נולדתי ב־1894 באודיסה, במולדאוואנקה, בן ליהודי סוחר. בתוקף רצונו של אבי למדתי עד שנת הט“ז לחיי עברית. תנ”ך, גמרא. החיים בבית־אבא קשים היו, לפי שמבוקר עד ערב כפאוני לשקוד על שפעת מדעים. למנוחה זכיתי בבית־הספר. בית־ספרי היה מכונה “בית־הספר האודיסי למסחר ע”ש הקיסר ניקולאי ה־1“. שם למדו בניהם של סוחרים לועזים, ילדיהם של סרסורים יהודים, פולנים רמי־מעלה, מחזיקי־דת־ישן והרבה ביליארדיסטים מגודלים. בעת ההפסקות היינו הולכים אל המזח שבנמל, או לבתי־הקפה היווניים לשחק בביליארד, או למולדאוואנקה לשתות במרתפים יין־ביסאראביה זול. בית־ספר זה נקבע בזכרוני עד בלתי הישכח גם משום שהמורה לצרפתית היה שם m-r וואַדוֹן. הוא היה בּריטוֹני ונחָן בכשרון ספרותי, ככל הצרפתים. הוא לימדני את שפתו, שיננתי עמו את סופרי־המופת הצרפתים, התרועעתי עם הקולוניה הצרפתית שבאודיסה ובשנת הט”ו לחיי התחלתי לכתוב סיפורים בלשון הצרפתית. כתבתים שתי שנים, אך לאחר מכן חדלתי; ה“פייזאנים” וכל מיני הגיגים של המחבר היו יוצאים מתחת עטי אסימוניים. הדיאלוג לבדוֹ הצליח בידי.

לאחר מכן, כשגמרתי את חוק־הלימודים בבית־הספר, נקלעתי לקיוב, וב־1915 – לפטרבורג. בפטרבורג הייתי בכל רע, לא היתה לי זכוּת־ישיבה, הייתי ממלט עצמי מן המשטרה והתגוררתי במרתף ברחוב פושקין אצל מלצר אחד סכוף ושיכור. אז, ב־1915, התחלתי לחזר על בתי־המערכות, ובידי פרי עטי, אך מכל מקום היו מגרשים אותי, כל העורכים (המנוח איזמאילוב, פּוֹסה ואחרים) שידלוני להישׂכר לעבודה באיזה בית־מסחר, אך אני לא שמעתי בקולם ובשלהי שנת 1916 נזדמנתי עם גורקי. והנה – על כל אשר עמי אני מחזיק טובה לפגישה זו ועד היום אני הוגה את שמו של גורקי באהבה וביראת־הכבוד. הוא הדפיס את סיפורי הראשונים בחוברת נובמבר של “לייטופיס” משנת 1916 (על סיפורים אלה נתבעתי לדין פלילי לפי הסעיף 1001). הוא לימדני דברים שאין ערוך לחשיבותם, ולאחר מכן, כשנתברר, כי שניים־שלושה מנסיונות־נעורי שהדעת סובלתם לא היו אלא הצלחה שבאקראי, וכי בעניין הספרות אני מעלה חרס בידי, וכי אני כותב כתיבה גרועה להפליא, – קם אלכסיי מאקסימוביץ' ושילחני אל בין הבריות.

ולמשך שבע שנים – מ־1917 עד 1924 – יצאתי אל בין הבריות. במרוצת הזמן הזה הייתי חייל בחזית הרומינית, אחר־כך שימשתי בצ’יקה, בנארקוֹמפרוֹס,¹ באכספדיציות הכלכליות של 1918. בחיל־הצפון נגד יוּדֶניץ‘, בחיל־הפרשים הראשון, בוועד־הפלך האודיסאי, הייתי המוציא־והמביא בבית־הדפוס הסובייטי ה־7 באודיסה, הייתי ריפורטר בפטרבורג ובטיפליס וכו’. ורק ב־1923 למדתי להביע את מחשבותי בבהירוּת ובלי אריכות יתירה, אזי חידשתי את כתיבתי.

את תחילת עבודתי הספרותית אני מונה לפיכך מתחילת 1924, כשבחוברת ה־4 של כתב־העת “לֶף”² נתפרסמו סיפורי: “מֶלח”, “איגרת”, “מותו של דולגוּשוֹב”, “המלך” ועוד.

י. בבל

המי“ם-דַל”ת¹ 6 הודיע, כי נוֹבוֹגראַד-ווֹלינסק נכבשה הבוקר עם שחר. המַטה יצא מקראַפּיבנוֹ, ושיירת-עגלותינו פשטה כחיל-מאסף רעשני על-פני הכביש, העולה מבריסק לווארשה, שניקולאי הראשון סללוֹ על עצמות-האיכרים.

שדות הפָּרָג הארגווני פורחים על סביבותינו, רוח-הצוהריים משחקת בתוך השיפון המצהיב, בּתוּלת החיטה השחוֹרה מתמרת באופק כחומתו של בית-מינזר רחוק. ווהלין השקטה מתפתלת, ווהלין מפליגה מאתנו אל ערפלי הפנינים אשר לחורשות-הליבנֶה, היא זוחלת ובאה אל הגבשוּשיות המצוּיצות, ובידיים שתש כוחן נאחזת בסבכי הכְּשוּת. חמה תרוּגה מתגלגלת ברקיע, כגוּלגולת ערופה, אור ענוג ניצת בנקיקי העננים, דגלי השקיעה מתנופפים מעל לראשינו. ריח של דמֵי אמש ושל פגרי-סוסים מחלחל לתוך צינת הערב. זבּרוּץ' שהשחיר הומה וּמְעַבּת את חרצוּבּוֹת הקצף של שוּניותיו. הגשרים הרוסים, ואנו חוצים את הנהר ברכיבה. ירח יקר מוּטל על הגלים. הסוסים שוקעים במיים עד גביהם, זרמים רוננים שותתים בין מאות רגלי סוסים. מישהו טובע ובקול צלצלני מבאיש דברים כנגד אמא קדישתא. הנהר זרוּע ריבּוּעים-ריבּוּעים שחורים של עגלות, הוא מלא המוּלה, שׁרִקָה וזמירות, הרועמות מעל לנחשי הירח והבורות המבהיקים.

בשעת-לילה מאוּחרת אנו באים לנוֹבוֹגראַד. אני מוצא אשה מעוּבּרת בדירה שהוקצתה לי ושני יהודים אדמונים דקי-צוואר; השלישי רדום בשינה, מכוסה למעלה ראשו, ופניו כבושות בקיר. אני מוצא ארונות שפרעו בהם בחדר שהוקצה לי, קרעים של אדרות-נשים על גבי הרצפה, גללי אדם וחרסים של כלים משומרים, המשמשים ליהודים אחת בשנה – בפסח.

– כבדי החדר, – אומר אני לאשה. – באיזו זוהמא אתם חיים, רבותי…

שני יהודים נעקרים ממקומם. הם מדדים בסוליות הלבד ומסלקים את השברים מעל הרצפה, הם מדדים בשתיקה, כדרך הקופים, כיאפאנים בקירקס, צווארותיהם מתנפחים ומסתובבים. הם מציעים על הרצפה כסת פרומה, ואני שוכב ליד הקיר, בצד היהודי השלישי, שנרדם. דלות פחדנית סוגרת על יצועי.

הכל נקטל בידי הדממה, ורק הירח, שכבש בכפיו הכחולות את ראשו העגול, המבהיק, השאנן, נע-ונד ליד החלון.

אני מחליץ את רגלי שֶׁכָּהוּ, אני שוכב על הכסת הפרומה ונרדם. המי“ם-דל”ת 6 נראה לי בחלומי. רכוב על סוסו המסורבל רודף אחרי המי“ם-חי”ת² ויורה שני כדורים בעיניו. הכדורים פולחים את ראשו של המי“ם-חי”ת, ושתי עיניו נופלות ארצה. “למה הִסַגְתָּ את החטיבה לאחור?” – צווח לפצוע סאביצקי, המי“ם-דל”ת 6, – וכאן אני מקיץ, לפי שהאשה המעוברת מגששת באצבעותיה את פני.

– פּאַני, – אומרת היא לי, – אתה זועק מתוך החלום ואתה מפרכס. אציע לך בקרן-זווית אחרת, לפי שאתה דוחף את אבי…

היא מגביהה מעל הריצפה את רגליה הצנומות ואת כרסה המעוגלת ומסירה את השמיכה מעל לאיש הרדום בשינה. הזקן המת מוטל שם פרקדן. גרגרתו רטושה, פניו מבוּתקות לחצאין, דם כחול מוטל בתוך זקנו כַּחֲרָרה של עופרת.

– פאני, – אומרת היהודיה ומנערת את הכסת, – הפולנים שחטוהו, והוא שיטח תחנוניו לפניהם: הרגוני-נא בירכתי החצר, שלא תראני בתי במיתתי. אך הם עשו כדרך שהיה ניחא להם, – הוא הוציא נשמתו בחדר הזה ולא זז מלהרהר בי… ועכשיו הגד נא, – אמרה פתאום האשה בכוח גדול ונורא, – אדרבא, הגד נא, היכן, מסוף העולם ועד סופו, אתה מוצא אב כאבי…

הלכתי אתמול למסור דו"ח לווֹיָנקום,¹ שנשתכן בדירתו של הכומר שברח. במיטבח קיבלה את פני פאני אָליזה, סוכנת-ביתו של הישועי. היא נתנה לי תה כעין הענבר ופכסמים. מפכסמיה נדף כביכול ריחם של פסלוני-הצלוב. תוכם היה רצוף עסיס ערמומי ועָברתו הבשׂוּמה של הוואטיקאן.

בסמוך לבית, בתוך הקושטיול,² נהמו הפעמונים, שהניעם הפעמונר אשר דעתו נשתבשה עליו. היה ערב, המלא כוכבי יולי. פאני אליזה היתה מטרפת בשׂיבתה מסבּירת-הפנים ומוסיפה לי מתופיניה פעם בפעם, ואני שבעתי עונג ממאכלי הישועים.

הפולניה הזקנה היתה מכנה אותי בשם “פאן”, על הסף עמדו במיתחון-קומתם זקנים אפורים, שאוזניהם צפודות, ואי-בזה, באפלולית רחושת-הנחשים, נתפתלה גלימתו של נזיר. הפאַטָר ברח, אך הניח אחריו את עוזרו – פאן רוֹמוּאַלד.

הסריס הָאַנפְפָנִי, שגופו גוף של ענק, רומואלד שמו, היה מכננו בשם “חברים”. הוא הוליך אצבע צהובה על-פני המפה והורה לנו את אזורי התבוסה הפולנית. אחוז התלהבות צרודה, מנה אחד לאחד את פצעי מולדתו. יימח-שמו-וזכרו של רומואלד זה, שהסגירנו בלא רחמים והוצא להורג אגב-אורחא. אך בערב ההוא היתה גלימתו הצרה זעה ליד כל המָסַכִּים, טאטאה בזעף את כל הדרכים וגיחכה לכל מי שביקש לגימת יי"ש. בערב ההוא היה צלו של הנזיר כרוך אחרי בהתגנב ולא מש ממני: הוא היה מגיע לדרגת בישוף – פאן רומואלד, אילולי היה מרגל.

שתיתי עמו רוֹם, נשמת אפו של אוֹרַח-חיים שלא ראיתי עד כה הבהבה תחת עיי המפולת של בית הגלח, ומַדוּחַיו גונבי-הלב הכריעוני. הו, פיסלוני-הצַלוב, הזערורים, כקמיעות של פילגש-החצר, קלף האיגרות של האפיפיורים ואטלס מכתביהן של נשים, שבלו במשיין הכחול של אפודות-החזה…

אני רואה אותך מכאן, נזיר בוגדני במעיל-הכמרים הלילכי, את תפיחוּת ידיך, את נשמתך, הענוגה והאכזרית, כנשמת החתול, אני רואה את פצעי אלוהיך, השותתים זרע, הרעל המבושם, הנוסך שיכרון על בתולות.

שתינו רום בהמתנה לבוא הווינקום, אך הוא שהה לחזור מן המטה. רומואלד צנח בקרן-זויית ונרדם. הוא ישן ומפרפר, ומעבר לחלון, בגן, תחת האימה השחורה של השמיים, משחקת השדרה בגווניה. הוורדים הצמאים נעים באפילה. ברקים ירוקים לוהבים בכיפות. גוויה שהפשיטוה מתגוללת בשולי המדרון. וזיו הלבנה קולח על הרגליים המתות, המזוקרות במפורד.

הנהי פולניה, הנה יגונה היהיר של מלכות-פולין! אני, הזר האַלים, שוטח את המיזרן רחוש-הכּינים בהיכל, שנטשוֹ המשרת-בקודש, שׂם מראשותי את הכּרכים, שבהם נדפס “הנותן-תשועה” להוד-רוממותו והדר-זיווֹ של ראש “הפאנסטבו” יוזף פילסודסקי.

גדודי קבצנים פושטים ובאים על עריך הקדומות, הו פולניה, מזמור-שיר על אחדות-כל-העבדים רועם מעליהן, ואוי לך, מלכות-פולין, אוי לך, הנסיך ראדזיוויל, ולך, הנסיך סאפיהה, שקמו לשעה!..

והקוּ“ף-צַד”י שלי איננו עדיין. אני מחפשו במטה, בגן, בכנסייה. שערי הכנסייה פתוחים-לרווחה, אני נכנס, ושתי גולגלות-כסף משתלהבות כנגדי על מכְסֵהָ של גלוסקמה שנשברה. בפחד אני נמלט למטה, אל המרתף. מדרגות של עץ-אַלון מוליכות משם אל המיזבח. ואני רואה שפעת אורות, הרצים למעלה, סמוך לכיפה. אני רואה את הקו“ף-צד”י, את ראש המחלקה המיוחדת, וקאזאקים ונרות בידיהם. הם נענים לקול קריאתי החלושה ומוציאים אותי מן המרתף.

הגולגלות, שנמצא שהן מעשי-פיתוחים של בּמת-האשכּבה שבכנסייה, שוב אינן מפילות עלי פחד, וכולנו יחד ממשיכים אנו בעריכת החיפוש, לפי שהיה זה חיפוש, שהוחל בו לאחר שבדירתו של הגלח נמצאו תלי-תלים של תחמושת צבאית.

בנצנוץ זרּוּבי-הסוסים, המרוקמים בחָפְתֵי שרוולינו, בשיחות-לחשים ובשקשוק דרבונות\, סובבים אנו בחלל-הבניין המהדהד, ובידינו שעווה נמסה. איקוניות האם הקדושה, המשובצות אבנים יקרות, עוקבות אחרינו באישונים וורוּדים כשל עכברים, הלהבה מפרכסת בין אצבעותינו, וצללים מרובעים מתעוותים על פסיליהם של פטרוס הקדוש, פראַנציסקוּס הקדוש, וִינצַנט הקדוש, על לחייהם החכליליות וזקניהם המקורזלים, המשוחים בסיקרא.

אנו מסובבים ומחפשים. תחת אצבעותינו מנתרים כפתורי-עצם, מתפשקות האיקונין, הגזורות לחצאין, ופותחות את המרתפים והמחילות, שהעלו עוֹבש. ההיכל עתיק-ימים הוא ומלא תעלומות. הוא מסתיר בכתליו הנוצצים מבואות-חשאין, גוּמחות ודפי-דלתות הנפתחים בלא רעש.

הה, גלח שוטה, שתלה על מסמרות הצלוּב חזיותיהן של בנות עדתו! מאחורי שערי-המלכוּת מצאנו מזוודה מלאה מטבעות זהב, שק של עור-תחש, ובו שטרי-כסף, ונרתיקים של יהלומנים פאריזיים, ובהם טבעות משובצות איזמרגדים.

ולאחר מכן היינו מונים את הכסף בחדרו של הקו“ף-צד”י. גלילי זהב, שטיחים של שטרי-כסף, רוח פורצנית, הנושבת על להבת הנרות, טירוף-עורבים בעיניה של פאני אליזה, צחוקו הרועם של רומואלד ונהמת אין-סוף של פעמונים שהפעילם פאן רובאצקי, הפעמונר שנטרפה עליו דעתו.

“הלאה, – אמרתי לנפשי, – הלאה מן המאדונות הללו, משַׂקרות העיניים, שסרדיוטות הוליכון שולל…”

הנה איגרת הביתה, שכתבתי מפי נער האָכּספדיציה שלנו קוּרדיוּקוֹב. ראויה היא שלא תשתכח, העתקתיה בלי כחל-וסרק והריני מוסר כתב זה מלה-במלה, כפי האמת-לאמיתה.

“אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה. בתחילת זאת האיגרת אחישה להודיעך, כי הנני, בעזרת האל, בקו החיים והשלום, לוואי אזכה לשמוע גם ממך כיוצא בזה. וכן אשתחווה בחוורון אפיים לעפר-ארץ בדרישת שלומכם הטוב…” (כאן בא פַּרט שמותיהם של קרובי-משפחה, סנדקים, מחותנים. נפסח עליהם. נעבור לפיסקה השניה).

“אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה קוּרדיוּקובה. ראשית אחישה להודיעך, כי הנני שרוי בחיל-הפרשים האדום של החבר בּוּדיוֹנִי, וכן שרוי בכאן מחותנך ניקון וואַסיליץ', אשר הנו לעת הזאת גיבור אדום. הוא אספני אליו, אל האכספדיציה של המחלקה-הפוליטית, שבה אנו מוליכים אל החזית דברי-ספרות וכתבי-עת – ידיעות-הצי”ק¹ של מוסקבה, פראבדה-של-מוסקבה ואת משׂוֹשׂ-לבנו העתון האכזרי, הפרש האדום, שכל איש-מלחמה אשר בקו-החזית מתאווה לקרותו ולאחר-מכן ברוח של גבורה הוא קוצץ בחרבו את השליאכטה המנוּולת, ואני שרוי במחיצתו של ניקוֹן וואסיליץ' בהפלא ופלא.

אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה. שלחי לי כל אשר תשיג ידך לפי מאמצי-כוחך. אבקשך לנחור את החזרזירון הבּרוֹד ולשלחו לי משלוח אל המחלקה-הפוליטית של החבר בודיוני, עבוּר וואסילי קורדיוקוב. בכל מעת-לעת אני שוכב לפוּש ללא אוכל-נפש וללא שום מלבוש כלל, באופן שגדול הקור במאד. כתבי לי מכתב מאוֹדוֹת סִטיוֹפָּא שלי, החי הוא ואם לאו, אבקשך, שימי עין-השגחתך עליו לטובה וכתבי לי מאודותיו, – העודו מתנגף, או חדל, וכן מאודות השחין שברגליו הקדומניות, הפרזלוהו, אם לאו? אבקשך, אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה, רחצי רגליו הקדומניות, ויהי מה, בסבון, אשר השארתי מאחורי האיקונין, ואם כּילוּ אדוני-אבי את הסבון, בכן קני בקראסנוֹדאר, והאלוהים ישלם פעלך. וכן יש עמי לספר לך, שהארץ כאן בתכלית הדלוּת, האיכרים עם סוסיהם מסתתרים מפני נשרינו האדומים ביערות, החיטה, כפי הניכר, מעוּטה, והיא מיצערה במאד-מאד, ואנו מצחקים עליה. הכפריים זורעים שיפון וכיוצא בזה שבולת-שועל. על מקלות גדלה כאן הכִּשוּת, ונמצא שהיא מדוקדקת בדקדוק גדול; ממנה זוקקים סאמוהון.²

והשנית אחישה לספר לך במכתבי זה מאודות אדוני-אבי, שהם קטלו לפי חרב את אחי פיודור טימופייץ' קוּרדיוּקוֹב לפני כשנה כעת חיה. הבריגאדה האדומה שלנו אשר לחבר פאבליצ’נקוֹ תוקפת היתה את העיר רוֹסטוֹב, ובאותה שעה אירעה בגידה במערכותינו. ואדוני-אבי שימשו בעת ההיא אצל דַנִיקִין בחזקת גוּנדַר. אותן בריות שראו לאדוני-אבי, העידו בהם, שמקוּשטים היו במידאליות, כבעת המישטר הישן. ובסיבת הבגידה ההיא נפלנו כולנו בשביה, ואחי פיודור טימופייץ' נזדמן להם לאדוני-אבי כנגד פניהם. ואדוני-אבי החלו לקצץ לו לפָדיָא, קצץ והַפטֵר – נִבלָה, כלב אדמוני, ממזר-הכלבה ושאר לשונות, ולא זזו מלקצצו, עד שירדה החשיכה, עד שנפח אחי פיודור טימופייץ' את נפשו. אזי כתבתי לך מכתב, איך פָדיָא שלך מוטל ללא צלב. אלא שאדוני-אבי תפשוני על מכתבי ואמרו: אתם – צאצאי יולדתכם, אתם – נצר משורשיה, שורש הזונה, אני הִבְטַנְתִּי את אמכם ואוסיף להבטינה, קיפחתי את חיי, אַכרית את זרעי על קידוש האמת, ושאר לשונות כיוצא בזה. נתייסרתי תחת ידיהם, כישוּ מושיענו בשעתו. אך עד מהרה ברחתי מפני אדוני-אבי ונספחתי אל פלוגתי אשר בחיל החבר פאבליצ’נקו. והבריגאדה שלנו נצטוותה ללכת אל העיר ווֹרוֹנייז' לקבל תגבורת, ואכן קיבלנו שם תגבורת, וכן סוסים, אשפות, נאגאנים ושארי סיפוקים שקצובים לנו. מאודות וורונייז' יש עמי לתאר לך, אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה, כי עיר-ואם זו פלא והפלא היא במאד-מאד, קצת גדולה מקראסנודאר, אנשים שבה יפים עד למאד, הנחל כשר לרחצה. היו נותנים לנו לחם שתי ליטראות ליום, בשר חצי-ליטרה וסוּכר בשיעור הראוי, באופן שבהשכמה שתינו תה מתוק, וכן סעדנו בפת-ערבית, ונשתכח מלבנו הרעב, ולעת-צוהריים הולך הייתי אל אחי סמיון טימופייץ' לחמיטות, או בשר-אווז, ולאחר מכן נשכבתי לנוח. בעת ההיא בעבור עזוּת-נפשו היה סימיון טימופייץ' רצוי לכל הגדוד להיותו מפקד להם, ומלפני החבר בּוּדיוֹני יצא הצו הזה, והוא קיבל צמד סוסים, מלבושים משובחים, עגָלה מיוחדת למטלטלין ואורדן של הדגל האדום, ואני לימינו בחזקת אָח. מכאן ואילך, אם יבוא פלוני מן השכנים לקפחַך – הרי סמיון טימופייץ' יכול לשוחטו לחלוטין. אחר-כך התחלנו להניס את הגיניראל דניקין, טבחנו בהם לאלפים והדפנום לתוך הים השחור, ואולם אדוני-אבי לא נתראו בשום מקום מן המקומות, וסימיון טימופייץ' היה מחפש אחריהם בכל המערכות, לפי שכיסופים גדולים נכסף היה לאחינו פָדיא. אך, אמא רחימא, כפי שמכירה את ויודעת באדוני-אבי ובעיקשוּת טבעם, מה עשו, איפוא, – נתחצפו וצבעו זקנם מן האדמוני אל השחור-כעורב והיו שרויים בעיר מאַיקוֹפּ, בבגדי אזרח, באופן שאיש מאנשי-המקום לא ידע, כי הם בתכלית-הפשטות שוטר כוּפרי של המשטר הישן. אלא שהאמת סופה להתגלות, מחותנך ניקון וואסיליץ' ראוּם באקראי בביתו של תושב פלוני והריץ כתב לסמיון טימופייץ'. מיד רכבנו על סוסים ועשינו במרוצה מאתיים פרסה – אני, אחי סָנקָא ומתנדבים מבחורי הסטאניצה.

ומה איפוא ראינו בעיר מאיקופ? ראינו בעליל, שהעורף אין בו שמץ-של-כלום מהשתתפות הנפש עם אנשי החזית, ובכל פינה שאתה פונה הבגידה והז’ידים למכביר, כבמשטר הישן. והיה סמיון טימופייץ בעיר מאיקופ מתקוטט בכל עוז עם הז’ידים, שלא הוציאו מידיהם את אדוני-אבי וחבשוּם בבית-כלא על מסגר, לאמור – צו הגיע מאת החבר טרוצקי לבלתי קצץ בשבויים. בעצמנו נשפטהו, אל תרגזו, סופו שמקבל גמולו. אלא שסמיון טימופייץ' עמד על שלו והוכיח בעליל, כי הנו מַגָ"ד, ויש עמו מאת החבר בודיוני כל האורדנים של הדגל האדום, ואיים עליהם שיקצץ את כל אלה שמתנצחים גלל פרטיוּתם של אדוני-אבי ואינם מסגירים אותה, וכן איימו בחורי הסטאניצה. אלא שזמיון טימופייץ' קיבל את אדוני-אבי והחל לפַרגֵל להם לאדוני-אבי וערך את כל אנשי-החיל בחצר מערכה מול מערכה, כראוי לפי דתי הצבא. אז זרק סֵנקָא מיים על זקנו של אדוני-אבי טימופיי רודיאוֹניץ‘, ומן הזקן ניגר הצבע. וסַנקָא שאל את טימופיי רודיאוניץ’:

– הטוב לך, אדוני-אבי, תחת ידי?

– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – רע לי.

אז שאל סנקא:

– ולפָדיא, כאשר קצצת בו, טוב היה תחת ידך?

– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – רע היה לפַדיָא.

אז שאל סנקא:

– והחשבת, אדוני-אבי, כי גם לך יהא רע?

– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – לא חשבתי, שיהא לי רע.

אז הפך סנקא פניו אל הבריות ואמר:

– ואני סובר, שאם אפול בידי אנשי-שלומכם, לא תהא לי חנינה. ועכשיו, אדוני-אבי, אנו באים לחסלך…

וטימופיי רודיאוניץ' החלו לגדף את סנקא בלשונות של חציפות – בערוות יולדתו ובאם הקדושה – ולתקוע לסנקא בפרצופו, וסמיון טימופייץ' שילחני מן החצר, באשר על כן, אמא רחימא ייבדוקיה פיודורובנה, אין עמי לתאר לך כמו, היאך חיסלו את אדוני-אבי, לפי שנשתלחתי מן החצר.

לאחר מכן נזדמנה לנו חנייה בעיר נוֹבוֹרוֹסייסק. מאודות העיר הזאת ראוי לספר, שממנה והלאה אין שום יבשה כלל, אלא המיים לבדם, ים השחור, ושַׁמָה שהינו עד עצם החודש מאי, עם שיצאנו אל החזית הפולנית, ומחבטים בשליאכטה על ימין ועל שמאל…

ממני בנך רדימאך וואסילי טימופייץ' קורדיוקוב. אמא-רחימא, תני עיניך בהשקפה לטובה על סטיופקא, ואלוהים ישלם פעלך"?

הנה איגרתו של קוּרדיוּקוֹב, שלא שיניתי בה אפילו קוצו-של-יוד. כשסיימתי את מלאכתי, לקח הנער את הגיליון הכתוב ונתנו בחיקו, על עור בשרו.

– קורדיוקוב, – שאלתיו, – אב רשע היה לך?

– אבי היה כלב, – השיב בפנים זועפות.

– והאֵם טובה ממנו?

האם כראוי. רצונך – הנה משפחתנו…

הוא הושיט לי תצלום שבור. היתה בו דמותו של טימופיי קורדיוקוב, שוטר כּוּפרי בעל-כתפיים, שכובע-שׂרַד לראשו, וזקנו מסורק, והוא מוצק, לסתני, ומבט מתנוצץ לעיניו, הנטולות צבע וארשת. בצדו, בכורסית של במבוּק, ישבה כפרית זערורית בלסוטה שלוּפת-שוליים, שתווי-פניה כמושים, בהירים וביישניים. וליד הקיר, ליד רקע-תצלומים זה, הקרתני והעלוב, שמיני ציצים בו ויונים, התנשאו שני בחורים – כבירי-מידות להבהיל, מטומטמים, רחבי-פנים, בּלוּטֵי-עיניים, קפואי-עמידה כבשעת תרגוֹלת, שני האחים לבית קורדיוקוב – פיודור וסמיון.

תאניה-ואניה בחללו של הכפר. חיל-הפרשים מכלה את תבואת-השדות ומחליף הסוסים. חַלף סוסותיהם, שתש כוחן, נוטלים הפרשים את בהמות-העבודה. והצועק צועק על חינם. באין סוסים אין חיילוֹת.

אלא שהאיכרים אין להם נחמה בידיעה הזאת. האיכרים מתגודדים ליד בית המטה ושוקדים על פתחו.

הם מושכים בְּאַפְסָר את הנמוּשות, הסרבנים, המועדים באפיסות-כוח. עשוקים ממפרנסיהם, בלב מלא גיאוּת של גבורה-שבמרירות, אך בידיעה שאין זו אלא גבורה-של-ארעי, בהולים האיכרים, בלא שום ביטחון-שבלב, להחציף דברים כלפי הרשות, כלפי שמיא וכלפי מר-גורלם.

ראש-המטה ז'. עומד באכסדרה כָּלוּל במדיו. בעצימת עפעפיו אחוזי-הדלקת מקשיב הוא לתרעומת האיכרים קשב גלוי לעיניים. אך אין הקשבתו אלא טכסיס בלבד. ככל עסקן מנוסה ומיוּגע, מסוגל הוא ברגעי-הסרק של הווייתו להפסיק לחלוטין את פעולת המוח. ברגעים המעטים הללו של אושר שבאפס-מחשבה מנער ראש-המטה שלנו את המנגנון השָׁחוּק.

וכן עכשיו לגבי האיכרים.

לקול הליווּי המרגיע של המולתם הטרופה והנואשת עוקב ז'. מן הצד אחרי אותה מהומה רכה שבמוחו, הקודמת להזדכּכוּת המחשבה ותוֹקפּה. בהמתינו עד בוא ההפסק הדרוש, נאחז הוא בדמעת-האיכרים האחרונה, חורץ לשון של חימה מעשה בעל-שררה ופורש לפעולתו במטה.

זאת הפעם לא הוצרך כלל לחריצת-לשון. רכוב על סוס-הלפידות שלו, סוס-הכילאיים האנגלי-ערבי, בא בדהירה אל האכסדרה דיאַקוב, מי שהיה אַתלט של קרקסים, והיום ראש עתודות-הסוסים אודם-עור, לבן-שפם, בשכמיה שחורה, ובלאמפאסין של כסף לאורך צִדיהם של הסרבליים האדומים.

– ברכת ההגמונית לנפקניות החסודות, – הצריח הלה, בבולמו את סוסו תוך כדי דהירה, ובאותה שעה ממש קרסה-נפלה אל תחת משוורתו סוּסית קירחת, אחת מאלו שהחליפו הקאזאקים.

– הנה, חבר מפקד, – נזדעק האיכר, בטפחו על מכנסיו, – הנה מה נתינה נותנים אנשי-שלומכם לאנשי-שלומנו… ראית, מה נותנים, וצא וכלכל משקך בכגון דא…

– והרי בעבור סוס זה, – פתח דיאַקוב בחיתוך-הדיבור וברוב-חשביות, – בעבור סוס זה, ידידי הנכבד, זכות גמורה בידך לקבל בעתודות-הסוסים חמישה-עשר-אלף רובל, ואילמלי סוס זה מן הצוהלים יותר, הרי בכגון דא אתה מקבל, רעי-ואהובי, בעתודות-הסוסים עשרים אלף רובל. ברם, הסוס, כיוון שנפל – עדיין אין זה פאַקט. כיוון שנפל הסוס וחוזר וקם, בידוע שהוא סוס; ואם, בהיפוּך-הדברים, אינו חוזר וקם, בידוע שאיננו סוס. אך, אגב-אורחא, עתידה סוסית מיוּמנת זו שתקום אצלי…

– הו, ריבון-העולמים, הו אֵם-הרחמים, מחמל-עיני, – הניף האיכר בידיו, – וכי מניין לה, לעלובת-נפש, כוח לקום… עתידה היא, עלובת-הנפש, שתתפגר…

– מזלזל אתה בסוס זה, דודי, – השיב דיאקוב בדברי-ביטחה היוצאים מן הלב, – ממש מחלל-הקודש, דודי, – ובזריזות יתירה הוריד מעל האוכף את גופו האתלטי, יפה-הקומה. בחילוץ רגליו היפות-להפליא, שרצועה חוגרתן בברכיהן, הדוּר ומזורז, כעל הבמה, הוא שם פעמיו אל הבהמה הנופחת את נפשה. היא תלתה בדיאקוב מבט של אבילות, נוקשה ומעמיק, ליקקה מפיסת-ידו הפטוּלה איזה ציווּי סמוי-מן-העין, ומיד חשה סוסה תשושה זו אותו כוח של בקי-ורגיל, שנתמשך מרומיאו בעל-השיבה, הרענן ושופע-העלומים. בנדנוד זרבּובה ובהָחְלֵק רגליה הקורסות, בחושה בשיפולי-בטנה את דגדוגי המגלב המפגיעים, התקיפים, היתה הסוסה קמה על רגליה קימה אטית, צייתנית; ובמו עינינו ראינו, איך כף-היד הדקה שבשרוול המתנופף טפחה כמה טפיחות על הרעמה המרופשת, ובקול אנקה נצמד המגלב אל הירכיים השותתות-דם. ברעידת כל גופה עמדה הסוסה על הולכותיה ולא המישה מדיאקוב את עיניה הכלבּיות, הפחדניות, המתאהבות.

– משמע, סוס הוא, – אמר דיאקוב לכפרי והוסיף ברכּות: – ואתה נתאוננת, רעי הנלבב…

זרק ראש עתודות-הסוסים את המושכות לשמשו, גימא ארבע מדרגות בדילוג אחד ובתנופת שכמייתו האופיראית נתעלם בין כותלי בית-המטה.

חייו הנפלאים ורבי-התבונה של פאן אַפּוֹלַק הלמוני כיין עתיק. בנובוגראד-וולינסק, בעיר שהוּבסה בחיפזון, בין עיי-מפולת מעווּתים, הטילה ההשגחה לרגלי את ספר האיוונגליון שנגנז מעיני העולם. מעוטר בתום זוהרן של קרני-ההוד, נדרתי אז את נדרי ללכת בדרכי אַפּוֹלק. ואת מתיקות המשטמה ההוֹזינית, את הבוז המר אל כלבי האנושות וחזיריה, את להט הנקמה השתקנית המשכּרת – הבאתי קרן לנדר החדש.

במעונו של הגלח הנובוגראדי שברח היתה תלויה איקונין בגובהו של קיר. עליה היתה כתובת: “מות המטבּיל”. בלא נדנוד-ספק הכרתי ביוחנן דמותו של אדם, שראיתיו באחד הימים.

זוכרני: בין הכתלים הישרים והנהירים עמדה דומיה של קוּרים אשר לשחרית-של-קיץ. לרגלי התמונה הטילה השמש קרן ישרה, בה רחש החֶרֶג המתנוצץ. הַיֹשֶר עלי ירדה מעוּמקה הכחול של הגוּמחה דמותו הארוכה של יוחנן. הגלימה השחורה היתה תלויה בהדרת-חג על גוף קנאי זה, הכחוש עד כדי מיאוס. נטפי-דם נוצצו בִּרכִיסֶיה העגולים של הגלימה. ראשו של יוחנן היה ערוף באלכסון מעל הצוואר שהופשט עורו. הוא היה מונח בקערת-חרס, האחוזה בחוזקה באצבעותיו הגדולות, הצהובות של סרדיוֹט. פניו של המת נראו לי כמוכרים. בשוֹרת התעלומה נגעה בי. בקערת-החרס היה מונח ראש מת, שצויר בצלם-דמותו של פאן רומואַלד, הוא הגלח שברח. מבהיר בזיוו-הצבעונין של קשקשיו נשתלשל מפיו חשוּף-השיניים גוף זערורי של נחש. ראשו הקטון, ענוג-הוורדוּת ורב-העוֹררות, הדגיש בהדגש-אדירים את ריקעה העמוק של הגלימה.

נפלאתי על מלאכת-מחשבתו של הצייר, על המצאתו הקודרנית. ושבעתיים נשתוממתי למחרת היום למראה האם הקדושה אדומת-הלחיים, שהיתה תלויה מעל ליצוע-הכלולות של פאני אליזה, סוכנת ביתו של הגלח הזקן. שתי יריעות-הבד טבועות היו בחותמו של המכחול האחד. פניה הבשרניות של האם הקדושה – היה זה קלסתרה של פאני אליזה. וכאן נתקרבתי לפתרון סוד האיקוניות של נובוגראד. הפתרון הוליך לבית-התבשיל של פאני אליזה, שבערבים המבושמים נתכנסו בו צללי פולין הישנה, פולין של עבדי-הצמיתות, ובראשם הצייר השוטה-בקודש. אך האומנם שוטה-בקודש היה פאן אַפולק, שאיכלס במלאכים את הכפרים שבמסיבי-העיר ושהעלה למעלת קדושים את המשומד החיגר יאַנֵק?

הוא בא לכאן עם גוטפריד העיוור לפני שלושים שנה ביום קיץ פלוני. הידידים – אפולק וגוטפריד – ניגשו אל בית-המזיגה של שִמֶרִיל, העומד בכביש רובנה, במרחק שתי פרסאות מתחומה של העיר. בימינו של אפולק היתה תיבת-צבעים, בשמאלו הנהיג את המפוחיתן הסומא. הצעד המתרונן של מנעלי אשכנז שלהם, שמסומרים היו, אמר שלווה ותקווה. מצווארו הדק של אַפולק נשתלשל סודר חלמוני, שלוש נוצות כעין השוקולאדה נתנועעו במגבעת הטירולית של העיוור.

בבית-המזיגה הניחו עוברי-האורח על האדן את הצבעים ואת המפוחית. הצייר גלל את סוּדרו, שאין לו סוף, כסרטו של עושה-הלהטים שביריד. אחר-כך יצא לחצר, התפשט ערום ושפך צוננים על גופו הוורוד, הצנום והחלוש. אשת שמריל הביאה לאורחים יי"ש-של-צימוקים ופינכה ובה מקרצות-של-בשר. כיוון שאכל לשובע, הניח גוטפריד את המפוחית על ברכיו החדודות. הוא נאנח. הפשיל ראשו לאחוריו והניד אצבעותיו הכחושות. צלילי זמירות של היידלברג הריעו בין כותלי בית-המזיגה היהודי. אפולק נתלווה לסומא בקול זמר מרטרט. נדמה הדבר, כאילו מבית-היראה של אִינְדָהִלדָה הקדושה הביאו את העוגב לבית-המזיגה של שמריל, ועל העוגב ישבו להן בצוותא בנות-השיר בסודרי-מוך צבעוניים ונעלי אשכנז מסומרות.

האורחים שרו עד שקיעת החמה, לאחר מכן נתנו לתוך שקים העשויים בד-פשתן את המפוחית ואת הצבעים, ופאן אפולק השתחווה אפיים לפני בריינה הפונדקית ונתן לה גליון של נייר.

– פאני בריינה רבת-החסד, – אמר, – קבלי נא מצייר נודד, שהוטבּל בכינוי-שם נוצרי אַפּוֹלִינָריוּס, דמות-דיוקנך זו – לאות החזקת-טובה והכנעה שלנו, ועדוּת על מידת הכנסת-אורחים מפוארה שלך. אם יזכני ישו אלוהינו באריכות-ימים ויחזק ידי במלאכת-המחשבת, אשוב לכאן, כדי להעתיק בצבעים את הדיוקן הזה. לשערותיך יאות יהיו הפנינים ועל חזך נצייר מחרוזת של איזמרגדים…

על גבי גליון-הנייר הקטן בעיפרון אדום, עיפרון אדום ורך כחמר, צויר קלסתר פניה השוחקות של פאני בריינה, המעוטרות בתלתלי נחושת.

– כספי! – נצטעק שמָריל למראה הדיוקן של אשתו. הוא תפש מקל ויצא לרדוף אחר האכסנאים. אך בדרך מרוצתו זכר שמָריל את גופו הוורוד של אפולק, השטוף במיים, ואת השָׁמַש שבחצרו הקטנה, ואת צליליה החרישים של המפוחית. מיד חלשה דעתו של הפונדקי, הניח את המקל וחזר לביתו.

למחרת הבוקר מסר אפולק לגלח הנובוגראדי את כתב-התעודה על גמר חוק-לימודים באקדמיה של מינכן והניח לפניו שתים-עשרה תמונות מענייני כתבי-הקודש. התמונות צוירו בצבעי-שמן על טבליות דקות של עץ הברוש. הפאטֶר ראה על שולחנו ארגמן לוהט של איצטליות, זיוו של שדות איזמרגדים וצעיפי-צבעונין, הפרושים על מישורי ארץ-הקודש.

קדושי פאן אפולק, כל הפמליא הזאת של זקֵנים צוהלים ותמימים, שלבני-זָקָן הם ואדומי-פנים, הודחקה לתוך פלגי משי וערבים רבי-שגב.

ביום ההוא קיבל פאן אפולק הזמנה לציור קירותיה של הכנסיה החדשה. ואגב לגימת בֶּנֶדֶקטין אמר הפאטר לצייר:

– סאנטה מאריה, – אמר, – פאן אפולינאריוּס הנלבב, מאיזה עולמות של פלאי-פלאים ירדה לשכון בתוכנו ברכת-חסדך המשמחת-לבב כל-כך?..

אפולק שקד על מלאכתו שקידה יתירה, ולא עבר חודש ימים, והיכל-הקודש החדש נתמלא געיית עדרים, אבק זהבן של שקיעות ועטיני פרות צהובים-חוורוורים. ראמים שחוּקי-עור משכו בריתמתם, כלבים וורודי-זרבובים רצו לפני עדרי-צאן, ובעריסות, שנתלו בגזעיהם הזקופים של עצי-התומר, נתנועעו תינוקות שמנים. לבושי-השק הקנומים של הפראנציסקאנים הקיפו את העריסה. קהל אַמגוּשים מחותך היה בקרחות מבהיקות ובקמטים, השותתים-דם כפצעים. בקהל האמגוּשים הבהב בחיוך-שועלים פרצוף-הישישים הזערורי של ליאו הי"ג, והגלח הנובוגראדי בכבודו-ועצמו היה מפרט בידו האחת במחרוזת הסינית המגולפת, ובשניה, הפנויה, בירך את ישו הרך-הנולד.

חמישה חדשים היה אפולק, החבוש במושב-העץ שלו, זוחל לאורך הכתלים, לאורך הכיפה וביציעים.

– להיטות יתירה להוט אתה אחרי פרצופי מכַּריך, פאן אפולק הנלבב, – אמר פעם אחת הגלח, לאחר שהכיר את עצמו בדמותו של אחד האמגושים, ואת פאן רומואלד – בראשו הכָּרוּת של יוחנן המטביל. הוא נתחייך, הפאטר הזקן, ושלח גביע מלא קוניאק לצייר, ששקד על מלאכתו תחת הכיפה.

אחר-כך סיים אפולק את סעודת-ישו ואת רגימת מריים המגדלית. יום אחד, באחד-בשבת, גילה לעיני הקהל את הקירות המצוירים. אזרחים נשואי-פנים, שהזמין הגלח, הכירו בשליח פאולוס את יאנק, המשומד החיגר, ובמריים המגדלית – את העלמה היהודיה אָלקה הבּדוּקית, בתם של הורים אלמונים ואמם של ילדים שתוקים למכבּיר. האזרחים נשואי-הפנים גזרו לכסות את ציורי הנאצה. הגלח התגולל בדברי איומים על מבזה-הקדשים, אך אפולק לא כיסה את הקירות המצוירים.

כך החלה המלחמה, שלא היתה דוגמתה, בין גופה כביר-הכוח של הכנסיה הקאתולית, מחד גיסא, ובין צייר-האיקונין, השאנן – מאידך. היא נמשכה שלושים שנה. כמעט גרם המקרה, שהולל צנוע נהפך למיסד כת-מינים חדשה, ואילולי כן, היה זה המפולפל והמגוחך מכל לוחמי-הדת, שידעו דברי-ימיה החמקניים והסוערים של הכנסיה הרומית, לוחם-דת, שבאושר-שבגילופין סובב את הארץ, כששני עכברים לבנים לו בתיקו ומערכת מכחולים דקים-מן-הדקים בכיסו.

– חמישה-עשר זהובים בשכר האם הקדושה, עשרים-וחמישה זהובים בשכר המשפחה הקדושה, וחמישים זהובים בשכר סעודת-ישו, שבה יצוירו דמויותיהם של כל קרובי-משפחתו של המזמין. את שונאו של המזמין אפשר לצייר בדמות יהודה איש-קריות, ובשכר זה יש להוסיף עוד עשרה זהובים, – הודעה בלשון זו פרסם אפולק בכל כפרי הסביבה, לאחר שגירשוהו מן ההיכל שעמד בבניינו.

בהזמנות לא היה לו מחסור. ולאחר שנה, כשבתשובה על האף-והחימה שבאיגרות הגלח הנובוגראדי, באה משלחת מטעם הבישוף של ז’יטומיר, מצאה זו בביקתאות הנידחות והצחוּנות ביותר ציורי זוועות אלה של דיוקנאות משפחתיים, המחללים כל קודש, התמימים והססגוניים, כפריחתו של גן טרופי. דמויות של יוסף, שראשיהן ראשי שיבה מסורקים לחצאין, דמויות של ישו, ששערותיהן מדוהנים, דמויות של מאריות וולדניות, שברכיהן מפושקות, – איקוניות אלו תלויות היו בפינות-הקודש, מעוטרות בזרים של פרחי-נייר.

– הוא העלה אתכם למעלת קדושים בחייכם, – קרא סגן-הבישוף של דובנא ושל קונסטאנטין-חדש בתשובתו לקהל, שלימדו זכות על אפולק, – הוא עטרכם בתשמישי-הקדושה הגדולים והנוראים, אתכם, עוברי עבירות המרי המשוּלש, זוקקי-היי"ש בסתר, נושכי-הנשך האכזריים, עושי מאזני-המרמה ומוכרי הבתולים של יוצאות חלציכם!

– מעלת-קדושתו, – אמר אז לסגן-הבישוף וויטוֹלד נכה-הרגליים, קונה הגניבות ושומר בית-הקברות, – מהי האמת לאמיתה על דעת פאן אלוהים, שהוא חנון ורחום, מי יגיד זאת לעם ההולכים בחושך? ושמא תמונותיו של פאן אפולק, שעשו לנו נחת-רוח בגאוותנו, יש בהן ממידת האמת יותר מדברי מעלת-קדושתו, המלאים שימצה וזעם של אדונים?

קריאות הקהל הניסו את סגן-הבישוף. הלך-הרוחות בפרברים סיכן את נפשם של משמשי הכנסיה. הצייר, שהוזמן במקום אפולק, לא העיז לטשטש את פני אָלקה ויאַנֶק החיגר. אפשר לראותם גם היום באגף הצדדי של הכנסייה שבנובוגראד: את יאנק – השליח פאולוס, – החיגר הפחדני, בעל הזקן השחור והמדובלל, זה המומר הכפרי, ואותה, את הנואפת ממגדל, החלושה והמטורפת, שגופה טופפני, ולחייה נפולות.

המלחמה עם הגלח נמשכה שלושים שנה. אחר-כך בא הנחשול הקאזאקי וגירש את הנזיר הזקן מקנו, קן-האבן הריחני, ואפולק – הו תהפוכות הגורל! – נשתכן במיטבחה של פאני אליזה. והנה אני, אורח-לרגע, שותה בערבים מיין שיחותיו.

שיחות – על מה? על העתים הרומאנטיות של השליאכטה, על זעף הקנאות הנשיית, על הצייר לוּקָא דֶלָה רוֹבִּיָה, ועל משפחת הנגר מבית-לחם.

– יש עמי לומר לפאני הסופר… – מודיעני אפולק בארשת של מסתורין לפני אכילת פת-ערבית.

– כן, – משיב אני, – כן, אפולק. אני מקשיב לך…

שַׁמַש הכנסיה, פאן רוֹבאצקי, הזָעֵף והאפור, הגרמי וארך-האוזניים, יושב קרוב אלינו קירבה יתירה. הוא תולה לפנינו את היריעות הדהויות של השתיקה והאיבה.

– יש עמי לומר לפאן, – מלחש אפולק ומוליכני הצידה, – כי ישו, בן מרים, נשא לו לאשה את דבורה, בתולה ירושלמית מפּחוּתי-העם.

– הו, טָן טשלוֹבק![⁹] – מצווח פאן רובאצקי בחמת-יאושו. – טן טשלוֹבק לא ימות בִּקִצוֹ… טן טשלובק ימות בידי אדם…

– לאחר אכילת פת-ערבית, – מרשרש אפולק בקול שנמעך, – לאחר אכילת פת-הערבית, אם יהא את נפשו של פאן סופר…

יש את נפשי. מולהב מתחילתה של פרשת אפולק, אני הולך ומהלך על-פני בית-התבשיל ומצפה לשעה הנכספת. ומעבר לחלון ניצב לילה כעמוד שחור. מעבר לחלון קפא הגן החי והאפל. בזרם חֲלַבְלָבי ומתנוצץ נוהרת תחת הירח הדרך אל הכנסיה. האדמה מרוצפת בזוהר אפלולי, מחרוזות הפירות המזהירים נתלו בשיחים. ריח השושנים זך וחריף, כריח השפירט. רעל רענן זה נבלע בנשימתם השמנונית והמבעבעת של הכיריים ומפיג את מחנק-הַשְׂרָף של האַשוּח, שנפוץ בחללו של המיטבח.

אפולק בעניבה וורודה ובמכנסיים וורודים ושחוקים רוחש בקרן-זווית שלו, כבעל-חיים טוב ומלא-חן. שולחנו מלוכלך בדבק ובצבעים. הזקן עושה את מלאכתו בתנועות דקות ותכופות, קול תפיפה מילודית חרישית-שבחרישית מגיע מקרן-זווית שלו. גוטפריד הזקן מתופפה באצבעותיו הרוטטות. העיוור יושב בבלי-ניע באורה הצהוב והשמנוני של המנורה. בהרכנת מצחו הקירח הוא מקשיב למוזיקה האינסופית של עוורונו ולמלמולו של אפולק, ידידו הנצחי.

–…ודברים שאומרים לפאן כלי-הקודש ובעל-הבשורה מארקוס ובעל-הבשורה מַתַּי, – אינם דברים של אמת… אך את האמת אפשר לגלות לו לפאני הסופר, אשר בשכר חמישים מארק אני מוכן לצייר לו את דיוקנו בדמות הקדוש פראנציסקוס על רקע של ירק ושמיים. היה זה קדוש פשוט ביותר, אותו פאן פראנציסקוס. ואם יש לו לפאני הסופר כַּלָה ברוסיה… נשים אוהבות את פראנציסקוס הקדוש, אומנם לא כל הנשים, פאן…

כך החלה בקרן-זווית, שריח אשוח עומד בה, פרשת נשואיהם של ישו ודבורה. עלמה זו היה לה חתן, לדברי אפולק. חתנה היה בחור ישראלי, שהיה סוחר בשנהבים. אך ליל-הכלולות של דבורה נסתיים במבוכה ובדמעות. פחד נפל על האשה למראה בעלה הקָרֵב אל יצועה. השיהוק ניפח את גרונה. היא הקיאה את כל אשר אכלה בסעודת חתונתה. דבורה עטתה חרפה וכלימה, היא ואביה ואמה וכל בני-משפחתה. בלעג-וקלס עֲזָבָה החתן וקיבץ את כל הקרואים. מיד, כיוון שראה ישו בצער האשה, שחשקה בבעלה ונתייראה מפניו, עטה את בגדי-הכלולות ובלב מלא חמלה ורחמים שכב את דבורה, שנתגוללה בקיאה. אחר-כך יצאה דבורה אל הקרואים בצהלה גדולה, כאשה המתגאה בחטאה. ורק ישו עמד מן הצד. זיעת-מוות שטפה את כל גופו, דבורת הצער עקצתו בלבו. באין-רואה יצא מאולם החוגגים ונסתלק לארץ-מדבר, מזרחית מיהודה, אשר שם צפה לו יוחנן. ותלד דבורה בן בכור…

– והיכן הוא? – נתמלטה צעקה מפי.

– הגלחים הסתירוהו, – פסק אפולק את פסוקו דרך-חשיבות וקירב את אצבעו הקלה והסומרת-מקור אל חוטמו, שחוטם של שיכור הוא.

– פאני הצייר, – נתמלטה פתאום צעקה מפי רובאצקי, שקם מתוך החשכה, ואוזניו האפורות נתנועעו, – צוֹ ווי מוּבִיטיָה?¹ הרי זה לא יתוֹאר…

– כך, כך, – נתכווץ אפולק ואחז בגוטפריד, – כך, כך, פאני…

הוא משך את העיוור אל היציאה, אך בהגיעו אל הסף, נשתהה קימעא וּרמזני באצבעו.

– פראנציסקוס הקדוש, – לחש בעפעוף-עיניים, – שעוֹף-כנף לו בשרוולו, יונה, או חוחית, ככל אשר יאבה פאני…

ונתעלם עם רעו העיוור והנצחי.

– אוֹ, דוּראַצִטבוֹ! – קרא אז רובאצקי, שמש הכנסיה, – טַן טשלוֹבֶק לא ימות בקיצוֹ…

פאן רובאצקי פער פיו בהרחבה יתירה ונתפהק כחתול. נטלתי בירכת-פרידה והלכתי ללון בצל קורת ביתי, אצל יהודַי הנגנבים.

על-פני העיר שוטטה לבנה בת-בלי-בית. ואני הלכתי עמה והייתי משעשע נפשי בחלומות שלא יבואו לעולם ובניגונים שעלו בבלי-סדרים.

שוב ישבתי אמש בחדר-השפחות אצל פאני אליזה תחת חוּפתם המחוממה של ענפי-האורנים הירוקים. ישבתי סמוך לתנור חם, חי, רטנוּני, ואחר-כך חזרתי למעוני באישון-לילה. למטה, למרגלות המדרון, היה זִבּרוּץ' החשאי מגלגל את מימי-הזכוכית האפלים.

העיר השרופה – עמודים מנותצים והאונקלים הנעוצים באדמה אשר לזרתיה המרושעות של זקנה מופלגת, – נראתה לי כמוּנפה באוויר, נוחה ולַהֲדָמִית, כמראה-חלום. זיווֹ הערטילאי של הירח ניתך עליה כמעיין הנובע. ירוֹקֶת הטחב של החורבות פרחה, כשיש הספסל אשר על במת האופירה. ובנפש נחרדה ציפיתי להופעת רומיאו מבין העבים, רומיאו עטוי אטלאס, השר על אהבה, בשעה שמאחורי הקלעים עומד טכנאי-החשמל הקודרני, ואצבעו על מַפסקוֹ של אור הירח.

דרכים של תכלת נהרו על פני, כזרמי החלב, שפרצו משדיים רבים. בחזירתי הביתה נתייראתי מפני פגישתי עם סידוֹרוֹב, שכני, שהיה מַנחית עלי בלילות את כַּפַת-תוגתו השעירה. למזלי, בלילה זה, שטרפוֹ חלב הירח, לא הוציא סידורוב הגה מפיו. הוא הקיף עצמו בספרים וכתב. על-גבי השולחן קיטר נר גבנוּני, – לפידם מבשר-הפורענות של בעלי-החלומות. ישבתי מן הצד, נמנמתי, החלומות כרכרו מסביבי, כחתלתולים. ורק באישון-לילה העירני רץ, שבא להזמין את סידורוב אל המטה. הם נסתלקו יחד. מיד אצתי אל השולחן, שעליו כתב סידורוב, ודפדפתי בספריו. היו אלה – ספר לימוד הלשון האיטלקית, תמונת הפוֹרוּם הרומי ומפת העיר רומא. המפה היתה מסומנת כולה בסימני צלבים ונקודות. נרכנתי אל הגליון הכתוב ובמפוּגת-לב, בפכירת אצבעות, קראתי את המכתב הזר. סידורוב, הרוצח המשתעמם, קרע לגזרים את המוך הוורוד של דמיוני ומשכני תוך פרוזדורי הטירוף של שכלו הישר. לעיני היה העמוד השני של המכתב, לא העזתי לחפש את התחלתו:

"…נפלחה ריאתי, ונשתבשתי קמעא, או, כמאמרו של סרגיי, נתפרחתי מדעתי. שהרי, באמת, אי אפשר לצאת ממנה, מן הפתיה הזאת, מן הדעת. ברם, הַפשֵׁל זנב, וצחוק בצד… נֵפֵן-נא לסדר-היום, ידידתי ויקטוריה…

עשיתי כשלושה חדשים במסע המחנה של מאכנוֹ – מעשה-בליעל שמתיש כוחו של אדם, ותו לא… ווֹלין לבדו עודו שם. ווֹלין מתעטף באיצטלה של אפוסטול ויוצא מכליו להגיע למעלת לנין-של-אנארכיזם. איום ונורא. ובאטקו מקשיב לו, משעע את חוּטי-הברזל המאובקים של תלתליו ומסנן מבין שניו הרקובות את חוּכָתו המוּז’יקית. ושוב איני יודע, אם יש בכל זה גרעין אחד מנוּפה של אנארכיה, ואם נקנח לכם את חוטמיכם השאננים, אתם הצקיסטים¹ שעל-דעת-עצמכם של הצקָה שעל-דעת-עצמה, made in חארקוב, זו המטרופולין שעל-דעת-עצמה. בחורי-החמד שלכם, הַתוֹכבָּרים² הללו, אינם אוהבים עכשיו לזכור את חטאות נעוריהם האנארכיסטיים ומלעיגים עלינו ממרום בינתם הממלכתית, – ייקחם השד…

ולאחר-מכן נקלעתי למוֹסקבה. כיצד נקלעתי למוסקבה? החבירא היו מקפחים פלוני מן הבחינה הרקביזיציוֹנית ושאר בחינות. אני, רַכְרוּךְ שכמוני, התיצבתי לימינו. דשוּ את בשרי – ובדין. הפצע היה של-מה-בכך, אלא שבמוסקבה, אַח, ויקטוריה, במוסקבה נאלמתי-דום מריבוי הפגעים. יום יום היו האחיות שבבית-החולים מביאות לי קורטוב של דייסה. אסורות בחבלי הדחילה-ורחימה, היו הללו מטלטלות אותה על גבי טס גדול, ולבי נתמלא שנאה לדייסה החלוּצית, להספקה שלפנים-משוּרת-התוכנית ולמוסקבה של שוּרת-התוכנית. בסובייט נזדמנתי אחר-כך עם קוֹמץ קטן של אנארכיסטים. הם יַמְרָנים-ריקנים, או ישישים עוברים-ובטלים-למחצה. שמתי פני לקרמל, ועמי תוכנית לעבודה של ממש. החליקו על ראשי והבטיחוני למנותני מי“ם-מי”ם, אם אחזור למוטב. לא חזרתי למוטב. מה היה לאחר מכן? לאחר מכן היתה החזית, חיל-הפרשים ושפעת-קלגסים, שריח דם טרי ועפר אדם נודף הימנה.

הציליני, ויקטוריה. הבּינה הממלכתית מטריפה את דעתי, השעמום משכרני. אם לא תעזריני – תיפח נפשי ללא שום תוכנית כלל. אך מי זה ירצה שגיבור-חיל ייפח נפשו באורח בלתי-מאורגן כל-כך, על-כל-פנים, לא את, ויקטוריה, כַּלָתי שלעולם לא תהיה רעייתי. והנה גם הסנטימנטאליות, לכל הרוּחות הסרוּחות…

ועכשיו נדבר דברים של ממש. בצבא אני משתעמם. לרכוב על סוס איני יכול משום הפצע, משמע איני יכול גם לעשות מלחמה. השתמשי בהשפעתך, ויקטוריה, – ישלחוני נא לאיטליה. את השפה אני לומד ובעוד חודשיים אוכל לדבר בה. הקרקע באיטליה מהבהבת. הרבה כבר מוכן-ומזומן בה. אין היא חסרה אלא יריות-מספר. אחת מהן אִירָה אני. צריך לשלֵחַ שם את המלך אל אבות-אבותיו. זה חשוב עד מאד, המלך שלהם הוא בחור-חמד, עושה כווני-חן של פוֹפוּלאַריות ומצטלם עם סוציאליסטים מבוּיתים, לשם פרסום התצלומים בז’ורנאלים משפחתיים.

בצָקָה בנאַרקוֹמאִינדייל³ אל תדברי על יריות, על מלכים. יחליקו על ראשך ויפטירו במלמול-פה: “רומאנטיקן”. תאמרי, פשוט, – הוא חולה, מר-נפש, שיכור מרוב שעמום, הוא רוצה שמש של איטליה ובאנאנות. הלא ראוי אני לכך, או שמא איני ראוי? להתרפא – וחסל! וָלא – ישלחוני לצַ’קָה שבאודיסה… היא יודעת את אשר לפניה ו…

כמה איוולת, כמה עוול ואיוולת יש בדברי, ידידתי ויקטוריה…

איטליה נתקעה בלבי כדיבוק… הרהורי על ארץ זו, שמעולם לא ראיתיה, ערבים לי, כשמה של אשה, כשמל שלך, ויקטוריה…"

קראתי את המכתב והייתי מתקין עצמי לשכב על יצועי המעוך והמזוהם, אך שנתי נטרדה. מעבר לקיר בכתה יהודיה מעוּברת בכייה היוצאת מן הלב, ונענה לה ריטונו הגנחני של בעלה הכיפח. הם זכרו את הגזילה שנגזלו והיו רגוזים זה על זה על הלא-יוצלחוּת. אחר-כך, לפני עלות השחר, חזר סידורוב. על השולחן נשתנק אור הנר, שבער עד תום. סידורוב הוציא מתוך מגפו זנב-נר אחר ובהתהרהרות מופלאה דרס בו את הפתילה שנתכסתה חַלָב. חדרנו היה אפל, קודר, הכל בו הדיף סרחון-לילה טחוב, ורק החלון, המלא אורו של ירח, הפיק זיו של גאוּלה.

הוא בא וטמן את המכתב, זה שכני המתייסר. בשחיחת-הגב ישב אל השולחן ופתח את האלבום של העיר רומא. הספר ההדור, מוזהב השוליים, עמד מול פניו הזיתיים, נטולי-הארשת. מעל גבו העגול נתנוצצו הריסות הקאפיטוליום המשוּננות וזירת הקירקס, המוּארת באור השקיעה. גם תצלום משפחת המלך היה נתון כאן, בין הדפים הגדולים, הנוצצים. על פיסת-נייר, שנתלשה מלוּח, נתנוססה דמות המלך מסביר-הפנים וחלוש-הגוף ויקטור-עמנואל בצוותא עם רעייתו שחורת-השער, עם יורש-העצר הנסיף אוּמבֶּרטוֹ ועם מִדגָר שלם של נסיכוֹת.

… והנה לילה, המלא צלילים רחוקים וכבדים, ריבוע של אור בתוך אפילה טחובה – ובו פני סידורוב כפני הברמינן, מסיכה בלי רוח-חיים, התלויה מעל הלהבת הצהובה של הנר.

בערבי-שבתות תציקני עצבוּתם הגדושה של זכרונות. לפנים בערבים אלה היה סָבי מִשַעֵעַ בזקנו הצהוֹב את ספרי אבן-עזרא. סָבתי, העוֹטה שביס של תחרים, היתה קוסמת באצבעותיה המסוּקסות על נר-של-שבת ובוכייה במתיקות. לב הילד היה מיטרף בערבים כאלה, כאונייה קטנה בגלים שנתכשפו. הוי, גווילי-התלמוּד הַבָּלים של ילדותי! הוי, העצבות הגדושה של זכרונות-העבר!

משוטט אני בחוצות ז’יטומיר ומבקש כוכב נכלם. ליד בית-המדרש עתיק-הימים, ליד כתליו הצהובּים והאדישים, יהודים זקנים מוכרים קירטון, כַּחַל-של-תיכבּוֹסת, פתילוֹת, – יהודים, שזקנם זָקָן של נביאים, ובלוֹאים מלוהטים להם על חזיהם הנפוּלים.

הנה לעיני השוּק ומוֹת השוק. הוֹרגה נשמתו השמנה של השפע. מנעולים אילמים תלוּיים על דוּכני הרוֹכלים, ושחם המרצפת חלק כקרחת של בר-מינן. הוא מנצנץ וכבה – הכוכב הנכלם…

ההצלחה האירה לי פנים אחר-כך, ההצלחה האירה לי פנים סמוך לשקיעת-החמה. חנוּתוֹ של גדליה נחבאה אל שורות הדוכנים המוגפים היטב. דיקנס, למה לא נגלה בערב ההוא עפר מעיניך השוחקות? רואה היית בחנות זו של עתיקוֹת סנדלים מוזהבים ועבותות של ספינות, מצפן ישן-נושן ופוחלץ של נשר, ווינצ’סטר של ציידים, ועליו פיתוחי התאריך “1810”, ואילפס שניזוק.

גדליה הזקן מהלך סחור-סחור לאוצרותיו בשממת הערב הוורוּדה – בעל-בית פעוט במשקפיים עֲשוּנים ובזיג ירוֹק, ששוליו מגיעים עד הריצפה. הוא מחכּך את כפותיו הקטנות והלבנות, הוא צובט את זקנקנו הסב, ובהרכנת-הראש מקשיב לקולות הסמויים שאפפוהו.

משולה חנות זו לקופסה של נער שוחר-דעת וכבד-ראש, שעתיד להיות פרופיסור לבוטאניקה. בחנות זו אתה מוצא גם כפתור, גם פרפר מת, ושֵׁם החנווני הקטן – גדליה. הכל נסתלקו מן השוק, גדליה נשתייר. והוא מתלבט בתוך היכל-תוֹעים זה של גלובוסים, גולגלות ופרחים מתים, מנפנף במַכבַּד הססגוני, העשוי נוצות של תרנגול, ומשיב את האבק מעל הפרחים המתים.

והנה יושבים אנו על גבי חביונות של בירה. גדליה מגולל את זקנו הצר וחוזר ופורסו. הצילינדר שלו מתנודד מעלינו כבן-מיגדל שחור. אוויר חמים מקלח על פנינו והלאה. השמיים מתהפכים בגוֹניהם. דם ענוג ניגר מפי צלוחית, שנתהפכה שם למעלה, וריח קל של רקבובית מלפפני.

– הריבולוּציה – נאמר לה “הן”, וַאֲלוּ השבת שמא נאמר לה “לאו”? – כך פותח גדליה וכוֹרכני ברצוּעות המשי של עיניו העשוּנות. – “הן”, קורא אני בקול אל הריבוּלוציה, “הן”, קורא אני לעומתה. אך היא כובשת פניה מגדליה ואינה משלחת לעומתו אלא יריות בלבד…

– בעיניים שנתעצמו לא תבוֹא השמש, – משיב אני לזקן, – אך אנו נקרע את העיניים העצוּמוֹת…

– הפולני עוצם את עיני, – מלחש הזקן בקול נשמע-ולא-נשמע, – הפולני, – כלב רשע הוא. אוחז ביהודי ומורט את זקנו, אי כלב שכמותו! והנה אתא חוטרא, ומכּין לו לאותו כּלב רשע. זה כפתור-ופרח, זוהי ריבולוציה! ולאחר מכן בא ההוא, שהיכה את הפולני, ואומר לי: “כתוב לרשות-הרבים את הגראמופון שלך, גדליה…” – “אני אוהב מוזיקה, פאני,” – עונה אני לריבולוציה. – “אינך יודע, מה אתה אוהב, גדליה, הנה אירָה בך, ויתחוור לך העניין; ואי-אפשר לי שלא לירות, גדליה, לפי שאני – ריבולוציה…”

– ואולם הפולני ירה, פאני רחימאי, לפי שהוא קונטר-ריבולוציה; אתם יורים לפי שאתם – ריבולוציה. והריבולוציה – הריהי שמחה. והשמחה לא ניחא לה שיהיו יתומים בביתה. מעשים טובים עושה איש טוב. הריבולוציה היא מעשה טוב של אנשים טובים. אך אנשים טובים אינם רוצחים. נמצא, שאת הריבולוציה עושים אנשים רעים. אבל הפולנים גם הם אנשים רעים, מי איפוא יאמר לגדליה, היכן ריבולוציה, והיכן קונטר-ריבולוציה? לפנים למדתי גמרא, מחבב אני פירוש רש“י ורמב”ם. ויש עוד חכמים ונבונים בז’יטומיר. והנה כולנו חכמים, כולנו נבונים, ואנו כורעים ומשתחווים וקוראים בקול גדול: וי לנו, היכן הריבוֹלוציה המתוּקה?…

הזקן נשתתק. ואנו ראינו את הכוכב הראשון, שדרך בנתיב החלב.

–שבת המלכּה מתקדשת לבוא, – אמר גדליה דרך-חשיבות. – יהודים מצוּוים לילך לבית-הכנסת… פאני חבר, – אמר בקומו, והצילינדר כבן-מיגדל שחור נתנודד לו על ראשו, – הביאו לז’יטומיר אנשים טובים. אַי, לקוּיה בחסר עירנו, אַי, לקויה בחסר! הביאו אנשים טובים, ואנו ניתן להם את כל הגראמופונים. לא עמי-הארצות אנו. אינטרנאציונל… יודעים אנו פירושו של אינטרנאציונאל מהו. ואני רוצה אינטרנאציונאל של אנשים טובים, אני רוצה, שכל נשמה תהא כתובה לרשות-הרבים ותקבל פת-בג סוג א'. הרי לך, נשמה, אִכלי, בבקשה ממך, ושמחי בשמחת חייך. אינטרנאציונאל, פאני חבר, הרי אינכם יודעים כלל, במה אוכלין אותו…

– אוכלין אותו באבק-שריפה, – עניתי לזקן, – ומתבלין במיטב הדם.

והנה היא עלתה מן האפילה הכחולה וישבה על כסא-כבודה, השבת הצעירה.

– גדליה, – אומר, אני, – יום הששי היום, וכבר הערב בא. היכן אפשר להשיג רקיק יהודי, כוס של תה יהודי, וקוֹרטוֹב של רבונו-של-עולם שיצא בדימוס בתוך כוס התה?

– אַין, – משיב לי גדליה, עם שתוֹלָה מנעוּל על קופת-הרוכלים שלו, – אָין. יש כאן בית-מִחְיָה, ואנשים טובים היו עוסקים שם במימכר, אלא שוב אין אוכלים שם, שם בוכים…

הוא ריכס את זיגו הירוק בשלושה כפתורי-עצם. הוא נתנפנף בנוצות התרנגול, זרק מעט מיים על פיסות-ידיו הרכות, ונסתלק – זערורי, גלמוד, חוֹלמני, בצילינדר שחור, וסידור גדול לו תחת בית-שחיו.

השבת מתקדשת ובאה. גדליה – מיסד האינטרנאציונאל שלא יבוא לעולם – הלך לבית-הכנסת להתפלל.

סאוויצקי, מפקד הדיביזיה ה-6, השגיח בי וקם, ואני נפלאתי על יפי גופו הענקמוֹני. הוא קם ובארגמן מכנסי-הריכבּה שלו, בכיפתו הפטוּלה, השמוּטה לו במצוּדד, באותות-ההצטיינות התחובים לו בחזהו, פילג את הביקתה, כיריעת-דגל זו המפלגת את השמיים. נדף ממנו ריח בושם וריח מֶתֶק מבחיל של סבון מרענן. רגליו הארוכות נמשלו כעלמוֹת, ששוּריינו עד לכתפיהן במגפי-פרשים מבהיקים.

הוא חייך אלי, טפח בפרגוֹל על גבי השולחן ומשך אליו את גליון הפקודה, שזה עכשיו נסתיימה כתיבתה מפי ראש-המַטה. היה זה מתן פקודה לאיוואן צִ’סנוֹקוֹב, לצאת, בראש הגדוד שבפיקודו, להתגרות באויב ולהשמידו…

“…את האחריות”, – פתח המ“ים-דל”ת בכתיבה וטייט את כל הגליון, – “להָשמַד זה הנני מטיל על צ’סנוֹקוֹב הנ”ל בכל חומר הדין, ואכן אקפחנו לאלתר, ובעניין הזה, חבר צ’סנוקוב, מאחר ששקדת עמי במערכות-הקרב לא חודש אחד בלבד, אִי אתה עשוּי לפקפק…"

מפקד הדיביזיה ה-6 חתם על הפקודה בסילסול, זרָקָא לרצים והסב אלי עיניים אפורות, שהעליצות מרצדת בהן.

הושטתי לו את הכּתָב בעניין סיפוחי למטה הדיביזיה.

– לרשום בפקודת-היום, – אמר המי“ם-דל”ת. – לרשום בפקודת-היום ולכותבו לסיפוק כל צרכיו, חוץ מדבר-אחר. איש משכיל אתה?

– משכיל, – עניתי ונתקנאתי בּאִבָּם-וחָרפָּם של העלומים האלה, – מוסמך למשפטים של האוניברסיטה הפטרבורגית…

– ובכן, מן השמן-זית אתה, – נצטעק הלה אגב צחוק, – ומשקפיים על חוטמך. מוקצה מחמת מיאוס!… שולחים אתכם חוץ מדעתנו, וכאן קוטלים גלל משקפיים. שמא תוכל לחיות עמנו, מה?

– אוכל, – עניתי והלכתי עם השַכָּן לכפר לבקש מקום-לינה.

השכּן טען על כתפיו את ארגזי הקטן, רחוב הכפר השתרע לפנינו עגול וצהוב כדלעת, השמש הגוועת נפחה במרומים את נשמתה הוורודה.

ניגשנו אל ביקתה, שקורותיה מצוּיצות, השכּן נעצר ואמר פתאום בחיוך של הכרת-אשמה:

– צרות צרורות לנו כאן עם הממוּשקפים, ואין לשכּך את הבריות. אדם-של-סגולה – לחייו יורדים עמו כאן. אך כיוון שפגמת מטרונית אחת, מטרונית מצוחצחת ביותר, מיד קושרים לך אנשי-החיל חיבה יתירה…

הוא חכך מעט בדעתו, כשארגזי טעון לו על כתפיו, קרב אלי קירבה יתירה, אחר-כך נרתע מגודל היאוש ואץ לחצר הראשונה. הקאזאקים ישבו שם על גבי השחת וגילחו איש את רעהו.

– הנה, אנשי-החיל, – אמר השכּן והציג את ארגזי על הארץ. – בפקודת החבר סאוויצקי, מחויבים אתם לקבל בר-נש זה בצ-קורתכם ובלי כל שטוּתים, לפי שבר-נש זה מן הלוֹקים בעסקי הלימוּדיות הוא…

השכּן הסמיק ונסתלק בלי החזיר פניו לאחוריו. השַקתִּי כף-ידי אל מצחוני והצדעתי לקאזאקים. בחור עוּל-ימים, בעל שער פשתני ומשולשל, ובעל פנים ריאַזאַניות יפות-להפליא, ניגש אל ארגזי והטילו אל מעבר לשער. לאחר-מכן הפך אלי את אחוריו ובזריזות מוּפלגת החל להתעטש עטישות-של-מָטה.

– תותח אפס-אפס, – קרא אליו קאזאק קשיש ממנו וגעה בצחוק, – הטח בצרורות…

הבחור כילה את מעשה אומנותו הפשטנית ופרש לו. מיד זחלתי על הקרקע והתחלתי ללקט את כתבי-היד ואת בלוֹאַי הנקובים ככברה, ששמטו מתוך הארגז. ליקטתים ונשאתים לקצה השני של החצר. ליד הביקתה, על גבי לבנים קטנות, עמד דוּד, שבו נתבשל בשר חזיר, הוא היה מקטר, כקטר מרחוק בית-מולדת שבכפר, ועירבב בקרבי את הרעב עם הבדידות שאין לה דוגמה. כיסיתי בשחת את ארגזי השבור, שמתיו מראשותי ושכבתי על הארץ, כדי לקרוא ב“פראבדה” את נאומו של לנין בקונגרס השני של הקומאינטרן. השמש ירדה עלי מאחורי הגבשושיות המשוּננוֹת, הקאזאקים דרכו על רגלי, הבחור התקלס בי בלי ליאות, השורות האהובות נסעו אלי בדרך הקוצים ולא יכלו להגיע. אזי הנחתי מידי את העתון וניגשתי אל עקרת-הבית, שהיתה שוזרת חוטי-טוויה על מדרגות האכסדרה.

– עקרת-הבית, – אמרתי, – לזלול אני צריך…

הזקנה זקפה בי את הלובן השפוך של עיניה, שניסוֹמוּ למחצה, וחזרה והשפילתן.

–חבר, – אמרה לאחר שתיקה של כלום, – גלל העניינים הללו רוצה אני לחנק עצמי לדעת.

– ערוות אל-אלוהי-הרוחות, – הפטרתי אז בריטון של מורת-רוח ודחפתי את הזקנה דחיפת-אגרוף בחזה, – שמא אני נכנס כאן בדברים עמך…

ובהפכי פני ממנה, ראיתי חרב לא-לי, שהיתה מוּשלכת בקירוב-מקום. אווז קפדני שוֹטט על-פני החצר ובשלוות-נפש ציחצח את נוצותיו. השגתיו וכפפתיו ארצה, ראשו של האווז נתרצץ מדריסת מגפי והיה שותת והולך. צווארו הלבן היה מפוּשט בגללים, והכנפיים נתפרפרו מעל לעוף ההרוג.

– ערוות אל-אלוהי-הרוחות! – אמרתי, והחרב שבידי חוטטת באווז. צליהו בשבילי, עקרת-הבית.

הזקנה, שנתנוצצה בעוורונה ובמשקפיה, הרימה את העוף, צררתו בסינרה ונשאתו למיטבח.

– חבר, – אמרה לאחר שתיקה-של-כלום, – אני רוצה לחַנק עצמי לדעת, – וסגרה את הדלת בעדה.

ובחצר כבר ישבו הקאזאקים מסביב לדוּדם. הם ישבו בלי נוע, זקופים ככמרים של עכּוּ"ם ולא הביטו אל האווז.

–בחור ההוֹגן לנו, – אמר עלי אחד מהם, קרץ בעיניו ובכף שבידו גרף מחמיצת-הכרוב.

הקאזאקים היו אוכלים פת-ערבית מתוֹך הידור של כיבוש-עצמם, כדרך הכפריים, הנוהגים מנהג של כבוד איש ברעהו, ואני קינחתי את החרב בחול, יצאתי אל מעבר לשער וחזרתי ונכנסתי בדיכדוּך-נפש. הירח היה תלוי מעל לחצר, כעגיל שווה-פרוּטה.

– אחא, – אמר לי פתאום סוּרוֹבקוֹב, הקשיש בקאזאקים, – שב וסעד לבך עמנו, עד שיהא אווזך מתוקן לך…

הוא שלך מן המגף כף-מילואים והושיטה לי. לעטנו חמיצת-כרוב שידיהם בישלוה ואכלנו את בשר-החזיר.

– ובעיתון מה כותבים? – שאל הבחור בעל השער ה]שתני ופינה לי מקום.

– בעיתון כותב לנין, – אמרתי אגב שליפת ה“פראבדה”, – כותב לנין, שהמחסור גדול אצלנו בכול…

ובקול רם, כחַרש בשעת התלהבותו, קראתי לפני הקאזאקים את נאומו של לנין.

הערב עטפני בלחלוחית משוֹבבת-הנפש של סדיני דימדומיו, הערב השיק את כפות-ידיו האמהיות אל מצחי הלוהט.

קראתי ועָלצתי, ובעליצותי עקבתי אחרי עקוּמתו המסתורית של הקו הלניני הישר.

– האמת מדגדגת כל אף, – אמר סוּרוֹבקוֹב כשסיימתי, – אבל היאך מפקחין אותה מתוך הגל, וַאֲלוּ הוא מנקרה בפיד אחד, כתרנגולת את הגרעין.

פסוק זה פָסַק על לנין סורובקוב, המ“ים-מ”ים של אסכּדרון המָטַה, ואלחר-מכן הלכנו לישון במתבּן. ישנו שם שֵׁשתנו והיינו מתחממים איש ברעהו, בשׂירוּג רגלינו, תחת הגג המנוּקב, שהיה מנפה את הכוכבים.

חלמתי חלומות וראיתי נשים בחלום, ורק לבי, העקוב מן הדם השפוך, היה מחריק ושותת.

–…הכל סופו למות. לא ניתנו חיי-עולם אלא לאמא בלבד. ובפטירתה משיירת האם את זכרה, ששום אדם לא העז עוד לחללו. זכרון האם מפרנס בנו את מידת הרחמים, כאוקיינוס, זה האוקיינוס הגדול עד אין חקר, המפרנס במימיו את כל הנהרות, שמפציעים בארצות-תבל…

דברים אלה מפי גדליה יצאו. הוא אמרם דרך-חשיבות. הערב הדועך אפפוֹ בדוֹק הוורוֹד של יגונו. הזקן אמר:

– בבית החסידות המלא-התלהבות פרוּצים החלונות והדלתות, אך הוא עומד לעד כנשמת האם… ואף-על-פי שארוּבּות-עיניו ריקניות, מכל מקום עודו ניצב על אם-הדרך של רוחות-הזעף אשר לדברי-הימים.

כה אמר גדליה, ולאחר שהתפלל בבית-המדרש, הוליכני ל רבי מוט’לה, אחרון הרביים אשר לשושלת הצ’רנובילית.

עלינו עם גדליה במעלה הרחוב הראשי. הקושׂטיולים הלבנים נתנוצצו מרחוק כשדוֹת-כוּסמת. גלגל של מרכּבת-תותח הפליט אנקה מאחורי קרן-רחוב. שתי כפריות שכרסן בין שיניהן יצאו בשער, נצטלצלו במחרוזותיהן וישבו על ספסל. כוכב רָהוּי נדלק באש-המערכה התרוּגית של השקיעה, ומנוחה, מנוחה שבתית, ירדה על הגגות העקומים של הגיטו הז’יטומירי.

– כאן, – לחש גדליה והורה לי כלפי בית ארוך, שגַמלוֹנו מנוּתץ.

נכנסנו לחדר של אבן, ריק כחדר-מתים. רבי מוט’לה ישב אל השולחן, מוקף אחוּזי-דיבּוק וגונבי-דעת. הוא היה חבוש שטריימל של צַבַל ולבוש קַפּוֹטָה לבנה, חגוּרת חבל. הרבי ישב בעצימת-עיניים, ואצבעותיו הצנומות חיטטו בפלוּמת זקנו הצהובּה.

– מניין בא יהודי? – שאל הרבי והגביה עפעפיו.

– מאודיסה, – עניתי.

– עיר גדולה לאלוהים, – אמר פתאום הרבי, – כוכב המאיר את חשכת גלותנו, מקור המיים הזידונים ששוטפים ובאים עלינו באונס!… מה עיסוקו של יהודי?

– אני כותב בחרוזים עלילותיו של הירשלה אוסטרופולר.

– מעשה רב, – לחש הרבי וצמצם עפעפיו. – התן מיילל בהציקו הרעב, כל שוטה יש בו שטוּת מספקת לעצבות, והחכם הוא לבדו מקָרַע בצחוקו את המסכה הנסוכה על ההוויה… מה למד יהודי?

– תנ"ך.

– מה מבקש יהודי?

– שמחה.

– רבי מָרדכָה, – אמר הצדיק והרטיט בזקנו, – יהא נא הבחור מיסב בסעודה, יהא אוכל בליל שבת זה עם שאר יהודים, יהא משמח לבו, שהוא חי ולא מת, יהא מוחא כף, כשהמסובּים עמו יַצאו בריקוד, יהא שותה יין, אם יתנו לו יין…

מיד קפץ ובא אצלי ר' מרדכה, בּדחן וותיק, שעפעפיו מהוּפכים, זקן זוטא ובעל גבנון, שקומתו כשל נער בן עשר.

– אח, בחורי היקר והצעיר כל-כך! – אמר ר' מרדכה הבלוי-והקרוע וקרץ לי בעינו. – אח, כמה שוטים גבירים ידעתי באודיסה, כמה חכמים קבצנים ידעתי באודיסה! שב, איפוא, אל השולחן, בחור, ושתה מן היין, שלא יוּתן לך…

ישבנו בצוותא – אחוזי-הדיבוק, גונבי-הדעת, והסקרנים. בקרן-זווית נתאנחו על סידוריהם יהודים כתפניים, הדומים לדייגים ולמשוּלחים. גדליה, בזיגו הירוק, נתנמנם ליד הקיר, כציפור ססגונית. ופתאום ראיתי עלם מאחורי גדליה, עלם שקלסתר-פניו כשל שפינוזה, שמצחו אדיר כמצח שפינוזה, ופניו כמוּשוֹת כפני נזירה. הוא היה מעשן ומתרעד, כבורח שנתפס והוחזר לבית-כלאו. מרדכה הבלוי-והקרוע נתגנב מאחוריו, שמט הסיגרית מפיו ונסוג במרוצה אלי.

– זהו בן הרבי, אליהו, – הצריד מרדכה וקירב אלי את הבשר הדמוּם של עפעפיו המקורעים, – הבן המקולל, הבן האחרון, הבן הסורר-ומורה…

ומרדכה איים כלפי הבחור באֶגרוֹפיפוֹ וירק בפניו.

– ברוך אתה, ה' אלוהינו, – נשמע אזי קולו של רבי מוטלה בראצלאבסקי, והוא בצע את הכיכר באצבעותיו הנזיריות. – ברוך אתה ה' אלוהינו… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים…

הרבי קידש על הפת, ואנו ישבנו לסעודה. מעבר לחלון צהלו סוסים וצרחו קאזאקים. ישימון המלחמה פיהק מעבר לחלון. בן הרבי עישן סיגריות בזו אחר זו בשעת השתיקה ובשעת ברכּת-המזון. כתום הסעודה קמתי ראשון.

– בחורי היקר והצעיר כל-כך, – מלמל מרדכה מאחורי גבי ומשכני בחגורתי, – אילולי מצויים בעולם אלא גבירים רשעים וקבצנים ארחי-פרחי בלבד, הקדושים היאך מתקיימים?

נתתי מעות לזקן ויצאתי החוצה. נפרדתי מגדליה והלכתי הביתה – אל תחנת-הרכבת. שם, בתחנה, ברכבת-התעמולה של חיל-הפרשים הראשון, חיכה לי נצנוצם של אוּרי-אוּרים, ברק הקסם של תחנת-השידור, מרוצתן העקשנית של המכונות בבית-הדפוס והמאמר, שלא נגמרה כתיבתו, בשביל העתון “הפרש האדום”.

לבי, לבי לדבורים. הן טורפו בידי גייסות, שצוררים זה את זה. שוב אין דבורים בווהלין.

אנו שיקצנו הכוורות. אנו השמדנון בגופרית ופוצצנון באבק-שריפה. הסחבות, שהעלו עשן, הפיצו סרחון בקהילות הקדושות של הדבורים. בגוויעתן נתעופפו לאיטן וזמזמו בקול דממה דקה. מאין לחם, רדינו דבש בחרבות. שוב אין דבורים בווהלין.

ספר-הקורות של פשעי-יום-יום מעיקני בלי הרף, כתעוּקת-הלב. אתמול היה יום של קֵטֵל ראשון בשערי ברודי. תועים היינו בארץ העוטה תכלת ולא פיללנו דבר זה – לא אני, לא אַפוֹנקַא בִּידָא, ידידי. הסוסים קיבלו מספוא גרעינים מבעוד בוקר. קָמַת השיפון היתה גבוהה, זיווה של חמה היה נאה להפליא, והנשמה, שלא היתה ראויה לשמיים אלה, הזורחים והמפליגים-ביעָף, נשתוקקה למכאובות אטיים.

– מעניין הדבורה ומידת הנַפשיות שלה מספרות נשים שבסטאניצות, – פתח ידידי המי“ם-מי”ם, – מספרות אחת בכה ואחת בכה. הֶעָלבוּ בני-האדם בישוּ, או לא היה ולא נברא אותו עלבון, – עניין זה עתידים הבריות לדעת בקץ-הימים. אך הנה, – מספרות נשים שבסטאניצות, – משתעמם ישו על צלוּבו. ומתעופף היתוש למינהו ומזדווג אל ישו להציקו! והוא תולה בו את עיניו, ורוחו נופלת עליו. אלא שהיתושין, אשר לא ייספרו מרוב, לא יביטו ולא יראו את עיניו. וכיוצא בזה מתעופפת סובבת את ישו הדבורה. “הכישי בו, – קורא היתוש לדבורה, – הכישי בו, ואנו נִחַטְאֵך!..” – “אי אפשר לי, – אומרת הדבורה ומגביהה כנפיה מעל לישו, – אי אפשר לי, שממעמד הנגרים הוא…” דבורה זו יש לרדת לסוף דעתה, – מסיק אפונקא, המי“ם-מי”ם שלי. – תאריך נא הדבורה רוח בסבלותיה. שהרי בשבילה, משמע, אנו מתכתשים…

ובנפחו בידיו, פצח אפונקא בזמר. היה זה זמר על הסייחון העקוֹד. שמונה קאזאקים – מחלקתו של אפוֹנקא – החלו לסייעו בזמר.

– סייחון עקוֹד, דז’יגיט שמו, היה קניינו של סגן-ייסאול, ששתה יי"ש לשַׁכרה ביום עריפת-ראשו. – כך שר אפונקא, במתיחת קולו כמתיחת המיתר, והשינה חוֹטפתו. – דז’יגיט היה סוס נאמן, ובימות החגים לא היה סגן-הייסאול יודע סייג לאַוות-נפשו. חמישה לוּגין היו ביום עריפת הראש. לאחר לגימת הרביעי, רכב סגן-הייסאול על סוסו והחל לנהגו השמימה. ארכה העליה, אלא שדז’יגיט סוס נאמן היה. הֵמָה הגיעו השמימה, וסגן-הייסאול זכר בפתע את הלוג החמישי. אך הוא הושאר עלי אדמות – הלוג האחרון. מיד געה סגן-הייסאול בבכיה על יגיעתו שיגיעת-שווא היא. הוא בוכה, ודג’יגיט מביט אל אדוניו ומכשכש באוזניו…

כך שר אפונקא בקול-רינה ובהתנמנמוּת. הזָמָר היה שט והולך כעשן. ואנו נסענו אל מול השקיעה. נהרותיה הרותחים זרמו-ירדו אל האלוּנטיות המרוקמות של שדות האיכרים. הדומיה הוורידה והלכה. האדמה נחה כגבּו של חתול, שפשטה בו פרוות התבואות המהבהבת. על גבּי תלולית נתגבנן כפר-קטן של בקתות-חומר קלייקוֹטוֹב. מעבר לקודקודה של הדרך נכון לנו מראה ברודי הברמיננית והמשוּננת. אך בשערי קלייקוֹטוֹב פקע אל מול פנינו קול יריה צלצלנית. מאחורי הביקתה הציצו שני חיילים פולנים. סוסיהם היו קשורים אל עמודים. לראש התלולית העפילה בשקידה עסקנית סוֹללה קלה של האויב. הכדורים נמשכו כנימים על-פני הדרך.

– שא רגלים! – אמר פונקא.

ואנו נסנו.

הו, ברודי! חנוּטי תאוותיך שנדרסו נשמו כלפַּי נשימת רעל שאין לעמוד בפניו. כבר חשתי את צינת המוות של ארוּבוֹת-העיניים, המלאות דמעה נקרשת. והנה – דהרה טלטלנית מנשאתני הרחק מאבניהם הפגומות של בתי-המדרשות שלך…

שיגרו לי מן המטֶה עגלון, או כלשון המקובלת אצלנו, “רַכָּב”. שם-משפחתו גרישצ’וּק. הוא בן שלושים-ותשע.

חמש שנים עשה בשבי הגרמני, לפני כמה חדשים ברח משם, עבר על-פני ליטא, צפונה-מערבה של רוסיה, הגיע לווהלין, ובבייליוֹב נתפס על-ידי המטוּמטמת שבכל ועדות-הגיוּס שבעולם והוחזר לעבודת-הצבא. עד מחוז קריימיינייץ, אשר בו הורתו-ולידתו של גרישצ’וּק, עוד היו לפניו חמישים פרסה. במחוז קריימיינייץ יש לו אשה ובנים. הוא נפקד מביתו חמש שנים ושני חודשים. ועדת-הגיוס שַׂמַתהוּ לרכּב לי, ושוב לא הייתי נחוּת-דרגא בין הקאזאקים.

אני – בעָלים לטאצ’אנקה¹ ולעגלון שבתוכה. טאצ’אנקה! מלה זו היתה למַשתיתוֹ של המשוּלש, שעליו עומד אוֹרח-חיינו: טָבח – טאצ’אנקה – דם…

נסתבבו הדברים, ובשרירוּתוֹ של פולמוס-האזרחים זכתה כרכרה הדיוטית, כרכּרתם של כלי-קודש וּבני-ישיבה,² להיות כלי-משחית נייד ואימתני, לברוא אסטרטגיה חדשה וטאקטיקה חדשה, לעקם דמותה השכיחה של המלחמה, להעמיד גיבורים וגאונים בחכמת-הטאצ’אנקה. כך הוא מאַכנוֹ, שעשה את הטאצ’אנקה ציר לאסטרטגיה שלו, הטמירה והערמוּמית, שביטל את חיל-הרגלים, את חיל-התותחנים, ואפילו את חיל-הפרשים, ובמקום הגוּשים המסורבלים הללו, הבריג אל הכרכרות שלוש-מאות מכונות-יריה. כך הוא מאַכנו, ההפכפך כטבע. קרונות טעונים חציר, הערוכים במערך קרבי, כובשים ערים, מסע-כלולות, המתקרב אל בית האיספולקום הגלילי, פותח באש מרוכזת, וכמַרמָר חלוש פורשׂ מעל לראשו את דגלה השחור של האנארכיה ודורש מן הרשות, הסגרת הבוּרגנים, הסגרת הפרוֹליטארים, ויין ומוזיקה.

חַיל של טאצ’אנקות מצטיין בכושר-תמרון שאין לו אח ודוגמה.

בוּדיוֹני היטיב להוכיח דבר זה לא פחות ממאַכנוֹ. להכות חיל זה לפי חרב קשה, ללָכדוֹ – אי אפשר. מכונת-יריה, שהוטמנה מתחת לערימת-חציר, טאצ’אנקה, שסוּלקה לבית-הדַיש של אחד הכפריים, – בטלות ממציאותן ככלי-מלחמה. “נקודות” גנוזות אלו, הפרטים הללו, המשוערים, אך בלתי-מוחשים, מצטרפים לסך-הכל של מערכת הוויה של הכפר האוקראיני מתמול-שלשום – האכזרי, המרדני ואוהב-הבצע. חיל כזה, שתחמושתו נפוצה בכל פינות הכפר, מעמיד מאַכנוֹ בשעה אחת ערוך-ומזומן לקרב; ובפחות מזה אפשר לפרקו.

אצלנו, בחיל-הפרשים הסדיר של בוּדיוֹני, אין הטאצ’אנקה שלטת שלטון יחוּדִי כזה. אף-על-פי-כן כל פלַגות-המקלענים שלנו אינן עורכות מסעיהן אלא בכרכרות אלו בלבד. הכוח המדמה של הקאזאקים מבדיל בין שני סוגי טאצ’אנקות: של בני-מושבה³ ושל בני-ישיבה, ואין זה דבר שבדמיון כלל, אלא חלוקה הקיימת בפועל ממש.

בכרכרותיהם של בני-ישיבה, בעגלות רעועות אלו, שנעשו בלא אהבה ובלא כוח-ההמצאה, היו מיטלטלים על-פני ערבות-החיטה של קובאן פקידי-מלכות עלובים וחכלילי-האף, חבורת אנשים שלא יָשנו כל צורכם, שאצה להם הדרך לבדיקת הגוויות ולחקירות-ודרישות; ואלו הטאצ’אנקות של בני-המושבה באו אלינו מחבל סאמארה וחבל אוראל אשר על גדות הוולגה, מן הקולוניות הגרמניות הדשנות. דופנות-הגב של הטאצ’אנקה הקולוניסטית, הרחבות והעשויות עץ-אלון, מעוטרות בציורים בעלביתיים של משק-טיפוּחים – מקלעות שופעות של פרחי אשכנז ורודים. הרבדים החזקים מפורזלים. ציר הגלגלים הוּצב על קפיצים, אשר לא יישכחו. להט של דורות חש אני בקפיצים הללו, המתחבטים עכשיו בדרך-המלך המשובשת של ווהלין.

אני נפעם מרגשי ההתלהבות של ראשית הבעַלוּת. כל יום לאחר ארוחת-הצוהריים אנו שוקדים על הריתמה. גרישצ’וק מוציא מן האורווה את הסוסים. הם מחליפים כוח מיום ליום. כבר אני מוצא בשמחה-שבגאווה זיוו עמום בירכותיהם המנוקות למשעי. אנו מעַסים את רגלי הסוסים, שתפחו קמעא, גוזזים רעמותיהם, מטילים על גביהם כלי-ריתמה של קאזאקים – רשת סבוּכה, צפוּדה, של רצועות דקות – ויוצאים מן החצר ברהיטה. גרישצ’וק יושב על הדוכן במצוּדד. מושבי מרוּפד ביריעת-סק מצויצת ובמצע של שחת, שריחה ריח בשַׂמים ושלווה. האופנים הגבוהים מחריקים בחול הלבן, הגרעיני. ריבועים-ריבועים של פָּרָג פורח צובעים את פני האדמה, קוֹשׂטיולים הֲרוסים מבצבצים בראש תלוליות. גבוה מעל הדרך, בגומחה, שנותצה בגדור-קלע, עומד פסלה הקנוֹם של אוּרסוּלה הקדושה, שזרועותיה העגולות חשופות. ואותיות-קדומים דקות שוזרות שלשלת עקלקלה על גבי זהב-הגמלון שהשחיר… “לתהילת ישו ואמו האלוהית…”

עיירות ישראל, שאין בהן רוח-חיים, מתכּיירות מַרגלות אחוזותיהם של פריצים. בראש גדרות-הלבנים מנצנץ הטווס החוזה, דמות חדלת-יצרים במרחבי התכלת. מוסתר מאחורי הביקתאות על מוּסַפיהן ומוספי-מוספיהן נשתופף אל האדמה הדלה בית-מדרש יהודי שתום-עיניים, חטוּט-פנים, עגול כשטריימל של חסידים. יהודים צרי-כתפיים תקועים באבילות בפרשות-הדרכים. ובזכרוני נדלקת דמותם של יהודי הדרום, שדעתם בדוחה, כרסם תפוחה, וכל עצמם מבעבעים כיין הזול. אין לדמות אליהם את גאוותם המרורה של אלה הגבּוֹת הארוכים והגרומים, אלה הזקָנים הצהובים והטראגיים. בתווי-פניהם הנלהבים, החטובים בארשת של יסורים, אין שמנונית ואין חמימות של פעימת הדם. תנועותיו של יהודי ווהליני וגאליצי בלתי-מאופקות, פורצניות, פוגמות בטעם הטוב, אך כוח יגונם מלא רוממות קודרנית, ובוזם המוסתר לפריץ אין לו שיעור. בהסתכלי בהם, הבינותי את קורותיהם הלוהטות של ישובי הסְפָר הזה, את הסיפורים על בעלי-גמרא, שהיו חוכרים בתי-מזיגה, על רבנים, שהיו מלווים בריבית, על בתולות, שנאנסו בידי קלגסים פולנים, ושבגללן היו שוֹעי פולין יוצאים לדוּ-קרב.

חלוצי-הקרב נסעו וקרבו העירה. לעת-צוהריים דהר ועבר על פנינו באדרת-לבָדים שחורה קוֹרוֹצ’אָייב – המי“ם-דל”ת 4 – המנודה, העושה מלחמה ביחידות ומבקש את המוות. הוא קרא לי, תוך כדי דהירתו:

– קווי-התחבורה שלנו נוּתקו, ראדזיבילוב וברודי אחוזות-אש…

ואץ לדרכו – פרוע, כולו שחור, ואישוניו פחם.

במישור, החלק כקרש, שׂידדו החטיבות את מערכותיהן. גלגל-החמה נתפלש באבק חכלילי. הפצועים סעדו לבּם בתעלות. האחיות הרחמניות שכבו על-גבי הדשא ופזמו בשפל-קול. סייריו של אַפוֹנקא נתשוטטו בשדה, בתוּרם אחרי מתים ותחמושת. אפוֹנקא עבר על פני, במרחק פסיעותַיים ממני, וסח לי בלי הטיית-ראש:

– תקיעה גדולה תקעו בפרצופנו. כּנַכוֹן היום. יש הרהור של דופי אחרי המי“ם-דל”ת, מסלקים אותו. מרפרף לבם של הלוחמים…

הפולנים קרבו אל היער, כשיעור ג' פרסאות ממקום חנייתנו, והציבו מקלעיהם אי-שם, בקירבת מקום. הכדורים מייללים ומייבבים. קובלנותיהם גוברות עד אין נשוא. הכדורים פוצעים את האדמה ומשגשים בה ברעידה של קוֹצר-רוח. וויטיאַגאַיצִ’נקוֹ, המַגָ"ד, שנחר בעיצומה-של-חמה, נצטעק מתוך שנתו והקיץ. הוא רכב על סוסו ונסע אל האסכּדרון הראשי. פניו היו ממועכות ברצועות של סוֹמק מחמת שינה שאינה נוחה, וכיסיו גדושים שזיפים.

– ממזר-הכּלבים, – אמר בכעס וברקיקה פלט את הגלעין מפיו, – הרי לך שהייה-וּפהייה של מיאוּס! טימוֹשקא, הנף דגל!

– נלך, משמע? – שאל טימוֹשקא, בשלפו מן הארכּוף את מוט הדגל, ופרס את היריעה המגוללה, שעליה צויר כוכב ונכתב פסוק בעניין האינטרנציונאל השלישי.

– נגיע ונראה, – אמר וויטיאַגאַיצ’נקו ופתאום הצריח צריחת-אימים: – בתולות, רכבו על הסוסים! הזעיקו האנשים, מפקדי-אסכּדרונים!..

החצוצרנים תרעו תרועה-של-אזעקה. האסכדרונים נערכו בשדרה. מן התעלה הגיח אחד הפצועים, האהיל בכף-ידו על עיניו ואמר לוויטיאַגאַיצ’נקו:

– טאראס גריגורייביץ', אני משוּלח אני. ניכרים הדברים, שנשַׁאֵר בכאן…

– תהדפו ההתקפה… – הרטין וויטיאגאיצ’נקו וזקף את סוסו קוממיות.

– ואנו, הרהור של ספק בלבנו, טאראס גריגורייביץ', כי לא נהדוף, – קרא אחריו הפצוע.

– אל תגנח, – החזיר וויטיאַגאַיצ’נקו את פניו, – אל תירא, לא אעזוב לאנחות, – ופקד לאחוז במושכות.

ומיד נצטלצל קולו הנשיי, הבכייני, של ידידי, אפונקא בידא:

– אל תַּרהיטֵם מניה-וביה, טאראס גריגורייביץ', עוד לנו מרוצת חמש פרסאות עד אותו מקום. והיאך תמחץ אויב, וסוסינו מיוגעים… אל בחיפזון – עוד תהא שהות בידך לקצץ בנטיעות…

– במפסיע! – פקד וויטיאַגאַיצ’נקו ולא זקף עיניו.

הגדוד נסתלק.

– אם הרהוּר-של-אמת מהרהרים אחרי המי“ם-דל”ת, – לחש אפונקא אגב השתהות, – אם מסלקים, הרי התר הרצועה והך הכפתור. סוף-פסוק.

עיניו שיגרו דמעות. זקפתי באפונקא מבט של תימהון. הוא נסתחרר תחתיו כסביבון, אחז במצנפתו, הצריד, הִקְהֵק ונסתלק בדהירה.

גרישצ’וק בטאצ’אנקה העלובה שלו ואני – נותרנו יחידים ועד הערב נתלבטנו בין חומות-האש. מטה הדיביזיה נעלם. יחידות אחרות סירבו לספחנו. הגדודים נכנסו לברודי ונהדפו בהתקפה-שכנגד. קרבנו אל בית-העלמין העירוני. מאחורי תִּלי-הקברים זנקו סיירי-משמר פולנים ובתנופת הרובים החלו לירות בנו. גרישצ’וּק הפך ידיו. הטאצ’אנקה שלו זעקה בכל ארבעת גלגליה.

– גרישצ’וק! – פלחה קריאתי את השרַקָה והרוח.

– מעשה-קונדסים, – השיב הלה בעצבות.

– אבדנו, – זעקתי, אחוז התלהבות של אבדון, – אבדנו, אבא!

– על שום מה היגיעות שמתייגעות הנשים, – השיב הלה ביתר עצבות, – על שום מה השידוּכין, הנישואין, על שום מה הילוּלי המחותנים במשתה הכלוּלות…

בשמיים הבהיק זנב ורוֹד וכבה. נתיב-החלב בצבץ בין הכוכבים.

– תמיהני, – אמר גרישצ’וּק בעגמת-נפש והורה בשוטו כלפי אדם, שישב בצידה של הדרך, – תמיהני, על שום מה היגיעות שמתייגעות הנשים…

האדם, שישב בצידה של הדרך, היה דוֹלגוּשוֹב, הטלפוֹנאי. הוא ישב בפישוק-רגליים ונעץ בנו את עיניו.

– אני, כלומר, – אמר דולגושוב, כשקרבנו אליו, – בא קצי… בּרור?

– בּרור, – אמר גרישצ’וּק, בעצרו את הסוסים.

– כדור יש לבזבז עלי, – אמר דולגושוב.

הוא ישב שעון על עץ. מגפיו נשתרבבו במפוּשק. בלי המיש עיניו ממני חפת בזהירות את כותנתו. בטנו היתה רטושה, המעיים גלשו אל ברכיו, ופעימות-לבו נראו לעין.

– תשיגני השליאכטה – תתקלס בי. הנה תעודה, איגרת תריץ לאמא, איך ומה…

– לא, – ענינתי ודירבנתי את סוסי.

דולגושוב שיטח על הארץ את פיסות-ידיו הכחולות וסקרן בחשד.

– בורח אתה? – מלמל והיה צונח והולך. – בְּרַח, שֶׁרץ…

הזיעה זחלה על גופי. המיקלעים החישו נקישותיהם בעקשנות היסטרית. מעוטר הילה של שקיעה, דהר אלינו אפונקא בידא.

– סורקים אנו קמעא-קמעא, – קרא בגילת-נפש. – מה היריד הזה לכם.

הוריתי לו כלפי דולגושוב ונסתלקתי.

הם שוחחו בקיצור, – לא שמעתי את דבריהם. דולגושוב הושיט למי“ם-מי”ם את פנקסו. אפונקא טמנו במגפו וירה לתוך פיו של דולגושוב.

– אפוניא, – אמרתי בחיוך עלוב וקרבתי אל הקאזאק, – ואני, הנה לא נתנני לבי.

– כלך לך, – השיב הלה והיה מחוויר והולך, – אהרוג! חסים אתם, ממוּשקפים שכמותכם, על אנשי-שלומנו, כחתול שחס על עכבר…

וכונן את ההדק.

נסעתי במפסיע, בלי החזיר פני לאחורי, בחושי בגבי צינה ומוות.

– הרף, – נצטעק גרישצ’וק מאחור, – אל תשתטה! – ואחז בידו של אפונקא.

– דם של שרצים! – קרא אפונקא. – מידי לא יימלט…

גרישצ’וק הדביקני במיפנה-הדרך. אפונקא לא היה עמו. הוא פנה לעבר אחר.

– הנה רואה אתה, גרישצ’וּק, – אמרתי, – היום איבּדתי את אפונקא, את הטוב בידידי…

גרישצ’וק הוציא מתחת לכר-המושב תפוח קמוט-פנים.

– אכול – אמר לי, – אכול, בבקשה ממך…

בודיוני במכנסיים אדומים, שלאמפאסין של כסף להם, עמד בצלו של אילן. אך זה נהרג המי“ם-חי”ת 2. במקומו מינה המצבּיא את קוֹלייסניקוֹב.

שעה אחת קודם לכן היה קולייסניקוב מפקד-גדוד. שבוע קודם לכן היה קולייסניקוב מפקד-אסכּדרון.

המי“ם-חי”ת החדש נקרא אל בודיוני. המצביא חיכה לו בעמדו בצלו של אילן. קולייסניקוב בא ברכיבה עם אָלמאַזוֹב, הקומיסאר שלו.

– לוחץ עלינו השרץ, – אמר המצבּיא בחיוכו המסנוור. – ננצח או נתפגר. אין ברירה. בַּנתָּ?

– בַּנתי, – השיב קוֹלייסניקוב בלטישת-עיניים.

– ואם תנוּס – דמך בראשך, – אמר המצביא, נתחייך והשיא עיניו לעבר ראש המחלקה המיוּחדת.

– כן יקום, – אמר ראש המחלקה המיוחדת.

– סוֹב, קולייסוֹב,¹ – קרא בעזיזוּת קאזאק פלמוני, שעמד מן הצד.

בּוּדיוני פנה פנייה נמרצת על עקביו והצדיע למי“ם-חי”ת החדש. הלה פישק ליד מצחונו חמש אצבעות-עלם אדומות, נתייזע והלם לו במַצַר החרוש. הסוסים חיכו לו בריחוק מאה אַמוֹת-שָׁליש. הוא הלך בהשפלת-הראש ובאטיות מייגעת טוֹפף ברגליו העקוּשוֹת, הארוכּות. להט השקיעה נשפך מעליו והוא פָטוֹל ובלתי מתקבל על הדעת, כמוות מתרגש ובא.

ופתאום – על האדמה המתפרקדת, על מערומי-השדות שנשתגשו והצהיבו ראינוהו ביחידות – את גבו הצר של קולייסניקוב, שידיו מידלדלות וראשו הצנוח חבוש כובע-מצחון אפוֹר.

שַמָשו הקריב אליו את הסוס.

הוא קפץ על האוכף ודהר אל חטיבתו, בלי החזר פניו לאחוריו. האסכּדרונים המתינו לו ליד דרך-המלך, ליד הדרך העולה לברודי.

תרועת “הוּרא” אַנקָנית, שטרפתה הרוח, הגיעה אלינו.

כיוונתי את המשקפת וראיתי את המי“ם-חי”ת, המסתובב על סוסו בתוך תימרות אבק מעובה.

– קולייסניקוב מנהיג את החטיבה, – אמר הצופה, שישב על העץ מעל ראשינו.

– בסדר, – השיב בודיוני, הצית סיגרית ועצם את עיניו.

תרועת ה“הוּרא” נָדמה. יְרי-התותחים נפוֹג. שראַפנֵל של חינם פקע מעל ליער. ואנו שמענו את הדומיה הגדולה של אִבְחַת-החֲרָבוֹת.

– בחור נלבב, – אמר המצביא, בקומו. – מבקש תהילה. מן הסתם יחלצֵנו.

ובצוותוו להקריב את הסוסים, נסע בוּדיוֹני למקום-הקרב. המטה נסע אחריו.

את קולייסניקוב נזדמן לי לראות בערב ההוא, שעה אחת לאחר הָשְׁמַד הפולנים. הוא נסע בראש חטיבתו, יחידי, רכוב על סוסו הצהוב-הבהיר, ונמנם. ידו הימנית היתה תלויה בקָלַע. בריחוק עשר פסיעות ממנו הוליך קאזאק דגל פרוּשׂ. האסכדרון העובר לפני המחנה פצח בעצלתיים פזמונות של ניבּוּל-פה. החטיבה נמשכה מאובקת ואינסופית, כשיירת עגלות של כפריים הנוסעים ליריד. בזנב-החטיבה נישפו תזמורות עייפוֹת.

בערב ההוא ראיתי בדרך-רכיבתו של קולייסניקוב את אדישוּת-השררה של החאן הטאטארי והכרתי את בית-מדרשם של קִניגָא המהולל, של פַּאבליצִ’נקוֹ הגַחְמָני, של סאביצקי הנלבּב.

לפני ארבעה חדשים נטל סאוויצקי, המי“ם-דל”ת שלנו לשעבר, מחלייבּניקוב, מפקד האסכדרון הראשון, את הסוס הלבן. חלייבּניקוב פרש אז מן הצבא, והיום קיבל סאוויצקי מכתב ממנו.

חלייבּניקוב – לסאוויצקי

“ושום טינא על צבא בודיוני לא תהא עוד בלבי, את היסורים שבאו עלי באותו צבא אנוכי מבין וגונזם בלבי בטוהרה יתר על כל תשמישי-הקדושה. ולך, חבר סאוויצקי, בתורת גיבור כלעולמי, המון העמלים של גלילת-ויטייבּסק, שבה אני שרוי בחזקת יו”ר הריבקוֹם המחוזי, שולח את הקריאה הפרוליטארית – “הבה המהפכה העולמית!” – ומאחל, שאותו סוס לבן יהא מהלך תחתיך לאורך ימים במשעוֹלי מנוּחות לתועלת החופש האהוב על כל נפש והריספובליקות האחיות, שאין השגחה מיוחדת עלינו ליתן בהן על השלטון המקומי ועל ישובי הכפרים מבן הבחינה האדמיניסטרטיבית…"

סאוויצקי – לחלייבּניקוב

“חבר חלייבּניקוב הנאמן! ההוא המכתב אשר כתבת עבורי, הרי הוא בדרך הראוי לשבח לטובת הכלל, על אחת כמה לאחר רוח השטות שנכנסה בך כאשר חָתַמְתָּ חוֹשך בעד עיניך בטובת הנאתך הפרטית ופרשת ממפלגת הבולשביקים הקומוניסטית שלנו. מפלגתנו הקומוניסטית היא, חבר חלייבניקוב, מַערכי צאן-ברזל של אנשי-המלחמה המוסרים את דמיהם בשורה הראשונה, ודם כי יזוב מצאן-הברזל, הרי לא מעשה-צחוק הוא, חברים, אלא ניצחון או מוות. והוא הדין בטובת הכלל, שעינַי כלות לראות בפריחתה, באשר הקרבות כבדים, ואת הסֶגֶל הפיקוּדי אני מחליף אחת לשבועיים. זהו לי המעת-לעת השלושים שאני נלחם בחזקת חיל-המאַסף, בגדרי בעד חיל-הפרשים הראשון הבלתי-מנוּצח, ובהיותי שרוי תחת האש הפעילה של רובים, של תותחים ושל אווירונים אשר לאויב. נהרג טאַרדי, נהרג לוּחמאַניקוֹב, נהרג ליקוֹשֶנקוֹ, נהרג גוּלייבוֹי, נהרג טרוּנוֹב, והסוס הלבן אינו תחתי, באשר על כן, בסיבת התהפוכות של גלגל המלחמה, אל תיחל לראות פני המי”ם-דל"ת האהוב, סאוויצקי, חבר חלייבּניקוב, אלא עתידים אנו להתראות פנים אל פנים, בתכלית הפשטות במלכוּת השמיים, אך באשר השמועה אומרת, כי הזקן לא בית מלכות לו בשמיים, אלא בית-זוֹנוֹת לכל דקדוקיו, וטִריפֶּרים אתה מוצא די והותר גם עלי אדמות, על כן באפשרי שלא נתראה עוד. והיה שלום. חבר חלייבניקוב.

בסרגלית הסאניטארית גוֹוע שֶבֶלֵב, המפקד הגדוּדי. אשה יושבת מרגלותיו. לילה, שנצנוּצי אש-של-תותחים פולחים אותו, נתקמר מעל הגוֹוע. ליוֹבקא, עגלונו של המי“ם-דל”ת, מחמם תבשילו בפינָך. בלוריתו של ליובקא תלויה מעל המדורה, הסוסים הרגולים משמיעים קול חריקה ורשרוש בשיחים. ליובקא בוחש בענף את התבשיל שבפינך ואומר לשֶבָלֵב הסרוח בסרגילית הסאניטארית:

-עובד הייתי, חַבְרוּרי, בטוּמְרֵיק, בעיר, עובד הייתי ברִכְבָּה פּאַר-פורס,¹ וכן אתלט של משקל קל. העיירה, כמובן עשויה לשומם נפשן של נשים, ראוני מטרוניות, מקרקרות קיר… לייב גאַבריליץ' אל-נא יסרב לקבל קינוח-סעודה אֲ-לאַ קאַרט, לא יהא מיצר על אבידת הזמן שאינה חוזרת… סרנו עם פלוֹנית לפונדק. מבקשים בשר-עגל שתי מנות, מבקשים חצי-לוֹג, יושבים טנדו בשוּפי-ונחת, לוגמים לגימה… רואה אני – תוקע עצמו אלי אדון פלמוני, מלובש כדבעי, קו-ונקי, אך בהכרת-פניו רואה אני רחשי-לב גדולים, והוא עצמו בגילופין…

“סליחה, – אומר הוא, – איזוהי, בדרך-אגב, הלאומיות של מר?”

“בסיבת מה, – שואלני, – ממשמשני אדוני בלאוּמיותי שלי, כשאני שרוי, מכל שכן, בחברת אשה?”

…והוא:

“וכי איזה, – אומר הוא, – אַתלט הוא… בהתגוששות הצרפתית עושין מכיוצא בזה שֶכֶב שאין לו תקומה עולמית. יוֹכיחני נא את הלאוֹם שלו…”

… נו, אף-על-פי-כן, עדיין איני קוצצו.

“לשם מה, – אומרני, – פלוֹני בן פלוני, משַבֵּש הוא מין שָׁבֶּשתָּא, שכיוון שהיא עולה, בהכרח אנוס כאן מישהו ללכת לאבדון לאלתר, לשון אחר, ליפול למשכב עד יציאת-הנשמה?” עד יציאת הנשמה… – כופל ליוֹבקא אמירתו בדביקות יתירה ופושט ידיו כלפי שמיא, בעטרו את הלילה כמין הִלָה לעצמו.

רוח שאינו יודע ליאות, רוח-לילה צח אומר שירה, נמלא צליל ומנופף הנשמות. הכוכבים לוהבים באפילה, כטבעות-קידושין, הם נופלים על ליוֹבקא, נאחזים בשערותיו ודועכים בראשו המדובלל.

– ליוֹב, – מלחש לו פתאום שֵׁבֶלב בשפתים כחולות, – בוא הנה. הזהב שבעין – לסאשקה, – אומר הפצוע, – הטבעות, כלי הריתמה, הכל לה. חיינו כמיטב יכולתנו… אתן לה את גמוּלהּ. הלבושים, התחתונים, האורדן על גבורה שבמסירות-נפש – לאמא שעל נהר טֶרק. שלח בצידו מכתב וכתוב באותו מכתב: “דרש המפקד שלומך הטוב, ואל תבכי. הביקתא – לך, הזקנה, חיי. אם יגע בך איש, חוּשי אל בוּדיוֹני: אני – אמו-הורתו של שבלב…” את הסוס אַבּרַמְקָא אני מנדב לגדוד, את הסוס מנדב אני לעילוּי נשמתי…

– הבינותי בעניין הסוס, – ממלמל ליו­ֹבקא ומנפנף בידיו. – סאש, – קורא הוא אל האשה, – השמעת דבריו?.. בפניו התוודי: תתני לזקנה את אשר לה, או לא תתני?..

– ערוות-אמכם, – משיבה סאשקה ופורשת לשיחים, זקופה, כמקל של סומא.

– התתני לאלמנה את נחלתה? – משיגה ליובקא ואוחזה בגרונה. – בפניו הגידי…

– אתן. הנח!

ואז, משכפאה להתוודות, הסיר ליוֹבקא את הפינך מעל המדורה והחל לצקת את התבשיל לתוך פיו המאובן של הגווע. חמיצת-הכרוב היתה שותתת מפיו של שֶׁבָלב, הכף קשקשה בשניו המתות, המבהיקות, וביתר עצמות וביתר שאת נשתוֹררו הכדורים במרחבי הלילה הדחוסים.

– ברובים מרביץ הוא, השרץ, – אמר ליוֹבקא.

– הנה עיסוק של טמטום, – השיב שבלב. – במקלעים מחשף אותנו באגף הימני…

ובעצימת עיניים, חגיגי כבר-מינן על-גבי השולחן, החל שבלב לשמוע אל הקרב, באוזניו, אוזני-השעווה הגדולות. על ידו היה ליוֹבקא לועס בשר בקול חריקה וקול נשיפה. משכּילה את הבשר, לִקְלֵק ליובקא את שפתיו, וגרר את סאשקה לתוך חריץ.

– סאש, – אמר והיה מפרפר, מגהק ומטרף בידיו, – סאש, סהדי במרומים, שממילא מלוּפפת אַת, כבחזזית… אין אדם נופח נפשו פעמיים. השמעי לי, סאש, אגמול עליך אפילו בדם-הנפש… קצוֹ בּא, סאש, וימי-האלוהים לא נגרעו…

הם ישבו על העשב הגבוה. לבנה עצלנית הגיחה מאחורי העננים ונשתהתה על ברכה החשופה של סאשקה.

– מתחממים, – הרטין שבלב, – והוא, הנה, את הדיביזיה הארבע-עשרה הריץ…

ליוֹבקא השמיע בשיחים קול חריקה וקול נשיפה. לבנה עלוטה נשתרכה על-פני השמיים, כקבצנית… קול יריות הבא מרחוק ניסר בחלל האוויר. המַלְענִיעֵל רשרש על-פני האדמה, שנחרדה משלוותה, ולתוך העשב נשרו כוכבי אבגוסט.

לאחר מכן חזרה סאשקה למקומה הקודם. היא החלה להחליף את תחבושותיו של הפצוע והגביהה פַנָסוֹן מעל לפצע הנָמֵק.

– למחר תסתלק, – אמרה סאשקה, בנגבה את שבלב, שנשטף בזיעה צוננת. – למחר תסתלק, הוא במעיך שלך, המוות…

ובאותה שעה ניחתה ארצה מכה רבת-קולות, אטומה. ארבע חטיבות חדשות, שהוכנסו לקרב בפיקודו המאוחד של האויב הטילו אל בּוסק את הפגז הראשון, ובפוֹצצן את קווי-תחבורתנו, העלו באש את קו פרשת מימיו של הבּוּג. תבערות צייתניות קמו בשיפולי-הרקיע, העופות הכבדים של יְרי-התותחים פרחו מתוך האש. בּוסק עלתה באש, וליוֹבקא היה מגמא את היער במרכבתו המיטלטלת של המי“ם-דל”ת 6. הוא מתח את הרצועות, שצבען כעין הפטל, והאופנים, המשוחים בלכּה, נתנגפו בסדני-עצים. הסרגלית של שבלב נישאה אחריו, סאשקה הנהיגה בשימת-לב את הסוסים, שהיו מקפצים מתוך ריתמתם.

כך הגיעו עד עיבּוּרו של היער, שבו עמד בּית-הֶחָבשית. ליוֹבקא התיר את הסוסים מריתמתם והלך אל המנהל לבקש אבּרזין. הוא הלך ביער המלא עגלות. גופיהן של הסאניטאריות נשתרבבו מתחת העגלות, שחר הססני פרפר מעל לעורות-הכבשים של החיילים. מגפיהם של הישֵׁנים הוטלו במפוּשׂק, אישוֹניהם זקופים השמימה, הבורות השחורים של הפיות מעוּותים.

האברזין נמצא אצל המנהל; ליוֹבקא חזר אל שבלב, נשקו על מצחו וכיסהו מעל לראשו. אזי ניגשה אל הסרגלית סאשקה. היא קשרה את כנפות מטפחתה מתחת לסנטרה וניערה את הקש מעל שמלתה.

– פאבליק, – אמרה, – משיחי שלי, – ושכבה על המת במצודד וכיסתו בגופה הגמלוני.

– מידכדכת, – אמר אז ליוֹבקא, – אין להכחיש, טובים היו חייהם. מכאן ואילך שוּב תהא שקוּדה תחת כל האסכדרון כולו. לא ימתקו חייה…

והוא נסע הלאה לבּוסק, שבה נשתכן מטה הדיביזיה ה-6.

שם, בריחוק עשר פרסאות מן העיר, ניטש קרב עם הקאזאקים של סאַבינקוֹב. הבוגדים נלחמו בפיקודו של הייסאוּל יאַקוֹבלב, שהסגיר עצמו לפולנים. הם נלחמו בגבורה. זה המעת-לעת השני שהמי“ם-דל”ת היה שרוי עם החיילות, וליוֹבקא, כיוון שלא מצאוֹ במטה, חזר אל ביקתתו, ניקה את הסוסים, התיז מיים על אופני המרכבה, ושכב לישון בדיר-הדיש. הדיר היה מלא וגדוש חציר חדש, המדליק כמי-בוֹשם. ליובקא ישן כל-צורכו וישב לאכול פת-צוהריים. עקרת-הבית בישלה לו תפוחי-אדמה, הציפתם בקוּם. וכבר היה ליוֹבקא מסב אל השולחן, ובחוץ נשמעו קול קינותיהן של חצוצרות וקול שעטן של פרסות למכביר. אסכדרון, ובראשו בעלי חצוצרות ובעלי דגלים, עבר על-פני הרחוב הגאליצי העקלקל. גוויתו של שבלב, שהונחה על מרכב-של-תותח, היה מכוסה יריעות-דגלים. סאשקה נסעה אחורי הארון, רכוּבה על סוסו של שבלב, שירת קאזאקים פכפכה ובאה מן השורות האחרונות.

האסכדרון עבר ברחוב הראשי ופנה אל הנהר. יחף, גלוי-ראש פרץ אז ליוֹבקא במרוצה אחרי הפלוגה המסתלקת ואחז ברסן-סוסו של מפקד האסכדרון.

לא המי“ם-דל”ת, שנעצר על אם-הדרך והצדיע למפקד המת, ולא אנשי מטהו לא שמעו מה אמר ליוֹבקא למפקד-האסכדרון.

–…תחתונים… – הביא אלינו הרוח קרעי דברים. – אמא על נהר טָרָק… – שמענו את קריאותיו המקוטעות של ליוֹבקא.

מפקד האסכדרון לא הקשיב לו עד תום, חלץ את רסנו והורה בידו כלפי סאשקה. האשה נענעה בראשה והמשיכה לנסוע. אזי קפץ ליוֹבקא על אוכפה, תפשה בשערותיה, הטה ראשה לאחוריה ומחץ פניה במכּת-אגרוף. סאשקה מחתה הדם בשוליה והמשיכה לנסוע. ליוֹבקא ירד מעל האוכף, הפשיל בלוריתו וחגר למותניו רדיד אדום. ובעלי-החצוצרות המייבבים הוליכו את האסכדרון הלאה, אל הקו הזוֹהר של הבוג.

ליוֹבקא חזר אלינו במהרה ונצטעק בנצנוץ-עיניים:

– פצפצתי אותה למשעי… אשלח, אומרת היא, לאמו, בשעת הצורך. את זכרו, אומרת היא, זוכרת אני בעצמי. ואם זוכרת את, אל תשכחי, איפוא, זר-השפיפון… ואם תשכחי – נשוּב ונזכירך. תשכחי בשנית – בשנית נזכירך.

המי“ם-דל”ת ומטהו רבצו בשדה-שלף במרחק ג' פרסאות מזאַמוֹשץ‘. החיילות נתעתדו להתקיף הלילה את העיר. הפקודה לצבא גזרה שנלון בזאַמושץ’, והמי“ם-דל”ת חיכה לבשוֹרוֹת הניצחון.

ירד גשם. על-פני הארץ השטופה נתעופפו הרוח והאפילה. הכוכבים כּוּבּוּ על ידי הדיוֹ המנופחת של העננים. הסוסים תַשֵׁי-הכוח נתאנחו ודשדשו תחתיהם בחשכה. לא היה מספּוא לתיתוֹ להם. קשרתי את רסן הסוס אל רגלי, נתכרבלתי בממטוֹרת ושכבתי בשוּחה המלאה מיים. האדמה שהטפיחה פתחה לי את זרועות-המרגוע של בוֹר-הקבר. הסוס מתח את הרסן ומשכני ברגלי. הוא מצא אגוּדה של עשב והחל לתולשו. אזי נרדמתי וראיתי בחלומי דיר-של-דיש ממולא שחת. מעל לדיר הָמָה אבק-הזהב של הדיש. אלומות חיטים נתעופפו בשמיים, יום של יולי היה מעריב והולך, מַעֲביות-השקיעה הפשילו ראשיהן מעל הכפר.

הייתי שרוּע על יצוע של אֵלם, ולֶטֶף השחת בשיפולי העורף הטריף דעתי עלי. אחר-כך נתפשקו דלתי-הדיר בשרֵקה. אשה, לבושה שמלחת נשף, קרבה אלי. היא חלצה שד מתחרימיה השחורים של חזיַת-שמלתה והגישתו אלי בזהירות, כמינקת את מזונה. חמימות של כּמיהה זעזעה את יסודי נפשי, ואֶגלי זיעה, זיעה חיה, מתנועעת, הרתיחו בין פיטמותינו.

“מאַרגוֹ, – ביקשתי לצעוק, – האדמה מושכת אותי בחבלי פורעניותיה, כמשוך כלב סרבּני, אף-על-פי-כן זכיתי לראוֹתך, מאַרגוֹ…”

ביקשתי לצעוק זאת, אך לסתותי, שנתחשקו בצינת-פתאום לא נפתחו.

אזי פרשה ממני האשה, וכרעה על בּרכיה.

– ישו, – אמרה, – פרוש כנפיך על נשמת הנפטר, עבדך בן אמתך… היא נתנה שני אסימונים על עפעפי וסתמה בשחת מבושמת את פתחי פי. לשווא נתחבּטה הזעקה במעגל לסתותי המחושקות, האישונים הכבים סַבּו לאיטם מתחת למטבעות-הנחושת, לא יכולתי לפתוח את ידי ו… הקיצותי.

כפרי, שזקנו מלוּבּד, שכב לפני. הוא החזיק רובה בידיו. גבו של הסוס, כקוֹרה שחורה, גזר את השמיים. בחרצובה מהודקת כיווץ. הרסן את רגלי, שהיתה מזוקרת כלפי מעלה.

– נרדמת, בר-נש, – אמר הכפרי ונתחייך בעיניו הליליות, נדודות-השינה, – הסוס משָכך כשיעור מחצית הפרסה…

התרתי את הרצועה וקמתי. בפני, המשורטות בחווחים, ניגר הדם.

על ידנו, בריחוק פסיעותיים מאתנו, רבצה השרשרת הקדומנית. ראיתי את ארובותיה של זאמושץ', את האורות הגנבניים של מיצרי הגיטו שלה ואת מגדל-הכבאים, שפנסו שבור. שחר טחוֹב ניגר עלינו כגלי הכלורופורם. זיקוקיות ירוקות המריאו מעל למחנה הפולני. הן היו מפרכסות באוויר, מתנשרות, כוורדים תחת הירח, וכבות.

ובדומיה שמעתי מַשַׁב-של-אנחה הבא מרחוק. עשן של רצח-במסתרים שוטט על סביבינו.

– מכים את מישהו, – אמרתי, – את מי זה מכּים?..

– הפּולֶני מהלך אימים, – השיבני הכפרי, – הפולני שוחט את הז’ידים…

הכפרי העביר את רובהו מימינו לשמאלו. זקנו נצטודד לחלוטין, הוא זקף בי מבט של אהבה ואמר:

– ארוכים הלילות הללו בשרשרת, אין קץ ללילות הללו. ומתאווה האדם להשיח עם משנהו, ברם, היכן ימצאנו לו למשנהו?..

הכפרי הכריחני להצית סיגרית שלי בשלוֹ.

– הז’ידים יאשמו לכל, – אמר, – גם לנו, גם לצרינו. אחרי המלחמה לא ישתייר מהם אלא שיעור מועט שבמועט. כמה מניינם של הז’ידים לפי אוֹמֶד-הדעת?

– כעשרים מיליון, – עניתי והתחלתי לתת רסן בפי הסוס.

– מאתיים אלף ישתיירו מהם, – נצטעק הכפרי ונגע בידי, בחששו שמא אסתלק. אך אני עליתי אל האוּכּף ודהרתי למקום שהותו של המַטה.

המי“ם-דל”ת כבר נתכונן לנסוע משם. הרצים עמדו לפניו במִתחוֹן-הגוף ונמנמו במעומד. אנשי האסכדרונים, שירדו מעל סוסיהם, זחלו על-פני התלוליות הרטובות.

– נתהדק עלינו הקולר, – הפטיר המי“ם-דל”ת בלחישה ונסע לו.

נסענו אחריו בדרך העולה לסִיטאַנייץ.

שוב ירד הגשם. פגרי-עכברים נראו צפים על-פני הדרכים. הסתיו שַׂם מארבים ללבּותינו, ואילנות, מתים ערטילאים, שהוצגו על רגליהם, נתנועעו בפרשות-הדרכים.

הגענו לסיטאַנייץ לעת בוקר. הייתי בצוותא עם וולקוב, שַכָּנו של המטה. הוא מצא לנו ביקתה פנויה בקצווי הכפר.

– יין, – אמרתי לעקרת-הבית, – יין, בשר ולחם!

הזקנה ישבה על הריצפה והאכילה מידיה עגלה, שהוחבאה תחת המיטה.

– ניץ נייֶמַא,¹ – השיבה זו בשוויון-נפש. – איני זוכרת כלל ימים, שהיה משהו…

ישבתי אל השולחן, הסירותי מעלי את האקדוח ונרדמתי. לאחר רבע-שעה פקחתי את עיני וראיתי את ווֹלקוֹב הרכוּן על אדן החלון. הוא כתב מכתב לכלתו.

“וואליה הנכבדה מאד, – כתב הלה, – התזכריני?”

קראתי את השורה הראשונה, לאחר מכן הוצאתי קופסת-גפרורים מכיסי והצתי ערימת שחת על הרצפה. האש שֶקוֹרָא לה דרוֹר נתנוצצה וזָנקה אלי. הזקנה גהרה על האש וכיבתה אותה.

– מה אתה עושה, פאן? – אמרה הזקנה ונרתעה באימה.

וולקוב הפך פניו, זקף בעקרת-הבית עיניים ריקניות וחזר אל מכתבו.

– אני אשרוף אותך, הזקנה, – מלמלתי אגב התנמנמות, – אותך אשרוף ואת עֶגלתך הגנובה.

– צֶ’קאַי![³] – נצעקה הזקנה בקול רם. היא רצה אל הפלוּש וחזרה, וכד חלב ולחם בידיה.

לא כילינו לאכול אפילו חצי סעודתנו, ובחצר נתקשקשו יריות. הן באו חבילות-חבילות. הן קשקשו שעה ארוכה ונתמאסו עלינו. כילינו את החלב וּווֹלוקב יצא אל החצר לברר טיבו של העניין.

– איכּפתי את סוסך, – אמר לי בעד החלון, – את שלי ניקבו ככברה על צד היותר טוב. הפולנים מציבים מכונות-יריה בריחוק מאה פסיעות.

והנה סוס אחד נשאר לשנינו. בקשיי קשיים הוציאנו זה מסיטאַנייץ. ישבתי באוכף, ווֹלקוב נצטרף מאחורי.

שיירות-העגלות רצו, שאגו וטבעו בבוץ. הבוקר היה שותת עלינו, ככלורופורם השותת על שולחן-הניתוחים.

– אתה נשוי, ליוּטוֹב? – אמר פתאום ווֹלקוב, שישב מאחורי.

– אשתי עזבתני, – השיבותי, נרדמתי לשעה-של-שלום וחלמתי שאני ישן במטה.

שתיקה.

סוסנו מתנודד.

– הסוסה תעמוד מלכת לאחר שתי פרסאות, – אמר וולקוב, היושב מאחורי.

שתיקה.

– הפסדנו המערכה, – ממלמל וולקוב ומתנחר.

– כן, – אומר אני.

"החבר החוקר בוּרדֶנקוֹ. על שאלתך הנני להשיב, כי מפלגתיוּת יש לי מספר עשרים-וארבע-אֶפס-אֶפס, שניתנה לניקיטא באַלמאַשוֹב על דעת ועד-המפלגה הקראַסנוֹדאַרי. את ספר תולדותי עד שנת 1914 אני מפרש כספר הגלוּי של בית אבא, שבו נתעסקתי אצל אבותי בעבודת-האדמה ומעבודת-האדמה עברתי אל מערכות האימפריאליסטים להגן על האזרח פוּאַנקאַרֵה ותליין הריבולוציה הגרמנית אֶבַּרְט-נוֹסְקֶה, שהיו, מן-הסתם, רדוּמים-בשינה ורואים בחלומם, איזו הדרך להחיש עזר לסטאניצה שלי מבטן איוואן-הקדוש אשר במחוז קוּבַּאן. וכך היה החבל נופל לי, עד שבא החבר לנין בצוותא עם החבר טרוצקי והסבו את כידונִי השוחר-לטרף והורוּ לו את המעיים היעוּדים ויוֹתֶרֶת-הכָּבֵד החדשה הכשרה שבעתיים. מני אז אני נושא מיספר עשרים-וארבע-אפס-אפס בקצה כידוני פִקוּחַ-העין, ובוּשה גדולה היא לי וצחוק-שבעתיים לשמוע עכשיו מפיך, חבר חוקר בוּרדנקוֹ, אותם דברים של פלסתר ושל דופי על אודות אוּשפיזַת-החוֹלים הפלמונית הבלתי-נודעת. אל האושפיזה הזאת לא יריתי ולא תקפתי, והוא דבר אשר אינו ביכולת שיהיה. בסיבת היותנו פצועים, שלושתנו כאחד, דהיינו: הלוחם גוֹלוֹביצין, הלוחם קוֹסטוֹב ואנוכי, היה לנו אש עצור בעצמות, ולא תקפנו, אלא בכינו גם בכינו, בעמדנו בחלוּקים של בית-חולים בכּיכּר בקרב האוכלוסא החופשית שבלאומיות היהודים. ובאשר-בנוגע להיזק שלוש השמָשוֹת, שהזקנו מנאגאן של קצינים, הרי מקירות לבי אני מכריז-ומודיע, שאותן שמשות לא היו כשֵׁרוֹת לעניינן, בחזקת המצויות בדיר-הכלים, אשר הן לוֹ לבטלה. ודוקטור יָבין, כיוון שראה זאת המוֹרִיָה המרוּרה אשר ירינו, לא היה אלא מלעיג במיני חיוּכים, בעמדו בחלון האושפיזה שלו, אשר גם הוא דבר שיוּכלו לאשר-ולקיים היהודים החופשים הנקוּבים לעיל שבעיירה קוֹזין. על הדוקטור יבין אני נותן עוד, חבר חוקר, את החומר, שהוא היה מלעיג והולך, כשאנחנו, שלושת הפצועים, דהיינו: הלוחם גוֹלוֹביצין, הלוחם קוּסטוֹב ואנוכי, באנו בראשונה לרפואה שלימה, ומתחילת הדברים הודיענו בגסות יתירה: אתם, הלוחמים, התרחצו איש איש בחדר-האמבט, את כלי-זינכם וכלי-לבושכם השליכו לאַלתר, בזה הרגע ממש, שאני חושש מפני הנגע שמתדבק מהם, והמה ילכו אצלי, ויהי-מה, לאוצר-הכלים… אזי, למראה חית-טרף בצוּרת אדם כנגד עיניו, פסע הלוחם קוּסטוב ברגלו הרצוּצה פסיעה אחת כנגד פניו וחיווה דעתו, שאיזה נגע אפשרי בה, בחרב הקוּבּאנית המרוטה, זוּלת אשר לאויבי הריבולוציה שלנו, וכן נתאווה לדעת מעניין אוצר הכלים, אם אומנם מצוי שם על הכלים לוחם מפלגתי, או הֵפֶך הדברים, אחד מן ההמון הבלתי-מפלגתי. וכאן הדוקטור יבין, מן-הסתם, השגיח בנו, שאנו עשויים להבין היטב מעשה של בגידה. מיד הפך גבו ובלא אוֹמר שלחנו לחדר-החולים, וכיוצא בזה במיני חיוּכים, אשר שָמָה, אכן, הלכנו, בצליעת רגלינו הרצוּצות, בנפנוף ידינו המחוצות ובהחזקת איש ברעהו, באשר שלושתנו כאחד בני-עיר אנחנו, מן הסטאניצה איוואן-הקדוש, דהיינו: החבר גולוביצין, החבר קוּסטוֹב ואנוכי, הננו בני-עיר שמזל אחד מזלם, ואשר רסוּקה רגלו, הרי זה אוחז ביד חברו, ואשר נטולה ידו, הרי זה נשען על כתף חברו. כפי הפקודה שניתנה, הלכנו לחדר-החולים, שבו פיללנו לראות פעולה תרבותית ומסירות-נפש למיפעל, אך ראוי לדעת, מה ראינו עם שנכנסנו לחדר-החולים? ראינו חיילים-אדומים, כולם כאחד רגלים בלב, שיושבים על מיטות מוּצעוֹת, שמשחקים בפַספַּסים, ועמהם אחיות שקומתן גבוהה והן חלקות למשעי, ועומדות ליד החלונות ומכוונות כַּוונים-של-חן. עם שראינו כך, עמדנו תחתינו כהלוּמי-רעם.

– חסל סדר מלחמתכם, חבריא? – קראתי לפצועים בקול גדול.

– חסל, – משיבים הפצועים ומסיעים הפספסים שעשויים לחם.

– קודם זמנכם, – אומר אני לפצועים, – קודם זמנכם, חסלתם סדר המלחמה, חיל-הרגלים, לעת הזאת שהאוייב בכפוֹתיו הרכות מהלך בריחוק חמש-עשרה פרסאות מן העיירה, ובעתון “הפרש האדום” אפשרי לקרוא על מצבנו הבינלאומי, שכל עיקרו יגון ואנחה והאופק מקושר בעננים. – אך דברים שאמרתי ניתזו לאחוֹר מחיל-הרגלים בעל-הגבורות, כגללי-עזים מתוף הגדוד, ותחת כל אלה נסתּבּבו הדברים בינינו, שהאחיות הרחמניות הקריבונו אל המִשְׁכָּבוֹת וחזרו לקשקש בלגיניהן על אודות מסירת-הנשק, כביכול כבר ניצחונו. בכך הביאו את קוּסטוב לידי ריגוז באופן שאין הפה יכול לדבר, והלה החל לקָרֵעַ את פצעו, השרוי אצלו בכתף השמאלית, מעל ללבו השותת דם של איש-המלחמות והפרוליטאר. כיוון שראו יגיעת-כוח זו, שככו האחיות, אלא שכל עיקר שְכיכָתַן לא היתה אלא לשעה קלה ולשעה של כלום, שמיד חזרו לקשור מיני התקלסות של המון בלתי-מפלגתי והחלו לשגר עלינו בעלנים למשוך מתחתינו, אחוזי-התנומות, את מלבושינו, או כפאונו לצורך הפעולה התרבותית לשחק מיני תפקידות של תטרָאוֹת בשמלת-נשים, שאינו מן המידה כלל.

אחיות בלתי-רחמניות… לא פעם אחת בלבד התנכלו אלינו בעבור המלבושים באבקת-השינה, באופן שהתחלנו לפוּש על-פי התור, עם שעיננו האחת פקוחה, ולבית-הכיסא אפילו לנקבים קטנים הלכנו במלוא המדים, עם נאגאנים. ולאחר שנתייסרנו בכך שבוע ימים ויום אחד, התחלנו לדמדם בדברים, לראות מחזות-תעתועים, ולסוף, עם שהקיצונו בבוקר הנאשם, ב-4 באבגוסט, השגחנו בעצמנו מעשה של תמוּרה, שאנו שכוּבים בחלוקים נקובים-במספרים, כאסירי-פֶרֶך, בלא נשק ובלא לבושים, שארגו אמותינו, הזקנות תשוּשוֹת-הכּוֹח מאדמת קוּבּאַן… והחמה, רואים אנו זוֹרחת פלא-והפלא, וחיל הרגלים רוֹבצי-החפירוֹת, שבתוכם נתייסרו שלושה פרשים אדומים, עושים בנו מעשים שלא ייעשוּ, ועמהם האחיות הבלתי-רחמניות, אשר עם שהטילו לנו אמש סם-של-שינה, מפרכסות עכשיו בדדיהן הרעננים ונושאות לנו על צלחות קאקאוֹ, וחלב יש בו, בקאקאו זה, ככלב המלקק מן הנהר! מקאַרוּסֶלָה של הילולא-וחינגא אשר כזאת מקשקשים חיל-הרגלים בקביהם בקול זוועות גדול ונורא וצובטים בירכותינו, כביכול בתולות-של-אֶתננים אנחנו, רוצה לומר, חסל גם סדר מלחמותיו שלו, של חיל-הפרשים הראשון אשר לבּוּדיוני. אך חוּלין לכם, חברים מקורזלים, שפיטמו כרסיכם פלא-והפלא, והן נותנות קולותיהן בלילה, כמכונות-יריה: לא חסל סדר מלחמותיו, ורק ביקשנו רשות להיפָנוֹת, כביכול לצרכינו, ויצאנו שלושתנו לחצר ומן החצר נשאנו רגלינו בלהט החוֹם, בפצעים כחולים, אל האזרח בוֹידֶרמאַן, אל נשיא הרבקוֹם המחוֹזי, אשר בלעדיו, חבר חוקר בוּרדנקו, אותו מיקח-טעות של יריות, באפשרי מאד, לא היה בא לעולם כלל, דהיינו, בלעדי אותו נשיא הרבקום המחוֹזי, אשר בעבורו אבדו עשתונותינו מכל וכל. ואף-על-פי שאין עמנו ליתן חומר איתן על האזרח בוידרמאן, אלא שבכניסתנו אל נשיא הרבקום המחוזי, נתנו דעתנו על אזרח בשנוֹת-העמידה, באדרת כבשים, בלאומיות של יהודים, היושב אל שולחן, ושולחנו גדוש תלי-תלים של ניירות, שהוא תועבה לעיניים… האזרח בוידרמאן מזרה בעיניו אחת הנה ואחת הנה, וניכר הוא, שאינו עשוי להבין כל מאומה בניירות הללו, שצרתו צרה בניירות הללו, על אחת כמה שלוחמים פלמונים, אך רבי-פּעלים, ניגשים בזלעפוֹת אל האזרח בוידרמאן לרגל המזונות, ובסירוגין עמהם מוֹרים עסקני המקום כלפי הקוֹנטרא בכפרי הסביבה, ומיד באים עסקני המרכזי מאנשי השורה, שמבקשים לבוא בברית-הנישואין ברבקום המחוזי חיש-מהרה ככל האפשר ובלא שהי-פהי… וכן גוללנו גם אנחנו בקול מרוֹמם את מעשה הבגידה באושפיזא-של-חולים, אך האזרח בוידרמאן לא היה אלא לוטש עיניו כנגדנו וחוזר ומזָרֵן אחת הנה ואחת הנה ומלטף לכתפינו, שאינו מעשה שלטונים ואינו שבח לשלטונים מכל וכל, ריזולוציות לא היה נותן בשום צד ואופן, ורק מכריז ומודיע: חברים לוחמים, אם רצונכם בשלטון סובייטי, בכן צאו את הבית הזה, והוא דבר שלא יכולנו להתרצות לו, דהיינו לצאת את הבית, אלא דרשנו תעודת-הזהוּי הכללית, אחד לא נעדר, ובאשר לא קיבלנו את הנ"ל, נסתלקה הכרתנו. ועם שנהיינו בסילוּק ההכרה, יצאנו אל הכיכר אשר אל מול פני אושפיזת-החולים ושם פירקנו הנשק מעל המיליציה בתורת אדם אחד מחיל-הפרשים וחיללנו בדמעות-עין שלוש שמשות עלובות בדיר-הכלים המפוֹרש לעיל. דוקטור יבין בשעת עבודא בלתי-נסבּלת זו עשה מיני כוונים וצחוֹקים, וכל-כך דווקא בשעה שחבר קוּסטוֹב הוצרך בעוד ארבעה ימים למות ממחלתו הפרטית!

בחייו האדומים הקצרים היה החבר קוּסטוֹב חרד עד אין קץ על הבגידה, שֶעִתִּים היא קורצת לנו בעד החלון, ועתים מתקלסת בפרוליטריון הגס, אך הפרוליטריון, חברים, בעצמו יודע, שהוא גס, ולבנו דואב על כך, הנשמה מלהטת ופורצת באש את סוּגר הגוף…

הבגידה, אומרני לך, חבר חוקר בּוּרדנקו, מצחקת לנו בעד החלון, הבגידה מהלכת חלוצת-נעליים בתוך ביתנו, הבגידה הפשילה אחרי גווה את מנעליה, לבל יחריקו קרשי-הרצפה בין כותלי הבית שגנבים מהלכים בו.."

דיביזיה הששית נתקבצה ביער, הסמוך לכפר צֶ’סנִיקֵי, וחיכתה למתן אות להתקפה. אך פאבליצ’נקו, המי“ם-דל”ת-6, ציפה לבוא החטיבה השניה ולא נתן את האות. אז קרב אל המי“ם-דל”ת וורושילוב. הוא דחף את חזהו בזרבוב סוסו ואמר:

– מתבוששים אנו, מי“ם-דל”ת-6, מתבוששים.

– החטיבה השניה, – השיב פאבליצ’נקו בקול עמום, – לפי פקודתך הולכת במרוצות למקום המעשה.

– מתבוששים, מי“ם-דל”ת-6, מתבוששים, – אמר וורושילוב ומשך את הרצועות שעליו.

פאבליצ’נקו נסוג ממנו כדי פסיעה אחת.

– באמונה, – נצטעק והחל לפכור אצבעותיו הגולמניות, – באמונה, אל נא תזרזני, חבר וורושילוב…

– לא לזרזך, – לחש קלים ווֹרוֹשילוב, חבר המועצה הצבאית ועצם עיניו. הוא ישב רכוב על סוס, עיניו היו מעוצמות, הוא שתק והניע שפתיו. קאזאק נעול הַטְנֶאוֹת וחבוש מגבעת נוּקשה תלה בו מבט של תהיה. מטה הצבא, קציני המטה הראשי, שבעלי-קומה הם, ואודם מכנסיהם סמוֹק יותר מדמיהם של בני-אדם, עשו מעשי-התעמלות מאחורי גבו והחליפו ביניהם מבטים של צחוק. אסכדרונים בדהרתם המו ביער כהמית הרוח וריצצו ענפים. ווֹרוֹשילוב היה מסַרק במאוּזר את רעמת סוסו.

– המצביא, – קרא קול, בהפכו פניו אל בודיוני, – אמור לחיילות ברכת-הדרך. הנה הוא עומד שם בראש התלולית, הפולני, עומד לו מצוחצח למשעי ומלעיג עליך…

אכן, הפולנים נראים היו במשקפת. אנשי מטה-החיל קפצו ורכבו על סוסיהם, והקאזאקים החלו להתקבץ אליהם מכל העברים.

איוואן אקינפייב, רַכָּבו לשעבר של הריבטריבוּנאל, עבר על פני ודחפני במשוורת.

– קוּם-עשה, – השיב ווֹרוֹשילוב ונפנף בידו. הוא זירז את סוסו במשיכת הרסן, בודיוני נסע אחריו. הם רכבו על סוסות ארוכות, אדמוניות, זה בצד זה, בירכיות שרד דומות ובמכנסיים מבהיקים, מרוּקמים בכסף. הלוחמים נעו אחריהם ונתיבבו פעם בפעם, ופלדה חיווריינית נצנצה במי הפצע של שמש-ביום-סתיו. אך אוזני לא שמעה אחדות-לבבות ביבבת הקאזאקים, ובציפייה להתקפה פרשתי ליער, למעביתו, אל מקום חנייתו של בסיס-האספקה.

שם שכב בדמדום-הדעת חייל אדום שנפצע, וּסטיוֹפּקא דוּפּלישצֵ’ב, קאזאקון רגזני, היה מנקה בקַרְצֶפֶת את הוּראַקאַן, סייח של יוחסין, שהיה קניינו של המי“מ-דל”ת, שֶגֶר-מעיה של ליוּליוּשה, האלוּפית של רוֹסטוֹב. הפצוע זכר בחֶפזוֹן-דיבּור את שוּיָה, את המבכּירה ואיזו נעורת-של-פשתן, ודוּפלישצ’ב, בהחרישו את מלמולו העלוב, שר שיר על חייל-משרת ואשת-גיניראל שמנה, שר בקול מתגבר והולך, נפנף בקרצפת שבידו וליטף את הסוּס. אך שיסעתו סאשקה, סאשקה שנתנפחה, המטרונית של כל האסכדרונים. היא ניגש אל הנער וקפצה ארצה.

– נעשה עסק, אוֹ מה? – אמרה סאשקה.

– מוּשי, – השיב דוּפלישצ’ב, פנה לה עורף והחל לקלוע סרטים ברעמתו של הוראקאן.

– הן שלך הן, סטיופקא, – אמרה אז סאשקה, – או שמא חוטם-של-שעווה אתה?

– מוּשי, – השיב סטיופקא, – הן שלי הן.

הוא קלע ברעמה את כל הקישורים ופתאום נצטווח אלי בחמת-יאושו:

– הנה, קיריל וואסיליץ', שימה-נא לבך תשוּמה כלשהי, קַלָסָה שזו מתקלסת בי. זה ירח תמים אני מתענה תחת ידיה עינויים שאין הפה יכול לדבר. כל פינה שאני פונה – היא בכאן, כל מקום שרגלי מוליכות אותי – היא המיפגָע בדרכי: הרביע לה את סוס הרמכים, גם הרביע לה הסוס. נו, והרי השכּם והזהר יזהירני המי“ם-דל”ת, לאמור: “אתה, – אומר הוא, – סטיוֹפקא, בסיבת סוס-רמכים אשר כזה רבים יפצירו בך, אך חלילה לך להרביעו עד שנתו הרביעית…”

– אתם, בעודכם בני חמש-עשרה, יש המרביעות אתכם, – הרטינה סאשקה והפכה פניה ממנו. – בעודכם בני חמש-עשרה, ולא כלום, ואין פוֹצֶה פה, ורק הנפש מצפצפת לצאת…

היא פרשה אל סוסתה, הידקה את החבק והתקינה עצמה לנסוע.

הדרבונות שבנעליותיה שקשקו, גרביה הרשוּתים היו מרוּפּשים וקשוּטים בשחת, שדיה איומי המידות ניטלטלו אל אחורי גבּה.

– הלא רובל-כסף הבאתי, – צידדה סאשקה אמירתה ונתנה את נַעֲלִיתָה המדורבנת לתוך המשוורת. – הבאתי, והנה להחזירו אנוסה אני.

האשה הוציאה שני מטבעות חדשים, חצי-רובל האחד, נשתעשעה בהם על פיסת-ידה וחזרה והטמינתם בחיקה.

– נעשה עסק, או מה? – אמר אז דופלישצ’ב, שלא גרע עיניו מן הכסף, והוליך את סוסו.

סאשקה בחרה מקום משופע במחשוף-של-יער והציגה את הסוסה.

– אתה לבדך, כביכול, מהלך עם סוס-זכר עלי אדמות, – אמרה לסטיופקא והחלה לכוון את הוראקאן אל סוסתה, – אלא שסוסית-של-מערה היא אצלי, שתי שנים לא נרבעה, – הבה-נא, סוברת אני, אבקש לי דמים של יוחסין…

סאשקה יכלה לו לסוס-הרמכים ולאחר המעשה סילקה הצידה את סוסתה.

– ועכשיו נתמלאה כרסנו, ריבה נאה, – הפטירה בלחישה, נשקה לסוסתה על שפתיה הסוסיות הברוּדות והרטובות, שגדילי ריר יורדים מהן, נתחככה בזרבּוּב הסוסה וזקפה אוזניה לשמוע את קול השאון, ששָׁעט על-פני היער.

– החטיבה השניה דוהרת ובאה, – אמרה סאשקה בקפדה והפכה פניה אלי, – יש לנסוע, ליוּטיץ'…

– דוהרת או לא דוהרת, – נצטעק דוּפלישצ’ב, וגרונו נשתנק, – הַי, נשוּא-הפנים, הב המזוּמנים…

– בעסקי מזומנים הריני מוכנת-ומזומנת, – הרטינה סאשקה וקפצה ורכבה על סוסתה.

חשתי אחריה, והפלגנו בדהירה. קול יללתו של דופלישצ’ב נשמע אחרינו וקול ניקוש קל של יריה.

– שימה נא את לבך תשוּמה כלשהי! – זעק הקאזאקון ובכל מאמצי-כוחו רץ על-פני היער.

הרוח ניתר בין הענפים, כארנבת שניטלטלה דעתה, החטיבה השניה נישאה בדהרה בין אלוני גאליציה, אבק-שאננים מירי-התותחים היה מתמר ועולה מעל לאדמה כמעל לסוּכת-שלוֹמים. ולפי האות שנתן המי“ם-דל”ת יצאנו להתקפה, ההתקפה הבלתי נשכחת בעיבורה של צ’סניקי.

מעשה המריבה ביני לבין אקינִפִייֶב כך היה.

בשלושים-ואחד לחודש אירעה התקפה בעיבורה של צ’סניקי. האסכדרונים נתלקטו ביער סמוך לכפר ובשעה השישית בערב הסתערו על האויב. הוא חיכה לנו בראש גבעה, מהלך שלוש פרסאות ממקום עמידתנו. עברנו שלוש פרסאות בדהרה על סוסים, שנתייגעו יגיעה יתירה, וכשעלינו בדהירה אל ראש התל, ראינו קיר-מוות של מדים שחורים ופנים מחווירות. היו אלה קאזאקים, שבגדו בנו בתחילת הקרבות בפולין, והייסאול יאקוֹבלב צירפם ועשאם חטיבה. ערך הייסאול את הפרשים במערך של ריבוע וחיכה לנו בחרב שלופה. בפיו הבהיקה שן זהב, זקנו השחור נח על חזהו, כאיקונין על חזהו של מת. מכונות-היריה של האויב הטיחו מריחוּק עשרים פסיעות, פצוּעים נפלו בשורותינו. רמַסנוּם והתנגשנו באויב, אך ריבועו לא נע ולא זע, אז נמלטנו.

כך נחלו אנשי-סאבינקוב ניצחון של ארעי על הדיביזיה השישית. הוא בא משוּם שהמותקפים לא הפכו פניהם משֶטֶף האסכדרונים המסתערים. הייסאול החזיק מעמד הפעם, ואנו נמלטנו בלי לעקוב חרבנו מדמם העלוב של הבוגדים.

חמשת אלפים איש, כל הדיביזיה שלנו, נישאו במדרונות בלי שירדפם איש. האויב עמד תחתיו בראש הגבעה. הוא לא האמין בנצחונו הבלתי מתקבל על הדעת ולא העז לפרוץ למִרְדָף. וזהו הטעם שנשארנו בחיים ונתגלגלנו בלא הפסק לעמק, שבו פגשנו ווינוֹגראדוב המי“ם-דל”ת-6. ווינוגראדוב נתרוצץ על דַהַרֵנוֹ שנתגעש והיה מחזיר למערכה את הקאזאקים הנסים.

– ליוּטוֹב, – קרא אלי כשראני, – החזר את הלוחמים על עקבותיהם, תיפח רוחך!..

ווינוגראדוב חיבט בקת המאוזר את סוסו המתנודד והיה מתייבב ומזעיק את האנשים. נפטרתי ממנו וניגשתי ברכיבה אל הקירגיז גוּלימוֹב, שדהר בקירוב-מקום.

– למעלה, גוּלימוֹב, – אמרתי, – הפוך סוסך…

– זנב הסוס הפו­ך, – השיב גולימוב והחזיר פניו. הוא החזיר פניו מעשה-גנב, ירה וחרך את שערותי מעל לאוזן.

– שלך הפוך, – לחש גוּלימוב, אחזני בכתפי והחל לשלוף את חרבו בידו השניה. החרב ישבה איתן בנדנה, הקירגיז היה מרעיד ומביט על סביבותיו. הוא היה לופת את כתפי ומשפיל ראשו ומקריבו והולך.

– שלך קדימה, – כפל אמירתו בקול חרישי, – שלי אחריך… – ובקלות חבטני בחוד חרבו שנשתלפה. נפשי סלדה לאחוריה מקירבת המוות ולַחֲצו, הטיתי בכף-ידי את פני הקירגיז, הלוהטות כאבן בחמה, והעמקתי לחמוס בהן ככל שיכולתי. דם חם נינוֹע תחת צפורני, דגדג אותן, הרחקתי מגוּלימוֹב והייתי מתנשף כלאחר מסע ממושך. ידידי המיוּגע, סוּסי, הלך במפסיע. נסעתי בלי רְאוֹת הדרך, נסעתי בלי החזיר פני לאחורי, עד שנזדמן לי ווֹרוֹבּיוֹב, מפקד האסכדרון הראשון. וורוביוב חיפש את שַׁכָּנָיו ולא מצאם. ביגיעה רבה הגענו עמו עד הכפר צ’סניקי וישבנו שם על ספסל יחד עם אַקינפייב, מי שהיה רכּבו של הריבטריבונאל. על פנינו עברה שאסקה, אחות בגדוד הפרשים ה-31, ושני מפקדים נצטרפו אלינו וישבו על הספסל. המפקדים היו מתנמנמים פעם בפעם ומחרישים, אחד מהם, מוּכֵּה-הָלָם, היה מנענע ראשו בלי הרף וקורץ בעין לטושה. סאשקה הלכה להודיע אליו באושפיזת-החולים ואחר-כך חזרה אלינו, בגררה את הסוס ברסן. סוסתה נתעקשה בסרבנות, ורגליה הוחלקו על גבי הטיט הרטוב.

– אנה שיטחת מפרשַיִך? – אמר ווֹרוֹבּיוֹב לאחוֹת. – שבי עמנו קמעא, סאש…

– לא אשב עמכם, – השיבה סאשקה וחיבטה את הסוסה בבטנה, – לא אשב…

– מה הטעם? – נצטעק וורוביוב בגעיית-צחוק. – שמא חזרת בך, סאש, מחפצך לשתות תה עם גברים?..

– מלשתות עמך חזרתי בי, – הפכה האשה פניה אל המפקד והשליכה את הרסן הרחק ממנה. – חזרתי בי, וורוביוב, מלשתות תה עמך, לפי שראיתיכם היום, גיבורי-חיל, וקלקלתך ראיתי, המפקד…

– ואם ראית, – הפטיר המפקד בריטון, – בדין היה לירות…

– לירות, – אמרה סאשקה בפחי-נפש ותלשה מעל שרוולה את סרט אושפיזת-החולים. – שמא בכך אהיה יורה?

וכאן קרב אלינו אקינפייב, רכּבו לשעבר של הריבטריבונאל, שחשבונותינו הישנים לא נתיישבו בינינו.

– במה לירות אין לך, סאַשוֹק, – אמר אמירה פייסנית, – על כך אין איש מקטרג אותך, אלא שרוצה אני לקטרג את אלה שמתלבטים בקרָב, וכדורים בפי הנאגאן אינם טוענים… יצאת להתקפה, – פרץ עלי אקינפייב בצעקת-פתאום, והעווית חלפה בפניו, - יצאת וכדורים לא טענת… מה טעמו של דבר?

– הנח לי, איוואַן, – אמרתי לאקינפייב, אך הוא לא הניח אלא היה מקריב והולך אלי, עָקוּש כולו, נכפּה ונטול-צלעות.

– הפולני אותך כן, ואתה אותו לא, – הרטין הקאזאק והיה מסבובב ומטלטל את צלעו השבורה. – מה טעמו של דבר?

–הפולני אותי כן, השיבותי דרך עזוּת, – ואני את הפולני לא…

– משמע, מוֹלוֹקאַן אתה?, – הִלְחִיש אקינפייב והיה נרתע לאחוריו.

– משמע, מוֹלוֹקאַן, – אמרתי בקול רם יותר. – מה רצונך?

– רצוני הוא, שאתה בהכּרת-הדעת, – נצטעק איוואן בתרועת ניצחון פראית, – בהכרת-הדעת, ואני דין מפוֹרש לי על אודות המולוקאנים: מוּתר לקצץ בהם, יראי אלוֹהים הם…

והיה הקאזאק מקהיל עם רב בצווחתו על המוֹלוֹקאנים ולא זז מלצווח. התחלתי להרחיק ממנו, אך הוא השיגני, ובהשיגו חבטני חבטת-אגרוף על גבי.

– כדוּרים לא טענתי, – לחש אקינפייב במְפוּגַת-לב על אוזני ממש ונתעסק עמי, בנסותו בשני גוּדָליו לקרוע את פי, – ירא-אלוהים אתה, בוגד…

הוא היה מושך וקורע את פי, אני הייתי הודף את הנכפּה ומחבטו על פניו. אקינפייב נפל ארצה נפילה מצוּדדת, ובנפלו, נחבל עד זוב דם.

אזי ניגשה אליו סאשקה בדַדֶיהָ המיטלטלים. האשה זרקה מיים על איוואן והוציאה מפיו שן ארוּכּה, שנתנועעה בחלל הפה השחור, כערבה לבנה אל אם-הדרך.

– תרנגולים אין להם אלא עיסוּק אחד, – אמרה סאשקה, – לחבט איש בפרצוף רעהו, ואני מכל העיסוּקים הללו שנתרחשו היום קצתי בחיי…

היא אמרה זאת במרירוּת-הלב והוליכה עמה את אקינפייב החָבוּל, ואני שירכתי דרכי לכפר צֶ’סניקי, שנתמעד גשם הגאליצי שאינו יודע לאות.

הכפר היה צף ומתבּטבּט, הטיט הסמוֹק זב מפצעיו השוממים. כוכב ראשון הבהיק מעלי ונפל לתוך העננים. הגשם הצליף על עצי הערבה ותָשש. הערב המריא השמימה, כלהקת עופות, והחשכה שמה על ראשי את עטרתה הרטובה. אפסו כוחותי, ושחוֹחַ תחת כתרי הבַּרמינָני, הלכתי כנגד פני ובתחנונים ביקשתי מגורלי את היכולת הפשוטה ביותר – היכוֹלת להרוג אדם.

בחנייתנו בכפר בּוּדיאַטיצ’י עלתה בחלקי בעלת-בית מרשעת. היא היתה אלמנה, היא היתה עניה; מנעולים רבים שיברתי במזוויה, ומִחְיָה לא מצאתי בהם.

לא היתה לי ברירה אלא להערים, והנה פעם אחת, בחזירתי הביתה בשעה מוקדמת, לפני דמדוּמי-הערב, ראיתי, שבעלת הבית מצמידה מִכְסֵה אל-פי התנור, שלא הוּצן. בביקתה עלה ריח של חמיצת-כרוב, וייתכן שבאותה חמיצה היה בשׂר. ריח בשר עלה באפי מחמיצת-הכרוב של נוות-הבית והנחתי את אקדוחי על השולחן, אך הזקנה הכחישה, העווית נראתה בפניה ובאצבעותיה השחורות, פניה הקדירו, ועיניה הביטו אלי באימה ובשנאה משוּנה. אך שום דבר לא היה מצילה, הייתי מכניעה באקדוחי, אילמלא הפריעני בדבר סאשקא קוֹניאייב, או בכינוי-שמו סאשקא כריסטוּס.

הוא נכנס לביקתה, והמפוּחית תחת בית-שחיו, רגליו היפות-להפליא ניטלטלו במגפיים מדושדשים.

– נזמר זמירות, – אמר ותלה בי עיניים, שגושי-קרח כחולים עלופי-תנומה נערמו בהן. – נזמר זמירות, – אמר סאשקא, בשבתו על הספסל, וניגן ניגון של פתיחתא.

פתיחתא חוֹלמנית זו כביכול באה מרחוק, הקאזאק הפסיקה, ועיניו הכחולות נשתעממו. הוא הפך פנים ממני, ובדעתו במה יפיק רצוני, פתח בזמר קובאני.

"כּוֹכַב-שָׂדוֹת – פצח בזמר, – כּוֹכב-שדוֹת מעַל בֵּית-אַבָּא, וכַף הַעִצָבוֹן אֲשֶׁר ליַד אִמִי…”

אהבתי זמר זה. סאשקא ידע זאת, לפי ששנינו – הוא ואני – שמענוהו לראשונה בשנת הי"ט בזרועות הדון שליד הסטאניצה קאַהאַלניציקאַיה.

צייד פלוני, שעסק במלאכתו במיים המשוּמרים, לימדנו זמר זה. שם, במיים המשוּמרים, מטילה הדגה ביציה, וענן של עופות מצוי שם. הדגים שורצים בזרועות-הנהר בשפעה רבה עד אין לתאר, אפשר לגורפם במשאבים ובמו ידיים בתכלית הפשטות, ומָשוֹט כי יוצג במיים, ועמד זקוף כמקל, – הדגה מחזיקה המשוט ונושאתו עמה. ראינו זאת במו עינינו, לא נשכח לעולם את המיים המשומרים שליד קאַהאַלניצקאיה. כל השלטוֹנים היו אוסרים את הצייד שם, – זהו איסור שטעמו-ונימוקו עמו, אך בשנת הי"ט היתה בזרועות-הנהר מלחמה אכזרית, והצייד יאקוב, שעסק לעינינו במלאכתו הגנוּבה, נתן מפוחית, מתנת לא-יֶחְרַץ, לזמר האסכדרון שלנו סאשקא כריסטוֹס. הוא לימד את סאשקא את זמירותיו; רבות מהן היו בלחן הלבבי של הקדמוֹנים. בזכות זה סלחנו הכל לצייד הנוֹכל, לפי שזמירותיו נתבקשו לנו: איש לא ראה אז קץ למלחמה, וסאשקא לבדו ריפד בצליל ובדמע את נתיבות-דרכינו המיגעות. עקבות של דם נתמשכו בנתיבות-הדרכים הללו. הזמר נתעופף מעל עקבותינו. כך היה בקוּבֹאן ובמסעי “הירוקים”,¹ כך היה באוּראַלסק, ובעיבּוּרם של הרי קאווקאז, והנה – עד עצם היום הזה. הזמירות מתבקשות לנו, אין איש רואה קץ למלחמה, וסאשקא כריסטוֹס, זַמַר האסכדרון, עדיין לא מלאו ימיו למות…

והנה גם בערב זה, כשנכזבה תוחלתי לחמיצת-הכרוב של עקרת-הבית, הפיס סאשקא את דעתי בקולו המנודד והממועך-קמעא.

“כּוֹכַב-שָׂדוֹת – שר הוא – כּוֹכַב שָׂדוֹת מעַל בֵּית אַבָּא, וכַף הָעִצָבוֹן אֲשֶׁר ליַד אִמִי…”

ואני הקשבתי לו סָרוּחַ בקרן-זווית על המצע הֶעָבֵש. ההזיה שברה עצמותי, ההזיה זעזעה תחתי את השחת שנתמקמק, מבעד לחשרתה הלוהטת הבחנתי-לא-הבחנתי בזקֵנה, שתמכה בידה את לחיה הנבוּלה, בהשפָלת ראשה המעוּקץ, עמדה זו ליד הקיר בבלי נוע ולא משה ממקומה לאחר שסיים סאשקא את נגינתו. סאשקא סיים והניח את המפוחית הצידה, הוא נתפהק ונצטחק כלאחר שינה ממושכה, ואחר-כך, למראה שממוֹנה של ביקתת-האלמנוּת שלנו, ניער את הפסולת מעל הספסל והביא דלי-מיים לביקתה.

– רואה אתה, רחימאי, – אמרה לו עקרת-הבית, גירדה גבה בדלת והצביעה כלפי, – הנה מפקדך בא, גער בי גערות נמרצות, רקע ברגליו, נטל המנעולים של משק-ביתי וכלי-משחית שלף כנגדי… חטא לשמיים הוא – לשלוף כלי-משחית כנגדי: הרי אשה אנוכי…

חזרה ונתגרדה בדלת והחלה להטיל אדרות-שער על בנה. בנה ניחר מתחת לאיקונין על גבי מיטה גדולה, המכוסה ערימה של סחבות. הוא היה ילד אילם, בעל ראש צבוּי, נפוח, ופיסות-רגליים גמלוֹניות כשל איכר מגודל. אמו גרפה חוטמו הזב וחזרה אל השולחן.

– נוות-הבית הנלבבה, – אמר לה סאשקא ונגע בכתפה, –אם חשקה נפשך, אני פוקד אותך לטובה…

אך הזקנה כביכול לא שמעה את דבריו.

– זכר לחמיצת-כרוב לא ראו עיני, – אמרה, בתמכה את לחייה, –נסתלקה, נסתלקה לה חמיצת-הכרוב שלי; אין הבריות מראים לי אלא כלי-משחית בלבד, ואיש בעל-חסדים כי יזדמן לי, וזכות להתעלס עמו תתגלגל לידי, הנה נתנוולתי כל-כך, שלא אזכה לשמח לבי בעבירה…

היא משכה תלונותיה בהגה-והי ואגב ריטון הסיטה אל הכותל את הילד האילם. סאשקא שכב עמה על יצוע-הסחבות, ואני ניסיתי להירדם והתחלתי לבדות לי חלומות מלבי, כדי שאֵרדם מתוך הרהורים טובים.

החלטתי לעבור ליחידה לוחמת. המי“ם-דל”ת העווה פניו לשמע הדבר.

– להיכן אתה מדחק עצמך?… שוֹהֶה-ופוֹהֶה תהיה – ומיד מקַרְקְבִים אוֹתך נָפש…

עמדתי על דעתי. יתירה מזו. בחרתי דווקא בדיביזיה הקרבית ביותר – השישית. צירפוני לאסכדרון ה-4 של גדוד-הפרשים ה-23. מפקד האסכדרון היה המסגר מבית-החרושת של בריאַנסק בַּאוּלין, נער לפי גילו, כדי שיהא מוֹראו על הבריות, גידל לו זקן. אניצים אפרוּריים נסתלסלו בסנטרו. בכ"ב שנותיו לא ידע בּאוּלין שום בהילוּת. תכונה זו, שהיא מסגולתם של אלפי בּאוּלינים, היתה פרט חשוב בסך-הכולל של נצחון המהפכה. באולין היה תקיף-בדעתו, קמצן-בדברים, עקשן. דרך-חייו נחרצה. פקפוקים בעניין אמיתוּת הדרך לא ידע. את המצוּקוֹת נשא בקלוּת. הוא ידע לישון בישיבה. בשנתו היה לוחץ יד ביד, וביקיצתו לא היה ניכר המעבר מן התנוּמה אל התעוּרה.

לשווא יצפה אדם למידת הרחמים בפיקודו של באולין. שֵׁרוּתי החל בסימן של מזל-הצלחה לפנים משוּרת הדין – נתנו לי סוס. סוסים לא היו לא בעתודותינו, לא אצל הכפריים. המקרה סייעני. הקאזאק טיכוֹמוֹלוֹב הרג על דעת עצמו שני קצינים שבויים. הוטל עליו ללווֹתם עד מטה החטיבה, הקצינים עשויים היו למסור ידיעות חשובות. טיכומולוב לא הביאם לתעוּדתם. הוחלט לדון את הקאזאק בריבטריבּוּנאל, אחר-כך נתבטל העניין. מפקד-האסכדרון באולין הטיל עונש קשה ונורא מן הטריבּוּנאל – הוא נטל מטיכומולוב את סוסו שנתכַּנָה בשם אַרגאַמאַק, ואת הקאזאק עצמו שילח לשיירת-העגלות.

תמיהני אם יש בכוחות-אֱנוֹש לעמוד ביסורים, שנתייסרתי בהם בשל ארגאמאק. טיכומולוב הוליך את סוסו עמו מטָרָק, מבית-אביו, הוא היה למוּד לרהוֹט רהיטת קאזאקים, לדהור דהרת קאזאקים מיוחדת - יובשנית, מטוֹרפת, פתאומית. צעדו של ארגאמאק היה ארוֹך, משוּך, סרבּני, בצעד-שטנים זה היה הוא משיאני מתוך השוּרות, ואני הייתי ניתק מן האסכדרון ומאין לי חוש ההתמצאות, הייתי תועה אחר-כך כמה מעת-לעת בחיפושי אחרי יחידתי, נקלע למקום מערכותיו של האויב, לן בבתרוֹנים, נטפל לגדודים לא-לי ומגוֹרש מהם. בקיאותי הקאוואלריסטית נצטמצמה בכך, שבימי המלחמה עם הגרמנים משמש הייתי בגוּנדת-תותחנים שליד הדיביזיה ה-15 של חיל-הרגלים. על-פי-הרוב היה עלי לשבת-כבוֹד על עגלת-תחמוֹשת, לפרקים נוסעים היינו במרתֶמֶת של כלי-התותח. לא היתה לי הזדמנות להתרגל לרהיטתו הקשוחה, הטלטלנית של ארגאמאק. טיכומולוב הוריש לסוסו את כל השדים-והרוחות של ירידתו. ניטלטלתי, כשק, על גבו הארוֹך, הכחוש של הסוס. חיככתי את גבּוֹ. פצעים פשטו בו. זבובים כעין המתכת אכלו בכל פה את הפצעים הללו. חישוקי דם שחור שנקרש חגרו את בטן הסוּס. מחמת פירזול של בּוּרוּת החלו רגלי ארגאמאק להתנגף זו בזו, רגליו האחורניות צבו בעצם-המברשת והיו כרגלי הפיל. ארגאמאק נכחש. עיניו נמלאו אש מיוחדת של סוס מעוּנה, אש ההיסטריה והסרבּנות. הוא לא הניח לאַכפו.

– שׂמת לאַל את הסוס, מרוּבּע-עיניים שכמותך, – אמר המי“ם-מי”ם.

בפני היו הקאזאקים שותקים, שלא בפני חָרשו עלי, כחיות-טרף, באפס-ניע נמנמני ובוגדני. אפילו לכתוב מכתבים מפיהם לא ביקשוני…

חיל-הפרשים כבש את נוֹבוֹגראַד-ווֹלינסק. הוצרכנו לעשות ששים, שמונים קילומטר במעת-לעת. היינו קרֵבים לרוֹבנא. חניות-היום היו חטופות. לילה-לילה ראיתי אותו חלום עצמו. אני נישא בריצה על גבי ארגאמאק. בצידי הדרך בוערות מדורות. הקאזאקים מבשלים תבשיליהם. אני נוסע על פניהם, הם אינם נושאים עיניהם אלי. קצתם מברכים לשלום, השאר אינם מביטים, אין לבּם אלי. מה פשר הדבר? אדישותם פירושה שאין שום יציאת-דופן בדרך-ישיבתי, אני רוכב ככל אדם, אין עילה להסתכל בי. אני דוהר לדרכי והנני מאוּשר. צמאון המנוחה והאושר לא נשבר בהקיץ, מתוך כך ראיתי חלומות.

טיכומולוב נתעלם מן העין. הוא אָרב לי אי-בזה בשולי המסע, בזנבותיהן כבדי-התנועה של העגלות, הבלוּמות בבלואים.

יום אחד אמר לי המי“ם-מי”ם:

– פאשקא מתייגע לתהוֹת על קנקנך…

– וכי מה צורן הוא מצטרך לי?

– ניכר הוא, שמצטרך…

– מן-הסתם, סבור הוא, שעלבתיו?

– ושמא לא כן, לא עלבתוֹ…

שנאת פאשקא הילכה אלי דרך יערות ונהרות. הייתי חש אותה בעור-בשרי ומתכווץ. עיניים מלאות דם היו כרוּכות בעקבותי.

– למה עשית לי אויב-בנפש? – שאלתי את באולין.

המי“ם-מי”ם עבר על פני ברכיבה ונתפהק.

– לא צרתי שלי היא, – השיב, בלי הסב פניו, – צרתך שלך היא…

פצעי גבו של ארגאמאק היו מתיבשים קמעא וחוזרים ומתגלעים. הייתי מציע תחת האוכף שלושה מרבדים, אף-על-פי-כן לכלל נסיעה נכונה לא הגעתי. הצלקות לא העלו ארוכה. מחמת הידיעה, שאני יושב על פצע מגוּלה, נעשה בשרי חידודים-חידודים.

קאזאק אחד ממחלקתנו, ביזיוּקוֹב שמו, היה בן-מולדתו של טיכומוֹלוב, הוא ידע את אביו של פאשקא שם, על נהר טרק.

– אביו של הלז, של פאשקא, – אמר לי ביזיוּקוֹב באחד הימים, – מגדל סוסים היה מתוך אַוות-נפש… רכּב עזוז-ונורא, בעל–אברים… יבוא למקווה-הסוסים – מיד הבוּ לו לברירה… מביאים. יעמוד כנגד הסוס, יפשק רגליו – ומביט… מה חפצך?.. וחפצו הוא זה: ינופף כּוּרמיזא שלו, יהלום אחת בינות לעיניים – ושבק חיים הסוס. אתה, קאַליסטראַט, מה טעם קטלת לה לבהמה?.. בחִשקי, אומר הוא, כי עז, חוּלין הוא לי לרכוב על סוס זה… אני סוס זה לא נתחשק עלי… אני, אומר הוא, עזה כמוות אַוות-נפשי… רכּב עזוז-ונורא, אין להכחיש.

והנה ארגאמאק זה, שאביו של פאשקא דן אותו לחיים ובחר בו מכל סוס, נפל בחלקי. מה אעשה, איפוא? טיקסתי בלבי עצות למכביר. המלחמה פטרתני מן הדאגות.

חיל-הפרשים נסתער על רוֹבנא. העיר נכבשה. עשינו בה שני מעת-לעת. בליל המחרת הדפונו הפולנים. הם אָסרו קרב זה, כדי שיוכלו להעביר את יחידותיהם הנסוגות. הטכסיס עלה יפה. חיפוי לפולנים היו רוח-זלעפוֹת, גשם צולפני, סוּפת-קיץ קשה, שנתרגשה על העולם בזרמי מיים שחורים. פינינו את העיר למעת-לעת. בקרב הלילי הזה נפל הסרבי דוּנדיץ', שאין כמותו לאומץ-הלב. בקרב זה נשתתף גם פאשקא טיכומולוב. הפולנים באו כחתף על שיירת-העגלות שלו. המקום היה כולו מישור, ללא מחסה. פאשקא ערך את עגלותיו במערך קרבי, שאין איש יודעו אלא הוא לבדו. כך, מן -סתם, ערכו הרומאים את מרכבותיהם. נמצא, כי יש מיקלע לפאשקא. יש לשער, שהוא גנבוֹ וטמנו על כל צרה שלא תבוא. במיקלע זה הדף טיכומולוב את תוקפיו, הציל את הציוד וחילץ את כל שיירת העגלות כולה, פרט לשתיים, שסוסיהן נהרגו.

– למה תְעַנָה דינם של אנשי-המלחמה, – אמרו לבאולין במטה החטיבה כמה ימים לאחר אותו קרב.

– מן-הסתם צורך בכך, אם מעַנֶה-דין אני…

– הזהר, פן תצא בשן ועין…

חנינה לא ניתנה לפאשקא, אך ידענו, כי הוא יבוא. הוא בא יחף, וערדליים לרגליו. אצבעותיו היו גדומות, סרטים של גַזָה שחורה נשתלשלו מהן. הסרטים נגררו אחריו, כשולי גלימה. פאשקא בא לכפר בּוּדיאַטיצ’י אל הכיכר שמוּל הקוֹשׂטיול, שליד הכַּלְנָס הועמדו שם סוסינו. באולין ישב על מדרגות הקוֹשׂטיול והִבֵּל את רגליו בגיגית. אצבעות רגליו נרקבו מעט. הן היו וורדרדות, כוורדוּת הברזל בראשית חיסוּמוֹ. אניצים של שערות-קש של בחרוּת נתדבקו במצחו של באולין. החמה ליהטה על גבי הלבֵנים והרעָפים של הקוֹשטיוֹל. ביזיוקוב, שעמד על-יד מפקד-האסכדרון, תקע לו פאפירוֹסה בפיו והציתה. טיכומולוב גרר את גלימתו הקרועה והגיע אל הכלנס. ערדליו היו מדַרדסים. ארגאמאק פשט את צווארו הארוך והצהיל לקראת בעליו, הצהיל בקול חרישי ויבבני, כסוס במידבר. על גבו נתקרזלו מי-פצע כעין הסלסלה בין רצועות הבשר הקרוע. פאשקא עמד ליד הסוס. הסרטים הצוֹאים נחו על האדמה בבלי נוע.

– בכן, כך העניין, - הגה הקאזאק בחשאי.

יצאתי לקראתו.

– נעשה שלום, פאשקא, אני שמח, שהסוס הולך אליך. לא אוכל לו… נעשה שלום, לא כן?..

– עוד לא נכנסה פסחא, שנהא עושים שלום, - המי“ם-מי”ם היה מגולל פאפירוסה מאחורי גבי. סרבליו לא חגורים היו, כותנתו פתוחה על חזהו הכחוש, הוא ישב לפוש על מדרגות הקושׂטיול.

• התנשקו נשיקה משוּלשת¹, פאשקא, – הרטין ביזיוּקוֹב, בן-מולדתו של טיכומולוב, שידע את קאליסטראט, אביו של פאשקא, – מתאווה הוא להתנשק עמך…

הייתי בודד בקֶרֶב האנשים האלה, שאת ידידותם לא הצלחתי לרכוש.

כנטוּע עמד פאשקא לפני הסוס. ארגאמאק, שנשם נשימה עזה וחופשיה, היה פושט אליו את זרבּוּבו.

– בכן, כך העניין, – כפל הקאזאק אמירתו, הפך פניו אלי בפתע והטיח בפני: – לא אעשה שלום עמך.

בגשישת ערדליים נסתלק והלך בדרך אבני-הגיר, שצרָבן השרב, ואגדיו מטאטאים את אבק הכיכר הכפרית. ארגאמאק הלך אחריו, ככלב. הרסן נתנודד תחת זרבובו, צווארו הארוֹך נשתפל. באוּלין לא זז מלשפשף בגיגית את רקבון-רגליו הברזלני, האדמדם.

– אויב-בנפש עשית לי, – אמרתי לו, – וכי מה אַשמָתי בדבר הזה?

מפקד האסכדרון הגביה ראשו.

– אני רואה אותך, – אמר, – לפני-ולפנים אני רואה אותך… להיות שרוי בלא אויבים אתה משתדל… כל שקידתך על כך – בלא אויבים…

– התנשק עמו, – הרטין ביזיוקוב ופנה עורף.

במצחו של באולין הוטבע כתם של אש. לחיו נתפרכסה.

– יודע אתה, מה היוצא מזה? – אמר ונלאה ליַשֵׁב נשימתו, – שעמום הוא היוצא מזה… כַּלַך מאצלנו לכל הרוּחות הסרוּחות…

אנוס הייתי להסתלק. עברתי לאסכדרון ה-6. שם נשתפרו ענייני. על-כל-פנים, לימדני ארגאמאק את אומנות-הרכיבה נוסח טיכומולוב. עברו חדשים. חלומי נתקיים בי. הקאזאקים חדלו ללוות במבטיהם אותי ואת סוסי.

…התזכור את ז’יטומיר, וואסילי? התזכור את טייטיירייב, וואסילי, ואת הלילה ההוא, כשהשבת, השבת הצעירה, היתה מהלכת בהתגנב לאורך השקיעה, ועקבקבה האדום דוֹרס את הכוכבים?

קרן-הירח הדקה רחצה את חִצֶיה במימי טייטיירייב השחורים. גדליה המגוחך, מיסד האינטרנציונאל ה-IV, הוליכנו אל רבי מוטה’לה בראצלאבסקי לתפילת-מעריב. גדליה המגוחך נענע את נוציוֹת-התרנגול של הצילינדר שלו בתוך העשן האדמוני של הערב. אישוני הטרף של הנרות נתהבהבו בחדרו של הרבי. רכוּנים על סידוּריהם נאנקו עמומות יהודים כַּתפנים והבדחן הזקן של צדיקי צ’רנוביל קשקש במעות-הנחושת שבכיסו המקורע…

..התזכור את הלילה ההוא, וואסילי?.. מאחורי החלון צנפו סוסים, וקאזאקים נצטרחו פעם בפעם. ישימון המלחמה פיהק מאחורי החלון, ורבי מוטה’לה בראצלאבסקי, שאצבעותיו הכמוּשוֹת נאחזו בטליתו, התפלל ליד כותל המזרח. אחר-כך סולקה הפרוכת מעל ארון-הקודש, ולנצנוץ הנרות, שדלקו כביכול מראשותיו של ברמינן, ראינו את ספרי-התורה הלבושים במטפחות של קטיפת-ארגמן ומשי-של-תכלת, ואת הפנים הרכוּנוֹת על ספר-התורה, פניו נטולות-החיים, הנכנעות, היפות-להפליא של אליהו בן הרבי, הנסיך האחרון שֶלַשוֹשלת…

והנה שלשום, וואסילי, פתחו גדודי החיל השנים-עשר במערכה ליד קוֹבֶל. בעיר הרעימו יריות-הזלזול של תותחי המנצחים. צבאותינו נחרדו ונשתגשו. רכבת המחלקה הפוליטית החלה לחמוֹק, חמוק וזחול על גבם המת של השדות. ורוסיה האיומה, הנוראה עד-אין-לשער, משל לעדר של כינים הרוחשים בבגדים, החלה לדשדש בהטנאוֹת של כפריים בצידי הקרונות מזה ומזה. אספסוף המוּז’יקים אחוזי הטיפוס טלטלו לפניהם את חטוטרת החיילים המוּעדים למיתה. הם היו קופצים אל מדרגות רכבתנו ונופלים לאחוריהם מחיבוטיהם של קתות-הרובים. הם היו מתנשפים, מתקרצפים, אצים לפניהם ומחרישים. ובפרסה הי"ב, כשאָזלו תפוחי-האדמה שלי, הטלתי בהם צרורות של עלוני-תעמולה של טרוֹצקי, אבל רק אחד מהם הושיט אל העלון יד מזוהמת, מתה. ואני הכרתי את אליהו בן הרבי מז’יטומיר. הכרתיו מיד, וואסילי. וכל-כך דאב הלב למראה הנסיך, ששמטו מכנסיו, שהתרמיל הצבאי שיבּרו לחצאין, עד כי באנו לידי עבירה ומשכנוהו אלינו לתוך הקרוֹן. ברכיו העירומות, הבלתי מיוּמנות, כברכיה של זקנה, היו נחבטות בברזלן החלוד של המדרגות; שתי כּתבניות דַדָניוֹת בחולצות-של-מלחים גררו על-גבי הריצפה את גופו הארוך, הביישני, של הגוֹסס. הנחנוהו בקרן-זווית של המערכת, על הריצפה. קאזאקים בסרבליים אדומים התקינו עליו את לבושו שצנח. הבתולות, שנעצו בריצפה רגליים עקומות של נקבוֹת שאינן מקפידות, הביטו בשוויון-נפש אל מבוּשיו, אל עדנת גברוּתו הנובלת, המקוּרזלת, של השֵׁמי שקמל. ואני, שראיתיו באחד מלילות-הנדוּדים שלי, התחלתי לסדר בארגז קטן את חפציו הפזורים של החייל האדום בראצלאבסקי.

הכל היה כאן בערבוביא – מאנדאטים של תועמלן ורשומות של משורר עברי. דיוקנותיהם של לנין והרמב“ם נחו זה בצד זה. חַרצובּות הברזל של גולגולת לנין ועמימות מִשיָן של דיוקנאות הרמב”ם, קווּצת-שער של אשה שׂוּמה היתה בספר החלטות של וועידת המפלגה הששית, ובשוליהם של עלוני-התעמולה הקומוניסטיים נצטמצמו שורות עקומות של פסוקי-שיר בשפת עבר. כמטר אָבל וצייקני הם ירדו עלי – דפי “שיר-השירים” ותרמילי-כדורים של אקדוח. גשם-היגונות של השקיעה שטף את אבק שערותי, ואני אמרתי לעלם, שגסס בקרן-זווית על גבי מיזרן קרוע:

–לפני ארבעה חדשים, בערב-שבת, הביאני הסמרטוטר גדליה אל אביך, רבי מוטה’לה, אבל בעת ההיא לא היית במפלגה, בראצלאבסקי…

– הייתי אז במפלגה, – השיב הנער והיה שורט את חזהו ומתעוות בלהט-חומו, – אלא שלא יכולתי לעזוב את אמי…

– ועכשיו, אליהו?

– אמא במהפכה רק אפיזודה, - לחש, לָחוֹש והַדמים. – הגיע תור האוֹת שלי, האות בי"ת, וההסתדרות שלחתני אל החזית.

– ונקלעת לקוֹבל, אליהו?

– נקלעתי לקובל! – נצטעק הבחור ביאושו. – הבעלגופים פתחו במערכה. קיבלתי עלי את הגדוד המקוּבּץ, אך באיחור המועד. לא הספיקה לי הארטילריה…

הוא מת לפני שהגענו לרובנא. הוא מת, הנסיך האחרון, בין שירים עבריים, תפילין ולפיפוֹת רגליים. קברנוהו בתחנה נידחת. ואני – שנלאיתי לשאת בתוך גופי הקדמון את סערות דמיוני, – אני שמעתי את אנחת אחי האחרונה.

חסל סדר חוּפה-וקידושין, הרב צנח אל חיק הכורסה, לאחר מכן יצא מן החדר וראה את השולחנות, שעמדו לאורך החצר מסוֹפה ועד סוֹפה. והיו השולחנות מרובים כל-כך, שזנבם נשתרבב אל מעבר לשער, אל רחוב הוֹספיטאלנאיה. השולחנות, המכוסים כיסוּי של קטיפה, נתפתלו על-פני החצר, כנחשים, שגחונם הוּטלא בשלל-צבעים, טלאי על גבי טלאי, והם שרו בקולות מעוּבּים – טלאֵי הקטיפה התפוּזה והאדומה.

הדירות נהפכו לבתי-תבשילים. מבעד לדלתות שנתפּייחו פרצה אש שמנה, אש שיכורה ודשנה. בקרניה העשנוּניות נצלו פני זקנות, סנטרי נשים רוֹטטניים, חָזוֹת מדוהנים. זיעה, וורוּדה כדם, וורודה כקצף של כלב שוטה, שטפה את גושי הבשר האנושי, שנתבּטבט והעלה סרחון שיש בו מן המתיקות. שלוש טבּחות, לבד משוטפות-הכלים, שקדו על התקנתה של סעודת החתונה, והמושלת-בכיפתן – רייזל בת השמונים, עתיקת-המסוֹרת, כספר-תורה, והיא זערוּרית וגבנוּנית.

לפני הסעודה נדחק ובא לחצר בחור שלא הכירוהו הקרואים. הוא שאל לבֶּנְיָה קריק. הוא פרש עם בּניה קריק הצידה.

– שמעני, המלך, – אמר הבחור, – יש עמי לפסוק לך כמה פסוקים. שלחתני הדודה חנה מרחוב קוֹסטייצקאיה.

– נו, טוב, – השיב בניה קריק, המכוּנה המלך, – מהם אותם פסוּקים?

– לתחנת-המשטרה בא אתמול פַּקָד חדש, ציוותה דודה חנה להגיד לך…

– ידעתי על כך שלשום, – השיב בּניה קריק. – הלאה.

– הפקד כינס את שוטרי-הרוֹבע ונשא לפני שוטרי-הרובע נאום…

– מטאטא חדש מטאטא למשעי, – השיב בניה קריק. – הוא רוצה מצוֹד. הלאה…

– ומתי יהיה המצוד, יודע אתה, המלך?

– הוא יהיה מחר.

– המלך, הוא יהיה היום.

– מי אמר לך זאת, בחור?

– זאת אמרה דודה חנה. אתה מכיר את דודה חנה?

– אני מכיר את דודה חנה. הלאה.

–…הפקד כינס את שוטרי-הרובע ונשא לפניהם נאום. “עלינו לחנוק לבניה קריק, – אמר, – לפי שבמקום שיש הקיסר-ירוּם-הודו, שם אין מלך. היום, כשקריק משיא את אחותו, וכולם יהיו שם, היום יש לעשות המצוד…”

– הלאה.

–…מיד נתפחדו הבלשים. הם אמרו: אם אנו עושים מצוד היום, כשיש לו שמחה, אז יתכעס בניה, ודם רב יישפך. אז אמר הפקד – הכבוד יקר לי יותר…

– נוּ, לך, – השיב המלך.

– מה לוֹמר לדודה חנה מן המצוד?

– אמור: בניה יודע מן המצוד.

והוא נסתלק, הבחור דנן. אחריו הלכו כשלושה אנשים מאחוּזת-מרעיו של בניה. הם אמרו, שיחזרו לאחר חצי-שעה. והם חזרו לאחר חצי-שעה. וזה הכל.

אל השולחן הסבו לא לפי הגיל. זיקנה שיש עמה שטוּת עלובה לא פחות מבחרות שיש עמה פחדנות. ולא לפי העשירוּת. הארנק הכבד תוכו רצוף דמעות.

בראש השולחן ישבו החתן והכלה. זהו יומם. במקום השני ישב סַנדַר אֵייכבָּאום, חותנו של המלך. זוהי זכותו. פרשת סנדר אייכבאום ראוי לדעתה, לפי שאין זו פרשה פשוטה.

היאך היה בניה קריק, החַשבָּז ומלך החשבזים, לחתנו של אייכבאום? היאך היה לחתנו של האיש, שהיו לו ששים פרות חולבות חסר אחת? כאן כל עיקרו של העניין במעשׂה-הבּז. בסך הכל לפני שנה אחת כתב בניה איגרת לאייכבאום.

“מוֹסיה אייכבאום, – כתב בניה, – שׂימה נא, בבקשה ממך, מחר בבוקר, תחת השער בסוֹפייבסקאיה 17, – עשרים אלף רובל. אם לא תעשה כן, הרי צפוי לך דבר כזה, שאוֹזן לא שמעה, ועל שפת כל לשון תהיה בכל אודיסה. בכבוד, בניה המלך.”

שלושה מכתבים, כל אחד ברוּר מחברו, לא זכוּ לתשובה. אזי אחז בניה באמצעים. הם באו בלילה – תשעה אנשים, ומקלות ארוכים בידיהם. המקלות היו מלוּפפים בנעוֹרת מזופפת. תשעה כוכבים בוערים נדלקו בחצר-הבהמות של אייכבאום. בניה ניתץ את מנעולי הדיר והיה מוציא את הפרות בזו אחר זו. המתין להם בחור, שסכין בידו. הוא היה מפיל פרה במחי אחד ונועץ את הסכין בלבּה. על האדמה, שהוצפה בדם, נתפרחו אבוקות, כוורדים של אש, ונתרעמו יריות. ביריות היה בניה מניס את הפועלות, שנזעקו אל הרפת. ואחריו החלו גם שאר החשבּזים יורים באוויר. לפי שאם אין יורים באוויר, אפשר להרוג אדם. והנה, כשהפרה הששית צנחה לרגלי המלך בגעיית הגסיסה, – בא אייכבאום במרוצה לחצר, בתחתונים בלבד, ושאל:

– מה יהא בסופו של דבר, בניה?

– אם לא יהיה לי כסף – לא יהיו לך פרות, מוסיה אייכבאום. כמו שתיים פעמיים.

– היכנס למעוני, בניה.

ובין כותלי המעון באו השניים לעמק השווה. הפרות השחוטות נחלקו ביניהם חלק כחלק. לאייכבאום הובטחה החסינות, וניתנה לו תעודה על כך כתובה וחתומה. אלא שהנס נתרחש לאחר מכן.

בשעת הבּז, באותו ליל-אימים, כשהפרות המדוקרות געו, והעגלים הוחלקו בדמי אִמוֹתיהם, כשהאבוקות חוללו כבתולות שחורות, ונשים-חולבניות נתרתעו ונתייבבו מפני לוֹעוֹת הבראונינגים מסבירי-הפנים, – באותו ליל-אימים פרצה לחצר בכותונת של מחשופים בתו של הזקן אייכבאום – צילה. ונצחונו של המלך היתה לו לתבוסה.

לאחר יומיים בלי שום פתח-דבר החזיר בניה לאייכבאום את כל הכסף שנלקח ממנו ולאחר מכן, לעת-ערב, בא אצלו לבקרו. הוא היה לבוש חליפת-בגדים תפוּזה, מתחת לשרווליתו נתנוצץ צמיד משובּץ יהלומים; הוא נכנס החדרה, בירך בירכת-שלום וביקש מאייכבאום את יד בתו צילה. הזקן קיבל שבץ קימעא, אך הוא קם. עוד היה בו בזקן כוח-החיות כדי עשרים שנה בערך.

– שמע-נא, אייכבאום, – אמר לו המלך, – לכשתמות, אקברך בבית-העלמין היהודי הראשון, בסמוך לשער. אני אציב לך, אייכבאום, מציבה משיש וורוד. אני אעשה אותך גבאי בבית-הכנסת של ברוֹדסקי. אני אעזוב את משלח-ידי, אייכבאום, ואכנס לעסקך כשותף. יהיו לנו מאתיים פרות, אייכבאום. אני אהרוג את כל החלבנים, חוץ ממך. גנב לא יעבור ברחוב שאתה גר בו. אני אבנה לך מעון-קיץ בתחנה השש-עשרה… וזכור נא, אייכבאום, הרי גם אתה לא היית בנעוריך רב דק"ק. מי זייף את הצוואה, לא נדבר על כך בקול רם?.. וחתנך יהיה מלך, לא לֶמֶך, אלא מֶלֶך, אייכבאום…

והוא השיג את מבוקשו, בניה קריק זה, שכּן בעל-תאווה היה, והתאווה מושלת בעולמות. בני הזוג הצעיר עשו שלושה חדשים בבּייסאראביה הדשנה, בתוך כרמים, באכילה גסה וזיעת אהבים. לאחר מכן חזר בניה לאודיסה, כדי להשיא את אחותו דבוֹירַה בת-הארבעים, הלוקה במחלת בּאזָדוֹב. ועכשיו, כיוון שסיפרנו את מעשה סנדר אייכבאום, נוכל לחזור לחתונתה של דבוירה קריק, אחות המלך.

לסעודה שבחתונה זו הקריבו תרנגולי-הודו, תרנגולות צלויות, אווזים, דגים ממולאים ומרק-דגים, שכעין הצֶדף נזדהרו בו אגמי לימון. מעל לראשיהם המתים של האווזים נתנועעו פרחים כַּעֲדי נוצות מפוארות. ותרנגולות צלויות – שמא נחשולו המקציף של ים של אוֹדיסה מטילן אל החוף?

כל השופרא דשופרא של הקונטראבאנדה שלנו, כל תפארת מעדני ארצנו מסופה ועד סופה, עשו בלילה ההוא, ליל הכוכבים והכִּחֵלֶת, את פעולתם המשחיתה והמפתה. יין לועזים ליהט בבני-המעיים, פקפק הרגליים פיק של מתיקוּת, נסך שכרון על המוחות והגהיק גיהוקים קולניים בתקיעת-שמע של שופר-המלחמה. טבּח כושי מ“פּלוּטאַרך”, שהגיע שלשום מפורט-סעיד, הוציא אל מעבר לתחום המכס בקבוקים כרסניים של מיני רוֹם מיאַמאַיקה, מאַדיירה שמנונית, ציגארים ממטעי פּירפּוֹנט מוֹרגאַן ותפוחי-זהב ממסיבּי ירושלים. הנה מה שמטיל אל החוף נחשולו המקציף של ימה של אודיסה, הנה מה שזוכים קבצני אודיסה לטעום לפעמים בחתונות של יהודים. הם זכו לשתות רום של יאמאיקה בחתונתה של דבוירה קריק, ועל כן, כיוון שסבאוּ כחזירים, החלו קבצני ישראל לנקש במשענותיהם ניקושים מחרישי-אוזניים. אייכבאום, שהתיר את חזייתו, סקר בעיניים מצומצמות את הקהל הגועש והיה מגהק באהבה רבה. הכלי-זמר הריעו תרועת “טוּש”. היה זה כביכול מיסקר של דיביזיה. “טוּש” – ולא יותר מ“טוּש”. החשבּזים, שישבו בשורות מלוּכדות, בוֹשוּ תחילה ממציאותם של זרים, אך סוף דבר יצאו מכליהם. ליוֹבאַ-קאַצאַפּ שיבר על ראשה של אהובתו בקבוק-יי“ש, מוֹניה-אַרטילריסט ירה באוויר. ואולם למרוֹמיה הגיעה ההתלהבות בשעה שאחזו הקרואים מנהג-קדמונים בידיהם והחלו ליתן דוֹרָאוֹת לחתן-וכלה. שמשים של בתי-כנסיות קפצו על השולחנות ולצלילי ה”טוּש" המבעבע הכריזו בניגון את סך הרובלים וכפוֹת-הכסף, שניתנו במתנה. וכאן הוכיחו ידידי המלך, במה יסוּלאוּ הדם הכחול והאבירוּת המוֹלדאוואַנית, שלא שקעה שמשה עדיין. במנוֹד-יד זלזלני הטילו הללו על טסי הכסף מטבעות של זהב, טבעות, מחרוזות של אלמוּגים.

כדין אצילי מולדאוואנקה, חבושים היו בחזיות כעין הפטל, את כתפיהם לפתו מקטורנים אדמוֹנים, ועל רגליהם הבשרניות נתפקע עור, שצבעו כתכלת-הרקיע. בזקיפת קומתם והֶבְלֵט כרסיהם מחאו הליסטים כפיים לקצב הנגינה, קראו “מר לי!” וזרקו פרחים לכלה, והיא, דבוֹירה בת-הארבעים, אחותו של בניה קריק, אחות המלך, שנתנוולה מחמת החוֹלי, בזֶפֶק מגוּדל ובעיניים היוצאות מארובותיהן, ישבה על גבי הור-ההר של כרים על יד נער כחוש וחלוש, שנקנה בכספי אייכבאום ונתאלם מגוֹדל השעמום.

טקס הדוראות נתקרב לקצו, השמשים נצרדו, והיתה מחלוקת בין הבטנוּן והכינור. מעל לחצר הקטנה נידף פתאום ריח-קימעא של חֲרֵכָה.

– בניה, – אמר אבא-קריק, בינדיוּז’ניק¹ זקן ורגיל, שהוחזק בּוּר ועם-הארץ אפילו בקרב הבינדיוז’ניקים, – בניה, היודע אתה, מה שנדמה לי? נדמה לי, שבוער אצלנו הפיח…

– מר-אַבּא, – השיב המלך לאביו השיכור, – בבקשה ממך, חטוף וּלגֹום חטוף וטעוֹם, אל תתרגש לך בַּלֵב מכל מיני שטויות.

ואבא-קריק עשה כעצת בנו. הוא חטף וטעם, חטף ולגם. אך עביב העשן היה ממאיר והולך. אי-בזה כבר הוורידו שיפולי-הרקיע. וכבר נזרקה כלפי מעלה לשון האש, החדה כחרב. הקרואים קמו קימה כלשהי והחלו לרחרח את האוויר, ונשותיהם נתיבּבו. מיד החליפו החשבּזים מבטים ביניהם. ורק בניה, שלא השגיח בשום דבר, מיאן להינחם.

– משביתים לי את החג, – צעק בלב מלא יאוש, – יקירי, בבקשה מכם, חיטפו לגימה, חיטפו טעימה…

אך באותה שעה הופיע בחצר אותו בחור, שבא בתחילת הערב.

– המלך, – אמר, - יש עמי לפסוֹק לך כמה פסוקים…

– נו, פסוֹק, – השיב המלך, – אתה בכל עת יש לך כמה פסוקים על כל צרה שלא תבוא…

– המלך, – הגיד הבחור האלמוני והצטחקק, – זה פשוט מצחיק, המשטרה דולקת כמו נר…

החנוונים נתאלמו. החשבּזים נתחייכו. מאַנקה בת-הששים, ראש-בּית-אֵם של ליסטֵֵי הפרברים, נתנה אצבּעיים בפיה והשריקה שִרֵקָה רוצעת כל-כך, ששכניה נתמוטטו.

– מאניה, אין את בשעת העבודה, – העיר לה בניה, – צַנני דמיך, מאניה…

הבחור, שהביא את הבשורה המדהימה, עדיין היה מתפקע מצחוק.

– הם יצאו מן המשטרה כארבעים איש, – סיפר בהניעו את לסתותיו, – והלכו למצוֹד; אז הרחיקו כחמש-עשרה פסיעות, ומיד פרצה האש… רוצו וראו, אם רצונכם בכך…

אך בניה אסר על הקרואים ללכת לראות את הדליקה. הוא הלך עם שניים מחבריו. המשטרה בערה מארבע רוחותיה על צד היותר טוב. בטלטול-אחוריים נתרוצצו שוטרים במדרגות שהעלו עשן והשליכו ארגזיות מבעד לחלון. בתוך המהומה נתמלטו האסירים. הכבאים היו מלאים מסירוּת-נפש, אך בברז הסמוך לא נמצאו מיים. הפקד – זה המטאטא, המטאטא למשעי, – עמד במדרכה שכנגד והיה מנשך את שפמו, שנתקע לו לתוך פיו. המטאטא החדש עמד בבלי נוע. בניה, שעבר על פני הפקד, הצדיע לו כדרך אנשי-הצבא.

– שלוֹמוֹת וברכוֹת, רוּם-מעלתו, – אמר מתוך השתתפות-בצער, – מה יאמר כבודו על האסון הזה? הרי זה קוֹשמאַר…

הוא תלה עיניו בבניין הבוער באש, נענע בראשו ומצמץ בשפתיו:

– אַי-אַי-אַי…

וכשחזר בּניה הביתה – כבר היו הפנסים שבחצר כבים והולכים, ובשמיים הפציע אור השחר. האורחים נסתלקו, והכלי-זמר נמנמו בהשפלת ראשם על ידוֹת בטנוּניהם. דבוירה לבדה לא נתעתדה לישון. בשתי ידיה דחקה את בעלה, שחלשה דעתו, אל פתח הדלת של חדר-כלולותיהם והביטה אליו בעיניים של חמדה, כחתול זו, אשר בהחזיקה עכבר בפיה, היא טועמתו קל-קל בשיניה.

פתחתי אני.

– ר' אריה-לייב, – אמרתי לזקן, – נספר-נא בבניה קריק. נספר-נא בתחילתו המהירה כבזק ובסופו המר-והנמהר. שלושה צללים גודרים בעדי בדרכי דמיוני. הנה פְרוֹיִם גראַץ'. גיד-הברזל של עלילותיו – שמא נופל הוא מכוחו-וגבורתו של המלך? הנה קוֹלקא פּאַקוֹבסקי. רוח-תזזית של ברנש זה היה בה כל שֶׁיָּפֶה לשלטון. והאומנם לא השכיל חיים דרוֹנג להבחין בזיו הכוכב החדש? ומדוע, איפוא, בניה קריק לבדו זכה ועלה לרוּמו של סולם-החבלים, ואלו כל השאר נתלו ברפיון, בשפל המדרגה?

ר' אריה-לייב ישב על חוֹמת בית-העלמין והאריך בשתיקה. לפניו נשתרעה שלוותם הירוקה של הקברים. אדם, שמתאווה לשמוע תשובה, דין הוא שיאריך רוח. אדם, שהוא בקי-להשיב, מידת החשיבות יאתה לו. וזהו שישב אריה-לייב על חומת בית-העלמין והאריך בשתיקה. לסוף פתח ואמר:

– מדוע הוא? מדוע לא הם, רצונך לדעת? בכן – שכח-נא לשעה קלה, שמשקפיים לך על חוטמך, ובנפשך הסתיו. חדל להרעיש עולמות ליד שולחן-כתיבתך ולגמגם גמגומים בפרהסיא. דמה בנפשך לשעה-של-כלום, שאתה מרעיש עולמות בראש-חוצות ומגמגם גמגומים על גבי הכתב. אתה ברדלס, אתה אריה, אתה חתול. אתה יכול ללוּן לינת-לילה עם גוֹיה, והגויה תהא מרוצה ממך. אתה בן עשרים-וחמש. אילו טבעוֹת-של-ברזל קבועות בשמיים ובארץ, אתה אוחז באותן טבעות ומושך השמיים לארץ. ומר-אבא שלך הוא הבינדיוּז’ניק מנדל קריק. במה מהרהר מר-אבּא אשר כּזה? הוא מהרהר בּלשתוֹת כוס הגונה של יי"ש, בלתקוֹע תקיעת-פרצוף לפלוני-אלמוני, בסוסיו – ותו לא. אתה מבקש לחיות, והוא כופה אותך למות עשרים פעמים ביום. מה היית עושה במקומו של בניה קריק? לא היית עושה כלום. והוא עשה. על כן הוא מלך, ואתה טומן אצבע משולשת בצלחת.

הוא – בנצ’יק – הלך אצל פרוֹיים גראַץ', שכבר באותם הימים היה משקיף על עולמו של הקב"ה בעין אחת בלבד והיה מה שהנהו. הוא אמר לפרוֹיים:

– קחני. רצוני להטיל עוגן בחופך שלך. חוף שבו אטיל עוגני, תהא הברכה שרויה בו.

שאלוֹ גראץ':

– מי אתה, מאין באת ומה אתה נוֹשם?

– נסני, פרוֹיים, – השיב בניה, – ונחדל לפתפת פתפותי ביצים שלא נולדו.

– נחדל לפתפת פתפותי-ביצים, – השיב גראץ', – אני אנסה אותך.

והחשבּזים נתוועדו לעצה, ליתן דעתם על בניה קריק. לא הייתי באותו וויעוּד. אך מפי מגידי אמת שמעתי, שנתוועדו לעצה. הראש היה אז ליוֹבקא בּיק.

– מה יש לו תחת כּובעו, לבּנצ’יק זה? – שאל המנוח בּיק.

וגראץ' שתוּם-העין חיווה את דעתו:

– בניה מדבר מעט, אך מדבר דברים-של-טעם. הוא מדבר מעט, אך אתה מתאווה, שיאמר עוד משהו.

– אם כּך, – קרא המנוֹח ליוֹבקא, – בכן נסהו בטאַרטאַקוֹבסקי.

– נסהו בטאַרטאַקוֹבסקי, – החליטו אנשי העצה, וכל מי שאבק יושר עדיין שרוי היה בכליותיו, הסמיק לשמע ההחלטה הזאת. וכל כך למה? דבר זה אתה עתיד לדעתו, אם תלך למקום שאוליכך.

טארטאקובסקי היה מכוּנה אצלנו “ז’יד-ומחצה” או “תשעה בַּזים”. בשם “ז’יד-ומחצה” כינוהו הבריות, לפי ששום יהודי לא היה מסוגל להכיל בקרבו מידה יתירה של עזוּת ושל ממון, כמידה שהיתה לטאַרטאקובסקי. קומתו גבוהה היתה משל הגבוה שבכל שוֹטרי אודיסה, ומשקלו מרובה משל כל יהודיה בעלת-בשרים. ובשם “תשעה בּזים” כינוהו לו לטארטאקובסקי לפי שהפירמה ליוֹבקא ביק ושו' ביצעו בלישכתו לא שמונה ולא עשרה בזים, אלא בפירוש תשעה. זכה בניה, שעדיין לא היה מלך בימים ההם, ונתכבד במעשה הבז העשירי של ה“ז’יד-ומחצה”. כשהודיעוֹ פרויים על כך, הוא אמר “כן” ויצא בטריקת הדלת. ואותה טריקה מה טעמה? דבר זה אתה עתיד לדעתו, אם תלך למקום שאוליכך.

טארטאקובסקי נשמתו נשמה של רוֹצח היא, אלא שמאנשי-שלומנו הוא. מתוכנו יצא. בשרנו הוא. דמנו הוא, כביכול אם אחת ילדתנו. חצי-אודיסה משמשים בחנויותיו. וסופו שנתקפח על-ידי אנשי-שלומו בני מולדאוואנקה. שתי פעמים חטפוהו הללו לשם כּופר-נפשו, ופעם אחת בעת הפוגרום הובילוהו לקבורה עם מקהלת-משוררים. הבריונים אנשי הפרבר פרעו אז ביהודים ברחוב בוֹלשאיה-ארנאוּטסקאיה. טארטאקובסקי נמלט מפניהם ופגע בתהלוכה של לוויה עם מקהלת-משוררים ברחוב סופייסקאיה. הוא שאל:

– את מי זה קוברים עם מקהלת-משוררים?

העוברים-ושבים השיבו, כי קבורתו של טארטאקובסקי היא. הלוויה הגיעה עד בית-העלמין של אותו פרבר. מיד הוציאו אנשי-שלומנו מן “הארון” מכונת-יריה והתחילו לקלע בפורעים אנשי הפרבר. אך ה“ז’יד-ומחצה” לא עלה בדעתו הדבר הזה. פחד-מוות נפל על ה“ז’יד-ומחצה”. ומי בעלבית ולא יתפחד כמוהו?

בּז עשירי באדם, שכבר הובא פעם אחת לקבורה, היה זה מעשה של גסות. בניה, שעדיין לא היה מלך בימים ההם, הבין דבר זה יותר מכל השאר. אך הוא אמר לגראץ' “כן” ובאותו יום ממש כתב לטארטאקובסקי מכתב, הדומה לשאר מכתבים כיוצאים בזה:

“רוּבים אוֹסיפּוֹביץ' הנכבד! יואיל נא ברוב טובו לשים בערב-שבת תחת חבית מי-הגשמים… וכו'. במקרה של סירוב, כמנהגו שהוא מרשה לעצמו בזמן האחרון, צפויים לו פחי-נפש גדולים בחייו המשפחתיים. בכבוד, מכרו בנציון קריק”.

לא נתרשל טארטאקובסקי והשיב בלא שהיות:

“בניה! אילו היית אידיוט, הייתי כותב לך כלאידיוט. אך איני מכירך בתור שכזה, וחס-ושלום שאכירך בתור שכזה. ניכר אתה שהנך עושה עצמך כתינוֹק. האפשר שאינך יודע, כי השנה בארגנטינה היבול הוא גדול כל-כך, שממש צא וּשכב באדמה, ואנו יושבים עם החיטה שלנו בלא פדיון?.. אגיד לך, בגילוי-הלב, כי נמאס לי לעת זקנה לאכול לחם תמרוּרים כזה ולעמוד בצרות האלה, לאחר שיגעתי כל ימי חיי כבעלגוּלה פחוּת שבפחותים. וכי מה יש לי לאחר כל עבודת פרך זו לצמיתוּת? נֶגע ומחלה, דאגות ונדודי-שינה. עזוב השטוּתים האלו, בניה. ידידך, הרבה יותר מכפי שאתה משער, רוּבים טארטאקובסקי”.

ה“ז’יד-ומחצה” עשה את שלו. הוא כתב את המכתב. אך הדואר לא הביא את המכתב לתעודתו. כיוון שלא באה תשובה, בא בניה לכלל כעס. למחר בא עם ארבעה חברים ללישכתו של טארטאקובסקי. ארבעה בחורים במסכות, ואקדוחים בידיהם, פרצו החדרה.

– ידיים למעלה! – אמרו הבחורים והחלו לנפנף באקדוחיהם.

– עבוד יותר בשקט, סולומון, – העיר בניה לאחד מאלה שהגביה קולו יותר מן השאר, – אל יהא לך ההרגל להיות עצבּני בשעת העבודה, – ובפנותו אל הפקיד, הלבן כסיד וצהוֹב כטיט, שאלו:

– ה“ז’יד-ומחצה” בבית-החרושת?

– הוא אינו בבית-החרושת, – השיב הפקיד, ששם-משפחתו היה מוּגינשטיין, ושמו בישראל יוסף, והוא בנה הרווק של הדודה פֶּסיָה, התרנגולנית מכיכר סֶרֶדינסקאַיה.

– מי, סוֹף-סוף, כאן במקום הבּעלַבּית? – החלו לחקור את מוּגינשטיין העלוב.

– אני כאן במקום הבעלבּית, - אמר הפקיד, שהוֹריק כִכְרֵתִי.

– אם כן, פתח לנו, בעזרת-השם, את הקופה! – גזר עליו בניה, והחלה אופירה בשלוש מערכות.

סולומון העצבּני נתן במזוודה כסף, שטרות, שעון ומונוגראמות; המנוח יוסף עמד לפניו במוֹעל-ידיים, ובאותה שעה היה בניה מספר סיפורי-מעשיות מקוֹרוֹת עם ישראל.

– כיוון שהוא מעמיד פנים של רוֹטשילד, – דיבר בניה על טארטאקובסקי, – ובכן תאכלהו האש. הסבירני-נא, מוּגינשטיין, כהסבר איש לרעהו: הנה הוא מקבל ממני מכתב של עסק; למה איפוא לא ישב בעד חמש קופיקות על טראם ולא יבוא לדירתי ולא ישתה עם בני-ביתי כוס יי"ש ויאכל אכילת-ארעי מאשר נתן לנו האלוהים? מה היה איכפת לו, אילו הסיח לבו לפני? “בניה, – היה אומר לי, – כך וכך, הרי לך הבאלאנס שלי, הארך לי ימים מספר, הניחני להשיב רוחי, תנני לפרש כפיים.” מה תשובה הייתי משיב לו? חזיר בחזיר לא פגע, אנוש באנוש פגע. מוּגינשטיין, בנת לי?

– בנתי לך, – אמר מוגינשטיין ושיקר, לפי שלא הבין לחלוטין, מה טעם חייב ה“ז’יד-ומחצה”, הגביר הנגיד והראש-וראשון בעמיו, לנסוע בטראם ולאכול אכילת-ארעי עם אנשי ביתו של הבינדיוז’ניק מנדל קריק.

בתוך כך היתה הצרה משוטטת מעבר לחלונות, כקבצן עם שחר. הצרה פרצה ברעש לתוך הלשכה. ואף-על-פי שזאת הפעם היתה זו מלובשת בדמותו של היהודי סאווקא בּוּציס, מכל מקום היתה שיכורה כלוט.

– הו-הו-הו, – הצריח היהודי סאווקא, – סלח לי, בנצ’יק, איחרתי – והיה מדשדש ברגליו ומנפנף בידיו. אחר-כך ירה, והכדור פגע בבטנו של מוגינשטיין.

מה יתנו ומה יוסיפו הדיבורים? היה איש ואיננו עוד. חי לו רווק תמים, כציפור על בד, – והנה אבד בעניין של שטוּת. בא יהודי, הדומה למַלָח, וירה לאו-דווקא בסתם בקבוק עם סיוּרפריז, אלא בבטנו של אדם. מה נאמר ומה נדבר?

– התפלטו מן הלישכה, – קרא בניה ורץ אחרון. אך תוך כדי הסתלקות הספיק לומר לבּוּציס:

– בקבר אמי נשבעתי, סאווקא, אתה תשכב בצדו…

ועכשיו, הגידה לי, אדוני הצעיר, הגוזר תלושים ממניות לא-לו, מה היית עושה אתה במקומו של בניה קריק? אינך יודע, מה עושים. והוא ידע. על כן מלך הוא, ואני ואתה יושבים על חומת בית-העלמין היהודי השני ומאהילים בכפינו מפני החמה.

לא לאלתר מת בנה האומלל של הדודה פסיה. שעה אחת לאחר שהביאוהו לבית-החולים, בא לשם בניה. הוא ציווה לקרוא אליו את הרופא הראשי ואת האחות ואמר להם, בלי הוציא ידיו ממכנסי-הקְרֶם שלו:

– יש לי אינטרס בדבר, – אמר, – שהחולה יוסף מוגינשטיין יחלים. הנני מתייצג על כל צרה שלא תבוא, – בנציון קריק. קמפוֹר, כרי-האוויר, חדר מיוחד – לתת בלב פתוח. שאם לא כן, הרי לכל דוקטור, אפילו הוא דוקטור לפילוסופיה, קצובות לא יותר מד' אמות קרקע.

ואף-על-פי-כן מת מוגינשטיין בלילה ההוא. או-אז נתן ה“ז’יד-ומחצה” קולו בצעקה מסוף אודיסה ועד סופה:

– היכן מתחילה המשטרה, – צווח, – והיכן מסתיים בניה?

– המשטרה מסתיימת במקום שמתחיל בניה, – השיבו אנשים בני-דעת, אך טארטאקובסקי לא נתקררה דעתו, והדברים הגיעו לידי כך, שאוטו אדום עם תיבת-נגינה השמיע בכיכר סרדינסקאיה את שיר-הלכת הראשון שלו מן האופירה “צחק, הליצן”. בעיצומו של היום הגיעה המכונית ביעף אל הבית הקטן, שבו שכנה הדודה פסיה.

האוטו הרעים בגלגלים, ריקק בעשן, הבהיק בנחושת, הסריח בבנזין וניגן אַריות בצוֹפרו. מן האוטו קפץ אלמוני ונכנס לבית-התבשיל, שעל ריצפת-העפר שלו נתחבטה הדודה הקטנה פסיה. ה“ז’יד-ומחצה” ישב על כסא ונפנף בידיו.

– פרצוף של חוליגאן, – נצטעק למראה האורח, – באנדיט, לוואי ותקיאך האדמה! מנהג נאה נקטת בידך – לרצוח אנשים חיים…

– מוסיה טארטאקובסקי, – השיב לו בניה קריק בקול חרישי, – הנה כבר הולך המעת-לעת השני שאני בוכה בעד המנוח היקר כבעד אחי בן אמי. אך יודע אני, כי אתה יורק על דמעות עלומי. בושה, מוסיה טארטאקובסקי, – באיזו כספת גנזת את הבושה שלך? לבך נתנך לשלוח לאם המנוח שלנו יוסף מאה קארבוינים עלובים. המוח יחד עם השערות סמר אצלי לשמע הבשורה הזאת.

כאן עשה בניה אתנחתא. הוא היה לבוש מקטורן כעין השוקולאד, ומכנסיים כעין הקרם, ולרגליו מנעלים כעין הפטל.

– עשרת-אלפים במזומנים לאלתר, – נשתאג ואמר, – עשרה אלפים במזומנים לאלתר וקיצבה עד יום מותה, לוואי ותחיה עד מאה ועשרים. שאם לא כן, נצא מן המעון הזה, מוסיה טארטאקובסקי, ונשב באוטו שלי…

לאחר מכן היו מתגדפים זה עם זה. ה“זי’ד-ומחצה” נתגדף עם בניה. לא הייתי בשעת המחלוקת. אך אותם שהיו, זוכרים. הם נתפשרו בחמשת-אלפים במזומנים וחמישים רובל לחודש.

– דודה פסיה, – אמר אז בניה לזקנה הקטנה והפרועה, שנתפלשה על הרצפה, – אם את מבקשת את חיי, יכולה את לקבלם, אך הכל שוגים, אפילו האלוהים. יצאה שגגה כבירה, דודה פסיה. אך האם לא יצאה שגגה מלפני האלוהים, שהושיב את היהודים ברוסיה, שיהיו מתייסרים כמו בגיהינום. ומה רע היה אילו נתגוררו היהודים בשווייצריה, ששם היו מקיפים אותם אגמים ממדרגה ראשונה, אוויר של הרים וצרפתים בלתי-פוסקים? הכל שוגים, אפילו האלוהים. שמעי לי באוזניים שלך, פסיה. יש לך חמשת-אלפים לאלתר, וחמישים רובל בחודש עד יום מותך, – לוואי עד מאה ועשרים. הלוויה של יוסף תהיה סוּג-אָלף: ששה סוסים, כששה אריות, שתי מרכבות עם זֵרים, מקהלה מבית-הכנסת של ברודסקי, מינקובסקי בכבודו-ועצמו יאמר אל-מלא-רחמים לבנך המנוח…

והלוויה נערכה למחרת הבוקר. על אותה לוויה שאל-נא את קבצני בית-העלמין ויגידוך. שאל עליה את שמשי בית-הכנסת, את סוחרי העופות הכשרים, או את הזקנות שבמושב-הזקנים השני. לוויה כזאת עוד לא ראתה אודיסה, והעולם לא יזכה לראות דוגמתה. השוטרים לבשו ביום ההוא כסיות-של-סריגים. בבתי-הכנסיות, המעוטרים עיטורים של ירק, ושעריהם פתוחים לרווחה. דלק החשמל. בראשי הסוסים הלבנים, הרתומים אל המרכבה נתנועעו נוצות שחורות. ששים “משוררים” הלכו בראש הלוויה. “המשוררים” היו נערים, אך הם שרו בקולות של נשים. גבאי בית-הכנסת של סוחרי-העופות הכשרים הובילו את דודה פסיה בשילוב זרועיהם בזרועיה. אחרי הגבאים הלכו חברי אגודת הפקידים היהודים, ומאחורי הפקידים היהודים – עורכי-הדיינים, דוקטוירים ומילדות-חובשות. מימינה של הדודה פסיה היו התרנגולניות מן השוק הישן, ומשמאלה – החלבניות הנכבדות מבּוּגאַיוֹבקה, המעוטפות ברדידים של אוראנז'. הן דשדשו ברגליהן, כז’אנדארמים בשעת מיצעד ביום-של-גנוסיה. ממותניהן הרחבות עלה ריח של ים ושל חלב. ומאחורי כולם נשתרכו פקידיו של ראובן טארטאקובסקי. הם היו מאה איש, או מאתיים, או אלפיים. הם היו לבושים זיגים שחורים עם דַשי-משי, ולרגליהם מגפיים חדשים, שהחריקו, כגורי-חזירים בתוך שק.

ועתה אדבר, כדבר האלוהים בהר-סיני מתוך הסנה הבוער. כּוף אוזנך להכניס בה דברים שאומר לך. כל מה שראיתי, במו עיני ראיתי, בשבתי כאן, על חומת בית-העלמין השני, ליד מוֹיסייקה הסַנְסָנִי ושמשון מחברה-קדישא. ראיתי זאת, אני הגבר, אריה לייב, יהודי בעל-גאווה, השרוי עם נוֹחי-נפש.

המרכבה הגיעה אל בית-הכנסת של בית-העלמין. “הארון” הוצג על המדרגות. דודה פסיה רעדה כציפור. החזן יצא מן הכרכרה והחל לערוך את תפילת-האשכבה. ששים “משוררים” ליווהו בקול. ובאותה שעה זנק האוטו האדום מקרן-הרחוב. הוא השמיע את נגינת “צחק, הליצן” ועמד תחתיו. האנשים שתקו כמתים. שתקו האילנות, “המשוררים”, הקבצנים. ארבעה אנשים הגיחו מתחת לגג האדום ובפסיעה דקה הקריבו אל המרכבה זר של וורדים, עין לא ראתה. ובתום תפילת-האשכבה, נתנו ארבעת האנשים את כתפי פלדתם אל תחת “הארון”, וביקוד-עיניים והֶבְלֵט-חזה הפסיעו יחד עם חברי אגודת הפקידים-היהודים.

מפנים הלך בניה קריק, שבימים ההם עדיין לא היה איש קוראו מלך. הוא ניגש ראשון אל הקבר, עלה לתלולית ופשט ידו.

– מה רצונך לעשות, בחור? – חש אליו קאופמן מחברה-קדישא.

– רצוני לשאת נאום, – השיב בניה קריק.

והוא נשא נאום. שמעוהו כל שאוזניים להם לשמוע. שמענוהו אני, אריה-לייב, ומוֹסייקה הסנסני, שישב עמי על החומה.

– רבותי וגבירותי, – אמר בניה קריק, – רבותי וגבירותי, – אמר והשמש עמד מעל לראשו, כזקיף שקנה-רובה בידו. – באתם לגמול חסד-של-אמת עם אחד העמל-ביושר, שקיפח נפשו בשל פרוטה-של-נחושת. בשמי ובשם כל הנעדרים מכאן אני מודה לכם. רבותי וגבירותי! מה ראה יוסף יקירנו בחייו? הוא ראה שתי קליפות-של-שום-דבר. במה הוא עסק? הוא מנה כספם של אחרים. בעבור מה קיפח את נפשו? הוא קיפח את נפשו בעבור כל מעמד העמלים. יש אנשים שכבר נחתך דינם למיתה, ויש אנשים שעדיין לא התחילו לחיות. והנה הכדור, שעף אל החזה שכבר נחתך דינו, פולח את יוסף, שלא ראה בחייו כלום, חוץ משתי קליפות-של-שום-דבר. יש אנשים, שיודעים לשתות יי“ש, ויש אנשים, שאינם יודעים לשתות יי”ש, ואף-על-פי-כן שותים אותו. והנה הראשונים מקבלים עוֹנג מן הצער ומן השמחה, והאחרים סובלים בעד כל אלה ששותים יי"ש ואינם יודעים לשתות. על כן, רבותי וגבירותי, לאחר שנתפלל לנשמת יוסף המסכן שלנו, אני מבקש אתכם להוביל לקבורה את זה שאינכם מכירים אותו, אך הוא כבר בר-מינן, סאַבָלִי בוציס…

וכסיימו את נאומו, ירד בניה מעל התלולית. החרישו בני-האדם, האילנות וקבצני בית-העלמין. שני קברנים הביאו אל בור הקבר הסמוך “ארון” שלא נמשח בצבע. החזן נתגמגם וסיים את תפילת-האשכבה.

בניה הטיל את האת הראשון ועבר אל סאבקה. אחריו הלכו, כבני מרון כל עורכי-הדיינים והמטרוניות בפריפיוֹתיהן. הוא כפה את החזן להתפלל על קברו של סאבקה את תפילת-האשכבה מתחילתה ועד סופה, ושישים “משוררים” ליוו את החזן. אפילו בחלומו לא חזה סאבקה השכבה כזאת – האמן לדיברתו של אריה-לייב, הזקן המופלג.

אומרים, כי ביום ההוא גמר ה“זי’ד-ומחצה” בלבו לסגור את העסק שלו. לא הייתי באותו מעמד, אך שלא החזן, לא מקהלת-המשוררים, לא אנשי החברא-קדישא לא ביקשו שכר לווייה-וקברנוּת, – דבר זה ראיתי במו עיניו של אריה-לייב. אריה-לייב – זה שמי בישראל. ויותר מזה לא יכולתי לראות כלום, לפי שהבריות, שנרתעו לאטם מאצל קברו של סאבקה, עקרו רגליהם וברחו כמפני שריפה. הם נישאו במרכבות, בעגלות וברגל. ורק הארבעה, שהגיעו באוטומוביל אדום, חזרו בו כלעומת שבאו. תיבת-הניגון ניגנה את שיר-הלכת שלה, המכונית נזדעזעה ונסתלקה ביעף.

– מלך! – אמר, בהביטו אחריה, מוֹיסייקה הסנסני, זה שמנשלני ממיטב המקומות שעל החומה.

עכשיו גלוי וידוע לפניך הכל. גלוי וידוע לפניך, מי ראשון הגה את שם-המפורש “מלך”. היה זה מויסייקה. גלוי וידוע לפניך, מדוע לא קרא כן לא לגראץ' שתום-העין, לא לקולקא המטורף. הכל גלוי וידוע לפניך. אך מה בצע, אם כקודם משקפיים לך על חוטמך, ובנפשך הסתיו?..

פרוֹיים גראַץ' היה נשוי בשעתו. היה זה משכּבר הימים, עשרים שנה עברו מאז. האשה ילדה אז לפרוֹיים בת ומתה בחבלי הלידה. הבת נתקראה בשם באשׂיה. אם אמה נתגוררה בטוּלצ’ין. הזקנה לא אהבה את חתנה. היא היתה אומרת עליו: לפי אומנותו פרוֹיים הוא בַּעלַגוּלָה, ויש לו סוסים שחורים-כעורב, אלא שנשמתו של פרויים שחורה משחור סוסיו…

הזקנה לא חיבבה את חתנה ולקחה את הרכּה-הנולדת אליה. היא היתה שרוּיה עם הנערה עשׂרים שנה עד שהלכה לעולמה. אזי חזרה באשׂקה לבית אביה. והמעשה כך היה.

ברביעי- בשבת, בחמישה בחודש, הוליך פרוֹיים גראַץ' לנמל, אל האוניה “קאלידוניה”, חיטה ממחסני חברת דרייפוס. עם ערב סיים עבודתו ונסע הביתה. בקרן הרחוב פּרוֹחוֹרוֹבסקאַיה נזדמן לו הנפח איוואַן פּיאַטירוּבּל.

– כבוד-ויקר, גראַץ', – אמר איוואן פיאטירוּבּל, – אשה פלונית מחבּטת על שערי ביתך…

גראַץ' נסע להלן וראה בחצרו אשה, שקומתה קוֹמת-ענקים. היו לה ירכיים כבירות ולחיים שצבען כצבע הלבֵנים האדומות.

– מר-אבּא, – אמרה האשה בבאס מחריש-אוזניים, – כבר השדים אוחזים אותי מרוב שעמום. אני מחכה לך יום תמים… להווי ידוע לך, שסבתא מתה בטוּלצ’ין.

גראץ' עמד על גבי עגלת-המשא, בּינדיוּגה בלע"ז, ועיניו לטושות כלפי בּתו.

– אל תתלבטי לפני הסוסים, – נצטעק בחמת-יאושו, – קחי הרסן של סוס-היצוּליים, לשבר את סוסי מבקשת את…

גראַץ' עמד על קרונו ונפנף בשוטו. באשׂקה אחזה ברסן סוס-היצוליים והוליכה את הסוסים אל האורווה. התירה ריתמתם והלכה לשקוד על המלאכה בבית-התבשיל. הנערה תלתה על חבל את חותלות אביה, מירקה בחול את הקומקום המפויח והחלה לחמם מִקְרצוֹת-בשר בסיר-הברזל.

– זוהמא שאין לשאתה אצלך, מר-אבא, – אמרה והשליכה בעד החלון את עורות-הכבשׂים שהחמיצו והיו מושלכים על הארץ, – אך אני אבער את הזוהמא הזאת, – הצוויחה באשׂקה והקריבה לאביה פת-ערבית.

הזקן שתה יי"ש מתוך קומקום המצופה-אימַל ואכל מִקְרֶצֶת-בשר, שריחה כריח הילדוּת הברוכה. לאחר מכן לקח את שוטו ויצא אל מעבר לשער. לשם באה אחריו גם באשׂקה. היא נעלה מינעלים של גברים ושמלה תפוּזה, היא חבשה מגבעת, שציפורים תלויות עליה סביב, ונתישבה על גבי הספסל. הערב שוטט על-פני הספסל, עינה הזוהרת של השקיעה נפלה הימה מאחורי פֶּרֶסִיפּ, והשמיים היו אדומים, כתאריך של יום-טוב בלוח-השנה. כל בתי-המסחר כבר נסגרו ברחוב דאלניצקאיה, והחשבּזים נסעו לסימטה הנידחת לבית-הבושת של יוסקה סֶמוּאֶלסוֹן. הם נסעו במרכבות משוחות בלכּה, הדורי-לבוש כצפורי קוליבּרי, במקטורנים צבעוניים. עיניהם היו לטושות, רגלם אחת מצודדת אל הדוושה, וביד-פלדות פשוטה מחזיקים היו זֵרים המעוטפים בנייר-משי. כרכרותיהם המשוחות בּלכּה נעו במפסיע, בכל מרכבה ישב איש אחד וזר בידו, והרכּבים, שנזדקרו מעל דוכניהם הגבוהים, היו מקושטים בסרטים, כשושבינים בחתונות. יהודיות זקנות וצניפים לראשיהן הבּיטו בעצלתיים אחרי זירמת התהלוכה השכיחה הזאת – הן היו אדישות לכל, היהודיות הזקנות הללו, ורק בניהם של חנוונים וחרשי-ספינות נתקנאו במלכי מולדאוואנקה.

סוֹלוֹמוֹנצ’יק קאַפּלוּן, בנו של בעל-מכולת, וּמוֹניה ארטילריסט, בנו של בעל-מבריח, היו בין המנסים להמיש עיניהם מזיוו מזלם של האחרים. שניהם עברו על פניה בהילוך מתערסל, כנערות שטעמו טעם אהבה, הם נתלחשו זה עם זה והחלו מניעים ידיהם, להראות, היאך היו מחבקים את באשׂקה, אילו נתחשקה לכך. ואכן, באשקה נתחשקה לכך לאלתר, לפי שהיתה בתולה פשוטה מטוּלצ’ין, עיירה טרוטה ובהולה על טובת-עצמה. שיעור משקלה היה חמישה פודים ועוד כמה ליטראות, כל ימיה שרויה היתה עם צאצאיהם הערמומיים של סרסורי פודוליה, של מוכר-ספרים נודדים, של קבלני יערות, ומעודה לא ראתה אנשים כסולומונצ’יק קאַפּלוּן. על כן, כיוון שראתהו, החלו רגליה, השמנות, הנעולות מנעלים של גברים, לגשוֹש בקרקע, והיא אמרה לאביה:

– מר-אבא, – אמרה בקול רועם, – ראה-נא, איזה חוֹמד הוא אדון זה: רגלי-מותק יש לו כלבּוּבּוֹנֶת, הייתי חונקת רגלי-מותק שכאלה…

– אָהָה, פאני גראץ', – ליחש אז יהודי זקן, שישב בקירבתם, יהודי זקן, ששם-משפחתו גוֹלוּבּצ’יק, – רואה אני, בבתך הקטנה, שהעגל רוצה לינוק…

– הרי לך, חבילה של טְרָדים על ראשי, – השיב פרוֹיים לגולובצ’יק, נשתעשע בשוטו והלך לחדרו לישון ונרדם בשלוות-נפש, לפי שלא האמין לזקן. הוא לא האמין לזקן ונמצא שטעה מכל-וכל. לא טעה גולובצ’יק. גולובצ’יק עסק בשדכנות ברחובנו, בלילות היה אומר פרקי תהילים על מתים גבירים, וידע על החיים כל מה שאפשר לדעת עליהם. פרוֹיים גראץ' טעה. לא טעה גולובצ’יק.

ואכן, למן היום ההוא עשתה באשׂקה את כל ערביה מעבר לשער. היא ישבה על הספסל ותפרה נדוניא לעצמה. נשים מעוברות ישבו על ידה; תלי-תלים של בד זחלו על ברכיה הכבירות, המפושקות; הנשים המעוברות נתמלאו מכל הבא ליד, כדרך שעטינה של פרה במרעה מתמלא חלב וורוֹד של אביב, ובאותה שעה היו בעליהן, בזה אחר זה, חוזרים מעבודתם. בעליהן של נשים קנטרניות היו סוחטים תחת בִּרְזוֹ של צינור-המיים את פאות-זקניהם המדובללות ומפנים אחר-כך את מקומם לזקנות הגבנוניות. הזקנות רחצו בעריבוֹת תינוקות שמנים, טפחו לנכדיהן על עגבותיהם המבהיקות ועטפום בשמלותיהן הבלויות. וכך ראתה באשׂקה מטולצי’ן את חיי מולדאוואנקה, הורתנו הנדיבה, – חיים, הגדושים עוללים, שיונקים שדי אמותיהם, סמרטוטין מתיבשים ולילי-כלולות, המלאים פאר של פרברים ואין-שוֹבע של סרדיוטות. נתחשקה גם הבתולה לחיים אשר כאלה, אלא שמיד נתחוור לה, כי בתו של גראץ' שתום-העין לא תוכל לצפות לשידוך הגון. מכאן ואילך חדלה לקרוא לאביה אבא.

– גנב אדמוֹני, – היתה מצווחת אליו בערבים, – גנב אדמוני, לך לאכול פת-ערבית…

וכך נמשך הדבר, עד שהספיקה באשׂקה לתפור לעצמה שש כותנות-לילה וששה זוגות תחתונים עם תחרים מעשה-קפלים. משסיימה את קיפולם ותיפורם של התחרימים, געתה בבכייה בקול דק, שאינו דומה לקולה, ואמרה מתוך דמעות לגראץ' התקיף בדעתו:

– כל בתולה, – אמרה לו, – יש לה אינטרס שלה בחיים, אני לבדי שרויה כשומר-לילה ליד מחסן לא-לוֹ. או שאתה עושה בי איזה מעשה, מר-אבא, או שאני עושה סוף לחיי…

גראץ' שמע את בתו עד גמירא, לבש חמילה של פְּרוּשׂין ולמחרת היום הלך לפקוד את בעל-המכולת קאפלוּן בכיכר פּריבוֹזנאיה.

מעל לחנותו של קאפלון נתנוצץ שלט של זהב. היתה זו חנות ראשונה-במעלה בכיכר פריבוֹזנאיה. נדף בה ריחם של יַמים רבים ושל חיים נפלאים שאין אנו מכירים אותם. ילד ריבּץ במשפך את עוּמקה הצונן של החנות והיה אומר דברי זמר, שאינם הוגנים אלא לקשישים בלבד. סולומונצ’יק, בנו של בעל-החנות, עמד מאחורי דוכן-המימכר; על גבי הדוכן הוצגו זיתים שבאו מיוון, שמן ממארסיליה, גרגירי קפה, מאַלאַגה של ליסאַבּוֹן, סארדינים של חברת “פיליפ את קאַנוֹ” ופלפל אדום של קאיינה¹. קאפלון עצמו ישב בחזיה תחת השמש בגבוּרתה, במוּסף קטן של זכוכית, ואכל אבטיח – אבטיח אדום, שחרצניו שחורים, חרצנים לוֹכסניים כעיניהן של סיניות ערמומיות. כרסו של קאפלון נחה על גבי השולחן תחת השמש, והשמש לא יכלה לה. אלא שלסוף ראה בעל-המכולת את גראץ' בחמילת-הפרוּשׂין והחוויר.

– בוקר טוב, מוֹסיה גראץ', – אמר וניזוז. – גוֹלוּבּצ’יק הזהירני, כי אתה עומד לבוא, והכינותי לך ליטרא של תה, שהוא – יקר-המציאות…

והוא הפליג בדברים על המין החדש של התה, שהובא לאודיסה באוניות הולאנדיות. גראץ' שמעו באוֹרך-רוח, אך לסוף שיסעוֹ, לפי שהיה איש פשוט, בלי חכמות.

– הנני איש פשוט, בלי חכמות, – אמר פרוֹיים, – הנני מצוּי אצל סוסַי שלי ועוסק במלאכתי שלי. אני נותן כלי-לבן חדשים עם באשׂקה וכמה פרוטות ישנות, ואף אני גופי הנני עם באשׂקה, – ומי שמעט לו בכך, יישרף באש…

– וכי למה נישרף באש? – אץ קאפלון להשיב וליטף ידו של הבּינדיוּז’ניק. – מה בצע בדיבורים כאלה, מוסיה גראץ', שהרי הוא אצלנו אדם, שיכול לסייע לזולתו, ויכול, בדרך-אגב, לקפח את זולתו, ואם תמצא לומר, שאיננו הרב דק"ק קראקוב, הרי גם אני לא נכנסתי לחופה עם בת אחיו של משה מונטיפיורי, אלא… אלא שמאדאם קאפלון… יש לנו מאדאם קאפלון, מטרונית גראנדיוזית, שהאלוהים בכבודו ועצמו לא ידע אצלה, מהי רוצה…

– ואני יודע, – שיסע גראץ' את החנווני, – אני יודע, שסולומונצ’יק רוצה את באשׂקה, אלא שמאדאם קאפלון אינה רוצה אותי…

– כן, איני רוצה אותך, – נצטעקה אז מאדאם קאפלון, שצותתה מאחורי הדלת ומיד נכנסה למוסף העשוי זכוכית, אש-להבה כולה, ושדיה רוגשים עליה, – איני רוצה אותך, גראץ', כאדם שאינו רוצה את מלאך-המוות; איני רוצה אותך, ככלה שאינה רוצה מכה טריה בראשה. אל תשכח, שאבי-אבינו המנוח היה בעל מכוֹלת, ועלינו להחזיק בבראנז’ה שלנו…

– החזיקו בבראנז’ה שלכם, – השיב גראץ' למאדאם קאפלון שהיא אש-להבה ונסתלק לביתו.

שם חיכתה לו באשׂקה, שנתהדרה בשמלתה הפטוּלה, אך הזקן, שלא נסתכל בה, הציע את הפרווה מתחת לעגלות, שכב לישון והיה רדום בשינה, עד שאחזה בו ידה כבירת-הכוח של באשׂקה והשליכתו מתחת לעגלה.

– גנב אדמוני, – אמרה הבתולה בלחישה, שאינה דומה ללחישת קולה, – מדוע צריכה אני לסבול גינוני בינדיוז’ניק שלך, ומדוע אתה שותק, כבוּל-עץ, גנב אדמוני?..

– באשׂקה, – הגיד גראץ', – סולומונצ’יק רוצה אותך, אך מאדאם קאפלון אינה רוצה אותי… שם מבקשים בעל-מכולת.

ובהיטיבו את הפרווה, חזר הזקן וזחל אל תחת העגלות, ובאשׂקה נתעלמה מן החצר…

כל זה אירע בשבת, ביום של בטלה. עין הארגמן של השקיעה, שהיתה מפשפשת בארץ, נתקלה לעת-ערב בגראץ‘, שהיה מנחר מתחת לעגלתו, שקורין בּינדיוּגה. קרן-אור נמרצת ננעצה בנרדם בתוכחה נלהבת והוציאתו לרחוב דאַלניצקאַיה, שהיה מתעפר ומתנוצץ, כשיפון ירוק ברוח. טאטארים הלכו במעלה דאלניצקאיה, טאטארים וטורקים עם מוּלוֹתיהם.² הם חזרו מן העלייה-לרגל למיכּה בדרכם לביתם שבערבת אוֹרֶנְבּוּרג ובעבר-הקאווקאז. האוניה הביאתם לאודיסה, והם הלכו מן הנמל לאכסניא של ליוּבּקה שנייווייס, המכונה ליוּבּקה קוֹזאק. גלימות-פסים נוקשות היו תלויות ועומדות על הטאטארים והציפו את המרצפת בזיעת-הארד של המידבר. אלונטיות לבנות היו צנופות על תרבושיהם, והיה זה סימן לאדם, שנשתטח על קבר נביאם. הצליינים הגיעו עד קרן-הרחוב, פנו אל חצרה של ליוּבּקה, אך לא יכלו לעבור שם, מפני שפעת הקהל שנתלקטו ליד השער. ליוּבּקה שיינווייס, שפוּנדה לה על ירכה, היכתה כפרי שיכור ודחפתו אל המרצפת. היא היכתה באגרוף מכווץ על פניו, כהכות בטנבור, ובידה השניה החזיקה בכפרי, שלא יישמט ממנה. קילוחי דם זחלו בין שיניו של הכפרי ובסמוך לאוזנו, הוא היה מהורהר ונסתכל בליוּבּקה כבאיש זר, לסוף צנח אל אבני המרצפת ונרדם. אזי דחפתו ליוּבּקה ברגלה וחזרה לחנותה. שומר פונדקה יָבזָל סגר את השער בעדה והניף בידו לפרוֹיים גראץ’, שעבר על פניו…

– כבוד-ויקר, גראץ', – אמר, – אם רצונך להשקיף השקפה כלשהי על החיים, היכנס לחצרנו, יש מה לצחוק…

והשומר הוביל את גראץ' אל הכותל, שעל ידו ישבו הצליינים, שבאו אמש. טורקי זקן בצניף ירוק, טורקי זקן, ירוק וקל, כעלה-טרף, שכב על העשב. הוא היה מכוסה זיעה של פנינים, הוא נשם בכבידות וגלגל את עיניו.

– הנה, – אמר ייבזל, והיטיב את המידאליה על מקטורנו השחוק, – הרי לפניך דראמה של חיים מן האופירה “חולי התוּגר”. הוא נוטה למות, הזקן דנן, אלא שאסור להבהיל אליו רופא, לפי שהנוטה למות בדרכו מאלוהי מוחמד לביתו, מוחזק אצלם בר-מזל מופלג וגביר… חאַלוואַש, – הצוויח ייבזל כלפי הגוסס וגעה בצחוק, – הנה בא הרופא לרפא אותך…

הטורקי הביט אל השומר בפחד של ילד ובמשטמה והפך פניו ממנו. וייבזל, המרוצה מעצמו, הוליך את גראץ' לצדה השני של החצר, אל מרתף-היין. במרתף כבר דלקו מנורות וניגנו כלי-זמר. יהודים זקנים, כבדי-זקן, ניגנו ניגונים רומניים ויהודיים. מנדל קריק ישב אל השולחן, שתה יין מכוס ירוקה וסיפר, היאך חיבּלו בו בניו, יוצאי-חלציו – הבכור בניה והצעיר ליוֹבקא. הוא צרח את סיפורו בקול ניחר ומהלך-אימים, הראה את שיניו הנתוצות והניח לבריות למשמש את הפצעים שעל בטנו. צדיקי ווהלין, שפניהם פני חרסינה, עמדו מאחורי כסאו והקשיבו בתדהמה את דבר ההתפארות של מנדל קריק. הם נשתוממו למשמע אוזניהם, וגראץ' שׂנאם על כך.

– רברבן זקן, – הרטין כלפי מנדל והזמין יין לעצמו.

לאחר מכן קרא פרוֹיים את בעלת-הבית ליוּבּקה קוֹזאק. היא ניבּלה פיה ליד הפתח ושתתה יי"ש בעמידה.

– דבּר, – הצוויחה לפרוֹיים ופיזלה עיניה בחמת-טירוף.

– מאדאם ליוּבּקה, – השיב לה פרוֹיים והושיבה על ידו, – את אשה חכמה, ואני באתי אצלך, כאצל אמי-הורתי. אני בוטח בך, מאדאם ליובקה, – תחילה באלוהים שבשמיים, אחר-כך בך.

– דבּר, – נצטרחה ליובקה, נתרוצצה מסוף המרתף ועד סופו וחזרה למקומה.

וגראץ' אמר:

– בקולוניות, – אמר, – יש להם לגרמנים חיטים בשפע, ובקושטא הולכת המכּוֹלת בחצי-חינם. פוד של זיתים קונים בקוּשטא בשלושה רובל, וכאן מוכרים אותם בשלוש-עשרה קופיקות הליטרא… שפר חלקם של בעלי המכולת בימינו, מאדאם ליוּבּקה, בעלי-המכולת מהלכים מדוּשני-עונג. ואדם שבא עליהם בידיים דיליקאטיות, יכול לזכות במזל-ברכה… אלא שנשארתי בודד במלאכתי, ליוֹבא בּיק המנוח מת, אין לי עזר כנגדי משום צד, והריני בודד, כאלוהים שהוא בודד בשמיים.

– בּניה קריק, – אמרה אז ליוּבּקה, – ניסית אותו על טארטאקובסקי, וכי מה רע לך בניה קריק?

– בּניה קריק? – חזר ואמר גראץ', כולו השתוממות. – והוא רווק, כמדומה אני?

– הוא רווק, – אמרה ליוּבּקה, – קדש לו את באשׂקה, תן לו כסף, הוציאהו אל בין הבריות.

– בניה קריק, – חזר הזקן ואמר כבת-קול, כבת-קול רחוקה, – לא העליתיו בדעתי…

הוא קם, והיה ממלמל ומגמגם, ליובּקה רצה בראש, ופרוֹיים נכרך בעקבותיה. הם יצאו לחצר ועלו לדיוטה השניה. שם, בדיוטה השניה, שכנו נשים שליוּבּקה זימנה אותן לאכסנאים שלה.

– החתן שלנו אצל קאַטיוּשה, – אמרה ליוּבּקה לגראַץ', – המתן לי בפרוזדור, – והיא נכנסה לחדר הקיצון, שבה שכב בניה קריק עם אשה, ששמה קאטיושה.

– דיינו להזיל ריר-שפתיים, – אמרה בעלת-הבית לבחור, – תחילה יש לתקוע יתד נאמן באיזה עסק, בּנצ’יק, ולאחר מכן אפשר להזיל ריר-שפתיים… פרוֹיים גראץ' מחפש אותך. הוא מחפש איש לצורך העבודה ואינו יכול למוצאו…

והיא סיפרה כל מה שידעה על באשׂקה ועל עסקי גראץ' שתום-העין..

– אני אחשוב בדבר, – השיב לה בניה, בכסותו בסדין את רגליה החשופות של קאטיושה, – אני אחשוב בדבר, שימתין לי הזקן.

– המתן לו, – אמרה ליובקה לפרוֹיים, שנשאר בפרוזדור, – המתן לו, הוא יחשוב בדבר…

בעלת הבית הקריבה כסא לפרוֹיים, והוא נשתקע בהמתנה שאין לה שיעור. הוא המתין באורך-רוח, ככפרי בלשכה. מעבר לקיר נתאנחה קאטיושה ונשתפכה בצחוק. הזקן נמנם כשתי שעות, ואפשר למעלה מזה. הערב היה זה-כבר ללילה, השמיים השחירו, ונתיבי-החלב שלהם נמלאו זהב, זיו וצינה. מרתפה של ליוּבּקה כבר היה נעול, השיכורים נתגוללו בחצר, כגרוטאות של רהיטים, והמוּלא הזקן בצניף הירוק נפטר עם חצות. אחר-כך בא קול תזמורת מן הים, קול קרנות וחצוצרות מן האוניות האנגליות, קול התזמורת בא מן הים ונדם, אך קאטיושה, קאטיושה, העושה את מלאכתה על בּוּריה, עדיין הוסיפה ללהט בשביל בניה קריק את גן-עדניה המקושט, גן-עדניה הרוסי, המפורכס. היא גנחה מאחורי הכותל ונשתפכה בצחוק; פרוֹיים הזקן ישב, בבלי נוֹע, ליד דלת חדרה, הוא המתין עד השעה הראשונה שלאחר חצות, ולאחר מכן התדפק.

– ברנש, – אמר, – וכי אפשר שאתה משטה בי?

אזי פתח בניה, סוף-סוף, את דלת חדרה של קאטיושה.

– מוסיה גראץ', – אמר בפנים מתבוששות ומפיקות-נוגה ונתכסה בסדין, – כשאנו צעירים, הרי אנו חושבים על הנשים, שזוהי סחורה, והרי בסך-הכל אין זה אלא קש, שבוער מלא-כלום…

ומשנתלבש, היטיב את כלי מיטתה של קאטיושה, נופף את כריה ויצא עם הזקן החוצה, וכך היו משוטטים עד שהגיעו לבית-העלמין, ושם, ליד בית-העלמין, נשתוו ביניהם, שבאשׂקה מביאה לבעלה לעתיד-לבוא ג' אלפים רובל נדוּניא, שני סוסים מיוחסים ומחרוֹזת של פנינים. וכן נשתוו, שקאפלוּן חייב לשלם ב' אלפים רובל לבּניה, חתנה של באשׂקה. הוא חטא בגאוות-משפחה – קאפלון זה שמכיכר פריבוזנאיה, הוא נתעשר מזיתי קושטא, הוא לא חס על אהבת-הבתולים של באשׂקה, אשר על כן גמר בניה בדעתו ליטול על עצמו את הטירחה של קבלת ב' אלפים מקאפלון.

– אני אטול דבר זה על עצמי, מר-אבא, – אמר לחותנו לעתיד לבוא, – בעזרת השם ניפַרע מכל בעלי-המכולת…

הדברים נאמרו עם שחר, כשהלילה כבר נסתלק, – וכאן מתחילה פרשה חדשה, פרשת חורבנו של בית קאפלון, סיפור אבדנו האיטי, סיפור על מעשי הָבְעֵר וירי-של-לילה. וכל זה – גורלו של קאפלון בעל-היוהרא וגורל העלמה באשׂקה – נחרץ בלילה ההוא, כשאביה וחתנה הפתאומי שוטטו על-פני בית-העלמין הרוסי. באותה שעה היו בחורים מושכים בחורות אל אחורי הגדר, וקול הנשיקות היה מנסר והולך מעל אבני-המצבות.

במולדאוואנקה, בקרן דאלניצקאיה ובּאַלקוֹבסקאיה, עומד ביתה של ליוּבּקה שנייווייס. בביתה מצוּיים מרתף-יין, אכסניא, חנות לשבולת-שועל ושובך למאה זוגות יונים מגזע קריוּקוֹב וניקוֹלאַייב, חנויות אלו והחֶלקה מס' ארבעים-ושש במחצבות אודיסה הן קניינה של ליוּבּקה שנייווייס, שנתכּנתה בשם ליוּבּקה-קוֹזאק, והשובך לבדו הוא קניינו הפרטי של השומר יַבְזָל, חייל בדימוס בעל מידאליה. בכל אחד-בשבת יוצא ייבזל לכיכר-הציידים ומוכר יונים לפקידים שבאים מן העיר ולילדי השכנים. מלבד השומר, מתגוררים בחצרה של ליוּבקה עוד פֶּסיָה-מינדל, טבּחית וסרסורית-לדבר-עבירה, והסוכן צוּדָצְ’קִיס, יהודי גוץ, שבקומתו ובזקנקנו הוא דומה לרבּה של מולדאוואנקה – רבֵּנוּ בן זכריה. על צודצ’קיס יודע אני ספורי-מעשיות לרוב. ראשון שבהם – המעשה בצוּדצ’קיס, שנשׂכּר להיות סוכן בית-האכסניא של ליובקה, המכוּנה קוֹזאק.

לפני כעשר שנים סרסר צוּדצ’קיס לבעל-אחוזה אחד מכונת-דישה, והיא מדישת-ריס, שהנעתה בסוס, ובערב הביא את בעל-האחוזה אל ליוּבּקה, כדי לחוֹג את קבּלת-הקניין. אותו קונה היה בעל שׂפם ושִׁלְפֵי-שׂפם, ולרגליו מגפי לכּה. פסיה-מינדל נתנה לו לפת-ערבית דג ממולא יהודי ולאחר-מכן עלמה נאה ביותר, נאַסטיה שמה. בעל-האחוזה לן לינת-לילה, ובבוקר העיר ייבזל את צוּדצ’קיס, שנתקפל בכיווּץ-גפיים על סף חדרה של ליוּבּקה.

– הנה, – אמר ייבזל, – נשתבחת אמש, שהפריץ קנה על ידיך מכונת-דיש, בכן להווי ידוע לך, שלאחר שלן לינת-לילה, ברח עם הַשְׁכָּמָה, כאחד הריקים. עכשיו הבה-נא שני רובל דמי תרגימה וארבעה רובל במחיר העלמה. ניכר אתה, שזקן-ורגיל הנך.

אך צודצ’קיס לא נתן את הכסף, אז דחפו ייבזל לתוך חדרה של ליובקה ונעל את הדלת.

– הנה, – אמר השומר, – כאן תשב, ולאחר מכן תבוא ליובקה מן המחצבה, ותוציא את הנשמה מקרבך. הלוואי, אמן.

– בּאנדיט, – השיב צודצ’קיס לחייל והיה סוקר את החדר החדש, – אי אתה יודע כלום, באנדיט, חוץ מיוֹניך, ואני עודי מאמין באלוהים, שיוציאני מכאן, כשם שהוציא את כלל ישראל – תחילה ממצריים ואחר כך מן המדבר…

עוד דברים הרבה ביקש הסרסור הגוץ להגיד לייבזל, אלא שהחייל לקח עמו את המפתח ונסתלק בסאוֹן מגפיים. מיד החזיר צודצ’קיס פניו וראה אצל החלון את הסרסוּרית-לדבר-עבירה פסיה מינדל, שקראה את הספר “ל”ב שבחי הבעל-שם". היא קראה ספר של חסידים, ששוּליו מוזהבים, וברגלה נענעה עריסה של אַלון. באותה עריסה היה מוטל בנה של ליובקה, דווידקא, ופעה בקול.

– סדרים נאים רואה אני בסאַחאַלין הזה, – אמר צודצ’קיס לפסיה מינדל, – הנה שוכב לו תינוק ומתקרע לגזרים, שממש רחמנות להביט, ואת, אשה בעלת-בשרים, יושבת לך, כאבן ביער, ואינך יכולה לתת לו מַצָץ…

– תן אתה לו מצץ, – השיבה פסיה-מינדל ולא התיקה עצמה מן הספר, – אם רק יקח ממך, רמאי זקן, מצץ זה, לפי שכבר מגוּדל הוא, כקאצאפ, ואינו מבקש אלא חלב אמו-הורתו, ואמו-הורתו מקפצת לה במחצבותיה, שותה תה עם יהודים בבית-המרזח “הדוֹב”, קונה בנמל קונטראבאנדה וחושבת על בנה כעל שלג-של-אשתקד…

– כן, – אמר אז לנפשו הסרסור הגוץ, – עבד לפרעה אתה, צודצ’קיס, – ופרש אל כותל המזרח, למלם את תפילת-השחרית מתחילה ועד סוף עם שיר-של-יום ושאר תוספות, ולאחר התפילה נטל על זרועותיו את התינוק הפועה. דווידקא נסתכּל בו בתהייה ופרכס ברגליו הקטנות והפטוּלות, השטופות בזיעה של תינוקות, והזקן החל להלך על-פני החדר אנה ואנה ובנענועי-גופו, כצדיק בתפילתו, פתח בזמר שאין לו סוף.

– אַה-אַה-אַה, – היה מזמר ואומר, – כי הנה כל ילד סנוקרת באפּיו, ודווידקא שלנו הגלוסקא בכפּיו, למען כי יעצום בלילה עפעפּיו… אַה-אַה-אַה… - כּי הנה כל ילד סטוֹטֶרֶת באפּיו…

צודצ’קיס הראה לבנה של ליוּבּקה אגרוף זערורי עם שערות שיבה והיה כופל ומשלש בעניין הסנוקרת והגלוסקאות ולא פסק פיו, עד שנרדם הילד, ועד שהגיעה החמה לטבּוּר השמיים המזהירים. היא הגיעה עד טבורם ונרטטה, כזבוב שתש כוחו בשרב. איכרים פראים מניירוּבּאיסק וטאַטאַרקה שחנו בחצר-האכסניה של ליובקה, זחלו אל תחת העגלות ושם נרדמו בשנת-פראים קולנית, אומן שיכור יצא לשער, השליך מידיו את המקצוּעה והמסור, צנח ארצה, צנח והחל מנחר באמצע העולם, כולו בזבובי הזהב וחזיזי התכלת של ברקי יולי. בקירבתו, במקום של צל, נתישבו גרמנים-קולוניסטים קמוטי-פנים, שהביאו לליובקה יין מגבול בייסאראביה. הם הציתו מקטורות, והעשן של קנות-מקטורותיהם המעוקמים החל להסתכסך בזיפי הכסף של לחיי-זקוּניהם הבלתי-מגולחות. החמה נשתלשלה מן השמיים, כלשון ורוּדה של כלב המלחית בצמאונו, ים-אדירים גלגל הרחק מזה את גליו על פֶּרֶסיפּ, ותורניהן של ספינות שבאו ממרחקים נתנועעו על פני מימיו האיזמרגדיים של מפרץ אודיסה. היום ישב בסירת-דוגה מקושטת, היום היה שט ומקריב אל הערב, ועם ערב, רק בשעה החמישית. חזרה מן העיר ליובקה. היא באה רכובה על סוסית ברודה, שכרסה גדולה. ורעמתה צִמַחַת. בחור, שרגליו עבות, וכותונת סיטץ לעורו, פתח לה את השערים, ייבזל החזיק ברסן, ואז קרא צודצ’קיס אל ליוּבּקה ממקום מאסרו:

– כבוד-ויקר לך, מאדאם שיינווייס, וערבא טבא. הנה נסעת לשלוש שנים לרגל עסקיך והטלת על ידי ילד רעב…

– שתוק, פרצוּף, – השיבה ליוּבקה לזקן וירדה מעל האוכף, – מי זה פוער פיו בחלוני?

– זהו צודצ’קיס, זקן זריז וממולח, – השיב לאדונית שלו החייל בעל-המידאליה והחל לספר לה את כל מעשה הפריץ, אלא שלא סיים את סיפורו, לפי שהסרסור שיסעו והיה מיבב בכל כוחו.

– איזה חוצפה, – נתייבב והשליך את היארמולקה שלו למטה, – איזה חוצפה להטיל על זרועות אחרים את התינוק ובעצמה ללכת לאיבוד לשלוש שנים… לכי, תני לו דדים…

– הנה אני באה אצלך, אֲפֶריסט, – הרטינה ליוּבקה ורצה במדרגות. היא נכנסה החדרה וחלצה שד מתוך הלסוטית המאובקת.

הילד נמשך אליו, נשך ונישך את פטמתה המפלצתית, אך לא הפיק חלב. גיד נתנפח במצחה של האם, וצוּדָצ’קיס אמר לה, בטרפו ביארמולקה:

– הכל רוצה את לחטוף לעצמך, ליובקה החמדנית; כל חללו של העולם את מושכת לביתך, כתינוקות שמושכים מפה ועליה פירורי הלחם; את ביכורי החיטה רוצה את, ואת ביכורי הענבים; לחם-סולת רוצה את לאפוֹת בלהט החמה, וילדך הקטן, ילד של זהב, ככוכב בשמיים, צריך להתעלף בלא חלב…

– איזה חלב, – נצטעקה האשה וסחטה את השד, – כשהיום הגיעה לנמל “פּלוּטארך”, ואני עשיתי חמש-עשרה פרסאות בחמה?… ואתה הארכת בפזמון, יהודי זקן, מוטב שתסלק את ששת הקארבוינים…

אך צודצ’קיס לא נתן את הכסף גם הפעם. הוא התיר את השרוול, חשף את זרועו ותקע לפיה של ליובקה מַרְפֵּק צנום ומזוהם.

– החנקי, אֲריסטאַנטית, – אמר וריקק לקרן-זווית.

ליובקה החזיקה בפיה מרפק זר, אחר-כך הוציאתו, נעלה את הדלת במפתח ויצאה לחצר. שם כבר המתין לה מיסטר טרוֹטִיבֶּרן, הדומה לעמוד של בשר אדמוני. מיסטר טרוֹטיבּרן היה מכונאי ראשי ב“פלוּטארך”. הוא הביא עמו אל ליובקה שני מלחים. אחד המלחים היה אנגלי, השני היה מאלאי. שלושתם גררו לתוך החצר את הקונטראבאנדה, שהובאה מפורט-סעיד. ארגזם היה כבד, הוא נשמט מידיהם ארצה ומתוכו נידרדרו סיגרים, שנסתכסכו במשי היאפאני. שפעת נשים עטו במרוצה אל הארגז, ושתי צועניות נכריות, שהיו מהססות וסואנות, החלו עוקפות ובאות מן הצד.

– מוּש, ארחי-פרחי, – גערה בהן ליובקה והוליכה את הימאים למקום-של-צל תחת ענפי השיטה. הם ישבו שם אל השולחן, ייבזל נתן להם יין, ומיסטר טרוֹטיבּרן גולל את סחורותיו. הוא הוציא מן המרצוף סיגרים ושיראים דקים, קוֹקאין ומשוֹפים, טאבּאק בלי באַנדָרוֹלָה ממדינת ווירג’יניה ויין שחור שנקנה באי חיאוס. כל סחורה ומיקחה, כל סך היו מקנחים בלגימת יין-ביסאראביה, שריחו ריח השמש והפשפשים. דמדומי-הערב עברו במרוצה על-פני החצר, דמדומי-הערב עברו במרוצה, כגל של ערבית על-פני נהר רחב-ידיים, והמאלאי השיכור, שנתמלא פליאה, נגע באצבעו בשַׁדָה של ליוּבּקה, – תחילה באצבע אחת, ואחר-כך בכל אצבעותיו בזו אחר זו.

עיניו הצהובות והעדינות נתלו מעל לשולחן, כפנסי-נייר ברחוב סיני; הוא התחיל לזמר בקול נשמע-ולא-נשמע ונפל ארצה, כשליובקה דחפתו באגרופה.

– ראו נא, כמה משׂכּיל הוא זה, – אמרה עליו ליובקה למיסטר טרוטיברן, – שיוּרו האחרון של החלב מתקפח אצלי מחמת המאלאי הזה, ואותו יהודי כבר אכלני בכל פה בעד החלב הזה…

והיא הורתה כלפי צודצ’יקיס, שעמד בחלון והיה כובס את פוזמקאותיו. מנורה קטנה העלתה פיח בחדרו. גיגיתו היתה מקציפה ומפעפעת, הוא נשתרבב מן החלון, בהרגישו, כי מסיחים בו, ונצטעק בחמת-יאוש.

– הצילו, בני-אדם! – נצטעק וטירף בידיו.

– שתוק, פרצוף! – געתה ליובקה בצחוק. – שתוק!

היא זרקה אבן בזקן, אך בזריקה ראשונה לא פגעה בו. מיד חטפה האשה בקבוּק, שנתרוקן מיינו. אך מיסטר טרוטיברן, המכונאי הראשי, הוציא את הבקבוק מידה, כיוון אל המטרה ופגע בחלון הפתוח.

– מיס ליובקה, – אמר המכונאי הראשי, אגב קימה, ואסף את רגליו השיכורות, – הרבה אנשים מהוגנים באים אצלי, מיס ליובקה, ליטול סחורה, אך איני נותנה לאיש, לא למיסטר קוּנינזוֹן, לא למיסטר בּאַטיוּ, לא למיסטר קוּפּצ’יק, לשום אדם מלבדך, לפי שדיבורך ערב לי, מיס ליובקה…

ובהתאוששו על רגליו שנרעדו, אחז בכתפי שני מלחיו, האחד אנגלי ומשנהו מאלאי, ויצא לרקד עמהם על-פני החצר שאחזתה צינה. אנשי “פלוטארך” – הם רקדו מתוך שתיקה של עמקוּת. כוכב תרוג, שנידרדר אל שיפולי הרקיע, הסתכל בהם בשבע עיניים. לאחר מכן קיבלו כסף, אחזו איש ביד רעהו ויצאו לרחוב, והיו מתנודדים כהתנודד המנורה התלויה באוניה. מן הרחוב ראו עיניהם את הים, את המיים השחורים של המפרץ האודיסי, את דגלי-השעשועים שעל התרָנים שטבעו ואת האורות הנוקבים, שהודלקו במעמקים רחבי-הידיים. ליוּבּקה ליוותה את האורחים המרקדים עד מקום-המעבר; היא נותרה לבדה ברחוב השומם, נתחייכה להרהורי-לבה וחזרה הביתה. הבחור המנומנם בכתונת-הסיטץ סגר את השער בעדה, ייבזל הביא לאדונית שלו את פדיון היום, והיא הלכה לישון במעונה שבקומה העליונה. שם כבר היתה פסיה-מינדל, הסרסוּרית-לדבר-עבירה רדומה בשינה, וצודצ’קיס נענע ברגליו הקטנות והיחפות את עריסת האלון.

– יסורי-מוות ייסרת אותנו, ליובקה האשמאית, – אמר ונטל את התינוק מן העריסה, – אך הנה למדי ממני, אמא מנוּולת…

הוא השיק מסרק קטן אל דַדָה של ליובקה והניח את בנה במיטתה. הילד נמשך אל אמו, נדקר במסרק וגעה בבכיה. אזי הקריב לו הזקן את המַצָץ, אך דווידקא הפך פניו מן המצץ.

– מה אתה עושה בכשפים עלי, נוכל זקן? – הרטינה ליובקה עם שנתנמנמה והלכה.

– לשתוק, אמא מנוּולת! – השיב לה צודצ’קיס, – לשתוק וללמוד, האבדון עליך…

דווידקא שכב בעריסה, מָצץ את המַצָץ והיה שותת ריר של אושר. ליובקה נתעוררה, פקחה עיניה וחזרה ועצמה. היא ראתה את בנה ואת הלבנה, שהרסה אליה בחלונה. הלבנה היתה מקפצת בתוך העננים השחורים, כעגל שתעה.

– נו, טוב, – אמרה אז ליוּבּקה, – פתחי לצודצ’קיס את הדלת, פסיה-מינדל, ויבוא מחר לקחת ליטרה אחת טאבאק אמריקני…

ולמחר בא צודצ’קיס לקחת ליטרה אחת טאבאק בלי באנדירולה ממדינת ווירג’יניה. הטאבאק ניתן לו, וכן רביעית של תה לתוספת. ולאחר שבוע, כשבאתי אל ייבזל לקנות יונים, ראיתי סוֹכן חדש בחצרה של ליובקה. הוא היה זערוּרי, כרבי שלנו בן זכריה. צודצ’קיס היה הסוכן החדש.

הוא שימש בכהונתו ט"ו שנים, ובמשך הזמן הזה שמעתי עליו הרבה מעשים שהיו. ואם אוּכל, אספרם על הסדר, לפי שהם מעשים מעניינים עד מאד.

הייתי ילד בַּדַאי. זה בא לי מריבּוּי הקריאה. דמיוני היה משולהב תמיד. הייתי קורא בעת השעורים, בהפסקות, בדרכי הביתה, בלילה — תחת השולחן, מוסתר בכנפי המפה, שנשתלשלו וירדו אל הרצפה. מחמת הגיון-בספרים החמצתי את כל הוויות העולם הזה — הבריחה מן השיעורים אל הנמל, ראשית מישחק הביליארד בבתי-הקפה שברחוב היוונים, שׂחייה בלאַנגֶ׳רוֹן. לא היו לי חברים. וכי למי היה חשק להתחבר עם בר-נש שכזה?

יום אחד ראיתי בידיו של התלמיד הראשון שלנו, מארק בּוֹרגמאַן, ספר על שפינוזה. אך זה סיים לקוראו, ורוחו הציקתו להגיד לנערים שסבבוּהו את עניין האינקוויזיציה שבספרד. כל מה שסיפר, לא היה אלא סתם מילמוּל למדני. בדברי בּוֹרגמאן לא היתה שירה. לא כבשתי יצרי ונכנסתי לתוך דבריו. לאותם שנאוֹתוּ לשמעני, סיפרתי על אמשׂטרדאם העתיקה, על אפילת הגיטו, על הפילוסופים לוטשי היהלומים. לַכַּתוּב בספרים נוסף נופך גדול משלי. פטור בלא זה לא יכולתי. דמיונַי הגבירו את המאורעות הדראמאטיים, שינו את סופי המעשים, ביתר מסתורין קשרו את קשרי ההתחלות. מותו של שפינוזה, מות איש גלמוּד ובן-חורין, נצטייר בדמיוני כמין קרב. הסנהדרין ביקשה לכפות את הגוֹוע שיחזור בתשובה, אך רוחו לא נשברה. סיבכתי בעניין גם את רובנס, מדמה הייתי, שרוּבּנס עמד מראשות שפינוזה ונסך מסכה של פני המת.

חברי ללימודים היו שומעים בפעירת-הפה את הסיפור הדמיוני הזה. הוא סוּפּר בהתפעמות-הנפש. בלי חפץ נתפרדנו לקול צילצול הפעמון. בהפסקה שלאחר מכן ניגש אלי בוּרגמאן, שילב זרועו בזרועי, והיינו משוטטים בצוותא. לא עברה שעה מועטת — ואנו קשרנו חיבה זה לזה. בורגמאן לא היה מן הסוג הגרוע של תלמיד-ראשון. בשביל שכלו העז לא היתה חכמת הגימנאסיה אלא בחינת קשקושים שבשולי הספר האמיתי. את הספר הזה מבקש היה באַוות-נפש. אף־על-פי שנערים מעוּטי-דעת היינו, בני י״ב, מכל מקום כבר ידענו, כי חיים מופלאים, חיים של איש-מדע נכונו לו. הוא גם לא היה מכין את השיעורים, אלא שומעם בלבד. נער מפוכח ומיושב זה נקשר בי מפני סגוּלתי לגזם את כל הדברים שבעולם, מיני דברים שאי אתה מוצא פשוטים מהם.

בשנה ההיא עברנו לכיתה השלישית, תעודתי היתה גדושה “מספיקים־בקושי”. כל־כך משונה הייתי בדברי-ההזיות שלי, שהמורים חככו בדעתם, ולבם לא מלאם ליתן לי ״לא-מספיקים״. בתחילת הקייץ הזמינני בורגמאן אליו, אל נווה-הקייץ שלהם. אביו היה מנהל הבאנק הרוסי לסחר-חוץ. היה זה אחד מאותם האנשים, שהפכו את אודיסה למאַרסיי, או לניאפולי. היה בעיסתו מן השׂאור של אילי-המיסחר נוּסח אודיסה הישנה. הוא היה מִכַּת ההוללים הספקנים ומסבּירי-הפנים. אבא של בורגמאן נמנע מלדבר רוסית; הוא השיח בשפתם הגסה, המקוטעת של הקבּרניטים הליברפוליים. כשבחודש אפריל הגיעה אלינו האופירה האיטלקית, נערכה בביתו של בורגמאן סעודה לכבוד הלהקה. הבנקאי בעל-הפימה, אחרון אילי-המסחר של אודיסה, קשר במשך שני חודשים קשרי אהבהבים עם הפרימאדונה הדַדָנית. היא הוליכה עמה זכרונות, שלא העיקו על מצפונה, וענק, שנבחר בטוּב-טעם ולא עלה בדמים מרובים יתר על המידה.

הזקן שימש קונסול של ארגנטינה ונשיא ועד הבורסה. ואכן לביתו של זה הוזמנתי. דודתי — בּוֹבּקה שמה — פרסמה את הדבר בכל החצר כולה. היא הלבישתני בגדי־חמוּדות ככל שהשיגה ידה. נסעתי בקיטוֹרית¹ אל התחנה ה־16 של הפונטאן הגדול. הקייטנה שכנה בראש שנוּנית יפת־נוף ונמוכת-קומה בקרבת החוף. על פני השנונית נערגו ערוגות של פוּקֵסיוֹת ושל כדורי תוּיָה גזוזים.

הייתי בן למשפחה ענייה ומבולבלת. סביבתה של קייטנת בורגמאן הדהימתני. בשדרות, שחוּפּת ירק פרוסה עליהן, הלבינו כורסות קלועות. השולחן לארוחת-הצוהריים היה מכוסה פרחים, החלונות מעוטרים בליזבז ירוק. לפני הבית עמד בהרחבה סטיו של עמודי-עץ נמוכים.

לעת ערב הגיע מנהל-הבאנק. לאחר הסעודה הוא העמיד כורסה קלועה על עברי פי השנונית, אל מול המישור הנע של הים, הזקיר את רגליו השומות במכנסיים לבנים, הצית סיגאַר והחל קורא ב“מאַנצ׳סטר גארדיין”. האורחות, מטרוניות של אודיסה, שיחקו על המרפסת בפּוֹקָר. בקרן השולחן המה מיחם צר, שידותיו של שנהב.

הנשים — קלפניות ולקקניות, טרזניות מרושלות ופרוצות בסתר, שלבניהן מבושמים, וירכיהן גדולות, — היו טופחות במניפות שחורות ומניחות על השולחן מטבעות-של-זהב. מבעד למשׂוּכּת גפן־הבר פילשה אליהן החמה. גלגל האש שלה היה כביר-מידות. נצנוצי נחושת הכבידו את שערותיהן השחורות של הנשים. גיצי השקיעה נכנסו לתוך היהלומים, התלויים בכל מקום, בשקעים שבין השדיים שנתפשקו, באוזניים המפורכסות קמעא ועל האצבעות התכליליות, התפוחות מעט, של הנקבות.

בא הערב. עטלף נתרשרש וחלף. ביתר שחוֹר נתגלגל הים ועלה על הסלע יפה-הנוף. לבי בן הי״ב רחב משמחה ומקלות העושר של הזולת. אני וידידי אחזנו איש ביד רעהו ושוטטנו בשדרה הרחוקה. בורגמאן אמר לי, כי הוא עתיד להיות מהנדס או טייס. השמועה אומרת, כי אביו עומד להתמנות נציג הבאנק הרוסי לסחר-חוץ בלונדון, — מארק יוכל לקנות השכלה באנגליה.

בביתנו, ביתה של דודה בּוֹבּקה, לא היה איש מסיח בעניינים מעין אלה. לא היה עמדי לגמול גמול כלשהו על תפארת זו שאין לה שיעור. אזי אמרתי למארק, כי אף־על-פי שבביתנו הכל אחר, הנה סבי לווי-יצחק ודודי שלי ערכו מסעות מסוף העולם ועד סופו ונתנסו באלפי הרפתקאות. תיארתי את כל ההרפתקאות הללו אחת לאחת. הכרת גדר-הנמנע נסתלקה ממני כהרף־עין, טלטלתי את דודי וולף על-פני מלחמת רוסיה-טוּרקיה — לאלכסנדריה, למצריים…

הלילה זקף קומתו בין עצי הצפצפה, הכוכבים נרבצו על הענפים שנרכנו. אני דיברתי ונפנפתי בידי. אצבעותיו של מהנדס-הטַיִס לעתיד-לבוא ריתתו בכף־ידי. בהתנערו בקושי מן ההזיות, הבטיחני לבוא אצלי ביום הראשון הבא. מצויד בהבטחה זו נסעתי בקיטורית הביתה, אל בובקה.

כל השבוע שלאחר ביקורי זה הייתי מדמה בנפשי, כי הנני מנהל-באנק. עשיתי עסקות של מיליונים עם סינגאַפּוּר ופּוֹרט-סעיד. רכשתי לי יאכטה וערכתי בה מסעות ביחידות. ביום השבת הגיעה השעה להקיץ. למחר עתיד היה לבקרני בורגמאן הצעיר. שום דבר מכל מה שסיפרתי לו — לא היה ולא נברא. היה משהו אחר, הרבה יותר מפליא מן הבדותות שבדיתי, אך בשנת הי״ב לחיי עדיין לא ידעתי כלל, איך להסתגל אל אמיתם של דברים בעולם הזה. סבא לווי-יצחק, רב, שגורש מעיירתו על שזייף על גבי שטר את חתימתו של גראף בראַניצקי, היה, לדעת שכנינו וזאטוטי הסביבה, משוגע. את הדוד שמעון־וולף לא סבלתי על תמהוֹנוּתוֹ הרעשנית, המלאה להט וצווחה והתעמרות שאין להם שחר. רק עם בובקה אפשר היה להסכין. בובקה התגאתה, שבנו של מנהל-באנק מתיידד עמי. סבורה היתה, שהיכרות זו היא אתחלתא של קאריירה, ואפתה לכבוד האורח “שטרוּדל” עם ריבה ועוגה של פרג. כל לבם-ומאודם של אנשי השבט שלנו, זה הלב המיטיב כל־כך לעמוד בקרב, נצטמצם בעוגות הממולאות הללו. את סבא, עם הצילינדר הקרוע שלו והבלואים שלרגליו הנפוחות, הסתרנו אצל שכנינו, משפחת אַפַּלחוֹט, והפצרתי בו, שלא יופיע עד שיסתלק האורח. גם עניינו של שמעון־וולף בא על תיקונו. הוא הלך עם ידידיו-הסרסורים לשתות תה בבית-המרזח “הדוב”. בבית-מרזח זה היו חוטפים גם לגימת יי״ש יחד עם התה, ואפשר היה לשער ששמעון־וולף יתמהמה שם. כאן המקום לומר, כי המשפחה, שהנני מבניה, לא דמתה לשאר משפחות יהודיות. אצלנו במשפחה היו גם שיכורים, אצלנו פיתו בנותיהן של גיניראלים, ובטרם יביאון אל הגבול, השליכון לאנחות, אצלנו היה סבא המזייף חתימות ומחבר מכתבי-סחיטה לנשים שנעזבו.

בכל דרך של השתדלות השתדלתי לסלק את שמעון־וולף לכל היום כולו. נתתי לו את שלושת הרובלים שחסכתי. סך של שלושה רובלים — לא במהרה אתה מוציאו, שמעון־וולף יאחר לשוב, ובנו של מנהל-הבאנק לא יֵדַע לעולם, שהסיפור על טוּב-לבו וגודל-כוחו של דודי — סיפור של שקר הוא. לעצמו של דבר, אם אתה מבינו הבנה שבלב, היתה בו אמת ולא שקר, אך בהשקפה ראשונה על שמעון־וולף זה, המזוהם והצרחני, אי-אפשר היה לעמוד על אמת בלתי-מובנת זו.

בבוקרו של אחד-בשבת נתקשטה בובקה בשמלת אריג קנומה. שדיה, הדשנים והשופעים, פשטו לכל עבר. היא חבשה מטפחת-שַׁליש, המצוייצת בציצי־פֶּלֶט שחורים, שנשים נוהגות לחובשה בלכתן לבית-הכנסת בראש-השנה וביום־הכיפורים. בובקה ערכה על גבי השולחן תופינים, מרקחת, כַּעֲכוֹנִיות והיתה מצפה ועומדת. התגוררנו במרתף. בורגמאן זקף גבּוֹת עיניו, כשהפסיע על רצפתו הגבנונית של הפרוזדור. בפָּלוּש עמדה חבית מלאה מיים. לא הספיק בורגמאן להיכנס, ומיד התחלתי להעסיקו בכל מיני דברים של פליאה, הראיתי לו שעון־מעורר, שעד האחרון שבברגיו הוא מעשה ידי סבי. אל השעון חוּבּרה מנורה, כשהשעון היה מקשקש למחצית-השעה או למניינן השלם של שעות היום, היתה המנורה נדלקת. וכן הראיתי לו חביוֹנת של משחת-נעליים שחורה. המתכּוֹן של מישחת-הנעליים הזאת היה אמצאתו של לווי-יצחק: הוא לא גילה סוד זה לאיש. אחר-כך קראנו עם בורגמאן כמה דפים מכּתב-היד של סבי. הוא כתב באותיות עבריות, על גליונות צהובים, מרובעים, כבירי-מידות, כמפּוֹת גיאוגראפיות. החיבור נקרא בשם “אדם בלא ראש”. תוֹארוּ בו כל שכניו של לווי־יצחק במשך שבעים שנות חייו — תחילה בסקווירה ושדה-לבן, אחר-כך באודיסה. קברנים, חזנים, שיכורים יהודים, טבחות בסעודות מצווה של ברית-מילה, נוכלים, שעסקו באומנות של מוהלים, — הם גם גיבוריו של לווי-יצחק. כל אלה היו אנשים ריקים, עלגי-לשון, שחוטמיהם גבשושיים, שתלתולים להם בקודקודם, ואחוריהם מעוקמים.

בשעת הקריאה הופיעה בובקה בשמלתה הקנוּמה. היא היתה צפה והולכת, המיחם על הטס בידה, ועל סביבותיה שדיה הדשנים והשופעים. עשיתי היכרות ביניהם. בובקה אמרה: ״נעים מאד״, — הושיטה את אצבעותיה כבדות־התנועה שנתייזעו וגָשִׁשָׁה בשתי רגליה. הכל הלך למישרין, על צד היותר טוב. אנשי בית אַפַּלחוֹט לא הניחו לסבא ללכת. אני הייתי גורר ממטמונים את אוצרותיו בזה אחר זה: ספרי-דקדוק בכל שבעים לשון, ושבעים מסכתות של הבבלי והירושלמי. מארק הוכה בסנוורים למראה החביונת של מישחת-הנעליים, השעון המעורר התחבלני, והר התלמוד, כל אותם דברים שאי אתה מוצאה בשום בית אחר.

שתינו איש איש שתי כוסות תה עם ״שטרודל״, — בובקה, תוך נענועי ראש ורתיעה לאחור, נתעלמה מן העין. רוחי נתעלצה עלי, התיצבתי בפוזה והתחלתי לדקלם פסוקי-שיר, שלא היה בחיי דבר שאהבתיו יותר מהם. אנטוניוס נרכן על גווייתו של קיסר ופונה אל בני רומי:

רֵעַי, בְּנֵי רוֹמִי, בְּנֵי אַרְצִי, שִׁמְעוּ לִי.

עֵת קְבֹר הִיא לְקֵיסָר, לֹא עֵת הַלֵל.

כך פותח אנטוניוס את המישחק. נתחנקתי ואַמצתי ידי אל לבי:

רֵעִי הָיָה, יָשָׁר וְנֶאֱמָן לִי,

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וּבְרוּטוּס אִישׁ כָּבוֹד הוּא כַּנוֹדָע.

שְׁבוּיִים הֵבִיא הוּא בְּהָמוֹן לְרוֹמִי וּדְמֵי כָּפְרָם מִלְאוּ אֶת

אוֹצָרֶיהָ,

הַאִם סִימָן הוּא לִשְׁאִיפַת שִׁלְטוֹן?

לְקוֹל שַׁוְעַת דַּלִים בָּכָה קֵיסָר.

שׁוֹאֵף שִׁלְטוֹן — טִיבוֹ נֻקְשֶׁה מִזֶּה.

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וּבְרוּטוּס אִישׁ כָּבוֹד הוּא כַּנוֹדָע.

כֻּלְּכֶם עֵדִים — בְּחַג הַלֻּפֶּרְקָל

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הוֹשַׁטְתִי לוֹ הַכֶּתֶר,

וְהוּא שָׁלֹש סֵרַב. תְּשׁוּקַת שִׁלְטוֹן הִיא?

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וְהֵן מוּדַעַת זֹאת כִּי אישׁ כָּבוֹד הוּא…

לעיני בתימרות העשן של תבל ומלואה היו תלויות פניו של ברוטוס, הן הלבינו כסיד. קהל בני רומי הרוטנים היה זע ובא עלי. הרימותי ידי, — עיני בורגמאן נעו אחריה בהכנעה, — אגרופי המכווץ רעד, הרימותי ידי… וראיתי בחלון את הדוד שמעון־וולף, שהתהלך בחצר בלווית לייקח הסרסר. הם נשאו עליהם קולב, העשוי קרני־איילים, ותרכוס אדום עם כומזיות בדמות לועות של אריות. גם בובקה השגיחה בהם מבעד לחלון. בשכחה את האורח, פרצה ביעף החדרה ואחזתני בידיה הקטנות והרועדות.

— רחימאי שלי, הוא שוב קנה רהיטים…

בורגמאן קם בירכּית-השרד הזוּטית שלו ובמבוכה השתחווה לפני בובקה. מבחוץ היו פורצים את הדלת. בפרוזדור נשמע קול שאון של מגפיים, קול רעש של תרכוס מוזז. קולותיהם של שמעון-וולף ולייקח האדמוני רעמו והחרישו אוזניים. שניהם היו בגילופין.

— בובקה, — הצריח שמעון־וולף, — נחשי נא, כמה שילמתי במחיר הקרניים הללו?!

הוא צרח כחצוצרה, אך בקולו היה אי-הבטחון. בכל שיכרותו ידע שמעון־וולף, מה עזה השנאה שאנו שונאים את לייקח האדמוני, המסיתו לכל הקניות, המציפנו ברהיטים ללא שום טעם וצורך.

בובקה החרישה. לייקח צייץ משהו לשמעון־וולף. כדי להחריש את לחישת השרף שלו, כדי להחריש את חרדתי, נצטעקתי בדברי אנטוניוס:

אַךְ תְּמוֹל הָיָה מוֹצָא שִׂפְתֵי קֵיסָר

חֹק לְתֵבֵל, הַיּוֹם הִנֵּה מֻטָּל הוּא,

וּמִי כֹּה דַל כְּדֵי לָתֵת כָּבוֹד לוֹ?

הָהּ, נִכְבָּדִי, לוּ בָּאתִי לְהָפִיחַ

חֵמָה וָמֶרֶד בְּלִבְּכֶם. הֲלֹא

אֶחְטָא לִבְרוּטוּס וְאֶחֱטָא לְקַסְיוּס

אֲשֶׁר כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים — אַנְשֵׁי כָּבוֹד הֵם…

כאן נשמע קול-חבטה. זו נפלה בובקה, שמכת בעלה הפילתה ארצה. מן־הסתם העירה איזו הערה עוקצנית בעניין קרני-האיילים. החל המחזה שהוא מעשה בכל יום. קולו הנחושתי של שמעון־וולף סיתם את כל ההורים והסדקים של תבל ומלואה.

— אתם מוצצים ממני את לשד עצמותי, — צווח דודי בקול רועם, —

את לשד עצמותי אתם מוצצים ממני, כדי למלא פיותיכם, שַׁפִּיוֹת של כלבים הם… העבודה שמטה נשמתי מקרבי. אין לי במה לעבוד, אין לי ידיים, אין לי רגליים… ריחיים נתתם על צווארי, אבן־ריחיים תלויה לי על צווארי…

בקללו אותי ואת בובקה קללות יהודיות, איחל לנו, שעינינו תימקנה, שעוד במעי-אמותיהם יהיו בנינו מרקיבים, ואבריהם נושרים, שלא נספיק לקבור איש את רעהו, ושבציציות-ראשינו ימשכונו לקבר־אחים.

בורגמאן הקטן קם ממקומו. הוא היה חיוור והביט בפחד על סביבותיו. הוא לא הבין את מערכי הלשון של הניבּול-פה היהודי, אך את גידופי-הזימה של הרוסים ידוֹע ידע. שמעון־וולף לא מאס גם בהם. בנו של מנהל-הבאנק מעך בידו את כובעון־המיצחה שלו. עיני ראו את דמותו מכופלת, התאמצתי להחריש בצעקתי את צעקת כל הרע שבעולם. יאושי, יאוש של קרוב-למיתה, ומותו של קיסר, שכבר קם ונהיה, היו לאחדים. הייתי מת, והייתי זועק. קול נחרה עלה ממעמקי ישותי.

אִם יֵשׁ בָּכֶם דְּמַעוֹת, הִכּוֹנוּ נָא

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָן עַכְשָׁו. כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים

אֶת זֶה הַמְּעִיל. עוֹדִי זוֹכֵר, כֵּיַצד

לָבַשׁ אוֹתוֹ קֵיסָר לָרִאשׁוֹנָה,

הָיָה זֶה עֶרֶב קַיִץ, בְּאָהֱלוֹ,

בְּיוֹם נַצְּחוֹ אֶת חֵיל הַנֶּרְוִיִּים.

רְאוּ נָא, כָּאן חָלְפָה חַרְבּוֹ שֶׁל קַסְיוּס.

אֵיזֶה חֲתָךְ הִרְחִיבָה קִנְאַת קַסְקָה!

בְּכָאן דָּקְרָה יַד בְּרוּטוּס אֲהוּב־נֶפֶשׁ.

וְעֵת עָקַר חַרְבּוֹ הָאֲרוּרָה,

לֵב שִׂימוּ, אֵיךְ רִדְּפוּהָ דְמֵי קֵיסָר…

איש לא היה מסוגל להחריש קולו של שמעון־וולף. בובקה, שישבה על הרצפה, היתה מתיַבּבת וגורפת חוטמה. לייקח השאנן טרח להזיז את התרכוס מאחורי המחיצה. כאן ביקש סבי המטורף לבוא לעזרי. הוא נחלץ מבין כותלי בית אפֶּלחוֹט, הגיע בזחילה אל החלון והחל לנסר בכינור, מן־הסתם לבל ישמעו הבריות את גידופיו של שמעון־וולף.

בורגמאן השקיף בחלון, שהיה קרוע בגובה הקרקע, ובאימה-ופחד נרתע לאחוריו.

סבי העלוב עשה עוויות בפיו הכחול, הנקשח. הוא חבש לראשו צילינדר מעוקם, עטף גופו בסרבל שחור, המרופד במוך וכפתוריו של עצם, ולרגליו השנהביות בלואי-נעליים. זקנו, המצהיב מרוב עישון, היה מדולדל אניצים-אניצים וניטלטל בחלון. מארק נמלט.

— זה לא־כלום, — מלמל, בהתמלטו לחופשי, — זה, באמת, לא כלום..

בחצר נתנצנצו ירכּית-השרד הזוּטית שלו וכובעון־המיצחה, ששוליו נתגבהו.

משנסתלק מארק, שככה סערת-נפשי. ציפיתי לבוא הערב. משהעלה סבא על גליונו המרובע את סלסולי האותיות של הכתב העברי (הוא תיאר את האפלחוטים, שאצלם בילה בזכותי יום תמים), שכב על גבי המיטה ונרדם. יצאתי לפרוזדור. הריצפה היתה שם של עפר. ניזוז הייתי בחשכה, יחף, בכותונת ארוכה ומטולאה. דרך סדקי הקרשים היו אבני המרצפת מהבהבות בחדודין של אור. בקרן־זווית, כתמיד, עמדה חבית מלאה מיים. ירדתי לתוכה. המיים חצו אותי. שיקעתי את ראשי, נתחנקתי, חזרתי וזקרתי ראשי. מגבוה, מעל גבי מדף, הביט החתול בנמנום. בפעם השנייה עצרתי כוח לשהות יותר, המיים נתבעבעו סביבי, אנחתי שקעה בתוכם. פקחתי את עיני וראיתי בתחתית החבית מיפרש של כותונת ורגליים הצמודות זו לזו. שוב לא הספיקו כוחותי, זקרתי ראשי. ליד החבית עמד סבא לבוש לסוטה, שִׁנוֹ היחידית הוריקה.

— נכדי שלי, — הוא הגה מלים אלו בבוז ובחיתוך-הדיבור, — אני הולך לשתות שמן־קיק, כדי שיהא לי מה להביא לקברך".

צעקה נתמלטה מפי, ובלי דעת נפשי צנחתי המימה בתנופה. מַשַׁתְנִי ידו התשושה של סבא. אז פרצתי בבכייה, לראשונה ביום הזה, — ועולם הדמעות היה כביר ונפלא כל-כך, שהכל, חוץ מן הדמעות, נסתלק מעיני.

התעוררתי במיטה, מעוטף בשמיכות. סבא התהלך על־פני החדר ושרק. בובקה השמנה חיממה את ידי על חַזָה.

— היאך הוא רועד, פתי זה שלנו, — אמרה בובקה, — והיכן מוצא ילד כוחות לרעוד כל-כך…

סבא משך בזקנו, השריק וחזר להפסיע. מעבר לכותל היה שמעון־וולף מנחר בנשיפה שבעינוּיים. לאחר המלחמות, שהיה עושה די-שָׂבעוֹ במשך היום, לא היה מקיץ מעודו בלילה.

כל אנשי מעמדנו — סרסרים, חנוונים, פקידי באנקים וסוכני-אוניות — לימדו את בניהם נגינה. אבותינו, שלא ראו דרך־עליה לעצמם, המציאו את ההגרלה הזאת. הם כֹּוֹננוּה על עצמוֹתיהם של האנשים הקטנים. אודיסה היתה אחוזת דיבוק זה יותר משאר ערים. ואכן — במשך עשרות בשנים היתה עירנו מספקת “ווּנדֶרקינדים” לבמות־הקונצרטים של העולם. מאודיסה יצאו מישא אֶלמאַן, צימבּאַליסט, גבּרילוֹביץ׳, אצלנו התחיל יאשה חפץ.

כיוון שמלאו לילד ארבע או חמש שנים — היתה האם מוליכה יצור פעוט וחלוש זה אל מר זאַגוּרסקי. זאגורסקי היה בעל בית-חרושת ל״ווּנדרקינדים", בית-חרושת לגמדים יהודים בצווארוני-סלסלה ונַעֲלוּלי לכּה. הוא היה מפשפש ומוצאם במשכנות-העוני של מוֹלדאַוואַנקה, בחצרות העיפוש של השוק הישן, זאַגוּרסקי היה מכונן את פסיעותיהם הראשונות, אחר-כך היו הילדים משתלחים אל פרופיסור אַאוּאֶר בפטרבורג. בנשמתם של החֲלַשְׁלוּשִׁים הללו, בעלי הראשים הכחולים והמנוּפחים, שָׁכנה הרמוֹניה אדירה. הם היו לווירטואוזים נודעים־לתהילה. והנה — אבי החליט לתַחֲרוֹת עמהם. אף־על-פי שכבר יצאתי מגיל ילדי-הפלא (הייתי בשנת הי״ד לחיי), הרי לפי קומתי וחלישותי יכולתי להיחשב כבן ח׳. על כך השליך אבי את כל יהבו.

הביאוני אצל זאגוּרסקי. מפני כבוד סבא הסכים הלה לקבל רוּבל לשיעור — שׂכר מועט. סבי לווי-יצחק היה ללעג העיר ולתפארתה. הוא היה מהלך בחוצות העיר בצילינדר ובבלוֹיי-נעליים ומאיר את כל הסתומות אפילו בעניינים של חושך. היו שואלים אותו, מה פירוש גוֹבֶּלָן, מה טעם בַּגדו היעקוֹבּינים ברוֹבּספּייר, כיצד עושים משי מלאכותי, מה עניינו של הניתוח הקיסרי. סבי ידע לתרץ את הקושיות הללו. מפני כבוד למדנותו וטירופו היה זאגוּרסקי מקבל אצלנו רובל לשיעור. וכל טירחתו שהיה טורח בי כל עיקרה לא באה אלא מיראת סבא, שהרי טירחה לבטלה היתה זו. הצלילים נזדחלו מכינורי כגרוֹדֶת של ברזל. אני עצמי לבּי נצרם בצלילים הללו, אך אבי נתעקש. בבית לא היו מסיחים אלא במישא אֶלמאַן, שהקיסר עצמו פטרו מעבוֹדת-הצבא. צימבּאַליסט, לפי הידוע לאבי, נתייצב לפני המלך האנגלי וניגן בארמון בוּקינגהאם; הורי גאבּרילוביץ׳ קנו שני בתים בפטרבורג. הווּנדרקינדים הביאו עוֹשר לאבותיהם. אבי היה מוכן להשלים עם העוני, אך לוותר על התהילה לא היה יכול.

— לא ייתכן, — ליחשו האנשים אשר סעדו לבם על חשבונו, — לא ייתכן, שנכדו של סבא כזה…

ואלו לבי הלך אחרי דברים אחרים. בשעת תרגילי הנגינה בכינור הייתי מציג על עמוד-התווים מספרי טוּרגיינייב או דיוּמא, — ואגב ניסור-המיתרים בולע דף אחרי דף. בימים הייתי מספר סיפורי־בדים לילדי השכנים, ובלילות מעלם על הכתב. אומנותם של בעלי-מחברים היתה לנו מוֹרשה במשפחתנו. לווי-יצחק, שדעתו נשתבשה עליו לעת זיקנה, כתב כל ימיו סיפור בשם “אדם בלא ראש”. אני הייתי דוֹמה לו.

טעון נרתיק־של־כינור ותווים הייתי משרך דרכי ג׳ פעמים בשבוע לרחוב וויטָה, לשעבר רחוב־האצילים, אל זאגוּרסקי. שם, לאורך הכתלים, ישבו נשים יהודיות, שחיכו לתוֹרן בהתלהבות היסטרית. הן אימצו אל ברכיהן הרפות את הכינורות, שעלו בשיעור-גודלם על אותם שנתעתדו לנגן בהם בארמון בוקינגהאם.

דלת קודש-הקדשים היתה נפתחת פעם בפעם. מחדר־עבודתו של זאגוּרסקי היו יוצאים־מתנודדים ילדים ראשַׁנִיים, מנוּמשים, שצוואריהם דקים כגבעולי פרחים, ואודם של נכפּים בלחייהם. הדלת היתה נסגרת בטריקה, בבלעה את הגמד שהגיע תורו. מאחורי הכותל היה המורה, שקישור לו על צווארו, תלתליו אדמונים, ורגליו רוֹפסות, שר ומנצח עד כלות כוחותיו. אֲמַרְכַּל ההגרלה הנוראה — הוא איכלס את מוֹלדאוואנקה ואת אפילת המבואות הסתומים של השוק הישן בצללי-רפאים של פִּיצִ׳יקאַטוֹ וקאַנטילֶנָה. את הניגון הזה היה משכלל אחר-כך עד היות לו ברק-שטנים הפרופיסור אַאוּאֶר.

בין אנשי הכת הזאת לא היה לי מה לעשות. עם כל גמדוּתי, כמוני כמותם, הבחנתי בקול אבות-אבותי השראה אחרת.

קשתה עלי ההתחלה. יום אחד יצאתי מן הבית טעון נרתיק, כינור, תווים ושנים־עשר רובל כסף — שכר-לימוד של חודש ימים. הלכתי ברחוב נייז׳ינסקי, הוצרכתי לפנות לרחוב-האצילים, כדי להגיע אל זאגורסקי, תחת זאת עליתי במעלה הרחוב טיראַספּוֹלסקאיה ונקלעתי אל הנמל. שלוש השעות שהוקצבו לי חלפו בנמל המסחרי. כך החלה גאולתי. כותלי חדר-ההמתנה של בית זאגוּרסקי לא ראוני עוד. עניינים חשובים מזה כבשו את כל הרהורי-לבי. בצוותא עם חברי-לכּיתה ניימאַנוֹב הייתי מריץ רגלי לאוניה “קִנסינגטוֹן”, אל פלוני מלח זקן, מיסטר טרוֹטיבֶּרן שמו. ניימאנוב היה צעיר ממני שנה אחת, משנת השמונה לחייו עסק במיסחר המפולפל מכל המיסחרים שבעולם. הוא היה גאון בעסקי-מיסחר, וכל סיכוייו נתקיימו בו. עכשיו הוא מיליונר בניו-יורק, מנהל.General Motors Co, חברה שהיא כבירת-כוח ממש כ“פוֹרד”. ניימאנוב היה מספחני אליו, לפי שהייתי מציית לו בלי טענות. הוא היה קונה אצל מיסטר טרוֹטיבּרן מקטורות שהוברחו מן המכס. מקטורות אלו חָרַט בלינקוֹלן אחיו של המלח הזקן.

— ג׳נטלמנים, — היה אומר לנו טרוטיבּרן, — זכרו דברי: ילדים יהא אדם עושה בידי עצמו.. המעשן במקטרת של בית-חרושת — הרי זה כתוקע חוֹקן לפיו… הידעתם, מי היה בֶּנוֶנוּטוֹ צֶ׳ליני?.. היה זה רב-אוּמן. אחי שבלינקולן יכול היה לספר לכם עליו. אחי אינו מפריע לשום אדם לחיות, אלא שֶׁבָּרי לו, כי ילדים חייב אדם לעשות בידי עצמו, ולא על ידי שליח… אי אפשר לנו שלא להסכים לדעתו, ג׳נטלמנים…

ניימאנוב היה מוכר את המקטורות של טרוטיברן למנהלי באנקים, לקונסולים של מדינות, ליוונים אמידים. הוא היה מרוויח בהן ריווח של מאה כנגד מאה.

המקטורות של רב-האומן מלינקולן רוח של שירה נוססה בהן. בכל אחת מהן הוּשקעה מחשבה, קורטוב של נצח. בפִיָתַן הבהיקה עין צהובה, הנרתיקים היו מרופדים אטלס. השתדלתי לשער בנפשי, היאך חי באנגליה הישנה מֶתיוּ טרוֹטיבּרן, רב-אומן אחרון של מקטורות, המתקומם על מרוּצת-הזמנים.

— לא נוכל, ג׳נטלמנים, שלא להסכים, שילדים חייב אדם לעשות בידי עצמו…

הגלים הכבדים שליד הסוללה הרחיקוני ריחוק אחר ריחוק מביתנו, הספוג ריחם של בצלים ושל גורל ישראל. מן הנמל המסחרי עקרתי אל שובר-הגלים. שם, על פיסת שרטון־של-חול, שכנו הזאטוטים מרחוב החוף. מבוקר עד ערב לא היו לובשים מכנסיים, היו מְֻטַמְשִׁים אל תחת האַסדיות, גונבים אגוזי-הודו לארוחת-הצוהריים ומצפים לימים שמחָרסוֹן ומקאַמינקה יפליגו הבּוּרְנִיות הטעונות אבטיחים, ואת האבטיחים הללו אפשר יהיה לרטש על כבלי העגינה שבנמל.

משאת־נפשי היתה מעתה אומנות השחיה. בושתי להודות בפני זאטוטים אֲרוִּדים אלה, שאף־על-פי שנולדתי באודיסה, לא ראיתי את הים עד שהייתי בן עשר, ובשנת הארבע-עשרה לחיי לא ידעתי לשחות.

עד מה איחרתי ללמוד את הדברים ההכרחיים! בילדותי, אסור אל גווילי הגמרא, חייתי חיי תלמיד־חכם, כשגדלתי — התחלתי לטפס על העצים.

נמצא, שאומנות-השחייה נבצרת מלהשיגה. פחד-המיים של כל אבותי ואבות-אבותי — רבני ספרד וחלפַני פראנקפוּרט — משכני אל המצולות. המיים לא נשאוני על גביהם. צלוף ומוצלף, בקרביים מלאים מיים מלוחים, הייתי חוזר אל החוף — אל הכינור ואל התווים. קשור הייתי בִּכְלֵי פשעי וחטאתי וטענתים עלי. נפתולי הרבנים עם הים נמשכו, עד שנתגלגלו עלי רחמיו של אל-המיים אשר לאותם המקומות — המגיה של “אוֹדֵסִקִיַה נוֹבוֹסטי”¹ ייפים ניקיטיץ׳ סמוֹליץ׳. בחזהו האתלטי של האיש הזה שכנו רחמים על נערי ישראל. הוא משל בגדודי החלושים הראחיטיים הללו. ניקיטיץ׳ היה מקבּצם ממאורות-הפשפשים במולדאוואנקה, מוליכם אל הים, טומנם בחול, עושה עמהם תרגילי-התעמלות, צולל עמהם, מלמדם זמירות ונִצְלֶה בקרני החמה האֲנָכִיוֹת, מספר להם סיפורי־מעשיות על דייגים ועל בעלי-חיים. לקשישים שבהם היה ניקיטיץ׳ מסביר, שהוא נאַטוּר-פילוסוף. ילדי ישראל נתפקעו ממש מצחוק לשמע סיפורי-המעשיות של ניקיטיץ׳, הם נתייבבו ונתרפקו עליו ככלבלבים. השמש היתה נוקדת אותם בנמשים זחלניים, נמשים שצבעם כצבע הלטאה.

את הדוּקרב שלי עם הגלים היה הזקן צופה דומם מן הצד. כיוון שראה, כי אין סבר ואין סיכוי, וכי לעולם לא אלמד את אומנות השחיה, — צירפני למניין השוכנים בחדרי לבי. הוא היה כולו עמנו כאן — זה לבו העליז, לא נתנשא שום התנשאות, לא חמד חימוּדים ולא לבש חֲרָדוֹת… בכתפיו הנחושתיות, בראשו ראש של גלאַדיאטור שנזדקן, ברגליו האֵרוּדוֹת, העקומות משהו, — היה שוכב בתוכנו מאחורי שובר-הגלים, כשליט המיים הללו, מי-האבטיחים־והנפט. אהבתי את האיש הזה כאשר יאהב את האתלט רק ילד הלוקה בהיסטריה ובמיחושי־הראש. לא זזתי מאצלו והשתדלתי לשמשו.

הוא אמר לי:

— אל תהא בהוּל… חזק את עצביך. השחייה תבוא מאליה… מה שייך — המיים אינם נושאים אותך… וכי למה לא ישאוּך?

בראותו, היאך אני דבוק בו, — נהג עמי ניקיטיץ׳ לפנים־משורת-הדין, ואותי בלבד מכל תלמידיו הזמין לבקר אצלו בעליית-הגג שלו, הנקייה והמרוּוחת, המרופדת מחצלאות, הראה לי את כלביו, את הקיפוד, הצב והיונים. בשכר הנאה מאוצרות-היקר הללו הבאתי לו טראגדיה שלי שכתבתי אמש.

___________

— אכן, שיערתי, כי חוטא אתה במלאכת־הכתיבה, — אמר ניקיטיץ׳ גם ממבּט עיניך ניכר אתה." על-פי-הרוב אינך מביט לשום מקום…

הוא קרא את חיבורי, טירף בכתפו, החליק בידו את תלתלי שיבתו הקשוּחים, התהלך על פני עלית־הגג.

— יש לשער, — הגה בהמשכת-הקול ונשתתק לאחר כל דיבור, — כי יש לך ניצוֹץ-של-מעלה…

יצאנו החוצה. הזקן נעצר, הקיש במקלו הקשות נמרצות על המדרכה וזקף עיניו בי.

— מה אתה חסר?.״ הנעורים אינם אסון, עם השנים סופם שיחלפו." אתה חסר את הרגשת הטבע.

הוא הורה לי במקלו כלפי אילן, שגזעו אדמדם, וצמרתו נמוכה.

— מה העץ הזה?

לא ידעתי.

— מה גדל בשיח זה ז

גם זאת לא ידעתי. הלכנו על פני גנוּנית שבפּרוֹספֵּקט האלכּסנדרי. הזקן היה משרבב מקלו כלפי כל האילנות, תופסני בכתפי, כל אמת שציפור עוברת ביעף, ומכריחני להבחין בין הקולות.

— איזוהי הציפור השרה עכשיו?

לא ידעתי להשיב כלום. שמות אילנות וציפורים, חלוקתם למיניהם, להיכן עפות הציפורים, באיזה צד זורחת השמש, מתי הטל משופע ביותר — את כל אלה לא ידעתי.

— ואתה מעיז לכתוב?… אדם, שאינו חי בטבע, כדרך שחיה בה האבן, או הבהמה, לא יכתוב כל ימיו אפילו שתי שורות הראויות לשמן… מראות־הנוף שלך דומים לתיאורה של תפאורה. ייקחני האופל, — על מה חשבו הוריך ארבע-עשרה שנה?…

על מה חשבו?… על שטרות שלא נפדו, על חווילוֹתיו של מישא אֶלמן… לא אמרתי זאת לניקיטיץ׳, החרשתי מלהשיב.

בבית — בשעת ארוחת-הצוהריים — לא בא דבר-מאכל לפי. הוא לא נכנס לבית-בליעתי.

״הרגשת הטבע, — הרהרתי ביני לבין עצמי. — ריבון־העולם, למה לא עלה הדבר על לבי… היכן אמצא אדם, שיסבר אוזני לשמוע קולותיהם של עופות ושמותיהם של אילנות? מה אני יודע עליהם? יכולתי להכיר את הלילך, ואף זאת בשעת פריחתו בלבד. את הלילך ואת השיטה. הרחוב דֶריבּאַסוֹבסקאיה והרחוב היווני נטועים עצי־שיטים…"

בשעת ארוחת-הצוהריים סיפר אבא מעשה חדש ביאשא חפץ. סמוך לבית רוֹבּין נזדמן לו מנדלסון, דודו של יאשא. נמצא, שהנער מקבל שמונה-מאות רובל בשכר הופעה. צא וחשב — כמה זה בסך־הכל, כשעורכים חמישה-עשר קונצרטים בחודש.

חישבתי ומצאתי: בסך הכל שנים־עשר אלף לחודש. בשעת מעשה-הכפל, בהשאירי 4 בזכּרון, השקפתי בחלון. על-פני החצר הקטנה, הרצופה מלט, בשכמייתו המרופרפת ברוח חרישית, בתלתליו האדמוניים, המבצבצים משולי מגבעתו הרכה, שָׁעון על מקל-טיולים הפסיע מר זאגוּרסקי, מורי לנגינה. אין לומר, כי הוא הקדים להשגיח בדבר. כבר עברו יותר משלושה חודשים מיום שכינורי צנח על החול שליד שובר-הגלים…

זאגורסקי נתקרב אל השער הקדומני. נשאתי רגלי אל השער האחורני — אמש אטמוהו בקרשים מפני הגנבים. כיוון שכך, נסגרתי בבית־הכיסא. לא עברה מחצית-השעה, וליד דלתי נתקבצה כל המשפחה כולה. הנשים בכו. בובקה חיככה בדלת את כתפה השמנה ונשתפכה בבכיות גדולות. אבא שתק. אחר־כך, כשפתח לדבר, היה דיבורו חֲתוּך־הברות וחרישי, כאשר לא היה מעודו.

— אני קצין, — אמר אבי, — אחוזת־נחלה יש לי. אני יוצא לערוך ציד. כפריים משלמים לי דמי-חכירה. את בני מסרתי לקוֹרְפּוּס-של-קאַדֵטים. אין לי צורך לדאוג לבני…

הוא נשתתק. הנשים נשפו. אחר-כך ניחתה מהלוּמה נוראה על דלת בית-הכּיסא, אבי היה מחבט בה בכל גופו, הוא היה מסתער עליה במרוצה.

— אני קצין, — זעק בקול, — אני יוצא לצַיד… אני אהרוג אותו… הסוף… הוָו ניתר מן הדלת, היה שם עוד בריח, הוא נאחז במסמר אחד. הנשים נתגוללו על הריצפה, הן היו תופסות ברגלי אבא; והוא בחמת-טירופו נחלץ מהן. לקול השאון נזדרזה ובאה הזקנה — אמו של אבא.

— בני, — אמרה לו בלשון יהודית, — רבו צרותינו ואין להן שיעור. אין אנו חסרים בביתנו אלא שפיכות-דמים בלבד. איני רוצה לראות דם בביתנו…

אבא נתאנח. שמעתי את קול פסיעותיו המתרחקות. הבריח היה מדולדל במסמר אחרון.

במצוּדתי ישבתי עד רדת הלילה. כשכל אנשי-הבית שכבו לישון, הובילתני הדודה בּוֹבּקה אל סבתא. הדרך לשם היתה רחוקה. אור הלבנה קפא על השיחים האלמונים, על עצים בני־בלי-שם… ציפור סמויה מן העין השמיעה קול ציוץ ונפוֹגה, אולי, נרדמה… איזו ציפור היא? מה שמה? היורד הטל בערבים?.. היכן מקומם של כוכבי העַיִש? מאיזה צד זורחת השמש?-

הלכנו ברחוב הדוֹאר. בובקה החזיקה היטב בידי, כדי שלא אברח. היא צדקה. חשבתי על בריחה.

סרגיי וואסילייביץ׳ מאַלישוֹב, שהיה אחר-כך ליו״ר ועד היריד של ניז׳גוֹרוֹד, כונן בקיץ 1918 משלחת כלכלית ראשונה בארצנו. בהסכמת לנין טען כמה רכבות מיטען של סחורות מתשמישי האיכרים והוליכן לחבל הוֹולגה, כדי להחליפן שם בתבואה.

למשלחת זוֹ נספחתי בתורת פנקסן. למקום הפעולה בחרנו את מחוז נוֹבוֹניקוֹלאַייבסק אשר לפלך סאַמאַרה. לפי חישוביהם של אנשי-המדע, עשוי מחוז זה, אם יכוּלכל משקו כראוי, לפרנס את כל גלילות מוסקבה.

לא הרחק מסאראטוב, בתחנת החוף אוּבֵק, נפרקו הסחורות ונטענו על אַרְבַּה. סַפִנָתַה של האַרבּה נהפכה למעין חנות־כל-בו ארעית. בין צלעיו הקעורות של המחסן השט קבענו את דיוקנותיהם של מארקס ולנין, עיטרנום בשיבולים, על האיצטבות ערכנו גלילי סִיטָץ, מַגלים, מסמרות, עורות; לא נעדרו גם מפוחיות ובאַלאַלאיקות.

ושם, באוּבֵק, צירפו לנו אוניית-גרר — “איוואַן טוּפּיצין”, שנקראה על שם פלוני מסוחרי הוֹולגה, בעַליה לשעבר. באונייה נשתכן ״המַטֶה״ — מאַלישוֹב ועמו עוזריו וגזבּריו. המישמר והזַבָּנִים נסתדרו באַרבּה, מתחת לדוכנים.

העברת-המיטען נמשכה שבוע ימים. בבוקר של יולי היתה “טוּפּיצין” פולטת תימרות־עשן דשנות וגוררת אותנו במעלה הוולגה, אל באַרוֹנסק. הגרמנים היו מכנים אותה מושבה בשם “קאַטאַרינֵנשטאַדט”. זוהי עכשיו המטרופולין של חבל הגרמנים שבגלילות-הוולגה, חבל-ארץ יפה להפליא, המאוכלס אנשים מַרבי־גבורה וממעטי-דיבור.

הערבה, הסמוכה לבּארוֹנסק, מכוסה זהב כבד של חיטה, שדוגמתו אי אתה מוצא אלא בקאנאדה בלבד. היא מגודשת עטרות של חמניות ורגבים דשנים של אדמה שחורית. מפטרבורג, המלוחכת באש השחם, עקרנו לקאליפורניה רוסית, שמתוך כך היא מופלאה שבעתיים. ליטרת לחם היתה עולה בקאליפורניה שלנו ששים קופיקות, ולא עשרה רובל כבצפון. עטנו אל הגלוּסקה בחמת-טרף, שבימינו אין לתארה במלים; ברכרוכית כשל קורי-עכביש ננעצות היו שינֵי כלב שנשחזו. כשבועיים מיום בואנו הציקנו הבגילופין של הפרעת-העיכּוּל המבורכת. הדם, שנזרם בעורקים, היו לו — כך נדמה לי — הטעם והצבע של ריבּת-פטל…

מאלישוֹב השכיל באוֹמד-דעתו; הקופצים על הסחורות היו מרובים. מכל קצווי הערבה נהרו אל החוף נהרי-עגלות, שהלכו לאיטם. על גבותיהם של הסוסים השבעים זעה השמש. השמש זרחה על ראשי גבעות-החיטים. כאלפי נקודות ירדו העגלות אל הוולגה. בצידן של העגלות פסעו ענֲקָמוֹנים בפקרסי צמר, צאצאיהם של חוואים הוֹלאנדיים, שהיגרו בימי ייקאטרינה אל חלקות האדמה של חבל-הוולגה, פניהם לא נשתנו מימי סאַאַרדאַם והאַאַרלַם. מתחת לאזוב הפאטריארכאלי של גבות-העיניים, בתוך רשת קמטי העור, הבהיקו נטפי טַרְקִיָה שדהתה. עשן מקטרות נמוג בברקי התכלת, שנתמשכו מעל לערבה. הקולוניסטים היו עולים לאיטם בכֵבֵש האַרבּה; מנעלי-העץ שלהם הקישו, כפעמוני החוסן והשלווה. את הסחורה ביררו נשים זקנות בשביסים מעומלנים וטַלמָאוֹת קנומות. המַקָחוֹת הוּצאוּ ונישאו אל הכרכרות. ציירים הדיוטות פיזרו לאורך העגלות הללו צרורות צרורות של פרחי־בר וזַרבּוּבֵי פרים וורודים. חיצוֹנן של הכירכרות היה צבוע על-פי-הרוב בגון כחול עמוק. להטו בו תפוחים כעין השעווה, ושזיפים שפגעה בהם קרן החמה.

ממקומות מרוחקים היו באים בגמלים. הבהמות היו בורכות על החוף ומשרטטות את האופק בדבשות צונחות. מיסחרנו היה מסתיים עם ערב. החנות היתה נסגרת; אנשי המשמר, שהיה מורכב מנָכים, והזבנים היו מתפשטים וקופצים מעל הסיפוּנים לתוך הוולגה, שהוצתה באש השקיעה. בערבה הרחוקה היתה הקמה מגלגלת רַצֵי-גלים אדומים, בשמיים היו מתמוטטות חומות השקיעה. רַחָצַתָם של עובדי המשלחת הכלכלית לפלך סאמארה (זה היה שמנו בתעודות הרשמיות) היתה כמין מחזה מופלא. בעלי־מומים היו זורקים במיים מזרקות טין וורוּדים. אנשי-המישמר היו קטוּעי רגל, השאר חסרי יד, או שמוּטי עין. הם היו נרתמים צמדים לצוֹרך השחיה. לשני אנשים היו שתי רגליים, הם חיבטו בגדמיהם על-פני המיים, זרמי טין נדחקו כעַרבּוֹלת אל בין גופותיהם. בנהימות ונַחֲרוּרים היו בעלי-המומים פורצים לחוף; מתוך התלהבות משוּבתם, היו מנופפים בגַרדוּמיהם כלפי השמיים המגמאים מרחקים, רוגמים עצמם בחול ומתגוששים ומועכים איש את גפי רעהו הקטועים. לאחר הרחצה היינו הולכים לאכול פת-ערבית בפונדקו של קארל בּידַרמאַייר. סעודה זו היתה משלימה את ימינו. שתי בתולות, שידיהן אֲדַמִחוּמוֹת כצבע הדם והלבֵנים, — אבגוּסטה ואַננה, — היו שמות לפנינו קציצות, אבני־גוויל אדמוֹניות, שזעו בפלגי השמן הרותח, ועליהן תלי-תלים של תפוחי-אדמה מטוגנים, לשם נתינת-טעם היו מוסיפים להור־ההר הזה של המאכל הכפרי תוספות בצלים ושוּם. היו מציבים לפנינו צנצנות מלאות מלפפונים חמוצים. מן החרכּים העגולים, הקרועים בהגבהה, בסמוך לתיקרה, קלח ובא מכיכר השוּק עשן השקיעה. המלפפונים נתקטרו בעשן הארגמני, וריחם כּריחו של חוֹף־הים. היינו מקנחים את הבשר בלגימת יין־תפוחים. אנו, אוכלסי פַּסִקי ואוֹחִטַה, תושבי הפרברים, שמי-רגליים צהובים קפאו בהם, הרגשנו עצמנו, כל ערב מחדש, ככוֹבשים. החרכּים, הקרועים בקירות השחורים בני מאות השנים, דומים היו לאֶשִׁקָפִים. מבעד להם נשקפה חצר קטנה, הנקיה נקיון של מעלה, חצר גרמנית קטנה, עם שיחי וורדים וּוִיסִטַרִיוֹת, עם לוע-התהום הסגוֹלי של האורווה, הפתוחה לרווחה. זקנות בטַלִמַאוֹת ישבו על סִפֵּי הבתים וסרגו פוזמקאות של גוּליבר. משדות-המירעה חזרו עדרים. אַבגוּסטה ואַננה היו יושבות על שרפרפים ליד הפרות. בדמדומים הבהבו עיני הפרות בצבעי-הקשת. המלחמה, לכאורה, לא היתה ולא נבראה. ואף־על-פי-כן קו החזית של קאזאקי אוּראַל עבר במרחק עשרים פרסה מבּאַרוֹנסק. קארל בידרמאייר לא פילל, שמלחמת האזרחים מתגלגלת וקרֵבה אל סף ביתו.

בלילה חזרתי אל סַפִנָתֵנוּ עם סֶלֶצקי, פנקסן ממש כמוני. הוא היה פוצח שיר בדרך. מן החלונות דמוּיי-החץ היו משתרבבים ראשים חבושי מִגְבַּעים. אור הירח היה גולש בתעלות האדומות של הרעפים. נביחה עמומה של כלבים היתה עולה ומנסרת בחללה של סאארדאם הרוסית. אַבגוּסטות ואַננות היו קופאות תחתיהן ומקשיבות אל שירתו של סלצקי. הבאס שלו היה מנשאנו עד הערבה, אל גדר-הכלונסאות הגוטית של ממגורות התבואה. מַשקוֹפֵי ירח ריטטו על־פני הנהר, האפלה היתה קלה; היא נסוגה אל חולות החוף; במכמורת הקרועה נתפתלו גחליליות.

קולו של סלצקי היה בעל כוח שמחוץ־לגדר-הטבע. בחור גברתן וענקמוני זה היה אחד מאותם שאליאפינים פרוֹבינציאליים, שלמזלנו הם נפוצים בשפע על־פני אדמת רוסיה. היה לו קלסתר-פנים ממש כשל שאליאפין — ספק של עגלון סקוטי, ספק של שוֹע משוֹעי ייקאטרינה. הוא היה טפשוני, שלא כאב-דמותו האלוהי, אך קולו, בהתרחבו ללא גבול, היה ממלא את הנפש מתיקות של ביטול-היש ועלפון צועני. את “שירי-הנחוּשתיים” היה מעדיף על האריות האיטאלקיות. מפי סלצקי שמעתי לראשונה את “המוות” של גרייצ׳אַנינוֹב. באימה, בבלי-רחמים, בלהט נשתפך בלילות מעל למיים האפלים:

…הוּא לֹא יִשְׁכַּח, הוּא יָבוֹא, יְלַטְּפֵנִי,

יַחְבּוֹק. וְלָעַד יֹאהֲבֵנִי,

וְזֵר־הַכְּלוּלוֹת הַכָּבֵד יַעֲנוֹד!»

בתוך הקליפה בת-הרגע, הקרויה בן־אדם, זורמת השירה, כפלגי-נצחים. היא שוטפת הכל ויולדת הכל.

קו-החזית עבר במרחק עשרים פרסה. קאזאקי אוּראל, שנתחברו אל הגדוד הצ׳כי של המאיור וֹוזָ׳נִילִיק, ניסו להדוף מניקוֹלאַייבסק את גדודי האדומים המפורדים. צפונית מזה — מסאמארה — התקיפו החיילות של " קוֹמאוּץ' " (נוטריקון של ועד חברי האסיפה המכוננת). יחידותינו המפורקות והבלתי-מאומנות שידדו מחדש את מערכותיהן על הגדה השמאלית. אך זה בגד מוּראַביוֹב. כמצביא סובייטי נתמנה וואַצֵטיס.

נשק לחזית היו מביאים מסאראטוֹב. אחת לשבוע, ולעיתים גם שתים, היתה עוגנת בנמל בּאַרוֹנסק אוניית-הקיטור הלבנה-הוורודה “אמנון-ותמר”. היא היתה מביאה רוֹבים ותחמושת. על סיפון האוניה עמדו צפופים ארגזים, ועליהם משורטטות דרך־שיגרה גולגלות, ומתחת לגולגלות כתובת: “סכנת-מוות”.

מפקד האוניה היה קוֹרוֹסטייליוֹב, איש סכוּף, בעל שיער פשתני ומדולדל. קורוסטייליוב היה מן המתרוצצים, נשמה אוזלת-ערטילאית, נע-ונד. הוא שוטט במִפרָשׂיוֹת על-פני הים הלבן, ברגל עבר את רוסיה לאורכה ולרוחבה, היה חבוש בבית-סוהר ובבית-מינזר למריקת עוונות.

בחזירתנו מבידרמאַייר היינו נוהגים להיכנס אצלו, כל אימת שראינו בקירבת הנמל את אורותיה של “אמנון ותמר”. לילה אחד, כשהגענו עד ממגורות התבואה, על שורת-הקסמים הזאת של מנעוליהן הירוקים והקנומים, ראינו אבוקה הדולקת בּרוּמוֹ של רקיע. חוזרים היינו עם סלצקי הביתה באותה רוח מפויסת ונלהבה, שעשויים להשרות עליך חבל-ארץ מופלא זה, הנעוּרים, הלילה, טבעות-האש, הנמוגות על-פני הנהר.

מי הוולגה הלכו בחשאי. אורות לא היו ב“אמנון ותמר”, גוף האוניה האפיל כברמינן, ורק האבוקה הגביהה לשונותיה מעליו. האש נתרוצצה מעל לתורן והעלתה עשן. סלצקי שר בחוורון־פנים והפשלת-הראש. הוא ניגש אל המיים ונשתתק פתאום. עלינו בכבש שלא שמרוֹ איש. על הסיפון נתגוללו ארגזים וגלגלי תותחים. דחפתי את דלת תא-הקברניט, היא נפתחה. על גבי השולחן, המלוכלך בתשפוכת של נחלים, דלקה מנורת-פח ללא זכוכית. ברזלו של בית-הפתילה היה מתהתך והולך. החלונות היו מאוּטמים בקרשים גבנוניים. מן הקנקנים, שנתגוללו מתחת לשולחן, עלה ריח גפריתני של סאמוגון. קורוסטייליוב בכותונת של בד-פשתן ישב על הריצפה בשלוליותיו הירוקות של הקיא. שער-הנזירים שלו נתלבּד ועמד מסביב לפניו. קורוסטייליוב לא המיש עיניו מן הקומיסאר שלו, הלַטי לאַרסוֹן, והביט אליו ממושבו על הריצפה. הלה, שהציב לפניו את הקארטון הצהוב של ה“פראבדה”, קראו באורה של מדורת־הנפט המתהתכת.

— בכן, כזה אתה, — אמר לו קורוסטייליוב מעל הריצפה, — המשך דבריך שדיברת… דַקְדקֵנו ביסורים, אם רצונך בכך…

— מדוע אהיה מדבר, — נענה לארסון, בפנותו אליו את גבו, והתגדר ממנו בקארטון שלו, — מוטב שאקשיב לדבריך שלך…

על גבי סַפַּת הקטיפה, בשלשול רגליו, ישב כפרי אדמוני.

— ליסיי, — אמר לו קורוסטייליוב, _ יי״ש.

— אזל, — השיב ליסיי, — ואין מקום להשיגו…

לארסון המיש את הקארטון וגעה פתאום בצחוק, כביכול החל לתופף תפיפה רצופה.

— האיש הרוסי לגימה מתבקשת לו, — הלטי דיבר במיבטא מיוחד, — האיש הרוסי נשמתו יצאה מעט-מעט מכליה, ופתאום אין מקום להשיג… בכן, השם וֹולגה למה הוא?"

צווארו של קורוסטייליוב, הצנום כצוואר הילד, נתמתח, רגליו במכנסי בד-הפשתן נתפשקו על גבי הריצפה. תמיהה של צער נשתקפה בעיניו, אחר־כך הן התחילו להתנוצץ.

— דִקְדקֵנו ביסורים, — אמר בקול חרישי ומתח את צווארו, — הציקנוּ, קארל…

ליסיי שילב את ידיו התפוחות וצידד מבט כלפי הלַטי:

— ראו-נא, בוולגה מתקלס הוא… לא, חבר. בוולגה שלנו אל תתקלס, אל תטיל דופי… הידעת, היאך אומר אצלנו פסוקו-של-זמר: “אמא-וולגה, גברת הנהרות”."

אני וסלצקי לא זזנו מאצל הפתח. נמלכתי בלבי לסגת.

— הָבֵן לא אוכל בשום צד ואופן, — פנה אלינו לארסון, בהמשיכו, כנראה, מחלוקת ישנה, — אולי יסבירו לי החברים, היאך תמצא לומר, שברזל-בטוֹן גרוע מעצי הַלִבְנֶה והָאַסְפָּה, והדיריז׳אבּלים גרועים מן הטינופת של קאַלוּגה?

ליסיי סובב את ראשו, העונק צווארון־של־מוך. רגליו לא הגיעו לריצפה, באצבעות תפוחות, מאומצות אל בטנו, היה שוזר רשת סמויה מן העין.

— מה אתה יודע, ידידי, על קאלוגה, — אמר ליסיי בנעימה המשכּכת את הדעת, — בקאלוגה, להווי ידוע לך, שוכן עם נודע-לתהילה: עַם סגולה, אם רצונך לדעת…

— יי״ש, — הגה קורוסטייליוב מעל הריצפה.

לארסון חזר והפשיל את ראשו החזרזירי וגעה בצחוק בוטח.

— כָּהֵנָה וכָּהֵנָה, — למלם הלטי, בהקריבו אליו את הקארטון, — הֲגַם וּבִשַגָם…¹

זיעה עזה היתה מפכּה במצחו, כמעין המתגבר, בתוך לְבַד שערותיו נטולות-הצבע צפו זרמי־אש שמנוניים.

— הגם וּבשגם, — חזר ונחרר בצחוק, — כּהנה ולהנה…

קורוסטייליוב גישש באצבעותיו על סביביו. ניזוז והיה זוחל והולך בחתרו קדימה באַרבוֹת ידיו, בגררו אחריו את השלד הלבוש כותונת של בד־פשתן.

— חלילה לך לדקדק את רוּסיה ביסורים, קארל, — הפטיר בלחישה, בהגיעו בזחילה אל הלָטי, סטַרוֹ בכף־ידו הקטנה והמעוּותת והחל לחבטו ביבבה.

הלה נתנפח וסקר את כולנו מעל למשקפיו שגלשו למטה. אחר-כך כרך על אצבעותיו את נהר־המשי של שערות קוֹרוֹסטייליוֹב והכפּיש פניו בריצפה. הרימו וחזר והנחיתו.

— קיבּלת, — אמר לארסון אמירה מקוטעת ובחוזקה הטיל ממנו את הגוף הגרמי, — ותקבל עוד…

קורוסטייליוב נסמך בפיסות־ידיו ונתרומם מעל הריצפה כדרך הכלבים. הדם זב מנחיריו. עיניו פזלו. הוא השִׁיטָן, אחר־כך זקר וביבבה דיחק עצמו אל תחת השולחן.

— רוסיה, — הגה מתחה לשולחן, ואבריו מפרכסים, — רוסיה…

האִתּים של פיסות רגליו היחפות נשתרבבו וחזרו ואוּספו. רק מלה אחת — אגב שריקה וגניחה — אפשר היה להבחין ביבבתו.

— רוסיה, — ילל בפישוט ידיו והטיח ראשו בריצפה.

ליסיי האדמוני ישב על ספּת הקטיפה.

— למן הצוהריים נתנצחו, — פנה אלי ואל סַלַצִקִי, — בלי הרף על ראַסייה מתכתשים, על ראַסייה דאוּגים הם בלי הרף…

— יי״ש, — אמר בתוקף קורוסטייליוב מתחת לשולחן. הוא הגיח ועמד על רגליו. שערותיו, שהטפיחו בשלולית הדם, צנחו על לחיו.

— היכן היי״ש, ליסיי?

— היי״ש, ידידי, בווֹזנייסיינסקוֹיַה, ארבעים פרסה, אם במיים ארבעים פרסה, ואם ביבשה ארבעים פרסה… שם היום היכל-הקודש, בהכרח שיהא היי״ש מצוי שם… הגרמנים, אין עצה כנגדם, שאצלם אינו בנמצא…

קורוסטייליוב הפך פניו ויצא ברגליו הישרות, העֲגוּריוֹת.

— אנו קאַלוּגָאִים, — נצטעק לארסון במפתיע.

— אינו מחבב את קאלוגה, — נאנח ליסיי, — ואין עצה כנגדו… ואני הייתי בה, בקאלוגה… עַם בעל מידות שוכן בתוכה, נודע-לתהילה…

מאחורי הקיר קרא מישהו קריאת פקודה, נשמע קול טרטור של עוֹגן, העוגן הוּגבה למעלה. גבותיו של ליסיי נזדקפו.

— ניכרים הדברים שלווֹזנייסנסקוֹיָה אנו מפליגים?…

לארסון הפשיל ראשו לאחוריו וגעה בצחוק. אני יצאתי במרוצה מן התא. קורוסטייליוב היחף עמד על גשר-הקברניט. ברק הנחושת של הירח נח על פניו המחוּצים. היַרְדָה צנחה אל החוף. המלחים סובבו ולִפִּפוּ את העבוֹתוֹת.

— דמיטרי אלקסייביץ׳, — קרא סַלָצקי כלפי מעלה, — לנו, על-כל-פנים, הנח לרדת, וכי מה לנו ולצרה הזאת?..

המכונות שנתפרצו פתאום נשתבשו והיו מטרטרות בערבוביא. הגלגל חִפַּר במיים. במעגן נפשח רכּוֹת קרש שהרקיב. “אמנון ותמר” היתה מִחַרְטֶמֶת וסובבת.

— מפליגים, — אמר ליסיי, שיצא אל הסיפון, — מפליגים לווזנייסנסקוֹיה לקחת סאמוגון…

בסיבוב הגלגל היתה “אמנון ותמר” מגבירה מהירותה. במכונה נתגברה והלכה דְחוֹסַת השמן, האיוושה, השרֵקה, הרוח. אנו נישאנו בעלטה, בלי נטוֹת לצדדין, מיגרנו את המצוֹפים, את מצופי-התורן ואת האוּרים האדומים. המיים, שהקציפו תחת הגלגלים, עפו אחורנית, ככנף־עוף מוזהבת. הירח נתחפר בערבוֹלוֹת השחורות. “נתיב־השיט של הווֹלגה הולך עקלקלוֹת, — זכרתי פסוק מספר-לימוד, — הוא משוּבש בשרטונים למכביר”… קורוסטייליוב היה מדשדש תחתיו על גשר-הקברניט. עור של תכלת המפיק אור היה חוֹפֶה את לסתותיו.

— קדימה-מלא! — אמר לתוך המגבירקול.

— יהיה מלא, — השיב קול עמוּם וסמוי.

— הגבֵּר עוד…

בתחתיות האוניה היתה שתיקה.

— אפוצץ המכונה, — השיב הקול לאחר השתיקה.

האבוקה נעקרה מן התורן ונגררה על גבי הגל המתערבל. האוניה נתנודדה, ההתפּרצות זעזעתה וחלפה את גופה. אנו נישאנו בעלטה ולא פנינו ימינה או שמאלה. מן החוף המריאה זיקוּקית, ירו בנו מתותח. הפגז עבר בשריקה בין התרנים. נער-הטבחים, שנשא מיחם על הסיפון, זקף ראשו. המיחם נשמט מידיו, נתגלגל בסולם, נתבקע, וקילוח מתנוצץ ניתך במדרגות המזוהמות. נער-הטבחים חשף שיניו, צנח אל הסולם ונרדם. מפיו נדף ריח-המוות של הסאמוֹגון. למטה, בין הגלילים המוכתמים בשמן, היו המסיקים, העירומים ממותניהם ומעלה, שואגים, מנפנפים בידיהם, נופלים ארצה. בהזדהרות הפנינית של האצטוונות נשתקפו בבואות פניהם המעוּותות. אנשי הצוות של האוניה “אמנון ותמר” היו שיכורים. ההַגַאי לבדו הניע ביד חזקה את גלגלו. הוא ראני והחזיר פניו.

— ז׳יד, — אמר לי ההגאי, — הילדים מה תהא עליהם?..

— איזה ילדים?

— והילדים אינם לומדים, — אמר ההגאי, בסבבו את גלגל-ההגה, — הילדים יהיו גנבים…

הוא קירב אלי את לסתות העופרת הכחולות והחריק בשיניו. לסתותיו חרקו, כאבני-ריחיים. נדמה היה, כי שיניו נטחנות לאבק.

— אטרוף…

נרתעתי מפניו. על-פני הסיפון עבר ליסיי.

— מה יהיה, ליסיי?

— יביאֵנו ויהי-מה, — אמר האיכר האדמוני וישב על הספסל לנוח. הורדנוהו בווֹזנייסנסקוֹיָה. “היכל-קודש” לא נמצא שם, לא אוּרים, לא קאַרוּסלה. החוף המשופע היה אפל, מכוסה בשמיים נמוכים. ליסיי טבע בחשיכה. הוא נעדר למעלה משעה ובצבץ ועלה סמוך למיים מעוּמס קנקנים. ליוותו אשה חטוטת-פנים, הדורת-קומה כסוסה. לסוּטית-ילדה, שלא לפי מידתה, היתה מתוחה על שדי האשה. איזה גמד בכובע מחוּדד, מרופד-מוך, ובמגפיים זערוריים, עמד על ידם בפעירת-הפה והסתכל במעשה טעינתנו.

— שזיפוני, — אמר ליסיי, בהעמידו את הקנקנים על השולחן, — סאמוֹגוֹן שזיפוני מאין כמוהו.

ומרוצתה של אוניית-הרפאים שלנו נתחדשה. הגענו לבארונסק עם שחר. הנהר נשתרע עד אין גבול. המיים היו ניגרים מן החוף ומניחים אחריהם צל כחול של אַטלס. קרן־אור וורודה הטיחה בערפל, שנתלה על דבלולי השיחים. קירות האַמבּרים האטוּמים והצבועים, מנופי-מַשָׂאָם הדקים פנו לאטם והחלו לשוט, שוט והגיע אלינו. היינו מתקרבים אל בארונסק לקול רעמי השיר. סלצקי מירק את גרונו בבקבוק של "השזיפוני מאין כמוהו״ והפליג בזמרה. היה כאן הכל — הפשפש של מוסורגסקי, צחוקו של מפיסטו ואַרִיָה של הטוחן, שנטרפה דעתו: “עורב אני ולא טוחן”…

קורוסטייליוב היחף, שנתכופף לאחוריו, נתפרקד על מעֲקִיתוֹ של גשר-הקברניט. ראשו עצום־העפעפיים ניטלטל, פניו המחוצות מופשלות כלפי שמיא, בת-צחוק עמומה, ילדותית רפרפה בהן. קורוסטייליוב ננער, כשהֵאַטנוּ את הילוך האוניה.

— אליושא, — אמר לתוך המגבירקול, — מֵלִא-שבמֵלִא.

ואנו נתקענו במעגן תוך הילוך מלא. הקרש, שמיעכנוהו בפעם הקודמת, נתרסק. את המכונה עצרו בעוד מועד.

— והנה הגיעֵנוּ — אמר ליסיי, שנמצא עומד על ידי, — ואתה, ידידי, חששת…

בחוף כבר נערכו בשורה הטאַצ׳אֵנקות של צ׳אַפּאַייב. רצועות כצבעי־הקשת היו מאפילות ונקרשות בחוף, שאך זה נטשוהו המיים. סמוך למעגן נתגוללו ארגזי-התחמושת, שהושארו בנסיעות הקודמות. על אחד הארגזים, חבוש מצנפת-שער ולבוש כותונת בלתי־חגורה, ישב מאַקִיֶב, גונדר בחילו של צ׳אפאייב. קורוסטייליוב שם פעמיו אליו בפישוק־ידיים.

— שוב הפעם, קוסטיא, עשיתי מעשה-תעתועים, — אמר בחיוכו הילדותי, — את כל השָׂרָף בזבזתי…

מאַקייב ישב על הארגז ישיבה מצוּדדת, דבלולי מצנפתו נשתלשלו וירדו על קשתוֹת-עיניו הצהובות, חסרות-הגבּוֹת. מאוּזר, שקתּוֹ צבוע, היה מונח על ברכיו. הוא ירה, בלי הסב פניו, והחטיא.

— אי לך, מה לך, — מלמל קורוסטייליוב, ופניו אורו, — והנה באת לכלל כעס… — הוא הרחיב את פישוק ידיו הצנומות. — אי לך, מה לך…

מאקייב קפץ ממקומו והיה מסתובב ויורה את כל כדורי המאחר. היריות נתקשקשו בחפיזה. קורוסטייליוב ביקש לאמור עוד משהו, אך לא הספיק. נאנח ונפל על ברכיו. הוא צנח אל החישוקים, אל גלגלי הטא-צ׳אנקה, פניו נמחצו. פסים חלבלביים של הגולגולת דובקו אל החישוקים. מאקייב, שנרכן קמעא, היה עוקר מן המחסנית את הכדור האחרון, שנתקע בה.

— שְׂכַר ליצנות, — אמר, בסוקרו במבט-עיניו את החיילים האדומים ואת כולנו, שנצטופפנו ליד הַיַרְדָה.

בכריעת-ברכיים. כרוֹע והזדקף, רִצְרֵץ ליסיי, שהחזיק אבּרזין בידיו וכיסה בו את קורוסטייליוב, הארוך כתורן. באוניה נורו יריות בודדות. אנשי־צ׳אַפּאַייב נתרוצצו על-פני הסיפון ואסרו את אנשי-הצוות. האשה האהילה בכף־ידה על פניה החטוטות ובעיניים מצומצמות, מביטות־ואינן-רואות, השקיפה מעל סיפון־האוניה אל החוף.

— הנה תשקיפי אצלי, — אמר לה מאקייב, — הנה אלמדך לזקוק שרף…

את המלחים הוציאו אחד-אחד. מאחורי האמבּרים הקבילו פניהם הגרמנים, שנהרו ויצאו מבתיהם. קארל בידרמאייר עמד בין אנשי-מקומו. המלחמה הגיעה עד סף ביתו.

ביום ההוא היו ידינו מלאות עבודה. אנשי הכפר הגדול פְרִיָדנטאַל באו לקנות סחורה. אורחת-גמלים רבצה ליד המיים. במרחקים, בריקוע־הפחים נטול-הצבע של האופק, החלו להסתובב כנפיהן של טחנות-רוח.

עד הצוהריים שפכנו לָאַרבָּה את התבואה של פרידנטאל, עם ערב קראני אליו מאַלישוב. הוא נתרחץ על סיפונה של “טוּפּיצין”. אחד נכה, ששרוולו פרוף, יצק לו מיים מן הכד. מאלישוב היה מנחרר, גונח מגרונו, מושיט לחייו. כשנסתפג באלונטית, אמר לעוזרו, בהמשיכו, כפי הנראה, את שיחתם, שגלגלו קודם לכן:

— ונכון… ואפילו צדיק-תמים אתה בכפל־כפליים — גם במשכנות-הנזירים היית, גם בים הלבן הפלגת, וגם איש עיזוז-ונורא אתה, — על־ כל-פנים, את השרף, אנא בטובך, אל תזקק…

הלכנו עם מאלישוב לתא. שם הקפתי עצמי בדו״חות והתחלתי לכתוב מפיו טלגראמה לאיליץ׳.

— מוסקבה. קרמלין, ללנין.

בטלגראמה הודענו על משלוחים ראשונים של חיטה לפרוליטארים של פטרבורג ומוסקבה, שתי רכבות, הטעונות כל אחת עשרים אלף פוד תבואה.

בחורף שנת 1916 נקלעתי לפטרבורג בפאספורט מזוּיף ובלא פרוטה בכיסי. מצאתי מחסה בבית המורה לספרות הרוסית — אַלכסיי קאַזאַנצב.

הוא נתגורר בשכונת פייסקי, ברחוב קופא מקור, צהוב למראה, מעלה-סירחון. תוספת-פרנסה למשכוּרתו הדלה מצא לו בתרגומים מספרדית; בימים ההם התחיל להתפרסם אורו של בּלאַסקו איבּאַנייס.

קאזאנצב לא היה בספרד אפילו אגב אורחא, אך אהבת הארץ הזאת מילאה את ישותו — הוא ידע בספרד כל טירה, כל גן, כל נהר. מלבדי נסתופפו בצלו של קאזאנצב עוד רבים מאלה שהוֹגוּ ממסילת-החיים הישרה. חיינו חיים של רעבוֹן. לעתים רחוקות היו העתונים הקלוקלים מדפיסים באותיות-פטיט את הידיעות, שהבאנו להם על מקרי היום.

בבקרים מחזר הייתי על חדרי-המתים ותחנות-המשטרה.

בסופו של דבר, המאושר מכולנו היה קאזאנצב. היתד, לו מולדת — ספרד.

בנובמבר נזדמנה לי משרת פקיד בבית-החרושת של אוֹבּוּחוֹב, משרה משובחת למדי, שפוטרת את בעליה מחובת-הצבא.

סירבתי להיות לפקיד.

כבר בעת ההיא — בשנת העשרים לחיי — אמרתי לנפשי: בּרוֹר לך חרפת-רעב, חיי נע-ונד, חבישת-כלא, — ולא חבישת משרד עשר שעות ביום. הוד שבגבורה יתירה אין בנדר הזה, אף־על-פי-כן לא הפירותיו, ולא אפירנו. חכמת אבות-אבותי שכנה בלבי: נוצרנו לתענוגות בעבודה, בתיגרה, באהבה, — לכך נוצרנו, ולא לשום דבר זולת כך.

לשמע הדרשות שלי היה קאזאנצב פורע את הפלומה האדמונית הקצרה שלראשו. אימה והתפעלות שמשו במבט־עיניו בערבוביה.

בערב חג-המולד נתמזל מזלנו. העורך־דין בַּנדֶרסקי, בעל הוצאת-הספרים “אַלקִיוֹנָה”, עלה במחשבתו להוציא לאור מהדורה חדשה של כתבי מופאסאן. את מלאכת-התרגום קיבלה על עצמה אשתו של העורך־דין — רַאִיסה. חֶפצת־הנפש הגבירית עלתה בתוהו.

קאזאנצב, שהיה מתרגם מספרדית, נשאל, שמא יודע הוא אדם העשוי לסייע לראיסה מיכאילוֹבנה. קאזאנצב המליץ עלי.

למחר, לבוש מקטורן לא-לי, שמתי פעמי למשפחת בּנדרסקי. הם נתגוררו בקרן נייבסקי מוֹיֹקה, בבית, שהיה בנוי שחם פיני ומוקף בני-עמודים וורודים, חרכּי-יריה, שלטי-אבירים עשויים אבן. בנקאים בני-בלי־שם-ובלי-יחוס, משומדים, שעשו הון בעסקי הספקה לצבא, בנו לפני המלחמה בפטרבורג טִירֵי-טירוֹת כאלה, שנצטיינו בחוסר־טעם ובהדרת רוממות מזויפת.

המדרגות רוּפדו במרבד אדום. במישטחים שבין קומה לקומה עמדו דוּבּי-פלוסין, זקופים על רגליהם האחוריות.

בלועותיהם הפעורים דלקו כוֹבַעוֹת של בדולח.

משפחת בנדרסקי נתגוררה בדיוטה השלישית. את הדלת פתחה חדרנית רָמַת-חָזֶה, וצניף לראשה. היא הכניסתני לטרקלין, המקושט בסגנון סלאווי-עתיק. על הכתלים היו תלויות תמונותיו הכחולות של רַרִיךְ — סלעי-בראשית ומפלצות-קדומים. בפינות ההדר — על גבי מדפים — מוצגות היו איקוניות נוסח ישן. החדרנית רמת-החזה נעה על-פני החדר בהדרת־רוממות. היא היתה זקופת-קומה, קצרת־ראי, יהירה. בעיניה האפורות, הפקוחות לרווחה, נתאבנה הפריצות. הנערה נעה לאיטה. הרהרתי בלבי, כי במשכב-דוֹדים היא זעה, בוודאי, בזריזות-זלעפות. מסך של משי טַרְסִי, שהיה תלוי על הדלת, נִתְנַדֵד, בנשיאַת חזה השופע נכנסה לטרקלין אשה שחורת־שער, שעיניה זמוֹרַנִיוֹת. על נקלה אתה מכיר בה, בגברת בנדרסקי, אותו גזע נפלא של נשים יהודיות, שבאו אלינו מקיוב ומפולטאבה, מערי השובע של הערבה, המעוטרות עצי ערמונים ושיטים. את ממונם של בעליהן הממוּלחים הן מהתכות לפימות וורודות על בטנן, על עורפן, על כתפיהן העגולות. בת־צחוקן הנמנמנית, המעודנת, מטריפה דעתם של קציני חיל-המצב.

— מוֹפאסאן — תאוות-חיי היחידה, — אמרה לי ראיסה.

בהתאמצה לכבוש את נענועי ירכיה הגדולות, יצאה מן החדר, ובחזירתה הביאה עמה את תרגומה ל“מיס האַרייט”. בתרגומה לא נשאר סימן-וזכר לפסוק המופאסאני, — החופשי, השוטף, שנשימת-תאווה ארוכה לו. גברת בנדרסקי כתבה כתיבה דקדוקית עד כדי לייגע, בלי רוּח חיים, ובהגסת־הדעת — כדרך שהיו היהודים כותבים רוסית בימים עָבַרוּ.

לקחתי עמי את כתב-היד ובבית, בעליית-הגג של קאזאנצב, — כששוכניה ישנים סביבי, — שקדתי כל הלילה להבקיע לי שבילים בסבך זה של תרגום לא־לי. אין זו מלאכה רעה ככל הנדמה. הפסוק בא לעולם נאה וכעור כאחת. הסוד הוא בהטייה הבלתי-מורגשת כמעט. המנוף צריך להיות מונח בכף ולהתחמם. להטותו צריך פעם אחת, ולא פעמיים.

למחר בבוקר החזרתי את כתב-היד המתוקן. ראיסה לא שיקרה, כשדיברה על תאוות מופאסאן שלה. היא ישבה בלי נוע כל שעת הקריאה, וידיה חבוקות: ידי אטלס אלו היו זורמות כלפי מטה, מצחה החוויר והלך, הסלסלה שבין השדיים המלוחצים היתה ניסוטה ורוטטת.

— איך עשית זאת?

אזי הרחבתי את הדיבור על סגנון, על צבא-המלים, זה הצבא, שבו נעים כל סוגי הנשק. אין לך חרב, שעשויה להיתקע בלבו של אדם ולהפיגו דום, כנקודה שהוּצבה בּעִתַּה. היא הקשיבה בהרכנת-הראש, בפתחה קימעא את שפתיה הצבועות. קרן שחורה הבהיקה בשערות הַלַכָּה שלה, שהיו כבושות, חלקלקות ומפוסקות בשביל. רגליה היצוקות בגרביהן, שסובכיהן חסונים וענוגים, נתפשקו על גבי השטיח.

החדרנית, שהשיאה הצדה את עיניה המאובנות, הפרוצות, הביאה פת-שחרית על גבי טס.

שמש-הזגוגית של פטרבורג נינוחה על השטיח המחוספס, הדהוי. עשרים־ותשעת הכרכים של כתבי מופאסאן עמדו על המדף שמעל השולחן. באצבעות נמוגות נגעה השמש בכריכות עור-התחש של הספרים — הקבר המפואר של הלב האנושי.

הקריבו לנו קפה בספלונים כחולים והתחלנו לתרגם את “אידיליה”. הכל זוכרים את המעשה באחד מפרחי-הנגרים, שבהציקו הרעב, הוציא במציצה משדיה של מינקת שמנה את חלבה, אשר היה לה למוּעקה מאין יונק. המעשה אירע ברכבת, שהלכה מניצה למארסיי, בצוהרי יום שחון בארץ הוורדים, במולדת הוורדים, ששדות של פרחים גולשים שם אל חוף־הים…

יצאתי מבית בנדרסקי, ובכיסי עשרים־וחמישה רובל דמי-קדימה. הקומונה שלנו בפייסקי נשתכרה בערב ההוא, כסיעת אווזים ששתו לשכרה. בכפות-המרק גרפנו ביצי-דגים שחורות וקינחנו בנקניקים־של־כבד. בשיכרותי התחלתי להטיח דברים כלפי טולסטוי.

— הוא נפחד, הגראף שלכם, הוא נבהל… הדת שלו היא פחד… כיוון שנפלה עליו אימת הקור, הזיקנה, קם הגראף ותפר לו פקרס מן האמונה…

— ומה הלאה? — שאלני קאזאנצב, בנענעו בראשו כראש-הציפור. נרדמנו איש לרגלי מיטתו. ראיתי בחלומי את קאטיה, הכובסת בת־הארבעים, שנתגוררה בדיוטה התחתונה. בבקרים היינו לוקחים אצלה רותחין. אפילו את פניה לא הספקתי לראות היטב, אך בחלומי עשינו, אני וקאטיה, מעשים אשר לא ייעשו. התנשקנו עד אפיסת-הכוחות. לא כבשתי יצרי ולמחרת הבוקר נכנסתי אצלה לקחת רותחין.

הקבילה את פני אשה בלה, שסודר קשור לה שתי-וערב על חזה, שתלתליה אפורי-השיבה נתפרעו, וידיה הטפיחו.

מכאן ואילך אכלתי יום־יום פת-שחרית בבית בנדרסקי. בעליית-הגג שלנו היו מעתה תנור חדש, דג מלוח, שוקולאדה. שתי פעמים הסיעתני ראיסה אל האיים. לא כבשתי את יצרי וסיפרתי לה על ילדותי. הסיפור, לתמהוני, יצא קודר ביותר. מתחת לכיפת-החוֹלֵד הביטו אלי עיניים נוצצות, פוחדות. פרוות הריסים האדמונית ריטטה ברחמים.

התוודעתי אל בעלה של ראיסה — יהודי שפניו צהובות, ראשו קרוח, וגופו, השטוח והחסון, נטוי במלוכסן כמתכוון לעוף. היו שמועות על קירבתו לראַספוטין. הרווחים הגדולים, שבאו לו מעסקי הסַפַּקוּת הצבאית, שיוו לו מראה של אחוז-דיבוק. עיניו שוטטו, כביכול ראה את ריקמת-החיים, והנה היא קרועה לפניו. ראיסה היתה באה לידי מבוכה, כל אימת שהציגה את בעלה בפני אנשים חדשים. מפני צעירותי לא השגחתי בכך אלא לאחר שבוע ימים.

אחרי תחילת השנה החדשה באו אל ראיסה מקיוב שתי אחיותיה. יום אחד הבאתי את כתב-היד של “הווידוי”, וכיוון שלא מצאתי את ראיסה בביתה, חזרתי ובאתי לעת ערב. בחדר־האוכל סעדו. הגיעה משם צהלת-כסף של סוסות, והמולת קולות של גברים, הגועים בעליצות מופרזת. בבתי גבירים, שאין להם מסורת, מרעישים בסעודה. הרעש היה יהודי — כרעם בגלגל, וסיומיו מתרוננים ראיסה יצאה אלי בשמלת-נשף, וגַבָּה חשוף. רגליה בנַעֲלוִּלֵי-לכּה מתנודדים פסעו גולמנית.

— אני שיכורה, יקירי, — והיא הושיטה לי ידיים, ששרשרות של פלאטינה וכוכבי איזמרגדים חרוזים עליהן למכביר.

גופה נתנודד, כגופו של נחש, הזוקף לקול נגינה ומגביה כלפי התקרה. היא טלטלה בראשה המסולסל וקשקשה בטבעות, ופתאום צנחה על הכורסה, המגולפת גליפים רוסיים עתיקים. על גבה המפוּדר עממו צלקות.

מעבר לכותל נתפוצץ שוב קול צחוק של נשים. מחדר-האוכל יצאו האחיות חֲתוּמוֹת-השפם, ששדיהן שופעים, וקומתן גבוהה כשל ראיסה. שדיהן היו מזוקרים, שערותיהן השחורות נתנופפו. שתיהן היו נשואות, כל אחת לבנדרסקי הפרטי שלה. החדר נתמלא עליצות-נשים שבאה בערבוביא. עליצותן של נשים בשלות. הבעלים עטפו את האחיות במעילים של פרוות דוב-הים, במטפחות אוֹרַנִבּוּרג, רָגִלוּ אותן בערדליים גבוהים, שחורים; תחת סנוורות-השלג של מטפחות-הראש לא נשתיירו אלא לחיים מפורכסות ולוהטות, חוטמי שיש, ועיניים המתנוצצות בברק שֵׁמִי, קצר-ראי. לאחר שהרעישו קמעא, נסעו לאופירה, שבה הוצגה “יהודית” בהשתתפות שאליאפין.

— אני רוצה לעבוד, — מלמלה ראיסה, בהושיטה את זרועותיה החשופות, — החמצנו שבוע ימים…

היא הביאה מחדר-האוכל בקבוק ושני גביעים. שדיה נחו בחופשיות בתוך שק-המשי של שמלתה; הפטמות נזדקפו, המשי כיסה אותן.

— יין המשומר, — אמרה ראיסה אגב מזיגה, — מוּסקאַט של שנת שמונים-ושלוש. בעלי יהרגני, כשיוודע לו…

מעודי לא נתנסיתי במוסקאט שנת 83 ובלא שום נדנוד-היסוס שתיתי שלושה גביעים בזה אחר זה. הם נשאוני מיד אל סימטאות, שבהן נשפה שלהבת מצוּלְהֶבֶת והריעו כלי-זמר.

— אני שיכורה, יקירי… מה יש לנו היום?

— היום יש לנו ״L’aveu״…

— ובכן, ״ווידוי״. השמש — הוא גיבור הסיפור הזה, —¹Le soleil de France …. נטפי שמש שהותכו, כיוון שנשרו על סָלֶסְטָה האדמונית, מיד נהפכו לבהרות-קיץ. בקרניה המאונכות ביין ובתמד-תפוחים מירקה השמש את פרצופו של העגלון פּוֹלִיט. שתי פעמים בשבוע היתה סלסטה מביאה העירה שמנת, ביצים ותרנגולות למכירה. היא היתה משלמת לפוליט עשרה סוּ דמי נסיעתה וארבעה סוּ דמי הובלת הסל. ובכל נסיעה ונסיעה היה פוליט קורץ עין לסלסטה האדמונית ושואלה: "ומתי נשתעשע מעט, ma belle?״² — ״מה פירוש הדבר, מסיה פוליט ?״ הרתיע העגלון על דוכנו ופירש: “להשתעשע משמע להשתעשע, לכל השדים והרוחות… בחור ובתולה אינם צריכים כלי-זמר”…

— איני אוהבת הלצות כאלה, מסיה פוליט, — השיבה סלסטה וריחקה מן הבחור את שמלותיה, שנשתלשלו על סובכי-רגליה האדירים, החבושים גרביים אדומים.

אך בכוֹר-שטן זה פוליט לא פסק פיו מלצחוק ומלהשתעל, — באחד הימים עתידים אנו להשתעשע מעט, ma belle… — ודמעות של עליצות נתגלגלו על פניו, שצבען אדום כאודם הלבנה והיין.

שתיתי עוד גביע מן המוסקאט המשומר. ראיסה השיקה גביעה בגביעי. החדרנית מאובנת-העיניים עברה בחדר ונתעלמה.

Ce diable de Polyte³… במשך שתי שנים שילמה לו סלסטה 48 פראנק למעלה מן המיקח השווה, הרי זה קיימא־לן של חמישים פראנק חסר שניים. בשלהי השנה השניה, בהיותם יחידים בדיליז׳אנס, ופוליט, שלגם לפני הנסיעה לגימה גסה מתמד-התפוחים, שאל כהרגלו: "ואפשר נשתעשע היום, מאמזל סלסטה?״ — היא השיבה לו בהשפלת־עיניים: “הנני לשרותך, מסיה פוליט…”

ראיסה געתה בצחוק וצנחה על השולחן. Ce diable de Polyte… הדיליז׳אַנס היה רתום לסוסית לבנה. הסוסית הלבנה, ששפתיה וורודות מחמת הזיקנה, התנהלה במפסיע. שמשה העליזה של צרפת הקיפה את הכרכרה הנושנה, שהיתה מכוסה מן העולם בחפיפה שהצהיבה. בחור ובתולה אינם צריכים כלי-זמר…

ראיסה הושיטה לי גביע. זה היה החמישי.

,Mon vieux — ⁴ לכבוד מופאסאן…

ואפשר נשתעשע היום, ma belle?….

נמשכתי אל ראיסה ונשקתיה על שפתיה. הן נרטטו ותפחו.

— אתה משעשע, — מלמלה ראיסה מבעד לשניה ונרתעה לאחור.

היא נלחצה אל הקיר ופישקה את זרועותיה החשופות. בזרועותיה ובכתפיה נדלקו כתמים. מכל האלים, שהוקעו על צלב, היה זה המפתה ביותר.

— הואיל נא לשבת, מסיה פוליט…

היא הורתה לי על כורסה כחולה, אלכסונית, העשויה בנוסח סלאבי. מסעד-הגב שלה היה מעשה מיקלעת, מגולף בעץ ומקושט בציורי זנבות, נשתרכתי לשם ברגל כושלת.

הלילה הניח מתחת לעלומי הרעבים בקבוק מוּסקאט משנת 83 ועשרים-ותשעה כרכים, עשרים ותשע תיבות של חומר-נפץ, הטעונות רחמים, גאון, תאווה… קפצתי ממקומי, הפכתי את הכסא, נתקלתי במדף, עשרים-ותשעת הכרכים נתמגרו על השטיח, דפיהם נתפרחו, הם ניצבו במצודד… והסוסית הלבנה של גורלי התנהלה במפסיע.

— אתה משעשע, — נשתאגה ראיסה.

יצאתי מבית-השחם שבמויקה בשעה השתים־עשרה, לפני שהאחיות והבעל חזרו מן האופירה. הייתי מפוכח ויכולתי להישיר פסיעותי על קרש אחד, אך טוב שבעתיים היה להתנודד, ואני נתערסלתי מצד אל צד והייתי מזמר והולך בלשון שבדיתי מלבי באותה שעה. במנהרותיהם של הרחובות, המעוטרים בשרשרת של פנסים, נתאבכו אדי-הערפל גלים־גלים. מפלצות שאגו מאחרי החומות הרותחות. הדרכים המרוצפות קיצצו את רגלי המהלכים בהן.

בבית ישן קאזאנצב. הוא ישן בישיבה, בפישוט רגליו הצנומות באנפילאות-של-לבד. פלומת הקנרית שבראשו סמרה. הוא נרדם ליד התנור, רכון על ״דון קיחוט" ממהדורת 1624. בשער הספר היתה הקדשה לדוכּס דֶה בְּרוֹליוֹ. שכבתי בחשאי, שלא להעיר את קאזאנצב, קירבתי אלי את המנורה והתחלתי לקרוא את ספרו של אדוארד מייניאַל “על חייו ויצירתו של גי דה-מופאסאן”.

שפתיו של קאזאנצב נעו, ראשו היה צונח והולך.

ובלילה ההוא נודע לי מאֶדוּארד מייניאל, כי מופאסאן נולד בשנת 1850 לאביו האציל מנורמאנדיה ולאמו לֶאוֹרָה לֶה-פּוּאַטוֶן, בת-דודתו של פלוֹבֶּר. בשנת העשרים־וחמש לחייו אֵירעוֹ ההתקף הראשון של העגבת התורשתית. כוחות הפריון והשמחה, הגלומים בו, נאבקו עם המחלה. תחילה היה לוקה במיחושי-ראש ובהתקפים של מרה שחורה. אחר-כך ניצב לפניו צל-הבלהות של העיוורון. עיניו כהו והלכו. אחזוהו שגעון החשדנות, הבּוֹדדָנות, תאוות-המדנים. הוא נאבק בחמת־כוחו, טלטל עצמו בספינת-טיולים על-פני ים התיכון, ברח לתוניס, למארוקו, לאפריקה המרכזית, — וכתב בלי הרף. משהגיע לתהילה, שחט עצמו בשנת הארבעים לחייו, איבד דמים מרובים, אך לא מת. חבשוהו בבית-המשוגעים. הוא היה זוחל שם על ארבעתיו ובולע את גלליו. הכתוב האחרון ברשימת קורות-מחלתו אומר:

“Monsieur de Maupassant va s’animaliser” (“מר מופאסאן מתְבַּהֵם והולך”).

בן 42 היה במותו. אמו האריכה ימים אחריו.

קראתי את הספר עד תומו וקמתי מעל מיטתי. הערפל ניגש אל החלון והסתיר את העולם ומלואו. לבי נתכווץ. בשורת האמת נגעה בי.

“…החדשות רבות, כתמיד… שאַבּסוֹביץ׳ קיבל פרס בעד הקרֶקינג¹, מהלך כולו “חוץ־לארץ”, ההנהלה קיבלה עילוי-בדרגה. משנודע עניין המינוי, נפקחו כל העיניים: הבחור נתגדל… לרגל זה חדלתי להיפגש עמו. “משנתגדל”, הרגיש הבחור, כי גלוּיה לפניו איזו אמת, שֶׁמֵאִתנו, בני-התמותה הפשוטים, היא מכוסה, והעמיד פנים של מאה-אַחוּזיוּת ואורתודוכּסליות (אוֹרתוֹבּוֹכּס, כפי שאומר חאַרצֵ׳נקוֹ), שלא תזיזהו ממקומו… נפגשנו לפני כיומיים, הוא שאל, מדוע איני מברכת. עניתי: — את מי לברך — אותו, או את השלטון הסובייטי?.. הוא הבין, התחמק, אמר: “צלצלי…” את הדבר רחרחה תיכף־ומיד זוגתו. אתמול— צלצול: “קלאוודיושה, הננו צמודים עכשיו ל״גוֹרט”,² אם נחוץ לך משהו מן הלבַנים…” עניתי, שאני מקווה להגיע למהפכה העולמית בפנקסי הפרטי שלי…

עכשיו — על עצמי. להווי ידוע לָךְ — הנני מנהלת-העניינים בסינדיקאט-הנפט. הציעוני זה כבר, אני סירבתי. נימוקִי — חוסר-כשרון לעבודה משרדית, וכן רצוני להיכנס לפּרוֹמאקדמיה… העניין עמד שלוש פעמים לבירוּר בלישכה, היה הכרח להסכים, ועכשיו איני מתחרטת… מכאן תמונה ברורה על המיפעל, משהו הצלחתי לעשות, ארגנתי משלחת לחלקנו בסאַחאַלין, הגברתי את פעולות הסֶקְר, מַרבָּה לעסוק במכון לנפט. זינאידה על ידי. היא בריאה, עומדת ללדת בקרוב, התהפוכות היו רבות… על הריונה סיפרה זינאידה למאכּס אלכּסנדרוֹביץ' שלה (אני מכנה אותו בשם מאכס-ומוריץ) באיחור-זמן, כבר התחיל החודש הרביעי. הוא העמיד פנים של התלהבות, הטביע על מצחה של זינאידה נשיקה של כפור, ואחר-כך רמז, כי הוא עומד לפני תגלית מדעית חשובה, כי מחשבותיו רחוקות מחיי יום־יום, אין לשער כלל משהו בלתי-מסוגל לחיי משפחה יותר ממנו, ממאכּס אלכסנדרוביץ׳ שוֹלוֹמוֹביץ׳, אך, כמובן, הוא לא יהסס מלוותר על

הכל וכולי וכולי וכולי… זינאידה, כיוון שאשה מן המאה-העשרים היא, פרצה בבכייה, אך הוכיחה, כי בעלת-אופי היא…. בלילה נדדה שנתה, והיתה מתחנקת, פושטת צווארה. מיד עם שחר קפצה, ובלתי-מסורקת, איומה, בחצאית ישנה, חשה ל״גִיפִּרוֹמָז“,³ שפכה עליו קיתון של דברים, שהיא מבקשת לשכוח כל מה שהיה אתמול. את הוולד היא תשמיד, אך לעולם לא תסלח דבר זה לבני-האדם… כל זה מתרחש בפרוזדור של ה״גִיפִּרוֹמֶז” בתוך הדחק. מאכס-ומוריץ מסמיק ומחוויר, ממלמל:

— יש להצטלצל, להיפגש…

זינאידה לא הקשיבה עד הסוף, באה אלי במרוצה והכריזה:

— מחר לא אצא לעבודה!

נרתחתי, להבליג לא ראיתי צורך ושפכתי על ראשה את כל חמתי — כהלכה… הגיעי בנפשך — הבתולה בשנות העשור הרביעי, בּנוֹי אינה מצטיינת הרבה, גבר של ממש לא יכבדנה ברקיקת פיו, נזדמן מאכס-ומוריץ זה (ולא עליה, אלא על גזע לא-לו, על אבות־אריסטוקראטים קפץ), תפסת חתיכה ממנו, החזיקי בה, גדלי אותה… בני-התערובת מזרע היהודים יוצאים טובים מאד, אנו יודעים זאת — הביטי, איזה אכזמפלאר יש לְאַנִי, — ומלבד זאת, מתי ללדת, אם לא עכשיו, כששרירי הבטן עודם בכושר-פעולתם, כשעוד אפשר לגדל פרי-בטן זה?! תשובה אחת בפיה: “אי אפשר לי, שלילדתי לא יהיה אב”, כלומר המאה התשע-עשרה נמשכת, מר-אבּא הגיניראל יֵצֵא מחדר-משכיתו, והאיקונין בידו, ויקלל (או בלי איקונין — איני יודעת, איך היו מקללים שם), הבתולות יגניבו את הרך-הנולד לבית-האסוּפים או למינקת בכפר…

— שטויות, זינאידה, — אני אומרת לה, — עתים אחרות, זמירות אחרות, נסתדר בלי מאכס־ומוריץ…

לא הספקתי לגמור את דברי, קראוני לאסיפה. בעת ההיא החריף עניינו של וויקטור אנדרייביץ׳. כאן באה בעוד מועד החלטת הצ.ק. לבטל את הנוסח הקודם של תוכנית-החומש ולהביא את תפוקת הנפט ב- 1932 עד 40 מיליון טון. את עיבוד החומר הטילו על התַּכֵּנִים, כלומר על וויקטור אנדרייביץ׳. הוא נסתגר בחדרו, אחר-כך קורא אותי אליו ומראה לי מכתב. הכתובת — נשיאות הוו.ס.נ.ח.⁴. התוכן: הנני מסיר מעלי את האחריות למחלקת התיכנוּן. את המיספר ארבעים־מיליון טון אני חושב לשרירותי. יותר משליש יוקח לפי האומדן ממחוזות שלא נחקרו, והרי זה לחַלֵק את עור הדוב, שלא זו בלבד שלא הרגוהו, אלא גם את עקבותיו לא גילו…

ועוד זאת, משלושה מִתְקְנֵי-הקרקינג, הפועלים היום, אנו קופצים, לפי התוכנית החדשה, למאה-וחמישים בשנה האחרונה של החוֹמש. וכל זה בשעה שיש מחסור במתכת, ובשעה שעל ביצוע-הקרקינגים המורכב עד מאד עדיין לא נשתלטנו… סופו של המכתב היה כך: ככל בני-התמותה, מעדיף אני לצדד בזכות הטֶמִפִּים הגבוהים, אך הכרת החובה… וכולי וכולי. קראתי. הוא שואל:

— לשלוח או לא?

אני אומרת:

— וויקטור אנדרייביץ׳, נימוקיך וכל המגמה מעיקרה אינם מתקבלים על דעתי, אך איני רואה זכות לעצמי ליעצך, שתסתיר את השקפותיך…

את המכתב שלח. וו.ס.נ.ח. — אש להבה. הועידו אסיפה. מטעם וו.ס.נ.ח. הגיע באַגרינוֹבסקי. על הקיר קבעו את מפת ברית-המועצות, ועליה מִרבּצֵי הנפט החדשים, מיתקני-הדיסטאלאציה, צנורות הנפט הגולמי והמזוקק; כפי שאמר באגרינובסקי:

— ארץ עם מחזור-דם חדש…

באסיפה דרשו מהנדסים צעירים מסוג “אוכלי-הכֹּל” להכריע את וויקטור אנדרייביץ׳ על הבּרכּיים. ביקשתי רשות־הדיבור, דיברתי ארבעים-וחמישה רגע. "אומנם, אין אנו מטילים ספק בבקיאותו של הפרופיסור קלוֹסוֹבסקי ובכוונתו הטובה, ויתירה מזו, אנו אף מעריצים אותו, אלא שאנו פוסלים את פולחן המיספרים, שהוא שבוי בידיו״, — הנה הרעיון שפיתחתי.

— נדחה את לוח־הכפל ככלל גדול בחכמה הממלכתית… על סמך המיספרים הערטילאים כלום אפשר היה לומר, שאנו נבצע את חומש הנפט מבחינת ההפקה במשך שנתיים וחצי ?.. על סמך המיספרים הערטילאים כלום אפשר היה לומר, שמשנת 1931 אנו נגדיל את היצוא פי-תשעה ונעלה למקום השני לאחר ארצות-הברית?

אחרי דיבר מוּראַדיאַן ומתח ביקורת על כיווּן צינור-הנפט הַכַּסְפִּי — מוסקבה. וויקטור אנדרייביץ׳ היה רושם רשימות בשתיקה. בלחייו בצבץ אודם של זיקנה, אודם של דם־וורידים… ריחמתי עליו, לא הקשבתי עד הסוף, הלכתי לחדר-עבודתי. זינאידה עודה יושבת במישרד, וידיה מפוכרות.

— תלדי, — שואלת אני, — או לא?

היא מביטה ואינה רואה, ראשה מתנודד, היא מדברת, ולדבריה אין צליל.

— הננו שניים, קלאַבדיוּשה, — אומרת היא לי: — אני וצערי, כאילו חטוטרת הדביקו לי… ומה מהר משתכח הכל, הנה איני זוכרת כבר, איך חיים בני-אדם בלי צער…

היא אומרת זאת, חוטמה נתארך עוד יותר, הסמיק, הלסתות המוּז׳יקיות (אצל אנשי מעמד-האצילים ישנן לפעמים לסתות כאלה) נתבלטו… מאכס־ומוריץ, חושבת אני, לא היה מתלהב הרבה, אילו ראה אותך בדמות זו… נתגוללתי עליה בצעקות, סילקתי אותה למיטבח לקלף תפוחי-אדמה… אל תצחקי, תבואי — גם אותך נכריח. לתיכנוּן בית-החרושת בְּאוֹרִסק הקציבו זמן כזה, שוועדת-התֵּכָּנִים והשַׂרְטָטִים יושבים יומם ולילה, לארוחת-הצוהריים קולפת להם וואַסָנָה תפוחי-אדמה עם דג-מלוח, מטגנת להם חביתה, ושוב טוֹחֲרִים… היא יצאה למיטבח. לאחר רגע אני שומעת צעקה. באה במרוצה — זינאידה שלי על הריצפה, דופק אָין, העיניים מגולגלות… נתייגענו עמה, פשוט, אין לתאר כלל: וויקטור אנדרייביץ׳, וואסינה ואני. הבהלנו רופא. הכרתה שבה אליה בלילה, היא נגעה בידי, — הלא ידעת את זינה, את עדינותה הבלתי-רגילה… אני רואה: הכל נשרף בה במשך השעות האלה, והכל נולד מחדש… לאבד זמן אסור היה.

— זִינוּשָׁה, — אני אומרת לה, — אנו נצלצל לרוֹזָה מיכאילובנה (היא אצלנו כקודם מאנשי-החצר בעניינים הללו), כי את חזרת בך, כי את לא תבואי… המותר לי לצלצל?

היא עשתה סימן, שמותר, לכי. על הספה בקירבתה ישב ויקטור אנדרייביץ׳, לא חדל למשש את הדופק. התרחקתי, שומעת אני — הוא אומר:

— הנני בן 65, זינוּשה, צִלִי עלי אדמות מצטמצם והולך. הנני איש מלומד, זקן, והנה רצה האלוהים (תמיד — האלוהים!), וחמש שנות-חיי האחרונות חלוֹת בעת ועונה אחת עם זה, — נו, יודעת את עם מה — עם תוכנית-החוֹמש… מעכשיו לא תהיה לי עוד שהות עד יום מותי לא לנוח, לא לחשוב על עצמי." ואילולא בתי, שבאה בערבים וטופחת על שכמי, אילולא בָּנַי, שכותבים לי מכתבים, הייתי עצוב כל-כך, שאין לתאר כלל." יִלְדִי, זינוּשה, אני וקלאבדיה פּאבלובנה נקבל עלינו את האפטרופסות.

הזקן ממלמל, אני מצלצלת לרוזה מיכאילובנה, כי הנה, משמע, יקירתי רוזה מיכאילובנה, מוּראַשוֹבה הבטיחה לבוא מחר, ובכן היא חוזרת בה… בטלפון קול של בן־חיל:

— נפלא, שחזרה בה, פשוט פאנטאסטי…

אשת-החצר שלנו — כמו תמיד: לסוּטית משי וורודה, חצאית אנגלית, מסולסלת, מִקְלַחַת, התעמלות, מאהבים…

הסענו את זינאידה הביתה, הצעתי לה מישכב חם ככל האפשר, חלטתי תה. ישנוֹת היינו יחד, — כאן גם בכינו קצת, זכרנו מעשים שטוב היה שלא נעשו משנעשו, שקלנו וטַרְנוּ, וכך בערבּוּב הדמעות, נרדמנו… “השד” שלי ישב לו בחשאי, עבד, תרגם מגרמנית ספר בטכניקה. לא היית מכירה, דאשָׂה, את ״השד״ — הוא נרגע, נתכווץ, נִשְׁקַט. זה מדכדך אותי.. יום שלם מכופף את גבו בגוֹספּלאן, בערב — תרגומים.

— זינאידה תלד, — אני אומרת לו. — איזה שם לתת לילד? (על ילדה אין איש חושב כלל). — הוחלט — איוואן, — היוּרים והליאוֹנידים נמאסו… ודאי יהיה זה חֶבְרְמָן מנוּול קצת, בעל שיניים חדות, שיניים — בשביל ששים איש. דלק הכינונו לו, עתיד הוא להסיע בחורות אי-שם ליאַלטה, לבּאַטוּם, — לא כמו שהסיעו אותנו להרי ווֹרובּיוב… שלום לך, דאשה. “השד” יכתוב לחוד. איך העניינים אצלך?

קלאבדיה.

.p.s. —…אני מטקטקת במשרדי, מעל לראשי — קולות נפץ, מן התיקרה נופל הטיח. נמצא, שביתנו עודו חזק, לארבע הקומות שהיו אנו מוסיפים עוד ארבע. מוסקבה כולה מחוּתרת, כולה חפירות, מגובבת צינורות, לבֵנים, מסילות החשמליות מסוכסכות, מכונות שהובאו מחוץ־לארץ מטלטלות את חִדְקֵיהֶן, מבַטשוֹת, מטרטרוֹת, ריח זפת עולה, עשן מתמר, כבמקום של דליקה… אתמול בכיכר ווארוואַרסקאַיה ראיתי בחור אחד… הפרצוף רחב, אדום, הראש המגוּלח מבהיק, החוּלצה בלי חגורה, הרגליים היחפות בסנדלים. דילגנו עמו מגבשושית לגבשושית, מהר להר, זחלנו ויצאנו ושוב נפלנו…

— הנהי, מערכת-הקרב שניטשה, — אומר לי הבחור. — עכשיו, עַלְמָתי, במוסקבה עצם החזית, עצם המלחמה…

הפרצוף סֵבֶר טוב לו, מחייך כילד. אני, ממש, רואה אותו לנגד עיני…"

מחמש עד שש היה בית-המלון שלנו ״ Hotel Danton" מועף באוויר מרוב אנחוֹת-האהבה. בחדרים עסקו במלאכה מומחים מופלגים. כיוון שבאתי לצרפת באמונה שלימה, כי העם היושב בה תש-כוחו, נפלאתי הרבה על טיבה של אותה מלאכה. אצלנו אין מביאים נשים לידי תבערה שכזאת, לחלוטין לא. שכני, ז׳אַן בִּיֶנאַל, אמר לי פעם אחת: Mon vieux, במשך אלף שנות ההיסטוריה שלנו עשינו את האשה, את הסעוּדה ואת הסֵפר… איש לא יכחישנו בדבר הזה…

בעניין דעת-צרפת הירבּה ז׳אן ביינאל, הסוחר במכוניות משומשות, להועיל לי יותר מן הספרים שקראתי ומן הערים שראיתי. בתחילת היכּרותנו שאלני על הריסטוֹראן שלי, על בית-הקפה שלי, על בית-הבוֹשת שאני מבקר בו. תשובתי זעזעתו.

¹ —… On va refaire votr ואנו שינינו אותם. את ארוחת-הצוהריים התחלנו לאכול בבית-התמחוי של סוחרי-הבהמות ותגרי-היין — מוּל Halles aux vins²

בתולות כפריות בדרדסים היו שמות לפנינו סרטני־ים ברוֹטב אדום, צלי ארנבת ממולאה בשומים ובכמֵהוֹת, ויין, שאי אתה משיגו במקום אחר. המזמין היה ביינאל, המשלם — אני, אלא ששילמתי במיקח שמשלמים הצרפתים. זה לא היה בזוֹל, אך היה זה המיקח השווה. ומיקח זה הייתי משלם גם בבית־הבושת, שפירנסוהו כמה סינאטורים, ומקום מישכנו סמוך ל-.³Gare st. Lazare ביינאל טרח טירחה מרובה להציגני לפני שוכנות הבית הזה, יותר מכפי שהוצרך לטרוח, אילו ביקשתי להיות נוכח בישיבת בית-הנבחרים בשעת הפלת מיניסטריון. את הערב היינו מסיימים ליד Porte Maillot, בבית-קפה, שבו מתכנסים עורכי תחרויות-של-בוֹכּס ומשתתפי מירוצי-המכוניות. מורי-ורבי היה שייך לאותה מחצית האומה, שסוחרת במכוניות; המחצית השניה מחליפה אותן. הוא היה סוֹכן רָנוֹ ועשה מִסחַרים

עם ארצות הבאלקאן, המפוקפקות שבארצות-תבל, ובעיקר עם בעלי-עסקים רוּמניים, הנאלחים שבבעלי-העסקים שבעולם. בעיתוֹת-הפנאי היה ביינאל מלמדני פרק בהילכות קנייתה של מכוֹנית משוּמשה. לשם כך, לדבריו, דין היה לנסוע לריביירה בשלהי העונה, כשהאנגלים חוזרים איש לביתו ונוטשים במוסכים את המכוניות, ששימשו שניים או שלושה חדשים. ביינאל עצמו היה נוסע ב“רֵנוֹ” מרופט, שהיה נוהג בו, כדרך שסאַמוֹיָד⁴ נוהג בכלבים. בכל אחד-בשבת היינו יוצאים ברכב כַּרִכְּרָנִי זה ועושים דרך של מאה-ועשרים קילומטר לרוּאַן לאכול ברווז, ששם מטגנים אותו בדמֵי עצמו. נצטרפה אלינו זֶ׳רמֶן, זבנית של כסיות בחנות שב- rue Royale. ימי-המועד שלה עם ביינאל היו יום ד, ואחד-בשבת. היא היתה באה בשעה החמישית. כהרף־עין היה חלל חדרם מתמלא קול המיה, קול חיבוט גופים בצניחתם, קול פחד, ולאחר מכן היתה מתחילה גוויעת-עדנים של אשה: — Oh, ȷean …

הייתי מחשב ביני לבין עצמי: נו, הנה נכנסה ז׳רמן, היא סגרה את הדלת בעדה, הם נשקו זה לזה, הנערה הסירה את מגבעתה, את כסיותיה והניחתם על השולחן, ולפי חשבוני לא היתה להם שהות עוד. לא היתה להם שהות להתפשט. בלי הוציא דיבור אחד מפיהם, היו השניים מפזזים בסדיניהם, כארנבות. כתום גניחותיהם, היו מתפקעים מצחוק ומלהגים על עסקיהם. ידעתי על כך כל מה שיכול לדעת שכן, השרוי מאחורי מחיצה של קרשים. לז׳רמן היו מריבות עם מוסיה אַנְרִיש, מנהל החנוּת. אבותיה נתגוררו בטוּר, היא היתה נוסעת לבקרם. שבת אחת קנתה לעצמה סוּדר-של-פרווה, שבת אחרת שמעה את “לה-בּוהים” בגראנד-אוֹפירה. מוסיה אנריש היה כופה את זבניותיו ללבוש בגדים חלקים נוסח ⁵tailleur מוסיה אנריש אִנְגֵל את ז׳רמן, היא היתה כאחת מאותן הנשים המעשיות, שטוחות-החזה, רבות-התנועה, מסולסלות-השער, הצבועות בצבע החוּם הלוהט, — ואולם הקרסוֹל השמן של רגלה, צחוקה הרהוּט ושפל-הקול, מבט עיניה המתבוננות והנוצצות, ואותו קול אנחה שבגוויעה —!Oh ȷean — כל אלה הושארו לרשותו של ביינאל.

בדוֹק העשן והזהב של הערב הפאריזאי נע לפנינו גופה החסון והדק של ז׳רמן; בצחקה, היתה מפשילה ראשה ומאמצת אל חזה אצבעות וורודות וזריזות. לבי היה מתחמם בשעות אלו. אין לך בדידות ללא-מיפלט יותר מן הבדידות בפאריז.

לכל הבאים ממרחקים עיר זו היא מעין גלוּת, ועלתה מחשבת בדעתי, שז׳רמן נחוצה לנו יותר מאשר לביינאל. במחשבתי זו נסעתי למארסיי.

לאחר שישבתי חודש-ימים במארסיי, חזרתי לפאריס. חיכיתי לרביעי־בשבת, כדי לשמוע את קולה של ז׳רמן.

הרביעי-בשבת עבר, איש לא השבית את הדומיה מעבר לכותל. ביינאל החליף את יום־המועד שלו. קולה של אשה נשמע בחמישי-בשבת, בשעה החמישית, כתמיד. ביינאל נתן לאורחתו שהות להסיר את המגבעת והכסיות. ז׳רמן החליפה את יומה, אך היא החליפה גם את קולה. שוב לא היתה זו קריאת־תחנונים מקוטעת: ״…Oh, Jean״ ואחריה דומיה, הדומיה מהלכת־האימים של אושר הזולת. היא נתחלפה זאת הפעם בטַרְחוּת ביתית, צרודה, בפליטת צוויחוֹת גרוניות. ז׳רמן החדשה היה מחריקה בשיניה, צונחת בתנופה אל הספה ובהפסקות מסיחה בקול מעוּבּה ומשוּך. היא לא הגידה דבר על מוסיה אנריש, ולאחר שניהמה את ניהומיה עד השעה השביעית, התקינה עצמה ללכת. פתחתי קמעא את דלת חדרי, כדי להקביל פניה, וראיתי מוּלאַטיה, ההולכת במסדרון בזקיפת הכרבולת של שערות-הסוסים, בשרבוב השדיים הגדולים והמדולדלים. בגָששה בנעליה ללא עקביים, שנתרחבו מרוב דשדוש, עברה המוּלאטיה על-פני המסדרון. דפקתי על דלת חדרו של ביינאל. הוא היה סרוּח על המיטה בלא מקטוֹרן, מעוך, מאפיר, בגרביים מהוּהים מרוב כביסה.

— Mon vieux, נתת ספר-כריתות לז׳רמן?…

—,Cette femme est folle⁶ — השיב הלה והיה מתקפד והולך, — כי יש חורף וקיץ בעולם. תחילה וסוף, כי לאחר החורף בא הקיץ, ולהיפך, — כל זה לא איכפת לה למאַדמוּאַזל ז׳רמן, כל אלה הם מזמור-שיר לא־לה… היא טוענת ריחיים על צווארך ודורשת שתהא נוֹשאם… לאן? אין איש יודע זאת, חוץ ממאדמוּאַזל ז׳רמן…

ביינאל ישב על המיטה, המכנסיים נתקמטו מסביב לרגליו הצנומות, עור-ראשו החיוור בצבץ מבעד לשערותיו שנתלבדו, משולש השפם היה מרטיט. מאַקוֹן במחיר ד׳ פראנקים הליטר החזיר את ידידי לאיתנו הראשון. בשעת קינוח-הסעודה טירף בכתפיו ואמר, כמתרץ את הרהורי-לבו:

—…מלבד האהבה הנצחית ישנם בעולם גם רומינים, שטרות, פשיטות-רגל, מכוניות שמסגרותיהן פקעו….⁷Oh, j’en ai plein le dos

הוא נתעלץ בקאפה דֶה-פּאַרי עם לגימת כוסית של קוניאק. ישבנו על המרפסת מתחת לגנוגנת-הבד הלבנה. פסים רחבים נתמשכו עליה. בערבוביא עם כוכבי החשמל נהר הקהל על גבי המדרכה. כנגד פנינו נעצרה מכונית מוארכת כמוֹקש. יצאו מתוכה אנגלי ואשה בשכמיה של צֵבֵל. היא צפה ועברה על פנינו בענן מחוּמם של בוֹשם ופרווה, ארוכּה אריכות בלתי־אנושית, עם ראש חרסינה קטן ומאיר. ביינאל פרץ למראיה קדימה, פשט רגל, הלבושה מיכנס ממורטט, וקרץ לה עין, כדרך שקורצים לבתולות Rue tie la ⁸gâİtè האשה נתחייכה בזווית שפתותי-הַשָׁנִי, הרכינה את ראשה הוורוד, המעוטף עטיפה נראית-ולא-נראית, וברתיעת גופה הנחשיי נתעלמה מן העין. אחריה, בקול רציצה, עבר האנגלי הזקוף כמקל.

—![²⁰]Ah, canaille — הפטיר ביינאל אחריהם. — לפני שנתיים מסתפקת היתה בכוס אַפֶּרִיטִיב…

נתפרדנו בשעה מאוחרת. גמרתי בלבי ללכת בשבת אל ז׳רמן, להזמינה לתיאטרון, לנסוע עמה לשאַרטֶר, אם תרצה בכך, אך נסתבבו הדברים, ואני ראיתים — את ביינאל ואת ידידתו לשעבר — לפני המועד

הזה. למחרת הערב כבשו השוטרים את הכניסות לבית-המלון “דאנטון”, שולי שכמיותיהם הכחולות נתפשקו בפרוזדורנו. הניחוני להיכנס, לאחר שבדקו ומצאו, כי הנני מדיירי מאדאם טריוּפו, בעלת האכסניה שלנו. מצאתי ז׳אנדארמים על סף חדרי. דלת חדרו של ביינאל היתה פתוחה לרווחה. הוא היה מוטל על הרצפה בתוך שלולית של דם, ועיניו נעכרות ועצומות למחצה. יגון של מיתה-בראש-חוצות היה קָפוי מעליו. הוא היה שחוט, ידידי ביינאל, ושחוט כדבעי. ז׳רמן בחליפת tailleur ובכובעית, המלוּחצת בצִדֶיָה, ישבה ליד השולחן. בהחזירה לי שלום, הרכינה את ראשה, ועמו נרכנה גם הנוצה שעל כובעיתה…

כל זה אירע בשעה השישית בערב, בשעת האהבה; בכל חדר היתה אשה. לפני הסתלקותן — לבושות-למחצה, בגרביים עד יריכיהן, כנערי-החצר, — נחפזו לפרכס פניהן בסרק ולעטר פיותיהן בצבע שחור. הדלתות היו פתוחות-לרווחה, גברים במינעלים, שהותרו שרוכיהם, נערכו במסדרון. בחדרו של איטלקי מקומט-פנים, אמן של מירוצי-אופניים, בכתה על גבי הכר ילדה יחפה. ירדתי למַטה, כדי להזהיר את מאדאם טריוּפוֹ. אמה של ילדה זו מכרה עתונים ברחוב סָן־מִישֶׁל. בלישכת בית-המלון כבר נתלקטו הזקנות שברחובנו, רחוב דאנטה: ירקניות וקוֹנסיירז׳יות, תגרניות של ערמונים ושל תפוחי-אדמה מטוגנים, גושי בשר מזוּפּק ומעוּות, משופמות, כבדות־נשימה, בתבלולים ובהרות סמוקות.

— Voilà qui n’est pas gai, — אמרתי בכניסתי, —![²¹]quel malheur

—… C’est l‘amour, monsieur… El’aimait⁹

מתחת לתחרים שמטו שדיה הלילכיים של מאדאם טריוּפוֹ, רגלי הפיל נתפשקו בטבור החדר, עיניה נוצצו.

— e L’amor — נענתה אחריה כבת־קול סיניורה רוֹקָה, בעלת המסעדה שברחוב דאנטה. —¹⁰Dio cartiga q הזקנות נתגודדו ומלמלו כולן בבת־אחת. יִקוֹד של אבעבועות הצית את לחייהן. העיניים יצאו מארובותיהן.

L’amour —,כפלה מאדאם טריוּפוֹ את אמירתה והיתה תוקפת עלי, —…¹¹ C’est une grosse affaire, l’amour

בחוץ תקע צופר. ידיים מיוּמנות גררו את ההרוג למטה, אל מרכבת בית־החולים. הוא נהפך למיספר, ידידי ביינאל, ושמו אבד בנחשולה של פאריז. סיניורה רוֹקָה ניגשה אל החלון וראתה את הגוויה. הסיניורה היתה מעוברת, כרסה נשתרבבה והיתה מהלכת-אימים, על ירכיה המשורבטות נח המשי, השמש חלפה על פניה הצהובות, הצבויות, על שערותיה הצהובות, הרכות.

Dio —, קראה סיניורה רוקה, — tu non perdoni quelli,chi non ama… non ama¹²

על רשתו המטוּשטשת של הרובע הלאטיני ירדה האפלה, בשקעיו נפוץ קהל של שפלי-קומה, נֵשֶׁם חם של שוּם נפלט מן החצרות. הדמדומים כיסו את ביתה של מאדאם טריפוֹ, את חזיתם הגוטית על שני חלונותיה, את שרידי המגדליוֹת והחלזוניות, זה הקיסוס שנתאבן.

כאן גר דאַנטון לפני שלושה יובלות-שנים. מבעד לחלונו הוא ראה את טירת קוֹנסיירזֶ׳רִי, גשרים, הנטויים בקלוּת על-פני הסֵנֶה, שורת בתים קטנים וסומים, הלחוּצים אל הנהר, נֵשֶׁם כיוצא בזה נדף אז ובא לקראתו. הדוּפי רוח החריקו קירותיהן ושלטיהן החלודים של האכסניות.

יש לי מכּרה — מאדאם קֶבְּצִ׳יק שמה. לשעבר — טוענת מאדאם קבצ׳יק — פחות מחמישה רובל לא היתה מקבלת “בעד שוּם הון שבעולם”. עכשיו יש לה דירה משפחתית, ובדירה המשפחתית שתי בתולות — מאַרוּסיה ותָמַרָה. הקופצים על מארוסיה מרובים יוֹתר מעל תמרה.

חלון אחד מחדרן של העלמות משקיף החוצה, השני — צוהר תחת התיקרה — לחדר-האמבּטיה. ראיתי זאת ואמרתי לפאני אוֹסיפובנה קָבְּצִ׳יק:

— בערבים תציגי סולם אל האשנב שבחדר האמבטיה. אני עולה בסולם ומציץ לחדרה של מאַרוּסיה. בשכר זה — חמישה רובל.

פאני אוסיפובנה אמרה: — "אַח, איזה גבר מפוּנק!״ — והסכימה. את הסך חמישה רובל מקבלת היתה לעתים קרובות. באותו אשנב משתמש הייתי בשעה שאֵצל מארוּסיה היו אורחים. הכל הלך למישרים, אך פעם אחת אירע מקרה ביש.

עמדתי על הסולם. את החשמל, למזלי, לא כיבתה מארוסיה. האורח הפעם היה בחוּר נעים, צנוע ועליז, בעל מין שפם שקט וארוך. מתפשט היה בנחת מעשה בעל-בית: מסיר את הצווארון, מציץ בראי, מוֹצא מוּרסית תחת שפמו, בודקה ומפיסה במימחטה; חולץ נעל וחוזר ובודק — שמא יש פגימה בסוּליָה.

הם נתנשקו, נתפשטו ועישנו סיגריה. וכבר ביקשתי לרדת. אלא שבאוֹתו רגע ממש הרגשתי, שהסולם מחליק ומיטלטל תחתי. אני נאחז בחלון ומנפץ את השמשה שבאשנב. הסוּלם נופל בקול־שאון. אני תלוי תחת התיקרה בכל חללה של הדירה קול המוּלה של בהלה. במרוצה נזעקים ובאים פאני אוסיפובנה, תמרה ואיזה פקיד אלמוני בבגדי־שרד של המיניסטריון לענייני הפינאנסים. מורידים אותי. מצבי עלוב. לחדר־האמבּטיה נכנסת מארוסיה עם האורח הכיפח. הבתולה מתבוננת בי, נדהמת ואומרת בהשתוממות ובקול חרישי:

— מנוּול, אח, איזה מנוּול…

היא משתתקת, משיטה מבט בּוֹהה על פני כולנו, ניגשת אל הכיפח, מנשקת משום־מה את ידו ובוכה. בוכה ואומרת אגב נשיקה:

— יקירי, אל־אלוהים, יקירי…

הכיפח עומד כטיפש מטופש. לבי דופק בבלי מעצור. אני שוֹרט את פיסות ידי ומסתלק אל פאני אוסיפובנה.

מקץ רגעים מעטים יודעת מארוסיה את הכל. הכל ידוע, והכל נשכח. אך אני תוהה בלבי: מה טעם נשקה העלמה את הכיפח?

— מאדאם קָבְּצִ׳יק, — אומר אני, — הציגי את הסולם פעם אחרונה. אתן לך עשרה רובל.

— דעתך מטוּלטלת עליך, כסוּלם זה שלך, — משיבה עקרת-הבית ומסכּימה.

והנה אני עומד שוב ליד האשנב, שוב מציץ ורואה: מארוסיה מגפפת את אורחה בזרועותיה הדקות, מנשקתו נשיקות אטיות, ועיניה משגרות דמעות.

— יקירי, — לוחשת היא, — אל-אלוהים, יקירי, — ומתמסרת בלהט-נפש של אהוּבה. וארשת פניה כאילו אין לה מגן בעולם אלא הוא — הכיפח.

והכיפח מתענג על רב טוֹבה מעשה בעל-בית.

ראיתי בשוּלי הדרך פָּר יפה־מראה להפליא. והיה נער גחון עליו ובוכה.

— זהו בּאַגראַט-אוֹגלי, — אמר לי לוחש־הנחשים, שאַכל פן הצד את לחמו הצר, באַגראַט־אוֹגלִי בן קאסם.

אמרתי:

— הוא יפה-להפליא כשנים־עשר אגני־הסהר.

אמר לוחש-הנחשים:

— אדרתו הירוקה של הנביא לא תעטה לעולם על זקנו העִקֵש של קאסם. הוא היח איש־ריב והניח לבנו סוכּת-עוני, נשים בעלות-בּשרים ועגל שלא היה לו בּן־צֶמֶד. אך גדול הוא אַללה…

— אַללה אִיל אללה, — אמרתי.

— גדול הוא אללה, — כָּפל הזקן אמירתו וסילק מעל פניו את סל-הנחשים. — נתגדל העגל והיה לאבּיר הפרים באנאטוליה. מֶמֶד-חאן, השכן שאחזתו הקנאה, סירסו הלילה. איש לא יביא עוד אל באַגראַט־אוֹגלי פרה שנתיחמה. איש לא ישלם לבאגראט-אוגלי את מְאַת הפיאסטרים מחיר האהבים של פּרוֹ. הוא עני-ואביון — באגראט־אוגלי. הוא בוכה בשוּלי הדרך.

דוּמִיַת הרים פרסה את דגלי הסְגוֹל מעלינו. השלגים הבהיקו בפּסגות. דם היה שותת על רגלי הפּר, שהוטל בוֹ מום, ומפעפע על-גבי העשב. ולשֵׁמע אנקתו של הפּר, הצצתי לתוך עיניו וראיתי את מוֹת הפּר ואת מותי שלי — ונפלתי ארצה ביסורים קשים.

— עובר-אורח, — קרא אז הנער, שפניו וורודות כשחר, — אתה מתפתל, והקצף שוצף בזוויות שפתיך, חולי-הנופלים אוסרך בחבלי עֲוויתִיךָ.

— באגראט-אוגלי, — עניתי באפיסת-הכוח, — בעיני פָּרְךָ מצאתי בבואה למשטמת איֵן־הרף אשר בלב שכנינו אנשי ממד-חאן. במעמקיהן הלחים ראיתי אספקלריות, שבהן מתלקחות המדורות הירוקות אשר לבגידת שכנינו אנשי ממד-חאן. את עלומי הרצוּחים והעקרים ראיתי באישוני הפר, שהוטל בו המום, ואת בגרותי הבוקעת מבעד למשׂוּכּת-החדק של האדישות. את נתיבי סוּריה, ערב וכורדיסטאן, ששלוש פעמים מדדתים בִּשְׁעָלַי, מוצא אני בעיני פַּרך, הוֹ באגראט־אוֹגלי, וחולותיהם השטוחים השוּנִי כּל תקווה. שנאת עולם זוחלת ובאה לתוך ארובות העיניים הקרועות-לרווחה אשר לפָּרךָ. לך ברח, איפוא, מפני משטמת שכנינו אנשי ממד-חאן, הו באגראט־אוֹגלי, ויתן לוחש-הנחשים הזקן את סל נחשיו על שכמו וינוס גם הוא עמך…

ובהתמלא הגיא מקול אנחתִי, קמתי על רגלי. בּוֹשׂמָם של אקליפּטים עלה באפי, ואני נשאתי רגלי משם. שחר מרוּבּהֵ־ראשים המריא מעל להרים כאלף ברבורים. מיפרץ טראפיזוּנד נצנץ מרחוק בפלדת מימיו. ואני ראיתי ים וצוֹהַב דופנותיהן של סירות-המשוט. רעננות העשבים התהפכה בגווניה על הריסותיה של חומה ביצאנטית. שוּק של טראפּיזוּנד ושטיחים של טראפּיזוּנד הופיעו לעיני. אברך הֲרָרִי נזדמן לי עם מפנה-הדרך העירה. על ידו הפשוטה ישב בן־נץ שכַּפּתוֹ כבוּלה. הילוכו של ההררי היה קל. חמה צפה ועלתה מעל לראשינו, ושלוות-פתאום ירדה לשכּון בנפשי, נפש הנע־ונד.

/מתוך פנקס־של־כיס/

מאדאם בליאַנשאַר, אשה כבת ששים ואחת, נזדמנה בבית־הקפה בּ-Boulevard des Italiens עם סגן־האלוף לשעבר איוואן ניידאַצ׳ין. הם נתאהבו זה בזה. אהבתם יותר משהיה בה שׂכל-הישר, היתה בה תאוות-בשרים. מקץ שלושה ירחים ברח סגן־האלוף, ועמו המניות והתכשיטים, שמאדאם בליאנשאר מילאה את ידו לאמוד את שוויים אצל התכשיטאי שב־paix e la.

— Accès de folie passagèRe¹— הגדיר הרופא את ההתקף, שאירע למאדאם בליאנשאר. כשנתישבה עליה נפשה, התוודתה הזקנה לפני כלתה. כלתה הודיעה למישטרה. ניידאצ׳ין נאסר במונפארנאס במיסבּאה, שבה שרו צוענים ממוֹסקבה. בבית-הסוהר נתכּרכּם ניידאצ׳ין ונתבּטבּט. שפטוהו בחדר הי״ד של בית-המשפט הפלילי. תחילה נתבּרר מעשה במכונית, לאחר מכן נתיצב בפני הדיינים ריימוֹנד לַפִּיק בן הט״ז, שירה באהובתו והרגה מקנאה. אחרי הנער בא סגן־האלוף. הז׳אנדארמים דחפוהו לָאוֹר, כדרך שלפנים היו דוחפים את אוּרס² אל זירת הקירקס. בּאוּלם-המשפט היו צרפתים, במקטורנים תפורים דרך־רישוּל, מצווחים בקול זה על זה, נשים מפורכסות בהכנעה נופפו במניפות על פניהן הבכוּיוֹת. לפניהם — על גבי דוכן, מתחת לסמל-השיש של הריפובליקה, — ישב גבר אדום-לחיים, בעל שפם גאלי, באיצטלה ובכיפה.

— ³Eh bien, Nedatchine — אמר הלה למראה הנתבע, —,Eh bien mon ami⁴ — ובהתזת הרי״שין ניתכו רהטי-לשון על סגן־האלוף שנתחלחל.

— בהיות מוצאך מבית האצילים Nedatchine, — דיבר אב-בית-הדין בקול צלול, — נִכִתַבְתָּ, ידידי, בספרי שלטי-האצילים של האיפרכיה הטאמבּוֹבית." קצין הצבא הקיסרי — אתה היגרת יחד עם ווראנגל והיית לשוטר בזאַגריבּ… מחלוקת הגבולין שבין קניין הפרט וקניין הממלכה, — המשיך אב-בית-הדין בקול צלול והיה משרבב מתחת לשולי האיצטלה את חרטומו של מנעל-הלכּה וחוזר וכונסו פנימה, — מחלוקת זו, mon ami, אילצתך לוותר על מלכות יוגוסלאביה, המצוינת בהכנסת-אורחים, ולשים מגמת פניך לפאריס… בפאריס… — כאן סקר אב-בית-הדין במרוּצת-עיניים את גליון־הנייר המוּנח לפניו, — בפאריס, ידידי, היתה לך הבחינה לנהגוּת-של-טאכסי משׂגב-עוז, שנבצר ממך לכובשו… או-אז נתת את שארית חילך שלא נתבזבז למאדאם בליאַנשאר, הנעדרת ממוֹשב זה…

לשון עם זר ניתכה על ראש ניידאצ׳ין כגשם של קיץ. חדל-ישע, כביר-מידות, מדולדל-ידיים — נתנשא הוא על ראשי הקהל, כחיה עצובה מעולם אחר.

— ⁵Voyons, — אמר אב-בית-הדין בפתע, — אני רואה ממקום מושבי את כלתה של מאדאם בליאנשאר הכבודה.

בהטיית הראש ובטלטול בשרים עברה במרוצה אל דוכן־העדים אשה שמנה שמוּטת-צוואר, הדומה לדג שתקעוהו לתוך זיג. בדיבור מתנשף, במועל ידיים קצרצרות החלה האשה למנות אחד לאחד את שמות המניות, שנחמסו מידי מאדאם בליאנשאר.

— אני מודה לך, מאדאם, — שיסעה אב-בית-הדין ורמז בניד-ראש לאיש הצנוּם, שישב לימין שולחן-הדיינים, ופניו יחסניות ונפולות. הקטיגור נתרומם קמעא, סינן כמה מלים וחזר וישב בשליבת ידיו בשרווּליות עגולות. במקומו עמד עורך־דין, יהודי מקיוב שנתאזרח. בקול של נעלב, כעושה מריבה עם מישהו, נצטרח הלה על הגולגלתא של הקצונה הרוסית. המלים הצרפתיות, שהוֹגוּ במגומגם, נתפוררו, נידרדרו בחלל פיו, ובסוף נאומו נתדמו למלים יהודיות. רגעים מיספר היה אב-בית-הדין מביט בלא ארשת-פנים בעוֹרך־הדין ופתאום נטה לימינו — אל זקן מצומק באיצטלה ובכיפה, אחר-כך נטה לעבר השני — אל זקן ממש כנ״ל, שישב משמאלו.

— עשר שנים, ידידי — אמר אב-בית-הדין בקצרה, בהנידו ראשו כלפי ניידאצ׳ין, וקלט מן האוויר את התיק החדש, שהטיל אליו סופר בית-הדין.

ניידאצ׳ין, שעמד במתחוֹן-הגוף, לא נע ולא זע. עיניו הזערוריות. נטולות-הצבע, עפעפו, במצחו הקטן בצבצה הזיעה.

— T’a encaise dix ans⁶ — אמר הז׳אנדראם מאחורי גבו, — c‘est fini, mon vieux⁷ — ובשקידת-אגרופים חשאית החל הז׳אנדארם להדחיף את הנדון ולזרזו אל היציאה.

סאַשקאַ – זה היה שמו, והכינוי כריסטוס ניתן לו על שום רוחו הנמוכה. הוא היה רועה־הקהל בסטאניצה ולא עבד עבודה קשה משנת הארבע־עשרה לחייו, למן העת שחלה בחוֹלי־הזימה. וכך היה המעשה:

טאַראַקאַניץ‘, אביו־חורגו של סאַשקאַ, הלך לימות־החורף לעיר גְרוֹזְנִי ונספח שם לחבוּרת־עובדים. החבורה שנצטרפה שם היתה מוצלחת, מן הכפריים של ריאזַאַן. טאַראַקאַניץ’ היה עושה להם את מלאכת־הנגרים, ופרנסתו מצויה לו בשפע. כיוון שקצרה ידו לעשות כל מלאכתו, הריץ איגרת והזמין אליו את הנער להיות לו לשוּליא; בימות־החורף תסתפק הסטאניצה גם בלעדי סאשקא. סאשקא עבד על־יד אביו־חורגו ששה ימים. אחר־כך בא יום השבת, המה כילו את מלאכתם וישבו לשתות תה. הימים ימי אוקטובר, אך האוויר היה קל. הם פתחו את החלון ושפתו מיחם שני. מעבר לחלונות שוטטה קבצנית. היא דפקה על מלבן־החלון ואמרה:

– שלום לכם, איכרים נכרים. תנו דעתכם על מצבי.

– מה עיניין מצבך לכאן? – אמר טאראקאניץ'. – היכנסי, חַלְכַּאִית.

הקבצנית ריחששה מאחורי הכותל, לסוף קפצה ונכנסה החדרה. ניגשה אל השולחן והשתחוותה אפיים. טאראקאניץ' אחזה במטפחת־ראשה, השליך המטפחת ארצה וגירדה בשערותיה. שערותיה של הקבצנית היו אפרוריות, סַבוֹת, מדוּבללות ומאובּקות.

– ראוהו־נא לגברא זה, שבעל־עזוּת הוא ןבעל־קומה, – אמרה, – ממש קירקס מארץ הקירקסים… בבקשה ממך, אל תמאס בי, בזקֵנה שכמותי, – לחשה בחפיזה וטיפסה ועלתה על הספסל.

טאראקאניץ' שכב עמה. הקבצנית היתה מפשילה ראשה במצוּדד ומצחקת.

– גשם־נדבות על הזקנה, – צחקה – מאתיים שערים לצמד־שדה אתן…

ועם שאמרה כך, ראתה את סאשקא, שהיה שותה תה ליד השולחן וכובש עיניו מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

– שלך הבחור? – שאלה את טאראקאניץ'.

– כביכול שלי, – השיב טאראקאניץ', – של אשתי.

– הנה, זאטוּט, לטשת רוֹאוֹתיך, – אמרה האשה. – נו, קרב הנה.

סאשקא קרב אליה– ודבק בו חולי־הזימה. אך באותה שעה לא נתן איש מהם דעתו על חולי־הזימה. טאראקאניץ' נתן לקבצנית שיריים של עצמות מארוחת־הצוהוריים ומטבע־של־כסף בן חמש אגורות, הנוצץ נציצה יתירה.

– מרקיהו, הַצַדֶקֶת, בחול, – אמר טאראקאניץ', – ויבהיק זיווֹ ביתר עוז. בליל חשכה תתניהו גמילות־חסד לריבון־העולמים, ויהא המטבע מאיר במקום הלבנה…

החלכּאית קשרה ראשה במטפחתה, נטלה את צרור העצמות ונסתלקה. ומקץ שבועיים היה העניין מוּחוור לכפריים בעליל. יסורים הרבה נתייסרו בחולי־הזימה, נשרו את חוליים כל ימות־החורף והיו מתרפאים בעשבים. ולעת אביב חזרו לסטאניצה אל מלאכתם, מלאכת הכפריים.

הסטאניצה היתה רחוקה ממסילת־הברזל כשיעור תשע פרסאות. טאראקאניץ' וסאשקא הלכו על־פני השדות. האדמה שרויה היתה בטחב של אפריל. בשוּחוֹת השחורות הבהיקו איזמרגדים. השיחים הירוקים תיפרו את האדמה בתפר של תחבּוּלות. ועלה מן האדמה ריח של חמיצוּת, כריחה של חיילנית עם שחר. ראשוני העדרים גלשו מן הגבעות, סייחים שיחקו במרחבי־התכלת של האופק.

טאראקאניץ' וסאשקא הלכו במשעולים קטנים, נראים־ולא נראים.

– שלחני, טאראקאניץ', להיות רועה־הקהל, – אמר סאשקא.

– מה הטעם?

– תוקף עלי יצרי מפני הרועים שחייהם מַחמַדים.

– איני מתרצה, – אמר טאראקאניץ'.

– שלחני, בשם האלוהים, טאראקאניץ', – כָּפַל סאשקא אמירתו, – כל הקדושים מקרב הרועים באו.

– סאשקא־הקדוש, – געה האב־החורג בצחוק, – חטף עגבת מאמא קדישתא.

הם עברו את עיקול־הדרך ליד הגשר־האדום, חלפו על־פני החורשה, מיגרש־הבקר, וראו את הצלב שבראש הכנסיה של הסטאניצה.

הנשים חיטטו עדיין בגני־הירק, והקאזאקים, שישבו בין שיחי־הלילך, שתו יי"ש ונתנו קולם בשיר. עוד מהלך חצי־פרסה עד ביתו של טאראקאניץ'.

– ולוואי, שיהא הכל בשלום, –אמר ונצטלב.

הם ניגשו עד הביקתה והציצו בחלון. איש לא היה בביקתה. אמו של סאשקא חלבה פרה באוּרווה. השניים קרב אליה חרש. טאראקאניץ' געה בצחוק וקרא בקול גדול מאחורי גבה של אשתו:

– מוֹטיה, הוד־מעלתך, התקיני פת־ערבית לאוּשפיזין שבאו…

האשה החזירה פניה, נתרעדה, פרצה מן האורווה במרוצה ונתלבטה סחור־סחור על־פני החצר. לאחר מכן חזרה למקומה, נפלה על חזהו של טאראקאניץ' ונתפרפרה.

– אכן, כמה פתיה את ונוֹחה־להיבהל, – אמר טאראקאניץ' וּדחָאָה דרך־חיבה. – קראי לילדים…

– נסתלקו הילדים מן החצר, – אמרה האשה, חיוורת כולה, שוב נתרוצצה על־פני החצר ונפלה ארצה. – אַח, אַליוֹשינקא, – נזדעקה בקול־זוועות, – נסתלקו ילדינו בפישוט־רגליים…

טאראקאניץ' ניפח בידו והלך אצל השכנים. השכנים סחו, שאת הילד והילדה לקח האלוהים בשבוע שעבר בחולי הטיפוס. מוֹטיה כתבה לו, אך מן־הסתם לא הספיק לקבל המכתב. טאראקאניץ' חזר לביקתתו. אשתו שקדה על היסֵק התנור.

– יצאנו ריקם, מוטיה, מכל וכל, – אמר טאראקאניץ', – להכותך מכות־רצח צריך.

הוא ישב אל השולחן, ונפשו מדוכדכת עליו, ולא זז מדכדוכו עד שנרדם, אכל בשר ושתה יי"ש ולא יצא לעשות מלאכתו במשק. הוא היה נוחר ליד השולחן, ננער וחוזר ונוחר. מוטיה הציעה המיטה לה ולבעלה, ולסאשקא בצד. היא כיבתה את המנורה ושכבה עם בעלה. סאשקא התהפך על מצע־הקש בפינתו, עיניו היו פקוחות, הוא לא ישן וראה, כביכול בחלום את הביקתה, את הכוכב בחלון, ואת קצה השולחן, ואת הסמלונות תחת מיטת האם. המראה הכפוּי עליו הכריעוֹ, הוא היה מתמכר להזיות ושמח לחלומו־בהקיץ. נדמה לו, כי שני פתילים־של־כסף יורדים מן השמיים משוּזרים בחוט מעוּבּה, ועריסה קשורה בהם, עריסה עשויה עץ ורוֹד, עם פיתוחי־ריקמה. היא מתערסלת גבוהה מן הארץ ורחוקה מן השמיים, ופתילי־הכסף נעים ומבהיקים. סאשקא מוטל בעריסה, והאוויר מנשב עליו. אוויר קולני, ככלי־זמר, בא מן השדות, הקֶשֶׁת־בענן עולה כפורחת מעל לתבואה שלא הבשילה.

סאשקא שמח לחלומו־בהקיץ והיה עוצם את עיניו, לבל יראה את הסמלונות מתחת למיטת.

– טאראקאניץ', – אמר בקול רם, – עניין לי אליך….

– יבוא עלי, אם לא עניין לי אליך, – השיב סאשקא, – צא לחצר.

ובחצר, תחת כוכב שלא הוּעם זיווֹ, אמר סאשקא לאביו החורג:

– אל תגע אֶל אמא, טאראקאניץ', אתה פגוּם.

– ואתה את תוקף יצרי יודע אתה? – שאל טאראקאניץ'.

– יודע אני את תוקף יצרך, אלא שראית את אמא ואת גופה? היא רגליה נקיות, גם שדיה נקיים. אל תגע, טאראקאניץ', אנו פגומים.

– רחימאי שלי, – השיב האב החורג, – כלך לך מאצל יצרי ומאצל דמַי שלי. הרי לך עשרים קופיקות, התעלס לילה, התפּוֹגג…

– אין מועיל לי בעשרים הקופיקות, – הרטין סאשקא, – שלחני להיות רועה־הקהל…

– לכך איני מתרצה, – טאראקאניץ'.

– שלחני להיות רועה, – הרטין סאשקא, – שאם לא כן, אני מתוודה לפני אמא, מה טיבנו. למה יבואו עליה יסורים בגוף שכזה…

טאראקאניץ' הפך פניו, הלך לדיר והביא גרזן.

– הקדוש, – אמר בלחש, – הנה כך, בתכלית הפשטות… אני אקטול אותך, סאשקא…

– לא תעמוד עלי לקוטלני בעבוּר אשה, – אמר הנער בקול חרישי והיטה עצמו כלפי אביו־חורגו, – אתה חס עלי, שלחני להיות רועה…

– יקחך הַלֵץ, – אמר טאראקאניץ' והשליך את הגרזן, – לך והיה רועה.

מיד חזר לביקתתו ושכב עם אשת־חיקו.

למחרת בבוקר הלך סאשקא אצל הקאזאקים להשכיר עצמו ומני אז היה רועה עדרי הקהל. הוא נתפרסם בכל הגלילה בתוֹם־לבבו, נִתכַּנָה בפי אנשי הסטאניצה בשם “סאשקא כריסטוס” והתמיד במלאכת־הרועים עד יום הגיוס ועד בכלל. זקני האיכרים, מן החלושים שבהם, היו באים אצלו אל המיגרש לקשקש בדברים, הנשים היו חשות אל סאשקא להתאוֹשש מהוֹללוּת נוהגם של הבעלים, ולא היה בלבּן על סאשקא בשם דוֹדיו ובשל חוֹליו. גיוּסו של סאשקא חל להיות בשנה הראשונה למלחמה. הוא עשה במלחמה ארבע שנים וחזר לסטאניצה, כשהלבנים משלו בה ממשלת־זדון. שידלו את סאשקא ללכת לסטאניצה פּלאַטוֹבסקאיה, שבה נתלקט גדוד נגד הלבנים. הנַגָד שעלה לגדוּלה – סימיון מיכאילוביץ' בוּדיוני – כִּלכֵּל את ענייניו של גדוד זה, ועזרו על ידו שלשה אחים: יימליאן, לוּקיאַן ודָניס. סאשקא הלך לפלאטובסקאיה, ושם נחתך גורלו. הוא היה בגדודו של בודיוני, בחטיבה שלו, בדיביזיה ובחיל־הפרשים ה־1. הוא יצא לחלץ את צאריצין הנאדרת־בגבורה, נצטרף לחילו ה־10 של ווֹרוֹשילוֹב, נלחם בשערי ווֹרוֹנייז', בשערי קאסטוֹרנאַיה וליד גשר הגיניראלים שעל הדוֹנייץ. בפולמוס פולין שימש סאשקא בתובלה, לפי שנפצע והוחזק נָכֶה.

הנה כך נסתבבו הדברים. לפני זמן־מה התחלתי לקשור קשרי־היכרות עם סאשקא כריסטוס והעברתי את ארגזי הקטן אל עגלתו. פעמים הרבה היינו מקדמים יחד פני השחר ומלווים החמה בשקיעתה. וכשהיו תהפוכות הקרב מזמנות אותנו, – היינו יושבים בערבים ליד התיתורה הנוצצת, או מרתיחים ביערות תה בתוך אילפס מפויח, או ישנים זה בצד זה בשדוֹת־שלף, איש וסוסו הרעב קשור לו אל רגלו.

אחי בני־עמי, רעים אהובים! הנה־נא, למען המין האנושי, הכירו נא לדעת את ספר־תולדות־חייו של הגיניראל האדום מאטוויי פּאבליצֶ’נקו. הוא היה רועה, הגיניראל דנן, רועה באחוזה לידינוֹ, אצל האדון ניקיטינסקי. והיה שוקד על רעיית חזיריו של האדון, עד שיום אחד זכה לקבל מידי החיים מַתפוֹרֶת על כתפותיו, ובזכותה של אותה מתפורת עלה מאַטיוּשקא לגדולה להיות רועה־בקר. ומי יודע, אילמלי נוֹלד באוסטראליה, זה האיש מאטוויי, מחמדנו רודיונוביץ', אפשר, ידידי, גם עד הפילים היה מגביה, אפשר רועה־פילים היה מאטיוּשקא דנן, אלא דא עקא, שלא היו ולא נבראו פילים בפלכנו, פלך סטאַברוֹפּוֹל. בהמה גסה משוֹר־הבּר, את האמת אני מגיד לכם, בבל תמצא בפלך סטאברוֹפוֹל, היא גלילת ארצנו רחבת־הידיים. ועל שור־הבּר לא תתענג נפש המסּכן, איש רוסי רוחו שוממת עליו להיות מתקלס בּשוֹרי־הבּר, אנו, עלוּבי־הנפש, סוּסית עד קץ־הימים הבה לנו, סוסית שתפּּול ירכה, גם תצא נשמתה בירכתי התלם.

והנה רועה אני את עדרי־בקרי, פרוֹת סַבּוּני גם סבבוני, החלב כבר מפַלשני מלבּר ומלגֵו, מצוּחן אנוכי כעטין שחתכוהו, עגלים מהלכים על סביבותי כדת־וכדין, בני־בקר אמוּצים כעין האֵפר. מרחב־יה סביב לי על־פני השדות, דשאים מרשרשים בחללו של עוֹלם, השמיים מתפרסים מעלי כמפוּחית שמערכות־דַשים לה, והשמיים, חבריא, בפלך סטאברופול פעמים שהם כחוּלים במאד־מאד. והריני רועה מרעיתי בזה האופן, מכה בחלילי ומספר עם הרוחות מגודל הבטלה, עד שיום אחד סח לי זקן פלמוני:

– בוא, – אומר הוא, – מאטוויי, אצל נאסטיה.

– על שום מה? – נעניתי לו. – שמא אתה משטה בי, זקן?

– בוא, – אומר הוא, – שכּך רצונה.

והריני בא.

– נאסטיה! –אוֹמֵרְני, וכל דמי משחירים בקרבי. – נאסטיה, – אומר אני, – שמא את משטה בי?

והיא קופצת פיה, עוקרת רגליה מלפני במרוצות גדולות ורצה בשיוּר כוחותיה, וכך היינו רצים בצוותא, עד שעמדנו במיגרש־הבקר, חשובים־כמתים, אדומי־פנים ובאפס־נשימה.

– מאטוויי, – סחה לי נאסטיה, – באחד־בשבת, שלושה שבועות קודם לכן, לעת מסע־הדגים באביב, הלכו הדייגים אל שׂפת־הנהר, ואתה גם אתה הלכת והשפלת ראשך. ומה טעם השפלת ראשך, מאטוויי, שמא דבר־הרהור הוא שצוֹבט בלבך? השיבני נא…

ואני משיבה:

– נאסטיה, – משיב אני, – אני אין לי תשובות להשיב לך, שראשי אינו קנה־רובה, וכוונֶת אין בו לא מפנים ולא מאחוֹר, וַאֲלוּ לבּי שלי, נאסטיה, גלוי וידוע לפניך, שריקם הוא מכל וכל, שמן־הסתם, החלב אוחז בו ומפלשוֹ. פחד אלוהים הוא סרחון החלב שסורח הימֵני…

ונאסטיה, רואה אני, מגעגעת בצחוק לשמע דיבורים אלו שלי.

– יבוא עלי! – מגעגעת היא, צוחקת בהפקרוּת, צוחקת בקול גדול, בקול ההולך מסוף הערבה ועד סופה, כביכול מכה בתוף, – יבוא עלי, שעיניים אתה משַׂקֵר לעלמות…

ולאחר ימים מועטים, שהיינו מסיחים בדברים־של־שטות, עמדנו ונתחתנו במהרה. מכאן ואילך חיים היינו עם נאסטיה כפי אשר יכולנו, ואכן יכולנו גם יכולנו. כל הלילה חם לנו, בחורף חם לנו, כל הלילה הארוך נתהלכנו ערומים ומשכנו הבשר איש מרעהו. חיים טובים חיינו, כשֵׁדים הללו, וכל־כך – עד שיום אחד בא אצלי הזקן הנ"ל בשׁנית:

– מאטוויי, – אומר הוא, – תמול־שלשום מִשְׁמֵש האדון את רעייתך בכל המקומות. סופו שהוא כובשה, האדון…

ואני:

– לא כי, – אומר אני, – לא כי, ובמחילת כבודך, הזקן, שאם לא כן, אני קוֹטֶלך לאלתר.

והזקן, בתכלית הפשטות, נשא רגליו מלפני, ואני ביום ההוא עשיתי ברגלי מהלך עשרים פרסה, כיברת־ארץ גדולה עשיתי ביום ההוא ברגלי, ולעת ערב בצבצתי באחוזת לידינוֹ אצל אדוני הנעֲלָס ניקיטינסקי. הוא ישב בחדרו, אותו זקן מופלג, והיה מדקדק בשלושה אוכְפים: אנגלי, דראַגוּני וקאזאקי, – ואני מבצבץ ועומד הייתי בפתח דלתו, כסְריכוֹן זה, שעה תמימה הייתי מבצבץ ועומד, וכל עיקר עמידתי ברכה לבטלה…לסוף העיף עיניו בי.

– מה רצונך? – אומר הוא.

– רצוני בדמי־סילוּקים.

– יש בלבך עלי?

– אין בלבי, אך זה רצוני.

מיד הסב עיניו הצידה, מדרך־המלך למבוי־של־כלום, הציע על הרצפה את מרבדי־האוכפים שלו הפטוּלים, – הם היו פטולים יותר מדגלי הצאר, מרבדי האוכפים שלו, — עמד מעליהם הזקן דנן ובא לידי ריתחא.

– רצונו של אדם כבודו, –אומר הוא לי ומרתיח והולך, – אני את אִמוֹתיכם, נוצרים־פראבוסלאבים, את כולן כאחת פשפשתי, דמי־סילוקים יכול אתה לקבל, אך שמא לא חַבִתָּ לי, ידידי מיטיוּשא, איזה חוב של־מה־בכך?

– חִי־חי, – משיב אני, – מיני גחכּנים שכמותכם, באמת, יהוּמני האלוהים, גחכּנים גדולים! אכן, אדוני הוא שחב לי את משׂכּוּרתי…

– משכורת, – מגשגש כאן אדוני ומטילני על ברכי ומדוֹשש ברגליו ותוקע באזני תקיעה משולשת, על דעת האב והבן ורוח־הקודש, – משכוּרתך? ואת העוֹל שכחת, אשתקד את עוֹל־השוורים שיברת לי, – היכן הוא, עוּלי שלי?

– את העול אחזיר לך, – משיב אני לאדוני וזוקף כנגדו את עיני הפשוטות ומשתפל ועומד לפניו שפַל־ברך מכל שִׁפלי־אָרץ, – אשיב לך את העול, אך אל תהא חונקַני בחובותי, איש זקן, אלא המתן לי קמעא…

אכן, אתם, בחורי סטאברופול, בני ארצי־ומולדתי, אחי ורעי, חמש שנים המתין לי אדוני בחובותי, חמש שנים של אבדון אָבַדתי כאשר אָבדתי, עד שבאה עלי לטובה, אני האובד, השנה השמונה־עשרה. בסוסים צוהלים באה, בסוּסוֹני קאַבּארדָה אשר לה. כבוּדה רבה הוליכה אחריה וזמירי־זמירות. אָח, חיבּת־עינִי שלי, שנת השמונה־עשרה הזכוּרה־לטוב! האומנם לא נשוב נתהולל עמך עוד פעם אחת, ציפור־נפשי שלי, שנת השמונה־עשרה, שנת הטובה… בזבזנו זמירותיך, שתינו יינך גם מַצינו, יסדנו צדקתך על מכוניה, ולא נשתיירו לנו ממך אלא תופשי־העט לבדם. אִי־אָח, חיבּת־עיני שלי! לא תופשׂי־עט דהרו בעת ההיא על־פני קוּבּאַן והפריחו נשמתו של גיניראל מריחוק פסיעה אחת, מאטוויי רודיוניץ' נתבוסס בעת ההיא בדמים בשערי פּריקוּמסק, ולא הפסיקו בין מאטוויי רודיוניץ' לבין האחוזה לידינוֹ אלא חמש פרסאות של גמר־מסע. קמתי ונסעתי לשם בגפי, בלא פלוּגתי, וכשנכנסתי לחדר־המגוּרים היתה כניסתי ברוח נמוכה. הרַשות אשר־על־הקרקעות ישבה שם, בחדר, והיה ניקיטינסקי מקיפם בתקרוֹבת התה ומסלסל את הבריות בדברי־חיבובים, אך כיוון שראה אותי, מיד נתכּרכּמו פניו, ואני הסירותי את הקוּבּאניה שלי.

– שאו שלוֹם, – אמרתי לבריות, – שאו שלום, בבקשה מכם. הִכנס, אדוני־פריץ, איש אורח, או היאך יהיו הדברים אצלנו?

– בנחת יהיו אצלנו הדברים, בדרך־ארץ, – משיבני פלוני, ולפי חיתוך־דיבורו, רואה אני, מודד־קרקעות, – בנחת יהיו אצלנו הדברים, בדרך־ארץ, אך ניכר אתה, חבר פּאַבליצֶ’נקו, שממרחקים דהרת ובאת לכאן, שקלסתר־פניך מפוּלש בטיט־חוצות. אנו, הרשוּת אשר־על־הקרקעות, מתבהלים מקלסתר־פנים אשר כזה, מה טעמו של דבר?

– טעמו של דבר הוא, – משיב אני, רַשוּת קרקעית וקרת־מזג שכמותכם, טעמו של דבר הוא, שבקלסתר־פני שלי לחי אחת חמש שנים מלהטת, בחפירה מלהטת, בחיק אשה מלהטת, ובקץ־הימים עתידה היא ללהט. בקץ־הימים, – אומר אני ומביט אל ניקיטינסקי כביכול בפנים מאירות, והוא – שוב אין עיניים לו בראשו, ורק כדורים מוצבים באמצע הפנים, כביכול גלגלו וקבעו לו כדורים בשיפולי מצחו מול פני המערכה. והוא בכדורי־הבדולח הללו ממצמץ כנגדי, כביכול בפנים מאירות כיוצא בזה, אך באימה יתירה.

– מאטיושא, – אומר הוא לי, – הרי מיוּדעים היינו בשכבר הימים, והנה רעייתי, נאדייז’דה וואַסילייבנה, אשר לסיבת העתים המתרחשות נסתלקה דעתה הימנה, הרי היא הפליאה חסדיה עמך, נאדייז’דה וואסילייבנה זו, ואתה, מאטיושא, כיבדת אותה יותר מכולם, הייתכן שלא יעלה הרצון מלפניך לראותה, כשניטל מאור שכלה?

– אפשר, – אוֹמֵרני, ואנו יוצאים עמו לחדר הסמוך, ושם החל למשמשני בידַי, תחילה בימנית, אחר־כך בשמאלית.

– מאטיושא, – אומר הוא, – מזל־ברכה אתה לי, או לא?

– לא, – אומרני – והרף מן הדיבורים הללו. האלוהים סר מעלינו, מעל העבדים החרופים; מזלנו – קליפת־נוֹגה, חיינו – קליפת־השוּם, הרף מן הדיבורים הללו, וכוף אוזניך, אם רצונך בכך, לשמוע איגרתו של לנין…

– איגרת אלי, אל ניקיטינסקי?

– אליך, – והריני מוציא ספר־הפקודות, פותח בדף חַלָק וקורא, אף־על־פי שבּוּר ועם־הארץ אני עד עוּמקא־דליבּא. “על דעת העם, – קורא אני, – ולמען יַסֵד חיים־של־אוֹר לעתיד לבוא, גוזרני על פאבליצ’נקו, מאטוויי רודיוניץ', ליטול נשמתם של אנשים למיניהם לפי ראות עיניו…” אכן, – אומרני – זוהי איגרתּו של לנין אליך…

והוא אלי: לאו!

– לאו, – אומר הוא, – מאַטיוּשא, אף־על־פי שחיינו לעבר השטן המשחית נתמוֹטטו, והדם במלכות רוּסיה, המקודשת בקדושת האַפּוֹסטוֹלים, נזדלזל בזיל־הזול, – הנה אתה את מיכסת הדם הקצובה לך השג תשיג בין כך ובין כך, ועינַי בן־תמוּתה שלי סופן שיישתכחו ממך, וכי לא מוטב איפוא שאראך המרתף?

– הראה, – אומרני, – 'פְשַר שמוטב כך.

ושוב עברנו עמו על־פני החדרים, ירדנו למרתף־היין, שם עקר לבינה אחת ומצא קופסא מאחורי אותה לבינה. היו בה טבעות, באותה קופסה, מחרוזות, אוֹרדנים ואיקוניה משובצת מרגליות. הטילה אלי ונפוג.

– שלך, – אוֹמר הוא, – תהא נא בחזקתך איקוֹניה זו שלבית ניקיטינסקי, וכלך־לך, מאטוויי, אל מאורתך אשר בפריקוּמסק…

מיד אחזתיו בגופו, בגרגרתו, בשערותיו.

– וללָחי שלי מה אעשה, – אומרני, – לחיי מה תהא עליה, אנשים־אחים?

ומיד צָחק על נפשו בקוֹל גדול יתר מאד ולשמוֹט עצמו מידי לא ביקש.

– יוֹשרוֹ של עיט־הצבוּע, – אומר הוא ואינו שומט עצמו. – אני כדבר איש אל אַחַד הקצינים בקיסרות הרוסית מדבר אליך, ואתם, זֶרַע־חַם, משַׁדיה של זאבה ינקתם… ירה בי, ממזר־הכלבים…

אך אני לא יריתי בו, יריות לא חַבתי לו מכל־וכל, ורק גררתיו לטרקלין שלמעלה. שם, בטרקלין, היתה נאַדייז’דה וואַסילייבנה שוכנת, טרופת־דעת לחלוטין, בחרב שלופה נתהלכה על־פני הטרקלין ונסתכלה באספקלריה. כיוון שמשכתי לו לניקיטינסקי והבאתיו לטרקלין, אצה נאדייז’דה וואסילייבנה לשבת בכורסה, כתר הקטיפה שלראשה מעוּטר בנוצות היה, ישבה ישיבה מזורזת בכורסה ודיגלה לפני את חרבה. ואז דשדשתי לו לאדוני ניקיטינסקי. שעה שלימה דשדשתיו, ואפשר למעלה משעה, ובמרוצת העת הזאת טעמתי טעמם של חיים עד תכלית. ביריה, – סוֹברני, – אי אתה יכול אלא להיפטר מבן־אדם: היריה – הרי זו מידת־החסד לו, ולעצמך – קלוּת בזוּיה, ביריה אי אתה עשוי להגיע עד חקר הנפש, איזהו מקומה בקרב האדם, ודרך הִתגלוּתה מהי. וַאֵלוּ אני, פעמים על עצמי אינני חס, אני, פעמים ששעה תמימה, ואפשר למעלה משעה, אני מדשדש לו לצר הצורר, לירד לסוף דעתם של החיים מתאווה אני, מהם ואיזה הם אצלנו…

בית־העלמין בעיירה יהודית. מלכות אַשוּר והבהובן המסתורי של ארצות־הקדם בשדמות ווהלין, שעשבים שוטים פשטו בהן.

אבנים מהוקצעות, אפורות ועליהן כתב חָרוּת של ג' מאות שנה. טביעה גסה של תבליטים גבוהים, החטובים באבן־שחם. דמות דג וכבשה מראשותיו של ברמינן. דמיות רביים במצנפות־שער. הרביים חגורת־רצועה להם על חלציהם הצרות. ובשיפוּלי הפנים נטולות־העיניים קו סלעי, גַלייני של פאות־זקן מסולסלות. מן הצד, בצל אלון, שבקעוֹ הברק, עומד אוהלו של רבּי עזריאל, מהרוגי הקאזאקים של בּוֹגדאן חמלניצקי. ארבעה דורות נחים באחוזת־הקבר הזאת, הדלה כמשכנו של שואב־מיים, ולוּחוֹת, לוחות־אבן שהוריקו, מזמרים אותם בצקון־תפילתו של בידוּאי:

עזריאל בן חנניה, פה קדוש, המתגבר במלחמות השם.

אליהו, בן עזריאל, גדול־העצה, רב־התוּשייה, הנפתל בתבונה עם ארץ־נשייה.

וולף, בן אליהו, האלוף שנחטף מעם התורה בעודו באיבּוֹ והוא בן י"ט.

יהודה, בן וולף, רב דק“ק קראקוב וק”ק פראג.

הה מוות, הה רודף־בצע, הה גנב שוקק, למה לא חַסתָּ עלינו ולוּ אחת בלבד?

אני מבקיע לי דרך לליישניוּב, שבה נשתכן מטֵה הדיביזיה. בן־לווייתי מוסיף להיות פְּרִישצַ’פַּא – בחוּר קובּאני, זרע־חם שאינו יודע ליאוּת, קומוניסט גָרוּש, מַרטוּטָר לעתיד לבוא, סיפיליטיקן שלא איכפת לו, כּזבּן שלא־אצה־לו־הדרך. הוא לָבוּש צַ’רִקַסיָה פטוּלה, עשויה אריג דק, וברדס של פלוּמה, המופשל לו לאחוריו. לפי דרכנו סיפר לי על עצמו.

לפני שנה ערק פרישצָ’פא מחיל הלבָנים. כּדי להתנקם בו, לקחו הללו את הוריו לתערוּבוֹת והרגוּם בשרוּת־הביטחון שלהם… את הרכוש בזזו השכנים. כשגוֹרשו הלבנים מקוּבּאַן, חזר פרישצ’פּאַ לסטאַניצה שלו.

היה בוקר, השחר עלה, שנת־איכּרים נאנקה במחנק הנחמץ. פרישצ’פא זימן לעצמו עגלה מנכסי־הרשוּת והיה מחזר על חצרות הסטאניצה לקבץ את הגראַמוֹפוֹנים שלו, את כַּדֵי הקוואס ואת האלונטיות המרוּקמות מעשה ידי אמו. הוא יצא החוצה באדרת־לבָדים שחורה, ופגיוֹן עקום לו בחגורתו; העגלה נשתרכה מאחוריו. פרישצ’פא היה הולך משָׁכן אל שכן, אותות הדמים של סוליות מגפיו נמשכו בעקבוֹתיו. בביקתאוֹת, שבּהן מצא הקאזאק חפץ של אמו, או קנה־מקטרת של אביו, היה מניח אחריו זְקֵנוֹת מדוּקרות, כלבים תלויים על־פי הבּאֵר, איקוניות מטוּנפות בגללים. אנשי־הסטאניצה היו מעשנים מקטרותיהם ובפנים חשכות מתחקים על שרשי רגליו. פרחי הקאזאקים נפוצו על־פני הערבה ובאו חשבון. החשבון היה תוֹפח והולך, והסטאניצה החרישה. משסיים מלאכתו חזר פרישצ’פא לבית אביו השומם. ערך את פליטת כלי־הבית כסדרם, כפי הזכור לו מימי ילדותו, ושלח להביא יי"ש. כלא עצמו בין כותלי הביקתה ושני מעת־לעת שתה לשוכרה. שר, בכה וקצץ בחרבו את השולחנות.

בלילה השלישי ראתה הסטאניצה עשן, שמתמר מעל לביקתתו של פרישצ’פא. מחוֹרָך ומקוֹרע, בכשכּוּש רגליים, הוציא מן הרפת פרה, תקע אקדוח לתוך פיה וירה. האדמה העלתה עשן תחתיו, טבעת תכלת של שלהבת־אש זינקה מן הארובה ונמוגה. באוּרווה געה בבכיה עגל שנעזב. הדליקה הזהירה בזוהר של יום־טוב. פרישצ’פאַ התיר את סוסו, קפץ לחיק האוכף, הטיל לתוך האֵש קווּצה משערותיו ונעלם.

סאוויצקי, המ“ים־חי”ת שלנו, נטל בשעתו מידי חלייבניקוב, מפקד האסכּדרון הראשון שלנו, את סוּסוֹ הלבן. היה זה סוס, שחזוּתו הדורה, אלא שחיתוך אבריו גוֹלמני, ובעת ההיא הוא נראה לי כבד במקצת. במקומו קיבל חלייבניקוב סוּסית שחרחוֹרת, שדמיה משובחים למדי, ורהיטתה קצובה. אך הוא הכביד עליו אַכפוֹ, שאף נקם, חיכה ליומו שיבוא – וזכה לכך.

לאחר הקרבות הכוֹשלים של ימי יוּלי, כשהודח סאוויצקי ונשתלח לביתו בבחינת קצין־מילוּאים־שבעורף, כתב חלייבניקוב למטה־החַיל בקשה להחזיר לו את סוסו. ראש־המטה רשם בשוּלי הבקשה את הפסק: “להחזיר את מצב הסוס לקדמותו”, ובחדוות־נפשו עשה חלייבּניקוב מאה פרסאות כדי למצוא את סאוויצקי, שנתגורר אותה שעה בראַדזיווילוֹב, העיירה המבוּלקה, הדומה לדלפוֹנית קרועה־ובלוּאה. הוא נתגורר בבדידוּת, המי“ם־חי”ת המודח, מלחכי־הפינכה שבאנשי המטות נתנכּרו לו. מלחכי־הפינכה מאנשי המַטות ביקשו לחרוֹך צידם בחיוכיו של המצביא, ובהתרפּסותם פנו עורף למי“ם־חי”ת שנודע־לתהילה.

מזוּלף בבשׂמים ודומה לפֶּטּר הגדול, היה הלה שרוי בנידוי, עם הקאזאקיה פּאַבְלָה, שֶׁלִקָחָהּ מידי יהודי אפסנאי, ועם עשרים סוּסי־יוחסין, שכּוּלנו חשבנום לקניינו הפרטי. החמה בחצרו היתה מתאזרת בגבורה ומתייסרת בסמיוּת קרניה, הסייחים בחצרו ינקו עטיני אמותיהם בשקיקה יתירה, הסַייסים, שגבּוֹתיהם מיוּזעים, זרו שיבּוֹלת־שוּעל במיזרָאוֹת שַׁדֵהוּ. פצוע־צֶדק ודרוּך־נקם הישיר חלייבניקוב את מגמת פניו אל החצר המבוצרת.

– פּרָטיוּתי שלי מוּדעת לכם? – שאל את סאוויצקי, שהיה מוטל על גבי השחת.

– ראיתיה, כמדומה עלי, – השיב סאוויצקי ונתפהק.

– בכן, קבלוּ הריזולוציה של ראש־המטה, – אמר חלייבניקוב בתוקף, – ואבקש אתכם, חבר מן הרזרבה, להשקיף עלי בהשקפה אופיציאלית…

–אפשר, – מלמל סאוויצקי בנעימה פייסנית, לקח את הכתב וקראוֹ באריכות יתירה. לאחר מכן קרא פתאום את הקאזאקיה, שסירקה שערותיה במקום־של־צל, תחת הסכַכה.

– פאַבלה, – אמר, – למן הבוקר, השבח לאל, מסתרקים אנו… מוטב שתשפתי מֵיחָמוֹן…

הקאזאקיה הניחה את המסרק, ובאַספה בידיה את שערותיה, הפשילתן לאחוריה.

– יום תמים, קונסטאנטין וואסילייביץ', נטפלים אנו היום, – אמרה בבת־צחוק נְגידה ועצלנית, – פעם דא מתבקש לכם, פעם הא…

והיא הלכה אל המי“ם־חי”ת, בשאתה את שדיה בדריסת מנעלים גבוהים, שדיה שפרכסו, כבעלי־חיים בשק.

– יום תמים נטפלים אנו, – כָּפלָה האשה אמירתה בפנים זוהרות וכיפתרה את הכותונת על חזהו של המי"ם־חית.

– פעם דא מתבקש לי, פעם הא, – נצטחק המי“ם־חי”ת בקוּמו, חיבק את כתפי פאבלה הצייתניות, והפך פתאום אל חלייבניקוב את פניו שהחווירו כפני המת.

– עוֹדני חי, חלייבניקוב, – אמר, בהתחבקו עם הקאזאקיה, – עוד רגלי מהלכות, עוד סוסי דוהרים, עוד ידי ישיגוּך, וכלי־תותחי מתחמם סמוך לגופי…

הוא הוציא את האקדוח, שהיה מונח על בטנו החשופה, וניגש אל מפקד האסכּדרון הראשון.

הלה הפך פניו בסיבּוב־עקביים, דרבונותיו נתאנקו, הוא יצא מן החצר, כְּרָץ, שקיבּל תִּשדֹורת, ושוב עשה מאה פרסה, כדי למצוא את ראש־המטה, אך הלה גירש את חלייבניקוב מעל פניו.

– עניינך, המפקד, נחרץ, –אמר ראש המטה. – הסוס הוחזר לך בגזירתי, וטַרחוּת איני חסר גם בלעדיך…

הוא הסיר אוזנו משמוע את חלייבּניקוב והחזיר, סוף־סוף, לאסכדרון הראשון את מפקדו שברח. שבוע ימים נעדר חלייבניקוב, בתוך כך עקרוּנו לחנייה ביערות דוּבּנוֹ. נטינו שם אוהלים וחיינו בטוב. חלייבּניקוב חזר, זוכר אני, בבוקרו של אחד־בשבת, בשנים־עשר לחודש. הוא דרש ממני נייר למעלה מפנקס שלם ודיו. הקאזאקים הקציעו לו סדן־של־עץ, הוא הניח על הסדן את האקדוח ואת צרור הנייר והיה כותב עד הערב, בטייטו תלי־תלים של גליונות.

ממש קארל מארכּס, – אמר לו בערב הקוּ“ף־צַ”דִי של האסכּדרון. – מה אתה כותב שם, שֵדִים ורוחות?

– מתאר מיני מחשבות כפי השבועה, – השיב חלייבניקוב והושיט לקומיסאר כתב־מודעה על פרישתו מן המפלגה הקומוניסטית של הבולשביקים.

“המפלגה הקומוניסטית – נאמר באותה הודעה, – נוסדה, לפי עניוּת־דעתי, למען השמחה והצדקה הנמרצת ללא שיעור וצריכה לתת עין־השגחתה גם על קטני־אָרץ. ועכשיו אדבר מעניין הסוס הלבן, שהוצאתי מידי הכפריים, שאין להם אח ודוגמא לפי שיעור הקוֹנטראַ שבהם, שהיה מראהו מדולדל, ורבים מן החברים היו משחקין בלא שום בושה כלל על אותו מראה, אך אני אזרתי כוח לעמוד בפני השחוק הנמרץ הזה, ובחירוק־שיניים לטובת הכלל טיפחתי וריבּיתי הסוּס עד התמורה הנכספת, לסיבת היותי, חברים, בעלן גדול על סוסים אפורים ונתתי בהם כוחותי, שמעט־מזעיר נותרו לי לפליטה מן המלחמה האיפריאליסטית והאזרחית, וסוסים אשר כאלה מרגישים בידי, ואף אני יכול להרגיש מחסוֹרו בלא אומר־ודברים וכל הצטרכות שלו, ואולם סוסה שחורית שבאה בעַוולה אין לי חפץ בה, איני יכול להרגישה ואיני יכול לשאתה, כאשר יוכלו להעיד כל החברים כולם, ואל אפתח פה לשטן. והנה אין המפלגה יכולה להחזיר לי, על־פי הריזולוציה, את בן־טיפוחַי שלי, ואין לי ברירה, אלא לכתוב הודעה זו בדמעות, שהן גנאי לאיש־מלחמות, אלא שנוזלות בלי הפוגות ומוחצות לבי מחץ גדול עד זוב דם…”

כזה וכיוצא בזה לרוב נמצא כתוב בהודעתו של חלייבניקוב. הוא שקד על כתיבתה יום תמים, והיא היתה ארוכה ביותר. שעה שלימה התחבטנו בה עם הקו“ף־צד”י ופענחנוה עד תוּמה.

– הרי לך טיפש, – אמר הקו“ף־צד”י, בקרעו את גליון הנייר. – בוא אחרי פת־הערבית ואגלגל שיחה עמך.

– אין לי צורך בשיחתך, – השיב חלייבניקוב והיה מרעיד, – הפסדתני, קו“ף־צד”י.

הוא עמד במִתְחוֹן ידיו המוּרדות, והיה רועד, בלי מוש ממקומו, ומביט כה וכה, כאילו שקל בדעתו, איזו הדרך יברח. הקו“ף־צד”י ניגש בו, אך הסיע דעתו. חלייבניקוב זנק ורץ בכל מאמצי־כוחו.

– הפסדת! – נצטעק בקולי־קולות, עלה על סדן־העץ והחל לקרע מעליו את ירכּיתו ולשרט את חזהו.

– הך, סאוויצקי, – נצטעק בנופלו ארצה, – הך באחד!

גררנוהו לתוך האוהל, הקאזאקים סייעונו. הרתחנו לו תה והִתקנוּ לו כמה סיגריות. הוא עישן ולא פסק מלרעוד. ורק עם ערב נרגע מפקדנו. הוא לא שב לדבר על הודעתו המטוֹרפת, אך מקץ שבוע־ימים נסע לרוֹבנה, נבדק בוועדה הרפואית ושוחרר בחזקת נכה, שנפצע ששה פצעים.

כך אָבד לנו חלייבניקוב. נצטערתי על כך, לפי שחלייבניקוב היה איש שקט, הדומה לי באוֹפיוֹ. הוא היחידי בכל האסכדרון היה בעל מיחם. בימים של הפוגה היינו שותים עמו תה חם, והוא היה מספר לי על עסקי נשים פרטים מדוקדקים ביותר, עד כי נכלמתי ונהניתי לשמעם. וכל־כך, נדמה לי, משום שאותן תאוות עצמן סיערו את שנינו. שנינו השקפנו על העולם כעל כר־דשא בירח־מאי, כעל כר־דשא, שנשים וסוּסים מהַלכים בו…

מרצצים היינו את השליאֲכטה בעיבּוּרה של שׂדה־לבן. מרצצים כדבעי, עד כפיפת האילנות. מבעוֹד בוקר ניתן בי האוֹת, אף־על־פי־כן פַצפֵץ היטב פצפצתי, כראוי־וכיאות. היום, זָכוּרִני, נטה לערוב. מן המי“ם־חי”ת שלנו נתנתקתי, מן הפרוֹליטאריאט לא נכרכו אחרי אלא כחמישה קאזאקונים בסך־הכל. מסביב מתקטלים הבריות בגיפוּפין, משל לכומר וכוֹמרַנית, האדום־האדום מטפטף הימיני להוֹנוֹ־להוֹנוֹ, סוּסי מטיל מימיו מִפָנים… קיצורו של דבר – ארוּכּים הדברים.

חָלצנו, אני וּסְפִּירקאַ זאַבּוּטי, הרחק מחוֹרש־היער, רואים – מעשה־מרכּבה כראוי־וכיאות… בריחוּק שלוש מאות אַמוֹת־שַלִיש, נוּ לא למעלה מכן, ספק המַטָה מעפּר והולך, ספק כלי־הרכב. המטה – אדרבּא, הרכב – על אחת כמּה. הבחוּרים – בלוֹייהם נתקרעו, הכוּתנות, לסיבּת קיצוּרן, עד סימני הבגרות לא יגיעו.

– זאַבוּטי, – אומר אני לספירקא, – ערוות־אִמֵךָ בכך וכך ובכיוצא־בכך, רשוּת־הדיבור לך, כנוֹאם שנִכתַּב על הסדר, הרי המטה שלהם הוא שמסתלק…

– ברור כבוקר, שהמטה, – אומר ספירקא, – אלא שאנו שניים, והמה שמונה…

– גַמא אָרץ, ספירקא, – אומרני, – שממילא אטנף מחלצותיהם…נמסור נפשנו על קליפת־השוּם והמהפכה העולמית…

ופרצנו. היו שם שמונה אחוּזי־חרב. לשניים מהם הוֹשטנו בקנה,¹ ונתעקרו מן השורש, את השלישי, רואה אני, מוליך ספירקא למטהו של דוּחוֹנין לבֶדֶק התעודות. ואני אל העַתּוּד שבהם מכוון. חמוּץ־בּגדים, חבריא, העתוד דנן, בעל שרשרת ואורלוגין של זהב. לחצתיו אל החוּטוֹרוֹן. חוֹטורון היה שם כולו תפוּחים ודובדבנים. הסוס מפרכס תחתיו, כבתו של סוחר־גביר, אלא שתּשש כוחו. מיד שומט פאן גיניראל מושכותיו, מכוון כנגדי במאוּזר שלו ונוקב נקב ברגלי.

“מילא, – חוֹשבני בלבי, – שלי תהיי, תפשׂקי רגליך…”

לחצתי הגלגלים ותוקע בסוּסון כדורים שניים. צר היה על הסוס. בולשביק היה הסוס, בוֹלשביקון לכל דבר. אדמוני כולו, כמטבע, זנב כחץ רגל כמיתר. חשבתי – חַי אביאנו ללנין, ולא נסתייע הדבר. חיסלתי לה לאותה סוסית. צנחה לה כּכַלַת־חֲתָנִים, ועתּוּדי שלי נעקר מן האוּכּף. זנק הצִדה, וחזר והפך פניו, ותוספת מִפִלָש פילש לי בשיעור קומתי. נמצא, ששלושה אותות־הצטיינות יש עמי בעלילות נגד הצר הצורר.

“ישוּ המושיע, – חוֹשֵׁבני בלבי, – חס־ושלום שהוא מכּני נפש בשגגה”…

קרבתי אצלו בדהירה, וחרבּו כבר היא שלוּפה בידו, ודמעות משתגרות לו על לחייו, דמעות לבנות, חֲלֵב אנוֹש.

– אוֹרדן הדגל האדום הַב־נא! – מצווח אני. – היכנע, כבוד מעלתך הָאֶפרָתִית, כּל עוד בחיים חייתי!…

– אי אפשר לי, פאַן, – משיב הזקן, – שאתה שוחטני…

וכאן ספּירידוֹן לפָני, כעלה־טרף לפני עשׂב. קלסתר פניו שטוף בזיעה, עיניו מדולדלות מזרבּובו ותלויות בחוּטים.

– וואסיה, – מצווח הוא אלי, – פחד־אלוהים, שיעור הבריות שרצחתים נפש! והרי כאן גיניראל בידיך. שלל־רקמתיים עליו. מתאווה אני לחסלו.

– כלך אצל התוגר, – אומרני לזוּבּאַטוֹב ומתכעס, – שלל־רקמותיו בדמים הוא עלה לי.

ובסוסתי שלי מִגַפֵּל אני את הגיניראל ודוחקו אל בית־הדַיִש, שחת היתה שם, או כיוצא בזה. דממה היתה שם, אפילה, צינה.

– פאן, – אומר אני, – כּוֹף את זיקנוּתך, היכּנע לי, למען האלוהים, ושנינו ננוּח, פאן…

והוא נושם בחזהו ליד הקיר ומשפשף מצחו באצבע אדומה.

– ניֶיה מוֹגֶה,² – אומר הוא, – שאתה שוחטני, לבּוּדיוֹני לבדו אתן את חרבי…

את בּוּדיוֹני הבה לו. אָח, צרת נפשי שלי! ורואה אני בעליל – הולך לאיבוד הזקן.

– פאַן, – מצעק אני ובוכה ומחרק בשיני, – הן־צדק של פרוֹליטאַרי, בעצמי מפקד עליון אני. שלל־רקמתיים אל־נא תחפשׂ אצלי, וַאֵלוּ תוֹאר יש. התואר, הנהו –אֶכְּסצַנטריק מוּזיקאלי ובעל־אוֹב טרקליני שמדבר מטבּורו, מאנשי נִיז’ני… העיר ניז’ני שעל נהר־ווֹלגה…

והסיתני יצרי. עיני הגיניראל נצנצו לפני, כפנסים. ים אדום נגול לפני. העלבון כמֶלח בא לי לְפִצְעִי, לפי שרואה אני, אין הזקן מאמין לי. מיד חשקתי שפתי זו בזו. צמצמתי בטני, שאפתי רוח והטחתי לו בנוסח הקדמוֹנים, לפי דרכנו, דרך הסרדיוטים, אנשי ניזֶ’גוֹרוֹד, והוכחתי לה לשליאכטה, את רוח בּטני כאחד האוֹבוֹת המצפצפים.

מיד הלבינו פני הזקן, נתן ידו על לבו וישב על הארץ.

– ועכשיו מאמין אתה לוואַסקאַ־אֶכּסצנטריק, לקומיסאר חטיבת־הפרשים השלישית העשוּיה־לבלי־חת…

– קומיסאר? – מצווח הוא.

– קומיסאר, – אומר אני.

– קומוניסט? – מצווח הוא.

– קומוניסט, – אומר אני.

– קודם פטירתי, – מצווח הוא, – בשעת מיצוּי־נפשי, הגידה לי, ידידי הקאזאק, – קוֹמוּניסט אתה, או שקר בפיך?

– קומוניסט, – אומר אני.

מיד יושב לו הזקן דנן על הארץ, מנשק מין קמיע, משבּר את חרבו לחצאין ומדליק שתי עשׁשׁיות בעיניו, שני פנסים על־פני הערבה האפילה.

– סלח לי, – אומר הוא, – אי אפשר לי להיכנע לקומוניסט, – ולוחץ ידי בבירכת־שלום. – סלח לי אומר הוא, והכּני לפי חרב כדרך החיילים…

סיפור־מעשה זה, כדרכו בליצנוּת, סיפר לנו בשעת אחד מסילוּקי־המסעוֹת קוֹנקין, הקומיסאר הפוליטי של חטיבת־פרשים פלונית והחתן המשוּלש של אוֹרדן הדגל האדום.

– והאיך, וואסקא, נתפשרת עם הפאַן?

– וכי אפשר להתפשר עמו?.. נמצא שמזחוחי־הדעת הוא. שבתי וקדתי לפניו, והוא מתעקש. מיד נטלנו התעוּדוֹת שהיו עמו, נטלנו המאוּזר; אוּכּפוֹ שלו, תמהוני שכמותו, גם עכשיו הוא חבוש תחתי. מכאן ואילך רואה אני, שמנטף ממני ביתר עוז, תרדימה גדולה נופלת עלי, מגפי מלאים דם, אין לבי פנוי להתעסק עמו.

– הִמְצַאתֶם, משמע, מנוחה שלימה לאותו זקן?

– בעווֹנותינו.

ערכנו מסע מחוֹטין לבייריסטָצ’קוֹ. אנשי־המלחמה נמנמו באוכפיהם הגבוהים. השירה פכפכה כנחל־אכזב. חללים מוּשחתים־לזעווה נתגוללו על גבעות־הקברים, גבעות־הקדומים. כפריים בכותנות לבנות השתחוו לפנינו בחנופה. שכמיית־הלבָדים של המי“ם־חי”ת פּאַבליצַ’נקוֹ נתנפנפה מעל המטה כדגל של קדרות. כנפי ברדס־הפּלוּמה שלו היו מופשלות מעל לשכמייה, חרבו העקוּמה היתה מצוּמדת לו בצדוֹ.

עברנו על פני גבעות־עולם של קאזאקים ועל פני תלו של בוגדאן חמלניצקי. מאחורי אבן־המצבה הגיח זקן עם פַּנדוּרה ובקול של ילד שר לפנינו על תפארת קאזאקים מימים קדמוֹנים. שמענו את השיר בשתיקה, אחר־כך פרשׂנו דגלינו ולקול מאַרשׁ רועם פרצנו לביירייסטייצ’קו. התושבים הגיפו תריסיהם במֹוטוֹת של ברזל, ודממה, דממה המושלת־בכיפה, עלתה על כּסאה, כסא־המלכות של העיירה.

דירה נזדמנה לי אצל אלמנה אדמוֹנית, שריח של צער־האַלמנוּת נדף הימנה. רחצתי את אבק הדרך ויצאתי החוּצה. על העמודים היו תלויות מודעות, שהודיעו כי הקוּ“ף־צד”י של החטיבה ירצה הערב על הקונגרס השני של הקוֹמאינטרן. ממש מוּל חלונותי היו כמה קאזאקים מוציאים להורג על חשד־ריגוּל יהודי זקן, שזקנו כעין הכסף. הזקֵן היה מתייבּב ומתחלץ. אז אחז לו קוּדריאַ מפלוגת־המקלענים בראשו ונתנו תחת בית־שחיוֹ. היהודי הִדְמים ופישק את רגליו. קוּדריאַ שלף פגיון בידו הימנית ובזהירות שחט את היהודי, בלי שנתז דמו עליו. אחר־כך הקיש על חלון שהוגף.

– אם יש למי חֵפץ, – אמר, – יבוא ויטוֹל. זה חופשי…

והקאזאקים פנו בקרן הרחוב. הלכתי בעקבותיהם והייתי משוֹטט על־פני ביירייסטייצ’קו. רוב־מנין כאן הם יהודים, ובפרברים נשתכנו רוסים מן הקרתנים־הבוּרסים. הם שרויים בניקיון, בין כותלי בתים קטנים, לבנים, מאחורי תריסים ירוּקים. במקום יי"ש שותים הקרתנים שֵׁכַר או תְמֵד, מגדלים טאבאק בגנוּניותיהם ומעשנים אותו בקני־מקטרת ארוכים, כפופים, כדרך הכפריים שבגאליציה. שכינוּתם של שלושה שבטים, שאנשי־מעשה הם ואנשי־תוּשיה, עוררה בהם את החריצוּת העקשנית, שהיא לפעמים מתכוּנתו של האיש הרוסי, בטרם ירחוֹש כּינים, יפוֹל ביאוש ויישטף בשיכּרות.

ההווי נתנדף בביירייסטייצ’קו, והרי הוא היה איתן כאן. הנצרים, שפרחו משרשיו מלפני ג' מאות שנה ולמעלה מזה, עדיין הוסיפו בווהלין להוריק ברקבּוּבית חמימה של ימים־עַבַרו. היהודים היו אוגדים כאן בחוטי הפרנסה את הכפרי הרוסי עם הפריץ הפולני, את הקוֹלוֹניסט הצ’כי עם בית־החרושת של לודז. אלה היו מבריח־מכס, המצויינים שבגבולין, וכמעט תמיד קנאי־הדת. החסידות היתה חובשת בשביה ובמחנק עמא פיזיזא זה של מוֹזגים, רוכלים וסרסורים. תינוקות של־בית־רבן בקאַפוטיות הוסיפו עדיין לדשדש בדרך הדורות אל החדר החסידי, והזקֵנות הוסיפו כקודם להביא את הכלות את הצדיקים בתפילה ותחנונים לפרי־בטן.

היהודים מתגוררים כאן בבתים רווּחים, הצבועים בלבן או בתכלת מימית. דַלוּתה המסורתית של הארכיטקטורה הזאת בת מאות בשנים היא. מאחורי הבית משׂתרע דיר בן שתיים, ולפעמים שלוש, קומות. לעולם אין החמה נכנסת בו. הדירים הללו, הקודרים עד אין לתאר, הרי הם במקום החצרות שלנו. מבואות־סתרים מוליכים למרתפים ולאוּרוות. בימי המלחמה משמשים מערות־הכּוּכים הללו מִסתוֹר מפני הכדורים והביזה. כאן מצטברים במשך ימים רבים פסוֹלתם של בני־אדם וגללי בהמה. העַגמה והאימה ממלאות את הכוכים סרחון צוֹרבני וחמיצוּת מעוּפשת של רְעִי.

ביירייסטייצ’קו מסריחה דרך־קבע עד עצם היום הזה, ומכל אדם נודף ריח של דג־מלוח בָּאוּש. העיירה מעלה צחנה בציפיה לעידן חדש, ובמקום בני־אדם מהלכים בה סכימות דהויות של פגעי־גבוּלין. הם היו לי לזרא עם מוֹצַאֵי היום, יצאתי אל מחוץ לעיר, עליתי במעלה הדרך ונכנסתי לטירתם השוֹממת של הגראפים לבית ראַציבּוֹרסקי, שהיו תמול־שלשום בעליה של ביירייסטייצ’קו.

שלוות השקיעה הלבישה תכלת את העשׂב שליד הטירה. מעל לבריכה עלה הירח, ירוֹק כלטאה. מבעד החלון רואות עיני את אחוּזת הרוזנים לבית ראַציבּוֹרסקי – כרי־דשא ומטעי כְּשוּת, שסרטי המשי הגוונוּני של בין־השמשות מכסים אותם.

בטירה נתגוררה קודם לכן הרוזנת המטורפת בת התשעים עם בנה. היא ירדה לחיי בנה על שלא העמיד יורשים לגזע השוקע, והרוזנת – כך סיפרו לי האיכרים – היתה מכה את בנה בשוֹט־של־רַכַּבים.

למטה ברחבה נתכנס מיטינג. באו כפריים, יהודים ובורסים מן הפרבר. מעל ראשיהם נתלקח קולו הנלהב של ווינוֹגראַדוֹב וקול צלצול דרבנותיו. הוא דיבר על הקונגרס השני של הקוֹמאינטרן, ואני שוטטתי לאורך הכתלים, שנימפות נקוּרוֹת־עיניים עורכות שם מחול־מחניים עתיק. אחר־כך בקרן־זווית על־גבי הריצפה המדוּשדשת מצאתי קטע של מכתב שהצהיב. בדיוֹ שדהתה היה כתוב בו:

למטה מריע והולך קולוו של הקו“ף־צד”י של הדיביזיה. בלהט רב משכנע הוא את הקרתנים הנבוכים ואת היהודים הקרוּעים־בלוּאים:

– אתם – השלטון. כל מה שיש כאן – שלכם. אין אדונים. אני פותח בבחירות הרָבקום¹…

“חברי עורך יקר. רצוני לתאר לפניך מחוסר־ההכרה של נשים, שהיזקן מרובה לנו. חזקה עליך, שבהיותך, מסייר החזיתות האזרחיות, אשר שַׂמְתָּ עין־השגחתך עליהן, לא פסחת על תחנת פאַסטוֹב הנודעת לדוֹפי, השוכנת בקצווי תבל, במדינה פלונית, בארץ אלמונית, אנוכי, כמובן, שמה הייתי, ויי”ש־שכר שתיתי, כדי לכלוּך־השׂפם מצאתי, ולא בא אל פי ושפתי. בעניין התחנה הנסקרת־לעיל ראוי לכתוב בארוּכה, אך כלשון הדיוט אצלנו בדַבֵּר איש אל רעהו, – טינופתו של הקדוש־ברוך־הוא אין לה שיעור, ולא רעִי זה כְּרִעִי זה. אשר על כן לא אבוא לתאר לפניך כמוֹ אלא ממה שראו עיני במו ידיהן.

היה ליל־מחמדים, ליל שוּפי ונחת, לפני שבוע ימים, כשרכבתנו הנודעת־לתהילה אשר לחיל־הפרשים נעצרה שמה, טעוּנה אנשי־מלחמה. כולנו להוּטים היינו לעזור שכם אחד לעניין הכלל, ומגמת־פנינו בֶּרדִיצֵ’ב. אלא עינינו הרואות, שאין רכבתנו נעתקת ממקומה בשום צד ואופן, גַברִילקָא שלנו אינו מסבּב הגלגל, ואנשי־שלומנו גיבורי־החיל הספק נכנס בלבם והיו מסיחים זה עם זה – מה המניעה כאן? ואכן, נמצא שהמניעה לעניין הכלל גדולה ועצוּמה לסיבת העובדא, שהשַׂקַאים,¹ אלה השונאים הזידונים, אשר נמצאו בקרבם גם כוֹחַי־כוחות ממין הנקבה, נהגו מנהג של חציפוּת עם השלטונים של מסילות־הברזל. בלא שום מוֹרא על ראשם נתאחזו בּמַעֲקי הקרונות, אלה השונאים הזידונים, במרוּצות גדולות נתרוצצו ועברו על גגות־הברזל והיו משוֹטטים וּמהוֹתתים, ובכל יד ויד נתנוסס לתלפיות המֶלח, הגלוי־ומפורסם, בהגיעו כדי חמישה פודים השׂק. אך לא לעולם חוֹסן לקאפיטאל של השקאים. האיניציאטיבה של אנשי־המלחמה, שהגיחו מן הקרון, נתנה הרווחה לשלטון פועלי־הרכבת הנתון לשמצה לנשוֹם במלוא חללו של בית־החזה. ורק מין הנקבה, אשה אשה ושַׂקָה עמה, הֵנָה לבדן נשתיירו בירכתיים. אנשי־המלחמה, כיוון שנתגלגלו רחמיהם, קצת מן הנשים הושיבו ב“חַמָמיות”,² וקצתן לא הוֹשיבו. כיוצא בזה בקרוננו, קרון הפלוגה השניה, נמצאו בעליל שתיים בתולות, אך עם שנשתמע הצלצול הראשון, ניגשת אצלנו אשה בעלת־צוּרה עם תינוק וסחה לאמור:

– הכניסוני, קאזאקוֹנים נלבּבים, כל משך המלחמה מתייסרת אני בבתי־הנתיבות, וינוּקא לי על זרועותי, ועכשיו מתאווה אנוכי להתראות פנים את בעלי, אך בסיבת מסילת־הברזל איני ביכולת לנסוע בשום צד ואופן. האומנם, קאזאקונים, לא זכיתי בעיניכם?

– בדרך אגב, אשה, – אוֹמֵרני לה, – כאשר תעלה ההסכמה לפני הפלוגה, כן תקום־ותהיה מנת־חלקך. – ובפנותי אל אנשי־הפלוגה, אני מסבר אוזניהם, שאשה של צורה משטחת בקשתה לנסוע אל בעלה למקום תעודתו, והתינוק, אומנם, מצוי עמה; ומהי הסכמת־דעתכם: להכניסה או לחדול?

– הכניסנה, – מצווחים החבריא, – אחרינו לא תוסיף עוד להתאוות לבעלה!..

– לא, – אומרני לחבריא במידה נכוחה של דרך־ארץ, – במחילת־כבודכם, אנשי־הפלוגה, אלא שנפלאתי לשמוע מפיכם לשון סוּסית אשר כזאת, זכרו, אנשי־הפלוגה, את חייכם, והאיך הייתם גם אתם תינוקות לאמוֹתיכם, ונמצא, לכאורה, שלא מן המידה היא לדבר כן…

והקאזאקים, כיוון שהסיחו בינם לבין עצמם, היאך הוא, זאת אומרת, באַלמאַשוֹב מסבּר בדברים שהדעת סוֹבלתם, מיד עמד והיו מכניסים לה לאותה אשה לקרון, והיא תופסת לשון של הודייה ומטפסת ועולה. וכל אחד ואחד מוּרתח ונרעש בדבר־אמת שלי, מסייעהּ בעלייתה, והכל מסיחים בערבוביא:

– היכּבדי־נא, אשה, ושבי בקרן־זווית, גפפי לו לעוללך, כּמשפט האמהוֹת. איש לא יגע בך בקרן־זוויתך, וסופך שאת מגיעה אל בעלך בקו השלימוּת כחפץ־נפשך, וסומכים אנו על תוּמת־לבבך, שעתידה את לגדל לנו משמרת חדשה, לפי שהזקנים מזדקנים, ומן התשחוֹרת אין העין רואה אלא מועט שבמועט. ייסורים ידענו, אשה, בשירוּת הפעיל ובגיוס־המשנה, סְכַפַנוּ הרעב, אֲכלנו הקוֹר. ואת אשה, שבי בכאן, בלא נדנוּד־ספק קל…

ועם שנשמע הצלצול השלישי, ניזוֹזה הרכבת. וליל־מחמדים פרש סוכתו עלינו. ובאותה סוכה היו כוכבים־נרות דולקים. ואנשי־המלחמה זכרו את הלילה הקוּבּאַני ואת הכוכב הקוּבּאַני הירוק. והגוּת־שבלב פרשׂה כנף, כעוף־השמים. והגלגלים משקשקים, משקשקים…

אך מקץ הזמן הקצוּב, כיוון שחלפה משמרת הלילה, והמתופפים האדומים הלמו הַלמוּת־של־שחרית בתוּפיהם האדומים, מיד קרבו אלי הקאזאקים, בסיבּת ראותם, שאני יושב בלא שינה, ונפשי שוממת עלי עד דכא.

– באלמאשוב, – אומרים לי הקאזאקים, – מה לך שנפשך שוממת מאד, ושנתך נדוּדה?

– במחילת כבודכם, אנשי־המלחמה, ואתכם הסליחה לשעה־של־כלום, אך הניחוני נא לגלגל עם אזרחית זוֹ כמה מילות של־מה־בכך…

ובחלחלת כל גופי אני קם מעל משכּבי, שהשינה נָסָה הימנו, כְּנוּס הזאב מכנופיא של רִשְׁעֵי־כלבים, וניגש אליה ונוטל התינוק מעל ידיה, וקורע החיתולים והסחבות מעליו, ורואה מתחת לחיתולים שק של מלח כשיעור הפּוּד.

– הנה זה תינוק מעניין מאד, חברים, שאינו מבקש דַדִים, אינו מטיל מיים על הרצפה ושנַת הבריות אינו טורד…

– במחילה, קאזאקונים נלבבים, – תוקעת עצמה האשה לתוך שיחתנו בקרירוּת־דעת יתירה, – לא אני רימיתי, צרתי רימתה…

– באלמאשוב ימחל לצרתך, – משיב אני לאשה, – לבאלמאשוב אין היא מעלה ואין היא מורידה, באלמאשוב כמיקָחוֹ כן מִמְכַּרוֹ. אך שאי עיניך אל שתי הבתולות הללו. הבוֹכיות לעת הזאת בחזקת הנפגעוֹת מידינו בלילה הזה. שאי עיניך אל נשותינו בקוּבּאַן ארץ־החיטה, הנמקות מאוֹנים־של־נשים באין בעַלים, והללו, שערירים הם כיוצא בהן, אונסים מחמת המציק בתוּלוֹת, שמזדמנות להם בדרך־חייהם… ובך לא נגעו, אף־על־פי שדווקא בך, קְלוֹנית שכמותך, יאה לנגוע. שׂאי עיניך אל ראַסֵייה, המדוקדקת ביסורים…

והיא ליף

– אני את מִלְחִי שלי קיפחתי, ואיני חוששת מפני האמת. אתם לא ברוּסיה מעייניכם, אתם את הז’ידים לנין וטרוֹצקי שוקדים להציל.

– לא על הז’ידים ידוּבּר לעת הזאת, אזרחית חוֹבלנית, הז’ידים אינם עניין לכאן. בדרך־אגב, על אודות לנין אין לי פתחון־פה לומר, וַאִלוּ טרוצקי הוא יוצא־חלציו העזוז־והנורא של הגוּבּרנאַטוֹר הטאַמבּוֹבי, שאף־על־פי שתור־מעלתו אחר הוא, מכל מקום נתייצב לימין המעמד העמלני. כאסירי־פרך קנוּסי־מלכות הם מחלצים אותנו – לנין וטרוצקי – אל דרך־החיים החופשי, ואַת אזרחית בזוּיה, הנך קונטר־ריבולוציונרית יתר על אותו גיניראל לָבן, שבחרב־פיפיות הוא מגַזם עלינו על גבּי סוּסוֹ שהיה לרבבה… אותו, את הגיניראל הלז, אתה רואה בעליל בכל נתיבוֹת־הדרכים, והאיש העמלני מזימת־מחשבה לו בלבבו להובילוֹ לטבח, וַאִלו אתכן, אזרחית עלובה, עם תינוקותיכן המעניינים, שאינם מבקשים לחם לאכול ואינם נצרכים לנקביהם, – אתכן אין העין רואה, משל לפרעוש זה, ואתן מכרסמות, מכרסמות, מכרסמות…

ואומנם, הנני מודה ומתוודה, כי השלכתי לה, לאזרחית הנ"ל, בשעת הילוּך הרכבת, אל מדרון־המסילה, אך היא, בסיבת היותה גסה ועבה בתכלית העַבִיוּת, ישבה תחתיה, נפנפה בשמלותיה והלכה לה בדרכה הנלוֹזה. ולמראה האשה הזאת, שאין הפַּגע שולט בה, וראַסייה, שאין ניב־שפתיים לתארה, על סביבותיה, ושדותיהם של איכרים באין שיבּוֹלת, והבתולות שנתחללה תוּמתן, והחברים, שמרבים לנסוע לחזית וממעטים לחזור, ביקשתי לקפוץ מן הקרון ולחסל אותי, או לחסל אותה. אלא שגלגלו הקאזאקים רחמיהם ואמרו:

– הוֹשט לה בקָנה.

ובהסירי מעל הקיר את קנה־הרובה הנאמן, מחיתי את הקלון הזה מעל פני הארץ העמלנית והריפובליקה.

ואנו, לוחמי הפלוגה השנייה, נשבעים לפניך, חבר יקר, אישי העורך, ולפניכם, חברים יקרים מבית־המערכת, שנהא נוהגים בלא רחמים עם כל בוגדי־הבֶּגֶד, המושכים אותנו לבור־תחתיות ומבקשים להסב את הנהר לאחור ולרפד את ראַסייה בחללים ועשבים שיעלו בלחייהם.

בשם כל לוחמי הפלוגה השנייה – ניקיטא בּאַלמאַשוֹב, חייל הריבולוציה".

הה, תקנון הרק"פ![⁷] מבעד לַבָּצֵק החמץ של מקרי־העתים אשר לרוסיה פּילסת פסי־ברזל המגמאים־אָרץ. שלושה לבבות ערירים, שיצריהם יצרי ישוּ ריאזאניים, הפכת לכַתַבֵי העתון “הפרש האדום”, הפכת אותם למען יוכלו יום־יום לחבּר עתון־של־עַזיזוּת, שתוכו רצוף גבורה וצהלה גסה.

גאַלין בעל־התבלוּל, סְלינְקין השחפני, סיצ’וב שמֵעיו מצומתים – הם משוטטים באבק־הסרק של העורף ומשחילים את המרי ואת הלהט שבעלוניהם דרך שוּרוֹת של קאַזאַקים שוקקי־עלוּמים שיצאו לנופש, של נוכלים מאנשי־המילואים, הנמנים עם המתוּרגמנים הפולנים, ושל ריבוֹת, שנשלחו ממוסקבה לרכבתנו, רכבת המחלקה הפוליטית, לשם הבראה.

רק עם לילה מוכן העתון – זה פתילוֹ של חומר־הנפץ, שמטילים לרגלי הצבא. בשמיים כֶָּבֶה פַּנָסַהּ הפוזל של השמש הקרתנית, אורות הדפוס מתפרחים ולוהטים באין־מעצור, כּשקיקת המכונה. ואז, עם חצות־הלילה, יוצא מן הקרון גאַלין, כדי להתחלחל מעוּקצה של אהבה השבה ריקם, אהבתו את כובסת הרכבת שלנו אירינה.

– בפעם שעברה, – אומר גאלין, שכתפיו צרות, פניו חיוורות, ועינו סוּמית, – בפעם שעברה סקרנו, אירינה, את הֵרג ניקולאי העקוב־מדם, שהומת־ביריה בידי הפורליטאריון הייקטרינבּוּרגי. עכשיו נעבור לשאר טיראנים, שמתו מיתת כלבים. את פּטר השלישי חינק אוֹרלוֹב, מאהב אשתו, את פאוול קרעו לגזרים אנשי־החצר ובנו יוצא־חלציו. ניקולאי “המקל”, הרעיל עצמו לדעת, בנו נרצח באחד במארס, נכדו מת משיכּרוּת… כל אלה ראוי לך שתדעי אירינה…

ובנשאו אל הכובסת עין גלוּיה, המלאה הערצה, מהפך גאלין בלי ליאוּת בכוּכי־הקברים של הקיסרים שנספּוּ. כפוף־גב הוא ומואר באור הירח, הנעוץ שם, למעלה, כטרדן מחוּצף, מכונות־הדפוס משקשקות אי־שם בקירבתו, ובאור טהור זורחת תחנת־השידור. מתחכּכת אירינה בכתפו של הטבּח וואַסילי ושומעת את מלמול האהבה המעומעם וחסר־השחר, מעליה, בין אַצוֹת־השמיים השחורות, משתרכים כוכבים, הכובסת מנמנמת, נים־ולא־נים, צולבת את פיה התָפוּח ומביטה אל גאלין במלוא עיניה…

ובצדה של אירינה מפהק וואסילי עַב־הפרצוף, המזלזל במין האנושי, ככל הטבּחים. הטבחים – עיסוק מרובה להם בבשרן של בהמות מתות ובגרגרנותם של בני־אדם חיים, מטעם זה בפוליטיקה מבקשים הטבחים דברים שאינם מעיניינם. והוא הדין – וואַסילי. במשיכת מכנסיים אל פטמותיו שוֹאל הוא את גאַלין על תקציבם האישי של המלכים השוֹנים, על הנדוּניה של בנוֹת הקיסרים, ולסוף אומר בפיהוק:

– עת לילה, אַרישָׁה, – אומר הוא. – גם מחר הוא יומם של הבריות. הייא, למעך פרעושים…

והמה סגרו את דלת המיטבח והניחו את גאלין בודד עם הירח, הנעוץ שם, ממעל, כטרדן מחוצף… וממוּל הירח, במדרון, ליד הבריכה אחוזת־התנומות, ישבתי אני, משקפיים לי על חוטמי, מוּרסוֹת על צווארי, ורגלי חבושות. במוחין פיוטיים, מעומעמים, מעכּל הייתי את מלחמת־המעמדות, בשעה שניגש אלי גאַלין בתבלוליו המבהיקים.

– גאלין, – אמרתי, הלוּם רחמים ובדידוּת, – אני חולה, ניכרים הדברים שבא קצי, גאלין, ועיפה נפשי לחיות בחיל־הפרשים שלנו…

– אתה זַבְריר, – השיב גאלין, והשעוֹן שעל כף־ידו הכחושה הורה שעה ראשונה לאחר חצות, – אתה זַבְריר, ונגזר עלינו לשאתכם, זברירים שכמותכם… כל המפלגה הולכת בסינרים, המגואלים בדם ובצואה, אנו מוציאים בשבילכם את התוֹך מן הקליפה, לא יעברוּ ימים מועטים ועיניך תראינה תוך זה שנתקלף, אזי תוציא את אצבעך מנחיר־אפך וּתרַנֵן לחיים החדשים בפרוֹזה מופלאה, ולפי שעה שב בשקט, זבריר, ואל תטריח עלינו ביללותיך…

הוא קרב אלי, היטיב התחבושות, שהוּתרה אגודתן על מורסות הגרדת שלי, והרכין ראשו אל חזה־האפרוֹחים שלו. הלילה ניחמנו ביגונותינו, רוח מצוּיה אפפתנו כשמלת אמא, והעשבים למטה נוצצו בזיו צח ורטוב.

המכונות, שרעמו בדפוס שברכבת, החריקו והדמימו, השחר מתח קו בשוּלי הארץ, דלת המיטבח השריקה ונפתחה קמעא. ארבע רגליים עבות־עקבִים נשתרבבו אל הצינה, ואנו ראינו את קיבּוֹרתה האוהבת של אירינה ואת בּוֹהנוֹ של וואסילי, שצפורנו עקמומית ושחורה.

– וואסיליוֹק, – לחשה האשה בקול רוסי, עורג ונפוג, – הסתלק נא ממשכבי, עוכר נפשי…

אך וואסילי רק פרכס בעקבו ונתקרב תוספת קירבה.

– חיל־הפרשים, – אמר לי אז גאלין, – חיל־הפרשים הוא בית־מוקד סוציאלי, מעשה־ידי הצ.ק. של מפלגתנו. העקומה של הריבולוציה הטילה אל השורה הראשונה את הַדרוֹרִיָה¹ של בני־הקאזאקים, החדורים אמונות־הבאי לרוב, אך הצ.ק. בתמרוניו יגרדן במגרדת־של־ברזל…

וגאלין גלגל דבריו על חינוכו הפוליטי של חיל־הפרשים הראשון. הוא דיבר באריכות, בקול עמום, בבהירות גמורה. עפעפוֹ פרכס מעל לתבלול.

התכתשנו בשערי ליישניוּב, חומת חיל־הפרשים של האויב נזדקרה בכל פינה שפנינו. קפיץ האסטרטגיה הפוֹלנית שנתחזקה נתמתח בשריקה של בשוֹרת־פורענות. לחצוּנוּ מעברים. לראשונה בהמשך המערכה חזינו מבשרנו את חריפוּת־השׂטנים של מחץ האגפים ופריצוֹת־העוֹרף, – פגיעותיו של אותו כלי־זין עצמו, שכל־כך הצלחנו בשימושו.

את החזית שבשערי ליישניוב החזיק חיל־הרגלים. לאורך שוּחות שחפירתן מעוקלת ניטו אספסוף האיכרים של ווֹהלין, לבנוּני־השער, יחפי־הרגליים. חיל־הרגלים הזה לוּקח אתמול מאחרי המחרישה על־מנת להעמיד לחיל־הפרשים עתוּדוֹת של רגלים. האיכרים הלכו בנפש חפצה. הם נלחמו בשקידה שאין למעלה הימנה. אכזריותם הכפרית המתנשפת הדהימה אפילו את הבוּדיוֹנאים. שנאתם את בעל־האחוזה הפולני קוֹרצה מחומר שאינו מובהק, אבל איתן.

בפרק השני של המלחמה, כשהנהיקה בקול־ענוֹת־גבוּרה¹ חדלה להרעיש את דמיונו של האויב, והתקפות פרשינו על חיילותיו שנתחפרו נעשו נמנעות־האפשרות, – יכול היה חיל־רגלים זה שצמח מתחתיו להועיל לחיל־הפרשים תועלת מרובה. ביותר. אלא שדלוּתנו היתה בעוכרינו. כל שלושה כפריים קיבלו רובה אחד וכדורים שלא התאימו לרובים. היה הכרח לוותר על היזמה הזאת, והחַיל הזה, שהיו באמת המתנדבים־בעם נשתלחו איש לביתו.

עכשיו נדבר בקרבות שבשערי ליישניוב. הרגלים נתחפרו בריחוק ג' פרסאות מן העיירה. לפני קוום הקדומני התהלך בחור כפוף־גב ובעל־משקפיים. בצדו נגררה חרבו. הוא היה נע בדילוגים בסבר פנים של מורת־רוח, כביכול היו מגפיים לוֹחצים לרגליו. אטאמאן זה של מוּז’יקים, שאהבוהו ובחרו בו, היה יהודי, בחור יהודי קצר־ראי, שפניו ארשת של חוֹלניות להן ושל ריכוז־המחשבה כאחד מבקיאי־הש"ס. בשעת קרב הוכיח הבחור גבורה שבישוב־הדעת וקור־רוח, שהיה דומה לפזרון־נפשו של בעל־חלומות.

היתה השעה השלישית של צוהרי יום־יולי שיש בו מן הרחבוּת. בחלל־האוויר הבהיקו קוּרי־השרב בצבעי הקשת. מאחורי הגבעות נתנוצצה רצועה חגיגית של בגדי־שרד ורעמות־סוסים המקוּלעות בסרטים. הבחור נתן אות להיכּוֹן. בדשדוש הַטנוֹתיהם חשו הכפריים איש למקומו ותפשו רוביהם. אך נמצא, כי לא היתה זו אלא בהלת־שווא. אל הכביש של ליישניוּב יצאו האסכדרונים הצבעוניים של מאסלאק.² סוסיהם, שכחש בשרם, אך לא פסק זירוּזם, פסעו פסיעות גסות. על מוטות מוזהבים, המסוּבּלים בגדילי־קטיפה, בתוך עמודי־האש של האבק, זעו דגלים הדורים. הפרשים נסעו באדישוּת, שיש בה עזות ויש בה רוֹממוּת. הרגלים פרועי־השער הגיחו משוּחוֹתיהם ובפעירת־הפה עקבו אחרי הידורו הגמישי של זרם זה, ההולך לאִטו.

בראש הגדוד על גבי סוּסית־ערבוֹת מפוּשקת־רגליים, נסע המי“ם־חי”ת מאסלאק, המלא דם־של־שיכּרוּת ורקבובית של לֵחוֹ הדשן. בטנו, כחתול כביר־מידות, נחה על תפוסו של האוכף, המחוּשק בכסף. למראה הרגלים הסמיקו פניו של מאסלאק סוֹמק של שמחה, והוא רמז למי“ם־מי”ם אַפוֹנקא בּידא, שיקרב אליו. המי“ם־מי”ם נִתְכַּנָה אצלנו בכינוי־שם “מאַכנוֹ”, על שום דמיונו ל“באַטקוֹ”. הם נתלחשו שעה קלה – המפקד ואפוֹנקא. אחר־כך הפך המי“ם־מי”ם פניו אל האסכדרון הראשון, נרכן ופקד בקול לא־רם: “קדימה רָהוֹט”! בזו אחר זו פרצו מחלקות הקאזאקים ברהיטה. הם ריתחו איש את סוסו ונישאו אל החפירות, אשר מהן נלטשו עיניהם של הרגלים, שנתעלצו למראה.

– לקרב היכּוֹן! – נתרונן קולו של אפוֹנקא, שמלא יגון היה וכביכול בא ממרחקים.

בנחרה, בשיעולים ובהנאה יתירה, נסע מאסלאק הצידה. הקאזאקים נשתערו בהתקפה. הרגלים העלובים פרצו במרוצה, אך נתבוששו. מגלבי הקאזאקים כבר הצליפו על בגדיהם המקורעים. הפרשים נתרוצצו סחור־סחור על־פני השדה ובזריזות מופלאה מעשה־חושב סובבו המגלבים בידיהם.

– מה התעלוּלים האלה? – קראתי בקול אל אפונקא.

– לשם שחוֹק, – השיב לי אפונקא והיה מרתיע³ בתוך האוכף ועוקר מבין השיחים בחור שנסתתר.

– לשם שחוֹק! – קרא בקול והיה משַגֵש בבחור, שדעתו ניטלטלה עליו.

מעשה־השעשועים פסק, כשמאסלק, שנתמוגג ונתמלא הוד, נפנף בידו הרכּה והשמנה.

– הרגלים, אל תתבוששו, – הצוויח אפונקא וזקף דרך־יוהרא את גופו הצנום, – לציד הפרעושים חוּשוּ, הרגלים…

הקאזאקים היו מחליפים מבטים של צחוק ומתלקטים ונערכים שורות שורות. הרגלים – עקבותיהם נעלמו. החפירות היו ריקות. ורק היהודי כפוף־הגב עמד במקום שעמד ומבעד למשקפיו התבונן אל הקאזאקים בשימת־עין וביוהרא.

מצד ליישניוב לא פסקו חילופי־היריות. הפולנים איגפונו. במשקפת נראו דמויות בודדות של סיירים רכובים. הם היו זונקים מן העיירה וחוזרים ושוקעים, מעשה “קוּמַה־תַנחוּמָא”.⁴ מאסלאק ערך אסכדרון והפיצם משני צדי השביל. מעל לליישניוב נתפרשׂ שמיים מבהיקים, שוממים עד אין לתאר, כתמיד בשעות הסכנה. היהודי עמד בהפשלת הראש ובצער ובעוז שרק במשרוקית של מתכת. והרגלים, אלה הרגלים שאין להם אח ודוגמא, חזרו איש למקומו.

הכדורים עפו צפופים לעברנו, מטה החטיבה נקלע לתחום של אש מקלעים. חשנו היערה והתחלנו לפַלֵש בחורש־השיחים שמימין הכביש, הענפים מוּכּי הכדורים נאנקו מעלינו. כשנחלצנו מן השיחים – כבר לא היו הקאזאקים במקומם הקודם. בפקודת המי“ם־דל”ת הם נסוגו לברודי. רק הכפריים השיבו בחימה מתוך חפירותיהם תשובת־רובים נדירה. ואפונקא שנחשל, שׂם פניו להדביק את מחלקתו.

הוא נסע בשולי הדרך והיה סוקר ומרחרח את האוויר. היריות נחלשו לכהרף־עין. ביקש הקאזאק להשתמש בהפוגה ופרץ בדהירה. בהרף־עין זה פלח כדור את צוואר סוסו. אפונקא נסע עוד כמאה פסיעות, וכאן, בתוך שורותינו, כפף הסוס בפתע את רגליו הקדומניות וצנח ארצה.

בלא חיפזון חילץ אפונקא מן המשוורת את רגלו הלחוצה. הוא ישב על בהונות־רגליו ובאצבעו הנחושה חיטט בפצע. לאחר מכן זקף בידא את קומתו והשיא עיניים דווּיות על־פני האופק המתנוצץ.

– שלום עליך, סטיפאן, – אמר בקול אָטום, נסוג מבהמתו הנופחת את נפשה והשתחווה לפניה אפיים, – איכה אשובה בלעדיך אל הסטאניצה לעת שלום?.. אנה אביא את אוּכּף־הריקמה אשר אתיר מעליך? שלום עליך, סטיפאן, – כפל אמירתו ביתר חוזק, נתחנק, נצטייץ, כעכבר שנצוֹד, ונתייבב. קול יבבה מתחרחרת הגיע לאוזנינו, ועינינו ראו את אפונקא כורע ומשתחווה־אפיים, כאחוּזת־דיבּוּק בבית־היראה. – נו, לא אכניע צווארי לפני גורלי הבליעל, –נצטעק, בהסירו את כפיו מעל פניו, שהחווירו כפני המת, – בבלי רחם אכה לפי חרב בשליאכטה, ישתחקו עצמותיה! עד פגירת נפשה שלה ועד מיצוי דמיה של אמא קדישתא… לפני אנשי־הסטאניצות, לפני אחי היקרים, נשבעתי לך, סטיפאן…

אפונקא כבש פניו בפצע והדמים. בנעצו בבעליו עין זוהרת, סגולה־עמוקה, הקשיב הסוס לנחרת קולו המתקרע של אפונקא. בעלפון־עדנים היה משיט על־פני האדמה את זרבּוּבו הצנוּח, וקילוחי דם, בשתי רצועות־ריתמה שעינן כעין אבן־האודם, ניגרו מחַזהו, הרצוף שרירים לבנים.

אפונקא היה מוטל בלי ניע. בטפיפות רגליו העבות, עקב בצד אגוּדל, ניגש אל הסוס מאסלאק, תקע אקדוח באוזנו וירה. אפונקא קפץ ממקומו והפך אל מאסלאק את פניו החטוטות.

– הסר כלי־הריתמה, אפאנאסי, – אמר מאסלאק דרך־חיבה, – לך אל פלוגתך…

ומראש התלולית ראינו את אפונקא, השחוח מכובד האוכף, שפניו אדומות ומראיהן כבשר החי הקצוץ, משתרך אל האסכדרון שלו, בודד תכלית הבדידות בתוך ישימון השדוֹת, שכולו אבן ולהט.

בשעת ערב מאוחרת פגשתיו בתוך שיירת־הרכב. הוא ישן בעגלה שגנזה את רכושו – חרבות, פרַנצ’ים ומטבעות־זהב נקוּבים. ראשו הצרוב של המי“ם־מי”ם, שפיו מעוּות כִּפיו של ברמינן, נתגולל, כמוּקע, על כפף האוכף. בצדו מוּנחים היו כלי־הריתמה של הסוּס שנהרג, לבושם המסולסל והמפולפל בעדי־עדיים של סוסי־המירוץ אשר לקאזאקים – לבוּבוֹת מצויצות בגדילים שחורים, רצועות־הכִּפלָה הגמישות, המשובצות אבני־צבעונין, ורסן בטביעוֹת של כסף.

החשיכה נתרגשה עלינו והיתה מִתְעַבָּה והולכת. שיירת־הרכב נתמשכה ונתפתלה על־פני דרך־המלך של ברודי; פשוּטי־כוכבים נתגלגלו בנתיבי־החלב של מעלה. וכפרים רחוקים בערו בעוּמקו הצונן של הלילה. סגן מפקד־האסכדרון אורלוב ובּיצֵנקוֹ אֶרך־השפם ישבו גם הם בעגלתו של אפונקא והיו מסיחים בצרתו של אפונקא.

– מביתו הוא מוליך את סוסו, – אמר בּיצנקו ארך־השפם, – סוס שכזה היכן תמצאנו?

– הסוס – ידיד־ורע הוא, – השיב אורלוב.

– הסוס הוא אַב, – נאנח ביצנקו, – פעמים אין־מספר מפקח את הנפש. ילך לאיבוד בידא באין סוס…

ועם בוקר נעלם אפונקא. החלו וכלוּ הקרבות בשערי ברוֹדי. במקום התבוסה בא נצחון־של־ארעי, מי“ם־דל”ת הלך ומי“ם־דל”ת בא, ואפונקא נעלם ואיננו עוד. ורק קול ענוֹת התלונה והאימה על־פני הכפרים, עקבות הרשע והחמס של מעשקוֹת אפוֹנקא, העיד לפנינו על דרכו הקשה.

– שוחר לו סוס לקחתו, – סחו אנשי האסכדרון על המי“ם־מי”ם שלנו, ובלילות־נדודינו שאין להם גבול שמעתי סיפורים הרבה על מַלקוֹח זה, שאכזרי היה ועֶרֵל־לב.

לוחמים משאר יחידות היו נתקלים באפונקא בריחוק עשרות פרסאות ממקום מערכותינו. הוא היה אורב במסתרים לפרשים הפולנים, שנחשלו אחרי חילם, או משוטט על־פני היערות, בתוּרוֹ אחרי עדרי־הסוסים שהסתירו האיכרים. הוא היה שולח אש בכפרים וקוטל ביריה את זקני־העדה הפולנים על מעשה ההעלמה. לאוזנינו הגיעו הדים ממלחמת־שניים זו, הערוכה בחימה שפוכה, הדים מהתנפלות־החמס של זאב ערירי על עדה שלימה.

עבר עוד שבוע־ימים, מרירותם של ענייני־דיומא עקרה מהוויות חיינו את הסיפורים על עיזוּזוֹ הנורא של אפונקא, ו“מאכנו” החל להשתכח. לימים פשטה שמועה, כי אי־שם ביערות דקרוהו למוות האיכרים הגאליציים. ועם שנכנסנו לביירייסטייצ’קו, מיד, באותו יום ממש, הלך יימליאן בוּדיאַק, מאנשי האסכּדרון הראשון, אל המי“ם־חי”ת, לשטח בקשתו לפניו, שיותן לו אוכפו של אפונקא עם המרבד הצהוֹב. ביקש יימליאן לצאת אל המיסדר באוכף חדש, ולא זכה לכך.

נכנסנו לביירייסטייצ’קו ב־6 באבגוסט. בראש הדיביזיה שלנו נעו ה“בַּשְׁמָט” האסייני והקאַזאַקין האדום של המי“ם־דל”ת החדש. ליוֹבא, שמָשוֹ המטורף, הוליך אחרי המי“ם־חי”ת סוסה בת־יוחסין. שיר־לכת קרבי, המלא תרועת־אימה משוּכה, היה מנסר וטש על־פני רחובות מסולסלים וקבצניים. מבואות סתומים בלים מזוקן, יער מצוייר של קורות רעועות ומעוּותות נתמשך על־פני העיירה. תוֹכוֹ אכוּל־הזמן נשם עלינו נָשָׁם של ריקבון שבעצבות. מבריחים ומתחסדים נתחבאו בביקתותיהם הקודרות, רחבות־הידיים. פאן ליוּדוֹמירסקי, הפעמונר בזיגוֹ הירוק, הוא לבדו הקביל פנינו ליד הקוֹשטיוֹל.

עברנו את הנהר והעמקנו בפרבר הקרתנים. קרבנו אל ביתו של הגלח, וממפנה־הדרך רכוב על סוס אפור, כיפח, יצא באותה שעה אפונקא.

– כבוד ויקר, – הגה בקול נַבחני, ובהדפו את אנשי־המלחמה לצדדין, תפס את מקומו במערך.

מאסלאק נעץ עיניו במרחק שאין בו צבעים והצריד בלי הסב פניו:

– היכן לקחת הסוס?

– קניין פרטי, – השיב אפונקא, גולל ציגרית ובניד־לשון חטוּף לחלחה ברוּקו.

הקאזאקים על סוסיהם קרבו אליו בזה אחר זה ובירכוהו לשלום. במקום עין שמאלית נתנוצצה בפניו שנתפחמו תפיחה וורוּדה, איומה במיאוסה.

ולמחרת הבוקר עשה בידא הילולא־וחינגא, הוא ניפץ בקושטיול את הגלוסקמא של וואַלָנט הקדוש וניסה לנגן בעוּגב. הוא היה לבוש ירכּית גזורה ממרבד של תכלת, ששוֹשן מרוּקם לה על גבה, ובלוריתו המיוזעת מסורקת היתה מעל העין השמוּטה.

לאחר ארוחת־הצוהריים איכף את סוסו והיה יורה מרובהו אל חלונותיה נתוּצי־השמשות של טירת הרוזנים לבית ראציבורסקי. הקאזאקים עמדו סביב לו, בחצי גורן עגולה. הם היו מפשילים זנבו של הסוס, ממשמשים רגליו ומונים את שיניו.

– סוּס של צוּרה, – אמר אורלוב, סגנו של מפקד האסכדרון.

– סוּס כהלכה,– אישר וקיים ביצנקו אֶרך־השפם.

הדיביזיה שלנו כבשה את ביירייסטייצ’קו אמש. המטה נשתכן בביתו של הגלח טוּזינקייביץ‘. מתחפשׂ בלבוש אשה, ברח טוזינקייביץ’ מביירייסטייצ’קו לפני כניסת חיילותינו. יודעני עליו, כי ארבעים־וחמש שנה מתעסק היה עם האלוהים בביירייסטייצ’קו והיה גלח טוב. כדי לסבר אוזנינו בעניין הזה, היו אנשי המקום אומרים לנו: הוא היה אוהב ישראל. בימי טוזינקייביץ' חידשו את הקושטיוֹל עתיק־הימים. בדק־הבית נסתיים ביום מלאות שלש־מאות שנה לקיום היכל־הקודש. מז’יטומיר בא אז ההגמון. שרי־הקודש באיצטלות־משי ערכו תפילה־בציבור לפני הקושׂטיול. בעלי־כרס ובעלי־חסד עמדו הללו, כפעמונים גדולים בעשב הטלוּל. מכפרי הסביבה זרמו נהרי־נחלי ההכנעה. קהל־האיכרים כרעו ברכיים, נשקו ידיים, ובשמיים להטו ביום ההוא ענני־כבוד, עין לא ראתה. דגלים־של־מעלה נתנופפו לכבוד הקושטיול הישן. ההגמון בכבודו־ובעצמו נשק לטוּזינקייביץ' על מצחו והכתירוֹ בשם “אבא דביירייסטייצ’קו”, Pater Beresteckae בלע"ז.

מעשה זה נודע לי בבוקר במַטה, אגב עיון בדו"ח של פלוגת האיגוף שלנו, שסיירה בדרך ללבוב באזור ראדזיחוב. קראתי את התעודות, נחרת הרצים מאחורי גבי סיפרה את נוודותנו שאין לה קץ. הלבלרים, שרופסים היו מנדודי־השינה, כתבו פקודות לפלוגות הדיביזיה אכלו מלפפונים ונתעטשוּ. רק עם חצות־היום נתפניתי, ניגשתי אל החלון וראיתי את היכל־הקודש של ביירייסטייצ’קו – שגיא־כוח ולבַן־מראה. הוא האיר בשמש הפושרת כמיגדל של פאַיאַנס. חזיזי צוהריים נצנצו בירֵכותיו המבהיקות. קוון הבולט החל עם ירקוּתן העתיקה של הכיפוֹת וגלש בקלוּת למטה. הגידים הוורודים הבהבו באבנו הלבנה של הגַמלוֹן, ובמרום היו עמודים, דקים כנרות.

אחר־כך נפלאו אוזני לשמוע רינה־של־עוּגב, ובאותה שעה הופיעה בפתח המַטה זקנה, ושערותיה הצהובות סתורות. היא נעה ככלב שבור־כף, תנועה שיש בה סיבוב וצליעה כלשהי על ירכה. אישוניה היו מלאים לֵחָה לבנה של עיוורון והתיזו דמעות. צלילי העוּגב, עתים כבדים, עתים חופזים, נהרו וקרבו אלינו. מעוּפם היה כבד, הֵדם נשמע בתחנונים ובאריכות. הזקנה מחתה את הדמעות בשערותיה הצהובּות, ישבה על הארץ והחלה לנשק את מגפי בסמוך לברכיים. העוגב נשתתק וחזר וגעה בצחוק של צלילי הבּאס. אחזתי בידי הזקנה והחזרתי פני לאחורי. הלבלרים קשקשו במכונות־הכתיבה, הרצים נחרו בהשתפכוּת גוברת, דרבנותיהם חתכו את לבד השוּליים של ריפוד הספות העשוּי קטיפה. הזקנה נישקה את מגפי ברוב חיבה, והיתה מחבקתם כחַבּק תינוק. משכתיה אל היציאה ונעלתי הדלת בעדי. הקושׂטיול ניצב לפנינו מסנוור כתפאורה. שעריו הצִדִיים היו פתוחים, ועל קבריהם של קצינים פולנים נתגוללו גולגלות של סוסים.

נכנסנו במרוצה לחצר, עברנו על־פני פרוזדור אפלולי ונקלענו לחדר מרובע, מוּסף שנבנה סמוך למזבח. שם משלה בכיפה סאשקה, “האחות” של הגדוד ה־31. היא חיטטה בכלי־משי, שמישהו הטילם על הרצפה. ריח המוות של משי טַרְסִי, של פרחים בשלכת־עליהם, של רקבון מבוּשׂם, קלח לתוך נחיריה הרוטטים והיה מדגדג ונוסך רעל. אחר־כך נכנסו החדרה קאזאקים. הם געו בצחוק, אחזו בידיה של סאשקה ובתנופה הטילוה על ערימת האריגים והספרים. גופה של סאשקה, הפורח באוֹדם והמסריח כברה של פרה, שנשחטה זה עתה, נתערטל. השמלות, שהופשלו שוליהן, חשפו את רגליה רגלי המטרונית של האסכדרון, היצוקות, הזקופות, וקורדיוקוב, זה הבחור המטומטם, נתיישב על סאשקה ברכיבה, ובטלטלו גופו, כיושב באוכף, הֵשׂים עצמו כמי שתקפו יצרו. היא השליכתו מעליה ופרצה אל הדלת. רק לאחר מכן עברנו על־פני המזבח ונכנסנו אל הקושׂטיוֹל פנימה.

הוא היה מלא אור, קושטיול זה, מלא קרניים מרצדות, עמודים אווריריים, איזו שמחה שבצינה משוֹבבת. איך אוּכל לשכוח את התמונה, שהיתה תלויה ליד לשכּת־המזבח שמימין, והיא מעשה־ידיו של אַפּוֹלֵק? בתמונה זו היו שנים־עשר פאַטֶרים וורוּדים מנענעים בעריסה, שסרטים קלועים בה, את ישו התינוק הרך והשמן. אצבעות רגליו מפוּשקות, גופו ממוֹרט ומבהיק בזיעה חמה של שחרית. התינוק מפרכס על גבו השמנוני, הקפלוּלי, שנים־עשר אפוסטולין בעטרות של חשמנים נרכנו על העריסה. פניהם מגולחים עד כחול, איצטליות האש משתרבבות על כרסיהם עיני האפוסטולין מפיקות זיוו של חכמה, של גבוּרה, של שמחה, בקצות פיותיהם מרפרף לגלוג דק־מן־הדק, בסנטר־הפּימתיים נטועות יבּלות כעין השלהבת, יבלות כעין הפטל, כמראה הצנונית בירח מאי.

בהיכל־קודש זה של ביירייסטייצ’קו היתה השקפה מיוחדת, השקפה מפתה בעניין יסורי המוות של בני־האדם. בהיכל זה היו הקדושים יוצאים להורג בתפארת ציורית של זַמָרי איטליה, ושערותיהם השחורות של התליינים הבהיקו כזקנו של הוֹלוֹפרנש. וכאן, מעל לשער־המלכות של מחיצת־הקודש, ראיתי את דמותו של יוחנן, שהיה בציורו משום חילול־הקודש, מעשה מכחולו האפיקורסי והמקסים של אפוֹלק. בתמונה זו היה המטביל מופלג באותו יופי דוּמשמעי, המכסה טפח ומגלה טפחיים, שלמענו מקפחות פילגשי המלכים את כבודן המקופח־למחצה ואת חייהן העולים כפורחת.

תחילה נתעלמו ממני אותות החורבן בהיכל־הקודש, או שנראו לי מעוטים ביותר. לא נשברה אלא הגלוסקמא של וואלנט הקדוש. פיסות של מוֹך שנתמקמק נתגוללו תחתיה ועצמותיו מעוררות־הצחוק של הקדוש, שיותר מכל דומות הן לעצמותיה של תרנגולת. ואפונקא בידא עוד הוסיף לנגן בעוגב. הוא היה שיכור, אפונקא זה, פרוע ומַחוּץ. רק אתמול חזר אלינו עם סוס, ששלל מידי איכּרים. נתעקש אפונקא וביקש להפיק מן העוגב את צלילי המארש, ופלוני היה משדלו בקול נמנמני: “הרף, אפוניא, בוא לסעוד את הלב.” אך הקאזאק לא הירפה: הן היו מרובות – זמירותיו של אפונקא. כל צליל היה זמר, וכל הצלילים היו מנוּתקים זה מזה. הזמר – הֶמית־רינונו המעובה – נמשך כהרף־עין וניתק למשנהו… אני הקשבתי, השקפתי על סביבותי, אותות החורבן נראו לי מעוטים ביותר. אך לא כן סבר פאן ליודומירסקי, הפעמונר של כנסיית וואלנט הקדוש ובעלה של הזקנה העיוורת.

ליודומירסקי הגיח אין לדעת מאין. הוא נכנס לקושטיול בצעד קצוב, בראש מושפל. הזקן לא העיז לכסות את עצמות־הקדוש, שהושלכו ארצה, לפי שהדיוט אסור לו שיגע בקודש. הפעמונר נפל על אריחי התכלת של הריצפה, הגביה ראשו, וחוטמו הכחול נזדקר מעליו, כדגל מעל לברמינן. החוטם הכחול פרכס מעליו, ובאותה שעה ליד המיזבח נתנודדה פרוכת הקטיפה וברעדה ניסוטה הצדה. בעוּמקה של הגוּמחה שנתגלתה, על רקע של שמיים, שעננים התלימוּם תלמיות־תלמיות, נתרוצצה דמות קטנה, מזוקנת, בקוּנטוּש¹ תפוֹז – יחפה, בפה קרוע ושותת דם. יללה צרודה רַצעה את אוזנינו. השנאה רדפה את האיש בקוּנטוּש התפוֹז, והרודפים השיגוהו. הוא כופף ידו, כדי להדוף אגרוף שהוּנף עליו, ובקילוח ארגווני שוּפך הדם מידו. הקאזאקון, שעמד בקירבתי, נזדעק ובהשפלת הראש נשא רגליו לברוח, אף־על־פי שלא היה מפני מה לברוח, לפי שצלם הדמות שבגומחה לא היה אלא ישו הנוצרי – צלם־דמות האלוהים המופלא מכל אשר ראיתי בימי חיי.

המושיע של פאן ליוּדוֹמירסקי היה יהודי מקוּרזל, שזקנקנו מדובלל, ומצחו נמוך ומקומט. לחייו הנפולות היו צבועות בסיקרא, מעל לעיניו, שנעצמו בגודל הכאב, נתעקמו גבּוּת דקות, אדמוניות.

פיו היה קרוע, כשפתו של סוס, הקוּנטוּש הפולני שלו היה חגור חגורת־חמוּדוֹת, ומתחת לכַּפְתַּן נתעוותו רגלי־חרסינה קטנות, מצובעות, יחפות מחותכות במסמרות־כסף.

פאן ליודומירסקי בזיגו הירוק עמד תחת הפסל. הוא שיטח מעלינו את ידו הצנומה וקיללנו. הקאזאקים לטשו עיניהם ופירשׂו בלוריותיהם, שצבען כעין הקש. בקול רועם גזר עלינו הפעמונר של כנסיית וואלנט הקדוש נידוי על טהרת שפת רומי. לאחר מכן הפך פניו, כרע על ברכיו וחיבק את רגלי המושיע.

בשובי אל חדרי שבמַטה, כתבתי דו“ח למי”ם־דל"ת על חילול רגשותיהם הדתיים של תושבי המקום. יצאה פקודה לנעול את הקושׂטיול ואת העבריינים למסור לדין לפני הטריבונאל הצבאי על חילול המשמעת.

לעת צוהריים הבאנו לסוֹקאַל את גופו הנוֹרָה של טרונוב, מפקד־האסכדרון שלנו. הוא נהרג בבוקר בעת קרב עם אווירוני האויב. כל הפגיעות שנפגע טרונוב היו בפניו, לחייו היו זרועות פצעים, לשונו עקורה. רחצנו, כמיטב יכולתנו, את פני המת, כדי למעט את אימת מראהו, הנחנו את האוכף הקאווקאזי מראשות ארוֹנוֹ וכרינו לטרונוב קבר במקום העוטה הדרת־חג – בגן הציבורי, בטבּוּרה של העיר, סמוך לכנסייה הגדולה. לשם בא האכסדרון שלנו ברכיבה, מטה הגדוד והקו“ף־צ”די של הדיביזיה. ובשעה השניה, לפי שעון הכנסייה, ירה תוֹתחוֹננו התשיש את היריה הראשונה. הוא סילד למפקד המת בכל שלושת האינטשים הישָׁנים שלו, הוא השלים את מניין הסילוּדים, ואנו נשאנו את הארון אל הבּוֹר הכרוי. הארון היה פתוח, שמש־צוהריים צחה האירה את הגוויה הארוכה, ואת פיו הממולא שיניים מנותצות, ואת המגפיים המצוחצחים, המונחים מרגלותיו, כבשעת התירגוֹלת.

– הלוחמים! – אמר אז המג"ד פוגאצ’וב, שנתן עיניו במנוח, וניצב על פי הבור. – הלוחמים! – אמר ברעדה ובמתחוֹן ידיו המוּרדות. – אנו קוברים את פאשקא טרוּנוֹב, הגיבור הכל־עולמי, גומלים לפאשא כבוד של אמת…

ובשאתו השמימה את עיניו, המיוקדות מנדודי־שינה, הצוויח פוגאצ’וב את נאומו על חללי חיל־הפרשים הראשון, על הפאלאנגה הגאה הזאת, ההולמת בקורנס ההיסטוריה על סדן הדורות הבאים. פוגאצ’וב הצוויח את נאומו בקול גדול, הוא לחץ בידו את ניצב החרב הצ’צ’נית העקומה, ומגפיו המקורעים בדרבנות של כסף חפרו באדמה. לאחר נאומו ניגנה התזמורת את האינטרנציונאל, והקאזאקים נפרדו מעל פאשקא טרוּנוב. כל האסכדרון קפצו לרכב שיא על סוסו וירו צרור־יריות באוויר, תותחנו הפטיר בשפה רפה פעם שנייה, ואנו שלחנו שלושה קזאקאקים להביא זר. הם נישאו ביעף והיו יורים אגב דהירה, צונחים מאוּכּפיהם ומפליאים לעשות מעשה־דז’יגיט, ובחזירתם הביאו מלוֹא חופניהם פרחים אדומים. פוגאצ’וב פיזר את הפרחים ליד הקבר, ואנו היינו ניגשים אל טרונוב לנשיקה אחרונה. הִשַׁקְתִּי שפתי אל המצח שנזדכך, המעוּטר באוכף, ונסתלקתי העירה, אל סוֹקאַל הגוטית שהיתה שרויה באבק כחול ובעַגמה הגאליצית.

כיכר גדולה נשתרעה שמאלה מן הגן, כיכר המלאה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות עתיקים. יהודים בלאפסירדאקים קרוּעים היו מתנצחים באותה כיכר ומושכים זה את זה. קצתם – הקנאים – היו משבחים ומרוממים את תורת הרבי מבֶּלז; ומחמת כך תקפוּ על הקנאים החסידים המתונים מהם, תלמידי הרבי מהוּסיאַטין ר' יהודה. היהודים התנצחו בקבּלה והזכירו בדברי ריבותיהם את שמו של אליהו, הגאון מווילנא, מרדפם של החסידים.

בשכחם את שעת החירום ואת רעם־היריות, היו החסידים מגדפים את שמו של אליהו, הכוהן־הגדול של וילנא, ואני, בדכדוך־נפשי על מות טרונוב, גם אני דיחקתי עצמי בתוכם ולהרווחתי צווחתי יחד עמהם, עד שראיתי לפני גאליצאי אחד, חיוור כבר־מינן וארוֹך כדון־קישוט.

אותו גאליצאי היה לבוש כותונת לבנה של בד־פשתן, שהגיעה עד עקביו. הוא היה כביכול מעוטף תכריכים לקבורה או להתקדשוּת והוליך בחבל פרה מדוּבללת. בגוֹבה גופו הענקמוֹני נטוע היה ראש־נחש מיטלטל, זערורי, ומגולח־למשעי; הראש היה חבוש מגבעת רחבת־שוליים מקש־של־כפריים ונתנועע. הפרה העלובה נגררה אחרי הגאליצאי; הוא הוליכה דרך־חשיבות ובעמוּד־התליה של עצמותיו הארכניות הבקיע את זיוום הלוהט של השמיים.

בהילוך חגיגי עבר על־פני הכיכר ונכנס לסימטה עקמומית, המקוטרת אבכי עשן מבחילים. במשכנות־עוני שנתפחמו, בחדרי־המבשל הדלים, טרחו יהודיות, הדומות לכושיות זקנות, יהודיות דַדָניות עד אין לשער. הגאליצאי עבר על פניהן ונעצר בקצה הסימטא ליד גַמלוֹן של בניין מנוּתץ.

שם, ליד הגמלוֹן, ליד העמוד הלבן שנתעקם, ישב צועני־נפח והיה מסַנְדֵל רגליהם של סוסים. הצועני הקיש בפטיש על פרסוֹת־הברזל, ניער שערותיו השמנוּניות, השריק וחייך. כמה קאזאקים עם סוסיהם עמדו סביב לו. הגאליצאי שלי ניגש אל הנפח, בלי אוֹמר נתן לו כתריסר תפוחי־אדמה אפויים, ובלי הביט אל איש חזר על עקביו. ביקשתי ללכת אחריו, לפי שנלאיתי להבין, מה טיבו של זה ומה אורח־חייו כאן בסוקאל; אלא שבאותה שעה עצרני קאזאק, שעמד הכן עם סוסו המזוּמן לפרזוּל. שם־משפחתו של אותו קאזאק היה סַלִיוָרסְטוֹב. הוא פרש בשעתו ממאַכנו ושימש בגדוד־הפרשים ה־33.

– ליוּטוֹב, – אמר, בברכו אותי לשלום בלחיצת־היד, – לכל אדם אתה נטפל, שד שוֹכן בקרבך, ליוּטוב, למה קיפחת הבוקר את טרוּנוֹב?..

ומפי השמועה האווילית הטיח סייליוויירסטוב בפני מיני בוקי־סרוקי, שכביכול הכיתי הבוקר מכּוֹת־רצח את טרונוב, מפקד האסכדרון שלי. סייליוויירסטוב הוכיחני על כך בכל לשון של תוכחה, הוא הוכיחני בפני כל הקאזאקים, אך בכל אותו מעשה שסיפר לא היה קורטוב של אמת. אומנם, נתקוטטנו הבוקר עם טרונוֹב, לפי שבעניין השבויים היה טרונוב זה מדקדק תמיד דקדוקי־טַרחוּת שאין להם סוֹף, נתקוטטנו עמו, אך הוא מת, פאשקא זה, שוב אין לו דיינים בעולם, ואני האחרון בדייניו. והקטטה שנפלה בינינו כך נפלה.

את השבויים של היום לקחנו עם שחר בשערי תחנת זאַווֹדי. הם היו עשרה למניין. הם היו בתחתונים, בשעה שלקחנוּם בשביה. ערימת מלבושים מוטלת היתה בקירבת הפולנים, היתה זו תחבוּלת־ערמה שלהם, כדי שלא נכיר לפי המדים בין קצינים לטוּראים. בעצמם היו משליכים את לבוּשם, אך זאת הפעם גמר טרונוב בלבו להגיע עד חקר האמת.

– הקצינים, צאו! – פקד, בקרבו אל השבויים, ושלף את אקדוחו.

טרונוב כבר נפצע בראשו הבוקר, ראשו היה חבוש מטלית, הדם ניגר ממנו, כגשם מערימת־חציר.

– הקצינים, התוודו! – כַּפַל פקודתו והחל להדוף את הפולנים בקת האקדוח.

אז יצא מן הקהל איש צנום וזקן, שעצמות גדולות וחשוּפות לו על גבו, שלסתותיו צהובות, ושפמו משולשל.

–… הקץ לאותה מלחמה, – אמר הזקן בהתלהבות שאין לעמוד על טיבה, – כל הקצינים ברחו, הקץ לאותה מלחמה…

והפולני הושיט למפקד האסכדרון את ידיו הכחולות.

– חמש אצבעות, – אמר בבכיה גדולה והיה מסבב ידו הכּמושה והגמלונית – באלו חמש האצבעות טיפחתי־וריבּיתי את משפחתי…

הזקן נתחנק, נתנועע, הזיל דמעות של התלהבות עד אפיסת־הכוחות וכרע־נפל על ברכיו לפני טרונוב, אך טרונוב דחאוֹ בחרבו.

– קציניכם שרָצים, – אמר מפקד־האסכדרון, – קציניכם השליכו כאן את לבושיהם… אשר יהלמַהו הלבוש – פה תהיה קבורתו, אבדוק ואראה…

ומיד ברר מפקד־האסכדרון מתוך ערימת הסחבות כובע עטור־פס וחבשו לראש הזקן.

– ראשׁ־בּראש, – מלמל טרונוב והיה מתקרב ומפטיר בלחישה, – ראש־בראש… – ונעץ את החרב בגרגרתו של השבוי, הזקן נפל, הניד ברגליו, ומגרונו נשתפך נחל מקציף של אלמוגים. מיד, בנצנוּץ העגיל והצוואר הכפרי המעוגל, התגנב ובא אליו אַנדריוּשקא ווֹסמילייטוֹב. אנרדיושקא התיר כפתוריו של הפולני, ניערוֹ קמעא והחל למשוך מעל הגוסס את מכנסיו. הוא הטילם אל אוכפו, נטל עוד שתי יַרכּיוֹת־שׂרד מתוך הערימה, לאחר מכן הרחיק מאתנו רכוב על סוסו ונשתעשע במגלבו. באותה שעה יצאה השמש מן העננים. היא עיטרה בשטף רב את סוסו של אנדריושקא, את מרוּצתו העליזה, את נענועיו השאננים של זנבו הקצר. אנדריושקא נסע במשעול אל היער, ביער עמדה שיירת־הרכב שלנו, עגלוני השיירה נשתוללו, השריקו ועשו סימנים לווֹסמילייטוב, כלאִלם.

וכבר הגיע הקאזאק עד אמצע הדרך, אלא שפתאום כרע־נפל טרונוב על ברכיו והצריד אחריו:

– אנדריי, – אמר מפקד־האסכדרון, בכבשו עיניו באדמה, – אנדריי, – כּפל אמירתו, בלי הגביה עיניו מעל האדמה, – הריספובליקה שלנו הסובייטית עודה חיה, עוד לא הגיעה השעה לחלק חלוּקתה, השלך המְרוּטָאוֹת, אנדריי.

אך ווֹסמילייטוב אפילו לא החזיר פניו, הוא נסע ברהיטתו הקאזאקית הנפלאה, סוּסיתוֹ טלטלה בזריזות את זנבה מתחתיה, כביכול נתנערה מעלינו.

– בגידה! – הרטין אז טרונוב ונשתומם. – בגידה! – אמר, כיתף בחיפזון את הקאראבּין, ירה והחטיא מחמת החיפזון. אך זאת הפעם נעצר אנדריי. הוא הפך אלינו את סוסו, נתרקד באוּכפו, מעשה אשה, פניו נעשו סמוּקים וזעוּפים, הוא פרכס ברגליו.

– שמע־נא, בר־נש, – נצטעק, בקרבו על גבי סוסו, ומיד נתקררה דעתו מצליל קולו העמוק והחזק, – ראה, פן אדפוק אותך, בר־נש, בערוות אמֶך… עשׂיריה מבני השליאכטה נזדמן לך ליקח בשבי, ראֵה נא איזו בהלה אתה מבהל כאן, אנו למאות לקחנום בשבי, ולא הבהלנוך לעזרה… אם איש פועל אתה, – עשׂה איפוא, את מלאכתך…

ועם שהשליך מעל אוכפו את המכנסיים ואת שתי ירכּיות־השרד, נתנשף אנדריושקא בחוטמו, ובהפכו פניו ממפקד־האסכדרון, החל לסייעני בעריכת הרשימה של השבויים שנותרו. הוא ליפפני כחזזית, נישף בקולי־קולות. השבויים יללו וברחו מפני אנדריושקא, הוא רדף אחריהם והיה לופתם בזרועותיו, כצייד הלופת את קני־הסוף, כדי להסתכל בסיעת־העופות הנמשכת אל הנחל עם שחר.

בהתעסקותי עם השבויים מיציתי את כל הקללות עד תום ובקשיי־קשיים רשמתי שמונה אנשים, את מספרי יחידוֹתיהם, סוג הנשק, ונדרשתי אל התשיעי. זה התשיעי היה בחור, הדומה לספוֹרטאי גרמני מקירקס משוּבח, בחור בעל חזה גרמני לבן וגאיוני וזקנקני־לחָיים, בגופיה של טריקו ובתחתוני “יֶגֶר”. הוא הפך אלי שתי פטמות של חזה גבוה, הפשיל את שערותיו הלבנות שנתייזעו, ופירש בשם יחידתו. מיד תפסוֹ אנדריושקא בתחתוניו ושאל בקפדה:

– מניין לקחת התחתונים?

– אמא סרגה – השיב השבוּי ונתנודד.

– אמא חֲרוֹשתָנית יש לך, – אמר אנדריושקא, בלי להמיש עיניו הבודקניות, וּבכָּריוֹת אצבעותיו נגע בצפורניו העשׂוּיות של הפולני, – אמא חרוֹשתנית יש לך, אנשי־שלומנו לא לבשו כיוצאים באלה…

הוא חזר ומשמש את תחתוֹני הצמר ואחז בידו של התשיעי, כדי להוליכו אל שאר השבויים, שכבר נרשמו. אך באותה שעה ראיתי את טרונוב, הזוחל ויוצא מאחורי התלולית. הדם ניגר בראשו של מפקד־האסכדרון, כגשם מערימת חציר, מטליתו המזוהמת נפתחה ונדלדלה, הוא זחל אל בטנו והחזיק קאַראַבּּין בידיו. היה זה קאראבין יאפאני, המצופה בלכה ובעל כח־יֶרי חזק. מריחוק עשר פסיעות רוצץ פאשקא את גולגלתו של הבחור, ומוחיו של הפולני נשתפכו על ידי. אזי ניער טרונוב את התרמילים מן הרובה וניגש אלי.

– מחה אחד, – אמר, בהורותו כלפי הרשימה.

– לא אֶמחה, – השיבותי. – טרוֹצקי, מן הסתם, לא בשבילך כותב פקודותיו, פּאַבֶל…

– מחה אחד! – כפל טרונוב אמירתו ותקע בגיליון־הנייר את אצבעו השחורה.

– לא אמחה! – נצטעקתי בכל כוחי. – היו עשרה, נותרו שמונה, במטה לא יחוסו עליך, פאשקא…

– במטה על חיינו העלובים יחוסו, – השיב טרונוב והחל להתקרב אלי, כולו קרוע, צרוד ואפוּף־עשן, אך לסוף נעצר, הגביה השמימה את ראשו המגוֹאל־בדם ואמר בתוכחה מרה: – הרעש, הַרְעֵש, – אמר, – הנה גם אחר מרעיש שם…

ומפקד־האסכדרון הראה לנו ארבע נקודות בשמיים, ארבעה מפציצים, שהיו מפליגים אל אחורי העננים הבּרבּוריים, המפיקים נוגה. היו אלה מטוסים מן הלהק האווירי של המאיוֹר פאוּנטו־לַה־רוֹ, אווירונים משוריינים רחבי־ידיים.

– איש על סוסו! – קראו מפקדי־המחלקות למראיהם וברהיטה סילקו את האסכּדרון היערה, אך טרונוב לא נסע עם האסכּדרון שלו. הוא נשאר ליד בית־התחנה, נלחץ אל הקיר והדמים. אנדריושקא ווֹסמילייטוֹב ושני מקלענים שני בחורים יחפים במכנסי־רכיבה¹ כעין הפטל, עמדו על ידו אחוזי־חרדה.

– פזרו רגליכם, בחורים, – אמר טרונוב, והסומק היה אוזל מפניו – הנה תשדוֹרת לפוּגאַצ’וב ממני…

ובאותיות גמלוניות של כתב הדיוֹטוֹת כתב טרונוב על גבי פיסת־נייר שנתלשה בעקמימות:

“באשר עלי ליפול חלל בתאריך דנן, – כתב, – אני רואה חובה להעמיד שני בני־צוות לירוּטוֹ האפשרי של האויב, ועם זאת מוסר הפיקוד לידי סמיון גוֹלוֹבאַ, המי”ם־מי“ם…”

הוא חִתֵם את האיגרת, ישב על הארץ וברוב יגיעה חלץ את מגפיו.

– השתמשו, – אמר, במסרו למקלענים את התשדורת ואת המגפיים, – השתמשו, המגפיים חדשים…

– היה שלום, מפקד, – מלמלו המקלענים את תשובתם, דשדשו ברגליהם והתבוששו ללכת.

– היו שלום גם אתם, – אמר טרונוב, – איך־שהוא, בחורים… – והלך אל המיקלע, שעמד על תלוּלית ליד סוכת־התחנה. שם חיכה לו אנדריושקא ווֹסמילייטוֹב, המַרְטוטָר.

– איך שהוא, – אמר לו טרוּנוֹב והחל לכוון את המיקלע. – שמא תהא שרוי עמדי, אנדריי?..

–בבתולתא קדישתא, – השיב אנדריושקא בפחד, נתייבב, החוויר וצחק, – בבתולתא קדישתא ובדגלי־הקודש!..

והחל לכוון כלפי האווירונים את המקלע השני.

הגביהו האווירונים מעל לסטאניצה הגבַּהה אחר הגבהה והיו מטרטרים ממרומיהם בשקידה יתירה, משתפלים, עגים עוגות, ובקרן וורוּדה נינוֹחה החמה על זיו כנפיהן.

באותה שעה היינו אנו, האסכדרון הרביעי, יושבים ביער. שם, ביער, חיכינו והגענו לקרב בכוחות בלתי־שווים בין פאשקא טרוּנוֹב לבין מאיור הצבא האמריקני רֶגִ’ינאַלד פָּאוּנט־לַה־רוֹ. המאיור ושלושת מפציציו הוכיחו את גודל־כוחם ויכולתם בקרב הזה. הם נשתפלו כדי שלוש מאות מטר והמיתו ביריות־מקלעים תחילה את אנדריושקא, אחר־כך את טרונוב. כל פונדות־הכדורים, שבזבזו אנשינו, לא הזיקו את האמריקנים; האווירונים הפליגו הצידה, בלי שהשגיחו באסכדרון, שהוחבא ביער. ולפיכך, לאחר ששהינו כדי מחצית־השעה, יכולנו לנסוע לאסוף את החללים. את גופתו של אנדריושקא ווֹסמילייטוב נטלו שניים מקרובי־משפחתו, ששימשו באסכדרון שלנו, ואת טרונוב, מפקדנו המנוח, הובלנו לסוֹקאַל הגוֹטית ושם קברנוהו במקום העוטה הדרת־חג – בגן הציבורי, בערוגת־הפרחים, בטבורה של העיר.

הדיאַקוֹן אֲגֵייֶב ערק מן החזית ב' פעמים. בעוון זה מסרוהו לגדוד־הענוּשים המוסקבאי. המצביא העליון קאמיינייב, סרגיי סרגייביץ', סקר גדוד זה במוז’אַיסק לפני שילוחו לחזית.

– אי אפשי בהם, – אמר המצביא, – יוחזרו למוסקבה, לנקות מָחראות…

במוסקבה צירפו איכשהו מן הענושים פלוּגת־מילוּאים. בין השאר הוכנס בה הדיאקון. הוא הגיע לחזית הפולנית ושם השים עצמו חֵרֵש. החובש הקרבי באַרסוּצקי מן הפְּלַגָה הרפוּאית נתעסק עמו שבוע ימים ולא הצליח לשבור עקשנותו.

– השד עמו, עם החֵרש הזה, – אמר בארסוּצקי לסאניטאר סוֹיצֶ’נקוֹ, – מְצָא עגלה בין כלי הרכב, נשלח את הדיאקון לרוֹבנוֹ לשם בדיקה…

סוֹיצ’נקוֹ הלך אצל כלי־הרכב והשיג שלוש עגלות: בראשונה שבהן ישב על הדוכן אֲקינְפִייִב.

– איוואן, – אמר לו סוֹיצ’נקו, – הובֵל את החרש לרובנו.

– להוביל אפשר, – השיב אקינפייב.

– ותאשר לי מסירתו בחתימת המקבל…

– ברור, – אמר אַקינפייב, – ומהי סיבתה של חֵרשוּתו שלו?..

– אדם דואג על אבוד פַרְצוּפוֹ ואינו דואג על אבוד מַרְצוּפוֹ, – אמר סויצ’נקו, הסאניטאר. – זו כל הסיבה כולה. חָרַש־משחית הוא, ולא חֵרֵש..

– להוביל אפשר, – כפל אקינפייב אמירתו ונסע אחורי שאר העגלות.

בסך־הכל נתלקטו ליד בית־הֶחָבְשית¹ שלוש עגלות. בראשונה הושיבו את האחות, שנשתלחה לתפקיד בעורף, את השניה ייחדוּ לקאזאק החולה בדלקת־הכליות, בשלישית ישב איוואן אגייב, הדיאקון.

ככלותו את כל מלאכתו, קרא סויצ’נקו את החובש הקרבי.

– נסע חרש־המשחית שלנו, – אמר, – טענתיו על עגלה של הריבטריבונאל כנגד קבלת־חתימה. מיד יזוזו…

באַרסוּצקי השקיף בחלון, ראה את העגלות ופרץ מפתח הבית, מסמיק כולו וגלוי־ראש.

– אָח, הרי אתה תשחטהו! – קרא בקול אל אקינפייב. – יש להעביר את הדיאקון למקום אחר.

– להיכן תעבירנו, – השיבו הקאזאקים, שעמדו בקירוב־מקום וגעו בצחוק, – וואניה שלנו בכל מקום תשיג ידו…

אקינפייב עמד שם ליד סוסיו, והשוט בידו. הסיר כובעו ואמר בדרך־ארץ:

– שלום, חבר חובש קרבי.

– שלום, ידידי, – השיב בארסוצקי. – הרי חיה רעה אתה, יש להעביר את הדיאקון למקום אחר…

– אשתדל לברר, – אמר אז הקאזאק אמירה יבבנית, ושפתו העליונה נרעדה, נזדחלה ונתרפרפה מעל לשיניו, המסמאות עיניים בלובנן, – אשתדל לברר, הראוי הוא לנו או בלתי־ראוי, אשר בהיות האויב עוֹרץ אותנו באכזריות־חימה עד אין לשער, בהיות האויב מכה אותנו אל החוֹמש, בהיותו תלוי על רגלינו כאבן־מעמסה ואוסר ידינו בנחשים, הכדאי־וראוי הוא לנו – לאַטֵם אוזנינו בשעת² הרת־מוות כזאת?

– עומד וואניה למגן לקומיסאריקים, הפטיר בצווחה קוֹרוֹטקוֹב, עגלונה של העגלה הראשונה, – עומד בכל עוז…

– מה שייך “עומד”! – הרטין בארסוצקי והפך פניו. – כולנו עומדים. אלא שיש לעשות מעשים כהילכתם…

– והרי הוא שומע, החרש דנן, – שיסע פתאום אקינפייב, סיבב את השוט באצבעותיו הבלומות, נצטחק וקרץ עין לדיאקון. הלה ישב בעגלה בהרכנת כתפיו הכבירות והניד בראשו.

– נוּ, סע בשלום! – נצטעק החובש ביאושו. – בצווארך יהא הקולר תלוי, איוואן…

– ליתן צווארי בקולר מסכים אני, – אמר אקינפייב מתוך ההרורים והשפיל ראשו. – שֵׁב בהרווחה, – אמר לדיאקון בלי הסבת הראש, – ביתר הרווחה, שב, – כפל הקאזאק אמירתו ואף המושכות בידו.

העגלות נערכו בשורה ובזו אחר זו נישאו על־פני הכביש. ראשון נסע קורוטקוב, אקינפייב היה השלישי, הוא השריק איזה ניגון ומפקידה לפקידה נפנף במושכות. כך הפליגו כשיעור חמש־עשרה פרסאות ועם ערב הוּסגוּ אחוֹר בהתפשטות־פתע של האויב.

ביום ההוא, בעשרים־ושניים ביולי, שיבּשו הפולנים בתמרון מהיר את עורף צבאנו, פרצו בפשיטה לעיירה קוֹזין ולקחו בשבי רבים מחיילי הדיביזיה האחת־עשרה שלנו. פלוּגות הדיביזיה הששית הוטלו לאזור קוֹזין לפעול נגד האויב. תימרוֹן־הבזק של היחידות היכּה לרסיסים את תנועת כלי־הרכב, עגלות הריבטריבּוּנאל תעו שני מעת־לעת בעיבורי הקרב הגועשים ורק עם הלילה השלישי הצליחו לעלות לדרך, שבה נסוגו המטות שלעורף. ואכן, בדרך הזה פגשתין בחצות־הלילה.

סוֹמר מחמת היאוש, פגשתין אחרי הקרב בשערי חוֹטין. בקרב שבשערי חוטין הרגו את סוסי. כיוון שֶׁשְׁכַלְתּיו, עקרתי לסַרגלית הסאניטארים ועד הערב עסקתי באסיפת הפצועים. אחר־כך סילקו את הבריאים מעל הסרגלית, ואני נשארתי לבדי ליד ביקתת־עוֹני חרבה. הליל דהר אלי בסוּסים עליזי־מירוֹץ. קול אנקתן של שיירות־העגלות הלך מסוף העולם ועד סופו. על־פני הארץ, הנאפדת יבבה, כבו דרכים. כוכבים הגיחו מבטן־הלילה הקרה, וכפרים נטושים עלו באש מעל לשיפולי־הרקיע. טענתי את אוכפי והלכתי בשביל־המֵצַר המשובש וליד המיפנה נשתהיתי לצרכי. משנפניתי, רכסתי מכנסי וחשתי נְתָזים על ידי. הדלקתי את פנסי הקטן, הפכתי פני וראיתי על הארץ גווייתו של פולני, שֶׁמֵימֵי־רגלי שטפוה. פנקס־כיס וקרעי כרוזיו של פילסודסקי נתגוללו ליד הגוויה. בפנקסו על הפולני נרשמו ההוצאות הקטנות, סדר ההצגות בתיאטרון הדראמאטי של קראקוב ויום־הולדתה של אשה, ששמה מריה־לוּאיזה. בכרוזו של פילסודסקי, המארשאל והמצביא העליון, קינחתי את המיים הבאוּשים מעל גולגולת אחי האלמוני ונסתלקתי כפוף מכוֹבד האוכף.

באותה שעה נִתְגַנְחוּ אופנים אי־בזה בקירוּב מקום.

– עמוד! – נצטעקתי. – מי הולך?

הלילה דהר אלי בסוסים עליזי־המירוץ, דליקות נתפתלו בשיפולי־הרקיע.

– של הריבטריבּוּנאַל, – השיב קול, שמיעכתו האפילה.

רצתי כנגד פני ונתקלתי בעגלה.

– את סוסי הרגו, – אמרתי בקול רם, – לאַבריק היה שמו של הסוס…

איש לא השיב לי. עליתי לעגלה, הנחתי האוכף מראשותי, נרדמתי וישנתי עד שעלה השחר, מְחוּמם בשחת העַבֵש ובגופו של איוואן אקינפייב, שכני שבאקראי.

בבוקר איחר הקאזאק להקיץ אחרי.

– האיר היום, השבח לאל, – אמר, הוציא אקדוח מתוך הארגזית וירה מעל אוזנו של הדיאקון. הלה ישב כנגד פניו ממש וניהג בסוסים. מעל הגוש הגדול של גולגלתו המקריחה נתפרחו שערות אפורות, קלות. אקינפייב חזר וירה מעל אוזנו השניה וטמן את האקדוח בנרתיקו.

– בוקר טוב, וואַניה! – אמר לדיאקון, והיה גונח ומתנעל. – שמא נסעד את הלב?

– בחור, – נצטעקתי, – מה אתה עושה?

– כל המעשים שאני עושה אין די בהם, – השיב אקינפייב אגב הוצאת הצידה, – הוא מעמיד פנים עלי זה המעת־לעת השלישי…

ואז נענה מן העגלה השלישית קוֹרוֹטקוֹב, שהכרתיו מן הגדוד ה־31, וסיפר את כל פרשת הדיאקון מתחילתה. אקינפייב הקשיב לו רב קשב, בהרכנת האוזן, אחר־כך הוציא מתחת לאוכף רגל צלויה של שור. היא היתה מכוסה בסק ונפלשה בקש.

הדיאקון עבר אלינו מעל דוכן־העגלון, חתך באולרו מן הבשר הירוק וחילק נתח־נתח לאיש. כתוֹם אכילת פת־השחרית קשר אקינפייב את הרגל בשק ותקעו לתוך הקש.

– וואַניה, – אמר לאגייב, – הייא, בוֹא ונגרש את הדיבוק. שממילא חנייה היא, את הסוסים משקים.

הוא הוציא מכיסו צלוֹחית של סם־מרפא מַזְלֵף של טארנובסקי, ומסרם לדיאקון. הם ירדו מעל העגלה והרחיקו לשדה כשיעור עשרים פסיעות.

– אחות, – קרא קורוטקוב מעל העגלה הראשונה, – השיאי עיניך לטווח רחוק, שמא יסתמאו משפעת־נכסיו של אקינפייב.

– מחַרבּנת עליכם ועל נכסי־צאן־ברזל שלכם, – הרטינה האשה והפכה פניה מהם.

מיד הפשיל אקינפייב את כותנתו. הדיאקון עמד לפניו על ברכיו והזליף. לאחר מכן קינח את המזלף במטלית והסתכל בו כנגד האור. אקינפייב משך את מכנסיו כלפי מעלה; בחפשו שעה של כושר, עקף את הדיאקון, ובעמדו מאחורי גבו חזר וירה מעל לאוזנו ממש.

– חן־חן לך, וואניה, – אמר אגב כיפתוּר המכנסיים.

הדיאקון הניח את הצלוחית על־גבי העשב וקם מכריעתו. שערו הקל המריא כלפי מעלה.

– בית־דין־של־מעלה ידוּנני, – אמר בקול עמום, – אתה, איוואן, לא הופקדת עלי…

– עכשיו הכל דנין והכל נידונין, – שיסע עגלונה של העגלה השניה, הדומֶה לבעל־גבנון זריז וממולח. – ודנין למיתה, פשוט מאד…

– או מוטב, – אמר אגייב ונזדקף, – הרגני, איוואן…

– אל תשתטה, דיאקון, – ניגש אליו קוֹרוֹטקוֹב, שאני מכירו מימים עָבָרוּ. – דע, עם מי אתה נוסע. אחר במקומו היה קוטלך כברווז, בלא פליטת־פה, והוא את האמת מבקש להציל מפיך וחוקר לדעתך, כלי־קודש שיצא בדימוס…

– אוֹ מוטב, – נתעקש הדיאקון לכפול אמירתו וחלץ לפנינו, – הרגני, איוואן.

– במו ידיך תהרוג עצמך, נבֵלה, – השיב אקינפייב והיה מחוויר ומסנסן בדבּרו, – במו ידיך תחפור לך בור־קבר, במו ידיך תקבור בוֹ את עצמך…

הוא הניף ידיו, קרע את בית־צווארו ונפל ארצה אחוּז־התקֵף.

– אח, צפור־נפשי שלי! – נצטעק בקול־זוועות והחל לעפר פניו בחול. – אח, צפוֹר־נפשי שלי רבת־התלאוֹת, שלטוני שלי הסובייטי…

– וואן‘, – ניגש אליו קרוטקוב וברחשי־חיבּוּב הניח ידו על כתפו, – אל תתחבט, רעי הנלבב, אל ייצר לבך… עת לנסוע, וואן’…

קורוטקוב מילא פיו מיים והתיזם על אקינפייב לאחר מכן נשאוֹ אל העגלה. הדיאקון חזר לשבת על הדוכן, ואנו נסענו.

עד העיירה וויָרבּי לא נותרו לנו אלא כשיעור שתי פרסאות בלבד. בעיירה נצטופפו בבוקר ההוא שיירות־של־רכב רבות עד אין מיספר. היתה כאן הדיביזיה האחת־עשרה והארבע־עשרה והרביעית. יהודים בחזיוֹת, שכתפיהם מוגבהות, עמדו על סיפי בתיהם, כעופות מרוטים. הקאזאקים חיזרו על החצרות, אספו אלונטיות ואכלו שזיפי בוסר. אקינפייב, מיד עם שהגענו, שיקע עצמו בשחת ונרדם, ואני לקחתי שמיכה מעל עגלתו והלכתי לבקש מקום של צל. אך השדה משני צדי הדרך היה זרוע גלִלי־אדם. כפרי עבדקן, שמשקפי נחושת לו על חוטמו ומגבעונת טירוֹלית לראשו, היה יושב מן הצד ומעיין בעתון. כיוון שתפס את מבטי, אמר:

– אדם קרויים אנו ומטנפים יותר מן השועלים. בושה מפני האדמה…

ובהפכו פניו ממני, חזר לקרוא בעתון מבעד למשקפיים הגדולים.

אזי שמתי פעמי אל החורשה שבצד שמאל וראיתי את הדיאקון, שהיה מקריב והולך אלי.

– להיכן הרגליים, בר־נש? – קרא אליו בקול קורוטקוב מעל העגלה הראשונה.

– לצרכי, – הרטין הדיאקון, תפשׂ ידי ונשקה. – אדון מהוּגָן אתה, – לחש והיה מעוות פניו, מרעיד וחוטף אוויר. – אבקשך בשעה־של־פנאי להריץ מכתב לעיר קאַסימוֹב, תהא נא זוגתי בוכיה עלי..

– אתה חרש, אבא דיאקון, – שאלתיו בקול גדול כנגד פניו, – או לא?

– סליחה, – אמר, – סליחה, – והרכּין אוזנו.

– אתה חרש, אגייב, או לא?

– אומנם־כן, חרש, – אמר בחפיזה. – שלשום היה חוּש־השמע שלי בתכלית השלימות, אלא שהחבר אקינפייב ביריותיו השחית את חוּש־השמע שלי. הוא לרובנו נתחייב להביאני, זה החבר אקינפייב, אך חוששני, כי ספק הוא אם יביאני…

ובכרעו על ברכיו, היה הדיאקון זול בין העגלות, וראשו כנגד פניו, מלופף כולו בשערותיו, שערות־הכומר המדובללים. לאחר מכן קם מעל ברכיו, נחלץ מבין המושכות וניגש אל קורוטקוב. הלה שפך לו מן הטאבאק, הם גוללו סיגריות והציתון איש איש בשל חברו.

– כך מובטח יותר, – אמר קורוטקוב ופינה מקום על ידו.

הדיאקון ישב בצדו, והם נשתתקו.

לאחר מכן הקיץ אקינפייב. הוא הפך את השק על פיהו והטיל מתוכו את רגל השור, חתך באולרו מן הבשר הירוק וחילק נתח נתח לאיש. למראה הרגל המרקיבה הזאת, אחזוני החלָשוּת והיאוּש, ואני החזרתי את נתחי.

– היו שלום, חבריא, – אמרתי, – דרך צלחה…

– היה שלום, – השיב קורוטקוב.

לקחתי את האוכף מעל העגלה והלכתי לי, ובלכתי שמעתי את ריטונו הבלתי־פוסק של איוואן אקינפייב.

– וואן‘, – אמר לדיאקון, – משגה גדול, וואן’, שגית. ראוי היה שתתחלחל לשמע שמי, ואתה בעגלתי ישבת. נו, אם יכולת לכרכר כרכורים עד כה, כל זמן שלא נקרית אלי, הנה עכשיו, כיוון שנקרינו, אתעלל בך, וואן', ויהי מה אתעלל…

הנפשות הפועלות

מנדל קריק – בעל עסק של הובלה־בסוסים, בן 62.

נחמה – אשתו בת 60.

בניה – (בנם) בחור טרזני, כבן 26.

ליוֹבקא – (בנם) הוסאר בחופשה, בן 22.

דבוירה – (בתם) בתולה זקנה, בת 30.

אריה־לייב – שמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות, בן 65.

ניקיפור – ראש העגלונים בעיסקו של בית קריק, בן 50.

איוואן פיאַטירובל – נפח, ידידו של מנדל, בן 50.

בן זכריה – רב במולדאוואנקה בן 70.

פומין – סַפָּק, בן 40.

יבדוקיה פּוטאפּוֹבנה חולודנקו – תגרנית בשוק של עופות חיים ושחוטים, זקנה

בעלת־בשרים, עקומת צד. שיכורה, בת 50.

מארוסיה – בתה, כבת 20.

ריאבּצוֹב – פונדקאי.

מיטיה – מלצר בפונדקו של ריאבצוב.

מירון פופיאטניק – חלילן בפונדקו של ריאַבצוב.

מאדאם פופיאטניק – אשתו.

אוּרוּסוב – תּווכן. מדבר בריש גרונית.

סימיון – כפרי קרח.

בוברינייץ – יהודי מרעיש־עוֹלמות. מרעיש מתוך שהוא גביר.

וויינר – גביר מאנפף.

מאדאם וויינר – אשת הגביר.

קלאשה זובאריובה – בתולה מעוברת.

מוסיה בויארסקי – בעל קונפקציה של בגדים תפורים, המכוּנה “שְדָוור”.

סְנקה טוֹפּון – חברו של בניה.

החזן צוויבאק.

העלילה מתרחשת באודיסה ב־1913.

תמונה ראשונה

חדר־אוכל בבית משפחת קריק. חדר שפל־קומה מרוהט בנוסח קרתני. פרחי נייר, קומודות, גראמופון, דיוקנאות של רבנים, ובצד הרבנים תצלומי־משפחה של אנשי בית קריק – מאובנים, שחורים, שעיניהם בולטות, כתפיהם רחבות כארונות.

חדר־האוכל מותקן לקבלת אורחים. על השולחן, המכוסה מפה אדומה, ערוכים יינות, מעשה־מרקחת, מעשה־מאפה.

הזקנה קריק חולטת תה. מן הצד, על גבי שולחן קטן – מיחם רותח.

בחדר – הזקנה נחמה, אריה־לייב, ליובקא במדי הוּסאר מטוקסים. כובע צהוב ללא מצחון כפוי לו במלוכסן על פניו האדמחומות, סגין ארך־שוליים מכותף לו על גבו. אחרי ליובקא נגררת חרב עקומה. בניה קריק, קשוּט ומקוּשט, כספרדי בשעת חגיגה בכפר, עונב עניבה כנגד המראָה.

אריה־לייב: נו, טוב, ליובקא, יפה מאד… אריה־לייב, שדכנה של מולדאוואנקה ושמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות, מכיר־ויודע עכשיו, קציצת־נטיעות מהי… תחילה מקצצים בנטיעות, מכאן ואילך מקצצים בבני־אדם.. כיבוד־אם כקליפת השום היא בחיינו… אך הבינני נא, ליוֹבקא, ואבין, מה טעם אין הוּסאר שכמוך רשאי לְאַחֵר חופשתו שבוע ימים, עד שתזכה אחותך למַזֵל לה את מזלה?

ליוֹבקא: (גועה בצחוק, בקולו הגס מתגלגלים רעמים). שבוע ימים!.. אתה שוֹיטֶה־שבשוֹיטים, אריה־לייב!.. לאחר שבוע ימים!.. הקאוואלריה – זה לך לא אינפאנטריה. הקאוואלריה יורקת על האינפאנטריה שלך… איחרתי שעה אחת, והוואכמיסטר לוקח אותי אחר כבוד למשכּנו, מזנק לי קצת מיץ מציפור־הנפש, וגם קצת מיץ מנחירי־האף, ולבד מזאת מוסר אותי לדין. שלושה גיניראלים דנים כל פרש, שלושה גיניראלים עם מידאליות בעד מלחמת־הטוּרקים.

אריה־לייב: כך עושים לכל אדם, או ליהודים בלבד?

ליובקא: יהודי, כיוון שרכב על סוס, יצא מכלל יהודים, והרי הוא רוסי לכל דבר. אתה, פשוט, גוֹילֶם, אריה־לייב!.. מה עניין יהודים לכאן?

בעד הדלת הפתוחה למחצה משתרבבים פניה של דבוירקה.

דבוריה: אמא, עד מוצאים אצלך משהו, אפשר לשבור את הראש. להיכן תקעת את השמלה הירוקה שלי?

נחמה: (בלי הבט אל איש, מחטמת לה בריטון). הסתכלי בקוֹמוֹדה.

דבוירה: הסתכלתי בקומודה – אָין.

נחמה: בָּארון.

דבוירה: בארון אָין.

ליובקא: איזו שמלה?

דבוירה: ירוקה עם עָרפית.

ליוֹבקא: דומני שהטאטע שלנו לִקְחֵן אותה.

לבושה־למחצה, מפורכסת־פנים, בסלסלי שיער, נכנסת דבוירה לחדר. היא בעלת־קומה ומסורבלת־בשר.

דבוירה: (בקול עצי). אוֹך, אני מַתָה!

ליובקא: (לאמא), וודאי גילית לו את הסוד, מוּפקרת זקנה, שבּוֹיארסקי יבוא היום להביט את דבוירָה?.. היא גילתה לוֹ. העסק אבוד… עוד מן הבוקר נתתי בו עין. הוא רתם העגלה לשלמה־המלך ולמוּסקה, זלל פת־שחרית, נתפטם ביי"ש, כחזיר־הבר, השליך משהו ירוק אל הדוכן ונסתלק מן החצר.

דבוירה: אוּך, אני מֵתָה! (נושאת קולה בבכיה רמה, תולשת וילונית מעל החלון, רומסתה ברגליך ומשליכתה על הזקנה) הרי לָך!..

נחמה: שתתפגרי! שתתפגרי בעצם היום הזה…

אגב געיה ובכיה יוצאת דבוירה במרוצה. הזקנה טומנת את הוילונות בשידה.

בניה: (קושר עניבה). הטאטע שלנו, מבינים אתם, חס על הנדוניא.

ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!

אריה־לייב: כך אתה על אבא, ליוֹבקא?

ליובקא: שלא יהיה בּוֹסיאַק.

אריה־לייב: אבא גדול ממך שבת אחת.

ליובקא: שלא יהיה ז’לוֹבּ.

בניה: (נועץ בעניבה סיכה של פנינים). בשנה שעברה רצה סיומקא מוּניש את דבוירה, אך הטאטע שלנו, מבינים אתם, חס על הנדוניא. הוא עשה מן הפאַסאַדה של סיוֹמקה דייסה במיץ־עגבניות והשליך אותו מכל המדרגות.

ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!

אריה־לייב: על שדכן שכמוני אמר אבן־עזרא: “לוּ יהיו נרות סחורתי, ברנש, יעמוד השמש דום, כבול־עץ, ולא יֵאֵסוֹף עדי מותי…”

ליובקא: (לאמו). מאה־פעמים ביום רוצח אותנו הזקן, ואת שותקת לו, כאבן בקיר. כאן כל רגע יכול החתן לקפוץ עלינו…

אריה–לייב: אמר עלי אבן עזרא: “לו אהיה סוחר בתכריכין, לא יגוועוּן אישים בכל יָמַי, עד סוף כל הדורות, אמן”.

בניה: (סיים את קשירת העניבה, והשליך מעל ראשו את הסבכה הפּטוּלה, המחזקת את התסרוקת, לבש מקטורן קצרצר, מזג כוס יי"ש). לבריאות הנוכחים!

ליובקא: העיקר הבריאות.

אריה־לייב: שיהיה טוב.

ליובקא: (בקול גס). העיקר שיהיה טוב!

החדרה מתגלגל ובא מוסיה בויארסקי, איש זריז ועגלגל. הוא מטרטר בלי הפסק.

בויארסקי: בּרכותַי! ברכותי! (מתיצג). בויארסקי… נעים, נעים יותר מדי!..

אריה־לייב: הבטחת בארבע, לאזאר, ועכשיו שש.

בויארסקי: (מתישב ולוקח מידה של הזקנה כוס תה). אל־אלוהים, אנו חיים באודיסה, ובאודיסה שלנו יש לקוחות, המוציאים מאתנו את הנשמה, כדרך שאתה מוציא חרצן מפרי התמר, יש ידידי־נפש, המוכנים לאכול אותך חיים בלי מלח, על בגדיך ונעליך גם יחד, יש צרות קרוֹני־קרוֹנוֹת, אלף סקאנדאלים. וכי מי שי לו פנאי לתת דעתו על בריאות־הגוף, ומה צורך לו לסוחר בבריאות־הגוף? בקושי קפצתי על רגל אחת לאמבטיות חמות של ים – וישר אליכם.

אריה־לייב: אתה מקבל אמבטיות של ים, לאזאר?

בויארסקי: כל יומיים, כמו שעון.

אריה־לייב: (לזקנה). בצמצום־שבצמצום יש לחשוב חמישים קופיקות האמבטיה.

בויארסקי: אל־אלוהים, יין חדש יש באודיסה שלנו, השוק היווני, פאנקוני.

אריה־לייב: אתה יוצא ונכנס אצל פאנקוני, לאזאר?

בויארסקי: אני יוצא ונכנס אצל פאנקוני.

אריה־לייב: (בתרועת־נצחון). הוא יוצא ונכנס אצל פאנקוני!.. (לזקנה.) בצמצום־שבצמצום – אתה משאיר אצל פאנקוני שלושים קופיקות, לא אוֹמַר – ארבעים.

בויארסקי: סלח לי, אריה־לייב, אם, בתורת צעיר ממך, אשסע את דבריך, פאנקוני עולה לי יום־יום רובל אחד, וגם רובל וחצי.

אריה־לייב: (בהתלהבות). ובכן, אתה בּזבּזן, לאזאר, אתה מופקר, שלא בא כמותו לעולם!.. בשלושים רובל מתפרנסת משפחה, ועוד מלמדים כינור לתינוקות, ועוד חוסכים איכשהו פרוטה כלשהי…

החדרה צפה־ובאה דבוירה. היא לבושה שמלה תפוּזה, סובכי רגליה האדירים מחושקים במנעלים גבוהים.

זוהי ויירה שלנו.

בויארסקי: (קופץ ממקומו). ברכותי! בויארסקי

דבוירה: (בקול צרוד). נעים מאד.

כולם יושבים.

ליובקא: ויירה שלנו קיבלה היום קצת כאב־ראש ממַגהץ.

בויארסקי: לקבל כאב־ראש ממגהץ יכול כל אחד, אבל להיות אדם הגון – דבר זה לא כל אחד יכול.

אריה־לייב: שלושים רובל לחודש להניח על זנב החתוּל… לאזאר, לא היתה לך זכות להיוולד!

בויארסקי: באלפי מחילות מכבודך, אריה־לייב, ואולם על בויארסקי ראוי לך שתדע, שאין הוא מעונין בקאפיטאל, – הקאפיטאל הוא אפס גמור, – בויארסקי מעונין בלהיות מאושר… אני שואל אתכם, יקירַי, מה יוצא לי מזה, שהפירמה שלי מוציאה בחודש מאה – מאה־וחמישים חליפות פלוּס־יחד־עם־זה קומלפלקטים של מכנסיים, פלוּס־יחד־עם־זה מעילים?

אריה־לייב: (לזקנה). יש לחשוב על כל חליפה חמישה רובל ריווח נקי, לא אומר – עשרה…

בויארסקי: ויכ מה היוצא לי מן הפירמה שלי, ואני מעונין אך ורק בלהיות מאושר?

אריה־לייב: ואני אוֹמַר על זה, לאזאר, שםא נעשה את העסק שלנו כבני־אדם, ולא כשארלאטאנים, הרי מוּבטח לך שתהיה מאושר עד יום מותך, לאזאר, לוואי ותזכה למאה־ועשרים… דבר זה אני אומר לך כשַמָש, ולא כשדכן.

בניה: (מוזג יין בכוסות). לקיום המשאלות של שני הצדדים.

ליובקא: (בקול גס). העיקר הבריאות!

אריה־לייב: שיהיה טוב.

בויארסקי: התחלתי בעניין פאנקוֹני. שמעני, מוֹסִיַה קריק, מעשה ביהודי־מחוּצף… אני בא היום במרוצה לפאנקוני, בית־הקפה מלא וגדוש בני־אדם, כּבית־הכנסת ביום־כיפור. בני־אדם סועדים לבם, יורקים על הריצפה, באים לידי עגמת־נפש… אחד יש לו עגמת־נפש מפני עסקי עצמו שהם רעים, אחד יש לו עגמת־נפש מפני עסקי שכנו, שהם טובים. מקום לשבת, בדרך־אגב אָין… כאן קם לו לקראתי מוֹסיה שַאפֵּלוֹן, צרפתי אדם־של־צורה… –להווי ידוע לך, שיקר־המציאות הוא, שיהא צרפתי אדם־של־צורה…קם לו לקראתי ומזמינני אל שולחנו: מוסיה בויארסקי, הוא אומר לי בצרפתית, אני מכבד אותך, בתורת פירמה, ויש לי גג פאנטאסטי לפרווה…

ליובקא: גג?

בויארסקי: אריג, צד עליון לפרווה… גג פאנטאסטי לפרווה, אומר הוא לי בצרפתית, ואני מבקש אותך, בתורת פירמה, לשתות עמי שני קנקנים בירה ולאכול עשרה סרטנים…

ליובקא: אני אוהב סרטנים.

אריה־לייב: עוד זה חסר, שתאמר, כי אתה אוהב צפרדעים.

בויארסקי:…ולאכול עשרה סרטנים…

ליובקא: (בעקשנות). אני אוהב סרטנים!

אריה־לייב: הסרטן – הרי זה צפרדע.

בויארסקי: (לליוֹבקא). במחילת כבודך, מוֹסיה קריק, אם אגיד לך, שהיהודי אינו צריך לכבּד סרטנים, דבר זה אני אומר לך מתוך השקפה על החיים. יהודי, שמכבד סרטנים, סופו שמתיר לעצמו את הרצועה עם מין הנקבה יותר מכפי שצריך להתיר, הוא יכול לומר ניבול־פה ליד השולחן, ואם קורה לו שיש לו ילדים, הרי מאה־אחוז פאסקודניקים וביליארדיסטים. דבר זה אמרתי ך מתוך השקפה על החיים. ועכשיו שמע מעשה ביהודי־מחוצף…

בניה: בויארסקי!

בויארסקי: אני.

בניה: חַשֵׁב לי, בויארסקי, על רגל אחת, בכמה תעלה לי חליפת־חורף פִּרימָא?

בויארסקי: חַדִטוּרִי, דוּטוּרי?

בניה: חדטוּּרי.

בויארסקי: השוליים אתה מתאר לך – עגולים, או קצוצים?

בניה: השוליים עגולים.

בויארסקי: האריג שלך, או שלי?

בניה: האריג שלך.

בויארסקי: איזו סחורה אתה מצייר לך – אנגלית, לוֹדזאית, או מוסקבאית?

בניה: איזו היא הכי טובה?

בויארסקי: האריג האנגלי, מוסיה קריק, הוא אריג טוב, האריג הלודזאי – זהו שק, שמצוּיר עליו משהו, והאריג המוסקבאי – זהו שק שלא מצויר עליו כלום.

בניה: נקח אנגלי.

בויארסקי: תוספות שלך, או שלי?

בניה: תוספות שלך.

בויארסקי: בכמה זה יעלה לך?

בניה: בכמה זה יעלה לי?

בויארסקי: (שרעיון פתע צץ במוחו). מוֹסיה קריק, אנו משתווה!

אריה־לייב: אתם תשתוו!

בויארסקי: אנו נשתווה… התחלתי בעניין פאנקוֹני…

נשמע קול שאון של מגפיים מסומרים. נכנסים מנדל קריק ושוט בידו וניקיפור ראש העגלונים.

אריה־לייב: (נבוך). עשה, מנדל, הכרה עם מוֹסיה בויאַרסקי…

בויארסקי: (קופץ ממקומו). ברכותי! בויארסקי.

בשאון מגפיים, בלי הבט אל איש, עובר הזקן על־פני החדר עד קצהו. הוא זורק את השוט, יושב על הספה, פושט את רגליו הארוכות והעבות. נחמה כורעת על ברכיה וחולצת את המגפיים מעל רגלי בעלה.

אריה־לייב: (בגמגום), מוסיה בויארסקי סיפר לנו כאן מאודות הפירמה שלו. היא מוציאה מאה־וחמישים חליפות בחודש…

מנדל: בכן, מה אתה אומר, ניקיפור?

ניקיפור: (נשען אל מזוזת הדלת, ועיניו תלויות בתקרה). אומר אני, בַּעלַבִּית, שהבריות מַלעיגים עלינו.

מנדל: מדוע מלעיגים עלינו הבריות?

ניקיפור: הבריות אומרים – אצלכם אלף בעליבתים באורווה, אצלכם ראש־חודש בכל שני וחמישי. אתמול והליכו חיטים לנמל, אַצתי ללישכה לקבל הכסף, והמה – חזור לאחוריך: היה כאן, אומרים הם, האדון הצעיר, בֶּנצִ’יק, ונתן פקודה, לשלם הכּסף לבאנק, כנגד קבלה.

מנדל: נתן פקוּדה?

ניקיפור: נתן פקודה.

נחמה: (חלצה מגף אחד. מנדל פושט לה רגל שניה, הזקנה זוקפת בבעלה עיניים מלאות שנאה ומרטנת בעד שיניה המחוּשקוֹת). שלא תזכה לראות אור־בוקר, רוצח!..

מנדל: בכן, מה אתה אומר. ניקיפור?

ניקיפור: אומר אני, שמעשה־של־גסות עשה היום ליובקא.

בניה: (זוקר את זרִתּוֹ, שותה יין). לקיום המשאלות של שני הצדדים.

ליובקא: העיקר הבריאות.

ניקיפור: הולכנו היום לפַרזֵל את פריילין, בא ליוֹבקא במרוצה לבית־המפחה, פער פיו, כּעביט של שופכין, ומצווה לנפַּח פּיאַטירוּבּל לסַנִדֵל הפרסות בגומי. מיד פרצתי כנגדו. וכי מה אנו, פוליצמייסטרים, אומר אני, או שמא קיסרים אנו, ניקולאים השניים, שנהא מסנדלים בגוּמי? הַבַּעַלַּבָּיִת לא ציווה כן… וליוֹבקא האדים, כסלק זה, ומצווח: מיהו הבעלבית שלך?..

נחמה חלצה את המגף השני. מנדל קם. הוא משך אליו את מפת השולחן. הכלים, התופינים, המרקחת – הכל נתמגר ארצה.

מנדל: ובכן, מי, הבעלבית שלך, ניקיפור?

ניקיפור: (בפנים קודרות). אדוני הוא הבעלבית שלי.

מנדל: ואם אני הוא הבעלבית שלך (הוא ניגש אל ניקיפור ואוחזו בבית חזהו). ואם אני הוא הבעלבית שלך, בכן הרבּץ לזה שרגלוֹ תדרוך באורווה שלי, בשיניים, בעיניים, בציפור־הנפש… (הוא מזעזע את ניקיפור ומטלטלהו מעל פניו.)

בכפיפת קומה, בגשישת רגליים יחפות עובר מנדל את כל החדר אל היציאה. אחריו משתרך ניקיפור.

נחמה: שלא תזכה לראות אוֹר־בוקר, רוצח…

שתיקה.

אריה־לייב: אם אומַר לך, לאזאר, שהזקן לא גמר את בית־המדרש הגבוה לנשים…

בויארסקי:…אז אאמין לך בלי הן־צדק.

בניה: (מושיט ידו לבויארסקי). תיכנס פעם אחרת, בויארסקי.

בויארסקי: אל־אלוהים, הכל קורה במשפחה. פעם קר, פעם חם. ברכותי! ברכותי! אכנס פעם אחרת. (מסתלק.)

בניה קם, מצית סיגרית, טוען על זרועו גלימה טרזנית.

אריה־לייב: על שדכן שכמוני אמר אבן־עזרא: “לוּ אהיה סוחר בתכריכין”…

ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!

דבוירה נצנחה לאחוריה אל מסעד הכורסה ונתיבבה. שלום! דבוירה קיבלה היסטריקה.

החדרה נכנס ניקיפור. בניה מעביר את הגלימה לזרועו השמאלית ובימינו מכה בפניו של ניקיפור.

בניה: רתום לי את הכרכרה לאדמוני!

ניקיפור: (קילוח רפוי של דם נוזל מאפו). שלמו לי, ואני מתפטר…

בניה: (ניגש כנגד פניו של ניקיפור ואומר בקול לטפני, רוטטני). אתה תמות אצלי היום בלי ארוחת־ערב, ניקיפור ידידי…

תמונה שניה

לילה, חדר־המשכב של קריק וזוּגתו. קרן של ירח, רוחשת ותכולה, נכנסת בחלון. הזקן ונחמה במיטה־של־זוּג. הם מכוסים בשמיכה אחת. פרועת־השער. ששׂיבתה מזוהמת, יושבת על המצעות, היא מנסרת בקולה, מנסרת בלא הפסק.

נחמה: אצל בני־אדם הכל כדרך בני־אדם… אצל בני־אדם לוקחים לארוחת־הצוהריים עשר ליטרות בשר, עושים מרק, עושים קוֹטלטין, עושים קוֹמפוֹט. האב חוזר מן העבודה, הכל יושבים אל השולחן, בני־אדם אוכלים וצוחקים… ואצלנו?… רבונו־של־עולם, כמה חוֹשך בביתי שלי!

מנדל: תני לחיות, נחמה, תִּישִׁנִי!

נחמה:… בנצ’יק, בנצ’יק כזה, שֶׁמש כזאת בשמיים, והוא שהלך בדרך הזה. היום שוטר אחד, מחר שוטר שני… היום יש לבני־אדם לחם לאכול, מחר יתנו רגליהם בשלשלאות־של־ברזל…

מנדל: תני לנשום, נחמה! תישני!

נחמה:…ליוֹבקא כזה, הנה יחזור הילד מן הצבא, וגם הוא יפשוט ידיו בגזל, וכי מה יעשה הבחור ולא יפשוט ידיו בגזל? האב אוֹיסווּרף, האב אינו נותן לבניו דריסת־רגל בעסק…

מנדל: עשי לילה, נחמה. תישני!

שתיקה

נחמה: הרב אמר, הרב בן זכריה… בוא ראש־חודש, אמר בן זכריה, ולא אכניס את מנדל לבית־הכנסת. היהודים לא יתנוּ לי…

מנדל: (משליך מעליו את השמיכה, יושב בצדה של הזקנה). מה לא יתנו היהודים?

נחמה: יבוא ראש־חודש, אמר בן זכריה…

מנדל: מה לא יתנו לי היהודים, ומה נתנו לי היהודים שלך?

נחמה: לא יניחו, לא יניחו להיכנס לבית־הכנסת.

מנדל: קארבּון קצוּץ נתנו לי היהודים שלך, אותָך, סוּסה בלה, וקבר זה המלא פשפשים.

נחמה: והקאצאפּים מה נתנו לך, מה הקאצאפים נתנו לך?

מנדל: (שוכב). הו, סוּסה בלה על ראשי!

נחמה: יי"ש נתנו לך הקאצאפים, פֶּה מלא עֶרווה, פה מלא זוהמא, ככלב שוטה… בן ששים ושתיים הוא, רבונו־של־עולם, והוא חם כמו תנור, הוא בריא כתנור.

מנדל: הוציאי את שִׁנַי, נחמה, שפכי מרק של ז’ידים לתוך עורקי, כופפי את גבי…

נחמה: חם כמו תנור… בושה וחרפה לי, רבונו־של־עולם!.. (נוטלת את כּרה ושוכבת על הרצפה, בקרן הירח. שתיקה. אחר־כך מתחדש קול ריטוניה.) בערב שבת יוצאים בני־אדם אל מעבר לשער, בני־אדם מצטעצעים בנכדים שלהם…

מנדל: עשי לילה, נחמה.

נחמה: (בוכה). בני־אדם מצטעצעים בנכדים שלהם…

נכנס בניה. הוא בתחתונים.

בניה: אפשר יספיק להיום, חִֻסן־כַּלָה? מנדל מתרומם, הוא זוקף עיניו בבנו. או שאני צריך ללכת לבית־מלון, כדי לישון קצת כמו בן־אדם?

מנדל: (קם מעל המיטה. גם הוא, כבנו, בתחתונים). אתה… אתה נכנסת?

בניה: לשׂכור בשני רובל חדר במלון, כדי לישון קצת כמו בן־אדם?

מנדל: בלילה, בלילה נכנסת?

בניה: היא אמא שלי. שמעת, זַנַאי!

האב ובנו עומדים בתחתונים זה מול זה. מנדל מאַט והולך, מתקרב והולך אל בניה. בקרן הירח מיטרף ראשה הפרוע של נחמה.

מנדל: בלילה, בלילה נכנסת…

תמונה שלישית

פונדק בכיכר פריבוזנאיה. לילה. הפונדקאי ריאַבּצוב, אדם חולני וקפדני, קורא ליד דוכנו בברית החדשה. שערותיו המאובקות סדורות לו בשני צדי המצח. על במה יושב החלילן שפל־הרוח מירוֹן (בשפת ההמון: מאיור) פוֹפיאטניק. חלילו מפיק נעימת־ריטוטין רפויה. ליד אחד השולחנות יושבים יוונים שחורי־שפם, חתומי־שׂיבה. ומשחקים בקוביה עם סיינקה טוֹפוּן, עמיתו של בניה קריק. לפני סיינקה אבטיח חתוך, סכין פינית ובקבוק מאלאגה. שני מלחים ישנים בְּשִׂימַת כתפיהם היצוקות על גבי השולחן. בקרן־זוויה רחוקה גומע בניחותא מי־זלצר הסַפָּק פוֹמין. פוטאפובנה השיכורה משדלתו שידול כלשהו. ליד השולחן הקדומני עומד מנדל קריק, שיכור, משולהב, כביר־מידות, עם התווכן אוּרוּסוֹב.

מנדל: (מכה באגרוף על השולחן). חושך! בבוֹר־קבר אתה מחזיק אותי, ריאבצוב, בקבר שחור!..

המלצר מיטיה, זקן זוּטא, ששערותיו המכסיפות גזוזות בתספורת “קיפוד”, מביא מנורה ומציגה לפני מנדל.

את כל המנורות ציוויתי! מקהלה דרשתי! את המנורות של כל הפונדק ציוויתי!

מיטיה: הנפט, משמע, לא בחינם הוא ניתן לאנשי־שלוֹמנו, זהו, משמע, טיבו של עניין…

מנדל: חוֹשך!

מיטיה: (לריאַבּצוב). תוספת מאור דורשים

ריאַבּצוב: רוּפּ. ¹

מיטיה: קַבֵּל רוּפּ.

ריאבצוב: קיבלתי רוּפּ.

מנדל: אוּרוּסוֹב!

אורוסוב: אני כאן.

מנדל: כמה, אומר אתה, דם זורם דרך לבי?

אורוסוב: על־פי המדע נמצא, שדרך לבו של אדם זורמים במעת־לעת מאתיים פוד דם. ובאמריקה המציאו מין המצאה, ש…

מנדל: עמוד! עמוד!… ואם רוצה אני לנסוע לאמריקה – זה אפשר?

אורוסוב: אפשר בהחלט, ישבת ונסעת…

בהילוך מתערסל, בנדנוד צדהּ העקום. ניגשת אל השולחן פוטאפובנה.

פוֹטאפובנה: מנדל, מַחְמַלִי שלי, לא לאמריקה, לביסאראביה נסע, לקנות גנים.

מנדל: ישבת, אומר אתה, ונסעת?

אורוסוב: על פי המדע נמצא, שארבעה יַמִים אתה עובר – הים השחור, היוֹנִי, האֶגיאי, התיכון, ושני אוקינוסים עולמיים – האוקינוס האטלאנטי והשקט.

מנדל: ואתה אמרת – האדם יכול לעוף דרך יַמִים?

אורוסוב: יכול.

מנדל: דרך הרים, דרך הרים גבוהים יכול אדם לעוף?

אורוסוב: (בתוקף). יכול.

מנדל: (כובש בכפיו את ראשו המדובלל). אין קץ, אין שיעור… (לריאבצוב.) אני אסע! לביסאראביה אסע.

ריאבצוב: וכי מה תעשה שם בביסאראביה?

מנדל: מה שארצה, הוא שאעשה.

ריאבצוב: וכי מה יש לך לרצות?

מנדל: שמעני, ריאַבּצוב, עודני חי…

ריאבצוב: לא חי אתה, באשר קטל אותך האלוהים?

ריאבצוב: ושנות־חייך כמה הן?

קול מן הפונדק: בסך־הכּוֹלֵל – ששים ושתיים.

ריאבצוב: אכן, ששים ושתיים שנה קוטל אותך האלוהים.

מנדל: ריאבצוב, ערמומי אני יותר מן האלוהים.

ריאבצוב: מאלוהֵי הרוּסים ערמומי אתה, ומאלוהי הז’ידים לא.

מיטיה מביא עוד מנורה אחת. אחריו, בזו אחר זו, נכנסות ארבע בתולות שמנות, מנומנמות. בידי כל אחת מהן – מנורה דולקת. האור משתפך על פני הפונדק.

מיטיה: בכן, בּירכת חג־האוּרים עליך! בתוּלות, הקיפו לו, למטורף הזה, במנורות.

הבתולות מציגות את המנורות על השולחן לפני מנדל. נוגהן מאיר את פניו החכליליות.

קול מן הפונדק: הופכים לילה ליום, מנדל?

מנדל: אין שיעור.

פוטאפובנה: (מושכת בשרוולו של אורוסוב). אבקש את חסדו הטוב עלי, ישתה נא עמי, אדוני… הנה סוחרת בתרנגולות אני בשוק, תרנגולות של אשתקד תוקעים לי הכפריים כל הימים, שמא לצמיתוּת נגזרתי לתנגולות הללו? אדוני־אבי גנן היה, גנן ראשון־במעלה. אני, כיוון שאראה איזה תפוּח שיצא לתרבות רעה, מיד אני מחזירה אותו למוטב…

קול מן הפונדק: הופכים יום־חול ליום־טוב, מנדל?

פוטאפובנה: (לסוטתה נתפשקה על חזה השמן, היי"ש, החוֹם, ההתלהבות שמים לה מחנק.) מנדל ימכור את העסק שלו, נקבל, בעזרת האל, כסף, אזי נסע עם החמוּדָה שלנו אל הגנים, על ראשינו, ישמע־נא, אדוני, יהיו ציצים פורחים ויורדים מעצי התּרזָה.. מנדל, מחמדי, אוצרי שלי, בתו של אדוני־אבי אני!…

מנדל: (ניגש אל הדוכן), ריאבּצוֹב, עיניים היו לי… שמעני, ריאבצוב, עיניים חזקות מטלסקופים היו, ומה עשיתי בעיני שלי? רגליים מהירות מקַטָרים היו לי, רגלי שלי על פני יַמִים מהלכות היו, ומה עשיתי ברגלי שלי? מבית־המִזְלוֹל לבית־הכּיסא, מבית ־הכסא לבית־המיזלוֹל… רצפות מטאטא הייתי בפרצוף־פני, ועכשיו אגדל גנים.

ריאבצוב: גַדֵל. וכי מי אינו מניח לך?

קול מן הפונדק: יימָצאו – לא יניחו. ידרכו על זנבו – ולא יזוז…

מנדל: ציוויתי לזַמֵר! תֵּן צִבָאִי, מוזִיקאנט… אל תוֹציא את הנשמה… תן חיים! תן עוד!

מיטיה: (לאורוסוב בלחש). שיבוא פומין, או עוד לא?

אורוסוב: עוד לא. (לכלי זמר). הוסיף משהו, מאיור!

קול מן הפונדק: אין צורך להוסיף, המקהלה באה. פיאטירוּבל משך לכאן את המקהלה.

נכנסת המקהלה – עוורים בכותונות אדומות. הם נתקלים בכסאות, מגששים לפניהם במקלות־אגמוֹן שבידיהם. מוביל אותם הנפח פיאטירוּבּל, איש האַזאַרדי, ידידו של מנדל.

פיאטירובל: מן השינה עקרתי את בני־השטן. לא נזמר, אומרים הם, זמירות. לילה, אומרים הם, מסוף העולם ועד סופו, שַרנוּ דיינו… ואתם, אומר אני, לפני איזה אדם, אומר אני, אתם עומדים?!

מנדל: (חש אל ראש־המזמרים שעוור הוא, חטוּט־פנים וגבה־קומה). פיידיה, לביסאראביה אני נוסע.

העוור: (בקול באס עבה ועמוק). סע והצלח, בַּעלַבָּיִת!

מנדל: זָמֵר, פיידיה, זֶמר הבה לי.

העוור: “אגם הבּאַיקאַל” — לזמר?

מנדל: זֶמֶר!

העוורים: (מכוונים הגיטארות, הבאסים המשוכים שלהם פותחים בזמר):

הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֲגַם הַבַּיְקַל,

הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֳנִי־הַמִּכְמֶרֶת,

אֵי, בַּרְגוּזִין, שָׂא דָכְיָךָ, הַגַּל:

לֹא אֲרֻכָּה עוֹד הַדֶּרֶךְ!

מנדל: (מטיח בחלון בקבוק שנתרוקן). הֲך!

פיאטירובּל: אח, זה גבר, ממזר־הכלבים!

מיטיה: (לריאבצוב). כמה נחשוב לו במחיר הזכוכית?

ריאבצובּ: רוּפּ.

מיטיה: קבל רוּפּ.

העוורים: (שרים)

אָרְכוּ נְדוּדַי בֵּין סַלְעַי־הַמָּגוֹר,

כָּבְדו אֲזִיקֵי הַבַּרְזֶל, בָּם אֻסַּרְתִּי,

חָבֵר עֲזָרַנִי לָנוּס, וּבַדְּרוֹר

הֶחְלַפְתִּי כֹּחִי וְנִנְעַרְתִּי…

מנדל: הָךְ!

פיאטירובל: שטן, ולא זקן!

קולות מן הפונדק:

— הנה זה מתהולל – עצוּם!..

— איזה עצוּם… מתהולל כרגיל.

— כרגיל אין זה כך. מת עליו מישהו?

— איש לא מת עליו… מתהולל כרגיל.

— והסיבה מהי, בסיבת מה מתהולל הוא?

ריאבצוב: צא ודע הסיבה, פלוני כסף יש לו – גִלַל הכסף הוא מתהולל, פלוני אין לו כסף – גלַל העוני הוא מתהולל. האדם גלָל כל הגלָלים הוא מתהולל…

הזמר רועם בעוצמה גוברת והולכת. בחלון השבור מתנועע כוכב. הבתולות המנוּמנמוֹת נצבו ליד אמוֹת־הספים, תמכו שדיהן בידיהן המחוספסות ופתחו בזמר. מלח מתנודד על רגליו הגדולות, המפושקות, ומתלווה בטנוֹר צלול.

מִשִּׁילְקָה וְנֶרְצִ’ינְסְק עַכְשָׁו לֹא אִירָא,

מִשְׁמַר הַרְרֵי־אֲקָטוּי לא תְפָסַנִּי,

הִצַּלְתִּי נַפְשִׁי מִשִּׁנֵּי הַחַיָה,

כַּדּוּר הַצַּלָּף לֹא הִכַּנִִּי.

פוטאפובנה: (שיכורה ומאושרת). מנדל, מַחמַלי שלי, בוא, שתה־נא עמי! נשתה־נא לחיי החמוּדה שלנו!

פיאטירובל: פרצופו של שומר־הסף פצפץ בדוֹֹאר. זהו זקן! עמודי־טלגרף היה גונב ומביא הביתה על כתפיו…

הָלַכְתִּי בַּלַּיְלָה וּלְאוֹר הַחַמָּה,

נֶחְבָּא בֵּין עָרִים מֵעֵינֵי הָאוֹרְבִים לִי,

נָשִִׁים שֶׁׁבַּכְּפָר לִי פָּרְסוּ מִלַּחְמָן,

מָחוֹרְקָה נָדְבוּ בַּחוּרִים לִי…

מנדל: כופפי את גבי, נחמה, מרק־של־ז’ידים שפכי לי לתוך עורקי!.. (מתנפל ארצה, מקרטע, מתאנח, גועה בצחוק.)

קולות מן הפונדק:

— ממש פיל!

— ראיתי – גם הפילים בוכים…

— שקר, הפילים אינם בוכים…

— אני אומר לך, בכה ושפך דמעות כמים…

— בגן־החיות הרגזתי פעם פיל אחד…

מיטיה: (לאורוסוב). שֶׁיִגש פוֹמין, או עוד לא?

אורוסוב: עוד לא.

הזמרים מזמרים במלוא כוחם.

הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֲגַם הַבַּיְקַל,

הֵי, מִפְרָשִׂי, כַּפְתָּנִי הַקָּרוּעַ.

אֵי, בַּרְוגוּזִין, כְּבָר נִשָּׂא בַּגַּלְגַּל

קוֹל הָרְעָמִים וְהָרוּחַ…

בקולות מתייפחים מחדווה שרים הזמרים את פסוקי־הסיום. בתום הזמר, הם קמים ומסתלקים כלפי פקודה.

מיטיה: וזה הכל?

ראש־המזמרים: דיינו.

מנדל: (קפץ מעל הרצפה ורקע ברגליו). צְבָאִי הבה לי! חיים הבה, מוזיקאנט!

מיטיה: (לאורוסוב). שֶׁיִגש פוֹמין, או עוד לא?

אורוסוֹב: זה הרגע!

מיטיה קורץ עין לפומין. היושב בקרן־זווית רחוקה. פומין ניגש במרוצה אל שולחנו של מנדל.

פומין: ברוך היושב!

אורוסוב: (למנדל). ועכשיו, יקירי, הסדר הוא כּך – עת לצחוק, ועת לעשות. (שולף גליון נייר כתוב כולו.) ובכן לקרוא?

פומין: אם אין את נפשך. דרך־משל, לרקוד, הרי אפשר לקרוא.

אורוסוב: ובכן, לקרוא את הסכום?

פומין: סובר ומקבל הצעתך.

מנדל: (לוטש בפומין את עיניו ונרתע לאחוריו). ציוויתי לשיר…

פומין: עת לשיר ועת להולל, ובבוא שעַת המוות – מות נָמוּת.

אורוסוב: (ַ). “…אשר בהתאם לסעיפים הנ”ל, הנני מוסר לפוֹמין וואַסילי ייליסייביץ' לקניין פרטי גמור את עסק ההובלה־בסוסים שלי על כל האינוונטאר המפורט בזה…"

פיאטירובל: פומין, תן דעתך, לץ שכמוך, איזה סוסים לוקח אתה! סוסים אלו מיליון חיטים הובילו, חצי־עולם פחם טלטלו ומשכו, את כל אודיסה אתה נוטל מאִתנו עם הסוסים הללו…

אורוסוב: “…ובסך הכולל, שנים־עשר אלף רובל, ששליש מהם יסולק בשעת חתימת החוזה, והשאר…”

מנדל: (מורה באצבע כלפי הטורקי. היושב בקרן־זווית ומעשן נרגילה בנחת). בן־אדם יושב שם, בוחן אותי.

פיאַטירובל: נכון, בוֹחן… אֲנו, התגוששו! (לפוֹמין.) חי־אלוהים, מיד יהרוג בן־אדם.

פומין: ואולי לא יהרוג.

ריאבצוב: אל תשתטה, שוטה! אורח זה – טורקי הוא, איש קדוש.

פוטאפובנה: (גומעת מן היין גמיעות דקות וצוחקת צחוק של אושר). בתו של אבא שלי!

פומין: הנה כאן, יקירי, כאן עליך לחתום.

פוטאפובנה: (טופחת על חזהו של פומין). כאן הוא אצלו, אצל וואסקה, הכסף, כאן הוא!

מנדל: עלי לחתום, אומר אתה?… (בגשישת מגפיו הולך על־פני כל הפונדק אל הטורקי, יושב על ידו.) וכמה, איש נלבב, בתולות היו לי בימי חֶלדי. וכמה אושר ראיתי, גם בית בניתי, גם בנים גידלתי, – מחירו של כל זה, איש נלבב, שנים־עשר אלף. ולאחר מכן הקץ – פַח נפשך!

הטורקי משתחווה, משיק ידו אל לבו, אל מצחו. מנדל מנשקו בזהירות על שפתיו.

פומין: (לפוטאַפוֹבנה). צחוק. משמע, אתם עושים לי?

פוטאפובנה: הוא ימכּור וואסילי ייליסייביץ', יד אשלח בנפשי, אם לא ימכור!

מנדל: (חוזר ומטרף בראשו). איזה שעמום!

מיטיה: הרי לך שעמום – לשלם צריך.

מנדל: הסתלק!

מיטיה: אין דבר, תשלם!

מנדל: אהרוג!

מיטיה: תתן את הדין.

מנדל: הסתלק, אני רוצה לישון…

מיטיה: אינך משלם? אוֹךְ, רעים נלבבים, מיד אני רוצח נפש!

פיאטירובּל: לאט לך לרצוח. כמה אתה פושט ממנו במחיר חצי־בקבוק?

מיטיה: (נתרתח). אני ילד רע, אני נושך!

מנדל בלי להרים ראשו, משליך את הכסף מכיסו. המעות מתגלגלות על הרצפה. מיטיה זוחל אחריהן, מאספן. בתולה מנומנמת נושפת כלפי המנורות, מכבה אותן. חושך. מנדל ישן, וראשו על גבי השולחן.

פומין: (לפוטאפובנה). תוקעת חוטמך בין הרגליים… מכשכּשת בלשונך, ככלב בזנבו… את כל המוזיקה קלקלת!

פוטאפובנה: (סוחטת דמעות מן הקמטים המעוכים, המזוהמים). וואסילי ייליסייביץ', על בתי מרחמת אני..

פוטאפובנה: הז’ידים פשטו עלינו כמו כינים.

פומין: הז’יד לחַכָם אינו מכשוֹל.

פוטאפובנה: הוא ימכור, וואסילי ייליסייביץ', יעמיד פנים קצת וימכור.

פומין: (באיוּם, לאט־לאט), ואם לא ימכור, הרי בשם ישו המושיע, בשם אלוהינו המושל־בכל נשבעתי לך, זקנה בלה, נחזור הביתה – פסים־פסים של עור אֲפַסְפַּס מעליך!

תמונה רביעית

עלית־גג של פוטאפובנה, הזקנה מקושטת בשמלת־צבעונין חדשה, שוכבת על אדן החלון ומגלגלת שיחה עם שכנתה. מבעד החלון נראה נמל, ים מתנוצץ. על השולחן ערימת מַקָחוֹת – גזָר של ארג, נעלי אשה, סוכך של משי.

קול השכנה: היכּנסי פעם, תִתהדרי, תתגַדרי לפנינו…

פוטאפובנה: אבוֹא, אבוֹא, אכּנס אצלכם…

קול השכנה: כי הנה שתים־עשרה שנה רצופות מְתָגְרוֹת היינו בשוּרה אחת בשוק־העופות, ופתאום היתה פוֹטאַפוֹבנה ואיננה.

פוטאפובנה: ואפשר לא לצמיתות נגזרתי לתרנגולות הללו. ניכּר הדבר, שלא לעולם עלי להתייסר ביסוּרים…

קול השכנה: ניכר הדבר, שלא לעולם.

פוטאפובנה: הבריות, מן־הסתם, לוטשים עיניהם על פוֹטאפובנה?

קול השכנה: ועוד איך לוטשים! כל אחד מובטח, כי האושר מזומן לו. שים על צלחת ותן לו…

פוטאפובנה: (צוחקת, גופה השמן מפרכס). לא כל אחד יש לו בתולה.

קול השכנה: אך הבתולה, אומרים, כחושה במקצת.

פוטאפובנה: הבשר, יקירתי, כל שהוא קרוב לעצם, הוא מתוֹק יותר.

קול השכנה: הבנים, שמעתי, חופרים לכן בּוֹר..

פוטאפובנה: בתולה ובנים – יד הבתולה על העליונה.

קול השכנה: אף אני אומרת – על העליונה.

פוטאפובנה: הזקן, אמנם, את הבתולה אינו זונח.

קול השכנה: גנים, אומרת השמועה, הוא קונה לכן.

פוטאפובנה: מה עוד אומרים הבריות?

קול השכנה: אין אומרים דברים־של־ממש, ורק חורצים לשון. וצא, דע את האמת.

פוטאפובנה: נדע, אני אדע… מה אומרים על הבד?

קול השכנה: אומרים, שהזקן שלח לך עשרים אַמה.

פוטאפובנה: חמישים!

קול השכנה: נעליים זוג אחד…

פוטאפובנה: שלושה!

קול השכנה: עזה כמוות אהבתם של זקנים.

פוטאפובנה: מסתבר, שלא לצמיתות נגזרתי לתרנגולות.

קול השכנה: מסתבר, שלא לצמיתות… היכּנסי פעם, תתהדרי, תתגדרי לפנינו.

פוטאפובנה: אבוא, אכנס אצלכם… שלוֹם, יקירתי!

קול השכנה: שלום, יקירתי!

פוטאפובנה גולשת מעל החלון. בהילוך מתערסל, בפיזום־שיר, מהלכת היא על־פני החדר, פותחת את הארון, עולה על כסא, כדי להגיע אל האיצטבה העליונה, שעליה עומד בקבוק של ווֹדקה. שותה, מקנחת בשפופרת ממוּלאה קרם. החדרה נכנסים מנדל, הלבוש בגדי חג, ועמו מאּרוּסיה.

מארוסיה: (בקול צלצלני מאוד). הביטו־נא, להיכן טיפסה לה ציפּוֹרת־הכרמים שלנו, רוּצי נא אל מויסייקה, אמא.

פוטאפובנה: (ברדתה מעל הכסא) ומה לקנות?

מארוסיה: אבטיחים קני, בקבוק יין, חצי־תריסר סקוּמבּריות מעוּשנות… (למנדל.) תן לה רוּבָּל.

פוטאפובנה: לא יספיק רוּבַל אחד.

מארוסיה: אל תתממזרי! יספיק, עוד יהיה עוֹדף.

פוטאפובנה: לא יספיק לי רוּבַל אחד.

מארוסיה: יספיק! תבואי בעוד שעה. (דוחה החוצה את אמה, מגיפה את הדלת, נועלת אותה במנעול).

קולה של פוטאפובנה: אשב לי מאחורי השער, בשעת הצורך – תקראי לי.

מארוסיה: טוב. (זורקת את המגבּעוֹנת על הכּסא, סותרת שערות־ראשה, קולעת צמה זהובה. בקול מלא כוח, שופע צליל וחדווה, היא ממשיכה את סיפורה שנפסק)… באנו לבית הקברות, רואים – השעה אחת. כל הלוויות חלפו, אין נפש חיה, רק בשיחים מתנשקים. הסנדק קבר נחמד יש לו – משהו מתוק־נורא!.. ערכתי את פת־האזכּרה, מאדיירה, שנתת לי, בקבוקים, ורצתי להביא את אבא יוהאן. אבא יוהאן יִשישוֹן הוא, עם עיניים תכליליות, אתה, ודאי, מכיר אותו…

מנדל מסתכל במארוסיה באוות־נפש. הוא רועד ונענה בנהימה, ואין להבין, נהימתו מהי.

הכומר ערך תפילה לעילוי נשמת המת אני מזגתי לו כוס מאדיירה, את הכוס במגבת קינחתי, והוא שתה, ואני שניה נתתי לו… (מארוסיה סיימה את קליעת הצמה, צמררה במסרק את קצה, היא יושבת על המיטה, מתירה את שרוכי נעליה הצהובות, הארוכּות, בנוסח הימים ההם.) קסיינקה זו, כאילו לא על קבר אביה היא עומדת, ישבה לה נפוחה, כעכבר על זנבו, מפורכסת כולה, מצובּעת, את חתנה אוכלת בעיניה. וסרגיי איוואניץ‘, הלז כל הזמן בוּטַרבּרוֹדים מורח לו… ואכן, כדי לקנטר לה, לקסיינקה, אני אומרת לוֹ… מה לךָ, אומרת אני, סרגיי איוואניץ’, שעל קסייניה מאטווייבנה, כלתך שלך, אינך נותן דעתך כלל?… אמרתי, ועבר בשלום. את המאדיירה שלך שתינו עד טיפה אחרונה… (מארוסיה חולצת נעליה וגרביה, ניגשת יחפה אל החלון, מותחת על פניו את הווילון). בת־סנדקי בכתה בלי הרף, ואחר־כך הוורידו לחייה, כעלמה, יפיפיה – מתוקה־נורא! גם אני למדתי– ולסרגיי איוואניץ' (מארוסיה מגלה את כנף השמיכה): אַיידָה, סרגיי איוואניץ‘, ללאנזָ’רון, להתרחץ! והוא: אַיידה! (מארוסיה גועה בצחוק, מושכת השמלה מעליה, וזו נחלצת בקושי.) וּקסיינה זו, משמע, כל גבה מלא מורסיות, ואת רגליה שלוש שנים לא רחצה… מיד פערה פיה עלי (מארוסיה מכוסה למעלה ראש בשמלתה שהוסרה למחצה): את, כלומר, מחזיקה פאַסוֹן, את אינטרסאנטית, את כך, ואת כך, על כספו של הזקן את מתחשקת, נו, סופך שיעיפו לך מן הכסף הזה… אמרתי לה: היודעת את מה, קסיינקה, – כך אמרתי לה, – אל נא, קסיינקה, אל תרגיזי את הכלבים שלי… סרגיי איוואניץ’ שומע שיחתנו, מתפקע מצחוק!.. (בזרוע חשופה, זרוע־עלומים יפה־להפליא, מושכת מארוסיה אליה את מנדל. היא פושטת את מקטורנו מעליו ומשליכה את המקטורן על הרצפה.) נו, בוא הנה, אמור – מאַרוּסיצ’קה…

מנדל: מארוּסִיצִ’קָה!

מארוסיה: אמור – מאַרוּסיצ’קה, חוֹמֵד שלי…

הזקן מחרחר, מפרפר, ספק בוכה, ספק צוחק.

(בחיבוב.) אִי אתה, פרצוף!

תמונה חמישית

בית־הכנסת של חברת בעלי־העגלות במולדאוואנקה. קבלת־שבת. נרות דולקים. לפני העמוד – החזן צוויבּאק בטלית ובמגפיים. הקהל – מסיחים עם רבונו־של־עולם בקול מחריש־אוזניים, מתשוֹטטים על־פני בית־הכנסת, מתנועעים, מתרקקים. פתאום עוקצתם דבורת־החסד, והם פולטים קריאות של־רעם, מתלווים לרינת החזן בקולי־קולות של מצוות־אנשים־מלומדה, משתתקים, שעה ארוכה ממללים להם דרך אינפוף וחוזרים ומנהמים כּשוורים שננערו. בירכּתי בית־הכנסת, על גבי גמרות גדולות רכוּנים שני יהודים קדמונים, שני ענקים בעלי־גרמים ובעלי־גבנונים, שזקנם צהוֹב ומצוּדד בעקמוּמיוּת. אריה־לייב, השמש, מהלך לו בין השורות הילוּך של גדלוּת. בספסל הקדומני, בכותל המזרח, יהודי בעל־כרס, שלחייו משורבּטות, מפוקסות ועוטות אודם, דיחק בין ברכיו ילד כבן עשר. האב תוקע את פני הבן בסידור. בספסל הצדדי – בניה קריק. מאחוריו יושב סנקה טוֹפוּן. הם מעמידים פנים, שאינם מכירים איש את רעהו.

החזן: (קורא בקול). לכו נרננה לאדוני, נריעה לצור ישענו!

בעלי־העגלות מחרים אחריו ברינה. המולת מתפללים.

ארבעים שנה אקוּט בדור, ואומר… (במיעוך הקול.) אריה־לייב, עכברושים!

אריה־לייב: שירו לה' שיר חדש, הוי שיר חדש, שיר חדש, שירו לה'. (ניגש אל אחד המתפללים). בכמה השַחַת?

יהודי: (מתנועע בחוזקה). נתיקרה.

אריה־לייב: הרבה?

היהודי: חמישים וּשתיים קוֹפיקות.

אריה־לייב: נחיה ונגיע עד ששים.

החזן: לפני ה'. כי בא לשפוֹט הארץ… אריה־לייב, עכברושים!

אריה־לייב: די לצרוח, פרא־אדם!

החזן: (במיעוך הקול) אם אראה עוד עכברוש אחד – אני עושה צרות.

אריה –לייב: (בשלוות־רוח). לפני ה' כי בא… כי בא, אוי, כי בא, לפני ה'… בכמה שיבּולת־שועל?…

יהודי ב: (בלי הפסיק התפילה). קארבּון וארבע, קארבּון וארבע…

אריה־לייב: אפשר להשתגע!

יהודי ב: (מתנועע בשצף־קצב). יהיה קארבון ועשר, יהיה קארבון ועשר…

אריה־לייב: אפשר להשתגע! לפני אדוני — כי בא, כי בא…

הכל מתפללים. בדומיה שנשתררה נשמעים דברי שיחתם המקוטעת, המעומעמת, של בניה קריק וסנקה טופון.

בניה: (מורכן על הסידור). נו?

סנקה: (מאחורי גבו של בניה). יש עסק.

בניה: אין עסק.

סנקה: עסק סיטוני.

בניה: מה אפשר לקחת?

סנקה: אריגים.

בניה: הרבה אריגים?

סנקה: הרבה.

בניה: מי השוטר?

סנקה: שוטר לא יהיה.

בניה: שומר־לילה?

סנקה: השומר־לילה מקבל חלק.

בניה: השכנים?

סנקה: השכנים מסכימים לישון.

בניה: מה אתה בעסק הזה?

סנקה: חֵצי.

בניה: אין עסק.

סנקה: ירושת אביך אתה מפסיד?

בניה: ירושת אבי אני מפסיד.

סנקה: מה אתה נותן?

בניה: אין עסק

הרעים קול יריה. החזן צוויבאק הרג ביריה עכברוש, שעבר במרוצה על־פני העמוד. המתפללים זקפו עיניהם בחזן. הילד, הלחוּץ בין ברכיו המשעממות של אביו, מתחבט, מנסה להחלץ. אריה־לייב קפא תחתיו בפעירת הפה, בעלי־הגמרא הגבּיהו פנים גדולות, אדישות.

הכרסתן מפוקס־הלחיים: צוויבאק, זהו מעשה בּוֹסיאַק!

החזן: הסכמתי להתפלל בבית־כנסת, ולא בדיר של עכברושים. (הוא מושך את קנה־האקדוח, מנער מתוכו את התרמיל.)

אריה־לייב: אַי, בּוֹסיאק! אַי, ז’לוֹבּ!

החזן: (מורה באקדוחו כלפי העכברוש ההרוג). הביטו על עכברוש זה, יהודים, קראו לבריות, יאמרו־נא הבריות, אם לא פרה היא זו…

אריה־לייב: בוסיאק, בוסיאק, בּוֹסיאַק!..

החזן: (בקור־רוח). הקץ לעכברושים הללו. (הוא מתעטף בטליתו ומקריב לאוזנו את מזלג־הקול.)

הנער פתח סוף־סוף את הסוּגר של ברכי אביו, אץ אל התרמיל, חטפוֹ וברח.

יהודי א: יום תמים אתה רודף אחרי הפרוטה, בא לבית־הכנסת לקבל תענוג – והרי לך!

אריה־לייב: (מיבב). יהודים, זהו מעשה שארלאטאן! יהודים, אינכם יודעים, מה מתרחש כאן! החלבנים נותנים לבוסיאק זה עשרה קארבוינים יותר… כלך לך אצל החלבנים. בוסיאק, נשק להם לחלבנים במקום שראוי לך לנשקם!

סנקה: (טופח באגרופו על גבי הסידור). שיהא שקט! מצאו להם שוק!

החזן: (בהדרת חג). מזמור לדויד!

הכל מתפללים.

בניה: נו?

סנקה: יש אנשים.

בניה: איזה אנשים?

סנקה: גרוזים.

בניה: יש להם נשק?

סנקה: יש להם נשק.

בניה: היכן מצאת אותם?

סנקה: גרים בשכינוּת עם הקונה שלכם.

בניה: עם איזה קונה?

סנקה: הקונה את העסק שלכם.

בניה: איזה עסק?

סנקה: העסק שלכם – הקרונות, הבית, כל כלי־הרכב.

בניה: (הופך פניו). השתגעת?

סנקה: בעצמו אמר.

בניה: מי אמר?

סנקה: מנדל אמר, אביך… נוסע עם מארוּסקה לבייסאַראַביה לקנות גנים.

המולת המתפללים.

בניה: השתגעת.

סנקה: הכל יודעים.

בניה: הישַׁבע!

סנקה: תבוא עלי הקללה!

בניה: באמך הישבע.

סנקה: שלא אזכה לראות פני אמי בחיים!

בניה: הישבע עוד, נבלה!

סנקה: (דרך זלזול). טפש אתה!

החזן: ברוך אתה אדוני…

תמונה ששית

חצר בית קריק. שקיעה. השעה השביעית בערב. ליד האורווה, על גבי עגלה, שיצוּלה מזוּקר, בּניה ומנקה אקדוח. ליוֹבקא נשען אל דלת האורווה. אריה־לייב מפרש רזיהם של פסוקי “שיר־השירים” לאותו ילד שבערב־שבת נמלט מבית־הכנסת. ניקיפור מתלבט באין מטרה על־פני החצר. ניכר הוא, שאיזו דאגה בלבו.

בניה: הזמן הולך. פנה דרך לזמן!

ליובקא: לשחוט לכל החזירים!

בניה: הזמן הולך. סור הצידה, ליוֹבקא! פנה דרך לזמן!

אריה־לייב: ב“שיר־השירים” אומר הכתוב: “על משכּבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי”… ומה אומר רש"י?

ניקיפור: (מורה לאריה־לייב כלפי האחים). הנה נצבו להם ליד האורווה כאַלוֹנים.

אריה־לייב: הנה מה שאומר רש“י: בלילות – רוצה לומר: בימים ובלילות. על משכבי ביקשתי… מי ביקש? – שואל רש”י. ישראל ביקש, כנסת ישראל. את שאהבה נפשי… ומיהו שאהבה נפשם של ישראל? – שואל רש"י. ישראל אוהבים את התורה, התורה אוהבת את ישראל.

ניקיפור: אני שואל, מה טעם לעמוד ליד האוּרווה עמידה בטלה?

בניה: עֲלֵה וּצְרַח!

ניקיפור: (מתלבט על־פני החצר) אני את שלי יודע… הסמלונות הולכים אצלי לאיבוד. ובמי שארצה, אחשוד.

אריה־לייב: איש זקן מלמד תורה לילד, ואתה מפריעו, ניקיפור…

ניקיפור: (צוֹוח אך קולו אין בו כוח). לא נמכּרתי לצמיתות לסמלונות שלכם! אני, אם רצונכם לדעת, אח יש לי השוכן בכפר, ועוד כוחו עמו! אני, אם רצונכם לדעת, בחפץ־לב יקחני אחי…

בניה: עֲלֵה וּצְרַח, צרח לך לפני מותך.

ניקיפור: (לאריה־לייב). זקן, אמוֹר־נא, מדוע הם עושים כך?

אריה־לייב: (מגביה אל העגלון עיניים דהוּיות). האחד מלמד תורה, והשני צורח כמו פרה. וכי כך מנהגו של עולם?

ניקיפור: עיניים לך, זקן, אך מה אתה רוֹאה? (יוצא.)

בניה: נתמלא דאגה ניקיפור שלנו.

אריה־לייב: “על משכבי בלילות ביקשתי”. את מי ביקשתי? – אומר רש"י…

הילד: רש"י אומר – תורה ביקשתי.

נשמעים קולות רמים.

בניה: הזמן הולך. סוּר הצדה, ליוֹבקא, פנה דרך לזמן!

נכנסים מנדל, בּוֹבּרינייץ, ניקיפוֹר, פיאטירוּבל בגילופין.

בוברינייץ: (בקול מחריש־אוזניים). אם לא אתה, מנדל, תוביל את החיטה שלי לנמל, מי איפוא, יוביל אותה? אם לא, אצלך, מנדל, אלך, אצל מי, איפוא, אבוא?

מנדל: יש בעולם אנשים חוץ ממנדל. יש בעולם עגלות חוץ משלי.

בוברינייץ: אין באודיסה עגלוֹת חוץ משלך… או שמא תשלחני אל בּוּציס עם הפגרים שלו, ששלוש רגליים להם, אל ז’וּראַבליוֹנוֹק עם הטראַנטעס שלו?…

מנדל: (בלי הבט אל הבנים). אנשים מסתובבים כאן ליד האורווה שלי.

ניקיפור: נתיצבו להם כאלונים מצורעים.

בוברינייץ: תרתום לי מחר עשרה זוגות, מנדל, תוביל את החיטה, תקבל כסף, תגיח כּוֹיסָה אל פיך, תתן קולך בזמר… אַי, מנדל!

פיאטירובל: אַי, מנדל!

מנדל: למה מסתובבים אנשים ליד האורווה שלי?

ניקיפור: בַּעלַבּית, בשם האלוהים!..

מנדל: נוּ?

ניקיפור: ברח מן החצר, בּעלבּית, לפי שבניך…

מנדל: מה בָּני?

ניקיפור: בניך מבקשים לשבר לך את העצמות.

בניה: (קפץ מעל העגלה ארצה. משפיל ראשו ומדבר בחיתוך־הברות) נזדמן לי לשמוע מפי אנשים זרים, לי ולאחי ליוֹבקא, שאתה מוכר, אדוני־אבי, את העסק, שיש בו גם קורטוב של זיעת־אפיים שלנו…

שכנים שעברו בחצר מתקרבים אל בני בית קריק.

מנדל: (מביט ארצה). אנשים, בעליבתים…

בניה: נכון שמענו, אני ואחי ליוֹבקא?

מנדל: אנשים ובעליבתים, ראו נא את דמי שלי (מגביה ראשו), דמי שלי המרים ידו עלי…

בניה: נכון שמענו, אני ואחי ליוֹבקא?

מנדל: אוי, לא תזכו אצלי… (הוא מתנפל על ליוֹבקא, מפילו ארצה, מכה בפניו.)

ליובקא: אוי, נזכה!…

השמים הוצפו בדם השקיעה. הזקן וליוֹבקא מתגלגלים אל אחורי הדיר.

ניקיפור: (נשען אל קיר). אוֹך, חטא ועוון…

בוברינייץ: ליוֹבקא, את אבא?!

בניה: (בחמת־יאושו). ניקישקא, באָשרי אני נשבע לך, הוא את הסוסים, את הבית, את החיים – את הכל זרק לרגלי הבתולה!

ניקיפור: אוך, חטא ועוון…

פיאטירובל: אהרוג כל מי שיפריד! לא לזוז, לא להפריד!

קול נחרה וקול אנחות מגיעים מאחורי הדיר.

לא נולד עוד אדם בארץ נגד מנדל.

אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואַן.

פיאטירובל: במאה רובל אני מתערב…

אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואַן.

הזקן וליובקא מתגלגלים ושבים מאחורי הדיר. הם קופצים ועומדים על רגליהם, אך מנדל חוזר ובמכת־אגרוף מפיל את בנו ארצה.

בוברינייץ: ליובקא, את אבא?!

מנדל: לא תזכה אצלי! (הוא רומס את בנו ברגליו.)

פיאטירובל: במאה רובל אני מתערב עם כל אדם…

מנדל: לא תזכה!

בניה: אוי, נזכה! (מנחית בכוח את קת האקדוח על ראש אביו.)

דומיה. משתפלים והולכים יערות־השקיעה העולים באש.

ניקיפור: עכשיו רצחו.

פיאטירובל: (גוחן על מנדל, המוטל בלי נוֹע.) מיש…

ליוֹבקא: (מתרומם, בהאחז אגרופיו באדמה, בוכה ורוקע ברגלו). הוא מתחת לחגורה הכה אותי, כלב!

פיאטירובל: מיש!..

בניה (הופך פניו אל קהל הסקרנים). מה שכחתם פה?

פיאטירובל: ואני אומר – עוד לא עֶרב. עוד מהלך אלף פרסה עד הערב.

אריה־לייב: (על ברכיו לפני הזקן שהופל). אַי, איש רוסי, מה טעם להרעיש, כי עוד לא ערב, ועיניך הרואות, שהיה אדם ואיננו?

ליובקא: (קילוחים עקלקלים של דם ודמעות ניגרים על פניו). הוא מתחת לחגורה היכה אותי, כלב!

פיאטירובל: (פורש בהילוך מתנודד). שניים – נגד אחד.

אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואן.

פיאטירובל: שניים – נגד אחד… בושה, בושה על כל מוֹלדאבַה! (יוצא ברגליים כושלות.)

אריה־לייב מוחה בממחטה רטובה את ראשו המחוץ של מנדל. מירכתי החצר הגה ובאה בלי ביטחון נחמה. היא כורעת על ברכיה בצד אריה־לייב.

נחמה: אל תשתוֹק, מנדל.

בוברינייץ (בקול מעובה): חדל להעמיד פנים, לץ זקן!

נחמה: צעק משהו, מנדל!

בוברינייץ: קום, בַּעְלַגוּלָה זקן, שטוֹף גרגרתך, הגיח כּוֹיסַה אל פיך…

על הארץ, בפישוק רגליים יחפות, יושב ליובקא. בלי חיפזון הוא רוקק מפיו סרטים ארוכים של דם.

בניה: (הבריח את קהל הסקרנים אל קרן־זווית, לחץ אל הקיר בחור כבן־עשרים, שניטלטלה דעתו מגודל־הפחד, ואחזו בבית־חזהו). נוּ־נו, להתפזר.

דומיה. ערב. אפילה כחולה, אך מעל לאפילה עדיין השמיים עוטים ארגמן, נאפּדים בלהט, מחוּפּרים בבורות של אש.

תמונה שביעית

דיר־העגלות של בית־קריק – סמלונות שהוטלו לערימה, כרכרות שהותרו מריתמתן, כלי־ריתמה, נראה חלק מן החצר.

בפתח אל שולחן קטן יושב בניה וכותב. עליו מסתער סמיון, כפרי מסורבל וקרח, אילך ואילך מתרוצצת שם מאדאם פוֹפיאטניק. בחצר על גבי עגלה שיצולה מזוקר יושב מאיוֹר, ורגליו הקצרות משולשלות למטה. לא הקיר שעוּן שלט חדש. עליו – באותיות זהב: “עסק של הובלה בסוסים מנדל קריק ובניו”. השלט מעוטר במחרוזות של פרסות־ברזל ושוטים מצולבים.

סמיון: לא איכפת לי כלום… שיהא לי הכסף, ויהי מה.

בניה: (מוסיף לכתוב). אתה מתחצף, סמיון.

סמיון: שיהא לי כסף, ויהי מה… את הגרגרת אטרוף!

בניה: איש נלבב, אני יורק עליך!

סמיון: להיכן תקעת את הזקן?

בניה: הזקן חולה.

סמיון: הנה כאן על הקיר היה כותב, כמה מגיע בעד שבולת־שועל, כמה בעד השחת – הכל־בכל. והיה משלם. עשרים שנה הובלתי אצלו, ולא ראיתי עוול.

בניה: (קם) אצלו היית מוביל, ואצלי לא תוביל, הוא היה רושם על הקיר, ואני לא ארשום, הוא היה משלם לך, ואני, אולי, דווקא לא אשלם, לפי ש…

מאדאם פופיאטניק: (במורת־רוח יתירה סוקרת את הכפרי). בן־אדם, כשהוא טפש, – הרי זה פּאַסקוּדי מאד.

בניה:… לפי שאתה יכול למות אצלי היום בלי ארוחת־ערב, איש נלבב.

סמיון: (נתפחד, אך עדיין מעמיד פנים של תקיפות). שיהא לי הכסף, ויהי־מה…

מאדאם פופיאטניק: אינני פילוסוף, מוֹסיה קריק, אך רואָה אני, שבעולם חיים בני־אדם שאינם צריכים כלל לחיות בעולם.

בניה: ניקיפור!

נכנס ניקיפור, הוא מביט משיפולי מצחו, מדבר כמי שכפאו שד.

ניקיפור: אני ניקיפור.

בניה: שלם לסמיון ומהיום תקנה אצל גרוֹשֵׁב.

ניקיפור: פועלים באו שם, שואלים, עם מי עליהם לדבר על תנאי העבודה.

בניה: אתי ידברו.

ניקיפור: הטבחית הופכת שם עולמות. הבעלבית לקח אצלה מיחם למשכּוֹן, אצל מי, שואלת היא, עליה לפדות את המיחם?

בניה: אצלי לפדות… את סמיון תפטר לחלוטין. תקנה אצל גרוֹשב שחת חמש מאות פוד…

סמיון: (אחוז תדהמה). חמש מאות?! עשרים שנה הובלתי…

מאדאם פופיאטניק: אדם בכספו יכול להשיג לו גם שחת, גם שיבולת־שועל, גם דברים טובים משחת.

בניה: שיבולת־שוּעל – מאתיים.

סמיון: אינני מסתלק מן ההוֹבלה.

בניה: שכח את הכתוֹבת שלי, סמיוֹן.

סמיון ממעך את כובעו, מטרף בצווארו, מסתלק, הופך את פניו וחוזר ומסתלק.

מאדאם פופיאטניק: מוז’יק פּאַסקוּדי אחד, וכל־כך הרגיז אותך… רבון־העולם, אילו ביקשו בני־אדם לזכור, מי נשאר חייב להם! עוד היום אני אומרת למאיור שלי: בעלי, בעלי הנַחמַד, ראי הוא מנדל קריק אצלנו לשני הרוּבַּלים העלובים האלה…

מאיור: (בקול עמום ומתרונן) רוּבָּל תשעים־וחמש.

בניה: איזה שני רובלים?

מאדאם פופיאטניק: לא כדאי לדבר, חי אלוהים, לא כדאי לדבר!…ביום החמישי שעבר היה למוֹסיֶה קריק מצב־רוח נֵחמַד, הוא הזמין צבאי… כמה פעמים צבאי, מאיור?

מאיור: צבאי – תשע פעמים.

מאדאם פופיאטניק: ואחר־כך ריקודים…

מאיור: עשרים ואחד ריקוד.

מאדאם פופיאטניק: בסך־הכל יצא לנו רוּבל תשעים־וחמש. ריבון־העולם, לשלם למוזיקאנט – זה היה אצל מוסיה קריק במקום הראשון…

בדשדוש מגפיים נכנס ניקיפור. הוא מביט הצידה.

ניקיפור: פוטאַפובנה באה.

בניה: למה לי לדעת, כי מישהו בא?

ניקיפור: מאיימת.

בניה: למה לי לדעת…

בצליעת רגל אחת מתפרצת פוטאפובנה. הזקנה שיכורה, היא צונחת ארצה וזוקפת בבניה עיניים עכורות, שאינן מנידות עפעף.

פוטאפובנה: הצארים שלנו…

בניה: גופו־של־עניין, מאדאם חוֹלוֹדנֵקוֹ?

פוטאפובנה: הצארים שלנו…

ניקיפור: זה מתחיל!

פוטאפובנה: דז’ז', כדורים של ז’ידים מזמזמים… מפזזים בראש הכדורים – דז'ז'ז'…

בניה: גופו־של־ענין, מאדם חוֹלוֹדֵנקוֹ?

פוטאפובנה: (טופחת באגרופה על הארץ). נכון מאד, נכון מאד! יהא החכם שוֹרר בביתו, והחזיר – לבית־המרזח…

פויאטניק: גברת אינטליגנטית!

פוטאפובנה: (מפזרת מטבעות־נחושת על הארץ). הנה ארבעים קופיקות נשׂתכרתי… קמתי, בטרם בוקר, בדרך־באלטה לכּפריים המתנתי… (מפשילה ראשה כלפי השמיים.) מה השעה עכשיו לפי הערך? כבר שלוש?

בניה: גופו־של־עניין, מאדאם חולודנקו?

פוטאפובנה: (קורצת עין). דז’ז’ז', הטיל כדורדורים…

בניה: ניקיפור!

ניקיפור: נו?

פוטאפובנה: (קורצת לניקיפור ברמיזת אצבע עבה, שיכורה רפויה). והבתולה שלנו, משמע, נתעברה, ניקישה!

פופיאטניק: (נשחופפה ונשתלהבה). אינטריגה, אַי, איזו אינטריגה!

בניה: מה איבדת כאן, מאדם פופיאטניק, ומה את רוצה למצוא כאן?

מאדם פופיאטניק: (משתופפת עיניה הקטנות מתרוצצות, יורות חצים, מזרות גיצים). אני הולכת… אני הולכת… ולוואי שנתראה במזל טוב, בהרבה נחת, בשעה טובה, בשעה מצלחת!.. (היא מושכת את בעלה בידיו, נרתעת לאחוריה, מסתובבת, עיניה נתפזלו ומאירות הצידה באור שחור.)

מאיור נגרר אחרי אשתו ומנענע באצבעותיו, לבסוף הם מתעלמים מן העין.

פוטאפובנה: (ממרחת דמעותיה על פניה המעוכות, הכמושות) בלילה ניגשתי אליה בהתגנב, משמשתי בשדיה, והם כבר מלאו אצלה, בכף־היד לא יתכנסו עוד.

בניה: (פנה זיוו, הוא מדבר בחיפזון, מביט על סביבותיו). איזה חודש?

פוטאפובנה: (בלי ניד־עפעף מביטה אל בניה מעל הארץ). הרביעי.

בניה: שקר!

פוטאפובנה: נו, השלישי.

בניה: מה את רוצה מאתנו?

פוטאפובנה: דז’ז', הטיל כדורדורים…

בניה: מה את רוצה?

פוטאפובנה: (קושרת המטפחת בשולי סנטרה). הַגְרִידָה עולה מאה רובל.

בניה: עשרים וחמשה!

פוטאפובנה: את פועלי־הנמל אזעיק.

בניה: את פועלי־הנמל תזעיקי?.. ניקיפור!

ניקיפור: אני ניקיפור.

בניה: לך אצל לאבא ושאַל אותו, אם הוא מצווה לתת עשרים וחמשה…

פוטאפובנה: מאה!

בניה:…עשרים וחמשה רובּל לגרידה, או אינו מצווה?

ניקיפור: לא אלך.

בניה: לא תלך?! (הוא פורץ אל פרגוד הסיטץ, החוֹצה את דיר העגלות.)

ניקיפור: (תופס בידיו של בניה). בחור, איני מפחד מן האלוהים… ראיתי את האלוהים ולא נבהלתי… אהרוג ולא אבּהל.

הפרגוד מפרפר ומתפשק, יוצא מנדל. לאחורי גבו מופשלים לו מגפיים. פניו כחולים, ותפוחים־מדולדלים כפני מת.

מנדל: פתחו!

פוטאפובנה: (זוחלת על הרצפה). אַי, פחד!

ניקיפור: בעלבית!

אל דיר־העגלות קרבים אריה־לייב וליוֹבקא.

מנדל: פתחו!

פוטאפובנה: (זוחלת על הרצפה). אַי, פחד!

בניה: לך הביתה אל רעיתך, אבא.

מנדל: אתה תפתח לי את השער, ניקיפור, רחימאי שלי…

ניקיפור: (כורע על ברכיו). ברב חסדו אבקשנו, בעלבית, אל נא יבייש עצמו לפני, לפני איש פשוט!

מנדל: מדוע אינך רוצה לפתוח את השער, ניקיפור? מדוע אינך רוצה להניחני לצאת מן החצר, שבה הוצאתי את חיי? (קולו של הזקן גובר, האור מתלקח בתחתיות עיניו.) היא ראתני, חצר זו, אב לבנַי, בעל לאשתי, אדון לסוּסַי. היא ראתה את עוצם כוחי ואת עשרים סוסי האבירים ושנים־עשר קרונותי המפורזלים. היא ראתה את רגלי, הגדולות כעמודים, ואת ידי, ידי החרוצות… ועכשיו פתחו לי, בני היקרים, בטלו־נא היום רצונכם מפני רצוני. אצא־נא מן החצר הזאת, שראתה הרבה מדי…

בניה: לך הביתה אל רעיתך, אבא! (הוא מתקרב אל אביו.)

מנדל: אל תכה אותי, בנצ’יק.

ליובקא: אל תכה אותו.

בניה: בני־אדם שפלים! (אתנחתא.) איך יכולתם… (אתנחתא.) איך יכולתם לומר דבר שאמרתם זה עכשיו?

אריה־לייב: מדוע אינכם רואים, בני־אדם, שעליכם להסתלק מפה?

בניה: חיות־טרף, הו, חיות־טרף!.. (מסתלק מהר, ליובקא אחריו.)

אריה־לייב: (מוליך את מנדל אל ספסל). אנו ננוח, מנדל, אנו נרדם…

פוטאפובנה: (נתרוממה מעל הארץ וגעתה בבכיה). הָרגו את הנשר!

אריה־לייב: (משכיב את מנדל על הספסל מאחורי הפרגוד). אנו נרדם, מנדל…

פוטאפובנה: (צונחת ארצה ליד הספסל, היא מנשקת את ידו המדולדלת, נטולת־החיים, של הזקן) בּני שלי, רחימאי שלי!

אריה־לייב: (מכסה פניו של מנדל במטפחת, יושב ופותח בקול חרישי, מרחוק): ויהי בימים ההם, בימים מקדם, ויהי איש בארץ, ושמו דויד. ויהי האיש רועה־צאן, ולימים מלך, מלך על ישראל, על צבאות ישראל וחכמיו…

פוטאפובנה: (מתיבבת) בּני שלי!

אריה־לייב: וַיַרא דויד רוב עושר וכבוֹד, אך לא ידע שַׂבְעָה… כי הכח יחמוד ויצמא, ויגון ישקיט לבב אנוש. ויהי כי זקן המלך דויד, וירא על גגות ירושלים, תחת שמי ירושלים, את בת־שבע, אשת אוריה החתי שר־הצבא. ובת־שבע שדיה נאים, ורגליה נאות, ותענוגיה רבים במאד־מאד. וַיִשָׁלַח אוריה שר־הצבא אל מולל פני המלחמה, וישכב המלך עם בת־שבע, עם אשת איש בטרם יומת, ושדיה נאים, ותענוגיה רבים במאד־מאד…

תמונה שמינית

חדר־האוכל בבית קריק. ערב. החדר מוּאר בחוזקה באור מנורה תלויה מעשׂה בית,

בנרות, שנקבעו בנברשות, ובמנורות־תכלת עתיקות־ימים, שהוברגו לתוך הקיר. ליד

השולחן, המקושט בפרחים, המלא וגדוש מטעמים ומשקאות, מתרוצצת וטורחת

מאדאם פופיאטניק, הלבושה שמלת משי. ביכרתי חדר־האוֹכל יושב דוּמם מאיור. חושן־נייר מנופח לו על חזהו, החליל מונח על ברכיו, הוא מנענע באצבעותיו ומטרף בראשו. האורחים מרובים. קצתם מהלכים לאורך החדרים המפולשים, קצתם יושבים ליד הקיר. לחדר־האוכל נכנסת קלאשה זובּאריוֹבה המעוברת. עליה מטפחת מצויצת בפרח־ענק. אחרי קלאשה מתנודד ונכנס ליוֹבקא השיכור, המקושט במדי הוּסאַר מטוקסים.

ליובקא: (מצווח סיגנאלים של חיל־הפרשים).

פָּרָשִׁים־רֵעִים, קָדִימָה!

קָדִימָה שָׁעוֹט!

וּפַעַם בְּפַעַם הָבִיאוּ

לַסּוּסִים לִשְׁתּוֹת.

קלאשה: (גועה בצחוק), אוי, בטני! אוי, אני מַפּילה!..

ליובקה:

שׁוֹק שֶל שְׂמֹאל הַַצְמֵד כַּדִּין

וְהַטֵּה לְצַד יָמִין!..

קלאשה: אוי, אני מתפוצצת!..

עוברים, לקראתם – בויארסקי, הלבוש זיג, ודבוֹירה.

בויארסקי: מַמזֶל קריק, על שחור לא אומר, שהוא לבן, ועל לבן לא ארשה לעצמי לומר, שהוא שחור. בשלושת אלפים אנו מעמידים חנות של קוֹנפֶקציה בדֶריבּאַסובסקאַיה ומסדרים חופה וקידושין בשעה טובה ומוצלחת.

דבוירה: אך מדוע כל שלושת האלפים בבת אחת?

בויארסקי: מפני שיש לנו היום יולי בחוּץ, ויולי – הרי זה לא ספטמבר. סחורה של דֶמִיסֶזוֹן הולכת אצלי ביולי, ובספטמבר הולכים אצלי מעילי־חורף… מה יש לך אחרי ספטמבר? לא כלום. סַנטיאַבּ, אוֹקטיאַבּ גוֹיאַבּ, דִיקאַבּ… על לילה לא אומר, שזה יום, ועל יום לא ארשה לעצמי לומר, שזה לילה…

עוברים. מופיעים בניה ובוברינייץ.

בניה: הכל מוכן אצלך, מאדאם פופיאטניק?

מאדאם פופיאטניק: ניקולאי השני לא יתבייש לשבת אל שולחן כזה!

בוברינייץ: תסביר לי את הרעיון שלך, בניה.

בניה: הרעיון שלי כך הוא: יהודי, שאינו בזיו עלומיו, יהודי, שהתהלך כל ימיו יחף ועירם ומזוהם, כאחד המשולחים לארץ־גזירה באי סאַחאַלין… ועכשיו, כשבעזרת־השם, הוא בא בגיל־העמידה שלו, עליו לעשות סוף לקאטורגה זו שאין לה סוף, עליו לעשות, שהשבת תהא שבת…

עוברים בויארסקי ודבוירה.

בויארסקי: סנטיאַבּ, אוקטיאבּ, נויאבּ, דיקאבּ..

דבוירה: וחוץ־מזה אני רוצה שתאהב אותי קצת, בויארסקי.

בויארסקי: אלא מה לעשות אִתך, אם לא לאהוב אותך? לעשות ממך קציצות? מצחיק, בחיי!..

עוברים סמוך לקיר, תחת מנורת־התכלת, יושב סוחר־בהמות, איש מיושב־בדעתו, ובחור בחליפת־בגדים ומשולשת,² שרגליו עבות. הבחור מפצח בזהירות גרעיני־חמניות וטומן את הקליפות בכיסו.

הבחור עב־הרגליים: חחחַת בפרצופו, שתיים בפרצופו, והזקן ירד מן הגלגלים.

סוחר־הבהמות: הטאטארים – אפילו הם נוהגים כבוד בזקנים, כִּבְרַת־חַיים אֵינה כִִּבְרַת־שדה.

הבחור עב־הרגליים: אילו היה האיש חי חיים של ממש, והרי… (פולט הקליפות ברקיקה.) והרי חי לו סתם־ככה, ועל מה יש לכבדו?

סוחר־הבהמות: מה יש לדבר עם טיפש?

הבחור עב־הרגליים: בנצ’יק שַחת בלבד אלף פודים קנה.

סוחר־הבהמות: הזקן היה קונה מאה פוד – והספיקו.

הבחור עב־הרגליים: את הזקן בין כה וכה ישחטו הללו.

סוחר־הבהמות: הז’ידים, אתה אומר? את אבא?

הבחור עב־הרגליים: ישחטו עד מוות.

סוחר־הבהמות: צא ודבר עם טיפש…

עוברים בניה ובוברינייץ.

בוברינייץ: ובכן, מה אתה רוצה, בניה?

בניה: אני רוצה, שהשבת תהיה שבת. אני רוצה, שנהיה בני־אדם לא גרועים משאר בני־אדם. אני רוצה להלך כשרגלי למטה וראשי למעלה… הבינות אותי, בוברינייץ?

בוברינייץ: הבינותי אותך, בנצ’יק.

סמוך לקיר יחד עם פיאטירוּבל יושבים, מתנפחים מגדלות, הגבירים וויינר – הבעל ואשתו.

פיאטירוּבל: (מבקש לשווא לשתפם ברגשותיו). רצועות היה פושט מעורם של שוטרים, מכות־רצח היה מכה את שוער הדואר הראשי. לוגים של יי"ש היה שוטה בלי קינוח, את כל אודיסה החזיק בידיו… הנה כזה היה הזקן!

שעה ארוכה מהפך ווינר בלשונו העמוסה, השותתת ריר, אך להבין מהו סח אי אפשר.

(בהיסוס.) כבודו מאנפף?

מאדאם ווינר: (בחימה). נו כן!

עוברים דבוירה ובויארסקי.

בויארסקי: סנטיאבּ, אוקטיאַבּ, נויאבּ, דקאבּ…

דבוירה: וחוץ מזה, אני רוצה ילד, בויארסקי.

בויארסקי: זהו שאמרתי: ילד עם קונפקציה – זה יפה, יש לזה פנים… אבל ילד בלי עסק – וכי מה פנים יש לזה?

בריגוש גדול באה ביעף מאדאם פופיאטניק.

מאדאם פופיאטניק: בן זכריה בא! הרב… בן זכריה…

החדר מתמלא אורחים, בתוכם – דבוירה, ליובקא, בניה, קלאשה זוּבּאריובה, סנקא טופון: עגלונים מתומרקים, חנוונים שהילוכם מתערסל. נשים המצחקות זו לזו.

הבחור עב־הרגליים: לריח הזהב בא גם הרב. הריהו כאן.

אריה־לייב ובוברינייץ מגלגלים לחדר כורסה גדולה. היא טומנת בקרביה המרוטשים את גופו הזערורי של בן זכריה.

בן זכריה: (בקול יבבני). עוד השחר מתעטש עטישה של מעלה, עוד האלוהים בשמיים רוחץ פניו במיים אדומים…

בוברינייץ: (גועה בצחוק, מתוך הנאה מוקדמת מן התשובה המחוכמה שתבוא) מדוע אדומים, רבּי?

בן זכריה:…עודי שוכב על גבי, כמָקָק זה…

בוברינייץ: מדוע על גבו, רבי?

בן זכריה: בבקרים מהפכני הקדוש־ברוך־הוא על גבי, כדי שלא אוכל להתפלל… נמאסו לקדוש־ברוך־הוא תפילותי…

בוברינייץ גועה בצחוק קולני.

עוד לא הקיצו התרנגולות, ואריה –לייב מעירני: יחוש־נא, כבוד הרב, לבית קריק, סעודת־ערב עושים אצלם, סעודת־צוהריים עושים אצלם. אנשי בית קריק יתנו לכבודו מאכל, יתנו לכבודו משקה…

בניה: יתנו לכבודו מאכל, יתנו לכבודו משקה, כל מה שירצה כבוד הרב.

בן זכריה: כל מה שארצה?.. גם את סוסיך תתן?

בניה: גם את סוסַי אתן.

בן זכריה: אם כן, יהודים, רוצו לחברה־קדישא, ריתמו את סוסיו שלו למרכבתם שלהם והסיעוני… לאן?

בוברינייץ: לאן רבי?

בן זכריה: לבית־העלמין היהודי השני, שוֹיטֶה!

בוברינייץ: (גועה בצחוק קולני, מושך הכיפה מעל ראשו של הרב ומנשק לקודקודו המוקרח, הוורוד למראה). אַי, חוּליגאן!.. אֵי, ממזר!..

אריה־לייב: (מציג את בניה). הנה זהו, רבי, בנו של מנדל – בנציון.

בן־זכריה: (לועס בשפתיו). בנציון…בן־ציון… (שותק.) אין זנים זמירים בדברי־משל, בן־ציון, ונשים בדברי־מליצה.

ליובקא: (בקול מחריש־אוזניים). עכוזים על הכסאות, גרגרנים, חִבְשוּ הספסלים!

קלאשה: (מנענעת בראשה, מחייכת). אח, זהו גבר!

בניה: (יורה באחיו מבט של זעם). יקירַי, בבקשה לשבת! מוֹסיה בוברינייץ ישב ליד הרבי.

בן זכריה: (מרַטֵעַ תחתיו בכורסתו), למה אשב עם יהודי זה, הארוך כאורך גלותנו? מוטב שהבאנק הממלכתי (תוקע אצבעו כלפי קלאשה.) ישב על ידי.

בוברינייץ: (בהנאה מוקדמת מן החידוד החדש). מדוע באנק ממלכתי?

בן זכריה: היא טובה מבאנק. אם תכניס בה את הקרן הַכִנֵס היטב – פירות כאלה תתן לך, שזרע־השדה יתקנא בך. אם תהא הקרן שלך גרועה, – כל מעיה יתהפכו להחליף את אסימונך הישן בשקל־זהב חדש… היא טובה מבאנק, היא טובה מבאנק…

בוברינייץ: (זוקף אצבעו). והמבין יבין.

בן זכריה: ואַיה נר ישראל, איה אדון הבית הזה, איה רבי מנדל קריק?

ליובקה: הוא חולה היום.

בניה: רבּי, הוא בריא… ניקיפור!

בפתח מופיע ניקיפור בהמילת החול שלו.

יעלה ויבוא אדוני־אבי עם רעיתו.

שתיקה.

ניקיפור: (בחמת־יאוש). אורחים רחמנים!…

בניה: (לאט־לאט). יבוא אבי.

אריה־לייב: (לבנצ’יק). בנצ’יק, אצלנו, אצל היהודים, אין הבן מבייש את אביו בפרהסיא.

ליובקא: רבי, אין אדם מתאכזר לגור־חזירים, כדרך שהוא מתאכזר לאבא.

ויינר ממלמל בהתמרמרות ומתיז רוק.

בניה: (נרכן אל מאדאם וויינר). מהו אומר?

מאדאם וויינר: הוא אומר – בושה וחרפה!

אריה־לייב: אצל יהודים אין מתנהגים כך, בניה!

קלאשה: צא וגדל בנים…

בניה: אריה־לייב, איש זקן, שדכן זקן, שמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות וחזן של בית־הקברות, שמא תספר לי, איך מתנהגים אצל הבריות?.. (טופח באגרופו על גבי השולחן ומדבר בקצב אטי.) יבוא הנה אבא!

ניקיפור נעלם. בהרכנת־ראש, בפישוק רגליים, עומד בניה באמצע החדר. דם ההולך לאט מציף את פניו. דומיה. ורק מלמולו חסר־השחר של בן זכריה מפר את הדממה המדכאה.

בן זכריה: האלוהים בשמיים רוחץ פניו במים אדומים. (שותק, מרטע תחתיו בכורסה.) מדוע אדומים, מדוע לא לבנים? לפי שהאדומים שמחים מן הלבנים…

שני גפיה של הדלת הצדדית חורקים,, גונחים ומתפשקים. כל הפנים מוסבות לעבר ההוא. מופיע מנדל, שפניו המחוצים מפודרים. הוא לבוש חליפת־בגדים חדשה. עמו נחמה בצניף, בשמלת־קטיפה כבדה.

בניה: ידידי, היושבים בביתי! גביעוֹנֶת זו הרשוני נא להרים לכבוד אבי, לכבוד מנדל קריק העמל הוותיק, ורעייתו, נחמה בּוֹריסובנה, ששלושים וחמש שנה הם הולכים בדרך־חיים משותפת. יַקירַי! אנו יודעים, אנו יודעים היטב מאוד־מאוד, שאיש לא ריפד בצֵמַנט את הדרך הזאת, איש לא הציג ספסלים בדרך הארוכה הזאת, ומתוך שהמוני־המונים של בני־אדם עברו במרוצה על־פני הדרך הזאת, היא לא נעשתה קלה יותר, היא נעשתה קשה יותר. ידידי, היושבים בביתי! אני מקווה מכם, שלא תמהלו במיים את היין בכוסותיכם ואת היין בלבותיכם…

וויינר ממלמל בהתלהבות.

בניה: מה הוא אומר?

מאדאם וויינר: הוא אומר – הוּרָא!

בניה: (בלי שיביט אל איש). למדני, אריה־לייב!.. (מגיש יין לאביו ואמו.) האורחים שלנו מכבדים אותנו, אבא, שא דברך לאורחים שלנו.

מנדל: (מביט על סביבותיו ואומר בקול חרישי). אני מאחל כל טוב…

בניה: אבא רוצה לומר, שהוא מנדב מאה רובל לטובת מישהו.

סוחר־הבהמות: ולי יספרו על הז’ידים…

בניה: חמש־מאות רובל מנדב אדוני־אבי. לטובת מי, רבי?

בן זכריה: לטובת מי? אל יחמיץ החלב בשדי הבתולה, יהודים… לטובת הכנסת־כּלה יש לנדב!

בוברינייץ: (משתפך בגעיית צחוק). אַי, חוּליגאַן!.. אי, ממזר!..

מאדאם פופיאטניק: אני נותנת טוּש.

בניה: תני!

טוש של נכאים ממלא בצליליו את חלל החדר. שורה ארוכה של אורחים, וגביעיהם בידיהם, נוהרת אל מנדל ונחמה.

קלאשה זובאריובה: לחייך, סבא!

סנקה טופון: קרוני־קרונות של תענוגות, אדון־אבא, ומאה־אלף להוצאות קטנות!

בניה: (בלי שיביט אל איש). למדני, אריה־לייב!

בוברינייץ: מנדל. לוואי ואזכה לבן כבנך שלך!

ליובקא: (מקצה השולחן אל קצהו). אדון־אבא, אל תכעס… אדון־אבא, את שלך הוֹלַלת דייך…

סוחר־הבהמות: לי יספרו על הז’דים! את הז’ידים אני מכיר יותר מכם…

פיאטירוטבל: (מדחק עצמו אל בניה ומתאמץ לנשקו). אתה תקנה אותנו, שד משחת, ותמכור ותצרור בצרור אחד!

קול בכיה רמה נשמע מאחורי גבו של בניה. דמעות ניגרות על פני אריה־לייב.

אריה־לייב: חמישים שנה, בנצ’יק! חמישים שנה יחד עם אביך… (קורא קריאה היסטרית.) אב טוב היה לך, בניה!

וויינר: (ניתן לו פתאום כוח־הדיבור). הוציאוהו מפה!

מאדאם וויינר: רבונו־של־עולם, איזה קומדיאנט!

בויארסקי: אריה־לייב, טעית. עכשיו צריך לצחוק.

וויינר: הוציאוהו מפה!

אריה־לייב: (מתיפח), אב טוב היה לך, בניה…

מנדל מחוויר תחת שכבת הפודרה שעל פניו. הוא מושיט לאריה־לייב מטפחת נקיה. הלה מוחה דמעותיו, בוכה וצוחק.

בוברינייץ: שויטה, אינך בבית־הקברות שלך.

פיאטירובל: מסוף העולם ועד סופו תלכו, ובנצ’יק כזה לא תמצאו. אני מוכן להתערב…

בניה: יקירַי, התישבו, בבקשה!

ליובקא: חיבשוּ הספסלים.

קול שאון של קירוב כסאות. את מנדל מושיבים ליד הרבי וקלאשה זובאריובה.

בן זכריה: יהודים!

בוברינייץ: שקט שיהיה!

בן זכריה: השוֹיטֵה הזקן בן זכריה מבקש לומר דבר…

ליובקא מנחרר בצחוק, צונח בחזהו על השולחן, אך בניה מנערו. והוא משתתק.

יום הוא יום, יהודים, וערב הוא ערב. היום שוטף אותנו בזיעת אפינו בעמלנו, אך הערב עומד, ומניפות של צינתו האלוהית מזומנות לו בידיו. יהושוע בין־נוּן, שאמר לשמש דוֹם, היה חסר־דיע גמור. והנה נמצא, שמנדל קריק, מקהל המתפללים של בית־הכנסת שלנו, אינו בר־דעת יותר מיהושוע בין־נון. כל ימיו ביקש להיות נִצלָה בלהט השמש, כל ימיו ביקש לעמוד במקום שנָקדה לוֹ חמה של צוהריים, אך הקדוש־ברוך־הוא יש לו שוטרים בכל קרן רחוב, ומנדל קריק היו לו בנים בביתו. השוטרים באים ועושים סדר. יום הוא יום, וערב הוא ערב. הכל בסדר, יהודים. נשתה כוס יי"ש!

ליובקא: נשתה כוס יי"ש!..

רטרוט החליל, צלצול הגביעים, מהומה של צווחות, רעם של צחוק.

היתה ארינה משמשת במלון־אורחים, ומישכּנה בחדר־המדרגות של פתח־הכבוד, וסיריוֹגא מישכּנו בפתח־האחוריים – בחזקת משנה־לחצרן. נכשלו השניים בדבר־עבירה. ילדה ארינה לסיריוֹגא אור ליום־המחילה,¹ שניים בכרס אחד. המיים הולכים, הכוֹכב נוצץ, והבחוּר יצרו תוֹקף עליו. ושוב כריסה של ארינה בין שִׁניה, היָרח הששי מתגלגל והולך, שהללו, ירחי־הנשים, בחינת גלגל הם. הוּצרך סיריוֹגא לילך לצבא, והרי קוֹץ באַליה. פתחה ארינה ואמרה:

— להיעגן לך, סַרגּוּנִיַא, אין שוֹוה לי. ארבע שנים נהיה בדַלים זה מזה, ובארבע

שנים, מעלַה־מַטָה, שלושה וולדות, אני מעמידה, על כל פנים. המשמשת במלון־אורחים – על כורחה תחשוף שוּליה. כל נוטה־ללון – קצין יהיה לָך, בין יהודי, ביו שאר אומות. תחזור מעבודת־הצבא – ורחמי חשש כוחו, ואני אשה בּלוּיה, שמא יהיה זיווּגי יפה לך?

— השׂכל מחייב, – נענע סיריוגא בראשו.

— הנה חתנים שרוּיים עמדי: טרוֹפימיץ' הקבלן – עז־פנים שאין כמותו, ואִיסאַי

אַבּראַמיץ', ישישוֹן, גבּאי, בית־היראה של ניקולאי הקדוש, גבר חלוּש־כוח ואני – כוחכם הבליעל לזרא הוא לי, מכל קִִרַבַי אני אומרת כן, שדווּיה וסכוּפה אני מכל־וכל… הנה אפרוק בעוד שלושה ירחים כעת חיה, אשא את הרך־הנוֹלד לבית־האסוּפים ואנשא להם.

כיוון ששמע סיריוֹגא כך, כך, חלץ רצועתו, הצליף על ארינה והיה מכוון לבטנה, כאחד הגיבורים.

— אתה, – אומרת לו האשה, – לאט לך לכרסי, שהפיטום שלך הוא, ולא של

זולתך…

ותהיה מהומה־ומהלומה, ותהי שפיכוּת דמעות של גבר, ושפיכוּת דמים של אשה, אף־על־פי־כן, לא רֶווח, ולא הצלה. הלכה האשה אל ישו הנוצרי ואמרה לו:

— כך וכך, ישו אדוני. אני – האשה ארינה ממלון־האורחים “מאדריד ולוּבר”

אשר ברחוב טבֶרסקאיה. המשמשת במלוֹן־אורחים – על כורחה תחשוף שוּליה. כּל נוטה־ללון – קצין יהיה לך, בין יהודי, בין שאר אומות. משוטט כאן בארץ עבדך בן־אמתך, חצרן־הַמִשְׁנַה סיריוגא. ילדתי לו אשתקד ביום־המחילה שניים בכרס אחד…

והסיחה לאלוהים כל אותו עניין, דבר לא נעדר.

ושמא ימנע עצמו סיריוגא מן החיילוֹת מכל־וכל? – סבר המושיע.

יבוא שוטר־הרוֹבע וימשכהו…

— שוטר־הרוֹבע – הרכין האלוהים את ראשו, – אכן לא נתתי דעתי עליו…

שמעיני, ושמא תהיי שרוּיה בפרישות?..

— ארבע שנים רצופות? – נענתה האשה. – אם מצייתים לך הבריות, סוף כל

בטן שהיא ריקנית, הֶרגל מימים קדמונים הוא לך, וצאצאים מניין באים לעולם? אתה בשׂוּם־שׂכל סייעני נא.

מידע עלה הסוֹמק בלחיי האלוהים, הטילה האשה קוצים בעיניו, אף־על־פי־כן החריש מלהשיב. אין שום בריה עשויה לנשק אוזן של עצמה, דבר זה גלוי וידוע גם לפני האלוהים.

בכן, שׁפחת האלוהים, החוֹטאת הנודעה־בשערים, הבתולה ארינה, – בישׂרה

האלוהים הנאדרי־בתהילה, – מלאך בחור משוֹטט אצלי בשמי־השמיים, אלפרד שמו, אוטם אוזניו משמוע דברי־כיבושין ואינו פוסל פיו מבכיה: למה, אלוהי, העליתני בשנת העשרים לחיי למעלת מלאכי־עליון, ואני עלם שכוחו־במותניו לכל דבר. הנה אני נותן לך, הקדוֹשה, את אלפרד־המלאך, והיה לך לאיש משך ארבע השנים. הוא תפילתך, הוא מָגינך, הוא מאַהבך. וללדת ממנו לא בלבד ילד, אפילו ברווזוֹן איננו בגדר האפשרי כלל, לפי שדוֹדיו מרובים, וממש אין בו…

— וזהו שמתבקש לי, – שפכה הבתולה ארינה עֲתירָתָה, – שמגוֹדל הממש שבהם

ג' פעמים בב' שנים, לפי הערך, עולה מוות בחלונַי.

— מנוחה בתענוּגים תהיה לך, בת־האלוהים ארינה, תפילה קלה תהיה לך,

כשיר־מזמוֹר. אמן.

ועל כּך באו על המוסכם. מיד הובא לכאן אלפרד. בחור חלוּש, איסטניס.

מאחורי כתפתפי־התכלת שתי כנפיים מתנפנפות, מנצנצות באש וורוּדה, משתכשכות כיוֹנים בשמי־השמיים. מגפפתוֹ ארינה, גועה בבכיה מגודל התענוג, מהתמוגגות־הנפש הנשית.

— אַלפרֶדינוֹן, תנחוּמוֹני שלי, חתני שלי…

— אלא שציווּי נצטוותה מאת האלוהים, שכל אימת שמגיעה שעתם לעלות על

יצועם, חיוּב הוא לה להסיר את כנפי המלאך, שבריחים להן, כמין צירים של דלתות – להסירן ובסדין נקי לכוֹרכן למשך הלילה, לפי שחס־ושלום בשעת טלטלה כלשהי עשויה הכנף להשתבר, שכל עיקרה אנחות של עוללים־ויונקים, ותו לא.

בירך האלוהים את הזיווּג ברכה אחרונה; זימן לצורך זה את מקהלת־המשוררים ההגמונית, אמרו שירה בקול גדול ונורא, מיני תרגימה אף לא כזית, הס מלהזכיר, שלא בדין הוא; מיד קפצה ארינה וחבוקה עם אלפרד ירדה בסולם־של־שיראין חיש־מהרה ארצה. כיוון שבאו לפּטרוֹבְקָה (הנה עד היכן הפליגה האשה!), קנתה לו לאַלפרד (הלה, דרך־אגב, לא סוף דבר בלא מכנסיים היה, אלא בתכלית הטבעיוּת היה), קנתה לו מגפגפיים של לכּה בּרוּקין של טריקוֹ, מעשׂה־תשבץ, פקרס של צמר, אפודת־חזה של קטיפת “אֶלֶקטריק”.²

— את השאר, – אומרת היא, – חִבַּת־עינִי, נמצא בביתי…

באוּשפיזא לא שימשה ארינה ביום ההוא, ביקשה רשוּת וניתנה לה. בא סיריוֹגא לעשות שערוּרָה, ולא יצאה אליו, אלא עמדה מאחורי הדלת ואמרה:

— סרגיי ניפאַנטיץ', את רגלַי אני רוחצת עכשיו, ואבקש את מר להסתלק בלא שערוּרה.

לא פצה הבחור פיו ונסתלק. אכן, כוחו של מלאך הוא שהחל ליתן אותותיו.

והסעודה, שעשתה ארינה, סעודת־מלכים היתה. (אֶח, יצר־הרע של כבוד היה בה – תשעה קבּין!). חצי־לוֹג יי"ש, לבד מן היין, מליח של דאנובּה עם תפוחי־אדמה, מיחם של תה. אלפרד, כיוון שטעם מן המַגֵד־המָגֶד הזה אשר לבשר־ודם, מיד חטפתוֹֹ שינה. נזדרזה ארינה והסירה את כנפיו מעל ציריהן. כְּרָכַתַן בתכריך, ואותו נשאה אל המיטה.

מוטל אצלה על גבי כסת־של־פלוּמה, בערשׂה הבלויה, השטופה בעבירות, פלא צח כשלג, זיוו־של־מעלה נאצל הימנו, עמודים של סהר ועמודים שלא אודם מהלכים על־פני החדר לסירוגין, מתנודדים ברגליים של קרני־אור. וארינה בוכיה ושׂוחקת, מרננת ומתפללת. נתמזל מזלך, ארינה, בעמק עכור זה, מנָשִׁים תבוֹרכי!

את חצי־הלוג שתו עד טיף אחרון. ונכנס יי"ש, באה צרה. כיוון שנרדמו – מיד נתהפכה ובכל כובד בטנה המיוּחם, מִשוּשֵׁה־הירַחים, שהבטין לה סרגיי, נתגוללה על אלפרד. המעט לה מִשְׁכַּבָה עם מלאך־אלוהים, המעט לה, שאין בצדה פלוני שמרקק על הקיר, שמנחר ומנשף, המעט לה, לאשה גברתנית, יַחְמָנית זו, בכל אלה, עוד היא מתאווה לחמם כרסה התופחת והיוקדת. וַתִחַנֵק האשה למלאך־האלוהים, מתוך הגילופין חנקתו ומתוך טלטול־הדעת, מתוך גילת־הנפש כי רבה, כחַנֵק לרך־הנולד חנקתו, מיעכתו תחתיה, ויבוא קצוֹ וימוֹח, ומכנפיו, המעוטפות בסדין. ניטפטפו הדמעות הלבנות.

ועם דמדומי החמה שחו האילנות ארצה ביערות אשר בירכתי הצפון, כל האשוּחים נמשלו ככמרים, וכל אשוח כרע על ברכּיו.

ושוב עומדת האשה לפני כיסא־הכבוד, רחבת־כתפיים, אדירת־כוח, ועל ידיה האדומות גווית עלם מוטלת.

— רְאֵה, אלוהים…

מיד נסתלקה ענוותנותו של ישו ובאפו כי עז קילל את האשה:

— כמשפט כל הארץ יהיה משפטך, ארינה…

הייתכן, אלוהי, – משיבתו האשה בקול דממה, – האני את גופי הכבד עשיתי,

האני את היי"ש זקקתי, האני את נשמת־האשה הגלמודה, הסְכָלָה, הבאתי לעולם…

— אי אפשי להתעסק עמך, – קרא ישו האלוהים, – קרא ישו האלוהים, – חינקת לו למלאכי, אי לך, נבלָה שכמותך…

ורוח־קטב טלטלה את ארינה ארצה, לרחוב טברסקאיה, לאושפיזא “מאדריד ולוּבר” שנגזרה עליה. ושָׁמָה כבר יַעלוּ־שמיים־יֵרדוּ־תהומות. סיריוגא מתהוֹלל הילולא של סילוּקין, באשר טירון הוא הלקוּח לצבא. הקבלן טרופימיץ' אך זה בא מקולומנה וראה לה לארינה, שבריאת־בשר היא ואדומת־לחיים.

אי את, בטנוּנית שכמותך, – אומר הוא וכל כיוצא בזה.

איסאי אבּראמיץ' הישישון, כיוון ששמע שׁמְעָה של בטנוּנית זו, אף הוא מחַטֵם ואומר.

אני, – אומר הוא, – לא אוכל לקדשך כדת־וכדין, לאחר שנתארעו הדברים,

אף־על־פי־כן, לשכב בחיקך כקודם יכול אוכל…

ראוי הלה שיהא מִשְׁכָּבוֹ בחיק אמא־אדמה, ולאו דווקא בשאַר מקומות, אף־על־פי־כן גם הוא הטיל רוּקוֹ לתוך נפשה. כוּלם ככלבים שזינקו משלשלוֹתיהם – זאטוּטי בית־התבשיל, הסוחרים והנכרים. אנשי־עסק – המזמוטים חביבים עליהם.

וכאן תם ולא נשלם סיפור־המעשה.

בטרם תכרע ללדת, מאחר שקֶצַב הזמן את ג' הירחים ראש־בראש, יצאה ארינה אל ירכתי החצר, לא אחורי בית החצרן, הגביהה כלפי שמי המשי את כרסה כבירת־המידות, עין לא ראתה, ואמרה בטלטול־הדעת:

ראֵה, אלוהים, הנה כרס. מטיחים בה, כזֶרֶם הבָּרַד. ומהו הדבר הָבֵן לא אוכל. מכאן ואילך, אלוהי, אי אֶפשִׁי בכך…

נענה ישו ובדמעות שטף את ארינה, על בירכיו כרע המושיע.

— סלחי לי, אַרינוּשקה, לאלוהים החוטא ומה זה עוללתי לך…

— לא סלחתי, ישו המושיע, – השיבה לו ארינה, – לא סלחתי.

למ. גורקי

בילדותי נשתוֹקקתי מאוד לשובך־של־יונים. כל ימי לא היתה בלבי תשוקה גדולה מזו. הייתי בן תשע, כשהבטיחני אבי לתת לי מעות לקניית נסָרים ושלוֹשה צמדי יונים. היתה אז שנת אלף־תשע־מאות־וארבע. התקנתי עצמי ל“מכינה” של הגימנאזיה שבניקוֹלאייב. בני־משפחתי נתגוררו בעיר ניקולאייב אשר בפלך חרסון. פלך זה נתבטל קיומו, ועירנו נסתפחה אל מחוז אודיסה.

הייתי בך־הכול בן תשע ויראתי מפני הבחינות. בשני לימודים – לימודי הרוסית והחשבון – אסור היה לי לקבל ציון פחות מ־5.¹ זירת “הנורמה הפרוֹצֶנטית” היתה חמוּרה בגימנאסיה שלנו, בסך־הכול חמישה למאה. בתוך ארבעים הנערים לא יכלו להתקבל ל“מכינה” אלא שני יהודים בלבד. המורים היו שואלים את הנערים הללו שאלות של עָרמה והכשלה; שום נער לא נשאל שאלות מפולפלות כמונו. אשר על כן, בהבטיחו לקנות לי יונים, דרש אבי שתי “חמישיות עם צלבים”. הוא ירד עמי לחיי, התחלתי לחלום בהקיץ חלום שאין לו סוף, חלום ארוך של ייאוּש ילדותי, והלכתי לבחינות אחוז חלום זה, ואף־על־פי־כן היטבתי לעמוד בהן יותר מן השאר.

הייתי מוכשר ללימוּדים. המורים, בכל חכמתם־להכשיל, לא יכלו ליטוֹל ממני את כוח בינתי וזכרוני המשתוקק. הייתי מוכשר ללימודים וקיבלתי שתי “חמישיות”. אך לאחר־מכן נתהפך הכול על פיהו. חאַריטוֹן אפרוּתי, סוחר־תבואה שהיה משגר חיטים למארסיי, נתן בעבור בנו מתן שוֹחד סך חמש־מאות רובל, לי הציבו “חמש מינוּס” תחת חמש, ובמקומי נתקבל לגימנאסיה אפרוּתי הקטן. אבי נצטער צער מרובה. למן השנה השישית לחיי שקד להקנות לי את כל המדעים שהיו בגדר האפשרי.

פרשת ה“מינוּס” העבירתו על דעתו. הוא ביקש להכות את אפרוּתי, או לשחד שני סוורים, שיכו את אפרותי. אך אמא הניאתו מכך, ואני התחלתי להתקין עצמי לבחינות החדשות בשנה הבאה, אל הכיתה־אָלף. בהסתר ממני הסיתו הורי את המור, שיגמור עמי בשנה אחת את חוק־לימודי המכינה והכיתה־אָלף גם יחד, וכיוון שבכל עניין היינו נוטים אל צד ההפלגה, למדתי על־פה שלושה ספרים. אותם ספרים היו: דקדוק שפת רוסיה של סמירנוֹבסקי, קובץ שאלות־בחשבון של ייבטוּשבסקי וספר של ראשית דברי־ימי רוסיה של פּוּציקוֹביץ'. בספרים אלה אין הילדים נוהגים ללמוד עוד, וַאֵלוּ אני למדתים על־פה, מתחילה ועד סוף, ולשנה האחרת קיבלתי בבחינות הלשון הרוסית אצל המורה קאַראַוואַיֶב את ה“חמש־עם־צלב”, הנבצר מלהשיגו.

קאראוואייב זה היה מן הסטודנטים המוסקבאים, איש נוח־לרגוז ואדום־ לחיים. תמיהני, אם הוציא את שנת השלושים. בלחייו הגבריות פרח האודם, כבלחייהם של האברכים הכפריים, שוּמה היתה לו בלחיו האחת, ממנה ביצבצה אגודת שערות אפרוריות כשערות החתול. מלבד קאראוואייב היה בשעת הבחינה גם סגן־המפקח פּיאַטניצקי, שהוחזק איש־המעלה בגימנאסיה ובכל הפלך כולו. סגן־המפקח שאלני על אודות פטר הראשון. מיד תקפני רגש של הֶסַע־הדעת, רגש של קירבת הקץ והתהום, תהום חרבה, רצופה התלהבות ופחי־נפש.

על פטר הגדול ידעתי על־פה מספרו של פּוּציקוביץ' ומשירי פוּשקין. אמרתי בהתייפחות את פסוקי השיר. פרצופי־אנשים נתגלגלו פתאום לתוך עינַי ונתערבבו שם, כקלפים מֵחֲבִישָׁה חדשה. הם נטרפו בקרקעית עיני, וברעדה, בזקיפת־קומה, ברהיטת־לשון הייתי מצווח אותה שעה בכל מאמצי־כוחי את פסוקי שירו של פושקין. צווחתים שעה ארוכה. איש לא שיסע את מלמולי המטורף. מבעד לעיוורון הארגווני, מבעד להרגשת־הדרור שאחזתני, לא ראיתי את פניו הזקנות, המורכנות של פיאטניצקי ואת זקנו המכסיף. הוא לא שיסעני ורק אמר לקאראוואייב, ששמח בשמחתי ובשמחת פושקין:

– איזו אוּמה, – לחש הזקן, – היהודונים שלכם, השד שוכן בקרבם.

וכשנשתתקתי, אמר:

– טוב, לך־נא חביבי…

יצאתי מן הכיתה לפרוזדור ושם, נשען אל הקיר שלא סוּיד, התחלתי להתנער מעווית חלומותי. ילדי הגויים שיחקו מסביבי, פעמון הגימנאסיה היה תלוי לא הרחק במיפלש חדר־המדרגות, השוער נימנם על הכיסא, שמושבו ממוֹעך. הייתי מביט אל השוער ומתעורר. ילדים היו מתגנבים אלי מכל העברים. הם ביקשו לסנוֹט בי, או סתם לשחק עמי, אך בפרוזדור הופיע פתאום פיאטניצקי. משחלף על פני, נשתהה כהרף־עין וכגל כבד ואטי היה מעיל־השרד שלו זע והולך על גבו. ראיתי מבוּכה ריב־אדונים זה, הרווּח והבּשׂרני, וקרבתי אל הזקן.

– ילדים,– אמר לגימנאזיסטים, – אל תגעו בנער הזה. – והניח את ידו השמנה, הרכה על כתפי.

– חביבי, – הסב פיאטניצקי את פניו אלי, – הגד לאביך שנתקבלת לכיתה־אָלף.

“כוכב” מרהיב־עיניים נתנוצץ על חזהו, אותות־הצטיינות נצטלתלו ליד דש בגדו, גופו הגדול, שחוֹר־השְׂרָד, החל להסתלק ברגליים ישרות. סגרו עליו כתלים קוֹדרניים. הוא נע ביניהם, כנוע אַרְבָּה בתעלה עמוקה, ונתעלם בפתחה של לשכת המנהל. שַמָש קטן־קומה נשא אליו תה ברעש חגיגי, ואני רצתי הביתה, אל החנות.

בחנותנו ישב כפרי־לקוֹח, שהיה חוכך בדעתו ומתקרצף. כיוון שראני אבי, נטש לו לאותו כפרי ובלא נדנוד־ספק האמין לדברים שסיפרתי. מיד קרא בקול אל עוזרו, שיסגור את החנות על מנעול, ואץ לרחוב סוֹבּוֹרנאיה לקנות לי כובע עם “תג”. אמי עלוּבת־הנפש חילצתני בקושי מידי האיש הזה, שדעתו ניטלטלה עליו. אמא היתה חיוורת באותה שעה וחששה לפתוח פה לשטן. היא ליטפתני ומיד דחאתני מעל פניה בשאָט־נפש. היא אמרה, שעל כל אלה שנתקבלו לגימנאסיה נוהגים לפרסם מודעה בעתונים, ושהאלוהים יענשנו, והבריות ישימונו ללעג, אם נחפז ונקנה מדים בטרם עת. אמא היתה חיוורת, היא תהתה על מְרי־הגורל בתוך עיני והביטה עלי במרירות שבחמלה, כדרך שמביטים על בעל־מום, לפי שרק נפשה ידעה מאוד, עד מה רָעת־מזל היא משפחתנו.

כל הגברים שבמשפחתנו היו נוחים להאמין לבני־אדם ונמהרים לעשות מעשים בלי יישוּב־הדעת. בשום דבר לא היה לנו מזל. סבי ישב בשעתו על כיסא הרבנות בשדה־לבן, משם גירשוהו על חילול־השם, והוא חי חיי מהוּמה ודחקוּת עוד ארבעים שנה, למד שפות לועזיות, ודעתו החלה להיטרף עליו בשנת השמונים לחייו. דודי לייב, אחי אבי, למד בשיבת וולוז’ין. בשנת 1892 ברח מעבודת־הצבא וחטף את בתּו של ראש האפסניא, ששימש בגליל הצבאי של קיוב. דודי לייב הוליך עמו אותה אשה לקאליפורניה, ללוֹס־אנג’לס, עזבה שם לאנחות ומת בבית־קלון, בין כושים ומאלאים. המשטרה האמריקנית שלחה לנו אחרי מותו את הירוּשה אשר הניח אחריו בלוס־אנג’לס – תַּרכּוֹס גדול, המחושק בחישוקי־בזל קנוּמים. באותו תרכּוֹ היו משקולות־של־התעמלות, קווּצות של שערות נשים, טליתו של סבא, פרגוֹלים, שגולותיהם מוזהבות, ותה־של־פרחים בתוך קופסות מקושטות בפנינים זולות. מכל המשפחה לא נותרו בחיים אלא הדוד המטורף שמעון, שנתגורר באודיסה, אבי ואני. אך אבי היה נוח להאמין לבריות, נפשם סלדה מגילויי ההתלהבות שבאהבתו מניה־וביה. האנשים לא סלחו לו דבר זה והיו מרמים אותו. על־כן האמין אבי, כי חייו נתונים בידי איזה מזל בּיש, איזה יצור טמיר־ונעלם, הרודפו על צוואר ואינו דומה לו מכּול־וכול. והנה אני לבדי מכל משפחתנו נותרתי לאמי. ככל היהודים, הייתי קטן־קומה, חלוּש־כּוֹח ובעל מיחושי־ראש מרוב לימודים. את כל אלה ראתה אמי, שעיניה לא נתעוורו מעולם בגאוות־הקבצנים של בעלה ובאמונתו הבלתי מתקבלת על הדעת, שבאחד הימים עתידה משפחתנו להיות תקיפה ועשירה יותר משאר כל בני־אדם שבעולם. היא לא ציפתה שנזכה למזל־של־ברכה, חששה לקנות ברום עת חוּלצה־של־שׂרד, ולא הרשתה לי אלא לבוא לבית־הצַלָם ולהצטלם בתמונה גדולה.

בעשרים בספטמבר שנת אלף־תשע־מאות־וחמש תלו בגימנאסיה את רשימת שמותיהם של הילדים, שנתקבלו לכית­אָלף. ברשימה פוֹרַט גם שמי. כל קרובי־משפחתנו הלכו לראות פיסת־נייר זו, ואפילו שאוּל, סבי השני־בשלישי, בא לגימנאסיה. אהבתי את הזקן הלגלגני הזה על שסחר בדגים בשוק. ידיו הגסות היו מפוּלמות, מכוסות קשקשים של דגים והצחינו מריחם של עולמות קרים, נפלאים. שאול נשתנה מסתם בני־אדם גם בסיפורי־הבּדים, שהיה מספר על מרד הפולנים בשנת

1. בשכבר הימים היה שאול בעל בי־מזיגה בסקווירי; הוא ראה איך חיילותיו של ניקולאי הראשון הוציאו להורג את גראף גוֹדלֵבסקי ושאר מורדים־במלכות מבני פולין. אפשר שלא ראה זאת כלל. עכשיו יודע אני, כי לעצם הדבר לא היה שאול אלא עם־הארץ זקן וכזבן לפי תומו, אך סיפור־המעשיות שלו לא נשתכחו מלבי. הם היו יפים. והנה אפילו שאול השוטה בא לגימנאסיה לקרוא את הרשימה, שבה נקוּב שמי, ובערבו של אותו יום ריקד ופיזז בסעודת הקבצנים שערכנו.

אבי ערך משתה בגילת־נפשו והזמין את חבריו – סוחרי־תבואה, סרסורים למימכר אחוזות וסוכנים־נוסעים, שהיו מוכרים בגלילתנו מכונות חקלאיות. סוכנים־נוסעים אלה מכרו מכונות לכל אדם, יהיה אשר יהיה. האיכרים ובעלי־האחוזות נתייראו מפניהם, אי־אפשר היה להיפטר מהם בלא קנייה של כלום! מכל היהודים – הסוכנים־הנוסעם הם האנשים מלומדי־הנסיון והעליזים ביותר. בסעודה זו שלנו הם שרו שירי חסידים, שלא היו בהם אלא שלוש מלים בלבד, אך הוּשרו שעה ארוכה מאוד, בהטעמות מצחיקות למכביר. את גודל חִנָן של אותן הטעמות לא ידע אלא מי שזכה להיות בין המסובים לסדר־של־פסח בביתם של חסידים, או מי שהיה בווהלין בבתי־כנסיותיהם ההומים. מלבד הסוכנים־הנוסעים בא אצלנו ליבּרמאן הזקן, שלימדני תנ“ך ושפת־עבר. בביתנו כינוהו בשם “מוֹסיה ליבּרמאן”. הוא הפריז על המידה הראויה לו בלגימת היין הבסאראבי, ציציות המשי נשתרבבו מתחת לחזייתו האדומה, והוא נשא כוס־של־ברכה לכבודי בלשון־הקודש. בנאומו זה בירך הזקן ברכת מזל־טוב את אבי ואמי ואמר, כי בבחינות האלה ניצחתי את כל אויבי, ניצחתי את נערי הגויים צָבֵי־הלחיים ואת בניהם של הגבירים המגושמים שלנו. כך ניצח בימי־קדם דוד, מלך ישראל, את גלית הפלישתי, וכשם שגָברתי על גלית, כך יזכה עמנו, בכוח חכמתו כי רבה, לנצח את כל שונאי־ישראל שצרים עלינו ושוחרים את דמינו. מוסי ליברמאן געה בבכייה באמרו את הדברים האלה. אגב בכייה הוסיף תוספת לגימה וקרא בקול גדול: “וויוואט”. האוֹרחים כיתרוהו במעגל והיו מחוללים עמו קאדריל ישן, כבחתונה בעיירה יהודית. הכול שמחו בשמחתנו, אפילו אמא לגמה כדי לכלוך־הפה, אף־על־פי שלא אהבה יי”ש ולא הבינה איך אפשר לאהבו; כל הגויים היו משום כך משוגעים בעיניה, ונלאתה להבין, היאך שרויות הנשים עם בעלים גויים.

אך ימי אושרנו באו לאחר מכן. הם באו לאמי, כשבוקר־בוקר, קודם לכתי לגימנאסיה, שוקדת היתה להתקין לי פת־בחמאה, כשמחזרים היינו על החנויות וקונים את משק־הזוּטות שלי – קלמר, קופסת־חיסכון, ילקוט, ספרים חדשים בכריכות־קארטון ומחברות במעטפות נוצצות. אין איש בעולם המרגיש טעמם של חפצים חדשים הרגשה עזה יותר מן הילדים. הילדים רעדה אוחזתם לריח הזה, ככלב לריח עקבי הארנבת, והם חשים אותו שגיון־שבלב, שֶׁלִיָמִים עם התבגרותנו, הוא מכוּנה בשם עליית־הנשמה. ורגש ילדותי טהור זה של הבּעָלוּת על חפצים חדשים דבק באמא. חודש ימים מתרגלים היינו אל הקלמר ואל דמדומי־הבוקר, כשהייתי שותה תה בקצה השולחן הגדול והמוּאר וכוֹנס את הספרים לתוך הילקוט; חודש ימים מתרגלים היינו אל חיינו המאושרים, ורק לאחר השליש הראשון זכרתי את היונים.

כל הנדרש לעניינם היה מוכן ומזומן עמי – רובּל וחמישים קופיקות ושובך, שסבא התקינו מארגז. השובך נמשח בצבע קנוֹם. היו בו קינים לשנים־עשר זוגות יונים, מיני רפָפוֹת על הגג, וסבכה מיוחדת, שהמצאתי כדי שייקל יותר לפתות יונים נכריות. הכול היה מוכן. באחד־בשבת, בעשרים באוקטובר, התקנתי עצמי ללכת לשוק הציפורים, אך בדרכי קמו מכשולים שלא שוֹערו מראש.

המעשה שאני מספר בזה, כלומר עניין כניסתי לכיתה־אָלף של הגימנאסיה, אירע בימות הסתיו של שנת אלף־תשע־מאות־וחמש. הצאר ניקוֹלאי נתן בימים ההם את הקונסטיטוציה לעם הרוסי. נואמים במעילים בלויים היו עולים על עמוּדיוֹת־האבן שליד בניינה של מועצת־העיר ונושאים מדבּרותיהם לעם. בחוצות לעת לילה נשמע פעם בפעם קול יריות, ואמא סירבה להניחני ללכת לשוק הציפורים. למן השכמת בוקרו של יום העשרים באוקטובר היו ילדי השכנים מפריחים עפיפון בדיוק מול תחנת המשטרה, ושואב־המיים שלנו, שנטש את מלאכתו, היה משוטט לו ברחוב מדוּהן־שערות, סמוּק־פנים. אחר־כך ראינו איך בניו של הנחתום קאַליסטוֹב גררו החוצה “חמוֹר” מרופד־עור והחלו מתעמלים באמצע המרצפת. איש לא הפריעם, אדרבא, השוטר סיימיירניקוב היה מלהיבם ומעוררם להגביה קפיצותיהם. סימיירניקוב היה חגור חגורִית־משי מִרְקַם־בית, ומגפיו היו מצוחצחים ביום ההוא ברוב ברק, כאשר לא צוחצחו עד כה. שוטר זה, שהיה מהלך בלא מדים, הפחיד את אמא יותר מכול. בגללו הניאתני מללכת, אך אני התגנבתי החוצה מאחורי החצר והגעתי במרוצה עד כיכר־הציידים, שהיתה אצלנו מאחורי בית־הקברות.

בכיכר, במקומו הקבוע, ישב איוואן ניקוֹדימיץ‘, היוֹנאי. מלבד יונים היו עימו למכירה גם שפנים וטווס. הטווס ישב בפישוּט זנבו על גבי מוט דק והֵשיט אילך ואילך את ראשו הקטן והאדיש. כַּפָּתוֹ היתה קשורה בחבל פתול, קצהו השני של החבל היה דרוס ברגל כיסאו הקלוע של אִיוואַן ניקודימיץ’. עם שהגעתי אל הזקן, קניתי אצלו זוג יונים דובדבניים, שזנבותיהם ההדוּרים מרופטים, וכן זוג של בעלי־ציצה, נתתים בשק וטמנתים בחיקי. לאחר הקנייה נשתיירו בידי ארבעים קופיקות, אלא שבדמים אלה סירב הזקן ליתן לי את היוֹן והיונה מן הגזע הקריוּקובי. ביונֵי קריוּקוב אהבתי את מקוריהן בעלי־הגוּלות, הקצרים הגבשוּשיים, החביבים. ארבעם קופיקות היה מיקחם השווה, אך הצייד נתעקש ביקרנותו והסב ממני את פניו המכורכמות, החרוכות ביצרי־הפרא של צייד־עופות. לסוף העמידה על המיקח, כיוון שראה שאין קופצים על יוניו זולתי, קראני איוואן ניקודימיץ' אליו. הכל היה כרצוני. והכול היה לרעה.

בשעה השתי־עשרה בצוהריים, או משהו לאחר מכן, עבר על־פני הכיכר אדם במגפי־לבד. הוא הפסיע פסיעות קלות ברגליו הצבוּיות, בפניו האסימוניות דלקו עיניים עירניות.

– איוואן ניקודימיץ', – אמר, בעוברו על־פני הצייד, – אסוף כליך. בעיר מקבלים יקירי־ירושלים את הקונסטיטוציה. ברחוב ריבּאניה נטלו בנשיקה נשמתו של סבא לבית בּאבּל.

הוא פסק את פסוקו והפסיע לו פסיעות קלות בין הכלובים, כחורש יחף, המהלך במָצֶר שבשדות.

– חבל, – מילמל אחריו אוייאן ניקודימיץ‘. – חבל, – נצטעק ביתר קפדה והחל לאסוֹף את השפנים ואת הטווס ותקע לידי את יוני קריוקוב במחיר ארבעים קופיקות. הטמנתים בחיקי, ועיני ראו איך הבריות מתמלטים מכיכר־הציידים איש לעברו. הטווס על כתפו של איוואן ניקודימיץ’ נסתלק והלך אחרון. הוא ישב כגלגל־של־חמה בשמי סתיו אפורים, הו ישב כשֵׁבֵת יָרח יולי על גדתו הוורודה של הנהר, ירח יולי מלוּבּן, שעשביו ארוכים וקרים. כבר כלתה רגל מן השוק, והיריות רעמו בקירוב־מקום. או־אז רצתי אל בית־הנתיבות, חציתי את הגן הציבּורי, שבּין־רגע נתהפך בעיני על פיהו, ופרצתי ביעף לתוך הסימטה השוממת, המדושדשת בעפר אדמה צהוּבּה. בקצה הסימטה, בתוך כורסית בעלת־גלגלים, ישב מאקארנקו הקיטע משתי רגליו, שהיה נוסע בכורסיתו על־פני העיר ומוכר סיגריות מקופת־הרוכלים שלו. נערי רחובנו היו קונים אצלו סיגריות, הילדים אהבוהו. חשתי אליו לתוך הסימטה.

– מאקארנקו, – אמרתי, בהתנשמי מחמת המרוּצה, והחלקתי על כפתו של הקיטע, – לא ראית את שאוּל?

הקיטע לא נענה, פניו הגסות, שהיו מעשה־מרכבה של שוּמן אדמוני, של אגרופים, של ברזל, אוֹרוּ. בגודל ריגושו היה מרטיע תחתיו בתוך הכורסית. אשתו קאטיוּשה, שהפכה אלי את אחוריה המרופדים במוך, היתה בוררת את החפצים, המושלכים על הארץ.

– מה מניינם? – שאל הקיטע והסיע מן האשה את כל גופו כאילו נלאה מראש לשאת את תשובתה.

– גְמָשוֹת ארבע־עשרה חתיכות, – אמרה קאטיושה ולא זקפה קומתה, – חיפוּיי־שמיכות שישה. ועכשיו מספרם של שביסים אני מונה…

– שביסים, – נצטווח מאקארנקו, נִשתַּנֵק והפיק מפיו צליל כעין געיית־בכי, – ניכרים הדברים, קאטֶרינה, שבי בחר האלוהים לשפיכת חמתו, שלכפר עוון כולם אני אנוּס… הבריות נושאים יריעות־בד גלילי־גלילים, הבריות יש להם הכול כדרך הבריות, ואצלנו שביסים…

ואכן, על־פני הסימטה עברה במרוצה אשה, שפניה היפות משולהבות היו. היא החזיקה קוּפה של תרבּושים בידה האחת וּגְזָר של אריג בשניה. בקולי־קולות מרוב אושר היתה מזעיקה את ילדיה שאבדו; שמלת משי ולסוטת תכלת נגררו אחרי גופה הנישא ביעף, והיא לא נתנה דעתה על מאקארנקו, שהיה מגלגל אחריה בכורסיתו. הקיטע לא הצליח להדביקה, גלגליו רעמו, הוא סובב את היָדות בכל מאמצי־כוחו.

– מטרוֹניטא, – קרא בקול מחריש־אוזניים, – היכן לקחת את ארג־הפשתן, מטרוניתא?

אך האשה בעלת השמלה המתעופפת כבר נתעלמה מן העין. לקראתה, מאחורי קרן־הרחוב, הגיחה עגלה מתערסלת. בחור כפרי ניצב בעגלה על רגליו.

– אנה רצו הבריות? – שאל הבחור והניף מושכה אדומה מעל הסוסים, שדהרו בסמלוניהם.

– כל הבריות בכיכר סוֹבּוֹרנאיה, – אמר מאקארנקו תחנונים. – שם כל הבריות כולם, נִלְבָּבִי שלי. כל אשר תחטוף – הכול שא־נא אלי, הכול קונה אני…

הבחור נתכופף מעל קַדְמַת־העגלה, הצליף על הסוסות הדלות, הטלואות. הסוסים, כעגלים, הקפיצו אחוריהם המרופשים ופרצו בדהירה. הסימטה הצהובה חזרה לצהיבוּתה ושִׁממוּתה; אז השיא אלי הקיטע את עיניו שכבו.

– שמא בי בחר האלוהים לשאת העוונות, – אמר אמירה שאין בה חיוּת. – שמא כפרתכם אני…

ומאקראנקו שלח אלי את ידו, הכתומה בבהרות של צרעת.

– מה ילך בתּרמילך? – אמר ונטל את השק, שחימם את לבי.

ביד גסה שגש הקיטע בזקרניות² והוציא לאור־היום יונה דובדבנית. בהפשלת כפותיה שכבה הציפור על פיסת־ידו.

– יונים, – אמר מאקארנקו ובחירוק גלגלים קרב אלי. – יונים, – כפל אמירתו והיכּני על לחיי.

הוא היכני בהֶנֶף־כפו, שחפנה את העוף. אחורי־המוך של קאטרינה נתהפכו בבבות־עיני, ואני נפלתי ארצה בסגיני החדש.

– להכרית את זרעם צריך, – אמרה אז קאטיושה וזקפה קומתה הרכוּנה על השביסים, – את זרעם לא אוכל שאת ואת כל זִכוּרָם, שמבאישים הם…

היא אמרה עוד משהו על זרע־ישראל, אך שוב לא שמעתי דבר. שכבתי על הארץ, וקרביה של הציפור הרטושה מיגרו מעל רקתי. הם ניגרו לאורך לחיי והיו מתפתלים, מתיזים ומסמאים את עיני. מְעי יונה דק זחל על מצחי, ואני הייתי עוצם את עיני האחרונה של טחה, כדי שלא אראה את העולם השרוי לפני. עולם זה היה קטן ואיום. אבן קטנה היתה מושלכת לנגד עיני, אבן קטנה, חטוּטה, כפניה של זקנה שְֶלִסְתָּהּ גדולה, קרע של חוט־משיחה נתגולל בקירוב־מקום, ואגודת נוצות שנשמו עדיין. עולמי היה קטן ונורא. עצמתי את עיני, כדי שלא אראהו, ונלחצתי אל האדמה, שרבצה תחתי באֵלם מרגיע. אדמה מכוּבשת זו לא היה בה אפילו אבק־דמיון לחיינו ולציפיית הבחינות בחיינו. אי־שם הרחק מזה נסע על פניה האסון רכוב על סוס גדול, אך שעטת פרסות־הברזל היתה מתרופפת וגוועת, ודומיה, דומיה מרה, כזו שמדהימה לפעמים תינוקות, בבוא עליהם הצרה, שׂמה פתאום לאַל את הגבול שבין גופי לבין האדמה, שלא נעה לשוּם מקום. מן האדמה עלה ריח של מעמקים טחובים, של קבר, של פרחים. ריחה עלה באפי, ואני געיתי בבכיה ללא שום פחד. הלכתי ברחוב זר, הבּלוּם בתיבות לבנות, הלכתי מקושט בנוצות מגואלות בדם, יחידי באמצעיתן של המדרכות, המטואטאות למשעי, כבאחד־בשבת, ובכיתי תמרוּרים, בלבב שלם וברוב אושר, כאשר לא הוספתי עוד לבכות כל ימי חיי. חוטי־התַּיל שהלבינו המו על לראשי, כלב חצרוֹני רץ לפני, בסימטה הצדדית היה כפרי צעיר לבוש חזייה מנפץ חלון בביתו של חאריטון אפרוּתי. הוא היה מנפצו בפטיש של עץ, מניף תנופות בכל גופו, ואגב התאנחות מחייך לכל צד ועבר חיוך טוב של שיכרון, של זיעה, של כוח נפשי. כל הרחוב היה מלא קולות רציצה, נתיצה ורינה של שבבים, שניתזו ונתפרחו. לא שקד הכפרי על הניתוץ אלא כדי שיתכופף לאחוריו, יתייזע ויצריח מלים משונות בלשון לא־נודעת, לא־רוסית. הוא הצריחן ושר, קרע מבפנים את עיניו התכולות, עד שהופיעה ברחוב תהלוכת־הצלבים, שבאה מאצל מועצת־העיר. זקַנים, שפאת־זקָנָם מצובעת, נשאו בידיהם את דיוקנו של הצאר המסורק; דגלי־הקודש, ועליהם קדושים נוֹחי־נפש, פירפרו מעל לתהלוכות־הצלבים; זקנות משולהבות עטו־קפצו בראש. הכפרי לבוש־החזייה, כיוון שראה את תהלוכת־הצלבים, מיד אימץ את הפטיש אל חזהו ונשא רגליו לרוץ אחרי דגלי־הקודש, ואני המתנתי עד תום התהלוכה והגעתי בהתגנב אל ביתנו. הוא היה שומם. דלתיו הלבנות היו פתוחות לרווחה, העשב שליד השובך רמוס. קוּזמא לבדו לא נסתלק מן החצר. קוזמא, החצרן, ישב בדיר־העצים ונתעסק בשאוּל המת.

־ הרוח נושאת אותך כמין קוץ מוּנָד, – אמר הזקן, בראותו אותי. – נסתלק לו לזמנֵי־זמנים… כאן הבריות את סבא שלנו, שוּר־נא, היאך קיפחו…

קוזמא נתנשף, הסב פניו ממני והחל לשלוף דג גדול מִמִפְתַח מכנסיו של סבא. שניים היו הדגים התחובים בסבא: אחד במיפתח מכנסיו, אחד במיפתח פיו, ואף־על־פי שסבא היה מת, הנה אחד הדגים עדיין חי היה ומפרכס.

– את סבא שלנו קיפחו, ולא איש מלבדו, – אמר קוזמא, בהטילו את הדגים לחתול, – הוא את כל העם גידף בְאִמֵי־אִמָהוֹת, גידופי־גידופים הטיח בהם שוֹק על יָרך, בן־חיל שכמותו… בדין היה שתניח מטבעות על עיניו…

אך אז, בשנה העשירית לחיי, לא ידעתי, מה צורך להם למתים במטבעות של כסף.

– קוּזמא, – אמרתי בלחש, – הצילנו…

ואני ניגשתי אל החצרן, חיבקתי את גבו הזקן, העקום, שכתפו האחת מוגבהת, וראיתי את סבא מאחורי הגב הזה. שאול היה מוטל בתוך נסוֹרת, מעוּך־חזה, זקוּר־זקן, במנעלים גסים, הנעולים לרגליו היחפות. רגליו, המפוּשקות אילך ואילך, היו מגואלות, לילכיות, מתות. קוזמא טרח ונתעסק בהן. הוא היה חובש את הלסתות ולא זז מלשית עצות בלבו, מה עוד יעשה במנוח. הוא טרח ונתעסק, כאילו היה מביא חפץ של חידוש לביתו, ולא נתקררה עליו דעתו עד שעמד וסירק את זקנו של המת.

– בכולם הטיח גידופי־גידופים, – אמר בחייכו וסקר את הגווייה באהבה, – אילו תוגרים מזדמנים לו, הריהו מניס להם לתוגרים, אלא שאנשים רוסים הם שתקפו עליו, ונשים בתוכם, קאצאפּיות; הקאצאפים אין לבם נותנם לחונן את הבריות. מכיר אני את קאצאפים…

החצרן זרה נסוֹרת על המנוח, הסיר את סינר־הנגרים שלו ואחז בידי.

– נלך אל אבא, – מלמל, באמצו אותי ביתר עוז, – מבעוד בוקר מחפש אותך אביך, חס־ושלום שתצא נשמתו…

ויחד עם קוּזמא הלכנו אל ביתו של המפקח־על־המסים, מקום מחבואי הורי, שברחו מחמת הפרעות.

בשנה העשירית לחיי נתאהבתי באשה, גאלינה אפולונובנה שמה. שם־משפחתה היה רוּבּצוֹבה. בעלה, הקצין, יצא למלחמת־יאפאן וחזר באוקטובר אלף־תשע־מאות־וחמש. הוא הביא עמו שפעת תרכוסים. באותם תּרכּוֹסים היו חפצי סין: פרגוֹדים, כלי־זין יקרי־ערך, בסך־הכל שלושים פוד. קוּזמא היה אומר לנו, שאת החפצים הללו קנה רוּבּצוֹב בממון, שעשה לו בעבודתו בצבא, בהנהלת חיל־ההנדסה של הגייס המאַנצז’וּרי. ולא קוסמא לבדו, גם שאר כל הבריות אמרו כן. והייתכן שלא ידברו הבריות לשון הרע על הרוּבּצוֹבים, והרובצובים מאוּשרים היו. ביתם היה סמוך לאחוזת־נחלתנו, מרפסתם המזוּגגת הסיגה מעט את גבוּל אדמתנו, אך אבי לא נתקוטט עמהם על כך. רובצוב הזקן, מפקח־המיסים, הוחזק בעירנו אחד מחסידי אומות־העולם, הוא היה מעוֹרב עם היהודים. וכשלאחר מלחמת יאפאן חזר הקצין, בנו של הזקן, לביתו, ראינו כולנו את חייהם, שחיי אושר וריעוּת היו. יום תמים לא זזה ידה של גאלינה אפולונובנה מידי בעלה. היא לא הֵמִישָׁה עיניה ממנו, לפי ששנה־ומחצה לא ראתה את בעלה, וְאִלו אני הייתי נחרד ממבּט עיניה, הופך פני ומרעיד. ראיתי בהם את חייהם המופלאים, המְבִישים, של כל בני־האדם עלי אדמות, וביקשתי להירדם תרדמה של נס כדי להסיע דעתי מחיים אלה, שהיו למעלה מכוח־הדמיון. גאלינה אפוֹלוֹנוֹבנה היתה נוהגת להלך על־פני החדר סתוּרת־צמה, במינעלים אדומים ובחלוק סיני. מתחת לתחרים כּוּתנתה, שבית־צווארה נמוּך, נראו השקע ותחילת השדיים הצחוֹרים, התְפוּחים, הלחוּצים כלפי מטה. ועל גבי חלוּקה, בריקמת חוטים של משי וורוד, נצטיירו דרקוֹנים, עופות, אילנות בעלי־נִקָרוֹת.

יום תמים משוטטת היתה בחיוך מעומעם על שפתיה הלחלוחיות ונתקלת בתרכוסים שלא פורקו, בסולמות־של־התעמלות, שהיו מושלכים על הריצפה. מחמת כך נעשה גופה נְקָפִים־נקפים. היא היתה מגביהה את שולי חלוקה למעלה מן הברך ואומרת לבעלה:

– תן נְשִׁיק לפצע שלי…

והקצין היה מכופף את רגליו הארוכות, המלובשות באברקיים של דרגונים ונעולות במגפי־לאייקה מדוּרבּנים, שלופתים אותן במהודק, כורע על הריצפה המלוכלכה ואגב חיוך וניע־רגליים וזחילת־ברכיים קרב אליה ומנשק במקום החבטה, הוא המקום שקֶפֶל תפוח נתקפל בו מלחץ הבּירית. מחלוני ראיתי את הנשיקות הללו. הן גרמו לי יסורים, אך על כך אין כדאי לייחד את הדיבור, לפי שאהבתבם וקנאתם של נערים בני־עשר דומים תכלית הדמיון לאהבתם וקנאתם של גברים מגוּדלים. שני שבועות לא ניגשתי אל החלון והייתי משַמט עצמי מגאלינה, עד שבא המקרה וזימנני לפניה. אותו מקרה היה הפרעות ביהודים, שנתחוללו בשנת 1905 בניקוֹלאייב ושאר ערים שבתחום־המושב היהודי. אספסוּף של רוצחים שכירים בזזו את חונתו של אבי ורצחו את סבי שאול. כל זה אירע שלא בפני, בבוקרו של אותו יום קונה הייתי יונים מידי איוואן ניקודימיץ'. חמש שנים מעשר שנות־חיי נתאוויתי בכל אוות־נפשי ליונים, ולסוף, כשזכיתי לקנוֹתן, מְחָצָן מאקארנקו נכה־הרגליים על רקתי. אז הובילני קוּזמא אל הרוּבּצוֹבים. על פשפש חצרו של בית הרובצובים היה אות־צלב משורטט בגיר, בהם לא נגעו, הם החביאו אצלם את הורי. קוזמא הביאני אל המרפסת המזוגגת. שם ישבה אמי ברוֹטוֹנדה ירוקה, ועמה גאלינה.

– עלינו להתרחץ, – אמרה לי גאלינה, – עלינו להתרחץ, רבּי קטינא… כל הפנים שלנו מלוכלכים בנוצות, והנוצות עקובות־מדם הן…

היא חיבקתני והוליכתני על־פני המסדרון, שריח של חריפות עמד בו. ראשי היה מונח על ירכה של גאלינה, ירכה זעה ונשמה. באנו למטבח, ורובצובה העמידתני תחת הברז. אווז היה מיטגן על גבי כיריים של אריחי־חרסה, כלים לוהטים היו תלויים על הקירות, וליד הכלים, בפינתה של הטבחית, תלוי ניקולאי, המעוטר בפרחי־נייר. גאלינה שטפה את שיירי היונה, שנקרשו על לחיי.

– חתן תהיה, זיוותני שלי, – אמרה, בנשקה לי על שפתי בפיה התפוח, והפכה פניה.

– רואה אתה, – לחשה פתאום, – עת צרה היא לאביך, כל היום משוטט הוא ברחוב לבטלה, קראהו לאבא, שיבוא הביתה…

ואני ראיתי בעד החלון את הרחוב הריקני, ששמיים כּבּירי־מידות פרוסים עליו, ואת אבי האדמוני, שהיה מהלך בדרך המרוצפת. הוא הלך בגילוי־ראש, כּולו שערות קלות, אדמוניות, שסמרו, חוֹשן־נייר מצוּדד לו על חזהו ומרוּכס באיזה כפתור, לאוו דווקא בכפתור הראוי. וולאַסוֹב, פועל שיכור־כלוט, בבלואי־חיילים מרופדים־במוך, היה כרוך אחרי אבא כצל.

– כך,– דיבר הלה בקול צרוד, היוצא מן הלב, ובשתי ידיו היה נוגע באבא נגיעה של חיבּוּב, – אין לנו נחיצות בחופש, שיהיו הז’ידים עושים מסחרים בחופשיות… אתה חיים של נגוהות הבה־נא לאיש עובד בשכר יגיעתו, בשכר התעצוּמוֹת האיומות האלה… אתה הבה לו, רֵעִי, השמעת, הבה־נא…

הפועל התחנן על משהו לפני אבּא והיה נוגע בו, ואותות של התפעמות־שכרון צרופה ושל דכדוך ורדימוּת ניכרים בפניו חליפות.

– אל המוֹלוֹקאַנים¹ ראוי הוא שיתדמו חיינו, – למלם הלה ונתנודד על רגליו הקורסות, – כצֵחוּת החלב ראוי הוא שיהיו חיינו, אך בלעדי האלוהים הזה של דַת־יָשָן, שהיהודים לבדם נאותים הימנו, ולא שום איש זולתם…

ובחמת־יאושו הצריח וולאַסוב על אלוהי דת־ישן, שלא חס אלא על היהודים לבדם. וולאסוב זעק, נתנגף פעם בפעם ואץ להשיג את אלוהיו הטמיר והנעלם, אלא שבאותה שעה פסק משמר־סיוּר של קאזאקים את הדרך לפניו. קצין בסרבלי־לאמפאסין וחגורות־כסף מטוּקסת, רכב בראש הפלוגה, כובע־מצחון היה קבוע על ראשו. הקצין נסע לאיטו ולא הביט לצדדין. הוא נסע כבתוך גיא, שאי אתה יכול להביט בו אלא כנגד פניך בלבד.

– אדוני הקאפיטאן, – ליחש אבא, כשהקאזאק נתקרב אליו אגב רכיבה, – אדוני הקאפיטאן, – אמר אבא, בכבשו את ראשו בכפיו, וכרע על ברכיו בבוץ.

– מה העניין? – השיב הקצין, בהוסיפו להביט כנגד פניו, והקריב אל המצחון את כף־ידו, הנעולה בכסיית־הזאַמשָה, שצבעה כעין הלימון.

לפניו, בקרן רחוב ריבּנאיה, היו הפורעים מנתצים את חנותנו ומשליכים מתוכה תיבות של מסמרים, מכונות ותצלומי החדש במדי גימנאזיסט.

– הנה, – אמר אבי ולא קם מעל ברכיו, – הם בוזזים את יגיעי, אדוני הקאפיטאן, בעד מה…

הקצין מלמל מזהו, השיק אל מצחונו את כסיית־הלימון, אחז ברסן, אך הסוּס לא זז. אבי זחל על ברכיו לפני הסוס, נתחכך ברגליו הקצרות, הטובות, המדובללות קמעא.

– כדבריך, – אמר הקצין, משך הרסן ונסתלק, אחריו נסעו הקאזאקים. הם ישבו שווי־נפש בחיק האוכפים הגבוהים, נסעו בגיא המדומה ונתעלמו במפנה הרחוב סוֹבּוֹרנאיה.

אז חזרה גאלינה ודחפתני אל החלון.

– קרא לאביך, שייכנס הביתה, – אמרה, – לא בא דבר אל פיו למן הבוקר.

ואני נשתרבבתי בפתח החלון.

אבא החזיר פניו לשמע קולי.

– בני־מַחמַלי, – למלם בִּרְחִימה שאין להביעה. ויחד עמו הלכנו אל מרפסת בית רוּבּצוֹב, שבה היתה אמא שוכבת ברוטונדה ירוקה. ליד מיטתה נתגוללו משקלות־ידיים וכלי־התעמלות.

– כסף הקלוקל, – הטיחה אמא לקראתנו, – חיי אדם, והבנים, ומזלנו ביש־המזל – את הכל נתת בעבוּרוֹ… כסף הקלוקל, – הצרידה בקולי־קולות, נתחבטה על גבי המיטה והדמימה.

ואז נשתמע בדממה קול שיהוקי. עמדתי ליד הקיר בכובע־המיצחון, המחוּבּש לי עד לעיני, ולא יכולתי לכבוש את שיהוקי.

– בושה היא, זיוותני שלי, – חייכה גאלינה את חיוכה הזלזלני וחבטנתי בחלוקה הנוקשה. היא עברה על פני במנעליה האדומים וניגשה אל החלון והיתה תולה וילוניות סיניות בכַּרכּוֹב המופלא. זרועותיה החלוצות טבעו במשי, צמתה החיה נעה על ירכה, הבטתי אליה בהתפעלות.

מהיותי נער משכיל, הבטתי אליה כמביט אל במה מופלגת, המוארת באוֹרן של סִפּוּנִיוֹת רבות. ומיד דימיתי בנפשי, כי הנני מירון, בנו של הפחמי שבפינת רחובנו. דימיתי בנפשי, כי הנני בהגנה היהוּדית, והנה גם אני, כמירון, מהלך במנעלים מקוֹרעים, הקשוּרים בחבל. על כתפי, בשׂרוֹך ירוק, תלוי רובה שיצא מכלל שימוש. אני עומד על ברכי ליד גדר־קרשים רעועה ומתגונן ביריות מפני הרוצחים. מאחורי הגדר שלי משתרע מיגרש שוֹמם, עליו צבוּרים ציבורי פחם שנתאבּק, הרובה הישן ירייתו פגומה, הרוֹצחים, שזקנם מגודל ושיניהם לבנות, קרבים והולכים אלי; לבי נתמלא רגש־גאווה של מיתה המתרגשת־לבוא, ועיני רואות במרום, בכחוֹלוֹ של עולם את גאלינה. אני רואה את חֲרַך־היריות, הקרוּע בקיר הבית כבּיר־המידות, שעשוי רבבות לבנים. בית ארגווני זה דורס את הסימטא, שאדמתה האפורה אינה מכוּבּשת כראוי, בַּחֲרַכּוֹ העליון עומדת גאלינה. בחיוכה הזלזלני היא מחייכת מן החלון הנבצר־מלהשיגו, בעלה, קצין שאינו מלובש כל צורכו, עומד מאחורי גבה ומנשקה על צווארה…

בהשתדלותי לכבוש את שיהוקי, דימיתי בנפשי את כל אלה, כדי שביֶתר מרירוּת, ביתר להט וביתר אֶפס־תקווה אוֹהב את רוּבּצובה, ואולי משום שגדולה־משאת היתה סאת הצער לאדם בן־העשר. הזיות־ההבל סייעוני לשכוח את מות היוֹנים ומות שאול, ואפשר שהייתי שוכח את הרציחוֹת הללו, אילולי קוּזמא, שעלה באותה שעה אל המרפסת, ועמו אותו יהודי איום ונורא – רבי אבּא.

היו דמדומי־ערב, כשבאו השניים. במרפסת דלקה מנורה עלובה, שנתעקמה באחד מצידיה, מנורה מהבהבת, בת־לוויתם של האסונות.

– התקנתי את סבא לקבורה, – אמר קוזמא בכניסתו, – עכשיו מוטל הוא יפה־להפליא, והנה גם את השַמֶש הבאתי, יאמר נא אמירה כלשהי על גוויית הזקן…

וקוזמא הורה על ר' אבא השמש.

– ימרר בבכיה, – הפטיר החצרן בהסבּרת־פנים, – ימלאו נא כרסו של השַמָש, לילה תמים יהא השמש מטריח על שוכן־המרומים…

הוא עמד על הסף – קוזמא זה – בחוטמו השבור, הטוב, הפונה לכל עבר, וביקש לספר בלבביות רבה ככל האפשר, היאך טרח לחבוש את לסתותיו של המת, אלא שאבי שיסע את הזקן:

– בבקשה ממך, ר' אבא, – אמר אבי, – אמור תהילים על המת, אני אשלם לך.

– ואני חושש, שלא תשלם, – השיב ר' אבא בקול שַעֲמוּמִי והניח על המפה את פניו המזוקנות, הבוחלניות, – חוששני, שתקח את הקארבּון שלי ותסע עמו לארגנטינה, לבואנוס־איירס, ותפתח שם בית־מסחר סיטוני בקארבון שלי… בית־מסחר סיטוני, – סיים ר' אבא, לעס בשפתיו האומרות בוז ומשך אליו את העתון “בן־המולדת”, שהיה מונח על גבי השולחן. באותו עתון כתוב היה בעניין המאניפסט של הצאר מן ה־17 באוקטובר ובעניין החופש.

“…אזרחי רוסיה החופשית, – היה ר' אבא קורא בעתון הברות־הברות ולועס את זקנו, שמילא את חלל פיו, – אזרחי רוסיה החופשית, ברכת תחיית ישו עליכם…”

העתון עמד מצוּדד לפני השמש הזקן ונתנועע: השמש קרא בו קריאה נמנמנית, בהמשכה שבניגון, והטעים הטעמות משונות במלים רוסיות שלא ידען. הטעמותיו של ר' אבא היו דומות לדיבורו העמום של כושי, שהגיע מארצו וממולדתו לנמל רוסי. הן הצחיקו אפילו את אמי.

– אני חוטאת לשמיים, – נצטעקה, בהשתרבבה מתחת לרוטונדה, – אני צוחקת, ר' אבא… מוטב שתאמר, מה שלומך, ומה שלום בני־ביתך?

– שאליני בְחַרֶם – הרטין ר' אבא, בלי השמיט זקנו מבין שיניו, והמשיך לקרוא בעתון.

– שאליהוּ בחרם, – הֶחרה אבי אחרי השמש ויצא אל אמצע החדר. עיניו, שחייכו אלינו מתוך הדמעות, נסבו פתאום בארובותיהן ונתקעו בנקודה הסמויה מכל אדם.

– הו, שאול, – קרא אבא בקול כבוש, מעושה, מתרגש־לפרוץ, – הוי שאול, איש חמוּדות…

הכּרנו בו, שמיד יתפרץ בזעקה, אלא שאמא הקדימתו.

– מאַנוּס, – נצטעקה בפריעת שערותיה כהרף־עין והחלה למרטט את חזה בעלה, – ראה נא כמה רע לו לבננו, למה אינך שומע את קול שיהוקו, למה זה, מאנוּס?…

אבא נשתתק.

– רחל, – אמר במורך־לב, – איני ביכולת לתאר לך, כמה מיצר אני על שאול…

הוא יצא למטבח וחזר משם, וכוס מיים בידו.

– שתה, אַרטיסט, – אמר השמש, בגשתו אלי, – שתה את המיים האלה, שיועילוך כקרני־אוּמן לברמינן…

ואומנם המיים לא הועילוני. שיהוקי גבר והלך. קול נהימה נתמלט מלבי. תפיחה, הנעימה למישוש־יד, נתבּטבּטה בגרוני. התפיחה היתה נושמת, תופחת, מכסה את בית־הבליעה ונשמטת מבית־הצוואר. פעפעה בה נשימתי הטרופה. היא פעפעה כמיים שהרתיחו. ועם לילה, כששוב לא הייתי ילד פתי כפי שהייתי כל ימי חיי עד כה, אלא נהפכתי לפקעת מתפתלת, – קמה אמי, שנתעטפה ברדיד, וקומתה נעשתה גבוהה וזקופה יותר, וניגשה אל רובצובה, שהחווירה כמת.

– גאלינה החביבה, – אמרה אמא בקול חזק ומתרונן, – כמה מטריחים אנו עליך ועל נאדייז’דה איוואנובנה החביבה ועל כל אנשי ביתכם… כמה בוֹשה אני, גאלינה החביבה…

בלחיים לוהטות דיחקה אמא את גאלינה אל היציאה, אחר־כך עטתה אלי ונתנה את הרדיד בפי, כדי למעך את אנחותי.

– סבוֹל מעט, בן יקיר, – ליחשה אמי, – סבול מעט למען אמא…

אך אפילו היה בי כוח לסבול, לא הייתי עושה כן, לפי שנסתלק ממני רגש־הבושה…

כך החלה מחלתי. הייתי אז בן עשר. לבוקר הוליכוני אל הרופא. הפוגרום נמשך, אך בָּנו לא נגעו. הרופא, איש בעל־בשרים, בדקני ומצאני חולה במחלת־עצבים.

הוא ציווה להזדרז ולנסוע לאודיסה אל פרופיסורים ולשהות שם עד שיבואו ימים של חום ושל רחצה בים.

וכך עשינו. לא עברו ימים מעטים, ואני נסעתי עם אמי לאודיסה, אל סבא לווי־יצחק ואל הדוד שמעון. הפלגנו באוניה לעת בוקר, וסמוך לשעת הצוהריים כבר נתחלפו מימי הבּוּג הסוערים בגלי־הים הירוּקים, הכבדים. החלה פרשת חיי אצל סבי המטורף לווי־יצחק, ופרידה עולמית נפרדתי מניקולאייב, שבה עבר עלי עשר שנות ילדותי.

אמש הייתי במינזר איפַּאטי, והנזיר אילאַריוֹן, אחרון הנזירים החונים שם, הראני את מעון הבּוֹיאַרים לבית רוֹמאַנוֹב.

אנשי־מוסקבה באו לכאן ב־1613 לבקש את מיכאיל פיודורוביץ' שימלוך עליהם.

ראיתי את הפינה המדּשדשת, שבה התפללה הנזירה מאַרפה, אמו של הצאַר, את חדר־מישכּבה הקדורני, ואת העלייה שממנה השקיפה על מִרְדַף הזאבים ביערות קוֹסטרוֹמה.

עברנו עם אילאריון על־פני בני־הגשרים הנושנים, שערימות־שלג מגוּבּבות עליהם, הברחנו את העורבים, שנִתִקַנְנו במיגדל־המגוּרים של הבויארים, ויצאנו אל כנסיה יפה־להפליא.

עטורה עטרה של שלגים, מצוּבּעת בצבעי שָני ותכלת, היא נחה בשמי הצפון העוטים דוֹק אפרורי, כמטפחת־צבעונין של כפרית, מצויצת בציצים רוסיים.

קווי כיפותיה שאין בהן הידור נצטיינו במידת הצניעוּת, מוּספי אגפיה הקטנים היו בטנוּניים, ומַלבּני חלונותיה המעוטרים הבהיקו בחמה זיוו לבטלה.

בכנסיה השוממת הזאת מצאתי שערי־ברזל, מתנת איוואן האיום, וחזרתי על כל האיקוניות עתיקוֹת־הימים, על כל מערכת־הכּוּכים והריקבון של המיקדש הזה שאין בו רחמים.

הקדושים – מוּז’יקים ערטילאים ואחוזי־דיבּוּק, שצלעותיהם נתבַּלוּ, – נתעוותו על גבי הכתלים המקולפים, ועל ידם מצוירת היתה בתולתא קדישתא דרוּסיה: כפרית צנומה, שברכיה מפושקות, ושדיה מדולדלים ודומים לשתי זרועות ירוקות, מיותרות.

איקוניות עתיקות צרו על לבי השאנן בצינת תאוותיהם המתות, ובקושי הצלתי נפשי מהם, מקדושי־הקברות האלה.

אלוהים היה מוטל בבית־הכנסיה, נוּקשה ומצוחצח, כבר־מינן לאחר שטיהרוהו בביתו, אלא שהניחוהו בלא קבורה.

אבא אילאריון לבדו שוטט מסביב למתיו. הוא היה צולע ברגלו השמאלית, מתנמנם, מגרד בזקנו המזוֹהם, ועד־מהרה נמאס עלי.

אזי פתחתי לרווחה את שערי יוֹהאן הרביעי, רצתי תחת הקמרונות השחורים ויצאתי אל הרחבה, ושם הבהיקה כנגדי הווֹלגה, המשורינת בקרח.

עשנה של קוסטרומה היה מבקיע את השלגים ומתמר כלפי מעלה; כפריים, המעטרים בהילוֹת צהובות של צינה, הוליכו קמח בעגלות־חורף, וסוסיהם טבעו בקרח את פרסות־הברזל.

סוסי־משא אדמונים המלוּפפים בִּכְפוֹרֶת ובהבל אַפיהם, נשמו נֶשֶׁם קולני על־פני הנהר, ברקי הצפון¹ הוורודים נתעופפו באורנים, והמוניות, המוניות של אלמונים זחלו במעלה המדרוֹנוֹת, העוטים קרח.

רוח מלהבת נשבה כנגד פניהם מן הווֹלגה, שפעת כפריות היו שוקעות בערימות השלג, אך הכפריות הוסיפו להעפּיל והיו מתכנסות ועולות לבית־המינזר, כחיילות לעת שִׂימַת מָצוֹר.

צחוֹק של נשים רעם מעל ההר, ארובות של מיחמים וגיגיות עלו במעלה הדרך, מחליקיים של זאטוטים נאנקו בשעת מיפנה.

זקנות מופלגות גררו משאות אל ההר הרם – הר איפאטי הקדוש, – תינוקות נמנמו במגררות־היד שלהן, ועיזים לבנות נמשכו בחבלים שבידי הזקנות.

– שֵׁדים, – נצטעקתי למראיהן ונרתעתי לאחורי מפני שטף זה שאין לו אח ודוגמא. – שמא אל הנזירה מארפה אתן הולכות, לבקש את בנה, את מיכאיל רוֹמאַנוֹב, שיבוא למלוך?

– יקחך בְּכוֹר־לֵצִים! – השיבה לי אחת הכפריות וחלצה לפני. מה לך מצחק עמנו בדרך? שמא וולדות אנו מעמידות ממך?

מיד נרתמה במיזחלת, גררתה והכניסתה לתוך חצר־המינזר וכמעט הפילה ארצה את אבא אילאריון, שנתבלבלה עליו דעתו. בגרירת מיזחלתה טלטלה הכפרית למקום הוֹרתם־ולידתם של מלכי רוסיה את גיגיותיה, את אווזיה, את הגאמוֹפוֹן שלה שניטל שוֹפָרוֹ, ובהודיעה את שמה – סאַוויצֶ’בָה, תבעה לעצמה את הדירה ה־19 שבמעון ההגמון.

ולתמהוני, ניתן לסאוויצ’בה מבוקשה, וכן לשאר כל הבאים אחריה. והסבירו לי שם, כי אגודת פועלי־האריגה בנתה באגף שנשרף 40 דירות בשביל פועלי חרושת בד־הפישתן המאוחדת של קוסטרומה, וכי היום הם עוקרים למינזר.

אבא אילאריון, שעמד בשער, מנה את כל העיזים והמשתּכּנים; לאחר־מכן הזמינני לשתות תה ובשתיקה העמיד על השולחן ספלים, שגנב בחצר בשעה שלקחו למוּזיאון את כלי־תשמישם של הבּוֹיאַרים לבית רומאנוב.

שתינו תה בספלים אלה עד פליטת־הזיעה, רגלי נשים יחפות דשדשו לפנינו על אדני־החלונות; הנשים שטפו את השמשות בבית־מגוּריהן החדש.

אחר־כך נתאבך העשן מכל הארובות בבת אחת, כביכול על־פי הסכם, תרנגול אלמוני עלה ביעף אל קברו של ההגמון אבא סְיוֹני והצריח בגרון, מפוחית של פלוני, שנתייגעה שעה קלה באינטרוֹדוּקציות, פצחה בזמר־עדנים, וישישונת זרה הלבושה חמילה שרבבה ראשה לתוך קַלְעַתוֹ של אבא אילאריון וביקשתו להשאיל לה קמצוּץ מלח לחמיצה־של־כרוב.

כבר ירד ערב, כשבאה אלינו הישישוֹנת; ענני ארגמן נִצְטַבּוּ מעל לווֹלגה, המדחום שעל הקיר החיצון הורה 40 מעלות כפור, מדורות־ענקים, שתש כוחן, ניטלטלו על־פני הנהר, – אף־על־פי־כן נתעקש בחור פלוני, שרוחו איתנה, והיה מטפס בסולם המקוּפּא אל משקוף השער – מטפס ועולה, כדי לתלות שם פנסוֹן־של־כלום ושלט, שצוירו בו אותיות למכביר: סססר ורספסר, וסימנה של אגודת פועלי האריגה, וחרמש־ופטיש, ואשה, העומדת ליד הנוּל, שקרניים מפצילות ממנו לכל העברים.

ששה מאנשי מאַכנוֹ אָנסו אמש את המשרתת. משהגיעתני בבוקר השמועה על כך, גמרתי בלבי לראות, מה דמות לה לאשה לאחר אוֹנס, שנעשה בה שש פעמים. מצאתיה במיטבח. היא עמדה רכוּנה על גיגית וכבסה. היתה זו בעלת־בשרים אדומת־לחיים. רק חיים המתנהלים לאיטם על אדמת תנובוֹת עשויים למלא יהודיה דשן כזה של פרה, לשווֹת לפניה זיו שמנוני כזה. רגלי הנערה, השמנות, האֲדַמִחוּמוּת, התפוחות ככדורים, העלו סרחון מבחיל, כאוּמצת בשר שזה עתה חתכוּה. ונדמה לי, שמבתוּליוּתה מיום־אתמול לא נשתיירו בה אלא לחייה, המלוהטות יותר מכפי הרגיל, ועיניה המושפלות.

מלבד המשרתת ישב במיטבח גם הפירחח קיקין, הצעיר הַמִשְׁתַּלֵחַ של מטה הבאטקוֹ¹ שלנו מאַכנוֹ. הוא הוּחזק במַטה שוֹטה, ואך מלאכה קלה היתה לו להלך בהיפוּך הראש בשעה הבלתי־כשרה ביותר. לא פעם אחת בלבד נזדמן לי למוצאו עומד כנגד הראי. בכפיפת הרגל, שמִכְנָסָהּ קרוּע, היה קורץ עין לעצמו, טופח על כרסו הזאטוטי החשוף, מזמר זמירות־של־מלחמה, עושה עוויות של בעל־גבוּרוֹת, שלמראיהן היה הוא עצמו מתפקע מצחוק. כוח־ההמצאה שבלב הנער היה פועל בערנות מופלגת. היום מצאתיו שוב עושה מעשה מיוּחד במינו, – הוא היה מדביק על גבי קסדה גרמנית פסים של נייר מוזהב.

– כמה טָעַנְתּ אמש רוּחִיליָה? – אמר, ובצמצמו עין אחת, סקר את קסדתו המקושטת.

הנערה החרישה.

– טָענת ששה, – המשיך הנער, – ויש מן הנשים, שעשויות לטעון עד עשרים בזה אחר זה. החבריא שלנו היו חורשים וחורשים בעלת־בית אחת בקראַפּיבני, עד שלסוף יצאה מאפם, נו, ההיא שמֵנה ממך היתה…

– הָבֵא מיים, – אמרה הנערה.

קיקין הביא דלי מיים מן החצר. בגשישת רגליים יחפות ניגש אחר־כך אל הראי, חִבֵּש עד לעיניו את הקסדה עם סרטי הזהב ובשימת־עין בחן את בבואותו. מראה הבבואה משך את לבו. בתקיעת אצבעות בנחיריו עקב הנער באוות־נפש אחרי התמורות המתחוללות בצורת חוטמו בכוח הלחיצה מבפנים.

– אני אסתלק מן האֶכּספּדיציה, – הפך פניו אל היהודיה, – אַל תספרי לאיש, רוּחיליה. סְטֶצֵנקוֹ לוקח אותי לאסכּדרון. שם, על־כל־פנים, בגדי־שׂרד, והכבוד מזוּמן לי, וגם חברים אמצא לי בחוּרים של ממש, שלא כהללו שבכאן, מין חבורה גרוּטית… אמש, כשתפסוך, ואני בראשך החזקתי, אמרתי לו, למאַטוויי וואַסיליץ‘, – מה העניינים, אוֹמרני, מאטוויי וואסיליץ’, הנה כבר הרביעי דוֹלג, ואני עודי מחזיק ומחזיק. אתה כבר פעם שניה, מאטוויי וואסיליץ‘, דָלַגְתָ, ואם נער דרדק אני, ולא מבני־החבוּרה, הרי שכל הרוֹצה יכול לקפחני… את, רוּחליה, בעצמך, מן־הסתם, שמעת אותם דברים שלוֹ, – אנו, אומר הוא, קיקין, לא נקפחך בשום צד ואופן, הנה יעלו כל התּוֹרַנים כולם, ולאחר מכן תעלה־ותבוא גם אתה… ואמת־נכון, הניחוני ליקרב, אלא מה!… אכן, בשעה שכבר גררוּך לחורשה, עמד מאטוויי וואסיליץ’ ואמר לי, – עלה, קיקין, אם רצונך בכך. לא, אומרני, מאטוויי וואסיליץ', אי אפשי לבוא אחרי וואסקא, לבכּות תמרוּרים עד סוף ימי…

קיקין נתנשף בכעס ונשתתק. הוא שכב על הריצפה ונעץ עיניו במרחקים, יחף, ארוך, עגום־נפש, בטנוֹ חשוּפה, וקסדה מבהיקה לו מעל לשערותיו שצבען כצבע הקש.

– הנה מספרים הבריות באנשי מאכנוֹ, במעשי־גבורותיהם, – אמר קדורנית, – ואך תתנסה עמהם מעט־קט, וראו עיניך בעליל, שכל אחד ואחד אבן טמוּנה לוֹ בחיקו…

היהודיה זקפה מעל לגיגית את פניה המלאות דם, הֶחטיפה מבט כלפי הנער והפסיעה לה מן המיטבח אותן פסיעות כבדות, שאתה מוצא אצל איש חיל־הפרשים, כשלאחר מסע ארוך הוא מציג על הארץ את רגליו הקהות. משנותר הנער לבדו, השיט על־פני המטבח מבט משתעמם, השעין כפות־ידיו בריצפה, הזקיר את רגליו, ובלי הניד את עקביו המשורבבים, החל להלך חיש־מהר על כפות ידיו.

לנמל אודיסה הגיעה האוניה “האַליפאַכּס”. היא באה מלונדון לטעוֹן חיטה של רוסיה.

בכ"ז ביאנואר, ביום לווייתו של לנין, עמדו אנשי הצוות הצבעוני של האוניה – שלושה סינים, שני כושים ומאלאי אחד – וקראו לקברניט, שיֵצֵא לסיפון. בעיר רעמו תזמורות ונתערבלה סופה.

– הקברניט אוֹ־נירן – אמרו הכושים, – היום אין טעינה, יפטרנו העירה עד הערב.

– איש אל יזוז ממקומו, – השיב או־נירן, – עוצמת הסופה היא תשעה קשרים, והיא גוברת והולכת; ליד סאַנז’ייקה קפאה בקרח “בּיקוֹנספילד”, הבארוֹמטר מורה הוראה, שלוואי לא היה מוֹרה. באוויר כזה מצוּוים אנשי הצוות להיות באוניה. אל יזוז איש ממקומו.

ובאומרו את הדברים האלה, פרש הקברניט או־נירן אל חוֹבל־המישנֶה. הם צחקו זה לזה, הקברניט וחובל־המישנה; עישנו סיגארים והצביעו כלפי העיר, שבצער שאין לו מעצור נתערבלה בה סופת־שלג והילילו תזמורות.

שני כושים ושלושה סינים נתשוטטו על־פני הסיפון לבטלה. הם נפחו לתוך כפותיהם שקפאו, דשדשו במגפי־הגומי ופעם בפעם הציצו בפתח תאו של הקברניט. משם זרמה והלכה אל הסופה, שעוצמתה תשעה קשרים, קטיפת הספּוֹת, שהוּחמה בקוניאק ובדוֹק של עשן.

– רב־המלחים! – נצטעק או־נירן למראה המלחים. – הסיפון אינו טיילת, גרש בבקשה את הבחורים אל הסַפְנָה.

– ייס, סֶר, – השיב רב־המלחים, עמוּד של בשר אדום, שנתכסה שער אדום, – ייס, סֶר, – ואחז בעורפו של המאלאי המדובלל. הקריבו אל הדופן, הפונה אל לב הים, והשליכו אל סולם־החבלים. המאלאי נתגלגל למטה והחל לרוץ על־פני הקרח. שלושת הסינים ושני הכושים קפצו ורצו אחריו.

– גירשת את האנשים אל הספנה? – שאל הקברניט מתאו, שהוּחם בקוניאק ובדוֹק של עשן.

– גירשתים, סֶר, – השיב רב־המלחים, עמוּד הבשר האדום, וניצב ליד הכֶּבֶשׁ, כזקיף לעת סופה.

הרוח נשבה מן הים – תשעה קשרים, כתשעה כדורי־קלע, שהוטלו מסוללות הים שקפאו. שלג לבן נשתולל מעל לגושי הקרח. ועל גבי הגלים שנתאבנו, בלי דעת נפשם, נישאו אל החוף, אל המעגנים, חמישה פסיקים שנתעוותו, פניהם מפוחמים, ומקטורניהם מתנופפים. בשריטת עור־ידיהם טיפסו בכלונסים, שנתכסו קרח, ועלו אל החוף, עברו במרוצה אל הנמל ופרצו העירה, שרעדה ברוח.

פלוגת סוורים נושאי דגלים שחורים צעדה אל הכיכר, למקום יריית אבן־הפינה לאנדרטה של לנין. שני הכושים והסינים הלכו בצד הסוורים. הם נתנשפו, לחצו ידיים אלמוניות וצהלו בצהלת אסירי־קאַטוֹרגה שנמלטו.

באותה שעה בכיכר האדומה שבמוסקבה היו מורידים אל כוך־הקבר את גופתו של לנין. אצלנו, באודיסה, הילילו צופרות, נתערבלה סופת־שלג, ונהרו המונים, שנערכו שורות־שורות. ורק באוניה “האליפאכס” עמד ליד הכבש רב־המלחים, והוא בִּצוּר־ונבצר כזקיף לעת סערה. בחסותו הדו־משמעית היה הקברניט או־נירן שותה קוניאק בתאו מקוּטַר־העשן.

הוא סמך על רב־המלחים, או־נירן, והוא נתחרבּן – הקברניט.

בימי הרעב לא היו באודיסה אנשים, השרויים ברוב טובה כּאנשי מושב־הזקנים אשר עם בית־הקברות היהודי השני. סוחר־האריגים קופמאן יסד בשעתו לזכר אשתו איזאַבֶּלָה מושב־זקנים סמוך לחומת בית־העלמין. על סמיכות זו הירבו להתבדח בבית־הקפה פאַנקוֹני. אך נמצא, שהדין היה עם קופמאן. לאחר המהפיכה עמדו הזקנים והזקנות, שוכני ההקדש שליד בית־הקברות, ותפשו בידיהם אומנות הקברנים, החזנים, הטַהַרניוֹת. הם רכשו לעצמם “ארון” של אלון עם פרוכת שחורה וגדילי־כסף והיו משכירים אותו לעניי העיר במחיר כּך וכך.

הנסרים אָזלו בעת ההיא מאודיסה. “הארון” השָׂכוּר לא עמד בטל. בתוך הארון שדפיו עשויים עץ־עלון היה המת מוטל בין כותלי ביתו וכל שעת האשכּבה; וַאִלוּ לקבר הטילוהו מלוּבּש בתכריכים. כך הוא דין ישראל שנשתכח.

חז"ל הורוּ, שמחמת טוּמאתה של נבלת־המת אין לעשות חציצה בינה לבין הרימה, כעניין שנאמר “ואל עפר תשוּב”.

כיוון שנתחדש הדין הישן, קיבלו הזקנים לפת־בּגם אוכל נפש, איש לא חלם עליו בשנים ההן. בערבים היו הללו משתכרים במרתפו של זלמן קריבוֹרוּצ’קא ואת שיירי סעדתם נותנים לשכנים.

ולא פסקה רווחתם, עד שאירעה מרידה במושבות הגרמנים. הגרמנים הרגו בקרב את מפקד חיל־המצב הירש לוּגוֹבוֹי.

קברוהו בטכסיסים של כבוד. החיילות באו לבית־העלמין עם תזמורות, מיטבּחי־שדה ומקלעים על גבר "טאַצ’אַנקוֹת״. ליד הקבר הפתוח ננאמו נאומים ונשבעו שבועות.

– חבר הירש, – צווח ברב התאמצות המי“ם־דל”ת ליוֹנקה ברוֹיטמאַן, – נכנס לרסדרפ¹ של הבולשביקים בשנת 1911, שבה ביצע פעולה של תועמלן וסוֹכן־קשר. תחילת הרפּרסיות על החבר הירש, יחד עם סוניה יאנובסקאיה, איוואן סוקולוב ומוניסזון, חלה להיות בשנת 1913, בעיר ניקולאייב…

אריה־לייב, הגבאי של המושב־זקנים, ניצב הכן עם בני־חבורתו. עוד ליוֹנקה עומד בגמר דבר־ההספד שלו, והזקנים כבר החלו מַטִים את הארון על צידו, לגלגל מתוכו את המת, המכוסה בדגל. באין רואה דחף ליונקה את אריה־לייב בדרבונו.

– פְרַח, – אמר, — פרח מכאן… הירש זכה אצל הריפובליקה…

לעיני הזקנים הנדהמים נקבר לוּגוֹבוֹי יחד עם ארון־האלונים, הגדילים והפרוכת השחורה, שבחוטי־כסף נרקמו עליה צורת מגן־דויד ופסוק מתפילת־האשכבה.

– אנו חשוּבים כמתים, – אמר אַריה־לייבּ לבני־חבורתו לאחר טכס־הקבורה, – אנו עבדים לפרעה…

והוא חש אל מנהל בית־העלמין ברוידין לבקש לווחים לארון חדש ואריג לפרוכת. ברוידין הבטיח, אך לא נקף אצבע. לא היה זה מתוֹכניתו להעשיר את הזקנים. הוא אמר בלישכה:

– לבי דואב על מחוּסרי־העבודה שבמשק העירוני יותר מן הספיקוּלאנטים האלו…

ברודין הבטיח, אך לא נקף אצבע. במרתף־היין של זלמן קריבוֹרוּצ’קא ניתכו על ראשו ועל ראשיהם של חברי אגודת הקומונאלניקים חבילי־חבילין של קללות מפולפלות. הזקנים שלחו את הרקב בעצמותיהם של ברוידין ושל חברי האגודה, ואת המאֵרה ברחמי נשותיהם, ואיחלו לכל אחד ואחד מהם כל מיני נגע ומחלה ומכּה טריה.

פדיונם נתמעט, פת־בּגם היתה מעתה נזיד כחוֹל עם עצמות של דגים. למנה שניה ניתנה דייסה של גריסי־שעוֹרים, בלא קוֹרֶט של שוּמן.

זקני אודיסה עשויים לאכול כל נזיד שהוא, ויהא טיבו כאשר יהיה, ובלבד שיתוּבל בעלה־דפנה, בשוּם ובפלפל. וכאן לא היה זכר לכל אלה.

חלקוֹ של המושב־זקנים על־שם איזאבּלה קופמאן היה עם שאר כל הבריות. חמת הזקנים שנתרעבו גברה והלכה. היא נשתפכה על ראש האיש, שפחות מכל פילל לכך. אותו איש היה – הרוֹפאה יהודית שמייסר, שבאה למושב־הזקנים להרכיב אבעבועות.

הגוּבּאיספּוֹלקוֹם² הוציא פקודה בדבר חובת הרכבת־האבעבועות.

יהודית שמייסר ערכה על־גבי השולחן את כלי־אומנותה והדליקה מנורת־שׂפירט. מול החלונות עמדו חומות־איזמרגדים של שיחי בית־העלמין. לשון־התכלת הקטנה של האש נתערבּבה עם חזיזי־הברק של יוני.

הקרוב ביותר ליהודית היה מאיר בּייסקוֹנייצ’ני, זקן דל־בּשר. הוא עקב בפנים חרופות אחרי מעשי תכוּנתה.

– ירשני לדוקרו, – אמרה יהודית והניפה את המַלקֵט. היא התחילה לחלוץ מתוך הסמרטוטים את פתיל־התכלת של ידו.

הזקן משך את ידו:

– אין לי מקום לדקור…

– זה לא יכאיב, – נצטעקה יהודית, – בבשר הרך אין זה מכאיב…

– אין לי בשר הרך, – אמר מאיר בּייסקוֹנייצ’ני, – אין לי מקום לדקור…

מקרן־זווית נענתה לו געיית־בכי עמומה. זו געתה בבכיה דאָבֵּה־לאה, לשעבר הטבחית בסעוּדוֹת של ברית־מילה. מאיר עיוות את לחייו הנבולות.

– החיים הם אַשפה, – הרטין ואמר, – העולם בית־הזונות, בני־האדם – אֲפֶריסטין…

הפֶּנסנֶה על חטמטמה של יהוּדית נתנדנד. חזה נחלץ מן החלוק המעומלן. היא פתחה פיה כדי להסביר תועלתה של הרכבת האבעבועות, אלא שהפסיקה אריה־לייב, הגבאי של המושב־זקנים.

– העלמה, – אמר, – אמא יְלָדתנו, ממש כמוך. אשה זו, אמנו, ילדתנו למען שנחיה, ולא למען שנתייסר ביסורים. היא חפצה שנחיה חיים של טובה, וצדקה בחֶפצה, כצִדקת האמהוֹת בכל עת. אדם, שמסתפק במה שקוֹצב לו ברוידין, אדם זה אינו שווה בנזק החומר שנתבזבז עליו. מגמת־חפצך, העלמה, היא להרכיב אבעבועות, והרי את מרכיבה אותן, בעזרת השם. מגמת־חפצנו היא לחיות את חיינו עד תוּמם, ולא לדקדקם ביסורים, ואין אנו עושים מגמתנו זו.

דאָבּע־לאה, זקנה בעלת שפם ובעלת פנים של אריה, הגבירה בכייתה לשמע הדברים האלה. היא געתה בקול בּאס.

– החיים – אשפה, – כפל מאיר בייסקונייצ’ני את אמירתו, – בני־האדם – אֲפריסטין…

שמעון־וולף אחוז־השיתוק תפש בהגה עגלתו, וביבבה ובהיפוך כפותיו ניזוז כלפי הדלת. כיפתו זחה מעל ראשו הפטוֹל, התפוח.

אחרי שמעון־וולף, בקול ניהום ובעוויות משונות, נשמטו אל השדרה הראשית כל שלושים הזקנים והזקנות. הם נפנפו בקבּיהם ונהקו כחמורים רעבים.

השומר, כיוון שרָאָם בכך, עמד והגיף את שערי בית־העלמין. הקברנים נשאו כלפי מעלה את אִתֵּיהם, שרגבי־עפר ושרשי עשבים מדובקים בהם, ועמדו משתוממים.

לקול ההמולה יצא ברוידין בעל־הזקן, בקרסוּליוֹת ובכוּמתת־מצחוֹן של רוכב־אופניים ובמקטוֹרנית קצרה.

– אֲפֵריסט, – נצטעק כנגדו שמעון־וולף, – אין לנו מקום לדקור בו… אין לנו בשר בידינו…

דאָבע־לאה חשפה שיניה ונשתאגה. היא החלה לגלגל את עגלתו של אחוז־השיתוק ולעלות על ברוידין. אריה־לייב פתחף כדרכו, בשפת משלים וחידות, המתגנבים ובאים מרחוק ומכוונים לנקוּדה, שלא הכל רואין אותה.

הוא פתח במשל, במעשה שהיה ברבי הושעיא, שנתן נכסיו לבניו, את לבו – לאשתוֹ, את היראה – להשם־יתברך, את המיסים והארנוניות – לקיסר, ולא שייר לעצמו אלא ד' אמות בצל עץ־זית, מקום שהחמה בשקיעתה מאריכה שם באורה הארכה יתירה. מר' הושעיא עבר אריה־לייב לעניין הלווחים בשביל ה“ארון” החדש ולעניין הפת־בג.

ברוידין פישק רגליו החבושות קרסוליות והקשיב בלא הגבהת עיניים. המחסום הקנוֹם של זקנו נח בבלי נוע על ה“פרִנטש” החדש; דומה היה, שהוא מתמכר להרהורים שיש בהם מן העצבות ומן הנפש המפויסת.

– במחילה, לייב־אריה, – ברוידין נתאנח, בפנותו אל חכם בית־הקברות, – במחילה ממך, אם אומר, שאי אפשר לי שלא לראות בך מיני מזימות ואֶלמנט פוליטי… מאחורי גבך אי אפשר לי שלא לראות, אריה־לייב, את אלה שיודעים מה הם עושים, ממש כשם שגם אתה יודע מה אתה עושה…

כאן הגביה ברוידין את עיניו. הן הוצפו מיד מיים לבנים של חמת־טירוף. גבשושיות אישוניו הרועדות ננעצו בזקֵנים.

– אריה־לייב, – אמר ברוידין בקולו העז, – קרא הטלגראמות מן הטאַטריספובליקה, שאוכלוסין מרובים של טאטארים רעבים שם, כמטורפים… קרא הכרוז של הפרוליטארים מפּיטֶר, שעובדים ומחכים ברעבונם איש על סדנתו…

– אין לי פנאי לחכות, – שיסע אריה־לייב את המנהל, – אין לי זמן…

– יש אנשים, – הרעים ברוֹידין, שלא שמע כלום, – שחייהם גרועים משלך, ויש אלפי אנשים, שחייהם גרועים מאלה שחייהם גרועים משלך… אתה זורע צרות, אריה לייב, ותקצור פורעניות… אתם תהיו חשובים כמתים, אם אהפוך פני מכם… אתם תמותו, אם אלך לי בדרכי, ואתם בדרככם. אתה תמות, אריה־לייב, אתה תמות, שמעון־וולף, אתה תמות, מאיר בייסקונייצ’ני. אך בטרם תמותו, הגידו לו, – אני מתאווה לדעת זאת, – יש אצלנו שלטון סובייטי, או שמא הוא איננו אצלנו? אם הוא איננו אצלנו, ואני טעיתי, – בכן, הובילוני אל אדון בֶּרזוֹן בקרן דֶריבּאַסוֹבסקאיה וייקטרינינסקאיה, ששם ביליתי כתוֹפרָן של חזיות כל שנות חיי. הגד לי, שטעיתי, אריה־לייב…

ומנהל בית־הקברות ניגש אל בעלי־המומים פנים אל פנים. אישוניו הרועדים נשתלחו בהם. הם עטו אל העדר שנתאנחו, שנתחוורו כמתים, כקרניים של זרקורים, כלשונות של אש. הקרסוּליוֹת של ברוידין החריקו, הזיעה רתחה בפניו החרושות, הוא קרב הלוך וקרוב אל אריה־לייב ותבע תשובה במפגיע – האם לא טעה, בסברו, כי השלטון הסובייטי כבר קם והיה…

אריה־לייב שתק. שתיקה זו יכלה להיות לו לרוֹעץ, אילולא פיידקא סטייפּוּן, שהופיע בקצה השדרה, והוא יחף ולבוש חולצה־של־ימאים.

פיידקא נהלם בשעתו בשערי רוסטוב. הוא נתגורר בחזקת מתרפא בביקתה הסמוכה לבית־העלמין, והיו עמו משרוֹקית של שוטרים, הקשורה בשרוך תַפוֹז, ונאגאן בלי נרתיק.

פיידקא היה שיכור. סלילי־האבן של תלתליו סדורים היו על מצחו. מתחת לסלילים נתעוותו פניו הלסתניות. הוא ניגש אל קברו של לוּגוֹבוֹי, שהיה עטור זֵרים שנבלו.

– היכן היית, לוגובוי, – אמר פיידקא למנוח, – כשהייתי כובש את רוסטוב?..

המלח החריק בשיניו, השריק במשרוקית־השוטרים ושלף מן החגורה את הנאגאן. לוֹעוֹ המְאוּכּם של האקדוח הבהיק.

– מיגרנו הקיסרים, – נצטעק פיידקא, – אין קיסרים… הכל ישכבו בלא ארון…

המלח היה לוחץ את האקדוח בידו. חזהו היה חשוף. בכתובת־קעקע צוירו עליו המלה “ריבה” ודרקון, שראשו נטה כלפי הפיטמה.

הקברנים, ואִתיהם מוגבהים בידיהם, נצטופפו ליד פיידקא. הנשים, שנתעסקו בטיהור המתים, יצאו מכלוביהן והתקינו עצמן לגעות בבכיה בצוותא עם דאָבע־לאה. גלי היללה נתדפקו על שערי בית־העלמין הסגורים.

קרוביהם, שהביאו מתיהם בעגלות־יד, דרשו שיניחום להיכנס. קבצנים חבטו בקבּיהם על הסורגים.

– מיגרנו הקיסרים. – המַלח ירה השמימה.

בדילוגים נישאו האנשים על־פני השדרה. פני ברוידין עטו חוורון לאט־לאט. הוא הרים ידו, הסכים לכל תביעותיו של המושב־זקנים, ובפנותו מעשה חייל, נסתלק אל הלישכה. מיד נתפשקו השערים. קרובי המתים, שדחפו את העגלות לפניהם, גילגלון בזריזות על־םני השבילים. המִתחַזנִים שוררו בפאלצֶטים רוצעי־אוזניים “אל מלא רחמים” על פי הקברים הכרויים. בערב הם חגגו את נצחונם אצל קריבורוּצ’קא. לפיידקא הביאו שלוש רביעיות יין ביסאראביה.

– “הֶבֶל־הבלים”, – אמר ארייה־לייב, בהשיקו את כוסו עם כוס המלח, – אתה אדם־בעל־נפש, אתך אפשר לחיות… “כּוּלוֹי הבל”…

בעלת הבית, אשתו של קריבורוּצ’קה, שטפה כוסות מעבר לכותל.

– כשאתה מוצא גוי, שהוא בעל מזג טוב, – העירה מאדאם קריבורוצ’קא, – הרי באמת לא בא כבושׂם הזה…

את פיידקא הוציאו בשעה שתיים בלילה.

– הֶבֶל הבלים, – מלמל הלה את המלים הקטלניות, הבלתי־מובנות, בהשתרכו על־פני הרחוב סטייפּוֹבאיה, – כּוּלוֹי הבל…

למחר נתנו לשוכני מושב־הזקנים ארבע חתיכות סוכר גזור לאיש ובשר לחמיצה. בערב הובילום לתיאטרון העירוני להצגה, שנערכה מטעם הביטוח הסוציאלי. הוצגה “כַּרמֶן”. בפעם הראשונה ראו הנכים ובעלי־המומין את היציעים המופזים של התיאטרון האודיסי, את מחיצות הקטיפה שלו, את זיוון השמן של נברשותיו. בהפסקות חילקו לכולם כריכים עם נקניק של כָּבד.

אל בית־העלמין הסיעו את הזקנים במכונית־משא צבאית. בקול קרקור וטרטור היא הבקיעה לה את דרכה על־פני הרחובות שקפאו. הזקנים נרדמו, וכרסם מבוטבטת להם. הם נתגהקו מתוך שנתם ורעדו מתוך שְׂביעָה, ככלבים שנתיגעו מריבוי המרוצה.

בבוקר השכּים אריה־לייב לפני כל השאר. הוא כיוון פניו לצד מזרח, כדי להתפלל, וראה מודעה על הדלת. בפיסת־נייר זו הודיע ברוידין, שמושב־הזקנים נסגר לצורך בדק־הבית, ועל כל החוסים בו לבוא למחלקת הביטוח הסוציאלי של הפלך לשם רישום־ביקוֹרת מבחינת־המקצוע.

החמה צפה ועלתה מעל צמרות החורש הירוק של בית־העלמין. אריה־לייב הקריב אצבעותיו אל עיניו. מארוּבּוֹתיהן הכבויות נתמצתה דמעה.

שדרת הערמונים האירה והפליגה אל חדר־הטהרה. הערמונים עמדו בפריחתם, האילנות נשאו פרחים לבנים, גבוהים, על כפותיהם המפושקות. אשה אלמונית ברדיד, הלופת בחוזקה את חזה, נתעסקה בחדר־הטהרה כבתוך שלה. שם תוּקן וחוּדש הכל, – הכתלים קוּשטוּ באשוחים, השולחנות נישוֹפוּ. האשה טיהרה תינוק שמת. היא הפכתו בחריצות־כפיים מצד אל צד: כמין קילוח יהלומים ניגרו המיים על־פני הגב הקטון, הנפוּל והמכוסה כתמים.

ברוידין, בקרסוליות לרגליו, ישב על גבי המדרגות של חדר־הטהרה. היה לו מראה איש שישב לפוש. הסיר את כומתת־מצחונו והיה מוחה את מצחו במטפחת צהובה.

– וכך אמרתי באגודה לחבר אַנדרייצ’וּק, – קולה של האלמונית היה מתרונן, – אין אנו משמטות עצמנו מפני העבודה… ישאלו־נא עלינו בייקאטרינוסלאב… ייקאטרינוסלאב יודעת את עבודתנו…

– הסתדרי, חברה בליוּמה, הסדרי, – אמר ברוידין בקול מפויס אגב טמינת מטפחתו הצהובה בכיס, – אתי אפשר לחיות בשלום… אתי אפשר לחיות בשלום, – כפל אמירתו וכיוון עיניים רושפות כלפי אריה־לייב, שנשתרך והגיע עד מדרגות־האכסדרה, – ובלבד שלא ירקקו לי לתוך הדייסא…

ברוידין לא סיים את דבריו: ליד הפתח נעצרה כִּרְכֶּרִית, הרתומה לסוס אָכוֹם וגבה־קומה. מן הכרכרית הגיח מנהל הקומחוז³ בחולצה פתוחת־צווארון. ברוידין אחז בו והוליכו אל בית־הקברות.

החַיטוּט הוותיק הראה למנהלו את תולדות מאת־השנים של אודיסה, שנטמנו תחת אבני־השחם. הוא הראה לו את מצבותיהם ואחוזות־קבריהם של יצוּאָרי החיטה, סרסרי־האוניות ועתוּדי־המסחר, שבנו את מארסיי הרוסית במקום מושבו של חג’י־ביי. הם נחו כאן – ופניהם כלפי השער – בני בית אשכנזי, הֶסֶן ואפרוּתי, קמצנים מצוחצחים, הוללנים מתפלספים, יוצרי הנכסים והבדיחות של אודיסה. הם נחו תחת מצבות של לַבְּרָדוֹר ושל שיש וורוד, המובדלות בשרשרת עצי־ערמון ועצי־שיטה מהמון־העם, שנדחקו אל החומות.

– הם לא הניחו לבריות לחיות בחייהם, – ברוידין בעט במגפו על אבן־המצבה, – ולא הניחום למות אחרי מותם.

בהתלהבותו סיפר למנהל הקומחוז את תוכניתו לשינוי סדריהם של בתי־הקברות ואת תוכנית המלחמה בחברא־קדישא.

– ואת הללו לסלק, – המנהל הורה כלפי הקבצנים, שנערכו ליד־השער.

– הדבר נעשה והולך, – השיב ברוידין, – קמעא־קמעא הכל נעשה.

– נו, נזוז, – אמר המנהל מאַיוֹרוֹב, – אצלך, דודי, סדרי־סדרים… נזוז…

הוא הניף את רגלו אל דוושת הרכרית ונזכר את פיידקא.

– מיה היה אותו לץ?..

– בחור שנהֶלם, – אמר ברוידין בהשפלת־עיניים, – ופעמים שאינו מושל ברוחו… אבל עכשיו הסבירו לו, והוא מבקש מחילה…

– רוקח המרקחה, – אמר מאַיוֹרוֹב לבן־לווייתו, עם תחילת נסיעתם, – מסובב הגלגל כדבעי…

הסוס גבה־הקומה הסיע העירה אותו ואת מנהל מחלקת השיפוצים. בדרכם נזדמנו להם זקנים וזקנות, שגורשו מבית־המחסה. הם צלעו קמעא וכפופים תחת צרורותיהם נשתרכו בשתיקה. חיילים־אדומים מזורזים כִּנָסוּם לשורות. עגלותיהם של אחוזי־השיתוק החריקו. קול־שריקה של תשנוּק וקול חרחור של הכנעה נתמלטו מחזותיהם של חזנים שיצאו בדימוס, בדחנים של חתונות, רקחות וטבחות בסעודות של ברית־מילה ופקידים שנסתיימה כהונתם.

החמה הגביהה עמידתה. חום־היום עינה את צְרוֹרֵי הסמרטוטין, שנשתרכו על־פני האדמה. דרכם הוליכה על־פני כביש־אבנים צרוּב, על־פני ביקתות־חומר, על־פני שדות, שהכאיבום אבנים, על־פני בתים פתוחים, הרוסי־פגזים, והר־המגיפה. דרך־אבלה עד אין לתאר הוליכה לפנים באודיסה מן העיר לבית־העלמין.

הלכתי מן החזית שנתמוטטה בנובמבר שנת שבע־עשרה. בבית צררה לי אמי צרור צנימים ולבָנים. לקיוב נקלעתי יום אחד לפני שמוּראַביוֹב החל בהרעשת העיר. מגמת־פני היתה פטרבורג. שנים־עשר מעת־לעת שרויים היינו במרתף האכסניא של חיים צירוּלניק בבּייסאַראַבּקה. היתּר יציאה מן העיר קיבלתי מאת מפקדה של קיוב הסובייטית.

מי שלא ראה את בית־הנתיבות של קיוב, לא ראה מחזה אָבֵל מעולם. צריפי־עץ של ארעי מכערים מזה שנים רבות את מבואות העיר. על גבי קרשים לחים נתפצחו כּינים. עריקים, שַׂקָאִים, צוענים נתגוללו בערבּוביא. נשים מגאליציה הטילו מימיהן על הרציף במעומד. שָמיים נמוכים נתלמו תַלְמִיוֹת תלמיות של עננים, הוצפו ערפל וגשם.

שלושה מעת־לעת עברו עד שיצאה הרכבת הראשוֹנה. תחילה היתה זו ניצרת בכל פרסה, לסוף החישה מרוּצתה, הגלגלים נשתקשקו ביתר שאת, פצחו שיר של תעצוּמוֹת. מתוך כך נעשו כל נוסעי “החֲמָמִיה” שלנו מאושרים. בשנת השמונה־עשרה היתה מהירות המסע עושה את בני־האדם מאושרים. בלילה נזדעזעה הרכבת ונעצרה. דלת “החממיה” נתפשקה, זיוום הירוק של השלגים נגלה לעינינו. לקרון נכנס הטלגראפיסט של התחנה באדרת־פרווה משוּנצת ברצועה ובמגפי־קאווקאז רכים. הטלגראפיסט הושיט ידו והקיש באצבעו על כף־ידו הפתוחה.

– תעודות לזֶה המקום…

ראשונה ליד הדלת שכבה על גבי צרורות זקנה חרישית, מקופלת. היא נסעה לליוּבּאַן אל בנה העובד שם במסילת־הברזל. על ידי נמנמו בישיבה המורה יהודה וויינבּרג ורעייתו. המורה בא לפני כמה ימים בברית הנישואין והסיע את בת־זוגתו לפטרבורג. כל הדרך מתלחשים היו על שיטת־הנושאים בחינוך, אחר־כּך נרדמו. ידיהם גם בשינה היו אחוזות זו בזו, רתוּקות זו בזו.

הטלגראפיסט קרא את המאנדאט שלהם, החתום בידי לוּנאַצ’אַרסקי, הוציא מתחת לשולי הפרווה מאוּזר, שלועו צר ומזוהם, וירה בפניו של המוֹרה.

צווארה הרך של האשה נתנפח. היא החרישה. הרכּבת עמדה בערבה. תלי־שלג גלייניים הרחישו באור הקוטב. מן הקרונות הושלכו יהודים אל סוללת־המסילה. יריות נשתמעו למקוטעין, כקריאות. כפרי בכובע־שליש שהותרו קישוּריו הוליכני אל אחורי סוור־של־עצים שנתכסה קרח והחל לפשפש בכלי. הלבנה, שהיתה מתעממת, האירה אותנו. חומת הסְגוֹל של העצים נתאבכה, בּוּלי האצבעות, הקפואות עד בלתי היכּפף, זחלו על גופי. הטלגראפיסט קרא מעל מִשְטַח הקרון:

– ז’יד או רוסי?

– רוסי, – הרטין הכפרי שמִישש את כלי, – ממש צא ומשחהו לרב…

הוא קירב אלי את פניו המעוכות, המפיקות־דאגה, – תלש מן התחתונים ארבעה מטבעות־זהב, עשרה רובל המטבע, שהתפירה לי אמי לדרך, הסיר מעלי את המגפיים והמעיל, ולאחר מכן הפך גבי כנגד פניו, טפח על עורפי בחוּדה של הכף ואמר ביהודית:

– אַנקלוֹיף, חיים…¹

הלכתי בדריסת רגלי היחפות בשלג. מטרה נִצתה בגבי, נקודת המטרה עברה בין הצלעות. הכפרי לא ירה. בין שדרות האורנים, במחילה הסכוּכה של היער, הבליח ניצוץ אור בתוך הילה של עשן חכלילי. הגעתי במרוצה אל סוכת־השומר. היא נתקטרה בעשן של אריחי־גללים. היערן נתאנח, כשפרצתי לתוך הסוּכה. מלוּפף ברצועות, שנגזרו מפרוות ומסגינים, ישב הלה בכורסית־קטיפה של חִזְרָן ופרפר טאבּאק על ברכיו. היַערן, שנתמשך בעשן, היה גונח, לסוף קם והשתחווה לי ארצה:

– הסתלק, דוֹדי רחימאי… הסתלק, אזרחי רחימאי…

הוא הוציאני אל משעוֹל ונתן לי מטלית לחתוֹל את רגלי. נשתרכתי הגעתי לעיירה בשעת־בוֹקר מאוחרת. בבית־החולים לא נמצא רופא לקטוע את רגלי, שהוכּו בכפור; הממונה על מחלקה היה חובש. בוקר־בוקר היה מגיע בדהרה לבית־החולים רחוב על סוסו השחור וקצר־הקומה, קושרו אל הכַּלנָס ונכנס אלינו משולהב, וברק עז בעיניו.

– פרידריך אנגלס, – היה החובש נרכן למראשותי בנצנוץ הפחם של אישוניו, – מלמד את אנשי־שלומכם, שהאוּמוֹת צריכות להתבטל מקיוּמן; ואנו אומרים היפוכו של דבר – האומה מוכרחה להתקיים…

בתולשו את התחבושות מעל רגלי, היה מזדקף ובחירוק־שיניים שואל בקול חרישי:

– לאן? לאן אתם מיטלטלים… למה היא מטולטלת בנסיעות, האומה שלכם?… למה היא הומיה, משַגֶשֶׁת שיגוּשים…

הסובייט הוציאנו בלילה בעגלה – חולים, שלא היו שרויים בשלום עם החובש, ויהודיות זקנות בפאות־נכריות, אִמותיהם של קומיסארים בני־העיירות.

רגלי חזרו לאיתנן. המשכתי את מסעי בדרך־העוני לז’לובּין, לאוֹרשה, לוויטבּסק.

לועו של תותח־הוביצר היה לי למחסה בקטע המסילה נובוסוקולניקי–לוֹקְנְיָה. נסענו בקרון־מִשְׁטָח מגוּלה. פָדיוּכָה, בן־לוויתי האקראי, שעשה את דרך־העריקים הרבה, היה בעל־אגדות, בעל־חידודים, בעל־לשון. ישנים היינו מתחת ללוע־האדירים הקצר והמזוּקר כלפי מעלה ומתחממים זה בחומו של זה בבור של בד, המרופד בשחת, כמאורתה של חיה. אחרי לוֹקניָה גנב פדיוּכה את הארגזית שלי ונתעלם. את הארגזית קיבלתי מידי הסובייט של העיירה, והיו בה שתי חליפות לבנים של חיילים, צנימים ומעט כסף. שני מעת־לעת – היינו קרובים ובאים לפטרבורג – עברו עלינו בלא מזון. בבית־הנתיבות של צאַרסקוֹיֶה־סיילוֹ יצאתי בשלום מן היְרי האחרון. אנשי פלוגת־החוסמים ירו באוויר, בהקבילם את פני האכבת הקרבה. את השַׂקאים הוציאו אל הרציף, החלו לפשוט מעליהם את מלבושיהם. על האספלט, יחד עם אנשים של בשר־ודם, צנחו אנשים של גוּמי, הממולאים שׂפירט. בשעה התשיעית בערב פלטני בית־הנתיבות מתוך כִּלאוֹ המילל לפרוספֵּקט זאַגוֹרוֹדני. על הקיר, שמעבר לרחוב משם, ליד בית־מירקחת המאוּטם בקרשים, הראה המדחום 24 מעלות כפור. במינהרת רחוב גרוֹחוֹבאַיה הרעימה הרוח; מעל התעלה געה צוֹפר של גאז, וונציה קפואה של בּזלת עמדה בלי נוע. נכנסתי לגרוֹחוֹבאַיה כִּלְשָׂדֶה שנתכסה קרח, שנתגדש צוּקים.

בבית מס’2, בבניין שר־העיר לשעבר, שכנה הצֶׁקָה. שני מקלעים, שני כלבי־ברזל, עמדו זקופי־זרבּוּבים בפרוזדור. הראיתי לקומנדאנט את מכתביו של וואניה קאַלוּגין, רב־סמל ראשון שלי בגדוד שוּיסקי. קאלוגין היה לחוקר בצ’קה; הוא הזמינני במכתביו לבוא אצלו.

– לך לאַניצ’קוֹב, – אמר הקוֹמינדאנט, – הוא עכשיו שם…

– לא אגיע, – ונתחייכתי כנגדו.

כנתיב־החלב נָהַר נייבסקי למרחוק. פגרי סוסים ציינוהו כתמרורי־דרך. ברגליים מזוקרות תמכו הסוסים בשמיים, שהנמיכוּ לנפול. כרסיהם הרטושים היו נקיים ומתנוצצים. זקן, שדמותו כדמות גוואַרדאי, הוליך על פָנַי מזחלת־צעצוע מגולפת. מתוך ההתאמצות היה תוקע בקרח רגליים של עור, לקודקדו חבושה היתה כיפה טירוֹלית, חוט־משיחה קשר את זקנו, התקוע ברדיד.

– לא אגיע, – אמרתי לזקן.

הוא נעצר. פניו החרושים פני האריה, אמרו שלווה. הוא היה בָּהוּל על עצמו וגרר את המזחלת והלך לו.

“כך מתבטל ההכרח לכבוש את פרטרבורג”, – הרהרתי בלבי וניסיתי לזכור את שם האיש, שפרסות סוסיהם של ערביים דרסוהו עִם שהגיע עד סוף דרכו ממש. היה זה יהודה הלוי.

שני סינים במגבעות נוקשות, שכיכרות־לחם להם תחת בית־שחיים, עמדו בקרן רחוב סאַדוֹבאַיה. בציפורן סוֹמרת מקור סימנו פרוסות־פרוסות על גבי הכיכר והֶראוּן לזונות שנתקרבו. בתהלוכה אילמת היו הנשים עוברות על פניהם.

ליד גשר אַניצ’קוב, ליד סוסי קלוֹדט,² ישבתי לפוש על זיז האנדרטה.

מרפקי הוּסב אל תחת ראשי, נשתרעתי על לוח־האבן הממורט, אך השחם צרבני, קלעני, הטיח בי והטילני קדימה, אל הארמון.

באגף הצדדי, שצבעו כצבע הדומדמנית, היתה הדלת פתוחה. סהרון של תכלת הבהיק מעל המשרת, שנרדם בכורסה. בפנים הקמוטות, המשחירות שחרירוּת של ברמינן, צנחה השפה התחתונה, חֲליצָה בלתי חגורה, מוצפת אור, כיסתה את מכנסי החצרוני, את הגדיל המרוּקם־זהב. חץ שעיר, משורטט בדיו, הורה דרך אל הקומינדאנט. עליתי במדרגות ועברתי על־פני חדרים ריקים, שפלי־קומה. נשים, מצוריות בשְׁחוֹר ובקַדרוּת, ערכו מחולות־מחניים על־פני הסיפּוּנים והכתלים. סבכוֹת של מתכת סרגו את החלונות, על מסגרותיהם תלויים היו הבריחים שניתזו. בקצה שורת־החדרים, מואר כעל הבמה, ישב אל השולחן, בעטרה של שערות־קש כשל כפרי, קאלוּגין, לפניו על גבי השולחן מונחים היו תילי־תילים של צעצועי ילדים, מטליות צבעונין, ספרים מצוירים שנקרעו לגזרים.

– והנה באת, – אמר קאלוגין, בהגביהו את ראשו, – יופי… אתה נחוץ כאן…

הזזתי בידי את הצעצועים, הפזורים על השולחן, הצנחתי ראשי על טבלתו המבריקה, ו…הקיצותי – עברו רגעים או שעות – על גבי ספה נמוכה. קרני נברשת נתנצנצו מעלי באֶשֶׁד הזגוגית. הסחבות שנכרתו מעלי נתגוללו על הריצפה בתוך שלולית שנקוותה.

– להתרחץ, – אמר קאלוּגין שעמד ליד הספה, הרימנו ונשאני לאמבטיה. האמבטיה היתה נוסח עתיק, נמוכת־דפנות. המיים לא קלחו מן הברז. גאלוּגין שפך עלי מיים מתוך דלי. על גבי שרפרפי־אטלס צהוּבּים־חוורוורים, על גבי כיסאות קלועים בלא מיסעדי־גב מונחים היו מלבושים – חלוק עם רכיסים, כותונת וגרביים של משי מושזר. בתחתונים שקעתי ראשי ורובי, החלוק היה גזור לפי מידתו של ענק, רגלי דרסו את שרווליו.

– וכי חתיכה של כלום הוא בעיניך אלכסנדר אלכסנדרוביץ', – אמר קאלוגין, בהפשילו עלי את שרוולי, – הבחור כשיעור תשעה פוד היה…

איך־שהוא חגרנו את חלוקו של של הקיסר אלכסנדר השלישי וחזרנו לחדר, שממנו באנו. היתה זו ספרייתה של מאריה פיודורובנה – תיבה מבוּשׂמת, ובה ארונות לחוצים אל הקיר, מוזהבים ורצועים רצועות־רצועות כעין הפֶּטל.

סיפרתי לקאלוגין – מי נהרג אצלנו בגדוד של שוּיסקי, מי נבחר להיות קומיסאר, מי הלך לקוּבּאַן. שתינו תה, בדופנות הבדולח של הכוסות פשטו כוכבים. אנו קינחנו אותם בנקניק מבשׂר־סוס, השחור והרכרוכי מעט. בינינו לבין העוֹלם חצץ מִשְׁיָם הדחוּס והקל של הווילאות; שמש, שנקבעה בתקרה, נשתברה וזרחה, החום המחניק היה פורץ ובא מצנתרות ההסקה הקיטוֹרית.

– כאשר אבדתי אבדתי, – אמר קאלוגין, כשחָסלנו את בשר־הסוס. הוא יצא למקום שיצא וחזר, ועמו שתי תיבות – דוֹרוֹן ששלח השוּלטן עבדול־חמיד לקיסר הרוסי. אחת היתה של אבץ, השניה תיבת סיגארים מדובקת בסרוים ובאותות־הצטיינות של נייר. “A sa majesté, l’Empereur de toutes les Russies” ³ – היה חקוק על גבי מכסה האבץ – מאת הקוּזין שלו, הדורש טובתו…

חדר־ספרייתה של מאריה פיודורובנה נתמלא בְּשׂוֹמֶת, שהיתה שרויה בה דרך־קבע לפני חצי יובל־שנים. פאפירוסים, שאורכן 20 ס"מ ועובין אצבע, היו מעוטפים בנייר וורוֹד; איני יודע, אם היה בעולם איש, חוץ משליטה היחידי של כל־רוסיה, שעישן פאפירוסים כאלה, אך אני בחרתי לי סיגר. קאלוגין הסתכל בי וחייך.

– כאשר אבדתי אבדתי, – אמר, – אולי לא נספרו… המשרתים סחו לי – אלכסנדר השלישי היה בעל־קטוֹרת מופלג: טאבאק אהב, קוואס ושאמפאניה… ועל שולחנו, ראה־נא, מאפרות־חרס השווֹת־פרוטה, ועל מכנסיו – טלאים…

ואומנם, החלוק שהלבישוני היה מטונף, התנוצץ מרוב שימוש והוטלא וחזר והוטלא כמה וכמה פעמים.

את שארית הלילה בילינו בברירת צעצועיו של ניקולאי השני, – תופיו וקטריו, כותנותיו מימי טבילתו, ומחברותיו המטוּיטות ב“קשקושי” דרדקוּת שלו. תצלומי נסיכים גדולים, שמתו בילדותם, קווצות שערותיהם, יוני הנסיכה הדנית דאגמארה, מכתבי אחותה, מלכת אנגליה, שהדיפו ריח בשמים ורקבובית, נתמוללוּ בין אצבעותינו. על שעריהם של ספרי הברית־החדשה וספרי לאמארטין כתבו רעיות ועלמות־החצר – בנותיהם של בורגומיסטרים ויועצי־הממלכה – בשוּרות מלוכסנות ומדוקדקות את פסוקי הפרידה מן הנסיכה, שנסעה לרוסיה. אמה, המלכה לואיזה, שנחלת אחוזתה קטנה היתה, דאגה ל“תכלית” בשביל בנותיה; היא השיאה בת אחת לאדוארד ה־VII, קיסר הודו ומלך אנגליה, בת שניה– לבית רומאנוב, ואת הבן גיאורג שמו למלך על יוון. הנסיכה דאגמארה היתה למאריה ברוסיה. הפליגו, רחקו מאד תעלותיה של קופנהאגן, גבות־הזקן השוקולאדיות של המלך כריסטיאן. בְּלִדְתָהּ את אחרוני הקיסרים, נתלבטה האשה הקטנה בחֲמַת־שועלים בין השורות הצפופות של הגרינאדירים מגדוד פריאובראז’נסקי, אך דם־לידתה נשפך ונבלע באדמת־השחם הנוקמנית, שאין לפניה רחמים.

עד הנץ החמה לא יעולנו להתיק עצמנו מספר־הימים הזה, הנידח, הֲרה־האבדון. הסיגאר של עבדול־חמיד עוּשן עד תוֹם. עם בוקר הוליכני קאלוּגין לצ’קה, לרח' גרוֹחוֹבאיה, 2. הוא לקח דברים עם אוּריצקי. אני עמדתי מאחורי הקלעים, שירדו ארצה בגלי אריגים. הגיעוני קטעי דברים.

– בחור משלנו, – אמר קאלוגין, – אביו חנווני, מאנשי המסחר, אך הוא התיק עצמו מהם… יודע שפות…

הקומיסאר לענייני הפנים של קומונות החבל הצפוני יצא ממשרדו בהילוך מתערסל כדרכו. מאחורי זגוּגיוֹת־הפנסנה נשתרבבו עפעפים צרובים מנדודי־שינה, רופסים, נפוחים.

שָׂמוּנִי תורגמן במחלקה לעינייני־חוץ. קיבלתי מדי צבא ותלושים לארוחת־צוהריים. בקרן זווית, שהוקצתה לי בטרקלינו של שר העיר פטרבורג לשעבר, שקדתי על תרגום העדויות, שנגבו מפי דיפלומאטים, מחרחרים ומרגלים.

לא עבר יום אחד, ואני רכשתי את הכל, – בגדים, מזונות, עבודה וחברים, הנאמנים בחייהם ובמותם, חברים, שאין דוגמתם בעולם, אלא בארצנו בלבד.

כך החלו לפני שלוש־עשרה שנה חיי הנפלאים, המלאים מחשבה ושמחה.

בימי ילדותו עמד בפֶּרֶסִיפּ בית מפַּחְתּוֹ של יוֹינֶה בּרוּטמאַן. היה זה בית־ועד לסוחרי־סוסים, לבעלי־עגלות־של משאוֹת – באודיסה קרויים הללו בשם “בּינדיוּז’ניקים” – ולקצבים מבתי־המטבחיים העירוניים. בית־המפחה עמד סמוך לדרך־בּאַלטה. הניצב שם במקום־של־מיצפה, יכול היה לעצור בדרך את הכפריים, שהוליכו העירה שיבולת־שועל ויין בייסאראביה. יוֹינֵה היה פחדן ושפל־קומה, אך מן השטופים בלגימה, נשמה של יהודי אודיסאי שכנה בקרבו.

בימַי נתגדלו בביתו ג' בנים. והיו הבנים ממותניהם ומעלה גבוהים מאביהם. בחוֹפה של פֶּרֶסיפ נתתי לבי לראשונה להרהר בעוצם האיתנים הגנוזים בתולדה. שלושת הפרים האבוסים, אדומי־השכם, שפיסת רגלם ככף המעדר, היו נושאים על כפיהם את יוינה המצוּמק אל המיים, כדרך שנושאים תינוק. ואף־על־פי־כן, הוא שהולידם, הוא ולא אחר. לא היה כאן שום נדנוד ספק כלל. אשת־הנפח היתה הולכת לבית־הכנסת ב' פעמים בשבוע – בערב־שבת ובשחרית של שבת; היה זה בית־כניסתם של חסידים, ובימות הפסח היו היהודים מרקדים שם בדביקות עצומה עד שבירת־הכלים, כדרווישים. אשת יוינה היתה מנדבת לשלוּחי־דרבנן, שהאדמו"רים הגאליציים היו משגרים על־פני פלכי הדרום. הנפח לא נתערב בעניינים שבין אשתו למקום – ככלות מלאכתו היה הולך למרתף היין, הסמוך לבית־המטבחיים, ושם, אגב לגימה מן הוורוד־הוורוד הזול, מרכין אוזנו לשמוֹע בענווה שיחתן של הבריות – על שער הבהמות ועל עסקי פוליטיקה.

בשיעור קומתם וכוחם הלכו הבנים אחרי אמם. ושניים מהם, עם שגדלו, נסתלקו מבית אביהם ונספחו על הפארטיזאנים. הבכור נהרג בשער ווֹזנייסֶנק, ובּרוּטמאן האמצעי, שמעון, נצטרף אל פּרימאַקוֹב – לדיביזיה של הקאזאקים האדומים. מינוהו מפקד של גדוד קאזאקים. ולימים היה הוא, ועמו עוד בחורים־מספר מבחור העיירות, אתחלתא לאותו גזע מופלא של בקיאי־חרב רוכבי־סוסים ופארטיזאנים יהודים.

הבן השלישי אחז במלאכת הנפחות בחזקת יורש. הוא עובד בבית־החרושת למחרֵשות של גֶן, בעיר הישנה. הוא לא נשא אשה ולא העמיד וולדות.

בניו של שמעון היו נודדים עם הדיביזיה שלנו. הזקנה נשתוקקה לנכד שתוכל לספר לו משבחי הבעש"ט, וזכתה לכך על־ידי בתה הצעירה פּוֹליָה, הבת היחידה במשפחה, שדמתה לאביה הגוץ. היא היתה פחדנית, קצרת־ראי, ענוגת־עור. רבים נשתדכו לה. פוליה בחרה באוֹבסֵי ביילוֹצֶרקוֹבסקי. לפליאה היתה בחירה זו בעינינו. שבעתיים נשתוממנו לשמועה, שבני הזוג שרויים בנחת. נשים – משק־ביתן רשות־היחיד הוא להן; עין זר לא תראה, היאך משתברות קדירותיהן. אלא שכאן שיבר את הקדירות אובסיי ביילוצרקובסקי. שנה אחת לאחר חתונתו תבע לדין את חותנתו בריינה ברוטמאן. כיוון שראתה הזקנה, שאובסי נסע בשליחות, ופוליה, שלקתה בדלקת־הדדים, הלכה לבית־החולים לרפואה, נטלה בגניבה את נכדה הרך, נשאתו אל כורת־הברית הגוץ נפתוּלי הֶרצ’יק, ושם במעמד עשר ערבות חבוטות, מניין של ישישים קדמונים וקבצנים, מן הוותיקין שבבית־המדרש של החסידים, הובא הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו.

בשׂוֹרה זו נתבשר אובסיי ביילוצרקובסקי לאחר חזירתו. אובסיי היה רשום כמועמד למפלגה, הוא החליט ליטול עצה מפי מזכיר התא של הגוסטורג¹ – בּיצ’אַץ'.

– הבאישו את ריחך, – אמר לו בּיצ’אץ', – עליך להידרש לעניין הזה…

התובע הכללי של אודיסה החליט לערוך משפט פומבי בבית־החרושת על שמו של פטרובסקי. כורת־הברית הגוץ נפתולי הרצ’יק ובריינה ברוּטמַן, בת הס"ב, הושבו על ספסל־הנאשמים.

נפתולי הוחזק באודיסה נכס ציבורי, ממש כאנדרטה של הדוכס דה־רישֶׁלייה. הוא היה עובר על־פני חלונותינו שברחוב דאלניצקאיה, בידו נרתיק־של מילדת, מרוּט ומדוהן. באותו נרתיק גנוזים היו כלי־אומנותו הפשוטים. הוא היה מוציא מתוכו פעם איזמל, פעם צלוחית של יי“ש ודובשן. היה מריח בדובשן קודם הלגימה, ולאחר הלגימה מסלסל בתפילות. הוא היה אדמוני, נפתוּלי זה, כאדמוני הראשון עלי אדמות. בחתכו את חלקו הקצוב לו, לא היה מטיף את דם־הברית לשפופרת של זכוכית, אלא מוצצו בשפתיו המשורבטות. הדם היה מתמרח על זקנו המדובלל. הוא היה יוצא אל האורחים מבוסם. עיניו הזערוריות, הדוּבּיות, הבהיקו בזיו של שמחה. אדמוני, כראשון לאדמונים בעולם, היה מאנפף את הברכה על היין. בידו האחת היה נפתוּלי מְעָרֶה את היי”ש אל בור־פיו השעיר, העקמומי, המלהט אש. ובידו השניה היתה קערה. עליה היה מונח איזמל, המאדים מדם הנימול, ופיסת גַזָה. בשעת קיבוץ מעות־הצדקה היה נפתולי מחזר על האורחים, כשקערה זו בידו, מְדַחֵק עצמו לבין הנשים, מצניח עליהן את גופו, אוחזן בדדיהן ומצווח בקולי־קולות:

– אמהות שמנות, – מצווח היה הזקן, ועיניו הקטנות, האלמוגיות, מבהיקות, – המליטו בנים־זכרים לנפתוּלי, דוּשוֱ חִטִין על כרסיכן, שיקדו למען נפתוּלי…. המליטו בנים־זכרים לנפתוּלי, אמהות שמנות…

הגברים היו מטילים מעות לתוך קערתו. הנשים היו מקנחות במפיות את הדם שבזקנו. החצרות שברחוב גלוּחאַיה והוֹספיטאַלנאיה לא נידלדלו באוכלוסין. הן המו מרוב תינוקות כאפיקי נהר מהמון ביצי־דגים. נפתוּלי שירך דרכו, ונרתיקו בידו, משל לגובה־מסים. הקטיגור אוֹרלוֹב עצר את נפתוּלי במהלכו. הקטיגור הרעים מעל הקתדרה בהשתדלותו להוכיח, כי כורת־הברית הגוץ הוא מכלי־הקודש.

– המאמין אתה באלוהים? – שאל הקטיגור את נפתוּלי.

– יאמין באלוהים מי שזכה במאתיים אלף, – השיב הזקן.

– ולא נשתוממת למראה האזרחית ברוּטמאן, שבאה אצלך בשעה מאוחרת, בגשם, והרך־הנולד על כפיה?

– אני משתומם – אמר נפתוּלי, – כשאדם נוהג מנהג בני־אדם, ואלו כשהוא נוהג בשגעון, איני משתומם.

התשובות לא הניחו דעתו של התובע הכללי. המדובר היה בשפופרת הזכוכית. התובע ביקש להוכיח, כי במעשה המציצה היה הנאשם מסכן שלומם של תינוקות בסכנת הזיהוּם. ראשו של נפתוּלי – האגוֹז המתולתל של ראשו – נידלדל אי־שם, סמוך לרצפה. הוא היה גונח, עוצם עיניו ומקנח באגרופונו את פיו הנפול.

– מה אתה ממלמל, האזרח הֶרצ’יק? – שאלו אב בית־הדין.

נפתוּלי תלה עיניים כבויות בתובע הכללי אורלוב.

– למוֹסיה זוּסמאַן המנוח, – אמר באנחה, – לאביך המנוח היה מוח בקודקודו, שבכל העולם כולו אי אתה מוצא דוגמתו… וברוך־השם, לא היה לו שבץ־לב, כשקראני אליו לפני שלושים שנה להביאך בבריתו של אברהם־אבינו. והנה עינינו הרואות, כי זה הקטן גדול היה במלכות הסובייטים, וכי עם אותה חתיכה של־מה־בכך לא נטל ממך נפתוּלי שום דבר, שעתיד היה להועיל לך…

הוא מיצמץ בעיניו הדוּבּיות, טירף באגוזו האדמוני ונשתתק. נענו לו כלי־תותח של צחוק, מַטָחֵי צחוק כקול הרעמים. אורלוב, זוסמאן לבית־אביו, היה מנפנף בידו ומצווח משהו, שאי־אפשר היה לשומעו בּירי הצחוק. הוא דרש, שירשמו בפרוטוקול… סאַשאַ סבייטלוֹב, הפליטוניסט של “ידיעות אודיסה”, שלח לו מיציע העתונות פתק: “אתה גולם, סיומא, – כתוּב היה באותו פתק, – המיתהו מיתת לגלוג; המגוחך הוא לבדו עשוי להמית… שלך סאַשאַ”.

הקהל הדמים, כשהובא העד ביילוצרקובסקי.

העד חזר על הודעתו, שמסר בכתב. הוא היה כיפח, לבוש מכנסי־גאליפֶה ומגפי־פרשים. לדברי אובסיי, סייעוהו הוועדים המחוזיים של המפלגה בטיראספול ובבאלטה סיוע מלא באגירת הגֶפֶת. בעצם תוקפו של מבצע־האגירה קיבל טלגראמה על הולדת בנו. לאחר שנועץ עם ראש־הוועד המחוזי של באלטה, החליט, שלא להכשיל את מיבצע־האגירה ולהסתפק במשלוח טלגראמה של ברכה, ולא בא לביתו אלא שבועיים לאחר מכן. בסך־הכל נאגרו באיזור 64 אלפי פוד גפת. בדירתו לא מצא איש, לבד מן העדה חאַרצֶ’נקו, השכנה, כובסת לפי מקצועה, ובנו. רעייתו נעדרה מסיבת לכתה לבית־החולים, והעדה חאַרצ’נקו, אגב נדנוד העריסה, שהוא מנהג שעבר זמנו, שרה מעליו שיר־ערש. בדעתו, כי העדה חארצ’נקו היא אלכוהולית, לא ראה צורך לעמוד על דברי שירתה, אלא שנשתומם בשמעו, כי היא מכנה את הילד בשם יאַשאַ, תחת אשר הוראתו היתה לכנותו בשם קארל, לכבוד המורה קארל מארכס. בהתירו את חיתולי הילד, ראה בעליל את שִׁברוֹ.

כמה שאלות שאל התובע הכללי. הסניגוריה הודיעה, כי לה אין שאלות. קצין בית־הדין הכניס את העדה פולינה ביילוצרקובסקה. היא ניגשה אל המעקה בפיק־ברכיים. עווית תכלילית של אמהוּת שמקרוב עיקמה את פניה, במצחה הענוג עמדו אגלי זיעה. היא סקרה במבטה את הנפח קטן־הקומה, שהיה מקושט כלכבוד יום־טוב – עניבה ומגפיים חדשים, ואת פני אמא הנחושים, שהשפם מכסיף בהם. העדה ביילוצרקובסקה אל השיבה על השאלה, מה היא יודעת בעניין הנידון. היא אמרה, כי אביה היה איש עני, ארבעים שנה עבד בבית־המפחה שליד דרך־באלטה. אמא ילדה ששה ילדים, מהם שלושה מתו, אחד הוא מפקד בצבא אדום, והשני פועל בבית־החרושת של גֶן…

אמא אדוקה מאד, הדבר גלוי לעין כל, כל ימיה נצטערה על בניה, שהם אפיקורסים, ונפשה נידכדכה מפני המחשבה, שנכדיה לא יהיו יהודים. יש לשים אל לב את המשפחה, שבה גדלה האם… מז’יבוּש עיירה מפורסמת היא, הנשים חובשות שם פאה נכרית עד היום…

– הגידי נא, העדה, – שיסע אותה קול חריף. פולינה נשתתקה, אגלי הזיעה הסמיקו על מצחה, נדמה היה, כי הדם מפכפך דרך העור הדק. –

הגידי נא, העדה, – כָּפַל הקול, שהיה קולו של הפרקליט־לשעבר שמואל לינינג…

אילו היתה הסנהדרין קיימת בימינו, – היה לינינג נשיאה. אבל הסנהדרין איננה, ולינינג, שלמד קרוא־וכתוב בשנת הכ"ה לחייו, התחיל, בהגיעו לשנות הארבעים, לכתוב לסינאט כתבי־ערעוּר, שלא נבדלו במאומה מפלפולי סוגיות התלמוד…

הזקן נימנם משך כל מהלך המשפט. מקטורונו היה מאוּפּר באפר. הוא הקיץ למראה פוליה ביילוצרקובסקה.

– הגידי נא, העדה, – טור שיניו, כשיני הדגים, הכחולות והנושרות תמיד, נשתקשק, – הידעת את החלטת בעלך לקרוא את הבן בשם קארל?

– כן.

– מה שם קראה לו אמך?

– יענקל.

– ואת, העדה, איך היית קוראת לבנך?

– אני הייתי קוראת לו “מוֹתֶק”.

– מדוע דווקא מותק?

– את כל הילדים אני קוראת בשם מותק.

– הבה נמשיך, – אמר לינינג, שיניו שמטו, הוא חטפן בשפתו התחתונה וחזר ותקען אל בין לסתותיו, – הבה נמשיך… בערב, כשהתינוק נלקח אל הנאשם הרצ’יק, לא היית בביתך, היית בבית־החולים… אני מדייק בניסוח דברי?

– הייתי בבית־החולים.

– באיזה בית־חולים טיפלו בך?

– ברחוב נייז’ינסקי, אצל הרופא דריזוֹ…

– טיפלו אצל הרופא דריזו…

– כן.

– את זוכרת זאת היטב?

– וכי איך אפשר שלא לזכור?

– יש בידי להגיש לפני בית־הדין תעודה, – פניו נטולי־החיים של לינינג הגביהו מעל לשולחן, – מן התעודה הזאת יווכח בית־הדין לדעת, כי בפרק הנדון לא היה ד"ר דריזוֹ בעיר והשתתף בוועדת הפֶּדיאַטוֹרים בחארקוב…

התובע לא התנגד לצירוף התעודה אל התיק.

– הבה נמשיך, – אמר לינינג, בקשקשו בשיניו.

העדה הטילה את כל כובד גופה על המעקה. לחשה נשמע בקושי.

– אפשר שלא היה זה ד"ר דריזו, – אמרה, ברבצה על המעקה, – לא אוכל לזכור את הכל, אני עייפה ורצוצה…

לינינג גירד בעפרונו בתוך זקנו הצהוב, חיכך בספסל את גבו הגבנוני והניע את שיניו התותבות.

על בקשתו להראות את פתק קופת־החולים השיבה ביילוצרקובסקה, כי היא איבדה אותו.

– הבה נמשיך, – אמר הזקן.

פולינה הוליכה את כף־ידה על מצחה. בעלה ישב בקצה הספסל, מופרש משאר העדים. הוא ישב בזקיפת־קומה, באספו תחתיו את רגליו הארוכות במגפי־הפרשים… השמש הטילה את אורה על פניו, הממוּלאים עצמות קטנות ומרוּשעות.

אני אמצא את הפתק, — לחשה פולינה, וידיה גלשו מן המעקה.

בכי תינוק נשמע באותה שעה. מאחורי הדלת פעה ונאנק ילד.

– על מה את חושבת, – נצטעקה הזקנה בקול מעוּבּה, – הילד לא ינק מאז הבוקר, התינוק נתלעלע מרוב צווחה…

החיילים האדומים נזדעזעו והחזיקו ברוביהם. פולינה גלשה מטה־מטה, ראשה הופשל לאחור וצנח לארץ. הידיים נזקרו, נתנועעו באוויר וצנחו.

– הפסקה, – נצטעק אב בית־הדין.

שאול נתפוצץ בחלל האולם. בהבהיקו במשקעי־פניו הירוקים, הפסיע ביילוצרקובסקי פסיעות של עָגוּר וניגש אל אשתו.

– להניק את הילד, – קרא מישהו מן השורות האחרונות, בהשיקו כפותיו אל פיו כמין מגבּיר־קול.

– ייניקו, – השיב מרחוק קול אשה, – אכן, לך מצפים היו…

– סיבכוה לה לבת, – אמר פועל שישב על ידי, – הבת יד לה בדבר…

– עסקי משפחה, אחא, – פסק שכנו, – מעשה לילה הוא, מעשה של חושך… אשר יסוּבַּך בלילה לא יוּתַּר ביום…

השמש פלחה את האולם בקרניים אלכסוניות. הקהל זע בכבידות, פלט הבל של להט ושל זיעה. ביגיעת מרפקיים הבקעתי לי דרך אל המסדרון. דלת “המועדון”² היתה פתוחה קמעא. משם הגיע קול אנקותיו וקול מצמוץ־שפתיו של קארל־יענקל. ב“מועדון” היתה תלויה תמונתו של לנין, הנואם מעל מכונית משוריינת בכיכר בית־הנתיבות הפיני: את התמונה עטרו דיאגראמות צבעוניות על תוצרת בית־החרושת ע"ש פטרובסקי. לאורך הקיר עמדו דגלים ורובים בתוך כַּנית של עץ. פועלת, שפניה פני קירגיזיה, היניקה את קארל־יענקל בהרכנת־ראש. היה זה בר־נש תפוּחַ, בן חמישה ירחים, לרגליו גַרִבִּיוֹת סרוגות, ולראשו כיפה לבנה. שפתיו נצמדו אל הקירגיזיה, והוא מנהם ניהומים ובאגרופונו הקמוץ מטפח על שדי המינקת…

– איזה רעש הקימו, – אמרה הקירגיזיה, – מצוא תימצא מינקת…

ועוד נסתובבה בחדר נערה, כבת שבע־עשרה, מטפחת אדומה לראשה, ולחייה משתרבבות כשתי פיקות. היא קינחה עד יבוֹשת את השעוונית של קארל־יענקל.

– איש־צבא יהיה, – אמרה הנערה, – ראו נא, איך מרביץ…

במשיכה קלה שלפה הקירגיזיה את הפיטמה מפיו של קארל־יענקל. הוא הרטין וביאושו הפשיל ראשו, החבוש כיפה לבנה. האשה חלצה לתינוק שד שני. הוא תלה בפיטמה עיניים קטנות ועכוּרות. משהו נתנוצץ בהן. הקירגיזיה נסתכלה בקארל־יענקל מלמעלה למטה בפזילת עינה השחורה.

– על שום מה איש־צבא דווקא, – אמרה ותיקנה את הכיפה על ראש התינוק. – טייס יהיה אצלנו, בשמיים יעופף…

באולם נתחדשה ישיבת בית־הדין.

עכשיו ניטשה המערכה בין התובע לבין המומחים, שמסרו חוות־דעת מתחמקת. הקטיגור הציבורי קם והיה דופק באגרופו על העמוד. ראיתי גם את השורות הראשונות של הקהל – צדיקים מגאליציה, שהניחו על ברכיהם את השטריימלין שלהם. הם באו ממרחקים למשפט זה, שלדברי עתוני וורשא, עמדו לדון בו את הדת הישראלית. פני האדמו"רים, שישבו בשורה הראשונה, נתלו בזיו־החמה המאובק והמסוער.

– הלאה! – קרא קומסמולאי, שהבקיע לו דרך עד הבמה.

המלחמה התלקחה ביתר להט.

קארל־יענקל תלה בי מבט, שאינו אומר כלום, וינק את שדה של הקירגיזיה. מבעד לחלון נישאו ביעף רחובות מיושרים, שימי ילדותי ונעורי צעדו בהם. רחוב פושקינסקאיה נמשך אל בית־הנתיבות, מאלוֹ־ארנאוטסקאיה הבקיע אל הפּאַרק שבקירבת הים.

גדלתי ברחובות הללו, עכשיו הגיע תורו של קארל־יענקל, אך על נפשי לא נלחמו כדרך שנלחמים על נפשו, איש לא התעניין בי.

– לא ייתכן, – לחשתי ביני לבין עצמי, – כי לא תהיה מאושר, קארל־יענקל… לא ייתכן, כי לא תהיה מאושר ממני…

הייתי בן ארבע־עשרה. הייתי נמנה עם סֶגֶל־החבוּרה של ספסרי־הכרטיסים העשויים־לבלי־חת. מַעֲבִידי היה נוכל, שעינו מצומצמת תמיד, ושׂפמו שפם של משי כביר־מידות, שמו היה קוֹליאַ שוואַרץ. נזדמנתי אליו באותה שנה רָעַת־מזל, כשבאודיסה פשטה את הרגל האוֹפירה האיטאלקית. שמע האימפרסאריו בקול הרצנזנטים של העתון ולא הזמין להופעת־אוּשפיזין את אַנסֵלְמִי וטיטוֹ רוּפוֹ, אלא גמר בדעתו להסתפק באַנסאַמבל טוב. הוא נענש על כך, הוא פשט את הרגל, ועמו גם אנחנו. לתיקון העסקים הובטח לנו שאליאפין. אך שאליאפין הפריז על המידה ודרש שלושת אלפים בשכר כל הופעה. במקומו הגיע הטראגיקון הסיצילי די גראַססו עם להקתו. הביאוּם לאכסניא בעגלות, הגדושות ילדים, חתולים, כלובים, שבהם ניתרו ציפורים איטאלקיות. ראה קוֹליא שוואַרץ את מחנה־הצוענים הזה ואמר:

– חֶברֶה, אין זו סחורה…

כיוון שהגיע הטראגיקון לאכסניא, מיד לקח סל והלך לשוק. בערב – וסל אחר בידו – בא לתיאטרון. להצגה הראשונה נתכנסו בקושי חמישים איש. הוֹזלנו את מחיר־הכרטיסים והיינו מוכרים בחצי־חינם, ובעלנים לא נמצאו.

בערב ההוא הוּצגה דראמה סיציליאנית עממית, סיפור פשוט, כחליפות הבוקר והערב. בִּתו של כפרי גביר נתארסה לרועה־צאן. היא היתה נאמנת לו, עד שיום אחד הגיע מן העיר בן־גבירים באפודה של קטיפה. בשיחתה עם האורח היתה העלמה מצחקקת שלא לעניין. והרועה שומע את שיחת־השניים ומטרף בראשו, כעוף שנחרד. כל המערכה הראשונה היה הלה נלחץ אל הכתלים, פורש למקום שפורש, ומיכנסיו מתנפנפים, ובחזירתו מביט מאחריו.

– חָשוּב־כמת, – אמר קוליא שווארץ בעת ההפסקה, – זוהי סחורה בשביל קרֶמֶנצ’וּג…¹

ההפסקה באה כדי לתת לעלמה שהוּת להיות בְשֵׁלָה לבגידה. לא היכרנוה במערכה השניה – היא היתה קיצרת־רוּח, פזורת־נפש, ובחופזה החזירה לרועה את טבעת־האירוסין. או־אז הקריבה הרועה אל פסלהּ הדל והמצובע של הבתולה הקדושה ובניבו הסיציליאני אמר:

– סיניוֹרה, – אמר בקולו הנמוך והסב פניו ממנה, – הבתולה הקדושה רוצה, שתשמעי את דברי… לג’ובאַני, שבא מן העיר, תתן הבתולה הקדושה נשים ככל אוות־נפשו; ואולם אני אין לי חפץ אלא בך בלבד, סיניורה… הבתולה מאריה, בעלת־חסוּתנו הזכּה, אף היא תאמר לך כדברים האלה, אם תשאליה, סיניורה…

העלמה עמדה, וגבה אל פסל־העץ המצובע. לשמע דברי הרועה, רקעה ברגלה מקוצר־רוח. עלי אדמות – אויה לנו! – אין לך אשה שאין דעתה מיטרפת עליה ברגעים שבּהם נחתך גורלה… היא נשארת לבדה ברגעים האלה, לבדה, בלי הבתוּלה מִרְיָם, ואינה שואלת בעצתה כלל…

במערכה השלישית נִקְרָה לפני ג’ובאני, שבא מן העיר, גוֹרלו המזוּמן לו. הוא נתגלח אצל הספר הכפרי, בפשקו על קַדמַת־הבמה את רגליו הגבריות, החסוּנות; בחמה של סיציליה הבהיקו קפלי אפודתו. על הבמה היה מראה יריד בכפר. בירכתיים עמד הרועה. הוא עמד מחריש בתוך קהל שאננים. ראשו היה מושפל, אחר־כך הוא הגביהוֹ, ומכּוֹבד מבטו, היוקד, הבדקני, נתנועע ג’ובאני, החל להַרְטיעַ בתוך הכורסה, ובהדפו את הסַפָּר, קפץ ממקומו. בקול מתקטע דרש מן השוטר, שיסלק מן הכיכר את האנשים החשוּכּים והחשודים. הרועה (שיחק אותו די גראססו) עמד תפוּשׂ־הרהורים, אחר־כך נתחייך, המריא, עבר ביעף את במת התיאטרון העירוני, ירד על כתפי ג’וֹבאַני, ולאחר שפיצח בשיניו את גרגרתו של זה, היה מרטן ומפזל ומוצץ הדם מן הפצע. ג’ובאני צנח, והמסך, – ששני אגפיו היו מתקרבים זה אל זה בחשאי ובהילוך־אימה, – הסתיר מעינינו את הרצוּחַ ואת רוצחו. כיוון שלא פיללנו עוד לשום דבר, חשנו לסימטת־התיאטרון, אל הקופה, שהוצרכה להיפתח למחרת היום. לפני כולם נישא קוליא שווארץ. בהשכמת־הבוקר הודיע “אודֶסְקִיָה נוֹבוֹסְטִי”² לאותם המעטים, שהיו בתיאטרון, כי הם ראו את הדגוּל בשחקני הדור.

בביקורו זה שיחק אצלנו די גראססו את “המלך ליר”, “אוֹטילו”, “מות אזרחים”, “אוכל לחם־חסד” של טורגיינייב, ובכל דיבור ובכל תנועה שלו הוכיח, כי בטירוף התשוּקה האצילית יש צדק ותקווה יותר מאשר בחוקות העולם שאין בהם שמחה.

להצגות הללו נמכרו הכרטיסים במחיר כפוּל־חמישה משָׁוְיָם. ברדפם אחרי ספסריהם, היו הלקוחות מוצאים אותם בבית־המרזח – צורחים, סמוּקי־פנים, פולטי ניבול־פה שאין פגיעתו רעה.

קילוח של שרב וורוֹד ומאוּבּק הוכנס לסימטת־התיאטרון. חנוונים במַסוּלַיִם של לֵבֶד הוציאו החוצה בקבוקי־יין ירוּקים וחביונות של זיתים. בתוך עביטי־מתכת, לפני החנויות, היו מאקארונים משתּלקים במיים מקציפים, והבל שעלה מהם היה נמוג בגובהי־שחקים. נשים במינעלי־גברים גבוהים מכרו קונכיות וסוּבֶנִירים ובצווחה קולנית השיגו את הלקוחות המהססים. יהודים גבירים, שזקנם חצוּי ומסוֹרק, היו מגיעים במרכבות אל בית־המלון “הצפוני” ומתדפקים בחשאי על דלתי חדריהן של בעלות־הבשרים, ששפמפם להן, ושערן שחור, – השחקניות של להקת די גראַססו. הכל היו מאושרים בסימטת־התיאטרון, חוץ מאדם אחד, ואותו אדם הייתי אני. עלי היתה הפורענות מתרגשת ובאה בימים ההם. בכל רגע יכול היה אבא להרגיש פתאום בהעדר שעונו, שנלקח ממנו בלא רשות וניתן משכּוֹן לקוליא שווארץ. קוליא, כיוון שהספּיק להתרגל לשעון־הזהב, וכיוון שהיה מן השותים בבקרים יין ביסאַראַבּי תחת תה, הנה אף־על־פי שכסף־חובו כבר סוּלק לו, בכל זאת לא נתנו לנו להחזיר לי את השעון. כך היה טיבו. ולא נשתנה ממנו כהוא־זה טיבו של אבא. ואני, הנתון במיצר, בין שניים אלה, ראיתי, היאך חולפים על פָנַי גלגלי האושר של זולתי. לא היתה לי ברירה אלא לברוֹח לקושטא. כבר הוסכם על הכל עם סגן־המכוֹנן של האניה “Duke of Kent”,³ אך בטרם אפליג לים, החלטתי להיפרד מדי־גראססוֹ. הוא שיחק בפעם האחרונה את הרועה, שכוח טמיר־ונעלם מנתקוֹ מן האדמה. לתיאטרון באה הקולוניה האיטאלקית, ובראשם הקונסול הקֵרֵח וזקוּף־הקומה, יוונים מתקפדים, אכסטרנים מזוּקנים, שנעצוּ מבט של קנאוּת בנקודה הסמויה מעיני־כל, ואוּטוֹצ’קין אֶרך־הידיים. ואפילו קוֹליא שווארץ הביא עמו את זוגתו ברדיץ' סגוֹל עם מפרחת, – אשה הראוּיה להיות גרינאדיר, הארוכה כתוֹרֶן, ובקצהו פרצופון מעוּך ונמנמני. הפרצוף היה מלוּחלָח מדמעות, כשירד המסך.

– בּוֹסיאַק, – אמרה האשה לקוֹליא, בשעת יציאתם מן התיאטרון, – עכשיו אתה רואה, מה זה אהבה…

בפסיעות כבידוֹת הלכה מאדאם שווארץ ברחוב לאַנזֶ’רוֹן; עיני־הדג שלה זלגו דמעות, על כתפיה השמנות נזדעזע הרדיד עם המפרחת. בגָשְׁשָׁה בצעדי־גבר, בזעזעה את ראשה, מפרטת היתה בקול מחריש־אוזניים, ההולך מסוף הרחוב ועד סופו, את שמות הנשים, השרוּיוֹת בטוֹב עם בעליהן.

– צִילֶנקִה – מכנים הבעלים הללו את נשותיהן, חוֹמֵד’ל, מוֹתֵּק’ל…

קוליא שנתנמכה רוחו, הלך בצד אשתו ובחשאי היה מנפח בשפם המשי שלו. מתוך הרגל הלכתי אחריהם ונתיפחתי. עם שנתשתתקה לכהרף־עין, שמעה מאדאם את בכייתי והחזירה פניה.

– בּוֹסיאַק, – אמרה לבעלה בלטישת עיני־הדג שלה, – שלא אזכה לשעה של טוֹבה, אם לא תחזיר לילד את השעון…

קוליא קפא תחתיו, פער פיו, לאחר מכן נתאושש, ובצבטו אותי צביטה שיש בה כדי להכאיב, תקע לי את השעון במצוּדד.

– מה יש לי ממנו, – קוֹנֵן קָנוֹן והתרחק, קולה הגס והבוכה של מאדם שווארץ שמיאנה להתנחם, – היום מעשי־בהמה, מחר מעשי־בהמה… אני שואלת אותך, בּוֹסיאַק, כמה יכולה אשה לחכות?..

הם הגיעו עד קרן־הרחוב ופנו לרחוב פושקין. נשארתי לבדי, והשעוֹן לָחוּץ בכפי, ופתאום, במהירות יתירה, שדוגמתה לא ידעתי עד אותה שעה, ראיתי את עמודי הדוּמא,⁴ שהפליגו כלפי־מעלה, את העלווה המוּארת בבּוּלוואַר, את ראש־האָרָד של פושקין וזיוו עמום של אור־הירח עליו, ראיתי לראשונה את הסובב אותי כהווייתו האמיתית, – מפוּיס ויפה עד אין להביע.

בראשית אבגוסט שליחַנו מטה החַיִל לשׂידוד־מערכות בּבּוּדיאַטיצ’י. עיירה זו נכבשה בידי הפולנים בראשית המלחמה – אך עד מהרה הוצאנוה מידם. החטיבה נכנסה בשערי העיירה עם שחר; אני הגעתי בצוהריים. הטוֹבות שבדירות היו תפוסות, בחלקי עלה מורה של בית־ספר. בחדר נמוך, שבּוֹ עמדו עביטי־עץ, ובהם עצי־לימון נושאי־פרי, ישב בכורסה זקן משוּתּק. לראשו היתה מגבעת טירוֹלית עם נוצה דקה; זקן אפור ירד על חזהו, הזרוּע אפר. הוא מצמץ בעיניו ומלמל איזו בקשה. לאחר שנתרחצתי, הלכתי למטֶה וחזרתי בלילה. מישקא סוּרוֹבצֵב, שַמַש־המַטֶה, קאזאק מגליל אוֹרֶנְבּוּרג, העמידני על נסיבות המקום: מלבד הזקן המשותק, נמצאו כאן בעין בתו, טוֹמִילִינָה ייליזאבייטה אַלכסייבנה, ובנה, ילד כבן חמש, מישאַ, בן־שמו של סוּרוֹבצב; הבת, אלמנתו של קצין, שנפל במלחמה עם הגרמנים, נוהגת בכשרוּת, אך לאיש מהוּגן, כפי הידוע לסורובצב, עשויה היא להתמסר/

– ניַשֵׁב את העניין, – אמר, הסתלק למיטבח והחל לקשקש שם בכלים; בת המורה סייעה לו במלאכתו. אגב מעשה־הטבּחוּת סח לה סורובצב תוקף עלילות־גבורתי, מעשה שמיגרתי בקרָב שני קצינים פולנים, וגודל הכבוד־והיקר, שחולק לי השלטון הסובייטי. נענה לו קולה המאוּפק, החרישי של טוֹמילינה.

– היכן מקום מנוּחתך? – שאלה סורובצב בעת הפרידה. – אַת הקריבי מישכּבך אלינו כפי האפשר, שבשר־ודם אנחנו…

הוא הביא החדרה חביתה בתוך מחבת־אדירים והציגה על גבי השולחן.

– מִתְרַצָה, – אמר אגב ישיבתו, – אלא שלבּה לפיה לא יגלה…

וכהרף־עין קול לחישה כבושה, וקול רשרוש, וקול רגליים רצות בכבידוּת ובזהירות מילאו את חלל־הבית. עוד אנו אוכלים את לחם־החירוּם הקצוב לנו, והביתה החלו נוהרים זקנים בקבּיהם, זקנוֹת, שראשיהן מכורבלים ברדידים. מיטתו של מישא הקטן הועתקה בגרירה לחדר־האוכל, לחוֹרשת הלימונים, בצד כורסתו של סבא. האורחים החלושים, שהתקינו עצמם להגן על ייליזאבייטה אלכּסייבנה מפני חילוִּל־כבודה, נצטופפו ונתגודדו, ככבשׂים לעת סוּפה, ולאחר שהתריסוּ את הדלת, היו משחקים חֶרֶש בקלפים כל הלילה, נוקבים שיעורי “הַחָסֶר” ועוצרים נשימתם עם כל רשרוש קל. מאחורי הדלת הזאת נטרדה שנתי מתוך אי־הנוֹחוּת ומתוך המבוכה, ובכליון־עיניים חיכיתי לאוֹר הבוקר.

– להווי ידוע לך, – אמרתי לטומילינה, כשפגשתיה בפרוזדור, – להווי ידוע לך, שגמרתי את הפאקוּלטה למישפטים והנני נמנה עם אותם המכוּנים אנשים משכּילים…

היא עמדה דהוּמה, צנוּחת־ידיים, בשיכמיה ארוכּה נוּסח־ישן, שכאילו נוֹצקה על גיזרתה הדקה. בלא ניד־עפעף הישירו מבטן אלי עיני־תכלת, שנתרווחו ונתנוצצו בדמעותיהן.

לאחר יומיים היינו לידידים. הפחדים וחסרון־הידיעה, שבהם שרויה היתה משפחת המורה, משפחת אנשים טובים וחלשים, רבו עד אין שיעור. פקידים פולנים נטעו בלבּם את האמוּנה, כי בבאַרבּאַריות ותימרות־עשן נחרבה רוסיה, כחורבּן רומא בשעתו. שמחת־ילדים רְהוּיָה אחזתם, כשסיפרתי על לנין, על מוֹסקבה, שבה מתחולל העתיד בסערה, על התיאטרון האמנוּתי. בערבים היו נכנסים אצלנו גיניראלים בולשביסטיים בני כ"ב, שזקניהם צהצהבּים וסבוכים. מעשנים היינו סיגריות של מוסקבה, אוכלים את ארוחת־הערב, שהיתה מכינה ייליזאבייטה אלכסייבנה מצורכי־המזונות הצבאיים, ושרים שירי סטודנטים. מכוּפף בכורסתו היה אחוז־השיתוק מקשיב באוות־נפש, והמיגבעת הטירולית נתנועעה לפי קצב זימרתנו. כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתוּמה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתַרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם.

לאחר שינוצחו הפולנים – כך הוסכם במועצת המשפחה – יעקרו אנשי בית טומילין למוסקבה: את הזקן נרפא אצל פרופיסור מפורסם, ייליזאבייטה אלכסייבנה תלמד בקוּרסים, ואת מישקא נכניס לאותו בית־ספר ב“בריכות הפאטריארך”, שלפנים למדה בו אמו.העתיד נראה כקנייננו הפרטי שאין עליו עוררין, המלחמה — תכוּנה סוערת לאוֹשר, והאושר עצמו – טבע בּרייתנוּ. פרטיו – הם לבדם לא נתלבנו כל צורכם, ובדיונים עליהם עברו הלילות, לילות אדירים, כְשֶׁבְּדַל־נר נשתקף בבקבוק הגדול והכהוּי של הסאַמוֹגוֹן. ייליזאבייטה אלכּסייבנה שעלתה כפורחת היתה מַאֲזִינָתֵנוּ האילמת. מעודי לא ראיתי יצוּר רגשני, דרוֹרָני והססני יותר ממנה. בערבים היה סורובצב הערמוּמי מַסיעֵנו בדוּפַנית מעשה־מיקלעת, שהופקעה עוד בקוּבּאן, אל הגבעה, שבו הואר באש השקיעה ביתם הנטוש של הנסיכים גוֹנְסִיוֹרוֹבסקי. הסוסים הכחוּשים, אך ארוכים וגזעיים, רצו שכם אחד נהוגים במושכות אדומות; עָגיל שאנן נתנודד באוזנו של סורובצב, מיגדלים עגולים צצו מן התעלה, שנתכסתה במפת פרחים כתומה. חומות מנותצות שׂרטטו בשמיים קו עקום, שנתבּטבּט מדם כעין אבני־האודם, שיח של וורד־הכּלב הצניע את גרגיריו, ומַדרֵגָה של תכלת, שריד של גֶרֶם־המעלות, שבו עלו לפנים מלכי פולין, הבהיקה בשיח. יום אחד, בשבתי עליה, משכתי אלי את ראשה של ייליזאבייטה אלכסייבנה ונשקתיה. היא נתרחקה לאִיטה, נזדקפה, ובאחוז ידיה בחוֹמה, נשענה אליה. היא עמדה בלי נוע, מסביב לראשה שנסתמא רַחש חֶרֶג של אור ושל אבק, לאחר מכן, בהקשיבה כביכול למשהו, נרעדה טומילינה והרימה ראשה; אצבעותיה נעתקו מן החומה; במבוכה ובהרחבת־הצעד היא ירדה במרוצה. קראתיה, ולא נעניתי. למטה, סרוח בדוֹפַנית הקלועה, ישן סורובצב אדום־הלחיים. בלילה כשהכל נרדמו, התגנבתי לחדרה של ייליזאבייטה אלכסייבנה. היא קראה, והספר שבידה מופלג ממנה: היד, שצנחה על השוּלחן, נדמתה כלא־חיה. לקול הדפיקה הפכה ייליזאבייטה אלכסייבנה פניה וקמה ממקומה.

– לא, – אמרה, ועיניה נעוצות בי, – לא, יקירי, – ובלפתה את פני בזרועותיה החשופות, הארוכות, נשקתני נשיקה מתעצמת, ללא הפסק, ללא מלים. טרטוּר הטלפון בחדר הסמוך הדפנו זה מזה. הקורא היה שליש המַטֶה.

– אני יוצאים למסע, – אמר בטלפון, – פקודה לבוא אל מפקד החטיבה…

אצתי בגילוי־ראש, רוּץ ותקוֹע את הניירות אילך ואילך. מן החצרות הוצאו הסוסים, בקול צווחה דהרו הפרשים בתוך האפלה. מפי מפקד־החטיבה, שהיה חוֹגר את חמילתו במעוּמד, שמענו, כי הפולנים הבקיעו את החזית בשערי לוּבּלין, וכי הוטל עלינו לעשות מעשה איגוּף. שני הגדודים עמדו לצאת למסע כעבור שעה אחת. הזקן שהקיץ עקב אחרַי בחרדה מתחת לעלוותו של עץ־הלימון.

– הבטיחה־נא, שתשוב, – כפל אמירתו, וראשו מרעיד עליו.

ייליזאבייטה אלכסייבנה, שכיתפה פרוונית על גבי לסוטה של לילה העשויה מלמלה, יצאה החוצה ללוותנו. בעלטה עבר בדהרת־פראים אסכדרון סמוי מן העין. ליד מִפְנֵה־הדרך אל השדה החזרתי פני לאחורי – ברכינת־גופה היתה טומילינה מיטיבה את ירכיתו של הילד, שעמד לפניה, ואורה המתקטע של המנורה, שהיתה דולקת על אדן־החלון, ניגר על צווארה הגרמי והענוג…

משעשינו מאה קילומטר בלא סילוּק־מסעוֹת, נתחברנו עם דיביזית הפרשים ה־14, ואגב הדיפת האויב התחלנו להסתלק. היינו ישנים איש באוכפו. בשעת החניות היינו צונחים לארץ, סחוּפי־שינה, ובמתיחת הרסן היו הסוסים גוררים אותנו, את הישנים, על פני אדמת־השלף. היו ימים של תחילת הסתיו ושל גשמי גאליציה, הניתכים בבלי קול. דחוסים ומצוּפּפים כמין גוף מדובלל ודומם, היינו הולכים עקַלקַלוֹת ועגַלגַלוֹת, מטמשים לתוך כיס־האש, שקשרו הפולנים, ונחלצים ממנו. תחושת־הזמן נסתלקה מאתנו. כשחנינו ללינת־לילה בכנסיית טוֹלשצ’ינסק, לא העליתי על דעתי כלל, שאנו שרויים בריחוק עשר פרסאות מבּוּדיאַטיצ’י. העמידני על כך סוּרוֹבצב, הֶחטַפנוּ מבט זה לזה.

– הצרה היא, שהסוסים תש כוחם, – אמר בעליצות, – שאילמלי כן, אנו סרים לשם…

– אי אפשר, – עניתי לו, – ירגישו בהעדרנו בלילה…

ואנו נסענו. אל אחורי אוּכפנו נקשרו ברצועות המתנות: נְצִיב סוכר, רוֹטוֹנדה, שפרוותה אדמונית, וּגדי חי, בן שבועיים. הדרך עברה בתוך יער מלוחלח ומתנענע, כוכב של פלדה נידח בין צמרות האלונים. בפחות משעה אחת הגענו ברכיבה אל העיירה, השרופה בטבּוּרה, המגוּדשת מכוניות־משא שהלבינו מאבק־קמח, כלי־ריתמה של תותחים ושברי יצוּלים. בלי לרדת מעל סוסי, דפקתי על החלון המוּדע – עננה צחורה נישאה על־פני החדר. כדרכה תמיד, – בלסוטית־של־מלמלה, שתחרימה מדולדל, – יצאה טומילינה במרוצה אל האכסדרה. בידה החמה אחזה בידי והביאתני הביתה. בחדר הגדול היו כְּבָסים של גבר מתייבשים על עצי־הלימון השבורים, אנשים שלא ידעתים שכבו על גבי מיטות, שהוצבו צפופים בלא רווחים כבבית־חולים. בשרבוב פיסות־רגליהם המזוהמות, בפיותיהם, שנתאבנו בעקמימות, צועקים היו מתוך שנתם ונושמים בשקיקה וברעש גדול. את הבית תפשה וַעֲדַת־השָׁלָל שלנו, בני משפחת טומילין צוּמצמו בחדר אחד.

מתי תסיענו מכאן? – שאלה ייליזאבייטה פטרוֹבנה, שהיתה לוחצת את ידי.

הזקן שהקיץ היה מרעיד בראשו. מישא הקטן אימץ אליו את הגדי והשתפך בצחוק־של־אושר בבלי קול. מעליו, בהתרברבות, עמד סורובצב, והיה מנער מתוך כיסי הסַרְבָּלַיִם הקאזקאקיים שלו דרבונות, מטבעות מנוּקבים, משרוֹקית קשורה בפתיל צהוב שזור. בבית זה, שכבשתו לעצמה ועדת־השלל, לא היה מקום להסתתר, ואנו פרשנו עם טומילינה אל מוּסַף־הקרָשים, שלעת חורף היו אוצרים בו תפוחי־אדמה ומסגרות של כוורות. שם, במטמוֹרת, ראיתי, כמה קטלנית, כמה בלתי־נמנעת היתה דרך הנשיקה, שתחילתה ליד טירת הנסיכים לבית גונסיורובסקי…

סמוך לעלות השחר התדפק על דלתנו סורובצב.

– מתי תסיענו מכאן? – אמרה ייליזאבייטה אלכסייבנה, ועיניה מצוּדדות.

החרשתי מלהשיב ושמתי פני הביתה, כדי להיפרד מן הזקן.

– הצרה היא, שאין פנאי, – גדר סורובצב הדרך בעדי, – שֵׁב, נִסַע…

הוא דחפני החוצה והקריב את הסוס. טומילינה הושיטה לי את ידה שהוּצנה. כדרכה תמיד היה ראשה זקוף. הסוסים, שהחליפו כוח במשך הלילה, פרצו ברהיטה, בתוך הסבך השחור של האלונים עלתה החמה הנאפדת־אש. חדוות הבוקר מילאה את ישוּתי על גדותיה.

ביער נחשפה קרחת, הדהרתי את סוסי, ובהפכי את פני לאחורי, קראתי אל סורובצב בקול:

– יכולתי לשהות עוד מעט… הקדמת להבהילני…

– ולא הקדמתי כלל, – השיב והיה מתקרב אצלי ומפשר בידו את הענפים הרטובּים, המשירים ניצוצות, – אילולא הזקן, הריני מבהילך קודם לכן… אלא שנשטף הזקן בשיחה, נתעצבּן, גנח מגרונו והחל צונח הצידה… קפצתי אליו, מביט – מת, נפח נפשו…

היער בא אל קיצוֹ. יצאנו לשדה חרוש שאין בו דרך. נתרומם סוּרוֹבצב קמעה והיה מביט לצדדין, משָׁרקֵק ומרחרח מגמת־פנינו הנכונה, ובשאפו אותה עם האוויר, נתכופף ופרץ בדהירה.

כיוונו את השעה. באסכדרון היו מעירים את האנשים. השמש חיממה והבטיחה יום שחוּן. בבוקר ההוא עברה חטיבתנו את גבולה הממלכתי של מלכות־פולין לשעבר.

פרק ראשון מן הספר “קריניצה הגדולה”

בחג־החמאה של שנת השלוֹשים נערכו בקריניצה הגדולה שש חתונות. חגגו אותן בהילולא וחינגא, שמשכּבר הימים לא היתה דוּגמתן. מנהגי המקום חזרו ליוֹשנם. אחד המחותנים, כיוון שנשתכר, דיחק עצמו לבדוק את הכּלה – והוא מינהג קדמונים, שלפני כעשרים שנה ביטלוהו בקריניצה הגדולה. המחותן הספיק להתיר אבנטו והשליכוֹ ארצה. הכלה, שתש כוחה מרוב צחוק, טירפה בזקנו של הישיש. הוא היה תוקפה פנים־אל־פנים, גועה בצחוק וּמְבַטֵש במגפיו הגמלוֹניים. לעצמוֹ של דבר, לא הוצרך הזקן לרגוֹש הרבה. מששת העִדִים, שהוּנפו מעל לביקתאות, לא היו אלא שניים בלבד עקוּבּים מדמי־הבתולים, שאר הכלות לא יצאו בשלוֹם מן הָאַשְׁמוּרִיות.¹ עֵד אחד השיג חייל אדום, שבא לחופשה־של־ארעי, להשגת השני טיפסה גאַפּה גוּז’בָה. בחיבּוט ראשיהם של הגברים קפצה לגג והיתה מטפסת ועולה במוֹט. הוא היה נכפף ומתנוֹדד מכּוֹבד גופה. גאפה תלשה את המטלית האדוּמה וגלשה למטה מרוּמוֹ של המוֹט. על דבּשת הגג עמדו שולחן ושרפרף, ועל השולחן חצי־ליטר ובשר קר נתחים־נתחים. גאפה הגיחה את הבּקבּוּק לפיה: ידה הפנויה נפנפה בעֵד. למטה היה הקהל מהַמה ומרקד. והיה הכיסא מחליק תחת רגלי גאפה, משמיע קול רציצה, מתפרק. הבֶּהָמים מן הסטאניצה הביירייזאנית, שהוליכו שוורים לקיוב, תלו עיניהם באשה, השותה יי"ש במרומים, בגובהי־שחקים ממש.

– וכי אִשה היא זו, – נענו להם המחותנים, – שד־משחת היא, האלמנה שלנו…

גאפה היתה מטילה מעל הגג לחם, זרדים יבשים, צלחות. כיוון שסיימה את לגימת היי"ש, שיבּרה את הבקבוק בזיז הארובה. הכפריים, שנתלקטו למטה, נענו לה בקול שאגה. האלמנה קפצה ארצה, התירה את הסוסה שׂעירת־הכרס, שהיתה רדוּמה ליד גדר־הכלונסאות, ודהרה להביא משקה. היא חזרה מחוּגרת בצלוחיות, כצֶ’רקֶס בחגוֹרת־כדורים. הסוסה היתה נושמת בכבידות וזוקרת את זרבּוּבה; כרסה המעוּבּרת היתה נשקעת ומתנפחת, בעיניה חלחל הטירוף הסוסי.

והיה המינהג בחתונות לרקד אגב־סוּדר, בהשפלת עיניים ובדשדוש רגליים במקום אחד. גאפה לבדה זנקה בהתרופפות כדרך הכרכיים. היא רקדה טנדוּ עם מאהבה גרישקא סאַווצֵ’נקו. הם היו נאבקים זה בזה, כביכול בשעת התגוֹששות; בריגוז שבסרבּנות שומטים איש את כתפי רעהו; כמתמגרים נופלים ארצה אגב תיפוּף מגפיהם.

אותו יום יום שלישי היה למזמוטי החתונות של קריניצה הגדולה. שוּשבינים, שפרצופותיהם מפויחים ופרווֹתיהם מסורסות, הקישו בצמידי־התנורים ונתרוצצו על־פני הכפר. בחוצות הודלקו מדורות. מעליהן קפצו אנשים בקרניים מצוירות. סוסים רוּתמו בגיגיות: הן נתחבּטו בגבשושיות ונישאו מעל להדלקוֹת. האיכרים נפלו הלוּמי שינה. עקרות־הבית השליכו לירכתי החצר את שברי הכלים. החתנים והכלות רחצו רגליהם ועלו על יצועיהם הרמים, וגאפה היא לבדה השלימה ריקודיה בדיר הריק. היא נסתובבה פרועת־ראש, ומוט אַנקוֹלי בידיה. בּוּל־העץ שלה המשוח בעיטרן ניחת על הכתלים. המהלומות זעזעו את הבניין ופצעוהו פצעים שחורים, צמוּגים.

– עזה כמוות נפשנו, – לחשה גאפה והיתה מטרטפת במוט האנקולי.

הקש והקרשים נידרדרו על האשה, קירות נתמוטטו. היא רקדה פרוּעת־ראש בין תִּלֵי החרבות בתוך שאון־הנפץ ואבק המשׂוּכּוֹת המידרדרות, הַמַק הפורח והקרשים המשתברים. בתוך השברים היו מגפגַפֵּיה, שחֶפְתֵיהֶם אדומים, סובבים־הולכים בנקישת הקצב.

הלילה מִשמש ובא. בבורות שהפשירו דעכו המדורות. הדיר, כמין ערימה מדוּבללת, היה מושלך על התּלוּלית. מעֶבֶר לדרך, במועצת־הכפר, העלתה פיח מנורה שפתילתה פגוּמה. גאפה השליכה מידיה את המוט האנקולי ורצה על־פני הרחוב.

– איוואַשקוֹ, – נצטעקה, עם שנתפרצה לתוך מועצת־הכפר, – בואה לחוֹלל עמנו, לכַלות חיינוּ בשיכּרות…

איוואַשקוֹ היה המוּרשה של הוועד־הפועל המחוזי לענייני הקוֹלקטיביזאציה. שני חדשים עברו מתחילת משאוֹ־ומתנוֹ עם קריניצה הגדולה. בשימת ידיו על־גבי השולחן ישב איוואשקו לפני ערימה של נייר ממוֹעך ומכוּרסם, עוֹרוֹ בסמוך לצדעיו היה מקוּמט, אישונים של חתול חולה תלויים היו בארובות־העיניים. מעליו נשתרבבו קשתות וורוּדות, ערטילאיות.

– אל תהא מוֹאס בכַפרוּתנוּ, – נצטרחה גאפה ודוֹששה ברגלה.

– איני מואס, – אמר איוואשקו בנפש עגומה, – אלא שגנאי הוא לי לרקד עמכם.

בדשישת־רגליים ופשיטת־ידיים הילכה גאפה על פניו.

– בואה עמנו לחלק את לחם־הכּלוּלוֹת – אמרה האשה, כולנו נהיה פקוּדיך, המוּרשה, ואולם מחר ולא היום…

– גנאי הוא לי לחלק את לחם־הכלולות עמכם, – אמר הלה, – וכי בני־אדם אתם?.. הרי על כלבים אתם נובחים, שמוֹנה קִילִים קיפחתי אצלכם בשיעור מישקלי…

הוא לעס בשפתיו ועיצם עפעפיו. ידיו הושטו, גָששו ומצאו על השולחן תיק־של־בד. הוא קם, הסיע חזהו כנגד פניו ובגרירת רגליים, כאחוז־שינה, פנה אל הפתח.

– אזרח זה – זהב מזוּקק הוא, – אמר אחריו המזכיר חאַרצֶ’נקוֹ, – גדולה מידת היוֹשר ששורה בתוך מעיו, אלא שמינהג של גסוּת יתירה נהגה בו קריניצה הגדולה…

מעל האבעבּוּעים וכפתור חוטמו עשויה היתה ציצת־שער אפרורית. הוא קרא עיתון, ורגליו מזוּקרוֹת לו על גבי הספסל.

– הנה יזכו הבריות לביאת הדיין מווֹרוֹנקוֹב, – אמר חארצ’נקו, בהפכו את דף העתון, – אוֹ־אז זכוֹר יזכרו. גאפה חלצה מתחת לשמלתה כיס מלא גרעיני־חמניות.

– למה תזכור את כהונתך, אישי המזכיר, – אמרה האשה, – למה תירא מפני המוות?.. הנשמעה כזאת, שיהא גבר מונע עצמו מן המוות?..

בחוץ, מסביב למיגדל־הפעמונים, רחשו שמיים שחוֹרים שנתבטבטו, ביקתאוֹת רטוּבּוֹת נתעקמו וגלשו. מעליהן נחצבו בקושי הכוכבים, הרוח נתפרסה מלמטה.

בפלוּש ביקתתה שמעה גאפה קול רֶטֶן קצוב, קול נכרי וניחר. עוברת־אוֹרח, שנקלעה ללינת־לילה, ישבה על גבי התנור, ורגליה אסופות תחתיה. נימי הפטל של הלַמפָּדוֹת ליפפו את קרן־הזווית. בביקתה המנוּקה נפרסה הדומיה; ריח כוֹהל של תפוחים הדיפו הקירות והמחיצות. בנותיה בלומות־השפתיים של גאפה עמדו למטה בהפשלת ראשיהן ותלו עיניהן בקבּצנית. שערן השופע של הנערות היה קצר, סוּסִיִי, שפתותיהן היו מופשלות, מצחותיהן הצרים הבהיקו בזיוו שמנוּני ללא רוח־חיים.

– הפיחי כזבים, סבתא ראַחיבנָה, – אמרה גאפה ונסמכה אל הקיר, – בעלנית אני לשמוע כּזְבוֹנוֹת…

תחת התיקרה קלעה ראחיבנה צַמצַמוֹת לעצמה, טורים־טורים הניחתן על ראשה הקטן. בשולי התנור נתפשקו פיסות־רגליה, שמושחתות־מראה היו ומרוּחצות.

– שלושה שׂרי־קודש שרויים בעולם, – אמרה הזקנה, ופניה המעוכות נרכּנו, – את שׂר־הקודש המוסקבאי חבשו השלטונים שלנו בתפיסה, הירושלמי שוכן אצל התוגר, בכל ארצות הנָצְרִים פרוסה מצוֹדתו של הפּאטריארך דאנטיוֹכיה… הוא שיגר לאוקראינה ארבעים כּמרים יוונים לקלל את בּתי־היראה, שבהם הסירה המלכות את הפעמונים… הכמרים היוונים עברו בּעֵמֶק־הצינים, העם ראו אותם באוֹסטרוֹגראַדסק, ביום־המחילה שבערב הצוֹם הגדול עתידים הללו לבוא אצלכם, לקריניצה הגדולה…

ראַחיבנה עצמה עפעפיה ונשתתקה. אוֹר הלַמְפַּדָה נח במשקעי פיסות רגליה.

– הדיין הוורונקובי, – ננערה הזקנה ואמרה, – במעת־לעת אחד חולל בוורונקוב סובחוז, תשעה אדונים חבש בתפיסה… לבוקר נחרץ גורלם לילך לסאַחאַלין. רְחוּמָתי שלי, בכל אתר שרויים בני־אדם, בכל אתר מתקדש שֵׁם ישוּ המשיח… היו האדונים שרויים בתפיסה, ובאו אנשי־המישמר – לקחתם… פותחים אנשי־המישמר שערי הכלא, והבוקר בעיצומו, ותשעת האדונים תלויים ברפיון תחת קורות־הגג איש איש באבנטו…

שעה ארוכה נתעסקה ראחיבנה בטרם תשכב לישון. אגב חיטוט בסמרטוטיה היתה מסיחה עם האלוהים, מפה לאוזן, כביכול הוא בן־זוגה הזקן, השוכב כאן בצדה על גבי התנור, ומיד נתרווחה נשימתה. בעל נכרי, גרישקא סאַווצ’נקו, שכב למטה על גבי ספסל. הוא נתקפל כּמָעוּך בקצה השוליים וכופף את גבו; חזייתו נזדקרה עליו, ראשו היה תקוע בכר.

– אֲהָבִים של בּעלים, – ניערתו גאפה וטלטלתו, – הַכֵּר היטב מכירה אני אהבים אלה של בּעלים… הפכוּ פניהם זה מזה, הבעל מזוגתו, ודשים המדוּשה… לא לביתך באת, לא אל אוֹדַרְקָה…

חצי לילה היו מתגלגלים על גבי הספסל, בחשיכה, בשפתיים קמוצות, בידיים פשוטות מבעד לחשיכה. צַמתה של גאפה היתה מתעופפת אל מעבר לכר. עם שחר נתפרפר גרישקא, נתגנח בחִשְׂפוֹן־שיניים. גאפה ראתה את כתפיהן הקנוּמות של הבנות, שפלוֹת־המצח, בלומות־השפתיים, שחורות־השדיים.

– גמלים שכאלו, – הרהרה בלבה, – מניין הן לי?..

במיסגרת־האַלונים של החלון זעה האפילה. השחר חשף בעננים רצועה סגוּלה. גאפה יצאה לחצר. הרוח כיווצהּ, כמיים הצוננים בנהר. היא רתמה מגררת־משא, הטילה עליה שקי־חיטים – במשך החגים היה הקמח אוֹזל מכל בתי־הכפר. בערפל, באדי השחר, נזדחלה הדרך.

בבית־הריחיים לא נסתייע הדבר אלא למחרת הערב. כל היום ירד השלג. בשערי־הכפר בצבץ לקראת גאפה יוּשקוֹ טרופים קצר־הרגליים במצנפת־שָׁליש שהטפּיחה. כתפיו, המכוסות אוקינוס של שלג, נתרחבו ונשתפלו.

– נתקטפו אוזנינו, – הרטין הלה, בקרבו אל המגררת, וזקף את פניו השחורות, הגרמיות.

– וכי מה העניינים?.. – גאפה דרכה את המושכות.

– בלילה כל ראשי־המדבּרים הגיעו, – אמר טרופים, את הַישִישית שלך חבשו… ראש הוועד־הפועל־הגלילי בא, מזכיר־הוועד־המחוזי. את איוושקו טאטאו מכאן, במקומו – הדיין מוורונקוב…

שפמו של טרופים נזדקף כשל סוס־הים, השלג זע בו.

גאפה דפקה בסוס וחזרה ודרכה המושכות.

– טרופים, את הישישית על שום מה?

יוּשקוֹ נעצר ותקע בקול גדול מרחוק, מבעד לשלג המתנופף, הפורח.

– אומרים, תעמוּלוֹת עשׂתה בעניין קץ הימין….

קרבה גאפה לביקתתה ובשוֹט שבידה הקישה על החלון. בנותיה עמדו נטועות ליד השולחן, ברדידים ובמינעלים, כבעת האַשמוֹרִיוֹת.

– אמא, – אמרה הבכירה אגב פריקת השקים, – בהעדרך באה אוֹדאַרקה, לקחה את גרישקא הביתה…

הבנות ערכו את השולחן, שפתו המיחם. לאחר אכילת פת־ערבית הלכה גאפה למועצת־הכפר. שם, ישוּבים על גבי הספסלים שלאורך הקירות, החרישו זקני הכפר קריניצה הגדולה. את החלון, שזגוגיותיו נופצו בעת המחלוֹקת האחרונה, סתמוּ בדף של לָביד, הזכוכית של המנורה היתה עמוּמה, בקיר הפגום נקבעה כְּרָזָה: “נא לא לעשן”. הדיין מוורונקוב ישב בהגבהת כתפיים ליד השולחן וקרא. הוא קרא את ספר־הפרוטוקולים של מועצת הכפר קריניצה הגדולה; צווארון מעילונו, העשוי אֶרג עבה, היה מזוּקף. על ידו היה המזכיר חאַרצֶ’נקו כותב כתב־אשמה לכפרו. הוא רשם בגליונות, המשורטטים טורים־טורים, את כל העבירות, הפּגְרוֹנוֹת והקנסות, כל הפצעים המגוּלים והמכוּסים. בבואו לכפר, מיאֵן אוֹסמוֹלוֹבסקי, הדיין מוורונקוב, להקהיל קהילות, האסיפה הכללית של אזרחי המקום, כדרך שעשו המוּרשים שקדמו לו, הוא לא נאם נאומים, ורק ציווה לערוך רשימת בעלי־הפגרונות, הסוחרים לשעבר, רשימת נכסיהם, מיזרעיהם ונחלאותיהם.

קריניצה הגדולה ישבה על הספסלים והחרישה. קול השרֵקה והחרֵקה של העט שביד חאַרצ’נקו פיזז בתוך הדומיה. קול רחש קם ונפוג, כשלמועצת־הכפר נכנסה גאפה. ראש־המועצה ייבדוקים נאַזאַרֶנקוֹ ננער למַראֶיה.

– דהיינו, סֶגֶל כל חבורת האַקטיב שלנו, חבר דיין, – ייבדוקים געה בצחוק ושפשף כפות־ידיו, – אלמנתו, את כל בּחוּרינו הוציאה לתרבות רעה…

גאפה עמדה בפתח, ועיניה מצומצמות. עוויה חלפה על שפתי אוסמולובסקי, חוטמו הצר נתקמט. היא הרכינה ראשה ואמרה: “שלום”.

– ראשונה נכתבה לסובחוז, – נתאמץ ייבדוקים להפיץ את העננים שנתקשרו והיה מכביר מלים, – לאחר מכן הסיתוה הבריות, ופָרשה…

גאפה לא זעה ולא נעה. אוֹדם חוּם פשט בפניה.

–… וסחים הבריות, – אמרה בקולה הצלוּל, הנמוך, – סחים, שבסובחוז עתידים כל הקהל לשכּב תחת שמיכה אחת…

עיניה צחקו בפניה הקפואות.

– ואנוכי למורת־רוח הוא לי להיות הבריות שוכבים עדרים־עדרים, אנו שכיבת־שניים חביבה עלינו, והיי"ש, ייכנס הרוח באבי־אבינו, חביב עלינו…

הכפריים געו בצחוק ושיסעוהו. גאפה צמצמה עיניה. הדיין זקף עיניו הדלוקות ורמז לה בניד־ראש. הוא נתכווץ יותר מקודם, צמצם ראשו בין כפות ידיו, הצרות, האדמוניות, וחזר ונשקע בספר הפרוטוקולים של קריניצה הגדולה. גאפה הפכה פניה, גבה הדוּר־המראה נשתלהב לעיני הנשארים.

בחצר, על גבי קרשים רטובים, ישב בפישוק בירכיים סבא אַבְּרָם, שכּוּלו סַפָּחוֹת של בשר חי. קווצות צהובות גלשו על כתפיו.

– מה לך, סבא? – שאלה גאפה.

– שרוי בצער, – אמר סבא.

בביתה כבר היו בנותיה שוכבות במיטה. באישון ־לילה, במלוכסן ממנו, בביקתתו של הקומסומולאי נֶסטוֹר טיאַגאַי, נשתרבב אור נדלק כלשון של כסף חי. – אוסמולובסקי בא לדירה שהוקצתה לו. על הספסל הושלכה הפרווה, פת־ערבית מוכנת היתה לדיין – פינכה של קוּם ופרוסת לחם עם ראש בצל. הוא הסיר המשקפיים ובכפותיו הליט את עיניו החולניות – זה הדיין, שאנשי המחוז כינוהו בשם “מאתיים־וששה־עשר אחוז”. לכלל מיספר זה שקד והגיע במיבצעי אגירת־התבואה בכפר הסורר ווֹרוֹנקוֹב. פזמונות של חשאין, אגדות־עם אפפו לאותם האחוזים של אוסמולובסקי.

הוא לעס את הלחם והבצל ופרשׂ לפניו את גליון ה“פראבדה”, הוראות הוועד המחוזי והדו"חות של הנאַרקוֹמזֶם על הקולקטיביזציה. השעה היתה מאוחרת, שעה שתיים לאחר חצות, כשנפתחה הדלת, ואשה מכורבלת ברדיד בשתי־וערב על חזה עברה את הסף.

– הדיין, – אמרה גאפה, – והַנַפְקָנִיוֹת מה תהא עליהן?

אוסמוֹלובסקי זקף פניו, המחוּפים באור ברוד.

– יעברו מן העולם.

– יהיה קיום לנפקניות, או לא?

– יהיה, אמר הדיין, – אבל אחר, טוב יותר.

האשה נעצה בקרן־זווית עיניים מביטות־ואינן־רואות. היא נגעה במחרוֹזת שעל חזה.

– חן־חן על דִבְרָתְך…

המחרוזת נשתקשקה. גאפה יצאה וסגרה הדלת בעדה.

לילה של רוח תזזית, ליל־פּיפיוֹת, השׂתער עליה, רוּכסי־עננים, גושי־קרח גבנוניים, וזיוו שחור בהם. עבים נזדהרו והשפילו טוס. דומית אֵלם פשטה בקריניצה הגדולה, בישימון השׂרוּע, העוטה־קרח וחָשוב־כמת, ישימון הלילה הכפרי.

הרשקוביץ' יצא מעל פני מפקח־המשטרה, ורוחו נפולה עליו. התרוּ בו, שאם לא יצא מאוֹריוֹל ברכּבת הראשוֹנה, ישַלחוהו מכאן בחזקת אסיר. ולצאת מן העיר משמע להפסיד את העסק.

צנוּם־גו וּשְׁהוּי־צַעַד הלך ברחוב האפל, ותיקו בידו. בקרן־הרחוב קראתו אשה, שקוֹמתה גבוהה:

– חמוּדי, תיכנס?

הרשקוביץ' הגבּיה עפעפיו, הביט אליה בעד משקפיו שנתנוצצו, נמלך בדעתו ואמר אמירה מוּבלגת:

– אכּנס.

האשה שלבה זרועה בזרועו. הם פנו בקרן־הרחוב.

– ולהיכן נלך? לבית־מלון?

– נחוץ לי לכל הלילה, – השיב הרשקוֹביץ', – אלַיך.

– זה יעלה לך שלושה רובל, מר־אַבּא.

– שניים, – אמר הרשקוביץ'.

– לא שוֹוה לי, מר־אבּא…

נתפשרו בשניים־ומחצה והמשיכו ללכת.

חדרה של היצאנית היה קטן, מסודר בנקיון, עם וילוניות קרועות ופנס וורוֹד.

כשנכנסו, הסירה האשה את מעילה, התירה את כפתורי לסוּטיתה – וקרצה עין.

– אֶה, – עיווה הרשקוביץ' את פניו, – איזו שטות.

– אתה כעסן, מר־אבא.

היא ישבה על ברכיו.

– בלי עין הרע, – אמר הרשקוביץ', – חמישה פודים לערך יש בך?

– ארבעה ושלושים.

היא נשקתו נשיקה אריכתא על לחיו חֲתוּמַת־השֵׂיבה.

– אה, – חזר הרשקוביץ' ועיווה את פניו, – אני עייף, אני רוצה לישון.

היצאנית קמה, פניה נתנוולו:

– אתה יהודי?

הוא הביט אליה מבעד למישקפיו והשיב:

– לא.

– מר־אבּא’לֶה, – אמרה היצאנית בהאטת הדיבור, – זה יעלה עשיריה.

הוא קם והלך אל הדלת:

– חמישיה, – אמרה האשה.

הרשקוביץ' חזר.

– הציעי לי, – אמר היהודי בעייפות, הסיר את מיקטורנו והביט כה וכה למצוא מקום לתלוֹתו. – מה שמך?

– מארגאריטה.

– החליפי הסדין, מארגאריטה.

המיטה היתה רחבת־ידיים, וכסת רכה עליה.

הרשקוביץ' החל להתפשט אט־לאט, שלף את הפוזמקאות הלבנים, החליץ את אצבעות רגליו שנתייזעו, סגר הדלת על מפתח, הניחוֹ תחת הכר ושכב. בלי חיפזון, אגב פיהוק, פשטה מארגאריטה את שמלתה. בפזילת־עיניים הפיסה מוּרסית על כתפה והחלה לקלע ללילה צַמְצַמָה דלילה.

– מה שמך, מר־אבא’לה?

– אֶלי, אֶלְיָה איסאאקוֹביץ'.

– עושה מסחרים?

– המיסחרים שלנו… – השיב הרשקוביץ' תשובה מגומגמת.

מארגאריטה כיבתה בנשיפה את עששית־הלילה הקטנה ושכבה.

– בלי עין הרע, – אמר הרשקוביץ'. – נתפטמת…

עד מהרה נרדמו.

למחר בבוקר הציף את החדר אור עז של חמה. הרשקוביץ' הקיץ, התלבש, ניגש אל החלון.

– אצלנו ים, אצלכם שדה, – אמר. – טוב.

– אתה מניין? – שאלה מארגאריטה.

– מאודיסה, – השיב הרשקוביץ', – עיר פּרימָא, עיר טובה, – ונתחייך חיוּך של ערמומית.

– אתה, רואה אני, בכל מקום טוב לך, – אמרה מארגאריטה.

– אמת־נכון, – השיב הרשקוביץ'. – בכל מקום, שיש בו אנשים.

– כמה שוטה אתה, – הפטירה מארגאריטה, שנתרוממה על מיטתה. – האנשים רעים הם.

– לא, – אמר הרשקוביץ', – האנשים טובים הם. הרגילוּם לחשוב, שהם רעים, עד שהאמינו בכך.מארגאריטה הרהרה מעט ונתחייכה.

– משעשע אתה, – אמרה לאִטה וסקרתו בשימת־עין.

– הפכי פניך. אני אתלבש.

לאחר מכן אכלו פת־שחרית, שתו תה עם כעכים. הרשקוביץ' לימד את מארגאריטה למרוח לחם בחמאה ובדרך מיוחד לשים נקניק ממעל.

– טעמי, ואני, דרך־אגב, הגיעה שעתי ללכת.

בלכתו אמר הרשקוביץ':

מארגאריטה נתחייכה.

– קמצן אתה, קמצן. תן שלושה. תבוא בערב?

– אבוא.

בערב הביא הרשקוביץ' לארוחה – דג מלוח, בקבוק בירה, נקניק, תפוחים. מארגאריטה היתה לבושה שמלה צנועה, כֵּהַת־צבע. בשעת אכילה נתגלגלה השיחה.

– בחמישים רוּבל לחודש לא סגי, – אמרה מארגאריטה, – טיבוֹ של עיסקנו הוא שאם את לוֹבשת בגד־עוני, יהא לחמך לחם־עוני. שכר־חדר משלמת אני חמישה־עשר, תן דעתך…

– אצלנו באודיסה, – השיב הרשקוביץ' לאחר שיקול־דעת והיה מתאמץ לחתוך את הדג־המלוח חתיכות שווֹת, – בשכר עשרה רובל יש לך במולדאוואנקה חדר של מלכים.

– תן דעתך, שהבריות מידַחקים אצלי, ואין מנוס משיכור…

– איש איש וצרור צרותיו, – אמר הרשקוביץ' וסיפר על בני־ביתו, על עסקיו שנתמוטטו, על בנו שנלקח לעבודת־הצבא.

מארגאריטה שמעה, בשׂימת ראשה על גבי השולחן, והיו פניה קשובות, רוגעות ומהורהרות.

לאחר פת־הערבית הסיר הרשקוביץ' את מקטורנו, לקח פיסת ארג־של־צמר, שפשף את משקפיו למשעי, ישב אל השולחן הקטן, ובהקריבו אליו את המנורה, החל לכתוב איגרות בעסקי מיסחר. מארגאריטה חפפה את ראשה.

והיה הרשקוביץ' כותב בלי חיפזון, בשימת־לב, בזקיפת־עפעפיים. שוקל בדעתו פעם בפעם, ועם כּל טבילה שטבל את עטו לא שכח לנערו מיוֹתֶרֶת הדיוֹ.

משסיים את כתיבתו, הושיב את מארגאריטה על גבי ספר־ההעתקה.

– הנך, בלי עין הרע, אישה של מישקל. שבי מעט, מארגאריטה, פְּרוֹשֶׁה פּאַנָה.

הרשקוֹביץ' נתחייך, משקפיו נתנוצצו, ועיניו נעשו נוצצות, זעירות, צחקניות.

למחר עמד לנסוע. כשהתהלך על־פני הרציף, רגעים מועטים קודם ליציאת הרכבת, ראה הרשקוביץ' את מארגאריטה, שהלכה לקראתו, וצרור קטן בידה. בצרור היו כיסנים, וכתמי שמנוּנית בּוֹצְצוּ על פני הנייר.

פניה של מארגאריטה היו סמוקות, עלובות, חָזָה רגש מהליכה נמהרת.

– דרישת־שלום לאודיסה, – אמרה, – דרישת־שלום…

– תודה, השיב הרשקוביץ', לקח את הכיסנים, זקף גבות־עיניו, הרהר כלשהו וכפף קומתו.

נשמע קול הצלצול השלישי. הם הושיטו יד זה לזה.

– היי שלום, מארגאריטה פרוקופייבנה.

היה שלום, אֶליָה איסאַאַקוֹביץ'.

הרשקוביץ' נכנס לקרון. הרכבת זזה.

למן הבוקר חל יום שכולו דאגות.

אמש קיבלה המשרתת דמי סילוקיה ונסתלקה. ווארווארה סטיפּאַנובנה נאלצה לעשות הכל במו ידיה. השנית, בהשכמת הבוקר נתקבל חשבון החשמל. השלישית, הדיירים, שני הסטודנטים, האחים ראַסטוֹחין, באו בתביעה שלא עלתה על הדעת כלל. בלילה קיבלו, כביכול, טלגרמה כי אביהם נפל למשכב, וכי הכרח הוא לנסוע אליו. אשר על כן הם מפנים את החדר ומבקשים להחזיר את הסך 60 רובל, שנתנו לווארווארה סטיפאַנוֹבנה בגמילות־חסד.

ווארווארה סטיפאנובנה השיבה על כך, כי דבר של תימה הוא לעזוב חדר באפריל, כשאיש לא יבוא לשוכרו, וכי את הכסף היא מתקשה להחזיר, לפי שהוא ניתן לה לא בגמילות־חסד, אלא בחזקת שכר־דירה, שׂכר שאומנם ניתן מראש.

האחים ראסטוֹחין לא קיבלו את דעתה של וואַרוואַרה סטיפאנובנה. השיחה נתגלגלה בהאטת־הדיבור ובעזיבת דרכי־השלום. הסטודנטים היו גלמים עקשנים וקטוּעי־צוואר בזיגים ארוּכּי־שוּליים ומצוחצחים למשעי. נדמה להם, שכּספם הונח על קרן־הצבי; ועמד הבכוֹר והציע, שוואַרוואַרה סטיפאנובנה תמשכּן בידיהם את המיזנון שבחדר־האוכל ואת האספקלריה.

פני וואַרוואַרה סטיפאנובנה הסמיקו, והיא השיבה, שלא תרשה לדבר עמה בטון שכזה, שהצעתו של ראסטוֹחין היא הבל גמור, שהחוקים נהירים לה, שבעלה הוא חבר בית־הדין המחוזי בקאַמצ’אַטקה, וכיוצא בזה דברים. ראסטוחין הצעיר נתרתח ואמר, שֶׁמֵרוּמוֹ של תורן יורקים הם על כך שבעלה הוא חבר בית־הדין המחוזי בקאַמצ’אַטקה, שפרוטה, כיוון שנפלה בידיה, שוב אין לחלצה אפילו בציפורניים, שאת שהוּתם בבית ווארווארה סטיפאנובנה – כל המהומה הזאת, הזוהמא, האנדרלמוסיא – הם לא ישכחו לעולם, ושבית־הדין בקאמצ’אטקה רחוק, ושוֹפט־השלום שבמוסקבה קרוב…

ובכך נסתיימה אותה שיחה. הראסטוחינים יצאו רגוּזי־עלבון, זעוּמים־מטומטמים, ווארווארה סטיפאנובנה פרשה למיטבח לבשל קאפה לדיירה האחר, לסטודנט סטאניסלאב מאַרחוֹצקי. כבר כמה רגעים שהגיעו מחדרו צלצולים עזים וממושכים.

ווארווארה סטיפאנובנה עמדה במיטבח לפני פתיליַת־ספירט, על חוֹטמה הבָּלוּם טעון היה פֶּנסנֶה של ניקל, שנתפרק מרוב יושן, לסוטת־הבוקר הוורודה היתה מלאה כתמים. היא בּישלה קפה והרהרה בלבה, כי בשום עניין ואופן לא היו פרחחים אלה מדברים עמה בטוֹן כזה, אילמלא מצוקת־הכסף התמידית, אילמלא הכרח ביש־מזל זה לקבל גמילות־חסד, להסתתר ולהערים.

כשהוּכנוּ הקפה והחביתה של מארחוצקי, הביאה את פת־השחרית לחדרו.

מארחוצקי היה פולני – גבה־קומה, גרמי, לבן־שער, ציפוניו עשוּיות, ורגליו ארוכות. בבוקר ההוא היה לבוש ירכּית־של־בּית טרזנית, אפורה, עם “בּראנדנבּוּרים”.¹

את פני ווארווארה סטיפאנובנה קיבל הדיור במורת־רוח.

– נמאס לי, – אמר, – שתמיד אין משרתת בבית הזה, ויש לצלצל שעה שלימה ולאחר לשיעורים…

משרתת, באמת, לא היתה לעתים קרובות, ומארחוצקי היה מאריך בצלצול, אך זאת הפעם סיבת מורת־רוחו היתה אחרת.

אמש ישב עם רימה, בתה הבכירה של ווארווארה סטיפאנובנה, על הספה שבחדר־האורחים. ווארווארה סטיפאנובנה ראתה, איך הם נתנשקו כשלוש פעמים ונתחבקו בחשיכה. הם ישבו עד השעה האחת־עשרה, אחר־כך עד השתים־עשרה, אחר־כך הניח סטאניסלאב ראשו בחיקה של רימה ונרדם. מי בחור ולא נמנם בפינת הספּה בחיקה של גימנאזיסטית, שנזדמנה לו באקראי? אין העבירה חמוּרה ביותר, פעמים הרבה גם תוצאות אין כאן, ואף־על־פי־כן יש להתחשב באנשים שבסביבה, בכך, שייתכן שלמחר בבוקר צריכה הנערה ללכת לגימנאזיה.

רק באחת־וחצי הודיעה ווארווארה סטיפאנובנה במורת־רוח ניכרת, שֶלַכֹּל זמן. מארחוצקי, המלא הוֹנוֹר פולני, צמצם שפתיו ונעלב, רימה העיפה באִמהּ מבט של זעם.

ובכך נסתיים העניין. אך סטאניסלאב, כפי הנראה, נטר בלבו דבר זה גם למחר בבוקר. ווארווארה סטיפאנובנה הקריבה לו את פת־השחרית, המליחה את החביתה ויצאה.

היתה השעה 11 בבוקר. ווארווארה סטיפאנובנה פתחה את הווילאות בחדרן של הבנות. קרניים קלות, נוצצות, של חמה שאינה לוהטת נחו על הריצפה המלוכלכת קמעה, על הלבושים, המושלכים בכל פינה, על הכוננית המאוּבּקה.

הנערות כבר הקיצו. הבכירה רימה היתה רזה, קטנה, פזיזת־עיניים, שחוֹרת־שער. אַללה היתה צעירה ממנה שנה אחת – בת י"ז בסך־הכל, – בעלת אברים יותר מאחותה, לבנה, נִרְפַּה בתנועותיה, עור־בשרה ענוג, רכרוכי, ועיניה תכולות וארשת של מתיקות מהורהרת להן.

כשיצאה האם, פתחה זו את פיה. ידה החשוּפה והמלאה נחה על גבי השמיכה, אצבעותיה הלבנות נעו ניע כלשהו.

– ראיתי חלום, רימה, – אמרה, – שערי בנפשך, עיר משוּנה, קטנה, רוסית, בלתי־מוּבנת… שמיים אפורים־בהירים נשתפלו מאד, והאופק קרוב קירבה יתירה. האבק שברחובות הקטנים אף הוא אפור, חלק, רגוּע. הכל מת, רימה. לא שום צליל, לא שום נפש חיה. והנה, נדמה לי, שאני מהלכת בסימטות שאיני מכירה אותן, על פני בתי־עץ קטנים, שקטים. הנה נתקעת אני במבואות סתומים, והנה יוצאת לדרך, שאיני רואה בה אלא מרחק של עשר פסיעות, ואף־על־פי־כן מהלכת בה בלי סוף. לפני מתמר אי־בזה אבק קל. אני מתקרבת ורואה מרכבות של מסע כּלוּלוֹת. באחת מהן מיכאיל עם כלתו. הכלה בהינומה, ופניה מפיקות אושר. אני הולכת בצד המרכבות, נדמה לי, כי הנני גבוהה מכוּלם, ולבי דואב עלי מעט. אחר־כך כולם משגיחים בי. המרכבות נעצרות. מיכאיל ניגש אלי, אוחז בידי ואט־אט מוליכני אל הסימטה. ידידתי, אללה, – אומר הוא בנעימה מונוטונית, – הכל עצוב, אני יודע. אין ברירה, מפני שאינני אוהב אותך. – אני הולכת בצדו, לבי נרעד כל הזמן, ומשעולים חדשים, אפורים נגולים לפנינו.

אַללה נשתתקה.

– חלום רע, – הוסיפה, – מי יודע? אולי מפני שרע – עתיד הכל להתהפך לטובה, ויתקבל מכתב.

– לַהֲדָם, – השיבה רימה, – קודם צריך היה לראות את הנולד ולא לרוץ לראיונות. ואני, יודעת את, דין־ודברים יהיה לי עם אמא, – אמרה בפתע.

רימה קמה, התלבשה וקרבה אל החלון.

אביב היה במוסקבה. בטחיבוּת חמימה נתנוצצה הגדר הארוכה, הקוֹדרת, המתמשכת בצד שכנגד כמעט לאורך כל הסימטא.

ליד בית־הכנסיה, בגינה, היו הדשאים רטובים, ירוקים. החמה הזהיבה ברוֹך את אֲפוּדַת־הַמַסֵכָה של האיקונין שפנה זיווה, נצנצה בקלסתרה האפל של האיקוניה, שהוצבה על גבי בן־העמוד המוּטה על צדו ליד שער החומה של בית־הכנסיה.

הנערות עברו לחדר־האוכל. שם ישבה וואַרוואַרה סטיפאנובנה ושקדה לאכול בשפע רב ובכוונה יתירה, אגב עיוּן מדוקדק מבעד למשקפיה בביסקוויטים, בקפה, בקוֹתל־החזיר, בזה אחר זה. את הקפה גומעת היתה גמיעות קולניות וקצרות, ואת הביסקוויטים אוכלת בחיפזון, בשקיקה, כְּפַת גנובה.

– אמא, – אמרה לה רימה בהקפדה ודרך־גאווה זקפה את פניה הקטנוֹת, – אני רוצה לדבר אתך. אין צורך להתרתח. הכל יהיה בשקט ואחת ולתמיד. איני יכולה להוסיף ולחיות עמך. תני לי חופש.

– בבקשה, – נענתה ווארווארה סטיפאנובנה בשקט ונשאה אל רימה עניים דֵהוֹת. – זה בגלל מה שהיה אמש?

– לא בגלל מה שהיה אמש, אלא לרגל מה שהיה. אני נחנקת פה.

– מה איפוא תעשי?

– אלך לקוּרסים, אלמד סטינוגראפיה, עכשיו יש ביקוש רב…

– עכשיו הסטינוגרפיסטיות שורצות כדגים. יקפצו על מציאה כמוך…

– אני לא אזדקק לך, אמא, – פסקה רימה את פסוקה בנעימה יבבנית, – לא אזדקק לך. תני לי חופש.

– בבקשה, – חזרה ואמרה ווארווארה סטיפאנובנה, – איני מעכבת בעדך.

– ואת הפאספוֹרט תני לי.

– את הפאספוֹרט לא אתן.

השיחה היתה שקטה שלא כמשוֹער. עכשיו הרגישה רימה, כי בשל הפאספורט מותר לפרוץ בצעקה.

– זה מוצא חן בעיני, – געתה בצחוק סארקאסטי, – ואיפה ירשמו אותי בלי פאַספורט?

– את הפאספורט לא אתן לך.

– אני אהיה לפילגש, – נצטעקה רימה צעקה היסטרית, – לז’אנדארם אתמסר…

– מי יקח אותך? – ווארווארה סטיפאנוֹבנה סקרה דרך־ביטול את דמותה הקטנה והרועדת של הבת, ואת פניה המשולהבות, – לא ימצא הז’אנדארם נאה ממך…

– אצא לרחוב טבֶרסקאיה, – צווחה רימה, – אלך לאיש זקן. איני רוצה לחיות עמה, עם הטפשה, הטפשה, הטפשה…

– אח, כך את מדברת עם אמך, – קמה ווארווארה סטיפאנובנה ממקומה בהכרת כבוד עצמה, – בבית מצוקה, הכל מתפורר, מחסור אני רוצה להפליג דעתי מכל אלה, ואַת… אבא יֵדע על כך…

– בעצמי אכתוב לקאמצ’אטקה, – פלטה רימה בציווחת־טירוף, – אני אקבל מאבא את הפאספורט…

ווארווארה סטיפאנובנה יצאה. רימה הקטנה ופרועת־השער הפסיעה נרעדת על־פני החדר. שברי פסוקים של זעם ממיכתבה העתיד להיכתב לאבא חלפו במוחה:

“אבא יקר! – תכתוב לו. – יש לך עניינים משלך, אני יודעת, אך עלי להגיד לך את הכל… נניח למצפונה של אמא את טענתה, שסטאסיק כביכול היה ישן בחיקי. הוא ישן על הכָּרית הרקומה, אך מרכז־הכובד הוא בעניין אחר. אמא היא אשתך, אתה תהיה נושא פנים בדבר אך בבית איני יכולה להישאר, היא אדם קשה… אם רצונך בכך, אבוא אליך לקאמצ’אטקה, אך הפאספורט נחוץ לי, אבא…”

רימה הפסיעה אילך ואילך, ואַללה ישבה על הספה והביטה אל אחותה. הרהורים שקטים ונוּגים ירדו על לבה.

“רימה מתרוצצת, – הרהרה בלבה, – ואני אומללה. הכול קשה, הכל בלתי־מובן…”

היא פרשה לחדרה ושכבה. על פניה עברה ווארווארה סטיפאנובנה במחוך, מפויכת פוך שופע וחמים, אדומה, פזורת־נפש ועלובה.

– נזכרתי, – אמרה. – הראסטוחינים עוקרים היום. יש להחזיר להם 60 רובל. מאיימים שיתבעו לדין. על גבי הארונות מונחות הביצים. שלקי לעצמך, ואני אלך לבית־המשכּוֹנות.

כשבשעה הששית בערך בא מארחוצקי הביתה מן השעורים, מצא בפרוזדור מזוודות ארוזות. מחדרם של הראסטוחינים הגיע קול המולה: כפי הנראה היתה זו מריבה. באותו מעמד, בפרוזדור, לקחה ווארווארה סטיפאנובנה ממנו, במין מהירות־בזק והרהבת־עוז־שביאוש, 10 רובל בגמילות־חסד. רק בהיותו בין כותלי חדרו סבר מארחוצקי והבין שהוא נכשל במעשה שטות.

חדרו של מארחוצקי נשתנה משאר חדרים בדירתה של ווארווארה סטיפאנובנה. הוא היה מסודר בנקיון, מלא מיני זוטות, ועל קירותיו שטיחים. על גבי השולחנות סדורים היו כלי־סרטוט, מקטורות של הידור, טאבאק אנגלי, סכיני־שן לבנים לגזירת הנייר.

עוד סטאניסלאב פושט את בגדיו להחליפם בכלי־ביתו, ולחדרו נכנסה בחשאי רימה. הוא קיבל את פניה ביבושת.

– את כועס, סטאסיק? – שאלה הנערה.

– איני כועס, – השיב הפולני, – ורק מבקש הייתי לפטור אותי מן ההכרח להיות עד־ראיה להתפרצויות של אמך.

– בקרוב ייגמר הכל, – אמרה רימה, – בקרוב אהיה חופשיה, סטאסיק…

היא ישבה על ידו על גבי הסַפּוֹנֶת וחיבקתו.

– אני גבר, – פתח אז סטאסיק, – חיי־סרק פלאטוניים אלה אינם בשבילי, אני קאריירה לי לפני…

הוא דיבר מתוך ריגוז כל אותם דברים, שסוף־סוף אתה אומרם לנשים מסוימות. עניין בהן אין לך, לסלסלן בדברי חיבובים שעמום הוא, ולעבור לגופו־של־עניין הן מסרבות.

סטאסיק אמר, כי התשוקה אוכלת אותו; זה מפריעו מלעבוד, נוטע בו אי־שקט: יש לגמור לכאן או לכאן; איך יפול דבר – כמעט לא איכפת לו; ובלבד שיפול.

– מה פתאום דיבורים אלה? – אמרה רימה אמירה מהורהרת. – מה פתאום “אני גבר” ו“יש לגמור”? ולמה הפנים האלה הקרות והכעוסות? האומנם אין עניין אחר לדבר עליו? הרי זה קשה, סטאסיק. בחוץ – אביב, כל־כך יפה, ואנו כועסים…

סטאסיק לא ענה. שניהם שתקו.

בשיפולי הרקיע דעכה והלכה שקיעה לוהבת, דעוך והצף בזיו ארגמני את השמיים הרחוקים. מֵעֶבְרָם השני ירדה אפילה קלה, שנתקשרה לאטה. החדר נזדהר בשלהי האור החכלילי. על גבי הספה היתה רימה נרכנת אל הסטודנט בעדינות גוברת והולכת. אירע מה שכרגיל מתארע אצלם בשעה הזאת, הנפלאה שבשעות היום.

סטאניסלאב נשק לנערה. היא הניחה ראשה על הכרית ועצמה עיניה. שניהם נשתלהבו והלכו. לא עברו רגעים מועטים, וסטאניסלאב היה מנשקה בלא הפסק ובשצף התאווה הרגוּזה, שלא באה על סיפוקה, טלטל על־פני החדר את הגוף הרזה והלוהט. הוא קרע את לסוּטיתה וחזִיָתה. רימה, ששפתיה צרובות, ועיגולים לה תחת עיניה, היתה מושיטה שפתיה לנשיקות ובעווייה עקומה ועגומה הגנה על בתוליה. באחד הרגעים האלה נתדפק מישהו. רימה נתרוצצה על־פני החדר, באמצה אל חזה את דלדולי לסוטיתה המקורעה.

הם לא מהרו לפתוח את הדלת. נמצא, כי חבר הוא שבא אל סטאניסלאב, במבט, שלא היטיב להעלים את לגלוגו, ליווה הלה את רימה, שחמקה־עברה על פניו. בהתגנב הגיעה רימה לחדרה, החליפה את הלסוטית ועמדה שעה קלה ליד שמשת־החלון הקרה, כדי להפיג את חומה.

בבית־המשכּוֹנות לא נתנו לווארווארה סטיפאנובנה בעד כלי־הכסף של המשפחה אלא ארבעים רובל בלבד. עשרה רובל לוותה אצל מארחוצקי, כדי להשיג את החסר, חשה ברגל אל בית טיכוֹנוֹב, מסטראסטני לפּוֹקרוֹבְקָה.

בפזרון־נפשה הסיחה דעתה מן האפשרות לנסוע לשם בחשמלית.

בביתה, מלבד הראסטוחינים, חיכה לה בענייני עסק סגן העורך־דין מירליץ, אברך כיפח, ששברים רקֵבים לו תחת שיניים, ועיניים לחות, אפורות וטפשוניות.

לפני זמן־מה, מחמת חסרון־כיס, עלתה המחשבה בלבה של ווארווארה סטיפאנובנה למשכן על פי כתב־הרשאה את ביתו הקטן של בעלה בקולומנה. מירליץ² הביא את נוסח המשכנתא. ווארווארה סטיפאנובנה דומה היתה, כי אין העניין חלק כל צורכו, כי ראוי לה שתימלך במישהו, לפני גמר העיסקה, אך רבות מדי הדאגות, – אמרה בלבה, – שנפלו בחלקה. האלוהים עמהם, עם כולם, עם הדיירים, עם הבנות, עם דברי־העזוּת.

לאחר השיחה בענייני העסק פתח מירלין את בקבוק המוּסקאַט־ליוּנֶל של קרים, שהביא עמו, – הוא ידע את חולשתה של ווארווארה סטיפאנובנה. שתו כוס והתקינו עצמם לכוס שנייה. הקולות נצטלצלו ביתר עוז, חוטמה הבשרני של ווארווארה סטיפאנובנה הסמיק, העצמות שוּפּוּ מן המחוך ונתנכרו כולן אחת־לאחת. מירליץ סיפר משהו מבדח והיה משתפך בצחוק. רימה, בלסוּטית חדשה שהוחלפה, ישבה דמומה בקרן־זווית.

לאחר ששתו את המוסקאט־ליוּנל, יצאו ווארווארה סטיפאנובנה ומירליץ לשוח שעה קלה. ווארווארה סטיפאנובנה הרגישה, כי היא מבוסמת מעט, היא נתביישה ועם זאת לא היה איכפת לה, מפני שהתלאות בחיים רבות הן, האלוהים עמהן.

הביתה הקדימה ווארווארה סטיפאנובנה לחזור שלא כפי ששיערה, מאחר שנתכוונה לבקר את משפחת בּוֹיקוֹ, אלא שלא מצאתם בבית. בשובה נשתוממה לדממה השוררת בדירה. בשעה זו, בדרך כלל, היו הנערות משתובבות עם הסטודנטים, גועות בצחוק, מתרוצצות. ורק מחדר־האמבטיה הגיעו אליה קולות של התעסקות. ווארווארה סטיפאנובנה הלכה למיטבח, שדרך החָרָךְ שבו אפשר היה לראות את הנעשה בחדר־האמבטיה…

היא ניגשה אל החלון וראתה תמונה מופלאה, משונה. וזהו שראתה:

התנור, שבו מחממים את המיים, היה מלוהט עד אודם. האמבט היה מלא רותחין. ליד התנור עמדה על ברכיה רימה. בידיה היתה צבת לסלסול השערות. היא ליהטה אותה באש. ליד האמבט עמדה אללה עירומה. שערותיה הארוכות היו סתורות. מעיניה נשרו דמעות.

– גשי הנה, – אמרה לרימה. – הקשיבי. אולי פועם…

רימה הצמידה את ראשה אל הבטן התפוחה מעט, הענוגה.

– לא פועם, השיבה זו. – היינו הך. אין לפקפק בדבר.

– אני אמות, – לחשה אללה. – המיים יכוו אותי. לא אוכל לעמוד בזה. אין צורך בצבת. אין את יודעת, איך עושים זאת.

– כולן עושות כך, – הפטירה רימה. – אל תיללי, אללה, הרי אי־אפשר לך שתלדי.

וכבר ביקשה אללה לשבת באמבט, אך לא הספיקה, כי ברגע זה ממש נשמע קולה הבלתי־נשכח של אמה, קול חרישי, צרוד מעט:

– מה אתן עושות, ילדות?

מקץ שעתיים היתה אללה, המעוטפת, המלוטפת והמקוּננת, שוכבת במיטתה רחבת־הידיים של ווארווארה סטיפאנובנה. היא סיפרה את הכל. רווח לה. מדומה היתה, כי היא ילדה קטנה, שבא עליה צער של תינוקות שיש בו כדי להצחיק.

רימה נעה חרש ובלי אומר על־פני חדר־המיטות, ערכה סדרים, הרתיחה תה לאמה, הכריחה אותה לאכול פת־ערבית, כיבדה את החדר. אחר־כך הדליקה את נר־התמיד בלַמפֶּדִית, שכבר שבועיים שכחו לצקת בה שמן, נתפשטה, בהשתדלה שלא להרעיש, ושכבה בצד אחותה.

ווארווארה סטיפאנובנה ישבה יד השולחן. היא ראתה את הלמפדית, את אשהּ האדומה, הקצובה, שהאירה באור עמום את הבתולה מאריה. באיזה אורח משונה וקל היה היין הומה עדיין בראשה. הבנות נרדמו חיש־מהרה. פניה של אללה היו לבנות, גדולות ורוגעות. רימה נצמדה אליה, נתאנחה בשנתה ונרעדה.

סמוך לשעה הראשונה אחר חצות הדליקה ווארווארה סטיפאנובנה נר, הניחה עלה־נייר לפניה וכתבה איגרת לבעלה:

"ניקולאי יקירי! היום בא אצלי מירליץ, יהודי הגון מאד, ומחר יבוא אותו אדון, הנותן כסף בעבור הבית. חושבת אני, כי הנני עושה כראוי, אך חרדתי רבה והולכת, לפי שאיני סומכת עלי.

אני יודעת – יש לך צרות משלך, ענייני המישרה, ולא צריכה הייתי לכתוב לך על כך, אך ביתנו, ניקולאי, אין בו נחת משום־מה. הבנות מתבגרות, החיים בימינו דורשים הרבה – קורסים, סטינוגראפיה – הבנות רוצות יותר חופש. נחוץ אבא, אולי נחוצה לפעמים גְערה. אך עלי אין לסמוך. כל הזמן נדמה לי, כי היתה זו טעות – נסיעתך לקאמצ’אטקה. אילו היית כאן, היינו עוקרים לסטאַרוֹקולייני, שם משכירים דירוֹנית שיש בה הרבה אור.

רימה רזתה ופניה רעות. כל החודש קנינו במחלבה, זו שמנגד, שמנת, והבנות הבריאו יפה, אבל עכשיו חדלנו לקנות. כְּבֵדִי פעמים שהוא נותן אותותיו, פעמים שאיני חשה בו. כתוֹב לעתים קרובות יותר. אחרי מכתביך אני נזהרת, איני אוכלת דגים מלוחים, והכָּבד אינו מציק לי. בוא הביתה, קוליא, היינו נחים קצת. הבנות דורשות בשלומך. אני מנשקת אותך בחוזקה. שלך וואריה."

לפני כעשרים שנה, בעודי רך בשנים, מהלך הייתי בחוצות הקריה סאַנקט־פטרבורג, בתעודה מזויפת בכיסי ובלא מעיל בחורף־של־זעף. מעיל, בעצם, היה לי, אלא שלא הייתי לובשו מתוך טעמים פרינציפיוניים. רכושי הפרטי נצטרף בעת ההיא מכמה סיפורים, שֶכְּרוֹב קיצורם רוב חציפוּתם. בסיפורים הללו מחזר הייתי על בתי־המערכות, איש לא נתכוון כלל לקוראם, ואם נמצא מי שהציץ בהם בדרך מקרה, הרי פעולתם עליו היתה הפוכה. עורכו של כתב־עת אחד שלח לי רובל בידי שַמָשוֹ, ועורך אחר אמר על כתב־היד, כי אלה הם דברים בטלים בהחלט, אלא שלחותנו יש חנות־של־קמח, ובחנות זו יכולני לקבל משרת זַבָּן. סירבתי והבינותי, כי אין ברירה לפני אלא ללכת אצל גורקי.

בפטרוגראד יצא לאור בימים ההם כתב־עת אינטרנאציונאליסטי “לייטוֹפּיס”, שבמשך חדשי קיומו המעטים הצליח ליהפך למשובח שבירחונינו, עורכו היה גורקי. שמתי פעמי אליו, לרחוב בּוֹלשאַיה מוֹנייטנאַיה. לבי היה מרתיק ונפוג. בחדר־הקבלה של בית־המערכת נתקבצה חבורה שונה־ומשונה מכל אשר תעלה הדעת: מטרוניות מפמליא־של־מעלה, והמתקראים “יחפנים”, טלגרפיסטים מאֶרזאַמאַס, דוּחוֹבּוֹרים ופועלים, שהיו בדולים לעצמם, בולשביקים ואנשי־המחתרת.

תחילת הקבלה נועדה לשעה הששית. בדיוק בשש נפתחה הדלת, ונכנס גורקי, שהפליאני בקומתו, ברזונו, בכוחה ושיעורה של שלדו הכיפחת, בכחול עיניו הקטנות, בחליפתו נוסח־חו"ל, שהיתה תלויה עליו במדולדל, אך בלויית־חן. אמרתי: הדלת נפתחה בדיוק בשש. כל ימיו היה מקפיד על הדיקנות הזאת, שהיא סגולתם של מלכים ושל פועלים וותיקים, מיוּמנים, בטוחים בעצמם.

באי חדר־הקבלה נחלקו למביאי כתב־יד ולמיחלים לפסק־גורלם.

גורקי ניגש אל הקבוצה השניה. הילוכו היה קל, חרישי, הייתי אומר – בעל־הידור, בידיו החזיק מחברות; בכמה מהן היה הכתוב בידו מרובה על הכתוב ביד המחבר. עם כל אחד ואחד דיבר בכוונת־הלב ובאריכות, הקשיב לאיש־שיחו באוות־נפש, בחינת בכל מאדו. את דעתו היה מחווה בגילוי־לב ובחומרה, בבררו את המילים, אשר את כוחן הכרנו לדעת זמן רב לאחר מכן, לאחר שנים ועשרות־שנים, כשהמלים הללו, שעשו בנפשנו את דרכן הארוכה, הבלתי־נמנעת, היו למצוות־עשה ולמגמת־חיים.

משסיים דבריו עם המחברים, שכבר הכירם מקודם, ניגש גורקי אלינו והחל לאסוף את כתבי־היד. בעין חטופה הביט אלי. הייתי בימים ההם תערובת כחלילית, תופחת, שעודה בתסיסתה, של טולסטויאני וסוציאל־דימוקראט, לא לבשתי מעיל, אך הייתי מזוין במשקפיים, המלופפים בחוט מדוּנג.

היה זה ביום השלישי בשבוע. גורקי לקח את המחברת ואמר:

– התשובה – בּיום הששי.

כדבר שאינו מתקבל על הדעת נשמעו אז המלים הללו… בדרך־כלל היו כתבי־היד נמקים במערכות כמה חדשים, ועל־פי הרוב – לעולם־ועד.

חזרתי ביום הששי ומצאתי פנים חדשות: כבפעם הקודמת, היו כאן דוכסיות ודוחובּוֹרים, פועלים ונזירים, קציני־ים וגימנאזיסטים. בכניסתו החדרה שוב העיף בי גורקי את מבטו החטוף, המרפרף, אך השאירני לאחרונה. כולם הלכו. נשארנו ביחידות – מאקסים גורקי ואני, שנפלתי מכוכב־לכת אחר, ממארסיליה הפרטית שלנו (תמיהני, אם מן הצורך הוא להסביר, שכוונתי לאודיסה). גורקי קראני ללשכתו. הדברים שאמר שם חתכו את גורלי:

– יש מסמרות דקים, – אמר, – ויש מסמרות גסים – כשיעור אצבעי. – והוא קירב אל עיני את אצבעו הארוכה, המכוירת בכוח ובעדינות. – דרכו של סופר, קַשָׁתִי הנכבד, זרועה על־פי הרוב מסמרות גסים ביותר. להלך עליהם יהא הכרח ברגליים יחפות, דמים ישתפכו למכביר, ומשנה לשנה תהא שפיכוּתם מרובה והולכת… איש חלוש אתה – יקנוך וימכרוך, יַלְאוּךָ, ירדימוך, וסופך שתבול ותעמיד פנים של עץ העומד בפריחתו… ואלו לאדם ישר, לסופר ישר ומהפכן – ההליכה בדרך הזה הוא כבוד גדול, ואכן, יהי רצון, אדוני, שתזכה למעשים אלה, שאינם מן הקלים…

סבורני, שלא היו בחיי שעות חשובות מאלו שעשיתי במערכת “לייטופיס”. כשיצאתי משם, ניטלה ממני לחלוטין התחשה הגופיית של הווייתי. בכפור כחול, צורב, בן שלושים מעלות, רצתי אחוז־קדחת על־פני מסדרוני־הפאר כבירי־המידות של המטרופולין, המפולשים לקראת השמיים האפלים, הרחוקים, ונתאוששתי, כשצ’ורנאיה־רייצ’קה ונובאיה־דיירייבניה¹ כבר היו מאחורי…

עברה מחצית הלילה, ורק אז חזרתי לפטרבורג, לחדר ששכרתי יום קודם לכן אצל אשתו של מהנדס, הצעירה והבלתי־מנוסה. כיוון שחזר בעלה ממקום עבודתו והשקיף על דמותי המסתורית והרכה־בשנים, מיד פקד לסלק מן הפרוזדור את כל המעילים והערדליים ולסגור על מפתח את הדלת המחברת את חדרי עם חדר־האוכל.

ובכן, חזרתי למעוני החדש. מאחורי הקיר היה המסדרון, שנתרוקן ממיכסת הערדליים והשכמיות הקצובה לו, בין קירות־לבי רתחה השמחה, שהציפתני בלהט גדול ובכוח־עריצים תבעה פורקן לעצמה. לא היתה לי ברירה. עמדתי בפרוזדור, חייכתי למשהו ובפתיעה לעצמי פתחתי את הדלת לחדר־האוכל. המהנדס ורעייתו שתו תה. משראוני בשעה מאוחרת כל־כך, החווירו השניים, ביחוד החווירו מצחותיהם.

“זה התחיל”, – הרהר המהנדס בלבו והתקין עצמו למכור את חייו ביוקר.

פסעתי שתי פסיעות כנגד פניו והתוודיתי, שמאקסים גורקי הבטיח להדפיס את סיפורי.

המהנדס הבין, כי טעות היתה בידו, שמשוגע נדמה עליו כגנב, והחוויר חוורון־מוות שבעתיים.

– אקרא לכם את סיפורַי – אמרתי אגב ישיבה וקירבתי לעצמי כוס תה שאינה שלי, – את הסיפורים, שהוא הבטיח להדפיסם…

קיצורו של סיפור־המעשה התחרה ביצירותי עם שיכחת־נימוסין מוחלטת. קצתם, למזלם של אנשי־המידות, לא ראו אור. גזורים מכתבי־העת הם שימשו עילה להבָאָתִי בפלילים על־פי שני סעיפים גם יחד – על נסיון למגר את המישטר הקיים ועל פורנוגראפיה. בירור דיני נועד למארס 1917, אך העם, שהתיצב לימיני, התקומם בשלהי פברואר, שרף את כתב־האישום, ויחד עמו גם את בניין בית־המשפט המחוזי עצמו.

אלכסיי מאקסימוביץ' התגורר אז בשדרות־קרונוורק. הייתי מביא לו כל מה שכתבתי, וכתבתי סיפור ליום (במרוצת הזמן אנוס הייתי לחדול משיטה זו כדי להגיע להיפוכה הגמור). גורקי היה קורא את הכל, פוסל את הכל ודורש המשך. לסוף עייפנו שנינו, והוא אמר לי בבאס שלו, העמום במקצת:

– נתברר בעליל, אדוני, ששום דבר אינך יודע על בוריו, אך מרגיש הרבה בחוש… על כן קום צא אל בין הבריות…

ולמחר נתעוררתי ככַתָבוֹ של עתון פלוני שלא־בא־לעולם, ובכיסי מאתיים רובל דמי־עקירה. אכן, העתון לא בא לעולם, אך דמי־העקירה הועילו לי. שליחותי נמשכה שבע שנים, דרכים רבות עברתי בנדודי, וקרבות הרבה ראיתי בעיני. מקץ שבע שנים, עם שחרורי מן הצבא, עשיתי ניסיון שני להדפיס משלי וקיבלתי ממנו פתק: “אכן, אפשר להתחיל…”

ושוב, בלהט ובלי־הפסק, החלה ידו לזרזני. בתביעה זו – להרבות בלי הרף ויהי־מה את מניין הדברים שיש בהם נחיצות ויש בהם תפארת לעולם – היה בא אל אלפי אנשים, שהוא שֶׁמְצַאָם, והוא שטיפחם, ועל ידיהם גם אל המין האנושי. משלה בו תשוקה ללא גבול וללא הרפייה אפילו כהרף־עין, התשוקה שאין דומה לה ליצירת אנוש. לבו דאב עליו, כשאדם, שעורר בלבו תקוות מרובות, נמצא עקר. וברוב אושר היה משפשף יד ביד וקורץ עין לעולם, לשמיים ולארץ, כשהניצוץ היה לשלהבת…

מאמץ המכוּון ליצירת דברים שבתפארת, מאמץ תמידי, אחוז־התלהבות, כמעיין המתגבר – הנה הם חייו של באגריצקי. הם היו – עליה בלתי־פוסקת. בין ביכורי שיריו היו גם רפים, עם השנים היתה כתיבתו מחמירה והולכת. ההתפעמות שבשירתו גדלה. ההתלהבות, העצורה בה, גברה, משום שגברה שקידת באגריצקי על המחשבה והרגש. שקידתו זו היתה ביושר־לב, בעקשנות ובגילת־נפש.

כתיבתו של באגריצקי – לא יכולת פיזיולוגית היא, אלא לב ומוחין, שגדלו למעלה מן המידה הקצובה, שגדלו בניגוד לזו שמוחזקת בעינינו המידה הקצובה ולעתיד לבוא לא תהיה אלא השיעור ההכרחי והקבצני ביותר למחית הלב.

אני זוכרו עלם באודיסה.

הוא היה מעתיר על איש־שיחו תלי־תלים של שירים – שלו ושל זולתו. הוא אכל שלא־כדרכנו, לבושו היה סַרְבָּלַיִם ולסוטה, הליכותיו היו קולניות, אך בהפסקות.

בשנים ההן, כשדיוקנו של אדם נקבע על־ידי הנסיבּוֹת, היה באגריצקי דומה לעצמו בלבד ולא לאיש זולתו.

המוניטין שיצאו לו כפראַנסוּאַ וויוֹן של אודיסה עוררו אהבה אליו, הם לא עוררו אימוּן. והנה – סיפורי־הצייד שלו היו לנבואה, הקונדסות – לחכמה, לפי שהיה תלמיד־חכם, לפי שזיווג בתוכו את הקומסומולאי עם ר' עקיבא.

הוא לא הוכרח לשבור בקרבו דבר, כדי להיות למשוררם של הצֵ’קיסטים, הדייגים, הקומסומולאים. אומרים, כי הוא נתנסה במשברים כשאר סופרים. אני לא השגחתי בכך.

אהבת הצדק, השפע, השמחה, אהבת המלים שיש בהן ניגון ויש בהן חכמה – זו היתה הפילוסופיה שלו. ונמצא, שהיא שירת המהפכה.

כּבניין טוב, – היה הוא תמיד בפיגוּמים. הם נתחלפו בו, ואת המלאכה הזאת של התחדשות־תמיד היה עושה בגבורה, בלי אבק־שוחד, בגלוי.

ממנו — מן הגוֹוע — שפע זרם־החיים. לבם של בני־אדם, שאחזתם החרדה, נמשך אחריו. חייו היו אומרים לנו, כי השירה היא עניין חיוּני, הכרחי, יום־יומי.

בדרכו לקראת היותו חבר בחברה הקומוניסטית חָלַץ באגריצקי לפני רבים אחרים…

אני זוכר את שיחתנו האחרונה. הגיעה השעה לעזוב ערים נכריות, הסכמנו זה עם זה, הגיעה השעה לשוב הביתה, לאודיסה, לשכור בית קטן ב“בְּלִיז’נִייָה־מֶלְנִיצִי”, לכתוב שם סיפורים, להזדקן… ראינו את עצמנו זקנים, זקנים ערמומיים ומשמינים, המתחממים בשמשה של אודיסה, של שפת־הים – בבוּלוואר, ובמבט ממושך מלווים את הנשים, העוברות על פניהם…

משאלות־לבנו לא נתקיימו. באגריצקי מת בשנת ה־38 לחייו, בטרם יעשה אפילו מקצת ממה שמסוגל היה לעשות.

במדינתנו נוסד המר"ן – המכון לרפואה ניסיונית. לוואי ישיג את מבוקשו, ופשעי הטבע האלה, המחוסרים כל שחר, לא יישנו עוד.

את אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי ראיתי לראשונה בעשרים בדצמבר שנת אלף־תשע־מאות־שש־עשרה באולם־הסעודות של הסאנאטוריום אוֹלִילָה. את ההיכרוּת עמו עשה לי הפרקליט זאַצאַריָני מטוּרקיסטאַן. על זאצארייני ידעתי, שהוא נמול בשנת הארבעים לחייו. הנסיך הגדול פיוטר ניקולאייביץ', המטורף המנודה, שהוגלה לטאשקנט, הוקיר את ידידותו של זאצארייני. נסיך גדול זה התהלך בחוצות טאשקנט עירום־ועריה, נשא לו לאשה קאזאקיה, העלה נרות לפני דיוקנו של וולטיר, כלפני איקונין של ישו הנוצרי, וייבש את מישוריה האינסופיים של אַמוּ־דאַריה. זאַצאַרייני היה רֵעוֹ.

ובכן – אוֹלִילָה. בריחוק עשרה קילומטרים מאתנו הבהיקו אבני־השַׁחַם הכחולות של הֶלסינגפוֹרס. הו, הלסינגפורס, חִבַּת־עֵינִי. הו, שמיים, הזורמים מעל לאֶספּלאַנאַדה¹ וממריאים כעוף־כנף.

ובכן – אוֹלִילָה. פרחי־צפון עוממים באגרטלים. קרני איילים מפצילות על־פני הסיפונים האפלוליים. בטרקלין המסויד נודף ריח אורנים, צינת שָׁדֶיהָ של הרוזנת טישקֶביץ' ולִבְנֵי־המשי של הקצינים האנגלים.

אל השולחן, על יד קרנסקי, יושב משוּמד מוכתר־בנימוסין ממחלקת המישטרה. מימינו – הנורבגי ניקֶלסֶן, בעל ספינה לציד־לווייתנים. משמאלו – הרוזנת טישקֶביץ', היפה להפליא, כמאריה־אַנטוּאַנֶט.

קרנסקי אכל שלוש פרפראות והלך עמי ליער. על פנינו חלפה במיגלשיים פְרֶקֶן כִּירְסטִי.

– מי זאת? – שאל אלכסנדר פיודורוביץ'.

– זוהי בתו של ניקלסן, פרקן כּריסטי, – אמרתי, – כמה נאה היא…

אחר־כך ראינו את ה“ווייקָה”² יוהאנס הזקן.

– מי זה? – שאל אלכסנדר פיודורוביץ'.

– זהו יוהאנס הזקן, – אמרתי, הוא מוביל מהלסינגפורס קוניאק ופירות. וכי אינך מכיר את העגלון יוהאנס?

– אני מכיר כאן את כולם, – השיב קרנסקי, – אך איני רואה איש.

– הנך קצר־ראי, אלכסנדר פיודורוביץ'?

– כן, הנני קצר־ראי.

– עליך להרכיב משקפיים, אלכסנדר פיודורוביץ'.

– לעולם לא.

אזי אמרתי בהתעוררות עלומים:

– הבן נא, הרי לא בלבד עיוור אתה, אתה חשוב כמת. הקו, תו האלוהות, שליטו של העולם, נתעלם ממך לצמיתות. אנו מהלכים על־פני גן הקסמים, ביער הפיני שאין לתארו. עד שעת יציאת נשמתנו לא נחזה משהו נאה מזה. והנה אינך רואה את שוּליו הנקרשים והוורודים של מפל־המיים, שם, ליד הנהר. עץ־הבָּכָא, הנטוי על מפל־המיים, – אינך רואה את מעשה גילופו היאפאני. גזעיהם האדומים של האורנים זרוּיי־שלג הם. זיו גרגירי רוחש בשלג. תחילתו קוו ללא רוח חיים, שנצמד אל האילן, ועל השטח הגַלייני, כקוו של ליאוֹנאַרדוֹ, משלימתו בבואה של עבים לוהבות. וגֶרֶב המשי של פרֶקן כירסטי, והקוו של רגלה שכבר בגרה? קנה משקפיים, אלכסנדר פיודורוביץ', אני משביעך…

– בני, – השיב הוא, – אל תחצוב־להבות לבטלה. חצי־הרובל, דמי המשקפיים, הוא חצי־הרובל היחידי שאחסוך. אין לי צורך בקוו שלך, שְׁפַל־הערך כמציאות. חייך אינם טובים מחייו של מורה לטריגונומטריה, ואני אפוף פלאות אפילו בקליאַזמה.³ מה לי ולבהרות־הקיץ שבפניה של פרקן כירסטי, ואני גם בלי שאבחין בה הבחנה של ממש, הנני מנחש בה, בעלמה זו, כל שיש את נפשי לנחש בה? מה לי ולערבים בשמיים צ’וּחוֹניים⁴ אלה, ואני רואה אוקינוס מתחולל בסער מעל ראשי? מה לי ולקווים – ואני צבעים יש לי? כל העולם בשבילי – תיאטרון־אדירים, שבו הנני הצופה היחידי בלי משקפת. התזמורת מנגנת פתיחתא למערכה השלישית, הבמה רחוקה ממני, כבחלום, לבי גואה ורחב מהתפעלות, אני רואה קטיפה של ארגמן על יוליה, משי של לילך על רומיאו, ואף לא פאת־זקן נכרית אחת… ואתה מבקש לעוור את עיני במשקפיים שמחירם חצי רובל…

בערב נסעתי העירה. הו, הלסינגפורס, מיקלט הזיותי…

ואת אלכסנדר פיודורוביץ' ראיתי בשנית לאחר חצי שנה, ביוני שנת שבע־עשרה, בשעה שהיה המצביא העליון של גייסות הרוסים והחולש על גורלותינו.

ביום ההוא היה גשר טרוֹיצָה מפוּשׂק, פועלי פוטילוב שמו פניהם אל בית־הנשק. קרונות החשמלית נתגוללו על צידם בחוצות העיר כפגרי סוסים.

המיטינג נערך בבית־העם. אלכסנדר פיודורוביץ' נשא מידברותיו על רוסיה־אמא ועל האשה. הקהל שם מחנק לו בעורות־הכבשים של יצריו. מה ראה בעורות־הכבשים הסוֹמרים הוא – הצופה היחידי בלי משקפת? איני יודע. אולם אחריו עלה אל הבמה טרוצקי, עיקם שפתיו ואמר כקול, שאין אחריו כל תקווה:

– חברים ואחים…

… הגית כמה פעמים את המלה “לשווא”. מלה כשרה, מלה מבהילה. הייתי בצבא האדום. היכרתי את ערך האדם. לאמור: בחנתיו מכל הצדדים. מסביב – מלוֹא מוות. חדלתי להבחין בין חיים למתים.

“לשווא”, אמרת? מלה איוּמה, אבל נכוֹחה וקולעת אל הנקודה. מתוך תרדמה כבדה עקרנו את האדם. הקזנוּ ממנו הִינִים של דם רותח. מה עוד אפשר היה לעשות? לא כלום! האדם דעך בזרועותינו… טשתי ברכבת־התעמולה בשדות מרחקים זרועים גופות. כָּרַזְתִּי כרוזים במגילות עפות, והפיצותין על אדמות־הקטל. האדמה שָׁמְנָה מדם ומכרוזים, אשר בהם התאמצנו להדשינה… דיחקנו שוב אל ביתנו המחניק, המת. ההטפה זללה את ריאותי, מצצה את דמי. חיוורון. הרופאים החליטו: הא ודא, בתנאים, איפוא, כאלה וכדומה. אמרתי להם: “זריקות? יפה. אולם **זריקות האמונה?”** כנראה, הבינו. מחייכים, טופחים על הכתף ומציעים לנסוע לאירופה.

אירופה? נעים. מלה נעלה. אבל מה אעשה שם? שמש, מיים, טניס, מרגוֹע וגלוּלות. אכן, תכלת מעט לא תזיק. את זוהר השמיים ראיתי לאחרונה בשנת 1914, אחר־כך היו השמיים לנעוֹרת נרפשת. משנת 1917 הרקיע – דגל אדום. עכשיו המלחמה והמהפכה – עברו. צריך לשבת בריביירה.

בעוד שעה יגווע השמש… “כדכוד קר” – כתב ייסנין הֶעָרֵב, התכשיט־השוֹבב. וודאי גם הוא יָשַב במקום הזה על זרדרדים, עד שאחד מהם שימש לו עניבת־חנק. נחנק. חי השטן, בעתוֹ…

הידעת את גדליה? הוא עולה על לנין. לנין יצר אינטרנציונאל של מדוּכּאים, ואלו גדליה מלקט בני־אדם טובים, מבשר רעיון שגעוני, שגיוני. אנשים נדיבי־רוח, התאחדו! מהפכת הישרים.

צחנת־מוות נדפה ממני, בשמעי לראשונה את המלים האלה – והצטחקתי. היום נודף ממני ריח שמש וגלולות. אני מכה על חטא ומפלל:

– שלום עליך, גדליה, יוצר האינטרנציונאל הרביעי, פייטן שַׂגִיא־רוח של האיספּוֹלקוֹם החדש!

ברִיאוֹת מנוקבות אני זועק:

– יעלה ויבוא!