דער שפיגל”, שנאחזו בו לצערי העמוק גם חברי “אחדות העבודה” ובמידה ידועה גם חברי מפ”ם, היא חבלה מסוכנת לא רק במעמדנו הבינלאומי, אלא בעתיד בטחוננו, וקיומנו.

בידענו האחריות הכבדה – המוטלת עלינו, על ממשלת ישראל, הצענו לכנסת מה שהצענו, ולא הייתי אף לרגע אחד נשאר בתפקיד המוחץ שמוטל על שר הבטחון של ישראל.

ירושלים

יום רביעי, י“ב בשבט תשכ”ב

17 בינואר 1962

אדוני היו"ר, חברי כנסת.

הוטל עלי מטעם הממשלה למסור לכנסת הודעה על השביתה הפראית של המהנדסים, שהוכרזה בניגוד להתחייבות נציגיהם כלפי הממשלה והסתדרות העובדים.

הכנסת אינה דנה בדרך כלל – ובצדק – בעניני שביתות, שהם קודם כל ענין לעובדים ולמעבידים. אולם הדבר שעלי למסור לכנסת היום אינו סכסוך בין עובדים ומעבידים, – אלא התנהגות תמהה של עובדי מדינה וציבור, וביתר דיוק של נציגי עובדי מדינה וציבור, שהפרו היסודות האלמנטריים של הגינות חברתית; אני מניח: מתוך אי־ידיעת העובדות, כי קשה לי להניח שאלפי המהנדסים יודעים לאמיתם כל פרטי המו“מ וההתחייבויות באי־כוחם המוסמכים במו”מ עם ההסתדרות ונציגי הממשלה, – ואף על פי כן הם עושים מה שהם עושים. כי מה שקוראים עכשיו בשם שביתת המהנדסים היא התכחשות להסכם קולקטיבי, שעד כמה שאני מכיר סכסוכי עבודה בארץ, לא היתה כמותה עד היום. והממשלה רואה חובה לעצמה למסור לכנסת, לעם ולידיעת אלפי המהנדסים פרטי המו“מ שהתנהל במישור משולש – בין נציגי המהנדסים, בין הממשלה ובין הסתדרות העובדים הכללית בנידון שכר המהנדסים, וההסכם שהגיעו אליו נציגי שלושת הגופים האלה אחרי מו”מ מייגע וממושך על יסוד בדיקת מומחים, שנבחרו לכך ע"י נציגי המהנדסים עצמם, בהסכמת הממשלה מצד אחד והסתדרות העובדים מצד שני.

ואתחיל מהסוף. בסוף שנת 1961 ביום 18.12.61, הוסכם על ידי הוועדה המרכזת של הסתדרות העובדים, ע"י נציגי הסתדרות המהנדסים ועל ידי בא־כוח משרד האוצר כי:

"(1) תוקם ועדה בת חמשה חברים בהרכב: חבר ועדת המומחים, שני נציגי הסתדרות המהנדסים, נציג הממשלה ונציג הועדה המרכזת.

(2) תפקידה של הועדה לברר ולקבוע סופית את השיעור המדוייק, אשר לפיו יחול שינוי בשכר המהנדסים, כאשר לנגד עיניה מימצאי ועדת המומחים, ההשגות והערעורים של הסתדרות המהנדסים ובהסתמך על מכתבו של הוועד הפועל (כלומר הוועד הפועל של הסתדרות העובדים), מיום 26.5.58 והחלטת הוועדה המרכזת, הכוונה לוועדה המרכזת של הסתדרות העובדים, מיום 23.6.61.

(3) הוועדה תסיים את עבודתה עד 5 בינואר 1962".

חתומים: ז. הרינג; בשם הועדה המרכזת של ההסתדרות – ל. באס וא. בונצל; בשם הסתדרות המהנדסים – י. ארנון; בשם משרד האוצר.

אקרא קודם שתי התעודות אשר נזכרו בתעודה הקובעת, שזה עכשיו קראתי לפניהם.

מכתב הועד הפועל של ההסתדרות מיום 24.5.58 אומר:

מזכירות המחלקה לאיגוד המקצועי, בישיבתה מיום 20.5 ש.ז. סיכמה את דיוניה בדבר שיפור שכרם ותנאי עבודתם של המהנדסים, האדריכלים, האגרונומים והכימאים והחליטה:

א. ותק אקדמאי

    (1) במקום הותק הדרגתי הקיים יונהג ותק אקדמאי רצוף במשך 20 שנה של עבודה במקצוע.

    (2) העובד יקבל את הותק האקדמאי בראשית השנה השניה לעבודתו במקצוע, שהיא גם השנה השניה לאחר גמר לימודיו בבי“ס גבוה וקבלת התעודה המתאימה כמו: תעודתB.Sc. של הטכניון בחיפה, תעודה מקבילה של האוניברסיטה בירושלים או כל תעודת גמר של בי”ס גבוה מוכר אחר, ובתנאי שעבד בעבודתו ובתפקידיו המקצועיים או שהיה מודרג בדרגת השכר המקצועית של הסתדרות המהנדסים. שרות צבאי או תקופת השתלמות דינם כעבודה במקצוע.

    (3) הוותק האקדמאי ישתלם בשיעור יחסי מן השכר היסודי החדש (שכר יסוד ותוספת יוקר ל־31.12.57) באותה דרגת השכר, בה נמצא העובד לאחרונה לפי הכללים הבאים:

    בחמש השנים הראשונות (בהתאם לסימן 2) – 2% מן השכר לכל שנה; בחמש עשרה השנים הבאות – 1% מן השכר לכל שנה.

    השיעור המכסימלי של הוותק האקדמאי – 25% מן השכר היסודי החדש שבכל דרגת שכר, בה נמצא העובד לאחרונה וכאמור לאחר 20 שנות עובדה במקצוע.

ב. תוספת לרכישת ספרים מקצועיים

העובדים במקצועות הנ"ל יקבלו תוספת שנתית מיוחדת (פטרה מתשלום מס הכנסה) לרכישת ספרות מקצועית, לפי הדירוג הבא:

הנמצאים בדרגה ח'                 70 ל"י לשנה

הנמצאים בדרגה ז'                 100 ל"י לשנה

הנמצאים בדרגה ו'                 140 ל"י לשנה

הנמצאים בדרגה ה’־ד’־ג'             160 ל"י לשנה

הנמצאים בדרגה ב' א’־א' +           200 ל"י לשנה

ג. תשלומים עבור שעות עבודה נוספות

    (1) עובד הנמצא בדרגות ח’־ב' ועד בכלל, ונדרש ע"י ההנהלה לעבוד שעות עבודה נוספות – יקבל תשלום מלא עבור כל שעת עבודה נוספת, שתירשם כמקובל, 125% עבור שתי השעות הראשונות ו־150% עבור השעות הבאות, בהתאם לשכרו החודשי הכולל.

    (2) עובד שנאלץ במקרים מיוחדים עקב תנאי העבודה במקום, לעבוד בקביעות שעות־עבודה נוספות ואין אפשרות לנהל רישום השעות הנוספות – יקבל תמורה בצורה כוללת לעבודתו הקבועה הנוספת. התמורה תיקבע ע"י ועדה פריטטית, מורכבת מבא־כוח ההנהלה ובא־כוח הסתדרות המהנדסים.

    (3) העובדים בדרגות א' ו־א'+ יקבלו תוספת כוללת עבור עבודתם הנוספת בסך של 125 ל"י לחודש.

    (4) ההסתדרות תתבע מאת נציב מס־ההכנסה להכיר בשעות העבודה הנוספות כשעות עבודה חיוניות החייבות בתשלום מס־הכנסה בשיעור של 30% מס לגבי האמור בסימן (1) ו־35% לגבי האמור בסימנים (3) – (2).

ד. תקפן של ההחלטות הנ"ל הוא לשנתיים, מאחד לאפריל 1958 ועד לאחד באפריל 1960, כמקובל עתה בהסתדרות ובהתאם לסכומים לגבי כלל צבור העובדים האקדמאיים.

נבקשכם לדאוג לביצוע ההחלטות.

בברכת חברים

(–) א. בקר

העתק: למחלקה לעובד האקדמאי.

התעודה השניה – החלטות הוועדה המרכזת (של הסתדרות העובדים) מיום 23.6.61 האומרות:

"הוועדה המרכזת רואה בשביתת האזהרה של הרופאים והמהנדסים שביתה בלתי צודקת מעיקרה וקוראת להם להענות להצעה, למסור את ההכרעה בתביעותיהם לידי ועדה ציבורית מוסמכת.

על הועדה הציבורית המוסמכת יוטל לבחון את השאלות שנתעוררו תוך המו“מ על שכרם ותנאי עבודתם של הרופאים וכן את טענתם של האקדמאים, כי ההפרשיות הקיימת בין שכרם לבין שכר יתר העובדים נפגמה. עם זאת קובעת הוועדה המרכזת, כי אין הצדקה אובייקטיבית להרחיב את ההפרשיות, וההסתדרות תשמור ותבטיח את ההפרשיות שנקבעה ב־1958”.

ועכשיו על השתלשלות המו“מ בין נציגי המהנדסים, האוצר והסתדרות העובדים. ההסכם הקודם עם המהנדסים פג תקפו באפריל 1960. המו”מ על שכר המהנדסים לתקופה המתחילה ביום 1.4.60 נמשך זמן ממושך, ונסתיים בהסכם ביום 5.7.61, אשר תחולתו היא מ־1.4.60 ועד 31.3.63. ההסכם הושג בכל הנקודות שהיו שנויות במחלוקת, פרט לנקודה אחת, והיא: כל הכרוך בהבטחת המזכיר הכללי של ההסתדרות לא להרע בשנת 1959 ו־1960 את ההפרשיות שנוצרה בשנת 1958 בין שכר האקדמאים ושכרם של מקצועות אחרים במשק.

בנקודה הזאת סוכם בוועדה הבינמשרדית לשכר המהנדסים, על מינוי ועדת מומחים שתבדוק באיזו מידה נפגעה ההפרשיות בין הכנסתם הכוללת של המהנדסים לבין הכנסתם הכוללת של טכנאים, פועלי ייצור, פועלי בנין, מנהלי עבודה ועובדים בשירות המדינה בדירוג מינהלי, מאז אפריל 1958 ועד למועד הסיכום הנ"ל, היינו 5.7.61.

המומחים כולם הוצעו על־ידי נציגי המהנדסים ונתקבלו ע“י שאר המוסדות (האוצר והסתדרות העובדים) והם: מר דוד כוכב מבנק ישראל – יו”ר, ומר דוד גולומב ומר ה. סמיט, חברי הוועדה.

על פי דרישת המהנדסים הוסכם כי לצורך תוספת השכר במשך כל תקופת ההסכם תשמש ההשוואה בין 1958 ו־1961, אם כי נציגי הממשלה היו סבורים כי תוספת השכר צריכה להתבסס על השוני בהפרשיות אך ורק בין 1958 ל־1960, כלומר עונת ההסכם הקודם שבא לסיומו. על פי דרישת נציג הממשלה סוכם כי תיבדק גם ההפרשיות בין 1958 ו־1960 בנפרד, אבל רק לצרכים אינפורמטיביים בלבד.

ועדת המומחים, ואני מזכיר עוד פעם: היא הוצעה ע"י המהנדסים – סיימה עבודתה ביום 19.11.61, ומסקנותיה היו:

(א) בין 1958/59 ל- 1960/61 שונתה ההפרשיות לרעת המהנדסים בממוצע משוקלל ב־5.9%.

(ב) בין 1958/59 לאפריל–אבגוסט 1961 שונתה ההפרשיות לרעת המהנדסים בממוצע משוקלל ב־3.2%.

לאחר שמסקנות ועדת המומחים הובאו בפני הוועדה הבינמוסדותית (מהנדסים, ממשלה והסתדרות), סרבו המהנדסים לקבל דו“ח הוועדה כבסיס למו”מ – ועדת המומחים שהוצעה ע"י המהנדסים עצמם – ואי אפשר בוועדה הבינמוסדותית להגיע לידי הסכם.

במגמה למנוע החרפת הסכסוך הציעה הוועדה המרכזת של הסתדרות העובדים לפנים משורת הדין שתוקם ועדה שניה בהשתתפות המהנדסים אשר תבדוק ותקבע סופית את השיעור המדויק שלפיו יחול שינוי בשכר המהנדסים, כאשר לנגד עיני הוועדה השניה מימצאי ועדת המומחים, ההשגות הערעורים של הסתדרות המהנדסים ובהסתמכות על מכתבו של הוועד הפועל מיום 26.5.58 והחלטות הוועדה המרכזת מיום 23.6.61, שכבר הקראתי לפניכם בראשית דברי.

בתחילה נקבע יחד עם נציגי הסתדרות המהנדסים שהוועדה החדשה אשר קביעתה תהיה סופית תמנה 7 חברים: 3 חברי ועדת המומחים, שני נציגי הסתדרות המהנדסים, נציג הממשלה ונציג הסתדרות העובדים. הסכם זה הושג עם נציגי הסתדרות המהנדסים אחרי ליל שימורים. אבל בשעות בוקר, ב־19 בדצמבר 1961, התכנסה מזכירות הסתדרות המהנדסים, וברוב קולות ביטלה את ההסכם והכריזה על שביתה באותו יום. גם בשביתה זו היתה הפרה גלויה של הסכם, ושוב נעשו מאמצים חדשים כדי למנוע זעזועים מזיקים למשק הארץ, והוסכם כי במקום ועדת השבעה תקום ועדת חמישה, ולא שלושה חברי ועדת המומחים, אלא רק אחד – מר דוד כוכב מבנק ישראל ישתתף בה, ועל ידי כך ניתן משקל רב יותר לשני נציגי המהנדסים בוועדה זו.

על ידי פשרה זו נסתיימה השביתה באותו יום.

כאשר ועדת החמישה החלה בעבודתה, נדרשו חבריה לחתום בשם המוסד שאותו הוא מייצג, על כתב הסמכות לוועדה האומר במפורש: “תפקידה של הוועדה לברר ולקבוע סופית את השיעור המדוייק, אשר לפיו יחול שינוי בשכר המהנדסים”.

כשנאמר לוועדה שהחתימה מחייבת מראש לקבל מסקנות הוועדה, תהיינה אשר תהיינה, נתעורר ויכוח פנימי בין שני נציגי הסתדרות המהנדסים, והם יצאו להתייעצות – וכשחזרו, חתמו שניהם על התעודה.

למניעת כל אי־הבנה לגבי מידת החיוב של מסקנות ועדת החמישה קויימה ישיבה אצל שר האוצר, בה הודגש וסוכם פעם נוספת, כי מסקנות ועדת החמישה תהיינה סופיות ותחייבנה כל הצדדים.

הוועדה קיימה שש ישיבות ארוכות, והגיעה למסקנות הבאות:

(א) להביא בחשבון את השינוי שחל בהפרשיות בין שנת הבסיס 1958/59 ובין שנת 1960/61 בסך של 5.9%.

(ב) לקבל השגות המהנדסים, כי יש להביא בחשבון ההפרשיות גם השינויים שחלו אצל מנהלי העבודה והפועלים היציבים ב“סולל בונה”. זה הוסיף 0.7% לטובת המהנדסים.

(ג) בסיכום קבעה ועדת החמישה כי ההפרשיות הצטמצמה בין השנים 1958/59 ו־1960/61 ב־6.6%. עם זאת הסכימה הוועדה כי בעיבוד פרטי השכר יעגלו את סכום העלאת השכר מ־6.6% ל־7%.

לאחר שהוברר בישיבה האחרונה לאיזו מסקנות באה הוועדה הודיעו שני נציגי המהנדסים כי לא ישתתפו עוד בוועדה ולא יקבלו מסקנותיה, ובעקבות הודעה זו באה הכרזת השביתה על ידי המהנדסים.

הממשלה רואה בהתנהגות זו של נציגי המהנדסים וארגונם, המתכחשים להתחייבות שנטלו על עצמם ביסוד וועדת החמישה, חבלה חמורה בכל משטר המו"מ הקולקטיבי, שעליו מבוססים סדרי העבודה והשכר בארץ זו, כמו בכל ארצות הדימוקרטיה, והשלטת אנרכיה הרסנית ביחסי העבודה וארגונה.

זהו המקרה הראשון, עד כמה שידיעת הממשלה מגעת, בתולדות יחסי העבודה בארץ, שארגון עובדים מתכחש לחתימת נציגיו והתחייבותם, מנסה לסחוט שכר שלא מגיע לו, רק בגלל שהוא מניח שיש בכוחו להטיל מרותו על הארץ כולה ע"י מעשי הרס, והשבתת מפעלים חיוניים לקיום המשק והעם.

ערב השביתה הזמנתי אלי נציגי המהנדסים ואמרתי להם: אין כל רצון לממשלה לנצח את המהנדסים ולפגוע בארגונם, כשם שקשה לי להניח שהמהנדסים רוצים לפגוע במדינה ובמשקה. אנו מכירים בערכו של כל עובד, וודאי שאנו מכירים בערכו של עובד שהצליח לרכוש לעצמו ידע המביא ברכה לארץ. ידע זה נרכש לא מעט על חשבון העם. אני כשלעצמי, זאת לא אמרתי להם, אבל אני מוסיף זאת כאן, מקווה שכל איש בישראל יקבל במשך הזמן השכלה גבוהה. אנו רוצים לראות העובדים, בין אקדמאים ובין לא אקדמאים, לא כבודדים מחוסרי כוח, אלא כציבור מאורגן, אחראי, היודע לעמוד על זכויותיו ולא על זכויותיו בלבד, אלא גם מכיר בחובותיו. אין לשום אזרח זכויות בלי חובות, פחות מכל לחברי הממשלה. הם חייבים לעמוד על משמר צרכי העם ועל משמר צרכי כל אדם בישראל. הם גם חייבים לדאוג לכבודו של ציבור מאורגן – שלא יפר התחייבותו – שלא ינסה על ידי תקיפות מדומה להטיל רצון מיעוט קטן, אם כי בעל זכויות, על העם כולו, ולסחוט מהעם בכוח הנזק שהוא מסוגל לגרום למשק המדינה, תשלומין בעד עבודה שאינו עושה ולדרוש הוספות שמומחים וועדים מוסמכים ומוסמכים על ידי נציגי העובדים עצמם שללו את הצדקתם.

יש בישראל מיעוט הדורש איסור שביתות והטלת חובת בוררות על כל העובדים. לא אתפלא אם דווקא מחוגים אלה יצאו תומכים בידי הארגון המפיר מסקנות בוררות שהסכים לה ברצונו הטוב. אולם אני מקווה שכל חברי הכנסת, החרדים באמת לזכויות העובדים – שזכותם הגדולה ובטחונם החברתי הוא בארגונם ובאחריותו הקולקטיבית של ארגונם, ויחד עם זאת הם חייבים לדאוג לטובת משק המדינה – יפסלו יחד עם הממשלה את ההתנהגות הפראית, חסרת האחריות של המהנדסים, המנסים להשבית המפעלים החיוניים של המדינה ומשק העם, מתוך התכחשות להתחייבות נציגיהם שניתנה בכתב.

הממשלה לא תירתע מהאיומים של שביתה פראית, ומתוך דאגתה הכפולה גם למשק וגם לעובדים, לישרם, לאחריותם ולארגונם – תאחז הממשלה בכל האמצעים ההכרחיים והחוקיים לקיום השירותים החיוניים במדינה ובמשק, ולא תשלם אף פרוטה לאלה שאינם רוצים לעבוד; ולכל המהנדסים אשר הוטעו בידיעות כוזבות על שלבי המו"מ ולא ידעו על התחייבות נציגיהם, היא קוראה לשוב לעבודה במהירות האפשרית לטובת עצמם ולטובת המפעלים שבהם הם עובדים, ולטובת משק העם.

רצה הגורל שמדינת ישראל תקום מתוך סערת מלחמה, ועם ישראל המשוחרר יתגלה לעולם קודם־כל לא בכושר היצירה והרוח, אלא בכושר־מלחמתו ובכוחו הצבאי. בחדשים הראשונים לעצמאותנו חייבים היינו לרכז את כל מרצנו במטרה העיקרית: להדוף אויבינו. ועוד הרבה שנים נצטרך לתת ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים את בטחונה של המדינה. ברם הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל יש יעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצוּוה גם על כך. אבל אין זה העיקר. העיקר הוא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.

אפילו בתוך שעת החירום, בשמונת החדשים הראשונים לקיום המדינה, כשהיינו צריכים להתגונן בפני צבאותיהן של חמש מדינות ערב ולהקים, בתוך התוהו־ובוהו שהנחילה לנו ממשלת המנדט, סדר ומשטר, שירותים וממשלה – אפילו בתקופה מסוערת זו לא פסק זרם העליה. עם בוא השלום הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם ולהשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת, במלאכה, לבנות ערים וכפרים חדשים לקליטת מאות אלפי היהודים שיבואו בארבע השנים הקרובות. כדי שהמונים אלה ייקלטו בארץ, הושם עלינו להגשים מפעל התישבותי גם בכפר וגם בעיר, שהוא גדול בהרבה מכל מהמפעל ההתישבותי שהקימונו במשך שבעים השנים האחרונות. נצטרך לשקוד בממדים רחבים ובקצב מהיר על יעור הרים, הפרחת חולות, התקנת השקאה, השבחת קרקעות, בנין בתים למשק, לדירה, לבתי־ספר, לבתי־חרושת, לבתי־חולים, למעבדות. נצטרך להקים תחבורה ענפה מקומית, ארצית, בינלאומית – ביבשה, בים, באויר, לארגן אכספורט ואימפורט רבי־מידות, לבנות רכבות ולסלול דרכים, ועוד ועוד.

אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אנחנו לא נביא לארץ עדרים של בעלי־חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני אנשים יהודים שלא יחיו על הלחם לבדו. נעלה לארץ עם יחיד במינו, מפוזר בכל קצוי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שונים בישראל. את כל הצבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות, החברתיות והלשוניות המפרידות ביניהם, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ופוליטיות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו וחזון לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה וחירותה ומקומה בעולם. ומלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסוערת ומסוכסכת, כששלום העולם תלוי בשערה, ואנו מוקפים צוררים ויריבים, – ולא רק שכנינו הקרובים, אלא כוחות עולמיים אינם מסוגלים עדיין להשלים עם קיומנו העצמאי.

וזו השאלה העומדת לפנינו: כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? איך נרים את המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, הפוליטי, התרבותי, הארגוני, ואנחנו מעטים. כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה. ואנחנו עם עשוק, עשוק היסטוריה. אין לנו שום ירושה חמרית; גם מה שהיה להמוני היהודים בהרבה ארצות ניטל מהם. שליש העם נשמד, ומהשרידים שנשארו בכמה ארצות נלקח כל מה שהיה להם. ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, מלאכה שלא נעשתה אולי על ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד – אם נצליח לגייס גיוס מלא את היתרון האחד שיש לנו: היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי.

ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים. לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה. לא היינו עם רב מספר. לא ניתנה לנו עצמה מדינית. רק בימינו אלה, אחרי שבעים שנות מאמצים חלוציים, הגענו לראשית עצמאותנו בחלק מארצנו הקטנה. אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים. ובכוח זה עמדנו עוד בימי קדם נגד מדינות אדירות שעלו עלינו לא רק במספרן, בכוחן החמרי והצבאי, אלא, במובנים רבים, גם בתרבותן. עמדנו נגד מצרים, אשור ובבל. בכוחנו המוסרי עמדנו נגד העולם היווני והעולם הרומאי – כוחות עולמיים שיצרו תרבויות כבירות, עשירות, והנחילו לאנושות רוב נכסיה הרוחניים במדע, בפילוסופיה, בדרמה, באמנות ובכמה מסוגי השירה. בכוחנו המוסרי נאבקנו על קיומנו כאלפיים שנה בגולה, ועמדנו במבחן ששום עם אחר בעולם לא יכול לעמוד בו. אין עוד דוגמה בהיסטוריה לעם, שגורש מאדמתו ונתפזר בין העמים, ואף על פי כן הצליח לקיים יחודו בעצמאותו במשך מאות בשנים. נטוע בנו כוח מוסרי עליון, שלא נמצא בקרב הרבה עמים, וכוח זה הביאנו עד הלום. היו עמים שלא נפלו מאתנו בכוחם האינטלקטואלי. היו גם עמים שעלו עלינו בכמה מענפי התרבות והיצירה האמנותית והמחשבתית. תרבות העם היהודי, כשישב בארצו, היתה חד־צדדית. כוחנו היה גדול בדת, במוסר, בשירה, אבל כמעט לא היה לנו חלק במחשבה הפילוסופית, במדע, ברוב האמנויות, בארכיטקטורה, בסלילת דרכים. מבחינה זו אולי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות. חיינו בתוך עמי אירופה ואפריקה הנחילו לנו גם את הנכסים האלה. בנדודינו בעולם ירשנו גם את התרבות החדישה וגם השתתפנו ביצירתה. עכשיו אין אנו נופלים בכוחנו הרוחני משום אומה אחרת. חלק היהודים בכל כיבושי הרוח והמדע בדורות האחרונים אינו קטן מחלקם של הטובים שבעמים.

רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. מה זאת אומרת? – זאת אומרת, שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי פרלמנט. ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות את המלאכה אשר לפנינו. שוּמה עלינו להפעיל את כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס את כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוונה אינה רק לאנשי־סגולה מעטים, אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים, ויש רק להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהפעלת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות האדם והקים מפעלי בראשית, לא היה עילוּיים וילדי־פלא, אלא נערים רגילים. העצמאות אשר ניסינו להקים בסערת מלחמה, אי אפשר לה שתסתיים בשטח המדיני בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעודה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת – היא לפנינו. עלינו להפוך את הארץ, את העם, את כל סידרי חיינו.

מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות מחדש חשבון חייו. דרכי חיינו הקודמים, הרגלי מחשבתנו, יחסינו הפנימיים והחיצוניים, המידות והשיטות והממדים הישנים, לא יסכנו עוד. תביעה זו חלה על כל המקצועות: על עובדי השדה, על עובדי החרושת, על עובדי המדע, על עובדי החינוך, על עובדי המשפט.

ב.

לדוגמה, הרי המשפט. אנחנו היהודים ידענו שתי מערכות חוקים: מערכת החוק העברי, שנשאר לנו מורשה מימים קדומים, ומערכת החוקים של העמים הזרים שבתוכם ישבנו. המשפט העברי צמח על קרקע המולדת וינק מתוך מציאותה ורוחה של האומה העברית בהתהוותה, אולם גידולו החפשי נפסק עם אבדן עצמאות היהודים תחת שלטון רומא. אמנם המשפט היהודי לא חדל להתפתח, אולם היתה זו התפתחות בחלל ריק, כי נעשינו משועבדים לחוק זר. חוק זה, גם אם לא היה עוין ומכוּון נגדנו, לא הלם את צרכינו. ויותר מבכל שטחי חיינו האחרים אנו עומדים בשטח המשפט כאילו לפני לוח חלק. אין אנו יכולים לקיים לאורך ימים את מערכת החוקים שהנחילה לנו ממשלת המנדט. חוקים אלה לא היו מכוונים למציאות ולהתפתחות שאנו מצווים עליהן במדינת ישראל. אין אנו אומה חדשה שיצאה לפתע לאור העולם. אנו אומה עתיקת־יומין המחדשת נעוריה. כשם שאנו מושרשים באדמת המולדת כך אנו מושרשים בקרקע עברנו. לא נהיה אשר נהיה בלי יניקה מתמדת ממקורות הוויתנו העתיקה ובלי היצמדות לשרשי עברנו. אולם כשם שלא נצא עכשיו למלחמה בנשק של צבאות יהושע בן־נון או החשמונאים – כך לא נסדר את חיינו הממלכתיים עכשיו רק בחוקי שאול המלך או בפקודות נחמיה בן־חכליה, הגם שלא כולם נתישנו גם בימינו. המהפכה הלאומית שהתחוללה בימינו מחייבת אותנו למערכת חוקים ומשפטים אשר ימזגו בתוכם את התביעות המוסריות של נצח־ישראל, הצרכים הממלכתיים של תקופתנו והיעוד ההיסטורי של חזון אחרית־הימים. מדינת ישראל אינה דומה לשאר המדינות בעולם ואין היא רשאית להסתפק בצרכי השעה. מדינה זו לא הוקמה רק בזכות תושביה הקיימים ולמענם. אין היא מטרה לעצמה, אלא אמצעי ליעוד היסטורי של האומה העברית כולה, ומערכת חוקיה צריכה לשמש את יעודה של המדינה לא פחות משהיא צריכה לשמש את קיומה של המדינה. יעוד זה אפשר להגדירו בשני פסוקים קצרים: א) קיבוץ גלויות; ב) “ואהבת לרעך כמוך”.

קיבוץ הגלויות הוא יעודנו הלאומי. כל מערכת החוקים במדינת ישראל צריכה להיות ערוכה לקראת קליטת העליה בחיי הכלכלה והמשק, התרבות והחברה, לקראת מזיגת שבטי ישראל השבים לחטיבה לאומית ותרבותית אחידה, לקראת הבראתנו הגופנית והמוסרית על אדמת מולדת, וטיהור חיינו מהסיגים והכתמים שדבקו בנו בחיי התלות והנכר בגולה. למדינתנו לא תספיק מערכת חוקים, שמטרתם העיקרית היא שמירת הקיים. הקימונו מדינה דינאמית שפניה ליצירה וחידוש, בניה והרחבה, כיבושים ושינויים. משפט המפגר אחרי התפתחות החיים, שאינו אלא סיכום הנסיון והלקח של העבר, לא יסכון לנו. אנו זקוקים למשפט שיקדם את פני העתים, שיהא רואה את הנולד, שיעצב את המתהווה והמתחדש ויפנה דרך לשינוי פני המציאות. מהפכת הקמת המדינה אינה אלא הקדמה למהפכה הכפולה שתחול בגורל העם, שיתכנס מפזוריו ויתערה במולדתו, ובגורל הארץ, שתתנער משממותיה. החוק במדינת ישראל שוּמה עליו לחנוך מהפכה כפולה זו ולפלס מעגלותיה.

קיבוץ הגלויות עומד במרכז חיינו, וכל מעינינו נתונים למצוות הכרוכות בקליטת עולים. גם בטחון המדינה דורש מאתנו מאמצים רבים וממושכים, ועוד הרבה שנים ניתבע להשקיע מיטב מרצנו, אמצעינו ויכלתנו בבנין המדינה ובטחונה. ואולם מדינת ישראל לא תיבחן בכוחה ובמשקה בלבד – אלא ברוחה. ירשנו ירושה גדולה – והיא מחייבת. מרדנו בכל המשטרים, הדתות, החוקים והמשפטים שתקיפי עולם ניסו להטיל עלינו; לא נכנענו בימים הקדומים לתרבויות מצרים ובבל במזרח, ולתרבויות האדירות של יוון ורומא במערב, ולא קבלנו עלינו דינם של הנצרות והאישלם. זה לא היה מקרה. שמרנו על יחודנו ויעודנו, הלאומי והמוסרי. ובאלה תיבחן מדינת ישראל. מדינת ישראל תיבחן בדמות המוסרית שתשווה לאזרחיה, בערכים האנושיים שיקבעו את יחסיה הפנימיים והחיצוניים, בנאמנותה, הלכה למעשה, לצו העליון של היהדות: “ואהבת לרעך כמוך”. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה להגיד יותר מאשר הוגד בשלוש מלים אלה. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, יהיה מיוסד על שלש מלים נצחיות אלה.

“ואהבת לרעך כמוך” הא יותר ממצות החוק. עקרון חוקי אפשר לפרשו בפירוש פאסיבי ושלילי: לא לקפח, לא לגזול, לא לעשוק, לא לפגוע. התורה היהודית לא הסתפקה באלה – לא די בהמנעות מפגיעה בזכויות הזולת, יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת־גומלין, על חברות של שווים, על אהבת־הבריות. רק על יסוד הצו “ואהבת לרעך כמוך” תיכון מדינת ישראל הנאמנה ליעוד הנפשי הגדול של היהדות. רק בצו זה יימצא המפתח לחוקי ישראל ומשפטיה.

לכונן את מדינת ישראל על צו עליון זה של היהדות – אין זה תפקידם של עורכי הדין והמחוקקים בלבד. דמותה של מדינת ישראל לא תעוצב אך ורק על ידי מחוקקיה; בוני המדינה ומגיניה, אנשי הרוח בעם, חוזיו ומדריכיו, עושי המלאכה בשדה ובחרושת, בחינוך ובתרבות, – כל אלה יעצבו את דמות האומה; ופני המדינה כפני האומה. ואולם הציבור שעשה את החוק והמשפט למלאכת חייו – ציבור עורכי־הדין – יש עליו אחריות מיוחדת בעיצוב דמותה של המדינה, ורק עם הקמת מדינת ישראל ניתנה זכות זו לעורכי הדין היהודים. כל עוד היו חיינו נתונים לשלטון זר היה תפקידו של עורך־דין יהודי – במקרה הטוב ביותר – לעמוד בפני המדינה הזרה, להגן על אסירי מלכות מפני חוקים ושופטים זרים, להגן על בייליס, על דרייפוס, להוכיח שהחוק לגבי היהודים אינו צודק, או שעיקוף החוק היה בו הכרח – לא ביצורו של החוק אלא ערעורו, באשר החוק הוא עוין, מתנכל, מפלה, מקפח. לעורך־הדין היהודי, שפעל כיהודי, לא ניתן לעצב את החוק והמשפט – להיפך, במילוי שליחותו הקשה כיהודי, היה חייב לעמוד נגד המדינה וחוקיה. עם הקמת מדינת ישראל נשתנה הדבר מיסודו. על עורכי הדין שומה עכשיו, יותר מאשר על כל חבר אנשים אחר במדינה, לטעת בקרב ציבורנו, גזול־עצמאות במשך אלפי שנה, כבוד ויקר למדינה ולחוק, כבוד ויקר לעושי דבר המדינה וחוקיה, כבוד ויקר לשופטי המדינה ושוטריה. החיים תחת שלטון זר, לעתים קרובות תחת שלטון עוין, ערערו בתוכנו את ההכרה המשפטית. והנה עורך הדין במדינת ישראל צריך להיות לא קורא־תגר נגד החוק המקפח במדינה הזרה, אלא המבצר את שלטון־החוק והוקרת החוק בהכרת הציבור. עליו לסייע בחינוך העם לראות בחוק לא גזירה אלא ביטוי לרצון־העם, צו שנעשה לטובת הכלל, שאינו מגביל את חירות היחיד אלא למען הגן על חירות הזולת, כלומר על חירותו של כל אחד ואחד, ואינו מטיל חובה על היחיד אלא מתוך דאגה לצרכי הציבור, כלומר לצרכי כל פרט ופרט. תקפו של החוק הוא לא בענשים הכרוכים בהפרתו, אלא בכבוד שהציבור רוחש לחוק וברצון הכלל לקיימו ולשמרו. העם לא רק יכבד אלא גם יאהב את החוק – אם החוק יהיה נובע מהמקור העברי הנאמן והמבורך “ואהבת לרעך כמוך!”. אם המשטר הממלכתי והמשפטי והחברתי יהיה בנוי על זיקת־גומלין ועזרה הדדית של כל האזרחים – כיהודים כלא־יהודים – ואם ידעו כולם שבמדינת ישראל אדם לאדם אינו זאב, אלא חבר ועוזר.

רמתם המוסרית והאינטלקטואלית של עורכי־הדין בישראל תהיה גורם חשוב בעיצוב המשטר המשפטי וההכרה המשפטית בתוכנו. מקצוע עורך־הדין שונה ממקצוע המהנדס, הרופא, המורה וכדומה. עורך־הדין אינו כבול למלאכה אחת – ידו בכל ויד כל בו. הוא בא במגע עם כל חוגי הציבור ועם כל עניני החברה, המשק, המדינה והמוסר: והליכותיו של עורך הדין, שיחו והתנהגותו, יחסו ומעמדו, כשרו המשפטי והמוסרי, קובעים לא במעט את דמותו המשפטית והמוסרית של הציבור.

ג.

התביעות שהמהפכה הלאומית בחיינו מציגה למחנכי הדור, לסופר ולמורה, גדולות יותר.

שלושה דורות של חלוצים רבי־פעלים ונאזרי־גבורה, ממיסדי פתח־תקוה ומגיניה ועד בוני מדינת ישראל ולוחמיה, הביאו אותנו עד הלום. לא בכוח עצמם בלבד עשו חלוצינו מעשה־אדירים זה, אלא בכוח השליחות הנאמנה של דורות. מעפילי־התקומה שאבו ממעין־הפלאים המפכה בהיסטוריה היהודית, מעין־קדומים של סבל וחזון, אשר היו מנת־גורלו של עם ישראל מאז ומעולם. בסבל ובחזון חושלה רוח עמנו, לעמוד בפני כל תלאה ולחתור לקראת הגאולה. על מעין־פלאים זה, סוד קיומו ונִצחו של עם ישראל, שמר הספר העברי. ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר והספר שמר עלינו. עם אבדן עצמאותנו נעקר גם הספר העברי ממקור חיותו, צומצמו אפקיו, דולדל תכנו, והספר העברי נתכווץ בקרן־זוית צרה שנשארה לפליטה לרוח עמנו. והנה קם הפלא. נתחדשה קוממיות ישראל. עם שמתערה מחדש במולדתו ומשגיב קוממיותו, שומה עליו להאדיר כוח ולהגביר חיל, וכל המעשה שעשינו בשבעים השנים של העפלה חלוצית ובשתי השנים של קוממיות היה לאצור ולהגביר כוח יהודי, ולבנות את חיל ישראל. ואולם מבחננו העליון היה ויהיה מבחן הרוח. מחרשות וטרקטורים, מעדרים ודחפורים, מכונות וסדנאות, רובים ומקלעים, אוירונים ואניות, שדות ובתי־חרושת, כלי־רכב ומעבדות, רפתות ואסמים, מיתקנים ומקלטים, גדרי תיל וחפירות הגנה, כבישים ונטיעות – בלעדיהם לא נעמוד ולא נתקיים, ועלינו לשקוד על רבויים ושכלולם בלי הרף ובלי ליאות, אבל אלה יעמדו לנו – רק אם יעמוד בנו, בלבנו ובנפשנו, הרוח, אותו דבר מופלא וסמוי מן העין, אשר רק אם הוא פועם בתוכנו וכל עוד הוא פועם בתוכנו, אנו מסוגלים לחיי יצירה והעפלה וגבורה, – החיים שנועדו לנו בדורנו, ושעלינו להוריש לדורות הבאים.

לא הסופר העברי לבדו מחשל ויחשל רוח זו. אם רוח זו לא תהיה נחלת הכלל, נחלת העם והנוער, – לשוא יעמלו סופרים. אולם הסופר העברי נועד לתת ארשת נאמנה לרוח זו – ובכוח ניבו הגואל והמפרה להאדירה ולהשגיבה. סופרי ישראל יהיו נאמנים ליעודם – לא בהיותם “סופרי המדינה” הכפופים לשלטון ונשמעים להזמנות ולהוראות, אלא בהיותם סופרי קוממיות ישראל, הנאמנים רק למצפון ולחזון שבלבם, אשר מתוך חירות עליונה יאמרו דברם לעם. אז ישוב הספר העברי ויעצב דמות האומה, דמות אומה עתיקה המחדשת נעוריה, המקיימת יחודה הלאומי ורואה עצמה כאזרח־העולם, שכל דבר אנושי אינו זר לו, אומה מושרשת בעבר־קדומים ונושאת נפשה לחזון אחרית הימים. הספר העברי יאַחה את העבר והעתיד, ימזג את ערכי היהדות והאנושות, ישבץ את האדם היהודי בעולם ומלואו וישיב על ראש ישראל הגאול את כתר הרוח, מותר האדם.

והספר והסופר לא יעשו שליחותם בלי המורה והמחנך. שום גוף מקצועי בארץ אינו יכול להתברך שהוא מגלם וממצה כשהוא לבדו את כל צרכי האומה. אבל אם יש בישוב גוף אחד שיש לו זכות זו יותר מאשר לגופים האחרים, הרי זה ציבור המורים שבידיו הופקד הדור הצעיר, זאת אומרת, האומה העתידה. אמנם אנו ידועים שאין המורה ובית־הספר הגורם היחיד בחינוך הדור הצעיר. המשפחה, העתונות, הספרות, התנועות, מוסדות המדינה ומפעליה, המאורעות בארץ ובעולם, אף הם יש להם חלק לא קטן בחינוך הדור הצעיר, ולפעמים החלק המכריע. אולם בית ספר מתוקן, ההולם את צרכי הדור והעם, ומורים היודעים את יעודם ומוכשרים לקיימו, מן הדין שהם יהיו בראשי המעצבים את דמותו של הדור החדש. משימת הגורל אשר הוטלה על דורנו, משימה בת שלושה סעיפים – בטחון, עליה והתישבות – מחייבת שעבוד כל חיינו, מאמצינו ואמצעינו לצרכיה, ללא תנאי וללא שיור. אבל שלושתם, גם בטחון, גם עליה וגם התישבות, לא ייתכנו בלי תנופה חינוכית גדולה. בטחון מדינת ישראל אינו תלוי באמצעים חומריים בלבד – אפילו לא בעיקר – אלא בכושרו של העם כולו לעמוד בשער, בשעת הצורך, להלחם ולנצח. הכשרה זו של העם כולו היא משימה ארגונית, כלכלית, טכנית, אבל בעיקרה זוהי משימה חינוכית. אפילו ארגונו של הצבא במובן המצומצם, הצבא המגויס, הוא ביסודו מפעל חינוכי. ולא יקום בתוכנו צבא, אשר ימלא את תפקידו בתנאים ההיסטוריים שלנו, אם לא ילווה מאמץ חינוכי עצום יותר מבכל צבאות העולם. הצבא מוכרח להיות בית־ספר של הנוער המתבגר, בית היוצר של אחדות האומה וגבורתה ותרבותה. דבר זה לא ייעשה בלי גיוס כל היכולת המחנכת של העם ושל המורים המתחנכים בו.

העליה ודאי שהיא, קודם כל, ענין של שיכון ותעסוקה, והיא כרוכה במאמצים וקשיים חומריים. אבל גם העליה לא תיקלט בלי מאמץ חינוכי גדול.

למען קליטת העליה נחוץ מאמץ חינוכי גם בקרב תושבי הארץ גם בקרב העולים. אחד העסקנים הנאמנים של העליה אמר בצדק: כולנו אוהבים את העליה, אבל רק מעטים מתוכנו אוהבים את העולים. כי זאת האמת המרה: זולת מוסדות העליה, בעיקר של הסוכנות היהודית, במקצת גם של ממשלת ישראל, לא נענה עד עכשיו הישוב לצרכי העולים. יוצא מכלל זה חוג אחד, המושבים. לא נענו פועלי העיר והמושבה, המורים, הסופרים, מבלי להזכיר חוגים אחרים. מעטים מאד הלכו למרכזי עולים, פחות מאשר הלכו למחנות בגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה. והישוב הזה שזכה בזכות גדולה זו לקבל מאות אלפים מאחיו העולים, יש לחנכו שידע כי קליטת העליה וקיבוץ הגלויות הם היעוד העליון של דורנו, ואולי המאורע הגדול ביותר בכל ההיסטוריה היהודית, וכי גורל קיבוץ הגלויות תלוי במאמץ של כל אחד ואחד מאתנו. ובקרב העולים דרושה פעולה להקנית הלשון, ידיעת הארץ, הקנית הידיעה על חבלי עליה. ילמדו מה עשו העולים שקדמו להם בעצם ידיהם, איך נפתלו עם שממה, עם משטר עוין בימי תורכיה ועם הקשיים בימי השלטון המנדטורי, ומה יצרו. יש להגיד להם שאם כי הם זכו לעלות למדינת ישראל גם הם יצטרכו לעמול, אולי פחות מהקודמים, וגם הם יכולים ליצור מה שיצרו אנשי פתח־תקוה ורחובות, אנשי סג’רה ועין חרוד, אנשי נהלל וכפר ויתקין; ושהם לא רק תובעים אלא גם נתבעים, כמו כל אחד מאתנו.

גם ההתישבות לא תיכון בלי מאמץ חינוכי. יש לחנך את הנוער שלנו, את ילדינו מכל הגילים, שלא ישלימו עם חרפת ההרים הקרחים, החולות הערירים, של העזובה הרבה. כי מעתה לא כובשים זרים ועוינים, אלא אנו בעצמנו אחראים לשממה. יש לחנך את הנוער לתנופה חלוצית גדולה, לגילוי כל כוחות היצירה האצורים בהם. כל ילד צריך להתחנך מילדותו לבנות, לנטוע עצים, לטפח שתילים. צריכה להיות התחרות בין ילד לילד, בין בית־ספר לבית־ספר – מי יטע שטח גדול יותר, מי יהיה מוכשר יותר להשתתף השתתפות פורה ביותר בבנין הארץ. בלי חינוך חלוצי לא תיבּנה הארץ משממתה.

ד.

מכיון שנעשינו, עם הקמת המדינה, אחראים לגורל עצמנו, הרי כל המושגים אשר ירשנו על חינוך, מהותו ותפקידו, מוכרחים להשתנות. אנו מן העמים המעטים בעולם שקיימו חינוך כללי במשך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. אולם במשך אלפיים השנה קיימנו חינוך במסגרת של נכר ותלות. בימי קדם, בימים הגדולים של יסוד המלוכה בישראל, ראו אבותינו את הדמות האידיאלית של איש־הסגולה, הנועד לעמוד בראש העם, כאדם שמיזג בתוכו את התכונות של דוד בן־ישי: יודע נגן, גבור חיל, איש מלחמה, נבון־דבר ואיש־תואר. החינוך היהודי בגולה לא יכול עוד לטפח דמות רבת־תכנים וגוונים מעין זו. המציאות הגלותית דלדלה את תכנו של החינוך היהודי, קיצצה בשרשיו החיוניים והעמידתו על קרע נפשי: קרע בין היהודי ובין האדם, קרע בין החומר ובין הרוח, קרע בין האדם ובין הטבע, קרע בין הציבור היהודי ובין המדינה והשלטון. החינוך נצטמק ונסתגר בפינה אחת. אמנם גם פינה זאת עשתה גדולות, והיא אשר עמדה לנו בתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר. אך עם שיבתנו לארץ התחילו כמה קרעים להתאחות, ועם כיבוש קוממיותנו הממלכתית ניתנה לנו האפשרות לחינוך שלם, מקיף, כולל. לא רק חינוך לספר. במדינה צריך לעלות ערכו וטיבו של הספר, אבל עלינו לחנך את הדור הצעיר גם לטבע, לרוח, לחברה, למדינה, לעולם.

עד עכשיו היינו בנים חורגים בכל מקום. עצמאותנו הממלכתית הפכה אותנו לאזרחי העולם, אזרחים שווי־זכויות. אנו בראשית בנין מדינתנו ועלינו לפתח פיתוח מלא ואינטגראלי את כל הסגולות הגופניות והרוחניות של הילד, של הנער, של האדם, של העם. הספר אשר נביא עכשיו לנוער לשנו צריך להיות ספר החיים בכל שפעת גלוייהם, בעיותיהם, תביעותיהם ואפשרויותיהם, ספר עולם ומלואו. זהו ספר של כוח אנושי, ספר של חירות האדם, ספר העבודה היוצרת, ספר החברה המעצבת במו ידיה את גורלה, ספר העם העצמאי הפועל ברשות עצמו בכל שטחי החיים, הטבע וההיסטוריה, ספר המכשיר את הדור הצעיר להעשיר ולהרחיב בלי הרף את כל נכסי הרוח והחומר של האומה.

אך אומה זו שחונכה על יעוד היסטורי על חזון אחרית הימים, החינוך שלה חייב להיות מכוון לא רק לצרכי השעה, אלא לעיצוב דמותה של אומתנו לעתיד. לא נהיה נאמנים להיסטוריה הגדולה של אומתנו אם לא ניתן לנוער שלנו את החזון הגדול של נביאינו. אנו נושאים את נפשנו למחר ההיסטורי, לא רק מפני הטעם הפשוט והמובן מאליו שיום אתמול חלף ללא שוב, ואין אדם יכול לחיות בימים שעברו, אלא מפני שאנו שוללים לחלוטין את המציאות הקיימת בארץ, בעם ובעולם. אנו אנשי ריב ומלחמה עם גורלנו ההיסטורי שהיה נחלתנו עד עכשיו; אנו מסרבים להכנע לו, ולא עוד אלא ברצוננו להשתלט עליו ולעצבו ברוח החזון הפועם בקרבנו. אין אנו משלימים עם גורל הפיזור והנכר של עמנו גם עכשיו, לאחר שזכינו לקוממיות ישראל בארצו. הסכנה הצפויה לעמנו בגולה היא לא רק מרדיפות ומהפליות בלבד, אלא גם ממיתת נשיקה ומהתרת החישוקים שהחזיקו וקיימו את אחדות ישראל בנכר זה מאות בשנים. אין אנו משלימים עם גורל ארצנו השוממה. אף אין אנו רשאים להשלים עם משטר התחרות, האלימות ופחד המלחמה השורר בעולם. לא נשכון לבטח כל עוד ישא גוי אל גוי חרב וכל עוד יהיו יחסי עמים בנויים על תחרות ואלימות, ולא על זיקה ועזרה הדדית. מכשירי ההרס האיומים, שכיבושי המדע בימינו נתנו בידי אדם, עלולים לפוצץ את כל התרבות האנושית, ואולי את כדור הארץ עצמו, אם לא תמצא בעוד מועד דרך בטוחה לשלום ולאחדות בקרב העמים ולחירות ושויון לכל אדם.

אין אנו מתנשאים אף רגע לחשוב שאנו לבדנו, רק ברצוננו אנו, נעצב דמות עתיד חדש, אשר ישנה את פני הארץ, העם והעולם. אין אנו אלא אחד הגורמים המיצערים במערכת הכוחות האדירים הפועלים בעולם. לא רק בהכרעות בין־לאומיות, אלא גם בקביעת גורל עצמנו אנו תלויים בנסיבות ותנאים שאין לנו שליטה עליהם. אפילו בביתנו פנימה אין אנו פטורים לגמרי מזיקה לגורמים בינלאומיים. ואף על פי כן אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לנער מעלינו את האחריות הכבדה לבאות. אנו מעטים וחלשים מבחינת המספר והמשקל החומרי, אבל אין הכמות לבדה הכוח המכריע תמיד בחיי אדם ובתולדות עמים, סלילת אורח־חיים חדש במעגלי ההיסטוריה אינה זכותם המיוחדת של עמים רבי־מספר. לא תמיד היו עמים מרובי־אוכלוסין מורי־דרך לאנושות. בתולדות התרבות מילאו שני עמים קטנים, יהודה ויוון, תפקיד גדול מכל העמים הגדולים שבימיהם ואחריהם, ועקבות השפעתם לא נמחו עד היום הזה. סגולות הרוח, סגולות נפשיות, מוסריות ושכליות, קובעות בהיסטוריה לא פחות מסגולות החומר, המשקל והמספר. סגולות הרוח מכריעות בשינוי פני ההיסטוריה ובפילוס נתיבות חדשות בהליכות אנוש. ואם נגרע חלקנו לגבי עמים אחרים מבחינת הכמות, לא נפלינו לרעה מאחרים מבחינת האיכות.

אומה קטנה הנאבקת על קיומה בראשית צעדי עצמאותה שומה עליה להכיר את המציאות המוגבלת והכובלת, ולשקול בכל רגע ורגע את האפשר והנמנע, אבל אין היא רשאית להכנע למציאות ולהשלים עמה; ואם עוז רוחה וכושרה הלוחם לא בגדו בה – לא תירתע גם מגדולות ונצורות, אף אם הן נראות כרחוקות, קשות ומסוכנות. לא בגזירת גורל עיוור אנו נסחפים בזרם הזמן מבלי דעת לאן. יש לנו מחוז־חפץ היסטורי, ואנו חותרים לקראתו כשמצפּן החזון מכוון דרכנו. וה“לאן” משולב ב“מאין”. אין יש בטבע נהפך לאין, ואין נכס היסטורי הולך לאיבוד. עברנו הוא לא רק מאחורינו – אלא בנו, בתוכנו. אנו צועדים קראת הבאות לא כלוחות חלקים או כאבק־אדם ללא צורה וללא דמות לעתיד הנכסף אנו מתקרבים לא בידים ריקות. מורשה גדולה ועתיקה בת אלפי שנים מובלת אתנו שי לבאות. בכל אחת מהתחנות המרובות של נדודינו בגויים נחלנו משהו, שרישומו יוכר בנו לאורך ימים. בכל מגע שלנו עם תרבות העמים, שבתוכם התגוררנו מעט או הרבה, הוספנו נופך לאוצרנו הרוחני. אולם לא בנדודים אלו עוצבה דמותנו. בזו ארץ־המכורה נולדה, גדלה ונתגבשה האומה העברית, וכאן העמידה את נכס־הנצחים שלה, שפירנס את רוחה מאז ועד היום – את ספר־הספרים. מפעלה וחינוכה של האומה העברית יכונו בעתיד על שני אלה: הארץ והספר, ארץ־הצבי וספר־התנ"ך.

השתתפנו ביצירת התרבות המודרנית ולא נוותר על מלוא חלקנו בכל אוצרות הרוח, החכמה והאמנות מכל הדורות ומכל הארצות. לא נחסוך כל מאמץ נפשי, שכלי וגופני למען ננחל את הישגי הטכנולוגיה והמדע הטבעני, הביאולוגי והחברותי ונאדיר את כושר יכלתנו בעבודתנו החקלאית, ובכל ענפי האמנות ומלאכת־המחשבת. אך סדן פעולתנו ההיסטורית ומצפנה הם השניים: הארץ והספר. על סדן הארץ נבנה משק וכלכלה לכל קיבוצי הגלויות. מתוך טיפוח עפר אדמתה, מקורות מימיה, שלל ימיה, מכרות הרריה ואבניה, אוצרותיה הטבעיים, הכמוסים והגלויים, נבנה חקלאות וחרושת ותחבורה ימית ואוירית, אשר יפרנסו את כל שבי הגולה, ובמאור המוסרי והסוציאלי הגנוז בניב הנצחי של הספר, וביעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם־האלוהים שבאדם ובצו “ואהבת לרעך כמוך” – נחנך דורות ונעצב את דמות חברתנו ומשטרנו.

ואולם עלינו להודות: לצורך המעשה הגדול הזה שעלינו לעשות – אין אנו יודעים דיינו לא את הארץ ולא את הספר. מעטות הארצות ומעטים הספרים אשר זכו לטיפול מרובה וממושך ורב־צדדים בידי חוקרים ומפרשים ותיירים, כאשר זכו להן ארץ־הצבי וספר־הספרים. והחיבורים שנכתבו על הארץ ועל התנ"ך בימים קדומים, בימי הביניים ובימים החדשים כמעט לא ייספרו מרוב. כותבי יוונית ולטינית וערבית בימים קדומים, וכותבי אנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית, הולנדית ועוד בדורות האחרונים, הנחילו לנו רבבות ספרים ומאמרים על טבע הארץ, מראה, אקלימה, יישובה, גבולותיה ומלחמותיה. היסטוריונים, תיאולוגים, חוקרי טבע, תיירים, מצביאים, מיישבים, אנשי מסחר, קונסולים וחופרי עתיקות מבני כל האומות התרבותיות ניסו כוחם בתיאור הארץ ואחרי כל האור הרב ששפכו על פינות שונות, עוד רבה התעלומה. גם החוקרים היהודים המעטים, שנצטרפו למחקר הארץ בתקופה מאוחרת, לא מילאו עדיין את החלל הרב. הסיבה ברורה: רק עם היושב בארצו ושליט בה יכול להכיר ולדעת אותה על בוריה. סיירים וחוקרים זרים שישבו בארץ ישיבת עראי תרמו לא מעט לידיעה חלקית של הארץ, אולם רק ישוב המעורה באדמתו, הנאחז בכל אחת מפינותיה, השורר במרחביה, הריה, עמקיה וימיה, עובדה ושומרה, רק הוא מסוגל להגיע עד חקר טבעה, קורותיה וספונותיה.

ויותר מאשר נכתב על הארץ נכתב על הספר. למעלה מאלפיים ומאתיים שנה מופיעים בלי חשׂך תרגומים, פירושים, מדרשים, מחקרים, ביאורים לתנ“ך, משל בני־ברית ושאינם בני־ברית, ואפשר לומר בלי חשש גוזמה, שאין ספר אחר בעולם שזכה לטיפול כזה מצד מתרגמים ומפרשים וחוקרים. בפרשנות התנ”כית לא קטן חלקם של למדני ישראל. ואף על פי כן עדיין רחוקים אנו מידיעת התנ“ך, מובנו, תורתו, תולדותיו והשתלשלותו. ואין הסיבה נעוצה רק בקשיים הטבועים במהותו של הספר. כמו הארץ, כן הספר אינו אלא לאלה המעורים באדמת מטעו ובלשונו החיה; וכמעט כל המפרשים, מבני־ברית ומשאינם בני־ברית, לא נתמלאו בהם שני התנאים האלה: לא היו מעורים בארץ אשר על ברכיה נולד הספר, ולשון הספר לא היתה חיה בפיהם. והספר הוא הלשון. אף אחד ממפרשי התנ”ך, כיהודים וכגויים, אי אפשר היה לו לפרש את פרקי יהושע כאשר עשו זאת עלילות צבא־ההגנה־לישראל. ובישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב נובטים גרעינים ראשונים שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות הושע, מיכה וישעיהו. רק העם שייאחז מחדש בארצו ויתערה בנוף המבהיק מכל עמוד של ספר־הספרים, – ולשון הספר תהיה לשונו הטבעית, שבה יהגה ויחלום, ביודעים ובלא יודעים, רק עם זה יפתח לפניו הספר את סגור־לבו ונפשו הפנימית – ונשמת הספר ונשמת העם יהיו לאחת.

המחקר היהודי של הארץ והספר עודו בראשיתו. מחקר זה לא ייעשה בלי עזרת המדע לכל ענפיו: מדעי הטבע והרוח, היסטוריה, בלשנות, תורת הצמחים, המחצבים, המים, האדמה, הים, האויר וכיוצר באלה. במחקרים אלה תופס מקום מיוחד מחשוף העתיקות החבויות בתוך האדמה. אסירי־תודה אנו לארכיאולוגים מאומות העולם שפתחו ראשונה במחקר זה של עתיקות ארצנו: האנגלים, הצרפתים, האמריקנים, הגרמנים שגילו כמה מקדמוניות ירושלים, גזר, שומרון, מגידו, לכיש ועוד, והעשירו את אוצר לשוננו בכתבות מישע מלך מואב, גזר, השילוח, לכיש ועוד, אם כי ידענו שמאחורי חקירות אלו לא עמדו רק כוונות מדעיות צרופות. הארכיאולוגיה היהודית הוא הענף הצעיר במחקר עתיקות הארץ; וכל עוד היתה ארצנו נתונה לשלטון זר, היו תחומי פעולתו מוגבלים ומצומצמים. עצמאות ישראל וכיבושי צבא ההגנה לישראל פתחו אפקים חדשים גם לפני מחקר זה. חלק גדול מארצנו הוא עכשיו ברשות האומה העברית, והתלים המרובים במדינת ישראל מחכים למעדר החוקר העברי שיגלה ספונות העבר ושיפוך אור על פרקי היסטוריה שנטמנו בעפר המולדת. גם המדע הארכיאולוגי, כשאר ענפי המדע, יעשה שליחותו המלאה אם לא יישאר נחלת יחידי סגולה ומומחים בלבד, אלא ייהפך לנחלת הכלל – לנחלת כל ישוב חדש בארץ, בנגב או בשפלה, בגליל או בשומרון. כל עובד אדמה וכל עושה במלאכה יכול וצריך לתרום לפיתוח ענפי המדע הקרובים למלאכתו, והוא יעשה זאת, אם כולנו, אנשי המדע ואנשי המדינה, נדאג להנחיל את הישגי המדע לרבים.

ה

מדינת ישראל היא הצעירה במדינות העולם, והיא מוקמת על ידי אחת האומות העתיקות ביותר ששרדו אחרי חיי ארבעת אלפים שנה. פניה מועדות לעתיד והיא עמוסה מורשת עבר גדולה ויקרה, ועליה לדעת ברורות לאן ומאין. רק מתוך ידיעה זו תוכשר לקיים את ייעודה האנושי ולקיים את יחודה היהודי; כושר־פעולתה בשטחי הכלכלה והבטחון תלוי ביכולתה המדעית והטכנולוגית, אולם מגמת דרכה ועצמאותה תלויות בנאמנותה לערכי הנצח המוסריים, הצרורים בספר הספרים.

לחכמת ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות היתה משמעות מיוחדת ומוגבלת: חקר תולדות היהדות וספרותה. אין לקבל את הזלזול שנהגו כמה הוגים וסופרים עברים מימי חיבת ציון ואילך בענף צעיר זה של מחקר היהדות שבראשו עמדו בעיקר גדולי היהדות הגרמנית – צונץ, גייגר, שטיינשניידר, גראֶץ , דוד קופמן ואחרים. העובדה שרוב החוקרים האלה נטו להתבוללות אינה מקטינה ערך המפעל הגדול והמפרה שחכמים אלה הורישו למחקר היהדות. לא רק מפעלו האדיר של ה. גראֶץ, האדריכל הראשון של היסטוריה היהודית, החדור כולו גאון לאומי ואמונה בנצח ישראל, אלא גם יצירותיהם של שאר גדולי “חכמת ישראל”, אשר לא האמינו כגראֶץ בעתידו של העם היהודי, הם נכס יקר באוצרנו הלאומי, ויש לתרגמן רובן ככולן לעברית למען הבטיח להן השארת־הנפש בתרבות האומה.

אולם במדינת ישראל אנו נושאים לבנו לחכמת ישראל אחרת. ב“חכמת ישראל” שנולדה בגלות היה ישראל מושא החכמה: תולדות ישראל, ספרותו, פיוטיו, היו הנושא. ה“חכמה” נצטמצמה במחקר עברו של ישראל כעם וכדת. במדינת ישראל הפך ישראל לנושא החכמה, והחכמה מקפת עולם ומלואו. חכמת ישראל החדשה מן ההכרח שתכלול כל מה חכמת הטבע, היקום וההיסטוריה. לא ייפקד גם מקומו של מחקר עברנו ותרבותנו – להיפך, בסביבה החפשית של המולדת יתחבר מחקר זה למקורו ויינק משרשיו – אולם הוא יהיה רק אחד הענפים המרובים של חכמת ישראל זו, שכל גילויי הטבע ההיסטוריה האנושית ורוח האדם יהיו ענינה.

עמנו המשוחרר והעצמאי חייב לפענח תעלומות הטבע ולהשתלט על איתניו וכל אוצרות הרוח האנושי מימי קדם ועד היום, תרבות מצרים ובבל, סין והודו, יון ורומא, ימי הביניים וימינו החדשים. כל שטחי היצירה האנושית – המדעית, הדתית, הספרותית, האמנותית, הפילוסופית, – צריכים להיות נחלת הלשון העברית. מהפכה מדעית, שלא שערנו היקפה ותוצאותיה לפני עשר שנים, מתחוללת בימינו, ואחריתה מי ישורנה. האדם מתקרב לגלוי צפוני האטום והסודות הטמירים ביותר של מבנה העולם. השימוש המלחמתי, שנעשה עד עכשיו בכיבושים המדעיים האלה, יש בו כדי להטעותנו. גילוי סודות האטום אינו חייב לגרור אחריו רק חורבן; הוא מבטיח רווחה ויצירה מוגברת בממדים לא משוערים. דוגמה קטנה דיה לתת לנו מושג על עוצם המהפכה הגנוזה בניצול הכוח האטומי: קילוגרם פחם ששורפים אותו כרגיל נותן אנרגיה כ־ 8,5 קילוואט־שעה. אותו קילוגרם פחם אם יהפכוהו לאנרגיה על ידי פיצוץ האטום – יתן 25 מיליארד קילוואט לשעה. קשה לנו לתאר בדמיוננו כיצד ישונו תנאי החיים בעולם אם נוכל לרתום את כוח האטום לצרכיה החיוביים של החברה האנושית. והנה אנשי מדע יהודים באיטליה ובסקנדינאויה, באנגליה ובאמריקה, ואיינשטיין בראשם, היו שותפים לכיבוש המדעי האדיר הזה. אולם, כדרך כל עבודת אנשי המדע היהודים בגולה, הפרו הכיבושים אלה אך ורק שדות זרים. אין כל סיבה, מדוע לא תשיג ידם של אנשי מדע יהודים בישראל להנחיל לעמם ולמולדתם כיבושי טבע אלה ופריים המבורך, ומדוע לא נהיה שותפים שווי־זכויות ועצמאיים במהפכה הטכנית והמדעית המתחוללת בימינו. הגניוס היהודי בנכר, בדמותו של איינשטיין, קבע והוכיח את זהות החומר והאנרגיה. ולא ייבצר מהגניוס היהודי במולדתו להסיק מזהות זו כל המסקנות המעשיות והשימושיות ולהעמיד לרשות פעולתנו המשקית והתרבותית את האיתנים המופלאים אשר יגבירו ללא שיעור את יכלתו היוצרת של האדם.

רק בכוח השכלול העליון של חינוכנו, ארגוננו ומשקנו נתגבר על הקשיים העצומים שההיסטוריה והגיאוגרפיה שמו על דרכנו. שומה עלינו להקים משק חקלאי וחרשתי, תחבורה ושירותים ציבוריים על יסוד הכיבושים העליונים במדע הצרוף והשימושי. עלינו להעלות את יעילות עבודתנו ופריונה עד השיא האפשרי – אחרת לא נעמוד. לא נוכל להתחרות בעמים אחרים במספר, בעושר, בכוח, בצבא. אולם נוכל להתחרות בהם בעליונות הרוח – ברמת התרבות והמדע והטכניקה שתהיה לא נחלת יחידים, אנשי סגולה, מומחים ובעלי מקצוע, אלא נחלת הכלל, נחלת כל עובד בשדה ובסדנה, במשרד ובבית ספר, בשדה בתעופה ובנמל, ביבשה ובים, על פני האדמה ובמרומי האויר. בלי עליונות הרוח מסוג זה לא נפרה השממה, לא נקיים בטחוננו, לא נשמור על מקומנו בעולם, ולא נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי.

אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות כנגד כמות. תמיד, בכל הדורות, מימי יהושע בן־נון ועד מלחמת צבא ההגנה לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים. גם אם נצליח – ואני מאמין כי נצליח – להעלות עוד מילוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים חזונה – נעמוד. בסגולותיו המוסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכנו צריך לטפּח ולהגביר סגולות אלה עד שיא יכולתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא ייבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום וצדק וחירות ואחוה אנושית. – לא על ידי הטפה והסברה, אלא על ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו. כי שומה על מדינת ישראל להיות מדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי העבודה ואנשי הרוח.

אגרת לבוחרים לעיריות ולמועצות המקומיות

הסתדרות העובדים לא נוצרה לשם בחירות. אישי ההסתדרות אינם באים לציבור ערב בחירות כשפיהם מלא הבטחות טובות, ונעלמים מיד אחרי הבחירות עם הבטחותיהם. מלאכתה של ההסתדרות למען המולדת והאומה, למען המוני העם וציבור העובדים, למען העולים ושכונות העוני נעשית יום־יום, בכפר ובעיר, בשדה ובבית־החרושת, בבית הספר ובמשרד, על יד הבנין ובכבישים.

ההסתדרות מאחדת כל הפועלים והעובדים בארץ, החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, ובעבודת האדם היהודי, בעבודת כפים ובעבודת מוח, היא רואה היסוד לבנין המדינה ולהבטחת החירות והדימוקרטיה והצדק והשויון.

עשרות שנים נלחמה ההסתדרות נגד המתקיפים ובעלי הגוף בישראל אשר החרימו העבודה העברית וסרבו לתת עבודה לעולה יהודי.

רק הודות לעבודה עברית נעשתה תל־אביב לעיר עברית. והוא הדין לירושלים וחיפה ושאר הערים.

ההסתדרות בשותפות עם המוסדות הציוניים בנתה החקלאות וההתישבות, המיוסדת על עבודה עברית, והניחה בזאת הבסיס הממשי למדינת ישראל. בלי עובדי אדמה יהודיים ובלי התישבות יהודית היתה מדינה יהודית נשארת חלום ריק.

המורה והעובד העברי החיו הלשון העברית בפי ההמונים ויצרו הקשר הרוחני והתרבותי המאחד כל הגלויות וכל הדורות. בהסתדרות העובדים נתמזגו כל העדות השונות ממזרח וממערב, מאירופה ומאסיה, מאפריקה ומאמריקה, לחברה אחת, שאין בה ניגודים ואפליות, וההסתדרות שוקדת על עקירת כל הניגודים והאפליות בעם כולו.

ההסתדרות לחמה כל ימיה על שיווי־הזכויות של כל אדם בישוב, ללא הבדל מעמד, עדה ומין. בימי שלטון הזר הצליחו תקיפים ובעלי גוף לגזול מהמוני העם, משכונות העוני, מהעובדים, מדיירי־משנה זכויותיהם האזרחיות, ונשתלטו על כמה עיריות ומועצות מקומיות. במדינת ישראל בטלו כל ההגבלות המחפירות שהקים השלטון הזר בעזרת התקיפים, ולכל אדם בישראל, ללא הבדל רכוש, מעמד, מין ומוצא, יש זו הפעם הראשונה הזכות השווה והמלאה לבחור למועצות העירוניות והמקומיות.

בתמיכת השלטון הזר היו התקיפים מושלים בעיריות גם בלי בחירות, ובעיריה הגדולה ביותר בישראל, בתל־אביב, לא נתקיימו בחירות זה חמש־עשרה שנה.

משטר נפסד זה נעקר במדינת ישראל הנשענת אך ורק על רצונם החפשי ועל שוויונם המדיני של המוני אזרחיה.

ההסתדרות נלחמת בעד חינוכו, בריאותו, עבודתו, פרנסתו, שיכונו של כל תושב בישראל, ותיק ועולה חדש, ללא הבדל עדה, מעמד, מוצא ומין. ואם צבור העובדים בישראל אינו ירוד, מדוכא, נגוע מחלות, שקוע בבערות כמו בארצות השכנות, כמו במצרים או בעירק או בסוריה, הרי זה אך ורק הודות למאמציה, למלחמתה וליצירתה של ההסתדרות – המשען הנאמן והחזק ביותר של דמוקרטיה, קידמה, חירות ושויון בישראל.

המעמד העובד המאורגן בהסתדרותו הכללית הוא המשען והבסיס לקיומם של בעלי המקצועות החפשיים, הסוחרים הזעירים, בעלי המלאכה ודלת העם.

ההסתדרות נלחמת נגד ההתפצלות והפירודים והאנארכיה וההפקרות הציבורית – פרי הגלות המרודה.

התקיפים ובעלי הגוף המועטים רוצים בפיצול המוני העם למען יקל להשתלט עליהם ולעשוק זכויותיהם.

המיעוטים בהסתדרות – כמק“י ומפ”ם – המנסים לפלג בבחירות למועצות העירוניות, האחדות הגדולה ביותר הקיימת בישראל, אחדות העובדים, משרתים במעשה זה, ולו גם בלא יודעים, האינטרסים הזרים והמתנגדים להמוני העובדים, התבדלות ופרישה זו היא חטא כבד נגד אחדות העם ואחדות העובדים.

כל המוני העם מכל העדות חייבים להתלכד בבחירות למועצות העירוניות והמקומיות סביב הסתדרות העובדים – הגוף הבונה, היוצר והמאחד, הגדול ביותר בישראל, הלוחם הנאמן בעד זכות כל אדם, איש ואשה, הקולט העליה מכל העדות והעומד באמונה לימין מאמציה של מדינת ישראל, לבצע המשימות הגדולות של דורנו: קיבוץ גלויות, בנין הארץ הנשמה, בטחון ישראל ועיצוב דמות ריבונית ומתקדמת לאומה המתחדשת במולדתה המשוחררת.

דברי ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון בכנסת, ב־20 בפברואר 1963

דבר המוציאים לאור

אנו מגישים לחבר המסבירים תדפיס מדבריו של ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן־גוריון בכנסת, ב־20 בפברואר 1963. הדברים פורסמו ע“י המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה ב”דבר" ביום ו' 8 במארס 1963.

השלום אינו מעשה חד־צדדי

אדוני יושב־הראש, חברי הכנסת. שמעתי מתוך הקשבה רבה דברי הנואמים והמציעים, ואני מניח שכמה מהם ודאי אמרוּ מה שאמרוּ בתום לב, אבל אני לא אתווכח הפעם, ולא אתפלמס עם קודמי. גם נגד דברים שנשמעו ואשר אין להם שחר, אלא אנסה להסביר דעתי בשאלה העומדת לפנינו, ועל להתחיל ממערכה אחת שקדמה לוויכוּח אחרון זה. מערכה שנערכה אמנם מחוץ לכתלי הכנסת, אבל יש לה קשר אַמיץ עם הבעיה המעסיקה אותנוּ פה.

בימי 4 ו־7 בינואר, שנה זו, כינסו אנשי מפ"ם וצעירי הליברלים, סימפוסיון “לפלס נתיב חדש לשלום בין ישראל וערב”. לסימפוסיון זה הוזמנו נואמים בריטים, איטלקים, אמריקנים, צרפתים – אבל מסדרי הסימפוסיון לא דאגו משום מה להבטיח השתתפותו של איש אחד מ־12 המדינות הערביות, בסימפוסיון שהציג לעצמו מטרה לפלס נתיב לשלום בין ישראל ובין ארצות ערב, כאילו סידור שלום ישראל־ערב הוא מעשה חד־צדדי.

אמנם נשיא ההסתדרות הציונית באגרתו ששלח לסימפוסיון כותב: “נאומי ההתקפה והשנאה העמוקה שגילו צירי ארצות ערב בעצרת האחרונה של האומות המאוחדות עברו על כל הצהרותיהם בעבר. ואני יודע שסיבת המצב הטרגי הזה מוּנחת בסירוּב של העולם הערבי להשלים עם קיוּמה של ישראל ולהכיר בה כעוּבדה שיש להסתגל אליה” – אבל כלום זה היה צריך לעכב בעד “רודפי השלום” של מפ“ם והליברלים מלשתף רודף שלום אחד מכל ארצות ערב? האין בכל הארצות האלה המונות למעלה מתשעים מיליון נפש, אף איש אחד הרוצה כאנשי מפ”ם והליברלים הצעירים וכנשיא ההסתדרות הציונית – “לפלס נתיב לשלום בין ישראל וארצות ערב”? כל אחד מאתנו יודע שיש בארצות אלה קומוניסטים. הסימפוסיון נתקיים לפני רציחת קאסם בעיראק ולקומוניסטים בעיראק היה אז עוד חופש תנועה מלא. ידוּע כי שם יש מפלגה קומוניסטית גדולה וחזקה, – מדוּע החרימוּ אותה מסדרי הסימפוסיון ולא הוזמן אף קומוניסט עיראקי אחד, – לעזור להם לפלס נתיב לשלום?

יש קומוניסטים בסוריה ואחד ממנהיגיהם נמצא בצ’כיה, – ודאי יכלו אנשי מפ“ם להגיע אליו. החבר אורן נהירים לו שבילי דצ’כוסלובקיה כשבילי דמזרע, הקיבוץ שבו הוּא חי. כלום סבורים מסדרי הסימפוסיון, שאף קומוניסטים ערבים הם נגד שלום עם ישראל? האין הם משתפים פּעוּלה אתם יחד בתנוּעת השלום העולמית – או שגם תנועת השלום של הקומוניסטים וגרוּריהם גורסים חליה, “קרומיי יברייב” (חוּץ מיהוּדים). יש בארצות הערביות מפלגות סוציאליסטיות. נאצר דוגל בסוציאליסם, סלאל בתימן מטיף לסוציאליסם, יש סוציאליסטים בסוריה ובלבנון – מדוע לא הובטחה השתתפוּתו אפילו של סוציאליסט אחד מארצות אלה לסימפוסיון? האם על־ידי החרמת קומוניסטים וסוציאליסטים ערבים מפלסים נתיב לשלום? כלום יכול ליברל איטלקי או חבר מפלגת הריפורמיסטים באנגליה או בישוף אמריקני או עתונאית צרפתית שהוזמנוּ לסימפוסיון, לסייע יותר לשלום בין ישראל וערב – מסוציאליסט או קומוניסט ערבי? מפ”ם האתיאיסטית לא נמנעה מלהזמין בישוף אמריקני לסימפוסיון, אבל משום מה לא מצאו לנחוץ להזמין אף חג' או עולמה ערבי אחד מכל ארצות ערב.

לפי דברי העתון הליברלי נקראו בסימפוסיון דברי ברכה מאת ברטרנד ראסל הבריטי ונשיא ההסתדרות הציונית מאמריקה. אבל משום מה לא השמיעו אף ברכה אחת, לא במכתב או בטלגרמה, ממלוּמד ערבי או נשיא ערבי מכל ארצות ערב. אמנם מסדרי הסימפוסיון השיגו ערבי ישראלי שונא ישראל מובהק, שבא לדבּר בסימפוסיון במסעו דרך נצרת. זה היה עורך דין ערבי ידוּע אשר הבטיח, לפי דברי עתון “הארץ”, כי “הערבים לא ינהלו לעולם שיחות ישירות עם ישראל, מאחר שהשלום נוגד את האינטרס הערבי”. אלה דברי עורך־דין ערבי־ישראלי. נואם ערבי זה הוא מהעומדים בראש המסייעים לתעמולה הארסית המתנהלת בחו“ל נגד ישראל על־ידי משרדי הליגה הערבית. כשהוּא ביקר בירדן במסגרת חג המולד הנוצרי מסר לעתונות ראיון על גזלת אדמות המיעוט הערבי בישראל, ודבריו שוּדרוּ ב”סאות אל ערב" המצרי. הוּא מספק למשרד הנקרא משרד הפליטים הערבים בניוּ־יורק, בראשוּתו של עיזאת טאנוס, שטנות על הנעשה בארץ.

עם פרוץ המאורעות אחרי החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 1947 נסע עורך־הדין ללבנון להשיג עזרה ללוחמים הערבים. לאחר הקמת המדינה עמד בקשרים עם מדינאי ערב ומדינאים לא ערביים המתנגדים לישראל. משרד הליגה הערבית בארצות־הברית עומד בקשר אתו. הוא אמנם אנטי־קומוניסט מובהק, אבל ניסה לשתף פעולה אתם נגד מדינת ישראל – בלי הצלחה יתרה. ואיני יודע לשם מה טרחו מסדרי הסימפוסיון לשתף שונא ישראל זה בנסיונותיהם “לפלס נתיב לשלום”, ומדוּע לא הביאוּ במקומו עורך־דין ערבי ממצרים, מסוריה או מעיראק?

מר בנטוב ניסה להוכיח לנאספי הסימפוסיון, כי מדינות ערב לא יוּכלו להשיג בעת וּבעונה אחת את שני היעדים – האחד של השמדת ישראל, והשני – של פיתוּח ארצותיהם, והוא הבטיח לשומעים, כי במוּקדם או במאוּחר יצטרכו מנהיגי ערב לבחור ביעד השני (אני מצטט את מר בנטוב לפי “על המשמר” מיום 7 בינואר), ואני מניח שהוא שכנע את חברו ברזילי בדבריו, – אך מאימתי מוסמך מר בנטוב לבשר מה יעשוּ ומה לא יעשוּ מנהיגי ערב? מניין למר בנטוב שהמנהיגים הערבים רוצים להשיג שני היעדים אשר הוא הזכיר – השמדת ישראל וּפיתוּח ארצותיהם – בעת ובעונה אחת? אולי הם רוצים מקודם לבצע היעד הראשון – השמדת ישראל, – ואחר כך היעד השני?

מפ"ם משתפת פּעוּלה עם הקומוּניסטים הישראלים בתנועת השלום ובמלחמה נגד הממשלה הזאת, וקראתי לא בלי תמיהה התלונה המרה של “קול העם” כי "יוזמי הסימפוסיון נקטו בשיטה המביישת של החרמה אנטי־קומוניסטית על־ידי אי־הזמנת אישים הידועים כחברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית או אוהדיה להשתתף בו, וזאת מתוך אי־רצון, כנראה, כי תישמע בסימפוסיון הקריאה למוצא הריאלי המבטיח את הסדרת שאלת היחסים ישראל–ערב על־ידי “הכרה הדדית של הזכוּיות הצודקות של שני העמים ושאיפה כנה לשלום” (“קול העם” מיום 7.1.63).

אחד המשתתפים בסימפוזיון, פרופ' פלסנר, הודיע באופן קטיגורי שהשלום יבוא לא על־ידי המדינאים אלא על־ידי אנשי הרוח. אין לי הכבוד והנטיה להימנות בין אנשי הרוח של פרופ' פלסנר הנכבד, אבל פרופ' חשוּב זה לא הסביר כיצד יסדרו אנשי רוח שלום בין ישראל וערב – בלי איש רוח אחד מארצות ערב?

חזית שוחרי השלום במערכה המתנהלת עכשיו בכנסת התרחבה מאז הסימפוסיון, והיא מקיפה קואליציה אופוזיציונית, המשׂתרעת ממק“י ועד “חירות”, אם כי מטרתה היא קצת יותר צנועה, – לא לפלס נתיב לשלום בין ישראל וארצות ערב, אלא לקרב הלבבות בין יהודים וערבים בישראל גופא, על־ידי ביטול הממשל הצבאי. מה נתנה לנו המערכה הראשונה של שוחרי השלום בסימפוסיון של מפ”ם וצעירי הליברלים? אין בדעתי לפסול כוונותיהן הטובות של עורכי הסימפוסיון, אבל כשאני רוצה לעמוד על משמעותה האובייקטיבית, עלי להגיד שהיתה זאת הצגת “עד־לא־ידע” טרגי־קומית של בדידות מסכנה של קבוצת רודפי רוח מבולבלים המתעטפים באיצטלה של מפלסי נתיב לשלום ישראל־ערב. מה עלולות להיות תוצאותיה של המערכה החדשה בכנסת אם תצליח? לדעתי: ערעור בטחונה וּשלומה של ישראל והפקרת רוב הערבים הישראלים הרוצים לחיות בשלום ושלווה בתוך גבולי ישראל. הפקרתם לסוכני נאצר ושאר אויבי ישראל מעבר לגבולות.

שלשום קראתי באחד העתונים כרוז של פרופסורים ודוקטורים מכובדים אחרים נגד קיום הממשל הצבאי. אני מכיר כמה מהחתומים על כרוז זה ואני מוקיר אותם כאנשי רוח מלוּמדים דגוּלים. אבל עלי לציין בצער כי כרוז זה לא העלה כבוד החתוּמים בעיני. אילו אנשי הכרוז היו יוצאים בדרישה, היות ושאלת הממשל הצבאי שנויה במחלוקת רצינית כמעט בקרב כל המפלגות – פרט כמובן למק“י ומפ”ם – יש לחרוץ גורלה על־ידי משאל עם שבו יוכל כל אזרח להשתתף בהכרעה באופן דמוקרטי וחופשי, היתה זו בלי ספק תביעה מוצדקת והגיונית אליבא דכל הדעות. אבל איני יכול למצוא כל הצדקה מוּסרית ואינטלקטואלית להנחה שעליה בנוי הכרוז, שלדעת הפרופסורים בּוּבּר ואבנימלך ואורבך ועוד לשאלת הבטחון יש משקל סגולי מיוּחד, גדול מזה שיש לאזרח אחר במדינה, וכאילו הם מבינים יותר צרכי הבטחון הפנימי והחיצוני של ישראל מתושב תל־קציר ודגניה או קציני חיל אוויר ושריון, או אנשי מדע ופרופסורים שסרבוּ לחתום על הכרוז. כלום לא הייתי יכול אני או מישהו אחר לגייס עשרות ומאות חתימות של אנשים נבונים ומלומדים ואחראים לא פחות מהחתוּמים על הכרוז – בעד הממשל הצבאי, אנשים שמבינים לא פחות מפרופסור בּוּבּר וברגמן ואבנימלך ופלסנר בשאלות בטחון, והבטוּחים שהממשל הצבאי מגן על כבוד המוני ערבים הרוצים לחיות בשלום בישראל ומגביר השלום בארץ על־ידי מניעת פשעים וחתירות מצד שונאי ישראל שבתוך מק"י והלאומנים הקיצוניים, וחוסך למדינה בזיונות ואסונות ששונאים אלה היו מטילים עליה אלמלא כושר ההרתעה של הממשל הצבאי. אם אזקק לחוות דעת בעניני תוספתא אפנה ברצון לפרופ' אורבך. בעניני אלהות – לפרופ' בּוּבּר, ובעיני מקח וממכר וכלכלה לפרופ' פטנקין. אבל איני מודה במומחיותם העליונה של פרופסורים נכבדים אלה בעניני הגינות מדינות, העולה כביכול על זו של אלפים ורבבות אזרחים יותר צנועים שאינם מלווים בתואר האקדמאי שלהם, ואיני יודע אם אלה שחתמו על כרוז הפרופסורים בקיאים בשאלה הנדונה יותר מכל אזרח פשוט וצנוע בישראל.

מה בין הבטחון לכל ענין אחר

בקונגרס הראשון לאחר מלחמת העולם השניה, בשנת 1946, הוטל עלי תפקיד הבטחון מטעם ההנהלה הציונית. זה היה אחרי 40 שנות חיים וּפעוּלה בארץ, לאחר שמילאתי תפקידים שונים מקומיים ולא־מקומיים מטעם ועדי פועלים, המפלגה, ההסתדרות, הישוב, התנועה הציונית העולמית. אני לא יכול להגיד בתום לב שבמילוּי התפקידים במשך כל ארבעים השנים לא נתערב אף פעם מניע אישי או מפלגתי או חולשות אנושיות אחרות מסוּג זה או אחר. אוּלם כשהוּטל עלי תפקיד הבטחון של הישוב, ואחר־כך של המדינה, הרגשתי בכל עומק הוייתי שאין תפקיד זה דומה לשום תפקיד שמילאתי בחיי מקודם או שאני עתיד למלא בעתיד, בין פרטי ובין ציבורי. הרגשתי כאשר לא הרגשתי זאת אף בשום מקרה אחר, שתפקיד הבטחון מחייב הינזרוּת גמוּרה ומוחלטת מכל שיקוּל, נטייה, חשבון, אינטרס וגורם שאינם נוגעים אך ורק לצרכי בטחון וטבוּעים בו. ולא רק מפני שהבטחון מתנה שלומו וקיוּמו של הישוב ושלומה וקיומה של המדינה – ולדעתי מוּתנה קיוּמו ועתידו של כל העם היהודי בקיוּם המדינה, – אלא גם מפני שהאמצעים לקיים את הבטחון שונים במהוּתם מהאמצעים הדרוּשים לקיוּם כל תפקיד אחר. כי שמירת הבטחון לא תיתכן בלי מסירוּת נפש, לא כמליצה וּפרזה עתונאית, מפלגתית או פוליטית, אלא מסירות נפש פשוטה כמשמעה של עשרות, מאות ואלפים אנשים אלמונים, שיש להם אמהות ונשים וילדים או כלות, אחים ואחיות. כי מילוּי תפקיד הבטחון מטיל מדי פעם בפעם, ולא רק בשעת מלחמה, על בעל התפקיד לשלוח אנשים צעירים, מתפארת נוער האוּמה, לשליחוּת אשר ממנה אולי לא ישוּבו חיים. ואין אחריוּת מוּסרית, אנושית כבדה מזו. כי לא רק חייהם של אנשי הבטחון מוּנחים על כף המאזניים.

אסוּר להתעלם אף לרגע שלצעירים אלה יש אמהות, והשכול האפשרי של אם מטיל על העושה אחריוּת איוּמה ונוראה שאין דוּגמתה. יש עוד קושי מוּסרי במילוּי תפקיד זה, כי בעל התפקיד צריך לפעמים לשלוח אנשים לא רק ליהרג – אלא גם להרוג. אין זה יותר קל ויותר נוח מאשר לשלוח אנשים ליהרג. כי אתה שולח להרוג אנשים שאינך מכיר אותם, שלא עשו לך באופן פרטי כל רע. שיש להם אמהות ואבות, נשים וילדים, ואולי רבים מהם אינם עושים מה שעושים אלא רק מתוך אונס, או בלי דעת מה שהם עושים.

מישהו ששימש במשרד הבטחון זמן מה, ואחד הנואמים חזר על כך כאן, שקצין צבא אינו אלא פקיד במדים. במובן ידוע זה נכון, אם פקיד פירושו איש שעושה שליחות העם. אבל מי שאינו רואה בקצין ובחייל יותר מזה – מוכיח שאינו מבין מהותו וחומרתו האנושית והמוסרית של דבר הבטחון, באשר אמירה זו מגלה יחס ציני וניהיליסטי לחיי אנשים ולתפקיד הכרוך במסירות נפש. מי שאינו ניגש לעבודה בשטח הבטחון בלב חרד וטהור, מתוך נאמנוּת ללא תנאי וללא שיוּר אך ורק לצרכי הבטחון ולציווּייו הגורליים – אינו אלא איש מוּפקר, שאין שוּם דבר קדוש בעיניו.

שמעתי כי בסימפוסיון של מפ"ם וּצעירי הליברלים דוּבּר הרבה על אהבת השלום ואחוות עמים, וכך גם בכרוּז של הפרופסורים מטיפים לסובלנוּת וליחס של כבוד כלפי מיעוּטים לאוּמיים ולשמירת שוויון זכוּיות כל האזרחים בלי הבדל גזע ולאום.

אני מעיז לומר שלא פחות מכל אנשי מפ"ם ואפילו לא פחות מפרופסור בּובּר, שאני אחד ממעריציו, אם כי אני מתנגד לכמה מדעותיו – אני אוהב את השלום ועורג בכל לבי לבואו, וכן גם מוקיר שוויון זכויות של כל אזרחי המדינה, כיהודים וכערבים, אבל אני גם רוצה בשלום העם הישראלי והעם היהודי, לא פחות מאשר בשלום כל עם אחר, ורק בהבדל זה כי בשלום עמים אחרים אני יכול להיות רק מטיף ויועץ. בשלום עמי אני, – והוא הדין עם כל אחד מאתנו פה, – יכול ומחוּייב אני להיות גורם, ולראות את עצמי, וכל אחד מאתנו חייב לראות את עצמו, כגורם המכריע, שכאילו בו ורק בו תלוי שלום העם. והוא הדין בשוויון זכוּיות. אני רוצה בשוויון זכויותיו של העם היהודי – לא פחות ולא יותר. אבל בשוּם אופן לא פחות, מאשר בשוויונם של כל עמים אחרים. אבל יודע אני שיש גם חסידי אוּמות עולם, שעדיין לא התרגלוּ לראות בעם היהוּדי ובמדינה היהודית עם ככל עם ומדינה ככל מדינה, ובזכוּיות שהם מכירים שיש לעם הפולני ולעם הצ’כי ולעם האמריקני ולעם הרוסי אינם מוכנים עדיין להודות שיש גם לעם היהודי, ואחת הזכוּיות המפוקפקות עדיין – ביחס לעם היהודי וביחס למדינת־ישראל היא זכות הגנה עצמית הנתונה לכל עם אחר ולכל מדינה אחרת, זכוּת שכל עם אחר מקיים הלכה למעשה, מבלי שמישהו יתרעם עליו ויתבע ממנוּ דין־וחשבון. הנזף מישהו בהודוּ המנסה להדוף התקפה סינית?

ואני אחד מאלה, ואיני מפחד להגיד זאת גם פה, וילגלגו המלגלגים וישׂטינו המשׁטינים, המאמינים שעמנוּ מחוּייב וּמסוּגל להיות עם סגולה ואור לגויים, כי זה לא רק יעוּדו ההיסטורי אלא לפי הכרתי זהו גם תנאי, וּבכל אופן יסוד לקיוּמו, אבל זה גם דבר שבכבשונה של ההיסטוריה היהודית, ואין לזר חלק בכך. כיהודי מוּתר לי לרצות שעמנו יהיה יותר טוב מעם אחר. וכן מוּתר לכל בן עם אחר לרצות שעמו יהיה יותר טוב מעמים אחרים. אבל אין שום לא־יהודי רשאי לתבוע מאתנו שנהיה יותר טובים מעם אחר. ואחת מזכוּיותינוּ היסודיות שכּל עתידנוּ תלוּי בהן, – היא זכוּתנוּ להתכוננוּת לבטחון ולשלום. ואין דבר יותר חיוּני, מחייב וגורלי – מדבר הבטחון. והבטחון הוא אמנם אחד שיש לו שני פנים: בטחון מבחוץ ובטחון מבפנים.

אין אני מקבל ההנחה שכּל תשעים מיליון הערבים במזרח־התיכון ובצפון אפריקה הם שונאינוּ בנפש וכוּלם כאיש אחד זוממים למחות שם ישראל מעל פני האדמה. אני בטוּח שיש הרבה ערבים בארצות ערב, גם במזרח־התיכון וגם בצפון אפריקה, שהיו רוצים בשלום עם ישראל, אם כי לא זכיתי לראות עד היום אף קריאה אחת לשלום מצד קומוניסט או סוציאליסט או איש רוח ערבי בארצות ערב. אבל דא עקא: לא קר שקול אוהבי השלום בקרב ארצות ערב (ואני בטוּח שישנם) לא נשמע – אלא ארצות אלה נתוּנות תחת שלטון רודני, צבאי או מלכוּתי, ואין המוני העם הערבי, כולל אנשי הרוּח והסוציאליסטים והקומוניסטים, במידה שיש כאלה בתוכם, אין להם שומע ואין להם דעה והשפעה גם בעניני מדיניוּת ערב הפנימיות, אולי פרט ללבנון ולתוניס. האידיאל הנכסף של האופוזיציה שלנו, חילופי השלטון, מבוצע בארצות אלה על־ידי אמצעי פשוּט: רציחת השליטים ועוזריהם. לעמי ערב אין דעה והשפעה בהנהגת ארצם. השלטון מרוכז בידי קבוצה קטנה של קצינים, ואלה, בלי יוצא מן הכלל, קובעים ומכריעים מדיניות ארצות ערב, ואחד מסעיפי מדיניות ארצות ערב, ואחד מסעיפי מדיניות זו, הסעיף האחד והיחיד המשותף לכל הרודנים וכל המועצות המהפכניות, – היא השמדת ישראל. ואין זו מליצה ושאיפה ערטילאית – אלא כוננוּת מתמדת, נמרצת, לאמן וּלצייד ולזיין צבאות הרודנים לתכלית זו, והדבר נעשה בעזרת כספים במתן ציוּד צבאי וידע צבאי של מעצמות אדירות. ואין אף מדינה אחת בעולם, גדולה או קטנה, העומדת בפני בעיית בטחון חמוּרה וגורלית כזו שעומדת לפני ישראל. ואם כי בצדק אנחנוּ נשענים גם בבטחוננוּ על יתרון מוּסרי ואינטלקטואלי של האדם בישראל, – ולא קל וּפשוּט לקיים לאורך ימים יתרון רוּחני זה בלי מאמצי חינוּך מתוּחים – אין לזלזל גם בערך הכמוּת, כמוּת כוח האדם וכמוּת הנשק, שיש לאויב. וגם האיכות העליונה אינה מוכרחת להיות מונופּולין שלנו לאורך ימים. עלינו לראות ששכנינו מתקדמים גם בשטחים אחרים. אלפי סטודנטים ערביים לומדים באוניברסיטאות בארצות מזרח ומערב. זוהי סכנת הבטחון מבחוץ.

הסכנה מבפנים

ויש סכנת בטחון מבפנים. ויש לראותה באותה הבהירות והחריפות כסכנת הבטחון מבחוץ, וייתכן שמבחינת הזמן, הסכנה מבפנים קודמת וחמוּרה יותר.

כשם שאיני מאמין בשום אופן שכּל תשעים מיליון הערבים במזרח התיכון ובאפריקה הצפונית אינם יכולים ואינם רוצים להשלים עם קיוּם ישראל, כך איני מאמין שכל רבע מיליון הערבים בישראל הם שונאי המדינה. להיפך, מכיון שהנעשה בארץ נהיר לי יותר מהנעשה בארצות־ערב, אני בטוח בהחלט שרוב הערבים בישראל, גם המוסלמים וגם הנוצרים, מבלי להזכיר את הדרוזים, רוצים לחיות בשלום ולא לפגוע בשלומה ובבטחונה של ישראל. אבל איני מסוגל ואיני רשאי לעצום עיני בפני קיום שונאים בנפש לישראל בתוך ארצנו, אם כי זהו לעת עתה רק מיעוט לא גדול בקרב המוסלמים והנוצרים הערבים. והשונאים בישראל מדברים בלשון השונאים בארצות־ערב ושאיפתם היא שאיפת שליטי ערב, כי הם מתפרנסים מהרדיו בקהיר, בדמשק, בבגדד, בירדן ועוד. ומשתמשים באותה הלשון הצבועה ודיבורי הרמיה של התעמלנים האנטי־ישראלים בארצות־ערב. אין להם כביכול שום דבר נגד היהודים באשר הם יהודים. אם כי בימי השואה הנאצית היוּ כוּלם חסידי היטלר ורבים גם שיתפוּ פעולה עם התליינים הנאצים, ולא עשה זאת רק המוּפתי הירוּשלמי לבדו. ושונאי ישראל בארצות ערב, שיש להם גם תומכים בקרב המנוּונים והירוּדים ביותר שבקרב המתבוללים היהוּדים באמריקה ובארצות אחרות, אינם מדברים נגד היהוּדים, אלא אך ורק נגד הציונים ונגד המדינה הציונית. אקרא לפניכם רק דוגמאות אחדות של תעמוּלת שונאי ישראל בארץ – המתעטפים כרגיל באיצטלה קומוּניסטית, אם כי אני מפקפק בכנוּת הקומוניזם שלהם.

המפלגה הקומוניסטית בנצרת כותבת באחד מהעלונים שלה (מיום 15.9.59): “הוי אחים; הקיאוּ מקרבכם את מפא”י – אוייבינו בנפש. הקיאוּ מקרבכם את המפלגות הציוניות האחרות. הפיקח אינו מניח את האפעה בחיקו אלא מרטש את צוארו. אין המפלגות הציוניות אלא נחשי אפעה טמאים, ותועמלניהם הערביים (נדמה לי שזה כולל גם את חבר הכנסת חמיס מסיעת מפ"ם), אינם אלא משרתים אגואיסטיים של אוייבי עמם. מנסיונּנוּ המר והעלוב למדנוּ, במשך שנות המצוק, שיש לנוּ בישראל ידי אחד, והוּא המפלגה הקומוניסטית".

בחגיגת העשור להקמת המדינה הפיצה המפלגה הקומוניסטית כרוז זה: “הוי בני עמנוּ הנושא את סבלו, אתם עם, אשר לנוכח עמידתו האיתנה תתמוטט שחצנוּת האימפריאליסטים העריצים. האם נרשה ללחץ כלשהו לסלף את רגשותינו הקדושים ביותר ואמונותינוּ הנעלות ביותר? לא נרקוד ביום הזכרון לאסון עמנו הערבי הפלסטינאי, לא נמחא כף לשודדי זכוּיותינוּ ואדמותינו, הורסי כפרינוּ ומרעיבי פועלינו ופלחינו. – בשום פנים לא נישבע אמונים ולא נכיר בממשלת המלחמה והתוקפנות, צפורן החתול של ההתקפה האימפריאליסטית על חירות העמים הערביים ועל השלום. לא נוותר על זכויותינו הלאומיות – החזרת הפליטים שלנו וחירותנו והחזרת זכוּיותינוּ ואדמותינוּ השדודות. – בשום פנים לא ירקוד עם בשמחת תלייניו”.

ארגוני שנאה

בארץ הזאת פועלים שני ארגונים שונאי ישראל: אחד בשם “אל־ג’בהא” (פירושו “החזית”) שזהו ארגון קומוניסטי מסותר; והשני – ארגוּן לאוּמי גלוּי בשם “אלארד” (האדמה). ארגון זה קיבל ברכת שליטי מצרים באמצעות “סאות אל ערב” ביום 29.8.62, בזו הלשון:

“מקהיר, מפירמידותיה ומסגדיה ומכנסיותיה שבתוכה אומרים למנצור קרדוש ולכל קבוצתו “מברוק”. אנו יודעים כי אחינו מנצור זכה בפסק־דין לרשום אגודת “אל־ארד” שלו. הוא ביקש רשיון להוציא לאור כתב־עת “אל ארד”. אנו אומרים “מברוק” ממעמקי לבנו למטרה זו. “מברוק” מגיע לכם סיוע ועידוד מכל הצעירים המאמינים בערכיותם ובהימצאותם באיזור זה כדי להשיג זכויותיהם וכדי שבעולם ידעוּ את האמת על מצבם תחת השלטון הציוני”.

ארגון זה מפיץ מזמן לזמן תעמוּלה ארסית בכרוזים ובחוברות, אבל אין צורך רב בשטנה מודפסת ונשמעת בארץ גופא, לאחר שהשידורים היום־היומיים בדמשק ובקאהיר ושאר בירות ערב מלאים תעמולה והסתה ארסית נגד ישראל, ואין כמעט בית ערבי שאין בו מכשיר רדיו ואין מקשיבים בתוכו לשידוּרי הרעל מבירות ערב. בכמה בתי־ספר ערבים מפיצים שירי ארס שנכתבים על ידי משוררים קומוניסטים, ואתן רק דוּגמאות אחדות מפּייטנים אלה:

“זהו העם שהפושעים טובחים אותו, האם תתאחדו, הוי, ציבור הנאבקים, האם תתאחדו, הוי, ציבור הנאמנים, לכדו השורות וקשרו הקשרים כדי למחות משטר המבוסס על דיכוי, משטר העושק, הדם והפשע”.

שיר שני:

“אחי, יש לנו מולדת שדוכאה ונהפכה לנודדת מעבר לגבוּל אבל אנוּ נמשוך ביד חזקה נמשוך, נשחררנה מחדש, נחזירנה, נחזיר את הבקעות הרחבות, נחזיר את ההרים הצחים, נחזיר את ההרים הצחים, נחזיר את הגבעות והעמקים, נחזיר אותם למרות הכבלים, למרות היריות ולמרות הברזל, למרות בתי הכלא ולמרות החיילים נחזירנה, נחזיר אותה למרות הפצעים נחזיר אותה, הוי אחי על ידי מאבק”.

וזהו שיר ששרים בעתונוּת:

“גיבור הערבים, הוי ג’מאל, ואנחנו אנשיך, הוי ג’מאל, נמוּת עבורך הוי ג’מאל – יביאך אלוהים הנה, הוי ג’מאל, אין אנו חפצים בשלטון אימפריאליסטי ולא להיות תחת שלטון העוול אלא תחת שלטונך, הוי גמ’אל, המוות טוב משלטון העוול, בקרוב תבוא, הוי ג’מאל – הוי הערבים, קוּמוּ לעזרת ג’מאל”.

אחד המורים בבית־ספר ערבי מסביר לתלמידיו:

“מדינת ישראל לא תמשיך להתקיים, כיון שאין לה עבר ובסיס היסטורי וקיוּמה עתה היא רק מעוּות המציאוּת”.

ותלמיד בכיתה ז' כותב:

“אוהב אני להיות צפור בחיי, ולנהוג מטוס מיסטר מהסוג המשובח בעולם, וזאת כיון שהוא מתעופף למעלה בשמים, ומשם ארד כמצנח בזמן מלחמה עם פצצת אטום ואזרוק אותה על ישראל, בהיותי בשירות הצבא המצרי של ג’מאל עבד א־נאצר”.

אני יודע שתושבי תל־אביב ובנותיה, שנולדו או גדלוּ וחיים בעיר יהודית ובמדינה יהודית, אינם מקשיבים לרדיו המצרי, הירדני, הדמשקאי והבגדדי, הקורא יום־יום להשמדת ישראל, והם מרגישים שהם יושבים לבטח בתוך עמם ובתוך ארצם, וצבא הגנה לישראל שומר עליהם. ואני אהיה האיש האחרון שאנסה לזרוע בהלה בציבורנו, כי אין בהלה בלבי, אם כי אני יומם ולילה חי בהרגשת חרדה ואמונה.

הממשל – כוח מרתיע

ואני רואה יעודו האמיתי של צבא הגנה לישראל לא במלחמה, ואפילו לא בנצחון מלחמתי – כי כל מלחמה היא אסון, וגם נצחון מלחמתי כרוך באבידות שאין ערוך להן – אלא בראש וראשונה ובעיקר בהרתעה. לי נראה הצורך שיהיה קיים בתוכנו כוח צבאי מאוּמן, מצוּייד ומזויין כראוּי ונאמן לשליחוּתו ולייעודו – במידה כזו שירתיע את אויבינוּ מכל נסיון של התקפה, בין התקפה רחבת מידות וכוללת, ובין התקפה של גרילה ופדאיון, הפוגעת בישוּב בודד או בעוברי־אורח.

עד היום מילא צבא הגנה לישראל תפקיד ההרתעה בהצלחה רבה, ואני מקווה שהוּא ימשיך למלא תפקיד זה אם ניתן בידו הכלים הדרוּשים וּנגייס בתוכו מיטב צעירינו הנאמנים והחלוצים, גם להבא.

הוא הדין בסכנת הבטחון מבפנים. הממשל הצבאי שימש כוח מרתיע, ולרוב בהצלחה רבה, והצליח במידה רבה, אם כי לא בכל מקרה בודד, למנוע האסונות והחתירות וההכשלות מהכנופיות השוטנות בארץ הזוממות לבצע מזמן לזמן, גם נגד ישובים יהודים וגם נגד תושבים ערבים הרוצים לחיות בשקט ובשלווה במדינת ישראל. ודוקא מפני שהממשל הצבאי הצליח בדרך כלל בתפקידו המרתיע, אין חלק גדול של הציבור מרגיש בברכת קיומו ובהכרח קיומו.

אני יודע, ואני בטוח שלא רק אני אלא רבים כמוני יודעים, מהו ההפסד החמרי העצוּם ומהי המעמסה הכבדה מנשוא – שאנוּ מחוייבים להוציא שנה שנה מאות מיליונים על החזקת הצבא, אימונו וציודו – במקום להשקיע אמצעים אלה וכוח אדם חלוּצי מוּפלא זה במפעלי פיתוּח, חינוּך וקליטת עולים. אבל בראותו הסכנה הצפוּיה לנוּ מאויבינוּ מבחוץ, העמיס העם על עצמו באהבה עול כספי כבד וחייב את בניו ובנותיו לשרת בצבא, במקום שיעבדוּ וילמדוּ וייצרוּ בשנות נוער מובחרות אלו. ואין חסידי דימוקרטיה מסוגם של האדונים מיקוניס וסנה שואלים אף פעם, מדוע לא מגייסים בני מוסלמים ונוצרים אזרחי המדינה לצבא – בהתאם לחוק ולפי עקרון שויון זכויות וחובות של כל האזרחים – כשם שמגייסים בני יהודים ובני דרוזים.

הוא הדין בסכנת הבטחון מבפנים. אם זהו נס ששכנינו העולים עלינו במספרם וגם בנשקם פי כמה, אינם מעיזים לעת עתה לתקוף אותנו, מפני הכוח המרתיע של צבא הגנה לישראל – הרי זה נס לא יותר קטן, שמלבד מאורעות בודדים לא חמורים ביותר בנצרת ובסביבות עכו, אל הצליחו עדיין הארגונים השונאים בנפש לישראל לפגוע בהמוני הערבים, מוסלמים ונוצרים, הרוצים לעבוד ולחיות בשלום ובשלווה במדינת ישראל: לא עלה בידם עד היום לעורר מהוּמות דמים, שהיוּ עלוּלות להמיט שואה מדינית, ואולי לא רק מדינית, על ישראל. בשני המקרים מקור הנס הוא אחד: על פי חוץ – צבא הגנה לשיראל; כלפי פנים – הזרוע של צבא הגנה לישראל: הממשל הצבאי.

מפעל המים וזכות התישבות

יש לנו שלושה אזורים הרי־סכנה: הגליל, המשולש, הדרום. בכל אחד מהאזורים האלה יש קני־שטנה, חתירה והסתה, קצתם במסווה של קומוניזם, קצתם בלי מסווה זה, המסוגלים בהזדמנוּיות שונות לעורר מהוּמות בין־ערביות או מהומות בין ערבים ויהודים, כשפורצים מאורעות וסערות או הפגנות אנטי־ישראליות מצד השליטים בארצות ערב, או נערכות חגיגות ימי העצמאות הישראליים, או נוסדים ישובים יהודים חדשים בשטח ריק ושומם המוּקף ישובים לא ידידותיים, או כשיש נסיון לעבור לרצועת עזה או לשטח ערבי אחר מעבר לגבול, או להיפך: כשיש הסתננוּת רוצחים ומרגלים מרצועת עזה או מארץ שכנה אחרת.

הממשל הצבאי יעודו הוא למנוע סכסוכים בין שכנים ערבים, העלולים להביא לידי שפיכות דמים ולידי הכרח להשתמש בכוח למען מניעתה והפסקתה. גם השתמשוּת בכוח נגד יהודים אינה נעימה ביותר, ויש להימנע ממנה עד כמה שאפשר. אבל ההכרח לא יגוּנה, ונאלצנוּ להשתמש לא פעם בכוח בתוך הישוב היהודי, ואני חושש שניאלץ גם בעתיד. אבל שימוּש בכוח בישוב יהודי אין לו שום השלכה מדינית ובינלאומית, אלא זה ענין לגמרי פנימי בין שומרי החוק והממונים על שמירתו, ובין מפיריו. לא כן השתמשות בכוח בישוב ערבי, גם אם יש בה הכרח. אויבינוּ בחוּץ, שיש להם משרדי תעמולה והשטנה בכל בירות העולם, בכל היבּשות ובכל מוסדות בינלאומיים, מיד ילעיזו שיש כאן דיכוי לאומי ורדיפות המיעוט. והממשל הצבאי הוא הארגון היחיד המונע בכושר הרתעתו הצורך להשתמש בכוח נגד תושבים ערביים כשהם פורעי חוק. הממשל הצבאי בא להגן על אדמות הממשלה ועל זכות התישבות יהודית בכל חלקי המדינה, ביחוד בחלקים ריקים ושוממים, ששונאי ישראל בארץ רוצים למנוע זאת כמו שניסו לעשות בסביבת נצרת, אם כי הישוב היהודי בנצרת עילית רק שיפר מצב התעסוקה והפרנסה בנצרת תחתית. אויבי ישראל מנסים להפריע למפעל המים של הירדן ולאפשרות השקאה נוספת בדרום ובנגב, אם כי זו תהיה לברכה גם לישוב הבדואי בדרום. ונעשו נסיונות מסוכנים על־ידי אויבים מושבעים, גם במסווה קומוניסטי וגם בלי מסווה זה, לפני שלושה־ארבעה חדשים, כשהיה צורך להכשיר האדמה למוביל המים הארצי, שהמסיתים דרשו מהתושבים הערבים שישתטחוּ מתחת לטרקטורים ויפריעוּ לעבודה. הממשל הצבאי אסר מיד את המסיתים, ערך סיוּרים במקום המוּכן לפוּרענוּיות ומנע ההפרעות המתוּכננות, שהיו עלולות להביא לידי שפיכוּת דמים. נציג הממשל הודיע לתושבים פסק־הדין של בית־המשפט השלום ובית־הדין הגבוה לצדק, שהעבודה העומדת להיעשות היא חוּקית והיא תיעשה, וכל מי שינסה להפריע – יבוא על ענשו. הקומוניסטים, וה“חזית” (בערבית אלג’בהא) תחת הנהגת עורך־דין ידוּע בחיפה, אחד מראשי הקומוניסטים, שלחוּ אנשים מחיפה להסית את הפלאחים ולמנוע את העבודה בכוח. המסיתים נאסרו על־ידי הממשל, בהתאם לתקנות ההגנה משנת 1945, שניתן להן תוקף על ידי מדינת ישראל. ולידיעת אנשי “חירות” אני רוצה להודיע בהזדמנות זו, שאין לשום חוק עותומני או מנדטורי שום ערך במדינת ישראל, אלא אם כן הוא קיבל תוקף חוקי על־ידי מועצת המדינה הזמנית שהכריזה על חידוש מדינת ישראל. הפעולה המסוּכנת שתכננו אנשי מק“י נמנעה הודות לכך שהממשל הצבאי הוציא צו מעצר אדמיניסטרטיבי נגד שמונת המסיתים הראשיים של מק”י, והאחרים הוזהרוּ ונרתעוּ מפעוּלות לא חוּקיות.

אותו הדבר קרה בקשר לתכנית הישוב בכרמיאל. לא רחוק מהשטח שנועד לישוב כרמיאל יש שני כפרים – אחד בשם בענה שתושביו הם נוצרים אורתודוכסים, והשני, דיר אל אסאד, שרוב תושביו הם מוסלמים. בבענה עם ישובה הנוצרי האורתודוכסי יש למק"י השפעה לא קטנה. ואירעה תאונת דרכים: אבטובוס מבענה נהוּג על־ידי ערבי מקומי דרס שני ילדים שרכבו על אופנוע מדיר אל אסאד. המצב בין שני הכפרים נעשה מיד מתוּח. אנשי דיר אל אסאד שרפוּ בינתים כמה בתים בכפר בענה, ומישהו מבענה החל לירות. המשל הצבאי עשה כל המאמצים האפשריים למנוע קטטה בין שני הכפרים.

במאמץ רב עלה בידי המשטרה שהוזמנה על־ידי הממשל הצבאי לחסל תקרית זו ולהשליט שלום בין שני הכפרים. אולם הקומוניסטים לא נחוּ: נשלחוּ מברקים לאו"ם ולכל הנציגויות הדיפלומטיות שמשטרת־ישראל תיכננה מריבה בין שני הכפרים כדי להפריע השלום באזור.

“אולם לא חרך רמיה צידו” השלום לא הוּפר, אבל אחד מתושבי בענה, עסקן ידוע, שמיד אחרי קום המדינה הצטרף לציונים הכלליים, אחר־כך לקומוניסטים, אחר־כך לחזית הלאומנית ולבסוף חזר שוב לקומוניסטים, מצא כאן הזדמנוּת נאותה להפריע לתכנית כרמיאל בסביבת שני הכפרים שהזכרתי שמם מקודם, והפיץ שמוּעות כי עומדים לגזול אדמת הכפרים ולחלקה בין יהודים. נשלחו מברקים לאו"ם, למוסקבה, לשגרירויות זרות בארץ ולואתיקן. ואם כי המסיתים ידעוּ היטב, כי פּיתוח כרמיאל יביא ברכה לשני הכפרים בסביבתו, וכבר מתכננים הבאת מים גם לבענה וגם לדיר־אל־אסאד, אבל ההסתה, נראה היה, כנושאת פרי: הוּפצו כרוזים ושירים מסיתים, הפחידוּ את התושבים שניסוּ לחיות בשלום, כי עוד מעט יבוא נאצר, וכל מי שישתף פעולה עם תכניות הפיתוח בוא על עונשו וניסוּ לכנס באי כוח כל כפרי הסביבה לעורר מהוּמות. באי־כוח הממשל הצבאי הנמצא במקום הסבירו לכפריים המצב האמיתי, אבל אלה טענו שהם מפחדים מאנשי המנהיג הקומוניסטי מכפר בענה. הוּצא אז צו מעצר נגד הקומוניסט, ליום שבו נועד הכינוס, הכפר הוכרז לפי התקנות כשטח סגוּר, על־ידי הממשל הצבאי, – וכך הוּרגע המקום, – מבלי שהיה צורך להשתמש בכוח וּמבלי שמישהוּ הופרע בעבודתו.

הממשל – הגנת התושבים השלווים

אני מציין בסיפוּק כי רוב הישוב הערבי בגליל ובמשוּלש רחוק ומתרחק מתעלוּלי המסיתים, אבל אילוּ לא היה הממשל מצליח, לרוב על־ידי הרתעה, למנוע מעשי אלימות, – היו בלי ספק לא מעטים מהדור הצעיר מקשיב יום יום להסתה הארסית של שידוּרי הבירות הערביות מצטרף יותר ויותר למסיתים ולמשׂטינים.

כפי שידוע לכנסת מקבל כל תושב באזורי הממשל הצבאי אפשרות של תנועה חופשית למשך כל השנה בכל חלקי הארץ. רק כאלפיים איש הידועים בתעלוליהם לממשל, מקבלים רק רשיונות זמניים או חד־פעמיים. כאשר הודעתי בזמנו לכנסת, הוּקמוּ בגליל, במשולש ובדרום ועדי־שלושה שבפניהם אפשר לערער על כל מניעת מתן רשיון שנתי, ועדים אלה מורכבים מנציג משרד הפנים, נציג הישוב הערבי ונציג הפיקוּד הצבאי בשטח, ומענין הדבר שרק עשרים איש שלא ניתן להם רשיון תנועה חופשי, ראו צורך לפנות לוועדות הערעור. כל השאר ידעו שיש נגדם תיקים פליליים ולא יצליחו בערעור. מעשרים מערערים – אוּשר הערעוּר לחמישה־עשר ובחמישה מקרים בוטל הצו.

הממשל הצבאי הוא, במצב המסובך שבו נמצא כל האזור שלנו, המגן הנאמן והיעיל ביותר בשביל רוב אזרחינו הערבים, הרוצים לחיות בשלווה וליהנות מהיתרונות הכלכליים והחינוכיים שיש בישראל, ואין כמוהם בארצות השכנות. אבל יש כמוּבן מיעוט בקרב התושבים הערבים שלא המצב הכלכלי והתרבוּתי מעסיק אותו – אלא קיוּם ישראל לא נותן לו מנוח. הממשל הצבאי קיים למען הבטיח לרוב הערבי שהשלים עם המדינה – חיי מנוחה ושלווה, ולשמש כוח מרתיע כלפי מיעוט המוכן בכל האמצעים שבידו לסייע לשליטי הארצות השכנות – להרוס את ישראל. ובידי הממשל הצבאי יש הסמכות לפי תקנות ההגנה לעצור אנשים כאלה, לרתק אותם ולהגלות אותם, וזה מרתיע.

ההיסטוריה של העם היהודי בכל ארבעת אלפי שנות קיומו היא יחידה במינה, ללא דוּגמא בתולדות עמים; כמו־כן גם מעמדה של מדינת־ישראל הוּא יחיד במינו בימינו. אין עוד מדינה אחת בעולם, שכּל שכניה מכריזים עליה השכּם והערב, בעתונות, ברדיו, בעצרת או"ם, בכל כינוס בינלאומי – שהיא תימחה מעל פני האדמה כמו שמכריזים על ישראל. אני בטוּח שאין זו שאיפתם של כל תשעים מיליון הערבים שבמזרח התיכון ובצפון אפריקה, אבל זוהי השאיפה המוצהרת היחידה, המאחדת באופן רשמי כל מדינות ערב. לא אנשי רוח ערבים – ואני בטוח שיש כאלה בארצות ערב – לא קומוניסטים ולא סוציאליסטים, אף אחד מהם לא יצא במשך כל חמש־עשרה השנים האלה עד היום הזה נגד הצהרת ההשמדה של כל שליטי ערב ודובריה הרשמיים.

היש להתפלא אם בקרב המיעוט הערבי בארץ יש אנשים הרואים את היהודים בארצם, כמיעוט באיזור ערבי, מיעוט ששדד מהם את ארצם ותקע טריז זר בשטח ערבי; היש להתפלא אם בקרב מיעוט זה, ולאו דווקא בקרב המיעוט של פושעים ומפירי חוק, אלא גם בקרב מיעוט בעל שאיפות לאומניות, יש לא מעטים הנתפסים למזימת ההשמדה ומוכנים לשמש חלוּץ למחנה הכובש או “המשחרר” ששליטי ערב מתכננים לשלוח לישראל?

בשלושה אלה יבוא השלום

לא פחות מפּרופ' בּוּבּר, וּודאי לא פחות מפּרופ' פלסנר, אני שואף לשלום בין ישראל וערב, ואני גם בטוח ששלום זה – אם ישראל תשמור בינתיים על קיוּמה וגידוּלה – בוא יבוא.

השלום יבוא – אם נתקיים עד בואו; והשלום יבוא: א) עם הפגת המתיחות העולמית; ב) עם התבצרותה הפנימית של ישראל; ג) עם התגברות המגמות הדמוקרטיות בקרב עמי ערב. רק על ידי שלושה אלה, או לפחות אחד מהשלושה – יבוא השלום. כל אלה לא ייעשו ביום אחד. ובינתיים הכרחי כוח מרתיע – גם כלפי השונא מבחוץ וגם כלפי השונא בפנים. כוח מרתיע זה הוא צה“ל וּזרועו הפנימית – הממשל הצבאי. יכול אידיאליסט נבוב לייעץ לפרז את ישראל מכל נשק ולפרק צבא הגנה לישראל למען הוכיח את רצונו לשלום עם השכנים הערבים, ולא אתפלא, אם מחר או מחרתיים יימצא איזה פרופסור שיתנפל על רעיון גאוני זה ויחתים חבריו על כרוּז לפרז מדינת־ישראל וּלפרק את צה”ל למען שלום באיזור.

ביטול הממשל הצבאי מפקיר בטחונה הפנימי של הארץ ושלום הערבים הרוצים לחיות בשלום ומתוך השלמה עם קיוּם ישראל – כשם שפּירוּק צבא הגנה לישראל מפקיר אותנוּ לפלישה ערבית ולהשמדה טוטלית.

ולכן, אם גם כוונותיהם הסוּבּייקטיביות של החזית האופּוזיציונית, ממק"י ועד “חירוּת”, הן כשרות, יש לדחות הצעתם המסוּכנת שמשמעוּתה האובּייקטיבית היא הפקרת התושבים הערבים השלווים לשלטון הטירור וההסתה של שונאי ישראל הגרים בארץ וערעוּר בטוחנה של ישראל מבפנים.

אני מציע להסיר כל ההצעות האלה מעל הפרק.

מֻקְדָּשׁ בְּאַהֲבָה וּבְהַעֲרָצָה

לִשְּׁלֹמֹה לָבִיא,

אַבִּיר הָאֱמֶת הָאַכְזָרִית וְאַהֲבַת הָאָדָם:

נֶאֱמַן הָעֲבוֹדָה, הַהֲגַנָּה וְהַמַחְשָׁבָה הָעַצְמָאִית,

שֶׁפִּיו וּמַעֲשָׂיו שָׁוִים כָּל יְמֵי חַיָּיו;

חוֹזֶה הַמֶּשֶׁק הַקִּבּוּצִי הַגָּדוֹל וְיוֹצְרוֹ:

אֲבִיהֶם שֶׁל הִלֵּל וִירֻבַּעַל,

שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קוֹמְמִיּוּת יִשְׂרָאֵל.

א. העליה־השניה והנוער בימינו

(שיחה במסיבת־נוער בבאר־שבע, 10.3.1954)

עלי לעשות הפעם, דבר מוזר במקצת, למען מנוע אי־הבנה: עלי להציג עצמי לפניכם. אני מעין עולה־חדש. לא עולה חדש במשמעותו הרגילה. אינני בא עכשיו מפולין, מבבל או מארגנטינה. אני עולה חדש הבא מהארץ. על כל עולה נאמר שהוא כתינוק שנולד מחדש. אין אדם נולד פעמיים, וגם אני לא נולדתי פעמיים, ואיני מסתלק כלל וכלל מעברי. להיפך, אני נושא עבר זה בלבי באהבה רבה. ואף־על־פי־כן אני כעולה־חדש.

הרגשתי צורך להתחיל מחדש, ולראות כל הדברים ראִיה חדשה, עד כמה שזה אפשר. למעלה מארבעים ושבע שנה חייתי במסגרות מסויימות: — מפלגת־פועלים, הסתדרות העובדים, ההסתדרות הציונית, מדינת־ישראל, ואין אני דן מסגרות אלה אלא לשבח. והיתה לי הזכות הגדולה במשך עשרות שנים לשמש שליחן של מסגרות אלו, אבל הרגשתי עכשיו צורך עמוק לחיות במסגרת של עובד פשוט ואזרח ככל אזרחים. מעשי־בראשית מתחדשים בכל יום, גם אדם מתחדש יום־יום. כל מי שיפשפש היטב בנפשו יראה שאינו כתמול־שלשום. אינו אמנם איש חדש לגמרי, יש בו הרבה מהעבר, אבל יש בו גם משהו שלא היה תמול־שלשום, והמשהו החדש, הנוסף, המשתנה — יכול להיות גם חיובי וגם שלילי.

במשך ארבעים־ושבע השנים עד ל“עליתי” החדשה, למדתי וגם שכחתי לא מעט. אבל יש שני דברים מרכזיים, מכווני־חיים, שאני מאמין בהם היום כביום עלותי ארצה בפעם הראשונה. ולא עוד אלא כל מה שראיתי וחייתי ולמדתי כל השנים האלה חיזק והעמיק בתוכי האמונה בשני הדברים אלה. ואני לא אגדיר הדברים במונחים מקובלים — ציונות וסוציאליסם, — כי הם נתמעכו מרוב שימוש וגם נסתלפו או נתרוקנו מתוכנם בפי רבים, ומשמעותם למעשה היא לעתים תכופות ההיפך ממשמעותם להלכה. אין לי כל צורך להשתמש בשמות אלה. ואני בוחר להגדיר הדברים לפי תוכנם ומהותם.

הדבר הראשון שאני מאמין בו כאשר האמנתי בילדותי, ועכשיו ביתר־שאת הוא: — מולדת לעם היהודי. מולדת חופשית, עצמאית, שלמה לכל העם היהודי. ואולי עלי להוסיף סייג למלה “כל”. איני יודע אם יש סיכוי ואפשרות שכל היהודים בעולם יתכנסו במולדת. איני יודע עתידות, ומסופקני אם מישהו יודע. מהעבר של עמנו למדתי שהיתה תפוצה יהודית עוד בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות. התפוצה במצרים — לא זו שבימי האבות, אלא זו שבימי מלכי יהודה קדמה לגלות בבל. היתה תפוצה יהודית עוד יותר גדולה בימי בית־שני. ואין איש יכול להגיד שעתידים כל היהודים להתרכז בארצם, אבל אני מאמין שאנו יוצרים וניצור מולדת לכל העם היהודי. זאת אומרת — לכל יהודי שיהיה לו צורך ורצון למולדת; וכל יהודי שלא יתבולל מדעת — יהיה לו צורך במולדת בזמן מן הזמנים.

לביצוע דבר זה עלו חברי ועליתי אנוכי ארצה בנעורינו. האמנתי בדבר לפני עלותי ארצה, וכל מה שראיתי בארץ ובעולם מאז עלותי העמיק בי האמונה שדבר זה הוא הכרחי, אפשרי וביכלתנו לעשותו. במשך הזמן למדתי לדעת הקשיים והמכשולים והסכנות הרבים והעצומים הכרוכים בעשייתו. אבל אין בלבי כל צל של ספק שיש לאל־ידינו להתגבר על כל הקשיים.

הדבר השני שאני מאמין בו עכשיו כאשר האמנתי אז, ושוב — ביתר־שאת, כי אנחנו נסלול פה דרך־חיים חדשה לגאולת האדם ונקים במולדת האומה העברית המחודשת חברה חדשה שאין בה קיפוח, דיכוי וניגודים חברתיים, אלא היא בנויה על אחווה ושותפות אנושית וזיקת־גומלין בין איש לרעהו, ונהיה על ידי כך אור לגויים.

לא בכוח הכיבוש והשלטון, לא בכוח הפצצה האטומית ובאמצעי הרס ודיכוי, כאשר זוממים כמה עמים אחרים, אלא בכוח המופת החי, בכוח האמת הזורחת מחיי־מופת אנושיים בחברה חדשה נעזור לביעור שנאת־עמים וקיפוח מעמדי ותאוות הבצע ושלטון הכוח ביחסי עם ואדם.

ושני הדברים אינם קלים, ולא יעשו בן־לילה. להיפך, שניהם הם מהדברים הקשים ביותר בתולדות המין־האנושי. אבל אנו היהודים אמוּנים מאז ומעולם על קשיים, ועמידה בפני סכנות היא לחם חוקנו. גנוזים בתוכנו כוחות אדירים, כאשר אינם אולי בשום עם אחר. בלי כוחות אלה לא היינו עומדים במבחני־הגורל המרים במשך אלפי שנים. אין עוד עם שעבר עליו מה שעבר עלינו, ואין עוד עם שהחזיק מעמד כפי שהחזקנו אנחנו בתנאים הנוראים בהם היינו נתונים ועדיין אנו נתונים. ובתנאים אלה לא ביצע שום עם אחר מה שביצענו אנחנו. אבל עוד אנו עומדים בראשית הדרך. טרם הוקמה המולדת החפשית לכל העם היהודי. נורתה רק אבן־הפינה הראשונה. וּוַדאי שלא השלמנו סלילת־הדרך לחברה חדשה, אלא התווינו רק קוים ראשונים למסילה הנכספת. שתי ההתחלות עשינו מתוך כורח־נפשי, מתוך צו־הגורל, והמעשה אשר עשינו יש בו חלק לא רק לעושים המעטים במקום המעשה, אלא לעם היהודי כולו. בשליחות ההיסטורית של העם, בשליחות מאבקו לקיום ולגאולה, בשליחות מורשתו הרוחנית וחזונו — עשינו כל אשר עשינו עד עכשיו.

מעטים העמים בעולם שראו, כעמנו, תמורות כה רבות ועמוקות גם בחייו וגם בחיי העמים שבתוכם או סביבם היה חי ואתם בא במגע. ועם למוד־נסיון כעמנו אינו רשאי להשלים עם מציאות מנוונת, מקפחת, מדלדלת ומדכאת, לא בטבע, לא בחברה ולא ביחסי עמים ולא בתוכו הוא. הכל נתון לשינוי, לתיקון. והבחירה היא בידי אדם. “אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם — חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ”. (ישעיה א', 19־20). גם הטבע נתון לשינויים. “יְשֻשּׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת — כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה”.(שם, ל"ה). גם יחסי חברה אינם קפואים. “הֵשַׁח יֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה, יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד עַָפָר. תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל, רַגְלֵי עָנִי, פַּעֲמֵי לִּים”. “צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל”.(שם, כ"ו) ולא תמיד “יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”. (שם ב). נביאנוּ בישרו תמורות גואלות בטבע, בחברה, בעם ובאנושיות — ומתוך אמונה בתמורות אלה עמדנו בכל התלאות, והגענו עד הלום.

ואמונתנו לא תכזיב — כי יש כבר התחלה חשובה ורבת־סיכויים בשתי התמורות הגדולות שהאמנתי בהן בילדותי, ואני מאמין בהן היום עוד יותר, — וכעולה־חדש אני בוחן כל דבר לאור שתי התמורות הנכספות.

מאז באתי לארץ נשתנו הרבה דברים ואיני סבור שנעשו עכשיו הדברים בדרך ובצורה שעשינו לפני חמישים, ארבעים וחמש שנים.

בימים ההם היינו הולכים אך ורק ברגל, ואילו עתה אנו נוסעים באבטומובילים או טסים באווירונים; בימים ההם היינו כמעט כולנו רווקים, — עכשיו אנחנו בונים משפחות ויש לנו ילדים ונכדים. בימים ההם הסתפקנו במועט שבמועט, עכשיו גדלו צרכינו, גדלו אולי במידה מופרזת, אבל לא נשוב לגור ב“חושות” וב“חאַנים”. ובימים ההם לא היתה לנו עצמאות, — עכשיו הקימונו מדינה יהודית וצרכי המדינה, אפשרויותיה ושירותיה משנים כל סדרי חיינו.

אבל נדמה לי ששני דברים שעשו את העליה השניה לגורם היסטורי בתולדות הארץ והעם — נדרשים גם היום מאת הנוער.

דבר אחד — קבלת אחריות היסטורית. אנשי העליה השניה לא סמכו על תנועה, על הסתדרות, על מנהיגים, על עקרונות מקובלים, על רשויות מוסמכות, אלא העמיסו על עצמם האחריות לנעשה בארץ — כאילו הכל היה תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחד מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. הם לא היו כבולים לא לתורת גדולי התנועה הציונית ולא לתורת מורי התנועה הסוציאליסטית, אם כי רבים מהם קראו ספרי המקורות והמנהיגים והמורים, אבל הם היו סבורים שעליהם לבדוק ולבחון בעצמם הדרך לקראת המטרה שהיתה מטרת חייהם האישיים. הם נטלו על עצמם אחריות על המחשבה ועל המעשה גם יחד. הם לאו־דווקא התכוונו להיות מקוריים ומחדשים, וכמה מהרעיונות שהדריכו אותם — אפשר למצוא בספרי ההוגים שחיו לפניהם ובמעשי החלוצים שעלו לפניהם. אבל הם לא חששו לפסול תורות והלכות מקובלות או גם מקודשות בתנועה הציונית והסוציאליסטית, — כשמצאו שאין אלה הולמות צרכי מפעל חייהם ותנאיו. לא הכל היה ברור להם מראש, והם גיששו וחיפשו וגם טעו, ורבים ממפעליהם ששינו פני הישוב, — ואולי גם את ההיסטוריה היהודית, — נעשו אחרי כמה נסיונות וגישושים שלא היו מתוכננים מראש, כמו למשל הקבוצה. אבל בכל אשר עשו — ידעו והרגישו, שעליהם רובצת האחריות המלאה על גורל הארץ וגורל המפעל הארצישראלי; הם ראו את עצמם כנתבעים היחידים.

מתוך אחריות זו נבעה התכונה השניה שהפכה את העליה השניה לגורם מחנך ראשי בעם היהודי במשך שני דורות: — זיקה לחזון, זיקה מלאה, בלתי מסוייגת, ללא תנאי וללא שיור; זיקה שאין בה כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה. חזון אינו דבר שבאמונה, שבמחשבה, שבהטפה, אלא דבר שאתה חי אותו יום־יום, שהוא מכוון כל מה שאתה עושה ומגשים בחייך, שכל רצונך ומאודך משועבד לו ללא תנאי.

העליה השניה לא הטיפה לאחרים — אלא תבעה אך ורק מעצמה; ותבעה מעצמה; בין שאחרים נשמעו לתביעה ובין שלא נשמעו. לא התנהגות התנועה הציונית, לא התנהגות הישוב — אלא הכרת אחריותם המלאה למעשה שיש לעשותו קבעה דרכם של אנשי העליה השניה. והם היו אנשי ריב ומדון, כי הרוב הגדול בישוב היה רחוק מתביעותיהם ומחזונם. גם חבריהם בחו"ל לא הבינו אותם, והם עשו בעצמם מה שהאמינו בלבם, כי יש לעשות. ובעשיה זו לא נרתעו משום דבר — לא מסכנה, לא מלגלוג שאננים, לא מהתנגדות יריבים. המעשה היה צמוד למחשבה — כל החיים, יום־יום.

שתי תכונות אלה נדרשות גם היום מהנוער. ואני בטוח שהנוער בימינו אינו נופל מהנוער בימי העליה השניה. הכוחות המוסריים, המחשבתיים והנפשיים שפעמו באנשי העליה השניה, מצויים עכשיו, ללא ספק, במידה הרבה יותר גדולה בנוער של ימינו, פשוט מפני שמספרו הרבה יותר גדול, וגם יש לו מורשה עשירה שלא היתה לאנשי העליה השניה.

מורשה זו עלולה להתבזבז אם הנוער לא יראה עצמו אחראי לכל.

יש כרגע משהו גדול ועצום שלא היה בימי העליה השניה, ולא כל אנשי העליה השניה קיוו שיזכו לו בחייהם — מדינת ישראל. אני רחוק מאלה שפרקו מעל עצמם עול המדינה והם מפני־כך מנסים למעט דמותה ולזלזל בערכה. כדאי היה לחיות ולמות על הקמת המדינה. המדינה היא מטרה לעצמה, והיא גם אמצעי למטרה עוד יותר גדולה. במדינה לא נתגשם עדיין חזון הגאולה במלואו — לגמרי לא. אבל בה נתגשם חזון דורות: ריבונות ישראל. וריבונות זו היא מטרה לעצמה, מטרה גדולה ויקרה שאין כמוה. אבל המדינה היא גם אמצעי — כי אנו רחוקים עדיין מגאולה מלאה, והדרך עוד רבה וקשה עד מחוז־חפצנו ההיסטורי, והמדינה היא המכשיר רב־האונים, אם כי לא היחיד, שיקדם אותנו לקראת המטרה. והמדינה עשתה בחמש שנים מה שכל העם היהודי לא יכול היה לעשות במשך שבעים שנה.

אבל לא הכל ייעשה בכוח המדינה. תחומי פעולתה של המדינה מוגבלים בשנים: — א) בבחירה החופשית של האזרח במדינה דימוקרטית. אין זו מדינה טוטליטרית הקובעת כל מעשי האזרח, מחשבותיו ודיבוריו. יש שטחי־פעולה־וחיים רחבים שאין החוק והמנגנון הממלכתי מתערב בהם, ובהם שטחי פעולה הקובעים גורל עתידנו. ב) ביכולת המעמסה של האזרח הממוצע, הבינוני. כאן למשל מונח ההבדל בין ה“הגנה” לבין צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מורכבת ממתנדבים בלבד, מאנשים בעלי תחושה עמוקה של אחריות על בטחון הישוב, מסורים ללא־גבול לענין שהתנדבו לו, ולא היה צורך בדרגות ובחוקי משמעת ובעונשים כמו בצבא, הבנוי על שירות־החובה החל על כל אזרח בגיל מסוים, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, בין שהוא אחראי ובין שאינו אחראי; מבנה הצבא אינו יכול להיות כמבנה ה“הגנה”. כאן דרוש משטר היררכי ומשמעת ברזל שמפיריה צפויים לעונשין. אבל גם צבא־הגנה־לישראל לא יסכון בלי התנדבות. אין המדינה יכולה לגזור על התנדבות זו. התנדבות נובעת מתוך הרצון החופשי של טובי הנוער שגמרו שירות החובה שלהם.

והתנדבות הכרחית לא רק לצבא. המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. על מיזוג גלויות ועל ישוב השממה אין המדינה יכולה לצוות. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק ובגזירת־המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם. — המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים. אבל לביצוע מפעלנו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות, ומסירות; — אלה לא נעשים על־ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי־מופת ונוער חלוצי.

נוער ימינו זכה למה שלא זכתה העליה השניה. אין הוא צריך להתחיל הכל מבראשית, ואין הוא צריך לעשות הכל בכוח עצמו בלבד. יש מדינה וכנסת וממשלה ומנגנון ממלכתי וחוקים ותקציבים ושירותים ציבוריים. לעם שהגיע למנוחה ולנחלה זה אולי מספיק; לעמנו אין זה מספיק; — ולנו תידרש לזמן רב התנדבות חלוצית לביצוע המשימות היעודות לדורנו בשטח הבטחון, מיזוג הגלויות, ישוב השממה, חינוך העם וליכודו, עיצוב דמות החברה החדשה.

ואם כי דרכי הפעולה בימינו לא ידמו לדרכי הפעולה בימי העליה השניה, ולרשות הנוער עכשיו עומדים אמצעים ומכשירים שלא היו בימי העליה השניה, הרי יעשה הנוער שליחותו אם ידע להפעיל בתוכו שתי הסגולות העליונות של שליחי־עם: א) קבלת אחריות מלאה להיסטוריה בימינו, כאילו הכל תלוי אך ורק בו; ב) זיקה נאמנה לחזון, הצמדת המעשה להלכה בחיי יום־יום.

ב. קריירה או שליחות?

(דברים בכנס התלמידים בשיך מוניס, 10.6.54)

תלמידי ישראל —

ההיסטוריה היהודית בזמננו מציגה לכם ולכל הדור הצעיר בישראל שאלת־גורל: קריירה או שליחות?

לפני שש שנים, כשהייתם עדיין ילדים, נלחמו אחיותיכם ואחיכם, קרוביכם ומכריכם המבוגרים במלחמת הקוממיות, ורבים חרפו נפשם למות.

זו היתה מלחמה יחידה במינה מכמה בחינות. עמים רבים לחמו על קוממיותם, כולם — עמים שישבו מעודם על אדמתם, והיו זמן־מה משועבדים לזרים. לא כזאת היתה מלחמתנו. עמנו היה מנותק ממולדתו מאות בשנים. עוד בסוף מלחמת־העולם הראשונה, זה רק כשלושים וחמש שנים, ישבו בארץ רק כ־58,000 יהודים. ממלחמתנו האחרונה בארץ זו על חירותנו הלאומית, בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא, עברו 1813 שנים. מאז הורחקנו מארצנו ופוזרנו בעולם. ואין עוד דוגמה בהיסטוריה האנושית, שאחרי יותר מ־1800 שנה חוזר עם לארצו ונלחם בה שוב על קוממיותו ומחדש מדינתו. עובדה יחידה במינה זו מאשרת שאנו עם־עולם.

והיה דבר שני בלתי־רגיל במלחמה זו: עמדנו מועטים מול מרובים. 650,000 נגד 30 מיליון. צבא בלתי מצויד שהתארגן רק תוך כדי המלחמה, עמד נגד צבאות של שבע מדינות ערב. היינו אחד נגד ארבעים — וניצחנו. והוּכחה שוב האמת החוזרת בהיסטוריה היהודית: עליונות הרוח.

והיה דבר שלישי: בין לוחמי הקוממיות היו מתנדבים מחמשים ושתים ארצות באירופה, באמריקה, באסיה, באפריקה ובאבסטרליה. מספר המתנדבים מהתפוצות לא הגיע ל־20% של כל לוחמינו, אבל הם נתנו לנו כוחות מקצועיים שלא יכולנו לחנך במחתרת: טייסי־קרב, טנקיסטים, תותחנים, רבי־חובלים בספינות־מלחמה, וספק אם היינו יכולים לנצח בלעדיהם. בהתנדבות זו נתגלתה האחדות המופלאה ושותפות־הגורל של העם היהודי, למרות פיזורו בעולם.

שילמנו מחיר יקר. מבחר הנוער, פאר האומה, נפל. אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה מאות שנים לא נשפך דם יהודי לשוא.

ואחרי כל אלה — עלינו לדעת, כי עלילת־גבורה שׂגיאה ומופלאה זו משמעותה מוגבלת. מלחמת הקוממיות לא הביאה ולא יכלה להביא לנו הגאולה הנכספת, לא גאולת הארץ ולא גאולת העם; לא כינסה פזורי האומה; לא חוננה הריסות המולדת; לא הבטיחה עצמאותנו הכלכלית; אפילו לא הורישה לנו שלום ובטחון. הנצחון לא היה סופי ומכריע, והמאבק בינינו ובין אויבינו לא נסתיים.

אין אני אומר זאת לשם המעטת דמותה של מלחמת הקוממיות. אין לי כל ענין בכך. אני אומר זאת למען נעמוד על אמיתות מצבנו.

הנצחון במלחמת הקוממיות נתן לנו דבר גדול ועצום: צבת ראשונה לגאולתנו, ריבונות יהודית במולדת. חסרון צבת זו היה בעוכרי ההיסטוריה היהודית זה כ־2600 שנה, מאז חורבן בית ראשון, מחוץ לתקופה קצרה של החשמונאים הראשונים — משמעון בן מתתיהו ועד אלכסנדר ינאי והמלכה שלום־ציון.

בשנים המעטות הללו שלאחר קום המדינה ראינו ברכתה הגדולה של צבת ראשונה זו: עלילות אדירות בקיבוץ־גלויות; מעשים כבירים בהפרחת השממה; יצירת מאות ישובים חקלאיים; הקמת אלפי בתי חרושת ומלאכה; בניית רבבות יחידות שיכון; פיתוח השיט והתעופה; הרחבת החינוך; הנחלת הלשון; טיפוח הספרות והמדע; הגברת כוחנו הצבאי; הרמת קרן ישראל בעולם.

אבל אנו רחוקים עדיין מהמנוחה ומהנחלה. ויש לראות הצד השני של המטבע: הקמת המדינה היתה הרפתקה חמורה הרת־סכנות. זו היתה התגרות בגורל, מרידה בהיסטוריה היהודית והעולמית. אולי איני צריך להגיד שלא פחות מכל יהודי אחר חייבתי הקמת המדינה והאמנתי בעתידה. אבל גם לפני קום המדינה ומאז קמה לא נעלמו ממני הסיכונים והבעיות החמורות שהקמת המדינה תביא אתה.

ותרשו לי לצטט דברי ראש־הממשלה לפני שש שנים שנאמרו ארבעה חדשים לפני תום המלחמה:

ראש הממשלה לא מיצה אז כל האמת ההיסטורית של מאבקנו, כי בתור שר־בטחון היה אז מרוכז כולו בחזית החיצונית. האמת היא, כי הקמת המדינה הכניסה אותנו למערכה קשה לא רק עם העולם אשר מחוצה לנו, אלא גם למערכה פנימית, למאבק עם עצמנו, עם הרגלינו הגלותיים, עם עברנו התלוש ממציאות ומאחריות של עצמאות במולדת.

ואנסה לסמן בקצרה הרקע ההיסטורי של שני המאבקים: החיצוני והפנימי. עובדות־יסוד היסטוריות הטבועות בארצנו ובעמנו קובעות רקע זה, ואתחיל מהארץ.

זוהי ארץ קטנה עם עבר גדול. כעם ישראל כן גם ארץ־ישראל ההיסטוריה שלה גדולה מהגיאוגרפיה שלה. היא שוכנת במרכז המזרח התיכון שהיה ערש התרבות האנושית לפני 5000־4000 שנה, בצומת שלוש יבשות. היא היתה גיא־חזיון של מאורעות הקדושים למאות מיליונים של אנשים בכל העולם, חוץ מעמי הודו, סין ויפאן. היא אחת משלוש הארצות שעיצבו התרבות האירופית והאמריקנית. (שתים האחרות הן יוון ורומא). מתוך ארץ זו יצא ספר הספרים, המתורגם לכל הלשונות כאשר לא תורגם שום ספר אחר; ובמאה השביעית קרה משהו במדבר ערב ששינה באופן יסודי התנאים הגיאו־פוליטיים של ארץ־ישראל. קם נביא בקרב שבטי ערב שהטיף לאמונה באל אחד, ואיחד השבטים המפוררים לאומה מלוכדת. ויורשיו יצאו בלהט אמונה חדשה וכבשו אימפריה גדולה באסיה, באפריקה ובאירופה.

דברים כאלה קרו גם קודם לכן. מזמן לזמן צצו אימפריות חדשות. האימפריה הערבית הפיצה את הדת החדשה בקרב עמים רבים. גם כזאת קרה קודם לכן. כזאת עשו תלמידי הבודדהא ותלמידי ישו מנצרת. אבל הפעם נעשה דבר שאין לו תקדים: עם הדת החדשה הטילו הכובשים הערבים גם לשונם על המון עמים, על כל עמי המזרח התיכון, מחוץ לפרס ותורכיה, ועל כל העמים השוכנים בצפון אפריקה, ממצרים ועד מרוקו.

העם היהודי נפוץ בקרב עמי הנצרות והאיסלם. עמים אלה ידעו כי ארץ ישראל היא ערש האומה העברית, אבל מאז קיומם ראו כי העם היהודי נידח מהארץ ומפוזר בתוכם. כאלף ושלוש מאות שנים נלחמו הנצרות והאיסלם על השלטון בארץ הזאת. ובני דורי ראו בימיהם גם שלטון מוסלמי וגם שלטון נוצרי בארץ. עמי הנצרות והאיסלם הכירו את היהודים, שכן היהודים נפוצו בארצותיהם, אבל מעולם לא הכירו את היהודים כאומה עומדת ברשות עצמה. הקמת מדינת ישראל היה בה משום כך חידוש מתמיה ומהפכני, ואין הם מוכנים להתרגל לחידוש זה ולהשלים אתו.

ועמנו, — יש לדעת זאת בכל הבהירות האכזרית, — היה תמיד ויהיה תמיד עם קטן. אין בזאת כל פחיתות־כבוד. עמים קטנים מילאו תפקידים גדולים בהיסטוריה האנושית, יותר מכמה עמים ענקיים. ומקומנו בתולדות אדם הוא ביחס הפוך לגודל הכמותי שלנו. אבל במלחמת הקיום יש ערך גם למספר.

היינו והננו לא רק עם קטן — אלא עם בודד. כמעט לכל עם אחר יש בני־משפחה קרובים, שעומדים לו בשעת הדחק. יש משפחה של עמים סקנדינביים, של עמים סלאוויים, של עמי ערב, של עמים אנגלו־סאכסים, של עמי אמריקה הלטינית. לנו אין עמים קרובי־משפחה. אנו עומדים לבדנו בהיסטוריה העולמית. ואין זה מקרה. היינו תמיד עם יוצא־דופן, עם שונה מכל שכניו. אנחנו העם “הנון־קונפורמיסטי” שבעולם.

עוד בימים הקדומים, בעולם העתיק של מצרים ובבל, בעולם הקלאסי של יוון ורומא — היינו גוי אחד בארץ. למדנו משכנינו, קיבלנו מהם לא־מעט, — אבל עמדנו בייחודנו ובשוני שלנו. שוני זה הוא סוד היותנו עם־עולם.

עמדנו ליד ערש התרבות האנושית בימי קדם. עמי מצרים, בבל וכנען הניחו יסודות ראשונים למדע, לכתב, לחקלאות, לשיט, לספרות ולאמנות, אבל בעולם תרבותי קדמון זה, כבעולם הקלאסי של היוונים והרומאים לאחריהם — שרר הכלל: כל דאלים גבר. היתה מלחמת הכל נגד הכל, ולא רק בארץ — אלא גם “בשמים”. עמי מצרים ובבל, יוון ורומא יצרו אלוהיהם בדמותם ובצלמם ויחסו להם כל המעשים שנעשו בתוכם, לרבות המעשים הרעים והבזויים: רצח ושוד, תככים ומרמה, זימה ובגידה, כי אלוהיהם היו זכרים ונקבות, על כל תאוותיהם ומעלליהם.

העם היהודי היה ראשון בתולדות אדם שהביא תפיסה עולמית חדשה: תפיסה של כוח עליון אחד, יחיד, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, ואין לו ראשית ואין לו תכלית, והוא בורא הכל ומכוון הכל, והוא נוהג עולמו באמת ובחסד, בצדק ובשלום; ובניגוד לכל שאר העמים שיצרו אלוהיהם בצלמם ובדמותם, — האמין העם היהודי כי האדם נברא בצלם אלוהים, בצלם הכוח היוצר היחיד, המרעיף צדק משמי מעל ומפרה ישע וצדקה מהארץ מתחת, ומצווה לאדם “ואהבת לרעך כמוך”. אדם בצלם אלוהים — פירושו אחדות המין האנושי, פירושו אחוות־אדם, משטר עולמי של צדק ושלום, ולא של “כל דאלים גבר”.

אפשר שלא כל העומדים כאן הם שותפים בכל לאמונת אבותיהם מימי התנ"ך, אבל גם הם צריכים להכיר ולהוקיר החידוש המהפכני והנשגב שהביאה לעולם התפיסה היהודית. נביאי ישראל נתנו ביטוי נצחי לתפיסה היהודית, היפנו מבטי אדם לעתיד, וחזו חזון אחרית־הימים, שבהם לא ישא גוי אל גוי חרב, לא ירעו ולא ישחיתו, והארץ תימלא דעת את ה' כמים לים מכסים. ונביאי ישראל העיזו להגיד ברורות כי לא די באמונה באלוהים — אם אין בחברה צדק ומשפט, אלא אהבת בצע, וכה אמר מיכה המורשתי: “שִׁמְעוּ־נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט, וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים, וִירוּשָׁלַיִם בְּעַוְלָה רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ — לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן — שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר בַּיִת — לְבָמוֹת יָעַר”. (מיכה ג' 12־9).

תורת נביאי ישראל נטעה בלב העם היהודי האמונה בעליונות הרוח. ולא מתוך ביטול החומר והגוף והעולם הזה. התנ"ך שופע כולו שירת־הטבע וחדוות־החיים בארץ. בניגוד להודים ולנוצרים אין היהדות גורסת שלילת החיים וביטול העולם הזה. כל הברכות בתורה הן ברכות הארץ. “וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ — בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׂתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בְּבוֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. יִתֵּן ה' אֶת אוֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶּיךָ נִגָּפִים פָנֶיךָ” (דברים כ"ח) ודווקא מתוך יחס חיובי לחיים, לברכת הארץ, לעבודה בימי שלום ולגבורה בימי מלחמה, — האמין העם היהודי בעליונות רוח האדם ובהכרעתה של גבורת הרוח. ובגבורת הרוח עמד העם היהודי הקטן והבודד בפני כל קמיו ושונאיו בשבתו בארצו ובצאתו בגולה כל השנים.

איני רוצה להגיד שהעם היהודי היה גדול ברוחו מכל העמים בעולם. עמים אחרים בימי קדם ובתקופות מאוחרות תרמו רבות וגדולות לתרבות המין האנושי, ועלינו להוקיר כראוי תרומה עשירה זו אשר נהנינו מפירותיה. ודי לציין התרומה המופלאה של העם היווני. המון מלים השגורות בפינו בשיחת יום־יום כגון דימוקרטיה, פילוסופיה, מוסיקה, גימנסטיקה, לוגיקה, מתמטיקה, סימפוניה, דראמה, תיאטרון ועוד — לא זו בלבד שמקורן בלשון היוונית, אלא גם הדברים הנקראים בשמות אלה הם מיצירת יוון. ואין זה נכון להגיד שחכמת יוון אין לה פרי אלא פרחים. תנסו למחוק יצירות יוון — וחיינו יידלדלו, יתרוששו, כמעט יתרוקנו.

ואם כי כוחנו לפנים לא היה גדול במקצועות אלה — למדנו אותם מאחרים, וגם השתתפנו בטיפוחם, ואין העם היהודי נופל כיום מכל עם אחר בכיבושי המדע, האמנות והספרות. די לציין שמות כהיינה, אֶרליך, מארכס, פרויד, איינשטיין. אבל יש דבר אחד שבו אין שום עם בעולם עולה עלינו, לא בעבר ולא בהווה, וזהו — גבורת הרוח.

בגולה היתה זו גבורת־רוח פאסיבית, גבורת עם שאינו נכנע לגורל ולכוחות גדולים ממנו. בדורות האחרונים, עם הופעת החלוצים הראשונים בארץ לפני שלושה דורות, נתעוררה בתוכנו גבורת־רוח אקטיבית, יוצרת, כובשת; גבורה שאינה מסתפקת באי־כניעה לגורל, אלא מנסה להשתלט על הגורל ולשנותו. בהקמת המדינה ובנצחוננו במלחמת הקוממיות הגיעה גבורה זו לשיאה הראשון — הראשון ולא הסופי. כי עד הפיסגה העליונה של מחוז־חפצנו רחוקה וקשה הדרך.

העולם אינו מקבל בנקל ובכל מלוא משמעותה אומה יהודית עומדת ברשות עצמה. עוד עמי־ערב עומדים לכלותנו בהזדמנות הראשונה, והם אינם בודדים בשנאתם ובהתנגדותם אלינו. עזרת כוחות אדירים בעולם נתונה להם, ברב או במעט. ועוד עלינו לכבוש מעמדנו החדש בעולם במאמץ מתמיד ודרוך. אבל אין זה הקושי היחיד והעיקרי. המאבק הראשי והמכריע הוא מבפנים — במדינה ובעם היהודי.

הכרזת עצמאות אינה הופכת עם גלותי, מפוזר ותלוש ממקורות החיות והעצמאות — לעם עומד ברשות עצמו. דרושה לכך תמורה גדולה ורבת־פנים. קודם כל תמורה “גיאוגרפית” מפיזור לכינוס במולדת. ודרושה תמורה קשה מזו: תמורת־מבנה, תמורה ביסודות חיינו הכלכליים והתרבותיים, יהודים השבים למולדת — וממשיכים בה חיי הגלות, יהפכו המדינה לגלות חדשה.

כל איש מכם יודע כי העם היהודי בגולה אין לו לשון משותפת ותרבות משלו. אבל אינכם יודעים אולי ידיעה מספיקה באיזו מידה תלוי קיומם הכלכלי של יהודי התפוצות באחרים.

למען הסביר הדבר בקצרה אתאר אפשרות דמיונית — שאינה לגמרי נמנעת המציאות.

אילו היה קם שונא ישראל להשמיד היהודים בגולה, לא בדרכים האכזריות של היטלר — על ידי החנקה בגזים ושרפה בכבשנים — אלא בדרך “הומנית” יותר, היה יכול לעשות זאת על ידי גזירה כלכלית פשוטה: היה מחוקק חוק האוסר על כל יהודי למכור לגוי ולשרת גוי, ואוסר על כל גוי למכור ליהודי ולשרת יהודי. מה היו תוצאות חוק שכזה לגבי הגויים — בארץ כמו אמריקה, רוסיה או ארגנטינה? הגויים לא היו יכולים ליהנות משירותם של עורכי־דין ורופאים מצויינים מקרב היהודים או לקרוא ספריו של אליה ארנבורג. אבל סוף סוף היו מוצאים עורכי־דין ורופאים וסופרים מוכשרים למדי מבני עמם. אבל מה היה חוק זה גורם ליהודים? — היהודים היו יושבים בביתם בלילות בחושך, כי החשמל מיוצר על־ידי גויים. ולא היו יכולים לנסוע בטראם או בתחתית, כי הם נהוגים בידי גויים. והוא הדין ברכבת, במטוס או בספינה. אבל מה שגרוע מכל אלה: מיד אחרי גמר מלאי המזון שלו בבית לא היה יכול להשיג לחם ומזון אחר, כי כל המזון מיוצר על ידי לא־יהודים. וכך היה נידון לכליה מהירה, בכל צרכי יום יום, החל באוכל וגמור במלאכת המדע — זקוק היהודי בגולה לתוצרת עבודת הגויים. היהודים בגולה מרוכזים במקצועות מועטים שאינם מחוברים למקורות הכלכלה והקיום העיקריים של כל עם.

ואם זכינו בארץ למדינה — הרי אין זה אלא מפני שחוללנו כאן מהפכה יסודית במבנה חיינו הכלכליים והחברתיים: שבנו לאדמה ולעבודה בכל מקצועות הכלכלה, כשם ששבנו ללשון העברית ולהסתמכות על כוחנו בהתגוננות מפני התקפות עוינות. המדינה תתקיים ותתפתח — אם נתמיד במהפכה פנימית זו במבנה חיינו הכלכליים, התרבותיים והבטחוניים, ונעמוד ביצר הקוממיות היוצרת מפני הרגלי העבר הגלותי, העומדים לערער כל כיבושי העצמאות, שהנחילו לנו המאמצים החלוציים של שלושה דורות.

עוד זמן רב נעמוד במאבק קשה עם כוחות עוינים מבחוץ. אבל נצחוננו בחזית הבינלאומית תלוי בראש וראשונה בחוסננו הפנימי, הכלכלי, התרבותי, המוסרי והצבאי בישראל.

חוסן זה מותנה במידה רבה בפעולת המדינה, — ז. א. בפעולת הכנסת, הממשלה, המנגנון הממשלתי. אבל המדינה אינה כל־יכולה, ומראשית ייסודה היה ברור, כי המשימות הגורליות המוטלות על דורנו לא יבוצעו בלי יזמה מתנדבת, בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בעם, וקודם כל — בנוער.

והרי דוגמה ממלאכה אחת שהיא כאילו כולה ממלכתית, שהיא מצווה בחוק ונתונה במסגרת משמעת מחייבת: מלאכת צבא־הגנה לישראל. גם מלאכה זו של בטחון המדינה העומדת במרכז קיומנו, אינה יכולה ליעשות בלי התנדבות חלוצית. החוק מחייב כל צעיר וצעירה לשרת שנתיים — שנתיים וחצי בצבא, אבל בצבא־חובה בלבד לא היינו מקיימים בטחוננו. צה"ל לא היה מתקיים בלי צבא־קבע מתנדב, המוסר כל יכולתו הברוכה לבנין הצבא ושכלולו, ועושה זאת לא בצו החוק אלא בצו מצפונו החלוצי.

אולם צה“ל, על צבא החובה וצבא המתנדבים, כשהוא לבדו, לא יקיים בטחוננו; ואיני אומר זאת להמעטת דמותו של צה”ל. לא פחות מכל אזרח בישראל מוקיר אני את צה"ל כעמוד התווך של בטחוננו, ולא של בטחוננו בלבד. אולם עלינו להכיר, כי בטחוננו תלוי בכמה גורמים שאינם צבאיים: בחידוש העליה, בהגדלת הילודה, בפיתוח הפוטנציאל התעשייתי, בכושר מקצועי מעולה, בפריון־עבודה גבוה, באמצעי־תחבורה מתוקנים ביבשה, בים ובאוויר. כל אלה הם תנאים הכרחיים לבטחוננו, אבל גם אם נביא כל אלה לשיא היכולת — לא יספיקו. הגורם המכריע בקיום בטחוננו, — ובטחוננו פירושו קיומנו, — זהו דמות האדם בישראל: רוחו, אופיו, גבורתו, יזמתו, חזונו, נאמנותו.

ודמות האדם בישראל פירושה קודם כל — דמות הנוער בישראל, יכלתו היוצרת, יוזמתו החלוצית, נאמנותו לשליחות שההיסטוריה הטילה עליו בדורנו. נוער קרייריסטי, שעיניו לבצע, לחיים ריקים, לרווחים קלים, לקיום פאראסיטי, — נוער כזה יהווה הנשק הסודי של אויבינו, בו יכריעו בנקל את עם ישראל.

אתם, תלמידי בתי־הספר התיכוניים, גם אלה מכם שנולדו בגולה ובאו בילדותם ארצה, התחנכתם בשנות התבגרותכם, בשנים הקובעות אופיו של אדם, באווירה של עצמאות ישראל, ואין כל הכרח, ואין כל טעם שהליקויים, הפגימות והמידות הנפסדות שדבקו באדם הגלותי באשר חי בנכר, בתלוּת — יוסיפו להתקיים בתוככם. אתם הדור הראשון לגאולה, ו“אצילות מחייבת”. עליכם לשמש דוּגמה של דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, של דור בן־חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על איתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה שלא תבייש עברנו ולא תכזיב כיסופי־הגאולה המשיחיים של דורות.

עליכם להניח היסודות הנאמנים לעתיד האומה והמולדת.

ואעמוד בראשי פרקים על עיקרי הדברים, ואלך מהקל אל הכבד:

א) טיפוח המשותף

אנחנו עם בן־חורין. כל אחד מאתנו רשאי לחשוב, לדבר ולכתוב כרצונו. לבני־חורין יש דעות משלהם, ולכן יש ביניהם דעות שונות ומתנגדות זו לזו. קיימים בתוכנו גם ניגודים של אינטרסים, חשובים ולא חשובים, אמיתיים ומדומים, אבל הפיצול הנפרז והחולני העושה שמות בחיינו הציבוריים, גם בחיי המדינה וגם בחיי החברה, אינו פרי חילוקי־דעות מוצדקים וניגודי־אינטרסים ממשיים, אלא פרי אנרכיה מוסרית והרגלים גלותיים של עם תלוש מאחריות ממלכתית ומשליטה על גורלו.

יש לנו תנועות־נוער מבורכות שהקימו מפעלים חלוציים לתפארת. כולן מחנכות חבריהן להתישבות חלוצית ולהגשמה עצמית. — מדוע הן מפוצלות ואינן מסוגלות למפעלים משותפים?

אומרים: יש ניגודים מעמדיים במדינה. איני סבור שניגודים אלה מן ההכרח שיפלגו ויפוררו את הנוער. אני מכיר נוער שמתגבר על כל ניגוד ומוצא מעמדי. אני מכיר כל אלה שהניחו היסודות להתישבות החלוצית בארץ ולערכי העבודה והשותפות והעזרה ההדדית. הם היו רובם בני המעמד הבינוני. רק מעטים מאוד היו בני־פועלים. תנועות־הנוער הקיצוניות ביותר בתפיסתן המעמדית — יצאו מחוגי סוחרים ואמידים, והן מטפלות בעיקר בנוער מהמעמד הבינוני, בנוער הלומד. הנוער אינו מחויב להמשיך דרך הוריו, אם אינן הולמות צרכי המהפכה היהודית. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד לא המשיכו מעשי אבותיהם.

ומוזרה הטענה של ניגודים מעמדיים, כשרוצים להסביר פיצולן של תנועות־הנוער, הקוראות כולן לחבריהן ללכת לעבודה ולהתישבות. כשם שאין להסביר בניגודים מעמדיים הפיצול של ההתישבות החלוצית עצמה. הטוטאליטריות המפלגתית אשמה בפיצול לא־טבעי זה. בעם בן־חורין מן ההכרח ומן הברכה שיהיו בה יותר ממפלגה אחת. אם כי איני יודע אם יש ברכה בשפע המפלגות שלנו. אבל כלום לא יכולים בני מפלגות שונות ללמוד באוניוורסיטה אחת, בבית־ספר תיכון יסודי אחד? כלום אינם יכולים לשבת בשכונה אחת, או לנסוע ברכבת אחת? האומנם מוצדק שיכון מפלגתי? המוצדק פירוד קיבוצי? היש צורך באוניוורסיטה מיוחדת וברכבת מיוחדת לכל חברי מפלגה אחת?

בחילוקי־דעות ישרים יש ברכה, אם לא מפריזים ולא מנפחים אותם באופן מלאכותי. ויש לשמור על הגבולות המוצדקים והטבעיים של חילוקי־הדעות. מובטחני שהמשותף מרובה על המפריד בעם כולו, ובנוער — על אחת כמה וכמה. בשאלות־היסוד של חיינו בתקופה זו מאוחד רובו הגדול של העם. מחוץ לקבוצה צעקנית קטנה של קומוניסטים גלויים ונסתרים, מאוחד העם בשאלות בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח החקלאות והתעשיה, הנחלת הלשון העברית לעולים, שמירת רבונותנו וחירותנו הדימוקרטית. אין כל סיבה אובייקטיבית להתפוררות והתפצלות בקרב הנוער, ובמקום תנועות־נוער נפרדות, מתחרות זו בזו, — יש להקים תנועה כללית, ברית נוער מתנדב, שתעשה במשותף ובמלוכד הפעולה החינוכית בקרב הנוער הלומד, העובד והעולה, ותקים מפעלים שיגלמו כל הערכים החיוביים המשותפים לכל תנועות־הנוער הנפרדות. על הנוער להיות הגורם המלכד, המעלה, המטהר והמבריא בעם.

ב) טוהר המידות

אל ייתפס הנוער למלאכה קלה ונפסדת של חיפוש חטאי הזולת. יש במדינה כלים ממלכתיים שזהו תפקידם. יש כנסת, יש מבקר מדינה, יש משטרה, יש שופטים, והם ממונים על שמירת החוק ועל מניעת חטאים ומעילות. כחבר כנסת לא אביע דעתי על הכנסת, — אבל מבקר המדינה, המשטרה ובתי־המשפט עושים עבודתם באמונה ובאחריות וגם נדמה לי, ביכולת לא־מעטה. רבים ממחפשי החטאים — עושים זאת למען חפות על פשעיהם ותעלוליהם הם, הגרועים אולי פי כמה מהחטאים שהם כאילו מוקיעים בזולתם. יהודי יקר, רב גדול בישראל, רבי ישראל סלנטר, אמר שכל יהודי צריך לחפש חטאים ופגימות רק אצל עצמו, ואילו אצל חברו הוא צריך לבקש רק מעלות וסגולות טובות. ציבורנו יתעלה אם יקיים תביעת המוסר של הרב סלנטר. קונג־צה, חכם סיני קדמון, נשאל על־ידי תלמידיו: מי הוא אדם המעלה? ענה להם קונג־צה: אדם המעלה הוא זה שעושה בעצמו מה שהוא דורש מאחרים, ואף פעם אינו דורש מאחרים מה שאינו עושה תחילה בעצמו. אין הגדרה יותר קולעת לטוהר המידות מהגדרה זו. לא הטפה לאחרים, לא חיפוש חטאי הזולת — אלא תעשו בעצמכם, בחייכם, יום יום כל מה שהייתם רוצים שיעשה כל העם. תהיו למופת לעם — בחייכם אתם. הדוּגמה החיה היא המחנכת.

מה היה סוד ההשפעה העצומה בחיי הנוער בגולה במשך עשרות שנים של קומץ אנשים שעלו ארצה לפני חמשים־ארבעים שנה ונקראו בשם העליה השניה? הם לא התעטרו בתואר חלוצים, ולא הטיפו הגשמה חלוצית לאחרים, אלא חייהם בארץ שימשה דוּגמה ומופת לאלפים ורבבות.

והנוער בימינו יעצב דמות האדם בישראל — על־ידי חיי־מופת.

ג) מיזוג גלויות

העלילה האדירה ביותר אחרי מלחמת הקוממיות היתה — קליטת שלושת רבעי מיליון עולים מכל קצווי־תבל, רובם מהגלויות המרודות ביותר במזרח אירופה, בצפון אפריקה ובארצות הנחשלות באסיה.

עלילה גדולה זו, שאין דומה לה בתולדות ישראל, היתה מלוּוה כשלון עצום: התנכרות הישוב הוותיק לעולים החדשים. המדינה עשתה בגדר יכולתה ובעזרת התנועה הציונית למען קיבוץ הגלויות: הסיעה עולים ארצה, שיכנה אותם בשיכוני ארעי וקבע, דאגה לתעסוקתם לבריאותם, לחינוך ילדיהם; אבל בכוח המדינה בלבד אין לבצע קליטת עולים ומיזוג גלויות בקצב ובממדים כפי שנדרש מאתנו. אין ספק שכל אנשי הישוב היו חסידים נלהבים וכנים של קיבוץ גלויות ותמכו בכל לב במדיניות של עליה בלתי־מוגבלת, אבל רק מעטים גילו יחס של אחווה יהודית ואנושית כלפי העולים; הכל סומכים על המדינה שהיא תעשה מלאכת קליטת העולים, והיא עשתה לא מעט; אבל מיזוג־הגלויות לא ייעשה בכוח המדינה, אלא בכוח הרצון הטוב של העם, ורצון טוב זה לא בא לידי גילוי.

רוב העולים באו מארצות נחשלות, והיו מחוסרי־הון ועשוקי חינוך והשכלה. והישוב הוותיק התנכר לאחיו הרחוקים שזכו להיגאל במדינת ישראל, וקמו שני עמים בישראל: עם ותיק מושרש במשק, בתרבות, בהווי שנתפתחו בשלושת הדורות בעזרת טובי הכוחות שבעם היהודי כולו, ועם של עולים, שההיסטוריה התאכזרה לו ושללה ממנו גם עושר רוחני וגם עושר חומרי.

לא נוכל להתקיים לאורך ימים במצב זה של קיום שני עמים. אל יתימר הישוב הוותיק שממנו תצא תורה ובניו יהיו עורכי־דין ופקידים ומנהלי מוסדות ומורים וסופרים, והעולים יהיו חוטבי־עצים ושואבי־מים. לא יהיה כדבר הזה בישראל. או שכולנו נעלה — או שכולנו נרד; או שהמדינה כולה תהיה כעיראק וכלבנון, או שהעולים יתעלו לדרגת הישוב הוותיק, ויחד נשמור על הרמה המוסרית והתרבותית של מדינתנו. לא יחולק בית ישראל. התמזגות הגלויות היא שאלת חיים למדינת ישראל, והתמזגות זו לא תבוא אם הטובים והמוכשרים והמחוננים שבתוכנו לא יחיו יחד עם העולים ולא יתעלו יחד עמהם. עד עכשיו עשו זאת רק מעטים ובודדים, בעיקר מתנועת המושבים, אפילו המורים, שמילאו תפקיד מכריע בתולדות התקומה העברית, לא נענו הפעם לצרכי העליה, וברוב ישובי העולים קשה למצוא מורה ההולם את תפקידו.

אתם בוגרי בתי־הספר התיכוניים תלכו בקרוב לשרת בצבא. שם תיפגשו עם המוני עולים בני גילכם. רבים מהם לא קיבלו החינוך שזכיתם בו אתם. בצבא ניתנת לכם הזדמנות ומוצגת לכם התביעה — להתמזג עם העולים. איני יודע אם בבית־הספר נאמר לכם מה צפוי לכם ומה יידרש מכם בצבא. קודם כל תידרשו, כמובן, להיות מסוגלים לשמור על בטחון המדינה ולהיות חיילים מאוּמנים, ממושמעים ועזי־רוח, אנשי יזמה וגבורה שאינם נרתעים מכל סכנה. אבל צבא־הגנה לישראל הוא יותר מבית־ספר צבאי. התנאים המיוחדים של התהוות המדינה הזאת צוו על צה"ל להיות גם בית־היוצר של אומה אחידה, לוחמת ויוצרת, זקופת־קומה ועטורת חזון וגבורה. ועל הצבא לפרוץ כל המחיצות העדתיות והארציות והבדלי המעמדות והמוצא, עליו לאחות קרעי השבטים והגלויות. בצבא קיים שוויון גמור. לכל חייל — אותם המדים, אותו השכר, אותם התנאים, אבל עליכם לדאוג לכך ששוויון זה לא יהיה חיצוני, פורמלי בלבד, אלא שוויון אמת המתגלה בשותפות של ערכים וסיכויים, וכל אשר נתן לכם בית־הספר והעם בישראל — עליכם להנחיל במיטב יכולתכם לחברים לנשק, שלא זכו ללמוד בבית־ספר תיכון או שלא יצאו מבית־טובים. בצבא יש לכם שליחות נוספת — להתעלות יחד עם המוני הנוער העולה המשרת אתכם יחד בצבא. ובצבא תתכוננו יחד עם חבריכם מהעולים לבנות במשותף המשק והתרבות והחברה בישראל — לאחר שתסיימו שירותכם בצבא.

גם בטחוננו לא יכון — בלי העלאת האדם בתוכנו. יש ערך רב לציוד, לזיון, לאימון, לדרכי־תחבורה, — אבל קובע במלחמה האדם הלוחם, גם להבא, אם נוכרח להילחם — נעמוד מעטים בפני מרובים, ובטחוננו הוא בעליונות־הרוח שלנו. וזו תעמוד לנו אם היא תהיה לא של מעטים ויחידי־סגולה. אלא של כל העם, של כל אזרח בישראל.

ד) יישוב הגבולות

זהו המעשה הגדול והקשה ביותר במילוי השליחות של הנוער בדורנו. שחררנו שטחי המדינה בחרבנו, אבל לא נחיה על החרב. אם ניתָקף שוב — נשלוף שנית חרבנו מנדָנה, ואני בטוח שהיא תעשה שליחותה כבפעם הראשונה. אבל האדמה המשוחררת תקום לנו אך ורק בזכות העבודה וההתישבות. והתישבות אין פירושה הינתקות ממדע, מאמנות, מספרות, מערכי רוח. התישבות פרימיטיבית לא תצליח בתוכנו, ורק בהצמדת כיבושי המדע והטכניקה נשתלט על ערבות הנגב, על שממות הרי הגליל ויהודה, על חולות חוף הים. למען התגבר על הריסות המולדת, דלדולה ושממתה במשך אלפי שנים — עלינו להקים ברית אמת בין עבודת־הגוף ועבודת־הרוח. התישבות חלוצית שתמזג גלויות ותפריח שממה לא תיכון בלי מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, כימאים, פיסיקאים — המזדהים בחייהם ובפעלם יום יום עם המפעל ההתישבותי ועם בוני החקלאות.

ה) חברה חדשה

מדינת ישראל הוקמה באחת התקופות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות האנושות. על דורנו עברו שתי מלחמות־עולם, וסכנת מלחמת־עולם שלישית מרחפת על כולנו. זו לא תהיה אולי השלישית — אלא האחרונה, כי כוחות ההרס שהמדע נתן בימינו בידי היריבים, עלולים להרוס כל התרבות האנושית. העולם בימינו מתבוסס בסתירות ובניגודים איומים, כאשר לא היו אף פעם. כי העולם לא היה מעולם כל כך משולב ומנוגד כאחת, כאשר הוא בימינו.

במאזן הכוחות העולמי מדינת ישראל היא כמעט כמות מבוטלת ואין בידינו להכריע הכף בזירה הבינלאומית, אבל יש בידינו להראות לעולם דרך־חיים חדשה, שהיא גם מורשת חזון נביאינו וגם מבצע טובי חלוצינו מאז החילונו לבנות הבית השלישי.

ניצור חברה בלא ניגודים פנימיים; חברה שהורסת המחיצה בין חיי מותרות ושפע ובין חיי מחסור ועוני; חברה שהורסת המחיצה בין עבודת הרוח ובין עבודת הגוף; חברה שהורסת המחיצה בין הקנין ובין העבודה.

“באין חזון יפרע עם”. עם גדול וחזק יכול אולי להתקיים — גם כשהוא נפרע, באין חזון, אם כי ספק הדבר, אם אפילו עם אדיר יכול להתקיים זמן רב לאחר ש“נפרע”. אנו עם קטן, עמוס קשיים גדולים ומשימות אדירות. “באין חזון” — לא נעשה מלאכתנו.

אנו עדיין מעטים — גם ביחס לפזורה היהודית. העולים הראשונים שהגיעו ארצה לאחר יסוד המדינה באו מתוך מצוקה. עלינו למצוא דרך למשוך לארץ יהודים שאינם חיים במצוקה, אלא להיפך ברווחה גדולה, ונוכל למשוך אותם — אך ורק בעבותות־אהבה, בקסם של חזון מתגלם.

העולם כולו צמא לחזון חיים חדשים, לחזון חברה חדשה. מאתנו לא ייבצר הדבר לבנותו.

מעמדנו בעולם, בעם היהודי, בתוכנו אנו — תלוי באמון ובכבוד שנצליח לעורר, — בתוכנו אנו ומחוצה לנו. לא נתחרה בעמים אחרים ולא נשתווה אליהם בעושר, בכוח, במספר; בכל אלה הוגבלנו וצומצמנו בגזירת ההשגחה ההיסטורית, ואין בידינו לקרוע רוע הגזירה. בדבר אחד אנו מסוגלים לעלות על כל עם אחר: בעיצוב חברה חדשה.

בהקמת המדינה עלינו על הר תלול. אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו: או שנתגלגל במורד עד לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד הפיסגה. קיומה ועתידה של מדינת ישראל מותנים בהגשמת חזון הגאולה, החזון היהודי והאנושי, במלואו. ומדינת ישראל אמרה ברורות את דברה, המדינה אומרת דברה — לא בנאומים ובהצהרות אלא בחוקים אשר היא מחוקקת, ובשני חוקים קבעה המדינה דמות האומה הנכספת: בחוק השבוּת ובחוק החינוך הממלכתי. חוק השבוּת רואה בקיבוץ גלויות משימתה הראשונה של המדינה, וחוק החינוך הממלכתי — קובע דמות האומה שאליה שואפת המדינה.

ואלה דברי החוק:

“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת הבריות”.

זוהי הדמות שהמדינה קבעה לעם שהולך ומתהווה בתוכה. דמות זו יש בידי הדור הצעיר לעצב בפועל, — אם ידליק בארץ משׂואות של חוסן וגבורה, של אחווה יהודית ואנושית, של מידות טהורות, של ישובים חלוציים.

לפני שש שנים נלחמו אחיכם וחבריכם על קוממיות ישראל, ורבים מתו מות גבורים. האידיאל שלנו אינו מות־גבורים. אנו אוהבי־חיים, חיי כבוד ויצירה וחירות. ועל הנוער להיות למופת לכל העם בחיים אלה.

אם הנוער יגיד: עלה נעלה, — תענה לעומתו ההיסטוריה: יכול תוכלו.

ג. לישע העולים והשממה

(דברים בכנס נוער המושבים, נהלל, 11.6.54)

לא קל לבוא למקום זה — בתביעות חדשות. אין זה אחד הישובים החקלאיים סתם; נהלל היא סמל של ערכים ושל ראשונות חלוצית. יש עוד מקום אחד כזה בישובינו — דגניה; וכמה מתושבי נהלל היו שותפים גם ליסוד דגניה. שני ישובים אלה וכל הישובים שהלכו בעקבותיהם — קיבוצים ומושבים, כמדומה קיימו כבר בחייהם כל המצוות החלוציות: עלו לארץ, שבו לעבודה ולאדמה, היפרו השממה, לימדו לשונם לדבר עברית, לחמו בשער ביום פקודה ובניהם נפלו במלחמת הקוממיות, קיימו כל חייהם מצוות עבודה עצמית, טיפחו בחברתם עקרון העזרה ההדדית, נתנו יד לכל מפעל לאומי ופועלי, גידלו דור של ממשיכים, חינכו הנוער בדוגמת חייהם; — ומה יש עוד לדרוש מהם? ולא קל היה לי להעיז לבוא הנה בתביעה חדשה. ואם באתי אין זאת באשר סבור אני שלא עשיתם די עד עכשיו, — אלא מפני שאני בטוח כי יש ביכלתכם לעשות הרבה יותר, ורק אתם יכולים לעשות זאת, כי אין משא אשר יכבד עליכם.

ואנסה להסביר מהו המשא הכבד שיש להרים בימינו אלה. זכורני שבהנהלה הציונית היו לנו ויכוחים עם אחד הטובים והנאמנים שבמנהיגים הציונים, עם אוסישקין המנוח. הוא ראה במרכז המאמץ רכישת קרקע ולא עליה, והיה אומר: יהודים בשביל ארץ־ישראל יהיו לנו תמיד; אדמת הארץ אנו עלולים להפסיד אם לא נחיש גאולתה. כל שטח שלא נרכוש בזמן הקרוב — מי יודע אם נצליח לרכוש אותו בעתיד. נדמה לי שחברנו י. וילקנסקי, ייבדל לחיים, היה טוען מעין דברים כאלה, והיה כאילו יסוד לטענה הזאת. מי היה אז מעלה על הדעת שלאחר קום מדינה יהודית, כשכל אדמת המדינה תעמוד ברשותנו — לא יימצאו לנו יהודים לבנות הארץ וליישבה?

אבל זהו הדבר שקרה בדיוק. הוקמה ריבונות עברית, וכל אדמת המדינה בידינו, ושטחים גדולים עומדים ריקים, ומה שהיה כאילו ודאי לפני מלחמת העולם השניה, — שלא יחסרו יהודים לארץ, — דווקא דבר זה נתבדה. ההיסטוריה עוללה לנו הרבה רעות, אבל מסופקני אם אפילו השטן היה יכול להמציא תעלול אכזרי כזה, כאשר נעשה לנו בדורנו זה. דורות אחרי דורות התפללו לקוממיות ישראל ומעטים האמינו באפשרותה, — והנה קרה הנס, קמה המדינה ואין יהודים, כי המיליונים אשר חלוציהם הניחו היסודות למדינה והם עצמם התכוננו ברבבותיהם ובמיליוניהם להיבנות בתוכה ולבנותה — נשמדו. מה שעשו הנאצים בהשמידם שליש של עמנו לא נעשה עוד מעולם לעם אחר, אבל הפגיעה בעם היהודי לא היתה כל כך מסוכנת, כי גם עכשיו, לאחר חורבן יהדות אירופה על־ידי הנאצים ובני בריתם, אנו מונים לא פחות יהודים משמנינו לפני חמשים שנה. כשהחלה העליה השניה לא היו בעולם יותר מעשרה מיליון יהודים. המכה האנושה שניתנה על־ידי הנאצים היא המכה למדינת ישראל. הם השמידו אותם ששת המיליונים שהיו צריכים, היו רוצים, והיו מוכשרים לבנות המדינה בזמן קצר.

אין אנו רשאים להתיאש מאותם עשרת מיליון היהודים שישנם עוד עכשיו בגולה, — כמספר היהודים שהיו בכלל בראשית המאה העשרים, אבל עלינו לראות המצב כמות שהוא, בעינים פקוחות, בלי כל הונאה עצמית, בלא אשליות מרגיעות וכוזבות. אחרי עליית שלושת רבעי מיליון יהודים משארית הפליטה באירופה ומארצות האיסלם — אין סיכוי, שבזמן הקרוב ביותר תהיה לנו עליית־עם גדולה. משרידי היהדות באירופה — שני מיליון וחצי כלואים בברית המועצות ובגרורותיה, ואין יודע מתי ייפתחו השערים לאלה הרוצים לצאת ולהצטרף לבוני המדינה. כששה מיליון יהודים הם אמנם חפשים לעלות, אבל לדעתם הם ניהנים בארצות מגוריהם מחופש מספיק ואינם רוצים לעלות. הם אמנם אוהבים את המדינה, ומוכנים להושיט לה עזרה חומרית ומדינית, אבל אין הם סבורים שהמדינה דרושה להם ולבניהם.

זהו המצב בשעה זו, ואיני יודע כמה זמן תימשך שעה זו. ואילו היתה מדינת ישראל קמה בתנאי שלום, מתוך רצון טוב של כל העולם ומתוך אהדה של שכניה, היינו אומרים: נחכה. חכינו אלפי שנים עד שקמה המדינה, נחכה עוד עשרות שנים עד לקיבוץ הגלויות, נחכה עד שישתנה המצב בגוש הסובייטי, ויהודי רוסיה, ורומניה והונגריה יהיו חפשים לעלות, ונחכה עד שיתבסס וישתבח המצב בארץ, ויהודי אמריקה יימשכו אלינו, לא מפני ששם רע, אלא מפני שפה טוב יותר. אולם אין אנו יכולים לחכות במנוחה: מדינה זו קמה לא מתוך רצון טוב של שכנינו, הקרובים והרחוקים, כאשר מן הראוי היה להיות. אמנם חמש ושלושים מדינות הצביעו על הקמת המדינה, ובתוכן שתי המעצמות האדירות, אבל ראינו מה היה תוקף החלטה זו, כשהערבים הכריזו כי יעשו אותה לאַל. האו"ם נרתע כשרק נשמעו איומי הערבים; וכשצבאותיהם פלשו לארץ — נעזבנו לנפשנו. בדיעבד — אנו אסירי תודה להיסטוריה שיכולנו בכוח עצמנו לעמוד בשער, להדוף הפולשים ולבצר מדינתנו, ואין אנו חייבים תודה על הקמת המדינה ועל נצחוננו לשום כוח זר, — אולם אין אנו רשאים להתברך שהונח לנו, — וכאילו המדינה עומדת על תילה.

השכנים שרצו להשמידנו ונכשלו, — אינם מודים בכשלון ומסרבים לעשות שלום, וכל אלה שהצביעו בעדנו בעצרת או"ם, — לא נוכל לסמוך על ידידותם שתעמוד לנו בעת צרה. ואין אנו יכולים לחכות במנוחה עשרות שנים, — עד שהמציאות בעולם תשתנה. אין אנו יכולים לפתוח בכוח שערי רוסיה ורומניה ואין ביכולתנו לגזור על יהודי אמריקה לעלות. ואם כי אין אנו פטורים מכל מאמץ מחשבתי, חינוכי, כלכלי וארגוני למשוך ארצה מכסימום של יהודים מכל ארצות התפוצה, — אין כל יסוד מבוסס להניח, שמספרם בזמן הקרוב יגדל באופן ניכר. זוהי עובדה מרה כמוות, אבל אסור להתעלם ממנה.

ובכן נשאלת השאלה: להשלים עם המציאות המרה? לא, בשום אופן לא, כי בנפשנו הדבר. אם אין ביכולתנו האפשרות לשנות המציאות בעולם — יש בכוחנו לשנות המציאות שבתוכנו! לא להסתפק בדברים על שינוי־המציאות, אלא לשנותה בפועל ממש; ונשנה המציאות בתוכנו — אם כל אחד מאתנו יפנה קודם כל בתביעה אל עצמו.

מה יש ברשותנו? שני דברים חשובים: מיליון וחצי יהודים — ואדמת המדינה.

וכאן ישאל השואל: המיליון וחצי כבר נמצא במדינה — כלום יש צורך להעלותם שנית? האדמה היא בידינו — כלום אנו צריכים לגאול אותה שנית? מהי המציאות שיש לשנות כאן?

הסתכלות קלה על המפה — תיתן את התשובה לשאלה זו. מיליון וחצי יהודים מרוכזים ברובם המכריע בנקודות עירוניות אחדות, והרוב המכריע של האדמה ריק ושומם. ובשני דברים אלה צפונה סכנה חמורה — סכנה גם למיליון וחצי היהודים, וסכנה גם לאדמה.

קודם כל סכנת בטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה, ואני מדגיש המלים: בימינו אלה. בימינו יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחד. והיות רוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם — בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. אין דבר קל בימינו אלה — מאשר למחות בבת־אחת כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה דבר זה — כל המדינה אבודה. הבטחון היחיד הוא פיזור האוכלוסין. אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם, כי עברו ללא־שוב הזמנים שבהם נערכו מלחמות רק בין צבאות. המלחמה בימינו היא מלחמה של כל העם ונגד כל העם. אין מקום כמעט שלא נפגע על־ידי פצצת האויב, ואין איש ואשה, זקן וילד מחוץ לסכנה. אבל יש ממדים שונים לסכנה. כל מה שהישובים יותר קטנים ומפוזרים — הסכנה יותר קטנה. כל מה שהאוכלוסין יותר מרוכזים במקום אחד או במקומות מעטים — הסכנה יותר גדולה. ושיקולי בטחון בלבד, כלומר שיקולי קיום, שיקולי חיים ומוות של אוכלוסינו, מצווים עלינו לפזר המיליון וחצי על פני שטח יותר גדול ובהמון ישובים מרוחקים זה מזה עד כמה שאפשר.

ויש סכנה לאדמה אשר בידינו כשהיא עומדת בשממתה. עמי ערב החזיקו ועודם מחזיקים מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין סכנה שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו קשה להחזיק מדבר בשממתו לאורך ימים. אנו ביססנו תביעתנו לארץ זו לא רק על זכות אבות, אלא על היות הארץ שוממה ועל היותנו העם היחיד הזקוק והמוכשר להפריח השממה. ולא קל יהיה להחזיק באדמה שוממה עשרות בשנים, — כי יש תובעים לאדמה זו.

עוד זכורים הדיונים המרובים באו“ם על הנגב ועל הגליל. ועצרת או”ם לא כללה כל הגליל בגבולות המדינה היהודית. גם על הנגב היה ויכוח רב, — ולאחר שהוחלט להכניסו לתחומי המדינה היהודית, נתקבלה אחר כך, לרגל התנגדות הערבים, החלטה לשלוח לארץ מתווך, שערער אח"כ על מתן הנגב לישראל. שטח זה משמש טריז בין מדינות ערב; ומי יודע — אולי זה יהיה פעם השטח החשוב ביותר במדינה. עוד טרם נחשפו כל צפונותיו, וכבר עכשיו יש עוררין על הנגב, והם יטענו: בין כך ובין כך אין היהודים מיישבים אותו — מהי ההצדקה שיחזיקו בו, כשזה כל כך מרגיז את עמי ערב.

ומשונה הדבר שדווקא ה“ארכי־פטריוטים” של “חרות” מתחרים ב“ריאליסטים” של “הארץ” בלגלוג ובביטול לכל מפעל שמקימים או מנסים להקים בנגב.

אחרי הקמת המדינה ומלחמת הקוממיות קרו שני דברים גדולים. דבר אחד — לא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. זה היה דבר יותר גדול מיציאת מצרים. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז, חוסלו גלויות שלמות — מהן גלויות עתיקות שלמעלה מאלפיים שנה, כגון גלות בבל ותימן. ובשנים מעטות עלו ארצה יותר יהודים מאשר במשך כל השנים שקדמו להקמת המדינה.

וקרה דבר שני — אף הוא דבר גדול ועצום: במשך שנים ספורות לאחר קיום המדינה הקמנו כארבע מאות נקודות ישוביות חדשות, יותר מאשר עשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מראשית התישבותנו המחודשת על הקרקע במולדת.

לכאורה — שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. וככל אחד מכם לא יעלה על דעתי למעט דמותן ההיסטורית. אבל מצבנו החמור מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה ובוחנת, על החיוב והשלילה, על האור והצללים שבהם.

העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון שקדמה לשואה באירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה וליצירת אומה בת־חורין, עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית־הימים. היא באה מארצות של מרכזי התרבות האנושית וההתעלות היהודית. בארצות אלו המשיכו וחידשו ישובי ישראל רקמת התרבות העברית. בהן נולדה החסידות, ההשכלה, חיבת־ציון, תנועת הפועלים, הציונות. בהן נוצרה הספרות העברית החדשה. בהן השתתפו היהודים במאבקי־שחרור לאומיים וחברתיים. גם הארצות שהגבילו זכויות היהודים — לא יכלו לדכא רוח היהודים ושאיפתם להשכלה. והעולים ההם הצליחו להביא ארצה לא רק רכושם הרוחני, היהודי והאנושי, אלא גם חלק לא קטן מרכושם החמרי.

העליה החדשה לאחר קום המדינה היתה ברובה הגדול משוללה המטען הרוחני והחמרי של העליה הקודמת.

אין שחר ללעז ולהתנשאות של החוגים המתרכזים סביב “העתון הנוצץ” של מר שוקן, כאילו יהודי המזרח הם נחותי־דרגא; במאה התשע־עשרה היו רבים מיהודי גרמניה מתיחסים בזלזול ובסלידה ל“אוסט יודען” — ליהודי מזרח אירופה. ההיסטוריה היהודית וגם המציאות של ימינו אלה בישראל סותרת תורת ה“גזעים” המסולפת לגבי שבטי ישראל. ההגמוניה הרוחנית בעם היהודי לא היתה אף פעם נחלת שבט אחד או גלות מסוימת. ויוצאי בבל ומצרים, תימן ומרוקו, ספרד וצרפת, איטליה וגרמניה, פולין ורוסיה, אמריקה ואנגליה עמדו בזמנם בראש היצירה היהודית בכל שטחי התרבות והרוח, וההגמוניה היתה נודדת מארץ לארץ, משבט לשבט, לפי נסיבות הזמן. די להזכיר השמות — מלאחר חתימת התלמוד — של סעדיה גאון, ר' שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, רש“י, הרמב”ם, עמנואל הרומי, שלום שבזי התימני, חיים בן עטר המרוקני.

וההווה אינו סותר את העבר. עולה מהארץ המרודה ביותר, כגון עיראק או מרוקו, שקיבל החינוך שניתן ליוצאי רוסיה, גרמניה או אמריקה — אינו נופל בכשרו ובמידותיו מחבריו שבאו מהארצות המפותחות ביותר.

בצבא־הגנה לישראל — כור המצרף וההיתוך היעיל ביותר בישראל — אנו מוצאים קצינים מכל הגלויות: יוצאי אפגניסטן, הודו, תימן, מרוקו, עיראק, תוניס, מצרים, תורכיה ושאר ארצות אסיה ואפריקה, והם אינם נופלים מחבריהם הקצינים יוצאי ארצות אירופה ואמריקה או ילידי הארץ. חניכי בתי־הספר היסודיים הכוללים כל ילדי ישראל, ותיקים וחדשים, ילידי הארץ וילידי עולים, הם הוכחה ניצחת לזהות המהותית של כל שבטי ישראל. אין כל הבדל בכושר הלימוד של העדות השונות, אבל יש הבדל בהשפעת הבית על הילדים, כי רוב העולים באו ארצה מארצות ירודות, העומדות בכללן על דרגת תרבות נמוכה, וחיות עוד כבתקופת ימי הבינים, והיהודים בתוכן מדוכאים עד היסוד, וביחוד מושפל ומעליב מצב האשה. — ונדרש מאמץ רב מצד המדינה ומצד הישוב הוותיק לקלוט עליה זו, להשרישה במשקנו ובתרבותנו.

לרוב העולים האלה היתה העליה לארץ לא רק קפיצת־הדרך אלא גם קפיצת־הזמן, מגולה־מנכר למולדת, וממאה שביעית — למאה העשרים.

המדינה עשתה למען העולים כמעט כח אשר ביכולתה. העם כמעט שלא עשה כלום, מחוץ לבודדים. אילו היה לנו זמן, והיינו יושבים במנוחה ובהשקט ולבטח — היינו מחכים, כיוצאי מצרים, ארבעים שנה במדבר, עד שיקום דור חדש שלא נשא סימני השעבוד הזר בנפשו. אבל אין אנו יושבים לבטח. והזמן דוחק, ועלינו לעשות בשנים מעטות מתוך מאמץ מתוח, — מה שבדרך רגילה נעשה במשך עשרות שנים.

ההתישבות החדשה — ארבע מאות הישובים שנוסדו לאחר קום המדינה, — היא בעיקרה מפעל העליה החדשה. גם זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. ובמקום זה ודאי שאין צורך להסביר החשיבות העליונה של מפעל התישבותי גדול זה. אבל גם פה לא הכל כשורה, ואגע הפעם רק בבחינה הבטחונית.

כולנו יודעים מהו התפקיד שמילאו הישובים החקלאים שעל הגבולות במלחמת הקוממיות, גם כשעמדנו רק בפני כנופיות בודדות של ערבי ארץ־ישראל ושכנותיה, וגם כשנלחמנו בצבאות סדירים של מדינות ערב.

עמידת גוש עציון — היא אחת העלילות הנהדרות ביותר של מאבקנו ערב קום המדינה. ישובי הגוש נפלו, — אבל עמידתם ההירואית במשך חדשים הצילה את ירושלים. זכורים הקרבות בעמק בית שאן, בעמק הירדן, בהרי ירושלים, בנגב, וידוע התפקיד שמילאו טירת־צבי, הדגניות וכנרת, עין גב, יחיעם, נגבה, קרית־ענבים, משמר־העמק ועוד.

ואם חלילה תהיה מחר פלישה חדשה — כל אחד מאתנו חייב לשאול עצמו: כיצד יעמדו ארבע מאות הישובים החדשים?

אין זו שאלת גורל הישובים האלה עצמם, — אף זוהי שאלה חיונית, — עמדת הישובים עלולה להכריע הכף של התגוננותנו כולה.

זוכרני היום הראשון, יותר נכון, הלילה הראשון של הפלישה: הפצצה ראשונה של תל־אביב על־ידי מטוסי־קרב של האויב המצרי. אותה שעה שידרתי בפעם הראשונה במשדר המחתרת של ה“הגנה” — בשם המדינה — לארצות־הברית. תוך כדי שידורי נפלו הפצצות הראשונות בקרבת מקום. לאחר שסיימתי דברי הלכתי לראות מה שקרה. הפצצה כוּונה לתחנת החשמל של רדינג ולשדה־התעופה בצפון הירקון. בחזרי הביתה ראיתי תושבי תל־אביב צופים מחלונותיהם בדאגה אבל בלי בהלה. הפצצת תל־אביב נמשכה — וזמן רב לא היתה בידינו “תשובה”. מטוסי הקרב שרכשנו בזמנם — טרם הגיעו לארץ. היו אבידות קשות בתל־אביב ובמקומות אחרים — אבל לא היתה פּאַניקה. הישוב היה מצויד באיתנות נפשית — עד שנשתנה המצב, נשקנו הגיע, והשתלטנו על האוויר כשם שהשתלטנו על היבשה ועל הים.

אבל אם אני מנסה לראות לפני תמונה שונה מזו שהיתה, ושואל עצמי: אילו היו ישובי הספָר — וארצנו כולה ספָר! — לא עומדים בגבורה כאשר עמדו, אלא היו עוזבים מקומותיהם, כפי שכמה מומחים יעצו לנו לעשות בימים ההם, ותל־אביב וחיפה היו מתמלאות פליטים, לפני הפלישה ובשעת הפלישה, — ההיתה קיימת אותה האיתנות הנפשית בקרב תושבי תל־אביב? אין לי כל בטחון בכך. העם הצרפתי אינו עם של מוגי־לב, ואם רוחו נשברה במלחמת־העולם השניה גרמו לכך במידה לא מעטה המוני הפליטים שסתמו כל הדרכים המובילים לפאריס.

המלחמה בימינו היא טוטאַלית, פוגעת ותלויה בכל העם; ואם כי כמובן, יש ערך למזון, לתעשיה, לכספים ולציוד הצבאי, — הרי מכריעה ביסודו של דבר רוח העם, איתנותו הנפשית; ואם נעמוד מחר בפני פלישה — יש ערך מכריע לעמדת ארבע מאת הישובים האלה. היעמדו וילחמו כאשר עמדו ונלחמו בטירת־צבי, גוש עציון, נגבה, דגניה, עין־גב — או חלילה יברחו בזקניהם ובנעריהם לתל־אביב?

ואין זה מקרה שדגניה ונגבה וטירת־צבי עמדו כאשר עמדו. זוהי לא רק זכותם של אנשיהן; זהו פרי חינוך של דורות, פרי החינוך של השכלה, של חיבת־ציון, של מאבק מהפכני על זכויות, של הגנה עצמית, של תנועת־פועלים, של העפלה, של ערכי אדם וגאולת עם שטופחו במשך דורות ביהדות ממנו יצאו אנשי הישובים. ישובים אלה שימשו לא רק שיכון ואמצעי מחיה לתושביהם, — אלא מבצרים של חזון חיים חדשים, והמבצרים נבנו לא בשדות ולא בבתים ולא ברפתות, אלא בנשמת האנשים שהתישבו שם.

לא כל שבע מאות וחמשים אלף איש שעלו ארצה לאחר קום המדינה זכו לחינוך כזה. המאבק הרעיוני, המאבק היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי, שבו נתחנך ונתחשל הנוער היהודי ברוסיה, בפולין, בליטא, בגרמניה, בצ’כיה — עקבותיו לא נודעו כלל בכמה וכמה ארצות שמהן באה העליה החדשה. יהודי מרוקו ובבל ותורכיה ותימן אינם נופלים בפוטנציאל הגבורה מיהודים אחרים. אולם לא כולם קיבלו החינוך וההכשרה שזכו להם מגיני גוש עציון. ושוב: אילו הובטח לנו שלום לעשרים־שלושים השנים הבאות — היינו אומרים: נזדיין בסבלנות. ילדי העולים יתחנכו בבתי־הספר הממלכתיים ככל ילדי ישראל, הדור הצעיר כולו יתאמן ויתחשל יחד בצבא־הגנה לישראל, — ובעוד דור אחד יהיו כולם שווים מבחינת ההכשרה הנפשית והחינוך המולדתי. אבל מי יערוב לנו שישרור שלום במשך דור שלם?

לא נוכל לסתום ביום אחד תהומות שנחפרו מאות בשנים. מרחקי הזמן והמקום וההווי של שבטי ישראל לא יימחו בבת־אחת, אבל גם אין אנו יכולים להשלים לאורך־ימים עם המחיצה הקיימת בין הישוב הוותיק ובין העליה החדשה. היא נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, — וקודם כל בשטח הרגיש והחיוני ביותר, בשטח הבטחון.

התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר — היא צו־הגורל שלנו. דבר זה לא ייעשה אך ורק בכוח המדינה. לכך דרושה התנדבות־עם, התנדבות מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, פקידים, עובדי־מדינה, התנדבות כל חוגי הישוב, — מתוך הרגשת אחווה יהודית ושותפות־גורל. לא יתכן קיום שני עמים במדינתנו — וכביכול שונים זה מזה בכל הוי־חייהם. אנו שטים יחד בסירה אחת בתוך ים נסער, ובלי שנהיה מסוגלים כולנו במידה שווה להחזיק במשוטים במלוא כוחנו — יש סכנה שהסירה תיטרף בתוך הגלים הזדונים.

והאמת המרה צריכה להיאמר: התנדבות העם לא באה. התנדבו מעטים. המעטים עשו גדולות, אבל לא יותר מיכולתם של מעטים, — ואין זה מספיק. בתוך המעטים היו בעיקר — שליחי המושבים. ואתם יכולים לשאול אותי במידה רבה של צדק: מה עוד לא עשינו — ונעשה?

תשובתי תהיה אולי אכזרית, אבל אני מאמין שהיא צודקת. אסור לבני נהלל לשבת בנהלל, ולבני דגניה — בדגניה, — אלא עליהם לצאת לישובי עולים חדשים — ולהתישב יחד אתם. אין לנו רשות עכשיו ל“טלית שכולה תכלת” — בשעה שמאות טליתות הן בלי ציציות לגמרי. אסור לנו לעזוב פליטי עיראק ומרוקו ורומניה ותימן לנפשם. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרו למפעלם החלוצי על־ידי חינוך של דורות — וכשזכינו עכשיו ל“יציאת־מצרים” של שבעים וחמשה רבוא, ורבבות אחדות מהם עלו על הקרקע ללא כל הכשרה מוקדמת, וללא מורשת־הערכים שנפלה בחלקם של מייסדי ההתישבות החלוצית ובניהם, — על בנים אלה לקום ולעזוב ישוביהם רבי־הזכויות ולהתמזג עם העולים המתישבים החדשים, למען הנחילם העושר הנפשי, התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם; עושר זה צריך לעמוד עכשיו לרשות הכלל.

אין עכשיו שום ארץ בטוחה בעולם. על כולם מרחפת סכנת מלחמת עולם. אבל ארצות ענקיות כרוסיה וכארצות־הברית — יש מקצת בטחון במרחביהם העצומים. לא כן אנחנו. ארצנו קטנה, ואנחנו עם קטן, וישובי דגניה, נהלל, כפר־יחזקאל, ועין־חרוד ואף תל־אביב, לא יעמדו ביום פקודה — אם לא יעמדו ישובי העולים. וכל ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל — אם בני דגניה ונהלל יתחברו אתם, לא כמדריכים ומורים מן החוץ, אלא כחברים מבפנים.

ואין זו רק שאלת ארבע מאות הישובים החדשים, אם כי אף זוהי שאלה חיונית ממדרגה ראשונה. זהו המפעל ההתישבותי הגדול ביותר שנעשה בזמננו, ונעשה בתנופה ובקצב שעוד לפני שש שנים לא היינו מעיזים לחלום עליהם. אבל יש שאלה גדולה יותר: הסתכלו במפת המדינה ותראו השממה הרבה גם בצפון וגם בדרום וגם במזרח. ואויבים אורבים לשטחים אלה.

אילו היינו מובטחים, כי מחר או מחרתיים שוב ינהרו אלינו מאות אלפים עולים, היינו אולי יכולים להתנחם: אלה יקימו שוב מאות כפרים חדשים. ועלינו שומה אמנם לעשות מאמצים על־אנושיים למען חידוש העליה. אבל אסור להשהות מה שיש לעשות מיד ומה שתלוי אך ורק בנו, בישוב הנמצא כבר בארץ. ממללי־רברבן, סריסי רצון ודלי־מעש בורחים ממציאות קשה וממאמצים מתוחים אל דמיונות משעשעים ומרהיבים, ובהבל פיהם הם כובשים שטחים נוספים ומרחיבים בדברנותם גבולות הארץ. הדבר הנדרש מאתנו בשעה זו — הוא פיתוח מכסימלי של היש, יישוב השממה. אל נבקש לעצמנו מפלט קל מבעיות חיינו המרות בבנין מגדלים פורחים באוויר. עלינו לשאוב מבפנים כוחות ליישוב השממה הרבה. — המונינו צפופים בעיר ללא צורך, ולא בלי סכנה לבטחון המדינה. ויש להוציא אלפים ורבבות מהעיר לכפר. דבר זה אינו קל. מאות בשנים היינו כמעט כולנו בני־עיר. אנו עם גמול עבודה ואדמה, — ולא קל להחזירנו למקורות החיות של כל ישוב העומד ברשות עצמו. גם בימי העליה הראשונה והשניה לא היה קל הדבר. לא כל המעפילים — נשארו בכפר; כמה מהעליה השניה נשארו בעבודה ובארץ? מסופקני אם נשארו עשרה אחוז; אבל אלה שנשארו שינו פני ההיסטוריה היהודית.

ולא קל יהיה גם בימינו להוציא הנוער בחלקו הגדול מהעיר, מהקפה, מהסינמה, ממועדוני־הלילה, מההמולה והפיתויים, מהרדיפה אחרי בצע, אחרי קריירה קלה וחיים ריקים — ולהעביר אותם לחיי עבודה ויצירה במפעלי־בראשית בגליל ובנגב, בגבול המזרחי, במבואות ירושלים — יחד עם נוער עולה שהתחנך והתאמן בצבא־הגנה לישראל. אבל זה אפשר, ורק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה אלא על־ידי מופת חי. ואם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים — ויצאו יחד עם נוער עולה ליישב השממה, — יקומו אחריהם מאות ואלפים מבני העיר, מהנוער הלומד בבתי־הספר התיכונים והגבוהים, מהנוער העובד ומהנוער העולה, וילכו בעקבותיהם. העתונים “הנוצצים” והצהובים והמזוהמים השטוּפים ב“מעשיות” בוגדנית, בסנסציות ובפורנוגרפיה — אינם משקפים דעת הדור הזה ואינם מצליחים להשחית ולזהם אלא את המושחתים והמזוהמים. אני בטוח שהדור הצעיר צמא למעשה גואל, מטהר, מעלה, — והוא ילך למחנות העולים, לישוביהם ולמעברותיהם כלכת אח אל אח וייחלץ להקמת מפעלי התישבות ובטחון — אם אתם החלוצים בבני החלוצים מישובי החלוצים תלכו לפניהם ותהיו להם לדוגמא ולמופת.

א. המפלגה אינה מטרה לעצמה. צרכיה, תועלתה ומעמדה אינם זכאים להכריע בקביעת דרכה. רק נאמנות מלאה ובלתי מסוייגת לצרכים, לערכים וליעודים של העם, המדינה והמעמד העובד, ומילוי השליחות ההיסטורית של שלושה אלה להלכה ולמעשה, הקנו למפלגת פועלי א"י כשרה ומעמדה כמדריך העומד בראש פועלי ישראל, המדינה והעם. ורק נאמנות מתמידה זו תקבע ותבטיח מעמד זה של המפלגה גם להבא.

ב. אין העם היהודי זהה עדיין עם מדינת ישראל, והוא הדין להיפך. אין גם המדינה זהה עדיין עם המעמד העובד בתוכה, וכל עוד נמשך תהליך קבוץ הגליות זהות זו לא תיתכן.

אין גם העם היהודי דומה לעמים אחרים במבנהו הכלכלי, במעמדו ובגורלו ההיסטורי, ומדינת ישראל שונה מכל שאר המדינות בתנאי קיומה ובטחונה ובמשימה.

התהוותו, מפעלו ויעודו של המעמד העובד בישראל אף הם יחידים במינם. אם כי אין לראות העם היהודי מחוץ למסגרת המשפחה האנושית כולה וכנפרד לגמרי מכל שאר העמים. גם מדינת ישראל שותפת טבעית וחוקית לארגון האומות המאוחדות; והמעמד העובד הוא חבר ובן־ברית בברית העובדים בעולם כולו.

ג. היחוּד וזיקת־הגומלין; העצמאות והתלות ההדדית; השוני והשותפות הכללית אינם סותרים זה לזה אלא משלימים זה את זה, ושניהם כאחד טבוּעים בחייהם ובגורלם של העם היהודי, של המדינה ושל המעמד העובד בישראל. ורק מתוך ראיה נכוחה ובהירה של שני צדי המטבע בהיסטוריה החדשה שלנו, ורק מתוך הסקת מסקנות מוכרחות ממצבנו המיוחד, ממאבקנו על קיומנו העצמאי ומקשרינו המצויים והרצויים עם העולם כולו, – זכתה מפלגת פועלי א"י להתייצב בחמשים השנים האחרונות בראש המהפכה היוצרת ששינתה פני האומה והמולדת ועיצבה דמותו של המעמד העובד בישראל.

ד. מהפכה זו בהיסטוריה החדשה שלנו נתגלתה בששה אלה: בעליה; בעבודה; בהגנה; בהגשמה חלוצית; בהתעצמוּת כלכלית, תרבותית ומדינית; בהנחת יסודות לחברה חדשה.

ה. מגמת המהפכה היא גאולה מלאה ושלמה, לאומית וחברתית, של העם העברי בכוח עצמו, מתוך זיקה לשאיפת הגאולה האוניברסלית של המין האנושי כולו.

ו. מגמה זו בכללה שנויה בתורתם של ההוגים ומורי־הדרך המעולים של כל העמים בכל הדורות, והיא מגולמת בדורות האחרונים בתנועה מאורגנת ולוחמת של אנשי הרוח והעבודה הקיימת כמעט בכל הארצות.

ז. מגמה זו קיבלה ביטוי עליון, אדיר ומקורי בנביאי־ישראל ובמשאיהם הנצחיים לאחרית הימים, והיא נספגה בחזון המשיחי של עם ישראל. חזון זה פשט צורה ולבש צורה, בעקב התמורות הרוחניות והמדיניות שחלו בעמנו במסעו ההיסטורי הארוך, מתוך מגעי השפעת־גומלין עם העמים שנפגשו בדרכו. אבל מהותו היסודית של החזון עומדת בעינה כל השנים, והיא – גאולה שלמה, יהודית ואנושית.

ח. מחוז חפצה של המהפכה האנושית בתוקפתנו היא: הבטחת חירות, שויון, שלום, סיפוק מלוא הצרכים והתעלוּת מתמדת לכל העם ולכל אדם, ללא כל אפליה, קיפוח ושעבוד, ללא שלטון אדם באדם ועם בעם, אלא מתוך שותפות וזיקת גומלין של עמים ובני־אדם שוי־זכויות ובני־חורין.

ט. העצמה המוסרית הטבועה בחזון המשיחי של העם היהודי קיימה וליוותה אותו בכל תהפוכות גורלו בארצו ובנדודיו בקרב העמים בנכר, והיא אשר הביאה בימינו לחידוש מדינת ישראל, לראשית קיבוץ־גליות, וליצירת תאים ראשוניים של החברה החדשה, שאין דוגמתם עדיין בעולם כולו.

י. המהפכה היוצרת שנתחוללה בחיינו בדורות האחרונים עודנה בראשיתה, והדרך לגאולה לאומית וחברתית מלאה עדיין ארוכה, קשה וזרועה מכשולים וסכנות. לא נגיע למחוז־חפצנו ההיסטורי מתוך הליכה בדרכים כבושות כביכול, על ידי מפלסים ומורי־דרך זרים, ולא נעשה מלאכתנו ההיסטורית בכלים שאולים מתנועות בארצות אחרות.

יא. בהתוית דרכנו לקראת מחוז־חפצנו עלינו להכיר הזמן בו אנו פועלים; המרחב בו אנו חיים; התנאים בהם נתונים בני עמנו בתפוצתם; הנסיבות בהן קמה, נאבקה ויצרה מדינתנו; הכוחות החיוביים והשליליים הפועמים בתוכנו.

יב. לא די לדגול במטרה נכספת אלא יש לגייס כוחות שיבטיחו התקדמות מתמדת לקראת המטרה והתגברות על המכשולים הזרועים בדרכה. ולא נגייס כוחות אם לא נתגייס תחילה, ואם לא נפנה כל תביעה קודם כל כלפני עצמנו.

יג. התקופה שבה אנו חיים ופועלים עומדת בסימן התחרות ונגודים של שני גושים יריבים בעלי עצמה ראשונה בעולם; עליתה והתעצמותה של יבשת אסיה רבת־אוכלוסין ודלת־אמצעים; כיבושים מהפּכניים של מדע וטכנולוגיה שיש בהם גם להעלות ולהעשיר המין האנושי וגם להרסו ולהרחיבו; פחד כללי ממלחמת עולם שלישית.

יד. ישראל אינה אדישה לגבי הריב האידיאולוגי שבין הגושים. היא פוסלת כל משטר עריצות, רודנות ושלילת חירות האדם ושויונו, בכל צורה שהיא; אבל שאיפתה לשלום וחרדתה למצב התפוצות מחייבת אותה לקיים יחסים תקינים עם כל המדינות מבלי לבדוק במשטרן, ולדגול בזירת הבינלאוּמית במשטר של ידידות ושויון בין כל אומות העולם. במידה שהשפעתה מגעת – על ישראל להיות גורם מגביר שלום בעולם.

טו. על ישראל למצוא מסילות לעמי אסיה, נושאי תרבות עתיקה ועצמאית (עמי הודו, בורמה, ציילון, סין, יפּן ודרום מזרח אסיה), החוזרים לזירה הבינלאומית כשהם עצמאיים, והשפּעתם בעולם הולכת וגדלה. עליה לחזק קשריה התרבותיים, הכלכליים והמדיניים גם עם ארצות אירופה ואמריקה, שבהן נפוצה היהדות ומהן ירשה ישראל כיבושי המדע והטכנולוגיה. כמו כן על ישראל ליצור יחסי ידידות עם אומות אפריקה העצמאיות והעומדות על סף העצמאות.

טז. על ישראל ליהפך למרכז מדעי ומחקרי ממדרגה ראשונה בעולם, ולשם כך עליה לטפּח הכושר האינטלקטואַלי היהודי עד שיא יכלתו ולמשוך לישראל גדולי המדע, התורה והחכמה היהודים בעולם.

יז. ישראל היא מדינה ים־תיכונית ולא מזרח תיכונית בלבד, ושכניה הם לא רק עמי המזרח התיכון, אלא כל העמים השוכנים לחוף הים התיכון, במזרח ובמערב, בדרום ובצפון.

ישראל שוכנת גם לחוף ים סוף, ודרך אילת יש לה קשר ישיר עם יבשות אפריקה ואסיה. כשרה ומשקה הימי של ישראל יקבע במידה רבה את עתידה הכלכלי והמדיני.

יח. בחלק גדול ונכבד בדעת הקהל העולמית יש אהדה עמוקה וכנה לישראל, וגם מוגשת לה עזרה בין־לאומית רבה. תנועת הפועלים בארצות הדימוקרטיות, גם באירופה וגם באמריקה וגם בכמה ממדינות אסיה, מגלה הוקרה רבה למפעל היהודי וליצירה הפועלית בישראל; – למרות כל אלה הרי ישראל עד היום המדינה היחידה בעולם שאין לה בעלות ברית, לא קבועות ואף לא זמניות.

מעמד בינלאומי פרדוכסלי זה של ישראל נעוץ בהיסטוריה המיוחדת של עמנו ובנסיבות תקומת ישראל בדורנו.

יט. היינו העם היחיד במזרח התיכון בימי־קדם שפילס לעצמו נתיב נפרד ועצמאי בתפיסתו הדתית והרוחנית ועמדנו במאבק רעיוני ומדיני מתמיד עם שכנינו עד חורבן בית שני. לאחר כך היינו העם היחידי שלא נכנע לנצרות ולאיסלם, כששתי דתות אלו, היונקות ממקור האמונה הישראלית, כבשו עמים גדולים ואדירים בתוכם חיינו. אנו בודדים בעמים מבחינת תרבותנו, גזענו, לשוננו, ודתנו; העמים הקרובים אלינו ביותר קרבה גיאוגרפית, גזעית ולשונית – עמי ערב – התנגדו בכל כוחם לתקומת ישראל וזוממים לכלותנו.

כ. העם היהודי בעולם הוא המשען הבטוח והנאמן ביותר של ישראל, ומדינתנו היא הכוח המלכד הראשי של העם בתפוצות. לישראל יש זיקה למשפּחת העמים בכללה, וזיקה מיוחדת למעצמות המסייעות לפיתוחה ולבטחונה, אבל זיקת־הגומלין העמוקה והפוריה ביותר היא בין מדינת ישראל ובין עם ישראל בעולם. מצב היהדות בארצות שונות קובע במידה רבה, לעתים במידה מכרעת, מדיניות החוץ של ישראל.

כא. מדינת ישראל קמה בתוקף החזון המשיחי שחי בעמנו כל הדורות, בכוח העליה והיצירה החלוצית ובעזרת העםבגולה בשלושת הדורות האחרונים. זכות העם היהודי למדינה במולדתו ההיסטורית הוכרה ואושרה על ידי עצרת האו"ם, ובראשן – שתי המעצמות האדירות. אולם שליטי ערב ניסו בכל כוחם להכחיד ישראל מגוי, ומאז התקפתם הכושלת לאחר הכרזת המדינה, הם חורשים מזימות למחות ישראל מעל פני האדמה; המצור סביבנו לא נפסק עד היום הזה; על אף הסכמי שיבתת הנשק שנכרתו בינינו ובין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון – מתנהלת נגדנו מלחמה זעירה על ידי חבורות רוצחים ומחבלים הנשלחות מזמן לזמן מעבר לגבולות לשטח ישראל, ונעשות חתירות בלתי פוסקות להשבית תחבורתה, קשר מסחרה ומפעלי־פיתוחה.

כב. משטר פיאודלי או רודנות של קציני צבא וראשי מפשחות מיוחסות המקיימים שלטונם של העם הערבי על ידי ליבוי שנאה דתית ולאומנית לזרים ולישראל – הוא אחד הגורמים הראשיים המגבירים יחסי האיבה של עמי ערב לישראל. אף באחת הארצות השכנות אין משטר דימוקרטי האחראי כלפי העם ודואג לצרכיו, ומשום כך אין שלטון יציב הזקוק לשלום ומוכשר לקיימו.

מצב זה מחייב את ישראל לכוננות צבאית מתמדת וגוברת.

כג. ישראל חייבת להימנע מפתיחת מלחמה גם אם תגבר התגרות שליטי ערב. על ישראל לקיים השלום ולוּ גם שלום רעוע, כל עוד זה תלוי בנו. אנו מצוּוים על קיום השלום מטעמים מוסריים, מטעמי קיבוץ גלויות ובנין הארץ, מטעמים יהודיים ואנושיים. מלחמה במזרח התיכון עלולה להתלקח למלחמת עולם, ואין סכנה גדולה מזו בימינו למין האנושי בכלל ולעם היהודי בפרט. אבל ישראל חייבת להפעיל ביעילות מספיקה זכות ההגנה העצמית במלחמה הזעירה שאסרו עליה שכניה. בלי התגוננות אקטיבית עלולה המדינה להתמוטטץ אבל ישראל תילחם בשכנותיה אך ורק אם תיתקף, ושמירתה על השלום היא אחת הערובות לבטחונה ולנצחונה אם תיתקף.

כד. כוננות צבאית מתמדת וגוברת שאנו מצווים עליה, מן ההכרח שתהא מלווה כוננות ערה ומרחיקה ראות לשלום ולברית עם המדינות השכנות. שיתוף פעולה בשטח מדיני, כלכלי ותרבותי במזרח התיכון הוא צורך חיוני והכרח היסטורי של שני הצדדים. יתר על כן – הוא צורך עולמי.

כה. ודווקא מפני חרדתה העמוקה לשלום – על ישראל להבחין בין כניעה ובין שלום. עלינו להתגונן בעוז־רוּח לא רק מהתקפות חבורות רוצחים ומחבלים וצבאות אויבינו, – אלא גם מ“התקפות שלום” המכוונות או עשויות למוטט בטחוננו הפנימי, לפגוע בשלמותנו הטריטוריאלית ולפגום בריבונותנו המלאה. תרומתנו לשלום עם שכנינו – הוא השלום ושיתוף־הפעולה המבורך הכרוך בו. על העולם לזכור שלא אנו, אלא שליטי ערב הפרו השלום בשנת 1948, ומאז ועד היום הזה.

כו. נסיבות תקומתה של ישראל המחודשת והעולם המפולג העמידו אותנו בפני חזית חיצונית הרת־סכנות, גם חזית מדינית וגם חזית צבאית, וזו דורשת מאתנו מאמצים בלתי פוסקים לקיים בטחוננו ושלומנו. אולם גורלה, עתידה ומעמדה של ישראל יוכרעו בחזית הפנימית, והמכריעים יהיו ארבעה אלה:

1) כושר המדינה והעם למשוך עולים מכל התפוצות, לקלטם ולמיזוגם.

2) יכלתנו לפתח הארץ, כולל השממה הרחבה בדרום ובנגב, ולבנות משק מסועף בחקלאות, בחרושת ובימאות, נושא עצמו ומבטיח לעם בישראל עצמאות כלכלית ורמת־חיים הוגנת.

3) מאמצינו לטפח החינוך הכללי והמקצועי בבתי ספר יסודיים, תיכוניים וגבוהים ולהפוך את ישראל למרכז רב־ערך של מדע ומחקר, חכמה ותוכה.

4) מאבקנו על עיצוב חברה חדשה ללא מעמדות מנוגדים וללא קיפוח ואפליה וניצול. חברה בנויה: על עבודה יוצרת בחומר וברוח גאולה מכל שעבוד; על חירות, שויון, שותפות הדדית, אהבת הבריות, צדק ושלום; חברה שתהיה תפארת לכל יהודי באשר הוא ואור לגויים.

כז. החזון המשיחי ומצוקת הגלות היו המחוללים הראשיים של העליה שבנתה את המדינה. בקרב חלקים גדולים של היהדות בתפוצות – אין המצוקה משמשת עוד גורם לעליה, ורק כוחה המושך של המדינה עשוי לתפוס מעכשיו מקום המצוקה כגורם לעליה בקרב היהדות “החפשית” והניהנית מרווחה.

כח. המדינה תמשוך עולים מארצות הרווחה בארבעה אלה:

בזיו העצמאות היהודית, ברמה תרבותית, בפתיחת אפשרויות ליזמה יוצרת וחלוצית, בתנאים כלכליים נאותים.

כט. קיבוץ־גליות ובנין הארץ מחייבים את המדינה לעודד כל יזמה יוצרת ולמשוך הון מחו"ל ולהבטיח זכיות ואפשרויות שוות למשק ממלכתי, פועלי ופרטי, ללא כל אפליה.

ל. המאבק של עבודה עברית כיסוד לתקומתנו הלאומית היתה זכותה הגדולה של העליה השניה וממשיכיה במפלגת פועלי א"י, ורק הודות לנצחון מאבק זה קמה מדינת ישראל. עם הקמת המדינה נפתרה בעית עבודה עברית, אבל המאבק על הרחבת העבודה בעם ועל עבודה יעילה לא נסתיים אלא רק מתחיל.

רוב העולים לא התפרנסו בארצות גלותם מעבודה, וגם בקרב חוגים ותיקים יש נטיה לעזוב חיי עבודה. ויש להתמיד ולהגביר המאבק להרמת ערך העבודה בעם. על המדינה, ההסתדרות, הגופים ההתיישבותיים והמפלגה לנקוט באמצעים חינוכיים וכלכליים להגדיל מספר העובדים היצרנים, על חשבון השירותים והמתווכים המיותרים. את החינוך וההכשרה לעבודה יש להעמיד במרכז החינוך היסודי, ויש להרחיב רשת בתי הספר המקצועיים.

לא. המאבק במדינה הוא לא רק על העברה מכסימלית של עולים ודור צעיר לחיי עבודה יצרנית, אלא גם על העלאה מתמדת של פריון העבודה. תנאי מוקדם לבטחוננו ולהקמת חברה חדשה בישראל הוא ביצור עצמאותנו הכלכלית וכשרנו להתפרנס אך ורק מפרי עבודתנו בלא כל עזרה ותמיכה מן החוץ. רק העלאה מתמדת ברמת התפוקה של העבודה ובהשבחת טיב התוצרת תביא אותנו לעמידה כלכלית ברשות עצמנו. מן ההכרח לתלות גובה השכר בגובה התפוקה ורמת־החיים ברמת־התפוקה, ולהקנות לתוצרתנו כושר התחרות בשוק הבינלאומי.

לב. המחקר המדעי והישגיו אינם עוד בימינו עיסוק אינטלקטואלי מופשט המפרנס צרכי המחשבה של יחידי־סגולה, אלא גורם מרכזי בהתקדמות הכלכלית, הרוחנית והמדינית של העם. ביחוד גדול ערכו בישראל, אשר נגזר עליה מאז ומעולם להיות אומה קטנה בכמותה ומוקפת אויבים מרובים, ובימינו אלה – יותר מבכל התקופות הקודמות. רק באיכותנו הגבוהה, ביתרוננו האינטלקטואלי המוסרי, נשתווה לגדולות ולטובות שבאומות, ונשמור על מעמדנו בהיסטוריה, כעם שהנחיל עוד בימי קדם מורשה רוחנית נצחית לעולם כולו.

לג. אולם המדע כשהוא לעצמו עומד מעבר לטוב ורע. בכוח המדע אפשר להביא ברכה למין האנושי: בריאות, רווחה, התעלות. בכוח המדע אפשר להביא גם חורבן והרס. אין המדע קובע ערכי אדם ועם.

יעודנו ההיסטורי הוא להיות עם־סגולה ולהקים חברה חדשה למופת – בהתאם לערכים המשיחיים של נביאי־ישראל וחזונם לאחרית הימים.

לד. כבנין המדינה, כקיבוץ גלויות – כן גם הקמת החברה החדשה היא תהליך, ויום יום הוא שעת מימושו.

ביצירת משקי עבודה בכפר ובעיר, ביבשה ובים; בהעברת המונים, עולים וילידי הארץ, לחיי עבודה וחקלאות מתוך הריסת כל מחיצות עדתיות; במתן חינוך לעבודה והכשרה חלוצית לנוער הישראלי והעולה; בהשרשת הערכים המשיחיים של גאולה יהודית ואנושית בלב הדור הצעיר; בהעלאת פריון העבודה ויעול המשק; בליכוד כל אנשי הרוח והעבודה למחנה אחד האחראי לגורל העם והמדינה, ללא כל מחיצות מפלגתיות וסיעתיות פנימיות בתוכו – בכל אלה נבנה יום יום חברת־העתיד.

לה. בעלות המדינה על אמצעי הייצור כשהיא לעצמה אין בה משום מהפכה חברתית משחררת. בעלות זו תיתכן גם במשטר של עריצות ועבדות. חירותו, שויונו, כשרו, יזמתו, יצירתו של האדם העובד – על אלה תיבנה חברת העתיד ללא קיפוח, כפיה, אפליה ושעבוד.

לו. מהפכה גדולה בימינו נסתלפה ונסתאבה באשר ראתה העיקר בשלטון מנגנון ממלכתי על כל אמצעי הייצור ועל האדם היוצר גם יחד, ונתבססה על משטר עריצות של מעטים או של יחיד, והפכה כל העם – הפועלים, האכרים ואנשי הרוח לרובוטים העושים רצון השליט.

לז. לא פולחן היחיד בלבד, אלא בעיקר פולחן העריצות – דיקטטורה בלעז – המתיימרת לפעול לטובת העם בלי בחירתו והכרעתו החפשית של העם, היה עד היום בעוכריה של אותה המהפכה. ואין הבדל רב אם עריץ יחיד או חבורת עריצים נוטלים מהעם, מהפועל, מהאכר, מאיש הרוח, חירותו, יזמתו וזכות הכרעתו החפשית במעשה, בדיבור ובמחשבה.

לח. ביטול קנין הפרט על אמצעי הייצור בכל מפעל שעובדים בו רבים הוא רק אחד התנאים ליצירת חברת עובדים בני־חורין ושוי־זכיות, ללא אפשרות של ניצול, ואין כל הכרח וברכה בריכוז השליטה על כל אמצעי הייצור בידי המנגנון הממלכתי המרכזי.

לט. רק עם בן־חורין מסוגל להקים חברה חדשה ללא שעבוד וניצול. חירות העובד, שותפותו עם חבריו העובדים בצורות שונות, הן היסוד לחברה חדשה. גם התכנון הממלכתי הכולל אינו צריך לשלול כושר ההסתגלות וההתאמה לצרכיהם וליזמתם החפשית של המחוז, המשק, הקיבוץ; בלי גמישות מספיקה עלול תכנון כולל ליהפך למיטת סדום כובלת ומחניקה.

בחברת עובדים בני־חורין יתכנו צורות שונות של שותפות. יתכן שלטון עירוני, מחוזי, מקצועי, משקי או ממלכתי על אמצעי הייצור ויתכנו משקים עובדים קיבוציים, שיתופיים, מקומיים וארציים, כמו כן משקים עירוניים ומחוזיים וממלכתיים המתנהלים על ידי נבחרי העיר, המחוז, המדינה, הקיבוץ, המושב והקואופרטיב.

מ. מקור פולחן העריצות הוא בתפיסה הטוטליטרית המשותפת למשטרי עריצות מימין ומשמאל. לפי תפיסה זו אין באנשים ובעמים משחק אורות וצללים, גוונים ובני גוונים. או כולם שחורים או כולם לבנים. או כולו טוב או כולו רע. כל הנשמע לעריץ הוא טוב. כל מתנגד לו – הוא רע. נקבע “קו גנרלי” המחייב כל אדם להגות, לדבר ולעשות לפי הפקודה, מבלי לסטות ימינה או שמאלה. כל הסוטה מהקו הנגזר מטעם העריץ – הוא בוגד ואויב, ואחד דינו להתחסל.

מא. העם היהודי, מדינת ישראל והמעמד העובד בארץ שוללים התפיסה הטוטליטרית בתכלית השלילה. כל משטר טוטליטרי הוא סם מוות לישראל וליהדות. אולם בהתנגדותנו לכל שלטון טוטליטרי עלינו להיזהר מבקורת טוטליטרית אף נגד משטר עריצים.

דיקטטורה, המשפילה כבוד האדם, שוללת חירות ומתקיימת בכוח טירור, מסוגלת גם למעשים חיוביים: לבנות כבישים נהדרים, בתי חרושת ענקיים וכדומה.

מב. שומה עלינו לראות האורות והצללים שבכל ארץ ובכל משטר. גם ארצות החירות והדימוקרטיה, ואפילו ארצות שיש בהן ממשלת פועלים, אינן “טלית שכולה תכלת”. עלינו ללמוד מכל ארץ ומכל תנועה חיוב כל שהוא שיש בה ולהינזר מהשלילה שבהם. אבל אסור לנו להשתעבד ברוחנו לשום ארץ ולשום תנועה זרה. עלינו לשקול הכל במאזני התבונה והצרכים והערכים של עצמנו ושל טובת המין האנושי כפי שאנו רואים אותה. דבר הגאולה היהודית והאנושית אנו יודעים לא פּחות ממי שהוא בעולם, ומפעלנו עד כה יוכיח. ועלינו לחתור לשיתוף מחשבה ופעולה עם כל תנועה שרוחה ודרכה מתאימה לשלנו.

מג. סוד כוחה ויצירתה של תנועתנו מראשית ימי העליה השניה ועד היום – הוא בלכתנו בדרך אשר כבשנו בכוח עצמנו, בכוחנו הרעיוני, המוסרי והחלוצי, מתוך נאמנות לחזון הגאולה שהאיר נפשנו ופעלנו ומתוך ראית היחוד והיעוד ההיסטורי של עמנו, מדינתנו ומפעלנו הגואל. ועם זאת נשאנו תמיד נפשנו לברית־אחים עם כל בוני חברה חדשה המושתת על חירות, שויון וצדק באשר הם.

מד. התנועה שהולידה וליכדה את מפלגת פועלי א"י ינקה משלושה מקורות: מתורת נביאי ישראל וחזונם, מהמהפכות הלאומיות והחברתיות בימינו, מהמבוע החלוצי שנבקע בעליות של הדורות האחרונים לארץ.

מה. גם רסיסי התנועות שנתבדלו או נתפלגו ממפלגת פועלי א“י ינקו ברובם מאותם המקורות. ובשטח ההתיישבות, הגנת העם והתרבות העברית הלכו בדרך המפלגה. בין רסיסים אלה פורחים ניגודים רעיוניים המרחיקים אותם זה מזה מרחק יותר רב מריחוקם ממפלגת פועלי א”י. אבל הצד השווה שבהם שכולם אינם מאמינים ביחודו וביעודו המאחד של המעמד העובד בארץ כשליחה ההיסטורי של התמורה והמהפכה המתחוללת בעם עם התכנסותו במולדתו.

מו. חלקם לא עמדו עדיין על יעודו המיוחד של המעמד העובד בעיצוב האומה המחודשת, והם נגררים אחרי תנועות “כלליות” ו“לאומיות” כביכול, שאינן אלא תנועות מעמדיות צרות המתנכרות לצרכי התמורה החברתית והכלכלית, שהיא הכרח ותנאי לגאולתנו.

וחלקם נצמדו ונשתעבדו ברוחם, במידה פחות או יותר גדולה, לתורות “מהפכה” נלוזות של עמים זרים, אשר סילפו תכנה ומהותה האנשית והלבישו עריצות אימפריאליסטית ושוביניסטית מדכאה ומשפילה כבוד האדם והפועל מחלצות “מהפכניות” וקראו לעצמם בשמות מצלצלים המסתירים וסותרים ממשותם המשעבדת.

מז. קיום שותפות־הגורל של העם היהודי בכל תפוצותיו וטיפוח זיקתו למורשתו ההיסטורית ולתוחלת־גאולתו; בנין המדינה ונשיאה נאמנה בעולה ללא תנאי; חישול אחדותו של המעמד העובד בישראל, אחדות מקצועית, תרבותית ומדינית, ואחריותו לגורל העם והמדינה ועתידם – אלה הם שלושת הצווים העליונים של תנועתנו; רק בתוקף נאמנותה לצווים אלה העמדה מפלגת פועלי א"י בראש המעמד העובד, המדינה והעם, ורק מתוך נאמנות מתמדת להם תקיים גם להבא מעמדה זה.

מח. חורבן יהדות אירופה בידי הנאצים היתה השואה הגדולה ביותר בתולדותינו לא רק במספר קרבנותיה, אלא בערכם וביקרם. עם השמדת ששת המיליונים באירופה נחרבו המרכזים הראשיים של תרבות, השכלה, כושר חלוצי ויכולת בניה ממלכתית בעם היהודי בדורנו. העם היהודי לא רק הוקטן בשליש אלא הונמכה קומתו הרוחנית ונידלדל אוצרו הנפשי. אסון זה פגע בכל כבדו במדינת ישראל, שקמה שנים אחדות לאחר השואה. נכחדו הכוחות היוצרים והחלוצים שהניחו יסודות המדינה והיו מסוגלים ומצוידים בכל הדרוש לגמר בנינה.

מט. היהדות בארצות הרווחה והחירות הדימוקרטית, ביחוד זו שבארצות הברית, צפויה לסכנת התבוללות מדעת ושלא מדעת. תהליך ההתבוללות בפועל מתקדם בצעדים מחרידים. מדינת ישראל היא הרפואה שבאה אחרי המכה, ורק בכוחה להציל יהדות הגולה, כולה או מקצתה, משני הכליון הרוחני.

נ. הדת והמסורת חדלו זה למעלה ממאה שנים להיות הדבק המאחד פזורי ישראל, אם כי באשר היא קיימת יש בה לשמש בלם רב־אונים בפני הטמיעה; אבל היא עכשיו מנת חלקו של מיעוט בעם היהודי, גם בגולה וגם בארץ.

נא. את היהדות בגולה אפשר לקיים בחינוך עברי שבמרכזו עומד התנ"ך במקורו, ובחיזוק הזיקה לישראל ובעידוד העליה החלוצית. אולם החינוך היהודי הטוב ביותר, וגם זה הקשור במסורת דתית, לא יציל יהודי התפוצות מכפיפה לשתי רשויות הסותרות זו לזו – רשות היהדות היונקת אך ורק מהעבר, ורשות הכלל הזר השופך רוחו על כל חיי יום יום, החמריים והרוחניים כאחד. אין ספק איזו משתי הרשויות עתידה לנצח במשך הזמן.

נב. רק בישראל ניתן לאחות הקרע בין היהודי ובין האדם ולחיות ברשות אחת ויחידה – ברשות העם היהודי העצמאי, החופפת כל צרכי החיים וגילוייהם בחומר וברוח.

נג. אולם חיי האדם היהודי בישראל מן ההכרח שיהיו שונים מחיי היהודים בתפוצות וגם מחיי היהודים בארץ לפני הקמת המדינה. שוני זה הוא טבעי, חיובי ורצוי, והוא מתגלה באורח החיים, בעבודה, בחיי החברה, בחינוך, בלשון, בהליכות יום יום.

שוני זה מחייב ביתר שאת העמקת התודעה היהודית בקרב הנוער הישראלי, השרשתו בעבר היהודי ובמורשתו ההיסטורית והגברת זיקתו הנפשית ליהדות העולמית מתוך הכרח שותפות־הגורל והרציפות ההיסטורית המאחדת יהודי כל העולם לדורותיהם ולארצותיהם.

נד. רציפת היסטורית אין פירושה התאבנות והקפאת העבר. אין רציפות בלי תמורה מתמדת בחיי הרוח והחומר. ובחינוך לאחדות העם אין להתעלם מחילוקי דעות בעניני אמונה ודת. טיפוח התודעה היהודית מחייב הכרת המסורת היהודית והוקרתה אף בקרב הציבור שאינו אדוק במסורת ובדת, ומאידך הוא מחייב סובלנות הדדית וכיבוד חופש המצפון והדת אף מצד האדוקים.

נה. שמירה על אחדות העם אינה מתיישבת עם התארגנות מפלגתית על יסוד חילוקי־דעות בעניני אמונה ודת. עשית הדת לקרדום פוליטי, או הפיכת התנגדות לדת לתכנית מפלגה – מערערת שלמות המדינה, ויש בה סכנת הסתאבות מוסרית.

נו. החרדה לאחדות העובדים והאומה מחייבת את מפלגת פועלי א"י לטפח בקרב ציבור הפועלים הוקרה למסורת היהודית, שמירת צביונם היהודי של חגי ישראל, מניעת כל כפיה דתית או אנטי־דתית והבטחת סיפוק צרכי הדת וחינוך מסרתי לכל שומרי הדת והמסורת.

נז. המשימות של מדינת ישראל לא יבוצעו אך ורק בכוח השלטון, המנגנון והחוק; והאחריות למדינה אינה מתמצית בהשתתפות בממשלה. בטחון המדינה, הפרחת השממה, קליטת עולים ומיזוגם לא יתכנו בלי כוחות חלוציים.

נח. אמצעים, מכשירים, כלים, הון, ארגון ותכנון מילאו ויוסיפו למלא תפקיד גדול בבנין המדינה ומשקה, בביצור בטחונה וטיפוח תרבותה, אולם חשוב מכל אלה – הוא האדם. המכשירים והכלים, ההון והארגון והתכנון אינם אלא אמצעים בידי האדם לבצע פעלו ושליחותו בחברה, בתנועה, במדינה.

נט. עילוי האדם, טיפוח סגולותיו החלוציות, טוהר נפשו, כשרו המעשי ועשרו הרעיוני – יש להעמיד במרכז פעולתה של המפלגה.

ס. המפלגה אינה רשאית להסתפק בהכוונת פעולת המדינה, העם והמעמד על ידי נבחריה, – אלא עליה לשתף כל חבר בידיעת המשימות, קשיין וערכן, בבירור הבעיות המתעוררות מזמן לזמן ובקביעת דרך המפלגה בעם, במדינה ובמעמד.

על המפלגה שוּמה גם לתבוע מכל חבריה להתאים מעשיהם והליכותיהם לעקרונות התנועה ולהיחלץ לביצוע משימותיה.

סא. עם המאמץ המתמיד לעילוי האדם העובד מבחינה רעיונית, מוסרית וחלוצית, על המפלגה לשאת ביד רמה דגל איחוד המעמד – איחוד מקצועי, קבוצי ומדיני.

לא איחוד טוטליטרי מיוסד על קולקטיביות רעיונית, שאינה אלא עריצות מוסווית ודיכוי חופש המחשבה, אלא איחוד דמוקראטי מושרש בעקרונות־יסוד משותפים לכל ציבור הפועלים הנושא בעול המדינה.

איחוד זה יקיים בתוכו חופש וויכוח בשאלות שנויות במחלוקת ומוכרעות באופן דימוקרטי מזמן לזמן אחרי בירור וויכוח חברי.

סב. בדיעבד אין סיעת פועלים אחת בישראל שאין בה חילוקי דעות; כל השולל איחודם המדיני של פועלי ישראל נושא לשוא יעודו של המעמד העובד. הפלגנות והבדלנות בתנועת הפועלים בארץ מפחיתה כשרה החלוצי, מחלישה כוחה היוזם והיוצר, מנמיכה קומתה המוסרית, מסכנת מעמדה המדריך והמכוון בעם ובמדינה, ונותנת יד בעקיפין ובלא דעת למזימות ומגמות פשיסטיות ומחזקת ידי הימין העקר והמחבל.

סג. דמות המדינה, כוחה להתגבר על קשיים פנימיים וחיצוניים, משקלה ומעמדה של תנועת הפועלים בעם ובמדינה תלויים במידה רבה בליכוד מדיני של אנשי הרוח והעבודה ובעמידתם המשותפת בראש המדינה והעם. מפלגת פועלי א"י שהחלה בליכוד זה מצוּוה על המשכתו עד ביצועו המלא.

שדה בוקר, 18.5.56.

דפוס מפא"י, רחוב הרכבת 52 תל־אביב

ילדות ונעורים בבית אבא ¹

אביגדור גרין אביו של ד. בן־גוריון²

בהיוולדי היה אבא – אביגדור בן צבי אריה גרין כבן שלושים וגם אמא היתה בגיל זה בערך, אף כי לא נשמר בידי תאריך לידתה המדויק.

כשאני מנסה להעלות זכרונות ילדותי – עולה בזכרוני כזכרון ראשון, בהיותי כבן שנתיים, תיקון של תנור שהיה מוצב בחדר.

ראשית לימודי – על ידי סבא, צבי אריה גרין, שהתחיל ללמדני עברית. היה מושיבני על ברכיו ומשנן עמי שמות של עצמים ואברי גוף, ביידיש ובעברית. היה מהלך בחדר ואומר: אני הולך, אני יושב, אני כותב וכו', עד שידעתי לקרוא לפעולה בעברית. לאחר שידעתי מספר רב של שמות ופעלים, היה מדבר עמי עברית ונאלצתי לענות בעברית. היה זה עוד לפני שהלכתי לבית־הספר (“חדר” של אותם הימים).

זכור לי גם שסבא היה קורא עמי “חומש”, מקרא ותרגום עם ביאורו הגרמני של מנדלסון (“הדסואר”). לאחר שרכשתי אוצר מלים עבריות היה נוהג לתרגל ולבחון אותי על ידי משחק, שהיה מקובל עליו. וזה דבר המשחק: היה אומר מלה בת שתי אותיות – בן, למשל, והיה עלי להשיב כנגדו במלה המתחילה ב־נו"ן כמו נר. וכן הלאה במשך שעה ארוכה.

משחקים אחרים לא ידעתי בילדותי, פרט לשחמט. איש לא שמע על פוטבול (כדורגל) באותם ימים.

סבא זה, שהיה מלמדני עברית וחומש, היה בר־אוריין ומשכיל, ששלט בשלוש שפות (עברית, פולנית ואשכנזית), היה מעריץ את שפינוזה ונוטה לדעותיו והיה בקי בספרי הפילוסופים מאפלטון ועד קאנט, ובחכמת ישראל מהרמב“ם עד הרנ”ק. (דברים אלה על סבא מצאתי כתובים במגילת זכרונותיו של אבי).

כבר הזכרתי חיבת סבי למנדלסון, שהיה מלמדני “חומש” בעזרת ביאוריו הגרמניים המודפסים באותיות עבריות. זכורני שהתאמץ להסביר לי משמעות המלים “הכעיסתה צרתה” ונבצר ממני להבינן.

היו אלה זכרונותי הראשונים מסבא, אביו של אבא. סבי מצד אמי מת לפני שנולדתי ונקראתי על שמו דוד (בפלונסק נהגו לקרוא לי דוּבטשה). סבי צבי אריה מת בהיותי כבן שמונה. במקצועו היה מעין עורך־דין והיה גם כותב בקשות (פרוֹשנייס) למשרדי הממשלה ולבתי־המשפט. לעת זיקנתו כשיצא צו, מטעם הצאר הרוסי, לעשות את השפה הרוסית שוררת בפולין במשרדי הממשלה, עוד הספיק סבא ללמוד אותה, והיה כותב את הבקשות בשפה זו.

אבי אביגדור הלך בדרכי אביו והיה אף הוא עורך־דין וכותב בקשות, נושא ונותן עם פקידי הממשלה בעניני לקוחותיו. עקב עיסוקיו היה מקורב לרשות. הפקידות הגבוהה בעיר היתה רוסית. היו אלה – השופט, מושל המחוז, מפקד המשטרה וגם השוטרים עצמם.

[בספר פלונסק אנו מוצאים תיאור קוים נוספים של בית אביגדור גרין:]

בקצה סמטה צרה אשר לא תואר לה ולא הדר, התנשא, מופרש במקצת, בית עץ בן קומותיים, מוקף חצר נרחבה ומעבר לחצר חלקת שדה וירק וגן עצים טעוני פרי – – ביתו של אביגדור גרין הוא. כאן חי יותר מיובל שנים.

על ר' אביגדור וביתו גאוותם של יושבי הסימטא, הוא משענתם ובו בטחונם. הוא אחד מהם, עצמם ובשרם, יליד העיר פלונסק והוא מועמד ל“דוּמה”³ השניה, מפרסם מאמרים בעתונות הפולנית, אחד משני ה“אדבוקאטים” היהודיים בעיר – מעין יועץ משפטי בעניייני ערכאות, שניתנה לו הרשות להופיע בבית המשפט כטוען בדיני ממונות שלוש פעמים בשנה.

מקפיד בלבושו היה. אין רבב על בגדו אך הפלרינה השחורה והצילינדר המבהיק, “מעשה פריץ”, לא שמו מחיצה בינו ובין פשוטי העם ב“רחוב העיזים”, שקראו לו דרך קירבה יתירה אביגדור בלא תוספת כינויים ותארים.

[ברכה חבס / ביתו של ר' אביגדור גרין]

אמי זכרונה לברכה, ילדה אחד־עשר ילדים. אך רק חמישה מהם נשארו בחיים והאריכו ימים (כולם עלו ארצה). אני הייתי הצעיר בבנים.

בילדותי הייתי חולני וחלש במקצת. הייתי מתעלף לעתים תכופות. זה הדאיג את הורי, ואבי נסע עמי להיוועץ ברופא מומחה בעיר הפלך. הייתי אז כבן חמש. הרופא בדק ומישש את ראשי ואמר לאבא שראשי גדול, ודבר זה מוכיח (ובמיוחד הבליטה של הקדקוד העורפי), שאני בעל כשרונות גדולים ועתיד גדול נשקף לי. סיפור זה איני זוכרו, אלא שמעתיו אחר כך מפי הורי, אבל הנסיעה עם אבא לרופא היא מזכרונותי הראשונים.

כנראה היתה השפעה לדברי הרופא על הורי והתנהגותם עמי. אבא שהיה חופשי בדעותיו (אך שומר מצוות) רצה שאהיה “דוקטור” ואילו אמא חלמה שאהיה רב גדול…

לפי עצת רופא נהגה אמי לנסוע אתי בחודשי הקיץ לכפר, שם גרה משפחת קרובי אמי, שהיתה המשפחה היהודית היחידה באותו כפר. לנסוע לכפר, לא היה דבר כה מקובל אצלנו באותם ימים. לא היינו עשירים, אך חיינו ברווחה, ואילו בכפר גרנו בחדר צר בתנאים קשים. למעני ולמען בריאותי עזבה ביתה וילדיה האחרים; אמנם היתה עושה זאת, בודאי, עבור כל ילד אחר מילדיה… בכפר זה ספגתי לראשונה אהבת החקלאות.

בגלל חולשתי, ואולי בגלל נבואת הרופא, אהבה אותי אמי מאד. היא טיפלה בי במסירות ללא מצרים, ואצלה לי שפע אהבתה. ממנה למדתי מה פירוש אהבת אם!

לחברותיה היתה נוהגת לומר: איזה ילד יש לי! נדמה לי שהיה לה יחס מיוחד אלי (או שמא זה נדמה לי…). ממאכליה זכור לי טעם אפונה שהיתה מבשלת, אותה אוהב אני עד היום.

"– – אמו שיינדל, שהיתה גאה בבנה זה, אמרה עליו לקרובי המשפחה:

כי יש לי בן אברהמ’לה, העתיד להיות גדול בתורה ויראה – זאת יודעת העיר כולה. אבל כי גדל אצלי בן דוד’ל – זאת יידע העולם כולו!"

[ברכה חבס / ביתו של ר' אביגדור גרין]

מות אמי, שיינדל, היתה המכה הקשה ביותר שהוכיתי בילדותי וכאבה לא הרפה ממני שנים רבות. באותו זמן לא היה עוד צלם בעירנו ולא נשארה לי תמונה מאמי. חסרון זה מרגיש אני עד היום. חלק מעולמי נהרס עלי במותה (הייתי אז בן אחת־עשרה). היא מתה מהרעלת דם, בלדתה את ילדה האחד־עשר. גם התינוק מת מיד אחרי היוולדו. מוזר שזכרוני על אמא מתמקד אחרי מותה בעיקר. במשך שנתים, אולי, רואה הייתי אותה בחלום לעתים קרובות. “אמא, מדוע אין רואים אותך?”, הייתי נוהג לומר לה.

דמותה נשארה חקוקה בזכרוני לשנים רבות אף כי תמונתה לא נשארה בידי.

היו לנו שני בתים וגן פירות גדול בקצה העיר, אותם ירשה אמי מהוריה. בגן גדלו תפוחים, אגסים, שזיפים ודובדבנים. זכורני שחברי היו באים ל“גנוב” פירות בגן ואני הייתי להם לעזר.

בתינו היו בנויים עץ. גרנו בבית קומותיים, בדירה הפונה לגן ולבאר שבחצר האחורית.

דירתנו בת ארבעה חדרים היתה, ושניים נוספים באותה קומה הושכרו לשוחט העיר, יצחק אסתרזון, מחסידי גור וידידו של אבא.

בבית השני, הסמוך, גר מורי הראשון ר' מאיר ובו המשיך לגור אחי הבכור לאחר שהתחתן.

במשפחתנו היו הבנות גבוהות – דומות לאבא; והבנים כמו אמא – קטני־קומה. אחיותי היו גבוהות ממני אך הדבר לא הפריע לי, ומעולם לא היתה לי הרגשת נחיתות בשל זה.

ועוד זכרון קדום אחד. הייתי כבן עשר כשפשטה שמועה בעירנו – המשיח הגיע! וזה תיאורו: גבה־קומה ויפה־תואר וזקן שחור לו, איש פלאים ושמו דוקטור הרצל.

ציור של יוסף בודקו (1880 – 1940) “ככר הששוק בפלונסק”

*

פלונסק עירי הצטיינה בארבעה דברים: היתה זו עיירה של משכילים; של חובבי־ציון (אחר כך ציונים); עברית היתה לשון מדוברת בפי חלק מתושביה היהודים; מפלונסק באו ראשוני העליה השניה של פולין, ומספרם היה, יחסית, גדול מאשר מכל עיר אחרת בפולין.

ביתו של אבא היה מרכז לארבעת גילויים אלה שייחדו את פלונסק.

הישוב היהודי של פלונסק מנה כחמשת אלפים נפש והיווה רוב תושביה של העיר. הם ישבו במרכזה, ואילו הפולנים, – גרו בקצוי העיר. משום כך, אולי, בכל התיגרות שפרצו בינינו, הנערים היהודים, ובין ה“שקצים”, כפי שקראנו לנערים הפולנים, היתה ידנו על העליונה, כי היינו מרובים בכל מקום.

בנסיבות אלה לא היתה לי בילדותי מעולם הרגשת נחיתות, ואת נגע האנטישמיות לא חשתי על בשרי.

אבא זכור לי כמנהיג מוכר של יהודי העיר, כי היה מקובל על הפולנים שנמנו גם הם על לקוחותיו וגם על אנשי הרשות הרוסים. הוא היה מוכר כעסקן ציבור וכציוני, ובביתנו התקיימו הפגישות של חובבי־ציון.

[ברשימתה הנ"ל מביאה ב. ח. סיפור אופייני המתאר את דמותו של ר' אביגדור:]

הדבר היה בחג הפסח באחד מאותם הימים שבהם מביאים האיכרים העירה חבילות קש למכירה, ויהודים באים וקונים, איש־איש חבילתו לריפוד היצועים לבני ביתו. יצא גם ר' אביגדור לקנות חבילת קש ריחני לכבוד החג. ועד שהוא פונה כה וכה בבקשו אחר סבל שישא את חבילתו – ניגש אליו בעל טחנת־הקמח וביקש, דרך הלצה, להקניטו בדברים. שלשה רובלים, הוא אומר, ינדב לעניי העיר, אם יעמיס ר' אביגדור בעצמו את החבילה על שכמו וישאנה לביתו. שלשה רובלים לעניים? – אדרבה, ישליש נא בעל הטחנה את המעות מיד! וכי מי כר' אביגדור יודע מה מרובים צרכי עמך ישראל בקהילת פלונסק – – והוא נוטל את חבילת הקש ומעמיסה על כתפו. וכך צועד שחוח בדרך המובילה אל ביתו, כפוף תחת משאו. וכך עובר הוא על פני בית־המשפט העירוני כשהשופט הפולני עומד על גזוזטרו. השופט מופתע: “גוספודין גרין, איך לא תבוש?” – עמד ר' אביגדור הניח משאו על הארץ והסביר לשופט מה טעם המעשה, אחר שב וטען את החבילה והמשיך דרכו בנחת.

אף כי את שנאת היהודים לא הכרנו על גופנו ידענו על הפוגרומים שהתחוללו (קראנו את “משא נמירוב” של ביאליק) ואף שלא היה מקום לחשש שבעירנו יתחולל פוגרום, ראינו צורך לקיים גנה יהודית ולהחזיק נשק.

את הפוגרום היו עושים הרוסים בעריה של רוסיה. אצלנו לא היו מניחים לפולנים לפרוע בנו, וכמובן גם אנו לא היינו מרשים. אך למרות זאת, כאמור, ראינו צורך להחזיק נשק ושמרנוהו במרתף ביתנו.

אבא לא היה מרוצה, כי חשש, אך בכל זאת לא הפריע. ייתכן שלו שאלתי רשות, היה אומר לא. אך אני לא שאלתי והוא לא מנע…

[בעניני הגנה עצמית ונשק בפלונסק אנו מוצאים אצל ב. ח. ב“ספר פלונסק” עמ' 126 את הדברים הבאים:]

–– גם בענין זה שהיה אפוף העזה גדולה ופחד מוות, שימש ביתו של ר' אביגדור מרכז ומקלט –– למן הרגע הראשון של ייסוד ההגנה העצמית בפלונסק עמד [דוד] בראשה, נהיה לה מדריך ומעורר –– ורתם את הבית כולו לחובותיה למרות הסכנה הכרוכה בדבר. –– לא בחדרן של הבנות בלבד הוצפנו הרובים והאקדחים המעטים –– כל הבית כולו היה כמפקדה בימי קרב. הגן שימש מקום לפגישות באישון לילה לאסיפות חשאי –– ובחדר העליה שם בית־ועד ומועדון לפעילי ההגנה, שם הספריה היהודית במחתרת, וכל ספרות אסורה שהשיגה היד. –– מדרגות עץ הובילו אליה ורצפת העץ היתה משמשת בית דפוס לכרוזים חוצבי להבות. יום אחד הביא לכאן מ. מ. צרור כרוזים שקיבלם מיצחק גרינבוים במערכת “הצפירה” בורשא והם קוראים לשביתה כללית כתגובה על הפרעות. –– ורק בנס ניצלו בני־הבית ממאסר.

*

היהודים בעיר נחלקו לשלשה מעמדות:

הסוחרים העשירים שהיו רובם חסידים (חסידי גור בדרך כלל). עושרם בא להם מידי הפריצים הפולנים בעלי היערות, שלא ידעו לנהל רכושם כיאות. היהודי היה מוכר יערותיהם ומוליך העץ לגרמניה. והיו יהודים שהיו עצמם בעלי יערות.

בני המעמד הבינוני – רובם “מתנגדים”, משכילים ו“חובבי־ציון”, שלא כמו החסידים שהיו אנטי ציונים ברובם.

המעמד השלישי: בעלי המלאכה – חייטים, סנדלרים ונגרים, שהיו עניים בדרך כלל, והיו נוטים לצד המשכילים.

מכלל החסידים, שונאי ציון יצאו שניים: האחד ר' שמחה אייזיק, יהודי יפה, למדן ומשכיל שהיה חנווני לפי פרנסתו. הוא נסע אל רבו, הרבי מגור, וניסה להסביר לו את הציונות, אך לא עלה בידו. הרבי אמר שיש לחכות לביאת המשיח. השני, יצחק אסתרזון, היה שוחט וגר בביתנו. חסידי העיר מיררו את החיים לשתי המשפחות ורדפו אותן עד חורמה, עד שנאלצו לעזוב אאת העיירה (ר' שמחה עלה ארצה).

–– התחילו לדבר סרה בחצר הרבי מגור בציונות ובציונים ולרדוף את כל המחזיקים ברעיון זה. בחג השבועות תר“ס, שעה שכל הפונדקים בגור היו מלאים חסידים סובבה משלחת מפונדק לפונדק ותבעה מקהל החסידים לפרסם בעריהם כי אסור להתחבר עם הציונים ולא להתקשר ולהתחתן עמהם. –– העיירות בפולין היו כמרקחה. התחילה מלחמת אחים מרה בין החסידים והציונים. גם ר' אביגדור לא היה פטור מחמת זעמם של חסידי גור אשר הלשינו עליו כי הוא אוסף כסף ושולח לחו”ל.

לרגל ההלשנה הזאת בא קצין המשטרה עם קבוצת חיילים –– וערכו חיפושים במשך שש שעות, אספו תעודות ומכתבים, “שקלים” ומניות של אוצר ההתישבות היהודית –– בסופו של דבר, לאחר כמה שבועות, נקרא ר' אביגדור אל שר המחוז שאמר לו: “לא נמצא פסול בניירותיך”.

העיירה צהלה ושמחה וחסידי גור יצאו אבלים וחפויי ראש.

[ספר פלונסק עמ' 121]

בית־הכנסת בפלונסק, ציור של יוסף בודקו.

סבי צבי אריה, היה “מתנגד” אדוק, שעבורו – חסיד היה ככופר בעיקר. במובן זה היה נאמן לדרכו של הגאון מוילנא שבימיו היו ה“מתנגדים” מוסרים את החסידים לרשות.

[על כך כותבת ב. ח. ברשימתה:]

חסידי גור בפלונסק עקבו אחרי פעולתו של ר' שמחה אייזיק –– קמו נגדו ובעצם תפילת החג הוציאוהו מתוך ה“שטיבל”.

[ספר פלונסק עמ' 122]

אבי היה אף הוא מתנגד אך חופשי בדעותיו וחי עם החסידים בשלום. אבא היה שונה מיהודי העיר בלבושו (זאת עקב עיסוקיו). שלא כדרכם התלבש כמו “ליטוואק”, במעיל קצר עם צווארון ומגבעת (קאפלוש), כדרך משכילי פולין.

הוא שמר שבתות וחגים אך לא רצה ולא ניסה לכפות דעתו על אחרים. לעומת זאת בין החסידים היו קנאים רבים. אחד מהם, וולמאן, היה קנאי ושונא את הציונות. כשבנו עלה לארץ “קרע קריעה” וישב “שבעה”, כאילו מת בנו. ולא שאל אף פעם את הפלונסקאים שהיו חוזרים מארץ־ישראל לביקור קרובים, מה שלום בנו ומה מעשיו. ועוד בטרם עלה בנו ארצה היה לוקח בגדיו בשבת ומחביאם, למנוע ממנו ללכת לאספה הציונית.

החסידים נהגו להתפלל ב“שטיבלעך” שלהם, שאר היהודים – בבית־הכנסת הגדול, ובשלשה בתי־מדרש סמוכים. בית־הכנסת היה נאה והצטיין בארון־קודש מקושט להפליא, מהיפים בפולין.

האמן יוסף בודקו (מפלונסק), צייר ארון־קודש זה (העתק הציור שמור בצריפי בשדה־בוקר).

אשר לי: בגיל שבע נעשיתי פתאום אדוק ומדקדק בכל המצוות. איני זוכר איך זה בא, אך נמשך כשנה ועבר…

לאחר ה“בר־מצווה” הנחתי זמן־מה תפילין והפסקתי. משנודע לאבא, טען כנגדי תחילה, אחר כך השלים.

אותו בן חסיד קנאי, עליו סיפרתי, אברהם בריש שמו, שהיה אחר כך ממתישבי כפר־מל"ל, בא אלי טרם עלותו (אז כבר גרתי בורשא). זכורני, בהיכנסו לחדרי הסיר כובעו וזרקו וצעק: “דובטשה ברינג די קולבאס (נקניק החזיר)!”

כך, בהפגנת אכילת טריפה, רצה להשתחרר כביכול מהעול הכבד בו היה נתון כל השנים בביתו, להראות שהנה יצא לחופשי!

במשפחתנו היה האח הגדול, אברהם, יחיד שהיה אדוק. הוא היה ממיסדי “המזרחי” בפולין ובהשקפותיו היה גם סוציאליסט. בעלותו ארצה הצטרף ל“הפועל המזרחי”. שני אחי היו גדולים ממני בחמש ובשבע שנים, ולא היו לי עמם “עסקים” רבים.

זכורה לי עוד אפיזודה מתקופת מגורי בורשא. במשפחה שאצלה התגוררתי היו שתי בנות, תלמידות הגמנסיה, אתן התידדתי.

פעם כשהייתי בביקור בפלונסק ושהיתי שם זמן מה, באה אחת מהצעירות לבקרני, ויצאתי עמה לרחוב, כפי שהיה נהוג בורשא. לא עברה שעה ארוכה וכל העיירה היתה בעקבותינו: בחור מהלך עם בחורה בחוצות! דבר כזה לא עלה על הדעת.

נזכר אני בחבר שגר בקצה הרחוב, בבית שממולו גרה נערה, ולא נפגשו ולא דיברו ביניהם מעולם. בכל זאת התאהבו מ“הבטה” בלבד. והיה מביט בה והיא מביטה בו ולא ניגשו זה אל זה לדבר. העניינים היו מסתדרים בדרך כלל בעזרת שדכן.

*

הרבה מזכרונות ילדותי קשורים בעסקנות ציונית. מאבא נחלתי את הזיקה לארץ־ישראל ולשפה העברית. אספות אגודת חובבי־ציון התקיימו בביתנו, ובהיותי ילד רך כבר ידעתי שצריך כל אחד לשלם שלושה רובלים למען ארץ־ישראל. (בזכרונותיו כותב אבי שאגודת “חובבי־ציון” בפלונסק היתה הראשונה שנוסדה בפולין). דבר אחד לא הבנתי: מדוע שולחים הכסף לאודסה ולא לארץ־ישראל.

בגיל שתים־עשרה התחלתי בעצמי בעסקנות. למדתי ב“חדר מתוקן”, אצל מורה ששמו היה שמואל יוסף לאסק, שהיה משכיל והיה מלמדנו עברית וחומש בשיטה חדשה ולימדנו גם רוסית. ב“חדר” זה התחלתי בפעילותי הציונית: נודע לי שהציונים קונים “שקל” ומחירו 40 אגורות (קופיקות). ארגנתי התלמידים שלמדו אתי שיחסכו אגורה אחת בכל שבוע והיא תימסר לקופה משותפת. לאחר ארבעים שבועות יקנה כל ילד “שקל”. דרשנו מהורינו שיכירו בנו כאגודה ציונית, אך המבוגרים לא הסכימו וטענתם היתה שלפי התקנות דרוש שרוכש השקל יהיה בן שמונה־עשרה לפחות. לא הסכמנו להגבלה אך השלמנו עמה בסופו של דבר בלית־ברירה.

הלכתי בדרכי שלי והוויכוח הזה עם ההורים – היש לנו זכות ליסד אגודה ציונית, אם אַין – גרם לכך שהתחלנו להתייחס אליהם בביטול מה: מה הם מספרים לנו מעשיות שלא נייסד אגודה ציונית!

בן ארבע־עשרה הרגשתי עצמי כמבוגר לכל דבר. יחד עם עוד חברים (ביניהם שלמה צמח ושמואל פוקס) ייסדתי אגודה ציונית בשם “עזרא”. שמה רמז על מטרתה: שיבת ציון. אך החידוש המעשי היה דיבור עברי. הייתי הצעיר בחבורה. צמח היה גדול ממני בכמה חודשים ושמואל פוקס בשנים אחדות. “שלישיה” זו היתה הגרעין באגודת “עזרא”. מטרתנו היתה לדבר רק עברית. פלונסק היתה עיר שיהודיה למדו כולם עברית, אם מעט ואם הרבה. בני בעלי־מלאכה שבה, לא הרבו ללמוד בנעוריהם. שלמה צמח ואני היינו אוספים את בני־הנעורים בבית־הכנסת, בין מנחה ומעריב, ומלמדים אותם עברית משופרת. במשך הזמן אילצנו גם את הזקנים לדבר עברית, על ידי כך שהיינו עונים להם בעברית ופונים אליהם בעברית.

והרי לך דבר משונה מאד: העיירה דיברה עברית!

*

דוד גרין (ד"בג) בקרב פעילי אגודת “עזרא” בפלונסק

שני ספרים שקראתי בנעורי השאירו בי רושם עצום: אחד בעברית מקורית והשני – תרגום.

“אהבת ציון” של מאפו, שקראתיו כשהייתי בן תשע או עשר. ספר זה הביאני לציונות! סיפורי מאפו הפיחו רוח־חיים בדפי המקרא והגבירו בי את הערגה לציון.

הספר השני שקראתיו באותו גיל: “אוהל הדוד תום” של הסופרת האמריקאית ביטשר־סטאו. הסוציאליזם שלי – מקורו בספר זה, יותר מאשר בספרים סוציאליסטיים אחרים שהרביתי לקרוא מאוחר יותר. הוא עורר בי סלידה עמוקה לכל שעבוד ותלות.

ספרים אחרים שקראתי: סיפורי פרץ סמולנסקין, וברוידס, שירי י.ל. גורדון, מאמרי אחד־העם וברדיצ’בסקי. ומהספרות הרוסית סיפורי טורגנייב, דוסטוייבסקי וטולסטוי, שהשאירו בי אף הם רשמים עמוקים.

זכורני שאחר קריאת “התחיה” של טולסטוי נעשיתי בהשפעתו צמחוני, והתמדתי בזה עד שנדדתי מן הבית ולא היתה לי אפשרות להכין לעצמי מאכלים כרצוני.

ביאליק היה המשורר, אהוב נפשי. את שיריו הראשונים שהופיעו בהוצאת “תושיה” למדתי בעל פה. כרכתי אותם ביחד עם מאות דפי ניר ריקים, בהם העתקתי כל שיר חדש של ביאליק שהופיע לאחר מכן.

שלמה צמח ושמואל פוקס שיסדו יחד עמי את אגודת “עזרא” היו בנים למשפחות חסידים אנטי ציונים, הם “נתפקרו” בהשפעת ברדיצ’בסקי, אחד־העם ואחרים ונעשו ציונים.

הרצאתי הראשונה בחוג זה, נושאה היה “ציונות וקולטורה”, בעקבות ויכוח שהתנהל אז בתנועה הציונית: האם יש לעסוק בפעולה תרבותית בגולה, או לא, הרצל – שהצד הרוחני של הציונות היה זר לו – לא הבין לשם מה זה נחוץ. ואילו הציונות הדתית התנגדה לפעילות כזאת, והרצל נטה אליהם בענין זה, אף כי היה חופשי בדעותיו. לגבינו ענין הקולטורה (תרבות) והפעילות התרבותית היה דבר עיקרי.

במסגרת פעולתנו ב“עזרא” הוצאנו עתון (משוכפל בהקטוגראף) שכתבתי בו מאמרים. אך דומה שלא הוצאנו יותר משתי חוברות. קראנו, כמובן, את “הצפירה” ו“המליץ”, שהיו מקובלים על המשכילים הציונים.

בעקבות הויכוחים שהיו לנו עם ההורים, שמאנו להכיר באגודתנו בגלל הגיל הצעיר, וטענו שזה נוגד חוקי ההסתדרות הציונית, נסעתי לורשא ופניתי בעניננו ל“מוּרשה” על הגליל, עורך־דין בשם ישנובסקי. היה ברצוני לקבל גם עזרתו של סופר גדול, שישב אז בורשא – נחום סוקולוב, שהיה עורך “הצפירה”.

הלכתי לראותו ופניתי אליו בעברית. זכורני שהוא נדהם, וענה לי בעברית מגומגמת במקצת. לא הבינותי כיצד ייתכן שסופר גדול כמו סוקולוב יגמגם בדיבור עברי. מאוחר יותר הכרתי את סוקולוב כנשיא ההסתדרות הציונית, ושמעתיו מדבר בעברית נהדרת. אבל באותם ימים בורשא לא היה רגיל בדיבור עברי.

לצערי לא עזר לנו גם ישנובסקי, שטען אף הוא שאין ביכלתו לסור מתקנות החוקה.

אגודתנו “עזרא” התפוררה כעבור שנתיים לערך, לאחר שכמה ממיסדיה (אני נסעתי לורשא) עזבו את העיירה.

כאשר הוצעה בשנת 1903 הצעת אוגנדה והחל הפולמוס בתנועה הציונית סביב הצעה זו, היתה עיירתנו, – קשישיה וצעיריה – נגד ההצעה. חבורתנו נועצה בתוכה והגענו למסקנה שהדרך היעילה ביותר להילחם באוגנדיסטים היא על ידי עליה לארץ.

תכניתי היתה להכשיר עצמי ולבוא ארצה כמהנדס. חשבתי: בארץ דרושים בנאים – אהיה מהנדס.

לצורך זה נסעתי לורשא במטרה להיכנס לבית־ספר למהנדסים, מיסודו של הנדבן היהודי וַוֶלברג. בית־ספר, זה נועד לתלמידים יהודים בעקבות ההגבלות שהונהגו בקבלת יהודים למוסדות ההשכלה הכלליים (נומרוס קלאוזוס), לאחר שקבענו את העליה ארצה כמגמתנו, הגענו למסקנה שראשון העולים יהיה ש. צמח. כשנודע לאבי על דבר עלייתי היה מאד לא מרוצה; היתה זו בשבילו מכה גדולה, כי רצה שאסע לשוויץ ללמוד רפואה. אך מתוך שהכירני וידע שאני עקשן – השלים, ואף נתן לי בסופו של דבר הוצאות הנסיעה. מצד שני היה ציוני, והעובדה שבנו יעלה ארצה נעמה לו.

שני המאורעות העיקריים שנתרחשו בעולמו באותה תקופה וכיוונו את דרכו בחיים לתמיד, היו – תכנית אוגנדה (1903), ושנה לאחר זה: מות הרצל והיעלמו משמי ישראל ככוכב שנדלק ודעך.

פגישת ד.ג. עם שאלת אוגנדה היתה בנסיבות מיוחדות במינן. בימי הקיץ החמים היה הדבר –– דוד שבילה בפלונסק את כל חופשותיו מלימודים והוראה בורשא, הלך לרחוץ בנהר עם שני חבריו, שלמה צמח ושמואל פוקס. ושם, ערומים במים ומהנים עצמם בקריאת הדו"ח מהקונגרס הציוני החמישי, עמדו תוהים ומשתוממים למקרא נאומו של הרצל מנהיגם.

הרצל ונורדאו לא התכחשו אמנם לרעיון הציוני, ואת הטריטוריה המוצעת (אוגנדה) ראו רק כ“מלון לילה” –– עד אשר יושג ה“צ’ארטר” על ארץ־ישראל. ואף על פי כן, ידעו וחשו כי סטיה מוחלטת כלולה בנאום זה, מרעיון שיבת־ציון ––– ועמדו שלשת הנערים בלב הנהר –– ובכו בדמעות מרות.

ודמעות אלה הן שהרוו והבשילו את הרעיון שהיה חבוי בלב זה כבר, רעיון העליה לארץ־ישראל –– וללא כל רתיעה. אז החלו מדברים על כך בקול רם ויהי הדבר לשיחם יום יום. וככל שחלפו הימים כן לבש הרעיון המעורטל דמות המעשה האפשרי, הקרוב הנכסף. פעם ניסו דרך צחוק להפיל גורל בין שלושתם מי יסע ראשון –– וכך נפל הגורל על שלמה צמח להיות העולה הראשון מפלונסק לארץ־ישראל, ואף כי הגורל הופל דרך צחוק, התחיל מכין עצמו לעליה במלוא הרצינות ––

[ב.ח. ספר פלונסק, עמ' 128]

*

בורשא עשיתי כמה שנים. התכוננתי להיכנס לטכניון של וולברג והתפרנסתי ממתן שיעורים בבית־הספר המתוקן של סקאלה, ברחוב פרנצישקאנסקה. משכורתי היתה עשרים רובל לחודש. בהיותי בורשא הגיעה אלי שמועה כי ה“בונד” מארגן סניף לצעירים מבעלי־המלאכה בעירנו. מיהרתי לחזור לפלונסק להילחם בנגע.

באותה תקופה נוסדו בערי פולין ארגוני “פועלי־ציון”, אליהם הצטרפתי בהיותי בורשא. החלטתי להקים בפלונסק סניף של “פועלי־ציון” ולעקור משם את ה“בונד”. התחלתי במאבק ולאחר זמן מה נצטרפו הצעירים שהתארגנו תחילה ב“בונד”, ל“פועלי־ציון”. ה“בונד” לא השלים ושלח טובי נואמיו מהסביבה להסתער על פלונסק.

בבית־הכנסת הגדול התקיימו ויכוחים פומביים בין שליחי ה“בונד” וביני, וכל העיירה השתתפה בערנות רבה בפולמוס זה. החנוונים היו סוגרים חנויותיהם ובאים לשמוע את הויכוח. מלבד המסורת העברית והציונית של בני העיר פעל כאן גם ה“לוקאל־פטריוטיזם”, וגם כאלה שלא היו ציונים היו לצידי, כיון שהייתי בן־עירם. באספות אלה הוכרחתי להשתמש בשפה האידית, אם כי עד אז נאמתי רק בעברית. לאחר שבועות אחדים נחלו האגיטטורים “הזרים” כשלון. עקרתי את ה“בונד” מפלונסק!

–– בבואו הביתה לחופשה השקיע עצמו בעבודת התעמולה בעיר ובסביבה ולא עבר זמן ופלונסק היתה אחד ממבצריה העיקריים של התנועה וכל מפלגות הפועלים היריבות היו שולחות לכאן את נואמיהם המובהקים על מנת לכבשו. אולם רבים מהם נרתעים ונסוגים לאחר שהם יוצאים מנוצחים מהדו־קרב עם דוד’ל גרין.

מעתה היו חייו חלוקים לא רק בין ורשא לפלונסק. אלא שהוא נוסע על פני העיירות, מסביר ומעורר ועושה נפשות לרעיונו. ולא זו בלבד, אלא הוא טורח ודואג גם להשגת אמצעים כספיים לצרכי המפלגה. אחת הדרכים היתה המשפט. במשפטים אלה יצאו לדוד גרין מוניטין בזכות תפיסתו המהירה וכושר שיפוטו הבהיר וכוח ההחלטה אשר בו ניחן. היו מזמינים אותו למשפטים המסובכים ביותר. וקרה פעם, שרבה של עיירה מעיירות הסביבה שלח לקרוא לו לפני דין־תורה שלו, כי חפץ לקחת עצה מפיו בענין של גט."

[ב.ח. ספר פלונסק עמ' 127]

יום אחד נאסרתי פתאום ברחוב בורשא על ידי ז’נדרמים, והייתי אסור ללא סיבה כמה שבועות (כנראה שנחשדתי במהפכנות בגלל שׂערי הארוך). הייתי אסור עד שאבי התיצב בפני ראש המשטרה בורשא, וקרה דבר משונה; בבואו שלח אבי, כנהוג, את כרטיס־הביקור שלו, הרוסי, אל ראש המשטרה. בהיכנסו אליו אמר לו ראש המשטרה: “נעים להכירך, גם שמי ויקטור גרין”. הוא היה כמובן רוסי טהור. איני יודע אם בגלל זהות השמות או בגלל טעם אחר, ניתנה מיד פקודה לשחררני.

מתוך מחברת בכתב ידו של דב"ג, בה העתיק את “מגילת האש” של ח.נ. ביאליק

*

שלמה צמח עלה ארצה ב־1904 (או בתחילת 1905). בעלותו “לקח” מקופת אביו כמה מאות רובל ובדרכו בא אלי לורשא.

חששנו פן ירדוף אחריו אביו, והחבאנו אותו אצל אחד המכרים. ואמנם האב צמח הגיע והתחנן לפני שאגיד לו היכן בנו. הייתי נער בן שמונה־עשרה והייתי מלא צער והתלבטות בראותי אדם מכובד, בא־בשנים, העומד ומתחנן לפני. אך נאלצתי להבליג ולהתעקש.

רק לאחר שנשבע לי שיתן לבנו לנסוע, סידרתי פגישה ביניהם. ואמנם עמד האיש בדיבורו ולא מנע מבנו את הנסיעה.

צמח נהג לשלוח אלי מכתבים ארוכים מהארץ, מדי שבוע. בכל מכתב נתן תיאור מפורט של אישים – איכרים ופועלים – שפגשם, וכן של המציאות וההווי של אותה תקופה.

בבואי אחר כך לארץ פגשתי האנשים המתוארים במכתבי צמח והכרתים מיד, כאילו היו ידועים לי מילדותי. גם מראה פתח־תקוה, שבה עבדתי שנתי הראשונה בארץ, היה מוכר לי ממכתביו ששמרתים כאוצר יקר. היה בהם באמת חומר חשוב מהימים ההם. כשנסעתי כעבור שנים לתורכיה ללמוד משפטים, לקחתי עמי את המכתבים וגם את יומני, שאותו התחלתי לנהל בהיותי בן ארבע־עשרה. השארתי כל אלה בחדרי בקושטא (איסטנבול) והלכו לאיבוד שם יחד עם כל ספרי.

בקיץ 1904 הגיעה לעיירתנו בשורת איוב: הרצל מת! קשה לתאר את גודל המהלומה בשבילנו. הייתי מדוכא עד היסוד, כאילו חשך עולמי וניטל אור חיינו…

[במכתב לידידו שמואל פוקס, שהיגר לארצות הברית כותב ד.ג. הדברים הבאים המעידים על מצב רוחו באותם ימים טרם עלייתו.]

פלונסק, ח' לקונגרסים⁴ 9.5.1905

אחי היקר,

–– יש רגעים – והם רבים ותכופים – שאז הנני מוצא את כל הוייתי תפלה ומיותרת שוממה ועגומה.

לשאלות “מדוע” ו“למה” יש רק פתרון אחד יחיד ומיוחד: להסיח את הדעת מהן… ובמה? בתענוגים? אנחנו לא נוצרנו לזה, לא הם ינעמו לחיכנו, וגם לא לנו הם… הווה אומר: בעבודה. ואמנם צמא אני לעבודה, עבודה שאשקיע בה את כל מעייני, שתשכיח את כל רגשותי הסואנים, שתשכיחני את כל השאלות המטרידות, הארורות. אבל איפה תמצא עבודה כזאת, איפה? ואת איזו אנשים?

יכול אני לומר לך בלב תמים שכל משאת־נפשי, תוכן־חיי, נשמת־אפי, היא הציונות, כלומר תחיית עמנו על אדמתו. אבל דוקא מפני שכה נקשר כל פתיל חיי אליה, יש אשר פקפוקים מרים, איומים, יעלו על לבי ויאוש נורא מנקר כיתוש במוח, ומוצץ כעלוקה את הדם עד שהמררה משתפכת ופלצות תאחזני… אחי! אינני מבקש מאומה מן החיים, אינני חפץ לא תענוגים ולא השכלה, כבוד אף לא אהבה. על הכל הכל אוותר, רק אחת אני מבקש – התקוה!! מבקש אני את היכולת לקוות ולהאמין, ואז הנני מוכן לשאת את העבודה היותר קשה ואת העול היותר כבד! ––

את אשר הננו זורעים בדמעה!

–– בעוד ימים אחדים אסע לערים אחדות בסביבתנו ליסד אגודות של צעירים ודוברי עברית. ––

להתראות בארץ־ישראל

דוד יוסף גרין

*

ד. גרין וידידו שמואל פוקס בפלונסק

הקונגרס הציוני שהתקיים ב־1904, אחר מות הרצל, ביטל את הצעת אוגנדה. ההסתדרות הציונית התפלגה על ידי עזיבת הטריטוריאליסטים. נגע זה לא פגע בפלונסק, שכל צעיריה וקשישיה היו מנאמני ציון. גם הדוגלים בשפת אידיש לא מצאו אחיזה בעיירה. הדור הצעיר נשאר דבק בשפתנו הלאומית היחידה.

בקשר לפולמוס זה זכור לי קוריוז אחד: כשחזרתי פעם מורשא לפלונסק סיפרתי ליצחק פוקס, אחד מחברי הצעירים, על ויכוחי עם האידישיסטים בורשא, והוא הביע השתוממות על האיוולת שבהשקפה זו. הסברתי לו שלאידישיסטים הגיון משלהם, וכשביקש להבינו נסחפתי ביצר הווכחנות והסברתי לו, הסבר היטב, את עמדת האידישיסטים. לאחר ששמעני אמר: ובכן רואה אני שהם צודקים! התחלתי להסביר לו מדוע טועים הם, אך דברי לא הועילו. האיש נהפך לאידישיסט על ידי הסברתי הראשונה.

משהו דומה קרה לי כעבור כמה עשרות שנים כשהסכמתי פעם אחת בקריירה שלי (בשנת 1933) לנהל מלחמת הבחירות לקונגרס הציוני במזרח אירופה. היתה זו שנה מיוחדת באירופה: התפשטות הריאקציה, עליית הפשיזם, היטלר. לרביזיוניזם בתנועה הציונית היו אז הצלחות, והוא כבש את יהודי פולין. וחשבתי שזו חובתי לצאת למערכה ועברתי בפולין וגליציה ובארצות הבלטיות. התיזה שלי היתה: קשיי ההגשמה הציונית.

בו־גוריון נואם בריגא (1933)

ז’בוטיסקי יצא אז במאניפסט (כך קרא לזה) שסיסמתו היתה: תנו לנו רוב בקונגרס ואנו נבטיח לכם רוב יהודי בארץ!

הרציתי על הבעיות והקשיים: על ידי מאניפסט לא בונים ארץ! ציינתי קשיי ההגשמה והסברתי הכרח של מאמצים חלוציים ומסירות־נפש בלי גבול בבנין הארץ.

בהיותי בריגה בא למלוני אחר ההרצאה אדם כבן ארבעים ואמר לי, שלאחר שנכח באספה שמע לראשונה “האמת מארץ־ישראל” וזה הספיק לו על מנת שיחדל להיות ציוני… השיבותי שלא סיפרתי עדיין את כל הקשיים שאני יודע עליהם מנסיוני המר בארץ; ככל שאני רואה יותר את הקשיים, אמרתי לו, אני מאמין יותר בארץ־ישראל. אך נימוקי לא עזרו והאיש נשאר במריו. באותה שנה הגעתי לביקור בפלונסק. אבא כבר היה בארץ אז. רוב הנוער של פלונסק דמה לי מבחינת השקפותיו וגלגוליו הרעיוניים: תחילה ציונים פרוגרסיביים, אחר כך ציונים־סוציאליסטים. והנה אני בא לפלונסק והולך ברחוב – וזורקים בי אבנים!

מה קרה? קמה בינתיים תנועת בית"ר ופגשו אותי באבנים. לא רק בפלונסק קרה כדבר הזה. זרקו עלי אבנים גם בורשא ובריגה. אבל בפלונסק! היה זה נוער אחר מזה שהכרתי. כאבתי והתפלאתי.

בן־גוריון בביקורו בפלונסק בקיץ 1932

*

בשנת 1905 השתתפתי בועידה הראשונה של “ברית פועלי־ציון” בפולין, כציר מפלונסק. הועידה התקיימה בביתו של יצחק טבנקין, ברחוב נאלבקי, בורשא. כבר אז נחושה היתה החלטתי להפסיק את לימודי ולעלות ארצה ולעבוד כפועל במושבות.

חיכיתי לשובו של צמח לביקור, כפי שנדברנו לפני נסיעתו.

יום עלייתי ארצה זכור לי יפה. הנוער של העיירה התאסף. הצטלמנו ליד הבית (אז כבר היה צלם בעיירה). כחמשה־עשר איש היינו בקבוצת העולים, ובינינו שלש בחורות: בתו של שמחה אייזיק (רחל בית־הלחמי) ואחיותיו של כבשנה. שלש אלה נודעו אחר־כך בארץ כיפות ביותר בקרב העליה השניה.

באותם ימים סידור הפספורט היה קשה ויקר ונסענו ארבעה על פספורט אחד מזויף: ש. צמח ואני ורחל בית־הלחמי ואמה (אשת ר' שמחה אייזיק). הפספורט היה רשום על שם רב אחד, שהיו לו הרבה בנים ובנות (שמו היה מיכלסון). והיה נוח להוציא פספורט משפחתי ולנסוע ב“כיסוי” זה; והיינו ארבעתנו “מיכלסון”.

[שנים רבות לאחר מכן מתארת רחל בית הלחמי במכתבה את יום העליה:]

––– ולפני קמה תמונת העבר, יום עזבנו את עיירתנו פלונסק. הבית הומה מקרובים וידידים שבאו להיפרד. ואחרי שנפרדנו מכולם פנינו למזרח ושרנו את “השבועה” – איזו התרגשות, איזו קדושה אפפה את כולנן. היה זה היום הראשון הגדול בחיינו – ההתחלה…

פרידה ליד בית ההורים, טרם העליה ארצה (1906)

לפני ההפלגה שהינו כשבוע ימים באודסה והלכנו לבקר את ועד חובבי־ציון שם. פגשתי שני אנשים שם, ששמותיהם היו נערצים עלי, אך הפגישה הכזיבה וחיללה קצת את הקדוּשה הקשורה בהם: אוסישקין ולילינבלום. ראיתי שהם מסתכלים בי כבמשוגע, בגלל העליה ארצה. לא הייתי מעז לספר את זה, אולי, אך שלמה לביא שנסע לפני מספר על חוויה זהה. הוא מספר דברים קשים ואינו מגזים. רושם קשה במיוחד עשתה עלי השיחה עם לילינבלום, שחשב שבחור צעיר צריך להיות “משוגע” אם הוא עולה ארצה. אמנם לא סברתי בגלל זה שאין צורך לעלות, אך החוויה היתה מן הקשות.

באותה שנה (1906), אי אפשר היה לקיים ועידה ציונית ברוסיה בגלל התסיסה המהפכנית והרדיפות; וועידת ציוני רוסיה התקיימה בהלסינגפורס (הלסינקי), כי בפינלנד, על אף שלטונם של הרוסים, היה משטר קונסטיטוציוני ויותר חופש. אותה ועידה הביאתני למסקנה שה“ציונות” היא מלה ריקה אצלם. יש לי בטחון שאילו היתה תנועה ציונית אמיתית קיימת, היתה נמנעת השואה ומדינה יהודית היתה קמה לפני מלחמת העולם השניה. לוּ היו המנהיגים דאז עולים, היו רבים עולים אחריהם, לא כל העם, אך מאות אלפים היו באים. העליה לא היתה מוגבלת אז, היו פרעות ביהודי רוסיה, מצבם הכלכלי היה קשה. הם היו עולים! אבל אף מנהיג לא עלה! וכזאת קרה לא רק בימי התורכים. גם בימי הצהרת בלפור היתה עליה בלתי מוגבלת (רק מאוחר יותר יצא “ספר לבן” שהגביל אותה בהתאם ל“כוח הקליטה”) וגם אז איני זוכר מנהיג יהודי אחד (פרט לוויצמן) שעלה ארצה. ליאוש גמור מהתנועה הזאת הביא אותי וולפסון. מה היה לו ולציונות?! ראיתי את ההבדל הגדול בינו ובין הרצל. ועידת הלסינגפורס והמנהיגים הציונים הביאוני לידי התיאשות מההסתדרות הציונית, שכן הענין הציוני שייך לארץ ישראל.

התחושה הזאת היתה חריפה אצלי כבר אז, כשנפגשתי עם וולפסון, והיא הלכה ונתעמקה במשך הזמן. מה הדיבורים?! – זה שום דבר!

[במכתב לאביו (27.1.1907) מספר ב.ג. על פגישתו עם וולפסון, שהתקיימה בארץ:]

–– שלשום הייתי אצלו, לדבר אתו על דבר עבודת הציונים בארץ־ישראל והפועלים העברים. כשאמרתי כי באתי לדבר אתו בשם מפלגת “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, הבטיחני כי הוא מחבב מאד את הפועלים וכי רצונו הוא רק שפה בא“י יהיה קלס (מעמד) חזק של פועלים עברים וכי גם הוא סוציאליסט, כמו כל היהודים הגדולים… –– השיחה הזאת חיזקה את הרושם אשר עשה עלי עוד בנאומו הראשון באספה ביפו. מצאתי בו איש מעשי, עסקן חרוץ ומבין דבר, בעל מבט פיקח על כל דבר ויודע את אשר לפניו, אבל לא איש כזה יוכל למלא מקום הרצל… אותה הגדלות הפנימית והחיצונית, אותה הסקירה העמוקה, הדמיון היפה, הרצון הכביר, והעיקר – האישיות המקורית, בעלת הסגולה הנפלאה המושכת אחריה בכוח טמיר ונעלם, כל אותן התכונות שעשו את הד”ר הרצל למחולל ומנהיג תנועה כבירה – לשווא תבקשו אצל ממלא מקומו!..

הרצל מת – ואיננו…"

פתח־תקוה בראשית המאה [העשרים]

*

אני קודח ואני בארץ־ישראֿל! או זכרון אחר: עבדתי בבורג' לא הרחק מזכרון־יעקב ולנתי ברפת. היה ריח רקבון והיו המון עכברים מסביב, ואני זוכר רגעים אלה כחוויות מעוררות סיפוק עמוק. כמובן, אחר כך זה עורר צחוק אצלי. אבל זו חוויה ראשונית.

יש דברים שקרו לי ועד היום איני תופס כיצד: אני שוכב עם חום גבוה במלונו של חיים ברוך. זה קורה בדיוק ביום שמלאו לראשון-לציון עשרים וחמש שנים. איך לא אהיה שם ביום כזה? אני קם והולך לראשון עם 40⁰ חום.

אבל לפני זה קדחתי כל שבועיים – זה היה מסודר מאד!–

רק רופא אחד היה פה, ד"ר שטיין, שהיה נותן לי חינין. לאחר זמן מה, אמר: “זה לא יועיל, יש רק דבר אחד: עליך לעזוב את הארץ”. אמרתי: “לא יהיה כדבר הזה”. כשקדחתי לא יכולתי לעבוד ולא היה מה לאכול. ביום לא היה נורא. הייתי מתחכם שיהיה לי מיטליק [מטבע תורכי] ואוכל שתי פיתות בשעות של אחר הצהריים. “סידור” זה עזר. אבל כששכבתי לישון היה ההרעב מתחיל להציק. כל זמן שהעיניים היו פקוחות – לא נורא. רק סגרתי העיניים, הופיעו מחזות: לחם וחמאה, תרנגולות מבושלות… הייתי פותח את עיני, אך הרצון לישון היה חזק. בבוקר הייתי נוגע בשערותי – היו נושרות. בקראי את סיפורו של ק. המסון “הרעב”, נוכחתי ששם מתואר בדיוק אותו הדבר.

ביום לא היה איכפת לי; בלילה חשבתי שאני משתגע מהמראות של הלחם והחמאה והבשר.

היה לי חבר (כבר איננו חי) בתקופה שקדחתי, היה זה בנס־ציונה. הייתי רעב מאד, חומי כבר ירד, והחבר הזמינני לארוחה – וסירבתי. במצב נורמלי לוּ הזמין אותי, הייתי מקבל ההזמנה. אבל בתנאים אלה, שהייתי רעב מאד כי לא אכלתי זמן רב, אמרתי: לא, אינני רעב. חשבתי שאתפקע, כה רעב הייתי. אך אמרתי: לא! והלכתי ברגל לרחובות, שם היה בית־אוכל שבו היה לי קרדיט, אכלתי שם וחזרתי.

הדבר הזה נודע לאבא, ועוד דברים הגיעו אליו, כי היו נוסעים רבים שבאו וחזרו. סיפרו לו שאני קרוע ובלוי ורעב… שלח לי מכתב שאחזור.

כתבתי לו: מבקש אני ממך, אבא, אל תשלח לי מכתב כמו זה. לא אחזור.

כעבור שבועיים קיבלתי כסף. סגרתי המעטפה והחזרתיה וכתבתי לבל ישלח לי כסף. “אל תאזין למה שמספרים לך,” כתבתי. “זה לא נורא.” אילו קרה זה היום, הייתי מקבל אולי, אבל אז – היה עיקרון!

פועל בימי העליה השניה אמר: לא. הייתי רעב, – אז מה יש!

הקנאות היתה מסימניה האופיינים של עליה זו. היינו קנאים מאד לשפה העברית, לארץ־ישראל (בויכוח על אוגנדה). מאוחר יותר, כשנסעתי לקושטא ללמוד, התפרנסתי מהכסף ששלח לי אבא. היה שולח לי שלושים רובל לחודש ומזה חייתי.

סטודנט למשפטים באוניברסיטת קושטא (1914)

*

אשר להישגי האישיים – אבא מעולם לא דיבר אתי על כך ולא אמר אם הוא שבע־רצון. ב־1935 נבחרתי ליושב־ראש ההנהלה הציונית, אני משער שהיה מרוצה.

הייתי טרוד רוב זמני והעול העיקרי של הטיפול וחינוך הילדים נפל על פולה. כתבתי אליהם בהיותי בחו"ל. לא מככבר נתקלתי בסידרת מכתבים. היתה זו הפעם היחידה שתיארתי קונגרס ציוני, ב־1935: הייתי עם פולה בשוויץ (נשארנו אחרי הקונגרס), שכרנו דירה אצל איכר, ובילינו שם כמה שבועות. היה הרבה פנאי. טיילנו וגם כתבתי מכתבים לילדים (אולי עשרה במספר).

נתתי תיאור מלא ומפורט: הבעיות שעמדו על הפרק ועמדתה של כל מפלגה. תיארתי במכתבים אלה גם את טיולינו ואת הסביבה, הטבע. הילדים יכלו ללמוד משהו מזה. זה היה חלקי בחינוך, כי לא היתה לי אפשרות לטפל בילדים עקב עיסוקי המרובים. פולה עסקה בכך הרבה, ואם יש בהם משהו – זה הודות לה!

*

אם לנסות לסכם בקיצור מה נותר בי מבית אבא, הרי זה בעיקר: עברית וארץ־ישראל, עליה חלמתי כבר בגיל שלוש.

אני נזכר בקישוטים הנהדרים של ארון הקודש בבית־הכנסת בפלונסק. היו שם מעשי פיתוח ארצישראליים – אתרוגים, לולבים ופירות אחרים. אבל כשהראו לי אמרתי: “אלה רק ציורים, אני רוצה את ארץ־ישראל האמיתית!”

בשיחות חובבי־ציון בבית דיברו תמיד על ארץ־ישראל. את פולין לא אהבתי ולא רציתי ללמוד שפתה. “איני רוצה להישאר פה, למה ללמוד שפה זו?” אמרתי.

אמא נשארה בזכרוני. אני יודע מה היא אהבת אם! לא אוכל לשכוח שבתה עמי, לבדה בכפר של גויים!

דברים רבים היו משותפים לי ולאבא. היו גם דברים זרים לו, כמו סוציאליזם. הוא לא גרס סוציאליזם, אך הבין, ולא היה איכפת לו שאני סויצאליסט. כל חייו האמין במדינה יהודית, אף שלא זכה לראותה.

אבא לא היה עשיר, אך חי ברווחה. זכור לי שהרבה משירותיו לאנשים שונים (עזרה משפטית) עשה ללא תשלום. הכסף לא היה דבר עיקרי לגביו. אולי משום שלא היה זקוק. גם אני איני להוט לכסף ואין לי כשרון להשיגו. בעסקנותי לא טיפלתי מעולם בעניני כסף. לא בהנהלה הציונית ולא בממשלה.

אבא לא היה שונא איש בגלל דעותיו, והיו לו ידידים רבים בין מתנגדי הציונות, ייתכן שגם אני ירשתי תכונה זו ממנו, אם כי אין אדם יכול להעיד על עצמו.

היו לי חילוקי דעות עם חברים רבים. נחלקתי עם ברל כצנלסון בשאלה, שבשבילי היתה באמת שאלה של קיום העם היהודי. ב־1937 הייתי בעד חלוקת הארץ. הוא היה נגד! זה לא יצר בינינו שום חייץ, או איזה שינוי בידידות ובאהבה שרחשנו איש לרעהו.

אני מכיר בכך שיש לאנשים תפישות שונות, אין בזה חטא. אינני מתרגז בנקל. אך אין צורך להשלים עם דעות שאינן מקובלות עליך.

בתקופה האחרונה רציתי להיפנות מעסקנות, ואילו היה הכל בסדר הייתי מתפנה מזה קודם. פעילות – זה משהו אחר, אדם מוכרח לעבוד!

כבר שלוש שנים אני עוסק בנושא, שחוששני שהוא צריך לארוך כעשר שנים: איך נתהוותה המדינה?

רחוב בזכרון־יעקב

זה החל בשנת 1870. דרושה עבודה רבה. עיון בפרטיכלים ובכתבים שונים. אך נושא זה מעסיק אותי ויש לי בו ענין עמוק. לא כן הספרות, שאינה מעסיקה אותי היום, אין לי סבלנות לקרוא סיפורים או שירים.

אבל תוך חיטוט בנושא, ועיסוק בהיסטוריה אני נתקל בדברים נפלאים ומדהימים. כמו, למשל, מכתבו של איש ביל“ו הכותב לאחיו, ההיסטוריון דובנוב, הגוער בו בגלל עזבו את האוניברסיטה ולכתו לחיות בארץ פראית ושוממה. איש ביל”ו עונה לאחיו ב־1.11.82 (ברוסית): אתה חושב שאם לא הסתדרתי עדיין, – פירושו שנכשלתי. אך אני באתי למען דבר גדול הרבה יותר! לפתח חקלאות, מלאכה ותעשיה בכל פנה בארצנו וללמד את הצעירים שיבואו – להשתמש בנשק! (“בארץ הפראית הזאת – הכל אפשרי”, הוא כותב) ואז יבוא היום הגדול ונכריז על מדינה. ואם יהיה צורך, עם נשק ביד! כל זה ב־1882.

והיום יש לי חוסר אמונה. כלום חסרים צעירים חשובים ובעלי כשרונות? מי היו אנשי העליה השניה? מי היה ברל כצנלסון כשבא ארצה? א.ד. גורדון היה יהודי זקן, “רגיל”, שבא ארצה בגיל 40–46 והתחיל לעבוד עבודת כפיים. רק אחר כך, לאחר שנים רבות, הפכו למה שהיו… אני מכיר היום צעירים שכוחם אינו יותר קטן, ומדוע הפסימיות?

יש שואלים: האם יוסיף הקיבוץ להתקיים?

אמנם יש שם עזיבה, אך בכל שנה מתרבים הקיבוצים ומספר החברים גדל!

האופטימיות ששלי איננה משום התעלמות מהשלילה והסכנות שאני רואה אותן, ואיני חת.

יש מעשים גדולים והם עיקר. האדם יישפט לפי מעשיו והאם הם תואמים את דבריו, האם הוא חי כמו שהוא אומר… הרגשה זו נתעמקה אצלי בשחר ימי (כשנפגשתי עם וולפסון). הדיבורים הם שום דבר!

אני רוצה שישפטוני רק לפי מעשי! זה משפט האמת היחיד. אמנם יש גם אמירה שיש לה ערך, שהיא חוויה! כשאדם יש לו רעיון חדש, שלא היה ידוע. זה מעורר! יש לזה חשיבות. אך בדרך כלל יש לשפוט אדם לפי התנהגותו ומעשיו. זהו האדם! האם הוא פועל לפי מה שהוא אומר!

*

אבא עלה ארצה ב־1925. לאחר שנשלל ממנו, על ידי הפולנים, הרשיון להופיע במשפט, שהחזיקו משנת 1878. במשך תקופה קצרה היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו. בארץ עבד כמה שנים בהנהלת חשבונות ב“סולל בונה” – עד הגיעו לגיל שמונים. נפטר ב־13.5.42 בבית אחותי רבקה, כשהייתי בארצות הברית, בשליחות הסוכנות היהודית.

לא יכלתי לעזוב את ארצות הברית ובמכתב ששלחתי כתבתי [בין היתר]:

ניו־יורק 14.5.42

פולה, גאולה, עמוס ורננה –

היקרים והנאהבים.

הלילה הגיעה אלי הידיעה שאבי נפטר. במרחקים, בבדידות, מבלי עמדי על יד מיטתו ברגעים האחרונים, מבלי לראותו לפני לכתו ––– וצר מאד, כי משנתי האחת־עשרה ואילך, כשמתה אמא, היה לי גם אב וגם אם. הרבה, הרבה נתן לי – ומתוך אהבה רבה. –– ממנו קיבלתי אהבתי לעם ישראל, לארץ וללשון העברית. כשעוד לא הבינותי תוכן הדיונים והויכוחים ספגתי לתוכי את תוחלת ציון שמילאה את חלל ביתנו. –– כל זמנו הפנוי היה מוקדש לחיבת־ציון ולציונות ולצרכי ציבור המקומיים. –– את אבא אני זוכר עסוק בארץ־ישראל מהימים הראשונים בחיי שנשתמרו בזכרוני. את נאומיו בבית־המדרש “החדש” שבו היה מתפלל, את קריאתו המתמדת ב“המליץ” ו“הצפירה”, את האספות השבועיות של חובבי־ציון וציונים, ששמחה אייזיק היה בהם ראש המדברים ––

זוכר אאני שאבא היה, מיד עם הופעתו של הרצל, מחסידיו הנלהבים –– אולם כשהופיעה שאלת אוגנדה, זו שגרמה לעלייתי לארץ – היה בלי כל הרהורים והיסוסים לאחד הלוחמים של “ציוני־ציון” והתנגד בכל תוקף להמרת ארץ־ישראל, אפילו זמנית, ב“טריטוריה” אחרת.

לאחר קישינוב, כשאנו הצעירים מפלונסק יסדנו בחשאי הגנה עצמית ורכשנו נשק, ואני עמדתי בראש הארגון והחבאתי את הנשק בביתנו, ידע אבא, ולא מנע בעדי, אם כי ידע היטב הסכנה הצפויה לו ולמעמדו, אם יגולה הדבר. –– כאשר שמע מפי אחד מבני עירנו שאני קודח בארץ ורעב ללחם ובגדי קרועים ובלויים כתב לי מכתב שאשוב “הביתה”. אולם כשהסברתי לו שהדבר אינו בא בחשבון, השלים –––. אז נעשה חלום חייו לעלות לארץ ––– ורק לאחר המלחמה קם חלום חייו והוא בעצמו וכל ילדיו האחרים עלו אחד־אחד לארץ. –––

הוא היה אדם ישר וטוב לב, מיצר בצער אחרים ולבו היה פתוח. בשובי הביתה, לא אראהו עוד. לא אראהו אף פעם.

אנני מנשק אתכם באהבה

אבא.

שבעה מכתבים

בן־גוריון בצעירותו

אל שמואל פוקס

ב' תמוז, בבוקר [15 ביוני 1904]

“הבוקר חכם מהערב”, אומר בצדק הפתגם הרוסי, הנני נזכר זה עתה את אשר כתבתי פה אמש, והנני שוחק אל עצמי. איזה סגנון סנטימנטלי מגוחך!.. חשבתי אמנם להחל את כל המכתב מחדש, אבל הנני מתעצל וגם העת לא תרשני.

אָמְנְםָ אִישׁ נִלְבָּב לִבּוֹ אַךְ שָׂמֵחַ

עַל יָמִים עָבְרוּ לֹא יִשָׂא כָּל נֶהִי;

וּבְדֶרֶךְ הַחַיִים עוֹד יַחֲלִיף כֹּח,

לָרוּץ הָלְאָה, הָלְאָה, וִיהִי מַה יֶהִי!

יָמִים אִם סָפו הֵן עִמָם לָקָחוּ

גַּם מִשְׁגֶה וְאִוֶּלֶת בַּנֹּעַר עָשִׂינוּ

וִימֵי הֶעָתִיד הֵן לָנוּ יִצְלָחוּ,

לָשׁוּב וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר הֶעֱוִינוּ

כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ, אָח אָהוּב וְרֵעַ

מוּל הֶעָתִיד הַהוֹלֵךְ נַצְהִיל פָנֵינוּ

עַל בִּרְכֵי הַתִקְוָה עַתָּה נִשְׁתַעֲשֵׁעַ

כִּי אַךְ טוֹב, אַךְ נִשְׂגָב תָּבִיא אֵלֵינו.⁵

כן, העתיד ההולך, בו הנני מאמין! הוא מצטייר בדמיוני כה יפה, מזהיר! חלומות גדולים ונשגבים. הנני חולם על דבר עבודתי בעתיד (לא בעד נפשי…) ובחלומות כאלה אני מאמין. “אך את זה אספר לך בפרטות בהתראותנו”.

עוד דבר: בעת האחרונה לא תרפני המחשבה כי יש לי כשרון פילוסופי גדול… הנך צוחק, אבל כן הוא! נדמה לי, כי אהיה פילוסוף מצוין בעתיד…אינני קורא בימים האלה מאומה, ובכל־זאת לא תתנה לי מחשבות פילוסופיות מנוח (ב“פילוסופיה” הנני מתכוון לא למושג מיטפיסי, כי אם למובן עיוני־רוחני…).

הרבה הרבה ביקשתי אם יש לי כשרון. ולְמַה. בתחילה עסקתי בסיפורים, אבל מהר נוכחתי כי לזה אין לי כל כשרון. בקיץ העבר החילותי להשתורר. בזה היתה גם יד האהבה… אבל ביקורתך הקשה על שירי הספיקה לעקור בעוד עת את שגיאתי, לפני השתרשה בלבי. והנה היום – גם זה הבל ורעות־רוח

---

כעבור שני שבועות מקבלך את מכתבי, הנני מבקש ממך, שתכתוב לי תשובה מפורטת על דבר חיי לונדון בכלל והציונות בפרט. והעיקר אודות חייך בפרוטרוט, על דבר מצב רוחך ונפשך ועל דבר מחשבותיך לעתיד ––

בברכת חברים

ד.י.גרין

אל מנחם אוסישקין

ורשא, י"ג אדר ב‘, ח’ לקונגרסים [1905]

אדוננו המכובד והחביב!

אנחנו, קבוצת צעירים (רווקים) מתלמדים, רוצים לעלות לארץ־ישראל. המטרה, אליה שואפים אנחנו, היא לברוא בארץ עתידנו אטמוספירה לאומית בריאה, שלצערנו העמוק היא נעדרת שם.

יודעים אנחנו את הרקב המוסרי האוכל את ישוב הארץ, יודעים אנחנו את שפלות אותם בני הארץ, שהיא צריכה להאציל מרוחם על כל בני־הגולה – ומפני זה רואים אנו צורך גדול, אם לא הגדול, ביצירת יסוד לאומי רענן בארץ אבותינו, שעליו נוכל לבסס את כל בנין התחיה הגדול.

מכירים אנו היטב בקושי העצום שנמצא על דרכנו, יודעים אנחנו את כל האויבים הרבים שנמצא שם בדמות הארציות,⁶ בערוּת הדור הצעיר, קטנות־נפש וכדומה, השוררות בארץ אבותינו – כי אותם הנגעים שפשוּ לחרדת נפשנו בבני־הישוב – ואין זה נותן בלבנו אף צל של פקפוק בהצלחת עבודתנו העתידה, כי מוכנים אנחנו להקדיש את כל כוחותינו הרעננים, את כשרונותינו ומאויינו האנושיים הכי טובים לטובת המטרה שהצבנו לנו, מוכנים אנחנו לעבוד ולסבול, לעמול ולשאת בחשאי, בסבלנות ובלי הרף לטובת הרעיון שהוא חוק חיינו, בה בארץ, שרק בתוכה נמצא פתרון מוחלט על כל שאלותינו המרות.

לוקחים אנחנו אתנו אל דרכנו – ידים צעירות, בריאות, אהבת־עבודה חזקה, תשוקה רבה לחיים חפשים, טבעיים בארץ אבותינו והסתפקות – ועכשיו שואלים אנחנו אותך, אחינו היקר: הרצוי חפצנו זה למהלך הכללי של עבודת תנועתנו, ואם אפשרי הוא בתנאי־החיים המדיניים והכלכליים הנוכחיים של פלשתינה?

פנינו בשאלה הזאת למר מ.נ. סירקין, כי אין אנחנו רוצים ורשאים לעשות מעשה רב־אחריות כזה על דעת עצמנו, אחרי אשר איננו יודעים בבירור את המצב הנכון של פלשתינה. אבל מר סירקין ענני, כי גם הוא איננו בקיא במעמד הישוב, ולכן יעצנו לפנות אליך.

ברגשי אהבה וכבוד ובברכת ציון בשם כל חברי

דוד גרין

אל אביו

יפו י“ז אלול תרפ”ו [7 בספטמבר 106]

יקירי!

הידד!

היום בשעה התשיעית עליתי על חוף יפו!

היום ברביעית אנחנו הולכים לפתח־תקוה. משם אכתוב מכתב מפורט.

בדרך לא חליתי אף פעם! אני בריא אמיץ ומלא אמונה.

בברכה מציון

דוד

בן־גוריון עם חבריו לעבודה ביקב ראשון־לציון (1907)

אל אביו

פתח־תקוה, כ' חשון ס"ו [8 בנובמבר 1906]

יקירי!

היום אני הולך בטל והריני יכול להרשות לי להאריך במכתב כאַות נפשי, מה שלא יכולתי לעשות עד היום, כי ביום עבדתי וכל הערב הייתי טרוד, ולא היה לי די פנאי ולא די יכולת נפשית לשבת לכתוב שעה ושעתיים. בימים האחרונים עבדתי אצל… ערבי “עבודה שחורה”. הגשתי “טין” (חמר בערבית).

מהמכתבים המתקבלים פה מפלונסק נראה כי כעשרה צעירים מתעתדים לבוא הנה בקצרה,⁷ ולכן אתן במכתבי זה תמונת חיי הפועלים ומצבם – כדי שידעו “העולים” שהיו רגילים לקרוא במכתבי הפלונסקאים מהכא, ואת הבשורות הרעות והדיבות השפלות שהפיצו קורן, נחמנוביץ ושלנג ודכותם – כדי שידעו אחרי כל זה דברים כהוייתם, בלי כחל ושרק וידעו לאן הם נוסעים ומה הם מחויבים לקבל על עצמם, כדי שיוכלו להישאר פה ולא לבוא לידי “התקררות”, מפח־נפש ויאוש.

על־פי רוב רגילים המתעתדים לנסוע לארץ־ישראל לחשוב ולזכור רק על־דבר הרומנטיקה הארץ־ישראלית, יפיה, עתידה, זכרונות עברה הנשגב וקסמי קדמוניותה ומסיחים לבם מארץ־ישראל הממשית עם כל חייה הפשוטים הגסים של יום־יום – וכשבאים הנה “לארץ משאת־נפשם”, והנה במקום הכרמל והשרון, הירדן והערבה, אדמת הנביאים והחשמונאים, “תל־אביב”⁸ ועבודת התחיה מלאה הוד והתרוממות – במקום כל אלה הדמיונות היפים המזהירים ממרחק – מוצאים הם מציאות קרובה, ערומה, פרוזאית: חיי כפר מצומצמים ופשוטים ועבודה – לא אותה העבודה ה“אידיאלית” בלויית שירי ציון שהיו אוהבים לצייר להם בביתם, אלא עבודה ממש, עבודה קשה ומיגעת… והחלשים, שכל אידיאליותם היתה רק בדמיונם, יפלו מהר ברוחם, יוואשו. והשפלים שבהם ייהפך לבם לשנוא מה שהעריצו והקדישו מקודם בעינים עיורות. ורק אלה שאידיאליזם צרור בכל נימי לבם ומעורב בכל טיפה שבדמם ואשר הוא חלק מנשמתם – נשמה בריאה וחזקה – רק הם נשארים נאמנים בהכרה ברורה למשאת־נפשם “עד הרגע האחרון, רגע… הנצחון”.

מצב הפועלים פה – במושבות יהודה – אינו נורמלי (אני אומר במושבות יהודה, יען כי יש הבדל עיקרי בין תכונת העבודה הקרקעית שביהודה ובגליל: שם בגליל עומדת העבודה בעיקרה על הזריעה, ופה – על הנטיעה). רובא דרובם של הפועלים אינם נשכרים לשנה שלמה או אפילו לחודש אחד – הם שכירי־יום. אמנם על־פי רוב אין הפועל עובד היום כאן ומחר – שם ולמחרתים במקום שלישי. אבל גם בעבדו במקום אחד זמן מרובה הוא עובד שם בתור שכיר־יום, וזה כל האסון. אין הפועל יודע היום אם יעבוד מחר או ילך בטל. ולפיכך יקרה בתכיפות שהפועל יובטל יום או יומים בשבוע. יש גם אשר אין עבודה לזמן יותר רב, אבל רק בשבועות המעטים שהעבודה בכלל מועטת אז, רוב העבודות אינן קלות (אני מדבר רק על־דבר הפועלים והעבודה הקרקעיים), כמו העבודה במעדר (לחפור בורות, לחרוש אדמת בוּר) לעבוד בריספק⁹ (לשאת זבל), ודרושה סבלנות והתמכרות מרוּבה לאיש שלא עבד מעודו – וכזה הוא הרוב של הפועלים – לעמוד ביום־קיץ לוהט ולעדור במעדר ב“חמרא” (אדמה קשה)… הזיעה זורמת, היד מתמלאת יבלות וחבוּרות וכל האברים כאילו מתפרקים… ובשעה זו עומד לא רחוק בעל־הבית או הנוגשׂ (אויפפאסער) וקורא “ילה!” (חושה!)…

ביחוד סובלים הפועלים בקיץ (יותר נכון–בימות החמה) מהקדחת. אקלים בארץ־ישראל כמו שכתבתי במכתבי הקודם הוא נפלא אך הביצות במושבות אחדות והאדים של הבל העולים מן האדמה¹⁰ מביאים לידי קדחת את החדשים שטרם התאקלמו. –– אני קדחתי מיד בשבוע השני לבואי, ובמשך כל העת קדחתי כבר ארבע או חמש פעמים ––

בפתח־תקוה יש מקום בשביל שלוש מאות פועלים שנתיים. חוץ מזה יש עבודות סזוניות [עונתיות] כגון הבציר, הזיבול, החרישה וכדומה, המעסיקות עד שש מאות פועלים. יש זמנים אשר אז עובדים בפ"ת אלף פועלים. והמושבה הזאת הולכת ומתפתחת מיום ליום. הפרדסים מתרבים, נקנית אדמה חדשה והדרישה לפועלים תגדל.

חרישה בגמל ובשור

והיה אם יבואו לפלשתינא פועלים אמיתיים ולא אינטליגנטים “מתפעלים” והקולוניסטים העברים ייוכחו כי איכותה של עבודת הפועל העברי עולה על זו של הערבי – אז ישתנה מצבו של הפועל העברי מן הקצה אל הקצה ואז יהיה לנו מעמד בריא וחזק של פועלים קרקעיים עברים – משגבו ותקוותו של כל עם חפשי, נורמלי…

זה לא הזיה אף לא חלום – רק בגולה חלמנו חלום; פה בארץ התחיה רואים אנו כבר את פתרונו; אמנם רק את ראשית הפתרון אבל מאמין אני כי

"אם גם יאחר יום הגאולה

---

יצעד שעל, שעל –

עוד שמשנו יעל".

כבר דמדומי הבוקר בוקעים ועולים על שמי מזרח…

אל אביו

סג’רה, א' כסלו ס"ח [7 בנובמבר 1907]

יקירי!

אתמול קיבלתי, על־ידי פועל שבא מפתח־תקוה, את כרטיסך מיום… שהסב לי קצת צער. “כל הבאים מתארים את ארץ־ישראל בצבעים שחורים”.לא מפחד אני שמא ישחירו התיאורים הללו באמת את הארץ בעיני השומעים. היהודים החנוטים ששקעו כבר עד הצואר בבצות הגלות לא יקיצו אפילו אם ישמעו כי בארץ־ישראל הזהב מתגולל בחוצות. והיהודי החדש, הגא והלוחם לא ייבהל ולא ישוב אחור אם גם אמת בפי המרגלים החדשים. אך צר לי על קטנות־המוח וטמטום הלב של אלה הצעירים שאין להם אפילו אומץ־הלב להודות כי ברחו משדה המערכה, אלא משתדלים לגולל על־ידי שקרים את האשם על רוע המצב שבארץ־ישראל. יודע אני את הארץ יותר מכל אלה שהיו פה ושבו, ומבין דבר לא פחות מהם, ואומר אני: דיבה מוציאים הם על הארץ! ממכתבי הקודמים היה אפשר לראות כי איני מכסה על כל התנאים הרעים שבארץ־ישראל, אפילו על קדחתי הודעתי. אבל כשם שלא אסבול שבחים מוגזמים על הארץ, כך, בודאי, לא אעבור בשתיקה על דיבות־שווא.

ומה שנוגע בפרט אלי: אמנם קדחתי בכל פעם (גם בזה שיקרו והגזימו, כנראה מכרטיסך), אבל ראשית אין פה הקדחת כמעט מזקת כלום, ושנית, לא קדחתי אף פעם (זה ½3 חדשים) מיום חג היובל שבראשון וכנראה כבר התאקלמתי ואין לי עוד ממה לפחד. כסף לא נחוץ לי לגמרי, ואף־על־פי שאני אסיר תודה רבה בשביל 10 הרובלים ששלחת לי, אני שולח אותם בחזרה כי אין כל צורך בהם. וכמדומה שעל־פי דין תורה חייב אני להחזירם, מפני שנשלחו בטעות ו“טעות לעולם חוזרת”…

העוד “חושב” יעקב בוגטי או חדל כבר מחשוב?.. לפי דעתי מוטב שיחלום שם על־דבר ארץ־ישראל מאשר פה על־דבר רוסיה.

דוד

אל אביו

סג’רה כ“ט שבט ס”ח [1 בפברואר 1908]

יקירי!

פה הנני חרת, פועל אצל פלח (איכר) עברי.

עבודתי, סדר חיי:

לפנות בוקר, בארבע וחצי, אני קם. נכנס לרפת ומאכיל את הבהמות “שלי”. כובר תבן אל תוך האבוס לפני השוורים, מבזק עליהם כרישנה¹¹ ובולל. אחר־כך אני מבשל לעצמי תה, סועד וכשנראים דמדומי חמה אני מוליך את עדרי, שני צמדי בקר, שתי פרות, שני עגלים וחמור, להשקות בשוקת שבחצר הפקידות.

השמש עוד לא הופיע – ואני כבר אוסר את שוורי בעוֹל, מניח את הזרע על החמור, מזדיין במרדע (מוט ארוך, שבקצהו האחד דרבון לדקור את השוורים שימהרו ללכת, ובקצהו השני חרחור, מעדר קטן להסיר מעל המחרשה את העפר המתדבק בה) והולך לי לשדה, וחורש כל היום.

כמה נעימה וקלה היא החרישה!

יד המחרשה בשמאלי, המרדע¹² בימיני – ואני הולך לי אחרי המחרשה ורואה רגבים שחורים מתהפכים, מתפוררים, והשוורים הולכים לאט־לאט, בנחת ובמתינות כבעלי־בתים חשובים ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום – וכלום אפשר שלא לחשוב בשעה שהולך אתה וחורש אדמת ארץ־ישראל ורואה סביבך יהודים חורשים אדמתם בארצם, אדמה זו שאתה דורך עליה, ארץ זו המתגלית לעיניך בכל קסמיה והוד גוניה… כלום אין זה עצמו חלום?..

אך יש אשר שוורי אינם משגיחים כלל בחלומות ולא איכפת להם כנראה לגמרי שזו היא אדמת ארץ־ישראל וסרים הצדה, ומוכרח גם אני להסיח דעתי מכל החלומות בכדי לתת בינה בלב שוורי בעזרת דרבון המרדע העוקץ. וכששבים הם לדרך הישר שב גם אני לחלומותי…

בארבע שב אני הביתה. משקה ומאכיל השוורים, מוציא הזבל מן הרפת ומנקה אותה ואז חפשי אני לנפשי! לפני לכתי לישון אני מאכיל עוד פעם את השוורים. את הערב אני מבלה בקריאה, כתיבה, במסיבת חברים (יש פה עשרים פועלים עברים) או בעבודה ציבורית.

יסדנו פה אגודת “עבריה”, שיעורי־ערב לשפה העברית, ספריה – בלי בקשת רשיון מאת שר־הפלך ובלי תקנות מאשרות מאת הרשות, אך מחוּברות כחפצנו אנו, ואין צריכים לחשוש שמא תבוא בשבוע השני פקודה מאת הפשה לסגור את בית־הועד שלנו, כבארצכם הקונסטיטוציונית, אף על פי שחיים אנו עוד בארץ אבסולוטיסטית… כך חיים בארץ־ישראל!

שלום

דוד.

אל אביו

סג’רה, י“א באב ס”ט [29 ביולי 1909]

יקירי!

אתמול קיבלתי את המכתב מיום כ' תמוז עם ההמחאה. במכתבי הקודם, שבודאי כבר קיבלתם אותו היום, עניתי כבר על כל שאלותיכם והרציתי לפניכם את כל השאלה מחוורת ומלובנת. אז כתבתי בתור ארץ־ישראלי המכיר ויודע היטב את החיים בארץ והשתדלתי לכתוב עד כמה שאפשר באופן אובייקטיבי בכדי שגם אתם תדעו שם, למצער, מה שנוגע לשאלת הנסיעה ותוכלו בעצמכם לדון ולשפוט.

עכשיו הריני משתף את עצמי עמכם, מסב אתכם בישיבה זו שבה אתם דנים על השאלה לפי מכתבי, ובתור אחד מבני המשפחה שהשאלה נוגעת גם לו הריני מחווה את דעתי לפניכם כאחד מכם: סעו! או יותר נכון, סענה! כי סבור אני שישעיה לא יחפוץ לנסוע, וגם אמו בודאי לא תסכים שיסע למרחקים, אחרי שהוא כבר אינו הולך בטל.

סג’רה באותם הימים

ולרבקה ופייגלה אני אומר: בואו! אל תדאגו יותר מדי – דואג אני גם לכן – אירזו את חפציכן, קחו הצידה לדרך – ואין צידה אלא אמון – ו־ילה! עיזבו את גיא הגלות ובואו ליהנות מארץ אבות! כי לדידי צריך כל אדם מישראל לבקש בארץ־ישראל קודם כל גאולה פרטית לעצמו, אם גאולה נפשית מוסרית או גאולה חמרית – לפי תכונתו של האיש – ורק אחר־כך גאולה כללית לעם. הפרוגרמה הציונית שלי אומרת: הציוני שואף להשיג בארץ־ישראל מקלט בטוח לעצמו…

בכמה געגועים ואי סבלנות אני מחכה לכן! כל יום, כל שעה הרי זה נצח בעיני! שנה שלמה טיפחתי חלומי זה. שאפתי, התגעגעתי ועכשיו נשארו עוד כששה שבועות. ילה! עופו!! טוסו דאו ובואו יקירותי! ואז יחד טוב נשאף ונתגעגע ונחכה לביאת אבינו ––

שלך דוד

בן־גוריון בשידור ב“קול ישראל”

המכתבים: אחד לש. פוקס, אחד למ. אוסישקין וחמישה מכתבים אל אביו לקוחים מספר אגרותיו של דב"ג בהוצ' “עם עובד”.

רק מערב־הירדן נמדד כראוי ע"י החברה האנגלית “פלשתיין אכספלוריישון פונד” (ברובה בשנות 1871־7, ובמקצתה בשנות 1912־14). לפי המדידות הללו תופסת המחצית המערבית של ארץ־ישראל (מים התיכון עד הירדן ומנהר ליטני עד עקבה) שטח של 27.200 קילומטר מרובע (10.540 מיל אנגלי), חוץ מאל־עריש ששטחה מגיע עד 5000 קיל' מרובע.

את החלק המזרחי של הארץ כמעט שלא מדדו כלל. אם נחשוב את אורך השטח ממען עד החרמון (בערך 400 קיל'), ששלושה רבעים ממנו (מואב וגלעד) רחבם ששים קיל' בקירוב, ורבע אחד (הבשן) כמאה קיל‘, יצא לנו שטח של 28.000 קיל’ מרובע בערך. סקירה שטחית על מפת ארץ־ישראל מראה שחבל עבר הירדן מזרחה אינו קטן מחבל עבר הירדן מערבה. זוהי גם דעת החברה האמריקאית “פלשתיין אכספלוריישן סוסייטי”, שעשתה הכנות למדידת עבר־הירדן (יש גם חוקרים שחושבים את שטח עבר־הירדן לגדול יותר: ויקלי האנגלי אומד שטחו ב־ 42.300 קיל‘, סופאן הגרמני – ב־ 53.000 קיל’ מרובע.

על פי חוקי הקרקע המוסלמים־התורכים, שכוחם יפה בארץ־ישראל עד היום הזה, נחלקת האדמה בשטחים אלה לארבעה סוגים ראשיים:

1. מולכ – קרקעות שהם קנין פרטי מוחלט של בעליהם, הרשאים לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו; למכרם, למשכנם, לתתם במתנה, לנטוע בהם ולבנות עליהם או להפקירם ולהקדישם. קרקעות מסוג זה מעטים בארץ־ישראל. רק מגרשי־הבנין בערים ובכפרים והמקומות הסמוכים להם הם מסוג מולכ.

2. מירי (או אראצי מיריה) – קרקעות המדינה. לסוג זה שייכים כמעט כל שדות המזרע והמטע בארץ־ישראל. זכות הקנין בגוף הקרקעות שייכת בסוג זה למדינה, ולבעלים־למעשה אין אלא הזכות המשפטית להשתמש בקרקע לפי תקנות החוק. זכות־השימוש הזאת עוברת בירושה ונתונה גם למכירה. בעד זכות השימוש על הבעלים לשלם לבעל החוקי – הממשלה – עושר (החלק העשירי של היבול), ואם עוברות על הקרקע שלוש שנים רצופות ללא עיבוד בלי סיבות מספיקות, פקעה זכותם של הבעלים על הקרקע, והאדמה עוברת לרשות הממשלה (נעשית “מחלול”). מלבד הגבלות אלו הרי המשתמש בקרקע הוא למעשה בעליה האמיתיים, וזכות הקנין של המדינה אינה אלא פיקציה יורידית.

3. ווקף – קרקעות־הקדש, שניתן או נודב למטרה של צדקה או דת. אדמת ווקף אינה נתונה להימכר, אלא בחילופין. אדמות ווקף נמצאות ברשות העדות הדתיות: המוסלמיות, הנוצריות והיהודיות.

4. מַוות – כשמו כן הוא: “מת”, קרקע של הפקר, שומם, שאין לו בעלים, ש“קולו של האדם בעל קול רם”, כלשון החוק העותומני, “לא יגיע אליו”. ומי שהולך ומתישב על קרקע כזה קונה אותו בחזקה.

אין לפי שעה מספרים מדויקים, רשמיים או חצי־רשמיים, על כמות הסוגים השונים. cמשטר התורכי לא היה קיים קדסטר קרקעי. ה“דפתרי־חאקאני” (ספר המלך), ששימש בתורכיה במקום ספר האחוזות, היה מלא שיבושים כרשימות ה“נפוש אידרה־סי” (משרד ספירת העם), וכל ידיעותינו בענין זה שאובות ממקורות בלתי־רשמיים, ואינן אלא בבחינת אומדנות והערכות כלליות.

לסוג המוות שייך החלק הגדול ביותר של נגב יהודה – שטח למעלה מששת אלפים קילומטר מרובע וחלק גדול ממחוז כרך (קיר־מואב), וכן שטחי החולות שעל שפת הים התיכון מרפיח עד בואך הירקון (מצפון יפו) באורך של 100 וברוחב של 6־2 קילומטר, ועוד שטחים גדולים בהרי יהודה ובעמק הירדן משני עברי הנהר, שאין להגדיר בדיוק מידתם. לפי אומדנא של הממשלה האנגלית יש בארץ־ישראל יותר מ־16 מיליון דונם אדמת הפקר, ז"א לא פחות מ־30% אחוזים של האדמה אין לה כלל בעלים.

האדמה המעובדת יש בה שלושה סוגים: 1) משקים זעירים של הפלחים, 2) אחוזות גדולות ובינוניות השייכות לאפנדים ונעבדות ברובן ע"י אריסים, 3) ג’יפטליק – אדמת הממשלה (לפנים קנינו הפרטי של השולטן) שמקצתה חכורה לאריסים.

לפי ידיעות “שלטון השטח הנכבש, דרום” (היינו, מערב ארץ־ישראל) מאבגוסט 1919, נמצאו ברשות הממשלה השטחים האלה (בדונמים):

|

שם מקום	ג'יפטליק	מחלול	שונים
בית־שאן	550.000	־	־
שכם	88.000	125	־
צפת	52.793	532	־
טול־כרם	־	־	1.589
באר־שבע	־	36.474	־
עזה	115.320	־	572
מצפון לואדי עזה	־	17.000	־
טבריה	־	6.297	2,129
נצרת	־	418	232
חיפה	1.894	16.728	־
יפו	7.840	20.065	3.181
יריחו	19.673	־	־
ירושלים	־	390	־
חברון	47.728	־	־
בס"ה דונם	884.867	98.030	7.703

נמצא שבידי הממשלה יש למעלה מ־ 990.000 דונם במערב ארץ־ישראל, מלבד שטחים גדולים בעבר־הירדן, ורק חלק מהם נעבד על־ידי אריסים.

החלק הגדול ביותר של הקרקעות הפרטיים בארץ־ישראל אינם בידי המעבדים אותם כי אם בידי בעלי־אחוזות עשירים (אפנדים), גדולים ובינונים. חוק הטאבו שיצא במחצית השניה של המאה שעברה ושלפיו נתחייב כל בעל־קרקע לרשום בספר את חלקתו ולהוציא מאת הממשלה שטר־קנין רשמי (טאבו סנדי – בתורכית) הביא לידי כך שהרבה שטחים שהחזיקו בידוים ופלחים נרשמו, באמצעי רמאות ותקיפות שונים, על שם אפנדים עשירים. לריכוז הקרקעות בידי האפנדים סייע גם חוק המחלול. לרגל כובד המסים, דלות היבולים, מיעוט התושבים, חוסר הבטחון הוברו שטחים רבים ועברו לרשות הממשלה, וזו מכרה אותם במחירים נמוכים לאפנדים. יותר מכל השפיעה בנידון זה עניות הפלחים, המנוצלים ע"י נושכי הנשך. כרגיל אין הפלח יכול להתקיים במשך השנה בלי הלוואה הנפרעת מהיבול. אצל פלחים רבים אין היבול מספיק לפרעון חובותיהם, והם נשארים בחוסר כל, ונאלצים לפנות שוב למַלווה ברבית. הרבית היא קצוצה, למעלה מ־ 30־20 אחוז לשנה. משנה לשנה הולך מצב הפלח ורע, וכשאין לאֵל ידו לשלם חובו – נלקחת אדמתו ממנו. כפרים שלמים עברו באופן כזה לרשותם של אפנדים נושכים – לרוב נוצרים, מדמשק, בירות, עכו, חיפה ויפו, שרכשו להם באופן כזה את הקרקעות המשובחים ביותר בעבר־הירדן, גליל ויהודה.

לפי דו"ח רשמי של וילית דמשק, הכוללת את עבר־הירדן, נמצאים שם 60% של הקרקע בידי בעלי־אחוזות גדולים, 15% ־ בידי בינונים, 25% ־ בידי זעירים. על פי אוהגן נמצאים בידי הפלחים 15% מאדמות עבר־הירדן, 20% ־ בגליל, 50% ־ ביהודה.

בסביבות עזה ובאר־שבע ידועים 28 בעלי־אחוזות גדולים, שברשותם נמצאים יותר משני מיליונים דונם. בסביבת ירושלים־חברון נמצאים 240.000 דונם בידי 26 בעלי־אחוזות. במחוז יפו – 162.000 בידי 45. בשכם ובטול־כרם – 121.000 בידי 5. בג’נין – 114.000 בידי 6. בחיפה – 141.000 בידי 15. בנצרת – 123.000 בידי 8. בעכו וצור – 157.000 בידי 5. משפחת הבאנקירים הידועה סורסוק (בירות ואלכסנדריה) שליטה בנפות שונות של הארץ על 230.000 דונם בערך. למשפחה הירושלמית אל־חוסייני – 50.000 דונם. למשפחת עבד־אל־הדי בשכם־ג’נין – 60.000 דונם וכיוצא באלה.

בעלי־האחוזות אינם עסוקים בעצמם במשקם, כי אם מחכירים אותם לפלחים, המשלמים להם חומש מן היבול. נמצא שלמרות ריכוז הקרקע בידי בעלים מועטים אין כמעט משקים גדולים בארץ.

לפי ידיעות רשמיות למחצה משנת 1909 נזרעים בשלושה מחוזות של פלך ירושלים: יפו, ירושלים ועזה – 1.188.828 דונם, וביחד עם החלק המעובד של מחוז חברון בערך 1.400.000 דונם.

נטיעות (זיתים, גפנים, שקדים, תפוחי־זהב וכו') יש בפלך ירושלים על שטח של 290.000 דונם. כל שטח הפלחה והנטיעות הוא איפוא 1.690.000 דונם, ז"א 8,2% של כל אדמות הפלך. לפי ידיעות רשמיות של המיניסטריון התורכי לחקלאות יוצא שבסנג’ק ירושלים מעובדים רק 5.28% של השטח.

לפי ידיעות תורכיות רשמיות משנת 1917 היה שטח הפלחה בכל וילית בירות, שאליה שייכים גם שומרון וגליל, 3.566.690 דונם, מזה החלק הפלשתינאי של הוילית (פלכי שכם ועכו ושני המחוזים צור ומרג' עיון) בערך 40־30 אחוזים. אם נוסיף לכך גם את השטח הנטוע יצא לנו שנעבד לכל היותר רק 16% אחוז, היינו פחות מהחלק הששי של כל שומרון וגליל.

בנוגע לעבר־הירדן מזרחה יש לנו ידיעות רשמיות מדויקות מוילית דמשק:

שדות זרע	15.06		קרקע שאינו ראוי לשימוש	07.20
מרעה זרוע	00.64		אגמים	01.90
מרעה טבעי	10.00		נהרות ונחלים	03.90
גורן	00.39		ביצות	00.50
יערות	03.00		חול, הרים, ישימון	57.50
ס"ה	29.00		ס"ה	71.00

לפי טבלה זו יש לשער שמשטח 27.100.000 דונם שבעבר־הירדן שוממים לגמרי יותר מ־ 19.100.000 דונם, כ־ 4.000.000 דונם נחרשים ונזרעים, וכארבעת מיליון דונם משמשים מרעה, יערות וכדומה.

נמצא שבשני עברי־הירדן מעבדים בערך 9.652.000 דונם, מיליונים אחדים משמשים מרעה, ויותר מארבעים ושלושה מיליון דונם שוממים, מזה יותר מ־ 19.000.000 דונם בעבר הירדן, כ־ 17.500.000 דונם ביהודה (לרוב בנגב) ובערך 6.400.000 דונם בשומרון ובגליל (בעיקר בעמק־הירדן ובחוּלה).

הואיל ועוד לא נחקרה הארץ כראוי, אין לקבוע בדיוק כמה מן אדמות־בור אלו ראויות לעיבוד, אבל אין כל ספק שחלק גדול מן הנשַמות הללו עשוי ליהפך, ע"י יגיע־האדם ואמצעי התרבות, לארץ נושבת ולתת פירות.

איזור החוף מיפו עד קיסריה, שארכו חמשים ורחבו 6־10 קילומטר, מצטיין בפריון יוצא מן הכלל. גם חוף הים מיפו ועד רפיח, המכוסה חולות, עשיר מאוד במים ומוכשר למטעי הדר ומטעים אחרים בהשקאה ובלי־השקאה. אפילו חבל־הארץ שבין רפיח ואל־עריש, שלכאורה הוא ישימון גמור, יש בו מים בעומק של מטרים אחדים ומסוגל לגדל מינים שונים של עצי מטע. אף הנגב, בעל מיליוני דונמים מוּברים, יש בו מקום לחקלאות חרבה ולנטיעות בעל, ביחוד השטחים הגדולים שבסביבת באר־שבע. לשם כך יש להתקין בארות, לאסוף מי־הגשמים היורדים בעונה מסוימת, כאשר עשו במקום הזה לפנים, או לחקות מעשי הצבא האנגלי שהעביר מים בצנורות מן הנילוס. עמק הירדן עם האקלים הטרופי שלו, ואפשרויותיו המרובות להשקאה יכול לגדל קני סוכר, גידולי כותנה וגידולים טרופיים אחרים. על הרי שומרון והגליל, שרבים מהם חשופים כעת, גדלו לפנים כרמים ויערות. יש לחדש את דירוג ההרים כאשר עשו לפנים. עמק החולה, שאף עכשיו הוא נותן במקומות אחדים, למרות שיטת־העיבוד הגרועה, שלושה יבולים במשך השנה, ועמק השרון – לאחר יבוש ביצותיהם – אפשר להפכם בנקל לגן פורח רצוף.

בעבר הירדן מזרחה, השטח המוזנח ביותר הוא סנג’ק כרך. הסביבה, בגלל מיעוט תושביה ופראיותם, עושה רושם של מדבר. ואולם באמת מבורכה היא בכוח פורה גדול. התרבויות החקלאיות מכל האקלימים מסוגלות להתפתח כאן ולשאת פירות. על־יד הירדן וים־המלח, בעמק הנמוך ביותר בעולם – 1292 רגל מתחת פני הים – האקלים הוא סוב־טרופּי כמו במצרים. לעומת זאת משתרעת שפלת מואב 4000 רגל מעל פני הים. היוצא מזה, שכאן, בשטח לא־גדול זה, יש אפשרות לגוון את החקלאות יותר מבשאר חלקי העולם. בעמק אפשר לגדל כותנה, סוכר, קפה, אינדיגו, תמרים וכו‘. ובשטחים הגבוהים יותר יסכון הקרקע לגידול טאבאק, פשתן, שומשמין, תפוחי־זהב, רמונים, תאנים וכו’. כן יש שטחים מתאימים לגידול חיטים, שעורים, זיתים, עצי־משי, אפרסקים, שקדים ושאר פירות.

מלבד הסיבות ההיסטוריות הכלליות, שגרמו לדלדולה ולשממותה של הארץ, השפיע לרעה בעבר־הירדן – ועודנו משפיע גם בימינו אלה – גורם שלילי נוסף: קרבת שבטי הבידוים מן המדבר במזרח ובדרום, ממדבר סוריה וממדבר ערב. הללו היו מתנפלים מפעם לפעם על תושבי עבר־הירדן, מחריבים את הכפרים, גוזלים את העדרים, קוצרים ומשמידים את הקמה. התושבים נאלצו להימלט על נפשותיהם – והארץ נשמה ונחרבה. נשארו רק אותן הנקודות הישוביות שיש להן מבצרים טבעיים או שהן קרובות למרכזי הממשלה, כגון הגולן, הגלעד, חלק מן החורן והר הדרוזים. במקומות העזובים בעבר־הירדן עוד נמצאים מקווי־מים ענקיים (על־יד זיזא בעל 70.000 מטר מעוקב, על־יד קטרנא – בעל 36.000) ששימשו לפנים למטרות השקאה, ועכשיו הפכו שממה וחורבן.

גם ביהודה נשארו מימי קדם בריכות גדולות – בסביבת ירושלים, בית־לחם וחברון. בנגב, בו אין עכשיו כל ישוב, נמצאים יחד עם שרידי ערים עתיקות (רחובות, עבדה, צפת) הרבה בארות ומקווי־מים, המעידים שלפנים שיגשגה פה חקלאות אינטנסיבית. רק שטחים ספורים, כגון הישימון המקיף את ים המלח ממערב, אינם מסוגלים לעיבוד כל־עיקר.

רוב האדמה הנשמה והבלתי־מיושבת עשויה לאחר השבחה והכשרה לשוב לתחיה ולפריון, להזריע ולתת פירות ולהיות למִחיָה לאדם רב.

להתישבות המונית בארץ־ישראל פנויים עדיין לא רק ארבע חמישיות של הקרקע אלא גם כמעט כל האוצרות הטבעיים שבארץ. ארץ־ישראל היא בלי ספק ארץ חקלאית בעיקרה. במידה שהארץ נחקרה עד היום, לא נודע כי נמצאים בה מכרות פחם וברזל שהם יסוד לתעשיה כבדה. אולם טועים אלה החושבים את ארץ־ישראל לארץ חקלאית בלבד. הארץ עשירה במינרלים שונים, והנהרות ברוכים בזרמי־מים עצומים, שאפשר להפיק מהם כוח־חשמלי אשר יניע את תעשיית־העתיד, במקום פחמים.

מלבד מעינות־הגפרית החמים שבטבריה, חמה (על הירמוק), גדרה (אום־קייס), מעין־זרקא על חופי ים המלח ובמקומות אחרים בארץ, העתידים לשמש מעינות מרפא, יש בארץ מכרות ומינראלים: בדרום ים המלח ובערבה – מכרות־נחושת עתיקים שעד היום מוצאים בהם שכבות המכילות 25 – 40% נחושת טהורה.

אספאלט נמצא בסביבת חצביה, בצלע החרמון, וגם בים־המלח ובחופו הדרומי של הים. אספאלט טהור נמצא גם בעבר הירדן בסביבת זיזא ובמקומות אחרים.

פוספאט נמצא בעבר־הירדן ממזרח לסלט, וגם במדבר יהודה.

אחד האוצרות הטבעיים העשירים ביותר בארץ־ישראל – ואולי בעולם כולו, הוא ים־המלח. הים הזה הוא תופעה יחידה במינה בכדור הארץ. ארכו 76 קילומטר, רחבו הממוצע 14 קילומטר, פניו 1280 רגל מתחת לגובה ים־התיכון, ועומק מימיו מגיע עד 1308 רגל. ים המלח אוצר בתוכו כמות עצומה של מינראלים ומלחים. לפי הערכת מומחים עולה כמות המלחים השונים בים המלח:

אשלג	־ עד 2.000 מיליון טון
מגנזיום של ברום	־ עד 980 מיליון טון
מגנזיום של חלור	־ עד 22.000 מיליון טון
קלציום של חלור	־ עד 6.000 מיליון טון
סודיום של חלור	־ עד 11.000 מיליון טון

מלח יש בארץ בשפע, גם מחוץ לים המלח. בהרי סדום (בחוף הדרומי־מערבי של ים המלח) נמצאים הרי־מלח. מכרות־מלח נמצאים גם בסביבות אל־עריש. בהרי מלחמיה ובמקומות אחרים נמצא גבס, העתיד למלא תפקיד חשוב בתעשיית הבניה. חמרים אחרים לבניה, כגון חומר־סיד, חול ואבנים, יש בארץ למכביר. בגליל התחתון ובחורן יש אבני בזלת. לפי דעת החוקרים יש בקרקע ארץ־ישראל גם מעינות נפט. משערים שכל עמק הירדן וסביבת ים המלח הוא שדה־נפט גדול. סטנדרט־אויל־קומפני האמריקנית החלה בקיץ 1914 לחפש נפט וקדחה מדרום לחברון, אלא שהמלחמה עיכבה.

נהרות הארץ, ביחוד הירדן ואפיקיו במזרח, ונהר הליטני, מסוגלים לתת חצי מיליון כוחות־סוס, אם ישתמשו בזרמם ליצירת כוח חשמלי. כוח זה יספיק למאות בתי־חרושת ולמסילות־ברזל בכל קצות הארץ.

מי הירדן הנשפכים לים המלח – 91 מטרים מעוקבים בכל רגע – ומתאדים בחום הגדול, אפשר להשקות בהם יותר ממיליון ורבע דונם ולספק כוח ומאור חשמלי לכל הארץ.

דלה ארץ־ישראל בנתיבות־מים פנימיות. נהרותיה צרים ולא־עמוקים, ובמצבם כיום לא יוכלו אניות להלך בהם. אולם בסידורים מסוימים אפשר בכל זאת להתקין את הגדולים ביותר שבהם למטרות של טראנספּורט קל.

ערך גדול יותר בשביל תחבורת־ההובלה יש לשני האגמים: ים כנרת וים המלח.

שונה לטובה הוא המצב ביחס לתחבורה עם החוץ. יש לארץ־ישראל שני דרכי־מים: במערב – ים התיכון, בדרום – מפרץ עקבה, המסוגל לקשר את ארץ־ישראל עם ים הודו. יש צורך בהתקנת נמלים. עקבה עזובה לגמרי. אבל גם החופים ביפו, בחיפה, בקיסריה, בעכו, ובצור – אינם מסודרים. טרם החלו אף במקצת בשיפורי החופים.

ליישב ולעבד את השטחים העזובים והשוממים, ־ בערך 4/5 של כל הארץ, ־ להפרות החולות, לייבש הביצות, להתקין השקאה, להשביח את אדמת העמקים המנוצלים ולהחזיר להרים את פריונם, להפוך את זרמי הנהרות והנחלים לכוח ומאור חשמלי, ולהשתמש במרץ המיוצר לעיבוד תוצרת הארץ ואוצרותיה הטבעיים, לפתח ולהשביח את אמצעי התחבורה, לבנות נמלים ומסילות־ברזל חדשים – אלה הם התוחלת, היעוד והאפשרות של התישבות המוני ישראל בארצם.

דאנציג, ח' באלול תרפ"ד

מהוויכוח במועצת “החלוץ” בדנציג

מועצה זו היתה לי הפתעה משמחת – נתגלה בה גידול ושפע של כוחות חדשים. נראה, שמרכז תנועתנו בחו"ל עובר לתנועת “החלוץ” והנוער המתרכז סביבו. אני מעריך ומחשיב גם את הביטוי המגומגם, שניתן לתנועת־הנוער בוועידתה שקדמה¹, אם גם ועידה זו לא עמדה על הגובה. החברים, שביקרו קשה את ועידת הנוער, לא צדקו, – לא לפי דבריה וביטוייה נשפוט את תנועת הנוער, אלא לפי הכוחות הטמירים הגנוזים ומקופלים בחוּבה, שתנועת־הפועלים בארץ צריכה ויכולה לסייע לגילויים וצמיחתם. וגם “החלוץ”, המרכז בתוכו כוחות יותר מבוגרים, אף הוא צריך לטפח – בהבנה רבה וביחס־חברים נאמן – את קשריו, קשרי עבודה ומשותפת, את אגודות הנוער.

בוועידת ההסתדרות הבאה נצטרך להעמיד את שאלת פעולותינו בחו“ל, וביחוד ב”החלוץ" ובנוער, כי האפשרויות והפרובלימות הכרוכות כעת בתנועת “החלוץ” והנוער נוגעות ונוקבות עד תהום קיומה של תנועתנו בארץ־ישראל.

חברי “החלוץ” דורשים במועצה זו מאת החברים בארץ־ישראל תשובה ברורה ופוסקת בשאלת ההכשרה: היש צורך בהכשרה אם אין? אם בהכשרה אתם מתכוונים לקבוע דרך הפעולה וענף העבודה וצורת־החיים של “החלוץ” לאחר בואו לארץ – הרי תשובתי היא שלילית. איני מאמין שדבר זה ניתן להעשות בחו“ל. הכשרה כזו נעשית בארץ־ישראל, ורק בה. תנאי העבודה בארץ־ישראל אינם תלויים בדרכי ההכשרה שלכם פה. דרכי הבנין והעבודה בארץ־ישראל אינם נתונים למפרע, ושום הכשרה בחו”ל לא תקבע את גורלם מראש. יודעים אתם, שהעליה החלוצית האחרונה, לאחר המלחמה, באה לארץ בשאיפה של התישבות חקלאית, וההכשרה היתה כמעט כולה חקלאית אולם כשבאו לארץ ולא נמצאו האפשרויות והאמצעים להתישבות אחזו בענפי עבודה אחרים, בכביש ובבנין, בלי שהיתה להם הכשרה מוקדמת. בעבודה הכשרנו את עצמנו. לא היתה לנו כל הכשרה בטאבאק – והנה נתגלתה פתאום אפשרות רחבה בעבודה זו, והיינו נאלצים להעביר אליה מאות פועלים מהבנין ומענפי עבודה אחרים.

גם ההכשרה החברתית הניתנת פה אינה מכרעת ומבטחת את צורת־החיים בארץ. אתם פה אינכם יודעים ואינכם חיים את כל הקושי והסבל והניגודים וחבלי היצירה והמלחמה של הפועל בארץ. מה שנראה פה פשוט ובהיר וישר – מתנגש בארץ באלפי מעצורים. ורק בתוך חיי המציאות והתאבקויותיה הקשות נבחנת הדרך ונקבעת הצורה ונמדדים הכוחות.

הדעה, שהובעה ע"י חברים אחדים, שההסתדרות תדאג באופן מיוחד לחלוצים בסידורם בעבודה – היא מוטעית ומסוכנת, היא סותרת את עצם מהות “החלוץ” והיא עלולה להביא תקלה לכל עבודתנו בארץ. “היות חלוץ” זאת לא אומרת תביעת זכויות – אלא העמסת חובות. “החלוץ” בארץ אינו חלוץ, – אלא פועל. וההסתדרות אינה יכולה להפלות בחלוקת העבודה בין מי שהוא חלוץ ובין מי שהוא “סתם” פועל. אנו מחשיבים את “החלוץ”, שעליו לטפח בחבריו את החלוציות, אבל החלוציות אינה מתחילה בכניסה להסתדרות “החלוץ” ואינה מסתיימת בעליה לארץ. – החלוציות האמיתית מתגלה בעבודה בארץ, בפעולות ובנאמנות בעבודה בארץ.

איני שולל את פעולת ההכשרה הנעשית עכשיו ע“י “החלוץ” – אם הכשרה זו אינה באה לעכב את העליה. לפנַי מונחת החלטת המועצה השלישית של “החלוץ” ברומניה האומרת ש”אין הסתדרות “החלוץ” יכולה לכוון את עבודתה רק לפי צרכי השעה בארץ, כי אם לפי כל הפּרספּקטיבה ההיסטורית של בנין ארץ־ישראל העובדת“. החלטה זו נתקבלה בתור תשובה לתביעת ההסתדרות להחיש את עליית החלוצים, כדי לספק צרכי העבודה שהתרבו בארץ בגידול הטאבאק. החברים מרומניה חושבים שלא צרכי העבודה הממשיים שבכל שעה ובכל רגע קובעים ומכוונים את פעולותינו בארץ־ישראל – אלא “הפּרספּקטיבה ההיסטורית” של הבחורים היושבים בצ’רנוביץ או בעיירה אחרת ברומניה. ובשם “פּרספּקטיבה היסטורית” זו מעכבים את עליית החלוצים הנדרשים לעבודה בארץ. אנחנו בארץ עושים את המאמצים הגדולים ביותר להיאחז בכל עבודה. קטנה או גדולה, המתגלה לנו. אנו חותרים בתמצית כוחנו לכבוש כל עמדה, קלה וקשה, ואנו ננעצים בצפרנינו בכל אפשרות והזדמנות של עבודה, – וב”החלוץ" יושבים אנשים בעלי “פרספקטיבה היסטורית”, שאינם רוצים “להשפיל” עצמם עד כדי סיפוק “צרכי השעה” – והפועל העברי בארץ עלול מחוסר עובדים להפסיד הזדמנות־עבודה גדולה, שאולי לא תשוב עוד זמן רב.

הכשרה חלוצית היא זו המכשירה את החבר להיות מוכן להשתתף בעבודת הפועל העברי בארץ בכל התנאים. איני רואה את “החלוץ” כדבר נפרד מההסתדרות. תנועתנו בארץ ובחו"ל היא חטיבה אחת, והסתדרות “החלוץ”, בכל אופן, צריכה להיות חלק אורגני של הסתדרות העובדים הכללית בארץ. עבודת ההסתדרות וצרכיה – הם עבודת “החלוץ” וצרכיו. הפרספקטיבה של ההסתדרות היא הפרספקטיבה של “החלוץ” – אנו מהווים מחנה עובד אחד, והמיפקדה של המחנה הזה נמצאת בארץ־ישראל, כי חזית־ההגשמה שלנו היא שם.

אנו עומדים עכשיו בשעת־רצון בלתי־מצויה בארץ. כל התנאים בעם היהודי ובעולם הגדול, התנאים המדיניים והכלכליים, הם כרגע רצויים. ארץ־ישראל נעשית להמונים הרחבים לשאלת־חיים. העליה לארץ מתגברת. אולי יש בעליה זאת גם מן הפסיכוזה החולנית. איני בטוח, שכל אלה ההולכים עכשיו מפולין לארץ־ישראל ייקלטו, אבל עליה זו היא רמז לאפשרויות העצומות, שאין אנו מעיזים כרגע לחלום עליהן. המצב בארץ הוא נוח. יש אפשרויות של רכישת קרקעות במידה עצומה. מצד התנאים המדיניים אין מניעה לעבודה רבה ואינטנסיבית. ומה שנחוץ עכשיו הוא כוח מאורגן גדול, שיש לו הכשרון והרצון לפעולה רחבה וגדולה ושיש לו תכנית פעולה. בלי תכנית בנין לא תיתכן הגשמת הציונות. מעשה רב ועצום זה דורש אמצעים כבירים וכוחות ענקיים, רצון דרוך והבנה צלולה מה ואיך לעשות. נחוצה תכנית של ריכוז כוחות וגיוסם, של פעולה ושל בנין, הדבר הגדול והענקי הזה לא ניתן להעשות באקראי, בסנוורים, ממילא.

באמרי תכנית בנין, איני מתכוון לאותה שאלה, שדנים בה עכשיו בחוגיי “החלוץ”: מושב וקבוצה. אני מתכוון לתכנית המכוונת את כל כוחות התנועה בחו"ל ובארץ, המאספת את כל האמצעים הדרושים והמכוונת את בנין הארץ בקווים כוללים ויסודיים. הציונות הבורגנית לא תמלא את התפקיד הזה. לנו יש יתרון אחד גדול, שאין לציונות הבורגנית. יש לנו מרכז בארץ: הסתדרות העובדים הכללית. והוא הבסיס והמנוף של עבודתנו ותנועתנו העולמית; זהו גם המרכז והנושא של כל פעולת הבנין בארץ. מרכז־העבודה הוא הרכוש הנוצר והמגובש של התנועה הציונית בארץ, הוא גם בית־היוצר, הכוח המניע של הציונות המתגשמת.

אולם רוצה אני שתדעו, חברים, שההסתדרות עוד איננה שלמה. הרצון השלם, המאוחד והמזוקק של מעמד הפועל בארץ טרם התגבש. במקום רצון מרכזי, מדריך ורב־אונים עוד מתרוצצים רצונות נפרדים, שבורים ולקויים; במקום דרך אחת, דרך־המלך של תנועת־הפועלים, שיש לפניה משאת היסטורית – עוד מתפתלים שבילים צרים ועקלקלים המכוּונים לצדדים; במקום משק־הפועלים האחד, רב הענפים ועמוק־השרשים, אבל יחיד הגזע והסדן, יש לנו משקי פועלים רפים, מפוררים ומתחרים. עוד רעל הפירוד וההתפלגות מחלחל בתוכנו ומחליש את כוחנו. אך מאמין אנוכי באמת הגדולה, המקננת עמוק עמוק בנשמת תנועתנו, ברגש האחריות המפעם בתוך תוכה, ברצון היצירה המבריח אותה לכל חלקיה ופלגותיה, ואני בטוח שהיא תדע להאזין לתביעת הרגע ותמלא את הצוו ההיסטורי, הקורא לה להיחלץ, להתלכד ולגייס סביבה את כל הכוחות ושברי־הכוחות הנפוצים בכל הארצות: ב“החלוץ”, בנוער, במפלגות הציוניות והסוציאליסטיות, בכל אלה אשר יתאספו סביב הדגל של הסתדרות העובדים בתנועה הציונית ובתנועת־הפועלים.

גידול כוחות “החלוץ” מעיד על הגברת כוחה של ארץ־ישראל העובדת, על השפעתה המוסרית של ההסתדרות. תנועת “החלוץ” עכשיו היא יותר מהסתדרות להכשרה במובן הצר. בתנועה זו אני רואה התפרצות של כוחות כבולים, שהכוח המאגנטי של הפועל בארץ מביא לידי גילוי ואקטיביות. בחו“ל אנחנו מפוררים ומפולגים עוד יותר מאשר בארץ, ופגימה זו מבקשת ומוצאת תיקונה ב”החלוץ“. “החלוץ” הולך ונעשה לכלי האוגד ועוצר את כל חלקי התנועה האקטיבית שלנו בחו”ל. ונדמה לי, שהוא עתיד למלא בחו"ל, בלא־יודעים ובלי כוונה למפרע, את התפקיד שההסתדרות ממלאה בארץ. זהו, אולי, ערכו ותפקידו הגדול של “החלוץ”.

השלמה והכשרה להסתדרות – זו היא תעודת “החלוץ” וזו היא ההכשרה שצריכה לשלוט ב“החלוץ”. לא הכנת חברים למשק זה או אחר, לקיבוץ זה או אחר – אלא לקיבוץ האחד והמאוחד של מעמד הפועלים בארץ ששמו “הסתדרות כללית” ולמשק האחד והמאוחד של מעמד הפועלים בארץ ששמו “חברת העובדים”. בית־קליטה אחד לכל החלוצים הבאים לארץ – בית־העבודה של הפועל העברי בכל תנאיה, בכל סיבלה, בכל קשיה וחדוות יצירתה וחבריה. ההכרה ש“החלוץ” צריך לנטוע בלב חבריו היא – ההכרה המעמדית, ההכרה שמעמד־הפועלים הוא אחראי על גורל האומה ובידו גורל האומה. מעמד־הפועלים בארץ איננו מועבר מחוץ על־ידי העליה כהוויתו וכצורתו הקבועה והמסוימת בחוץ – הוא מהותך ומגובש מחדש בכור העבודה בארץ־ישראל. ו“החלוץ” שעליו הוטל להשתתף בהכרה, באחריות ובנאמנות בעיצוב מעמד הפועלים, צריך להתכונן לתפקיד זה בהבנת כל הקושי של המעבר והחדירה לחיי העבודה.

הכלי הנאמן של עבודת כיבושנו בארץ זו הוא הקיבוץ, העובד על יסוד עזרה הדדית ואחריות משותפת בעבודה. כל הכיבושים הגדולים והקשים של הפועל העברי בארץ נעשו על־ידי הקיבוץ. אנו עומדים כרגע לפני כיבושים חדשים – בהתישבות בעמק, בחשמול, בבנין נמל, בחדירה לנגב – ונצליח למלא תפקידים אלה, אם לרשותנו יעמדו קיבוצים מסודרים ומאורגנים, מלאי־אחריות וחניכי משמעת בעבודה ובחיים. הצורה הכללית, שבה צריך “החלוץ” לחנך את חבריו היא הצורה הקיבוצית. אבל משגה כבד יעשו חברינו, אש יחשבו שבקיבוצים הם פותרים את כל שאלות העבודה והחברה בארץ־ישראל. הקלוּת והשטחיות שבהן נוהגים עכשיו בחו“ל, בחוגים אחדים של “החלוץ”, לפתור את כל שאלות ההתישבות והחברה בארץ־ישראל – הן מקור של קלקול מוסרי וחברתי ל”החלוץ" ועלולות להזיק לכל עבודתנו בארץ־ישראל. ישנם בארץ אנשים, שהתחנכו בחו"ל בקיבוץ וחיו בארץ בקיבוץ, ובהתנגשות הראשונה את המציאות הקשה יצאו מהקיבוץ ונעשו חברי פרקצית הפועלים. חיי הקיבוץ אינם אידיליה נוחה וקלה. חברי הקיבוץ מתחבטים בשאלות קשות ומורכבות, שעדיין לא מצאו להן פתרון. השאלה המרכזית היסודית בפעולתנו המשקית היא לא צורת המשק – אלא סוד הצלחתה הכלכלית.

יש בתוכנו הרבה חברים נאמנים גם לציונות וגם לסוציאליזם, שאינם מאמינים בהצלחה הכלכלית של הקבוצה או אינם מוצאים לעצמם מקום בקבוצה והם דורשים אחריות אישית גמורה ומלאה על העבודה ועל המשק. ומושב־העובדים יש לו מקום בהסתדרות. סכנה גדולה היינו ממיטים על עצמנו אילו נתנו בארץ ליצור הסתדרות עובדים מיוחדת או אפילו רק מפלגה מיוחדת של מושבי־עובדים. הקומוניסט הפוסל את השתתפות חבר מושב־עובדים בהסתדרות הוא משולל הכרה מעמדית. נושא הקומוניזם איננו החבר העובד בקומונה, אלא מעמד הפועלים כולו. כל החי על עבודתו מבלי נצל עבודת זולתו הוא חלק אורגני של מעמד הפועלים. ומי שיפריד ממעמד הפועלים את כל חברי מושבי־העובדים, כל זמן שהם חברים בהסתדרות ושומרים על העיקר של עבודה עצמית ושמשקם הוא ב“חברת העובדים” – הוא מתנקש בכוחו ושלמותו של מעמד הפועלים ומעמיד בסכנה גם את היצירה הקיבוצית שלנו בארץ. ברגע שנברא בארץ מפלגות־משק אנו מהרסים את יסוד בניננו בארץ. סוד הצלחתנו בארץ, סוד כשרון היצירה והכיבוש, נוכח תנאים קשים והתנגדות וחתירה מצד כל האלמנטים הרקובים של הישוב – הוא בהצלחתנו להקים את חזית העבודה המאוחדת, חזית המעמד. כל נסיון להעמיד במקום חזית זו – המקפת ומכנסת את כל החיים על עבודתם – חזית של צורה ישובית אחת, הנלחמת בצורה הישובית האחרת ומתחרה בה – מערער את הבסיס המוסרי והחברתי של קיומנו.

עוד דבר: אנו עובדים לא רק במשקים שלנו. יש בארץ גם משק פרטי והוא הולך ומתפתח, וכל זמן שאין הוא מכוון נגד העבודה העברית – אנו מקדמים את צמיחתו ברצון. אנו מברכים כל אפשרות של הרחבת בסיס העבודה וכשרון הקליטה של הארץ. אולם כאן, במשק הפרטי, יש לנו מלחמה קשה, מלחמה כפולה: על זכות העבודה ועל תנאי העבודה, וגם לעבודה זו – ואולי ביחוד לעבודה זו – נחוצים חלוצים, בעלי הכרה מעמדית והכשרה נפשית חלוצית. “החלוץ” צריך לחנך את חבריו להשתתפות פעילה ונאמנה באגודה המקצועית, להבנת ולהכרת השאלות הקשות והמסובכות, שבהן אנו מתחבטים במצב המיוחד של שוק־העבודה בארץ, בחוסר כל חוקי הגנת הפועל ובמציאות שוק רחב של עבודה זולה, בלתי־מאורגנת, שהמשק הפרטי מנצל אותה במלחמתו נגד הפועל העברי ונגד הסתדרותו.

“החלוץ” צריך גם לפתח בחבריו את העֵרוּת המדינית והציבורית. העליה השלישית, שנתנה לארץ שפע של כוחות עבודה ויצירה, שהגבירו וחידשו שאת פעולתנו המשקית – לקויה במידה גדולה של פאסיביות ציבורית ומדינית, העלולה להחליש את עמדותיו של הפועל העברי בישוב, בתנועה הציונית ובתנועת־הפועלים הבינלאומית. לתנועת־הפועלים בארץ יש הרבה חזיתות. חזית העבודה היא, כמובן, המכרעת והיסודית, אולם אין אנו יכולים ורשאים לזלזל גם בשאר החזיתות של הפעולה הישובית, הציבורית והמדינית. מכוחנו והשפעתנו בחזיתות אלו תלוי גם גורל עבודתנו והתישבותנו. וגם אלה דורשים הכשרה.

תעודת “החלוץ” היא הכשרת חבריו למילוי תפקידי העבודה, ההתישבות והכיבוש של ההסתדרות הכללית בארץ, לפתח בהם את ההכרה, האחריות והמשמעת המעמדית, לחנך אותם להשתתפות פעילה, ערה ונאמנה בכל הפעולה הישובית והציבורית של תנועת־הפועלים ובנין המשק של חברת העובדים בארץ.

בנוגע לשאלת הלשון, שהועלתה לא במקומה. אילו נשארנו כמקודם ולא היינו מתאחדים, יש לנו תשובה ברורה ומוחלטת; תשובה להלכה ולמעשה: בשבילנו אין שאלת הלשון. עמדתנו ידועה לכל: אנו דורשים – עברית. וכמובן, בלכתנו להתאחד לא ויתרנו על הפרינציפּ הזה, כשם שלא ויתרנו על הפּרינציפּים הסוציאליסטיים. אין לנו שום שפה אחרת מלבד עברית. אך מבינים אנו שיש המונים רבים שטרם יודעים את השפה, ורצוי לנו שיבואו לכאן. יודעים אנו הקושי הזה. אבל אנו ריבולוציונרים – אנו עושים מהפכה בחיינו, המהפכה הגדולה ביותר שנעשתה בדברי ימי העולם; ואין אנו בונים את עתידנו על כוחות שליליים, על אי־ידיעה, אלא על כוחות היצירה בעם, בחלק הפורה ביותר בעם – בייחוד על העובד. יודעים אנו שיש בעמנו שאינם יודעים לגמרי את השפה, אך בטוחים אנו שאלה שידעו להתגבר על כל המעצורים ולשנות את כל סדר חייהם – יידעו להתגבר גם על אי־ידיעת השפה. הם ילמדו אותה. זהו הפתרון. אי־הידיעה – כוח שלילה, ואנו נתגבר עליה בכוחות החיוביים שיש לנו גם עתה, וגם להבא אין לפחד ממנה. אין כאן שאלה של שלילת החופש. אף אחד מאתנו לא יגיד שמי שאינו יודע את השפה – ייאלם. אַבסורד! באסיפה זו, שרוב חבריה מדברים עברית וקנאים לעברית, לא הגבילו את חופש הדיבור של חברים שאינם יודעים עדיין את השפה. בעבודת היצירה שלנו אין שאלת שפה, ואינה קיימת לא בענין ההתאחדות ולא בענין המפלגה. עומדים אנו על נקודה זו ואין כוח שיזיז אותנו ממנה. לח' שמיד מוכרח אני לגלות. עליו לדעת שבאנו להישאר כאן. העם עדיין איננו אתנו בארץ־ישראל. מי שרוצה לחיות בארץ, עליו לדעת שהוא הולך אל העם, ולהיפך – העם ילך אליו. ואם רוצה הח' שמיד שניקרע מהגלות, שמחים אנו לכך, כי לשם כך באנו לכאן.

ולעניננו – חבל שרוב הנואמים לא עמדו על עצם השאלה.

הוועדה שעיבדה את הפּלטפורמה של האחדות פירסמה אותה בחוברת, והכל יודעים את תכנה, ולכן לא עמדתי על הפרטים. וצר לי שהנואמים לא עמדו על העיקר – על יסוד המונח בהצעת החוברת הזאת. שההסתדרות החדשה צריכה להשתתף במשרד הברית העולמית של פועלי־ציון – יש בחוברת. על קשרים עם האינטרנציונל – יש. לוותר על סוציאליזם זאת אומרת לוותר על כל שאיפותינו הסוציאליסטיות. ואם כן – מה מעשינו כאן? כלום נשאיר הכל לאדונים לוין־אפּשטיין וחבריו שהם יכוונו כל העבודה. אנו אומרים: בציונות המתגשמת רוצים אנו, בכוח עליה עממית רחבה ומסודרת, לברוא כאן חברה סוציאליסטית. עיקרי האמצעים הדרושים להגשמה – ישנם בחוברת. אפשר לתקן פה ושם, אבל היסוד ישנו. רוצים אנו שההתאחדות שלנו תהא ציונית־סוציאליסטית. אבל החידוש שבהתאחדות אינו בפרינציפּ הסוציאליסטי; ואין שום חידוש בשאיפה להנחיל את השפה העברית לכל העם. כל זה ידוע מאז. החידוש העיקרי הוא בסדר האורגניזציוני שאנו מציעים. וחבל שעליו לא עמדו – מלבד אחד. לא מפלגה פוליטית לחוד והסתדרות מקצועית לחוד רוצים אנו ליצור, כי אם לסדר את כל המעמד העובד, שאינו חי על האֶכספלואטציה של הזולת, – בהסתדרות אחת, ללא מחיצות. אנו הולכים לאַחד כל הכוחות היוצרים העובדים, החיים מעבודה עצמית, גופנית או רוחנית, ולאַרגנם לפי משלח־ידם. עיקר כוחו של הפרולטריון בהיותו יוצר פרודוקטיבי בארץ. בלעדיו אין החברה יכולה להתקיים. זהו כוחה ובסיסה הטבעי של החברה. אבל איננו רוצים הסתדרות חקלאית בלבד, או אירגון מקצועי צרוף אחר. בארצות אירופה מקובל שהאירגונים המקצועיים הבלתי־מפלגתיים שאין להם מטרה סוציאליסטית – הם ריאקציוניים, וחוג מבטם צר מאוד. באמריקה, האירגונים המקצועיים אינם מתערבים בפוליטיקה, והם מצטמצמים בשאלות יום יומיות. וגם בעבודה זו אינם מצליחים ביותר. וגם בארצות אחרות האגודות האומנותיות מתנגדות לעבודה פוליטית. בארץ דרוש איחוד התפקידים ואיחוד כל העובדים, בכל המקצועות, גם הגופניים וגם הרוחניים. רצוננו שהפועלים המסתדרים יהיו בהסתדרות כללית העומדת על פּרינציפּ הכלליות. הפּרינציפּים האלה קבועים בתוך ההצעה. מה יעשו אלה שאינם סוציאליסטים, ואינם לאומיים? נענה להם מה שהטריידיוניונים עונים לבלתי מאורגנים. הפועל הבלתי־מאורגן מפריע לאינטרסים של הפועלים ואין מתחשבים אתו, רק במידה שיבין וייכנס להסתדרות; בייחוד אצלנו, שאין המון פועלים כאלה – שהם באמת מתנגדים לאידיאלים, הציוניים והסוציאליסטיים, מלבד קומץ קטן מאוד. באנו לא רק ברעיון הצורך באיחוד, כי אם גם מתוך הכרה שכבר בשל אצל כל הפועלים. ובאמת ראינו בכל מקום בארץ שהפועלים הסכימו לפּרינציפּ האיחוד ולהשתתפות בו. גם אלה שהתארגנו רק כדי להשיג עבודה, לא יעזבו את הארגון מתוך פּרינציפּ. וכזה הוא המצב גם בערים, שבהן רוב הפועלים אינו מסודר. האירגון על יסוד פרופסיונלי בלבד לא יתן קיום לפועל. אבל אם ניתן יסודות יותר רחבים לאירגון ונשתף את הפועלים העירוניים עם הציבור האקטיבי בארץ־ישראל, ניתן להם תוכן רוחני רחב מאוד, ועל־ידי זה נחזק גם את האירגון המקצועי. זהו החידוש העיקרי שלנו. וממילא בטלות כל השאלות: עם מי אנו מתאחדים? זוהי שאלה של ריאורגניזציה בסידור הפועלים בארץ־ישראל, המתאימה לדרישות הארץ. מה שאנו באים לחדש הוא צורת האיחוד, ודבר זה ניסחנו בחוברת זו. קבענו שתי הנחות כלליות: שלילת המשטר הרכושני הקיים, בניה על יסודות הפּרינציפּ הלאומי־ציוני. והעיקר הוא לא הפּרינציפּ המופשט. אין אצלנו הציונות והסוציאליזם שני אידיאלים שתכנם עיוני. הננו ממזגים אותם על־ידי בריאת חברה סוציאליסטית עברית בארץ־ישראל. זוהי מטרתנו בציונות, וזהו הסוציאליזם שלנו. זוהי הפרוגרמה העיקרית שלנו. ואשר לצד האורגניזציוני – לפי שעה קראנו לאיחוד – “אחדות העבודה”, אבל אפשר לשנות את השם. נדמה שחברינו חושבים שענין השם הוא חשוב מאוד, אף על פי שאין ערך אלא לתוכן. בכל זאת אולי חשוב מאוד, מטעמים אחרים, שבשם האיחוד יובלט שזוהי הסתדרות סוציאליסטית. אבל נוכל לשנות את השם. נחליט על כך היום או בועידה הכללית.

ההסתדרות שאנו באים לייסד בנויה על:

1. הסתדרות מעמדית: לא כל אחד יכול להצטרף אליה, כמו למפלגות והסתדרויות אחרות, הרוצות להכניס את כל העם. לנו אין פרטנזיה כזאת, ואנו אפילו מתנגדים לזאת. אנו רוצים לארגן בהסתדרות רק אותם החלקים שאינם חיים על הניצול. ההסתדרות היא חברה מעמדית, סוציאליסטית. שאיפתנו לאַחד עד כמה שאפשר את כל המעמד העובד, ואנו קובעים מי הם העם העובד. בשורה ראשונה הפועלים השכירים העובדים במשק פרטי. ותשובה לח' חלדי: לא היינו רוצים לתת דריסת רגל לרכוש הפרטי, אולם לעת עתה לא נוכל לבטלו, וגם במשק הפרטי יהיו פועלים עברים; והרי גם עתה סוף סוף יש פועלים עברים במשק הפרטי. אחריהם העובדים במשק הלאומי, בקבוצות ובקואופרטיבים. ונארגן לא רק עובדים פיסיים כי אם גם את כל העובדים בעלי האומנויות החפשיות. בתוך האירגון תתקיים הסתדרות המורים, שהם אחרי הפועל הכוח החזק ביותר בארץ־ישראל. יקומו, איפוא, בהסתדרות אגודות אומנותיות לפי משלח־היד. גם העובדים בחקלאות, בקבוצה, יתארגנו בהתאחדות זו. ההתישבות החקלאית אינה עומדת מחוץ למפלגת־המעמד. היא חלק ממנה. גם אותם בעלי האומנויות החפשיות שעוד לא הסתדרו באגודה אומנותית יצטרפו לאיחוד. זהו החידוש שלנו. מכלל סמכויות ההסתדרות תוצא כל שאלה פילוסופית־עיונית. יש בתוכנו זרמים שונים: סוציאל־דימוקרטים, סוציאל־ריבולוציונרים, סינדיקאליסטים – כל אחד חפשי בדעתו ותינתן לו רשות לבאר בעתונותנו את דיעותיו מנקודת־מבטו. איננו מחייבים את חברינו למחשבה אחת. ההסתדרות תכיל בתוכה דיעות שונות במסגרת עיקרים יסודיים משותפים.

בנוגע להשגות הח' בלומנפלד, התובע לקרוא להסתדרותנו “התאחדות הפועלים הסוציאליסטים בארץ־ישראל”. חבל שאינו יודע אנגלית. בשפה זו “עבודה” אינה רק שם הפעולה הנעשית, כי אם גם שם קיבוץ הפועלים העוסקים בעבודה. רוצים אנו להכניס את המושג הזה ללשוננו. רוצים אנו לבנות ככל האפשר את הארץ לא כפועלים שכירים כי אם כעובדים חפשיים. עבודה – מושג יותר רחב מאשר פועל. ניסוח זה אינו מנקודת־מבט בלשנית אלא סוציולוגית.

1. שאלת האוטונומיה והקשר עם הברית העולמית של פועלי־ציון. בעצם אינני מתנגד לא לאוטונומיה ולא לקשר, אבל בכל זאת טועים החברים בדבריהם. גם עתה איננו סניף של הברית העולמית של פועלי־ציון. אנו מפלגה עומדת ברשות עצמה. מפלגתנו נוסדה לפני שנוסדה הברית העולמית. יחד עם שאר המפלגות האחיות בחוץ־לארץ יצרנו את הברית, ובתקנותיה נאמר שכל מפלגה היא אוטונומית בענינים הארציים שלה. כך יהיה גם להבא. אַבסורד הוא לחשוב כי בנק הפועלים שאנו מקימים כאן צריך להיות ברשות הברית העולמית. היפריעו לנו לייסד בנק פועלים משלנו? הננו מפלגה אוטונומית, בייחוד בעניני מוסדות. אין זו שאלה אורגניזטורית בלבד כי אם גם פּרינציפּיונית. ולפיכך משתדלים אנו להכניס לברית העולמית כל האגודות הציוניות הסוציאליסטיות שבעולם. לפי שעה אין בברית אלא אגודות אחדות, המאורגנות על יסוד פדראטיבי. אבל המקום שהמפלגה הארצישראלית תופסת בברית הוא אחר מאשר מפלגות אחרות. כאן המוסדות המרכזיים של הברית. למשרד־העבודה של הברית שולחת המפלגה הארצישראלית בא־כוחה, וזכות זו ניתנת רק למפלגה הארצישראלית. ויותר מזה, אם הברית העולמית זכתה שיזמינוה לאינטרנציונל הסוציאליסטי, הרי אנו שגרמנו לכך. האינטרנציונל בנוי על הפּרינציפּ הטריטוריאלי, ואנו מפלגה טריטוריאלית יחידה בברית העולמית, והודות לנו יכול משרד הברית להשתתף באינטרנציונל. ובמידה שיש לנו אמצעים, הרשות בידינו לברוא כל המוסדות הנחוצים. לעת עתה אנו מוגבלים מאוד באמצעים כספיים, וזהו דבר רע. הכרחי שהברית העולמית תשמש לנו משען פוליטי וכספי. נייסד פה את חיינו על אָשיות כלכליות בריאות. לעת־עתה קטן היישוב העברי, ונאלצים אנו להיעזר בתנועתנו בחוץ־לארץ. אבל רשאים אנו לייסד כל המוסדות הנחוצים לנו, ככל שמַגעת ידנו. מנקודת־מבט מעשית טוב לנו לייסד בנק בעצמנו.

אני מציע להחליט לקבל ביסוד את ההצעה על איחוד כל כוחות הפועלים וכן על הצורה האירגונית של האיחוד ולהשאיר לוועידה הכללית את שאלת השם.

אֶליק היה לפי גילוֹ, זמנוֹ והיקף פּעוּלתו בן העליה השלישית; לפי שרשיוּתוֹ וראשוֹנוּתוֹ – היה כאחד מאנשי העליה השניה.

מה שאָנוּ קוראים היום בשם העליה השניה היתה בעצם רק שארית מועטה מהעליה שהגיעה ארצה בשנות 1904–1914. אין מספּרים פּחות או יותר מוּסמכים מהעליה בשנים ההן, אבל נדמה לי שלא אתרחק מהמציאוּת אם אוֹמַר, כי שמונים אחוּז מאלה שעלוּ, לפחות עד שנת 1910, חזרוּ כלעוּמת שבאוּ. המציאוּת העכוּרה, הקשה והעוֹיֶנת גם מבחוּץ וגם מבפנים, גם מצד השלטון העוֹתוֹמני והתושבים הערבים, וגם מצד רוּבּוֹ של הישוּב היהוּדי בימים ההם לא היתה בה משיכה יתירה, להיפך: כמעט הכל דחף ודחה והכבּיד. להלכה היתה עליה יהוּדית אסוּרה לגמרי, ואפשר היה לבוא ארצה רק לשלושה חדשים כעוֹלה־רגל. כמו כן היתה רכישת קרקעות על־ידי יהודים אסוּרה, ונדרשוּ כל מיני תחבוּלות ועיקוּפים ומתן שוחד בשביל לרכוש פּיסת אדמה, וכל רכישה נמשכה שנים. הישוּבים החקלאיים היהוּדים (‘המושבות’) היו מועטים, כעשרים בערך, ועבודתם נעשתה כמעט כוּלה על־ידי ערבים. העבודה הערבית היתה זוֹלה, מעוּטת צרכים וּנתוּנה בלי התנגדוּת לניצוּל ושעבּוּד, והפּועלים הערבים היו אמוּנים בעבודה חקלאית מדורי דורות, ופועל יהודי שבא מהעיר לא יכול היה להתחרות בהם אלא בקושי. השמירה במושבות היתה כוּלה בידי ערבים, לרוב בידי שודדים מפורסמים שהפּילוּ חיתיתם על הסביבה. השלטון העוֹתוֹמני לא היה מסוּגל ולא היה לו ענין להבטיח הנפש והרכוּש בארץ, והצטמצם בגביית מסי המעשׂר הכבדים. הישוּב היהוּדי העירוני היה דל וקטן, ובארבע ‘הערים הקדושות’ (ירושלים, חברוֹן, טבריה וצפת) התפּרנס בחלקו הגדול בחלוּקה. חיפה היתה עיירה קטנה; ועיר־הנמל היחידה היתה אז יפו, עיר שרוּבה הגדול של תושביה היוּ ערבים, וליהוּדים לא ניתנה דריסת רגל בעבודת הנמל והים, אם כי היהוּדים כבר אז סיפּקוּ החלק העיקרי של פּרנסת הנמל – בעליה וּביבוּא, והיהוּדים ביפו היו מיעוּט קטן מפוּזר בין חנוּיות ערביות ברחוב בוסטרוס ונוה־שלום.

חרושת יהוּדית לא היתה קיימת בכלל, אם להוציא מן הכלל בית־חרושת קטן לשמן. בית־החרושת היחיד הראוּי לשם זה היה של גרמני (וַגנר) ביפו, וּכמוּבן שלא היתה בו דריסת רגל לפועל יהוּדי. לא התקיימוּ בארץ בתי־ספר תיכוניים וגבוהים, ולא הופיעוּ עתונים, מחוּץ לעתון עלוּב בירוּשלים שלא היה כדאי לקרוא אותו. שכר העבודה, למי שהצליח לקבל עבודה, היה ירוּד, ורמת־החיים של פּועל היתה בשפל המדרגה. היחסים בין ‘הותיקים’ והעולים החדשים היו גרוּעים. רוב האיכרים היו ‘טריטוֹריאַליסטים’ וליגלגוּ על ה’צעירים' הנאיביים שבאוּ לארץ שוממה, דלה, הרוּסה, חסרת כל סיכּוּיים. ואין פּלא שרק מעטים נשארוּ. ונשארוּ מעטים שהיו מחוננים בעוז־רוּח; ביאוּש מוּחלט מן הגלוּת, באמוּנה עמוּקה ביכולת האָדם ובאחריוּתה האישית; בהכרה שהעבודה היא מַסד כל חיי אוּמה ותנאי מוּקדם לתקוּמתנוּ; בעקשנוּת קנאית לשליחוּתם ההיסטוֹרית, המהפּכנית, בעצמאוּת רוחנית ואינטלקטוּאַלית; בראיה

אכזרית של המציאוּת, בחוסר כל תלוּת בדעות מקוּבלות וּבשגרות מחשבתיות, הן ציוניות והן סוציאליסטיות, בנכוֹנוּת לסלול לעצמם דרך חדשה בתקוּמת האוּמה; – ובהסתפּקוּת במוּעט, גם במוּעט לעצמם וחייהם היומיומיים, וגם במוּעט הישׂגים, והיוּ מוּכשרים להקדיש ימיהם וחייהם לפכּים קטנים כאלוּ, שלא היה בהם מעוף ודרמתיוּת והיקף, אבל הם עיקרי חיי עם. היתה בהם התכוּנה הגדולה והיקרה של ראשוֹניוּת, אבל הם היוּ מוּגבלים: היוּ רק בעלי ממַד אחד, ממַד העומק: עומק התחוּשה והרצון. ממַדי הרוחב והאורך היוּ נעדרים במציאוּת הישראלית של הימים ההם; וזה הכריח את המעטים, שנרתקוּ לחזון העתיד על־מנת להגשימו בעצם פּעלם, להתעמק בראִיית המציאוּת העלוּבה, למרוד בה, ולחתור בכל מלוא אונם לצוּרת חיים חדשה. גם היותם מועטים וצעירים, לרוב רווקים, בלא דאגה וחשבון לעתידם הפּרטי, ועמידתם נגד הוָיה המנוּגדת כוּלה לחזון חייהם, הטביעוּ חותם מיוּחד על אנשי העליה השניה המעטים. והם נעשוּ למניחי יסודות: למאבק ללא פּשרה לעבודה עברית; לשמירה ולהקמת כוח יהודי, היודע להגן בעצמו על חייו ורכוּשו וכבודו, ‏לנסיונות מחַדשים בהתישבוּת, ליצירת עתונוּת לוחמת ותרבוּתית כאחת; לשיתוּף האשה כשוַת זכוּיות וחובות בעבודה, בשמירה, בחיים הציבוּריים, בחינוך; לארגוּן מעמד הפּועלים והישוּב בכוחות עצמאיים ויוצרים. הם החזירוּ ליָשנה עטרת המפעל של ראשוני העליה בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע־עשרה וגם הכניסו לתוכו ערכים מהפּכניים ויוצרים שחצבוּ מתוך נפשם לאור הסתכלוּתם במציאוּת הארץ־ישראלית, היהוּדית והעולמית בימיהם. והם זכוּ לממשיכים – בעליה השלישית.

העליה השלישית הגיעה לארץ לאחר הכיבוּש הבריטי ופרסוּם הצהרת בלפוּר. זו היתה עליה של אפקים נרחבים, תנוּפה גדולה ותפיסת המרוּבה. רוב אנשי עליה זו נתחנכוּ בתנוּעות רחבות־היקף ברוּסיה, בפולין או בגליציה: בתנוּעת ‘צעירי־ציון’, צ. ס., ‘השומר הצעיר’ וכדומה. בכוח עליה זו נוצרה בשנת 1920 ההסתדרוּת הכללית, הוּקם גדוּד־העבודה, נסללוּ הכבישים הראשונים בעבודה עברית – מתוך הנהלה עצמית של העובדים, הוּנחוּ היסודות למשרד לעבודות ציבוּריות (סולל־בונה), שנעשה לקבּלן הראשי בארץ, והוּקם הקיבוּץ הגדול – קיבוּץ עין־חרוד – שאיחד בתוכו עבודה חקלאית, מפעלי בנין, חרושת וגם עבודת חוּץ, ונועד להיות קיבוּץ פּתוּח להמונים, ונוסדה הגנה רבת־חברים ובלתי־מפלגתית במקום ‘השומר’ המצוּמצם הקשוּר למפלגה אחת.

ניצני המפעלים המוּרחבים ויוזמיהם יש למצוא אמנם בקרב אנשי העליה השניה, אוּלם בלי התנוּפה של העליה השלישית לא היוּ מרחיבים המסגרות. אוּלם זו לא היתה הרחבה בלבד. הכמוּת נהפכה לאיכוּת.

הסתדרות העובדים נהפכה למנוף הראשי בקליטת עולים, בהרחבת ההתישבוּת העובדת ובעיצוּב פּני החברה החדשה. הקיבוּץ הגדול נעשה לכוח המחנך הראשי בנוער הגולה ולכוח המוסרי המדריך בציבוּר הפּועלים בארץ. ההגנה היתה לכוח מגן מרכזי בישוּב. עבודה עברית חדרה לענפים חדשים שלא שיערוּ כלל אנשי העליה השניה בזמנו – בבנין, בסלילה, בחרושת. הקואופּרציה נעשתה למניע הראשי בתחבוּרה בין הישובים היהוּדים, וציבוּר הפּועלים נעשה לכוח המרכזי והמדריך, תחילה בישוּב, ואחר־כך גם בתנוּעה הציונית.

אֶליק, שלא כאנשי העליה השניה, בא כרבים בעליה השלישית מתוך תנוּעת נוער – מ’השומר הצעיר' (נצ"ח), וכל ימיו היתה תנוּעת הנוער בגילוּייה השונים והפּעולה בנוער מהצירים המרכזיים של מפעל חייו. במידה רבה יש לרשום לזכוּתו את יסוּדוֹ של נח"ל ועיצוּב דמוּתוֹ החלוּצית. לפני כך הוּא הקדיש שנים רבות לתנוּעת צופים עובדים בתוך הסתדרוּת ‘הנוער העובד’, ועד יומו האחרון – לבעיות הנוער ומיזוּג הגלוּיוֹת בנוער. – הרבה שנים לפני העליה הרבתי מארצות המזרח העסיקה את אֶליק בעית הנוער בעדוֹת המזרח ומיזוּגו עם הנוער האשכנזי, וכבכל השאלות לא היתה לו גם בשאלה זו גישה דוֹגמַטית, אלא ראָה בעין פּקוּחה הקשיים הזרוּעים בדרך הפּשוּטה לכאורה. הוּא ידע ש’אין לשים פּדוּת בין עדוֹת‘, אבל לא התעלם מהמציאוּת המרה ש’בין ילדי אשכנזים וילדים פּרסים ותימנים שוררת איבה וקנאָה’, ולא נרתע מההכרח לארגן קבוּצות עדתיות, – כמעבר ליצירת חינוּך משוּתף וסביבה כללית של נוער ללא הבדל עדוֹת.

הוּא חיפּש דרכים לא רק למיזוּג העדוֹת, – אלא גם לפרוץ חומת ‘מאה שערים’ ולהביא ‘בחוּרי ישיבה’ לעמק ולגליל להתישבות ולעבודה.

אֶליק לא נרתע מקשיים, ובאחד ממכתביו מיום ט' באדר תרפ"ז נמצאות המלים האָפייניוֹת: ‘בדרך כלל ניתן לומר שמצבנוּ אָיום. כשאני בודק את הדוֹפק הפרטי שלי הנני רואה שאני חזק – ומתחזק עוד יותר’, אם כי באותם הימים התהלך יחף, כפי שהוּא מספּר באותו מכתב: ‘לא אתבייש ואספּר לך את הסוד: זה שלושה שבועות שאני יחף – ממש’.

אחרי השוֹאָה באירופה ראה צורך להסתער על הנוער והדור הצעיר בערי הארץ ‘מתוך תקוָה כי הוּא יגלה מתוכו כוחות חלוּציים להפרות את שממות הנגב והגליל וימלא במידת־מה את החלל שנתהווה אחר השוֹאָה הגדוֹלה’.

ואם כי הוּא היה חבר קיבוּץ וקנאי במסירוּתו לחיים הקיבוּציים, תבע מהנוער למלא כל השליחוּיוֹת של הפועל העברי בארץ – ‘בהתישבות, בכיבוּש עבודה, בשוּרה (של ההגנה), בנוֹטרוּת, במחנות־העבודה, בבריגדה, במערכות ההעפלה וקליטת העליה ובהדרכה בתנוּעת הנוער’.

גוּלת הכותרת של יצירתו ואהבתו היתה נח“ל. בין הפוּגה להפוּגה במלחמת הקוֹממיוּת, בראשית אוגוּסט 1948, פּנוּ כל תנוּעות הנוער הישראליות אלי כלשׂר הבטחון להקים בצה”ל מסגרת מיוּחדת לגרעינים ההתישבוּתיים. על האיגרת חתמוּ תחילה כל תנוּעות הנוער החלוּציות: ‘עקיבא’, ‘בני־עקיבא’, ‘עזרא’, ‘המכבי הצעיר’, ‘הצופים’, ‘התנועה המאוּחדת’,‏ ‘הנוער העובד’, ‘השומר הצעיר’ ו’מחנות העולים'. כשהתחלתי לגבּש את המסגרת הזאת כחלק אוֹרגני של צה“ל – בצוּרת נח”ל – נתחרטוּ שתי תנוּעות הקשוּרות למפּ“ם (‘השומר הצעיר’ ו’מחנות העולים') ורצוּ להוציא גרעיניהן מהמסגרת החדשה. זה היה בתקוּפת הנסיון של מפּ”ם לקיים מסגרת ומפקדה נפרדת לפלמ"ח.

אֶליק היה מהראשונים שהבין, כי בתקוּפת המדינה לא ייתכנוּ צבאות נפרדים, וכי יש למזג האימוּן הצבאי עם החינוּך החלוּצי ההתישבוּתי, מבלי שיבוּלע אף לאחד משני התפקידים האלה. הוא הטיף ל’ריכוּז הנוער העומד על סף ההליכה להתישבוּת, שישלים את תקוּפת האימוּנים והמלחמה ויגיע להתישבוּת, מתוך שילוּב עקרונות התישבוּת, הגנה ומלחמה'. דברים אלה נאמרוּ עוד בשנת מלחמת הקוֹממיוּת.

הוא ידע כי ‘על הגיוּס להשיב בראש וראשונה לצרכי הבטחון, שיעמדו גם להבא במרכז דאגותינו, אוּלם צרכי בטחון אלה כוֹפים עלינוּ חיפּוּש דרכים חדשות כיצד להפוך שנות שירוּת צבאי לשנות חינוּך והכשרה חקלאית, למען נוּכל להפנות המוני נוער להתישבות, שתגביר את בטחוננו. הגיוּס יהיה איפוא לבטחון ולהתישבות’. הוּא לא נרתע מהנסיונות שנעשוּ אז על־ידי דבּרי הנוער במפ“ם, בעיקר מאנשי הקיבוּץ המאוּחד, להטיל דופי בצה”ל וּלהדביק בו תו ‘אנגלו־סַכּסי’, ועל־ידי כך גם לפסוֹל את נח"ל. הוּא היה בטוּח – ובטחונו לא נתבּדה – כי הנוער יעמוד על השקר שבדבר: צבאנו הוּא קודם כל צבא עברי.

כאדריכל של נח“ל חתר לקראת ‘יצירת חגוֹרת בטחון למדינה’, והתנגד לדעה שמצאֶָה לה מַהלכים בקרב הקיבוּצים 'שהנח”ל יהיה מקור לפתרון בעיתם של ישוּבים צעירים בלבד', והוּא טען כי ‘לנח“ל נועד תפקיד מיוּחד אשר רק הוּא מסוּגל למלאותו: ללכת לאותם המקומות היוצרים את חגורת בטחונה החיצונית של המדינה – זה תפקידו של נח”ל’.

אוּלם אֶליק חי באופן אינטנסיבי כל חיי התנוּעה, אם כי לבו היה נתוּן במיוּחד לקיבוּץ, לבטחון, לנוער ולקליטת עליה.

אחדוּת התנוּעה הקיבוצית, אַחדוּת תנוּעת הפועלים, שמירה על עצמאוּתנוּ הרוּחנית והרעיונית, חרדה נאמנה למשׂימות המדינה – כל אלה מילאוּ את נפשו עד רגעוֹ האחרון.

הספר של אֶליק אינו משנה סדוּרה של תנוּעת הפועלים בזמנו. אבל הקורא ימצא בו ביטוּי נאמן לחזוֹן־תקוּמה ולמפעל־חיים של אחד החלוצים המוכשרים והמסוּרים ביותר, חלוּץ־למופת, בחייו המעשיים וּבדרכי מַחשבתו, שנתנה לנוּ העליה השלישית.

11.9.57

נאום במושב המיוחד של אספת הנבחרים ביום כ“א בכסלו תש”ג (30.11.42)

שליחי העם היהודי במולדתו נזעקו היום לקרוא תגר מעל הר-ציון באזני כל העולם על דמינו היהודים הנגרים חנם. על סכנת השמד הצפויה לעם היהודי כולו בפולין ובשאר ארצות הכיבוש הנאציות ועל כבודנו היהודי המחולל בעולם כולו.

אין אנו יודעים בדיוק מה מתחולל בגיא-ההריגה הנאצי: כמה יהודים כבר נטבחו, נרצחו, נשרפו, נקברו חיים, ועל כמה עדיין תלויה חרב השמד. גרדום הנאצי מוקף חומה של מכונות יריה ותלינים מומחים, ואין יוצא ובא. ורק מזמן לזמן בוקעים אלינו מעשי הזוועה והבלהה. רק מזמן לזמן מגיעה אלינו צעקת דמי היהודים, דמי ילדים ונשים, מרוטשים ונרמסים, אולם אנו יודעים מה זומם היטלר לעמנו, ומה כתב בספרו “מיין קאמף” ומה עולל לנו עוד לפני המלחמה בגרמניה, ומה הוא עושה לנו בזמן המלחמה בכל הארצות שהוא כבש.

העולם כולו אחוז להבות אש, ומלחמת עולם כאשר לא היתה מתלקחת בכל רחבי כדור הארץ, בים וביבשה, באויר ומתחת למים. ואנו יודעים ובטוחים, שמשטר העבדות והרצח והדמים של היטלר ובני בריתו ימוגר וייהרס עד היסוד. אולם אין אנו יודעים אם נצחון הדימוקרטיה והחרות והצדק לא ימצאו באירופה שדה-קברות יהודי גדול שבו פזורות עצמות בני עמנו באירופה על אנשיו ונשיו, על זקניו וילדיו, ואומתנו המתבוססת בדמיה תובעת את מצפון האנושיות למשפט לפני כס ההיסטוריה.

ידענו: הדיכוי, החמס והרצח והשוד וההתעללות של הנאצים ניתכו על כל העמים הנכבשים – מפולניה ועד נורבגיה, מהולנד ועד יוון ויוגוסלביה ואין תקנה לאסון הזה אלא השמדתו המלאה והמוחלטת של המשטר הנאצי, של עקירת היטלר ובני בריתו עד השורש. אולם לא כאסון אשר קרה את כל העמים המשועבדים קרה את עמנו. גרמניה הנאצית ייחדה את העם היהודי.

מראשית עלית היטלר, כאשר שלום כביכול עדיין שרר בעולם, הוכרזה מלחמת השמד על יהדות גרמניה ויהדות העולם. ועוד בטרם נזרקו פצצות על אדמת פולין, נורבגיה, הולנד ובלגיה, הובערו תבערות על אדמת גרמניה, הובערו תבערות בבתי הכנסיות של היהודים. עוד בטרם שולחה היד בביזת העמים הנכבשים, היה עם ישראל בגרמניה למשיסה ולביזה. ואנחנו יוחדנו על ידי הנאצים והוקדשה עלינו מלחמת השמד, באשר מוסר העם היהודי ותורתו עומדים בסתירה משוועת ובלתי משלימה למוסר הנאצים ותורתם. באשר אנו העם היהודי לימדנו את כל העמים הנוצרים והמוסלמים בעולם, שהאדם נברא בצלם אלוהים, ולכן חוקה אחת לגר ולאזרח; באשר אנחנו לימדנו את קדושת החיים ויקר האדם ומשום כך: לא תרצח. ובאשר אנו הכרזנו את הדבר הגדול והעליון: ואהבת לרעך כמוך. ואלה אשר הצמיחו וספגו והפיצו את התורה הטמאה של הנאצים על גזע עליון ותחתון, אשר הפכו מלחמה ושפיכות דמים לאידיאל לאומי ואשר מתבוססים בשנאת הזולת, בשנאת כל עם אחר, בשנאת כל דעה אחרת וכל אמונה אחרת, אלה ראו בצדק בעם היהודי את מתנגדם הראשון והנצחי.

אולם הנאצים לוחמים לא רק בערכי המוסר של עם ישראל. הם נלחמים גם באידיאלים ובציוויים של המהפכה הצרפתית – של חרות, שיוון ואחווה. הם נלחמים בזכויות האדם – מורשת ה“ביל אוף רייטס” של העמים האנגלו-סכסיים, ביעודים של קרומויל ולינקולן. הם נלחמים באידיאלים של רוסיה הסובייטית. אבל רק לעם היהודי הם עושים את אשר הם עושים. נוסף על מה שהם עושים לשאר אויביהם ושונאיהם. רק על ילדינו אנו הם גזרו כליון. אותנו הפלו במיוחד. ואין זאת אלא באשר העולם כולו, גם אותם העמים הנלחמים עכשיו על חירות ועל צדק ועל יושר, הפלו את העם היהודי כעם והעמידו אותו במצב אשר לא הועמד בו שום עם. גם העולם הדימוקרטי, התרבותי והחפשי, הדוגל – ובצדק – בזכויות האדם, הגאה – ובצדק – בנכסי הרוח הגדולים של התרבות החדשה, גם אלה גזלו מאתנו את זכותנו כעם, כעם שווה-זכויות לכל עמי העולם. גם אלה שללו מאתנו את מעמדנו הלאומי. גם אלה קיפחו את זכותנו למולדת ולעצמאות אשר הוכרה ביחס לכל עם אחר.

ואנחנו העם היחידי המופקר כעם. כנתיני פולין לחמנו במחנות הצבא הפולני. כנתיני צרפת, נלחמנו בצבא הצרפתי. כנתיני צ’כוסלובקיה נלחמנו בצבא הצ’כוסלובקי. אבל לא נוהגים בנו היהודים, כמנהג הפולנים, הצרפתים והצ’כוסלובקים. כל האכזריות הניתכת על ידי הנאצים על כל העמים האלה הם מעשי חסד וצדקה לעומת מה שעושים לעם היהודי. רק את ילדינו אנו, את נשינו אנו, את אחיותינו וזקנינו, מיחדים לטיפול מיוחד להיקבר חיים בקברים

כרויים על ידיהם, להשרף במשרפות, להחנק ברמיסה, להירצח במכונות יריה, ללא דין, ללא טעם, ללא סיבה, ללא חטא, אפילו על פי “ספר החטאים של הנאצים”, אלא בשל חטא אחד בלבד, שהילדים האלה הם ילדי יהודים, כי רק ליהודים אין טוען, לוחם, כי אין ליהודים מעמד ממלכתי, אין צבא יהודי, אין עצמאות יהודית ואין מולדת בטוחה ופתוחה.

ושליחי העם היהודי במולדת נזעקו כאן לתבוע מכם, שליטי האומות הגדולות הנלחמות בהיטלר, מראש ממשלת אנגליה, מנשיא ארצות הברית, מראש ממשלת ברית המועצות, לעמוד בפרץ ככל אשר בידכם לבל תתנו להשמיד עם כבול וכלוא, מחוסר מגן ונשק, על בניו ובנותיו, על אנשיו ונשיו, על זקניו וילדיו. ידענו – לא הכל אתם יכולים לעשות. אבל ישנם נתינים גרמנים בארצות הברית, באנגליה וברוסיה ובשאר הארצות, דרשו להחליף אותם ביהודי פולין וליטא ושאר ארצות הגרדום הנאצי! תנו לצאת לכל היהודים שיש ביכלתם לצאת מהתופת הנאצית ואל תסגרו בפניהם דלתות! והוציאו בראש ובראשונה את ילדי ישראל, את העוללים והיונקים, אשר עדיין אינם יודעים אולי שהם יהודים ובגלל חטא זה נגזרה עליהם כליה. הוציאו אותם מגיא ההריגה, תכניסו אותם לארצות הנייטראליות! תכניסו אותם לארצותיכם! תכניסו אותם הנה למולדתנו! חמש מאות אלף יהודי ארץ-ישראל יאמצו בשמחה ובמסירות את ילדי הגיטו. בטלו את פקודת הקלון שהוצאתם פה שיהודי מארצות האויב אינו יכול לשוב למולדתו. כל עוד פקודה מחפירה זו קיימת, כל עוד שערי ארצנו סגורים לפליטי ישראל – גם ידיכם אתם תהיינה עקובות מדם יהודי אשר ישפך בגיהינום הנאצי – תנו לכל אלה שיש בידם להמלט מהצינוק ומהגרדום – להמלט לכל ארץ שאינה עומדת תחת שלטון נאצי, וגם למולדתם, אם הם רוצים ויכולים לשוב למולדתם! התרו בראשי הצבא הגרמני ובעם הגרמני שהם יהיו אחראים לדם השפוך, ותאמרו למרצחים: הרף! הדם השפוך לא יחול רק על ראש התליינים הנאצים אלא גם על ראש כל אלה שיש בידם להציל ולא יצילו, שיש בידם למנוע ולא ימנעו, שיש בידם להושיע ולא יושיעו!

אנו יודעים ומעריכים ומוקירים שאתם מגייסים את כל כוח עמכם להלחם באויב האיום הזה של האנושיות; אנחנו יודעים שאתם מגייסים את כל כוחכם למגר את שלטון הדמים, ואנחנו בטוחים שנצח תנצחו. ואולי גם לא ירחק יום הנצחון. אולם אנו קוראים אתכם למשפט על כבודנו היהודי המחולל. הוא אינו מחולל על ידי היטלר. הנאצים אינם יכולים לפגוע בכבודנו. הם יכולים לרטש את נשינו הם יכולים לרמוס את ילדינו. הם יכולים לקבור חיים את זקנינו אבל אין בכוחם לחלל את כבודנו היהודי והאנושי. הם שמו על אחינו את הטלאי הצהוב. אנחנו גאים לשאת את הטלאי המעיד על היותנו יהודים. מאות ואלפים ורבבות מבני עמנו מסרו את נפשם בכל הדורות על קידוש השם של העם היהודי – ובגאון ישא כל יהודי את הטלאי הצהוב ואם נזכה לפגוש את אחינו אלה מהגיטאות הנאצים, נשא אותם על כפינו עם הטלאי הצהוב, הוא יהיה לנו לדגל הכבוד, לציון תפארת של מעונים וקדושים. לא הנאצים, אתם עמי התרבות מקפחים את כבודנו, באשר אתם מקפחים את זכותנו כעם, כעם שווה זכויות, אתם מקפחים את זכותנו להלחם כיהודים.

רבבות יהודים, אזרחי אנגליה, אמריקה, רוסיה, לוחמים בצבאות של ארצות אלה, ואנחנו בטוחים שהם ימלאו את חובתם האזרחית והצבאית באמונה, במסירות ובגבורה, והם יהיו לכבוד לארצותיהם וגם לעמם. אולם יש רבבות יהודים בני בלי נתינות. ישנם יהודים בארצות הנייטראליות, ישנם רבבות יהודים פליטים, ישנם יהודים פטורים מחובת צבא בארצם, וישנו יותר מחצי מליון יהודים בארצנו זו, שאינם יהודים פולנים או אנגלים או אמריקאים, אלא יהודים עברים ועל זאת גאוותם. הם יהודים במולדת. בשם כל היהודים האלה אנחנו תובעים מכם, שליטי אנגליה, רוסיה ואמריקה את זכותנו לצבא יהודי, את זכותנו להלחם כיהודים, במסגרת יהודית ובארגון יהודי ובמפקדה יהודית ובמשמעת יהודית ובדגל יהודי – בגדול אויבנו ובגדול אויבכם. לא נסתפק בפרורים שניתנו לנו כאן להגן על מולדתנו ועל הארצות הסמוכות! לא כבני ארץ-ישראל בלבד, כיהודים באשר הם יהודים, כיהודי מארוקו ואלג’יר וטוניס, כיהודים בארצות ניטראליות, כיהודים באשר הם, החפשים להתנדב לצבא – אנו רוצים להלחם בצבא יהודי.

היהודים אזרחי אנגליה ורוסיה ואמריקה ימלאו את חובתם לארצותיהם, וגם ילחמו במסירות עם חבריהם האזרחיים. אבל כל היהודים שהם אינם חייבים חובת צבא לארץ אחרת, כל היהודים החופשים לנפשם, אנו תובעים את זכותם האנושית, אנו תובעים את זכות כבודנו להצטרף לצבא יהודי, תחת דגל יהודי, כבן-ברית שווה בכל האומות המאוחדות!

אנו נרדפים, אנו שנואים, אנו מבוזים נטבחים ונרמסים כיהודים. אנו רוצים כיהודים להלחם באויב האכזרי והאיום אשר קם לעמנו.

אנו תובעים ליהודי את הזכות שיש לכל אמריקאי, לכל אנגלי ולכל רוסי. אנחנו מועטים, אנחנו מחוסרי ישע. ואתם עמים כבירים וגדולים. יש לכם אניות וצבאות וציי אויר עצומים, ותבוא עליהם ברכה. אנחנו עם קטן ודל, מפוזר ומפורד. אבל אנשים כמוכם. לבנו כלבבכם. רגשנו כרגשכם. כבודנו ככבודכם, צערנו כצערכם, עלבוננו כעלבונכם! ואם מתעללים בנו כיהודים, אנחנו רוצים להשיב כיהודים, ורק אתם עומדים בינינו ובין הזכות הזאת. אנחנו דורשים מכם – כי דבר זה בידכם, זה אינו תלוי בתליינים של היטלר – להסיר את ההפליה אשר שמו עמי הדימוקרטיה נגד העם היהודי. הבו שיוויון לעם היהודי – הבו לנו הזכות להלחם ולמות כיהודים. אל הפליה! וכל זמן שההפליה הזו תתקיים, לא נאמין בכנותם של דבריכם על צדק וחרות ויושר.

ואנו תובעים לא רק את זכותנו להלחם כיהודים, אנו תובעים את הזכות שיש לכל עם בעולם, גדול וקטן, למולדת ועצמאות. מה שקרה לנו בפולין, מה שעוד חלילה עתיד לקרות לנו, כל קרבנות החנם, כל הרבבות, מאות האלפים ואולי המיליונים של קרבנות החנם הזקנים והילדים, הם קרבנות ההפליה שקיימת ביחס לעם היהודי, הם קורבנות של אומה שאין לה מולדת ושאין לה עצמאות. ואנחנו תובעים מכם תיקון המעוות הזה: מעמד של שוויון לאומי, מולדת ועצמאות לעם היהודי.

ונזעקנו כאן להשמיע קריאה גם באזני העם היהודי עצמו, לזה אשר אתנו פה במולדת וגם לזה שמפוזר בגולה. גם עלינו אנו, על כל יהודי ויהודי בעולם, רובצת אחריות-מה על המים הנגרים, על הכבוד המחולל, על סכנת השמד שאינה ראשונה בתולדות עמנו ומי יודע אם היא אחרונה. עלינו, על כל יהודי ויהודי באשר הוא להשבע שלא נשקוט ולא ננוח עד אשר תשבר זרוע הרשע, עד אשר ימוג שלטון היטלר, עד אשר יינקם הדם הנקי, עד אשר יקום בעולם משטר חדש של צדק וחירות ויושר, ועד אשר המעוות ההיסטורי שנעשה לעם ישראל יתוקן תיקון מלא ונאמן וקיים. ונודדי ישראל וגוליו באשר הם יוחזרו לארצם, והעצמאות אשר תובטח לכל עם ואומה בעולם תובטח לעם היהודי במולדתו.

ואת המילה האחרונה נגיד לאחינו ולאחיותינו היקרים, הקדושים והמעונים בגיטאות הנאצים: אסונכם – אסוננו, דמיכם – דמינו, נעשה את אשר ביכולתנו לנקום את נקמתכם ולא נתן דמי לעצמנו עד אשר נגאל אתכם גם מהתופת הנאצית וגם מהגולה המנוונת, ונעלה אתכם, את כולכם, אלינו לארצנו הנבנית והנגאלת.

ירושלים, ד' באייר תש"י – 21.4.1950

בגילה וברעדה נחוג גם השנה חג עצמאותנו. באוּנוּ גדולות ונצורות, אך המשׂימה הגורלית ורבת־הקשיים עודה לפנינו. מדינת ישראל עומדת בסימן קיבוץ גלויות, ומבחנה המכריע והעליון הוא מבחן קליטת העולים.

בשנה הראשונה לעצמאותנו אימַצנו צבא־הגנה לישראל; הדפנו ונגפנו צבאות הפולשים; פתחנו לרווחה שערי המולדת לכל בני ישראל; הרחבנו גבולות המדינה והגענו לאילת במפרץ ים־סוף; נאחַזנו במבואות ירושלים ויישבנו הריה; סידרנו והפעלנו שירוּתי המדינה הצעירה; כבשנו לאומה העברית מעמד ממלכתי בינלאומי – ומדינת ישראל היתה חברה שוות זכויות וחוֹבוֹת באירגון האומות המאוחדות.

מאמצי שלושת דורות של חלוצים, מעפילים ומגינים במשך שבעים שנה הבשילו שני הכיבושים העליונים, שיבהיקו לדורות הבאים כשׂיאי־אוֹר מבשׂרי־ישע: חידוש המדינה העברית ועלילות צבא־הגנה לישראל. אפס, אין אלה חידושים ראשוניים בתולדותינו. בדברי־ימינו הארוכים, עשירי העלילות והתלאות, כבר נתחדשה עצמאותנו לא פעם, וצבאות ישראל נלחמו ויכלו עוד לפני אלפי שנים. אולם בדורנו נפל דבר שלא היה מעולם, וגם ההיסטוריה המופלאה של עמנו המופלא באומות לא ידעה כמותו: נפל הפלא של קיבוץ גלויות.

במשך אלפים בשנה נתקיימה בנו התוכחה המרה והזועמת:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ

וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ,

וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן

נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד,

וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ – – – מִפַּחַד

לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה־עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"

(דברים כ"ח סד – סז). –

והנה סוף־סוף באה גם ראשית בשורת תנחומין והגאול. –