בצהרי יום שישי, ה-13 בספטמבר 1946,עשו העלמות ליילה גארגור ואלכסנדרה ג’לאט את דרכן ברחוב בוסטרוס. ליילה הייתה בת למשפחה יפואית עשירה שבבעלותה היו סוכנויות דלק ושמן, ואילו אלכסנדרה הייתה בת למשפחה שהחזיקה בטחנת הקמח על דרך ירושלים, היום שדרות בן צבי. כשהתקרבו למשרדי הבנק העות’מני במרכז הרחוב, היום רחוב רזיאל 9,נעצר טנדר ומתוכו גולגלה חבית מלאה בבנזין שנשפך על הכביש. פצצה קטנה הושלכה והדלק הובער. ליילה ואלכסנדרה נכוו קשות והועברו לבית החולים הממשלתי. זו הייתה הפתיחה למתקפה של הלח"י לשוד הבנק. בבוקר הוזמנו שלושה בעלי מוניות יהודים לרחוב ירמיהו. הם נשבו והוחזקו תחת משמר בבית ערבי הרוס ברחוב שמעון התרסי. המוניות שמשו את 12 חברי הכנופייה שהגיעו לרחוב בוסטרוס עם הטנדר שנשדד גם הוא. ארבעה מחברי הקבוצה נשארו לשמור מחוץ לבנק, ושמונה פרצו פנימה. הם הורו למנהל מר אנט לתת את מפתחות הכספת אך הוא סרב. הם ירו ברגליו. סגנו שרל מודוואר נעל את עצמו בחדר הכספת. הוא סרב למסור את המפתחות, והפורצים הניחו מטען נפץ על המנעול אך הוא לא נפרץ. הם הסתפקו ב- 5600 הלירות שנמצאו במגרות הפקידים ונמלטו.

בינתיים התאסף קהל בחזית הבנק וניסה לתפוס את השומרים והשודדים. הללו פתחו בירי והרגו שניים ופצעו נוספים. בשתי מכוניות נמלטו לעבר שכונת מנשייה, ובדרך הרגו שוטר שניסה לעצור אותם. מכונית נוספת נמלטה לדרך סלמה ונעצה¹ בחזית תחנת המשטרה בפינת רחוב הרצל. השודדים פתחו באש והצליחו להימלט. ארבעה מחברי הכנופייה לא הצליחו להימלט. יעקב נרבן 19 מרמת גן, ודוד כהן בן 22 משכונת קרטון, הותקפו בידי הקהל בחזית הבנק והמשטרה חילצה אותם והעבירה אותם לבית החולים הממשלתי. חבר נוסף, יעקב דווידזון בן 36,נמלט לשכונת הבאסה ופרץ לבית לאחר שאיים על ילד. שכנים פרצו לבית ודקרו אותו. גם הוא הועבר במצב קשה לבית החולים והושם תחת משמר. על גופו נמצאו שתי פצצות ו-505 לירות. אחת המכוניות ננטשה ברחוב שבזי ונמצאו בה כתמי דם ומקלעי סטן.

באותה שעה בדיוק בה הותקף הבנק ביפו, הותקף גם סניף הבנק בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין. הם הצליחו לשדוד 900 לירות ונמלטו דרך סמטה לרחוב אחד העם שם המתינה להם מכונית המילוט. הוועד הלאומי שהיה מכונס באותם ימים כדי להחליט על עמדתו לקראת כינוס לונדון שעמד להיפתח כדי לדון בפתרון המצב בארץ פרסם את עמדתו: “התפרצות הטרור – מהלומה על ראש הישוב”. בעיתון ‘פלשתין’ נכתב כי “הציונות חניכת האימפריאליזם שלחה אתמול את מלאכי החבלה ליפו”. גם בעיתונות העולם התפרסמה ידיעה על המתקפה ביפו. שמונה ימים לאחר מכן הושלכה חבית נפץ גם לעבר תחנת הרכבת המזרחית בחיפה.

אלכסנדרה ג’לאט נותרה בבית החולים עד ה -3 בדצמבר, ואילו חברתה ליילה גארגור עזבה אותו ב-23 לחודש אך נזקקה לניתוחים פלסטיים נוספים. הורי הנערות פנו במאי 1947 במכתב לנציב העליון ובו דרישה לפצות את הנערות על הפגיעה בהן. ב- 28 באוקטובר ענה מזכיר ממשלת המנדט כי “לאחר בדיקה מדוקדקת של הטענות, הוא מצטער להודיע כי הממשלה אינה יכולה לשאת בכל אחריות על המקרה”. בני משפחת ג’לאט עזבו בשנת 1948 לביירות וממנה עברו לסוריה והמשיכו בעסקי טחנות קמח. תאופיק גארגור וארבעת בניו עזבו את אחוזת המשפחה ברחוב יפת 59 והתמקמו בבירות. ממנה המשיכו בפיתוח החברה שנוסדה ביפו בשנת 1928, והיא היום חברה חובקת עולם בעלת אוניות, חברות הובלה, ונציגויות הפרוסות בכל רחבי המזרח התיכון. ליילה החלימה ונשאה לרופא יפואי.

י"ז בתמוז, עוד אירוע לזיכרון היסטורי

מבלי משים בחרה עיריית תל אביב-יפו להתחיל בהרס בניין טרמינל נמל יפו, שנקרא בטעות בית המכס, דווקא ביום י“ז בתמוז. יום זה הוא אחד מימי התענית לציון חורבן בית המקדש, היום בו הובקעו חומות ירושלים. אירוע היסטורי נוסף שהתרחש ביום זה, הקשור לתולדות תל אביב, הוא הריסת הגימנסיה הרצליה. גם הריסתה החלה בי”ז בתמוז. וכך מצטרף אירוע זיכרון נוסף ליום התענית הזה, והוא הריסת המבנה שעד לרגע בו הכו בו הפטישים לא ידעו למה הוא נועד, או בחרו שלא לדעת. על השלט שנתלה בחזית הגדר נכתב “הריסת בית המכס הצפוני”, ובבניין המוכפש הזה לא היה מחסן או משרד מכס מעולם. המבנה אמנם נראה עלוב ומרופט, אך מי שבקיא באגדות כריסטיאן אנדרסן יודע כי גם ברווזון מכוער יכול להפוך לברבור, אם יטפלו בו כראוי. אלא שלמישהו חסם הבניין את המבט לים, ולשפע אגדות יפו ממהלך הדורות נוספה גם ‘אגדת בית המכס’. “בניין לקוי שתפקד רק ארבע שנים” הכריזו פרנסי העיר בפני כל פורום של וועדות ובית משפט. “הוא ננטש בשנת 1934 לטובת בניין חדש שנבנה לקליטת עולים ונוסעים, והבניין הישן הפך למגורי פרוטקציונרים”, כך נכתב ומבלי שהיד הכותבת רעדה. והמנטרה חזרה שוב ושוב בתקווה שתהפוך לאמת, אלא שהאמת יצוקה בבטון ובצלולויד, והתברר כי את יסודות הבניין החדש שפתח כביכול את שעריו בשנת 1934, יצקו רק בספטמבר 1935 והוא הושלם בשנת 1937. ויתרה מכך, בבית המכס החדש לא דרכה רגל עולה השב לציון, אלא אם היה עמיל מכס או נזקק לשרותיו. והברווזון המכוער, הבניין המושמץ והמושפל ששימש כביכול כמאורת נדכאים, המשיך לשרת בגאווה את שלטונות המנדט הבריטי עד היום בו עזבו את הארץ. הבניין שהיה גאוות פועלי תל אביב שבנו אותו הזדקן כדרכו של גורל, אך כדי להגדיל את כיעורו הוסיפו עליו גם שלמת בטון מכוערת.

בנוסף למטרה לסלק את המטרד מן העולם כדי להעניק לעיר עוד חמישים מטרים של נוף ים, כדי להוסיפם לשלושה עשר הקילומטרים של טיילת העיר, הכריזו בגאון על הרצון לחשוף את ‘מדרגות הרצל’. המדרגות הקדושות עליהן הניח חוזה מדינת היהודים את רגליו כשהגיע לפגוש את הקיסר ווילהלם השני בשנת 1898. אלא שאת המדרגות הקדושות הללו צריך לחפש לא מתחת לבניין, אלא דווקא בתוך הים. לכבוד עזיבת הקיסר את נמל יפו הוזמנו מהנדסים מגרמניה ובנו מזח עץ ארוך ורחב כדי להקל על הקיסר ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה את הירידה לסירת חברת תומס קוק שהובילה אותם ליכטה המלכותית. באלבום צילומי ביקור הקיסר, השמורים בבית הספרים הלאומי בירושלים, ניתן לראות את הזוג המלכותי הפוסע בגאון על המזח המקושט. הרצל כמו רבים נוספים לאחר מכן, פסע אל אדמת ציון על מדרגות עץ ולא על מדרגות אבן. וכך נעלם הבניין שנבנה בלחצי מאיר דיזנגוף וההנהגה הציונית כדי לאפשר את קליטת רבבות העולים שהידפקו על שערי הארץ, ועל מקומו תבנה טיילת עץ עם בתי קפה וקהל הומה, ועליה נספר לילדינו והדורות הבאים כי כאן נשקו לראשונה את אדמת ארץ ישראל. ואם יהיה קשה להסביר זאת במילים, יתלו על הקיר תמונות שתספרנה על כך, ואז יקנחו בגלידה צוננת לתפארת עם ישראל והעיר תל אביב-יפו. עם מעט חזון יכולים היו לשמוע על כך בבניין ממוזג עם חלונות הצופים אל הים, במקום לשמוע על כך תחת השמש הקופחת או ממטרי החורף וזרזיפי הגלים שיכו על המזח, אך לפרקי תולדות יפו וגלי ההרס שהותירו בה ביברס הממלוכי ונפוליאון הצרפתי, נוסף עכשיו פרק נוסף.

תמונה 1: מזח הקיסר ומדרגות הרצל

טעות גורלית

בצהרי כ“ג בניסן תרפ”א, אחד במאי 1921, פרצו מהומות בפאתי השכונות מנשייה ונווה שלום ועד מהרה הן התפשטו ליפו. המון ערבי פרץ לחנויות היהודים ובזז אותן. השוטרים הערבים שהיו מופקדים על שמירת הסדר הצטרפו לפורעים וירו ביהודים, מהומות אלו מוכרות בשם –מאורעות תרפ"א. אחד מיעדי הפורעים היה ‘בית החלוץ’ ביפו, ששימש אכסנייה לקליטת עולים מחלוצי העלייה השלישית¹. בית החלוץ הוקם בידי ‘ועד הצירים’ הציוני ביולי 1920 עם אזרוּח השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל והתגברות זרם העולים ארצה.

הבניין נמצא סמוך לבית החולים הצרפתי בתוך חצר מוקפת חומה. המבנה בלב השכונה הערבית הפך בעיני הערבים לסמלה של הציונות והעליה, ולכן הוא שימש יעד לתקיפה.

המון ערבי התגודד סביב בית החלוץ וניסה לפרוץ את שעריו. צעירי ארגון ‘החלוץ’ שהיו בבניין התגוננו כארבעים דקות במוטות ברזל שפורקו מהגדר, והצליחו להדוף את עשרות התוקפים שהיו מזוינים בכידוני ברזל, בסכינים ובגרזנים. קציני המשטרה והשוטרים הערבים הגיעו למקום, והנצורים בבית סברו כי הם באו לסייע להם אך אלה ירו לעבר השער ופרצו אותו ביריות. הערבים פרצו לחצר ותקפו את העולים. באירוע הטבח והשוד נהרגו 15 עולים ו-24 נפצעו.

בית החלוץ ביפו באדיבות נורית גרנות

העילה הרשמית להתלקחות המהומות היתה התנגשות בין משתתפי הפגנה בלתי חוקית, שערכו פועלים יהודים קומוניסטים², שנתקלו במשתתפי הפגנה חוקית שארגנו מפלגות הפועלים בתל־אביב. למעשה, זה היה שיאו של מסע התנגדות פלסטיני מתמשך נגד הציונות והעלייה, שהחל לאחר פרסום ‘הצהרת בלפור’ ב־2 בנובמבר 1917. התנגדות הערבים התגברה במהלך שנת 1920 כשהתנהלו דיונים בחֶבֶר הלאומים על גורל המזרח התיכון ועל חלוקתו לאחר מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת לאחר אישור הסכם ‘סייקס פיקו’ (מ־16 במאי 1916) בוועידת סַן רֵמוֹ' שנערכה באפריל 1920 באיטליה³. המתיחות הגיעה לשיאה כעבור שנה עם ביקורו של שר המושבות, וינסטון צ’רציל (Churchill), בארץ ישראל באפריל 1921, ועם הכרזתו כי בריטניה נחושה לממש את ‘הצהרת בלפור’.

שנה ושמונה חדשים לאחר אירועי הדמים ב־17 בינואר 1923 בשעה 17:15 לפנות ערב נורה למוות ביפו קצין המשטרה הערבי, מפקח ראשון תאופיק בק אל-סעיד. הוא נורה במצחו בידי אלמוני בשכונת נווה שלום ומת במקום. “בהלה תקפה את היהודים תושבי השכונה, והחלה מנוסה כללית, חנויות היהודים והערבים נסגרו, ודבר הרצח עשה רושם מדכא ברחבי יפו. היה חשש להתפרצות מהומות מחדש”, תיאר כעבור 47 שנים בזיכרונותיו דוד תדהר, קצין משטרת המנדט, שחקר את פרשת הרצח⁴. תדהר סיפר כי תאופיק בק היה הקצין שהגיע בראש קבוצת השוטרים ואילץ את העולים לפתוח את שער החצר, ולכן ראו בו אחראי לרצח החלוצים. לדבריו, חברי אגודת ‘השומר’ החליטו לנקום בקצין הדמים, והטילו על חבר "גדוד העבודה וההגנה על־שם יוסף טרומפלדור', ירחמיאל לוקצ’ר, לבצע את מעשה הנקם.

לימים נחשף כי תאופיק בק אל-סעיד חוסל בידי מתנקשים שהיו חברי קבוצת ‘הקיבוץ החשאי’ בהוראת מניה שוחט. לטענתה, בוצע הרצח כנקמה על שהקצין הערבי עמד בראש קבוצת השוטרים, שפרצה לחצר בית העולים, גרסת מניה ותדהר להשתלשלות האירוע אומצה בסיפֵּר (נרטיב) הציוני ובספרות ההיסטוריוגרפית של היישוב העברי. סיפור המעשה, כפי שתיארו, שב ועלה במרוצת השנים בכתבות העיתונאיות על אודות פרשת חייו של לוקצ’ר⁵.

בחינת העדויות על שהתרחש במקום, העלו ספקות לגבי גרסת מניה שוחט. במאמר הנוכחי נבחנים אירועי הפרשה וההתנקשות על בסיס התחקות מחקרית מחודשת אחר העדויות המאוחרות של חלק מהנפשות הפועלות, המסקנה העולה מניתוח העדויות שנגבו במרוצת הדורות מלמדת שהנרצח לא היה כלל באזור בית העולים. המחסלים טעו בזיהוי הקורבן, והמניע לרצח נבע מסיבה שונה. המניע לרצח היה רצון לנקום בארגון מחתרתי ערבי, שפעל לצד התנועה הלאומית הפלסטינית בראשית דרכה, ולהרתיע את ערביי ארץ ישראל.

ארגון ‘ההגנה’ בראשיתו

בעקבות האירועים בירושלים גברה הדרישה בקרב אנשי “אחדות העבודה” להקים ארגון הגנה עממי. חברי ‘השומר’ גרסו שיש לנהל את ההגנה העצמית במתכונת מצומצמת וחשאית, כפי שפעל ארגונם מאז הקמתו בשנת 1909, וללא תלות במוסדות הישוב⁶. בוויכוח בנושא ההגנה העצמית בין אנשי ‘השומר’ למנהיגות הפוליטית, מצאו עצמם חברי הארגון בעמדת מיעוט, בכינוס מועצת ‘השומר’ שנערך במאי 1920 התקבלה החלטה על פירוק הארגון, ושלושה שבועות לאחר מכן התקבלה ההחלטה להקים את ארגון ‘ההגנה’ הכלל ארצי.

על הקמת ארגון “ההגנה” הוחלט בוועידת “אחדות העבודה”, שנערכה ביוני 1920 בקבוצת כנרת. אירועי תל־חי ב־1 במארס 1920 ומאורעות נבי מוסא בירושלים ב־4 באפריל – הובילו להחלטה על הצורך בהקמת כוח מגן, שיעמוד בפני הלאומיות הערבית המתגבשת ובפני התנגדותה להצהרת בלפור. בראש הדוברים בדיון על הקמת הארגון עמדו אליהו גולומב ודב הוז. בחנוכה תרפ"א (9 בדצמבר 1920) התכנסה בחיפה ועידת פועלי ארץ ישראל, ובה נוסדה “ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל”. בסיכומי הוועידה הוחלט להכפיף את ארגון ‘ההגנה’ הצעיר למסגרת ההסתדרות החדשה. ב־13 במארס 1921 מונה לארגון ועד מרכזי, וחבריו היו ישראל שוחט, אליהו גולומב, יוסף ברץ, חיים שטורמן ולוי אשכול, ואליהם צורפו כמועמדים צבי נדב מארגון ‘השומר’ ויצחק שדה כנציג “גדוד העבודה”.

אירועי אחד במאי 1921 הפתיעו את הישוב ואת חברי ‘ההגנה’ שטרם התארגנו ממש. למחרת הפרעות התארגן בחופזה בתל־אביב ועד הגנה בראשות פנחס רוטנברג, אך ישראל ומניה שוחט, לשעבר מנהיגי ‘השומר’, שראו עצמם בעלי ניסיון בענייני ביטחון, הסתייגו ממנהיגותו. לאחר המאורעות התנהל מאבק פנימי סמוי ב’הגנה' בין אנשי ‘השומר’ לשעבר למנהיגים שזה מקרוב צמחו, על גיוס חברים מחברי “גדוד העבודה” ובתחום הרכש. גולומב יצא לאירופה כדי לגייס כספים ונשק, ושוחט נסע בעקבותיו. חוסר האמון בין האישים הוביל בשנת 1922 להקמת ארגון ‘הקיבוץ החשאי’, שדגל בפעילות ביטחונית עצמאית. היריבות בין האישים הגיעה לשיא בפרשת העברת נשק מנְמַל ביירות כשהוא מוסתר באבני ריחיים, וחטיפתו בידי אנשי “הקיבוץ” (‘פרשת האבן’). במציאות של יריבות פנימית ונוכח היסוסם של מנהיגי ההסתדרות להכריע בין הצדדים הוטל ניהול הארגון על הצעירים, יוסף הכט ושאול אביגור. היריבות הפנימית בין שוחט להנהגת ההסתדרות, ופעילותו העצמאית של הכט בהנהגת ‘ההגנה’ מראשית 1923 הן שעמדו ברקע פרשת רצח הקצין תאופיק בק אל-סעיד.

האגודה המוסלמית-נוצרית' ומחתרת ‘הפידאייה’

עם בואה של משלחת ועד הצירים הציוני לארץ באפריל 1918 יזם קצין המודיעין הבריטי ביפו, קפטן ברונטון (Brunton), את הקמת ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ (‘אל־ג’מעיה אל־אַסלאמיה אל־מסיחיה’) כדי שתייצג את האוכלוסייה הערבית. לדברי לובה שניאורסון, שעמד בראש ‘משרד הידיעות’ של ועד הצירים, “ביסוד הסתדרות זו הונחה אבן היסוד לתנועה הערבית בארץ”⁷. המזרחן יהושע פורת מצא כי לפי דוחות ‘משרד האינפורמציה’ שליד ‘ועד הצירים’ ברונטון יזם את הקמת האגודה בעזרת סוכנו, הסוחר המקומי עלי אל־מוסתכּים (לימים סגן ראש עיריית יפו)⁸. כעבור שנים רבות טען סר וינדהם דידס (Deeds), המזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל בשנים 1920 – 1923, בשיחה עם חיים מרגליות קלווריסקי, הממונה על המושבות בגליל מטעם יק“א, ש”אגודה זו נהנתה מראשית הקמתה מתמיכה ומעזרה כספית של ממשלת פלשתינה". מושלה הצבאי של יפו כתב: “אני מציע שוועדה ערבית פלסטינית תוקם על מנת לשמור על שיווי המשקל בין הגזעים. הערבים אינם חוששים מפני היהודים שבפלסטין אלא מהיהודים הבאים אליה”. נראה שקציני הממשל הצבאי הבריטים, שלא רוו נחת מהמדיניות הציונית, מחמת ההתנגדות שהיא עוררה בקרב האוכלוסייה המקומית, תמכו בהקמת גוף ייצוגי לאוכלוסיה הערבית כדי לשכן בכך את התנגדותה לציונות⁹.

‘האגודה המוסלמית נוצרית’ נוסדה לראשונה ביפו, ואחרי כן בערים נוספות. בדצמבר 1920 בחרו נציגיה את ‘הוועד הפועל הערבי’, בראשות מוסא כאזם אל-חוסייני, והוא עמד בראש התנועה הלאומית הערבית עד מותו בשנת 1934. נשיא האגודה הראשון ביפו היה עורך הדין, רגאב אל־דג’אני, שעמד בראש הקוראים לממשל עצמי (אוטונומיה) פלסטיני במסגרת ‘סוריה הגדולה’, תחת שלטון המלך פייסל. הוא עסק בפעילות אנטי-בריטית ואנטי־ציונית, ולכן הוחלף בנח’לה אל־בירותי הנוצרי. בראשית שנת 1920 חזר ליפו עומר אל-ביטאר, ראש העיר לשעבר ( 1908 – 1916), נבחר לנשיא האגודה, ועמד בראשה עד שנת 1927.

עם התגברות הלאומיות הערבית ופעילותה נגד הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה, נוסדה בדמשק אגודה מחתרתית בשם ‘היד השחורה’ (‘אל־כף אלסודא’). התארגנות זו פעלה נגד שלטונו העריץ של ג’מאל פאשא, מושל הלוונט. רבים מחבריה נתפסו בידי השלטונות ונידונו לתליה.

לאחר מיטוט השלטון העותמני וכיבוש ארץ ישראל וסוריה על-ידי צבא בריטניה בשנת 1918 התגלעו במחנה הפלסטיני מחלוקות פנימיות בדבר הזהות הלאומית והדרך המדינית. הצעירים ראו בכיבוש הבריטים וב’הצהרת בלפור' מהלך לדיכוי עתידם הלאומי של ערביי הארץ. שאיפתם הייתה לסלק את הכובש הבריטי מהארץ ולבטל את ההכרה בזכויות הלאומיות של היהודים על ארץ ישראל. למימוש החלטתם חודשה בתחילת שנת 1919 פעילות הארגון המחתרתי ‘היד השחורה’, שהוקם ביפו בהנהגת השיח' ראע’ב אל־דג’אני, מוחמד אל־דג’אני, ג’עבר אל־עיסא וסולימאן אבו-ע’זאלה. במאי 1919 הוחלט לשנות את שם הארגון ל’אל-ג’מעיה אל־פידאייה" (המקריבים עצמם), ופעילותו התפשטה גם לירושלים, לרמלה, לעזה, לשכם, לטול-כארם ולחברון, אך יפו נשארה מרכזו¹⁰.

יצחק לוי (לובה) שניאורסון, מחברי מחתרת ניל"י, מוּנה בתחילת שנת 1919 לעמוד בראש ‘משרד הידיעות’, שנועד לאסוף מידע על הנעשה בקרב הערבים. הוא דיווח על ההתארגנות הלאומית של הערבים ועל מפגשי גיוס ותעמולה באמצעות רשת סוכניו. בין הדיווחים נאסף מידע שתיאר את התפתחות ‘הפידאייה’, את מנהיגיה ואת חבריה בערים השונות. מטרת הארגון הייתה לדבריו:

לחנך מספר מסוים של צעירים מהקיצונים, ולהכינם לרגע הפעולה, החברים מוכנים להקריב את חייהם לתכלית הקדושה של הגנת הארץ והכנת נשק. מעוררים יצאו אל העם ויעוררו אותם למרד. אלה החשודים בתור בוגדים, יוסרו מן הדרך. כאשר יבוא היום אשר בו תחליט אספת השלום, שהארץ לא תימסר לערבים, תחת חסות השריף, אז יפרוץ המרד. יהודים ישחטו, ופקידי הממשלה יהרגו.

לקראת הגעת ועדת החקירה בראשות האמריקאים הנרי קינג (King) וצ’רלס קריין (Crane) ביוני 1919 הגביר הארגון את פעילותו. אספת הפידאייה החליטה להרחיב את התעמולה בקרב העם, וכי “יתחילו במריבות עם היהודים בכדי לתת הזדמנות לאי סדרים”. כרוזי תעמולה שכתב ג’עבר אל־עיסא קראו להשמיד את הסכנה היהודית לפני התבססותה ו“כל עוד הנחש קטן וחלש”, כרוזיו איימו במוות על הבוגדים במולדת אם יעזו לעזור לציונים. נכבדי יפו שנחשדו באהדת הבריטים, ובהם ראש העירייה, עאסם בק אל-סעיד¹¹, עבד אל ראוף אל ביטאר והשיח' אחמד ביידס משיח' מוניס, קיבלו מכתבי נאצה ואיומים. באחד ממכתבי האזהרה נאמר: “אתם הנכם בוגדים בארץ אבותיכם ותמכרוה לזרים. דעו לכן שימיכם ספורים וקִצכם קרוב. זאת היא פקודת נביאנו להמית כל בוגד, ולכן אוי לכם הבוגדים”. המכתב נחתם בשם ג’בל ג’הנם (הר הגיהנום), שהיה משמות ארגון הפידאיה.

פעילות הפידאייה התבססה על “בחירת שודדים ידועים וחינוכם, על אלה שהינם שכירים חדשים יוטל להוציא לפועל את כל אשר יפקוד עליהם הוועד הפועל של ההסתדרות”. מרכז הפעילות היה ביתו של הד“ר אבראהים חמאמי, והיא כללה גיוס מסיתים ואיסוף מידע על הבריטים ועל הציונים. הקשר הפנימי בין חברי הארגון לסניפים התבצע באמצעות רצים, וההודעות נכתבו בכתב סתרים. נוסף על הפעילים הפוליטיים צורפו לארגון שכירי חרב ששימשו רוצחים ותוגמלו מקופת הארגון. לדברי שניאורסון, ארגון הפידאייה היה “כעין ועד הפועל לכל האגודות הקיצוניות, ובתוכנית כולן היא נחשבה לזאת שתוציא לפועל את כל הניסיונות המסוכנים”. הוא שימש למעשה כזרועה הצבאית של ‘האגודה המוסלמית נוצרית’, וגייס לפעולותיו דמויות עברייניות ובעלי זרוע כדי לבצע מעשי הרג בקרב בוגדים מבית ונגד יהודים שיימצאו משוטטים בגפם בדרכים. התכנסויות הארגון נערכו בביתו של ד”ר אבראהים חמאמי, שהיה רופא בצבא טורקיה ומתלמידיו הקיצוניים של השייח' ראע’ב אל־דג’אני.

מנהיגים ומכובדים רבים מקרב המחנה הערבי מוזכרים בדיווחי שניאורסון, אולם דמות אחת חוזרת ועולה פעמים רבות, כמי שעמד בראש מפגשי ההסתה בציונות בכפרי מחוז יפו – תאופיק בק אל-ע’וסיין מוואדי חנין (נס־ציונה), שעמד בראש הארגון מאז ספטמבר 1920¹². לטענת ההיסטוריון יהושע פורת, יש סימנים לכך שארגון הפידאיה הוא שעמד מאחורי ארגון המהומות ביפו במאי 1921 ¹³.

שמו של תאופיק בק מוואדי חנין היה מוכר למנהיגי הציבור היהודי. במכתב של שמואל טולקובסקי, חבר מועצת עיריית תל-אביב, אל הנציב העליון. לאחר המאורעות, הוא סיפר שפצוע ערבי שהובא מרחובות לטיפול ביפו דיווח שתאופיק בק מוואדי חנין סיפק את הנשק להתקפה על המושבה¹⁴. העיתון הפועל הצעיר דיווח אף הוא על “תופיק בק מנס־ציונה”, שחילק נשק וכסף למתנפלים על המושבה¹⁵. שבוע לאחר המאורעות ביפו שלח בנימין יאלובסקי, ראש ועד נס-ציונה, מכתב לראש התאחדות מושבות יהודה, ובו נכתב:¹⁶

בזה אנו רוצים שוב פעם להפיץ אור על התנהגותו, מעשיו, ועל שמועות שהפיץ תופיק בק אל גוסיני [כך במקור], וגם בניו, מיום הראשון בשבוע שעבר, יום הפרעות ביפו, ועד עזבו עם משפחתו את מושבתנו, ולמסור עובדות אחדות: בשבוע שלפני יום הפרעות ביפו, נסע תופיק בק ליפו, ויותר לא שב למושבה.

תאופיק בק (יושב שני מימין) באדיבות ארכיון התמונות - יד יצחק בן-צבי

תאופיק בק אל-ע’וסיין

מוחמד תאופיק אבן חוסיין אל-ע’וסין, שכונה תאופיק בק, נולד בשנת 1867 ברמלה¹⁷. משפחת אל-ע’וסיין מתגאה בייחוס של 1,200 שנים בארץ, והיו לה ענפים עבותים בעזה וברמלה. לפי המסורת הפלסטינית, המשפחה הייתה בעלת פירמאן (רישיון) מהסולטאן הטורקי לארגן חגיגות נבי סאלח ברמלה, שהתנהלו מדי שנה בתחילת האביב סביב קבר הקדוש סמוך ל’מגדל הלבן'.

תאופיק התחנך בביירות, ולאחר מכן שירת במנגנון המִנהל הטורקי. הוא שימש כקאימקאם (מושל) בבאר-שבע, בחברון, בטריפולי וברמלה.¹⁸ עם החלת השלטון הבריטי הוא נאסר בשל תמיכתו ב’טורקים הצעירים', המפלגה הלאומנית שתפסה בשנת 1908 את השלטון באימפריה העותמנית לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני, אך הוא שוחרר לאחר שטען כי חדל מכך. הוא רכש את אמון השלטונות, שהפקידו בידיו את תפקיד המפקח על מוסדות החינוך ביפו.¹⁹

במהלך פעילותו כמושל הוא התעשר ורכש קרקעות רבות באזור נס ציונה ורחובות, ובהן נטע פרדסים. הוא בנה את ארמונו בוואדי חנין, סמוך לארמונותיהם של אפנדים עשירים ממשפחת אל-תאג’י אל־פארוקי (עבד אל-רחמן אל-תאג’י אל־פארוקי ושוקרי תאג"י אל־פארוקי)²⁰. ביתו נבנה למרגלות ‘גבעת האהבה’, במקום שבו שוכן היום בית הספר ‘ראשונים’.

אבנר כהנוב, מוותיקי נס-ציונה, תיאר את "האפנדי הזקן', שניהל יחסי ידידות עם שכניו היהודים והיה גאה בעברית שבפי בנו יעקוּבּ, הוא תיאר את גן הארמון המפואר עם הברכה המשושה, מוקפת סוכת קשתות ושיחי ורדים, ובמרכזה מזרקה עשויה מלאכת מחשבת. ילדי המושבה היו צופים מפסגת הגבעה בפנטזיות שהיו נערכות בחצר, כשהאמיר עבדאללה היה מגיע לביקור במכונית הרולס-רויס, מוקפת בפרשים על סוסים מעוטרים.²¹

בדוחות ‘משרד הידיעות’ על הנעשה בקרב הערבים, שנכתבו בשפה האנגלית, והיו מיועדים ככל הנראה לד"ר דוד איידר, ממלא מקום יושב ראש ועד הצירים – חזר ועלה שמו של תאופיק בק. לדברי שניאורסון, הוא היה ממנהיגי התנועה הערבית הלאומית ומראשי ההתנגדות וההסתה בציונות במחוז יפו, תאופיק בק נחשב למפורסם ולפיקח מבין המנהיגים, וכל המפגשים היו נערכים בביתו. עם תחילת המרד בבריטים במצרים יצר קשר עם הלאומנים שם וקיבל מהם סיוע כספי כדי לפעול בארץ. הוא סייר בכפרים ובין שבטי הבדואים, השמיע נאומי הסתה ביהודים ובבריטים, וניסה לשכנע את הכפריים להתגייס לצבאו של האמיר פייסל.²² פייסל אומנם היה בן חסותם של הבריטים ובסתר אף חתם על הסכם עם התנועה הציונית, אך התגייסות לצבאו נחשבה באותה התקופה לאקט לאומי. בדוח אישי שנכתב עליו נאמר שהצליח לאחד את שבטי הבדואים תחת הנהגתו של השיח' עבד אל-קאדר מהכפר סטריה. הוא השתייך לוועדה הסודית של ארגון “אסתקלאל”, והיה מהמארגנים של מחתרת הפידאייה.

בין הדיווחים יש ידיעות המצביעות על כך שתאופיק קיבל על עצמו לבצע פעולות ריגול אחר הנעשה בראשון לציון, בנס-ציונה וברחובות, ועל דרכי ההגנה בהן. הוא השתתף באסֵפת מנהיגים גדולה ברמלה, שנערכה ב־2 באפריל 1920, ובה נדונו תוכניות נגד הממשלה ונגד היהודים. במהלך חגיגות העלייה המסורתית לקבר נבי רובין, שהייתה הגדולה מעודה בשנה זו, הוא יזם מפגשים, ועליהם דיווחו סוכניו של שניאורסון. מדיווחי מודיעין של ‘ההגנה’ עולה שבשנת 1935 קיבל תאופיק בק 30 אלף לא"י לניהול תעמולה איטלקית בארץ, וכי “במהומות שפרצו ב־1936, מלא תאופיק תפקיד ראשי”²³. תאופיק בק מת בביתו בוואדי חנין ב־14 באפריל 1938 ונקבר ברמלה.²⁴ צאצאיו המשיכו בפעילות פלסטינית ציבורית (נינו, פרופ' סרי נוסייבה, הוא נשיא אוניברסיטת אל-קודס²⁵).

‘הקיבוץ החשאי’

מאורעות אחד במאי 1921 נפלו בהפתעה מוחלטת על תושבי תל-אביב. ארגון “ההגנה”, שעל הקמתו הוחלט ביוני 1920, היה בלתי מוכן וחסר אמצעים. ישראל שוחט, ששהה באותו יום בתל-אביב, היה האיש שאליו פנו התושבים כדי שייטול פיקוד על הגנת העיר. הוא הקים מִפקדה מאולתרת בגימנסיה “הרצליה”, וניהל ממנה את ההתגוננות. ב־2 במאי הגיע מירושלים פנחס רוטנברג ונטל את הפיקוד על ועד ההגנה. ישראל ומניה שוחט, ראשי ‘השומר’, ראו את עצמם אחראים ומנוסים בענייני ביטחון. הם לא ששו לקבל את מרותו של רוטנברג ופעלו באופן עצמאי. הם תלו בוועד ההגנה את הכישלון בהגנה על תל-אביב ביום ההתקפה, ואת עצמם ואת חבריהם מ’השומר' ראו כיחידים המסוגלים לשמור על ביטחון היישוב.

בוועידת ‘אחדות העבודה’ ביוני 1920 בקבוצת כנרת הוחלט, כאמור לעיל, לפרק את ‘השומר’ ולצרף את אנשיו למסגרת ‘ההגנה’. בתקופה זו השתבשו היחסים בין שוחט לאליהו גולומב, שהיה השַלטני (דומיננטי) בין חברי ועד ההגנה. ביולי 1922, לאחר אישור המנדט הבריטי במועצת חבר הלאומים, החריף המצב הביטחוני בארץ. בקיץ ההוא אירעו התנקשויות בחיי יהודים בסביבות הערים הגדולות, שנשאו אופי של מעשי טרור פוליטי. בזיכרונותיו כתב גולומב: “לא היה ספק כי הסתדרות טרוריסטית, מהמין המסוכן ביותר, מנהלת את הרציחות הללו. לפי השמועה, עמד בראש אגודה זו תאופיק בק, מי שהיה קצין במשטרת יפו בימי מאורעות מאי תרפ”א“²⁶. במהלך ספטמבר 1922 נרצחו שמונה יהודים במקומות שונים בארץ. בכמה מקרים נתפסו המתנקשים, שהיו על פי רוב מבני ‘השבּאבּ’ או האספסוף העירוני. “אנו מצווים לגלות את עקבות מפקדי החרש, את אבות הרוצחים הנחבאים בחדרי משכיותיהם, ומהם נדרוש את דם אחינו השפוך”, נכתב בעיתון קונטרס²⁷. חיים ויצמן, שעמד בראש ועד הצירים, פנה במברק לנציב העליון בבקשה לשים קץ לפעילות הטרור²⁸. בתל-אביב אירעו כמה מעשי תגובה, לפעמים בלי ידיעת ‘ההגנה’, ולפעמים בידי חבריה. המרכז לא התייחס בשלילה למעשים אלה, “אם נעשו בדרך הנכונה”, כתב יצחק אולשן, מראשי הארגון.²⁹ גם תדהר מזכיר את ‘היד הנעלמה’ הערבית שרקמה מעשי טרור במחצית השנייה של שנת 1922, שהותירו רושם קשה על הציבור היהודי³⁰. שוחט סיפר לימים כי הידיעות שהתקבלו מהארץ על פעילותן של קבוצות ערביות טרוריסטיות והתנפלותן על יהודים בודדים – הן שהביאו לחזרתו ארצה בנובמבר 1922 משליחות רכש באירופה כדי לחזק את “ההגנה”.³¹ מניה חזרה באותו החודש משליחות בארצות הברית, ובתקופה זו הוקם הארגון החשאי.³² קבוצת חברים בהנהגת שוחט, שפירוק ארגון ‘השומר’ נכפה עליהם, החליטה להקים ארגון מחתרתי מצומצם וחשאי שיעסוק ב”עבודת הגנה" באופן שוטף. הקבוצה כונתה ‘הקיבוץ החשאי’.³³ לקבוצה הצטרפו צעירים חדורי להט פעולה מבוגרי גימנסיה הרצליה, שכונו "הגימנזיסטים', וביניהם היו ירחמיאל לוקצ’ו וחברו בנימין ביכמן.³⁴

ירחמיאל לוקצ’ר

ירחמיאל (לוקה) לוקצ’ר ( 1942 – 1898?) יליד טשקנט, היה מאנשי ארגון השומר', ‘גדוד העבודה’ והתא המחתרתי ‘הקיבוץ החשאי’, הפך לאגדה עוד בחייו. הוא היה גבר יפה תואר, ציוני, אהובן של נשים, שודד דרכים, מרגל וטרוריסט, ולימים קומוניסט. בצעירותו נשלח ללמוד בגימנסיה ‘הרצליה’, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא טורקיה. לאחר סיום המלחמה חזר ארצה והשלים את לימודיו בגימנסיה. בשנת 1920 שירת זמן קצר במשטרת הרוכבים בגליל, ואגדות נרקמו סביבו. לאחר שפרש ממשטרת הרוכבים, הצטרף לחברי ‘גדוד העבודה’ ולקיבוץ כפר גלעדי, ושם הוא פגש את ריבה מיטשל, אשת חברו משה אליוביץ, שהתאהבה בו. היא עזבה את בעלה ובנה, ועברה לחיות לצדו.

ירחמיאל לוקצ’ר באדיבות מוזאון השומר

לוקצ’ר קנה לו שם של לוחם עז נפש וקר רוח, ועלילות גבורה רבות נקשרו לשמו. הוא שימש איש המבצעים של הקבוצה החשאית, והשתתף בשוד הזהב המפורסם של הארגון (“האקס”), שבו נשדדו 15 אלף לירות זהב, שהוברחו מלבנון, ושימשו למימון הסליק הסודי בכפר גלעדי. בשנת 1924 נשלח לגרמניה כדי להכשירו לפיקוד על קורסי הכנה צבאית של הארגון. בקיבוץ תל יוסף הקים את בית הספר הצבאי החשאי של הארגון, ופעילותו נחשפה בשנת 1926. עם התפרקות גדוד העבודה הוא עבר להתגורר בתל־אביב, והסתפח לחברי תנועת פק"פ הקומוניסטית (פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטי = המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה). לדברי מנהיגה, יוסף ברגר-ברזילי, הפך לוקצ’ר לסוכן ביון סוביטי, ולכן השלטונות הבריטים רדפו אותו עד שנאלץ לעזוב את הארץ לברית המועצות במאי 1930.³⁵ הוא הצטרף לצבא האדום, נאסר בתקופת טיהור סטאלין, ויחד עם פורשי ‘קבוצת אלקינד’ מ’גדוד העבודה', נשלח לגולאגים בסיביר. חרושת שמועות נפוצה על גורלו. היו שטענו כי נהרג במלחמת האזרחים בספרד, ואחרים סיפרו כי שוחרר מן המחנות במהלך מלחמת העולם, ונהרג כקצין בקרבות סטלינגרד. גם רעייתו לא ידעה מה עלה בגורלו, אולם זכתה לקבל מהשלטונות הסובייטים גמלת אלמנה לאחר המלחמה.³⁶

יוסף צבי רימון אוסף הרב יוסף צבי רימון (הנכד), אפרת

תאופיק בק אל-ע’וסין אוסף המחבר

הועד הערבי העליון, 1936: יעקוב אל־עיוסיין, בנו של תאופיק בק, עומד שני מימין בשורה השנייה. מרשתת

ההתעללות ביוסף צבי רימון

יוסף צבי רימון (גרנט) נולד בשנת 1889 בפולין. בצעירותו למד בישיבת הרב יצחק יעקב ריינס, ואז התוודע לספרות ולשירה העברית החילונית. במהלך לימודיו בישיבה הושפע משני העולמות. לאחר סיום לימודיו עקר לוורשה ופגש את הלל צייטלין שהכיר בכישרונו. שירו הראשון, ‘שיר אביב’, פורסם בירחון שיועד לבני הנעורים בעריכת אברהם פיורקו. בשנת 1909 עלה ארצה, התיישב ביפו והצטרף לחבורת הסופרים העבריים, ביניהם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) ויוסף חיים ברנר³⁷.

רימון עבר מיפו לירושלים ועבד כפקיד בכולל ורשה, הוא פגש ביצחק בן-צבי וברחל ינאית, שערכו את עיתוני הפועלים אחדות והפועל הצעיר, והחל לפרסם בהם שירים תחת השם הבדוי ‘יוסף הנודד’. חוברת שיריו הראשונה נקראה לקט, ושיריו פורסמו גם בעיתון הצפירה בוורשה. משנודע לאנשי הכולל החרדי על עיסוקו החילוני, הוא הורחק ממנו ומצא את פרנסתו כמנהל ספרייה בחיפה. בסוף שנת 1911 חזר רימון ליפו ושימש מורה לעברית בבית הספר ‘תחכמוני’. הוא פרסם את חוברת שיריו השנייה דביר. בשנת 1915 עבר לפתח תקווה ושימש מורה בבית ספר לבנות “נצח ישראל”³⁸.

בחג הסוכות תרפ"ג הגיע רימון ליפו. למחרת החג, ב-11 באוקטובר 1922, יצא בבוקר לדרכו חזרה לפתח תקווה. מאחר והימים היו מתוחים בעקבות מעשי רצח יהודים שאירעו בסביבות תל-אביב, הוא עשה את דרכו דרך ‘פרדס גולדברג’ שעל גדות הירקון. בהיותו סמוך למצבת צליחת הירקון של אלנבי, תקפו אותו שלושה ערבים מהכפר ג’מוסין. הם הפשיטו אותו מבגדיו, התעללו בו ופגעו קשות באיבר מינו. פיו נחסם והם התכוונו להורגו, אך רעש מכונית הניס אותם. רימון הפצוע ביקש לשים קץ לחייו וקפץ למי הירקון. המים הקרים עצרו את שטף הדם וציננו את הפצעים. הוא חזר לעשתונותיו, התעשת ונזכר בשני ילדיו ובאיסור הדתי לשלוח יד בנפשו. עגלון שהוביל חלב מפתח-תקווה ליפו הבחין בו, חילץ אותו והעבירו לבית החולים ‘הדסה’ בתל־אביב³⁹.

ארבעים ושלושה יום טופל רימון בידי ד“ר שטיין. בהיותו מאושפז נפוצה שמועה כי הוא שם קץ לחייו. עיתון קונטרס פִרסם הודעה בה נאמר: “בדרך יפו ירושלים, שם קץ לחייו המשורר יוסף צבי רימון”.⁴⁰ העיתון מחזיקי הדת פִרסם אף הוא מאמר על המעשה האכזר וציין כי המשורר “נהרג לדאבון לפני איזה זמן ע”י ערבים באופן מכוער ופראי מאד”⁴¹. עם שחרורו מבית החולים הפריך רימון את חרושת השמועות על דבר מותו, כביכול, ופרסם מכתב בעיתון מחזיקי הדת, שכותרתו “ברוך מחיה המתים”. במכתב הביא לידיעת הרבים שהתעניינו בגורלו כי שוחרר מבית החולים, סיפר על הטיפול המסור שהוענק לו בבית החולים והודה לצוות הרפואי.⁴²

בהיותו יהודי שומר מצוות מילא רימון אחר הוראות ההלכה, המורה כי כרות שופכה לא יבוא בקהל ישראל. הוא עזב את ביתו ואת בני משפחתו וגלה לצפת. במשך 15 שנות גלותו התגורר בבדידות ובעוני מחפיר בחדר צר ליד בית הכנסת של האר"י. במכתבים קורעי לב לאחיו הוא כתב: “אין שבתי שבת, ולא ידעתי מועד, וחיי עברו עלי בחרפת העוני, ואין לי גואל”⁴³. הוא ביקש מאחיו, המשורר יעקב רימון, שיפנה אל המוציאים לאור ואל הסופרים שאותם הכיר, כדי שיפרסמו את שיריו ויספקו לו מעט שכר סופרים שיחלץ אותו מעוניו. שמונה שנים לאחר הפציעה פנה האח יעקב למוסדות היישוב להיחלץ לעזרת אחיו, ופרסם מכתב בכתב העת מגנזי ירושלים. הדברים הטביעו חותם חזק על סופרי העברית מעבר לים, והם התגייסו לעריכת מגבית לעזרת אחיו, בראשות איש העסקים האמריקאי, אהרון שמחה בלומנטל. התמיכה שהועברה אליו. אפשרה לרימון להעביר את שבע שנות הגלות הנוספות בנוחות יחסית, עד שובו לתל-אביב. רימון נפטר בשנת 1958 בתל־אביב. ⁴⁴

חקירת ההתנקשות בתאופיק בק אל-סעיד

בעקבות מהומות אחד במאי 1920 מינה הנציב העליון, סר הרברט סמואל (Samuel), ועדת חקירה בראשות זקן השופטים, סר תומס הייקרפט (Haycraft), כדי לבדוק את השתלשלות האירועים, ולהעמיד את האשמים לדין, בפני הוועדה הופיעו למעלה ממאתיים עדים, ובהם הקצינים והשוטרים שפעלו באותו היום ביפו ובתל־אביב, מפקח ראשון תאופיק בק אל-סעיד היה מראשוני העדים שהופיעו בפני הוועדה. הוא היה מופקד עם הקצין היהודי קלמן כהן על שמירת הסדר במהלך תהלוכת אחד במאי, שערכו הפועלים היהודים באותו היום בתל-אביב. כהן היה אחראי לאזור נווה שלום, ואילו תאופיק על אזור מנשייה.

על פי עדותו, הוא היה עסוק משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהריים המאוחרות במהומות שפרצו בגבול בין השכונות.⁴⁵ עדות המפקח כהן, מאשרת את דברי קצין המשטרה הערבי.⁴⁶ בעדויות של יהודים נוספים דווח כי תאופיק בק היה בשעת הפריצה לבית החלוץ בזירת האירועים בגבול יפו ונווה שלום. גם בדוחות מודיעין של ועד הצירים, המפרטים את שמות הערבים שלקחו חלק במהומות, שמו של תאופיק בק לא מוזכר כמי שלקח חלק באירועי הטבח בבית החלוץ.⁴⁷

בין העדויות הכתובות שנמסרו לחברי ועד ההגנה של תל-אביב' הייתה גם זו של דוד תדהר, שנכתבה שלושה ימים לאחר המהומות. בעדותו תיאר תדהר את שראו עיניו בצהרי אחד במאי, כשהגיע עם צעירים נוספים לנווה שלום כדי לסייע בהתגוננות. הוא שהה במקום בשעות 12:00 – 16:30 ותיאר את מעשי הביזה שראה בשוק מנשייה, לרבות ציון שמותיהם של מנהיגי הערבים שהיו באותן שעות במקום. הוא כתב בין השאר: “וכן אני מעיר כי האופיצר תופיק בק אחרי שלקח חזרה מערבים שונים מהגזל, לא רשם את שמותיהם”.⁴⁸

הפריצה לחצר בית העולים התרחשה ברבע השעה שבין 13:15 ל – 13:30. תאופיק בק היה באותו הזמן בגבול מנשיה – נווה שלום, ותדהר, ששירת כקצין משטרה ומונה לחקירת הרצח, ראה אותו שם. למרות זאת בזיכרונותיו הוא העלה את הטענה כי תאופיק בק הוא שהגיע בראש קבוצת השוטרים לבית העולים. התנהלות תדהר תמוהה גם מפני שבזיכרונותיו טען כי ידע את זהות הרוצחים, ואפשר להם להימלט.⁴⁹ הוא הזכיר את שמו של דוד בר, שוטר לשעבר, כמי שהיה מעורב בפרשת הרצח, וזה אף הועמד לדין.

גרסת מניה שוחט

רצח תאופיק בק נותר שנים רבות תעלומה סתומה, וזהות הרוצח לא פורסמה. ב־24 במארס 1923 הועמד דוד בר לדין באשמת הרצח, אך זוכה בסופו של דבר.⁵⁰ ההנהגה הציונית והעיתונות היהודית טענו כי הקצין נרצח בידי ערבים, על רקע סכסוכי משפחה. כך נותרה הפרשה עלומה עד שנות ה-50, כשהחל איסוף החומר לספר תולדות ההגנה. בין ותיקי ‘השומר’ הילכה אומנם השמועה שמניה שוחט וחברי הארגון עמדו מאחורי הרצח, אולם לא ניתן לכן פומבי, באוגוסט 1951 סיפרה מניה לראשונה כי היא שהורתה לפגוע בתאופיק בק. שאול אביגור רשם את תקציר דבריה:⁵¹

[מניה] הגיעה לבית החלוץ ובקושי נכנסה. עמדה דממה. המון הרוגים ופצועים. היא מצאה נערה כבת 12, שספרה לה, שהערבים לא יכלו לפרוץ את השער. אך הגיע קצין ערבי, שדרש לפתוח את השער ‘כדי להציל’ את הנמצאים בבית ולמעשה פתח פתח למתפרצים. אז החל ההרג האיום. אח"כ זיהתה הנערה את הקצין תופיק אפנדי (לדעת מניה שוחט ממשפחת המופתי) וגם אחרים שנשארו בחיים זיהו אותו. ניסו לתבוע את תופיק לדין אך השלטונות טשטשו את העניין, אז החליטה מניה שיש להרגו.

מניה סיפרה לאביגור שלוקצ’ר היה האיש שביצע את המעשה. בספר השומר, שיצא לאור בשנת 1958, חזרה מניה על גרסתה וציינה גם את המניע להחלטתה. היא תיארה שוב את הגעתה לבית העולים, את מה שנודע לה וחזרה על שבועתה לנקום בקצין:⁵²

כעבור זמן מה ניגש לשער תופיק אפנדי, קצין משטרה ערבי ממשפחת החוסיינים, ונתן פקודה לפתוח את השער באמתלה, שהוא בא להגן על העולים, ולהעבירם למקום בטוח יותר, האמינו לו ופתחו את השער. אך נכנס, נתן אות לאנשים אשר חיכו במארב, והם פרצו לתוך הבית והתחילה השחיטה, מצאתי את השער שבור ובפנים דממת מוות. גופות הרוגים בכל פינות הבית, וביניהם פצועים אנושים שהעמידו פני מתים מפחד פן יחזרו הערבים ויתעללו בהם. במחסן הפחמים מצאתי ילדה בת שתים עשרה, שלמה ובריאה. את אמה הרגו, והיא סיפרה את כל פרטי השחיטה שנמשכה כמה שעות, ואשר היא ראתה מתוך מחבואה ואיך ניהל הקצין הערבי את הפעולה. […] רצתי לתל אביב, מסרתי את הדבר לחיים פיינברג, שהיה אז ממונה על בית העולים וטרם ידע מה שקרה שם.

גרסת חברי ‘השומר’

ישראל שוחט וחבריו של לוקצ’ר – פנחס שניאורסון ובנימין ביכמן, תיארו בספר השומר את גרסתם לסיבות שהביאו לידי חיסולו המאוחר של תאופיק בק. ⁵³ הם סיפרו כי לאחר המאורעות התרחשו התנקשויות ביהודים עוברי אורח בסביבות תל-אביב בידי כנופיה מסתורית. לדבריהם, בסוכות תרפ"ב (אוקטובר 1921) הגיע לכפר גלעדי יוסף הכט, שעמד אז בראש ארגון ‘ההגנה’ בתל־אביב, והציע לפניהם שיקבלו עליהם למעשה את ביעורם של פורעי יפו. לטענתם, התברר להם שראש הפורעים היה תאופיק בק, שנשלח מטעם המשטרה בלוויית שוטרים ערבים לשמור על בית העולים, והוא שדרש מהנהלת בית העולים לפתוח את שערי החצר והניח לפורעים לפרוץ פנימה ולבצע את הטבח האכזרי, הם העידו שמשימת החיסול הוטלה על לוקצ’ר ועל בנימין ביכמן.⁵⁴

טעות זיהוי גורלית

עיון במסקנות דוח ועדת החקירה, הפרוטוקולים שצורפו אליו וראיות נוספות, מעוררים ספקות בדבר אמיתות הגרסה על מניעי הרצח, עולה מהם כי תאופיק בק לא היה כלל בצהרי אחד במאי בחצר בית העולים או בסביבתו, והוא לא היה הקצין שהורה לפתוח את השער. שמות הקצינים שנכחו במקום מוזכרים בדוח – אסעד עבוד וחנא בודקוש. מדיוני ועדת החקירה שמונתה לבדוק את התקרית נמצא כי אסעד עבוד עזב בשלב מסוים את המקום כשליווה מתפרעים לבית המושל, וחזר עם קבוצת ערבים. הקצין שהועמד לדין בסופו של דבר על פריצת השער היה חנא ברדקוש.

מניה העידה בדבריה בספר השומר כי פגשה בחצר ילדה בת 12 שאמה נרצחה, והיא שהצביעה על תאופיק בק. האישה היחידה שנרצחה באותו יום בבית העולים הייתה דובה צ’רקסקי, שניהלה את הבית עם בעלה, יהודה צ’רקסקי, ושניהם נרצחו בטבח. ילדיהם, משה וראובן ניצלו, ואילו הבת, חיה, הייתה מאושפזת באותו היום בבית החולים הצרפתי. היא לא הייתה יכולה לספר על שהתרחש בחצר.⁵⁵ מניה הוסיפה וסיפרה כי היא רצה לתל־אביב וסיפרה למנהל בית העולים, חיים פיינברג, שלא ידע על שהתרחש. בין הפרוטוקולים של ועדת החקירה נמצאת גם עדותו של פיינברג, שבה אמר: "הייתי במשרדי בבית החלוץ משעה 6 בבוקר ה־1 במאי.⁵⁶ הוא היה בשעות הצהרים בחדרו בקומה השנייה של בית החלוץ וצפה מן החלון על שהתרחש ברחוב ובחצר, הוא ראה את בואם של הקצינים והשוטרים, את הירי לעבר השער ואת ההרג בחצר, ועזר בפינוי הנפגעים.

מניה וחבריה סיפרו כי באי כוח המוסדות הציוניים מחו בפני הנציב העליון וביקשו להעמיד את תאופיק בק לדין, אולם בקשתם נדחתה בתירוץ שהוא ממשפחה מיוחסת (לטענת מניה ממשפחת חוסיני). ועד הצירים מינה את עורכי הדין הרי סאקר, הורץ סמואל ומנחם דונקלבלום לדרוש הגשת כתבי אישום נגד השוטרים, והקצינים שלקחו חלק במהומות ובטבח. בתיקים שהותירו נמצאו מכתבי התלונה על הקצינים ועל השוטרים שהשתתפו בטבח העולים ובהרג בנווה שלום. בתיקים אלה נמצאים מכתבי אישום רק נגד הקצין חנא ברדקוש.⁵⁷ בסופו של דבר ועדת החקירה ייחדה עמודה שלֵמה לקצין חנא ברדקוש, והוא הועמד לדין. תוצאות משפטו אינן ידועות. במקור כלשהו נטען כי בשל היותו אחיינו של ד“ר יעקוב בודקוש, מראשי הנוצרים האורתודוקסים נעצר משפטו, אולם לטיעון זה לא נמצא סימוכין מהימן. על חלקו של אסעד עבוד קשה לדעת, משום שלפי הדוח בשלב מסוים הוא ליווה מתפרעים לבית המושל. במכתב לד”ר איידר פירט עו"ד סמואל את ההאשמות שהועלו נגד קצינים ושוטרים שהיו בטבח. שמו של תאופיק בק לא הוזכר ביניהם.⁵⁸

מעורבות יוסף הכט

באוקטובר 1922 מונה יוסף הכט עם שאול אביגור לעמוד בראש ועד ‘ההגנה’. הוא נכנס לתפקיד בשיאו של המתח הביטחוני ששרר בארץ וביקש לעצור את השתוללות כנופיית ‘היד הנעלמה’ שזרעה הרג ברחבי הארץ. הכט, שהיה דמות שנויה במחלוקת עקב פעילותו העצמאית, פנה אל שוחט ואל קבוצתו שיקבלו עליהם את חיסולו של העומד בראש כנופיית הטרור.⁵⁹ לפי עדות אביגור, הכט הוא שהורה על ביצוע החיסול מבלי להתייעץ איתו.⁶⁰ חיזוק לטענה זו מצוי גם בפרוטוקול אספת היסוד של ‘הקיבוץ החשאי’. מוזכר שם דיווח של ישראל שוחט לחברים על פניית ה-ט (הכט) אליו, בבקשה שיתחילו “בהשתתפות אקטיווית”.⁶¹ אין ספק כי מדובר בהכט, וגם סלוצקי רשם זאת על גבי עותק הפרוטוקול.

חבריה של מניה שוחט בארגון ‘הקיבוץ החשאי’ סיפרו, כאמור לעיל, כי הכט ביקש מהם לחסל את הקצין, שעמד לדבריו בראש כנופיית רצח באזור יפו. לאחר פרסום ספר השומר שאל יהודה סלוצקי, עורך ספר תולדות ההגנה, את הכט אם יש אמת בדברי שניאורסון ושוחט. הכט השיב:⁶²

הפסקה בענין תופיק בק בספר השומר בטעות יסודה. האמת היא, שאני לא פניתי לאנשי השומר והם לא התייעצו בי, אלא שני אנשי השומר, לוקצ’ר וביכמן, הופיעו בביתי בשכונת בורוכוב יום אחד לפני הוצאת פעולה זו לפועל, הודיעוני על החלטת השומר בנידון זה. עלי לאשר כי לא מחיתי בפניהם על החלטתם זו והרשות הייתה בידם לחשוב את אי התנגדותי להסכמה.

כאמור, שאול אביגור העיד כי הכט הוא שהורה להרוג את תאופיק בק, וכי לוקצ’ר אף התיצב לפניו לאחר המעשה.

הראיות מלמדות שהכט הוא שהורה לחסל את תאופיק בק, והוא עשה זאת באמצעות אנשי ‘הקיבוץ החשאי’, אף שעמד כבר בראש ארגון ‘ההגנה’. חנוך רוכל, שהשתתף בשנת 1926 בדיוני הוועדה לבירור פעולות ‘הקיבוץ’ כטוען מטעם ‘גדוד העבודה’, העיד לימים על שהתרחש בה. הוא סיפר שבן־גוריון וגולומב האשימו את אנשי התא המחתרתי בכך שרצח תאופיק בק נעשה ללא התייעצות עם המרכז וללא קבלת רשותו, והמעשה היה עלול לסכן את הביטחון באזור יפו ולהביא לידי סכסוך עם אחת המשפחות החזקות (והמתונות) באזור, משפחת אל-סעיד (בהנחה שתאופיק אכן היה קרוב משפחתו של עאסם), רוכל אף זכר כי חברי הוועדה, ובמיוחד הוגו ברגמן ויעקב זנדבק, נדהמו בשומעם לראשונה על פרשת רצח תאופיק בק⁶³.

נראה כי הזכרת פרשת החיסול על־ידי שאול אביגור לאחר שנים כה רבות נבעה מהיריבות הפנימית בהנהגת ארגון ‘ההגנה’ הצעיר, הוועד הפועל של ההסתדרות מינה את הכט ואת אביגור לוועד ארגון ‘ההגנה’ באוקטובר 1922, אך הכט הוא שהחליט על פעולות ‘ההגנה’ שחלקן היה שנוי במחלוקת. הוא עשה זאת על דעת עצמו, ומבלי שההחלטות התקבלו בפורום ציבורי מוסמך.⁶⁴

התנהלותו במהלך העשור שבו שימש בתפקיד והיריבות עם בן־גוריון ועם חברים נוספים הביאו בסופו של דבר לידי הדחתו מתפקידו בשנת 1931. הביקורת על דרך פעולתו של הכט עלתה בשנת 1953 עם פרסום ספרו של גולומב, חביוני עוז, שהעלה מן האוב את פרשת הריגתו של תאופיק בק, החיסול הממוקד הראשון בתולדות הארגון. בהערות לספר כתב אביגור: “מעשים מעין אלה היו [?] הניגודים החמורים שחלו ביני ובין יוסף הכט עד סילוקו הגמור מהנהגת ההגנה”.⁶⁵

מדוע עורר חיסול הקצין הערבי תדהמה וכעס אם אכן היה אחראי לטבח העולים? מדוע הכחיש הכט את מעורבותו בחיסול האיש שהיה אחראי לרצח העולים ועמד בראש כנופיה שעסקה בהרג יהודים? מדוע לא מצא לנכון להתהדר בהוראה להשיב לאיש כגמולו ולחזק את כושר ההרתעה של הישוב היהודי? האם ייתכן כי הנוגעים בדבר ידעו כי עננה מעיבה רובצת מעל המעשה?

סיכום

צבי נדב, מראשי ‘השומר’, סייע ללוקצ’ר בחיסול הקצין. בדצמבר 1966 הוא סיפר לסלוצקי, עורך ספר תולדות ההגנה, על פעילות אנשי הארגון לאחר פירוק האגודה. בין השאר, סיפר שההתנקשות בקצין נעשתה בעקבות סדרת התקפות על יהודים בקיץ 1922. המקרה הקשה שהיה המניע לחיסול היה ההתעללות האכזרית באיבר מינו של המשורר החרדי, יוסף צבי רימון, ב־11 באוקטובר 1922 שהותירה רושם קשה על הציבור היהודי.⁶⁶ לדברי נדב, הייתה שמועה כי תאופיק בק, הקצין מיפו, עומד בראש כנופיית הטרור, והוחלט על פעולת נקם. לדבריו “הכוונה הייתה לתת לקח לערבים. התנגדנו לפעולות נקם סתמיות שאירעו אז (כמו למשל פעולת הנקמה אחרי ההתעללות בי. רימון). הצינו שפעולות התגמול תהיינה מכוונות נגד האשמים העיקריים, ושהערבים ידעו על כך”.⁶⁷

המניע להתנקשוּת בחיי הקצין תאופיק בק אל-סעיד היה רצון הנקמה במי שעמד בראש הארגון הפלסטיני הלאומני שתקף יהודים, וכן כוונה להרתיע את הפלסטינים מפני המשך הטרור נגד היישוב היהודי, לכן תאופיק בק נבחר בשוגג כמטרה לחיסול. “השמועה” שהתהלכה כי הוא העומד בראש הכנופיה וזהות השמות, הם היו, ככל הנראה, מקור הטעות.

תאופיק בק אל-סעיד שירת במשטרה עד שלושה חודשים קודם לרציחתו. בלתי סביר כי קצין בשירות פעיל, המחויב בפעילות שוטפת, ינהיג תנועת טרור ארצית, המפעילה והמתסיסה המון מפגין ופורע בערים שונות, מבלי שהדבר ידלוף או יחשף לשלטונות. יעד החיסול האמיתי היה תאופיק בק אל-ע’וסיין, מנהיג הפידאייה. אירועי הטרור בשלהי שנת 1922 תואמים את דפוס פעילות הארגון כפי שתיאר שניאורסון.⁶⁸

הקצין תאופיק בק, “הקומיסר השמן בעל שני הכוכבים” כפי שתואר בעיתונות, לא טמן את ידו בצלחת במהלך המהומות ביפו. היו שסיפרו על התעלמותו מתלונותיהם ועל כך שאף נראה יורה⁶⁹; אולם הוא לא היה המנהיג הבולט שחיסולו ישמש נקמה ולקח לערבים. אם אכן היה רצון לנקום במבצעי הטבח בבית העולים ביפו, הכתובות היו – חנא ברדקוש ואסעד עבוד, שעמדו בראש הפורעים. צבי נדב, ופנחס שניאורסון, כתבו כי מטרת החיסול הייתה לפגוע בראש כנופיית ‘היד הנעלמה’ שהרגה יהודים באותם ימים, השמועה, לדבריהם, הייתה שתאופיק בק הוא שעמד בראש הכנופייה, ומכאן מקור הטעות.

כעסו של גולומב על המעשה (בטענה שסיכן את ביטחון הישוב) ותדהמת הוגו ברגמן משנודע לו על דבר ההתנקשות – מרמזים שראשי הישוב ידעו שההתנקשות הייתה באיש הלא נכון. גם השאלה שהִפנתה מערכת ספר תולדות ההגנה ליוסף הכט, 11 שנים לאחר פרסום דברי שוחט ושניאורסון בספר השומר, יש בה כדי להעיד שאביגור ידע את הדברים לאשורם. הכחשתו של הכט ותשובתו כי שמע על כך אך לא הגיב – מעוררות תהיות. אם היה הקצין תאופיק בק אל-סעיד אכן בן מוות, מדוע לאחר שנים רבות ניער הכט חוצנו מהמעשה, שיכול היה להעניק לו יוקרה מבצעית. ניתן אפוא לשער שהוא היה מודע לטעותו.

משהתבררה הטעות בזיהוי הקורבן, יוחסה לקצין המשטרה מיפו האחריות לטבח העולים בבית החלוץ ביפו, כדי להצדיק בדיעבד את מעשה הרצח ולהופכו למי שראוי היה לדין מוות. המשתתפים בפרשה, נטלו את סודותיהם אל קברם, והאמת לאשורה לא תיוודע לעולם. עובדה ברורה אחת עולה ממסכת העדויות והראיות – תאופיק בק אל-סעיד לא היה האיש שעמד בראש הפורצים לבית החלוץ בצהרי אחד במאי 1921, כפי שסיפרה מניה שוחט.

בשער המאמר: גלויה של רחוב בוטרוס ביפו בעשור השני של המאה העשרים (אוסף האחים אליהו, באדיבות ד"ר דליה לוי-אליהו)

מבוא

לאחר פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 ובעקבות רפורמות השלטון העות’מאני החלה בראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה התפתחות מואצת ביפו בתחום הכלכלה והבנייה. חומת העיר פורקה בהדרגה, על מקום החומה והחפיר הלכו ונבנו מבנים, ושווקים החלו להתפתח בכיכר שבחזית שער העיר ובדרכים המובילות לעזה, לירושלים ולשכם. מושל העיר הודיע שיתמוך בבוני הבתים בעיר וסביבתה¹ מדרום לעיר התפתחה שכונת עג’מי, שתושביה היו נוצרים, ואילו מצפון לעיר התרחבו שכונות אִרשיד ומנשיה, שאוכלוסייתן הייתה מוסלמית. ממזרח התפתחה מראשית שנות השבעים המושבה הגרמנית, במקומה של המושבה האמריקנית, שמקימיה חזרו לארצות-הברית. מצפון-מזרח לעיר הוקמה בשנת 1887 שכונת נווה-צדק, ובעקבותיה שכונות עבריות נוספות. הפעילות הכלכלית בעיר התעצמה, הסחר הימי עם ארצות אירופה דרך נמל יפו התרחב, והתגברה תנועת תיירים וצליינים בנמל, ששימש כשער הכניסה לארץ הקודש. משנת 1876 שלט הסולטאן עבדול חמיד השני, ובתקופתו התחזקה שליטת החצר במחוזות האימפריה, יושמו רפורמות שלטוניות, שופרו תשתיות עירוניות, והוקמו מוסדות ציבור. ביפו התגברה פעילותן של המעצמות האירופיות באמצעות קונסוליות המשנה שלהן, והכנסיות הנוצריות החלו בהקמת מוסדות חינוך וסעד מיסיונריים. שיפור המצב הכלכלי והביטחוני ותשתית התחבורה לירושלים משך לעיר יזמים אירופים ובעלי ממון נוצרים מבירות, והם רכשו בה קרקעות. גם סוחרים יהודים לקחו חלק בהתפתחות העירונית החדשה. הירושלמי מימון עמיאל רכש בשנת 1877 את שטח המצדית שהגנה על שער העיר ואת החפיר שלצדה, ובנה עם קרוביו אהרן מויאל ואברהם אבושדיד שוק יהודי ובו חמישים חנויות (רחוב יפת 2‑10 )².

התפתחות המושבה הגרמנית מראשית שנות השבעים והקמת השכונות העבריות נווה-צדק ונווה-שלום הפכו את דרך שכם, שהובילה אליהן, לאטרקטיווית מבחינה כלכלית ומסחרית. רחוב זה (רחוב דוד רזיאל של היום) שהיה עם הקמת תל-אביב לציר המקשר בינה ובין יפו, התפתח לרחוב המשגשג ביותר בעיר בראשית המאה העשרים. רוב הסוחרים והדיירים בו היו יהודים, וכפי שיתואר להלן, חלק נכבד מהבתים נבנו בידי יהודי.

רחוב רזיאל ביפו מוכר גם בשמותיו ההיסטוריים — הווארד ובוסטרוס. שמו של רחוב בוסטרוס מופיע לראשונה באוגוסט 1894,במודעת פרסום של מלון ‘פלשתינה’, שפתח ברחוב אליעזר ליפא קמיניץ³, וכן הוא מופיע במדריך ‘בדקר’ (Baedeker) משנת ⁴1904. השם הווארד מופיע לראשונה במפת ‘בדקר’ משנת 1906. חלקו המערבי של הרחוב, בין כיכר השעון לרחובות הדואר ויונתן רטוש, מיוחס למרוני אִ סכנדר עואד, ששינה את שמו לאלכסנדר הווארד. הוא שימש כסוכן חברת התיירות ‘תומס קוק’ והפעיל קו כרכרות וטיולים לירושלים. הוא בנה בקטע זה של הרחוב בית מלון מפואר והתגורר בו.⁵ המשך הרחוב מזרחה נקרא על שמו של נג’יב בוסטרוס, נוצרי עשיר מבירות. מראשית המאה העשרים התמקמו בחנויות הרחוב עסקים רבים בבעלות יהודית, ויהודים אכלסו את הדירות שמעליהן.

מפת רחוב דוד רזיאל (בעבר רחוב הוורד ובוטורוס) באדיבות עיריית תל-אביב.

בספרות על יפו העוסקת בין השאר ברחוב זה, נאמר שבוסטרוס הוא שבנה את בתי הרחוב. וכן נכתב כי הבית שעליו שלט הנושא את שמו ואת השנה 1886 (רחוב רזיאל 11), היה הראשון שנבנה לצד הדרך מיפו לשכם. מסופר כי כשביקש חסן בק, מושלה הצבאי של יפו במלחמת העולם הראשונה, לסלול את שדרת ג’מאל פאשא (שדרות ירושלים), עמד בתוואי הדרך בניין גדול בבעלות בוסטרוס; חסן בק הביא את בוסטרוס מבירות, הושיבו בבית הכלא, ולמחרת היום התרצה בוסטרוס והסכים להריסת ביתו⁶. בצדו הצפוני של הרחוב (רזיאל 4) ניצב היום בית הנושא את שמה של משפחת סורסוק, משפחה לבנונית עשירה ועתירת הנכסים שהיו בבעלותה גם קרקעות בעמק יזרעאל ובמפרץ חיפה. מסופר כי המשפחה קנתה בשנת 1921 בתים אחדים ברחוב, שיפצה אותם, ובנתה בניינים חדשים.

מאמר זה כולל שני חלקים: בחלקו הראשון תולדות התפתחות הרחוב ובחלקו השני ביוגרפיות קצרות של הדמויות המרכזיות שפעלו לפיתוחו. הוא מבוסס על זיכרונותיו של משה (מוריץ) שינברג, שבנה חלק נכבד מבתי הרחוב, ועל מפות, תצלומים, זיכרונות של בני התקופה ומידע שהתקבל ממשפחת סורסוק בבירות. מהמקורות עולה כי בוסטרוס, שלא כפי שנכתב עד היום, כבר לא היה בין החיים כשהחל חסן בק בסלילת השדרה באפריל 1915.משפחת סורסוק רכשה את השטחים שלצד דרך שכם (רחוב רזיאל) עוד באמצע המאה התשע-עשרה. בת המשפחה איזבלה סורסוק נישאה לנג’יב חביב בוסטרוס, וחלקה עם אחיה אלפרד מוסא את הבעלות על החנויות והדירות ברחוב שנשא את שמו של בעלה, שנפטר ככל הנראה בסוף שנות התשעים של המאה התשע-עשרה. בני המשפחה החכירו את מגרשיהם לשינברג, מתקין השעונים במגדל השעון שביפו, והוא שבנה את רוב בתי הרחוב והחנויות, והשכיר אותם עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים.

משרד חברת ‘קוק’ (מס' 15) והח’אן החדש (מס' 16) בדרך שכם במפת מדריך הטיולים ב’דקר' משנת 1876.

‘המלון הערבי’ בדרך שכם, מסומן במס' 4 במפת תאודור סנדל משנת 1878.

הבית שעליו מתנוסס היום שמו של נג’יב בוסטרוס (רזיאל 11) לא היה הראשון שנבנה על דרך שכם. הבית הראשון היה דווקא זה הניצב מעברו השני של רחוב הדואר, והנושא את שמו של אלכסנדר הווארד. הוא נבנה בראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה, והיה מהראשונים שנבנו מחוץ לחומת יפו. היה זה בית המלון הראשון של הווארד, לפני שחנך בסמוך את מלונו המפואר בשנת 1892. נכסי משפחת סורסוק ברחוב הופקעו לאחר מלחמת העצמאות כרכוש נפקדים נטוש, אך בשנת 1980 פוצתה נכדתו של אלפרד סורסוק על פי פסק דין של בית המשפט העליון. שנים קודם לכן פוצתה המשפחה בגין הבית שהרס חסן בק, לאחר שתבעה את עיריית יפו בבית המשפט בשנת 1932⁷.

התפתחות הרחוב בשלהי התקופה העות’מאנית

התיאור הראשון של בנייה לצד דרך שכם מופיע במדריך הטיולים ‘בדקר’ משנת 1876. במפת יפו שבמדריך מסומנים שני מבנים, ובהסבר הדרך למושבה הגרמנית נאמר כי האחד הוא משרד חברת ‘קוק’ והאחר, מולו, הוא ‘ח’אן חדש וגדול עם חנויות’, וניתן לשכור בו סוסים לסיור באזור⁸. במפת תאודור סנדל (Sandel )משנת 1878 מסומן המבנה הדרומי כ’מלון ערבי‘, ואילו במפת מדריך ‘בדקר’ משנת 1880 הוא מופיע כ’מלון שנים-עשר השבטים’ של חברת ‘קוק’. ניתן להבחין במלון ובחנויות הח’אן בהגדלת תצלום פנורמי של הצלם פליקס בונפיס (Bonfils )מאותם ימים, שצולם ממלון ‘ירושלים’ שבמושבה הגרמנית. במפת ‘בדקר’ משנת 1895 כבר מצוין המבנה בשם מלון ‘הווארד’. זהו המלון הראשון של הווארד, שניצב עד היום בפינת רחוב הדואר (רזיאל 13).

מלון שנים-עשר השבטים' של קוק (הבנין הבולט בחזית התמונה) והח’אן החדש מימינו בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה. (צילום: פליקס בונפיס, באדיבות הספריה הלאומית, ירושלים.)

רח' הווארד בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עזרה, צולם ממלון ‘הווארד’ הראשון.

הבנק האנגלו-מצרי ומלון 'הווארד בתקופת המנדט (אוסף התצלומים, יד יצחק בן צבי).

הבית שנחתך (רח' רזיאל 12 של היום) (צילום שמואל גילר)

תצלום ממרפסת המלון, מראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, מנציח את מראה הרחוב והמחסנים הראשונים שנבנו על גבול בית הקברות המוסלמי, וששימשו כשוק ירקות, פרות ודגנים⁹. במקום המחסנים בנה הווארד בשנת 1889 שני מבני חנויות ומגורים, והם ניצבים עד היום ברחוב רזיאל 14–16,ועליהם שלט הנושא את שמו ואת שנת הבנייה. כאן היו סוכנות הביטוח של מאיר דיזנגוף, ששימש כנציג החברה הצרפתית ‘אנדרה ובניו’, וחנותו של השען מוריץ שינברג. הקצה המזרחי של הבניין נהרס בסוף שנות העשרים של המאה העשרים כדי לסלול את רחוב איסאף (היום יוחנן רטוש), שחצה את בית הקברות, שפונה עוד בשנת 1915.גם חציו של הבית הסמוך נחתך, והוא נותר כך עד היום (רזיאל 12.¹⁰)

בית המשרדים שהרס חסן בק בפינת שדרות ירושלים (בימין התמונה); במרכז: מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ (אוסף מטסון ספריית הקונגרס, וושינגטון)

ממערב למלונו הראשון בנה הווארד בשנת 1892 מלון חדש ואת בית מגוריו (רזיאל 15‑17 ). בבניין שכנו משנת 1908 ‘המשרד הארץ-ישראלי’, ה’ועד הפועל של חובבי-ציון‘, ‘בית המשפט העברי’ ומשרדי חברת ‘גאולה’. בין מלון הווארד לבניין הממשלה (הסראיה) נבנה ערב מלחמת העולם הראשונה ה’בנק האנגלו-מצרי’, שתכנן מהנדס העירייה בן-ציון גיני (רזיאל 19.)¹¹ בקומת הקרקע שכנה חנות הבגדים המפוארת של האחים רבינוביץ.

בצדו הצפוני של רחוב בוסטרוס, על גבול בית הקברות המוסלמי, הוקמו בסוף שנות השבעים של המאה התשע-עשרה מחסנים בני קומה אחת, והם מופיעים במפת סנדל. לדברי העיתונאי אורי קיסרי, שהתגורר בילדותו ברחוב, שלחה משפחת סורסוק מבירות בראשית שנות השמונים את נציגה אסכנדר פיעני כדי לקדם את פיתוח השטחים שהיו בבעלות המשפחה לאורך דרך שכם.¹² הבניין הראשון נבנה ככל הנראה ביזמת נג’יב בוסטרוס, בעלה של איזבלה סורסוק, ונושא היום את שמו ואת השנה 1886 (רזיאל 9‑11). בשנת 1894 נחנך סמוך לו בית המלון שהושכר לאליעזר ליפא קמיניץ, ושנודע בשם מלון ‘פלשתינה’ (רזיאל 7). בד בבד עם בניית המלון נבנה בקצה הרחוב בית משרדים תלת-קומתי להנהלת הרכבת לירושלים, שנחנכה שנתיים קודם לכן. הבניין נהרס בידי חסן בק בשנת 1915 כדי לאפשר את סלילת השדרה, והוא נראה בתצלום שצולם ממלון ‘ירושלים’ במושבה הגרמנית.

חנות מוריץ שינברג ברחוב רזיאל 5, בקצה הרחוב ניתן להבחין בבית שהרס חסן בק

שרפת בית סורסוק הראשון בספטמבר 1925 (שתי התמונות מתוך ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי).

בשנת 1902 החלה תנופת בנייה ברחוב ביזמת שינברג, והוא ייחד לכך כמה פרקים בזיכרונותיו. הוא חכר באותה שנה מהאלמנה בוסטרוס (סורסוק) את המחסנים בגבול בית הקברות, הרס אותם, ובנה שני בתים ובהם שבע-עשרה חנויות (רזיאל 8‑10 ). לאור הצלחתו בהשכרת הנכסים חכר בשנת 1907 שטח נוסף והקים עליו שני בתים (רזיאל 6–4) ושניים מצדו הדרומי של הרחוב (רזיאל 3–5).¹³ כאן (רזיאל 5 ) פתח שינברג את חנות הבגדים המפוארת שלו ושל בנו בוריס. בקומה השנייה של הבתים בנה דירות, ובזו שמעל חנותו התגורר. שניים מהבתים שבנה מעבר לרחוב נהרסו ככל הנראה בשנת 1926,לאחר שאחד מהם עלה באש שנה קודם לכן, ובמקומם הוקם ‘בית סורסוק’ החדש (רזיאל 4).

רחוב בוסטרוס ובית סורסוק בראשית שנות השלושים (באדיבות ד"ר דליה לוי-אליהו)

חנות ‘מורומס’ בצומת רחוב בוסטרוס ושדרות ירושלים (צילום:שולטן)

במפת ‘בדקר’ משנת 1906 מופיע גם מבנה שוק בקצה הצפוני-מזרחי של הרחוב (רזיאל 2.) שער הכניסה אליו עדיין קיים ונחבא בין הבתים בפינת רחוב קויפמן. לדברי שינברג נפתח כאן באוקטובר 1901 ‘אוסם המכולת’, מרכז חנויות הקואופרציה הראשונות בארץ-ישראל, והן פעלו שנה אחת בלבד. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנתה במקום חנות הכול-בו הגדולה של רשת החברה המצרית-היהודית ‘מורומס’, וצומת הרחובות בתחילת שדרות המלך ג’ורג (שדרות ירושלים) כונה ‘קרן מורומס Muroumws Corner) והיה נקודת ציון בעיר.¹⁴ השער המעוטר (רזיאל 2א), שנבנה כדוגמת פתחי הכניסה ל’בית סורסוק’ החדש, היה מיועד לתוספת אגף בבניין. התכניות הוגשו ואושרו בינואר 1928, אך מסיבה לא ברורה נבנתה קומת הקרקע בלבד. ייתכן שמאורעות תרפ"ט (1929) שפגעו במסחר ברחוב, הם שמנעו את השלמת הבנייה.

רחוב הווארד ולימים בוסטרוס היה מאוכלס ברובו בדיירים ובעסקים יהודיים. הוא היה הרחוב המסחרי החדיש והשוקק של העיר יפו. ב-16 בנובמבר 1923 הותקנה ברחוב תאורה חשמלית וחוברה לרשת החשמל של פנחס רוטנברג בתל-אביב.¹⁵ מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ, שבו התגורר תאודור הרצל בשנת 1898, חדל לפעול בשנת 1924 והפך למלון ‘מרין’, בבעלות משפחת גרינשטיין, ופעל כשנתיים בלבד.¹⁶ מולו שכן משרד הדואר והטלגרף העות’מאני, ולאחר מכן הבריטי, עד ספטמבר 1922 (רזיאל 8.)¹⁷ לאחר כיבוש יפו בידי הבריטים הם סללו ברחוב את מסילת הרכבת הצרה מהנמל לתחנת הרכבת (הטרזינה). במאורעות תרפ“א, ב-1 במאי 1921,היה הרחוב יעד למתקפת בוזזים, ובעקבות זאת החלו סוחרים יהודים לעזוב את המקום לתל-אביב, שבה הלך ונבנה המרכז המסחרי. גלי המאורעות בשנים תרפ”ט (1929 )ותרצ"ו (1936) הביאו לדעיכת הרחוב ולאבדן יוקרתו.

תמונה 14 – עמוד החשמל המשופץ והמשולב בעמודי התאורה של הרחוב (צילום: שמואל גילר)

ניסיון המכירה של רחוב בוסטרוס

ב-18 בספטמבר 1921 פורסמה בעיתון ‘דואר היום’ ידיעה שהופיעה קודם לכן בעיתון הערבי ‘פלסטין’, על כך ‘שהיהודי הצידוני ז’ ברזל, בעל בית חרושת לתעשיית טבק הרחה, משתדל לקנות את רחוב בוסטרוס ביפו במחיר של מאה אלף לירות מצריות'. על פי המסופר בעיתון, בא היהודי ברזל לידי הסכמה עם אלפרד סורסוק, בעליו של הרחוב, לרכוש את נכסיו בתשלומים.¹⁸ תשעה ימים לאחר מכן פורסמה ידיעה שכותרתה ‘מסביב לקניית רחוב בוסטרוס’.¹⁹ במכתב שצורף לידיעה זו הבהירו סוחרי הרחוב היהודים שזלמן ברזל לא קנה את הרחוב, אלא השיג מבעליו, מר סורסוק, חוזה שבו הוא מתחייב למצוא קונים לחנויות ולדירות עד ינואר 1922. לדבריהם התחייב ברזל לשלם לסורסוק, 110,000 לירות מצריות במשך חמש שנים, בתשלומים שנתיים, בתוספת 7 אחוזים. נאמר גם שברזל מתכונן לבנות מאחורי הבתים חנויות נוספות, שיסתמו את חלונותיהם, ושימנעו מהם אוויר ואור שמש.לטענת הכותבים הציע שינברג לסורסוק לרכוש את הנכסים במחיר ראלי של 40,000 לירות, אך ברזל שכנע אותו כי יצליח להשיג עבורו מחיר גבוה יותר. הסוחרים כתבו עוד כי ‘מר ברזל בא ליפו והתחיל לעסוק במכירת הבתים של רחוב בוסטרוס. הוא מחפש קפיטליסטים אשר יניחו את כספם על קרן הצבי, ויעשירו את בעל הרחוב שלא חלם מעולם שבעד בתיו שערכם האמיתי הוא 16,000 לי"מ יוכל לקבל ממון כפי שהבטיח לו מר ברזל’. לדברי הסוחרים ברזל אינו אלא סרסור, והוא פועל בשמו של סורסוק ומאלץ אותם לרכוש את החנויות והדירות במחיר מופקע, תמורת עמלה של 5.2 אחוזים שהוא עתיד לקבל. הם התלוננו כי ברזל ‘לקח עליו תפקיד של נוגס, והוא מתהלך מבית לבית ומחנות לחנות ברחוב בוסטרוס, ואומר לכל אחד מהדיירים: דע לך שאתה מוכרח לקנות את החנות שבה אתה יושב, כי אם לא, היא תימכר לאחר ואתה תושלך החוצה, ואם אתם לא תקנו, ישנם זרים שיקנו וישליכו אתכם מהחנֻיות והבתים ואני אמכור להם’. לטענתם ברזל גם שכנע את סורסוק להעלות את שכר הדירה, וזה הורה לבא כוחו ביפו להכפילו. החותמים פנו אפוא אל בעלי ההון המגיעים ארצה וביקשו, בשם עשרות מהשוכרים ברחוב, שלא ישקיעו ברכישת הנכסים ברחוב אלא במקומות אחרים, כדי לא לפגוע בהם.

העיתון פרסם גם את תגובת ברזל, תחת הכותרת ‘ברור דברים’.²⁰ הוא כתב: ‘מדומה שזוהי הפעם הראשונה שקניה פרטית והתחרות פרטית, נעשית עניין לעיתונות’. לדבריו הוא קנה מסורסוק את שמונים המחסנים שבבעלותו, את עשרים ושש הדירות ואת המלון של קמיניץ. הוא הציע סכום של 100,000 לירות, ולעומת זאת שינברג, ‘אחד מגדולי הסוחרים בעירנו’, הציע 90,000 לירות, אך המוכר לא רצה כלל להיכנס אתו למשא ומתן. ברזל הכחיש בכל תוקף את הטענה שגרם להעלאת שכר הדירה, ולדבריו סורסוק הוא ששכנע את הממשלה שההעלאה מוצדקת, בשל השיפור במצב הכלכלי לאחר המלחמה. לטענתו ועדה שקבעו הדיירים עצמם קיימה אתו משא ומתן, והוא הסתיים לשביעות רצונה. הוא תקף את שינברג וטען שהוא משכיר את החנויות שהוא חוכר ברחוב בשכר דירה גבוה יותר מאשר סורסוק, ושכל כוונתו במתקפה נגדו אינה אלא מסחרית. וכך כתב:

מר שינברג הרי ודאי שהוא רואה את עצמו ‘כקוזק הנגזל’. אחרי שהספיק להתעשר מהבתים והחנויות האחדים ברחוב בוסטרוס, שהם אצלו בחכירה למשך איזה שנים, ובשנה זו נגמר זמן חכירתן ועליו להשיב את הנכסים למר סורסוק או לקנות ממנו. ולאנשים האלו מצטרפים סתם נרגנים וציידי דגים במים עכורים והם מחתימים גם אנשים תמימים שאינם יודעים על מה הם חותמים, ורשת גדולה של דיבות ושקרים הולכת ונארגת בכוונה להזיק ולקלקל.

בעקבות מכתבו של ברזל פרסם שינברג מכתב שכותרתו ‘עוד בעניין קנית רחוב בוסטרוס’.²¹ הוא טען כי ברזל פגע פעמיים בכבודו והעליב אותו, ולכן הוא מבקש להפנות את תשומת לב הציבור לכוונותיו ברכישת הרחוב: ‘מר ברזל מבטיח שאינו סרסור, אולם כיצד יִקרא איש המתווך קניה מבלי להשקיע בה אף פרוטה’. הוא הזכיר שמות סוחרים שברזל דרש מהם 1,600 לירות מצריות ‘בעד חנות ישנה ומחוסרת קומפורט. ולזה רוצה עוד מר ברזל לקחת מאתם את האוויר והאור שנכנסו לחנויות מצד השני של החנות, ומאיים עליהם בפֵרוש שישליך אותם החוצה אם לא יקנו ממנו את חנותם.’ שינברג הוסיף שאין אמת בטענה שהציע לסורסוק 90,000 לירות, וסיפר בין השאר את תולדותיו של מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ. לדבריו נבנה המלון בידי בוסטרוס, ‘על פי דרישת קמיניץ האב ועל פי תכניות שהוא הכין’.²² לאחר שנפטר האב הסכימו הבעלים להשאיר את היתומים במקום בשכר דירה נמוך מתוך נדיבות לב, אך הם נאלצו להחזירו בסופו של דבר לבעלים.

דברי שינברג הזעיקו את סורסוק בבירות, ובא כוחו ביפו, פיעני, פרסם מכתב ששלח לו מעסיקו:

נודע לי שנמצאים סוחרים ביפו האומרים שיש להם אילו חוזי שכירות על רכושי שברחוב בוסטרוס, שקִבלו אותם ממר שינברג למשך שלוש שנים. היות שהחוזה של מר שינברג אתי נגמר בשנה זו (1922) מוצא אני לנחוץ, שאתה תשלח לו ‘איכטמאר’²³ על ידי הנוטריון, שבו יודיעו לו באופן רשמי שהוא מחויב למסור לרשותי בסוף השנה את המחסנים, החנויות והבתים במצב טוב ובדיוק כפי שכתוב בחוזה שיש לנו, ואם לא, אגיש אותו למשפט.²⁴

שבעה חודשים לאחר מכן פורסמה בעיתון ‘הודעה ואזהרה’ מטעם עורך הדין מוחמד עלי דג’אני, בא כוחה של הגברת סורסוק, אלמנת נג’יב בוסטרוס, המבהירה מה היה חלקה ברחוב ומה היו הנכסים שבבעלותה.²⁵ עורך הדין הודיע לכל השכנים והדיירים בנכסי הגברת בוסטרוס כי הסכם החכירה עם שינברג, שנערך חמש-עשרה שנה קודם לכן, לא יוארך עוד, וכי המבקשים להאריך את חוזה השכירות צריכים לפנות אל סוכן המשפחה פיעני. ההודעה פירטה את הנכסים שבהם מדובר: ‘שורת המחסנים הגובלים עם בית הקברות המֻחמדי הישן, עם המגרש מול המחסנים האלה, עליו בנה [שינברג] שש עשרה מחסנים חדשים ועשרה בתים בקומה השנייה משני הצדדים, ברישיון הגברת הנ“ל, בהוצאותיה, בתנאי שהרשות נתונה להשכיר ולהשתמש בבניינים הנ”ל במשך חמש עשרה שנה המתחיל מזמן מֻחרם שנת 1326 [להג’רה, 1907 לסה"נ]’.

פיעני המשיך לשמש בא כוחם של בני משפחת סורסוק גם לאחר ניסיון המכירה הכושל. במרס 1926 הוא פרסם בעיתון ‘פלסטין בולטין’ מודעה ובה ביקש לקבל הצעות מהנדסים לתכנון בית חנויות ומשרדים ברחוב. ככל הנראה מדובר בבניית בניין המשרדים הגדול הניצב עד היום, ושמסופר כי נחנך בשנת 1925²⁶. הבניין הושלם ככל הנראה בשנת 1928, ושכנו בו משרדי חברות גדולות ומכובדות, וביניהן ‘חברת הדרי יפו’ בהנהלת שמואל טולקובסקי.

ביוני 1927 פורסם בעיתון כי ועד סוחרי הרחוב התלונן לפני המושל על שכר הדירה המופקע שדורש מהם נציגהּ של הגברת בוסטרוס. בתשובה על פניית המושל ענה פיעני כי אינו יכול להוריד את שכר הדירה, ובעקבות זאת החליטו הסוחרים לסגור את החנויות ולמסור את המפתחות לממשלה. הם בחרו נציגות שתיסע לפגוש את הגברת בבירות, ועל הדלתות נתלו שלטים בערבית ובעברית שנכתב עליהם: ‘החנויות סגורות לאות מחאה על הניצול האכזרי של מר פיעני בא כוחה של הגברת סורסוק’. נציגות הסוחרים ניהלה במשך חודשים משא ומתן עם פיעני; בתחילה הוא ניאות להקטין את דרישתו ב-25 אחוזים, אך לאחר מכן התחרט. הוא התנגד להתארגנות הסוחרים ודרש לנהל משא ומתן עם כל אחד בנפרד. הסוחרים החליטו לשלוח שוב מברק אל הגברת סורסוק ולהודיע לה כי בעלי חנויות חדשות במקומות סמוכים מציעים מחירים זולים יותר. הם גם דרשו שנשיא בית המשפט המחוזי יזמין לעדות את מי ששמעו את הסכמת פיעני להקטין את שכר הדירה.²⁷

מוריץ שינברג ורעייתו (מאלבום המשפחה ובאדיבותה).

בסוף שנת 1934 שוב הציע סורסוק לשוכרים למכור להם את החנויות, הפעם תמורת 70,000 לירות. הם הציעו לשלם לו 40,000 לירות. סורסוק התנה את המכירה בכך שהוא ימשיך להיות רשום כבעלים במשך שבע שנים, כדי לא לעורר זעם בקרב ערביי הארץ על המכירה ליהודים. הסוחרים לא הסכימו לכך, והמגעים נפסקו.²⁸ זמן קצר לאחר מכן מת סורסוק, ויורשי נכסיו היו רעייתו ובתו היחידה איבון. בינואר 1937 פורסמה ידיעה על החלטת בית משפט השלום בעניין דרישת שוכר משרד בנכס שבבעלות עיזבון סורסוק להחזיר לו את שכר הדירה לתקופה שלא ניתן היה לגשת בה למשרד עקב מאורעות המרד הערבי. לאחר ששוכנע השופט שאכן הייתה סכנה להגיע למשרד, הוא פסק כי על מנהל העיזבון להחזיר את התשלום. הנכסים ברחוב בוסטרוס נשארו בבעלות המשפחה עד מלחמת העצמאות, ולאחר המלחמה הופקעו כרכוש נפקדים נטוש.

איזבלה בוסטרוס-סורסוק (באדיבות רודריק קוקרן-סורסוק)

זיכרונות שינברג

זיכרונות שינברג²⁹ שופכים אור על בניית הבתים ברחוב בוסטרוס. עולה מהם כי הוא חכר בשנת 1902 מהאלמנה בוסטרוס מגרש ש’עליו עמד ערבי שמכר סמרטוטים ועצמות‘.³⁰ הוא נסע אליה לבירות, והיא הסכימה למכור את המגרש, אך לא היה לו די כסף לכך. לאחר שבדק ומצא כי ניתן לבנות על המגרש שבע-עשרה חנויות באורך 4 מ’ כל אחת, החליט לחכור את השטח לתקופה של תשע שנים, ובתום התקופה להעביר את החנויות לחזקת בעלת הקרקע. לבניית החנויות נזקק להלוואה של 6,000 פרנקים. הוא פנה אל ידידו יצחק לוי, מנהל יק“א ביפו,³¹ וזה הפנה אותו אל אלברט ענתבי,³² והוא הלווה לו את הכסף תמורת 9 אחוזי ריבית שנתית. בניית החנויות התגלתה כהצלחה, ולאחר ארבע שנים וחצי החזיר שינברג לענתבי את כספו. לאור ההצלחה החליט שינברג בשנת 1907 לבנות שבע-עשרה חנויות נוספות ומעליהן דירות. הוא נסע לאלכסנדריה, ששם שהתה הגברת בוסטרוס, וחכר ממנה שטח נוסף לחמש-עשרה שנים וגם את הזכות לבנות שבע-עשרה דירות מעל החנויות הראשונות שהקים. את 100,000 הפרנקים לבנייה לווה מה’בנק הגרמני' לאחר שבנק אפ”ק סירב לתת לו הלוואה.

שינברג ייחד פרק בזיכרונותיו לפרשת הניסיון לרכישת הרחוב בתום תקופת החכירה. לדבריו ‘הגיעו בראשית 1921 שני צירים מציוני דרום אפריקה בלוויית הסוחר שרשבסקי מתל-אביב כדי להתייעץ בנוגע למפעל של בניין עירוני חשוב’.³³ הם באו בשליחות בעלי הון שרצו להשקיע בארץ-ישראל, ורכישת רחוב בוסטרוס ביפו משכה את לבם מפני שהעיר הייתה שַׁערהּ של ארץ-ישראל. שינברג העריך את עלות הבניינים 50,000 לירות, ונסע לבירות לפגוש את סורסוק. הלה דרש 150,000 לירות, ושינברג לא מוכן היה לשנות את הצעתו. סורסוק הודיע שיבוא לארץ באפריל, ושאז יחודש המשא ומתן. לדברי שינברג עד אותו יום לא ביקר סורסוק ביפו ולא ראה את נכסיו.³⁴

ארמון סורסוק בבירות (באדיבות רודריק קוקרן-סורסוק)

החוזה של שינברג עם משפחת סורסוק פג סמוך למאורעות ה-1 במאי1921, והמאורעות פגעו במידה רבה בהכנסותיו מהחנויות ומהדירות. הוא לא היה מוכן להעלות את הסכום שהציע בהצעתו המקורית, ואף רצה לתבוע מהמשפחה לפצות אותו ב-6,000 לירות על ההפסדים, שנבעו לדבריו ‘מכוח עליון’. כדי לרפות את ידי שינברג מהגשת התביעה טען פיעני, בא כוחו של סורסוק,³⁵ שהוא לא קיים את תנאי החוזה ולא בנה את כל השטח שהתחייב לבנות. שינברג בדק ומצא כי בנה 545 מ"ר יותר משהתחייב. סורסוק פתח במסע איומים והגיש תביעה משפטית נגדו, ובאותו זמן המשיכו לנהל אתו משא ומתן. לדברי שינברג ‘היו באים אלי בהצעות מהצעות שונות, ומבטלים אותן למחרת היום כדי לפתוח כל פעם את הפרשה מחדש’.³⁶ הזעיקו אותו מספר פעמים לבירות, ובסופו של דבר פסק בית המשפט כי יש להחזיר לו את דמי השכירות לתקופת הגירוש של יהודי יפו במהלך המלחמה. כל אותה עת, כך התברר לשינברג, חתרו תחתיו זלמן ברזל ושותפו יצחק חיוטמן,³⁷ והם הבטיחו ליועציו של סורסוק לשתפם ברווחים אם ישכנעו את אדונם למכור להם את נכסיו.

ברזל, שלדברי שיינברג ‘היה לו חוש ריח די מפותח להריח דברים שטרם נתבשלו’,³⁸ הזדרז והופיע בפני סורסוק והציע לו 100,000 לירות. ‘ובטרם מצא אפילו קונה אחד, כבר עשה חשבון שהוא עומד להרוויח מהעסק הזה 30,000 לירות, ובמצב רוח פנטסטי כזה, בא ליפו ובחצוצרות וקול שופר הודיע ברבים על נצחונו הגדול’.³⁹ סורסוק נתן לו אופצייה לתקופה מסוימת כדי שימצא קונים. ברזל צירף אליו כשותפים את חיוטמן וערבי נוצרי, והם החלו לחפש קונים, אך אלה לא נמצאו. ‘כדי לא לאבד את הקשר עם סורסוק ולהראות לאנשי יפו שהוא עושה דבר מה’,⁴⁰ התחילו לבנות חנויות מאחורי החנויות שברחוב, והדבר עורר מחאות ושערוריות. איש לא רצה לקנות או להשכיר את החנויות, וברזל ושותפיו הפסידו את כל כספם.⁴¹

לאחר כישלון מכירת הרחוב החל משא ומתן עם פיעני ועורך הדין דג’אני לחידוש חוזה החכירה לתקופה נוספת של שלוש שנים. שיינברג בא לבירות עם עורך דינו, וסורסוק אירח אותו בארמונו, שלדברי שינברג היה ארמון נסיכים. הוא לקח אותו לסיור בגנו והזמין אותו לטיול ממושך במכוניתו. הוא הוזמן לארוחת ערב מפוארת עם אשת סורסוק, שהייתה ‘אישה יפה ואצילית ויחד עם זה נוחה מאוד לבריות’.⁴² בארוחה נכחה גם הגברת בוסטרוס. סורסוק דרש דמי חכירה של 7,500 לירות, בעוד שעל פי חישוביו של שינברג ההכנסה הצפויה הייתה לא יותר מ-5,000 לירות. במהלך המשא ומתן הוא נדרש לדבריו לשלם מאות נפולאונים בקשיש לפַיאד, יועצו הזקן של סורסוק. בסופו של דבר לא חודש ההסכם, ועורך דינו של סורסוק בא ליפו כדי לקבל בחזרה לחזקתו את הנכסים. לדברי שינברג עורך הדין ג’חשן ישב מספר שבועות ביפו על חשבונו, וב-15 בדצמבר 1922 הוא גמר לקבל לרשותו את הבניין יחד עם רשימת הדיירים, ואחרון אחרון… בקשיש הגון'.⁴³ את זיכרונותיו בפרשה זו סיים במילים: ‘נשמתי לרווחה, כי סוף סוף סיימתי את הקרב נגד כל הכנופיה’.⁴⁴ עם זאת הידידות בין סורסוק לשינברג לא פסקה, הם המשיכו לקיים קשרים עסקיים, ושינברג תיווך שנתיים לאחר מכן במכירת אדמות סורסוק במפרץ חיפה.

חניון הגמלים, במקו שבו הוקם שוק בוסטרוס (ארכיון התמונות אוניברסיטת קליפורניה).

מי היה משה (מוריץ) שינברג?

שינברג נולד בשנת 1860 בעיירה פיאטרה נאמט שברומניה. אביו שימש כקבלן בניין והספקה צבאית, ולאחר שהוריו התגרשו גדל בבית סבו שביאסי. בעקבות ביקור לורנס אוליפנט ברומניה עלה עם אביו וסבו ארצה בשנת 1882, הם רכשו חלקת קרקע סמוך לכפר סומיל (באזור רחוב אבן גבירול של היום) והחלו לעסוק בחקלאות בסיוע איכר משרונה. הקושי להתחרות במחירי השכנים הערבים אילץ את שינברג להתפרנס מתיקון שעונים ומהכנת שלטים בחנות קטנה שפתח ברחוב עג’מי. בשנת 1889 חכר ממשפחת זאיאן⁴⁵ את המגרש הריק מול בנק עות’מאן (היום ‘רובע יפו’ ברחוב יפת 13) והקים עליו את חנותו וביתו בשיתוף עם יצחק ניימן אחיו של אבא ניימן (נאמן), ממייסדי תל-אביב. את יתרת המגרש מסר ליעקב ליטוינסקי, וזה בנה עליו אחת-עשרה חנויות. ההצלחה בבניית החנויות הובילה את שינברג ליזום את בניית הבתים על אדמת האלמנה בוסטרוס.

שינברג התבסס כלכלית, העביר את חנותו אל מול מלונו של הווארד, והתגורר מעליה. שליטתו בצרפתית משכה לחנות את המהנדסים הצרפתים שבאו לסלול את הרכבת לירושלים, ושהתגוררו במלון. הם סיפרו לשינברג על הקמת לשכת ‘הבונים החופשיים’ בעיר, שנקראה ‘היכל שלמה’ (לה טמפל דה סלומון), והוא הצטרף ללשכה והפך לאח פעיל ונלהב. במפגשי ‘הבונים החופשיים’ פגש שינברג את ראש הלשכה ביפו, פיעני, שהיה נציגה של משפחת סורסוק. בראשית שנות התשעים עבר שינברג להתגורר בנווה-צדק ובנה לו שם בית מפואר. בשנת 1892 סייעו לו ידידיו מהנדסי החברה הצרפתית לקבל את הזיכיון להתקנת שבעה שעונים בתחנות הרכבת מיפו לירושלים ולטיפול בהם. משכורתו הייתה 40 פרנקים זהב לחודש, וכן קיבל כרטיס לנסיעה חינם ברכבת לכל ימי חייו. הוא מילא את התפקיד עד שנת 1915, שכן אז, בעת המלחמה, פירקו השלטונות העות’מאניים את המסילה כדי להשתמש בפסים לבניית מסילה לעזה. בראשית המאה העשרים התקין שינברג את שני השעונים בראש המגדל שהוקם ביפו במלאות יובל לשלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני. לאחר שהשלים בשנת 1908 את בניית הבית ברחוב רזיאל 5 פתח בו חנות בגדים וגלנטריה. בחנות, שנוהלה בידי בנו בוריס, נמכרו בגדים משובחים שיובאו מחו"ל, ושינברג ומשפחתו עברו להתגורר בדירה שמעל החנות.

במלחמת העולם הראשונה גלו שינברג ומשפחתו לדמשק, ובתו לאה נפטרה שם. כשחזר ליפו לאחר המלחמה בנה אחוזת קבר למשפחתו בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, והביא אליה את עצמות בתו מדמשק ואת עצמות סבו ואביו מבית הקברות היהודי ביפו. בשנת 1920 נפטר בנו הצעיר יוסל’ה. באותה שנה הציע שינברג לשלטונות הבריטיים, בשם ועד סוחרי יפו, להקים מזח חדש בנמל יפו, אך ההצעה לא יצאה אל הפועל. בשנת 1924 תיווך שינברג במכירת אדמות ג’דרו במפרץ חיפה, שהיו בבעלות סורסוק, לקבוצת משקיעים מרומניה בראשות אלפרד זומרפלד והמהנדס יוסף לוי, שתכננו לגדל שם קנה סוכר ולהקים מפעל לייצור סוכר. הוא נסע מספר פעמים לבירות כדי לפגוש את סורסוק, ועם השלמת העסקה זכה לדמי תיווך נכבדים של 1,000 לירות. הוא בנה בניין מגורים למשפחתו ברחוב אלנבי 37 פינת רחוב ביאליק, ושם נפטר בשנת 1939.

‘אוסם המכולת’

זיכרונות שינברג שופכים אור גם על פרשת פתיחת חנויות הקואופרציה הראשונות בארץ-ישראל, בשוק שבקצה המזרחי של רחוב בוסטרוס (רזיאל 2). השוק הוקם במקום ששימש לחניית אורחות גמלים. החנויות נפתחו בידי אגודת ‘פעולה’, שנוסדה ביפו במאי 1900, בידי סוחרים ובעלי מלאכה שנפגעו קשה בעקבות עצירת סיוע הברון למושבות. המסחר של המושבות עם העסקים ובתי המלאכה ביפו פסק, וסוחרים ובעלי מלאכה נקלעו למצוקה קשה עד כדי רעב. הבנקים היהודיים היחידים בארץ, ‘בנק חיים ולירו ושות'' ו’בנק המבורגר’, סירבו לתת להם אשראי. כך תיאר שינברג את המצב באותם ימים:

ייאוש אחז את התושבים, וברקיע הדמיונות היו מנסרות בעת ההיא הזיות משונות, חציין מהמציאות וחציין מחלומות; כשבמצרים חגגו את פתיחת האנדרטה ללספס, חופר ובונה התעלה של סואץ. מצרפת באו ידיעות כי ההכנות לתערוכת 1900 מעסיקה רבבות ידיים ומי שנוסע עכשיו לשם צפוי לו ‘מזל’ אין חקר. באמריקה בונים כבר בתים בני שלושים קומות, בלי גוזמא, ושם מקום העושר. ובאוסטרליה גילו מכרות זהב ויהלומים אין קץ. שם העתיד.⁴⁶

החלה הגירה מהארץ ל’מקומות העושר', ולדברי שינברג ‘הנותרים ניצבו קפואים ממחזה היציאה, רואות העיניים וכלות, ואיש איש שואל מרעהו, איך להציל?’. על רקע מצוקה זו יסדו שנים-עשר סוחרים ובעלי מלאכה מיפו, בהנהגת שינברג ודוד יודילוביץ, את אגודת ‘פעולה’, לאחר שפנייתם אל הרצל לסייע להם נענתה בהבעת הזדהות בלבד. הם סברו כי רק שיתוף פעולה בין החברים יוציאם מהמצוקה. על רעיון ייסוד האגודה סיפר שינברג:

האיכר מצמיח התבואה, הפועל עובד התעשייה, הסוחר המוכר את התבואות, התעשיות והסחורות, וגם הקונה המשתמש בכל אלה, צריך לאחד כל אלה יחדיו ולסדר שכולם ייהנו בשותפות, איש איש ממפעל רעהו. בנו תשועתנו! בייחוד עלתה אז על דעתנו שיטת החליפין הישנה: ראובן תופר נעליים. דינה בת יעקב סורגת גרביים. שמעון ולוי גוזרים בגדים ושמלות — יחליפו ביניהם ולא יחסר כל בם. וככה נוסדה אגודת ‘פעולה’.⁴⁷

שינברג היה הרוח החיה באגודה — הוא היה נשיאה, מנהלה והגזבר שלה כל ימי קיומה. חברי האגודה תכננו להקים גם אגודה לבניית בתים לחברים ולהציג את תוצרתם בתערוכה שנתית. ‘פעולה’ הייתה חברת מניות, וכל חבר נדרש לשלם נפולאון זהב (20 פרנקים) תמורת מניה. כשנמכרו מאה מניות שכרה האגודה שלוש חנויות בקצה רחוב בוסטרוס ופתחה בהן את ‘אוסם המכולת’ (בגרמנית ‘קונסום גֶשׁעפט’). בשתיים מהחנויות הוצגה תוצרת החברים, והשלישית שימשה מחסן חומרי גלם וסחורות. לדברי שינברג ‘ב“אוסם המכולת” ימצאון כל צרכי האדם לבית ולעבודה. מזונות מכל צרכי אוכל נפש ומשקאות, מלבושים ומנעלים, כלי בית, חומרי כתיבה ולימוד, כלי מטבח, חומרי בניינים וכל מיני כלי מלאכה ועבודת האדמה’.⁴⁸ הוא תיאר את המקום שנפתחו בו החנויות ‘בשעה מוצלח’ ב-10 באוקטובר 1901: ‘המקום אשר בחרנו בו לשכור אותו לאוסם הוא המקום היותר מסוגל, והיותר טוב ונוח למשוך לב הקונים אליו. הוא בראשית הרחוב היותר גדול ביפו, רחוב בוסטרוס. ומפה מתחילה שכונת היהודים “נווה-שלום”. מימין החנות המושבה הגרמנית וכל גרי השכונה “נווה-צדק”. ממעל לשער הביאה, תלינו שלט גדול הנושא שם אגודתנו’.⁴⁹

בכותרת תקנון האגודה נכתב: ‘עמך ישראל צריכים פרנסה, לכו והתפרנסו זה מזה’. התקנון קבע את חוקי האגודה ואת מתכונת חלוקת הרווחים. הקונים בחנויות היו מבעלי המניות ‘ועוברי אורח’.

הרווחים ממי שלא היו חברי האגודה היו נזקפים לזכות האגודה, ואילו רווחים מבעלי המניות היו אמורים להתחלק באופן שווה בין האגודה לחברים. הניסיון לא הצליח, מאחר שהחברים ‘הביטו על מחסן הקואופרטיב כעל חנות פרטית, והתחילו לסחוב סחורה בהקפה למעלה ממה שהיו זכאים’.⁵⁰ בעלי מלאכה שלקחו חומרי גלם השתהו בהספקת המוצרים, והם היו לקויים במידה שלא אפשרה את מכירתם. אחדים הבריחו את תוצרתם לירושלים וניסו למכור אותה שם, במקום להביאה לקואופרטיב. נוסף על כך ‘זכתה האגודה למזכיר שהיה אמנם יהודי טוב וכשר, ר’ מאיר סגל שמו, אלא שהוא היה במחילה מנהל פנקסים רע. קרדיטים היה נותן לכל דורש, וכמה שהוא דורש, מבלי לברר תחילה אם הוא זכאי לכך'.⁵¹ בסופו של דבר לא עמדה האגודה בהחזר השטרות וההתחייבויות, ושינברג נאלץ למשכן את רכושו כדי לשלם את החובות. בשלהי 1902 פורקה האגודה.

המאוזוליאום של משפחות סורסוק ובוסטרוס בבית הקברות עכרפיה בבירות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה בפינת הרחוב חנות הכול-בו ‘מורומס מחסני המזרח התיכון’. הקים אותה אלברט אסא, חתנו של בצלאל אברהם קמיניץ, בנו של אליעזר ליפא, שהיה בעל מלון ‘פלשתינה’. החנות הייתה סניף של רשת החנויות המצרית שהייתה בבעלות יהודית, ושהיו לה סניפים בקהיר ובערים אחרות במצרים. סניף נוסף נפתח ברחוב יפו בירושלים. בין השאר נמכרו בחנות נעליים ובגדים מיובאים ממיטב התוצרת באירופה, והיא נחשבה לגדולה ולמפוארת בעיר

משפחות סורסוק ובוסטרוס

משפחות סורסוק ובוסטרוס חולקות אחוזת קבר משותפת בבית הקברות שברובע עכרפיה המפואר בבירות. הן נמנות עם שבע משפחות האריסטוקרטיה הלבנונית ששלטו בתעשייה, במסחר ובכלכלה בלבנון ובלוונט מראשית המאה התשע-עשרה. מוצא משפחת סורסוק בטורקיה, בעיירה מרסין, הסמוכה לאדנה. במאה השבע-עשרה התיישבו בעיירה ברברה שליד ג’ביל בלבנון. הם שימשו כגובי המִסים של השלטון העות’מאני, וצברו קרקעות שניתנו להם בתמורה על שירותם לממלכה. עיקר עושרם נצבר בזמן הכיבוש המצרי, בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה. קשריהם עם חצר המלוכה המצרית אפשרו להם לזכות בעבודות ובזיכיונות, הם השקיעו בבניית תעלת סואץ, בחברת כביש בירות‐דמשק ובנמל בירות, ורכשו קרקעות ונכסים רבים בארץ-ישראל, בעיקר בצפון הארץ.

אבי השושלת המשפחתית היה דימיטרי סורסוק, מייסד חברת ‘סורסוק ואחיו’, שעסקה בסחר חיטה עם לונדון. לאחר פרסום חוק הקרקעות העות’מאני, בשנת 1858, רכשה המשפחה קרקעות ברחבי הארץ, בין היתר בעמק יזרעאל, במפרץ חיפה וביפו. לאחר מות האב חולקו הנכסים בין צאצאיו, ואת השטחים שנרכשו על דרך שכם ביפו חלקו ביניהם אלפרד מוסא ואחותו איזבלה, אשת נג’יב בוסטרוס. בראשית שנות השמונים שלחה המשפחה את פיעני, נוצרי לבנוני, כדי לסלול את הרחוב היוצא מכיכר העיר שהחלה להיבנות מחוץ לחומה, ולהקים עליו חנויות.

מוצא משפחת בוסטרוס ביוון, והיא עברה לקפריסין והתגוררה שם מספר דורות. במאה השבע- עשרה הגיעה המשפחה ללבנון. בתקופת השלטון המצרי של אבראהים פאשא, בנו של מוחמד עלי שליט מצרים, קיבל ג’ורג בוסטרוס תפקיד בגביית מסים ויצר קשרים עם האצולה במצרים ועם חצר הסולטאן. חברת ‘מוסא בוסטרוס ובניו’ החלה את עסקיה בסחר גרעינים וחיטה עם אירופה כנציגת החברה הלונדונית ‘ספרטלי ושות’, וכן שימשה כסוכנת חברות אניות. בני המשפחה שירתו כנציגי קונסולים של מדינות אירופה ושל ארצות-הברית והרחיבו את עסקיה לתחומים רבים. בתקופת הח’דיבים (המִשנים למלך) סעיד ואסמאעיל במצרים הם זכו במכרזי ענק לבנייה ציבורית וצברו הון רב. נג’יב, בנו של מוסא בוסטרוס, נשא לאישה כאמור את איזבלה סורסוק. היא נפטרה בבירות בשנת 1958 בגיל תשעים ושש. בהיותה חשוכת ילדים הורישה את רכושה לאיבון, בת אחיה אלפרד.

זלמן ברזל (1872‑1945 )

ברזל נולד בצפת בשנת 1872, בן לר' אפרים צבי, שמשפחתו עלתה ארצה בשנת 1753. הוא עבר ליפו, התגורר בנווה-שלום ושימש כסוכן חברת ‘רג’י עות’מן’, החברה הצרפתית שקיבלה זיכיון בלעדי למכירת טבק ברחבי האימפריה העות’מאנית. ברזל הקים בנווה-שלום מפעל לטבק הרחה, ועבדו בו ארבעים יהודים תימנים; בשנת 1919 העביר את המפעל ופועליו לבירות, ויצר שם קשרים עם נכבדי הערבים והנוצרים ובהם אלפרד סורסוק. כשחזר ארצה השתמש בקשריו הטובים לרכישת קרקעות, ביניהן אדמות בית-וגן, שעליהן הוקמה בת-ים, ואדמות אֻם-חלד, שעליהן הוקמה נתניה. לאחר שכשל בניסיון למכור את נכסי סורסוק ביפו, הוא חזר לצפת, הקים מלון על הר כנען, ושכנע את מרת שרה לוי מסינגפור להשקיע את כספה בבניית מלון על ההר, הוא מלון ‘כנען ספא’ היום.⁵²

אלכסנדר הווארד

על תולדות חייו של עואד, ששינה את שמו להווארד, נכתבו גרסאות שונות. שינברג, שהיה ידידו האישי וחברו באגודת ‘הבונים החופשיים’, כתב עליו בזיכרונותיו שהוא היה נוצרי יליד מלטה, איש גיבור ואמיץ לב, שלחם לצד ג’וזפה גריבלדי באיטליה, וזכה לתואר אבירות במסדר הכתר האיטלקי. בשנת 1870 השתתף במלחמת צרפת נגד פרוסיה וקיבל אותות הצטיינות על לחימתו. הוא הִרבה להגות בתנ"ך והפך לידיד היהודים. לדברי שינברג ‘הייתה זו אולי ידידות ברוח מסיונרית, אבל למעשה לא השתתף מעולם בפעולות המיסיון בארץ-ישראל’.

וילון האבן המגולף והכתובת ‘שלום על ישראל’ המעטרים את פתח הבית בו שכן מלון הווארד (רחוב רזיאל 15) (צילום: שמואל גילר).

לגרסת קיסרי, שבית הוריו היה סמוך לביתו של הווארד, הוא היה גבר יפה תואר, נשא לאישה מיסיונרית אנגלייה יפה ועשירה, ואימץ את שם משפחתה של רעייתו הלן.⁵³ הווארד שימש כסוכן חברת התיירות ‘תומס קוק’, ומלונו הראשון היה כאמור ברחוב רזיאל 13. הוא פרסם בשנת 1888 מדריך טיולים לירושלים, וכן הפעיל קו כרכרות לירושלים, והקים שם מלון. בשנת 1892 הקים הווארד מלון חדש ומפואר ביפו (רזיאל 15) והתגורר בו. את פתח הבית עדיין מעטר וילון אבן מגולף ועליו הכתובת ‘שלום על ישראל’.⁵⁴ הוא נפטר בשנת 1904, נקבר בגן שמאחורי הבית, ולאחר מות רעייתו הועברה גופתו לכנסייה המרונית שהוא סייע להקמתה, ושלט המעיד על כך קבוע בקיר הכנסייה. בשנת 1912 תרמה אשתו הלן לבניית מגדל הפעמון המוקדש לזכרו. היא הורישה את הבעלות על הבתים לכנסייה, והם רשומים עד היום בבעלות ‘הקדש אלכסנדר הווארד’.

הליידי איבון קוקרן-סורסוק

אלפרד מוסא סורסוק נשא לאישה את האיטלקייה דונה מריה דה קסנה, בתו של פרנצ’סקו סרה, הדוכס מקסנה, בן למשפחת אצולה איטלקית עתיקת יומין שהעמידה כמה אפיפיורים ברומא. לאחר פטירתו של אלפרד מוסא בבירות בשנת 1924, ירשו רעייתו ובתו היחידה איבון, שנולדה שנתיים קודם לכן, את רכושו הרב. איבון נישאה בשנת 1946 לסר דזמונד קוקרן, בן אצולה אירי ששימש כקונסול כבוד של אירלנד בלבנון. במהלך השנים התגוררה באירלנד, בלבנון ובאיטליה, ולאחר מות בעלה חזרה להתגורר בארמון שבנה אביה בבירות. היא ייסדה את ה’מועצה לשימור אתרים' בלבנון, ושימשה כנשיאת הארגון שנים רבות.

במשך שלושים שנה ניהלה הליידי קוקרן הליכים משפטיים נגד ממשלת ישראל בתביעה לפצותה על רכושה הרב שנותר ביפו ובחיפה. בשנת 1950 היא פנתה לוועדה לנכסי נפקדים בדרישה להשיב לה את נכסיה. ועדה מיוחדת שהוקמה כדי לדון בבקשה המליצה לפני האפוטרופוס על נכסי נפקדים לסרב לבקשה. בשנת 1969 פנתה הליידי קוקרן שוב לוועדה, ונדרשה להמציא למשרד החוץ מסמכים נוספים להוכחת טענותיה. שר החוץ דאז אבא אבן הודיע לבא כוחה כי הורה לנציגו בוועדה להמליץ על שחרור הנכסים, אך הוועדה לא כונסה. בשנת 1978 שוב פנה לוועדה בא כוחה, עורך הדין חיים הרצוג. הפעם הוצגה בפני הוועדה חוות דעתו של שר החוץ משה דיין, שטען כי לא השתכנע שקיימים נימוקים דיפלומטיים המצדיקים את קבלת הבקשה. האפוטרופוס על נכסי נפקדים סירב לפרט את הסיבות לדחיית הבקשה, ועורך הדין הרצוג פנה באוגוסט 1979 לבית המשפט העליון בבקשה להוציא צו על תנאי שיורה לאפוטרופוס לנמק את תשובתו. בתשובה על העתירה ענה היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה כי מאחר שהמבקשת היא תושבת חוץ שאינה זקוקה לנכסים למחייתה, המליץ שר החוץ לסרב לבקשה. בדיון בתביעה טענה הוועדה להשבת נכסי נפקדים כי יש לדחות את הבקשה מטעמי שיהוי, וכי הגברת קוקרן התגוררה בלבנון בתאריך הקובע בחוק, ולפיכך היא תושבת נפקדת. השופט חיים כהן קיבל את טענת העותרת שהיא אזרחית בריטית, וששהתה בלבנון בדרכון דיפלומטי, בהיותה רעיית קונסול. ב-24 בינואר 1980 פסק בית המשפט כי על הוועדה לנכסי נפקדים לקיים דיון חוזר בתביעתה של הליידי קוקרן, לאפשר לה להעלות שוב את טענותיה, ובמקרה של סירוב חוזר יהיה על הוועדה לנמק את סיבותיו.⁵⁵ הוועדה התכנסה, והפעם הוגשה לה המלצת שר החוץ יצחק שמיר לקבל את הבקשה.⁵⁶

רבים התערבו לטובת הליידי קוקרן, וביניהם הווטיקן, שר החוץ האירי וחבר הפרלמנט הבריטי גרוויל ג’אנר, ראש ועד שליחי הקהילות היהודיות בבריטניה סר אייזק וולפסון, סר מרקוס שיף והלורד זיו. גם צילה שוהם, בת למשפחות פיינברג ובלקינד ואחייניתו של יהושע חנקין, התנדבה לסייע, בטענה שהמשפחה גילתה תמיד יחס טוב ליהודים. היא צירפה לתביעה את זיכרונותיה על הפגישה עם אלפרד סורסוק בבירות, כשהתלוותה לדודהּ, שנסע אליו בענייני רכישת קרקעות. גם בנה של הליידי קוקרן, סר הנרי מרק סורסוק קוקרן, שירש את תפקיד אביו כקונסול כבוד של אירלנד בלבנון ושימש כמנהל בנק גדול בלונדון, הפעיל את קשריו. בסופו של דבר הוחלט לפצות את הליידי קוקרן על הרכוש הרב שהופקע, ולדברי בנה, המתגורר בבירות ומנהל את נכסי המשפחה, היא אכן קיבלה את כספי הפיצויים.⁵⁷

הליידי איבון קוקרן-סורסוק בארמונה בבירות

סיכום

דרך שכם, שהייתה עד ראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה דרך עפר שוממה, החלה להתפתח באותן שנים לרחוב מסחרי, בהיותה הציר המקשר בין יפו למושבה הגרמנית ולשרונה. הפוטנציאל הכלכלי של הקרקעות לאורך הדרך משך את משפחות סורסוק ובוסטרוס עתירות ההון, שהשקיעו ברכישת קרקעות בארץ המתפתחת. דרך שכם ההיסטורית התפתחה לרחוב המסחרי הראשי של העיר. הבנייה המסחרית הנרחבת והיוקרתית החלה בשנת 1886, ביזמתו של נג’יב בוסטרוס. הוא הספיק לבנות עוד שני בניינים לפני מותו, אולם כפי שהתברר כאן, רוב הבניינים ברחוב נבנו ביזמת היהודי מוריץ שינברג, שזיהה את הרווחיות הטמונה ברחוב המקשר עם השכונות העבריות שהתפתחו מצפון לעיר.

מלון ‘הווארד’ הראשון ברחוב רזיאל 13 (צילום: שמואל גילר)

מרחוב הווארד-בוסטרוס, המפואר ברחובות יפו, נותרו כיום רק שרידים מעברו. הבתים המפוארים נהרסו או קרסו במהלך השנים, ואיש לא עמד עד היום על חשיבותם ההיסטורית. את בית המשרדים בקצה המזרחי של הרחוב, ששכנה בו הנהלת הרכבת, הרס חסן בק בשנת 1915 כדי לסלול את שדרת ג’מאל פאשא. מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ התמוטט בשנת 1963 ולא נותר ממנו זכר. בית המלון של הווארד, ברחוב רזיאל 17,שלימים שכנו בו משרדי ‘המשרד הארץ-ישראלי’, ‘בית המשפט העברי’ ומשרדיו של דיזנגוף, נהרס בשנת 2002. שנה לאחר מכן נהרס רובו של בית הווארד הסמוך, אם כי שרידי וילון האבן שעל פתח הבית נותרו כדי לספר על בעליו. רק חמשת הבתים שבנה שינברג בשנים 1907‑1902 עדיין ניצבים על תלם, ובפינת רחוב הדואר ניצב בעליבותו הבניין שנבנה על מקום בית המלון הראשון של הווארד, שהיה הבית הראשון שנבנה על דרך שכם. מצדו השני של הרחוב הולכים ומתפוררים שרידי הבניינים שהקים הווארד בשנת 1889.

הרחוב נושא היום את שמו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל; שמו של בוסטרוס נותר חקוק על הבית בפינת רחוב הדואר, שמו של הווארד חקוק על הבית מצדו השני של הרחוב, ואילו שמה של משפחת סורסוק, שהייתה בעלת הנכסים ברחוב, נותר על שילוט הבית ברחוב רזיאל 4. הרחוב המסחרי החשוב ביותר ביפו החדשה, שרוב דייריו היו יהודים, שהתרכז בו המסחר היהודי מראשיתו, ואשר שימש כציר החיבור לתחנת הרכבת לירושלים, לשכונות העבריות שנבנו מחוץ לחומת יפו, ולאחר מכן גם לתל-אביב, ממתין לשיקומו ולהחזרתו לזיכרון ההיסטורי של העיר המאוחדת. ב-24 ביוני 2015 הוסר הלוט מעל שלט עמוד החשמל ההיסטורי האחרון ברחוב שנותר מרשת החשמל של רוטנברג, והוא חזר לשמש כעמוד תאורה לאחר שיפוץ, בתקווה שיפנה את האור לרחוב היהודי הנשכח.

בשבוע האחרון מתחולל קרב נרטיבים סביב רצונה של עיריית תל אביב יפו לבנות מחדש מעון לדרי רחוב, שעמד במשך עשורים רבים ברחוב אליזבט ברגנר בכניסה ליפו. בעקבות חשיפת עצמות במקום בזמן העבודות, טען הווקף המוסלמי ביפו שהעירייה מחללת בית קברות. אך העובדות ההיסטוריות, הנתמכות במסמכים ובמפות, חושפות מציאות שונה לחלוטין.

בית הקברות שעמד במקום פונה כבר לפני 105 שנים בפקודת ג’מאל פחה, מושל סוריה וארץ ישראל, כדי שיהיה אפשר לשפץ את מרכז העיר ולקשרה עם רובע מנשייה. הקברים הועברו לבית הקברות עבד א־נאבי, השוכן כיום בשטח גן העצמאות. בשנות העשרים הוקם על השטח מגרש כדורגל, ובשנת 1933 הכינה עיריית יפו תוכנית לפיתוח אזור בית הקברות ולסלילת דרכי גישה לכיכר השעון.

שער הכניסה למתחם מחסן המכס היה בדיוק במקום שנחשפו בו השרידים בעת האחרונה. המחסן ננטש בשנת 1938, לאחר שניזוק בזמן המרד הערבי. גם אז נחשפו שרידי עצמות, אלא שבאותה העת ביקש הווקף ממשרד הבריאות של רשויות המנדט – וגם קיבל – רישיונות להעברת השרידים. גם למופתי חאג' אמין אל־חוסייני בכבודו ובעצמו היה חלק במהלך. קדושת המקום – אם אכן היתה בו קדושה – גם היא לא מנעה אז את השכרת השטח לממשל המנדט לשם הקמת מחסן המכס. והיא לא מנעה מהווקף לבנות בניינים להשכרה על השטח שפונה.

בחלוף הזמן נהפך מבנה שכבר היה בשטח לסניף של טיפת חלב ולמעון לדרי רחוב. רק כשנחשפו שרידי עצמות לא מוכרים בשנת 2018, בחפירות שנעשו מטעם עיריית תל אביב יפו, נשמעה טענה בדבר קדושת המקום. כל המסמכים על אודות המגרש שמורים בתיקי ממשלת המנדט בארכיון המדינה, ומי שינבור בתיקים האלה יגלה שלא מדובר במקרה יחיד: סביב יפו העתיקה קברים נחשפים בכל פינה ואתר, שכן מדובר בעיר בת אלפי שנים.

עם זאת חובה לנהוג כבוד בשרידים הנחשפים לפרקים, ובמקרה שעומד כיום על הפרק ראוי שהווקף יפעל באופן שבו פעלו קודמיו בשנות השלושים – היינו יעביר את שרידי העצמות ויטמנם לצד העצמות שנחשפו בעבר. ובמקום שנחשפו בו השרידים לשם הקמתו המחודשת של המעון לדרי הרחוב, ראוי להציב שלט שיציין את תולדות בית הקברות, שהיה חלק בלתי נפרד ממפת העיר במשך דורות.

אגב אורחא: בתקופת המנדט הבריטי, גם בתי קברות נוצריים התבקשו להעביר את השרידים לאתרי קבורה חדשים.

הכותב הוא חוקר העיר יפו ומוסמך ללימודי ישראל

מדריכי הסיורים ביפו מצביעים על ‘רציף העלייה השנייה’ הסמוך למועדון ‘אריאנה’ לשעבר, כמקום בתי הבושת של יפו בראשית המאה העשרים. הם מצטטים את סיפורו של נחום גוטמן בספרו ‘בין חולות וכחול שמים’, ובו תיאור צבעוני של הנשים בריאות הבשר הנודפות ריח בושם, שספקו את שירותיהן לחיילים בריטים המגהקים בריח בירה. [י. ינון. “סביב כיכר השעון”. עמ' 159]. גוטמן תיאר את הנשים הניצבות בפתח בתיהן בציור אקוורל משנת 1926. זיהוי מקום הרובע בספר ‘מסביב לכיכר השעון’ התבסס על זיכרונות איתן בלקינד שתיאר את הדרך היורדת מכיכר העיר אל הים ואל בתי הזונות. בחינת תוואי הדרך וציור גוטמן מלמדים כי הזיהוי שגוי, וכי בתי הבושת לא היו סמוך למועדון הלילה, אלא דווקא בבית ששימש כבית החולים היהודי הראשון. מציור גוטמן ניתן להבין כי הוא מתאר את מראה מדרון רובע אירשיד אל חוף הים מכיוון צפון לדרום. ניתן להבחין בנשים המתרחצות, ואכן החוף שימש לרחצה. בפינה הימנית של הציור מופיע רמז למדרון העיר העתיקה. התחקות אחר תיאור הדרך בזיכרונות בלקינד, וצילומי חוף אירשיד, מוליכה אל בתי הבושת.

המקום בו ניצב היום מועדון אריאנה לשעבר והכביש היורד לנמל שינו את פניהם בנובמבר 1933, כשעיריית יפו סללה את דרך הגישה הצפונית לנמל והרסה את הבתים העתיקים שהיו במקום. בין השאר נהרס גם חאן העיר העתיק שנבנה בידי מושל יפו מוחמד אגא אבו-מחמוד המכונה “אבו-נבוט”, בראשית המאה התשע-עשרה. גם הבניינים במורד הרחוב נהרסו כדי להקים את קיר הים החדש התומך את הכביש המוביל לנמל. רובע בתי הבושת לא היה ברחוב זה, אלא ברובע אירשיד מצפון לכיכר השעון. הבית השמאלי בציור גוטמן מרמז על מיקום בתי הפרוצות. נראים בו שני גרמי מדרגות המובילים לדלת הכניסה של הבית. סקירת חוף רובע אירשיד בצילומים מתקופות שונות, מלמדת כי רק בית אחד תואם את מראה הבית והמקום בציור גוטמן; הבית ששימש כבית החולים היהודי הראשון ‘שער ציון’, שעבר מהמקום בשנת 1899 למקומו החדש בשכונת ‘יפה נוף’ בצפון רובע מנשייה. הבית צויר בידי אליהו שייד, [“יפו בראי הימים”. מוזיאון הארץ תל-אביב. עמ' 204]. נציג הברון רוטשילד, צייר מחונן שסיפורי נאפופיו הילכו במושבות הברון.

כשעזב בית החולים את המקום, השכיר בעליו אגא יוסוף את המקום להלל אראנאוו שפתח בו את בית האורחים ‘הוטל רוסיה’ (השקפה, 27.10.1905). בשנת 1909 הוא מתפרסם בעיתון ‘חבצלת’ כ’האטל עזרא' של עזריאל ליבערמן (חבצלת, 21.5.1909). מצב הבית ששכן על קו המים הלך והדרדר במהלך השנים והפך למשכן פרוצות. אהוד בן עזר ראיין את נחום גוטמן ושמע ממנו על נסיבות ציור בית הזונות; כשהגיעו חיילי הגדוד העברי מאימונים במצרים, הוא וקורפורל לוי שקולניק (אשכול) הוצבו לשמור על בית הזונות במנשייה, שבחזיתו השתרך תור של חיילים בריטים ואוסטרלים מגהקים מבירה. שקולניק עיין בספרוני ספרות קלסית, ואילו הוא צייר את מראה הבית. לדבריו, המדאם בעלת הבית הייתה יהודייה כשרה רחבת ירכיים שנהגה כל הזמן למלמל: “אם ירצה השם”. הבנות לא היו יהודיות, אלא תורכיות וערביות (אהוד בן עזר, ‘על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של גוטמן’, עמ' 7).

רוב בתי רובע אירשיד ומנשייה נהרסו בשנות השמונים בידי עיריית תל-אביב כדי לפנות מקום לפארק ולטיילת החוף. רובע בתי הבושת של יפו טמון היום מתחת למסעדת ‘גולדמן בחצר’ ומגרש החניה הסמוך לה, ואילו הפוסעים על הטיילת בחזית מועדון ‘אריאנה’ לשעבר, צועדים על מקום חאן העיר של יפו בשלהי התקופה העות’מנית.

בית החולים ‘שער ציון’ הראשון בציורי שייד וגוטמן על חוף אירשיד 1942

“רבת מעשים טובים ומרבה גמילות חסדים”

150 שנה לבית הספר “טביטא” ביפו

ב– 21 במאי 2011 מלאו 100 שנה למותה של ג’יין ווקר ארנוט ( Jane Walker-Arnott ), מייסדת בית הספר “טביתא” ביפו, הפועל עד היום ברחוב יפת 21 בחסות הכנסייה הסקוטית. ב־16 במרץ 2013 יחגוג בית הספר 150 שנה להיווסדו. רק מעט נכתב על האישה שהקימה את המוסד החינוכי המודרני הראשון ביפו, שבו התחנכו נוצרים, מוסלמים ויהודים, ושהקדישה לו את חייה.

הקמת בית הספר “טביתא”

ג’יין ווקר ארנוט נולדה בשנת 1834 בעיירה קינרוס (Kinross) שבסקוטלנד. אביה, ג’ורג ווקר ארנוט, שימש פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת גלזגו. היא הגיעה בפעם הראשונה ליפו בשנת 1853 והתגוררה במשך שנתיים בביתם של הכומר וויליאם קרוז, שליח האגודה הנוצרית המיסיונרית ( C.M.S.), ורעייתו מריה. היא שימשה מורה לבנותיהם, למדה להכיר את תושבי יפו ואת אורחות חייהם ואף למדה מעט מילים בערבית. מתוך כך הבחינה בצורך במוסד לחינוכם של ילדי יפו, ובעיקר הילדות.

בשנת 1860 פרצו בדמשק מהומות דמים ובמהלכן נרצחו נוצרים רבים. עקב המתיחות נאלצה ג’יין לעבור לקהיר, שם שימשה מנהלת בית הספר של מרי ווטלי. בשנת 1863 הוזמנה אל בני הזוג הגרמני מצלר, שניהלו ביפו בית חולים קטן במימון הברון פון אוסטינוב. הם שמעו על רצונה לעסוק בחינוך ילדי יפו ועל כישרונה כמורה. ב־16 במרץ 1863 פתחה ווקר ארנוט את בית ספרה בחדר קטן בביתה, עם 14 תלמידות בנות כל הדתות. לבית הספר קראה “טביתא”, בעקבות המתואר בברית החדשה: “ביפו היתה תלמידה ושמה טביתא, כלומר צביה, והיא רבת מעשים טובים ומרבה בגמילות חסדים”; אותה טביתא חלתה ונפטרה, אך הוחזרה לחיים בידי פטרוס (מעשי השליחים ט', 41 - 37). על נסיבות פתיחת בית הספר כתבה ווקר־ארנוט:

באותם ימים ראשונים לא היה מי שיסייע לי, והייתי חייבת ללמד את הילדות בעצמי כמיטב יכולתי, מאחר שהייתי רק מתחילה בשפה הערבית, הייתי חייבת להכין את השיעורים יום אחר יום, ולאחר מכן להעבירם לתלמידות. […] יש לי זיכרונות רבים ונעימים מאותם ימים ראשונים של עבודתי, ומהחברים שהייתי קשורה אליהם, שחייהם היו פשוטים ופרימיטיביים כפי שחיינו באותם ימים.

ג’יין ווקר-אנרוט, מייסדת בית הספר “טביטא” ביפו

בקיץ באותה שנה כבר גדל מספר התלמידות ל־50, והחדר הורחב. ווקר ארנוט ביקשה להקים גם פנימייה, אך בשנת 1869 עזבו הזוג מצלר לרוסיה והשאירו אותה ללא סיוע כספי. באותה שנה נפתחה תעלת סואץ בנוכחות בני מלוכה מאירופה, והמזרח התיכון התחזק כיעד מועדף לתיירות. אוכלוסיית יפו גדלה במהירות, ואת נמלה פקדו תיירים רבים. ב־15 במרץ 1869 הגיע סוכן הנסיעות תומס קוק לבית הספר עם קבוצת תיירים, שהיו הראשונים לרשום את רשמיהם בספר המבקרים. ידידות הדוקה נרקמה בין סוכן הנסיעות מלונדון למורה מיפו. על נסיבות פגישתם כתב קוק:

בשנת 1868 מצאתי את בית ספרה של מיס ארנוט בקומה השנייה של בית מגורים. החדר הורחב על ידה, אבל לא ענה לתכניותיה הגדולות ולשאיפותיה. היה לי הכבוד לסייע לה בהבטחת מקום מצוין בו נמצא היום בית ספרה המכובד, ואשר את אבן הפינה שלו נבחרתי להניח ב־13 במרץ 1875. הוגש לי אז מגש עם פרחים יפים, ובמרכזו כף טייחים מכסף עם הקדשה. על אבן הפינה סופר שהובאה מביתו של שמעון הבורסקאי [שבו שהה פטרוס].

בית חדש וביקורי תיירים

בקיץ 1874, עקב מצב התברואה הירוד, פרצו מחלות בסמטאות יפו. הצפיפות בחדר הלימוד של בית הספר טביתא גדלה, ולכן ווקר ארנוט החלה לתכנן בניית בניין חדש לבית ספר ופנימייה, מחוץ לחומת העיר. נודע לה על חלקה בבעלות אנגלי, המוצעת למכירה סמוך לבית הקברות האנגליקני. היא כתבה לידידה תומס קוק וביקשה את עזרתו, ומכיוון ששהה אז בארצות הברית היה זה בנו שרכש את החלקה. תומס קוק כתב לג’יין וסיפר על הרכישה, ולמכתבו צירף גם 50 ליש"ט כתרומה.

העברת הבעלות הצריכה את אישור השלטונות העות’מאניים. קונסטנטין עזאר וחיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו, סייעו בקבלת האישורים למרות הקשיים שהערים המושל. בחודש מרץ 1875 הגיע תומס קוק ליפו והניח את אבן הפינה לבניין החדש, כפי שתיאר לעיל. קוק הביא עמו תרומות שאסף מידידיו בלונדון והוסיף 45 ליש"ט, מחצית הסכום שקיבל באותו יום תמורת מכירת בית בבית לחם – בית שהועבר אליו בהוראת מושל ירושלים, כפיצוי על שוד קבוצת התיירים שהוביל בסיורו הראשון בארץ.

3,275 ליש“ט נדרשו להקמת בניין בית הספר החדש. הסכום נאסף בידי קבוצת ידידי בית הספר בסקוטלנד ובאנגליה. סופר כי מושל יפו העביר אבנים שפורקו מחומת העיר, שכבר לא שימשה להגנה, כדי לסייע בהקמת הבית. ב־1 בנובמבר 1875 עברו ג’יין ווקר ארנוט ו - 20 תלמידותיה לבניין החדש, שהיה בין הראשונים שנבנו מחוץ לחומה. הבית המרווח על גבעת עג’מי השקיף על סמטאות יפו הצפופות, וסביבו ניטע גן יפה. במרכז הבניין היה חלל התכנסות גדול וסביבו כיתות הלימוד, בקומה השנייה היו חדרים למגורי הסגל ואולם גדול לפנימיית הילדות. חדר בית הספר הישן בתוך יפו המשיך לשמש ללימודי יום. בשנת 1878 גדל מספר הילדות בפנימיית טביתא ל־60, למוסד הצטרפה אמילי, אחותה של ג’יין, ששימשה עד אז מורה יחידה. באוקטובר 1878 הצטרפה גם ביאטריס מנגן, כדי לסייע בלימוד תפירה ורקמה לנשות יפו. היא פתחה כיתות לימוד עבור כ־80 נשים נוצריות, מוסלמיות ויהודיות, שאותן לימדה את מלאכת התחרה. הנשים קיבלו תשלום עבור עבודות הרקמה שביצעו, ואלו נמכרו לתיירים ואף לתומכים בבריטניה. במהלך הלימודים המקצועיים הוקראו גם סיפורי התנ”ך והברית החדשה. תלמידות בשעור רקמה, 1925 (הארכיון הציוני המרכזי)

לצורך השגת סיוע כספי נהגה ווקר ארנוט להפליג מדי פעם לאנגליה ולסקוטלנד, שם הקימה ארגון ידידים שהתחייבו לתרום 10 ליש"ט להחזקתה של כל ילדה בפנימייה. תומס קוק עצמו התחייב לתמוך בשש ילדות, ומשפחתו המשיכה בכך גם לאחר מותו. קבוצות נשים בערים אדינבורו, גלזגו ודובר שלחו לבית הספר בגדים שנתפרו ונאספו על ידן. בשנת 1876 נשלח הכומר לנגלי הול ליפו, כשליח האגודה הנוצרית המיסיונרית, וגם הוא סייע במימון הפנימייה ובית הספר. קבוצות תיירים שהגיעו ארצה נהגו לבקר במוסד, הוסיפו את רשמיהן בספר המבקרים וסייעו גם הן בתרומות.

דרשה דתית או טיפול רפואי?

נוסף לעבודתה כמורה לרקמה, החלה הגברת מנגן גם בעבודה רפואית ביפו. היא נעזרה ברופא ד“ר גורייב מבית הספר האמריקני בביירות, והשתלמה כאחות. בשנת 1882 הקימה בית חולים ובו 18 מיטות – לימים, “בית החולים האנגלי” (כיום “הבית הסקוטי” ברח' יפת 52). בעבודתה הרפואית סייעה קונסטנס ניוטון, שלקחה על עצמה את ניהול בית החולים לאחר מותה של מנגן בשנת 1885. בית החולים השתייך לאגודה הנוצרית המיסיונרית והעניק שירותים רפואיים לנוצרים, למוסלמים וליהודים מכל רחבי הארץ. לפני מתן הטיפול, הוקראו לחולים קטעים מהברית החדשה בערבית. אנה ספאפורד מהמושבה האמריקנית בירושלים הגיעה יום אחד לביקור בבית החולים עם רולה פלויד, סוכנו של תומס קוק ביפו. בראותה את החולים והפצועים ממתינים בקוצר רוח לסיומה של הדרשה הארוכה, היא כתבה בציניות לבעלה: “ישו היה מטפל בסובלים עם ידיו העדינות, עם מילים מנחמות, ואילו את הדרשות היה משאיר לרוח הקודש”. צוות בית החולים האנגלי היה מעביר יתומים אל פנימיית טביתא, ותלמידות בית הספר היו מגיעות כדי לשיר בפני החולים ולשמח אותם. ניוטון נפטרה בשנת 1903, ובצוואתה הורישה 200 ליש”ט לבית הספר.

בית הספר הישן בתוך יפו המשיך לפעול עד שנת 1884, ועבר למיקום חדש בו למדו כ־100 תלמידות ותלמידים. כיתות נוספות הוקמו בעיר, ובשנת 1890 נפתח בית ספר נוסף בחלקה הצפוני של העיר, ומספר התלמידים גדל ל־200. שניים מהמורים היו ערבים, וארבעה נוספים היו אנגלים. התלמידות הבוגרות, שהיו מועמדות להוראה, סייעו למורים בעבודתם. בתחילה התקיימו הלימודים בפנימייה ללא תשלום, אך החל בשנת 1886 התבקשה השתתפות ההורים בעלי האמצעים והפנימייה שופצה. באותה שנה החלו השלטונות העות’מאניים להצר את צעדיו של בית הספר ופרסמו תקנות האוסרות על ילדים מוסלמים ללמוד בבתי ספר נוצרים (שנדרשו גם לרישוי מיוחד). משרד החוץ הבריטי התערב, ובסופו של דבר התאפשר לבית הספר טביתא להמשיך ולפעול.

ב־16 במרץ 1888 חגג בית הספר 25 שנה להקמתו. 600 אורחים הגיעו לטקס, ובהם תומס קוק – שהגיע במיוחד לאירוע ושלח עוגה מיוחדת מלונדון. קוק המשיך לסייע לפנימייה ולבית הספר עד מותו בשנת 1892; חברת הנסיעות שהקים המשיכה לתמוך בפנימייה עד שנת 1918. בשנת 1893 הורחבה הפעילות ביפו בקרב המבוגרים. ווקר ארנוט פתחה כיתות לימוד לספנים ולסבלים בנמל, ללמדם קרוא וכתוב. עשרות אנשים היו מגיעים בכל ערב שבת לשיעורים, שומעים את סיפורי הברית החדשה ומפקידים חלק משכרם כדי לחסוך לקניית בית. הוקמו קבוצות נשים שעסקו ברקמת תחרה לשיווק וקיבלו תשלום עבור המפות והתיקים שנשלחו לאנגליה ולסקוטלנד, ונמכרו על ידי קבוצת ידידות בית הספר בערבי התרמה למוסד. בשנת 1902 הורחבה תעשיית התחרה גם לערים נוספות, ובשנת 1909 היו רשומות בלוד, ברמלה, בירושלים ובעזה 500 (!) נשים שעסקו בעבודה זו.

תרגילי התעמלות בבית הספר “טביטא” ביפו, 1900 בקירוב

מבנה בית הספר “טביטא”, 1900 בקירוב

הדרך עוד נמשכת

ב-21 במאי 1911, לאחר 48 שנות פעילות ביפו, הלכה ג’יין ווקר ארנוט לעולמה. היא נקברה בבית הקברות האנגליקני הצמוד לבית ספרה, ואת ארונה ליוו כ־3,000 נוצרים, מוסלמים ויהודים. תרומות רבות נאספו להקמת מצבת הגרניט על קברה, והיתרה אף הספיקה להקמת בניין חדש עבור בית ספר יומי בצמוד לבניין הפנימייה. בהתאם לצוואתה, הועברו נכסי בית הספר לרשות הכנסייה הסקוטית. מנהלת חדשה, מדלין סטיבנס, הגיעה מאנגליה, ובשנת 1913 נבנה בניין חדש למגורי סגל בית הספר (רח' יפת 55) מול בית החולים האנגלי הניצב בהמשך הרחוב.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נעזב המוסד, והצוות עזב את הארץ. מבנה בית הספר שימש מפקדה לצבא העות’מאני, ולאחר הכיבוש הבריטי היה למטה הצי. באוקטובר 1919 חידש בית הספר את פעילותו. כיום (2013) לומדים בו 329 תלמידים מ-37 לאומים, בני 5 עד 18, ובהם גם ילדי דיפלומטים ותלמידים יהודים מרחבי גוש דן. הוא מנוהל בידי הכנסייה הסקוטית והלימודים מתנהלים בשפה האנגלית, אך חוגגים בו את חגי כל הדתות – כולל חגי ישראל. ב-16 במרץ 2013 ייערך בבית הספר טביתא כינוס חגיגי, במלאות 150 שנה למוסד החינוכי הנוצרי הוותיק הפעיל עד היום.

“תרומתו” של סדאם חוסיין

במהלך השנים שופץ מבנה בית הספר פעמים רבות, וקירותיו נצבעו וטויחו. לקראת מלחמת המפרץ (1991) הודבקו על הקירות יריעות פוליאתילן לצורך איטום כנגד התקפת גזים. כשאלה הוסרו, קולפו איתן גם שכבות צבע ישנות, ולמרבה ההפתעה נחשפו בחזית אולם הספרייה פסוקים מהברית החדשה. בשיפוצים יסודיים שנערכו ב-1996 נחשפו פסוקים באנגלית מעל דלת הכניסה הראשית ומעל הקשתות המעטרות את המבואה. מעל דלתות העץ הרחבות נכתב הפסוק ששימש נר לרגלה של ג’ין ווקר ארנוט: “דברך אמת” (יוחנן יז, 17); על קשתות האבן בחזית האולם נכתב הפסוק מתהלים כח: “יְהוָה עֻזִּי וּמָגִנִי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי”,

ומעל הכניסה לחדר האוכל: “יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר”.

פסוק מתהילים באולם הכניסה, נחשף במקרה בשנת 1996

מבנה בית הבפר “טביטא”, 2012

המנהל והתלמידים ביום השנה ה- 100 למות ווקר-ארנוט (2011)

לעיון נוסף:

1. ת' קוק, מכתב לחגיגות 25 שנה לבית הבפר “טביטא”, לונדון 1888, ארכיון חברת “תומס קוק”.

2. I. Goodwin, May You Live to Be 120! The Story of Tabeetha School, Jaffa 1863–1983, Edinburgh 2000

המצור שבנה את תל אביב

נחום גוטמן, איור לשיר “על שפת הים” מאת אנדה עמיר פינקרפלד (באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות)

הסכם לא ידוע לרכישת מגרשי “אחוזת בית”

על קורות הקמת “אחוזת בית”, גרעינהּ של תל אביב, כבר נכתב רבות. לפני חודשים ספורים התגלה במקרה הסכם משפטי בשפה הערבית, בתוך תיק בארכיון הציוני שעניינו “שכירת דירות ביפו בידי יהודים ל־18 שנים”. מאחר שהמסמך נחתם בדצמבר 1909, הופתעתי למצוא עליו את שמותיהם של מאיר דיזנגוף, ד“ר מטמן-כהן ואחרים ממייסדי “אחוזת בית”: האם מנהיגי האגודה שכרו נכסים ביפו חודשים אחדים לאחר שהחליטו להקים את שכונתם החדשה, שביקשה להפנות את גבה ליפו? לאחר הפענוח, התברר שמדובר בחוזה בין 45 חברי “אחוזת בית” ובין בנק אפ”ק. ההסכם, שאושר בבית הדין השרעי ביפו ביום 25 בדצמבר 1909, חותם את מסכת המאבקים בעת רכישת המגרשים לבתיה הראשונים של “אחוזת בית”.

גלגולי הבעלות על הקרקע

בקונגרס הציוני השמיני שהתכנס בהאג בינואר 1908, אושרה הלוואה של 250,000 פרנק לאגודת “אחוזת בית”. בצד בקשת המימון, החלו 60 חברי האגודה לחפש קרקע למימוש חזונם. הם בחרו באדמת “כרם ג’באלי”, שהייתה בבעלותם של סוחרי הקרקעות הירושלמים דוד שלזינגר, אהרון זליג אטינגר וישראל מרדכי טננבוים. ב־15 במרץ 1908 נחתם ההסכם עם חברי האגודה לרכישת הקרקע. המוכרים התחייבו להסדיר את מעמד הקרקע, לאשר את גבולותיה בידי מהנדס עיריית יפו, ולהשיג 60 “רוכסיות” (רישיונות בנייה). הם התחייבו לסיים את ההליכים בתוך תשעה חודשים. כיוון שבפועל רכישת הקרקע מבעליה המקוריים טרם הסתיימה סופית, שמרו המוכרים על זכותם לבטל את ההסכם במשך חודש ימים, והפקידו שטר ערבות בבנק אפ“ק. בספטמבר 1908 נרשמה הקרקע על שמם של דוד ילין וד”ר אהרון מאיר מזי“א, שהיו בעלי אזרחות עות’מאנית. כעבור חודשים מעטים הועברה על שם יעקובוס קאן, ממנהלי “בנק אוצר ההתיישבות היהודית” בלונדון, שהעמיד את המימון לעסקה. זלמן דוד לבונטין, מנהל בנק אפ”ק ביפו, מונה מיופה הכוח לטפל בהעברת המגרשים לרוכשים.

ועד אגודת “אחוזת בית” אמור היה להשלים את התשלום רק עם סיום כל התחייבויות המוכרים. אליהו ספיר, סגנו של לבונטין בבנק אפ“ק, הזהיר שיש לנקוט זהירות בשל ההליך המורכב של רכישת קרקע תחת החוק העות’מאני. למרות אזהרותיו, הועברה מלוא התמורה למוכרים בטרם הסתיימו ההליכים הנדרשים. העלילה נסתבכה: זלינגר ואטינגר מכרו את זכותם בקרקע למיכל לייב כ”ץ, והמתווכים בעסקה המקורית תבעו אותם לדין תורה על הלנת דמי התיווך; שכנים ערבים טענו לבעלות על הקרקע והסדרת הגבולות התעכבה; והתברר שהסוחרים מכרו חלקים מהאדמה לשני יהודים נוספים, שהעלו אף הם דרישות. כיוון שכך, בנק אפ"ק סירב להעניק הלוואות לחברי האגודה - אלפי פרנקים שנדרשו להם לצורך בניית בתיהם, ושהקצאתם כבר אושרה בקונגרס הציוני.

בצהרי היום - מצור בבנק

המוכרים, טננבוים וכ“ץ, קיבלו ארכה נוספת להשלמת ההליכים, אך המשיכו להעלות טענות ודרישות. במהלך שנת 1909 המשיכו לגרור את רגליהם ועוררו את זעמם של חברי האגודה, שהשתוקקו להתחיל בבנייה. לבסוף נקטו החברים צעד דרמטי, שתואר כעבור רבע מאה בידי חבר האגודה מנחם גילוץ. בבוקר ה־24 בדצמבר 1909 נודע לחברים שמרדכי טננבוים ומיכל כ”ץ הגיעו ליפו, וכי כ"ץ מתגורר במלון קמיניץ. הם לא היססו:

זה היה יום יפה ובהיר, אחד הימים בתחילת החורף, אחרי ימי גשם, אז השמש מלטפת את האיש ואינה צורבת. ביום כזה התאספו רוב חברי אחוזת בית, בשעה אחת עשרה בערך לפני הצהריים, למלון קמיניץ. שם התאכסן כ“ץ ובקשנו אותו שילך אתנו לאפ”ק לגמור את מסירת האדמה של חברת אחוזת בית. מתחילה סרב ללכת. הוא אמר שהוא קודח ושכב במיטה. אבל אחרי שאנחנו הודענו לו שהננו מוכנים לקחת אותו עם המיטה לאפ“ק, קם והלך אתנו. הגענו לאפ”ק ושם כבר היה טננבויים, ועוד פעם התחיל העסק כ“ץ־טננבויים. כל אחד מאשים את השני, כ”ץ אומר בכלל שיחזירו לו חמשת אלפים פרנק, ואז יסתלק מכל העסק (“אפ”ק במצור", דאר היום, 7.9.1939).

לדברי גילוץ, לבונטין וספיר חייכו למראה המריבה, ספיר אמר לחברי האגודה שאין להם להלין אלא על עצמם, מאחר שחרף הזהרותיו¹ מסרו את העניין לטיפול אנשים בלתי מנוסים. השניים הודיעו לחברי האגודה שהבנק נסגר והם מתכוננים לצאת לארוחת הצהריים. החברים סירבו לאפשר להם לצאת, ואף סירבו לצאת מהבנק גם כשהגיע מועד סגירתו בשעה ארבע. הם טענו שחובת הבנק לסייע להם, והודיעו כי לא יעזבו עד שתוסדר הפרשה. המנהלים השיבו שאינם אלא נאמנים על הקרקע מטעמו של קאן. לאחר האיום ש“הננו נכונים גם ללון בבנק, לערוך ‘משמר’, ולהלין גם את המנהל וסגנו בבנק”, נעתרו לבונטין וספיר. “באין ברירה נכנסו גם המנהל וסגנו לתוך המשא ומתן עם המוכרים הללו. מכיוון שראו [המוכרים] שהנהלת אפ”ק נוטה לצדנו, לא עמדו עוד באותה התקיפות נגדנו".

קרוב לחצות נגמר המשא ומתן, ואז הוזמן נוטריון עות’מאני לניסוח ההסכם. “בשתיים אחרי חצות”, סיפר גילוץ, “אחרי ישיבה ומצור על האפ”ק במשך ארבע עשרה שעות, יצאנו את האפ“ק והניצחון לצדנו. גשם ברכה קדם אותנו בדרך […] אבל אנחנו כאילו לא הרגשנו בגשם הזה. הניצחון מילא את כל חדרי ליבנו ולפני עיני רוחנו רחפה תל-אביב העתידה”. אלא שגם אז לא נסתיימה הפרשה. במעמד החתימה בחצות הליל נכחו 35 חברים בלבד. למחרת חתמו עשרה נוספים, בהם דיזנגוף ומטמן-כהן, על הסכם דומה, ושני ההסכמים אושרו כדין בבית המשפט ביפו. להלן קטעים מההסכם (תרגום: פרופ' אלעאי אלון):

הסכם שנחתם בין חברי אגודת “אחוזת בית” ובנק אפ"ק, במשרדי הבנק בדרך עג’מי [היום רח' יפת 18]

א. הופיעו בפני, חסן פהמי אל-ח’אלדי, עורך הרישומים של בית משפט יפו, קדיש סילמן, ומשה אהרן כהנה, וישראל ויינשיין, ויצחק אריה אליהבזון, ושרה צדיקוף, ושמואל תאג’ר, ומשה כהן, ומאיר דיזנהוף, וחיים הררי, וד“ר מטמן כהן, המהווים קבוצה שניה. […] ובנוכחות חואג’ה אליהו ספיר הגרמני ויעקב שלוש הצרפתי […] בתפקידם כבאי הכוח מטעם חברת אנגלו פלסטינה בע”מ (אפ"ק) ביפו, המייצגת את מר יעקובס קאן על סמך הוכחה משפטית מיום 29 לרמצ’אן 1227, והם הקבוצה הראשונה. ובראשית, קדיש סילמן יהודה שכר לשם מגורים את הבניין הרשום בפנקס כמספר 17 […] ומאיר דיזנהוף שכר את הבניין הרשום בפנקס כמספר 42 […] וד"ר מטמן כהן שכר את הבניין הרשום בפנקס כמספר 5/68, שגבולותיהם ידועים ומצויים במקום הידוע ככרם אל-ג’באלי אלמלכ, והנמצא בקרבת מסילת הברזל, והמאוששים בעדות המפה.

ב. מצד שני חואג’ה יעקב בליסטאן הציג את עצמו כבא כוחה של הקבוצה הראשונה שהוא שילם את דמי השכירות של כל אחד מהבתים הנ"ל בסך 360 פרנק ושמונים סנטים וזאת, לתקופה של 18 שנה החל מתאריך האחד לינואר 1910 […] ושכל הבתים הללו נשכרו למגורים בלבד.

[..]

ה. אם השוכר חידש בבית ששכר או בגן שבו הוא חי, או בצע בו ייפוי, ייחשב הדבר להתנדבות מצדו, ולא יהיה זכאי לדרוש מהקבוצה הראשונה לפצות אותו על ההוצאות שהוציא על הבניין הזה או על ייפויו, בין אם הוא גדול או קטן, כשם שאין זו זכותו להגביה את מה שבנה, אם בנה.

והתקנתי את השטר הזה והוא נקרא בנוכחותם ובנוכחות השוכר, יצחק אפנדי המתורגמן עם שני עדי המצב יהושע אפנדי בן חיים ומשה אפנדי בן יצחק תסלון שגרים בעיר יפו [זהות השלושה לא ידועה] ואני חותם עליו בעטי ונתתי להם ההעתק נאמן למקור ביום החמישי שחל ב־25 לחדש ד’ו אל־חג’ה שנת 27 שתואם ליום העשרים וחמישה לדצמבר שנת 1909.

בנק אפ"ק ביפו 1904 (ארכיון יד בן-צבי)

מפת מגרשי “אחוזת בית” (באדיבות שולה וידריך)

“מתהום ארעא עד רום רקיע”

שמות השוכרים ומספרי המגרשים מפורטים גם במפה שצורפה להסכם, ועליה תאריך המדידה 20.12.1909. העתקי המפה פורסמו בעבר, אך המפה המקורית טרם אותרה. עוד פורטו סדר התשלומים, קנס פיגורים של שמונה אחוזים, התנאים להעברת השכירות לאחרים ועוד. חברי “אחוזת בית” חתמו עוד קודם לכן על ערבות הדדית, כך שאם אחד החברים לא יעמוד בתנאי ההחזר, רשאי היה הבנק לתבוע אותו משאר החברים. לחוזה המסכם קדמו שני מסמכים שנתן הבנק לרוכשי המגרשים. לאחר שהרוכש הפקיד את דמי הקדימה בחשבון “אחוזת בית”, קיבל מלבונטין מסמך שכותרתו “תעודה”. נרשמו בה מספר המגרש וגבולותיו, ונאמר שהמגרש שייך לקונה “לקנין עולם לו ולבאי כוחו, מתהום ארעא עד רום רקיע”. אולם על גב התעודה חתם הרוכש על התחייבות הסותרת במתמיה את נוסח אישור הרכישה, הקובעת כי “כל זכות שיש לי בחלק הקרקע הנזכר מעבר לדף זה, מכרתי מרצוני הטוב למר יעקובס קאנו מהאג ע”י המורשה שלו מר ז.ד. לבונטין מיפו; ואין לי שום זכות וייפוי כוח בנחלה הזאת ולא שום ערעור וטענה עליה, לא אני ולא באי כוחי".

חוזה הרכישה החתום ל“אחוזת בית” – “מגדלינו ממריאים, עיר פורחת האווירה” (נ.אלתרמן, “סרסור”)

בהסכם שני, שכותרתו “התקשרות”, התחייב הקונה לבנות בית עבור יעקובוס קאן בתקופה קצובה של שלושה חודשים, ובעלות מוסכמת של 4,200 פרנק. את המימון לבנייה מעניק מיופה הכוח (בנק אפ"ק) בהתאם להתקדמות העבודה, הרוכש התחייב לספק את כל החומרים, לשאת בכל ההוצאות ולא לפנות לבעלים בתביעות נוספות. שני ההסכמים היו, ככל הנראה, הדרך להתגבר על האיסור העות’מאני למכור קרקעות לחסרי נתינות עות’מאנית.

ההסכם שנחתם במשרד הבנק חתם את המסכת הארוכה של רכישת מגרשי “אחוזת בית”, והקמת השכונה החדשה יצאה לדרכה. בין 60 חברי האגודה היו גם כאלה שלא נזקקו להלוואה מהבנק, וכבר החלו בבנייה, ולכן לא נדרשו לחתום על ההסכם. שמות כל מייסדי “אחוזת בית” חרותים על לוח הזיכרון בחזית בית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד, אולם שם אחד נפקד - שרה אלפי חתמה על הסכם הרכישה הראשון, אך זהותה אינה ידועה.

תודה לפרופ' אלעאי אלון, לפרופ' גדעון ביגר, לגב' שולה וידריך ולאור אלכסנדרוביץ על הסיוע.

לעיון נוסף

1. י' כץ, “חברת ‘אחוזת בית’ 1906 - 1909 – הנחת היסודות להקמת תל אביב”, קתדרה, 33 (אוקטובר 1984), עמ' 191–161

2. מ' נאור וע' לוינסון, “מי היו 66 מייסדי תל־אביב”, בתוך: תל אביב בראשיתה 1984- 1909, ירושלים 1984, עמ' 5- 31.

3. ח' פיירברג, “הגרלת המגרשים של ‘אחוזת בית’: היווצרותה של מיתולוגיה עירונית”, ישראל, 4 (2003), עמ' 83 - 107.

שערוריית “החברה הארצישראלית חירם”

“דאר היום” מול רופין וקק"ל: שחיתות או דיבה?

ארגזי תפוזים בנמל יפו(ספרית הקונגרס האמריקני) – מדוע מכרה “חירם” רק רבע מהארגזים שייבאה?

בשנת 1923 הסעירה שערורייה ציבורית את היישוב: העיתון “דאר היום”, בעריכת איתמר בן אב“י, פרסם סדרת כתבות נגד ארתור רופין שנשאה את הכותרת “אנו מאשימים!”. העיתון האשים את ד”ר רופין “במעשים של אחיזת עיניים, של בלוף, ושל מעילה פשוטה”, ואת ההנהגה הציונית – שרופין היה מראשיה – בהתעשרות על חשבון היישוב היהודי הדל והסובל. בעוד “המון העולים מתלבט ומתחבט בשביל ריווח של עשרה גרוש ביום”, טען בן אב“י, בוזבזו מאות אלפי לירות על תכניות ומפעלים שהגה ד”ר רופין, שאינם אלא אחיזת עיניים. יתרה מזאת, לדברי העיתון "אין בין העסקנים כאלה היכולים לבוא ולהוכיח ולייסר מבלי שיוכלו לענות להם ‘טול קורה מבין עיניך’ ".

מחסני חברת “חירם” בעת בניית בית החרושת “מספָּרו” (בקדמת התמונה)

חברת חירם, “העורבים” והשלל

הכתבה הרביעית בסדרה על “ד”ר רופין ועסקי קרן הקימת" פורסמה ב־4 בנובמבר 1923. במרכזה הייתה פרשת החברה “חירם”. בסוף שנת 1920 נאספו בקופות הציוניות בארצות הגולה סכומים נכבדים למען הקרן הקימת, חלקם במטבעות שערכם נמוך (מרקים גרמניים ולאי רומני). במקום להחליף את המטבעות ולהפסיד כסף, העדיפו ראשי התנועה הציונית לרכוש בהם מוצרים שונים – ואותם למכור ברווח בארץ ישראל. לדברי “דאר היום”:

הרעיון, חוזרים ומדגישים אנו, היה באמת מעשי, הרבה סוחרים הביאו אז סחורה מחו"ל והרויחו וגם התעשרו. אבל על ההנהלה שלנו נגזרה כנראה גזרה, ששום דבר לא יעשה על ידה כמו שצריך להעשות, כמו שאנשים נבונים ומעשיים עושים. התחילו לקנות, וממילא מובן שהצעד הראשון היה למלאות את תאבונם של כל מיני העורבים, שמהרו אל השלל. את סדור הקניות, למרות זה שגם בגרמניה אין לנו מחסור בפקידים, מכרו לחברת “חירם” בקומסיון [עמלה] קטן של עשרה למאה [עשרה אחוז] - מלבד האחוזים בשביל המשלוח וכו'.

חברת חירם הוקמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בקופנהגן, והייתה בקשר עם ההנהלה הציונית. במאי 1920 הוקמה חברת מניות בריטית שנשאה אף היא אותו שם, והיא רכשה את “הפסיב והאקטיב” של החברה הדנית. כן רכשה את חברת “פבזנר וכהן” החיפאית, שעסקה ביבוא ויצוא סחורות ותבואה. מנהלה היה שמואל יוסף פבזנר, חתנו של אחד העם, שהיה מהנדס ויזם ופעיל ציבור – “אחד מעמודי התוך של הישוב העברי בחיפה”, כדברי מרדכי בן הלל הכהן. עם רכישת חברתו בידי חברת חירם הארצישראלית, פבזנר התמנה למנהל הסניף בחיפה.

בראשית 1921 החליטה חברת חירם המחודשת להקים סניפים באירופה וברחבי הארץ, למשל בטבריה ובצפת. הסניף היפואי רכש את החברה ליבוא עצים של ד' איז’מוזיק, חבר מועצת עיריית תל אביב. הוחלט לבנות בניין מחסנים ביפו, לצורך יבוא ארגזים לתפוזים. 200,000 ארגזים יובאו למחסן החדש ביפו, אך רק רבע מהם ( 50,000 ) נמכרו. באותן שנים החלה הבנייה המואצת בארץ, והנהלת חברת חירם סיכמה עם חברת הבונה כי כל חומרי הבנייה יירכשו דרכה. החברה הקימה סניפים בהמבורג, בלונדון ובוורשה. נוסף ליבוא חומרי הבניין, הסניף החיפאי היה סוכן של חברת אניות צרפתית שספינותיה פקדו את הארץ בכל שבועיים. החברה העסיקה 30 עובדים קבועים, ועל אלה הוסיפה עובדים זמניים.

באוגוסט 1922 נקלעה החברה לקשיים כלכליים, והודיעה לעובדיה כי החל מחודש אוקטובר יופחתו משכורותיהם בעשרה אחוזים, וייתכן שתיאלץ בהמשך לקצץ עוד בשכרם. העובדים החליטו להתארגן בהסתדרות הפקידים “כדי לעמוד על נפשם”. על אף מצבה הכלכלי והמינהלי הסבוך, הלוותה החברה באותה עת 5,750 לא"י למחלקה להתיישבות חקלאית של ההנהלה הציונית.

“במקום מנוע של רוח - רוח בלבד”

כאמור, ב־4 בנובמבר 1923 התמקד העיתון בארתור רופין “ועסקי קרן הקימת”. הכתב הגדיר זאת כ“פרשה סתומה, כמו הרבה פרשיות שבמעשי הנהלתנו, וגם כאן יש מידה גדולה של חוסר אחריות, הרבה חנופה והרבה עסקי גומלין ביחס למקורבים”. בכתבה הוזכרו רכישות הסחורות שהביאו להתמוטטות חברת חירם ולהפסד כספי ניכר לתנועה הציונית. “הקניה הראשונה היתה רהיטים [..] ממוטות־עץ, דבר זול ומכוער וגרוע מאוד”. הרהיטים נארזו ברשלנות, חלקם נשבר בדרך ארצה ויתרם אוחסנו במחסני החברה, שגבתה דמי אחסנה עבורם “במשך שנים שלמות”. קנייה נוספת הייתה של מראות, שנרכשו בכמות גדולה בגרמניה. לטענת העיתון, המראות כולן נשברו בדרך לארץ, “ומכיון שהסחורה לא הייתה שיכת לסוחר פרטי, לא דאג שום איש להבטיח את המשלוח באחריות [ביטוח]”. נותרו רק המסגרות, “אלא שבהנהלה הירושלמית לא נמצא האיש שימכור את המסגרות בתור עצי־ הסקה”. דמי אחסונן שולמו כמובן לחברת חירם.

ארתור רופין (איור: גרטה קרקאואר; ארכיון יד בן־צבי)

דיוקן ש"י פבזנר, מנהל “חירם”, בגן בנימין בחיפה

רכישה שנייה הייתה של סירים. 16,000 סירים נקנו בגרמניה, “אלא ששכחו דבר קטן. שכחו לקנות גם מכסות להסירים הללו”. הם נותרו במחסני “חירם” כשנתיים, ונמכרו רק לאחר שהגיעו גם מכסים מגרמניה, ב־350 לירות מצריות — כשישית מעלותם המקורית. לאחר מכן רכשו משאבות, אבל “משנתקבלו [בארץ ישראל] מצאו שלכל אחת ואחת מהן חסר איזה חלק”. נרכשו גם מכונות כתיבה שהיו מקולקלות, אך אלו נלקחו למשרדי ההנהלה הציונית “ולכהפ”ח [לכל הפחות] לא נתגלגלו זמן־רב בהמחסנים ולא גרמו להוצאות מיותרות". העיתון מפרט גם על יוזמתו של רופין לקנות מנוע רוח בברלין, כדי לנצל את כוח הרוח בארץ ישראל. המנוע, שעלה 2,000 לירות, נשלח בחלקים “והחתיכות נתגלגלו ימים וחודשים בירושלים וחיפה, ושום איש לא ידע בשביל מי ובשביל מה הטריחו את כל זה מגרמניה […] וכך יצא לנו במקום מנוע של רוח — רוח בלבד”. הקנייה המוצלחת היחידה הייתה מטען של עצים ברומניה, אבל העיתון מאשים כי “אין אנו מוצאים זכר לזה בחשבונות קרן הקימת!”

פרסומת לסניפי “חירם” בארץ ישראל ובאירופה (הצפירה, 20.5.1921)

המנהל פבזנר הגיב במכתב למערכת “דאר היום”. לדבריו, הוועד הפועל הציוני — ולא הקרן הקימת — הוא שהחליט לקנות את הסחורות, ומסר את המשלוח בשנת 1919 לחברת חירם הדנית. כשזו נמכרה לחברת חירם הארצישראלית, נמכר גם החוזה עם הוועד הציוני. מערכת העיתון הגיבה לכך בטענה שאם הקניות אכן נעשו רק מטעם “המומחים הציוניים”, הרי שהאשמה כבדה עוד יותר — מדוע צריך היה לשלם לחברת חירם עמלה של עשרה אחוזים? העיתון הוסיף בלגלוג כי אינו נכנס לענייני “חירם א' וחירם ב'”, משום שלא רק “האקטיב והפסיב” עברו לחברה החדשה אלא גם כל המנהלים והפקידים.

באוקטובר 1927 פורסמה הודעה בעיתון “דבר” על אסיפה של נושי חברת חירם במלון הרצליה בחיפה. ב־8 בדצמבר פרסם העיתון כתבה בשם “סופה של חברת חירם”, ובה האשמות חמורות על התנהלות החברה. על אף שהסחורות שלה לא היו משובחות ולא זולות, ראו בה אנשי ההתיישבות העובדת והקיבוצים מעין זרוע של התנועה הציונית. בין הצדדים שררו יחסי אמון, ולאחר שנפרעו שטרות שהופקדו בחברה כעירבון, לא הקפידו החקלאים על משיכת השטרות לאחר שפרעו את חובם.

כשנקלעה החברה לקשיים, ובין נושיה היה גם בנק ברקליס, הוא החל לחקור את נושא השטרות שהופקדו בידיו. התברר שהחברה השתמשה בשטרות שנפרעו ועשתה בהם שימוש חוזר. חברי מושבים שפרעו את חובם נדרשו לפתע לסלק מחדש חובות שכבר שולמו. מנהלי החברה “הסתלקו להם בחשאי, כאילו אין זה מעניינם וגם לא הואילו להודיע על כך לבעלי החובות”. לדברי העיתון: “אומרים לנו זו חברה, ומה שאסור לפרט, מותר לחברה. החוק מתיר, אבל האם אין גבוה ממנו, האם דעת הקהל אין בכוחה לאסור את אשר התיר החוק”.

"היום דאר " 4.11.1923

איתמר בן אב“י האשים את רופין גם במעשי מרמה ושחיתות בעת ששהה באיסטנבול בימי מלחמת העולם הראשונה וטיפל בכספי סיוע ששלחו יהודים מארצות הברית לקרוביהם בארץ. בן אב”י טען שמניפולציות בהמרת מטבעות הזהב לכסף עות’מאני הותירו בידי רופין הון רב, שהפך אותו לאדם אמיד עם שובו ארצה. על בן אב“י הופעלו לחצים כדי שיסתלק מההאשמות הכבדות נגד רופין. לאחר שסירב לפשרה שהוצעה “לשם התפייסות בעניין”, הוא התפטר מהעיתון באפריל 1925. רופין הגיש נגד בן אב”י תביעה על הוצאת דיבה, אולם ב־13 בינואר 1926 זיכה אותו נשיא בית המשפט המחוזי מכל אשמה. בפברואר 1929 הגישו הנושים של חברת “חירם”, באמצעות המפרק, תביעה נגד בנק ברקליס ובנק אפ"ק כדי לבטל ערבויות שנמצאו בידיהם. שני הבנקים הסכימו בסופו של דבר לשלם לנושים 14 אחוז מהחוב המגיע להם. פבזנר היה למנהל “שמן” והמשיך להיות פעיל חשוב בחיי הציבור, החינוך והמסחר בחיפה.

לעיון נוסף

ע' אלידע, ''עיתונות ‘צהובה’ מול עיתונות ‘הגונה’, הדיון על דמות העיתונות העברית בשנות ה-20",קשר, 26 (נוב' 1999), עמ' 37—48.

“פרדסים ליד יפו”, ראובן רובין, 1928 (שמן על בד: באדיבות מוזאון בית ראובן, תל אביב)

סמוך לשוק הפשפשים ביפו, במורד רחוב רבי פנחס, ניצבת באר אנטיליה ישנה ששוחזרה בעת האחרונה. מי הבאר השקו בעבר גן ופרדס (“ביארה” בערבית), שעל שטחם הוקמו בתי הדירות של מתחם “רובע יפו”. תיעוד השימור לאתר ייחס את הבאר למשפחה ארמנית ששמה תאג’יאן, ומכאן הוענק השם השגוי למקום בתיקי השימור - “ביארת תאג’יאן”. למעשה, השטח היה בבעלות משפחת ט’איאן, משפחה מרונית עתירת נכסים מביירות, שרכשה את החלקה בשלהי התקופה העות’מאנית ומכרה את הקרקע ואת הבאר למשפחת בוסט הצרפתית בראשית המאה ה־20. בסיפור הבאר של משפחות ט’איאן ובוסט משולבים פרקים מתולדות יפו החדשה ומראשית ההתיישבות הציונית בארץ.

באר ט’איאן כיום, מתחם “רובע יפו” (צילום: שמואל גילר; תכנית השחזור: אדריכל מייקל שוורץ)

עלי, באר - משפחת ט’איאן

אנטואן בשארה ט’איאן, סוחר מרוני עשיר מביירות, רכש עשרות אלפי דונמים ברחבי ארץ ישראל בעקבות פרסום חוק הקרקעות העות’מאני בשנת 1859. בין הקרקעות שרכש היו גם אדמות הכפר אומלבֶּס, שבהן חפצו יואל משה סלומון וחבריו להתיישב בשנת תרל"ח (1878). הם פנו לסגן הקונסול הבריטי ביפו, חיים אמזלק, כדי שירכוש עבורם את הקרקע מבעליה, אולם ט’איאן היה סוחר ממולח ודרש מהם תשלום מופרז; לכן העדיפו לרכוש תחילה את אדמותיו של סלים קאסאר מיפו. ט’איאן המאוכזב החל להצר את צעדיהם באמצעות אריסיו, אך שנה לאחר מכן הגיעו הצדדים לעמק השווה, ובשנת 1879 נרכשו 9,000 דונם מאדמות ט’איאן, שעליהם בנוי היום מרכז העיר פתח תקווה. בוואדי חווארת' רכש ט’איאן 31,000 דונם שעובדו בידי אריסים, ובנה בית אחוזה על גבעה נישאה במרכזו של העמק; הנחל שזרם במרכזו כונה גם “ואדי ט’איאן”.

בית ט’איאן ביפו היה בית המגורים הראשון שנבנה מחוץ לחומת העיר המזרחית, מול “השער החדש” שנפרץ ב־1869. החפיר לרגלי החומה מולא בעפר ועליו החלה בנייתם של בתי המידות על דרך עזה, שהפכה לדרך עג’מי ולבסוף לרחוב יפת. ט’איאן רכש את 12 הדונם ביפו בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. בית הקשתות הגדול, הניצב עד היום בפינת הרחוב, נראה בתצלום פנורמי שצילם פליקס בונפיס בסוף שנות ה־60, וכעבור כעשור מופיעים הבית והבאר במפת תיאודור זנדל משנת 1878. הבאר והפרדס מוזכרים במכתבה של אמילי, אחותה של ג’יין וולקר ארנוט, מייסדת ומנהלת בית הספר לנערות “טביתא” שניצב בסמוך. במכתב סיפרה על פגישתה עם טיאיאן בפרדסו בבוקר חג המולד 1877, ליד הבאר המוקפת סבך קנים ירוקים:

“רציתי לקטוף תפוז מהעץ, אך ט’איאן נתן לי ענף שלם”.

לאחר מותם של אנטואן ובנו חנא, ירש את הבית הנכד מישל. בראשית שנות ה־20 נקלע מישל לקשיים כספיים עקב שטר משכנתא שהתגלגל לידי בנק ואלירו ובנק פרוטיגר בירושלים. הוא לא עמד בהחזר ההלוואה, והבנקים דרשו את החוב. במקביל, אריסיו בוואדי חווארת' מרדו וסירבו לשלם את דמי החכירה, ונשותיהם גירשו אותו מהשטח שרכש סבו בבושת פנים. “אני אבכה לילה אחד, אך אתן תבכו כל חייכן!”, הצהיר בפני הנשים, ונשבע כי רגלו לא תדרוך עוד במקום. את הקרקע העמיד הבנק למכירה פומבית, ויהושע חנקין רכש אותה עבור קרן קימת לישראל ב־1929. לאחר מאבק משפטי ארוך עם האריסים הושלם בשנת 1933 פינוי האדמות, שעליהן הוקמו לימים יישובי עמק חפר. בית האחוזה של משפחת ט’איאן ניצב עד היום סמוך למושב ביתן אהרון וידוע בשם “בית הראשונים”; המבנה משמש מסעדה ואולם אירועים. שמו של ואדי ט’איאן, החוצה את העמק ומתנקז לנחל אלכסנדר, הוסב בשנת 1956 לנחל אביחיל (כשם המושב שהקימו יוצאי הגדודים העבריים).

הצרפתים באים - משפחת בוסט

הבית ביפו הושכר בראשית המאה ה־20 למשפחתו של הסוחר פייר מאתיה בוסט (Bost), שרכש לימים את שטח האחוזה. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה־19 הגיע מהנדס צרפתי צעיר בשם פייר בוסט לסיור במקומות הקדושים ולביקור אצל דודו הכומר ז’אן בוסט, שהיה אחראי לבניית בית החולים הצרפתי ביפו. הוא החליט להתיישב בעיר, ונשא לאישה את תרז בורייאל בת ה־16, שאף היא באה לבקר את דודתה ביפו. פייר החל את דרכו המסחרית בעסקי שמן, אך אלה לא צלחו והוא פנה לעסוק במסחר חומרי בניין וביבוא פחים ורעפים ממרסיי. הוא הקים מפעל למרצפות וסיפק את החומרים לבניית בתי המידות החדשים של יפו. מלון “הוטל דה פרנס” שבבעלותו, בדרך ירושלים (היום רחוב עולי ציון), זכה להמלצה במדריך הטיולים “בדקר” משנת 1894.

פייר רכש את ביתו של ט’איאן, ובקומת הקרקע מיקם את עסקי הבנייה שלו. הבית המטופח הפך למרכזה של הקהילה הצרפתית ביפו. הוא הרחיב את הבית והוסיף חדרים, שרוהטו ברהיטים שהובאו מצרפת. במרתף אוחסנו יינות צרפתיים משובחים. עשרה משרתים, בני כפר סמוך לרמאללה, שירתו את בני המשפחה. במהלך השנים נולדו הבן אנטואן ושלוש הבנות: מרי, לוסי והני, והם נשלחו לרכוש השכלה בצרפת. הבנות נישאו ונותרו בצרפת, ואילו אנטואן חזר ליפו לעזור לאביו. פייר נפטר בשנת 1904 ממחלת הצהבת ונקבר ביפו.

ארקדת החנויות של משפחת בוסט, כיום (צילום: שמואל גילר)

פרסומת בעיתון “הפועל הצעיר”, 1919

אנטואן ואמו המשיכו את העסקים ועשו חיל. בשנת 1914 העניק לו הממשל התורכי זיכיון לבניית נמל מודרני ביפו, בשיתוף עם קבוצה צרפתית, אך מלחמת העולם הראשונה שיבשה את התכניות. במהלך המלחמה שירת במשך שש שנים כסמל בצבא צרפת ואף נפצע בקרב ורדן. עם סיומה, חזר ליפו ושיקם את הבית והמחסנים שנהרסו במהלכה. בעת שהותו בצרפת פגש אנטואן את אנטוניה ונשא אותה לאישה. הוא הביאה ליפו, וביתם המטופח המשיך לשמש מרכז למפגשי “סווארֶה” של הקהילה הצרפתית. אנטוניה עסקה בפעילות ציבורית ושימשה נשיאת סניף הצלב האדום ביפו. אנטואן שיקם את הבאר העתיקה שהייתה ממוקמת בשולי חצרו, את הפרדס שנפגע במהלך המלחמה ואת ערוגות הוורדים ששתל אביו. משאבת גלגלי העץ, עם כדי האנטיליה שסובבו בכוחו של חמור, הוחלפה במנוע קרוסין ממפעלו של וגנר במושבה הגרמנית הסמוכה.

בשנת 1920 נולד פייר הבן, ושנתיים לאחר מכן נולדה הבת סוזן. ב־14 ביולי 1920, יום הבסטיליה, חגגו אנטואן ובני הקהילה הצרפתית ביפו. בתמונה החגיגית שצולמה מופיעים גם ראש העירייה עאסם בק א־סעיד, מאיר דיזנגוף, המושל הבריטי קמפבל, הקונסול הצרפתי ברטראן, האחים יוסף אליהו וחיים שלוש, צרפתים תושבי יפו ואנשי כמורה. בבוקר ה־1 במאי 1921 בילתה משפחת בוסט כמנהגה בחברתן של משפחת הקונסול הצרפתי החדש, פייר דוקרייר, ומשפחות של מנהלי בנקים ואנשי עסקים אירופיים מיפו. הם חגגו בגני מורָט, אתר הבילוי האהוב ממזרח לשדרות המלך ג’ורג', ולפתע שמעו קולות ירי מכיוון העיר. הנוכחים סברו כי מדובר ביריות חגיגיות לרגל חג הפועלים, אך נערה צעירה מראשון לציון נכנסה בסערה וסיפרה על מהומות המתרחשות בגבול מנשיה ונווה שלום, והמשתתפים נחפזו לעזוב את המקום ולחזור לבתיהם. גם אנטואן שב לביתו, שניצב מול חצר “בית החלוץ” במעלה רחוב עג’מי. כשהגיע למקום כבר הסתיים רצח החלוצים שהתרחש זמן קצר קודם, והגוויות פונו לבית החולים הצרפתי. באותו חודש העיד בפני ועדת החקירה בראשות השופט הייקראפט על כתמי הדם הרבים שראה על הכביש מתחת לחלון ביתו ועל שהתרחש למחרת היום – “אני גר ממול, ממש ממול”, הצהיר אנטואן הנרעש בפני חברי הוועדה.

תצלום החוגגים ב“יום הבסטיליה” ביפו, 1920 (אוסף צבי פומרוק, באדיבות המשפחה); בשורה השנייה, מוקפים בעיגול - אנטואן בוסט (מימין) והקונסול הצרפתי (במרכז); מאיר דיזנגוף יושב בשורה הראשונה (שלישי מימין).

“סנטימנטים לחיים המאושרים”

בתום המהומות המשיך אנטואן לנהל את המחסנים המשגשגים של חומרי הבניין. הוא בנה חנויות ברחוב עג’מי וברחוב בוסט, שנקרא על שם אביו (היום רחוב רבי פנחס). בשנת 1932 השלים בניית בית משרדים מפואר, “בית בוסט”, שתכנן האדריכל יצחק רפפורט בסגנון הבין-לאומי. בבניין השתכנו קונסוליות זרות, חברות ספנות, יצואני פרי הדר ועורכי הדין המכובדים שבעיר. בחנויות שבקומת הקרקע שכנו בתי הדפוס של העיתונים הערביים “פלסטין”, “א־דיפע” ו“אח’בר אל יום”. הילדים פייר וסוזן התחנכו בבית הספר הצרפתי ביפו, וסוזן היפהפייה בילתה כנערה בנשפי הקצינים הבריטים.

עסקיו של אנטואן התנהלו בנחת עד למלחמת העצמאות, אז נסעו אנטוניה וסוזן למשפחה בצרפת ואילו אנטואן נותר עם פייר ביפו כדי לשמור על רכושם. בתום המלחמה נתפסו בתי המידות ברחוב יפת בידי שלטונות הצבא. אנטואן סגר את מחסניו, שנפגעו בשנות הצנע, והתפרנס מדמי שכירות ששולמו מטעם הצבא ומהשכרת המשרדים – שהפכו לדירות ואוכלסו בעולים חדשים. אנטואן ואנטוניה המשיכו להתגורר בקומה העליונה של בית בוסט, מוקפים ברהיטי הפאר הישנים. הבן פייר, שבמהלך מלחמת העולם השנייה הצטרף ל“צבא צרפת החופשית” בראשות דה-גול, החל לעבוד בשגרירות צרפת, ולימים קודם לתפקיד המזכיר הראשון בשגרירות. הוא למד עברית והיה לדמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב, ובשנת 1969 נבחר למזכיר כבוד של מועדון “רוטרי” בדרום תל אביב. בדצמבר 1964 נפטר אנטואן ונקבר בבית הקברות הקתולי ביפו, והפרדס הוזנח. ארבע שנים אחריו נפטרו גם הסבתא תרז ובתה הני. הבעלות על הקרקע פוצלה בין יורשים רבים, בני האחיות שהתגוררו בצרפת, ואלו לחצו למכור את הרכוש ולחלק את התמורה. בשנת 1973 חתם פייר על חוזה המכירה של המתחם לעורך הדין דוד גנור, ועבר עם אמו ואחותו לליון שבצרפת – ובכך הסתיימו מאה שנות המשפחה ביפו. לכתב חביב כנען, שפגש אותם טרם עזיבתם, אמרה סוזן: “אני אוהבת את העיר בה נולדתי, אבל שבעתי פרעות וקשיים, אצא עם אימי לצרפת, אבל יהיו לי תמיד סנטימנטים לחיים המאושרים שחוויתי בבית זה” ("הארץ, 10.4.1973).

על אדמת בוסט, לשעבר אדמת ט’איאן, החלה בניית “רובע יפו” שהושלמה לאחרונה. מבנה הבאר ובריכת האגירה במורד הרחוב שוחזרו וחוזקו. הרחוב, שהיה דרך היציאה הראשית מ“השער החדש” של יפו העתיקה לעבר ירושלים, שינה את שמו מבוסט לרבי פנחס, והוא היום מדרחוב מודרני עטור דקלי וושינגטוניה.

לעומקה של באר: הממצאים הארכאולוגיים

את חפירות מתחם גנור (“רובע יפו”) ניהל ד"ר מרטין פילשטוקר בשנים 1995 – 2007, מטעם רשות העתיקות; את אזור הבאר חפר בשנת 2011 בחפירת הצלה ליאור ראוכברגר. באתר נחשפו 12 שכבות התיישבות, שראשיתן בתקופת הברונזה המאוחרת. נמצאו חרסים מתקופת הברזל, שרידי מבנה מרשים מהתקופה הפרסית ושרידי התיישבות מהתקופה ההלניסטית, שחרבה בשריפה. מהתקופה הרומית נחשף אתר קבורה ובו כ-20 סרקופגים, כלי זכוכית ותכשיטים. שרידי התקופה הביזנטית מעידים על פעילות ציבורית ותעשייתית נרחבת, כולל רצפת פסיפס של מבנה דמוי בזיליקה שבקרבתו נמצאו פריטי שיש, בסיסי עמודים וכותרות וכן רעפים, המעידים כי ייתכן שמדובר בכנסייה. הממצא המעניין מתקופה זו הם שרידי בית מרחץ שניצב סמוך לבאר ט’איאן. קטעי תעלת מים שהובילה אליו ושברים של כדי חרס מעידים כי בית הבאר העות’מאני הוקם על שרידי מקור מים שקדם לו ביותר מאלף שנה.

בתקופה הצלבנית פולס השטח, ולכן אין שרידים ברורים מהתקופה האסלאמית הקדומה. הממצאים הצלבניים מעידים על תכנון עירוני מתקדם שכלל מבני ציבור מונומנטליים, מבני מגורים, והתאמת השטח לשיפועי המדרון בעזרת טראסות קירות תמך. שכבת חול עבה כיסתה את שרידי התקופה הצלבנית, לאחר שהממלוכים הרסו את יפו בשנת 1250. האזור נותר שומם והפך לאתר קבורה ושפכים. רק בשלהי התקופה העות’מאנית חזרה החקלאות להתפתח סביב העיר, וניטעו הפרדסים. עשירי יפו בנו את בתי הפאר ובתי הבאר, ואליהם הצטרפו גם סוחרים עשירים מארצות שכנות ובהם אנטואן בשארה ט’איאן.

שלושה נכנסו לפרדס

בית זוהדי אבו אלג’יבן ומתכנניו היהודים

בית זוהדי אבו אלג’יבן, תמונה מ-1932 ואיור האדריכל ריכרד קאופמן, מרץ 1931(אצ"מ)

על גבעה החולשת על כביש 412 בין בית דגן לראשון לציון, עומדת מצבת אבן. בכותרת לוח הנצחה ששובץ בה נכתב “פשיטה ופיצוץ בית אבו ג’בן / בפיקודו של צ’יץ”. ב-26 בפברואר 1948 פוצצו לוחמי “גבעתי” את ביתו של האפנדי זוהדי אבו אלג’יבן שניצב כאן ואת בית הבאר הסמוך. שבועיים קודם לפעולה עלה על מוקשים אוטובוס יהודי, שנסע מראשון לציון על “דרך הביטחון” למקווה ישראל, ו-28 מנוסעיו נפצעו. עקבות המפגעים הובילו לבית זה — וגורלו נחרץ.

מצבת האבן.

כיום נותרו מבית האחוזה המפואר שעמד כאן שרידים מהחצר בלבד. בפינה הדרומית ניצבת בריכת אבן משושה תחת עץ פיקוס עבות, ועל המדרון הצפוני נותרו שרידי בריכה מחופה אריחי חרסינה וכן תעלה ומפל מים בין שיחי קוצים. ביתו וגנו של אבו אלג’יבן היה מהמפוארים שנבנו בארץ בתקופתו, וכפי שהתגלה במפתיע — תוכננו בידי שלושה מטובי האדריכלים היהודים דאז.

חזית הבית המקורית — בית אחוזה ערבי (אצ"מ).

בית אבו אלג’יבן, 1932:גינה מדורגת, מפלוני מים ווילה בסגנון הבין־לאומי (אצ"מ).

האפנדי וגנו

זוהדי אפנדי אבו אלג’יבן היה בן למשפחה מיוחסת ועשירה ביפו. הוא היה בעל רכוש ופרדסים באזור יפו ובית דג’ן, והחזיק במשרדים גם באלכסנדריה ובפורט סעיד. דודו סעיד שימש אימאם מסגד מחמודיה ביפו, ובן משפחה נוסף היה חבר במועצת עיריית יפו. בתחילת שנות ה-30 הוא החל לבנות את בית אחוזתו, על הגבעה שהתנשאה מעל פרדסו סמוך לבית דג’ן. הבית תוכנן עם חלל מרכזי וחזית קשתות, בסגנון בתי האחוזה של שכניו האפנדים (כמה מהם שרדו עד ימינו, דוגמת בית עבדול רחמן אל־תאג’י בוואדי חנין — נס ציונה). אולם כשהסתיימה בניית שלד הבניין שינה אלג’יבן את דעתו, והחליט לשנות את הבית לסגנון הבין־לאומי — שהחל להופיע בערים היהודיות. הוא שכר את שירותיהם של האדריכל הנודע ריכרד קאופמן, המהנדס יצחק רפופורט ואדריכל הנוף יחיאל סגל. הם שינו את תכנית הבית והחזיתות, והוציאו תחת ידם את אחד הבתים היפים בארץ. סביבו ניטע גן גדול ומפואר עם בריכות מים ומפלים, ערוגות פרחים, סככות צל ועשרות עצי דקל שנטעו על מדרונות הגבעה. דרך עפר כבושה הובילה מהכביש הראשי אל רחבת החניה שבחזית הכניסה.

ריכרד קאופמן, יליד גרמניה, היה מהאדריכלים הבולטים והמשפיעים ביותר בארץ מראשית שנות ה-20. הוא פתח את משרדו בירושלים ותכנן יותר ממאה יישובים יהודיים ועשרות שכונות ובניינים ברחבי הארץ. בשנת 1930 הצטרף אליו המהנדס יצחק רפופורט כשותף זוטר. רפופורט סיים את לימודיו בצרפת ועבד זמן קצר במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. הוא פתח משרד עצמאי בשנת 1931, והצלחתו הובילה אותו לתכנון כמה מבתי האצולה הערבית ביפו ובהם בית ד"ר פואד דג’אני, בית החולים דג’אני (לימים, צהלון) ובית עבדול רחים (כיום, מעונו של שגריר צרפת). את הגן סביב הבית תכנן אדריכל הנוף יחיאל סגל, מהראשונים שפעלו בארץ.

תכנון בית אלג’יבן, ששלדו כבר ניצב בשלמותו, חייב שינויים קונסטרוקטיביים מהותיים. תכניות הבית נשמרו באוסף קאופמן בארכיון הציוני המרכזי, והן נתגלו לא מכבר אגב מחקר זה. הן מתארות את מתווה הבית על שתי קומותיו בגרסתו הראשונה, ואת השינויים שנעשו בגרסתו האחרונה. כדי לשוות לבית מראה מודרני בסגנון הבין־לאומי נדרש היה להמיר את שבע קשתות החזית בארבעה עמודי בטון, ובכך אפשרו את פתיחת החזיתות אל הגן והנוף. בארכיון הציוני שמורות גם סקיצות שבחנו את אפשרויות התכנון ושינוי החזיתות, ותכניות מפורטות של כל חלקי הבית והריהוט.

קאופמן, שמשרדו היה בירושלים, שלח אל רפופורט — שפעל בתל אביב — הוראות מפורטות בשפה הגרמנית לגבי כל פרט בתכנון. ריהוט הבית בוצע בידי נגריית גורלסקי־קריניצי )אברהם קריניצי כבר שימש אז ראש מועצת רמת גן).

בין התכניות נמצאות גם סקיצת הגן הראשונית שהכין קאופמן, וכן העתק דהוי של התכנית שעיבד יחיאל סגל על פיה. נמצאת גם תכנית בנייה מפורטת של בריכת המפלים במדרון הצפוני של הגבעה. מקור המים לחצר היה בית הבאר של האחוזה, שניצב כמאה מטרים דרומית לו. המים נשאבו לבריכה משושה, בנויה אבן, סביבה ניצבו ערוגות פרחים מסוגננות ופינות ישיבה מוגבהות תחת סככות עץ. מן הבריכה יצאה תעלת מים לעבר בריכת המפלים שבמדרון הצפוני, ובדרכה הזינה בריכה נוספת שבמרכזה היו פסל או מזרקה. לאורכה של תעלת ההזנה היו סככות צל שעליהן השתרגה צמחייה, ובסופה נבנתה בריכה עגולה למחצה. מהבריכה נפלו המים אל תעלת מפלים מדורגת, ומשני צדדיה היו טראסות מגוננות. תעלת המפלים הסתיימה בבריכה תחתונה. הבריכות חופו באריחי קרמיקה כחולה, ושרידיהם נראים גם כיום.

אנשי גדוד 52 של “גבעתי” לא הצליחו לפוצץ את הבית במלואו, וחלקים ממנו נותרו עומדים. בצילום שנעשה זמן קצר לאחר הפיצוץ, נראים צ’יץ' ופקודיו ניצבים על חלקי הבית שקרס.

סוכן הש"י (שירות הידיעות) של “ההגנה” דיווח: “בית הבאר נהרס כליל. הבניין רק בחלקו. בתוך הבניין נותרו אנשים חיים”. מאחר שגם חלקי הבית שנותרו על עומדם יכולים היו לשמש כעמדה, הוחלט להשלים את פיצוצו כעבור עשרה ימים (8 במרץ). קצין החבלה של “ההגנה” במחוז תל אביב, המהנדס יצחק רפופורט, נקרא לסייע בהריסתו הסופית של הבית שתכנן במו ידיו.

זוהדי אבו אלג’יבן היה בעל פרדסים וקיים קשרים עם שכניו הפרדסנים היהודים, שהיו מאוגדים בוועד משותף. אנשיו של חסן סלמה בחרו את ביתו לעמדה ולבסיס יציאה לפעולות, אך אבו אלג’יבן עצמו לא השתייך למחנה הקיצוניים. סיפור חייו מסמל את הטרגדיה שעברה על האצולה הפלסטינית בעשור האחרון למנדט הבריטי — כאשר ההנהגה עברה במהלך המרד הערבי ממעמד האפנדים חובשי התרבושים אל עטורי הכְָּפיות של הכנופיות. מלחמת אחים עקובה מדם התנהלה בין מחנה האופוזיציה המתון בהנהגת ראע’ב נשָשיבי לבין המחנה הקיצוני בהנהגת המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. הקיצוניים השתלטו על ערי הארץ, השליטו טרור גם על מתנגדיהם וסחטו אותם. הלל כהן מספר בספרו “צבא הצללים” (2004: (

הקרבן הראשון של השיטה הזו היה הפרדסן הידוע מיפו זוהדי אבו ג’יבן. הטרוריסטים דרשו ממנו על ידי מתווכים 500 לא“י וקבלו. אחרי כן הכפילו את דרישתם וקבלו אלף לא”י. אולם משחזרו ודרשו אחרי כמה שבועות אלפיים לא“י, סירב והודיע שאין ידו משגת לשלם סכומים גדולים כאלה. הטרוריסטים שלחו והודיעו כי ינקמו בו. זוהדי לא יצא מפתח ביתו לאור היום ותחת איומי אקדחים קבלו ממנו אלפיים לא”י. זוהיד היה אחד הראשונים שנמלט מן הארץ בשנת 1938 ,במהלך המרד הערבי, והראה על ידי כך דוגמא לאחרים.

כחודש וחצי לאחר הריסת הבית, זוהדי אבו אלג’יבן הגיש תביעת פיצויים לסגן מושל רמלה, בסך 36,000 לא“י, והיא לוותה בתכניות ובחישובים מפורטים על הנזקים לבית ולריהוט. בנוסף, דרש אלג’יבן גם פיצוי בסכום של 7,500 לא”י עבור שבעה מעובדי אחוזתו שנהרגו בפיצוץ, ואחד שנפצע. לדבריו, על פי התקנות הוא זכאי לפיצוי של 1,000 לא“י עבור כל הרוג, ו-250 לא”י עבור העובד שנפצע. תביעתו, ככל הנראה, לא זכתה למענה. משפחתו עברה לביירות, ושם המשיך את עסקיו. כיום, מצויים שרידי הבית בשטח מכון וולקני.

“לקשור לטבע באופן רוחני ומעשי”

אדריכל הנוף יחיאל סגל

יחיאל סגל ומשפחת אבו אלג’יבן (באדיבות משפחת סגל)

הגן שתכנן יחיאל סגל (עיבוד: שמואל גילר)

יחיאל סגל, שנולד בליטא בשנת 1886, הוכשר לשמש גנן בגרמניה ושם גם החל לעבוד כמתכנן גנים. ב-1910 הזמינה אותו חברת “הכשרת היישוב” לייעוץ בתכנון גנים בארץ ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1919,ולאחר שעבד תקופה קצרה כגנן בעיריית תל אביב, פתח בשנת 1924 משרד תכנון עצמאי. הוא היה מראשוני אדריכלי הנוף בארץ, ועבודותיו פזורות בערי הארץ ובקיבוצים רבים. הוא תכנן בין היתר את הגן הבוטני במקווה ישראל, גן הקונסוליה הצרפתית בירושלים, גן העיר בראשון לציון, גן בנימין בחיפה, גן ביאליק בתל אביב, גניהם של בתי ההבראה ארזה במוצא עלית ובית בוסל בצפת, ועוד. כן תכנן את שיכון קריית מאיר בתל אביב. הוא כתב כי מטרתו של השיכון העממי “לא רק להמציא למשתכן קורת גג, אלא לקשור אותו לטבע באופן רוחני ומעשי”.

בשנות ה-40 וה-50 תכנן יחיאל סגל את הפיתוח והנוף בקיבוצים רבים ובהם כפר מסריק, שער הגולן וגן שמואל. בחלק מן הגנים שתכנן אוקלמו זנים מסוימים של צמחים ועצים לראשונה בישראל. בין הגנים שתכנן בבתי פאר היו וילה פניאל בתל אביב (כיום אתר בניין ה“שופרסל” ברחוב בן־יהודה), בית המגורים של ד"ר פואד דג’אני ובית החולים דג’אני ביפו. בנו יוסף, שלמד אדריכלות נוף בצרפת, הצטרף אליו בשנת 1952 ועבד עם אביו עד מותו בשנת 1962.

לעיון נוסף

1. מ' אפשטיין־פלוש ומ' לוין, ריכרד קאופמן והפרויקט הציוני, 2016.

2. ת' גורן, גאות ושפל: התפתחותה העירונית של יפו ומקומה בעימות היהודי־הערבי בארץ־ישראל 1917 – 1947 (בדפוס).

3. מ' רימר, “פיצוץ בית אבו ג’בן”, בלוג “טיול בעיר” – www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/2352745.

קברי תאומי משפחת הול ביפו ועל הר ציון

בפינת בית הקברות האנגליקני העתיק ביפו, תחת שכבת עפר ועשבייה עבותה, נחשפה במהלך שיקום הקברים מצבה של תינוק בן יומיים; סמואל ג’ורג גאולר, בנו של הכומר ג’ון רוברט לונגלי הול (Longley Hall). התינוק נולד ב-30 בדצמבר 1878 ומת ב-1 בינואר 1879. זמן קצר לאחר מכן נמצא בבית הקברות הפרוטסטנטי על הר ציון קברו של אחיו התאום, ג’ון הרברט הנרי. הוא מת ב-20 ביולי 1879. שלוש שנים קודם לכן, ב-31 ביולי 1876, הגיע אביהם ליפו עם רעייתו הטריה אמילי דניס אותה נשא לאישה שבועות ספורים לפני כן. הוא נשלח ליפו כדי לשמש כמזכיר הראשון של ‘החברה המיסיונרית הכנסייתית’ (CMS).

ג’ון רוברט לונגלי הול נולד בשנת 1852 בעיירה ווטון (wooton) שבאי הבריטי וויט (Wight). אביו ג’ורג הול, קצין צבא בעברו, שרת כמנהל בית הסוהר לנערים פארקהרסט שבאי. בתפקידו הקודם הוא שימש כמזכירו של לוטננט קולונל ג’ורג גאולר (Gawler), המושל השני של דרום אוסטרליה בשנים 1841–1838. הוא נשא לאישה את ג’וליה, בתו הבכורה של המושל. ג’ורג גאולר העלה את הרעיון לאפשר ליהודים להקים מושבות בארץ-ישראל בספר שפרסם בשנת 1845. בשנת 1849 הוא התלווה לסיר משה מונטפיורי במסעו השלישי לארץ ישראל. נכדתו ובעלה הכומר הול טמנו את בנם בן היומיים בבית הקברות בו הציב משה מונטפיורי את מצבת אובליסק הגרניט על קבר חברו ד"ר הודג’קין, שליווה אותו במסעו החמישי לארץ בשנת 1866. העיר גאולר בדרום מערב אוסטרליה נקראת על שמו של המושל.

הכומר הול רכש את השכלתו בבית ספר סנט ג’ון של הכנסייה האנגליקנית בלונדון. בשנת 1871 הוסמך לכמורה בידי הבישוף של רוצ’סטר. לאחר שרות של שנתיים בעיר לי (Lee) שבקנט, נשלח לשרת כמזכיר החברה המיסיונרית ביפו. על פי מפת הטמפלר תיאודור זנדל משנת 1878, הוא התגורר בדירה בדרום העיר העתיקה, סמוך לביתו של סלים קאסר ששימש כקונסול צרפת ובלגיה. הדירה היא כיום חלק מ’תיאטרון הסמטה' הסמוך למוזיאון אילנה גור, ומתחתה ייפתח בקרוב ‘מוזיאון אורי גלר’. בנובמבר 1878 שלח הול מכתב למטה המיסיון בלונדון בו סיפר על עבודתו ועל כך שרעייתו נוהגת לחלק תרופות לחולים הבאים לביתם, תוך שהיא קוראת לממתינים מכתבי הקודש. במכתב העלה את הקשיים הניצבים בפני רעייתו לנוכח המתלה הקשה המצריכה סיוע, אך לא הזכיר כלל כי היא נמצאת בחודשי הריונה האחרונים. מכתבו הבא של הכומר למטה המיסיון נשלח ב-25 בנובמבר 1880. במכתב לא הזכיר את הטרגדיה המשפחתית ומות בניו, אולם כתב כי שנה קודם לכן עמד על סף מוות כשלקה בשפעת קשה שאילצה אותו לחזור לבריטניה כדי להחלים. בארכיון המיסיון מצוין כי אכן עזב את יפו באוקטובר 1879 וחזר בינואר 1880. במכתב זה טמונה ככל הנראה גם הסיבה למותם של תאומי משפחת הול. בשנת 1884 מונה הכומר הול ליושב ראש מועצת הכנסייה המקומית Native Church Council ) ), ולאחר שהות קצרה בלונדון מונה בספטמבר 1892 לעמוד בראש החברה הכנסייתית בירושלים. הוא התפטר מתפקידו בשנת 1907 וחזר לבריטניה. הוא מת בשנת 1921 ונקבר בבית הקברות של כנסיית ווסטלטון (Westlton) שבסאפוק (Suffolk).

הסבא מבשר הציונות

סבם של התאומים, ג’ורג גאולר (Gawler), נולד בשנת 1795 כבן יחיד לאביו סמואל ואמו ג’וליה ראסל. אביו היה קצין, וגם הוא למד מגיל שלוש-עשרה בקולג' הצבאי המלכותי. הוא השתתף ועוטר בקרבות רבים באירופה, ובגיל עשרים כבר הוביל מחלקה בקרב ווטרלו וצוין לשבח על ידי הדוכס מוולינגטון. בשנת 1820, בהיותו בחופשת מחלה באירלנד, החליט להפוך לנוצרי מאמין ונשא לאישה את מריה קוקס שהטיפה כמוהו לאמונה עמוקה וצדקה. לאחר קבלת דרגת לוטננט-קולונל הוא מונה בשנת 1838 למושל השני של דרום אוסטרליה. הוא הגיע עם רעייתו וחמשת ילדיהם לעיר אדלייד שהייתה נתונה במשבר פיננסי עמוק ועוני מחפיר. התקציב הממשלתי שהעמידה לרשותו ממשלת בריטניה היה מצומצם מאוד, והוא החל לחרוג ממנו כששיפר את תנאי העסקת הפקידות במטרה לקדם את פיתוח השטחים בדרום היבשת ולשפר את המצב הכלכלי של האוכלוסייה הגדלה. הוא הצליח מאוד בכך, ואוכלוסיית הדרום גדלה מאלפיים נפש לחמש-עשרה אלף תוך שלוש שנים, אך חריגה של מאתיים אלף לירות מהתקציב הביאה לכך שנקרא לשוב לאנגליה בשנת 1841.הוא מת בשנת 1869, והעיר הראשונה שנוסדה בדרום אוסטרליה בשנת 1839 נקראה על שמו.

גאולר בלט בין הנוצרים שפעלו באמצע המאה התשע-עשרה באנגליה למען התיישבות יהודית בארץ-ישראל. לאחר שסיים את תפקידו כמושל ניהל פעילות מסועפת מעל דפי העיתונות, ונשא הרצאות ברחבי אנגליה למען הגשמת רעיונותיו. הצלחתו בתחום ההתיישבות בעת שכיהן כמושל דרום אוסטרליה, הביאה אותו להכרה כי ניתן ליישם תכנית דומה בארץ-ישראל שתהייה אבן שואבת ליהודים מרחבי העולם. בספרו ‘השקטת סוריה והמזרח, הערות והצעות מעשיות לקידום הקמתן של מושבות יהודיות בארץ-ישראל’, התווה תכנית מפורטת לביצוע הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל באמצעות מושבות יהודיות. העיתונות היהודית באנגליה יצאה נגד הרעיון מתוך חשש כי מאחוריו עומדת כוונה לנצר את ‘העם הנבחר’. על אף האדישות להצעותיו, הוא לא נרתע והמשיך בפעילותו כשהוא מזכיר את ניסיונו בישוב אזורים שוממים בדרום אוסטרליה. עותקים מתזכיריו נשלחו למלכה ויקטוריה וממשלת בריטניה. הוא טען כי ללא התעוררות בקרב היהודים לא ניתן יהיה לממש את תכניתו, וכי יש להקים תנועה בקרב היהודים. לדבריו “כיצד ניתן לצפות לפעולה ומאמצים של הגויים למען היהודים, מבלי שאלה יצעדו קדימה ויביעו עמדה חיובית ויכריזו על נכונותם להשתתף במאמצים אלו”.

דירת משפחת הול מודגשת בצהוב

לוטננט-קולונל ג’ורג גאולר

גאולר גייס את תמיכת ליידי יהודית מונטפיורי שפרסמה מאמרי תמיכה בו, והוא הצטרף למסע הזוג לארץ בשנת 1849. שלשה חודשים קודם לכן הופיע בפני כנס של הקהילות הספרדיות שנערך בנשיאות מונטפיורי, ובכתבת ה’ג’ואיש כרוניקל' שסקרה את האירוע צוטט גאולר: “אין דבר היקר לליבי יותר מאשר שגשוגם של היהודים בארץ הקודש, נושא לו הקדשתי לימוד ותשומת לב רבה”. לדבריו, “מהשממה שראה תצמח ישועה ליהודים והיא תהפוך לגן עדן, והמדבר ישוב ויפרח כשושנה”. הקונסול הבריטי ג’ימס פין תיאר בזיכרונותיו את הקולונל גאולר לצד מונטפיורי במדי ארגמן זוהרים בנוצות לובן, ועטור בעיטור ווטרלו. בשנת 1853 נשא נאום בפני קהל נוצרי בעירו דרבי. הוא סקר את ההיסטוריה היהודית מאז ימי אברהם ועד הגלות בימי שלמנסר ובימי נבוכדנצר. מאז פסק ישראל להיות אומה, טען גאולר, אין הארץ שייכת לשום עם והיא נשמרת למען עם ישראל. לדבריו בריטניה היא שליח האל שנבחר על ידו להגשים את הבטחותיו לישראל, ובאמצעות ישראל לכל האנושות. גאולר היה בין הלוחמים העיקשים למען השלמת האמנציפציה של יהדות אנגליה, שלדעתו עתידה לשמור על קיום העם היהודי ולמנוע את היעלמותו. לאחר מותו בשנת 1869, המשיך בנו ג’ון קוקס גאולר, גיסו של הכומר לונגלי הול ודודם של התאומים שמתו בינקותם, את פעילות אביו והעלה תכניות משלו ליישוב ארץ-ישראל. קברי התאומים נכדי גאולר נעלמו במהלך השנים, אך רעיונותיו הציוניים של סבם התממשו עם ייסודה של התנועה הציונית.

ביתו של עבדול רחמן ביי אל-תאג׳י

ביתו של עבדול רחמן ביי אל-תאגי כיום, תאריך??? (צילום:????)

ביוני 1948 נקראה החובשת אסתרק’ה אבני (קנטור) להתייצב לפני השלישה שוש ספקטור במטה הפלמ“ח בבית האדום בתל אביב. בתי החולים היו מלאים בפצועים, וצריך היה לפנות מקום לפצועים חדשים. בדפי יומנה כתבה אסתרק’ה כי התבקשה למצוא בית שישמש למתן טיפול רפואי לפצועים ששוחררו מוקדם עקב מחסור במיטות בבתי החולים, ולשיקום של הפצועים שהיו זקוקים עדיין לתמיכה. היא חיפשה מבנה מתאים בין בתי ערבים נטושים ולא מצאה מקום ראוי. צביקה זמיר (לימים אלוף וראש המוסד) הציע לה לבקר ב”בית הביי" שנמצא על גבעה הסמוכה לנס ציונה. “הגענו לשם אני והנהג ועצרנו לרגלי הגבעה”, כתבה בזיכרונותיה, “צעדנו בתוך פרדס בשביל שהוביל אל הגבעה. לפתע נגלה לנו ארמון, משהו בלתי רגיל, עד עכשיו אני לא יודעת אם אי פעם ראיתי בית יפה כמו זה שנגלה לנו. זה היה בית בן שתי קומות, עם מרפסות מקסימות מבחוץ ועם כרכובים. בפנים הבית היו אולמות גדולים והרבה חדרים מסביב לאולמות. בית משגע. אבל הוא לא היה סתם ריק אלא שדוד. החלונות היו מנופצים, הידיות, הברזים, וכל מה שניתן להוריד, נשדד”.

הבניין שוקם והפך לבית החלמה שנקרא “בית הי”ד ע“ש חללי גשר הזיו”. השמשות השבורות הוחלפו בקרטונים, ובמקום מנוע הבאר שנשדד הותקן מנוע שנלקח מאחד הפרדסים הנטושים בסביבה. הציוד שכלל מיטות, מזרונים, ספות ושטיחים הובא משלל שנלקח מצפת הכבושה. עשרות מזרונים רוכזו ונתפרו מחדש. מקרר, סירים, מכונות תפירה, בדים לכיסוי המיטות וסדינים נלקחו ממחסני הרכוש הנטוש ביפו. אליעזר שושני, גזבר הפלמ"ח, הורה להן לעצור את השיפוצים, לאחר שהגישו לו חשבון של אינסטלטור שחידש את מערכת המים, אולם יגאל אלון נאות לסייע להן. "עלינו אתו על הגג ועמדנו אתו שם בשעת השקיעה והוא אמר: “הבית הזה קום יקום”. והוסיף: “אני אדאג שתקבלו את מלוא העזרה האפשרית” (יומנה של אסתר).

לאחר ש“בית הי”ד" החל לפעול באוגוסט 1948, מינה מטה הפלמ“ח את יוסף (יוסק’ה) גדרון כמפקד בית ההחלמה. חברות הפלמ”ח היו אחראיות על תפעולו השוטף של המקום

יומנה של אסתר אבני־קנטור (באדיבות המשפחה)

(באדיבות מוזיאון הפלמ"ח)

אסתר קנטור ומטופל בבית ההחלמה של הפלמ"ח (באדיבות מוזיאון הפלמ"ח)

חדר האוכל של בית ההחלמה, 1948 (באדיבות מוזיאון הפלמ"ח)

כשמו כן הוא — עבדול רחמן

עבדול רחמן ביי אל-תאג’י

הארמון, שהפך לבית החלמה לפצועי הפלמ"ח, היה ביתו המפואר של עבדול רחמן ביי אל-תאג’י, אחד משלושת האפנדים שבנו בתי פאר בשכנות לנס ציונה וחלשו על מאות דונמים של פרדסים.

אבנר כהנוב, מוותיקי המושבה, כתב על שכנו: “כשמו כן היה, רחמן, חכם וטוב, סייע רבות למושבה ותושביה, ואף סייע לגאולת קרקע לישוב כולו. ידיד הישוב היה. מחשבתו ומעשיו הטובים ראויים שיסופר בהם” (א' כהנוב, “שאו נס ציונה”, עמ' 68). עבדול רחמן סייע לבני נס ציונה להשתחרר מעול הצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה. הוא חילץ את חקלאי המושבה מציפורני גובי המס החמדנים כשהפך בעצמו לגובה מס מטעם השלטונות. הוא גם הציל את חקלאי המושבה מגירוש, לאחר שחכר שטח קרקע לגידול תבואה, ורשם את איכרי המושבה כפועליו. בנוסף, הוא אילץ את מוכתר הכפר השכן סרפנד אל-חרב לרשום איכרים יהודים כחרתים של הכפר.

יוסף אליהו שלוש, הסוחר ועסקן הציבור מיפו, מכנה את עבדול רחמן “חסיד אומות עולם”. הוא מתאר בזיכרונותיו את הסיוע שהעניק לו ידידו הערבי בעתות צרה. כשבנו אבנר נתפס לשרות הצבא הטורקי ונאסר, היה זה עבדול רחמן שחילץ את הבן מציפורני הצבא, וסיפק לממשל הטורקי ארבעים שקי קמח נקי כדמי כופר שחרור. כשגורשו יוסף אליהו ומשפחתו מתל אביב בשנת 1917,והארץ הייתה תחת רעב כבד, סיפק עבדול רחמן למשפחה, ללא תמורה, עשרה שקי קמח וגמלים כדי שיובילו אותם לפתח תקווה, אליה נדדו תושבי תל אביב ויפו.

עבדול רחמן ביי אל-תאג’י נולד ברמלה למשפחה וותיקה ומכובדת. הוא היה הבן היחיד לצד שש אחיות, והיה בעל תושייה מצעירותו. את האימפריה העסקית שלו החל לבנות בגיל 16,כשירש מאביו חלקת אדמה חקלאית. הוא החל לרכוש קרקעות ולנטוע פרדסים באזור וואדי חנין (נס ציונה) בסמוך לאלה של בן דודו שוקרי תאג’י אל-פארוקי, ושל תאופיק ביי אל-גוסיין. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בנה שני בתי באר בפרדסיו למרגלות “גבעת השושנים” שמדרום למושבה, ובשנת 1923 הקים את ביתו המפואר בראש הגבעה שעליה הוא ניצב עד היום. הוא שיכן בו את עשרת בניו ושתי בנותיו ואת בני משפחותיהם. את בניו ובנותיו שלח עבדול רחמן ללימודים בבית הספר הגרמני שמידט בירושלים. כשהתברר לו לאחר ארבע שנים שהם נתונים תחת משטר דתי נוקשה מדי, העביר אותם לבית הספר הצרפתי סנט ג’וזף. הבנות סאמייה ונוזהה למדו לפרוט על פסנתר והמשיכו ב“בית הספר טריניטי למוסיקה”. הן הופיעו בקונצרטים בתל אביב ובפני מכובדים שהגיעו לביקור בביתם. נוזהה הייתה גם בעלת כישרון אומנותי וציוריה הוצגו במלון הליופוליס בקהיר.

עבדול רחמן היה מיצואני ההדרים הגדולים בארץ. הוא פיתח שיטה לשימור הפרי בשעווה שאומצה על ידי חברות הדרים אחרות. הוא היה חבר באגודת הפרדסנים היהודים והערבים, ממנהיגי מפלגת “האופוזיציה” (המוערד’ה) הנאששיבית המתונה, וקיים קשרים טובים עם השלטונות הבריטיים שהעניקו לו את התואר MBE (תואר כבוד מדרגה שלישית של האימפריה). את התואר הגבוה יותר OBE (תואר מדרגה שנייה) הוא סירב לקבל לאחר שהבריטים הפרו את הבטחתם שלא לנהל קרבות בקרבת אחוזתו במהלך המרד הערבי, ופגעו בשוגג בכלתו. בנוסף לעסקי הפרדסנות היה עבדול רחמן הבעלים של בית חרושת לסבון ובית בד ברמלה. הוא שימש ממלא מקומו של משה נובומייסקי בהנהלת חברת האשלג והיה בעל מניות בחברה. עבדול רחמן היה הביי הראשון והיחיד שמינה יהודי, זאב כהנוב, להיות הממונה והמנהל המקצועי של פרדסיו הרבים. הוא היה נציג האופוזיציה בוועד המוסלמי העליון אולם התפטר באפריל 1938 כשהמרד הערבי התעצם. הייתה לו חיבה לחיים הטובים. הוא היה נוסע לעיתים לנפוש בפריז ובברלין ומייבא את המכוניות החדישות ביותר.

עבדול רחמן ומשפחתו על מדרגות הבית (באדיבות המחבר)

ביקור האמיר עבדאללה בבית עבדול רחמן (באדיבות המחבר)

יוסף (אוסקה) גורביץ היה הנהג שלו מאז 1925. במחברת זיכרונותיו מספר אוסקה על שירותו בבית הביי, על החברות שנרקמה בינו ובין בני הביי, ועל ביקוריו בבית. בתצלומים מהתקופה הוא נראה יושב נינוח לצד הבנים במכונית שהייתה המפוארת ביותר בארץ באותם ימים. הוא נהג להסיע את עבדול רחמן לביקורים בקהיר ולחצר האמיר עבדאללה בעמאן, ואת בנות המשפחה לשיעורי פסנתר בראשון לציון ובתל אביב.

אוסקה גורביץ ובני הביי (באדיבות המחבר)

חדר האירוח הגדול היה מכוסה בשטיחים פרסיים יקרים, על קירותיו נתלו ציורי שמן ובמרכזו ניצב פסנתר גדול. בחדר האוכל היה שולחן גדול והתארחו בו מלכים ונסיכים שפקדו את הארץ. בשנת 1934 התארחה שם הנסיכה מרי, בתו של המלך ג’ורג' החמישי, עם בני פמלייתה. הנציבים העליונים היו מתארחים בבית לעיתים תכופות כשהיו באים להתייעץ עם הביי החכם ובעל הניסיון.

עבדול רחמן נפטר בשנת 1945 ולא ראה מה עלה בגורל משפחתו וביתו.

בית תופיק אל-רוסיין, 1932( בית ראשונים נס ציונה)

ארמון תאגי אל-פרוקי (באדיבות המחבר)

עוזבים וחוזרים

שניים מבניו של עבדול רחמן למדו באוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטה האמריקנית בביירות. הבן ג’מיל סיים תואר שני בכלכלה באוניברסיטת לידס בבריטניה וחזר ארצה כדי לשמש קצין מחוז בממשל הבריטי בנצרת ובטבריה. עם התגברות הקרבות סביב המושבה נס ציונה, החליטו בני משפחת תאג’י לעזוב את ביתם ולנסוע למצרים עד יעבור זעם. את מפתחות הבית הפקידו בידיו של ירמיהו בוקסר, מוכתר נס ציונה, שקיים איתם יחסי שכנות וידידות. לאחר 1948 עברה המשפחה נדודים ולבסוף התמקמה בירדן. ג’מיל עבר לעמאן ונשלח לשמש נציג הבנק הערבי בפורט סעיד. בתו אבללה נישאה לד“ר פאיק דג’אני, בנו של ד”ר פואד דג’אני, מייסד בית החולים ביפו.

בפברואר 2012 אבללה, נכדת הביי, הגיעה יחד עם שני בניה ועם אחותה ד“ר מונה תאג’י לחנוכת כיכר על שמו של ד”ר דג’אני ביפו. עם הנכדות והנכדים הם נסעו לביקור בבית הסב שעליו שמעו כה רבות. אך כיוון שהבניין משמש היום מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה, הם לא הורשו להיכנס אליו. הבן פואד תיעד את הביקור בסרטון שערך ונושא את השם “מר ומתוק — חזרת המשפחה לפלשתינה”. כך תיאר את הרגשתם של בני המשפחה:“לא ניתן לתאר את המבט על פני אמי ודודתי כשעמדו מחוץ לשער בית החולים וצפו בבית סבא עבדול רחמן”.

בעקבות ביקור נכדותיו וניניו של עבדול רחמן בתל אביב שלח ד"ר אור אלכסנדרוביץ, נצר ליוסף אליהו שלוש, מכתב תודה למשפחת הביי ובו הוקרה על הסיוע שהעניק עבדול רחמן למשפחתו במצוקתה. המכתב התקבל בהתרגשות רבה.

על תואר הכבוד ביי ותרגומו לעברית

אורן זונדר

כמו שליטים אחרים של הארץ, השאירו העות’מאנים מאחוריהם גם מורשת לשונית צנועה, שכללה בעיקר מילים שהיו קשורות למזון (מנגל, שישליק) ולמונחי שלטון ומינהל — בדרך כלל דרך בתיווך של השפה הערבית (טאבו — במקור tapu בטורקית, דונם, בול, לירה ועוד).

החל מסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה־20, עקב החזרה לשימוש בעברית כשפת דיבור ולאור התפתחות העיתונות העברית, החל המגע בין הלשון הטורקית־העות’מאנית לבין הלשון העברית להיות מגע קרוב יותר.

השפה הטורקית עברה מהפך לאחר התפרקות האימפריה העות’מאנית ועלייתו לשלטון של מוסטפא כמאל אטאטורק. ביוזמתו של אטאטורק הופסק בשנת 1928 השימוש בכתב הערבי-פרסי בכתיבת השפה הטורקית (שאינה שפה שמית), והוחלט לעבור לשימוש באותיות לטיניות עם הוספת אותיות שישקפו צלילים הקיימים בטורקית.

בשל שני תהליכים אלו יש מילים שבאופן היסטורי נכתבו בעברית על פי התעתיק מערבית, וכך הן נכתבו בעיתונות התקופה ובספרותה. דוגמה טובה לתהליך זה הוא השם “טורקיה” עצמו. בשל השימוש באותיות ערביות, נהגו לכתוב בעברית “תורכיה”, על פי כללי התעתיק מערבית לעברית (בשל דמיון העיצורים בשתי השפות). בשפה הערבית נכתבת המילה באותיות המקבילות לת“ו העברית ולכ”ף העברית ובשל כך היה מקובל לכתוב “תורכיה”. כיום הכתיב התקני הוא “טורקיה”, על פי כללי התעתיק משפות אירופיות, שבהן TH תועתק כאות ת‘, ואילו T רגילה תועתק כאות ט’.

תהליך מעט שונה חל בתואר “ביי”. תואר זה נכתב בספרות התקופה כ“בק” או “בכ” או “בג” על פי הדרך שבה היא נכתבה באותיות ערביות, אף על פי שהגייתה המקורית בטורקית (ולא בערבית) הייתה “ביי.”

המילה “ביי” כשלעצמה שימשה תואר צבאי ואף תואר למושל, אך עם השנים חל פיחות במעמדו של התואר. בסוף המאה ה־19, כבר שימש המונח תחליף למילת הפנייה אדונִי, ללא קשר למעמד מנהלי או צבאי, מילה שנייה בדרגתה לתואר פאשא.

במאמר זה נקטנו בצורה “ביי”, התואמת את דרך ההגייה של המילה בטורקית. הסתמכנו על ההחלטה של האקדמיה ללשון העברית, להחיל על הטורקית את כללי התעתיק מלטינית, ולא את כללי התעתיק מערבית, בשל השימוש שלה כיום בכתב הלטיני.

אורן זונדר — עורך הלשון של ”עת־מול“

* * *

ארמונות האפנדים והווילה של זוהדי אבו אלג’יבן

אבנר כהנוב מספר בספרו “שאו נס ציונה” על שלושת האפנדים שהקימו ארמונות בקרבת המושבה. בעוד שאת עבדול רחמן אל-תאג’י הוא מתאר כרחמן, חכם וידיד המושבה, הרי שאת ארמונות השניים האחרים — תופיק ביי אל-רוסיין, ושוקרי תאג’י אל- פארוקי, הוא מכנה “קני צרעות”.

על מקום ארמונו של תאופיק ביי ניצב היום אולם הספורט של בית הספר “ראשונים” בנס ציונה. ארמונו המפואר של שוקרי תאג’י אל-פארוקי ניצב עד היום בשטח המכון הביולוגי בנס ציונה.

שלושת ארמונות האפנדים בוואדי חנין היו מתוכננים בסגנון חלל מרכזי, שבו הקיפו חדרי המגורים את חדר האירוח המרכזי (ליוואן(. הוא היה נפוץ בארמונות עשירי האימפריה העות’מאנית בטורקיה ובלבנון. בצנועים שבין בתי החלל המרכזי עוטרה החזית במרפסת ובשלושה חלונות מקושתים, ואילו במפוארים הקיפו מרפסות קשתות את כל קומות הבית.

ארמון נוסף שנבנה בראשיתו בסגנון כזה היה ביתו של האפנדי זוהדי אבו אלג’יבן, שהיה מפרדסני יפו העשירים, חבר האגודה המשותפת לפרדסנים יהודים וערבים, ובעל משרדים באלכסנדריה ובפורט סעיד. ביתו המפואר נבנה על גבעה החולשת על הדרך שמובילה לראשון לציון. הבית תוכנן מחדש בראשית שנות ה־30 בידי האדריכל ריכרד קאופמן והמהנדס יצחק רפופורט, כווילה מפוארת בסגנון הבינלאומי שהיה נפוץ אז בארץ (ש' גילר, 2016)

תצלום אוויר של בית אבו אלג’יבן (באדיבות ליאורה אריאל)

לעיון נוסף

1. י"א שלוש, פרשת חיי: 1870 – 1930, בבל, 2005.

2. .א' כהנוב, “שאו נס ציונה”: מסיפורי אבנר כהנוב, העצמאות, 1998

קפה טורקי ביפו

שותים קפה ביפו (באדיבות בית העיר, עריית ת"א-יפו, מאוספי “העיר הנגלית לעין”, אלבום סם, ניוטה ודן ברקאי)

בכתב העת ‘מַכַּאן’ משנת 2010, פורסם מאמר העוסק בנכסי הווקף המוסלמי ביפו מאז התקופה העות’מאנית ועד ימינו. במאמר טוען המחבר פרופ' מחמוד יזבק, שבית קפה ‘התותח’ (קהואת אלמדפע), נהרס בידי שלטונות ישראל במהלך ה’נכבה' בשנת 1948 עם כל שוקי העיר העתיקים, שנבנו בידי המושל אבו־נבוט והיו נכסי הווקף:

לטובת הסביל הקדיש אלג’זאא’ירלי [האחראי על המכס של יפו] בווקף כמה חנויות בשוק של יפו, ליד המסגד הגדול של העיר. ביניהן היה בית הקפה שבשער העיר, שנודע לימים בשם אלמדפע, והיה לבית הקפה המפורסם ביותר של יפו עד להריסתו בשנת הנכבה. (מ' יזבק, “הווקף האיסלאמי ביפו והמרחב העירוני: מימי המדינה העות’מאנית ועד למדינת ישראל”, מַכַּאן, 2, [2010], עמ' 24).

אלא שתיק של ממשלת המנדט הבריטי, שעוסק בתביעת הפיצויים של מנהל הווקף ביפו בגין הרס בית הקפה, מאיר באור שונה את תולדות בית הקפה המפורסם ומיקומו המדויק. מתברר שהוא לא נהרס בידי שלטונות ישראל בשנת 1948, אלא כבר בשנת 1936, בידי עיריית יפו. ההריסה הייתה לצורך סלילת רחוב אל־פארג' (היום רחוב רוסלן) כחלק מהכשרת הדרך הצפונית לנמל יפו המחודש, שבנייתו הסתיימה באותם ימים. שוקי העיר העתיקים נהרסו עוד קודם לכן בידי השלטונות העות’מאניים במבצע לשיפור פני העיר.

תולדות בית הקפה

יצחק רוקח, שהיה מחלוצי ענף ההדרים בישראל וממנהיגיו, וכן מנהל חברת ‘פרדס’, מתאר בספרו את בית קפה ‘התותח’, שהיה לדבריו חלק בלתי נפרד מיפו:

תמונת נמל יפו וסביבתו לא תהיה שלמה בלי תיאור קצר של בית הקפה התותח אשר נקרא כך משום שלידו נהגו להעמיד את התותח העתיק ממנו ירו בכל ערב בחודש הרמדאן את יריית האות שהאכילה מותרת, החל באותה שעה. בית הקפה היה רחב מידות ונמצא על גבעה שעל שפת הים מאחורי “הקישלה” – הקסרקטין. היה זה בית ועד לספנים כל שעה שהיו פנויים מעבודה והיה פתוח לאורחיו בכל שעות היום והלילה. רשמית אפשר היה להשיג שם רק קפה, תה או לימונדה, אך בעלי שמועות ידעו לספר כי בלילות ניתן להשיג שם מנת חשיש או אופיום. (י' רוקח, “פרדסים מספרים”, עמ' 27)

בצהוב, בית קפה התותח על המפה

השטח שעליו נבנה בית הקפה היה במקור חלק מגן ירקות (החאכורה) בין שתי חומות העיר הצפוניות. בכתב ההקדש של מושל העיר אבו-נבוט נקבע כי תמורת יבולי הן תשולם כמשכורת קבועה לסעיד מוחמד, בן מוחמד חאמיס, שאמור היה לתחזק את באר המסגד הסמוכה.

עם ביטול מעמדה של יפו כעיר חומה והרס חומותיה, הוקמו בשנת 1886 קסרקטין צבאי ובית מעצר על מקום הבסטיון הצפון מזרחי של העיר (הקישלה). לקראת ביקורו ההיסטורי של קיסר גרמניה וילהלם השני בשנת 1898, שופצו כיכר העיר וסביבתה והוקם שם ארמון חדש למושל (הסאריה החדשה). מושל העיר תפס חזקה על שטח הגן ממערב לחומת הקישלה במהלך השיפוץ והשכיר אותו לשם הקמת בית הקפה ‘קהואת אלמדפע’ (‘קפה התותח’) על שם התותח שניצב על החומה ובישר על סיום צום הרמדאן. בשנת 1915, במהלך מבצע לשיפור פני העיר והרחבת הדרך לנמל, נהרסו שוקי העיר העתיקים ואילו בית הקפה נותר על מקומו. על פי תצהיר של פקיד מס רכוש בממשלת המנדט ביפו, השטח נרשם בספר הרישום התורכי כשטח מדינה, ועם כינון הממשל הצבאי הבריטי, הושכר השטח בשנת 1919 לעבד אל-ראוף אל-ביטאר שהיה אחיו של עומר אל-ביטאר, ראש העירייה הראשון של יפו ונשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ ביפו. עבד אל-ראוף עצמו שמש כראש העיר יפו בשנים 1941–1939. עבדול אל-ראוף השכיר את בית הקפה שלו לסלים אל-אינג’רי, משנת 1925 המקום הושכר לעריף אל־מטרי, ומשנת 1930 ועד פברואר 1934 לאיברהים יוסף לריאני ואחיו.

מי הרס את קפה התותח?

בשנת 1941 הוגשה לבית המשפט לקרקעות ביפו, תביעת פיצויים בגין הרס בית הקפה, על ידי הממונה על נכסי הווקף כנגד ממשלת פלשתינה-א"י ועיריית יפו. (ארכיון המדינה, מ- 297/13).

מדובר היה בהקדש של מושל העיר מוחמד אגא אשמי (אבו-נבוט) שנרשם בשנת 1811 לטובת מסגד העיר (מסגד מחמודיה). השופטים פסקו לטובת התובעים. פסק הדין המפורט מ־1942 מתאר את תולדות בית הקפה ומזהה את מיקומו המדויק על פי עדויות ומסמכים שהוצג בפני בית הדין, לרבות כתב ההקדש המקורי (הוואקפיה).

בפני בית המשפט, הוצג מכתבו של ראש עיריית יפו עאסם בק אסעיד למושל יפו, מ־29 במרס 1934, שבו הוא מבקש שלא להשכיר יותר את בית הקפה מאחר והשטח נדרש לסלילת כביש. בית המשפט קבע בפסיקתו כי שטח בית הקפה לא הופקע כנדרש על פי דיני המקרקעין על ידי השלטון העות’מאני, וגם לא על ידי השלטון הבריטי, ולפיכך פסק כי הווקף הוא בעליו החוקי, וזכאי לפיצוי עבור המבנה ובגין השכירות שלו מאז שנת 1898. מאחר ובעת הבקשה לפיצוי, בית הקפה היה כבר הרוס, התנהל ויכוח על שטחו המדויק, ובסופו של דבר נקבע כי השטח היה 143 מטרים רבועים. בית המשפט פסק כי על הממשלה לשלם לוואקף פיצויים בסך 429 לא"י.

על שטחו של בית הקפה שנהרס, נסללו בשנים 1936–1934 הדרכים לנמל (רציף העלייה השנייה ורחוב רוסלן). חומת הים העתיקה נהרסה, ונבנה קיר מזח חדש שאפשר את הרחבת דרך הגישה הצפונית לנמל, שחידושו החל באותם ימים. בעיתון דבר נכתב בנובמבר 1933: “הדרך הצרה המובילה מכיכר בית הממשלה אל נמל יפו, היא גם הדרך הראשית מצד זה, תורחב עתה הרבה. טור הבתים הימני ייהרס, וכל ‘מנהרת הקמרון’ תבוטל”. מדובר במכלול מבנים וקמרונות שנבנו במהלך השנים על מקום המצדית שחלשה על הכניסה לרחוב הגישה לנמל. בית הקפה ניצב בעבר במעלה הדרך סמוך לבית הסוהר.

סיכום

בית הקפה המפורסם של יפו, ‘התותח’, ושוקי העיר העתיקים שנבנו בידי המושל אבו־נבוט בראשית המאה ה־ 19, לא נהרסו בידי שלטונות מדינת ישראל. השווקים נהרסו בידי השלטון העות’מאני בראשית שנת 1915, כחלק ממבצע שיפור פני העיר, והמעט שנותר מהם נהרס בשנת 1936 בידי שלטון המנדט הבריטי, במהלך ‘מבצע עוגן’ לפריצת דרכים אל העיר העתיקה. בית הקפה נהרס בשנת 1936, כדי להשלים את סלילת הדרך הצפונית לנמל המחודש של יפו. בשנות ה־ 60 של המאה ה־ 20 נפתח בבניין שהוקם על מקום בית הקפה, מועדון ‘מפגש הסבלים’ של שמואל ברזילי. הוא שינה את שמו ל’אריאנה' כשהחל להופיע שם הזמר היווני אריס סאן. המועדון המפורסם היה מקום מפגש לאנשי תרבות ותקשורת וקצינים בכירים. היום פועל במקום אולם האירועים ‘חצרות יפו’. מדריכי סיורים ניצבים לעיתים על הרחבה המוגבהת בחזית המועדון, ומספרים בשוגג כי במקום שכן בעבר בית הבושת המופיע בציורו של נחום גוטמן, אלא הבית שבפתחו ניצבת המאדאם דשנת הבשר, לא שכן מעולם במקום זה, כי אם מאות מטרים צפונה בשכונת אירשיד בדרומה של מנשייה.

(1) גבר ערבי ליד התותח ביפו (אלבום שולטן), (2) בית קפה התותח למטה משמאל (אוסף מטסון).

לעיון נוסף

1. י' ינון, סביב כיכר השעון – לסייר ביפו עם יד בן-צבי, ירושלים 2001

2. י' רוקח, פרדסים מספרים, תל אביב, 1970

מייג’ור ליונל ג’וּן מושיע וגיבור חידה

הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון, נוחת בנמל יפו 1.7.1920 (ארכיון המושבה האמריקנית)

עם פרוץ מאורעות תרפ"א ביפו, ביום 1 במאי 1921, איבדו אנשי הקצונה הבריטית את עשתונותיהם ולא הצליחו להשתלט על המתפרעים. באותו בוקר מר, גילה רק קצין בריטי אחד – מפקד משטרת הנמל, מייג’ור ליונל מנסל ג’וּן (Jeune) – נחישות ואומץ בניסיון לעצור את ההרג. הוא רץ מזירה לזירה, הציל סוחרים יהודים בשוק יפו, עצר את הביזה וחילץ יהודים שהוחבאו בידי שכנים ערבים. הוא הגיע ל“בית החלוץ” (“בית העולים”, כיום ברח' יפת 34) בדיוק בזמן שבו הפורעים ניסו לפרוץ את דלתות החדרים שבהם הסתתרו היהודים, והציל את חייהם של רבים.

איזהו גיבור – ומה שכרו?

הקצין ג’וּן הופיע בפני ועדת הייקרפט, שחקרה את נסיבות המאורעות. הוא גם רשם דוח מפורט על פעילותו באותו יום, וממנו ניתן לשחזר את לוח הזמנים המדויק של האירועים. בעדותו סיפר שהצעיר היהודי ניסל רוזנברג הגיע וביקש ממנו לבוא ל“בית החלוץ”; למראה הקצין, שירה ירייה אחת מאקדחו, נמלט ההמון הבוזז מהחצר. ג’וּן מתאר את הזעקות ואת האימה על פניהם של העולים המסתתרים, שראו בו מושיע. לאחר מכן קיבל הודעה על המון המנסה לפרוץ לבית החולים הצרפתי הסמוך, שאליו הובלו הפצועים, והרחיק את הפורעים. שכנים ערבים יצאו לקראתו וסיפרו לו על יהודים שהוסתרו בבתיהם, והוא פנה לחלצם. בשעות אחר הצהריים הודיעו לו על שישה יהודים הנמצאים על גג בית בשכונת עג’מי, והוא הספיק לחלצם רגעים ספורים לפני שהגיעו אליהם הפורעים. הקצין האמיץ העיד גם על ערבים שחילץ בשכונת מנשייה, בשעה שיהודים ניסו לעשות בהם שפטים.

ב־2 במאי כונסה ישיבת חירום בנוכחות מזכיר הממשלה ומושל המחוז. ג’וּן נדרש לספק 18 רובים ישנים ממחסניו לחיילי הגדוד העברי בתל אביב, בפיקוד הסרן יפה, להגנת העיר היהודית. הופעתם של חיילים יהודים מזוינים עוררה מורת רוח בקרב הערבים, והם ראו בג’וּן משתף פעולה עם היהודים. בהודעה כתובה שמסר לחברי ועדת החקירה, קָבל ג’וּן על היחס אליו בעקבות פעילותו במהלך המאורעות ועל חוסר הגיבוי מצד הממונים עליו. הוא מסר את הנשק ליהודים בהוראת מפקדיו, אולם המושל לא טרח להזים את השמועות נגדו. ג’וּן כתב כי איימו על חייו ועל חיי משפחתו וכי אשתו וילדיו נרגמו באבנים. הוא גם התלונן על כך שסירתו נלקחה ללא ידיעתו בידי המשטרה כדי להשליך דינמיט לים, והערבים האשימו אותו בזריקת גופות ערבים למים – גם שמועה זו לא הוזמה בידי מפקדיו. בסוף המכתב הזועם הוא כתב:

אני כמובן מוחה בתוקף נגד האשמות האיומות הללו, ומתנגד להפוך שה לעזאזל של שגיאות שנעשו בידי אחרים. אני מוכן לספוג מהלומות, אבל לא כאלה שיפגעו בי לאחר מכן. משטרת הנמל תרמה את התרומה המכרעת לעצירת ההרג והגזל. הגנו על מאה עולים יהודים, על מחסני הנמל, על בית המכס. זה מוזר לומר, אבל המקומות היחידים בעיר בהם נמנע הרג וגזל, היו אלה בהם היינו אנחנו. חרף זאת, סגן מפקד המשטרה טוען שלא פעלנו כשורה, ולקח ממני את שוטרי.

183 מתושבי יפו ותל אביב חתמו על מכתב לנציב העליון ובו שיבחו את אומץ לבו של הקצין, ובקשו לציינו לשבח על פעילותו. ימים ספורים לאחר המאורעות, כתב שמואל טולקובסקי לידידו הנציב העליון הרברט סמואל:

הממשלה צריכה להודות למיג’ור ג’וּן, ולֹו בלבד, על העובדה שבמקום עשרות בודדות של הרוגים לא היו מאות הרוגים בבית העולים. משום שהיה זה המיג’ור ג’וּן לבדו, שתחת סיכון עצמי גדול נכנס לבית העולים זמן קצר לאחר שהמשטרה עזבה אותו, הדף את ההמון הערבי ועצר את הטבח. הוא גזל מהאספסוף הערבי מאות הרוגים, ולכן מנסים עכשיו לשכנע את הממשלה לפטר אותו.

“המחותן” מגיע

מערך האבטחה בקבלת הפנים: המייג’ור ג’ון מאחורי הנציב, אברהם שפירא אורב בקהל (ארכיון המושבה האמריקנית)

טולקובסקי (עם משקפת), ג’ון, הנציב סמואל ומושל יפו סטרלינג, 1920 (ארכיון המושבה האמריקנית)

טולקובסקי כתב ביומנו כי לקראת יום השנה להצהרת בלפור (2 בנובמבר), כשהיה חשש להתפרצות מחודשת של מהומות, היה ג’וּן ממונה על הגנת תל אביב ושיתף פעולה עם ארגון ההגנה בהכנת כוח המגן. ביומנו של טולקובסקי מתוארת גם פרשה מוקדמת יותר: אבטחת הנציב העליון הרברט סמואל, עם הגעתו ארצה בשנת 1920, לאחר שהגיעו ידיעות על כוונה להתנקש בחייו. ידיעות ממקורות שונים הגיעו לטולקובסקי על הכוונה לרצוח את הנציב החדש על רציף הנמל. הוא הודיע על כך למנחם אוסישקין, שעדכן אותו כי “ועד הצירים” כבר העביר לשלטונות הכיבוש הבריטי את שמותיהם של עשרת האנשים שעליהם הוטלה המשימה מדמשק.

טולקובסקי ביקש מידידו המייג’ור ג’וּן לברר עם המייג’ור ג’ונסון בירושלים האם השלטונות מתכוונים לנקוט צעדים כלשהם בעקבות הידיעות. תשובתו הייתה שלא נעשה דבר, וכי אין כל כוונה לפעול. טולקובסקי זימן את ג’ונסון ואת ג’וּן לפגישה בדירתו, ולאחריה שלח מברק לחיים ויצמן ובו נכתב: “תנקטו בכל האמצעים להגעתו בשלום של המחותן”. הוא ביקש מג’ונסון לשלוח את המברק מהמשרד בירושלים, ללא ידיעת השלטונות ובסיוע מייג’ור הורסון, מנהל שירותי הטלגרף. מטרתו הייתה שויצמן ימסור את המידע למשרד החוץ הבריטי, כיוון שלא בטח בקצונה הבכירה בירושלים שתפעל לסכל את המזימה.

ג’ונסון סירב לבקשתו, מחשש למשפט צבאי אם יתגלה הדבר. טולקובסקי איים עליו כי אם יאונה רע לנציב, הוא עצמו יפרסם כי ג’ונסון ידע על כך מראש ובכך יביא לפיטוריו. ג’ונסון נעתר, והודיע לג’וּן על משלוח המברק מירושלים ב־15 ביוני 1920. בבוקר ה־19 ביוני התקשר ג’ונסון לג’וּן וביקש לשוחח בדחיפות אתו ועם טולקובסקי, בירושלים. בהגיעם סיפר ג’ונסון שהמברק נשלח מירושלים לפורט סעיד, כדי שיועבר ללונדון, וכי מנהל הטלגרף הורסון ביקש שהתשובה תגיע לידיו אישית. זמן קצר לאחר המשלוח, הגיעה תשובה מקהיר ובה סירוב להעביר את המברק עד לקבלת הסברים לתוכנו; הורסון הודיע זאת לג’ונסון, והם השמידו את המברק מקהיר. השניים פנו לקולונל בראמלי, מפקד שירותי הביטחון, וסיפרו לו שליהודים נודע על כוונה לרצוח את הנציב העליון וכי שלטונות הכיבוש אינם עושים דבר למניעת הפשע. הם הוסיפו שידיד יהודי שלח מברק לויצמן כדי שיזהיר את משרד החוץ, אך המברק הוחזר מקהיר, וטענו שהיהודים הכינו רשימה של הקצינים הבריטים הפועלים נגדם כדי לבוא איתם חשבון. ב־23 ביוני הגיע מברק ממשרד החוץ בלונדון המודיע כי הגנרל בּוֹלס, מפקד כוחות הכיבוש בארץ ישראל, יהיה אחראי אישית לביטחון חייו של הנציב.

באותו יום הודיעו מירושלים למושל יפו כי הוא ואנשיו אחראים לאבטחת הנציב. תוכן המברק נודע לטולקובסקי לאחר כשעה מאנשי המברקה, והוא פנה למושל ושאל מה בכוונתו לעשות. המושל, שהתפלא על כך שהידיעה כבר הגיעה לטולקובסקי, ביקש מסגנו קמפבל לטפל בעניין. טולקובסקי מסר לסגן המושל את שמות המתנקשים הערבים והבטיח לקמפבל, שחשש לסמוך על נאמנות השוטרים הערבים, שאם יסכים לשתף פעולה עם היהודים אז יימצא פתרון. טולקובסקי מסר על השיחה לד“ר אידר, מ”מ ראש וועד הצירים, וזה פנה לאברהם שפירא כדי שיתגייס לסיוע בהגנת הנציב. שפירא אכן מספר בזיכרונותיו שד"ר אידר הודיע לו כי עליו להתלוות לנציב העליון במסעו לירושלים. לדבריו, כשהגיע לנמל יפו הורה לו המייג’ור הממונה על משמר החוף ללבוש מדי שוטר, ושניהם הפליגו בסירה יחד עם הגנרל סטורס (מושל ירושלים) כדי להביא את הנציב לחוף.

טולקובסקי סיפר ששפירא הגיע לביתו, והם תכננו את מבצע האבטחה יחד עם ג’וּן. סגן המושל קמפבל התבקש לעקוב אחרי הערבים החשודים ולנסות לעוצרם. לבקשת טולקובסקי ארגן עלי מוסתכים (לימים סגן ראש העירייה) 300 ערבים נאמנים לו לצורך שמירת הדרך מיפו ללוד, שבה עתיד הנציב לעלות על הרכבת לירושלים. הם תכננו להחליף ברגע האחרון את שוטרי הנמל הערבים בחיילים מהגדוד העברי. ג’וּן נסע לירושלים והשיג ממחסן המשטרה מדים עבור 12 שוטרים־טוראים ובראשם קורפורל. השכם בבוקר ה־30 ביוני, יום בואו של הנציב, שלח ג’וּן את שוטרי הנמל הערבים צפונה, לכיוון סידנא עלי, לחפש “תחנת שידור סודית של היהודים”. שעה קלה לאחר מכן נכנסו לנמל ה“שוטרים” היהודים בפיקוד ה“קורפורל” שפירא – לאחר שהמדים הותאמו למידותיהם בידי חייט, בביתו של טולקובסקי. שפירא ליווה את הנציב לכל אורך הטקס. לאחר הסיום המוצלח התכנסו כל המעורבים להרמת כוסית בבית טולקובסקי. אחד מהנוכחים העיר כי העניין מטורף עד כדי כך, שבעתיד לבוא יקשה להאמין באמיתות הסיפור – ולכן הציע אברהם שפירא צילום למזכרת, אצל הצלם הידוע סוסקין. את התמונה הפקיד טולקובסקי בארכיון ההגנה בשנות ה־50, והיא נמצאה במהלך כתיבת רשימה זו.

מזכרת שחשפה סוד: ה“שוטרים” המחופשים, שפירא במרכז (צילום: א' סוסקין)

ומה עלה בגורלו של המייג’ור ג’וּן? במהלך תחקיר שנעשה בעת האחרונה על תולדות נמל יפו, התברר כי הוא לא שב לבריטניה אלא עזב את השירות הצבאי ונשאר בארץ. בשנת 1925 ליונל ג’וּן התמנה, בהמלצת ויצמן ודיזנגוף, למנהל סניף תל אביב של חברת הספנות העברית הראשונה “אמריקן־פלסטיין ליין”. זמן קצר לאחר מכן נסגרה החברה, וג’וּן היה לבעליה של חברה שייצרה ושיווקה מונים עבור מוניות ברחבי המזרח התיכון. באפריל 1929 כבר היה מנהל סלון הרכב בתערוכת “יריד המזרח” בתל אביב. המייג’ור ג’וּן שוחרר משירות מילואים בצבא בריטניה בשנת 1930, אך במלחמת העולם השנייה התנדב וחזר לשירות. הוא הועלה לדרגת קולונל, ופעל בשירות המודיעין הבריטי במצרים. ביום 1 ביולי 1943 נפטר ג’וּן בהיותו בן 64, ונקבר בבית הקברות הצבאי הבריטי בהליופוליס. הנוסח הלקוני על מצבתו אינו רומז דבר על חייו המרתקים.

* * *

דגל יהודה על גלי הים

Chicago Sentinel 2.1.1925

ב־12 במרץ 1925 פרסם עיתון “דֹאר היום” ידיעה חשובה:

בחוף ניו־יורק הרחוק מאתנו מרחק של אלפי מיל, אירע היום בשנים־עשר לחודש מרס, מאורע חשוב ורב ערך. היום הפליגה לארץ־ישראל הספינה העברית הראשונה, “הנשיא ארתור”, והיא מפלסת לה דרך בים, ונתיבה במים עזים, ונושאת מאות אורחים ותיירים מידידינו האמריקאים העולים להשתתף ולראות בטקס ההיסטורי המפואר — פתיחת המכללה העברית על הר הצופים. הספינה “הנשיא ארתור” היא הספינה היחידה בעולם שעליה מתנוסס הדגל הכחול לבן, הדגל העברי.

15,000 יהודים ניצבו משבע בבוקר על הרציף והאזינו לשירת “התקווה”, ולתפילה שנשא החזן יוסל’ה רוזנבלט. הרבנים מוריס מרגוליס וסטפן ווייז נשאו דברים, ואחריהם בירך דוד ילין באידיש. מייסד חברת הספנות “אמריקן פלסטיין ליין” נתן שטראוס שלח מברק ברכה, ומנהל החברה יעקב שטראל נאם בהתרגשות על “האנייה הראשונה מזה אלפיים שנה, הנושאת בגאווה את דגל יהודה על גלי הים”. האנייה המפוארת, שעל ארובותיה צויר מגן דוד, עזבה את הרציף בחצות היום ועל סיפונה 400 נוסעים. רובם היו יהודים אמריקאים וקנדים בדרכם לטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים. כתב “דֹאר היום” סיים בהמלצה “מן הראוי שמוסדותינו הלאומיים […] יערכו לשיירה הזו, החשובה בכמותה ואיכותה, קבלת פנים ופגישה חמה ולבבית כשתדרוך רגלה בפעם הראשונה על אדמת ארץ־ישראל בחיפה”.

חברת הספנות Palestine American Line נוסדה ב־1924 בידי קבוצת ציונים בעלי ממון ובראשם נתן שטראוס, ששאפו להקים קשר ימי בין ארצות הברית לארץ ישראל באמצעות חברה עברית. נציג החברה בארץ היה אליהו לוין אפשטיין, ומנהל הסניף בתל אביב היה הקצין בדימוס ליונל ג’וּן. החברה עמדה לרכוש שלוש אניות, הראשונה בהן “הנשיא ארתור” — במקור, ספינה גרמנית בשם “הנסיכה אליס” שהוחרמה בפיליפינים בימי מלחמת העולם הראשונה וגויסה לחיל הים האמריקאי תחת השם “הנסיכה מטואיקה”. לאחר המלחמה שימשה כאניית נוסעים ונקראה על שם צ’סטר א' ארתור, הנשיא ה־21 של ארצות הברית. בשנת 1923 הוצאה משירות, ונרכשה תמורת 60,000 דולר בתנאי שתשופץ בתוך שישה חודשים. במספנת ברוקלין הכשירו אותה לאניית נוסעים מפוארת עם בריכת שחייה, חדר הרצאות וספורט, ואולם קולנוע.

האנייה העברית הראשונה עוררה תרעומת בשל שמה הלועזי. אחד מקוראי העיתון הניו יורקי היהודי “מודרן ג’ורנל” הציע לקרוא לה “תרשיש”, אך בעלי החברה חששו שהסרת שם הנשיא תגרום עלבון. עיתונים יהודיים ונוצריים התעניינו בהכנות להפלגה. המודעות ציינו שהותקן בה מטבח כשר, וסולומון שמואלביץ' (Small) כתב שיר הלל באידיש על “פרעזידענט ארטור, ציון’ס שיף!” (הנשיא ארתור, ספינת ציון!). הספינה הגיעה לחיפה ב־31 במרץ, באיחור של ארבעה ימים. הנוסעים נלקחו בחיפזון לירושלים לטקס פתיחת האוניברסיטה, שנערך למחרת.

בחזרתה לניו יורק הוחלף הצוות, עקב חיכוכים עם ההנהלה. גם ההפלגה השנייה לא עברה בשלום, ורב מלצרים נרצח בידי אחד מעובדיו. בעת שיצאה “הנשיא ארתור” להפלגתה האחרונה מניו יורק, ב־19 ביולי 1925, כבר עמדה החברה תחת לחצים כלכליים. כשלא עמדה בהתחייבויות הכספיות, נתבעה למשפט. בספטמבר נתפסה בידי השלטונות, וציוד החברה נמכר במכירה פומבית. האנייה העברית הראשונה סיימה את פעילותה חצי שנה בלבד לאחר שהפליגה לראשונה לארץ ישראל.

דאר היום 20.3.1925

‘יפה נוף’ ומלון ‘בלה ויסטה’ ¹

בשנת 1887 הוחל בהקמת "נווה צדק‘, ושלוש שנים אחר כך הוקמה "נווה שלום’. סיפורן של השכונות הללו ידוע, והן היו לאתרי שימור וסיור. שכונת “יפה נוף” ומלון הפאר "בלה ויסטה' מוזכרים בספרות ההיסטורית, אך מיקומם המדויק לא היה ידוע. הם נקברו עם הריסות רובע מנשיה ומכוסים על ידי פארק צ’רלס קלור. מיקומם המשוער היה מצפון לשכונה הערבית². איתור השכונה והמלון, הוביל לחשיפת סיפור “יפה נוף” ושכונת "נווה שלום' היפואית. היה זה רובע יהודי שוקק חיים ששכן בלב מנשיה הערבית, שלחופה בילו יהודי יפו והמושבות.

שכונת “יפה נוף' וסביבתה. ו. מלון בלה ויסטה; 2. בתי פיינגולד; 3. בי”ח הדסה יפו; 4. מכלול בתי יפה נוף; 5, בית חולים שער ציון; 6. חצר שמרלינג; 7. מסגד חסן בק; 8. מלון שולמית; 9. בית ביידס; 10. בתי אמזלג (במקור בית אהרון שלוש); 11. נווה שלום; 12. כרם התימנים.

מיקום ‘יפה נוף תחת פארק צ’רלס קלור ו. מסגד חסן בק; 2. בית חולים שער ציון החדש ( 1899 – 1920 ); 3. חצר שמרלינג’; 4, מתחם בתי ‘יפה נוף’; 5. בית חולים ‘הדסה יפו’; 6. בתי אמזלג (ביתו הראשון של אהרון שלוש): 7. מלון ‘בלה ויסטה’ ובתי פיינגולד; 8. בית חולים ‘שער ציון’ הישן (1890 – 1899)

ראשית ‘יפה נוף’

בשנת 1896 נוסדה ביפו חברה לבניית בתים בשם “יפה נוף”. היא הוקמה בידי שלושים איש, חברי אגודת ‘בני משה’, שביקשו להתיישב מחוץ ליפו העתיקה. עם חבריה נמנו יחזקאל דנין סוכובולסקי, יהודה גור-גרזובסקי, חכם יוסף משה, ניסים קורקידי ודוד חיים. הם פנו בבקשה לאגודת ‘מזכרת משה’ בלונדון כדי שתסייע להם להקים שכונה, דוגמת זו שהוקמה בידי האגודה בירושלים³.

בתקנון החברה נאמר, כי מטרתה “לאפשר לכל אחד מחבריה, וגם לשאר יהודי יפו, לבנות בית במחיר שווה לכל נפש”. הם חיפשו שטח רחב ידיים מחוץ ליפו, שיתאים להקמת שלושים בתים מרווחים ומבני ציבור. מאחר שמחצית החברים היו ספרדים ומחציתם אשכנזים, נקבע כי היא תחולק לשניים, אך המקווה והבאר יהיו משותפים.

פנייתם לא נענתה. הם התאגדו, על כן, כחברת מניות ורכשו חלקת קרקע מסגן הקונסול האוסטרי, פסקאל, סמוך לביתו של ר' חיים שמואל שמרלינג, שנבנה ב-1888 ⁴. שכונת “יפה נוף” הקטנה שנבנתה לחוף הים, נקראה בפי היהודים "בתי שמרלינג‘, בעוד שהערבים כינוה "בתי פסקאל’. בשנת 1904 הקים בה היזם שלמה פיינגולד את מלון ‘בלה ויסטה’, מהמלונות המפוארים בארץ באותם ימים.

בשנת 1898 היו שלושה פרוורים של יהודים מחוץ ליפו, המתוארים בעיתון "הצפירה', במכתב שנשלח לגולה:⁵

הפרוור היותר מיושב בבני ישראל הוא ‘נווה שלום’, והמחמדים יקראו לו “מאנשייא” לאמור: הגן. ותמה אני על השם הזה, אחרי כי אין כאן לא גן ולא עצים, אבל יש כאן בתיהם של פליטי המחמדים הבנויים בלי שום משטר מזה, ובתי היהודים הצפופים יחד מזה, ואולי נקרא כן בלשון סגי נהור. הפרוור הזה הוא לב הישוב של בני ישראל פה, בו התלמוד תורה, ‘שערי תורה’, בו יגור הרב, הדיינים, וכל יתר כלי הקודש, בו גם "המקווה' אשר לעת עתה קניין יחיד הוא.

הפרוור השני הוא ‘נווה צדק’, והמחמדים יקראו לו “קומפאנייאת איל יהוד', לאמור: החברה היהודית. כי בתיו נבנו על ידי אגודה מבני ישראל שכל אחד היה מטיל לכיס מנתו מידי שנה בשנה, ומהכספים הללו בנו שנה בשנה בתים לפי מתכונת הכספים, עד כי נבנו בתים לחברים כולם, ועליהם נוספו הרבה בתים שבנו יחידים, ויהי הפרוור הלז, העומד בראש ההר, ופרוור ‘נווה שלום’ ירבץ לרגליו, עיר שכולה יהודים ואין יד עכו”ם באמצע.

והפרוור השלישי נקרא לכתחילה ‘יפה נוף’, אך אינו נושא עליו שמו זה, וקראו לו היהודים ‘בתי שמרלינג’, על שם מייסדו שנקרא כן. והמחמדים יקראו לו ‘בתי פסקאל’ על שם הקונסול האוסטרי פה, שהוא בנה שם בראשונה בתיו, ומידו באו לקונה היהודי הנזכר, זה כעשר שנים. הפרוור הלז בנוי על שפת הים, ובקיץ הומה הוא מבני אדם הללו שבאו הנה לרחוץ בים, ומתאכסנים הם שם עפ"י רוב.

ארבעה חופי רחצה שימשו את יהודי יפו והשכונות - ‘חוף תחנות הצבא’, סמוך לחומת העיר, ‘חוף שער ציון’ צפונית לו, ‘חוף נווה שלום’, ו’חוף יפה נוף'. “בני העיר והאורחים שקבעו דירתם בעיר, קונים שביתתם בשני המקומות הראשונים, ובני הפרוורים ואורחים יבחרו להם שני המקומות האחרונים הקרובים להם”.⁶ בערבי שבתות וחגים מטיילים רבים פקדו את חוף הים בחזית מלון ‘בלה ויסטה’, ואת בית הקפה הסמוך. צעירים ערבים נהו לשזוף עיניהם בבנות היהודים חשופות הפנים, ולעתים אף נטפלו אליהן, אירוע שהסתיים לא אחת בתגרה.⁷

“נווה צדק' נבנתה באופן מאורגן ומתוכנן בידי בני היישוב הישן, והתאפיינה ברוח מודרנית שהובילה להקמת תל אביב. ‘נווה שלום’ הצפופה, הוקמה בידי ליטאים וחסידים בני היישוב הישן, והיו בה בתי כנסת, בתי מדרש ו’שטיבלך‘. היא הייתה “כעין מאה שערים הירושלמית, מושב דחוק של בני אדם, לכלוך, וזוהמה הדורשת טהרה גדולה”.⁸ שכונת ‘יפה נוף’ הייתה מרווחת יותר, עם חצרות גדולות. היא היוותה את חזית השכונות לים, וגם החרדים מירושלים נהגו להגיע אליה כדי לרחוץ בים. הם נהגו להתאכסן במלונו של ר’ יעקב מלכוב, ובמלונות ‘שולמית’ ו’מרגליות', שהיו בסמטה סמוכה לחוף. בבתים רבים הושכרו חדרים בתקופת הקיץ. מרחצאות וחמי רפואה הוקמו בשכונה, ובשנת 1925 פתחו ד”ר רבינוביץ וקזרנובסקי, בעלי הקזינו בתל אביב, סנטוריום ומרחצאות עם אמבטיות רפואיות חשמליות, בבניין בית חולים ‘שער ציון’ שנסגר⁹. משנת 1928 נוהלו המרחצאות בידי ועד הקהילה, והיו בהם “אמבטיות ים חמות, מי מעיין חמים, סידור אמבטיות גפרית ומסג’ים, תחת השגחה מעולה וניקיון מוחלט. על ידי המרחצאות גן יפה ומזנון מסודר” ¹⁰. לימים נקרא המוסד “מרחצאות דרום', והוא התקשר עם מרחצאות העיר באד פיסטיאן בצ’כסלובקיה, והציע לחסוך בנסיעה לחו”ל, ולמצוא ביפו מזור לחוליים ¹¹. רח' השוק של נווה שלום' (רח' קויפמן היום), שקצהו הדרומי בפינת רח' בוסטרוס (רח' רזיאל), חצץ בין צִדה המזרחי של ‘נווה שלום’, שתושביה יהודים, לצד המערבי המעורב. בחלקו הצפוני של הרחוב היו רוב החנויות בבעלות יהודית, והשוק המרכזי של השכונה, שהיה סמוך למתחם בתי אמזלג, בו בנה אהרון שלוש את ביתו הראשון¹². שכונת יפה נוף' הייתה ממוקמת בתחום שבדרומו מלון ‘בלה ויסטה’, בצפון בית חולים ‘שער ציון’, וממזרח רחוב חסן בק, על שטח של כ־26 דונמים.

לאחר ההכרזה על תל אביב כמועצה עירונית עצמאית, במאי 1921, נקבע הגבול בינה ובין יפו ברחוב שוק נווה שלום¹³. הגבול הותיר את חלקה המערבי של נווה שלום, ואת יפה נוף, מחוץ לתחום תל אביב. באזור זה הייתה האוכלוסייה מעורבת, ואילו כוונת דיזנגוף הייתה לכלול בתל אביב את האזורים בהם האוכלוסייה הינה יהודית בלבד. סקר התושבים היהודים שנערך בשנת 1928, מתייחס לאזור זה, בתחום מנשיה הערבית, כ’נווה שלום יפו', ונפקדו בו כ- 2,500 יהודים.

רחוב שוק "נווה שלום (מבט מצפון) הרחוב ניצב לרח' אלעזר רוקח בנווה שלום, שבו פעל בית ספר תלמוד תורה ‘שערי תורה’. ברחוב היו בתי מסחר יהודיים וערביים זה לצד זה (ר' מגן דוד משמאל). בשנת 1921 הפך הרחוב לגבול בין תל אביב למנשיה

היזם שלמה פיינגולד ומלון ‘בלה ויסטה’

שכונת ‘יפה נוף’ נודעה בזכות מלון הפאר שנבנה בה. בשנת 1904 הקים היזם שלמה פיינגולד על חוף הים את מלון ‘בלה ויסטה’, ובסמוך לו בנה בתים להשכרה, שנודעו כ’בתי פיינגולד'. המלון והבתים היו המפוארים בארץ, והוכנסו בהם מיטב שכלולי הזמן. המלון כלל טרקלין מפואר, אולם למשחקי ביליארד, בית מרחץ לרפואה הידרותראפית, מרחצאות מים חמים, מרחץ תורכי, מרחץ רוסי, מרחץ בשמים, ומקלחות קרות וחמות. בערבי הקיץ נערכו בו קונצרטים ביציע שפנה לים. לצד המלון הייתה תחנת רחצה עם בית קפה, ועם “חוף נחמד, מראה ציורי של העיר הישנה”.¹⁴

תמונות שפורסמו בעיתונות על שבחי המלון והמרחצאות

שלמה פיינגולד הטביע את חותמו על היישוב בארץ כיזם שהקים מפעלים, רכש נכסים רבים, הקים מבני מגורים ומסחר, ופעל גם כעיתונאי ומו"ל. הוא נשא אישה נוצריה, והיה מקורב לכת שהאמינה כי הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים, ולכן נחשד כמומר¹⁵. הוא היה יליד רוסיה, שהוסמך לרבנות, נסע לאנגליה ועבד בבית הדפוס של הכת. הוא נשא לאישה את אליזבט קולוויל, יתומה נוצריה, ששימשה בת לוויה לגבירה העשירה אליס פלמר. פלמר נקשרה לפיינגולד, והפקידה בידיו את האחריות על נכסיה ועל רכושה. בשנת 1895 הגיעו השלושה לירושלים, והוא החל לרכוש נכסים רבים בכספה של פלמר. השמועה על עושרו המופלג, הביאה לפתחו מקבצי נדבות, אף שנפוצו שמועות על נטיותיו המיסיונריות.

מלון ‘בלה ויסטה’ ו’בתי פיינגולד' בתחילת שנות ה-30

עובדי חברת הבניה ‘קדם’ בחצר מלון ‘בלה ויסטה’

במחצית השנייה של שנות התשעים, הקים פיינגולד מבנה מפואר בן שלוש קומות מול מגרש הרוסים בירושלים. הבניין שנודע לימים כ’בית פיינגולד‘, כלל עסקים ומשרדים, ואת בית הדפוס ‘המצפה’. הוא שימש כמרכז העסקים של העיר במשך שנים רבות, ופיינגולד פתח בו את בית הראינוע הראשון בארץ. לתקופה קצרה הוא חבר לאיתמר בן אב"י בהוצאה לאור של עיתון "הצבי’, אך הקשר הסתיים במריבה, ופיינגולד הוציא לאור את עיתונו ‘האמת’. מוחו הפורה הגה את הרעיון לחפירת תעלה בין הים התיכון לים המלח, ולהתקנת מערכת חשמל הידרו אלקטרית בירושלים.

בשנת 1904 רכש פיינגולד קרקע ביפו, שעליה הקים את מלונו ‘בלה ויסטה’ ו’בתי פיינגולד'. ניהול המקום הופקד בידי אחיו אייזיק, והוא המשיך להרחיב את עסקיו. לאחר מלה“ע ה-1, רכש מגרשים רבים בתל אביב. בפינת הרחובות לילינבלום ונחלת בנימין בנה את ביתו המפואר, שתוכנן כארמון צריחים. במגרש הסמוך הוקם בית הדואר המפואר עם מגדל השעון. פעילותו הרבה בעסקי נדל”ן, האדירה את שמו כיזם בעל מעוף ותעוזה.

בשנת 1925 הקים בעפולה את המרכז המסחרי והתרבותי הגדול, העומד במרכזה עד היום, הוא בנה בטבריה את מלון ‘אלישבע’, על שם אשתו שנפטרה, שנחשב למפואר שבמלונות המזרח¹⁶. במלון היו 100 חדרים, אולם נשפים מפואר ואולם קולנוע ותיאטרון, עם תאי קטיפה אדומה. הושקעו בו מיטב החומרים והאביזרים, ופיינגולד היה לגביר העיר, ושוטט בה בכרכרה רתומה לארבעה סוסים. בחנוכת המלון השתתפו הנציב העליון ושועי הארץ, והיא נחגגה ברוב הדר. פזרנותו וגיוס הלוואות שלא יכול היה להחזירן, הביאו לנפילתו. בשנת 1931 הוכרזו פיינגולד והגב' פלמר כפושטי רגל, ורכושם הוצע במכירה פומבית¹⁷.

הוא נפטר בשנת 1935 ונקבר בטבריה. אשתו השנייה יהודית, התפרנסה בדוחק מדוכן למכירת משקאות בבניין המפואר שבנה בעלה.

גלגוליו של מלון

מלון ‘בלה ויסטה’ נוהל בידי משפחת פיינגולד עד לשנת 1908. בפברואר אותה שנה, הוחכר המלון לירחמיאל אמדורסקי, בעל מלון ‘צנטרל’ בירושלים¹⁸, שניהל את המלון. הייתה זו “תחנת רחיצה ייחודית בארץ ישראל, עומד על שפת הים בתוך גן גדול, ולו מצעים לרוח הים. מקום אוסף האינטליגנציה של העיר והמושבות” ¹⁹. אמדורסקי התפאר בחדרי המלון “שרוזנים ושרים בני ברית, ושאינם בני ברית, מתאכסנים בהם ומביעים תהילתם בספרי התעודה” ²⁰, במרס 1909 גדשו אלפי יהודים את חצר המלון, בקבלת פנים לחיים נחמן ביאליק שהגיע לראשונה לארץ²¹. אמדורסקי הקים במלון את אולם הראינוע הראשון ביפו, בו התקיימו גם קונצרטים. בשנת 1912 הוחכר המלון למשפחת ליפשיץ, שניהלה אותו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה²².

במהלך המלחמה הופקע המלון בידי התורכים, ושימש מקום מעצר לבעלי נתינות זרה, לפני גירושם מהארץ. עם סיום המלחמה, הושכר המלון לאדריכל אלכסנדר לוי, בונה ארמונות תל אביב. לוי הקים במקום את חברת הבנייה ‘קדם’, שתכננה ובנתה עשרות בתי פאר בתל אביב²³. בין עבודותיו הידועות – ‘בית הפגודה’ ובית הדואר. במאורעות תרפ"א, ב־1 במאי 1921, שימש המלון מחסה ליהודי ‘נווה שלום’ שנמלטו מבתיהם, ומרכז פעילותה של קבוצת ההגנה ‘קדם’, שיצאו מכאן לפעילות צבאית ופעולות תגמול. לאחר המאורעות, עזב אדריכל לוי את המקום והעביר את משרדו לתל אביב. לוי, שהטביע את חותמו על עשרות מבנים בעיר, עזב את הארץ בשנת 1924, עקב מחלוקות וקשיים כלכליים, חזר לברלין ונספה באושוויץ. יהודים שנמלטו מיפו לאחר המאורעות, מצאו מגורים ב’בתי פיינגולד' ובמלון. הם חולקו לחדרים שבהם התגוררו כ־150 דיירים²⁴. עם השנים מצב המלון והבתים הלך והדרדר. במאמר שפורסם לאחר התמוטטות אגפו המערבי בסערה, סופר כי התגוררו בו “חלאת המין האנושי… המאוכזבים, שאיש לא שעה אליהם… האומללים ומוכי הגורל”. ²⁵

בשנת 1931 פשט פיינגולד רגל, והמלון ובתי פיינגולד' הוצעו למכירה פומבית. בספטמבר 1933, רכשו את הנכס הצורף הירושלמי ראובן קאשי ואחיו, הם שיפצו את ‘בתי פיינגולד’ שיועדו למגורי משפחות ולהשכרת חדרים. המלון פעל זמן קצר²⁶, אך בחורף 1935 אגף המרפסות המערבי התמוטט בסערה, ובמאורעות 1936 הועלה המקום באש, וגג המלון נשרף²⁷. קאשי ובני משפחתו חזרו להתגורר בבתי פיינגולד, והוא השכיר את 11 החנויות, ו־29 החדרים שהיום בהם²⁸. אולם הקולנוע הושכר לבית יציקה, ואילו המלון השרוף נותר הרוס.

ראובן קאשי על שרידי ‘בלה ויסטה’ לפני הריסתו הסופית

במהלך כיבוש יפו בידי לוחמי האצ"ל, הם פרצו את דרכם בנתיב שהסתיים במלון ‘בלה ויסטה’, עמדתם המערבית. לאחר המלחמה נותר המלון ללא גג, בלב שכונת מנשיה ההרוסה. החורבות שרדו שם עד שנת 1959, בעת שהאזור נהרס לחלוטין. מלון הפאר נקבר תחת ההריסות ששימשו מצע לפארק צ’רלס קלור לחוף תל אביב²⁹.

בית החולים ‘שער ציון’, ‘חצר שמרלינג’, והקונסול האוסטרי פסקאל

בית החולים היהודי הראשון ביפו, שער ציון‘, נוסד בשנת 1890 בידי ‘ועד העיר יפו’, ו’אגודת בני ברית שער ציון’, בסיוע החברה למען ציון' בגרמניה, והרבנים ד“ר הורוויץ וד”ר מאלפנד³⁰. הם סייעו בתרומה של 1,500 פרנקים לשכירת מבנה על חוף הים, בדרומה של שכונת מנשיה³¹. הבניין בן שתי הקומות כלל 16 חדרים, מטבח ומחסן. בראש המוסד עמדו שמעון רוקח, ויחיאל מיכל פינס והד"ר מנחם שטיין שימש כרופא³². בית החולים, שהוקם כדי למנוע מיהודי יפו מלפנות לעזרת בתי החולים של המיסיון, נזקק לתרומות שוטפות לאחזקתו. לאחר שנתיים, כשעמד לפני סכנת סגירה, פנה ועד העיר בקריאה נרגשת לתרומות, וביקש להטיל מס קבוע על יצוא האתרוגים. הסוחר מוטרו היה היחיד שנענה לקריאה. בעיתון "חבצלת' נכתב: “הנה עינכם הרואות מה פעלנו עד היום, אך כשל כוח הסבל, ואם לא תחישו לעזרתנו, וכרענו תחת משאנו” ³³

בעקבות מגפה שפרצה בעיר בשנת 1898, היה בית החולים הישן צר מלהכיל את החולים הרבים, שמעון רוקח וחבריו ביקשו למצוא מקום מרווח למוסד. רוקח שם את עינו על ביתו של הקונסול האוסטרי, יעקוב פסקאל, בו שימש כמתורגמן ויועץ. הבית והגן הצמוד אליו, היו בגבולה הצפוני של שכונת ‘יפה נוף’ החדשה.

הגופ מוראדיאן, ארמני מירושלים, שמשפחתו הקימה את בית הדואר האוסטרי בעיר, שינה את שמו ליעקוב פסקאל, לאחר שמונה לקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים³⁴. פסקאל היה שותפו של אהרון ואלרו בבנק שהקים, והוא רכש שטח מצפון לשכונת מנשיה, עליו הקים בית ובוסתן. כשטיילו רוקח ופינס חברו על שפת הים, סמוך לאחוזת הקונסול, קבע רוקח שהבית מתאים לבית החולים³⁵. בסמוך כבר עמדו ביתו של ר' חיים שמואל שמרלינג, שרכש בשנת 1888 מגרש מפסקאל, והקים את ביתו הידוע כ’חצר שמרלינג', ובתי שכונת ‘יפה נוף’.

ביום האחרון של חנוכה 1898, נערכה בבית החולים ‘שער ציון’ הישן חגיגה לרגל הצבת לוח אותיות זהב לכבודה של הברונית קלרה הירש, שתרמה 4,500 פרנקים לבית החולים. האדון בנדיקט, שליח חברת ‘כל ישראל חברים’, שעמד לפני סיום שליחותו בארץ, הבטיח שהברונית תסייע גם לרכישתו של בית קבוע חדש לבית החולים³⁶. ההזדמנות לרכישת בית הקונסול נקרתה לאחר מות בתו³⁷. רוקח הבין שפסקאל האבל לא ירצה להתגורר במקום, והציע לו לרכוש את הבית. ועד העיר יפו פנה לברונית קלרה הירש בבקשת עזרה, והיא נענתה. יוסף חיים נייגו, מנהל בית הספר ‘מקווה ישראל’ ואיש חברת ‘כל ישראל חברים’, סייע במשא ומתן. מחיר הבית בן 25 החדרים, והנחלה ששטחה 22,000 אמה (כ־13 דונם), נקבע ל- 75,000 פרנקים. הברונית הסכימה לשאת במחצית הסכום. מנהלי בית החולים פרסמו בעיתון ‘המליץ’ בקשת עזרה מיהודי אמריקה ואירופה:

אחינו היקרים, שימו נא לבבכם לבקשתנו הבאה בשם ישוב ארץ הקודש, בשם אלפי נפשות מבני ישראל, בשם החסד והרחמים, ואל נשוב נא ריקם מלפניכם, התעוררו נא וחושו לעזרתנו, ואל תתנו לנו לכרוע תחת נטל סבלנו³⁸.

קריאת העזרה נענתה במהרה, ובאפריל 1999 הסתיימה רכישת הבית, וכל הציוד הועבר אליו מבית החולים הישן³⁹.

בית חולים ‘שער ציון’ הישן בדרום מנשיה

בית חולים ‘שער ציון’ החדש שנפתח ב 1899 (בית הקונסול פסקאל)

לאחר נטישת בית החולים הישן הוא הוסב לבית מלון. יצחק רוקח, בנו של המייסד, כתב בזיכרונותיו כי הוא לא זכה לראות את הבניין הישן, אולם זה המשיך לעמוד על תילו עוד עשרות שנים, עד להקמת פארק צ’רלס קלור⁴⁰. בית החולים החדש פעל עד לגירושם של יהודי יפו בשנת 1917. במהלך השנים הוא נסגר לפרקים, עקב סכסוכים או מצוקה כספית, אך המשיך לפעול. לאחר הכיבוש הבריטי בשנת 1917, הוא נפתח מחדש בעזרת 'הקבוצה המדיצינית הציונית האמריקאית", ופעל עד שנת 1920. ⁴¹

בית החולים ‘שער ציון’ החדש שימש לאחר סגירתו כסנטוריום ו’מרחצאות דרום‘. הוא נהרס כליל במהלך מלחמת העצמאות, ומיקומו המדויק לא נודע. ההשערה המקובלת הייתה, כי הוא עמד במקום המצוין במפה הבריטית כ’בית החולים היהודי’. במהלך עבודה זו נחשפו מיקומם המדויק של אחוזת הקונסול פסקאל ו’שער ציון'. בית החולים היהודי במפה הבריטית התגלה כבית חולים ‘הדסה’ ביפו, שקיומו נשכח. סיפורו יובא בהמשך.

פרשת בית החולים שער ציון' לא עברה מן העולם תחת המדשאות והשבילים של פארק צ’רלס קלור בתל אביב. היא המשיכה להעסיק בשנים האחרונות את בתי המשפט במחלוקת שכונתה 'הקדש שער ציון לזכר יוסף נייגו".

הקדש יוסף נייגו

יוסף חיים בן עזרא נייגו, נשלח בידי כי"ח לשמש כעוזרו של המנהל הירש בבית הספר ‘מקווה ישראל’. הוא סיים את לימודיו כאגרונום במונפלייה, וקידם בבית הספר את גידול הגפנים ותעשיית היין. לאחר עזיבתו של הירש, בשנת 1891, התמנה למנהל בית הספר ושירת בתפקיד 15 שנה. הוא פיתח את בית הספר, וקיים קשרי ידידות עם הברון הירש ורעייתו, שסייעו לו בתרומות לקידום המוסד החקלאי⁴².

נייגו הפעלתן סייע ברכישת ביתו של הקונסול האוסטרי, ובגיוס תרומתה של הברונית. לאחר הסכם הרכישה, ביקשה הנהלת בית החולים שהנכס יירשם על שם העדה ביפו. נייגו דרש שהבית והמגרש יירשמו כהקדש על שמו, וישמשו עד עולם כבית ריפוי. הוא קבע כי לאחר מותו יעברו הפיקוח והשליטה על ההקדש לחכם באשי של ירושלים, ר' שאול אלישר, לר' שמואל סלאנט, ראש עדת האשכנזים, לצדוק כהן, הרב הראשי של צרפת, ולמנהל ‘מקווה ישראל’ שיבוא אחריו. לאחר מותם, יועד התפקיד לממלאי מקומם. מטרת ההקדש הייתה “לשמש מגורי מרפא לחולים עניים יהודים, ספרדים ואשכנזים, בעת חוליים”. ההקדש נרשם בבית הדין השרעי ביפו.

בתקופת המנדט, ביקשה עיריית יפו להפקיע את השטח לבנייה ציבורית, אך עיריית תל אביב התנגדה לכך, בטענה כי מדובר בהקדש. לאחר מכן הוא נשכח, ובשנת 1961 הופקעה הקרקע בידי המדינה. הוקמו עליה "בית התעשיינים' ובתי מלון. בשנת 1995 גילה יצחק ארבוס את הפוטנציאל הטמון בתחום ההקדשות, ואיתר בלוח השנה של לונץ את ‘הקדש ניגו’. הוא פנה עם עורך דין לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדרישה להכריז על קיומו של ההקדש מכוח חוק הנאמנויות, ולמנותם כנאמנים. בית המשפט קיבל את בקשתם, והכריז על קיומו של ‘הקדש שערי ציון למלחמה במחלת הסרטן לזכר יוסף ניגו’ ⁴³.

בשנת 2003 פנתה ה’אגודה למלחמה בסרטן", שעמה הגיע ארבוס להסדר שכר טרחה הגון, לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתביעה לבטל את הפקעת הקרקע שנעשתה שלא כדין, ובדרישת פיצויים. סכומי העתק הטמונים בפרשה זו, הביאו גורמים שונים להיכנס לעובי הקורה, והם פנו לבתי המשפט. המחלוקת הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, שפסק בעניין בחודש נובמבר 2010. ⁴⁴ הוא ביטל פסיקות קודמות, וקבע כי ארבעה גופים ישמשו כנאמנים – עיריית תל אביב, ה’אגודה למלחמה בסרטן', בית הספר החקלאי ‘מקווה ישראל’, ומנהל בית החולים ‘הדסה’ בירושלים. בימים אלה מתנהל משא ומתן על גובה הפיצויים.

בית חולים ‘הדסה יפו’

ההיסטוריה הכתובה של ‘הדסה’, ו’היחידה הרפואית הציונית האמריקאית' שקדמה לה (Azmu), מתארת את בואה של משלחת רופאים ואחיות מארה“ב, באוגוסט 1918, בתום מלה”ע ה-1. המשלחת החלה בהקמת בתי חולים ברחבי הארץ. וחידשה זמנית את פעילות בית החולים ‘שער ציון’ שנסגר במהלך המלחמה. בתל אביב נפתח בית חולים ב’בית דיסקין' שברחוב גרוזנברג, ובעקבות מאורעות מאי 1921, נפתח בית חולים נוסף ב’מלון ספקטור' שברחוב נחלת בנימין⁴⁵.

במפה הבריטית של יפו משנת 1918, מצוין ‘בית החולים היהודי’. במשך שנים שימש ציון זה. לזיהוי מקומו המשוער של בית חולים ‘שער ציון’. במהלך עבודה זו זוהה מיקומו המדויק של בית חולים זה, שהיה בגבולה הצפוני של ‘יפה נוף’, ואילו ‘בית החולים היהודי’ היה בדרומה, סמוך למתחם ‘בתי פיינגולד’, התגלית הובילה לחקירת מוסדות ‘הדסה’ בתל אביב ויפו, בתום מלחמת העולם. המסקנה שעלתה היא, שבית החולים היהודי הוא בית חולים ‘הדסה יפו’, עליו נכתב רבות בעיתונות התקופה. הוא החל לפעול בשנת 1918, עם 10 מיטות, ובשנת 1921 היו בו 75 מיטות. ביולי 1920 נפתחה בו מחלקת יולדות⁴⁶. על פי ד“ר יצחק מקס רובינוב, מנהל ‘הדסה’ בארץ, בית החולים ביפו, שמוקם בבית שכור, החל את פעילותו כבית חולים חרום, אולם לאחר מכן נפתחו בו מספר מחלקות, בהן קיבלו ארבעה רופאים את החולים מדי יום. לדברי רבינוב, היה זה בית חולים המאורגן ביותר בארץ⁴⁷. בעקבות מאורעות תרפ”א, והקושי של החולים להגיע לבית החולים בלב האזור הערבי, הוחלט על העברתו מהמקום⁴⁸. ד“ר אמיל שטיין, מנהל ‘הדסה’ בתל אביב, החל לחפש מקום חלופי. ב’בית הריפוי' שנפתח ב’נווה צדק' פעלו ארבע מחלקות: מחלקת עיניים בראשות ד”ר רוביצ’וק, מחלקה כירורגית בראשות ד“ר בלבן, מחלקת ילדים בראשות ד”ר שוורץ, ומחלקה פנימית בהנהלת ד"ר אביגי דור⁴⁹. בית חולים ‘הדסה יפו’ ב’נווה שלום' המשיך לפעול, ככל הנראה, עד לסוף שנת 1922, עם הרחבתו של בית החולים ב’מלון ספקטור'.

שלמי תודה: תודתנו נתונה בזאת לשולה וידריך ולאדריכל אור אלכסנדרוביץ על עזרתם בהכנת המאמר.

עלי מוסתקים היה מהדמויות הפוליטיות הבולטות של יפו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא שימש כסגן ראש העירייה והיה גם איש עסקים ששיתף פעולה עם יהודים והתיידד אתם. עם זאת, באחד מתיקי התיעוד שמצאו את מקומם על מדפי מחלקת השימור בעיריית תל-אביב, נכתב עליו כי בתקופת מלחמת העצמאות ב-1948, פעל האיש במדינות ערב על מנת לגייס כספים ללגיון הפלסטיני שנלחם בארץ, אך לקח לעצמו את הכסף והיה גם סתום עין. הסטראוטיפ מסיפורי ‘חסמבה’ דבק לדמותו של האיש על אף שהיה שונה לחלוטין, וגם לא סתום עין אלא גבר נאה.

על פי המידע בתיק המודיעין של לוי יצחק (לובה) שניאורסון, שייסד את ‘משרד הידיעות’ של וועד הצירים הציוני, משפחת מוסתקים לא הייתה ממכובדות העיר, ולא הייתה מוכרת בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה. מקור המשפחה מיוון, וסבו של עלי התאסלם. “בתקופת מלחמת העולם הוא היה חבר ויועץ למושל העריץ חסן בק, והיה האיש שקיבל דמי שוחד עבור אדונו”, כך נכתב. הדבר השניא אותו בקרב התושבים המוסלמים. בראשית תקופת השלטון הבריטי שימש כסוכנו של הקפטן ברונטון, קצין המודיעין הבריטי ביפו, שעמד בראש מחלקת האינפורמציה הערבית. לאחר בוא משלחת ‘וועד הצירים’ בראשות חיים ויצמן לארץ-ישראל, באפריל 1918, יזם ברונטון הקמת נציגות של ערביי הארץ כדי לבוא עמה בדברים, כדוגמת נציגות היהודים. בסיוע עלי מוסתקים הוא ייסד את ‘האגודה המוסלמית-נוצרית’ ביפו. היא נוסדה באוקטובר 1918, ותוך זמן קצר נוסדו אגודות דומות בירושלים, חיפה וחברון. בראש האגודה עמד השייך ראע’ב אל-דג’אני, אך הוא הוחלף תוך זמן קצר בעומר אל-ביטאר ששימש כראש עיריית יפו בשנים 1915–1908 והודח בידי התורכים. מקור עושרו של מוסתקים היה בקשריו עם השלטונות, וכוכבו עלה בפוליטיקה העירונית. הוא היה חבר מועצת העיר בתקופתו של ראש העירייה עאסם בק אל-סעיד, והחל לפעול פוליטית לצדם של עומר אל-ביטאר ואחיו עבדול ראוף. לאחר מאורעות מאי 1921 והמתקפה על פתח-תקווה, החל ניסיון לסולחה בין השייך אבו-קישק שעמד בראש הפורעים ובין המושבה. הסכם השלום נחתם ב-1 ביוני 1923, ועלי מוסתקים ערב לתשלום הפיצויים שהיה על אבו-קישק לשלם.

משנת 1925 החלה התפלגות פוליטית בקרב ההנהגה הערבית בארץ עם כינונם של שני מחנות יריבות: המחנה החוסייני (המג’לסיון) והמחנה הנאששיבי האופוזיציוני (המוערד’ה). המחלוקות שהחלו על רקע חלוקת תפקידים ומשרות, הפכו למלחמה עקובה מדם בעקבות ‘המרד הערבי’ שהחל בשנת 1936 ותוכנית החלוקה שיזם הלורד פיל. עומר אל-ביטאר ואחיו עבדול ראוף, עמדו יחד עם ראש העירייה עאסם בק בראש הנהגת האופוזיציה ביפו. בתקופת המרד השתלטו כנופיות החוסיינים על יפו והטילו פחד על מתנגדיהם ממחנה האופוזיציה. חברי הכנופיות סחטו כספים מעשירי העיר, וניסיונות חיסול נעשו מידי יום. עשרות מחברי האופוזיציה נרצחו ביפו, ורבים נמלטו מהעיר. בספטמבר 1938 ניסה חסן סעיד אל-סאיג' שכונה “אבו ערב” להתנקש בעלי מוסתקים ואחיו מוחמד. מוחמד נפצע ברגלו, ואילו עלי שלף את אקדחו והשיב באש. המתנקש נידון למוות בתלייה.

כוכבו של עלי עלה בעיקר בעקבות קשריו עם השלטון הבריטי, וקרבתו לעומר אל-ביטאר ואחיו, הדמויות הפוליטיות הדומיננטיות בעיר. הוא צורף בידי הבריטים למועצה העירונית הראשונה עם מינוי עאסם בק אל-סעיד לראשות העירייה בשנת 1919. בבחירות 1927 הציג את מועמדותו בסיעת אל-סעיד. כשמונה עבדול ראוף בידי הבריטים לראשות עיריית יפו, ב-5 בינואר 1939, מונה עלי מוסתקים לסגנו. בתקופה בה שרתו עבדול ראוף ומוסתקים בראשות העירייה התקיימו יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם ראש העירייה ישראל רוקח, ונמצא פתרון לשכונות היהודיות שהיו בשטחה של יפו. במרס 1940 מונה עלי מוסתקים לעמוד בראש ועדה עירונית לביצוע פרויקטים עירוניים והכנת תכניות להתרחבות יפו מזרחה. בין השאר היה אחראי על ביצוע רשת מים חדשה לרובע עג’מי שכללה גם בניית מגדל מים שתוכנן בידי המהנדס היהודי ארפד גוט. עבדול ראוף מת ביוני 1941, ואת מקומו תפס אחיו עומר שחזר לשמש שוב כראש עירייה. עלי מוסתקים המשיך לשמש כסגנו, והוא נראה יושב לימינו בצילום ראש העירייה החדש ועובדיו.

עלי מוסתקים יושב משמאל לראש העירייה. צילום: צבי אורון 1941.

משפחת מוסתקים הייתה בעלת שטח פרדס על דרך שכם, לימים דרך יפו תל אביב והיום רחוב אילת. מבנה האורווה בפינת הפרדס, שנצבה על השדרה החדשה שסללו התורכים ונקראת היום שדרות ירושלים, הוחכר בשנת 1927 לבנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק) ולימים בנק לאומי. הבנק שכר את האדריכלים ברלין את פסובסקי והם הרחיבו את המבנה ששימש להנהלת הבנק. בשנת 2017 נהרס המבנה כדי לפנות מקומו לבית מגורים, וזכר לא נותר לבנק בשדרה בה החל את דרכו.

הבניינים הניצבים היום ברחוב אילת, ובהם נמצא בית הספר לציור על שם אבני, נקראים עד היום ‘בתי מוסתקים’. גם הרחוב נקרא בעבר על שם המשפחה. עלי ואחיו מוחמד החלו לבנות בניינים על דרך תל אביב בנובמבר 1928. את הבנייה הם ממנו בכספי הלוואה של עשרים ואחת אלף לירות מגברת רוז וולף. הבניינים שאמורים היו להבנות מושכנו לטובת הגברת. במרס 1938 הועברה המשכנתא ל’בנק אשראי' בחיפה שהחל לדרוש את החזר הכספים. הוא הגיש תביעה לבית המשפט לקרקעות ביפו שנדונה במאי 1939. בעקבות הדיון מונה עורך הדין קנטרוביץ לשמש ככונס נכסים כדי למכור את הבניינים. על האחים מוסתקים נאסר לפעול בנכסיהם, אך לאחר שנודע כי הם ממשיכים לגבות שכר דירה לכיסם, הוגשה נגדם תביעה על בזיון צו בית המשפט. האחים הגישו ערעור באמצעות עורך דינם הנרי קטן, והשופט ד"ר פיליפ ג’וזף הורה להחזיר את התיק לדיון. בסופו של דבר הושגה פשרה ידידותית בין הצדדים שנחתמה בידי השופט פלנקט בינואר 1941, והנכסים הוחזרו לידי האחים.

בזכות יחסיו הטובים עם היהודים וקשריו, הצליח עלי מוסתקים לשמור על נכסיו עד שנת 1948. בבחירות 1947 למועצת העירייה ניסה המחנה הוחסייני לזכות בראשות העירייה. מסע הבחירות לווה במסע הכפשות הדדי ובהאשמות על מכירת קרקעות ליהודים. מוסתקים הואשם בשיתוף פעולה עם היהודים ומכירת קרקעות להם, ובתגובה הוא פרסם ידיעה בעיתונות בה האשים את ראשי משרד התעמולה הערבי בלונדון ווושינגטון, כי הם עצמם מכרו קרקעות ליהודים. הם הגישו נגדו תביעת דיבה בבית המשפט ביפו, אך הוא זוכה מכל אשמה.

עלי מוסתקים עזב את יפו באפריל 1948 עם שאר מכובדי העיר שנמלטו ממנה עד יעבור זעם. הוא עבר להתגורר באלכסנדריה שם המשיך את עסקיו באמצעות הון שהצליח להוציא מהארץ בטרם עת. הוא המשיך לנהל חיי רווחה ובנה בתים באלכסנדריה וקפריסין, אך לא מצא שלווה נפשית במקום גלותו. הוא קיווה כי היחסים הטובים עם היהודים, אתם ניהל קשרים טובים, יסייעו לו לחזור ארצה. עיתון ‘מעריב’ כתב: “כפי שגילה אומץ לב בימים השחורים של טרור המופתי אל-חוסייני, כך העז עלי מוסתקים, מנהיג ערביי יפו מספר 2, להביע את הדעה כי אין להמשיך עוד את ההתנגדות המסורתית לישראל שהיא עובדה קיימת. הוא החליט לתת דוגמה אישית להשקפתו זו, ופנה לפני שלוש שנים לממשלת ישראל בבקשה לחזור ארצה, אך הממשלה סירבה”. הוא ניסה להגיע ארצה מקפריסין על אנייה, אך הוחזר חזרה. הוא ניסה שוב לחזור בטיסה, אך שוטרי נמל התעופה מנעו ממנו את הכניסה. הוא ניסה להסתנן דרך היבשה ומצא מסתור בכפר אבו-גוש, אך כוחות הביטחון מצאו אותו בבית אחד מנכבדי הכפר. בכיסו נמצא מכתב משר ההגנה הירדני המבקש לסייע לו לחזור למקום מגוריו. גם המכתב לא עזר, והוא גורש מעבר לגבול. מוסתקים פנה במכתב למערכת העיתון ‘דבר’ וציין כי העובדות מוכיחות שהיה ידיד לעם ישראל, ואין מתירים לו לחזור בעוד מעלימים עין משובם של אחרים. בניסיון אחרון לשוב ארצה הודיע מוסתקים כי הוא יביא ארצה אוצר יקר מכל, את ספר התורה מגוש עציון שנשדד בידי האספסוף. הוא קנה אותו וביקש להחזירו כמתנה למדינת ישראל. ספר התורה הוחרם כרכוש שדוד מהיהודים, ומוסתקים גורש שוב מעבר לגבול. הוא שב על עקבותיו אך נתפס שוב וגורש. עלי מוסתקים לא מצא מרגוע לנפשו וליבו הלך ונחלש והוא חלה. עיתון ‘חרות’ הודיע על מותו ביולי 1949, בידיעה שהתבררה כשגוייה. הוא מת באלכסנדריה באוגוסט 1952. בניגוד לבעלי נכסים וקשרים אחרים שהצליחו לחזור כדי למכור מעט מרכושם, הוא לא הצליח. הפקיד שחתם על המכתב הממשלתי האוסר על חזרתו של מוסתקים, בעקבות בדיקת גורמי החוץ והביטחון, היה דודי יעקב גילר ז"ל, שהיה מנהל מחלקת האשרות וכפוף להחלטות מערכת המודיעין והבטחון.

מנחם מנדל בייליס

ב-12 ביולי 1934 פרסם העיתון היהודי ‘סנטינל’ בשיקאגו ידיעה על מותו של מנחם מנדל בייליס, ועל כך שנפטר עני ונשכח. עשרים שנה קודם הוא עמד במרכזה של עלילת דם שהסעירה את העולם היהודי. ‘משפט בייליס’ על עלילת הדם נגדו העסיק את העיתונות היהודית בעולם במשך חודשים רבים, ומאות כתבות דיווחו על כל שלב ופרט בהשתלשלות האירועים.

ב-20 במרס 1911 נמצאה גופתו של הנער אנדרי יושצ’ינסקי בן השתיים-עשרה במערה בעיירה סמוכה לקייב שבאוקראינה. ידיו היו קשורות מאחור ושלושים ושבעה פצעי דקירות נמצאו על גופו. באותם ימים דן הפרלמנט הרוסי שנוסד לא מכבר (‘הדומה’) בביטול צו תחום המושב שחייב את היהודים להתגורר באזורים מוגדרים והגביל את זכויותיהם. הצאר ניקולאי וכנופיות אנטישמיות שנודעו בשם ‘המאות השחורות’, התנגדו לכוונת הדומה ועוררו מחדש גלי אנטישמיות ברחבי רוסיה ואוקראינה. עלילת הדם על מנהג היהודים בחג הפסח חזרה שוב, ובייליס הואשם ברצח הנער. השופט החוקר פננקו חקר וגילה כי הנער נרצח בידי כנופיית גנבים שהיו קשורים לוורה צ’בירייק, ועונה כדי לאלצו להודות כי הלשין עליהם. מספר צעירים ובהם אחיה נאסרו אך שוחררו. השלטון הצארי היה נחוש להטיל את האשמה על היהודים ושלח את שר המשפטים שצ’גלוביטוף כדי לבחור קורבן מתאים. במשך חודשיים חיפשו סוכני הצאר את הקורבן ובחרו בבייליס. הוא עבד במפעל לשריפת לבנים שנבנה בידי בעל ההון זייצ’ב. עדים ששוחדו טענו כי בבוקר הרצח ראו את בייליס מגרש את הנער ששיחק בחצר המפעל. על גופתו של הנער נמצאו שרידי מלט המשמש ליצור הלבנים, וכך נקשר שמו של בייליס לרצח שנועד לדברי המעלילים למטרת שאיבת דם הנרצח לטקס חג הפסח. הפרופסור סיקורסקי מאוניברסיטת קייב והכומר האנטישמי פרנאיטיס הגישו חוות דעת על מנהג היהודים להשתמש בדם ילד נוצרי בחג. ב-22 ביולי הוא נעצר ואתו גם בנו הבכור פנחס. רבים מהאינטלקטואלים הרוסים וברחבי אירופה יצאו נגד עלילת הדם, אך שלטונות הצאר עודדו את גל האנטישמיות שהתפשט בכל רחבי הממלכה. העיתונות היהודית הגיבה בתדהמה. עיתון ‘הצפירה’ כתב: “בייליס יעמוד לדין ואתו יעמוד לדין כל עם ישראל ותורתו, ואם יצא מחויב בדינו, יצאו חייבים בדין כל היהודים ותורתם”. ב-3 בינואר 1912 דיווח העיתון על החלטת התובע הראשי בקייב להעמיד את בייליס לדין. בסנט פטרבורג התארגנה קבוצת פרקליטים להגן על הנאשם, ובראשם קרבצ’בסקי הרוסי ולצדו אוסקר גרוזנברג היהודי. ב-13 בפברואר הובא בייליס לבית המשפט בקייב. לדברי העיתון ‘החרות’, כתב האשמה הוקרא על ידי ראש בית הדין בסגנון חד גוני ובקרירות, כשהוא סופר ומונה את מספר הפצעים בגופת הנרצח. עיתון ‘הקיובלאנין’ הקדיש את מאמרו הראשי לפתיחת המשפט וכתב כי ענן כבד נמתח על פני קייב, וכי פרשת הרצח שכוסתה בערפל סוד מובאת סוף סוף לבית המשפט. עיתון ‘זעמשטשינא’ של ארגון ‘המאות השחורות’ האנטישמי קבע מיד שבייליס אשם על סמך תמונתו בשעה שהוא עומד בחצר בית הדין. לדברי העיתון פניו וזקנו השחור מלמדים כי הוא הרוצח האכזר ומוצץ הדם של ילדי הנוצרים. וולדימיר נאבוקוב מעיתון ‘העטש’, עיתונם של הליברלים, כתב כי יש דוגמאות רבות בהיסטוריה בהן בערות וקנאות גרמו לפסקי דין שגויים, אבל מעולם לא היה מקרה כזה שימציאו נימוק דתי, ואחר כך יתחילו לדלוק אחרי הפושע על פי הנימוק שהומצא. המשפט עורר מחאות בכל העולם. איש לא האמין שאנשי ‘המאות השחורות’ ברוסיה יפיחו תבערה כזו, ולכן נקראו עסקני הציבור בכל רחבי אירופה ואמריקה להרים קול זעקה ומחאה. העיתונאי הרוסי ברזול ברושקובסקי יצא בעיתון ‘קייבסקייא מיסל’ להגנתו של בייליס, וכונה בשם ‘אמיל זולה הרוסי’. הוא ערך תחקיר בו גילה כי הנער נרצח בידי מאהבה של וורה צ’יבירייק, שבתה לודמילה היא שהעידה כי ראתה את בייליס מגרש את הנער מחצר המפעל. ברושקובסקי הותקף על ידי אנשי הארגון האנטישמי, ואף בילה שנה במאסר בעקבות עלילת שווא שהוטחה בו. משפטו של בייליס נמשך שלושים וארבעה ימים. הסניגורים בקשו להביא שישים עדים וביניהם מומחים כדי להוכיח שהיהודים אינם משתמשים בדם. אחדים לא הופיעו בתירוצים שונים, ובהם גם סוכני הבולשת ואחד המומחים שאף שלח תעודת מחלה. עורך הדין אוסקר גרוזנברג נשא נאום תקיף בו דרש שיחייבו את התייצבות כל העדים, וניהל קרב מילולי עם התובע זאטיסלובסקי שניסה לטעון כי מנהג הדם בפסח הוא מנהג חסידי. אהרון אחיו של מנחם מנדל הוזמן להעיד כי אחיו אינו משתייך לקהילה חסידית, והרב מאז"ה תקף את הטענה השקרית.

ב-11 בנובמבר, לאחר שעתיים של דיונים, פסק חבר המושבעים כי בייליס אינו אשם ברצח. כששמע את פסק הדין הוא פרץ בבכי מר ובגניחות איומות. באותה שעה נערכה בכנסייה סמוכה אזכרה לנרצח יושצ’ינסקי. הרחובות הסמוכים היו מלאי אדם, ואספות רבות פוזרו בידי המשטרה. שר הפלך הזמין אליו את נכבדי היהודים והבטיח שהצבא יפעל בכוח במקרה של מהומות. קוזקים הוצבו לשמור על הרחוב בו התגורר, אולם פרצו מספר מהומות שדוכאו בידי המשטרה. עיתונות הימין הרוסי עמדה על דעתה כי בייליס אשם, ואילו העיתונות הליברלית דרשה למצוא את האשמים האמיתיים. בשיחה עם כתב עיתון אמר בייליס כי הוא מבקש להישאר ברוסיה אם לא תהייה צפויה לו סכנה, אך לדבריו הוא מקבל מכתבי איום. הוא סיפר שהאמריקאים מציעים לו כסף רב, אך הוא “אינו קוף למופעי קרקס”. הוא איש עבודה המעוניין להמשיך בעבודתו, ועד שבריאותו תשתפר הוא נאלץ להסתייע בתרומות. בבית מלון במינסק יצא נער יהודי בן שש עשרה מדעתו, לאחר שקרא בלי סוף בעיתונים על התנהלות המשפט. הוא החל לצעוק בלי הרף “אני הרגתי את יושצ’ינסקי”. התקפות אנשי ‘המאות השחורות’ על בייליס המשיכו, וגם היהודים לא נתנו לו מנוח כשחשבו שהפך לעשיר גדול בעקבות הפרשה ובקשו ממנו סיוע כספי ותרומות ללא הרף.

בתחילת ינואר 1914 עזב בייליס את קייב ונסע לטריאסט בדרכו לארץ-ישראל. בדרך בילה וטייל שלושה ימים בווינה. ביום חמישי ה-12 בפברואר 1914 הוא הגיע עם משפחתו לנמל יפו על האנייה האוסטרית ‘אלקטרה’. עיתון ‘החרות’ בירושלים כתב כי המון רב חיכה לבייליס על החוף. חברי וועד העיר יפו עלו לאנייה לפגוש אותו. בתשע וחצי הוא ירד מהאנייה והמון של מאות הריע לו תרועות הידד. הוא הועלה על מרכבתו המפוארת של יוסף קנדינוף שהייתה המפוארת ביפו ונגררה בידי שני סוסים אבירים. היא הובילה אותו לתל-אביב כשבעקבותיה עגלות מלאות אדם. בתל-אביב נדחקו המון אנשים על מרפסות הבתים כדי לראות את פני בייליס ולהריע לו. הוא הוכנס לבית המלון שוועד העיר הכין עבורו, ונערכה לו קבלת פנים בה נכחו נכבדי העיר, סופרים, ועיתונאים. מנחם שיינקין ברך את בייליס בשם הקהילה ואיחל לו שיזכה לחיות חיי שלווה ושקט בארץ-ישראל. ארבעה ימים לאחר בואו רואיין על ידי כתב עיתון ‘החרות’. בייליס סיפר על מכתבי החרפות והגידופים שקיבל אחרי יציאתו מהכלא, ועל שמועות השווא בעיתונות על העושר הרב שצבר בעקבות המשפט. לדבריו יכול היה להיות עשיר גדול, אולם לא רצה לעשות עסקים מאסון לאומי. הוא הציג לכתב מכתבים מיהודים רבים שהציעו לו תמיכה, אך הוא ביקש לשבת במנוחה ולרכוש בית בתל-אביב בששת אלפי הרובלים שקיבל מעיתון אמריקאי תמורת פרסום זיכרונותיו בעתיד. את בניו פנחס, טוביה, ודוד רצה לשלוח לגימנסיה ‘הרצליה’ כדי שיתחנכו כיהודים אמיתיים. הוא הביע רוגז על העיתונות היהודית וטען כי הוא סובל ממנה יותר מאשר מהנוצרים כשהיא מפרסמת ידיעות בלתי מבוססות על מצבו ואינה מתחשבת בכבודו. כתב העיתון סיכם וכתב כי “בייליס עושה רושם של יהודי פשוט, אבל מרגיש ויודע את הצרה שבאה עליו. הוא אינו רוצה לעשות עסק מאסון לאומי”.

חברי וועד תל-אביב הבטיחו לבייליס הרים וגבעות. הוא התגורר בתל-אביב בדירה ששכר בבית צבי מונצרג’י אך לא מצא תעסוקה הולמת. המורה יוסף ברסלבי (ברסלבסקי) לימד אותו עברית בשעורים פרטיים והוא מספר על כך בזיכרונותיו. בייליס תינה בפניו את צרותיו והציג לו תעודות ומכתבים מאישים חשובים שהביא עמו מרוסיה. הוא סיפר שתחילה נהגו עמו בדחילו ורחימו, ובקשו ממנו כי יואיל לקבל פלוני נכבד ואלמוני גדול לראיון. שתפו אותו בכל אירוע ציבורי והבטיחו לבסס את קיומו על ידי נטיעת פרדס לפרנסתו, ולבסוף עזבוהו לנפשו והוא חש עלבון. ב-18 ביולי 1919 פרסם העיתון היהודי ‘סנטינל’ משיקאגו ידיעה ובה מכתב של בייליס לידידו המשורר יהואש בו הוא מספר על מצבו בארץ-ישראל. הוא כתב כי הוא יושב באפס מעשה וכל העולם שכח אותו. הוא נאלץ למכור את כל רכושו ובגדיו כדי לרכוש אוכל.

מרדכי הלל הכהן מקדיש בזיכרונותיו פרק למצבו של בייליס. הוא מספר כי לא שילם את שכר הדירה לבעל הבית וזה פנה בדרישה לוועד תל-אביב לאלץ אותו לשלם את החוב. הכהן מתאר את בייליס המתהלך וסופר את הכוכבים מחוסר תעסוקה מתאימה. הוא אינו רוצה לעטות בעטרה של קדוש מעונה ודורש שישכחו מה שעבר עליו. לדברי הכהן הוא צנוע ולא רצה לעשות סחורה ממשפטו, אך כשהקיבה הריקה דורשת, אזי הפה מתמלא בטענות ותביעות. הכהן כתב כי מחובת הציבור היהודי לדאוג לו וכי חייבים לעשות זאת מבעוד מועד. איש לא דאג לבייליס ומשפחתו, וכשעזב את יפו בדרך למצרים ומשם לארצות הברית, פרסם עיתון ‘דואר היום’ ידיעה קצרה על כך: “הפרידה לא הייתה חגיגית כמו קבלת הפנים שנערכה לו לפני שבע שנים”. בפברואר 1921, כשבייליס שהה עוד בלונדון, פרסם העיתון ‘סנטינל’ שתי כתבות. בראשונה פרסם את מכתב בייליס לעורך העיתון היהודי ‘היום’ בניו-יורק. הוא כתב כי לאחר שבע שנות סבל בארץ-ישראל הוא נאלץ לנסוע לפילדלפיה בה מתגורר גיסו. הוא ביקש מהעורך שיפרסם את מכתבו בעיתונו ויפעל לפרסמו גם בכל העיתונים היהודיים כדי שידעו על הסיבות שאילצו אותו לעזוב את ארץ-ישראל בה הגיע לפת לחם. לאחר בואו לארץ תרמו יהודים ברחבי העולם ארבעים אלף פרנקים כדי שיירכשו עבורו מטע שקדים, אך הכסף לא הגיע. נציג הברון רוטשילד נתן לו מידי חודש אלף פרנקים, אך בלירות תורכיות שערכן היה מועט. הוא נאלץ ללוות כספים למחייתו והגיע למצב שהוא מתבייש לעשות זאת עוד. הוא רצה לעזוב כבר שלוש שנים קודם לכן, אך ידידים ביפו שכנעו אותו להישאר והבטיחו שיפנו לברון כדי שיסייע. את כתב האשמה הקשה סיים במילים: “אני מאמין כי אם העולם כולו ידע על מצבי, נשמה טובה אחת אולי תשאל כיצד זה אפשר להתייחס כך לאדם שסבל בגלל יהדותו ועורר מהומה גדולה, אך נשכח לחלוטין”. הוא אינו מבקש דבר מאיש, אך אילו היו נותנים לו את הכסף שנאסף עבורו, יכול היה לחיות בנחת בבית משלו ולהתפרנס בכבוד ממטע שקדים. ‘סנטינל’ פרסם כתבה נוספת שכותרתה: “האם מנדל בייליס צריך להגיע לאמריקה”. לדברי העיתון הגעתו לאמריקה תפתח את הפצעים ואת הפרשה שיהודי אמריקה רוצים שתשכח. באותם ימים הייתה יהדות אמריקה נתונה עדיין תחת הלם הלינץ' שנעשה בצעיר היהודי ליאו פראנק שהואשם בפיתוי ורצח נערה נוצרייה. הוא נחטף מהכלא ונתלה בעיירה מרייטה שבג’ורג’יה. עורך העיתון הביע פליאה על כך שההסתדרות הציונית אפשרה לבייליס לעזוב את הארץ בה חי שבע שנים, וכל זאת רק כדי שיוכל להתפרנס בכבוד באחרית ימיו. העיתון הביע חשש כי בואו של בייליס לאמריקה יאלץ אותו להשתמש בעברו כקרבן כדי למצוא פרנסה. הוא ביקש מבייליס לעצור את המהלך בטרם יהפוך לשגיאה גדולה. בסופו של דבר הוא הגיע לאמריקה, ועם בואו החלו להתפרסם עליו עשרות כתבות בעיתונות היהודית. באפריל 1921 פרסם עיתון ‘דואר היום’ ידיעה על כך שהוועד האמריקאי היהודי בדק ומצא שחמשת אלפים דולרים אכן נאספו בעבר עבור בייליס, אך לא הועברו אליו מפאת טעות. הם הסכימו להעביר לו את הכסף בתנאי שיחזור לארץ ישראל. כדי להתפרנס החל לפרסם את זיכרונותיו בעיתון ‘מארגען ג’ורנל’ ומתרומות שנאספו עבורו. בדצמבר 1922 פורסמה ב’סנטינל' כתבה שכותרתה: “הקרבן של אתמול נשכח על ידי בני עמו”. סופר בה על כך שמצא עבודה בניו-יורק כעובד דפוס. “מנדל בייליס, הקרבן מלפני תשע שנים, חיי ועובד בניו-יורק, נשכח על ידי אחיו ברחבי העולם”, כך הסתיימה הכתבה. בשנת 1926 כתב בייליס ספר באידיש ובאנגלית על סיפור סבלו כשעיר לעזאזל, ופרסם אותו בעזרת תרומות. הוא מצא לאחר מכן עבודה כסוכן ביטוח בניו-יורק ונפטר ב-9 ביולי 1934. עיתון ‘דבר’ פרסם ידיעה קצרה כי נפטר ממחלת לב והיה מוטל ימים ספורים בבית החולים ומת בעוני. עיתון ‘דאר היום’ פרסם ידיעה בת ארבעה שורות בה סיפר כי ארבעת אלפים איש ליוו את בייליס ביציאה מבית הכנסת בקווינס, והרב אידלסון נשא הספד לזכרו. העיתון ‘סנטינל’ כתב כי שמו של בייליס, שעמד במרכזה של פרשה שהסעירה את העולם היהודי, נדחק לאחור מידי שנה בשנה עד שהפך לזיכרון רחוק ועמום של חיי היהודים.

מנדל בייליס הונצח ברחובות בפתח-תקווה וחיפה ובתל אביב הונצח שמו רק בשנת 2008 בשביל מעבר. לעומת זאת זכה עורך דינו ישראל (אוסקר) גרוזנברג לרחוב ארוך וגינה על שמו בעיר כבר בשנת 1914. ארונו גם הובא ארצה והוא נקבר בתל-אביב. בשנת 1971 הועלתה שאלה בעיתון ‘מעריב’ מדוע שמו של בייליס אינו מונצח. דובר עיריית תל-אביב דאז כתב בתשובה כי חברי מועצת העירייה בשנת 1914 סברו כי בייליס “אינו שווה רחוב” מאחר והיה יהודי פשוט, שבאופן מקרי היה אובייקט בפרשה. בן-ישי, שהיה יושב ראש וועדת השמות העירונית, כתב לדובר כי בייליס היה קורבן עלילה פסיבי, שבמקרה העלילה עליו האוקראינית אולי מפני שלא הכירה יהודים אחרים. גרוזנברג והרב מאז"ה הונצחו משום שהגנו על עם ישראל. בייליס לא הוזכר בארץ אך בעיתונות היהודית בארצות הברית הזכירו אותו עוד שנים לאחר מותו כדרייפוס ומרטיר יהודי. בשנת 1969 הוקרן בתל-אביב הסרט ‘יום הדין’ על פי ספרו של הסופר היהודי-אמריקאי ברנרד מלאמוד המתאר את עלילת בייליס תחת דמויות ספרותיות. אלן בייטס גילם את דמותו של יעקב בוק, הוא מנדל בייליס, ואילו דירק בוגארד את דמות עורך דינו הנלחם על חפותו. בכתבת ביקורת של זאב רב-נוף בעיתון ‘דבר’ הוא כתב כי לפני הקרנת הבכורה אמר לו אחד העיתונאים: “שים לב. יש בתל-אביב רחוב גרוזנברג, אבל אין בו רחוב בייליס”.

הסופר אשר ברש פרסם בשנת 1944 את ספרו ‘כעיר נצורה’ בה הוא מתאר את חיי העיר תל-אביב. את דמויות העיר העטה בשמות ספרותיים. הוא מספר על שדרות רוטשילד המפולשות, ועל הספסל עליו יושבים ר' חיים גלותמן, הזקן בוריס קומורניק, וביניהם גילר, “הוא גילר שמשפטו ברוסיה זעזע בשעתו את חצי העולם. הוא סיפר לשניים בשפתיים עבות ובעיניים עכורות מאחורי משקפי זהב כבידים בפעם המאה ואחת את פרשת העלילה שהעלילו עליו שם, בארץ הדמים”.

ברסלבי סיפר בזיכרונותיו כי בנו של בייליס התגייס לגדוד העברי והיו שמועות כי התאבד עקב הבושה שחש כשמשפחתו עזבה את הארץ. פנחס בייליס אכן התגייס לגדוד העברי ושרת כסרג’נט. הוא היה בין חיילי הגדוד שהגיעו ממחנה סרפנד לעזרת תל-אביב כשפרצו המאורעות בראשון במאי 1921. יצחק אולשן, לימים שופט עליון, כתב בזיכרונותיו כי שלח אותו להזעיק את חברי הגדוד לאחר שהתברר לו מה מתרחש בתל-אביב ויפו. מנחם ארבר, שהיה נציב בית“ר בארץ, סיפר באירוע לזכרו של ז’בוטיסקי כי פנחס שהיה חברו, למד בגימנסיה הרצליה והיה קצין בצבא התורכי. הוא ערק כשהבריטים התקרבו והצטרף ל’גדוד העברי' כשהגיע ז’בוטינסקי עם ‘גדוד החייטים’ מאנגליה. קברו של פנחס בייליס נמצא לבסוף בבית הקברות המשותף של מרחביה. הוא התאבד ב-18 באוקטובר 1921 כשהטביע עצמו בבריכת מגדל המים של הישוב. בפתק השמור בארכיון ‘הגדוד העברי’ באביחיל נכתב כי התאבד בגלל אהבה נכזבת. פנחס הצטרף במאי 1921 לקבוצת הצעירים שייסדה את ‘חבורת העמק’ והועסקה על ידי הבריטים בסלילת כבישי הצפון. על מצבתו נכתב: 'פ”נ הבחור חובב המולדת פנחס בן מנדיל בייליס. נולד בקייב בי' סיוון תרס“א מת בט”ז תשרי תרפ“ב. מחיבתו לארצנו נכנס בהיותו חניך הגימנסיה בתל-אביב לצבא הטורקי ואח”כ מטובי החיילים המתנדבים בגדוד היהודי".

פנחס בייליס באלבום הגדודים העבריים

ומי הוא אותו גילר שאשר ברש העטה על דמותו של מנחם מנדל בייליס? ברש התגורר ברחוב מנדלי מוכר ספרים בפינת רחוב סירקין. מספר בתים מביתו במורד הרחוב התגורר ר' שלמה גילר ז“ל, דודו של אבי ז”ל, שהיה בעל המכולת השכונתית שהייתה צמודה לביתו. שם נתקל ככל הנראה ברש בדמותו של בעל המכולת שעטה בסיפורו את דמותו של מנחם בייליס קורבן העלילה שנשכח.

שלמה גילר ומנדל בייליס

בסיפור תולדות ‘שכונת התקווה’ סופר על המיזם שהגה יהושע ליכטר בשנת 1935 לבניית שכונת מגורים על הדרך משכונת שפירא לכפר סלמה. הפרשה הפכה לסיפור עגום של בנייה בצפיפות רבה ללא היתרים ובמתן שוחד, מחסור תמידי במים, וסכסוכים בין התושבים. ליכטר ושותפיו ב’בנק סטאנדאט-א"י' לא פסקו מלפעול לאחר פרשת ‘חברת עזרה’, ובמהלך 1947 הופיעו בעיתונות מודעות פרסום למכירת מגרשים בעיר העתיד בנגב – “ניר אבות”. הוצע לרכוש אותם תמורת שבעים ושניים מיל למטר רבוע, במשרד חברת ‘המקור’ ברחוב לילינבלום בתל-אביב. כתב העיתון ‘דבר’, י.אפרתי, שהמודעה משכה את עינו, הגיע למשרד כדי לברר את פשר המיזם המבטיח לחדש את ימינו כקדם בלב המדבר. לדבריו על הקיר הייתה תלוייה מפת צבעונית של הישוב החדש. מדובר היה בשטח של אלף וחמש מאות דונמים שחולקו למגרשים בני דונם אחד. לדברי אפרתי “מוכרי המגרשים לא הבטיחו לרוכשים לבנות ולסלול, והם היו מיועדים לאלה שיש להם כסף ורוצים להתעשר בדרך הקלה, והם כבר רואים בדמיונם תל-אביב שנייה, סואנת ויפה, עם שדרות רוטשילד מוריקות ועטופות צל, שם במרחקי הנגב השוממים. ואז, כשהיהודים הנרדפים יבקשו להם מנוח לכף רגלם במדינה היהודית, הם ישלמו בזהב טהור תמורת כל גרגר חול למי שראו את הנולד”.

העיר החדשה הייתה ממוקמת שנים עשרה קילומטרים מזרחית לבאר-שבע, בלב הישימון, על קרקע ‘חירבת חורה’ שנרכשה בפרוטות משיח' בדוואי. מי שעמד מאחורי המיזם החדש היה כאמור יהושע ליכטר, מראשי התנועה הרביזיוניסטית והמו“ל של בטאונם ‘חזית העם’, אליו הצטרפו מנהלי ‘בנק סטאנדרט ארץ-ישראל’, אחד מארבעים ושבעה הבנקים שפעלו באותם ימים בתל-אביב. המהנדס אפשטיין שרטט עבורם תכנית פרצלציה והיא נחתמה כביכול ב- 4 בפברואר 1948 בידי הנרי קנדל, מנהל מחלקת התכנון של ממשלת פלשתינה-א”י. היא נצבעה בצבעים יפים ונתלתה על קיר משרד המכירות. כששאל כתב העיתון היכן נמצאת הקרקע, העביר ליכטר את ידו על מפת הארץ, ולא שם לב שהיא הצביעה על ממלכת ירדן. רוגזו של הכתב עלה כשביקש לרכוש את המגרש בטבורה של העיר, ליד הקולנוע, אך נתבשר כי המגרשים נמכרו כבר מזמן. כששאל מי יסלול את הכבישים ומי יספק את המים, נענה כי לכך יצטרכו לדאוג בעלי המגרשים, ואם כל אחד יתן עשר לירות, יהיו להם גם מים לרוויה.

עשר שנים לאחר מכן רואיין ליכטר בידי עזרא ריבליס מעיתון ‘על המשמר’ על גורל עיר העתיד בנגב. באותם ימים החל שוב בולמוס רכישת קרקעות סביב באר-שבע המתפתחת, ומכירת מגרשים החלה שוב ב’ניר אבות' תמורת 250 לירות למגרש. ראש עיריית באר-שבע דאז, דוד טוביהו, פרסם הודעת אזהרה נגד מעשה המרמה וכתב כי אין כל סיכוי שהשטח יפותח. לדברי ריבליס אמר לו ליכטר כי “יהודים אוהבים קושנים ביד. הם אוהבים אדמה משלהם”, אך מאחר וראש הממשלה “שלכם”, כך אמר, שהיה לאנס-קורפורל בגדוד העברי (דוד בן-גוריון(, מתנגד לבנייה על קרקע פרטית, אלא בונה שיכונים ציבוריים באמצעות ‘עמידר’ על קרקע הקרן-הקיימת, הוא מעוניין למכור קרקע פרטית כדי לאפשר לבנות עליה. על מה תתקיים העיר החדשה בעיבורו של המדבר, היכן אספקת המים ומקורות המחייה, אלה היו דברים של מה בכך בעיניו. אם ירצו הרוכשים לבנות יעשו זאת, ואם לא,ימתינו בסבלנות עד שתגדל באר-שבע ותתרחב ותתפשט עד שטחה של ‘ניר אבות’. שמם של עורכי הדין גרינוולאד ומאירוביץ שורבב בכתבת העיתון כמי שהיו שותפים לקרקע, ושבוע לאחר מכן פורסם מכתב למערכת של ד"ר ויקטור גרינוואלד בו נכתב כי הוא נמנה בין הנושים הרבים לחובותיו הגדולים של ליכטר, המגיעים לכדי מאה וחמישים אלף לירות, ואין לו כל קשר ליוזמת ‘ניר אבות’. עיון בעיתון ‘המשקיף’, מ- 9 באוקטובר 1947,מגלה כי בזמן מכירת המגרשים כבר פורסמה הודעת בית המשפט על מכירת רכושו של יהושע ליכטר בגין הלוואה שלא הוחזרה.

מעלליו של ליכטר לא הסתיימו בפרשות השכונות התל-אביביות והעיר שבנגב. עיתון ‘זמנים’ פרסם ב-17 בפברואר 1954 ידיעה על שני סוחרים שהואשמו בהונאת מתיישבים תימנים למען שיכון. בידיעה נכתב כי יהושע ליכטר ואיסר גולדפיין פיתו קבוצה של תימנים למסור לחברת ‘המושב’ ארבעת אלפים וחמש מאות לירות, בטענה שהם בעלי הקרקע ב’רמת סמל' שליד נס -ציונה. לאחר שחתמו על חוזה ושטרות, התברר לרוכשים כי הקרקע אינה שייכת כלל למוכרים, אלא לחברה הנושאת שם בריטי. הם חיפשו אחרי ליכטר בבתי הקפה של תל- אביב, ולאחר שמצאו אותו הבטיח לסדר את העניין, אך כעבור ימים אחדים התברר להם כי “התנדפו ההבטחות, התנדף האיש, ואת הכסף לא קבלו בחזרה”. בין עדי החברה שהייתה בעלת הקרקע האמיתית היה עו“ד יהושע בן-ציון, בא כוח החברה. הוא העיד כי החברה אמנם מכרה קרקע לליכטר, אבל לא את זו בה היה מדובר. עו”ד בן ציון היה לימים מנהל בנק ‘בריטניה ישראל’, והואשם ונדון גם הוא בגין הונאה.

בשנת 1955 חזר ועלה בעיתונות שמו של יהושע ליכטר. הפעם בתביעה שהוגשה בגין יצוא מדומה של תשמישי קדושה. העיסקה התגלתה ב-24 במאי 1955 בשדה התעופה בלוד, כשפקידי המכס ערכו בדיקה בשני ארגזים שהוצהר כי הם מכילים תשמישי קדושה. במקומם התגלו שבבי עץ וקרשים. בין הנאשמים היו ליכטר, מבעלי חברה ליצוא ויבוא מייסוד חברת ‘המושב בע"מ’. אתו נאשמו גם קצין מכס ועמיל מכס בגין קבלת שוחד. באותם ימים נתנו רשיונות יבוא בערך של שמונים וחמישה אחוזים מערך היצוא, וכך ניתן היה לממן יבוא באמצעות הברחת הון זר. ערך היצוא המוצהר היה שלושים ואחד אלף דולרים. ליכטר הואשם גם בזיוף חתימת פקיד חברת ‘המושב’ על טופסי היצוא. פרטים על תוצאות המשפט אינם ידועים, אך יהושע ליכטר נפטר ב-12 באוקטובר 1958. ובאשר לחתימת האדריכל הנרי קנדל על תכנית הפרצלציה של ‘ניר אבות’, היא ככל הנראית מזויפת גם היא. בכל עשרות התכניות עליהן חתום קנדל מופיע תפקידו כיועץ לתכנון ערים (advisor planning Town) ולא כמתכנן הממשלתי (planner town Government). גם שתי הנקודות המופיעות בסיום כל חתימותיו אינן בתכנית ‘ניר אבות’.

¹

לא מכבר החלה הריסת המבנה ברחוב ההגנה 88 ב’שכונת התקווה' בתל אביב, כדי להכשיר את דרכה של הרכבת הקלה. בריכת אגירה נחשפה ולצדה שרידי באר שהשקתה פרדס שהיה נטוע כאן לפני הקמת השכונה. גילוי הבאר מביא כאן לחשיפת ראשיתה של השכונה, שמקור ‘התקווה’ בשמה לא נודע עד היום. היו שגרסו כי מקור השם הוא ב’הר התקווה', החווה החקלאית שייסדה האמריקאית קלורינדה מיינור מצדו המערבי של ואדי מוסררה בשנת 1852, סמוך לבית ספר שבח, אך אין כל סימוכין לכך. על תולדות הקמת הבתים הדלים בין שכונת שפירא לכפר סלמה נכתב מעט, ותיאור ראשיתה הוא כפתיחת תיבת פנדורה של מיזם נדלנ"י בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, שהיה מלווה במאבקים שלא פסקו עד קום המדינה וסיפוח השכונה לתל אביב. עיקר המאבקים היו על אספקת מים סדירה והשליטה בה, ובנושא זה כיכבה הבאר שנחשפה לאחרונה. בעיתונות כינו אותה בלגלוג “באר מי מי תרח”, והמאבקים סביבה הגיעו עד כדי שפיכות דמים. ראוי לזכור כי באותם ימים, בראשית שנות השלושים, בהם החלו חדרוני השכונה הצפופה להבנות במצוקה גדולה מעבר לגבולה המזרחי של תל אביב, החלה בניית רחובות הפאר של העיר העברית בעקבות העלייה מפולין וגרמניה, ובתי קפה נפתחו על הטיילת עם צלילי תזמורות לאור שקיעה.

עיתון ‘החרות’ כתב בדצמבר 1948 כי ראשיתה של ‘שכונת התקווה’ בתא מספר 6 בבית המעצר בכיכר השעון, ‘הקישלה’. כאן נכלאו בשנת 1934 ארבעת נידוני ‘משפט הבריונים’ שנחשדו ברצח חיים ארלוזורוב, וביניהם אבא אחימאיר, ד“ר יהושע ייבין, יעקב אורנשטיין, חיים דבירי, ויהושע ליכטר. מסופר כי באותו תא ישב גם בן למשפחת הפרדסנים היפואית העשירה אבו-חדרא, וכי שם נרקמה לראשונה בראשו של ליכטר התוכנית להקים שכונה חדשה מחוץ לגבול תל אביב, על הדרך לכפר סלמה. ליכטר עלה ארצה בשנת 1921, הצטרף לגדוד העבודה, והיה מראשוני המצטרפים לציונים הרוויזיוניסטים. הוא ניהל את בטאון המפלגה ‘חזית העם’ שערכו אחימאיר וייבין, והוא נדון לשלושה חודשי מאסר בגין חברותו בקבוצה. בוויקיפדיה נכתב כי ליכטר יזם ומימן את הקמת ‘שכונת התקווה’, אלא שמתברר כי היה חסר כל הון, ולרעיון שהגה הוא גייס בנקאים שהשתייכו גם הם לזרם הרביזיוניסטי: אהרון ימפולסקי, צבי ציונסקי, דוד ברסלבסקי, וד”ר דב רוזנברג, שהיו מנהלי ‘בנק סטנדרט לא"י’, שנוסד לאחר פשיטת הרגל של ‘בנק פרס-א"י’. את המגרשים הראשונים מכרו תחת השם ‘המושב’, אך ב-28 בינואר 1936 נרשמו כאגודה שיתופית בשם: ‘עזרא אגודה שיתופית ליסוד שכונות בע"מ’. עורך הדין ד“ר מ.ישיביץ שדאג לרישום האגודה, דאג גם לניסוח תקנונה ומטרותיה הוגדרו כדלקמן: “לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים והחברותיים של חבריה בהתאם לעקרונות הקואופרטיביים וביחוד: לסייע בהקמת שכונות עירוניות וחקלאיות. רכישת מגרשים להקמת בתים על יסודות הדדיים”. הדמות הפעילה באגודה היה ליכטר, ואילו הבנקאים היו אמורים לספק את המימון הראשוני ואת המעטה הפיננסי המכובד. האגודה השיתופית שנועדה לייסד שכונות עבריות על פי העקרונות הקואופרטיביים, החליטה עד מהרה לוותר על מטרותיה הסוציאליסטיות והיא הכריזה על פירוקה ב-30 במרס 1938. אותן דמויות ייסדו חברה חדשה שנשאה את השם 'עזרה בע”מ' בלבד. ב-17 בספטמבר 1939 מכרה האגודה השיתופית את שרידי פירוקה לחברה החדשה, שהייתה אותה הגברת אך בשינוי האדרת. בפרק זמן זה מתחילים תולדותיה של שכונת התקווה שבאותם הימים ׳שכונת התקווה א׳׳ ושכונת ׳התקווה ב׳׳ - על שם שני חלקיה שנבנו בהדרגה, ובאותו אופן שכונת עזרא נחלקה לשניים: עזרא ׳ ועזרא ב׳. ויתכן כי מקורו בתקווה חדשה שרצתה קבוצת תושבים להפיח בשכונה המוזנחת והמסוכסכת שתושביה הרגישו מרומים, וסבלו מבעיות אספקת מים בלתי פוסקות ומאבקים חברתיים בין עדתיים.

ייתכן ויהושע ליכטר אכן הכיר את בן משפחת אבו-חדרא בבית המעצר כפי שנכתב בעיתון ‘החרות’. מדובר במשפחה יפואית עתירת נכסים ופרדסים שמקורה במצרים והגיעה ליפו מעזה. הבכיר בבני המשפחה, איסמעיל, החל לרכוש קרקעות ביפו וסביבתה משנות התשעים של המאה ה-19. הוא רכש מהמנזר הצרפתי את הגן והבאר מזרחית למושבה האמריקאית שצוינו במפת הטמפלרי תיאודור זנדל בשנת 1880 כ’גן המנזר הצרפתי‘. שם בנו הוא וצאצאיו את בתיהם הניצבים עד היום ברחוב אילת 54. בראשית שנות השלושים מכרו יורשי איסמעיל אבו-חדרא; פאוזי, תאופיק, יוסוף, חילמי, והבת שאפיקה שטחי פרדס באזור זה לשלום וולובלסקי, שהקים את המרכז המסחרי הראשון של תל אביב. שטח הפרדס על הדרך לשכונת סלמה, היום בדרך ההגנה, נראה לראשונה במפת זנדל אך לא במפת ‘החברה לחקר ארץ ישראל’ ששורטטה שנתיים קודם לכן. במסע מכירת הקרקעות שמחירן האמיר בעקבות הביקוש בגל ה’עלייה החמישית’, נמכרו בשנת 1935 גם עשרים ושניים הדונמים על הדרך לכפר סלמה לאגודת המקרקעין של ליכטר ושותפיו הבנקאים. הם חילקו את השטח לעשרות מגרשים קטנים בני מאה עד מאה וחמישים מטרים רבועים, שהיו מתחת לשטח המינימלי שהותר לבנייה בידי שלטונות המנדט הבריטי. אלא שמאחר והקרקע הייתה מחוץ לגבולות המוניציפליים של תל אביב ויפו, לא חלה תכנית כלשהיא על השטח והוא היה למעשה שטח הפקר. את המגרשים הם החלו לשווק לחסרי אמצעים במחירים נמוכים, וכדי למשוך מתיישבים פורסם כי מדובר בשכונה המיועדת לעובדי עיריית תל אביב.

המהומות שפרצו ביפו וגבולות תל אביב ב-19 באפריל 1936, והשביתה הגדולה שבאה בעקבותיהן, האיצו את מכירת המגרשים. כ-5900 פליטים יהודים נמלטו מיפו ומאזורי הספר של תל אביב.² עשרות רבות של פליטים חיפשו קורת גג ורכשו מגרשים זעירים מאגודת ‘עזרא’ מבלי שהבינו על מה הם חותמים ומה יקבלו בתמורה. האזור היה לא מפותח וסמוך לוואדי שעלה על גדותיו מידי חורף, ולרוכשים הוסבר כי הדרך למקום בבעלותם ובטוחה. המוכרים לא הסתפקו בשטח שרכשו אלא החלו למכור מגרשים נוספים בשטח של עשרה דונמים שרכשו מבן משפחה אחר שהיה נתון בקשיים. אלא שהם היו משועבדים לבנק ולא אפשרו הנפקת קושנים.

את מה שהתרחש מעבר לגבולה המזרחי של תל אביב תיאר העיתון ‘על המשמר’ באוגוסט 1944, בכתבה שכותרתה: " שיקאגו בזעיר-אנפין, מים ודם“. בכתבה סופר על שהתרחש ב’שכונת התקווה' בה התגוררו כבר כשמונת אלפים נפשות בצפיפות רבה ובדירות בנות חדר או חדר וחצי בלבד. כשישים אחוזים מהם היו ספרדים מעדות שונות, שלושים אחוזים תימנים, ורק עשרה אחוזים אשכנזים. חברת ‘עזרה’ ששינתה את עטיפתה המשפטית, החזיקה בידיה את השטחים הציבוריים וגם את באר המים שהפכה גם למקור פרנסה עשיר לבני חסותה. היא הקימה חברה נוספת בשם ‘שמשון’ לאספקת המים שהעסיקה קבלני משנה שדרשו שישה גרוש לחודש מכל חדר תמורת המים, למורת רוחם של התושבים שסברו כי הם בעלי הבאר. הגובה הראשון מטעם החברה היה שמעון רודי, שכונה “הגיבור”, שהיה ידוע כבעל זרוע ומכופף ברזלים במופעים. הוא שמעון רודי המפורסם משיר השוק של ‘התרנגולים’. הוא נהג ללון בבאר, והיה מפעיל את המשאבה רק כשהתעורר בשעות הבוקר המאוחרות. ימים רבים לא היו כלל מים בגלל תקלות, והיו נדרשות משאיות אספקה כדי למנוע צימאון. בעיתון נכתב על מקרי מוות שנגרמו מחוסר מים. בבריכת הבאר נהגו להתרחץ, וממנה גם שאבו את המים לשתייה. בספטמבר 1944 התפרסמה ידיעה בעיתון ‘על המשמר’ על קבוצת נשים שהגיעה למערכת והתלוננה על המים המזוהמים והביאה גם “מוצגים מבעיתים”. המצב הבלתי נסבל עורר התמרמרות והתקוממות מצד קבוצות תושבים שדרשו למנות וועד ולהציב בראשו מוכתר שישליט סדר. חברת ‘עזרה’ ומנהלה צבי צירנסקי דאגו להציב בעמדת המוכתר מאנשי שלומם, ולמשרה נבחר ישעיהו ישראל שהיה סבל במקצועו והפך עד מהרה, לדברי העיתון, ל”דאנדי": “עם זקן שחור בנוסח הגנראל האיטלקי באלבו, מקטורן לו במשבצות ומכנסיו מגוהצים למשעי”. הוא גייס לצידו פלוגות מחץ והפך את המשרה למקור פרנסה שהביא אותו בשנת 1945 לבית המשפט. בנוסף למיסי מים ותשלום עבור כל צינור, הוא היה גובה שוחד בגין העלמת עין מבנייה בלתי חוקית. רישיונות בנייה לא ניתן היה לקבל, והוא היה מאיץ בבונים לסיים את הבנייה במהירות לפני שיקבלו תשובה שלילית. התושבים התלוננו גם עליו, והמאבק על המים הביא לידי שפיכות דמים כאשר חברי הוועד החליטו להחליף את המוכתר במועמד אחר, וצעיר תימני פרץ לישיבה וירה במוכתר ופצע אותו.

מלחמת המים הפכה למאבק קולני ואלים בין התושבים שדרשו להתחבר למערכת אספקת המים של תל אביב, ובין תומכי חברות ‘עזרה’ ו’השמשון' שהתנגדו לניתוק השכונה מעטיניהן. מכתבים רבים נשלחו מטעם קבוצות שונות לקופרמן קצין המחוז, ונציגי עירית תל אביב ונציגים פוליטיים ערכו סיורים כדי לשמוע את טענות התושבים ודרישתם להתחבר לתל אביב. הדבר חייב צנרת באורך של אלף ומאתיים מטרים בקוטר שישה אינצ’ים. בעיתון ‘על המשמר’ נכתב ביולי 1944: “חברה ספסרית מונעת מים משכונת “התקווה” ו-8000 תושבים צמאים למים”. בעיתון ‘המשקיף’ התפרסמה ב-13 ביולי ידיעה על “תגרת דמים בשכונת התקווה בגלל מי המריבה”, דווח כי השכונה כמרקחה ונחלקת בין אוהדי חברת ‘שמשון’ הדורשים כי היא תמשיך לספק את המים לשכונה, ולמתנגדי החברה התובעים מים אך ורק מעיריית תל אביב. כמה מתושבי השכונה רגמו את הפועלים באבנים, וקטטה פרצה בה נפצעו כמה אנשים. מגן דוד אדום נאלץ להגיש עזרה לערבי ויהודייה שספגו מכות. בינואר עוד הייתה השכונה צפויה לסכנת מכירה פומבית כשאחד מבני משפחת אבו-חדרא טען כי לא קבלו את מלוא התמורה, וכי מעמד התושבים הוא של חוכרים בלבד, וכי החכירה תפוג בחודש אוגוסט. קבוצות תושבים פנו לשלטונות בדרישות להחליף את המוכתר, וכאשר מונה יצחק איזון למשרה במקום ישעיהו ישראל, כתב אברהם מאמייה למזכיר ממשלת המנדט: “הוא עני ועצלן, ורוצה לחיות על חשבון הציבור. הוא גורם לחילוקי דעות ומריבות”. החקירה נגד המוכתר ישעיהו ישראל החלה ביוני 1945, ופורסם כי במשך תקופת שלטונו נבנו כאלף חדרים ללא רישיונות, וכי השוחד היה עשרה עד עשרים לירות לחדר כדי למנוע משפטים. נכתב כי הוא אסף בדרך זו כעשרת אלפים לירות, קנה מספר מגרשים, ובנה לעצמו בית גדול, ללא רישיון, ופתח בו גם בית קפה. יחזקאל שושני, ששימש כפועל ניקיון בשכונה במשך כתשע שנים, ופוטר בידי ישעיהו, כתב מכתב עם ברכת יישר כוח לגוברניק קצין המחוז וברך את הממשלה על כך שהצדיקה סוף סוף את תלונותיו במשך זמן רב. בהזדמנות זו סיפק אינפורמציה גם על שוחד שלוקח המוכתר המחליף, ועל חברי וועד שהעידו עדות שקר לממשלה על התנהלות המוכתר.

מתחילת 1945 התפרסמו ידיעות על כך שהשכונה תוכרז כמועצה מקומית, אך דבר לא התרחש. ביולי אותה שנה פוטר המוכתר איזון ונציגי העדה התימנית התאספו והחליטו להמליץ לתפקיד על שמעון מלחי, “כאיש ישר ונאמן הראוי לקבל על עצמו את תפקיד מוכתר השכונות”. אברהם בן ניסים אלקיים הציע את עצמו למשרה ושלח לסגן מושל המחוז את קורות חייו ואת תרומתו הגדולה להקמת השכונה וביסוסה. הוא הזכיר את אביו שהיה חבר המועצה התורכית העליונה בעזה, את התגייסותו לגדוד העברי וגדוד נהגי הפרדות. הוא הזכיר את עבודתו כמנהל עבודה בסלילת הרכבת מחיפה לקנטרה, והתקנת קו הטלגרף מעכו לראש הנקרה. ובעיקר הזכיר את ניסיונו הרב לצידו של המוכתר הראשון רודי, שבתקופתם גדלה השכונה לכדי שמונת אלפים תושבים. מאחר וגם אלקיים שלח רשימת תומכים ארוכה, החליט מושל המחוז ב-9 באוקטובר 1945 לפעול בדרכו של שלמה המלך - הוא פרסם הודעה מספר 1485 על מינוי שני מוכתרים לשכונה. ובאשר ליהושע ליכטר ושותפיו הבנקאים, הם פנו לעבר יוזמה חדשה לבניית עיר בלב הישימון, ועל כך יסופר בהמשך.

הקדמה

החולף על פני הבית הראשון בפתח רחוב יפת (2– 10) יתקשה להאמין כי שורת החנויות והקשתות ההרוסות על הגג הייתה ביתם של שלושה גבירים יהודים מראשי עדת הספרדים המערבים. הבית הוקם בסוף שנות השבעים של המאה ה-19,ואת הבעלות עליו חלקו שלושה: אהרון מויאל, חיים מימון עמיאל ושלמה אבושדיד. הראשון היה מהדמויות הבולטות ביפו ומראשוני הבונים מחוץ לחומה, ושותפיו - קרוביו ממנהיגי קהילת המערבים בירושלים. הם חברו יחד לבניית הבית המפואר והגדול שהיה מהראשונים שנבנו מחוץ לחומה, על מקום המצדית שהגנה על שער העיר ועל חפיר החומה. עמיאל רכש את שטח המצדית בסוף שנות השבעים, וצירף למיזם את גיסו וקרובו הירושלמים.

קומת החנויות שימשה כבזאר היהודי הראשון מחוץ לחומה, והוא מוזכר בשם זה כבר במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878.

חמישים חנויות ומחסנים היו פזורים לאורכם של שני מעברים שהובילו מדרך עזה (רחוב יפת) אל שער העיר, ומרחבת הכניסה לעיר אל סמטת החלפנים. מעל החנויות היו שלוש דירות מפוארות, והנכסים נרשמו בספר המקרקעין של בית הדין השרעי ביפו בנובמבר 1878. נכסי עמיאל נרשמו כהקדש משפחתי ונמצאים עד היום בידי המשפחה.

בשנת 1915,בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נהרסה חזית הבית במסגרת מבצע לשיפור פני העיר, והקשתות ההרוסות על הגג ניצבות מזה מאה שנים כעדות לטראומה שהבית חווה. בשרידי השוק היהודי מתנהלת כיום מסעדת אבולעפיה. על אף החשיבות ההיסטורית שיש לבית בתולדות יפו החדשה שמחוץ לחומה, ובתולדות היישוב היהודי בעיר, הוא לא זכה להיכלל ברשימת המבנים הראויים לשימור, ואף נדון להריסה על פי תכנית בניין העיר התקפה.

הגבירים מויאל, עמיאל ואבושדיד

אהרון מויאל, ראש לשושלת משפחתית רבת פעלים, עלה ארצה מרבאט שבמרוקו בשנת 1853. הוא התיישב תחילה בחיפה, ובשנת 1856 עבר ליפו והתגורר בעיר העתיקה, שהייתה עדיין מוקפת בחומה. הוא היה מעשירי הקהילה הספרדית ביפו, וכשנפרצה החומה בראשית שנות השבעים רכש חלקים גדולים משטח החפיר. לימים מולא החפיר ונבנו עליו הבתים בצדו המערבי של רחוב יפת. הוא סייע בהקמת מקוה ישראל וראשון לציון, היה נציג חובבי ציון ורכש את אדמת עקרון. רעייתו סעדה הייתה אחותו של חיים מימון עמיאל, ובערוב ימיו עבר להתגורר בירושלים סמוך לבית גיסו.

בנו הבכור של אהרון, יוסף בק מויאל, היה היהודי רב ההשפעה ביפו של אותם ימים. הוא עסק במסחר שמן ותבואה, ובשנת 1882 התמנה לסגן קונסול ספרד ביפו, ולאחר מכן גם לסגן קונסול פרס. הספרדים העניקו לו את אותות איזבלה הקדושה וקארלוס השלישי, ועל הסיוע שהעניק לטורקים במלחמתם נגד האיטלקים הוענקו לו התארים מג’ידי וביי (בק). הוא סייע לראשוני ביל"ו עם עלייתם ארצה ותמך כספית ביהודי יפו. מסופר כי היה היוזם של בניית מגדל השעון לכבוד יובל שלטונו של הסולטן עבדול חמיד השני. עם אהרון שלוש וחיים אמזלק רכש קרקעות שהוקמו עליהן השכונות היהודיות הראשונות. צאצאי אהרון מויאל היו לדמויות חשובות ורבות פעלים בתולדות היישוב בארץ. תיאור קורות המשפחה לדורותיה סופר בהרחבה בפרק זיכרון שכתב משה אשולין בשנת 1936 בחוברת גנזי ירושלים בהוצאת פנחס גרייבסקי (אשולין, תרצ"ו).

חיים מימון עמיאל עלה לירושלים ממרוקו בשנת 1875 והביא אתו הון. הוא ייסד את ישיבת “תורת חיים” ב“כולל המערבים” שברחוב מעלה ח’לדייה (רחוב חברון). גזבר הכולל היה קרוב משפחתו שלמה אבושדיד (שֶׁכּונה רח"ש), ועמיאל היה יד ימינו. הם חברו יחד לבניית הנכסים ביפו. בנו של שלמה, ד“ר אברהם אבושדיד, היה מראשוני ילידי הארץ שהוסמכו לרפואה. הוא עבר להתגורר ביפו, הקים קליניקה פרטית וטיפל בעשירים הערבים בעיר. בתו לאה נודעה כיפה בבנות ירושלים, ונישאה לבנו של אליעזר בן-יהודה, בן ציון, המוכר בשם איתמר בן אב”י.

השוק היהודי ודירות הגבירים

בית הגבירים, סוף שנות השמונים של המאה ה-19.צילום: פליקס בונפיס

את מצדית שער יפו רכש עמיאל ככל הנראה סמוך לשנת 1877, כשהחל פירוק חומת העיר. (אפשר לראותה בצילום העיר משנת 1860 שצילם הצלם הצרפתי לואי וינס Vinges). המצדית הדרום-מזרחית נמכרה באותם ימים ועברה מידי השלטונות העות’מאניים למסדר האחיות סנט ג’וזף, והוקם עליה בית החולים הצרפתי סנט לואי. את חלקו הדרומי של חפיר החומה המזרחית רכש אהרון מויאל, ונבנו עליו בניין “בנק דה-רומא” (יפת 28), “הבנק העות’מאני” (יפת 30) ומתחם “בית קנדינוף” (יפת 32) (גילר, 2014; שלוש, א', 1931: 71). ראשונה במתחם הגבירים נבנתה קומת השוק התחתונה, שכללה חמישים חנויות, והיא מצוינת כבר במפת זנדל משנת 1878; שלוש הדירות נבנו זמן קצר לאחר מכן, והן מופיעות כבר ברישומי המקרקעין העות’מאניים משנת 1878. 28 חנויות ושתי דירות בחלקו הדרומי של המתחם היו בבעלות עמיאל (שלושה רבעים מהנכסים) ואבושדיד (רבע מהנכסים). בניגוד למויאל, שהתגורר בבית ביפו, הם התגוררו בירושלים. לאחר מותו של מימון בשנת 1891 נוהלו נכסי ההקדש ביפו בידי מיופה כוח. בתחילה בידי הד"ר יצחק קרישבסקי, ואחריו בידי קרוב המשפחה ניסים כרסנתי, שרכש את חלקו של אבושדיד. עם מותו של כרסנתי בשנת 1935 מכרו בנותיו את חלקן לעבדול רחמן אל- קרא ולחאג' חמיד אבו-לאבן, והם החזיקו ברבע מהנכס עד מלחמת העצמאות. בין אלה ששכרו את דירת מימון עמיאל בשנים הראשונות היו אהרון שלוש ומשפחתו, שהיו קשורים אליו בקשרי משפחה. בנו של אהרון, יוסף אליהו, מספר על כך בזיכרונותיו (שלוש, א', שם: 76). לדבריו הם עברו לבית בשנת 1883 והתגוררו בו שנים אחדות, עד שעברו לנווה צדק. בקומת הקרקע, הפונה לסמטת החלפנים, פתח אהרון שלוש את חנות הצורפות שלו, ובה ניהל את עסקי חלפנות הכספים.

מצדית שער העיר, 1860.צילום: לואי וינס, הספרייה הלאומית של צרפת

בני משפחת מויאל התגוררו בדירה הצפונית בפינת כיכר העיר מעל 22 חנויות שהיו בבעלותם. בין חנויות משפחות מויאל ועמיאל חצץ מעבר המכונה בשטר הרישום “המעבר המשותף”. פתחו היה בדרך עזה (רחוב יפת) והוא הוביל אל רחבת שער העיר, המכונה בשטר הרישום “באב בוואבת יאפה” (שער שערי יפו). מעבר נוסף, בלתי מקורה, הוביל מסמטת הכניסה לעיר אל סמטת החלפנים. את המעבר, שכוסה בתקרת בטון, אפשר לראות כיום במסעדת אבולעפיה, ובה נמצא גם בור המים ששירת את מתחם השוק היהודי.

ג’וליה שלוש, נינתו של אהרון מויאל, שהתגוררה במקום בראשית המאה העשרים, תיארה את הבית ואת סביבתו בספרה העץ והשורשים, המספר את תולדות משפחתה (שלוש, ג', 1982). הבית הועבר בירושה לסבה שמואל מויאל, והתגוררו בו גם בני משפחה נוספים ובהם עורך הדין דוד מויאל – מהראשונים שפעלו בארץ, ומי ששימש בתפקידים ציבוריים רבים בשירות היישוב העברי. שמואל אשולין, שכתב על תולדות משפחת מויאל, מספר על השוק היהודי תחת הבית שכונה “ווקלאת מויאל” (מחסני מויאל), שהיו בו חנויות אריגים, שטיחים ונעליים (אשולין, תרצ"ו: 3). סביבת השוק המתה מאדם, והוא היה הראשון בשורת שווקים שהתפרסו מעבר לחומת העיר בתחום רחוב רוסלן כיום. הראשון בהם היה שוק אל-פאראג' הססגוני, ובמרכזו הסביל הניצב עד היום ברחוב. אפשר להבחין בבית הגבירים הגדול והמפואר ובפעילות שרחשה סביבו בצילום של הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils) מסוף שנות השמונים של המאה ה-19.

בית מויאל מימין ושלט מלון הורביץ. צילום: חליל ר’אאד

עם ראשית הקמתה של השכונה החדשה תל-אביב עזבו בני משפחת מויאל את הבית ובנו את בתיהם בשדרות רוטשילד. הדירה הושכרה למרים הורביץ מראשון לציון. היא פתחה בה מלון שנחשב לנקי ומסודר, ולפי המסופר התאכסנו בו גדולי הדור. בשלט המלון על מרפסת הדירה אפשר להבחין בצילום האחרון של חזית הבית ערב מלחמת העולם הראשונה, שצילם הצלם חליל ר’אאד. מעברו השני של הרחוב, בסמוך למאפיית אבולעפיה, שכן מלונו של ר' חיים כהן, שהיה זול ועממי יותר. בשלט המלון ניתן להבחין בצילום בונפיס משנות השמונים.

שרידי בית הגבירים לאחר הריסת החזית. ארכיון מוזיאון המלחמה האוסטרלי

שרידי בית הגבירים. צילום: שמואל גילר

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה החליט ג’מאל פחה, מפקד הארמיה הרביעית ומושל סוריה וארץ ישראל, לשפץ את הערים הראשיות שבשליטתו (דמשק, ירושלים, יפו, חיפה ועזה). ההוראה על כך ניתנה ככל הנראה בעת שביקר בתל-אביב וביפו בפברואר 1915 (גילר, יפורסם). השיפוץ כלל את הריסת השווקים ההיסטוריים בעיר, בתוואי רחוב רוסלן כיום, כדי להרחיב את הדרך הצפונית לנמל. דרך עזה (רחוב יפת), שהובילה לשכונת עג’מי ולשכונות דרום העיר והכניסה הדרומית לנמל, הוצרה על ידי בית הגבירים, שפלש אל התוואי ולא אפשר תנועה מוטורית. חזית הבית נהרסה עד כדי מחציתו, וכך גם חלקו של הבית מדרום לו (יפת 12). לדברי משה אשולין שימשו אבני ההריסה לבניית מסגד חסן בק. מרים הורביץ נאלצה לעזוב את המקום, ופתחה שוב את מלונה ברחוב הווארד (רזיאל 15) בבניין המלון של אלכסנדר הווארד, שהלך לעולמו.¹

הקדש מימון עמיאל

רישום הנכסים בספר המקרקעין של בית הדין השרעי ביפו נעשה בנובמבר 1878.עשר שנים לאחר מכן רשם מימון עמיאל בבית הדין השרעי בירושלים הקדש (ואקף) משפחתי של נכסיו בירושלים וביפו, לטובת נכדו אברהם שהיה קטין. ככל הנראה, הוא חשש שהנכסים יאבדו לאחר מותו. עם מותו של אברהם, בשנת 1939,הועבר ניהול ההקדש לרעייתו צילה לבית קרישבסקי. לאחר המלחמה נתפס הבית בידי הרשויות כנכס נפקדים. צילה עמיאל דרשה לקבל לידיה את חלקה של המשפחה, והוא אכן הוחזר לה. עם מותה עבר ההקדש לניהול בניה מימון ואליהו, ומשנת 1985 מנהל את נכסי המשפחה איתן, בנו של מימון.

משעזבו בני משפחת מויאל את המתחם נמכר חלקם לאדיב סעיד אל-ג’אבר, שלא עזב ככל הנראה את יפו במהלך מלחמת העצמאות. בשנות התשעים הוא מכר את הנכס לחברה בבעלות עורך הדין אברהם סוכובולסקי ואברהם פילץ. עם מותם בשנות התשעים נמכר הנכס לחברת סטאברוס. זו מכרה אותו לוואליד אבולעפיה והוא פתח בה מסעדה, ושמו מתנוסס כיום על בית הגבירים היהודים של יפו.

בית היהודים הראשון מחוץ לחומת העיר, והשוק היהודי הראשון, ראויים להיות מוכרזים לאתרים לשימור המורשת היהודית של יפו.

תרגום כתב ההקדש

כתב הקדש מימון עמיאל משנת 1887,אוסף המשפחה

כל החלקים המשותפים בהיקף של שלושה חלקים מתוך ארבעה חלקים, זאת בשיעור שמונה עשר קיראט מתוך 24 קיראט בסך הכול, שבהם עשרים ושמונה חנויות ושני הבתים הבנויים מעליהן הקיימים בנמל יפו, בקרבת השער. הגבולות של כל אלה הם מדרום ]בכיוון התפילה] – דרך ציבורית; ממזרח – כנ"ל; מצפון – המעבר הישר הנמתח ממזרח למערב ובסוף כל אחד משני צדדיו הנזכרים לעיל שער. והמשותף הוא המעבר הנזכר לעיל בין החנויות של המקדיש הנזכר לעיל לבין החנויות של אדון הארון מויאל היהודי ומלוא הדרך המובילה אל השער הראשי [באב אל-בואבה] של יפו הנזכרת לעיל; ממערב – הדרך המובילה גם כן אל המקדיש הנזכר לעיל, וזאת בהתאם למצוין בשלושים שטרי בעלות על נכסים שנופקו על-ידי רשם המקרקעין ביפו הנזכרת לעיל, ושמספרם תשעים וחמש… [ובהמשך מספרי 28 החנויות ושתי הדירות.[

שחזור חומת העיר המצדית - בצהוב; חזית בית הגבירים - בירוק. תוואי החפיר - מנוקד. הגג המשושה הוא סביל שוק אל-פאראג'. החצים מורים על תוואי הכניסה לעיר. הצילום באדיבות מדבא מדידות והנדסה בע"מ

מודעה בעיתון חבצלת, 3 בספטמבר 1900

בי"ז בתמוז, היום בו החלה הריסת ‘הגימנסיה הרצליה’, החלה גם הריסת טרמינל הנוסעים בנמל יפו. השריד האחרון לפעילות מחלקת העלייה של ‘ועד הצירים’ הציוני, שהפך לסוכנות היהודית. בראשית ספטמבר 2020 ימלאו מאה שנים לחנוכת ‘בית החלוץ’ ברחוב יפת 34 העומד היום מוזנח, ורק שלט הנצחה של ‘המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל’ מזכיר את עבדו וחלקו במפעל העלייה.

ב-6 בספטמבר 1920 פרסם עיתון ‘הצפירה’ ידיעה על כך, שימים ספורים קודם נחנך ‘בית החלוץ’ באירוע חגיגי לרגל בואם של שבעים עולים חברי תנועת ‘החלוץ’. יהודה קופילביץ, נציג ‘הועד הזמני’, פתח את האירוע בנאום נרגש והזכיר את יוסף טרומפלדור ששנא לדבריו דיבורים ואהב מעשים, ומשמש כמופת לתנועת ‘החלוץ’. אחריו נאמו מנחם שינקין והסופר אלכסנדר זיסקין רבינוביץ המוכר כאז"ר. מתחם ‘בית החלוץ’ כלל שלושה מבנים סביב חצר שהייתה מוקפת בחומה ומוגפת בשערים, והוא שכן על הדרך שהובילה מכיכר השעון לשכונת עג’מי. את הבית ניהלו בני הזוג דובה ויהודה צ’רקסקי שהתגוררו במקום עם שלושת ילדיהם.

כשהגיעו עולי ‘העלייה השנייה’ לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא היה ארגון ציוני שהיה אחראי לקליטתם, והם התאכסנו בשתי אכסניות ברחוב שוק נווה-שלום שברובע מנשייה. חברי ‘הפועל הצעיר’ התאכסנו במלונו של חיים בורוך, ואילו חברי ‘פועלי ציון’ במלון ספקטור הסמוך. כאן החלו לצמוח תנועות הפועלים. שערי הארץ נפתחו לעלייה חופשית לאחר פרסום תקנות העלייה הראשונות באוגוסט 1920, ועם בואו של הנציב העליון היהודי הרברט סמואל. עולים אמנם הגיעו גם קודם, אך במסווה של תושבי הארץ החוזרים מגלות המלחמה. לאחר פרסום התקנות החל שטף של עולים להגיע לנמל יפו בזרם בלתי פוסק של אוניות. ההנהלה הציונית בלונדון בקשה להגביל את קצב העלייה, אך לא ניתן היה לעצור אותה, ועל ‘ועד הצירים’ בארץ היה להתארגן בחופזה למציאת מקומות לינה לעולים חסרי אמצעים. לשכות עלייה הוקמו בחיפה ויפו, וכמנהל ביפו מונה מנחם שינקין. את מקומות הלינה הראשונים שכרו בבתי ערבים, אך נדרשו מקומות רבים, ולכן הושכר הבית על דרך עג’מי מאלפרד רוק. נוצרי קתולי שהיה מהמתנגדים הקיצוניים לעלייה הציונית ופגיעתה בפרנסת המקומיים, אך הוא עצמו לא בחל להתפרנס ממנה. כשהמקומות לא הספיקו, הקימו אוהלים על החוף סמוך לנמל ובחצר בית העולים.

ב-1 במאי 1921, במאורעות תרפ"א, הותקף ‘בית החלוץ’ שהיה סמל העלייה, ושישה עשר עולים נרצחו ועשרות נפצעו. בין הנרצחים היו גם בני הזוג צ’רקסקי. ב-2 במאי ננטש המקום, ומחנה אוהלים הוקם על חוף הים בהמשך רחוב אלנבי. כשלוש מאות עולים התגוררו בתשעים ושלושה אוהלים, ומספרם עלה עד מהרה למאה ועשר. המצב הסניטרי חייב מציאת פתרון של קבע, ובסיוע ‘קרן הגאולה’ של ‘הועד הלאומי’ נרכשו ביוני 1922 שני בתים מהאפנדי שיח' עלי, סמוך לאבו-כביר. לאחר שיפוצים נחנך בית העולים החדש ב-22 באפריל 1922, והיום ניצב על מקומו בית הספר ‘רוגוזין’ ברחוב העלייה 49. במבנה המשופץ שכנו משרדי ‘לשכת העלייה’, ופיקוח רפואי נוהל בידי הסתדרות ‘הדסה’. העולים שהו במקום זמן קצוב, ונדרשו להתייצב מידי יום בלשכת העבודה כדי להיות זכאים לפתקת מזון. במקום נוהל סדר יום קפדני, ומנהלו הראשון היה שמואל פוליאקוב שניצל מהטבח ב’בית החלוץ. בפברואר 1926 החליף אותו יעקב גילר, שניצל גם הוא.

בעקבות המרד הערבי שפרץ בשנת 1936 והקמת נמל תל אביב, נבנה בית עולים חדש בצפון תל אביב. הוא נבנה בידי ‘קרן היסוד’ בתרומת אריק סולומון מדרום אפריקה, ונחנך ב-9 בדצמבר 1937. היום ניצב על מקומו הקונסרבטוריון למוסיקה ברחוב שטריקר. וכך במלאות מאה שנים לתחילת העלייה החופשית לארץ ישראל, נעלם מנמל יפו המקום בו דרכו לראשונה העולים על אדמת הארץ, וברחוב יפת 34 ממתין לגאולה המבנה המוזנח של ‘בית החלוץ’ בו התגוררו לראשונה העולים לפני שהתפזרו ברחבי הארץ. איש מהם כבר איננו כדי לספר על ראשית העלייה לחוף יפו.

‘בית החלוץ’ ברחוב יפת 34

בית העולים ברחוב עלייה 49

בית העולים ברחוב שטריקר

במחסן ארכיון ‘קולג’ וולינגטון' בניו-זילנד, במרתף בית השומר העתיק, התגלה בשנת 2016 ממצא היסטורי מרתק. מדובר בדגל בריטי בלוי, ולצדו פתק המציין כי נתלה על שער ירושלים לאחר כיבושה בידי הבריטים. הדגל הופקד בבית הספר בידי הקצין הניו-זילנדי קולונל צ’רלס גאי פאוולס (Powles) חניך המוסד. בית הספר חגג 150 שנה לייסודו, ומצא אותו המורה בדימוס מייק פאלין שסייע בארגון האירוע. מייק, נינו של הרברט קלארק מאנשי ‘המושבה האמריקאית’ ביפו, ביקר לא בשנת 2016 בארץ לרגל אירוע שהתקיים במוזיאון ארץ-ישראל לציון 150 שנה ליסוד המושבה. משפחתו הייתה מהשתיים שנותרו בארץ לאחר סיומה הטראגי של פרשת האמריקאים ביפו, והרברט שימש לימים כסגן הקונסול האמריקאי בירושלים ובנה בית מפואר הניצב עד היום ב’קניון ממילא'.

ירושלים נכנעה ללא קרב ב-9 בדצמבר 1917, ויומיים לאחר מכן נכנס הגנרל אלנבי בשער העיר כדי להשתתף בטקס הניצחון שנערך על הבמה בחזית מצודת העיר. הוא ירד מסוסו בחזית ‘שער יפו’ וצעד לעבר הרחבה עליה נערך הטקס מלווה בקציני חמש בעלות הברית במלחמה. לבקשתו לא הונפו דגלי בריטניה במהלך האירוע מאחר והשתתפו בו בעלות בריתה, וכדי לא לשוות לאירוע חגיגיות דומה לזו שנערכה עם כניסת הקיסר וילהלם 19 שנה קודם לכן. שלושים וארבעה חיילים וקצינים ניו-זילנדים שהגיעו מיפו ליוו אותו בכוח ההבטחה. הקולונל פאוולס שרת כראש מטה חטיבת הרוכבים החמושים הניו-זילנדית, שכללה שלושה גדודים, והוא שמר את הדגל הבריטי של החטיבה והפקיד אותו בשנות השלושים במוסד בו למד בנעוריו.

פאוולס, שנולד בוולינגטון בשנת 1872, עסק במשך עשרים שנה בגידול כבשים בחווה המשפחתית לפני שהתגייס למלחמת בריטניה בדרום אפריקה בשנת 1910, ובעקבותיה זכה לעיטור המלכה על שרות יוצא דופן (DSO). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה השתתף עם בריגדת הרוכבים החמושים הניו-זילנדים (New Zealand Mounted Riffles) בקרב גליפולי, וזכה לעיטור מסדר סנט מייקל וסנט ג’ורג. הם המשיכו את הלחימה בקרבות סיני במסגרת כוח המשלוח המצרי (אנז"ק), עם שני גדודים ניו-זילנדים נוספים מקנטרברי ואוקלנד. הגדוד השתתף בקרב לכיבוש באר-שבע, בקרב עין-קרא, וב-16 בנובמבר בשעה 9:30 נכנס ליפו ותל-אביב. ב-24 בנובמבר הוא חצה את הירקון בניסיון לפרוץ את הדרך לירושלים, אך נאלץ לסגת. לאחר שחרור הארץ המשיכו הכוחות הניו-זילנדים את הלחימה בצרפת. על חלקו במלחמה זכה פאוולס לעיטור הניצחון הבריטי ועיטור מסדר הנילוס. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לשרת בפיקוד העליון וכמפקד בסיסי הדרכה. הוא שרת גם במלחמת העולם השנייה ולאחר שפרש לגמלאות ניהל בית ספר חקלאי בעיירה בול בו עבד עד מותו בשנת 1951. בשנת 1922 פרסם ספר על חלקם של הניו-זילנדים בקרבות, והצילומים הרבים שצילם במהלכן מתעדים אותם.

הסוסה בס סמלם של סוסי המלחמה

במהלך הקרבות בגליפולי וארץ-ישראל רכב פאוולס על סוסתו ‘באס’ שהגיעה עמו מניו-זילנד. היא נתרמה למלחמה בידי משפחה כפרית בשמה הקודם ‘זלמה’, ונמסרה לשימוש הקצין. הוא שינה את שמה ל’באס' (Bess). היא הייתה אחת מארבע הסוסות היחידות שחזרו בחיים מהמלחמה מלמעלה מעשרת אלפים סוסי ניו-זילנד ואוסטרליים שהשתתפו בה. הסוסה נולדה בשנת 1910 במשפחת מגדלי סוסים ונרכשה בשנת 1912 בידי פרדריק דאלר שנתן לה את השם “זלמה”. באוגוסט 1914 הוא תרם אותה למאמץ המלחמתי והיא ניתנה למיג’ור פאוולס ששינה את שמה ל“בס”. הוא השתייך לגדוד הרובאים החמושים מוולינגטון, ובאוקטובר 1914 היא נשלחה למצרים עם חיילי חטיבת הרובאים ועם 3,817 סוסים נוספים. פאוולס, שקודם לשמש כראש מטה החטיבה ניו-זילנדית, ובשלב מסוים גם פיקד זמנית על הגדוד מקנטנברי, רכב עליה במהלך שלוש שנות המלחמה וקרבות גליפולי, סיני, וארץ-ישראל.

בספר “בס האמיצה” שהתפרסם בשנת 2010 מתארת הסופרת הניו-זילנדית סוזאן ברוקר את פעילות הסוסים במהלך המלחמה, ואת מהלך חייה של בס שהפכה להיות סמלם של סוסי המלחמה. היא נקברה במקום בו מתה בשנת 1934, על גבעה הסמוכה לעיירה בולס המרוחקת כ-200 קילומטר צפונית מוולינגטון. הקולונל בדימוס פאוולס רכב עליה עד יום מותה, והוא הציב אנדרטה על קברה במקום בו התמוטטה, המשמש היום אתר זיכרון לסוסי המלחמה. על חזית האנדרטה נחרטו פרקי חייה של הסוסה, ובחלקה האחורי הותקן לוח שיש מעוטר עליו נחרט בערבית קליגרפית “בשם אללה” כנהוג על קברי מוסלמים. מידי שנה, בעת שנערך טקס זיכרון לנופלים מחטיבת הרוכבים החמושים, נערך טקס מקביל ליד קברה של בס. לטקס מגיעים רוכבים ממועדוני רכיבה, וחלילן סקוטי בודד מתחיל אותו כמנהג טקסי הזיכרון הצבאיים בבריטניה. במוזיאון העיירה נמצאת תערוכה לזכרה של הסוסה.

הרובאים הרכובים נקשרו מאוד לסוסיהם שעברו אתם את כל קשיי הלחימה. בתום הקרבות החליטו רבים מהם להמית את הסוסים כדי שלא יהפכו לבהמות משא או ישמשו לבשר. חלקם של הסוסים המשיך לשרת במסגרות בריטיות במצרים. ‘באס’ נשלחה לבריטניה עם שתי סוסותיו של הגנרל אנדרו ראסל מפקד כוחות ניו-זילנד. פאוולס רכב עליה במצעד הניצחון בברלין, ולאחר מכן היא הועלתה על ספינה עם סוסי הגנרל ‘פלאם’ ו’ג’ק' בדרכן חזרה לניו-זילנד. פאוולס שיצא לגמלאות משרות בצבא הניו-זילנדי התמנה למנהל בית ספר חקלאי בעיירה בולס, ושם מצאה בס את מותה. הסוסה היחידה שחזרה בחיים לאוסטרליה הייתה ‘סנדי’ סוסתו של הגנרל סיר וויליאם ברידג’ס, מפקד כוחות אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה. הוא נהרג בקרב גליפולי, והסוסה נשלחה עם ארונו למלבורן כדי לקחת חלק בהלוויה הצבאית שנערכה לו. היא צעדה עם אוכף ללא רוכב אחרי ארונו, כשמגפיו של הגנרל תלויים עליו הפוך כמנהג הפרשים.

בשנת 1930, שנים עשר שנים לאחר סיום המלחמה, בקרה בקהיר דורותי ברוק, רעייתו של גנרל בריטי. היא ראתה בעיר עשרות סוסים זקנים ומורעבים משרידי חיל המשלוח הניו-זילנדי והאוסטרלי. היא חזרה לבריטניה וייסדה את ‘קרן סוסי המלחמה’ והחלה בגיוס תרומות. בכספן הצליחה לרכוש חמשת אלפים סוסים שהשתתפו בקרבות, ובשנת 1934 הקימה בקהיר את בית החולים לסוסים ופרדות שטיפל בהם וסייע להם לסיים את חייהם בכבוד. המוסד הנקרא היום ‘ברוק’, על שם המייסדת, פועל עד היום ברחוב ‘הגברת מאנגליה’ בקהיר, בנשיאות הדוכסית מקורנוול, ומעניק טיפול וטרינרי לסוסי עבודה, פרדות וחמורים. מוסדות וטרינריים דומים נוספים הוקמו בידי הארגון בארה"ב ורחבי העולם. דגל בריטניה של הקולונל פאוולס הובא ארצה והוצג בתערוכה ב’מוזיאון מגדל דוד' לרגל 100 שנה לכיבוש ירושלים בידי הבריטים.

הדגל הבריטי של לוטננט קולונל פאוולס

הפתק הצמוד לדגל

הספר על הסוסה באס

הקולונל צ’רלס גאי פאוולס

מייק פאלין ליד קברה של הסוסה בס

פאוולס על סוסתו באס

צאצאי פאוולס בטקס הזיכרון לסוסה

טקס הזיכרון לבאס בשנת 2016

דגל פאוולס בתערוכה בירושלים

ד“ר תרזה ז’וקובסקה חברת האצ”ל

בין מצבות מלאכי השיש בבית הקברות הרומי-קתולי ביפו נמצאת חלקת קברים בה קבורים חיילי צבא פולין הגולה, שהגיעו ארצה בשנת 1942. תחת עץ עבות בשולי החלקה ניצבת מצבה עליה חרוטים שמות שתי נשים: יאדוויגה ז’וקובסקה, נושאת צלב הלוחמים של מרד גטו וורשה, ובתה ד“ר תרזה ז’וקובסקה, חברת האצ”ל.

תרזה ז’וקובסקה נולדה בסנט פטרבורג בשנת 1908. היא הייתה בת למשפחת נסיכי יאלובייצקי הפולנית, לה ייחוס למשפחת הצארים של בית רומנוב. המרשל יוזף פילסדוסקי, מנהיג פולין החדשה, היה קרוב משפחתה, ואחותה הייתה נשואה לגיבור מלחמת העצמאות הפולנית ושר הביטחון בין שתי מלחמות העולם, הגנרל קז’ימיר סוסנובסקי. תרזה קבלה תואר דוקטור למתמטיקה מאוניברסיטת קראקוב, ובתקופת מלחמת העולם השנייה עבדה בממשלת פולין הגולה בלונדון. היא הצטרפה לכוחות צבא פולין החופשית של הגנרל אנדרס ואתם נדדה והגיעה לארץ בשנת 1942.

במהלך עבודתה במשרד המודיעין הפולני בירושלים הכירה תרזה את ד“ר מנחם בוכוויץ, קצין פולני ומשפטן, שהיה חבר באצ”ל. הוא גייס אותה לסיוע לארגון, בתא חשאי שפעל בתוך משרד המודיעין, אף שהמפקדים ידעו על כך ושיתפו לעיתים פעולה. כשעזב הצבא הפולני את הארץ בשנת 1944, היא החליטה להישאר ולהמשיך כאן את חייה.

שמה של תרזה בארץ היה ד"ר תרזה ליפקובסקי, כשם בעלה הראשון לו הייתה נשואה זמן קצר. היא התגוררה בדירת חדר קטנה וצנועה ברחוב שערי ניקנור 7 ביפו שניתנה לה על ידי ‘עמידר’. היא העלתה ארצה את אימה לאחר מלחמת העצמאות, והן התגוררו יחד. האם נפטרה בשנת 1951 ותרזה עבדה כמורה מחליפה למתמטיקה בבתי ספר בתל אביב, ולמדה שעורים פרטיים. היא המשיכה להתגורר בביתה הצנוע ללא רדיו, טלביזיה, ואפילו כיריים, והייתה מבשלת על פתיליה.

על הקבר המשותף לה ולאימה נחרט כי היא נפטרה ב-5 באוקטובר 1968 אך זה לא יום מותה. תרזה נפטרה בשנת 1991, בשבוע הראשון של מלחמת המפרץ. את גופתה היא תרמה לאוניברסיטת תל אביב כבר בשנת 1968, ואז גם הכינה לעצמה את המצבה על קבר אימה. היא חששה שאיש לא ידאג למצבתה.

את חייה היא סיימה בבית האבות החרדי ‘תפארת ישראל’ בבני ברק, לשם הועברה בסיוע חבריה באצ"ל. היא הרגישה בנוח בחברת החרדים, והם כבדו אותה גם כשהגיע הכומר הפולני מיפו, לבוש אזרחית, כדי להגיש לה את הסקרמנט האחרון. כשנשאלה בערוב ימיה מדוע החליטה לקשור את חייה עם היהודים, היא ענתה שבצעירותה שמעה מקרוב משפחתה, המרשל פילסדוסקי, כי היהודים הם העם האריסטוקראטי בעולם כמו האצולה הפולנית. הם מפגינים את דתיותם, אף שאינם מאמינים בה בלבם. הם ניחנים באהבת מולדת קיצונית, מוכנים לנהל מלחמות גבורה למען ארצם, ומקפידים להנחיל לילדיהם השכלה. ומאחר ואצל הפולנים זו רק נחלת האריסטוקרטיה, ואילו אצל היהודים זו נחלת הכול, היא החליטה לשהות בקרב ‘האריסטוקרטים’ ולהרגיש שהם מעריכים את מוצאה ממשפחת אצילים. זקני יפו עדיין זכרו את דמותה התמירה והאצילית של “הפרינצסה”, כך כינו אותה, שהייתה יוצאת מביתה הדל לבושה בקפידה.

בית הקברות הפולני. קברה של תרזה מתחת לעץ

האירודרום

עיריית תל אביב לטשה את עיניה לעבר השטחים שמצפון לנהר הירקון מראשית שנות השלושים של המאה ה-20. היא ראתה בהם את הרזרבה להתפתחותה העתידית. ההזדמנות עלתה בספטמבר 1933, לקראת תערוכת יריד המזרח שעמדה להיפתח באפריל 1934. ראש העיר מאיר דיזנגוף העלה לראשונה את הרעיון לאירודרום (מנחת תעופה) בפגישה עם סגן המושל פולוק וקצין התעופה ווסט. הצעתו הייתה למנחת שיהווה אטרקציה תיירותית ויאפשר טיסות מעל התערוכה ותל-אביב, וביקש שיקצו לכך מאה דונמים מעבר לירקון והציג תכנית לכך.

בדצמבר הגיעו למקום שני קציני תעופה בריטים כדי לבחון את האתר ומצאו אותו מתאים. בראשית ינואר 1934 הודיע המושל לדיזנגוף כי הנציב יאשר מנחת זמני במידה וימומן מתקציב התערוכה ויבוצע על קרקע כבושה בלבד. הנציב התנגד לשדה תעופה קבוע, מאחר והקרקע הייתה בלתי מוסדרת ובבעלות משפחות זאיאס ובידס מהכפר שיח' מואניס ואדמות מדינה. בד בבד עם הצעתו החל דיזנגוף לגבש צוות מקצועי לביצוע העבודה. הוא המליץ על דוד הלברשטט, “מומחה לארגון מרכזי תעופה”, לניהול העבודה ופנה להנהלת ‘קרן הקיימת לישראל’ כדי שתשלח מומחה לבדיקת אפשרויות ניקוז השטח. הוא הזמין מהמהנדס יוסף ברוייר הצעה לתכנון וביצוע העבודה. לפרויקט נדרש גם יועץ תעופה מקצועי, ומר גרדן מניו-זילנד, שהכיר את דיזנגוף בביקורו בתל-אביב, המליץ על בנו אוסקר (“הילד”) כטייס בעל ניסיון. יהודה נדיבי, מזכיר המועצה העירונית, המליץ להנהלה על יועץ מנוסה יותר: “הביאו לתשומת לבכם את שאלת הד”ר אריך שצקי, מעופף ומהנדס ראשי של חברת התעופה הגרמנית לופטנזה. אי אפשר להיות תלויים בידיעותיו וביכולתו של המעופף האנגלי הצעיר אוסקר גרדן".

לדבריו, שצקי שנאלץ לעזוב את גרמניה עם עליית היטלר לשלטון, הסכים לבוא ארצה ולסייע. נדיבי המליץ למנותו כמורה בבית ספר מקצועי וכמפקח על הגרג' המרכזי כדי לממן את העסקתו. שצקי שלח קורות חיים המפרטות את ניסיונו כטייס ומהנדס ראשי של ‘לופטנזה’, ומנהלי חברות ‘יונקרס’ ו’היינקל' המליצו עליו בחום רב. המזכיר נדיבי החל לנהל משא ומתן עם חברת התעופה המצרית ‘מיסר’, הגדולה באזור, כדי שתשתמש במנחת כנקודת עצירה בדרך לביירות במקום בעזה. בסופו של דבר הוכשרה “מסילת עלייה וירידה” באורך ארבע מאות מטרים. כך החל לפעול שדה התעופה הזמני שהמשיך לפעול במשך שלוש דורות.

הצעות למיקום השדה אוקטובר 1933

קרקעות עבר הירקון- מגורי חיילים משוחררים

הסדרי הקרקע עם כפריי הסביבה החלו בידי ממשלת המנדט הבריטי כבר בשנת 1925, והיא ניסתה למצוא עצמה בסבך הבעלויות המורכבות. בסופו של דבר התברר כי כשבע מאות דונמים אינם בבעלות פרטית ומחלקת המקרקעין ראתה אותן כאדמות מחלול, דהיינו אדמות המדינה. הממשלה ראתה בהן קרקעות לגידול אוכלוסיית תל אביב, אך תבעה כי הבנייה תעשה בידי חברות פרטיות, ואילו שכר הדירה יהיה בפיקוח ממשלתי. העלייה ארצה מגרמניה ופולין התגברה מאוד בשנים 1935–1934, ועמה מצוקת הדיור בתל-אביב. הון יהודי החל אומנם לזרום לתל-אביב והאיץ את הבנייה הפרטית, אולם היא לא ענתה על הביקוש, ובמיוחד לא על צרכי מעמד הפועלים שלא יכול היה לעמוד בעלות הדירות. הממשלה החלה לחפש פתרונות לדיור זול מעברו הצפוני של הירקון. ב-24 בינואר 1936 כתב יהודה עוצמה, יושב ראש ‘ועד שיכון החיילים המשוחררים מהגדודים העבריים’, למלך בריטניה אדוארד השמיני. הוא פנה אליו בשם כל ותיקי הלגיון היהודי שלחמו בחזית ומתגוררים בתל-אביב וסביבתה.

לדבריו: “הוותיקים שנמלטו מהחרב וסכנו את חייהם לפני עשרים שנה למען ניצחון אנגליה, נמצאים בעוני ומשבר. המצב בפלשתינה אינו מאפשר לחסוך אפילו פרוטה אחת, ומצבם בעשרים השנים האחרונות היה קשה וללא כל סיוע ממשלתי כמקובל בכל הארצות”.

נודע להם כי לממשלה קרקע מצפון לירקון, והם מאמינים כי שם ניתן למצוא פתרון למצוקתם. השטח אמנם רחוק מתל-אביב ואינו מפותח עם דרכים ותאורה, אולם הם מוכנים להתגורר שם גם בצריפים ולקוות לימים טובים יותר. הם כתבו למלך הבריטי: “אנו מאמינים שאנו שלקחנו חלק בכיבוש פלשתינה, ראויים למקום למגורי משפחותינו. אם לא נזכה לסיוע, נתגורר באוהלים תחת כיפת השמיים בתקווה שהממשלה לא תילחם נגדנו. ואם כן, נמות בכבוד על אדמת פלשתינה כפי שנלחמנו עבורה”. את המכתב העבירו לידיו של מקס נורוק, מזכיר ממשלת המנדט, כדי שיועבר לידיו של המלך הבריטי. תשובה מהמלך הם לא קבלו, והם המשיכו להביע מחאות: “חושבים אנו כי אנו בתור אלה שהשתתפו במלחמה העולמית למען כיבוש ארץ-ישראל וניצחון אנגליה, יש לנו הזכות המלאה למצוא בה מקום”.

מכתב הועד למנהל מחלקת הקרקעות

במרס 1936 נרשמה הקרקע על שמו של הנציב העליון. מזכיר העיר תל-אביב החל בפניות למחלקת הפיתוח הממשלתית בבקשה לקבל את הקרקע “לטובת עניי העיר”. הוא הודיע כי הפיתוח והבנייה יעשו בהון פרטי, והוא הציג בפניה את יזמי התכנון: ‘החברה הארץ ישראלית בע"מ’ מלונדון, שבראשה עמד סיר רוברט וואלי כהן, תעשיין בריטי שהיה פעיל בקרב הקהילה היהודית. החברה נוסדה בשנת 1922 במטרה לסייע לפיתוח הארץ באמצעות השקעת הון מניות ציוני בתעשייה ומפעלי חקלאות. היא השקיעה במפעלי המלט בחיפה, במפעל הסיליקט בתל-אביב, במחסני הערובה המצריים בנמלי יפו וחיפה, ובמפעל החשמל של רוטנברג. נציג החברה בארץ היה ויקטור קון תושב חיפה. היא שכרה את שירותיהם של האדריכל יוזף רינגס שעלה מגרמניה, ומהנדס העירייה יעקב שיפמן (בן-סירא). רינגס המנוסה הוציא מתחת ידו תכנית מפוארת לרובע תל אביב החדש, וגם תכנית יפה לפיתוח פארק לאורכו של הירקון וחוף רחצה מודרני.

תכנית יוזף רינגס לשכונת המגורים

תכנית שפך הירקון

יוזף רינגס נולד בשנת 1878 בעיר הונף על הריין שבגרמניה. הוא למד אדריכלות בבית הספר הטכני בדרמשטט, ובשנים 1912–1907 שימש כעוזרו של פרופסור פרדריך פוטצר בתחום בינוי ערים. השניים תכננו בתי ספר ובתי כנסיות בעיר, ורינגס לימד בבתי ספר טכניים בעיר אופנבך. בשנת 1912 מונה למנהל התכנון בחברת קרופ והיה אחראי על תכנון מפעלים ובתי מגורים לפועלים. בשנת 1919 פתח משרד פרטי ותכנן בתי מגורים, מפעלים, שכונות ואת מבנה התצוגות והפסטיבלים של העיר האסן שנהרס כליל במלחמה. הוא התמחה בבינוי ערים וזכה לפרסים רבים, הציג בתערוכות ברחבי אירופה ורשם פטנטים על שיטות תאורה ואוורור טבעיים במפעלים. בשנת 1933 הגיע ארצה בעקבות אשתו היהודייה והתגורר בתל-אביב. במהלך ארבע עשרה השנים ששהה בארץ תכנן את שכונת אגרו-בנק בחולון, את קריית טבעון, וככל הנראה פרויקטים נוספים ששמו נשכח מהם. בשנת 1947 חזר לגרמניה והתמנה לפרופסור לבינוי ערים באוניברסיטת גוטנברג שבמיינץ. עד מותו בשנת 1957 עסק בשיקום הריסות גרמניה, ונקבר בעיר הולדתו על הריין.

שדה תעופה זמני לשמונים שנה

הנציב העליון אישר את סלילת המסלול לתערוכה לתקופה קצובה בלבד, אך הוא נותר במקומו. באפריל 1936 פרצו מהומות והחלה השביתה הערבית. המצב הביטחוני החמיר והדרך לשדה התעופה החדש בלוד הפכה למסוכנת. באוקטובר 1937 החליטה מועצת העירייה כי “לאור מצב החירום חייבים מקום חניה לאווירונים בתל-אביב באופן המבטיח את הקשר האווירי גם בשעות חרום”.

היא בקשה להחכיר לה שלוש מאות דונמים להקמת שדה עירוני. הנציב העליון אישר זאת בתנאי שיהיה זמני וייועד בעתיד למגורים, ודרש דמי חכירה של שלוש מאות לא"י לשנה. העירייה התווכחה ובקשה לשלם שליש מכך. בדצמבר 1937 פגש פנחס רוטנברג את מושל המחוז וביקש לאשר לו להקים את תחנת החשמל ללא דיחוי. מאחר וחברתו של סיר רוברט וואלי כהן החלה כבר בתכנון השטח לקראת פיתוחו, התגלתה מחלוקת בין הצדדים כשכל צד טוען כי מטרתו חשובה יותר. בין הניצים ניצב ראש העירייה החדש ישראל רוקח. הממשלה טענה כי כבר הבטיחה את הקרקע לחברה הבריטית למטרות מגורים, ואילו רוקח ביקש לאפשר ירידה ועלייה של אווירונים קטנים כל עוד לא יוחזר השקט לארץ. הממשלה לא הייתה מוכנה לדון בכך, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה. מאחורי הקלעים המשיך רוטנברג להפעיל את קשריו ולחציו, ולאחר שהגיש בקשה וזכה לסירוב עשה מעשה – הוא החל בעבודות לסלילת המנחת. המושל אמנם הודיע כי העבודה נעשית ללא היתר והכריז על המבצעים כמשיגי גבול, אלא שאת רוטנברג הדבר לא הרתיע. הוא טען כי השדה נדרש כדי שיוכל לנוע בבטחה בין מפעליו בתל אביב ונהריים. רוטנברג הנמרץ המשיך בשלו והמנחת נסלל. בסופו של דבר נענה הנציב העליון לבקשת רוקח ורוטנברג, ואישר לקיים מנחת זמני לאור המצב הבטחוני, מתוך הבנה כי עם שיפור המצב ההסכמה תבוטל. השימוש במנחת אושר רק למטוסים איטיים שיוטסו בידי טייסים בעלי רישיון טייס בריטי מסוג ‘B’. על אף זמניות ההיתר, חנך ראש עיריית תל-אביב ישראל רוקח את שדה התעופה העברי בנאום לאומי נרגש בפני קהל מריע.

תכנית הנרי קנדל לבחינת אלטרנטיבות למסלולי שדה תעופה

ב-14 בספטמבר 1938 ענה מזכיר הממשלה לרוטנברג על בקשתו לשדה תעופה בשם הנציב העליון. מאחר והשטח היה היחיד המאפשר את התרחבות תל-אביב, החליט הנציב שלא להיענות לבקשתו. הממשלה תענה בחיוב רק לבקשת העירייה למגורים. עם זאת, לאור המצב הביטחוני, הסכים הנציב להמשיך את השימוש במנחת הזמני מתוך הבנת הצדדים שעם שיפור המצב ההסכמה תבוטל. בראשית 1939 נסוגה החברה הבריטית מתוכניתה לבניית שכונת מגורים. במכתב ששלח סיר רוברט וואלי כהן לרוטנברג, הוא כתב כי קיים כבר היצע מספיק לדירות, וכי שדה תעופה חשוב יותר לבניית הישוב העברי. סגן מושל המחוז החל במשא ומתן עם חברת ‘נתיבי אוויר ארץ-ישראל’ בבעלות רוטנברג שהחלה להשתמש במנחת. הם סכמו כי מאחר והחברה כבר השקיעה שלושת אלפים לא"י בסלילת המסלול, דמי החכירה יהיו לירה אחת לדונם, והחכירה תהיה לשנה אחת בלבד. הממשלה צפתה כי עיריית תל-אביב תתנגד מאחר ואינה צד להסכם. העירייה אכן התנגדה ודרשה שההסכם יהיה דרכה, ואילו הממשלה עמדה על זכותה להחכיר את השטח לחברת התעופה, וגם לאפשר לה סלילת מסלול נוסף ובניית האנגר למטוסים, בתנאי שלא יהיו בשדה שירותי מכס, בריאות או הגירה. כל מטוס חויב לנחות קודם כל בלוד או חיפה. רוטנברג מוכן היה לחכור את השטח גם מהעירייה אם תקבל את הקרקע לידיה. הוא היה מעוניין בשטח לחברת החשמל.

ראש העיר ישראל רוקח הציע למושל המחוז לחכור מהממשלה את כל שש מאות הדונמים לשטחי נופש וספורט: מאה וחמישים דונמים ייועדו לחוף רחצה ונופש, מאה וחמישים דונמים למגורים, ויתרת השטח לגינות ציבוריות, אצטדיון, ומתקני ספורט. המשא ומתן נקלע למבוי סתום בגלל תקופת החכירה ועלותה, ומלחמת העולם השנייה הסירה את הנושא מסדר היום. עם זאת, כבר בראשית שנות הארבעים הכין האדריכל הממשלתי הראשי הנרי קנדל תכנית לכלל שטח הגוש וייעד אותו לשטחים ציבוריים וגם לשדה תעופה. לאחר בחינת הנושא ביטל זאת מסיבות בטיחות. חברת התעופה הארץ-ישראלית נקלעה באותם ימים לפשיטת רגל, וזו הייתה הזדמנות לסגת מההסכמה שנתנה הממשלה לשדה זמני. ב-3 במרס 1943 הורחבו גבולות תל-אביב בהודעה בעיתון הממשלתי, וגוש עבר הירקון צורף רשמית לתחום העיר.

המגעים לפיתוח ולהמשך שדה התעופה

פנחס רוטנברג המשיך להשתמש בשדה הזמני אף ללא אישור. בפברואר 1942 הורתה לו הממשלה להפסיק לאלתר את השימוש במנחת, והוא נפגש עם מקפירסון מזכיר הממשלה. הוא הזכיר לו “כמה קרוב היה האירודרום לליבו של אחיו המנוח”, ואת העובדה שהחברה השקיעה ארבעת אלפים לא"י ביישור השטח. לדבריו הוא מקיים קשר עם חברת התעופה ‘אימפריאל אירוויז’ שמעוניינת להשתמש במנחת עם תום המלחמה. חברת החשמל עשויה להתרחב, ותהייה זקוקה לשטח נוסף, ולכן הוא מבקש שהממשלה לא תפעל בשלב זה לתכנון השטח עד סיום המלחמה. שדה התעופה המשיך לפעול במהלך המלחמה ואחריה, וגם שימש את ‘ארגון ההגנה’ וכך נותר על כנו השדה הזמני שנשא לאחר קום המדינה את שמו של דב הוז.

עם תום מלחמת העולם השנייה חודש הדיון בקרקעות עבר הירקון. במהלך המלחמה התיישבו כמאתיים משפחות בצריפים על הקרקע, וכתנאי להחכרת השטח לעירייה דרשה הממשלה לפתור את בעייתם. העירייה הייתה מעוניינת בריאה ירוקה לעיר, עם מגרשי טניס והוקי, וגם מועדון יאכטות. בינואר 1945 פרסם מהנדס העיר יעקב שיפמן מאמר ארוך על “השלב הבא בהתפתחות תל אביב”. ביולי 1945 אושרה תכנית מס' 88 לעבר הירקון, אך מסכת ההסכמים והתשלומים עקבה את החכרת הקרקע לתל אביב. תיק ההתכתבויות הושמד בטעות, והתגלתה בעיה חדשה; בעיית המגדלור, העתיקות, ועמוד הזיכרון המציין את חציית כוחות אוסטרליה את נהר הירקון במלחמת העולם הראשונה.

תכנית 88 המאושרת לגוש 6990. 26 יולי 1946

בינואר 1947 פנה מנהל מחלקת הקרקעות למנהל מחלקת העתיקות ושאל אותו מה עושים עם שטח העתיקות והמגדלור שלחברת המגדלורים הצרפתית יש בו חזקה. עוד בשנת 1860 החכירה האימפריה העות’מנית את כל המגדלורים בים האגאי והים התיכון לחברה צרפתית בבעלות ברנרד קולאס ומאריוס מישל, קציני ימיה צרפתים שהיו מקורבים לחצר הסולטן. החברה התחייבה לבנות ולתחזק את המגדלורים תמורת מס שנגבה על פי משקל המטען. כך נבנו המגדלורים בחיפה, ביפו, וגם בנמל תל אביב. ההסכם חודש מידי עשרים וחמש שנים, ועמד לפוג רק בשנת 1949. לאחר בדיקות ודין ודברים הוחלט להוציא את שטח המגדלור מההסכם עם העירייה, ואדריכל קנדל תכנן גינה על שטח העתיקות שנחשפו בידי הארכיאולוג אליעזר סוקניק, וסביב עמוד הזיכרון לציון חציית כוחות הגנרל היל. הם גודרו כחלקה נפרדת. השטח הוחכר בסופו של דבר לעיריית תל אביב, אך שדה התעופה הזמני המשיך לפעול עד שנת 2019, ולמרבה הפלא התוכנית החדשה שתוכננה לשטח היום דומה מאוד לתוכנית של יוזף רינגס, על אף שאיש לא ידע עליה. בתוכנית רינגס הובילה שדרה מרכזית מהכפר שיח' מואניס לעבר הים, והיום מוביל ציר רחוב איינשטיין מהאוניברסיטה הניצבת על מקום הכפר לעבר הים.

תכנית קנדל למתחם המגדלור והמצבה

על תולדות בית הקברות האנגליקני ביפו נכתב בכתב העת ‘עתמול’ (מס' 225). בית הקברות העתיק הנמצא בקצה סמטה בין הבתים 19–17 ברחוב יפת, נחנך ב-17 במרס 1842, עם הבאתם לקבורה של תשעה ספני ספינה בריטית שטבעו בשעת סערה כשספינתם נסחפה מנמל יפו. חלקת בית הקברות נרכשה ימים ספורים לפני כן בידי הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים, מיכאל שלמה אלכסנדר, שהגיע לירושלים בינואר אותה שנה. הוא היה בנו של רב יהודי מהעיירה שונלנק שבפרוסיה, שהוסמך גם הוא לרבנות, ובשנת 1822 התמנה לרב העיר נוריץ' באנגליה. הוא המיר את דתו והפך כומר בכנסייה האנגליקנית. רכישת חלקת בית הקברות ביפו הייתה הרכישה הראשונה של הכנסייה בארץ-ישראל, והוא קדם לזה הנמצא היום על הר-ציון.

בבית הקברות ביפו נקברו בני הקהילה הפרוטסטנטית עד מלחמת העולם הראשונה. לאחריה הם נקברו בבית הקברות החדש ברחוב קדם, סמוך לבתי הקברות החדשים של הכתות הנוצריות האחרות. לא כל הקברים שרדו בבית הקברות הנסתר מן העין, אולם נותרו בו קברי דמויות חשובות בתולדות העיר. ב-11 באפריל 1866 הובא לקבורה הרופא הבריטי המפורסם ד"ר תומס הודג’קין שליווה את סיר משה מונטפיורי במסעו הרביעי לארץ. הוא נפטר ממחלת הדיזנטריה, ומונטפיורי הציב על קברו אובליסק גרניט וסביבו גדר ברזל. באוקטובר אותה שנה נקברו במקום ג’ורג קלארק ושני בניו חברי הקהילה האמריקאית, שהגיעו בספטמבר עם הכומר אדמס כדי לייסד את המושבה האמריקאית ביפו.

בשנת 1875 הועברה לבית הקברות מצבת הגנרל הבריטי אדוארד תומס מיצ’ל. הוא מת ב-24 בינואר 1841 לאחר שפיקד על כוחות צבא בריטניה שהגיעו כדי לסייע לתורכים לגרש מהארץ את צבא הפולש המצרי איברהים פחה, בנו החורג של מוחמד עלי. זה השתלט על ארץ-ישראל וסוריה בשנת 1931, ושלט בה במשך כעשר שנים. הגנרל נקבר במצודת סידני סמית בפינה הדרום מזרחית של חומת יפו, וקברו הועבר כשזו נמכרה למסדר הנזירות סנט ג’וזף שהקימו עליו את בית החולים הצרפתי, המשמש היום כמלון מפואר. ב-11 במאי 1911 נקברה בבית הקברות ג’ין וולקר ארנוט, שייסדה בשנת 1863 את בית הספר לבנות ‘טאביתא’ הפועל עד היום סמוך למקום.

בית הקברות הנחבא הוזנח במהלך השנים ומצבו הלך והדרדר. מצבות השיש התפוררו, והצלבים נותצו. טקס הזיכרון האחרון במקום התקיים בשנת 1966 ליד קברו של ד“ר הודג’קין, כששר הבריאות ישראל ברזילי הגיע עם שגריר בריטניה וקבוצת רופאים שוחרי הרופא הדגול כדי לחלוק לו כבוד במלאת מאה שנים למותו. מצבו הירוד של המקום הביא את שגרירות בריטניה לפנות למשרד החוץ הבריטי כדי שיקצה שלושים וחמש ליש”ט לתחזוקה שנתית של המקום. המשרד סירב בטענה כי המקום אינו משמש לקבורת אנשי צבא בריטיים. הגנרל תומס מיצ’ל נשכח, ומצבת השיש הלבנה שלו החלה לנטות על צידה ומוט ברזל הוצב כדי למנוע את התמוטטותה.

ההיסטוריונית האמריקאית ד“ר אמלי קאס, ובעלה הרופא ד”ר אדוארד קאס, שלימדו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד, כתבו בשנת 1988 את הספר המקיף ביותר על תולדות חייו של ד"ר הודג’קין. בין השאר על הפרקים בחייו שהוקדשו לתיקון עולם וסיוע לאבוריג’ינים באוסטרליה ולעבדים בארצות הברית. הם התוודעו לקברו כשהגיעו לביקור בארץ. במהלך השנים הם דאגו לניקיון סביבת קבר הרופא בתרומה שנתית שהעבירו לבית הספר ‘טאביתא’ באמצעות ‘אגודת הרופאים האמריקאים ידידי ישראל’ בבוסטון, שאדוארד היה ממייסדיה. היא נוסדה בשנות השישים כדי להעמיד לרשות ישראל סיוע של רופאים במקרה של אסון רב ממדים. האגודה המונה אלפי רופאים קיימת עד היום, ומקיימת מידי שנה מפגשים עם רשויות החירום בארץ.

בדצמבר 2014, כשמלאו לד“ר אמילי קאס 86 שנים ומצב בריאותה החל להידרדר, היא החליטה להביא לארץ את ארבעים צאצאיה כדי לסייר בה בפעם האחרונה. במשך שבוע התלוותה אליהם לסיורים המודרכים על כיסא הגלגלים אליו היא מרותקת. ביום האחרון לסיור בארץ הגיעו בני המשפחה לבקר את חלקת הקבר של ד”ר הודג’קין, לו הקדישה את חייה. צעירי המשפחה נשאו את כיסא הגלגלים על כפיים אל חלקת הקבר שהנגישות אליה קשה. אמילי הזדעזעה ממצבו המוזנח של בית הקברות שהיה מכוסה בפסולת ועשבייה, ובו היו פזורים שברי צלבים ומצבות. לכתבת ‘מוסף הארץ’ דליה קרפל, שראיינה את אותה שעות ספורות לפני שעזבה את הארץ, היא אמרה: “עצוב לגלות כמה שבית הקברות מוזנח. חשבתי שבמדינת היהודית חולקים כבוד לקברים” (מוסף הארץ, 28.2.2014).

אמילי המזועזעת החליטה לסייע בשיקום המצבות ולשיפור מצבו של בית הקברות, והעבירה תרומה באמצעות אגודת הרופאים שייסד בעלה. באפריל 2014 החלה עבודת השיקום שחייבה ניקוי יסודי של המקום מצמחייה עיקשת של עשרות שנים שכיסתה את המקום. שברי המצבות אוחו, וצלבי שיש חדשים הוצבו על המצבות במקומם של אלה שנותצו. שלושת קברי משפחת קלארק שעמדו על סף התפוררות, חוזקו ותוקנו. סביב אובליסק הגרניט של ד"ר הודג’קין הותקנה רחבת אבן, וגדר הברזל החלודה הוצבה עליה לאחר שיפוץ. באפריל 2016, במלאת מאה וחמישים שנה למותו הרופא הדגול, התקבצו סביב קברו רופאים ומכירי זכרו. בפינת בית הקברות, תחת מעטה עפר, נחשף קבר של תינוק. אחד מתאומי בניו של הכומר לונגלי הול, שסיפור משפחתו מסופר בין מאמרי האתר כאן. לאחר סיום השיפוץ הצטרפה גם שגרירות בריטניה ושקמה את קברו של הגנרל הנשכח מיצ’ל, והוא הוצב מחדש על מקומו ונוקה. קולונל נייג’ל ג’פרסון, הנספח הצבאי הבריטי, נטל לידיו את חפירה וסייע בעבודה. הוא קצין תותחנים והשתייך ליחידה עליה פיקד הגנרל מיצ’ל.

הנספח הצבאי הבריטי מסייע בעבודה

בית הקברות בדצמבר 2013

בית הקברות לאחר השיקום

שיקום קבר הגנרל

ההצפות שחוותה יפו בחורף 2020 באזור אצטדיון בלומפילד ושדרות ירושלים, לא היו הראשונות בתולדותיה. מאז שחר ההיסטוריה מתועד אזור האצטדיון כאזור ביצה חורפית שנקרא בפי המקומיים ‘הבאסה’. הביצה מופיעה במפת הצרפתי ג’קוטין משנת 1799, וביתר פרוט במפת הטמפלרי תיאודור זנדל, תושב יפו, ששרטט את מפת העיר בשנת 1876 למדריך הטיולים הראשון של בדקר. במפה משורטטת גם תעלת ניקוז המגיעה לביצה מדרום, וחוצה תחת גשר את דרך ירושלים, היום דרך בן-צבי. מופיעה גם תעלת הניקוז של הביצה אל הים שמוצאה מצפון לכפר המצרי שהפך לרובע אירשייד.. מצפון לתעלה החלו להתפתח שכונת נווה שלום ורובע מנשייה במחצית השנייה של המאה ה-19. במפה נוספת של זנדל, משנת 1878, מצוינת תעלת הניקוז ביתר פרוט ובאותו תוואי. היום סלול על התוואי רחוב אליזבט ברגנר.

תוואי תעלת הניקוז מודגש על תכנית זנדל משנת 1876 השדרה באדום.

תיאור מפורט של הביצה ותעלת הניקוז מופיע במאמר של הכומר האנגליקני ג’ימס אדוארד הנאוור (1938–1850) ברבעון ‘החברה לחקר ארץ ישראל’ שפורסם ביולי 1903. הוא שרת בכנסיית סנט ג’ורג' בירושלים, אך היה גם ארכיאולוג חובב וסייע לחוקר צ’רלס וורן בחקירות ירושלים וארץ-ישראל. הנאוור שרת ביפו בשנים 1900–1893, אך ביקר לראשונה ביפו בחורף שנת 1889. במאמר שפרסם שכותרתו הייתה ‘מסורת הנמל של שלמה והמצודה הצלבנית ביפו’, הוא העלה את גרסתו על כך שאזור הביצה שימש כנמל פנים יבשתי בתקופת שלמה המלך, ואילו תל מצודת העיר היה מוקף ים. את גרסתו ביסס הנאוור על מסורת שעברה בין זקני יפו, ועל שיחותיו עם סגן הקונסול הגרמני סרפיון מוראד, שאביו יעקוב רכש את כל קרקעות הביצה בשנות הארבעים של המאה ה-19. כשנחפרה הבאר בגן המשפחה, ששכן לצד הדרך מיפו לכפר סלמה, נדרשה חפירה דרך אחד עשרה מטרים של אדמת ביצה שחורה עד שהגיעו לשכבת חול. בחפירה נתקלו גם בקיר אבן רחב, שהנאוור סבר שהוא קיר מזח היסטורי. את תיאוריית הנמל העתיק הוא גיבה בשמועה שעברה בין זקני העיר על כך שמקום נמצאו בעבר גם עוגני אבן עתיקים. ממצא קיר האבן נבחן אמנם בידי צוות ארכיאולוגים בראשות פרופ' ג’ורג' ברטון, מנהל בית הספר האמריקאי, שקבע כי מדובר בקיר רדוד וחדש, אך תיאוריית נמל שלמה עדיין נחקרת בימים אלה ממש בידי פרופ' שלי וקסמן, ארכיאולוג תנכ"י מאוניברסיטת טקסס וצוות חוקרים על סמך ממצאים סיסמיים.

הנאוור מספר במאמרו על גשמים כבדים שירדו ביפו בחורף 1892/3 שהביאו להצפת האזור ולגל מגפת חולירע ומלריה. בעקבות השטפון נחפרה תעלת ניקוז לאורך דרך סלמה, ונוקזה לים בערוץ שבין שכונת אירשייד לרובע מנשייה. היום כאמור סלול במקום רחוב אליזבת ברגנר. על פי גרסת הנאוור, הערוץ שימש בעבר כחיבור הנמל הפנימי והים. בחורף שלאחר מכן חזרו ההצפות והתברר כי תעלת הניקוז אינה מתפקדת כראוי, ולכן נחפרה תעלה רחבה ועמוקה יותר. הנאוור מתאר כי במשך ימים הייתה דרך סלמה מוצפת במים בגובה שני רגל, והוא היה מתבוסס בהם עד גובה הברכיים. תעלת הניקוז לאורך דרך סלמה הוחלפה אמנם בצנרת בשנת 1935, אך מדרום לדרך היא עדיין מצוינת במפה מנדטורית משנת 1936. היא ניקזה את אזור הביצה ונבלעה לצינור במקום בו שוכנת היום הרחבה בחזית בנין מפקדת המשטרה שנבנתה על מקום ‘בתי ווארשה’ של פניגשטיין. צינור הניקוז שהוטמן לאורך דרך סלמה פנה צפונה במעבר רחוב בת עמי, בו עברה בעבר תעלת הניקוז העות’מנית. בתעלת הניקוז ניתן עדיין להבחין בצילומים הראשונים של שדרות ירושלים שנסללה בשנת 1916 כשדרת ג’מאל פחה, והיא מופיעה בגלוית האחים אליהו משנת 1921. בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו בידי רשות העתיקות, בהנהלת הארכאולוגית אריולה יקואל, בשנים 2010–2009, נחשף בצומת השדרה ורחובות אילת ורזיאל קטע מתעלת הניקוז העות’מנית. היא הייתה ברוחב 1,5 מטרים בתחתיתה, עם דפנות אבן משופעות, אך הממצא היה רק בגובה נמוך ששרד.

ביוב וניקוז יפו הטריד את שלטונות המנדט הבריטי מאז ראשית השלטון האזרחי ואישור המנדט בידי חבר העמים. בשנת 1923 הם הזמינו את ג. ארמסטרונג, המהנדס הראשי של אלכסנדריה, לבחון את המצב בעיר ולהציע פתרונות ניקוז אל הים. הוא ביקר ביפו מספר פעמים והציע הצעות ראשוניות, אך הנושא לא טופל עד שנת 1927. באותה שנה הוזמן המהנדס ווטסון להציע פתרונות לביוב וניקוז בירושלים, חיפה, תל-אביב, ויפו. במקביל נערך בנובמבר 1927 סקר זרמים לאורך חוף יפו ותל-אביב, כדי לבחון את השלכות צינורות המוצא לים. בשנת 1931 נערכה מדידה טופוגרפית של כל אזור יפו, בשטח של 1482 אקרים, וכן נערך סקר אוכלוסיית יפו שמנתה אז 51,866 תושבים. בעקבות הסקרים הוכנה תכנית מפורטת למערכת הביוב והניקוז, בה מוצגת כל רשת הצנרות והמובלים ברחבי יפו, לרבות קוטרי צינורות וספיקת המוצאים לים. על פי התוכנית הונחה בתוואי תעלת הניקוז העות’מנית צנרת ביוב וניקוז לאורך דרך סלמה, והיא פנתה צפונה בתוואי תעלת הניקוז, היום רחוב בת עמי. הצינור בקוטר 70 ס"מ הונח עד פתח מובל המוצא לים שהיה בחתך מלבני, וממנו יצא צינור לים. התיעול היה משותף לביוב וניקוז מי גשמים, ומובל הביצה (הבאסה) ריכז אליו צנרת מדרום ומצפון.

תעלת ניקוז הבאסה לצד שדרות המלך ג’ורג' (ירושלים)

ביוני 1935 פרסם ג’ורג' סלאח, מהנדס עיריית יפו, דו“ח מפורט וסקירת מערכות הביוב והתיעול בכל רחבי העיר שחולקה לשני מרחבים בהתאם לצפיפות האוכלוסייה. בניגוד לתחזית גידול האוכלוסין שנערך בשנת 1931, שצפתה אוכלוסייה של שישים אלף תושבים בשנת 1935, היו בעיר כבר למעלה משמונים אלף תושבים. הגידול המואץ נבע מהגירה של אוכלוסייה כפרית לעיר. בשנים 1935–1927 הותקנו ברובע מנשייה כאחד עשר אלף מטרים של צנרת. מערכת הביוב והניקוז חוברה ל’מוצא הבאסה'. הדו”ח המפורט סקר את תחשיבי הספיקה של מוצאי הים של העיר, והוא המליץ על הארכת צינור המוצא של ניקוז הבאסה למאה וחמישים מטרים, כדי למנוע זיהום בשכונות צפונית לו. על אף התכנון המפורט של ניקוז הבאסה וצומת שדרות ירושלים והרחובות רזיאל ואילת, סבלו אזורים אלה מהצפות גם לאחר קום המדינה, וניתן לצפות בהם בצילומים משנות החמישים והשישים. בשנות החמישים אמנם הרחיבה עיריית תל אביב במעט את המובל, אך השיטפונות חזרו שוב ובעוצמה רבה בחורף 2020.

הצפת צומת שדרות ירושלים-רזיאל 1951

הצפת דרך שלמה (סלמה) 1961

ב-6 בפברואר 2015 נערכה בפריז מכירה פומבית טלפונית של מכונית מרצדס בנץ דגם K540 קבריולט ‘רודסטאר’ משנת 1938. טווח המחירים שצוין בפרסום המכירה היה בין שניים לשלושה מיליון יורו. המכונית נמכרה מידי אוסף המכוניות העתיקות רוסו ביאנקו, ובתיאור רקע המכונית נכתב כי מבדיקת ספרי הרישום של חברת מרצדס היא הוזמנה בידי מוריס זמאריה מיפו. רק שלוש מאות ושמונים מכוניות מדגם זה יוצרו על ידי החברה בשנים 1939–1936.

משפחת זמאריה, נוצרית-קתולית, השתייכה לאריסטוקרטיה היפואית והייתה בעלת פרדסים ועסקים שונים. המוכרים בבני המשפחה היו האחים מוריס, ג’ורג', ולואי ז’אן, בניו של ז’אן לואי זמאריה. המשפחה התגוררה ברובע הנוצרי של העיר העתיקה, ובשנות השלושים עברה להתגורר בשכונת ‘כארם זייתון’, היום רחוב החרוב 44. את הבית שכרו בני המשפחה מהבעלים שבנה אותו.

האב והבנים פעלו בחברה שנרשמה בשנת 1927 בשם ‘חברת ז’אן לואי ובניו’ שעיסוקה מסחר כללי. הם עסקו ביצוא הדרים ויבוא עצים, ובשנת 1933 עבר משרדם ל’בית בוסט' ברחוב יפת שנחנך באותה שנה ואכלס את משרדי החברות הגדולות בעיר. המוכר בבני המשפחה היה לואי, שמונה בשנת 1935 כקונסול כבוד של ספרד ביפו. הוא התגורר עם שאר בני המשפחה בבית הגדול ברחוב החרוב, אך בשנת 1940 עבר להתגורר בבניין הקונסוליה הגרמנית על דרך יפו תל-אביב, לאחר שהגרמנים גורשו מהארץ. ממשלת גרמניה השכירה לו את הבית ושם היה גם משרד הקונסוליה הספרדית שייצגה גם את האינטרסים של גרמניה. בשנת 1946 הוא נדרש על ידי ממשלת המנדט הבריטי לפנות את הבניין, אך הוא סרב בטענה שלא מצא מקום מגורים חליפי המתאים לו. בשנת 1948 עזבה המשפחה את יפו ועברה להתגורר בספרד.

בראשית 1949 פנתה חברת ‘וויטפרוט’ לממשלת ישראל בבקשה לאפשר למוריס זמאריה לשוב ארצה. היא כתבה כי “הוא מילא תפקיד חשוב בענף המסחר והתוצרת הקשורים עם פרי הדר, ועבד בתאום עם החברים היהודים”. הבקשה הועברה למשרד החוץ, משרד הביטחון, והמועצה לשיווק פרי הדר, שהמליצו על מתן אשרה. ב-7 באפריל 1949 כתב יעקב גילר, מנהל מחלקת האשרות, לשגריר ישראל בפריז ואישר הנפקת אשרה לזמאריה למשך שישה חודשים, ולאחר בואו ארצה תידון בקשתו לאשרת קבע. לא ידוע מה אירע לאחר מכן, אך צאצאי המשפחה מתגוררים היום בספרד, ובבית הקברות הקתולי ברחוב קדם הם הותירו את אחוזות קברי המשפחה.

אחוזת קברי משפחת זמאריה בבית הקברות הקתולי ביפו

ב-11 ביוני 1954 כתב ‘ועד מפוני יפו’ מכתב חריף לחיים לבנון, ראש עיריית תל-אביב. במכתב שנושאו היה “בניית שיכון קבע למפוני יפו”, פרס הועד את התנהלות הרשויות השונות במהלך שלוש השנים מאז נדרשו לפנות את בתיהם בעיר העתיקה. הם קבלו על כך שארבעה חורפים חלפו מאז הבטיחו להם לשכן אותם מחדש, והם “חיו בתקוות שוא ובהבטחות שקר שלא התגשמו”. לדבריהם, עליהם נפל הפסוק של הנביא ירמיהו: " עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו". הם פנו לראש העירייה ולמצפונו כדי שיפעל לפתרון בעיית הדיור שלהם. כולם הגיעו ארצה עם קום המדינה, לקחו חלק בקרבות לשחרור הארץ, והם “סודרו לא סודרו” ביפו העתיקה על חשבונם מבלי להיות למעמסה על הסוכנות היהודית. לאחר שנכנסו לבתים ביפו העתיקה, השקיעו מכספם כדי לשפר את הבתים “כדי למצוא חיים שקטים ושלווים”. במכתב הם פרטו את כל מסכת ההבטחות שנתנו להם מאז נדרשו לעזוב את בתיהם בשנת 1951. מכתב זה פותח צוהר לפרשת הריסת בתי יפו העתיקה שהחלה שנתיים קודם לכן.

באוגוסט 1949 כתב ראש העירייה ישראל רוקח לשרי הממשלה על רשמי ביקור בעיר העתיקה של חברי מועצת העירייה. לדבריו “נתגלה להם מראה נורא של שיכון בני אדם בתנאים שאין לתארם במילים רגילות, שאינם ראויים לבני אדם ואף לא לבהמות”. הפליטים היהודים מתגוררים “בלכלוך של דורות, ללא תנאים סניטריים מינימליים, ללא מים וללא מאור”. מדובר בסכנה קשה לבריאות וחשש להתפרצות מגפות. מועצת העירייה החליטה פה אחד כי המצב מחייב פעולה מידית לפינוי העיר העתיקה מתושבים והריסת כל בנייניה. בפברואר אותה שנה התמוטטו מספר בתים בעקבות הגשמים, ומהנדס העיר עמיעז מינה בחודש יולי את המהנדס בן-ארי מהעירייה כדי לבצע בדיקה הנדסית של בנייני העיר העתיקה. הוא קבע כי יש להרוס את כולם. בעקבות הבדיקה נערכה בדיקה נוספת של ועדה בין משרדית ברשות משרד העבודה שאישרה את מסקנות הבדיקה, אך בסופו של דבר הוחלט להרוס 152 בתים ולתקן 520 בניינים. משה שלוש, חבר מועצת העירייה, כתב לממונה על מחוז תל-אביב במשרד הפנים כי בין הבניינים המיועדים להריסה ישנם כאלה השיכים לערבים הנמצאים ביפו, וכן לכמורה והעדות הנוצריות השונות, וכי יש לפצות אותם מחשש שיתעוררו ויגרמו לבעיות. ב-8 בינואר 1950 כתב דב גפן, ראש מינהל יפו, לראש העירייה כי בין המתגוררים “בתנאים בלתי אנושיים”, נמצאות גם 155 משפחות של חיילים משוחררים וחייבים לטפל בהם בדחיפות.

ב-16 באפריל 1950 התרחש אסון כבד כאשר בניין ברחוב 22 בשכונת עג’מי התמוטט ו-11 תושבים נהרגו. שר הפנים משה שפירא הגיע לפגישה עם ראש העירייה רוקח יומיים לאחר מכן, והודיע כי הממשלה החליטה על מינוי ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הקריסה. ראש העירייה מסר כי בעיר העתיקה עדיין מתגוררות 400 משפחות המונות 1720 נפשות, ב-300 בתים, וזאת לאחר ש-1145 תושבים כבר פונו ושוכנו ב-357 צריפונים בסביבות תל-אביב. הוא גם סיפר כי הצבא כבר הרס כ-800 חדרים. בפגישה גם נדונה בקשת עיריית תל-אביב לספח אליה את יפו שבאותם ימים הייתה מינהל עצמאי שבראשו עמד דב גפן. מונתה וועדת חקירה כדי שמצב דומה לא יחזור. הועדה מצאה כי לבניין אושרה תוספת קומות בשנת 1945 ללא חיזוקים. בעקבות המסקנות הוחלט לפרסם חוקת בניין מחייבת ולחוקק את חוק האדריכלים והמהנדסים לקביעת אחריותם.

ב-19 ביולי 1950 החליטה הממשלה למנות ועדה בין משרדית בראשות יעקב קיסילוב ממשרד הפנים לפינוי בתים רעועים בעיר העתיקה. היא התבקשה לבדוק את יציבות הבתים, לסמן את הבתים להריסה, להציע הצעות לפינוי התושבים, וכן לקבוע את התקציב הנדרש. הועדה קבעה כי יש לפנות מיד את התושבים למחנה אוהלים או צריפים זמני שעלותו 100,000 לירות. היא המליצה להקצות 232 דונמים לאורך שדרות ירושלים, כדי לבנות שיכון למפונים בעלות של מיליון לירות. מנהל המחלקה הטכנית באגף השיכון המליץ על פרוגרמה לדירות: בתים דו-קומתיים הכוללים ארבע דירות בשטח של 33,5 מ“ר. חדר בשטח 14 מ”ר, חצי חדר בשטח 9,5 מ“ר, מטבח בשטח 3 מ”ר, ושירותים בשטח 2 מ“ר. הקומה התחתונה תבנה מבלוקי בטון מלאים, ואילו העליונה מבלוקים חלולים. עלות הבנייה המשוערת לדירה הייתה 740 לירות, לרבות פיתוח השטח. תחילת הבנייה נקבעה לאוגוסט 1950, ונקבע שתמשך שבעה חודשים. בינתיים המצב ביפו העתיקה החמיר ובתים נוספים קרסו בתקופת החורף. בבדיקת המבנים נקבע כי יש להרוס מיד 300 בתים. עיריית תל-אביב הודיעה לממונה כי אינה מסוגלת לטפל בנושא, וזה כתב לשר הפנים: " עיריית תל-אביב קבלה את יפו לטיפולה על בתי הגדולים והמפוארים והרעועים גם יחד, ועל העירייה לשאת באחריות”.

ב-12 באוקטובר 1950 החליטה ועדת שרים בראשות שרת העבודה גולדה מאירסון על פינוי מידי של התושבים מיפו העתיקה. היא אישרה את תקציב בניית המחנה הזמני שעלותו תתחלק בין הממשלה, הסוכנות היהודית, ועיריית תל-אביב. בניית מחנה המעבר הזמני ב’גבעת התמרים' (שכונת דארוויש לשעבר) עם 600 צריפים החלה בראשית דצמבר אך נעצרה לאחר בניית יסודות ל-40 יחידות מחוסר מלט. שר הפנים ביקש משר המסחר והתעשייה להקצות 200 טון מלט. 1800 טון מלט נדרשו מידי שבוע באותם ימים לבניית מעברות ומתקנים והמחסור היה גדול. האפוטרופוס על נכסי נפקדים כתב לראש העירייה כי הקרקע בשדרות ירושלים יקרה מידי והמליץ לבנות את שיכון המפונים ב’גבעת עלייה'. בד בבד עם פינוי התושבים מהעיר העתיקה מונתה ועדה לשימור מבנים בעלי ערך היסטורי, בעקבות מחאת שר החינוך דוד רמז ושמואל ייבין מנהל מחלקת העתיקות על הכוונה להרוס את כל בנייני העיר. הוועדה המליצה על השארת רובע זעיר בקצה הדרום מערבי של העיר, ובו שתי סמטאות וחמישים בתים שייעוד לתיירות.

תכנית שימור העיר העתיקה

הדיונים על בניית בתי קבע המשיכו עד מרס 1953. אז הושלמו ואושרו תכניות לבניית 5 בניינים בני 18 דירות בכל אחד, ובניין נוסף בן 12 דירות, ובסך הכול 102 דירות. ראש העירייה החליט כי העירייה אינה מסוגלת לטפל בבנייה, והוחלט להעביר אותה ל’חברת שיכון בע"מ' של ארגון הקבלנים והבונים בישראל. אלא שכאן החלה פרשה פוליטית ועליה סופר במכתב ועד המפונים:

היום ברוך השם יש לנו כסף וגם חומרי בניין. יש רק קושי קטן. העירייה אינה מסכימה לסעיף ב' של החוזה האומר כי דירת הארגון ותנאי המסירה למשתכנים יעשו לפי הנהוג בשיכון ההסתדרותי על קרקעות הקרן הקיימת לישראל, בתנאי כי השיכון לא ישפיע ולא יחייב את המשתכנים להיות חברים בהסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל. אבל מה? מפלגה אחת בלתי אנושית, “חרות”, במחלוקת עם העירייה לא הסכימה לחתום עם ההסתדרות. “חרות” אינה מסכימה למסור לחברת שכון את הבנייה בכדי שאנו, מפוני יפו, לא נהיה משועבדים להסתדרות.

בסופו של דבר החליטה העירייה למסור את הבנייה לחברת הבת שלה ‘עזרה ובצרון’ כדי שתבנה בשיתוף עם החברה הכלכלית של מרכז הקבלנים והבונים בישראל. החברות רובינשטיין ולוסטיג זכו במכרז הבנייה, וב-8 במאי 1955 נערך טקס הנחת אבן פינה לשיכון המפונים. שרת העבודה גולדה מאירסון לא יכולה הייתה להגיע ושלחה נציג ומכתב לראש העירייה:

ברכה מקרב לב למניחי אבן הפינה של שיכון מפוני יפו. כל תוספת בניין המבטיחה קורת גג אנושית לאדם, היא תוספת כוח יוצר למדינה, שכן הדירה היא יסוד לחיי משפחה תקינים, לבריאות, לחינוך הבנים, שמחת חיים ופריון עבודה גבוה של האדם העובד. אחולי למשתכנים שיזכו לאחר שנות סבל בדיור ארעי, שבדירותיהם החדשות תתמלאנה כל משאלות לבם הטובות.

אבן הפינה הונחה, אבל בבנייה לא ניתן היה להתחיל בגלל חילוקי דעות על רישום הזכויות על הקרקע. בינתיים נערכה רשימת 140 המועמדים לשיכון כדי להכין הלוואות בנקאיות לדיירים, אך משרד העבודה הורה לבנק לקצר את תקופת ההלוואה מעשרים שנה לשנים עשרה שנים שהקשה על הלווים. ראש העירייה הודיע לממשלה כי מעברת ‘גבעת התמרים’ מונה כבר 560 משפחות ואין עדיין פתרון. “המעברה היא שאלת כבוד גם למשרד העבודה ולעירייה”. יש להפגש מיד ולמצוא פתרון, כך כתב.

בניית 122 הדירות הראשונות ב’שיכון מפוני יפו' הסתיימה רק במאי 1956, ובמסיבה לרגל סיום העבודה הודיע ראש העירייה חיים לבנון כי בקרוב יחלו בבנייה נוספת. חברי וועד המפונים היו ככל הנראה ברי מזל, כי ביוני נבחר ועד חדש למפוני יפו שנותרו במחנה המעבר ב’גבעת התמרים' והם לא היו יותר ברשימה. עיתון ‘חרות’ כתב בנובמבר 1957 כי 60 מתוך 180 המשפחות שנותרו במעברת ‘גבעת התמרים’ ייכנסו באביב הבא לדירות הנבנות עבורם בשכונת ג’סי כהן בחולון. יהודה להב, כתב העיתון ‘קול העם’, פרסם באפריל 1959 כתבה על ‘שיכוני פוטיומקין’ החדשים בהם צפה בדרכו באוטובוס לבת-ים. הוא סבר בתחילה כי הם נועדו לצרכי בחירות, אולם הופתע כשסייר במקום. הוא ראה “גינות מוריקות לפני הבתים, רוח מן הים המנפנת את הכביסה על המרפסות, וילדים משחקים בחצר”. אם לא תרדו בשיכון מפוני יפו, אלא תמשיכו לעבר בת-ים, כך כתב, “תראו גיבוב של פחונים וצריפונים רעועים. שם מתגוררות בצפיפות נוראה 400 משפחות שלא זכו אפילו בשני חדרים, הול ושרותים, בתוספת חובות לעשרות שנים בהם זכו 120 משפחות בשיכון מפוני יפו”.

תמונה 3: מעברת גבעת התמרים (מודגש בצהוב) ושיכון מפוני העיר העתיקה

כשדודי יעקב ז“ל הלך לעולמו בשנת 1956, נכתב עליו בעיתון ‘דבר’ כי “בעבודתו ראה ייעוד לאומי עליון והיה עושה בה ימים כלילות”. אבי ז”ל סיפר על אחיו הבכור, שלו היה אדם לא ישר יכול היה להיות מעשירי הארץ. לא הבנתי את כוונתו, אך כשמצאתי בארכיון הציוני את תיקי עבודתו של יעקב במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, הבינותי במה דברים אמורים. הוא נשאר לעבוד במחלקה לאחר שניצל מהטבח ב’בית החלוץ' ב-1 במאי 1921, ושימש כמנהל בית העולים החדש בתל אביב, ולאחר מכן עבד בחלוקת רשיונות העלייה (הסרטיפיקטים). הוא שימש כמזכיר בית הדין העליון של מחלקת העלייה שדן במעשי שחיתות שבוצעו במשרדי העלייה ברחבי פולין, והפרוטוקולים של הדיונים נמצאו בתיקיו. מפורטים בהם מעשי שחיתות וגביית שלמונים בתמורה להנפקת הסרטיפיקטים בפולין, בתקופה שיהודים רבים ניסו להימלט ממנה.

העלייה מרוסיה הסובייטית הצטמצמה מאד בשנים 1937–1935, עקב הגבלות היציאה והמחירים המופרזים לפספורטים שנדרשו על ידי השלטונות. רק יחידים הצליחו לעלות לארץ ישראל בעזרת סיוע כספי מקרוביהם. מתוך 102,117 עולים שהגיעו ארצה בשנים אלה, הגיעו רק 1118 מרוסיה, כאחוז אחד מכלל העלייה. 282 מתוכם היו רבנים להם הונפקו רישיונות מיוחדים.¹ לעומת זאת, גברה מאד העלייה מפולין והביאה באותה תקופה ארצה כ-75,000 עולים. העלייה מפולין התגברה עקב החמרת מצבם של היהודים בשנות השלושים. הנהגת שלטון הגנרלים, ובמיוחד לאחר מותו של המרשל פילסודסקי במאי 1935, הגבירה את הנטיות הפשיסטיות והאנטישמיות. הממשלה הלאימה שירותים וענפי תעשייה בהם עסקו יהודים רבים, ופקידי הממשלה הנהיגו מדיניות מפלה נגדם. הקשיים הכלכליים והשפל העולמי גרמו לתסיסה חברתית שהגבירה את האנטישמיות בחברה הפולנית. עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 דחפה צעירים רבים להצטרף לתנועות הנוער היהודיות. השיפור הכלכלי בארץ ישראל עודד בעלי הון לעלות ולהשקיע בה, ובעקבותיהם גדל גם זרם העולים. הנציב העליון, ארתור ווקופ אהד את הציונות ועודד את העלייה על ידי מתן אשרות כניסה נדיבות.

הסוכנות היהודית סייעה לעולים מפולין באמצעות ה’משרד הארץ ישראלי' שהוקם בוורשה עוד בשלהי 1920. שלוחות המשרד הוקמו בערים נוספות בפולין, ואליהן נשלחו הקצאות העלייה (שדיול). השלטונות הבריטיים העניקו אשרות כניסה לבעלי הון, אך בנוסף לכך הקצו לסוכנות היהודית מכסת עלייה לחלוצים בעלי מקצוע ופועלים חסרי אמצעים. המכסות חולקו לארגונים השונים בפולין על פי מפתח מפלגתי שנקבע בקונגרס הציוני.

הקהילה היהודית בפולין התפצלה באותה תקופה ל-44 מפלגות וסיעות, חלקן ציוניות וחלקן אנטי ציוניות. הגדולות שבהן היו ‘פועלי ציון שמאל’, ותנועת הנוער שלה ‘השומר הצעיר’, ו’פועלי ציון ימין' ותנועות הנוער ‘גורדוניה’ ו’החלוץ הצעיר‘. הייתה גם מפלגת ‘הצה"ר’ (ציונים רביזיוניסטים), עם תנועת הנוער ‘בית"ר’, שבשנת 1933 פרש ממנה פלג והקים את ‘מפלגת המדינה העברית’ ותנועת הנוער ‘ברית הקנאים’. בזרם הדתי לאומי הייתה מפלגת ‘המזרחי’, ותנועות הנוער ‘מזרחי צעיר’ ו’תורה ועבודה’, ובקרב הבורגנות מפלגת ‘הציונים הכלליים’ שדגלה בטיפול בבעיה היהודית במסגרת המדינה הפולנית. בראשה עמד יצחק גרינבויים חבר ה’סיים' הפולני. פלג ממפלגה זו פרש בשנת 1933 והקים את מפלגת ‘עת לבנות’. המפלגות האנטי ציוניות היו ‘אגודת ישראל’ ו’הבונד', שהייתה המפלגה הגדולה ביותר שהתנגדה לציונות.

המפלגות שלקחו חלק בקונגרס הציוני חילקו ביניהן את מכסת העלייה שהוקצתה למשרד הראשי בוורשה על פי חלקן היחסי בקונגרס. פעילי המפלגות בערים השונות ברחבי פולין עסקו בטיפול בחבריהם שרצו לעלות לארץ ישראל. עם התגברות זרם המבקשים לעלות התרבו גם מעשי שחיתות ודרישת שלמונים בכל המפלגות והארגונים. התלונות הרבות שהגיעו להנהלת הסוכנות היהודית על דרישות שוחד, הביאו להקמת בתי דין שעסקו בחקירתם והעמדתם לדין של העבריינים. נוסח תקנון בן עשרים ושלושה סעיפים, שקבע את סדרי הדין ונהליו. בסעיף 1 נאמר: “כל קבלת שכר אסור או מופרז, או ניסיון של קבלה בקשר עם מתן זכות לעלייה לא”י, טעונים רדיפה באורח אדמיניסטרטיבי ומשפטי“. סעיף 2 קבע כי “לשם דיון משפטי נוסדים ע”י המשרד הארץ ישראלי המרכזי והמשרדים הארציים, בתי דין ארציים בתור אינסטנציה ראשונה, ונוסף לזה בית דין עליון ע”י המשרד המרכזי בוורשה, בתור אינסטנציה שנייה". מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית מינתה את יושבי ראש בתי הדין, סגניהם, השופטים, וכן את התובעים. בתקנון נקבעו חמישה עונשים אותם רשאי היה בית הדין להטיל: אזהרה, נזיפה, הפסקת הפעולות והזכויות הציוניות עד שנתיים, שלילת הזכות לעלייה עד עשר שנים מיחיד, או עד שנה אחת מכל אנשי הארגון העבריין. העונש החמור ביותר היה הוצאתו של הנאשם מההסתדרות הציונית לפרק זמן קצוב או לצמיתות. נקבע שעונש נזיפה גורר אחריו את שלילת זכות הבחירה לכל המוסדות הציוניים והמפלגתיים לפרק זמן של שישה חודשים, את זכות הנאשם להיבחר, וכן “להרחקתו מכל משרותיו ועמדותיו הציוניות והמפלגתיות”.

בשנים 1935–1934 הוגשו תלונות רבות נגד ארגונים ובעלי תפקידים שדרשו שלמונים עבור סיוע בהשגת רישיון עלייה. חלקם עשו זאת “למען המפלגה”, ורבים “למען עצמם”. פרטי המקרים נרשמו ב“כרטיס העונשין” בו נרשמה העבירה על פי השיוך המפלגתי, ונוהל מעקב אחרי החקירה והמשפט. כך לדוגמה י. קוט, שהיה מזכיר ועדת העלייה וחבר ‘פועלי ציון’ בקליש הוצא מהמפלגה אך המשיך לעסוק בענייני עלייה. הוא קנה מזליג יעקובוביץ, עולה שחזר לפולין, את רישיון העלייה שלו תמורת 300 זלוטים. הוא הוריד את תמונת יעקובוביץ, הדביק את תמונתו של ברוך קובלסקי, ודרש ממנו 1000 זלוטים תמורת הרישיון המזויף. מחלקת העלייה ביקשה מהמשרד בוורשה “למצוא דרך לפרסום עסקיו של קוט”. תלונה נגדו הוגשה גם על ידי רוזה מסר ששלמה לו 1300 זלוטים תמורת סידור עלייה. כשהגיעה לחיפה, במרס 1937, החזירו אותה חזרה לפולין משום שרישיונה התגלה כמזויף. אנשי המשרד הארץ ישראלי בוורשה שחיפשו את קוט, דיווחו שהוא נעלם מקליש מחשש שייאסר.

הועד הפועל של ‘מפלגת המדינה העברית’ בלבוב, ננזף במרס 1937 על גביית 1500 זלוטים מקילה שייטל ונשללה זכותו לנציגות במשרד הארץ ישראלי לתקופה של שישה חדשים. על סגן היו"ר, דוד זיידמן, וחברי ההנהלה אברהם רוזנמן, אליהו וולדמן, ועמנואל כהן, נגזרו עונשי נזיפה והפסקת פעילות ציונית בגין גביית שוחד לעצמם. גם ידי מפלגות אחרות לא היו נקיות. ‘התאחדות הציונים הכלליים’ בלבוב ובא כוחה יצחק ציגלהיים, נענשו בשלילת זכות פעילות ציונית בגין דרישת 1900 זלוטים ממרצ’יו פלקר. חברי הנהלת ‘המזרחי’ וביניהם הרב הלפרין מקרקוב, דרשו כספים “לטובת המפלגה”, והחברים אורבך והימלסון דרשו זאת “לטובת עצמם”. יעקב קליין שעלה ארצה כמומחה לבית חרושת ‘ברזלית’, התלונן על שלפני עלייתו נבדקה אשתו בידי רופא שעיכב את מתן האישור. בדרכו מהרופא, פגש אדם שהסכים לסדר את עניינו תמורת 400 זלוטים. הוא לא ידע את שמו, אך ראה אותו מדבר עם רוזנברג ב’משרד הארץ ישראלי'. ישראל לוי עלה ארצה בנובמבר 1935 כחבר ‘תורה ועבודה’. הוא התלונן נגד הסתדרות ‘המזרחי’ על שדרשו ממנו 3000 זלוטים עבור רישיון העלייה. הארגון ננזף, נדרש להחזיר את הכסף, ונפסק שיהיה עליו להמציא רשימת מועמדים גדולה פי חמש מההקצאה שתקבע לו, ובחירת העולים תעשה רק בידי המשרד המרכזי.

פעילותם של האדונים ציגלר ווייצר, ממפלגת ‘התאחדות’, הופסקה למשך שנה ונשללה מהם הזכות לקבל רישיון עלייה לעצמם במשך חמש שנים בעקבות תלונתה של פייגה רוזנבליט. נשלחה אליה המלצה מארץ ישראל, אך השניים דרשו מאביה שהיה איש עשיר 200 זלוטים “בכדי שלא יקלקלו את העניין במשרד בוורשה”. כשסרב האב לשלם הלשינו עליה שהיא חברה במפלגת ‘הבונד’. אהרון סוחצ’בסקי התלונן נגד הסתדרות ‘המזרחי’ על שנדרש לשלם 1650 זלוטים עבור אשרה של תייר. הוא נשלח לקונסטנצה, משם לקושטא, וברכבת ומכונית נסע לגבול סוריה. הוא נתפס ונשלח חזרה לקוסטנצה וממנה חזרה לפולין, משום שהאשרה לא הייתה תקינה. עבור אשרה חדשה דרשו ממנו 1400 זלוטים נוספים, וגם שיישא אישה פיקטיבית.

פעולת העלייה הציונית בעיר חלם הופסקה במאי 1936 בעקבות ריבוי מכירת סרטיפיקטים. הגברת ציפה בס, חברת הנהגת ‘הפועל הצעיר’, דרשה מהירש צימרמן 1400 זלוטים עבור תיווך לקבלת הסרטיפיקט. היא הוצאה מההסתדרות הציונית למשך חמש שנים, נשללה ממנה הזכות לקבל רישיון עלייה במשך תקופה זו, והיא נדרשה להחזיר את הכסף. נגד הסתדרות ‘המזרחי’ הוגשו תלונות רבות. יצחק שלומוביץ התלונן על הרב יוסף בלומנפלד מוורשה, שדרש ממנו 1500 זלוטים “לטובת עצמו”. אברהם גצל ארנפריינד התלונן על שנדרש לשלם 2000 זלוטים, ולאחר עמידה על המקח הסכימו להסתפק ב-1808 זלוטים. אליהו טננבויים ואשתו התלוננו על כך שרצו לנסוע ל"מכביה' ונדרשו לשלם 1850 זלוטים. הם נשלחו לבודפשט, שם התברר להם כי אין מכסת רישיונות. הם דרשו לקבל את הכסף חזרה וקבלו רק 1000 זלוטים.

מאחר וניתן היה לקבל ביתר קלות רישיונות עלייה לעובדים נדרשים, הצטרפו גם בתי חרושת לחגיגת השלמונים. נגד המפעלים: ‘הסריגה’, ‘אנגורה’, ו’שוויגר' בתל אביב, ביח“ר ‘תרזה’ בראשון לציון, וביח”ר לשוקולד ‘רקורד’ בירושלים, הוגשו תלונות על שדרשו כספים מעולים שנדרשו על ידם בתור פועלים. ה’שומר הצעיר' הסוציאליסטי לא עמד גם הוא מן הצד, ודרש מחברו הוותיק שמחה דומב 700 זלוטים עבור רישיון העלייה. מאחר ולא היה בידו הסכום הדרוש עוכבה עלייתו. בעקבות תלונתו של שמחה ננזפה ההנהגה הראשית של התנועה והיא נדרשה לדאוג לעלייתו המיידית לארץ ישראל. תלונות הוגשו גם נגד ארגון ‘גורדוניה’ שדרש תשלומים אסורים מצעירים שביקשו לעלות ארצה וללמוד ב’בן שמן'. על הארגון הוטל עונש של שלילת מחצית מכסת רישיונות העלייה המוקצית לו, ונפסק שעליו להגיש רשימת מועמדים גדולה פי שלושה מהמכסה. בחירת העולים נעשתה מאז על ידי המשרד הארץ ישראלי המרכזי ולא על ידי הארגון.

בתי הדין עסקו גם בבעיות אישיות שהתעוררו בעקבות העלייה. חווה רויטר התלוננה על בעלה מאיר. היא טענה שעלתה אתו ארצה אך הייתה חייבת לחזור לפולין עקב מחלה. בעלה דרש ממנה את הפספורט כדי להסדיר רישיון חזרה, אך הוא נעלם ולא כתב אליה מאז. לשכת העלייה בתל אביב שבררה את העניין עם הבעל, הודיעה לבית הדין “שהוא אינו מסכים להמשיך את חייו המשפחתיים אתה, ומוכן לשלוח לה גט”.

מלכה שליש ששהתה עם ברנר ביומו האחרון

הסופר חיים ברנר וחבריו הסופרים, נרצחו ב־2 במאי 1921, בעת פרעות תרפ"א ביפו, אירוע שצוין בכנס שנערך במאי וו20 במכון אבשלום ביוזמת כותב שורות אלה. היה זה לפני כתשעים שנה, בבית יצקר סמוך לשכונת אבו כביר ביפו. בין המסמכים נמצאות עדויות של מספר חברים, שנסעו בלווית שוטרים בריטים לחלץ את דיירי הבית, אך מצאו רק גופות. גופותיהם של חיים ברנר, יהודה ואברהם יצקר, צבי שץ, צבי גוגיג ויוסף לואידור (שגופתו נעלמה).

בין המסמכים נמצאת עדות של מלכה שליש, בחורה בת עשרים וארבע, שרשמה בטופס העדות שלה: “גרתי יחד עם ברנר הנהרג”. היא מספרת על יום השבת שקדם לרצח, ועל ערביה שהגיעה לבית, וחיפשה ילד שנעלם - עדות מסקרנת שלא זכתה עד עתה להתייחסות. רבות סופר על ברנר ששקע בדיכאון, לאחר נטישת רעייתו חיה ובנו הקטן אורי, והתגורר בבית בודד בשולי יפו, הרחק מתל אביב.

פרשת רצח ברנר וחבריו תועדה בהרחבה, אך אין בה זכר לאותה מלכה שליש המסתורית. מסופר על משפחת יצקר, והסופרים שהתגוררו בביתה, אך אין כל התייחסות לאותה בחורה צעירה שהתגוררה אתם.

ב-8 במאי 2010 נאספו בני משפחות ברנר, יצקר ושץ ב’בית ברנר' בתל אביב, כדי להעלות את זכר הנרצחים. האירוע מתקיים מדי שנה, ואף אני הוזמנתי אליו, וביקשתי להביא לפגישה פרטים על עדותה של אותה מלכה שליש המסתורית.

בניסיון לאתר את המשפחה התוודעתי לעורך דין בשם ‘שליש’. בשיחת הטלפון הופתעתי לגלות את אהוד, מכר ותיק, שזיהה מיד את מלכה שליש, סבתו החורגת, שגידלה את אביו, אך הוא לא היה מסוגל להסביר את הקשר שלה לברנר, וגם שיחה טלפונית עם אמו בת השמונים ושבע, לא הוסיפה לכך שום מידע. היא לא ידעה לספר על הקשר של מלכה עם ברנר, והציעה לשוחח עם בנה של מלכה שליש, חיים אסט בן התשעים, המתגורר ברמת גן.

ואמנם, השיחה עמו סייעה בפתרון התעלומה. אמו, מלכה, שנשאה את שם נעוריה שליש, התגוררה עם אביו שלמה בבית משפחת יצקר, הייתה במקום בערב יום הרצח, ועזבה למחרת בבוקר.

מלכה ושלמה אסט עברו מירושלים ליפו, והתגוררו כדיירי משנה בבית ששכר יהודה יצקר מהאפנדי מנטורה באבו כביר. מלכה טריטיוק, מצאצאי הבעש"ט, שינתה בצעירותה את שם משפחתה לשליש, ונשאה אותו גם לאחר נישואיה. היא עלתה ארצה בשנת 1914, הייתה תלמידה בבית הספר החקלאי של חנה מייזל בכנרת, ועברה לזיכרון יעקב, שם הכירה את שרה אהרנסון והתידדה עמה. בבוקר שבו תפסו התורכים את שרה, שהתה מלכה באותו חדר, והצליחה להימלט דרך החלון. התורכים חיפשו אחריה, אך לשווא. לאחר מלחמת העולם הראשונה, היא פגשה את שלמה אסט, חייל משוחרר מהגדודים העבריים האמריקאים, ונישאה לו. הבן חיים, שנולד בסוף שנת 1920, זוכר את הסיפור של אמו על יום הרצח.

הפרוטוקול שמלאה מלכה שליש בעקבות רצח ברנר וחבריו

בשני במאי 1921, בשעות הבוקר, כשנודע על המהומות ביפו, החליטה מלכה לעזוב את בית יצקר, ולהגיע לתל אביב עם תינוקה. בעלה היה באותו יום בירושלים. ברנר ביקש ממנה שלא לקחת את התינוק, וכי מוטב שישאר עמם בבית כדי שישמרו עליו, אך מלכה סירבה. היא יצאה לכיוון תל אביב ברגל, מסיעה את התינוק בעגלת ילדים. בקצה רח' הרצל, פינת דרך סלמה, הותקפו השניים. עגלון ערבי שעבר במקום חילץ אותם והביאם לנווה צדק, לבית חברתה, בתו של אדלר המורה. הן התגוררו בבית אדלר, ולאחר מכן בשולי תל אביב. בתחילת 1922 הייתה משפחת אסט בין תושביה הראשונים של רמת גן, וניהלה רפת ומחלבה עד תחילת שנות הארבעים. מלכה נפטרה בפברואר 1986.

חיים אסט הקשיש לא יכול להוסיף דבר מעבר לסיפור אמו על הבוקר שבו ניצלו. היא לא שוחחה אתו מעולם על יומם האחרון של ברנר וחבריו, וגם לא סיפרה לאחרים. הוא לא יכול להסביר מדוע אמו לא דיברה מעולם על פרשת הרצח. ממרום גילו הוא הסיק, כי בני אותו דור נמנעו מלספר על ‘זיכרונות קשים’, שאותם לקחו עמם אלי קבר.

הרברט אדגר קלארק הגיע עם הוריו ג’ורג' והלן, וארבעת אחיו ואחותו יחד עם 157 חברי ‘כנסיית המשיח’ שהגיעו ב-22 בספטמבר 1866 לחוף יפו. הם הגיעו עם מנהיגם ג’ורג' אדאמס כדי להקים את המושבה האמריקאית ביפו. ג’ורג' ושנים מבניו, ביירון ויוג’ין, נפטרו זמן קצר לאחר בואם. האלמנה הלן נותרה בארץ עם ילדיה הרברט, פרנק ומרי ג’ין. הרברט ואחיו סייעו לפרנסת המשפחה כשהובילו תיירים בסמטאות העיר העתיקה בשרות רולה פלויד וחברת תומס קוק, והפכו ברבות הימים לסוכני נסיעות וטיולים עצמאים. הרברט עבר לירושלים, ובשנת 1887 התמנה לסגן הקונסול האמריקאי בעיר. בשנת 1889 נשא לאישה את קלורינדה אונגר, בתו של סוחר בדים ממוצא יהודי הונגרי שהתנצר. בשנת 1904 הם בנו בית מפואר ברחוב ממילא, הניצב עד היום בקניון העיר.

במהלך חייו ועד מותו בשנת 1920, רכש הרברט אוסף ממצאים ארכיאולוגיים מהגדולים בארץ. בנובמבר 1933 החליטה אלמנתו קלורינדה לתרום את האוסף למוסד אימק"א החדש. בזיכרונותיה היא מתארת את העבודה הרבה שנדרשה כדי לארוז את האוסף ולהעבירו למוסד. עשרה אנשים עשו זאת בפיקוח הארכיאולוגים הידועים של אותם ימים. בטקס שנערך ב-16 בנובמבר נשאה קלורינדה דברים ואמרה:

“לכבוד לי להציג באימק”א את אוסף העתיקות בשמו של בעלי המנוח הרברט אדגר קלארק. הוא ואנוכי אספנו אותו במהלך 36 שנות חיינו המשותפים. היה זה רצונו ושאיפתו, וכן גם שלי, שהאוסף הזה יוחזק בירושלים, ולאחר שנים המשאלה התגשמה. זו שמחה עבורי לראות שהוא יישמר בבניין הנהדר הזה. אני מודה מאוד למייסדי הבית ולמר היינריך, מר אובורן, וכל הפרופסורים, שעזרתם סייעה להצגת האוסף".

לאחר שביתה ברחוב ממילא נפגע במלחמת העצמאות, עברה קלורינדה להתגורר עם המשרתת סעידה באימק“א, בדירה שהוקצתה לה ללא תמורה. היא התגוררה במקום עד שנת 1958 כשמצבה הבריאותי הדרדר. היא עברה להתגורר עם בתה ברנדה בניו-זילנד. אוסף קלארק הוצג בשורת ארונות שהוצבה באודיטוריום של המוסד. מעל האוסף הוצגו תמונתו של הרברט ולוח נחושת עליו נכתב: אוסף הרברט קלארק של עתיקות המזרח הקרוב. במשך כחמישים שנה ניצב האוסף באימק”א, אך בראשית שנות השמונים התגלו קשיים בתחזוקתו ושמירתו, ופריטים נעלמו ממנו. בשנת 1985 נמכר האוסף למוריס קאהן מארצות-הברית.

בשנת 1944 נקלע אדגר בנה של קלורינדה לקשיים כלכליים ונדרש להחזיר חובות. הוא הגיש תביעה נגד אמו ואימק“א בטענה שהיה לו חלק באוסף, והוא ביקש תמורה עבורו. תביעתו נדחתה לאחר שהתברר כי תרומת האוסף נרשמה בהסכם כמכר תמורת לירה אנגלית אחת. בעקבות התביעה שנתה קלורינדה את צוואתה והורישה את כל רכושה לבתה. לבן אדגר צוותה חמישה מיל בלבד, ואילו למשרתת סעידה הורישה מאה לא”י ואת כל רהיטיה ובגדיה. חנא עטללה עורך דינה של קלורינדה ביקש מהנהלת אימק“א לערוך רישום של הפריטים הנמצאים באוסף, והרשימה נמצאה בתיקי עורך הדין השמורים בארכיון המדינה. ברשימה שערך ואלדו היינריך, מזכיר אימק”א באותם ימים, מופיעים הפריטים הבאים: 5000 פריטי צור מהתקופה הפליאוליתית והניאוליתית, 1500 פריטי קרמיקה, 165 פריטי זכוכית, 150 פריטי ברונזה, 25 פריטי אלבסטר, 16 פרטי זהב, ו-658 מטבעות ביניהן 120 עם כיתוב בעברית. בארץ נמצאים היום רק עשרות בודדות של פריטים במוזיאון ישראל ומוזיאון רוקפלר. מי ששימש כמנהל אימק"א באותן שנים ומתגורר בארצות-הברית, סיפר לאחרונה כי הגנרל משה דיין ביקש ממנו לפתוח ארונות התצוגה כדי לצלם פריטים שעניינו אותו. הוא טען שהאור אינו מתאים לצילום וביקש להשאיל את הפריטים אך הם לא הוחזרו לתצוגה. לדבריו, כשנמכר האוסף והוא נשאל אודות 90 פריטים שנעלמו, תשובתו הייתה: “פנו לגנרל דיין, אולי הוא יודע”.

פטריק פאלין, נכדה של קלורינדה קלארק שהתגורר בניו-זילנד, פנה לאימק“א באמצעות עורך דינו כדי לברר את פשר המכירה של האוסף שנתרם על ידי סבתו. התברר כי הוצאת חלק מהאוסף מהארץ הותנה על ידי רשות העתיקות בכך שיוחזר ארצה לאחר מותו של קאהן. בפגישת מנהל אימק”א עם קאהן, סוכם כי שמו של קלארק לא יעלם מהאוסף. פריטים מסוימים שהוצאתם ארצה לא אושרה, הופקדו במוזיאון רוקפלר. תמונתו של הרברט קלארק ולוח הנחושת נותרו באימק“א. על אף ההסכם, נאלץ מוזיאון ישראל בסופו של דבר לשלם עבור חלק מהאוסף והוא מוצג במוזיאון. חלקו הגדול נעלם במהלך השנים. בנובמבר 2016 הגיעו ניני קלורינדה והרברט קלארק ארצה כדי לציין 150 שנה לייסוד המושבה האמריקאית באירוע שהתקיים במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. לקראת האירוע נאותה הנהלת אימק”א להחזיר את השלט והתמונה למשפחה, והוא נמסר להם באירוע. במוזיאון ישראל בירושלים הוצגו לבני המשפחה פריטי האוסף שהגיעו לידיהם המופיעים בתצוגה והשמורים במרתפי המוזיאון.

אוסף הרברט קלארק באימק"א

מייק פאלין מניו-זילנד, נינו של הרברט קלארק, מקבל לידיו את צילום הסב ולוח הנחושת

פתח דבר

לפרשת ייסודה של רמת גן הגעתי בעקבות עדותם של יתומים. דובה ויהודה צ’רקסקי נרצחו ב’בית החלוץ' ביפו, ב-1 במאי 1921, והותירו שלושה יתומים: משה, ראובן, וחיה. משה וראובן ספרו לילדיהם כי מונה להם אפוטרופוס, שהיה קרוב משפחה רחוק, שהבטיח לגדלם ולדאוג לשלומם, אך את הצעירים שלח לבתי יתומים, ואת משה הבכור לבית הספר מקווה-ישראל. כשבגרו מצאו מסמך על מגרש שרכש אביהם ברמת גן, ולדבריהם האפוטרופוס מכר אותו ובנה לעצמו בית בתל אביב. בכתבה בעיתון ‘מעריב’ (24.4.1981) סיפר משה כי האפוטרופוס טען כי עשה זאת לתחזוקתם, אך הוא התנכל להם והזין אותם בדבלות תאנים. את הסיפור שמעתי מנורית בתו של משה, וגם מגיורא בנו של ראובן. הוא נשמע לי פרי דמיון של ילדים. האם יעלה על הדעת כי כך יעוללו ליתומים?. החלטתי לבדוק אם אכן כך היה. בתיקי ‘הארכיון הציוני’ מצאתי את כתב מינוי האפוטרופוס בידי ‘בית המשפט העברי’. דמות ציבורית מוכרת שערכה עיתון עם יצחק בן צבי וינאית רעייתו. נמצאה גם רשימה של בעלי מלאכה מיפו, משנת 1914, שהתארגנו לאגודה בשם ‘מגרש גנים’ כדי לרכוש קרקע לבתים והפקידו תשלומים. בין החברים היה גם יהודה צ’רקסקי. בארכיון קריניצי ברמת גן נחשפה גם פרשת המריבות בראשיתה של עיר הגנים החדשה.

בשנת תרע"ד (1914) החליטו אחדים ממייסדי תל אביב ותושבי יפו להקים עיר גנים חדשה בקרבת העיר. רכישת הקרקע מעברו השני של נחל מוסררה (נחל האיילון), שהייתה בבעלות תושבי הכפר סלאמה, נמשכה זמן רב ולוותה בקשיים רבים. משהושלמה הקניה וצריך היה להגריל את המגרשים ולהסדיר את רישומם בטאבו, החלו סכסוכים ומריבות שהגיעו לפתחו של בית ‘משפט השלום העברי’ שנדרש להתערב בריב בין הניצים.

את הרעיון להקמת עיר הגנים הגו ד“ר יהודה לייב מטמן כהן, מייסדה של ‘הגימנסיה הרצליה’, וחברים “הקרובים זה לזה ברוח, והמתייחסים בשלילה גמורה למסחר בקרקעות ובבתים, כדי לסדר להם מושב חדיש קרוב ליפו שבו יוכלו כל הרוצים בעבודה עצמית, ליהנות מחיי הטבע שבכפר, מבלי לוותר על הצדדים הטובים שנותנת העיר”. כך נכתב בתקנון האגודה. הם ביקשו להקים עיר שבה ייבנו בתים על מגרשים בשטח חמישה דונמים ולצידם משק חקלאי. בי”ד בניסן תרע“ד (13.5.1914), התאספו עשרים חברים במשרד ‘חובבי ציון’ ביפו וייסדו את אגודת ‘עיר גנים’. כחברי הועד נבחרו: ד”ר מטמן, רפאל סברדלוב, וד“ר זליג סוסקין (אגרונום ולימים ממייסדי נהריה). ד”ר מטמן, שנבחר כיו“ר האגודה, העלה בפני הנוכחים את ההצעה לרכוש מגרשים מאדמות הכפר סלאמה, ודיווח על חוות דעת המומחים ד”ר זמורודסקי והאגרונום ד“ר שליסל, שסיירו איתו ועם הגנן קרסנובסקי באתר. האספה החליטה לאפשר לבנות רק על חמישית משטח המגרש, והשאר ייועד לגנים. הוחלט לפתוח חשבון בבנק אפ”ק בו יפקיד כל חבר חמישים פרנקים כדמי קדימה. עשרים חברים הפקידו מקדמה ושבועיים לאחר מכן, באספה שנייה של האגודה, היו כבר שישים וחמישה חברים. האספה החליטה לאשר לוועד לבוא בדברים עם חברת מקרקעין בדבר רכישת המגרשים, וכי כל עבודות ההכשרה בישוב החדש תעשנה בידי יהודים.

ועד האגודה התקשר עם חברת המקרקעין ‘חברה חדשה’ שהגיעה להסכם עם מוחמד אדיב במיה, מנכבדי הכפר סלאמה, לרכישת 1800 דונמים מאדמותיו ומאדמות תושבי הכפר. במיה התחייב להסדיר את חלוקת השטח (הפרצלציה) והעברת הבעלות בטאבו על שם הרוכשים. באותם ימים נוסדו אגודות נוספות ביפו: ‘מגרש גנים’, שנוסדה על ידי אגודת הנגרים העבריים ביפו, ובראשה עמד יחיאל הלפרין, ואגודת ‘נחלת גנים’ שהוקמה בידי מנחם שינקין. האגודות החלו גם הן לחפש מגרשים מחוץ לעיר. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, יהודי תל אביב ויפו הוגלו, ולא ניתן היה להשלים את רכישת הקרקע.

כשחזרו התושבים מהגלות החלו בעלי המגרשים שהפקידו דמי קדימה לדרוש למסור להם את מגרשיהם. בכ“ח אלול תרע”ט (23.9.1919), זומנה אספת חברים ב’גימנסיה הרצליה' בה הוחלט על חידוש הפעילות. יוסף אליהו שלוש סיכם את תנאי הקניה מטעם ‘חברה חדשה’, במחיר של שמונה לירות מצריות לדונם. החברה פנתה לאגודת ‘עיר גנים’ ודרשה להעביר לה את התשלומים עליהם סוכם, אך חלק מהחברים חששו והשתהו להפקיד כספים. ‘חברה חדשה’ שלחה ל’עיר גנים' “אזהרה אחרונה”, כי במידה ולא יועברו אליה תשלומי המקדמה תוך שבועיים, תבוטל רכישת הקרקע.

האגודות הנוספות שהתעניינו ברכישת קרקעות העלו את הביקוש, והמוכר במיה נסוג מן העסקה ודרש להעלות את מחיר הקרקע לעשר לירות מצריות לדונם. ועדי אגודות ‘עיר גנים’, ‘מגרש גנים’, ו’נחלת גנים‘, נפגשו ב-31 באוקטובר 1920 והחליטו להתאחד כדי לעצור את התחרות על מחיר הקרקע. החלטתם הייתה: “לפרסם בעיתונות שהחברות התחברו בחוזה בעניין קניית אדמת סלאמה, בכדי שלא לתת מקום לתחרות”. הם דרשו מ’חברה חדשה’ להודיע להם במהלך שבועיים אם היא מסוגלת לסיים את קניית הקרקע במחיר שמונה לירות כמסוכם. בתחילת דצמבר 1920 כתב יוסף אליהו שלוש למר אברמסון מנהל מחלקת הקרקעות הממשלתית וביקש לחייב את אדיב במיה לקיים את החוזה שנחתם אתו. משהתקבלה תשובתו כי הנושא הוא בסמכות בית המשפט בלבד, ולא עניינה של הממשלה, החליטו חברי האגודות לרכוש את הקרקע בעצמם. ב-28 לדצמבר הם קראו לאספה של כל בעלי הזכויות והודיעו שמי שלא יגיע לאספה, יראו בו כמוותר על זכותו.

הסכם רכישת הקרקע

במרס 1921 כתב ועד ‘עיר גנים’ לחברת ‘חברה חדשה’ ודרש שיוחזרו להם תשעת אלפים ושמונה מאות הלירות המצריות שהופקדו אצלם ובתוספת ריבית. החברה סירבה להחזיר את הכספים, ודרשה קומיסיון של שבעה וחצי אחוזים. ועד ‘עיר גנים’ הגיש תביעה ל’בית משפט השלום העברי', והחליט לגשת בעצמו למשא ומתן לרכישת הקרקע.

ההסכם בין מוחמד אדיב במיה וחברי ועד ‘עיר גנים’ נחתם ב- 4 באפריל 1921. במיה התחייב למכור 1565 דונמים שבבעלותו המלאה, והתחייב לרכוש עבורם גם 235 דונמים מידי שכניו. המחיר עליו סוכם היה עשר לירות מצריות לדונם, כאשר חמשת אלפים לירות שולמו לו במזומן ושלושת אלפים לירות הופקדו על שמו בבנק אפ“ק, כדמי קדימה. המוכר התחייב לבצע את “ההפרז” (פרצלציה), על סמך מפת המהנדס הגרמני פרנק, ולרשום את השטח כחלקה אחת. סוכם כי החלוקה והרישום צריכים להתבצע תוך ארבעה חדשים, ואם לא יעמוד המוכר בתנאי זה, הוא ישלם פיצויים בסכום של חמשת אלפים לירות מצריות. עוד סוכם כי עם העברת הרישום בטאבו, והשלמת יתרת התשלום, ישולמו מאתיים וחמישים לירות למתווך מר קופלמן. ב-7 באפריל כונסה אספת חברי ‘עיר גנים’ ב’גימנסיה הרצליה'. ד”ר מטמן דיווח לשבעים ושישה הנוכחים על מצב העניינים וביקש את הסכמתם להשלמת הקניה. בשלב זה היו כבר בידי הועד הזמנות ל-200 מגרשים, שהצריכו רק 1000 דונמים בלבד מתוך 1800 הדונמים שנרכשו. הועד בא בדברים עם קבוצות נוספות שביקשו לרכוש מגרשים, ואף ניסה לצרף חברים חדשים מקישינב שברוסיה, בתנאי שיקבלו את תקנון החברה ויהיו מוכרים על ידי הועד הציוני בעירם כאנשים ישרים. ועד ‘עיר גנים’ פנה ל’קרן הקיימת לישראל' והציע לה לקנות את יתרת 800 הדונמים. ד“ר מטמן כתב להנהלת הקרן בקרלסבד והסביר את הצורך להשאיר את הקרקע בידי יהודים, ומאחר והמגעים עם נציגות הקרן בארץ לא הביאו תוצאות, הוא ביקש את אישור דירקטוריון הקרן לרכישה. לחברי הועד דיווח ד”ר מטמן כי “הקרן הקיימת עומדת אתו על המקח כמו עם סוחרים”. בסופו של דבר רכשה קק"ל 300 דונמים שנמסרו למתיישבי ‘שכונת בורוכוב’.

רכישת הקרקע הושלמה ובחול המועד פסח תרפ"א, שבוע לפני פרוץ המאורעות ביפו, אורגן מסע רכבת חגיגי לרוכשי המגרשים ובני משפחותיהם כדי לבקר באתר העיר החדשה. החל משא ומתן עם שלטונות הצבא הבריטי לרכישת מסילת הברזל העוברת על גשר נחל המוסררה, אותה בנו כוחותיו של אלנבי במהלך המלחמה. החלה גם מדידת הקרקע בידי חברת ‘ארגון’ של המהנדס שטיינהרץ, ותכנונה של העיר נמסר לאדריכל ריכרד קאופמן. ב-14 בספטמבר 1921 נקראו חברי האגודה לאספה כללית בה הוחלט על אופן הגרלת המגרשים.

המריבות והסכסוכים

כשהחלו הדיונים על הגרלת המגרשים החלו גם סכסוכים ומחלוקות שהעסיקו את ‘בית משפט השלום העברי’. במכתב לחברים שנשלח על ידי ועד האגודה, בט“ז באייר תרפ”ב (14.5.1922), נכתב: "דווקא בשעה שחברתנו הגיעה לפעולות ממשיות, כשנגמרה קניית הקרקע וצריך היה להתחיל בעצם הבניין, התחיל השטן מרקד בתוכנו, ויעורר את החברים איש נגד רעהו, ויפיץ זרע של פרוד בלבבות, ויסת חלק מחברינו להתבדלות והרס“. חברים חדשים שהצטרפו לאגודה ביקשו לקחת על עצמם את ביצוע עבודות הכשרת הקרקע, אך ועדה טכנית שהייתה ממונה על הנושא החליטה שהעבודות יבוצעו אך ורק בידי קבלנים מומחים. החברים המאוכזבים גייסו לצידם שלושים חברים כדי להשיג שליטה על ענייני האגודה. הם דרשו לקבל את השטח הקרוב ביותר ליפו, בטענה כי ברצונם לעלות על הקרקע באופן מידי, וקראו לאספה בה הצליחו לאשר החלטה המאפשרת להם זאת. קבוצת הוותיקים, בהנהגתו של ד”ר יהודה מטמן, שהייתה מיעוט בין חברי אגודת ‘עיר גנים’ המורחבת, מחתה על ההחלטה וקראה לאספה חדשה בגימנסיה. אחדים מחברי הועד שהייתה בליבם טינה כלפי ד“ר מטמן, הצטרפו לקבוצה החדשה שתקפה את היו”ר ודרשה ממנו להגיש דו“ח כספי על פעילות האגודה בעבר. ד”ר מטמן וחברים נוספים עזבו בזעם את האספה. שאר חברי אגודה שהיו פסיביים עד לאותו רגע, התעוררו ודרשו מהיו“ר להישאר בתפקידו “ולא למסור את ענייני החברה בידי בעלי אגרוף”. הם הציעו שתוקם מועצת חברים שתכלול נציגים מכל קבוצה, והיא זו שתקבל את ההחלטות ולא בהצבעת כלל החברים. ההצעה נתקלה בסירוב הקבוצה החדשה, שבחרה בוועד חדש בראשות שלום מאיר ומ.בלובשטיין, וללא שיתוף החברים הוותיקים. הם הפיצו שמועה כי ד”ר מטמן מסרב להעביר את ספרי האגודה “מאחר שאינו יכול לתת דו”ח מפני שחסר כסף בקופה".

הבחירה החדשה הייתה למורת רוחם של ד“ר מטמן וקבוצתו והם כתבו מכתב מחאה נגד הועד החדש שנחתם בידי תשעים וארבע חברים: “הקבוצות שלא השתתפו בבחירות אינן מכירות בוועד בתור ב"כ חברתנו, ואנו מזהירים את הועד שנבחר שלא יופיע בשום מקום בתור ב"כ 'עיר גנים'”. הם פנו ל’בית המשפט העברי' בבקשה שלא להכיר בוועד החדש, וכי אין לחייבם להיות כפופים למרותו. בית המשפט, בו ישבו האדונים ברלין, יפה, גליקסון, איזמוז’יק ויעקובסון, פסק ב-15 במרס 1922 כי בחירת הועד נעשתה כדין. הוא חייב את ד”ר מטמן למסור את כל ספרי האגודה ורכושה שהיו בידיו, וגם חייב אותו בתשלום של חמש מאות גרושים מצריים כפיצוי לטובת הועד הנבחר.

ד"ר מטמן וחבריו פנו שוב לבית המשפט, והפעם בדרישות חדשות לגבי אופן חלוקת המגרשים. בפסק הדין קבעו השופטים כי “הרשות לצד התובע לדרוש כי מגרשיו יהיו במקום אחד, ובהתאם לזה מחויב ועד ‘חברת עיר גנים’ לסדר את ההגרלה באופן שיבטיח לצד התובע את האפשרות להוציא את דרישתו אל הפועל”. בית המשפט מינה שלושה נציגים שיפקחו על סדרי ההגרלה ופסק שהתובעים רשאים לקבוע תקנות פנימיות בנוגע לקניין הקרקע, אך אין להם רשות להבדל מרוב החברים בעניינים הכלליים. השופטים פסקו כי יהיו להם נציגים בוועד על פי יחסם המספרי.

גם אחרי פסק דין זה לא פסקו חילוקי הדעות. קבוצת ד“ר מטמן יסדה קבוצה חדשה בשם ‘תל-יהודה המכבי’ ופתחה משרד עצמאי. הקבוצה סירבה להעביר לקופה הכללית את הכספים שנאספו מחבריה. ועד אגודת ‘עיר גנים’ פנה לבית המשפט בבקשה לבאר את פסקי הדין שניתנו על ידו “מאחר והתובעים נתנו להם באורים שונים”. בית המשפט הבהיר את פסיקתו השוללת מהמיעוט להבדל מהרוב בעניינים הכללים, ומחייבם לציית לוועד הנבחר. בי”ח בניסן תרפ"ב (16.4.1923), נערכה הגרלת המגרשים בנוכחות בצלאל יפה ויוסף אהרונוביץ, נציגי הועד הלאומי, ומר פרנקל נציג מושל המחוז.

המחלוקת על רישום המגרשים

תקנון ‘עיר גנים’, שנוסח בניסן תרע“ד (1914), ביקש למנוע ספקולציות במגרשים, וקבע שהקרקע תירשם על שם ‘הקרן הקיימת’ וזו תחכיר את המגרשים. התקנון קבע שבעל הבית יישאר בתור חוכר “בזכות חכירה עולמית” על אדמת קרן הקיימת, ואין חבר רשאי למכור את נחלתו, או חלק ממנה, אלא בהסכמת הועד, “ולא לדרוש מחיר יותר גדול, ולא שכר דירה יותר גבוה, מכפי שהוקצב על ידי הועד”. רוב חברי אגודת ‘עיר גנים’ בקשו לקבל קושאנים פרטיים על שמם כדי שניתן יהיה לקבל הלוואות בנקאיות לבנייה, וניסחו תקנות חדשות. קבוצת הוותיקים בראשות ד”ר מטמן סרבו להיות כפופים לתקנות חדשות שנוסחו ללא התייעצות איתם. המחלוקת בין הצדדים אלצה את המושל להתערב והוא קרא לאספה כללית, ב-21 במאי 1922, והורה שהיא תנוהל על ידי בא כוחו בנוכחות שני אנשים ניטראליים. התערבות הממשלה עוררה את זעמם של החברים הוותיקים והם כתבו לחברי ‘עיר גנים’: “קבלנו תשובת חירופים המתאימה לתגרניות השוק. מרעש הצעקות והחירופים הוכרחנו לנוס מבית הועד, ומיד יצאו שליחיו להפיץ ברבים שאנחנו הלשנו על החברה ועכשיו תאבד האדמה שנקנתה, וגם הכסף ששילמנו יאבד”. הויכוח לווה גם בהשמצות והכפשות הדדיות על ניהול כספי לקוי, והמתנגדים כתבו לחברי האגודה: "לפיכך כל בעל נפש יפה, יתרחק עכשיו בגועל מן הביצה שיצר הועד סביבו, ויבחר לנפשו להישאר בודד לעצמו עד שתעבור ממשלת הזדון מאדמת עיר גנים".

הועד הוותיק גם הוא לא נשאר חייב, ופרסם בט"ו בתמוז (11.7.1922), פניה לחברי האגודה ודחה את האשמות כנגדו: “שמענו שבימים האחרונים מחזרים אלה על פתחי החברים להוציא מידיהם כסף וחתימות בהבטחה להשיג בשבילם קושאנים פרטיים. דעו לכם חברים, שלפי החוק אין שום איש ושום קבוצה יכולה להשיג קושאן על אדמת ‘עיר גנים’, חוץ מועד החברה, שעל שמה נקנתה ונרשמה בערכאות. כספכם ילך לאיבוד, ובחתימותיכם ישתמשו נגד אישור החברה, דבר זה לא רק שלא יביא לקבלת הקושאנים הפרטיים, אלא עוד ירחיק את קבלת הקושאן הכללי על אדמתנו, ויגרום נזק לכולנו גם יחד, ראו הזהרנוכם!”.

על אף המחלוקות והמריבות החל הישוב החדש להתפתח ולהתרחב. בחנוכה תרפ“ב עלו על הקרקע תשעת הפועלים הראשונים כדי לנטוע עצים, ובחשוון נחפרה הבאר הראשונה בידי לייב ירחובסקי. ביום שישי, י”א בתמוז תרפ“ב, הונח היסוד לבית האבן הראשון ב’עיר גנים', ביתה של משפחת מכנס. בי”ב טבת תרפ"ג (19.1.23) נערכה אספה כללית של ארבעים התושבים שעלו על הקרקע, בה הוחלט להכריז את ‘עיר גנים’ בתור מושב. נבחר ועד חדש, בראשות דב קפלן, עליו הוטל להשלים את ענייני בעלי המגרשים. הועד פנה בקריאה לחברים: “אנו פונים עכשיו לכולכם בקריאה לעבודה משותפת ומאוחדת. נשכח את כל התלאות שעברו עלינו עד עכשיו, ובכוחות משותפים, באמון הדדי, ובעזרה משותפת, ניגש לבניין מושבנו”.

ב-2 באפריל 1923, החליטה אספת החברים לשנות את שם הישוב ל’רמת גן', לאחר שקבלה הצעות שונות. ב-26 במרס 1926 היא הוכרזה כמועצה מקומית, בצו ממשלת המנדט, ונבחרה מועצה שבראשה עמד אברהם קריניצי, שכיהן במשך 43 שנה עד מותו בשנת 1969.

הביקור באתר המגרשים בחול המועד פסח תרפ"א (27.4.1921)

חוזה רכישת הקרקע ממוחמד אדיב במיה (ארכיון קריניצי)

בנין הבנק העות’מאני והחנויות בדרום ככר השעון 1912 (צילום: ג’ימס ריקלטון, ארכיון מדינת היו יורק)

(תודה לפרופ' יוסי בן-ארצי ולד"ר יובל בן־בסט על הסיוע.)

ההיסטוריה של יפו רצופה מסעות הרס במהלך הדורות. במרוצת המאה העשרים עברה העיר שלושה מבצעי הריסה ושיפוץ ששינו את פניה. באחרון שבהם, בשנות השישים של המאה הקודמת, נהרסו רוב בתי העיר העתיקה, שהפכה למוקד פשע, כדי להכשיר את שרידי העיר לאתר תיירות. ביוני 1936, במבצע ‘עוגן’, פוצצו הבריטים מאות בתים בלב יפו העתיקה כדי לאפשר שליטה על העיר ולפלס דרך לתנועת כוחותיהם¹. לעומת שני מהלכים אלה, שזכו למחקר היסטורי, מבצע ההריסה הראשון, שהתרחש בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, במטרה לשפר את חזות העיר ומערך התנועה, נזכר עד כה מעט בכתיבה ההיסטורית על יפו. שרידים שעדיין ניתן להבחין בהם בהווה, ידיעה בעיתון ‘החרות’ מדצמבר 1913, זיכרונות המהנדס גדליהו וילבושביץ, שלקח חלק בביצוע השיפורים, וממצאים נוספים מאירים באור חדש את שהתרחש ביפו ערב המלחמה ובעיצומה.

הרקע ההיסטורי

בשנת 1908 התרחשה באיסטנבול מהפכת ‘הטורקים הצעירים’. היא בוצעה בידי קבוצת קצינים שביקשו לשחרר את האימפריה העות’מאנית משלטונו האוטוקרטי של הסולטאן עבדול חמיד השני (שלט 1876 – 1908/9) ולהחיל שלטון פרלמנטרי חוקתי. הקצינים הדיחו את הסולטאן והמליכו תחתיו את אחיו מֶחמֶט החמישי ( 1844 – 1918), אם כי למעשה תם עידן השלטון הממשי של הסולטאנים באימפריה. בינואר 1913, בעקבות מלחמת הבלקן הראשונה, נתפס השלטון בידי ה’ועדה לאחדות ולקדמה', שבראשה ניצבו שלושה קצינים: אסמאעיל אנור פאשא (1881 – 1922 ), אחמד ג’מאל פאשא (1872 – 1922) ומחמט טלעת פאשא (1874– 1921). אנור עמד בראש הקבוצה, ואילו ג’מאל פאשא התמנה תחילה למושל איסטנבול ולאחר מכן מילא תפקידים בכירים אחרים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התמנה למפקד הארמייה הרביעית ומושל מחוז סוריה, שכלל את ארץ-ישראל, ומקום מושבו היה בדמשק. השלטון החדש, שביקש לחזק את השליטה המרכזית ברחבי האימפריה ולהגביר את הזדהות תושבי המחוזות עם השלטון העות’מאני, המשיך את תהליכי המודרניזציה השלטונית והפיזית שהחלו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. פיתוח תשתיות מים, דרכים, רכבות, חשמל וטלגרף וכן בניית בנייני שלטון מפוארים וייפוי רחובות מרכזיים היו אמצעים לחיזוק הקשר של תושבי המחוזות לשלטון המרכזי, ולהצגת השלטון כמתקדם ומודרני לנוכח הניסיונות של מעצמות המערב להשפיע על הפוליטיקה המקומית.²

ג’מאל פאשא נולד בשנת 1872 ורכש את השכלתו בבתי ספר צבאיים ולאחר מכן באקדמיית המלחמה העות’מאנית. בתפקידו הראשון כקצין שירת ביחידת ההנדסה של הארמייה השנייה³, ולאחר מכן כראש מטה יחידת פרשים בסלוניקי, ושימש כמפקח על בניית מסילות הברזל בעיר וסביבתה. בסלוניקי גם החל להתקרב בדעותיו ל’ועדה לאחדות ולקדמה'. לאחר מהפכת 1908 נקרא לסייע בהשלטת הסדר באיסטנבול, וכשהתמנה למֻתַצַרֵף (מושל) ברובע איסקידר (darüskü), החל שמו להיוודע כמשליט סדרי שלטון, ‘כמתנגד להמשך מנהגי ימי הביניים במאה העשרים בעיר’ וכמאמץ מנהגי העולם המתקדם⁴. בשנת 1909 התמנה למושל אדאנה (Adana) והחזיר אליה את הביטחון והסדר. הוא גייס תושבים ואסירים לניקוי העיר מהריסות, שיפץ ובנה אותה, והרחיב רחובות כדי להכשירם לתנועת חשמליות. תפקידו הבא כמושל בגדאד, שאליה הגיע בשנת 1911, הכשיר אותו לשמש כמושל סוריה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא ביקש לחזק את הזהות העות’מאנית של התושבים בעקבות התגברות ההשפעה הבריטית והצרפתית באזור, וחרף היותו מתנגד חריף להתערבות המעצמות, שאף לאמץ את מנהגיהן והליכותיהן. גם בבגדאד הוא סלל רחוב מרכזי רחב לתנועת חשמליות כדי לשוות לעיר מראה מודרני⁵. הוא הוחזר לאיסטנבול בשנת 1912 עקב השינויים בשלטון, ועם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה השתתף בה כמפקד כוחות עזר.

ג’מאל פאשא התמנה למושל הצבאי של איסטנבול בינואר 1913, בעקבות ההפיכה הצבאית שבה תפסה השלישייה – הידועה בספרות כטריאומווירט – את השלטון. שמו כבר נודע כאיש ארגון מצטיין ומשליט סדר ומשמעת קפדניים. בתוך זמן קצר החזיר את הביטחון האישי לתושבי העיר כשהוא מנהל מלחמת חורמה באופוזיציה ובמעשי מרמה והברחות. עם סיום הממשל הצבאי בדצמבר 1913 התמנה לשר לעבודות ציבוריות. הוא החל לתכנן עבודות פיתוח וסלילה נרחבות ומפעלי השקיה, ובמרס 1914 התמנה גם לשר הימייה. גם בתפקיד זה החל ליזום רפורמות ותיקונים, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בהיותו בן ארבעים ושתיים, התמנה למושל סוריה ומפקד הארמייה הרביעית. ניסיונו של ג’מאל פאשא בעולם הערבי והמוניטין שצבר כרפורמטור ומשליט סדר, הפכו אותו לאיש המתאים ביותר לשמש כמושל בסוריה. הזהות העות’מאנית של אזרחיה נחלשה, השפעת המעצמות התגברה, וג’מאל פאשא קיבל לידיו את הסמכות הבלעדית לשלטון במחוז. הוא דיכא ביד קשה ניסיונות לבדלנות ערבית לאומית, ולא היסס להעלות לגרדום מנהיגים במחוז, ומנגד דגל במודרניזציה של העולם הערבי וראה בשיפור פני הערים שבשליטתו אמצעי לחיזוק הזדהות תושביהן עם השלטון העות’מאני.⁶ בדמשק, בירות, ירושלים, עזה, חיפה ויפו בוצעו שיפורים שכללו הרחבת רחובות ופינוי כיכרות והרס שווקים ישנים. השיפורים שנערכו ביפו הוזכרו בקצרה בזיכרונות בני התקופה ובספרו של שמואל טולקובסקי על תולדות העיר:

ביולי 1915 התחיל בפתיחתו של רחוב ג’מאל פחה', שדרה נאה זו העוברת את הפרדסים לצד מזרחית של העיר […] בלב העיר עצמה גם כן הביא חסן בק שינויים גדולים, בהרסו כמה בתים על מנת לפתוח רחובות ומרצפות חדשים, או להרחיב את הקיימים. ככה הרס את השוק העתיק ורב הגוונים שבנה אבו נבוט, כדי לתקן את הדרך המובילה לנמל באמצעות הרחבתו של הרחוב המוליך אליו במורד, מתחילתה של פרשת הדרכים לירושלים, עזה ושכם. הוא בנה גם מסגד חדש בשכונת מנשייה.⁷

השינויים הללו יוחסו לחסן בק אלבצרי אלג’אבי, הקומנדנט (מושל צבאי) של יפו⁸, ומקובל היה לטעון שביצע אותם מתוך דחף מגלומני ובאמצעות עבודות כפייה וגזל חומרים וכספים מהתושבים הערבים והיהודים כאחד. למעשה הם היו חלק ממבצע שיפוץ ושיפור של יפו שיזם מושל יפו אחמד יוסֻף ביי ערב מלחמת העולם הראשונה, מייד עם היכנסו לתפקיד, בדצמבר 1913. מימוש התוכנית, שחייבה הרס בתים פרטיים, התאפשר ביתר קלות עם פרוץ המלחמה. ג’מאל פאשא החל לממש את התוכנית שתאמה את חזונו לייפות את הערים שבהן שלט ולהופכן לערים מודרניות.

ידיעה בעיתון ‘החרות’ מדצמבר 1913 שכותרתה "עיר כלילת יופי' מתארת את הרקע לתוכנית השיפורים ביפו⁹. אחמד יוסף ביי, ששימש כמושל העיר בשנת 1908 אך פוטר בידי מושל ירושלים אכרם ביי, מונה שוב לתפקיד.

על פי הידיעה הוא היה אחיו של המיליונר עבדול רחמן ביי יוסף מדמשק, ותואר כ’אדם משכיל ונאור במלא מובן המלה, אֵרֹפִּי לכל פרטיו, מדבר שפות רבות וחפץ בקדמת הלאֻמים השונים שבמדינה בלי הבדל דת וגזע“. לדברי העיתון הייתה העיר מזוהמת ומלוכלכת, והעירייה הביטה על כך בשוויון נפש. המושל החדש כינס את ‘גדולי העיר, סוחריה ונכבדיה […] לאולם העירייה לאספה שבה ידובר על מה שיש לעשות ליפוי העיר ונקיונה’. בין המשתתפים היו מאיר דיזנגוף, יוסף אליהו שלוש, זרח ברנט, בן ציון אמזלג, ומשה ארוואץ סגן מנהל בנק אפ”ק. המושל נאם בפניהם על כך ש’כל עיריה ועיריה משתדלת בכל מיני אמצעים להרחיב את הרחובות, לטהר את החוצות, וליפות את העיר'. הוחלט על מינוי ועדה שכללה ארבעה עשר חברים, ולמזכיר הוועדה מונה היהודי בן-ציון גיני, ששימש באותה העת כמהנדס העירייה. בסיום הידיעה נכתב: ‘הבה נקווה שעבֹד תעבֹד במרץ ובלי ליאות ליפוי עירנו, ובמהרה נזכה לאמר על יפו “עיר כלילת יופי משוש לכל הארץ” ושם הקאימקאם אחמד ביי שהיה המתחיל והמעורר לדבר הזה יזכר לברכה בפי כל התושבים מבלי הבדל דת וגזע, על הפעולה הכבירה הזאת’. שמו של אחמד ביי נשכח, וכך גם שמו של מהנדס העירייה היהודי באותם ימים. עם פרוץ המלחמה הועבר אחמד ביי מהתפקיד ובמקומו מונה באהה אלדין, ואילו גיני המשיך בתפקיד עד סוף שנת 1916.

טלחה צ’יצ’ק כתב כי ג’מאל פאשא חנך שדרה על שמו בדמשק בשנת 1915, ובאותה שנה חנך שדרה דומה ביפו¹⁰. זיכרונות המהנדס גדליהו וילבושביץ, שניהל את סלילת שתי השדרות, מלמדים שהשדרה ביפו אכן נסללה באותה שנה, ואילו סלילת השדרה בדמשק החלה רק באפריל 1916¹¹.

הזיכרונות מאפשרים לתעד את השתלשלות האירועים ואת סדרם הכרונולוגי, ושרידים וסימנים על הבניינים בהתחלת רחוב יפת (דרך עזה בעבר) מאפשרים לשרטט את מתווה הרחבת הרחובות שאליהם התייחס טולקובסקי בספרו.

ג’מאל פאשא הגיע לדמשק בסוף נובמבר 1914. ב־14 בינואר 1915 כבר החל בחציית מדבר סיני בדרכו לתעלת סואץ כדי לכבוש אותה מידי הבריטים. ב־3 בפברואר נכשל בניסיונו לכבוש את התעלה וחזר לדמשק. ב־28 בפברואר הוא ביקר לראשונה ביפו ובשכונת תל אביב.¹² ניתן לשער כי בביקור זה הועלתה תוכנית העירייה לשיפור פני העיר, ושג’מאל פאשא הורה לקומנדנט חסן בק, ששימש אז כממלא מקום המושל,¹³ להתחיל בביצוע שיפור העיר. ביולי כבר החלו העבודות הממשיות לסלילת השדרה, ובדצמבר, לקראת חנוכת השדרה, ערך ג’מאל פאשא ביקור נוסף ביפו, ולאור שביעות רצונו מעבודתו של וילבושביץ הורה לשלוח אותו מייד לדמשק כדי לסלול בה שדרה דומה.

יפו ערב מלחמת העולם הראשונה ולאחריה

ערב המלחמה הייתה כיכר השעון מרכזה השוקק של העיר. בטבורה ניצב המגדל שהושלם בשנת 1906, לכבוד שלושים שנות שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני, וסביבו גינה מוקפת בגדר אבן חדשה עם סבכת פלדה. בפינות הצפוניות ניצבו שני קיוסקים¹⁴, וביניהם שערי ברזל מסוגננים. צמד הקיוסקים שניצבו בעבר בפינות הדרומיות הוסרו, ובמקומם החלו לבנות מדרום למגדל מבנה דו־קומתי גדול. בידיעה בעיתון ‘מוריה’ מיולי 1911 נכתב: "התחילו לעשות יסודות להבנין החדש שיקימו בגן העיר אצל השעריה [סאריה]. מלמטה תהיינה חנויות, ועליהן בנק עותומן. אומרים שזה יהיה בנין מפואר'.¹⁵ המבנה החדש צולם במהלך בנייתו בשנת 1912 בידי הצלם האמריקני ג’יימס ריקלטון.¹⁶

משני עברי דרך המבוא לשער העיר (היום רחוב רוסלן) ניצבו בניינים גדולי מידות: מצפון התנשא בית לבן מעל סביל סֻלימאן,¹⁷ ומדרום ניצב בית המידות של משפחות עמיאל, מויאל ואבושדיד, מעל חנויות הבזאר היהודי.¹⁸ ייעוד הבית הלבן אינו ברור אך הוא בולט בכל תצלומי העיר מאז ראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה.¹⁹ המבנה נראה בבירור מעל הסביל (משקית) בתצלום חזיתי השמור במכון מחקר באיסטנבול. שרידי המדרגות לקומה העליונה עדיין נמצאים בגב הסביל.

הבית הלבן מעל סביל סלימאן, סוף שנות התשעים של המאה התשע עשרה (ארכיון ספריית אוניברסיטת פנסילווניה)

סביל סלימאן ומעליו חלונות הבית הלבן, 1887 בקירוב (המכון לחקר איסטנבול)

החוצה בעת ההיא את שער העיר, הידוע כיום כשער ירושלים או שער אבו נבוט,²⁰ היה ניצב בכיכר שוק ציורית ובמרכזה סביל שיש מפואר. היה זה סוק אלפראג' (שוק הישועה), שהוזכר בספרי התיירים שפקדו את יפו במהלך המאה התשע עשרה, ושהונצח בתחריט של האומן הנרי ברטלט (Bartlett) משנת 1834 ובציור של גוסטב באוארנפיינד (Bauernfeind) משנת 1883. שורת עמודים עגולים עטורים בחרוטי אבן ניצבו סביב רחבת השוק, וביניהם חנויות מקומרות שנצמדו לקיר המסגד.

רחבת השוק, סביבה שורת עמודים עגולים וביניהם חנויות מקומרות בסמיכות לקיר המסגד, 1918‑1919 (מאוסף המחבר)

הכניסה למסגד הייתה דרך מעבר הנמצא היום בחנות, ושרידי העמודים העגולים נראים בחצר המסגד. סמוך לשער המסגד החסום כיום, נראה שריד של אחת החנויות, שבתקרתה משולבים כדי חרס, ממערב למסגד ניצב ח’אן העיר (ח’אן אלבלדיה), ובהמשכו השתפלה במורד הסמטה שהובילה אל הנמל. עשרות החנויות, הח’אן ושלושת בתי המרחץ היו חלק מהקדש אבו נבוט, שנרשם בשנת 1812 לטובת תחזוקת באר המים והסבילים סביב המסגד.

בתצלומי אוויר של חיל האוויר הגרמני מסוף שנת 1917 ניתן להבחין כי מרכז העיר השתנה במהלך המלחמה, וחלקים ממנו נהרסו לחלוטין. על פי התצלומים וממצאים נוספים ניתן לזהות את מיקום ההריסות שבוצעו להרחבת רחובות ולפתיחתם, ולשחזר את התוכנית הכוללת של מבצע השיפורים. בתצלום האוויר נעלמה הגינה סביב מגדל השעון, והכיכר נותרה חשופה לחלוטין. הקומה השנייה מעל חנויות הצד המערבי של הכיכר הוסרה, ואיתה נעלם גם הבית הלבן מעל סביל סלימאן. כל הגגונים והתוספות על חזית החנויות הוסרו, והיא שופצה לחזית אחידה ונקייה. בין החנויות נפרץ שער מפואר מכיכר העיר למסגד, במקום הסמטה הצרה שהובילה אליו מסוק אלפראג'. השער המעוטר מכונה כיום בטעות שער השליטים ומיוחס לשליטי העיר שחפצו בכניסה בלעדית למסגד, אולם מטרתו הייתה ליצור כניסה חדשה למסגד מכיכר העיר עבור כלל הציבור, כמקובל בכיכרות ערים מפוארות באירופה שניצבים בהן מבני תפילה וכנסיות, מועד בניית השער, בשנת 1334 להג’רה, שהחלה בנובמבר 1915, חרוט על טבלה מעל השער, ונרשם בה גם שמו של חסן בק אלג’אבי.²¹

בית הגבירים הגדול שפלש אל הרחוב, סוף שנות השמונים של המאה התשע עשרה (צילום: פליקס בונפיס, ארכיון ספריית אוניברסיטת פנסילווניה)

מִתווה השינויים על תצלום אוויר של חיל האוויר הגרמני, סוף שנת 1917 (אוסף תצלומי אוויר של ארץ־ישראל 1917‑1919, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה)

בפתח דרך עזה (רחוב יפת) נהרסה חזית בית הגבירים מויאל, עמיאל ואבושדיד, ועד היום ניתן להבחין על גג הבית בשרידי ההרס.²² הבית גדול הממדים נבנה בשנת ²³1877 על מקום מצדית (בסטיון) שער העיר שרכש מימון עמיאל כשבוטל מעמד העיר כעיר מבצר.²⁴ היה זה הבית היהודי הראשון שנבנה מחוץ לחומת יפו, ועמיאל רשם אותו בשנת 1882 כהקדש. שלוש דירות גדולות ומפוארות נבנו בבית מעל חמישים מחסנים סביב מעבר שהוביל לשער העיר; עשרים ושמונה היו בבעלות עמיאל, ועשרים ושניים בבעלות מויאל.²⁵ במפת תיאודור זנדל משנת 1878 הם צוינו כ’בזאר היהודי', ובזיכרונות בני התקופה כונה המקום אלוִכאלה (מחסן וגם אכסניה לסוחרים).²⁶ הבית הגדול פלש לתחום הרחוב והֵצר את המעבר, וניתן לראותו במלוא גודלו בתצלום של פליקס בונפיס (Bonfils) מסוף שנות השמונים. הרחוב הצר והבית נראים גם בתצלום שצילם חליל ראאד ערב מלחמת העולם הראשונה.²⁷ באותם ימים כבר עברה משפחת מויאל לתל אביב, ודירתה הושכרה למרים הורביץ והיא פתחה שם מלון – שלט המלון נראה בתצלום של ראאד. מעברו השני של הרחוב ניתן להבחין בתצלום של בונפיס בשלט המלון של חיים כהן, שהוזכר בעיתונות התקופה כאכסניה זולה לעולים.

ביתו של אסעד אסאיג' והעדויות על הריסת חזיתו לצורך הרחבת הדרך (צילום: שמואל גילר)

הריסות בניינים המלמדות על הרחבת הרחוב בשנת 1915 (צילום: צ’רלס וינקלסן, 1918,ארכיון משרד התרבות הצרפתי)

במעלה הרחוב נהרסה גם חזית הבניין הסמוך בפינת סמטת החלפנים, המזוהה בטעות כח’אן אבוטבול (רחוב יפת 12). היה זה ביתו של אסעד אסאיג', מעשירי הקהילה היוונית אורתודוקסית²⁸, וגם הוא פלש לתחום הדרך, וחזיתו נהרסה לחלוטין. קשת חלון קטומה בחזית הצפונית, סוגי אבן שונים המעידים על תיקונים, ותפר אנכי בחזית המזרחית מרמזים לתהפוכות שעבר הבית. תצלום של הבריטי צ’רלס וינקלסן (Winckelsen) מראשית 1918 שנראים בו הרחוב ושני הבניינים ההרוסים, הוא עדות על שהתרחש במהלך הרחבת הרחוב בשנת 1915. ²⁹

הרחבת דרך עזה הייתה חשובה לא רק מבחינת החזות העירונית אלא גם למערך התנועה. הדרך הובילה לרובע עג’מי ולפתח הדרומי של הנמל ולא אפשרה תנועה ממונעת אלא תנועת גמלים בלבד. הסרת בליטת הבית לדרך עזה יצרה ציר מרכזי שחיבר את דרום העיר והנמל לכיכר השעון. גם התנועה צפונה, מהכיכר לעבר רובעי אִרשיד ומנשיה, הייתה חסומה על ידי בית הקברות המוסלמי, והיא התנהלה דרך רחוב בוסטרוס (דוד רזיאל) ודרך שוק מנשיה.

גורלו של הבית מעברו השני של רחוב יפת לא שפר אף הוא – הוא נחצה לשניים כדי לסלול רחוב רחב חדש, היום רחוב עולי ציון. שני חלקי הבית ניצבים מצידי הרחוב במספרים 1 – 2. הוא נסלל בהמשך לסמטת החלפנים כדי ליצור מעבר ישיר לסוק אלצלאחי החדש (שוק הפשפשים כיום) ולעבר דרך ירושלים (היום דרך יצחק בן-צבי). אפשר לראות את הבניין הגדול הזה – שבנתה הכנסייה הארמנית, ושעדיין נמצא בבעלותה – בשלמותו, לפני חיתוכו, בתצלום של ראאד ובתצלום נוסף מכיוון דרום. כשצולם הרחוב מייד לאחר המלחמה בידי וינקלסון, כבר תוקנו חזיתות הבניין הארמני. הבית ברחוב יפת 12 תוקן זמן קצר לאחר מכן, ואילו בית הגבירים מויאל, עמיאל ואבושדיד נותר הרוס עד היום.³⁰

בתצלום האוויר הגרמני משנת 1917 ניתן להבחין כי מסוק אלפראג' ומשוקי העיר העתיקים האחרים לא נותרו אלא גלי הריסות. בתצלום של הקצין האוסטרלי פרידריך רודס (Rodes) מדצמבר 1917 שצולמה בו הכניסה לעיר העתיקה (רחוב רוסלן) מכיוון מערב, עדיין נראות הריסות השווקים שנערמו לצד הדרך.³¹ בתצלום שצולם זמן קצר לאחר מכן מכיוון כיכר השעון, נראים על קיר המסגד שרידי קמרונות חנויות השוק. ח’אן העיר נהרס גם הוא, והדרך אל הנמל נחשפה, לב העיר המפואר שהוקם בידי מושל יפו בשנים 1807- 1818, נעלם מן העולם.

סוק אלפראג' ושכניו סוק אלסרפין (שוק השולחנאים), סוק אלעטרין (שוק התבלינים) וסוק אלבלבסה (שוק המלבושים) וכן ח’אן העיר ושלושת בתי המרחץ, היו ממפעלי הבנייה של המושל מוחמד אגא אלשאמי, שֶׁכּוּנה אבו נבוט. הם הוקמו עם שיפוץ מסגד מחמודיה (1812), כחלק מהקדש אבו נבוט, שכלל שישים ושבע חנויות, שני ח’אנים, ארבע מזרקות וסבילים ושלושה מבני מגורים. ³² המתחם הסמוך למסגד ולארמון המושל (הסראיה העתיקה) היה המרכז השלטוני, הדתי, והכלכלי של העיר באותם ימים. תיירים שפקדו את יפו תיארו את השווקים הססגוניים, והם מופיעים בציורי התקופה. במרכזו של סוק אלפראג' ניצבה המשקית שעם הריסתו הועברה ממקומה, ושלפני מספר שנים שוחזרה ברחוב רוסלן. השווקים הצפופים והמרופטים לא תאמו את חזון העיר המודרנית שהנחה את ג’מאל פאשא, ומנעו גישה נאותה לנמל מצפון, ולכן הם נהרסו בין לילה בידי אסירים שגייס הקומנדנט חסן בק. הריסת החנויות שהיו נכסי הקדש המסגד עוררה זעם רב בקרב הסוחרים ותושבי העיר.³³ הסרת המבוך שיפרה במידת מה את הדרך לנמל, אולם גם הכניסה למזח הייתה צרה מאוד. מול הקצה הדרומי של בית המכס הטורקי ניצב מבנה בבעלות הכנסייה הארמנית ששימש למחסני המכס.³⁴ הבניין הצר את הכניסה למזח לכדי נקיק צר, ולפיכך גם הוא נהרס כדי להרחיב את הדרך. ניתן לראותו בשלמותו בתצלום מערב מלחמת העולם, ואת שרידיו בתצלום של ג’יימס פרנסיס הארלי (Hurley). מייד עם כיבוש העיר סללו הבריטים מסילת רכבת צרה מהמזח (טרזינה) כדי להעביר אספקה לקו חזית הלחימה שעדיין התנהלה.

הבית החצוי ברחוב יפת (צילום: הניה מליכסון)

מצפון לכיכר השעון השתרע בית הקברות המוסלמי הגדול, והוא קטע את הרצף העירוני בין כיכר העיר לשכונות ארשיד ומנשיה. התנועה אליהן התנהלה דרך הרחובות בוסטרוס והווארד (רחוב רזיאל) ודרך רחוב שוק מנשיה הצר והעמוס בחנויות (רחוב קויפמן). על פי עדויות בני התקופה הגיע ג’מאל פאשא לביקור ביפו בפברואר 1916, צפה על בית הקברות מחלון ארמון המושל, וציווה לפנותו לאלתר.³⁵ חסן בק ביצע את ההוראה בנחישות, ופקד להוציא בין לילה את המתים מקבריהם ולהעבירם לאתר קבורה אחר.³⁶ הפינוי אומנם אפשר את התפתחות העיר צפונה, אולם שנים רבות החרימו התושבים המוסלמים את השטח, ורק בשנת 1928 נסלל בו הרחוב שהוליך למנשיה ולמסגד חסן בק.³⁷

עבודת הפיתוח החשובה בעיר הייתה סלילת השדרה לכבודו של ג’מאל פאשא. מסופר כי חסן בק יזם אותה כדי לשאת חן בעיני המושל העליון, אולם על פי עדות וילבושביץ היו לכך גם סיבות תכנוניות שנגעו לשיפור מערך התנועה העירונית. השדרה קישרה בין רחוב בוסטרוס ורחוב שוק מנשיה לדרך ירושלים. לדבריו היה ג’מאל פאשא מעורב באישור התכנון ובמעקב אחרי העבודה, שחייבה פגיעה ברכוש מכובדים נוצרים –משפחות בוסטרוס וסורסוק – שהתגוררו בבירות, ושהיו מקורבים לשלטון. תיאור השדרה כפרי גחמה ו’כמובילה ללא כלום', שגוי.³⁸ בראייה תכנונית רחבה סלילת השדרה שחררה את העיר מחנק תחבורתי, ואפשרה את חיבורה לדרך ירושלים ואת התפשטותה מזרחה בהמשך. התוואי מצביע על הבנה תכנונית מקצועית, ומאחר שבאותם ימים שימש גיני כמהנדס העירייה, סביר להניח כי היה מעורב בתכנון השדרה.

המזח לאחר הריסת המבנה הארמני שהצר את הכניסה, 1918 (צילום: ג’יימס פרנסיס הארלי, מוזיאון המלחמה האוסטרלי)

המהנדס גדליהו וילבושביץ

וילבושביץ (1865 – 1943), אחיהם של מניה שוחט ושל משה ונחום, עלה ארצה בשנת 1892 לאחר שסיים את בית הספר הגבוה להנדסה בשרלוטנבורג, פרוור של ברלין. הוא עסק בחפירת הבארות הארטזיות הראשונות בארץ, בארות שהמים עולים בהן בלא צורך בשאיבה, והקים עם ליאון שטיין את מפעל המתכת הראשון ביפו. לאחר מכן חזר לרוסיה והקים שם מפעלי תעשייה רבים. בשנת 1912 שב ארצה ומונה לאחראי לבניית הטכניון בחיפה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר לתל אביב וארגן שם את עבודות הדחק שבוצעו בכספי תרומות יהודי ארצות-הברית כדי לספק תעסוקה לפועלים חסרי העבודה.

וילבושביץ פגש את חסן בק כשהיה מגיע לבחון את העבודות בתל אביב, וזה גייס אותו לתכנן את סלילת השדרה החדשה ביפו. על נסיבות גיוסו כתב וילבושביץ בזיכרונותיו: ‘וכאשר קיבל [חסן בק] מג’מאל פחה את הפקודה לשנות את צורת העיר יפו, והוא נוכח לדעת כי עם פקידיו הערבים יצליח אולי להפיק את החלק ההורס של העבודה, פנה אלי בבקשה לקבל עלי את עבודות הסידור והבניה. מסיבות מובנות קבלתי את ההצעה, וגם פה כמו בתל-אביב, שלא על מנת לקבל פרס’.³⁹ וכך תיאר וילבושביץ את הרקע לביצוע ההריסות והשינויים ביפו:

בשביל יפו עמדו על הפרק שתי בעיות טכניות שדרשו את פתרונן: א. חבור רחוב בוסטרוס עם הנמל. לתכלית זו היה צורך להרחיב את כל הרחובות הצרים, אשר רק גמלים יכלו לעבור בהם, וכמובן נידונו כל הבתים אשר עמדו ברחובות האלה, לפעמים כולם – לפעמים חלקם, להרס.

ב. למען התחבב על ג’מל פחה החליט חסן בק לסדר שדרות עצים על שמו, אשר תחבר את רחוב בוסטרוס עם כביש ירושלים. דבר זה אפשר להוציא לפועל אך ורק מתוך עקירת הפרדסים שעמדו על השטח הזה. על ידי חוקי החירום והמלחמה יכלו פקידי הממשלה גם לעקור פרדסים ולהרוס בתים במחיר פיצוי קטן, ועל הרוב בלי שום פיצוי. אבל יש להודות, כי ע"י הרחבת הרחובות והקמת השדרות עלו מחירי הקרקעות הסמוכים, והריווח הזה כיסה במלואו את ההפסד של הפרדסים שנעקרו. הנזק היה רק זמני. בעצם לא הפסידו בעלי הרכוש כלום, ושמא עוד הרוויחו מתכניותיו של חסן בק.⁴⁰

סלילת השדרה ביפו נעשתה בידי אסירים ותושבי העיר שגויסו בכפייה מכוח חוקי החירום. מימון העבודות ‘נתרם’ על ידי יהודים וערבים. לדברי וילבושביץ שתילי הוושינגטוניות שנטעו לאורך השדרה ניתנו כמתנה על ידי ד"ר אליהו קראוזה, מנהל בית הספר ‘מקווה ישראל’, שהיה מיודד עם ג’מאל פאשא. חסן בק לא בחל באמצעים לביצוע השיפורים והשדרה. הוא פלש לקרקעות והרס מבנים, ובהם בניין בן שלוש קומות בבעלות משפחת בוסטרוס שעמד בדרכה של השדרה בפינת הרחוב שנשא את שמה. מסופר שהבית נהרס לאחר שבעליו הובא מבירות ובילה לילה בבית האסורים עד שנתן את הסכמתו, אך כפי שהתברר, נג’יב בוסטרוס נפטר שנים קודם לכן.⁴¹

וילבושביץ כתב בזיכרונותיו כי ‘בשעת מלחמה אין שמים לב, כידוע, לפרט ולבעלות על הרכוש, ועבודת הריסה בעלת היקף גדול כזה תיתכן רק בימי שלטון בלי מיצרים, הניתן לממשלה בשעת מלחמה’.⁴²

במהלך סלילת השדרה ביפו פגש וילבושביץ את ג’מאל פאשא, שערך סיורים לשם בחינת התקדמות העבודה. גם לקראת השלמתה הוא הגיע לביקור, ווילבושביץ סיפר על כך בזיכרונותיו:

‘סוכת התזמורת ושדרת התמרים עשו על ג’מאל פחה רושם כביר. אני משער שהשווה בליבו את העבודה הרבה אשר בוצעה על ידי באמצעים קטנים ופרימיטיביים אל העבודות אשר הוא ציווה עליהן מכבר בדמשק וטרם נעשו, והגיע למסקנה שאם יעמוד על ביצוע תכניותיו בדמשק, אין לו לסמוך על מהנדסיו הערבים והתורכים’.⁴³

חסן בק קיבל הוראה לשלוח את וילבושביץ בדחיפות לדמשק, וב־19 בינואר 1916 הוא הגיע לעיר בקרון רכבת מיוחד שהועמד לרשותו. למחרת בבוקר התייצב בפני ג’מאל פאשא במלון ‘ויקטוריה’, שבו התאכסן. אהרן אהרנסון, ששהה באותם ימים בדמשק, שימש לו כמתורגמן. ג’מאל פאשא יצא עם וילבושביץ לסיור בעיר ופרס לפניו את תוכניותיו לשיפור פניה.⁴⁴ כשלוש שנים שהה וילבושביץ לצד ג’מאל פאשא, והיה מופקד על סלילת השדרה החדשה, שרוחבה היה 40 מ' ואורכה 800 מ', וכן על שיפוץ מבני ציבור ותשתיות. השדרה קישרה בין תחנת הרכבת לגשר על נהר הברדה המוביל לשכונת אלצלחיה. העבודה חייבה להרוס מבנים רבים וביניהם בניינים ממשלתיים וגם את המסגד העתיק מולאויה של מסדר צופי דרווישי. לתכנון מחדש של המסגד גייס וילבושביץ את האדריכל יוסף ברסקי.⁴⁵ 600 חיילים ופועלים הועמדו לרשותו, בפיקוד שלושה קצינים, ונוסף על כך לסיוע בעבודת הבנייה המורכבת הוא הביא לדמשק צעירים בני הארץ ששחרר משירות צבאי, ובהם משה שרתוק, ד"ר יוסף ריבלין, יקותיאל בהרב וברוך צ’יז’יק. ג’מאל פאשא, שביקר בארצות אירופה והכיר את תרבותן, ביקש לאמץ את הסגנון האירופי בתכנון מבני הציבור לאורכה של השדרה בדמשק, ואילו וילבושביץ, שהסתייע באדריכל ברסקי, דגל בתכנון הבתים בסגנון מזרחי. הוא נקלע למחלוקת בעניין זה עם ג’מאל פאשא, ואפילו איים לעזוב את תפקידו על אף הסיכון האישי שהיה כרוך בכך.

על דמותו של ג’מאל פאשא

בספרי ההעתקה הכוללים מאות מכתבים שכתב וילבושביץ במהלך השנים לגורמי ממשל שונים יש מכתבים אישיים אל ג’מאל פאשא.⁴⁶ בזיכרונותיו הוא ייחד פרק לדמותו של ג’מאל פאשא ולתכונותיו החיוביות, כפי שחווה אותן משהייה של שלוש שנים לצד האיש שנודע בעריצותו ואכזריותו.⁴⁷ בעיני היישוב העברי בארץ ובזיכרונות בני התקופה שחוו על בשרם את תלאות המלחמה, הצטייר ג’מאל פאשא כדמות דמונית וכצמא דם. כך נחרטה דמותו גם בזיכרון הקיבוצי של עמי ערב שהיו תחת שלטונו ובעיקר בסוריה.⁴⁸

למעשה קיים ג’מאל פאשא יחסים הפכפכים עם ראשי היישוב היהודי, מצד אחד רדף ודיכא כל סממן של ציונות, ומצד אחר ניהל מערכת קשרים ידידותית עם מנהיגים יהודים, וביניהם אלברט ענתבי, דיזנגוף, קראוזה ואהרנסון.⁴⁹ לדברי וילבושביץ זכה אהרנסון לאמונו של ג’אמל פאשא והיה מבאי משרדו ומן הבודדים שהורשו להתגורר במלונו ‘ויקטוריה’.⁵⁰ ג’אמל פאשא העריך את כישרונם של היהודים, ובמאמציו לשיפור פני המחוז גייס מתוכם בעלי מקצוע והציבם בתפקידי מפתח. נחום וילבושביץ, אחיו של גדליהו, מונה למהנדס העיר ירושלים, וגיני, ששימש כמהנדס עיריית יפו מאז שנת 1910, המשיך בתפקידו ובשנת 1916 מונה למהנדס העיר גם בירושלים.

לדברי וילבושביץ משמונה ג’מאל פאשא לתפקיד מושל סוריה הוא תכנן לחדש ולפאר את הערים הגדולות שבתחום שלטונו. לתכנון ארמון הממשלה בדמשק ובינוי העיר עם תום המלחמה שכר את שירותי הפרופ' מקסימילאן צירכר (1926- 1868 Zurcher,), מנהל האקדמיה הפרוסית ברומא.⁵¹ גם צ’יצ’ק הזכיר את מינוי הפרופסור, ולדבריו הוא נדרש לתכנן את בינוי דמשק וערי הפרובינציה ‘באופן שיקנה תחושת הידור למחוז העות’מאני בדמשק’.⁵² וילבושביץ ציין כי ג’מאל פאשא העריץ במיוחד את תרבות צרפת, ואכן זיכרונותיו שפורסמו בשנת 1922 מעידים על כך.⁵³ בחזונו ראה את הערים שבשליטתו מתוקנות ברוח השינויים שביצע הברון ז’ורז' אז’ן אוסמן (Haussmann) בפריז, וילבושביץ. שביקר פעמים רבות במשרדו, סיפר כי על שולחנו היה מונח דרך קבע ספר הביוגרפיה של נפוליאון. ותיאר אותו כאדם משכיל ותרבותי, שאף בעיצומה של המלחמה נתן דעתו לענייני תרבות והשכלה.

הוא ייסד אקדמיה לאמנות בדמשק ומינה אומן גרמני לעמוד בראשה, הוא גם תכנן ספרייה מרכזית לתולדות תרבות המזרח, והסתייע בהקמתה בדוד ילין מירושלים; וילבושביץ המליץ להביאו לדמשק מאחר שריחפה על ראשו גזרת גירוש עם אישים נוספים מירושלים. בדומה לכך נקרא ד"ר קראוזה לייעץ לתוכנית הלימודים לחווה חקלאית לימודית שהקים ג’מאל פאשא ליד דמשק, והאגרונום מאיר אפלבוים מפתח תקווה מונה למנהל המוסד.

מהנדס העיר היהודי בונה המסגד

בן־ציון גיני (באדיבות יואב גינאי, אוסף משפחת גינאי)

במהלך שנות המלחמה כיהן בן-ציון גיני (1869 – 1945) כמהנדס עיריית יפו, אף שהחל בתפקיד עוד בשנת 1910, ועסק ככל הנראה בייסודה של אחוזת בית, הוא לא הוזכר עד היום בספרות ההיסטורית העוסקת ביפו ובתל אביב. בסוף שנת 1916 מונה כאמור בידי ג’מאל פאשא לשמש גם כמהנדס עיריית ירושלים, והמשיך בתפקיד בשנות המנדט הבריטי עש פרישתו בשנת 1927.⁵⁴ הוא היה אחראי בין השאר לתכנון תוכנית המתאר הראשונה לירושלים ושמו הונצח בככר בעיר.

המסגד שנבנה ביפו על פי תוכניתו של גיני, 1916 בקירוב (באדיבות יואב גינאי, אוסף משפחת גינאי)

גיני נולד באיזמיר ולמד בבית ספר ‘כל ישראל חברים’ בעיר. בגיל צעיר עלה לירושלים, ובשנת 1889 נשלח ללמוד מדידות בפריז. הוא שימש כמורה בבית ספר ‘התורה והמלאכה’ של חברת כי"ח, בהנהלת ניסים בכר, שהכשיר בעלי מקצוע רבים. לאחר זמן מה נסע שוב לפריז והשתלם כמהנדס ואדריכל. בשיתוף עם המהנדס יצחק רייטן תכנן מזרקה חשמלית בירושלים לכבוד יובל שלטונו של הסולטאן.⁵⁵

גיני היה אחראי לתכנון מבנים ושכונות רבות בירושלים. הוא סלל את הרחובות המלך ג’ורג' ושטראוס, ועסק בשיפוץ כיפת הסלע ומערת המכפלה ובהתקנת כבלי חשמל ותאורה בכנסיית הקבר. בין השאר תכנן את בנייני בית החולים למחלות עיניים ‘סנט ג’ון’, ישיבת ‘פורת יוסף’, ‘בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי’, ישיבת ‘חיי עולם’ וקולנוע ‘ציון’. הוא נפטר במאי 1945.⁵⁶

על עבודתו של גיני ביפו לא נותר תיעוד, פרט לשני אזכורים קצרים בעיתונים ‘החרות’ ו’הד המזרח' ולתמונה החושפת מידע שהיה עלום עד היום – היותו המתכנן של מסגד חסן בק והמפקח על הקמתו. על תצלום של המסגד השמור בארכיון משפחתו נכתב: ‘מסגד ביפו על פי תכנית בן ציון גיני מהנדס העירייה ותחת השגחתו’. הוא תכנן גם את בניין ה’בנק האנגלו-מצרי' שניצב בעבר סמוך לארמון המושל בכיכר השעון ביפו. עו"ד ג’יניאנו, חבר מועצת עיריית ירושלים, כתב בעיתון ‘הד המזרח’ דברי הספד לגיני:

“בשנת 1910 נמנה למהנדס ראשי בעיריית יפו. יושרו והסברת פניו לכל אדם, חיבבוהו על הכול. בני כל שלוש הדתות נתנו אמון שלם בו ומסרו לו את התכנון, בניין, והתיקונים של בניינים חילוניים וקדושים, ביפו הוא בנה את המסגד חסן בק, ואת הבנק האנגלו מצרי. ג’מל פאשה מינה אותו למהנדס ראשי של עיריית ירושלים בזמן המלחמה. בתפקיד של מהנדס ראשי שימש בשתי העיריות יחד”.⁵⁷

בידיעה מעזה בעיתון ‘החרות’, משנת 1914, נכתב: “לפני כשנתיים מילא כבוד הפחה הירושלמי את ידי המהנדס של העירייה היפואית, אחינו בן ציון אפנדי גיני, לעבד תכנית הנדסית לתיקון רחובות עירנו. עפ”י התכנית שעִבּד באופן מוצלח, הרחיבה הממשלה המקומית רחובות אחדים ונכונה לבנות ארמון חדש בשבילה'.⁵⁸ אף שגיני היה מהנדס העירייה ביפו ומזכיר ועדת שיפור פני העיר, שהשתתפו בה דיזנגוף ושלוש, לא נותרה עדות על חלקו בשיפוץ יפו במהלך המלחמה. איש מבני התקופה לא הזכיר אותו בזיכרונותיו, גם לא דיזנגוף ושלוש שעבדו איתו.

היעלמות גיני מהספרות ההיסטורית ומזיכרונות בני דורו תמוהה במיוחד לאור חלקו בהקמת מסגד חסן בק, שאבני הריסות בתי יפו שימשו לבנייתו, ושזכור לשמצה במקורותינו. כפי שהתברר במהלך המחקר, הוא תכנן גם בתים ושכונות בתל אביב, ובין השאר היה המתכנן הראשון של,בית הכנסת הגדול',⁵⁹ אך הוא לא הוזכר בין ראשוני האדריכלים והמהנדסים של העיר. גיני גם רכש מגרש בשכונת אחוזת בית, בפינת שדרות רוטשילד ורחוב נחלת בנימין⁶⁰, אך לא הוזכר בין ראשוני העיר. אין בידי תשובה על השאלה מדוע נעלם חלקו מזיכרונות דיזנגוף ושלוש, שהיו חברים בוועדת שיפור פני העיר, ואף מזיכרונות וילבושביץ. ייתכן שהעובדה שביצוע השיפורים היה כרוך בהריסה ברוטלית בעיצומה של המלחמה, כשגיני מכהן בתפקידו, מנעה מהם לעסוק בנושא שמלכתחילה נתנו לו את ברכתם.

סיכום

גלויה משנת 1921 ובה מופיעה שדרת ג’מאל פאשא, שהוקמה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בהמשך הוסב שמה לשדרות המלך ג’ורג'. (אוסף גלויות האחים אליהו, באדיבות דליה לוי־אליהו, הארכיון העירוני תל אביב־יפו)

ג’מאל פאשא ופעולותיו כמושל סוריה וארץ־ישראל מעוררים לאחרונה התעניינות מחודשת.⁶¹ המאמרים שנכתבו על אודותיו התבססו ברובם על זיכרונות בני התקופה, יומנים, התכתבויות ומקורות ארכיוניים עות’מאניים. הקשיים והסבל שהיו מנת חלקם של הכותבים בני התקופה, שחוו את אירועי מלחמת העולם הראשונה, השפיעו ללא כל ספק על תיאור דמותו בדבריהם. מאמר זה מבוסס לראשונה על זיכרונותיו של המהנדס וילבושביץ, ששהה במחיצתו של ג’מאל פאשא כשלוש שנים, ושלקח חלק פעיל באירועים המתוארים במאמר – שיפור ושיפוץ של הערים דמשק ויפו – בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. הנושאים אומנם הוזכרו בקצרה במאמרים, אולם עדותו של מי שעסק בכך באופן אישי ופעל לצדו של ג’מאל פאשא מאירה באור חדש את ההתרחשויות ומציבה אותן גם בסדר הכרונולוגי הנכון.

היחס ההפכפך של ג’מאל פאשא לציונות ולמנהיגיה נדון בעבר. מצד אחד הוא רדף ודיכא כל ניצוץ של התעוררות לאומית, לרבות הציונות, ומצד אחר התייחס באהדה ובסובלנות לבעלי מקצוע יהודים שיכלו לסייע לו בקידום תוכניותיו השאפתניות. עדות וילבושביץ מבהירה עד כמה נזקק לשירותיהם כשנוכח לדעת שלא ישיג את מטרותיו בעזרת יועציו הערבים או הטורקים בלבד. לעדות של וילבושביץ על האמון יוצא הדופן של ג’מאל פאשא באהרנסון יכולה להיות גם השלכה על הבנתנו את פרשת ניל"י.

שיפוץ יפו במהלך המלחמה הוזכר בקצרה בספרו של טולקובסקי ובזיכרונות בני הדור, ויוחס אך ורק למגלומניה של המושל הצבאי האכזר הסן בק. התיאור הכללי לא אפשר לזהות את הרחובות שהורחבו ולקבל תמונה גיאוגרפית מדויקת. השרידים שנותרו וניתוח הממצאים הובילו לחשיפת התמונה המלאה של השינויים שבוצעו בעיר. בחינתם מנקודת מבט של תכנון עירוני כולל מלמדת כי המתכנן זיהה את נקודות התורפה שחנקו את התנועה בעיר וביקש לשחרר את החסמים, סלילת השדרה שתוארה כחסרת מטרה, מלמדת דווקא על חזון תכנוני, שמעבר לפתרון תנועתי של חיבור העיר לדרך ירושלים גם צפה את התפשטות העיר מזרחה. השדרה אפשרה את התפתחות רובע נוזהה החדש, שהחל להיבנות בשנות העשרים. חישוף כיכר השעון ובין השאר הריסת בניין מסחרי גדול שאך זה הושלם, לא היו נעשים ללא הנחיה או אישור מדרג עליון. העובדה שגיני שירת כמהנדס העירייה עוד משנת 1910 ובמהלך האירועים, ושהוא מונה גם למהנדס עיריית ירושלים, מצביעה על שביעות רצון מפעילותו. אין ספק שהוא היה מעורב במבצע השיפורים, וניסיונו הקודם בשיפור רחובותיה של עזה מחזק את ההשערה. עם זאת תמוה מאוד שהוא לא הוזכר בזיכרונותיו של וילבושביץ, שפעל בתחום ההנדסי.

עדיין נותרו שאלות הדורשות מחקר נוסף. אם אומנם נעשו עבודות ההרס כחלק מתוכנית לשיפור מראה העיר, מדוע שוקמו מקצת הבניינים שנהרסו כדי להרחיב את דרך עזה? ומדוע לא פונו מייד הריסות השווקים בדרך לנמל ונותרו במקומן עד תום המלחמה? עדיין אין תשובה גם על השאלה מדוע נעלמה דמותו של גיני מהספרות ההיסטורית הקשורה ליפו ותל אביב. אף שפעל שנים כמהנדס העירייה, ובכלל זה בימים שבהם נוסדה אחוזת בית ותל אביב החלה לצמוח, הוא לא הוזכר בזיכרונות בני התקופה, לא לטוב ולא לרע. הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה ששימש כמזכיר ועדת שיפור פני העיר של עיריית יפו, שבה כיהן דיזנגוף כנציג תל אביב. ממסמכים הקשורים לבניית בית הכנסת הגדול' בתל אביב, שבה היה לגיני חלק,⁶² ברור כי שררו יחסי קרבה בין דיזנגוף לבינו, אולם דיזנגוף לא הזכיר אותו, גם לא בפרשת בניית מסגד חסן בק, שאף בה היה גיני מעורב. גם שלוש, שהיה חבר מועצת עיריית יפו וחבר ועדת שיפור פני העיר ומעורב בענייני תכנון ובנייה בעיריית יפו, התעלם לחלוטין מדמותו של גיני. האישים הללו לקחו את החידה אל קברם.

רולה פלויד ורעייתו תיאודוסיה (דוסיה) ומשפחת קלארק, היו הבודדים מאנשי המושבה האמריקאית ביפו שנותרו בארץ לאחר שובם של אנשי המושבה לארצות הברית בשנים 1868–1869. בני שתי המשפחות עסקו בארגון מסעות תיירות לארץ. סביב דמותו של פלויד נרקמו אגדות, אך פרשת חייו בארץ וקשריו העסקיים עם תומס קוק מתוארים לפרטים בעשרות מכתבים שכתב לאחותו אורילה טאבאט שנותרה במיין. הם מתפרסים בין השנים 1910–1869 בספר שערכה הלן פאלמר פרסון שיצא לאור בשנת 1981. במכתבים הוא מתאר את אירועי חייו והקשיים וההצלחות שלו. הוא מספר על מצבו הכלכלי במהלך השנים ועל עבודתו כמדריך ומארגן סיורים, ועל המאבק הארוך עם תומס קוק לאחר שסרב להתקשר עמו בהסכם לטווח ארוך. בניגוד למסופר, פלויד עמד בקשר עם חברת קוק במשך שבע שנים בלבד ושלושים שנה נאבק בה.

עסקי התיירות של רולה פלויד

רולה פלויד נולד בשנת 1832 בעיירה ‘בלו היל’ שבמיין. מחמשת הילדים שנולדו להוריו, נותרו אחותו אורילה ואחיו הצעיר ווארן. במכתב הראשון ששלח רולה לאחותו, ב-20 ביוני 1869, הוא מספר לה על כך ש-1200 הדולרים שהביא עמו הופקדו בידי מנהיג הקבוצה הכומר ג’ורג אדאמס, שהותיר לו 50 דולרים בלבד למחייה. במהלך השנתיים הראשונות לשהותם ביפו הצליח לחסוך 12 דולרים בלבד. הוא כתב כי ב-14 בדצמבר 1868 שכרה אותו הממשלה התורכית לנהוג כרכרה מיפו לירושלים, ובמאי 1869 חתמה אתו על הסכם כדי שיהיה אחראי על כל העגלונים והכרכרות. במהלך 1870 למד על ההיסטוריה של הארץ כדי להכשיר עצמו כמדריך טיולים, והחל לשוטט ברחביה וללמוד אותה. ביולי 1870 הוא הדריך לראשונה קבוצה של שנים עשרה אמריקאים במשך עשרים יום. הוא הרוויח 50 דולרים וזכה לדבריו לתשבחות והמלצות. במהלך השנים הבאות הוא צבר מוניטין, וקבוצות מטיילים בקשו את שירותיו למסעות בארץ, בסוריה, ובלבנון.

בספטמבר 1874 שכרה לראשונה חברת תומס קוק ובנו את שירותיו כדי לשמש מדריך ומארגן (דראגומן) לסיוריה בארץ. ההסכם נחתם לתקופה של שלוש שנים. בשנת 1875 הם בקשו ממנו לכתוב את מדריך הטיולים של החברה לפלשתינה וסוריה תמורת “תשלום הגון”. במרס 1876 הוא התבקש לנסוע לפילדלפיה כדי לסייע לחברה לשווק טיולים בתערוכה שהתקיימה שם. עם חזרתו ליפו החלה תקופת מתיחות על רקע הסכסוך בין רוסיה לתורכיה והחשש למלחמה. ההתנכלויות לאוכלוסייה הנוצרית פגעו קשות בביטחון ותנועת התיירות. פלויד מספר על שני האקדחים והרובה כפול הקנה שהיו צמודים אליו, כדי שבמקרה סכנה “ימכור את חייו במחיר יקר למי שיעז לפגוע בו”. הוא גם מתאר בפרוט את סדרי ההגנה של המושבה הגרמנית שהוקמה על מקום האמריקאית ונשמרה בידי ארבעה שומרים, והצטיידה במאה רובים וארבעים אקדחים. חששה של דוסיה הביא את בני הזוג לתכנן את חזרתם לארצות-הברית ולנסות למכור את ביתם. הוא לא הצליח “מאחר וגם במחיר של רבע מהשווי לא היו קונים”. המצב הכלכלי החמיר עוד יותר כשהממשל העות’מני הנהיג שטרות נייר לתשלום לחיילים שערכם היה חצי ממטבעות כסף. פלויד מתאר אירוע בו נרצחו שני חלפנים יהודים בדמשק על רקע זה כשעוררו את כעסם של חיילים.

תומס קוק סבר שהסכסוך בין המעצמות עומד להסתיים בקרוב, וביוני 1877 הזמין את פלויד ללונדון כדי לחתום על הסכם חדש. הוא נסע עם דוסיה רעייתו והותיר את הבית בפיקוח סגן הקונסול האמריקאי הרדאג, ונתן חדר ללא תשלום להרברט קלארק הצעיר, שעם אחיו פרנק נהגו השניים להוביל תיירים בסמטאות העיר העתיקה. כדי לספק לעצמו פרנסה הוא לקח עמו חתיכות עץ זית ומזכרות מירושלים ומכר אותם בדוכן שהציב עם רעייתו בארמון הזכוכית בלונדון. תומס קוק הציע לפלויד תשלום שנתי קבוע של 1000 דולרים כדי שימשיך לספק לו שירותים גם במקרה והתיירות לא תתחדש. התשלום אמור היה לגדול לכדי 2000 דולרים במידה ויושג הסכם שלום ותנועת התיירים תגדל, אך קוק התנה זאת בחתימה על הסכם בלעדי לשלוש שנים. פלויד סבר כי במידה והמצב ישתפר הוא יוכל להשתכר יותר באופן פרטי, וסרב לחתום על הסכם לטווח ארוך גם לאור תכניותיו לחזור לארצות-הברית. באוגוסט 1877 הציע לו תומס קוק להיות שותף בסוכנות החברה במזרח ובשליש מרווחיה במידה ויתקשר עמו בהסכם לארבע שנים. פלויד סרב גם לזאת, והסכים להאריך את ההסכם רק עד ספטמבר 1878. הוא כתב לאחותו כי מדובר בשגיאה מצדו, אך הרצון לחזור לארצות-הברית, ולו גם אם יפסיד מחצית משווי ביתו, הוא שעמד מול עיניו. חברת תומס קוק שראתה את הקשר עם פלויד כנכס שיווקי, מיהרה לפרסם מודעה בעיתון ‘לונדון טיימס’ בו היא מודיעה כי פלויד הוא נציגה הראשי בארץ ומשבחת את קשריו עם תושבי הארץ ושבטי הבדואים. לדברי פלויד עשו זאת מבלי לשאול לדעתו או להתייעץ אתו.

בני הזוג פלויד חזרו ליפו ב-28 באוקטובר 1878 לחורף סוער וגשום שגרם לדליפות בביתם. המצב הכלכלי היה עדיין קשה מאוד, ופלויד מתאר את מאות הנשים והילדים הערומים המתחננים לאוכל סביב ביתם. גם אלה שהועסקו על ידי הממשלה לא הצליחו להתקיים מהמשכורת הדלה ומקרי שוד וגנבה התרחשו לבקרים. השלטון העות’מני המשיך לתפוס גברים וילדים לשרות צבאי, ופלויד כתב לאחותו: “הייתי רוצה שתראי איך הם תופסים חיילים. הם קושרים אותם יחד בחבלים ודוחקים בהם כמו בכבשים”. ב-28 בינואר 1878 הוא סיפר לה בשמחה על ארוחת ערב עם תרנגולת שעלתה 35 סנטים. “כמה אני משתוקק שתהיי כאן אתנו לאכול אותה” הוא כתב.

בראשית פברואר 1878 ליווה פלויד את הגנרל והנשיא לשעבר יוליסס גרנט שהגיע מלווה בעשרה קצינים מספינת המלחמה ‘ואנדליה’. הוא סייר אתם ברחבי הארץ וקבלות פנים נערכו על ידי הפחה בירושלים וראשי הכנסיות. בחודשים שלאחר מכן התגברה תנועת התיירים ועשרות קבוצות הגיעו מטעם חברת קוק. פלויד התלונן בפני אחותו כי אינו יכול כמעט לישון מרוב פעילות הנדרשת ממנו. קוק הזמין אותו להגיע לפריז כדי לשווק את הסיורים בתערוכה העולמית שהתקיימה בעיר. הוא הסכים לתנאים שהציג פלויד לשאת בכל הוצאותיו ונסיעתו עם רעייתו במחלקה הראשונה. בפריז החל קוק ללחוץ עליו לחתום עמו הסכם לשנים הבאות ושלח לו טיוטת חוזה לחתימה. פלויד סרב לחתום עליה משום שהוא לא כלל את התנאי שהציב; לאפשר לו להפסיק את ההסכם בהתראה של שלושה חודשים במידה ויחליט לחזור לארצות הברית. קוק נכנע בסופו של דבר, ופלויד הסכים להאריך את ההסכם עד ספטמבר 1881. “ספרתי על כך לאחד מסוכני קוק”, הוא כתב, “והוא אמר לי כי אם היה מדובר בסוכן אחר, הוא היה מפוטר מיד”.

בני הזוג פלויד סיירו בפריז לראשונה ובדרכם חזרה ליפו טיילו גם בקהיר. הם חזרו ליפו ב-13 באוקטובר, ומאז לא היה לפלויד רגע אחד פנוי. דוסיה כתבה לגיסתה והסבירה לה כי רולה אינו יכול להתפנות לכתיבה מעומס העבודה. תנועת התיירות התחדשה ועשרות קבוצות הגיעו וגם חברי הפרלמנט הבריטי. “לאנשים הגדולים הללו צריך לתת דברים נוספים” היא כתבה. פלויד ישב ימים שלמים לכתיבת מענה לפניות שהגיעו אליו. שלושה מהנדסים צרפתים הגיעו לתכנון קו הרכבת לירושלים והשתכנו בביתם למספר שבועות. בערב חג המולד הוזמנו בני הזוג לחגוג בביתו של הברון הרוסי יוסטינוב השכן.“אומרים שהוא מאוד עשיר, אבל גם משוגע” כתב לאחותו. ספינות מלחמה אמריקאיות פקדו את נמל יפו, ובני הזוג נהנו לראות את דגל ארצות הברית מתנוסס על התורן. בפברואר 1879 פקדה מגפה באירופה שהטילה הסגר גם על נמלי סוריה ויפו. תנועת התיירים פסקה, ודוסיה הכינה ארבע מאות סדינים ורקמה עליהם את שם חברת תומס קוק כהכנה לעונת התיירות הקרבה. “אם לא אעשה זאת, הם יגנבו לפני תחילת העונה” כתבה לגיסתה.

במאי התפנה פלויד לכתוב לאחותו וסיפר שהוא מכין את האוהלים והציוד לטיולים הקרבים. קוק ביקש ממנו להכין תכנית לסיור קבוצת סטודנטים אמריקאים גדולה בכל רחבי האזור. הכנת התכנית לקחה יומיים שלמים. באוגוסט צרף רולה את דוסיה לסיור הכנות בלבנון ודמשק והביא לה סוס חדש שקיבל משייך שהיה משכיר לו את הסוסים. לקראת הטיול היא תפרה לעצמה חליפת רכיבה ולרולה תפרו חליפה בירושלים. לאחותו כתב שישלח לה מכתבים מתחנות שבדרך, משום “שעם הדואר התורכי מכתב שנשלח מירושלים אינו מגיע רחוק יותר מיפו”. דוסיה המתינה בעלי שבהר הלבנון כשרולה רכב לפגישות עבודה במרחק של ארבעים מיילים. ב-12 בספטמבר הם חזרו ליפו לאחר ארבעים ושישה ימי רכיבה.

הזוג פלויד חזר ליפו והוא ניגש מיד לדיפון באר הבית בלבנים, משום שהבאר שנחפרה בחופזה עם בואם דרשה תיקון יסודי. נגר גרמני הוסיף גג מעל החזית המזרחית של הבית שעלה אמנם 50 דולרים, אך מאחר והם תכננו למכור את הבית הוא סבר שזה יוסיף לערכו. שר בריטי אמור היה להגיע מקונסטנטינופול לסיור בארץ, ופלויד הגיש הצעה של 1000 דולרים לארגון הביקור שהייתה ההצעה הזולה ביותר. “אני יודע שמי שיגיש הצעה זולה יותר חייב להפסיד” הוא כתב. הוא זכה בסופו של דבר, אבל הצליח להרוויח עבור החברה 16 דולרים בלבד בגלל ההוצאות הגבוהות. השלטון העות’מני החל ברפורמות שכללו החלפת הפקידות הוותיקה. מושל ירושלים מינה פקידים חדשים, תמורת שוחד גבוה כמובן, ולאחר כינוס הפרלמנט החדש נרצח יהודי סמוך לירושלים ונשדדו ממנו 3000 דולרים. שני חשודים נמצאו עם דם על הידיים וסכין בידם, אולם שוחררו לחופשי. “מכך את צריכה להבין את מצב העניינים כאן כרגע, וזה כאשר המדינה עוברת רפורמה כפי שטוענים ידידי תורכיה” כתב פלויד לאחותו בנובמבר 1879.

ינואר 1880 היה קר מאוד ושלג כבד ירד “שזקני העיר לא זוכרים” כתבה דוסיה לגיסתה. רולה היה עסוק מאוד בארגון סיורים לעונה הקרבה ולא נותר לו כמעט זמן לישון. דוסיה חששה לבריאותו וסייעה לו בכתיבת מכתבים וחשבונות. הרבה יותר מטיילים מאשר בשנים קודמות נרשמו לטיולי חברת קוק למסעות של ארבעים יום לצפון הארץ. ווארן, אחיו של רולה נקלע לקשיים כספיים וביקש מאחיו שילווה לו 700 דולרים כדי למנוע את מכירת ביתו שבמיין. רולה הבטיח להעביר את הכסף מיד לאחר שיסיים את ההתחשבנות עם קוק לגבי ארגון הסיורים. הוא התבקש להסביר את הוצאות 70,000 הדולרים שהועברו אליו מראשית ינואר, אך לדבריו ניהול חשבונות מסודר היה קשה עליו, ולכן הוא נאלץ לספוג הפסד של 70 דולרים מתוך 1500 שהגיעו לו. עם זאת הוא היה גאה בכך שהצליח במשימה שאיש לא האמין שניתן לבצעה; הוא שלח חמש מאות ושישים איש לרחבי פלשתינה על גבי סוסים. ארגן להם שהייה באוהלים מדרגה ראשונה, ומאז ינואר לא ישן יותר משלוש שעות בלילה. עונת התיירות הייתה העמוסה ביותר מאז בואו לארץ, ובני הזוג התגוררו בבית שבנה קוק סמוך לחומת העיר המערבית.

ב-26 בספטמבר 1880 חזרו בני הזוג ליפו כדי לפגוש חברים שאמורים היו להגיע על ספינה אוסטרית. שרות הדואר השתפר מאוד ומכתבים הגיעו מאירופה פעמיים בשבוע. יבול השעורה היה באותה השנה טוב מאוד, אבל מחירה האמיר מאוד בגלל המיסוי. המס הרשמי היה אמנם עשרה אחוזים מהיבול, אך השוחד שנדרשו החקלאים לתת לקצינים השונים היה כה גבוה, עד שנשאר להם רק מחצית מהיבול. הקונים נדרשו בסופו של דבר לשלם מחיר גבוה. “מה שכתבתי הוא כדי שתהיה לך ידיעה, ואפילו קלושה, על האופן בו מתנהלת כאן הממשלה לאזרחיה” כתב פלויד. דוסיה הביאה עמה משרתת מירושלים שסייעה לה בניקיון, ובעיקר ידעה לבשל לשביעות רצונו של פלויד. הוא ציפה בכיליון עיניים לסיום החוזה עם קוק בסוף אפריל 1881, והתגעגע מאוד לחטיבת העצים ביערות מיין.

המלחמה עם תומס קוק

היחסים עם תומס קוק החלו להידרדר לקראת חידוש הסכם ההתקשרות בספטמבר 1881. פלויד כתב לאחותו כי איבד 7000 דולרים בזהב תוך שעות ספורות, והוא כל כך התייאש שהוא נכון היה לעזוב את הארץ בכל רגע. הוא ביקש שדודם ג’ייס, שהיה עורך הדין, יגיע מיד לסייע לו בבעיות אליהן נקלע עם קוק. במכתב ארוך מ-11 באוגוסט 1881 הוא תיאר את כל מסכת קשריו עם חברת תומס קוק מראשיתה. לדבריו, החברה החלה בשנת 1876 לפרסם שהוא מנהל הסניף המזרחי שלה, וזאת מבלי להתייעץ אתו ולקבל את הסכמתו. קוק החל להתנכל לו לאחר שסרב לחתום עמו על הסכם לטווח ארוך, ועמד על כך שהוא יהיה רשאי להפסיק את ההתקשרות בהתראה קצרה. קוק, שהיה זקוק מאוד לפלויד, הבין שאם הוא יעבוד באופן עצמאי הוא לא יצליח להתחרות בו, ולכן היה נחוש לסלקו מהארץ בכל מחיר. לדברי פלויד כל הפקידים והקונסולים שוחדו מידי קוק ופעלו לטובתו, והוא חש חסר אונים וביקש שדודו עורך הדין יבוא לעזרתו.

פלויד מתאר את נסיבות אובדן הכסף שהיה כל רכושו. לדבריו הונה אותו הבנקאי ברגהיים שבבנק שלו ניהל קוק את חשבונותיו. במהלך השנים שלח קוק מנהלי חשבונות כדי שיבדקו את חשבונות פלויד ומצאו שהם תקינים. באוגוסט 1880, כשפלויד סרב לחתום על הסכם לשנים, הוא התבקש להגיע ללונדון ולהסביר את החשבונות. הוא הודיע כי אינו יכול להגיע מאחר והוא עסוק בארגון טיולי העונה וביקש שיישלח בודק. מנהל חשבונות הגיע מהסניף בקהיר ומצא שכל החשבונות תקינים. ב-22 במרס 1881 הגיע ג’ון בנו של קוק כדי לשכנע את פלויד לחדש את ההסכם לתקופה ארוכה וללא תנאים. הוא ענה לו שלא יעשה זאת עבור כל הון שבעולם. קוק האב ניסה לשכנע את פלויד וקיבל תשובה דומה, וב-31 במרס בשעה שש אחר הצהריים קיבל פלויד הודעה כי עליו להחזיר מיד את כל הציוד של החברה הנמצא בידו והיא מנתקת אתו את הקשר לאלתר. ג’ון קוק סרב להיפגש עם פלויד והודיע לו שהגיש תלונה לקונסול הבריטי על כך שפלויד גנב מהחברה. הקונסול סרב להיפגש עם פלויד והציע לו להיפגש עם סגנו סמואל ברגהיים. לאחר שלדבריו שוחח עם קוק, הציע ברגהיים לפלויד לשלם 250 לירות כדי להימנע מדיון משפטי בפני הקונסול האמריקאי שיהיה לו קשה לעמוד בו מול חברת קוק. פלויד הסכים, בלית ברירה לדבריו, על אף שהיו לו עדויות לחפותו, אך בסופו של דבר ברגהיים הונה אותו והחתים אותו על מסמך לאחר שהשקה אותו ביין. למחרת היום התברר לפלויד כי חתם על כך שהוא הונה את קוק בסכום של 7000 לירות, וחתם על שטר להחזרת החוב. בנק ברגהיים פדה את הסכום למחרת היום מחשבונו של פלויד. שלוש שנים לאחר מכן כתב פלויד לאחותו בשמחה כי סמואל ברגהיים שפעל כדי לאלץ אותו לעזוב את הארץ, אולץ בעצמו לעזוב אותה.

מאותו יום החלה מלחמת חורמה בין פלויד לחברת תומס קוק שעשתה ככל יכולתה לסלקו מהארץ כדי שלא יפגע בעסקיה. לדברי רולה החברה ניצלה את עוצמתה הכלכלית ואת העובדה ששיחדה את כל נושאי המשרות בירושלים, לרבות הקונסולים וסגניהם. בין הצדדים התנהל מאבק עם בואה של כל אניית תיירים. פלויד ניסה והצליח לעלות על הספינות ולגייס תיירים לפני שעשו זאת אנשי קוק, גם מבין אלו שהגיעו עם כרטיסים של החברה. הוא היה נכון לרווח קטן ובלבד שיצליח לפגוע בקוק. במכתב מנובמבר 1887 מספר פלויד על נסיבות ההתקשרות שבין חברת קוק לאלכסנדר הווארד. הם השתמשו בשרותיו כדראגומן מראשית שנות השבעים, אך בשנת 1876 הפסידה החברה 3000 לירות אנגליות בעקבות תביעה נגדה בגלל פעילות הווארד, ומאז פסקו היחסים ביניהם לחלוטין. כשהבין קוק כי מספר המטיילים שלו פוחת, ואילו עסקי פלויד פורחים, חידש מחוסר ברירה את הקשרים עם הווארד.

בשנת 1887 סיימה הממשלה התורכית לסלול דרך מרכבות נוחה מיפו לירושלים. היא סללה גם דרכים לחברון, לשכם, ולחיפה. הדרך לירושלים הייתה כביש אגרה שכל העולה עליה, או מוביל בעלי חיים, היה נאלץ לשלם מס. פלויד, לו מיוחסת בטעות בעלות על צי של כרכרות, מספר כי באותם ימים היה בעל שני סוסים, שלו ושל רעייתו, והוא לא היה מחויב בתשלום. מסופר כי פלויד היה הראשון שהביא ארצה כרכרה לנוסעים, אך אין לכך זכר במכתביו. לעומת זאת הוא מספר על השכרת סוסים וכרכרות בלבנון. לאחד מסיוריו הוא שכר מאה וחמישים סוסים משייך שנתן במתנה סוסה לדוסיה. לאורך כל ההתכתבויות הוא מספר על ההוצאות הגדולות לארגון הסיורים והרווח הקטן שנותר בסופו של דבר. הוא קובל על כך שהוא אינו יכול למצוא עוזרים נאמנים שניתן לבטוח בהם “וכנראה גם לא ימצא לעולם”. לדבריו עסקי התיירות הם כמו הימורים: “לפעמים מרוויחים, ולעיתים מפסידים”. פלויד גם מספר על הקדמה שהגיעה ליפו באותם ימים. איטלקי פתח מפעל ליצור קרח, וגרמני פתח מחסן עצים גדול עם מסור עגול המשרת את כל הסביבה. ביפו היו כבר ארבע טחנות קמח שפעלו על קיטור ואחת על אוויר דחוס. “אנחנו מתחילים להיות תרבותיים” הוא כותב. הוא משבח את הממשלה התורכים שגובה מהאנגלים והאמריקאים מס שנתי של שניים וחצי דולרים בלבד, וגם אותו הוא משלם אחת לשש שנים.

במכתב מ-28 באוגוסט 1889 מספר פלויד לאחותו על עסקיו ורכושו. הוא היה נציג רשמי של שתי חברות תיירות, וחברות רבות אחרות המליצו על שירותיו תמורת עמלה. עונת התיירות האחרונה הייתה הטובה ביותר, ולדבריו יש לו פנסיון בביתו ומלון ביפו בן עשרים ושנים חדרים המאפשרים להלין חמישים וארבעה איש בעת ובעונה אחת. בנוסף לכך היו לו הסכמים עם מלון פייל (ככל הנראה פאסט) בירושלים, שהיה גם בעל מלון בחברון. היו לו הסכמים עם מלונות בדמשק, בעל בק, וביירות, והוא קיים קשר טוב עם חברת התיירות המשגשגת של פרנק קלארק שהיה בעל משרד תיירות בשדרות ברודווי בניו-יורק. בשלב מסוים גייס קוק את הרברט אחיו של פרנק לניהול נציגותו בירושלים כדי להילחם בפלויד.

עם החמרת מצבה הבריאותי של דוסיה החליט פלויד להכין צוואה ולאשר אותה בחתימת הקונסול האמריקאי מריל. הוא כתב לאחותו (21 נובמבר 1899) שרכושו יחולק בין ילדיה וילדי אחיו ווארן. הוא קבע את מנהל העיזבון והקציב לו דמי נסיעה במחלקה ראשונה מארצות-הברית. במכתב הוא מפרט את רכושו: בית בשווי 4,000 דולרים ורהיטים בשווי של 500 דולרים. ציוד לטיולים בשווי 18,400 דולרים ממנו מכר כבר חלק בשווי 500 דולרים, וחשבון חיסכון של 5,000 דולרים בבנק הצרפתי קרדיט ליאונז'. מצבה של דוסיה רעייתו, שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים, הדרדר מאוד והיא לא יכולה הייתה לנוע בעצמה או לקרוא. היא נותרה לבד בביתה עם משרתת כשבעלה נאלץ היה להעדר לתקופה ממושכת עקב עיסוקיו. הוא מספר בעצב על הדיכאון שתקף אותה, וחזר שוב ושוב על רצונו לחזור לחיק משפחתו וחבריו בארצות הברית אם יכול היה למכור את רכושו ללא הפסד ניכר שישאיר לו די למחייתו.

דוסיה מתה ב-23 ביולי 1899 ונקברה בקבר בנה אלכסנדר בבית הקברות האנגליקני ביפו בו נקבר שלושים ושלוש שנים קודם לכן, חודש וחצי לאחר בואם ליפו. הוא היה בן שנתיים וחצי במותו. מות הבן היחיד שנותר להם, לאחר שאבדו כבר שלושה ילדים טרם בואם, העיב מאוד על בני הזוג במהלך השנים. פלויד לא היה לצידה כשהלכה לעולמה מאחר ונאלץ לסייר עם לקוחותיו. בת דודתה רוז אמרסון, שהייתה בין חברי הקבוצה שחזרו לארצות הברית, הגיעה כדי להיות לצדה. על מצבת הקבר המשותף לאם ובנה נכתב: “בחייהם ובמותם לא נפרדו”. פלויד הכין לעצמו קבר לצדם, אך הוא נותר יתום עד היום. הוא נפטר שתים עשרה שנה מאוחר יותר ונקבר לצד רעייתו השנייה.

הלן ג’ין ואלברט (ברטי) לייטון-פלויד

באוגוסט 1900 כתב פלויד לאחותו כי “נישא לאישה קטנה ומתוקה אותה הוא מכיר שלושים וארבע שנים מאז היותה בת שבע”. הייתה זו מרי ג’ין לייטון, בתו של ג’ורג קלארק ואחותם של פרנק והרברט שנותרו עם אמם הלן ביפו לאחר מות אביהם ג’ורג ושני בניו באוקטובר 1866. תשע שנים קודם לנישואים התאלמנה מרי ג’ין מבעלה ראלף, בן למשפחת לייטון המסועפת שהגיעה עם חברי המושבה האמריקאית. היא נותרה עם בנה אלברט (ברטי) בן העשר. פלויד אימץ את הילד שנשא את שם המשפחה לייטון-פלויד. בשנת 1902 החליטו בני הזוג לעבור מיפו לירושלים. הוא רכש “בית אבן ישן עם שישה חדרים ושלושה מרתפים”. לדברי פלויד: “הבית היה קטן אך מוקף בארבעים ושלושה עצי זית, עשרים עצי שקד, ארבעה עצי רימון, שני עצי תאנה, ושלושה עצי משמש”. פלויד הקים אוהל בחצר והוא היה מבלה בו להנאתו שהיא “טובה יותר מכל תרופה”. החיים עם מרי ג’ין הצעירה רפאו גם את הרגל הכואבת, ו“כוחו חזר והשתפר יום יום, והוא אוכל כמו שישה אנשים”, כך כתב לאחותו. הבן אלברט היה שובב שסרב ללכת לבית ספר. הוא שלט באנגלית, גרמנית וערבית, ופלויד החל לצרף אותו למסעותיו והוא דהר על סוסתו האצילה במהירות “פחותה ממייל בשלוש דקות”. בגיל שש עשרה החל לשמש כמדריך לתיירים במסע לבית לחם, בריכות שלמה, חברון ויריחו, ועשה זאת לדברי פלויד בהצלחה. הוא שימש גם כמלצר בפנסיון שפתחו בני הזוג בביתם בירושלים. במכתב לאחותו בינואר 1907 מתגאה פלויד בבנו המאומץ אותו הוא אוהב לדבריו כבן.

ב-20 במאי 1910 התפרסמה בעיתון ‘הצבי’ ידיעה על שהתרחש בבית פלויד:

מלחמת שנים – מקרה מעניין של מלחמת שנים מוזרה קרה בעירנו ביום אתמול, או יותר נכון בליל יום חמישי. זה היה בשעה עשר בערך, בחצרו של האמריקני פלויד. פתאום שמעו צעקות, קללות, נפוץ זכוכית, והשכנים הבינו מיד כי גם הלילה, כמו פעמים רבות בלילות אחרים, פרץ ריב בין פלויד הזקן ובנו פלויד הצעיר. לכן נשארו כל השכנים בחדריהם ויצפו לשארית המעשה. ואולם הצעקות והקללות גדלו מאוד, האב הסתער על בנו, הבן התחמק מבין זרועות האב, ויאחז אקדח בידיו, ויגזם [?] שאם לא יניחו במנוחה, ישלח בו את כדוריו. האב תפש סכין וירץ לקראת בנו להכותו. הבן ירה באוויר יריות אחדות. ויהי כי ראה האב כי הדבר הגיע לידי כך, מהר להתחבא באחת מפנות הבית. סוף סוף התערבו המשרתים בדבר, והמלחמה שקטה. המעשה הזה עורר התרגשות רבה בכל הסביבה. שמענו כי הקונסוליה האמריקנית תתערב בדבר ותשתדל להפריד בין האב ובין הבן.

ב-16 באוגוסט פורסמה ידיעה נוספת בעיתון ‘הצבי’ על כך שהצעיר פלויד רכב מבושם על סוסתו ברחוב יפו והתגרה באנשים ונשים. הם פנו למשטרה וזו עצרה את הנער. הקונסוליה האמריקאית בקשה לשחרר אותו, אולם הוא הובל בסופו של דבר לבית המעצר. בנובמבר התפרסמה ידיעה נוספת על כך שפלויד הצעיר נעצר לאחר שירה בשוטר. במעצר “הוא כינה אסירים אחרים בכינויים בלתי יפים”. האסירים פנו למנהל בית הסוהר בתלונה, וזה “התרה בצעיר פלויד לבל ישנה עוד פעם דברים כאלה”. הצעיר ענה בחוצפה למנהל, ולאחר פניה לתובע “שמו כבלי ברזל על רגליו” (‘הצבי’, 15 נובמבר 1909). ארבע ימים לאחר מכן התפרסמה ידיעה כי הנער הועבר למעצר בקונסוליה האמריקאית על פי פקודה מקושטא.

ב-29 באפריל 1910 כתב פלויד לאחותו וסיפר לה על צרותיו עם הנער שלדבריו הוא פיקח מאוד ויפה תואר. שנתיים קודם לכן התחבר הצעיר עם בנו של קצין תורכי בן למשפחה עשירה. הצעיר התורכי הזמין את אלברט למסיבות בביתו בהן השתתפו גם שתי אחיותיו הנאות. באחת המסיבות ניסה הצעיר התורכי לבצע מעשה סדום באלברט, וזה הפליא בו את מכותיו. מאז המקרה ניסה הקצין התורכי להכניס את אלברט לתגרות כדי שייעצר. באחד המקרים הוא שיסה בו קבוצת חיילים תורכים שהכתה אותו וגררה אותו ברחובות ירושלים לבית המעצר. בחצות הלילה מצא אותו פלויד “יותר מת מחי”. פלויד התלונן בפני הקונסול האמריקאי וגייס עשרים עדים כדי לתאר את שהתרחש. שמונה עשרה חזרו מעדותם לאחר שקבלו איומים מהקצין התורכי שיכניסם לכלא אם יעידו לטובת פלויד הצעיר. הוא שוחרר בסופו של דבר, אך עד מהרה נקלע לפרשה חדשה.

פלויד מספר כי בעת שנסע עם רעייתו ליפו השאיר את ביתו בהשגחת אלברט בן התשע-עשרה. למחרת קיבל הודעה מהקונסול האמריקאי שאלברט נכלא שוב באשמת ירי על שוטר. לגרסת פלויד טייל אלברט עם חבר גרמני והם חלפו על פני בית קפה. שני מוסלמים יצאו לקראתם וירו עליהם. שוטר שניסה להפריד בין הניצים נורה בכתפו. שוטרים שהגיעו למקום גררו את אלברט וחברו במהלומות קתות הרובים לבית הסוהר והאשימו אותו בפגיעה בשוטר. פלויד ביקש מהקונסול להתערב ופנה גם לנשיא ארצות הברית. לאחר שבועיים הועבר אלברט לידי הקונסול האמריקאי ונשלח לביתו. פלויד מתאר את אלברט כחולה אפילפסיה שגרמה לו להתקפי רעדות וטלטולי ידיים כמעט בכל בוקר. מידי עשרים וחמשה יום היה נופל בהתקפים חריפים שנמשכו על פני שעות בהן היה מאבד את הכרתו לחלוטין.

ב-5 לאוקטובר 1911, הלך פלויד לעולמו ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי על הר-ציון. במכתב שכתבה מרי ג’ין לגיסתה לאחר מותו היא מספרת על מצבו של אלברט. הוא נשלח לטיפול לאלכסנדריה ופלויד הזמין תרופה כלשהיא שאמורה הייתה לשפר את מצבו. לדבריה היא נסעה לאלכסנדריה כדי לוודא שאלברט אכן לוקח את התרופה. כדי לסייע לה, ומאחר ולא ידעה מה תהייה השפעת התרופה, היא לקחה אתה את אלדר ג’נקינס ורעייתו כדי שיתפללו למענו. התפילות והתרופה ככל הנראה סייעו על פי דברי מרי ג’ין, והיא חזרה לירושלים לאחר מספר חודשים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו מרי ג’ין ובנה את ירושלים ונסעו לארצות הברית. ב-1 ביולי 1914 נשא אלברט לאישה במונטנה את קלרה נורין ברנדל, ובנם הווארד נולד חמישה חודשים לאחר מכן, ובעקבותיו הבת לואה והבן הצעיר ראלף. לאחר סיום המלחמה חזרה מרי ג’ין לביתה בירושלים. היא ניסתה למכור את ביתה ביפו בשנת 1913 (מודעה בעיתון החרות) אך לא הצליחה בכך, ובדצמבר 1923 הופיעה מודעת מכירה נוספת בעיתון ‘הצבי’. הבית לא מכר ככל הנראה. מרי ג’ין התגוררה בירושלים עד מותה בנובמבר 1934 ונקברה סמוך לקברו של רולה פלויד. עיתון ‘הצבי’ כתב: “הייתה תומכת נלהבת לעבודה הציונית בארץ ובמובן זה הייתה חסידת אומות העולם”.

אלברט חזר ארצה בשנת 1930 עם רעייתו והקים את קולנוע ‘עדן’ בירושלים על מגרש בבעלות המשפחה ששימש קודם לכן כראינוע. בשנת 1935 הוא השכיר את בית הקולנוע בהסכם שותפות ופתח משרד לפרסום בירושלים. הוא זכה בזיכיון עיריית ירושלים להדבקת מודעות על לוחות המודעות ברחבי העיר. אשתו והילדים חזרו לארצות הברית בשנת 1938 עקב מצבה הרפואי, ואילו הוא נותר בירושלים ולא יכול היה לחזור לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. אשתו מתה בשנת 1941 והוא נותר בירושלים עד דצמבר 1950. הוא החכיר את ‘קולנוע עדן’ ואת בית פלויד לחמישים שנה ועבר להתגורר בעיר אנדיפנדאנס במיזורי בה נקבר בשנת 1954. בנו הווארד, שהיה בעל חווה לגידול בקר ופעיל בכנסייה, מת בשנת 2007 ונכדתו כתבה שהייתה בו אהבה עמוקה לישראל. על מצבתו חרוט מגן דוד ומתחתיו: כתבי היהודים (התנ"ך) והברית החדשה הם אמת אחת ונצחית. אלברט, נכדו של אלברט לייטון-פלויד, מתגורר כיום בעיירה הקטנה קאסוויל שבהרי האוזרק שבמיזורי. נכדתו הגיעה ארצה בשנת 2016 כדי להשתתף באירוע לציון 150 שנים ליסודה של המושבה האמריקאית ביפו. מניו זילנד הגיע גם צאצא של הרברט קלארק, שאחותו נישאה לרולה פלויד, ובני המשפחה נפגשו לראשונה במוזיאון ארץ ישראל.

רולה ותיאודוסיה פלויד

קבר תיאודוסיה ואלכסנדר פלוויד והקבר שהכין עבורו לצדם

רולה, מרי ג’ין, ואלברט 1901

את סומאייה דג’אני, בתו של עבד אל-ראוף אל-ביטאר, ראש עיריית יפו בשנים 1941–1939, פגשתי לראשונה בשנת אלפיים לאחר שסייעתי למשפחת דג’אני להציב מצבה על קבר אביהם ד“ר פואד דג’אני. סומאייה היא אלמנת ד”ר איסמעיל דג’אני, בנו של הרופא, ששימש כרופא בחצר מלך לוב, ולאחר מכן בחברת הדלק הסעודית ‘ערמקו’. בתם היא מורה בבית הספר האמריקאי ברמאללה, ונישאה לתושב ירושלים המזרחית. ד"ר עיסמאיל מת זמן קצר לאחר מכן, וסומאייה הייתה מגיעה מידי שנה כדי לחגוג את עיד אל-פיטר עם בתה. המשפחה נהגה להגיע לביקורים ביפו, ובאחד מהם נפגשנו בכיכר השעון ונכנסנו לשוטט בסמטאות השוק היווני. סומאייה מלמלה שהיא אוהבת את אווירת הסמטאות הללו, ואמרתי שבוודאי הן מעלות בה את זיכרונות העבר, אלא שהיא ענתה כי מעולם לא בקרה שם. אז היכן קנו לך בגדים שאלתי, ותשובתה הייתה: אצל נלי התופרת ברחוב בן יהודה. לבתה סיפרה, בערבית מטובלת באנגלית, על הצורף מתל אביב שאמה מסרה לו תכשיט לתיקון, והוא שלח אותו חזרה עם שליח לאחר שהמתיחות בשנת 1948 לא אפשרה תנועה בין הערים.

נהגנו לסעוד במסעדת ‘כלת הים’ המשקיפה אל הים בחוף גבעת עלייה. באחת הפגישות, כשהשקפנו על בית הקברות המוסלמי, על הגבעה מדרום ל’מרכז פרס לשלום‘, ספרה סומאייה שאינה יכולה לפקוד את קבר אביה ודודה, משום שהם היו קבורים בקצה הצוק שהתמוטט לים. משרדי תכנן את קיר המגן למרגלות הצוק כדי למנוע את המשך בליית הצוק. אחיו של ד“ר עיסמאיל, ד”ר פייאק דג’אני, רופא גם הוא, נישא לאבללה נכדתו של עבד אל-רחמן אל-תאג’י מוואדי חנין, שזכה מפי יוסף אליהו שלוש בזיכרונותיו לתואר חסיד אומות העולם, וארמונו המפואר ניצב עד היום בנס ציונה וכתבתי עליו ב’עתמול’ 266. בנה פואד צילם את ביקור המשפחה בארץ בשנת 2012 לחנוכת הכיכר ביפו על שמו של סבו והעלה בסרטון יוטיוב הנושא את השם “ביקור מר ומתוק” גם את הביקור אצל הסבא השני.

בשבועות 2011 נסענו רעייתי ואנוכי להתארח בבית סומאייה בעמאן. אחיה חאלד, שהיה כבר קשיש ועיוור חלקית, ביקש לפגוש אותי כדי לתת לי את הספר שפרסם שנה לפני כן: ‘ההיסטוריה שההיסטוריה שכחה’. עזבנו את תל אביב בשעה שמונה וחצי בבוקר, וישבנו לאכול בשעה אחת בצהריים. השולחן היה עמוס בממולאים, משום שהשמעתי בשיחה טלפונית שאני אוהב ממולאים. ישבנו בחדר האוכל בביתה המרווח של סומאייה, בשכונה האמידה בעמאן בה מתגוררת האריסטוקרטיה היפואית הגולה, והעוזרת הפיליפינית הגישה את האוכל לאחר צלצול בפעמון. על קיר חדר האוכל המואר מחלונות גדולים היו תלויים חלקי סורג עם האותיות DJ. ספרו לי שהם נלקחו מבית החולים כשפרקו את הסורגים בזמן שיפוץ ביתם ביפו. את הסיפור לא קניתי, משום שראיתי את הריתוכים בסורג. בימים שנבנה בית המשפחה בחצר בית החולים, שתוכנן בידי האדריכל יצחק רפופורט, היו נוהגים ללטש את הריתוכים ולא להשאיר אותם גולמיים ללא טיפול. אבל ניחא, זה לא חשוב, העיקר הכוונה.

כשהנשים ישבו לדון כיצד מתנהלים בתים בעמאן ותל אביב, ישבתי על המרפסת עם חאלד. הוא נתן לי את ספרו, ואני נתתי לו עותק מסמך “סודי ביותר” של הבולשת הבריטית, מראשית 1939. סופר בו כי אביו חזר מסיבוב פגישות בביירות ועמאן, ונשלח למשה שרת בסוכנות היהודית תשובה שלילית. לא היה כתוב בו על מה, אבל ערכתי תחקיר היסטורי קצר, והסיבה הייתה ברורה לי. עבד אל-ראוף ואחיו עומר היו בין מנהיגי מחנה האופוזיציה הנאששיבית (המוערד’ה), שזמן קצר לפני כן נטבחה בידי מחנה הקיצוניים החוסייני (המג’לסיון). שני האחים נאלצו לברוח לביירות לאחר שנעשו מספר ניסיונות לחסל אותם ביפו. את משפחתו הותיר עבד אל-ראוף בדירתם ברחוב פייסל, היום יהודה הימית. סומאייה הייתה בת שמונה כשהגיעו אנשי כנופיית ערף עבד אל-ראזק כדי לגרש את המשפחה. עם דמעות נוהגת סומאייה לספר שוב ושוב, כי לעולם לא תשכח איך “הם” שפכו נפט על הפסנתר שלה ושרפו אותו. שלוש דקות נתנו לאם לעזוב את הדירה, ורהיטי הבית נמכרו לטובת קופת המרד הערבי. הם הצטרפו לאביהם בבירות, והוא חזר ליפו כשארגנו הבריטים (בסיוע ההגנה) את “חבורות השלום” של פח’רי נשאשיבי שסילקו את הכנופיות מיפו. עבד אל-ראוף מונה בינואר 1939 לתפקיד ראש העיר, והחיים חזרו למסלולם. הוא קיים קשרי ידידות ועבודה עם ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, והם הגיעו להסדר על השכונות העבריות שהיו בתחום יפו. כעשרים וחמישה אלף יהודים התגוררו ביפו, בשכונות פלורנטין, שפירא, ושכנותיהן, וההסדר היה שהמיסים יועברו מיפו לתל אביב שתטפל באוכלוסייה, וחלק יישאר בעיריית יפו לשירותים מוניציפאליים. הקשר עם סומאייה נתן לי הכשר לשוחח עם ד“ר עאסם אסעיד בעמאן, כשכתבתי על תולדות עיריית יפו. הוא נכדו של ראש עיריית יפו שנשא בשם זהה, אלא עם התואר בק, ועבד אל-ראוף שרת כסגנו. הנכד עבד גם הוא כרופא בחברת ‘ערמקו’, וקשרי אבותיהם ביפו המשיכו גם בשנות הגלות בירדן. לפני שד”ר אסעיד נאות לשוחח איתי, נדרשתי לעבור תחקיר קצר למניעי אצל בתו ד“ר איידה אסעיד, היסטוריונית, ותלמידתו של ד”ר אילן פפה באוניברסיטת אקסטר. עברתי אותו בהצלחה, וקבלתי מעט פרטים על הסבא ראש העיר.

עבד אל-ראוף שימש כאיש הקשר בין האופוזיציה למחלקה המדינית של הסוכנות באמצעות אליהו ששון. בינואר 1939 התקיימו מגעים בלחץ המלך עבדאללה, כדי להגיע להבנות בין היהודים לערבים לקראת ‘ועידת לונדון’ בארמון סנט ג’ימס, שנפתחה ב-7 בפברואר, שהיה המפגש האחרון לניסיון פיוס לפני מלחמת העולם השנייה. המחנה החוסייני היה מוכה, וחאג' אמין אל-חוסייני נמלט לביירות. מחנה האופוזיציה שלט בערים הגדולות, ומעמדו התחזק. שאלתי את חאלד מה פשר המברק הסודי, והוא ענה בכנות וללא חשש שאביו, שביקר בחצר המלך בירדן וקיבל את המלצת המלך להגיע להסדר, ביקר גם בבירות כדי לשמוע מה הדעות שם. שם הסבירו לו כי מי שיגיע להסדר עם היהודים יומת. “והם פחדו” הסביר הבן את פשר התשובה במברק. כשמת עבד אל-ראוף בשנת 1941 נערכה לו הלוויה גדולה בה השתתפו ראשי ערים יהודים ונציגי הסוכנות היהודית, ובמועצת עיריית תל אביב העלו את זכרו. סוכן ההגנה כתב על פתק דיווח הש“י כי תושבי יפו הזילו דמעות בהלוויה של מי ששחרר אותם מאימת הכנופיות. ההיסטוגרפיה הפלסטינית לעומת זאת מחקה את שני האחים, ובספר של ד”ר הלל כהן, ‘צבא הצללים’, הם מופיעים כמשתפ"ים ומגש הכסף שסייע ליהודים. שני האחים, ובעיקר עומר אל-ביטאר שהיה נשיא ‘האגודה המוסלמית-נוצרית’ בשנת 1921, היו ממארגני הפגנת הנגד ב-1 במאי 1921 שהפכה לפרעות בהם נרצח דודי ב’בית החלוץ'. סלחתי כשקרא עבד אל-ראוף בשנת 1940 לפתוח דף חדש. הוא אמר זאת במפגש ספורטיבי בראשון לציון, ולדברי העיתון ‘דבר’, חזר על כך לאחר שבוע לאוזניים ערביות ביפו. שאלתי את חאלד מדוע נזכר עכשיו לפרסם ספר, ותשובתו הייתה שעשה זאת כדי שידעו מי היה אביו, ואיזו טעות נעשתה כשלא שמעו לדעתו. הספר שנכתב בערבית, וחלקו באנגלית, אינו ספר ציוני כלל וכלל. הוא חזר ואמר לי שוב ושוב כי אביו לא היה נגד היהודים, אלא נגד הציונות, והיו לו חברים יהודים רבים. לא ציפיתי שיאמר שהיה מחובבי ציון. פעלתי להנצחת עבד אל-ראוף ברחוב ביפו, ועם עומר הבכור, והקיצוני יותר והפרגמטי פחות, יש לי עדיין חשבון קטן לא סגור. הוא היה חשוך ילדים, וכל כולו הקדיש לפוליטיקה העירונית והפלשתינית. הוא היה סגנו של כאטם בק אל-חוסייני שעמד בראש הקונגרס הפלשתיני מהרביעי עד השביעי.

כשישבתי עם חאלד שוחחנו גם על נושאי נדל“ן. ערכתי כבר תחקיר מוקדם, וידעתי שהמשפחה הייתה עתירת קרקעות. הם מכרו קרקעות לבניית חלק מפתח-תקווה ובני ברק, אבל עדיין נותרו בידיהם כשבעת אלפים דונמים של הכפר בני בארק, שהם היום אדמות חירייה. נותר גם השטח ברמת גן עליו בנויים היום מגדל אביב הגבוה והמבנים סביב. כבר קראתי קודם בזיכרונות אברהם קריניצי, על כך שפנה לבן גוריון לאחר קום המדינה כדי שיאפשר לבנו של ראש עיריית יפו, שהיה ידידו, להגיע לכאן כדי למכור חלק מהנכסים כדי לממן את לימודיו בקיימברידג'. הוא כתב כי האב היה מקורב ליהודים, אך בן גוריון לא השיב לו. חאלד סיים לימודי כלכלה, ושימש כסמנכ”ל חברת התעופה הירדנית ‘עלייה’. דברנו בגלוי על ‘זכות השיבה’. חאלד הבין היטב שהם לא יחזרו ליפו, וכל רצונו היה שמורשת משפחתו ביפו לא תימחק. הוא סיפר על ניסיונותיו לקבל פיצוי על הרכוש שנותר. עורך הדין הוני דג’אני אל דאוודי, בעלה של סלמה דג’אני בתו של ד“ר פואד, היה עורך הדין המפורסם ביותר ביפו לנושאי נדל”ן. הוא פעל בעסקאות גדולות עם עורכי הדין מיכה כספי ודוד מויאל, גם הם נדלנ"יסטים מכובדים. הוני למד באוקספורד יחד עם אבא אבן שהיה חברו, ובזכות זו ניתנה למשפחתו אפשרות לחזור לירושלים בשנות השבעים ולנסות לקבל פיצוי על רכושו הגדול שנותר כאן. אז גם קישר את חאלד עם עורך דין ידוע ביפו, שהיה ידוע באפשרויותיו לפרוץ דלתות חסומות. הוא גבה ממנו כסף מראש, אבל ללא תוצאה. “אם תמצא לי עורך דין שמוכן לפעול על סמך הצלחה”, אני מוכן לשמוע, כך אמר, אלא שבינתיים כבר מת.

באוגוסט 2019 נסענו לווינה והוזמנו לארוחה בביתו של עורך הדין עומר דג’אני, בנו של עורך הדין הוני דג’אני אל-דאודי. גם הוא בוגר אוקספורד כאביו. הוא נשוי לנכדת אחיהם של עומר ועבד-ראוף אל-ביטאר, כי באריסטוקרטיה הפלשתינית הייחוס עדיין נחשב. עם עומר קיימתי התכתבויות קצרות לאחר שנפגשנו ביפו בשנת 2012, אך שיחות ארוכות בווטסאפ התחלנו לקיים רק לאחר שסיים שנות עבודה בתוניסיה, ועבר להתגורר בווינה כיועץ משפטי של ארגון החברות מפיקות הנפט. לצדנו סביב שולחן האוכל, שהיה עמוס במטעמים, התארחו גם בני משפחת ניקולה אסאייג' מגולי יפו. משפחה נוצרית יוונית-אורתודוכסית שהותירה רכוש נדל“ני גדול ביפו, והיו מעשירי הקהילה. הגיעה אתו גם בתו נדין, שבאוקטובר 2020 פרסמה ספר על זיכרונות אביה במכון המחקר ע”ש וילי ברנדט. שנתיים קודם לכן היא הגיעה אתו לביקור שורשים ביפו. ניקולה הקשיש סיפר על הבית הגדול שבנה סבו ברחוב יפת, וכשהוביל אותי בזיכרונו במורד רחוב פסטר המוביל לעיר העתיקה, הצביע בדמיונו על הבית הסמוך למוזיאון אילנה גור, וסיפר כי שם הייתה מסבנת סבו. זו המסבנה שנחשפה במוזיאון אורי גלר העומד להיפתח בקרוב. בני משפחתו, כמו בני משפחות דמיאני, דאבאס, ואל-עיסא, החזיקו את תעשיית הסבון המפורסמת של יפו. ניקולה סיפר על אמו בת למשפחת זריפה, שדודה היה בעל קברט “אל-זפרייה” המפורסם בכיכר השעון, ובראשית שנות העשרים היה שותף בחברת ‘פלסטין אנטרפרייז’ היהודית, שבנתה את הפסג' הנושא את שם המשפחה עד היום (שדרות ירושלים 8).

המפגש היה נינוח וידידותי כשמבשלת המשפחה הגישה מטעמים מזרחיים, ושגרת הידידות הופרה מעט כשהבת נדין הכריזה ששמחה למפלתו של קובי מרימי באירוויזיון שהתקיים בחודש מאי. ולאחר האזכורים ההיסטוריים הרגילים, על ‘אגרות מקמהון’ ו’הצהרת בלפור', ולמי הזכות על הארץ, עברנו לשוחח על ענייני גירוש וגלויות. עומר דג’אני סיפר על טלטולי המשפחה לאחר שעזבו בשנת 1948. הם עברו לקהיר, וממנה ללוב, בה שימש אביו כיועץ המלך אידריס. הוא צבר רכוש גם שם, וכשעלה קדאפי לשלטון אביו נכלא ושוחרר רק בזכות אשתו סלמה שהייתה אישה חזקה וידעה לצעוק. הם עברו ללונדון, והסתדרו בה בעזרת השקעות מוצלחות שעשה שם האב. סלמה דג’אני הייתה אישה מרשימה מאוד, ובעלת חזות של נסיכה מזרחית תמירה. כשראיתי אותה בסרטון ‘ארבע חברות’ על פגישתה עם חברותיה שרונה ברוזה, אולגה בלקינד, ווידאד שח’אדה, אתן חלקה חדר בבית הספר סנט ג’וזף בירושלים, בו ספרה על קבר אביה שמצבה לא הוצבה עליו, נתפסתי לסיפור ורגייסתי לעזרה את סגן ראש העיר מיכאל רועה, והמצבה הוצבה במלאת שישים שנה למות הרופא. כדי לברר את נסיבות אי הצבתה בעבר, וכדי שלא אפול בפח, הגיעו ארצה האחים הרופאים ד“ר איסמעיל מעמאן, וד”ר פייאק מלונדון. היה זה ביקורם הראשון לאחר שעזבו, והם ביקשו שאסייר אתם בתל אביב. במיוחד על הטיילת ורחוב בן יהודה בו נהגו לבלות. הם הגיעו עם סדרת צילומים, והלכתי בעקבותיהם בחצר בית החולים אל ביתם כשהעלו זיכרונות. בין הצילומים היו צילומי בריכת מזרקת האריות, שהייתה מוקפת בגדר צמחייה ישרה כסרגל. הם ספרו על הגנן המצרי שנהג לגזום אותה עם מספריים קטנות. היה גם צילום חתונת אחותם סלמה, על הבימה המוגבהת שעדיין בחצר, עם סבכת עץ שהייתה מכוסה בבוגנוויליה. הם העלו זיכרונות על משחק בכדור שגרם לסדק בזכוכית דלת הכניסה לבית, וכשנגשנו אליה הבחנו שהסדק היה עדיין שם. כשחזרנו אחר הצהריים לבית החולים, עם סגן ראש העיר רועה, ונכנסנו להנהלת ארגון ‘קשת’ שניהל את המקום, זכינו למתקפה קולנית של המנהלת שהייתה חברה בתנועת ‘התחייה’ של גאולה כהן, שצעקה שמדובר בשקר וכל רצונם הוא לקבוע עובדות שלא היו. אלא שאני לא תמים, וכבר הייתה בידי כתבת העיתון ‘פלסטין פוסט’ שסיפרה על הלווית הרופא הנערץ וקבורתו בחצר ביתו.

זמן קצר לאחר הצבת המצבה הונח על שולחני מכתב תלונה של חבר מועצת העיר, עורך דין ערבי ידוע, בו התלונן בפני ראש העיר על חילול קבר הרופא. שלחו אותו אלי כדי להבהיר לי למה מביא רצוני הטוב. תוך זמן קצר קיבל האיש מכתב תגובה חריף משני ילדי הרופא וקולו לא נשמע עוד. כשיצאנו משער בית החולים לרחוב ד“ר ארליך, הזכירו האחים כי הרחוב נקרא בעבר על שם אביהם, וכשהעירו באירוניה כבושה שהוא היה רופא נערץ לא פחות מד”ר ארליך אבי הכימותרפיה, הרמז היה ברור שזה דורש תיקון. את עומר פגשתי כשהגיע מתוניסיה לטקס חנוכת הכיכר על שם סבו. הגיעה גם אחותו אביר מלונדון, עם בעלה אוסמה טוקאן. על השביל שהוביל אותנו לביקור במתנ"ס היהודי ערבי ברחוב טולוז, סיפר לי אוסמה על סבו ראש עיריית שכם, ועל אמו שהייתה בת למשפחת אסעיד המפורסמת ביפו, ממנה יצאו מושל עיר בשנת 1865, חבר פרלמנט עות’מני בשנת 1908, ראש עיר יפו בשנים 1938–1919, וגם קצין המשטרה תאופיק בק אסעיד, שמניה שוחט הורתה לחסלו בשנת 1923 בגין אחריותו לרצח דודי וחבריו העולים ב’בית החלוץ', והתגלה כטעות (‘עלה זית וחרב’, כרך י"ד).

השיחה כאמור עברה לנושאי גרוש וגלויות. משפחת אסאייג' ברחה מלבנון ליפו בשנות השישים של המאה ה-19, בעקבות הטבח שעשו הדרוזים בנוצרים. אשת ניקולה היא ממשפחה נוצרית שברחה מדמשק למצריים בעקבות אותו טבח. הבת נדין נשואה למוסטפה יליד מונטנגרו, שמשפחתו ברחה לווינה בעקבות מלחמת פרוק יוגוסלביה. אשתי היא בת לניצולי שואה, ומשפחתי הגיעה מפינסק, לאחר הטבח שביצע הצבא הפולני בעיר בשנת 1919. ספרתי ששני דודי הגיעו ליפו לפני שהיה “כיבוש”, היה רק קומץ של יהודים, ואף על פי כן חרב חתכה את ראשו של דודי יצחק, ולכן לי לא יכולים לספר סיפורים. קיצורו של עניין, היה משהו משותף על מה לדבר. הבאתי לעומר צילום של יפו העתיקה בתוך חומותיה, ובתמורה קבלתי את הרשימה הארוכה של הנכסים שהותיר אביו בארץ. בראש הרשימה מופיעה חלקת קרקע קטנה מאוד שהיא אי בתוך הירקון סמוך ל’שבע טחנות', שמוצף מידי חורף. תהינו שנינו איזו מציאה נדלנ"ית גילה אביו באי באמצע הירקון, אבל כדי לתת תשובה לכך צריך לברר גם אצל עורך הדין דוד מויאל, שהחזיק בבעלות אבן ריחיים, אלא שהוא לא הותיר צאצאים.

עומר מנסה בימים אלה לקבל חזרה את רכוש המשפחה בלוב. לפני שנפרדנו, שאלתי אותו מדוע הוא בא בטענות ליהודים, כשעשו להם ערבים את אותו הדבר. “זה ביננו הערבים” הוא ענה בבדיחות, ולכן זה שונה. משפחת דג’אני היא משפחה ענפה המפוזרת היום על פני כל העולם. הם הגיעו ליפו ב-26 בפברואר 2012 כדי לחנוך את הכיכר על שמו של ד“ר פואד דג’אני. שליחי הקיצוניים מיפו נשלחו אליהם כדי להזהירם שלא יגיעו, אך עומר בנו הצעיר של הרופא המתגורר בבולטימור, ואחותו נג’ואה שבתה הייתה נשואה לשגריר מצריים באו”ם, החליטו להגיע חרף ההזהרות. מאחר והגיעו גם צאצאים מארצות שאינן מקיימות יחסים אתנו, והם במשרות חשובות, ביקש עומר שהטקס יהיה עירוני, ושלא יסכנו ויביכו את בני המשפחה עם דגל ישראל מול מצלמות אלג’זירה. כך סוכם מראש. הגענו לכיכר ראשונים, עם חבר המועצה אחמד משראווי, והוא ביקש שבחצובה מול המצלמות יהיו רק דגלי עירייה כמוסכם, ואי ההבנה טופלה מיד. על עמודי החשמל סביב הכיכר התנופפו עשרות דגלי ישראל וזה לא הפריע למשפחה. אלא שהייתה נשמה טובה שנחפזה וספרה לכתב ‘מעריב’ שהמשפחה עוררה מהומה ואיימה לעזוב אם לא יוסרו הדגלים מעל העמודים, והזאבים כמובן התעוררו ויללו. אלא שלא דובים ולא יער, הייתי שם, אלא שאיש לא שאל אותי עד היום מה היה באמת. הטקס היה מרגש כשיפה ברגר בת התשעים ושלוש, ששמשה כאחות אצל ד"ר דג’אני הגיעה לחלוק לו כבוד. בנו עומר נשא דברים ואמר כי הגיע העת לבני אברהם וישמעאל לחיות בשלום יחד.

ושתי אנקדוטות קצרות בשולי סיפור הביקור בעמאן. כשהגענו למלון ‘רויאל’ המפואר בעמאן, הוצמד אלינו עובד המלון שהיה לבוש בחליפת פראק שחורה. במעלית שאל מהיכן אנחנו, וענינו שמתל אביב. “ברוכים הבאים” ענה בעברית, והיינו בטוחים שהוצמד לנו איש ביטחון. לאחר שהסביר כיצד מפעילים את מיזוג האוויר, בעברית כמובן, נתתי לו שטר של עשרה דולרים, מפחד. למחרת בבוקר, כשירדנו למונית המשפחתית ששלחה סומאייה כדי שייקח אותנו לטיול בדרכנו חזרה, ניגש אלי הסוכן לבוש הפראק ולחץ את ידי. באוזן לחש לי שהוא מירושלים, מאיסאוויה, ונישא לבחורה מירדן ועבר להתגורר בה.

סומאייה הגישה לנו בקלאוות שטעמן לא מן העולם הזה. היא סיפרה כי הן מהחנות המפורסמת ביותר בעמאן. היא בקשה מהנהג שלה שייקח אותנו לחנות המפוארת. הצטיידנו בקופסה עם עטיפה דמוית משי ארגמני, שמלאנו ביצירות המופלאות הללו. רצינו לשוטט קצת לבד במרכז העיר, וסומאייה הורתה לנהג לקחת אותנו למקום בו ישראלים יכולים לשוטט בבטחה. בדרכנו חזרה לקחנו מונית, והיא נסעה ונסעה ברחובות עמאן, והמונה קפץ וקפץ, וכשעצרנו הוא הראה את המספר עשר. הייתי בטוח שמדובר בעשרה דינרים שהיו אז עשרה דולרים, ונתתי לנהג שטר ויצאתי. הוא יצא ורדף אחרי, וחשבתי כי לא נתתי מספיק, אלא שהוא החזיר לי כתשעה דולרים. התברר שעלות הנסיעה הייתה 10 פיאסטרים ולא דינרים. הוא יכול היה לקחת את השטר, ואני כלל לא הייתי מודע לכך. אלא שבדרך לעמאן, כשחצינו באוטובוס ישראלי את הגשר אל הצד הירדני, היינו עדים למעשה רמייה של נהג “שלנו”, כשניסה להונות משפחת עולי רגל הודית ענייה שנסעה לפקוד קבר קדוש שלהם בירדן. אבי המשפחה ספר בקפידה את מטבעות העודף שקיבל תמורת ארבעה השקלים שצריך היה לשלם, והבין שמשהו לא בסדר אך חשש. ערבי ישראלי מוואדי ערה, שנסע לבקר את בנו שלמד בירדן, היה הצדיק שנזף בנהג והורה לו להחזיר את הכסף.

כשהתחלתי להתחקות אחרי פרשת מאורעות מאי 1921, ומסע הרצח ב’בית החלוץ' בו נרצח דודי, היה ברור לי שאירוע שכזה אינו פורץ בפתאומיות, אלא על רקע מציאות מורכבת. שנת 1920 הייתה גדושה באירועים בקרב הערבים, לאחר שהתפרסמה ברבים ‘הצהרת בלפור’. ‘ועד הצירים’ הציוני בראשות ד“ר חיים וויצמן הגיע ארצה, באפריל 1918, כדי לממש אותה. ביוזמת הקפטן צ’רלס ברונטון, איש המודיעין הבריטי ביפו, נוסדה ‘האגודה המוסלמית-נוצרית’ במטרה לייצג את האוכלוסייה הערבית. המחנה הערבי החל לתסוס עם כינוסי מחאה, ו’משרד ידיעות' הוקם ב’ועד הצירים' כדי לבלוש אחרי הנעשה בצד השני. בראשו עמד פנחס שניאורסון, איש ‘השומר’, שהחל לנפק דוחות על הנעשה במחנה הערבי על סמך מידע שסיפקו לו סוכניו. אחת הדמויות המככבות בדיווחים הללו, העוברת מכפר לכפר ומשבט לשבט ומעוררת תסיסה, היא תאופיק בק מוואדי חנין. טרם ידעתי מי האיש, אך כשקראתי בהמשך את דו”ח ועדת החקירה על המאורעות, ואת העדויות שהוצגו בפניה, נדלקה בראשי מנורה אדומה. בינואר 1923 נרצח קצין המשטרה הערבי תאופיק בק בהוראת מניה שוחט, בידי ירחמיאל לוקצ’ר וחבריו מקבוצת ‘הקיבוץ החשאי’, בהאשמה שהוא עמד בראש הפורצים ל’בית החלוץ' והיה אחראי לטבח שנעשה שם. התברר מהעדויות כי הקצין לא היה כלל במקום, אלא היה בזירת הקרב בין מנשייה לתל אביב, ופעל לצד הקצין היהודי כהן להפריד בין הניצים. היה ברור לי שחלה כאן טעות בזיהוי הקורבן, והתחלתי להתחקות אחרי הדמות שהייתה מטרת החיסול, שנתיים לאחר המאורעות. היה כבר ברור כי אותו תאופיק בק מוואדי חנין הוא מרכיב בסיפור הבלשי.

בשנת 1922 החלה לפעול ברחבי הארץ “יד מסתורית” שבצעה מעשי רצח בקרב יהודים ששוטטו בדרכים. החמור במעשיה היה ניסיון הרצח וההתעללות האכזרית במשורר יוסף צבי רימון, ב-11 באוקטובר 1922, כשעשה את דרכו מתל אביב לפתח תקווה והותקף על גדות הירקון. היו שמועות שתאופיק בק עומד בראש קבוצת הטרור, ולדברי חברים שלקחו חלק בחיסול הקצין הערבי, זו הייתה הסיבה לכך. אלא שתאופיק בק אסעיד, קצין המשטרה מיפו, לא היה תאופיק בק שהיה היעד לחיסול הממוקד. במסמכי ‘משרד הידיעות’ של פנחס שניאורסון, היה תיאור מפורט של ארגון חשאי בשם ‘היד השחורה’, ששמו הוסב ל’פידאייה'. מטרתו הייתה לפגוע ביהודים, ובראשו עמד תאופיק בק מוואדי חנין. לא ידעתי מי האיש, עד שנתקלתי בשמו בספר ‘שאו נס ציונה’, בו מסופר על שלושת הבקים, האפנדים שאחוזותיהם גבלו במושבה. ביניהם תאופיק בק אלגוסיין, שבניגוד לשכנו עבד אל-רחמן אל-תאג’י שתואר כידיד המושבה, הוא תואר כמי שאירח מפגשים חשאיים. במסמך ששלח ראש וועד מושבות יהודה לאחר המאורעות נכתב, כי תאופיק בק נסע ליפו לפני פרוץ האירועים ולא חזר.

כשניסיתי לבלוש אחר אלה שעמדו בראש ההתארגנות הערבית שהביאה לפרוץ המאורעות, מצאתי בין מסמכי ‘משרד הידיעות’ פתק של סוכן יפואי, בו נכתב כי עומר אלביטאר ואחיו, עם דמויות נוספות מאנשי ‘האגודה המוסלמית-נוצרית’, נפגשו ערב המאורעות. בסוף הידיעה נכתב כי “המשך יבוא”, אבל אותו לא מצאתי. היה ברור כי ההתארגנות לקראת תהלוכת האחד במאי בתל אביב, ולאחר המהומות שחוללה קבוצת הבולשביקים שכונתה “מפס”ים" בשבועות שקדמו להן, ועוררו תסיסה ושביתות ביפו, היא נועדה לארגן הפגנת נגד שיצאה משליטה. ובעוד ‘האגודה המוסלמית-נוצרית’, שבראשה עמד עומר אל-ביטאר הייתה גוף מוכר על ידי השלטונות, הרי שקבוצת ‘הפידאייה’ הייתה זרוע הטרור שלה, ובראשה עמד תאופיק בק מוואדי חנין. על עומר ואחיו למדתי וגם נפגשתי עם צאצאיהם, אולם תהיתי מי הם צאצאי תאופיק בק אלגוסיין מוואדי חנין.

משפחת אלגוסיין, שהייתה המכובדת ברמלה, החזיקה ברישיון הסולטן העות’מני (פירמאן) לקיום תהלוכה שנתית לקברו של נבי סלאח ברמלה, כמו זו של משפחת אלחוסייני לתהלוכה שנתית לקבר נבי מוסה. תושבי מחוז יפו היו מארגנים חגיגה שנתית ליד קברו של נבי רובין, ובאוהלים שהוקמו שם נרקמו מזימות נגד היהודים. סוכניו של פנחס שניאורסון דיווחו גם משם. תהיתי אם קיימים צאצאים למשפחת אלגוסיין, וכך הגעתי למונה באוונס-אלגוסיין, אשת חברה לונדונית יפת מראה ותוססת, שחייה הסוערים הביאו להתפטרות שר בממשלת בריטניה. בשנת 2000, בהיותו בחתונה באבו-דאבי, נחטף אביה ג’אוויד אלגוסיין בידי אנשי ערפאת. ג’אוויד היה עשיר מאוד, ובעל חברת ‘קורדובה’ שהייתה הראשונה שבנתה פרויקטים גדולים באבו-דאבי. הוא היה ידידו של ערפאת, ובשנת 1984 נבחר לשמש נשיא הקרן הכספית של אש“פ. אלא שג’אוויד, שהיה בין המתונים בארגון, וביקש לקדם מגעים עם ישראל, התנגד לתמיכת ערפאת בסאדם חוסיין. חתול שחור עבר בין השניים, ומאחר וג’אוויד הכיר את כל סודות כספי אש”פ, שלח ערפאת את אבו-מאזן ושליחיו במטוס לאבו-דאבי, חטף אותו, והוא הוחזק בעזה במשך שישה עשר חודשים. הדבר נעשה בידיעת שר הפנים של אבו-דאבי, ורכוש המשפחה הוחרם. מונה יצאה למסע תקשורתי לשחרור אביה, ובסופו של דבר הוא שוחרר.

עם מונה יצרתי לראשונה קשר במייל. כתבתי שאני מתעניין בתאופיק בק מוואדין חנין, וקבלתי אישור לכך שהיא נינתו, ואף צרפה צילום שלו. בשיחות שהתנהלו לאחר מכן ספרה גם על סבה יעקוב, שעל פי הספר ‘שאו נס ציונה’ נשלח ללמוד בבית הספר בנס ציונה עם שכניו היהודים. זה לא מנע ממנו להפוך למנהיג פוליטי קיצוני כשעמד בראש ‘מפלגת הנוער הפלסטיני’, והוא ניצב לצדו של חאג' אמין אלחוסייני בצילום המפורסם של ‘הועד הערבי העליון’. הוא גם נשלח בידי הבריטים לגלות באי סיישל, לאחר שלקח חלק בארגון המהומות באוקטובר 1933. הוא נישא לבת משפחת נוסייבה מירושלים, אחותו של אנואר נוסייבה שהיה מושל העיר בתקופה הירדנית, ולפיכך פרופ' סרי נוסייבה, נשיא מכללת ביר זית, הוא בן דודה של מונה, ועל פי מסורת האצולה הפלסטינית בתה נישאה לבנו. היא הזמינה אותנו להתארח בביתה שברובע מייפר המכובד בלונדון. כשנסענו בשנת 2011 לבקר את בננו שהתגורר בקיימברידג' לרגל לימודי רעייתו, החלטנו לממש את ההזמנה והגענו לסעודה. מונה קבלה אותי בחיבוק גדול כידיד ותיק, והתיישבנו לסעודה שהוכנה בידי המשרתת. אתנו ישב גם אחיה תאופיק, שהיה היחיד שהעז להתמודד נגד ערפאת לרשות אש"פ. בחור תמהוני מעט, שמחזיק באתר פייסבוק עם הגיגיו. הבאתי למונה סדרת צילומים מתהלוכת נבי סלאח ברמלה, בו נראה סבה רוכב על סוס בראש התהלוכה. היא נחפזה להראות אותה לאמה ששהתה בחדר הסמוך, אך היא לא רצתה לצאת ולפגוש אותנו. בספרו מספר סרי נוסייבה על ביקור המשפחה בארמון המשפחה בנס ציונה לאחר מלחמת ששת הימים, כשעדיין ניצב על תילו. היום בנוי עליו אולם הספורט של בית ספר ‘ראשונים’. מונה הספיקה בינתיים להחליף בעל, ונישאה לרופא בריטי מפורסם, והיא מחלקת את זמנה בין ביתם בלונדון וביתם השני באלפים האוסטרים. בשנים לאחר פגישתנו המשיכה לנהל מאבק עם אמירות אבו-דאבי להחזרת רכושם, ועם הרשות הפלסטינית לקבלת התנצלות על מה שעוללו לאביה. בפרשה זו רואיינה לסרטון יוטיוב בו היא מספרת על תולדות משפחתה וקורות אביה. “איך העזו לעולל לנו את זה” שאלה, “למשפחה עם מסורת של אלף שנים”. היא ממשיכה לתחזק אתר פייסבוק פעיל בו היא מבכה מידי פעם את גורל תושבי עזה. בעבר הייתה מגיעה לבקר את בתה בירושלים, אך לא נפגשנו. היום הבת מתגוררת בלונדון, ועל שאלתי אם הצליחה לקבל את רכושם באבו-דאבי, והתנצלות מאבו-מאזן, לא קבלתי תשובה. (קישור לסרטון סיפורה של מונה: http://monaalghussein-bauwens.blogspot.com/2011/05/jaweed-al-ghussein-story.html (

בשנים 1909–1905 התגוררה בשכונת עג’מי ביפו, קבוצת נוצרים שדגלה בלימוד התנ“ך לשמו, והונהגה בידי דמות כריזמטית. הם בקשו להקים מקום תפילה בארץ-ישראל, לה הם קראו “בעולה”, ככתוב בספר ישעיהו, פרק ס”ב: “כי לך יקרא חפצי-בה, ולארצך בעולה”, והאמינו בחזון הנביא לחזרת עם ישראל לארצו. סיפור הקבוצה התגלה לאחרונה בעקבות צילום שהגיע לארכיון יד בן-צבי.

פרנק ווסטון סנדפורד, מנהיג הקבוצה, נולד בשנת 1862 במדינת מיין למשפחת איכרים. הוא היה צעיר מוכשר וכריזמטי. בשנת 1891, בהיותו כומר בפטיסטי, הוזמן לסייר בקהילות נוצריות ביפן והודו עם חברו תומס סטייסי. בדרכם חזרה לארה“ב דרך תעלת סואץ, על הספינה הרוסית ‘צ’יחצוב’, היא טבעה מול חוף עג’מי. סנדפורד ניצל בידי סולימאן ג’רבי, הספן הראשי של חברת תומס קוק. פרנק הועבר לפנימיית בית הספר ‘טביתא’ ושם טופל בידי המנהלת מיס ג’ין וולקר ארנוט עד שהתאושש. הוא חזר לארצות-הברית ופרש מהכנסייה הבפטיסטית לאחר שלדבריו, קול אלוהי קרא לו לבנות בית ספר לתנ”ך. הוא החל לקבץ סביבו קבוצת מאמינים, ובשנת 1896 הקים על גבעה בקרבת העיירה דורהם במדינת מיין, את בית הספר ‘שילה’, על שם מקום המשכן הראשון. המקום הלך והתפתח, והפך למתחם מגורים לכשש מאות מאמינים ומשפחותיהם, שהקדישו את יומם ללימוד התנ"ך בלבד. אנשי הקהילה חגגו את חגי ישראל וכבדו את יום השבת.

הקשר המיוחד של בני הקבוצה לארץ-ישראל החל בשנת 1902, כשקבוצה בת שנים עשרה חברים הגיעה לירושלים ושכרה בית ברחוב אתיופיה. קבוצה גדולה יותר הגיעה בשנת 1905, על גבי הספינה ‘קורנט’ אותה רכש סנדפורד. הם שכרו את הבית שלימים יהיה מקום משכנה של ‘בצלאל’. אחדים מבני הקבוצה עברו ליפו ושכרו בית “במרחק כמייל מהעיר, על גבעה ממנה ניתן להשקיף על שרידי הספינה הטרופה של סנדפורד”. על פי זיכרונות אנשי הקבוצה ביפו, הם התגוררו במקום עד שנת 1909 ועסקו בתפילות ולימוד תנ"ך.

בשנים הללו קבוצתו של סנדפורד שנתה את שמה ל’מלכות' (Kingdom). היא מוכרת היום בשם Kingdom Christian Ministries. אנשי הקבוצה בירושלים ויפו הרבו לסייר ברחבי הארץ, ברגל ועל גבי חמורים. מטרתם הייתה לחקור את הארץ, נופה, אורחותיה, וצמחייתה. הם הגיעו גם לים המלח וחקרו אותו באמצעות סירות שבנו בעצמם. ספינתם ‘קורנט’ שייטה לאורך חופי הארץ מאל-עריש ועד חוף טריפולי. בין חברי היה ג’וזף הרימן, צעיר בן 22 וצלם חובב, שהקדיש את חייו לחקר הארץ וצילומה. יחד עם חברו ראלף גליסון שוטטו במדבר סיני, בסוריה והלבנון, וצילמו מאות צילומים עם הסברים מפורטים.

הרימן חזר לארצות הברית והקדיש שנים רבות לגילוף מפה תלת ממדית של ארץ-ישראל התלויה היום במכון התנ"ך פיירווד שבעיירה דאבלין בניו-המפשיר. סנדפורד פרש מהקבוצה לאחר אירועים בקהילתו שהובילו למאסרו. הוא עבר להתגורר בעיירה הוברט שבערי הקצקלס בניו-יורק, ומת בשנת 1948. קהילת ‘המלכות’ המשיכה להתקיים אחרי מותו של סנדפורד בהנהגת מזכירו האישי ויקטור אברהם, ולאחר מותו בשנת 1977 בידי חתנו ג’וזף וויקמן. הקהילה מונה כיום כאלף וחמש מאות חברים המתגוררים באזור ניו-אינגלנד, ומידי שנה וחצי מגיעה קבוצה מבני הקהילה לביקור בארץ.

פרשת הקבוצה צצה ועלתה כאשר צאצאית למשפחות הקהילה החלה לחקור את תולדותיה בירושלים ויפו. היא יזמה את מסירת אוסף צילומי ג’וזף הרימן וראלף גליסון ליד בן-צבי. בין הצילומים היו שניים מיפו. על האחד היה רשום כי מדובר בבית בו התגוררה הקבוצה, ועל השני המראה ממרפסת הבית. היא בקשה סיוע בזיהוי הבית ומיקומו. זיהוי נקודת הצילום היה פשוט, מאחר ובצילום ניתן להבחין בבית הקברות והמסגד של איברהים עגמי. רק מנקודה גבוהה אחת ניתן היה לראות את המבט, והיא ממעלה רחוב מנדס פרנס, בקרבת בית הספר ‘אחווה’. בצילומי אוויר משנת 1917 ו-1939 זוהה הבית בסמוך לחצר בית הספר, בפינת הרחובות שריד והחיטה. בשנת 1905 הוא היה הקיצוני ביותר בשכונת עג’מי. הוא אינו קיים עוד, ובמקומו נטועים עצי אשל.

כפי שמתברר המגרש היה מלכתחילה בבעלות מסדר האחיות סנט ג’וזף, שמרכזן היה במנזר ברחוב יפת ובבעלותן היה גם בית הספר לבנות על המגרש הסמוך בעג’מי (רחוב החיטה 3). הבית אוכלס בידי דיירים תחת חוק הגנת הדייר. בשנת 1996 נרשם הנכס על שם האחים המרוניטים ביפו שקבלו ייפוי כוח לטפל בנכס, והוצא צו הריסה למבנה המסוכן. במהלך השנים שלחה עיריית תל-אביב התראות רבות על הסיכונים בבניין הרעוע ודרשה את תיקונם. בשנת 2006 חזרה העירייה ודרשה להרוס באופן מידי את הבניין או לתקנו, והוא נהרס באפריל 2007.

מיקום הבית ובית הקברות עג’מי על צילום אוויר משנת 1917

יוסף אליהו שלוש היה עד לטביעת הספינה הרוסית ומספר על כך בזיכרונותיו, ‘פרשת חיי’, עמ' 93:

מקרה אחד נשתמר היטב בזיכרוני, שמלאנו בו הצעירים תפקיד חשוב. באחד מימי החורף של שנת 1891 נודע בעיר שאנייה רוסית נתקלה בסלעי החוף לצד העג’מי ונאחזה בהם מבלי מוצא. כל יפו נהרו להראות במחזה הזה ובפרט אלה שלא ראו מימם אנייה טובעת וזה בשבילם כאחד מפלאי הטבע. מרחוק נדמה, שהאנייה עומדת על היבשה משום קרבתה היתרה אל החוף. הים סער בכל תקפו והאנייה טלטלה על משברי הגלים. כשהגענו קרוב למקום המאורע ראינו שהצד המזרחי של האנייה הפונה לעיר העתיקה מתרומם והצד המערבי הפונה לים מתנמך והגלים מתרוממים בקצף ועולים על האנייה ויורדים בזעם וריר לבן להם… על האנייה נראה מחזה עגום, הנוסעים מצטופפים כולם במקום אחד למעלה על הספון, בצד המתרומם מעל פני הים והפונה אל העיר. מרחק האנייה מהחוף היה כמאתיים מטר, התבוננו אל גורל הנוסעים הנקבצים אשר ידיהם היו שלוחות בדפני האנייה וחבליה, מפחד ואימה שהטיל עליהם הים שהשתובב באכזריות נוראה, שלא יגרפם לתהומותיו. הגלים הרטיבו את בגדיהם והם צעקו וקראו לעזרה.

מהערבים נודע לנו שאנייה זאת רוסית היא ושמה “ציחצוב” ובה נוסעים יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. בשמענו זאת נמלא לבנו רגשי רחמים ושבנו מיד העירה להודיע על המקרה לוועד העדה ולאבא שהיה אז ראש הועד. עינינו זלגו דמעות בתארנו את גורל הנוסעים. אבא קרא מיד לאחדים מועד העדה ה"ה האלה: ר' נסים כהן חנוך יוסף משה ושמש בית הכנסת, הביאו חמורים ורכבו אל החוף כשהרבה יהודים מבני הארץ נהרו אחריהם. על החוף ראה אבי תמונה מזעזעת: קהל גדול מתושבי העיר עומד על החוף ומסתכל באנייה השוקעת לאטה. אנשי צבא עמדו על המשמר מוכנים לכל פקודה שתבוא ושוועת הנשים והטף מעל ספון האנייה עלתה השמימה. אבא שאל מהצבא על מה הם שומרים וענו כי קבלו עוד בחצות הלילה פקודה מהקימקם לשמור על האנייה והרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש, עד שיבואו הקונסול הרוסי והקימקם יחדיו אל מקום המאורע.

אבא שלא יכול לראות בגורל האנשים שבאנייה, סבלם וענויהם, לא הבין כיצד מרשה הממשלה לעצמה לחכות מבלי לגשת להצלת הנפשות האומללות שבאנייה, התחיל להוכיח את הצבא על זאת, אולם ראש החיילים ענה לו, כי לא יוכל לעשות דבר בלי פקודה. גם סוכן האנייה גבריאל סמורי הודיע שאין רשות למי שהוא בכל פעולה מבלי לקבל פקודה מיוחדת מהקונסול הרוסי והקימיקם. כל זה לא נתן ספוק לרוח אבי הנדכאה והזמין מלחים בשכר שהעמידו אהלים אחדים ושמו בהם מחצלות, כסאות, כדי מים וכו', להיות מוכנים לשימוש הנוסעים ברדתם מן האנייה. הוא שלח מאתנו הצעירים העירה להביא מחם, טה וסוכר, יין וקוניאק שיהיו להשיב נפשם. אחרי שסדר אבי את כל העזרה הדרושה לקבלת העולים על החוף טרם שיביאום הביתה או לאכסניותיהם, התחיל לטכס עצה באיזה אופן להצילם. סירות קטנות אינן יכולות לגשת לאנייה כי הים סוער והתרופה היחידה היא לפי הוראות מביני דבר שמלח אחד יטפס ויעלה על האנייה ובעזרת מלחי האנייה יזרקו חבלים הימה, קשורים מצד אחד לאנייה ולצדם השני יקשרו אליהם חבל דק אשר השוחים יחזיקוהו בידם ויעבירום אל החוף. המלחים שעל החוף יתפסו בחבלים האלה ויקשרום אל מקום גבוה חזק ובטוח. כשהחבלים יקשרו וימתחו, יקשרו כיסא לשני החבלים האלה אשר למטה יהיה קשור בחבל דק שתחילתו באנייה וסופו נאחז בידי המלחים. באנייה מושיבים בכסא אחד אחד, קושרים אותו היטב היטב והמלחים שעל החוף מושכים את הכיסא בחבל אל החוף ורק בדרך זו יכולים להציל את הנוסעים הצפויים לצלול בתהומות הים. אם אפשר היה לחכות למחרתו, היה אולי הים נח מזעפו והנוסעים יכלו לרדת מהאנייה ולבוא בסירות אל החוף. אבא השתומם מאד על איחורו של הקימיקם. הוא אמנם יכול היה לזרזו שיבוא בהקדם לחוף, אבל מה יעשה מבלי נוכחותו של הקונסול הרוסי. הקונסול היה רגזן וזעום, ומי יודע אם בגללו לא יאבדו הנפשות המסכנות.

אובד עצות רץ אבי ממקום למקום ולא ידע מנוחה לנפשו הסוערת. הוא מהר לאהלים לראות אם הכול מוכן לקבלת הנוסעים האובדים. הזמין את אחד העוסקים בתעשיית מטות, סדינים מכסות וכו' שיביא מכל אלה לאהלים שמא יצטרכו העולים לישון הלילה באהלים מרוב עייפות ותלאות.

שעת הצהרים הגיעה והקונסול הרוסי טרם בא. אבי הביט אל האנייה במשקפת וראה את הצער על פני הנוסעים ולא יכול להבליג על רגשותיו. הוא נסע מיד העירה אל הקונסול האנגלי סניור חיים אמזלג וספר לו את כל המקרה ובקשהו ללכת מיד לידידו הקונסול הרוסי ולזרזהו לסדר את הגשת העזרה להצלת הנוסעים האומללים. סניור אמזלג נענה מיד לבקשת אבי ונסע לקונסול הרוסי והצהיר כי הוא מוכן לעזור לו בכדי להביאם אל החוף.

הקונסול הרוסי הודה לו על נדיבות לבו ואמר שבדעתו לחכות עוד שעות אחדות אולי ישקוט הים. בינתיים הודיע ראש המלחים שהיום הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש חי מבין הנוסעים. מיד נסעו שני הקונסולים אל החוף בלוויית פקידי הממשלה המקומית והתאספו עם המלחים לשם טכוס עצה, בהשתתפות סוחרים מנכבדי העיר שביניהם היה גם אבי. התוכחו ומצאו שאין דרך אחרת מלהציל את הנוסעים אלא לעשות כפי שבאר המלח לאבי. מיד קשרו את החבלים והתחילו להוריד את הנוסעים אחד אחד מהאנייה אל החוף ואנו הכנסנו אותם אל האהלים לנוח ולהינפש. ביניהם היו רבים חולים וזקנים שהיו שבורים ורצוצים, אבל כל אסון בנפש לא קרה. את החולים ביותר שלחנו מיד העירה, לביתנו ולבתי אחרים.

באותו זמן אחרי הצהרים בא לחוף ראש ועד חובבי ציון מר טיומקין (אדם בעל צורה יפה, שערותיו ארוכות ומסתלסלות עד צווארו שהגיע מהמושבה גדרה) והוא ראה כיצד אנו מטפלים ביהודים, נגש אליהם ושאל לשלומם. בשמעו כי אין אסונות, נגש לאבי ולחץ את ידו בחבה ובהערצה ואמר: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”, אחינו הגולים ימצאו פה אחים נאמנים, בעלי רגש ואהבה, אשר יעזרום בראשית התבססותם בארץ ולא יתנו להם לנפול בצרתם". הוא ברך את אבי ואת חברי הועד והתחיל להעביר חלק מהנוסעים אל אל המושבות והחולים נשלחו למקום הבראה.

למחרתו, באו לראות בגורל האנייה הריקה מאנשים ומצאו שכדי להצילה מוכרחים לזרוק הימה את כל הסחורה שהיא טעונה בה. ומאות חבילות של צמר גפן נזרקו הימייה והעמידו מלחים שיאספום על החוף, אולם הים הסוער פזר אותם לכל עבר והם נסחפו על ידי הגלים שהקיאום לנהר הירקון. באותה שנה לא היה זקוק שום ערבי לצמר גפן כי כולם נהנו מן ההפקר וגם מכרו ליהודים כמויות גדולות בסכומים דלים.

לבסוף, את האנייה לא יכלו להציל ובאין כל תקוה שברוה ומכרו אותה בתור ברזל חלקים חלקים. הנוסעים האלה הסתדרו במושבות, רבים מהם הנם איכרים בעלי אחוזות ונחלאות ויושבים בארץ ונהנים בה וראו בה כבר בנים ובני בנים העוסקים גם הם בעבודת אדמה ובמסחר בא"י.

תודה לאור אלכסנדרוביץ על הסיוע באיתור הבית, ולגב' ליסה אדמס ומר טימוטי מוריי על המידע.

צילומי ג’וזף הרימן באדיבות Kingdom Archives

במוסף ‘גלריה’ של עיתון ‘הארץ’, ב-7 ביולי 2021, פורסמה כתבה על הזמר שלמה בר המלחין את שיריו של המשורר יוסף צבי רימון. מעטים יודעים על המשורר וחייו הטרגיים, ועל העובדה שהוא היה הסיבה לחיסול הממוקד הראשון בתולדות הישוב העברי, וכי שדרת יוצ"ר בתל אביב קרויה על שמו.

יוסף צבי רימון נולד בפולין בשנת 1889, לאביו אפרים אליעזר גרנט. בצעירותו למד בישיבת מייסד ‘המזרחי’, הרב יצחק יעקב ריינס. עוד בהיותו בישיבה התוודע לספרות ולשירה העברית החילונית, והחל להיות מושפע משני העולמות. לאחר סיום לימודיו עקר לוורשה ופגש את הלל צייטלין שהכיר בכישרונו. שירו הראשון, ‘שיר אביב’, פורסם בירחון ‘לבני הנעורים’ של אברהם פיורקו. בשנת 1909 עלה ארצה והתיישב ביפו שם התחבר לחבורת הסופרים העבריים, ביניהם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) ויוסף חיים ברנר.¹

רימון עבר מיפו לירושלים ועבד כפקיד בכולל ווארשה. הוא פגש ביצחק בן צבי ורחל ינאית שערכו את עיתוני הפועלים ‘אחדות’ ו’הפועל הצעיר', והחל לפרסם בהם שירים תחת השם הבדוי ‘יוסף הנודד’. חוברת שיריו הראשונה נקראה ‘לקט’, ושיריו פורסמו גם בעיתון ‘הצפירה’ בוורשה. משנודע לאנשי הכולל החרדי על עיסוקו החילוני, הוא הורחק ממנו ומצא את פרנסתו כמנהל ספריה בחיפה.² בסוף שנת 1911 חזר רימון ליפו ושימש כמורה לעברית בבית ספר ‘תחכמוני’. הוא פרסם את חוברת שיריו השנייה ‘דביר’. בשנת 1915 עבר לפתח תקווה לשמש כמורה בבית ספר לבנות ‘נצח ישראל’.³

בחג הסוכות תרפ“ג הגיע י.צ. רימון ליפו. למחרת החג, ב-11 באוקטובר 1922, יצא בבוקר לדרכו חזרה לפתח תקווה. מאחר והימים היו מתוחים בעקבות מעשי רצח יהודים שאירעו בסביבות תל אביב, הוא עשה את דרכו דרך ‘פרדס גולדברג’ על גדות הירקון. בהיותו סמוך למצבת צליחת הירקון של אלנבי,⁴ הותקף על ידי שלושה ערבים מהכפר ג’מסין הסמוך. הם הפשיטו אותו מבגדיו, התעללו בו, ופגעו קשות באבר מינו. פיו נחסם והם בקשו להורגו, אך רעש מכונית הניס אותם. רימון הפצוע ביקש לשים קץ לחייו וקפץ למי הירקון. המים הקרים עצרו את שטף הדם וציננו את הפצעים. הוא חזר לעשתונותיו ונזכר בשני ילדיו ובאיסור האלוהי לשלוח יד בנפשו. הוא זקף עצמו מהמים ועגלון שהוביל חלב מפתח תקווה ליפו הבחין בו. העגלון חילץ אותו והעבירו לבית החולים ‘הדסה’ בתל אביב.⁵ ארבעים ושלושה יום טופל רימון בידי ד”ר שטיין. בהיותו מאושפז נפוצה שמועה כי הוא שם קץ לחייו. עיתון ‘קונטרס’ פרסם הודעה בה נכתב: “בדרך יפו ירושלים, שם קץ לחייו המשורר יוסף צבי רימון”.⁶ העיתון ‘מחזיקי הדת’ פרסם אף הוא מאמר על המעשה האכזרי, וציין כי המשורר “נהרג לדאבון לפני איזה זמן ע”י ערבים באופן מכוער ופראי מאד".⁷ חרושת השמועות על מותו של המשורר הביאה אותו לפרסם הודעה עם שחרורו מבית החולים. הוא פרסם מכתב בעיתון ‘מחזיקי הדת’, שכותרתו “ברוך מחיה המתים”. במכתב בקש להביא לידיעת הרבים שהתעניינו בגורלו כי שוחרר מבית החולים ושב לבריאותו. הוא סיפר על הטיפול המסור לו זכה בבית החולים, והודה לצוות הרפואי.⁸

בהיותו יהודי שומר מצוות מילא י.צ. רימון אחר הוראות ההלכה, המורה כי כרות שופכה לא יבוא בקהל ישראל. הוא עזב את ביתו ובני משפחתו וגלה לצפת. במשך חמש עשרה שנות גלותו התגורר בבדידות ובעוני מחפיר בחדר צר ליד בית כנסת האר"י. במכתבים קורעי לב לאחיו הוא כתב: “אין שבתי שבת, ולא ידעתי מועד, וחיי עברו עלי בחרפת העוני, ואין לי גואל”.⁹ הוא ביקש מאחיו שיפנה אל המוציאים לאור, ואל הסופרים אותם הכיר, כדי שיפרסמו את שיריו ויספקו לו מעט שכר סופרים שיחלץ אותו מעוניו. הוא כתב: “זה כמה זמן שלא טעמתי טעם בשר ונחלשתי מאד. מכל ההבטחות שהבטיחו ביפו, לא עשו כלום, ואני לא פודה פה כמעט כלום, ויש שאין לי אפילו חצי גרוש, יען שהמקום שלי איננו מרכזי, ואין לי סחורות. הייתי כטובע בשיבולת מים ולא ידעתי מה לעשות….ורעי מרחוק עמדו, ולמי אפנה ולמי אשווע, ואני עזוב ונדכא”.

אחיו של המשורר, יעקב רימון, משורר בזכות עצמו, פנה לכל מוסדות הישוב וסיפר על מצבו של אחיו. שמונה שנים לאחר הפציעה הוא פרסם מכתב בכתב העט ‘מגנזי ירושלים’ שנערך בידי פנחס גרייבסקי. הדברים עשו רושם רק בקרב הסופרים העבריים מעבר לים, ומגבית נערכה לעזרתו, ובראשה עמד איש העסקים האמריקאי אהרון שמחה בלומנטל. התמיכה שהועברה אליו אפשרה לרימון להעביר את שבע שנות הגלות הנוספות בנוחות יחסית.¹⁰

פציעתו של יוסף צבי רימון ושנות גלותו, השפיעו על כתיבתו הספרותית ושירתו, שהושפעה מעיסוקו בקבלה. הוא חזר לתל אביב (ככל הנראה באישור רבני) והמשיך לפרסם את שיריו. במהלך השנים הם פורסמו בעיתונות ובקבצים שונים, ועיקר מחקרם נעשה בעבודת הדוקטורט של דרור אידר, ופורסמו בספרו ‘אחרון משוררי האלוהים, מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון’.¹¹ רימון נפטר בתל אביב בשנת 1958. נכדו הרב יוסף צבי רימון הוא רב הישוב אלון שבות.

הפגיעה האכזרית במשורר הותירה רושם קשה על הציבור היהודי. הימים היו רוויי מתח לאחר אישורו הסופי של המנדט הבריטי, ביולי 1922, ומעשי רצח ופגיעה ביהודים התרחשו במקומות שונים בארץ. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר אירעו שמונה מקרי רצח של יהודים. לא היה ספק כי ‘יד נעלמה’ מכוונת את ‘ההסתדרות הטרוריסטית’ המשתוללת ברחבי הארץ נכתב בעיתונות. “אנו מצווים לגלות את עקבות מפקדי החרש, את אבות הרוצחים בחדרי משכיותיהם, ומהם נדרשו את דם אחינו השפוך”, נכתב בעיתון ‘קונטרס’.¹² חיים ויצמן פנה במברק לנציב העליון בבקשה לשים קץ לפעילות הטרוריסטית.¹³ לדברי חברי קבוצת ‘הקיבוץ’ החשאית, בהנהגתו של ישראל שוחט, הייתה שמועה כי תאופיק בק, קצין המשטרה מיפו, הוא העומד בראש כנופיית הרצח.¹⁴

בנובמבר 1922 מונה יוסף הכט כאחראי על ארגון ‘ההגנה’. הוא ביקש לעצור את השתוללות הכנופיה הזורעת הרג ופנה בבקשה לישראל שוחט וקבוצתו כדי שייטלו על עצמם את חיסולו של העומד בראשה.¹⁵ הרצח בוצע ב-17 בינואר 1923 מאקדחו של ירחמיאל לוקצ’ר (לוקה), בסיוע חבריו בנימין ביכמן, פנחס שניאורסון וצבי נדב.

צבי נדב העיד לימים בפני יהודה סלוצקי, עורך ‘ספר ההגנה’, על המניע לרצח הקצין ביפו.¹⁶ לדבריו הוא בוצע בעקבות ההתקפות על יהודים בקיץ 1922. “הכוונה הייתה לתת לקח לערבים. התנגדנו לפעולות נקם סתמיות שאירעו אז (כמו למשל פעולת הנקמה אחרי ההתעללות בי.רימון).¹⁷ רצינו שפעולות התגמול תהיינה מכוונות נגד האשמים העיקריים, ושהערבים ידעו על כך”. המניע לרצח הקצין תאופיק בק אסעיד היה הרצון לנקום ולעצור את הפגיעה ביהודים בשלהי 1922. תאופיק בק היפואי לא היה מנהיגה של כנופיית הטרור, אלא תאופיק בק אל גוסיין מוואדי חנין, האפנדי העשיר מנהיג ארגון ‘הפידאייה’ (המקריבים עצמם) ששם לו כמטרה לפגוע ביהודים שימצאו בודדים בדרכים.¹⁸ משהתבררה הטעות בזיהוי המטרה, ייחסה מניה שוחט לקצין המשטרה מיפו את האחריות לטבח העולים ב’בית החלוץ' ביפו, ב-1 במאי 1921, כדי להצדיק את מעשה הרצח ולהפכו למי שראוי היה לדין מוות. כפי שעלה במחקר פרשת הרצח ב’בית החלוץ', הקצין לא היה כלל בזירת הבית באותו יום, אלא פעל בגבול מנשיה ונווה-שלום.¹⁹ על פעולותיו הושמעו גרסאות שונות מפי העדים לאירועים, והוא אינו בחזקת יונה צחורה, אך האשם בטבח העולים היה קצין משטרה אחר, הנוצרי חנא ברדקוש.

ד"ר פואד איסמעיל דג’אני נולד בירושלים בשנת 1890, למד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בבירות, והשתלם כמנתח כירורגי בבריטניה. הוא עבר לעבוד בבית החולים הממשלתי ביפו, ובשנת 1933 פתח את בית החולים הפרטי הראשון בעיר. בשנת 1923 נשא לאישה את פאיקה, בתו של פאהמי חוסייני ראש עיריית עזה. בשנת 1935 בנו את ביתם בחצר בית החולים. הבת הבכורה סלמה נולדה בשנת 1925, ואחריה הבנים איסמעיל ופאייק והבנות נג’ואה וסואה. בן הזקונים עומר נולד סמוך למות הרופא בשנת 1940, מהרעלת דם שנגרמה עקב פציעה במהלך ניתוח. פאיקה הייתה דמות מטריארכאלית שהמשיכה לנהל את בית החולים בסיוע בן דודו של הרופא, ואת ילדיה שלחה למיטב בתי הספר בארץ.

סלמה התמירה ויפת המראה למדה בבית הספר סנט ג’וזף בירושלים. בהיותה בת שמונה עשרה הופגשה עם עורך הדין האוני דג’אני אל דאודי, בנו של השופט עזיז דג’אני בבית המשפט המחוזי ביפו. דמות מכובדת ביפו ובן למשפחה הירושלמית האריסטוקרטית. בספטמבר 1942 נשאו השניים על הבמה תחת הפרגולה בחצר בית החולים, מול מזרקת האריות. האוני למד משפטים באוניברסיטת קמברידג' עם אוברי סולומון, לימים אבא אבן, והחלה ידידות קרובה שנמשכה שנים. הוא החל לנהל משרד משגשג בבית סורסוק ברחוב בוסטרוס, ושיתף פעולה עם עורכי הדין מיכה כספי ודוד מויאל בעסקאות קרקע גדולות בחולות בת ים. פאיקה האלמנה שלחה את בניה איסמעיל ופאייק לוויקטוריה קולג' באלכסנדריה, שהיה בית הספר היוקרתי ביותר במזרח התיכון והתחנכו בו בני מלכים. למדו בו המלך חוסיין, נסיכי סעודיה, השחקן עומר שריף, וההיסטוריונים ג’ורג' אנטוניוס ואדוארד סעיד.

כשהחל המצב הביטחוני ביפו להחמיר בתחילת 1948, החליטה פאיקה לעבור עם משפחתה לקהיר עד יעבור זעם. את הפריטים היקרים והשטיחים החביאה מתחת לגרם המדרגות, וסגרה את הפתח בבנייה וטיח כדי שלא יבחינו בו. המקום נבזז מיד לאחר כיבוש העיר. המשפחה המריאה מלוד לקהיר, ואליהם הצטרפו גם הסבתא והאומנת האג’ה קאדיג’ה שסייעה בגידול הילדים. סלמה והאוני ובתם הבכורה אביר עזבו גם הם לקהיר. האוני שצבר רכוש במהלך עבודתו, הותיר רשימה ארוכה של נכסים, וביניהם גם אי במרכז הירקון סמוך ל’שבע טחנות‘. לא ברור מה מצא במקום זה, אך העובדה שגם עורך הדין דוד מויאל החזיק באבן בטחנה, מלמדת שהם העריכו את הפוטנציאל העתידי של המקום. האוני חיפש את דרכו בקהיר, ובשנת 1951 התקבל למשרת היועץ המשפטי של מלך לוב, אידריס אל-סאנוסי נסיך קרינאיקה. פאיקה נסעה ללונדון להתגורר סמוך לבניה איסמעיל ופאייק שלמדו רפואה בקווינס קולג’ בקיימברידג'. אליה הצטרפו הבנות נג’ואה וסואה והבן הצעיר עומר בן שלוש עשרה. הילדים נרשמו לבתי הספר הטובים באנגליה כיאה למשפחה האריסטוקרטית. בית המשפחה בקמפדן גרוב הפך למכה של הסטודנטים הפלסטינים שלמדו בלונדון. בשנת 1958 חזרה פאיקה לקהיר כדי למצוא שידוך הגון וראוי לבנותיה. סואה נישאה בחשאי לנוצרי אירי וחזרה ללונדון, חרף התנגדות אמה, ואילו נג’ואה נישאה לטייס קרב מצרי שעבר לשרת כדיפלומט, ושימש כשגריר מצריים בקונגו, דנמרק, וברזיל.

האוני הצליח מאוד בתפקיד יועץ המלך ומונה לשופט בית המשפט העליון. הוא היה זה שניסח את חוקת לוב תחת פיקוח האו"ם שאושרה בשנת 1953. בהמשך מונה למשרת היועץ המשפטי של חברת הדלק ‘אסו’, כשנפט התגלה בלוב בשנת 1959.

המשפחה ניהלה חיי חברה תוססים בבנגזי, ועברה להתגורר בטריפולי העשירה במורשת איטלקית. הזוג נחשב לזוג הנוצץ בקרב הקהילה הבינלאומית בעיר. כשסיימו האחים איסמעיל ופאייק את לימודי הרפואה הם פתחו בטריפולי קליניקות משגשגות. פאיקה דאגה לשידוכים ראויים לילדיה. איסמעיל נישא לסומאייה, בתו של עבדול ראוף אלביטאר ראש עיריית יפו, ופאייק נשא לאישה את עבללה, נכדתו של האפנדי עבד אלרחמן אלתאג’י, שהיה פרדסן ותעשיין עשיר וארמונו ניצב עד היום בנס ציונה. המשפחות התגוררו באותו בניין בקהיר. הבן הצעיר עומר נסע לארצות הברית ללמוד באוניברסיטת קורנל, ונשא לאישה אמריקאית. הוא מתגורר בבולטימור והיחיד מילדי ד"ר פואד דג’אני החי היום.

פאיקה התגוררה ברובע זאמלק המפואר בקהיר בדירה הצופה על הנילוס. את זמנה העבירה בחיי חברה ובפריטה על פסנתר של מנגינות קלאסיות, תורכיות, ושירי אום כולתום ועבדל חלים חאפז. היא ניהלה ביד רמה את המשפחה, ונדדה בין צאצאיה בעולם. לילדיה הייתה אומרת: “אבדתם את מולדתכם, אבל אינכם יכולים לאבד את כבודכם”. היא הצטערה עד יום מותה על שלא הספיקה להציב מצבה ראויה על קבר בעלה בחצר בית החולים. סלמה והאוני היו חלק מהדיוואן המלכותי בלוב, וסלמה התיידדה מאוד עם המלכה פטימה. המשפחות היו מבלות יחד בארמון הנופש המלכותי, והצטרפו למסעות המלך למצריים, מרוקו, ויוון, שם התארחו בחצרות המלכים ועבד אל־נאצר. הבנים עזיז ועאדל נשלחו ללמוד בבית הספר איטון היוקרתי באנגליה, שם יצרו חברויות שסייעו להם בעתיד. בהמשך למדו הבנים והבת אביר משפטים באנגליה ושוויץ, והחלו בקריירות עצמאיות. המציאות האידילית התהפכה ב-1 בספטמבר 1969, כשהחלה המרידה הצבאית בראשות עומר קדאפי. המלך אידריס עזב את לוב בספינה לגלות במצריים, והאוני הושלך לכלא עם אנשי חצרו של המלך. לאחר שנה ורבע של מאסר, ולחצים יום יומיים של סלמה, שוחרר האוני והמשפחה עברה להתגורר בדירה בלונדון אותה רכשו מבעוד מועד. כל נכסי המשפחה בלוב הוחרמו בידי משטרו של קדאפי, ולרשימת הנכסים שהותיר ביפו צורפה גם רשימה של נכסי לוב שאבדו. איסמעיל ופאייק עזבו גם הם את לוב. איסמעיל ומשפחתו עברו לסעודיה והוא שימש כרופא בחברת הנפט ‘ערמקו’, כשיצא לגמלאות עברו לעמאן שם מת איסמעיל, ורעייתו סומאייה עדיין מתגוררת בעיר. פאייק עבר ללונדון וחלק קליניקה עם אביה הקרדיולוג של אסמה אל-אסאד, רעייתו של נשיא סוריה. כשחלה עבר להתגורר בעמאן לצד אחיו ובני משפחתו ושם מת.

כדי לשמור על שלוות נפשו וזיכרונות מורשת יפו, רכש האוני פרדס עם בית לבן בעיר סוקארה בתוניסיה. הבית צפה על הים, ובני המשפחה הרחבה נהגו להתארח במקום. הבת אביר נישאה לאוסמה טוקאן, נכדו של ראש עיריית שכם, והבן עאדל נשא לאישה את בתו היפה של שגריר ירדן בצרפת, גם היא בת למשפחה פלסטינית מכובדת. הבן הצעיר עומר, משפטן גם הוא, נישא לבת משפחת אלביטאר היפואית. עאדל הוא איש עסקים הנע בין דרום אפריקה ולונדון, ואילו עומר הוא יועץ משפטי של חברת ההשקעות של אופי"ק, ארגון יצרניות הנפט, ומתגורר בווינה.

בשנת 1993 הגיעו סלמה והאוני למפגש עם חברותיה בבית הספר סנט ג’וזף בירושלים. למדו בו גם נערות יהודיות בנות לפקידי ממשל בריטי. היא פגשה את ווידאד שחאדה, בת לשופט יפואי ואשת עורך דין משכם שנרצח לאחר שהואשם במגעים עם יהודים. היהודיות היו שרונה ברוזה ואולגה בלקינד מראשון לציון. המפגש צולם כסרט שנשא את השם ‘ארבע חברות’ והוקרן בטלוויזיה. ביוני 2000, בעקבות צפייה בסרט, הוצבה מצבה על קבר ד“ר דג’אני בחצר בית החולים, ובפברואר 2012 הגיעו עשרות מבני המשפחה מרחבי העולם כדי לחנוך את הכיכר ביפו הנושאת את שמו. לאירוע המרגש הגיעה גם אחות יהודייה בת 93 שעבדה לצד ד”ר דג’אני.

חיי המשפחה התנהלו בנוחות בתוניסיה ולונדון במשך שש עשרה שנים, תחת שלטון הנשיא זין אל־עבאדין בן עלי ששלט עשרים ושלוש שנים. הם הסתיימו ב-18 בדצמבר 2010 כאשר המשטרה החרימה את עגלת הירקות של מוחמד בואזיזי והוא הצית את עצמו. האירוע עורר גל מהומות והצית את ‘האביב הערבי’. בן עלי נמלט מתוניסיה, והאוני קיבל שבץ ומת בביתו בסאקורה הצופה לים. הוא נקבר בפרדס שאהב, ואילו סלמה שהייתה כבר שרויה בערפילי מחלת האלצהיימר, עברה להתגורר בדירתה בלונדון תחת פיקוח אחיות. הבן עאדל נאלץ לעזוב את ביתו היפה בעיר מארסה, ואת הבנק אותו ניהל בעיר תוניס. מותו של קדאפי בשנת 2011 בישר את האפשרות לקבל את הרכוש שהוחרם. עאדל כותב בספרו ‘מירושלים לממלכת הים’, שהוא המקור למאמר זה, כי בשנת 2009 ניסה לקבל חזרה בית מפואר של המשפחה בטריפולי, שניתן מידי השלטונות לשגרירות הסרבית. כשהגיע לפתח השגרירות פגשו אותו שני שומרי ראש גברתנים, והורו לו להסתלק. הוא ניסה שוב את מזלו לאחר נפילת קדאפי, והגיע שוב לשגרירות. הפעם פגש אותו השגריר עצמו בסבר פנים יפות, ואמר לו שהבית מוגן בידי צלפים. “אתה מוזמן לנסות אותם” אמר לו השגריר וסגר את הדלת.

המושבה האמריקאית ביפו היא היום אתר תיירות מוכר, וגם סיפורה העגום. 156 חבריה הלכו שבי אחרי הבטחותיו של כומר כריזמטי שהבטיח להם חיי עושר בארץ הקודש, אך אכזבתם הייתה מהירה ומרה כשנוכחו לדעת שהולכו שולל, ורבים בקשו לחזור לארצות הברית. אלא שגם לאחר שרוב חבריה חזרו לארצות הברית, היו חיי הנותרים אפופים בטרגדיות, ובמיוחד זה של הלן קלארק. היא עלתה ב-11 באוגוסט 1866 על ספינת המפרשים “נלי צ’ייפין” בנמל ג’ונספורט שבניו-המפשיר, עם בעלה ג’ורג' וששת ילדיהם, עם חברי ‘כנסיית המשיח’ ומנהיגה ג’ורג' אדאמס. ב-22 בספטמבר עגנה הספינה מול חוף יפו, והקבוצה נאלצה להקים מחנה זמני על חוף הים מצפון לעיר סמוך לבית הקברות המוסלמי. הימים היו ימי מגפה, ובמהלך החודש הראשון לשהותם מתו תשעה מחברי הקבוצה וביניהם שישה ילדים. הלן אבדה את בעלה ג’ורג' וילדיה יוג’ין וביירון. היא נותרה במושבה ביפו עם בניה הרברט ופרנק, ובתה הצעירה מרי. לצד שורת קברי משפחת קלארק בבית הקברות האנגליקני העתיק ביפו, ניצב קברו של הילד צ’רלס רוזדייל שנולד ב-3 בספטמבר 1869 ומת בהיותו בן חמש. בחיפוש מקורות מסועף התברר כי גם הוא היה בנה של הלן, אך מיהודי מומר ונכלולי לו נישאה.

ג’ורג' וושינגטון קלארק נולד בשנת 1825 בעיירה קיטרי (Kittery) שבמיין, לבנימין ואביגייל קלארק. מוצא המשפחה בבריטניה, ואילו סבו אביג’ה נהרג במלחמה נגד האנגלים בשנת 1812. אביו של ג’ורג' היה חקלאי, ועסק בנגרות בניית בתים, ונחשב לאחד המיומנים בעיר רוצ’סטר בה התגוררו. ג’ורג' נשא לאישה את הלן וונטוורס ונולדו להם ארבעה בנים ובת: הרברט אדגר, מרי ג’ין, בירון ג’ורג‘, פרנק קליפורד, ויוג’ין. יוג’ין בן השנה מת ביפו ב-26 באוקטובר 1866, חודש לאחר נחיתתם ביפו, ויומיים לאחר מכן מת האב. חמישה ימים לאחר מכן מת גם ביירון בן השבע. ג’ורג’ היה בן שלושים ושבע במותו, ואלמנתו הלן נותרה עם שלושה יתומים בתנאים הקשים ששררו באותם ימים טרם הקמת מבני הקבע של המושבה. חברי המושבה האמריקאית שהחלו לבנות את בתיהם במושבה למדו עד מהרה על דמותו האמיתית של מנהיגם ג’ורג' אדאמס, שהבטיח להם ארץ זבת חלב ודבש, אך לא היה אלא שיכור שנוהל בידי אשתו התוקפנית. תלונות החלו להישלח לויקטור בובושה, הקונסול האמריקאי בירושלים, שהוזעק ליפו ב-4 בדצמבר 1867 כדי לשמוע את תלונות חברי המושבה המאוכזבים שבקשו לחזור לארצות הברית. וודברי קלארק, אחיו של ג’ורג‘, סיפר על נסיבות מות אחיו, ועדותו שמורה בהתכתבויות הקונסוליה האמריקאית בירושלים. אדאמס הורה לרופא להשקות את אחיו בשמן קיק, חרף הוראות הרופא. לאחר מותו סרב להקצות לאלמנה את המגרש עבורו שילמו, ומעט הרכוש שנותר לה נמכר בנזיד עדשים. במאי 1868 כתבה הלן קלארק לקונסול בירושלים והתלוננה על איומים מצידה של הגברת אדאמס, וכי היא חוששת לחייה. קשיי הקיום כאלמנה ביפו אלצו אותה להינשא בשנית, והפעם ליהודי מומר ששימש כמדריך טיולים (דראגומן). וכפי שעולה מתחקיר על קורותיו ומעלליו בעיתונות ההיסטורית האמריקאית, ומסמכי הקונסוליה האמריקאית בירושלים, מדובר בשרלטן ונוכל שזנח אותה ביפו, נשא אישה אחרת, והיגר לארצות הברית כשהוא מעטיר על ראשו אגדות וסיפורי בדים. הלן האלמנה שנחלצה מידיו של ג’ורג’ אדאמס, נפלה לזרועותיו של נוכל הזוי גדול ממנו.

כתב העיתון ‘אוקספורד דמוקרט’ ממיין סיפר ב-6 באוגוסט 1869 על ביקורו ביפו ובמושבה האמריקאית. לדבריו פגש אותו ברדתו מהספינה הדראגומן ג’ימס רוזדייל שליווה אותו לירושלים. הוא סיפר לו כי הוא בנו של הקונסול הבריטי הקודם בירושלים המתגורר בלונדון. הכתב תיאר את רוזדייל כבן שלושים, אינטליגנטי ומדבר בשש שפות, לבוש בבגדי ערבי, ומקובל מאוד על התיירים. רוזדייל סיפר גם כי הוא מתכוון לשאת לאישה אלמנה במושבה האמריקאית שאיבדה את בעלה. הוא אכן נשא לאישה את הלן קלארק, ובנם צ’רלס נולד ב-3 בספטמבר 1869.

חמש שנים לאחר מכן, ב-31 בדצמבר 1874 מת הילד. ברשימת אזרחי ארצות הברית ביפו משנת 1870, הנמצאת במסמכי הקונסוליה האמריקאית בירושלים, מופיעים שמות הלן וילדיה, ובהערות צוין כי היא נשאה לבעל נתינות תורכית בשם רוזדייל (Rosedale).

בשנת 1876 פורסם הספר “המזרח” של הסופר האמריקאי צ’רלס דאדלי וורנר, ידידו של מארק טוויין, על סיורו בארץ הקודש. הוא מתאר ביקור בבית אמו של נער אמריקאי צעיר שעסק בהדרכת תיירים בסמטאות יפו העתיקה. וורנר כתב כי מדובר באלמנה שנשאה בשנית למדריך טיולים ששמו בעל צליל יהודי. זמן קצר לאחר מכן זנח רוזדייל את אשתו הלן ונסע לארצות הברית. במסמכי הרישום של ממשלת ארצות הברית נרשם כי הגיע לראשונה בשנת 1877, ומקצועו נרשם “מרצה”. ב-10 באפריל 1878 פרסם העיתון ‘קנבק ג’ורנל’ ידיעה על כך שפרופסור ג’ימס רוזדייל מירושלים מספר על הווי המזרח וירושלים וחברון, וההרצאה מלווה במופע בידור מזרחי של “מקומיים מפלשתינה בלבוש אוריינטלי”. ההרצאה תוארה כחוויה בידורית ממדרגה ראשונה המומלצת למבוגרים וצעירים.

לא ברור באילו נסיבות הגיע רוזדייל לקהיר, אך הוא פגש שם את הגרמנייה פאני גראסר. בראשית שנת 1880 נולד בנם הראשון ג’ורג' ובסוף השנה הם הגיעו על פי רישומי ההגירה לארצות הברית. בהמשך נולד הבן וולדון במיין (1881), הבת מלחה בקולורדו (1886), הבת ראשידה בקנדה (1881), הבת ליילה בקנדה (1891), והצעיר רוג’ר בארצות הברית. רוזדייל החל לשווק את עצמו כמרצה על ארץ הקודש בקרב הכנסיות הבפטיסטיות, ועיטר את דמותו בסיפורי אלף לילה ולילה. ב-18 במרס 1881 פרסם העיתון ‘פורטלנד דייילי’ ידיעה על כך שפרופסור ג’ימס רוזדייל מירושלים הגיע עם שישה ערבים מפלשתינה הלבושים בלבוש ערבי ורקדן דרווישי מסתובב מבגדד. נכתב כי הוא יקיים מופע שיציג ברכות ערביות, כיצד סוחרים הבדואים, מנהגי חתונה וארוחה, “וכיצד רקד המלך דוד”. בין השאר יתקיים ריקוד חרבות עם מוסיקה, שוק בדואי, וגם הדגמה של קריאת מואזין. עלות הכניסה 25 סנטים. ב-14 באוגוסט 1885 פורסם בעיתון ‘ויציטה דיילי איגל’ על הרצאתו של ד"ר רוזדייל, בנו של רב יהודי ידוע מירושלים, בכנסייה הבפטיסטית. הוא מתואר כבעל השכלה רפואית ובוגר אוניברסיטאות ידועות ומכובדות.

הידיעות על הדמות המשוטטת בין כנסיות בליווי מופעי בידור, צדה את עינו של הכומר רומינגר. הוא כתב לסלה מריל, ששימש בעבר כקונסול האמריקאי בירושלים, ותשובתו פורסמה ב-21 בינואר 1888 בעיתון ‘אנדובר’ במסצ’וסטס. לדברי הקונסול השם ‘וואד אל ווארד’ שרוזדייל הוסיף לשם משפחתו הוא אחיזת עיניים ממדרגה ראשונה. שמו הוא יעקב רוזנטל, והוא אכן נולד בירושלים, אך לא לשגריר הבריטי או לרב, אלא לאביון יהודי מרוד שמת כשהוא שימש כקונסול, וכדי לקבור אותו נדרש היה לאסוף צדקה. הוא שינה את שמו לג’ימס רוזדייל, ולאחר מכן לוואד אל-ווארד שמשמעותו עמק הפרחים. אשתו החוקית מתגוררת ביפו והוא טוען שהתגרש ממנה, אך היא לא יודעת על כך. הוא הגיע לארצות הברית עם מספר ערבים וערך מופעי בידור. הוא הכניס אותם לצרות בבוסטון וצריך היה לגייס כסף כדי להחזירם לארצם. “בפרסומיו הוא מתגאה שהוא בוגר אוקספורד, לייפציג, וגם תואר רופא מהרווארד, אך שם לא שמעו עליו”. מריל כתב: “אני סבור שאין אדם עלי אדמות שיכול לשקר כמוהו, ואין להאמין למילה שלו. ובאשר לאשתו הנוכחית, הוא אסף אותה בדרך כשאשתו האמיתית ביפו. אני שמח שהעיתון מפרסם על מעשי המרמה שלו”.

אלא שרוזדייל המשיך במעלליו. בעיתון ‘סנט ג’ונסבורי קלדוניאן’ סופר ב-7 בדצמבר 1898 כי ד“ר ג’ימס רוזדייל, ששימש בעבר כרופאו של הסולטן התורכי, הואשם בשוטטות. ב-22 בספטמבר 1900 פורסם בעיתון ‘ג’רזי סיטי ניוז’ כי ד”ר ג’ימס רוזדייל, אשתו, ושלוש בנותיו, יופיעו בשירה וריקודים בערבית, עברית, ואנגלית, בכנסייה הבפטיסטית בניו-יורק. בשנת 1903 כבר הכריז על עצמו ככומר והחל לשאת דרשות והרצאות על כתבי הקודש. כאשר פרופסור פריץ מאוניברסיטת סיראקוס טען כי הוא אינו בקיא כלל בתנ“ך, קרא לו רוזדייל לעימות מעל דפי העיתון ‘באטלר וויקלי טיימס’. הוא קרא לו לפגוש אותו לעימות בכל אחת מהשפות: יוונית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, פולנית, רוסית, תורכית, ערבית, עברית, או אנגלית. לדבריו הוא שימש במשך שלוש שנים מרצה במוזיאון הבריטי. בשנת 1904 החל להופיע בכנסיות בלווי בתו ששרה משירי ציון בעברית. הוא תואר כבן לשבט לוי מהר ציון, וניסה לארגן טיולים ל”פסטיבל השומרוני בארץ הקודש".

ב-19 במאי 1920 הגיש ד"ר ג’ימס רוזדייל ווארד את טפסי הבקשה לאזרחות ארצות הברית. כשקיבל אותה בספטמבר 1922, התפרסמה ידיעה בעיתון ‘גטיסבורג טיימס’. נכתב כי הרופא בן התשעים ושש, שהוא בעל תארים מאוניברסיטאות רבות ועסק ברפואה ברחבי העולם, סיפר כי במשך שלושים שנה לא היה לו זמן לטפל באזרחותו משום שהיה טרוד בעבודתו. הוא סיפר לכתב כי הוא מעשן שישים סיגריות ביום, ואת אריכות ימיו הוא מייחס לעובדה שהוא עוסק בענייניו בלבד ולא בענייני אחרים. הוא גם סיפר שאביו היה הקונסול בירושלים, וכי בצעירותו סעד עם הגנרל רוברט לי ופגש את אברהם לינקולן. בשנת 1927 הוא החל לפרסם בעיתונות את ספרו “כיצד הגעתי לגיל 101”, בו הציג תעודות הסמכה רבות והציע שיקויי פלא להארכת ימים. בפרסומים נכתב כי הוא בעל וותק של עשרים שנה במיטב האוניברסיטאות ובתי חולים באירופה, ובעל ניסיון של שישים שנה ברפואה. הספר נשלח חינם, עבור שיקויי הפלא צריך היה לשלם.

האגדות וסיפורי אלף לילה ולילה שקשר רוזדייל סביב ראשו הופיעו בידיעה על מותו בעיתון ‘ניו-יורק טיימס’, ב-26 בספטמבר 1929. בכותרת נכתב כי “הקריירה הארוכה של הרופא המלומד שנולד על הר הזיתים, בנו של הקונסול הבריטי, הסתיימה בבית בנותיו”. ועוד נכתב כי המלומד והרופא הידוע ששימש כמזכיר הפרטי של הקיסרית הצרפתייה יוג’ין, שימש במשך שלושים שנה גם כרופא בקרב הערבים במזרח התיכון. לדברי הכתב סיפור חייו נשמע “כסיפור שנכתב בידי סופר בעל דמיון רב”. הוא נולד בשנת 1826 על הר הזיתים, ולאחר שסיים את אוקספורד, ולמד רפואה בקינגס קולג' בלונדון, למד גם בסורבון, בהיידלברג, בווינה ונאפולי. הוא טייל בג’ונגלים של אפריקה עם הנרי סטנלי, והמיר את דתו לאסלם כשביקר במכה בשנת 1882. הוא דיבר שלוש עשרה שפות, כולל ערבית ועברית. אביו וולדון צ’רלס וואדל ווארד היה לדבריו קונסול בירושלים, מת בגיל 106, והוא נבחר לשמש כיורשו בתפקיד. משפחתו ידועה באריכות ימים, וסבו שהתגורר באנגליה מת בגיל 112 כשנפל מסוס. כשהגיע לארצות הברית לפני חמישים שנה, זנח את מקצוע הרפואה ועסק בהרצאות בנושאי המזרח כשהוא לבוש בבגדים מזרחיים. ועוד נכתב כי ביקורו הראשון בארצות הברית היה בשנת 1842, ובהמשך פגש שלוש פעמים את אברהם לינקולן, את הנשיאים ג’ימס גרפילד וגרובר קליבלנד, ובילה עם הגנרל רוברט לי. בשנים האחרונות התיידד ובילה לדבריו עם ג’ון רוקפלר. הוא נקבר בבית הקברות אוורגרין בניו-ג’רזי לצד רעייתו. העובדה שהעיתון המכובד פרסם ידיעה על מותו מעידה כי היו שדאגו למסור את המידע אודותיו. הוא מת בדירת בנותיו ראשידה וליילה בניו-יורק, שלקחו חלק במופעי הבידור שלו. סיפורי המעשיות שסיפר אביהן נחקקו ככל הנראה בראשן כאמת צרופה, וכך מצאו את מקומם בעיתון. צאצא שלו המתגורר בפנסילבניה, וחוקר את תולדותיו, הגדיר את סבו כ“טיפוס משונה”, והוא מחזיק בעותק של ספרו בו הוא מתאר את תולדות חייו המפוארים, ובו גם עשרות תעודות מאוניברסיטאות בעולם בהם למד כביכול. בספר גם המלצות לתרופות הפלא מאריכות החיים שלו, שהוא רוקח במעבדות שהוא עומד בראשן. לדברי הנין נראה לו שאת הספר המלמד כיצד לחיות עד 101, הוא כתב כשהיה בן 81.

אגדות אורבניות נולדות לעיתים מסיפורי פה לאוזן העוברים מוטציות ומוצאות את מקומן בסיפורי מדריכים מקומיים, ולעיתים הן תוצאה של עבודת תחקיר היסטורי כביכול שלא בחן כראוי את כל העובדות.

בפברואר 2008 התפרסמה במוסף עיתון ‘הארץ’ כתבה של דליה קרפל על בתי הבאר בתל-אביב. בין השאר סופר בה על ביתו של אלפרד רוק בתחנה המרכזית הישנה בתלאביב (רחוב השומרון).

קרפל ראיינה את דומיניק רוק, נכדתו של אלפונס רוק, אחיו של אלפרד, ששימשה באותם ימים ככתבת ‘רדיו פרנס’. היא שאלה אותה על בית המשפחה שעדיין ניצב בתל אביב. “על בית הבאר של המשפחה שנמצא בתחנה המרכזית הישנה שמעתי לראשונה מהסטודנטים שחקרו את תולדות הבית”, כך ספרה דומיניק (זוהי יפו ילדה, הארץ 6.2.2008 ).

סופר בכתבה כי בשנות העשרים נמכר הבית למשפחות קליין ושפיר, שבשנת 1937 תרמו את השטח לעיריית תל-אביב להקמת התחנה המרכזית. “מוזר הדבר שאין שום אזכור לבעלות הקודמת של משפחת רוק על הנכס”, תמהה דומיניק. הרעיון העירוני לשמר את ביתו של אלפרד רוק עורר מחלוקת בעיתונות אם יש מקום להנציח את מי שהיה מהדמויות הקיצוניות ביחסם לציונות, ופעל לצדו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בוועד הערבי העליון.

תמיהת דומיניק רוק לגבי אזכור הבעלות על הבית מובנת, מאחר ובחינת העובדות ההיסטוריות מעלה כי הוויכוח התעורר שלא לצורך. הבית והפרדס בו ניצב לא היו בבעלות אלפרד רוק אלא בבעלות משפחה מיוחסת אחרת שנמנתה דווקא על המחנה הפוליטי המתון; משפחת נבולסי. פרדסו של אלפרד רוק לא היה במקום בו נבנתה התחנה המרכזית אלא צפונית לה מעבר לפסי הרכבת.

ב-13 ביוני 1933 התפרסמה בעיתון ‘דבר’ ידיעה: “במחירים עצומים, מתוך התחרות ספסרים, נרכשים בימים אלה מאת בעלים ערביים חלקי פרדס בתחומי ת”א. נקנו גם חלק מפרדס נבולסי מול תחנת החשמל, ופרדס רוק שבין פסי הרכבת לבין מחסני חברת 'של".

עשרה ימים לאחר מכן התפרסמה בעיתון ידיעה כי וועדת תוכנית העיר של עיריית תל־אביב החליטה להפקיע לצרכי ציבור את שטח האדמה הידוע בשם פרדס נימר נבולסי, מול תחנת החשמל, מעבר לכביש פתח-תקווה.

ב-16 ביולי החליטה ישיבת הנהלת העירייה לבטל את ההפקעה “כנגד קבלת 5 דונמים חינם, 10 דונם ע”פ 400 לא“י, ו-5 דונם ע”פ 600 לא“י. בסה”כ 20 דונם בסך 7000 לא“י”. בחינת מפת העיר באותן שנים מעלה כי במיקום הפרדס של נבלוסי נבנתה תחנת האוטובוסים, ואילו פרדס אלפרד רוק היה מצפון למסילת הרכבת, בין הרחובות הרכבת וריב"ל כיום, שם שכנו מחסני חברת הדלק.

את שטח פרדס אלפרד רוק רכשו האחים מרדכי ואליעזר גפן שהקימו עליו מחסן לחומרי בניין, ועל מקום בית הנופש שלו ניצב היום מגדל אביב בפינת רחובות בגין והרכבת.

על פי הנסח ההיסטורי של חלקות 38 ו-44 בגוש 6942, עליהן נבנתה התחנה המרכזית, נרשמו בפברואר 1938 שלושה עשר אחוזים משטח חלקת הפרדס ובית הבאר ברחוב השומרון על שם ישראל אריה שפיר ויוסף אברהם קליין. יתרת השטח נותרה בבעלות בני משפחת חאג' נימר נבולסי, “מלך הסבון”, והאיש העשיר ביותר בשכם. הפרדס והבית מופיעים כבר בשנות השבעים של המאה ה-19 במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878. את הפרדס הוא ירש ככל הנראה מאביו, מאחר וצאצאיו וצאצאי אחיו עבדול לטיף, שמת בשנת 1920, מופיעים בנסח הרישום.

חאג' נימר היה מהדמויות המכובדות בין ערביי הארץ, ועם התגבשות מחנות החוסיינים והנאששיבים השתייך לאחרון שנחשב מתון יותר, והיה ממנהיגי מפלגתו ‘אדיפע’. הוא היה בעל נכסים רבים בכל רחבי הארץ, ובעל בית החרושת לסבון הגדול ביותר בארץ שסמלו היה נמר כשמו (נימר).

עם מותו בשנת 1940 החלה מחלוקת בין חמשת בניו. מפעל הסבון הוצא למכירה פומבית ורכש אותו הבן הבכור ראדי. הוא היה גבר נאה הלבוש בקפידה וקיים יחסים טובים עם היהודים, ורכש פרדסים נוספים באזור נתניה, והקים בית מפואר ששרידיו ניצבים עד היום בכפר-יונה. בשנת 1948 עברה המשפחה לרבת עמון, והבן הצעיר עומר שרת כשר בממשלת ירדן ושגרירה בלונדון.

מאז החלטת הנהלת עיריית תל-אביב בשנת 1933 לבטל את הפקעת השטח תמורת קבלת חמישה דונמים ללא תמורה לצורך הקמת תחנת האוטובוסים המרכזית, התנהלו מגעים בין שפיר וקליין עם העירייה. את יתרת השטח באזור התחנה רכשו מבני משפחת נבולסי רק בשנות הארבעים. השטח לתחנה נרשם על שם העירייה ב-28 בינואר 1938, ואז החלו ההכנות להקמתה.

ב-24 ליולי 1939 פרסמה העירייה מכרז לחפירות הכנה לתחנה “על אדמת נבולסי”. קליין ושפיר התרעמו על כך ששמם אינו מוזכר במכרז אלא השם נבולסי. קליין כתב לראש העיר ישראל רוקח כי הם השקיעו כסף רב מתוך כוונה לבנות חנויות ולהשכירן, והעלמת שמם גורם להם נזקים כספיים כבדים.

רוקח ענה כי בדרך כלל משתדלים להשתמש בשמות הבעלים החדשים, אולם גם העירייה משתמשת עדיין בשם פורטליס על הפרדס שרכשה. הוא טען שקליין ושפיר מגזימים בתיאור הנזקים הנגרמים להם. קליין כתב לרוקח: “כדאי שכב' ישאל את מר רבינוביץ מנהל בנק אשראי, ואז ידע את גודל הנזק שסבלנו ואנו סובלים, וגם יוכח אם הפרזנו אפילו במקצת”.

את יתרת הפרדס התכוונו שפיר ושותפו החדש יוסף לבנפיש לרכוש בראשית 1940. הם נדרשו למסור לעירייה מחצית מהשטח כדי שזו תאשר להם בניית חנויות ומשרדים.

ב-19 בפברואר 1940 כתב להם ראש העירייה ישראל רוקח כי הוא מתחייב כי במידה ויעבירו מחצית מהשטח שירכשו מפייסל ופתחי אל-נבולסי, יוּתר להם לבנות על שישים וחמישה אחוזים מהשטחים שיהיו בבעלותם. הוא גם התחייב שהעירייה לא תפקיע מהם שטחים נוספים בעתיד. השטחים נרכשו בחודשים מאי ויוני מצאצאי נימר ועבדול לטיף אל-נבולסי.

בין בתי הבאר המיועדים לשימור נמצא בסמוך גם זה ששרידיו ניצבים ברחוב בני ברק 24, בשכונת נווה-שאנן. הוא מיוחס בתיעוד השימור העירוני לראדי אל-נבולסי, אך כאמור שטח זה לא היה הפרדס של משפחת אל-נבולסי, אלא פרדסו של חפז שייך עלי, שמכר חלק מפרדסיו לראשוני השכונה פלמן, בריקר וחיוטמן. הוא גם היה זה שמכר בשנת 1922 את ביתו ונחלתו על הדרך מתל אביב לאבו כביר למחלקת העלייה של וועד הצירים הציוני. המקום הפך לבית העולים החדש, והדרך הפכה לרחוב עלייה. על מקום בית העולים ניצב היום בית ספר ‘רוגוזין’.

אלפרד רוק שהיה איש עסקים ובעל קרקעות, החל את דרכו כצעיר הולל. בשנת 1902 הוא הגיע עם חברים לבלות בראשון לציון, ובהיותם שיכורים רצחו את בן המושבה.

אלפרד ברח לצרפת ויוון ושהה שם עד שנת 1908 וחזר ליפו. בצרפת למד אגרונומיה ונשא לאישה את אולינדה הצרפתייה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ייצג את חברת הספנות הבריטית יפו־ליברפול, והיה חבר מועצת עיריית יפו ודמות ציבורית מוכרת. הוא היה אמנם מהדמויות הקיצוניות ביחסם אל הציונות והעלייה, אך זה לא מנע ממנו להשכיר בית בבעלותו בשכר דירה הגון לוועד הצירים כדי שישמש כ’בית החלוץ' ברחוב יפת 34.

הוא תקף את העלייה הציונית, אך משפחתו היא זו שמכרה את קרקעות חירבת דורן עליהן הוקמה המושבה רחובות, ואת הקרקע הסמוכה לתחנת החשמל בתל אביב עליה הוקמה שכונת ‘רמת השרון’. הוא התנגד לחיבור החשמל של יפו לתחנת החשמל של רוטנברג בתל אביב, אולם היה הראשון לבקש את חיבור החשמל לביתו.

הוא התגאה בכך שמוצא משפחתו בצלבנים ששלטו בארץ בראשית המאה ה-11.

בשנת 1936 נמכרו נכסיו בהליך של פשיטת רגל, אבל הוא המשיך לנהל עסקים.

ב-23 באפריל 1942 הוא צנח ומת סמוך לקולנוע "אפולו' ביפו, כשהיה בדרכו מבית בשכונת עג’מי למשרדו בבית המשרדים של בוסט ברחוב יפת.

הרופא יוסף חזנוביץ' (1919–1844), ממייסדי חובבי ציון ברוסיה, לא היה מעלה על דעתו ששמו יינשא מעל בית באר (ביארה) ברחוב הנושא את שמו בדרום תל אביב, והוא ייקח חלק במורשת ההיסטורית הפלסטינית של יפו. כשהציגה עיריית תל אביב-יפו את תכנית שימור בתי הבאר בעיר, נכתב בעיתון ‘הארץ’: “היא מעלה לדיון פרק לא מוכר בהיסטוריה של תושביה הערבים של יפו. הרוב המכריע של תכניות השימור בארץ מתייחסות אך ורק לנרטיב הציוני, ומשמיטות לחלוטין את ההיסטוריה הפלסטינית” (הארץ, 5.7.2007).

חזנוביץ' זכה באופן אירוני לשמר את הנרטיב של התרבות החקלאית הפלסטינית. ומדוע לא מונצח בית הבאר בשם בעליו המקורי, אלא בשמו של יהודי?, משום שתכנית שימור בתי הבאר הוגשה בעקבות פרויקט סטודנטים באוניברסיטת תל אביב שאומץ בידי מחלקת השימור העירונית כנושא בעל חשיבות לשימור המורשת התרבותית של יפו הערבית. זו מקובעת בתודעה הקולקטיבית כפי שמוצגת בציוריו של נחום גוטמן, כלומר: פרדס, באר, חמור, וערבי שראשו עטוי בכאפייה ועקאל. ומאחר וגם המרד הערבי ודמות הערבי הדמונית משתלבים בתיעוד הסטודנטיאלי של בית הבאר של חזנוביץ‘, נכתב בו: "בעליו המקורי היה ערבי עשיר, ומשמועות שלא הצלחנו לאמתן השתתף אותו שיח’ במרד כנגד הבריטים, נתפס והוצא להורג".

אלא שלא מיניה ולא מקצתיה, ומתברר כי סיפורו של בית הבאר ברחוב חזנוביץ' מצטרף לשורת האגדות השגויות שנרקמו סביב בתי הבאר של יפו. הבעלים המקורי של בית הבאר לא היה שיח' אלא אפנדי, ולא השתתף במרד הערבי. הוא היה שוכן עפר כשזה התרחש. ולא רק זאת, אלא שהיה דווקא ביחסי ידידות טובים עם היהודים, וחלקים מעירנו תל אביב בנויים על קרקעות משפחתו. הוא זה שמכר לראשוני תל אביב את הקרקע לבניית שכונת “מרכז מסחרי” על דרך יפו תל אביב (מצפון לפלורנטין), ואף מכר לחברת ‘גאולה’ את ביתו ואחוזתו באבו כביר כדי שישמשו כבית עולים חדש במקום ‘בית החלוץ’ שננטש ב-2 במאי 1921. מדובר באפנדי חאפז חוסיין שיח' עלי.

משפחת שיח' עלי הייתה מהמכובדות ביפו ובעלת שטחי קרקע גדולים ופרדסים בשטח יפו ותל אביב. לא ידוע מתי רכש אבי המשפחה חוסיין שיח' עלי את הקרקעות בין מסילת הרכבת לירושלים ודרך סלמה עליהן סלול רחוב חזנוביץ‘, ולאחר מותו הן חולקו בין יורשיו. בדצמבר 1921 מכר בנו חאפז שיח’ עלי מאתיים ושישים דונמים לבצלאל יפה, ועליהם הוקמה שכונת ‘נווה שאנן’. בשנת 1922 הוא אף מכר את פרדסו ובית מגוריו להנהלה הציונית כדי שישמשו משכן לבית עולים ולשכת העלייה בתל אביב, לאחר מאורעות מאי 1921 (תרפ"א). דרך העפר שהוליכה למקום מרחוב אלנבי היא היום רחוב עלייה, ועל מקום בית העולים ניצב היום בית הספר ‘רוגוזין’. מאחר ומחלקת העלייה המתינה לקבלת תקציב לשיפוץ המקום, אישרה חברת ‘גאולה’ למוכר להישאר בביתו עקב מצבו הבריאותי.

כשהגיעו להורות לו לפנות את הבית, ב-23 במאי 1923, בניגוד למוסכם עמו, כתב לו מנהל החברה: “אני בפרוש הסכמתי שכב' יוכל להישאר בבית עד שיבריא. אני מצטער מאוד על אי הנעימות שנגרמה לכב' שלא ברצוני, ומאחל לכב' שיבריא בזמן הקרוב”. בתמורה לחמשת אלפים ושבע מאות הלירות שקיבל שיח' עלי עבור המבנים והקרקע, השתמשו בני המשפחה לבנות בית מידות מפואר בשכונת ‘כארם זייתון’, והוא מוכר כיום כבית הירוק בו שוכנים משרדי הפרקליטות הצבאית ברחוב יפת פינת שבטי ישראל.

לאחר מותו של חאפז שיח' עלי בשנת 1929, ירשו שני בניו וארבעת בנותיו את פרדסיו בסביבה (חוסיין, חסן, קארייה, וואפייה, פטמה, פאקרייה). שנת 1929 הייתה שנת מאורעות ברחבי הארץ והמצב הכלכלי ביפו החמיר. היורשים נאלצו לקחת הלוואה של שבעת אלפים לא“י מחברת הביטוח ‘יוניון ג’נבה’ בריבית נכבדה, והם משכנו שלושים דונמים משטחם. הבן הבכור חוסיין ועורך הדין יעקב בכור חתמו על מסמכי ההלוואה. עלי אחמד שיח' עלי מופיע בהם כאפוטרופוס לחלקה של פאקרייה, הצעירה בילדים. חברת הביטוח מכרה בשנת 1932 את שטר המשכנתא ליהודי העירקי מאיר משה מאיר, שנהג להגיע מידי פעם מבגדד ארצה כדי להעניק הלוואות לעסקאות נדל”ן בארץ ישראל. לדבריו היו לו רבות. נציגו בארץ היה יעקב יוסף ניסים, ועורך הדין יעקב בכור טיפל בנושאים המשפטיים. כשנחקר מאיר בידי עורך הדין הידוע ד"ר נסיב אבקריוס, בדיון משפטי בעניין החוב שלא שולם, הוא העיד: “אני נותן הלוואות בריביות של 12–9 אחוזים שנראות לי סבירות. אני אדם פשוט, ומה שבכור מייעץ לי, אני עושה”. לימים עלה ארצה והתגורר בתל אביב.

בשנת 1931 השכיר אברהם (אביה) רטנר את מוסך פורד' שלו ברחוב לילינבלום, ועבר לעסוק בעסקי תיווך מקרקעין ממשרדו ברחוב הרצל 37. יורשי חאפז שיח' עלי לא עמדו בתנאי ההלוואה, ופרדסיהם נמכרו לאביה רטנר ושותפו שמואל זיסקין פומברובסקי שרצה להקים שכונה שתישא את שמו. הם חילקו את הקרקע למגרשים ששטחם כחמש מאות מטרים רבועים כל אחד, ומכרו אותם ליהודים. רק חלקת בית הבאר, בשטח שלושה וחצי דונמים, נותרה בבעלות המשפחה. בספר המיסים הממשלתי היא הייתה רשומה על שמו של עלי אחמד שיח' עלי, האפוטרופוס של פאקרייה, בתו של חאפז שיח' עלי. בשנת 1939 הוערכה הקרקע לצרכי מיסוי בסכום של 1776 לא“י, ואילו בשנת 1944 האמיר ל-7104 לא”י, מה שמלמד על עסקי הנדל"ן התוססים באזור. באותה שנה החליט גם עלי אחמד לחלק את שטחו לחמישה מגרשים, ככל הנראה כדי למכור אותם גם כן. מפת החלוקה היא ששפכה אור על תולדות המקום.

מה עלה בגורל בני המשפחה הגדולה לא ידוע, אך אחד מהם, עבד אל קאדר מוחמד שיח' עלי, שגם לו היה בעבר חלק בנחלת אבותיו הגדולה, נסע ללמוד באוניברסיטת פראג. הוא פגש שם את הגרמנייה הילדגרד שאופרט ונישא לה. כשביקש בשנת 1945 מממשלת המנדט אישור לחזור ארצה עם אשתו הגרמנייה, הוא כתב שאחייו יוסף ואחמד הם בעלי פרדסים ביפו, ואמו עדיין מתגוררת בעיר. על חלקת בית הבאר עתיד לקום בניין מגורים שיזכיר בוודאי את עבר המקום לצורכי שיווק, ושפר מזלו שיישא את שמו של שיח' עלי היפואי, ולא את חזנוביץ' הרוסי.

פרשת חייו של המיג’ור ג’ון

בכתב העת ‘עתמול’ (234) התפרסמה כתבה שכותרתה ‘קצין וג’נטלמן בנמל יפו’, על הקצין הבריטי שהציל עשרות עולים ממוות בטוח ב’בית החלוץ' ביפו, במהומות שפרצו ב-1 במאי 1921. מעשיו היו ידועים, אולם פרטי זהותו היו עלומים. ב-2 במאי 2021 נערך בנמל יפו טקס חשיפת שלט הנצחה לזכרו של הקצין, מיג’ור ליונל ג’ון (Jeune), ששימש כמפקד נמל יפו. בטקס נכחו יצחק הרצוג, יושב ראש הסוכנות היהודית, ראש העיר רון חולדאי, השגריר הבריטי והנספח הצבאי, והאלוף דן טולקובסקי בן המאה, שאביו היה מיודד עם הקצין. לאחר המאורעות אולץ הקצין לעזוב את הצבא בלחץ מנהיגי הערבים בעיר. הוא הואשם בשיתוף פעולה עם היהודים לאחר שסיפק רובים ממחסנו לחיילי ‘הגדוד העברי’ שחשו להגנת תל אביב. “אינני מוכן להיות שעיר לעזאזל על מחדלי אחרים” כתב בזעם לוועדת החקירה. הוא עזב את הצבא והתגורר עם משפחתו ב’מלון בלפוריה' ברחוב אלנבי 91 בתל אביב. ד"ר חיים ויצמן כתב לו שלעולם לא נשכח את מעשיו ואומץ ליבו. מאיר דיזנגוף ומאה ושמונים מנכבדי העיר בקשו מהנציב העליון סמואל להעניק לו עיטור. שמואל טולקובסקי כתב לנציב העליון הרברט סמואל, כי בריטניה צריכה להודות למיג’ור ג’ון, ולו בלבד, שהאירוע הסתיים בעשרות הרוגים ולא עם מאות. אלא שהקצין נשכח. סייעו לו אמנם במציאת תעסוקה כמנהל חברת ספנות עברית, אך היא פשטה את הרגל. הוא עסק ביבוא מוני מוניות, בשיווק מכוניות, וניסה את מזלו גם בעסקי קבלנות בשותפות עם אפרים ארבר בראשית שנות השלושים. עקבותיו נעלמו לאחר פרסום ידיעה בעיתון ‘פלסטין פוסט’, בספטמבר 1932, על כך שבנו הצעיר פרנקי הציל תייר אמריקאי מטביעה בחוף תל אביב. הוא התגלה שוב תחת מצבה בבית הקברות הצבאי בהליופוליס שבקהיר. הוא התגייס שנית במלחמת העולם השנייה, ושרת במודיעין הבריטי בקהיר בדרגת לוטננט קולונל. הוא מת ב-1 ביולי 1943.

בכל העדויות של ניצולי ‘בית החלוץ’ הוזכר הקצין כמושיע. “ואז הגיע המיג’ור ג’ון” הן חזרו שוב ושוב. מסע החיפוש אחר צאצאיו החל בשנת 2014 עם פרסום כתבה אודותיו בעיתון האי הבריטי ג’רזי. קרוב משפחה רחוק חקר וסיפק מידע על המשפחה מארכיון האי, אך החיפוש לא צלח. בעיתון ‘הארץ’ התפרסמה ב-7 במאי 2021 כתבתו של עופר אדרת על פועלו של הקצין במהלך המאורעות, ועל הסיוע שנתן שנה קודם בהגנה על הנציב העליון, בעת שהגיע לחוף יפו והגיעו ידיעות על כוונה להתנקש בחייו. הכתבה פורסמה גם בגרסה האנגלית של העיתון, ובעקבות הטקס בנמל פרסמה שגרירות בריטניה קול קורא ברשתות החברתיות לסיוע בחיפוש צאצאיו. החיפוש הסתיים בהצלחה הודות לחוקר גנאלוגי שהצטרף למסע החיפוש וחקר בארכיוני העולם. שתי נכדותיו של הקצין אותרו בבריטניה, במרחק של שלוש שעות נסיעה זו מזו, אך לא ידעו אחת על רעותה. הן לא ידעו דבר על עברו הצבאי של סבן, ועל העובדה שהתגורר בתל אביב. לאחר איתור הנכדות שלח אליהן נשיא המדינה יצחק הרצוג מכתב הוקרה:

“…סיפורו של סבכן הוא חלק בלתי נפרד מסיפורנו הלאומי, ומדינת ישראל לעולם לא תשכח את שירותו ואומץ ליבו. המיג’ור ג’ון ראוי לכבוד שהוענק לו, ומשפחתו יכולה להיות גאה בכך ולהעביר זאת לדורות הבאים. מהאומה אסירת התודה”.

את יומו כמושיע תיאר המיג’ור ג’ון באחד עשרה עמודי עדות בפני וועדת החקירה בראשות השופט סיר תומס הייקרפט, ומכתב זועם שכתב לה כשהאשימו אותו בהאשמות שווא. מאלה ניתן לשחזר את פעילותו באותו יום. הוא סיפר כי הגיע לפלשתינה ביולי 1919, וסיוריו ברחבי הארץ אפשרו לו להכיר היטב את התושבים. בצהרי יום ראשון התקשר סגנו וסיפר לו שהחלו קרבות בין יהודים לערבים. הוא יצא לכיוון העיר, ובשדרות המלך ג’ורג' (שדרות ירושלים) ראה קבוצות בוזזים שנשאו שקי ביזה. הוא פיזר אותם והם השליכו את השקים. הוא המשיך אל השוק היווני בו היו חנויות יהודים רבות, ועצר גם שם את השוד והביזה. בכיכר השעון הייתה מהומה ובחור צעיר בשם רוזנברג ביקש ממנו להתלוות אליו לבית העולים. בדרך ראה ארבע גופות על הכביש, שרועות בשלוליות של דם. בפתח ‘בית החלוץ’ נצבו שני שוטרים שלא עשו דבר, והוא נכנס לחצר. היא הייתה מלאה “באספסוף מהסוג הנמוך ביותר של נשים וילדים”. נשים וילדים נצבו בקומה השנייה וצעקו בחרדה לעזרה. הוא שלף את אקדחו וירה באוויר, וכשראה אותו ההמון הוא נמלט דרך השער האחורי. הוא נכנס לחדר האוכל ומתים ופצועים היו פזורים בכל מקום. יהודי צעיר סיפר לו שבית החולים הצרפתי הסמוך מותקף, והוא חש לשם ומצא את בית החולים “מוקף בזונות של יפו”, והדלת הייתה נעולה. מישהו פתח את הדלת והוא עלה לקומת החולים. הוא ראה שם יהודים ויהודיות פצועים שהאחיות טפלו בהם. כשיצא מבית החולים נגש אליו זוג ערבים שסיפר כי נתן מחסה ליהודים, וביקש סיוע בחילוצם. הוא דאג לפינוי הפצועים מ’בית החלוץ', והוזעק גם לרובע מנשייה. הוא ראה קהל של יהודים וערבים זורקים אבנים זה על זה, והוא נכנס אל בין המחנות והפריד ביניהם. הוא הציל גם ערבים כשיהודים ניסו להתנפל עליהם. מוריס שיינברג, שהתגורר ברחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל), ראה אותו ממרפסת ביתו, כשהוא עוצר לבדו את הבוזזים ברחוב. כשחזר לבניין הממשל בכיכר דיווח לו המושל על קבוצת יהודים שמצאה מסתור על גג בית סמוך לביתו. כשהגיע למקום ראה שישה יהודים מותקפים בידי ערבים שטיפסו על עץ כדי להגיע אליהם. הוא חילץ אותם כשהם במצב טוב, אך מבוהלים לדבריו.

ביום השני במאי התקיימה פגישה במשרדו של מושל המחוז אליה הגיעו גם הקולונל מרגולין, מפקד הגדוד העברי, ומזכיר הממשלה מירושלים. הם דנו בהגנת תל אביב, ומאחר ולא היו רובים פנויים במחסן המשטרה, הורו לג’ון לספק שמונה עשרה רובים ישנים ממחסנו שבנמל. הוא מסר אותם לקפיטן יפה מהגדוד העברי. לדברי ג’ון החלה נגדו חרושת שמועות בקרב ערביי העיר, ועל כך שסירתו נראתה כביכול בים וגופות ערבים מושלכות ממנה. במכתב זועם שכתב לוועדת החקירה, הוא התרעם על כך שאיש ממפקדיו לא יצא להגנתו, ואשתו הותקפה כשנסעה בעיר. הוא כתב: “אני לא מוכן לשמש כשעיר לעזאזל למחדלי אחרים. אני ואנשי היינו היחידים שהגנו על מתקני הנמל ומנענו הרג של רבים, ועכשיו מנסים להאשים אותי”. הוא אולץ לעזוב את שירותו ועבר להתגורר ברחוב אלנבי 91 בתל אביב. הוא התגורר בעיר העברית עד שנת 1935, ועבר לביירות לרגל עסקיו.

פרשת חייו של המיג’ור ג’ון הייתה טרגית. הוא נולד ב-15 במאי 1880 בעיירה סנט מרטין שבאי ג’רזי. מוצא משפחתו בהוגנוטים שנמלטו מצרפת במאה ה-16 בעקבות מלחמות הדת. אביו ג’ורג' מנזלה (Manzzela) נשא לאישה את אליזבט הנדסייד פופלוול (Popelwell), ונולדו שלושה ילדים. הבכור הרברט נולד בשנת 1875 ומת בשנת 1910. הבת ליליאן שנולדה שלוש שנים לאחר מכן, נישאה לבן משפחת ריקס, וצאצאיה אותרו באוסטרליה. בשנת 1903 נשא ליונל לאישה את אדה גורדון דריידן (Dryden). הבן ליונל גורדון נולד באותה שנה, ואילו הבת מרג’ורי מרי נולדה בשנת 1906. ‘וילה אלמורה’ בה התגוררה המשפחה עלתה באש ב-12 בינואר 1910, ורעייתו נספתה בשריפה. הבן שחזה במות אמו, הושפע מכך קשות, והוא מעולם לא נישא ועבד כל חייו כגנן. את שני ילדיו הפקיד ליונל בידי אחותו ליליאן כשחזר לעבודתו כספן בצי הסוחר בה החל בצעירותו.

בשנת 1912 הגיע למצרים ושנה לאחר מכן נשא לאישה את אפטיציה רואידיס, בת למשפחה יוונית שכונתה בשם החיבה “הונור”. שנה לאחר מכן נולד בנם פרנקי. במהלך מלחמת העולם הראשונה שרת ג’ון כנווט ראשי של תעלת סואץ בדרגת קפיטן. במכתב שכתב בשנת 1929 לעורך העיתון היהודי ‘פורוורד’ בניו-יורק, כשביקש ממנו לכתוב על פרשת חייו, סיפר כי מנע את חסימת התעלה עם פרוץ המלחמה, כשהגרמנים ניסו להטביע אניית סוחר בכדי למנוע העברת חיילים מאוסטרליה וניו זילנד. לאחר המלחמה עבר לשרת ביפו כמפקד הנמל.

סליה היטס (Heats) בת השבעים, בתו של הבן פרנקי, שעבדה כמורה ומתגוררת סמוך לברמינגהם, הופתעה לשמוע על חיפוש צאצאי המשפחה. היא לא הכירה את סבה וידעה מעט עליו. אביה שנשא לאישה בפלשתינה את מרג’ורי אוולין, מעולם לא סיפר על עברו, והיא לא ראתה כלל את תמונת סבה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס פרנקי ושרת כקצין בצבא הבריטי. לאחר המלחמה סייעה לו שליטתו בערבית לקבל משרה בחברת הנפט הבריטית בבגדד, ובשנת 1950 נולדה הבת היחידה סליה. שבע שנים לאחר מכן חזרו לבריטניה. פרנקי מת ב-29 ביולי 1994. אפטיציה אלמנתו של המיג’ור ג’ון התגוררה בבירות, וסליה זוכרת כי אביה נהג לשלוח לה כסף כדי לסייע לה. היא הייתה אחוזת התרגשות כששמעה על פועלו של סבה, ושיש לה קרובי משפחה שלא ידעה עליהם. “לא יאומן, לא יאומן” חזרה שוב ושוב בשיחה הטלפונית.

מרג’ורי מרי, בתו של ג’ון מאשתו הראשונה שנספתה בשריפה, נישאה להרולד טיילור בכנסייה טריניטי שבווריק. היא עבדה כמורה, והם התגוררו בעיר סאריי (Surrey). בתם לורנה, שנולדה בשנת 1943, מתגוררת עדיין בעיר. היא עבדה כמורה לאומנות, והיום פסלת להנאתה. אצלה שמורים צילומי המשפחה וגם של הסבא ליונל בילדותו. בין הצילומים נמצא גם צילום קברו בקהיר שנשלח למשפחה לאחר מותו ביולי 1943. צלב עץ הוצב אז על הקבר, וזר פרחים הונח עליו. ב-1 ביולי 2021 נפגשו נכדותיו של המיג’ור ג’ון לראשונה.

בית הספר הצרפתי ביפו

על שער הכניסה של בית הספר הצרפתי ברחוב יפת 23 כתובה השנה 1883, אלא שזו אינה שנת בניית הבניין, אלא תחילת פעילות בית הספר. הוא החל לפעול ב־16 באפריל 1882, כאשר שלוש כיתות נפתחו בביתו של סאלים קאסר, היום מוזיאון אילנה גור, בהנהלת הכומר נאון מרי.¹ אליו הצטרפו שלושה אחים נוספים ממכון האחים שייסד ג’אן בטיסט דה לה סאל (1719־1651). הוא נולד בריימס שבצרפת והוכשר ככומר ורכש השכלה רחבה בפילוסופיה, תיאולוגיה, מדעים, ואומנויות. מטרתו הייתה לסייע בחינוך צעירים קתולים, והיום פועלת הרשת בשמונים ושתיים מדינות בעולם. בשנת 1950 הכריז האפיפיור פיוס ה־12 על לה סאל כקדוש. שפת הלימוד ביפו היא צרפתית, ובמהלך השנים למדו בו בני העילית היפואית. היום לומדים גם ערבית ועברית, אך בחינת הבגרות היא צרפתית.

פרופ' דניאל מונטרסקו שלמד בבית הספר בצעירותו, כתב בכתבה שהוקדשה לבית הספר. הוא סיפר כי בית הספר הוזכר כבר ב’וועדת פיל' (1937) כמופת של דו קיום וסולידריות בזמן מאבק אלים. בית הספר ממשיך לדבריו את המסורת הלבנטינית הרב־תרבותית שאפיינה את ארצות הים התיכון בתקופה הקולוניאלית. בבית הספר לומדים נוצרים, מוסלמים, ויהודים, ורבים מתלמידיו הם ילדי הסגל הדיפלומטי מארצות דוברות צרפתית. בבית הספר הסמוך ‘טאביתא’, בניהול הכנסייה הסקוטית, לומדים ילדי דיפלומטים מארצות דוברות אנגלית.

מגרש בית הספר הנוכחי נרכש ב־18 במרס 1886, מול בית החולים הצרפתי סנט לואי של מסדר האחיות סנט ג’וזף. בית הספר היה ללא תשלום, אולם בשנת 1889 נוסד לידו הקולג' סנט ג’וזף, בו נדרש תשלום מבני העילית היפואית. בטקס חנוכת המוסד החדש נכחו הקונסולים של צרפת, איטליה, ספרד, ורוסיה, וגם מושל יפו ונכבדי העיר. בניית בניין בית הספר הושלמה בשנת 1890, וזמן קצר לאחר מכן הורחבה החצר כשנרכשו בתים סמוכים ממשפחות באנאט וכנעען, וגם חלקה של מסדר האחיות הכרמליתיות שהייתה צמודה לבית הספר ‘טאביתא’. בשנת 1903 נבנה אגף מעבדות הכימיה והפיסיקה הניצב עד היום על רחוב יפת. בקומת הקרקע נבנו מספר חנויות הפונות לרחוב.

בשנת 1898 נפתח בית ספר נוסף ללא תשלום דמי לימוד בביתו של זבורה שנקרא ‘בית ספר סנט אנטואן’. הוא ניצב עד היום ברחוב שערי ניקנור 22. הבניין נמכר בשנת 1958 לעיריית תל אביב ושימש גן ילדים לחינוך מיוחד. בית ספר נוסף של המסדר הסלזייאני נבנה בשנת 1907 על קרקע של משפחת רוק, מצפון לבית החולים הצרפתי. בית הספר שנוסד כדי להכשיר בעלי מקצוע פעל עד שנת 1912, ובספטמבר 1920 הוא הושכר לוועד הצירים הציוני ונחנך בו ‘בית החלוץ’. במהלך מלחמת העולם הראשונה פסקה פעילות בית הספר פרייר והוא שימש כמטה לצבא הטורקי, ולאחר כיבוש יפו בידי הבריטים, בנובמבר 1917, התמקמה בו מפקדת הצי עד ל־2 באפריל 1918. אז נפתחו שוב שלושת בתי הספר. בקולג' סנט ג’וזף נפתחו שבע כיתות, בבית הספר החופשי משכר לימוד שלוש כיתות, ובבית הספר סנט אנטואן שתי כיתות.

פסלו של סנט ג’וזף הניצב על גג בית הספר נתרם בשנת 1926 בידי אלפרד רוק, שלמד בבית הספר והיה חבר הוועד המנהל. מדרום לבית הספר ניצב מנזר האחיות סנט ג’וזף שניהלו במקום בית ספר לבנות ואת בית החולים על שם המלך הקדוש לואי התשיעי שנחנך בשנת 1879. בשנת 1960 נבנה בחצר בית הספר לבנות אגף חדש בתכנון האדריכל יצחק רפופורט. בניין בית החולים נמכר בשנות האלפיים ליזם שהקים עליו את מלון ‘גאפה’ המפואר, ובניין המנזר נמכר אף הוא, ומשמש היום מועדון יוקרתי.

עומר ועבדול־ראוף אלביטאר היו הדמויות הבולטות בפוליטיקה העירונית של יפו במחצית הראשונה של המאה העשרים, ושניהם שמשו כראשי העיר. עומר הבכור שימש כראש העיר בשנים 1914־1908, ולאחר מכן בשנים 1945־1941, ואילו אחיו שימש כסגן ראש העיר בשנים 1939־1927, וכראש העיר בשנים 1941־1939.

עומר היה ממנהיגי הלאומיות הפלסטינית המתגבשת, ושרת כנשיא ‘האגודה המוסלמית־נוצרית’, ההתארגנות הפוליטית הפלסטינית הראשונה שנוסדה באוקטובר 1918. הוא נבחר כסגנו של מוסה כאט’ם אלחוסייני, יושב הראש של הקונגרס הערבי הרביעי בשנת 1919, ומילא את התפקיד עד הקונגרס השביעי בשנת 1927. לאחר מינוי חאג' אמין אל־חוסייני כמופתי של ירושלים, הוא הפך לאויבו המושבע. הוא הצטרף למחנה האופוזיציה של ראג’ב נאששיבי, והיה מראשי ‘המפלגה הלאומית’ שהוא הקים. עומר ואחיו עבדול־ראוף הנהיגו את המפלגה ביפו אליה הצטרפו רבים ממעמד העילית העירונית. במהלך ‘המרד הערבי’ שפרץ באפריל 1936, ומלחמת המחנות האלימה שהחלה שנה לאחר מכן, ניסו החוסיינים לפגוע בעומר ואחיו מספר פעמים. הם נאלצו לבסוף להימלט לביירות. עבדול־ראוף שב ארצה בנובמבר 1938, והצליח למגר את הכנופיות שהשתלטו על העיר ולהחזיר את השקט. ב־5 בינואר 1939 הוא מונה לראשות העיר, וניהל יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם ישראל רוקח, ראש עיריית תל־אביב. בשנת 1940 הם הגיעו להסכם על השכונות העבריות שנכללו בתחום יפו. כשמת ביוני 1941, מונה במקומו אחיו עומר, והוא שב לכהן כראש העירייה עד שנת 1945. על פי העיתונות העברית הוא המשיך את מסורת הקשרים הטובה עם ראש עיריית תל־אביב שהחל אחיו הצעיר.

האחים אלביטאר היו בעלי נכסי קרקעות נרחבים שכללו אלפי דונמים ביפו וסביבתה, בין השאר פרדס ובית באר באבו־כביר שנשא את השם ‘פרדס ג’עפרייה’. תיק משפטי על מאבק האחים בתביעת בן דודם על בעלות הפרדס שירשו מאביהם, מאיר את תולדות המקום עליו ניצבים היום קריית המלאכה, בית המשפט לתעבורה, ומערכת עיתון ‘הארץ’ ברחוב קיבוץ גלויות פינת רחוב שוקן. בשנת 1935 הגיש מוחמד עראפה, בן דודם של האחים, תביעה נגד עציון לוסטיג, יהודי אזרח פולין ששכר בית ושטח של שני דונמים בפרדס באבו־כביר לעסקי עצים. לטענת מוחמד הגיע לו חלק מדמי השכירות ששולמו לבן דודו עבדול־ראוף, מאחר ולטענתו הוא ואחיו היו בעלי חלק בפרדס. עורך דינו של לוסטיג השיב כי הוא חתם הסכם עם עבדול־ראוף, שטען לבעלות על הפרדס, ולכן הוא ואחיו צורפו לדיון המשפטי בו נדונה סוגיית הבעלות על הפרדס. מאחר והאחים אלביטאר הכחישו את טענת הבעלות של בן דודם, הביא כל צד עדים כדי להוכיח את טענתו. מסכת העדויות שופכת אור על ‘פרדס ג’עפרייה’ והפרדסים שסביבו.

עבדול־ראוף היה הדמות הבולטת בין חמשת אחיו וניהל את עסקי הקרקעות של המשפחה. הוא כיהן כסגן וראש העירייה, שימש כראש לשכת המסחר ביפו, ועמד בראש ארגון הפרדסנים הערבים, וחבר ארגון הפרדסנים המשותף עם היהודים. בעדותו סיפר על תולדות הפרדס אותו ניתן לראות כבר במפת הטמפלרי זנדל משנת 1878. לדבריו רכש אותו אביו עיסא, שמת בשנת 1898, מפטמה אל־ג’עפרי נימר אל־זיאו, אלמנת סלים אלג’עפרי, ובתה מאסנה. לפני “הכיבוש” (מלחמת העולם הראשונה) איש לא התגורר במקום מלבד “הגנן”, ואילו אחרי המלחמה אחיו הבכור סעיד בנה שם בית והתגורר בו עד מותו בשנת 1927. הוא טיפל בפרדס וחילק מידי שנה את הכנסותיו בין האחים. לאחר מותו הרחיב עבדול־ראוף את הפרדס, כשרכש פרדס סמוך שהיה שייך ללטיפה אלמנת אבו־שעבאן. במפת השומה שהוכנה בשנת 1928 סומן הפרדס כחלקה 539 בגוש 61. הוא נרשם על שם עבדול־ראוף ואחיו ואחיותיו: עומר, סעיד, אחמד, עיישה, ונג’לה. לדברי עבדול־ראוף בעדותו, הוא לא ידע כלל על טענת בן דודו עראפה על כך שיש להם חלק בפרדס, משום שראה לראשונה את הקושאן במשפט. לתמיכה בטענתו העלה כעד את מוסטפה אל־חאג' אחמד מבית דגן שטיפל בפרדס, והוא סיפר כי לא ראה כלל את בני הדודים במקום. גם נג’יב אחיו של אחמד, שטיפל ב’פרדס טאבייה' הסמוך (פרדס הכנסייה הרוסית), הוזמן לעדות.

בן הדוד מוחמד עראפה, בנו של הדוד עראפה אלביטאר, טען בפני בית המשפט כי הוא ואחיו הם יורשי אביהם, וכי 26418/1066736 חלקים הם בבעלותם על פי רישומי הקושאן בטאבו. לדבריו, סעיד היה נותן להם מידי שנה את חלקם בהכנסות הפרדס והם נתנו בו אמון. לחיזוק דבריו הזכיר כי בשנת 1919 לקחה משפחתו הלוואה חקלאית של 300 לא“י מהממשלה, וחלקם בפרדס נרשם כמשכון. בשנת 1925 הם לא עמדו בהחזר ההלוואה, וחלקם הוצע למכירה פומבית. עורך הדין דוד מויאל הציע את ההצעה הגבוהה ביותר, אבל בסופו של דבר הצליחה המשפחה להחזיר את ההלוואה ולבטל את המכירה. לחיזוק טענתו העלה לעדות את פיאד אפנדי כאמה, קצין ההוצאה לפועל, ואת ססיל קאסר ונסרי טלאמס שהעריכו את שווי הפרדס עבור הממשלה. אחמד סלאחי העיד כי עראפה אלביטאר התגורר במשך שבע שנים בפרדס לפני שסעיד אלביטאר עבר להתגורר במקום. הוא העיד כי ליווה את זוהרה אשתו של עראפה לחאן העיר, כדי לפגוש בסעיד שנתן לה חמש עשרה לא”י עבור חלקה בהכנסות הפרדס.

בדצמבר 1935 פסק בית המשפט כי מוחמד עראפה ואחיו זכאים לחלק היחסי הרשום, אולם אינם בעלי זכות בשטח הנוסף אותו רכש עבדול־ראוף. הוא הורה לשלם לתובעים את חלקם בדמי השכירות והוצאות עורך דין. מהדיון המשפטי ניתן ללמוד גם על בעלי הפרדסים שגבלו בפרדס ג’עפרייה באבו־כביר. ממערב שכן פרדסו של האשם אבו־קישק, ובצומת הרחובות קיבוץ גלויות ורחוב הרצל שכן פרדסו הקטן של חאג' עבד אל־מאלק. מצפון השתרע פרדס גדול של ד“ר איסקנדר חלאבי אותו רכש מבוטרוס רוק, וממזרח פרדסם של ג’ורג ואחיו בני משפחת דבאס הנוצרית. בקרבת הפרדסים הללו היו גם פרדסיהם של הרוקח ד”ר יעקוב ברדקוש, מראשי הקהילה היוונית אורתודוכסית, של האחים ג’לאט בעלי טחנת הקמח בדרך בן־צבי, ופרדס של בן משפחת אבו ג’בן, וגם פרדס של נתן הלפרין על גדות נחל מוסררה (איילון).

הקדמה

משפחת מויאל הייתה מהנודעות והמכובדות בין משפחות היהודים המערביים (המגרבים) שהתיישבו ביפו במחצית השנייה של המאה ה-19. על תולדות המשפחה כתב משה אשולין ב’ספר זיכרון' שיצא לאור בשנת תרצ"ו (1935).¹ אשולין, ששימש כפקיד במשרדו של עורך הדין דוד מויאל, הכיר היטב את בני המשפחה. אבי המשפחה היה ר' אהרון מויאל, שהגיע לחיפה בשנת 1852 מרבאט שבמרוקו עם רעייתו סעדה, בת למשפחת עמיאל, וארבעת ילדיהם. הם עלו על ספינת מפרש עליה הצטופפו מאה ושמונים מבני הקהילה.² לאחר שלוש שנים עברו בני המשפחה ליפו, ואהרון החל לעסוק במסחר ועשה חיל ורכש קרקעות סביב יפו. כשבוטל מעמד יפו כעיר חומה בשנת 1874, והעות’מניים מכרו את ביצורי החומה,³ רכשו מויאל וגיסו מימון עמיאל את המצדית שהגנה על שער העיר.⁴ הם הקימו את השוק היהודי הראשון מחוץ לחומת העיר, המצוין במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878 כ’בזאר היהודי', ומעליו נבנו שלוש דירות גדולות ומפוארות. השוק שנודע בשם ‘וכאלת מויאל’ (מחסני מויאל), הוליך מדרך עזה (היום רחוב יפת) אל שער העיר.⁵ בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נהרסו חלקים מהשוק והדירות במבצע לשיפור פני העיר, והמבנה נותר בהריסותיו עד היום.⁶ הבולט בין ילדי אהרון מויאל היה יוסף בק מויאל, שהיה עתיר נכסים וממנהיגי הקהילה היהודית, אך בניגוד לבנים האחרים שצאצאיהם מוכרים, שושלת הצאצאים שלו הייתה בגדר תעלומה. רק לאחרונה התברר כי הם פזורים בארץ ובעולם, אך סכסוך ירושה עלום הותיר אותם ללא קשר משפחתי ומרירות. עד היום גם לא נמצא צילום של יוסף בק מויאל. המאמר שלפנינו עוסק בירושת אהרון ויוסף בק מויאל.

אהרון מויאל

בערוב ימיו עבר אהרון מויאל (1899–1813) להתגורר בירושלים. במהלך חייו צבר רכוש וקרקעות. יוסף אליהו שלוש, שנשא לאישה את פרחה נכדתו, כתב בזיכרונותיו כי אהרון היה בעל המגרשים מחוץ לחומה, עליהם נבנו “בית הטאבו, בית המשפט לקרקעות, בנק די רומא, והבנק העות’מאני” (בתים 32–28 ברחוב יפת).⁷ מצוואתו שנרשמה בבית הדין השרעי בירושלים, ניתן להבין כי נכסים אלה נמכרו לפני מותו, ויתכן כי הוריש לארבעת בניו כספים שאפשרו להם לרכוש נכסים. בנו אברהם (1885–1850), שנבחר בידי קלונימוס ויסוצקי לשמש נציג ‘חובבי ציון’ בארץ, סייע ברכישת קרקעות למושבות הראשונות.⁸ הוא רכש קרקעות גם לעצמו והותיר רכוש כשנפטר בגיל שלושים וחמש. גם הבנים אליהו ושלום רכשו קרקעות, אך הבולט ביותר בעושרו היה יוסף.

הנכס הנדלנ“י שנותר בידי אהרון מויאל, מלבד ההון, היו עשרים וארבע חנויות בשוק שבנה עם גיסו מימון עמיאל שהחזיק בעשרים ושמונה חנויות נוספות. הוא נרשם במרשם המקרקעין העות’מני בשנת 1878. שנה לפני מותו, ב-19 באפריל 1898, כונס בביתו מושב בית הדין השרעי בירושלים בראשות עות’מאן זכי אפנדי בן עבד אל-רחמן ח’אלדי, לבלר בית הדין. אהרון בן אברהם מויאל זוהה כחוק בידי שוכרי אפנדי בן סלים אפנדי בן אבראהים נעמה, יווני קאתולי רופא בבית החולים העירוני בירושלים, ויצחק בן משה בן יצחק תאג’ה, מוכתר העדה היהודית. בתעודת בית המשפט נרשם כי בעבר ייפה אהרון את כוחו של נכדו ד”ר שמעון מויאל, בנו של יוסף, לבטל מתנה שהעניק באוגוסט 1892 לאביו “הכוללת שני שלישים מתוך עשרים וארבע חנויות ביפו הנמצאות בח’אן (“וכאלה”) שמצד דרום לו נמצא ההקדש של מימון עמיאל ושותפיו”. את השליש הנותר העניק לנכדו שמואל בן אברהם שהיה קטין, אולם מאחר שהסתבר שאין לכך תוקף חוקי, מחוסר פרצלציה, הוא ייפה את כוחו של תושב מוסלמי ביפו לבטל את המתנה, והיא אכן בוטלה ב-30 במאי 1895.⁹ בצוואה החדשה נכתב כי הוא מכר ב-7 באוגוסט 1895 את שני השלישים לנכדו דוד בן יוסף ולנינו עבד אללה נדים בן שמעון, ב-2650 לירות זהב צרפתיות. הוא מינה את נכדו ד"ר שמעון מויאל “לתבוע את מי ששם את ידו בנכסים ולשנות את המסמכים על שם הקונים הנזכרים”. רישום זה בפני רשם בית הדין תמוהה ומעורר תהייה לנוכח העובדה שדוד מויאל היה נער בן חמש עשרה, וספק אם היה בידו הסכום הגדול של המכירה.

מעל חנויות השוק נבנו שלוש דירות גדולות ומפוארות. שתיים היו שייכות למימון עמיאל, ואחת למויאל. ג’וליה שלוש (1999–1899), נינת אהרון ובת נכדתו אסתר, התגוררה בילדותה באחת הדירות. בזיכרונותיה היא מספרת כי הדירה הייתה שייכת לשמואל מויאל, נכדו של אהרון ובנו של אברהם. לדבריה הוא התגורר בדירה סמוכה, ובדירה נוספת התגורר דוד מויאל, בנו של יוסף.¹⁰ שתיים מהדירות הללו נהרסו כליל בשנת 1915.¹¹

יוסף בק מויאל

הבן הבכור יוסף ( 1914–1843) הפך לדמות העסקית הבולטת במשפחה. הוא עסק במסחר שמן ותבואה, צבר הון, ורכש קרקעות סביב יפו ואף באזור עזה ממנה ייבא תבואה. הוא סייע לעולים החדשים, וביניהם אנשי קבוצת ‘ביל"ו’ שהגיעו בשנת 1882 עם ר' יחיאל בריל. לדברי אשולין: “הוא היה ראש ומנהיג בעדת המערבים (המארוקאנים) ביפו ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו. כל צרכי הציבור נתמכו מכיסו הפרטי”.¹² אשתו הראשונה הייתה שמחה בת הרב משה פארדו, שילדה את שמעון, דוד, מסעודה וסולטנה. בשנת 1903 היא נפטרה, והוא נשא לאישה את רחל תורג’מן, שילדה את ניסים, אברהם, אהרון, משה, ואסתר. יוסף שימש כסגן הקונסול הספרדי ביפו, ולאחר מכן כסגן הקונסול הפרסי, וזכה לתואר בק ואות הכבוד התורכי מג’ידי מדרגה שלישית על הסיוע שהעניק לתורכים. יובל בן-בסט מתאר את דמותו של יוסף בק, שהיה מעורב לדבריו בעימותים וסכסוכים רבים בנושא קרקעות.¹³ הוא נהג לשלוח עצומות לווזיר הגדול בחצר הסולטן, שנכתבו לדברי בן-בסט בסגנון “לא מנומס” בניגוד לסגנון ההתכתבות המקובל. הדבר מעיד על בטחונו העצמי, והעובדה שהיה בעל אזרחות ספרדית שאינו כפוף לשיפוט העות’מני תרמה לכך. בין העצומות שנמצאו בארכיון איסטנבול, נמצאת גם העוסקת במעצרו של יוסף בק בעקבות סכסוך קרקע אלים עם בשארה טאסו, פרדסן יפואי, אך מויאל הצליח תמיד להיחלץ ולהשיג את מבוקשו. הבולטים בין ילדיו היו שמעון ודוד. ד"ר שמעון מויאל (1915–1866), הוסמך כרופא והוציא לאור את העיתון ‘צוות אל עות’מניה’ (קול העות’מנים) עם רעייתו אסתר לבית אזהרי. אביגיל יעקובסון כתבה על דמותו ופועלו.¹⁴ בנו הבכור דוד (1953–1880), שהוכשר כמשפטן בצרפת, היה דמות שנויה במחלוקת ומעורב כאביו בסכסוכים ומשפטים, וגם עם בני משפחתו. על אף שבין צאצאי יוסף בק לא היה כל קשר עד לאחרונה, עדיין מתהלכת בקרבם השמועה שהוא גזל את ירושת אביהם.

עורך הדין דוד מויאל

דוד מויאל נולד בשנת 1880 ביפו. בצעירותו למד בתלמוד תורה בעיר, ולאחר מכן בבית הספר של ‘כל ישראל חברים’. הוא המשיך את לימודיו בבית הספר ‘תפארת ישראל’ בבירות, ולאחר מכן המשיך לפריז שם הוסמך כעורך דין בשנת 1904. כשחזר ליפו עבד כעורך דין פרטי, היה בקיא בחוק העות’מני, ועסק ברכישת קרקעות ומכירתן. הוא נשא לאישה את קלרה, בתו של חיים קלמי מירושלים, ובשנת 1917 הוגלה לקוניה וחזר בדצמבר 1918 לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים. בדצמבר הוא פנה לקצין המשפטים הבריטי כדי שיעניק לו אישור לפעול כעורך דין, אך זה סרב לעשות זאת בטענה שהורשע בעבר בתקיפה, שרישיונו נשלל בידי התורכים, וכי הורשע בבית המשפט ביפו בגנבת מסמכים מכספת אביו, חמישה ימים לפני מותו ב-7 באוגוסט 1914.¹⁵

מויאל פנה לעורך הדין הרי סקר כדי שיערער על ההחלטה, וזה פנה במכתב מפורט לפרקליט הממשל הצבאי. לטענת סקר המתלוננים נגד מויאל היו בני משפחתו ובעיקר אחיותיו אסתר ומסעודה. סקר טען כי מויאל הוא בעל אזרחות ספרדית, ולכן לבית המשפט לא הייתה סמכות לשפוט אותו בגלל הסכמי הקפיטולציות. הוא גם טען כי העובדה שמויאל הוגלה מעידה על היחס השלילי של השלטונות כלפיו מלכתחילה, ומעבר לכך לא ניתן היה להרשיעו כשלא היה ברור מה נגנב בדיוק. הוא צרף את תצהירו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל שהיה נוכח בעת פתיחת הכספת לאחר מות יוסף בק. מויאל פנה לגופים ואישים כדי שימליצו עליו, ובין השאר לרבנות הראשית ביפו. יושב הראש כתב כי “האדון דוד מויאל בן המנוח הנכבד יוסף ביי מויאל ז”ל, ידוע ומפורסם בעירנו זה רבות בשנים בתור איש נכבד ויקר ועורך דין נאמן ומסור בעבודתו".¹⁶ כך כתבו גם מקלוב הסוחרים העבריים, הועד הלאומי, ואישים נוספים. לאחר דיונים בין המועצה המשפטית ופרקליט הממשלה, הוחלט באוקטובר 1922 כי יינתן לדוד מויאל אישור לעסוק בעריכת דין, בתנאי שיעבור מבחן בחוקת הממשלה מיולי 1920.¹⁷

התלונות נגד עורך הדין דוד מויאל

קרקעות זרנוקה

דוד מויאל היה מעורב במשפטים וסכסוכים עם בני משפחתו ותושבים יהודים וערבים ביפו להם מכר מגרשים, אך נמנע מלתת להם את אישור מרשם המקרקעין (קושאן). בנובמבר 1927 כתבו הנפגעים לזקן השופטים בירושלים תלונה נגד מויאל. הם כתבו: “מאות אנשים ובתוכם גם אנו קנו ממנו קרקעות ולא קבלו ממנו את הקושנים במשך הרבה שנים. הוא ידוע לכל בתור סוחר בקרקעות בלתי ישר הגורם נזקים והפסדים, וצרות רבות לכל אלה הבאים אתו בקשרי מסחר”. הם התלוננו כי “יש נגדו תביעות רבות, הוא נמנע מלשם את חובותיו, מעביר את רכושו על שם אשתו או ידידו, ואפילו את רהיטיו, ובכלל עושה עוד הרבה מני פעולות בלתי יפות ודומות לאלה”.¹⁸ גם תושבים ערבים פנו במכתב תלונה דומה, ובמקרה בו סרב מויאל למסור קושאן על מגרש שמכר בשכונת ברנר בתל אביב, וניסה להסתיר את פעולותיו, כתב התובע הראשי ביפו לפרקליט הממשלה בירושלים, נורמן בנטוויץ, כי התנהלותו של מויאל היא “בלתי מקצועית ומחפירה”.¹⁹

המריבה על ירושת יוסף בק מויאל נמשכה במשך שנים. היא נסבה בין השאר על קרקעות בכפר זרנוקה הסמוך לרחובות. לטענת בני המשפחה הקרקע נרכשה בידי יוסף בק, והוא ניכס אותה לעצמו באמצעים פסולים. ביוני 1928 כתב עורך הדין אלחנן קרוסרסקי, שייצג את סולטנה ושמואל אמזלק, לשלמה יעקובסון, מנהל העיזבון של יוסף בק, כי כיועץ משפטי לעיזבון הוא ערך תחקיר יסודי של פרשת ‘אדמות זרנוקה’.²⁰ מדובר היה במאות דונמים. לדבריו, בשנת 1911 השפיע דוד על אביו לחתום על ייפוי כוח לטובת משה אשולין שעבד עם דוד מויאל כפקיד שעסק ברישום המקרקעין במשרד הטאבו. על פי ייפוי הכוח, רשאי היה אשולין למכור קרקעות בזרנוקה ולהפריש מההכנסה אלף וחמש מאות נפוליאונים, שלדברי דוד מויאל אביו היה חייב לו. לטענת עורך הדין זה היה בסתירה לעדויות שמסר דוד כי אביו הוא שהיה נוהג להעניק לו מתנות.

בהוראת דוד מויאל רשם אשולין חלק מהקרקעות על שמו של אחמד שוקרי אל-תאג’י אל-פארוקי,²¹ והתמורה עברה לידיו. את רוב השטח העביר על שמו של חותנו, חיים קלמי, והוא נתן לו ייפוי כוח למכור את הקרקע לידידו עבד אל-רחמן בק אל-תאג’י מוואדי חנין.²² עורך הדין הציג את תצהירו של חיים קלמי כי שימש רק איש קש מטעמו של גיסו, ופעל על פי הוראותיו.²³ הוא גם צרף תצהיר של גיסו שמואל אמזלק על “עובדות על חייו של דוד מויאל”. הוא כתב: “הוא עבריין מועד מלידה. העובדה שהוא עורך דין היא באשמת אגודת עורכי הדין ורישיונו חייב להישלל”.²⁴

חיים קלמי, אביה של קלרה אשת דוד מויאל הראשונה, היה בן למשפחה ספרדית נכבדה בירושלים. הוא נישא לג’ויה, אחותו של יוסף בק נבון, וזה מסר לידיו את ניהול עסקיו ועסקי הבנקאי פרוטיגר. לאחר מכן שימש כסגן מנהל בית ספר כל ישראל חברים בירושלים, ובית ספר באיזמיר.²⁵ בשנת 1915 עזבה קלרה את דוד ונסעה עם ד"ר אפוסטולי לקהיר ונישאה לו. בנם יוסף, שנולד באוקטובר 1910, נותר עם אביו בתל אביב. הנער שקע בספרים, למד בגימנסיה הרצליה, והצטיין במתמטיקה. בשנת 1930 נסע ללמוד בבית הספר הגבוה לחשמל בצרפת ועבד במכון על שם הנרי פואנקרה. הוא שינה את שמו לג’ו אנריק, ובמלחמת העולם השנייה עבד במפעל המטוסים הווילנד. בסיוע חבר מתל אביב, שהפך לפיסיקאי בכיר במכון האטומי הצרפתי, קיבל משרת פרופסור למתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטת מקווירי. הוא נשא לאישה את סוזן פולק ובתם אורה נולדה בתל אביב, ובנם דוד נולד בבלפסט. בשנת 1956 התגרשו, ובשנת 1962 נשא לאישה את ההיסטוריונית האוסטרלית, אן מויאל. היא זו שכתבה על תולדותיו כמתמטיקאי מבריק.²⁶ בתם סוזן שימשה כמנהלת מרכז מונטפיורי לקשישים באוקלנד שבקליפורניה, ונפטרה בשנת 2000.

קרקעות חולות יפו

פרשת קרקעות זרנוקה לא הייתה היחידה בה היה מעורב דוד מויאל. בשנת 1928 הגיש רשם הקרקעות תלונה נגדו על כך שביקש לרשום קרקע על שמו בשטח של 583 דונמים מדרום ליפו. מדובר היה בשטח הדיונות מדרום לשכונת ‘גבלייה’, בו אישרה הוועדה האזורית (מג’לס אל-אידרה) בשנת 1910 לתושבי השכונה לנטוע אקליפטוסים כדי לעצור את נדידת החולות.²⁷ תושבי ראשון לציון קבלו אישור דומה, והחולות הפכו בשנת 1920 לסלע מחלוקת משפטית. באפריל 1921 הגישו מויאל ושלושה שותפים ערבים בקשה לרישום הקרקע על שמם, בטענה שמדובר בשטח נטוע. אלא שוועדה ברשות מושל המחוז הכחישה זאת בטענה שלא הוצגו הוכחות, וכי יש לרשום את הקרקע כאדמת מדינה.²⁸ מויאל ערער לבית המשפט שקיבל את טענתו, אלא שלאחר מכן ביטל את הפסיקה, כשהתברר שמויאל העיד עדות שקר. חרף הביטול, הגיש מויאל בקשה לרישום הקרקע על פי הפסיקה הראשונה, על אף שידע שפסק הדין בוטל בשנת 1924. בעקבות תלונת רשם המקרקעין, הורה השופט העליון מייקל מקדונל להעמידו לדין בפני בית הדין המשמעתי בראשות השופט בקר.²⁹ היועץ המשפטי הממשלתי נורמן בנטוויץ הורה להוסיף לתביעה את המשפט: “מר מויאל ניסה לבצע פעולה במשרד הרישום, כשהעובדה היא שידע שפסק הדין בוטל”.³⁰ מויאל שלח לממונה על בתי המשפט מכתב ארוך בו התייחס להאשמות נגדו. לדבריו היה מודע לביטול פסק הדין, אך פסיקה אינה יכולה להתבטל אלא רק בהחלטה של בית משפט גבוה יותר, ובחתימת שני שופטים, ולכן הפסיקה הראשונה תקפה.³¹ מויאל שכר את שרותיו של עורך הדין הידוע הורס סמואל מירושלים כדי לייצגו בפני בית המשפט המשמעתי, וזה החל בדרישות מהתביעה כדי להקשות עליה.³² בתחילת דצמבר כתב היועץ המשפטי בנטוויץ לממונה על בתי המשפט, כי קיבל תלונות נוספות נגד מויאל, בין השאר מעורך הדין רפאל מני, והוא ביקש לבצע חקירה מידית ולהציג את הממצאים בפני בית המשפט למשמעת.

בית שמידט בשכונת ברנר

תלונת עורך הדין מני הייתה בנושא מגרש אותו מכר מויאל לקבלן שמואל וילסון בשנת 1919, וזה מכר אותו למר בלום שבנה עליו בית. את הבית מכר בלום בשנת 1921 לבנימין שמידט. מדובר במגרש ברחוב קלישר 13 בתחום שכונת ברנר. שמידט ביקש לקבל קושאן על הקרקע, וכשפנה למוכר בלום, הוא טען כי ביקש ממויאל פעמים רבות אך לא נענה. שמידט פנה לעורך הדין שיח' רג’אב אבו סעוד כדי שיגיש תביעה נגד בלום להחזרת הכסף ופיצוי. בלום המופתע פנה לדוד מויאל באמצעות עורך הדין מני בדרישה לקבל את הקושאן. בתיווכו של עורך הדין ד“ר אליעש הסכים מויאל למסור את הקושאן, אך בתנאי שבלום ישלם לו חמש מאות לא”י לכיסוי שכר עבודתו והוצאותיו כביכול.³³ בלום סרב בכעס, ועורך דינו הגיש תלונה לפרקליט הממשלה בנטוויץ. גם עורך הדין פנחס שורצמן הגיש תצהיר בו טען כי מויאל הוא בעלים של כל הקרקע בסביבה, אך הוא רשם אותה על שם רעייתו הראשונה קליר קלמי, כדי להסתיר זאת.³⁴ עורך הדין מני כתב ליועץ המשפטי כי מויאל הכחיש בתחילה את בעלותו על המגרש, וכי “התנהלותו מחפירה, ומעורבותו בכל הטרנזקציה ברורה לכל, והיא אינה עולה בקנה אחד עם יושרה והגינות המצופים מעורך דין”.³⁵ גם התובע הראשי ביפו כתב לפרקליט הממשלה כי התנהגות מויאל מחפירה ובלתי מקצועית. מויאל ניסה לטעון כי ווילסון לא שילם לו עבור הקרקע, אך זה הציג קבלה ממויאל על התשלום.³⁶ עם זאת בסופו של דבר פסק בית המשפט המשמעתי בראשות השופט פרנסיס בקר, שנתיים לאחר הגשת כתב האישום, כי אשמתו לא הוכחה.³⁷ התנהלות דוד מויאל וניסיונו להסתיר את הבעלות על הקרקע, מחזקת את הסברה כי מדובר היה בקרקע שרכש אביו. על פי אלתר דרויאנוב, בספרו על תולדות תל אביב, נרכשו קרקעות השכונה בשנת 1891 בידי דוד מויאל, אלא שהוא היה רק בן אחת עשרה באותה שנה.

לאחר ‘מבצע עוגן’ ביוני 1936, בו נהרסו כשלוש מאות בתים ביפו העתיקה, במהלך מבצע לסלילת דרך בעיר, תכננה הממשלה לבנות בתים למפונים בשטח החולות מדרום לג’בליה. דוד מויאל חזר ופנה למושל המחוז בטענה שהקרקע בבעלותו, והוא לא אישר לבנות עליה.³⁸ הוא תבע להציג לו מכתבים ומסמכים שחלקם לא ניתן היה למצוא, אך עמדת מנהל המקרקעין הייתה כי מדובר באדמת מדינה. על אף קביעה זו, ניסה מויאל שוב לרשום את הקרקע על שמו במאי 1946. הוא כתב למזכיר הממשלה וטען כי הוועדה שפסקה בנושא בשנת 1921 פעלה שלא בסמכות, וביקש לקבל את כתב מינוי הוועדה.³⁹ מזכיר הממשלה השיב לו שיעיין בעצמו בעיתון הממשלה, הגאזט.⁴⁰

חקירות נגד מויאל התנהלו גם בעקבות תלונות נוספות. יצחק לייב גולדברג שהלווה לו 340 לא"י, ומויאל נמנע מלהחזיר. טענה של שאול לוי שרכש מגרש ממויאל ושילם לו, אך זה לא העביר את המגרש וסרב להחזיר את הכסף. כשפסק בית המשפט כי על מויאל להחזיר את הכסף, וניסו לעקל את רהיטיו כי לא נמצא כסף בחשבונו, הוא טען שהם שייכים לאשתו השנייה ג’וזפינה. מויאל נדרש להציג בפני בית המשפט תוך 48 שעות את מצב חשבונו בבנק אנגלו-פלשתינה, אך גם זאת לא עשה.⁴¹ מנהל ההוצאה לפועל ביפו הורה לו “להמציא למשרד זה את כל הדוקומנטים המוכיחים בעלות החפצים המעוקלים, ולא יימכרו החפצים”.⁴²

ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר הכרזת המדינה, כתב דוד מויאל לדוד בן גוריון: “הנני מציע למדינה את שרותי ואת ידיעותיי בשפה הערבית ובהכרת העם הערבי שנולדתי וגדלתי בתוכו, כל זה שלא על מנת לקבל פרס” [ההדגשה במקור]. הוא התגאה בקשריו עם אישיים ערבים.⁴³ למכתבו צרף את פרשת חייו מהאנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו מאת דוד תדהר. מזכיר הממשלה הזמנית השיב כי עליו לפנות למר בכור שיטרית או למשה שרתוק. בספטמבר כתב לשיטרית ששימש כשר המיעוטים, וצרף תזכיר לחוקים שהוא מייעץ לחוקק, כדי לבצע שינויים בחוקי ההקדשים (הווקף) “לטובת הכלל ולטובת ממשלתנו”. למכתב צרף תזכיר ארוך ומפורט על החוק העות’מני, ותקדימים בפסיקה. ישראל שוחט, היועץ המשפטי של משרד המיעוטים השיב למכתב: “אשמח מאוד אם תרשה לי לפנות אליך בכל עת שתעמוד לפני שאלה רצינית בענייני קרקעות”.⁴⁴ בתשובה כתב מויאל: “תודה לך מאוד בעד מכתבך הנעים מיום 3.9.48 ובעד הערצתך האדיבה”.⁴⁵ מויאל המשיך לשלוח את חוות דעתו על דרישות הוקף המוסלמי לקרקעות בפתח-תקווה, שיח' מוניס, וג’ליל אל-קבליה, וייעץ לפעול “באותה הדרך שהלכה בה ממשלת טורקיה המושלמית כלפי הווקפים, ובפרט במקרים שיש לנו בהם סיבות מספיקות”. הוא גם הציע להטיל מס “בתור תגמול ‘קומפנסציה’ בעד כל המיסים שלא שלמו בעלי נכס הווקף במשך שנים”.⁴⁶

חידת ‘וואכלת מויאל’

על אף שעשרים וארבע החנויות נמכרו לדוד ונאדים מויאל, על פי צוואת אהרון מויאל משנת 1898, הרי שבספר מיסי הרכוש של ממשלת המנדט הבריטי, בשנים 1937/8 רשומות חלקות החנויות על שמם של “יורשי יוסף מויאל” (חלקות 20,16 בגוש 7019). בשנות השמונים החל הסדר רישום המקרקעין בחלקות הללו, ומנסח הרישום במרשם המקרקעין עולה כי שליש מהחלקות הללו נרשם על שמו של אדיב סעיד ג’אבר, על סמך רכישות בשנים 1945–1940. שני שלישים נרשמו על שם רשות הפיתוח כנכס נפקדים. חלקו של ג’אבר עבר בירושה לבתו מרוות, והזכויות הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים.

בשנת 1981 הגישה הגב' סימונה לוינהרט מויאל ⁴⁷ תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, באמצעות עורך הדין דוד סוכובולסקי, כדי שיכיר בה כבעלת זכות בנכס. בית המשפט פסק כי היא בעלת 2,9 אחוזים בחלקות.⁴⁸ בפברואר 1989 התקיימה פגישה אצל כונס הנכסים מטעם רשות הפיתוח, בה נדונה מכירת החלקות לחברת סטברוס בע“מ.⁴⁹ בשנת 1996 מכרה החברה את החלקות לחברת עוז בע”מ בבעלות משפחת פילץ. משטר המכר עולה כי חברת סטברוס הייתה בבעלות משפחת סוכובולסקי.⁵⁰ אלא שגם חברת עוז בע"מ החזיקה בו זמן קצר, ומכרה אותן לעופר הירשזון, וכשזה נקלע לקשיים, היא נמכרה לוואליד אבולעפיה.

הגב' סימונה לוינהרט מויאל לא הייתה מצאצאי דוד בן יוסף מויאל או נאדים בן שמעון מויאל, להם מכר אהרון מויאל את חלקו בחנויות. עורך הדין סוכובולסקי הלך לעולמו, ולא ברור על מה הסתמך בתביעת חלקה של הגב' לוינהרט כיורשת שאושרה בבית המשפט, ואולי מכוח היות אמה ויקטוריה אחותו של נאדים. ואם אכן כך, הרי שיורשים נוספים היו זכאים לחלקם בנכס שהוכרז כרכוש נפקדים ונמכר. כך או כך, חנויות ‘ואכלת מויאל’ הן היום מסעדת אבולעפיה, ומעליהן מתנוסס השלט “אבולעפיה מאז שנת 1879”.

“הממשלה צריכה להודות למיג’ור ג’ון, ולו בלבד, שהאירועים הסתיימו בעשרות הרוגים ולא עם מאות”, כך כתב שמואל טולקובסקי לידידו הרברט סמואל הנציב העליון ב־14 במאי 1921. מאיר דיזנגוף ומאה ושמונים מתושבי תל אביב כתבו לנציב העליון כדי שיעניק לו עיטור, וחיים ויצמן כתב לו שלעולם לא נשכח את אשר עשה. הקצין שהיה מופקד על הנמלים והמאורות בממשלת המנדט הבריטי, ועל נמל יפו, היה הקצין היחיד שפעל להצלת עשרות יהודים וערבים ב־1 במאי 1921 (מאורעות תרפ"א). הוא הגיע ליפו בשנת 1919 ממצרים, לאחר שרות בתעלת סואץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא מנע את חסימתה עם פרוץ המלחמה, כאשר הגרמנים שלחו ספינת סוחר כדי להטביעה בתעלה ולחסום את התגבורות מאוסטרליה וניו זילנד. עם פרוץ המהומות ביפו בצהרי ה־1 במאי, עצר הקצין בוזזים ברחוב בוסטרוס והשוק היווני, ובשעה שתיים אחר הצהרים הגיע ל’בית החלוץ' ועצר לבדו את הטבח שהתרחש שם ביריית אקדח. חמישה עשר עולים כבר נרצחו, עשרות נפצעו, ועשרות התחבאו בקומה השנייה כשהפורעים ניסו לפרוץ את הדלת.

המיג’ור ליונל מנסל ג’ון, יליד האי ג’רסי שבתעלת למאנש, שרת כימאי מצעירותו וגויס לצבא הבריטי עם פרוץ המלחמה. בשרות בנמל יפו יצר קשר עם פעילים יהודים בנמל, וסייע להם להגן על הנציב העליון הרברט סמואל, כשנחת בחוף יפו ב־30 ביוני 1920, וידיעות הגיעו על ניסיון לפגוע בו.¹ אלא שחבריו הקצינים לא ראו בעין יפה את הקשרים שקיים עם היהודים. במהלך המאורעות נדרש בפקודת מושל יפו לתת שמונה עשר רובים ממחסן הנמל לחילי ‘הגדוד העברי’ בתל אביב, והואשם בידי הערבים בסיוע ליהודים. מפקדיו לא יצאו להגנתו, ובפני ועדת החקירה בראשות השופט הייקרפט שחקרה את המאורעות, העיד בכעס על חוסר הגיבוי מצדם. “אני מסרב להיות השעיר לעזאזל” הוא כתב. “אני ואנשי היינו היחידים שהצילו עשרות”. אלא שזמן קצר לאחר מכן עזב את הצבא ונשאר להתגורר בתל אביב. ההנהגה הציונית ניסתה לעזור לו כשמונה לנהל את חברת הספנות העברית הראשונה, אלא שזו פשטה את הרגל. הוא ניסה עסקים נוספים, אך בשנת 1935 עזב עם משפחתו לביירות. הוא התגייס שוב במלחמת העולם השנייה, ומצא את מותו בקהיר שם שרת כקצין מודיעין.

נסיבות פיטוריו מהצבא לא היו ידועות עד לאחרונה, כשמסמכים העוסקים בכך נמצאו בארכיון הבריטי.² הם מעידים על האשמות שנטוו סביבו שבעטיין פוטר מהצבא בבושת פנים. מי שעמד בראש המסע נגדו היה הקולונל הולמס, מנהל מחלקת המכס שהייתה מופקדת על הנמלים והרכבות. ב־7 ביולי 1921 הוא כתב למזכיר הממשלה שהגיעו לאוזניו שמועות מפי חברה קבלנית ערבית, שהמיג’ור ג’ון משמיע גינויים כלפיו ומאשים אותו בקבלת שוחד (בקשיש). ב־17 באוגוסט כתב המזכיר לקצין כי יועמד בפני ועדת חקירה. הוא פרט את האשמות שהועלו נגדו.

האשמה הראשונה הייתה כי ב־21 באפריל אמר בפני סוכן משטרתי, נג’יב חדד, כי הקולונל הולס מעדיף את חברת ‘אחמד ונוסארת בע"מ’ לבנייה בנמל יפו, משום שיזכה בבקשיש. נג’יב חדד הדליף את הדברים, ומכאן התגלגלה הפרשה. אלא שמהתכתבויות עולה כי האיש גויס בידי המיג’ור ג’ון כדי לחקור הברחות נשק בנמל. הוא הואשם בגיוס סוכן באופן עצמאי בניגוד לנהלים. אלא שהקצין מסר שהקולונל קמפבל, סגן מושל יפו ידע על כך, וגיוס הסוכן בוצע בחשאי כדי שלא יגיע לידיעת החשודים. אלא שלאחר גיוס נג’יב חדד התברר לג’ון שהוא אינו מתאים לתפקיד. הסבר המיג’ור ג’ון לנסיבות גיוס הסוכן בינואר 1921 לא התקבל.

האשמה השנייה שהועלתה הייתה, שהקצין העביר מידע לחברת ‘אחמד ונוסארת’ על פרויקט מתוכנן בנמל יפו. מדובר היה במזח הורדה של עולים וצליינים שתוכנן בנמל. ב־15 בפברואר 1921 כתב הקצין לחברה כי מדובר במזח באורך שבעים וחמישה מטרים, וציין את האומדן המשוער. הקצין גם הציע לחברה לפתוח קו מעבורות מיפו לחיפה, שלדבריו יהיה רווחי מאוד, ואף הציע סיוע ברכישת שתי מעבורות. אלא שהציע שקו המעבורות לא יהיה על שם החברה אלא תחת שם אחר. המיג’ור ג’ון הסביר לוועדה כי פניות דומות היו גם להנהלה הציונית, לשמואל טולקובסקי, הברון רוטשילד, וגם יבואן הצמנט טטארצ’י וכיאט, כדי לשפר את הקשר בין הנמלים. הוא הסביר כי הצעתו לשם שונה הייתה משום שידע שהחברה מועסקת בידי הנהלת הרכבת, שהצעתו לשינוע נוסעים בים היה בניגוד לאינטרסים שלה. הסבריו לא התקבלו, והוא הואשם בקיום קשר בניגוד לכללי המנהל של ממשלת פלשתינה. מכתב ההתנצלות ששלח המיג’ור ג’ון לקולונל הולמס לא סייע, ומסקנות הועדה היו ש“אינו ראוי לשרת בתפקידי מנהל בממשלה”. את מסקנות הועדה העביר הנציב העליון לווינסטון צ’רצ’יל, שר המושבות, ב־5 בינואר 1922. במכתב התשובה כתב צ’רצ’יל כי רצון המלך (pleasure of the crown) הוא שהקצין לא ישמש כמנהל בממשלה. הנציב העליון כתב לג’ון כי על אף פעולתו במהלך המאורעות ביפו, הוא נאלץ לקבל את החלטת הוועדה.

הסבריו של המיג’ור ג’ון כי הוא ענה בכתב על שאלות חברת ‘אחמד ונוסארת’ כפי שענה לגורמים נוספים, והעובדה שזה נעשה במכתבים רשמיים, לא סייעה בידו. איש גם לא שאל מדוע התלונן עליו הקולונל הולמס רק בחודש יוני, כאשר המידע הגיע לידיו כבר באפריל. אלא שממכתב יושב ראש ועדת הדיור הממשלתי ביפו, מ־7 במאי 1921, עולה כי ההתנכלות לקצין החלה כבר מיד לאחר המאורעות, כשבוטל מינויו כמנהל הנמלים והמאורות, עוד בטרם הוגשה נגדו תלונה רשמית. הוא נדרש לעזוב את מגוריו הממשלתיים באופן מידי, על אף בקשתו להמתין לתקופת חידושי הסכמי השכירות (המוחראם), כדי שיוכל למצוא דיור חילופי בתל אביב. מסכת אירועים זו מבהירה מדוע לא חזר לבריטניה והתגורר ארבע עשרה שנים ברחוב אלנבי 91 בתל אביב, עד שעבר לביירות.

הקדמה

לאחר השלמת כיבוש ארץ־ישראל בידי הבריטים, לא חודשה הפעילות המשפטית במשך ששת החודשים הראשונים.¹ התושבים אמנם ציפו כי “הצדק האנגלי” יוחל מיד במקומו של המשפט העות’מני המושחת, אך מאחר וגורל הארץ טרם הוכרע, המשיך השלטון הצבאי לקיים את שיטת המשפט העות’מנית עד אישור המנדט בידי מועצת חבר הלאומים ביוני 1922. ב־1 בספטמבר פרסם הנציב העליון בעיתון הרשמי את “דבר המלך בממשלתו” על סדרי המשפט החדשים, אך כבר בראשית אותה שנה החלו להתקיים דיונים לגבי מיקום בתי המשפט ביפו.

בתי המשפט בשנות העשרים

בית המשפט העות’מני התנהל בבניין הממשלה בכיכר השעון (הסארייה), אך היה צר מלהכיל את כל משרדי הממשל והמשפט המנדטורי. מזכיר הממשלה וינדהם דידס (Deeds) החל לבחון מקומות אפשריים למיקום בתי המשפט כדי להמליץ עליהם לנציב העליון הרברט סמואל. הוא ביקש כי הם ימוקמו במקומות ראויים שיקרינו סמכות שלטונית.² בפגישה שנערכה ב־23 בינואר 1922 הוטלה משימת האיתור על מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, פיליפ גרנט, שהציע שלושה מקומות: ‘מלון בלה ויסטה’ במנשייה, ‘מלון פארק’ במושבה הגרמנית, ובית הדואר סמוך לתחנת הרכבת. האפשרות הראשונה נפסלה מאחר והמלון שפעילותו פסקה במלחמה היה מאוכלס במשפחות פליטים שעזבו את יפו במאורעות ה־1 במאי 1921, ולא ניתן היה למצוא להם מקום דיור חליפי. ‘מלון פארק’ נפסל בגלל מצבו הפיסי הירוד והעובדה ששימש עדיין למטרות הצבא, ואילו בבית הדואר והטלגרף, שהושכר מחאג' עלי ביבי ששימש בעבר כראש העירייה, לא היה די מקום בגלל פעילות התקשורת המתגברת. ראש העירייה, עאסם בק אסעיד, הציע לממשלה לרכוש מהעירייה את הבניין בבעלותה הצמוד לבית הממשל.³ לדבריו, החנויות בקומת הקרקע והקומה הראשונה ששמשה מלון ומסעדה, הושכרו מאז ומעולם ונשאו הכנסה של 400 לא“י לשנה. העירייה השתמשה רק בקומה השנייה למשרדיה. הוא הציע למכור את הבניין לממשלה תמורת 10,000 לא”י שישולמו לאלתר כדי שהעירייה תוכל לבנות בניין אלטרנטיבי. על אף המיקום הנוח והעלות הסבירה, ההצעה נפסלה מאחר ולא היה ברור אם מצבו הקונסטרוקטיבי של הבניין מאפשר את השינויים הפנימיים הנדרשים. גם העובדה שהגישה לקומות העליונות הייתה בחדרי מדרגות נפרדים הקשתה על התאמת המבנה ליעוד. הנרי בקר, מהנדס מחוז יפו, הציע לשכור לתקופה קצרה את הבניין ששימש כ’בנק אנגלו־פלשתינה' (רחוב יפת 18), שעבר באותם ימים לבניין הפסג' החדש בשדרות המלך ג’ורג' (שדרות ירושלים 6).⁴ נבחנה גם האפשרות לבנות בית משפט במתחם המשטרה ובית הסוהר מול בית הממשלה (הקישלה). מנהל מחלקת עבודות ציבוריות כתב “כי מעבר לשיקולים של תכנית בניין עיר, ישנם גם גורמים ארכיטקטוניים המוציאים את המקום מכלל אפשרות”.⁵

במרס 1922 התקבלו הצעות נוספות למיקומים אפשריים. מוריס שינברג הציע להשכיר חדרים בבניין שבנה ברחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל). אלכסנדר פיאני, סוכנה של משפחת סורסוק מביירות, הציע להשכיר את בניין ‘מלון פלשתינה’ של קמיניץ שהפסיק את פעילותו והכיל עשרים ושמונה חדרים, ואילו יעקב ליטווינסקי, מבעלי ‘חברת המפעל הארצישראלי בע"מ’,⁶ הציע לממשלה לשכור עשרה חדרים בבניין הפסג' החדש, או לרכוש ממנה מגרש בבעלותה בשדרות המלך ג’ורג'. הוא גם הציע שהחברה תבנה את הבניין מכספה ותשכיר אותו לממשלה. מאחר ובאפריל השלים השופט קופלנד את הכנת פרוגרמת החדרים הנדרשים לבתי הדין השונים וגודלם הדרוש, ההצעה לבניית בניין חדש נבחרה כהצעה המומלצת להצגה בפני הנציב העליון סמואל והמזכיר המשפטי נורמן בנטוויץ. ב־9 באוגוסט הציג האדריכל פוסטר סיינט האריסון בפני זקן השופטים סיר תומס הייקרפט ובנטוויץ את סקיצות הבניין החדש. הן היו לדבריו עקרוניות בלבד, וכתב כי הן לא תעובדנה סופית עד שיקבע צוות המוסמך להחליט ולאשר את התכנון. גם החברה היזמית של ליטווינסקי לא יכולה הייתה להגיש הצעה כספית בטרם תקבל תכניות מפורטת לגבי הנדרש ממנה.

ב־21 בדצמבר 1922 כתב רונלד סטורס, מושל מחוז יפו וירושלים, למזכיר הראשי של ממשלת המנדט לאחר שבחן את כל ההצעות.⁷ בנוסף לאתרים שהוזכרו הוא גם בדק את האפשרות לשכור את בניין בית היתומים היווני־אורתודוכסי על דרך עזה (היום בית הספר האורתודוכסי בפינת יפת ומרגוזה), אך היא נשללה מאחר ולא היה פתרון ליתומים במוסדות הכנסייה בירושלים. לדבריו הפתרון הנכון והכלכלי הוא לשכור עשרה חדרים בבניין הפסג' החדש ברחוב זריפה. דמי השכירות בסך 200 לא"י לשנה היו נמוכים ביותר בין ההצעות, ולדבריו לא היה מקום להוצאה כספית גדולה בעת ההיא. ‘חברת המפעל הארצישראלי’, בעלת הבניין, גם הסכימה לבצע את השינויים הנדרשים על חשבונה. המזכיר הראשי דידס אישר את ההצעה ובית משפט השלום מוקם בחלקו המערבי של בניין הפסג'. בית המשפט המחוזי המשיך להתנהל בקומת הקרקע של בניין הממשלה, ואילו בית המשפט לקרקעות, בית הדין השרעי, ומרשם המקרקעין, המשיכו לפעול בבית קנדינוף על דרך עזה (רחוב יפת 32).

בתי המשפט בראשית שנות השלושים

הצפיפות בבית הממשל בכיכר השעון גדלה, והממשלה נאלצה לשכור את קומת העירייה בבניין הסמוך כדי למקם בה את משרדי המושל קרוסבי, ואילו העירייה העבירה גם היא את משרדיה לבניין הפסג‘. הנציב העליון שביקר ביפו העיר שבניין הסארייה הישן אינו ראוי למשרדי הממשלה והמושל. באפריל 1932 התבקש פ. נובל, מהנדס מחוז יפו, למצוא מקום מתאים לריכוז כל בתי המשפט. באותם ימים גם החלו לדון בהוצאת משרדי הממשלה מהכיכר הצפופה והרועשת ולהקים קריית שלטון חדשה. נובל בחן ביסודיות את בניין הדואר והטלגרף הסמוך לתחנת הרכבת שבעליו היה חאג’ עלי ביבי והושכר מאז שנת 1919. ביולי 1932 שלח מהנדס המחוז דיווח מפורט המתאר את המבנה ומצבו.⁸ הבניין שהושכר תמורת 340 לא“י לשנה היה בן שלוש קומות ובשטח 777 מטרים רבועים. המכתב מתאר כל חדר וחדר בבניין על שטחו ומצבו. על אף שהוא נבנה מחומרים משובחים, מצבו הפיסי היה ירוד ונדרשה השקעה לשינוי חלוקה, שיפוץ יסודי, ומערכת סניטרית חדשה ובניית מקלט. הערכת עלות השיפורים וההתאמה הוערכה ב־353 לא”י. מאחר ותקופת השכירות עמדה להסתיים, הורה מזכיר הממשלה תומפסון להאריך אותה לשלוש שנים נוספות. ההשקעה הכספית נראתה לו מוגזמת, ומחלקת עבודות ציבוריות נדרשה להקטין את ההוצאה ב־100 לא"י. נשיא בית המשפט העליון התבקש לבדוק אם ניתן לצמצם את דרישות המערכת המשפטית כדי לעמוד בתקציב. הנשיא התייחס לכך במכתב מפורט למזכיר הממשלה.⁹ הוא תיאר את הלחצים המופעלים מצד בתי הדין השונים לעזוב את מיקומם הבלתי מתאים ואת הדרישות הסניטריות מצד משרד הבריאות. עד אותם ימים לא היו כלל שירותים בבתי המשפט. לבית משפט השלום הוקצתה הקומה הראשונה והוא עבר לשם מבניין הפסג'. את מקומו תפסו משרדי מפקד המחוז של המשטרה. בית המשפט המחוז המשיך לפעול בבית בבניין הממשל שבכיכר השעון וחפשו לו מקום מתאים.

בנובמבר 1932 שלח עבדול קאדר אל־מוזאפר (Muzafar), פרדסן עשיר וחבר מועצת העירייה הצעה להמשיך ולשכור ממנו 17 חדרים ושתי חנויות בבניין בבעלותו בשדרות המלך ג’ורג (שדרות ירושלים 22).¹⁰ הממשלה שכרה ממנו חדרים כפי שעשתה בבניין משפחת עזבון הסמוך (משרד הבריאות ומשרד החקלאות), והשכירות עמדה לפוג בסוף מרס 1933. הוא הציע להתאים את המבנה לדרישות בית המשפט, ולהצעה צורפה גם תכנית חזית הבית עם מראהו הראשון. בית המשפט לא עבר לשם ככל הנראה, מאחר ובאותם ימים כבר דובר על הקמת קריית שלטון חדשה ביפו בה ירוכזו כל מוסדות הממשלה.

בתי המשפט על ‘אדמת מוראד’

פרידריק מוראד, בנו של הסוכן הקונסולרי הגרמני ביפו סרפיון מוראד, נפטר ב־22 באפריל 1932 ולא הותיר יורשים. עשרות פנו לבית המשפט המחוזי ביפו והציגו עצמם כיורשים החוקיים בתקווה לזכות ברכוש הרב שהותיר שעל על מיליון דולרים. בין השאר הותיר בתים וקרקע שנותרה מהאחוזה רחבת הידיים שרכש סבו שמעון בשנות הארבעים של המאה ה־19. השטח האטרקטיבי על שדרות המלך ג’ורג צד גם את עיני השלטונות שבקשו למקם עליו את קריית הממשלה החדשה. הרעיון חזר ועלה במהלך השנים עד שנגנז סופית בשנת 1941. הדיונים המשפטים על הירושה, שהיו הארוכים ביותר שהתנהלו בארץ עד אותם ימים, הגיעו עד לבית המשפט העליון של הממלכה בלונדון. הממשלה חששה להשקיע סכום ניכר בקרקע שגורלה טרם הוכרע, כשגם ממשלת גרמניה טענה לבעלות עליה.

הרעיון לבנות קריית שלטון על ‘אדמת מוראד’ עלה לראשונה בראשית 1935, כשנראה היה שהדיונים המשפטיים על הירושה הגיעו לסיומם ללא פסיקה על יורשים. בית המשפט מינה שני מנהלי עיזבון, והכוונה הייתה לרכוש מהם 14 דונמים. האדריכל פוסטר סנט האריסון ממחלקת עבודות ציבוריות בחן את השטח ושלח את חוות דעתו למושל המחוז: “אתר מוראד נראה גדול מספיק כדי למקם בו ברחבות את משרדי הממשלה, בתי המשפט, משרדי המשטרה, וגם את בית המעצר”.¹¹ עם זאת טען כי יש לקחת בחשבון את הצורך בניקוז השטח הנמוך ששטח מוראד מהווה רק חלק קטן ממנו. לדבריו לבתי המשפט יספיקו 4־3 דונמים והם יופרדו לחלוטין ממשרדי הממשלה עם גישה נפרדת.

ר. קרוסבי (Crosbie), מושל המחוז, שלח מכתב אישי למזכיר הממשלה ובו התייחס לסוגיית ‘אדמת מוראד’.¹² הוא ביקש את התערבותו מאחר ומנהל מחלקת עבודות ציבוריות הודיע לו כי הטיפול ברכישת קרקעות עומד לעבור לאחריות משרד הקרקעות והמדידות. הוא תיאר את המצב המשפטי של מחלוקת הירושה שטרם הסתיים סופית וצפוי להמשיך לדבריו. הוא הציע להגיש הצעה לבית המשפט לרכוש את הקרקע המיועדת לקריית הממשלה תמורת 28,000 לא“י, והמליץ לא לרכוש רק את החלק הדרוש לבתי המשפט אם הכוונה להוסיף בנינים בעתיד. לאור דחיפות הנושא, ביקש שלא לדחות את ההחלטה. המזכיר התייעץ עם גורמים שונים שטענו כי הדיונים המשפטיים עלולים להמשך עוד שנתיים, וכי סכום רכישת הקרקע יותיר רק 2,000 לא”י לבניית בתי המשפט מהתקציב הכולל שאושר לכך. המזכיר הציע לחפש אתר אלטרנטיבי למיקום קריית הממשלה, ואם לא יימצא, יש לבקש מהממשלה להגדיל את התקציב הנדרש לכדי 50,000 לא"י.

באוקטובר כתב נובל (Nobel) מנהל מחלקת עבודות ציבוריות למזכיר הממשלה. לדבריו יש להכין תכנית עקרונית לבית המשפט כדי להציגה בפני נשיא בית המשפט העליון, אם מעוניינים לקדם את הנושא ברצינות. הוא ציין כי אין לו עדיין צוות מתאים למשימה, אך הוא ייקח אותה על עצמו ובלבד שיציגו לו דרישות ותחזיות להתפתחות העתידית של העיר.¹³ שלושה חודשים לאחר מכן ענה לו מזכיר הממשלה כי הנציב העליון דורש לראות תכנית של הבניין המוצע לפני קבלת החלטה. הוא גם ביקש לקבל חוות דעת לגבי מראה הבניין וחומרי הגמר וכתב כי במידה והבניינים בסביבה מחופים באבן, יש להמשיך בכך “אלא אם יש סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת”.¹⁴ מנהל מע"צ ענה כי תכניות יועברו מיד עם סיומן, ולמכתבו צרף את חוות דעתו של האדריכל האריסון. עקרי חוות הדעת היו:

1. הקרקע תהיה מוקפת מכל צדדיה ברחובות. הבניינים היחידים הנמצאים עליה הם בניינים ישנים בפינה הצפון מזרחית “שבוודאי ייהרסו לאור מחיר הקרקע הגבוה”.

2. השטח תחום במערב בשדרת המלך ג’ורג. הבניינים מהצד השני חלקם עם חיפוי אבן, חלקם עם טיח וחיקוי אבן, וחלקם עם טיח בלבד. יש מהם המקושטים בלבנים, ואחרים בטרצ’ו. הבניין היחיד המחופה אבן הוא בית הדואר, ואילו האורוות העירוניות מדרום מחופות בטיח. מצפון נמצאת מסה של בניינים שרובם, אם לא כולם, מטויחים. רק השטח ממזרח הוא שדות פתוחים.

3. לאור העובדה שהבניינים הנמצאים בשדרה וסביבתה הם חסרי אופי מיוחד, ומאחר ורובם מוסתרים על ידי העצים בשדרה, אין לקחת אותם בחשבון.

4. על אף שקשה למצוא בסביבה אבן חיפוי טובה, ההמלצה היא לחפות את הבניינים באבן מאחר והיא עמידה לאורך שנים שלא כטיח הדורש תחזוקה כדי שלא יתיישן. לדברי האריסון יש להשתמש בטיח רק באזורי ותעשייה ובמקרים בהם קיימת בעיה כלכלית מוסברת ומוצדקת.

5. אם בנייני הממשלה יהיו מחופים באבן, יש לדרוש שזה יעשה בכל הסביבה.

חודש לאחר מכן שלח קניף (Keniff), עוזרו של מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, את תכניתו הרעיונית של האריסון עם מראה החזית לשדרה. הוא כתב שדעתו של האדריכל היא “שהתכנית הגיונית, כלכלית, ומכובדת”. היא מאפשרת להותיר די שטח לבנייני ממשלה נוספים, ומאפשרת להקטין את השטח הכללי הנדרש לרכישה מ־14 דונמים ל־12,5 בלבד. הוא ביקש לקבל התייחסות כדי שניתן יהיה להכין תכניות פרזנטציה לנציב העליון. תגובת המזכיר הייתה כי לאור העובדה שבית הדואר מחופה אבן, וכך יהיה גם הבניין המתוכנן של בנק ברקליס, כל הבניינים במתחם מוראד יהיו עם חיפוי אבן.

בתחילת מאי כתב מנהל מחלקת עבודות ציבוריות למזכיר הממשלה כי שמע על תכנית הממשלה להקים בית משפט חדש בתל־אביב. באותם ימים שכן בית משפט השלום של תל־אביב בבית שהושכר מד"ר מאיר אברהם בן־שמעון ברחוב אלנבי 99.

הבית נבנה על ידי אביו רפאל בשנת 1921 כשהגיע לתל־אביב. קודם לכן שימש במשך 35 שנים כרב הראשי של יהודי מצריים. בית המשפט החל לפעול במבנה נפרד שהוקם בחצר האחורית של הבית, ולאחר מות הרב בשנת 1928 פעל בית המשפט גם בקומה התחתונה של הבית הראשי בחזית הרחוב. הבן שהתגורר בקהיר עם רעייתו דונה, נכדתו של אהרון מויאל, השכיר בשנת 1930 את הקומה העליונה למשפחת מירצקי לשימוש כמלון. הוא פעל זמן קצר משום שמירצקי נקלע לחובות ונתבע על ידי דוד עטיה, נציגו של בן־שמעון. בתחילת 1935 הודיע בן־שמעון לממשלת המנדט כי הוא מבקש לסיים את הסכם השכירות כדי להשכיר את הבניין למגורים. מנהל מחלקת עבודות ציבוריות ביקש ממנו לשקול את דעתו ולפגוש אותו בביקורו הקרוב בארץ.¹⁵ יום לפני כן פנה למנהל עורך הדין יצחק אייזן, בשם לקוחותיו מרדכי יוסף ברמן ואברהם בלייכר, בהצעה לשכור מהם את 23 החדרים בבניין בבעלותם ברחוב יהודה־הלוי. להצעה צרף את תכנית הבניין שתוכננה בידי האדריכל שלפשטיין וגם מבט פרספקטיבי.¹⁶

מנהל מחלקת עבודות ציבוריות כתב במכתבו למזכיר הממשלה כי אם הכוונה להקים בית משפט בתל־אביב אכן תתממש, יש לכך השלכות על תכנון בית המשפט ביפו. לדבריו התכנון נמצא בעיצומו ואין טעם להמשיך אלא להמתין. המאורעות שפרצו ביפו במאי 1936 והשביתה הערבית הפכו אותה לעיר בעייתית מבחינה ביטחונית, ותל־אביב הפכה בהדרגה למרכז השלטוני. אתר מוראד הוצע שוב כאלטרנטיבה שנתיים לאחר מכן, אך מאחר והרכישה והבנייה היו כרוכים בהשקעה ממשלתית ניכרת, ההצעה נפסלה. השטח נותר בתכניות בניין העיר כרזרבה המיועדת למוסדות ציבור, אך בפברואר 1941 הודיע מזכיר הממשלה למושל המחוז כי הנציב העליון החליט לבטל סופית את היעוד, וכי הוא יכול להודיע לוועדת התכנון העירונית כי היא רשאית לייעד את השטח כראות עיניה.¹⁷

בתי המשפט בשנות הארבעים

בית הדין השרעי פעל בבית קנדינוף עד שהוצא למכירה פומבית בשנת 1928, לאחר שהמשפחה העשירה ועתירת הנכסים נקלעה לקשיים כלכליים בעקבות המשבר שפקד את הארץ. הבניין עבר לבעלים לא ידוע. ביולי 1935 הודיע מנהל מחלקת נכסי הממשלה לד"ר מוחמד תאופיק דג’אני, כי הוא מעוניין לשכור את הבית שבבעלותו בשדרות המלך ג’ורג ולמקם בו את בית הדין השרעי. הבית היה ברובע נוזהה החדש והמתפתח שהיה מרווח ובטוח יותר. בדצמבר 1936 הודיע מר קאוול ממחלקת הנכסים הממשלתית למזכיר הממשלה כי הוחלט גם לשכור את ‘בית הבאב’ שניצב בדרך ירושלים סמוך לצומת הרחוב והשדרה (דרך בן־צבי 5). לדבריו המשא ומתן מתנהל עם “מאדאם דג’אני הבאב”, ולא עם האפנדי דג’אני “שהוזכר כבעלים”. הוא צרף למכתב את תכנית המבנה שהכיל שש חנויות ומעליהן קומה נוספת.¹⁸

בינואר 1938 כתב מזכיר הממשלה למנהל מחלקת הנכסים והודיע לו כי מצב הצפיפות ביפו מחמיר, וכי יש למצוא מיד מקום לבית המשפט המחוזי. ‘בית הבאב’ לא היה ראוי לדבריו לבית משפט מחוזי, והורה לו לחפש בדחיפות מקום חלופי. הוא כתב כי השיח' אל־מוזאפר פנה לנשיא בית המשפט העליון בהצעה חדשה לבנות בית משפט על חשבונו, על הבניין שבבעלותו בשדרה, בתנאי שהממשלה תתחייב לשכור אותו למשך עשר שנים לפחות. הוא ביקש להעביר לשיח' תכניות כדי שיוכל לפרט את הצעתו.¹⁹ המזכיר הראשי של בתי המשפט ביקר במקום ודעתו הייתה שלילית. לדבריו גם אם התוספת תבנה “כגורד שחקים”, הרי שהעובדה שהמתחם מורכב משני בניינים סמוכים עם מעבר צר ביניהם, תגרום לכך שהמשרדים יהיו חשוכים וללא אוורור. בביקור ביפו בחן המזכיר הצעות נוספות: את אדמת מוראד, מגרש ברחוב פייסל (רחוב יהודה הימית) שהיה בבעלות עבדול חמיד אל־ביבי, ומגרש בפינת השדרה ודרך סלמה שחציו היה בבעלות עבדול חמיד דירלהי ובניו. הוא ביקר גם בבנייני עלי מוסתקים בדרך יפו (רחוב אילת). המקום שנראה לו ביותר היה המגרש ברחוב פייסל.²⁰ מנהל המחלקה לעבודות ציבוריות כתב כי מאחר ומדובר בבניה של יזם פרטי, המחלקה לא תוכל לבצע את התכנון ועל היזם להעסיק אדריכל פרטי. תכנון ממשלתי יגרום לדבריו להתנגדות האדריכלים המאוגדים, וגם יגרום לאחריות ממשלתית על מבנה שלא היא בנתה. לדבריו אין מניעה לכך שהאדריכל הפרטי יתכנן על פי הקווים המנחים בתכנית העקרונית שהוכנה שנתיים קודם לכן. מזכיר בתי המשפט התבקש לבחון בינתיים אם יש אפשרות להמשיך ולהשתמש בבית הסארייה הישן כבית משפט מחוזי, במידה ויערכו בו שיפוצים מתאימים.²¹

בנובמבר 1938 כתב מנהל מע“צ למזכיר הממשלה כי הצגת תכניות עקרוניות ליזמים היא טעות. לדבריו אם יתגלו טעויות בעתיד הן תיוחסנה לממשלה, לא ליזם. הוא טען כי בבניין בסדר גודל כזה צריך אדריכל פרטי מטעם היזם ללוות את התכנון מראשיתו, וכי תכנית עקרונית אינה מתאימה לאתרים שונים. הוא המליץ שלא לבחור באלטרנטיבה של בנייה חדשה שתחייב דמי שכירות ניכרים לתקופה ארוכה, אלא לשכור בניין קיים לתקופה של עשר שנים. הצעתו ככל הנראה התקבלה ובית המשפט המחוזי הועבר מבניין הסארייה הישן לבניין שבנתה 'חברת המפעל הארצישראלי בע”מ' בשדרות המלך ג’ורג המוכר היום כ’בית השק"ם' (שד' ירושלים 8). תכנית שיפוץ מינואר 1940 מלמדת שבית המשפט המחוזי שכן בקומה השנייה של הבניין, וכך גם מופיע בתכנית העיר משנת 1944.

בפברואר 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, כינס מושל מחוז לוד פגישה לדיון במיקום משרדי הממשלה ובתי המשפט בעידן שלאחר המלחמה. הצרכים היו מרובים, וסדרי העדיפויות לא כללו בניית בית משפט ביפו. תכניתו של פוסטר האריסון לבניית בית משפט גדול ומהודר מול בית הדואר המרכזי בשדרה לא התממשה. שלטון המנדט הסתיים כשבתי המשפט ביפו מפוזרים בבניינים שכורים כפי שהיה ארבעים שנה קודם לכן.

בשנות השישים של המאה ה-19, מוזכרת ביפו העתיקה טחנת הקמח בביתו של הגרמני פטר מצלר. ערביי הסביבה היו נוהגים לטחון את גרעיניהם בשבע הטחנות על נהר העוג’ה (הירקון), או מרחיקים מזרחה עד לעשר הטחנות על הדרך לשכם, ‘טחנות אל-הדר’. עם יציאת יפו מחומותיה בשנות השמונים של המאה ה-19, ובניית שוק המנזר היווני (סוק אל-דיר), הוקמו ברחוב הסמוך שלוש טחנות קמח, היום רחוב שמעון בן שטח. טחנת קמח נוספת ניצבה בדרך שלמה 23, והיא המשיכה לפעול עד השנים האחרונות. האחרונה מטחנות הקמח של יפו המנדטורית פועלת עד היום על דרך בן צבי. כשהקימו אותה בראשית המאה העשרים, היא הייתה הגדולה והמשוכללת בטחנות הקמח ברחבי הארץ. סיפור תולדות הטחנה קשור לתולדות משפחת ג’לאט, משפחה נוצרית קתולית מירושלים, המייחסת את מקורה לתקופה הצלבנית.

אבי המשפחה ביפו, ג’אן ג’לאט, נולד בירושלים בשנת 1820 והגיע בשנות הארבעים ליפו עם אשתו מרים, כדי לשמש דראגומן ומתורגמן לסגן הקונסול הבריטי, אסעד כיאט. לדברי נכדו אנטואן, כשהגיע הנסיך מווילס (לימים המלך אדוארד השביעי) לביקור ביפו בשנת 1863, ליווה אותו המתורגמן ג’לאט, וכהוקרה הורה להעניק לו שישים לירות אנגליות לכל ימי חייו, ולמשפחתו העניקו את חסות בריטניה. בשנת 1849 נולד בנו אליאס, שנשא לאישה את לביבה בת למשפחת עקאווי. לזוג נולדו שתי בנות: ויקטוריה ואנה, וחמישה בנים: אנטואן, וינסנט, אלכסנדר, ניקולה, ופרנסיס. כדרכם של עשירי העיר, רכש אליאס ג’לאט קרקעות ונטע עליהם פרדסים, בין השאר על הדרך לירושלים, היום דרך בן צבי. הוא מת בשנת 1917 ונקבר בבית הקברות הקתולי. כשאשתו לביבה מתה בשנת 1922, הוקמה על קברם מצבת שיש לבן, ופסל מלאך שעון על צלב שומר עליהם עד היום.

ניקולה עסק בפרדסי המשפחה, והיה פעיל במועצה לשיווק פרי הדר שייסדו הבריטים, והיו חברים בה פרדסנים יהודים וערבים. בשנת 1941 מונה למזכיר המועצה, יחד עם שמואל טולקובסקי, והפך לסגן יושב ראש המועצה עד התפטרותו בדצמבר 1947 מסיבות בריאות. אלכסנדר שימש כמנהל בבנק ברקליס ביפו, ולאחר מכן בשכם. וינסנט ג’לאט היה איש כמורה, ובשנת 1947 מונה כמזכיר הפטריארכיה הלטינית בירושלים. הבן הבכור אנטואן, והצעיר פרנסיס, עסקו בטחינת קמח. אנטואן הקים טחנת קמח עם שותף יווני סמוך לשוק המנזר, ובשנים 1913/4, בנה עם אחיו פרנסיס את טחנת הקמח הגדולה והמודרנית ביותר בארץ. מאתיים וארבעים אלף פרנקים הושקעו בבנייה ובציוד המשוכלל ביותר שהגיע מגרמניה. במשך מספר חודשים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, הם הספיקו לטחון עשרים וחמישה טונות חיטה ביום, עם רווח נאה בצדם.

בהיותם נוצרים ובני חסות בריטניה, החלו התורכים להתנכל להם. הם נדרשו לספק חיטה ללא תשלום לצבא התורכי, כשפתקים חתומים בידי מפקד יפו נמסרו להם כערבות, כשהיה ברור שאת תמורתם לא ייראו לעולם. ב-2 באוקטובר 1917 הורה הקצין כארם א-דין לפרק את מתקני הטחנה, ולהעבירם סמוך לתחנת הרכבת למצרים בוואדי סראר. אנטואן ופרנסיס הוגלו לנצרת, לטבריה ודמשק, ובסופו של דבר הוגלו ונדדו באסיה הקטנה. במהלך היעדרותם התנכלו התורכים לבני משפחתם, והם נאלצו לשלם שוחד ודמי כופר שהסתכמו בארבע מאות וחמישים לירות אנגליות. מיד לאחר סיום המלחמה חזרו האחים ג’לאט ליפו, ומצאו את טחנת הקמח מפורקת והרוסה. גם מבנה הבאר שהייתה בחצר הטחנה נהרס, ומנוע הבאר נלקח בידי התורכים. ב-21 בינואר 1919 הודיע להם הקצין הבריטי סרן וויליאמס, כי מנוע הטחנה נמצא מושלך ליד תחנת הרכבת בוואדי סראר, והם התבקשו לבוא ולקחת אותו.

האחים ג’לאט שנפגעו קשות במלחמה, ניסו לשקם את הטחנה עם חלקים שנמצאו פזורים במקומות שונים. לאחר אישור ועידת פריז של ‘חבר הלאומים’, לתביעות כנגד תורכיה על נזקי המלחמה, נחפזו האחים להגיש תביעה למושל יפו על הנזקים שנגרמו להם. הם הגישו רשימה מפורטת של הנזקים בטחנה, וצרפו לה גם את חבילת הפתקים שקבלו מהמפקד הצבאי של יפו. הם גם תבעו אלפיים וחמש מאות לירות תמורת ההוצאות שנגרמו להם בגלות. התביעה שהוגשה ל’וועדה להערכת נזקי תורכיה' הייתה בסכום נכבד של שלושים ותשע אלף לירות אנגליות.

הקשיים הכלכליים של אנטואן ופרנסיס ג’לאט חייבו אותם לגייס הון זר. בנובמבר 1927 הם חתמו על הסכם עם קבוצת צרפתים בהם היו חברים רופאים, גנרל, ונסיך, על ייסוד ‘החברה הלאומית הפלשתינית לטחנות קמח בע"מ’ (The National Palestinian Flour Mills Ltd.). החברה נרשמה ברשם החברות בארץ באפריל 1928, במקום חברת ‘האחים ג’לאט’. הון החברה היה חמישים אלף לירות אנגליות, ומתוך 175 מניות הבכורה, היו האחים ג’לאט בעלי 50 מניות, ו-25 מניות היו בבעלות שותפם בטחנה היפואית הישנה, סטברוס קירבקופולס. בין מטרות החברה היו בנייה של מפעלי טחינת קמח וייצור ביסקוויטים ביפו ורחבי הארץ.

פרנסיס ג’לאט התגורר בבית מפואר ברחוב עג’מי (יפת) פינת רחוב שערי ניקנור. בשנת 1935 הוא שכר את שירותיו של האדריכל נ. קרצמן מתל אביב, שתכנן עבורו ווילה בת שנים עשר חדרים בקצה שדרות ירושלים. היום נמצא על מקומה פארק דווידוף. לצד הבית שנבנה בסגנון הבינלאומי, היה גן מפואר עם בריכת שחייה. טחנת הקמח סבלה מהתנכלויות במהלך ‘המרד הערבי’, וב-26 בפברואר 1939 היא הוצתה ונגרם לה נזק של עשרים וארבע אלף לירות, וימים ספורים לאחר מכן הותקף גם השומר. עם זאת הם המשיכו לפעול, ושכרו את שירותיו של האדריכל והמהנדס היפואי הנודע איברהים חאג’ר, שהכין ביולי 1939 תכניות לבינוי הטחנה. לא ברור באילו נסיבות עברה הטחנה שהייתה גם בבעלות צרפתים לממונה על נכסי נפקדים. הוא מכר בשנת 1950 את הטחנה לחברת ‘גד’ של זיגמונד שווארץ ושותפיו, משפחות עולים חדשים. היא הפכה לימים לחברת ‘רב-בר’ המפעילה אותה עד היום, ועדיין בבעלות שתיים ממשפחות המייסדים. בפברואר 1952 שכרו הקונים החדשים את המהנדסים והאדריכלים סימה וגליק, כדי שירחיבו את הטחנה ויוסיפו ציוד מודרני. הם כתבו לעיריית תל אביב: “התכנית סודרה לפי התכנית הטכנולוגית של חברת Buhler משוויצריה, בית החרושת המפורסם בעולם לבנין טחנות קמח. כל תהליכי היצור בטחנת הקמח הנ”ל הם על ידי מכונות פנאומטיות ומודרניות ביותר, והן סגורות באופן הרמטי ואין אבק חודר לאולמי העבודה".

במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878, מצוינים על גבולה המזרחי של יפו גניהם של סגני הקונסולים בעיר באותם ימים. סמוך לכנסייה הרוסית, היום בפארק החורשות, ניצב ביתו של סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלק, ומדרום לדרך ירושלים (דרך בן צבי 78) ניצבים בתי אחוזתו של סגן הקונסול הצרפתי פיליברט. דרומית מערבית להם ניצב ביתו המפואר של סאלים קאסר, עליו מסופר שייצג תריסר מדינות (היום רחוב בנטוב). מערבית לו שכן גנו של סגן הקונסול ההולנדי בשארה אסאג’יר. על הדרך לכפר סלמה, ביציאה מיפו, ניצב גנו של סגן הקונסול הגרמני שמעון סרפיון מוראד (היום דרך שלמה 6), ומצפון ליפו שכן גנו של סגן הקונסול האוסטרו-הונגרי יעקב פאסקל, שנמכר בשנת 1898 לקהילת יהודי יפו כדי שישמש את בית החולים ‘שער ציון’ (היום תחנת דלק פז מול בית התעשיינים).

כניסת המעצמות האירופאיות לארץ ישראל החלה בשנות הארבעים של המאה ה-19 לאחר גירוש כוחותיו של איברהים פחה, בנו החורג של מוחמד עלי שליט מצרים שכבש את הארץ בשנת 1831. המצב הביטחוני שופר, וצליינים החלו לפקוד את הארץ, ובעקבותיהם הסוחרים. כדי לסייע להם ולהגן עליהם, החלו להיפתח נציגויות קונסולריות בירושלים וביפו. הראשונים שפתחו קונסוליה בירושלים, בשנת 1842, היו הצרפתים שמינו את הרוזן גבריאל דה-לנטוויני כקונסול הראשון בירושלים. ביפו פתחו נציגות קונסולרית בראשה עמד ג’אן אטיין פיליברט (Philibert), שמעמדו הועלה לתפקיד סגן קונסול, והוא שרת בתפקיד עד שנת 1882. פיליברט גם שימש כנציג הקונסולרי של נאפולי באישור הצרפתים.

בניגוד לסגני קונסולים ביפו שסייעו לבני חסותם היהודים, פיליברט שתחתיו חסו רבים מיהודי יפו המוגרבים, מוזכר כשונא ישראל. עיתון ‘המגיד’ ( 10.1.1872) כתב כי הוא והמתורגמן שלו, תאנוס נאסיר, “היו בעוכרינו כי שונאי ישראל המה ושנאה גדולה תקועה תוך מורשי לבבם. ובבא יהודי אשר לו טענת ממון על איזה ישמעאל או נוצרי, ישבע קלון וחרפה מאת האדון הנזכר והתורגמן תאנוס. בכל כוחו עושה עד יצא חייב האיש הישראלי ויפסיד מעותיו”. ולא רק, אלא שהכותב יוסף רפאל בן נון ס"ט (לימים רבם של יהודי יפו המערביים), כתב כי “רבים מנכבדי הקהל הוכו ממנו על הלחי ובאגרוף, ודיבורו הראשון ההולך אליו הוא, חזיר, כלב, וכהנה”. פיליברט לא נרתע מלתקוף גם את “שרי ישראל אשר בפריז ולונדון”, וגם קרל נטר, מייסד ‘מקווה ישראל’ התלונן עליו עם נכבדי הקהל היהודי בפני ממשלת צרפת. בן נון כתב כי המתורגמן השני של פיליברט, שהיה צרפתי, היה דווקא אוהב ישראל, “אך נפל פחד אדונו עליו, ואין בידו להושיע”. בן נון פנה לראשי חברת ‘כל ישראל חברים’ וכתב: “קומו השרים משחו מגן להושיע קהל ועדה מישראל מיד מבקשי רעתם”.

ב-29 באפריל 1861 נחתם הסכם בין האימפריות הצרפתית והעות’מנית, שהעניק לאזרחי צרפת חסינות וחופש פעולה מסחרי מלא. חוק הקרקעות העות’מני משנת 1864 גם אפשר לזרים לרכוש קרקעות בארץ. בעקבות הליברליזציה השלטונית הגיעו סוחרים צרפתים ליפו, והבולטים ביניהם היו בארלט, באגארי, בוסט, ופורטליס. בארלט ובאגארי מוזכרים מעט בתולדות יפו, ופייר בוסט, שהגיע ליפו בשנת 1875, מוזכר בתולדות יפו במאמר על אחוזתו ברחוב יפת (גילר, עתמול 213). שמו של פורטליס מוזכר בתולדות תל אביב כמי שמכר בשנת 1925 לעיריית תל אביב את השטח עליו ניצב היום בניין העירייה, ומוכר כ’פרדס פורטליס' (‘גן הדסה’). ארבעים וחמישה הדונמים שנרכשו בתיווך שפק ולבזובסקי, ועליהם תכננו לבנות בית חולים, אך בסופו של דבר בנו את בניין העירייה החדש וכיכר רבין.

אדוארד פורטליס, בן למשפחה צרפתית מכובדת, היה בעל קרקעות רבות ביפו בשלהי המאה ה-19. סיפור משפחתו קשור להתפתחות תעשיית המשי בביירות בראשית המאה ה-19, והניסיון לגדל בארץ עלי תות מהם ניזונות תולעי המשי. מטוויית המשי הראשונה הוקמה בשנת 1810 בעיירה חמדון בלבנון, ובשנת 1840 הקימו הרוזן מפארטה (Farte') והדוכס מלמונט ( Lemont) מפעל משי בביירות עם עשרה נולים. המפעל הנודע ביותר הוקם בשנת 1838 בידי האחים הצרפתים ג’וזף וניקולס פורטליס בהרי השוף. זרים נוספים, ובעיקר צרפתים, החלו להקים מפעלי משי, ובשנת 1887 כבר היו מאה ועשרים מטוויות משי בלבנון. עשירי לבנון החלו לרכוש קרקעות בארץ ולגדל עצי תות. יוסף גלס מספר על מטעי עצי תות של הבנקאי פטר ברגהיים, ועל נטיעות עצי תות בגנו של מונטפיורי. הוא גם מספר על מפעל לפקעות משי ביפו בשנות החמישים (גלס, ‘תעשיית המשי של ראש פינה’, קתדרה, מארס 1991). בשנות השישים נפגעו העצים ביפו בעקבות מזיק שהגיע עם תולעי המשי.

אדוארד פורטליס הגיע ככל הנראה ליפו בעקבות עסקי משפחתו, והיה מעשירי העיר והעניק הלוואות. כשהורע מצבו הכלכלי של אנטואן בשארה ט’יאן, בעל האחוזה ברחוב יפת (‘רובע יפו’), בשנת 1891, היה זה פורטליס שהעניק לו הלוואה ותמורתה משכן את ‘וואדי חאוורת’ שהיה בבעלותו, שהוא כיום עמק חפר. סגני הקונסולים לא עסקו רק בסיוע לנתיניהם ודיווח לממשלותיהם על פעילויות מסחריות, אלא עסקו בעצמם בפעילות מסחרית ויזמות. סגן הקונסול הצרפתי פיליברט התמנה בשנת 1875 כמנהל חברת הדואר הצרפתי ביפו, Messageries maritimes, שהייתה בעלת הזיכיון להובלת הדואר ברחבי הים התיכון. הוא גם הקים עם אחיו פרדריק חברת גרירה לספינות בנמל יפו, וכסגני קונסולים אחרים עסק גם בטיפוח פרדס, שהעניק לבעליו באותם ימים הכנסה של עשרה אחוזים לשנה. הקהילה הצרפתית והאירופאית ניהלה חיי חברה תוססים ביפו, והגנים של סגני הקונסולים שימשו למפגשי חברה ובילוי. אנטואן בוסט, בנו של פייר בוסט, סיפר בעדותו בפני ועדת החקירה על מאורעות ה-1 במאי 1921 (מאורעות תרפ"א), על מפגש חג הפסחא בגנו של פרידריך מוראד באותו בוקר, עם מנהלי החברות והבנקים האירופאים בעיר. כשהלך אמיל בנו של פיליברט לעולמו בשנת 1934, מונה אנטואן בוסט בידי סגן הקונסול הצרפתי לשמש כמנהל עזבונו על פי בקשת רעייתו קתרינה קוסאנה (פלסטין פוסט, 26.4.1934).

לא ידוע מתי בנה פיליברט את שני הבתים בגנו, אך כבר במכתב של הקונסול הבריטי ביפו, יעקב אסעד כיאט, לקונסול הבריטי בירושלים, מ-10 בספטמבר 1858, הוא מספר על הבית. לדבריו, הרכוש שנשדד ממשפחת דיקסון ב-11 בינואר 1858, בהתקפה והרצח ב’הר התקווה', נמצא מוסתר בגנו של פיליברט “תחת הריסות בית הכפר”. עובד הגן, מוסטפה אל-עטרה, הודה בהשתתפות בשוד.

הוברט, בנו של אדוארד פורטליס, נשא לאישה את בתו של סגן הקונסול פיליברט, ולאחר מות אביו בשנת 1911, הוא ירש את רכושו שהוערך במאתיים וחמישים אלף פרנקים. מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בעסקי המסחר ושיווק ההדרים, ורבים ירדו מנכסיהם ונאלצו למכור קרקעות. ברשימת בתי הבאר לשימור בתל אביב מופיע הבית על דרך בן צבי 78 כביתה של משפחת חליל אל-עזה, ואף מסופר מפי בן משפחה כי הבית הושכר לסגן הנציב העליון בראשית שלטון המנדט הבריטי, אלא שלנציבים העליונים לא היו כלל סגנים.

מצבת הגנרל מיצ’ל ובית הקברות האנגליקני ביפו ¹

בקצה סמטה חולית, בין הבתים 19–17 ברחוב יפת ביפו, בפינה חבויה הצמודה לחומת חצר בית הספר הסקוטי “טביתא”, מצוי בית קברות אנגליקני נושן ומוזנח. בבית הקברות פזורות מצבות שיש שבורות בין סבך עשבי בר, ובפינתו, על צינור ברזל חלוד, שעונה מצבת שיש לבנה של הגנרל הבריטי אדוארד תומס מיצ’ל (Michell). עד היום נכתב אך מעט על בית הקברות, כמו גם על חייו ועל מותו של הגנרל, ואולם מסמכים חדשים מארכיוני בריטניה שופכים אור על תולדותיו של המקום ועל קורותיו של הגנרל. מהמסמכים עולה כי בית הקברות ביפו קדם לזה הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים, והיה למעשה הנכס הראשון בארץ ישראל שנרכש בידי הכנסייה האנגליקנית.

פעילותה הממוסדת של הכנסייה הפרוטסטנטית בארץ החלה בשנת 1842, עם בואו של הבישוף מיכאל שלמה אלכסנדר לירושלים. אלכסנדר, שהיה בנו של רב יהודי, נולד בשנת 1799 בעיירה שונלנק בפרוסיה, ובהיותו בן 16 שנה בלבד כבר שימש מורה לתלמוד. בן 22 נבחר לשמש רב העיר נוריץ' באנגליה, ולאחר מכן בעיר פלימות‘. לאחר מאבק פנימי ממושך, ועל אף התנגדות בני משפחתו וקהילתו, הוטבל לנצרות בשנת 1825, והפך לכומר בכנסייה האנגליקנית. לאחר שירות כמיסיונר בדנציג מונה לשמש פרופסור לעברית ולספרות רבנית בקינג קולג’ שבלונדון. ביוני 1841 קיבל פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, את אישור הסולטאן העות’מאני לייסוד כנסייה פרוטסטנטית בארץ ישראל, ואלכסנדר עצמו נבחר לשמש הבישוף הראשון של “הכנסייה המאוחדת של אנגליה ואירלנד”. ב־21 בינואר 1842 נכנס לירושלים בטקס חגיגי, כשלצדו השגריר הבריטי וקבוצת מיסיונרים שכבר פעלו בארץ, והתקבל אצל הפחה המקומי. בשלוש שנות כהונתו כראש הכנסייה בירושלים פעל אלכסנדר בעיקר בקרב היהודים, ופרס את חסותו על “החברה המיסיונרית לפעילות בקרב היהודים”, שפעלה מאז 1833 בהנהגת המיסיונר ג’ון ניקולייסון.

סערה, טביעה ומחלוקת: ראשיתו של בית הקברות היפואי

במרץ 1842, כחודשיים לאחר בואו של אלכסנדר לארץ, נרכשה חלקת הקרקע ביפו שעליה הוקם בית הקברות האנגליקני. באותם ימים עדיין הייתה יפו מוקפת חומה, ובפינתה הדרומית־מזרחית ניצבה מצודה שנשאה את שמו של משקם חומות העיר, הגנרל הבריטי סידני סמית (כיום ניצב במקום בית החולים הצרפתי). בגדה המזרחית של דרך עזה, שהשתרעה לצד חפיר החומה, ניצבה גבעת טרשים חשופה שעליה הוקמו בית הקברות ומוסדות הכנסייה הנוצרית. אלא שכמה עשרות שנים מאוחר יותר פרצה מחלוקת סביב הבעלות על בית הקברות והנסיבות שבעטיין הוקם.

בפברואר 1865, בתקופת כהונתו של הבישוף סמואל גובאט כראש הכנסייה האנגליקנית בירושלים, פרצה ביפו מחלוקת בדבר החזקה על אדמת בית הקברות. הד“ר אסעד יעקוב ח’יאט, יווני אורתודוקסי יליד ביירות ששימש באותה העת הקונסול הבריטי בעיר, טען לבעלות על החלקה, שלדבריו נרכשה על ידו. בהתאם לטענתו, הוא אף נהג להשתמש באדמת בית הקברות כאתר הטמנה לעצמות גמלים וכבשים, והדבר עורר את זעמם של קרובי הנפטרים שהיו קבורים במקום. כפתרון לסכסוך הוקמה ועדה בראשותו לטיפול במקום, והוא ניאות להפריד חלק קטן מן השטח, ששימש עד אז לקבורה, באמצעות חפירת תעלה, ובלבד שהחלקה כולה תישאר בבעלותו. ואולם אחד מחברי הוועדה, דוקאט (Ducat), התנגד להצעה בטענה שהשטח נרכש בידי הבישוף אלכסנדר, וכי לח’יאט אין בו חלק ונחלה. לפיכך סירב דוקאט לחתום על פרוטוקול האספה, וטען כי הוא עצמו נכח ביפו בשנת 1842, בשעה שבוצעה הרכישה, וכי השטח אינו יכול להיות בבעלות ח’יאט, שהגיע ליפו רק ב־1847. בעקבות זאת שלח מכתב תלונה לכומר ג’וזף בארקלי, יורשו של גובאט כראש הכנסייה, וביקש ממנו לבדוק את רישומי הכנסייה בנושא. בארקלי חקר את נסיבות הרכישה באמצעות יומנו של ג’ון ניקולייסון, יד ימינו של הבישוף אלכסנדר, שבו מתוארת השתלשלות האירועים שהביאו לרכישת בית הקברות ב־1842, רכישה שהשלים ד”ר אדוארד מקגוון, מייסד בית החולים הראשון בארץ.

על פי יומנו של ניקולייסון, ב־9 במרץ 1842 הודיעו לו על אסון כבד שהתרחש ביפו: ספינה בריטית נסחפה אל הים הסוער בשעת סערה, ושבעה ספנים נפלו אל הים וטבעו, בהם הקצין הראשון אריסטון ונווט יווני. המושל העות’מאני סייע בהצבת שומרים על שפת הים כדי להודיע על גופות שייפלטו אל החוף. במהלך ההמתנה חיפשו ראשי הכנסייה אחר מקום קבורה מתאים, והחליטו לבצעה במצודת סידני סמית, סמוך לקברו הטרי של הגנרל תומס מיצ’ל, שנקבר שם כבר בשנת 1841. המושל אישר את בקשתם, אחר לאחר זמן קצר הודיע כי הוא חוזר בו, הואיל והגישה למצודה מחייבת מעבר דרך שער העיר, והמנהג הקיים אוסר על הכנסת מתים לתחומה. לפיכך הציע המושל שהכנסייה תרכוש חלקה חלופית סמוכה לעיר ותקים עליה בית קברות פרוטסטנטי, ובאמצעותו הוצע להם לרכוש חלקה במחיר של אלפיים פיאסטרים. ב־11 במרץ הגיע ניקולייסון עצמו ליפו כדי לבחון את השטח, ומצא אותו מתאים לייעודו. הד"ר אדוארד מקגוון הגיע גם הוא ליפו כדי לטפל בסיום הרכישה.

כעבור כמה ימים שוב הגיעו אלכסנדר, ניקולייסון ומקגוון ליפו כדי לקדש את בית הקברות החדש ולהביא לקבורה את המתים שנפלטו אל החוף. הפחה המקומי נזף קשות בקאדי של יפו על שאישר לבסוף את מכירת הקרקע…

הקצין והספנים שטבעו בים היו ראשוני הנקברים בבית הקברות, ב־17 במרץ 1842, ובמהלך השנים נקברו במקום נפטרים נוספים מבני הקהילה הפרוטסטנטית והאנגליקנית ביפו. באפריל 1866 נקבר שם הרופא הנודע ד"ר תומס הודג’קין, ובאוקטובר באותה השנה נקברו האב ג’ורג קלארק ושני בניו הקטנים, שהגיעו ליפו שלושה שבועות קודם, עם הכומר אדאמס וחברי קהילתו האמריקנית.

בין הנקברים הנוספים במקום שדמותם נקשרה לתולדותיה של יפו, הייתה גם ג’ין ווקר ארנוט, שייסדה בשנת 1863 את בית הספר “טביתא” ונפטרה ב-1911; מרי בריסקו בולדווין, שייסדה בשנת 1870 את בית הספר לבנים ונפטרה ב-1871; ביאטריס (בטסי) מנגן, שייסדה בשנת 1878 את בית החולים האנגליקני ונפטרה ב-1885; וד"ר קייסר גוראייב, הרופא הראשון של בית החולים, שנפטר ב-1918. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הועבר למקום גם קברו של הגנרל תומס מיצ’ל, שהיה קבור עד אז, כאמור, במצודת סידני סמית, שמאז פורקה ונמכרה למסדר הנזירות הצרפתי סנט ג’וזף. לימים נשכח סיפורו של מיצ’ל עצמו, שקבורתו קדמה להקמת בית הקברות כולו.

“הצטיין בתכונות נעלות ונאצלות”: הגנרל מיצ’ל וקורותיו

אדוארד תומס מיצ’ל נולד בשנת 1787. ב־1802 התקבל לאקדמיה הצבאית המלכותית וולוויץ והיה לצוער, וב־1803 היה לסגן משנה בחיל התותחנים המלכותי. ב־1810 הועבר לספרד, שם פיקד על פלוגה שהשתתפה בקרבות סיירה דה הונדה, וב־1811 פיקד על כוחות הארטילריה הבריטיים שכבשו את העיר טאריפה, ונפצע בכתפו בקרב כיבוש בארוסה. שנה לאחר מכן השתתף בקרבות לכיבוש סלמנקה, ועל פעילותו בקרבות אלו צוין לשבח. בשנים שלאחר מכן פיקד על כוחות בהולנד ובבלגיה, ובקרב על העיר ברגן אופ־זום נפצע קשה. ב-1838 הועלה לדרגת לוטננט קולונל, ובשנים 1840–1839 שירת כמפקד הכוחות הבריטיים שסייעו לתומכי המלך הספרדי קרלוס החמישי בקרבות נגד הכוחות הרפובליקנים. כהוקרה על שירות זה זכה לעיטורי הקדוש פרדיננד, צ’רלס השלישי ואיזבלה הקתולית.

לאחר פרק זמן הועלה מיצ’ל לדרגת בריגדיר גנרל. במסגרת תפקידו מונה לפקד על כוחות הארטילריה שהצטרפו לצי האדמירל סטרטפורד, שנשלח לסייע לכוחות העות’מאניים לגרש מסוריה ומארץ ישראל את צבאו של איברהים פאשה, בנו של מוחמד עלי. ב־15 בינואר 1841 השתתף בקרב מג’דל, שאילץ את הכוחות המצריים לסגת, ויומיים לאחר מכן הסתיימה המלחמה.

מיצ’ל נפטר ב־24 בינואר 1841 בגיל 54, ונסיבות מותו מתוארות בדו"ח רפואי שנרשם יום לאחר מכן, בידי הקצין הרפואי שסופח לכוחותיו. ימים אחדים קודם מותו חזר הגנרל ליפו לאחר שצעד עם כוחותיו במזג אוויר סוער וגשום. למחרת השתתף במועצת מלחמה עם המפקד העות’מאני וישב כשגבו כלפי החלונות הפתוחים לקור. עד מהרה חש ברע, ומחלתו נמשכה ימים מספר. בבוקר ה-24 בינואר שקע בתרדמה עמוקה, ובשעה 20:10 נפח את נשמתו.

הגנרל הובא לקבורה בחלקה הצפוני של מצודת סידני סמית, תחת עץ תאנה. מאחר שהמצודה הייתה בשליטת הכוחות העות’מאניים, נדרשה פעילות דיפלומטית בחצר הסולטאן כדי להשיג אישור להצבת מצבה. לאחר השתדלותו של השגריר הבריטי באיסטנבול, סיר סטראטפורד קנינג, הושג האישור בשנת 1844. חבריו הקצינים של הגנרל הציבו על קברו לוח שיש לבן שעליו נכתב באנגלית:

מוקדש לזכרו של בריגדיר גנרל אדוארד תומס מיצ’ל מחיל התותחנים המלכותי, מפקד כוחות הוד מלכותה בסוריה. חבר במסדר באת', מפקד איזבלה הקתולית, וחבר מסדר סנט פרדיננד וצ’רלס השלישי מספרד, שנפטר ביום 24 בינואר 1841, בן 54. הוא הצטיין בתכונות נעלות ונאצלות, בשירות ארוך ומבריק, וזכה ביחס חיבה מכל אלה שהכירו אותו. מהקצינים של כוחות

הוד מלכותה בסוריה לאות הוקרה וצער.

מעל ההקדשה נכתב בערבית:

קבר צד זה, מכיל את גופתו של האיש ששמו הלך לפניו בחייו. נכבד כולנו את זכרו של מי שזיכה את תקופתו בתהילה.

המצבה שהוצבה על קברו הובאה ממלטה על אניית המלחמה “טין”. הקברניט וקציניו נשאו מכתב ממפקד כוחות תורכיה בסוריה, אסעד פשה, אל מושל יפו, המורה לו לסייע בהצבת המצבה. קונסול בריטניה בירושלים, מצדו, שלח את סגנו ליפו לסייע במלאכה, והמושל העמיד אף הוא כמה חיילים לסיוע. ב־24 במאי 1844 הושלמה המלאכה, ובירחון הצי והצבא שדיווח על האירוע נכתב:

לעתים נדירות ניאותו התורכים לכבד קבר נוצרי, הדוגמה שניתנה בעבר, לאחר נפילתו של המיג’ור אולדפילד, שנפל תחת פיקודו של סידני סמית בהגנת עכו, מוכיחה שאחוות לוחמים מסוגלת להתגבר גם על אמונות עוינות. אנו תקווה כי קברו הרחוק והבודד של אדוארד מיצ’ל, הנודע והאהוב, יכובד גם הוא

( , 7.9.1844 The Naval and Military Gazette )

בתום המלאכה כתב סרן גלסקוק, האחראי לדבר, מכתב תודה לשגריר בריטניה בביירות על סיועו:

בשמם של קציני הוד מלכותה, ששירתו תחת פיקודו של הבריגדיר גנרל תומס מיצ’ל המנוח […] אני מבקש להודות לך על העזרה שניתנה על ידך ועל ידי אנשיך, להצבת המונומנט לזכרו של הקצין האמיץ במצבת סידני סמית ביפו. רצוננו היה לא רק להנציח את סגולותיו של האיש, אותו תזכור ההיסטוריה, אלא את זיכרון הנצח שלנו לקצין שלבו הידידותי היה גם נחוש, וכישרונותיו ואומץ ליבו נודעו בכל הגייסות שבהם שירת.

ממתין ליד גואלת

הגנרל מיצ’ל, שתואר כנמוך קומה ושפוף בעקבות פציעותיו, נותר קבור ליד שרידי חומת המצודה עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-19. אלא שלאחר שנים פורקו חומות העיר, ומתחם המצודה נרכש בידי מסדר האחיות סנט ג’וזף, והוקם עליו בית החולים הצרפתי ע“ש סנט לואי. עם הרחבת בית החולים והוספת אגף צפוני למגורי הצוות, הועברו עצמות הגנרל ומצבת השיש לבית הקברות האנגליקני. הן נטמנו בצד קברו של ד”ר הודג’קין, שהגיע לסיור בארץ עם משה מונטיפיורי ונפטר מדיזנטריה. אובליסק הגרניט על קברו של הרופא ניצב עד היום בסמוך ללוח השיש השפוף על קבר הגנרל. הגנרל, מצדו, ממתין כיום ליד שתזקיף את קומתו, 171 שנה לאחר פטירתו, כמפקד הכוחות הבריטיים שסייעו לגרש מן הארץ את הפולש המצרי ולהחזיר את השלטון העות’מאני לארץ ישראל.

בחירות 27 במאי 1927

עד שנת 1927 מונו חברי המועצה וראשה בידי שלטון המנדט הבריטי מתוך נכבדי העיר. חברי המועצה היו מוחמד נבולסי, עלי מוסתקים, קיסר ערקטנג’י, מסעד אל סאיג', וחנא ג’לאט. חברי המועצה היהודים היו יוסף אליהו שלוש, יהושע אברבאיה, ויוסף רוקח. בדצמבר 1926, לקראת הבחירות הראשונות למועצות העירוניות, ולאחר פרסום התקנות לקביעת סדרי הבחירות ונוהל קביעת המועמדים(Municipal Corporation Ordinance), נקבע כי הבחירות ביפו תהיינה אזוריות. העיר חולקה לאחד עשר אזורי בחירה על פי הפריסה העדתית, ומספר החברים לכל אזור נקבע על פי גודלה היחסי של קהילת בני העדה. הוחלט על הרכב מועצה בת אחד עשר חברים; שבעה מוסלמים, שני נוצרים, ושני יהודים. שלוש סיעות הציגו את מועמדיהן, וחמישה מועמדים עצמאים; סיעת ‘דורשי הצדק’ בראשות עאסם בק אסעיד, סיעת ‘טובת הכלל’ בראשות יוסף ד’יא אלדג’אני, סיעת ‘הנייטרליים’ בראשות עבד אל קאדר אבו-רבאח, והמועמדים הבודדים הבלתי מזוהים היו מוסא כיאלי, סעיד נבולסי, יחיא ווטא, נג’יב ביירותי, וד"ר יעקוב ברדקוש.

לקראת הבחירות החליטה ממשלת המנדט לבטל את סעיף 11 בחקיקת היסוד של תל אביב, שהקנתה את הזכות לתושבי תל אביב להצביע בבחירות לעיריית יפו. הזכות נותרה רק לתושבי תל אביב להם בתי מסחר, משרדים או מפעלי תעשייה בתחום יפו, ושילמו מיסים לעירייה. ההחלטה נתקלה בהתנגדות לשכת המסחר והתאחדות בעלי המלאכה של תל אביב ונציגי הוועד הלאומי. הטענה הייתה כי כלכלתה של העיר העברית תלויה בנמל יפו, בתחנת הרכבת, ובמסחר הסיטונאי, ולכן יש לאפשר להם דעה בענייני עיריית יפו. בקלפי ‘נווה שלום’ נמנו ארבע מאות ועשרים קולות של יהודים, רובם ניתנו לסיעתו של עאסם בק אסעיד.

הבחירות ב-27 במאי 1927 התנהלו על פי עיתון ‘דבר’ תוך “תעמולה רעשנית ביותר. אוטומובילים לעשרות משוטטים ברחובות והיושבים בהם מפיצים כרוזים תוך קריאות ושירי תעמולה”. וועד הקהילה העברית פרסם כרוז המזהיר את הבוחרים היהודים “שלא יתפתו על ידי אנשים בלתי אחראיים הרוצים לצוד דגים במים עכורים”. הוועד הוציא ברגע האחרון את שמו של יוסף דג’אני וסיעתו ‘דורשי טובת הכלל’ מהרשימה הנתמכת על ידי היהודים, לאחר שהתברר כי זו נתמכת על ידי ‘הוועד הפועל הערבי’ ואנשי אל-חוסייני, ומנהלת פעולות איבה נגד היהודים. עורך הדין דוד מויאל, משה שלוש, ויוסף רוקח, שלחו מכתב גלוי ליוסף דג’אני בו נכתב: “בלילה אתה שונא את היהודים, וביום אתה מנשק את ידיהם בכדי שיבחרו בך”. תמיכת היהודים הועברה לסיעת ראש העיר עאסם בק אסעיד ועבדול ראוף אלביטאר, ‘סיעת דורשי הצדק’. הרבנות הראשית ביפו קראה ליהודים לבוא בהמוניהם בכדי להצביע, ותור ארוך עמד לפני הקלפי היהודי בבית קנדינוף בנווה-שלום. המועמד העצמאי עורך הדין סולימאן אבו-גזאלה, הציג עצמו כידיד הפועלים וקרא להם לתמוך בו. תומכי ‘הועד הפועל הערבי’, ‘דורשי טובת הכלל’, הבטיחו לנהל את העירייה בדרך דמוקרטית, ואילו מועמדים נוצרים עצמאיים הבטיחו “להוליך את תלונות הציבור לפרלמנט האנגלי בקול גדול מבלי להזדקק למתורגמן או מתווך”.

הבחירות הסתיימו בניצחונם של עאסם בק אסעיד ועבדול ראוף אלביטאר וסיעתם. חברי המועצה היו המוסלמים זוהדי אבו אלג’ביין, מחמוד אל הבאב, יוסף אלדג’אני, מוחמד עבד אלרחים, האשם אבו חדרה. הנוצרים היו דימטרי תאדרוס ואלפרד רוק, והיהודים מאיר דיזנגוף וחיים מוטרו. הוא נבחר לוועדת הכספים והוועדה לעבודות ציבוריות, ואילו דיזנגוף לוועדה לתכנון העיר, והתמנה גם לוועדה מיוחדת עליה הוטל לעיין בהצעת הממשלה למסור את תכנון העיר הכולל לאדריכל קליפורד הולידיי. חיים מוטרו דרש להכיר בזכות השפה העברית, וראש העירייה נענה לכך ומינה מזכיר עברי לניהול פרוטוקול בעברית. העיתון ‘אל-ג’אמעה אל-ערביה’, ביטאונם של החוסיינים בירושלים, כתב שבין ראש העיר אסעיד והיהודים נחתם הסכם בו התחייב להשתדל שהנמל והרכבת המרכזית יבנו בתל אביב.

בחירות 27 ביוני 1934

ב-12 בינואר 1934 פרסמה הממשלה את חוק העיריות החדש ונקבעו בחירות חדשות לראשות הערים. חוק העיריות החדש שינה את תקנות שנת 1926 בכך שאפשר לבני עשרים ואחת ומעלה לבחור, וכן למי שאינו אזרח אך הגיש בקשת התאזרחות לפני 1 בספטמבר 1933. החוק החדש הסמיך את הנציב העליון למנות או לפטר ראשי עיריות, לפרק כל מועצה עירונית אם נוצרו להבנתו התנאים לכך, ולשנות גבולות שיפוט מוניציפאליים. התקציב הכספי של העיריות הוכפף לפיקוח ממשלתי באמצעות מושלי המחוזות, וכן נקבעו סדרי הבחירות למועצות העירוניות. בחוק נקבע כי המועצה העירונית תכהן במשך חמש שנים. תקנות הבחירות החדשות עוררו את התנגדותם של ראשי הערים המכהנים משום חששם לקיצוץ בסמכויותיהם. התנגדות ראשי הערים, שכולם למעט ראש עיריית עזה היו ממחנה האופוזיציה הנאשאשיבית, הייתה על רקע המאבק שניטש באותה תקופה בין המחנות.

הוחלט על בחירת אחד עשרה חברי מועצה ביפו; שבעה מוסלמים, שני יהודים, ושני נוצרים. מערכת הבחירות הייתה הסוערת בארץ. “בשום עיר בארץ-ישראל אין עד עתה סימנים למלחמת בחירות חריפה כזו המתנהלת עכשיו מסביב לבחירות לעיריית יפו” כתב עיתון ‘דבר’. המתיחות בין המחנה החוסייני (המג’לסיון) והאופוזיציה הנשאשיבית (המוערד’ה), הגיעה לשיאה על רקע הבחירות. המועמד חאלד אל-פארח ועיתונו ‘אל ג’אמעה אל איסלאמיה’ האשימו את עסאם בק אסעיד וסיעתו על שנבחרו בעבר בתמיכת היהודים וקראו לו “מוכר מורשת אבותיו”. העיתון פרסם מכתב כעוס של חברו דוד מויאל, איתו הסתכסך על רקע סחר בקרקעות, בו נאמר כי חמש מאות הקולות היהודים אותם ארגן בבחירות הקודמות, הביאו לבחירת אסעיד אשר הפנה לו עכשיו עורף, ו“בניגוד לחוק הידידות”, פנה להוצאה לפועל בכדי לגבות חוב כספי ממויאל.

בבחירות זכתה שוב סיעת עסאם בק אסעיד וסגנו עבדול ראוף אלביטאר, והם המשיכו לכהן בתפקידם עד לפיזור המועצה בסוף 1938. תשעת החברים הנוספים שנבחרו למועצת העירייה היו המוסלמים שיח' עיסא אבו אלג’בין, עו"ד סולימאן אבו גזאלה, חוסין שוהב א-דין, המהנדס דרוויש אבולעפיה, וחסן אלדג’אני. הנוצרים היו המהנדס עבדאללה מיטרי ואדמונד רוק, ונציגי היהודים חיים מוטרו, נציג שכונת שפירא והשכונות העבריות, ומשה לוי נציג כרם התימנים ותושבי מנשיה היהודים. עם פרוץ השביתה הגדולה ו’המרד הערבי' באפריל 1936, הופסקו שרותי העירייה בשכונות העבריות של יפו. תושביהן סרבו לשלם מיסים, וחיים מוטרו התפטר מתפקידו במועצה.

בחירות 28 באפריל 1947

הבחירות האחרונות לעיריית יפו נערכו כשנה לפני נפילת העיר, ושלוש עשרה שנים לאחר הבחירות הקודמות. מסע הבחירות היה סוער ולווה בפרשיות. “אין נושאים פוליטיים במערכת הבחירות הנוכחית, אלא הרבה פוליטיקה”, כתב העיתון ‘פלסטין פוסט’, “היא מתנהלת בסלונים של המועמדים והפוליטיקאים על כוסות קפה תורכי ובקלאוות”. ערב הבחירות נערכו אספות תעמולה בבתי הקולנוע ‘ראשיד’ ו’פארוק‘, על ידי שתי הסיעות המתמודדות העיקריות; ‘הרשימה להצלת יפו’ בראשות ד"ר יוסף הייכל, ו’הגוש העממי’ של מוסא כיאלי ועבד אלרחמן סיקסיק. בנוסף לאלה התמודדו מספר מועמדים עצמאיים, וביניהם סלים בק אסעיד, בנו של עסאם בק אסעיד ראש העיר המנוח, אשר נתמך על ידי מי שהיה סגן ראש העיר עלי מוסתקים. מתמודדים עצמאיים היו ח’אלד חמו, סעיד ביידס, נסוח נאבולסי, ואחמד אל-חות, ששימש כסגן מזכיר העירייה והתפטר. על אף שד“ר הייכל היה מוכר כמשתייך למחנה האופוזיציה הנאשאשיבית, נתמכה רשימתו על ידי חלקים מהמפלגה החוסיינית, בה התגלה פילוג על רקע הבחירות. מרכז המפלגה ביקש לזכות לראשונה בראשות העיר יפו, שהייתה במשך שנים מעוזה של האופוזיציה, ולכן תמך בסלים בק אסעיד וניהל למענו תעמולה מעל דפי העיתונות. אנשי הסניף המקומי ביפו החליטו כי טובת העיר קודמת לפוליטיקה, ולכן תמכו במועמדותו של ד”ר הייכל, שהוכיח עצמו כמתאים יותר בעשייה למען העיר במהלך ארבע עשרה חודשי כהונתו.

על שני מקומות הנוצרים במועצה, ושני מקומות היהודים, לא התקיימה למעשה התמודדות. מוחמד עבד אל-רחים, “הבוס של מפלגת החוסיינים ביפו”, רצה בבחירת ד“ר הייכל. הוא הזמין לביתו שבעה מועמדים נוצרים שהתחרו על שני המושבים במועצה, “ושכנע” אותם להסיר את מועמדותם לטובת עורכי הדין באשר עאזר ואדוארד ביירותי, תומכי ד”ר הייכל. תושבי שכונות יפו היהודים החרימו את הבחירות בטענה שאינם מקבלים שירותים נאותים וכי הם רוצים להצביע בתל-אביב. שני מועמדים מוסלמים, איברהים נובאני, ושוואקי אבו-זנאד, ניצלו זאת וחברו יחד להצגת מועמדותם למקומות היהודים, בידיעה שאיש לא יתחרה בהם. הארגונים הנוצריים תמכו במועמדותו של ד"ר הייכל, וכן חתמו על כרוז תמיכה עשרות נכבדים וראשי המשפחות החשובות ביפו.

במהלך מסע הבחירות, “כל המועמדים הבטיחו לבוחריהם טיילת חוף חדשה, מגורים, פארקים וגני שעשועים, בתי ספר, תחנת אוטובוסים חדשה, בתי יולדות, שווקים, בתי מחסה לנזקקים, כבישים חדשים, שירותים סוציאליים וחיבורי מים וביוב לכל בית”, כתב ‘פלסטין פוסט’. לשאלות כתב העיתון, ענה ד“ר הייכל “כי לחברי סיעתו יכולת טכנית ויושרה שלא תנוצל לתועלת פרטית”. מוחמד אל-חות טען כי “ד”ר הייכל אינו מכיר את צרכי העיר משום שגר מחוץ לה במשך עשרים שנה, ושלושה מחברי סיעתו הם בכלל משכם”. סלים בק אסעיד טען “כי הוא מתאים יותר מד”ר הייכל, משום שהוא איש מצפוני ובעל יכולת טובה יותר". עקב התחרות הגדולה בין שתי הסיעות הגדולות, עשו עסקנים ערביים מאמצים אחרונים בכדי לשכנע את תושבי יפו היהודים לחזור בהם מההחלטה להחרים את הבחירות, והבטיחו להם “הבטחות חגיגיות” לפעול לטובת השכונות.

מערכת הבחירות לוותה במתקפות אישיות על ד“ר הייכל. עלי מוסתקים ומסעוד דירהלי, עתרו לבית המשפט נגד מועמדותו של ד”ר הייכל בטענה שהוא רכש נתינות צרפתית לאחר נישואיו לאשתו הצרפתייה, וכי אינו משלם מיסים. העתירה נדחתה לאחר שד“ר הייכל השיב כי לא נטש מעולם את נתינות הארץ וכי הוא שותף לנכסים רבים עם אחיו, ועליהם משולמים המיסים כדין. האשימו גם את ד”ר הייכל על כך שבהיותו המפקח על מוסדות הווקף, הוא שלח מכתב לשלטונות בו הציע להעבירם מסמכות המועצה המוסלמית העליונה לסמכות ממשלתית. לאחר שהוכח כי מכתב זה הוא זיוף, פרסם ‘ועד קופת האומה’ כרוז ביום הבחירות, בו הואשם הייכל כמי שמכר ליהודים את אדמתו וביתו, וכמסייע לקרן-הקיימת ולציונים. בשלושת ימי הבחירות ביפו אירעו מספר מקרים של התנפלויות הדדיות בין הסיעות, שהצריכו את התערבות המשטרה. ביקורת הושמעה על כך ששמונים אחוז מהבוחרים לא ידעו קרוא וכתוב, וכי אחרים מקריאים להם את השמות ומבקשים אותם לסמן את שמות המועמדים שהם רוצים בהם. הבחירות הסתיימו בניצחונו של ד"ר הייכל, שזכה בארבעים ושלושה אחוזים מקולות הבוחרים, והצליח להכניס את כל חברי סיעתו למועצה. החברים היו; ראשיד כנעען, רבאח אבו-חדרא, אחמד אבולבן, חסן דג’אני, ח’ליל מקדאדי ועאדל מחאדי. בנוסף להם תמכו בו גם הנוצרים עורכי הדין באשאר עאזר ואדוארד ביירותי, וכן איברהים נובאני, ושוואקי אבו-זנאד שתפסו את מקום היהודים.

הקדמה היסטורית

תולדות המתחם המשתרע על חלקות 4,5,6,7 בגוש 7017, והחלקות הסמוכות 1,2, קשורים בראשית התפתחות יפו שמחוץ לחומה, והתפתחות רחוב רזיאל (רחובות הווארד ובוסטרוס בעבר), שנסלל על תוואי הדרך ההיסטורית מיפו לשכם ולדמשק. המתחם קשור לתולדות התיירות בארץ ישראל ויפו, ולתולדותיהם של שתי דמויות חשובות בהתפתחות יפו שמחוץ לחומה בשלהי התקופה העות’מנית. הראשון הוא אלכסנדר הווארד, מחלוצי תעשיית התיירות ביפו המוכר בתולדות העיר, והשני הוא בן ציון גיני, מהנדס עיריית יפו שנעלם מדפי ההיסטוריה של העיר. מבנה בעל חשיבות היסטורית שהיה במתחם, ואיננו עוד, הוא המבנה הראשון בו שכנה הגימנסיה הרצליה בראשית דרכה.

כפי שניתן לראות בצילום בונפיס (Bonfis), משנות השבעים של המאה ה-19, במתחם היו עדיין שרידי מצבות של בית הקברות המוסלמי העתיק. בצילום בונפילו (Bonfilo) מהעשור השמיני, חלק מהשטח הפך לפרדס, ואילו בחלקו המערבי ניתן להבחין בכרכרות הדואר העות’מני, שמשרדו היה במבנה הסמוך על כיכר השעון, ששימש כבית המשפט ועליו ייבנה בשנת 1897 בניין הסארייה החדשה. שני הצילומים נעשו מגג המבנה הראשון שנבנה במתחם, היום רזיאל 13, ששימש כבית מלון ראשון על הדרך החדשה מיפו למושבה הגרמנית ולשכם.

כפי שניתן לראות במפת בדקר משנת 1894, ראשיתו של רחוב הדואר בדרך גישה לבית באר וחצר ששימשה לאירוח מטיילים והצגת חיי המזרח. בית הבאר שהיה בבעלות משפחת אל־הודה, נמכר לאחר סלילת שדרות ג’מאל פחה (ירושלים) למשפחת זריפה, שהקימה בשנת 1922 את חברת "פלסטין־אנטרפרייזי בשותפות עם יעקב ליטווינסקי. על מקום בית הבאר נמצא היום מגרש משחקים.

אלכסנדר הווארד (איסכנדר עווד)

שורת הבתים על רחוב רזיאל: 17,15,13, קשורה לראשית התפתחות ענף התיירות ביפו. הוא החל להתפתח בשנת 1869, לאחר פתיחת תעלת סואץ אליה הגיעו שועי עולם. המזרח החל להוות אטרקציה תיירותית, ותומס קוק היה הראשון לזהות את הפוטנציאל הטמון בכך, כשהחל לארגן מנובמבר 1869 את הטיול המאורגן הראשון לארץ ישראל וסוריה, שהחל בנמל יפו. שני מקומיים סייעו לו בארגון המסעות כדראגומנים (מלווי טיולים), רולה פלויד, מאנשי המושבה האמריקאית שנותר בארץ, ואלכסנדר הווארד.

הגרסה המקובלת והמסופרת אודות אלכסנדר הווארד היא, כי שמו היה איסכנדר עווד, נוצרי מרוני שמוצאו בלבנון, ששימש בצעירותו כמלווה ומתורגמן לתיירים אנגליים שסיירו בארץ. על פי המסופר הוא פגש בתיירת בריטית כששימש מדריך טיולים (דראגומן) ונשא אותה לאישה. אז שינה על פי המסופר את שמו לשם אנגלי. אלא שמסמכי רישומו בקונסוליה הבריטית ביפו מלמדים שהמקרה הוא הפוך. במקורו הוא יליד האי מלטה, ושם אביו סלבטור. על פי המסופר בתולדות חברת תומס קוק ובנו, פגש אותו לראשונה בשנת 1870, כאשר ביקש להשתלב בעסקי החברה¹. החברה החלה לערוך סיורים במזרח מנובמבר 1869, בעקבות פתיחת תעלת סואץ, ונמל הכניסה היה נמל יפו. במפת מדריך הטיולים של בדקר משנת 1875, מצוין מלון ‘עשרת השבטים’ של חברת תומס קוק (היום רחוב רזיאל 13) ומצדה השני של הדרך מצוינים משרדי החברה וחאן חדש לשכירת סוסים לטיולים. המשרדים, והחאן מסומנים במספר 14 במפה, ואילו המלון במספר 15.

הווארד עבד כסוכן של תומס קוק עד שנת 1876, והם נפרדו בעקבות סכסוך והוא החל לפעול כסוכן טיולים עצמאי. שנה לאחר מכן חודש הקשר, ומלון עשרת השבטים עבר לבעלותו של הווארד. במפת בדקר משנת 1894, הוא מצוין כ’מלון הווארד' (מס.13). הוא רכש כרכרות סוסים וסיפק שירותי הובלה לירושלים, ובשנת 1879 פתח את ‘מלון המכבים’ בלטרון. לאחר מכן פתח מלון בירושלים, סמוך לשער יפו, ואף הוציא לאור מדריך טיולים עצמאי. בשנת 1889 בנה שורת חנויות בצדו הצפוני של הרחוב, על גבול בית הקברות המוסלמי, ומעליהן דירות מלון (רחוב רזיאל 16–14). בשנת 1892 בנה בסמוך למלונו הראשון את ביתו ומלון הווארד החדש, שהיה המפואר במלונות העיר (רזיאל 17–15). בהיותו חבר בארגון הבונים החופשיים, מעטרת את הכניסה הכתובת “שלום על ישראל” בתוך וילון של שיש שהיה מעוטר משני צדיו בכדים. מוריס שיינברג, השען היפואי שבנה את רחוב הבתים ברחוב בוסטרוס, והיה חבר הבונים החופשיים, מספר על הווארד בזיכרונותיו. לדבריו בתואר “שבלייה” המתנוסס לצד שמו על חזית הבית, זכה כשלחם לצדו של קריבלדי על שחרור איטליה.

הווארד מת בשנת 1904, וקטע הרחוב בבעלותו נשא מאז את השם ‘רחוב הווארד’. מועדון הבונים החופשיים ביפו, ששינה את שמו ל ‘ברקאי, נוסד במלונו של הווארד באוגוסט 1891 בידי קבוצת יהודים וערבים שחברו למהנדסים צרפתים שהגיעו לסלול את הרכבת ולהפעילה. בין היהודים היו יעקב ליטווינסקי, דוד יודלביץ’, מוריס שיינברג, יהודה לוי, דייר מנחם שטיין, מיכאל הורביץ, דוד מויאל, וד“ר יוסף רוזנפלד. עפ”י מישל קמפוס (Campos), במהלך השנים 1915–1906 הוא מנה 157 חברים. 70 מוסלמים, 52 נוצרים, ו-35 יהודים. המועדון ביפו נקרא (עפ"י זיכרונות שיינברג) ישער היכל שלמה', וייתכן וזו הסיבה לעיטור הכניסה למתחם המלון בווילון שיש והכתובת “שלום על ישראל” מעליה. על פי זיכרונות שיינברג, הכניסה המפואר הייתה כבר באותם ימים.

הקדש איסכנדר ערוד

בהיותו חשוך ילדים, רשם הווארד בשנת 1901 את נכסיו כהקדש (וואקף), והוריש אותו למנזר המרוני ביפו. הוא סייע בבניית הכנסייה ברחוב הדולפין, ורעייתו סייעה בשנת 1912 לבניית מגדל הפעמון. הוא נקבר בגן היפה בחצר ביתו, אולם בשנת 1935 הועברה גופתו לקבורה בחצר הכנסייה. מחלוקת שהתגלעה בשנת 1927 על ניהול ההקדש (מוטוואלי) שהגיעה לדיון בבית המשפט, שופכת אור על התנהלות ההקדש שהוחזק עד לתקופה האחרונה בידי מסדר האחים המרונים ביפו². בהיותו אזרח בריטי, הורה הווארד בצוואתו כי סגן הקונסול הבריטי ביפו ישמש כמנהל העיזבון. בצוואתו הורה הווארד לשלם חלק מההכנסות לאיברהים מוסאלי, שהיה מנהל המשרד שלו ביפו. לאחר הכיבוש הבריטי וביטול משרת הקונסול ביפו, הועבר תפקיד מנהל העיזבון למושל יפו, שמינה את סלים בארכת מטעמו כמנהל העיזבון. כומר הכנסייה, מארום כראם, פנה לבית הדין של העדה המרונית בלבנון על מנת שיפסוק נגד העברת הניהול ויפקיד אותו בידיו. מאחר ואיברהים מוסאלי מת, ובנותיו ירשו אותו (לידיה, סורייה, ועדל), הן פנו לבית המשפט העליון של פלשתינה־א“י בטענה שלבית המשפט של העדה המרונית אין מעמד משפטי בארץ. ב-13 ביולי 1937 פסקו השופטים קופלנד ופרומקין כי על פי תקנות המשפט המנדטוריות משנת 1922, בתי המשפט העדתיים קבלו מעמד חוקי. בשנת 1929 נערכה מדידה של ההקדש ושטחו היה 5,249 מ”ר.

בשנת 1912 תרמה הלן הווארד, אלמנתו של אלכסנדר, לבניית מגדל הפעמון בכנסיה המרונית. התרומה מונצחת על לוח שיש המותקן בחזית הכנסייה. לוח הנצחה נוסף מותקן על הקיר הדרומי של אולם הכנסייה. במרס 1935 פנתה הכנסייה המרונית למשרד הבריאות המנדטורי בבקשה להעביר את גופתו של הווארד מחצר המלון לחצר הכנסייה. הדבר נעשה מאחר ובכוונתה היה להשכיר את השטח. משרד הבריאות אישר את העברה, ובלבד שתעשה בארון של אבץ או עופרת, כנדרש מטעמי בריאות.

מלון הווארד - רחוב רזיאל 17

הבית ברחוב רזיאל 13 היה כאמור מלונו הראשון של הווארד, שנרכש מחברת תומס קוק. הבית הסמוך, במספר 15, שימש למגוריו וככל הנראה דירות להשכרה. המבנה במספר 17, שנבנה כמלון מפואר, פעל עד מותו של אלכסנדר הווארד. רעייתו לא יכולה הייתה להפעילו, וגם בתי מלון נוספים נפתחו בעיר, ולכן השכירה את החדרים למשרדים. במאי 1908 הגיע ארצה ד"ר ארתור רופין כדי לפתוח בארץ את הנציגות של מוסדות התנועה הציונית, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני השמיני.

הוא שכר חדרים בקומה השנייה של המלון, ופתח את המשרד הארצישראלי, העוגן הראשון של התנועה הציונית בארץ. בין כותלי המשרדים גם החל לפעול ‘בית המשפט העברי’, בו פעלו אליהו ברלין, מרדכי הלל הכהן, מאיר דיזנגוף, אליהו ספיר, ושמואל תגיר. מזכירו הראשון של בית המשפט היה שמואל יוסף צ’צ’קס, המוכר כסופר ש"י עגנון. במבנה פעלה גם חברת הקרקעות ‘גאולה’ אותה ניהל מאיר דיזנגוף, שבבית מול (רזיאל 14) ניהל גם משרד ביטוח כנציג החברה הצרפתית אנדרה ובניו. בבניין ובבית הסמוך הושכרו דירות למשפחות יהודים, והתגוררו בהן יחזקאל סוכובולסקי־דנין, יהודה גרזובסקי־גור, מוריס שיינברג, ומשפחתו של העיתונאי אורי קיסרי.

בשנת 1938 הושכרה אחת החנויות בקומת הקרקע לבית מרקחת, אך שנה לאחר מכן הוגשה בקשה לבניית סניף הבנק העות’מני במקום. את התכנית הכין האדריכל היפואי הנודע איברהים חג’אר המוכר מהבניינים שתכנן בשדרות ירושלים.

הבנק העות’מני ברחוב רזיאל 17

הבנק העות’מני פתח את סניפו בבניין בשנת 1939. התכנון האדריכלי שבוצע בידי איברהים חג’אר שינה את חזית הכניסה לשלוש קשתות, והרחיב את קומת הקרקע על ידי תוספת שטח. המרפסת מעל הכניסה, המותקנת מעל זיזים מעוצבים, לא הייתה במבנה קודם לכן, והיא ככל הנראה פרי תכנונו של חג’אר. כפי שניתן לראות בתכנית, צורתו המשולשת של המבנה נקבעה על פי התוואי שהוצע לחיבור רחוב סלמה לכיכר (היום מרזוק ועזר). הבנק מוכר בעיקר בעקבות השוד שבוצע בו בספטמבר 1946. לאחר שנת 1948, שכנו במקום משרדי בנק דיסקונט.

בצהרי יום שישי, ה-13 בספטמבר 1946, עשו העלמות ליילה גארגור ואלכסנדרה ג’לאט את דרכן ברחוב בוסטרוס. ליילה הייתה בת למשפחה יפואית עשירה שבבעלותה היו סוכנויות דלק ושמן, ואילו אלכסנדרה הייתה בת למשפחה שהחזיקה בטחנת הקמח על דרך ירושלים, היום שדרות בן צבי. כשהתקרבו למשרדי הבנק העות’מני במרכז הרחוב, היום רחוב רזיאל 9, נעצר טנדר ומתוכו גולגלה חבית מלאה בבנזין שנשפך על הכביש. פצצה קטנה הושלכה והדלק הובער. ליילה ואלכסנדרה נכוו קשות והועברו לבית החולים הממשלתי. זו הייתה הפתיחה למתקפה של הלח''י לשוד הבנק. בבוקר הוזמנו שלושה בעלי מוניות יהודים לרחוב ירמיהו. הם נשבו והוחזקו תחת משמר בבית ערבי הרוס ברחוב שמעון התרסיי. המוניות שמשו את 12 חברי הכנופיה שהגיעו לרחוב בוסטרוס עם הטנדר שנשדד גם הוא. ארבעה מחברי הקבוצה נשארו לשמור מחוץ לבנק, ושמונה פרצו פנימה. הם הורו למנהל מר אנט לתת את מפתחות הכספת אך הוא סרב. הם ירו ברגליו. סגנו שרל מודוואר נעל את עצמו בחדר הכספת. הוא סרב למסור את המפתחות, והפורצים הניחו מטען נפץ על המנעול אך הוא לא נפרץ. הם הסתפקו ב-5600 הלירות שנמצאו במגרות הפקידים ונמלטו.

בינתיים התאסף קהל בחזית הבנק וניסה לתפוס את השומרים והשודדים. הללו פתחו בירי והרגו שניים ופצעו נוספים. בשתי מכוניות נמלטו לעבר שכונת מנשייה, ובדרך הרגו שוטר שניסה לעצור אותם. מכונית נוספת נמלטה לדרך סלמה ונעצה בחזית תחנת המשטרה בפינת רחוב הרצל. השודדים פתחו באש והצליחו להימלט. ארבעה מחברי הכנופייה לא הצליחו להימלט. יעקב נר בן 19 מרמת גן, ודוד כהן בן 22 משכונת קרטון, הותקפו בידי הקהל בחזית הבנק והמשטרה חילצה אותם והעבירה אותם לבית החולים הממשלתי. חבר נוסף, יעקב דווידזון בן 36, נמלט לשכונת הבאסה ופרץ לבית לאחר שאיים על ילד. שכנים פרצו לבית ודקרו אותו. גם הוא הועבר במצב קשה לבית החולים והושם תחת משמר. על גופו נמצאו שתי פצצות ו-505 לירות. אחת המכוניות ננטשה ברחוב שבזי ונמצאו בה כתמי דם ומקלעי סטן.

באותה שעה בדיוק בה הותקף הבנק ביפו, הותקף גם סניף הבנק בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין. הם הצליחו לשדוד 900 לירות ונמלטו דרך סמטה לרחוב אחד העם שם המתינה להם מכונית המילוט. הוועד הלאומי שהיה מכונס באותם ימים כדי להחליט על עמדתו לקראת כינוס לונדון שעמד להיפתח כדי לדון בפתרון המצב בארץ פרסם את עמדתו: “התפרצות הטרור – מהלומה על ראש הישוב”. בעיתון ‘פלשתין’ נכתב כי “הציונות חניכת האימפריאליזם שלחה אתמול את מלאכי החבלה ליפו”. גם בעיתונות העולם התפרסמה ידיעה על המתקפה ביפו. שמונה ימים לאחר מכן הושלכה חבית נפץ גם לעבר תחנת הרכבת המזרחית בחיפה.

אלכסנדרה ג’לאט נותרה בבית החולים עד ה-3 בדצמבר, ואילו חברתה ליילה גארגור עזבה אותו ב- 23 לחודש אך נזקקה לניתוחים פלסטיים נוספים. הורי הנערות פנו במאי 1947 במכתב לנציב העליון ובו דרישה לפצות את הנערות על הפגיעה בהן. ב-28 באוקטובר ענה מזכיר ממשלת המנדט כי “לאחר בדיקה מדוקדקת של הטענות, הוא מצטער להודיע כי הממשלה אינה יכולה לשאת באחריות”.

הבנק האנגלו-מצרי (רזיאל 19)

המבנה הבולט ביותר במתחם היה הבנק האנגלו-מצרי. הוא תוכנן בידי מהנדס עיריית יפו בן ציון גיני. כפי שעולה מהתכתבויות מחלקת החינוך בממשלת המנדט הבריטי עם הממונה על הקדש אבו נבוט ביפו, הבניין נבנה בשנת 1913 בידי הבנק הגרמני, שחתם על הסכם עם הוואקף. הוא התחייב לבנות את הבניין כולו, כאשר דמי השכירות של החנויות הועברו לידי הקדש בתי הספר לתחזוקת מערכת החינוך. הקומה העליונה יועדה למשרדי הבנק. ההחכרה הייתה לתקופה של חמש עשרה שנים, שלאחריהן המבנה אמור היה לחזור לרשות ההקדש. זמן קצר לאחר השלמת הבניין פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואחריה התמקם בבניין הבנק האנגלו־מצרי, שהפך לימים לבנק ברקליס. במהלך פיצוץ בניין הסאריה הסמוך, בינואר 1948, נפגע בניין הבנק וחלקו נהרס.

בשנת 1949 שוקם הבניין בידי ישראל קפלן, אליהו גרגיר, ואברהם דבש, שבקשו להתגורר במקום עקב מצוקת הדיור הקשה בארץ. הם קבלו אישור לתוספת מדרגות, שיקום הגג, והתקנת מערכת סניטרית. בקומת הקרקע התמקמו בית הקפה של יוסף פינקלשטיין, והמחסן הסיטונאי למשקאות חריפים של משה זלצברג ובנו אפריים, שהפך לבר. במקום פעל גם סניף של בנק קופת עם, שהיה האחרון לעזוב את המקום בשנת 1986, כשהוחלט על הריסת הבניין כדי להרחיב את רחוב מרזוק ועזר.

חידת רחוב הדואר 5

המבנה המעניין במתחם הוא זה הנמצא ברחוב הדואר 5. ניתן להבחין בו בצילום ממלון ירושלים

במושבה הגרמנית, מראשית המאה העשרים. המבנה הבולט באדריכלות המיוחדת שלו, נמצא על חלקה 3 בעבר, שהייתה כולה בבעלות הקדש אלכסנדר הווארד. המבנה זהה בתכנונו לבניין שניצב בעבר בדרום המתחם (חלקה 7 בעבר). כפי שניתן להבחין, חזית הקשתות הכפולה הנמצאת גם במבנה הדרומי. המבנה בו ניתן להבחין לראשונה במפת בדקר משנת 1895, ניצב על השביל שהוביל למתחם בית הבאר של אל־הודה.

הדמיון בין שלושת המבנים מצביע על תכנון זהה, ואף על תקופת בניה דומה. בראשית שנות ה-90.

הגימנסיה הרצליה התחילה את דרכה מאחורי בניין הסאריה, ועל פי פנחס בן שחר, מיקומה היה במקום מגרש החניה מזחית לשרידי ארמון הסאריה. אלא שצילום בית הגימנסיה והבית שמאחוריו, מחייבים את בדיקת המיקום.

במפת הטמפלרי תיאודור זנדל, משנת 1878, מופיעים שלושה נכסים הרשומים בשמו של סלים קאסר. בית בדרום העיר העתיקה, המשמש היום כמוזיאון אילנה גור, בית ופרדס ברחוב עזה 90 המצוין כ“גן סלים קאסר סניור”, וארמון מפואר ברחוב מאיר גרוסמן 9 המופיע כבית מגוריו של “סלים קאסר ג’וניור”. מסופר על סלים קאסר שהיה נציג קונסולרי של תריסר מדינות, אלא שלא היו תריסר נציגויות ביפו, וסלים קסאר כלל אינו מופיע ברשימות סגני הקונסולים ביפו במאה ה-19. בתולדות פתח-תקווה מוזכר סלים קאסר כמי שמכר בשנת 1878 את 3375 הדונמים למייסדי המושבה. הוא נרצח בידי פועל בפרדסו בראשית המאה העשרים,¹ ואילו בנו אנטון מת בפברואר 1934. עליו מסופר שהיה בן גילו של יצחק רוקח שכתב עליו, אלא שאנטון היה בן עשרים וחמש כשרוקח נולד. משפחת קסאר היא בגדר חידה, מי היה קאסר הזקן ומי הצעיר.

על קאסר הזקן כתב רוקח כי היה אביו של אנטון, וכי היה מבעלי הפרדסים הגדולים ביפו. גבריאל צפרוני כתב בעיתון מעריב כי הבישוף הרוסי אנטונין קפוסטין, שרכש בשנת 1869 את הקרקע לבניית הכנסייה באבו-כביר, עבור ‘החברה הרוסית הפרובוסלבית בארץ הקודש’, הזכיר את סלים קאסר כמי שניסה למכור לו גם את השטח עליה נבנתה חולון. אנטון שימש משנת 1906 כסוכן של חברת הספנות הכאדיבית המצרית, שהעבירה את שקי הדואר העות’מני מאלכסנדריה ליפו, וכן סוכן של חברת הספנות ‘פרינס ליין’. בידיעות עיתונות על מותו, סופר ששימש כיושב ראש אגוד סוכני הספנות ביפו, וסגן קונסול ספרד ויוון ביפו.² במכתב ששלח למזכיר משרד החוץ הבריטי, בספטמבר 1920, כתב כי הוא בעל אזרחות בריטית ומקור משפחתו במלטה, וכי ממשלת בלגיה בקשה למנותו לשמש כסגן הקונסול הבלגי ביפו במקומו של פאול אברלה הגרמני ששרת בתפקיד עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.³ הוא ביקש שממשלת בריטניה תאשר את המינוי לאור “הסיוע הנאמן שסיפק לממשלת בריטניה במספר הזדמנויות”, אך בקשתו לא התקבלה.⁴

אנטון קאסר מוזכר כבנו של סאלים קאסר, אלא שבספרו של יוהאן בוסאוו, על פלשתינה בתקופת הסולטן עבדול חמיד השני, מוזכר כי אנטון קאסר שימש בשנת 1871 כגובה המס (מולטאזים) של כל מחוז יפו, ותפקיד זה אפשר לבעל המשרה לצבור הון וקרקעות בתקופה העות’מנית.⁵ אלא שאנטון בנו של סלים קאסר היה בן שנתיים באותה שנה, ולפיכך גם השם אנטון קאסר הוא בגדר חידה הדורשת פתרון. קצה החוט נמצא בספר תשלומי מס המקרקעין (וורקו) של ממשלת פלשתינה-א"י משנת 1939. בית הבאר והפרדס ברחוב עזה 90 היו באותם ימים רשומים כחלקה 56 בגוש 7046 על שם מוטוואלי (מנהל עיזבון) אנטון בן מיכאל קאסר. בספרו של עלי חסן אלבוהב על דמויות יפו, צוטט מרישומי בית הדין השרעי ביפו משנות החמישים של המאה ה-19, כי בן משפחת קאסר הקדיש חצר לטובת עניי הקהילה הקתולית: “חצרות הקדש של חוואג’ה אנטון אלקאסר הלטיני, בן אל חוואג’ה מיכאל, לעניים יתומים ואלמנות של העדה הלטינית ביפו. זו היא חצר אל-מוחטידה הנמצאת בפאתי יפו”.⁶ ברישום ההקדש טיפל “אל חוואג’ה סלים אפנדי, בן אל-חוואג’ה אנטון, בן אל-חוואג’ה מיכאל אלקאסר”.⁷ המידע מאפשר לשרטט את ראשיתו של אילן היוחסין

תעודות רישום האזרחות הבריטית של אנטון ומיכאל קאסר, שנופקו בידי נציגות הקונסוליה הבריטית ביפו בשנים 1913–1910, השמורות בתיק הקונסוליה הבריטית בארכיון המדינה, שופכות אור נוסף על אילן היוחסין המשפחתי של משפחת קאסר. אנטון, שנולד ביפו בשנת 1869, קיבל לראשונה את האזרחות הבריטית ב-15 בינואר 1910 על פי אישור הקונסול הבריטי בירושלים. שם אביו הרשום בתעודה היה יעקב סלים קאסר. בתעודת האזרחות של אחיו מיכאל קאסר, שנולד בשנת 1863, שם האב זהה. עולה מכך כי בעל הבית בעיר העתיקה היה סבם סלים בן אנטון בן מיכאל קאסר, שכונה “קאסר הזקן”, ואילו אביהם שבנה את בית הבאר המפואר היה יעקב בן סלים קאסר שכונה “קאסר הצעיר”.

בשנת 1907 נשא אנטון לאישה את אליס בתו של פייר גאבארי (Gabarry), סוחר צרפתי ביפו שעסק ביצוא שמן לאירופה. שנה לאחר מכן נולדה בתם נואל מרי אנטואנט. אליס מתה בשנת 1926 ונקברה בבית הקברות הקתולי ביפו. אנטואן הציב על קברה מצבה מפוארת עם פסל מלאך הניצבת עד היום. אנטואן האלמן נישא בשנית, להלן בת למשפחת באטאטו (Batato) המיוחסת מירושלים. בינואר 1934 פרסם העיתון ‘פלסטין פוסט’ ידיעה על פרישתו מעבודתו עקב הדרדרות בריאותו,⁸ ושבועיים לאחר מכן הלך לעולמו. בעיתון פורסמה ידיעה על ההלוויה המפוארת בה נכחו מושל המחוז קרוסבי, ראשי עיריות יפו ותל אביב, ונציגי הסגל הדיפלומטי מיפו וירושלים. דגלי ספרד ויוון שהוא שימש נציגם הקונסולרי הונחו על ארונו, והקונסול הצרפתי נשא דברים בשם הסגל הדיפלומטי.⁹ באוגוסט פורסמה בעיתון דאר היום הודעת אחיו מישל קאסר על השכרת “הדירה של המנוח אנטון קאסר, בת שתי קומות. בקומה א' -6 חדרים עם פרוזדור גדול וכל הנוחיות. בקומה ב' – 8 חדרים עם פרוזדור ומרפסת וכל הנוחיות. אפשר להשכיר את שתי הקומות יחד או כל קומה לחוד”.¹⁰

את בית המגורים המפואר בשכונת נווה עופר, ששימש עד שנת 2009 כמפקדת חיל החינוך, בנה כאמור יעקב אביו שכונה “קאסר הצעיר”. הוא הקים אותו סמוך לבתי הגן של ג’אן פיליברט, סגן הקונסול הצרפתי, וביתו של בשארה סאג’יר, סגן הקונסול ההולנדי שביתו ביפו העתיקה היה צמוד לבית משפחת קאסר.¹¹ על פי סיפור מסורת משפחת ג’דאי היפואית, מכר יוסוף ג’דאי את מפעל הסבון שלו בשנות החמישים של המאה ה-19 לסלים קאסר. בבית זה שוכן היום בית הכנסת של יהודי לוב, שזוהה כ’חאן זוננה', החאן היהודי הראשון ביפו. חנה רם כתבה בספרה על הקהילה היהודית ביפו, כי בשנות החמישים מצא הארכיאולוג מאיר בן דב בריכות אגירה בתחתית הבית, שזוהו כביכול כמקוואות, אלא שהן היו ככל הנראה בריכות אגירה לשמן במסבנה.¹² ייתכן וחותמת מכתב משנת 1858 שנמכרה במכירה פומבית, של 'חברת קאסר מרזה ושות'', היא של מפעל הסבון.

נואלי מארי בתו היחידה של אנטואן קאסר מאשתו אליס, נולדה בשנת 1908. היא נשאה להנרי פיליפ פרעון (Paraoun) שתואר כאיש העשיר בלבנון, בעל בנק ונכסים רבים ששרת כשר החוץ של לבנון בשנים 1947–1945. הוא נרצח בשנת 1993 במלון קרלטון בבירות. בנם היחיד נאג’י הנרי מת בשנת 2022 בבירות והותיר שתי בנות. ארמון המשפחה ברובע אשרפייה בבירות הוא כיום מוזיאון המאכלס את אוסף הנרי פיליפ פרעון של אומנות מזרחית.

חותמת חברת S.Cassar G.Merza, 1858

בית סלים קאסר ג’וניור מימין, ובית סלים סניור משמאל. (מפת זנדל 1878)

פרדס ובית סלים קאסר ג’וניור מימין, והקדש אנטואן מיכאל קאסר משמאל

בעלות החלקה ברחוב עזה 90 בשנת 1939

אילן יוחסין של משפחת קאסר

תמונה 13

מאות רבות של פרדסים וגנים הקיפו את יפו בשלהי המאה ה-19. כל פרדס הושקה מבאר מקומית, ולצידה ביתו של מעבד הפרדס, הבאיארג’י. הבארות שהיו בראשיתן בארות אנטיליה שהופעלו באמצעות בעל חיים, הפכו בהדרגה לבארות שהונעו במנועי קרוסין. ענף יצוא ההדרים הפך לענף היצוא העיקרי של הארץ והעשיר את בעלי הפרדסים הגדולים, האפנדים. את עושרם הם הפגינו בבניית בתים מפוארים שנבנו ברובם בסגנון החלל המרכזי, בו סביב חדר מרכזי גדול (דיוואן) התפרסו חדרי הבית. במפוארים שבבתים עוטרו הקירות ותקרות הדיוואן בציורי קיר ועיטורים. לצד גידול ההדרים התפתח גם ענף היצוא שהוחזק בעיקר בידי ערבים נוצרים שהפכו לעשירי העיר. מלבד בתי האפנדים היו סביב יפו גם גנים ופרדסים של סגני הקונסולים הזרים בעיר. הם בנו בתים מפוארים כדי לארח את חבריהם, אך הפרדסים שמשו כמקור הכנסה מאחר ושכרם הרשמי היה זעום לאורח החיים שניהלו. המוכרים מסגני הקונסולים היו הפרוסי והגרמני ממשפחת מוראד, האוסטו-הונגרי יעקב פסקל, הבריטי חיים אמזלק, הצרפתי ג’אן פיליברט, וההולנדי בשארה סאג’יר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והחלת שלטון המנדט הבריטי, החלה התארגנות מסחרית של הפרדסנים והיצואנים הערבים והיהודים לשמירת האינטרסים של הענף, וכך נעשה גם בקרב נציגי חברות הספנות. בשנים הראשונות במסגרת לשכת מסחר משותפת ליפו ותל אביב, אך גם לאחר פרישת היהודים ללשכה עצמאית, המשיך שיתוף הפעולה במסגרת ‘המועצה לשיווק פרי הדר’ שהקימה ממשלת המנדט. בין משפחות הפרדסנים הידועות והפעילות הייתה משפחת ברכאת, שמעט נכתב עליה עד היום. שימור בית הפרדס המשפחתי פותח צוהר לתולדות המשפחה.

בית הבאר ברחוב עזה 55, המשומר בימים אלה עם בית משפחת קאסר הסמוך כדי להפכם למרכז תרבות עירוני, מספר את סיפור האחים ברכאת שהיו בעלי הפרדס הסמוך ופעילים בענף הפרדסנות ביפו. שם המשפחה, שמשמעותו ‘ברכה’, נפוץ גם בקרב נוצרים, וסלים ברכאת הנוצרי ביפו שהיה גם הוא בעל פרדס, היה גם מנהלו של מלון ‘קליף’ שצפה על הנמל בקצה רחוב שערי ניקנור. בספר מיסי המקרקעין (וורקו) של ממשלת פלשתינה-א"י משנת 1944, רשום פרדס ברכאת על שם עבדול ראוף ברכאת ושותפיו.¹ האחים ברכאת פעלו ככל הנראה במשותף, מאחר ובשנת 1940 הם ניסו לרכוש פרדס נוסף מכונס הנכסים של עבדול חמיד ביבי, וערערו יחד לבית המשפט העליון כשלא זכו במכרז המכירה הפומבית.²

עבדול ראוף בן איברהים ברכאת, ואחיו זכי וחסן, היו בעלי פרדס בשטח שבעים דונמים ביפו, וחמש מאות דונמים מחוץ לעיר.³ עבדול ראוף וזכי היו פעילים ב’מועצה לשיווק פרי הדר' (Palestine Citrus Control Board)) שהוקמה בשנת 1940 בידי הממשל הבריטי כדי לפקח על איכות יצוא פרי ההדר ולשיתוף פעולה בין הפרדסנים היהודים והערבים. בהנהלה היו חברים ארבעה יהודים וארבעה ערבים, ובראשם עבדול ראוף ברכאת.⁴ שיתוף הפעולה בין הפרדסנים החל כאמור כבר בראשית שלטון המנדט הבריטי, במסגרת לשכת המסחר המשותפת, ובשנת 1937 ייסד שמואל טולקובסקי את ‘חברת שיווק ההדרים’ (Jaffa Citrus Exchange) שלחצה על הממשל להסדיר את הענף בתקנות. עבדול ראוף היה באותה תקופה נשיא לשכת המסחר הערבית ביפו.⁵

עבדול ראוף ברכאת אמנם שיתף פעולה עם הפרדסנים היהודים כביכול, אולם כשפרצה השביתה הגדולה ביפו באפריל 1936, ו’הוועד הערבי העליון' החל במגבית לגיוס חמישים אלף לא"י “למלחמה ביהודים והאנגלים”, היה עבדול ראוף בין המוזמנים לפגישה של עשירי יפו שנדרשו לתרום למגבית.⁶ רבים מעשירי העיר סרבו לסחיטות הקיצוניים וזכו לאיומים, וביניהם גם סלים ברכאת הנוצרי.⁷ עבדול ראוף ברכאת לעומת זאת הוזכר בשנת 1937 בעיתון ‘דבר’ כמי שנכלל ברשימת הפעילים הגדולים בהסתה לשביתה.⁸ עם זאת, הוא השתתף עם סיום המרד הערבי במשלחת של איחוד הפרדסנים היהודים והערבים שנפגשה ביולי 1941 עם מזכיר הכספים של הממשלה, מר סנדפורד, כדי לדון בהלוואות ממשלה לענף ההדרים שנפגע בשביתה הממושכת.⁹ במרס 1943 השתתף ברכאת בדיונים עם הממשלה כדי שתפטור את הפרדסנים ממס מקרקעין עקב המשבר בענף הפרדסנות וההפסדים הגדולים בעקבות המלחמה.

עם סיום המלחמה יצאה משלחת של נציגי הפרדסנים היהודים והערבים לבריטניה כדי לדון ברכישה ממשלתית גדולה של הדרים. לדברי יצחק רוקח, שהיה חבר בנציגות היהודית, אסר ‘הוועד הערבי העליון’ על נציגים ערבים להשתתף במשלחת עם היהודים. החברים הערבים קבלו בסופו של דבר אישור השתתפות בתנאי שיטוסו במטוסים נפרדים, יתאכסנו במלונות נפרדים, ולא יופיעו בפומבי עם היהודים. רוקח כתב כי החברים הערבים אתם היה מיודד עוד מספסל בית הספר, התנצלו על התנאי שנכפה עליהם ואף הצטלמו עם החברים היהודים. עבדול ראוף ברכאת לא השתתף במשלחת, אך אחיו זכי נכלל בה ומופיע בצילום משותף.¹⁰

ערב מלחמת העצמאות עזב עבדול ראוף ברכאת לביירות עם פרדסנים נוספים שעזבו עד יעבור זעם. במרס 1949 נפגשו נכבדי יפו לפגישה ב’מלון רויאל' בעיר כדי לבחור נציגות שתופיע בשם יפו הערבית בפני “ועדת הפיוס” שמונתה בידי האו“ם. ברכאת נבחר לנציגות שתבעה החזרת פליטים, מתן פיצויים עבור הנזקים, והחזרת פיקדונות בבנקים עליהם השתלטו היהודים.¹¹ האח זכי ברכאת היה חבר משלחת הפליטים הערבים ב’וועידת לוזאן' של האו”ם, שהחליטה בדצמבר 1948 על הקמת וועדת הפיוס (החלטה 194). בפגישה שנערכה ברמאללה דיווח זכי על דיוני הוועדה, “והסכמת הערבים להצעת החלוקה כבסיס למשא ומתן”. לדבריו הודיעו הנציגים הערבים לוועדת הפיוס “שהם מוכנים לנהל משא ומתן עם היהודים בלי מתווכים, ומוכנים לנסוע לישראל כדי לבקר במקומות בהם נמצאים נכסי הערבים ולהשתתף בוועדות ערביות-יהודיות משותפות”.¹²

עבדול ראוף וזכי לא חזרו ליפו, אך האח חסן נותר בעיר כחבר הועדה לשעת חרום.¹³ החברים היהודים במועצה לשיווק פרי הדר הגישו בקשה לשר החוץ משה שרת לאפשר לפרדסנים הערבים לחזור כדי לטפל בפרדסיהם, אך נענו בשלילה לאור התקדים שהדבר ייצור. גם הדרישה לקבל את הכספים שהופקדו בבנק ‘ברקליס’ ו’הבנק העות’מני' לא התקבלה, ובמאי 1954 דן בית המשפט העליון בירדן בתביעת בהייה ברכאת לקבל את חמשת אלפי הלירות שבחשבונה בבנק ‘ברקליס’ ביפו. בית המשפט קיבל את דרישתה וחייב את בנק ברקליס הבריטי להשיב את הפיקדון על סמך הפסיקה שנחשבה כתקדים. הבנק גם חויב בתשלום ריבית והוצאות משפט.¹⁴

עבדול ראוף וזכי עברו להתגורר ברמאללה. זכי נישא ביפו לפטימה, אחייניתו של עלי מוסתאקים סגן ראש עיריית יפו ומנכבדי העיר. הוא עבר לרמאללה עם בניו אכראם, פארוק, וג’אלב שהפכו לבעלי תפקידים בכירים בממשל הירדני. אכראם למד בבית הספר הקוויקרי ברמאללה, וסיים דוקטורט בלימודים בינלאומיים באוניברסיטת וינה. הוא עבד כעיתונאי בגרמניה ולאחר מכן שימש כחבר מועצת המנהלים של חברת התעופה הירדנית. בשנת 1977 מונה לשר ההסברה הירדני, ולאחר מכן מנהל לשכת ההסברה הירדנית בוושינגטון. בשנת 1987 נקרא לעמאן כדי לשמש דובר כנס הליגה הערבית שהתקיים בעיר. הוא נשא לאישה את ג’ין קייסי האמריקאית, בוגרת אוניברסיטת לונדון. אכראם מת בשנת 1988 והותיר שלושה בנים: יאזאן, יאני, וזאיד.¹⁵ לאחר מותו הוא תואר כאיש נעים הליכות שלא הרבה להשתמש בסיפור משפחתו, אך הוא נחשב לאחד הדוברים הרהוטים ביותר בפני דעת הקהל האמריקאית. טענתו הייתה כי “היהודים ממוצא אירופאי יעזבו בהדרגה את ישראל, לא מחשש שיידחפו לים, אלא משום שלא ירצו לגור במדינה שהופכת בהדרגה מול עיניהם לצרת אופקים וצבועה. אובדן השמיכה האמריקאית הוא שיביא בסופו של דבר לפתרון הבעיה הפלסטינית, וזכות הגדרתם העצמית כמו האמריקאים והישראלים”.¹⁶

ג’אלב ברכאת נולד ביפו בשנת 1927 ולמד בבית הספר של המיסיון האנגלי בירושלים, ובשנת 1949 סיים בהצטיינות את האוניברסיטה האמריקאית בבירות. הוא החל את עבודתו הממשלתית כנספח תיירות בשגרירות ירדן ברומא, ובשנת 1964 מונה לנשיא ארגון התיירות הירדני. בשנים 1972–1967 שימש כשר התיירות והעתיקות הירדני. בשנת 1980 מונה לנציג ירדן בוועדה לזכויות האדם של האו"ם, ובשנת 1985 עבר לארגון העבודה העולמי. הוא מת בשנת 2014. האח פארוק ברכאת שנולד ביפו בשנת 1931, מת בוויסקונסין בארצות הברית בשנת 2013 והותיר שלושה ילדים.

חסן ברכאת נותר ביפו כדי לטפל ברכוש המשפחה. הוא היה חבר וועד החרום בעיר, והשכיר את ביתו והחצר למפעל בלוקים, מחסן פיצוחים, וחנות מכולת, ואת הדירה למשפחה יהודית ששילמה לו שכר דירה. בשנת 1958 ניסה לקבל אישור לבניית בריכת שחייה על השטח, אך מנגד נשלחו אליו התראות על כך שהבית מסוכן ומחייב תיקון, ודרישות לתשלום אגרות ביוב. חסן לא ראה ככל הנראה את עתידו ביפו וביקש לעבור לרמאללה בה התגוררו שאר בני המשפחה. ביוני 1962 התפרסמה בעיתון ‘הארץ’ כתבתו של יאיר קוטלר בנושא המקרקעין שהותירו הערבים שעזבו את הארץ, ועל התארגנות המנהל לטיפול ברכוש הנטוש. נכתב כי השלמת רישום המקרקעין ביפו אפשרה להחזיר רכוש לתושבי יפו הערבים שנותרו בעיר. בין השאר נכתב כי חסן איברהים ברכאת קיבל חזרה את רכושו ביפו ומכר אותו תמורת מיליון וחצי לירות לחברת ‘הימנותא’, חברת בת של קרן הקיימת לישראל.¹⁷ אלא שתכנית בקשה להיתר בניה על חלקת הבית ברחוב עזה 55, מספטמבר 1947, מצביעה על כך שייתכן והבית כבר נמכר לעבדול כיאלי ושותפיו המופיעים כבעלים בתכנית.

זכי ברכאת בצילום משלחת המועצה לשיווק פרי הדר בשנת 1947

דיוואן בי ברכאת. צילום: לביא ונונו

הבית ברחוב יפת 59 הוכרז כמסוכן כשחלקים החלו לנשור ממנו על המדרכה. מאחורי החזית הבלויה של הבאר והמחסנים שנבנו בשנות החמישים של המאה ה-19, טמון סיפורה של משפחה יפואית קתולית-יוונית, שהפכה לאימפריה עסקית חובקת עולם. טאופיק גרגור, בנו של ניקולה גרגור ששימש כרשם המיסים ביפו, נולד בשנת 1870. הוא נשא לאישה את עדל, בתו של הסוחר היפואי העשיר נאסרי פינאן. הבן ניקולה נולד בשנת 1909, ובעקבותיו חביב, ג’ון, ואלנבי שנולד ב-16 במרס 1918. נולדו גם הבנות ליילה וריטה, שנשאה לג’ורג' דמיאני, בן למשפחת הקונסולים. בשנת 1927 פתח טאופיק מחסן ערובה בנמל, במחסני המנזר הארמני, והוסיף לו קומת משרדים. בשנת 1928 ייסד את חברת ט. גרגור ובניו, שעסקה ביבוא שמנים למנועי ספינות, מכוניות ומשאבות, וייצגה חברות ספנות זרות.

טאופיק מת בשנת 1946 וניהול החברה עבר לידיו של בכורו חביב, שנשא לאישה את דמריס, בתו של אמין ארקתינג’י, אחיו של קיסר ארקתינג’י שכיהן בתפקיד סגן ראש העירייה תחת עאסם בק אסעיד. המחסנים ברחוב יפת היו מהראשונים שנבנו על דרך עזה, למרגלות גבעת ארקתינג’י עליה בנו בני המשפחה את בתיהם. בשנת 1939 הגיש משרד המהנדסים של האחים עטללה בקשה לעיריית יפו להוסיף קומת מגורים מעל קומת המחסנים, וטאופיק בנה דירת מגורים מפוארת בסגנון החלל המרכזי, ממנה ירדו לגן מפואר. שרידיו מסתתרים מאחורי חומת החצר. לחברה היו משרדים גם בתל אביב, חיפה וקהיר. כשעזבה המשפחה את יפו בשנת 1948, כבר הייתה לה תשתית כלכלית בבירות ועמאן, והם המשיכו בעסקיהם והתרחבו על פני כל המזרח התיכון, וגם פתחו סניף בלונדון אותו ניהל ניקולה. הוא מת בלונדון בשנת 1992, ושנה לאחר מכן מת אחיו חביב במונקו.

כשהחלה החברה לפעול מבירות בשנת 1950, מונה ג’ון גרגור כיושב ראש, ובנו נדים שימש כמנהל כללי. החברה ששימשה כסוכנת חברות ספנות אירופאיות החלה לרכוש ספינות בעצמה. היא קיבלה את זיכיון חברת מרצדס הגרמנית לשיווק בלבנון, ירדן, ומדינות המפרץ. היא עסקה גם במלונאות, תעשייה, ביטוח, והשקעות, וחברת הבת ‘לסיקו’ לאביזרי קרמיקה היא מהגדולות במזרח התיכון. נדים למד מנהל עסקים באוניברסיטת ברדפוד בבריטניה, ובשנת 1977 נשא לאישה את פטרישיה מקורמיק האמריקאית. נדים ובנו קרים נהרגו בשנת 2017 בתאונת מכוניות בירדן.

כל ילדי משפחת גרגור למדו בבית הספר הצרפתי ביפו. אלנבי נשא לאישה את שרלוט בתו של פרנסיס ג’לאט, פרדסן יפואי עתיר נכסים ושותף בטחנת הקמח המשפחתית. הוא למד באוניברסיטה האמריקאית בבירות, וזכה בתואר דוקטור למדעים. בשנים 1949–1946 שימש כסגן שר המזון המצרי, ולאחר מכן כמנהל חברת מזון גדולה באלכסנדריה. בשנים 1969–1962 שימש כחבר הנהלת חברת גרגור בלוב, ולאחר מכן עבר להנהלת החברה בבירות. בשנים 1997–1980 שימש כנשיא חברת הבת ‘לסיקו’ בלבנון אותה מנהלים היום צאצאיו. לחברת ט. גרגור חמש עשרה נציגויות ברחבי העולם, ובשנת 2020 זכתה בפרס חברת מרצדס על פעילותה בתקופת הקורונה.

מאחורי החזית הקטועה של הבית ברחוב דוד רזיאל 12 ביפו, בפינת רחוב יונתן רטוש, מסתתר סיפורה של חברה יהודית אמריקאית שבקשה להפוך את ארץ-ישראל לקליפורניה של המזרח. המתבונן בחזית המבנה יבחין כי שיפוע גג הרעפים המערבי נקטע, ובצילום הרחוב משנת 1922 ניתן לראות כי בחזית הבית היו חמישה פתחים מקושתים, וכיום נותרו שלושה בלבד. הקצה המערבי של הבית נהרס בסוף שנות העשרים כדי לסלול את רחוב אל-איסף, שהוביל מהכביש החדש מתל אביב ומנשייה (היום רחוב נחום גולדמן) אל בניין הדואר בשדרות ירושלים. על חזית הבית שהושכר מהגברת איזבלה בוסטרוס-סורסוק מביירות, היה מותקן שלט של ‘אגודה חקלאית אמריקאית בארץ-ישראל’ (American Fruit Growers in Palestine). מעט ידוע על החברה שנוסדה ונרשמה בבוסטון שבארצות הברית, במטרה ל“הפוך את ארץ ישראל לקליפורניה של המזרח”. כשנוסדה החברה בשנת 1920, בידי נתן פישלזון ומיכאל פינשטיין, הם פרסמו באוקטובר 1920 מודעה בעיתון היהודי ‘פורוורד’ בניו-יורק, הקוראת ליהודי ארצות הברית לסייע בפיתוח החקלאות בארץ ישראל על ידי רכישת מניות בחברה החדשה.

נתן יעקב פישלזון נולד בירושלים ונשא לאישה את שרה דבורה, בתו של אברהם קופלמן מראשוני פתח-תקווה. בשנת 1914 הפליג הזוג לארצות הברית, השתקע בעיר בוסטון, ונתן הפך לסיטונאי פרחים מצליח. ב-1 בדצמבר 1920 נרשמה החברה ברשם החברות בבוסטון ופתחה משרד בשדרה הרביעית בניו-יורק, והחלה לפרסם בעיתונות היהודית כדי למכור מניות בחברה.¹ עם סיום מלחמת העולם הראשונה ופרסום הצהרת בלפור, החלה פעילות ציונית ענפה בארצות הברית במטרה לגייס הון לפיתוח הישוב היהודי בארץ. הפעילות התגברה לאחר הקונגרס הציוני בקרלסבד ופתיחת משרד ‘קרן היסוד’ בארצות הברית. בניגוד לעמדתו של ד"ר חיים וויצמן, שדגל בגיוס הון יהודי על בסיס סוציאליסטי, ציוני ארצות הברית בראשות השופט לואיס ברנדייס דגלו בגיוס הון על בסיס רווחי קפיטליסטי. מטרת החברה של פישלזון ופיינשטין הייתה לסייע לחקלאי הארץ עם ציוד אריזה מודרני מארצות הברית, כדי ליצור שוק הדרים הדומה לזה שבקליפורניה. “כל יהודי יכול לתת את ידו כדי לבנות את תעשיית הפירות בארצנו שלנו, ויוכל גם לקבל רווחים יפים מהשקעתו”, כך נכתב בפרסומי עיתונות שנועדו לשווק את מניות החברה.

החברה רכשה חלקת קרקע בת שישה וחצי דונמים סמוך לתחנת הרכבת בפתח-תקווה, עם באר בעומק עשרים ושישה מטרים. בינואר 1921 בנתה בית אריזה גדול עם ציוד מודרני שהובא מארצות הברית. בעיתון ‘הארץ’ נכתב: “בית החרושת בכלל עושה רושם טוב מאוד על מבקריו, הן בחיצוניותו והן בפנימיותו. כל המכונות החדשות עם המניע (מוטור) הגדול בן 40 כוח סוסים. הוא עלה לבעלים יותר ממאה וחמישים אלף דולרים”.² חמישים פועלים ופועלות הועסקו בבית האריזה החדיש והמשוכלל, אלא שפרדסני פתח-תקווה וחברת ‘פרדס’ סרבו להשתמש בבית האריזה החדיש והעדיפו את בתי האריזה הפרטיים הצמודים לפרדסים. החברה צברה חוב של 2,262 לא“י, ובית המשפט המחוזי בירושלים מינה את מרדכי פריידנברג כמפרק החברה. ב-8 באוגוסט 1924 פורסמה בעיתון הודעה על מכירה פומבית של רכוש החברה. מלבד הקרקע והמחסן נמכרו גם “24,000 חתיכות קרשים עבור תיבות לתפוחי זהב, מוטור בכוח 40 כו”ס, משאבה גדולה, כל מכונות האריזה, מכונה הממסמרת תיבות, שולחנות, כסאות, ומכונת כתיבה”.³

מניית החברה. באדיבות רו"ח יהודה ברלב

ב-5 במרס 1954, עם פטירתה של רבקה אשתו של מקס פישלזון בנו של נתן, התפרסמה כתבה על המשפחה ועסקיה בעיתון ‘בוסטון גלוב’. נכתב כי הגברת פישלזון הייתה בעלת עסק שיווק הפרחים הנודע ביותר בבוסטון אותו ירש מקס מאביו. לדברי הכתב, המשפחה פיתחה את שוק הפרחים של בוסטון והפכה אותו ממחסן עץ ישן למוסד ידוע בעיר שקיים גם תערוכות פרחים שנתיות.

נתן פישלזון

---

1. EMANU–EL, 4.6.1920, תודה לרו"ח יהודה ברלב  ↩

2. ‘הארץ’, 29.12.1921. תודה לרו"ח יהודה ברלב  ↩

3. שם, 8.8.1924  ↩

בדרום המושבה הגרמנית ביפו, ברחוב פורייה 13, הולך ונשלם בית מגורים חדש, ובשדרות רוטשילד 25 ניצב לפני שימור בניין שיופיו דעך במהלך השנים. סיפורם שזור בתולדות משפחה שמקורה בעיראק. בצילום האוויר של המושבה הגרמנית, שצולם בידי חיל האוויר הגרמני בשנת 1917, ניתן להבחין בבניין גדול ממדים בדרומה של המושבה ולצדו בית באר. הצלם ההולנדי פרנק סחולטן צילם אותו בשנים 1922/3. הוא זוהה בעבר כבית משפחת קלנק הטמפלרית, ובתיעוד המושבה שנערך בידי ד“ר יעקב אייל אייזלר סופר כי הוא נהרס בתקופת המנדט. הוא אכן נעלם מצילומי האוויר של יפו בשנות הארבעים ועל מקומו הוכשר מגרש חניה לרכבים בריטים. הבית נבנה במקור בידי חרש הברזל הטמפלרי פרידריך קלנק, אך ממסמך משפטי שנחשף לא מכבר התברר כי ב-27 בנובמבר שנת 1908 הוא נמכר ליהודי אברהם שלום חיים בצראווי תמורת שבעים ותשעה אלף גרושים תורכיים. בשנת 1936/7 נשרף הבית במהלך מאורעות המרד הערבי, והצבא הבריטי הפקיע את המגרש לשימושו ולאחר מכן עבר לידי צה”ל. שטר רישום עות’מאני שנמצא בתיק ארכיון הציוני מעיד על רכישתו¹, וספר המיסים של ממשלת פלשתינה-א“י מעיד על כך שחלקות 12 ו-13 בגוש 7016, אכן היו רשומות על שמו של אברהם חיים בצראווי. נכדיו הם הבונים היום את הבית מחדש, שמונים ושמונה שנים לאחר שהועלה באש במאורעות תרצ”ו-תרצ"ט.

מקור משפחת בצראווי בעיר בצרה שבעיראק ומכאן שמה. ראשון בני המשפחה שעלה ארצה היה אברהם בצראווי בנו של משה חיים בצראווי שעלה עם משפחתו בשנת 1830 והשתקע בצפת. הוא עסק במסחר בצבע כחול, ‘אינדיגו’ שייבא מהודו, ועסק גם במסחר בפנינים ואבני חן. ברעידת האדמה שפקדה את צפת בשנת 1837 נהרס ביתו ונהרגו בני משפחתו, פרט לבת אחת. הוא ניצל בנס כשנעדר מהעיר. אברהם עזב את צפת ועבר לירושלים שם נשא לאישה את חנה בת ר' חיים כתריאל הלוי, אחיו של יעקב ספיר הלוי בעל “אבן ספיר”, שעל שמו קרוי מושב בהרי ירושלים. ששת בניו של אברהם היו סוחרים ואנשי תורה. אחת משתי בנותיו, בוליסה, נישאה לר' שלום יחזקאל מני בנו של הרב המקובל אליהו מני (הרא"ם), רבם של יהודי חברון. אחד מנכדיו היה אברהם שלום חיים רוכש הבית במושבה הגרמנית.

בשנת 1900 נשא אברהם שלום לאישה את בת דודו מרים בצראווי. החתונה התקיימה בירושלים והזוג העתיק את מגוריו לעיר סאות’פורט הסמוכה למנצ’סטר שבאנגליה. הוא עסק במסחר בטקסטיל ועשה חייל, ובשנת 1908 הגיע לביקור בארץ ורכש ביפו את ביתו של קלנק והרחיב אותו להשכרת חדרים. על פי עדות מתעודת בית הדין הרבני בירושלים, הוא גם רכש את הביארה (פרדס ובית באר) הסמוכה של “הגוי חאפז בק”, כך נכתב בתעודה. היא נרשמה על שם דודו ראובן שהתגורר בירושלים מאחר ועל פי החוק התורכי נאסר על חסרי נתינות עות’מאנית לרכוש קרקעות. כדי לרשום את הקרקע כדין לאחר כשנה התייצב ראובן בפני בית הדין היהודי הספרדי בירושלים והצהיר כי אינו בעלים אלא אחיינו, וכי אין לו כל זכויות בנכס וכי הוא מחויב להחזיר ולהעביר את הקרקע לאחיינו כשידרוש זאת. ההצהרה בפני בית הדין נחתמה בפני העדים יוסף בנבנישתי ובכור אברהם ברוך. שרידי בית הבאר ניצבים היום ברחוב הרבי מבכרך.

שטר הרישום משנת 1908/9 ²

פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני הספרדי בירושלים

חאפז בק אל-סעיד היה הדמות המכובדת ביותר ביפו בראשית המאה ה-20, ובשנת 1908 נבחר כנציג יפו בפרלמנט העות’מאני. הוא היה נכדו של מוסטפא בק אל-סעיד שהיה מושל יפו בשנות הארבעים של המאה ה-19. יוסף אליהו שלוש מתאר בזיכרונותיו את חאפז בק כבעל השפעה רבה על ערביי יפו, וסייע לו בהשכנת שלום עם הערבים. הוא כינה אותו “חסיד אומות העולם” (פרשת חיי, עמ' 150). בשנת 1915 היה חאפז בק בין מנהיגי הערבים בארץ שנאסרו בפקודת ג’מאל פחה, מושל סוריה וארץ ישראל, והובלו לתלייה בבירות למען ייראו וייראו כשנודע לו שהערבים מסייעים לבריטים בעידודו של הקולונל לורנס. את הקשיש חאפז בק כלאו בבית האסורים מפאת גילו ושם הוא הורעל. אחיינו עאסם בק אל-סעיד שימש כראש עיריית יפו במשך כעשרים שנה, בין השנים 1939–1919. חאפז בק היה בעל קרקעות לאורך דרך סלמה (היום דרך שלמה) והרחוב נקרא על שמו בתקופת המנדט הבריטי.

אברהם שלום חיים ורעייתו מרים חזרו ארצה בשנת 1922 עם בניהם דוד ומשה, והבנות גלאדיס, אסתר, וחנה. את ביתו בנה בשנת 1924 בשדרות רוטשילד 25 והרחיב אותו בשנת 1928. המשפחה התגוררה בקומה העליונה ושתי הקומות התחתונות הושכרו, בין השאר למשה שפטל שפתח בו את מלון פנסיון ניו-יורק.³ הבית הגדול בקצה המושבה הכיל ארבעים וחמישה חדרים שהושכרו, ואברהם חיים רכש נכסים נוספים. במאורעות תרצ“ו-תרצ”ט (1939–1936), נשרף הבית ונהרס כליל. אברהם שלום נפטר בשנת 1940 והבעלות על נכסיו ביפו ותל אביב עברה לבניו דוד ומשה שאימצו את שם המשפחה כשם אביהם - חיים.

המגרש עם שרידי הבית ובית הבאר במושבה הגרמנית נלקח כאמור לשימוש הצבא הבריטי, ולאחר קום המדינה נתפס בידי שלטונות צה“ל ומשרד הביטחון למטרת חניון רכב. במרוצת השנים ניסו היורשים לפנות את המגרש ולהגיש תכניות לבנייה באמצעות אדריכלים שונים, ולאחר שינויי תכנית בניין עיר אושרה לבסוף בניית בית מגורים על מגרש המשפחה שתוכנן בידי האדריכל ירון כ”ץ. בית הבאר מיועד לשימור בשטח ציבורי פתוח, וראוי שהשביל הציבורי המתוכנן להוליך למושבה הגרמנית מדרום ינציח את שמו של אברהם שלוש חיים בצראווי שרכש את הבית והבאר בשנת 1908 ואיש לא הזכיר זאת עד היום.

רישום הקרקע בספר המיסים בשנת 1939/1940 ⁴

משפחת חיים - בצראווי. אברהם חיים מימין

הבית בצילומי פרנק סחולטן 1922/3

הריסות הבית בשנת 1949

בית בצראווי בשדרות רוטשילד 25

הבית החדש ברחוב פורייה 13

עם פרוץ המאורעות ביפו בצהרי ה־1 במאי 1921 הורה מושל יפו להזעיק את שלושת מכובדי העיר כדי לנסות ולהרגיע את הרוחות: עאצם ביי אל־סעיד, ראש העיר, עמר אל־ביטאר קודמו בתפקיד, ועבדאללה מצטפא אל־דג’אני ששימש כשופט בתקופה העות’מאנית וגם בבית המשפט המנדטורי.¹ שלושת המנהיגים היו ממשפחות בעלות מעמד ביפו, אך הבכירה שבהן הייתה משפחת אל־סעיד שבניה שמשו בעמדות ממשל המחוז והעיר, ייצוג יפו בפרלמנט העות’מאני וראשות העיר. הרוחות לא נרגעו באותו בוקר, והמאורעות המשיכו במשך שלושה ימים ביפו.

נושא מאמר זה הוא המשפחה הבולטת ביותר ביפו במהלך מאה שנים, מראשית שנות השלושים של המאה ה־19 ועד סוף שנות השלושים של המאה ה־20, משפחה שקורותיה נזנחו מעט בדפי ההיסטוריה. בדו“ח סודי של המודיעין הבריטי משנת 1917, הסוקר את המשפחות הנכבדות בפלשתינה־א”י, מוזכרת משפחת אל־סעיד כמשפחה בעלת חמישה עשר בתים. מוזכר בו מי שעמד בראש המשפחה עד מותו בשנת 1916, חאפט' ביי אל־סעיד. לאחר מכן הנהיג אותה אחיינו עאצם ביי אל־סעיד.² משנת 1919 ועד 1939 הוא כיהן כראש העיר.³

יוסף אליהו שלוש תיאר את חאפט' ביי כ“איש בעל השפעה גדולה על ערביי יפו, אחד מחסידי אומות העולם”. לדבריו הוא פעל למען היהודים כדי להשקיט את הרוחות וההסתה נגדם.⁴ חאפט' ביי נבחר בשנת 1908 לאחד מנציגי מחוז ירושלים בפרלמנט העות’מאני.⁵ בשנת 1911 החלה תסיסה והסתה בפרלמנט נגד הציונות והעלייה היהודית. רוחי אל־ח’אלדי, איש ירושלים בפרלמנט טען בפרלמנט “כי הציונים רוצים לייסד מדינה יהודית וירושלים תהיה עיר הבירה”. נציג נוסף מירושלים סעיד אל־חסיני כתב “כי אין פלשתינה יכולה לשאת יותר יהודים ממה שיש בה כבר, והיהודים המהגרים צריכים להתיישב במדינות אחרות של ממלכתנו”. לעומתם יצא חאפט' ביי להגנת היהודים וטען “כי החששות האלה הם דמיונות שווא”.⁶ העיתון ‘פלסטין’ כתב כי דבריו של חאפט' ביי, הבקיא לדברי הכותב בפרשת מכירת עקרון ורחובות, אינם דמיונות שווא אלא “הסכנה המקיפה את מולדתו, והיא היא התהום הנורא שהנהו רובץ על שפתו”.⁷ גם האגודה הלאומית העות’מאנית תקפה את חאפט' ביי ובהודעתה נאמר: “הננו עכשיו מסתפקים במחאה זו על דבריך בתקווה שתדע לתקן עותתך כי הלא עוד יש זמן והאלהים לא יקפח שכר העובדים באמונה”.⁸ בעיתון ‘הצפירה’ נכתב כי “דוקא חפיז ביי זה נחשב עד עתה למתנגד גדול בין חבריו להתיישבות היהודים בארץ ישראל יוצא להגנתם”.⁹ עם זאת כבר בשנת 1902 דיווח העיתון ‘השקפה’ על הסיוע של חאפט' ביי בהקצאת השטח לבית קברות חדש ליהודי יפו (ברחוב טרומפלדור). ביו השאר נכתב: “אנחנו היהודים חייבים לרחוש חן־חן מרובה למעלת חפיז ביי מושל עירינו, אשר תמיד תמיד השתתף בצרת אחינו האומללים”.¹⁰

חאפט' ביי היה בנו של ראשון בני המשפחה שהגיע ליפו כשמונה לנציג מושל (מתסלם) בראשית שנות השלושים של המאה ה־19. לאחר כיבוש נפוליאון בשנים 1800־1799 התנהל מאבק על שליטת אחמד אל־ג’זאר במחוז צידון אליו השתייכה יפו. איש הצבא מוחמד פאשא אל־מרכ ניסה לשלוט ביפו בתמיכת הווזיר הגדול, אך אל־ג’זאר כבש אותה ומינה מושל נפה מטעמו. לאחר מות אל־ג’זאר בשנת 1804 ניסה אל־מרכ לחזור ולהשתלט על העיר, אך מושל צידון סולימאן פאשא השתלט עליה באמצעות הממלוכ מוחמד אע’א אבו־נבוט. הוא שלט בעיר בשנים 1818־1807, ולאחר גירושו מינה סולימן את בן אחיו צלאח מצטפא ביי כמתסלם של סנג’ק (מחוז) יפו.¹¹ לאחר מות סולימאן בשנת 1819, תפס את מקומו עבדאללה פאשא והוא זה שמינה בשנת 1831 את מצטפא אל־סעיד כוכיל מתסלם (ממלא מקום נציג מושל) של יפו.¹²

בני משפחת אל־סעיד מוזכרים במחקר הקיים בעמדות ממשל יפו עוד מראשית המאה ה־19. על פי טהא אדיב קליובי, בספר ‘משפחות ואישים מיפו והמחוז’, המשפחה שכונתה בעבר “משפחת אל באיק”, התיישבה בראשית המאה ה־19 באזור הרי שכם ומשם הגיעה ליפו.¹³ על פי אבו־מאנה, סעיד אל־מצטפא שימש כגובה המס של סנג’ק (נפה) ירושלים ומת בשנת 1844¹⁴. כתב מינוי של בנו מצטפא אל־סעיד כוכיל המתסלם ביפו בשנת 1831, ערב הכיבוש המצרי בידי אברהים פאשא, נמצא בין מסמכי בית הדין השרעי ביפו: ¹⁵

צו נאצל שנרשם בהרשאה שרעית לפי בקשה בתאריך 10… 1246

*(לכבוד) מופת השופטים (נואב) השרעיים בעיר יפו בהווה, האפנדי ופאר המלומדים הנכבדים המורשה בכתיבת פתוות (אפתאא)…. אפנדי. תרבה חכמתו ובנוכחות… אפנדי, ממלא מקום נקיב אל־אשראף (ראש משפחות צאצאי הנביא) יגדל פארו, וכבוד השיח' הנכבד הממונה עתה נציג (וכיל) המתסלם מטעמנו, השיח' מצטפא אל־סעיד ירום הודו ויתר האמאמים ונכבדי העיר בכלל.. עתה על פי ההוראה הפנינו [כלומר הסולטאן או הפאשא] את תפקיד הייצוג (הוִכאלה) של המתסלמיה של העיר יפו לשיח' מצטפא אל־סעיד. ויש צורך להודיע לכם על כך כדי שתדעו שהשיח' מצטפא הנזכר מונה לוכיל המתסלם מטעמנו ושיהיה בורר ביניכם בפקודת בסולטאן הסולטאנים ומלך המלכים וצל אללה על הארץ, סלימאן של העידן הנוכחי ואסכנדר של הזמן [ושורה של תארי כבוד נוספים]… נכתב על ידי הפאשא של עכו. *

אברהים פאשא, בנו של מהמת עלי פאשא מושל מצרים המורד, כבש את יפו בנובמבר 1831 והנהיג בה סדרי שלטון חדשים. הוא מינה לתפקידי הממשל מקורבים אליו, ואת מוחמד עבד אל־האדי כמושל.¹⁶ לאחר גרוש צבא אברהים בשנת 1840 מונה מוצטפא סעיד שוב כגובה המיסים.¹⁷ על פי הודעת הקונסול הצרפתי בירושלים למשרד החוץ, מיוני 1844, רכושו הוחרם בפקודת חצר הסולטן בגלל סירובו להציג חשבונות, והוא נאלץ לברוח למצרים כשפרס הוצע על ראשו.¹⁸ בהודעה נוספת נמסר כי אנשיו של מצטפא סעיד נתפסו, עונו ושוחררו רק בעקבות התערבות הקונסול הצרפתי.¹⁹

לאחר סיום הכיבוש המצרי ניסה השלטון העות’מאני להנהיג גביה ישירה של מיסים בידי פקידים אך נכשל. התפקיד עבר לנכבדים העירוניים (אעיאן) והם הצליחו לרשום כברות קרקע רחבות על שמם.²⁰ תפקידו של מצטפא סעיד כממונה על גביית המיסים במחוז אפשרה למשפחה לצבור שטחים גדולים לאורך הדרך לכפר סלמה (היום דרך שלמה). לאחר מותו ירש בנו הבכור חאפט' ביי סעיד אל־מצטפא את מעמדו הנכבד בעיר. לדברי קליובי הוא נולד בשנת 1843 ושימש כמושל עזה ויפו וגם כראש העיר.²¹ הוא בנה ארמון גדול ומפואר על הדרך שנקראה על שמו בתקופת המנדט הבריטי בהמשך הדרך לכפר סלמה (דרך שלמה 48). על פי אילן היוחסין המשפחתי היו לו שני בנים; חלמי ומחמוד, ושתי בנות. מחמוד, המתואר כחולני בדיווח המודיעין הבריטי, ירש את הארמון לאחר מות אביו וביצע תוספות למבנה על פי מסמכים הנמצאים בתיק מחלקת ההנדסה. הוא גם בנה בית משרדים וחנויות בשנת 1945 על המגרש הסמוך בדרך שלמה 50. שמו של בנו רפיק מופיע גם הוא על מסמכים, ואילו הבת ויג’דאן נישאה לבנו של סולימן טוקאן ראש עיריית שכם. בנה נשא לאישה את נכדתו של ד"ר פואד דג’אני.²²

חאפט' ביי הצטרף לתנועת ‘אל־לא מרכזיה’, מפלגת גולים סורים שהתמקמה במצרים והתנגדה לכיוון שהותווה בידי ‘התורכים הצעירים’ לאחר מהפכת 1908. התנועה דגלה ברעיון הדצנטרליזציה והלאומיות הערבית וקיימה את הכנס הלאומי הערבי הראשון בפריז בשנת 1913. ד"ר ניסים מלול שקיים קשרים עם תנועה זו, כתב עליה את המאמר ‘התנועה הערבית וסבותיה’ בעיתון ‘החרות’.²³ פעילותו של חאפט' ביי הביאה לכך שהיה בין 21 המנהיגים הערבים שנאסרו בידי ג’מאל פאשא מושל סוריה וארץ ישראל ונשפטו לתלייה ב־6 במאי 1916 בדמשק וביירות, אך מפאת גילו המופלג נכלא חאפט' ביי ומת בכלא.²⁴

על פי תסריט גבולות הפרדסים במפת יפו משנת 1927, פרדסי משפחת אל־סעיד השתרעו בין דרך סלמה (דרך שלמה) ודרך אבו־כביר (רחוב קיבוץ גלויות), וצפונית לדרך סלמה, בקצה רחוב הרצל. ²⁵ בשנת 1908 מכר חאפט' ביי בית באר סמוכה למושבה הגרמנית (האמריקאית) לאברהם שלום חיים בצראווי,²⁶ ובמהלך השנים נמכרו הפרדסים לערבים ויהודים. מלבד העיסוק בפרדסנות החזיקה המשפחה גם בטחנת הקמח ג’רישה המוכרת היום כ“שבע טחנות”. במקור היו בטחנה 13 אבני ריחיים בבעלות הממשלה העות’מאנית, אך בשנת 1891 היא מכרה את שמונה האבנים הפעילות כדי לממן עבודות בנייה ממשלתית בירושלים²⁷. לדברי יוהאן בוסאו רכש חאפט' ביי את אבני הטחנה.²⁸ לאחר הכיבוש הבריטי החל משרד המקרקעין להסדיר את בעלויות הטחנות בג’רישה ששבע מהן עדיין פעלו. על פי דיווח מישל ארמן, רשם המקרקעין ביפו בשנת 1921, היו בני משפחת אל־סעיד רשומים עדיין כבעלים בחלק מאבני הריחיים לאחר שחלקים נמכרו במהלך השנים, אך מדובר היה בנכדיו של סלים ביי מצטפא אל־סעיד, אחיו של חאפט' ביי.²⁹

לאחר מותו של חאפט' תפס את מקומו כמנהיג המשפחה עאצם ביי אל־סעיד (1942־1877), בנו של סלים ביי שהיה אחיינו של חאפט' ביי. הוא עבד בצעירותו כפקיד ומזכיר בבית המשפט למסחר, שירת כארבע שנים כחבר מועצת העירייה תחת עמר אל־ביטאר, ובשנת 1915 הוגלה בידי העות’מאנים לאנטליה. בשנת 1919 מינו אותו הבריטים לעמוד בראש עיריית יפו, והוא כיהן במשרה עד שנת 1939.³⁰ עם כינון המפלגות הערביות בשנת 1932, הצטרף עאצם ביי למחנה האופוזיציה בהנהגת ראע’ב ביי נשאשיבי והיה אחד ממנהיגיו ביפו לצד עמר אל־ביטאר.³¹ השניים גם הצטרפו לוועידת המנהיגים הערבים של ארץ ישראל שהתכנסה בפאלוג’ה שבלבנון בשנת 1934.³² עאצם ביי ניצח במערכות הבחירות העירוניות בשנים 1927 ו־1934 וזכה לתמיכת בוחרים יהודים תושבי יפו.³³ הוא קיים יחסי עבודה ושיתוף פעולה עם מאיר דיזנגוף וישראל רוקח ראשי עיריית תל אביב,³⁴ וגם עמד בראש מועדון הפולו בו היה גם דיזנגוף חבר.³⁵ עיתון ‘דבר’ פרסם בשנת 1934 ידיעה על כך ש“רצועת המגרשים שמעבר לרחוב סלמה ולאורכו עברה לידי יהודים כמעט לכל האורך משכונת שפירא עד ליפו”, ועל כך ש“ביתו בן שלוש הקומות של עאצם ביי נמכר לקבוצת רופאים יהודים גרמנים בשביל בית חולים”.³⁶ הוא נמכר עם הפרדס כדי לממן בניית בית חדש בשדרות המלך ג’ורג' (שדרות ירושלים).³⁷ בשנת 1937 סיים עאצם ביי את בניית הבית בשדרה. שתי הקומות הראשונות שמשו למשרדי העירייה, ואילו הוא ובני משפחתו התגוררו בקומה העליונה.³⁸

עם התגברות ההתנקשויות באנשי האופוזיציה ביפו במהלך המרד הערבי בשנים 1939־1936, נאלץ עאצם ביי להימלט ללבנון עם מנהיגי עיר נוספים שניסו להתנקש בחייהם. ב־13 בדצמבר 1938 פוזרה מועצת העירייה כאשר התפטר הנוצרי אדמונד רוק והיא נותרה ללא קוורום לישיבותיה. ב־5 בינואר 1939 מונה עבד אל־ראוף אל־ביטאר לשמש כראש העירייה. בשנת 1940 העניקה הממשלה לעיריית יפו ארבעת אלפים לא"י כדי לסלול את רחוב עאצם ביי בהמשך לרחוב הרצל, מצומת רחוב חאפט' בק אל־סעיד לדרך ירושלים.³⁹ עאצם מת ביוני 1942 בגיל 65, ובהלווייתו השתתפו עסקנים מכל חלקי הארץ.⁴⁰ בבחירות למועצת העיר בשנת 1947 התמודד בנו סלים שעמד בראש מפלגת “הבלתי תלויים”. על אף שאביו היה מיריבי החוסיינים, נתמכה מפלגתו בידי הוועד הערבי העליון.⁴¹

בפברואר 1950 פרסם עיתון ‘הבקר’ ידיעה מפתיעה: “בן ראש עירית יפו לשעבר נתקבל לחיק היהדות”. לדברי סופר העיתון “לפני כשלושה חודשים התייצב במשרד הרבנות בת”א מר חפיז סעיד, בנו של עאצם בק סעיד המנוח, לפנים ראש עירית יפו ובעל אחוזות נודע, וביקש להכניסו לדת ישראל“. לדברי הכתב הוא נשא לאישה יהודייה חמש עשרה שנים קודם לכן, ונולדו להם בן ובת. הבן נימול בבית החולים וואלאך בירושלים והתחנך בבית ספר עברי, והוא דובר עברית ואידיש ובקיא בחוקי היהדות. שמו בישראל של האב נקרא לאחר הגיור יוסף בן אברהם, ושם הבן הלל. לדברי הכתב האירוע נחגג בבית הרב ידידיה פרנקל, רב שכונת פלורנטין, שהכיר את האיש לאחר שבנה בית ברחוב אוריאל אקוסטא. הוא גם השיא את בני הזוג כדת משה וישראל “ובכך הפך יוסף וכל ביתו לאחים שווים לכל ישראל בזכויות וחובות”.⁴² לדברי הכותב בבניית הבית העסיק רק פועלים יהודים, וגם תרם חמישים לירות לקרן המרי של ועד השכונות העבריות למלחמה. השם חאפט' לא נמצא באילן היוחסין ששלח לכותב נכדו של עאצם ביי, ד”ר עאצם סעיד המתגורר בעמאן לאחר שעבד במשך שנים כרופא בחברת הנפט ‘ארמקו’ בסעודיה.⁴³

מינוי מוצטפא ביי כוכיל מותסלם בשנת 1831

עאצם ביי אל־סעיד הצעיר

עאצם ביי כראש העיר 1922/3

צהוב: פרדסי משפחת אל־סעיד. ארמון חאפט' ביי בעיגול. בתי עאצם ביי בריבוע

1. חאפט' ביי, דרך שלמה 48; 2. עאצם ביי, הרצל פינת סלמה; 3. עאצם ביי, הרצל 140א'

ארמון חאפט' ביי אל־סעיד בדרך שלמה 48

שימור הדיוואן בארמון חאפט' ביי

בעיתון ‘המליץ’ פורסם בשנת 1882 כי שמן אדמה (נפט) מייבאים לארץ מאמריקה והקווקז דרך מארסיי ופורט סעיד, בעלות של מאה וחמישים אלף פרנקים לשנה. היבוא כמו גם זה של ברזל ועצים, הקנה ליבואנים רווח כספי נאה.¹ בעיתון ‘השקפה’ נכתב כי “סחר הנפט נמצא בידי סוחרים שהתעשרו ממנו עושר רב, בהיות העסק הזה כעין ‘מונופול’ וכחומר בידי היוצר. ברצותם מורידים את השער, וברצותם מעלים אותו פי שתיים או שלוש”.² הוראות הממשלה לא התירו לסוחרים בעלי חנויות להחזיק יותר משש תיבות נפט בחנויותיהם, והוא הוחזק במחסן עירוני (גאזחנה).³ היבוא נעשה דרך נמל יפו, והנפט אוחסן מדרום לחומת העיר סמוך למאגר הפחם. מסיבות בטיחות הוא הורחק בסוף שנות התשעים לדרום העיר, למפרץ הנושק לשכונת ג’בלייה, סמוך למבנה הבידוד (הקרנטינה) שהורחק גם הוא מהעיר.

השימוש בנפט גבר בראשית המאה העשרים, כאשר נעשה בו שימוש במנועים ומנורות נפט. הוא הפך למצרך מבוקש, ומחירו הפך למקור ספקולציות. עיתון ‘המליץ’ הקדיש לו מאמר שכותרתו ‘שיר של יום’ המתאר את המסחר בנפט: “הנפט הוא ראש שיחת כל העיר. אדם משכים בבוקר ורואה את רעהו ומברכו בברכת הבוקר, וקרא אל זה: מה שער הנפט פה היום? עולה או יורד עוד”.⁴ העובדה שיבוא הנפט היה נתון בידי יבואנים נוצרים שהתעשרו מכך, הביאה לכך שיהודים החלו לייבא נפט כדי להוריד את מחירו. ביוני 1904 דיווח עיתון ‘השקפה’ על התאגדות של סוחרים מיפו שייבאו עשרת אלפים תיבות,⁵ ובעקבותיהם התאגדו סוחרים יהודים מירושלים, וייבאו בסיוע בנק ‘אנגלו־פלשתינה’ (אפ"ק) שמונת אלפים תיבות של נפט.⁶ כדי למנוע עליית מחירים ייבא גם היזם שלמה פיינגולד ⁷ בשנת 1910, שמונת אלפים תיבות של נפט “למען למכור במחיר נמוך, ולבלתי תֵת להפקיע שערים”.⁸ עיתון ‘הצבי’ כתב כי “הפחה שלח מכתב תודה לאדון פיינגולד על מחשבתו היפה להביא שמן אדמה בזול, ונתן צו שכל התיבות האלה של שמן אדמה יכנסו ליפו מבלי מכס, ושההובלה מיפו לירושלים תעלה רק בחצי המחיר”.⁹ יבוא הנפט היה בעיקר מחברת ‘ברנובל’ השבדית שהפיקה וזיקקה נפט בבאקו.¹⁰

חברת ‘ברנובל’ הוקמה בשנת 1875 בידי האחים לודביג ורוברט נובל, ובה היה שותף גם אחיהם אלפרד. היא החלה לקדוח מאות קידוחים סביב באקו שבאזרביג’ן, והקימה מפעלי זיקוק. בשנת 1901 היו בבעלותה חמש מאות בארות מהם הפיקה מאה וחמישים מיליון חביות בשנה, והיא העסיקה שנים עשר אלף עובדים. בשנת 1909 פתחה החברה נציגויות בארץ בבעלות האדון רוזיף ביפו, ויוסף אלישר בירושלים. הדבר הביא להוזלת מחיר שתי פחיות בחצי פרנק.¹¹ החברה פעלה ברוסיה עד שנת 1920, כשהולאמה בידי השלטון הבולשביקי. טרם ביסוסם של הבולשביקים מכרה משפחת נובל את חלקה לחברת ‘סטנדרד אויל’ האמריקאית, בבעלות ג’ון רוקפלר.

בנוסף ליבוא מהקווקז ייבאה נפט ושמנים גם חברת ‘וואקום’ האמריקאית. החברה הוקמה ברוצ’סטר שבניו־יורק בשנת 1866 בידי חירם אוורסט ומאתיו אווינג. החברה נרכשה גם היא בידי חברת ‘סטנדרד אויל’ בשנת 1879, אך חזרה לפעול כחברה עצמאית לאחר אישור חוק שרמן נגד מונופול הנפט בארצות הברית. בשנת 1906 ביקשה חברת ‘וואקום’ להקים מזח פריקה ומחסן למוצריה ביפו על חוף מפרץ ג’בלייה, סמוך למבנה אחסון הדלק שבנתה עיריית יפו. היא כתבה למשרד הפנים העות’מני בקושטא (איסטנבול), על כך שהיא מעוניינת לרכוש את הקרקע של מוסה אפנדי דג’אני, ושל יוסף ד’יאה אפנדי דג’אני בנו של מוסטפה אפנדי אבו אל־עפה.¹² חלק נכבד מהכנסות העירייה היה ממס יבוא הדלק, ולכן שלח משרד הפנים, בדצמבר 1907, תקנות חדשות בנושא הקמת מחסני נפט ומיסויו. על פי התקנות ניתן היה לבנות מחסן רק עבור מוצרי היבואן, ונאסר לאחסן בו מוצרי יבואנים אחרים. הוא אמור היה לשמש כמחסן ערובה, כשהמס ישולם רק לאחר הוצאת הנפט ממנו ושליחתו לסוחרים.¹³

החברה החלה לפעול לרכישת הקרקע באמצעות סוכנה במצרים קונסטנטין קסיפס, שפעל בשמו של מנהל החברה רוברט הנרי מקנול מניו־יורק. היא סיימה את המשא ומתן ביולי 1911, ורכשה 3528 מטרים רבועים תמורת 12,168 פרנקים, במחיר 6 פרנקים למטר רבוע. כמו כן ניתנה לה אופציה לרכישה 1500 מטרים רבועים נוספים.¹⁴ מאחר והקרקע חייבת היה להימכר לבעל נתינות עות’מנית, היא נרשמה על שמו של שוקרי סוסה, שחתם על תצהיר כי הבעלות היא של חברת ‘וואקום’, וכי הוא מתחייב להעביר את הבעלות כשיתבקש תמורת עשר לירות טורקיות.¹⁵ ההסכם והתצהירים נחתמו בנוכחות הנציג הקונסולרי האמריקאי ביפו, ארנסט הארדג בעל מלון ‘ירושלים’, והחברה הגישה לעיריית יפו בקשה להיתר בנייה באמצעות הקונסוליה האמריקאית בירושלים. אלא שראש העירייה עומר אל־ביטאר, שחשש מפגיעה בהכנסות העירייה, עיכב את מתן ההיתר. כדי לסייע לחברה כתבו פרדסני יפו הערבים והיהודים למושל מחוז ירושלים אחמד ביי. לדבריהם שטחי הפרדסים סביב יפו הולכים ומתרחבים, והדבר יביא לשיפור רווחת התושבים והכנסות לשלטון. על מנת להגדיל את שטחי הפרדסים יש צורך בנפט למנועי המשאבות, ומנהלי החברה הגיעו ליפו והבטיחו להוריד את מחירו ולחסוך לתושבים עשרים אלף לירות בשנה. הם בקשו מהמושל להתערב בנושא מאחר והעירייה מערימה קשיים. בין החתומים היו אלפונס ואלפרד רוק, חילמי אל־סעיד, סלים זריפה, מישל טלאמס, נג’יב ארקתינג’י, סלים זמריה, אנטון ג’לאט, והיהודים האחים פלמן ומוריס שייינברג, והצרפתים הנרי לטור ופרדיננד פיליברט.¹⁶ הבקשה למחסן עוררה התנגדות גם מצד הצבא. הקולונל סולימן, מפקד הצבא הסדיר ביפו, כתב למושל העיר כי בניית המחסן המבוקש סמוכה למחנה הצבא ומחסן חומרי הנפץ ועלולה להיות מסוכנת. הוא ביקש כי תקוים התייעצות בנושא עם הגורמים הצבאיים הבכירים למציאת פתרון.¹⁷

הקונסול האמריקאי בירושלים נדרש להתערב ושלח מספר תזכורות לראש עיריית יפו, ומשלא נענה קיים ב־2 באוגוסט 1911 פגישה עם מושל מחוז ירושלים.¹⁸ בעקבותיה כתב המושל למושל יפו כי בקשת לבניית המחסן מעוכבת על אף שאין כל סיבה לכך, מאחר והוא מרוחק מהעיר וסמוך למחסן העירייה. הוא הורה לראש העירייה להוציא מיד היתר על פי התכנית והמידות שהופיעו בבקשה. לדבריו החברה התחייבה לשמור על כל תקנות הממשלה העות’מנית בהווה ובעתיד, ולא ניתן לסרב חוקית לבקשה.¹⁹ היתר הבנייה הונפק ב־30 באוקטובר 1911, לאחר שנחתם הסכם בין נציג החברה קונסטנטין קסיפס, לבין ראשי עיריות יפו וירושלים ומושל המחוז. ההיתר ניתן לבניית 1800 פיק, מתוכם 223 מקורים בגג למשרד ואורווה לבהמות. השטח הוקף בחומה והיו בו שני מכלים לנפט בקיבולת של 1250 טון כל אחד. המס שנקבע הוא גרוש אחד לכל מאה קילוגרם נפט, וחצי גרוש עבור קופסת שמן. המס על נפט לירושלים נקבע לדולר אחד לכל מאה קילוגרם. לחברה אושרה בניית מזח פריקה למוצריה וגם לשימוש העירייה, אותו התחייבה העירייה לתקן במידה וייפגע על ידי סירות שאינן בבעלות החברה. העירייה גם התחייבה לסלול דרך מבית החולים הממשלתי ולתחזק אותה (היום רחוב שתי אחיות), ולחברה אושרה הנחת צינורות בקוטר 10־6 אינצ’ים מהמחסן לתחנת הרכבת של יפו בעומק חמישים סנטימטרים מתחת לרחובות העיר.²⁰

מחסן הנפט של חברת ‘וואקום’ נבנה מדרום למחסן הנפט של העירייה. לא ברור אם אכן נבנה מזח פריקה, אך במלחמת העולם הראשונה נחפר במפרץ חפירות הגנה מאחר שהיווה נקודה נוחה לפלישה מהים. לאחר המלחמה, עם כינון הממשל האזרחי המנדטורי הבריטי, הקים הבריטי רוברט וואלי כהן בשנת 1922 את ‘החברה האסייתית לנפט (ארץ ישראל)’ אשר שינתה את שמה בשנת 1927 ל’חברת של בארץ ישראל‘.²¹ הסוכנים בארץ היו אמיל ומוריס ליטווינסקי. החברה בנתה תחנות דלק והקימה מחסן למוצריה בתל אביב, סמוך לתחנת הרכבת ללוד וירושלים (צומת הרחובות בגין ורחוב הרכבת). חברת ‘וואקום’ הפכה בראשית שנות השלושים לחברת ‘וואקום־סוקוני’ תחת חברת ‘סטנדרד אויל’ ופתחה גם היא תחנות דלק. מחסני הדלק במפרץ ג’בלייה נותרו ללא שימוש ומוקם בהם מועדון השחייה של הפקידות והקצונה הבריטית. החוף זכה לכינוי ‘חוף דאדא’, על שמו של סולימאן דאדא המציל. בשנת 1993 נבנו על מקום המחסנים הטיילת וחוף הרחצה של גבעת עליה ומסעדת ‘הריף’ ששמה הוסב ל’קסיס’, בתכנון משרד גילר־לדרמן אדריכלים.

חוף גבעת עלייה

מחסן הנפט במפרץ ג’בלייה. צילום סחולטן 1922/3

מועדון השחייה בשנת 1937

מלון ספקטור ברחוב נחלת בנימין 18 מוזכר בפרשת מאורעות תרפ“א. מול חזיתו נפגשו בצהרי ה-1 במאי 1921 תהלוכות פועלי תל אביב וזו של חברי מפלגת הפועלים הבולשביקים (המופ"ס) ופרצה תגרה.¹ כשהצטרפו הערבים למהומות והחלו ליפול קורבנות ופצועים, הוכשר במלון בית חולים של הדסה. על הבית נכתב במקורות שונים כי נבנה בשנת 1921 בידי אלקנה ספקטור, שהיה בעל אכסניה ברחוב שוק נווה שלום במנשייה בו התאכסנו צעירים עולים מתנועת 'פועלי ציון.² בסמוך שכנה האכסניה של חיים ברוך בה התאכסנו צעירים מתנועת ‘הפועל הצעיר’. בפורים תרס”ח (1908) היו האכסניות הללו עדות לתקרית אלימה בין צעירים יהודים לערבים. בערב פורים (16 במרס 1908) פרצה תגרה בין הצדדים שעל נסיבותיה ישנן גרסאות שונות. בעת מסיבת פורים פרצו שוטרים תורכים לאכסניית ספקטור ופצעו 13 צעירים יהודים.³ האירוע מוזכר כמכונן בתולדות היחסים בין היהודים לערבים בארץ. כשנוסדה ‘אחוזת בית’ שהפכה לתל אביב, החל להבנות בית מלון ברחוב נחלת בנימין 18 שזכה לשם “מלון ספקטור”, אלא שממקורות שלא הוזכרו עד היום עולה כי ספקטור לא היה כלל בעל המגרש והמשקיע של בניית המלון. הוא ניצל את אירועי הפרעות שהתחוללו ברוסיה וניכס לעצמו את רכושה של קרובת משפחה רחוקה שרכשה את המגרש ומימנה מכספה את הבנייה.⁴ בשנת 1921 היה כבר אלקנה ספקטור שוכן עפר, הוא נפטר בשנת 1918.⁵

פרשת רכישת הקרקע ובניית המלון מתוארת בפסק דין של בית הדין לקרקעות ביפו, מיום 19 בספטמבר 1921,⁶ ובכתבת עיתון ‘הארץ’ מיום 11 באוקטובר 1921. הגברת חיה אסמן מקייב רכשה בחודש מרס 1913 מגרש ברחוב נחלת בנימין החדש באמצעות בא כוחה מנחם שינקין, ומגרש צמוד היא רכשה בשנת 1914 מ’חברה חדשה‘. שינקין החל בבניית מלון באמצעות כספים שהעבירה לו גברת אסמן, ועם הלוואות שלקח על חשבון הבית. את מחצית הנכס היא מכרה ברוסיה ליחיאל רבינוביץ’, אפרים קוצ’נוק, ושלום לבונסקי. רבינוביץ' הגיע ארצה ב-3 במרס 1921, וכשנודע לו כי ספקטור שהלך כבר לעולמו ניכס לעצמו את הבית ואף קרא לו “מלון ספקטור”, הוא פרסם ב-31 במרס מודעה בעמוד הראשון של עיתון ‘הארץ’. הוא כתב כי “הבית בעל שלוש הקומות שנקרא בפי ההמון על שם המנוח אלקנה ספקטור” שייך לגברת אסמן ולו, והוסיף כי “מי שיקנה את הבית הזה יניח את מעותיו על קרן הצבי”. הוא הודיע כי בא כוחם הוא עורך הדין שמואל פן מרחוב הרצל. הגב' אסמן ושלושת שותפיה הגישו תביעה נגד יורשי ספקטור שטענו כי אסמן נתנה לאביהם את הבית כמתנה. בפסיקת בית הדין לקרקעות ביפו מתוארים שלבי רכישת הקרקע וגיוס הכספים לבנייה שנוהלה כאמור בידי שינקין.⁷ בית המשפט בראשות השופט גד פרומקין⁸ קבע כי ספקטור היה אמנם מעורב בניהול הבנייה באמצעות כספים שהעבירה גברת אסמן לשינקין, אך לא היה לו חלק במגרש ובהשקעה הכספית, וכי משפחתו נכנסה לבית לאחר שבנייתו הסתיימה בשנת 1915. היורשים נדרשו להחזיר את הבית לבעליו החוקיים, ולשלם דמי שכירות עבור שבע השנים בהם עשו שימוש בבית. לאחר הפסיקה מכרה אסמן את מחצית חלקה הנותר לישראל שלום פרימק ולצבי זילברבראנד, ובנובמבר אותה שנה הם מכרו ליחיאל רבינוביץ' ושותפיו שהפכו לבעלי הבית הבלעדיים. בשנת 1931 הם מכרו את הבניין ליעקב חיים גולדמן. ברכה פלאי, מייסדת הוצאת מסדה ואחותו של אפרים קוצ’נוק (קינן), כתבה בספר זיכרונותיה ‘חיים של ברכה’ על פרשת מלון ספקטור. לדבריה ספקטור שימש רק כמנהל הבית ומשפחתו סירבה למסור את המפתחות אלא רק לאחר פסיקת בית המשפט.⁹ עוד ספרה כי בבית היא פתחה את ספריית ההשאלה ‘מוריה’.

יחיאל רבינוביץ' (1952–1881) ייסד בשנת 1922 את ‘בנק אשראי חברה הדדית בע"מ’ שבראש הנהלתה עמד מאיר דיזנגוף. הבנק נוסד על בסיס עקרונות הבנקים ההדדיים בברית המועצות במטרה לסייע למפעלי בנייה ותעשייה, והמשרד הראשון שלו היה בביתו של מאיר דיזנגוף. המשרדים עברו למקומות שונים ובשנת 1934 עבר הבנק לבניין חדש ומפואר שנבנה על מקום ביתו של שלמה פיינגולד שנהרס, בפינת הרחובות נחלת בנימין ולילינבלום. בבניין שוכן היום בנק ישראל. בשנת 1932 היה רבינוביץ' שותף גם להקמתה של ‘החברה הארצישראלית לביטוח כללי’, אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקלע הבנק לקשיים והקפיא את פעילותו והוא פורק סופית בשנת 1944.

מהודעה בעיתון ‘החרות’, מ-10 באוקטובר 1914, עולה כי אכסניית ספקטור ברחוב שוק נווה שלום עברה לרחוב בוסטרוס מול החנות של ‘כרמל מזרחי’ (ככל הנראה רזיאל 8). בהודעה הוא הציע למכירה את מלונו וכתב כי הוא בונה מלון חדש בתל אביב. אלא שהמלון החדש לא נבנה על שטח בבעלותו ולא בכספו, אלא היה בבעלות יהודים שנותרו ברוסיה. יורשיו של ספקטור סברו ככל הנראה כי הבעלים נעלמו במהומות והפוגרומים שפרצו ברוסיה בעקבות המהפכה, אך אלה עלו ארצה ודרשו לקבל את רכושם. בישיבת וועד העיר תל אביב ב-9 בדצמבר 1920, הועלתה בקשת משפחת ספקטור לחזור ולפתוח את המלון לאחר שהושכר לתנועת אחדות העבודה, אלא שדיזנגוף ציין בישיבה כי “יש מתאוננים כי בהוטל הזה היו לפני המלחמה עניינים לא נעימים בקשר למוסריות”. החלטת הוועד הייתה שלא לתת אישור תכף ומיד אלא לבקש התחייבות לשמירת המוסריות.¹⁰ הבניין לא חזר להיות מלון, אלא הפך לבית חולים, ולאחר שנת 1929 שימש למשרדים וגם למפעל נקניקים של משפחת אס.

בית חולים הדסה ברחוב נחלת בנימין, 1926

הארץ, 21 במרס 1921

הנהלת בנק אשראי 1924. יחיאל רבינוביץ' יושב במרכז. צילום א.סוסקין

שמו של רחוב ציונה תג’ר נקרא בתקופת המנדט הבריטי רחוב ערקתנג’י. על הגבעה במעלה הרחוב מדרך עזה (היום רחוב יפת) בנו את בתיהם בני משפחות האריסטוקרטיה הנוצרית של יפו עם היציאה מהעיר העתיקה משנות השבעים של המאה ה-19. משפחות הנוצרים הקתולים והמלכיתים היו קשורות ביניהן בקשרי נישואין, ועל הגבעה נבנו בתי משפחות ערקתנג’י, ג’אבאג’י, גארגור,¹ וגוראייב.² ברחוב דאבאס מערבית לרחוב יפת (היום רחוב שערי ניקנור) בנו בתי פאר משפחות ביירותי, מנטורה, פינאן וטלמאס. משפחת ערקתינג’י שמקורה בדרום תורכיה עסקה במסחר ופרדסנות, והמוכר בבניה היה קיסר ערקתנג’י (1941–1868) ששימש כסגן הקונסול הבריטי משנת 1891, עמד בראש מועדון הבונים החופשיים ביפו בשנים 1929–1903, ושרת כסגן ראש העיר בשנים 1927–1919. את שטח הגבעה ומורדותיה הצפוניים רכש אביו בראשית שנות השישים ממשפחת רוק, והוא שמכר לכנסייה הקופטית את השטח עליה בנתה כנסייה ומנזר. אחיותיו של קיסר, ג’וליה וויקטוריה, נישאו לאחים מישל ונאג’יב ביירותי מעשירי יפו, ואילו אחיו אמין נישא לבת משפחת דבאנה המיוחסת מביירות. קיסר נשא לאישה בדמשק את הודה מאהרי, וילדיהם היו פריד, אנטואן, אליאס, ואנואר. הוא מת בשנת 1941 ונקבר בבית הקברות הקתולי ביפו.

על רכישת שלושים ושמונה הדונמים שהיו מוכרים ביפו כפרדס והכרם של ח’ואג’ה בוטרוס יוסף, ניתן ללמוד מהסכם הרכישה השמור בכנסייה הקופטית בירושלים. ב-27 במחרם 1283, 11 ביוני 1866, חתם האב בסיליוס, בישוף הקופטים בירושלים, על הסכם לרכישת קרקע ביפו מח’ואג’ה אנטון ערקתנג’י, שרכש את השטח שנים ספורות קודם לכן מבוטרוס יוסף רוק שהיה בעל שטחי קרקע גדולים ביפו, פתח-תקווה, רחובות ותל אביב. הוא היה סבם של האחים אלפרד, אלפונס, וסקנדר, מהדמויות הבולטות ביפו בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שמכרו קרקעות ליהודים, אך היו מהקיצוניים בהתנגדות פומבית לכך. את חלקו המערבי של המגרש על רחוב יפת, תרמה המשפחה לבניית כנסיית סנט אנטוני הקתולית שנבנתה בראשית שנות השלושים של המאה ה-20.

המוכר אנטון ערקתנג’י (1891–1830), נשא לאישה את מריאנה, בתו של יעקוב עסאד חייט הקונסול הבריטי ביפו בשנים 1865–1847, שהיה עתיר ממון ורכוש ביפו.³ ההסכם כלל “ביארה (פרדס), שלוש בארות מים בנויות מטויחות ועטורות אבן ושתי בריכות גדולות ושתים קטנות הידועות בשם ‘בריכות אל-סיד’, ועצי פרי מסוגים שונים ומספר מבנים מאבן ועץ ושני בתים שלכל אחד מהם מדרגות אבן שעולים בהן לכל אחד מהבתים, ובכל אחד מהם מספר חדרים מקורים בעץ וחצר פנימית ושירותים”.⁴ תמורת הנכס שילם הבישוף הקופטי שלושת אלפים לירות צרפתיות בשני תשלומים. המוכר התחייב להשלים את בניית באר חדשה שהחל בבנייתה, “עם ציוד ביירותי חדש”, וכן התחייב לחדש את הבריכה לצד הבאר ואת המובל המוליך ממנה לפרדס. המכר כלל גם שמונה פרדות ושתי בהמות, ומצוינים בו השכנים הגובלים; מדרום גבל השטח בכרם טאנוס, ממזרח בפרדס של ח’ואגיה מיח’אאיל אלעיני,⁵ מצפון בפרדס של ח’אוג’ה אליאס מצרי, וממערב בפרדס של מצרי וכרם ע’נדור ושותפיו.

הבישוף הקופטי בסיליוס בנה את הכנסייה, והיא כבר מצוינת במפת הטמפלרי זנדל משנת 1878 ככנסייה והגן של הקופטים (ברחוב יצחק אבינרי). בשנות השמונים החלה בניית המנזר הכולל אולם כינוסים גדול ומפואר, חדרי אירוח, מטבח וחדרי שירותים. על מנת לקשר בין קומת המטבח התחתונה לקומת האירוח, הותקנה מעלית על חבל וגלגל הרמה. תקרת אולם הכינוסים הייתה מעוטרת בציורים ששרידיהם עדיין קיימים. המים למבנה סופקו מהבאר הסמוכה שמימיה נאגרו בבריכה. להגברת הלחץ לצורך אספקה לקומה השנייה נבנה מגדל לצד הבריכה עם מיכל אגירה עליון. בראשית המאה ה-20 הותקנה בבאר משאבת קרוסין וציוד שאיבה שנרכשו מחברת בלקסטון האמריקאית,⁶ בניגוד לציוד השאיבה הגרמני שסופק לפרדסי יפו באמצעות היבואנית המקומית, חברת וגנר היפואית. בשנת 1977 החכירה הכנסייה לחברת הכשרת הישוב חלק משטחה ברחוב אלברט קיוסו עליו נבנו שלושה בתי מגורים, ועל שטח הכנסייה צפונית למנזר הכשירה העירייה חורשה וגינת משחקים. מערבית לכנסייה (רחוב אבינרי 4) בנתה הכנסייה בשנות השלושים בניין דירות כדי לממן את תחזוקת המנזר. היא גם בנתה גרם מדרגות ממרום הגבעה שהוליך אל הבית (מרחוב דני קיי). המתחם חדל לפעול בשנת 1948 ונזיר בודד נותר לשמור על המקום.

המנזר הקופטי 2024

צילום פרנק סחולטן 1921/3

כנסיית אנטוניוס הקדוש

תקרת אולם הכינוסים

באר המנזר

מעלית השרות

בראשית אוקטובר 1920 פרצה שביתת עובדים בבית החרושת לממתקים ושוקולד של יצחק לוינשטין ומאיר שולמן ביפו. באותם ימים טרם היו הפועלים מאורגנים, מאחר וטקס היסוד של הסתדרות העובדים העבריים בארץ-ישראל התקיים בטכניון בחיפה רק חודש לאחר מכן, ב-4 בדצמבר. זמן קצר לפני כן פרצה שביתה גם ביקב ראשון לציון, אך השביתה ביפו הייתה ארוכה יותר ולוותה גם במעשי אלימות, והיא הותירה את חותמה על ארגוני הפועלים בארץ ויחסי העבודה בין המעסיקים לעובדים.

מאיר יעקב שולמן עלה ארצה בשנת 1905 מהעיר הומל בה שימש כמנהל בבית חרושת לממתקים. הוא פתח מפעל קטן לממתקים ושוקולד ביפו בשם ‘פרוגרס’ וייצג את החברה השוויצרית ‘טובלר’. בשנת 1908 הצטרף אליו כשותף יצחק לוינשטין שעלה באותה שנה מברדיצ’ב שבאוקראינה. אביו היה סוחר אמיד וחסיד למדן מחצר האדמו“ר מקוצק. הוא התייתם בגיל צעיר והחל לעסוק במסחר, ועלה ארצה בעצת מנחם אוסישקין עם הון קטן של אלפי פרנקים.¹ למפעל הממתקים ‘פרוגרס’ נוסף מעתה גם שם השותפים לוינשטין ומשולם. החברה הייתה יצרנית השוקולד הראשונה בארץ וייצרה גם חלבה. בנובמבר 1913 פורסמה הודעה בעיתון ‘החרות’ אשר הזהירה מפני סוחר יפואי הרוכש קופסאות פח ריקות של החברה, וממלא אותן בחלבה ערבית זולה במקום החלבה המשובחת של החברה.² לקראת פסח 1914 פרסמה החברה את רשימת הסוכריות החדשות שייצרה לחג. הסוכריות נקראו בשמות; הברון רוטשילד בא”י, ניצחון העברית, כל דיכפין יתא וייכל, אפיקומן, וחד גדיא.³ בנובמבר 1916 פורקה השותפות מסיבות בלתי ברורות, והודעה על כך התפרסמה בעיתון ‘החרות’.⁴ בינואר 1917 פתח יצחק לוינשטין חנות עצמאית לממתקים ודבש ענבים בבית מוריס שיינברג ברחוב בוסטרוס, סמוך לחנות של חברת 'כרמל מזרחי והיום נמצאת במקום מסעדת ‘איציק הגדול’ (רחוב רזיאל 5). שולמן פתח חנות משלו לשוקולד ומרמלדה באחת החנויות שבבניין מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ, מטרים ספורים מחנותו של לוינשטיין (היום רזיאל 7).⁵ השותפות בין השניים התחדשה בשנת 1920 כשרכשו יחד את מבנה מפעל המתכת של שטיין ברחוב שוק נווה-שלום, היום רחוב יחזקאל קויפמן. המפעל נקלע לקשיים כלכליים ועבר לבתי-וארשה, ובנק אפ"ק שהיה הנושה העקרי של מפעל המתכת מכר את המבנה. המפעל החדש שגשג בראשית דרכו והעסיק כמאה עובדים. בתערוכת ‘יריד המזרח’ הראשונה שנפתחה ביפו בשנת 1924 ונחנכה בידי הנציב העליון הרברט סמואל, הציגה החברה את מוצריה בביתן מפואר. תוצרת החברה שווקה לאנגליה, אמריקה, ודרום אפריקה, ונודעה באיכותה הטובה.

המפעל עלה לכותרות העיתונים בשנת 1920 כאשר העובדים דרשו שיפור בתנאיהם, וכשלא נענו השביתו את המפעל. הימים היו ערב יסוד הסתדרות העובדים העבריים בארץ-ישראל, ותנועות ‘אחדות העבודה’, ‘הפועל הצעיר’, ו"החלוצים העולים החדשים', נאבקו על גיוס חברים לשורותיהם. למאבק הפועלי הצטרפה גם ‘מפלגת הפועלים הסוציאליסטיים’ (מפ"ס), שהייתה אמנם תנועה בולשביקית קטנה, אך עוררה מהומות ותסיסה בקרב היהודים והערבים כשקראה להם להילחם במעסיקיהם. בראשון במאי 1921 פרצו מהומות בעטיה של הקבוצה הקיצונית, כשיצאה להפגין חרף איסור מושל יפו והתנגשה בהפגנת תנועות הפועלים בתל-אביב. ארבעים ושלושה יהודים נהרגו בשלושת ימי המהומות שפרצו, ועשרות נפצעו. השביתה פרצה לאחר שאריה פרידמן, שעמד בראש פועלי המפעל, לא הצליח להגיע להסכם עם לוינשטין ושולמן. הם פרסמו ידיעה בה האשימו את תנועת ‘אחדות העבודה’ בהתססת הפועלים, וטענו כי הם משלמים כפליים ממפעלים אחרים. פרידמן פרסם תגובה בעיתון ‘דאר היום’ בה הכחיש כי התנועה עומדת מאחורי השביתה, וטען כי היא ביוזמת הוועד. לדבריו טענת הבעלים בדבר השכר הגבוה שהם משלמים אינה נכונה, ורק בעלי משפחות זוכים לשכר גבוה ולא הפועלים הרווקים. ⁶ הפועלים חברי המפלגה הבולשביקית החריפו את המצב והחלו לנקוט באלימות. מושל יפו המיור קמפבל נכנס לעובי הקורה וניסה לפשר. לדברי עיתון ‘דאר היום’ הוא הקדיש שעות רבות, “בסבלנות רבה”, כדי ליזום פשרה בין הצדדים. הוא הציע לפנות לבוררות, אך לוינשטין ושולמן סרבו בטענה כי אינם רוצים “למסור את עתידם לידי אנשים ותרנים על כסאם של אחרים”. הם הציעו למנות מומחים שיבדקו את ספרי החשבונות כדי לברר אם מצבו של המפעל מאפשר החזרת פועלים שפוטרו והגדלת שכר. פרידמן הסכים בתחילה להצעה, אך לאחר מכן שינה את דעתו ודרש שהמומחים יהיו עם סמכות בוררים משפטיים. המושל דרש מהבעלים לפתוח את המפעל והבטיח הגנה משטרתית.

ביום ראשון בבוקר התקבצו קבוצות פועלים בחזית המפעל ולא אפשרו את פתיחתו. הם ניסו לגייס פועלים נוספים לשביתה ממפעל הנגרות של קריניצי, וכשאלה סרבו היכו אותם וגם את קריניצי. קצין המשטרה כהן הוזעק למקום עם שישה שוטרים, ועצר מספר מפגינים. חבריהם ניסו למנוע זאת, והשוטרים הכו אותם עם אלותיהם. הפועלים השיבו מהלומות ומספר פועלים נפצעו. לדברי כתב ‘דאר היום’: “כלום אפשר לשטן להמציא משחק טוב מזה”.⁷ לדברי הכתב הוא שוחח עם הפועלים ומבין לליבם, אך “היכן כל העסקנים הנוהגים לדבר גבוהה על ביצה שלא נולדה”. למחרת היום התכנסה ההנהלה הציונית בראשות מנחם אוסישקין, והחליטה שכל הסכסוכים בין נותני העבודה לפועלים צריכים להמסר לבוררות.⁸ ועד השביתה פרסם מכתב בעיתון ‘הפועל הצעיר’ ובו נכתב כי האלימות פרצה לאחר שהבעלים סרב לאפשר למנהל העבודה להצטרף לשובתים ודרשו ממנו לעבוד במקומם, וכי “לוינשטין ושולמן פנו לממשלה כדי שתצילם מחמת הבולשביקים”.⁹ לדבריהם הם הוכו ושמעו קריאות “טרוצקים! מפיו המתוק של בעל הסוכריות”.¹⁰ בסופו של דבר מונתה וועדת בוררות בה השתתפו: קלוורסקי, חיוטמן, פריאר, פלד, ואפטר, והיא סיימה את עבודתה במרס 1921. בהחלטה נקבע כי על לוינשטין ושולמן לשלם עבור 52 ימי השביתה, לשלם פיצויי פיטורין של שבועיים לכל שנת עבודה, להגדיל את שכר העבודה בעשרים וחמישה אחוזים, ולקבוע שמונה שעות עבודה ליום במידה והתפוקה לא תרד. כמו כן נקבע כי על המעבידים להפריש אחוז אחד לטובת קופת חולים. השביתה ותוצאותיה הכו את בעלי המפעל מכה כלכלית קשה, והם נאלצו לצרף בשנת 1924 את האחים מירנברג כשותפים. המפעל החדש נקרא ‘נועם’, אך גם הוא לא הצליח לעמוד על רגליו לאורך זמן. בשנת 1928 המזגה החברה עם חברת ‘ליבר’ אך השיתוף לא צלח ולוינשטיין ושולמן פרשו ממנו.

איתמר בן אב“י, עורך העיתון ‘דאר היום’, התייחס באירוניה לנצחון כביכול של ‘אחדות העבודה’ על בעלי המפעל שגרמה להם נזק כלכלי כבד. לדבריו למנהיגי המאבק חשוב היה “לקנות לעצמם שם, ובלילה לפני לכתם לישון מסתכלים הם במראה ומחייכים בעונג: לנינים וטרוצקים קטנים אנחנו, ויום יבוא והבאנו לארץ-ישראל את כל הברכה שבה נתברכה רוסיה הגדולה”. ואכן, פרידמן שעמד בראש וועד פועלי המפעל נבחר בשנת 1921 למזכיר פועלי תל-אביב. בן אב”י שהה באמריקה באותם ימים, ולדבריו הדי השביתה הגיעו עד לשם והם ירתיעו בעלי הון מלהשקיע. הידיעות על השביתה שרתו את מתנגדי הציונות במאבק שהתנהל באותם ימים בין חיים וויצמן ללואי ברנדייס על הדרך בה יש לממש את המפעל הציוני, וזרימת התרומות לארץ נעצרה. בן אב“י התריע כנגד “האלמנט שכוונתו להרוס בניינים שלא נבנו עדיין”, ובסיום הכתבה כתב: “הככה נבנה את ארצנו?”. בכתבה נוספת בה סיכם את אירועי השנה, כתב בן אבי”י כי הוא אמנם תומך בתביעות הפועלים, אך יש לכונן מוסד בוררות בין נותני העבודה לפועלים משום שאם כוונת הסתדרות העובדים היא “הכנעת המעמד של נותני העבודה”, הרי שחיזיון דוגמת השביתה בבית החרושת לוינשטין ושולמן עלול “לערער עד היסוד את כל בניינו”. הוא קרא להקמת הסתדרות מקבילה של תעשיינים שתייצג את האינטרסים שלהם, ואכן היא התחילה לקרום עור וגידים, והפכה לימים ל’התאחדות בעלי תעשייה ונותני עבודה', שנוסדה בניסן תרפ"ב.¹¹

בספר ‘הנחשונים’ על קורות המושבה האמריקאית ביפו, מתאר ריד הולמס את פרשת הקמת המושבה עם בואם של 157 האמריקאים ב-22 בספטמבר 1866, בהנהגת הכומר ג’ורג' וושינגטון אדאמס. בהקדמת רחבעם זאבי לגרסה העברית, הוא מתאר את אדאמס כ“ציוני נוכרי בעל תפישה ציונית פשוטה ותמימה, שהיה בחזקת נביא שהאמין בשיבת ציון של היהודים ורצה להיות חלוץ להם, אולם חולשות אנושיות ערערו את מנהיגותו והביאה להתפרקות המושבה תוך זמן קצר”. אלא שאדאמס לא היה נביא ולא בן נביא, הוא היה שרלטן בעל כריזמה ויכולת משחק שסחף אמריקאים תמימים להרפתקה שהרסה את חייהם לאחר שנות מלחמת האזרחים שהותירו רבים פגועים וחסרי תקווה. אדאמס היה שוליית חייטים, שחקן, ואחד מעשרות מטיפים שפשטו על פני אמריקה בעקבות “האכזבה הגדולה” שהותיר הכומר הבפטיסטי וויליאם מילר, אשר החל להפיץ את חזונו על שיבתו השנייה של המשיח ישוע בין השנים 1844–1843. אלפי מאמינים המתינו לחזרת המשיח, אלא שמשיח לא בא. תורתו של וויליאם מילר זכתה לכינוי “מילריזם” והיא הייתה הכר עליו צמח הזרם הכנסייתי המורמוני.

ריד גדל במשפחה מורמונית, אך לא הזכיר זאת במפורש בספרו. הוא תיאר את ראשית דרכו של אדאמס כאחד מחסידיו של ג’וזף סמית שהחל בשנת 1836 להפיץ את חזונו על החזרת מלכות ישראל וקימום ירושלים כציון החדשה בידי חסידיו בני אפרים, כדי להתכונן לשובו של המשיח ישוע בן האלוהים. אלה האמינו כי עם שובו של ישוע יכירו בו היהודים ויעברו לחיק הכנסייה הנוצרית. בקרטלנד שבמדינת אוהיו הקים סמית מקדש שהיה ראשיתו של הזרם המורמוני. הוא עורר עליו מתנגדים רבים כשהכריז על עצמו כמועמד לנשיאות ארצות הברית, וסופו שנרצח בשנת 1844. ריד כתב כי מות גיבורו הנערץ זעזע את אדאמס והוא חזר לשחק בתיאטרון, וכי “משנה זו ועד שנת 1861 חייו היו תערובת מבולבלת וסוערת של משחק על הבמה, הטפה ושכרות שהחמירה מחמת מות בנו השני. תודות לאשתו חזקת הרצון נגמל אדאמס מן האלכוהול וחזר להתמסר לרעיונותיו הדתיים-משיחיים, ובשנת 1861 יסד את ‘כנסיית המשיח’”.¹ אלא שהולמס שכתב על פרק חייו של אדאמס כשחקן תיאטרון שייקספירי בבוסטון במהלך שנות השלושים, השמיט מספרו את פרק חייו של אדאמס בשלהי שנות הארבעים לאחר מות ג’וזף סמית. הוא חבר לדמות הזויה ומפוקפקת אחרת, עורך דין שהכריז על עצמו כבן אלוהים. בתקופה זו גם נטש את אשתו הראשונה וחבר לאשתו השנייה המכונה לי"ל בספרו של ריד. השילוב ההרסני בין בני הזוג הוא שהוביל לטרגדיה הגדולה של המושבה האמריקאית, כשחלום על ארץ זבת חלב ודבש התגלה כהזיה והתנפץ כבר לאחר שנה.

בשנת 1836 הצטרף אדאמס למאמיני ג’וזף סמית, ובשנת 1840 הוטבל עם אשתו הראשונה קרולין והפך למורמוני. בשנת 1841 בחר בו סמית לנסוע עם אורסון הייד לארץ הקודש, אך הוא נשאר בבריטניה והחל להרצות בכנסיות. לאחר שנתיים חזר עם אישה חדשה, ובשנת 1844 בחר בו סמית ל’מועצת החמישים' של כנסייתו. סמית שעורר התנגדות רבה בציבור האמריקאי בעקבות עידוד הפוליגמיה נאסר, וב-22 ביוני 1844 נורה בבית הכלא. לאחר מותו טענו ארבעה כי הוא הבטיח להם שימלאו את מקומו; בריגהאם יאנג, סידני ריגדון, ג’וזף סמית השלישי, וג’יימס סטראנג‘. באפריל 1845 גורש אדאמס מהכנסייה באשמת שתייה מופרזת, גנבת כספים והתנהגות מופקרת. כשהציג סטראנג’ מכתב של ג’וזף סמית כביכול, בו ציווה כי הוא יהיה ממשיך דרכו, הצטרף אליו אדאמס. בשנת 1847 החליטה הכנסייה המורמונית כי בריגהם יאנג יעמוד בראשה, והוא הוביל את מאמיניו לעיר סולט לייק סיטי שבמדינת יוטה שם הקים את כנסייתו, ‘כנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים’. ג’ימס סטראנג' לעומת זאת התמקם עם אלפי תומכיו באי ביבר שבאגם מישיגן. שמו של אדאמס כבר נפוץ אמנם בעיתונות כרמאי ונוכל החייב כספים רבים, אך אישיותו תאמה לזו של ג’ימס סטראנג' שראה עצמו כשליח אלוהים הנועד למלכות. בשנת 1850 הכתיר אדאמס את סטראנג' כמלך ג’ימס הראשון, ואילו הוא מונה למשנה למלך. בטקס ההכתרה הוא עטה על סטראנג' גלימת מלכות בה השתמש בתפקידו כריצ’רד השלישי בתיאטרון, ועל ראשו הניח כתר זהב תיאטרלי. סטראנג' התיר פוליגמיה לעצמו ולתומכיו, ובפרק זה של חייו נטש אדאמס סופית את אשתו קרולין ובנו ג’ורג' אוסקר ונשא לאישה את פילגשו לואיזה איזבלה קוגסוול. זו היא לי"ל אשר חלקה בפרשה העגומה של המושבה האמריקאית לא נופל מזה של בעלה. ב-16 ביוני 1856 נורה סטראנג' בידי תומס בדפורד כנקמה על כך שהלקה אותו בפומבי. עונשו של בדפורד היה קנס של דולר ורבע בעקבות המוניטין המפוקפק של “המלך ג’ימס” שרבים שמחו במותו.

אדאמס נותק מהזרם המורמוני בסוף 1857 וחזר לניו-יורק לנהל תיאטרון קטן עם אשתו לואיזה ושם נולדו בנם קלרנס והבת ג’ורג’יה אוגוסטה. המחלוקת בנושא העבדות הגבירה את המתח החברתי בארצות הברית בראשית שנות השישים והביאה קהל לכנסיות בימי ראשון. ב-4 במרס 1861 הושבע אברהם לינקולן כנשיא ה-12 של ארצות הברית, וב-16 במרס כינס ג’ורג' אדאמס את הכנס הראשון של ‘כנסיית המשיח’ אותה ייסד בספרינגפילד שבמסצ’וסטס. בפרסומיו ובדרשותיו טען כי אלוהים הורה לו לעשות זאת. באוקטובר 1861 הוא הגיע עם משפחתו לאיסט רוצ’סטר שבניו-המפשיר ללא פרוטה בכיסו וחסר כל, ושם הוא פגש לראשונה את ג’ון טיבט שסייע לו כספית ובגיוס מאמינים. אירועי המלחמה ותוצאותיה היו הנושא המדובר במפגשי הכנסיות בימי ראשון. הצבא הגביר את משלוח הודעות הגיוס, והופיעו גם פרסומים המזהירים מגיוס וממוות. אדאמס החל לנדוד על כרכרתו בין עיירות ניו-אינגלנד ומשך אליו מאזינים. בראשית 1863 נחלש מאוד הגיוס לצבא האיחוד כשבמפלגה הדמוקרטית קם מחנה שקרא לסיום המלחמה. הם הואשמו כבוגדים וכונו בשם ‘ראשי נחש’ (COPPERHEADS), ביניהם היה גם ג’ורג' דריסקו. אדאמס החל להוציא לאור את עיתונו ‘חרב האמת’, ובשנת 1864 העביר את ארגונו לאינדיין ריבר והתגורר עם משפחתו של איב מקנזי שהפך ליד ימינו. הוא החל לקבץ סביבו אוהדים בעיירות וגייס תרומות. במרס 1865 הודיע על כוונתו לצאת עם איב מקנזי לארץ הקודש כדי להכשיר את הקרקע לחזונו על חזרה לציון.

ריד מזכיר “כי רק שלושה אנשים זיהו את השטן למרות תחפושתו”; טים דריסקו, מוריי ואס, וג’ורג' דריסקו שכתב “כי תכניתו של ג’ורג' אדאמס להחזיר את היהודים לאותה ארץ שכוחת-אל הייתה מתיחה, הגרועה ביותר שבוצעה אי פעם בחלק זה של ארצות הברית”.² הוא היה גם זה שעמד על אישיותה של אשתו בעלת הקול הנעים לדבריו, העיניים היפות ולשונה המתגלגלת במרץ, וכי “כאשר אינה מתרגשת ואינה נרגזת נוכח התנגדות, שיחתה נבונה תרבותית ונעימה למדי. אבל נסה להתנגד לתורות שהיא מאמינה בהן, והערת קן צרעות מתרדמתו. הופעתה חדלה להיות כשל גבירה ולשונה מתחילה לטחון כמטחנת פלפל”.

בהתכתבויות הקונסוליה האמריקאית בירושלים נמצאים מכתבי תלונה רבים של אנשי המושבה כנגד בני הזוג, ומהם עולה כי הגברת אדאמס היא שמשלה למעשה במושבה כשבעלה ג’ורג' היה רוב הזמן בגילופין. בפברואר 1868, כשהחלו מתיישבי המושבה האמריקאית ביפו לבנות את בתיהם, ביקר במושבה הפוליטיקאי האמריקאי ג’ון פרנקלין סוויפט (Swift)³ שהגיע לביקור בארץ הקודש עם קבוצה של עשרים וחמישה תיירים. את רשמי ביקורו במושבה והפגישה עם מנהיג המתיישבים ג’ורג' אדאמס ורעייתו, כתב בספר ‘נסיעה ליריחו’ שפרסם בשנת 1868. הוא וחבריו יצאו מיפו העתיקה לביקור במושבה שהחלה להיבנות על גבעה לצד דרך שכם. בהיכנסם בשער המושבה פגשו מתיישבים שעסקו בבניית בתים, ואלה הפנו אותם לביתו של מנהיגם אדאמס. תיאורו של סוויפט, זמן קצר לאחר הגעת הקבוצה ליפו, מאיר בעדות אישית את דמותם של ג’ורג' אדאמס ורעייתו:⁴

הדלת מיד נפתחה והתגלתה בפנינו דמותה הסמכותית של גברת הנשיא אדאמס. מבט חטוף בגברת הספיק לנו כדי להבין שהאירוח בבית הוא בידיים טובות, וכשהיא אפשרה לנו להיכנס, לא צריך היה אישור נוסף מאיש. גברת אדאמס היא אישה רחבה עם התנהגות פיקודית נחושה. גילה הוא בין שלושים ושלוש וחמישים. ראשה הנאה ניצב היטב על כתפיה, באופן שהחזה והסנטר בולטים יותר מאפה ועיניה. זה משרה את הרושם שהיא מביטה עליך מתחת למשקפיה כאילו ממרחק רב. אולם צפייה מקרוב שכנעה אותי שהרושם מתעתע, והיא הביטה בנו באופן נוקב וישיר דרך המכשיר שעל פניה. אדם עם ארשת בטוחה כזו לא פגשנו מעולם. אם הנשיא אדאמס יחדל פעם את עבודתו בשינוי פני פלשתינה לשיטה האמריקאית, יהיה מי שימשיך אותה מהמקום בו יפסיק. הדבר הראשון שעשתה הגברת לאחר שראתה אותנו, היה להורות לנו להיכנס לסלון. היא עשתה זאת בהנפת יד סמכותית באופן שהמלכה ויקטוריה הייתה מתקנאת בה. כולנו צייתנו מיד והושבנו בכיסאות שנצבו בשורה בחדר הרחב, ואילו הנשיאה נעמדה לפנינו ונאמה נאום, שאם מסירים ממנו את הנימה המתנשאת, הרי שתוכנו הוא שנשר החרות האמריקאי, לאחר שניצב במרום הרי מולדתו, הגיע העת שיפרוס את כנפיו לעוף במסע מרהיב מהעולם החדש אל האדמה הישנה בתבל. שם, כשינוח על פסגות סוריה, הוא יצבור כוח להרפתקאות אוויר נוספות שינחילו תרבות לממלכות הנחשלות חסרות התקווה של העולם הישן, באמצעות האמת של הנצרות. היא תונחל להם באמצעות לימוד שיטות החקלאות שהפכו את ארצנו לנודעת. לפני שהתיישבה היא ספרה לנו שמידי יום היא מקבלת מידע מודיעיני חיובי על פעילותה. לא רק שעיני בריטניה נשואות אליה, אלא שגם לואי, או יותר נכון לואי נפוליאון כשם ההטבלה של קיסר צרפת, היה מודאג כשנודע לו על מטרתם של המתנחלים האמריקאים בפלשתינה. כשסיימה, הועילה בטובה להושיב את עצמה לפני הקהל על כיסא נדנדה צבוע והחלה להתנדנד קדימה ולאחור בתנופה עזה. היא המשיכה להרצות לנו על תכניותיה שלה בסוריה, שלדבריה אינם סוד. אולם לפני שהמשיכה להרצות על התכניות שלה, היא בקשה לספר לנו מעט על ההיסטוריה שלה. [ההדגשות במקור]… כשגברת אדאמס הרצתה בפנינו, נכנס לחדר מר אדאמס והוצג בלחש. כל עוד ההיסטוריה דוקלמה בפי אשתו, האיש ניצב בשקט. בשלב זה החלה לספר על אמונת הכת החדשה, וכאן התגלה באופן ברור מקומו של האיש במשפחה. בעוד הגברת אדאמס היא הזרועה המבצעת של הממשלה, ובידיה נתונות הסמכויות החומריות, היה ברור שמעיל הכהונה היה על כתפי הנשיא. אם היא הייתה המושל, הוא היה הכומר.

מדברי הגברת אדאמס, אותם אימץ גם ריד, היהודי הנכלולי לוונטאל הוא שהוליך שולל את המתיישבים בכך שלא דאג לרכישת הקרקע כמובטח והונה אותם. לדברי ריד “מצרכי המזון שקנה למענם לוונתאל, היו תמיד מאיכות ירודה. הלחם, האורז, והקמח שרצו תולעים. השמן היה מקולקל ומצחין”.⁵ הקשיים הכספיים נבעו לדבריו מכך שכמה מהמתיישבים הזמינו אצל אדאמס דלתות וחלונות, אלא שסירבו לקחת אותם ולשלם תמורתם. אדאמס מתואר כ“איש צדיק בכל מעשיו ואיש ישר דרך שיושרו איתן כסלע”, בציטוט מעיתונו ‘חרב האמת’. אלא שמהתכתבויות הקונסוליה האמריקאית בירושלים ומכתבות עיתונות, עולה תמונה שונה לחלוטין לגבי חלקו של לוונטאל בפרשה. ריד כתב כי אדאמס הופתע מסירוב ‘השער העליון’ לאפשר לאמריקאים לרכוש קרקע ולעבדה, וכי “פנה אל לוונטאל הסוחר הממולח שהבטיח כי בעזרת הכסף אפשר יהיה להסדיר הכול”,⁶ אלא שבאפריל 1867 כתב לוונטאל לעיתון בצ’רלסטון והתייחס למפגש עם האמריקאים וההתקפה עליו: ⁷

מר אדאמס שמע ממני באופן מפורט וברור על המכשולים והבעיות שיעמדו בפני המשימה שלקח על עצמו, ועל הבעיות בהן יתקלו אנשיו מבחינת מזג האוויר, האוכלוסייה המקומית, והממשלה. הוא היה עיוור בעקשנות לראות את הצפוי, וסרב לשמוע כל עצה שנאמרה לו לפני הגעתם, וגם לאחר בואם. גם ממני וגם מתושבים מקומיים, לגבי הדרך הפרקטית בה צריך לפעול כדי להקים את המושבה.

בהתכתבויות הקונסוליה נמצא גם מכתב ששלחו עשרים ותשעה מחברי המושבה ב-29 בינואר 1868 לקונסול האמריקאי בובושה, בו התלוננו קשות על אדאמס ורעייתו. הם הודו על הסיוע האישי שנתן להם לוונטאל “שהציל רבים מהם מרעב ואת החולים ממוות”. הם גם שלחו מכתב לסיוארד מזכיר המדינה בוושינגטון, בעקבות מכתבי תלונה ששלח אדאמס על לוונתאל. החותמים הביעו את הערכתם והוקרתם ללוונתאל שפעל לדבריהם ביושרה והגינות והיטה אוזן לבעיותיהם וניסה ליישב את ההדורים. “בידיעת השפה והיכרותו עם מנהגי הארץ הוא חסך מאתנו בעיות רבות והוצאות כבודדים וכקבוצה. הוא הקדיש מזמנו וניסיונו המסחרי, ועל כך מגיע לו הוקרה. רק מרושעים כמר אדאמס ורעייתו המושחתת הם שהטילו עליו האשמות”.⁸ מתילדה ריצ’רדסון התגוררה בבית אדאמס. ריד מתאר אותה כ“אישה רגישה שהייתה נפגעת על נקלה בשומעה מילת גידוף או דיבור קולני, קל וחומר בהיותה עדה לקטטות בין בני הזוג אדאמס בדירתם הצפופה”. היא תיארה את שראו עיניה: ⁹

מאחר ורציתי מאוד לבקר בארץ הקודש, קבלתי את הזמנת מר וגברת אדאמס מתוך אמונה שיעשו הכול כדי ששהייתי שם תהייה נעימה. לא רק שנאלצתי לבלות רק עם עצמי, אלא שבבית הזה שמעתי רק חירופים נוראים וחילול קודש [ההדגשות במקור]. אם שערוריות ושקרים מזעזעים הם בילוי מקובל, הרי שכך ביליתי שם. אני חייבת לומר שגיליתי שמר וגברת אדאמס הם המושחתים והמרושעים שבכל בני האדם. דבר לא עצר בהם מלפגוע באנשיהם ובכנסיה שלהם. כל מטרתם היא להרוס ולפגוע בדמותם של אנשים ולגזול את אמצעיהם. ככל שאדם ניצב גבוה יותר בחברה, כך הם משחירים אותו יותר ונחושים להביאו לרמה שלהם. מריבות וקרבות ביניהם הוא עניין יום יומי, והם מקללים אחד את השנייה שקרנים וגנבים וכשאוצר הקללות מתרוקן הם מוצאים מילים נוראות יותר. המשפט המקובל אצלו לגביה הוא: “את אישה שטן!, הקללה הגדולה ביותר על בן אדם מעולם”. לעיתים קרובות הוא אומר לה שלשונה הוא עונש מהשטן והגיהינום. הם שוכבים ערים בלילה וזוממים נגד אלה שאינם תומכים בו ובקריירה שלו כשיכור ופושע, והאמת לא חשובה להם. הוא מתגאה שיביס כל אדם, גם אם יישלח לגיהינום בגלל שקרים. הוא מקלל כל אדם החולק עליו בשם כל האלים שבשמיים, גם אם ילך לגיהינום בגלל זה. כל מטרתו היא לשלוט במושבה ואדמתה כרצונו. אם אנשים מסרבים לשתות ברנדי הם מקוללים, ואם מסרבים לחיות מבשר רגלי גמלים ומים, שילכו לעזאזל. האמת שאין גבול לאופן בו הוא מקלל גם את המכובדים שבאנשים כשקרנים וגנבים, וגם את המקורבים אליהם. אני לא יכולה לבקר ולשוחח עם איש מבלי למסור לו דין וחשבון על כך. זו הדרך בה חייתי עם משפחתם, ושאלוהים ירחם עלי מפניהם. מעולם לא הכרתי את עומק הנתעבות של נפש האדם לפני שגרתי עם אנשים אלה. קשה לתפוס את הרשעות שלהם, ואני מרחמת על האנשים המסכנים והעניים שרומו על ידו ונמצאים תחת שליטתו ופוחדים לשאול אותו מדוע הוא מתנהג כך.

הנימה האנטישמית בולטת בהצגת כישלון המושבה “הציונית” - היהודי הנוכל. סרן וויטהם היה בין אחרוני התומכים באדאמס והתכונן לנסוע לאירופה כדי לגייס כספים לקיום המושבה. הוא ו-69 הנותרים מאנשי המושבה כתבו ללוונתאל והודו לו “על המאמצים הפילנטרופיים להציל את בני ארצך, שרבים מהם הלכו בעקבות דגל הכוכבים והפסים בשדות הקרב הדרומיים, והצלת אותם מרעב קרב ובא. מעשיך לא יישכחו וייזכרו על ידי בני עמך הסובלים”.¹⁰ רולה פלויד והלן קלארק, הבודדים שנותרו בארץ מאנשי המושבה, כתבו ב-8 במאי 1868 לקונסול ג’ונסון, והתלוננו על איומי גברת אדאמס לשרוף את בתיהם ולרצוח אותם. אייב מקנזי שעמד לצד אדאמס מראשית הדרך נותר באינדיאן ריבר כדי להכין את המשלחת הבאה. כשנודע לו על המתרחש ביפו כתב ב-6 באוקטובר 1867 מכתב ארוך לאדאמס בו הביע את אכזבתו. במשפט הסיכום כתב: “צר לי לומר שאלוהים לא בירך אפילו מאמץ יחיד שלך, דתי או חילוני. שכן, במקום אחדות, שלווה והרמוניה במושבה, שררו שם רק פילוג, מחלוקת, קנאה ושנאה”.¹¹

בית אדאמס והבאר והבריכה הצמודים

בית משפחת אדאמס 1924

וויליאם מילר

ג’ימס סטראנג'

ג’ורג' אדאמס

הרמן לוונטאל

• צחה וקנין-כרמל
• שלי אוקמן