מבחר מן הנאומים של יושב ראש הכנסת מר ישראל ישעיהו, בישיבות הכנסת, במשכן הכנסת ובאירועים ממלכתיים וציבוריים אחרים.
מוגש בהוקרה למר ישראל ישעיהו מטעם מזכירות הכנסת עם סיום כהונתו.

בכנסת, כ"ה באייר תשל"ב, 9.5.72

ביראת הכבוד, בענווה ובלב רוגש וחרד, הנני מקבל בברכה את החלטת הכנסת לשום עלי את המשימה לכהן כיושב־ראש הכנסת.

הנני מוכן ומזומן לשרת את הכנסת באמונה ובמסירות ולקיים את רצונה ומצוותיה, כשכל חבריה שווים לפני, בכל עת של מילוי תפקידי כיושב=ראש הבית, ובכל עת של מילוי תפקידיהם כנבחרי העם וכחוקקי ישראל.

תודתי העמוקה והכנה נתונה לכנסת, לסיעותיה ולחבריה על הכבוד והאימון שעלו בחלקי.

אין אני רואה תפקידו של יושב־ראש הכנסת כעמדת שלטון ושררה אלא עמדת שמירה על קיום הריבונות, הסמכות, כושר הפעולה וגינוני הכבוד של הכנסת; עמדת שמירה על כבוד חברי הכנסת וסיעותיה, סמכותם וזכויותיהם במילוי תפקידם.

זכיתי ללוות את הכנסת, תהליכי עבודתה, מעשים ודברים שהתרחשו בה, מיום היווסדה ועד היום הזה. הכרתי היטב את כל הנפשות שפעלו בבית הזה, שמקצתם הלכו לעולמם ומקצתם יצאו מן הזירה הפרלמנטרית.

במיוחד הכרתי את היושבי ראש הקודמים של הכנסת יוסף שפרינצק ונחום ניר זכרונם לברכה וייבדל לחיים ארוכים בבריאות טובה קדיש לוז, שבמחיצתם עבדתי כחבר־כנסת וכסגן יו"ר ולמדתי מהם הרבה.

למגינת לבי הגעתי היום לכהונה זו עקב האסון שקרה בפטירתו הפתאומית של רעי כאח לי יושב=ראש הכנסת ראובן ברקת זכרונו לברכה, שנבחר לכהונה זו בראשית כהונתה של הכנסת השביעית. במשך שנתיים וחצי של כהונתו הצליח להטביע חותמו על חיי הכנסת, יזם ותיכנן חידושים ושיפורים בעבודתה, והחל בביצועם, אך לא הספיק להשלים את המלאכה.

הילכך רואה אני את עצמי כמי שהוטל עליו להמשיך מן המקום שבו הפסיק ראובן ברקת וגם לשקוד על השלמת הדברים שהחל בהם. כן אשתדל לפעול בעצה ובשיתוף פעולה אתכם להרמת קרנה של הכנסת ולייעול עבודתה.

כנסת נכבדה, יורשה לי להצביע במעמד זה על נימה מיוחדת שמטבע הדברים מתלווית לבחירתי. פרק חיי בארץ משתרע על פני 43 שנים. לאורך כל התקופה הזאת הייתי פעיל בחיי הציבור והחברה במישורים שונים. הקו המנחה של פעילותי ואמונתי, כפי שבא לידי ביטוי בהרצאות ונאומים, במסות ובמאמרים ובפעולות קונסטרוקטיביות שונות, היה, לשקוד בדבקות על חיזוקה וביצורה של אחדות שבטי העולים, ממזרח וממערב, כבנים לעם־אחד, ולדחות בתוקף כל מחשבה, או נסיון, להשתמש בסימן של ארצות המוצא כאלו היה בקע או מחיצה מבדילה לעולם ועד.

בחירתי היום למישרה רמה זו כמוה כחותם־אמת על הקו הזה ועל צדקתו. יכירו וידעו כל באי עולם, בני ברית ושאינם בני ברית, שנקבצי הגלויות מכל ארצות התבל היו, הינם ויהיו תמיד, עם־אחד מאוחד, כפי שניבא יחזקאל לאמר:

  "הנה אני לוקח את עץ יוסף, אשר ביד אפרים

  ושבטי ישראל חבריו, ונתתי אותם עליו את

  עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי"

חברי הכנסת, אעפ"י שאני בחזקת בקי ורגיל בעבודת הכנסת לא אתיימר לומר שבקיאותי בלבד תעמוד לי, אלא אני מבקש מכם להעניק לי אהדה, רצון טוב ועזרה מעשית נדיבה בכל עת שאצטרך לה במילוי תפקידי.

בייחוד שטוחה בקשתי זו לפני חברי, סגני היו"ר, שבחלקם נופלת מנה לא קטנה של אחריות ושל עשייה. כיוצא בהם יושבי ראש הוועדות. כיוצא בהם עובדי הכנסת איש איש במשמרתו.

רבי נחוניה בן הקנה, שהיה ראש ישיבה, היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש תפלה זו: יהי רצון שלא יארע דבר תקלה על־ידי ולא אכשל בדבר־הלכה – וישמחו בי חברי, ולא ייכשלו חברי בדבר הלכה – ואשמח בהם.

ואני תפלתי עת רצון, בשמכם ובשמי, שאתם ואני נצליח במילוי תפקידנו כנבחרי העם, ללא כל תקלה ומכשול, ושכל דברינו, החלטותינו ומעשי ידינו יהיו מכוונים לרווחתם, להצלחתם, לעילוי מידותיהם ולשלומם של עמנו ושל מדינתנו ואז הם ישמחו בנו ואנו נשמח בהם.

בכנסת, כ"ז בטבת תשל"ד, 21.1.74

רבותי חברי הכנסת הנכבדים, חובת כבוד נעימה היא לי להביע לכם מלוא תודתי והוקרתי על האימון והכבוד שהענקתם לי עם שבחרתם בי לכהונת יושב־ראש הכנסת השמינית.

יודע אני שלא שררה נתתם לי, אלא תפקיד כבד הטלתם עלי, על מנת שאמלא אותו כראוי. וכיוון שכבר נתנסיתי בו, למדתי לדעת כובד האחריות הכרוכה במילויו, ושהוא שזור מחוטים עדינים ורגישים ביותר.

הריני מקבל על עצמי משימה נכבדה זו ואעשה כל מאמץ אפשרי, כפי שאתם מצפים ממני, כדי לשרת את הכנסת, את חבריה ואת סיעותיהם בשקידה, בנאמנות וללא פניות.

מובן מאליו שסיכויי הצלחתה של עבודת הכנסת, תלויים לא בלבד ביושב־הראש, שאינו אלא ראשון בין שווים לאחריות, ולא בלבד בסגנים שייבחרו לצידו, אלא בכל חבר וחבר מחברי הכנסת ובכל סיעה מסיעותיה.

מובטחני בכם, שכל אחד ואחד מכם מוכן ומזומן לעשות כמיטב יכולתו, כדי שעבודת הכנסת תהיה כולה אומרת כבוד, יעילה ותכליתית, מביאה סיפוק לעושיה וגורמת קורת רוח לאזרחי המדינה, הצופים הליכות הכנסת שבחרו בה לא מכבר ונתנו יהבם בידיה.

בהזדמנות הקרובה ביותר נשוב ונתייעץ בינינו, במסגרת נאותה, מה הם התיקונים והשיפורים שיהא עלינו לעשותם כדי להשביח ולייעל את עבודת הכנסת ואת עבודת חבריה וסיעותיה לצורך מילוי תפקידיהם.

אני מקווה ומאמין שהכנסת השמינית תהיה טובה וחשובה ופוריה לא פחות מן הכנסות שקדמו לה. יצויין שגם בכנסת הזאת ישנם חברים ותיקים ומנוסים בחיים הפרלמנטריים, ויש חברים שנבחרו לכנסת בפעם הראשונה, וביניהם צעירים רבים. זוהי מזיגה נאה העשוייה לתת פירות נאים.

מובטחני, שהוותיקים והמנוסים יסייעו בידי החדשים והצעירים, להשתלב מהר ככל האפשר בעבודת הכנסת, וחזקה עליהם שהם יתרמו לכנסת, לדיוניה וכן לתדמיתה ולמעמד הכבוד שלה, בעיני חבריה ובעיני הציבור, מכוח הרעננות וההתחדשות שהביאו עמם.

חברי הכנסת, הכנסת השמינית באה לעולם תוך סערת מלחמה ונצנוצי תקווה לשלום; אזרחי המדינה, שבחרו בכנסת הזו, תולים בה תקוות וציפיות גדולות; בפיהם ובליבם רוחשת אותה תחינה, הנאמרת בלחש לפני תפלת המוסף ביום הכיפורים: “היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל העומדים לפניך היום, הורם מה שיאמרו, הבינֵם מה שידברו, הודיעם מה שישאלו; שלא יכשלו בלשונם ולא יבושו במענם”.

הבה נישא גם אנחנו תפילה, שתשרה עלינו רוח התבונה לדבר ולעשות את הדברים הנכונים, בזמן הנכון ובצורה הנכונה, הן כדי להרחיק איבה, להשבית מלחמה ולסול נתיבות לחיים של שלום ויחסי שכנות טובים בינינו לבין מדינות ערב ועמיהן, והן כדי לעשות לבדק ביתנו ולתיקון חיי החברה הישראלית, כמיטב שאיפותינו לחיים המושתתים על מידות של צדק, יושר, הגינות, נימוסים טובים ואהבת הבריות.

א' באייר תשל"ז, 19.4.77

עם סיום כהונתה של הכנסת השמינית מסתיימת גם חברותי בכנסת וכהונתי כיו"ר הכנסת. הרשו לי איפוא בטובכם להשתמש בהזדמנות זו כדי להשמיע מן הדוכן הרם והנישא הזה מקצת ממה שרוחש לבי בשעת מפנה זו בחיי.

זכיתי לכהן יותר מעשרים ושש שנים ברציפות כחבר הכנסת, משלהי הכנסת הראשונה עד סוף הכנסת השמינית, ומהן 12 שנים כסגן יו"ר הכנסת, שלש שנים שר הדואר וחמש שנים יו"ר הכנסת.

אהבתי, ואני אוהב, את הכנסת ואת עבודתה אהבה ללא גבול. אני רואה בכנסת את הביטוי הנשגב והמרומם למאוויי הלב ולשאיפות הנאצלות של עמנו בכל הדורות. נהניתי מיחס של אהדה, ידידות, הערכה, ושיתוף פעולה, מצד כל חברי הכנסות הקודמות ובייחוד מצדכם, חברי הכנסת השמינית, עם שמלאתי תפקידי בכנסת כיו"ר שלה.

הודות לכם, ולקודמיכם, יכול אני לרשום לעצמי מאזן חיובי בכל אשר פעלתי, בתפקידים שהוטלו עלי, כחבר הכנסת, ולפני שאהיה חבר בה, מאז כוננה הכנסת הראשונה ועד היום הזה, ואף קודם לכן – במועצת המדינה הזמנית.

הנני מביט אחורנית ורואה בלב נרגש ונפעם את כל מה שעבר עלי וכל מה שזכיתי לו, והריני רואה עצמי כדוגמה ומופת וכתוצר מובהק של מהפכת הגאולה והישועה שעלו בחלקו של בית ישראל בדור הזה.

נער הייתי כשעליתי לארץ, בשנת תרפ"ט, לאחר שנחלצתי מכור העוני, היסורין וההשפלה במחשכי גלות תימן, התפרצתי בדרך־לא־דרך אל מחוז תפילותי ותקוותי, הוא מחוז תפילותיו ותקוותיו של בית ישראל בכל הדורות, כשמטעני לא היה אלא תורה שלמדתי מרבותי, אהבת הורי ותשוקתי העזה למצוא גאולה מהשפלתי כיהודי, וישועה ממצוקתי כאדם, בבחינת “ממעמקים קראתיך”.

במשך כשמונה עשר שנה הייתי עד למאורעות המסעירים, בארץ ישראל ובתפוצות הגולה, והייתי שותף, על פי דרכי, לתהליכים, שקדמו והקדימו ובישרו הקמתה של מדינת־ישראל. ומשקמה מדינת ישראל מצאתי עצמי במשמרות האחריות הלאומית וגינוני הכבוד הממלכתיים כמיטב משאת נפשי ולמעלה מכל שחלמו ונכספו והזילו דמעותיהם אבותי בכל הדורות.

הנני מתברך ומברך ומודה לצור ישראל וגואלו על כל מה שזכיתי ונמצאתי ראוי לו.

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי.

יחד עם זאת הנני נפרד בצער, בכאב ובגעגועים עמוקים, מן הבית הרם הזה, מכם ידידי חברי הכנסת הנכבדים, מעובדי הכנסת לדרגותיהם ולמשמרותיהם, מהכתבים הפרלמנטריים, ומכל אלה שעזרו לי וסייעו בידי והעניקו לי מיטב נאמנותם ומסירותם כדי שאוכל למלא תפקידי כראוי.

לכולכם מיטב תודתי וברכותי הלבביות.

אחת אבקש מכם ידידי ומן הנבחרים החדשים, שיגיעו ויבואו אל הכנסת התשיעית: אנא, שמרו על כבוד הבית הזה, על ריבונותו השלמה, על מעמדו וסמכותו, לבל ייגרע מהם דבר, כי מהם ובהם הסוד והיסוד של עצמאותנו ושל תבנית משטרנו הדימוקרטי.

ואני תפלה, שצור ישראל יברך את עם ישראל, יברך את נבחריו ושליחיו, ויצליח מעשי כולם לבסס ולקדם ולהעמיק את ההישגים שהשיג עמנו בתהליך המהפכני והמופלא של תחייתנו ועצמאותנו.

חזקו ונתחזק בעד עמנו וארצנו.

במלאת כ"ד שנים לכינון הכנסת

כ"ג בשבט תשל"ג, 23.1.73

רבותי חברי הכנסת,

ביום חמישי שעבר חל ט"ו בשבט, שהוא יום כינונה של הכנסת, “ראש השנה לאילן הנאה הזה, שנטענו בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו” – כהגדרתו של היושב־ראש הראשון של הכנסת, המנוח יוסף שפרינצק ז"ל. וכבר קבעוהו יושבי ראש הכנסת הקודמים כיום חג הכנסת. השנה משתלב חג הכנסת בחג הכ"ה של מדינת ישראל, שהרי קוממות המדינה וכינון הכנסת הם שני צדדים של מטבע אחת: עצמאות המדינה מכאן וריבונות העם מכאן.

אין לבנו נתון עתה לחגיגות. מלאכה מרובה ודאגות מרובות מוטלות עלינו בבית ובחוץ. דיינו אפוא בשעת חג קצרה, ולעת חג נתרומם ונתעלה כדי להביט ולראות “מה פעל קטון גויים” וכדי ליתן תודה לצור ישראל “על הגאולה ועל התמורה” שהתחוללה בדורנו. אין ספק, שגם בלי למנות ולשקול כל הישג מהישגינו – יתגלה לנו חזיון מרהיב ומרַגש של הצלחה, שאין דוגמתה. הלא כל היש והממשות זרועים לפנינו על פני כל הארץ לארכה ולרחבה; ומה שעלה בידינו הוא התגשמות חלומותיהם של החוזים, שאיפותיהם של המעוררים ומשאת נפשם של בני היכלא דכסיפין, בכל הדורות.

אנחנו בקורתיים מאד כלפי עצמנו וכלפי מעשינו, וטוב שכך. בקורת עצמית כנה, ככל שהיא פוצעת ונוקבת ועוכרת שלווה – היא מטהרת ומתריעה על הסכנה של תקלות או משגים, הכרוכה בכל עשייה. אך כלום אין בידינו אלא מה שיש עליו בקורת? והמעשים הגדולים, וההישגים המפוארים, וההצלחות היפות – היכן הם? מי כופה עלינו להתעלם מהם ומדוע יהיה לבנו גס בהם? דומה, שדוקא לעת חג זכאים אנו לשמוח במעשינו ובהצלחותינו, להרימם על נס, לשאוב מהם עידוד ואמונה ויחד עם זאת לא להסתפק בהם ולחתור בתדירות לתקנתם ולשיכלולם.

אחד מן ההישגים, שעליהם תפארתנו, הוא ישותה של הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל.

אין זו השעה המתאימה לברר בה את ענייני הכנסת עצמה, את המעשים והתכניות, או את דברי הבקורת שיש לכל אחד מאתנו, איש איש ובקורתו, על הליכותיה ומעשיה. כאשר יובא תקציב הכנסת לקריאה שניה ושלישית, תקיים הכנסת דיון מלא על עצמה.

אולם, ברור מעל לכל ספק, שהכנסת היא לא רק עמוד השידרה של הריבונות הישראלית אלא גם מקיימת תפקידיה בכבוד ובנאמנות. היא מחוקקת חוקים, סומכת ממשלה, קובעת עיקרים וכללים ופוסקת הלכות בכל תחומי החיים של המדינה והעם. אזרחי ישראל ויהודי העולם עוקבים בענין רב, ובגאווה לא מסותרת, אחרי הדיונים בכנסת שלנו, ורבים נוהרים אליה כדי לראותה במילוי שליחותה. הכנסת מקיימת גם בקורת – לעתים נוחה ולעתים קפדנית – על המעשים, השיטות והמגמות. גם הציבור והעתונות מבקרים. אך בעוד שבקורתם היא רשות הרי בכנסת היא חובה. ומעלה יתירה לבקורת בכנסת שהיא נערכת פנים אל פנים, כשהמבקר והמבוקר עומדים זה מול זה, זה טוען וזה משיב ומסביר. הדברים מתבררים ומתלבנים ומתוך האספקלריה המאירה של הבירור והליבון – נראים יחד, כחצובים מסלע אחד, שלשת הלוחות: לוח החזון והציפיות, לוח המעשים ולוח הבקורת.

ממקום מושבו של יו"ר הכנסת נשקפת הכנסת בדיוניה ובוויכוחיה, השלווים והסוערים, כמהות שלמה. מן המִצפה הזה ניתן לראות את מיגוון הדעות, את ההבדלים והניגודים בין סיעות הבית, מהם מדומים ומהם אמיתיים. יחד עם זאת ניתן להבחין ולראות בבהירות יתירה, את הבסיס המשותף, את המאחד, את היקר לכולנו, את כל הנוגע להוקרת זכויות אדם, לשמירה על חרותו וכבודו. לכיבוד החוק; את הדאגה לענייניו ולצרכיו של הפרט, למניעת קיפוחים, לסתימת פערים והכל תוך דאגה לעניני הכלל; את החרדה לחיי אדם, לשלום הציבור ולבטחון המדינה; את הנכונות לגונן על המדינה ועל אזרחיה בפני כל תוקף ומתנכל ואת השאיפה העזה לשלום אמת.

* * *

דורנו זכה במה שזכה לא בזכות עצמו בלבד. קדמו לו דורות רבים של שוחרי גאולה ודוחקי הקץ, ובייחוד שלשת הדורות האחרונים; על המסד, שיסדו הראשונים, נבנו הנדבכים של מדינת היהודים בדור הזה, והחלה להתגשם תקוות הדורות.

מדינת ישראל קמה אמנם בכוח המאבקים המדיניים ואש המלחמות שכפו עלינו בשנים שקדמו לשנת תש"ח ומאז ועד היום; אך ראוי לנו לזכור ולהזכיר כי ראשית צמיחתה ועומק שרשיה נעוצים במאמצים העקשניים והמעשים החלוציים, שנעשו בסבל ובסבלנות ובעמל אין קץ, במשך יותר ממאה שנה.

אפשר לומר שמדינת ישראל היא בת למעלה ממאה שנים, אלא שעשרים וחמש השנים האחרונות הן שלב גבוה ומכריע בצמיחתה, ובעצמת גידולה. אותם מאמצים ומעשים נמשכים עד היום הזה, והמלאכה עוד לא תמה. הם זרמו וזורמים בשבעה אפיקים:

א) בעליית יהודים לארץ – שלא פסקה מעולם – עד שנעשתה לקיבוץ־גלויות כחזון הנביאים. קהילות גולים שלמות עלו לארץ ממזרח וממערב, ויחד עם קודמיהם, ועם צאצאיהם, מתקרב מספרינו כיום לשלשה מיליון נפש; כעת נשואות עינינו לקבל פניהם של המוני עולים שיעלו ויבואו מברית המועצות, מארצות המערב ומארצות ערב.

ב) בהתיישבות על אדמת הארץ, שפשטה במישור ובהר, בערבה ובישימון, בעמקים ובגלילות, ומילאה אותם מושבות, קיבוצים ומושבים – ממרום הגולן בצפון ועד ירכתי דרום. היא גם כבשה חולות ובנתה ערים פורחות ועיירות משגשגות; ועדיין יש שטחים נרחבים של שממה המצפים להפרייתם.

ג) בארגון החיים המדיניים והקהילתיים על בסיס דימוקרטי, שהחל עם הקונגרס הציוני הראשון, שיסד ד"ר הרצל, כשהוא רואה בעיני רוחו לא רק את “היכל בורבון” אלא גם את הפרלמנט הישראלי – הכנסת שלנו – וכן עם ייסודה של כנסת ישראל בארץ ישראל בטרם מדינה – ולאחר מכן במדינת ישראל.

ד) בהגנה על הנפש והרכוש ועל זכותנו לעלות לארץ, לחיות בה ולהקים את עצמאותנו המדינית. זו היתה תמורה גדולה בחייהם של היהודים, שבמשך דורות רבים לא הורשו ללמד ידיהם קשת. התמורה הזאת החלה במסתרים ובמתי מעט ועכשיו יש לנו צבא הגנה לישראל – חיל לתפארת! מעולה, מאומן, מצוייד וערוך לגונן על קיומנו ועצמאותנו.

ה) בעבודת כפיים ורוח, כשמחדש סיגלו עצמם היהודים לעשות בזיעת אפם ובתבונת כפיהם כל עבודה, ככל הנדרש לבנין הארץ ולביסוס מישקה וכלכלתה; אנו עומדים עכשיו בעיצומה של תנופת התיעוש והמידוע של הארץ, ולפנינו אתגרים רבי משמעות של ייצור ושיווק ושל הדבקת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית בארצות המפותחות.

ו) בהחיאת הלשון והתרבות העברית; זהו מבצע מופלא, שאין מָשלו בשום אומה ולשון, אשר איחד וליכד את העולים, מקרב כל הלשונות והתרבויות, לעם אחד, המדבר בשפה אחת, ושואב מקרן השפע של תרבות ישראל בכל הדורות, יחד עם מיטב הרוח הנאורה והכלל אנושית.

ז) בחינוך, בהשכלה ובמחקר. בחינוך הניתן לילדי ישראל, לזרמיו ולדרגותיו, מגן הילדים ובתי האולפנא ועד מרומי האוניברסיטאות, בישיבות התורניות ובמוסדות המדע והמחקר.

* * *

אמנם מרובות בעיותינו ודאגותינו בבית ובחוץ: בחוץ – עדיין אנו רחוקים מהשכנת שלום בינינו לבין שכנינו. גם השנאה ליהודים פשטה צורתה הישנה ולבשה צורה חדשה של טינה עלינו, שאנו בעצמנו מנצחים את אויבינו הקמים עלינו וחדלנו להיות זקוקים לחסות ולרחמים. עיקשותם של הערבים כלפינו נובעת לא במעט מאי־השלמתם עם העובדה, שהיהודים, שהיו בני חסות, נעשו מלכות לעצמם.

ובבית – חיי החברה שלנו נתעוותו במקצת בשנים האחרונות עקב התעשרותם הקלה של מעטים, ובגלל התופעה של רמת־חיים ראוותנית, בזבזנית ותבענית, אצל חלק מן הציבור, וכן משום שעדיין לא עלה בידינו לסגור את הפער הרובץ בין רבדי חברתנו. גם בתחומי הרוח והתרבות ישנן תופעות מדאיגות של נסיגה מערכי מורשת והתפרקות מנכסי ייחוד יהודיים וישראליים.

אף על פי כן, סך הכל של ההישגים שהגענו אליהם הוא מופלא ומפליא, וכל העולם, ידידים ואויבים, משתאים למראה עיניהם. וגם אנחנו.

ומעל פסגת הישגינו מתנוססים שני הישגים שהם תפארת שבתפארת:

האחד – נזקפה קומתו של העם היהודי ורמה קרנו. הדברים אמורים לא רק בישראל וביהודי התפוצות החפשיות, אלא גם ביהודים השרויים עדיין בסד הענות והמצוקה, בגלל זדון לבם של שליטי הארצות שהם נחתים שם. גם יהודים אלה מדברים עם מעניהם בגאון ונושאים סבלם בראש מורם, הודות לתקומתה והישגיה של מדינת־ישראל על מפת העולם.

וההישג השני – שיחרורה המלא של ירושלים, בירת ישראל, התפתחותה ובניינה בקצב ובהיקף שכמוהו לא ראתה אולי מימי המלך עוזיהו.

מורי ורבותי, הדרך אשר עברנו, כל צעד וצעד בה נתקדש בדמם ובחייהם של אלפי מגינים, לוחמים ומשחררים, בארץ, ומיליוני מעונים ונרדפים בתפוצות הגולה.

בעת התקדש חג נעלה זכרם על ראש כל שמחה, כי בזכות גבורתם וקרבנם בא לנו כל היש וכל הממשות שעליהם גאוותנו ותפארתנו.

ובעברנו את המפתן אל שנת הכ"ה נוסיף לכוין לבנו אל השלום עם שכנינו, נמשיך לאותת אל בני עמנו בתפוצות ולקרוא להם לעלות. נמשיך לעשות בכל עוז כל הנדרש למילוי משימות דורנו. ויהי רצון שיעמדו לנו היכולת והרצון, והאמונה והנאמנות, להמשיך בקיבוץ הגלויות, בקליטתן ובמיזוגן לעם־אחד; בהפרחת השממה והמדבר; בביסוס עצמאותנו הכלכלית; בגיבוש חברתנו כחברה משכילה ותרבותית המושתתת על צדק ושוויון אפשרויות לכל אדם.

הבה נשלח ברכת חזק ואמץ לנשיא המדינה, לראש הממשלה, שזה עתה חזרה בשלום ממסע שליחות רב־חשיבות; לכל השרים; למפקדי צה"ל וחייליו, באשר הם שם, ולכל המופקדים על עניני הבטחון הפנימי והחיצוני; לשבויינו הנתונים בידי האויב במצרים ובסוריה; למתנחלים בהר ובבקעה ובפיתחה; לכל המתיישבים, העובדים והיוצרים, לכל תושבי ישראל ובכללם העולים החדשים; ולעובדי הכנסת על מסירותם ונאמנותם.

ואחרון אחרון, זאת ברכתי לכם, וכה נברך איש את רעהו: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

במלאת כ"ו שנים לכינון הכנסת

ט"ו בשבט תשל"ה, 27.1.75

חברי הכנסת, היום חמשה עשר בשבט, שלפי מסורת ישראל הוא ראש השנה לאילן – הינו גם ראש השנה העשרים וששה לכינון הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל הריבונית והדימוקרטית.

בכל אחת מן השנים שעברו – נהגה הכנסת לציין יום זה כיום התקדש חג, פרט לשנה שעברה, שהיתה שנת אבל על קרבנותינו היקרים במלחמת יום הכיפורים.

והנה, השנה, סברנו וקיבלנו, שעלינו להחזיר את ציון היום הזה של כינון הכנסת אל המסלול של קביעות ורציפות, שכן מן הראוי לשמור ולקיים – אפילו בנסיבות שאינן נוחות כל כך – את רציפותם של המועדים וימי הזכרון שקבענו, או הנהגנו, מאז קום המדינה.

אך כיוון שגם עכשיו אין לבנו נתון לחגיגות, ולא עוד אלא שאנחנו מצווים, על פי נסיבות הזמן, לנהוג צנע בכל הליכות חיינו; וכיון שעדיין לא נתגבשו אצלנו דפוסים של קבע לציון המועדים וימי הזכרון – מצאנו לנכון לציין הפעם את קיומו ואת ייחודו של יום כינון הכנסת בשני דברים:

אחד – הזמנו את תלמידי בתי הספר מצפת, קרית שמונה, מעלות, בית שאן וקיבוץ שמיר, לטכס נטיעת עצים בחורשת הכנסת, בעיבורה של ירושלים, זכר לנפשות הטהורות שנגדעו בידי מרצחים וסמל חי להמשכיות של השתרשותנו באדמת המולדת על אף כל ההתנכלויות.

שנים – אירחנו כמה עשרות חיילים מן הקווים הקידמיים בצפון, בדרום ובמרכז, אנשי משמר הגבול, נציגי המשפחות השכולות וחבורה של עולים חדשים מארצות שונות. וכולם יושבים עכשיו ביציע האורחים של הכנסת; בשמכם ובשמי הנני נושא להם את ברכתנו הנאמנה לחיים ולשלום. חזקו ואמצו.

חברי הכנסת, המבחנים הקשים, שעברו עלינו בעת האחרונה, פקחו את עינינו לראות, מה רבים עדיין הכוחות הצוררים אותנו, שאינם משלימים עם קיומה ונחלתה של מדינת־ישראל, מהם השואפים להכחידה, מהם המבקשים לקצץ בה ומהם המנבאים לה רעות.

אולם, עמידתנו במבחנים הללו, – כמו בכל המבחנים שעברו עלינו מאז מלחמת השיחרור, והרבה עשרות שנים לפני כן, הוכיחו לידידנו ולצוררינו כאחד, שמדינת ישראל היא עובדה איתנה ובת־קיימא, שכוחה עמה להדוף כל התנכלות לקיומה ולהפר כל מזימה נגדה, ויכולה היא לומר לצורריה ולכל מבקשי רעתה: עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל.

מיליוני היהודים, במדינת ישראל ובתפוצות הגולה, הם וכל אשר להם, באנשים, בממון, בקשרים ובחכמת חכמים – עומדים ויעמדו באיתן על קיומה ועל שלומה ובטחונה של מדינת ישראל כי בשלומה ובטחונה יהיו שלום ובטחון לכל אחד ואחד מהם.

אנו שואבים את כוחנו ועוצמתינו מן האמונה העמוקה בצידקת זכותנו להתקיים כאומה בת־חורין, כמדינה עצמאית, מושרשת ויושבת לבטח – לאחר הפורעניות הנוראות שעברו עלינו, בכל הדורות ובכל ארצות הגולה, ובמיוחד באירופה ובארצות ערב.

מי שטוען, שעל ידי כך אנו עושים עוול לזולתנו – הוא עושה לנו עוול שאין לו כפרה ומעיד על עצמו שאינו מבין את הטראומה ההיסטורית של העם היהודי ואת רצונו הנחרץ להיגאל, ואינו מעריך את ברכת מעשינו בארץ הזאת בשביל כל תושביה.

אחד הדברים הנפלאים שעשינו בארץ הוא הקמתו וקיומו של משטר דימוקרטי, כמתכונת המשטרים הדימוקרטיים המתוקנים בעולם, ועדיין הוא המשטר הדימוקרטי היחיד והאמיתי בחבל עולם זה.

אכן, יסוד הַמַעֲלָה של משטר דימוקרטי־פרלמנטרי בישראל, בעיצומה של מלחמת השיחרור, וקיומו הרצוף והאיתן – על אף המלחמות שלא פסקו ועל אף הזעזועים והמשברים שפקדו ופוקדים אותנו – זוהי תעודת כבוד לעם ישראל ולמדינת ישראל.

הדימוקרטיה הישראלית אינה רק בחירות כלליות, המתקיימות אחת למספר שנים, אלא היא קיימת יום יום, ופועלת בכל המעגלים של חיי הציבור והחברה, והכל נאמנים לה, ללא הבדל זרם והשקפת עולם.

ואולם, הכנסת היא מרכזה ונשמת אפה של הדימוקרטיה הישראלית; עיני כל נשואות אליה באהבה וביראת הרוממות, צופים הליכותיה ולומדים ממנה הלכות והליכות, נוהלים והתנהגות. וכשם שהכנסת היא בבואה נאמנה של העם כך גם הנעשה בעם הוא בבואה של הנעשה בכנסת. משום כך גדולה האחריות המוטלת על הכנסת ועל חבריה, לא בלבד לגבי הנושאים שהיא דנה בהם, והחוקים שהיא מחוקקת, אלא גם לגבי הנוהלים שלה ולגבי הנוהגים של חבריה בכנסת ומחוצה לה.

באחרונה נשמעים שוב דברי בקורת חריפים על חברי הכנסת בגלל מיעוט הנוכחות באולם המליאה בשעת הדיונים. מעיד אני על חברי הכנסת, רובם ככולם, שהם עושים שליחותם בשקידה ובמסירות, כל אחד בתחומו ועל פי דרכו; והימצאותם באולם המליאה אינה כל עבודתם אלא רק חלק ממנה.

אולם עבודתם של חברי הכנסת צריכה לא רק להיעשות אלא גם להיראות. העם רוצה לראות את נבחריו על משמרתם. תביעה זו גברה במיוחד משעה שהופיעה הטלוויזיה, המביאה לכל בית את הנעשה ואת החסר בבית הזה יותר מכל פרוטוקול סטנוגרפי.

שאלת הנוכחות במליאת הכנסת חייבת, אפוא, למצוא את תיקונה, וכל תרופה – תירצה.

לכן, אם ברצוננו לשמור על כבודה ועל מעמדה של הכנסת – ואין ספק שאמנם זהו רצוננו, הרי שעלינו להעביר תחת שבט הבקורת את הנוהלים, סדרי הדיונים במליאת הכנסת וזמני הישיבות, ולתקן את הטעון תיקון – ויפה שעה אחת קודם.

מסתבר, שגם ההתנהגות והנימוסים בתוך אולם המליאה הנראים לעיני הצופים מן היציע ומעל מסך הטלוויזיה – משמשים דוגמה להתנהגות ולנימוסים בחיי החברה והציבור וכן גם לתלמידי בתי הספר. גם על התחום הזה ראוי שניתן את דעתנו.

מאליו מובן, שכל האמור בחברי הכנסת – אמור גם בחברי הממשלה; כולנו יודעים שעל כתפי השרים מוטל עומס רב של עבודה ואחריות; אף על פי כן מן הראוי שכל אחד מהם יקדיש לכנסת מזמנו, כמה שאפשר יותר; נוכחותם של השרים בישיבות הכנסת, והשתתפותם הפעילה והיוזמנית בדיוניה, הם מכבשונו של פרלמנטריזם כתיקנו.

הייתי ממליץ, שלא לומר תובע, שהשרים יעדיפו למסור הודעותיהם לציבור באמצעות הכנסת תחילה, ובכך יעשירו את דיוניה ויגדילו את כבודה ואת כבודם.

לתדמיתה של הכנסת בעיני הציבור, לנוכחות חברי הכנסת והשרים בדיוניה, לצורתם ולטעמם של הדיונים והנוהלים – יש חשיבות שלא תסולא בפז, בייחוד בעתות מצוקה ומבוכה.

הבית הזה, מיועד ומסוגל להקרין על אזרחי ישראל אמונה ובטחון, שיקול דעת ויישוב דעת, קבלת אחריות ונכונות להתמודד עם קשיים כלכליים וחברתיים – כמו עם בעיות מדיניות ובטחוניות.

זוהי חובתנו ונעשנה.

ולסיום הרשו נא לי לברך אתכם, כולכם, חברי הכנסת והשרים, בברכת נעשה ונצליח. ובשמכם אברך את כל בית ישראל בברכת שלום על ישראל ויתקיים בנו דבר הנביא עמוס: ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם.

במלאת כ"ז שנים לכינון הכנסת

י"ז בשבט תשל"ו, 19.1.76

חברי הכנסת, חמשה עשר בשבט, שלפי מסורת ישראל הוא ראש השנה לאילן, ובמסורת החדשה שלנו הוא גם ראש השנה לפרלמנטריזם הישראלי – חל השתא בשבת שעברה, שבת שירה.

בשנים הקודמות נהגנו לציין את ט"ו בשבט, יום הולדת הכנסת, בחגיגיות גדולה. אך בשנים האחרונות אנו מקיימים ארועים צנועים יותר; לכבוד ראש השנה הכ"ח של הכנסת קיימנו היום מצוות נטיעות על ידי תלמידי בתי האולפנא בירושלים, ואירחנו לסעודת צהריים מצטיינים מקרב חיילי צה"ל על כל זרועותיו, ומקרב משטרת ישראל על כל שלוחותיה, ומצטיינים מבין פועלי הייצור בעיקר מאיזורי הפיתוח, וכן נציגי משפחותיהם של אסירי ציון ברוסיה ובסוריה.

הם יושבים עכשיו ביציע האורחים; והריני נושא להם ברכה מכל הלב בשמכם ובשמי.

אורחינו היקרים, הבית הזה, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל, מתברך בכם ובמעשיכם, אתם וכל ההולכים בדרכיכם, ומאחל לבית ישראל שירבו כמותכם.

במאבק הרצוף שלנו על בטחוננו מפני אויב ומתנכל מבחוץ, על בטחון חיינו בבית מפני פושעי ישראל, על קיום משקנו וחיזוק כלכלתנו וטוהר המידות שלנו – זקוקים אנו לכך שיותר ויותר אזרחים ישאלו מה עלינו לעשות למען המדינה ופחות ופחות אזרחים יוסיפו לשאול מה עושה המדינה למעננו.

חברי הכנסת, הצנע שהטלנו על עצמנו אינו צריך להפחית כמלוא הנימה מערכו ומטעמו של החג. כינון הכנסת וקיומה הינם ברכה לישראל, חג לישראל. המשטר הדימוקרטי־הפרלמנטרי, הקיים בישראל, מעמיד אותה בשורה הראשונה של המדינות המתוקנות בעולם. מבין 144 מדינות, החברות בארגון האומות המאוחדות, רק בכ־40 מהן ישנם פרלמנטים; ומבין ה־40 רק כ־26 הם פרלמנטים חפשיים וראויים לשמם; מבין 96 מדינות שהגיעו לעצמאות, אחרי מלחמת העולם השניה, רק ב־21 מהן קמו פרלמנטים, ומהם שנשארו קיימים ומחזיקים מעמד רק 9 במספר.

זהו אפוא חג לדימוקרטיה הישראלית, וכבוד ויקר למדינת ישראל ולעמה, שאנחנו מקיימים חיים דימוקרטיים־פרלמנטריים מלאים, בתנאים מורכבים ומסובכים, ששום אומה ולשון לא נתנסו בשכמותם; והם נעשו לנו כעיקר ויסוד, בתרבותנו ובאופיינו, כאילו כך היו הדברים מעולם.

אורחים ממדינות רבות, הבאים לבקר אצלנו, אינם מפסיקים מלהתפעל מן העובדה, שעל אף היותנו מדינה השרויה במצור ובמצבי מלחמה, ועל אף היותנו מדינה של נקבצי גלויות, שרבים מהם באים מארצות שאין בהן מסורות דימוקרטית – אנו מקיימים חיים דימוקרטיים מלאים וחפשיים מכל הגבלה.

ואמנם אנחנו יוצאים נשכרים מן הקיום הדימוקרטי הפרלמנטרי, שכן פתיחות הדיונים וקבלת דין ההכרעות הדימוקרטיות הם סגולה, בדוקה ומנוסה, לפירוק מטעני מתיחות, בין שהיא פנימית ובין שהיא חיצונית, בין שהיא אישית ובין שהיא ציבורית.

נזדמן לי להשתתף במשלחות של הכנסת אל פרלמנטרים בעולם הדימוקרטי, והרגשתי היטב מה גדולה ההערכה לקיומו של מיגוון הדעות במשלחותינו, עם שהמארחים יודעים מהו המכנה הלאומי המשותף שלנו. זוהי עוצמה מוסרית, תרבותית ומדינית – שאין ערוך לה.

היושב־ראש הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק ז"ל, אמר על הכנסת, ביום כינונה לפני 27 שנה: עץ נטענו.

הבא אפוא נשמור על האילן היקר הזה, כדי שאנו ובנינו אחרינו נאכל מפירותיו ונברך ברכת הנהנין.

במלאת כ"ח שנים לכינון הכנסת

י"ד בשבט תשל"ז, 2.2.77

הנני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. מחר, ט"ו בשבט תשל"ז, יימלאו כ"ח שנים לכינון הכנסת. לכבוד היום נטענו עצים ברחבת הכנסת כמנהגנו מדי שנה בשנה.

המועד הזה, יום הולדת הפרלמנטריזם הישראלי במדינת ישראל, סמוך לתקומתה, הינו אחד מציוני הדרך הבולטים במהלך תחייתנו. מראשית דרכה של מדינתנו נקבעו מהותה וצביונה בהסכמה כללית כמדינה דימוקרטית פרלמנטרית מובהקת. שוחרי הדימוקרטיה והפרלמנטריזם בעולם רואים בהתפעלות ובהערצה את ישראל כאי יציב של דימוקרטיה פרלמנטרית בתוך מרחב גדול, שהדימוקרטיה והפרלמנטריזם עדיין אינם יציבים או שאינם קיימים בו, וזאת כשישראל עצמה שרוייה במלחמות ממושכות עם שכנותיה ובקשיים רבים אחרים. ואילו לנו עצמנו יראה משטרנו הדימוקרטי הפרלמנטרי, לאחר 28 שנות קיומו, כדבר המובן מאליו, כדבר של שיגרה ואף כסתם יום של חול. אף על פי כן לא למותר להזכיר לעצמנו ולהסביר לצעירינו, בבחינת “את פתח לו”, שהדימוקרטיה והפרלמנטריזם הם מסוג הדברים הטעונים טיפוח מתמיד, פיקוח עירני ושמירה מעולה. מובן מאליו, שאין לחסוך מהם ביקורת, שכן הביקורת היא ממרכיבי המערכת של הדימוקרטיה והפרלמנטריזם.

הנה אנחנו עומדים בשלהי תקופת כהונתה של הכנסת השמינית ועושים הכנות לבחירת הכנסת התשיעית. זוהי תקופה שמטבע הדברים מתעוררת בה תשומת לב הציבור במלוא שיעורה. ולא זו בלבד שהציבור רוצה להבין אל נכון מהותם ומשמעותם של הדברים שהוא נדרש להם, אלא שזו גם הזדמנות בשבילו להשמיע הערותיו ובקורתו, הן כלפי הכנסת והן כלפי חבריה, נוסף לבירור עמדותיו בעניינים השנויים במחלוקת בין המפלגות. יהיו שיבקרו את הכנסת על חוקים שחוקקה, החלטות שהחליטה וכן על מה שלא הספיקה לחוקק, או להחליט; ויהיו שיבקרו דוקא את חברי הכנסת על דבריהם או על מחדליהם. צריך לקבל את האתגר ולתת תשובות אמיצות והוגנות. לא טיח ולא הצטרפות לקיטרוגים בלתי־מוצדקים; כל שכן שלא יהיה זה מן היושר, שסיעה או חבר כנסת ינערו עצמם מן הביקורת ויַפנו אותה כלפי זולתם. כולנו יחד, חברי הכנסת היום ומחר, הקהיליה הפוליטית ואמצעי התקשורת, חייבים בכבודה של הכנסת, בחיזוק האימון בה כנציגות העם הפועלת בשמו ובביצור סמכותה כבית המחוקקים הבלעדי שאין עליו מרות של שום רשות אחרת זולת מרותו של העם הבוחר בה ושכבודה וסמכותה הם המקור שממנו שואבות סמכותן ויכולת פעולתן הרשות המבצעת והרשות השופטת והיא המשענת האיתנה לקיום כוחם, משמעותם ותכנם של כל חיינו הדימוקרטיים.

יום הולדת הכנסת הוא יום טוב לישראל בין שאנו מקיימים מסכת חגיגות ואירועים ובין שאנו ממעטים בהן בנסיבות הכלכליות והחברתיות שהמדינה שרויה בהן. אשתקד קיימנו במועד הזה מספר אירועים חשובים ובכללם פגישה בין הכנסת, העתונות ואמצעי התקשורת, וכן דיון במליאת הכנסת על הליכות הכנסת. היינו עושים כן גם השנה, אבל הדבר נראה לנו כבלתי אפשרי, בגלל קוצר הזמן שנותר לרשותנו ולרגל המלאכה המרובה שעלינו להספיק לגמור חקיקתם של חוקים ולסיים את הדיון בנושאים רבים שעל שולחן הכנסת.

במקשור זה הנני מביע שאלתי ובקשתי מן השרים, יושבי ראש הוועדות וחבריהן וכן מן המליאה עצמה שבזמן המועט שנותר לכהונתה של הכנסת השמינית נזדרז ונזרז כדי לסיים מלאכת החקיקה והדיונים שהוחל בהם; לרבות הצעות לסדר היום ותשובות לשאילתות.

הכנסת היא אבן־חן בכתרה של מדינת ישראל ואבן־בוחן לכל מעשיה וארחות חייה. הבה נברך את הכנסת ונתברך בה. הבה נברך את עובדי הכנסת לסוגיהם ולדרגותיהם על מסירותם במתן שירותים לכנסת, לחבריה ולסיעותיה כדי שיוכלו למלא תפקידם במירב הנוחיות. וברוכים תהיו כולכם.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ג

יום הזכרון לחללי מלחמותינו, גבורי ישועתנו, הולך ומסתיים, ועוד מעט יתקדש חג הכ"ה של קוממותנו ועצמאותנו. יום הזכרון וחג העצמאות, צמודים זה לזה, ללא הפרד, שאלמלא גבורתם, עוז רוחם וקרבנם של יקירנו הלוחמים הבלתי־נשכחים – לא היה לנו על מה לחוג.

אנו לא עוררנו ולא יזמנו מלחמות; רצינו לשים קץ לקללת גלותנו ופזורנו בארצות נכר; רצינו לבנות לעצמנו, כאן, בארץ נחלת אבותננו, בית משלנו, שנחיה בו חיים

אולם כנגד מפעל תחייתנו, קמו אויבים; שבעים וחמש השנים, שקדמו להקמת המדינה,היו רצופות מאמצי בנייה ושלום, אר גם התנכלויות, התנפלויות על ישובינו, ושפיכות דמים של יהודים בכל פינות הארץ; וכאשר החליטו האומות המאוחדות, לפני עשרים וחמש שנים, על זכותנו למדינה יהודית בארץ־ישראל, קמו עליה מדינות ערב, כדי להכחידה; במלחמת שיחדור עקובה מדם ועטורת־תהילת־גבורה – ניגפו צבאות הפלישה, ומדינת ישראל קמה; גם במשך שנות קיום המדינה לא חדלה התוקפנות ונכפו עלינו מלחמות; מערכת קדש ומלחמת ששת הימים; בכל המלחמות האלה גברה יד צבא הגנה לישראל, ולדאבון לבנו נפלו בהן רבים מלוחמינו; ועדיין מוסיפים אויבינו להיערך נגדנו למלחמה ולהכריז על רצונם להעביר מן העולם את מדינת ישראל ואת יושביה.

באחרונה העתיקו את התנכלויותיהם ורצחנותם למרחוק, אל נתיבי התחבורה האווירית והימית, ואל תוך מדינות אחרות בעולם, והביאו עלינו זוועות הדמים בלוד ובמינכן ובמקומות אחרים; בזכות תושייתם, וזרוע גבורתם של לוחמינו, באו ויבואו הטרוריסטים על עונשם בכל מקום בו תשיגם ידינו;

בהתקדש החג, נוכח סכנות מתחדשות ומשימות נעלות, – נתברך בהישגינו במשך כ"ה שנות המדינה; אל המדינה הגיעו ובאו שרידי מחנות ההשמדה באירופה; נקבצו אליה יהודי ארצות־ערב – ונותרו מעטים, שעדיין מדוכאים וכלואים בסוריה ובעיראק; בשלוש השנים האחרונות נפרץ קימעה מסך הברזל, שהפריד בינינו לבין הקיבוץ היהודי הגדול ברוסיה, אשר אמרנו נגזר לנו; העליה הבאה משם שילהבה מחדש את אור אמונתנו בשיבת ציון;

והארץ, שהיתה שממה וזנוחה, ואוכלוסייתה דלילה, מתפתחת בקצב המלהיב את הדמיון; ערים חדשות נבנו; וערים ותיקות גדלו ונתחדשו; ירושלים הולכת ונבנית – קרית מלך עיר מלוכה; שדותינו ופרדסינו נותנים יבולי ברכה למחייתנו וליצואנו אל שוקי העולם; הולכת ומתפתחת תעשיה ענפה וחדישה, ובכלל זה תעשיה עתירת מדע; נסללו דרכים לארכה ולרחבה של הארץ; התפתחו והסתעפו מוסדות חינוך השכלה גבוהה, תרבות וחברה; משבטי עולים ועדות הולכת ומתגבשת חברה ישראלית נאמנה בהווייתה ואיתנה בתודעתה כמצוות עבָרוֹ ועתידו של עמנו; והעם היהודי בתפוצות עומד לימין ישראל ועוזר לה בכל נפשו ובכל מאודו;

עדיין לא נשלמה המלאכה; כל המעשים עדיין בעיצומם ובתהליך התהוותם; תוך כדי עשייה מתגלות ומתעוררות מצוקות שצרכי העם והמדינה מצווים עלינו לשקוד על פתרונן; כגון הצורך בסתימת הפער ביו שכבות אוכלוסין מתעשרות, או מתקיימות ברווחה יתירה, לבין שכבות המתקיימות בדוחק; קבלת אחים עולים בלב פתוח ובמתן יד נאמנה להיקלטותם; הקפדה על טוהר המידות והיעילות בשרותים הציבוריים וכיוצא באלה; אפס כי עז רצוננו כולנו, העם והממשלה, שיהיו חיינו מתוקנים ובריאים, מושתתים על אדני הצדק ועשיית הטוב והישר; וכשם שהצלחנו עד כה להתגבר על מכשולים ולפתור בעיות שעמדו בדרכנו – אין ספק שנצליח גם בעתיד.

ובהתקדש החג, חג הכ"ה להולדת מדינתנו, הבה נברך כולנו את ברכה שהחיינו כהלכתה, וכן נחזור על דברי המשורר, שנכתבו בשנת תש"ט, לאמר:

  ''שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, משאת נפש כל נביא, וכמיהת לב כל חוזה, שחלום איני חולם ודמיון איני הוזה, שאמת המחזה".

בזה הנני מתכבד לפתות את חגיגות יום העצמאות הכ"ה למדינת ישראל:

      זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ד

בכל שנה, נהגנו לציין, בטקס זה, את סיום יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ואת פתיחת חגיגות יום העצמאות – בצמידות, ללא הפרדה ביו זה לזה. הפעם – בלי לקבוע לגבי העתיד – הוכר הצורך בשינוי כלשהו; לפיכך בערב זה, וגם למחרת, לא יתקיימו חגיגות ממלכתיות ברוב־עם; אני משוכנע כי לא יהיה בכך כדי לגרוע מגדולתו ויקָרֹ של יום העצמאות.

כי בשנה זו, פקדה אותנו כהלם מלחמת יום הכיפורים; צבא הגנה לישראל עמד במלחמה הקשה והאכזרית בגבורה עילאית, ונחל בה נצחונות מזהירים. במלחמה זו היתה ישועה גדולה לישראל. כולנו מודעים לנצחון, אך עודנו שרויים בעצב על הבנים־הלוחמים, שניספו במערכה. אל המחנה הגדול של המשפחות ששכלו את יקיריהן במערכות ישראל – לפני קום המדינה ומאז קומה – נוספו עוד אלפיים ארבע מאות שלשים ושש משפחות. הורים, רעיות, בנים אחים, קרובים וידידים שרויים ביגון כבד, ואיתם כל בית ישראל.

ואף גם זאת:

הזעזוע הנפשי, שהביאה עלינו מלחמת יום הכיפורים העמיד לפנינו בחריפות ובדחיפות את הצורך בבקורת עצמית על מעשינו ואורחות חיינו. נחשפה החובה להתאזר לתיקונים ולשינויים. מובן מאליו, שאם כל אחד יתבע מאת זולתו ויפטור את עצמו, לא נזכה להתחדשות. אך אם כל אחד ואחד מאתנו יבוא ויתקן את מידותיו הוא – נבטיח בכך לכולנו, הפרט והכלל, אורחות חיים, כיאות לאומה במצור ובמאבק, וכמיטב השאיפות הנעלות שלנו.

* * *

אזרחיות ואזרחים יקרים,

ביום העצמאות הכ"ו של מדינתנו, – תהיינה עינינו פקוחות לראות: כי תהליך גאולת העם היהודי משפל גלותו – עדיין לא נשלם; המזימות וההתנכלויות לקיומה ועצמאותה של מדינת ישראל – עדיין לא עברו מן העולם; אחינו בגלות רוסיה, ובגלות ארצות־ערב – עדיין נאבקים תחת עול שיעבודם ועיניהם כלות לציון; שליטי ערב מוסיפים להפיח איבה ולנפנף בחרב המלחמה.

ובעוד שליטי ברית המועצות מעודדים את אויבינו במדינות ערב – התאכזבנו מאד מהתעלמותן, אזלת־ידן ואנוכיותן של מדינות, הנחשבות נאורות, שעמדו מנגד נוכח ההסתערות הרצחנית עלינו במלחמת יום הכיפורים; שונים לטובה וראויים לתודה – העם והממשלה של ארצות הברית.

גבירותי ורבותי,

יום העצמאות הוא יום גדול לישראל, עדות לדורי דורות על הגאולה ועל התמורה, שחלה במהלך חייו וקיומו של העם היהודי. אנו גאים בגבורתם ובתושייתם של לוחמינו, שכל אחד ואחד מהם הוא אוהב שלום, בכל מאודו, ומוכן לתת נפשו על קיום ישראל נגד אויביה; אנו מתברכים בהזדהותם הנפלאה, ובעזרתם הברוכה, של בני עמנו בתפוצות הגולה.

הבה נשמח יחד בישועתנו ובהישגי מדינתנו; נעשה כולנו לחיזוקה ולתיקונה, לביצור מישקה ולעילוי חברתה, להיותה ערוכה לכל מבחן ואתגר.

השתא, בחג העצמאות, עדיין חונים אלפי אנשים מישראל באהלי צבא הגנה לישראל בכל החזיתות והגזרות; נשלח להם מכאן ברכת חזק ואמץ; נאחל רפואה שלמה והחלמה מהירה לפצועי המלחמה; נישא מכאן ברכת אחים נאמנה לשבויינו שבסוריה, בתפלה ובציפיה שיום שחרורם לא יאחר לבא.

ובהתקדש חג עצמאותנו, הבה נחזק את הקירבה וההזדהות שבין העם כולו לבין נשברי־לב שבתוכנו, בני המשפחות השכולות, ננחמם מיגונם ונעודד רוחם, על דרך הכתוב, שזה עתה שמענו קריאתו:

      “לשום לאבלי־ציון פאר תחת אפר, מעטה תהילה תחת רוח כהה”.

ויהי רצון, שיקום בנו הכוח לכבוש צערנו; להרחיק רוח הנכאים; לחזק אחדות הלבבות; להקפיד על קיום המשמעת העצמית והציבורית; להפיח בלב עם ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, אמונה בל תימוט, כעתיד קיומנו כעם־גדול ובן־חורין, וכמדינה של שלום ושיגשוג; בצידקת שאיפותינו וביכלתנו להשיגן חרף כל המכשולים.

אנו עם, שהשלום הוא נשמת אפו מיום היותנו לעם. נעשה כל אשר לאל ידינו כדי להזמין ולקרב את צעדי השלום, ונבטח בצור ישראל כי בוא יבוא העתיד המיוחל ולא יאחר, ואז נשיש ונשמח כדבר הנביא:

      “ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה”.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ה

פנה היום, יום הזיכרון לחללי המלחמות על קוממיותנו ועל קיומנו. וגם בעברנו מיגון לשמחת חג, – לא ימושו מלבנו אלפי הלוחמים, שקברותיהם זרועים “על מרומי שדה”, ברחבי המולדת אשר על הגנתה נפלו חלל.

אין למלים כוח לבטא את המיית לבנו ואת תנחומינו למשפחות השכולות. היטיב למלא זאת הנביא ישעיה לאמור:

“לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל, מעטה תהלה תחת רוח כהה”.

אחיותי ואחי,

גלגל ההיסטוריה העמיד את דורנו בפרשת דרכים מכרעת לגבי גורל קיומו של עם־ישראל, לשבט או לחסד, לחיים של קיימא או חלילה לחידלון.

בדור הזה נתרחשה שואת ההשמדה באירופה, שבה ניספו ששה מיליוני יהודים. המסע להשמדת העם היהודי – לא בא לפתע. קדמה לו דינמיקה שטנית של שנאה והסתה גזענית, הפקרה, הסחת־לב, ניסיונות “להבין” לרוחם של משמידי־עם, פייסנות, ובעקבותיה מסע ההשתלטות של הנאציזם והפאשיזם, כיבוש חבש, הקרבת צ’כיה ופולין. וכך הלכו וגברו התיאבון והשחצנות של מפעילי מכונת הדיכוי והרצח והוחשה המלחמה העולמית הנוראה.

המלחמה ההיא נסתיימה לפני שלשים שנה, וכולנו האמנו, שיזרח אור חדש על העולם, אור של שלום אמיתי וחרות אדם וגאולת עמים ובכללם עמנו.

בדור הזה קמה מדינת היהודים, אליה ערגו אבות אבותינו במשך שמונים דורות. אבל שליטי מדינות־ערב נלחמים בנו למיום קום המדינה ועד היום. הם לא נואשו עדיין משאיפתם להכחיד את מדינת ישראל, על אף הדיבורים המתונים והחלקלקות שהם משמיעים מן השפה ולחוץ. תרועות השמחה ההמוניות נוכח הטבח הנתעב במלון “סבוי” בתל־אביב הן הוכחה מזעזעת למושגיהם ולהלך־רוחם.

אנו לא נירתע מפני אימתנותם כשם שלא נרתעו מפניהם אנשי העליות הראשונות, שהעפילו לארץ והתיישבו בה במשך עשרות שנים עד שקמה המדינה, וכשם שלא נרתענו מלבנות את מדינתנו במשך עשרים ושבע השנים, להכפיל פי חמישה את אוכלוסייתה, לעשות בכל תחומי העשייה והיצירה, לצבור כוח ועוצמה. ועל אף המלחמות, והטירור והאיבה – נוסיף לגדול ולהתחזק גם להבא.

בשנה זו שוב נוכחנו לדעת כי הדרך לשלום עדיין אינה סלולה לפנינו. שוב נשקפים לנו עימותים מדיניים וסיכונים צבאיים. עמוד נעמוד בהם איתנים.

ידנו האחת מושטת, בלב שלם, לשלום אמיתי ולשיתוף פעולה קונסטרוקטיבי עם שכנינו, וידנו השניה מחזקת השלח להגן על חיינו, על חירותנו וקוממיותנו.

פנינו לשלום וכחנו איתנו להדוף כל תוקף.

גלגל ההיסטוריה של עם ישראל נע קדימה ושוב לא ייסוב אחורנית. נצח ישראל לא ישקר.

אזרחים ואזרחיות יקרים,

בנסיבות הכלכליות והמדיניות בעולם יהיה עלינו לסמוך יותר ויותר על עצמנו, ולא רק בתחומי הבטחון, שכן אין לנו ברירה אלא לחיות ברמת־חיים שוות ערך עם פרי עמלנו.

כן מוטל עלינו להקפיד על כך, שחיינו ומעשינו יהיו מתוקנים. כי לא רק הסכנות אשר בשער, אלא גם שאיפות התמורה והתחייה הלאומית, המפעמים בקרבנו, מחייבים אותנו להבריא עיוותים שנתגלו במחננו, לשקוד שלא ייפגעו סגולות של ניקיון כפיים וטוהר מידות, ולהחיש פתרון לפערים המסכנים אחדות העם.

נקרא את העם היהודי, בתפוצות הגולה, להגביר את העליה לארץ, לחזק את מערכות החינוך העברי ולעמוד לימין מדינת ישראל.

הנני פותח את חגיגות יום העצמאות הכ"ז ונושא מכאן ברכה חמה לחיילי צבא הגנה לישראל ולכל כוחות הבטחון העומדים על משמר חיינו וגבולות ארצנו; לכל אזרחי ישראל – יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים וצ’רקסים; לכל אחינו המדוכאים ברוסיה ובארצות ערב ולכל קהילות ישראל בתפוצות הגולה – חזקו ונתחזק, וכדבר הנביא: “שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה”. “זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו”.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ו

לפני שעה קלה נסתיים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אלפי הלוחמים, אשר הערו נפשם למען ייעור השחר של עצמאותנו, הגבורים שבזכותם הגענו עד הלום והובטח עתידנו כבני־חורין לדור ודור.

הגיעה שעת התקדש חג העצמאות הכ"ח, שבא עלינו לטובה.

תקוותנו ותפלתנו, שבשנת הכוח של עצמאותנו, המתחילה הערב, נזכה לרגיעה בחזית הבטחון ונתקדם לקראת שלום של קיימא בינינו לבין שכנינו.

הסיכסוך שגרם לנו ולהם אבדות כבדות, בנפש וברכוש, אינו חשׂוּך פתרון. והשכנת השלום הנכספת אינה תלויה אלא ברצונם ובנכונותם של הערבים לוותר על המחשבה הנואלת, שיעלה בידם להעביר את קיומנו מן העולם; ובמקום זה יכירו בעובדת קיומנו כאומה ריבונית ובת־קיימא בחבל עולם זה, ויהיו נכונים בלב שלם לחיי שכנות טובה בינינו וביניהם.

אנו מצפים שיקומו מתוכם אנשים אמיצים, נבונים וכנים, שירחיקו מקרבם את הקיצוניות המשתוללת ואת הקנאות החשוכה; שישימו את פניהם לפיתוח ארצותיהם, ולאושר עמיהם, בעזרת העושר העצום שהטבע זימן להם; שיביאו קץ גם לסיכסוך חסר התכלית שביניהם לבינינו, לרווחת האזור כולו.

הנה אנו עדים למאורעות העקובים מדם בלבנון, הגורמים לנו צער ודאגה.

הם חשפו לעיני כל את האכזריות וחוסר הסובלנות של המנהיגים הערבים בימינו, – כלפי מיעוטים ועמים קטנים, השוכנים ביניהם ובקרבם מדורי דורות. כך נהגו בכורדים. כך נהגו ביהודים וכך נוהגים היום בנוצרים שבלבנון, והעולם עומד מנגד.

נחשפה גם הרמייה של רעיון המדינה החילונית והרב־לאומית, שאויבי ישראל מנפנפים בו בעולם כאילו לשם פתרון בעיית הפלשתינאים.

מדינת לבנון, שנהנתה מרווחה ושלווה, הגדילה לעשות יותר מכל מדינות ערב, שהקימו וטיפחו את ארגוני הטירור; היא פתחה שעריה לפני המחבלים ומפקדותיהם והעניקה להם חופש פעולה נגד ישראל. עכשיו לבנון מתבוססת בדמיה, בגללם ומידם.

אנחנו ערים לסכנות שהמאורעות בלבנון צופנים בחובם לנו ולאיזור כולו, וכן גם ללקחים שיש ללמוד מהם. והלוואי שגם אחרים ילמדו את הלקחים הללו.

אחיותי ואחי, השנה היינו עדים לתועבה שנעשתה בארגון האומות המאוחדות, כאשר 72 מבין המדינות החברות בו הצביעו בעד החלטת־רשע המטילה על הציונות, תנועת השיחרור של העם היהודי, את השיקוץ של גזענות.

העם היהודי כולו, ואתו אנשים הגונים ונאורים רבים בכל קצווי עולם, דחו בשאט נפש את ההחלטה המבישה הזאת, המעוררת שנאת חנם כלפי הציונות והעם היהודי ומעודדת מחדש את האנטישמיות, שבעבר הלא־רחוק הביאה על עם ישראל את השואה הנוראה בתולדותיו.

תשובתנו הניצחת להחלטה הזאת היא לשאת ברמה את דגל הציונות, דגל הגשמתה המלאה והנחרצת; לקרוא ליהודים בכל הארצות לעלות לישראל בהמוניהם, להגביר מעשינו בהתיישבות, בפיתוח החקלאות, התעשיה והמסחר, החינוך והמדע; בהעשרת מפעלי התרבות העברית, בגיבוש החברה הישראלית ובסילוק הפערים והפגמים המעכירים את חיינו.

בשנה הזאת שבו והכבידו שליטי ברית המועצות את ידם, והגבירו את לחצם על רבבות על היהודים המבקשים לצאת משם ולעלות לישראל; גם אחינו שארית יהודי סוריה, עדיין נתונים במצור ובמצוק.

לא ננוח ולא נשקוט, עד שייפתחו לרווחה שערי היציאה מרוסיה לפני המוני היהודים הנחתים שם, ועד שייקרא דרור לאחינו הכלואים בגיטאות סוריה.

אזרחים ואזרחיות יקרים,

בחזית המשק קשתה עלינו השנה היוצאת. נעשו פעולות של קימוצים וצימצומים לשם עצירת ההידרדרות ולקראת השתלבותנו בשוק האירופי המשותף. גם בשנה הבאה נצטרך כולנו לשאת בהבנה בעול של צימצומים נוספים; לעשות לשיפור מוסר העבודה ותקנת עיוותים בשדה השכר והרווחים, כדי שנוכל להתקדם לקראת ייצוב והבראה של כלכלתנו, שזהו תנאי בל־יעבור לשמירת עצמאותנו והגשמת יעדינו.

נוסף לעזרה הברוכה של אחינו היהודים בעולם, זכינו בעזרה נדיבה של ארצות הברית, שהיא ידידה גדולה ונאמנה לישראל, ואנו מחזיקים לה טובה ותודה. אך חובה עליונה היא להגביר המאמץ העצמי במטרה להפחית, מוקדם ככל האפשר, את תלותנו בסיוע מבחוץ.

אזרחים ואזרחיות יקרים,

אחרי מלחמת יום הכיפורים מצאנו את עצמנו עטופי יגון על אבידותינו היקרות במלחמה. כן עברה עלינו רוח של מבוכה ותיסכול, עקב ההפתעה שהופתענו במלחמה, אף על פי שניצחנו בה. זכינו לתהליך של התאוששות, אולם, לאחרונה עובר עלינו גל של הלקאה עצמית, הבלטת כל דבר שלילי בחיינו, אפילו הוא בשוליים, ומדה מדאיגה של התעלמות מכל הטוב והחיוב הרב שיש בחיינו במדינתנו ובעמנו.

העם בישראל רובם ככולם אנשים ישרי דרך, עובדים ויוצרים חרוצים בכל תחומי העבודה והיצירה, אוהבי מולדת ודבקים בהגשמת יעדיה של הציונות.

הבה נחזור אל עצמנו. נתברך בעצמאותנו ובהישגינו. נשלב ונאזן בקורת עצמית עם שמחה במעשי ידינו ועילוי ארחות חיינו. על ידי כך יצליחו מעשינו ונתגבר על כל מכשול וצר.

נעבור מיגון לשמחה ומאפלת הספקות לאור גדול של אמונה, תקווה והצלחה.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ז

בשעת בין ערביים זו, מסתיים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אשר הערו למות נפשם למען עצמאות ישראל ולמען נוכל לחיות, אנו ובנינו ובני בנינו, חיים של כבוד, של יצירה ושלום.

ההיסטוריונים, צופי הדורות, לא יצטרכו לתהות ולשאול: מהו המקור ממנו שאבו גכורי ישראל וקדושיו אומץ רוח להעלות קרבן שאין יקר ממנו ואין נורא־הוד ממנו.

כי המקור אחד הוא: הפורענויות, שפקדו את היהודים בכל הדורות, למן חורבן ירושלים ועד שואת יהודי אירופה, וסגולת חירוף הנפש של בני דורנו נוכח אותן פורענויות ונוכח ההתנכלות לעצם קיומה של מדינת היהודים.

אותו מקור עצמו הזין את הכמיהה לגאולת ישראל ושיבת ציון והוא מפכה גם בקרב היהודים הנדכאים והבלואים עדיין ברוסיה ובסוריה.

אחיותי ואחי, אני עומדים על סף שנת השלושים, מאז אותו יום גדול ונשגב, שבו נולדה מדינת ישראל.

מזה עשרים ותשע שנים הננו שרויים בתהליך של בנין עולם חדש של חיים משלנו, וחברה חדשה שכולה שלנו; צברנו הישגים מרשימים בכל תחומי החיים, עיצבנו משטר דימוקרטי יחיד בכל המזרח התיכון, ובישראל נולד וגדל לנו דור חדש אשר לא ידע תלאות הגלות וכולו אומר עצמאות, זקיפות קומה ואהבת מולדת. אכן, זהו גמול ליגיעה ולמלחמות ומקור עידוד ואמונה לקראת הבאות.

עודנו מוטרדים על ידי איבה ומצור של שכנינו, הממשיכים להתנכל לקיומנו, עושים הכנות למלחמה בנו, מארגנים חרם כלכלי וחברתי נגדנו, ומוציאים דיבתנו רעה כדי להתיר את דמינו.

אולם העוצמה אשר צברנו עד היום ונכונותנו הנחרצת לעמוד על נפשנו ועל צידקת מפעלינו, הם ערובה נאמנה שמזימת אויב נגדנו לא תצלח.

אין אנו שוחרי מלחמות. אנו רוצים את השלום בכל נפשנו ומאודנו. בזמן האחרון החלו להגיע גם מקרב מדינות ערב צלילי שלום למשמע אוזן. היינו שמחים ונשמח אם זו אמת, אם אין אלה דברים שכוונתם להטעות ולהטות לב תמימים בעולם. אזננו תמיד קשובה לכל צליל של שלום, אך אנו נדון את שכנינו ואת נכונותם לעשות שלום – לא על פי דבריהם אלא על פי מעשיהם.

רצוננו ומדיניותנו הם: להבטיח למדינת ישראל גבולות בני הגנה, אשר גם שכנינו יכירו בהם ויכבדו אותם. שיִכּוֹן ביננו שלום אמיתי ובר־קיימא, שיש עמו השלמה ונכונות מלאה ליחסי שכנות נורמליים אתנו. אם וכאשר שכנינו יהיו נכונים לדברים אלמנטריים אלה – יקום השלום בפועל ממש. אך בטרם קם השלום לא נסיח דעתנו מן הסכנות שעדייו אורבות לפתחנו.

אזרחים ואזרחיות, האווירה של תפוס כפי יכולתך על חשבון מחר, – תמיט עלינו רעה ותתיש את כוחנו. אם חפצי חיים אנחנו – עלינו להתגבר על אוירה זו ולהחזיר לעצמנו את רגש האחריות, את העדפת האינטרס של הכלל ואת החשבת העתיד על ההווה. עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי להתגבר על גורמי הירידה מן הארץ וכדי לחדש את המשיכה לעליית יהודים מכל הארצות.

* * *

ומלים מספר על ירושלים: לפני עשר שנים, במלחמת ששת הימים, שנכפתה עלינו, אירע לנו נס גדול: זכינו לשיחרורה ולאיחודה של ירושלים “כעיר שחוברה לה יחדיו” במשך עשר השנים התפתחה ירושלים, פשטה בגדי אלמנותה ודלותה, וכבר היא כיום “כלילת יופי משוש כל הארץ”, ועוד נכונו לה צמיחה והתפתחות כהנה וכהנה.

נטלנו על עצמנו, לשמור שמירה מעולה ונאמנה את המקומות הקדושים בה, לדתות אחרות, ואת חופש הגישה אליהם והפולחן בהם. זכויות שכנינו מקויימות כהלכתן בירושלים. ואף על פי כן, עדיין יש כוחות חשוכים השואפים להחזיר את בירת הנצח שלנו אל המצב שלפני שיחרורה, איחודה ושגשוגה.

ידעו נא אוייבים וידידים: ירושלים היא נשמתו של עם ישראל; על חורבן העיר הזאת בכינו והתאבלנו מאז גלינו ממנה, ואל תחייתה התפללנו ימים ולילות. חורבנה של ירושלים סימל חורבננו ותקומתה מסמלת תקומתנו. ומשזכינו לשחרורה, לאיחודה ולבנינה – נגן על כל שעל ועל כל אבן בה, במיטב כוחנו ודמינו, וכדבר הנביא “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט”.

הבה נברך את ירושלים ביום חגה–חגנו, שתפרח ותשגשג כשהיא מאוחדת ושלמה כגוף אחד, ותהיה לנס־עמים, לתפארת לכל יושביה והבאים אליה, ומעוז לכל בית ישראל באשר הם שם.

הנני מכריז בזה על פתיחת חגיגות יום העצמאות תשל"ז, ולכבוד מלאת עשור שנים לשחרורה ולאיחודה של ירושלים. שמחו את ירושלים וגילו בה.

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

משכן הכנסת, ז' באב תשל"ד, 18.7.72

שמא ישאל מישהו: מה הזימון הזה לכם ומה ענין הכנסת אצל האר"י הקדוש – הריני מקדים ואומר, שהיזמה לקיום המעמד הזה יצאה מאישים חשובים ומכובדים עלינו ואני קבלתיה.

תחילה היתה המחשבה לקיים את המעמד הזה במליאת הכנסת, כדרך שקיימנו לפני מספר שנים מעמד לזכרו של הרמב"ם.

אולם נמלכתי בחברי ויחד סברנו וקיבלנו שמליאה הכנסת היא חלקת מחוקקים ואין לערוך לפניה שולחן של נושאים שאינם מעניינה.

לפיכך נתכנסנו בזימון פתוח זה, חברי כנסת ועובדיה, ואתנו הפרופ' גרשום שלום, שידיו רב לו בעסקי הקבלה בכלל ובאר"י ובקבלתו בפרט.

אמרנו נקדיש שעה של השכמה כדי להציץ אל אחת התקופות בתולדותינו, שערש הולדתה היתה העיר צפת. ואותה תקופה הקסימה והפליאה והסעירה והקרינה השפעתה על קהילות ישראל בארצות שונות ועל פני דורות ומאורעות מאז ועד היום, עד שאפשר לומר שגם מה שקרה וקורה בימינו הוא נאצל מאותם קסמים ומאותה השפעה. ומבחינה זו ראוי לנו לאמר כדברי ישעיהו הנביא: “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם”.

הבה ננסה, אפוא, בעזרתו האדיבה של פרופ' שלום לשמוע ולתהות על אותה התקופה, ועל האישים שעמדו בה, אשר מעצמת מצוקתם החמרית, הרוחנית והלאומית, יצרו לעצמם, בתנופת אדירים, עולמות עליונים ששם חיו חיי רוממות וגאון. האומה היתה בשפל והם רוממוה אל ספירות עליונות. הם הפיחו רוח חיים אדירה בלב האומה יש מאין, ובכך הבטיחו לה את קיומה עד יעבר זעם ועד שיתקיים תקע בשופר גדול לחרותנו.

כשנשאל האר"י למה בחר לשבת בצפת ענהו צפת היא בגימטריה תקע.

ימיה של אותה תקופה היו ימי המחרת של גירוש ספרד והאינקוויזיציה. באותה התקופה עדייו היו דון יוסף נשיא ודונה גרציה עמלים בהקמת מדינה יהודית בטבריה, על שפת ים כנרת. ובאותה תקופה התלקטו ובאו אל צפת, או שגדלו באווירתה הייחודית מאורות גדולים, ביניהם ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שנתקבל על־ידי כל בית ישראל כאורים ותומים של ההלכה והמשפט. וכן המשורר ר' שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר הנודע “לכה דודי”, שבמילותיו ובניגוגו הרנין מיליוני לבבות:

מקדש מלך – עיר מלוכה – קומי צאי מתוך ההפיכה –

רב לך שבת בעמק הבכא…

התנערי מעפר קומי – לבשי בגדי תפארתך עמי –

והיו למשיסה שוסיך –

ימין ושמאל תפרוצי.

וכן ר' ישראל נגארה משורר מופלא שאחד משיריו הנודעים הוא “יה ריבון עלם ועלמיא” ותכנו תחינה לאלוהים שיקום ויגאל את עמו, הסובל והנדכה.

וכן אישים אחרים שאין כאן המקום למנות אותם, שהרי זימון זה מיועד להתייחדות עם יחיד ומיוחד באותה תקופה, הלא הוא האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי, שבא בסודה של תורת הקבלה ומשזכה להתגלות – ניסה לעצור בה כדי שלא תתגלגל למקום שאינה צריכה להגיע אליו, אך ככל שעצר בה כן פרצה וכבשה בסערה את העולם היהודי, וגדול כוח כיבושה אחרי מותו יותר מבחייו.

המדובר הוא במחצית השניה של המאה ה־16. האר"י נולד בירושלים בגיל שמונה נתיתם מאביו והורד למצרים אל דודו. שם למד בין השאר אצל אחד מגדולי הפוסקים – הרדב"ז, (ר' דוד בר זמרה). בגיל שלשים וחמש עלה לצפת ועשה בה כשלש שנים. בחמשה באב שנת של"ב נפטר והשאיר אחריו מורשת עצומה, שכולה רזי דרזים, והיא הלכה ונתעשרה מתוכה ועוד יותר ממה שהוסיפו עליה ושינו בה תלמידיו ומעריציו, עד שנעשתה תורת חיים בשביל המוני בית ישראל.

על מורשתו ומשנתו של האר"י נשמע מפיו של הפרופ' שלום אך ברשותכם וברשותו אציין כאן שלשה דברים, שלדעתי הם לקח טוב מבחינה אקטואלית ובהם אסיים;

אחד – ההרמוניה הנפלאה ששררה בין יוצאי גלויות שונות, אשכנזים וספרדים, וביניהם לבין ילידי הארץ. אם אינני טועה האר"י עצמו היה ממשפחה מעורבת ספרדית־אשכנזית.

שני – אהבת המולדת של האר"י, שהיה נוהג לטייל בהרי צפת ובסביבותיה והיה מתרפק וממשש כל צעד ושעל וכמי שמאזין להד פעמיהם של הדורות הקודמים, אישי התנ"ך וחכמי המשנה והתלמוד, שכאן צעדו וכאן חיו וכאן נמצאים קברותיהם. זה היה אחד הביטויים העזים לכיסופיו אל חידוש ימינו כקדם, תוך התקשרות והתחברות אל השרשים העמוקים של האבות הקדמונים באדמת המולדת

ודבר שלישי – ההנהגות שהנהיג האר"י בחבורת תלמידיו, שמהן נזכיר אחת שהיא הנהגה של מנהיג היודע את סוד האחדות שהיא סוד הקיום של כל חברה, ועל חברה אחדותית מושתת הסיכוי לקיום האומה; ולכן צריך (וכאן אני מצטט): “להיזהר עד הקצה האחרון מן הכעם וההקפדה… והגאוה, והרכילות, והליצנות, ולשון הרע, והלבנת פנים” וכו' וכו'.

לא במקרה כינו אותו האר"י הקדוש. קדם לו בכאלף שנה רבינו הקדוש, הלא הוא ר' יהודה הנשיא חותם המשנה. והנה מסופר עליו בתלמוד הסיפור הבא:

“רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים ברכים ומניחים הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושים. כשם שאתם בוררים את הרכים ומניחים את הקשים כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו”.

מי יתן ולמען קיום יחסים מתוקנים ביו שליחי הציבור לבין עצמם וביניהם לבין הציבור נתקדש בקדושת ההנהגות שהנהיגו אדירי הרוח, רבינו הקדוש והאר"י הקדוש.

בכנסת, י"ד בטבת תשל"ג, 19.12.72

חברי הכנסת, ביום י' בטבת השתא, מלאו מאה שנה להולדתו של גדול משוררי ישראל בדורותינו – חיים נחמן ביאליק.

האוניברסיטה העברית בירושלים נטלה יזמה להכריז על שנת ביאליק, הכינה תערוכה, והזמינה את חברי הכנסת לכבד בנוכחותם את המעמד שזימנה אשר יתקיים הערב כתום ישיבה זו.

יהיה זה לכבוד ולתפארת לתולדותינו ולתרבותנו אם גם בכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל הריבונית, יצויין תאריך זה.

אין הכנסת, ואין מעט הזמן העומד לרשותנו, ואין הדובר אליכם מתאימים להעריך הערכה מלאה את אישיותו של ביאליק ואת יצירותיו. משוררים, סופרים ומבקרים כבד העמיקו בנושא זה וכתבו עליו ספרים, מאמרים ומחקרים רבים ועור היד נטויה.

אך אנו באים לחלוק כבוד לתופעה הנסית, רבת החסד והמשמעות, שהעניק לנו שר האומה לפני מאה שנה, כאשר באותה תקופה נולדו האישים המופלאים, שפתחו את צעדיה הראשונים של המהפכה היהודית הציונית והחלו המעשים הנועזים, שהיו לאבני פנה של הבית השלישי, ומאז ואילו הונחו והוגבהו בו נדרך על גבי נדבך עד שהגענו לשנתה הכ"ה של קוממיותנו.

בין אותם אישים בלט משכמו ומעלה בייחודו, בגדלות רוחו ובשגב שליחותו – חיים נחמן ביאליק.

בני דורו של ביאליק, הכירו בגדולתו והכתירו אותו בכתר משורר האומה. דמות דיוקנו של ביאליק נשקפת באותו תיאור נפלא שהוא תיאר ב"מגילת האש" את העלם הרך, בהיר העיניים, המביט השמימה, אשר “לפיד הישועה בידו יבער” – “ויצת לבבות ברוח פיו ובתוך עיניים כבות הדליק נרות – ואל אחיו הגולים יצא ויראם בשפלותם ובענותם ויכאב את מכאובי כולם, וישאג את שאגתם” – “ויש אשר יחריש העלם במכאוביו ותהי שאגתו דומיה – ולא היה יגון כיגונו האלם וצער כצערו החרישי”.

"ובאו רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו, וביקשו מפיו תוכחה ותפילה, ומעיניו רחמים ותקוה, והמה ים חמלה בלב העלם, ונזלו ניחומיו כטל בוקר על לבבות נכאים, והביט אליהם ברחמים ועפעפיו עפעפי שחר – ".

ימי ילדותו של ביאליק היו ימי עוני ומרודים. ובטרם ראו עפעפיו “עפעפי שחר” הוא ראה “רזי לילה” – הלילה הארוך והאפל של הגלות: “מחשכים, שחור דומיה וצל”. ביאליק ראה את פרעות קישינוב, אימיהן ותוצאותיהן, ובאספקלריה של אותם פַרעות־אויב ראה את כל גלי הפרָעות והגירושים וההשפלות שנתרגשו ובאו, מאז ומתמיד, על היהודים בארצות גלותם. המראות שראה ביאליק “בעיר ההריגה”, שקדמו למעשה השטן באושוויץ, טרבליגקה ובאבי־יאר, הסעירו את נפשו, ו"רתחו בקרבו כים של להבות". שירתו־קינתו “על השחיטה” היתה לחרון, לזעם רב־אונים ולתוכחה אדירה, מוחצת ומרפאה.

בדומה לנעים זמירות ישראל, ר' יהודה הלוי, היה גם ח"נ. ביאליק תנים וכנור. תנים לבכות ענות הגלות וכינור לשאיפות הגאולה, לצפרירי הבוקר ולקרני האור המנצנצים".

ביאליק הלם ומחץ כפטיש־הרים כביר־כוח ודבריו בערו כאש להבה, שליחכה על ימין ועל שמאל והציתה לבבות והדליקה נרות בתוך עיניים כבות.

ידועה האגדה, שכל צמח יש לו מלאך המכה על ראשו ואומר לו: גדל. ביאליק היה המלאך שהיכה על ראש העם כפוף הגוו, שפל הברך, רפה האונים, ואמר לו: קום, הרם ראשך וזקוף גווך.

ביאליק ראה “עפעפי שחר” מפציעים, את “פעמי האביב”, ואת “משומרים לבוקר”, את “מקראי ציון” ואת “המתנדבים בעם”. והוא זירז והאיץ ודירבן ונטע בלב כולם אמונה ביכלתם ובעתידם; בשיר “למתנדבים בעם” הוא שר: “אם הררי נשף עלינו נערמו לא דעכו כל הניצוצות, לא תמו. מהררי הנשף עוד נחצוב להבה, מנקיקי הסלעים – ספירים לרבבה, על קרקע העם ובתחתיות נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

ביאליק היה גדול לא רק כמשורר, אלא גם כמורה דרך לאומה. הוא הקיף במבט עיניו את תולדות ישראל ואת נכסי תרבותו, העבר הרחוק והעתיד הקרוב; הוא היה הצופה לבית ישראל. כל פינה בחיי האומה היתה בחוג ראייתו ותשומת־לבו. הוא חיפש פתרונים למדווי העם בדורו וכל מעייניו היו נתונים למפעלי התחיה וההתחדשות. הוא ליווה כל ניצוץ של חיים חדשים, בירך פתיחת האוניברסיטה העברית, שמח לכל חלוץ, לכל עולה ולכל נקודת יישוב חדשה והיה נוטל מקלו ויוצא לבשר ליהודי הגולה את בשורת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ.

מורי ורבותי, אם זכינו להגיע לשנת הכ"ה של קוממיותנו, אם יש לנו צבא הגנה המשיב מלחמה שערה, אם עולים מגיעים ובאים אלינו גם מארץ גזירה, אם נזקפה קומתם של היהודים בתפוצות גלותם – חלק גדול באלה לח.נ. ביאליק ולבני דורו.

שירת ביאליק פשוטה, צחה ובהירה, עזת־ביטוי ורגש, כולה אור וכולה אש; היא שואבת מבאר מים חיים של מורשת ישראל ומקורותיה העתיקים, ודולה ממנה המיית־נפש, פניני־חכמה וחמדת־לשון; כל שורה וכל מלה בשיריו נחרתת בזכרונך, מעוררת בך הלכי־רוח וזכרונות ומשמשת לו מקור והשראה.

ראוי להזכיר את “שירי העם” של ביאליק, את הזמר לשבת המלכה ואת “תחזקנה”, את שיר העבודה והמלאכה ואת השירים והסיפורים שעליהם מתחנכים ילדי ישראל; את הפרוזה ואת “ספיח”, את תרגומי המופת ואת הנאומים והמסות, המפליאים אותנו בעמקותם ובחין־ערכם; על נושאים נכבדים, כגון: חבלי הלשון, כינוסה של האגדה, הלכה ואגדה, כינוסה של שירת ספרד, חכמת ישראל, הספרות והשירה החדשה ועוד. בייחוד יש לציין את מפעל האדירים של ביאליק לדובב שפתי ישנים, לכנס הנידחים של תרבותנו ולקדשם מחדש כערכים חיים וכנכסים שווים לכל נפש.

“המשנה לעם” – שעליה אומר ביאליק כי בצדו של המקרא, היא לא רק “מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית”, אלא גם “אבן פנה ואבן שתיה של חינוך העם בכל הזמנים ומחייבת את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה”.

כינוסה של האגדה – אוסף דברי החכמה, הטעם והקישור, “הפנים השוחקות” של יצירת אבותינו, שנלקטו מתוך התלמודים והמדרשים – על־ידי ביאליק וחברו רבניצקי – היו לבני דורנו, עמוסי הטירדה וקצרי־הרוח, מה שהיתה טבילת קצה המטה ביערת הדבש על־ידי יונתן בן־שאול, שמטעימתה אורו העיניים.

במיוחד ברכנו פעלו של ביאליק בכינוס שירת ספרד ובהחייאתה כשירה־חיה לעם־חי. ביאליק פרץ את הדרך שהיתה חסומה במחסומי לשון, דרכי מחשבה ואופני ביטוי ומרחקי זמן ומקום, אל השירה האדירה של משוררי ספרד, ואל ספרי הגותם ופרשנותם, הקים אותם על נחלתם ולא זז מלחבבם.

בהקדמה לשירי ר' שלמה בן־גבירול כתב ביאליק בין השאר: “אחרי כתבי הקודש ואגדת התלמודים והמדרשים, איו ספק כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כולם – מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי־רוח ואנשי־מעלה כולם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון”.

ביאליק גם ניסה לעורר את חלק העם המתייחס על יהדות ספרד, ובנאומו בהסתדרות “חלוצי המזרח” המריץ אותם ליטול יזמה ולחדש נעורים כדי להמשיך את שלשלת הזהב של החכמה והיצירה הספרדית המפוארת.

הנה שתי מובאות קצרות וקולעות מאותו נאום של ביאליק:

“רואה אני את הגובה, שעמדה עליו היהדות הספרדית בראשיתה, והנני משער בזה את הגובה שהיא יכולה להגיע אליו בעתיד אם רק תזרום באותו דרך הישר שמינתה לה ההסטוריה”.

“מאמין אני באמונה שלמה – אומר ביאליק – כי תחייתכם צריכה להתחיל מחידוש הקשר של הספרדים עם עברם המפואר, עליכם להרים את הדגל של תחיית הספרדים בישראל במובן היצירה הרוחנית, במובן יקיצת הישנים בכל אוצרות הספרדים”.

אחד מידידי נפשו של ביאליק היה הסופר יהודה בורלא, לעתים קרובות אפשר היה לראותם יושבים יחד וממתיקים סודות יצירה, באחת מאגדותיו כתב ביאליק לבורלא: “אני מוקיר את כשרונך הסיפורי, שאיני יודע חבר לו במחנה מספרינו”; והיתה לי אני הזכות להכיר את ביאליק אישית, בימי נעורי, ולהיות מבאי־ביתו, ועל פי בקשתו ליוויתי אותו לבתי כנסת ולחגיגות משפחה של ספרדים, תימנים ועדות מזרח, כדי לראות את העם ולהיות עמו בהווייתו ובמנהגיו, זה היה אפייני לביאליק העממי ואוהב העם, אשר כגודל זעמו על חוסר אונים ורפיון רוח של העם כן גדולה אהבתו וחמלתו לעם ישראל כמות שהוא, על הוויותיו, שבטיו, גווני מנהגיו והליכותיו, שראה בהם כעין יפיו של פסיפס, או כתזמורת, שכל כלי וכלי ממלא בה תפקיד משלו וכולם יחד מהווים הרמוניה מוסיקלית אחת.

כזה היה ביאליק בשביל דורנו ועוד יאירו דבריו ואישיותו באור יקרות גם לדורות הבאים.

משכן הכנסת, י"ח בחשוון תשל"ה, 3.11.74

כבוד רב ועונג רב הוא לי להמנות בין המברכים במעמד הנכבד הזה, לציון מלאות 100 שנה להולדו של ד"ר חיים וייצמן ז"ל.

בשם הכנסת ובשמי אני הנני מקדם בתודה ובברכה נאמנה את כל קהל הקרואים מן הארץ ומחוץ לארץ, את אלה שיזמו וארגנו מעמד זה ואת כל חברי ועד היובל, ובראשם הגב' הדגולה והנערצת גולדה מאיר, והאדם הנמרץ ורב־הפעלים, איש הרוח והמעשה, מאיר וייסגל.

המעמד הזה, מעמד חיים וייצמן, בא להזכיר לנו את אשר לשכוח לא נוכל, את האיש החכם והמורם מעם, איש המשא והמעש שיצא אל אחיו, הנהיג את עמו ממדבר הגלות אל נחלת־האבות, ומתהום השקיעה והחדלון אל סף התחיה וההתחדשות ועשה דרך ארוכה ומופלאה, מן העיירה מוטלה עד הכסא הרם והנישא של נשיא ראשון למדינת ישראל המשוחררת.

המעמד הזה בא להזכיר לנו את חסדו וטובו של שר האומה, שבאותה תקופה, לפני כמאה שנה, נפח רוח חיים בעצמות היבשות של היהודים, וטילטל אותם לקום ולעשות מעשים שידחקו ויקרבו את קץ גלותם. ולשם כך העמיד להם שורה של אישים דגולים, חכמי־לב וחלוצים נועזים, ששינו את פני ההיסטוריה היהודית מן הקצה אל הקצה; עד אז היו חייו של העם היהודי משולים לפירמידה הפוכה, העומדת על קדקדה. היו אלה חיים של עם חפץ־חיים, אך מפוזר ומפורד על פני תבל, ללא ארץ וללא עצמאות, נכרי בארצות נכר.

אותם אישים הנהיגו המוני יהודים לקום ולהסתער על הפירמידה ההפוכה הזאת – כדי להפוך אותה ולהעמידה שוב על בסיסה, היינו, להשיב את העם אל ארצו כדי שיחיה בה חיים של כבוד ושל חרות, ככל עם בן־חורין.

המשימה הזאת, המהפכנית והכבדה מנשוא, – עלתה בידם, על אף כל המכשולים והחתחתים שעמדו בדרכם, ובזכותם הגענו אל השעה הזאת, שאנו מסובים כאן, במשכן הכנסת של מדינת ישראל, העצמאית והאמיצה, בתוככי ירושלים, קרית מלך עיר מלוכה.

ובתוך שורת האישים הללו, שכל אחד ואחד מהם זכותו עומדת לעד, – בולטים שלושה אישים שהם עמודי התווך של המהפכה היהודית הגדולה: הרצל, וייצמן ובן־גוריון.

הרצל העלה והדליק את הנרות של מנורת התחיה הציונית על ידי חזון המדינה היהודית; הוא גם יצק את בסיסה וחישל את זרועותיה על ידי פרוגרמת בזל ויצירת המסגרת המדינית והפרלמנטרית של התנועה הציונית;

וייצמן בנה את הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל כמסד למדינת ישראל; ובן־גוריון הקים את מדינת ישראל על רגליה והרחיב צעדי הילוכה קדימה.

כל דרשנות או פרשנות של דברי הימים, לא תוכל שלא להיות כפופה לפרספקטיבה בהירה ומהירה זו של שלוש תקופות ושלשה אישים, – כשלשה רבדים של בנין אחד, על אף חילוקי הדעות וההערכות שהיו ושישנם, בדבר דרכי התפתחותה של תנועת התחיה, וכן על אף נטיות־הלב של חסידים ונאמנים של אישיות זו או זו…

בתלמוד, מסכת חגיגה, יש ויכוח מעניין בין בית שמאי ובית הלל, שבדרך כלל היו חלוקים בעניני הלכה, וזאת הפעם התווכחו ביניהם מה קדם למה בבריאת העולם: בית שמאי אומרים: ארץ נבראה תחילה ואחר כך שמים – – – אמרו להם בית הלל לבית שמאי: “לדבריכם אדם בונה עליה ואחר־כך בונה בית. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר־כך עושה כסא”.

בוויכוח הזה לא נפסקה הלכה לא כבית הלל, כרגיל, ולא כבית שמאי. עד שבאו החכמים ופסקו: זה וזה כאחד נבראו.

* * *

לא זכיתי להתוודע אל וייצמן מקרוב, אם כי עקבתי אחרי דבריו ומעשיו. אבל הייתי נוכח ב־3 הזדמנויות של הופעות נרגשות שלו, ובכל אחת מהן עשו עלי הופעתו ודבריו רושם בל־יימחה.

אחת – כאשר בקונגרס הכ"א בג’נבה, עם פרוץ מלחמת העולם, השמיע דברי נעילה, ספוג חרדה עמוקה מפני מה שצפוי, ומעוגנים באמונה שלמה בנצח קיומם של עם ישראל וארץ־ ישראל, יהיה אשר יהיה.

שניה – כאשר נאם נאום פתיחה בקונגרס הכ"ב בבזל, בו נשא קינה מרה, רבת יגון ודאבה, על האסון הנורא שפקד את קהילות ישראל באירופה.

השלישית – כאשר פתח בנאום מרגש את ישיבותיה של הכנסת הראשונה בירושלים, ובו נתן ביטוי מלבב להשקפת עולמו היהודית וההומאנית.

חיים וייצמן היה אישיות מקסימה; בהופעותיו, בהליכותיו ובאורח דיבורו – היה הדר מלכות. אפשר לומר עליו: “ויהי בישורון מלך”. ולא מלך סתם אלא מלך חכם; שרים ושליטי עולם נהגו בו כבוד והיטו אוזן לדבריו, מהם שהושפעו ממנו ונענו לו, ומהם שלא נענו לו, אך כולם ראו בו מלך היהודים, נושא כתר סבלם ודובר אמיץ של כיסופי נפשם.

שמו הלך לפניו גם בקרב בני־עמו. מהם שהושפעו ממנו, ונענו לו בהגשמת הציונות על־פי הדוקטרינה הסינטטית והאורגנית שלו, ומהם שחלקו על משנתו ועל מעשיו ואף ביקשו להורידו מגדולתו. אבל קשה מכולם, שהיהודים התמהמהו בניצול ההצלחה והתנופה מיד אחרי הצהרת בלפור.

עדייו מהדהדת בחלל ההיסטוריה קריאתו הנרגשת של וייצמן: “עם ישראל, איכה?”

ייתכן שאילו הזדרזו יהודי התפוצות להיענות לקריאתו באותה שעת רצון, שהבהיקה כקרן שמש מבין מפלשי עננים – היה אולי נמנע אסון השואה; ייתכן שמדינת היהודים היתה קמה מוקדם יותר, או שהיתה מוצאת לפניה בעת קומה, אוכלוסייה יהודית בת מיליונים. ואולי גם התנגדות ערבית חלושה יותר.

אף על פי כן זכה וייצמן לראות בתקומת מדינת ישראל, לתרום להקמתה תרומה גדולה וחשובה, ולעמוד בראשה כנשיאה הראשון.

ההיסטוריה היהודית תזכור את חיים וייצמן כאחד מהמאורות הגדולים וכאחד המיילדים החשובים של תחיית עם ישראל וחידוש קוממיותו.

י"ט בחשוון תשל"ה, 4.11.74

התכנסנו לישיבה מיוחדת זו, כדי לציין מלאת מאה שנים להולדתו של ד"ר חיים וייצמן ז"ל, הנשיא הראשון של מדינת־ישראל; גדולתו של חיים וייצמן נודעת לא רק מן הכבוד והזכות, שעלו בחלקו, להיות נשיאה הראשון של מדינת ישראל; הוא הגיע אל הכס הרם הזה, בימי זקנתו, לאחר עשרות שנות מסה ומעש, כמנהיג גדול ודגול בתנועת התחייה היהודית – התנועה הציונית שהביאה לידי הקמת המדינה;

שמו של חיים וייצמן חרות על לוח ההיסטוריה כמי שהשיג את הצהרת בלפור, בשנת 1917, שעל־פיה התחייבה בריטניה לראות בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, והבטיחה להשתמש במיטב מאמציה כדי להקל על השגת מטרה זו; והוא עמד על ערש הולדתו של המנדט על ארץ־ישראל, שנמסר לידי בריטניה בוועידת השלום בסן־רימו בשנת 1919 ולאחר מכן אושר על־ידי חבר הלאומים.

חיים וייצמן היה אדריכל של הבית הלאומי היהודי, כשלב־ראשון וכמסד־איתן להקמת מדינת היהודים בארץ־ישראל; הוא עמד בראש המאמצים הגדולים של הגשמת הציונות, על־ידי עליית יהודים לארץ־ישראל, קליטתם בה, גאולת אדמות המולדת והקמת שרשרת רחבה ומקיפה של ישובים חקלאיים ועירוניים בכל שטח שנגאל; ואמנם מה שהושג באותה תקופה, – ובבוא העת שימש בסים להקמת המדינה, – היה פרי מנהיגותו ועמלו, על אף המכשולים והחתחתים שעמדו בדרכו, בייחוד מצד ממשלת בריטניה, שתחילה נהגה כלפי התחייבויותיה בלב ולב, ולבסוף התנכרה להם ואף התנכלה לשאיפות הציונות ולתקוותיו של העם היהודי.

חיים וייצמן היה מדען מהולל, שהשיג בתחום המדע הישגים רבי־ערך שתרמו לנצחונן של בנות הברית במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השניה, וכן הישגים נוספים אחרים.

אשר על כן הוא פתח את דרכו במנהיגות הציונית ואל המדינה היהודית על־ידי התמסרות והתמכרות לייסודה ולהקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים; במרוצת השנים הניח תשתית רחבה, רבת ערך והשראה, למכון וייצמן ברחובות; שני מוסדות השכלה ומדע אלה, שעליהם ועל כיוצא בהם גאוותנו, הם תפארת לזכרו ולדמותו של וייצמן.

וייצמן ראה בעיני רוחו את השואה הממשמשת ובאה. ומשבאה בכל מוראותיה, המשיך לחפש דרכים להצלה על אף שכל הדרכים נחסמו ואָבלוּ; הוא נאבק עם השלטונות הבריטיים על זכותם של היהודים בכלל, ויהודי ארץ־ישראל בפרט, להתגייס למלחמה בצורר הנאצי ולעזור למפלתו. מאבקו הוכתר בהצלחה כאשר סוף סוף הוקמה הבריגדה היהודית, שלא זו בלבד שהביאה בשורת שיחרור לשרידי השואה, אלא גם זרעה גרעינים להקמתו של צבא ההגנה לישראל.

וייצמן היה אוהב שלום ורודף שלום; ובכל לבו רצה שהבית הלאומי והמדינה היהודית יקומו בשלום ויחיו בשלום; אבל מעולם לא הסיח דעתו מך הצורך בהקמה, גיבוש, וחיזוק של כוח יהודי לוחם, כדי שהיהודים בכלל, והמפעל הציוני בפרט, יזקפו קומתם ויוכלו לעמוד על נפשם ולהשיב מלחמה שערה.

על מעורבותו הפעילה של וייצמן בתחום הזה כותב משה שרת:

“… וייצמן היה ער לגידולו של הכח העברי. ודאי רבצו עליו מגבלות קשות. הוא לא יכול להתייצב בראש ההגנה, אבל הוא יחיד בחבורתו אשר תמך בלב ונפש בקריאתו ובמאבקו של זאב ז’בוטינסקי להקמת גדודים עבריים במלחמת העולם הראשונה; ותמיד היה ער לצרכי הנשק של היישוב, ואנשי ההגנה ידעו תמיד, כי אם יש הזדמנות של רכישה, וכסף אין, – יש לקום ולנסוע אל וייצמן…”

בין מנהיגי הציונות – וייצמן היה הראשון שטרח טירחה מרובה והשתדל למצוא נתיבות אל לב העם הערבי, ובין השאר קיים פגישות היסטוריות עם חלק ממנהיגיהם החשובים, הן כדי למתן את התנגדותם לישראל, – בטרם תגבר ותשתלהב מתוכה או בסיוע מסיתים מבחוץ, – והן כדי להגיע איתם ליחסים של שכנות טובה ולשיתוף פעולה בפיתוח המזרח התיכון להיותו אזור של שפע, רווחה, קידמה ושלום לערבים בארצותיהם וליהודים בארצם.

משאת נפשו זו של וייצמן לא נתגשמה עד כה אך היא מוסיפה להיות משאת הנפש של דורנו ושל העם היהודי כולו.

חיים וייצמן צמח מתוך הקרקע הפוריה של עם ישראל, מורשתו ותרבותו, כנאמן ביתו ועושה דברו;

עם חכמה יהודית עסיסית ביד אחת ומדע צרוף ביד שניה – יצא אל זירת המדינאות. ומבחינה זו מעטים כמותו; שליטי אומות העולם נהגו בו כבוד כמלך היהודים, מלך בלתי־ מוכתר, שגלימתו, – ענות עמו, וכתרו – כיסופי הדורות לצאת מאפלה לאורה; ובכל זאת מלך, שהוד מלכות אמיתי חופף עליו. הוא דיבר אליהם ממרומי גדולה והכרת ערך עצמית ותבע מהם עשיית צדק ומשפט צדק, פעמים בדרך של שיכנוע ופעמים בדרך של הטחה וקיטרוג.

ואלו בקרב בני עמו הוא היה ראש וראשון, בין כשנשא כתר כהונה כנשיא ההסתדרות הציונית וביו כשכתר זה ניטל ממנו פעם ראשונה ב־1931, ופעם שניה ב־1946, בשל חילוקי דעות בינו לבין חבריו בהנהגת הציונות על משנתו ועל דרכי עשייתו.

חיים וייצמן היה לא רק בעל קסם אישי כביר אלא גם היתה לו עצמה של נוכחות, שאי־אפשר להתעלם ממנה ואי־אפשר שלא להתפעל ממנה, היו לו יריבים רבים והיו לו ידידים רבים ונאמנים, אך לא נמצא מי שהיה אדיש כלפיו; תרבותו היהודית, הדשנה, חוש ההומור שבו היה מחונן, אורח דיבורו האבהי והסמכותי – משכו אליו חיבתם והערצתם של הרבים.

הרבה נכתב על וייצמן, ועוד הרבה ייכתב עליו, על מנהיגותו, השקפות עולמו ופעליו המרובים;

אבל יורשה לי להביא מובאה מתוך דברים שכתב דוד בן־גוריון, על גדולתו ועל השקפותיו של וייצמן, על פעלו ועל זכויותיו בהקמת מדינת־ישראל, וזה לשונו:

"וייצמן היה השליח היהודי הגדול ביותר אל הגויים. הוא היה גדול לא רק בשטח המדיני, אבל בשטח זה היתה גדולתו ההיסטורית, בהיותו השליח לגויים, השליח המחונן והמקסים ביותר שהוציא מתוכו העם היהודי בכל הדורות.., בשנים שזכיתי להיות עוזרו של וייצמן בהנהלה הציונית נזדמנתי בכמה פגישות שבהן הופיע וייצמן. וראיתי באיזה יראת כבוד ודרך־ארץ אנשים מכל החוגים, אנשי פרלמנט, סופרים וחברי ממשלה, התייחסו אליו, להופעתו, לדבריו, הם הרגישו כי מדבר אליהם העם היהודי לדורותיו בגילויו האציל ביותר.

וייצמן היה ידוע כאיש מתון, כיועץ פשרני כביכול, ומשום כך רבים התנגדו לו בתנועה הציונית. אבל איני יודע אם ידוע להם, שמתינותו של וייצמן נתגלתה רק בדברו אלינו, אל אחיו, אל הציונים; בקונגרס שלנו, כי ידע גבול יכלתנו.

אבל וייצמן לא היה מתון ושפל רוח בדברו אל הגויים. פעמים רבות נוכחתי בדַבר וייצמן אל שרי הממשלה ואל שליטי העולם, והשתוממתי לתקיפות הפנימית, לפעמים גם לחריפות שבה דיבר; כל הכאב היהודי, כל העלבון ההיסטורי של עמנו, כל הגאון היהודי, כל האמת של סבלנו ותקוותנו דיברו מתוך גרונו…"

להלן ממשיך בן־גוריון ואומר:

“… גדולתו של וייצמן כציוני היתה שהוא הגשים ובנה והניח יסודות… וייצמן היה מגשים, ולכן נדרשה ממנו סבלנות ועקשות והבנה רבה לקשיים”,

ועוד:

“… וייצמן שוב מצא עצמו עם הקמת המדינה, רק לעתים רחוקות בהיסטוריה מקבל יוצר גמולו הראוי לו.., ההשגחה ההיסטורית של העם היהודי גמלה לוייצמן, הוא זכה לראות את פרי עמל חייו: המדינה שהניח יסודותיה ועסק כל ימיו בבניינה. והיה זה כבוד למדינת ישראל שזכתה לראות את וייצמן כנשיאה הראשון. נשיאותו של וייצמן היתה פאר למדינתנו ולעמנו, כשם שהמדינה היתה גולת הכותרת של מפעל חייו של וייצמן”.

והוא מסיים:

“… מקומו של ד”ר וייצמן בהיסטוריה העברית שמור עם גדולי המנהיגים והמלכים מימי קדם ובראש מבצעי תקומתנו הממלכתית בימינו אלה".

על המובאה הנ"ל ראוי להוסיף כי ביום הכרזת המדינה, ב־15 במאי 1948, נשלח אל וייצמן מברק בזו הלשון:

“במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים לך את ברכותינו לך, אשר עשית, יותר מכל אדם אחר החי עמנו, לשם יצירתה. עמידתך ועזרתך חיזקו את כולנו. אנו מצפים ליום בו נראה אותך עומד בראש המדינה אשר הוקמה בשלום. על החתום: דוד בן־גוריון, אליעזר קפלן, גולדה מאירסון, דוד רמז ומשה שרת”.

ואמנם, בישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית נבחר וייצמן כנשיא המועצה, על פי הצעתם של פנחס רוזן ודוד בן־גוריון, וכשנבחרה הכנסת הראשונה הוא נבחר כנשיא המדינה.

ואסיים בקריאת קטע מדבריו של וייצמן עצמו בנאום הפתיחה של הכנסת הראשונה שיש בו משום תמצית משנתו והשקפת עולמו:

"לאחר שהשתתפנו במלחמות הרוח הגדולות של המין האנושי כולו, לאחר שמסרנו נפשנו ושפכנו דמנו על שיחרור עמים רבים, – כבשנו לנו את הזכות לעמול וליצור לביטוי עצמיותנו הלאומית ולתרום תרומתנו לאוצר הרוח של העולם כולו. הבה נשקוד להגביר את כוח יצירתנו במדע ובמחקר, שהם הם יסודות ההישגים של האנושות כולה;… אך עם כל החשיבות המכרעת של המדע – לא בו בלבד ניוושע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע ובין רוח האדם. באין חזון – ייפרע עם….

כל ימי עמלתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי, אבל, תמיד ידעתי, כי מעל למדע יש ערכים נשגבים, שרק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי הצדק והיושר, השלום והאחווה".

ד' בשבט תשל"ג, 7.1.73

מלכתחילה לא הייתי נוטל על עצמי לדבר במעמד זה, לפי שבענייני ספר וסיפרות אינני אלא כמלקט אחרי הקוצרים, הן כקורא והן כסובר ומבין בהכנת ספרים ובהפצתם.

ולא עוד אלא שאני טרוד בעיסקי ציבור, וכולי עלמא יודעים שמי שטרוד בעסקי ציבור על כרחו שיהא נטרד מעל שולחנה של תורה לשמה, ושל קריאת ספר לשמה, שכן עתותיו אינן בידו ובקושי חוטף לעצמו חטיפים, בשעה שאינה לא יום ולא לילה.

מאידך מוטל עלי לקרוא הרבה כתבים של מידע ותקשורת והרבה כתבים של הערכה ופרשנות, שלחלוחיותם מועטת וממהרת להתייבש, כמו קיקיון דיונה, וכמוהם כן הקורא בהם.

אבל חזקה עלי מצוותו של ידידי אליעזר פרי לשאת ברכה למעמד זה ולעם־עובד ביובלה. וכביטוי להערכה שאני מעריך אותו ואת פעלו, וכן כביטוי לתודה שכולנו חייבים לו ולחבריו על התרומה שתרמו להצלחתה של עם־עובד – אני בא לומר דברי ברכה אך אקדים להם משאלה:

ברל כצנלסון, רבן של הוגי הדעות בבוקרה של תנועת העבודה הישראלית, ניבא וידע מה שניבא – שעתידה עם־עובד להיות הוצאת ספרים גדולה, בעלת ממדים כלל ישראליים הן במעשיה – היקף מו"לותה ומכירותיה, – והן בחתירתה אל השרשים ואל המקורות של כל הטוב והיפה, המועיל והבשל, כדי להגישו אל שולחן קוראיה במקורו העברי או בתרגומו לעברית.

כאשר עמד ברל ליילד את הוצאת עם־עובד, לא נעלם ממנו שישנן הוצאות ספרים עבריות, שכבר הספיקו לצבור ותק וזכויות לרוב בתחום המו"לות העברית.

אף על פי כן הבין בחושו החריף, שדרושה הוצאת ספרים מיוחדת של הסתדרות העובדים, שחותמו ומילוי צרכיו של הפועל העברי טבוע עליה, וכוחה יפה להגביר את זיקתו של הסופר והספר אל העם העובד. ברל שאף לכך שהוצאת ספרים זו תהיה לא רק מו"לות כפשוטה אלא גם מעבדה ובית היוצר.

בני דורו הראשונים של ברל היו בני עליה מועטים, משכילים, שמילאו כרסם בקריאת ספרים, ולא היה חסר להם אלא הספר העברי, הן מקור והן תרגום.

אבל ברל חזה, בעיני רוחו, הסתדרות עובדים גדולה, שעליה יימנו מאות אלפי חברים העובדים בכל עבודה. בתוך כך חשש מן הסכנה של התהוות פרוליטריון בור ועם־ארצי, שאופקו צר ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של שכרו ותנאי עבודתו. אך כל מה ששייך להגות, לעיון, למזון רוחני – יהיה כגן נעול לפניו ואין דורש ואין מבקש לפתחו.

אכן, יזמתו ומפעליו של ברל, בתחום הדאגה לנפשו, להשכלתו ולתודעתו של העובד – יזמה ומפעלים שההסתדרות היא הסדנא לעשייתם ולחישולם, ובכלל זה הוצאת עם־עובד – כוחם עמד להם, עד הנה, לשים מחסום בפני הסכנה הזאת.

יתר על כן, הודות למפעלים הכבירים שעושה מדינת־ישראל בתחום החינוך וההשכלה, מגני הפעוטות ועד לאוניברסיטאות, והודות למה שעושה ההסתדרות מצדה בתחום התרבות וההשכלה לעם, הולכים ונדחקים שטחי הבור והבערות, ואנו יכולים לציין בסיפוק כי בין מאות אלפי פועלי ישראל, מעטים ביותר האנלפבתיים.

אולם, התהליכים המהירים של התפתחותנו וגידולנו, בנפש ובנכסים, תמורות העתים וחליפות הזמנים, יצרו נסיבות חדשות ומצבים אשר לא שערנום.

בד בבד עם התרבותם של בעלי השכלה פורמלית ובעלי השכלה גבוהה – הולך ומתמעט מספרם של מה שהיינו רגילים לכנות “בעלי הכרה”, בקרב ציבור העובדים – כמו בקרב הציבור כולו. נתמעטו בעלי ההכרה בערכה של העבודה ובחשיבות ערכו של האדם העובד; מי שעובד עבודת כפיים עושה זאת כמי שכפו אותו לכך וכשמזדמנת לו דרך אחרת לפרנסתו הוא ממהר לרוץ אורח בה. היוקרה, שנרכשה בשנות השלשים והארבעים לאדם מישראל, העובד עבודת כפיים, הולכת ומתמעטת ויש חשש מצטבר, שבמרוצת הזמן תהיה אותה יוקרה – היפוכה.

אמנם עדיין יש לציבור העובדים עצמה־ארגונית, אך היא הולכת ומתפצלת יותר ויותר לתאים מקצועיים־ספציאליים ועם כך הולכת ומצטמצמת השפעתו האידיאית, החברתית והמוסרית של ציבור העובדים המאורגן.

נתמעטו ההכרה, הידע והבקיאות במושגי היסוד של הסוציאליזם בכלל ושל הסוציאליזם הציוני והישראלי בפרט. הערכים ההומאניים והחלוציים של הציונות הסוציאליסטית, שנחרתו על לוח מעשיו של הפועל בישראל, – נדחקים מן המרכז אל הצדדים.

נתמעטה גם ההכרה בערכיו ובמהותו של הרעיון הציוני, וכאילו תש כוחו בביסוס צדקתו המוסרית וההיסטורית, עד כדי כך שהחלו להיראות בקצווי המחנה ניצנים של תהייה ושל כפירה.

חוששני לומר, שגם ההכרה במהות היהודית שלנו, במהותה של יהדותנו, כל שכן ערכיה ומצוותיה – מתמעטת והולכת, ומה שיש בה יישאר נחלת מעטים.

גלוי וידוע, שכיום אנחנו עם לוחם ונוצח, קהל יוצרים חרוצים המפליאים לעשות בתחומי הכלכלה והארגון הציבורי, ובתחומי ההשכלה, המדע והמחקר.

אך דומה כאלו נושרים מעלינו, ומובאים אל בית הגניזה, הלבושים היהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים, שעליהם היתה תפארתנו, ועוד מעט ונהיה ממש ככל הגויים.

אילו ברל היה חי אתנו היה מרים זעקה ומעכב את הקריאה ויוזם מעשים גדולים כגודל הבעיות הניצבות לפנינו כסלעי מגור.

הרינו מסובים הערב לשולחנה של הוצאת עם־עובד. ארשה לעצמי, אפוא, בכל הענווה לעורר מחשבה ולשאול שאלה: מה היה ברל רואה בזמננו זה האתגר בשביל הוצאת עם־עובד.

אחד העם בזמנו נחרד ושאל: “מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם, אם לא ידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו”. משום כך חלם על הוצאת ספר מקיף ושימושי, שייקרא “אוצר היהדות”, אשר כדבריו – “יהיה כתוב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעות היהדות לכל מקצועותיה” באופן ש"אדם קורא בו ויודע ממנו כל היהדות כולה".

על דרך ההשאלה מרעיונו של אחד העם הייתי אומר שנחוצים לנו עכשיו שלשה אוצרות כאלה: אוצר היהדות, אוצר הציונות והמדינה, ואוצר הסוציאליזם הציוני ותנועת העבודה הישראלית. כל אחד מן האוצרות הללו צריך להיות מועט המחזיק את המרובה, בסגנון ובצורה השווים לכל נפש, ויהיה זה כעין “סידור” קטן, שיחזיק בו כל אזרח ישראלי, קשיש או צעיר, משכיל או חסר השכלה, וכן כל פועל ישראלי בין שהוא פועל חקלאי, פועל בנין, פועל תעשיה, פקיד ומנהל או עובד אקדמי. – ברצותו יוכל לרענן את זכרונו ותודעתו וברצותו יוכל ללמוד, על רגל אחת, את מהותו של כל אחד משלשת הנושאים הנ"ל, שהינם המרכיבים העיקריים של יישותו, מהותו ותוכן חייו ומעשיו, ועל פיהם מושתתת, או צריכה להיות מושתתת ונתמכת צדקת מעשינו והשקפת עולמנו.

אנחנו יכולים לערוך על שולחנו של הקורא הישראלי, בן זמננו, מכל טוב של היצירה הכתובה. אך אם לא ניתן בידו שלשה אוצרות אלו, שיהיו לו לעיניים – נצטרך לומר לעצמנו: אם זה חסרנו – מה קנינו.

אני מעריך מאד את פרי מעשיה של הוצאת עם־עובד, כפי שהם ידועים לי. הם מרובים וטובים, עשירים ומבורכים בכל, והם מופעלים בכוח היזמה והשקידה וכשרון המעשה של ראשי עם־עובד ועובדיה.

הוצאת עם־עובד היא גוף חי, הנושא את עצמו ומקיים משימתו בכבוד ובהצלחה, ואין לי אלא לברך אותה שמספר קוראיה יגדל כהנה וכהנה ושיתקיימו בה, במלוא תוכנן והיקפן, השאיפות והמגמות והרצונות שהגה ברל בחזונו, שכן בכלל שאיפותיו ורצונותיו – שאיפותינו ורצונותינו אנו.

בכנסת, י"ז בשבט תשל"ה, 29.1.75

בשנה זו יימלאו כ"ה שנים – מחצית שנות יובל – למפעל מלווה העצמאות והפיתוח, הבונדס, המפעל הגדול והמפואר של עם ישראל למען פיתוח מישקה וקידום כלכלתה של מדינת־ישראל.

היסודות למפעל החשוב הזה הונחו בוועידת ירושלים, שכינס ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון ז"ל, בחודש ספטמבר 1950; ובחודש פברואר 1951 – שר האוצר הראשון של מדינת ישראל, אליעזר קפלן ז"ל, הגיש לכנסת הצעת חוק מילווה העצמאות תשי"א–1951, שנתקבל בברכה ובאיחולי הצלחה על־ידי כל סיעות הבית.

בנאום הפתיחה להצעת החוק אמר אז שר האוצר: “החוק, שיש לי הכבוד להציע לכנסת, הוא רב־אחריות ועשוי להיות רב־תוצאות, ויש בו משום צעד נועז מאד; במידת מה, בא חוק זה להגשים רעיון, שחלמו עליו בתנועה הציונית במשך שנים רבות – מילווה לאומי עולמי. הוא פותח תקופה חדשה ביחסים בין הגולה ובין הארץ, בבניינה ובקיבוץ הגלויות”.

ועם אישור החוק פה אחד, על־ידי הכנסת, אמר היו"ר הראשון של הכנסת יוסף שפרינצק ז"ל:

“קיבלנו חוק זה מתוך אמונה רבה בעם־ישראל, שנענה עד כה בעזרה רבה לקרנות הבנין שלנו, ומתוך הכרה ובטחון, שמדינת ישראל תחזיר את חובה לעם”.

נעים ומעודד לציין, שהתקוות והציפיות שהיו לנו, בימים ההם, נתמלאו בשיעור מרשים, המעורר בנו גאווה והתפעלות. דובר אז על חצי מיליארד דולר והאופטימיסטים דיברו על מיליארד וחצי. אבל ה"בונדס" כבר הגיע לשלשה מיליארד ועוד היד נטויה.

והנה בימים אלה מתכנסת בישראל ועידה בינלאומית של מנהיגי מלווה העצמאות והפיתוח, על פי הזמנתם של ראש הממשלה ושר האוצר, ויש לנו הכבוד והעונג לארח היום מאות ממשתתפי הוועידה במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל. הם יושבים עכשיו ביציע האורחים והמכובדים של הכנסת לא בלבד כאורחים חשובים, אלא גם כאחים מסורים וכשותפים נאמנים בהגשמת המשימה ההיסטורית של פיתוח ארצנו ותחיית עמנו, כמונו כמוהם שמחים בהישגים הגדולים שהושגו עד כה ובלבם, כמו בלבנו, מפעמות הציפיות והתקוות להמשך המפעל, לביסוסו ולחיזוקו, בהיקף גדול יותר ובקצב מזורז יותר.

חברים יקרים, בוועידת הבונדס, על דעת הכנסת ובשמה, הנני מתכבד לקדם את פניכם בברכה ולהביע את הערכתנו והוקרתנו לכם, ובאמצעותכם – לכל אלפי הנשים והגברים מארצות רבות, שאותם אתם מיצגים.

מפעלכם למען מדינת־ישראל הוא מפעל קונסטרוקטיבי שמעטים דוגמתו, אפילו בתולדות העם היהודי למוד הסולידריות והאחווה.

קשה לתאר מה היתה דמותה של ישראל אלמלא היו לה המשאבים, שהועמדו לרשותה בחצי יובל השנים האחרונות על־ידי מלווה העצמאות והפיתוח ועל־ידי תרומותיו של העם היהודי בצורות שונות. המאמצים הבלתי נלאים שלכם בגיוס המשאבים הכספיים יש להם חלק נכבד בהפרחת שממות ארצנו ומפעלי הפיתוח שלנו; יש לכם חלק מבורך בהישגינו הכלכליים, ביצירת הבסיס המשקי לחקלאות, לתעשייה ולניצולם של אוצרות הטבע במדינת־ישראל; הדולרים שהועמדו לרשותנו על־ידי ה־"ישראל בונדס" מילאו וממלאים תפקיד חיובי בכל קילומטר כביש בדרכי הארץ, בכל מטר של צינור מים, או נפט, בכל משק חקלאי, בית חרושת או מיכרה, בתחנות הכוח ובנמלי הים והאוויר.

ההשקעות הללו איפשרו לנו לקלוט ולמזג לעם עובד, יוצר ולוחם, מאות אלפי אחים ואחיות שעלו לארץ מעשרות מדינות ברחבי העולם, מהם פליטי חרב השואה, מהם פליטי רדיפות ונגישׂות בארצות ערב, ומהם פליטי מצוקה ורדיפות בשל יהדותם ובשל שאיפתם לעלות לישראל ולהשתתף בבניינה, וכולם יחד מתוך האידיאל הנשגב של שיבה לארץ האבות, כדי לחיות בה כיהודים בני־חורין.

ויכול אני להבטיחכם, שכל מה שנעשה במדינת־ישראל, במשך עשרים ושבע שנות קיומה, במאמצים גדולים שלנו ובעזרתכם הנאמנה, הינו תשתית חזקה ואיתנה ביותר, שכל מזימה נגדנו לא תצלח, וכל התנכלות למפעלנו תיכשל, וכל נסיון להחריבנו – ייהדף אחור.

כי הנה על אף ההתנפלות האפלה והאכזרית, שהתנפלו עלינו אויבינו ביום הכיפורים, ועל אף המאמץ העצום שהתאמצו כדי להטיל עלינו מצור, מלוא העולם – בעזרת הון עתק המצטבר בידם והנפט שברשותם – לא יכלו ולא יוכלו לנו.

יתר על כן, נכונותכם לעבוד ולעזור, האימון שאתם נותנים בנו והאמונה בעתידה ובהצלחתה של מדינת ישראל – הם מקור השראה לאזרחינו, שהיום, יותר מתמיד, נדרשים הם לעבוד יותר ולהקריב יותר כדי להתגבר על מצוקות ומבחנים ולמען עתיד טוב יותר.

מאמציכם חשובים אפוא לא רק למען עוצמתנו ויכולתנו לעמוד איתנים בפני אויבינו, אלא גם לחיזוק רוחו של העם בישראל, ולעידוד תקוותיהם ואמונתם של אחינו באותן ארצות שבהן נרדפים יהודים הנושאים נפשם להצטרף אלינו ולקחת חלק במפעלינו.

אחים יקרים, עתה, יותר מתמיד, אנו מקווים ומצפים, שהשותפות בינינו וביניכם תצמח בעוצמתה ובהיקפה יותר מכל מה שנעשה עד כה; מובטחני שגם אתם חשים בחשיבות ועידתכם זאת בירושלים, בשנת הכ"ה לייסוד המפעל, לא רק במונחים של הישגי העבר, אלא גם במונחים של מה שעוד צריך לעשות, בשנה הקרובה ובעשרים וחמש השנים הבאות, מול אתגרים כבדים.

ברוח דברי הנביא “איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יֹאמר חזק” אנו מביטים אל עשרים וחמש השנים הבאות של פעילות ופעולה של “ישראל בונדס”.

אני תפלה, שכאשר מנהיגי מלווה העצמאות והפיתוח יתכנסו בבית הזה לחוג את יובל ה־50 של המלווה, – ימצאו את ישראל פורחת ומשגשגת פי שלושה וארבעה מכפי שהיא היום, והיא תהיה אז שרוייה בשלום עם שכנותיה, ואזרחיה יעבדו, ייצרו וגם יתרמו – בייחוד בתחום הרוחני, האידיאי והמוסרי – לקידום האנושות כולה ברוח חזונם של נביאי ישראל.

חזק, חזק ונתחזק.

בכנסת, י"ט בחשוון תשל"ד, 14.11.73

עם קבלת חוק איגרות מדינת ישראל (מילווה הפיתוח והשיקום), על ידי הכנסת בישיבה זו, רואה אני כחובת כבוד לשאת בהזדמנות זו ברכה חמה ולהביע מלוא התודה, בשם הכנסת, למתנדבים בעם ישראל שבתפוצות הגולה, מי בממונו, מי ברוחו ומי בגופו. בעולם שאנחנו חיים בו, שמרובים בו הסילוף, החמקנות והרדיפה אחרי הנוחות והשלווה, שחסר בו אומץ הלב להתייצב לימין הנתקף, מעודד לדעת ולראות, כי בצד העזרה רבת הערך והחשיבות של ארצות־הברית, ממשלתה ועמה, עומדת לנו הסולידריות הנפלאה והנאמנה, ללא תנאי וללא היסוס, של העם היהודי בתפוצות הגולה. עוד יושר ועוד יסופר על תפארת התיצבותו של העם היהודי לימין מדינת ישראל והעם היושב בה, בעת צרה ומצוקה כבעת הצלחה ושמחה, כשהוא נותן להם כתף ותמיכה בשיעור שאין לו אח ודוגמה בשום עם ומדינה.

מצווה עלינו לומר: אשרי העם שככה לו.

ועוד נאמר למפעילים ולמארגנים, ראשי המגבית והבונדס: אתם רושמים דף מזהיר בתולדות עם ישראל ומדינת־ישראל ובדף הזה שמור לכם איש איש בשמו מקום של כבוד והערכה וברכה.

שמענו היום מפי שר האוצר תיאור מרטיט את הלב לא רק על גילויי הסולידריות וההתנדבות, אלא גם על המאמצים הגדולים שעשו עמו חבריו: היו"ר בפועל של הסוכנות היהודית מר אריה דולצ’ין והרמטכ"ל לשעבר מר חיים לסקוב, תודתנו וברכתנו להם: תחזקנה ידיכם.

ואחרון אחרון, שהוא גם ראש וראשון, שר האוצר פנחס ספיר עצמו, העושה לילות כימים ומפליא לעשות במרץ עצום וללא ליאות, כדי לגייס בשביל מדינת ישראל את הכספים הדרושים לה בעתם.

יישר כוחך, אדוני שר האוצר.

ביה"ס הלאומי, יום א', י"ב באב תשל"ה, 20.7.75

ביראת כבוד ובלב נפעם הנני בא לפתוח את התערוכה לציון מלאת שלש מאות שנה לחנוכת בית הכנסת הספרדי באמסטרדאם.

בניין בית הכנסת הנזכר הושלם ביום העשירי של חודש מנחם אב, שנת התל"ה, 2 באוגוסט 1675 למנינם, ומאז מתקיימת בו כל שנה, בשבת “נחמו”, חגיגה גדולה לזכר המאורע. אתמול היה שבת “נחמו”.

לפני יותר מעשרים שנה נסעתי לאמסטרדאם והתפללתי בימי ראש השנה באותו בית הכנסת וכשם שהתרשמתי מיופיו הארכיטקטוני כ"מקדש מעט", כן עגמה עלי נפשי בראותי המספר המועט של מתפללים, והעדר כמעט מוחלט של ילדים. היה זה שנים מספר לאחר השואה.

אולם עניין בית הכנסת הוא רק פרט אחד מתוך נושאים רבים ומגוונים, שהתערוכה הזאת באה להציג ולייצג. זאת היא תערוכה, הפורשת לעינינו תקופה גדולה של היסטוריה יהודית־הולנדית מעניינת ומאלפת, שיש בה פרקים נוראי־הוד של מאבקים ומלחמות, הן של ההולנדים והן של היהודים, נגד שלטון העריצות ולמען חרות רוחנית, דתית ותרבותית; ויש בה גילויים של יחסי אנוש מתוקנים בין יהודים לשאינם יהודים, כשמסביב השתוללה העריצות ורתחה השנאה ליהודים; ויש בה פרקים של עושר־מעשים בתחום הכלכלי והמדיני ותפארת יצירה בתחום הרוחני והאידיאי.

במשך כל התקופה של שלש מאות השנים נשתלבו ונשתזרו תולדותיהם, מעשיהם ויצירותיהם של היהודים ושל העם ההולנדי, שילוב מופלא ומרנין: 

מימי וילהלם מאורניה ועד המימשל המלכותי הדימוקרטי הנאור של ימינו.

מתקופת מלחמת שמונים השנים והמרד של ברית אוטרכט נגד משטר האימים, הקנאות הדתית והאינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (בשנים 1579–1648), שבהן שימשה הולנד לוחמת החירות, מקום מפלט והצלה ליהודים אנוסים ונרדפים, ועד מלחמת העולם השניה והכיבוש האכזרי של הולנד על־ידי משטר האימים והעריצות הנאצי, שגזר, וגם ביצע, כלייה על יהודי אירופה, ובכללם למעלה ממאה אלף יהודי הולנד;

מימי מתן המקלט ליהודים פליטי פרעות חמלניצקי, בשנות ת"ח ות"ט, ועד להסתרת אנה פרנק, ועוד רבים כמותה, על ידי הולנדים חסידי אומות העולם;

מימי הרב מאיר הלוי, המתנדב ומסתכן כדי להחזיר יהודים אנוסים למקור מחצבתם, והחכם, המנהיג והמדפיס המהולל מנשה בן ישראל, הם ורבים כמותם, ששמותיהם מפארים תערוכה זו, עד המנהיג הציוני נחמיה דה־לימה, ועד יואכים סימון (היהודי) וחברו וסטרויל (הולנדי שאינו יהודי), שהומתו בידי הנאצים בגלל פעילותם בהברחת יהודים מהולנד דרך בלגיה וצרפת לספרד ומשם לארץ־ישראל;

הולנד בכלל, ואמסטרדאם בפרט, היו ליהודים לא רק מקום מקלט ומפלט בעתות מצוקה, אלא גם קרקע פוריה ואקלים נוח לפריחה תרבותית, לתסיסה רוחנית וליצירה ספרותית עשירה.

העיר אמסטרדאם, שמלאו כמעט שבע מאות שנה למיום שהוכרזה כעיר, היתה ליהודים עיר ואם בישראל במלוא משמעותו של תואר זה. ואמנם היא נקראה בפי היהודים “ירושלים החדשה והגדולה”.

והנה אנחנו זוכרים ומזכירים, כמעט בנשימה אחת, את הפילוסוף היהודי הנודע ברוך שפינוזה ואת האמן הגדול רמברנדאט, שמקום מגוריו היה בשכונת היהודים, שאב השראה מחייהם ומתרבותם והעניק לעולם, ובכלל זה ליהודי הולנד, את תפארת יצירתו.

העם ההולנדי נשאר נאמן לעצמו וכאז כן עתה הוא שומר אמונים לעם היהודי ולמדינת ישראל ואינו נרתע מן העמידה לימין צידקתם וזכויותיהם של עם־ישראל ומדינת־ישראל, גם כאשר הדבר גורם לו, או עלול לגרום לו, הפסד ממון וסכנת בדידות.

לא מכבר היינו עדים לעמידת הכבוד של הולנד נגד הסחטנות הערבית, שברוב שחצנותה היא מנסה לכפות על עמי אירופה, – נקיטת עמדה נגד זכות קיומה של מדינת ישראל".

התערוכה הזאת היא כחותם על מגילת הברית והחסד שבין הולנד ועם ישראל, שנשמרה ונתקיימה מאות בשנים, ומובטח לה להוסיף ולהתקיים גם בעתיד.

מי שיתבונן בתערוכה הזאת אי־אפשר לו להימלט מהשתוממות ומתהייה על גורלו של העם היהודי, שנגזרו עליו גלות ונדודים, כפייה ואונס, עושק והשפלה, קנאה ומשטמה, גירושים ורציחות, שכמוהם לא ידע שום עם בעולם.

מי שיתבונן בתערוכה הזאת אי־אפשר שלא יתפעם לבו ויתלהב דמיונו מן העם היהודי, שסירב להיטמע ומאן להיכנע, וככל שעינו אותו כן גברו עקשנותו ודבקותו ביהדותו ובמוצאו ונתחזק בו יצר החיים והקיום; גם פעילותו הרוחנית והיצירתית לא שבתה מעולם, על אף התנאים הקשים והנסיבות הנוראות שהיה שרוי בהן, בכל המקומות ובכל הזמנים.

התערוכה הזאת היא, לכאורה, תצוגה של עולם שהיה ואיננו עוד. עולם, שהתכנים של חייו ודרכי החשיבה והעשייה שלו, הם כבר מיושנים.

אבל לאמיתו של דבר זהו עולם העשוי לתת לנו מלוא חפניים מוסר השכל וחכמת ניסיון ופשר חידות בחיי עמים ומדינות בכלל ובחיי העם היהודי בפרט.

משל למה הדבר דומה? לגזע של אילן עתיק יומין, שמשרשיו נובטים חוטרים ונצרים, חדשים ורעננים, וסופם שצומחים ומקיפים אותו, כשהוא בטבורם והם כרוכים מסביבו, וצמיחתם כמוה כחידוש חייו וקיומו.

בדרך ציורית שכזאת מדמה הנביא את ביאת הגואל: ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה.

אפשר שזהו מה שקורה לעם היהודי בימינו. לא בכדי אומרים על מדינת־ישראל, שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ואנו מקווים שיתקיים בנו: “והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד”.

בכנסת, י"ד בתמוז תשל"ו, 12.7.76

על דעת ראשי הסיעות בכנסת ועל דעת הממשלה החליטו היושב־ראש והסגנים לערוך ישיבה מיוחדת של הכנסת על־פי סעיף 56א' של התקנון, שתהא מוקדשת לציון מלאת 200 שנה לעצמאות ארצות־הברית, ובכך נשתף עצמנו בשמחת החג.

גילוי אמריקה; יישובה על־ידי חלוצים עזי־נפש, שהגיעו ובאו אליה ממרחקים; מלחמות הגבורה וההקרבה על עצמאותה; המאבק על אחדות חלקיה ועל זכותם של יושביה להיות בני־חורין; גידול אוכלוסייתה תוך תקופה של שני יובלות שנים; התפתחותה התרבותית והטכנולוגית, שהרימה אותה אל פסגת העולם והציגה כפות רגלי בניה על פני הירח, והיא כיום “רבתי בגויים שרתי במדינות”. זהו פרק היסטורי ואנושי כביר, שאין דומה לו בהיסטוריה של האנושות מימות עולם.

אפשר אמנם להשוות מאורע זה – השוואה שהרמוז בה יותר מן המפורש – ליציאת בני ישראל משיעבוד מצרים וכיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל; גם שרשרת האירועים ההיסטוריים של ארצות הברית ניתנת לדימוי לתקופת השופטים, מלחמות השבטים וייסוד המלוכה בארץ ישראל.

אולם, מכאן ואילך הכל חדש בסגולות ייחודו, בלתי רגיל בעצמתו, ובעל מימד היסטורי דרמתי הקובע מקום לעצמו וברכה לעצמו מכל אשר היה לפניו.

יש הרבה הילה ואגדה באירועי צעדיהם הראשונים של החלוצים – המתיישבים, באותה יבשת ברוכת־אל, ובייחוד במאבקיהם עם איתני הטבע וביניהם לבין עצמם.

אך תהילתה ותפארתה של ארצות הברית גדולות שבעתיים במה שחוללו לוחמי העצמאות ומחוקקיה, משעה שנטלו את עצמאותם בידיהם, ובמה שעשו ועושים ממשיכי דרכם עד היום הזה.

הם בחרו לעצמם אורח־חיים והשקפת־עולם, גזורים על פי מדתם, בהשראת חזונם של נביאי ישראל, ואף ניסו ללמוד ולאמץ לעצמם את הלשון העברית של התנ"ך וחרתו על הפעמון שבישר חרותם את הפסוק “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” ככתבו וכלשונו וכרוחו.

מכאן דביקותם באהבת החירות ובתודעת השוויון בין בני האדם ומכאן נכונותם המופלאה לתת מקלט למיליוני מהגרים שבאו אליהם מקצות תבל, מהם חלכאים ונדכאים, מהם פליטי נגישׂות דתיות ורדיפות פוליטיות וקיפוחים אישיים, ומהם שוחרי חיים חדשים; מדינות אחרות פלטו וארצות הברית קלטה. היא פתחה שעריה לפניהם, העמידה לרשותם אפשרויות שוות לגור בה ולהעמיק בה שרשיהם, והעניקה להם ולזרעם אחריהם בית־חם ומולדת אהובה.

על לוח ברונזה שנקבע בשנת 1883 על כנה של מצבת החרות בניו־יורק נחרת קטע מן הסונטה של המשוררת היהודיה אמה לזרוס (“הקולוסוס החדש”), לאמור:

על עמי אמריקה עברו תהליכים מופלאים ומאלפים של מיזוג יוצאי ארצות שונות, יצירי תרבויות שונות ודוברי שפות שונות, שעשו אותם לאומה אחת של אזרחים פטריוטים ובני חורין, בונים ולוחמים, ובנו מהם חברה מלוכדת הדוברת שפה אחת, יוצרת ערכים חמריים בתבונת כפיה, מעודדת מחקר ומדע והמצאות טכנולוגיות גאוניות ומטפחת תרבות חיים דמוקרטית למופת, שעל אף היותה ססגונית ומורכבת, אינה נעדרת מכנה משותף ושאיפות משותפות. כיום ארצות הברית היא הדימוקרטיה הגדולה בתבל, שעל כתפיה נשען כל העולם החופשי והדימוקרטי.

אנו הישראלים צועדים ועולים באותו נתיב עצמו שבו צעדה ועלתה ארצות הברית של אמריקה; שיבת העם היהודי לציון, ארץ אבותיו, כיבושיו החלוציים ומפעליו, לפני קום המדינה ומאז קומה, מלחמותיו על עצמאות מדינתו ומאבקיו על אחדות שבטי ישראל, וכן הגידול והצמיחה המזורזים שעלו בידו ב־28 שנות קיום המדינה, – ניתנים להשוואה יחסית עם הולדתה וצמיחתה של ארצות הברית.

בדומה לארצות הברית אנו נושאים ברמה את דגלם של אותם אידיאלים נשגבים של חירות ושוויון ומקיימים תרבות חיים דמוקרטית מובהקת; ואף על פי שישראל היא דימוקרטיה צעירה ובודדה בחבל עולם זה, הרי לא פסה אמונתנו, שעתידה לצמוח בקרב שכנינו, הקרובים והרחוקים, תרבות חיים דימוקרטית, שיש עמה יישוב דעת וחופש ביטוי, ובטוחים אנו שאז ייפתחו שערי הרצון וההבנה בינינו וביניהם ובכך ירווח וייטב לנו ולהם.

חברי הכנסת, מדינת ישראל רואה בארצות הברית של אמריקה לא רק ידידה גדולה ומשענת נאמנה אלא גם דוגמה ומופת לעצמה.

מאידך, ארה"ב פורשת כנפי ידידותה על מדינת־ישראל ומושיטה לה עזרה נדיבה: בכסף – לביסוס מישקה וכלכלתה ולקליטת העולים אליה; בנשק – לצרכי הגנתה; ובסעד מוסרי ומדיני בזירה הבינלאומית; היא עושה כן כשהיא מודעת לדמיון ולהשוואה בינה לבין מדינת ישראל, שהקמתה ואתגריה מזכירים לארה"ב את ימי נעוריה ויוצרים בלבה תחושת זהות ואחווה, נוסף על האהדה למדינה צעירה ודימוקרטית, היושבת בין המשפתיים של מצוקות.

יתר על כן, בארה"ב נמצאת קהילת היהודים הגדולה בעולם, יוצרת ובונה ונהנית משלווה ואושר ויחס של כבוד אנושי ושוויון אפשרויות, כפי שרק קהילות מעטות של יהודים בתפוצות הגולה זכו בהם מעולם. רבים מהם הגיעו ובאו אליה בין ראשוני החלוצים והמתיישבים ומהם שנטלו חלק במאבקיה על עצמאותה ועל אחדותה ועל עיצוב אורח החיים שלה, וכאשר גברה חמת מצוקותיהם של יהודי אירופה, – המזרחית והדרום מזרחית, – מצאו המוני היהודים ההם מקלט בטוח בארה"ב של אמריקה, יחד עם מיליוני מהגרים אחרים יוצאי ארצות שונות ובני דתות שונות.

כיום מונה הקהילה היהודית בארה"ב יותר מששה מיליון נפש ויחד עם אוכלוסי מדינת־ישראל – המונים בינתיים כשלושה מיליון נפש – זהו רוב מניינו ורוב בנינו של העם היהודי בזמננו, לאחר השואה באירופה.

הסולידריות של יהודי ארצות־הברית עם מדינת־ישראל והעזרה הנדיבה והמופלאה שהם מושיטים לצורכי בניינה ופיתוחה של המדינה, קליטת העולים אליה והגנת עצמאותה – היא תפארת לעם־ישראל כולו ואות כבוד ויקר לארצות הברית עצמה, הרואה בעין יפה את העוזרים ואת העזרה ומוסיפה עליה, משלה, כהנה וכהנה.

הנה נישא ברכה מציון לעם האמריקני בחגו:

כנסת, ח' בחשון תשל"ז, 1.11.76

חברי הכנסת, בחג הסוכות השתא הגיע לגיל גבורות המשורר הדגול, אורי צבי גרינברג.

על פי החלטת מוסד היושב־ראש והסגנים, מציינת הכנסת את המועד הזה בישיבה חגיגית זו.

אורי צבי גרינברג היה חבר הכנסת הראשונה, והריהו משיירי הכנסת הגדולה ההיא, כנסת המייסדים, המחוננים והמכוננים, שזכה לכהן בה כחבר, מכוח גדולתו כמשורר וחוזה וכאחד מבני היכלא דכסיפין.

בימים ההם, עדיין היו שוקדים מצרפי הצירופים בישראל לכלול בין נבחרי האומה, ומעצבי דרכה ודמותה, משוררים, סופרים, תלמידי חכמים, ורופאי חולים.

אולם לא בלבד את חברותו של אורי צבי בכנסת הראשונה באנו לציין במעמד הזה, אלא קודם כל את אורי צבי גרינברג משורר האומה, הצופה הליכותיה, אחור וקדם, וזועק מנהמת לבו על מכאוביה שבאו לה, בדורותיה ובדורותיו, מידי אחרים ומידי עצמה.

את שמו של אחד מספריו הראשונים קרא בשם “אימה גדולה ו…ירח” כהגדרה ממצה להיסטוריה ולמציאות היהודית.

הוא התבונן בתולדות ישראל והם נראו לו רצופים התנכלויות ופורענויות, בדם ואש, כשלפניהן ולאחריהן המון תקוות וציפיות לישועות שנתקיימו ושלא נתקיימו; מיום שיצא אברהם, אבי האומה, מאור כשדים, עד חורבן בית־ראשון ובית־שני, פרט לימי מלכות דוד; וממוראות הגלות הארוכה בקרב עמים ודתות עוינים ליהודים וליהדותם, דרך מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו בארץ ישראל עצמה, שהיא ראשית ואחרית כל התקוות, ועד כבשני השואה באירופה; והוא סיכם תביעתו על דרך המיצוי לאמור: “לא קידוש השם כי אם מלחמת השם, קודש ישראל בירושלים – לגבורות, אמן”.

אורי צבי גרינברג תקע בשופר גדול לחירות ישראל ולא הניח מקום לטעות בו, שמשאת נפשו היא שהמשיח יבוא לא כעני ורוכב על חמור ולא כגולש מבין ענני שמיא אלא כגבור וחרבו שלופה בידו.

שנות גבורותיו של המשורר עברו על האומה, ועליו, כשהוא מקדים אותה והולך לפניה הלוך וזעוק, תוך הליכה במנהרה האפלה, שנקלעה האומה לתוכה בדורותינו, עד שהחלו להיראות ניצנוצי האור הראשונים בקום מדינת־ישראל. הלא כה דבריו בשירו:

דורנו זכה, שאורי צבי יקום מקרבו לעת כזאת ויפיח בו את להט־רוחו, זעם־קטרוגו ועצמת־אמונתו ותקוותו.

ואורי צבי, ששירתו רצופה התרסה והתרעה מפני החידלון והדם והאש, או כלשונו:

אורי צבי, שחרד מפני הייאוש והכליון, שראה עני ועברה, שנשא קינות והטיח תוכחות וקיטרוגים בפני הכשל והכסל וטימטום הלב, הוא זכה לראות בימיו ובחייו ראשית התגשמות כיסופיו לחירות, אדנות ומלכות, והיה לעצם מעצמם ובשר מבשרם.

חברי הכנסת, לקראת הישיבה המיוחדת הזאת הלכתי אצל כתביו של אורי צבי גרינברג, כדי לחדש את רשמי הקודמים מקריאה בשירתו ולשאוב השראה לדברים המעטים שביקשתי לומר ביום מועד זה. לאחר יגיעה מרובה מצאתי כמה מספריו, שכן אזלו מן השוק ורק אחדים מהם מצויים בספריות הציבוריות, ומן הראוי ששר החינוך ומשרד החינוך ישקדו על הוצאה עממית של כל כתבי אורי צבי גרינברג.

שבתי וקראתי את “אנקראון על קוטב העצבון”, שיצא לאור בשנת תרפ"ח בהוצאת “דבר”, שבפתחו ניתן המוטו:

ממנו עברתי לספר “כלב בית”, שיצא בשנת תרפ"ט בהוצאת “הדים”. בהקדמתו לספרו זה, המסמן מעבר מן היגון והעצב על הקיטרוג והתוכחה, על המצב בארץ ישראל של הימים ההם, אומר המשורר שהספר הוא:

ומכאן עברתי ל"ספר הקיטרוג והאמונה", שיצא לאור בשנת תשצ"ז בהוצאת “סדן”, שכותרות פרקיו מביעות את עיקרי תוכנו כגון: “רקב לבית ישראל”, “בין דמים לדמים”, “עם לבדד”, “מולדתי באש”, “קרע הברית”, “בברחי מהם” וכו' וכו'.

ומכאן הפלגתי ל"רחובות הנהר, ספר האליות והכוח", שיצא לאור בהוצאת “שוקן” בשנת תשי"ד, נוכח חשכת השואה ואימתה ולאור קוממותה של מדינת ישראל.

התבשמתי מניחוח ייחודו הפיוטי והצורני, המעלה בך דימויים מקראיים־נבואיים; וכל שכן מלשונו העברית המקורית והעשירה, שהיא שופעת ומשפעת ונשמעת לו ומתנגנת לו וכופה עלינו לרוץ אחריה בלי שאנו מספיקים להדביקה.

אך מבחינת גנזי־חזונו – מצאתי עצמי כמי שעומד לפני הר־געש אדיר, הפולט לבות־אש לכל עבר, או אולי סנה בוער באש.

ב"ספר הקיטרוג והאמונה" מזהה אורי צבי גרינברג את שירתו עם בת־קול נבואית וכך כתב:

נסיתי ללכת אל מפרשיו ומבקריו, ראשונים ואחרונים, שכתבו עליו ועל שירתו הרבה דברי פרשנות ובקורת ומצאתי שיש המשבחים ומקלסים לו ויש המבקרים אותו ואת שירתו; יש המכנים אותו נביא זעם ויש המכנים אותו נביא חזון.

יש המשווים אותו לירמיהו שנתנבא על ישראל נבואות קשות, ויש המשווים אותו ליונה הנביא שנדרש על־ידי אלקים להתנבא נבואה קשה על נינוה, אך משחזרו אנשי נינוה בתשובה, שב חרון אף השם מעליהם, והדבר גרם אכזבה ליונה הנביא.

חזרתי אפוא אל אורי צבי גרינברג, המיטיב מאין כמוהו לבטא את עצמו, והוא בבחינת תורה שצריכה לימוד. ברור שהוא נביא הגבורה והכוח, המלכות והרוממות, והוא קנא לנבואתו־אמונתו, ובעט השנון שבידו יש כוח עצום לצרף חרוזים של זעם ותוכחה כלפי כל מי שאינו מאמין במה שהוא עצמו מאמין.

אך לפני הכל ואחרי הכל רבה אמונתו בעתיד טוב יותר לישראל, ויש עמו דברי עידוד ותקווה, ואהבה גדולה לישראל ולירושלים, ולכל המקומות המזכירים קדושה, גבורה והדר מלכות.

יורשה לי להזכיר, שמחמשה נאומים שנשא בכנסת הראשונה הקדיש את הנאום הראשון לענין ירושלים שבין החומות, שאז עדיין לא נכללה במדינת ישראל כהיום הזה. ובפרוזה הוא אמר בנושא זה דברי זעם ותוכחה וביקורת בדומה למוטיבים של שירתו. בסיום הנאום הוא אמר:

“אינני נביא, אך את האמת אמרתי לירושלים ולאנשיה. וכאותו נביא (הכוונה לירמיהו) שראה יגונות ואמר להם: “לא כך הזהרתי ואמרתי לכם”, גם אני אומר: כמחצית חיי אני עובד לאמת ירושלים זו. ורובה נאמר בעתונות החלוצית בארץ ישראל. אין זה חדש. זכרו שירושלים היא בעית הבעיות ובה כל הפתרונות. בלעדיה אין גאולה, והבנין אינו בנין. אם אני מדבר כך בירושלים ואומר שהיא בעית הבעיות, הרי אינני מביע בזה את דעתי אני. זוהי הבעת דעת ההיסטוריה והמסורת. אצל שר האומה ירושלים היא הכל. כל ארץ ישראל יחד”.

אחרי אורי צבי גרינברג עלה לדוכן אברהם הרצפלד ז"ל והוא פתח דבריו לאמור: “קשה שבעתיים לדבר אחרי אורי צבי גרינברג” ואני מוסיף על דברי הרצפלד, שאם קשה שבעתיים לדבר אחרי אורי צבי גרינברג הרי שקשה שבעתיים לדבר על אורי צבי גרינברג ולהעריך אותו ואת שירתו, שכן שירתו היא אשכול של נושאים, לאומיים ואנושיים, אקטואליים וליריים, מלאי השראה ועתירי ניב. כאמור יש לאורי צבי קצב מיוחד, לשון מיוחדת וחיתוך־דיבור מיוחד. ייחוד זה מחייב לימוד ועיון מרובים.

אסיים אפוא בברכה, ברכת־הכנסת וברכת העם כולו לאורח הכבוד שלנו בגבורותיו: יהי רצון שכשם שראה ראשית הניבוט של הנחמה והגאולה, ובשיחרור ירושלים כולה, כך יזכה לראות בנחמה השלמה ובגאולה הכוללת והמלאה.

בכנסת, כ"ז בניסן תשל"ג, 29.4.73

עברו כשלשים שנה מאז המרד בגטו ורשה ואנו מתוועדים היום כדי להתייחד עם זכרון השואה והגבורה, עם זכרון הזוועה הגדולה והנוראה, שפקדה את עמנו בדור הזה, כאשר ששה מיליון נפש, כשליש מכלל העם היהודי – בהם למעלה ממיליון ילדים תמימים וטהורים ויתרם נשים וגברים לא חמושים ולא לוחמים, שחיו את חייהם במשך דורות רבים ביבשת אירופה, בקרב עמים ומדינות שונות – נתפשו והומתו בכל מיני מיתות משונות ביד החיה הנאצית שהסתערה עליהם לכלותם לעיני השמש, ואין מציל מידה; היתה זו זוועה מחרידה ומדהימה, שכמוה לא ידעה האנושות מעודה וגם עמנו, למוד הזוועות והפורענויות, לא ידע כמותה, ואילו לא הובסו קלגסי הנאצים הגרמנים במלחמה הם היו מספיקים להגיע, ואף חישבו להגיע, אל כל מקום בעולם שהיהודים מצויים שם, כדי לבצע את זממם, שהוגדר על־ידם בשם “הפתרון הסופי של בעיית היהודים”.

*

עם ישראל, משחר נעוריו, מצווה ועומד על הזכירה. הננו עם שעל תולדותיו, תורתו, מוסרו וצווי־עשה ולא־תעשה של קיומו, טבוע כחותם הצו: זכור! אחד הצווים האלה הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק”;

*

ואולם, אנו מתוועדים ומתייחדים היום לא רק כדי לזכור את מה שאי־אפשר לשכוח. הממדים המבעיתים של השואה; הזדון והשטניות בביצועה; צאן קדשים, זיו העלומים ותפארת האדם שניספו בה, אינם בני שכחה ולא יישכחו מפינו ומפי זרענו עד עולם.

כן חזקה עלינו שלא נשכח שאמנם נמצאו מעטים, חסידי אומות העולם, שחרפו את נפשם כדי להציל ולמלט יהודים מן הטרף. כל שכן שנזכור, בהערצה וברטט, את הניצוצות שהבהיקו באפלה. אותם פרטיזנים יהודים שפשטו ביערות, שימשו מחסה לנימלטים, הטרידו משם את האויב בערפו ושיבשו גייסותיו; ועל הכל אותו קומץ מגינים־מורדים, אמיצי־לב, בגטו ורשה ובגטאות אחרים, שהשיבו מלחמה שערה והפילו באויב חללים, במעט האפשרויות שעמדו לרשותם ובלי שהיה להם סיכוי כלשהו לנצח; הם הניפו את נס המרד נגד מעשה הרשע והזדון של המרצחים; הם שיחררו את נס החרות מקלונו ואת כבוד האדם מעלבונו, הם הדהימו את המרצחים ונטלו מהם את ההנאה הטמאה שבהתפארות שזוהי מלאכה קלה להשמיד יהודים, שהשחיטה קלה וחלקה, ושהיהודים הלכו כצאן לטבח; החזיון של גבורת נואשים ואומץ הלב של מעטים, נצורים, עייפים ורדופים, דלי נשק וחסרי מזון – מול צבא אדיר, הצועה ברב כוחו – היה חיזיון נורא־הוד, שעוד יושר ועוד יסופר בדור הזה ובדורות הבאים.

המשורר יצחק קצנלסון ז"ל, שגם הוא ומשפחתו ניספו בשואה, כתב על המגינים־המורדים ההם בקינתו “השיר על העם היהודי שנהרג”, לאמור: "… הם (הגרמנים) לא ידעו, לא שיערו – “היהודים יורים”… "… תמהון לבב משמים ומשונה, אך תדהמה רבה: “היהודים יורים”… " והוא הוסיף ואמר בזעם אין אונים: “לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון בהמיתו רוצח את עמו גאל!”; אף על פי כן, גם בשעה שסכנת מוות ודאית ומיידית ריחפה עליו, לא שכח את המוסר היהודי, מוסר אבותיו, ומנהמת לבו זעק:

עד כאן דברים שאינם ניתנים לשיכחה.

*

אך דוקא ביום זכרון מקודש זה חובה עלינו להצביע גם על דברים הנמצאים בין זכירה לשיכחה ולהתריע על דברים העלולים להישכח.

יש מקום לחשש מפני הנטיה לשכוח את הלקח העיקרי של כל הפורענויות, שבאו עלינו כיהודים, לפני השואה, עד השואה ועד בכלל, והוא - שמאז גלינו מארצנו ונתפזרנו בין אומות העולם, רבצה עלינו המארה של היותנו נכרים בארצות נכר; השנאה ליהודים, שמשום מה קראו לה אנטישמיות, ימיה כימי היות היהודים עם מפוזר בגויים;

היתה זו שנאה ליהודים בשל יהדותם, בשל דתם, בשל ייחודם, בשל כשרונותיהם ועליונותם הרוחנית, ובמיוחד בשל נכריותם והיותם שונים – על אף כל נסיון ומאמץ מצדם להסתגל לסביבתם; גם אותם יהודים שערקו ממחנה עמם והתבוללו בגויים – עריקתם והתבוללותם לא עמדו להם ביום עברה;

דפי ההיסטוריה שלנו מעידים שלא היה מקום בעולם, שבו ישבו יהודים, ולא היתה תקופה, שבה לא עברו עליהם פורענויות, השפלות, גזירות, גירושים ופרעות־דמים, פעם בקיבוץ יהודי אחד ופעם בקיבוץ יהודי אחר; ואלו השואה היתה שיא השיאים של הפורענויות שבאו על עמנו, קוּבַּעַת, משמע התמצית המרוכזת והקטלנית ביותר, של כוס התרעלה, שעם ישראל שתה ממנה במשך כל הדורות, מאז גלה מעל אדמתו.

משום כך, מוטלת עלינו חובה, שהיא צו־חיים לעמנו, לזכור ולהזכיר לעצמנו, לבנינו ולכל היהודים באשר הם שם את הלקח הבסיסי הזה, בבחינת “אם אשכחך גולה”, לא כדי להלך אימים על יהודים החיים בשלווה וברווחה אלא כדי שהוא יהיה נקודת מוצא וקו־מנחה לכל מחשבה ולכל מעשה שלנו ושל כל יהודי באשר הוא שם;

וישנם מספר לקחים מן השואה, שאורבת להם סכנה ממשית של שיכחה, בין מתוך היסח הדעת שלנו ובין משום שיש אחרים, שאינם בני ברית, הרוצים לשכוח, ואולי אף להשכיח אותם, ומחובתנו להתריע על כך.

אזכיר שלשה מהם:

א) שבהתחולל השואה, היו רבים, עמים וממשלות, שעמדו מנגד, וביניהם כאלה שבסתר לבם היו מרוצים.

ב) שזרע הפורענות של השואה נזרע לעיני העולם הגדול, במשך זמן רב, על־ידי השנאה ליהודים, השנאתם, הקנאה בהם והדעות הקדומות עליהם. וגם אז העולם הגדול לא נע ולא זע. היטיב להגדיר זאת חבר־הכנסת גדעון האוזנר בנאום התביעה שנשא במשפט אייכמן לאמר:

“הנאצים הפכו את האנטישמיות לשנאה, שראשיתה איבה וסופה רצח. זו היתה התפתחות סטיכית. מי שהתיר שנאת יהודים עלה לנתיב המידרדר ל”יום החרם" נגד היהודים ב־1 באפריל 1933, אל “ליל הבדולח” ב־10 בנובמבר 1938, ואל החלטת “ההשמדה הפיזית” ב־20 בינואר 1942. זו היתה דיאלקטיקה של מאורעות, שכל אחד מהם השתלשל מקודמו וכל אחד גרר את הבא אחריו. דרך האנטישמיות הובילה אל פתחה של אושביץ" (סוף ציטוט)

ג) השנאה שהמנהיגים הערבים מפיחים נגדנו, בקרב עמיהם, ברחבי העולם ובזירת האומות המאוחדות, אינה רק חיקוי לנאציזם אלא היא שואבת את השראתה במישרין ממנו וממה שעשה ליהודים; הנאציזם הגרמני הובס על־ידי בנות הברית, אך הוא הניח אחריו יורשים וממשיכים מקרב המנהיגים הערביאים. אין לשכוח ולהשכיח שהמופתי לשעבר, חאג' אמין אלחוסיני, היה ראשון משנאינו ברחבי אסיה ואבי־אבות המלחמה ושפיכות הדמים בין ערבים ויהודים; הוא אביהם הרוחני של ה"פתח" ו"ספטמבר השחור"; היה ידידם האישי של היטלר ואייכמן ושותף פעיל, ממריץ ומדרבן, במסע הנאצי להשמדת יהודי אירופה, והוא ציפה ופעל שלא רק יהודי אירופה אלא גם יהודי ארץ־ישראל יובלו לטבח בהמוניהם.

וכאשר אנו מתריעים עכשיו נגד מבול דברי השיטנה, – המכוונים להשניא את הציונות, את ישראל ואת היהודים, והמופצים על־ידי הערבים – ובשנים האחרונות גם על־ידי ברית־המועצות, באמצעות מערכת אדירה של כלי התקשורת – אין משגיחים בנו ומתעלמים מן הסכנה, אדרבה, מדינות אירופה, שלא זו בלבד שראו בעיניהן את אשר עולל הנאציזם ליהודים, אלא גם חשו על בשרן את נחת זרועו, כתוצאה ישירה מאדישותן וסלחנותן כלפיו בעודו באבו, והנה הן פותחות עכשיו את שערי הבנתן, כביכול, וכמובן את השערים של כלי התקשורת והדיפלומטיה, לפני תעמולת הארס של מנהיגי הערבים וידידיהם הסובייטים; ולא עוד אלא שהן נכנעות בפני איומיהם והשתוללותם של הטירוריסטים והערבים – כפי שקרה במינכן, בזאגרב, בלונדון ובמקומות אחרים – ואף משתדלות, פה ושם, למצוא צידוקים למעשיהם הנפשעים.

*

חלק ממנהיגיה המדיניים והתרבותיים של אירופה, שרק לפני שלשים שנה היתה גיא הריגה לבני עמנו, נמצאים בתהליך מתקדם של שיכחה ושל נסיגה מן החרטה ומנקיפות המצפון. קשישים שבהם רודפי שלווה, רווחה ונהנתנות ולכן הם מחניפים לעתירי הממון והדלק שבמזרח התיכון. ואלו הצעירים שבהם, הנראים כמחפשים אתגרים חדשים של קידמה חברתית, אהדתם נוטה דווקא לצד המשטרים הרודניים, המלחמתיים, של מדינות ערב, ולצד שליחיהם לפעולות טירור. הדברים אמורים במנהיגים צעירים באירופה, ובכללם, לא בשורה האחרונה, אי־אלה מנהיגים צעירים של גרמניה אשר קווינו שהבנים יהיו שונים מאבותיהם, והנה גם הם חוזרים אל מעיין התהומיות שממנו שאבו הוריהם, אלא שהם מתקרבים אליו מצדו השמאלי, שלא כהוריהם שהגיעו אליו מצדו הימני.

*

אומרים כי ניכר בנו תסביך מצדה. ולא היא! מלחמתם הנואשת של מורדי הגיטאות לא היתה “מצדה”. היא לא היתה סוף המערכה אלא פתיחתה; לא הורדת מסך אלא הרמת מסך; לא נר שהבהב וכבה אלא לפיד שנדלק והצית להבות ולבבות; אכן, רובצת עלינו טראומה כבדה של השואה, שלא במהרה ולא בדור אחד ינוסו צלליה. ודווקא עצמתה של הטראומה הזאת ועוז הגבורה וההקרבה של מורדי הגיטאות, האירו ופילסו את הדרך להקמת מדינת־ישראל; בתולדותיו ידועות הסבל, הרדיפות והפורענויות, הגיע עמנו לנקודת הכרעה שלא היה מנוס ממנה; או שתקום מדינת היהודים או שהשואה הנוראה באירופה לא תהיה סוף פסוק במגילת הפורענויות של העם היהודי.

*

כך התחוללה מהפכה עצומה ברוחו ובמושגיו של הדור היהודי שלאחר השואה; היפלא שקם לישראל דור של לוחמים עזי־נפש היוצאים לקרב, כשפניהם של ששה מיליון קרבנות השואה הולכים אתם? היפלא, שאמהות יהודיות, שבעבר היו משתדלות להרחיק ילדיהן מכל דבר שנודף ממנו ריח של מלחמה ואלימות, שהחביאו את הגברים מפני פורעים שהתנפלו עליהם – עכשיו הן נושקות גם את הבן וגם את הבת ומלוות אותם בברכה ובתפלה בצאתם אלי קרב?

*

השואה היתה איומה ומחרידה; אך מחריד גם לחשוב, כיצד היה נראה העם היהודי אחרי השואה אלו לא התמרדו קרבנותיה ועמדו על נפשם כיכלתם?

מה היה קורה אילו אחרי השואה האיומה לא היתה קמה מדינת־ישראל? כיצד היו מרגישים את עצמם היהודים בכל אחת מארצות פזוריהם? כיצד היו יכולים להראות את פניהם? כיצד היו מתייחסים אליהם העמים שהם יושבים בקרבם?

ברור, שבמקרה הטוב היו מרחמים עליהם ומתייחסים אליהם כאל מסכנים; ובמקרה הרע היו בזים להם בלבם, ואולי גם בפיהם, ורואים אותם כיצורים שנמלטו מבית השחיטה, שמותר לשחוט אותם בכל מקום ובכל זמן; נמצא שהודות לאומץ לבם של המגינים והמורדים בגיטאות, והודות להקמת מדינת־ישראל כתשובה ניצחת לשואה, ולכל הפורענויות שקדמו לה, יכול העם היהודי כיום לחיות את חייו בכל אתר ואתר כמוהו ככל שאר בני־אדם;

כל שכן שמדינת־ישראל נתנה בית ומקלט לניצולי השואה, שאחדים מהם זכו וזכינו שהם יושבים בינינו כחברי כנסת, ובכללם אחת מראשי המגינים־המורדים; מדינת ישראל נתנה בית ומקלט למאות אלפי היהודים, שהיו מדוכאים בארצות ערב, וגם מהם יושבים אחדים בכנסת; והיא נותנת ותתן בית ומקלט לכל יהודי, בין שהוא חסר מולדת ובין שנפשו צמאה להשתתף בתחיית מדינת־ישראל; היא בסיס איתן לחיי־עולם בשביל עם־עולם, בזכות ולא בחסד, מתוך חירות, זקיפות קומה ושאיפה כנה לחיים של שלום, ומתוך בטחון שלא עוד תאונה אלינו רעה;

נתקיים בנו בכל אכזריותו, אימתו ותוחלתו, הפסוק שבנבואת יחזקאל:

בסיום דברי הנני קורא מן הדוכן הרם הזה של כנסת מדינת־ישראל אל כל יהודי, באשר הוא שם: זכור!

בכנסת, יום רביעי, כ"ו באייר תשל"ה, 7.5.75

לפני שלשים שנה, באה לקיצה מלחמת העולם השניה.

הפאשיסטים והנאצים שהציתו את אש המלחמה הובסו ונוצחו בה.

היתה זו הנוראה במלחמות האדם, שבה הופעלו כלי נשק קטלניים והרסניים, שכמותם לא ידעה האנושות מעולם.

באותה מלחמה הפעילו הנאצים, בשיטות חדישות ובאמצעים ברוטאליים ללא תקדים, מכונה אדירה של תעמולת כזב והטעייה, הטלת ארס והפחת שנאה, איומים וחירחור מדנים, בין עם לעם ובין אדם לאדם, ושילחו כל רסן מעל היצרים החייתיים ביותר של עושי דברם.

בייחוד יצא הקצף על העם היהודי – אך ורק באשר הוא יהודי – שהנאצים שָׂמו אותו מטרה לחיצי מלחמתם, העירו עליו את כל חמתם וזדון לבם והשמידו ממנו ששה מיליון גברים, נשים וטף, חסרי מגן וישע.

באותה מלחמה, שנלחמה כשש שנים, נחרבו עולמות, וניספו מיליוני בני אדם, ונגרמו סבל וחרדות לעמים רבים ולארצותיהם.

המלחמה נסתיימה בניצחונן של בנות הברית שבראשן עמדו אמריקה, ברית המועצות ובריטניה, והעולם נשם לרווחה, פרט ליהודי אירופה שלא נותרה בהם נשמה אלא כמה מאות אלפי פליטים רצוצי גוף ונפש, שארץ־ישראל היתה מפלטם.

רבים מאד קיוו והאמינו אז, שאותה מלחמה תהיה סוף וקץ למלחמות, ושמכאן ואילך יזרח על העולם אור חדש של חירות אדם וגאולת עמים חלשים ונדכאים, ובכללם עמנו, ושל יחסי שלום בין עמים ומדינות ופתרון סיכסוכים ביניהם בדרכי משא ומתן ופשרה; לשם הגשמת התקוות והציפיות הללו הוקם אז ארגון האומות המאוחדות, שחרת על דגלו מטרות נאצלות ובראשן:

מאז ועד היום עברו, כאמור, שלשים שנה.

אין כל ספק שזהו תאריך היסטורי חשוב ביותר בתולדות האנושות ובתולדות עם־ישראל, והרינו באים לציין אותו במעמד המיוחד הזה:

א) כדי להביע כבוד והערכה לבנות הברית, ובראשן בריטניה, ברית המועצות וארצות־הברית של אמריקה, שצבאותיהן ועמיהן לחמו מלחמת חרמה באוייב הנאצי והפאשיסטי עד מיגורו.

ב) כדי לציין לשבח ולתהילה את גבורתם של הלוחמים היהודים, בגיטאות וביערות, אנשי המחתרת והפרטיזנים, שלחמו בחיה הנאצית בחירוף נפש ובתנאים שקשה לתארם; את לוחמי המחתרות והמרי בארצות אירופה וכן את התנדבותם של בני הישוב היהודי לצבא הבריטי, לבריגדה היהודית, ולשליחויות עלומות ורבות סכנה אחרות, ובכך תרמו תרומה חשובה ביותר, פיזית ומוסרית, להכרעה במלחמה.

ג) כדי לזכור ולהזכיר שוב ושוב את השואה הנוראה שהביאו הנאצים וגרוריהם על עמנו ולנער מעלינו ומעל זולתנו את אבק השיכחה והיסח הדעת, ההולך ומצטבר מאז ועד היום, שכן השיכחה והיסח הדעת הם המסוכן שבאוייבי האדם, וסכנתם גדולה במיוחד לנו, בני העם היהודי, שהמלחמה ההיא עלתה לנו במחיר שאין יקר ואין כבד ואין מחריד ממנו, ושלא בכדי נצטוינו מימות עולם: זכור!

זכרון השואה אינו רק לשם אזכרת נשמות של המומתים וזעקת דמם השפוך, אלא גם לשם אזהרה וקריאת תגר נגד הגזענות והפאשיזם והשנאה ליהודים – על כל צורותיה ונוסחאותיה – עד שזו תיעקר מן העולם כליל.

במשך שלשים השנים צמח דור חדש, הן בעולם והן בעמנו, שלא חזה מבשרו מוראותיה של אותה מלחמה; אך עדיין חיים רבים מבני הדור ההוא, שחזו את המוראות והזוועות בגופם ובמו עיניהם; וכשהללו באים להזכיר, לא זו בלבד שהם נתקלים באזניים עייפות מלשמוע סיפורי הזוועה, תופעה אנושית מוכרת, אלא שכנגדם הולכים ונעשים, מדעת, מאמצים של הַשְׁכָּחָה וטישטוש והמעטת התוצאות הטרגיות של מה שקרה; וכך הולכת ומתערערת האמונה באמיתות אותם המעשים, שהם למעלה מכל דמיון, ומתעוררים ניצני ספקנות לאמור. האמנם? היתכן שאירעו דברים שכאלה? הכצעקתה עשו?

ד) כדי לזכור ולהזכיר לעמים ולמדינות, ולעם היהודי באשר הוא שם, כיצד הגיעה ובאה אותה מלחמה לעולם, מה היו הדברים והמעשים שקדמו ושגרמו לה, ולהפיק מהם לקחים לגבי דברים ומעשים המתרחשים בימינו, באזורי עולם שונים ובאזורנו, הנושאים בחובם גרעינים מאותם זנים שהצמיחו את פרי הלענה הנאצי־פאשיסטי.

ה) גם כדי לבוא חשבון אם אמנם נתקיימו, ובאיזו מידה נתקיימו, או שנתבדו, אותן תקוות וציפיות שהיו בסיום המלחמה ולעת הקמתו של ארגון האומות המאוחדות.

אין בדעתי להעסיק את הכנסת בהערכות וסיכומים של מה שהתרחש עד כה ומה שמתרחש כיום באזורים שונים בעולם. אחרים ייטיבו ממני לעשות זאת.

אולם, כיהודים וכישראלים, חובה עלינו שלא להתעלם ושלא להעלים את מה שנוגע לנו, ואת המתרחש נגדנו וסביבנו, במשך שלשים השנים עד היום הזה.

צדק וצדקה עשתה עמנו ההשגחה העליונה שקמה מדינת־ישראל, בתמיכתן הפעילה של שתי מעצמות העל, המנצחות במלחמה, ארצות הברית וברית המועצות, ובייחוד הודות למאבק, לגבורת הלוחמים ולקרבנותינו היקרים, שניספו במערכות על עצמאותנו. בכך ניתן גורל חיינו וקיומנו בידינו ומעתה הוא תלוי באומץ רוחנו, בתבונת מעשינו שאנו עושים, ושנעשה, ובצידקת התנהגותנו וטוהר מדותינו.

אולם עדיין אנחנו שרויים בתוך מלחמה קשה ומרה המתנהלת נגדנו בהפסקות מיום קיום המדינה – וגם מלפני שקמה.

מנהיגי ערב, הנלחמים בנו אינם מסתפקים באמצעי לחימה פיזיים ובשימוש בכלי קטל מן החדישים והמשוכללים ביותר, שכבר גרמו לנו, וגם לעמיהם, המון אבדות בנפש ומעשים רבים של הרס וחורבן. הקיצוניים שביניהם – והם תמיד ראשי המדברים, הכופים את דעתם על חבריהם ועל עמיהם – משתמשים נגד מדינת־ישראל, ולאחרונה גם נגד העם היהודי, באותם אמצעי תעמולה של הפצת כזבים ושיטנה, נידוי וחרם, איומים והסתה, שבהם השתמשו הנאצים, כגון הפצת ספרי התועבה הידועים לשימצה: “הפרוטוקולים של זקני ציון” ו"מלחמתי" של היטלר.

ולא עוד אלא שדבר זה נעשה לא רק מאז הקמת מדינת־ישראל, ולא רק מאז מלחמת ששת הימים, אלא גם זמן רב מלפני כן.

אין להשכיח, שהמופתי הידוע, אביהם הרוחני של ארגוני הטירור, עשה יד אחת עם הצוררים היטלר, הימלר ואייכמן, ושימש להם יועץ ומאיץ בהשמדת היהודים; וכשהתקרבו צבאות רומל למצרים רצו פארוק מלך מצרים וקצינים מצריים רבים לפתוח לפניהם שערי ארצם וכך היו עלולים הנאצים להגיע בקפיצת הדרך לארץ־ישראל ולעשות לישוב היהודי מה שעוללו לישובים היהודים בכל מקום שנפל לידם; והיה מרד ראשיד עאלי בעיראק, שבעקבותיו נפרעו פרעות ביהודי עיראק; והיו פרעות ביהודי עדן, וביהודי סוריה ולוב.

למרבה הדאבה והדאגה, חוזרת גם בימינו אותה תופעה של פייסנות וחנופה והעמדת פנים של הבנה כביכול לרוחם של הקיצוניים שבמנהיגי הערבים. את זאת ראינו בקבלת הפנים שערכו בעצרת האו"ם לרב המרצחים יאסר ערפאת, כשהוא הופיע שם חגור בנשקו; את ההחלטות האנטי־ישראליות המבוססות על עקרון האפליה, שנתקבלו בעצרת ובאונסקו ובארגונים בינלאומיים שונים, לרבות ארגוני ספורט; את החרם הכלכלי שמארגנים נגדנו, ועכשיו מנסים להפעילו גם נגד היהודים כיהודים, וכן את הדיכוי של שארית היהודים הלכודים וכלואים ב"גן העדן" שבסוריה ללא אפשרות להיחלץ משם.

ואף גם זאת: לעינינו ולעיני העולם מתרחשים הטבח והדיכוי, שעורכים העיראקים בעם הכורדי והניסיון הברוטאלי להשליט מרוחם של ארגוני המחבלים על הנוצרים בלבנון ולשלול מהם עצמאותם וחירותם, חרף נכונותם לקיים את מדינתם כמדינה חילונית רב־לאומית, שכמותה מציע גם לנו ראש ארגוני הטירור.

לפיכך, עלינו לפנות אל המתונים והנבונים שבקרב המנהיגים והעם הערבי ולהזהיר מפני השוואות חסרות שחר, מפני הטעות שעלולה לצמוח מן העידוד שמעודדים את עצמם הקיצוניים שבין הערבים, נוכח הנצחון על הכורדים וההתקדמות במאבק על הכנעת הנוצרים בלבנון, ואולי גם מתוצאות המלחמה בקמבודיה ובווייטנאם.

לפניכם, מנהיגי ערב, כמו לפנינו אנו, קיימת רק ברירה אחת בין שתי הדרכים:

או שתשלימו עם קיומנו הריבוני ותתנו ידכם לפשרה ולהתפייסות אמיתית אתנו ולטיפוח יחסי שכנות טובים ושיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בינינו לטובת כל עמי האיזור, – או שתביאו יסורים ותגרמו לחורבן ולשפיכות דמים שלכם ושלנו, שגם אתם עתידים להצטער עליהם בדיוק כמונו, בלי שתושג שאיפתם של הקיצוניים וחמומי המוח להכחיד את מדינת־ישראל.

מדינת ישראל שקמה לאחר דורות של סבל ויסורים אין קץ של העם היהודי, היא עובדה איתנה ברוחה וחזקה ביכולתה, ומנוי וגמור עימה לחיות ולהתקיים בין בדרכי שלום – אם יותן לה – ובין תוך הגנה על עצמה אם גורל של מאבק יהיה כפוי עליה.

לאחרונה נשמעו המלים שלום עם מדינת־ישראל מפיו של מנהיג ערבי חשוב. ואעפ"י שהדברים אינם נאמרים במישרין, לנו ולעמי ערב, אלא נלחשים לאזניהם של מדינאים זרים או לעתונות שבארצות רחוקות; ואעפ"י שהמלה שלום מסווגת בכוונות שונות ובפירושים אפשריים שונים, לא נסתיר שאנחנו רואים שביבי תקווה בעצם ההזדקקות לאותו מושג ולאותה מלה.

אולם מנסיוננו רב התלאות והאכזבות, וכבני דור שראה את אימי המלחמה והחורבן, אנחנו למדים, שאין די בדיבורים כלפי חוץ בדבר הצורך בשלום. דרושים מעשים של ממש; ולשם כך להשבית חרב המלחמה, לחדול מאיומים ושיטנה וללכת בדרך של הידברות ישירה – פנים אל פנים, ללא תנאים מוקדמים ומתוך נכונות לפתור את כל הבעיות בדרכי שלום; ישראל מוכנה לכך. זו הדרך שאין בלתה, המוליכה אל חיים של כבוד, של שלום ובטחון ושל רווחה חמרית ונפשית, בכל מקום בעולם, ובמיוחד באזורנו.

א. לכבוד נציגי פרלמנטים ידידי ישראל מאירופה

הכנסת, ג' באב תשל"ד, 22 ביולי 1974

ביציע האורחים החשובים יושבים היום ידידי ישראל, חברי פרלמנט משתים־עשרה ארצות באירופה. שבאו כדי להביע אהדתם, הזדהותם ותמיכתם במאבקה של ישראל על זכותה להתקיים בכבוד ובשלום.

הם קיימו כאן, במשכן הכנסת, כינוס רב־רושם ורב־חשיבות, שבו דנו על הדרכים שבהן יממשו אהדתם ותמיכתם. הכינוס המכובד הזה, הדברים שנאמרו בו, הסיכומים המתקבלים בסיומו והמיפגש הנלבב בינינו לבין למעלה מ־130 חברי פרלמנטים מכל ארצות אירופה המערבית, וחברי מפלגות שונות – מהן הנמצאות בממשלה ומהן הנמצאות באופוזיציה – הינו הפגנה אמיצה ונלבבת, בעלת ערך מוסרי וחשיבות מדינית ממדרגה ראשונה. זוהי הוכחה מובהקת כי “לא פסו אמונים מבני אדם”, כי יש מצפון בעולם והוא גם ער וקשוב והוא מפלס ויפלס דרכו בין הסלעים והדרכים העקלקלות של מדיניות קצרת רואי ואגואיסטית, המעדיפה אינטרסים בני חלוף על מידות של הגינות, צדק ותיקון העולם. תקוות אדם ותקוות עמים לא ינחלו אכזבה כל עוד נמצאים בעולם אישים, מנהיגים ושליחי ציבור כאלה היושבים במחיצתנו היום, אשר באו לעמוד לימיננו.

חברי הכנסת, אורחינו־ידידינו באו כולם מן הפרלמנטים של אירופה המערבית והדמוקרטית. וראוי איפוא להזכיר במעמד זה שההיסטוריה של אירופה וההיסטוריה של העם היהודי שלובות ומעורבות זו בזו, שאין להפריד ביניהן. באותה היסטוריה ישנם דפים שחורים של דם ודמעות, ויש דפים מזהירים של תפארת יצירה והישגי מדע ותרבות דשנה ומשובחת, שהם תולדה של הזיווג ההיסטורי הזה בין אירופה והיהודים מאז הוגלו על ידי הכובשים הרומאים מן הארץ הזאת לאירופה. לא תתואר תרבות אירופה ללא העם היהודי ולא יתואר העם היהודי ללא תרבות אירופית, אף על פי שמוצאו הוא שמי ומזרחי. עם שיבת היהודים לארץ הזאת והקמת מדינת ישראל הולך ונוצר שוב מוקד של תרבות־אדם ותרבות־עם על פי מיטב הערכים והמורשת של תרבות יהודית־אירופית, ויש מקום לצפות שיופק ממנה חום ואור גם על סביבתנו.

ידידי המכובדים, העובדה שאתם ואנחנו יושבים היום יחד באולם המליאה, בישיבה רגילה של הכנסת – לעת נעילת כינוסכם – עובדה זו מסמלת ומבטאה את המשותף בינינו וביניכם לא רק בתחום הבעיות והמאבקים של ישראל אלא גם מבחינת הערכים הנצחיים והאידיאלים האנושיים של החיים הדמוקרטיים. אנחנו קיימנו ומקיימים בישראל, כדבר טבעי ומובן מאליו שאינו מאולץ ואינו לראווה, משטר דמוקרטי, חופשי ואמיתי, וזאת על אף שאנחנו שרויים במלחמות כל השנים ומטופלים בבעיות כלכליות, משקיות וחברתיות כבדות, הנובעות מן המלחמות, וכן, כמובן, גם כתוצאה ממפעלי הפיתוח וקליטת העליה, שאנחנו שוקדים עליהם.

ידידים יקרים, אנחנו אסירי־תודה לכם על העוז והמרץ שגיליתם, והנכם מגלים, בדבריכם ובמעשיכם למעננו. עם שומר זכרון אנחנו. היו בטוחים כי נזכור לכם את אשר היטבתם עמנו. אנחנו שואבים עידוד רב ואמונה גדולה מביקורכם זה, מדבריכם, ממעשיכם ומאישיותו של כל אחד ואחד מכם. מי יתן ולא ירחק היום שבו נזכה לכינוס נוסף שלכם, כאן בירושלים, שבו ישתתפו גם ידידים לישראל, חברי פרלמנטים דמוקרטיים שיקומו בארצות ערב שכנותינו. קחו נא עמכם מיטב תודתנו וברכותינו ושובו לשלום אל ארצותיכם ואל פעלכם.

ב. באזני כנס הפרלמנטרים ידידי ישראל מאירופה

משכן הכנסת, ב' באב תשל"ד, 21 ביולי 1974

ידידים יקרים,

כבוד גדול ועונג רב הוא לי להקביל את פניכם, לעת בואכם בשערי ירושלים בירת־ישראל, העיר שהיא ערש הולדתן של הדתות והתורות המקודשות, שבה נתנבאו הנביאים וחזו החוזים את חזון הצדק, המוסר האנושי, האמונה הטהורה והשלום הנצחי.

והריני נושא ברכתי הלבבית, ברכת שלום נאמנה, לכם ולכינוסכם החשוב והנעלה הזה, המתקיים במשכן הכנסת, בית הפרלמנט של מדינת ישראל, המסמל והמבטא את ריבונותה ואת משטרה הדימוקרטי.

אל הכינוס הזה נקבצתם ובאתם משנים־עשר פרלמנטים של מדינות חפשיות ודימוקרטיות באירופה, כדי להפגין הזדהותכם עם מדינת ישראל וכדי לדון על הדרכים בהם תמומש הידידות שאתם, וחבריכם התומכים בכם, רוחשים למדינה הזאת ולעם היושב בה.

אנו מעריכים הערכה עמוקה את המעשה הזה שלכם, ורואים בו צעד אמיץ ומיבצע חלוצי, שיילך ויתרחב, ביטוי מחודש לטובים שבאידיאלים ולנפלאים שבמעשים, שאותם הגו טובי ההוגים ועליהם לחמו טובי הלוחמים, כשהם שואבים ממקורות תרבותה רבת הנסיון ועמוקת השרשים של אירופה.

באתם אלינו כידידים אל ידידים. כל אדם וכל עם זקוקים לידידות כאוויר לנשימה. הידידות נותנת טעם לחיי אדם ולחיי עם, והיא גם כעין חגורת בטחון שכל אדם זקוק לה, מפני הפחדים המקננים בחדרי נפשו, בין שהם ממשיים ובין שהם מדומים. המשורר האמריקני אמרסון, בן המאה ה־19, קבע ש"הידידות היא יצירת מופת של הטבע".

כל שכן שבואכם אלינו אינו לעת חג ושמחה אלא דוקא לעת עצב, תהיות ומצוקה. וזהו המבחן הנעלה ביותר של כל ידידות. הפתגם העממי השגור בלשונותיהם של עמים רבים אומר: בעברית – “ניכר ידיד ביום פיד”. באנגלית – “אי פרנד אין ניד – איז א פרנד אינדיד”. ובערבית – “מה צטיק אלא סאעת אלמצ’יק”.

ידידינו היקרים, מראש הנני מבקש סליחתכם שביחד עם דברי ברכתי, לא אשמיע באזניכם דברים חגיגיים כפי שראוי למעמד זה אלא דוקא אשיח לפניכם את אשר עם לבי, כפי שהישראלי הממוצע היה רוצה לספר באזני ידידיו.

אנחנו עצובים על קרבנותינו, מיטב בנינו שנפלו בסידרת המלחמות שניכפו עלינו החל מנובמבר 1947, כשעצרת האומות המאוחדות החליטה על הקמת מדינת ישראל, ומאז ועד הקשה והאכזרית שבכולן, – מלחמת יום הכיפורים.

אנחנו עצובים על הדם הנקי של נשים וילדים, ואזרחים החיים לתומם, שנרצחו על־ידי טירוריסטים, לא רק מזמן שקמה מדינת ישראל אלא גם במשך עשרות שנים לפני קומה.

יתר על כן, עדין אורבות לנו סכנות גלויות ונסתרות, הן של מלחמה והן של טירור, ואנחנו לא יכולים להניח ראשינו על הכר לשינה בלילה בלי חרדה. מה ילד יום, מה ילד לילה.

אנחנו תוהים על התנהגותן של חלק מממשלות אירופה, באותה שעה שהותקפנו התקפת פתע אכזרית, בדומה להתקפה של היטלר על רוסיה ב־1941, אך בעצמה צבאית גדולה יותר, ובנשק מתוחכם הרבה יותר ממה שהיה בימי היטלר, חלק מממשלות אירופה התנהגו כמי שמזדרז לנעול את תריסי חלונו, שעה שבריונים מתנפלים על שכנו, כדי שהבריונים לא יכעסו עליו.

אפילו ממשלה, שעל־פי היושר, והחובה המוסרית הכבדה הרובצת עליה, היתה צריכה לחשוש מפני הסכנה של השמדת פליטי השואה, התנהגה כאותו אדם המשאיל לידידו מטריה בימי הקיץ ונוטלה ממנו בימי הגשם. כיוצא בזה היחס אל הטירור ואל הטירוריסטים. הם מתקיפים מטוסים, חוטפים והורגים, בתוך לבה של אירופה, נתפשים עם נשקם ומובאים למשפט, ותוך זמן קצר הם נהנים משיחרור וחוזרים לארצות ערב שם הם מתקבלים על־ידי ההמונים כגבורים. וכשהמרצחים מתגנבים לתוך ישובים שלנו, באישון לילה, ורוצחים נשים וילדים החיים לתומם, ואנחנו נאלצים להילחם בהם – מתייצבים נגדנו ומגנים אותנו מוסדות האומות המאוחדות, שהיו צריכים להיות מצפון העולם ושוחרי שלומם וטובתם של כל העמים ללא כל אפלייה ומשוא פנים ונמצא שעלינו לספוג את הרציחות הנתעבות ביותר ולהמתין בהכנעה לרציחות הבאות.

אנחנו כאן, בני העם היהודי, שבע התלאות והרדיפות, רצינו להקים לעצמנו בית משלנו, שקט ועומד ברשות עצמו, כדי שנחדל להיות מטרה לחיצים של צרות־עין ושל סתם שנאת־חנם. שלא עוד נהיה נושא לרחמים ולמנוד ראש; כדי שנוכל לחיות בשלום ובשלווה, לפתח את יכולתנו ואת כשרוננו, למען נחיה את חיינו בכבוד, ולהנחיל לבנינו אחרינו סיכוי של חיים שקטים יותר מאשר אלה שחיו אבותינו ושחיינו אנחנו.

אף שאפנו, והננו שואפים בכל הענווה, להיות אור לגויים, עם שנטפח דוגמה של סדרי חברה מתוקנים ומתקדמים.

מן הראוי לציין, שהמאמץ הזה שלנו, בהקמת ביתנו, לא החל לפני 26 שנים עם ייסוד מדינת ישראל. הוא נמשך דורות על גבי דורות. אולם, זה למעלה ממאה שנה, שהעם היהודי עמל בדבקות, במסירות וברציפות בבנין הבית הזה; ומאז ועד היום הושקעו בו הרבה עמל וזיעה, והרבה דם, יסורים וכסף, כדי להפוך ארץ שממה וחרבה לארץ נושבת ופוריה. וכיום, כל שטח בנוי או מעובד בארץ הזאת, לרבות מפעלי התעשיה, מפעלי הפיתוח, השירותים הציבוריים ומפעלי החינוך והתרבות – הינם פרי עמלם המצטבר של היהודים.

לא כזרים אל ארץ זרה באנו, כדי להקים בה את ביתנו, אלא אל ארץ עתיקת יומין, שהקשר הנפשי והפיזי, האידיאי והמעשי, בינינו לבינה לא פסק מעולם; בכל סנטימטר של אדמת הארץ הזאת, שתנסו לתפור, תמצאו בכל רובד מרבדיה עקבות לאין־סוף של חיים יהודיים, ותרבות יהודית, ועצמאות יהודית, ויתגלו לעיניכם תולדות הקשר החי והמופלא, שבין הארץ הזאת לבין העם היהודי.

ואם לא ישב העם היהודי כולו, או רובו, על אדמה זו, הרי זה משום שהדבר לא ניתן לו. לא זו ההזדמנות לפרט את כל המאבקים של היהודים על זכותם לשוב אל ארץ אבותיהם כדי לחיות בה. רק אחת יש להדגיש: מאז הובסה מלכות היהודים על־ידי הרומאים, לפני 1906 שנים, הארץ הזאת לא נעשתה יחידה מדינית ברשות עצמה ויושביה לא היו אומה בפני עצמה. היא היתה תמיד פלך של טריטוריה מדינית גדולה יותר, ויושביה התייחסו אל האומה השלטת, בין שהאומה השלטת היו הרומאים, הערבים, הממלוכים או התורכים, רק היהודים ראו בה תמיד יחידה אחת ששמה ארץ־ישראל. היא נעשתה יחידה מדינית אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהאנגלים קיבלו מנדט עליה. וגם אז היתה מסונפת לאימפריה הבריטית כאחת ממושבותיה. היא כללה אז את השטח שמשני עברי הירדן. לאחר מכן האנגלים חילקו את השטח לשתי יחידות, שאחת נקראה ממלכת ירדן והשניה נקראה פלשתינה ארץ־ישראל.

למרבה הצער קם נגדנו בכל עצמתו העם הערבי העם הזה, שהשטח שברשותו הוא 8% מכלל כדור הארץ, היינו כחמשה מיליון מיל מרובע של אדמה, שחלקים גדולים ממנה הם דלי אוכלוסין או שאינם מיושבים כלל; עם המונה 134 מיליון נפש, שיש לו 19 מדינות, שכולן קמו בעשרות השנים האחרונות; שעכשיו זורם אל כיסו ממון העולם, כתשלום בעד הנפט שברשותו, העם הזה עינו צרה בחלקה הקטנה הזאת שלנו, אשר בשנת 1967 היה שיטחה 8 אלפים מיל מרובע, והוא מבקש לעקור אותנו ממנה עקירה גמורה, על־ידי גירוש, או על־ידי השמדה פיסית, או בשתי הדרכים כאחת.

אנחנו מונים בסך הכל כשלשה מיליון נפש; מהם כמיליון נפש – ילידי הארץ, מיליון שני – הם יהודים פליטי מחנות ההשמדה באירופה, ומיליון שלישי – יהודים שנמלטו מן הגיטאות בארצות ערב, אותו גיהנום המתואר בפי כמה מן הדוברים הערבים כגן־עדן של חיים טובים, שוויון, סובלנות ודימוקרטיה, ש"התענגו" בו במשך דורות, יהודי תימן, עיראק, לוב, סוריה, מצרים וארצות צפון אפריקה, ושדוגמתו היו רוצים, ברוב טובם, להעניק לנו במדינת ישראל. לצערנו, נשארו עוד כמה אלפי יהודים בסוריה ובעיראק, הממשיכים ‘להתענג’ באותו גן־עדן עצמו וכנראה, משום כך, אין נותנים להם לצאת משם.

בזמן האחרון אנחנו שוקדים על קליטתם של עשרות אלפי היהודים המגיעים אלינו מגן עדן אחר – שונה במהותו – הלא הוא גן העדן הסובייטי.

כנגד שלשת המיליונים הללו, והשטח הקטן הזה, מפעילות 19 מדינות ערב את כל המאסה האדירה העומדת לרשותן, בממון, בנשק, באנשים, בתעמולה המשתפכת מעשרות תחנות רדיו וטלוויזיה, ועתונים ושגרירויות, ונאומים הצבעות בזירה הבינלאומית, הכל כדי ליצור ולחזק את הרושם שהם העשוקים ואנחנו העושקים, אנחנו התוקפנים והם הנתקפים, אנחנו עשינו את העוול והם מבקשים רק את הצדק.

לכן, הם, אדירי העושר והנכסים, שעשרות מיליונים מבני עמם סובלים מעוני, תת־תזונה, מחלות, ניצול ודיכוי על־ידי השכבות השליטות – הולכים יד ביד עם הקומוניזם, המספק להם נשק בכמויות עצומות ובאיכות החדישה ביותר, וגם מדינות מערביות תורמות חלקן לארסנל הערבי. בזמן האחרון בולטת חתירתם גם לאופציה גרעינית! כל כך לא מפני שהם זקוקים להגנה עצמית מפנינו, או מפני מישהו, אלא למען חיסולה של מדינת־ישראל, אם אפשר בבת־אחת, ואם לאו – בהדרגה.

הטענה הרווחת היא, שכל זה הם עושים למען שטחים, למען הפלשתינאים, או למען פליטים. ואולם יכול אני לומר לכם, ידידי, בכל גילוי הלב, שאלו היו מראים נכונות להכיר בקיומה של מדינת־ישראל, ולחיות בשלום אמיתי עמה, – אין לי כל צל של ספק, שלא היתה נוצרת בעיית שטחים ולא בעיית פלשתינאים; ובמידה שנוצרה בעיה של שטחים היתה מוצאת את פתרונה תוך זמן קצר במגע בין הצדדים, ללא צורך בשום תיווך ולשביעות רצונם של כל הצדדים.

וכן הדבר ביחס לפליטים, שנטשו מקומות מגוריהם כדי להינצל ממוראות המלחמה שהכריזו עלינו מדינות ערב, בשנת 1948; אילו היו דואגים להם דאגת אמת – היו מקדישים, לצורך יישובם ושיקומם, קימצוץ קטן מן העושר האגדי שיש ברשותם, שכבר היום מסתכם בעשרת מיליארדים דולרים. מה גם שלא יחסרו להם לא אדמה ולא מים. אין ספק שגם אנחנו, וגם הציבוריות הבינלאומית, היינו מסייעים במיבצע הומאני זה.

הרי אנחנו, בכוחות עצמנו, הצנועים והמוגבלים, עשינו גדולות ליישובם ושיקומם של מיליון היהודים שנמלטו מארצות ערב, השאירו אחריהם את כל רכושם והגיעו לכאן בחוסר־כל. במקום זה הם דוחקים את הפליטים ממקום למקום, מציגים אותם לעיני העולם כדי לעורר רחמיו, לוחצים עליהם להילחם או למות, ונוסף לכך הם מארגנים בשמם ולמענם אירגוני טירור המורכבים לא רק מהם ומבני ארצות ערביות אחרות, אלא גם מבני ארצות ועמים שונים, כולל יפנים ואירופים. התיאבון של הטירור גדל אצלם עד כדי כך שהם גם תומכים ומעודדים ארגוני טירור בארצות אחרות, וכמעט שהולך ונוצר אינטרנציונל של טרוריסטים, שמדינות ערב מפרנסות ומעודדות אותו בסתר ובגלוי. אמנם, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר מאמצי תיווך חשובים של ממשלת ארצות הברית, הגענו להפרדת כוחות בינינו לבין מצרים וסוריה. אבל זהו צעד מוגבל במהותו ובטווח הזמן לקיומו. האם יש בו משום פתיחת קצה דרך, שאפשר להתקדם בה לקראת שלום? זאת לא נדע אלא לאחר זמן. אנחנו בוודאי רוצים שזו תהיה ראשית דרך לשלום. ואילו מנהיגי הערבים מדברים בענין זה בשתי שפות: כלפי העולם הגדול מדבר נשיא מצרים בלשון מתונה וקונסטרוקטיבית. ואלו אל בני עמו הוא ואנשיו מדברים ברוח תוקפנית ומלחמתית. הסורים והעיראקים והנשיא קדאפי והמלך פייצל, מדברים רק בשפה זו. אל נא ייפלא בעיניכם אם אומר, שככל שאנו בטוחים ברצוננו הנחוץ להגיע לחיים של שלום, ובנכונותנו לעשות כמיטב יכלתנו להשגת מטרה זו – הרי יש לנו פיקפוקים רציניים לא רק כלפי כוונות הערבים אלא גם כלפי הסיכוי להגיע לשלום של קיימא בטווח הזמן הנראה לעין.

יש לנו ענין עם מציאות, ועם עולם־מושגים מיוחדים במינם.

במציאות – זהו עולם גועש ורוגש; אין בו שום דבר יציב. המחר אינו יכול להיות דומה להיום ומנהיג שעומד היום עשוי להיעלם מחר. ומה שקורה בקפריסין, שאינה ארץ ערבית, יכול לקרות גם בכל אחת ממדינות ערב.

גם עולם המושגים בסביבתנו הוא כזה שחוזה אינו חוזה והסכם אינו הסכם, וכל מיקוח בדבר השווה עשרה מתחיל במאה, ומה שגמרת לעולם אינו גמור.

לא לחנם אמר משורר התהלים, שכפי הנראה התגורר בסביבה ערבית, לפני כ־2500 שנה: “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר… אני שלום וכי אדבר המה למלחמה” (תהלים ק"כ, 5).

גבירותי ורבותי, ידידים יקרים,

על אף העצב, התהיות והמצוקה, שאנחנו שרויים בהם, ברצוני להבטיח לכם שלשה דברים:

א) העם בישראל הוא נפלא, רוחו איתנה וכוחו עמו. העצב, התהיות והמצוקה, נהפכים אצלו למאיץ רב־עצמה בכיוון להשגת מטרותיו בבנין הארץ ופיתוחה, בחתירה לקלוט בתוכו את כל היהודים השרויים במצוקה חמרית, מדינית או תרבותית, ובעיצוב חברה מתקדמת כמיטב המסורת היהודית והתרבות המערבית.

זהו אחד המקרים ההיסטוריים המופלאים, שעם קטן ואמיץ מתייצב במערכה הכבדה אשר עם עצום ורב כופה עליו, ואינו נרתע ואינו מתייאש, ובאמונתו יחיה.

ב) אנחנו עושים ונעשה, כל מה שתלוי בנו, לשם מיצוי מכסימום יכלתנו ותובנתנו, כדי לסלול דרכם לשלום בינינו לבין שכנינו.

ג) יחד עם זאת נעשה כל אשר לאל ידינו כדי שהמזימות להשמידנו או לפגוע בנו או בעצמאותנו – ייהדפו אחור. אין לפנינו שום ברירה אחרת.

אסיים ואומר לכם, ידידים יקרים: בואכם לשלום, ברכונו לשלום, ואלו־הי השלום יפרוש סוכת שלומו עלינו ועליכם ועל כל העולם.

אסרו חג סוכות תשל"ה, 9.10.74, במשכן הכנסת

מורי ורבותי,

שמח אני שמחה מרובה על ההזדמנות הנדירה שבאה לידי, לארח בבית הזה, משכן הכנסת, חבורה נכבדה של מלומדים צרפתיים, שבאו לירושלים כדי לקיים, יחד עם עמיתיהם המלומדים מישראל – סוד־שיח, סימפוזיון, על כמה וכמה אספקטים של המשפט העברי.

לבנו מלא תודה על ההתעניינות ועל המקום המכובד שהאוניברסיטאות בצרפת מקדישות למשפט העברי. כן אי־אפשר שלא להתפעל מן הסמליות שבקיום הסימפוזיון הזה דוקא בירושלים, בירת ישראל, שהיא ערש הולדתו וצמיחתו של המשפט העברי, כשם שהיא ערש הולדתו וקדושתן של הדתות החשובות.

בדרך מיוחדת ומקורית זו מתקיים הפסוק “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

מורי ורבותי, הבית הזה הוא מיוחד במינו בעולם. אמנם הוא פרלמנט כדוגמת הפרלמנטים האמיתיים והחופשיים בעולם, שכמוהו ישנם בכל אחת מארצות התרבות והדימוקרטיה המערביות, והוא הצעיר שבכולם, ולא מעט למד מהם.

אבל זהו פרלמנט של מדינת היהודים, של בני אותו העם שהצליח להתקיים כעם, במשך כאלפיים שנה, כשהוא מפוזר ומפורד בין עמים שונים, דתות שונות, תרבויות שונות ושפות שונות, דבר שאין לו אח ודוגמה בתולדות עמי עולם; תופעה מופלאה זו היא תוצאה לא רק של הדבקות הדתית אלא גם של הדבקות במשפט העברי, שכן הלכות הדת והלכות המשפט התקיימו בצמידות, כשני צדדים של מטבע אחת.

זהו אפוא פרלמנט יהודי במהותו אעפ"י שיש בו, כמובן מאליו, חברים שאינם יהודים – 5 מתוך 120 – והם שווים בזכויותיהם ובמעמדם לחברים היהודים ויש להניח שגם מספרם יגדל יותר; זהו פרלמנט, שדיוניו מתנהלים בלשון העברית, והחוקים היוצאים מתחת יחיו כתובים עברית, ובדיונים שלו, וכן בחוקים שהוא מחוקק – מרובות האסוציאציות עם המשפט העברי והפסיקה העברית, הן מבחינת ההגדרות המשפטיות והן מבחינת התוכן.

ובתור פרלמנט יהודי, אעפ"י שהוא גוף חילוני צעיר לימים, שצמח על רקע ההתפתחות של תרבות החיים ותרבות החוק והמשפט בזמן החדש, – יש לו לא רק מעמד של קירבה משפחתית אל המשפט העברי אלא גם זכויות וחובות של יורש חוקי.

אנחנו שמחים בירושה נכבדה ועתיקת יומין זו אבל עדיין אנו מתלבטים כיצד להשתמש בה ולהפיק ממנה את מלוא התועלת הצפונה בה ובכך גם לכבד אותה כנחלת אבות וכפי שאומר ספר משלי: “שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך” כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

הפרלמנט שלנו, הוא מקור החוק במדינה כפי שהוא מקור השלטון. אעפ"י כן, בחוק יסוד: “הכנסת”, הוגדרה הכנסת כ"בית הנבחרים של מדינת־ישראל", אם משום שהמושג בית הנבחרים הוא רחב יותר, וכולל גם סמכויות חקיקה, ואם משום שאותו מושג עצמו הוא מצומצם יותר דוקא בתחום החקיקה, כאילו רוצה לומר שהבית הזה אינו הסמכות הבלעדית, או הראשונית, לענייני חקיקה, לפי שיש סמכות גבוה יותר: והיא המורשה התחיקתית הענפה והמסועפת.

לא ייפלא, שבדיונים שלנו על הצעות חוק חדשות, בייחוד בדיני ממונות, מתעורר כפעם בפעם הוויכוח בדבר אימוץ המשפט העברי.

יש אומרים שעלינו לאמץ את המשפט העברי כמהות שלמה ומושלמת. בין אלה יש לא רק רבנים, ואנשים דתיים, שזהו להם ענין שבאמונה ובמסירות לדת, אלא גם חוקרים ואנשי משפט, שעמדתם אינה מושפעת כלל מן הזיקה לדת. הם טוענים שהמשפט העברי, בייחוד בדיני ממונות, עבר תהליכי התפתחות עשירים ביותר, והגיע לשיאים של בהירות ורעננות.

מאידך, יש החולקים על דעה זו, וטוענים.

א) אנחנו גוף מחוקק חילוני, המחוקק בשביל מדינה שיש לה אזרחים יהודים ושאינם יהודים, דתייים וחילוניים, ואין לנו אפוא להניח גושפנקא שלנו על משפט שעקרונותיו והתפתחותו ניתנו וצמחו על רקע של הווי דתי ואמונה דתית – מהם בתקופה שהיהודים ישבו בארצם והיו עצמאים ובני־חורין, ומהם בתקופת גלותם ופיזורם בקרב ארצות ועמים רבים.

ב) דווקא עשרו הרב של המשפט העברי ורב־גווניותו, הם בעוכריו, שכן נתחברו בו ומסביבו מאות ואלפי ספרים של פסיקה, פרשנות ושאלות ותשובות. זהו אפוא ים גדול, עמוק וסוער, שאין אפשרות לשחות בו אלא בחופים שלו בלבד.

ג) לפיכך, אומרים הללו, מוטב לנו להסתפק בשאיבת כל המתאים לזמננו מן המשפט העברי, כשידינו חפשיות לעשות את הסלקציה הזו בלי כל התחייבות כוללנית.

ואמנם נהגנו כך לגבי דיני נישואין וגירושין שהחילונו עליהם את המשפט והשיפוט העבריים.

בחוקים אחרים יש בחירה והתאמות עם המשפט העברי במדה שמושגת הסכמה דימוקרטית עליהן.

גם הלשון של החוקים, וכן של הפסיקה של בתי המשפט היא מתאימה לכל היפה והברור בלשון המשנה והפוסקים תוך שקידה שהסגנון יהיה שווה ומובן לכל נפש.

גם באופן הקמתה של הכנסת נלקחה בחשבון זיקה אל המקורות של המשפט העברי.

כידוע היתה כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני, שהיתה מוסד מחוקק ומתקין תקנות, שממנה ואילך הלך והתגבש המשפט העברי או שכפי שנהוג לומר התורה שבעל־פה, שהגיע לשיאו בחתימת המשנה, שהיא הקודכס הראשי של המשפט העברי וממנה באו הסתעפויות עצומות של התלמודים ושל הפסיקה וחוזר חלילה.

אנחנו קראנו לפרלמנט שלנו “כנסת” ומטעמי צניעות לא קראנו לה “כנסת הגדולה” אלא כנסת בלבד כאות להמשכיות ולזיקה אל העבר הקדום.

וכיוון שמספר חבריו היה 120 קבענו גם אנו מספר חברי הכנסת ל־120 ואני מקווה שצרכים זמניים לא יצליחו ללחוץ עלינו לשנות מספר זה.

מובן מאליו שאנחנו נאמנים לעיקרון הדימוקרטי של הכרעת רוב שהוא תפארתה של תורת משה –"אחרי רבים להטות", עיקרון שנעשה טבע־קבע באופיו ובהתנהגותו ובהליכותיו של העם היהודי בכל הדורות.

גם עצמאותנו המדינית מושתתת כמובן על עקרונות הדימוקרטיה, החוק והמשפט, ובכך מתקיים דבר הנביא “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”, רוצה לומר בעשיית צדק.

שאו נא אפוא מיטב ברכותי, וברכת הכנסת והעם בישראל להצלחת הסימפוזיון שלכם, שהמטרה העיקרית שלו היא מה שאומר בעל התהלים: למען תצדק בדברך תזכה בשפטך.

א' באדר תשל"ב¹, 12.2.75, בכנסת

חברי הכנסת, נתגלגלה זכות על ידי מועצת ארגוני הנשים בישראל, בעקבות היוזמה וההכרזה של עצרת האומות המאוחדות, שהכנסת תקיים ישיבה מיוחדת לציון שנת האשה בעולם.

נענינו לפנייתה של מועצת ארגוני הנשים הישראליות לקיים אירוע זה בכנסת, בזכות המעשים החלוציים והמפעלים הסוציאליים והחינוכיים של הנשים בישראל, מימי העליה הראשונה והעליה השניה עד ימינו אלה ועד בכלל. המעשים והמפעלים הללו הם לנו מקור גאווה והתפעלות, ויכולים לשמש דוגמה ומופת לפעילותן ולפעולתן של נשים בקרב עמים קרובים ורחוקים. ואני שמח לקדם בברכה, מכל הנשמה, את מאות הנציגות של ארגוני הנשים, על מוסדותיהן ושטחי פעילותן, ובכלל זה חברות הכנסת דהיום וחברות הכנסת לשעבר, עם התכנסותן היום במשכן הכנסת ונוכחותן בישיבה החגיגית הזאת.

חברי הכנסת, יכול שתישאל השאלה: מה תכליתו של אירוע זה, שהוא נחמד ונעים כשלעצמו, ומה הן הציפיות ממנו? האם אירוע זה בא כדי לזמן לנו הזדמנות לספר בשבח האשה, להלל בשערים מעשיה ושלל סגולותיה, לרומם את ייעודיה בחיי האדם כ"אם כל חיי", ולהעריך את ערכה? כלום נבוא לתאר את הבינה שהבורא נתן באשה יותר מבאיש – כפי שהבחינו חז"ל וכפי שאנו יודעים היטב מנסיוננו ושמא נקום להעלות על נס את זכויותיה ואת מסירותה ונאמנותה של האשה העבריה בתולדות עמנו מימי קדם ועד ימינו אלה?

דומני שדברים אלה וכיוצא בהם, כל שעה היא שעתם וכל מקום הוא מקומם; אלא, שקיומו של אירוע זה אצלנו הוא הזדמנות שאין להחמיצה, לעשיית חשבון צדק של זכויות האשה ושל שיעור השוויון המקויים בין הנשים והגברים, הן מבחינת ההלכה והן מבחינת המעשה.

אכן, המלצת האו"ם, שאומצה על־ידי ארגוני הנשים בישראל, מציינת שלוש מטרות לשנת האשה:

א) לקדם את השוויון בין הגברים לנשים.

ב) להגביר השתתפות הנשים במאמצי הפיתוח.

ג) לחזק את ההכרה בחשיבות תרומתן של הנשים לטיפוח הידידות בין האומות ולקידום השלום בעולם.

אלו הן שלוש מטרות חשובות מאד לתיקון העולם והלוואי שהאו"ם היה מסוגל להפנות פעילותו זו אל עבר עמים וארצות ששם עדיין נחשבת האשה כיצור נחות לעומת הגבר.

אין חולק, שבמדינת ישראל קיימת הכרה עקרונית בזכותה של האשה לכבוד ולשוויון מלא; הכרה זו מעוגנת במורשתנו הדתית והתרבותית, כפי שבאה לידי ביטוי בתנ"ך, במשנה ובתלמוד, בהלכה ובמדרש, באגדה ובפיוט; היא מושרשת בתודעת הרוב הגדול של אזרחי ישראל כדבר המובן מאליו, והיא גם חקוקה בחקיקה הישראלית החדישה והמתקדמת שלנו, החל ב"חוק שיווי זכויות האשה", שהכנסת הראשונה חוקקת בשנת תשי"א־1951, והמשך בשורה ארוכה של חוקים ושל תקנות, שחוקקו והותקנו לשם שמירת זכויותיה המיוחדות וקביעת מעמדה של האשה במערכות העבודה, ובתחומים הרגישים והמורכבים של דיני המשפחה, דיני מזונות ויחסי ממון בין בני הזוג, וכיוצא באלה.

אך גם כאן נשאלות שתי שאלות, שמן הראוי לנסות ולהשיב אליהן תשובה בצדן: ראשונה – האם כבר השלימה החקיקה הישראלית את כל הנדרש ממנה, בענין זכויותיה ומעמדה של האשה, ואם לאו – אימתי תעשה זאת. אכן, עדיין לא שָלמָה מלאכת החקיקה, בכל הנוגע לזכויות האשה ולשוויונה, וההזדמנות להשלים את החסר היא דווקא השנה הזאת – שנת האשה. השאלה השניה היא, האם העיקרון המוּכָּר, התודעה המושרשת והחוקים שחוקקו על־פיהם בענין זכויות האשה ושוויון מעמדה, מתקיימים במציאות כרוחם וככתבם אם לאו? ודווקא על שאלה זו קשה להשיב, במצפון נקי, תשובה חד־משמעית.

ישנם לפחות שלושה תחומים שבהם עדיין לא הגענו לשוויון אמיתי ושלם. האחד – בתחום שכר שווה בעד עבודה שווה הזכות לשוויון מוכרת, המציאות – אחרת. הנושא מורכב ומסובך ומוטל עלינו לחתור בעקביות להגשמת השוויון הזה ולהפוך אותו מציאות. השני הוא, הבעיות הכאובות המתעוררות בתחום דיני האישות, שלפתרונן דרושים הרבה רצון טוב והרבה הבנה הדדית מצד הרבנים, הכנסת, בתי המשפט ודעת הקהל. והשלישי הוא בתחום הייצוג.

העובדה שבכנסת ישנן עכשיו רק 9 חברות מתוך 120 חברי הכנסת, ושבין 18 חברי הממשלה אין אף אחת, ושבין 10–11 חברי בית המשפט העליון אין חברה אחת – ועוד מוסדות מרכזיים ומקומיים וכיוצא באלה – זוהי עובדה שאינה הולמת את עקרונותינו ותודעתנו.

כלום אין נשים מוכשרות למילוי תפקידים מסוג זה? מובטחני שלא יימצא מי שיעלה על דעתו לטעון כך. כל נסיונות חיינו מלמדים שהאשה מסוגלת למלא, וממלאה, תפקידים שנטלה על עצמה, בכשרון וביסודיות למופת, והצלחתה היא חד משמעית. לא מכבר עמדה בראש ממשלתנו גולדה מאיר, האשה הדגולה שהטביעה חותם של גדולה וכבוד־מלכות על כהונתה; ובתקופה הטרם מדינתית נתבלטה במפעליה ובעושר רוחה הנרייטה סולד ז"ל זה עתה הוענק בטרקלין הכנסת אות השנה ל־11 נשים מצטיינות על מפעל חייהן בחיי החברה והמדינה, והן אינן בודדות. רבות נשים עשו חייל: כמתנחלות ואוחזות בשלח, שופטות, רופאות, מורות, אחיות, סופרות ומשוררות, עורכות עתונים יומיים ושבועונים ועוסקות בתחומים שונים של חיי הציבור והחברה. עדות קרובה וניצחת הן חברותינו בכנסת, הממלאות את תפקידן בכשרון רב ובהצלחה מלאה, הן כחברות הכנס והן כחברות וכיושבות ראש בוועדות.

לבסוף רואה אני חובה וזכות לעצמי לפנות אליכן גברות וחברות נכבדות, ובאמצעותכן אל כל הנשים בישראל, רעיות, אמהות, אחיות ובנות, – בשני דברים: האחד – לחזק בלב הנשים והאנשים, הבנים והבנות, את האמונה בנצח ישראל ובכוח זכותנו לחיות בארץ הזאת חיים של עצמאות ולקבץ גלויותינו לתוכה. השני – להשפיע ולפעול למען רמת חיים והרגלי־חיים צנועים ומאופקים יותר, בבית ובחוץ; למען תרבות נקיון וסדר טוב בשכונות המגורים ובעיקר למען תרבות יחסים נאים, הגונים וסובלניים, בין אדם לשכנו ובין אדם לחברו.

משכן נשיאי ישראל, א' בניסן תשל"ה, 13.3.75

למדינת־ישראל יש לא מעט בעיות וצרות, חיצוניות ופנימיות; אולם על אף הכל נעשו ונעשים במדינה הזאת דברים רבים המעוררים התפעלות ותילוי ראש. במסכת המעשים הללו בולטת ההתפתחות וההתרחבות המרשימה של מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר; הקמתן של ארבע אוניברסיטאות, ההתרחבות של האוניברסיטה העברית ומכון וייצמן, וכמובן הגידול המקביל במספר הסטודנטים והבוגרים, כל זה במשך מספר שנים מועט, מאז קום מדינת־ישראל, ותוך מלחמות ומצוקות הרודפות זו את זו, זהו דבר שאי־אפשר שלא להתפעל ממנו ושלא לראות בו אספקלריה מאירה של עם־ישראל.

האוניברסיטה, שמקומה באר שבע, עירו של אברהם אבי האומה; ששמו של אבי מדינת־ישראל דוד בן גוריון, נישא עליה, שמדבר הנגב הוא המרחב והאתגר שלה; שאדריכלות משכנותיה – תלפיות, שחכמיה, מוריה ומייסדיה – חלוצים למופת; שאלפי תלמידיה בוגריה הם מיקבץ ססגוני של מיזוג שבי גלויות ותרבויות ממזרח וממערב – זוהי תפארת לעם־ישראל, ועדות נאמנה לרציפות הקשר בין שאיפותיו ומעשיו של עמנו בעבר הקדום לבין שאיפותיו ומעשיו בהווה ובעתיד.

בלי להיות פייטן וגם בלי להיות “בעל מליצה”, נופל על לשוני, מתוך הריגשה וההתפעלות, הפסוק הידוע מ"שיר השירים". “מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה”.

אין אנו יכולים, אפילו היינו רוצים, להינתק מן העבר שלנו ומתולדותינו; פסוקי התנ"ך, בני אלפי השנים קמים לעינינו במלוא חיותם, כאלו נכתבו בדור הזה, ואנחנו שואבים מלוא חפניים חיות וחזון מאותו מקור נשגב.

הקמת האוניברסיטה בבאר־שבע כמוה כאשל שנטע אברהם במקום ההוא; מן הכתוב בתורה משתמע, שלא לצל נטע אברהם את האשל, ולא לצרכי אירוח וקבלות פנים, אלא זו היתה, עפ"י מושגי הימים ההם, מעין אוניברסיטה של לומדים שוחרי דעת אלוקים וסודות הבריאה הלא כך כתוב. “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם”. א־ל עליון לא נאמר אלא "א־ל עולם. גם המושג שם ידוע לנו מפסוק אחר כמקום של תורה ודעת, וקיום מצוות. “שם שָם לו חוק ומשפט ושם צוהו”.

ויש זהות מושגים בין “שם” ובין “מדבר”; התורה ניתנה לישראל לא במקדשי־אלים אלא דוקא “שם”, במדבר, מול איתני הטבע, במדבר שהוא קשוח, עוטה־סודות, רב־צפונות ועתיר אתגרים לא ייפלא, אפוא, שלא רק המדבר אלא גם הבאר והמים הם סמל של הגות ודעת וקיום מצוות במסורת שלנו, שמהם ובהם נובעים חכמתו, ייחודו וייעודו של עם־ישראל.

המקרא מפרט שמות של מקומות במדבר, שבהם חנו שבטי ישראל, שיצאו ממצרים; יש מהם הניתנים לזיהוי גם בימינו ויש שזהותם כבר נמחתה או נשתכחה.

והנה באחד הפירוטים האלה, משלב המקרא, פתאום, דברי שירה מופלאים: “אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה” זו הפעם השניה מ"אז ישיר משה ובני ישראל" את שירת הים – אנו שומעים את שירת הבאר. “באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם ו… ממדבר מתנה”.

הרי זה תיאור פיוטי מתאים להקמת האוניברסיטה שלנו, לאישים ולמוסדות שיזמו והקימו אותה: שרים, נדיבי העם והמחוקק במשענותם, כדי שהיא תהיה באר מים חיים של לימוד והגות ומחקר על גבול המדבר.

רמב"ן, שעלה לירושלים והתישב בה לפני כ־700 שנה, כותב על הפסוק הזה “וממדבר מתנה – לשון קצר, יבוא בשירות, יאמר כי מן המדבר, אשר הוא ארץ ציה וצמאון – המתנה הזאת לנו, ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות עד הפיסגה הנשקפה על פני הארץ”.

האוניברסיטה הזאת היא בבחינת ממדבר־מתנה והיא מתנה למדבר, תוחלת לאתגריו, לגילוי צפונותיו, ולמימוש החזון של “ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים”, כדי שיהיה לברכה לאדם ולעם.

דוד בן גוריון ז"ל, הקדיש מיטב חזונו, ובמיוחד מאז קום המדינה ועד יומו האחרון, לנגב, שבו הוא ראה את עתיד מדינת־ישראל הגדולה ארץ המרחבים ואוכלוסיית המיליונים, הלא כה דבריו:

“כל אדמות הדרום וכל הנגב, מבאר שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה, הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים ליישובה של מרבית אדמת המדינה, ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב, המכשול היחיד, שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתיישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם השממה ומיעוט הגשמים. ועל כושרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי, ועל יכלתם המדעית־הטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתיישבות רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת דייג וספנות – מתוך ניצול האפשרויות של גילויי המדע ושיכלול הטכניקה בימינו…”

“איכלוס הנגב ופיתוחו – זוהי המשימה הגדולה של מדינת־ישראל, ונוכל לה אם נשתמש בשתי התכונות שנתברכנו בהן. חלוציות ומדע”.

האוניברסיטה הנושאת את שמו של בן־גוריון היא המכשיר והתקווה להגשמת חזונו.

בן־גוריון האמין, ואמונה זו מתחזקת מיום ליום, שעתידה ותקוותה של מדינת־ישראל תלויים באיכותה המדעית והמוסרית.

ולא זו בלבד:

בן־גוריון ביקש שמדינת־ישראל תהיה אור לגויים. אבל בינתיים בא לעולמנו ליקוי מאורות, שוחרי השלום והצדק וטובת האדם – נדחקים הצדה; ואלו העריצות, הגזענות, והרברבנות צועדות בראש מורם.

שליטי ערב, השולטים על בארות הנפט, וממלאים שקיהם בכספו ובזהבו של העולם – מנסים, ובמקרים רבים אף מצליחים, לקנות את מצפונם ואת כבודם ואמיתותיהם של עמים ומדינות, הנצרכים להם, וכופים עליהם שנאה ליהודים ואיבה למדינת ישראל. וגדולה המצוקה המולידה מבוכה.

בנסיבות אלה נדרש מכל אנשי התורה והמדע בישראל להיות גם מורים לנבוכי הדור, לחזק את האמונה ולאמץ ידים רפות.

בכנסת, ט"ז באדר א' תשל"ו, 17.2.76

חברי הכנסת, היום נפתחת בבריסל הוועידה השניה למען יהודי ברית המועצות.

העם היהודי ברחבי העולם ובישראל שוב זועק ומזעיק למען זכותם של מיליוני היהודים בברית המועצות לחיות חיים יהודיים מלאים, לחופש יציאה ועליה לארץ־ישראל; לשיחרור אסירי ציון הנמקים בבתי הכלא רק משום שרצו לעלות לארץ ישראל; לקשרים חפשיים ולאיחוד משפחות ביניהם לבין אחיהם וקרוביהם בכל מקום שהם נמצאים; לחרות מפחד ומדיכוי; לחיסול שרידי הנגע של האנטישמיות הארורה, בעטיפותיה השונות, שאכלה את העם היהודי בכל פה והגיעה לשיאה הטרגי בשואה האיומה שעברה על עמנו לפני כ־35 שנה.

אנו רוצים להאמין שהשלטונות הסובייטים יטו הפעם אוזן קשבת לזעקה הזאת, היוצאת מלבם של מיליוני יהודים בעולם ומבטאה גם את המיית לבם הכבושה של מיליוני היהודים בברית המועצות.

לא ייתכן, שבימינו אלה, לאחר כל מה שעבר על העולם בכלל ועל העם היהודי בפרט, יוסיפו השלטונות הסובייטים להתעלם מן הזעקה ומן התביעה האנושית, היהודית, ההגיונית והצודקת, תביעה הנעדרת כל כוונה או התייחסות למשטר הסובייטי או לאינטרסים חיוניים של ברית המועצות: שלח את עמי.

העם בישראל ובית הנבחרים שלו – מזדהים הזדהות מלאה עם דרישות הוועידה ומטרותיה ושולחים ברכת יישר כוח ליוזמיה, למארגניה וכן לאוהדים הנלווים אליה והמזדהים עם דרישותיה מקרב חסידי אומות העולם, וברכת הצלחה מלאה לוועידה כולה.

גם לאסירי ציון ולאחינו היהודים בברית המועצות נאמר: דעו להם, שהעם היהודי כולו, ואנחנו בישראל, לא ננוח ולא נשקוט עד שתשיגו מלוא זכויותיכם, ותזכו להיות בני חורין ויתקיים בכם חזון הנביאים: לאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגָלו…

* * *

ט"ו באב תשל"ב, 26.7.72, בכנסת

חברי הכנסת, כנס הקיץ של הכנסת נסתיים, ובו נסתיים המושב השלישי של הכנסת השביעית.

במושב הזה נלקחו מאתנו שלשה חברי כנסת, יקרים לכולנו, אישים מעולים כל אחד בתחומו, הלא הם יוסף ספיר, משה סנה ויו"ר הכנסת ראובן ברקת זכרונם לברכה. המושב הצטיין בדיונים ערים, ובסך הכל היה זה מושב מעשי ותכליתי ויכול הוא להימנות בין המושבים הטובים של הכנסת.

מטבע הדברים, שעבודת הכנסת אינה ניתנת לספירה ולסיכום. נתיבותיה הם נתיבות מעש ורוח כאחד. היא עושה שליחותה לא רק על ידי חוקים והחלטות אלא גם על ידי השפעה והשראה, ולאלה אין שיעור ומדה.

אף על פי כן מעניין לראות את עבודת מושב הכנסת גם באספקלריה של מאזן פעולות.

א) נתקבלו 71 חוקים (מהם 47 בכנס החורף ו־24 בכנסת הקיץ; ונוסף על כך יש עוד חוקים שהוועדות עדיין לא סיימו את הדיון בהם.

ב) עמדו לדיון 49 הצעות חוק של חברי הכנסת (24 בכנס החורף ו־25 בכנס הקיץ) ומהן הועברו לדיון בוועדות הכנסת 21; זהו סימן טוב לכנסת, שהיא דנה לגופן של הצעות, ואות מעודד לחברי הכנסת שיש שכר ליזמתם ולעמלם.

ג) הוגשו 174 הצעות לסדר־היום (95 החורף ו־79 בכנס הקיץ) ומהן הועברו 128 לדיון בוועדות, וגם זה סימן טוב לכנסת ולעידוד יזמת חבריה.

הוועדות הספיקו עד כה להניח על שולחן הכנסת מסקנות על 37 מכלל ההצעות.

יצוין כי מתוך 174 הצעות לסדר היום היו 70 הצעות רגילות ו־104 הצעות דחופות.

ד) הוגשו 1676 שאילתות וניתנו 1353 תשובות. נותרו 323 שאילתות שלא הספיקו להשיב עליהן אך קרוב למחציתן הוגשו בימים האחרונים. ודווקא היבול הזה מעורר בעיות, ייעודה של השאילתא הוא להיות גורם מאיץ ומעורר תשומת לבו של השר ועובדי משרדו מזה ושל הכנסת והציבור מזה.

אולם, הן חברי הכנסת והן השרים שואלים לאחרונה בלבם ובפיהם: למי אנו עמלים? שכן משנה לשנה הלכו ונתמעטו רישומן ותהודתן של השאילתות ושל התשובות כאחת, ורק אחוז קטן מהן זוכה לתשומת לב. אפשר שהגורם לכך הוא האופן והצורה של הנחת השאילתא על שולחן הכנסת ושל מתן התשובות עליהן, ואפשר שגורמים לכך האיחור במתן התשובות, וכן גם ריבויין של השאילתות, הנוטל מהן את כוחן המאיץ והמעורר, ועושה אותן לשיגרה ולענין של מה בכך. הגיזרה החשובה הזאת של עבודת הכנסת טעונה בדק בית ותיקון. הוכן כבר מחקר השוואתי בנושא הזה, שיונח בקרוב על שולחן הדיונים של ועדת הכנסת, ואני רוצה לקוות שיעלה בידה להציע במושב הבא של הכנסת ריפורמה שתעלה מחדש את ערכה ומשקלה של השאילתא הפרלמנטרית.

במושב הזה הוגש תקציב המדינה במאוחר והדיון בו השתרע על חלק מכנס החורף וחלק ניכר מכנס הקיץ.

כן הספיקה הכנסת לקיים דיון על פעולותיהם ומדיניותם של כל המשרדים תוך שילוב עם הדיונים בתקציב ובנפרד מהם.

ועדת הכנסת תצטרך לעיין עיון נוסף בסדרי הדיון בתקציב ובפעולות המשרדים ולהוסיף להם תיקונים, לשם ייעולם ועילויים כגולת הכותרת של סמכותו ותפקידו של הפרלמנט, כמאשר תקציב המדינה ומבקר פעולות הממשלה.

במושב הזה, נתעוררה, במדה מסויימת של חריפות, הבעיה של מימוש מסקנות הוועדות ונצטרך למצוא תקנה לדבר תוך שיתוף פעולה ורצון עם הממשלה ועושי דברה.

ועוד מספרים מעניינים:

במשך שנה זו ביקרו במשכן הכנת 711.100 איש (מלבד באי הבית הקבועים). המבקרים היו מבני כל העדות והדתות, מהם תלמידים ובני נוער, ומהם תיירים ואורחים מכל קצוות עולם ובכללם כ־25 אלף איש מתושבי השטחים וסטודנטים מן הארצות השכנות.

במושב הזה החלו צעדים ראשונים של שיתוף פעולה בין הכנסת לבין הקהיליה האקדמאית לשם ייעוץ ולשם השראה הדדית, היזמה לצעדים אלה והתחלתם נעשו על־ידי היושב־ראש המנוח ראובן ברקת ז"ל. הנסיון בראשיתו מרמז על אפשרויות וציפיות שאם יצליחו – ואני מקווה שיצליחו – תצמח מהם תועלת מרובה לדיוניה והחלטותיה של הכנסת לעילוי יוקרתה בעיני העם בהזדמנות זו אני מבקש להעיר ולעורר על תופעה מסוכנת שנראתה באחרונה, והיא זילזול בכנסת כולה. הבקורת על חבר כנסת זה או זה, על סיעה זו או זו, וכן גם על הכנסת ככלל – היא מכבשונו של חופש הבקורת וחופש הביטוי ואין מי שיערער על כך. אולם, הזילזול בכנסת עצמה הוא סימן של סכנה האורבת למשטר הפרלמנטרי ולתודעה הדימוקרטית ויש לעמוד עליה ולהזהיר מפניה, כשעדיין היא באבָּהּ.

חברי הכנסת, ככל שהתקרב המושב לסיומו כן הלך וגבר המתח באווירת הכנסת ובדיוניה, מתח המרמז שאנו מתקרבים לפיתחה של השנה הרביעית לכהונת הכנסת, אשר בשוליה נמצא מועד הבחירות לכנסת השמינית. אני מזכיר תופעה זו כדי להקדים משאלה, שנעשה כמיטב יכלתנו, ככל שהדבר תלוי בנו, למתן את עליית המתח הזו עד לזמן קרוב ביותר לעריכת הבחירות. המיתון בתחום הזה הוא חיוני למדינה כולה, ליציבות הנפש והמשק של אזרחיה, לחוסן עמידתנו המדינית והבטחונית בזירת העולם, לדיוני הכנסת ולטיב הכרעותיה, וכן ליחסים האישיים והסיעתיים בכנסת.

חיינו אינם חסרי מתח שנבוא להוסיף עליו. רובץ עלינו מתח מדיני ובטחוני כבד מאד. אנו אסירי תקווה לשלום בין עמי העולם, ובינינו לבין העמים והמדינות שנגזר עלינו ועליהם לגור בשכנות לעולם ועד. והשלום עדיין אינו נראה באופק. פעם בפעם נראים נצנוצים אך הם נעלמים כלעומת שבאו; ורובץ עלינו מתח וחברתי קשה מנשוא. הפעילות המשקית והפריחה הכלכלית, שתפארתנו עליהם, השאירו מאחריהם שולים רחבים של עוני וקנאה ותיסכול שמחובתנו להתמודד אתם ולמצוא להם פתרונים, המניחים את הדעת, כי בנפשנו הדבר.

חברי הכנסת, בהתאם למסורת שקבעו קודמַי הנני נושא ברכת הכנסת וברכתי האישית לנשיא המדינה הנערץ ר' זלמן שז"ר ולרעיתו, לראש הממשלה הגב' גולדה מאיר, שב־14 לחודש זה (יולי) מלאו 51 שנה לעלייתה ארצה, ושבשנה זו ייצגה את מדינתנו ועמנו לפני נשיאים וראשי ממשלות, בגאון, בחכמה ובאצילות־רוח, שנתנו כבוד רב לישראל; לשרי הממשלה איש איש בשמו ובתפקידו. לחיילי צבא הגנה לישראל, ולכל כוחות הבטחון, העומדים יומם ולילה, בגבורה ובמסירות נפש, על משמרת חיינו קיומנו וכבודנו.

נשלח ברכה מיוחדת לשבויינו בארצות האויב ונישא תפלה לפדותם ולשובם בקרוב לבתיהם ולמשפחותיהם.

נעים זמירות ישראל בגלות ספרד ר' יהודה הלוי זעק מנהמת לבו:

ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך. ואנו שואלים ונשאל לשלום אסירי ציון ברוסיה ובארצות ערב שכל חטאם וכל יסורי שאול שבאו עליהם אינם אלא בגלל רצונם לשוב לציון ארץ אבותיהם ולהתאחד עם אחיהם וקרוביהם כאן. נברך ונתברך בהמוני העולים שבאו אלינו השנה באלפיהם, מירכתי ארץ, ובמיוחד מארצות המצוקה, לאחר שבמשך עשרות שנים נשאו נפשם להצטרף אלינו ואנו ייחלנו לבואם.

נברך את כל אזרחי ישראל ועם־ישראל בארץ ובתפוצות.

ולבסוף, אשא ברכה לבבית בשמכם ובשמי לכל עובדי הכנסת, בכל ענפי העבודה ובכל הדרגות, השומרים משמרת הקודש במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל, שהוא תלפיות לכל אזרחי המדינה, לעם־ישראל בכל מקום שהם, ולכל הבאים לראות את ישראל בבניינה ובעבודתה, וכעובדי הכנסת כן כתבי העתונות וכלי התקשורת הממלכתיים – הרדיו והטליויזיה – העושים מלאכתם באמונה ובמסירות, כל אחד על־פי דרכו, ותבוא עליהם ברכה.

ואחרון אחרון, הנני מברך אתכם חברי הכנסת, איש איש בשמו, ומאחל לכם מנוחה ונופש בכל ימי הפגרה; שנה טובה ומועדים לשמחה לכם ולמשפחותיכם ולהתראות בפתיחת מושב תשל"ג בריאים ורעננים.

בכנסת, ט"ז¹ בניסן תשל"ג, 11.4.73

חברי הכנסת, כנס החורף של השנה הרביעית לכהונתה של הכנסת השביעית נסתיים, ואנו יוצאים לפגרת־חגים.

בתוך תקופת הפגרה יתקיימו, לבד מן החגים המסורתיים – חג הפסח וחג העצמאות, שהשנה הוא מציין מלאת כ"ה שנים למדינת ישראל – עוד שלושה אירועים מיוחדים, שחברי הכנסת מתבקשים ליטול חלק בהם.

א. ביום כ"ה בניסן, אסרו חג פסח, 24.4.73, יחול יום השנה הראשון לפטירתו של יושב־ראש הכנסת המנוח, ראובן ברקת. באותו יום נקיים אזכרה בבית הקברות, ולאחר מכן תתקיים במשכן הכנסת האסיפה הכללית המייסדת של האגודה לבעיות הפרלמנטריזם, פרי יוזמתו של המנוח, לשם בחירת מוסדות האגודה ואישור תכניות פעולתה.

ב. ביום ראשון, כ"ז בניסן, 29.4.73, תתקיים ישיבת הכנסת, על דעת כל חברי הבית, מוקדשת ליום זכרון השואה והגבורה, במלאת להם שלושים שנה. נקדים לישיבה טקס זכרון ב"יד ושם".

ג. ביום רביעי, ל' בניסן, 2.5.73 בשעות הערב, ייפתח במשכן הכנסת, ויימשך כל יום המחרת, הסימפוזיון לבעיות הפרלמנטריזם הדמוקרטי בזמן החדש, בהשתתפות חברי הכנסת, שרים, פרופסורים מן האוניברסיטאות שלנו ואורחים חשובים מחוץ לארץ.

היה זה כנס חשוב ופורה, סוער ונסער, יותר מכל הכנסים של הכנסת השביעית. דבר רגיל הוא, שבהתקרב עונת הבחירות עולה מתח הדיונים בכנסת, בעתונות ובציבור, אולם הסערות הקשות שידע כנס זה, שהיו מלוות במה שכונה “מרי פרלמנטרי”, בפניות חוזרות ונשנות לבג"ץ לשם עצירת תהליכי חקיקה, ובהתבטאויות קשות שכמותן לא ידעה הכנסת מעודה – התחוללו מסביב לחוקי בחירות.

בדק הבית של שיטת הבחירות וסידרי המימשל הוא לגיטימי וחיוני, אך נתברר מעל לכל ספק, שסמיכות הפרשיות בין קירבת עונת הבחירות לבין הדיונים בחוקים שיש להם נגיעה כלשהי במסכת הבחירות, מזמינה סופות וסערות. ומאליה נשאלת השאלה: האמנם גזירה היא שחוקי בחירות יבואו דווקא בסמוך למועד הבחירות, כשהאווירה כבר מתחממת והולכת.

ואף על פי כן היה זה כנס חשוב, קודם כל מבחינת המעמדים היפים שהיו בו, כגון: החגיגות למלאת כ"ד שנים לכינון הכנסת, ובייחוד הישיבה של אתמול לבחירת הנשיא, שתירשם בתולדות הכנסת לכבוד ולתפארת.

הוא היה כנס חשוב, שנתקיימו בו הרבה דיונים חשובים והיו לו פריון ופירות. נתקבלו בו כ־50 חוקים אשר מהם ראוי לציין אחדים, שיש להם משמעות וחשיבות ממדרגה ראשונה, כגון: חוק תקציב 20 המיליארדים, שאילו ניבא מישהו לפני 25 או לפני 20 שנה ממדים כאלה של תקציב, היו רואים אותו כמי שזחה עליו דעתו; ביחוד שזה היה התקציב הראשון בתולדות המדינה שבו עלה שיעור ההקצבות לשירותי הרווחה על תקציב הבטחון.

אגב, חובה להדגיש שאין מי שמרוצה מסדרי הדיון בתקציב, בייחוד מן העומס הרב והמצטבר של דיונם בפעולות המשרדים בתוך תקופת הדיונים בתקציב, ושני הדברים – הדיון בתקציב והדיון בפעולות המשרדים – מפסידים עומק ותהודה ציבורית.

ב.² חוק מימון המפלגות – מעשה שהוא חידוש מהפכני ביותר בחיינו הציבוריים והדמוקרטיים, לפי שהוא מבטיח קיום בכבוד על חשבון תקציב המדינה, לכל סיעה ומפלגה משחרר אותה מן התלות בנדיבים ובתורמים, ומכניס אותה תחת עינם הפקוחה של הציבור ושל החוק.

ג. חוק הפטור ממס הכנסה על דמי שכירות דירות מגורים, כדי לשכור אותן לצרכי קליטת העליה.

ד. חוק נכסי נפקדים (פיצויים) שהגיש שר המשפטים לקריאה ראשונה, במטרה להסדיר את זכויותיהם של תושבי מזרח ירושלים.

ונוסף לכך, אותם החוקים של תיקונים בחוק הביטוח הלאומי, שחלק מהם נתקבל היום בכנסת.

אציין עוד שני הישגים של הכנס הזה, והם:

א. הוגשו 1078 שאילתות וניתנו 1,125 תשובות. שימו לב להפרש בין מספר השאילתות שהוגשו לבין התשובות שניתנו. זוהי תוצאה של פעולת זירוז שנעשתה על ידי מזכירות הכנסת ומזכירות הממשלה, שהביאה לידי חיסול מלאי של שאילתות שהצטבר גם מן המושב הקודם וקיצרה את הזמן שבין הגשת השאילתא לבין מתן התשובה. ועדיין רחוקים אנו משביעות רצון.

ענין השאילתות מצריך תיקון. אני מקווה שעוד בפגרה הזאת, תדון ועדת הכנסת בהצעות שיוגשו לה, ויתכן שנצליח להכניס שינויים כלשהם עוד בתחילת כנס הקיץ.

ב. מתוך כ־50 חוקים אשר אושרו בכנסת זו, בקריאה שניה ושלישית, שבעה מהם הינם הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת, מתוך 31 הצעות חוק פרטיות שהוגשו; דבר זה, מן הדין שיעלה את שיעור ההערכה ברחבי הציבור, הן בשל עצמותה של הכנסת והן בשל היוזמה הפעילה והמצליחה של חברי הכנסת.

עלי להדגיש כי בכנס זה ניבעו יותר ויותר החורים והסדקים שבסעיפים שונים של התקנון, וגרמו לנו לא מעט מבוכות ורוגזות. אינני מתעלם מכך שהחדשים האחרונים של כהונת הכנסת אינם דווקא הזמן הנכון לעריכת תיקונים בתקנון. אולם אין אנו פטורים מלהביא לידיעת הכנסת השמינית, מה הן התקלות שנתקלנו בהן, ואולי גם להציע הצעות לתקנתן, כדי שהכנסת השמינית תוכל להחליט ולפעול לאור הנסיון של הכנסת שקדמה לה, ולא תצטרך להתנסות מחדש בכל הנסיונות שנתנסינו בהם.

יש בדעתי איפוא להציע לועדת הכנסת, שתקיים סידרת ישיבות בפגרת הקיץ – כדי לדון בהצעות של תיקונים בתקנון שיוצעו לפניה; במידה שתוכל לסכם בהן – תניח סיכומיה לפני ועדת הכנסת, שתיבחר בכנסת השמינית, כחומר מוכן לדיון קצר ולהחלטות.

אני מקדים ומודיע זאת מעכשיו כדי להזמין יזמה של הצעות תיקונים מצד כל חבר כנסת שירצה בכך. נרכז את ההצעות ונניח אותן, כאמור, לפני ועדת הכנסת.

חברי הכנסת, בהתקדש חג החרות ובהסבנו אל שולחן הסדר – נעלה על ראש שמחתנו את אחינו אסירי התקווה, הכלואים בבתי־כלא והמנועים בזדון מלצאת מארץ גלותם, כדי להצטרף אלינו – בני עמם, אחיהם וקרובי משפחותיהם; נאחל להם שלשנה הבאה יהיו בני חורין, כמונו כמוהם

נשלח ברכת חזק ואמץ לחיילי צה"ל, מגן עזרנו וגאוותנו, למפקדיהם הנפלאים ולכל הכוחות המופקדים על בטחון עם ישראל ומדינתו, בבית, בגבולות וברחבי עולם. התעוזה והתושיה של בחורינו, שבו ונראו, בימים אלה, בלבנון ובקפריסין, לעינינו ולעיני כל העולם.

במלאת 91 שנה לעליה הראשונה של עולי ביל"ו ועולי תימן ו־90 שנה לייסוד המושבות הראשונות, ראש פנה, זכרון־יעקב, ראשון־לציון ומזכרת־בתיה – נתברך בהם ונברך את ממשיכיהם בימינו – העולים הבאים אלינו מברית־המועצות, מארצות המערב ומארצות אסיה, והמתיישבים החדשים ברחבי ארצנו, מהבאניאס ועד ים אופיר.

ברכת־עם וברכת נבחרי העם לנשיא המדינה המכהן מר זלמן שזר, לנשיא הנבחר מר אפרים קציר, לראש הממשלה הגב' גולדה מאיר, לשרי ישראל, איש איש בשמו, ולכל עם ישראל בארץ־ישראל והעם היהודי בתפוצות הגולה.

בשם כולכם ובשמי הנני מברך את עובדי הכנסת, כולל המזכירים, הקצרנים, הכתבניות, המשכפלים, הסדרנים ומשמר הכנסת.

ואחרון אחרון – חביב: הרשו לי, ידידי חברי הכנסת, לברך אתכם ואת בני משפחותיכם, מעומק לבי, בברכת חגים וזמנים לששון.

כ"ה בתמוז תשל"ג, 25.7.73, בכנסת

חברי הכנסת, סיימנו היום את המושב הרביעי בסדרת המושבים השנתיים של הכנסת, שהוא גם האחרון לתקופת כהונתה של הכנסת השביעית, והרינו יוצאים לפגרה הנמשכת כשלושה חודשים. ייתכן שנצטרך להתכנס עוד לישיבה, או למספר ישיבות, שלא מן המנין; אך הבחירות לכנסת ממששות ובאות, ועד שתסתיים הפגרה הזאת – יגיע תור כהונתה של הכנסת השמינית, שתיבחר.

חברי הכנסת, אם נסכם עבודת הכנסת הזאת, השביעית, במספרים ובכמויות נמצא, שהיא חוקקה 320 חוקים, מהם 282 שהוצעו על ידי הממשלה ו־38 שהוצעו על־ידי חברי כנסת;

הכנסת דנה ב־146 הצעות חוק של חברי כנסת שמהן 76 הועברו לוועדות ו־70 נדחו;

עמדו לדיון 339 הצעות לסדר היום (ובכלל זה הצעות דחופות) מהן הועברו לוועדות 220, 90 נדחו, ועל 29 הוחלט לקיים דיון במליאה, מהן מה־29 –17 דיונים כבר נתקיימו. (לגבי 155 מתוך 220 ההצעות שהועברו לוועדות – כבר הונחו מסקנות על שולחן הכנסת, ונותרו 65 שהדיון בהן בוועדות עדיין לא נסתיים). כן עמדו לדיון 28 – ואם אני מוסיף את היום – 29 הצעות אי־אמון בממשלה.

הוגשו 6180 שאילתות, מהן נענו 6000, ועדיין לא נענו 180, שחלק ניכר מהן הוגשו בימים האחרונים ממש. תוסיפו לזה את העבודה המרובה והחשובה של ועדות הכנסת, את הפעולות שנעשו, בשיתוף עם האוניברסיטאות, כדי לסייע בידי ועדות הכנסת וחברי הכנסת בהשגת מידע ובניתוחו; את הפעילות של הכנסת בזירה הבינלאומית הפרלמנטרית, ואת המקום שהכנסת תופסת כמוקד להתעניינות ולביקורים של מדינאים ושל ציבור רחב; את העובדה שחברי הכנסת ומוסדותיה משמשים כתובת לפניות הציבור ונענים לה. לא התכוונתי לפרט כל פעולות הכנסת חבריה ומוסדותיה. אנו מכינים דין וחשבון בכתב שיוגש לכם בנפרד.

הצבעתי על הכמות של יבול עבודת הכנסת השביעית, ומאליו יובן שהכמות היא גם איכות, גם בלא להזדקק לניתוח ולהערכות: מה היה חשוב ממה במעשי החקיקה של הכנסת ובדיוניה; חלק מן החוקים חוקקו לראשונה, וחלק מהם בגדר תיקונים לחוקים שונים; גם מיגוון נושאי החקיקה הוא רחב ונוגע בחיי הפרט ובחיי הכלל – צרכיהם ורווחתם וכן במערכות המשפט; כלום אפשר לקבוע אבחנה ערכית בין חוק חדש לבין תיקון חוק, בין חוק קטן לחוק גדול? והוא הדין בשאר דיוני הכנסת, בין שהם מוצעים מטעם הממשלה ובין שהם יזומים על־ידי חברי הכנסת. דבר הראוי לציון הוא, שהכנסת השביעית עמדה בתחילתה בסימן הדיונים המדיניים ובהמשכה עבר הדגש אל נושאי־פנים – ענייני חברה ומשק, עליה וקליטה, הגינות ומוסר, בלא שהניחה ידה מענייני מדיניות החוץ והבטחון; היא הקדישה לא מעט מזמנה לאנקת המשחרים לעליה, ולאסירי ציון “בחבל אדום ובכל ערב”, וזכתה לראות גלי עליה מרנינים של יהדות ברית־המועצות. היא נתנה לבה למצבן ולצרכיהן של השכבות החלשות בישראל, למשפחות ברוכות ילדים, לזוגות צעירים, ולנוער השרוי במצוקה.

מן התקציב האחרון שהגיש שר האוצר לכנסת ואושר על ידה, התברר לנו שההוצאות למימון שירותי הרווחה נמצאות בשנים האחרונות בקו של גידול מתמיד והגיעו, זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה, לשיעור העולה על תקציב הבטחון.

הסקירה החשובה שנתנה ראש הממשלה היום בכנסת, והדיון בה, הם לא רק חתימה טובה למסכת דיוניה של הכנסת אלא גם עדות נאמנה למצפון הער והרגיש של הכנסת והממשלה – כשל האומה כולה; המעשים שנעשו, והנכונות להוסיף ולעשות, הם בשורת עידוד ותקוה, שסדרי חיינו ומעשינו ייכונו על אדני הצדק ושוויון הזכויות בין כל אזרחי המדינה.

מצד שני, מחובתי לציין שעל אף המאמצים שעשינו, ועל אף השעות המרובות שהוספנו בזמן האחרון לישיבות הכנסת, משאירה הכנסת השביעית מאחוריה שולחן מלא של עבודה, שבחלקה או ברובה כבר נעשתה אך לא נסתיימה, וחבל.

35 הצעות חוק שהונחו בזמן האחרון על שולחן הכנסת, מטעם הממשלה, לקריאה ראשונה, לא הגיעו לכך. אותו דבר אמור ב־27 הצעות חוק של חברי כנסת, וכן גם שתי הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט: האחת, הצעת תיקון לחוק יסוד: הכנסת, שהוצעה על ידי חבר הכנסת שלום לוין, והשניה, הצעת חוק יסוד: זכויות האדם, שוועדת משנה של ועדת החוקה, בראשות חבר הכנסת בנימין הלוי, עמלה בהכנתה במשך כשלוש שנים, עד שהושלמה לפני ימים אחדים.

גם 39 הצעות חוק, שנדונו בכנסת בקריאה ראשונה והועברו לוועדות – לא נשלמה מלאכתן. וכן הדבר לגבי 65 הצעות לסדר־היום, שהוועדות לא סיימו את הדיון בהן, ומספר רב של נושאים שהוועדות עצמן יזמו את הדיון בהם.

הדבר הוא בלתי נמנע; ואפילו לא היינו יוצאים לפגרה, לא היינו מספיקים להשלים את כל המלאכה. גם הכנסות הקודמות השאירו אחריהן עזבונות ניכרים בבוא שעת סיום עבודתן. אחד הגורמים לכך הוא שבחדשי עבודתה האחרונים של הכנסת קופצים לראש התור נושאים שהזמן גרמם, והם דוחקים אחורנית נושאים העומדים בסדר היום הרגיל. אפשר להתנחם בכך שהחוקים שנדונו בקריאה ראשונה יחול עליהם חוק הרציפות, והעבודה שהושקעה בהם לא תלך לבטלה. לא כן חוקים שלא הגיעו לקריאה ראשונה, ונושאים שאינם חוק, שהכנסת השמינית תצטרך לדון בהם מחדש, אם תרצה בכך.

לא אצא ידי חובתי אם לא אפריך שתי מימרות שהופרחו בזמן האחרון כלפי הכנסת האחת – שהיא “חותמת גומי”, והשניה – שהיא סוערת יותר על המידה זו אף זו אין להן על מה שיסמוכו, והן גם סותרות זו את זו מניה וביה. מי שמכיר את עבודת הכנסת יודע היטב שכל חוק וכל נושא, שהובא לדיון בכנסת, אינו יוצא מתחת ידה אלא לאחר שנעשו בו שיפוצים ושינויים, לפעמים עד לבלי הכר.

אשר לסערות בכנסת, מעיד אני עלי שהסערות בכנסת השביעית כבר היו כמותן. ואולי אף יותר מהן, בכנסות הקודמות. הסערה בכנסת היא נשק אופוזיציוני לגיטימי. קיומה, מעמדה ופעולתה של האופוזיציה בפרלמנט הם נשמת אפה של דימוקרטיה פרלמנטרית, תוך כיבוד כללים ונוהגים, בין שהם כתובים בתקנון ובין שהם בחזקת מסורת.

רבותי, חברי הכנסת, דומני שהכל מסכימים, שבשנים האחרונות – ולא רק בכנסת השביעית – ניבעו אי־אלה פרצות בתקנון, בנוהלים ובנוהגים. התפתחות זו אינה לרוחו של אף אחד מאתנו; כולנו רוצים בשמירת התקנון כמסגרת יציבה של כללי הפעילות הפרלמנטרית אף על פי כן מן הדין לבדוק בדיקה יסודית את התקנון, הן כדי לחזק מחדש את החוליות שנחלשו, והן כדי להכניס בו שינויים שיביאו בחשבון את הנסיון שנרכש בכל הכנסות הקודמות.

אולם התקנון והשינויים שחלו, או שיחולו בו, אינם הבעיה המרכזית של הכנסת. הבעיה המרכזית היא שעל אף היותנו פרלמנט צעיר, כבר עומד מאחורי כתלינו אותו מצב שבארצות הדימוקרטיה הפרלמנטרית מכנים אותו “משבר הפרלמנטריזם בימינו” מהותו של המשבר הזה היא כושר ההספק של הפרלמנט בעידן הטכנולוגיה, התקשורת האלקטרונית, ומדינת הסעד הנדרשת ליותר ויותר שטחי חיים של האזרחים.

לעומת הממשלה, שלרשותה עומד כוח אדם מרובה, הן לייעוץ והן לביצוע; מידע עשיר ומגוון; כושר ביצוע מהיר, והיא גם פועלת על פי תכנון לשנים רבות; ולא עוד אלא שהציבור עוקב אחרי מעשיה ומחדליה של הממשלה יותר משהוא עוקב אחר דיוני הפרלמנט – כלום מסוגל הפרלמנט למלא ייעודו, להקיף את כל שטחי הדיון, ולהחליט בכל דבר שהוא מסומך להחליט, בתחומי הזמן והאפשרויות העומדות לרשותו ובשיטות הדיונים המקובלות עליו?

קיימנו באביב של השנה סימפוסיון בנושא רב־חשיבות זה, שבו השתתפו הוגי־דעות ופרלמנטרים מנוסים מישראל ומארצות אחרות. בין התרופות שהוצעו באותו סימפוסיון יש לציין שתיים:

תרופה אחת – שיש להעמיד לרשות הפרלמנט שירותי מידע וייעוץ משלו, נוסף על אלה הניתנים מטעם הממשלה, וכן להעמיד לרשות חברי הפרלמנט שירותי עזר טכניים ראויים לשמם. ואמנם בתקופת כהונתה של הכנסת השביעית הופנתה תשומת הלב אל הצורך בהשגתם והגשתם של שירותי מידע ברורים ותמציתיים, לוועדות הכנסת, לסיעותיה ולחבריה, כהשלמה למידע הרב והאמין שהממשלה מגישה. כל זאת כדי שיוכלו למלא תפקידם ביעילות מירבית ובפחות התלבטויות, חיפושים ובזבוז זמן. עשינו בתחום זה, בשיתוף עם אנשי הקהיליה האקדמית, שורה של פעולות וחידושים, וראינו כי טוב. הכנסת השמינית תצטרך להקדיש לתחום פעולה זה תשומת לב יותר, תוספת אנשים מתאימים, וכן תקציבים הולמים. לצערי, אין אני יכול לומר שהתקדמנו במתן שירותי עזר טכניים לחברי הכנסת. המעט אנו עושים אינו מניח את הדעת, ובתחום זה חברי הכנסת שלנו מקופחים לעומת חברי פרלמנטים אחרים, לרבות הצנועים שבהם. הייתי ממליץ שסיעות הכנסת, המקבלות תקציבי מימון שוטף על פי חוק מימון מפלגות, יפרישו חלק מסויים וברור מאותם תקציבים לשם מתן שירותים טכניים וייעוץ לחברי סיעותיהם בכנסת, נוסף לשירותי העזר שהכנסת עצמה תתן להם.

תרופה שניה היא שיפור וייעול שיטות הדיונים של הפרלמנט, בכך שהוא יניח את ידו בנקודות המפתח; יימנע מלטבוע בתוך אוקיינוס של פרטים; ושסדרי הדיון לא יהיה מסורבלים.

הנה רבותי, הדבר שבלט בכנסת התבלטות שלילית, לעיני חבריה ולעיני הציבור הצופה הליכותיה, הוא מיעוט הנוכחות של חברי הכנסת בישיבות המליאה. ואל נא ייחשב לי הדבר לחטא, אם – לאור נסיוני כחבר כנסת ותיק וכיושב־ראש הכנסת – אלמד זכות על חברי הכנסת, בלי להצדיק את המעשה. הפגם הוא פגם, ואין להעלימו או להתעלם ממנו. אלא שתקנתו אינה בהטפת מוסר, כל שכן לא בנקיטת סנקציות או בהערות זלזול. למיטב הכרתי חברי הכנסת אינם בטלנים ואינם רשלנים, ואינם משתמטים ממילוי תפקידם וחובתם. אך צורת הדיון אצלנו, המתנהלת בסדרת נאומים מן הכתב, ערוכים ומרובים, הנשמעים מעל דוכן גבוה, כמו באסיפת־עם, גורמת לכך שהדיונים לוקים בחוסר סיכוי של התבטאות ספונטנית וקצרה, בחוסר מתח וענייניות, ואפשר לומר שהם מתישים את כושר ההקשבה של חברי הכנסת ומבריחים אותם אל מחוץ לאולם המליאה, לעיסוקים אחרים הנראים להם מעניינים ומועילים יותר. אין ספק שצריכים להתקיים בכנסת דיונים גדולים; הללו צריך לייחד אותם לנושאים גדולים, כגון דיון על התקציב, קווי יסוד של הממשלה, נושאים מרכזיים של מדיניות החוץ ומדיניות הפנים. אך שאר הדיונים צריכים להתנהל, לדעתי, על ידי חילופי דעות והערות ענייניות, בקיצור סביר, כדוגמת הדיונים בוועדות, שבהן עשויים ליטול חלק חברי כנסת רבים ככל האפשר. ושמא אפשר שבדיון כזה ידברו חברי הכנסת ממקומותיהם. העולה מזה הוא שצריכה להיות אווירת דיון מושכת ומרתקת, ואז מובטחני שחבר הכנסת יהיה נכון ומסוגל לשבת במקומו כל זמן הדיון, כשהוא דרוך לשמוע ולהשמיע.

לענין זה של התשת כושר ההקשבה שייך ללא ספק סעיף השאילתות, שהיו צריכות להיות מוקד ההתעניינות בדיוני הכנסת. אבל אצלנו הן מנוסחות באריכות; משום כך אין מספיקים לקרוא אותן תוך כדי שמיעת התשובות. גם התשובות עליהן לא תמיד מגיעות כשיש עוד טעם ומשמעות בשאילתה ובתשובה. משום כך תשומת הלב אליהן בכנסת היא נמוכה ביותר, וכך הוא היחס אליהן גם מצד העתונות והציבור.

בימים אלה הגשתי לוועדת הכנסת טיוטה של הצעה להחלפת הפרק של השאילתות בתקנון. ההצעה מבוססת בעיקרה על הדוגמה האנגלית, ששם תופסות השאילתה והתשובה את המקום החשוב והמרתק שבדיוני הפרלמנט.

ועוד זאת: הכנסת השמינית תצטרך לבדוק מחדש את מערך הוועדות: מספרן, סדר גודל של הרכבן, חלוקה ברורה יותר של הסמכויות ביניהן וסדרי עבודתן. בסימפוסיון של בעיות הפרלמנטריזם העליתי הצעה, שאני מקווה כי תינתן לה תשומת לב של חברי הכנסת השמינית ושל הממשלה, והיא שסקירות השרים על פעולות משרדיהם והדיון בפעולות אלו – למעט הדיון בתקציביהם – יתקיימו בוועדות המתאימות, בישיבות פתוחות של הוועדות, לענין זה. הסקירה והדיון ייהנו מתשומת לב מרובה, פרסום נאות ודיון ענייני. מליאת הכנסת תחסוך לעצמה את הזמן של הדיונים הללו, שכרגיל מתקיימים בנוכחות מועטת של חברי כנסת, וגם השר ומשרדו ייצאו נשכרים.

האם שמורים כבודה, מעמדה וייעודה והכרת חשיבותה של הכנסת בעיני העם ובתודעתו כבית המחוקקים וכבית הנבחרים של העם? סבורני שהתשובה לשאלה זו היא חד־משמעית: העם נושא עיניו אל הכנסת בהערצה מרובה. יעידו על כך קרוב לשני מיליון האנשים, מהארץ ומחוץ־לארץ, לרבות ערבים מהשטחים ומהארצות השכנות, שבאו בשערי הכנסת כמבקרים והתבשמו לא רק מיפיו של משכן הכנסת, אלא גם מעצם מהותו ותוכנו ובשל סמכותו ומעשיו.

אולם אינני יכול שלא להביע צערי על אי־אלה ביטויי זלזול כלפי הכנסת עצמה, או בדרך הכללה כלפי חבריה, שהתפרסמו בזמן האחרון במאמרים ובפליטונים. אחד מיסודות הדמוקרטיה הוא חופש ההתבטאות והביקורת. הדברים אמורים כשההתבטאות והביקורת הם במסגרתה של הדמוקרטיה ולמען קיומה וביצורה. מותר ואף חובה לבקר את חברי הכנסת ואת סיעות הכנסת, את המעשים ואת המחדלים, אולם מי שמזלזל בכלי הראשי של הדמוקרטיה, במוסד הפרלמנט עצמו, הרי הוא כופר בעיקר.

האם ביטויי זלזול אלה הם נחלת הציבור או חלק ממנו? לא ולא.

רבותי, אנחנו עומדים לפיתחן של בחירות לכנסת, ואני משתמש בהזדמנות זו כדי לפנות אל כל הסיעות, שישתתפו בבחירות, לעשות את מערכת הבחירות למבצע מקיף של הסברה עניינית, לשמור על רמה של יחסים הוגנים ועל כבוד הדדי. כן אני פונה אל כל ציבור האזרחים בקריאה שיקחו חלק פעיל בהצבעה לכנסת, איש על דגלו, ויפגינו בכך את רצונם הנחוש בקיומה הבלתי מעורער והמכובד של דמוקרטיה פרלמנטרית בעלת סמכות מלאה בישראל, ובשמירת חוסנו של משטרנו הדמוקרטי, מעל ומעבר לכל חילוקי דעות בין מפלגות, סיעות, עדות ואישים.

הבה נחתום את עבודתנו בכנסת השביעית בהרגשת סיפוק שעשינו כמיטב יכולתנו, כולנו יחד וכל אחד לחוד, כדי לשרת באמונה את העם שבחר בנו, תוך דאגה ליחיד ולציבור, ותוך שקידה על קידומה וביצורה הבטחוני, המדיני, הכלכלי, החברתי והמוסרי של מדינת ישראל.

חברי הכנסת, אינני יכול לסיים דברי בלי להעלות זכרם היקר של חברי הכנסת השביעית שהלכו לעולמם: סגן יושב־ראש הכנסת אריה בן־אליעזר, השר ישראל ברזילי, השר חיים משה שפירא, חברי הכנסת יצחק מאיר לוין, ישראל שלמה בן־מאיר, מרדכי עופר, משה סנה, יוסף ספיר, ויושב־ראש הכנסת ראובן ברקת. כן עלי להזכיר את היושב־ראש הקודם של הכנסת, קדיש לוז, שהלך לעולמו תוך שנה זו. זכר כולם לא ימוש מקרבנו ודמויותיהם המאירות ישמשו דוגמה ומופת של שליחי ציבור מסורים בכל לבם ונאמנים בכל מאודם.

ועכשיו יורשה להביע תודה וברכה, בשמכם ובשמי, לכל עובדי הבית הזה: מזכיר הכנסת וסגניו, היועצים המשפטים, מזכירי הוועדות ויועציהן, ראשי המחלקות ועובדיהן, קצין הכנסת, הסדרנים ומשמר הכנסת, הקצרניות, הכתבניות והמשכפלים – כולם יחד וכל אחד לחוד עשו ועושים מלאכתם באמונה ובמסירות הראויים לשבח ולהערכה.

שני עובדים ותיקים ובכירים של הכנסת, מר חיים ליאור שכיהן כמזכיר הכנסת, והגב' קלארה אדן שכיהנה כסגן מזכיר הכנסת, פרשו לגימלאות. ילוו אותם ברכותינו הלבביות.

ברכה חמה ולבבית נשלח מבמה זו לנשיא המדינה ולביתו, לנשיא לשעבר, לראש הממשלה והשרים, לצבא הגנה לישראל, לכל שלוחות הבטחון, לשבויינו במצרים, לאסירי ציון ברוסיה, בעיראק ובסוריה, ולכל אזרחי המדינה ובכללם העולים החדשים.

ולבסוף, הבה נאחל חיים של שלום ושלוה ובטחון לנו, לעמי האזור ולעולם כולו; גאולה קרובה לאחינו הסובלים בארצות גלותם, ומדינת ישראל תפרח ותשגשג כבית נאמן לאזרחיה ולעם היהודי כולו.

המושב האחרון של הכנסת השביעית נעול.

שלום ולהתראות.

כ"ז באב תשל"ד 15.8.74 בכנסת

חברי הכנסת, הגיעה שעת הסיום. סיימנו את המושב השנתי הראשון של הכנסת השמינית, ואנו יוצאים לפגרת קיץ קצרה מן הרגיל. אנחנו עמוסים בעיות ודאגות בתחומי הבטחון, מדיניות החוץ, המשק והכלכלה, העליה וקליטתה ועוד ועוד. אף על פי כן הכנסת תיקנה את חוק יסוד: הכנסת כדי לאפשר לחבריה, וכמובן גם לעובדי הכנסת, פגרה זו, בהנחה מעוגנת בחוק ובתקנון, שלפי הצורך תתכנס הכנסת לכנס מיוחד, ואולי לכנסים אחדים, בין על פי דרישת הממשלה ובין על פי דרישת שלושים חברי כנסת.

לסיכומה של עבודת הכנסת במושב הזה, אזכיר רק מספרים אחדים הראויים במיוחד לתשומת לבכם, שכן נלמדים מהם לקחים מעניינים, ביחוד מבחינת נוהלי עבודתה של הכנסת: מתוך כ־100 הצעות חוק שהוגשו מטעם הממשלה, נתקבלו בקריאה שניה ושלישית 63, רובם חוקים קטנים, תיקונים לחוקים גדולים. נתקיימו 26 דיונים בנושאים מדינים שונים. עמדו לדיון 95 הצעות דחופות לסדר היום, ורק 70 הצעות רגילות. מתוך 25 הצעות חוק של חברי הכנסת הועברו 20 לוועדות הכנסת, ואחת כבר הובאה לקריאה שניה ושלישית.

ניתנו 1200 תשובות לשאילתות.

נכון שיבול החקיקה במושב הזה היה דל. אבל בכל הכנסות הקודמות היה יבול החקיקה של המושב הראשון מועט, משום היותו מושב של התארגנות עבודת הכנסת ושל התחלות, שפירותיהן מבשילים רק במושבים הבאים שלה.

כל שכן שהמושב הזה עשה עבודתו בנסיבות בלתי־רגילות של מתיחות בטחונית, מדינית, כלכלית וחברתית – לרבות כינון הממשלה פעמיים בכנס אחד, – ואך טבעי הוא שדיוני הכנסת יעמדו בסימן הנושאים הללו.

כפי שזכור לכם נתכנסה הכנסת השמינית בסוף חודש טבת תשל"ד. אורך חייו של המושב הזה היה כששה חודשים, לעומת שמונה חודשים בשנה רגילה אך הפעילות הפרלמנטרית הכוללת, במשך שנת תשל"ד, היתה ממושכת ורצופה יותר מכל מה שידענו בשנים הקודמות. הכנסת השביעית קיימה כנסים מיוחדים, בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע, למן היום העשירי של מלחמת יום הכיפורים – בשלהי חדש תשרי תשל"ד – ועד לבחירות ולכינון הכנסת השמינית.

למותר להדגיש, שהכנסת היתה סיסמוגרף ומרכז העצבים, במאורעות הדרמטיים, שהתרחשו ובאו על מדינתנו בשנת תשל"ד אך ראוי לציין, שבתוקף המאורעות הללו, מצדם הפנימי כמו מצדם החיצוני, גדלה מאד אחריותה של הכנסת, התחזק מעמדה וגברה סמכותה. עיני העם והעולם נשואות אל הכנסת כבית הנציגים הנבחרים של העם בישראל שבו באים לידי ביטוי מלוא רצונו ומיגוון דעותיו.

הכנסת השמינית, לא פחות מן הכנסות הקודמות, מבטאה את יציבותו ואת חסנו של המשטר הדמוקרטי שלנו – יהיו ההרכב והצירופים של הקואליציה הממשלתית אשר יהיו, והוא קיים ומתקיים במלוא שיעורו על אף היותנו שרויים בנסיבות של מלחמות ומצוקות.

עלי לציין בסיפוק ש"נבואות הזעם" שניבאו לכנסת השמינית, בגלל התמורות שחלו במבנה הסיעתי שלה, ובגלל הבסיס המצומצם של הקואליציה הממשלתית – נתבדו.

אדרבה, המבנה הסיעתי המגובש, והבסיס הפרלמנטרי המצומצם של הממשלה, לא זו בלבד שהגדילו את מתח העירנות של חברי הכנסת וסיעות הכנסת, אלא גם הגדילו את מתח הנוכחות במליאת הכנסת ובוועדותיה. מיעוט הנוכחות בכנסת הוא עכשיו מקרה חריג.

אמנם לכל כנסת יש ייחוד משלה אבל נשאר בתוקפו המכנה המשותף לכל הכנסות והוא תחושת האחריות ההדדית הרובצת על חברי הבית ועל סיעותיהם, וכן היחס של כבוד, ואפילו ידידות, בין חברי הכנסת מסיעות שונות, על אף הקיטוב בדעות גם הפולמוס החריף ביותר הינו נעדר מרירות.

זהו נכס שאין יקר ממנו, שעלינו לשמור אותו כבבת־עין: אנחנו מוקפים אוייבים והם עוקבים היטב אחרי מעשינו ודברינו, ומתעניינים ביחסים האישיים והציבוריים במחנותינו, לא מתוך סקרנות אינטלקטואלית אלא כדי למצוא סימוכין לתיאוריות שלהם על מה שהם מכנים: התפוררות החברה הישראלית.

יותר מאשר בכל זמן אחר, מיצווה עלינו להקפיד הקפדה מרובה, שעל אף כל הוויכוחים וחילוקי הדעות בינינו נתרחק מכל מעשה או דיבור שייראה כאילו הוא סדק או חלילה בקע, בשלימותנו הלאומית, שהיא משענתנו מול כל משטמה ומזימה.

עם זאת איני יכול שלא לחזור ולהדגיש, מה שכבר אמרתי בהזדמנויות קודמות, שסדרי העבודה והנוהלים של דיוני הכנסת וועדותיה, מצריכים ריפורמה, לאור הנסיון שרכשנו, כדי להגיע ליתר יעילות ותכליתיות, וכדי שסדרי העבודה והנוהלים יהיו מושכים את לבם של חברי הכנסת ויגדילו התעניינות הציבור, העיתונות וכלי התקשורת בכל המתרחש בכנסת.

לצערי, לא הצלחנו או שמא לא הספקנו, במושב הזה, לצעוד צעד כלשהו בתחום זה; מורגשים חששותיהם של שני צדי הבית שמא השינויים או התיקונים יגרמו לצימצום תחומי זכויותיהם.

ואני חושש מפני התמדתם של החששות הללו.

הייתי מבקש שהחששות שלכם ושלי יסולקו ויחד ניגש לבחון ולתקן כל הטעון תיקון טובת הכנסת כולה.

בשם חברי הסגנים ובשמי הנני מודה לכם על האימון ועל יחס הכבוד שאתם מעניקים לנו בעת מילוי תפקידינו, שזהו כבוד הבית וכבוד כל אחד ואחד מחבריו.

ולבסוף, הנני מברך אתכם, ואת כל בית־ישראל, שסכנות חידוש המלחמה יתרחקו וצעדי השלום ילכו ויתקרבו, ותקופת הפגרה תהיה למנוחה ולרגיעה, שבסיומה נשוב כולנו, במשנה־כוח, כדי להתמודד עם הבעיות והאתגרים העומדים ושיעמדו לפנינו.

בכנסת, ח' בניסן תשל"ה – 20.3.75

חברי הכנסת, נסתיים כנס החורף של המושב השנתי השני של הכנסת השמינית, ואנו מפסיקים ישיבותינו כדי לצאת לפגרה קצרה, לכבוד חג הפסח, שתימשך עד לאחר חג העצמאות.

הכנס הסתיים, אך עבודתו לא נסתיימה. הנושאים המרכזיים בחיינו נמצאים בעיצומם של דיונים ופעילות. המצב הבטחוני והמדיני והמשא ומתן הקדחתני המתנהל אודותיו, ממלאים את כל חלל הווייתנו ותשומת לבנו. היום אישרנו תקציב ביניים, כאשר הדיונים בבעיות המשק והכלכלה, התקציב השנתי הכולל של המדינה ושיטות המיסוי והמימון, עדיין בראשיתם, הן במליאה והן בוועדות. כן הדבר לגבי הצעות חוקים ולגבי נושאים שונים העומדים עדיין בסדר־יומה של המליאה או בדיוני הוועדות. כל שכן, שאין אנו יכולים להסיח דעתנו מן הבעיות הכאובות של השכבות החלשות, ומן הפערים החברתים, וגם לא מן הדאגה לקיים טוהר המידות ותיקון המעשים נוכח הגילויים בזמן האחרון שהסבו לנו עגמת נפש ובושת פנים.

נניח אפוא, את סיכום עבודת הכנסת לסוף המושב השנתי, דהיינו בסיום כנס הקיץ. מקווה אני, שבכנס הקיץ תהיה לנו גם הזדמנות לקיים דיון מלא על עבודת הכנסת. על השיטות והנהלים והסדרים של דיוניה וסיכומיה במטרה להביא לידי תיקונם, שיפורם וייעולם.

בהזדמנות זו עלי להביע מורת רוח ולגנות בכל לשון של גינוי את המנהג, שאנו עדים לו בזמן האחרון, לערוך ליד הכנסת הפגנות אלימות, תוך כדי פגיעות באנשים וברכוש. אנו נותנים רשות לכל מי שמבקש לבוא ולהפגין את דרישותיו לפני משכן הכנסת אבל הבית הזה הוא גולת הכותרת של עצמאות ישראל ומבצר הדמוקרטיה וחופש הדיבור ובו מקיימים נבחרי העם דיונים גלויים ופתוחים לציבור. החובה לשמר על כבוד הכנסת מוטלת אפוא, גם על מי שבא להפגין ברחבתה.

ועכשיו, תרשו לי לומר דברי ברכה קצרים. מובטחני, שבלב כל אחד ואחד מכם ומאזרחי ישראל, רוחשת משאלה גדולה אחת, שהיא מרוממת על כל ברכה ותפילה, והיא השלום שאנו מבקשים לעצמנו ולזולתנו, בעולם כולו ובאזורנו. עמנו שבע תלאות, פורענויות ויסורים, שבאו עליו בכל הדורות ובייחוד בדור הזה, דור השואה הנוראה ודור המלחמות העקובות מדם על תקומתנו ועל חרותנו. השלום הוא איפוא, נשמת אפנו, ואנו מתפללים עליו ורוצים בו, אולי יותר מאשר כל עם אחר וכל אדם בעולם. אבל האיבה, המשטמה, העריצות, צרות העין, הייצר הרע של התנשאות על הזולת והתשוקה החייתית לרמוס, לדכא ולשפוך דם – עדיין לא פסו מן העולם, ולצערנו אנחנו מוקפים באלה מקרוב ומרחוק

על אף הכל, גדולה אמונתנו, שסוף סוף יגבר הייצר הטוב על הייצר הרע, תבוא התפכחות, תישוך החימה והרשעות כעשן תכלה. עד אז נוסיף לעמוד כצור איתן, מתוך אחדות גמורה, מעל ומעבר לכל חילוקי דעות עקרוניים או מעשיים שבינינו, כשידינו האחת מושטת בכנסת לשלום ולברכה, לבנין וליצירה, והשניה מחזקת השלח להגן על זכותנו לחיים של כבוד ושל בטחון במולדתנו, נחלת אבותינו.

ברכי נפשי, בברכת עוז ושלום, את אזרחי מדינת ישראל ואת עם ישראל בתפוצות הגולה, את נשיא ישראל, את ראש־הממשלה והשרים, את צבא הגנה לישראל ואת כל כוחות המגן והבטחון הפרוסים והדרוכים על פני כל הארץ ובכל גבולותיה.

ברכה מיוחדת למשפחות שאיבדו יקיריהן במערכות ישראל: יהי רצון שיסבו לסדר, יחד עם כל בית ישראל, בהרגשת ניחומים ותקווה לעתיד טוב יותר לכלל ולפרט.

ויבואו על הברכה כל עובדי הכנסת ומשפחותיהם, ובכללם שומרי הכנסת והכתבים הפרלמנטריים שכולם יחד, וכל אחד לחוד, עושים את מלאכת הכנסת, ונותנים לה שירותים טובים, באמונה ובמסירות הראויים לשבח ולהוקרה.

ואחרון אחרון –אתם ידידי וחברי, חברי הכנסת. אני מאחל לכם ולמשפחותיכם סיפוק נפשי ובריאות גופנית ולכולנו יחד חג שמח וכשר.

כ"ב באב תשל"ה 30.7.75 בכנסת

חברי הכנסת, המושב השני של הכנסת השמינית נסתיים. תם ולא נשלם. אנו משאירים על השולחן למעלה מ־40 הצעות חוק שהגישה הממשלה, שעדיין לא הגיעו לקריאה ראשונה; ועוד 49 הצעות חוק שהוגשו על־ידי חברי הכנסת, שעדיין לא הגיעו לקריאה מוקדמת. כן נשארו 16 נושאים שהכנסת החליטה לקיים בהם דיון על פי הצעות לסדר היום, רובן ככולן דחופות.

אמנם, גם בעבר כל מושב הותיר למושב הבא אחריו יתרה כלשהי. אולם הפעם היתרה גדולה מכל מה שידענו בעבר. משמעות הדבר היא שההספק של הכנסת אינו מספיק, והדבר גורם להרגשה של אי־נחת ואי־סיפוק.

הכנסת רוצה וצריכה לתת דעתה על כל המתרחש בחיי המדינה ובחיי אזרחיה, ולהיות צופיה הליכות הרשות המבצעת על כל מרחב פעילויותיה ושלוחותיה. כל שכן שאינה רוצה להיות נגררת אחרי המאורעות אלא ללוות אותם בעינה הפקוחה, כל דבר בזמנו ובמקומו. אבל הזמן העומד לרשותה אינו מספיק. ניסינו להוסיף פעם בפעם ישיבות של המליאה ביום החמישי בשבוע, ובעבר היתה אף מחשבה להוסיף את יום חמישי דרך קבע לישיבותיה של המליאה. אך נוכחנו שפתרון זה לא יצלח, כיוון שיום חמישי אינו יום של פנאי, ובו מתקיימות ישיבות של הוועדות שגם הן סובלות מחוסר זמן מספיק לעבודתן. ונוסף לכך מקיימות הסיעות והמפלגות את אסיפותיהן והתייעצויותיהן בימי חמישי אחרי־הצהרים.

גם הנסיון להאריך את שעות הישיבה בימים ב', ג', ד' הוכיח שיש גבול לכוח ההתמדה של חברי הכנסת, הקצרניות, הסדרנים ואמצעי התקשורת, בישיבה רצופה וממושכת של 6–7 שעות ולפעמים יותר בייחוד כאשר לפני ישיבות המליאה מתקיימות ישיבות, לעתים ממושכות למדי, של הוועדות. זוהי גם אחת משורת הסיבות, ולא האחרונה בהן, למיעוט הנוכחות בישיבות המליאה או בחלק מזמנן.

לא מכבר העליתי הצעה לפצל את הישיבה היומית של מליאת הכנסת לשתי ישיבות ביום, מתוך הנחה שישיבה אריכתא מייגעת מאד, מדלדלת את הדיון ואת טעמו, וגורמת למיעוט נוכחות באולם המליאה – דבר שאין כמוהו מרגיז את הציבור, ושום תירוץ או לימוד סניגוריה לא הועיל להרגיעו.

עלינו לתת דעתנו על כך שאמצעי התקשורת המודרניים הוציאו את הפרלמנטריזם ממגדל־השן, מן המסגרת האינטימית של מה שאנו עדיין רגילים לכנות “הבית”, אל רשות הרבים. מעולם לא היו הפרלמנט וחבריו חשופים חשיפה גמורה לפני כל בוחריהם ולעיני כל האזרחים כמו בעידן הטלביזיה, נוסף לעתונות ולרדיו.

מכאן חריפות הביקורת על מיעוט הנוכחות באולם המליאה, שהוא החלק הפתוח לפני אמצעי התקשורת וכיון שאנו טוענים, בצדק, שחלק חשוב מעבודת הכנסת וחבריה נעשה בוועדות – הולך וגובר הלחץ לחשוף לעיני הציבור גם את דיוני הוועדות ואת כל שאר הפעילויות של חברי הכנסת. התפתחות זו עלולה לפגוע באותה פעילות שקטה, עניינית, מעמיקה ומלבנת של עבודת הוועדות ומתבקשת אפוא תשובה לשאלה: מה לעשות כדי להגביר את ההספק של הכנסת ושל ועדותיה, וכן את הנוכחות בישיבות המליאה בשיעור שיניח את הדעת? הכל מודים שהתרופה הטובה ביותר הן להגברת ההספק בדיוני הכנסת והן להגברת הנוכחות היא הנהגת ריפורמה בנוהלי הדיונים, באורך הדיונים ובתיאום רציונלי של שעות הישיבות של המליאה ושל הוועדות. הכל מודים שמוסד השאילתות נהפך למעמסה ולבזבוז זמן יקר של הכנסת, בעוד שמטרתו להיות אחד הפרקים העירניים והמרתקים, ואולי גם המועילים, של דיוני הכנסת. גם ענין ההצעות לסדר היום וסדרי הדיון בהן נמצא על סף הכשלון. השנה התברר שוב שסדר הדיונים בתקציב וכן בפעולות המשרדים טעון בחינה מחדש ואולי רביזיה מרחיקה לכת. יש לבחון בחינה בלתי־שגרתית אם מוצדק להוסיף ולקיים את העומס הכבד מנשוא על שכמה של ועדת הכספים, שאת עבודתה ומסירות חבריה אני מעריך מאד. ויש עוד בעיות אחרות הטעונות פתרונים. בכלל זה סדרי עבודתן של הוועדות ותוקף מסקנותיהן.

מבחינה זאת יש בלבי יותר משמץ של אכזבה שלא עלה בידינו עד כה לעשות מה שאנחנו חושבים לנכון לעשותו בתחום הזה. ברצוני לקוות שבמושב הבא של הכנסת נוכל לעשות יחד מאמץ למען תיקון הנוהלים וסדרי הדיון, כדי שעבודת הכנסת תהיה מקיפה יותר, יעילה יותר ומניחה את הדעת של חברי הכנסת עצמם ושל הציבור שבחר בהם.

חברי הכנסת, המאפיין את המושב המסתיים עתה הוא שחלקים גדולים מזמנו הוקדשו לדיונים כלליים בענייני מדיניות החוץ והבטחון, ענייני המדיניות הכלכלית, וכן לסקירות השרים ודיון על פעולות משרדיהם, לשאילתות ולהצעות לסדר־היום בעניינים שהזמן גרמם – והכל בכמות גדולה בהרבה מכל מה שידענו עד כה. הדיונים הללו צימצמו את אפשרויות הקידום של מעשי החקיקה, ועל כך יש להצטער. אמנם, נתקבלו על־ידי הכנסת במרוצת המושב למעלה ממאה חוקים; אך רובם ככולם תיקונים קטנים או בינוניים לחוקים קיימים. רק בשבועות האחרונים של המושב עלה בידינו להתקדם בתחום הזה, עם אישורם של חוקי הריפורמה במיסוי, ובראשם חוק מס־הכנסה שנתקבל כמעט על־ידי כל הכנסת מתוך תקווה שהוא יביא לידי שיפור מוסר המסים וישים קץ לעיוותים בתשלומי השכר וברווחים.

מאורע תחיקתי חשוב הוא אישור חוק יסוד: משק המדינה. כיוצא בו – חוק החברות הממשלתיות וחוק בחירת ראשי הרשויות המקומיות. אני מציין בסיפוק שהיום קיימנו קריאה ראשונה של חוק יסוד: צבא הגנה לישראל, והנלווה אליו: חוק השיפוט הצבאי (תיקון). ואני תקווה שבמושב הבא נוכל לברך על המוגמר בקבלת חוק יסוד: זכויות האזרח.

עוד ראוי לציין שבמושב זה בלטה תופעה חדשה ומעניינת, של הדגשת עצמאותם ועמדתם האישית של חברי כנסת מן השורה, בתיאום או שלא בתיאום עם סיעותיהם. הנטיה הזאת מצאה ביטויה גם באי־נוחות ואי־שביעות־רצון של אותם חברי הכנסת מן השירותים הניתנים או שאינם ניתנים להם הן על־ידי ההנהלות של סיעותיהם והן על־ידי מנגנון הכנסת. לפיכך נכללו בתקציב הכנסת לשנת הכספים השוטפת סכומים מסויימים לשם מתן שירותי־עזר לחברי הכנסת, שיש הם משום חידוש נסיוני, שאם יצליח –יהיה טעם להרחיבו, ואפשר יהיו לו גם תוצאות מרחיקות לכת.

חברי הכנסת, בזמן האחרון גברה הביקורת על הכנסת, ובייחוד על חברי הכנסת, בדרך של הכללה, מצד אמצעי התקשורת ומצד הציבור.

מובטחני שאין מי שמעלה על דעתו שהכנסת וחברי הכנסת חסינים בפני ביקורת הציבור, ואין מי שילמד סניגוריה על דיבורים, או החלטות, או התנהגות שאינם כתיקנם, אולם כשהבקורת אינה צודקת, ולפעמים היא גם חסרת שחר, מסתמכת על דברים שאינם עולים בקנה אחד עם האמת, משאירה רושם ברור של קיטרוג לשם קיטרוג, ואם נוסיף לכך שתגובותיהם והסבריהם של חברי הכנסת ושל הכנסת עצמה, אינם זוכים לתהודה, ופעמים אף אינם זוכים לפרסום – נוצר מישקע חמור של דאגה, לא בלבד לגבי תדמיתה של הכנסת בעיני הציבור אלא גם לגבי סמכותה ומעמדה המרכזי, כראוי וכמקובל במישטר דימוקרטי.

שוחחתי על כך אתמול עם הכתבים הפרלמנטריים, שהם עדינו ושותפינו לעבודת הכנסת והריני פונה, גם מדוכן זה, אל אמצעי התקשורת העתונות, הרדיו והטלביזיה, וכמובן אל הציבור כולו: תבקרו את הכנסת ואת חבריה ביקורת בדוקה וקפדנית אך שימרו על כבודה ועל כבוד חבריה בכלל, כי בכבוד הכנסת ובכבוד חבריה ערובה נאמנה לקיומו של מימשל דימוקרטי תקין, וכמובן גם קיומו של אותו חופש הביקורת שאתם נשענים עליו ונהנים ממנו.

חברי הכנסת אינם יחידי סגולה ואינם חסינים בפני הבקורת אבל הם נבחרי העם וכבודם הוא כבוד בוחריהם וכבוד העם כולו.

חברי הכנסת, אנחנו מסיימים את המושב ויוצאים לפגרה שתימשך יותר מחדשיים ימים. אין ספק שבתקופת הפגרה יתקיימו כנסים מיוחדים, אם לפי דרישת 30 חברי כנסת ואם לפי דרישת הממשלה. אנחנו חיים בתקופה שאינה תקופת שלווה ומרגוע. מצבנו המדיני והבטחוני מתוח למדי והוא מחייב עירנות של הציבור ושל נבחריו יום יום ושעה שעה, וכן הוא גם מצבנו הכלכלי.

משום כך הפגרה שלנו תהיה מעין הפוגה בלבד, תוך צפייה ודריכות; בכל שעה שיהיה צורך בכך – נשוב ונתכנס כדי למלא את תפקידנו כמוטל עלינו

עם סיום העבודה הסדירה של המושב רואה אני זכות אישית לעצמי לברך אתכם ידידי וחברי, כל חברי הכנסת, אתם ומשפחותיכם בברכת שנה טובה, בכל המובנים.

ויבואו על הברכה ראש הממשלה וחבריו השרים ואני תפילה שיעלה בידם לנווט את המדינה אל חוף מבטחים.

ואחרון אחרון הנני מביע תודה וברכה, בשם כל הכנסת ובשמי אני, לכל אחד ואחד מעובדי הכנסת, לדרגותיהם ולמיני תפקידיהם, שהם ממלאים אותם במסירות ובנאמנות למופת.

חברי הכנסת, צאתכם לשלום לפגרה ושובכם לשלום לקראת המושב הסדיר בשנת תשל"ו.

בכנסת, י"ח בשבט תשל"ו – 25.1.76

חברי הכנסת,

אתמול חגגנו את ראש השנה הכ"ח של הכנסת; על פי מסורת ישראל נועדו ימי ראש השנה, מעיקרם, לעריכת חשבון הנפש; לכן הצענו לקיים היום דיון על הכנסת ועל דרכי עבודתה וסדרי דיוניה; בעבר קיימנו דיון על ענייני הכנסת אגב הבאת תקציב הכנסת לקריאה שנייה; מסתבר שאין זה מספיק, ויהיה מועיל אם – נוסף לדיון העתיד לבוא בענייני תקציב ההוצאות לשנת 1976 ופעולות המנגנון של הכנסת – נקיים דיון מיוחד לשם בירור הבעיות המהותיות והבסיסיות של הפרלמנטריזם בימינו בכלל ושל הכנסת בפרט, וכן גם כדי להעביר תחת שבט הבקורת את הנוהגים והנוהלים, כפי שנקבעו בראשית ימיה של הכנסת, וכפי שהתפתחו והשתנו לחיוב ולשלילה, במרוצת השנים.

נטלתי לעצמי את הרשות להקדים את הדיון הזה במספר הארות והערות:

בעולם רווחת כיום הרגשה, שהפרלמנטריזם הדמוקרטי שרוי במשבר ובתחושה של פיחות זוחל במעמדו וביכולתו. הרגשה זו לא פסחה גם על הפרלמנט הצעיר שלנו, אף על פי שאין להגזים בה.

מצד אחד – התרחבות תפקידיה ומעשיה של הרשות המבצעת, קרי: הממשלה ריבוי זרועותיה, הגידול העצום של מנגנון היועצים והמבצעים שלה, ודחיפות הביצוע בעידן התחבורה המהירה. והתקשורת האלקטרונית בעוד שהפרלמנט אינו יכול, על פי טבעו והרגליו, להקיף את הכל, ולכן הוא כאלו מדלג ופוסח על עניינים, מחוסר זמן ומחוסר יכולת להגיע אליהם ועד שהפרלמנט יושב ודן במשך שעות על עניין מסויים – מספיקה רכבת העשייה של הממשלה לדהור קדימה למרחקים.

מצד שני – גידול עצמתם של אמצעי התקשורת ההמוניים, שנטלו לידם נתח גדול מתפקידם ומעיקרי שליחותו של הפרלמנט, כיוון שאליהם זורם במישרין מידע רב, מכלי ראשון, והם מספקים אותו לציבור באורח מיידי, בלוויית פרשנות מסועפת, חוות דעת מגוונת ותגובות מהירות.

תקופת הזוהר והתהילה של הפרלמנטים היתה במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, כאשר היתה תהודה עצומה בציבור ובעתונות לנאום, למלה המדוברת, לג’סטה הריטורית, בייחוד בזירה של בית הנציגים; ודוקא מן הפרלמנט זרם אל הציבור ואל העתונות מידע מקורי, פרשנות סמכותית ותגובות שביטאו את רחשי לבו של הציבור

מאז חלו, כאמור, תמורות ושינויים שנתנו אותותיהם במעמדו של הפרלמנט; ואי לכך ישנם חיפושים וניסויים של תרופות מתרופות שונות בעולם הפרלמנטרי כמובן גם אצלנו.

אף על פי כן, בל נשכח, שעדיין כוחו של הפרלמנט עמו ויש לו שיניים חזקות למדי כדי לקיים את שליחותו לשמור על מעמדו כך בעולם הפרלמנטרי וכן אצלנו שהרי הבית הזה הוא המחוקק, הוא המתקצב, הוא המבקר, – בין בעצמו ובין באמצעות מבקר המדינה שהוא זרוע שלו – והוא הנותן אימון או נוטל אימון מן הממשלה, ומכוחו מתמנים השופטים והדיינים

מה שדרוש לכנסת שלנו הוא, אפוא, שימוש בתרופות שמנסים אותן עכשיו בעולם כן גם בדק בית של התנהגותנו כדי לתקן את הטעון תיקון.

ברשותכם, מורי ורבותי, אציין שלש מן התרופות המוצעות לשימוש:

תרופה ראשונה, היא להעמיד לרשות הפרלמנט, לרשות ועדותיו, סיעותיו וחבריו, מנגנון של שירותי מידע וייעוץ עצמאיים, וכן שירותי עזר טכניים לרבות מיכשור מודרני לצורך עיבוד וניתוח נתונים; תרופה זו מקובלת עכשיו בעולם המערבי, כולל אנגליה, המקפידה לשמור על מסורת העבר ואינה נתפשת בקלות לחידושים שהזמן גרמם.

גם אנחנו החילונו להשתמש בתרופה זו, אם כי במנות צנועות שהולכות וגדלות בהתאם ליכלתנו התקציבית, והדברים ידועים לחברי הכנסת.

תרופה שניה, היא, להנהיג, נוסף לדיונים הרגילים, גם אפשרות של דיונים קצרים, שלפעמים כוחם יפה לרכז תשומת לב ולתת תוצאות מעשיות יותר מאשר דיונים ארוכים וממושכים.

כשלעצמי הייתי שמח אילו יכולנו לאמץ מנהג זה ולפחות להקפיד על כך שלא יישארו שובלים של דיון מישיבה אחת לישיבה אחרת, שלפעמים המרחק ביניהן גדול מדי.

בין השאר רואה אני אצלנו כתרופה טובה, שינויים במוסד השאילתות – כדי להפיח בהן מחדש רוח חיים ורעננות וכן במוסד ההצעות לסדר היום, הדחופות והרגילות, כדי שאפשר יהיה להרבות בהן ולהפיק מהן מלוא התועלת.

דוגמה לנוהגים תמוהים אצלנו, שבמשך שנים רבות אנחנו סובלים את האנומליה של מה שמכנים “קפיצה על העגלה” בהצעות לסדר היום, כאשר הכנסת שומעת אותן ההנמקות מפי מציעים שונים, באותו נושא ובאותה מגמה, בלי שתהיה לדבר משמעות של דיון ראוי לשמו.

המורם מזה הוא שמשק הדיונים שלנו בכנסת הוא משק מבוזבז ומן הדין להשתמש בכל תרופה שתביא לייעולו.

התרופה השלישית היא כולה בידי הממשלה. לדעתי הממשלה צריכה – והכנסת חייבת לסייע לה בכך – לא רק להביא הצעות חוקים לדיון ולאישור ולא רק לתת סקירות השרים על פעולות משרדיהם, אלא גם להעמיד לפני הכנסת נושאים שונים, עקרוניים ומעשיים – שתדון בהם – בנוכחות חברי הממשלה – ומתוך השתתפות פעילה של חבר הממשלה, שנושא פלוני נמצא בתחום תפקידו. וכן גם למסור לכנסת הודעות יזומות, בתכיפות מירבית, ולתת בכך עדיפות לבימת הכנסת על פני כל בימה אחרת; ממשלה שאינה מפרנסת את הכנסת צפויה לכך שהכנסת תפרנס אותה על ידי דיונים מאולצים, וסופה שהיא באה לכנסת כמי שמוזמן לבירור בפני בית־דין.

אמת נכן הדבר, שהפרלמנט הוא כִּבְשַנָה וכבשונה של האופוזיציה, אבל גם האופוזיציה עשויה להרגיש אי־נחת בהעדר תחרות בינה לבין הממשלה בקביעת העדיפויות של הנושאים לדיון.

אין בלבי ספק שההודעות התכופות והנושאים היזומים מצד הממשלה עשויים לשפר את האווירה ואת ההרגשה הן בשורות הקואליציה והן בשורות האופוזיציה ודיוני הכנסת יצאו נשכרים.

אשר לנושא המכונה בדק הבית = הייתי רוצה להשמיע אי־אלה הערות בנוגע להתנהגותנו בתוך הכנסת. אבל מתיירא אני שמא אמצא את עצמי מוכיח ומטיף מוסר לזולתי דבר שאינו לרוחי.

אבל מחובתי להשמיע הערה אחת כללית: הכנסת אינה רק יחידת סגולה של משטרנו הדמוקרטי ואיננה רק בית היוצר לחוקים אלא היא גם תלפיות שכל העיניים נשואות אליה וכל הפיות מדברים בה וכל פרט ופרט מהתנהגות חבריה בניסוח דבריהם, בלשונם העברית, בדרך הויכוח ביניהם, בישבם ובקומם ובהתהלכם – כל אלה נרשמים בעומק התודעה של ציבור האזרחים – בייחוד בתודעתם של בני הנעורים ומשמשים להם דוגמה ומתכונת להתנהגותם בין לחיוב ובין לשלילה, ולפעמים הם משמשים גם מטרה לחיצי לעגם ובקורתם.

הדברים היו כך תמיד, קל וחומר מאז נכנסה הטלביזיה לאולם הישיבות של הכנסת. כל המתרחש בכנסת, כל ניד עפעף וארשת פנים, נמצאים תחת עינה הפקוחה של מצלמת הטלוויזיה, אדירת התפוצה.

שמא היינו צריכים מלכתחילה שלא להתיר צילומי טלביזיה באולם המליאה. פרלמנטים גדולים וחשובים עדיין לא התירו צילומי טלביזיה בישיבות המליאה שלהם אבל, לאחר שהתרנו כפי שהתרנו, מחובתנו לזכור ולא לשכוח שהטלוויזיה צופה ממש הליכותינו. לצערי הרב אנחנו מוסיפים להתנהג כאילו אין מצלמת הטלוויזיה מול פנינו ואחת התוצאות היא, שהטלוויזיה מצלמת כאילו אין כנסת מול פניה ומה שהיא מראה מן הכנסת לא תמיד נעים לעין לראות ולאוזן לשמוע.

אין לנו ברירה אלא לאמץ לעצמנו נימוסים טובים וגינוני כבוד, שמהם יראו אזרחי ישראל, הקשישים והצעירים, וכן ילמדו לעשות גם הם, ושבעזרתם תיווצר ותחוזק אווירת הכבוד וכובד הראש.

במשפט מוסגר אוסיף שהייתי שמח אילו נמצאו תומכים להצעה שישיבות הכנסת ייפתחו בתפלה קצרה או בקריאת פסוקי מקרא דבר שמוסיף רוממות למעמד.

ועדיין לא מצאנו פתרון מתקבל על הדעת לבעיית מיעוט הנוכחות בעת דיוני המליאה. בזמן האחרון נטלתי על עצמי ללמד סניגוריה על הכנסת ועל חבריה לנוכח הבקורת של הציבור. אף על פי כן לא הייתי רוצה לומר כי שיכנעתי את עצמי בענין זה וכל שכן שלא הייתי רוצה שחברי הכנסת יאמרו לי: שיכנעת אותנו.

אוסיף שעודני רואה את הפתרון לכך בתקנת סדרי הדיונים שלנו והתאמת זמני הישיבות באופן שיבטיח רציפות הנוכחות.

חברי הכנסת, הבה לא נהיה שאננים. גם מבצרנו הדמוקרטי טעון שמירה וטיפוח תמיד ובדק בית פעם בפעם. בל נראה את הכנסת רק מזווית הראיה האישית, או הנוחיות האישית של כל אחד לעצמו, אלא נראה אותה כמכלול אחד של כבוד, אחריות וסמכות, למען מילוי תפקידה כראוי ולמען תהיה לעם דוגמה ומופת להתנהגותו.

כ"ו באדר תשל"ז 16.3.77 בכנסת

חברי הכנסת, תקופת כהונתה הקצרה יחסית של הכנסת השמינית מתקרבת לסיומה. ישיבותיה הסדירות מסתיימות היום ואנו יוצאים לפגרת החגים כשפנינו אל הבחירות לכנסת התשיעית. ייתכן שעוד נתכנס לישיבה או למספר ישיבות בודדות בעת הפגרה.

להערכת הכנסת השמינית הרשו נא לי להשתמש בנוסחה שאולה מדברי הנעילה של מוצקין ואוסישקין בקונגרסים הציוניים: היתה זו כנסת קשה אבל טובה; היתה זו כנסת קשה כיוון שהיא באה לעולם סמוך למלחמת יום הכיפורים, וצילה של אותה מלחמה היה מוטל על אווירתה במשך מרבית זמנה ובמרבית מעשיה ודיוניה. אף על פי כן הכנסת הזאת עשתה עבודה מרובה וחשובה, מקצתה יכולה להימנות, כגון החוקים שחוקקה, השאילתות והתשובות, ההצעות לסדר־היום וכיוצא בזה, ומקצתה של העבודה אינה יכולה להימנות, כגון הדיונים בנושאים שונים שהזמן גרמם ושבכנסת הזאת הרבינו בהם. בייחוד לא יכולה להימנות עבודתן האינטנסיבית של ועדות הכנסת, שמהן ובהן עיקר עבודתה של הכנסת.

לא אלאה אתכם במספרים. הנחנו על שולחנכם ראשי פרקים של עובדות, מעשים והערכות וכן דף של מספרים על עבודת הכנסת, שהם מרשימים ומדברים בעד עצמם.

אין לנו איפוא אלא לברך על המוגמר – יהא שלם או חסר ככל שיהיה, ומי שעתיד לערוך מחקר השוואתי על עבודתן של הכנסות השונות יגיע ללא ספק למסקנות מעניינות ומאלפות, לגבי הכנסת השמינית. הוא יבחין, שבשמינית היתה רגישות מרובה ועירנות מוגברת בנושאי פנים, לא פחות מאשר בנושאי חוץ ובטחון, שבהן משופעת מדינת ישראל. בעיות כלכלה וחברה, ובייחוד בעיות הנוגעות לשוליים הרחבים של עוני ופיגור בחברתנו, תפסו מקום נכבד בדיוני הכנסת ובמעשיה.

אני רוצה לציין בסיפוק שהכנסת הזאת, בשלוש ורבע שנות פעולתה, חוקקה כ־350 חוקים, ביניהם חוקים חדשים ורובם תיקונים ומילואים לחוקים קיימים. בכלל החוקים הללו כ־80 חוקי עבודה וחוקים סוציאליים מובהקים וכן חוקי הרפורמה במס־הכנסה ובמס־ערך־מוסף. חלק מ־350 החוקים הללו, בשיעור גדול מכפי שידענו בעבר, נתקבל על־פי הצעות פרטיות של חברי הכנסת.

לעומת זאת, עלי לציין בצער, שהכנסת השמינית לא עלה בידה, משום שלא השכילה למצוא פשרה או להתגבר על חילוקי הדעות, כדי להשלים מלאכתם של חוקי תשתית כגון חוק זכויות האזרח, חוק ביטוח בריאות ועוד שורה של חוקים חיוניים אחרים. כן לא עלה בידי השמינית להכניס תיקונים ושיפורים משמעותיים, בתקנון שלה ובדרכי עבודתה ודיוניה, אף על פי שכמעט כל חברי הכנסת וסיעותיה רצו בכך, ולמרות שהוכנו והוגשו הצעות רבות של תיקונים.

על אף האמור, היתה זו כנסת טובה לא בלבד מבחינת יכולת עבודתה, שהוא מרשים בכמותו, אלא גם מבחינת מהות דיוניה, עבודתה והחלטותיה; ובייחוד מבחינת מערכת היחסים התקינים – ולפעמים ידידותיים – ששררו בין סיעותיה על אף חילוקי דעות חריפים ונוקבים ועל אף התלהטות הרוחות פעם בפעם; כן ראוייה להדגשה מיוחדת העובדה, שחברי כנסת מן סיעות השונות, הושיטו ידיהם אלו לאלו, באורח אישי, מעל ומעבר למסגרות הסיעתיות.

פעם היו אומרים על הכנסת שהיא כאילו חותמת גומי, משום שנמצא בה רוב יציב ומגובש לכל החלטה. על השמינית אי־אפשר לומר כן, משום שהרוב בה לא נהנה מיציבות ומגיבוש כבעבר, ועוד נצטרך לתהות בעתיד על תופעה הזו, אם אמנם כולה חיוב.

משום מה לא זכתה הכנסת השמינית לסבר פנים מצד העתונות והטלויזיה והם ליוו אותה, בהזדמנויות שונות, בבקורת שלא תמיד היתה מוצדקת ואפילו הבקורת על מיעוט הנוכחות של חברי הכנסת בעת הדיונים – שזהו מעוות שלא מצאנו לא תקנה – היתה זו בקורת חסרת איזון נכון וצודק. רק לעיתים רחוקות נהגו לציין שבדיון פלוני או בהצבעה פלמונית היה אולם המליאה מלא, אף על פי שאין אלו מקרים בודדים אלא כך הוא המצב ברבות מישיבות הכנסת. אמת, שדווקא יחסו של הרדיו כלפי הכנסת שונה לטובה.

מכל מקום, בקרב ציבור אזרחי המדינה רמה קרנה ועלה כבודה של הכנסת מאז מלחמת יום הכיפורים, בשיעור בולט לעין. המירוץ הנמרץ של אישים שונים וגופים צבוריים חדשים כדי להבחר לתשיעית, הוא אחת ההוכחות לכך: משמע שמחשיבים מאד את היכולת הגנוזה בכנסת ואת חשיבות דבריה והכרעותיה, לכלל ולפרט ולא פחות מאזרחי ישראל מעריכים את הכנסת ידידי ישראל בעולם הנאור והאורחים הרבים הפוקדים אותנו; הם רואים בה נקודת אור יחידה, נטועה בחבל עולם רחב ידיים, שעדין לא בָּשל לחיים של דמוקרטיה פרלמנטרית ראוייה לשמה.

כיושב ראש הכנסת הנני מביע תודתי וברכתי, בשמי ובשם חברי, סגני היושב־ראש, לכל חברי הכנסת ולסיעותיה מכל האגפים, על יחס האמון והכבוד שזכינו לו בעת מילוי תפקידנו. השתדלנו, חברי ואני, לנהוג באובייקטיביות ובכבוד כלפי כולם, בין שהם נמנים על האופוזיציה ובין שהם נמנים על הקואליציה; ותגובת כולם כלפינו היתה כמובן דומה.

בשם כולכם אביע תודה וברכה לכל עובדי הכנסת, מכל הדרגות ומכל סוגי העבודה, על מסירותם במילוי תפקידיהם ובמתן שירותים יעילים לכנסת, לוועדותיה ולחבריה.

חברי הכנסת, הבה נשא כולנו ברכה לנשיא מדינתנו, לראש הממשלה ולחבריו השרים, לחיילי צבא הגנה לישראל, לאסירי ציון ברוסיה ובסוריה, ולכל עם ישראל בארץ ובתפוצות הגולה.

ולירושלים עיר קדשנו, תפארתנו ובירת מדינתנו – נישא ברכה בקהל־עם ובתרועת חג, ובמלאת עשור שנים לשחרורה ולאיחודה, כעיר שחוברה לה יחדיו. יהי רצון, שתפרח ותשגשג ככל התפילות והציפיות של אבותינו, מדור דור, ושלנו אנו ובנינו אחרינו.

הנני מברך מעומק לב, את כולכם יחד וכל אחד לחוד, שצור ישראל ינחה אתכם בעצות טובות ויברך פעלכם לטובת העם והמדינה, בכל תפקיד שתטלו על עצמכם, ויהיו הבריאות והשלווה נחלת כולנו ונזכה לראות בבוא השלום אל גבולותינו, בעלייה גדולה לארץ, בהפרחת השממה ובבניין חברה המושתתת על אדני הצדק, השוויון ותיקון המידות.

שלום שלום, לרחוק ולקרוב, וחג פסח שמח וכשר לכל בית ישראל.

הכנסת, כ"ג בסיון תשל"ו, 21.6.76

חברי הכנסת,

הנושא העומד לדיון היום הוא: שיבוש הלשון העברית בדיבור ובכלי התקשורת וחובת חברי הכנסת.

הכנסת החליטה לקיים דיון בנושא הזה, על־פי הצעתו של חבר הכנסת שלום לווין, ברשותכם אומר לחבר־הכנסת לווין פעמיים יישר־כוח: 1) על שזכה לקבל מן האוניברסיטה העברית תואר “דוקטור לפילוסופיה” בעד עבודת מחקר בנושע “עיצוב האופי המוסרי והכשרת המורים לחינוכו”. עבודת מחקר זו הוא עשה תוך כדי כהונתו ועבודתו בכנסת, בלי להיעדר מישיבות המליאה והוועדות שהוא חבר בהן, וגם תוך כדי מילוי תפקיד בכיר בהסתדרות המורים; 2) על שיזם והציע לדון בבעיה המובאת היום לדיון, שרבים מדברים בה בדאגה אבל אף אחד לא רצה להיחשב תמהוני ורחוק מהבעיות האקטואליות הבוערות בבואו להעלות נושא תרבותי ורוחני כזה לדיון בכנסת כאחד הנושאים החשובים והרציניים.

כי השגיאות, השיבושים, העיוותים והעילוגים בלשון הדיבור ובמבטא העברי שלנו הולכים ומתרבים, הולכים ומשתרשים. הדבר פוגם בכבודה של הלשון העברית, שפת מורשתו וחכמתו של עם ישראל, שעל תחייתה תפארתנו, והיא אחד היסודות של זהותנו הלאומית.

יתר על כן, דיבור צולע ומבטא משובש משבשים את נתיבות ההבנה. הנביא ישעיהו מזכיר לגנאי “נלעג לשון – אין בינה”. לא בכדי הזהיר אותנו הרמב"ם לאמור: “אל תדברו בלעגי שפה, דברו במבחר הלשון”, אין ספק שלשון צחה ומבטא נכון הם סגולה בדוקה לבהירות המחשבה, ובייחוד להגברת ההבנה. במשלי נאמר: “לשון חכמים תיטיב דעת”.

אנחנו עשויים להבין איש את רעהו יותר אם שפתנו תהא ברורה יותר ומדוייקת יותר, והגיית אותיותיה ומילותיה – במבטא ובניגוד נכונים.

בעיית השיבושים והעיוותים בלשון העברית היא בעיה של כל המדברים בה, בבית־האולפנא, ברחוב, באמצעי התקשורת ובאמנות הבמה. אך חומרה יתרה נודעת ממנה לגבי הכנסת, כיוון שהכנסת היא דוגמא שלומדים ממנה או מחקים אותה. שגיאות לשון היוצאות מפי שרים וחברי הכנסת לא זו בלבד שצורמות אזנם של תלמידי־חכמים, אלא שהם בבחינת חטאת הרובצת לפתחם של סתם בני־אדם.

היו זמנים שבכנסת ישבו קנאי לשון, והם היו מעירים ומתקנים לכל מי ששוגה בדיבור או בניסוח, ומפני מוראם נזהרו הכל בלשונם והקפידו לדבר עברית צחה ומתוקנת, דבר דבור על אופניו, אך כבר אז היו שהסתייגו מדרך זו של הערות הגורמות לקיטוע חוטי המחשבה, ואין אפוא טעם לחזור לאותה דרך.

אבל בשנים האחרונות הותרה רצועת הלשון לגמרי, ואין דורש ואין מבקש. יש דוגמאות למכביר, שמקצתן העלה חבר הכנסת לוין בדבריו.

אשר על כן, יזמתו של חבר הכנסת לוין היא דבר בעיתו ובמקומו, שתכליתה להעיר ולעורר לביקורת עצמית, שכל אחד יפשפש בלשונו ויתקן דיבורו. “מרפא לשון עץ חיים”.

נוסף לדברים שנאמרו בחמשה ימי עיון לזכר המנוח ראובן ברקת, ונדפסו בקובץ ברקת הוצ' ועד האגודה לבעיות הפרלמנטרזם, ירושלים, תשל"ז. ↩︎

כ"ז בתמוז תשל"ב – 9.7.72

היום, שאינו יום עבודה רגיל של הכנסת, באנו מירושלים וממקומות מגורים אחרים בארץ אל הטכניון כדי לשמוע ולראות ולשאול ולקבל תשובות. במלה אחת: ללמוד. בכך קיימנו צוואתו ויזמתו של יו"ר הכנסת המנוח, ראובן ברקת ז"ל, שטרח בהכנת שני ימי עיון בטכניון, לחברי הכנסת, בעת פגרת הפסח, אך לדאבון הלב הם נדחו ונתבטלו מחמת פטירתו הפתאומית.

היו"ר המנוח והיו"ר שקדם לו, ייבדל לחיים ארוכים מר קדיש לוז, יזמו סלילת מסלולים שיחברו בין הכנסת וחבריה לבין מוסדות ההשכלה הגבוהה וחכמיה (על משקל יבנה וחכמיה), הן בדרך של קשירת קשרי ייעוץ והן בדרך של קיום ימי עיון, מזמן לזמן, ובייחוד בעתות הפגרה.

זוהי יזמה שראוי לנו לטפחה ולעודדה, לפי שיש עמה טובה ותועלת לאלו ולאלו.

מצד אחד חברי הכנסת יצאו נשכרים, שנפתחים לפניהם, אם לא שערים, לפחות אשנבים, אל עולם המחשבה והמדע המתחדש, כמעט יום יום, מעשי בראשית.

מאידך, מוסדות ההשכלה הגבוהה ואנשיה יצאו נשכרים, שנפגשים עם נבחרי העם ושואבים עידוד רב מהתעניינותם, שהרי הם המחליטים והמחוקקים בשם העם ולמען העם.

לא מכבר קיימתי שיחה בנושא זה עם עמיתַי יו"ר הוועדות של הכנסת, במטרה להמשיך וגם להגביר את המירקם הזה, ולטפחו כמסורת. כל אנשי שיחי סמכו ידיהם על המטרה הזאת. אך היו ביניהם שטענו כי ההרצאות של חכמי המוסדות להשכלה גבוהה צריכות להינתן כולן, במשכן הכנסת, ובמסגרת עבודתה, דיוניה ותפקידיה, כגון בדיוני הוועדות.

מפאת קוצר הזמן לא היה סיפק בידי להשיב להם וברשותכם אני מנצל הזדמנות זו כדי לחוות דעתי, שאין להגביל פגישות אלה לא מצד התכנים והנושאים – שראוי וכדאי להיזקק גם לתכנים ונושאים שאין הכנסת עוסקת בהם מכוח עבודתה ולא מצד מקום הפגישות, שפעמים יתקיימו במשכן הכנסת ופעמים יתקיימו בקאמפוס. בעיני עדיפה ההליכה לקאמפוס, שהרי מה שנוגע לדיוני הכנסת בא, ויבוא ממילא לכנסת, בין כחוות דעת של מומחים ובין כעדות או טיעון בנושא פלוני אך הביקור בקאמפוס מאפשר גם לראות את האנשים ואת המיתקנים שאי־אפשר להביאם לירושלים.

הליכתם של חברי הכנסת אל הקאמפוס כדי לשמוע ולראות ולשאול – לשם הרחבת דעתם ואופקי ראייתם היא לכבוד להם, שלא בלבד שאינה גורעת כהוא זה מסמכותם האישית ומחזקתם כראויים ומסוגלים לדבר ולהחליט בשם העם, שבחר בהם אלא היא מוסיפה עומק ובהירות לשיקול דעתם שעה שהם דנים ומחליטים במה שעליהם לדון ולהחליט.

הרשו נא לי לעשות פאראפראזה על מימרא במסכת אבות מפי ר' אלעזר בן ערך שנקרא גם ר' נהוראי.

“הוי גולה למקום תורה (לאו דווקא במובן גלות ממש אלא במובן של הליכה ברצון), אל תאמר שהיא תבוא אחריך, (או) שחבריה יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תישען”.

אנחנו היום לא רק שלא גלינו למקום תורה אלא אנחנו גאים להסתופף בחצרותיו של הטכניון שהוא הותיק במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, בית היוצר של הטכנולוגיה הטכנולוגים בישראל, ומקור לא אכזב של ברכה והצלחה בכל מעשינו בארץ הזאת.

נהנינו מכל מה שראינו ומרוצים מכל מה ששמענו והרינו מודים לכם על הכל תודה מרובה ומאחלים לכם הצלחה בכל מעשיכם, בהעמדת תלמידים הרבה, במחקר ובפירותיו, לעילוי יכולתה הטכנולוגית של מדינת ישראל ולהרמת קרן עמנו.

כ"ט בניסן תשל"ז, 17.4.77 במשכן הכנסת

אני מקדם את פניכם בברכה, בבואכם היום למשכן הכנסת כדי ליטול חלק ביום העיון המוקדש לזכרו של היו"ר המנוח ראובן ברקת ז"ל על הנושא. בעיות ומגמות בטיפול בתלונות הציבור.

כפי שוודאי ידוע לכם אנו מקיימים ימי עיון אלה זו הפעם השישית, הדברים שנאמרו ונשמעו בימי העיון הוצאנו לא מכבר לאור בקובץ נאה, הנקרא קובץ ברקת. אני מקווה שגם הדברים שייאמרו ביום עיון זה יזכו להתפרסם בקובץ הבא – ושהמסורת של ימי העיון והוצאת קבצים לאור תימשך גם להבא.

מורי ורבותי, כאשר הוקמה נציבות תלונות הציבור תלינו בה תקוות מרובות, קוינו שהיא לא רק תבטיח שייעשה צדק לאזרח בריבו עם המנגנון הציבורי, אלא גם להקלת סבלו של האזרח במגעו עם המנגנון הציבורי; שפנייתו תיענה בהקדם סביר; שבבואו אל פקיד הציבור ימצא אותו על משמרתו ושלא יתענה בלך ושוב או בדיבור אל הקיר; שפקיד הציבור יהיה בעל כישורים, הבנה וסמכות להחליט בפנייה המובאת לפניו, במקום לגלגל אותה מיד ליד, ומדרג אחד לדרג אחר; שהיחס אל כל אזרח, מבחינת סבר הפנים, והנכונות לעזור, או לייעץ עצה טובה, יהיה שווה בין כל האזרחים, קרובים ומוכָרים ושאינם קרובים ומוּכָּרים, דיירי שכונות העוני ויוצאי ארצות נחשלות – כדיירי השכונות המסודרות או יוצאי ארצות אירופה.

כאשר הבאתי לכנסת את חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 5) תשל"א־1971 אמרתי בין השאר את הדברים הבאים:

“משתניח הכנסת גושפנקה שלה על חוק זה, תינתן בידי האזרח משענת חשובה ונאמנה במגעיו עם מוסדות המדינה והציבור ועובדיהם, שלא יקופח ולא ייעשה לו עוול ולא ייפגע בגלל נוקשות יתירה או אי־צדק בולט”.

“לא שחלילה נתרבו הקיפוח ומעשי העוול והפגיעות ואי־הצדק שנזעקנו להעמיד תריס כנגדם, ולא שהאזרח במדינתנו חסר מגן כל־כך שקמנו להגן עליו. לימינו של האזרח בישראל עומדים בתי־משפט, בית המשפט הגבוה לצדק, ועדות עררים שבראשן עומדים שופטים, עתונות, דעת הקהל והכנסת, וכולם לפה ולעיניים לכל אחד מאזרחי המדינה”.

מן הדו"ח השנתי החמישי של נציב תלונות הציבור, אנו למדים שעד כה הובאו לפניו יותר משלושים אלף תלונות לבירור; מדו"חות קודמים של הנציב אנו למדים שמרבית התלונות נמצאו מוצדקות.

וכיוון שקיימים עוד נציבי תלונות דומים: בצבא, ברשויות מקומיות ובמוסדות ההסתדרות, שרוי לי להעריך שעוד כשלושים אלף תלונות הוגשו, ונעשה בהם טיפול, במשך 4–5 השנים האחרונות, על ידי אותם ממונים, ובדומה לתלונות שהוגשו לנציב תלונות הציבור, גם רובן של התלונות הללו נמצאו מוצדקות.

כמות כזו, המסתכמת בעשרת אלפים עד חמשה עשר אלף תלונות של אזרחי ישראל, כל שנה, ולא נטעה אם נוסיף על כך עוד אלפי תלונות שלא הוגשו, מחמת אי־ידיעה, או מפאת רשלנות ואזלת־יד של הנפגעים – זוהי תמונה של מציאות האומרת: דרשני, ומחובת הציבור והמדינה ליתן את הדעת עליה ולחפש דרכים לשינוייה.

אנחנו חיים בעידן של כמיהה לשינויים. זהו דווקא אחד התחומים הזועקים לשינוי, ולא שינוי לשם שינוי בלבד, אלא שינוי לשם תיקון.

אני מעריך הערכה מרובה את העובדה, שכל התלונות באו לכלל טיפול ובמרביתן אף תוקן מה שטעון תיקון.

זוהי נקודת אור זוהרת באפלת הבעיה שאנחנו דנים בה. אבל מהערותיו החוזרות ונשנות, של נציב תלונות הציבור, ובייחוד מידיעת המתרחש בשטח, ומפיהם של נפגעים ומתאוננים רבים, – אנו למדים, שהמצב לא בלבד שאינו משביע רצון, אלא שיש מכשולים מהותיים, שההתגברות עליהם היא תנאי בני גד ובני ראובן להצלחת הפעילות הזאת, הצלחה שמשמעותה ותוצאותיה הם: הקטנת הצורך בהגשת תלונות עד למינימום.

אנו מצפים לשמוע היום מפי נציב תלונות הציבור, נציב הקבילות בצה"ל והממונים על הטיפול בתלונות הציבור במוסדות השונים – לא בלבד על הישגיהם, שאנו יודעים עליהם ומעריכים אותָם, אלא גם מה הם המכשולים העיקריים העומדים בדרכם, שעליהם אנו צריכים לומר הסירו מכשול מדרך עמי.

כמי שמצוי אצל תלונות של אזרחים, – אם כי במדה מצומצמת, – הן על ידי הוועדה לפניות הציבור של הכנסת והן באורח אישי לגמרי, על ידי פניות אלי למצוא בי “אחיעזר ואחיסמך”, כפי שהציע המנוח משה סנה לקרא לאומבודסמן – יורשה לי להזכיר מספר בעיות ומכשולים הנראים לי.

א) רבים מעובדי הציבור, ואולי רובם המכריע, ממלאים תפקידם במסירות, באמונה ובהצלחה מרובה אבל בחלקו סובל השירות הציבורי מתופעות בולטות של רישול וסחבת, של היעדרויות בלתי הכרחיות ממשמרת העבודה, ושל חוסר איכפתיות בטיפול באזרחים בפניותיהם, בין בכתב ובין בעל פה.

ב) פקידי הציבור סובלים מחוסר בטחון עצמי בסמכותם להחליט, בדברים המובאים לפניהם; אמנם לפעמים חסרה להם הסמכות אך לפעמים אינם מסוגלים להשתמש בה, מי מחוסר בקיאות וכישרון עשייה, ומי מתוך סתם עצלות המחשבה והעדר רצון טוב והתחשבות בזולת.

ג) בזמן האחרון גבר בלבם של פקידי הציבור הפחד מפני כשלון בהחלטותיהם, או במעשיהם, נוכח הכשלונות שנפלו לאחרונה בחלקם של פקידי ציבור, ונוכח התקפות אפשריות באמצעי התקשורת על כל צעד שיצעדו, אם לכאן ואם לכאן, אם לקולא או לחומרה; הפחד הזה הוא גורם לדחיות ולהשתמטויות, ולפעמים אף משתק לגמרי את אפשרות ההחלטה או העשייה; הוא גורם לאותה נוקשות יתירה, שעליה ביקש החוק להתגבר.

ד) היחס של הנילונים אל התלונות המובאות לפניהם על ידי הממונים לכך, – הוא בחלק מן המקרים, כיחס אל שתדלנות הגובלת עם טרדנות.

ה) מאידך גיסא הציבור עצמו אחוז פניקה של חשדנות, כלפי פקידי הציבור, וכל מעשה או חוסר מעשה שלהם נחשב בעיני הציבור כאות של שחיתות.

ו) רווחת בציבור דעה, שהיא כבר בגדר הנחה ודאית, שבלי לעשות שערוריה, בלי להפוך שולחנות ובלי לפגוע בפקידי הציבור, בין על ידי אלימות פיזית ובין על ידי אלימות מילולית ובכלל זה איומים בפנייה אל אמצעי התקשורת, – לא ישיג האזרח את מבוקשו. היענות לפניות, לאחר מעשים או דיבורים אלימים, כל שכן כשההיענות היא בלתי מוצדקת, עודדו את הלך הרוח הזה עד כדי כך שנעשה לחזיון נפוץ ומקובל.

ואלו הממונים על הטיפול בתלונות הציבור חסרים סמכות לדרוש, לתבוע, לחייב את המולן לעשות את מה שהוא חייב.

ז) רצוני עוד להדגיש כי על אף המספר הגדול של תלונות ופניות – עדיין מצויים אזרחים רבים, שמחמת אי־ידיעה לאן ואל מי לפנות, או מחמת ייאוש מלכתחילה, – פטליזם בלע"ז, דומה להם שאין תועלת בפנייה ובהגשת תלונה. הללו הם המסכנים, הסובלים קיפוחם או עלבונם וחיים עמו. ייתכן שמספרם של אלה אינו קטן. הם מצויים במיוחד בקרב השכבות העניות מאד, חסרות ההשכלה וחסרות היכולת, הפיזית, כגון זקנים, אלמנות וכיוצא באלה.

לא יהיו חיינו מושתתים על אדני הצדק אם לא נמצא דרך להטות לבבות אליהם, ולבוא לעזרתם במצוקתם.

ח) מה לעשות, כיצד לתקן, ומה הן הדרכים לתיקון ושיפור המציאות הזאת, המשאירה מקום כה נרחב לתלונותיהם ולסבלם של אזרחים – לכך נועד יום העיון הזה, שבו נשמע דבריהם של בעלי הנסיון, ונקיים שקלא וטריא, בתקוה שייפתחו לפנינו דרכים נוספות לטיפול בנושא חשוב וכאוב זה.

ט) ולבסוף מרגיש אני חובה נעימה, כמי שנטל חלק ביילודו ובטיפוחו של חוק נציב תלונות הציבור, לשבח את פעילותו ואת הישגיו של נציב תלונות הציבור. יקירנו ד"ר נבנצאל, הוא ואנשיו עושי דברו; וגם לחזור ולשבח את הרעיון והמעשה של ההצמדה הפרסונאלית של תפקיד נציב תלונות הציבור עם תפקיד מבקר המדינה. הציפיות מן ההצמדה הזאת הצדיקו את עצמן לגמרי.

לבי סמוך ובטוח שגם שאר הממונים על הטיפול בתלונות הציבור, הם ומסייעיהם, עושים כמיטב יכלתם, לשם הצלחת מעשיהם לטובת האזרח, ולמען יהיו מדינתנו וחברתנו מתוקנות,כמיטב מאוויינו ורצוננו.

בכנסת, ירושלים, אור לכ"ג באייר תשל"ג

אדוני הנשיא, זלמן שזר

זכית אתה וזכינו אנחנו, שתכהן פאר כנשיא מדינת־ישראל, שתי תקופות מלאות של כהונה, כפי שנקבע בחוק יסוד: נשיא המדינה, והנך עומד אתנו היום, לעת חילופי המשמרות על כס הנשיאות, וככוחך אז כן כוחך עתה.

אין אנו נפרדים ממך, אנו מקווים ומייחלים שעוד תנוב ברכת פעלך, בשדה המעשה ובשדה הרוח והמחשבה, למען עמך וארצך, לאורך שנים, בבריאות הגוף ובנהורא מעליא.

הננו מתברכים בך, ומברכים אותך, ומביעים לך מלוא תודתנו והוקרתנו, על ההוד והכבוד, שהשרית על כהונתך ועל כל מה שהאצלת לנו עד כה מקרן השפע של תורה, חכמה, שירה, אצילות רוח ושלש אהבותיך הנודעות: אהבת ישראל, אהבת האדם ואהבת השלום, כה לחי.

אדוני הנשיא,

לראשך לוית חן, עטרת תפארת, ולעולם תישא שני כתרים, כתר תורה וכתר הנשיא השלישי לבית ישראל.

יצו השם אתך את הברכה (דברים, כ"ח, 8)

ויתקיים בך דבר הנביא שבהפטרת השבוע:

הנה כי כן יבורך גבר.

אדוני נשיא מדינת ישראל, מר אפרים קציר,

על דעת הכנסת ועל דעת העם בישראל לעדותיו ולמפלגותיו, מבוגרים וצעירים, הנני מביא לך ברכה נאמנה בעלותך על כס נשיא מדינת ישראל בירושלים, עיר דוד ושלמה.

שירותיך הנאמנים והמסורים למדינת־ישראל, לקיומה ולתהליכי התפתחותה, תרומתך המדעית רבת החשיבות לטובת האנושות; אישיותך הנלבבת, הליכותיך הנעימות ומדותיך התרומיות, שאתה מחונן בהן, עשו אותך דגול מרבבות, ועל כן נשאו עיניהם אליך לשימך נשיא על ישראל.

יהי רצון, שכסאך יהיה נכון במעגלי צדק ומשפט ישרים, ובימי כהונתך תרבה הדעת, ישבתו מלחמות ויזרח אור השלום עלינו על סביבותינו ועל כל העולם; מדינת ישראל תקבל פני בניה הנקבצים לתוכה, תפרח ותשגשג, וישפר חלקם של אזרחיה ועמה בכל תחומי החיים.

אדוני הנשיא,

יחי הנשיא

בכנסת, י"ו בסיוון תשל"ד, 3.6.74

חברי הכנסת, סעיף 15 של חוק יסוד הכנסת קובע, “הממשלה תיכון משהביעה לה הכנסת אימון ומאותה שעה ייכנסו השרים לכהונתם”

יורשה לי אפוא, לפני שראש הממשלה והשרים יצהירו אמונים, לפי סעיף 16, – לשאת דברי ברכה קצרים לממשלה הנכנסת ולחברי הממשלה היוצאת.

הממשלה החדשה צועדת את צעדיה הראשונים אל פיתחה של תקופה חדשה בחייה של מדינת ישראל, תקופה מבשרת סיכויים והרת־סכנות.

אתה וחבריך עמסתם על שכמכם משא כבד ביותר של בעיות בתחומי הבטחון, במדיניות החוץ, הכלכלה והחברה, שכדי להתגבר עליהן ולמצוא להן פתרונים יש צורך בעמל רב, בתושיה, בכושר מנהיגות מעולה ובסייעתא דשמיא.

הכנסת, על פי סמכותה להחליט ולאשר – תסייע לכם במילוי תפקידיכם, ועל פי תפקידה לבקר – תעקוב בעירנות אחר מעשיכם ודבריכם.

אנו מקדימים לכם ברכות נאמנות ואחולים כנים, שתשכילו במנהיגותכם ותצליחו במעשיכם, ובמילוי שליחותכם, למען העם והמדינה.

ומלים מספר לראש הממשלה היוצאת, ולחבריה השרים שאינם נמנים על הממשלה החדשה; מוקדם לסכם מאזן מעשיכם, בשליחות האומה ובהנהגתה; ספר חייכם עדיין פתוח ומובטחנו שעוד יירשמו בו דפים חשובים; רק זאת נאמר: אין בלבנו ספק שמילאתם תפקידיכם בכנות, באמונה, בנאמנות ובכשרון רב. וגם כשהשמענו דברי בקורת עליכם, רחש לבנו כבוד ויקר, והערכה כנה לאישיותו ולפעלו של כל אחד ואחד מכם.

מעטות בפי המלים, שיש בהן כדי להביע את מלוא רגשי התודה והכבוד, שהלבבות רוחשים לגב' גולדה מאיר, ראש הממשלה היוצאת שקָמָה אֵם במלכות ישראל.

בסוד האישים, הגדולים והדגולים, שעמדו לעם ישראל בכל הדורות – שמור מקום כבוד לגולדה מאיר כאשה גדולה, כיהודיה גאה וכמנהיגה לאומית, רבת השראה וברוכת מעש.

בשם הכנסת והעם בישראל הריני מאחל לך, גולדה, שנים רבות של חיים טובים ופעילות מלאה, בריאות הגוף ושלוות הנפש, ותזכי לראות את מדינת־ישראל חזקה, מצליחה, ושוכנת לבטח; מקבצת גלויות ובונה ארץ חמדה וחברה למופת, כמיטב משאת נפשך וברכת מעשיך, בעבר ובעתיד.

ב' דחוהמ"ס תשל"ה, 3.10.74

ברצוני להודות לכם, ידידי, שנעניתם להזמנתי, ובאתם לארוחת חג צנועה ונכבדה זו, וברשותכם אומר קצת דברים מעניין היום, ולכבוד אורחת הכבוד, הגברת גולדה מאיר.

במסורת ישראל, חג הסוכות נקרא: זמן שמחתינו.

אשתקד היה חג הסוכות זמן מלחמתנו על קיומנו ועל חרותנו, זמן חרדתינו ועצובנינו על בחורי ישראל שנפלו חלל יום יום ושעה שעה, באותה מערכה כבדה ואכזרית.

סוכה זו, במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל, יש בה משום סמל היסטורי של עצמאותנו.“סוכת דוד” – לפי המליצה העברית הקדומה. בשנה שעברה – קמו עליה אויבים להפילה, והנה היא קיימת, במלוא משמעותה ויוקרתה, ואנחנו יושבים בה שבת אחים יחד ביום חג.

חג הסוכות דהאירדנא, עדיין אינו זמן שמחתנו במובן האקטואלי, כפי שהינו זמן שמחתינו במובן המסורתי אך חוקי החיים, והציוויים הלאומיים והמדיניים, מחייבים אותנו, ואפשר לומר דוחקים בנו, שהחג הזה ייחשב כתחילת תקופה שלאחר הנכאים והקדרות, שממנו תתחיל – לעיני כל ישראל – פרשת בראשית של התאוששות, ריפוי לבבות שבורים שיקום אמונות ואמיתות שנחלשו, וחזוק ידים רפות וברכיים כושלות.

עברה עלינו שנה, רבת מאורעות ועתירת תמורות, שהתחוללו בתוכנו ומסביבנו. גלגל ההתפתחויות מסביבנו עדיין לא נעצר, ואנחנו רחוקים מחיים של שלווה. בחזיתות המלחמה – הפסקת אש והפרדת כוחות; האיומים בחידוש המלחמה נמשכים; המאבק בחזית המדינית – במלוא כובדו, וחזית הטירור מוסיפה להטריד.

מאידך, ישנם סימנים, הססניים במקצת, של התאוששות בצבא ההגנה לישראל, של ראיה מתבהרת והולכת של המשימות והאופקים המדיניים, בעיני המנהיגות הלאומית; של משב רוח מאוזן ומאזן בעתונות ובכלי התקשורת; דומני שכיוצא בדברים אלה אפשר לומר גם על המתרחש לאחרונה במדינות המערב, ובייחוד בארצות הברית.

מן הראוי אפוא לחזק ולעודד את התהליכים האלה, בלי להתעלם מן הבעיות ומן הסכנות, וודאי בלי להעלים אותן.

גלוי וידוע, שנכאים וקדרות, ואימה יתרה, אינם סגולה טובה להבטחת כושר העמידה, לחיזוק תקוות ההתגברות, ולעידוד יצר היצירה והעשייה.

יש אומרים, שנכשלנו בבטחון עצמי מופרז; אם הדבר נכון חזקה עלינו שלא נחזור עליו. אבל, כעם חפץ חיים ולמוד נסיונות, עלינו להזהיר ולהיזהר מפני המעבר לקיצוניות שנייה, מפני חולשת הדעת המביאה לידי רפיון ידיים.

וגם כשאנחנו מנסים מחדש להבין את העולם – ולהבין משמע להצדיק! – לא מחכמה נעשה אם התוצאה תישמע ותראה כאלו אנו דנים דוקא את עצמנו לכף חובה.

“והיה צדק אור מתניו והאמונה אזור חלציו” – נאמר. אנחנו חייבים לעמוד על האמונה בצדקתינו וביכלתנו, כפי שאנו עומדים כעל נפשנו במערכות המלחמה. הא בהא תליא.

* * *

ומלים מספר על צד נוסף בנושא זה. במשך השנה ערכנו חשבון אכזרי ונוקב עם עצמנו, על מעשים ומחדלים, על מחשבות ודברים. אין מי שיחלוק על הצורך ועל החשיבות של הבקורת ושל התוכחה. הבקורת על משגים והתוכחה על כשלונות נחוצות לנו לשם תיקון המעשים והדברים, ולשם שמירה על טוהר המידות וההתנהגות, ולשם הפקת לקחים.

לבי סמוך ובטוח, שחברי הכנסת והממשלה,צבא ההגנה לישראל, אנשי הרוח וההגות, המחנכים והמשפיעים, וכל אדם מישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, ילמדו ויפיקו ממאורעות השנה החולפת, ומן הבקורת והתוכחה שליוו את המאורעות, את כל הלקחים האפשריים, כל אחד בתחומו ומזווית ראייתו.

אולם, דומני שראוי לנו ליתן את הדעת על שלשה דברים בתחום הזה:

א) שבהערכת מצבינו נעשה גם מאזן כולל; נעמיד מצד אחד כל מה שעבר עלינו בדורות הראשונים והאחרונים, לרבות האנטישמיות והשואה הנוראה, רדיפות היהודים בעבר ובהווה בארצות ערב, והמאורעות ושאר פורענויות בארץ ישראל לפני קום המדינה, ומצד שני את הסך הכל שהגענו אליו, שאנו עומדים בו היום; או־אז יתברר, שעל אף כל המכשולים והסכנות, השגיאות והסטיות, צברנו עוצמה מרובה ונכסים מרשימים, והדרך אל עתיד יותר טוב – הולכת ונפרצת, הולכת ונסללת לפנינו.

עובדה אקטואלית והיסטורית היא, שמדינת ישראל, בת כ"ז השנים, נצרפה הפעם באש תופת של מלחמה קשה, שנכפתה עליה במפתיע, מלחמה נגד עצם קיומה ונגד קיום העם היושב בה, שמימדיה וסכנותיה עלו לאין שיעור על המימדים והסכנות של מלחמת השחרור.

אך, כמו במלחמת השיחרור, כן במלחמת יום הדין, יצאה ממנה מדינת ישראל כשהיא כתובה וחתומה לחיים של קיימא, כשהיא מציאות עובדתית ומשמעותית, בעיני ידידים ואויבים כאחד; כשכוחה עמה להשיב מלחמה שערה ולעמוד בגבורה נגד הקמים עליה. הם לא יכלו ולא יוכלו לה.

ועל אף היגון והסבל, ועל אף ההתרברבות והרהב של שליטים ערבים, מצווה עלינו להבליט את המאזן הזה שממנו תקוה לשלום אמיתי וממשי, שעתיד לבוא במוקדם או במאוחר, בבת אחת או בהדרגה אנו חייבים זאת לעם היהודי בישראל ובתפוצות הגולה; אנו חייבים זאת לבנים הלוחמים וליהודים המכוונים לבם לעלות לארץ־ישראל, חובה זו מוטלת על המנהיגים שבממשלה ושבאופוזיציה, על הסופרים והעתונאים ואמצעי התקשורת האלקטרוניים, על כל המי ומי שהאומה הפקידה את רוחה ואת עתידה בידם, ויש לאל ידם להשפיע על רוח העם, ולכוונה לאפיקים של אמונה וגבורה.

“על קרקע העם ובתחתיות נשמתו” – כלשונו של ביאליק – ישנם גנזי אמונה, בטחון תקוה, שאין להם סוף, וזוהי חובה גדולה וקדושה לאושש ולעודד אותם, שכן מהם ובהם גנזי ישועה והצלחה.

ב) כשאנחנו עוסקים בבקורת ובתוכחה ראוי לנו לזכור, שהאויב אורב לכל מוצא פינו. לא רק כדי למצוא בהם סודות ועובדות מסייעות, אלא גם כדי למצוא סימנים של התרופפות, שעליהם הוא בונה את חישוביו. זאת למדנו מחישוביו של נאצר ב־1967, ומאצטגנינותו של סאדאת במלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים סברו וקיבלו, חרטומי מצרים, שהיהודים נמצאים בתהליכי התשה פנימית והתרופפות, וזוהי שעה יפה להתקיף אותם דומני, שגם עכשיו הם רואים בחזיונותיהם דוקא את חולשותינו, דבר העלול לעודד אותם לנסות שוב. בידינו לעשות, שלא תהיה עוד טעות כזו בידם.

ג) ההתעוררות שקמה לאחר המלחמה, ברחבי הציבור ואצל יחידים רבים, שאיכפת להם חשיבותה לא תסולא בפז.

אולם, היינו מיטיבים לעשות אילו טרחנו לכוין התעוררות זו לאפיקים של דוגמא אישית, שהמתעורר – בייחוד כשהוא מבקר ומוכיח או רוטן, – יהא משמש בעצמו דוגמה אישית של מי שמעשיו מתוקנים. גדולתו של א.ד. גורדון היתה לא רק בדברים שהגה וכתב, אלא גם, ובעיקר, בדוגמה האישית המפולאה שלו. כיוצא בזה ברל כצנלסון, שחי חיים צנועים בתכלית, והיה נוסע לקונגרס במחלקה הרביעית מפני שאין חמישית. לכן היו הלבבות נכונים לקבל ולקיים דברי בקורתו ותוכחתו.

גבירותי ורבותי, לפי מסורת הקבלה, מזומנים אושפיזין לסוכה, והם אבות האומה; אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה. לפיכך נהוג להזמין אורחים לסוכה במקביל לאושפיזין. הילכך, סברתי וקבלתי שמן הראוי להזמין אתכם – אבות העם ומנהיגיו – להיות אושפיזין של סוכת הכנסת; ובראש האושפיזין – האשה הגדולה, רבת הכבוד ועתירת הזכויות, הגב' גולדה מאיר. הרבה מנהיגים דגולים – מלכים ומדינאים וראשי עם – עמדו לישראל מאז היותו לעם ועד היום. ביניהם שמור מקום כבוד לגולדה מאיר, שנטלה חלק חשוב בהנהגת האומה, בתקופה שאין דומה לה בדברי הימים.

עם פרישתה של גולדה מראשות הממשלה, ומחברותה בכנסת, רשמנו אותה בספר הזהב של הקהק"ל, שזוהי תעודת הכבוד החשובה ביותר שיש לנו. אמנם, פרישתה גם מחברותה בכנסת, לא נתקבלה על דעתנו אבל כבודה – רצונה. אני מאמין שהיא תוסיף לתרום לעם ולמדינה – עוד שנים רבות – מברכת חכמתה, חום אמונתה, קסם השפעתה וחן הליכותיה.

כלנו שמחים, לראות אותך, גולדה היקרה, כשאת שופעת רעננות, ומאחלים לך חיים ארוכים, בבריאות טובה של הגוף והנפש, ותזכי, יחד עם כולנו, לראות את מדינת־ישראל ועם ישראל חיים בשלום ובבטחון, ומגשימים את השאיפות הלאומיות, והציפיות החברתיות, שכל כך הרבה שנות עמל ומסירות נתת למענן.

כה לחי!

במשכן הכנסת, י"א באלול תשל"ו, 6.9.76

התכנסנו כאן, בבית המחוקקים, למיפגש חגיגי לכבוד נשיא בית המשפט העליון, פרופ' שמעון אגרנט, לעת הגיעו לגיל שבעים וסיום כהונתו בבית המשפט העליון.

שמא ישאל השואל: לשמחה מה זו עושה? מה לחגיגות ולשני התאריכים הללו? הרי “לכאורה” – אם להשתמש בלשון משפטית – ראוי להצטער על שפרופ' אגרנט צריך להיפרד מכהונתו הרמה כשעדיין הוא במלוא כוחו, כשרו וצלילות דעתו בשנת ה־"ע", אפשר לומר עליו: “בין פורת עלי־עין”. יתירה מזו: כלום לא היינו שמחים יותר אילו היינו מסובים היום עם פרופ' אגרנט ביובל החמשים שלו, כשהוא צעיר ב־20 שנה?

אכן, גם בנסיבות אלה, שהטבע והחוק החָרות – יצרו אותן בלי להניח מקום להירהור ולעירעור, – יש ויש מקום לשמוח.

הבה נשמח, אפוא, עם פרופ' אגרנט, ועם רעיתו, ונברך ברכת הנהנין על שבעים השנים הטובות והפוריות שלו וכן על עוד 50 שנה נוספות שגם הן תבואנה ותהיינה בגדר ודאות, כמו שבעים השנים הקודמות.

נשמח, יחד עם שוחרי־דעת רבים, שאף על פי שפרופ' אגרנט לא יישב עוד על כס המשפט הרי יש סבירות גבוהה שהוא יישב על כס ההוראה, וכשם שהעמיד עד כה תלמידים הרבה, כן יקנה לתלמידים רבים מחכמתו מן הידע המופלג שנתברך בו, ומן הנסיון העשיר שצבר.

ונשמח, בזכות בעל השמחה, הוא ושכמותו, אלה שקדמו לו ואלה שפעלו עד היום במחיצתו ותחת נשיאותו, שמדינת־ישראל זכתה, מראשית צעדיה, ועד היום הזה, שעמדו לה שופטים מובחרים בכישוריהם ומצויינים באישיותם, כמיטב הציפיות, הבאות לידי ביטוי בתפלת “השיבה שופטינו כבראשונה”.

שופטינו, היושבים על מדין ומאזני הצדק בידיהם האמונות, הינם האבן הראשה, המייצבת את המערכת המסועפת של הרשות המבצעת, וכן את הנדבכים של ההתרכבות האידיאית והמוסרית של החברה הישראלית.

זוהי זכותה הגדולה של מערכת בתי המשפט שלנו, זכות שיש לה משמעות מכרעת לגבי קיומנו ועצמאותנו.

בשבוע שעבר קראנו בפרשת “שופטים ושוטרים, תתן לך בכל שעריך” את הפסוק “צדק צדק תרדוף – למען תחיה וירשת את הארץ” הסמיכות בין מינוי שופטים ורדיפת צדק – מובנת מאליה. אך מה ענין הסמיכות בין רדיפת הצדק לבין החיים והתחיה וירושת הארץ? על כך אומר רש"י על פי גמרא סנהדרין, ל"ב, “כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם” משמע, תחייתנו, ונצח ישיבתנו על אדמת אבותינו, מעוגנים, בין השאר, גם על דיינים כשרים השופטים את העם משפטי צדק ואמת.

פרופ' אגרנט זכה לעמוד בראש מערכת הדיינים הכשרים והמוכשרים, של מדינת ישראל, וזוהי זכות גדולה שאין לה שיעור ואין ערוך לה.

הוא ידוע בכך שמשנתו סדורה וברורה, הרצאותיו לתלמידי הפקולטות למשפטים, ופסקי הדין שלו, מלאים רוח חכמה והומניסם, וסיגנונו מדוייק ותמציתי.

אבל מה שלא ידוע כל כך בציבור הוא מוצאו.

גלוי וידוע, שמדינת ישראל היא מדינת קיבוץ גלויות, שהגיעו ובאו מיותר ממאה ארצות תבל. וכל שבט עולים תרם ותורם חלקו, ברב או במעט, לגיבושה של החברה הישראלית ולעיצוב דמותה; הפרופ' אגרנט הוא, אפוא, אחת התרומות הטובות והמשובחות שתרמה יהדות ארצות הברית לקיבוץ הגלויות ולמיזוגן בישראל, באמצעות החוק והמשפט.

הבא אפוא נברך את פרופ' אגרנט ביום חגו־חגנו: –

שעוד ינוב בשיבה, כשהוא נהנה מבריות גופא ונהורא מעליא, ונאמר לו ולרעיתו הכבודה:

כה לחי!

משכן הכנסת, א' באב תשל"ב, 12.7.72

זכות גדולה נתגלגלה לידי, כיושב־ראש הכנסת של מדינת ישראל, להיות ראשון מקבלי־הפנים והמברכים את עולי הרגל לוועידת היובל של הסתדרות ציוני אמריקה, הנערכת ברוב עם, זו הפעם השלישית, במדינת ישראל.

זכותה וגאוותה של הסתדרות ציוני אמריקה על כך שהיא נוסדה באותה שנה שייסד ד"ר הרצל את ההסתדרות הציונית העולמית לפני שבעים וחמש שנים, כדרך שמדליקים נר מנר, ובמשך כל השנים, עד היום הזה, היתה והינה משענת נאמנה, ברוכת־מעש והישגים, לתנועה הציונית ולהגשמת משימותיה, יעודיה ומטרותיה, שהם: גאולת עם ישראל והקמת מדינת היהודים – כשני צדדים של מטבע אחת.

וכיוון שאנו מסובים היום במשכן הכנסת, המסמלת ריבונותה של מדינת ישראל והמייצגת את משטרה הדמוקרטי של המדינה, יורשה לי להזכיר כי, כאשר ארגן ד"ר הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים בבאזל בשנת 1897, הוא עשה מעשה מהפכני. בנוהג שבעולם – מדינה קודמת לפרלמנט. כשיש מדינה, אפשר לייסד בה פרלמנט. הרצל סבר וקיבל שאם יהיה לעם היהודי פרלמנט – יוכל לייסד מדינה. לא היתה זו איפוא פנטסיה כאשר רשם הרצל ביומנו, בסיום הקונגרס הראשון. את המלים: “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים”.

הרצל הבחין שהעם היהודי חולה בשתי מחלות קשות, שבגללן אינו יכול להתאושש. הוא מפוזר בין העמים ומפורד בינו לבין עצמו. בדרך זו הגיע הרצל למסקנה שכדי להגשים חזונם ותקוותם, רצונם וציפיותיהם של היהודים בכל הדורות, כולל בני דורו־הוא, צריך לרפא את העם משתי מחלותיו, והתרופה היא אחת האחדות, אחדות העם, אחדות התנועה הציונית ואחדות המעשה הציוני הגואל.

כולנו גאים על ההישגים שעלו בידינו במשך שבעים וחמש השנים אך אסור לנו לשכוח אף לרגע שכל ההישגים הללו באו לנו מכוח תרופת הפלאים, שרקח והגיש לנו ד"ר הרצל ז"ל.

גבירותי ורבותי, על אף שמחת ההישגים עדיין רובצות עלינו שתי דאגות כבדות.

האחת – אין די יהודים בארץ ואין די עולים לארץ. אחרי 75 שנות התנועה הציונית ו־25 שנות המדינה, עדיין לא הגענו במדינת ישראל לכדי 20% מכלל העם היהודי. יש עכשיו קילוח מבורך של עליה מברית המועצות ואנו שמחים בה מאד; אך מטרידה אותנו השאלה כמה זמן צריך לעבור עד שנזכה לראות לפחות מחצית העם היהודי במדינת היהודים.

שניה – חסר לנו השלום. אנחנו מוקפים ארבע חומות של איבה ואויבים. שכנינו הערבים, העולם המוסלמי, הקומוניזם העולמי על כל דורותיו ופלגיו, וכן שרידי האנטישמיות שמעט מעט קמים ומתעוררים. בן־סירא אומר: אל ירבו בעיניך אלף ידידים ואל ימעט בעיניך אויב אחד. לנו יש מיליוני אויבים והידיד הנאמן היחיד שלנו הוא העם היהודי. כמובן שישנם גם חסידי אומות העולם שהבולטים ביניהם הם ידידינו בעם האמריקאי ובממשלתו אולם כיוון שבמאזן שלנו יש עודף רב של שונאים על הידידים דרושה לנו עליה גדולה של יהודים ודרושים לנו חיי שלום בינינו ובין שכנינו ואף אם יישמע הדבר מוזר הרי אין בלבנו כל ספק שאכן הא בהא תליא בכל שירבה מספר היהודים בארץ כן ילך השלום ויתקרב אלינו.

רבותי, לא אבוא לפרט לפניכם מה רבו מעשיה ומה גדולות זכויותיה של הסתדרות ציוני אמריקה הלא הם חקוקים לנצח בספר המאבקים וההישגים של עם ישראל, התנועה הציונית ומדינת־ישראל.

יחד עם זאת אנו מצפים מכם ומוועידתכם למאמצים נוספים ומוגברים למען עליית יהודים רבים לארץ, למען הוספת נדבכים חדשים לבנין המדינה, למען הגברת תהליכי האחדות והליכוד בעם היהודי, בתנועה הציונית ובמדינת־ישראל, ולמען המשך המסורת המפוארת של הסתדרותכם ושל האישים הדגולים שעמדו בראשה ופעלו מכוחה. לא זכיתי להכיר את גדולי מנהיגיה של הסתדרותכם, השופט ברנדייס ז"ל. אבל זכיתי להכיר אישית את ד"ר סטיפן וייז לעת זקנתו ואת ד"ר אבא הלל סילבר ז"ל כשהיה בשיא כוחו, וייבדל לחיים ארוכים וטובים ד"ר עמנואל ניומן ואני יכול לומר בלב שלם, אשרי התנועה ואשרי העם שעמדו להם אישים אדירי־מעש ורבי־תהלה כאלה.

כ"ז בניסן תשל"ג, 27.6.73

דוגמה מני רבות, לשינוי המהותי והמשמעותי, שחל במערכות העם היהודי – מאז קמה מדינת־ישראל לפני כ"ה שנים – תשמש ההתכנסות הנכבדה הזאת, של הנהלת הקונגרס היהודי העולמי, בטרקלין משכן הכנסת: בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת־ישראל הריבונית והדמוקרטית.

הקונגרס היהודי העולמי, שנוסד לפני 37 שנים, בפתח תקופה של ליקוי מאורות, ושל אימה־חשכה שנפלה על עמנו, – הספיק מאז להתכנס פעמים רבות, – לצורך דיוניו והתוויית דרכי פעולתו, – בצל קורתם של אולמות מאולמות שונים בבירות העולם; אבל אף אחד מן האולמות ההם לא היה בחזרת בית אלא רק אכסניה ארעית בשביל נציגי העם, שבכל מקום שישב היתה ישיבתו ישיבת ארעי, בין בעיניו ובין בעיני העמים שבתוכם ישב.

אך זאת הפעם הנכם מתכנסים בין כתלי הבית, בהא הידיעה, בית עצמאותנו, עצמאות שעליה תפארתנו; בית שאליו, אל המדובר בו והנעשה במאמרו, נשואות עיניהם ונטויות אזניהם של רבים בישראל ובעולם היהודי, וגם בקרב שאינם בני־ברית.

ושמח אני שמחה מרובה, על ההזדמנות שעלתה בחלקי, כיושב־ראש הכנסת, לארח התכנסותכם ולברך אתכם בשם הבית הזה, ולאחל לכם דיונים מוצלחים ומעשים פוריים.

היתה לי הזכות לקחת חלק צנוע בהתכנסויותיו של הקונגרס היהודי העולמי, בדיוניו ובשליחותו, וגם להיות עד לחלק מפעולותיו ולתוצאותיהן הברוכות באחת מארצות ערב. ויכול אני לומר, שבאותן הזדמנויות היה הקונגרס, והשליחים שהופיעו מטעמו, כמלאך המופיע בעת צרה כדי להושיע וכדי להציל.

בשנים האחרונות נטו צללים של תהייה ושל ספקנות לגבי מעמדו, קיומו ותפקידו של הקונגרס. גם סימנים אלה מעידים על התמורות הגדולות, שחלו בחיי עמנו, בייחוד כשיש לנו מדינה, ופניה הולכים במערכות ישראל, מערכות פנים ומערכות חוץ.

הילכך, יורשה לי לצרף את הערכתי ואת דעתי האישית, להערכתם ולדעתם של רבים, ששליחותו ומלאכתו של הקונגרס עדיין לפניו, היום ומחר כתמול שלשום, וקיומו הוא צורך חיוני לעם היהודי, נוכח נסיבות, התרחשויות ותהליכים, שיש להם השפעה מרחיקת לכת על המשך הקיום של היהודים ושל יהדותם, והם מטילים משימות גדולות על מדינת־ישראל, על ההסתדרות הציונית ועל הקונגרס היהודי העולמי, כל אחד בתחום חובתו ושליחותו.

הרשו נא לי להצביע על שלשה דברים מתוך המכלול הגדול של בעיות ומשימות העומדות לפניכם ולפנינו:

א. ההתעוררות הכבירה והמופלאה של יהדות רוסיה, שהפתיעה אותנו, ואנחנו נתבעים להתעוררות גדולה ולמעשים גדולים כדי לעזור ליהדות זו במצוקותיה ובהתעוררותה, ולהחיש גאולתה, שבגאולתה גאולה לעם היהודי כולו.

ב. זעקתם הקורעת לב של שרידי היהודים בארצות האיסלם, הסובלים והמדוכאים, כאחד מגאולי גלות ערב – מתעוררת בי חלחלה כאשר אני מביט אחורנית ומהרהר מה היה יכול להיות גורלם של שלשת רבעי מיליון היהודים בארצות האיסלאם אלמלא נזדרזו, ואלמלא זורזו, לצאת משם בעוד מועד. השארית הנשארה זקוקה למעשים מיידים של הצלה.

ג. ואחרון אחרון הכביד, תהליך הטמיעה ונישואי התערובת המזנב במחנה ישראל ועוקר מתוכו מן הצעירים ומן המשכילים ומן המוכשרים והמוצלחים שבהם.

עצוב לחשוב, שכאשר היו היהודים משועבדים שמרו בקנאות על יהדותם לבל ידח ממנה נדח. ודוקא תנאי הרווחה והשלווה, שהגיעו ובאו, בזמן הזה, הם הגורם המושך ליציאה אל מחוץ למחנה. בייחוד גדולה ומהירה הסכנה בקהילות היהודיות הקטנות והפזורות והמבודדות.

דרושה התאזרות כל הכוחות, ושימוש בכל קורטוב של יכולת ארגונית, ושל השפעה אינטלקטואלית, כדי לעצור במגפה בטרם תפיל חללים רבים.

בכנסת, ז' בכסלו תשל"ז, 13.11.72

חברי הכנסת, הזדמנות נדירה ונעימה הזדמנה לנו היום. ביציע האורחים הנכבדים של הכנסת יושבים חברי הנהלת ועד שליחי הקהילות בבריטניה, ובראשם יו"ר הוועד מר מיכאל פידלר, שהוא גם חבר בית הנבחרים הבריטי.

הם באו לישראל כאורחי ההסתדרות הציונית העולמית, לכבוד חגיגות הכ"ה של מדינת ישראל ולמלאת 75 שנה לקונגרס הראשון.

בשמכם ובשמי הנני מקדם אותם בברכה המסורתית: שלום וברוכים הבאים.

נוכחותם של אורחינו אלה בישיבת הכנסת היא מאורע חשוב, סמל וביטוי למסכת היחסים והמעשים, השזורה בין יהדות בריטניה הגדולה לבין מדינת ישראל, מראשית צמיחתה ועד היום הזה, ועד בכלל.

ההיסטוריה היהודית זוכרת ותזכור את דמותו ופעלו של “הזקן גדול העלילה”, סיר משה מונטיפיורי, שלפני כמאה ושלשים שנה, עמד בראש ועד שליחי הקהילות, נטל על עצמו אישית, ומשך אחריו את יהדות בריטניה שתיטול על עצמה, את התפקיד של מעורבות פעילה ורבת־פנים בענייניהם ובגורלם של קיבוצי היהודים הנתונים במצוקה, בדומה ושלא בדומה למצוקה שבה נתונים כיום יהודי ברית המועצות ושרידי הקהילות בארצות ערב, על פי הכלל: “ישראל ערבין זה לזה”.

מונטיפיורי העלה את ענין ישוב הארץ בכלל ואת בנין ירושלים בפרט, על ראש דאגותיו ופעלו. וכן עשתה ועושה יהדות בריטניה במשך עשרות שנים, בתדירות וללא אתנחתא, על אף תמורות העתים, היא מוסיפה להיות לעזר לקהילות ישראל הזקוקות לעזרה, ומשענת נאמנה למדינת ישראל.

שר האומה נטה חסד ליהדות זו, והציל ומילט אותה מצפרני השואה הנוראה, שפקדה קהילות ישראל בכל יבשת אירופה; והיא נותרה גרעין מוצק של קיום יהודי ושל גאווה יהודית ושל פעילות יהודית. מוסדותיה המסועפים, ועל כולם ועד שליחי הקהילות, הינם מכשיר רב־עצמה, העומד על משמר הקיום היהודי, הכבוד היהודי והעשייה הפעילה בתחומי הדת, הלאומיות והגשמת הציונות;

בדברי ימי הגשמת הציונות תיזכר בהוקרה העובדה שהצהרת בלפור, שבחודש זה מלאו לה 55 שנה, ניתנה על ידי הלורד רוטשילד, היהודי הבריטי, אחד ממשפחת הרוטשילדים, שמילאו תפקידים מרכזיים בוועד שליחי הקהילות.

ובלי להיכנס, בהזדמנות זו, להערכת שיעור חלקה של הצהרת בלפור בקידום מטרותיה של הציונות, עד להקמת מדינת־ישראל, – הנה ברור לנו, שאלמלא היתה קיימת קהילה יהודית גדולה, חשובה וגאה, בבריטניה, ספק אם בכלל היתה ניתנת הצהרת בלפור.

בואם של ועד שליחי הקהילות לארץ, וההתכנסות החגיגית של מנהיגי יהדות בריטניה והתורמים הראשיים שבה, העומדת להתקיים בימי החנוכה, כאן, במשכן הכנסת, הם חוליה בשלשלת הזהב של יהדות זו, שלשלת שלא תינתק של מסירות ונאמנות לענייני היהדות ולענייניה של מדינת ישראל;

ולבסוף אזכיר כי ועד שליחי הקהילות הוא הגוף הפרלמנטרי היהודי הוותיק ביותר בעולם, והוא גם בנוי על פי מתכונת הפרלמנטריזם הבריטי.

ברכתנו, ברכת הפרלמנט הריבוני של מדינת ישראל, מוגשת בזה לפרלמנט היהודי הוותיק ביותר בתפוצות הגולה. שאו שלום וברכו בשמנו את כל אנשי קהילתכם כברכת משורר התהלים:

יברכם השם מציון וראו בטוב ירושלים.

י"א בתמוז תשל"ד, 2.7.74

בשמחת לבב באתי לברך את ועידת “העובד הדתי”, לא בלבד כיושב־ראש הכנסת, ולא בלבד כאחד מוותיקי תנועת העבודה הישראלית, אלא גם כמי שבמשך עשרות שנים הינו מעורב, מעורבות מלאה ומגוונת, – הן בתחום החשיבה והן בתחום העשייה – בנושא הזה ששמו: העובד הדתי.

כדאי מאד ומעניין מאד לשלוח מבט, ולו חטוף וקצר, מן המצפה של הוועידה הזאת, אל הדרך הארוכה, המפותלת ורבת המכשולים שהנושא הזה, ונושאיו, עברו בה עד הנה. ואז יתברר לנו כי נקודת בראשית היתה העליה השניה.

אנשי העליה השניה, אבות תנועת העבודה הישראלית, נשאו את נס כיבוש העבודה, – כיבוש עצמם לעבודה וכיבוש העבודה לעצמם, – כדגל של מרד במציאות היהודית והציונית של הזמן ההוא, כזעקת הקרב שלהם לתחייה לאומית ולבניין הארץ.

לימים, הרימו גם את נס כיבוש הקרקע להתיישבות, והחלו לקבוע סדרי חיים חדשים, שמהם צמחו, במרוצת הזמן, התנועה הקיבוצית והתנועה המושבית.

ולפי שבטרם עלותם לארץ הושפעו מקצתם מן התנועות המהפכניות של הזמן ההוא, – שאחת המטרות לחיצי לעגן ומהפכנותן היה הדת, – נשמע בתוך זעקת הקרב של אנשי העליה השניה גם צליל נגד הדת שלנו. הקול הזה היה צורמני ולא טבעי, שכן תנועת עובדים יהודים וציונים, שמקור נביעתה הוא היהדות ומורשתה. – היאך תימצא צידוק לקיומה ולמעשיה, באין על מצחה תו יהודי מקורי?

אולם, שר האומה זימן לאנשי העליה השניה, בראשית דרכם, את עולי תימן, היחידים מבין כל שבטי העולים בזמן ההוא, הלכו לכיבוש העבודה, ובידם לא היה אלא דגל אחד, הוא דגל האמונה והנאמנות למורשת ישראל ולציוויי גאולתו.

אנשי העליה השניה רצו בתימנים שיהיו יחד חברים איתם. אך היה ברור, שבלי הסדר המתקבל על הדעת בתחום הדת לא תיכון ברית חברות בין אלו לאלו.

משום כך כבר מראשית צעדיה של ההסתדרות, לפני חמשים וארבע שנים היה ברור למייסדיה וסוללי דרכה, שיש צורך חיוני למצוא שפה משותפת, ולהביא לידי מעשה משותף, לא בלבד עם עולי תימן אלא עם כל אנשי העבודה הדתיים; ומשעה שקמה תנועה חלוצית התיישבותית, קיבוצית ומושבית, של המחנה הדתי – גדל שבעתיים הצורך בשפה משותפת ובמעשה משותף; מאז נעשו נסיונות שונים; אך הנסיון החשוב ביותר הוא זה שעליו נדברו ברל כצנלסון ז"ל וייבדל לחיים ארוכים אברהם ארליך, נסיון שסמכו עליו ידיהם המנוח דוד רמז והמנוח יוסף שפרינצק – להקים במסגרת ההסתדרות את העובד הדתי.

הכוונה המוצהרת היתה ליצור מסגרת בשביל החברים הדתיים בהסתדרות, שמספרם הלך וגדל משנה לשנה, לא חלילה כדי לגרום לבדילותם ולהסתגרותם ולא כדי שיעשו שבת לעצמם, אלא דווקא כדי להוציאם מבדידותם, כדי לתת בידם מכשיר שבאמצעותו ישתלבו בתוך ציבור פועלי ישראל, הן במעגלות העבודה והכלכלה והן במעגלות החברות והייצוג, כשווים בין שווים, כשהחברים הדתיים מתכבדים בפיאות ובטלית ובשמירת השבת וכשרות המאכלים, בלי שהדבר יכביד עליהם או שיכביד על זולתם.

בצד הכוונה המוצהרת היתה עוד כוונה עמוקה ונאצלה, שאותה הגה ברל כצנלסון, המשיכו בה חברים שונים והיא, שהעובד הדתי יהיה נר לרגלי פועלי ישראל ואור לנתיבתם, הן כציבור והן כיחידים, לשם חיזוק זיקתם והכוונת תודעם אל צור מחצבתם ואל מקורם כיהודים נושאי חזון התקומה הלאומית והרוחנית של נקבצי הגלויות;

שתי הכוונות, זו המוצהרת וזו העמוקה והנאצלת, חייבו מראש ומלכתחילה, שמסגרת העובד הדתי תיקרא אמנם סיעה, אך לא תהיה סיעה ככל הסיעות וודאי שלא מפלגה ככל המפלגות.

ברל כצנלסון, כפי שהכרנו אותו ושאבנו מבאר הגותו, חתר כל ימיו לאחדות כוללת של ציבור העובדים ולאחדות כוללת של העם היהודי, כשבכללו, ואפשר לומר בתשתיתו, ציבור העובדים המאורגנים.

יתירה מזו, הוא הוקיר וכיבד את המחנה הדתי, ובייחוד את תנועת תורה ועבודה הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל, ואף ביקש להקטין מרחקים שבינם לבין פועלי ישראל המאוגדים בהסתדרות ולהביא לידי אחדות ביניהם. כל שכן שלא עלה על דעתו להעמיד להם מפלגה דתית כנגדם, שתתחרה בהם ותתנצח איתם.

אדרבה, הוא ראה בייסודו של העובד הדתי מעין דוגמה שתשכנע את כל המחנה הדתי, בייחוד אנשי העבודה והחלוצים המתיישבים, וכאילו נאמר להם בזה: בואו וראו במו עיניכם מה ברוכה ומה טבעית האפשרות, שהעובדים והחלוצים והמתיישבים, הדתיים ושאינם דתיים, יחיו יחד ויפעלו בתוך מסגרת אחת, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

כל הכוונות הללו היו ונשארו בעינן, בתוקפן ובחיוניותן מאז ועד היום. מייסדי העובד הדתי, שמרו להן אמונים בדבקות ובעקשנות כיאה ליהודים מאמינים ומתמידים.

הנסיונות והמאמצים להוציא את הכוונות הללו מן הכוח אל הפועל, שגם עבדכם נטל חלק בהם, – נמשכו עשרות שנים. פעמים שההצלחה האירה להם פנים ופעמים שהגיעו עד שערי ייאוש ודעיכה.

אולם, בשנים האחרונות כמו באה עת דודים לעובד הדתי; ההצלחה האירה לו פנים, הוא זינק מתוך הגרעין הוותיק של חבריו, זכה לתוספת כוח חדשה ורעננה, ויצא לדרך המלך, כשהוא שואב מאותה באר מים חיים אשר חפרוה הוגים כרוה בעלי כוונות טובות.

וכשאני רואה היום את הוועידה הזאת, לאחר שזכיתי להשתתף בוועידות קודמות, וכן בהתוועדויות שונות של העובד הדתי, יכול אני לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ולבסוף יורשה לי להביע בשולי ברכתי שלוש משאלות:

ראשונה, מאז מלחמת יום הכיפורים מהלכות במחנה בית ישראל רוחות רעות של תהייה ונכאים. ועידה זו, של עובדים דתיים, מאמינים בני מאמינים, צריכה לתרום חלקה לעידוד רוח העם ולחיזוק אמונתו בנצח קיומו של העם היהודי, בצידקת קיומה של מדינת ישראל ובודאות קיומה, לעולם ועד על אף כל השיטנה והמזימות.

שנית, העובד הדתי צריך להרחיב צעדיו תחתיו, לעלות גם הוא על דרך ההגשמה החלוצית, רוצה לומר שיקים התנחלות של חלוצים צעירים, שמעליה יתנוסס דגל העובד הדתי.

ושלישית, שהעובד הדתי יעשה כל אשר לאל ידו, אם לא למעלה מזה, כדי להשבית מחלוקת ולהשכין שלום ברבנות של ישראל, כדי להחזיר לה את כבודה בעיני כל בית ישראל.

העם בישראל רוצה ברבנים שלא רק יורו לו בענייני דת ודין אלא שגם יהיו עטרת כבוד ליהדות ולעם היהודי.

אסיים ברכתי לוועידת העובד הדתי בפסוק:

ברוך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.

כ"ט בכסלו תשל"ו, 3.12.75 במשכן הכנסת

כבוד נשיא המדינה, ראש ממשלת ישראל, יו"ר בפועל של הסוכנות היהודית, הגב' גולדה מאיר, הרב הראשי הראשון לציון, שרים, חברי כנסת, פרנסים ושליחים של עם ישראל לתפוצותיו, כל קריאי מועד לכנס ירושלים לאחדות ישראל, גבירותי ורבותי!

כבדו רב עלה בחלקי, להקביל פניכם בברכת שלום, וברוכים הבאים, בשם הכנסת, בית הנבחרים של מדינת ישראל הריבונית.

גבירותי ורבותי, הכנס הנכבד הזה, של ראשי העם ונבחריו נועד לתת ביטוי, מחודש ומחוזק, לאחדות היהודית המקודשת מימות עולם, ובייחוד כדי לתת ביטוי רגשי ומוסרי, ותמיכה מעשית ותכליתית, של האומה כולה, בתנועה הציונית ומפעליה, ובמדינת־ישראל, מאבקיה, עמדותיה ויעדיה.

בזמן האחרון התקדרו בשמי חיינו עננים מדאיגים: שוב עומדים עלינו אויבים חדשים־ישנים, הפעם מפאת מזרח, הזוממים, ומנסים, להטיל דופי בעם היהודי ובטוהר כוונותיו ומעשיו, לארגן עליו חרם כלכלי חברתי, לבודדו במטרה להביאו חלילה עדי אובד.

במיוחד יצא הקצף על הציונות, כאשר שבעים ושתיים אומות ערביות־מוסלמיות וקומוניסטיות וגרורותיהן, החברות באו"ם, הטילו בה שיקוץ משומם של גזענות ואיבה ובכך פגעו בבבת עינו של עם־ישראל לדורותיו.

האומות הללו, מי מתוך זדון־לב ומי מתוך קטנות מוחין, פגעו בצורה מחפירה ונפשעת בחזון הנביאים של שיבת ציון, ובעם היהודי, אשר מעולם לא חדל מתקוה ומתפלה לשוב לארץ אבותיו; הוא גם לא נעדר ממנה מעולם, ומעולם לא פסקו מאמצים של יחידים ושל קבוצות לעלות לארץ ולהתיישב בה, על אף כל הקשיים והסכנות.

“חטאה” הגדול של הציונות, שנתנה את הכלים להגשמת כיסופי הדורות, והיא הצליחה, ב־70–80 שנות פעילותה, להביא ישועה ופדות ומקלט, ליהודים שנרדפו על־ידי האנטישמיות והמהפכה הבולשביקית לפני כחמישים שנה; לשרידי מחנות ההשמדה הנאצית לפני כשלשים שנה; למאות אלפי יהודים שהיו נרדפים ומושפלים בארצות ערב; וכיום פתחה שעריה לרווחה לפני יהודי ברית המועצות הצמאים לחירות, ומבקשים לחיות חיים יהודיים מלאים וחפשיים, יד ביד עם אחיהם וקרוביהם במדינת ישראל.

ועד שאנו פונים כה וכה הולכת ונפרשת פרשת תככים ומזימות נגד מדינת־ישראל, על־ידי אותם גורמים, נושאי משך הזרע של משטמה ושנאה.

בעצרת האומות המאוחדות, ובמועצת הבטחון, הגיעו הערבים ומסייעיהם למעמד המאפשר להם לכפות על כל מוסדות האו"ם את רצונם הם, את סיגנון דיבורם ודרך מחשבתם, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות ונגד העם היהודי. כך הצליחו להקנות הכשר בינלאומי לאש"ף – ארגון המרצחים, שבתמיכתן ובעידודן של מדינות ערב צבר לעצמו אין ספור של מעשי רצח נתעבים ושפלים, של ילדים, נשים ואנשים, ההולכים לתומם, ושמטרתו המוצהרת היא השמדת מדינת־ישראל, וכשלב ראשון – הקמת מדינה פלשתינאית מיליטנטית־אש"פית בשטחים שיפונו על־ידי ישראל כמירשם קטלני לעתיד קיומה ובטחונה.

למרבה הצער, חלושה והססנית עמידתו של העולם החפשי כנגד המסע המרושע הזה; יש משהו באווירה, המעורר בנו זכרונות עגומים משנות השלושים, שקדמו למלחמת העולם השניה, שהביאה בעקבותיה שפיכות דמים איומה בעולם, ושואה נוראה על בית ישראל ברחבי אירופה. אם העולם כבר הספיק לשכוח אנו עדיין לא שכחנו, ולעולם לא נשכח, את הגל ההוא של משטמה, תוקפנות ומזימות השמדה, שמצא לפניו פיק ברכיים, רפיון רוח מַעַל והפרת אמונים, נסיגות והסגרת עמדות, בזו אחר זו, לידי המחנה התוקפני, ועד שהתעורר העולם החפשי לעמוד על נפשו היה כבר מאוחר מדי וקשה מדי.

עודדה אותנו העובדה, שכל מדינות המערב – ואחרות כיוצא בהן – הצביעו נגד ההחלטה של גינוי הציונות, ומדינות רבות נמנעו מלהצביע בעדה.

כך יצאו אישים רבים, אנשי רוח ומצפון, במחאות נזעמות ובדברים נמרצים וכנים, נגד ההחלטה הנואלת הזאת, ואנו שולחים מכאן ברכת חזק ואמץ.

יחד עם זאת, ברור לנו, שהידיד הנאמן ביותר והמסור ביותר של העם היהודי, ושל הציונות ומדינת ישראל, הוא העם היהודי עצמו, למוד הסבל והפורענויות, שעל פני חייו ותולדותיו חרות הצו: אם אין אני לי מי לי, וכדברי הנביא איש רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

בימי החנוכה האלה, כשאנו מדליקים הנרות על הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות, שנעשו לאבותינו ולנו, בימים ההם ובזמן הזה, – נקרא את העם כולו, יחידים וקהילות, ללא יוצא מן הכלל, לקום ולהתייצב ולהתנדב לעזרת העם.

נעיר ונתעורר כולנו, מתוך הערכה מפוכחת, שבעם ישראל ובמדינתנו צפונים כוחות רבי ערך, ולרשותנו עומדים כיום כלים ויכולת, שלא היו לנו במשך שנות גלותנו, – אם רק נדע להפעיל אותם במלואם ובעוד מועד, – ובייחוד, מתוך אמונה ובטחון בצור ישראל וגואלו ובנצח ישראל אשר לא ישקר ולא יינחם.

ואסיים דברי וברכתי בלשונו של משורר תחייתנו, חיים נחמן ביאליק:

לבשו נא עוז, דרכו נא עוז!

לעזרת העם!

במה? – אל תשאלו

במי? – אל תבדוקו, – כל לבו ידבנו.

כל קרבן – יירצה, כל מתת נאמנה!

כל פליטת הטוב, שריד העוז

והאורה, שהותיר עוד אל בלבבנו פנימה –

הבה נלקט, לאחדים נאגרה,

ועל נס ביום חילינו נרימה.

וילוקטו אלינו מקדם עד ים

חיל גדול לעזרת העם…

חשפו האור! גלו האור!

משכן הכנסת, כ"ח בחשון תשל"ז, 21.11.76

שמח אני שאתם מקיימים ישיבת הנעילה של ועידתכם החשובה כאן במשכן הכנסת. כמארח הנני מתכבד להביא לכם את ברכת הבית הזה, שאני מופקד עליו, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל.

4 דברים מייחדים את ועידתכם ומרוממים את חשיבותה למדרגה גבוהה ואלו הם:

א. זוהי ועידת היובל של תנועתכם. קיום רצוף של תנועה במשך יובל שנים – זהו מאורע גדול מצד עצמו. יתר על כן, יובל השנים הזה האידיאולוגי, הדרמטי והמהפכני בתולדות עם ישראל.

ביובל השנים הזה ירדו סמוכים וכרוכים: השואה באירופה; הקמת מדינת ישראל, פדותם של המוני יהודים שהיו שרויים במצוקה הן במחנות והן בארצות האיסלם פריצת הדרך אל יהדות רוסיה וכן תמורות מרחיקות לכת, לחיוב ולשלילה, בזרמי המחשבה, בהלכי הרוח ובתהליכי הקיום בעולם היהודי.

ב. אין זו הפעם הראשונה שועידתכם מתקיימת בירושלים אך זוהי עובדה בעלת משמעות היסטורית ואידיאית שבסיכום 50 שנות פעילות, התפתחויות ותמורות בתנועתכם מתקיימת ועידת היובל בציון, היא ירושלים, נשמת האומה מעולם ועד עולם.

ג. הוועידה מתקיימת סמוך להצטרפותכם הפעילה והמלאה לתנועה הציונית. אמנם מקרב תנועתכם עמדו לתנועה הציונית מנהיגים רבי־השראה ועתירי מעש כסטיפן וייז ואבא הלל סילבר ואחרים. אך זאת הפעם באתם אל התנועה הציונית במאורגן ומצטרפים למוסדותיה במרוכז.

ד. הקמת קיבוץ יהל בעצם ימי כנוס הוועידה ע"י חניכי תנועתכם, זוהי נטיעה חלוצית המבשרת צמיחה מחודשת של תקוות וציפיות לעליה ולהתישבות בבחינת כי תבואו אל הארץ ונטעתם.

על כל אלה ועל כיוצא באלה אתם ראויים לברכה ולהערכה והם מוגשים לכם מכל לב.

גבירותי, מורי ורבותי,

עתידו של העם היהודי, הן מבחינת אחדותו ושלמותו והן מבחינת יסוד קיומו זוהי בעיה המטרידה, וחייבת להטריד, כל אדם מישראל.

אנחנו מתפארים בעובדה שעם ישראל הוא עם עתיק, הממשיך להתקיים כאשר עמים רבים, שנוסדו לפניו ואחריו, ירדו מבמת ההיסטוריה אל תהומות הנשיה; אבל, על אף היותנו עם עתיק, נשארנו עם קטן במספרו.

קיימת סברה, שבסוף ימי הבית השני ישבו בא"י קרוב ל־6 מליון יהודים ועוד כמה מליונים שישבו בתפוצות, במצרים, בבל, בערב ובארצות אחרות.

אילו חי העם היהודי, חיים נורמליים, פחות או יותר, היתה האוכלוסיה היהודית מונה כיום עשרות רבות ואולי מאות מליונים, אולם, ההשמדה הפיזית של יהודים בתקופות שונות ובארצות שונות והשמד הרוחני מרצון ושלא־מרצון כרסמו בעם היהודי ודלדלו את שורותיו עד שנשאר ממנו רק המעט הזה שישנו.

עינינו ראו ורואות תהליך טרגי זה בימינו. מצד אחד השואה שבה הושמד פיזית שליש מהעם היהודי; ומצד שני ההתבוללות, שממדיה הולכים וגדלים, והיא מאיימת על עתיד קיומו של העם היהודי איום חמור ביותר. מדינת ישראל, בעצם קיומה, משמשת לאויבי ישראל יעד להשמדה פיזית; אך היא ערוכה ונערכת להשיב מלחמה שערה מה שלא יכול עם ישראל לעשות מאז החורבן; מובטחני שלא יוכלו לה והיא תנצח את אויביה.

לעומת זאת חיי השלווה והאמנציפציה במערב, והכפיה האנטי־דתית והאנטי־לאומית במזרח, משמשים גורם מאיץ לנשירה גוברת והולכת של חלקים גדולים מגופו של העם היהודי.

מחובתנו ומחובתכם להתייצב במלוא החרדה ובמלוא היכולת נגד התהליך הנורא הזה ולהקים סכרים איתנים שיעצרו את המגיפה.

ודומני שאין סכרים טובים יותר ואיתנים יותר מאשר:

א. קיומה וביצורה של מדינת ישראל.

ב. טיפוח נמרץ של האחדות היהודית מקצה אל קצה, ודבקות בכל דבר המאחד יהודים.

ג. חיזוק הקשר והזיקה בין היהודים לבין מורשת היהדות וההסטוריה שלה.

מי יתן שועידתכם ותנועתכם יתרמו תרומה גוברת והולכת להקמת שלושת הסכרים האלה והריני מברך אתכם ומאחל לכם שתצליחו במעשיכם למען עתידו וקיומו של עמנו.

חזקו ונתחזק בעד עמנו ובעד מדינתנו.

ז' בשבט תשל"ג, 10.1.73

מורי ורבותי, – נושאי כתר הראשונות הבלעדית – חברי הכנסת הראשונה, הכתבים הפרלמנטריים הראשונים, עובדי הכנסת הראשונים, וכן ידידי סגני יו"ר הכנסת וחברי הכנסת הצעירים, ושאינם צעירים, המכהנים בכנסת השביעית.

זכות גדולה ואושר רב הוא לי להקביל את פניכם היום, בתוך משכן הכנסת, – בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל הריבונית.

אתם, הנכם נבחריה ובחיריה הראשונים של הכנסת, שסללתם את הקטע האחרון של הדרך לכינונה, שעיצבתם תבניתה, יצקתם יסודות לעבודתה ובניתם את הנדבכים הראשונים של הלכותיה והליכותיה נוהליה ונוהגיה.

מאז כינון הכנסת הראשונה, בט"ו בשבט, שנת תש"ט, עברו כ"ד שנים ואנו עומדים בפיתחה של שנת הכ"ה היא שנת מחצית היובל והיא משלימה שנות דור.

אשריכם ואשרינו שהגענו עד הלום שעה זו היא שעת שמחה בליל התקדש חג.

סברנו אפוא וקבלנו, שאין ציון נאה לחג זה מאשר לזמן את חברי הכנסת הראשונה, עתונאים ועובדים עם צעירי הכנסת הנוכחית – שכאשר כוננה הכנסת הראשונה היו עדיין ילדים או נערים – ל"שבת אחים יחד" ולשיחת רעים – ללא תיכנון ללא ניהול – שבה ייעלו זכרונות וחויות, שאתם תספרו זה עם זה, מדברי אותם ימי הבראשית, שעליהם ניבא הנביא מיכה לאמר: “ובאה הממשלה הראשונה – ממלכת לבת־ירושלים”, או תשיבו לשאלות של הצעירים שבאו לשאול שאלות על דרך הכתוב “כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך”

צר מאד שכחמש עשרות מבין מאה ועשרים חברי הכנסת הראשונה כבר הלכו לעולמם ובראשם היו"ר הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק ז"ל.

ייבדלו לחיים ארוכים וטובים כ־70 חברים בני גילים שונים, הנמצאים כולם כאן פרט לאחדים שבגלל חליים נבצר מהם להגיע והריני שולח להם בשם כולנו ובשמי ברכת רפואה שלמה והחלמה מהירה.

הבה, מורי ורבותי, נשמח בחלקנו. א) על שזכיתם להיות הראשונים! כי לעולם ועד לא תהיה עוד כנסת ראשונה ומניינן של הכנסות ילך ויגדל לדורי דורים. כי שתי כנסות ייזכרו בתולדות עמנו: כנסת הגדולה בימי ראשית הבית השני והכנסת הראשונה בימי ראשית הבית השלישי, כי הכנסת הראשונה, כמו הכנסת הגדולה היתה עטורה הילת בראשית וזוהר זריחה. ב) על שזכינו אנו להגיע, בחייכם ובימיכם, אל הכנסת השביעית, שכבר היא עטורה בעטרת השיגרה הברוכה של דבר המובן מאליו ושל היומיומיות הקבועה, הנצחית, וכאלו היו הדברים מעולם. ג) על שזכינו יחד להגיע לשנת הכ"ה ואין לנו אלא לומר לכולנו ולכל עם ישראל – כה לחי!

כ"ח באייר תשל"ג, 30.5.73, בכנסת

היום, כ"ח באייר תשל"ג, מלאו שש שנים, לפי התאריך העברי, לשיחרורה ולאיחודה של ירושלים, ולהחזרת הכותל המערבי, שריד מקדשנו ותפארתנו, לידי עם־ישראל, ולבעלותו הבלעדית והנצחית.

לא קבענו יום זה כיום חג, ושמא מוטב שלא נרבה לנו ימי חגים ומועדים, על אלה שכבר יש לנו, אלא ננהג כאבותינו הקדמונים, כלומר, נאחד ונצרף מאורעות נסיים והצלחות שאירעו לנו בדור הזה ונקבע לכך יום חג אחד;

אולם אי־אפשר שלא להיעצר ליד התאריך הזה, שהוא, בתולדותינו, ציון דרך חשוב בדרגת חשיבות שאין למעלה הימנה, הן מבחינת הסמל והסימן והן מבחינת היש והממש.

* * *

ידוע, שנקודת ההתחלה של אסון חורבננו וגלותנו היתה נפילת ירושלים בידי הרומאים, התפרצות חייליהם לתוך הר הבית והצתת אש בשעריו ובכתליו;

אך, ביום ששיחררו חיילי צבא הגנה לישראל, בעוז מלחמם והוד גבורתם וקרבנות דמם, את העיר ירושלים, והגיעו אל הכותל המערבי, חיבקו את אבניו ונשקו להן בגיל ובדמע, ובריגשה, שאין הפה יכול לספר – דומה כאלו נסגר מעגל היסטורי גדול ונחתם חשבון ארוך; בדם ואש נפלו ירושלים והמקדש ובדם ואש נגאלו גאולת עולמים; בין תחלתם לסופם של המעגל ושל החשבון רבצו להן 1897 שנה.

* * *

אין שיעור ואין מדה לדם ולדמעות שנשפכו מעיניהם, מלבם ומגופם של יהודים מאז חרבה ירושלים ונשרף הבית – “בזכרנו את ציון”; אין שיעור ומדה לשבועה הלוהטת “אם אשכחך”, לכמיהת הלב ולכיסופי הנפש של דורות על דורות להחזרת העטרה ליושנה; ואין שיעור ומדה לדחיקת הקץ, בדברים ובמעשים, שדיברו ושעשו חוזים וחולמים ואנשי מעשה, בכל הדורות ובכל הארצות, כדי לקיים ולקדם, בכל שיעור שהוא, את הזיקה ואת הקירבה, בגופם, ברוחם ובממונם, אל ירושלים ואל חמדת יפיה וקדושתה.

גם שיבת־ציון החדשה, המודעת, האקטיבית, שהחלה לפני כמאה שנה – משמעותה ויעדה היו חידוש ימיה של ירושלים כקדם, כעיר של מלוכה וקדושה לישראל, כבית תפלה לכל העמים והדתות.

והנה ביום כ"ח באייר תשכ"ז נסגר החשבון הארוך, ונפתח דף חדש, של ירושלים שלמה, משוחררת משלטון זרים, יושבת בטבורה של מדינת ישראל הריבונית, כשהיא עיר הבירה, “עטרת תפארת וצניף מלוכה” – כדבר הנביא.

ולא זו בלבד אלא שהיא הולכת ומתפתחת ומתרחבת מכל עבריה ויפיה הולך ומתגבר כאור היום המפציע בשחר ומתגבר והולך; לא שאנו עצמנו שוקדים ליפותה, אלא, אעפ"י שאין אנו עושים כן היא הולכת ונעשית יפה ומאירה וכאלו פושטת בגדי אלמנותה ומגלה לנו יפי־נופה וחמדת אוירה טפח אחרי טפח, לקיים ולאשר כל שאמרו עלה, וכל ששרו לה, וקילסו ושיבחו לה, בכל קילוס שהלשון מגעת, בכל הלשונות, ובכל הדורות.

* * *

דומני שאין שום עיר בעולם שיכולה להשתבח בתארים ובכינויים שזכתה להם ירושלים שאין מיספר להם;

ואם בעבר היו אלה תארים וכינויים שהמציאות לא היתה מצדיקה אותם והם פרי אהבת נפש וכיסופי לב – עכשיו אנו רואים אותם והנה הם ישות וממשות;

* * *

ובעיצומו של היש והממש בולט לעיני כל חופש הפולחן וכיבוד המקומות הקדושים של כל הדתות, ללא שום הבדל ואפלייה, כפי שלא ראתה ירושלים מעולם;

רק האדוקים בדעותיהם הקדומות, שכבר אבד עליהן הכלח, או שהם שבויים בידי רוע לבם – מוסיפים לחלום כיצד לגרוע מריבונות ישראל על ירושלים, ואף מצפים שחלומם יתגשם;

יהא נא ברור לכולם, שהחלומות הללו שוא ידברו ושלציפיות שלהם לא יהיה שחר.

לעולם לא תשוב ירושלים להיות עיר שבלבה חומה כלשהי, או מחיצה כלשהי בין חלק לחלק, ולא תיכון בה או בכל חלק ממנה, ריבונות מדינית או שלטון מוניציפאלי לבד מזה של מדינת־ישראל הריבונית והשלטון המקומי הנאצל ממנה מריבונותה.

מי שבאמת דורש טובתה של העיר הזאת, טובתם של תושביה והבטחת האוניברסאליות של קדושתה הכוללת, ושל מיקדשי הדתות שבתוכה – חייב להשלים בהבנה וברצון את המציאות שנוצרה בכ"ח באייר תשכ"ז, מציאות שאין טוב ויפה ממנה, ואין בלתה, ולא תשתנה עוד לעולם אלא תלך ותחזק ותשתפר.

ואמנם כך ניבא הנביא: הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קֻבַּעַת כוס חמתי – לא תוסיפי לשתותה עוד.

ואנו נאמר אחריו:

שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

ד' דחנוכה תשל"ג, 4.12.72, משכן הכנסת

מכבים צעירים,

נושאי הלפיד ממודיעין לירושלים

בלב שמח ונרגש הנני מקדם אתכם בתודה ובברכה: תחזקנה ידיכם.

היום ד' דחנוכה תשל"ג, היא שנת 2137 למלחמת המכבים, שנת 1904 לחורבן בית שני, שנת ה־90 לראשית היבנותו של הבית השלישי, כאשר הוחל בהקמתן של המושבות העבריות הראשונות: ראש פינה, זכרון יעקב, ראשל"צ ומזכרת בתיה; 30 שנה לשואה הנוראה, שבה נספו 6 מיליון יהודים, ולמלחמת הגבורה של מורדי הגיטאות, שנת הכ"ה להקמת מדינת־ישראל והשנה השביעית לשיחרור ירושלים, אני יו"ר הכנסת, שעליתי לארץ בנעורי מגלות ערב, שם חזיתי מבשרי את הדיכוי, העלבון וההשפלה שהיו מנת חלקם של היהודים בגלותם – קבלתי מידכם היום את הלפיד, שהבאתם בריצה ממודיעין, והדלקתי ממנו את הנר במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת־ישראל הריבונית, השוכן בתוככי ירושלים הבנויה והנבנית, כעיר שחוברה לה יחדיו.

מתתיהו החשמונאי ובניו, המכבים ועוזריהם וחייליהם, נלחמו מלחמת שיחרור, שמהותה ומניעיה משמשים דוגמא ומופת גם למלחמת השיחרור שלנו.

המכבים קינאו קנאת דתם, אמונתם ותרבותם, ויצאו להילחם בגבורה ובהקרבה על קדושת זכותם של היהודים לחיות חיים יהודיים מלאים בארצם, כפי שחיו אבותיהם. הם למדו מהר לדעת, שלא זו בלבד שאין קיום ליהודים בלי יהדות, ואין קיום ליהדות בלי יהודים, אלא גם שאין אפשרות קיום לא ליהודים ולא ליהדות באין חירות ועצמאות מדינית.

כך היה בימים ההם וכך קרה בזמן הזה. הנה קמה התנועה הציונית, ובעקבותיה מדינת־ישראל, כדי לפעול להבטחת זכות קיומם וחופש קיומם של היהודים והיהדות יחד ע"י שיבת היהודים לארץ אבותיהם מנסיונם של המכבים ומנסיוננו אנו למדנו, שאם אנו רוצים בקיומם הפיזי של היהודים, ובקיומה של היהדות, מן ההכרח שתהיה לנו חרות ועצמאות מדינית.

חרותנו ועצמאותנו לא ניתנו לנו באפס־יד. אויבינו קמו עלינו בחימה שפוכה והם אסרו עלינו מלחמות עקובות מדם. אנחנו לשלום והמה למלחמה. לאשרנו עמדו לנו בדור שעבר, ובדור הזה, בני נעורים גבורי חיל, שנלחמו ונלחמים בגבורה ובהקרבה כפעי שנלחמו המכבים בזמנם.

במאמצים של עליה ובנין, ובגבורת לוחמים מגינים, קמה מדינת ישראל עצמאית ובה כיום קרוב לשלשה מיליון יהודים בני־חורין, שהם כעשרים אחוז מכלל העם היהודי אך 80 אחוז של העם היהודי עדיין נמצאים בתפוצות הגולה; חלק מהם נתונים במצור ובמצוק, ברוסיה ובארצות ערב, והם משוועים ממעמקי סבלם ויסוריהם ותובעים זכותם לחיים יהודיים ולגאולה לאומית מדינית ע"י עליה לארץ. רק מעטים מהם מצליחים להבקיע חומת המצור ולהגיע אלינו, ועליהם שמחתנו הכפולה: אחת על גאולתם, ושניה על צידקת מלחמתו של עמנו לחרות ולעצמאות, בזמן הזה כמו בימים ההם.

והחלק השני של עמנו נמצא בארצות רווחה וחופש הם עושים מאמצים כבירים כדי לקיים יהדותם בידם, על אף החופש והרווחה, שעל־פי טבעם הם מושכים בכיוון הפוך – מן היהדות אל מחוצה לה. אותם יהודים מסייעים בידינו, בנדיבות ובחום לב. אך מחובתנו להבהיר להם, שאם הם רוצים להתקיים כיהודים, שיהדותם בידם, עליהם ללמוד לקח ממלחמת החשמונאים וממלחמותינו; לאמר – רק בעלייתם לארץ יש בטחון של מאה אחוז, שבניהם אחריהם יחיו כיהודים, גאים ביהדותם, הם יקיימו אותה והיא תקיים אותם, כשהם והיא בני־חורין מכל שיעבוד גלוי או סמוי, פיזי, רוחני או תרבותי.

זוהי משמעותו של חגנו זה.

הנני מברך אתכם ואותנו, שהלפיד שנשאתם בידיכם, ממודיעין עד הנה, ידליק נרות הרצון, ההבנה והיכולת להיגאל, בלב כל יהודי באשר הוא שם, ויאיר באור יקרות את מפעלינו ומלחמותינו למען עצמאותנו וקוממיותנו.

כ"ה באדר תשל"ה, 11.3.75, משכן הכנסת

אני שמח לפתוח את מפעל ההגרלה השנתי של האגודה למען החייל.

פעולותיו הברוכות של הועד למען החייל – בייחוד מרכזי הנופש ובתי החייל – אינן בגדר עשיית טובה לחיילינו אלא רק מילוי חלק קטן מן החוב הגדול שאנו חייבים להם, בעד חרותנו ובעד שלומנו ושלום משפחותינו, שהם מעניקים לנו בעוז רוחם, בהקרבתם ובגבורת מעשיהם.

לא ככל צבא הוא צבא ההגנה לישראל והחייל הישראלי אינו דומה לחייל בצבאות אחרים.

צה"ל הוא צבא העם והעם למשפחותיו אוהב את צהל כי הם בניו ובנותיו, יקיריו וחמדת לבו.

והחייל הישראלי, אינו מסוג החיילים, שוחרי הרפתקאות ובילויים גסים; אלה הם בנים ובנות, שרובם ככולם רק עתה הגיעו לגיל בגרות ועל שכמם הרך מוטל עול בטחונם, שלומם ותקוות עתידם של מדינת־ישראל ושל עם ישראל, מול אויב אכזר המקיף אותנו ומבקש להכחיד את המדינה ואת יושביה, ולהכרית תקוות הדורות של העם היהודי.

כל מה שאנחנו מבקשים לעצמנו הוא לחיות חיים של חרות ושלום.

אין עם בעולם הסולד ממלחמות ומשפיכות דמים כמונו.

אין עם הזקוק לרגיעה ושלווה כעמנו, לאחר כל הפורענויות שעברו עליו בארצות הגלות ולאחר המלחמות שנכפו עליו בארץ הזאת.

אין עם כמונו הרודף אחרי שלום בכל לבו ובכל מאודו.

אבל אין לנו אשליה שהשלום קרוב. עדיין הוא רחוק ממנו מרחק לא קטן. לפני שנה וחצי עברה עלינו מלחמה קשה ואכזרית שהסבה לנו קרבנות רבים ויקרים. בשבוע שעבר היינו עדים להתקפה הרצחנית השפלה בתל־אביב, שכל אמצעי התקשורת במדינות ערב קידמו אותה בתרועות צהלה.

במלחמה הגדולה, ובמלחמות הזעירות, גילו חיילי צה"ל גבורה עילאית והדפו אחור את האויבים.

אין שום בטחון שלא תתחדש המלחמה, או שייפסקו ההתקפות הרצחניות. מתקיים בנו מה שאמר משורר התהלים: “אני שלום וכי אדבר – המה למלחמה”.

משום כך, ולא רק משום כך, אנו חייבים הרבה לחיילינו ואם אין אנו מסוגלים לפרוע את החוב הגדול הזה – לפחות נעשה להקלת חייו של החייל בשעת מילוי תפקידו ולעת חופשתו.

הכנסת קיימה בימים אלה דיונים אינטנסיביים, במטרה להבטיח הסעה תקינה לחיילים, באוטובוסים של “אגד”, כדי לצמצם את הצורך בטרמפים. על אף הקשיים שנתעוררו אני מקוה שמשהו ייעשה בנדון, אם כנסיון ואם כהתחלה; כשלעצמי הייתי רוצה שלפחות יושם קץ לצורך בטרמפים בלילה, הן לחיילים והן לחיילות, ושהחיילות יסעו רק באוטובוסים, גם בשעות היום, כל שכן בשעות הלילה.

מובן שההסעה עדיין איננה כל מה שנחוץ לחיילים. מרובים צרכיהם. מותר לגלות שגם מספר חיילינו גדל באופן ניכר.

אני מברך את האגודה למען החייל על כל סניפיה, פעיליה ומתנדביה, נשים וגברים, שיצליחו בפעולותיהם, ככל שהחיילים והחיילות מצפים מהם; והריני מתכבד לפתוח את המפעל ע"י 200 הגרלות, שיחולקו בשמי לחיילים פצועים, וע"י פנייה חמה ולבבית של הציבור, בשם הכנסת ובשמי, שירכוש הגרלות בעין יפה, וכל המרבה הרי זה משובח.

כ"ג בסיון תשל"ו, 21.6.76

אחים יקרים ונכבדים,

מודה אני לכם תודה מרובה, על שהזמנתם אותי לעצרת שלכם, ועל שזכיתם אותי בזכות הגדולה לשאת לכם דברי ברכה.

שמעתי רבות על מיסדר הבונים החפשים, המסונים, אך עד כה לא נזדמן לי לתהות על מהותו ולהתעניין במטרותיו.

עכשיו נתגלה לי, שזהו מיסדר של אחוות־אחים, המאמינים באל־אחד ושוקדים לעשות מעשים טובים, מרובים ככל האפשר, בתחומים שונים, והכל מתוך אהבת הבריות, אהבת האמת, הצדק והחסד כך נתחוורה לי משמעות דבריו של הנביא מיכה: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת…”.

המיסדר שלכם, כפי שאני מכיר אותו עכשיו, דומה לאי־מבטחים, – בתוך עולם סוער וגועש ורחוק משלווה ומשפיות הרבה שנאת־חנם, הרבה קנאה והרבה אי־הבנות – גורמות שפיכות דמים, יסורים ועגמת נפש למיליוני בני־אדם החיים לתומם.

בתוך עולם שהמוני בני־אדם, גוועים ברעב, כשאחרים לעומתם זוללים וסובאים וטובלים בשומן של שפע ורווחה.

בתוך עולם שעמים משכילים ושוחרי שלום, בפיהם ובלבבם, מייצרים כמויות ענק של כלי נשק קטלניים, משוכללים ומתוחכמים יותר ויותר, מוכרים אותם, או מנדבים אותם, לעמים אחרים, שאינם צריכים להם לא למען מחייתם ולא למען שיפור רמת החיים של אוכלוסיהם, אלא למען סיפוק יצרים משולהבים ומסולפים, למען קנאות וקיצוניות בשאיפות ובהשקפות, למען יוקרה מדומה או מתוך פחדים וחששות שלעתים אין להם שחר.

דרושים אפוא אנשים כמוכם, ואידיאלים כשלכם, כדי להטות את לב האנושות כלפי חסד והבנה ועל־ידי כך תזכה האנושות לחיים מתוקנים, שבהם ישררו אהבה ורחמים, צדק וצדקה, עזרה הדדית ושלום.

והנה אתם מתכנסים בירושלים, בירת ישראל, עיר הקודש והנצח, אשר בה התהלכו לפנים, נביאי האמת והצדק, ונשאו דברם אל עמים ואל ממלכות. אין עוד בימינו נביאים ונבואה, אבל כל מי שאלקים בלבו, וכל מי שדבק באהבת האדם באשר הוא אדם – חייב ליטול על עצמו את המשימה להיות הוא עצמו דוגמה ומופת במעשיו ובהתנהגותו ולאחר מכן לנסות ולהשפיע על אחרים שילכו בדרכיו, על דרך הכתוב.

משכן הכנסת, י"ב באב תשל"ב, 23.7.72

כבוד גדול ועונג רב הוא לי, לשאת ולהביא ברכת הכנסת וברכתי האישית, למעמד המכובד הזה של הענקת פרס רוטשילד, במשכן הכנסת, לחכמים ואנשי מדע בישראל; מיטב הברכות למר יעקב רוטשילד, הנציג המכובד של המשפחה הנכבדה; לחתני הפרס; לחברי המועצה לפרסי רוטשילד וליושב ראש שלה – פרופ' גרשום שלום.

מעמד זה, של הענקת פרס רוטשילד, מדי שנה בשנה, למובחרים מבין חכמי ישראל, בתוככי משכן הכנסת, שהדחיפה להקמתו באה מכוח משאת נפשו ונדבת לבו של המנוח הדגול ג’ימס דה רוטשילד, כבר נעשה למסורת כלילת יופי, חולייה נוספת בשרשרת הזהב של מסורת בית רוטשילד, שכולה אומרת כבוד ותפארת של מעשים טובים.

כוכבה של משפחת רוטשילד דרך בשמי עמנו לעת זריחת שחר הגאולה, ועם אור השחר הזה האירה וחיממה משפחת רוטשילד לבבות רבים, בפזורה היהודית, מבוגרים ותינוקות של בית רבן, והפיחה בהם אמונה ותקוה לישועה קרובה.

בימי ילדותי כאשר עוד למדתי בחדר, בתימן החשוכה והנדחת, היה המלמד מספר לנו נסים ונפלאות על משפחת “ראשל” (כי לא ידע לבטא את השם רוטשילד), כשפניו זורחים וגופו רוטט. לא היה קץ וגבול ללהט דמיונו ולקסם סיפוריו, כאשר המציאות הברוכה של בית רוטשילד – שמבחינת גלות תימן היתה זו עדיין מציאות רחוקה – פירנסה והלהיבה את המלמד ואותנו עד כלות הנפש. וכמונו היו רבים בגלויות שונות, כידוע וכמפורסם.

לימים עליתי לארץ והתוודעתי אל המפעל הכביר של הברון רוטשילד, וידעתי כי מה שהיה מרחף בדמיוני כחלום וכאגדה – הנהו מציאות מארץ תצמח של חיים ומעשה גואל.

עמנו, שהוא עם האמון על זכירה, וכל מועדיו הם זכר למאורעות חייו, בטוב וברע, יזכור לדורי דורות, ביראת כבוד ובהכרת תודה, את השם המפואר רוטשילד, וישא ברכה בכל לב לבני המשפחה, ממשיכי מעשיה ותפארתה.

ואני מבקש ממך, מר יעקב רוטשילד, נציג המשפחה במעמד המכובד הזה, למסור תודתנו וברכתנו הלבבית לגב' דה רוטשילד, הכבודה והאצילה, שאנו מאחלים לה בריאות טובה ואריכות ימים, ולאביך היקר לורד רוטשילד, שאנו מאחלים לו הצלחה בכל מעשיו, ולכל משפחת רוטשילד.

מורי ורבותי, במעמד האחרון, שקדם לזה, נשא ברכת הכנסת היו"ר המנוח ראובן ברקת ז"ל, שנלקח מאתנו בפתאומיות.

בדברי ברכתו אז עמד על הקשר המשולש, או החוט המשולש, בין בית רוטשילד – הכנסת וחכמי ישראל.

הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת היהודים – אינו יכול שלא להיות, מבחינה רוחנית, אלא מושב חכמים.

מושב חכמים זה מופקד על חקיקת חוקים טובים לעם, שמשעה שנאמר לו: “היום נהיית לעם” – הושתתה כל הווייתו על חוקים ומשפטים.

מושב חכמים זה מופקד על קביעת מדיניות פנים ומדיניות חוץ ועל פיו יכונו הממשלה ומעשיה.

אשר על כן, חברי הבית, רובם ככולם, אנשים משכילים ומייצגים את הטיפוס היהודי המוכר, השוחר דעת ולומד תורה לשמה, ולא רק בדברים שהם בתחום עיסוקו, וצרכי יום יום שלו.

מאידך, הקהילה האקדמית בישראל הולכת וגדלה, והיא צוברת עָצמה מדעית בשיעור שגם מדינות גדולות מישראל, פי כמה וכמה, היו מתכבדות בו.

למרבה הצער נעקר מתוכה בידי מרצחים זדים אחד מבחיריה, יקירנו הפרופ' אהרן קציר ז"ל.

הקהילה הזאת אינה יושבת, ולא תוכל לשבת, במגדל השן של המחקר והמדע, ללא קשר חי עם מערכות החיים והעשייה, לשם השתלבות בהם והשפעה עליהם, וללא דו־שיח אינטנסיבי עם הקהילה המנהיגותית, שבידה מופקד גורל המעשים, עיצוב אופיים וקביעת מדותיהם.

על כן, הולך ונמתח גשר בין הכנסת לבין הקהילה האקדמית הישראלית; אדריכליו של הגשר הזה הינם היו"ר המנוח מר ברקת ז"ל והיו"ר שקדם לו מר קדיש לוז ייבדל לחיים ארוכים.

אני מקווה ומאמין, שהגשר הזה, שעדיין אין אנו רואים אלא אפס קצהו, יהיה גשר של קיימא – רחב ואיתן.

רחב – כדי שתזרום בו תנועה דו־סטרית של שיתוף פעולה ושל השראה בין אנשי הציבור למיניהם ולדרגותיהם לבין האקדמאים לסוגיהם ולמקצועותיהם.

ואיתן – כדי לשאת עליו במיוחד את משא השיתוף המועיל והעימות המפרה, בין נבחרי העם לבין בחיריו המלומדים.

הבה נפעיל את דמיוננו כדי לראות את המעמד הזה של חלוקת פרסי רוטשילד לתלמידי חכמים ישראליים, במשכן הכנסת, כעין מפגש סמלי על הגשר הנבנה והולך, כשהמפגש יזום ומזומן על־ידי משפחת רוטשילד ובהשתתפותה, ואז נוכל לומר:

והחוט המשולש לא במהרה יינתק.

כ"ד בכסלו תשל"ה, 8.12.74, משכן הכנסת

אני שמח על הכבוד שעלה בחלקי לברך את המעמד הנכבד והיקר הזה.

אנחנו מדליקים הערב נר ראשון של חנוכה לא היתה יכולה להיות בחירה מוצלחת של מועד לחלוקת פרסי רוטשילד מאשר הערב הזה.

בין שנתכוונו לכך ובין שלא נתכוונו – יש זהות מלבבת של סמלים בין הדלקת נר חנוכה לבין הנושא שלשמו נתכנסנו כאן.

חכמי התלמוד, שכתבו מה שכתבו בהיותם כבר בעיצומה של הגלות, לאחר שעברו מאות שנים ממלחמות החשמונאים ונצחונם – תיארו את המאורע, ששמו חנוכה, באורח מוזר, מקוצר וחמקני, כאילו לא נאמר בו כלום, אבל נאמר בו הכל.

הם שאלו: מאי חנוכה

והשיבו, בלי כל הקדמה:

שנכנסו יוונים להיכל – טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

מכאן למדנו שהדלקת נר חנוכה היא הרמת נס נצחון על האוייב היווני, וסמל מובהק לכינון העצמאות הלאומית מחדש ועל ידי כך בא גם חידוש העבודה הקדושה בבית־המקדש.

כן למדנו שהיה נס בתוך נס, שאין כמוהו לסמליות ושהנסתר באותה סמליות מרובה מן הנגלה – והוא, שבדקו ולא מצאו אלא פך של שמן אחד ויחיד, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, והיה בו רק כדי להספיק ליום אחד אבל הדליקו ממנו שמונה ימים.

הנדיב הידוע ומפעלו – דומה מאד, הן במובן הסמלי והן במובן המוחשי, לאותו פך יחיד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול.

לפני כמאה שנים, כאשר החלו להתגלות סימנים של התעוררות לשיבת ציון וליישוב הארץ – היו כל העיניים נשואות אל הרוטשילדים כמקור כספי אחד שממנו ובו אפשר להיעזר כדי לחזור ולקדש את ארץ ישראל לעם־ישראל והמקור היחיד הזה לא הכזיב. וכשם שהימצאותו של אותו פך שמן היתה נס, כנס בתוך נס, שהספיק לשמונה ימים עד שנכנסו חיי העצמאות והקדושה למסלול תקין – כך היה מפעלו של הברון רוטשילד התחלה נסית של יישוב ארץ־ישראל מחדש, והוא הספיק להצעיד את שיבת־ציון בהתיישבות ובהתעצמות מאז ועד היום.

הנדיב הידוע – הקפיד והדגיש בהזדמנויות שונות – שמעשיו אינם פילנטרופיה אלא כוונה לקדם את שיבת־ציון ולחדש קוממיות ישראל בארץ אבותיו.

אזכיר אחת מאותן הזדמנויות בשנת תרנ"ט, 1899, אמר לבני המושבות בעת שהודיע על תכניתו למסור את ניהול מפעלו לידי חברת יק"א כדברים האלה:

“הידעתם מה הביאני לידי כך לעזרתכם לפני 16 שנה? לא עניותכם ולא לחצכם העירו בקרבי את הרצון להושיעכם – רק הרעיון הקדוש להושיב את אדמת אבותנו, הנשַמה, היא שהמריצני לעמוד לימינכם, ורק בשביל להוציא לפועל את הרעיון הזה עשיתי מה שעשיתי, ורק הרעיון הזה עודד אותי לתמוך בכם”

חלוקת פרסי רוטשילד לחכמים ולאנשי מדע בייחוד כשהיא מתקיימת בנר ראשון של חנוכה, מסמלת ומבטאה את המאור הרב של אישיותו ומפעלו של הנדיב הידוע, ושל בני משפחתו אחריו, על דרך הכתוב “כי נר מצוה ותורה אור”.

הברון רוטשילד עסק ביישוב הארץ, והתכוון לא רק לצד החומרי אלא גם לצד הרוחני. בנאומו בבית הכנסת הגדול בתל־אביב, בשנת 1925 אמר בין השאר:

“ולא מצאתי תשועה לישראל כי אם בשובם לארץ אבות, למרות מצבה הרעוע והמדולדל, ושם יראה ישראל לעולם גם את ערכו הרוחני והמוסרי, גם את כוח עבודתו, עד כדי לקוות שיעלה בידינו להחיות את עם ישראל בארץ־ישראל”.

אנחנו מדליקים נרות חנוכה כדעת בית הלל, שמוסיף והולך, עד שמדליק שמונה נרות בערב השמיני ונמצא שהסך הכל של נרות חנוכה, שאנו מדליקים במשך כל ימי החנוכה, הוא 36 – ל"ו;

כאן המקום להזכיר שלפי דברי דוד דרוק היתה הופעתו הראשונה של הנדיב בשנת 1882, בוועד העזרה לנגועי הפרעות ברוסיה ולהמוני המהגרים שנאספו בברודי, והוא אז בגיל 36 – ל"ו.

הנדיב הידוע היה אפוא אחד מל"ו שעמדו לישראל בכל הדורות שעם ישראל מתברך ויתברך בהם לעולם ועד.

ויורשה לי לסיים דברי בברכה מעומק הלב, בשם הכנסת ובשמי, לקרן רוטשילד על מפעליה, למשפחת רוטשילד הממשיכה בשלשלת המפוארת של הנדיב ובמיוחד לאשה היקרה והכבודה, הגב' דורותי דה רוטשילד, שאני מאחל לה אריכות ימים וחיים של טובה וסיפוק.

כ"ג אייר תשל"ו, 23.5.76

אני מאושר שעלה בחלקי, זו הפעם השלישית, בזכות כהונתי כיו"ר הכנסת, לפרוס ברכה על טקס הענקת פרסי רוטשילד, לאנשי מדע והגות, כאן במשכן הכנסת.

ומאושר אני כפליים, בפעם הזאת, שהגבירה, דורותי דה־רוטשילד, נמצאת אתנו, במעמד הנכבד הזה, והיא נותנת עליו מהוד אישיותה האצילה וחן דמותה הנלבבת.

הגב' דורותי דה־רוטשילד היא עצמה פרס יקר ונחמד, שהמזל הטוב העניק למשפחת הרוטשילדים, כגמול על מעשיהם הטובים, ולכולנו היא פרס של כבוד ושל ברכה וטובה.

בתולדות עם ישראל– עמדו כמה וכמה נשים גדולות ודגולות: אִימות של עם בהיוולדו ואִימות של מלכות. אִימות של גבורה ואִימות של חכמה ומנהיגות. שדמות כל אחת מהן מאירה באור יקרות. אין ספק שהגב' דורותי דה רוטשילד נמנית עליהן, ויש גם צד שווה בינה לבין אחת מהן, שנקראה אשה גדולה, הלא היא השונמית, שהיטיבה עם הנביא אלישע, כדי שיוכל למלא שליחותו הרוחנית והציבורית, ולא ביקשה לעצמה דבר, אלא אמרה: “בתוך עמי אנכי יושבת”.

גברתי הכבודה,

אנו תפלה ותקווה שעוד שנים רבות נראה אותך יושבת ומתהלכת בתוכנו, ואתנו, במלוא כוחך, תפארת מעשיך והדרת כבודך.

מורי ורבותי, ארצנו מלאה פרסים מפרסים שונים מהם חשובים פחות ומהם חשובים יותר. אולם פרס רוטשילד, המוענק הערב, אין דומה לו בייחודו ובחשיבותו.

ראשית, הפרס מיועד לעילוי זכרו ולהארת דמותו ומפעלו ההיסטורי הגדול של הנדיב הידוע, אבי הישוב וההתיישבות, שבהם ומהם נצבר כוחו וצמחה קומתו של ישראל עד שקמה מדינתו, ובא אל נחלתו.

שנית, הפרס ניתן לחכמים ואנשי מדע, כדי להביע להם הוקרה והערכה על חכמתם ועל הישגיהם לטובת האנושות, וכדי לחזק את רוח ישראל, שככל שאיכותו תהא מעולה ומשובחת כן ייטב לו וכן מובטחים לו עתיד קיומו. חירותו וכבודו, וגם אויביו ישלימו אתו.

שלישית, הפרס מוענק במשכן הכנסת. זה הבית המפואר, שתפארתנו עליו ועל ייעודו כמשכן הריבונות והדמוקרטיה הישראלית, והוא מוקד משיכה למיליונים של עולי רגל מישראל ומן הגולה, בני־ברית ושאינם בני־ברית, וכולם גומרים עליו את ההלל.

הבית הזה לא היה נבנה בימינו אלמלא תרומתם ונדיבותם של המנוח ג’ימס רוטשילד ושל רעיתו דורותי, שתיבדל לחיים ארוכים.

ואחרון אחרון מרום וקדוש – הפרס מוענק בירושלים בירת הנצח של ישראל, שבה חיו ופעלו נביאים וחוזים, מלכים ומחוקקים, והיא ערש יצירתו של התנ"ך פאר היצירה העברית ואור לגויים.

אם היתה או לא היתה כוונה הרי ביום הששי של השבוע הזה יחול יום השנה התשיעי לשיחרורה ולאיחודה של ירושלים, שמאז ואילך עוברת עליה תקופה של פריחה והתפתחות, שכמותן לא ידעה עד כה ובניה נוהרים אליה בהמוניהם כדי להתיישב בה.

המעמד הזה והפרסים האלה, נותניהם ומקבליהם, והמקום שבו אנו עומדים, והעיר שאנו שוכנים בתוכה, – הינם זר אחד של ייחוד וחשיבות, שכולו אומר כבוד.

ואין לי אלא לברך את כולכם כמכל הלב. תחזקנה ידיכם.

ט"ז בתשרי תשל"ג, 22.9.72

אני שמח על הכבוד והעונג שעלו בחלקי להקביל את פניכם היום במשכן הכנסת, זה הבית המסמל ומבטא את התגשמות מאוויי הדורות.

בית הנבחרים, בית המחוקקים, סמל וביטוי של ריבונות, סמל וביטוי של משטרנו הדמוקרטי.

נעים לי להימצא במחיצתכם, ולו לשעה קלה, שהרי אתם נושאי אידיאל היופי, שחוננתם – כל אחד כמדתו – בתבונה משולשת: תבונת העין והלב, תבונת כפיים ותבונת היצר והיוצר. כל אחד מכם מנסה בתבונה להתמודד עם סתרי הסתרים ורזי הרזים של הוד הטבע וקסמיו כדי להוליד את האמנות המעניקה לנו תחושה של אושר וסיפוק נפשי. המבטאה באמצעים המופלאים שלה את מה שרוחש לבנו, ויותר מזה היא פותחת לנו שערי הסתכלות ושערי מחשבה ושערי רוממות.

היום, לפי הלוח המסורתי, חג הסוכות – זמן שמחתנו אבל כולכם יודעים שהשנה זממו אויבינו להפוך חגינו לאבל.

וכאשר מטה ידם להילחם בנו, פנים אל פנים, בזירת המלחמה, שמו פניהם אל הטירור, לרצוח מן המארב אנשים חסרי מגן ההולכים לתומם בארצות שונות בעולם. עצב כבד ירד עלינו בגלל הנפשות הטהורות שנפלו קרבן בידי מרצחים שפלים. אבל על אף העצב לא רפו ידינו ולא ירך לבבנו. על אף הטירור – נמשיך לבנות וליצור בקצב גובר והולך. בנו נשבענו שלא להירתע מפני השנאה ששונאים אותנו והמשטמה ששוטמים אותנו, וכאשר יציקו לנו כן נרבה וכן נפרוץ בכל התחומים של עשייה ויצירה, לרבות תחומי היצירה האמנותית. רעם יריות הטירור לא ישתיק את המוזות; הלחימה בנו מגרה ומפרה יותר ויותר את יצר היצירה.

ידעו אויבינו כי לא יוכלו לנו. וכשם שלא יכלו לנו בזירות הקרב כן לא יוכלו לנו בזירת הטירור.

חגינו זה הוא חג האסיף, סמל לסיכומים, לספירת המלאי של פירות העמל והמעשה. שבוע הציור והפיסול – פותח את חגיגות הכ"ה למדינת־ישראל, מעניק לנו את המקור ואת התרגום, הישן והחדש והחידוש, מה שמבטא תפיסת עולם כוללת ואחדותית ואת מה שמבטא ייחוד ומקור יהודי וישראלי.

ולעת הסיכום – אני מקוה שיתגלה לכם מה רבו הישגינו; יחד עם זאת יתגלה לכם גם החסר והפרוץ; ואז תאזרו כוח כדי למלא החסר ולתקן הטעון תיקון וכדי לחתור אל השלימות במדה שאמן יוצר יכול ומסוגל להגיע אליה.

כ"ג בכסלו תשל"ג 29.11.72

ברשותכם האדיבה אומר מלים מספר לכבוד הערב החגיגי הזה, במלאת כ"ה שנים למוסד האמנותי החשוב – האופרה הישראלית.

השנה אנו חוגגים מלאת כ"ה שנים למדינת־ישראל בתוך כך הננו חוגגים גם את הקמתם ואת קיומם של מפעלים, רבים ושונים, שקמו בתחומים שונים של חיינו, מפעלים שהמדינה ואזרחיה רואים בהם נכסים של קיימא.

אחד מן המפעלים הללו, שנולדו לפני כ"ה שנים, והוא בבחינת נכס שיש להתכבד בו, לברך עליו ולחוג בשמחה את קיומו, היא האופרה הישראלית שלנו.

זהו מפעל אמנותי מיוחד במינו ואין שני לו בארץ, שהעניק לנו, לרבבות חובבי האופרה, מכל שכבות החברה הישראלית, שעות גדולות ויפות של סיפוק ושל השראה אמנותית, בהעלותה על במתנו, מן המשובח והמעולה שביצירות האופראיות, וזאת במשך עשרים וחמש שנה, ללא הפסק.

בין מוסדות האמנות בישראל, ששמרו על רמה אמנותית, בלי לרדת אל השווקים החדשים של אמנות הזול והקלוקל – תופסת האופרה הישראלית מקום ראשון.

לא נפריז אם נאמר, שהאופרה הישראלית טיפחה בישראל קהל רב של חובבי אופרה גם מקרב שכבות עממיות שלא היתה להן זיקה לאמנות האופראית.

האופרה מפָרנסת כמאתיים משפחות של אמנים, זמרים ונגנים, קלטה הרבה אמנים עולים חדשים, והיא גם גידלה וטיפחה אמנים הנמנים עכשיו עם טובי הזמרים בבתי־האופרה בעולם. כל זה הודות ליזמתה, למירצה הבלתי־נלאה ולכושרה האמנותי המעולה של הגב' אדיס דה פיליפ, המייסדת והמנהלת את האופרה, וכן הודות למר שמחה אבן־זוהר הנושא על שכמו את העול הכבד של הטיפול בבעיות האופרה שלא על־מנת לקבל פרס; ובמיוחד, כמובן מאליו, הודות למאות האמנים והעובדים ומשפחותיהם.

האופרה נעזרה עזרה חמרית על־ידי הממשלה ומוסדות אחרים; אף על פי כן היא סבלה וסובלת מחוסר אפשרויות של התפתחות. כפי שכולנו רואים חסר לה אולם מתאים וחסרה לה במה ראויה לשמה, ואפשרויות הקיום היומיומי שלה קשות למדי.

מאליו מובן שהאופרה תוכל להתקיים ולשכלל את מפעלה רק אם אנחנו, כל אוהדיה, כל חובבי האופרה בישראל, נעמוד לימינה, נתמוך בה, נתבע בשבילה מידי המוסדות את המגיע לה ולנו. בשעת חג זו הבה נברך מכל הלב ונאחל הצלחה טובה ומלאה לגב' אדיס דה־פיליפ, למר שמחה אבן־זוהר ולכל אמני האופרה ועובדיה, בלי יוצא מהכלל.

יהי רצון שתזכו ונזכה אתכם יחד לחוג את יובל החמשים של האופרה בבית המפואר שייבנה בשבילה ובתנאים חמריים מכובדים וקלים יותר מאשר עד כה.

בכנסת, כ"ג סיוון תשל"ב, 5.6.72

היום מלאו חמש שנים למלחמת ששת הימים. תמיד, וביחוד היום הזה, חובה עלינו לזכור את יקירינו אשר נפלו במערכה על קיומה של ישראל, הלוחמים אשר בזכותם ובזכות חבריהם, ייבדלו לחיים, הושג הנצחון על צבאות מצרים, סוריה וירדן; הלוחמים אשר נפלו חלל בהגנה על קווי הפסקת האש, ובמלחמת ההתשה, והלוחמים משורת צה"ל, וכל זרועות הביטחון, אשר נפלו במאמץ להדביר את הטירור. האומה תזכור אותם בגאון לנצח.

בחמש השנים, שחלפו מאז, גבר כוחה של ישראל בכל תחומי היצירה החומרית והרוחנית ונתעצם כוחה הצבאי. מאז תמה המלחמה, חותרת מדינת ישראל אל השלום בכל נפשה ומאודה. ואולם הסירוב של שליטי המדינות השכנות מעכב את השגת השלום. משנכשלה מלחמת ההתשה זכינו להפסקת אש, ותבורך ככל שהיא נמשכת, אך שליטי ערב מעודדים מעשי טירור נפשעים. יהא ברור כי מעשי ההרג האלה, הגורמים צער ויגון, אין בהם כדי להרתיע את ישראל ולא להשבית אותה מחיי יצירה. יתר על כן, מעשי הרג אלה – אפילו הטבח השפל בנמל התעופה של לוד – אין בהם כדי לערער את כוחה של ישראל שהוא נשען על יסודות ונדבכים חיוניים מאד לבטחונה, ואין בהם כדי לפגוע בהישגים שהושגו בדמי לוחמינו במלחמת ששת הימים, ובראשם גולת הכותרת – ירושלים הבירה שחוברה לה יחדיו.

בגאווה על הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים ובהכרה עמוקה בצדקתנו ובכוחנו – נשוב אל סדר היום ואל המשך עבודתנו.

כ' בתשרי תשל"ד, 16.10.73

כבוד הנשיא!

חברי הכנסת, נעמוד בדומיה, ונעלה בדאבון לב את זכרם של מאות לוחמינו, גיבורי החיל, שניספו במערכה הכבדה, בהתייצבם מול צר ואוייב, אשר כפה עלינו מלחמה עקובה מדם, שפתח בה, בערמה ובצדִיָה, ביום הכיפור הקדוש, ושעדיין היא בעיצומה.

קדושינו אלה, כקודמיהם שניספו במערכות ישראל, מאז קום המדינה ומלפני קום המדינה, הערו למוות נפשם למען החיים והקיום, החרות והעצמאות של עמנו ומדינתנו.

אנו מרכינים ראשינו בגאון וביגון נוכח אומץ־רוחם לבלי חת ונוכח קרבנם שאין יקר ממנו.

בשם הכנסת והעם בישראל הננו שולחים תנחומינו הכנים למשפחות השכולות.

אנו מתפללים לשלומם של פצועי הקרבות ומאחלים להם רפואה שלמה והחלמה מהירה. כן נאחל לשבויינו שישובו בקרוב לבתיהם ולמשפחותיהם, כשהם בריאים, שלמים ושמחים.

ולחיילינו העומדים במערכה הקשה, ביבשה, באוויר ובים, נשלח מכאן ברכה: חזקו ויאמץ לבבכם, חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ארצנו.

אזרחי מדינת ישראל, הגברים, הנשים והטף, וכן המוני בית ישראל בתפוצת הגולה, עיניהם נשואות אליכם באמונה ובבטחון, ולבם הומה ומייחל, שצור ישראל יתן את אויבינו, הקמים עלינו, ניגפים לפניכם, ושיתקיים בכם ובנו דבר הנביא לאמור: “קרַבְתּי צִדְקָתי – לא תִרְחָק, ותשועתי – לא תְאַחֵר, ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי”.

חברי הכנסת, הכנס הזה זומן על פי דרישת הממשלה, ובסדר היום שלושה סעיפים: א. הודעת הממשלה על המצב; ב. הצעת חוק מילווה המלחמה, תשל"ד; ג. הצעת חוק התקציב (מס' 2).

בכנסת, כ"ח באייר תשל"ד, 20.5.74

חברי הכנסת, נעמוד בדומיה ונתייחד ביגון כבד ובלב קודר וזועם עם זכרם של 21 הבנות והבנים, פרחי החמדה והתקווה, נקיי הנפש והמעש, מלאכי התום, הטוהר והאהבה, תלמידי בתי־הספר בצפת, חצור ומושב אליפלט, שנטבחו לעינינו בעיירה מעלות בידי זדים ארורים, בשטניות חייתית מחרידה.

ואלה שמות הבנות והבנים:

רחל אפוטה; שרה בן־שמעון; תמר דהאן; יפה כהן; רינה כהן; שושנה כהן; יעקב לוי; דוד מדר; יהודית מדר; שרה מדר; לילי מורד; צביה מור־יוסף; יוכבד מזוז; אילנה נאמן; יונה סבג; שרה סופר; אביבה סעדה; מלכה עמריסי; יעקב קבלה; מיכל שטרוק; אילנה תורג’מן.

באותו ליל הדמים נרצחה הפועלת חסיבה שהלה מפאסוטה, ונרצחו משה כהן, פורטונה אשתו ובנם יוסף תושבי העיירה מעלות, וכן החייל זנה סיליאי מעכו.

לא מעט דם יהודים – גברים נשים וטף – נשפך בארץ הזאת במשך עשרות שנים, שקדמו להקמת המדינה, ובמשך השנים שמאז קומה, מהם שנפלו בידי פורעים או מרצחים מן המארב, ומהם שניספו במערכות המלחמה וההגנה על החיים ועל זכות הקיום והחירות ולא מעט דמעות ויגונות עברו עלינו פעם בפעם. אך הרצח האחרון עלה על כל קודמיו בשטניותו, בתיעובו ובשפלות מבצעיו ושולחיהם. הוא הזכיר לנו מחדש שאויבי ישראל הנוראים יותר, מימי הכיבוש הרומאי ועד השואה הנאצית, כיוונו את חיצי המוות שלהם במיוחד אל לבם ואל מוחותיהם של ילדי ישראל.

אין מלים בפינו לנחם המשפחות האבלות. קשה לנחם רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם ורק אחת נאמר: הדם השפוך הזה לא יכופר. שופכי הדם הם ושולחיהם, לא יינקו לעולם.

הבה נישא תפילה לשלום הפצועים; נאחל להם רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף. יהי רצון שישובו במהרה לאיתנם.

חברי הכנסת, מוטל עלינו לחקור ולדרוש היטב מדוע היה יכול לקרות מה שקרה, מדוע לא נמנע האסון בטרם בואו. נהיה חייבים למצות עד תום את הדין ואת הלקחים, לסתום כל פירצה ולסלק כל הזנחה בתחום הבטחון הפנימי, בייחוד ביישובי הספר. תושבי העיירות הכפרים והישובים זכאים לדעת ולהרגיש בממש שיש שמירה עירנית והבטחה מלאה שבה ישתתפו גם הם עצמם, כדי שיוכלו לסמוך עליה ולחיות את חייהם הם ומשפחותיהם באין מחריד.

חברי הכנסת, אין אני יכול להתאפק, ואין אני פטור מלהתריע במעמד זה על החרפה שנתלוותה לאסון הכבד, שאינה נושא לטיפולה של ועדת החקירה. אני מתכוון להפרעת טכס ההלוויה ולפגיעה בכבוד נשיא המדינה, שר החינוך והתרבות ורבני ישראל בידי אנשים רתחנים וחסרי אחריות וכבוד. כיצד העזו יהודים במדינת ישראל לחלל כבוד מלכות ישראל? והמדובר בנשיא שרק לפני שנתיים ליווה לקברות את אחיו הבכור, אחד מגדולי המדע בימינו, הפרופסור אהרון קציר זכרונו־לברכה, שנרצח בידי חברי אותה כנופיית מרצחים? וכיצד העזו יהודים בצפת להרים יד על סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, גיבור מלחמת השחרור, משחרר צפת והגליל?

בכנסת, כ"ב בסיוון תשל"ד, 12.6.74

חברי הכנסת, בסדר היום של ישיבתנו זו – הודעת הממשלה על עינויי שבויינו בסוריה בעקבות ההודעה נקיים דיון.

אך לפני שאתן רשות הדיבור לשר הבטחון לשם מסירת ההודעה, ברצוני להודיע לחברי הבית כי פדויינו, שחזרו בימים אלה מן השבי הסורי, הם היום אורחי הכנסת ונמצאים ביציע הציבור. בשם כולכם ובשמי אני הנני מקדם אותם בברכה בכל הלב ובכל הנשמה, ולהם אומר "גדולה שמחתנו שסוף סוף נחלצתם מכור הסבל והעינויים שנפלו בחלקכם בשבי הסורי ושבתם אל המולדת ואל חיק משפחותיכם. ידיעות מעטות על התנהגות הסורים כלפיכם הגיעו אלינו ואל משפחותיכם במשך חודשי שבייכם. בני משפחותיכם היו שרויים במתח עצום ונשאו את סבלם הנפשי בגבורה עילאית, וכולנו אִתם יחד היינו אחוזי חרדה, חרון וזעם אין קץ.

הבית הזה, בית הנבחרים של עם ישראל, העם שבשמו ולמען שלומו יצאתם למלחמה ונפלתם בשבי, לא פסק מלהתריע ומלתבוע – יחד עם ממשלת ישראל ובני משפחותיכם – את שחרורכם המידי ואת שמירת שלומכם, בריאותכם וזכויותיכם, כפי שמקובל ומוסכם בין עמי התרבות לגבי שבויי מלחמה וכפי שנהגה ישראל בשבויים שנפלו בידיה, בכללם השבויים הסוריים.

אנחנו מזועזעים מכל מה שידוע לנו עכשיו אחרי שובכם, ושמא לא הכל כבר ידוע לנו, ובלשון המשורר נאמר, “אין זאת כי רבת צררונו” לא ייפלא שאנחנו, כמונו כבני משפחותיכם, שמחים הן על עצם שובכם והן על בוא הקץ לעינוייכם. ברכי נפשנו את השעה הזאת ואת הפגישה המרגשת הזאת אתכם, החיים, הפדויים – בנים יקירים ואהובים אנחנו מאחלים לכם שיבה מהירה ללא קשיים ותקלות אל חיים של שלוות נפש ובריאות הגוף. ברוכים אתם וברוכים תהיו לבני משפחותיכם, לנו ולכל בית ישראל.

מאז מלחמת יום הכיפורים הגיעו ובאו אל הכנסת משלחות פרלמנטריות ואישים רמי מעלה מי כדי להביע הזדהות עם ישראל והערכה למישטר הדמוקרטי שלה ומי כדי להתעניין במתרחש בה; כן הוזמנו משלחות מטעם הכנסת לאוסטריה ארה"ב, גרמניה, שוויץ, נורבגיה, הפרלמנט האירופי ועוד. אצלנו ואצלם התקיימו חילופי נאומים וברכות וכן, כמובן שיחות חשובות ומפורטות. כאן מובאים רק מקצת מן הנאומים שהושמעו באזניהם ולכבודם במליאת הכנסת ובמשכן הכנסת.

משכן הכנסת, כ"ג סיוון תשל"ב, 5.6.72

עם־ישראל הוא עם המצווה ועומד על הזכירה מיום היותו לעם, אנחנו זוכרים, ומעבירים את חוב הזכירה בירושה מאבות לבנים, את זכר הטוב והרע שעבר עלינו, את זכרו של מי שעשה לנו טובה בזמן מן הזמנים ולהבדיל את זכרו של מי שעשה לנו רעה.

אנו זוכרים אפוא ונזכור לכם, את תמיכתכם בנו ועמידתכם לימינינו בזירה הבינלאומית, זוכרים ונזכור, שתמיד מצאנו אצלכם אוזן קשבת ולב פתוח לנסות ולהבין את עמדתנו.

לפני חמש שנים, היה נשיאה של קולומביה בין הראשונים שהרימו קולם נגד סגירת מיצרי טיראן ונגד האיומים בהשמדת ישראל והשלכת אזרחיה לים.

קיים בינינו ובין ארצכם שיתוף פעולה בתחומים שונים לתועלת שני העמים. מומחים ישראליים זכו לשתף פעולה עם בני מדינתך בפיתוח אזורים צחיחים, בפיתוח החקלאות ובתחומים אחרים.

מדינתכם הבכירה ומדינת ישראל הצעירה ממנה, שתיהן יודעות להעריך ולהוקיר את חרותן, לשמור עליה מכל משמר כנכס אשר אין יקר ממנו. עמכם ועמי, יודעים שניהם, שהחרות הלאומית היא נכס יקר מאד אך אינו מגיע לדרגת שלמות אלא אם כן בני האדם הם בני חורין בתוך מדינתם, כשם שמדינתם חופשית בין המדינות. ואין אזרחים בני חורין אלא במשטר דמוקרטי תקין ונאור, ואין משטר דמוקרטי תקין ונאור אלא אם מתקיימים בו חופש דעות וכיבוד הדדי של בעלי דעות שונות. הרכב משלחתכם הוא ביטוי רב ערך לדרך אשר בה הולכת קולומביה במאמציה לקיים משטר תקין ונאור. חברי פרלמנט ממפלגות שונות, החלוקות ביניהן בדעות ובהשקפות לגבי נושאים שונים, – התלכדו יחד כדי לכבד את מדינת ישראל ואת הכנסת בביקורם, כשם שחברי הכנסת שלנו מסיעות שונות, התקבצו ובאו יחד כדי להקביל את פניכם.

העם היהודי איננו זר לקולומביה במשך שנים רבות קיימת קהילה יהודית במדינתכם ואני מציין בגאוה, שאחד מגדולי סופריה של קולומביה,חורחה איזקס, יצא מתוך הקהילה הזאת; אנחנו שמחים לדעת שמדינתכם יודעת לכבד את זכויות בני כל הדתות במידה שווה, ושזכויות הקהילה היהודית ומעמדה בקולומביה מובטחים; שמחה מיוחדת לנו לשמוע מדי פעם על יחסי האחוה הקיימים בקולומביה בין הקהילות היהודית והערבית; אנחנו השגנו לא מעט בתחום של טיפוח יחסים מתוקנים בין יהודים וערבים במדינת ישראל. יעיד על כך מעמד זה, בו יושבים, שבת אחים יחד, חברי כנסת יהודים וערבים, מאוחדים בהכרת שליחותם לייצג כמיטב יכולתם את כל חלקי העם בישראל. אולם באזור כולו טרם הגענו למצב בו ישכנו ישראל ומדינות ערב, בשלום ובשלווה, זו בצד אלו, תוך שיתוף פעולה ביניהן.

הכנסת והעם בישראל מאוחדים ברצונם להגיע לשלום עם השכנים. נשמח אם גם קולומביה תסייע להביא בשורה זו אל השכנים אשר חומה של שנאה עיוורת מפרידה בינינו לבינם, שנאה שמצאה ביטוי כה טרגי ובלתי אנושי בשבוע החולף, במעשה הרצח השפל אשר כתוצאה ממנו נגדעו חייהם של ישראלים ושל בני עמים אחרים כשהם הולכים לתומם.

זה לא כבר יצאה בעברית יצירת מופת של הספרות הקולומביאנית המודרנית “מאה שנות בדידות” הספר מצא הד חיובי בין קהל הקוראים בארץ לא רק בשל תוכנו המאלף והמרתק כי אם גם בשל שמו המדבר אל לבנו. על עמנו נאמר מקדמת דנא שהוא "עם לבדד ישכון; עמנו ידע במשך אלפי שנות קיומו טעמה המר של בדידות על כן לא קשה לנו להזדהות עם גבוריו של ספר קולומביני זה.

משכן הכנסת, כ"ב בחשון תשל"ג, 30.10.72

אני שמח על הכבוד והעונג, שעלה בחלקי להקביל את פניך ואת פני חבריך במשכן הכנסת – הפרלמנט של מדינת־ישראל – בירושלים הבירה, עיר הקודש והשלום, שהיתה חצויה על ידי חומה, שמשני צדדיה ניצבו זקיפים חמושים ועכשיו היא שלמה כולה; תושביה יהודים, מוסלמים ונוצרים, חיים בשלום ובבטחון, נפגשים אלו עם אלו בעבודה ובמסחר, ובונים את ירושלים עירם בקצב גובר והולך.

מעניין להזכיר כי במחצית השניה של המאה הקודמת היתה הקונסוליה האוסטרית בין הראשונות שהוקמו בירושלים, והיה לה מעמד מיוחד בין כל הקונסוליות, ויהודי ירושלים נעזרו בה לא מעט. אפילו הפוסטה הראשונה בירושלים הופעלה בעזרת אותה קונסוליה, והיא היתה יעילה לא פחות משירותי הדואר שלנו עכשיו.

כשלעצמי הייתי שמח שמחה אישית אילו השגרירות האוסטרית היתה מקדימה שגרירויות אחרות לעלות לירושלים ולהשתכן בה, מה גם שאקלימה של ירושלים הוא בריא ומתוק ולפי דברי קדמונינו הוא גם מוסיף חכמה.

שנת 1972 זו היתה שנת ביקורים הדדיים תכופים של חברי פרלמנט ואישים חשובים מישראל באוסטריה ושל חברי פרלמנט ואישים חשובים מאוסטריה בישראל…

אין פלא שמרובים הביקורים של הישראלים בוינה, שהרי אוסטריה היא מדינה ניטראלית, המקיימת עכשיו משטר דימוקראטי למופת, דרכה מתנהל מיבצע יציאת אירופה – אכסודוס במהדורה החדשה.

אנו מחזיקים לכם טובה מרובה על שפתחתם בארצכם שערי מעבר ויציאה ליהודים היוצאים מארצות מזרח אירופה כדי להגיע למדינת־ישראל, לעולם לא נשכח את הטובה הזאת שהיא טובה אנושית, מדינית ומוסרית בעת ובעונה אחת.

צל השואה מרחף על דורנו, וגם בשעה זו של מיפגש ידידות אין אנו יכולים לפטור עצמנו מלהעלות את זכרה על ראש שמחתנו אין בכוח אנוש לרפא את הפצע שנפצע העם היהודי; אך אני חדור תקוה ואמונה, שביקורכם זה ירים את תרומתו להסרת אותם ספיחי השואה,העולים מדי פעם ביחסים הידידותיים שבין מדינותינו.

משכן הכנסת,י"ד באלול תשל"ד, 1.9.74

אנו שמחים שנעניתם להזמנתנו ובאתם להתעניין מקרוב במה שמתרחש אצלנו ולקיים אתנו דו שיח על הבעיות המעסיקות אותנו, בייחוד אותן בעיות שבצורה זו או אחרת יש לכם, או למדינות אירופה המערביות נגיעה, או ענין מיוחד בהן. חשוב לנו ביקורכם זה וחשובה מטרתו. אנו מעריכים את העובדה, שאתם מייצגים את מפלגות הקואליציה והאופוזיציה כאחד ושאתה אדוני ד"ר שרדר, כמדינאי בעל מוניטין וכיו"ר ועדת החוץ של הבונדסטאג, עומד בראש המשלחת.

תהיה לכם הזדמנות להיפגש לשיחת עבודה עם חברי ועדת החוץ והבטחון שלנו. אתם תשאלו – ככל שתרצו – והם יענו.

תרשו לי, במעמד זה, להקדים ולומר מספר דברים ממה שרוחש בלבנו…

א. אנחנו מאוכזבים מעמדתן ומהתנהגותן של מדינות אירופה המערביות בסיכסוך שבין ישראל והערבים בכלל ובמלחמת יום הכיפורים בפרט. אנו רואים את עצמנו כחלק בלתי נפרד מאירופה ומתרבותה, ולאירופה חוב מוסרי היסטורי כלפינו. אבל, כשרעמו התותחים נגדנו שתקו באירופה המוזות לסוגיהן. האם זו היתה הרגשת חולשה, או – לא איכפתיות, או שרק דאגו שלא ייפגעו אינטרסים חמריים שלהן, כגון אספקת הדלק ורזרבות המטבע?

ב. נאלצנו לעמוד לבדנו במערכה הכבדה שנכפתה עלינו, ועלתה לנו בקרבנות מרובים. אמנם, אירופה שתקה בעת המלחמה, אבל “כיבדה” אותנו, בגמר המלחמה במיסמך ה־9. לעומת זאת אמריקה היתה היחידה שהחישה לנו עזרתה בנשק שהיה דרוש לנו. עמידתה לימיננו הביאה לה ריווח גדול. מדינות ערב החלו לרוץ אחריה, זהו לקח חשוב ביותר למדינות אירופה. האם הספיקו לעיין במאזן הזה?

ג. אנחנו ציפינו, שדוקא גרמניה של היום, מתוך שיקול היסטורי ומוסרי יהיה איכפת לה, ולא תהיה ניטרלית, שעה שנשקפת סכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל, לשלום שלשת מיליוני אזרחיה, שהם בעיקר פליטי המחנות באירופה ויהודי ארצות ערב שהצליחו להימלט לכאן. האם גרמניה עמדה במבחן זה עד הסוף?

ד. אנחנו משתוממים כיצד הצליחו הערבים להשכיח ולטשטש את העובדות וליצור רושם בעולם כאלו הכל התחיל ממלחמת ששת הימים, בשנת 1967, ושאין בינינו לביניהם אלא ענין החזרת השטחים שבידינו. הרי אותה מלחמה לא נתלקחה משום ששאפנו לכבוש לעצמנו שטחים אלא משום שהערבים הכריזו בגלוי על כונתם להשליך אותנו לים, אלא שאנחנו הדפנו אותם לאחור והרחקנו את קוי המלחמה מקירבת ישובינו המאוכלסים. גם עכשיו הם חותרים לקבל חזרה את השטחים כדי להחזיר את קוי המלחמה אל מקומם הקודם ולאחר מכן יתחיל הכל מחדש. האם יש או יכולה להיות ערובה נגד האפשרות המסוכנת הזאת? הנסיון שלנו ושל אחרים מעיד, שדוקא החלש אינו יכול לסמוך על ערובות של זולתו.

ה. האם חל שינוי בעמדת הערבים? קשה לנו להאמין, הם אינם מסתירים שהשינוי – במידה שמישהו מדבר על שינוי – הוא מילולי בלבד, ושהמטרות שלהם נשארו אותן מטרות; גם אילו שמענו ממישהו מהם דברים כנים, שהוא מתכוון לשלום אמיתי אתנו – האם נוכל לסמוך על כך, כאשר אנו יודעים, מה גדולה עצמת התסיסות והמהפכנות בעולם הערבי שדוקא מי שקיצוני יותר ידו על העליונה?

ו. כיצד נשכח הדבר שאת בעיית הפליטים יצרו מדינות ערב בעצמן, בעת מלחמת 1948, כאשר עודדו את האנשים לצאת מאיזורי המלחמה על מנת לשוב עם צבאות ערב המנצחים? הם הצליחו ומצליחים עד היום להחזיק אותם כפליטים במקום לתת יד ליישובם מחדש, ולהחזרתם לחיים נורמליים, העם היהודי קלט במדינת ישראל קרוב למיליון יהודים, שהצליחו להימלט ממדינות ערב ורכושם הוחרם ע"י הערבים. מדוע לא יוכל העם הערבי לקלוט מיליון ערבים פליטים בשטחים הנרחבים העומדים לרשותו ובעושר הכספי האדיר שיש בידיו מהכנסות הנפט?

ז. המנדט של חבר הלאומים שניתן בזמנו לבריטים כדי להקים בית לאומי ליהודים כלל את כל השטח שמשני עברי הירדן. זוהי פלשתינה בשלמותה. המדינה הערבית שקמה ממזרח לירדן, המאוכלסת ברובה פלשתינאים ושטחה יותר גדול משטחה של מדינת־ישראל, מדוע אינה יכולה להיות מדינה שבה יבואו לידי ביטוי מלא האינטרסים והשאיפות הלאומיות של הירדנים והפלשתינאים, כשהם עם אחד, ונמנים על אותה דת, אותה תרבות ואותה לשון.

ח. בזמן האחרון נשמעות מחוגי הערבים סיסמאות בדבר מדינה פלשתינאית דמוקרטית חילונית שבה יחיו יהודים וערבים יחד. אתם מכירים היטב את הדמוקרטיה ואת החילוניות בארצות ערב אבל אנחנו מכירים גם את החיים המשותפים של יהודים וערבים באותן ארצות במשך מאות רבות בשנים. אם היה טוב ליהודים במדינות ערב, אם זכו היהודים באותן ארצות לחיים נוחים יחסית – היה זה בזמן ששלטו בהן מדינות אירופיות, אנגליה וצרפת ואפילו תורכיה

ט. אנחנו רוצים בשלום בכל לבנו והשלום יבוא כאשר הערבים ישלימו, השלמה כנה, עם זכותנו להתקיים כמדינה בת־חורין, ויתפתחו בינינו לביניהם יחסים של שכנות טובה כדוגמת היחסים השוררים כיום בין מדינות אירופה, שעמדו בקשרי מלחמות במשך עשרות שנים. נראה, שהסיכוי הזה עדיין רחוק ואעפ"י כן אנחנו מוכנים להסתגל גם לטיפוח תהליך ממושך של הבאת השלום הזה, על־ידי פשרות הדדיות ועל־ידי התקדמות צעד אחרי צעד אבל לא נסכים לשום צעד שיש בו כדי להחליש אותנו מבחינה בטחונית או מדינית; נעשה הכל כדי להחזיק מעמד ולהיות חזקים במידה מספקת כדי שהשלום יהיה שלום של כבוד ושל אמת ושל הדדיות.

על אף כל אכזבותינו אנו מצפים לכך שמצפונם של עמי אירופה, תבונתם, נסיונם, והאינטרסים האמיתיים שלהם יתעוררו ויתנו ידם עזרתם ואהדתם למען המטרה הזאת.

בכנסת,י"ב בחשוון תשל"ה, 28.10.74

יושבת אתנו היום, משלחת פרלמנטרית ארגנטינית נכבדה שבאה לבקרנו, והיא כוללת ארבעה חברים מהסינאט, חמשה חברי בית הנבחרים ועתונאי, ובראשה סניור ניקסו סנצ’ס טורנסו.

ארגנטינה היא מדינה גדולה, באוכלוסיה ובשטחה, בין מדינות אמריקה הלטינית, ויש לה מעמד של חשיבות והשפעה רבת ערך, הן ביבשת אמריקה והן בזירה הבינלאומית.

זוהי מדינה שבתוכה נמצאת קהילה של קרוב לחצי מיליון יהודים, החיים בכבוד ונהנים ממלוא הזכויות האזרחיות. בין יהודי ארגנטינה, לבין יהודי ישראל, מרובים קשרי הקירבה המשפחתית וקשרי הדת והתרבות. אלפי יהודים, שעלו מארגנטינה לישראל, משתתפים בבנינה, ותורמים תרומה חשובה לעיצוב חייה התרבותיים והחברתיים.

המעין בדברי ימי ארגנטינה, ובדברי ימיה של מדינת־ישראל, ימצא הרבה מן הדומה ומן המשותף בתולדות שני העמים ושתי המדינות. אחת הדוגמאות הנודעות היא מיבצע ההתיישבות החקלאית של יהודים, שפתח הברון הירש בשלהי המאה הקודמת, במקביל למפעל ההתיישבות החקלאית של יהודים בארץ־ישראל, שעשה הברון רוטשילד.

בין מדינת ארגנטינה, לבין מדינת־ישראל, שוררת ריקמת יחסים עשירה ומגוונת, בתחומים המדיניים, הכלכליים, התרבותיים וההיסטוריים; ריקמת יחסים זו עמדה עד כה במיבחנים שונים, ובמיוחד במיבחן של פרשת הצורר איכמן, שנסתיימה ברוח של הבנה והתחשבות. סיום שזכה להערכה ולהוקרה מצדנו. ודומני, שזוהי הפעם הראשונה שמבקרת אותנו משלחת פרלמנטרית מארגנטינה; זהו מאורע הראוי להעריך אותו, ולברך עליו, מזוית ראיה ארגנטינית ומזוית ראיה ישראלית כאחת.

מבחינת העיתוי, הגעתם אלינו במלאת שנה למלחמת יום הכיפורים. שבה יצאו מדינות ערב למלחמה בנו, זו הפעם החמישית מאז קמה מדינתנו לפני 27 שנים; והפעם, שלא כבפעמים הקודמות, אף הפתיעו אותנו והפעילו נגדנו עצמה צבאית אדירה, שלא היתה דוגמתה מאז מלחמת העולם השניה. הם גרמו לנו אבדות מדאיבות, אבל לא עלה בידם לנצח אותנו כפי שתיכננו. אדרבה, גם הפעם הזאת הדף אותם צבאנו אחורנית, אל שטחם ואל קירבת בירותיהם.

לעומת זאת הצליחו מדינות ערב ע"י סחטנות הנפט והסכומים האגדיים של כסף, ההולך ומצטבר ברשותם, להכניס מורך ודאגה בלבן של מדינות רבות בעולם, ולדחוף אותן לקביעת עמדות אנטי־ישראליות בזירה הבינלאומית, בניגוד לכל ערכי הצדק, המשפט ההגיון וההגינות, ביחסים שבין האומות.

האוירה הבינלאומית, נעשתה דחוסה ומדאיגה ביותר, והיא מזכירה את הזמנים הקודרים של שנות השלושים, ערב מלחמת העולם השניה. העובדה, שכדי לקבל נפט, ואולי גם ליהנות מהפקדת כספי השייכים העשירים, מנסות מדינות בעולם לשלם בדמה, או בזכויותיה, של ישראל – היא עובדה מחרידה לגבי עתידה של האנושות התרבותית. בייחוד מחרידה העובדה הזו כשהמדובר הוא בעם היהודי, שסבל יותר מכל עם אחר בעולם, ושליש מבניו הושמדו באכזריות ע"י הנאצים.

אם האווירה הזו תשתרר – תעלה קרנן של העריצות ושל הסחטנות, מעלה מעלה, כפי שהיה באירופה של שנות השלושים, והרבה מדינות ועמים בעולם יהיו קרבנותיה.

ביקורה של המשלחת הזאת אצלנו, בימים אלה, שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובעיצומם של דיונים מעוותים ומסוכנים בזירה הבינלאומית, בבעיות שבין ישראל ומדינות ערב השכנות – יש בו משום עידוד לקיומה ולחיזוקה של ריקמת היחסים שבין ארגנטינה לבין ישראל. אנו מקווים ומאמינים, שעל אף הסיטואציה הקודרת בזירה הבינלאומית, תמשיך אותה ריקמת יחסים להתקיים ולהתחזק לטובת שתי המדינות ולטובת שני עמיהן.

אורחינו היקרים, ביקורכם זה אצלנו נותן לכם הזדמנות לחוש מקרוב, על־ידי ראיה, שמיעה והתרשמות, הן את מעשי היצירה והבנין והקידמה שאנו עמלים בהם, והן את רצוננו העז ונכונותנו לשלום אמיתי ובר־קיימא עם שכנינו, אם רק יקבלו בכנות ובכבוד את ידנו המושטת לשלום.

בכנסת, ט"ז בטבת תשל"ה, 30.12.74

הנני מתכבד לברך מעל דוכן הכנסת את אורחנו הנכבד, ידידנו מר קורנליוס ברקהוביר, יושב־ראש הפרלמנט האירופי.

משעה שהתחיל להתרקם רעיון איחודה של אירופה, תחלה בתחום הכלכלי ולאחר מכן גם בתחומים אחרים, עקבה מדינת־ישראל בהתענינות מרובה אחרי התפתחותו, והיא ראתה בסיפוק כיצד הרעיון הנשגב ההוא הולך ונעשה מציאות חיים. במשך מאות בשנים היה גורל העם היהודי קשור קשר הדוק עם גורלה של אירופה, בימי טובה ובימי רעה; העם היהודי תרם לאירופה ממיטב כשרונותיו בתחומי המדע, ההגות, הספרות והאמנות והיה שותף פעיל בעיצוב תרבותה ואורח חייה; יחד עם זאת סבל עמנו את הנורא בסבלותיו דוקא ביבשת אירופה.

מדינת־ישראל, כמוה כקהיליה האירופית, היא פרי מחשבה תחילה מכוונת ומודעת, פרי הרצון הקולקטיבי של העם היהודי לשוב ולחדש את חיינו העצמאיים בארץ הזאת, שבה חיו אבותינו חיי חירות ועצמאות, ובה ניבאו נביאי האמת, הצדק והשלום, את מיטב נבואתם אל העם היהודי ואל האנושות כולה.

גם גורלה של מדינת ישראל ובעיקר גורל כלכלתה, קשור קשר הדוק עם אירופה. היינו בין המדינות הראשונות אשר מינו את שגרירן בבריסל כשגריר ליד מוסדות הקהיליה.

מאז שנת 1958 מתקיימים מגעים בינינו בין מוסדות הקהיליה, שמטרתם הידוק הקשר בינינו לבינם. ההסכם הראשון נחתם ב־1964; הסכם רחב יותר נחתם ב־1970. היום אנו מצפים לחתימתו של הסכם על סחר חופשי, ואנו מאמינים שהסכם זה יהיה לברכה לשני הצדדים ובעקבותיו יבואו הסכמים נוספים, שירחיבו את שיתוף הפעולה. יכולתן של מדינות אירופה להתעלם ממלחמות העבר ולהתלכד לשם שיתוף פעולה קונסטרוקטיבי – נוטעת תקוה בלבנו, שגם אזורנו המסוכסך, בוא יבוא היום בו תיווצר מסגרת משותפת לנו ולשכנינו, שתפעל לטובת כל העמים השוכנים בחבל עולם זה.

מדינות השוק האירופי המשותף יכולות לשמש דוגמה לשיתוף פעולה שיוכל לקום בחבל עולם זה. הן גם יכולות למלא תפקיד קונסטרוקטיבי בהרחקת האיבה של שכנינו אלינו, ובקירוב השלום ושיתוף הפעולה על־ידי החדרת ההכרה בזכות קיומנו על ידי עידוד שיחות ישירות בינינו לבין שכנינו.

אמנם עברה התקופה בה הכריעו מדינות אירופיות לבדן בגורל המזרח התיכון; אך גם כיום נודע משקל מוסרי מדיני לעמדתן של מדינות אירופה המערביית, ואחריות גדולה רובצת עליהן – אם רק תהיה השפעתן מכוונת לקידומו של השלום ולמניעת התרחבותו של הקרע.

מר ברקהוביר הוא חבר נכבד בפרלמנט ההולנדי, בבית הנבחרים של העם אשר ידע לעמוד על נפשו בכבוד גם בימים הקשים ביותר של מלחמת העולם השניה; והוא ידע לשמור את ידידותו לעם היהודי ולמדינת־ישראל, מתוך יושר אנושי ומוסרי, בלי להירתע מפני מקטרגים ומפני לחצים פוליטיים בלתי הוגנים.

כ"ו בניסן תשל"ה, 7.4.75

אני שמח על ההזדמנות הטובה לארח בבית הנחרים של מדינת־ישראל, זו הפעם הראשונה, קבוצה חשובה ונכבדה של חברים מבתי הנבחרים של ארצות הברית. אני מעריך מאד את העובדה, שדילגתם על ארצות אחרות – כמו המועצה של האיגוד הבינפרלמנטרי בקולומבו והגעתם ישר אלינו, כדי לראות ולשמוע אותנו מקרוב.

הגורל ההיסטורי הציב אותנו על מפת העולם דוקא באזור הזה; ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי, קשריו הנפשיים והאידיאיים, התפילות והאמונה, הספרות שלנו, – החל מן התנ"ך והקודקס הדתי והמשפטי ועד השיר האחרון של משוררי ימינו – שזורים ומשולבים בהווייתו ההיסטורית של חבל עולם זה ומושרשים באדמת הארץ הזאת. מעולם לא היתה הארץ הזאת ריקה מיהודים ומעולם לא פסקו היהודים מלנסות לשוב אליה על אף שהיתה רוב הזמן שממה ועל אף שפעם בפעם נמנע הדבר מהם בכוח הזרוע.

והנה מזה כמאה שנים עושה העם היהודי מאמצים הירואיים לשוב אל ארץ אבותיו, ליישב אותה ולחדש בה את עצמאותו. אבל עמי ערב, החיים על פי האיסלאם, שיחסו ליהודים הוא עויין בתכלית, כשהם מעודדים מהצלחותיהם בעשרות השנים האחרונות לאחר שזכו להקים 19 מדינות של עם אחד, המשתרעות על שטחים עצומים, שבחלקם הגדול עדיין דלי אוכלוסין, ובייחוד לאחר שנתגלו אצלם אוצרות הנפט ונתמלאו כיסיהם מיליארדי דולרים, – אינם מסתפקים במה שיש להם ורוצים לעצמם גם את הפינה הזעירה הזאת שאנו יושבים עליה וזה עשרות שנים, לפני שקמה מדינת ישראל ומאז קמה, הם מטרידים אותנו בפוגרומים, במלחמות ובמעשי־רצח נתעבים, ובחרם כלכלי, וממלאים את חלל העולם תעמולה, רבת היקף, נגדנו. באחרונה הם גם מנסים להפעיל את עושרם הרב כדי להכתיב לכל מי שזקוק לנפט, או לכסף שלהם, שיחרים את מדינת־ישראל ויעמוד כנגדה, ואינם נרתעים גם מלהפיץ שנאה ליהודים בנוסח הנאצי.

והנה יש אנשים חשובים בעולם, ובייחוד באמריקה, שנדמה להם כאילו בינינו לבין הערבים קיים סיכסוך גבולות, או שטחי מריבה שאנחנו והם טוענים לבעלות עליהם.

האמת לאמיתה היא, שהערבים רוצים לעקור אותנו עקירה גמורה מכל שטחה של ארץ־ישראל והם אינם מסתירים כלל את כוונתם ואת מטרתם זו. אלא שהם, ברוב ערמה, מדברים בשתי שפות. עם האנשים הטובים הם מדברים אנגלית בתוכן הנשמע כמתון, תרבותי וקונסטרוקטיבי ואלו ביניהם לבין עצמם הם מדברים ערבית, בתוכן שאינו מניח מקום לשום ספק מה הם חושבים לעשות לנו.

ואנחנו, לא רק שומעים ערבית אלא גם בקיאים במנטליות הערבית ובהשקפות העולם של האסלאם. קרוב לשליש מתושבי ישראל נולדו בקרב עמי ערב והאסלאם ורובם ככולם היו מושפלים ונרדפים במשך דורות רבים, עד כדי כך שלא יכלו אפילו לצעוק ולא העזו לספר מכל מה שעבר עליהם, והמעט שסופר ונכתב במקורות ההיסטוריים, הקדומים והמאוחרים יותר, הוא מעציב ומדכא. אני עצמי נולדתי באחת מארצות ערב ונמלטתי משם בגיל 18 שנה, לא בגלל סיבה אישית כלשהי, אלא משום שאי־אפשר היה לשאת יותר את העינויים והדיכוי של היהודים וזו הסיבה שמאות אלפי יהודים נמלטו מאותן ארצות כשרק יכלו לעשות זאת.

כן ידוע לכם שכשליש מתושבי ישראל הם פליטי השואה, שהביאו הנאצים על היהודים באירופה ופליטי הדיכוי הקומוניסטי במשך רוב לששים שנות קיומו.

אין לתמוה, שאנחנו ובנינו שנולדו בארץ, חיים תחת הטראומה של השואה ושל המלחמה שהתרחשה בדורנו. במו עינינו ראינו כיצד החניפו מדינאי המערב להיטלר וניסו “להבין” את סיבות תוקפנותו וללכת לקראתו; אבל כל מה שהקריבו לו עורר את תאבונו עוד יותר, ולבסוף הוטבע העולם בדם מיליונים ובראשם ששה מיליון יהודים חפים מפשע וחדלי ישע. באותה מדה אין לתמוה שאנחנו חיים בטראומה של ההשפלה והדיכוי בארצות האסלאם.

ואמנם אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו בהחלט זקוקים לשלום ורוצים בו מאד. אבל, לצערנו, הערבים אינם רוצים בשלום וגם אינם זקוקים לו. האמת המרה היא שהמלחמה משמשת להם מאיץ רב עוצמה לגיבוש אחדותם ולפיתוח עצמתם ולהעלאת יוקרתם. וגם אילו לא היתה מדינת־ישראל היו מחפשים מלחמות אחרות. לדוגמה, דיכוי הכורדים בעיראק, המלחמה לניתוק אריתריאה מאתיופיה ועוד היד נטויה.

לכו, אנו מבקשים מכם שתבינו אותנו ותבינו את כוונות הערבים לאמיתן, כפי שאנחנו מיטיבים להבין אותם. הערבים פותחים גם לפניכם כמו לפני הסובייטים, שערי השפעה, בידעם שאפשר לנעול את השערים האלה בכל עת שירצו. אילו היו מבקשים לקבל מכם בתמורה מזון ועזרה לפיתוח ארצותיהם, היינו שמחים. אבל הם רוצים מכם גם נשק – בשביל מה? – ובעיקר הם תובעים ומצפים שאתם תסחטו בשבילם את כל המיץ של מדינת־ישראל, כביטויו של הנשיא סאדאת, ותגישו אותו להם על טס של כסף. זהו בדיוק הדבר שקיוו לקבל מן הסובייטים, שאמנם הזרימו להם כמויות עצומות של נשק למלחמה בנו ונעשו אדבוקטים שלהם בזירה הבינלאומית; אבל המטרה שרצו בה לא הושגה הודות למלחמתנו ולעזרתכם הנדיבה.

אנחנו רוצים בכל לבנו שתצליחו בביתכם ושיתחזקו מעמדכם ויוקרתכם בכל מקום בעולם, וגם בארצות ערב. ואנחנו מבקשים ומצפים שתוסיפו להושיט לנו את עזרתכם בנדיבות ומתוך הכרת ערכה של העזרה הזאת בטווח הארוך של המדיניות והאינטרסים האמריקניים.

כאשר קמה מדינת־ישראל סייעו הסובייטים להקמתה, לא רק כדי להרחיק את הבריטים מן האיזור הזה, אלא גם משום שקיוו שאנחנו נהיה “ניטרלים”, כלומר שנשמש מכשיר בידיהם ושבעזרתנו ישא כל העם היהודי בעולם את דגל הסוציאליזם שלהם. אנחנו בחרנו את דרכנו, מתוך הכרה גמורה עם המערב בכלל ועם ארצות הברית בפרט. ועל אף כל האכזבות אין אנו מעלים על דעתנו אוריינטציה שונה מזו שבחרנו.

אבל, אנו מצפים מכם שלא תדרשו מאתנו שנוותר על עמדות הגנה צבאיות שבידינו, כשהערבים מסרבים להראות אפילו התחלה צנועה של ביטול מצב המלחמה בנו ושומרים לעצמם את כל האופציות. הם רוצים לא בדינמיקה של יישוב הסיכסוך אלא רק בדינמיקה של נסיגה ישראלית צבאית שתביא בסופה לידי כניעתה הגמורה. זהו מחיר שישראל תתחייב בנפשה אם תסכים לשלם אותו אפילו בחלקו, כי כל חלק ממנו סופו שיביא לידי תשלום המחיר כולו.

אנחנו רוצים בשלום. אם ייראו סימנים אמיתיים של שלום לא נחשוש מלוותר על אותם שטחים, שעכשיו משמשים לנו עמדות מגן ושבעבר שימשו עמדות התקפה עלינו פעם אחר פעם. יתר על כן, כל לחץ שלכם בענין זה עלינו, אפילו באופן מילולי, כ"ש ע"י עיכוב העזרה שלכם לנו, או צימצומה, – יחזקו בלב הערבים את יצר המלחמה ואת התקוה לנצח בה. אני בטוח שאינכם רוצים בכך אבל זו תהיה התוצאה שאולי תצטערו עליה.

נוכח הטרגדיה בווייטנאם קמבודיה, והטרגדיה של הכורדים, ומה שקרה בקפריסין והמתרחש בפורטוגל, ונוכח הטרגדיות הקודמות בביפרה ובנגלה דש – אנחנו חייבים לראות מראש את הסכנות העלולות להתפתח, אם ניסוג ללא שלום.

סלחו לי אם אומר לכם שאין אנו רוצים להיות שוב פליטים הזקוקים לרחמים. מישהו מאנשיכם החשובים אמר עלינו שאנחנו חיים בתסביך מצדה – זוהי הערכה מוטעית בהחלט. אם יילחמו בנו נילחם כפי שחייב להילחם עם הרוצה לחיות ולהתקיים. פליטי השואה באירופה ופליטי הדיכוי הערבי־המוסלמי הם ובניהם שנולדו בארץ הזאת יילחמו כאריות. גלגל ההיסטוריה של עם ישראל לא יחזור אחורנית.

בכנסת, י"ז באייר תשל"ה, 28.4.75

חברי הכנסת,

המשלחת הנכבדה הזו, שבאה אלינו משוויצריה, מייצגת אחת המדינות הדמוקרטיות הוותיקות והיציבות בעולם.

המשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי בשווייצריה מושרש, מזה דורות רבים, בכל תחומי המימשל ומעגלי החיים של החברה והציבור, בעיר ובכפר, בקנטון ובפדרציה, והוא משמש דוגמא ומופת לעולם בהצלחתו לשתף את אזרחי המדינה בהכרעות. שוייצריה היא אחד המעוזים של התרבות המערבית. הנוף והאקלים שנתברכה בהם, אזרחיה החרוצים, כלכלתה הבריאה ומשטרה הנאור עשו אותה למקום של שלווה בטחון, למקום של מקלט ומפלט, למרכז של מיפגשים והידברות בין מדינות ומדינאים לשם מניעת מלחמות ולשם מאמצים להשכנת שלום בעולם המסוער והמסוכסך שאנחנו חיים בו.

שוויצריה ידועה כאחת המדינות הבודדות בעולם, וכמעט היחידה באירופה, שלא ידעה מלחמות מזה דורות רבים. דבר זה בא לה לא רק בזכות מזלה הטוב אלא גם בזכות העירנות והדריכות המתמידות שלה, מול כל התנכלות אפשרית, ובזכות נכונותו של כל אזרח שוויצי להגן על מולדתו בכל עת ובכל שעה. זוהי המשענת הנאמנה והערובה הממשית לעצמאותה ולשלום אזרחיה.

האבות המייסדים של מדינת־ישראל ולפני כן התנועה הציונית, שהקונגרס הראשון שלה התקיים על אדמת שוויצריה, שאפו והאמינו, שמדינת העם היהודי, אשר תולדותיו הרצופות סבל ופורענויות עשו אותו לעם שוחר שלום ורגיעה – שמדינתו תהיה כמו שוויצריה. לעת עתה לא שיחק לנו המזל. אבל לא נואשנו ולא נתייאש מן הסיכוי הזה ואנו מאמינים כי בוא יבוא. בינתיים למדנו מן הנסיון שנרכש בשוויצריה, במשך דורות, ובמיוחד בדורנו, לא רק את הקמתם וקיומם של כוחות המילואים שלנו, שהם עיקר כוחו של צבא הגנה לישראל, אלא גם את העירנות והדריכות והכוננות כדי לשמור על עצמאותנו ועל שלום אזרחינו.

שוויצריה משמשת מרכז פעיל ומפעיל למעשים הומניטאריים היא מקום מושבו של הצלב האדום הבינלאומי ואזרחיה מגיעים לכל מקום שעזרתם דרושה, בלי להירתע מכל קושי וסכנה, והכל כדי להקל סבלם של פצועים ומצוקתם של שבויי חרב מלחמות. בבואי להביע הוקרה והערכה לפעולות הצלב האדום אני משמש פה למאות המשפחות בארצנו, אשר ארגון זה סייע בידן בשעות של מצוקה.

שוויצריה וישראל – רב המשותף והדומה ביניהן. שתי מדינות קטנות, קנאיות לחירותן ולאורח חייהן התרבותי והדמוקרטי ושואפות לשלום בכל ליבן.

ואשינגטון, כסלו תשל"ו, 10.11.75

אנו שמחים להיות אתכם וביניכם כידידים וכנציגים של העם האמריקני.

אנחנו נפעמים ומתפעלים נוכח ההתעניינות העירנית ורחבת האופקים שלכם בכל המתרחש בעולם ובכלל זה בארצנו ובעמנו, וכמובן נוכח הדיונים החפשיים והגלויים שלכם, השקפותיכם הנאורות והחלטותיכם האמיצות.

ארה"ב של אמריקה היא כיום המשענת החשובה ביותר לקיומה של הדמוקרטיה בעולם ולהגנת חירותם, אורח חייהם ומורשתם התרבותית של כל העמים והאנשים הנמנים על מה שמכונה העולם המערבי, שאינו רק ממשות טריטוריאלית אלא גם עולם של מושגים וערכים מהותיים פרי הגות ונסיון של דורות רבים. מושגים וערכים שהם אורח־חיים קיים, או אורח חיים ששוחרי חופש רבים בעולם משתוקקים להגיע אליו.

ואנחנו אורחיכם, שליחי מדינה קטנה, חדשה־ישנה, מיוחדת במינה בקרב המדינות שהגיעו לעצמאות במחצית השניה של המאה העשרים, מדינה של עם־עתיק, שונה מכל העמים, שבמשך קרוב לאלפיים שנה נשא בלבו ועל מצחו את כתם גלותו מארץ אבותיו, וסבל מאד מן הפורענויות שפקדו אותו בשל היותו עם של גולים, נכרים בארצות נכר; העם הזה נמצא כיום בתהליך של יקיצה והשתחררות מן הנטל הכבד מנשוא, שרבץ עליו, והוא חותר לחזור ולהיות עם ככל העמים, היושב בנחלת אבותיו ומעצב מחדש את תרבותו ומורשתו כעם בן־חורין וכמדינה עצמאית.

פינת עולם קטנה זו, שאליה אנחנו שבים בכח זכותינו וקשרינו ההיסטוריים אליה, היתה דלת אוכלוסין, נגועה בביצות, הריה קרחים וקשוחים, ומרביתה ישימון, עניה ונעדרת אוצרות טבע.

העובדה שהצלחנו להפריח שממותיה ולבנות חורבותיה בעמל, ביזע וביסורים גדולים, ובעזרת תרומותיו של העם היהודי ושל ידידיו שבראשם ארצות הברית של אמריקה; העובדה שהצלחנו להציל ולקבץ לתוכה את פליטי מחנות ההשמדה הנאצית הנוראה באירופה ואת פליטי הדיכוי, השיעבוד וההשפלה בארצות ערב, וכן פליטי הדיכוי בארצות הדיקטטורה הקומוניסטית, ולעשות מכולם חברה יצרנית, דמוקרטית וחרוצה, העולה באותו נתיב עצמו שעלתה ארצות הברית של אמריקה, – שתי עובדות אלה מעוררות נגדנו קנאה־שנאה וצרות־עין של מדינות העם הערבי, שמספר אוכלוסיהן כ־100 מיליון ושטחיהן משתרעים על פני שמינית של כדור הארץ, שטחים שבחלקם הם דלי אוכלוסין, שטחים ברוכים באוצרות טבע אדירים, ועשרן של אותן המדינות הולך וגדל בממדים אגדיים.

למרבה הצער הם מנסים להדביק עלינו תו של חמסנים, גזענים ותוקפנים המסכנים את שלום העולם. והעולם, החי בקוצר רוח ובקוצר ראות, הרודף אחרי שלווה מדומה והנאה בת־חלוף, מקבל כדבר המובן מאליו, שמדינה קטנה, בעלת אוכלוסיה של שלשה מיליון פליטים, החולמים ביום ובלילה על מעט שלווה ושקט, להם ולילדיהם, היא המסכנת את שלומם ואת חייהם של מאה מיליון ערבים עשירים, שמחסניהם מלאים ומתמלאים נשק מכל הסוגים, הזורם אליהם מארצות הגוש המזרחי ומארצות הגוש המערבי, ככל שירצו. ואנחנו תוהים ומשתוממים כיצד אפשר שוב להציג בפני העולם את הטיעון האבסורדי שהמעטים המותקפים, שעצמאותם וקיומם בסכנה, הם דוקא המטילים אימה, והם התוקפנים, – טיעון המזכיר בהחלט את המאורעות העגומות של שנות השלושים והארבעים באירופה, שאסור לשכוח אותם.

נשיא מצרים, הנחשב כמנהיג ערבי מתון, שזה עתה קיבלה ארצות הברית את פניו בכבוד גדול, מכריז על עצמו שהוא רוצה בשלום, אך יחד עם זאת הוא מסרב לבטל את מצב המלחמה נגד מדינת־ ישראל, ושומר לעצמו את האופציה הזאת להזדמנות נוחה. וכששואלים אותו מתי יבוא השלום בין ישראל והערבים הוא משאיר זאת לדור הבא…

הנשיא סאדאת דורש פתרון שאלת הפלשתינאים על־ידי הקמת מדינה פלשתינאית חילונית ודמוקרטית. זוהי בעצם הסיסמה והמטרה של אש"ף. אולי מיותר להצביע על הדוגמה של מדינות ערביות חילוניות ודמוקרטיות כגון סעודיה ולוב, ומצרים עצמה, או לבנון המסכנה המתבוססת בדמיה, ואין מושיע לה.

הנשיא סאדאת הרגיע אותנו, שהוא מוכן, בניגוד לאש"ף, להסתפק בינתיים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בשביל מדינה פלשתינית, אבל, תרשו לי להזכיר שבמשך עשרים שנה, עד מלחמת ששת הימים, היו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה תחת שלטון ערבי בלעדי. מדוע לא הקימו אז מדינה פלשתינית באותם שטחים ומדוע ועל מה ניהלו נגדנו מלחמות טירור במשך אותם עשרים השנים.

גם הנשיא סאדאת, כמו המלך פייצל המנוח, והמלך חאלד כיום, הביע את משאלתו לזכות להתפלל במסגד אל־אקצה בירושלים. אבל מזרח ירושלים, ששם נמצא המסגד, היה גם הוא במשך עשרים שנה תחת שלטון ערבי מוסלמי בלעדי. מדוע אף פעם אחת לא באו להתפלל שם הנשיא סאדאת, או הנסיך חאלד, שכיום הוא מלך. אין לי שום ספק שאילו היה מישהו מן האישים החשובים האלה בא כיום להתפלל בירושלים היה מתקבל בכל הכבוד הראוי לו: שערי ישראל פתוחים למבקרים מארצות ערב הבאים אליה בהמוניהם, וכן לצליינים נוצרים מכל ארצות העולם ואלו ארצות ערב אינן מרשות ביקורים של יהודים, אפילו אינם אזרחי ישראל, באותן ארצות, פרט למקרים יוצאים מן הכלל.

ישראל, מתוך סולידריות יהודית, קלטה לתוך שיטחה, בין השאר, אוכלוסיה של יותר ממיליון יהודים פליטים, מושפלים ומגורשים, מארצות ערב, והפכה אותם לאנשים בני חורין, יצרנים וחרוצים מדוע לא עשו, ומדוע לא יעשו כן, מנהיגיו של העם הערבי האציל והעשיר לפליטים הפלשתינאים, מתוך סולידריות ערבית, בייחוד שהם עצמם גרמו לטרגדיה שלהם ע"י מלחמתם בישראל.

הנה אני עבדכם הנאמן אחד מאותם פליטים יהודים, שנולדו וגדלו, הם ואבות אבותיהם, בארצות הנחשבות כיום ארצות ערב, בא אליכם כיו"ר הכנסת של מדינת־ישראל, מדינת היהודים פליטי המצוקות בארצות שונות. אנחנו, יהודי ארצות ערב נמלטנו מאותן ארצות בידים ריקניות כדי להציל נפשותינו והשארנו אחרינו שם נכסים חומריים עצומים, שהוחרמו או נמכרו בלא מחיר ובייחוד נכסי מורשת רוחניים כגון: ספריות, כתבי יד עתיקים, בתי־כנסת, בתי־קברות, גניזות וכיו"ב.

עלי לציין ויש ברשותי הוכחות היסטוריות ומדעיות מכריעות, מן העבר הרחוק והקרוב, אני עצמי חזיתי זאת מבשרי, שאנחנו נרדפנו והושפלנו באותן ארצות, לא מפני שאנחנו יהודים ולא רק בדור הזה של הפעילות הציונית אלא בכל הדורות.

הציונות קמה כתנועת שיחרור של העם היהודי, כדי לחדש ולחזק את הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין א"י ואת הקיום היהודי בא"י שלא פסק מעולם. אך בייחוד כדי להציל ולמלט את היהודים הנרדפים.

הבית הלבן, כסלו תשל"ו, 11.11.75

אדוני הנשיא,

כבוד גדול ועונג רב הוא לי להקביל את פני הוד מעלתך יחד עם חברי המשלחת המייצגים את כל המפלגות בכנסת – בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל – ואנו מודים לך תודה עמוקה שהואלת להקדיש מזמנך היקר כדי לאפשר לנו פגישה נכבדה זו.

אדוני הנשיא, אנחנו מוכנים להתקרב אל השלום כי אנחנו זקוקים לו יותר מאשר כל גורם אחר. אנחנו היהודים סבלנו רבות מן המלחמות בעולם, ומן הרדיפות נגדנו וממלחמות הערבים בנו. לשם כך קיבלנו את יזמת ממשלתך וחתמנו על הסכם הביניים עם מצרים ונטלנו על עצמנו סיכונים רציניים הכל מתוך הציפיות והשאיפות שלנו לשלום.

אבל, אדוני הנשיא, בלבנו מכרסמים ספקות כי הנה היה כאן נשיא מצרים, שהכריז על עצמו שהוא שוחר שלום, ועוד בהיותו כאן השמיע דברי עלבון ונאצה נגד היהודים, ובאותה שעה עצמה יושבים נציגים שלו בעצרת האו"מ ומפעילים השפעתם בעד גינוי הציונות כתנועה גזענית ונגד מדינת ישראל וכן הזדהות עם אש"ף; ולאחר שיצא מכאן הלך לאנגליה והזמין כמויות עצומות של נשק שאינו נחוץ לו כדי להאכיל את המוני הרעבים בארצו; וכשמדובר על שלום עם ישראל הוא אומר שלום אולי בדור הבא. מכל מקום אנחנו נדון את נשיא מצרים לא על פי הדיבורים אלא על־פי המעשים.

אדוני הנשיא, אנחנו מעריכים מאד את ידידותך וידידות עמך לישראל; אנו מעריכים את הודעת הגינוי שלך נגד גינוי הציונות ואנו מודים לך מאד על הסיוע המוגש לישראל; אנו מצדנו נוסיף לעמוד בכוחותינו בלי לבקש עזרה בשליחת חיילים. תנו לנו את הכלים ואנו נעשה את המלאכה המוטלת עלינו.

אתה אדוני נשיאו של העם האמריקאי הגדול, האמיץ והנדיב. ההשגחה העליונה הפקידה בידך גם את גורלם ותקוותיהם של עמים ואנשים רבים בעולם, שוחרי חרות ושוויון, ובכללם העם היהודי, למוד הסבל והרדיפות, שרק לפני 30 שנה הושמדו בידי הנאצים ששה מיליון מבניו רק משום שהם יהודים; הקמת מדינת־ישראל מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, היתה מפעל היסטורי ואנושי, שאין כדוגמתו שכן הביא פדות, והוציא מאפלה לאור גדול של חופש ועצמאות, את שארית הפליטה שנמצאה במחנות ההשמדה באירופה, וכן גם קרוב למיליון יהודים שהיו מושפלים ומדוכאים בארצות ערב במשך אלפי שנים, שאני עבדך הנני אחד מהם.

ולאחרונה משמשת ישראל מקלט ותקווה להמוני יהודים שוחרי חופש היוצאים והרוצים לצאת מן הארצות הקומוניסטיות.

חברי הכנסת והעם בישראל דורשים בשלומך ובשלום עמך וישמחו שמחה גדולה אם תואיל בטובך לערוך ביקור במדינתנו הצעירה כדי לראות במו עיניך ולחוש מקרוב את צמיחתה של מדינת־ישראל ואת אורח החיים הדמוקרטי והדינמי השורר בה וכיצד היא צועדת באותו נתיב עצמו, של עמל ויצירה וטיפוח ערכים תרבותיים ואנושיים, שבו צעד העם האמריקאי עד שהגיע לעצמאותו לפני 200 שנה, ומאז ועד היום.

הרשה נא לי אדוני הנשיא לברך אותך בברכה התנ"כית שבמזמורי תהלים, ושבספר שמואל:

יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל; ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.

בכנסת, כ' באדר ב' תשל"ו, 22.3.76

חברי הכנסת,

ביציע האורחים החשובים יושב אתנו היום אורח חשוב ומכובד מאד, מר אלאן פוהר נשיא הסינט של הרפובליקה הצרפתית. בשמכם ובשמי הנני מביע לו את ברכותינו הלבביות ואת הוקרתנו למעמדו הרם ולאישיותו הדגולה והאצילה.

מר אלאן פוהר כבר ביקר בישראל פעמים מספר אך הפעם הוא נענה להזמנתנו ובא לביקור רשמי בתוקף מעמדו וכהונתו כאיש שהעם הצרפתי בחר בו לעמוד בראש הבית העליון שלו, כיושב ראש הועד הבינלאומי להצלת יהודי ערב, וכידיד גדול של מדינת־ישראל והעם היהודי.

מר אלאן פוהר, מילא וממלא תפקידים חיוניים בדרגים גבוהים ביותר הן במישור הלאומי הצרפתי והן במישור הבינלאומי. הוא היה נציב כללי מטעם צרפת לעניני גרמניה ואוסטריה בגמר מלחמת העולם השניה, ובתפקידו זה סייע רבות לשארית הפליטה היהודית; הוא כיהן יו"ר הפרלמנט האירופי, ובתפקיד זה סייע להידוק הקשרים בינינו לבין הקהיליה האירופית. היה פעמיים נשיא בפועל של הרפובליקה הצרפתית ועכשיו, כאמור, הוא נשיא הסינט ויו"ר הועד הבינלאומי להצלת יהודי ערב.

חברי הכנסת, גלוי וידוע, שבשנים האחרונות נתגלעו ויכוחים וחילוקי דעות בינינו לבין ממשלת צרפת. אנו מקוים שחילוקי הדעות הללו הם זמניים וחולפים ועוד ישובו וישררו בינינו הבנה ויחסי ידידות בעתיד כמו בעבר. בחשבוננו ההיסטורי עם העם הצרפתי הגדול. רשומים דפים מפוארים של ידידות ושל מעשים טובים. חילוקי דעות בהווה, ותהיה חריפותם ככל שתהיה, לא יעיבו על הדפים המזהירים הללו. מה גם שמר אלאן פוהר הוא מבחירי ומבכירי בניו של העם הצרפתי כפי שהוא משתקף באותם דפים היסטוריים. ידידותו לישראל מסירותו לעניני העם היהודי היא כנה ונאמנה, עמדה, עומדת ותעמוד בכל המבחנים. גם כשהוא חולק על פרט זה או אחר במדיניותנו או במעשינו, הוא אומר לנו את דעתו בגילוי־לב גמור אבל ברוח של ידידות וכנות כמבקש טובנו והצלחתנו. בנאום שנשא בפאריס ב־27 באפריל 1970 הוא אמר: “אני שומר לעצמי את הזכות ואת החופש לתמוך במדיניותה של הממשלה בירושלים או למתוח עליה ביקורת. אנו נעמוד לימין ישראל ועַם ישראל תוך עירנות לכל איום המאיים עליה”.

אורחנו הדגול הוא איש חזון ואיש מעשה אמיץ רוח ובעל שאר־רוח מאמין בעקרונות הצדק האנושי ולוחם ללא ליאות למען כבוד האדם, חרותו וזכותו לחיים ולשוויון, ולמען הגשמת אותם עקרונות שנוסחו בהכרזה האוניברסאלית של זכויות האדם, פרי יצירתו של היהודי הצרפתי הדגול רנה קסאן ז"ל.

סגולותיו האישיות התרומיות, השקפת עולמו ויושר דעתו של מר אלאן פוהר הם שעמדו לו והמריצו אותו להתייצב לימין הציונות, מדינת־ישראל והעם היהודי, בייחוד בראותו את הסבל שנפל בחלקם של יהודי אירופה בתקופה האפלה והטרגית של מלחמת העולם השניה. מכאן היחלצותו להצלת קהילות היהודים השרויים במצוקה בארצות ערב, תחלה במצרים ובעיראק ועכשיו בסוריה; מכאן רגישותו ועירנותו למצוקה הרוחנית הלאומית שבה שרויים שלשה מיליון היהודים ברוסיה הסוביטית ומכאן חרדתו מפני האנטישמיות והאנטי־ציונות על כל גילוייהן וגילגוליהן.

בנאומו הנ"ל אמר אלאן פוהר, בין השאר: “האם האנטי־ציונות אינה מוליכה אותנו שוב לגזענות? האם האנטי־ציונות לא הפכה היום לצורה חדשה של אנטישמיות? הבעיה הדאיגה אותי ואני חרד לה. אנחנו חוגגים את יום השנה ה־25 של השיחרור ממחנות ההשמדה. 25 שנה לאחר אושוויץ חשבנו שהגזענות, על כל צורותיה, כבר נעקרה מן העולם. חשבנו שהאנטישמיות מתה מות סופי אבל הנה אנו רואים כיצד חוזרת ומתעוררת האנטישמיות מימין ומשמאל. בצורה גלויה ובצורה סמויה כיצד חוזרים למעשים ברבריים, לאלימות לגינוסייד”.

מר פוהר ראה את הנולד. דבריו נאמרו בשנת 1970 עכשיו אנו רואים כולנו שהאנטי־ציונות אינה מסתירה עוד את פרצופה המכוער. ראינו כיצד צהלו האנטישמיים הגלויים והנסתרים, הותיקים ותלמידיהם החדשים, כאשר השיגו הצבעה של 72 מדינות בעצרת האומות המאוחדות בגנות התנועה הציונית. כאשר הגזענים למיניהם מנו דוקא בציונות את חטא הגזענות מר פוהר הוסיף ואמר באותו נאום: “התוצאה החמורה ביותר של האנטישמיות מתגלית בתחום היחס למדינת ישראל. לדידי מדינת־ישראל היא מדינה למופת, וככל מדינות העולם יש לה הזכות לחיים חופשיים מכל איום, זכות שהיא חשובה ומקודשת ביותר בעיני כל עם וכל מדינה”. אלה היו דבריו של אורחנו.

ברצוני להבטיח למר אלאן פוהר שהעם היהודי לא ישכח לו את ידידותו, מסירותו ופעלו – כשם שלא שכח מעולם את ידידיו שהיטיבו עמו. אנחנו עם בעל זכרון ארוך ועמוק, הזכירה ההיסטורית היא תכונה לאומית שלנו טבועה באופיינו ומעוגנת בתורתנו.

אנו תפלה שההצלחה תאיר פנים למר אלאן פוהר וישיג את המטרות שהציב לעצמו, בכל תחומי פעילותו ומנהיגותו, ובמיוחד בתחום האנושי הנלבב של חילוץ יהודים השרויים במצוקה ממצוקתם.

היה ברוך ומבורך ידידנו היקר אלאן פוהר.

* * *

בכנסת, כ"ח אדר ב' תשל, 30.3.76

בשמחת חג, ובהוד של כבוד ורוממות, מקדם היום את פניך, אדוני הנשיא, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל, המבטא והמסמל את ריבונותה של ישראל והמייצג ייצוג דימוקרטי את כל שדרות העם במדינה.

הכנסת ואני מעריכים מאד שהואלת לתת מזמנך לשם ביקור בארצנו, כדי לראות ולשמוע אותנו מקרוב, לדעת שלומנו ולהתרשם במישרין ממעשינו ומהתקדמותנו. כך סיפקת לנו, אדוני הנשיא, הזדמנות נפלאה לראות אותך בינינו, לשמוע דבריך ולהתרשם מאישיותך האדיבה והאצילה.

ברוך אתה בבואך ובשבתך עמנו!

אדוני הנשיא, לפני כשתים עשר שנה ביקרת אצלנו בהיותך בשרות ארצך כשר החוץ שלה; והיום באת אלינו כנשיא הנערץ של העם הנפלא של קוסטה ריקה.

מאז ומתמיד היית אתה, וכן היו בני עמך, וממשלותיכם, אוצר יקר של ידידות כנה ומסורה למדינת־ישראל ולעמה, לא בגלל אינטרסים חולפים או מתמשכים, אלא מתוך אידיאל נשגב של אמונה שלמה בזכותו של העם היהודי לשיחרור לאומי ולחיים ריבוניים וחפשיים, ככל העמים הריבוניים והחפשים ובהתאם לחזון הנביאים, שהתנבאו בארץ הזאת, ובעיר הזאת, והורישו לעולם את מיטב הערכים המוסריים והאנושיים.

הננו בטוחים בידידותכם וסומכים עליה, ומעריכים מאד את עמידתכם לימיננו בכל המצבים והנסיבות, ללא היסוס וללא רתיעה.

לא מכבר היינו עדים לעמידתו הנמרצת, ולנאומו רב ההשראה של נציגך בעצרת האומות המאוחדות, הכהן הקתולי נונייז – הנמצא גם הוא בפמליא המלווה אותך, – שעה שהיה צורך להגן על הציונות, תנועת השיחרור של העם היהודי, בפני המתקיפים והמשמיצים אותה. לא מכבר קיבלנו דרישת שלום נלבבת ביותר מפי שר החוץ שלנו בשובו מביקור אצלכם. אם יש ביחסים בין עמים אהבה שאינה תלויה בדבר הרי זה מתאים ליחסים ביניכם לבינינו. אנו יודעים שאהדתכם וידידותכם לישראל היא נחלת כל העם של קוסטה ריקה, בעיר ובכפר ובכל השכבות של הפועלים והיוצרים. אנו יודעים, שבך ובקרב עמך מפעמת תחושת הזדהות אתנו ועם מפעלינו. לכן אנו עוקבים בענין רב, באהדה עמוקה ובהזדהות מלאה אחרי מאבקיכם עם איתני הטבע בארצך, כדי להפוך את קוסטה ריקה, בעמלם היוצר של בניה, לארץ פוריה ופורחת.

אנו מביטים בהערצה על קיומה של מסורת דמוקרטית מלאה ויציבה בארצך, שהרי אתם נמנים עם העשרות המעטות של מדינות דמוקרטיות אמתיות בעולם שאנו חיים בו; אנו מתפעלים מן העדיפות הגבוהה שאתם נותנים למוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה בארצך.

כפי שתראה, אדוני הנשיא, בביקורך זה, גם אנו בהווה כבעבר, ממשיכים להיאבק עם השממה, הופכים ביצות לפרדסים, הרים קרחים לאדמה פוריה, ומדברות צחיחים לישובים פורחים; אנו מפתחים תעשיה מודרנית ושוקדים על טיפוח ההשכלה, המדע והתרבות; אנו מקבצים לכאן את היהודים השרויים במצוקה פוליטית, או רוחנית, ובונים מהם חברה חפשית, יוצרת ודינמית, ומקיימים משטר דימוקרטי כמיטב המסורת הדמוקרטית בארצות התרבות והחופש.

לצערנו, אנו נאלצים לעשות את כל המלאכה הקדושה הזאת וגם להצליח בה למעננו ולמען בנינו אחרינו, – כשאנו שרויים בצל האיום והקיום של מלחמות בלתי פוסקות נגדנו הגורמות לנו סבל רב וקרבנות אדם יקרים.

מלחמותם של שכיננו בנו, ורצונם להכחיד אותנו, אינם אלא ביטוי לשאיפתם, שאינה מוסתרת, לעקור מן האיזור הנרחב הזה, ערש הולדתן של כל הדתות, התרבותיות והאומות, כל מי שאינו נמנה על עמם ועל דתם; זאת היא שאיפה הבאה לידי ביטוי, בימים אלה עצמם, במאורעות העקובים מדם, המתרחשים בארץ הלבנון, השכנה שלנו.

אנו מצדנו, על אף הכל, אין אנו רוחשים על שכנינו שנאה כשנאתם, ולבנו מלא תפלה ותקוה, שלא ירחק היום כאשר סוף סוף ישלימו שכנינו אלה עם קיומנו, כאשר יבינו את צדקתינו יישתכנעו בהחלטיותה ובחוסנה של עמידתנו על זכותנו להתקיים כבני־חורין ונוכל גם אנחנו כמוכם להיות במצב שאין בו עוד צורך להקדיש מיטב שנותיהם היפות של בנינו בשירות צבאי ואז ישכון שלום אמיתי דבר־קיימא בינינו וביניהם, לטובת עמיהם ועמנו ולטובת העולם כולו.

הרשה נא לי אדוני הנשיא, לברך אותך ואת עמך בלשונו הנשגבה של ספר הספרים: “ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה” “ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום”.

בכנסת, כ"ט בתמוז תשל"ו, 27.7.76

הגב' רנגר היא ידידה בלב ונפש למדינת־ישראל ולעם היהודי. היא סניגור טוב ועקבי של מדינת־ ישראל, בכל מצב ובכל הזדמנות, הן בגרמניה והן מחוצה לה.

וגם כאשר ביקרה לא מכבר בארצות ערב, ונפגשה עם מדינאים באותן ארצות –לא הסתירה ידידותה לישראל, ואף הגנה על זכותה של ישראל לקיום ולחיים של שלום עם שכנותיה.

הגב' רנגר היא אישיות דגולה בזכות עצמה ולא בכדי נבחרה לכהן כנשיאה של אחד הפרלמנטים החשובים בעולם הדמוקרטי־פרלמנטרי.

היא החלה את הקריירה הפוליטית שלה כתלמידתו של קורט שומכר, המנהיג הנודע של המפלגה הסוציאל־דימוקרטית, שנכלא ע"י הנאצים במחנה ריכוז, בגלל דעותיו, ושם עבר עליו סבל גדול. גם בה ובמשפחתה פגעו הנאצים והמלחמה. היא נולדה במשפחת פועלים ואביה לא יכל למצוא עבודה בגלל התנגדותו לנאצים.

* * *

באישיותה, באורח חייה ובכושר מנהיגותה, הגב' אנאמרי רנגר היא דוגמה ומופת לגרמניה האחרת, הצומחת ועולה מתוך אוקינוס היסורים, ההריסות והלהבות שגרם והרס והצית הרייך השלישי.

לעם היהודי יש חשבון פתוח עם גרמניה. מידי הגרמנים הנאצים באה עליו השואה הגדולה והנוראה בתולדותיו, שאין לשכוח אותה לעולם והוא ציפה ומצפה מגרמניה החדשה לשלשה דברים:

א. לעקור כל שורש וכל שארית של הנאציזם ושל אלה שעשו תחת דגלו את מעשיהם הרעים.

ב. לסייע בידי העם היהודי לשקם את הריסותיו ע"י ביסוסה הכלכלי והמשקי של מדינת־ישראל.

ג. לעמוד לימין מדינת־ישראל מול המתנכלים לזכות קיומה, או לבטחונה, או השוללים ממנה שוויון זכויות במשפחת העמים.

בשלשת הדברים האלה עמדה גרמניה המערבית עד כה על אף תקלות מעטות שאירעו פה ושם; ואנחנו מעריכים זאת הערכה מלאה. ואלו גרמניה המזרחית לא עשתה דבר מכל אלה ולא עוד אלא שהיא פועלת בכיוון הפוך לגמרי ונמנית עם צוררי ישראל.

גם לעולם המערבי ולמדינות אירופה ישנן ציפיות מגרמניה שתפעל לחיזוקה ולביסוסה של האחדות האירופית, של כלכלתה וחברתה הדמוקרטית, כבשורה ותקוה לעתיד טוב יותר לעולם בכלל ולאירופה עצמה בפרט.

ואמנם נוכחותה ופעילותה של גרמניה המערבית בשוק האירופי ובפרלמנט האירופי, וכן במועצת אירופה, ובאסיפתה המיעצת – משרתת יפה את הציפיות הללו, וגם ישראל נשכרת מכך.

אין פלא, אפוא, שאנחנו הישראלים עוקבים בדריכות אחרי הליכותיה ומעשיה של גרמניה המערבית ואחרי המגמות המתפתחות בה, בייחוד בקרב הנוער והדור שגדל לאחר המלחמה.

אנחנו ערים גם לבעיותיה של גרמניה המערבית ומאחלים לה שתתגבר עליהן; וכיון שיש לנו נסיון מר וקשה עם הטירור הערבי נגדנו, שכבר מזמן נהפך לאינטרנציונאל של טירור – אנחנו עוקבים במיוחד אחרי פעולותיה של גרמניה לביעור הטירור אצלה בין שהוא ניאו־נאצי ובין שהוא מופיע בלבוש שמאלני־קיצוני.

אני מקוה ומאמין שהמנהיגים של גרמניה כיום, שהגב' רנגר היא אחד מהם, יוסיפו להוליך את גרמניה במסלול הנכון, מהדור הזה לדורות הבאים…

* * *

לפני יותר משנה ביקרה משלחת של הכנסת בגרמניה עפ"י הזמנתה של הגב' רנגר, משלחת שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה, ובה השתתפו חברי הכנסת שמחה ארליך, ז’אק אמיר, מטילדה גז, אברהם מלמד וזלמן שובל. הנשיאה הנכבדה קיבלה את פנינו בכבוד גדול וזימנה לנו פגישות ושיחות מועילות עם ראשי המדינה עם מנהיגי המפלגות בבונדסטאג.

עוד לפני שנבחרה כנשיאת הבונדסטאג ביקרה פעמים רבות בארץ, ויש לה בישראל ידידים רבים. הפעם באה לארץ בתוקף תפקידה כדי להחזיר לנו ביקור גומלין…

הנני מקדם אותה ואת המלווים שלה בברכה חמה ולבבית ומאחל לה ולהם ביקור מהנה ומועיל במדינת־ישראל.

בכנסת, ט' בחשוון תשל"ז, 2.11.76

נמצאים אתנו היום חברי משלחת הפרלמנט האירופי, בראשות נשיא הפרלמנט, מר ג’ורג' ספינאלה, המבקרים בארצנו כאורחי הכנסת, וכביקור גומלין לביקורה של משלחת הכנסת, כאורחת הפרלמנט האירופי, לפני כשנה, בראשות חבר הכנסת אבא אבן.

אין זו המשלחת הראשונה המבקרת בארצנו מטעם הפרלמנט האירופי, הראשונה היתה בשנת 1964, ומאז היו ביקורים הדדיים שונים.

חשיבותו של הביקור הזה היא בשתיים:

א. הוא מעיד על התרקמות התהליכים של ההתענינות ושל שיתוף הפעולה בין הקהיליה האירופית לבין ישראל.

ב. הפעם עומד בראש המשלחת, נשיא הפרלמנט בעצמו, שהתפנה מעיסוקיו המרובים ובא אלינו בראש המשלחת, כדי להתרשם בעצמו, יחד עם חברי משלחתו, התרשמות ישירה מן המעשים והדברים והמחשבות של העם בישראל ושל מנהיגיו בכנסת ובממשלה.

התהליכים והמעשים של הקמת הקהיליה האירופית הינם אחד האירועים הנפלאים והמאלפים בתולדות עמי אירופה ומדינותיהם. לאחר מלחמות רבות וקשות, שנמשכו שנים רבות, לאחר נסיונות רבים לאחד את אירופה בכוח הזרוע – פנו עמים אלה, שנתברכו בתרבות עשירה, בחכמת חיים ובנסיון חיים, – אל הדרך של שיתוף פעולה מרצון ושל סלילת דרכים לעזרת הדדית, ולאחדות המעשה בתחומים שונים, וקודם כל בתחום הכלכלה, ע"י הקמת השוק המשותף התהליכים והמעשים הללו מתקדמים צעד אחר צעד לקראת עתיד טוב יותר, והם מהווים מקור לתקוה ולברכה לעמי אירופה ודוגמה טובה לעמים ומדינות אחרות, בחבלי עולם אחרים, ובמיוחד חבל עולם זה, שאנו חיים בו.

הפרלמנט האירופי, המופקד על הפיקוח על מוסדותיה, פעילותה ומגמות התפתחותה וגידולה של הקהיליה האירופית – הינו תשתית איתנה לשיתוף פעולה בין עמי אירופה ומדינותיהם ולאחדות גוברת והולכת לקראת עתיד אירופי רב־עוצמה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית, הפרלמנט עצמו הולך ומתעצם ובעוד כשנתיים ייערכו בכל מדינות הקהיליה בחירות ישירות לפרלמנט, דבר שיחזק את מעמדו ואת סמכותו ויעמיק את תהליכי ליכודה של הקהיליה.

מדינת־ישראל הנמצאת בתהליך מתקדם ומתרחב של שיתוף פעולה בינה לבין הקהיליה האירופית והשוק המשותף הצליחה גם היא –על אף המלחמות והצרות שהיא נאלצת לעמוד בהן, – להרחיב את מישקה בחקלאות ובתעשיה, להגדיל את אוכלוסייתה, להעמיק את גיבושה של האוכלוסיה שלה מקבוצות שונות של עולים מארצות שונות ותרבויות שונות לחברה יצרנית המעצבת את חייה בדרכים דמוקרטיות ובטיפוח תרבות חיים כללית, כמדינות המתוקנות בעולם, וכן גם להגדיל את יכלתה בתחומי המדע והמחקר השימושי והעיוני. בין מדינת־ישראל לבין השוק המשותף נחתם הסכם פורמלי בתחום הסחר ההדדי, והוא נמצא כבר בעיצומו של ביצוע, מתנהל מו"מ בתחום הכספי והטכנולוגי, ויש מחשבות וסיכויים גם בתחומים נוספים. מובן מאליו שבכל מו"מ ישנם קשיים והתלבטויות ולאחרונה אף נודעו קשיים כאלה, אבל אנחנו בטוחים, שהתבונה ורגשי הידידות, והרצון הטוב, ותמיכתם האוהדת של חברי הפרלמנט האירופי, יסייעו להתגבר על כל קושי ומכשול.

אין זה אפוא אלא טבעי, שבמקביל להידוק הקשרים בין ממשלת ישראל לבין נציבות הקהיליה האירופית, – ילכו ויתהדקו גם הקשרים והזיקה ההדדית בין הכנסת שלנו, ועדותיה וסיעותיה, לבין הפרלמנט האירופי, ועדותיו וסיעותיו.

עובדה מעודדת היא, שהפרלמנט האירופי נדרש לעתים קרובות לבעיות אזורנו ולבעיותיה של מדינת־ישראל, בתחומים שונים, ותמיד ברוח אוהדת ותוך הבנה כנה לקשייה וללבטיה של ישראל, והערכה מלאה למאמציה מעשיה והישגיה.

במעמד זה אזכיר אחדות מתוך שורה של החלטות, שנתקבלו ע"י הפרלמנט האירופי בענינים העומדים ברומו של עולמנו:

א. ההחלטה בדבר החרם הערבי, המביעה תקוה שסעיף של אי־הפליה יהווה חלק אינטגרלי בכל הסכם שעליו תחתום הקהיליה האירופית.

ב. ההחלטה המגנה, בשם עמי הקהיליה, את ההשוואה המרושעת בין הגזענות והציונות.

ג. ההחלטה שנתקבלה אחרי מבצע יהונתן, הקוראת למדינות אירופה לפעול נגד הטירור.

אנחנו מייחסים חשיבות מרובה להעמקת הדו־שיח והקשרים בין הפרלמנט האירופי, על כל סיעותיו וחבריו, לבין הכנסת, על כל סיעותיה וחבריה.

שמחנו אפוא להיענות להזמנת נשיא הפרלמנט, ידידנו ומכובדנו מר ג’ורג' ספינאלה לפני כשנה, לשגר משלחת של הכנסת לשטרסבורג, ואנחנו מתברכים ומתכבדים בכך שהיום ניתן לנו לקדם בברכה משלחת גומלין של הפרלמנט, בראשות נשיא הפרלמנט בכבודו ובעצמו.

מדינת־ישראל, קשורה לאירופה באלפי נימים של זכרונות של אינטרסים ושל תקוות, ואנו מקוים ובטוחים, שיעלה בידינו לתרום חלקנו לנסיון ההיסטורי הכביר, המתגשם לעינינו, בעיצובה של הקהיליה, למען אשרם והצלחתם של עמי הקהיליה ולמען עתידה, שלומה ואשרה של מדינת־ישראל.

ביקור המשלחת היום הוא צעד נוסף באותה דרך ארוכה וברוכה.

* * *

…הפעם אתם הגעתם אלינו, כשאנחנו נמצאים בעיצומן של נסיבות שיכולות להוליד תמורות מרחיקות לכת במערכת היחסים במזרח התיכון אם רק יופקו מן המאורעות הלקחים הנכונים.

כאשר החלו לקום מדינות עצמאיות בחבל עולם זה ידענו, שהעצמאות הזאת של עמיהן עוד תעבור כור היתוך לוהט של מהפכות, ומהפכות שכנגד, עד שתגיע ליציבות של ממש; ידענו גם זאת, שהמזג והאופי של אנשי המזרח נוטים לעבור מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה במהירות מדהימה.

הקמת מדינת ישראל נקלעה לתוך המציאות הזאת בלי שיכלה לבחור לעצמה מציאות אחרת. יתר על כן היא נהפכה, בלי שיכלה למנוע זאת מעצמה, אחת הסיבות לתסיסה במדינות המזרח התיכון; היא גם אחת הסיבות לריסון העצמי, הפנימי והחיצוני של אותן מדינות; אחת הסיבות לקנאה, לחיקוי וללימוד. לא קשה לתאר, שהיחסים בין מצרים ולוב, ובין לוב וסודאן, ובין עיראק וכויית, ובין עיראק וסוריה, וכן גם בין ארצות המגרב – היו נהפכים למלחמות קשות ביותר אלמלא היה מושמע האיום, שישראל עשויה לשמוח ולהפיק תועלת מכך ולא פעם שמענו, כיצד מטיפים זה לזה ללמוד מישראל אחדות המעשה ופעולות קונסטרוקטיביות ושיטות חיים ומימשל דמוקרטיים.

ב־18 החדשים היינו עדים למלחמה אכזרית ומדאיגה בלבנון, שקשה היה לראות את קיצה. הנה התכנסו המדינאים הערבים בריאד ובקהיר, ובניפנוף בסיסמה, שהמלחמה הזאת מביאה תועלת רק לישראל – הם מנסים לכבות את התבערה הזאת. מצדנו נשמח שיושם קץ לשפיכות הדמים האיומה הזאת אבל כואב לנו ומדאיג אותנו ששוב עושים זאת על גבינו ועל חשבוננו.

ואעפ"י כן יש מקום לתקווה – גם אם היא נראית עדיין קלושה למדי – שהולכת ומתקרבת תקופה של שפיות והתפכחות בעולם הערבי, דבר שיביא אולי לראשית רגיעה כללית בחבל עולם זה אחרי כל מה שעבר עליו בשלשים השנים האחרונות, מובן שבכך ייטב גם לישראל.

מדינות ערב, שלפני שלשים שנה יצאו להילחם נגד הקמתה של מדינת ישראל – ונכשלו – החליטו להשתמש בחצי מיליון פליטים ערבים פלשתינאים כמכשיר להסיח את הדעת מכשלונם; ובמקום לקלוט את אחיהם אלה, כפי שמדינת־ישראל קלטה כמיליון יהודים נרדפים ומושפלים, שנמלטו אליה מאותן ארצות עצמן. ויש לארצות ערב עושר מופלג בכסף ובאדמות לרוב, שאין לישראל כמותן אפילו בחלומותיה הורודים. במקום זאת הם סיפקו לפליטים האלה נשק והסיתו אותם לעשות טירור נגד ישראל ואלו את לחמם של הפליטים סיפקה מסו"ת. התוצאה היתה שהלכו ונתרבו קבוצות הטרור, המתחרות זו בזו. הן גרמו לישראל קרבנות רבים אבל לא הכניעו אותה. בינתיים הטירור הפך להיות צרה גדולה בשביל מדינות ערב עצמן. ירדן עצמה, המאוכלסת ברובה פלשתינאים, ולא מעט עזרה לטירור ולטירוריזם, נאלצה לקום ולהילחם מלחמת דמים בטרוריסטים כדי להיפטר מהם וזהו בדיוק מה שקורה בלבנון. הטירור הטיל אימתו על כל שליטי ערב. אין אף שליט ערבי אחד שאיננו רועד מפני אקדח של טירוריסט ואורב לו. הטירור התחיל להתפשט גם ברחבי העולם תוך קשירת קשרים בין הטרוריסטים הערבים לבין אלמנטים טרוריסטים שונים ומשונים, בארצות שונות; יש מקום אפוא, לתקוה, שמדינות ערב סוף סוף יתנערו ממדיניות הטירור נגד ישראל, הפוגע גם בהן עצמן, וינסו ללכת בדרך של מציאת פתרונות קונסטרוקטיביים לבעייה הפלשתינאית.

הפתרון לסיכסוך בין הערבים וישראל, ובין הערבים לבין עצמם – מחייב הליכה באותה הדרך שבה הולכות עכשיו מדינות אירופה לאחר המלחמות שהיו ביניהן; זוהי דרך ההתקרבות, והעזרה ההדדית, בתחום הכלכלי והאזרחי, וטיפוח תהליכי התלכדות לקראת אחדות מקיפה יותר; וכיוון שמדינות ערב – במשרק ובמגרב – מתענינות בתהליכים המתרחשים באירופה, ומתקשרות אל השוק האירופי – הדבר מגביר את התקוה, שמשהו מן הרוח האירופית הזאת יידבק בהן וישפיע עליהן, וסוף סוף יבינו שלא חרם, לא טירור, לא איומי מלחמה ולא הסתה עלולות – להביא לפתרון כלשהו, אלא דרך השלום, שיתוף הפעולה השפיות והרצון הטוב.

מכאן תבינו רבותי עד כמה אנו מעריכים את תהליכי ההתקרבות, ואת העשייה הקונסטרוקטיבית הקולקטיבית של מדינות אירופה, ועד כמה אנו תולים בהן תקוות טובות לנו, הן מבחינת הקשרים הישירים בינינו לבין התהליכים והמעשים הברוכים שלכם, והן מבחינת הדוגמה לחיקוי, שאתם עשויים לתת למדינות ולעמים אחרים בעולם ובייחוד לעמים ולמדינות באזורינו.

אנחנו מאחלים לכם בכל לבנו הצלחה בכל מעשיכם בהשגת מטרותיכם ואנחנו גם רוצים ומוכנים לסייע בידיכם כל סיוע של ממש שיש ביכלתנו לתת; ועם זאת אנו מצפים מכם לסייע לנו בכל מה שאתם יכולים וצריכים לסייע, כולל מאמצים של השפעה חיובית וקונסטרוקטיבית על מדינות ערב. – – –

בכנסת, כ"ב בכסלו תשל"ז, 14 בדצמבר 1976

חברי הכנסת, אנו מארחים היום בתוכנו נציגים של בתי מחוקקים משבע־עשרה מדינות מארצות הברית.

זוהי המשלחת השניה מסוגה המכבדת אותנו בביקורה, ואנו מקדמים את אורחינו בכבוד ויקר. מי יתן שביקורים מסוג זה יהיו למסורת. עד כה היו קשרינו הדוקים בעיקר עם בתי הסינט והקונגרס בוושינגטון. מגעינו עם בתי המחוקקים ב־50 המדינות היו מועטים ורופפים. משום כך אני שמח במיוחד על ביקורם של אורחינו הנכבדים, המייצגים את הדמוקרטיה האמריקאית בבסיסיה, בתשתית שלה.

מקובלנו, שהדמוקרטיה איננה משטר בלבד, היא אורח חיים, תרבות של התנהגות, מסכת ישירה ומגוונת של ערכים; ערכים של חרויות הפרט, של חופש הביטוי וההתארגנות, של שלטון הרוב וכיבוד הזכויות והדעות של המיעוט. הערכים הללו הינם אחד המסלולים החשובים ביותר, והדו־סיטריים, לקיום הקשרים ההדדיים בין ארצות הברית לישראל. מעל ומעבר למרחקים הגיאוגרפיים מאורח החיים המרשים של הדמוקרטיה בארצות הברית הננו שואבים כח ואמונה, בעת שאנו מקיימים משטר דמוקרטי כהלכתו. על אף מצוקותינו המרובות ועל אף הימצאותנו בחבל עולם, שלצערנו עדיין הוא רחוק מאורח־החיים ומן התרבות החברתית הנעלה של הדמוקרטיה.

מתוך הערכה עמוקה לערכים המשותפים האלה, ומתוך הוקרתנו לארצות הברית ולעמה, הנני מברך את אורחינו, בשם הכנסת כולה, ושולח באמצעותם ברכות לבביות לבתי המחוקקים במדינותיהם.

אני מאחל לכם אורחינו היקרים שהות נעימה בארצנו. אין לי ספק שבשובכם לארצכם תהיו לפה לשאיפתינו לשלום, למאמצים החלוציים שלנו, ולדבקותנו בערכי הדמוקרטיה.

בכנסת, י"ד בכסלו תשל"ז 6.12.76

נמצאים אתנו חברי משלחת הפורום איטלינו, רובם חברי הפרלמנט והסינט האיטלקי, אשר שמו להם למטרה לקדם את השלום וההבנה בין עמים, ובייחוד באגן הים התיכון שהם ואנחנו יושבים סביב לו. עמנו, עמוס הזכרונות, זוכר בואם של נציגים מיהודה לפורום שברומא, תחילה כבני ברית, לאחר מכן כנשלטים ולבסוף כמנוצחים. מאז ועד היום התחוללו תמורות לאין סוף בתולדותינו ובחיינו, בתולדות העולם ובחייו, וכמובן בתולדותיו ובחייו של העם האיטלקי. בואם של חברי משלחת הפורום האיטלקי כאורחי בית הנבחרים של מדינת היהודים, שקמה לתחיה בדור הזה, יש בו משום רמז על התמורה ועל ההתפתחות. בואם הוא ביטוי מובהק של רצון טוב וכוונות טובות.

אורחינו המכובדים כבר ביקרו במדינות אחדות באיזורנו ויש להניח שבאותן מדינות קלטה אוזנם לא מעט דברים בגנותה של מדינת ישראל, וביקורת על מדיניותה, ואולי גם השגות על עצם קיומה. לבי סמוך ובטוח שכאן, אצלנו, הם יאזינו, ללא דעות קדומות, ובלב פתוח, לדברים כנים ואמיתיים על מדינת־ישראל, אופייה, אורח חייה, המישטר שלה וצידקת מעשיה ומדיניותה. יש להניח שאזניהם תקלוטנה כאן, אצלנו, גם דעות שונות ועמדות מנוגדות כמקובל בעולם החפשי והדמוקרטי. אך אין לי ספק שעד מהרה יעמדו על כך, שהצד השווה שבכל הדעות והעמדות האלה הוא בכך שכל אזרחי המדינה הזאת שואפים לשלום, ורוצים בשלום בכל לבם. חילוקי הדעות ביניהם הינם רק על הדרך המובילה אל השלום; אך לכל הדעות צריך השלום להיות מבוסס על הכרה בזכות ישראל לחיות ולהתקיים בתוך גבולות בטוחים ומוסכמים.

מי יתן שביקור זה של משלחת פורום איטליאנו יתרום את תרומתו לקידום השלום, שהוא כל כך נחוץ לעמי האזור, לכל השוכנים לחופי הים התיכון ולעולם כולו.

בכנסת, כ"א בטבת תשל"ז, 11.1.77

חברי הכנסת, נמצאים אתנו היום חברי ועדת החוץ של הסטורטינג הנורבגי, המבקרים בארץ לאחר שביקרו במספר מדינות באזורנו. הם עורכים את הביקור הזה, על פי יזמה עצמית שלהם, ומטרתם לשמוע, לראות ולהתרשם, במישרין, מן המעשים המתרחשים, הדברים הנאמרים והאישים הפועלים בחבל עולם זה, וכמובן בישראל.

נורבגיה שומרת אהדה עמוקה לישראל, והעם בישראל, על כל שכבותיו, רוחש ידידות וחיבה לעם הנורבגי ולמדינתו. אין ספק שבבואם לבחון את המציאות באזורנו, ולשקול את סיכויי השלום וההבנה, – יעשו זאת אורחינו מתוך אותה אהדה עצמה.

מספר האוכלוסיה של נורבגיה אינו עולה בהרבה על אוכלוסיית מדינת־ישראל, אבל נורבגיה היא מדינה שיש משקל סגולי ומוסרי לדעותיה ולעמדותיה באירופה ובזירה הבינלאומית, עם שהיא משתדלת לנהוג עצמה על דרך הצניעות האופיינית לעם הנורבגי.

נורבגיה לחמה נגד הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השניה, וגם אחרי שנכבשה פיזית לא נשברה רוחה ולא שחה קומתה רבים מאורחינו הנכבדים נושאים בלבם את זכר הימים הנוראים ההם, את זכר הסבל והוד הגבורה שבהתנגדות לכובש. לא ייפלא אפוא שנורבגיה היתה בין המדינות הראשונות אשר התייצבו אחרי השואה לימין שארית הפליטה והכירו בזכותו של העם היהודי לשוב ולהקים מדינתו במולדתו ההיסטורית.

זכור לטוב המזכ"ל הראשון של האו"ם, המנוח טריגווה לי, אשר הוכיח אהדה עמוקה לישראל.

לפני מספר חדשים ביקרתי בנורבגיה יחד עם מזכיר הכנסת כאורחו של נשיא הסטורטינג מר הנסן; התרשמתי מאד מתרבותו הייחודית של העם הנורבגי ומאורח החיים הדימוקרטי שלו. אך במיוחד לא אשכח את ההנאה המרובה מן היחס החם והלבבי שזכינו בו מצד כל האישים שנפגשנו אתם.

אני מקוה שבביקורם של אורחינו יהיו נשכרים מן המועיל ומן המהנה כאחד.

בשם הכנסת ובשם כל העם בישראל הנני נושא ברכה לאורחינו היקרים. היו ברוכים ותבורך הידידות בין נורבגיה לבין ישראל.

משכן הכנסת, ז' בשבט תשל"ז, 26.1.77

צאתו ובואו של השייך מוחמד ג’עברי לירדן, וקבלות הפנים שנערכו לו שם וכאן, הינם עדות ברורה וגילוי מעודד הן להשפעתו הגדולה בקרב בני עמו, משני צדי הירדן, והן לשאיפתם ורצונם של המוני העם הערבי להשתחרר מן הסיוט של המלחמות עם היהודים, וממעשי הטירור הנפשעים כלפי יהודים וערבים; וכן לשאיפתם למצוא עצות טובות לפתרון הסיכסוכים בדרכי שלום לקראת חיים של שלום ושכנות טובה.

הגילויים המעודדים האלה מחזקים בלבנו את האמונה, שקרוב היום בו נוכל לבנות בחבל עולם זה, יחד עם שכנינו, עתיד יותר טוב לשני העמים השכנים, היהודים והערבים, בדור הזה ובמיוחד לקראת הדורות הבאים.

אנחנו מצפים לכך, שהעיניים תפקחנה, והלבבות יתעוררו, לראות ולהבין, שהקיצוניות מובילה אל תהום עמוקה של דם ויסורים, ואלו המתינות וההליכה בדרכי שלום מוציאות אל מרחב של אושר והצלחה לכלל ולפרט.

מנהיגי הערבים חטאו חטא אנושי כבד, הנמשך כבר כ־30 שנה, בזה שהכריחו את הפליטים הערבים, בייחוד נשים וילדים, להישאר במחנות עלובים ונחשלים, ומנעו מהם אפשרות של שיקום והתישבות במרחבים העצומים של ארצות ערב; כל זה רק כדי להראות לתיירים האירופיים את חטאה כביכול של ישראל.

באותו זמן עצמו, עלו לישראל קרוב למיליון יהודים מארצות ערב, שהשאירו מאחריהם רכוש עצום, הכולל גם שכונות שלמות של בתים ומוסדות ציבור היסטוריים. מדינת־ישראל שיקמה את יהודי ארצות ערב, בנתה בשבילם עיירות ומושבים ומוסדות ציבור והם חיים באושר וכבוד.

למה לא נהגו כך מדינות ערב כלפי הפליטים הערבים? האם חסר להם כסף לכך? הלא הם שילמו ומשלמים לרוסים ולאירופים מיליארדים של דולארים בעד נשק, שבלי ספק סופו להיות גרוטאות.

האם הרוויחו משהו ממשי מרגשי הרחמים שהביעו התיירים האירופיים בעת ביקוריהם במחנות הפליטים? בסופו של דבר נהפכים רגשי הרחמים הללו לבקורת כלפי מדינות ערב העשירות, שהן יכולות לפתור בעייתם של המסכנים הללו בקלות רבה; אני מזכיר את הנושא הזה משום שאני בטוח שכב' אורחנו, וכן המלך חוסיין עצמו, ערים מאד לנושא האומלל הזה.

אני סבור שהסימן המובהק להתפכחות ולפריצת דרכים חדשות לשלום – תלוי בראש וראשונה בחיסול מחנות הפליטים, בשיקומם וביישובם של תושביהם כדי שיוכלו לחיות חיים נורמליים.

מי שרוצה בשלום, מי שמבקש ליישב את הסיכסוכים בין ישראל והערבים, עליו לפעול למען יושם קץ לתופעה המבישה הזאת של כליאת אנשים מסכנים במחנות עלובים אך ורך לצורך תעמולה פוליטית נגד ישראל.

אני מקדם בברכה את אורחנו החכם והנכבד ומאחל לו אריכות ימים, בריאות טובה והצלחה מלאה במעשיו למען השלום וההבנה באזורנו.

בכנסת, י"ז באדר תשל"ז, 7.3.1977

חברי הכנסת, בפתח ישיבה זו יורשה לי לקדם בברכת שלום וברוכים הבאים את אורחינו המכובדים, חברי הוועדה לענייני מדע וטכנולוגיה שליד האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, שבאו לקיים את ישיבתם ודיוניהם הפעם אצלנו, במשכן הכנסת. בישיבת הוועדה משתתפים 16 חברי פרלמנטים שונים באירופה. בדיוני הוועדה משתתפים כמשקיפים נציגי הכנסת, וכן ישתתפו בדיונים אנשי מדע ומומחים ישראליים.

נושאי הדיונים הם:

1. שיתוף הפעולה הבינממשלתי בתחום המדעי והטכנולוגי בשנים 80–1977

2. סוכנות החלל האירופית ושיתוף פעולה מדעי ברפואת החלל.

3. מיחשוב מידע

4. פיתוחם וניצולם של משאבי מים

אנחנו שמחים על ההזדמנות המכובדת והמכבדת הזאת, שאחת הוועדות החשובות של מועצת אירופה נענתה להזמנתנו לקיים דיוניה הפעם בירושלים. לפני כחצי שנה אירחנו את הוועדה החקלאית של מועצת אירופה לא מכבר אירחנו את חברי הוועדה למדע וטכנולוגיה של האיחוד המערב אירופי בשבוע שעבר אירחנו את נשיא מועצת אירופה, ידידנו ד"ר קרל צ’רניץ.

כך הולכים ומתרקמים ומתהדקים יחסי הגומלין בין מועצת אירופה לבין ישראל אנחנו רואים התחלה טובה ועתיד חשוב ביותר לאירופה, לעולם כולו וכמובן גם לנו, בקיומם ובפעולותיהם של מועצת אירופה ושל כל המוסדות והתהליכים שמטרתם להגביר ולחזק שיתוף הפעולה בין מדינות אירופה בתחומים שונים.

תולדות העם היהודי שלובים ודבוקים בתולדותיה של אירופה, על הטוב ועל הרע שהתרחש בהם, מאז כבשה רומא את ירושלים לפני כאלפיים שנה ועד היום הזה היהודים מילאו תפקידים חשובים בהתפתחויות הכלכליות, החברתיות והמדעיות של אירופה. תרבותה של אירופה שואבת ממקורות הנבואה והיצירה שערש הולדתן הוא ירושלים. באירופה התרחשה הטרגדיה הנוראה של השמדת 6 מיליון יהודים במלחמת העולם האחרונה.

גם מדינת ישראל, שקלטה לתוכה מאות אלפי יהודים ילידי אירופה, ובכללם שרידי המחנות – אופייה, רמת התפתחותה והציפיות ממנה הן של ההתפתחות והציפיות של מדינות אירופה. שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לבין התהליכים וההתפתחויות באירופה הוא איפוא דבר טבעי ומובן מאליו, על אף המרחק הגיאוגרפי בין ישראל ליבשת אירופה.

שמתי לב שנושאים הקשורים בחקר החלל נועד להם מקום מרכזי בדיוני הוועדה ואכן, אירופה, עם מורשתה המדעית והטכנולוגית המפוארת, מן הדין שתתפוס את המקום הראוי לה בין חוקרי החלל, ושגם העולם ידע על כך.

בנושא זה ובנושאי מדע ומחקר אחרים אנו רואים עצמנו כשותף בכוח, ולו שותף זוטר, של המדינות המייצגות במועצת אירופה.

משכן הכנסת, י"ב בניסן תשל"ז, 31.3.77

שמחה וסיפוק בלתי רגילים נפלו בחלקי היום להקביל את פניך אתה אדוני השר והמלווים שלך, בברכת שלום ברוך הבא וברוכים הבאים.

אישית אני שמח להיפגש אתך זו הפעם השניה, לאחר פגישה שהיתה בינינו בארמון האו"מ בניו־יורק.

ביקורך אצלנו בימים אלה מעודד אותנו ואנו רוצים לקוות שהוא פותח פרק חדש של יחסים משופרים יותר בין צרפת וישראל.

הדרך הבדוקה למניעת אי הבנות וליחסים טובים היא הדרך של פגישות וביקורים הדדיים והחלפת דעות לעתים קרובות ככל האפשר.

אומר לך אדוני השר מספר דברים בגילוי לב גמור וללא גינוני לשון דיפלומטיים.

א) אנחנו אוהבים את צרפת, ולכן כשהתאכזבנו ממנה במקרה כלשהו, אכזבתינו היתה קשה ומרירה יותר מאשר אנחנו מתאכזבים מכל מדינה אחרת.

אנו זוכרים לצרפת את שעותיה ההיסטוריות היפות בחייה היא בכלל, וביחסה לעם היהודי ולמדינת ישראל בפרט.

ב) ידוע לי שצרפת תומכת בזכות קיומה של מדינת ישראל בשלום עם שכנותיה ואנו מעריכים זאת מאד.

אבל היינו רוצים שצרפת, וכל העמים והמדינות המכריזים על תמיכתם בקיום ישראל, יתנו דו"ח לעצמם, ויאמרו לנו ולעולם, באיזו צורת קיום של מדינת ישראל הם תומכים – קיום בכבוד, בגבולות בטוחים ומוכרים ובשלום של ממש, או חלילה קיום שיש עמו רפיון ותלות באחרים וסכנות קרובות ורחוקות להתנפלות עליה, להכנעתה ואולי אף להכחדתה.

נוסף לכך לא מרפה ממנו השאלה: מדוע דוקא מדינת ישראל זקוקה להכרזות בדבר התמיכה בזכות קיומה בכלל ובשלום בפרט? הרבה מדינות קמו בעולם אחרי שקמה מדינת־ישראל, וביניהן יש גם כאלה שהן מלאכותיות ללא ספק, אבל אף אחת מהן אינה זקוקה שיכירו בזכות קיומה, אלא כולן קיימות כדבר מובן מאליו.

ג) באותה מדה שאנחנו רואים כזכות בלעדית שלנו, להחליט בעצמנו מה הם האינטרסים החיוניים שלנו ומה הן אמות המדה המוסריות הדרושות לנו במדיניותנו ובהתנהגותנו, כך אין אנו רואים כל רשות לערער על זכותה של צרפת או כל מדינה אחרת להחליט מה הם האינטרסים החיוניים שלה ומה הן אמות המדה המוסריות הדרושות לה.

אעפ"י כן, נראה לי שצרפת או כל מדינה אחרת [תצא נשכרת מכל הבחינות]¹, אם תקיים יחס טוב לישראל – לא מתחת לשולחן אלא לעיני כל. ארה"ב, נוהגת כך וההצלחה מאירה לה פנים, גרמניה המערבית נוהגת כך ולא הפסידה.

ד) ביקורך אצלנו אם כי הוא קצר מאד נותן לך הזדמנות לראות, לשמוע ולהתרשם. […]² אתה תראה את הארץ כיצד מתוך השממה והעזובה והפיגור והעדר אוצרות טבע – צמח וצומח עולם חדש של בניין ערים וכפרים, חקלאות ותעשיה, בתי ספר ומוסדות תרבות ואמנות, אוניברסיטאות ומכוני מחקר ברמה בינלאומית; עולם חדש של חברה חדשה יצרנית, מתקדמת ודמוקרטית, שעדיין היא יחידה במינה בחבל עולם זה.

אתה תשמע מן המנהיגים ומהמוני העם בישראל מה גדולה כמיהתנו לשלום ושאין אנו מבקשים לעצמנו, ולשכנינו, ולעולם כולו, אלא שלום מכל הלב, שלום שכולו אמת וכוונות טובות.

אתה תתרשם, שישראל היא נכס רב חשיבות לעולם כולו, אפילו לאויביה, שהיא משמשת להם מאיץ רב כוח להתפתחותם; שהיא נכס רב־תועלת לטווח קצר ולטווח ארוך, לאירופה כולה, ובאופן מיוחד לעמי אירופה, השוכנים לחוף הים התיכון; והיא ודאי נכס לעם היהודי, שסבל רבות ונוראות בהיסטוריה שלו, מיום שהוגלה מארצו ע"י המנצח הרומאי ועד הטרגדיה של השואה שהביאו עליו הנאצים; מדינת ישראל הביאה גאולה ופדות לשארית הפליטה ממחנות ההשמדה באירופה וליהודים מארצות ערב שהיו מדוכאים ומושפלים ועשוקים במשך כל הדורות, והיא משענתו של כל יהודי בעולם השרוי במצוקה כלכלית, לאומית או דתית.

אני בטוח שכל מה שתספיק לראות, לשמוע ולהתרשם יתן לך ולממשלתך השראה להיטיב ולשפר את היחסים עם ישראל וללכת לקראתה, למען כבודה וגדולתה והצלחתה של צרפת, ולמען קיומה, שלומה והצלחתה של ישראל.

אני מרים כוסי לכבוד נשיא צרפת, לכבוד עמה וממשלתה, לכבודך אורחנו היקר, ולכבוד הפרק החדש שביקורך פותח בין צרפת וישראל.

משכן הכנסת, י"א באייר תשל"ג, 13.5.73

מורי ורבותי, זכות היא לכם, שנקבצתם מארצות שונות ובאתם להיוועד בשערי הכנסת – במלאת לה כ"ה שנים, – שהן שני־דור, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. וזכות כפולה ומכופלת לכם, שתכלית התוועדותכם – בשעריך ירושלים – היא לימוד התנ"ך, ספר המצווה, הקדושה, התפארת והחזון אשר לעם־ישראל, לקיים מה שנאמר “ודברת בם, ושננתם לבניך…”

וזכות היא לי כיושב־ראש הכנסת לומר לפניכם, – לכבוד המאורע, – דברים מעטים מעניין הכנסת, כפי שהיא נראית לי באספקלריה של תולדות עם־ישראל;

הכנסת שלנו, במתכונתה ובתבניתה, היא מה שאומות העולם המתוקנות קורין פרלמנט, שעל־ידו מתקיימת הדימוקרטיה, אשר תכנה וממשותה הם כפי שניסח זאת לינקולן: שלטון העם בידי העם למען העם;

* * *

הפרלמנט שלנו הוא אמנם צעיר לימים לעומת הפרלמנט האנגלי הקיים יותר מ־700 שנה או הפרלמנט האיסלנדי הקיים יותר מ־900 שנה אולם מי שיאמר, שכאשר זכינו לקומם משטרנו הריבוני והדימוקרטי לא היה לנו ממי וממה ללמוד ולפיכך עשינו לנו פרלמנט ככל הגויים, על־פי נסיונם וחכמתם בלבד, – אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: דוקא מנהג אבותינו הקדמונים בידינו, ומעשה אבות סימן לבנים, ומה שעשינו הוא בבחינת חידוש ימינו כקדם לא שאסור לנו ללמוד דברי חכמה מן הגויים; חז"ל כבר קבעו: חכמתם – האמן תורתם אל תאמן, ואמנם למדנו מנסיונם ומחכמתם של אומות העולם נוהגים ונוהלים והוספנו הרבה משלנו ככל שמתאים לאופיינו, למאויינו ולצרכינו.

אולם קיומה של דימוקרטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל על אבותינו הקדמונים – מימות משה ועד חורבן בית שני וגם זמן מה לאחר מכן; אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים בתקופות שונות, גם במעמדו סמכותו ותפקידיו חלו שינויים, תהפוכות והסתעפויות; הוא פשט צורה ולבש צורות בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים; דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ושופטיו;

אנו פוגשים מוסד כזה או מעין זה, בתולדות ישראל, שהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות לעם – משענת למנהיג הדור, ופעם כמוסד מדיני, שעל־פיו ישק השלטון בישראל; פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות ופעם כבית־דין עושה משפט; פעם כמפרש מצוות התורה ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ; פעמים שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל, או דומה, לעקרון מונטסקייה בסבר הפרדה בין שלש הרשויות המחוקקת, השופטת והמבצעת;

* * *

יושם לב לכן, שבימי משה רבינו היו קיימות כמה וכמה רשויות שלטון, הוא עצמו היה נביא ומחוקק וגם מנהיג ומושל: “ויהי בישורון מלך”; והיו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם והם שנים־עשר במספר, והיו שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות לצרכי מינהל, ולצרכי משפט בדרגה קמא שנתמנו עפ"י עצת יתרו; והיו אהרן ובניו הכהנים שומרי משמרת הקודש ואיתם כל בני שבט לוי;

נוסף על כל אלה אנחנו מוצאים שמשה נצטווה מפי הגבורה – נוכח סכנת התמרדות של העם: –

מי שמעיין בפירוש רש"י על הפסוק הזה ימצא דברים מאלפים מאד שתמציתן היא כדלקמן:

(א) גם קודם לכן היה קיים מוסד של “זקני ישראל” אלא שהם נספו באש תבערה משום שבמעמד הר־סיני נהגו קלות ראש “ויאכלו וישתו” כ"נושך פתו ומדבר בפני המלך".

(ב) האנשים שנבחרו לאספת הזקנים היו צריכים להיות בעלי זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם, שנאמר “אשר ידעת כי הם”; ורש"י מוסיף: “עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן”.

(ג) שלא היו הרבה קופצים לתפקיד זה והיה צריך לשדל אותם, לאמר: “ולקחת אותם” קחם בדברים אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום;

(ד) “והתיצבו שם עמך” – כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב"ה;

(ה) משה היה דומה באותה שעה לנר שמונח ע"ג מנורה והכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום;

(ו) “ונשאו אתך” – התנה עמהם ע"מ שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים; (ע"כ תמצית רש"י).

אם לתרגם את הדברים למונחי זמננו הרי שהיתה זו אספת נציגים, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלוק עם משה במנהיגות בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו;

* * *

אותו מוסד, שניתן לכנותו גם אספת הזקנים, או מושב הזקנים, (או בלשון לעז סנט') ליוה את העם בימי יהושוע; וכאשר אחרי מות יהושוע הלך ונידלדל – באה תקופת השופטים, שאי־אפשר לראותה כתקופת זוהר בתולדות ישראל על אדמתו – אולי דוקא משום שחדל להתקיים המוסד המרכזי והחשוב הזה: אספת הזקנים.

אך כנראה שחזרו וחידשוהו בימי מלכות בית דוד; היינו, גם כשכבר היתה מלוכה לא חדל הצורך בקיומה של אספת הזקנים; בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו “נמלכין בסנהדרין” – כלומר באספת הזקנים, שכן המונח “סנהדרין” נקלט מיונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השניה של ימי בית־שני; ויש אף תרעומת על דוד “שגמר דינו של אוריה החתי שלא בפני הסנהדרין”, מכאן, שהכל היו כפופים למרותו של מוסד נכבד זה, לרבות מלך וכהן ואפילו נביא, באחד המדרשים נאמר ש"עובדיה וישעיה לא נתנבאו אלא מפי הסנהדרין" “ואלו היתה סנהדרין זזה מהם לא היתה להם רשות להתנבאות”.

* * *

מתקופת בית שני ידועה כנסת הגדולה, שאת שמה ואת מספר אנשיה אימצנו לנו כאשר קראנו לפרלמנט הישראלי: כנסת, וקבענו מספר חבריה 120, כמספר אנשי כנסת הגדולה; כפי הנראה היה להם צורך להרחיב את הייצוג ולכן עברו על המספר שבעים,¹ שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו של מוסד הזקנים שהרי גם בימי יחזקאל (ח' 11) נאמר “ושבעים איש מזקני ישראל” ולאחר מכן היה זה מספר בסיסי של הסנהדרין, שהוגדל לשבעים ואחד כדי שלא יהיה המספר זוגי;

לאחר כנסת הגדולה באה תקופת הסנהדרין; נראה שהמלה סנהדרין באה במקום “כנסת הגדולה” וכפי שאנו למדים לא היו חברי הסנהדרין בית־דין בלבד אלא בסוף ימי בית־שני ולאחריו; אך בתקופה שהיתה ידה רמה – מילאו אנשי הסנהדרין תפקידים שונים; הם היו מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום מצוות הדת והן בענינים של חול, פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה; דיינים ועושי משפט; וכן היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי חוץ לרבות בעניני מלחמה ושלום;

נראה לי, שאספת הזקנים, כנסת והסנהדרין – הינם שמות לאותו מוסד עצמו של אספת נציגי האומה, ושנתקיים במסורת הדורות ובצורות שונות, כדי לדון בכל נושא העומד על הפרק ולהנהיג את העם לא רק בעניני דת ומצוות, ולא רק בעניני משפט אלא גם בעניני ציבור ומדינה; אלו סברנו שהסנהדרין היתה רק בית־דין היינו מפקפקים אם יש צורך בשבעים ואחד איש ש"ישבו כסאות למשפט" בלשכת הגזית, שעה שהיו קיימים בתי־דין של כ"ג ובתי־דין שלשה, ויתכן שהיו קיימים גם בתי־דין של מלכות, נוסף לבית הדין שישב בלשכת הגזית, שהרי בימי דוד ושלמה היו קיימים בתי דין ממלכתיים נפרדים שעסקו בין השאר – כדברי הרמב"ם – בגיור – תפקיד שהוא דתי מעיקרו;

* * *

ויש עוד להוסיף שהזקנים היו יושבים בשער כידוע יש למונח שער, בפסוקים רבים במקרא משמעות של מוקד השלטון החוק והמשפט; על דוד מסופר, אחרי מות אבשלום “הנה המלך יושב בשער” השם מצווה על ירמיהו: “הלוך ועמדת בשער בני העם – אשר יבואו בו מלכי יהודה ובכל שערי ירושלים” המקרא מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים לבין השערים הרגילים של העיר מרדכי “יושב בשער המלך”, ויש להניח שלא היה שוער, שהרי אין דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער; ואלו סתם ישיבה בשער משמעותה ישיבה בתפקיד ייצוגי, עמוס עומד ותובע: “הציגו בשער משפט”; ובשני מקומות במשלי נזכר השער באותה משמעות – “ישר והפוך”: אחת –בפסוק “ראמות לאויל חכמות – בשער לא יפתח פיו”; שניה – “נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ”;

ומי יושב בשער העליון הזה? – הזקנים ומי הם הזקנים? בפרקי אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה; היתכן שהיתה קבועה קואליפיקציה גילית, שרק בני ששים ומעלה יכולים לשבת בשער. ואם כן – האם היתה זו זכות מוחלטת של כל מי שהגיע לגיל ששים – בלי שיוכרו בו סגולות נוספות? אכן, מקובלנו מפי חז"ל ש"אין זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו אם צעיר הוא או ישיש, אין אנו יודעים מהי אמת־המדה, שנקטו בה, כדי לקבוע אם פלוני חכם הוא ויכול לשבת במושב הזקנים מעלה אני על דעתי שהיה זה ייצוג של שבטים, כיתות ישובים וכיוצא בזה; נמצא שאסיפת הזקנים היא מעין פרלמנט שחבריו הינם נציגות העם הריבוני כלפי פנים וכלפי חוץ, מדברים בשמו ומביעים דעתו ובשעה שהדבר נחוץ הם גם מחליטים ופוסקים;

לא באתי לומר שהכנסת יורשת הסנהדרין; אבל – אני משוכנע, שהיא יורשת את אספת הזקנים; יתירה מזו: הסנהדרין היתה גם בית משפט; ואלו אנחנו מקובלת עלינו הנוסחה של הפרדת רשויות. לפיכך הכנסת אינה מתערבת בעניני הרשות השופטת; עד כדי כך מגעת ההתקדמות, שהיא פרי נסיונם וחכמתם של אומות העולם; אך גם בימי קדם היתה כבר רגישות לענין זה של הפרדת רשויות; במדרש מסופר, שכאשר הגיע מרדכי היהודי למדרגת “משנה למלך אחשורוש” נעשה “רצוי לרוב אחיו” ולא לכל אחיו, שכן חלק מן הסנהדרין פרשו ממנו; סבורני שסיבתה של אותה פרישה היא כדי שלא לערבב שלטון עם חקיקה ושיפוט, שהם מסמכותה של הסנהדרין בלבד;

ולבסוף מן הראוי לציין שהתחייה, בת דורותינו, התחילה להתממש ע"י הקמת אספת “זקני העם”, הלא הוא הקונגרס הציוני, שהוקם לפני 75 שנה ע"י חוזה מדינת היהודים ד"ר הרצל; ומאז, צעדה והתקדמה התארגנות המנהיגות והנציגות של העם היהודי, באותה דרך עצמה, עד שהגענו לכינון הכנסת, שגם היא נכנסה כבר לשנתה הכ"ה;

ה' בניסן תשל"ה, 17.3.75

נתבקשתי, כיו"ר הכנסת, להביא ברכה, לבאי הכנס הכ"ג לתנ"ך; שעה שהכנוס הזה לתנ"ך נפתח כאן – נפתחת הישיבה השבועית של הכנסת, במרחק לא גדול מכאן. אלו בי היה תלוי הדבר לא זו בלבד שהייתי מתאם את זמני הפתיחה וההתכנסות של הכנסת ושל הכנוס הזה, ובכך להרים מכשול מדרכם של חברי כנסת, שוחרי תנ"ך, שאולי רוצים לשתף עצמם עם הלומדים; אלא שהייתי מזמן פתיחת כנוס זה עם פתיחת ישיבת הכנסת שלא תהא זו בפני עצמה וזה בפני עצמו.

מורי ורבותי, משעה שקמה מדינת־ישראל – קם לתחיה, גדולה ומופלאה, גם ספר התנ"ך, תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד; ואם עד כאן היה התנ"ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוית־חן של סיפורי מעשים, שהיו בימים מקדם, ודברי חזון לאחרית הימים, – הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו ברעננות ובאקטואליות, כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מעשים וקורות שנראים ונעשים כאלו הם חוליות המשך, באותה שרשרת קדומים, מופלאה.

הנה מה טוב שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, ובהתענינות מרובה הן כתורה לשמה והן משום שאנו מבקשים למצוא בו משען ומשענה בצוק העתים ולעת שמחה. זוהי, כמדומני, מטרתם של הכינוסים הללו, ושאר זימונים כיוצא בהם, המיועדים לעיון בתנ"ך, על דרך המסופר בנחמיה: “ויקראו בספר, בתורת האלקים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא.”

והפעם ערבה לנו תכנית הכנוס הזה, העשרים ושלשה במספר, לפי שהוא מוקדש ללימוד ספרי הנבואה וההיסטוריה של תקופת שיבת־ציון, – חגי, זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה תקופה שמרובה בה הדומה, – על אף השונה, – עם תקופתנו; וכל מה שאירע באותה תקופה דברים שנאמרו, מעשים שהיו ונסיונות שנעשו, ההצלחות והכשלונות, – ראו להם להיות “נר לרגלינו ואור לנתיבתנו”.

לאחר כמאה שנות שיבת־ציון של ימינו, ועשרים ושבע שנות עצמאותנו המדינית, – תקופות זמן המקבילות, פחות או יותר, לתקופת שיבת ציון מבבל, – יש צורך ויש טעם שניעצר רגע כדי לצפות ולהתבונן במהלכינו ובמעשינו, אחור וקדם, בייחוד לעת כזאת, שניכרים בשולי מחנינו סימנים של תהייה, מבוכה וספקנות, הן בדבר זכותנו על הארץ הזאת והן בדבר עתיד קיומנו כמדינה וכעם.

לפיכך, ככל שניעזר בהקבלות ובהשוואות, עם תקופת שיבת־ציון מבבל, אין ספק שנמצא בהן עידוד לתקותינו, וחיזוק לאמונתנו, ויתקיים בנו דבר הנביא זכריה: “וגִבַּרתִּי את בית יהודה, ואת בית יוסף אושיע, והושבותים כי רחמתים, והיו כאשר לא זנחתים, כי אני השם אלקיהם ואענם. והיו כגבור אפרים, ושמח לבם כמו יין, ובניהם יראו ושָׂמֵחוּ, יגל לבם בהשם”, (זכריה י' ו–ז').

הילכך, תרשו לי לציין אי־אלה הקבלות בתחומים שאני עוסק בהם או קרוב אליהם, בבחינת “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים”.

ולפי שאני בא מן הכנסת, כאלו נדרשת מאליה ההקבלה בין “כנסת הגדולה” לבין הכנסת של ימינו; אמנם, כנסת הגדולה אינה נזכרת במקרא אלא היא נלמדת מן האמנה, שנכתבה ונחתמה (נחמיה, ט' ו–י"ב) ע"י “שרינו, לויינו, כהנינו”, וכן ע"י 84 ראשי־עם “אנשי מופת”, כלשונו של זכריה (ג' ח'), ובראשם נחמיה התרשתא. כל שכן שתפקידיה וסמכויותיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור נמרץ, תוכן האמנה שנחתמה.

אבל, מן הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר הדורות של קבלת התורה, ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, וכן מן הנאמר, זעיר פה זעיר שם, בתלמוד ובמדרשים ובמקורות קדומים אחרים, – אנחנו למדים, שהכנסת הגדולה היתה מוסד רב חשיבות, אעפ"י שכנראה לא קיימה ישיבותיה בתדירות כמו בימינו.

היה זה מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית כלפי פנים וכלפי חוץ. אומר הירושלמי: “למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו את הגדולה לישנה”. אך עיקר חשיבותו וגדולתו שהיה מוסד מחוקק; סביר להניח, שלא זו בלבד שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים חשובים של התנ"ך: יחזקאל ושנים־עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא, ט"ו, ע"ח), וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי שנאמר: פירשו, – את משלי ושיר השירים וקהלת (אדר"נ, פ"א), ולא רק ששינו את הכתב ותיקנו את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע"פ כולה, כלומר מכלול ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו בששה סדרי משנה ע"י רבינו הקודש, – היתה פרי המסורת שהנחילו לדורות שבאו אחריהם במכלול של חוקים ומשפטים.

כנסת הגדולה היתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העליה מבבל היו דתיים, וזו היתה גם המוטיבציה של מלכי פרס, שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל שכן שמנהיגי שיבת ציון: זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה, ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת לישנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות ולחידוש העצמאות המדינית. אותה שעה קיימו הקהילות שבגולה חיים יהודיים דתיים מובהקים: “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה” (בבא בתרא, ט"ו).

גם עצם הקמת כנסת הגדולה היתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה ומקורית, שהחל בה משה רבינו כאשר נצטווה מפי הגבורה: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”. מסורת זו נתקיימה לסירוגין, ובלבושים שונים, בכל הדורות, לפני ואחרי “כנסת הגדולה”. לא ייפלא אפוא, שהכנסת הגדולה נתקבלה כסמכות עליונה על כל קהילות ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה מרכזיותה של ארץ־ישראל למשך דורות רבים.

ההקבלה בין כנסת הגדולה והכנסת שלנו היא אמנם במעמד ובסמכות ולא זו אף זו בבואנו לכונן את בית הנבחרים והמחוקקים שלנו קראנו לו כנסת, ואת מספר חבריו קבענו למאה ועשרים, שיש גורסים שכך היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה.

אולם, הכנסת שלנו היא חילונית־לאומית־מדינית, בנויה כמתכונת הפרלמנטים בארצות הדימוקרטיות המערביות, ועניני הדת אינם תופסים בה אלא מקום מועט בלבד.

ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות עליונה לא רק בא"י אלא גם בתפוצות הגולה, כשאין לה סמכות רוחנית? וכלום יש עתיד לקיומה של אחדות העם היהודי בהעדר הבסיס הדתי? וכיצד תובטח מרכזיותה של ארץ־ישראל בעם היהודי גם בדורות הבאים? וכיצד יתחבר העתיד של עם ישראל עם העבר הקדום והקרוב שלו חיבור מהותי, רעיוני ורצוני?

שמא הגיעה השעה לעיין ברצינות בהקמת סנהדרין לצד הכנסת, או במקביל לה, שתהיה מורכבת מאנשי רוח ומופת, תעסוק בבעיות הרוחניות והדתיות של עם ישראל, ותתקין תקנות, שיהא בהן כדי לשמור על הקיום היהודי, בזה ובבא, תקנות שהציבור יכול לעמוד בהן נוכח הנסיבות של זמננו והתמורות המתחוללות בהלכי־רוחם ובארחות־חייהם של היהודים בתוך עולם משתנה?

הלא אנחנו שטופים ונשטפים בנחשולי תרבויות חילוניות חמרניות ומתירניות שלצדן התפתחויות מדעיות מרקיעות שחקים, וכל אלה דוחקות את המהות היהודית לקרן זוית, ומרחיקות את בניו של העם היהודי משרשיו ומעברו; עינינו רואות וכלות כיצד מתרחקים מקהילותיהם צעירים יהודים בתפוצות הגולה, בייחוד משכילים שבהם, וכיצד יורדים יהודים מן הארץ – לארצות אחרות, בכללן גרמניה; וביניהם, לא בלבד עולים שלא נקלטו בארץ אלא גם צעירים שנולדו וגדלו באוירה של מדינת־ישראל.

אין זאת אלא שאני זקוקים לא רק להבטחה של הנביא חגי (ב', ט') לאמר: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, אמר ה' צבאות, ובמקום הזה אתן שלום”, וכן לדברים טובים, “דברים ניחומים” של הנביא זכריה (א' ו­־ג'), שגם קרא: “שובו לביצרון אסירי התקוה” (ט', י"ב), ועודד אותנו בהבטחתו מפי ה' לאמר: “כן אושיע אתכם, והייתם ברכה, אל תיראו – תחזקנה ידיכם” (ח' י"ג), אלא אנחנו זקוקים גם לנבואתו של מלאכי (ג', כ"ד): “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

* * *

ועוד מספר הקבלות בקצירת האומר:

(א) על הצורך לאכלס את ירושלים זועק הנביא זכריה פעם אחר פעם: “קִנֵאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה” (א', י"ד); שבתי אל ירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה" (שם, ט"ו), “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלא ילדים וילדות” (ח', ד–ה).

ובנחמיה (י"א, א') מודגשת החובה שהשרים, (כמובן גם משרדיהם), ישבו בירושלים: “וישבו שרי העם בירושלים ושאר העם הפילו גורלות… לשבת בירושלים עיר הקדש ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים”.

(ב) הנביא זכריה מתריע נגד השחתת המידות והגניבות מכספי הציבור ומדגיש את הנזק והקללה הנגרמים בשל כך הן לגנבים והן לציבור: “ויאמר אלי: זאת האלה, היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגונב מזה כמוה נִקָה הוצאתיה, נאום השם, ובאה אל בית הגנב… ולנה בתוך ביתו, וכִלַתּו ואת עציו ואת אבניו” (ה', ד').

הוא גם תובע אורח חיים של הגינות, ציבורית ואישית, כערובה להצלחת מעשי הגאולה; וכך הוא אומר: "כן שבתי, זממתי, בימים האלה, להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה – אל תיראו! והוא מוסיף: “אלה הדברים אשר תעשו – דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. (ח' ט"ו –י"ז).

(ג) על הצורך בעריכת מגביות בחו"ל אומר הנביא זכריה: לקוח מאת הגולה… ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות (לתורמים) – לזכרון בהיכל ה', ורחוקים יבואו ובנו בהיכל השם (ו', ט­–ט"ו) ולא עוד אלא שהוא דוקא מקדים לכך קריאה נמרצת לעלייתם המיידית של יהודי הגולה גם אם הם נהנים מחיים של שלווה ורווחה: “הוי הוי ונוסו מארץ מארץ צפון… הוי ציון המלטי יושבת בת בבל” (ב' י"א).

(ד) הנביא מלאכי (ג' י') תובע לשלם מס אמת ובכך תובטח כלכלת המדינה: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. והנביא חגי (ב' ד') תובע לתמוך במנהיגות הלאומית: “חזק זרובבל וחזק יהושוע בן יהוצדק וחזק כל עם הארץ, ועשו, כי אני אתכם”.

(ה) גם אז היו שכנים עשירים ויהירים, שכנראה השתמשו בעושרם כדי להציק לישראל, והנביא זכריה (ט', ג­–ד) מנבא להם התרוששות: “ותבן צור מצור לה ותצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות – הנה ה' יורישנה, והכה בים חילה והיא באש תאכל”.

ואז, תשב ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים: “ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים, ומשלו מים­–עד­–ים ומנהר עד אפסי ארץ” (שם, ט' י').

כן יהי רצון.

ה' בניסן תשל"ו, 5.4.76

מורי ורבותי,

מודה אני לכם על הכבוד שחלקתם לי, גם בפעם הזאת, להימנות בין הפותחים והמברכים את כנס הכ"ד לתנ"ך; והנני מברך ומשבח אתכם, על השקידה ועל ההתמדה בלימוד התנ"ך, ובהפצת מעיינותיו פנימה וחוצה; זאת התורה – שממקורותיה אנו שואבים מים חיים של חכמה ודעת, חזון ואמונה, ועליה תפארתנו כעם נבחר וכבעלים חוקיים ונצחיים של הארץ הזאת וכפי שנאמר במסכת אבות: “הפוך בה והפוך בה דכולה בה, ובה תחזי, וסיב ובלי בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה”. לפי דעת רב הונא, הזקן המופלא, בשם ריש לקיש, – אי אפשר לאדם מישראל להיות תלמיד חכמים בלי שיהא בקי בתנ"ך, וכן דרש: ויתן אל משה ככלותו מה הכלה הזאת מתקשטת בכ"ד תכשיטין כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, (תנחומא, תשא, י"א). מובטחני אפוא שבזכות פעלכם והתמדתכם ירבו הזריזים בכ"ד ספרים, ועל כך ראויים אתם למיטב הברכות.

(אגב: כאשר למדתי בילדותי מקרא, בתימן, היה הספר נקרא בפינו ארבעה ועשרים, ולא תנ"ך שהוא שם מקוצר).

מורי ורבותי, אם מקרה הוא, או כוונת מכוון, הנה הכנס הזה הוא הכ"ד של הכ"ד ועוד היטיבו לעשות מכווני הכנס, שהסמיכו את הלימוד בספר האחרון – דברי–הימים – ללימוד בספר הראשון – בראשית; סמיכות פרשיות זו מתאימה למנהג הידוע בישראל לגבי הקריאה בתורה, ביום שמחת תורה, שמסיימים בפרשת “וזאת הברכה” “לעיני כל ישראל”, ומיד עוברים לקריאה בספר בראשית; טעמו של המנהג הזה ניתן במקורות לאמר: שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג על ישראל, שכבר סיימו את התורה, ואין להם עוד חפץ בה. וכאשר הקב"ה שומע שהתחילו מבראשית, מיד גוער בשטן ואומר לו: הלא ראית כי מיד שגמרו התחילו מרוב אהבתם ולכן נהגו “לנעוץ סופו בתחילתו”.

הנה כי כן, הכנס הזה נועץ סופו של לימוד התנ"ך בתחילתו, ללמדנו שאין לימוד תנ"ך מתקיים אלא במי שמסתובב בתוכו כבתוך מעגל, מתחילתו לסופו ומסופו לראשיתו וחוזר חלילה.

וכיון שאי אפשר להם לדברי ברכה בלא מדרש תרשו לי לומר, כדבר הניתן להידרש, שגם סופו של התנ"ך עצמו נעוץ בתחילתו; ואעפ"י שאין ראייה לדבר – רמז יש בו. הן מבחינה הסטורית והן מבחינה אקטואלית.

מבחינה הסטורית כיצד?

ספר דברי הימים, שחובר על־ידי עזרא הסופר, – ובענין זה יש הסכמה בין ראשונים ואחרונים, – מסתיים בפסוק “מי בכם מכל עמו ה' אלוקיו עמו ויעל”. בכך נסמך ענין העליה, כלומר שיבת ציון, אל מעשי בראשית ועל עיקר תוכנו של ספר בראשית. כאן התחלה של חיי עולם וכאן התחלה של חיי עם. כאן יציאה מן התוהו ובוהו אל אור הבריאה, וכאן יציאה מן הגלות אל אור החיים בארץ האבות, ספר בראשית כולל לא רק סיפור ראשית הבריאה, ותולדותיהם של אבות האומה, אלא גם ההבטחה והשבועה, שנשבע הקב"ה לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם את הארץ הזאת – הבטחה ושבועה שהן אולי הציר שעליו יסוב הסיפור של מעשי בראשית.

ואלו בהכרזת כורש, שהנביא מכנה אותו משיח השם, יש משום הכרה שהשיבה אל הארץ המובטחת היא רצון האלוקים.

גם התשובה למקטרגים עלינו, – שאנחנו כאלו גוזלים את הארץ הזאת מידי אחרים, רמוזה בספר בראשית:

רש"י מביא את דבריהם של בעלי המדרש לאמר: “אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית – משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. “שאם יאמרו אומות העולם לישראל; לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים – הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.

אותו הקיטרוג, בלבושים שונים ובתירוצים שונים, מסופר בפרוטרוט בספרי עזרא ונחמיה, והדברים עתיקים.

ולא זו אף זו: בצדה של ההבטחה כלולות בספר בראשית גם גזירת הגלות הראשונה ותקות השיבה הראשונה – יציאת מצרים: “ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”. גם הסיום של ספר בראשית הוא “פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם”… וסמוך לו ספר “שמות”, שתמציתו בפסוק: " והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה"…

שיבת ציון בימינו, – כמוה כיציאת מצרים וכשיבת ציון מבבל, – היא שיבה אל הארץ המובטחת, תוך כדי חידוש מעשי בראשית של בנין ארץ שממה ועיצוב עם אחד מקרעים ושיירים של שבי גלויות, שהיו פזורים בארבע כנפות התבל. וגם כלפינו נשמע הקיטרוג של אומות העולם, שישראל כאילו כובשים ארץ לא להם. אף אנו נקהה את שיניהם ונאמר להם, “כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים”. הארץ הזאת נתקדשה לנו משכבר, בימי אברהם אבינו, כשנאמר לו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”; היא נתקדשה מחדש ע"י יוצאי מצרים, שעלו אליה וכבשוה לעצמם ולבניהם אחריהם. והיהודים ישבו בה בימי בית ראשון ובימי בית שני. ולא פסקו מלשבת בה, ומלעלות אליה, לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, ולא בתקופת הגלות הארוכה של שנות האלפיים; ויש אומרים גם בימי גלות מצרים ישבו בארץ הזאת עברים רבים, שבאו עם אברהם מעבר הנהר.

כל שכן, שאדמת הארץ הזאת חזרה ונתקדשה לנו, בימינו, בעמל, בזיעה, ובדמים רבים. תרתי משמע, בכסף ובדם בנינו היקרים שלחמו על שיחרורה. לפיכך, אנו זכאים, זכות בלתי מעורערת, להפקיע אדמות מאדמתה, לשם בנין ואיכלוס, ולהתיישב בכל שטח משטחי ארץ־ישראל. את הגזירה האוסרת על יהודים לרכוש קרקעות, וכן הגזירה המגבילה זכותם של יהודים לעלות לארץ־ישראל – קרענו לגזרים ביום הכרזת עצמאותנו לפני כ"ח שנים.

מי שהסית את ערביי ישראל להכריז על שביתה, ולהפגין הפגנות פרועות, תחת הסיסמה של “יום האדמה” – אינו מתכוין להגן על בעלותו הפרטית של פלוני או אלמוני שאדמתו חביבה עליו, אלא הוא מתכוין לכפור בריבונות הכוללת של עם־ישראל על אדמת ארץ־ישראל, ומכאן כפסע אל הכפירה גם בזכותם של יהודים לעלות לארץ, ולחדש עלינו, בעקיפין, אותן הגבלות עצמן שלמען עקירתן שפכו מיטב בנינו את דמם הקדוש.

אם רצונם של ערביי ישראל בדו־קיום אתנו – ואנחנו רוצים בכך בכל לבנו – עליהם לסגל לעצמם את המחשבה שהגלגל לא יחזור אחורנית, ושלא נסבול שום הגבלה לא בענין ריבונותנו המלאה על אדמת ארץ־ישראל ולא בענין חופש השבות של יהודים לארץ – כל זמן שהנשמה באפינו; נתנגד בכל כוחנו לכל נסיון, גלוי או מוסווה, להפריע לנו בשני התחומים האלה. נעשה באדמת ארצנו ככל הדרוש לנו, לפיתוחה וליישובה, ומי שמגיע לו פיצוי יפוצה בין בכסף ובין באדמת חליפין.

ועל כולן ירושלים, העיר הזאת שנשבענו לה שבועה חמורה: אם אשכחך. היא היתה חרבה ואנו בנינו ובונים אותה היא היתה תחת שלטון זרים ואנו שחררנו אותה. היא היתה חצויה על־ידי חומה, בתוך לבה, ואנו ניפצנו את החומה וחיברנו אותה כעיר שחוברה לה יחדיו. מי שמטיל ספק בריבונותנו המלאה על העיר הזאת כולה, – בין שהוא ידיד ובין שהוא אויב – כל שכן מי שחולם על חלוקתה מחדש – בין מבחינה טריטוריאלית ובין מבחינה מינהלית – אינו מעריך את שיעור ההתנגדות, העקשנות וההקרבה שאנו עשויים להפעיל נגד כל נסיון לפגוע במעמדה הנוכחי של ירושלים.

העיר הזאת היתה, מאז ומעולם, הלב הפועם של עם ישראל, והינה בירת ארצנו ומדינתנו כשהיא שלמה ומאוחדת באחדות מלאה.

אנו שבנו אל בית אבא; אל האדמה הזאת ואל העיר הזאת, שנעקרנו מעליה בכוח הזרוע ומעולם לא השלמנו עם כך. הננו מחדשים כאן את ימינו כקדם ובהתאם לחזון נביאנו, שניבאו בארץ הזאת, ובעיר הזאת; ואנו עושים מעשי בראשית בדרך של הרחקת התוהו ובוהו ויצירת יש מיש ויש מאין; ותקוותנו עמנו שזהו הסיבוב האחרון של גלות וגאולה. ויתקיים בנו דבר הנביא יואל “ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור”.

דברים לזכרם של חברי כנסת ואישים

שהלכו לעולמם בשנים האחרונות,

סדורים לפי א"ב שמותם

א.

בכנסת, י"א בטבת תשל"ו, 15.12.75

בפתח ישיבתנו נעלה זכרה, ונשרטט קווים לדמותה, של הגב' בבה אידלסון עליה השלום, כתום שבעת ימי האבל על מותה.

בבה קראנו לה. ללא תוספת של תואר אישי או כינוי משפחתי. בבה – שם שיש בו משמעות של עשייה, של פעילות יוצרת, של חברות נאמנה, של זקיפות קומה ועמידה של כבוד, של מאבקים על עקרונות ודבקות באידיאלים כפי שנשקפו לה, והאירו דרכה ומעשיה, מתוך מציאות חיי הדור וחייה היא כאשה יהודיה, כציונית וכפועלת.

אחד אחד נעקרו משורות חיינו, והלכו לעולמם, אנשי בראשית, אמהות ואבות מייסדים, חלוצים מופלאים שהתחילו מלא־כלום ויצרו עולם חדש וחיים חדשים;

גם בבה הצטרפה אל הגלריה של מי שהיו ואינם עוד, אותה גלריה של בני הדור ששר האומה הטיל עליהם, בלי לשאול את פיהם, והם קיבלו על עצמם בלב שלם, להניח יסודות, ולבנות נדבכים ראשונים בבנין אומה שנחרבה וארץ שהיתה שממה; בני הדור שזכו להחיש את פעמי העצמאות והקוממיות ולהיות חלק בלתי נפרד מהם; הדור שהקים על רגליו את הפועל הישראלי ואת הנוער הישראלי ועשה מהם כמין חומר ולבנים לבניין המדינה והחברה הישראלית.

בבה נמנית על אותו הדור שבשבילו המשמעות של “צו התנועה” היתה – לא רק נשיאת כתר של שררה, או עטרה של ייצוג, אלא בעיקר עשיית מעשים, גדולים וקטנים, מרובים ככל האפשר, וטובים יותר ממה שאפשר, והכל למען העם, המדינה והתנועה.

בבה קיימה את הצו הזה במסירות ובנאמנות כל ימי חייה.

הכרתי את בבה במשך כארבע עשרות שנים בהיותה מזכירת מועצת הפועלות, לוחמת לזכויות הנשים בכלל והאשה העובדת בפרט, מייסדת ובונה רשת של מוסדות ומפעלים ברוכים למען האשה והאם העובדת ולמען ילדיהן; חברת המוסדות העליונים של תנועת העבודה הישראלית ונושאת דברה ושליחותה:

כחברה בועד הלאומי וצירה בקונגרסים ציוניים; חברה ממלאת מקום במועצת המדינה הזמנית ויושבת ראש ועדת הסמל והדגל מטעם המועצה, חברת הכנסת במשך קרוב לעשרים שנה וסגן יו"ר הכנסת קרוב לעשר שנים, כהונה שבה כיהננו שנינו יחד מתוך ידידות, שיתוף פעולה וכבוד הדדי; היא היתה דמות פרלמנטרית ייחודית, בעלת נוכחות בולטת ומשפיעה ולפעמים אף מסעירה.

אך בייחוד הכרנו אותה כולנו כלוחמת עקשנית על עקרונות וכשומרת אמונים הן לחבריה והן להכרעות דימוקרטיות.

בשנות השלושים היתה גאות המושבות העבריות על המוטור של המשאבה בבאר המים, שהיה מנסר בחלל המושבה במיקצב בלתי פוסק ומבשר שאיבה של מים חיים ממעמקי האדמה להשקיית הפרדסים.

לאותו קול מנסר ומבשר, שדָּמַם ונדם, דימיתך חברתנו היקרה בבה.

עוד יסופרו פרקי חייה ותפארת מעשיה לדור הזה ולבני הדורות הבאים כדי שישמשו להם דוגמה ומופת שממנה ילמדו וכן יעשו.

תהיה נפשה צרורה בצרור החיים והזכרון של האומה ושל תנועת העבודה בישראל.

ב.

באזכרה ט' בשבט תשל"ו, 11.1.76

כאשר נודע לי על פטירתה של בבה תקף אותי זרם של הרהורים עצובים. נעצבתי על בבה, שבמשך עשרות שנים מצאתי עצמי במחיצה אחת של שליחות וחברות וידידות איתה בועד הפועל של ההסתדרות, במפלגת פועלי א"י, במפלגת העבודה ובכנסת.

ידעתי, שבבה הגיעה לגיל גבורות; וכבר קבע מחבר ספר התהלים כי “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”; וגם ידעתי שספדנים רגילים לומר על אדם, שהלך לעולמו בגיל גבורות: “הוא היה זקן ושבע ימים”. אך ידעתי גם ידעתי, שבבה לא ידעה זִקנה מהי, ומעולם לא השלימה עם שום דבר שנחשב זיקנה. כל שכן שאי־אפשר לומר עליה שבֵעַת־ימים. נכון לומר שהיתה רוצה לחיות ולחיות, עוד ועוד, לאו דווקא למען הנאת חיים רגילה ואנושית אלא למען תוכל להמשיך בתפקידיה ובפועלה.

אבל המוות הוא סוד החיים, שאין מנוס מפניו; וכשם שהוא אמת שבטבע כך גם העצבות על מות אדם – היא אמת שבטבע, בייחוד אם אותו אדם היה קרוב לך, מכל סוג של קירבה, ובייחוד שבייחוד אם אותו אדם היה יקר ונערץ בעיניך, בשל סגולות אישיותו או ברכת מעשיו, או שני הדברים כאחד.

אכן, עצוב לי שבבה נמנית כבר בין שוכני עפר, בין אלה שאנו נוהגים להוסיף אחרי שמם, דרך שיגרה, את המלה ז"ל.

אלא שזרם ההרהורים העצובים, שתקף אותי, העלה לנגד עיני רוחי את בבה על רקע המקומות והמעשים והדברים שהיו, מהם שעָצמוּ והרקיעו שחקים ומהם שדָּהו ונשתנו עד לבלי הכר.

זכרתי את הועד הפועל של ההסתדרות, אותו בנין בין שתי הקומות וחצי הקומה, החצר הגדולה ברחוב אלנבי 115, בתקופת היותו כמעיין מפכה, שממנו שאבו, ואליו זרמו זרמים עזים ותוססים של חזון ומעש; מוקד, שכל ניצוץ שפרח ממנו היה כגפרור המצית להבות; שם עסקו בהבאת עולים ומעפילים ובקליטתם בארץ; בתוך הבית ומסביבו שָכנו – עכשיו כבר מותר לגלות! – מפקדות ההגנה והפלמ"ח והמוסד לעליה ב'; משם, ומן הבית שממול, – בית המרכז החקלאי – זינקו המזנקים להקמת ישובים חדשים, ישובי חומה ומגדל; לשם באו דורשי עבודה ומשם יצאו היוזמות להקמתם ולהרחבת יכלתם של מפעלים כלכליים חלוציים – שבמרוצת הזמן נעשו עמוד התווך של המשק והכלכלה הישראליים.

שם צעדו צעדיהם וקיימו דיוניהם הנוקבים, והתיעצויותיהם המעמיקות ורבות ההשראה, כל האישים שבנו את ההסתדרות ואת כל אגפיה ומוסדותיה, נדבך על גבי נדבך, הפיחו בה רוח של אמונה, וכוח של עשיית מעשים רבים, ששום הסתדרות פועלים בעולם לא ידעה כמותם. חדרי הבית, מסדרונותיו ומדרגותיו הָמו מאנשים נושאי שליחות, שכבר אז היו ראשי המדברים והיוזמים והמכוונים של הישוב העברי, ולימים – כשקמה המדינה – עמדו בראשה; שם היה מרכז הדאגה והטיפול בבעיות של מיזוג העדות ושילוב העליות ומשם הבקיע שחר התחיה והצמיחה של תנועת הפועלות בישראל.

בבה ע"ה היתה אחת הנפשות הפועלות באותו בית, אחת מבני אותה חבורה של עושים ושל מדרבנים לעשייה, שרבים מהם כבר הלכו לעולמם וחסרונם מורגש בכל תחומי חיינו. זוכר אני פגישתי הראשונה עם בבה. עבדתי במחיצתו של יוסף שפרינצק ז"ל כמטפל בעניני התימנים ועדות המזרח. דפקתי בדלת חדרה של בבה ונכנסתי אליה, במטרה לדבר איתה על עריכת שבת־עיון לנשים תימניות. היא זינקה לעומתי כמו לביאה, וכמעט נבהלתי. אמרה: קודם כל עליכם להסיר את החרפה של נערות המנוצלות כעוזרות במשק בית במקום ללמוד בבתי־ספר. מיד מצאנו לשון משותפת ופעלנו אז מה שפעלנו בעזרתה ובהשפעת ההמרצה שהמריצה אותנו. אך לעולם לא אשכח את בבה באניה “קהירו סיטי”. חזרנו מן הקונגרס הציוני בג’נבה, בשנת 1939, לאחר שיצאנו ממנה, ואפשר לומר נמלטנו ממנה בחיפזון, עקב פרוץ מלחמת העולם. לא נמצאו עוד כלי תחבורה שיחזירו אותנו, צירי הקונגרס, הביתה. כך נקלענו לאניה שחשבנו אותה לאנית הצלה ומיד עם ההפלגה, נתברר לנו שנקלענו לאנית פירטים, מלאת רפש וזוהמה; הצטופפנו על סיפון האניה בחוסר אוכל ומים וכסא לשבת עליו או שמיכה להתכסות בה. 13 ימים היינו כמו כלואים באותה אניה נתונים לסחטנות שפלה של בעליה. במשך המסע תקפו אותנו סערות וגשמים נוסף לפחדים מפני צוללות ומטוסים של האויב, ורבים מאתנו התגוללו על אותו סיפון רעבים וצמאים וחולים במחלת־ים קשה. בבה, אזרה כוח כאשת חיל. השיגה באשר השיגה מים ושָׁפתָה לנו תה חם שהחיה את נפשותינו. מעודדת מהצלחתה השיגה גם לחם וחילקה לחברים. היא עודדה את החולים וחיזקה את רוחם של הבריאים והיתה היא אֵם ואחות לכל אחד ואחד מן הנוסעים עד שהגענו בשלום לחוף מבטחים.

משהגענו לחוף אלכסנדריה, שם עגנה אניתנו מספר שעות – הקיפו אותנו רוכלים־מוכרים מצריים, שהציעו כל מיני סנדלים וסלים קלועים וכיוצא באלה, ונמצאו נוסעים מבינינו שנִפתוּ לקנות מהם; בבה פרצה בסערת מחאה על שמוציאים כסף בארץ זרה במקום לקנות תוצרת הארץ. המחאה הועילה והמסחר ההוא שָׁבַת ונפסק מיד. כזאת היתה בבה.

עם קום המדינה מצאתי את עצמי עם בבה במועצת המדינה הזמנית – היא כממלאת מקום של חבר במועצה ואני כמזכיר. ומאז עברנו יחד כברת דרך ארוכה וברוכה בכנסת, שנינו כסגנים ליושבי ראש הכנסת, – יוסף שפרינצק, נחום ניר וקדיש לוז זכרונם לברכה, – והיא היתה הבכיר שבסגנים, וממלאת מקום היו"ר בהעדרו.

היו אלה ימי בראשית, ימים של הילה וזוהר לבית המחוקקים והנבחרים של מדינת־ישראל, כאשר שורת חובשי הספסלים בכנסת כללה את האריות שבחבורה, את המי ומי של דור המייסדים, את הרעמות והקרחות, שהאירו באור יקרות של ראשוניות. ורובם ככולם אינם עוד בין החיים. בבה ישבה ביניהם כאחד מהם. הוקירו אותה והיא אותם.

* * *

חשיבות לעצמה קובעת חברותה־חברותנו במוסדות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, על כל שלביהם ודרגותיהם ולאחר מכן במוסדות מפלגת העבודה הישראלית. אפייני לבבה שהיתה מתנגדת שיקראו למפלגת פועלי א"י מפא"י, על דרך הקיצור, כיון שחשה במלֵאוּת השם את מלוא התוכן והמשמעות התנועתית של המפלגה, בעוד שהקיצור בשמה כמוהו כצימצום מהותה ומשמעותה.

למפלגת פועלי א"י היו ימים של שגב ורוממות, וערגה לאחדות כוללת, ושאיפה לגדולות ומעשים רבי־ערך; והיו ימים ולילות של חרדות, של משברים, סערות־רוח, פילוגים ועגמת נפש. בכל אלה, לקחה בבה חלק פעיל ולפעמים בולט.

אחד המקרים הקשים קרה לבבה כאשר עמדה בראש ועדת ה־13, שנבחרה ע"י מרכז המפלגה כדי לדון ולהביא למרכז, שישב והמתין, המלצה: מה לעשות בענין הסיכסוך שנפל בין בן־גוריון ומשה שרת; הועדה סיכמה ברוב קולות, ובבה הביאה למרכז את הסיכום, שעל משה שרת לפרוש מכהונתו כשר החוץ; פניה של בבה היו חיורים כסיד וכולה רעדה מהתרגשות.

בבה היתה איש תנועה נאמן ומסור וקיבלה על עצמה את דין התנועה במלוא המשמעות המוסרית והאידיאית של המושג הזה, שעכשיו מתקלסים בו ליצני הדור. היא לא היתה אוראטור, ולא נמנתה על הנואמים הגדולים והמבריקים שישבה ביניהם ופעלה במחיצתם היא לא כיוונה דבריה אל הכותרות ולא רדפה אחרי סנסציות; אבל היא ידעה לומר דברה ולהשמיע דעתה ואמיתה באזני חבריה במלים פשוטות וקולעות, בעוז ובאמונה, ללא גימגום וללא רתיעה. היא ביטאה בדיוק מה שחשבה, ומה שחשבה היה פרקטי ומעשי כמוהו כאישיותה. דבריה כדעותיה היו ישרים ומוצקים ונוקבים. היא השמיעה אותם כמי שיורה זיקים. בבה, הקפידה להשתתף ולבוא בזמן הקבוע, ולפעמים היתה הראשונה, בכל פגישה, ישיבה או התיעצות.

פעמים שייחסו לבבה תקיפות וקפדנות יתרה. כך בכנסת וכך בכינוסי המפלגה ובישיבותיה. אך לא היתה זו אלא עדות לרגשי הצדק והאמת שפעמו בה. היא התקוממה נגד סילוף ודחתה בשאט נפש גילויים של צביעות ושל קרייריזם. משום כך לא הקפידו איתה אלא דווקה כיבדו והוקירו אותה, את האמת שלה, את החושים העירניים והבריאים שלה. גם כשלא הסכימו לדעותיה העריכו אותה וראו בה אישיות שטוב להאזין לה. לכן נשמעו תמיד דבריה הלוהטים תוך דריכות והקשבה. איש לא התעלם, ואי־אפשר היה להתעלם, לא מדבריה ולא מאישיותה.

את בבה ע"ה אין להספיד. חייה ומעשיה הם שירה. ובמקום שיש שירה אין מספד. […]¹ הוא על התקופה שחלפה מעל ראשינו כמלאך גדל כנפיים והשאירה אותנו פעורי פה; תקופה שהרגשנו בה פעמי משיח, ועכשיו כאילו נעלמ […] אנו מביטים אחורנית וצופים קדימה והרינו תוהים ושואלים: האמנם חלפה אותה תקופה לבלי שוב? ואם חלפה, מדוע חלפה כל כך מהר, כשאנו עדיין זקוקים לה מאד מאד?

המספד הוא גם על כל הגלריה המפוארת של אישים דגולים שהלכו לעולמם, דור שלם של אנשי חזון ואנשי מעשה, שבבה נמנתה עליהם. הם חסרים ויחסרו לנו, ולא נותר לנו אלא להתרפק על זכרם, לנסות ללכת בדרכם ולהמשיך במורשת מעשיהם, תוך כדי הארת דמויותיהם ומופת חייהם.

לאחותנו היקרה בבה ע"ה היו וישנם מוקירים ומעריכים רבים; אך יותר מהם יש לה מאמינות ונאמנות רבות לאין ספור בתנועת האשה העובדת. חזקה על כולם שינצרו זכרה ויחנכו לאורה. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.

א.

בכנסת, ט"ו בכסלו תשל"ד, 10 בדצמבר 1973

ישיבה זו מוקדשת להתייחדות עם זכרו, דמותו ופעלו של דוד בן־גוריון ז"ל.

(חברי הכנסת מכבדים את זכרו של דוד בן־גוריון ז"ל בקימה).

(באולם נשמע קולו של דוד בן־גוריון ז"ל הקורא את מגילת העצמאות).

על־פי דיני ישראל – שָׁלמו שבעת ימי האבל, לדוד בן־גוריון ז"ל, מחולל הקמת מדינת ישראל. אך עדיין גדול הכאב ולא במהרה ינוסו הצללים של הצער והדאבה על מות הזקן, האהוב והנערץ, שדמותו היתה למדינת ישראל ולעם ישראל בדורנו, כדמות האב, ראש המשפחה ותפארתה.

ואנחנו, נציגי האומה האבלה והדואבת, כשאיתנו ובינינו רבים שהיו תלמידיו וחבריו הקרובים, התכנסנו היום לישיבה מיוחדת של הכנסת לא כדי להספידו, שהרי הוא דחה הספדים, אלא כדי להתייחד עם זכרו, להסיט במקצת את פרוכת האבל מעל דמותו, כדי לשוב ולראות את קסמה המיוחד, את גדולתה ואת שפעת האור הזורח ממנה, וכן גם כדי להעריך – במידה שאפשר להעריך – מה היה הוא לנו, מה אבד לנו במותו ומה חשובה הירושה שהוריש לנו ולבנינו.

* דוד בן־גוריון – שם כגולת הכותרת; גדול הדור ומנהיגו, שעל־ידו ניתנה עצמאות מדינת־ישראל ומקומו יכירנו בין אנשי השם הנודעים בתולדותינו, שכבשו או שחידשו את העצמאות והממלכתיות של עם ישראל בארצו: מצביא מלחמת השיחרור ומקים צבא הגנה לישראל; איש חזון ומעש שהניח יסודות ובנה נדבכים של חיינו, – ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית; ענק־רוח ואיש הגות, ששאב השראתו הרוחנית, החזונית והמוסרית, מן המקורות והערכים של מורשת היהדות; בעל עצה ותושיה, לוחם אמיץ ושוחר שלום; דמות שהאירה נתיבות הדור ועתידה להאיר דרכם של הדורות הבאים.

חייו של בן־גוריון היו עשירים, ומעשיו מרובים, וכמוהם עשירים ומרובים דברי הגותו, שמהם כבר נתפרסמו בספריו הרבים, ומהם שעדיין בכתובים. וכל מי שבא להעריך אותו, לספר סיפור חייו, או לתאר מעשיו, כל שכן לגולל יריעת משנתו, שהיא כאמור רחבה, מגוונת, רבת אנפין ומקיפה עולם ומלואו – חזקה עליו שיתלבט במה להתחיל, כיצד להמשיך ובמה לסיים; ולא עוד אלא שמי שמבקש ליצוק מדמותו, ממעשיו וממשנתו, מטבעות של נוסחת לשון קצרה ותמציתית – אורבת לו הסכנה של הפרזה או המעטה.

לפיכך כל שייאמר עליו במסגרת של דברי הערכה, בהזדמנות זו או אחרת, על כורחו שיהיה חלקי או מדולג ורחוק מאד מלהיות תמונה שלמה.

* דוד בן־גוריון זכה לשמוע שבחים רבים בחייו על המעשים הגדולים שעשה בכוח מנהיגותו או שנעשו על־פי מצוותו או חזונו, וששינו גורל העם והארץ: המוני בית־ישראל, סופרים, עתונאים ומדינאים העתירו עליו דברי הערכה והערצה, שדוגמתם לא עלו בחלקו של שום מנהיג ממנהיגי הציונות. אך הוא “לא גבה לבו ולא רמו עיניו”. הוא דחה מעליו את השבחים וההערכה ובענוות צדק החזיר אותם אל כתובתו של העם כולו. הוא אמר:

אף־על־פי־כן לא פסקנו מלספר תהילתו. ואם בחייו כך, אחרי מותו – לא כל שכן. כי לנו, ולא לבן־גוריון, יש צורך לספר בו, כמקור להשראה ולהתעוררות, כדוגמה ומופת לבני דורנו והדורות הבאים, כדי שילכו בדרכיו ויעשו כמעשיו, ואולי גם תצלח עליהם מרוחו, בבחינת “ויהי נא פי שניים ברוחך אלי.”

* כל נסיון לעשות הקבלות ולהמשיל את בן־גוריון לאישיות זו או אחרת בהיסטוריה הקדומה או הקרובה אלינו – לא יצלח, שכן פרקי חייו ועלילות מעשיו, דמותו, אופיו, תכונותיו האישיות, אורח מחשבתו וסגנון התבטאויותיו, בין שהיו מקובלות על זולתו ובין שלא היו מקובלות – הכל היה טבוע בחותם של ייחוד ועצמיות, שכולה שלו; כיוצא בזה היו נסיבות הזמן ותנאי הסביבה, שבהם חי ופעל, טבועים בחותם של חד־פעמיות.

* לבן־גוריון היו ידידים והיו יריבים; ידידים שהידידות בינו לבינם היתה הדדית, ויריבים שהיריבות בינו לבינם היתה הדדית. והיו לו גם ידידים וגם יריבים חד־סטריים. אך הכל העריצו והעריכו וכיבדו אותו.

נקל להבין כי אדם כשיעור קומתו וכגודל מעשיו ורוב הגותו של בן־גוריון אינו יכול אלא להיאבק על דעותיו, להילחם על אמיתו ועל צידקת מעשיו, ולהתפלמס – והוא היה פולמוסן חריף ביותר – עם החולקים עליו, השוללים דרכו או מכחישים את האמת שלו.

בן־גוריון תנא ופליג. הוא היה נוהג להשמיע דעותיו ומשנתו ברמה, בתוקף ובבהירות. יחד עם זאת היתה דעתו נתונה גם על משנתם של אחרים, בני דורו ובני דורות קודמים. והוא שקד לחלוק בגלוי על כל מה שאינו מסכים לו.

משום כך היו לו יריבים ופליגים לא פחות משהיו לו ידידם ומסכימים. אך הנה, בשנותיו האחרונות, כאשר פרש מן הפעילות שבהווה והקדיש עצמו לכתיבת הדברים שלדעתו נחוצים בשביל הדורות הבאים, ראינו כיצד נפלו ונעלמו כליל כל מחיצות היריבות שמסביבו. הוא נעשה ידיד של כולם, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נשאו אליו רק ידידות, חיבה והערצה.

בכך העיד סופו על תחילתו, שכל יריבות שלו לא היתה אלא לשם שמים, לשם האמת ולשם המעשה הנכון כפי שחשב והאמין. ואמנם ימי זקנתו הגדילו עוד יותר את כבודו בעיני כולנו.

זאת ועוד: באורח חייו האנושיים היה בן־גוריון נוח לבריות, נעים־הליכות, תמים ושלם במעשיו ובהתנהגותו עם קרוביו ועם בני־אדם שמסביבו. על כך קראנו לאחרונה קטעי רשמים וזכרונות שנתפרסמו מפי עוזרו ואחד מתלמידיו חבר־הכנסת יצחק נבון, והדברים האירו דמותו של בן־גוריון באור יקרות.

דוד בן־גוריון היה אישיות מאותו סוג של אישים שההיסטוריה מיטיבה להעמיד לחברה האנושית פעם בפעם כדי לעשות שליחותה של ההיסטוריה עצמה, וכדי לנתב דרכה של האנושות.

ההתגלות של אישים שבאו בסוד השליחות ידועה היטב בתולדות היהדות. יוסף אמר לאחיו: “כי למחיה שלחני השם לפניכם”. ישעיה הנביא אמר: “הנני שלחני”.

כיוצא בזה עלה בדרכה של התחיה הציונית, שעמדו לה אישים אשר הופעלו מכוח השראה רוחנית עילאית ובתוקף צו פנימי, שכאילו זימן אותם והטיל עליהם עול שליחות היסטורית, יהיו דרכיה וסיכויי עתידה מסובכים ומסוכנים ככל שיהיו.

אחד ומיוחד בין נושאי השליחות שזימנה התחיה הציונית היה דוד בן־גוריון. משחר נעוריו פעמה בו תודעת השליחות, שתחילתה תום נעורים, המשכה חלוציות של מניח יסודות וזורע בדמעה, ופסגתה – מנהיגות רבת השראה המפליאה לעשות.

כאשר נפטר הרצל היה בן־גוריון צעיר בן שמונה עשרה. האסון עשה אליו רושם מחריד. בזכרונותיו הוא כותב: “אני הייתי מדוכא עד היסוד, כאילו חשך עולמי וניטל אור חיי”. במכתב נמלץ שכתב אז לאחד מחבריו הוא כותב: “ניצני התחיה שזרע הרצל בלבותינו לא יבלו לנצח… התשוקה הכבירה לעבודת התחִיָה שהאציל עלינו תִחיֵה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו… לפני זה לא ידענו כל כך מה שיש לנו, כמו שהננו יודעים עתה את החסר… רק פעם במשך אלפי שנים ייוולד איש פלאים כזה… כה גדולה אבידתנו… ובכל זאת הנני כיום יותר מתמיד מאמין ובטוח בנצחוננו”.

תודעת השליחות ליוותה את בן־גוריון מנעוריו ועד ימי זקנתו. בספרו “נצח ישראל” הוא כותב לאמור: “קול אלו־הי מדבר לאדם בימינו כאשר דיבר לפני שלושת אלפים שנה. יש סבורים כי הקול בא מן השמים, ויש אומרים שהוא בא מן הלב. חשוב הקול, ולא הויכוח על מקום בואו. וכל אדם מסוגל לשמוע קול זה, לעתים תכופות או רחוקות, בצלילים בהירים או מעומעמים, אם אזנו נטויה לדבר אמת…”

שנתיים לאחר פטירת הרצל עלה בן־גוריון לארץ־ישראל כשהוא בן עשרים שנה, והיה לפועל חקלאי בפתח־תקוה, ותקופת־מה גם ביקב של ראשון־לציון. לאחר מכן עבד בסג’רה ושם נטל על עצמו את עול השמירה. ומשעשה כן התוודע אל הבעיות הבטחוניות של הישוב היהודי בארץ, ושם הנצו בו הניצנים הראשונים של התודעה הבטחונית, ואולי גם של האסטרטגיה לעתיד לבוא.

הפרק הראשון באותה אסטרטגיה היה התנדבותו לגדודים העבריים ופעילותו בגיוס מתנדבים, יחד עם חברו יצחק בן־צבי ז"ל.

דברי ימי הישוב ותנועת הפועלים מלמדים שכבר בימים הראשונים לעלייתו של בן־גוריון לארץ הלך ונתגלה בו כושר מנהיגות בלתי רגיל. חבריו החלוצים הכירו בסגולותיו, הבחינו בזיקי האור שבחזונו וקיבלו עליהם מנהיגותו.

בספר “השומר” מצאנו כתוב בזכרונותיו של ישראל שוחט את הדברים הבאים: באלול תרס"ו בא ארצה דוד גרין, צעיר מלא מרץ, מסירות ואמונה עמוקה בתקומת העם, מוכן היה לכל עבודה חלוצית, דיבר עברית, קרא הרבה על הארץ והציונות עוד לפני בואו לארץ. “כניסתו למפלגת פועלי ציון חיזקה את היסודות הציוניים. החברים הארץ־ישראליים, ואני בתוכם, ראינו בו כוח נוסף למלחמתנו. פגשנוהו באמונה ותמכנו בו בצעדיו הראשוניים…”

לימים מצאנו אותו עומד בראש ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים סמוך לאחר ייסודה, שכן לא נמצא אז לתפקיד זה איש מתאים יותר ממנו. פועלי ישראל שימשו סדן לפטישו. כחמש עשרה שנים עסק בחישולו ובגיבושו של מחנה העובדים כמחנה של חלוצים, נושאי שליחות של הגשמת הציונות, ואת המחנה הזה הוא הגדיר אז “ארגון של מייסדי ממלכה”.

לאורך כל דרכו וימי חייו ראה בן־גוריון בעבודה, באדם היה ודי העובד, בחלוציות, בהתיישבות, ביוזמה היוצרת של יהודים, בשימוש במדע ובטכנולוגיה, את המרכיבים החיוניים להגשמת המשימות של בנין הארץ והיעדים של התחיה הלאומית, כפי שהוא עצמו הגדיר אותם עוד בשנת 1929, והם “קיבוץ־גלויות, ריכוז העם היהודי בארצו, קוממיות ממלכתית…”.

תוך כדי מנהיגותו בקרב פועלי ישראל פילס בן־גוריון את דרכם בתנועה הציונית, מאחר שראה בהם כדבריו “הרכוש הנוצר והמגובש של התנועה הציונית, בית היוצר, הכוח המניע של הציונות המתגשמת…”. הוא מילא שליחותם במוסדות התנועה הציונית והסוכנות היהודית, עד שעלה לתפקיד ראש ההנהלה ונעשה דברה המדיני ומנהיגה של התנועה הציונית תחת נשיאותו של חיים וייצמן ז"ל.

בסוף שנות הארבעים, בשעה הקשה והאיומה בתולדות העם היהודי, נוכח השואה באירופה, נוכח שרידי המחנות המשוועים להצלה ולגאולה, נוכח חרדתם של יהודי ארצות ערב מחמת הרוחות הרעות שהחלו מנשבות סביבם, נוכח המעל וההתפוררות של שלטון המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, נוכח התמורות הכבירות שהתחוללו עקב מלחמת העולם השניה, כאשר עצם קיומו של העם היהודי, וכן גם סיכויי הגשמת הציונות ותקוותה הגיעו לפרשת דרכים מחרידה – עמד לעם ישראל דוד בן־גוריון, שנתגלה כמנהיג אמיץ־לב ובהיר־עין, האיש הנכון ובמקום הנכון. והוא, תוך מאבק כבד עם היסוסים ומהססים, התייצב בראש מלחמת השחרור ונתן את אות הזינוק להטיית זרם ההיסטוריה היהודית אל האפיק המהפכני של חידוש קוממיותנו.

הקמת מדינת ישראל איננה מפעל־יחיד כשם שאינה פרי מאמץ חד־פעמי; מיצבור עצום של כיסופי דורות ושל עמל חלוצים ולוחמים ודוחקי הקץ – יחד עם ליקוי המאורות שהיה בעולם ובמשכנות ישראל – הם שקירבו את שעת ההכרעה. אולם משקרבה שעת ההכרעה, היה דרוש איש רב־תושיה וכביר־כוח שיחלצנה חילוץ זריז ומהיר, והוא נמצא באישיותו של בן־גוריון, שאלמלא עוז־רוחו, זריזות תמרונו וכושר מנהיגותו – מי יודע אם הקמת המדינה היתה עולה על מסלולה בימים ההם.

משנולדה המדינה היתה לבן־גוריון כבן יקיר. הוא שקד על טיפוחה וגידולה באהבת אין קץ ובמרץ איתנים, ראיית מלוא אופקיה, אחורה וקדימה. הוא השקיע בבניין נדבכיה ובעיצוב דמותה את מיטב חזונו, שאיפותיו והשקפת עולמו היהודית אנושית; הקמת צבא הגנה לישראל והבטחת אחדותו ואי־תלותו בגורמים פוליטיים פנימיים; ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל שבה ישכנו הכנסת הממשלה ובית־המשפט העליון – יחד עם מוסדות המדע והתרבות – תוך התייצבות יהודית גאה מול גורמים בינלאומיים, החורשים מזימות להפקיע את ירושלים, כולה או מקצתה, מתחום הריבונות הישראלית; וכן המהפכה שביקש לחולל במערכת החינוך על ידי ביטול הזרמים – כל אלה הם אבני נזר בכתר חייו ומפעלותיו.

היו שתיארו את בן־גוריון כ"נביא חוגר חרב". כלומר איש מלחמה. אך האמת היא, שהוא ראה במלחמה הכרח שאין מנוס ממנו. אדרבה, הוא רדף אחרי השלום בין היהודים והערבים ולשם כך עשה נסיונות רבים, מהם שנודעו ומהם שטרם נודעו, לפני קום המדינה וכן כמובן אחרי קומה. לצערנו, לא זכה ולא זכינו עדיין לבואו של השלום הנכסף.

בן־גוריון היה דמוקראט מובהק ופרלמנטאר מעולה. הוא הקפיד על המהות הדמוקרטית כערך וכנכס. אבל העובדה שעל פי רוב נתקבלו דיעותיו והצעותיו, גרמה לרינונים בלתי מוצדקים בענין יחסו לדמוקרטיה. ואולם כשאנו מביטים אחורנית על פרקי חייו, מעשיו ודבריו, וכן גם על פרישתו המוחלטת מן השררה, מתגלה לנו בן־גוריון בכל אמונתו הדמוקרטית.

כאמור הוא היה גם פרלמנטאר מעולה. היו אלה ימיה הזוהרים של הכנסת, כאשר היה בן־גוריון נכנס לאולם המליאה ועם כניסתו כאילו מתחשמל הבית מקיר אל קיר. הוא תרם לדיוני הכנסת לא רק פולמוס כחרב מרוטה, אלא גם הגות עמוקה, פילוסופית, חובקת זרועות עולם. כיוצא בזה כאשר הכביד בתיאור גודל הקשיים, המצוקות והפורענויות, שהעם והמדינה עומדים בפניהם – ידע גם לעודד ולנחם ולחזק ידים רפות, מתוך להט חזון ואמונה בל־תימוט, שסוף סוף תנצח צדקתנו ועוד נזכה לחיים טובים ולשלום.

בן־גוריון היה פילוסוף. מבחינה זו הוא התאים להשקפתו של אפלטון, שתיקון העולם יבוא רק כש"הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים. ושתיהן, השררה המדינית והפילוסופיה תהיינה לדבר אחד".

אך לבן גוריון עצמו, היתה פילוסופיה אחרת, שונה מזו של אפלטון, שלדעתו היא עולה בקנה אחד עם חזון הנביאים; על כך הוא כתב: "לא בשלטון איש המעלה יתגשם אידיאל הטוב, הצדק והחסד, אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה אלא העם. “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים”.

* * * *

ב.

בכנסת, י"א בכסלו תשל"ה, 25 בנובמבר 1974

נקפה שנה מיום שהלך לעולמו דוד בן־גוריון ז"ל. ואם נבוא לדבר עליו, ואם ננסה, למספר דקות, לתאר דמותו וכח מעשיו, לספר תהילתו ולהזכיר מה שהיה הוא למדינת ישראל ולעם ישראל – תהיה זו משימה לא קלה, שהרי מעשיו מרובים ואישיותו חד־דורית, ומשנת הגותו רחבה ועמוקה – הלא היא כתובה בכרכים המרובים של ספריו – וכל מה שנעמול לספר עליו, בין בקיצור ובין בהרחבה, לא נוכל להגיע לכלל מיצוי ושלימות, ולא נצא ידי חובתנו, כי יותר מכל מה שאפשר לומר עליו – היה בו. לפיכך שבתי וראיתי, שבמקום לדבר עליו מוטב להביא לקט של מובאות קצרות מדבריו הוא, בכנסת ובהזדמנויות אחרות, דברים המתאימים לנסיבות שאנו שרויים בהן, וכאילו נאמרו בשעה זו ולקראת הבאות. אלה הן נסיבות שהוא הקדים לראות אותן בעיני רוחו, שנים רבות לפני התרחשותן, והוא אמר בהן דברים שהיו יפים לשעתם ויפים לנסיבות שהגענו אליהן.

להלן המובאות:

* על מלחמות ישראל, דברים שנאמרו בתש"ח: “אנו עומדים לא רק בפני צבאות ערב אלא, במידה ידועה, בפני העולם כולו. זוהי מערכה היסטורית שבין העם היהודי ובין שוטניו, נוגשיו ומנדיו, בכל העמים ובכל הארצות, מאז ומעולם. אין זו מערכה מקומית, ושורשיה בזמן אינם נעוצים בהווה בלבד. ישראל תובע עכשיו עלבון כל הדורות, מתדיין עם כל האומות…”.

* על האו"מ, דברים שנאמרו בשנים 1954–1957: “או”מ, כפי שהוא עכשיו, אין לו לא הסמכות, לא היכולת, לא המכשירים ולא האמצעים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות, ואין הוא נשען על מערכת חוקים בינלאומיים… או"מ אינו פועל עכשיו לפי העקרונות שנוסחו במגילה שלו. ישנם בתוכו גושים, גושים, הפועלים לפי האינטרסים שלהם, אמיתיים או מדומים…".

* ישראל לא תהיה צ’כוסלובקיה, דברים שנאמרו בשנת 1956: “המערב והמזרח מתחרים, כנראה, זה בזה בקניית ידידות הערבים, ואין יודע מי ירבה אתננו בהתחרות זו; אבל לא נהיה כצ’כוסלובקיה – כי אנו יודעים להילחם, אם אין לנו מוצא אחר. ומעכשיו עלינו לגייס מלוא כוחנו למבחן הצפוי לנו, ולא רק כוחנו המשקי והצבאי – לכוח חומרי זה אין ערך רב אם אינו נשען על כוח מוסרי ואינו יונק ממנו. לא אנסה לנטוע בלב מי – אשליות בלתי מבוססות, ולא אווריד התמונה יותר מדי, גם לא אשחיר אותה למעלה מן המידה הנכונה. אולם אני בטוח ומאמין כי ננצח בסופו של דבר. אם כי לא בלי אבידות יקרות והפסדים מרובים בנפש וברכוש…”.

* על הסכנות הצבאיות והמדיניות, דברים שנאמרו בשנת 1956: “עלינו לראות בעינים פקוחות ובלי מורך גם הסכנות המדיניות האורבות לנו… ואם גם נאמין כי אין שום מעצמה גדולה רוצה בהתלקחות מלחמה במזרח התיכון, כי זו עלולה להיהפך למלחמת עולם שלישית, יש הגיון מדיני בהזרמת הנשק הסובייטי המרובה למצרים ולסוריה, ונשק מערבי לסעודיה… נצטרך לעמוד איתנים, ועל כל נסיון להשיג גבולותינו – וכמעט אין ספק שנסיונות אלה ייעשו בעצרת או”מ הקרובה… והם ייעשו על ידי כוחות אדירים בעולם – נצטרך לענות בלאו תקיף, גא ובלתי נרתע. ריב מדיני שלנו עם תקיפי עולם עלול להביא לידי התקפה צבאית מצד שכנינו… ואם כי אין להניח, כי המעצמות תנסינה להטיל עלינו בכוח סידור רצוי לשכנינו – הרי התמרדותנו נגד הצעות מחבלות ומחניקות, עלולה לדחוף שכנינו להתקיף אותנו…"

* על התנכלות הסורים, דברים שנאמרו בשנת 1962: “אין אנו להוטים אחרי סכסוכים… אנו נעשה כל המאמצים לשמור על השקט, וגם במידה ידועה נבליג, ונדרוש, עד כמה שאפשר, לסמוך על כוחות האו”מ, שנמצאים בשטח, שהם ידאגו לכך שהסורים לא יהפכו את השטח המפורז לשטח שיכולים לעשות בו כחפצם. אולם, אם תקצר יד כוחות האו"מ, אסור שהסורים ישגו בדמיונות שוא, כי כיוון שהם במקרה שוכנים ברמה וגבוהים מהישובים שלנו, יכולים הם, בלי להיענש קשה, לתקוף ולהעמיד בסכנה אנשים וילדים עובדים שלנו במשקים השוכנים על הגבולות. אם יוסיפו להעז פנים, ביחוד אם יעזו לתקוף את המשקים שלנו על הגבולות, בין בדרום ובין בצפון, תשיגם ידו של צה"ל בכל מקום, גם באדמות שלהם, גם במוצבים שלהם, גם במקומות שהם אולי לא מניחים שאנו יכולים לפגוע בהם…"

* לא יוכלו לנו, דברים שנאמרו בשנת 1956: "אני יודע ובטוח שלא קל יהיה להכניע העם הקטן שלנו. התקפה תגרום לנו, בלי ספק, הרס עצום בעיר ובכפר ותעלה לנו בדמים יקרים. אבל אני בטוח שלא יוכלו לנו בסופו של דבר, וההרס של שונאינו ואבדותיהם יעלו בהרבה על אלה שלנו.

ראיתי בשנת 1940 איך לחם העם האנגלי לבדו, כמעט בלי צבא ובלי נשק, נגד אוייב אכזר ואדיר, ולא נפחד מהפצצות בלתי פוסקות, ומהריסת רבעים שלמים בלונדון ובערים אחרות. עם ישראל בארצו לא יעמוד בפחות אומץ והתמדה ועקשנות וגבורה על נפשו מאשר עמד העם האנגלי. אני בטוח כי אותנו לא יכניעו – ויהי מה. אולם נוכל לעמוד – אם מעכשיו ניכון לבאות ונגייס כל עוצמתנו, עוצמתנו ה[…]¹, המישקית, הכספית והצבאית. לקדם פני הרעה…"

* החזית הכלכלית והחזית הצבאית דברים שנאמרו בשנת 1952: “הממשלה רואה חובה לעצמה להגיד לכל הציבור בלי יוצא מן הכלל: עליכם לעבוד יותר טוב, לנהל משק יותר טוב; עליכם לייעל גם המינהל, גם העבודה וגם השירותים… בשעה זו עלינו להגיד בנשימה אחת: צמצום התצרוכת והגברת הייצור… והתביעה להגברת הייצור מופנית לכל חוגי העם העובד – העובד בעיר ובכפר, בעמל כפיים ובעבודת רוח, לפועל השכיר ולעובד העצמאי; ואל יפחיד מישהו את הפועלים השכירים שהכוונה היא להעשיר בעלי ההון והתעשיה הפרטיים. הפועל השכיר במדינת ישראל אינו מסכן, נחות דרגה וחסר ישע, יש לו הסתדרות רבת־אונים העומדת לימינו, ויש מדינת ישראל הנשענת על העם העובד אשר לא תשלים עם קיפוחו. הגברת הייצור והתפוקה והגדלת פריון העבודה תביא ברכתה למדינה כולה ולכל איש בישראל…”

“בתקופה זו אסור לנו להעלות רמת־החיים של כל השכירים והעצמאיים שהגיעו למינימום שאפשר להתקיים בו. יותר מבכל זמן אחר עלינו לשקוד על הבראת משקנו ואיתנותו הכספית. עלינו להקפיא, ואם אפשר להוריד, מחירי המצרכים, בלי התקנת משטר פיקוח, ועלינו למנוע בכל האמצעים הוצאות יתרות של תיווך לא הכרחי; ועל הכל – עלינו להעלות תפוקת העבודה ולייעל הנהלת המשק… למען נעמוד ביום פקודה; עלינו להגביר כאחת גם עצמתנו הצבאית, גם עצמתנו המוסרית וגם עצמתנו המשקית. זהו חוט משולש אשר לא יינתק”.

ובהקשר לזה “הצו המוסרי של כל גדולי המוסר ביהדות: מעלות – בַּקש אצל הזולת; פגימות – אצל עצמך”.

* ולבסוף דברים על יעודה וייחודה של מדינת ישראל, שהם כעין צוואה לדור ולדורות, דברים שנאמרו בשנת 1956: "…תקומת ישראל ראינו בכל הדורות, ואנו רואים גם עכשיו כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם וליכודם כאומה אחידה ומושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשה הרוחנית של האומה בכל הדורות, בערכי הנבואה הישראלית ובחידושי הרוח והמדע של ימינו ושל הימים הבאים; אומה העומדת ברשות עצמה ומשתתפת על בסיס של שויון ושותפות אוניברסלית במאמצי המין האנושי להתעלות חומרית ורוחנית, לחרות ולשויון, כבני אדם שנבראו כולם ללא הבדל לאום, צבע, דת ומין בצלם אלוהים. זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנים בלב העם היהודי… הדאגות החמורות של הבטחון, אשר לא ייפסקו בנקל ובמהרה, והן עכשיו בעלות עדיפות ראשונה בצרכינו, אסור שיסיחו דעתנו אף לרגע מהמשימות והיעודים החיוביים שהם נפש חזוננו המשיחי… פיתוח הארץ והפרחת השממה, קליטת העליה ומיזוגה, טיפוח המדע, החכמה והתורה, חינוך הדור הצעיר והכשרתו החלוצית, העלאת כושר העבודה, פריונה וטיבה, חתירה נאמנה לעצמאות כלכלית, כלומר להתפרנס אך ורק מיגיע כפינו ולהשתחרר מזיקה לעזרה חיצונית; הסרת המחיצות העדתיות ואיחוי קרעי השבטים, הגדלת הילודה ושקידה על בריאות העם; עקירת שכונות העוני והנחלת הלשון העברית ומינימום תרבותי וכלכלי לכל העם; הקמת משטר של צדק חברתי וחרות אנושית – כל אלה הם לחם חוקנו יום יום, הם דרושים לגופם והם גם מחזקים בטחוננו ומקיימים מדינת ישראל.

"ושומה עלינו לא רק לקיים אותה, אלא להפוך אותה לאבן שואבת לכל בית ישראל. דבר זה לא ייבצר מאתנו אם נזדיין כולנו ברצון טוב ונישא עול המדינה באהבה… נטה שכם לאחים השבים אלינו מגלויות מרובות; נדע לעבוד בשקידה ובחריצות ולנהל משק ביעילות וחסכון; נמלא חובתנו באמונה, כל אחד מאתנו לפי יכולתו, לפי כושרו ולפי אמצעיו; נעדיף צרכי הכלל על הצורך הפרטי של יחידים […] נתייחס איש לאחיו בכבוד ובאמון הדדי; נעז לראות בעין פקוחה הקשיים והסכנות העומדים לפנינו ונאדיר רצוננו הנחוש להתגבר עליהם מתוך שותפות אמת; ועל הכל – אם תפעם בתוכנו אהבת ישראל; זה המנוע המופלא המפעיל את בנינו ובנותינו היקרים, המחרפים נפשם על הגנת חיינו, גבולותינו ועצמאותנו בלילות חרדה וגבורה ומסירות נפש.

"אנו רוצים וזכאים לפעול, לעבוד וליצור במולדתנו, בשלוה ובביטחה, כי פנינו לשלום. אבל אסור לנו לעצום עינינו מההתפתחויות המדאיגות באזור, ממזימות ומתככים עלינו לעמוד על המשמר בעיניים פקוחות, ברצון טוב, בראיית הנולד בעוז החלטה ובכושר צבאי מוגבר. נדרש מאתנו מאמץ בטחוני עליון; הוא כפוי עלינו על־ידי גורמים חיצוניים וכוחות עוינים. אנו עומדים אולי לפני הכרעות ומאורעות גורליים נעמוד הכן מלוכדים – וצור ישראל לא יכזיב.

כ"ט בניסן תשל"ז, 17.4.77

יצחק בן־צבי, הנשיא השני של מדינת־ישראל, גדול בדורו ויחיד בדורו היה. גדולתו באה לו לא בלבד מכוח מנהיגותו ונשיאותו אלא גם מכוח ייחודו ומעשיו.

ליצחק בן־צבי היו תכונות ייחודיות ומעלות תרומיות, שרק אנשי גדולה מועטים נתברכו ונתייחדו בהן.

בזכות תכונות ומעלות אלה, הוא הגיע למה שאני חושב כנקודת המפתח של ייחודו; זיקתו העמוקה לשבטי ישראל שעלו ובאו מארצות שונות; בייחוד אלו שבאו מארצות האיסלם, שהיו בעיני הציונים דאז, ובכללם יצחק בן־צבי עצמו, בבחינת “שבטים נידחים”.

יצחק בן־צבי גילה תחלה לעצמו, ולאחר מכן לבני דורו, לא בלבד שאין אלו שבטים נידחים אלא שהם מן העִדִּית שישנה בעם ישראל, לפי שנשתמרה בידם ובמהותם מסורת יהודית עתיקת יומין, כשעדיין אינה מחוקה ואינה שחוקה ע"י הגלים של תהפוכות מודרניסטיות, שעברו על עמי אירופה בכלל ועל יהודי אירופה בפרט.

הוא ראה בקהילות ישראל המכוּנות מזרחיות, מקור לא אכזב, שיש לשאוב ממנו ידע היסטורי, עושר רוחני, שפעת יצירה ופולקלור מלא חן.

ולפי שהיה אוהב ישראל ואוהב הבריות, והיה סקרן ותאב לדעת ובד בבד עם אלה היה עניו, נעים הליכות ואיש שיחה נלבב, – התוודע אל אחיו יוצאי ארצות המזרח, והם התוודעו אליו, כאן בישראל, ובייחוד בירושלים, שנודעה כעיר השבטים, וכן גם בקהילות גלותם.

הוא הירבה שיחות עמם, ביקר במשכנותיהם ובבתיהם ובבתי כנסיותיהם, וקירבם אל ביתו ואל מעשיו, ו[…]¹ והם כאגודה אחת, כבני משפחה אחת. ולפי שבעת ההיא היו האשכנזים מזה והספרדים ועדות המזרח מזה, ולא קרב זה אל זה, היו אישיותו ומעשיו של יצחק בן־צבי בתחום הזה כמין מאיץ לסילוק מחיצות ומסַכים שביניהם, בין שהיו אמתיים ובין שהיו מדומים. יצחק בן צבי הבין והאמין שאין אומתנו אומה, ושיבת ציון של ימינו לא תהיה שלמה, אלא לכשיתמזגו שבטי העולים אלו באלו ויהיו לבשר אחד; מכאן ואילך חסל סדר הרתיעה וההסתייגות של אלו מאלו. מכאן ואילך החלו להתעניין אלו באלו וללמוד את מה שצריך ללמוד עליהם. מכאן ואילך היו מתקרבים אלו עם אלו וכמו חזרו והותרו השבטים לבוא זה בזה; מכאן ואילך החל התהליך הקשה והנפתל של מיזוג השבטים, אשר לשמחתנו, כבר כבש לעצמו מאז כיבושים של ממש, מפליאים ומופלאים, סמוכים ונראים, עד שכל מערכות חיינו ורבדי חברתנו מלאים ממנו וחיים על־פיו.

ולא זו אף זו: עד שלא ניגלה הוא ליהודי המזרח, והם ניגלו לו, – נודעו בארץ היהודים המכונים ספרדים, שהיו בעלי חזקה ובעלי מעמד, אך ביניהם לבין האשכנזים לא שררו יחסי קירבה בלתי אמצעיים. כך האשכנזים מן הישוב הישן, וכך האשכנזים החדשים, אנשי העליה השניה, שהיו מזומנים להיות עובדים עבודות כפיים ולימים גם חקלאים בעוד שהאצולה הספרדית דאז לא נטתה לקבל על עצמה מהפך זה, אף על פי שרבים מבניה היו עניים וזקוקים לפרנסה.

בן־צבי לא התרחק מאותם ספרדים כפי שנטו אחרים להתרחק. תרבותם הייחודית, דברי ימיהם בגלות ספרד ובארץ־ישראל, הליכות חייהם והתאצלותם – יקרו בעיניו ונכבדו.

בד בבד עם זאת, הוא קירב והעלה ורומם, – בלבביות ובחמימות יתרה, – את התימנים מזה, ואת הנקראים עדות המזרח מזה, משך אליהם חסד וחיבה הן מצד האשכנזים והן מצד הספרדים, שגם ביניהם לבין עדות המזרח וביניהם לבין עצמם, היו מסָכים, הוא החיש וזירז את קירובם של עדות המזרח ואת ההתקרבות אליהם, שכן הללו היו אנשי עבודה, יגיעי כפיים, ובהם נשתמרה מקוריות יהודית מופלאה, שהאומה, בעת יקיצתה, זקוקה היתה לאותן ידים עובדות, ולאותה מקוריות יהודית, כשם שהיא זקוקה לאותם יהודים גופם, לתמימות שבהם, לאמונה שבלבם, ולעבודה הקשה והיצרנית שהם מוכנים לעשותה, ללא חיבוטים אידיאולוגיים אלא כדבר המובן מאליו.

המדובר הוא בזמנים, שהרוח, האמונה ויגיע הכפיים, עדיין היו ערכים מבוקשים.

לימים הקים את מכון בן־צבי, אסף על־יד על־יד, ומפרט לפרט ריכז בו חומר רב, – ספרים ומחקרים, מודפסים וכתבי־יד, עתונים ומחברות, וידיעות רבות מפי חכמים וזקנים, ונעשה מכון בן־צבי תלפיות לחוקרים ולמתעניינים, שגם אותם קירב ועודד יצחק בן־צבי. המכון הגיע לרמה אוניברסיטאית מעולה, והיה לכבוד ולתפארת למייסדו ולמוסדות המחקר האוניברסיטאים כאחד.

כן פתח ביתו־צריפו, – ארמון התפארת של נשיא המדינה כפי שעוצב על־ידו ועל־ידי רעיתו רחל תיבדל לחיים ארוכים, לעריכת מסיבות החודש, עם כל אחד ואחד משבטי ישראל, והיו אותן מסיבות הזדמנות נלבבת לקירוב לבבות, ולפתיחת לבבות ופיות, שכל שבט יספר את סיפורו.

יצחק בן־צבי אסף הרבה מנדחי ההיסטוריה של היהדות המזרחית והכניסם אל אוצרה של ההיסטוריה היהודית הכללית כשהיא ממורקת ומפורשת ומוצבת על אדני האמת והצדק והאיזון הנכון.

וכאשר בא מועד קיבוץ הגלויות הנשגב, סמוך להקמת מדינת־ישראל ולאחר ליל החשכה של השואה, – עמד יצחק בן־צבי ופירש מניעי עליה רבתי זו פירוש נכון וקצר, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, ובכך נתן תשובה קולעת לתהיות ותמיהות, והפריך דעות קדומות שאמנם קיננו בלבבות אך ליבא לפומא לא גלי. (ר' מאמרו “גולת ישראל ותקומת מדינת ישראל” בספרו “נדחי ישראל”).

אין תימה, שיהודי ארצות המזרח אהבו אותו והעריצו אותו, כאָב־להם, יותר משאהבו והעריצו כל מנהיג אחר. עדות מובהקת לאהבה זו – הרבבות אשר נקהלו ופרצו בהלוויתו. עדות חזקה מזו – זיקתם לכתביו, לפעולות המחקר שפתח בהן, והיענותם לבוא לכל כינוס ומעמד הנעשים לשמו ולהמשך פעלו.

אכן, ייחודו זה הוא מרכיב חשוב בין מרכיבי גדולתו הנודעת והוא יהיה זכור לטוב לדורי דורים.

* * * *

בכנסת, ט"ו בחשון תשל"ז, 8.11.76

חברנו, חבר־הכנסת צבי גרשוני ז"ל, הלך לעולמו בזמן פגרת הכנסת, ובגלל הפגרה והחגים לא ניתן לנו עד כה להתייחד כראוי עם זכרו.

צבי גרשוני נלקח בינינו בפתאומיות מחרידה; הוא נפטר תוך כדי עבודתו, תוך כדי התכוננתו לשאת דברו בועדת הכספים של הכנסת, שבה היה חבר מתמיד ומסור.

עליו יש לומר בלשונו של ביאליק:

  היה איש וראו: איננו עוד;

  קודם זמנו מת האיש הזה

  ושירת חייו באמצע נפסקה;

  וצר! עוד מזמור אחד היה לו –

  והנה אבד המזמור לעד,

  אבד לעד.

צבי גרשוני היה מאנשי הסגולה של תנועת העבודה החלוצית בישראל ואחד הבנים הבונים של ההתישבות הקיבוצית.

במשך שבע שנות חברותו בכנסת התחבב – גם על אלה שלא הכירו אותו מלפני היותו חבר הכנסת – בשל שקידתו במילוי תפקידו ומסירותו לשליחותו הציבורית; בשל נאמנותו לערכים החלוציים והציוניים, שדבק בהם מנעוריו ועד יומו האחרון; בשל הרעיונות המקוריים שהגה וביטא, הן בועדת הכספים והן במליאת הכנסת; ובייחוד בשל נועם הליכותיו, סבר פניו ורוח הידידות והחברות שבה נהג עם חבריו ועם כל אדם שניקרה בדרכו.

צבי גרשוני ידע להילחם על דעותיו, בעקביות ובהתמדה, בלי לזלזל בדעותיהם של אחרים ובלי להכאיב לזולתו.

וכאשר נקלעה תנועת העבודה לתוך המחלוקת הטרגית, הידועה כפרשת לבון נטל בה חלק פעיל ביותר; אך בפעילותו זו לא נגרמה פגיעה בכבודו או ברגשותיו של מישהו ולא נותרה שום טינה בינו לבין מישהו מאלה שחלק על דעתם והתווכח איתם.

צבי גרשוני ייצג באישיותו ובאורח חייו את העיקרי, הנצחי והבלתי משתנה שבאידיאה ובמעשה הציוני הסוציאליסטי: עלית יהודים וקליטתם בארץ, בנין הארץ וטיפוח חברה חלוצית המושתתת על שוויון, דימוקרטיה והעדפת צרכי הכלל. ייצוגיות זו נראתה בעליל גם בתפקידו כחבר בכנסת ובועדותיה.

את פרקי חייו, עשירי המעש, פתח צבי גרשוני בארגון החלוץ בבסרביה וסיים אותם בתביעה מן הכנסת לדון על הדרכים להגברת העליה מארצות המערב; את הנושא הספיק להציג בכנסת; אך למרבה הצער הוא נפטר בטרם שהספיקה הכנסת לקיים בו דיון מקיף כפי שהוא רצה.

המנוח קיבל על עצמו שליחויות שונות, שחברותו בכנסת היא אחת מהן, ונחשבה כשליחותו האחרונה. אך גולת הכותרת של שליחותו ופועל־חייו היא מסירותו לקיבוץ “ניר־עם” ולתנועתו.

חבריו בקיבוץ ובתנועה כולה, ידידיו בכנסת, מכריו ומוקיריו הרבים, הצטערו מאד, יחד עם בני משפחתו, על הסתלקותו ללא עת.

זכרו יהא שמור לנצח בתולדות תנועת העבודה וההתישבות הקיבוצית ובתולדות בית־הנבחרים של מדינת־ישראל.

בשם כל חברי הכנסת ובשמי אני הנני מגיש כוס תנחומים לרעיתו, לצאצאיו ולחברי קיבוצו הנמצאים אתנו במעמד זה של התייחדות עם זכרו.

בכנסת, ט"ז בתמוז תשל"ג, 16.7.73

שָׁלמו שבעת ימי האבל על פטירתו של פרופ' בן־ציון דינור ואנו מתייחדים היום עם זכרו.

בכל יראת הכבוד לפני דמותו רבת הפנים ועתירת הפעלים של המנוח – כגדול בתורה ובחכמה, כמחנך שהעמיד תלמידים הרבה, כהיסטוריון של ישראל בגולה וישראל בארצו, וכמנהיג בדורו – יורשה לי, במעמד זכרון זה, להצביע על קווים אחדים של דמותו, אשר בהם ובשכמותם הצטיין כאחד מחכמי ישראל הגדולים.

אחת – הוא היה צמא לימודים ודעת עד בלי רווייה; מה שלמד מרבותיו – והוא למד מהם הרבה – הגדיל צמאונו ותשוקתו לדעת וללמוד עוד ועוד, ושימש לו נקודת זינוק ללימודים עצמיים מוגברים ולמחקר, בתחומים רבי־היקף ועמוקי־חקר, עד שנעשה אחד המלומדים הגדולים ועתירי הידע שבדור, שהכל צריכים לו ותורה יבקשו מפיהו.

שניה – הוא לא הצפין עצמו במגדל השן של עיון ומחקר אלא שינס מתניו ויצא להרביץ תורה לרבים, גדולים וקטנים; וכיוון שלימד לאחרים ולמד לעצמו, בעת ובעונה אחת – נמצאת תורה שהיקנה לתלמידיו מתקיימת בו כשהיא מועשרת כהנה וכהנה ומלוטשת בכוּר הלמידה, על דרך מה שאמר רבי חנינה (תענית ז'): “הרבה למדתי מרבותי ומחבריו יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן”.

שלישית – הוא העמיד בחייו תלמידים הרבה, מהם שהיה מורם ומחנכם, מתחילתם ועד בשֵלותם, מהם ששמעו לִקחו כמרצה באוניברסיטה, בסמינרים ובימי עיון, ומהם שלמדו דעת – ורבים עוד ילמדו – מפי ספריו המרובים.

רביעית – הוא הניח אחריו ירושה גדולה של ספרי מחקר והגות, ששקד עליהם כל ימיו, מקצתם כבר ראו אור ומקצתם עדיין בכתובים; אנו אחוזי פליאה והתפעלות מול עושר ידיעותיו, עצמת זכרונו וצדקת פזרונו, כפי שהם משתקפים בכתביו, המבוססים ובנויים על מקורות ותעודות אשר חיפש והוציא ממטמונים.

חיבוריו הגדולים משמשים וישמשו לא רק מאגר חשוב, אלא גם מורה דרך, ללומדים, למעיינים ולחוקרים, הנושאים ושעתידים לשאת שמו, על שפתותיהם ובחיבוריהם, כמורה ורב, שהכין לתלמידיו די מחסורם.

חמישית – הוא הקדיש מיטב תלמודו ועמלו להתמודדות עם חקר ההיסטוריה של עם ישראל – “ישראל בגולה” ו"ישראל בארצו" – כשהקו המנחה שלו: שלשלת הזהב והקשר, אשר לא יינתק, של אחדות הקיום היהודי, שחוליותיה העיקריות וההדוקות ודבוקות זו בזו הן: תורת ישראל וחכמתו, הכמיהה לציון והשיבה אליה, הקמת מדינת ישראל ובנין חברה המושתתת על צדק ושוויון.

ששית – הוא קיים בידו תלמוד ומעשה, שכן תלמוד מביא לידי מעשה ותחילת מעשה וסופו – במחשבה תחילה, וכל מעשה שאין עמו תלמוד ומחשבה, סופו שמשמעותו ותכליתו נבלעים בו וכאלו לא היו.

מכאן דבקותו בתנועת העבודה הציונית, ושימת חלקו עם ראשוניה, חלוציה, הוגי דרכה והיוצאים בשליחותה.

לא אפרט את כל מעשיו בתחומי החינוך, המחקר וצרכי הציבור, שכאמור מרובים הם מספור. רק אזכיר, שכאשר כיהן כחבר הכנסת הראשונה ובייחוד כאשר כיהן כשר החינוך והתרבות בממשלת ישראל בכנסת השניה, היו לנו הזדמנויות שונות לשמוע אותו נושא דברו מבימה זו, כשהוא אץ להטעין לנו הרבה תוכן, והרבה ידע ומקורות, במעט הזמן שעמד לרשותו ולרשותנו, וכולנו התברכנו בכך שאיש יוקד, ובעל שיעור קומה רוחני כמותו, נמצא בתוכנו באותה תקופה של צעדים ראשונים, של הנחת אבני יסוד ושל עיצוב דמותנו כמדינה עצמאית ועם בן־חורין.

אחת ההזדמנויות הבלתי נשכחות, שחוקרי הפרלמנטריזם עתידים לתלות בה תלי־תלים של פירושים ומשמעויות, היתה זו כאשר שר החינוך והתרבות, פרופ' דינור, נשא בכנסת, הפרלמנט הצעיר של מדינת ישראל, משא לזכר הרמב"ם, במלאת שבע מאות וחמישים שנה לפטירתו.

כל שכן, שהכנסת והעם בישראל, לרבות תינוקות של בית־רבן, יזכרו לפרופ' דינור, בהכרת תודה, את שורת החוקים שיזם, הכין והביא לאישור הכנסת, שכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו וייחוד לעצמו, ומכל אחד מהם נשקפים קווי דמותו האישית, השקפת עולמו הרוחנית וגישתו ההיסטורית, ואלו הם: חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג–1953; חוק זכרון השואה והגבורה ­"יד ושם", תשי"ג–1953; חוק מועצה להשכלה גבוהה ולמחקר, תשי"ג–1953; חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג–1953; חוק הארכיונים (מהדורה קמא), שנתקבל בתשט"ו–1955.

חברי הכנסת, אמרתי מעט ושיירתי הרבה.

* * * *

א.

בכנסת, כ"ב באדר ב' תשל"ג, 26 במרץ 1973

חברי־הכנסת, אתמול לווינו למנוחת עולמים את הסופר חיים הזז נשיא אגודת הסופרים.

חיים הזז – סופר גדול, יוצר גדול ואמן גדול, אחד הגדולים בסופרי ישראל בדורותינו.

חיים הזז – סופר האומה כולה, סופר כל העדות והשבטים, סופר לדור ולדורות, שיצירתו המפוארת חובקת זרועות עולמם הווייתם, מאורעותיהם ועלילות חייהם של שלושה דורות, דורנו זה ושני דורות שקדמו לו, ובאספקלריה של יצירתו נשקפים, באדיר, ההיסטורה רבת התלאות והפגעים של עמנו; כיסופי הגאולה האפופים ערפל, מסתורין ומרידות; תקופת המעבר שבין גלות וגאולה על ציפּיותיה, אכזבותיה וקרבנותיה; ועל כולן משאת הנפש לעתיד שכולו טוב לישראל ולעולם.

חיים הזז – סופר עברי כביר־כוח ומושל ברוח; עשיר־אדיר בעוז הביטוי, בכושר הדימוי ובאמנות התיאור. לשונו של הזז, עברית רהוטה ומלוטשה, שופעת חן וחכמה ואורות צבעונין של אסוציאציות, מבושמת בכל מיני בשמים ונובעת ממקורות היצירה של ספרותינו הקדומה, ולא עוד אלא שתחת קולמוסו החד והחריף של חיים הזז חידשה הלשון העברית את נעוריה והיתה לה עדנה.

בימים של תסיסת המהפכה ברוסיה, בעיצומה של מלחמת האזרחים באוקראינה, עקר הזז ממחוז הולדתו קייב, נדד לקושטא, שם החלו להתרקם סיפורי המהפכה שלו. ומקושטא לברלין, ומברלין לפריס וממנה לירושלים, בית הציפיות והתקוות, ומרכז קיבוצם והתקבצותם של שבטי ישראל, ממזרח וממערב, עם שבעים לשונות בפיהם ושבעים תרבויות בידיהם, שכאילו מבדילות ביניהם, פעמים דוחות ופעמים מקרבות. ירושלים זו של מטה וזו של מעלה, של ההווה והעבר והעתיד, היתה לו להזז כמצפה גבוה, שממנו אפשר לראות בעליל את העם כולו, את תולדותיו ותרבויותיו, לוחות ושברי לוחות, משבּריו וגליו, מאבקיו ותהפוכותיו. וכאן התוודע הזז אל אחיו: כל שבטי ישראל. לא רק האשכנזים הוותיקים והחדשים, ציונים ושאינם ציונים, לא רק אנשי העליה השניה מרוסיה, אלא גם כורדים היוצאים מכורדיסטאן, ובוכרים העולים מבוכרה, ופרסים הבאים מפרס, וספרדים אצילים ומיוחסים, ותימנים צנועים וצנומים, שכולם משמשים חומר ולבנים לבניינו מחדש של העם, שנחרב בגלות, וכולם עמלים ללחמם ושומרים אמונים לכל שקיבלו בירושה מאבותיהם, בין שהוא הלכה למשה מסיני ובין שהוא ממנהגי העולם, שבקרבו חיו חייהם מדורי דורות.

סופרים הרבה יש לאומה זו ולדור הזה. מהם שמקור השראתם נובע ממחוז ילדותם – העיירה היהודית בגולה מהם שהחיים והמאורעות בארץ־ישראל, לפני קום המדינה ואחרי קומה, משמשים סדן ליצירתם, ומהם המתבסמים בציצים ובפרחים של ספרות העולם.

אך לא נודע ביניהם סופר כחיים הזז, שהעז לחדור לתוך הווי רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, וכאילו זר לו, והצליח לעשותו כמיכרה זהב של ספרות עברית דשנה ורעננה. הוא פרץ מעגלים והרחיק מחיצות, על הספרות העברית, והרחיב תחומיה ואופקיה על ארבע כנפות העם היהודי וההווייה היהודית כשבמרכזה יהדות רוסיה, אוקראינה ופולין – מזה, ויהודי אסיה ואפריקה מזה עד שנעשתה לו הווייתה של כל הגולה היהודית כמדורה אחת וכל שבטי ישראל בארץ־ישראל כעיסה אחת.

הוא מדד והביא את שבטי ישראל ועדותיו אל עולמה של ספרות ובכך הביא את ברכת תבואתה של הספרות העברית אל כל שבטי ישראל ועדותיו, ולא עוד אלא שמכאן ואילך החלו להיראות ניצנים יפים של סופרים מקרב אותם השבטים והעדות, שעד כה לא היו מצויים בה.

הייתי מדמה את יצירתו של הזז למתים שהחייה יחזקאל. הוא נראה כמי שעמד בתוך הבקעה של הוויית עם־ישראל בדורות הללו, וראה והנה היא מלאה עצמות, יבשות מאד. הוא עבר עליהן סביב־סביב, קירב עצם אל עצם והקרים עליהן עור וגידים, ומארבע רוחות של ספרות ואמנות הביא רוח והפיח בעצמות הללו, עד שחיו וקמו על רגליהם והנה הם חיל גדול מאד, לתפארת לו ולהנאת הכלל כולו.

כך פתחו סיפורי המהפכה וסיפורי העיירה של הזז עולמות רחוקים וזרים גם לפני קוראים צעירים שהם עצמם, או הוריהם, באו מארצות אסיה ואפריקה. וכך טילטלה את כולנו סערת הנפש “בקץ הימים”, ורטט אחז בנו למקרא תיאורי הגבורה הנוראה־הוד של לוחמי המחתרת שעלו “בקולר אחד” ואתו יחד התבשמנו “בחגורת מזלות” – תיאור קליטתם והתיישבותם של עולים מגלויות שונות בחבל לכיש; אך בולטים בהיקפם ובכמותם סיפוריו התימניים של הזז: “יעיש” על שלושת כרכיו, וה"יושבת בגנים", ועוד סיפורים בודדים אחרים, הינם גולת הכותרת של יצירתו הבין־שבטית והבין־עדתית, שעליה תפארתו ותפארת העם כולו.

ביכורי סיפורו “יעיש” נתפרסמו ב"מאזנים" לפני כשלושים־וחמש שנה, תחת שם מושאל “זכרי אוזלי”. תהיתי על השם הזה, הנראה כשמו של יהודי מתימן, אך אינו מוכר לי. לימים ניגלה לי הסוד. התוודעתי אל הזז ונתיידדנו. באחת השיחות שאלתי אותו: אם אינך מן התימנים ובתימן לא היית מעולם – מניין לך כל הידיעות והפרטים, הרשמים וההתרשמויות, שכך עלה בידך לתאר ולצייר אותן ולהאירן באור גדול כזה. אמר לי: עד שאני משיב לך, ענה לי תחילה על שאלתי: האם אמת סיפרתי ותיארתי. אמרתי לו: יעיש, גיבור סיפורך, בעיני ראיתיו ומבשרי חזיתיו. ואז השיב ואמר לי: מולדת יש לנו ושמה יהדות. הווייה משותפת יש לנו – היא ההווייה היהודית. מורשת אחת לנו, שאף על פי שנתפזרה לבין האומות, ואף על פי שעברו עליה גלי־גלים של רדיפות ותלי־תלים של תהפוכות – נשארה כמות שהיא, זכה וברורה, כמטבע של זהב, שאפילו מעפרים אותה בעפר ומבוססים אותה בבוץ נשארת זהב כמות שהוא. היא שעמדה לנו, והיא שעמדה לי לבוא בשערי חייה של גלות תימן ולהתהלך במשכנות שבטי ישראל ממזרח, כאילו אני בביתי ובמשפחתי; אותה הווייה ואותם רחשי־לב ורגשי־נפש וארחות־חיים, הכל דומה ודומה לדומה.

אותה שעה ניגלתה לי, אני, דמותו של הזז בכל גדולתה היהודית ובכל העוצמה האמנותית והחווייתית שלה.

בהסתלקותו של חיים הזז נחתמה תקופה, שהייתי מכנה אותה “תקופת המלכים והמלוכה” של הספרות העברית בדור התחיה. מי יתן שיצירתו של הזז תאציל מהודה הרוחני ומהדרה הפנימי לא רק על המשך היצירה הספרותית והאמנותית, אלא גם על כל מעשינו, דברינו וארחות חיינו.

* * * *

ב. בטקס קריאת שמו של הזז על שדרה בירושלים

י"א בחשון תשל"ו, 16.10.75

שבח ותודה לעירית ירושלים, חברי מועצתה, ועדת השמות שלה, ראש העיר המכובד וסגניו, שהחליטו לקרוא על אחת משדרות ירושלים את שמו של הסופר הגדול והדגול, חיים הזז ז"ל, שבה חי ויצר מיטב יצירותיו, ואותה אהב מכל אהבה שבעולם.

מנהג נפוץ הוא לקרוא שמות של אנשי־שם, סופרים ומנהיגים ונדבנים, על רחובות ערים ועיירות בישראל ובעולם, ושמא אנו מפריזים בכך.

אך אין כירושלים, עיר הנצח, שכל מי שזוכה ששמו יהא חקוק על כתלי בתיה ורחובה, ונשמע לעתים קרובות מפי עוללים וזקנים, רחוקים וקרובים, הריהו כמי ששמה של ירושלים נקרא עליו, ונותנת מהודה ומנצחיותה על זכרו, והריהו בכלל אותם שנאמר עליהם ונתתי להם יד ושם בביתי ובחומותי וכו'.

חיים הזז, ענק הספרות העברית בדור האחרון, שירושלים ויושביה התכבדו בו, ורבים בישראל ראו בו אחד המאורות הגדולים בעולמן של ספרות ורוח, כל שכן שהוא ראוי להנצחה הזו, שכולה אומרת כבוד.

שמו של חיים הזז ז"ל אינו רק שם שיתנוסס מעל קירות האבן ושלטי הניאון בלבד, שכן שמו מתנוסס מעל יצירתו הספרותית העשירה, רבת ההשראה והחן, ובעלת ייחוד, שאין כייחודה, הן מצד רוח; ותכניה והן מצד לשונה המקורית והעסיסית.

חיים הזז החל דרכו בשדה הספרות כסופר המהפכה ברוסיה, על גילגוליה ותהפוכותיה; הוא עלה והגיע לירושלים, בירת כיסופיו ותקותיו של עם ישראל, ונעשה סופרה ושופרה של הציונות, תנועת התחיה והשחרור, של העם היהודי, הטהורה במעשיה והצודקת במטרותיה מכל תנועת שיחרור אחרת בעולם.

למרבה האירוניה אנו עדים לכך שבעצם הימים האלה נשפכים עליה, בזירה הבינלאומית קיתונות של שיטנה ונאצה, על היותה כביכול תנועה גזענית וזאת מפי גזענים ומדכאים וסוחרי עבדים כסעודיה, אוגנדה ולוב, והם נתמכים על ידי צבועים מזה ומתרפסים מזה.

וכשאני אומר שהזז היה סופרה ושופרה של הציונות אני מבקש שלא תהיה טעות בידי מישהו לראות את הזז כמי שעוסק בשליחות ארגונית, הסברתית או תעמולתית של המוסדות הציוניים. אמנם כשנדרש לכך נענה, אבל זאת רק לעתים רחוקות ביותר, כיון שהוא הקפיד מאד שכל זמנו וכל חייו ופרי רוחו יהיו קודש ליצירתו הספרותית האמנותית.

הזז לא הסתפק בתיאורי העיירה היהודית בפולין וברוסיה, הם ובניהם שהגיעו ובאו לא"י, אלא הלך אל התימנים, והכורדים, והפרסים והבוכרים, וצייר את הווייתם, מרחוק ומקרוב, על אורותיה וצלליה, חשף את המשותף והדומה, ואת השונה והמשונה, ומסיפור לסיפור ומספר לספר העמיד אלו לצד אלו וקירבם אלו לאלו כמי ששוזר פרחים בידיו ונעשו הסברים שמחים ונלבבים.

כך נעשתה יצירתו המונומנטלית של הזז כפסיפס ססגוני, מרהיב עין ולב, שאין כיפיו וכעצמת קיסמו בכל הספרות העברית.

וחבל שלא די הבענו להזז בחייו את התפעלותנו והוקרתנו, ולא די הללנו אותו בפניו, כדי לגרום לו מעט נחת רוח בעולם הזה.

מי יתן, שדוקא עכשיו, תשוב ותאיר יצירתו הספרותית במלוא אורה, ויתבשמו בקריאת ספריו זקנים ועוללים, קרובים ורחוקים; ואז יכירו וידעו כולם, מי היה הסופר המופלא ששמו יתנוסס, מעתה ועד עולם, על השדרה היפה הזאת.

* * * *

כנרת, ד' בתשרי תשל"ד, 30.9.73

אברהם הרצפלד, הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל הקרוב לתשעים שנה, גיל שלפי כל מושג אנושי נחשב בעליו זקן.

אעפ"י כן, אי־אפשר לומר על הרצפלד שהיה זקן, כל שכן שאין לומר עליו שבע ימים, וודאי שלא היה שבע מעשים.

בנוהג שבעולם, מרבית בני אדם המגיעים לגיל שיבה – זיקנה קופצת עליהם, קומתם נכפפת לפניה, והם משתעבדים לתנאים ולמיגבלות שלה, בטובתם ושלא בטובתם.

מכאן ואילך הולכת ורווחת מחשבה לא טובה, של אחרים עליהם, וגרוע מכך של עצמם על עצמם, שהנה הם כבר שבעי ימים. לאמיתו של דבר המושג “שבע ימים” הוא חסר שחר ואין לו על מה שיסמוך.

יכול שיגיע אדם ל"ימים אין חפץ בהם", בין מחמת זיקנה קשה ובין מחמת יסורים ופגעים, שבאו עליו, גם כשהוא רחוק עדיין מרחק רב מן הזיקנה. אך אדם שבע ימים – לא היה ולא נברא!

*

כיוצא בזה נוהגים הבריות לומר על אדם, בייחוד אם הוא רב־פעלים, שהלך לעולמו שבע מעשים. גם מושג זה מופרך מעיקרו. מקובלנו שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. יכול שאדם מגיע לכלל רפיון ידים, או רפיון רוח, או רפיון רצון, בין מחמת זיקנה מתשת ובין מחמת יסורים ופגעים, שבאו עליו, גם כשהוא רחוק עדיין מרחק רב מן הזיקנה. אך אדם שבע מעשים – לא היה ולא נברא.

אברהם הרצפלד נימנה עם יחידי הסגולה, בני עלייה מועטים, שהזיקנה לא קפצה עליו; שלא כפף קומתו לפניה ואל נשתעבד לתנאים ולמיגבלות שלה; שהבריות לא חשבו עליו וגם הוא לא חשב על עצמו, שכבר הוא שבע ימים, והכל מסכימים שיצא מן העולם כשהוא רחוק מלהיות שבע מעשים.

ואעפ"י שאנו עומדים במעמד של מספד ואזכרה. ואולי דוקא משום כך, מן הראוי שנתהה על הגילוי המופלא הזה ששמו הרצפלד, שימי זקנתו לא ביישו את ימי צעירותו והם הוסיפו להיות ימים שיצרי היזמה, העשייה, המעורבות והדאגה לכלל ולפרט לא פסקו בו ולא נצטמצם שיעורם והיקפם, וגם פירותיהם לא נתמעטו.

האם גילוי זה הוא תכונת־אופי שהאדם מתברך בה מתחילת ברייתו, או שזהו פרי חינוך עצמי, שהאדם מטפח לעצמו בעצמו? ושמא נסיבות שהזמן גרמן, או סביבה חברתית שהאדם נקלע לתוכה – הן הן שמשפיעות עליו?

דומני, שלגבי הרצפלד אפשר לומר, שכל הדברים הללו חברו יחד כדי לעשות את הרצפלד למה שהוא היה, מתחילת דרכו, אי־שם בעיירה יהודית באוקראינה ועד סוף דרכו בחלקת־מכורה, כאן בכנרת.

ומשום כך, משום שאישיותו המופלאה והיוצאת מן הכלל של הרצפלד, קובצה ועוצבה, ביודעין ושלא ביודעין, על־ידי מרכיבי השפעה שונים, – היה הוא שונה, שוני בולט, לא רק מבני אדם רגילים אלא גם מאישים אחרים, רבי מעש והשראה, בני דורו ושאינם בני דורו.

הרצפלד היה שונה, לא בלבד בשלא אבה להיכנע לתלאות הזיקנה, ונאבק עמה עד רגעי חייו האחרונים; הוא היה שונה בדברים רבים: ברוח חייו, בתכונות אופיו, ביעדים ובמטרות של פעילותו הציבורית, במנהגו עם אישים ועם מוסדות, וביחסיו עם בני־אדם שנזקקו לו, או שארחו עמו לחברה.

*

אורח חייו, – לחם לאכול ובגד ללבוש. מעט שינות ומעט תנומות. ימיו ולילותיו, שבתותיו וחגיו, הגיגיו ומעשיו, – הכל קודש למילוי שליחותו. חייו היו חיים שאין בהם לא מתאוות הקנין הפרטי ולא מחמדת האינטימיות של אדם בביתו; ביתו שלו לא היה אלא אחת התחנות שאליהן נטה ללון, וכשמואל הרואה, כן היה גם הרצפלד, שכל מקום שבא שם ביתו; גם משפחה פרטית לא היתה לו – אבל כל משפחות ישראל היו כמשפחתו.

בהליכותיו ובכתנהגותו לא ניכרה התשוקה להתנשא, להימנות בין נבחרים ובעלי חשיבות ומעמד וגם לא שאיפה לשלוט באחרים; אפילו אנשים, שעבדו במחיצתו, שהעביד אותם עבודה מרובה וקשה –לא התנשא עליהם ולא עשה עצמו מושל בהם.

דרכי עבודתו, – דלת פתוחה, פנקס פתוח ויד רושמת; וסמוך לכך, ובתוך כך, פעילות ועשייה, שאינה יודעת גבולות ומיגבלות, לא של זמן ולא של סמכות ולא של כללים מקובלים.

יתירה מזו: הרצפלד לא המתין עד שמישהו יטיל עליו תפקיד או יבחר בו כאחד הנבחרים. “בלי הרצפלד”? קרא ברל כצנלסון מנהמת לבו – כמדומני בשנת 1940, כאשר לועידת מפא"י הביאה ועדת המינויים הצעה להרכב המרכז החדש, והרצפלד לא נכלל בו.

אעפ"י כן, הרצפלד היה תמיד הרצפלד, בין שמוסד כלשהו בחר בו, ובין ששום מוסד לא בחר בו.

תכונות אופיו, – קשיחות ותקיפות, הנובעות ממקור לא אכזב של אהבת הבריות, ואהבת חסד, ורצון עז למנוע עוול ולתקן מעוות, וגם לנהוג לפנים משורת הדין.

*

היעדים והמטרות של פעילותו הציבורית היו, כל דבר, וכל נושא, וכל אדם. קדימות ראשונה הוא נתן, כידוע, לכל הכרוך באדמה, גאולתה, עיבודה וההתישבות עליה.

הקרקע, תקציבי העליה על הקרקע, תקציבי הביסוס, המים, בניני מגורים ומיבני הציבור, ההלוואות והקונסולידציות – פעמים היו לו כתאניה ואניה ופעמים כשירים ומזמורים; הוא הגה בהן ביומו ובלילו, בעת ישיבה ובעת נסיעה, פעמים בקול בוכים ופעמים בשאגת אריה מרעידה ומחרידה. ליעד הזה הקדיש את עצמו, והתקדשה בו משפחת האדמה, במשך כארבע או חמש עשרות שנים.

היו ימים, ימים של התישבות האלף וימים שקדמו להם, ועל כולם ימי התישבות “חומה ומגדל”, שהרצפלד היה הדחפור שעקר מכשולים, מבית ומחוץ, מלפני המתישבים, לזרמיהם ולתנועותיהם; שבסופה ובסערה דחף וסילק מחסומים מלפני ההתיישבות – בכל מקום, וביפה שעה אחת קודם.

(ויורשה לי לגלות הרהורי דמיון אישיים שלי, מן הימים ההם, כאשר הרצפלד היה מסעיר את ארץ־ישראל, יום יום, בכיבושיו ובעליותיו על הקרקע. בהקים כבחלום דמיתי שעתידה ארץ־ישראל זו, של הרצפלד ושלנו, להיראות כגן־עדן גדול, מלא אילנות ודשאים, ובמרכזו מתנוסס עמוד רם ונישא שאינו אלא דמותו המאירה והשמחה של אברהם הרצפלד.)

תהא זו אמת יציבה, נכונה וקיימת, אם נאמר, שאלמלא עמד לה להתישבותנו הרצפלד של הימים ההם – ספק אם היתה ההתישבות מגיעה למקום שהגיעה, וספק אם כוחה וכיבושיה של מדינת־ישראל, לעת קומה, היו מספיקים להגיע למקום שההתישבות ההיא לא הגיעה אליו.

לימים זכינו לכך, שאדמת ארץ־ישראל כולה, היתה לנו שוב לנחלה. והיא פושטת זרועותיה לפני המתיישבים היהודים בין שהם עולים חדשים ובין שהם ילידי הארץ וגידוליה ואומרת להם: בואו אלי והתיישבו במרחבים שלי.

גם תקציבי ההתישבות יצאו מכלל הדחק והקימצוץ של התקופה הטרום־מדינתית, ועלו על דרך המלך של תקציבי המדינה. תקציבים של עין־טובה ויד־רחבה לכאורה אפשר היה לומר – מכאן ואילך נתמעט הצורך בהרצפלד. ולא היא. הרצפלד הוסיף לתת להתישבות המדינתית – החל מן ההתישבות ההמונית של העולים החדשים מארצות אסיה ואפריקה ועד להיאחזויות ולהתנחלויות שלאחר מלחמת ששת הימים, לכולם נתן ממיטב אהבת־לבו, דאגתו, נסיונו ולהט התלהבותו.

*

הרצפלד מעולם לא הסתפק בתפקיד של אב למשפחת האדמה, רשת פעולותיו ופעילותו היתה פרושה על פני נושאים שונים, שהצד השווה שבהם, או המכנה המשותף שלהם הוא שלא נמצא להם אב ודואג אחר; נושאים יתומים – אם אפשר לומר כך – הרצפלד היה להם לאב מסור ונאמן. קשה לפרט את מכלול הנושאים הללו במעמד זה, מחמת הסכנה של שיכחה או פסיחה, ושמא על יד כך נחטא חלילה בהמעטת דמותו ודמות מפעליו רבי הצורות והגוונים של הרצפלד.

אולם, אם נכוין מחשבתנו אל נקודת המוצא של אותם הנושאים, נמצא, שהיא: האדם, האדם שמֶטָה ידו וצריך להושיט לו יד מסייעת כדי לחלצו ממצוקתו; האדם שקופח, בשוגג או במזיד, וצריך למנוע עוולה ממנו; האדם שאינו יכול להסביר את עצמו וצריך להיות לו לפה, ולזעוק במקומו ובשמו; האדם הזקוק שינהגו עמו לפנים משורת הדין וצריך ללמד עליו סניגוריה; האדם שהגיע לגיל זיקנה וצריך לדאוג שלא יהיה עזוב ומוזנח; האדם החולה או התשוש – שלא יסבול ושלא יתבזה; וכן שליח הציבור שהלך לעולמו – שלא יישכחו זכרו וזכר מעשיו.

*

תנועתנו נתברכה באישים רבי־פעלים, שכל מי שלבו לבניין הארץ ולתקומת עם־ישראל, יכול לומר בענווה: יהי חלקי עמהם. אך היסוד השולט במעשי רבים מהם הוא השאיפה וההתמכרות לפרוייקטים, למיבצעים ולמפעלים גדולים, ודומה כאילו ההסטוריה לא תברך אותם אלא אך ורק על מעשים בעלי “סדר גודל” מרשים. אנו אומרים להם בלב שלם: תחזקנה ידיכם במעשיכם אך מאליה מזדקרת השאלה: יום קטנות מה תהא עליו? מי נטל עליו, או מי יטול עליו להאזין, ולהושיט יד־עזר, לאדם הפרט בדאגותיו הפרטיות; מי יקשיב לאנחותיו מחמת קיפוחו או עלבונו, האמיתיים או המדומים. מי האיש אשר נוכל לומר עליו: אשרי משכיל אל דל?

ביאליק אמר: “מי בז ליום קטנות – הבוז למתלוצצים”. בזכרוני ובתודעתי נחרתה מימרא מפיו של חיים ארלוזורוב בנאום שנשא באסיפת הנבחרים השלישית, בחורף של שנת תרצ"א. הוא אמר אז בערך כך: מוטל עלינו לעסוק בקטנות, שבסיכומן נגיע לידי הגדולות, שאנו נושאים נפשנו אליהן; בתנאי שלא נמצא עצמנו שוקעים בים של פרטים קטנים.

הרצפלד התהלך בגדולות ועסק בהן, אך יחד עם זה לא בז ליום קטנות וגם לא שקע בים של פרטים קטנים.

בכך, ניכר השוני והייחוד האישי של הרצפלד.

*

ועוד צד נוסף של שוני וייחוד היה בהרצפלד והוא במנהגו עם אישים ועם מוסדות, וביחסיו עם בני אדם. את האישים שהוא התהלך והכיר – העריך והוקיר. זוכרני את דבקותו בברל כצנלסון. כל אימת שבאתי להתדפק אצל ברל, בייחוד בימי שבתות, מצאתי שם את הרצפלד. וכך היתה דבקותו בשמואל יבנאלי, ובאישים אחרים, מהם החיים אתנו ומהם שכבר הלכו לעולמם.

ראייה ניצחת להערצה שנודעה ממנו לאישים ששירתו את התנועה הציונית, ואת תנועת העבודה, בין במעשיהם ובין בהגותם, משמש אותו מפעל נלבב של יום הזכרון, שבו מוענקות מילגות על שמם, וכן יזמתו הברוכה לקביעת המעמד השנתי לזכר אבות התנועה ומשנתם.

*

הרצפלד היה בעצמו מוסד לכל דבר. יחד עם זאת לא חסך שבט בקורתו וזעמו, מן המימסד ומן האנשים הממוסדים. זעקותיו שבקעו מחדרי המשרדים של הסוכנות היהודית לא"י, שאגותיו וטפיחותיו על השולחן, שבקעו מדוכן המליאה של הכנסת, מחדר הישיבות של ועדת הכספים ומאולם האסיפות של סיעת העבודה בכנסת היו בבחינת “אריה שאג מי לא יירא”.

ואלו ביחסיו עם בני אדם, שביקשו קירבתו, או אָרחו לחברתו, היה הרצפלד איש רעים להתרועע. הוא שר לא רק כדי להלהיב המונים, או כדי לגרש מבוכה ותיסכול בקונגרסים ובועידות. הוא שר גם במסיבת רעים מצומצמת, בין ידידים וידידות, ואותה שעה של השתפכות היתה משעותיו האינטימיות הנפלאות ביותר.

מקרוב נראה הרצפלד כאדם שהעשייה היא התוכן היחיד של חייו ומשאת נפשו. ולא היא. הרצפלד היה איש הגות, בעל חושים עירניים וצופה למרחוק; מחשבותיו, וכן דבריו, גם אם היו לפעמים מחוספסים, היו שאובים מן המקורות העסיסיים של תלמודו, שלמד בישיבה בצעירותו, וניכרה בהם אותה פיקחות יהודית נודעת.

על כך יעידו זכרונותיו המאלפים והמרתקים, והמפליאים בבהירותם ובצלילותם, כפי שהם רשומים בספרו: “הרצפלד מספר”, וכן המון מאמריו ונאומיו; אלא שהיתה להרצפלד יראת כבוד בפני תלמידי חכמים ובפני בעלי מחשבה והגות ומתוך כך הקטין והנמיך עצמו לנגדם והעדיף להביע הגותו בלשון ובאורח ביטוי פשוט ועממי, שהיקנה לו מנה יפה של חן וייחוד.

*

בספרות המדרשית מצאתי כתוב.

באזכרה זו מייסרת אותי השאלה: האם יש, או אין, בדורנו כאברהם הרצפלד.

* * * *