א.

מי אשר ראה במו עיניו על שערי האוניברסיטה הוארשאית את השלטים הצווחניים “מָות ליוּדֶה־קוֹמוּנה” ואת הרבצת המלקות לאנשי־מדע פולניים עקב יחסם האנושי ליהודים; מי אשר שראה סטודנטים פולניים – ולא רק פולניים – הרצים כמטורפים, מזוינים במקלות וקסטֶטים ופורעים ביהודים, מפוצצים שמשות וראשים בעיר הבירה ובעיירה, מוכרים דגים ברחובות למבּרג כדי “להתחרות” את המוכרת היהודית וכו'; מי אשר נזכר את מקומה ותפקידה של האינטליגנציה בהשתערוּת הפראוּת הגדולה בגרמניה ובארצות אחרות, - זה יווכח, כי נסתם הגולל על הישגים הומאניים גדולים של דורות וכי עומדים אנו כבר בתוך חשכּת ימי־ביניים חדשה.

שכבה חברתית חשובה, אשר היתה לפני כמה דורות נושאת הקידמה האנושית, הפכה להיות לסמל הפרעות והפיגור.

המצב הזה הביא בהכרח לידי תזוזה רצינית בשורות האינטליגנציה היהודית בגולהּ. אשליות־התבוללות, אשר טיפחו שנים רבים בקרב חוגים אלה, כאילו נגוזו; ומאידך יש להצביע על פנית־עורף של האזרחות היהודית ושל חלק ממנהיגיה, סופריה ודַבָּריה – מכּזב־הרביזיוניזם. לא רק שהרביזיוניזם איבד את כל השפעתו, אלא גם העיתונים העיקריים שאהדו לו, כגון ה“נאַש פזשעגלאָנד” ¹ וה“מאָמענט”² עזבו את ה“מנהיג” היהודי לנפשו, - והלה מצא לו את מקום מנוחתו הטבעי בחיק העיתונות האֶנדקוֹ־פשיסטית³. בריסק ופּשיִטיק פעלו את שלהן, - אבל גם דורות של הסברה חברתית־ציונית והמפעל הארץ־ישראלי משקלם הולך ורב בהלך־מחשבתה ותפיסת־עולמה של האינטלגנציה היהודית בגולה.

כל כמה שהיישוב העברי המאורגן בארץ־ישראל הוא שליחהּ וחלוצהּ של יהדות־העולם, כן גם האינטליגנציה העברית העובדת בארץ־ישראל חייבת שלא לשכוח את שליחותה כלפי שכבה זו המקיפה לא פחות מ- 10–8% של יהדות־הגולה ואשר אף היא נתונה במיצר־נֶכר מאוד אכזר! הסטודנט היהודי המוכּה בפולין, התלמיד ללא־מוצא המתנוון בעיירה היהודית, הסופר, המורה, המהנדס. היהודים, מנותקי־השורשים, העלובים ומחוסרי־הקיום בגולה, - בהכרח שתהיה להם זיקה ישרה ושיהיו קשורים קשר טבעי וגורלי את תנועת־העבודה בארץ. זו ועוד: לנגד עינינו מתהווה תהליך של הגשרת גשר בין העבודה הגופנית והרוחנית, של הרמת הפועל לדרגה תרבותית גבוהה והכשרתו לקראת תפקידים ישוביים וחנוכיים כבירים ושל החדרת האינטליגנט ביסודות של תנועת־העבודה ונסיונה ויחד את זה של הפקעת התהום בין הכפר לכרך. ההתמזגות שבין תנועת־העבודה והאינטליגנציה העברית העובדת – ברכה רבה צפונה בה למפעלנו ההתיישבותי בכללו.

הנה הבחור צ.ק. גמר גימנסיה עברית בפולין. רק התנוונות ציפתה לו שמה. עתה הוא מהנדס, פועל בכפיפת־ברזל, עצמו ברזל, בעל הכרה, אדם. הנה א. כ. חצי־סופר חצי־בטלן בעיירה. עתה חקלאי ממש, חבר אחד הקיבוצים, איש־התנועה, גם כותב לפרקים שורות שקולות, רִגביות וכאלה רבים, רבים.

האינטליגנציה הדתית־רבנית והמַשכֶּלֶת־חילוֹנית מִלאו בשעתן את תפקידיהן בחיי העם; כעת עלתה על במת־חיינו האינטליגנציה הלאומית־העובדת, המצטרפת בכּוּר־היצירה והנסיון הארץ־ישראלי – ותפקידיה וחובותיה הם יותר בעלי־משקל ואחריות.

ב.

האינטליגנציה אינה מעמד מבחינה חברתית, מבחינת עמדתה כלפי יחסי־התוצרת והמשק. זו שכבה חברתית רחבה, בעלת־היקף, משקל והשפעה, אשר קצותֶיה נעוצים בכל המעמדות החברתיים. מובן, שבחלק־הארי שלה היא חלק לא־נפרד ובת־בית טבעית לעם העובד. אף במדינות מאוּששות ומוּצקות אין המנגנון שולט. הוא רק משרת את המעמדות השולטים, את קַו המדיניות־הרשמית. כך אצל אומות העולם.

ואצלינו? מימי ההשכלה ואילך הפרישה האינטליגנציה היהודית ממיטב־כוחותיה ויכלתה לכל קרקעות־נֵכר, בצורות ודרכים שונים, שלא כאן המקום לעמוד עליהם. כמעט דרך־אגב השגיחה בזה עין האָמן של סופר־הקוזקים שוֹלוֹכוב ב“דון השקט” ⁴. הדמויות היהודיות המעטות הפועלות בספר זה, בעולם קוזַקי פרוע ופורע זה, הן של אינטליגנטים יהודים, ספסורי־מהפכה טיפוּסיים, אופיניים, אם כי נתונים מאוד במובן האישי לעצמם ולדרכם.

והחוקר את תולדות הכלכלה והתרבות של עמים שונים יווכח, שאין אף שטח אחד כמעט שהכשרון היהודי לא הִפרה אותו: כל מה שהעין רואה בפולין שכָזו, החל במסילת־הברזל הורשאית־וינאית, דרך כל מיני תעשיות ומפעלים, עד הספרות והאמנות, העיתונות והמדע ועד בכלל – אוצרות של מרץ וכשרון והקרבה יהודיים שקועים בהם. התנועה הפרנקיסטית אשר גמרה בשְמַד, הזרימה שפע של כוחות וכשרון־יצירה, אשר היו לברכה לחברה הפולנית. סופרים ואָמנים, אנשי־מדע ומדיניות, בעלי־תעשיה וחלוצים מדרגה ראשונה בכל שטחי־החיים יצאו היימנה. די להזכיר את מיצקביץ', את טטמַיֶר, ריַיכמַן, בּלוֹך, את האֶפשטיינים, הוַוֶלהרגים, הרוטוַנדים, הרוזֶנים ועוד ועוד.

האינטליגנציה היהודית נצבה לא פעם במבחן קשה. הבגידה בהמונים היהודים ובמקור־מחצבתה היתה לעתים תכופות זהוּתית את זִכיונותיה הפרטיים. ולא תמיד עמדה בנסיון. ברם, בעיה זו ישנה היא וכאובה.

הזהות בין הציונות והסוציאליזם בחיי העם היהודי ובהגשמה היום־יומית של המפעל הארץ־ישראלי, מתגלה גם בשטח זה. לא רק שהאומה מפרישה מכוחות הגוף והנפש שלה לבניין המולדת, אלא שתוך־כדי התהליך הזה נוצר טיפוס חדש של אינטליגנט־עובד, של איש־עבודה ותרבות. חלק ניכר של עסקנינו ודַבּרינו בא כעת ישר מן הכפר ומן העבודה ישר לתפקידי תנועה ותרבות. וחלק גדול של האינטליגנציה העברית הצעירה הכריעו על שיתוף פנימי ומעשי את תנועת העבודה וההגשמה.

ההכרעה הזאת היא עבור האינטליגנט קשה יותר, מאשר לפועל, לחלוץ, לאיש־התנועה בגולה. בירושלים ובחיפה, למשל, נמצאים הרבה סטודנטים־פועלים, או פועלים שהיו סטודנטים בעבר, אשר לא חלמו על חיי פועל בגולה ורחוקים היו מכל מחשבה חברתית בדרך־כלל. אמנם גם בשאר ארצות תמצא לפרקים סטודנטים וכל מיני אֶקסטרנים יהודים המקיימים את עצמם באופן ארעי מיגיע כפיהם. אבל רק בארץ קיים שילוב עמוק ורציני בין הנוער הלומד ותנועת העבודה וההתיישבות. יספיק להצביע על מחנות־העולים, מִשקי־הפועלות, בתי הספר החקלאיים לצעירים וצעירות, ארגוני סטודנטים עובדים וכיוצא באלה.

ובכל זאת לא פעם רגשי־מבוכה ירַטטו חלק מהאינטליגנציה העברית – הלא היא־היא העומדת בראש התנועות, הכותבת בעיתונים, המנהלת מפעלים חינוכיים ועוד. יש הרושם שטרם עוּכּלה התורה הארץ־ישראלית (עיין “מצבה” לשמעונוביץ') עד תוּמה, על כל אכזריותה וקִסמה, על הוד־תוכנהּ ושיא־מעוּפה המתפרקים למעשי־יום פעוטים ורצופים.

ברִתוקי תנועה ציונית מלוכדת וחזקה ותנועת־עבודה אחידה ומוצקה, לא תסטֶה גם האינטליגנציה היהודית מדרכה, ולא תבגוד בנו ולא תשתמט מעוֹל המפעל והמאמצים המרתקים את כולנו, כולנו.

פורסם ב־“ים” גליונות החבל הימי לישראל, חוברות ו’־ח' נובמבר 1945–ינואר 1946

¹ …“ספרות הים באמריקה עודה בשלב ילדותה. לפני שלושים שנה כמעט שלא היה בנמצא סיפור ים, לא בקטלוגים של המו”לים ולא בכתבי־העת. אמת, ג’ק לונדון כתב את “זאב הים” ושורה של סיפורים קצרים וקיפלינג אף הוא עיצב נושא זה, אולם שניהם לא היו סופרי ים מבחינה זאת שהתמחו אך ורק בנושא זה. הים לא היה הנושא העיקרי ביצירתם. אין ויקטור הוגו סופר ים אף כי כתב את “העמלים בים”, וגם לא פיאר לוטי², אף שחיבר את “הדייג מאיסלנד” והיה קצין בצי הצרפתי. עובדה היא, שלספרות הימית מכל סוג שהוא, לא היה לפני שלושים שנה שוק באמריקה. הים בתורת משלוח־יד לא היה נושא רצוי ומקובל.

…אחד המו“לים בניו יורק שמסרתי לו ב- 1913, סיפור על נושא ימי, אישר לי, שסוג כתיבה זה – חסר כל עתיד. אילו נתבקש לנקוב ביצירה שאין לה, לדעתו, כל ביקוש ושאין לו כל עניין בה, ודאי שהיה נוקב בספרות ים. ברם, וזה הקוץ שבאליה, המו”ל הנידון הוא שהוציא לאור את ההוצאה הראשונה של “הכושי מנרקיס” לג’וזף קונרד, ממבחר הספרות האנגלית ואחד מטובי סיפורי הים שנכתבו עד היום; הוא הכתירו בשם “ילדי הים”, שכן לא האמין כי ימצא באמריקה אדם שיגלה עניין בסיפורי־ים והגבור הראשי בו כושי…

ולא רק הימאות והצי, אלא אף נמל ניו־יורק, מגדולי הנמלים בתבל לא היה קיים כל עיקר בתודעת העם כנמל ימי. נמלי לונדון וגלזגאו מצאו את גואליהם בסופרים כה.מ. תומלינסון ונייל מונרו ³, מה שאין כן ניו־יורק".

(מתוך המבוא לאנתולוגיה “מבחר ספורי הים בספרות העולם”, ניו־יורק, 1945).

מן המוסכמות הוא, כי ג’ק לונדון הוא מסופרי הים המובהקים והמקובלים ביותר. אין לך כמעט פנה ולשון בעולם, בה אין מהלכים לכתביו במקור ובתרגום. כתביו שרובם ועיקרם עוטים טל רעננות עד היום הזה, לא על נקלה כבשו לעצמם את מקומם, אלא במאבק וביסורים; תולדותיו של כיבוש זה עולים בקנה אחד עם פרשת חייו.

מצויים סופרים (וגבורי עם) שדמותם אינה זו הריאלית, שפעלה, יצרה ונלחמה בזמן מן הזמנים, אלא זו האידיאלית, שדמיון עם יצר אותה בקסמי דמיונו וכתרי זהב קשר לה. מה שאין כן ג’ק לונדון, שחייו עצמם הם רומן רב־עלילה ונשמעים כאגדה. אחר מותו נשתיירו טיוטות, כתובות בעצם ידו, ראשית ספר אוטוביוגרפי. אולם יצירתו שירת־חייו שנפסקה באמצעה, הושרה מחדש על־ידי הסופר־המונוגרף אירוינג סטון ⁴ (וצדקה עשתה עם הקורא העברי “ספרית הפועלים” שהוציאה לאור ספר זה, ב־1943, בתרגום רפאל אליעז).

אם נזדמן לך הקורא, לראות את הפורטרט של לונדון, ודאי שמת לב: ארשת פנים רחבה, גלויה, שאומץ־רוח ואהבת־חיים וטוּב־לב מזוגים בה; שִפעת שיער מקורזל, צהבהב ופרוע, שרוח מרחקים מסערתו; כוח יצוק בכתפיו הרחבות, החסונות, בישיבתו ליד הגה הסירה, ועיני התכלת אחוזות בגליונות הנייר השטוחים על ברכיו. וידעת: דמותו החיצונית, שיפי הסערה וכוחה בה, בבואה היא לדמותו הפנימית – לאופי האדם ולאופי היצירה.

ואולי תיזכר אז גם בזה גזע הגבורים אנשי־הים עזי־הנפש, שכה הפליא לתארם ולעצבם ביצירותיו, וידעת, כי הוא, שעיצבם ביצירתו, אחד מהם; בהם, בגבוריו, יצק מעוז־כוחו, מאהבת החופש שבו, מדבקותו בים; הוא קורץ מאותו החומר עצמו שגבוריו קורצו ממנו.

ברם, דמות הסופר ודמות יצירתו נוצקו, כמובן, בכלים מסוימים: תנאי ארצו וזמנו. זאת היא אמריקה בבתוליה ההיסטוריים, ערב תקומתה כציביליזציה קפיטליסטית גדולה. עוד רדומים בה כוחות האדם (המוני המהגרים והעבדים), חזון (מסורת גבורת הכיבוש וחלוציות ההתנחלות) וכחות הטבע (יבשת עתירת נכסי־טבע ואפשרויות). עוד נרחב השדה להרפתקנים ולכובשים. אז, בערך, עוד מהלך סבו של רוקפלר ומוכר צלוחיות־נפט בתור סמי־מרפא. אז, 1875, היא שנת הולדתו של ג’ק לונדון, מביא אביו החוקי, האירלנדי המשכיל ועז־הנפש, הפרופסור צ’אני, בחפשו את לחמו בהוראת האצטגנינות ⁵. וגם אמו (את שם בעלה, אביו חורגו, ידידו בלב ונפש, נושא הספר) – נפש סוערת, שטופה בנגינה ובספיריטואליזם.

מגמת קידומה של אמריקה היתה – ליבשה, לקריעת המערב להתפתחות. מכסי המגן מקפחים את צי הסוחר. הצי לא תפס כל מקום בתודעת העם. רובם של המהגרים – מארצות מרכז אירופה הם. עשרות בשנים נעוצים האידאלים החברותיים בשדות העבודה וההתרחבות הפנימית; הרומנטיקה צמודה למסילות ברזל, למכרות, למטעים ולערבות. הטיפוס האידאלי (בחיים ובספרות) הוא ה“ביזנסמן” המצליח. וגם כשפרץ סחר־החוץ והגיע ל־4 בליון דולר במחזור שנתי, רובו ככולו נזקק לאניות זרות. זה הרקע החברתי־ההיסטורי עליו גדל הסופר.

ילדות ונעורים

סמוך לאחד המפרצים של קליפורניה שטופת־השמש עברה עליו ילדותו בדוחק לא יתואר.

בן 11 והוא מוכר עיתונים, מוביל קרח, מתנסה בניסויי־חיים קשים. קשיי־חיים ולא מרי־חיים, כי מצוי בהם גם אור: הלא הם הספרים המזדמנים לו, הרובה הקטן לציד ברווזים וחכת־הדייגים הקטנה. עלבונות הקיפוח אינם מדכאים אותו. נהפוך הוא: מחסנים, מחשלים ומעוררים כוחות התנגדות. ליד מוצא הנהר אוקלנד הומים חיים אחרים, חפשיים ועזים: ציידי תנינים מהצפון, מבקשי מטמונים במצולות הימים הדרומיים, מבריחי אופיום, דוגיות סיניות, ספינות מפרש יאנקיות, שודדי צדפות, סירות־דיג יווניות, סבלים שחורים, בתי־סירות הולנדיות שטוחות, אניות שייט, משמרות פקחי הדייג בנמל. היפלא, שראה עצמו והוא אחד חבוש בבית־הסוהר, בתא קודר ושחוח, שמעבר לו משתרע האוקינוס הרחב והחפשי?

בן 13 הצליח הנער לחסוך את שני הדולרים הראשונים. בסכום זה רכש סירה בלה. בה הפליג לאורך הנהר והרהיב עוז למתוח מפרשים קטנים בהחליקו לתוך המפרץ. ואז, דומה, גם קשי חייו היה כלא היה. גם חליפת הבגדים שחסרה לו בגמר בית־הספר העממי לא הציקה ביותר; כל שכן טאטוא בתי־השיכר או סחיבת קרח בשכר זעום. שהרי כל אלה אינם אלא שלבים לקראת חג יציאתו למרחב. בפרוטותיו שחסך הוא רכש מפרשים ומשוטים ומפליג במפרץ קליפורניה. הרוחות המלוחים כובשים את נפשו, קוראים דרור לכחותיו. הוא מחרף נפשו כמטורף, רואה עצמו אחד מצאצאי הויקינגים שחצו מרחבי אוקינוסים בסירות פתוחות. לא, הוא לא יהיה בהמת־עבודה, הסוחבת את עולה המפרך מבוקר עד ערב, בדוחק וברעב, בעלבונות ובזיונות, מופקר לכל נותן עבודה אץ להעשיר. “הוא זכר את הרוח המנסרת על פני המפרץ יום יום; את זריחת החמה ושקיעתה; את צריבת מי המלח בשעת צלילה. לא היתה בפניו אלא דרך אחת לחלץ עצמו מעבודת הפרך ולהמשיך לתמוך בהוריו: ללכת הימה”.

אולם הדרך אל הים לא קלה היא. היא רוחשת שודדי צדפות, שיכורים, הרפתקנים. הירתע? הן הסיכון, ההעזה והמאמץ – הם הקוסמים לו! בהלוואה שקיבל ממיניקתו־אומנתו הכושית הוא קונה את הסירה “רעש געש”; מרכז חבר עובדים אמיצים, גברתנים, מופקרים, מהם אסירים לשעבר; נעולים מגפי־ים, לבושים מלבושי־ים, מצוידים באקדחים. קפיצה אחת – והוא בתוך תוכם של החיים החדשים, שתכנם האחד – התפרקות, נשימתם – העזה, מהותם – מרד, והם מלווים שיכרות, מריבות, דקירות, יריות. הנער הצעיר, שהושיט ידו אל כתר ההרפתקנים, רכש גם (יחד עם סירתו “רעש געש”) את מיימי, בת־ההפקר, מלכת שודדי הצדפות, ולא אחת מגן עליה באקדחו. אחד ממקופחי- החיים שמרד בגורלו.

אולם, משטעם את טעמו החריף והמלוח של אורח־חיים זה, נתחוור לו, לבן ה־15, כי הגורל הוא המהתל בו ונהגה אותו מהמסילה שנועדה לו. הן השכרון אינו אלא תחליף ארעי שבשכחה עצמית. אין בו פתרון ומוצא. והוא נשא את נפשו לגדולות. אפשר שמורשת אביו החוקי, הטרגדיה של איש־ההשכלה־והשאיפה שלא בא על תיקונו, ואפשר שהקריאה בספרי קיפלינג, זולה וראשוני הסופרים הסוציאליסטים באמריקה (עמם לא פסק מלהתייחד גם אז) הם הם – שלא הניחו לו לשקוע באורח חיים זה ולהשלים עמו.

אל חופי יפן

נוקפות שנים, חולפים ימי הנעורים והוא חי, נאבק ומתערב בתעלוליהם של מאות אנשים, נוטרים אמיצי־לב וישרי־לב, מלחים, קוביוסטוסים, דייגים, פונדקאים, פורקי מטענים, ימאים, אנשים שרגלם דרכה על אדמת כל הנמלים, עיניהם ראו את כל המראות, ידיהם מלוכלכות בכל הפשעים, והם אהבו כל מיני נשים ונתקשרו בכל מיני הרפתקאות… עתה היה בן 17, בעל קומה, חזק ואמיץ ובפניו היתה ארשת של בגרות. הוא השתוקק לראות את העולם ודרך אחת היתה לפניו להגיע לכך, שהרי נגזר עליו להיות ימאי אמתי עוד בשעה ההיא, לפני ארבע שנים, כשקנה בשני דולרים את ארבּתו הדולפת ובה הפליג במורד הנהר. אוניות רבות עגנו לאורך נמל סאן־פרנסיסקו, והרשות בידו לבור לו אחת מהן: ספינת־מטען, ספינת־דייג, ספינת־מסע. והוא בחר את הספינה הרומנטית ביותר ספינת־הציידים של כלבי־הים, שעמדה להפליג ממפרץ סאן־פרנסיסקו בדרך לקוריאה, יפן, סיביריה – לתשעים ימי ציד של כלבי־ים.

בן 17 הוא מפליג למסעו זה. נוהג ביד בטוחה את סירתו דרך רוחות זעף ונחשולים סוערים. ימים של קורת רוח. סיפורי מלחים. ובלילות, ביד האחת הנר, בשנייה הספר. הסירה הגיעה לירכתי הצפון, לאיים אקזוטיים. “קשרי ידידות קשר עם מאות ציידי־תנינים, שמע סיפורי מעשיות רבים עד אין מספר, השתכר בחברת מיודעיו, השתתף עם שאר הספנים בתעלולים שעוללו בכפרי הילידים, פיזם פזמונות עליזים לאור הכוכבים, ניטלטל עם שוליות של ימאים שנגררו אחריו מפני ידו הפזרנית שבִּזבזה את כספו”.

המסע נמשך הלאה. רדיפה אחרי כלבי־הים בחוף היפני ועד לחופי סיביר. פשיטת עורות והמלחתם. ושוב חזרה לביתו, לחוסר העבודה, למצוק.

וערב אחד ניגשה אליו אמו ובידה גיליון כתב־עת, שהופיע בסאן־פרנסיסקו, והאיצה בו לכתוב חיבור בשביל התחרות שעליה הכריז העיתון. “ג’ק היסס רגע קט, אך משנזכר בטייפון שטלטל את ספינתו סמוך לחופי יפן, ישב אל שולחן המטבח והחל לכתוב. הוא כתב בקלות ובלי חבלי יצירה. בלילה השני סיים את החיבור, ליטשוֹ במידת יכולתו ושלחו לעורך. הוא זכה בפרס הראשון וקיבל עשרים וחמישה דולר - - - ועתה ארבעים וחמש שנה לאחר הכתיבה, ימצא הקורא ב’טייפון ליד החוף היפני' כוח של תיאור חזק ורענן”.

הספרות קסמה לו. כוח רב היה עצור בתוכו ומכחול קל וזריז בידו. אפס, גם את מקומו בספרות קנה רק כעבור שנים, לאחר מאבק בלתי פוסק עם עורכים ומו"לים, שלא על נקלה השלימו עם החידוש והתנופה והחיוניות המציאותית שהביא עמו. ובינתיים, עבודת פרך בבתי־חרושת, משחר ועד לילה, באימוץ כל כוחות הגוף והנפש. ואז הוברר לו, שלא עליו בלבד קדרו השמים; שמצוקתו אינה אלא חלק ממצוקתם של מליונים; ואז – אפריל 1849 – זימן לו הגורל הרפתקה גדולה, שגרפה אותו עם ההפגנה העצומה של צבא־מחוסרי־העבודה שיצאה דרך שדות וערים לוושינגטון, כדי לדרוש מהקונגרס הקצבה להעסקתם של המובטלים בסלילת דרכים. והוא יצא לדרך הנדודים, רצופת הסכנות וההרפתקאות, לרבות פשיטת יד, קפיצות מהרכבת במרוצתה, מאבקים וסיכונים ומאסר. אגב, ימי המאסר נתנו לג’ק תאב־החיים את ההזדמנות לתהות על המתרחש מעבר לחומות ועקבותיהם – בסיפוריו. לאחר טלטולי חודשים על פני אלפי מילין חזר כספן לסאן־פרנסיסיקו

הסופר והלוחם

בפרק זמן זה מתעצבת דמותו הסוציאליסטית, לה שמר אמונים עד סוף ימיו. הוא, האינדיבידואליסט המובהק, שגאוותו היתה על כך, שהטבע העניק לו אומץ ואצילות, סבר תחילה, כי הנדודים מרצונם ומתשוקת ההרפתקאות שבדמם יצאו לנדוד וכל עלובי החיים מטבע ברייתם מואסי עבודה, מטמטמים ושיכורים הם. אולם עד מהרה נתחוור לו, שרובם היו בשעתם אנשי־עמל כשרים, שצלם האדם סר מהם בעבודת פרך, בתאונות, במחלות, באבטלה מאונס, והושלכו הפקר לאשפתות החיים. הקפיטליזם האמריקאי הצעיר צועד על גבם קדימה באכזריות לא תתואר, מלווה שחיתות ונגישות פרועות ותאוות בצע שאין לעמוד נגדן.

דריכות מצפון, שאיפת הצדק, בקשת החירות נתמזגו ונתארגנו בהכרתו – בשיטת. כצמא הוא מסתער על הספרות הסוציאליסטית ויונקה עד תום. ואחד, הוגה דעות, נווד, סיפר לו על חוברת אחת, ששמה “המניפסט הקומוניסטי”. ג’ק לונדון השיג את החוברת הזאת, קרא בה בצימאון והרגיש, כי לבו ושכלו מתחילים לפעול בדרך אחרת. הוא הרכין את ראשו ונכנע הכנעה גמורה לדברי ההוכחה של קארל מרכס… ולא עברו ימים מועטים וג’ק הכריז, כי “אין בעולם דבר נשגב יותר מן הסוציאליזם”.

ואז בשלה בו הכרתו, כי עליו להיות סופר, סופר סוציאליסט. ויחד עם זה החליט, כי עליו לקנות דעת, להיכנס לאוניברסיטה, ולהכשיר עצמו לקראת ייעודו.

בן 17 נכנס לגימנסיה – חסון ופרוע, פניו שזופות, שערו מדובלל, חליפתו שחוקה וקמוטה, ולא חדל ללעוס טבק, הרגל שקנה לו בנדודים להפגת כאב שיניים.

באותם הימים הוא מפרסם אחדים ממיטב ספריו (“איי בונין”, “פריסקו קיד” ואחרים), שמורו מואס בסגנונם המחוספס, בתשוקתו הסוערת, באהבת הטבע העדינה שלו… ואז גם החל מבקר ב“חברה לויכוחים” – חוג משכילי אוקלנד. בחוג הזה העריכו את האדם לפי כישרונותיו וסגולותיו הרוחניות, ולא לפי בגדיו. חברי המועדון הוקירו את דעותיו, את דבקותו בסוציאליזם, נהנו מההומור האירי השנון שלו ומסיפוריו על ימים ודרכים. חמימות זו נעמה לו, שווי משקלו הרוחני נתאזן, דכאונו חלף. הוא נסחף עם ראשוני לוחמי הסוציאליזם באמריקה. ביקר באסיפות פועלים, הִרצה באגודותיהם. כולו לוהט באש מרד. ובאותו מקום, בו פקד ראש העיר אוקלנד לנטוע עץ אלון לזכרו, שם נאסר “הפרחח הסוציאליסט” על שנאם את נאומו הנלהב הראשון.

על אף הנגישׂות והביזיונות שניתכו עליו בשל דעותיו הוא מוסיף לפרסם סיפורים ומאמרים. וברגעי עייפות היה שוכר סירת־מפרשים ומחליק על פני זרם הנהר ומזדמן שוב עם חבריו לשעבר, אנשי המשמר ודייגים, מגלגל בשיחה ומתבסם.

לבסוף נכנס לאוניברסיטה ובה מצא חבר מורים מצוין וספריה מובחרת. אולם לימודיו לא האריכו ימים. המצוקה גברה. עבודת הכפיים – הכנסתה זעומה ויגיעתה עצומה. המערכות החזירו לו את מאמריו. כל חפציו נמכרו. ואז – אביב 1896 – נתגלתה בקלונדייק שכבת־זהב, והוא נסחף עם בולמוס־הזהב ומחפשיו. והוא הפליג לדרכו רבת־התלאות והאכזבות, חדשים על חדשים, וספריו־חביביו (דארוין וספנסר ומרכס ומילטון וספרות יפה) מלווים אותו בדרכי־נדוד, בטלטולים לאין קץ, בבקתות מושלגות, במזחלות רתומות לכלבים, בקור ובסופות. וסופו… שלא אגר באלסקה זהב אלא – כדבריו – חומר לסיפוריו. כל תשוקותיו נתרכזו אז בנקודה אחת: להיות סופר. הוא נתאווה לעצב את הדמויות והנופים שקלט, את החומר שהמה בו. אפס, שליטי הספרות האמריקאית האכילוהו מרורות והוא הוכרח, איפוא, למצוא עבודה מפרנסת – ויהי מה.

והימים ימי משבר ודיכאון. ימים שלמים משוטט בחוצות עיר ובקרפיפי הנמל, ואף עבודת פרך מגונה לא מצא. מעטים הימים בהם זכה להשתכר דולר. את שרידי רכושו משכן. הרהורי התאבדות פקדוהו. ויום אחד הגיעתהו מעטפה מעורך “החתול השחור” – כתב עת לעידוד סופרים צעירים – ובו שיק, שכר סופרים בעד אחד מסיפורי אלסקה שלו. לרגע נשם לרווחה (אז החליט גם לארש לו לאישה את אהובתו מאבל אפלגארת, להוסיף לשקוד על השתלמותו ולהתמסר לכתיבה). ארבע אבות חכמה היו לו: דארוין, ספנסר, מארכס וניצ’ה. ארבעה אבות־ספרות היו לו: שכספיר, קיפלינג, ויטמן, סטיבנסון. מהם למד לחשוב ולכתוב. אולם כשנתפרסם, לאחר יגיעות מרובות, סיפורו “לאדם בדרך” עמד תוהה לפני סוכת העיתונים, כי לא היו בידו עשרה סנטים לקנות את החוברת…

האמין בכוח השקידה וההתמדה. קצב לעצמו מכסה של 1500 מלים ליום ולא זז ממנה. אולם שכרו היה עלוב וזעום ולחץ המצוקה והחובות גדלו לאין שיעור. היאך להבקיע את חומת העורכים המתנכרים? הן אנוס הוא לעשות את מלאכת הספרות קרדום לחפור בה! ⁶ הוא לא נתייאש גם לאחר שאהובתו, שלא האמינה בעתידו הספרותי, לא הזדרזה להינשא לו. להיפך, הוא חזר לשולחן הכתיבה הפשוט, הלוך וחצוב בהר בשקידה מרובה. בשטף רב ניתזו מאמרים תוססים על מלחמת המעמדות, אגדות, סיפורים. הוא מרצה במועדון הסוציאליסטי; מוכר מפקידה לפקידה סיפורים לכתבי־עת שונים ומקריים. הדוחק בממון דוקא הוא אז – וכל ימיו – הכוח המניע העיקרי ביצירתו.

באחד הימים הוצג בחוצות אוקלנד בתור חבר־נואם וכאדם המתפרנס על הספרות בפני הסטודנטית אנה סטרונסקי, בת ישראל מרוסיה, שהיגרה לאמריקה ונתפסה לפעילות ולרעיונות מהפכניים. הרגש הרגישה מיד, ששרויה היא במחיצתה של דמות היסטורית. הדבר היה בעיניה – כתבה – כאילו הוצגה בפני לסאל, מארכס וביירון בנעוריהם. ומני אז – ובמשך שנים ארוכות ארוכות – נמשכה הידידות הפורה והיוצרת בין השנים. ואז, זמן מה לפני סוף המאה הי“ט, חל בחייו של ג’ק מפנה גדול. הוא הרהיב עוז לשלח את סיפורו הגדול “אודיסה אחת בצפון” לירחון האצילי ביותר בבוסטון, שכל דריסת רגל בו לכשכמותו כמעט שלא היתה בגדר האפשר. כעבור זמן מה הוצעו לו מאה ועשרים דולר שכר זכויות הפרסום. מאה ועשרים דולר! לא יצאו ימים רבים, ושוב הוצע לו להוציא קובץ מסיפוריו. הציוריות, הרעננות, הכוח, המאבק עם הטבע – כל אלה כבשו את הלבבות. ב- 1899 כרתה בוסטון השמרנית ברית אמונים עם מחוללה של המהפכה בספרות האמריקאית מקליפורניה עד אלסקה. משל לגורקי ברוסיה, מופסן בצרפת וקיפלינג באנגליה החליט להוריד – בכוח – את הספרות מטרקליניהם של מרומי החברה אל החיים. וסופו שהוא, המומחה לרכוש ולכבוש ידידים, כבש לו ירחון אחד, שהמו”ל שלו מר קלור, קנה לו את עולמו בשכר שהיה משלם לסופרים בלתי־מפורסמים “משום שהבחורים צריכים לסעוד את לבם”. והוא הוא שסלל לו את הדרך למרחבי היצירה והתהילה. הוא גם אִפשר לו לכתוב רומן, המצריך תקופה ממושכת יותר והבטיח לו שכר חודשי מראש, “כי הנני נותן אמון בך ובטוחני, כי תוציא מתחת ידך רומן הראוי לשמו. בכל עת שתצטרך לעזרה כלשהי, אנא פנה אלינו”.

מופלג בידידים – ובכללם נודדים, מלחים וחברים ותיקים מן החוף שהיו מזדמנים ביחד, לשתות יין איטלקי חמוץ ולחטוף שיחה והלוואה קטנה, לרבות אנשים בעלי שאר רוח, אנרכיסטים וסוציאליסטים, עיתונאים וסופרים, - הפך את ביתו מעין “מרכז רוחני”. לבסוף כתב את הרומן שלו “בת השלגים” והביאו תחילה, בהכנעה, לשיפוט בפני “היהודייה הגאונית מרוסיה”, אננה סטרונסקי, שהיתה כל שנות מאבקו משען רוחני נאמן לו. והוא כבר זכה אז בדברי שבח כגון “המספר הכביר ביותר שקם בארץ זו אחרי אדגר אלן פו”… כבר אז היתה “הקריאה בכתביו חוויה עמוקה לכל קוראיו”.

בפרוץ מלחמת הבורים הוצעה לו משרת כתב צבאי בדרום־אפריקה. הוא הפליג לדרך. אולם באנגליה הדביקוֹ מברק המבטל את ההזמנה. נשאר בחוסר כל. הבריות חשבוהו לספן אמריקאי שנעזב בנמל. אז חיבר את “דרי גיהינום”, שדלת העם של לונדון תוארה בו במכחול אמנים. משחזר וסיכם את ניסיון מאבקי חייו הקצרים, והוא אז בן 22 וראש משפחה, ידע אל נכונה, כי הקרב לכיבוש מקומו בספרות ולכיבוש הישגים גדולים לספרות רק החל. והוא אמר בלבבו לעשות לרומן את אשר עשה לספור.

“זאב הים”

מימיו של הרמן מלוויל לא קם סופר המגולל את פרשת הים ברומן. עליו לכתוב רומן גדול על הים. עליו לכפות על הקוראים והמבקרים שיאהבוהו. בעוז ניגש לביצוע תכניתו. בינתיים הופיעו גם “אגרות קמפטון־וייס” (חליפת המכתבים בינו ובין אננה סטרונסקי), סיפורים שונים ובכללם “קול מיער” (ישב על כסא נוח ליד האח, חבריו וידידיו על גבי כרים שהונחו על הרצפה. קרא על הכלב בוק, ששמר אמונים לאדם עד ששמע את קול היערות. אותו לילה שיחקו בקלפים, לא צחקו, לא פתרו חידות. סוף סוף באו שלוש שנות כתיבתו המאומצת על אלסקה על תקונן: שומעיו זכו לאותה השראה בא כתב את סיפורו – שהביא לו שכר של אלפיים דולר, שפירושם סילוק חובות, חדשי מנוחה ויצירה, יין ושמחה, עידוד וכבוד וביחוד – אפשרות לרכישתה של הסירה החמודה “ספריי” שנפשו חשקה בה, “שהיתה סירת שיט בעלת מפרשים ומקום בה לצורך בישול ולינה לשתי נפשות. הוא לא קנה אותה מפני שנכסף לשוב ולשוט בים, אלא מפני שרעיון על רומן ימאי היה תוסס בלבו, ובטרם יישב לכתוב, נתאווה להציג את כף רגלו על קרקעיתה של אוניה”. וכה הודיע למו"ל שלו: - - - “רומן זה לא יהא אלא הרצאה פשוטה ומדויקת על דברים ומעשים שאירעו בנסיעה, אשר נמשכה שבעה חודשים, ואשר אני השתתפתי בה בחזקת ספן”. ונענה: “אני תולה תקוות מרובות בסיפורך על עלילות־ים. מועטים הם הסיפורים שמטפלים בנושא זה, וערכם מצער, וסיפור ים, כתוב כהלכה, יש בו ברכה רבה”.

ג’ק לונדון צִייד את סירתו במזונות ושמיכות, והפליג על פני המפרץ, לאורך המייצרים ואגמי הביצות, הידועים לו משכבר הימים, בעודו שודד צדפות ואחד מאנשי משמר־הדיג. מקץ שבוע ימים, בעוד ריחות המלח והים בנחיריו, ותחושת מיתרי המפרשים בידיו המיובלות, חזר הביתה וישב וכתב את: “זאב הים”, פרק ראשון. וכשהיו הפרעות או חבורת הידידים טרדה את מנוחתו – היה מביא מזונות לסירתו ומפליג בה לנפשו. את מכסתו בשיעור 1500 מלים כתב בכל בוקר ליד פשפש הקובה. לבו התחמם. בשעות נופש היה צד ברווזים בנחל סקרמנטו או דג דגים לפת ערבית".

(ואז בסוף יולי 1903, קם והודיע לאשתו שהוא עוזבה ולצמיתות. אשה אחרת שבתה את לבו. אשה. תחושת מוסריותו המפותחת, התנסותו המרובה בייסורין, לא עצרו כוח לבלום את תביעת הנפש העזה).

בינתיים נגמרה כתיבת “זאב הים” – ואלפי דולרים הוזרמו לכיסו, אם כי הפעם אנוס היה להתיר מחיקת חלק ניכר מהספר “לבל יחטא לצניעות האמריקאית” המהוללה… מוניטין יצאו לו בכל רחבי המדינה. ספריו עלו בשיעור תפוצתם על כל ספר אחר. ולא ייפלא, איפוא, אם ערב מלחמת יפן־רוסיה (1904) הוצעו לו חמש הצעות לצאת בתורת כתב ליפן. ריח ההרפתקנות עלה שוב באפו. לבש בגדים פשוטים, ולפני שמלאו לו 28 שנים, חצה את הים באסדה ובאוניה “סיביריה” הפליג ליוקוהמה.

שהייתו ביפן – פרשה בפני עצמה. ביוקוהמה שתה באותם בתי־מרזח בהם הרבה ללגום בהיותו בן 17 ועד מהרה החליט להבקיעה דרך לקוריאה, לקו האש, מאחר שהממשלה מנעה זאת מכל הכתבים. התרוצצויות, מאסרים, טלטולים באוניות שונות, סיכונים. לונדון קנה סירה, שכר שלושה בני קוריאה גברתנים – והפליג בסערה ובסופה בים הצהוב, בכיוון החזית. ואכן, טלגרמות ותצלומים שלח יותר מכל שאר כתבי העיתונים.

משחזר לביתו – ירדה עליו כמהלומה תסבוכת לרגל תביעת הגט שהוגשה נגדו. תענוגו היחידי באותם הימים היה השייט ב“ספריי”. התאמצותו באזורי הקור הצפוניים וסיבוכיו המשפחתיים העכירו את רוחו – וזו נסוכה על הקובץ הרביעי של סיפוריו “אמונתם של בני האדם”. אולם יחד עם הצלחתו שלא כמצוי הוא מעורר על עצמו, בהרצאותיו בהן הוא קושר כתרים למלחמת הרוסים בצאריזם (שנת 1905), את חמת זעמם של החסודים למיניהם. עיתונים תובעים לאסרו ולדונו. הרעש סביבו ונגדו אינו גורם אלא לריבוי פרסומו ולהוצאת מוניטין לכתביו. הוא, כדרכו, אינו נכנע. בארץ שביטלה את רעיון הסוציאליזם כעפרא דארעא ⁷ הוא מטיף לרעיונו ומופיע כמועמד הסוציאליסטים למשרת ראש העיר. הרצאותיו זכו לפרסום רב. הוא הפך אחת הדמויות הבולטות של התקופה, שופרו של הסוציאליזם, תורת האבולוציה המדעית, הספרות הריאליסטית הבריאה, סמל הנוער ואומץ רוחו של העולם. ובטוב עליו רוחו יוצאים מתחת עטו סיפורים – פנינים, שכוחם כאז כן עתה. יחד עם זאת הוא משקיע רוב מרץ וזמן בחווה חקלאית שרכש, בונה ונוטע, שופע פעלים ותכניות.

מסע מסביב לעולם

ואז גם נגרף בהרפתקה המכרעת של חייו: מסע מסביב לעולם בסירה. המגמה: הימים הדרומיים, סמואה, ניו זילנד, אוסטרליה, גינאה החדשה, הפיליפינים, יפן; אחר־כך – קוראיה וסין ומשם להודו, ים סוף, הים התיכון, הים השחור, הים הבלטי ודרך האוקיינוס האטלנטי לניו־יורק, וסחור סחור לסאן־פרנסיסקו; ובכלל המסע נהרות הדנובה, הדונאו, הסינה והנילוס. שבע שנים תמשך הנסיעה. הוא שירטט את תכנית הסירה; זיווג של סירת־טיול ודו־תרנית. קנה חמרים, שכר פועלים, חכר מקום באחת המספנות.

אולם גל של מכשולים וניסויים פוקד את הסירה. השלמת בנייתה נדחית בלי סוף. היא בולעת אמצעים מרובים. אולם ג’ק לונדון לא נכנע. המו“לים שאליהם פנה במכתבים נלהבים בבקשת דמי־קדימה על חשבון החיבורים שהוא מתעתד לכתוב במסעו, מתחילים להשיב פניו ריקם. העיתונים מלעיגים עליו. אולם מאחר ש”סנארק" (כך קרא לסירתו) הושלמה סוף־סוף, הורצו אליו אלפי מכתבים מאת אנשים המוכנים להצטרף אליו לדרך. אולם שוב פקדו אסונות את הסירה והכול יעצו לבטל את מסעו. הוא עמד על שלו. “מתאמצים מאמץ כביר, שטופים בזיעה טרחנו לגרור את “סנארק” מבין פיגומיה הרצוצים וקבענוה לאורך הנמל העירוני של אוקלנד. על עגלות משא טענו את הצידה. ספרים, שמיכות, מזרונות וחפצים פרטיים. הכל נהר על גבי הסיפון בערבוביה, עצים וגושי פחם, מים וחביות למים, ירקות, מזונות, שמן, סירת הצלה וסירת־נחיתה, ואל כל ידידיו נספחו רפורטרים צלמים, סתם קהל ועל כולם התאבכו תמורת אבק שחור שעלה מקרפיפי הפחם בנמל”.

עשוק ונלעג עלה סוף סוף על הסירה ובמו ידיו הסיט את העוגן. בלוויית ימאי שלא ידע את נתיבי הים ותורת הימאות, מהנדס בור וטבּח לא־יוצלח, הפליג אל מרחקי האוקיינוס השקט על סירה רעועה שבלעה הון תועפות. בתוך הסכנה, הזוהמה והמבוכה ששררה על הספינה הזאת, ישב ג’ק לונדון לפתחה הקדמי והחל לכתוב את “מארטין אידן” אולי המעולה ביצירותיו.

שנים עשר יום עגנו בנמל הפנינים. כאן הקבילו פניו בכבוד והנעימו את שהותו. שבוע ימים עשה באי המצורעים מולוקאי. שם שוטט בין נידחי גורל אלה שהוא מתארם בקווים עדינים ונוגים. אשתו (השניה) חירפה נפשה ועמדה לימינו בעוז. וכשם שנהגו באי המקולל כן נהגו באיי שלמה בין אוכלי האדם. לונדון הפליג בדרכים ששום סירת־מפרשים טרם פילסה לה דרך בהן, בסופות וברוחות זלעפות ובפגעי הטבע למיניהם. לא אחת ניצלו בנס וסבלו רעב וצמא. היה צד דולפינים, כרישים וצבי־ים, ובעוד רסיסי המלח דבוקים באפו, היה מעלה על הנייר את אלף המילים של מאמריו המרתקים “דרך האוקיינוס השקט” ועוד, והמשיך: איי המרקיזאס, נוקה, טאהיטי.

שנת 1907 נתברכה בהופעת ארבעה מספריו. בן 31 היה וכבר הספיק לפרסם 20 ספרים. אותה שעה הופיע “עקב הברזל” שעורר ויכוחים סוערים. אנטול פראנס ⁸ קרא אותו “קארל מארכס האמריקאי”. בהפסקת הפלגתו לצרכי הסדר ענייניו, הוצע לו על ידי הסוציאליסטים, להופיע כמועמד לבחירות לנשיא אמריקה. אולם הוא חזר למסעו. הפליג לפולינזיה, לאיי פיג’י, חצה את הים הצהוב לאחר שנתנסה בחוויות ובתעלולים שונים. אף כי נתייסר במחלות הִרבה בכתיבה ובתצלומים. בכל אי אסף דוגיות של ילידים, קונכיות, פיתוחי־עץ, אלמוגים, כלי־נוי – בית נכאת שלם של האוקיינוס השקט. ובכל מקום כינס אנשים והטיף לסוציאליזם. פרי עטו משעת נסיעתו – שפע של מאמרים וסיפורים מלהיבים, כובשים, נועזים. אולם בדרך השיגתו מחלה כבדה, ידיו בצקו ותסביך של רדיפה אחזו. המחלה – היא בלבד שהכריעה אותו. הפקיד סירתו בידי אחד הקברניטים והפליג לסידני.

“בלילה האחרון לפני ההפלגה נשתהה ביחידות על סיפונה של “סנארק”. זיו של ירח הציף את קמרונה של הסירה, שהיתה כלי שעשועיו. נפשו נתקשרה קשרי־אהבה בכל פרק מפרקיה, הוא אהב בה אפילו את מגרעותיה, שהרי גם הם היו ילדי־רוחו. כל דולר שהשקיע בה לא היה לשווא, כל קורטוב של מרץ שהוציא על בנינה, כל מעשי הבצע, כל הביזיונות והקלסות שספג, הכל היה כדאי, ולבו לא נתחמץ בחרטה. עתים הפילה הסירה אימים בעקשותיה ובתעתועיה, עתים התנהלה בכבדות, אך תמיד שימשה אותו באמונה וגמאה אלפי מילין ונשאתו על פני האוקיינוס כאוות נפשו, העניקה לו הרפתקאות של עוז ואושר, פִּרנסה את נפשו בחזיונות מרהיבי־עין, שזכרונו שאב מעושרם בימים האטומים והעלובים הגנוזים לו בחיק העתיד. יחדיו הקבילו את פני המוות בלי פחד ורתיעה, יחדיו נאבקו עם סופות־זעם, הוכו ברוח ובמטר מזה ובשרב מזה; ויחדיו חיממו את עצמותיהם ושימחו את לבבם בשעה ששמש בהירה ועזה ורוח־ים ספוגת־מלח אפפו אותם. “סנארק” היתה לו ידידת־נפש, ובהיפרדו מעמה העביר בהתרגשות את אצבעותיו צרובות המכאוב על מערכת המכונות, העבותות, חגורות־המחבת, הכלים, ודמעה נתקשרה בעיניו, דמעה רגשנית, כיאות לידיד נאמן בשעת פרידה”.

הרופאים בסידני לא הצליחו לרפאותו מן הנגע. הסירה הובאה אליו לאוסטרליה, נמכרה ב- 3000 דולר והועמדה בשרות מפעלי העבדים באיי שלמה – “אירוניה של הגורל לגבי הספינה, שנבנתה בידי אחד מדברי הסוציאליזם בעולם”.

ביולי 1909 הגיע לסאן פרנסיסקו, מיוגע, חולה, עמוס חובות – והמו"לים שלא שׂבעו נחת ממנו בשנה האחרונה חשבו, כי אבד עליו הכלח.

החלום האחרון וסוף החלום

אולם הוא החלים. הנסיעה מסינדי לדרום־אמריקה ופנמה ואקלימה המתון של קליפורניה – חיסנוהו. הוברר, שעורו נתרפט בהשפעת קרני השמש הטרופיים. הוא הבריא וחזר לכתיבה. ככל ששקע בחובות, כן שקד על מלאכתו; ככל שהִרבו לקטרג עליו, כן שינן את חיציו כלפי אויביו. ממיטב סיפוריו על האוקיינוס השקט כתב אז, את “האיכר מחוף הים” ואת “סמיואל” ואת “הילל בן שחר” – מספריו החשובים, מִפאר ספרות אמריקה. בהם קנה לעצמו – “את חסד הקהל הבורגני והקהל הסוציאליסטי גם יחד”.

אז נתבשר שאשתו־אהובתו הרה. ירה את אבן הפינה לטירה – “בית הזאב” – שעמד להיות הבניין המפואר, האמנותי והמקורי ביותר באמריקה כולה, מין עדות לדורות שושלתו בעתיד. גדוד של פועלים, אדריכלים ומומחים טרח בכך. שבילים נסללו בין האחוזות המקיפות אותו. אולם הבן־היורש המקווה לא בא לעולם. הבת מתה באבה. אז קנה סירת מפרשים, הרביעית לפי הסדר, שנועדה לטיולי שיט על פני המפרץ. יצא עם אשתו להפיג צערו ולהינפש בשיט על פני הים ובציד דגים.

לונדון התאושש. חזר לאורח חייו, ליצירתו, למתיחותו. ביתו עטור החווה היה שוב מרכז לויכוחים, לשתייה, לחברותא. מתוך שתייה עלה בלבו רעיון כתיבת הרומן האוטוביוגרפי “ג’והן ברליקורן " – אחד מספרי המופת של השכרות. משהוסרט הציעו יצרני האלכוהול סכומים עצומים לביטולו. אחד הגורמים העיקריים לפרסום חוק האוסר משקאות ב- 1919, היה פרי רוחו של אחד שנזקק עצמו לאלכוהול, שהפיג את ייסוריו והסב לו עונג רב. הון ואון השקיע באותן השנים – בחקלאות: שדות וכרמים ומשק חי, עצים וחוות ואוכלוסיה של פועלים ומשרתים – ו”בית הזאב" מוקם לתפארת באמצעם.

הפופולאריות שלו הגיע לממדים לא ישוערו בכל רחבי תבל. רבים “תאומיו” המחפשים כמוהו, מרצים הרצאות בשמו, מתנים אהבים עם נשים, מוכרים כתבי יד וכו'. שכר הסופרים שלו היה עצום, אולם בצרכי עצמו היה מקמץ, אם כי היה מוציא סכומים גדולים למען ידידיו ואורחיו. ועם כל אלה שמר אמונים להליכות־חייו ולרעיונותיו. מסביר פנים לסופרים צעירים. אוהב אדם ואוהב חיים.

בקיץ 1913 בילה ימים של אושר, שחה בים, השתזף בחולות, צד אזני־ים, רכוכיות, התקין סעודות על שפת־הים. בבקרים הצוננים כתב את “הגנגסטרים של הים”, שבזכותו כינוהו קונרד האמריקאי. עם ערב היה הולך ל“בית הזאב” שבנינו נמשך. אולם בלילה בו עמד להיכנס לטירה – אחזוהָ להבות אש מכל עבר. כשהגיעו הלהבות לשיאן הפליט: "ניחא לי להיות איש ששרפו את ביתו, מלהיות איש ששלח אש בבית זולתו ". בלבו ראה בכך אצבע גורל, שאינו מניח לו, לסוציאליסט, ישיבה בפלטין.

ואם כי האסון דיכאו – לא נכנע. השנה ההיא היתה מהפוריות ביצירתו.

בפברואר 1915 הפליג עם אשתו לאיי הוואי – לנוח קמעה. כאן התמכר לשיט ולרכיבה והצליח לכתוב את הנובלה החדשה “ג’רי מארץ האיים” - “הברק האחרון שנאצל מרוחו של ג’ק”. ואחרי זה את ”שלושת הלבבות" – “סיפור זה בא לסמל את חג יובלי. עם סיומו חוגג אני את שנת הארבעים להולדתי, את יובל החמישים למניין ספרי, ואת מלאת שש עשרה שנה למלאכתי הספרותית”.

תמיד היה אומר, שאין הוא נושא נפשו לחיים ארוכים, העיקר שיהיו חיים מלאים שמחה שבלב. נאבק, עבד, יקד, שתה – עד יומו האחרון חירף נפשו לקידמה ולתיקונים חברתיים, לשיפור החקלאות והכלכלה. עוד נתאווה לכתוב כמה רומנים ובכללם רומן ביוגראפי – “הספן על גבי הסוס”. ועוד הספיק – במתח האחרון – לכתוב סיפורים מעולים אחדים. ב־24 בנובמבר 1916 – מצאוהו נטול הכרה. שתי צלוחיות רעל עמדו לידו.

ועוד באותו לילה שרפו את גוויתו ושלחוהָ לחוותו היפה. גוש של אבן אדומה הוצבה על קברו, אבן שג’ק לונדון כינה אותה בשעתו בשם "אבן מאסו הבונים ".

¹

לודז' היהודית ערב מלחמת העולם השניה. כוורת של פעלתנות, של מרץ עשייה, של שִׁפעת יוזמה וחיים. עשן מיתמר מיער של ארובות בתי־החרושת. מנגינת מכונות. וסאון של כרך צעיר ועמל, סוער וכובש – דמיון יוצר של יהודים בשדה הייצור, במלכוּת הטכּסטיל, בעולם הכספים והשווקים. וחסידות רווּייה דבקות רליגיוזית ואופטימיות, עממיות וחיוּניות, העומדת על נפשה מול הרוחות הסוערות של ההשכלה, מתבצרת בשטיבּלעך², בקלוֹיזים³, בבתי- מדרשות, בעמהּ, בקרקעה, באורח חייה.

בית חסידים רגיל, ומצאצאיו של רבי, הוא הרבי ר' בער מווֹלבּוֹרש, בנוסח הנודע של ר' בונם מפשיסחא. קיומו על בית מלאכה המייצר סבון, אולם קיומו האמיתי מעבר לרחובותיה של לודז'. יניקתו מחסידות פולין על להט קנאותה ועקשנותה, מעוֹף הרוח וצלילה לעמקי הנפש, והיא האופפת את הבית ומזינה את הילדים הגדלים בו.

בלודז' הולך הנער, שמאי רוזנבלום, אל הישיבה, לומד עם בחורים בגילו, הגמרא עולמו והחסידות מעצבת את רוחו. וייראת שמים. וכמותו שני אחיו, שאחד מהם אף עקר מלודז' והיה ל“יושב”, המתאבק באורח קבע בעפר רגליו של ה’שׂפת אמת' ⁴, הוא הרבי מגור.

לימים אחז האב ב“משלוח־יד” חדש – סַפּק של חלב כשר לחסידים מהדרים במצוות. באשמורה שניה של הלילה קם הוא משנתו, ממהר אל הכפרים בסביבה, להיות נוכח בעת החליבה ברפת. ועל מכירת החלב הזה, בהשגחתו, למבקשיו, פרנסתו בכבוד.

באותם הימים חל מפנה בדרכו הרוחנית של שמאי רוזנבלום – הוא מצטרף לתנועת הנוער החלוצית “גורדוניה”. למותר להוסיף, שהדבר הוא בעיני אביו כשְמָד ⁵ ממש, ורב צערו ושברו. “הציונות נכנסה ללבי” – מעיר שמאי. לא יחידי היה, כמובן, ועמו עוד מבחורי הישיבה שנטשו את הגמרא ואורח־החיים הדתי. הוא מגלה עירנות ופעלתנות רבה, והוא במייסדי התנועה שצמחה בחיק “גורדוניה” – “ויתקיניה”⁶.

וכאן, בתוך “ויתקיניה”, מקים הוא להקה דרמטית בשם “הבימה הצעירה”, שמגמתה להציג בעברית בפולין ובבוא יום העלייה של חבריה – בארץ־ישראל. 12 איש מונה הלהקה, והם מציגים בלודז', באולם “ויתקיניה”, מערכונים ופרקי דיקלום וקריאה מן הספרות העברית והיהודית החדשה. להקה מיוחדת במינה היתה זו, להקת אמנים־חלוצים, והם שוכרים – בהסכמת ההנהגה הראשית – דירה מיוחדת לעצמם, בימים עובדים בבתי־חרושת, חיים בשיתוף, והערבים קודש ל“ויתקיניה” ולאמנות. ועם זה ממשיך הוא להשתלם בקריינות ובשירה. וראוי להעיר, כשסיפרו פעם לאביו שראו את תמונת בנו (בגילוי ראש) על מודעה ברחובות, שעומד הוא להופיע בקונצרט – סירב לאכול מרוב צער… אגב, אותו נשף הכנסותיו הוקדשו ל“ביקור חולים”… (בערבים משתלם הוא בגימנסיה, אף זה בלי ידיעת ההורים, כמובן).

בשנת 1935 יוצא שמאי רוזנבלום עם עוד חבר מלהקתו לסיור אמנותי בכל קיבוצי ההכשרה של “ויתקיניה”. המטרה האמיתית של הסיור – תעמולה לחלוציות ולעלייה. עתים מלווים הם בפרקי אמנות הרצאות ונאומים. עד מהרה מחליטה הלהקה לצאת להכשרה חקלאית ממש (ל“ויתקיניה” קם, בינתיים, סגל פעילים חדש), וליד פיוטרקוב מוסר בנו של פריץ יהודי עשיר לקבוצה אחוזה עם משק חי – ועד סוף 1937 הם עובדים בה. שמאי עמד אז על סף העלייה, אלא שלא היו סרטיפיקטים וקיבוצי- ההכשרה בפולין מלאים חלוצים בעלי ותק רב… והוא חוזר ללודז'.

השנתיים הללו, עד למלחמת ההַשמֵד, הוא פעיל ב“החלוץ” וב“התאחדות”, וכמובן בשדה האמנות, בהופעות פומביות רבות, בנשפי הקראות מטעם המוסדות הציוניים ועוד.

הגיעה שנת 1939. קיץ. הקיץ האחרון לפני מבול הדמים. שמאי רוזנבלום יוצא לסיור אמנותי במושבות הקיץ של התנועות־החלוציות, וחוזר לביתו יום לפני פרוץ המלחמה. עתה חוזר הוא לבית הוריו, שהתגוררו בסביבה נוצרית נתונים לסכנות, כדי לעמוד לימינם בשעת מצוקה ומבחן. יתר על כן, אין הוא עונד את הסרט עם המגן־דוד על שרוולו, והדבר מסייע בידו, על אף הסיכון שבדבר, לנוע ברחובות, חרף כל ההגבלות והגזרות של הנאצים, ולעמוד לימין המשפחה שנותרה ללא אחיזת קיום, מנותקת ומבודדת ומופקרת. בדרך כך נמשך המצב בחודשים הספורים עד להקמת הגיטו, פברואר 1940.

*

בגיטו הגדול והצפוף של כרך התעשיה לודז', המכונה עתה ליצמנשטאט, מתעלל הגרמני, ועם זאת הוא סוחט כל טיפת דם וזיעה של היהודים המסוגלים עדיין לעבודה ולייצור, בטרם יעלה עליהם הכורת. שמאי רוזנבלום נמנה אז עם הצעירים, חניכי התנועות החלוציות בעיקר, שהחליטו גם בתנאים המאויימים האלה, להקים מעין הכשרה חקלאית ולגדל ירקות למאכל למען האוכלוסיה הרעבה, אך עם זאת מגמתם היתה גם – להתגוננות. ואכן, בשטח המכונה מארישין, בגיטו, קמה הכשרה חקלאית חלוצית, שעמדה על נפשה בגבורה מול לחץ הגרמנים ועלילות שונות. (פרטי הדברים רשומים בעדות שמסר שמאי ל“יד ושם”).

יום אחד הוא פוגש ביהודי, מק שמו, מנהל עבודה בבית־החרושת ללבנים, שעבדו בו 3000 נשים. והנה, עולה בדעתו להציע לפניו לרכז את הילדים החבויים של האמהות העובדות – והוא, יחד עם גננת, צעירה מישראל, שבאה כתיירת ללודז' ונתקעה שם, יטפלו בהם. עצם קיומם של הילדים החבויים היה, כמובן, בגדר סוד וההצעה כסוד נועז, כפול ומכופל, כרוכה בסכנת חיים. אף־על־פי־כן הוסכם על כך – ורוזנבלום נחלץ בכל כוחו ומסירותו לשליחות ההצלה הנעלה הזאת.

ביום חורף קר וקודר הובאו התינוקות, באפלולית השחר, עטופי סחבות אל חורבה רעועה שמק העמיד לרשות המפעל (ללא ידיעת בעל בית־החרושת וללא אישור היודנראט). התקינו תנור, כיסו את הזגוגיות המנופצות, שיפצו ככל שהגיעה היד את הדירה העלובה – ורוכזו בה שׂרידי השׂרידים של ילדי היהודים בלודז'. כאן מצאו הם מקצת ביטחון ומנוחה וטיפול במשך היום, מזונם היה פת חרבה, מעט מרק, שחסכו האמהות מפיהן, שמאושרות היו שילדיהן בידים נאמנות. שמאי פועל להקלת גורלם של הילדים ומחנכם ברוח ישראלית; הילדים שנגזרה עליהם ועל הוריהם השמדה. ולמותר להוסיף, שחרף המצוקות והסכנות, לא הפסיק את פעילותו האמנותית; במחתרת, בסתר, בעליות גג, המשיך הופעותיו והקראותיו, שהיה בהן משום עידוד ושמחה בכלא החשוך של חיי הגיטו. רבים היו באים בחירוף נפש לאותם ערבים ספרותיים־אמנותיים שהיו כאיים בודדים של התעלות נשמה בתוך ים הרעב וההשפלה והמוות (והמוות קצר גם את הוריו ואחיו. האח צנח ומת בעמדו בתור לקבלת פת לחם חרבה).

אך לא יצא זמן רב והגיע תור הילדים…

השמדתם של המוני הילדים במארישין, ארץ אל תכסי דמם, אשכול מאבקם של היהודים בגיטו לודז' על קיומם, היא אחת הזוועות המחרידות ביותר, הן כשלעצמה הן בגלל הידיים היהודיות שביצעוה. עד היום נרגש ונפעם שמאי רוזנבלום לזכר הפרשה הזאת. לעינַי התזכיר שחיבר לאחר המלחמה, כשהפצעים טרם התחילו מגלידים (הֲיגלידו?), על המוסדות היהודיים, ועניינו קריאה לוהטת לעשות דין בדוד גרטלר “מגדולי מרצחי ההמונים של עמנו, איש הגסטאפו המאויים”. הוא, דוד גרטלר, אף הוציא לאור עלון מיוחד, שנועד לגסטאפו, ובו ידיעות על הלכי הרוח בקרב היהודים, על חיי הציבור בגיטו. הוא “פעיל” בגירושי החולים והזקנים. עד שהגיעה שעתם של הילדים, ספטמבר 1942.

מושבת הילדים במארישין מנתה אז כשלושת אלפים ילדים, יתומים ללא אב ואם, שהתגוררו ב־50 בניינים, נתונים להשגחתם של 86 מחנכים – ורוזנבלום ביניהם, שאף קיים מקהלה מיוחדת במקום. חינוכם לאומי, תקוותם וחלומם ארץ־ישראל.

ואנו, במארישין, מספר רוזנבלום, עדיין האמנו, שבנו לא יגעו לרעה. הלא אחרוני הילדים עובדים, הלא הגרמנים מפיקים גם מהם תועלת. אולם אחרת סבור היה גרטלר. מעון הקיץ שלו שכן בסמוך למארישין. יום יום רואה הוא את הילדים צועדים, ספליהם בידיהם, אל בתי־החרושת בגיטו. האם לא ייכמרו רחמיו על שרידים אלה, האם לא יניחם בחיים?

אולם לפתע מקבל רוזנבלום, כשאר המחנכים, הודעה, לרכז את כל הילדים לבדיקה. פון ביבוב עצמו, המושל הגרמני, יבדוק את תעודותיהם. לבו של רוזנבלום נחמץ בקרבו. ואולם, אין ברירה. מלבישים את הילדים במלבושי חג, ובשירה עברית ויידיש על שפתיהם, צועדים בסך לכיכר הריכוז. כל קבוצת ילדים ומחנכה עמה. ממתינים. לא שיערו ולא פיללו…

שמע גרטלר את שירת הילדים ויצא ממעונו, ועמו עוזרו ארק יעקובוביץ. הילדים מברכים אותם ב“שלום”. השניים, הדורי לבוש, עומדים מן הצד, מָשָל אין העניין נוגע להם, משָל אין סכנת מוות מרחפת על הילדים. הנה מגיע למקום המפקד הנאצי. מחליף ברכות עם גרטלר ועוזרו. הם משוחחים בידידות. אחר־כך ניגשים הם אל מנהלת מושבת הילדים המודיעה להם, שבמקום מרוכזים למעלה מאלפיים וחמש מאות ילדים. כולם עובדים. והיא מונה את מקומות עבודתם…

ביבוב מצווה על המחנכים והמדריכים להתרחק כדי 100 מטר מהילדים, להתייצב בשורה. ועדיין אין רוזנבלום משיג את המתרחש, הצפוי, אין הדבר מתיישב בדעתו… אך הנה מופיעים מאי־שם אנשי ה“זונדר קומנדו”⁷ של גרטלר, פרגולי גומי בידיהם, ועמם אנשי משטרה. מקיפים את קבוצת המחנכים, מגרשים אותם מן המקום, כולאים אותם בבית מוקף שמירה מעולה.

בכיכר נשארו הילדים בלבד. מולם – התליין הגרמני ומרצחיהם – היהודים.

לאחר שעתיים חוזר רוזנבלום למקום. הילדים אינם. ליד ביתו של גרטלר עמדה מכוניתו המפוארת של ביבוב.

רוזנבלום מתרוצץ כמטורף. מחפש את הילדים. המדריכות תולשות את שיער ראשן. אין לתאר את הדכדוך והייאוש. הילדים רוכזו, כאסירים חמורים, בבניין התלמוד תורה. אין נותנים לגשת אליהם. “בפעם הראשונה בחיי שמעתי בכי של המוני ילדים. עד היום שומע אני את הבכי הזה”.

ובמעון הקיץ של גרטלר מסובים ביבוב וידידיו, ועד שעה מאוחרת בלילה שותים לשכרה, מתהוללים –

בחצות גורשו הילדים להשמדה. כל האיזור מוקף היה שמירה של אנשי גרטלר ושוטרים מזויינים.

נסתיימה פרשת ילדי־מארישין.

לימים, משנודע לו, לרוזנבלום, שדוד גרטלר נשאר בחיים, ולא עוד אלא שהוא מעשירי היהודים בגרמניה, הוא לא שקט ולא רגע ותבע את העמדתו לדין… ואולם היו לו תומכים אדירי־השפעה. היום חי הוא בסתר, אי שם…

*

הגיעה שנת 1944. השמדת היהודים ברחבי פולין ואירופה בעיצומה. השתוללות הטירוף הגרמני גואה ועולה, אף־על־פי שהם כבר עמדו אחר הגדולה בתבוסותיהם בסטלינגראד ערב פלישות בעלות הברית המערביות וההִתקוממויות בגיטאות. אז הם כבר לא נתנו דעתם לתועלת שהפיקו מעבדיהם היהודים, ובאוגוסט 1944 עמדו לפני ביצוע חיסולם של 72 אלף שרידי יהודי גיטו לודז‘, רובם צעירים. והנה, באותם ימי ההכרעה, כאשר הצבא האדום התקדם לעבר הויסלה ובוארשה פרץ מרד הפולנים, ולאחר התקוממות הגיטו בוארשה (שיהודי גיטו לודז' לא ידעו עליו), כינסו מושלי לודז’ הגרמנים את היהודים והטיפו להם בחלקת לשון להתנדב מרצון להעברה. מגמתם האמיתית שהוּסוותה בהטפה “כובשת לבבות”, לא היתה אלא מניעת התקוממות ומרי. וזאת לדעת, שבחללו של הגיטו נשמעו אז הדי יריות תותחיו של הצבא האדום, שבו קשורה היתה אחרית תקוותיהם של כלוּאי נידוני הגיטו. על כן ביקשו הגרמנים לחסל את הגיטו בדרך שלווה, ושבעתיים חששו ממרד יהודי וממגע בין הסובייטים לבין הגיטו. לרומקובסקי הודיעו, שבכוונתם להעביר את הגיטו למקום אחר על עובדיו ומפעליו, ואף שלחו למקום בלתי נודע (כהסוואה) קבוצת מהנדסים עם מכונות – להתקין את המחנה החדש. עתה נזכר רומקובסקי בפעילי היהודים בגיטו והזמינם, בפקודת הגרמנים, להתיעצות על ההצעה החדשה. הללו השיבו לו, שיפעל כהבנתו ועל דעת עצמו, כפי שנהג עד כה ואין הם רוצים לשאת באחריות.

חזר רומקובסקי אל הגרמנים ומסר להם, שאין בכוחו לבצע את העברת הגיטו, כיוון שהנטייה הרווחת בין היהודים היא לא להיענות להצעה. נאלצו, איפוא, השליטים הגרמנים, המושל פון ביבוב ומפקד העיר הגרמני (נכה מערכת סטלינגראד) לכנס את היהודים במגרש הגדול של חצר הקהילה ולפנות אליהם במישרין. דבש נטפה לשונם – הנה, הצבא האדום עומד בשערי העיר, שהגרמנים החליטו להגן עליה, וסכנת חיים נשקפת לגיטו השוכן בקו החזית. עבודתם של היהודים נחוצה ומועילה, ואין הרייך הגרמני יכול לוותר עליהם. מיינע ליבע יודען⁸ – פנה אל היהודים רכות, אין אנו עומדים עוד בשנת 1942, וההעברה מרצון היא גם לטובתכם. עליכם, איפוא, לקחת אתכם את כל מכשירי הבית, לפי שבגרמניה מורגש עתה מחסור בכלי בית… ראו נא, הנה אנו עומדים לפניכם פה בלתי מזויינים, ויש בכוחכם לעשות בנו כאוות נפשכם… הם אף המשיכו את הטפתם בבתי־החרושת. ואכן, יש להודות, שהנמקת הרמייה הגרמנית הועילה. היהודים התחילו מתייצבים בהמוניהם למשלוח. הם גורשו כמובן לאושוויץ, ואחרוני היהודים שהורעלו שם בתאי הגזים היו יהודים מלודז'.

ובאחת הקבוצות של צעירים שנִתפתו לגרמנים, שיצאה באוגוסט 1944, שירה עברית על שפתיהם, היה גם שמאי רוזנבלום.

בדרך כך הוא הגיע אל מלכות המוות ושוּכן ב“מחנה הצוענים” (כלומר בצריפי המחנה שנשאר לאחר שריפתם של הצוענים), ולאחר סלקציות למיניהן נקבע מקומו באחד הבלוקים של נידוני המוות. גם כאן, ליד הארובות העשנות של כבשני המוות, היה שמאי מבקר בבלוקים ועורך “הופעות”. פעם, בשבת לפנות ערב, נזדמן באחת ההופעות האלה, ד"ר מנגלה, הסֵלֶקטור הראשי באושוויץ, רכוב על אופניים, והאזין למתרחש. הוא אף ביקש את רוזנבלום להמשיך ולחזור על תוכניתו. יפה זכוּר לו שדיקלם אז את השיר “הגנרל הלבן חולם בפאריס” מאת איציק מאנגר.

והנה, למרבה התימהון, על אף העוקץ האנטי־נאצי החריף שבשיר, נתרגש, כנראה, התליין, כיבד את רוזנבלום בסיגריות ואף הזהירו שיסתלק מהצריף שתושביו צפויים להשמדה קרובה. אף נתן פקודה לקאפו להביא מנת בשר ל“שחקן היהודי”, שחילקה בין חבריו שזה חודשים לא טעמו מאכל כזה. לא יצא זמן רב, במחנה הריכוז נערכה סלקציה גדולה נוספת, חלק מהאנשים נשלח לכבשנים וחלק לעבודת פרך בגרמניה. שוב נזדמן מנגלה, שאל לשחקן היהודי, צווה לצרפו אל הנשלחים לגרמניה – ועוד באותו לילה, ערב ראש השנה – הועבר לשלזיה, למחנה עצורים לראווה שהקימו הגרמנים לאחז בו את עיני המבקרים מטעם הצלב האדום. ואכן, בהגיעם למקום שמע רוזנבלום קריאות עידוד מפי כלואיו של המחנה: האט נישט קיין מורא, דא איז פאלעסטינע, כלומר אל תפחדו פה ארץ ישראל, ואף הביאו להם עוגות ושוקולד…

*

המלחמה מתקרבת לקיצה, ואך הרשעים הגרמנים לוחצים בכל כוחם את קרבנותיהם – עבדיהם, בני כל העמים הכבושים. ככל שמתקרבת החזית מכל צד ללבו של הרייך, כן מתקדמים גם מחנות הכלואים. הנה יורד המחנה שבו נמצא שמאי לווֹלפסברג – אימת הצבא האדום נפלה על המשעבּדים. בדרך הורגים הם את הנחשלים והחלשים. 5000 איש יצאו ו- 1200 הגיעו למחנה ההשמדה אֶבֶּנזֶה, והועמדו בקרונות רכבת פתוחים בבית הנתיבות, כדי למנוע בדרך זו את הפצצת הטייסים הבריטים… ומטרתם השיגו. הטייסים שהנמיכו טוס הבחינו באסירים, הלבושים בבגדי הפסים, ולא הטילו את פצצותיהם בתחנה. זוועות הימים ההם, ימי ערב השחרור, עושים את עורו של שמאי רוזנבלום חידודין חידודין עד היום. תמותה מחרידה במחנה, אך כל יום מביאים אסירים חדשים מהריכוז הגדול של אסירי הנאצים במַטהַאוּזֶן. סחבנו אבנים – מספר הוא – במעלה ההר, ואחר־כך גלגלנו אותן למטה, ללא טעם ותכלית. ורבים נפחו נפשם, ביחוד בירידה. כן עבדו שם בעבודת- פרך, במנהרה באלפּים, שנועדה לשמש קשר עם איטליה.

והיה במחנה, שבוי פוליטי אחד, קומוניסט מלוכסמבורג, ששימש מזכיר ראשי במחנה. לאחר כל שנות העינויים והרעב והאֵימים היה שמאי תשוש וירוד ואף ראייתו נחלשה. החליט, איפוא, לפנות אל המזכיר ולבקש שיצילהו, שישחררו מהעבודה בסחיבת האבנים הכרוכה במוות ודאי. אני אמן – אמר לו וצפוי למוות. ואם תצילני, אגמול לך אחר המלחמה… ביקשוֹ לבוא בערב, להשמיע מדבריו, למען יווכח אם אמת בפיו. ואכן, לאחר שהאזין לתוכנית הורה לממונה על שמאי להשאירו בעבודה בפנים המחנה. מה היתה עבודתו במחנה? – סחיבת גוויות מתים לכבשן. יום אחד, בסחבו גווייה, נפל מרוב חולשה, ואיש לא ידע מי מן השניים המת…

והיו במחנה זה עוד שבויים פוליטיים, ספרדים מן הלוחמים נגד פראנקו, ובכללם מהנדס שעבד בגֶנרָטורים של המחנה, בהרים, וכל יום מביא היה ידיעות על המתרחש בעולם. מפיו נודע להם על נפילתה של וינה, שהגבירה את מבוכתם של שומרי המחנה. מאנשי המחתרת במחנה היה.

עד שהגיע יום האחד במאי 1945, נערכה עצרת – וגם הוא הופיע בה בהקראות. באותה הזדמנות הודיעו הגרמנים, באמצעות אנשי הקאפו – שאם יישמע קול האזעקה, יש להתרכז במנהרה. ואכן, נתרבּו האזעקות בימים אלה, האנשים גורשו למנהרה – וגם בדרך אליה נפלו קורבנות.

והנה, נודע מפיו של המהנדס הספרדי, שבכוונת התליינים הנאצים לרכז את אנשי כל המחנה (אחרון מחנות הריכוז באוסטריה) במנהרה, ולפוצצם בה. דכדוך ירד על האנשים המעוּנים. כל אחד נטל חתיכת אבן, או גיר, ורשם את שמו בצריפו, למזכרת, למען יקראו המשחררים (וכל שיבואו אחריהם) שעתידים היו לבוא כל יום. הכל בטוחים היו, שהסוף הבלתי־נמנע קרב ובא – ערב השחרור הקרֵב דוקא! יהודים אמרו תפילת וידוי, תהילים, נוצרים הצטלבו. בלילה שוכב שמאי עם שכנו לתא, הסופר הפולני רושינק ומשוחחים על הסוף הצפוי. והנה, באים שניים מן הכלואים, צרפתי וספרדי, מאנשי המחתרת, ומוסרים בלחש, כי נותרה דרך הצלה: לא לציית לפקודת הגרמנים שתבוא בשעת המִפקד לפנות בוקר, ולא ללכת למנהרה! לא לזוז מן המקום, ואם יפתחו באש – להסתער על מכונות־הירייה ואנשי הס.ס. (נותרו 200 – ועצורים רבבות), ולנסות להשתלט עליהם.

רבבות, לבבות נפעמים, מרוכזים בשעה 4 לפנות בוקר במגרש המפקד, לצלצול הגונג. המון הכלואים יודע את מזימת־המוות שרקמו הנאצים. גם החלשים – גבורה גואה בהם. רגשֵי מרד מחלחלים. שחר נפלא מפציע בהרים. קול ציפורי שיר בחלל. ממול עומדים הם – אנשי הס.ס. חובשי קסדות פלדה, ליד מכונות־הירייה וערימות התחמושת. כלביהם לידם. והנה מופיע מפקד המחנה (בלבוש אזרחי), לידו קציניו, ומכריז ברמקול, שהם עוזבים… מכאן ואילך שייכים הכלואים לצלב האדום, אשר ייתכן שעוד מעט יבואו ויוציאוּם מכאן. אלא שבינתיים, כדי למנוע מהומה ותוהו ובוהו – על הכל להתכנס במנהרה. כל שני אנשים יקבלו ביציאה מן המנהרה מחצית הכיכר לחם וקופסת שימורים. המפקד סיים, ומתורגמנים תירגמו את דבריו ללשונות השונות של הכלואים. והנה הרעידה את החלל זעקה אחת ואחידה של רבבות:

– וויר גייען ניכט!

זעקת מרד מרה, נחרצת, כלומר:

– אין אנו הולכים!

נבוכו מפקדי הס.ס. נדהמו לעמידתם של האנשים. הכלואים מוכנים לכול – האומנם יפתחו באש עליהם?

אך הם הולכים להתייעץ. עשרים רגעים של שקט דרוך ומתוח. עשרים רגעי גורל והכרעה! והנה, הם חוזרים ומודיעים בעורמתם הצבועה כי רבה: - אם אין יקרים לכם חייכם… אנו עוזבים.

ועזבו.

אותו רגע יצאו שלושה מן ההמון מאנשי המחתרת, והכריזו על ביצוע עונש מוות מיידי במשתפֵי־הפעולה השפלים ביותר, למען לא יזכו לראות בשחרור. ופסק הדין הוצא לפועל.

יום ולילה שרוי היה המחנה בלא שליטת ממונים, יום ולילה של ציפייה לוהטת לרגע הגדול – ובינתיים, פרצו את מחסני המזונות, השתוללו, מתרוננים, שיכורי החופש והחיים שזכו בו בנס. ומשהופיעו ראשוני הטנקים האמריקאים הסתערו עליהם מרוב שמחה… והללו נאלצו לסגת, וביקשו לקיים את הסדר עד שיגיע הצבא האמריקאי הסדיר.

והנה, באה היחידה הראשונה של חיל השחרור. המפקד (ריננו אחריו שיהודי היה), עולה על אבן, וקורא את האנשים להסתדר בקבוצות לפי ארצות מוצאם, והצלב האדום של כל אומה יבוא לקחת את אסיריה. ולכל קבוצה חולקו דגלים לאומיים. לא ידעו היהודים כיצד לנהוג, אל מי להצטרף? אף חששו, שייאלצו לחזור לארצות מוצאם. עמדו, איפוא, מן הצד וחיכו. הסבירו, שאין להם דגל וארץ משלהם, שאין הם רוצים לחזור… דמעות עמדו בעיני המפקד, לא עצר את בִּכיו, והסביר, שאין הדבר מחייב לעתיד, וריכוז האנשים לפי השתייכותם הלאומית אינו אלא צורך שעה.

ושוב נתגלגל שמאי רוזנבלום למחנה, למחנה של פולנים משוחררים, שגם עתה, לאחר כל נסיון האֵימים, נגוע היה בשנאת ישראל. ומכאן הועבר לאחר כמה שבועות (עם עוד ניצולים יהודים) למחנה של נשים יהודיות, שם הכיר את רעייתו (אף היא מן הניצולות, כלואה היתה במחנה מוות ליד לבוב, נמלטה, נתגלגלה לאוסטריה, ומחופשת כנוצריה עבדה בבית הבראה של דיפלומטים של ה“ציר” ומשם לבּאד- גאסטיין).

מתחילה פרשה חדשה של פעילות בחייו של שמאי רוזנבלום הניצול, פעילות הכורכת אמנות, עזרה, טיפוח ערכי ציונות, הסברה, הרצאות, הופעות במחנות, אירגון חוג דרמטי, מאמצים לעזרת היישוב הלוחם על עצמאותו, יד ביד עם שליחי הארץ במחנות.

הוא עובר לצרפת, ממשיך את פעילותו גם כאן, ומופיע ברוב הצלחה בתכניותיו. אמנם, מציעים לו להגר לאמריקה, אולם הוא, החלוץ הותיק, עולה לישראל עם אשתו (בהריון) וילדתו – ושאיפתו שילדו השני יוולד בארץ היהודים.

והנה דורכות רגליו על אדמת ישראל בנמל חיפה.

*

מכאן ואילך, שמאי רוזנבלום הוא אזרח ישראלי ואמן ישראלי. אין הוא עולה חדש, לפי שמראשית צעדיו הוא כמעוֹרה מוּשרש בה, ומהנה את הרבים בהופעותיו והקראותיו בשתי לשונותינו – עברית ואידיש. גם בית נאה הקים. ושם טוב קנה לעצמו.

אלא, שנראה, כי אשכול פועלו הוא תקליט השואה.

דומה, כל שחי בלבו, כל צבירת האֵימים והזוועות שעברו עליו, וכל התחושה החריפה, שלא תפוג לעולם, של המַרטירוֹלוֹגיָה היהודית,⁹ הוא ריכז בתקליט הדרמטי הזה.

אתה יושב ומאזין, באולם הנאה והשלוו בתל־אביב, או ליד הרדיו, וכוח אדיר גורף אותך אל המציאות ההיא, אל הימים ההם, של חורבן בית ישראל. אתה מפרפר עם הלקוחים למוות, עם הנאנקים והמעוֹנים, קולם ממש עולה באוזניך, צווחותיהם של התליינים, ושקשוק הרכבת האצה מגיטו לודז' לאושוויץ…

זכות גדולה היא לשמאי רוזנבלום, זכות שלא תישָכח.

לאיטו מגיע התקליט, גם בדוֹרנו זה הרוצה בשכחה, דור הג’אז המחריש אוזניים והרוקנ’רול, לחוגים שונים מגיע. כל ששמע אותוֹ לא ישכחנוּ. והוא יוּשמע גם באוזני תלמידי בתי־הספר בישראל. ואולי גם בגולה. סייעו לו בהתקנתו הקונגרס היהודי העולמי ו“יד ושם” – והוא גם תורגם לעברית.

ואולם, מעיד שמאי רוזנבלום, אין חפצו להסתפק בכך, כלומר במוטיב השואה, והוא שואף להתקין תקליט חדש, שיתן ביטוי גם לגבורת היהודים, למלחמת היהודים.

התקליט - הוא נקמתו במַשמידי עמנו. הוא הנצחת זוועות החורבן, כמצֵבה מדברת, זועקת. היא צירוף של מומנטים אותנטיים, שאובים ממציאות הגיטו, מדמויותיו, יהודים ולא־יהודים, מפִּרפוּריו ואשליותיו, מהדרך להשמדה, ממוראות אושוויץ. הוא עצמו צֵרפם לתסכית המוקלט. “דין וחשבון” – מכנה שמאי רוזנבלום את יצירת היזכור שלו. יצירות אמנות - ייצרו הדורות הבאים, שיצמחו במולדת,

ואולם, אין ספק, שכושר אמנותי רב, ולא של קריין בלבד, שוּקע בביצועו של התקליט המוֹנוּמֶנטָלי, המחייב המשך… ובינתיים, ממשיך הוא בפעולתו האמנותית, מכין תוכניות חדשות… והוא אהוב ומקובל. אחד אמן מניצולי ההשמדה וקורבנותיה שנצמח בישראל – ואת השואה לא שכח.

פורסם ב־“דבר” 26 פברואר 1959

הסדקים הפתוחים להגירה (ולירידה) לאמריקה הצפונית וקנדה, ארצות אמריקה הלטינית, אפריקה הדרומית ואוסטרליה, מתכווצים והולכים יותר ויותר. ונערמים קשיים גם על דרך כניסתם לארצות הללו של מומחים ופועלים חקלאים – הסוגים המיוחסים של המהגרים עד כה.

כבר עמדנו במדור זה על הקשיים היתרים, החמריים והרוחניים, בהם נתקלים “היורדים” בקנדה, הם ובעיקר ילדיהם.

עתה פירסם “הקונגרס היהודי בקנדה” הודעה שגב' אלן פיירקלו, המניסטר לענייני אזרחות והגירה בקנדה, דחתה את בקשתו, שלא לאסור על כניסתם של "פליטים יהודים" לקנדה. הנימוק הרשמי של הממשלה הוא – האבטלה הגדולה שפשטה במדינה, שכניסתם של מהגרים חדשים עלולה, כמובן, להחמיר את המצב.

עם זאת הבטיחה גב' פיירקלו לנציגי הקונגרס היהודי, שמוסדות ההגירה הקנדיים, וביחוד הקונסוליות בחוץ לארץ, יבחנו את בקשותיהם של בעלי־מקצוע יהודים המבקשים להגר לקנדה, והמדובר אינו אלא באלה מהם שיש להם בני־משפחה קרובים בארץ זו ואחריותם עליהם.

כפי שכבר סופר ב“דבר”, נסערה בזמן האחרון דעת הקהל בקנדה עקב משפט של “יורדים” יהודים בשל זיוף מסמכי־הגירה (זיוף תעודות “תיירים” והמרתן בתעודות “מהגרים”). נראה, שקיימים משרדים מיוחדים המתמחים ב“מקצוע” זה, ואין עניינם ביהודים בלבד, כי רבים הבאים לקנדה בדרכים שונות ובאורח ארעי ומבקשים לעשות ישיבתם בה קבע. אולם למותר לעמוד בזה על חילול כבודנו הלאומי ועל הנזק המוסרי הכרוך בדבר לישראל, מדינת העלייה והקליטה.

“סדנא דארעא חד הוא”

מוזרים דרכי הנדידה היהודית. יהודי גרמניה שהיגרו עם שואת היטלר ונמלטו על נפשם – רבבות מהם עלו לישראל והתערו בה. אולם חלקים ניכרים מהם התרכזו בארצות מעבר לים. בעלי יזמה ונסיון בתעשייה, בעלי השכלה ומקצועות חפשיים, ניכרת תרומתם לכל ארצות מגוריהם, שבהן שמרו על זיקתם ההדדית, הקימו מוסדות, ייסדו עתונים וכו'.

והנה, היתז מן ההגירה הזאת נאחז כאן בחקלאות. בהתמדה, בסבלנות, ביסודיות – כדרכם. ועתה הם בין בעלי המשקים החקלאיים המצליחים ביותר באמריקה הצפונית ובארצות אמריקה הלטינית.

והם נקלטו, בין היתר, במושבות הותיקות של הברון הירש בערבות ארגנטינה (“הפמפה”) ובסביביהן. חלוצי המתיישבים היהודים מגרמניה הגיעו לכאן עוד בשנת 1936 ונקלטו במושבה אביגדור, במחוז אנטרָה ריוס. לימים נתרבה מספרם והם מונים 300 משפחות.

סופר “טאָג” שסייר במושבות הללו, מביע התפעלותו מרמתן, הישגיהן המשקיים והחברתיים, ממוסדותיהן – בתי־ספר, בתי חולים, קואופרטיבים. ואולם, על אף כל אלה, עזה ועמוקה הזיקה לישראל, וחלק ממתיישבים אלה כבר עלה לארץ.

הרי, דרך דוגמה, משפחה של מתיישב, בעל מקצוע חופשי, המעבד זה עשרים שנה נחלתו, משק עופות פורח. אין דאגות קיום, אולם מה יהא על שלוש הבנות? שתים משתלמות בבואנוס איירס, והשלישית עומדת לעזוב; אין האֵם רוצה להישאר בלא בנותיה, ואין האב רוצה לנטוש נחלתו שבנה בעמל של שנים.

ואין זה אלא פרט המלמד על הכלל, לרבות המתיישבים הותיקים והצעירים, עסקנים, עיתונאים, הקהילות שלאחר השואה. הנה, גדלים בנים ובנות, נתפסים לציונות, עוזבים להשתלמות – והמושבה מתרוקנת מהנוער, ממשיך הדרך והמפעל שחיי ההורים משוקעים בו. והדברים ידועים – גם מניסיונות אחרים של היאחזות יהודים באדמה בארצות נכר, אפילו ארצות חופש.

נמשך "פולמוס ז’יוואגו"

הדי “פולמוס ז’יוואגו” – לא שככו עדיין בעיתונות היהודית שמעבר לים, ועניין מיוחד לנו בבחינה היהודית שלו. אולם ראוי להעיר, שהכותבים כאהרון צייטלין ואחרים שוללים גם את ערכו האמנותי.

בחריפות יתירה תוקף השנון בסופרי יידיש, יעקב גלאטשטיין (ב“יידישער קעמפער”) את סופרו של “הארץ” בארצות הברית, עמוס אילון, שנזדרז והודיע לעיתונו, כי הוא (גלאטשטיין) “העז וכינה את הספר פטפוּט היסטרי”.

מסביר המבקר חד־התפיסה גלאטשטיין, שסופרו של “הארץ” לא הבין דבריו כהלכה. שלא לספר נתכוון, אלא להכרזות שפסטרנק שם בפי גיבוריו, כגון, שאין ההיסטוריה האנושית מתחילה אלא בישוּ ועד אז לא היתה בלתי אם דם וזוועות". וגלאטשטיין מוסיף ואומר, שאם אין לכנות הנחה זו כפטפוט, ראוי לה הכינוי שקר מחוצף. מדוע, איפוא, סבור סופרו של “הארץ”, שיש בכינוי זה משום “צרות אפקים וקטנוניות”? האין תולדות ישראל מאשרים אותו?

ידידו של ד"ר ז’יוואגו ואהובתו לאַרה מטיפים לשמד ולטמיעה. “רק היהודים בלבד נשארו כפותים לחובה הנחרצת להישאר אומה – ואומה בלבד”. עם ישראל חטא, שפנה עורף לישו, והיה לעם “בינוני” ואמונתו “עוברת־בטל” הוא ויש להיפטר ממנה. ועוד “אמיתות” כיוצא באלה.

להלן מסביר גלאטשטיין, שאמנם יש מן ההעזה בכתיבת ספר זה בארץ־מגוריו של המחבר, ואולם אין בכך כדי להצמיח בו גדלות רוחנית וסגולות אמנותיות שאין בו (והוא עומד בהתחרות, בארצות־הברית, עם הספר רב־המכר, הפורנוגראפי למחצה “לוליטה”…). וזו גם דעתו של המוסף הספרותי של “ניו יורק טיימס”. מבין 58 סופרים שנשאלו בעניין זה על ידי מערכת “ניו יורק הרולד טריביון” המליצו על ד"ר ז’יוואגו – שלושה בלבד.

הפתרון שמציע פסטרנק לבעייה היהודית, עולה בקנה אחד עם כלל־תפיסתו – יפסיקו להתקיים כיהודים ויפסיקו לסבול. ייאחזו ב“חיים”, בגואל ישו… “ואם נזעק עמוס אילון, הלמאי העזתי למתוח בקורת על ד”ר ז’יוואגו, הרי ראוי לו שיקרא את הספר כולו וסופו שיסכים, שיכול אדם להיות בעל ‘אפקים נרחבים’ ולא להיתפס למקהלת־ההלל עליו" – כותב גלאטשטיין.

“יצר ההתבוללות, חבורות היהודים – מוסיף גלאַנץ לעיעלעס – עיוותו דמותו, הרעילוה. דל ועלוב הוא היהודי שבמשורר, וממילא לקתה שירתו”.

(מתוך “דבר” – 5 בינואר 1959)

בזה הכינוי הכתיר פרופסור מרדכי מ. קפלן, הוגה־הדעות היהודי האמריקני הנודע, את השיטה שהעלה בועידה האחרונה של ציוני אמריקה, ואשר לא מעטים בעיתונות ובציבוריות היהודית דשים בה. ואחד מחסידיה, עורכו של “טאָג” דר' ש. מרגושס, סבור, שאם אמנם תיקלט ותאושר שיטה זו, סופה לשנות את אופייה וחוג פעולתה של הציונות העולמית. וזו מטרתה.

טוען פרופסור קפלן כי – א) “הציונות הגדולה” גורסת שאין הציונות עניין שברגש ארעי, אהבה, מעשה פילנתרופיה, אלא תפיסת עולם יהודית יציבה המחייבת שולחן ערוך של הליכות־חיים “באהלך ובצאתך” – והיא זהה עם היהדות בדורנו. ב) היא מקיפה את התפוצות ומדינת ישראל, והתפתחותן וביצוּרן – יעוּדה. דו־קיום של תלות הדדית בין שני חלקי אומה – ולא מרכז ופריפריה, כיום ולעתיד לבוא. תפוצה יוצרת עשויה לקלוט השפעתה של מדינת ישראל, ולהיפך, והיא הערוּבה הבטוחה ביותר לקיומו של העם היהודי, עם העולם, ולהתפתחותו. ג) היא מחייבת הגדרה עצמית וצורות ארגון חדשות לאחדות־אומה על־מדינית, אתנית־דתית, דבר שהוא חיוני ביותר, לדעתו, לאחר תקומת המדינה דוקא. יש לקבוע, לא רק מיהו יהודי, אלא גם מַהו קיבוץ יהודי, מהו העם היהודי בדורנו.

“משולים אנו כיום לחלקים של צבא שנתפרק מזמן. אין אנו הולמים שום הגדרה מקובלת של אומה, כת דתית, קבוצה תרבותית, שתשווה לנו צביון מיוחד ביחס לשאר לאומים וקיבוצי־אדם, למען נוכל להמשיך ולהתקיים ולהתפתח בייחודנו, בתוך הסביבה בה אנו חיים”.

תפיסתו הדו־קיומית של “אחד העם” האמריקני ברורה. אין היא מניחה מקום לפרימאַט הלאומי של מדינת ישראל. היא משלימה (וזו נקודת מוצאה) לא רק עם הפיזור, אלא גם מחייבת את הקיום הכפול של התפוצות בשני מעגלי־ציביליזציה. היא מבקשת להעניק לקונספציה של “הציונות הגדולה” את המשקל והיעוד שנועד במשך דורות לדת ישראל, בלא יסודותיה האיראציונליים. היא שוללת בתכלית את שלילת הגלות, הן מטעמים עקרוניים, הן מטעמים מעשיים, ורואה בה תנאי ועידוד למגמות החיסול הלאומי בתפוצות (גם עם רוממות המליצה הציונית), להתבוללות וטמיעה בלב ומצפון שקט (ו“אין קסטלר יחידי, שדחק את היהדות לגבולותיה הטריטוריאליים המוגבלים של המדינה וגזר התבוללות על רוב העם”).

לא כאן המקום להרחיב הדיבור והניתוח על הקונספציה של “הציונות הגדולה”, שודאי אינה צרור נוסחאות מופשטות, אלא ביטוי עמוק לציונות נטולת־הגשמה; וההגשמה – לצוּרותיה ולגילוייה השונים – היא, לדעתנו, הכרח חיים לקיום היהודי גם בתפוצות, לחינוך היהודי, ליצירה היהודית. ייחודהּ של דת ישראל, שפרופסור קפלן וחסידיו מבקשים ליצור לה תחליפים מודרניים, התבטא דוקא ביסודות הארציים, ההיסטוריים, הלאומיים שלה, עליה נשען תוכנה האוניברסאלי־המוסרי, ובכיסופיה להגשמה, לאור מציון, לגאולה בציון. “ציונות גדולה”, המתעלמת מן העיקר של התביעה האישית והלאומית – האין סופה ניוון וצביעות?

ואולם, עצם החיפושים והמאמצים הרוחניים מעידים על חרדה פנימה כנה לעתידותיה של היהדות, שקיומה נצח, אך תמיד נאבקה בנבוכים ועומדי על פרשות דרכים…

מה יהא על עתיד “היהודים האינדיאנים”?

“היהודים האינדיאנים” במכסיקו – מה דמותם וטיבם היהודי? – שאלה זו מעסיקה חוקרים ועיתונאים, ולא רק מן הבחינה המופשטת־העיונית בלבד. שכן, לפנינו בעיה של ציבור המבקש להצטרף לעם ולארץ, והדרך עדיין לא נמצאה…

מספר סופרו של “טאָג” הניו־יורקי, כי בביקורו האחרון בכפרי היהודים האינדיאנים במכסיקו, הפצירו בו ילדים ונערים שיסייע בידם לעלות לישראל. צמאונם של היהודים האלה ליהדות, שמניינם כעשרת אלפים נפש, גבר ביחוד לאחר תקומת מדינת ישראל. מקיימים חלק ממנהגי ישראל, לשונם ספרדית, ואך קצת תפילות שגורות בפיהם בעברית. ואולם, עיקר תפילותיהם – זמירות קדומות בספרדית, וזמר אחד עניינו בשמו: “ויאנה אל מסיאס” – המשיח בא. הם מתדפקים גם על דלתות הנציגות הישראלית והקהילה במכסיקו ומבקשים הדרכה יהודית. שאל אחד הנערים, ישראל פרץ, את העיתונאי: - “מדוע לא תשלח לנו הקהילה במכסיקו לפחות מורה, שילמדנו קריאה ודיבור בעברית”?

בקשות דומות שמע העיתונאי גם מפי חשובי היהודים האינדיאנים, ובכלל זה מנהיגם הרוחני היראַן (לפי עדותו של החוקר ד“ר רפאל פטאי ב”מנורה" – מוצאו ממשפחת אנוסים מובהקת, וראשה נרצח באכזריות במחצית המאה ה־19, לאחר שנתגלה, שהוא מקיים יהדותו בסתר). ואין כמעט יהודי אינדיאני במכסיקו בלא מסורת אבות של אנוּסות וקידוש השם.

ואף על פי כן, אין קהילת מכסיקו רוצה לאמצם ולקרבם. לדברי עסקניה, שקיימו דיונים מיוחדים בשאלה זו, ספק אם הללו יהודים. ועל כן החליטו, שכל אחד, כפרט, רשאי לסייע בידם. יש סבורים, שאינם אלא חברי כת בשם “אִיגלסיָה דה דיוֹס” (כנסיית האל), הנפוצה גם באמריקה, ומצויים בין חסידיה שומרי שבת, הדבקים בתנ"ך וטוענים שהם משרידי צאצאי עשרת השבטים. עם זאת יש לציין, שכת זו חדרה למכסיקו בתחילת המאה, ואילו מוצאם של היהודים האינדיאנים קדום הרבה יותר. מכאן, הסברה, שהאנוסים התערבו (בחלקם) בכת הנוצרית הזאת שיש לה סימני־היכר יהודיים – ובניהם רואים עצמם כיהודים לכל דבר.

בסוף דבריו מציין העיתונאי, שראש הממשלה דוד בן־גוריון, מחייב את עלייתם של היהודים האינדיאנים לישראל, אולם בינתיים אין טורח בחינוכם ובהדרכתם…

ילדי מכסיקו – וישראל

תלמידים של בית ספר לא־יהודי במכסיקו ערכו זה מקרוב תערוכת ציורים שנושאה: מדינת ישראל. אלפים של ילדים ונוער נהרו לבקר בה. המדובר בביה“ס הממשלתי ע”ש איינשטיין – מתנת הקיבוץ היהודי למכסיקו.

בתערוכה שותפו כל תלמידי בית־הספר, ונבחרו 60 ציורים, מהם דיוקנותיהם של משה רבנו, הרצל, נופי ארץ ישראל, מוטיבים מן התנ"ך ועוד. ודאי, אין חסרים קוריוזים (ילד אחד צייר מגן דוד בצורת כוכב בעל חמישה(!) קצוות… ובכל אחד מהם דיוקן - של מארכס, איינשטיין, פרויד, אנגלס, לנין…); אולם התערוכה כולה היא ביטוי לרגש העמוק של אהדה וחיבה שרוחשים ילדים במכסיקו למדינת ישראל.

דמותה המיוחדת של ניו־יורק היהודית

פרטים מאלפים על דמותה המיוחדת, החברתית כלכלית, של יהדות ניו־יורק, מפרסם יעקב לשצ’ינסקי בביטאון הקונגרס היהודי העולמי “פאָלק און וועלט”. ומתברר שקיבוץ זה הוא לאומי ופעלתני ופרולטארי יותר משאר קהילות (אולי מחוץ לעיר החרושת דאטרויט).

אין מספרים מדויקים על מניינה של יהדות ניו־יורק, אולם משערים שהוא עולה למעלה משניים ורבע מיליון נפש, (שהם כ־27% מכלל תושבי העיר – (43% מכלל יהודי ארה"ב).

מחקרים שונים גילו, כי 75% מכל ההורים היהודים הם ילידי אמריקה, ואילו בניו־יורק – 50%. לפיכך עזה כאן יותר תקפה של המסורת ורב יותר מספר היהודים העובדים בחרושת, במלאכה וכו' – כרבע המיליון, 28% מכלל המפרנסים הפעילים. ולשצ’ינסקי ממשיך ומפרט, שמחציתם של עובדים אלה הם עובדי חרושת ממש, שריד מעמד הפועלים היהודי הגדול המצטמק והולך, והבנים ודאי שאינם ממשיכים במשלוחי־היד של ההורים.

“מסקנה אחת: מצוי בניו־יורק המון־עם יהודי פרוליטארי, שאין דומה לו בשום עיר אחרת בתפוצות. ודאי שאין למצוא עוד עיר כזאת בגן־העדן הסובייטי”.

להלן קובע המחבר, שאל העובדים עבודה פיסית־יצרנית יש לצרף את עובדי השירותים, שכירים (זבנים וכיו"ב), שהם כ־31% מכלל המפרנסים, וכמובן את האחוז הניכר (העולה בערים שונות באמריקה לכדי 20%) של בעלי מקצועות חופשיים. 63% מכלל היהודים בעלי המקצועות החופשיים בניו־יורק עובדים בתנאי שכירות בשירות הממשלה, או במפעלי מסחר ותעשייה. עם זאת, גדולה יותר בניו־יורק נהירתם של יהודים לפרברים, ולפיכך גבוה בהם יותא אחוז הקשישים.

“ואין אני להוט להסיק את המסקנה, שקוראיהם של העיתונים היהודים, עתים אף של ספר יהודי, נמנים עם הזקנים האלה, שמניינם בניו־יורק גדול יותר מאשר בערי־השדה”.

ומכאן, עוד מסקנה רבת חשיבות: אחוז המשפחות בעלות 5 ילדים ויותר אצל הלא־יהודים (לבני־עור) הוא – 19, ואילו אצל היהודים – 10. אחוז המפרנסים היהודים בעלי השכלה בדרגת קולג' הוא 16, ואילו בקרב הלא־יהודים – 4. “וחזיון זה – מסכם לשצ’ינסקי - אפייני לחלוטין לכל הערים הגדולות וערי־השדה של אמריקה”.

פורסם ב“דבר”, 30 ביוני 1953

כמה וכמה משפטים מתנהלים עתה לפני בתי הדין בישראל.

אשר לאחד מהם הטעים זה מקרוב נציגו של היועץ המשפטי של הממשלה, כי “נתגלה ארגון טרוריסטי, החותר תחת בטחון המדינה, וכתוצאה מכך נעצרו אנשים מספר. המשטרה מנהלת חקירה רצינית, יסודית וסודית ביותר… משנתפס הארגון נמצא גם חומר רב”. ובעיתונים ניתן תיאור של אחד החשודים בארגון המחתרת הנוקמנית ובעמידה בראשה – “ציני, אכזרי, נטול־סייגים, אויב המדינה, רב כשרון להרע…” – בערך בזה הלשון.

במשפט שני עומדים לדין צעירים חשודים בנסיון התנקשות במשרד החינוך. ובמשפט שלישי – האחראים לעיתון מסויים – ולא על מתן ביטוי לאמונות ודעות, אלא על נסיון לפגוע באורחה של ממשלה ידידותית במגמה מפורשת להפר קשרי־ידידות אלה. הבולטינים היום־יומיים של משטרת ישראל מלאים וגדושים מעשים – ונסיונות לביצוע מעשים שאין הדעת סובלתם – לחבל, לפרוע, לפגוע באשיות המדינה, החברה והמשק, במכוון ובהיסח הדעת, בזדון ובשגגה, באמתלאות וצידוקים לאין ספור – שום עיתון לא יכילם.

אפס, אויביה של המדינה הזאת, שהם אויבי גאולת ישראל, גם אם לפרקים רוממותה בפיהם, שהם עויני הפועל היהודי – נשקם אינו עשוי דוקא ברזל ואינו מנוגד תמיד פלדה ותחמושתם לא תמיד בצורת חמרי־נפץ וכדורים. אילו היה זה בלבד נשקם או אז היתה סכנתם מועטת יחסית ומוגבלת, וודאי שכוחה של המדינה, היינו של הרוב הגדול, לגבור אותם ולעקרם. אולם נשקם הוא, בעיקר, עלום ומופשט, הוא יונק מאוירת הזמן, מיחסי החברה, ממורשת פגומה – היאך ייעקר באקט חד־פעמי, במשפט וברצוי פסק־דין?

עם התביעה הגדולה אל הממשלה שתעמוד בפרץ לא רק נגד אויבי חוץ אלא גם נגד סכנות מבפנים, ספק אם יהיה מן הצדק, - אם ינסה מי לפרוק האחריות משכמי הציבור. הממשלה וראשי המדינה, אין הם כל־יכולים. ושעל כן אין הדרישה מן הממשלה והביקורת עליה יכולה לבוא במקום הדרישה מן הציבור והביקורת עליו, הביקורת העצמית, לפי שמקלים על עצמם רבים וטובים. שהרי כל משטר – ולו גם האידאלי ביותר, וכל ממשלה ולוּ גם המעולה והנעלה ביותר, תחומיהם מוגבלים בשני גורמי יסוד: האדם והעם (הנושא) והתנאים (הנשוא). ויתר על כן: משטר אחד דרכי קליטתו, השפעתו ותקפו שונים בכל אומה ובכל ארץ.

כיצד תעמוד המדינה נגד סכנות־הפנים ותחסן גופה ונפשה, כיצד תשמור על הנוער שלה הגדל והולך בתוכה מהנגיפים האוכלים בו?

דומה, שאין אמצעי כל־יכול, מיידי, חד־פעמי. דרוש מאמץ־המשנה, המייגע והאפור: לעידוד מתמיד של כוחות החיוב והאור והרצון הטוב ולמלחמה נחרצת באזלת־היד וברפיון הרוח, באנרציה ובהשלמה עם הקלוקל מן הצד האחד; ולחיזוק המסגרות המסייעות לחיים תקינים, לחישול הפיקוח והביקורת, לקידום חוקים וארחות חיי חברה נאורים, צודקים וחלוציים. היש להכביר מלים מה רב – במערכה כפולה ומתמדת זו שהיא כצו־חיים למדינה – יעודם של שליחי הציבור ונבחריו ושל שליח הציבור המתמיד והקולקטיבי – העיתון – בכללם? אפס, לצערנו, גם בין העיתונים מצויים שותפים להרס המדינה ולשיבוש ארחות חייה. ולגדולה בחבלות – החבלה בנפש.

פורסם ב“דבר”, 21 ביולי 1959

“אפשר חלק מועט מיהודים אלה יחזיק מעמד ביהדותו, אולם כל מנהיגי היהודים בהונגריה עמם שוחחתי היו בדעה אחת, שנגזרה עליהם כלייה לאומית קשה לשער כיצד עשויות הקהילות בחו”ל למנוע גסיסתו של שבט יהודי זה" –

אלה דברי־הסיכום של סופרו המיוּחד של “ג’ואיש כרוניקל” (מיולי) שחקר את מצבם ומעמדם של יהודי הונגריה. לאחר קריאת הדברים דומה עליך, שהסבך הטראגי של הגולה המודרנית בלבושה הבולשביסטי הגיע כאן למיצויו.

מקורות־יניקה עממיים־לאומיים, תרבותיים־עבריים לא פיכו גם בימים כתיקנם ביהדות זו, שראשיתה, אולי, מגולי ירושלים. התבוללות מזה ואדיקות קנאית מזה ציינוהָּ. בין שתי המלחמות הרעיף עליה טל ציוני־חלוצי. אך הנה בא החורבן הנאצי וכילה בגוף ובנפש, ואת רוב הצעירים השמיד. אחר־כך בא משטרו של ראקושי והכביד אכפו. והסופר מטעים, שעד היום רבה החרדה מהיסודות הריאקציוניים והצוררים במדינה זו, שהם בלבד עשויים לשמש תחליף לדיקטטורה הקומוניסטית.

מכאן, ההסתגלות מאונס למשטרו של קאַדאַר, שהוא נוח מקודמו. מניסטריון הדתות מקיים את הרבנים המעטים, משלם אף את שכרו של יו"ר הקהילה מר סוש – והוא, באָנסו, משמש שופר אפולוגטי. והוא הדין בפקידיו. אכן, אנסוּת ופחד. זו האוירה. “בשבילנו אין ישראל קיימת” - הכריזו באזני סופרו של “כרוניקל”. ומסך ברזל חוצה בין יהודים לבין נציגות ישראל.

מניינם של יהודי הונגריה, פחות מ־100 אלף. רובם הגדול בבירה, ומיעוטם בדברצין, מישקולץ, פשטו סגד (שם מצוי בית־הכנסת המפואר ביותר באירופה). קיימים מוסדות־חינוך דלים מועטים – תלמוד תורה ושריד הסמינר התיאולוגי המפורסם. אחת לחודש – שידור של רבע שעה בנושא דתי (בעברית והונגרית). ועלון חדש, עלוב של הקהילה “אוי אֵלאֵט”. אלה חיי הרוח והתרבות היהודיים. רבים מאוד נזקקי הסעד מחו"ל.

וההתבוללות האדומה, המתנכרת והמבודדת את השבט היהודי התשוש הזה מאחיו וממולדתו, טורפת בו. ואין מושיע. לעת־עתה.

בתערוכת שלום עליכם בניו־יורק הנערכת מטעם הספרייה העירונית מצויים מוצגים שונים, ובכללם הוצאות שונות של כתביו, תצלומים, מכתבים וכו'. כגון: העיתון היידי הראשון “קול המבשר” בו פירסם שלום עליכם את שיר הערש: “נומה בני” (בשם המושאל “שולמית”). תרגומי כתביו באנגלית, צרפתית, הולנדית, ספרדית, פורטוגזית, רוסית (לפני המהפכה ואחריה). תיאור לווייתו בעיתונות הזמן. תצלומים מהמחזות כתביו.

במוסף של “טאָג” פורסמו תצלומי השערים של קונטרסי ההסברה הציוניים של שלום עליכם, דבריו בקשר לציונות ולקונגרס וכן תצלומיו עם ביאליק, רבניצקי, מרדכי בן הלל הכהן ואחרים.

יהודיה – אשה פרופסור ראשון בפרינסטון האשה הראשונה שזכתה בקתדרה של פרופסור באוניברסיטת פרינסטון – היא המדענית והסופרת חנה אראנדט.

פליטה מגרמניה שהיגרה ב־1940 לארצות־הברית. ראשית דרכה – מרצה באוניברסיטת שיקגו. זמן מועט אחר־כך יצא מוניטין גדול לספריה־מחקריה על “מקורות הטוטליטריות”.

ילידת האנובר. השתלמה בהיידלברג. עם עלות הצורר לשלטון נמלטה לפאריס. נתקרבה לציונות ופעלה בעליית הנוער. שימשה עורכת בהוצאת שוקן, וטיפלה במיוחד בתרגום כתבי ברוד וקאפקה לאנגלית ובפירסום כתביהם של סופרים יהודיים־גרמנים שהנאצים גזרו עליהם כליה. ועם זאת עיתונאית מעוּלה ופוריה, שזכתה בפרסים.

ונפקוד בזה זכרה של אשה יהודיה שניה, ילידת פיוטרקוב (פולין) שהיתה מטובי חלוצי הלוחמים למען הדמוקרטיה, זכויות האשה והילד ושחרור הכושים באמריקה – ארנסטין רוז ¹, שזה מקרוב הועלתה דמותה בספר ותוארו מערכותיה השונות.

העיתונים באמריקה משבחים את המחבר, שהשכיל לתת בטוי לחלקה הנכבד של המהגרת היהודיה בעיצוב חייה של הייבשת. בת הרב בעיירה היתה, ושמה פוטובסקי. בת ט"ז נתמרדה בהוריה שהשיאוה לצעיר שלא כלבבה – ועקרה מביתה. הגיעה ללונדון, דבקה ברוברט אוון והיתה לשותפתו בפעולתו. ובבואה לאמריקה פתחה במערכה ציבורית נמרצת לשווי־זכויות האשה והעובדת, לביטול עבודת ילדים, לשחרור הכושים. בגבורה, עמדה נגד הסתת החוגים הריאקציוניים ועיתוניהם. ואכן, זכֹה זכתה שמלחמתה לתיקונים, לשיפור ולקידמה הדליקה לבבות, הביאה פירות שאושרו בחוקים והיו לעוּבדות חיים.

מה שונים דרכה והישגיה מגורל אחותה, בת זאַמושץ', רוזה לוכסמבורג, שנרצחה בגרמניה.

רחשי חרטה באינטליגנציה הספרדית

לא מעט נכתב בשנים האחרונות על רגשי־החרטה המפעמים בלב ספרדים – סופרים, היסטוריונים, מדינאים – ביחסם ליהודים. נשמעים קולות רבים הדורשים “התפייסות” עם העם שגורש ועוּנה במוקדי האינקביזיציה. במדריד הוקם מוסד לחקר תולדות היהודים בחצי האי האיברי, המוציא לאור כתב עת מדעי “ספרד”. ואף־על־פי־כן – מציינים עיתוני היהודים באמריקה הלטינית – ספרד היא עד היום קנאית בקתוליות ואיבת־יהודים לוהטת במעמקיה… “ספרד הולכת מדחי אל דחי מאז גירשה את המאוּרים והיהודים” – כתב הסופר הנודע בלאסקו איבאנז.

מוטיבים מחיי היהודים, תולדותיהם ויצירתם, תופסים מקום נכבד בעולמו של הסופר הספרדי הפורה והמכובד קאניסינוס אסאנס², ידיד נאמן לישראל. תירגם, בין היתר, את שיר השירים, כתבי פלאביוס, ועתה הוא עומד להוציא לאור, לדבריו, מחקר רחב על תנועת החסידות, בה הוא רואה “פראנציסקאניות יהודית מודרנית, שיצרה ספרות מופלאה, קדושה, עשירה והומאניסטית”. אלא שאין הוא מוצא בספרד מו“ל. “האם חיים המול”ים בספרד בתקופת טורקבמאדה?” – שפך הוא מרי שיחו באזני עיתונאים יהודים.

העלה בתיאור דמותו של נורדאו (שהכירו באורח אישי), ושל ביאליק, פרץ, זאנגוויל, יעקב קואֶרידו מהולנד, ארמנד לונל, י. גורדין ואנסקי ורבים אחרים. במחקר על האנטישמיות הוא מבחין בין ה“אנטישמיות האורתודוכסית של דוסטוייבסקי”, לבין זו ה“אֵטרודוכסית” (האפיקורסית) של ניצ’ה ועד ל“שנאת ישראל האופורטוניסטית” של משומדים למיניהם.

אין לדעת, אם זורם דם יהודי בעורקיו. אימרה עממית ספרדית טוענת: “תגרד עורו של ספרדי ויתגלף כומר, מאורי או יהודי”… ואולם, אין ספק, שקאניסיוס אסאנס הוא ביטוי לספרד המתחרטת על פשעי עברה, חדור הוקרה עמוקה לרוח ישראל והתפעמות מיצירתו, שרשמיה עמוקים בחייו ובכתביו.

פורסם ב“דבר”, 19 ביוני 1950

(שיחות עם ראשי התנועה האנרכיסטית במערב אירופה)

א.

תורת האנרכיזם הפילוסופי-המדעי צמחה ועלתה בעת ובעונה אחת עם תורת הסוציאליזם המודרני בניסוחו המרכסיסטי, באקוּנין¹ היה בן-דודו של מארכס וחיבה יתירה – אישית ורעיונית – לא שררה, כנודע, בין השניים. אפס, גורלותיה של התנועה האנרכיסטית היו שונים לחלוטין וצלחים פחות מאלה של יריבתה, המפוּלגת אף היא. וזאת – הן לרגל טעמים הנעוּצים בתפיסת עולמה והן מחמת סיבות שבהתפתחוּת היסטורית. התנועה רבת-התנופה, החזון וההיקף בראשיתה – נצטמקה ביותר בכוחה ובהשפעתה; נצטמקה, אבל חסידיה ביבשת אירופה (ואמריקה הלאטינית) מגלים גם כיום רוב פעילות והקרבה, ודביקותו של המחנה באמתו – לא נתקפחה.

ב.

נפתח בספרד, בה שרשים עמוקים לתפיסה האנרכיסטית במורשת ארוכה. המשטר רואה בחסידי המחנה הזה את יריבו הקיצוני וכל זעם קצפו, דומה, ניתך עליהם ואחד דינם – עריפה. אולם גם נחלתה של התנועה באמיגרציה לא שפרה.

אלפי חברים מאורגנים ואוהדים לתנועתה בגולה, שמרכזה העיר טוּלוּז בדרומה של צרפת. כאן צומת העצבים ומרכז הקשרים עם המולדת, והשליחים מהכא להתם רובם שוב אינם חוזרים. לאחר מכן אתה רואה כמעט בכל גיליון של הביטאון האנרכיסטי הספרדי את קלסתר פניהם של הלוחמים שנפלו וקורא מבטים על עינוייהם ומר-אחריתם. ארשת הפנים מעידה על חיי עבודה, אך לא מעטים ביניהם גם המשכילים. תחילתה של האמיגרציה בכלל – מחנות ריכוז וסופה לחץ חמרי. בפרוץ המלחמה, 1939, הועמדו על ידי שלטונות צרפת בפני הברירה: מאסר או התגייסות. רובם עמדו בתוקף על דעתם ומצפונם, שמשמעוּתה שלילה מוּחלטת של המדינה (כל מדינה), של המשטר (כל משטר), של הגיוס, הצבא והמלחמה – ואת עוונם ריצו במאסר ועינויים.

ברחובות טוּלוּז השקטה ועתיקת היומין, ובערים אחרות (וגם בכפרים רבים בהם עובדים המהגרים מספרד) מוכרים את עיתונות התנועה, היינו את ג' השבועונים: של האיגוּד המקצועי האנרכו-סינדיקאלי; של הנוער “החופשי” ואת ביטאון התנועה הפוליטית, אם אמנם כינוי זה הולם את צירופם של האנשים אשר מוּשגי חופש-הפרט והפרט החפשי נוגדים, לדעתם, כל צורת ארגון חברה.

מזכירם ניסח לפני (אגב עלעול בכרכי האינציקלופדיה האנרכיסטית) את הסיבות הקובעות, לדעתו, במעמדו של האנרכיזם כיום: א. גידול עצמתה והשפעתה של המדינה בחיי הפרט והכלל; ב. השתלטותה של התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית על חלקים ניכרים של הפועלים והעם, זו התנועה אשר האנרכיסטים חולקים עליה חריפות מבחינה עקרונית וטכסיסית כאחת; ג. והעובדה שההשתייכות לתנועה האנרכיסטית כיום כרוכה במבחן משולש חמור: בית סוהר, מצוקה, בית חולים. כולם נאמנים – להלכה – לשיטת הטירור המהפכני ו“הפעולה הישירה” שמטרתה: הרס המדינה ופירוּק החברה וכינון משק של יחידות אוטונומיות ופרטים חפשים. ומטעם אחרון זה מגלים רובם עניין והתעניינות בהתיישבות העובדים בארץ ואף הוציאו לאור חוברת מיוּחדת בנושא זה. הם שוללים אף את ההשתתפוּת בבחירות למוסדות המדינה, העיריות וכיוצא בהן, שהן, לדידם, צורה של הודאת-עקיפין בשלטון – שלטון הכלל על הפרט.

ג.

שעה של קורת רוח היתה השיחה עם מי ששימש מזכיר התנועה האנרכיסטית הצרפתית בדרום צרפת, אָטיאָן גוּלימוֹ (מחסידי אומות העולם, לוחם שעשרות שנות מאסר מאחוריו, ידיד ותיק לציון וישראל, צמחוני). שקוּע בעולם ספריו ועיוניו, בודד, אשתו עזבתו בשנות מאסרו. גם להבא – טען לפני – לעולם לא יתגייס, לא יתחייל, לא יאחז בנשק, לא יציית לשוּם סמכוּת. כל שעה הוא מוכן ליתן נפשו, ככל שייתבע, על אמוּנתו. על מכתביו הוא טובע חותמת מיוּחדת ובה הפסוק הבא: “הורים! אל תלמדו את ילדיכם לשחק משחקי צבא”. ראש העיר טוּלוּז, סוציאליסט, המכירו מקרוב, רוחש לו הערכה אישית ראויה. הקשבתי לשיחו ותמהתי למיזוג זה של תמימוּת-אמת ועדנת-נפש עם נוקשות רעיונית קנאית – והוא אָפייני לרבים מראשיה של התנועה האנרכיסטית.

מחנה האנרכיזם הצרפתי הוא מהקטנים בהשוואה לשאר הזרמים המפכּים בתנועת הפועלים הצרפתית, שגם בהם מצוּיים חסידיו. לאידך עובדה היא, כי בזמן האחרון גברה השפעתו בעיקר בקרב פועלי הרכבת, הבניין וציבור הסטודנטים. מעולם אי אתה יכול לעמוד על מעמדו הכמוּתי מחמת אי השתתפותו בשום בחירות – לפי אומדן זהיר מניינם כחמש רבבות. כדי מספר זה, לערך, מגיעה תפוּצתו של “ליבּאֶרטאֶר” (שוחר החרות), בטאונה של התנועה, נוסד ב-1895. “קוֹמבָּה סינדיקליסט” – הוא ביטאונו של האיגוד המקצועי האנרכיסטי (ס.נ.ט. – קונפדרסיון נאציונאל דֶה-טראֵוואֵי), שהוא המשכו של אינטרנציונל הפועלים הראשון, האיגוד הזה פרש ב-1919 מהתנועה המקצועית הכללית. הוא סונף לאינטרנציונל האנרכו-סינדיקאלי שטוקהולם ומזכירו – אנדרסן איש שוודיה. קיימת פדראציה אנרכיסטית ולה מזכירויות ואירגון במחתרת, והיא מקיפה את כל פלגי וזרמי האנרכיזם בעולם להוציא את הפלג האינדבידואליסטי הקיצוני. התנועה האנרכיסטית הצרפתית מוציאה לעתים מזומנות חוברות שכינויין הכולל: “הדים אנרכיסטיים”, אפיין תיאורטי מעוטן מיוחדות להשכלתם חוגים בריטיים של פועלים ומשכילים. וכן כתב עת רב משקל ובעל-רמה שתכנו בכותרתו “זאדם”. עורכו – לואי לאָקוֹמָן שריצה עוון התנגדותו לגיוס והטפתו נגד המלחמה, מאז 1914, בעשרות שנות מאסר.

ד.

רבבות חסידים של באקוּנין, קרופוטקין², מאטאלאסטא³ ואחרים עודם פעילים כיום. מקימים קשרים, כינוסים, חוגים, פעולת הסברה ודבקים בתורתם – תורה שיסודות נעלים של חירות האדם ועצמאות העבודה חוברו בה יחד עם שיטות נוקשות וקנאות אנטי- חברתית. כיצד תשפיע התנועה, לדעתה היא, בחיים ובחברה, והיא מוציאה עצמה מתחומיה ומחרימה עקרונית כל מגע עם המדינה, עם הצבא, כל נסיון של אירגון ציבורי מחשש של קורט כפייה ומשטר, ולוּ גם הדמוקראטי ביותר? – לשאלות אלו לא קיבלתי מענה המניח את הדעת. וכן לא נענתי לשאלתי, על שום מה לא ישתפו פעולה עם שאר איגודי העובדים במערכותיהם המשותפות בעד שיפור תנאי החיים ועמידה נגד הפאשיזם. ואף על פי כן אי אתה יכול, בפגישה ישירה עמם, להימנע מרגשות הערצה למעיינות האמונה באדם המפכים בלוחמים אנשי-אידיאה אלה גם אם אין דעתם מקובלת עליך מטעמים שונים.

(מתוך “דבר”, 3 ביוני 1955)

הסטודנט היהודי מלפני דור, בין שבא כאקסטרן מספסל הישיבה, בין שבא לאוניברסיטה בדרך הרגילה, קנה תורתו בחירוף־נפש ובצימאון־דעת ותמיד נמנה עם השכבה התוססת והמתסיסה, הפורה והמפרה ביותר בעמנו. אין לך תנועה לאומית וחברתית, יהודית ולא־יהודית, שלא הרווה אותה בכישרונו ובאון עלומיו. מה טיבו ומה דמותו של מחנה הסטודנטים היהודי כיום, שמניינם מאות אלפים בכל אוניברסיטאות תבל?

שאלה זו רבים מעיתוני היהודים בעולם, וביחוד בישוּבים החדשים, אינם פוסקים להפוך בה. היא מטרידה ומדאיגה מבחינות רבות. גם מבחינת המשכָם הרוחני, לפי שהדור הקודם של האינטליגנציה ועסקנוּת הציבור מידלדלת והולכת בדרך הטבע. מי יירש מקומה ותפקידה, הן בעיצוּב חיי היהודים במקומות מגוריהם הן בזיקתם וקשריהם עם כלל ישראל וארצו?

במכסיקו היהודית, הקטנה והרחוקה, שהיא אחד היישובים העירוניים ביותר פרסם לא מזמן סלומון קאהאן, עסקן ותיק, שורה של מכתבים גלוּיים אל ועד הקהילות שם – מכתבי־אזעקה לגורלה הלאוּמי של האינטליגנציה האקדמית הצעירה המתכחשת לעמה והשוקעת ביוון הקרייריזם האנוכיי. אם יש התבוללות לאומית ואדישות ציבורית, הרי הסטודנטים היהודים, בני הדור שכבר היו פטוּרים מחבלי הקליטה וההסתגלוּת של הוריהם המהגרים – הם חלוּציה.

משאלים רבים שנערכו באוניברסיטאות אמריקה הוכיחו אף הם, מה הרחיק הסטודנט היהודי מביתו ומה עז חפצו להידמות לחברו הלא־יהודי.

למסקנות דומות הגיעו המשתתפים בסימפוזיון שנערך זה מקרוב בארגנטינה, המונה 12 אלף סטודנטים יהודים בשבע אוניברסיטאות (מהם כ־600 מאורגנים ב“מרכז הציוני” – “קוּס”): טמיעה לשונית, אדישות לענייני הלאום, לדת, פרופסיונאליזם אקדמאי צר־אופק, שאפתנוּת אנוכיית. דמותו של הסטודנט היהודי – מסכם אחד העתונאים הותיקים והבקיאים א. מונק – היא:

“מתבולל מפאת עם־הארצוּת, עתים מהפכן אוניברסאליסטי, ועל הרוב משכיל פרופסיונאלי ותמיד בורגני חסר־דאגה…”.

ועתונאי אחר (מ. שנדריי ב“יידישע צייטונג”), אף הוא קרוב להערכה זו, אף־על־פי־כן אין הוא אומר נואש:

“הסימפוזיון הוכיח, כי היהדות לאינטליגנציה האקדמאית הצעירה אינה הכרח, אלא מעין חרדה סתומה ואף זו כוח רב גנוּז בה. אכן, מחובתנו לסייע בכל הדרכים לנוער האקדמאי שלנו, ובכלל זה להשיב על השאלה: יהדות, ציונות – מה משמעוּתן כיום בשבילנו, יהודי התפוצות?”

לצערנו, קוראים אנו לא אחת על ציבוריף סטודנטים ישראליים באוניברסיטאות אמריקה ואירופה, המתרחקים מחבריהם היהודים ומבני עמם. באחרונה עמד על כך בהרחבה “גואיש כרוניקל” בכתבה על 300 הסטודנטים הישראליים בבריטניה, והדבר אף צוּיָן במיוחד בועידה של הסטודנטים היהודים בבריטניה. העתון מונה בהם, בין היתר, התנשאות ובלשונו: They always consider themselves superior…

זכורני, אחת התביעות הציוניות של המנוח יוסף שפרינצק היתה – פעולה מתמדת, ברמה אינטלקטואלית ויהודית גבוהה – בקרב האינטליגנציה היהודית האקדמית לשם כיבוּשה לעמנו, לתרבותנו, לישראל.

אות־כבוד למוסד השכלה יהודי בבוליביה

זו הפעם הראשונה העניק הסינט של בוליביה למוסד השכלה יהודי גבוה, הקרוי “אוניברסיטה יהודית”, את אות הכבוד הגבוה ביותר – “נשר האַנדים”. במוסד זה שלשון ההוראה בו ספרדית, משתלמים 400 סטודנטים, מהם רבע לא־יהודים. בראשו עומד ראַביי ג. פרידלנדר, מזכיר הועד המרכזי ליהודי בוליביה.

המחזה האנטישמי של ברטולד ברכט

בפרנקפורט יצאו לאור, בעשרה כרכים, מחזותיו של הדרמטורג הגרמני הנודע ברטולד ברכט, שמת זה מקרוב. באסוּפה זו של יצירותיו של המחזאי הקומוניסטי הוותיק (שגם הבמה הישראלית העלתה מהן) – כלולה גם יצירה ספוגה רעל שנאת ישראל מתועבת.

הוא כתבהּ בשנת 1935, שנתיים לאחר עלייתו של צורר הדמים לשלטון, ועיקרה בהנחה על הברית בין היטלר ימ"ש לבין… הקפיטאליסטים היהודים לדיכוּי הפרולטריון העולמי! היהודי די מזוהה בה כטפיל ומנצל…

לא נעלמה מברכט המרטירולוגיה היהודית, השחיטות והטביחות במיליונים יהודים חפים מפשע שבני עמו רצחו אותם במשך שנים תמימות, ללא הבדל השקפה ומעמד, ואף־על־פי־כן כלל את המחזה שלו גם בכתביו המקוּבצים, המוּפצים ברחבי העולם הדובר גרמנית, לאחר המלחמה.

הדראמה מתיימרת להיות אקטואלית – מארכסיסטית, ובצדק העירו, שניכר בו רישומו של מאמר־הנעורים הידוע של מארכס, בו הוא טוען ששחרוּר היהודים והעולם יבוא לאחר… שחרורם מרוח היהדות, שהיא, לדעתו, האנוֹכיוּת והבצע. ואולם, אמת היא, שמאמר זה שימש השראה וצידוק, ביודעין ובלא־יודעין, לגילויים רבים של שנאת־ישראל.

ישוב יהודי מעבר ל“הרי חושך”

באיחור מה בא לידינו ספר תולדותיו של הישוב היהודי הנידח, הרחוק, השוכן מעבר להרי האַנדים, בצ’ילה שפירושה בלשון האינדיאנים “סוף העולם”.

אפשר שבהשפעת החורבן באירופה חרדים ישובי היהודים באמריקה הלטינית לחקר תולדותיהם, והלא הם יישובים צעירים – והקיבוץ היהודי המאורגן בצ’ילה מונה 50 שנה, בערך. ודאי, היאחזותם של היהודים כאן קדומה הרבה יותר, וראשיתה בימי הכיבוש הספרדי והפורטוגזי, כאשר האינקביזיציה השתוללה ברחבי היבשת. אולם, במאמרו “דם יהודי ביסודות האתניים של האוכלוסיה בצ’ילה”, קובע המחבר משה שנדריי, שראשיתו של הישוב החדש הוא בשנת 1906, עם מניין המתפללים הראשון, או ב־1909 עם ייסוד הגרעין הראשון לקהילה. להלן הוא מספר, שרבים מבני השכבות העליונות בעם המדינה דמם של אנוסים זורם בהם ועד היום רווחים בקרבם מנהגים של יהודים וזכרונות מעוּרפלים על מוצאם. ולא אחת מתעורר הזיק היהודי שכמו דעך…

הגל השני של מהגרים יהודים נתגלגל לכאן בשנות השמונים (של המאה הי"ט –דבמ), שנות הפרעות ברוסיה, מהם שלא נקלטו בשעתו בארגנטינה. עם בואם נתעוררה השנאה הקתולית הקדומה. כינויו של היהודי היה “כּוּדיאוֹ”, או “רוּסו” (מקביל ל“מוסקוב” בפי הערבים), ועוד בתחילת המאה (העשרים – דבמ) נערכו שם חגיגות־עם ותהלוכות והפגנות נגד יהודה איש קריות… מהגרים אלה לא נאחזו, כנראה, במקום, ורק בשנת 1906 אנו מוצאים בבירה סנטיאגו, 50–40 משפחות של יהודים, וב־1909 ארגונים וחברות – ולא רק למטרות דת כמניין־תפילה וחברה־קדישא. הישוב גדל והִכּה שורש, ממלא תפקיד נכבד בהתפתחותה הכלכלית של המדינה, ומניינו כיום 30 אלף נפש. ומתפתחים חיי ציבור עירוניים. ב־1919, נערכו הכינוסים היהודיים והציוניים הארציים הראשונים בצ’ילה.

ההתרחשויות המרכזיות בחיי העם היהודי טבעו רישוּמן בישוב רחוק ונידח זה, והדבר חל על האשכנזים והספרדים כאחד. הם מאוחדים במפעלי החינוך, במוסדות הסעד, באירגוני הנוער וכמובן בעזרה לישראל. נקודה רחוקה במפת הפזוּרה, הניזונה בקשריה עם כלל ישראל ובגעגועיה למדינת ישראל, שלא נטמעה, ואף־על־פי־כן חרדתה לבנות ולבנים המתבגרים – גוברת והולכת… והיא, כמובן, חרדה כללית לישובים יהודים רבים.

שתילי תורה באדמת אמריקה

בעיתונים שונים מעבר לים צוּיין זה מקרוב יוֹבל צנוע – להרב ד“ר שמואל בלקין, נשיאו של הגדול במוסדות התורה והיהדות בעולם הישיבה־אוניברסיטה ע”ש יצחק אלחנן בניו־יורק.

גדול ובָקִי בכל חדרי התורה וחכמת העמים, גדל ונתעצם המוסד בנשיאותוֹ והשפעתו ניכרת בתחומי המדע היהודי והכללי. בלקין גדל בעיירה ליטאית קטנה ונתחנך בישיבה הנודעת של “החפץ חיים” בראַדין, ונצטרפו בו בקיאות וחריפות. באחד ממחקריו האחרונים בהוצאת הישיבה־אוניברסיטה, הוא מבקש להוכיח את השוני בין אורח המחקר היהודי (“הפילוסופיה של המטרה”) לבין אורח המחקר הלא־יהודי (“הפילוסופיה של הסיבה”) – ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור. כארבעת אלפים תלמידים לומדים במוסד ההשכלה רב־המעלה הזה.

מקום מכובד ביהדות התורנית באמריקה נודע גם לישיבת לייקוּד, היא הישיבה המפורסמת לשעבר מן העיירה קלֶצְק (לפני מהפכת אוקטובר – סלוּצק), ובראשה הרב אהרן קוטלר חתנו של הגאון ר' איסר זלמן מלצר ז"ל (ראש הישיבה הירושלמי לשעבר) – אולי גדול גאוני התורה בימינו, שהיגר עם ישיבתו לאמריקה בתקופת השואה (ענף שני של הישיבה השתכן ברחובות – “ישיבת הדרום”).

שתילי התורה שגדלו באדמת פולין וליטא – נתעצמו מאוד בזמן האחרון באמריקה.

יהדות הודו בשעה זו

“וורלד ג’וּרי” – בטאונו האנגלי של הקונגרס היהודי העולמי – מפרסם סקירה “מעודכנת” על מעמדה של יהדות הודו בשעה זו.

מניינה – 21 אלף נפש, והיא מחולקת לשלוש עדות: “בני ישראל”, אשר יש סבורים שהם מגולי הבית הראשון; עולי הרגל הראשונים שלהם באו לירושלים בשנות השמונים (מאה י"ט –דבמ). מעניין, שהיו בין המוזמנים על ידי הרצל לקונגרס הציוני הראשון; בית־הכנסת הראשון שלהם “שערי רחמים” נוסד ב־1780. עדה מפותחת שהעמידה אינטליגנציה חשובה בשדה הרפואה, המשפט, החינוך, שירותי המדינה והצבא, הקימה מוסדות ואת בית־הספר כדורי (400 תלמיד) בבומביי.

העדה השניה הם יוצאי בבל, מניינם כארבעת אלפים נפש. רובם באו להודו בעקבותיו של דוד ששון שהתיישב בבומביי ב־1832, לאחר שנמלט מרדיפות הערבים. גדוֹלה תרומתו של בית ששון להתפתחותה של הודו ולקשרי־המסחר שלה עם המזרח הרחוק והקרוב. ששון הצטיין בהקמת מפעלי כלכלה ענקיים (טכסטיל), מוסדות תרבות (בתי־ספר ומכון חקר), ומפעלי צדקה וחסד (בתי חולים) ועוד. וכמשפחת ששון בבומביי, כן משפחת אליאס בקלקוּטה.

חלק מיהודי עיראק המשיכו נדודיהם לבורמה, סינגפור, הונג־קונג, אינדונזיה, שאנחאי ויפן, הניחו יסודות לקהילות קטנות ולמוסדות יהודיים.

העדה השלישית בקרב יהודי הודו יושבת בדרומה, במאַלאַבּאַר, מונה כאלפיים נפש, עדה קדומה ומרכזה ב“עיר היהודים” קוצ’ין – בבית הכנסת במקום שרדה תעודה (שיר) של נוסע מהמאה הי"ד, רבנו נסים מספרד, על ביקורו במקום.

הקבוצה הרביעית בקרב יהודי הודו הם יוצאי אירופה, שנתגלגלו לכאן לאחר 1933, ורובם יצאו לאמריקה, בריטניה וישראל.

שלוש העדות של יהודי הודו מדברות בלשונות שונות, אולם קשריהן – המתהדקים בזמן האחרון – מקיימים הם בהינדוסטאנית ואנגלית. עתה עומדים להקים ועד משותף, מעין איגוד הקהילות. מאז ומתמיד שררו יחסים תקינים ביניהם לבין עם הארץ, ושמרו במשך דורות רבים על מסוֹרוֹתיהֶם ומנהגי אבותיהם.

כחמשת אלפים מיהודי הודו השתקעו בארץ. חלק ניכר מהם בישובי עובדים בנגב, בפרוזדור ירושלים (תעוז), ליד זיכרון יעקב וביסוד המעלה ב'.

פורסם ב־“דבר” 28 ביולי 1960

רבים תמהו לגורלם של הקראים שהתגוררו במלחמת העולם השניה באזורי רוסיה, פולין וגליציה. והנה מתברר עתה, כפי שמספר אהרן צייטלין ב“טאג” הניו יורקי, שהקראים באזורי ווילנה־טרוקי (שגרמו צרות לכלל ישראל עוד בימי הגאון מווילנה) ניצלו תודות לחוות־דעת של הסופר החוקר היהודי הנודע זליק קלמנוביץ. משנשאל על ידי הנאצים אם הקראים יהודים הם – הוא ענה בשלילה. וכדרך כך – מעיר א. צייטלין – הוא נהג הן בהתאם להלכה והן בהתאם לרגש הרחמים היהודי, וחרץ את גורלם, באופן זמני, לחיים. שאלה אחרת – מוסיף הוא – אם גם קראי היה נוהג כך.

זליק קלמנוביץ עצמו נרצח, וקודם הוצאתו להורג אמר הוא, מחייב הגולה, למרצחיו: אני אין אני ירא אתכם, יש לי בן בארץ ישראל (בקיבוץ מרחביה)…

לפי שמוסר ד"ר צבי כהן מניו יורק, מחוקרי הקראים, לא יצא זמן רב ורב־הטבחים אלפרד רוזנברג פסק, שהקראים הם “יהודים־לשעבר”, היינו בני הגזע שנגזר עליו כלייה… רובם של הקראים מאזור ווילנה גורשו למוות. ואילו הקראים תושבי חצי האי קרים וגליציה נשמדו עוד בתחילת הכיבוש הגרמני.

פורסם ב" דבר " 8 באפריל 1949

(על תהיות אחדות במחשבה היהודית בזמננו)

א

מתכוּנותיה של החברה שתודעתה מפגרת לרוב אחר התרחשות שבהווייתה, שהיא מטולטלת בין השמרנות והרגל-הדעת לבין המהפכנות העֲקָרה והתלושה. ולא תמיד עומדת בה חכמת פילוּס הדרך בין הקצוות ואיזונם. והוא הדין גם לגבי הוראתה ומשמעותה של התמורה הגדולה אשר כתקומת מדינת ישראל וכל המתחייב מכך – כעיקר כלפי עצמנוּ.

עובדה היא, כי גם ברום תולדותינו בימי קדם נתקיימו – ליד מרכז-החיים-והיצירה במולדת – מרכזי-יישוב נכבדים בתפוצות (אלכסנדריה), שעמדו לימינה של המטרופוליה [המטרופולין, עיר הבירה] הלאומית. כמו אז היה מעגל-העם נרחב יותר ממעגל-האומה, קל וחומר בדורות הגולה ועד ימינו אלה. ולא מעט הוגי-דעות בתוכנו הסיקוּ (ומסיקים) מעובדה זו מסקנות לעתיד.

אפס, אם הציונות תואמת ביסודה את היהדות המתחדשת; אם היא מקפלת בתוכה את לֶקח תולדותינו; – הרי המשמעות המהפכנית החותכת אשר לכינון מדינת ישראל היא – הכרח-החיים (לעם ולמדינה כאחת) בקצב מהיר של זיהוי האומה במולדת עם העם בתפוצות, זיהוי תוך מיזוג במרכז עיצוב גורלנו ועתידנו כעם. אכן, מדינת ישראל הרימה את קרנו של העם המושפל והמובס, שימשה פיצוי לרחשי צער ופורקן לגלי תקוות גואות – אולם העמדו המוני-העם על ההתחייבות החדשה, ועל האחריות המרובה שהוטלו עליהם, ואשר נקודת-השׂריפה שבהן: שינוי-ערכין, שינוי-מושגים בכיוון של המשך בניין המטרופוליה, הלאומית למען עתידם ובניין עצמם למען המטרופוליה במולדת?

ב

אכן, שורת האמת נותנת, כי דעת הקהל היהודית לגילוייה, גווניה ושלוחותיה השונים, נתעוררה לבעיית המעמד החדש של העם, של הקיבוץ ושל היחיד בתפוצות, עם כינונה של האומה הטריטוריאלית במדינתה. אילו ביקשנו למנוֹת רק את התפיסות והמסקנות השונות – לפי שהן משתקפות בקשת הפריודיקה היהודית מניו-יורק ועד מוסקבה – לא היינו מספיקים בזה. אך הצד השווה שבהם, ההכרה, כי עִם שילובה של ישראל במשפחת העמים והמדינות על יסוד של שיווי-זכויות, ריבונות ועצמאות – עתידה להתחולל תמורת-גורל-ומהות במעמד, בחיי-הרוח, בחינוך הדור הצעיר ובעתידם של מרכזי היהודים בעולם. למן נציגה של ההתבוללות הבורגנית א. קסטלר אשר (בעקבי התורה הפסולה בדבר החלוקה בין “עברים” ו“יהודים”) גזר עליהם, בסידרה של י“ג מאמרים ב”ניו יורק הרולד טריביוּן“, את הטעימה המוחלטת; ועד להתבוללות נוסח החוגים הרדיקאליים-הסוציאליסטיים שגווניהם, המבקשים עתה, ביתר שאת, לראותנו כעם בפיזורו, במרכזיו, כחלק בחיי עמים אחרים ותרבותם – המחייבים את המדינה להלכה ומקצצים בשורשי יניקתה; ועד לגִלגולה של תורת-לצרוּס ¹ שלא עמדה במבחן, כי ההשתייכות לאומה ולעם היא עניין לבחירה חופשית של הפרט כביכול. אולם אמת היא, כי גם העולם הציוני עוד לא חרג מתחום הרגלי-מחשבה-והשקפה של תנועת-סעד בעורף, אל המסקנה – האכזרית והגואלת בעקיבותה – הנגזרת ממהלך תולדותינו; ההורסת מקדשי-רוח קודמים ומקנה תכני-חיים ו”חובת הלבבות" חדשים לכל יהודי אוהב עמו; הנוטלת טעמם של גילוּיי כופר-הנפש של חובבות ותמיכה ותעמולה מחד גיסא, ושל המערכות למען העלייה והעצמאות וההתנחלות והלשון לאידך גיסא, – היינו התכנים אשר המוני יהודים ונוער התפרנסו מהם ונתחנכו עליהם.

ודאי, גם בחייהם של עמים גדולים וחזקים אין זהות מוחלטת בין האומה nation לבין העם people ומהם, שהתפוצה עולה במינינה על המטרופוליה, בה שורש הקיום הלאומי ועתידו (כגון אירלנד, דנמרק וכיו"ב). אולם למותר לעמוד על השוני המהותי בגורל ותפקיד בינם לבנינו, שמושג קיבוץ הגלויות הוא לנו מזיגה של הכרח הקיום המדיני, החומרי והתרבותי, הכרח של שלמות עמנו, הצלתו וגאולתו והמשך תולדותינו, שהרי אצלנו בניין המדינה תואם – לעמקו של דבר – את בניין העם, גם כל עוד חלקים ניכרים הימנו חיים בפזוריהם.

ג

זה מקרוב הרצה נציג ישראל בארצות הברית בפני כינוס יהודי, והעיתונות היהודית גילתה, כי לא היו אלה דבריו של שליח דיפלומטי רגיל, אלא גם של שליח תרבותה של מדינתו. במשך יובל שנים – אמר – עשתה הציונות את פעולתה החינוכית-לאומית לחצאין: היא ריכזה מאמציה בבניין המולדת למען העם, ולא דאגה, או דאגה מעט מאוד, לבניין העם בשביל המולדת, לתרבות ולחלוציות. הגיעה שעתהּ של מלאכת קודש זו. “ונציגוּת ישראל בארצות הברית תסייע לכך במיטב יכולתה”.

כי התביעה הגדולה של המדינה היא – קודם כל – תשובה ליהדות, ויניקתה הן מחרדת העבר והן מחיוּב התיקון היהודי-האנושי. עם כל החשיבות החיונית אשר בסיוע הגולה, שיניח בידי ישראל אפשרות רַבּתי בקליטה ובפיתוח, הרי לא סגי [לא די] בכך. התביעה היא להתערוּת חיה ומתמדת של כוח-אדם-ונעורים יהודי מן התפוצות בישראל. עם עלותו זה מקרוב של הסופר ד. פינסקי לישראל פירסם ידידו ש. ניגר, מגדולי וטובי ספרות יידיש, קינה על… החלל שנתהווה בחיי-הרוח בגדול מרכזי היהודים בעולם. אכן, היא הנותנת: אין לצאת ידי חובה בגילויי אהדה ותרומות, אלא להאזר להתעוררות רוחנית-יהודית, שרק בכוחה להעמיק ולחזק את קשרי העם והנוער עם עצמם, עם ביתם במולדת, עם תרבותם ועתידם.

וזכור קיטרוגו של ביאליק נגד עסקנים ומנהיגים בגולה על זרותם להמונים, לגורלם הרוחני ולספרותם.

ד

אין לך תעודת-עניוּת מובהקת יותר לעסקנים ולפעילי ציבור ברחוב היהודי בתפוצות, החרדים כיום – לאחר כינון מדינתנו – לתוכן-העשייה והפעולה של מפלגותיהם. ובייחוד אמורים הדברים בארצות שמעבר לים, בהן אין קיבוצי היהודים (בדומה ליהדות אירופה בעבר) נוטלים כמעט חלק במערכות המדיניות הכלליות, בקהילות, במלחמה על זכות לעבודה, לשיווי-זכויות לאומי ואזרחי, לקיום חינוך יהודי וכו'. ודאי אין להזין נפש המונים ונוער באיסוף כספים בלבד, ובייחוד בעיתות ההמשך האפור הקשה מכל התחלה קשה. אולם הֲטחוּ עיניהם, כי התשובה לעם ולתרבותו, כי התביעה מעצמם הם ומילדיהם – היא תביעת התביעות של מדינת ישראל אליהם, היא תוכן-חייהם ועיקר שדה-עשייתם? האם לא הגיעה השעה לערעור ההנחה הרווחת גם בחוגים לאומיים, שאפשר לנסחה: היה יהודי בצאתך (לישראל) ואדם באוהליך (בתפוצות)?

“צריך שעם ישראל אשר יכה שורש בארץ-ישראל ישלח זרם חיים גם לנוֹפוֹ הנוטה לארצות אחרות, כמו שגם נופו ישיב מברכתו לשורשים אשר בארץ-ישראל. במידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ-ישראל הולכת ומתקדמת, באותה המידה אין ארצות העמים בשבילנו גלוּלראש הדףת כי אם ארצות-מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. כי אז אין עוד היהודים הגרים באותן הארצות רק נפעלים, רק מושפעים, אלא גם פועלים ומשפיעים. הדבר הזה לא רק לא יסיר את לב בני הגולה מאחרי ארץ-ישראל, כי אם להיפך, עוד ירחיב ויעמיק בלבם, בלב בעלי הנפש שבהם, את הרגשת הצורך לחיות בארץ-ישראל, במקום המקור הראשון של חיינו. הדבר הזה יהיה למקור ברכה, ולמקור השפעה הדדית בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, ולא זה בלבד – גם למקור השפעה הדדית בין עמנו ובין יתר העמים” (א.ד. גורדון, “עבודת התחייה בגולה”).

השורות הנ"ל, שנכתבו שנים הרבה לפני תקופת ההשמדה, שאיש בדורנו לא חזה מוראותיה; שנים הרבה לפני כינונה של מדינת ישראל, שאיש לא חזה דרכי התרחשותה – משמעות חדשה ועמוקה להם בימינו אלה.

פורסם ב“גשר” רבעון לשאלות חיי האומה, שנה שלישית חוברת 4, טבת תשי"ח 1957

סיכומי דרך עם מלאות 60 שנה לייסוּד ה“בונד”– ספטמבר 1897

השׁבועה

ברידער און שוועסטר פון ארבעט און נויט,

אלע וואס זיינען צעזייט און צעשפרייט!

צוזאמען, צוזאמען, די פאָן – זי איז גרייט,

זי פלאטערט פון צארן, פון בלוט איז זי רויט, -

א שבועה, א שבועה, אויף לעבן און טויט!

הימל און ערד וועט אונז הערן,

עדות – די ליכטיקע שטערן,

א שבועה, א שבועה פון בלט און פון טרערן –

מיר שווערן צו קעמפן פאר פרייהייט און רעכט;

מיט אלע טיראנען און זייערע קנעכט;

מיר שווערן באזיגן די פינצטערע נאכט

אדער מיט העלדנמוט פאלן אין שלאכט

הימל און ערד וועט אונז הערן אאז"וו.

מיר שווערן צו פירן דעם הייליקן שטרייט,

ביז וואנען די וועלט וועט נישט ווערן באנייט:

קיין קבצן, קיין נגיד, קיין האר או קיין שקלאף;

גלייך זאל ווער שטארק איז און שלאף! –

הימל און ערד וועט אונז הערן אאז"וו.

מיר שווערן א טרייהייט אָן גרענעצן צום “בונד”,

נאר ער קען די שקלאפן באפרייען אצונד.

זיין פאנע, די רויטע, זי וייט הויך און ברייט

מיר שווערן אים טרייהייט אויף לעבן און טויט!

הימל און ערד וועט אונז הערן, אאז"וו.

השׁבועה¹

אַחִים וַאֲחָיוֹת לֶעָמל וְלָעֹנִי,

עַם מְפוּזָר וּמְפוֹרָד

יַד אַחַת, יַד אַחַת – הַדֶּגֶל מוּכָן,

מְפַרְפֵּר הוּא בְּזַעַם, אָדוֹם מִדָּם,

שְׁבוּעָה הִיא, שְׁבוּעָה לַחַיִּים וְלַמָּוֶת!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְמְעוּ קוֹלֵנוּ,

עֵדִים כּוֹכְבֵי הַמָּרוֹם.

שְׁבוּעָה הִיא, שׁבוּעָה שֶׁל דָּם וּדְמָעוֹת

נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ

נִשְׁבַּעְנוּ לִלְחוֹם לְחֹפֶשׁ וָצֶדֶק

בֶּעָרִיצִים וּבְעַבְדֵיהֶם;

נִשְׁבַּעְנוּ מַגֵּר אֶת חֶשְׁכַת הַלַּיִל,

אוֹ כִּנְפֹל גִבּוֹרִים נִפֹּל בַּקְּרָב!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו'

נִשְׁבַּעְנוּ עָמוֹד בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָהּ

עַד אִם יָקוּם וִיחֻדַּש הָעוֹלָם.

לֹא קַבְּצָן עוֹד, לֹא גְבִיר, לֹא אָדוֹן וְלֹא עֶבֶד;

וְחַלָּשׁ וְגִבּוֹר יִשְׁווּ גַם יָחַד!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו'

אֱמוּנִים אֵין קֵצֶה נִשְׁבַּעְנוּ לַבּוּנְד,

רַק בְּיָדוֹ גְאֻלַּת עֲבָדִים,

דִגְלוֹ הָאָדֹם שָׁט רָם וְרָחָב;

לַחַיִּים וְלַמָּוֶת לוֹ אֹמֶן נִשְׁבַּעְנוּ!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו'.

*

ששים שנה חלפו מִני אז - שנת ייסוד ה“בונד”, ודומה, דורות חלפו… כי עצומות וחותכות היו התמורות שנתרחשו בחיי עמנו בעשרות השנים הללו ובעולמו הרוחני של היהודי. ההיסטוריה היהודית בת־האלפיים כמו נזדעזעה, נתמוטטה בעטיים של תהליכים שהבשילו מבפנים והלמוּת הזמנים החדשים מבחוץ. ואחד הגילויים המהפכנייים בחיי היהודים – צמיחתו של ה“בונד”, בְּכוֹר תנועת הפועלים היהודית בגולה, דרכו ונפתוליו ותהיוֹתיו ומלחמותיו, שכולם נחלת העבר, שקועים בסערות חייו של עמנו – ומַשׁוּאות השואה – מכסים עליהם לעד.

כמה אוצרות של חיי נפש, של תקוות וכיסופים, של הקרבה ועוז נִמזגוּ בה, בתנועה זו – מראשית אוֹנו של מרד הגיטו² והתנערות עמנו לחיים חדשים ולקוממיות לאומית ואנושית?

“ארבעת הנאומים”

לפנַי קונטרס ישן נושן, עליו דהו והצהיבו, הוצא בידי לייב יוגיכאס³ ובהקדמתו, ב־1893, בג’נבה: “ארבעת הנאומים”. הם נישאו שנה לפני פירסומם, ביער סמוך לוילנה, באסיפת מחתרת, באסיפת האחד במאי הראשונה של פועלים יהודים.

הנואם הראשון, פועלת צעירה, מגנה את יחסם המחפיר של המעבידים, “מוצצי דמנו”, לעובדים, שעודם שרויים באפֵלה, שכוחם ועמלם וזמנם – הפקר. אויב משותף לפועלת־האשה ולפועל– המשטר, קובעת הנואמת השניה. “במלוא החירות נזכה רק בחברה הסוציאליסטית, ואנו מצוּוים לעשות הכול להחשת בואה”. ואילו הנואם השלישי עומד על עצם האחד במאי, “אשר לפני שלוש שנים הוכרז חג פועלים בינלאומי, בכל הארצות הנאורות. אחינו ואחיותינו, נשים וטף, זקן ונער, כולם צועדים בגאון ברחובות, בליווי תזמורת משלהם, בשירה ובדגלים ובלבבות שמחים… ביום זה רועדים ופוחדים הבוּרגָנים – יודעים הם, שעוד מעט ויעצמו לעד עיניהם, העיניים התַאוותניוֹת והחַמסניות… גם אנו, היהודים נתיני רוסיה, נותנים גט־פיטורין לחגים ולשיגיוֹנות שלנו שהם מיותרים בחברה האנושית. אנו מצטרפים למחנה הסוציאליסטי ולחגוֹ… אנו הייסוד ממנו ייָבנה ההיכל הקדוש של העתיד. מתוכנו יבקע האור שיאיר לכל אחינו ואחיותינו… הבה נדליק את הלפיד ונעלה אור להמון המדוכא, הגוֹוֵע בלי שיטעם את טעמם של החיים!… הבה נילחם כגיבורים למען עמנו ולמען האנושות, נניף את דגל הפועלים האדום עליו חרותים דברי מורנו הדגול והגאוני קארל מארכס זכרונו לברכה, שהֵד נענה להם בכל העולם: פועלי כל הארצות התאחדו!”…

…“כתוצאה ממצב מאויים זה – קובע הנואם הרביעי – המציאו לעצמם היהודים מקום מקלט ב'פלשתינא הקדושה' ורק בה, כך סבורים הם, הזכות להם לחיות, הואיל ושם קבורים אבותיהם ובה הם חיו שנים מועטות חיי־אושר… העם מאמין שאי־פעם יבוא ה'משיח' ויוליך את כל היהודים לפלשתינא ורק אז יתחיל לחיות חיים מהוגנים אנושיים. והנה נמצאו מנהיגים מוכנים בשבילו, היינו ה'פלשתינאים'. אילו היה בידי העם לראות מקרוב את החיים הנוראים הצפויים לו שם, או אז היה נוטש חלומו זה… כן חברים, אם ה'פלשתינאים' מודים בכך, שגם שם ישרור אותו המשטר הקאפיטאליסטי עצמו, נשאלת, איפוא, השאלה: מה הצלה ויֶשַע כאן ליהודי המסכן? אם בפלשתינא ישקע היהודי באפילה כמו כאן – הרי שוב נשאלת השאלה – מה ההבדל בין מצב היהודים כאן ושם? מובן, שאין שום הבדל, אלא אולי רק בכך, ששם ירכבו על הפועל היהודי אֶחיו בני דתו, שעה שבכל העולם מנצל את היהודי כל הרוצה בכך. אבל האם היהודי הרָכוּב על גבו של יהודי אחר הוא מעמסה פחותה?… אם כך הדבר, במה עדיפה פלשתינא על ארצות אחרות? היכן הוא העתיד המאושר המובטח ליהודים בפלשתינא? – הוא איננו ולא יהיה”. (ההדגשות שלי – א.ש.שטיין).

ארבעת הנואמים הם: פאני רזניק, הלנה הֶלפנד, מוטל מייזל וגרשובסקי. באותה אסיפת בראשית מופיעים גם ג’ון (יוסף) מיל וארקאדי קרמר, ובה נשמעו גם הדברים הבאים:

“אין אנו צריכים ליפול ברוחנו, ואין אנו צריכים להתבייש על כי אנו נמנים עם הגזע היהודי ‘נחות־הדרגה’. תולדות היהודים הם המקנים לנו זכות זו, שאף בהם לא מעטים פרקי הזוהר: לא היתה עוד בעולם אוּמה אשר בדומה לעם היהודי תתן את נפשה על קידוש השם. ניקח איפוא, אנו, הדור הצעיר, דוגמה מאבותינו ונוכיח את קַשיוּת עורפנו במערכה על שיחרור האנושות”.

דוֹק ותמצא בדברי־בראשית אלה מהנוֹקשוּת הרוחנית של ה“בונד” עד אחריתו, ואפשר גם מלְבָטיו הנפשיים, היהודיים – הכמוסים?

ועידת היסוד

שנים אחדות לאחר שנשמעו הדברים האלה, ב־1897, נוסד רשמית, בועידה שכונסה על־ידי נציגי קבוצות אחדות של ארגונים סוציאל־דמוקרטיים יהודיים, בעליית־גג באחד הבתים בפרבר של וילנה, האיגוד הכללי של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה: דער יידישער ארבעטער בונד אין ליטע, פוילן און רוסלאנד, לשון קיצור –ה“בונד”. ללמדךָ, שהתנועה החדשה מגמתה לארגן וללַכּד כל פועל ואיש עמל יהודי. “האיגוד הכללי מקיף את כל הפרוֹלֵיטריון היהודי הלוחם ופותח את שעריו לכל פועל המצטרף למלחמת הפרוליטריון לחיים טובים יותר. כל המשתוקק לקרב, כל הרואה בו צורך – יצטרף ל”בונד“, ויהיה חבר בעל זכויות שוות ומלאות בו”. אין נדרשת שום הזדהות עם השקפת עולם. כל יהודי אשר השִעבוד הכלכלי של המשטר הקפיטליסטי משעבדוֹ כפועל, והדיכוי הפוליטי של משטר הצאר מדכאוֹ כאזרח – יתייצב לדגל. ושעל כן גם נדחית בועידת היסוד ההצעה לקביעת השם: “תנועה סוציאל־דמוקרטית יהודית”. לא בקיאוּת בפרוֹגרמות של חוגים נבחרים, משכיליים, חלוציים, של אינטליגנטים אמוּנים על תרבות רוסיה, היא הנדרשת עתה, כי אם דבקוּתם הקנאית של לוחמים בהמון, של המוני העובדים היהודים, על כל כובד עֲמָמיוּתם ויופיים; “כמות” חדשה הגוררת עמה “איכות” חדשה ודרישות חדשות. כך ראו את ה“בונד” המייסדים, מניחי היסודות, הראשונים.

עוד בגִליון הראשון של “יודישער ארבעטער” מנסח סוציאליסט יהודי צעיר, ולדימיר קוסובסקי, את דרכו הארגונית העצמית של ה“בונד” העתיד לקום. ב־1887 הוא גורש מן הגימנסיה בשל השתתפותו הפעילה בחוגים מהפכניים, שלקח חלק בייסודם ובפעילותם בקובנה. הוא מסור בכל לבו ומאודו לדגלם של הסוציאליסטים־הדמוקרטים הרוסים, אך עם זאת הוא מעז לחלוק על השקפתם ביחס לדרך ארגונם של פועלי רוסיה, בני העמים והלאומים השונים, בתנועת המהפכה. הוא ממִשתתפי ועידת־היסוד של ה“בונד” וחבר מרכזו עד יומו האחרון. ב־1902 הוא מן המבססים את תפיסתה המיוחדת של מפלגתו במחברתו “האוטונומיה הלאומית־תרבותית” ועומד במערכה נגד אדירי הסוציאליזם במערב (קארל מארכס ופראנץ מאהרינג, ברונו באואר וקארל קאוטסקי) בשאלה היהודית, ונלחם – בשיטתו הוא – בהתבוללות לצורותיה ולגילוייה, האזרחית והפועלית כאחד.

בועידה הזאת שמיסדיה לא שיערו מראש את תוצאותיה ותולדותיה, לא היו ויכוחים עיוניים. באיה ידעו מראש את מטרתה ומגמתה. עוד שנים לפני כן – ב־1882 – חלמו צעירים יהודים במינסק על הוצאה לאור של כתב עֵת יהודי סוציאליסטי בעברית. דוגמת “האמת” של אהרון ליברמן⁴. ב־1886 קמו במינסק ובוילנה החוגים שמהם צמח לימים ה“בונד”. הרי, לדוגמה, מחשובי חלוציהם, דמות־בראשית כלֵייב יוגיכאס - הוא עסקן המחתרת הנועז הנודע בכינויו “דמיטרי”; הוא מנהיגה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית בוארשה ( פ.ס.ד.), בכינויו טישקו; ומראשי ברית הקומוניסטים בגרמניה “ספַרטקוּס” שבמְרידָתה, ב־1919, נתן את נפשו. מבית שתורה ואֲמידוּת נָשקוּ בו בא. ב־1891 הוא אנוס לעזוב את וילנה וצעיר אחר, שופע מרץ ולהט חירות כמוהו, ארקדי קרמר, החוזר לוילנה מוארשה (הוא שוחרר זה עתה מן ה“פאויליון העשירי” הנודע בבית־הסוהר “פאוויאק”), מקבל את החוגים מידו; והמשכם הישר של החוגים –ועידת ה“בונד”.

בפרברה של וילנה, לוקישקי (רחוב בית הסוהר) נתכנסה ועידת היסוד של ה“בונד”, ב־1897, בחדר ללא ריהוט של פקיד בית המרקחת יעקב רוזנטל. השתתפו בה 13 צירים:

1. אברמוב נוח (ויטבסק)

2. ברמן פבל (מינסק)

3. גולדמן לייבה (“לאון” – וארשה)

4. גרינבלט רוזה (ביאליסטוק)

5. ז’לודסקי מרה (וארשה)

6. מיל יוסף (“ג’ון” – וארשה)

7. מוטניק אברהם (“גליאב” – וילנה)

8. סורוקה הירש (וילנה)

9. קאץ דוד (“טאראס” – וילנה)

10. קאץ הלל (ביאליסטוק)

11. קאפלינסקי ישראל מיכל (וילנה)

12. קוסובסקי ולדימיר (קובנה־וילנה)

13. קרמר ארקדי (וילנה)

אחדים מן הצירים נאסרו לפני הועידה. נציגי חו“ל לא באו. המרכז הראשון של ה”בונד“: א. קרמר, וול. קוסובסקי וא. מוטניק. (גולדמן לייבה שצויין לעיל, הוא אחיו של המנהיג הנודע ורב ההשפעה של ה”בונד" מיכאל גולדמן, כינויו: ליבאר. יליד וילנה. אביהם היה משורר עברי. האחים נמשכו מנעוריהם לפעולה סוציאליסטית. ליבאר גורש לסיביר ונמלט. מילא תפקיד חשוב במערכת המהפכה ברוסיה אחרי מהפכת פברואר 1917 – מראשי סיעת הבולשביקים. הוא נאסר ועקבותיו אבדו במֶרחֲצָאות־הדמים בברית־המועצות… יחיאל מיכל קאפלינסקי, ה“טכנאי” של מרכז ה“בונד” שעסק בהתקנת בתי־דפוס בלתי ליגאליִים וכו' (נתפרסם אחר־כך כפרוֹבוקטור).

מערכה על שני עקרונות

13 הצעירים, סטודנטים ופועלים מוארשה ומביאליסטוק, נציג ארגון הסַיָידים (הזיפאים - הוא ה“בערשטער בונד”) ובא־כוח עיתוני הפועלים “דער יודישער ארבעטער” ו“די ארבעטער שטימע” – מניחים את יסודותיה של התנועה החדשה. הם משלימים בכך תהליך שהתחיל עוד קודם לכן ומגבשים כוח, העתיד להיות, ברבות הימים, גורם חשוב במערכות תנועת הפועלים הכללית, מגדודיה המעולים של המהפכה; תנועה שתרים מאשפתות את המושפלים שבמוּשפלים והמדוכאים שבמדוּכאים, תקבע להם מטרה בחיים ותדליק כוכב חדש בשמי עולמם ותעקור את ציפייתם לחסדי־מָרום, לטובים ויראים, לתַקיפים ונְגידים. היא תעקור רגשות עבדוּת וכניעה וגיטו – ותחנך לקרב, להגנה עצמית, לתחושה הרחבה, הגאה, של שותפות גורל עִם פועלי העולם. “ובזקפוֹ קומתו – ירים הפרולטריון היהודי את כל הלאום היהודי”. אך עם זאת באֵיבתה לציון ולתרבות העברית ולמורשת ישראל, מקורות קיומנו חיוּתנו וייחוּדנו – תחטא חטא־לא־יכוּפר לעם, שאת גאולתו ביקשה ולוּ על בסיסה הרופף של הגולָה, תוך התנכרוּת לעָבר עמנוּ לעתידו ולמְכוֹרתו.

שליחותו של ה“בונד” נוסחה, בלשונו הוא במשפטים אלה:⁵

“הגנה ראויה וצלחה על האינטרסים היהודיים המיוחדים אינה לפי כוחה של שום הסתדרות מפלגתית כל־רוסית, אשר תפקידה העיקרי צריך להיות מלחמה לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים המשותפים של כלל הפרולטריון של רוסיה… רק הסתדרות, שצמחה באורח טבעי במלחמת הפרולטריון היהודי, יהא בידה להגן בעוז על האינטרסים שלו. היא בלבד מוכשרת להעמיס על עצמה את התפקיד של סיפוק האמצעים והכוחות הדרושים לניהול מלחמתו המוצלחת של הפרולטריון היהודי”.

ושעל כן, יש בו ב“בונד”, אף שהוא עומד בכל מאודו על קרקע הגולָה, עם ייסוּדו, משום גילוי מובהק למרד בגולָה, בנחיתות של “מה יאמרו הגויים” ובהתנשאות של “אתה בחרתנו” על כל המתחייב מהם; ואף שאין הוא מציב לעצמו מטרות לאומיות מיוחדות – לאומי הוא במהותו, בפעולתו, במלחמתו. עם שהוא מעז להניף – כנגד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית (שהוא סייע לוועידת היסוד שלה, מינסק 1898, והשתתף בה) ומנהיגיה הדגולים – את דגל־המלחמה העצמי שלו: על זכותו של הפועל היהודי לאִרגון ניפרד ומיוחד משלו ועל האוטונומיה הלאומית־תרבותית ליהודים. הוא מקפיד לכתוב בכרוזיו: פועלי כל העמים ולא פועלי כל הארצות – התאחדו.

בוויכוח על שני עקרונות אלה משקיעים דורות של אנשי ה“בונד”, הוגיו ומנהיגיו וּוְעידותיו, את מיטב מאמציהם הרוחניים. וסיוע מוצא ה“בונד” בקונגרס המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של הממלכה האוסטרו־הונגרית המתכנס ב־1899, בבֶרן, המנסח תוכנית לאומית על בסיס פרסונאלי־אישי תוך דאגה להבטחת זכויותיהם של המיעוטים. ואין צריך לומר, שהוא מוצא חיזוק ועידוד בכתביהם ובהשקפותיהם של ראש המפלגה־האחות אוטו באואר וקרל ראנאר – אישור נוסף להנחותיו הוא בתחום זה. ברור להם, לראשי ה“בונד”, שתנועתם היא – כלשון ההחלטות של ועידתו (בֶּרן, אפריל 1906) –

“הסתדרות סוציאל־דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים. תכנית הסוציאל־דמוקרטיה הרוסית היא גם תכניתו של ה”בונד“, אפס, זכותו של ה”בונד" היא לעמוד על בסיס תוכניתו הוא בשאלה הלאומית".

אותה וועידה אף מקבלת החלטת הצהרה, בה נאמר שאין ה“בונד” מעמיד תנאי (להצטרפותו למפלגה הכללית) את דרישתו לשַמש “נציג יחיד של הפרולטריון היהודי”, אולם הוא קובע, עם זה, כי –

“קשר תקין בין מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית הכללית לבין תנועת הפועלים היהודית הוא בגדר האפשר, רק אם תוכר זכותו של ה”בונד" לפעולה בקרב הפועלים היהודיים – ובאמצעותו תפעל המפלגה המאוחדת ותשפיע במידה מסויימת על מהלך כל ענייני המפלגה".

וועידת המפלגה הרוסית מאשרת את דרישות ה“בונד”; היא רק מוסיפה להן סעיף אחד – על בחירת הוועדים המקומיים בבחירות כלליות ללא הבדל לאום. הוועידה השביעית של ה“בונד” (למברג, 1907) רואה בתוספת סעיף זה – ביטול עקרון הפדרציה עליו נסמך כל קיומו. והיה זה בימים בהם נצטרפו, למפלגה הכללית, הסוציאליסטים של מיעוטים אחרים: הפולנים והליטאים, ורב היה המאבק הפנימי: יש החושבים (כולדימיר מאֶדאֶם), שההמונים ינטשו את דגל ה“בונד” ויצטרפו למפלגה הכללית – “אין משחקים ברגשותיו של ההמון”, הוא אומר; “ויש העומדים בתוקף רב נגד חשש הבידוד (כליטוואק), הטוען, כי ה”בונד" תנועה יהודית היא וכל ייחוּדו וטעם קיומו בייצוגו את הפועל היהודי – “אין המהפכה דורשת את החלשת תנועת הפועלים היהודית”.

תודעה זו גוברת במשך השנים, במידה שמתגבשת והולכת תפיסתו הלאומית של ה“בונד” תוך מערכה בלתי־פוסקת בשוּרותיו הוא ועם יריביו הרבים, ברחוב היהודי ובתנועת הפועלים הכללית. בדברו על ראשית צמיחת ה“בונד” מעיר ולדימיר מאֶדאם, כי, -

ההשקפה על תנועת הפרולטריון היהודי כחלק של העם היהודי אינה קיימת עדיין… ה“בונד” לא ראה לפניו אלא המון המדבר בשפה מיוחדת לו והשרוי במצב תרבותי מיוחד".

שנים רבות אחר כך מנסח הנריק ארליך בזכרונותיו:⁶

ה“בונד” צמח בתקופה שלא היו בה פרוגרמות ונוסחאות בשאלה הלאומית לא בלבד בחברה היהודית, אלא גם אצל המיעוטים הלאומיים ברוסיה, פרט לפולין. העסקנים הראשונים של תנועת הפועלים היהודית באו אל המוני הפועלים היהודים לשם מטרה אחת – ללכד את מעמד הפועלים היהודי עם תנועת הפועלים הבינלאומית. דרישתם היחידה היתה שיווי זכויות אזרחי.

וא. ליטוואק רושם:⁷

“הבונדאים באו אל הפועל היהודי בשם הסוציאליזם בלבד. אשר לבעיות היהודיות עמדו בשתי רגליהם על קרקע הגָלות, וקיוו לתיקונים באמצעות הדמוקרטיה והסוציאליזם. לא היו קיימות בשבילם שאלות יהודיות עצמאיות… הבונדאים היו אנשים בלי רומנטיקה לאומית; לאלה שבאו מחוגים מתבוללים לא היתה להם מעולם ; אלה שהיו תחילה בחורי־ישיבה טרחו לעקור את שורשיה מנשמתם ועשו זאת “להכעיס”, התרבות היהודית לא היתה אלא דבר אשר שימש את צרכי פעולתם ולא דבר שברגש”.

פירושו של הסעיף הפשוט, המובן מעצמו, על שיווי זכויות היהודים, הסעיף הלאומי, מה רבות הסערות שהוא מעורר בשורות ה“בונד”, והוא מסלעי המחלוקת בינו לבין שאר הזרמים בעם ובתנועת הפועלים היהודית, שאינם רואים ב“בונד” מיצוּי לשאלת היהודים ופתרון לה. וכבר בוועידה השלישית, בקובנה, עולה כסעיף לדיון שאלת “הפרוגרמה שלנו ודרישותינו הלאומיות המיוחדות כיהודים”, הגוררת אחריה ויכוחים סוערים. לשם סיפוק דרישות המיעוט מציע המרצה, יוסף מיל (ג’ון) החלפת הנוסח “שיווי־זכויות אזרחי” ב“שיווי־זכויות לאומי” – חילופי תיבה אחת!

בועידה הרביעית של ה“בונד” בביאליסטוק, מאי 1901, מרצה בנושא זה מיכאל גולדמן (ליבאר), ראשון למבססי תורת האוטונומיה הלאומית, ואומר:

"תעודתנו שבשלה מזמן ושלצערנו הסיחו ממנה את הדעת עד היום היא – להכשיר את הפרולטריון היהודי לאוטונומיה הלאומית ולפתח בו את ההכרה הלאומית. עד עכשו היינו מבחינה ידועה קוסמופוליטים – עתה עלינו להיות לאומיים. אין לפחד ממילה זו – לאומי אין פירושו לאומני.

“מעמד המודה בהשתייכותו לאוּמה מסויימת, הוא לאומי”… הפרוגרמה הלאומית של ה“בונד” כוללת, לתפיסתו: הַטעמַת מצבו המיוחד של העם היהודי כעַם משועבד, מחאה נגד הרדיפות, הרמת דגל המלחמה הלאומית, מלחמה לאוטונומיה לאומית, לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ברוסיה (והדגש: ברוסיה – ולא ברחבי הפזורה כולה).

והרי נוסח ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד, על עקרונותיה וסייגיה:

“הוועידה מכירה, כי מדינה דוגמת רוסיה המורכבת מלאומים שונים ורבים, צריכה להיות בעתיד פדרציה של לאומים עם אוטונומיה לאומית שלימה לכל אומה, ללא כל תלות בטריטוריה המיושבת על ידה”.

“הועידה מכירה, כי המושג אוּמה יכול לחול גם על העם היהודי. אולם הואיל והוועידה סבורה, שמוקדם עדיין, בתנאים הקיימים, לדרוש את האוטונומיה הלאומית בשביל היהודים, היא רואה כדבר המניח את הדעת את המלחמה לביטול החוקים המיוחדים נגד היהודים, את הטעמת העוּבדה של דיכוי האומה היהודית ואת המחאה נגדו, תוך כדי המנעות מכל ניפוח הרגש הלאומי, שיש בו משום עִמעוּם הכרתו המעמדית של הפרולטריון היהודי העלול להוליכו לשובניזם”.

מלחמה בציונות

הוועידה הרביעית מכריזה גם על מלחמה מוגברת בציונות, וקובעת בהחלטתה – בה נענה הֵד ברור לתפיסת הסוציאל־דמוקרטים הרוסים – כי, -

“הציונות היא תגובתם של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו החוקי הבלתי־נורמאלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית, השגת ארץ לעם היהודי, רואה הוועידה – אם אין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר שאין לו חשיבות מרובה, שאין בו פתרון ל”שאלת היהודים“. ובמידה שהציונות אומרת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – רואה בה הוועידה חלום מדוּחים, אוטופיה. הוועידה סבורה, שתעמולת הציונים מלַבָּה בעם את הרגש הלאומי והיא עשוייה להפריע להתפתחות ההכרה המעמדית… אין לתת לציונות בשום אופן דריסת רגל בהסתדרויות הכלכליות והפוליטיות”.

בתוך הוויכוח הפנימי במערכות ה“בונד” נשמעים גם צלילים אחרים. הרי, דרך דוגמה, אברהם ואלט (לֵיאסין) ממינסק שהעמיד כנגד המגמות הקוסמופוליטיות – את מגמת הבינלאומיות, היונקת מתוך הכרת החשיבות הלאומית העצמית, ודורש הטעמת המערכה נגד אזלת הזכויות של היהודים ככלל נרדף ומנוּשל ומושפל. הוא מבקש לשוות לתנועה אופי של תנועה לאומית מדעת ומרצון, תנועה היונקת את ערכיה והשראתה גם ממקורות העם, מתרבותה עתיקת־היומין, תנועה שהיא המשך ההיסטוריה הישראלית, לְבוּש חדש לקיום היהודי, להמשך היהודי.

אולם, ה“בונד”, המדגיש כלפי פנים, במערכות הציבור היהודי, את היסוד הסוציאלי והבינלאומי, פורשׂ ברמה, כלפי הסוציאליזם הרוסי, הפולני והלטבי, את דגל האינטרסים הלאומיים של המוני העם היהודי כהבנתו הוא ומדגיש בכל הזדמנות, שהוא הוא “נציגם היחידי”. והרי לשון הנמקתו בפולמוס עם ה“איסקרא”.⁸

"השאלה הלאומית בָשלה ובשום השבּעוֹת לא תסלקוּהָ. את פתרונה אפשר לדחות לשנה־שנתיים, אך היא טעונה תשובה. אם אנו לא נעשה את הדבר, יעשוּהו אחרים… ולא זו בלבד – האינטליגנציה הבורגנית, היינו הציונים לסיעותיהם, כבר מופיעים בפרוֹגרמה לאומית ושואפים בעקשנות גוברת להטות את הפועלים היהודים מן התנועה הסוציאליסטית־הדמוקרטית. אם אין רצוננו

שההשפעה על הפועלים תעבור לידי המפלגות העוינות את תנועת הפועלים… עלינו ליטול את השאלה הלאומית לידינו ולפותרה ברוח הסוציאל־דמוקרטיה".

ומשה ראפאס מסביר:

“ללאומיות היהודית תכונות אפייניות משלה, פרי תנאי חייהם של היהודים עצמם: אפילו באיזורים המאוכלסים על ידם בהמונים צפופים, אין הם מהווים רוב. הם מכונסים בקרב רוב רוסי, פולני, ביאלורוסי או אוקראיני… השותפות הטריטוריאלית־מִשקית היא סימן היסוד ללאומיות בזמננו”.

אך אין הסוציאל־דמוקרטיה הרוסית, לנין ואחרים, מגלה שום נטייה לוויתור גם ללאומיות צמוּקה וחיוורת זו, לא בסעיף האירגון ולא בסעיף השאלה הלאומית. הוויכוחים המרים נמשכים בביטאונים הבלתי־ליגאליים של שני הזרמים, ברוסיה ובחוץ־לארץ, בחריפות ובעוקצנות. ה“בונד” רוצה בכל נפשו ומאודו באיחוד המחנה , אך הוא חושש שוויתוּרו בסעיפים אלה כמוהו ככְלָיָיתוֹ – כ“חֶנֶק בחוּט של משי”- והוא פורש מן המפלגה הכללית, פורש בצער ובמרירות, בהרגשת עלבון ויתמות, ואינו מקבל את נימוקי יריביו, התובעים השתלבות מלאה ושלמה. אם ההבדל הוא בלשון בלבד, טוען לנין, לשם מה דרושה המפלגה ורשויות נפרדות והוא פורש מן המפלגה הכללית במערכה המרה נגד הצאר, המחייבת ליכוד מוחלט, מלמטה, של לוחמי כל העמים? וליכוד זה הרי “אינו מונע כלל – כלשון החלטת הועידה השניה של המפלגה הרוסית – עצמאות תנועת הפועלים היהודית בכל הנוגע לפרטי התפקידים של ההסברה בקרב האוכלוסיה היהודית, תולֶדֶת הנסיבות המיוחדות של הלשון ותנאי ההווי”

בשנת 1903 כותב לנין ב“איסקרא”:

“הרעיון שהיהודים הם עם נפרד – הוא רעיון ציוני. מבחינה מדעית אין הוא עקבי, והוא ריאקציוני במשמעותו הפולִיטית. הרעיון על דבר הלאום היהודי טבוע באופי ריאקציוני מובהק לא רק בקרב תומכיו העִקביים (הציונים) אלא גם בקרב אלה המבקשים למזגו עם רעיונות הס.ד. (ה“בונד”). רעיון הלאום היהודי, עומד בסתירה לאינטרסים של הפרולטריון היהודי, שהוא מעורר בו – במישרין ובעקיפין – הלך רוח עויין להתבוללות, הלך רוח של הגיטו”.

ושנים אחרי־כן, בויכוח עם ה“בונד”, ב־1913 חוזר וכותב סטאלין:

“שאלת האוטונומיה התרבותית ליהודי רוסיה לובשת אופי קוּריוזי במקצת: טוענים לאוטונומיה בשביל אוּמה, ששוללים את עתידה ואשר קיומה עוד טעון הוכחה”.

ודאי, יש עוד נקודות חלוּקות בין ה“בונד” לבין המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית ולבין הפ.פ.ס. שכה רבים היהודים בצמרתה. אין ה“בונד” גורס, למשל, את זכותה של פולין – בעתיד – למדינה עצמאית. בעניין זה תמים דעים הוא עם רוזה לוכסמבורג, אם כי מנקודת ראות שונה – הרואה בפולין חלק מן הממלכה הרוסית הגדולה ותלוייה במִשקה, רוזה לוכסמבורג דוקא היא המכריזה כי –

“הפרולטריון הפולני הצעיר חייב להשלים עם הגבולות הקיימים של המדינה כעִם עובדה היסטורית, ולוותר לחלוטין על האוטופיה להקים בכוחו של הפרולטריון מדינת־מעמדות פולנית. באורח זה יקרב את שעת שחרורו הגמור של הפרולטריון, שאז תזכה גם האומה הפולנית בשיחרורה המלא”.

לא פחות חריפות השׂגותיה על מאוויי העצמאות של בני אוקראינה:

* *

“התנועה הלאומית של אוקראינה… שלא היתה אלא שיגיון פשוט, מעשה שעשועים של קומץ מִתמַשׂכְְּלים מן הבורגנות הזעירה, ללא כל שורשים בתנאים הכלכליים, הפוליטיים או הרוחניים של הארץ, ללא כל מסורת היסטורית – באשר מעולם לא היתה אוקראינה אוּמה או מדינה – באין לה כל תרבות לאומית, מחוץ לפיוּטים הרומנטיים־הריאקציוניים של שאווצ’נקו”.

ה“בונד” פורשׁ מהמפלגה הכללית (1903)

אך עיקר המחלוקת החמורה היא, כמובן, בשני סעיפי־היסוֹד שהם אחד והנוגעים במישרין אליו: זכותו של הפועל היהודי לעצמאות־דרך־ותפיסה במשפחת פועלי אומות העולם, נאמני המהפכה. אולם, לא פחות מכך עמוקה התהום בינו לבין שאר זרמי־המחשבה־והציבור ברחוב היהודי: אך הוא, ה“בונד” קַשיוּּת־עורף בו וקַשיות אופי. הוא מעוגן באמונה בסוציאליזם העולמי, שהוא לו ערך מוחלט; אך במזיגת החובה המהפכנית עִם אהבה־ללא־מֵיצרים להמוני העם היהודי, לעמי הארצות הפשוטים, הנבערים מדעת, הסובלים והמקופחים והמושפלים, וחזקה אמונתו בכושרם, בסגולותיהם, בעתידם. קיום האוּמה – מה רחוק וזָר הוא מונח זה בעולמו הרוחני של מנהיגיו, אף שהם נושאים בגאון ובעוז את דִגלם היהודי – בעצם אירגונם הנפרד והמיוחד, בדבקותם בלשון יידיש, בתביעת האוטונומיה – אל מול חבריהם בתנועת הפועלים של עמי הרוב. במערכות אלה, כלפי פנים וכלפי חוץ, בבדידותו, מחשל ה“בונד” את אופיו הפוליטי ומתחשלת דמותו הציבורית; הוא קולט עם זה מתכונותיהם של עמי הסביבה – זו הרצינוּת העמוקה ומסירות הנפש של תנועת העם ברוסיה, האינידבידוּאליוּת הרומנטית האמיצה של לוחמי־החירות הפולנים, אורך־הרוח הסובלני של הרוסים הלבנים וייצר המרד הגועש של בני אוקראינה; תכונות אלו מזוּגות בו, בכל פעילותו, בחיי העם היהודי ברוסיה רבתי עד למהפכת אוקטובר, ובפולין – עד לשואה.

* *

(אגב, יציאת ה“בונד” מן המפלגה הכללית בועידתה בבריסל־לונדון ב־1903, כרוכה בעוד תופעה שערך היסטורי־עולמי לה: פילוגה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית והקמת שתי סיעות: סיעת הרוב וסיעת המיעוט).

אירוניה של הגורל: יצויין, כי ראש המדברים והטוענים נגד קיומה של תנועת פועלים יהודית עצמאית הוא יולי צדרבּוֹים (מרטוב) אשר לפני שמונה שנים ביסס – הראשון – את הצורך בה! שנים עשר צירים – כולם יהודים – חותמים על הצהרה התובעת את ביטול קיומו המיוחד של ה“בונד”. בין התומכים הנלהבים בהצהרה – טרוצקי.

* *

אז מגיעה שעתם של נציגי ה“בונד”: מ. ליבאר, ולדימיר קוסובסקי, נוח (פוֹרט־נוי), ארקאדי קרמר, יודין אייזנשטאט, וולדימיר מאֶדאֶם – המכריזים על פרישתם מן המפלגה הכללית; על פרישת ה“בונד” שאחר כך נאמר עליו, שהוא “בולשֶביסְטי בשאלות יהודיות ומֶנשֶבִיסְטִי בשאלות כלליות”.

* *

לנין מוסיף להילחם ב“בונד”, אם כי בפחות חריפות מפְלֵיכָנוב (לו מייחסים את האימרה: “אנשי ה”בונד" הם ציונים החוששים ממחלת הים"…) לנין נלחם בקנאות לעקרונותיו ולתפיסתו ושולל לחלוטין את התוכנית הלאומית של ה“בונד”, היא – האוטונומיה הלאומית־תרבותית. אולם תמיד הוא מתייחס בהערכה רבה אליו. אפשר הוא קוסם לו באירגונו המוצק, בפעילותו והמוֹניוּתו. אך הוא חותר להשתלבותו – להתבטלותו העצמית.

וגועש הפולמוס, עשרות בשנים, בכל עיר ועיירה ברחבי תחום המושב, ברחבי האוכלוסיה היהודית. התנועה האמיצה והלוחמת עומדת כסלע בתמורות הזמנים, ומנהיגיה, גזע נאמנים קשי־עורף, דבקים באמונתם ובדרכם המושתתת על תקוות הגולָה ושלילת־ציוֹן.

בפרוץ מהפכת אוקטובר

מהפכת אוקטובר היא מאורע־מיפנה גורלי בחיי ה“בונד” – ולא מעט מנפשו ומדַמו משוקעים בה. אך האם תביא המהפכה את הגאולה הנכספת להמוני היהודים, האם תזכור ללוחמי היהודים את חסדם ותרומת הדמים והסבל שלהם?

ה“בונד” דרוּך למתרחש במערכת המהפכה, עסקניו (כארליך ואחרים) שותפים למאבקיה, להצטרפותם אליה כאחד מגדודיה המסורים והנאמנים־עד־תוֹם – גדוד המהפכנים היהודים. ואולם כבר אז, בירח־הדבש נורא־ההוד ורב הסבל של אוקטובר, מצויים בו, ב“בונד” יחידים – כמאֶדאֶם, כליטוואק, כמיכלביץ', שכבר פגה אמונתם בברית בין ה“בונד” לבין הקומוניזם העולמי והם עוזבים את רוסיה, אך גם הם מכריזים, שישמרו אמונים ל“בונד”, וגם אִם דרכו לא תניח את דעתם הרי שימשיכו, על אף הכל, את פעילותם בו ולמענו; כמו מאדאם שהורה את ה“בונד”: “מוטב לטעות יחד מאשר להינצל לחוד בזכות הפיצול”. וה“בונד” שומר כל ימיו את מורשת מנהיגו…

ואף על פי כן מחליטה וועידת ה“בונד” בפולין בתחילת 1920 על הצטרפותו לאינטרנציונל הקומוניסטי, וּועידתו בסוף 1921 מאשרת את החלטת קודמתה.

החלטה דומה מתקבלת בכינוס תנועת הנוער “צוקונפט”. באביב אותה שנה ה“צוקונפט” שולח את משלחתו לאינטרנציונל הנוער הקומוניסטי, לברלין, למשא ומתן על איחוד, אך מחמת דיכוי מרד־ספרטקוס בברלין עובר הכינוס למוסקבה. כינוס־מוסקבה מסתכם בהחלטה הדוחה הן את גישתם של שליחי הנוער הבוּנדאי והן את גישתם של פועלי ציון (אלסקי, אלפרד לָמפֶּה) וקובע:

"הקונגרס השני של אינטרנציונל הנוער הקומוניסטי רואה בדרישת ה“בונד” לאוטונומיה לאומית־תרבותית, כלומר את הדרישה לליכודם ולייחודם של כל המעמדות אשר בחברה היהודית למטרות לאומיות־תרבותיות במסגרת המדינה הקפיטליסטית – דרישה רפורמיסטית ולאומנית, ודוחה אותה לחלוטין.

* *

הקונגרס השני של האינטרנציונל דוחה את הדרישה ליסוד מחלקות יהודיות נפרדות באינטרנציונל הקומוניסטי".

* *

בין המצביעים בעד ההחלטה – יהודים מתבוללים רבים כווילי מינצברג מגרמניה, לאזאר שָאצקין – מנהיגו של הנוער הקומוניסטי הסובייטי אז, וואייויטש מיוגוסלביה וז’ק דוריו הנודע מצרפת.

* *

אגף המתנגדים לאיחוד עם מחנה הקומוניזם ב“צוקונפט” וב“בונד” גדל וגובר, וחלקם פורש; תקופה ממושכת אין התנועה מצטרפת – לא אל מחנה הקומוניזם ולא אל מחנה הסוציאליזם; עד שהכריעה, בהשפעת מנהיגיה, להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי שגם בו שמרה על ייחוּדהּ דמותה ודרכה.

באכזבה, בשיברון ובמפח־נפש מסתיימת הפרשה ההירואית של ה“בונד” ברוסיה – ומתחילה הפרשה האחרת בפולין בין שתי מלחמות העולם.

גלי גלים של פעילות ציבורית, מדינית ותרבותית, סוערים בחייה העֵרים הפעילים והמפוצלים של יהדות פולין, כאשר לא ידעו דורות בישראל. ירחי הדבש המה להתעוררות הציונית הגדולה, לתנועות הנוער הציוניות־חלוציות, לרשת בתי־הספר, תקופת־ביסוס למחנה החרדים הגדול העולה למעלת גורם פעיל בחיי המדינה ובחינוך הנוער ותקופת־פריחה לעיתונות, לספרות בשתי הלשונות. ה“בונד” שלא נשבר באכזבותיו הגדולות, שלא כרע בבדידותו, שיצא מחושל מניסיונותיו, מוסיף לרקום את חלומו – משָל לא חל שינוי בחיי העולם ובחיי העם היהודי.

תרבות חילונית ביידיש

אפשר, כי נקודת־המבחן בפעולתו של ה“בונד” בתקופה זו אינה במלחמתו הפוליטית עם יריביו המרובים ובפעולתו המקצועית, אלא דוקא במאבקו על נפש הילד, על קיום רשת בתי־הספר בלשון יידיש. אכן, שותפים לו, ל“בונד”, בהנפת דִגלה של היידיש, שהיא לו לא רק לשון בלבד אלא בחזקת אידיאה מרכזית ותפיסת־עולם – התנועה העממית ופועלי־ציון שמאל, אך ה“בונד” הוא הנושא בעיקר העול ונותן נפשו עליה. מה רב המרץ ומה נאמנה ההתלהבות אשר הוא משקיע במלחמה על זכות בתי־הספר בלשון ההוראה ביידיש, על הכרת זכויותיו על־ידי השלטונות ועל כיבושיו ברחוב היהודי, נגד יריביו הציונים והחרדים (שמחרימים אותו ליד נרות שחורים ובתקיעת שופר) וכמובן – נגד המתבוללים. המיניסטר הפולני לענייני חינוך דורש לימוד מקצועות בלשון המדינה דוקא, והממשלה רודפת, מציקה, שוללת את זכויותיו של החינוך בלשון יידיש. אך ראש לאויביה של ציש"א – רשת בתי־הספר בלשון יידיש, על מחנה המורים והתלמידים שלהם – הלא הוא הדלוּת והמחסור!

“לא די להילחם למען בית הספר ביידיש; יש לשאוף אליו, להרגיש בחסרונו, לראות ביופיו, שבלעדיו היינו דלים ועלובים” – מטיף שלמה מנדלסון, מראשי העושים למען ציש“א ; ציש”א, שעוד י.ל.פרץ (שנה בשנה עולים הילדים ל“אוהלוֹ” ועליו הכתובת: “מיר שטאלצע שבת – יום טובדיקע יידן”) ויעקב דינֶזוֹן וולדמיר מאֶדאֶם היו מחלוציה סוללי דרכה יחד עם דור שלם של מורים ומחנכים – היא ל“בונד” הביטוי העמוק ביותר לקשריו ההדוקים עם המוני העם, יורשתה של תרבות בית־המדרש, מזיגה של יצירה לאומית חילונית וחזון הסוציאליזם היהודי, עליה גאוותה.

“נבָלה”! – כך מכנה הנריק ארליך את הצבעת ה“קולו”, חוג הצירים היהודים בסֵיים , נגד ההצעה לקבוע בתקציב המדינה הפולני סכומים לצרכי בתי־הספר של ציש“א. יצחק גרינבוים טוען, שצירי היהודים לא יצביעו בעד הצעה חד־צדדית זו, כל עוד לא תוצע הקצבה גם לבתי־הספר העבריים. אך ארליך – בדומה ל”בונד" כולו – סבור ומשוכנע, שאין סיכוי להסכם יהודי־פנימי בשאלת הלשונות, שאין מקום לפשרה על חשבון זכות הבכורה ללשון יידיש, לשון העם, לשון העמלים והפועלים. “נבלה”! – נענה ההֵד ברחבי ה“בונד” העושה מאמצים חלוציים לקיום רשת החינוך ביידיש ולפיתוחה – ויהי מה! ומוסדות החינוך, ילדי טיפוחו של ה“בונד”, מהדקים את קשריהם עם התנועה המקצועית היהודית, עם ועדי ההורים, עם האגודות המקצועיות.

“כיבוש העבודה” נוסח גולָה

ב־1929 מעלה מרכז ה“בונד” את סיסמתו החדשה – מלחמה לזכותם של המוני היהודים לעבודה. הוקם מוסד מיוחד לתפקיד זה ובין ראשי פעיליו – זיגֶלבּוים. סיסמה זו לא נועדה אלא למלחמה בהפלייתם לרעה של היהודים – קטע במערכה נגד האנטישמיות והחרם הכלכלי ובעד שיווי־הזכויות. ואכן, מחוסרי־העבודה היהודים הבודדים שזכו במקומות עבודה בשירות התחבורה העירוני בוארשה – היו “סנסציה”…

ב־1926 מתחילות ההכנות לקיום הקונגרס הראשון של העובדים היהודים בפולין, המוקדש לעניין זכותם של היהודים לעבודה. קדמו לו תעמולה נרחבת ואסיפות רבות באוירה מתוחה. אולם התיאטרון ע“ש קמינסקי בוארשה הומה עַם רב, - צירים, אזרחים, מוזמנים. ארתור זיגלבוים, - עסקן האיגוד המקצועי, שסופו ששלח יד בנפשו, בלונדון, בתגובה על אדישות העולם בימי מרד גיטו וארשה– פותח את הקונגרס בשם ה”בונד". ליד שולחן הנשׂיאות גם נציגי פועלי ציון והקומוניסטים היהודים.

את נאום הפתיחה, שהוא גם נאום הביסוס הרעיוני, נושא ביינוש מיכלביץ', הוא מכריז:

“אם העבודה היא דת, הרי היא – בשורה ראשונה – לפועל היהודי. לו, לפועל היהודי, העבודה היא פולחן, שכן היא משחררת אותו, מוציאה אותו מן הגיטו ומקשרת אותו עם העתיד כאשר העבודה תהיה כורח לכול. מאות הצירים, ההשתתפות בהמון מטעם מוסדות הפועלים, ההֵד הרם, שנענה לקונגרס זה בקרב כל ציבור הפועלים, משמשים עדות חותכת, עד כמה בשֵלה, דחופה ודוחקת היא סיסמת ה”זכות לעבודה“. לא זכויות־יתר דורשים הפועלים היהודים לעצמם, לא זכויות כִתתיוֹת הם מעלים ביחס לעבודה. הזכות לעבודה – זכות אלמנטרית היא כזכות לאויר, לשמש, לחיים. רחוקים אנו היום מאשליותיהם של פועלי צרפת ב־1838, אשר דרשו מן העולם הקַפיטַליסטי עבודה מובטחת. אנו יודעים, כי המשטר האֲנַרְכי הקיים אין בידו לארגן את הייצור ולהבטיח לפועלים עבודה קבועה. אולם הפועלים היהודים דורשים לעצמם את הזכות לסבול יחד עם כל מעמד הפועלים, את הזכות להיות מנוּצלים ולהתקיים על משלוח־היד הגאה של הפרולטארי. הפועלים היהודים כבר כבשו לעצמם את הזכות למיתרָס, את הזכות למהפכה, ועתה מגיעה להם גם הזכות למכונה, למקום־עבודה בבית החרושת”.

ביטאון ה“בונד” כותב בשולי הקונגרס:

“…על אף הזמנים הקשים, חוסר העבודה האיום, והמצוקה האיומה השוררת בקרב הפועלים היהודים וארגוניהם, נתכנסו מכל קצוות פולין כמעט 600 צירי פועלים. זוהי העובדה החותכת ביותר, עד מה חריפה הבעייה לפועל היהודי, עד מה עצום בקרב ציבור הפועלים היהודי העניין בפעולה הזאת ועד מה הסיסמה של הזכות לעבודה זיעזעה עמוקות את המוני העם העובד היהודי. הקונגרס היה מחאה אדירה של המוני העובדים היהודים נגד מדיניות־הכְּלָייה המרושעת, אשר הריאקציה השלטת נוקטת בה נגד מעמד הפועלים היהודי. מעמד הפועלים היהודי בפולין הכריז ברמה ובאומץ, שלא יתן כי ידחקוּהו לתוך גיטו כלכלי, שלא ירשה כי יגזלו ממנו את הזכות האלמנטרית לעבודה ולחיים כשאר אזרחי המדינה”.

לא יצאו ימים מרובים ופולין נחרדה להפיכה שבוצעה על־ידי יוזף פילסוּצקי. מעתה נפתח פרק חדש של שרירוּת ולחץ, המשטר מתקדם בכיוון אל הפאשיזם והאנטישמיות. אולם ה“בונד” ממשיך במלחמתו על הזכות לעבודה, אף שלא נראו לה תוצאות של ממש בים המצוקה היהודית.

עד שהקיץ הקץ גם על המלחמה הזאת, שנפתחה ברוב התלהבות ואשר תקוות כה רבות קשרו בה. עזה ונמרצת (אם גם בודדת ומבודדת כמעט) מלחמתו של ה“בונד” למען המוני העם. את הבולשביזם הוא שולל, לציונות הוא מתנגד. לבדו הוא נלחם.

מה אמיצה ועצמאית, למשל, עמידתו של ארליך בעירית וארשה, שהוא בה נציג הפועלים היהודים, כל שנות קיומה, מאז 1919. של מאסרים ורדיפות, והרי הֲטָחוֹתיו הנועזות באוזני הבוּרגנוּת הפולנית, על קיפוחם המשווע של המוני היהודים הנתונים במָצוֹק ובמצוקה ועל שנאת ישראל ועל מדיניות ההפליה והשוֹד. הֲייפָלא שביקשו להתנקש בחייו, ורק מסירותם של חבריו ושל המוני פועלים יהודים הצילוּהו!

ב־1938, בסמוך לשואה, שוב אין ארליך בודד בעיריה זו. שבעה עשר מבין עשרים נבחרי היהודים נמנים עם סיעתו! וארליך, עליו גאוות ה“בונד”, הוא גם נציגו בקהילה (שהוא עצמו מִשוֹללי ההשתתפות בה היה במפלגתו) והוא הראשון ברשימת ה“בונד” בבחירות לבית הנבחרים הפולני.

הנריק ארליך וידידו־חברו ויקטור אלטר, ארליך־אלטר כמארכס־אנגלס לתנועת ה“בונד” בפולין המדינה! אף הוא, אלטר, בן אמידים, אביו סוחר יערות במלאווה (נופו של יוסף אוֹפאטוֹשוּ), גורש מהגימנסיה (ב“כרטיס זאב”), טעם את טעם בתי־הסוהר וגירוש סיביר וב־1921, בשנת המשא ומתן על השתלבות ה“בונד” בקוֹמינטֶרן , מבריח את הגבול למוסקבה, להשתתף בדיונים, נאסר שם וחוזר לפולין. וכאן הוא פורשׂ כנפיו בפעילותו הסוערת באיגודים המקצועיים, בקוֹאוֹפרציה הפועלית, לוחם מובהק, נואם שנוּן, עֵר לכל קיפוח ועוול, מתנדב למערכה בספרד. הוא, אציל־הרוח, חניך תרבות פולין, מתמזג כליל, בכל נפשו ומאודו, בעולמם של חַיָיטֵי רחוב פאוויאַ וסַבָּלי כיכר מוראנוב, ללא הַפרד ומזיגה. זו לו כבוד ושליחות. ועם זה אין הוא מבקש, המהנדס המשכיל, חניך אוניברסיטאות המערב, ל“כַפֵּר” על מוצאו ולפצות את מצפונו: המשטר הקפיטליסטי על העוול והדיכוי, הניצוּל והשיעבוד הכרוכים בו, הם לו מועקה אישית לבלי יכולת לּשׂאת בה. האנטישמיות היא לו – חרפה, פצע צורב, קָלון אנושי. ב־1938 הוא כותב, ב“פאלקס צייטונג” –

“יהודים פשוטים אנו, ללא גאווה, ללא בושה. משום כך גם לא היה לנו צורך ל”גָלוֹת" יהדותנו בעִקבֵי האנטישמיות. ואין אנו נתפסים לּהתלהבות עם גילוי זה. יהודים ללא לאוּמנוּת, יהודים הקושרים את גורלם, קודם כול, במערכה בעד הסוציאליזם, יהודים שדי להם במולדת אחת, כאן, במקום שהם חיים בו – זה ה“בונד”! שוב מתרגשות התנפלויות על יהודים במרכז הבירה – בגן הסאכסי. המונעים פועלים יהודים רגליהם משטח “מסוכן” זה? אדרבא, על אף המכות הצפויות להם עומדים הם על זכותם לנשום אויר צח ולהתגונן מפני תוקפים.

ואכן, בזכות לטייל בגן הסאכסי משתקפת, בזעיר אנפין, זכותם לחיי אנוש בפולין.

על זכות זו לא נוותר מרצון. ונלחם בכל מי שיבקש לגוזלה מאתנו. ולא נשקוט עד אשר תובטח לכל העובדים בפולין. ואנו נכונים לשלם כל מחיר להשגתה, זאת תורת ה’בונד'".

משנת 1936 גואים ועולים בהתמדה גלי הדיכוי הפאשיסטי בפולין, מצוקת היהודים ויאוש הנוער, גוברות הרדיפות על תנועת הפועלים, פושטים הרעב, המצוק וחוסר העבודה, תוכפים מאורעות דמים, שביתות והפגנות. השפעות גרמניה הנאצית מעודדות את הפאשיסטים והבריונים הפולנים למיניהם… במארס מכריז ה“בונד” על שביתה כללית, שביתת מחאה על הפרעות הנודעות בעיירה פשיטיק, שהם מאותות החרדה שפקדו את המדינה ויהודיה. המוני יהודים – בעלי מלאכה וחנוונים – מצטרפים למחאה, יוצאים להפגנות, משתתפים באסיפות (לעתים גם עם פולנים), רואים ב“בונד” את המפלגה בהא־הידיעה־והיעוד במלחמתם על זכויותיהם, על קיומם וכבודם, על ההווה שלהם… הלוא כך נענו לקריאתו לפני שנים רבות, בהרימו את נס המחאה הלוהטת נגד עלילת־הדם (עלילת בייליס) בימי המשטר הצארי…

ה“בונד” פורש את יריעת המחאה נגד גזירת ספסלי הגיטו באוניברסיטאות פולין. הוא אף נלחם נגד גזירת השחיטה המכסה את עֶרוותה בעלי־תאנה של מניעים הומאניים כביכול, ואין צריך לומר נגד החרם על העבודה היהודית ודחיקת הרגליים מחיי הכלכלה ונגד סגירת החנויות בימי ראשון הפוגעת קשות בחנווני היהודי.

עם זאת עולה לשיאים חדשים המלחמה המרה בציונות. את הכרוזים הנודעים של ז’בוטינסקי על ה“פינוי” (האֶבקוּאציה) של המוני יהודים מפולין ושל גרינבוים על “מיליון היהודים המיותרים” – מְנַגֵד ה“בונד” לנֶשק זועם בציונים לזרמיהם ולפלגיהם. הוא מתקומם בכל להטו נגד ראיית היהודי בגולה בניווּנו הרוחני והלאומי, נגד הראייה – שמקורה בפינסקר, בהרצל ובנורדאו – שהיהודים גוף זר הם בין עמי הרוב, גוף חסר חיים ועתיד. נהפוך הוא, לדעתו: ארץ ישראל היא חלום והעברית – אוטופיה. יהודי פולין האזינו! – קורא ה“בונד” - זאת תורת הציונות: יהודי אחד ליד הירדן שקוּל כנגד חמישים ליד הוויסלה… זאת תורת הציונות המסייעת לאנטישמים, למגמת עקירתכם והחרמתכם. המשפילה אתכם ומְמָאֶסת את קיומכם בעיני עצמכם. וגם מחנות החלוצים בקיבוצי הכשרה, בני טובים אלה, אף הם מגמתם לגזול את פת לחמם של הפועלים ולהתחרות בהם בעבודה זולה. ואילו תורת ה“בונד” היא: אי־כניעה, מלחמה, קיום בזכות ולא בחסד, קיום שווה־זכויות, כי דורות יושבים אנו על האדמה הזאת, , כי דמנו וזיעתנו רוותה…

היטלר באופק, משטר איבת היהודים הבהמית באופק, הרדיפות, הנישול, ההפלייה וההתנקשות בזכות קיומם של היהודים בפולין גוברים והולכים – ובקונגרס הציוני בפראג, ב־1933, נשמעים קולות ששוב אין טעם ואין סיכוי במלחמה למען שיווי הזכויות של היהודים בגולה. העיקר, הפתרון – ארץ ישראל. ודאי שמצויים מנהיגים ציונים כגרינבוים, כסוקולוב, שעצם ההתעללוּת ביהודים פוגעת בגאוותם האנושית ומעליבתָם. “עוד יום יבוא – מכריז סוקולוב מעל במת הקונגרס – ופרעות ביהודים יהיו לדראון עולם, ממש כשריפת המכשפות בימי הביניים”. ובקונגרס לוצרן, 1935, הוא אומר: “אין לך טעות גדולה מזו לראות את הציונות ואת שיוויון הזכויות כשני הפכים הסותרים אַהֲדָדֵי, או ניזונים אחד מחורבנו של השני… יהדות גֵיטוֹאית משוללת זכויות אין בכוחה אלא לבנות גיטו חדש”.

שמה מינֶה, מסביר ה“בונד”, שגם הציונים מחייבים את המלחמה על הזכויות; הזכויות אינן להם אלא אמצעי למטרה אחרת, ועיניהם נשואות למזרח, ואין בידם ואין בכוחם להתמזג לחלוטין עם צרכי־השעה הדוחקים של ההמונים היהודים. כללו של דבר: אין ליישב את הניגוד בין ההָכא להָתָם, אין לגַשר בין מצוקת ההווה לחזון העתיד, בין יידיש לעברית. והעתיד הצמוד לארץ הרחוקה על הירדן הוא אוטופיה, אשלייה, הֵיסט מצרכי חייהם וממלחמתם של המוני העם. עינינו הרואות את מאורעות הדמים…

ודאי מצער דבר המאורעות בארץ ישראל, - טוענים הם – אך היא הנותנת: אין ארץ ישראל – הפתרון. אין דרך זולתי המאבק במקום, על אף הלחץ הגובר של המשטר, על אף מחנות־הריכוז ובכללם המחנה המאוּיים במבצר בריסט. בפולין זו, ששׂר החוץ שלה עוסק בתוכניות לגירוש יהודי פולין ויישובָם במרחקים, שנשׂיאהּ מתעַלס בצַיִד ביערות בְּיַָאלוֹבְיֶאז', עם שׂר הדמים גאֶרינג… כפולה ומכופלת אחריותו של ה“בונד” ושליחותו – הלאומית והסוציאליסטית.

ביטוי לדריכות זו בכרוזי ה“בונד” מן השנים ההן:

"שליש מאוכלוסית ארצנו מיעוטים לאומיים הם. היחס ליהודים, לאוקראינים, לגרמנים, לרוסים הלבנים ולליטאים הוא כאל זרים, כאל אורחים לא־קרוּאים. אולם אנו, אין אנו רואים עצמנו זרים. אנו הפועלים היהודים, יחד עם כל מעמד הפועלים של פולין, הננו בוני המדינה וזכויותיה – זכויותינו. ושעל כן אנו מוחים בכל כוחנו נגד החרם על פועלים יהודים, נגד הרדיפות והגזירות על כל המיעוטים הלאומיים, ארגוניהם ומוסדות התרבות שלהם. אנו דורשים: אפשרות מלאה להתפתחותם התרבותית של כל עמי פולין!

זכות להגדרה עצמית לעמים הטריטוֹריאליים!

אוטונומיה לאומית־תרבותית להמוני העם היהודים!

בתי־ספר חילוניים חינם בלשון האֵם של הילד!

זכויות מלאות לבתי הספר העממיים ביידיש!

זכות עבודה לפועלים יהודים!

הלאה הפאשיזם! הלאה המלחמה!

הם מבקשים להרעיבנו, לשלול מאיתנו אפשרות חיים בארץ, שהיא ארצנו, ארץ כל העובדים, מבקשים לכפות עלינו הגירה ופינוי. הדבר לא יעלה בידם, גם אם מנהיגי הלאוּמנות היהודית יסייעו בידי האנטישמים הפולנים! כאן, בפולין, נולדנו, כאן אנו עובדים, כאן נחיה, כאן נישאר! אין אנו בודדים במערכה. עימָנו המוני העובדים הפולנים, המוני העובדים של שאר המיעוטים הלאומיים".

אך הנה פורצת מלחמת העולם, ובו ביום מופיע כרוז ה“בונד” אל המוני היהודים, הקורא להתייצב מול צבא הפאשיזם – אויבם בנפש של היהודים והפועלים. משלחת ה“בונד” באה בדברים עם מרכז פ.פ.ס., ושעתיים לאחר מכן מתכנסת הישיבה האחרונה של מרכזו הנבחר. ב־7 בספטמבר עוזבים חבריו את פולין, ברגל, בדרכם האחרונה למזרח , בדרכים זרוּעות אש ומוות. ה“בונד” יורד למחתרת – וגורלו כגורל המוני בית ישראל.

בסוף 1939 מתכנס בוילנה (אז מחוץ לאזור הכיבוש) מרכז ה“צוקונפט” – תנועת הנוער של ה“בונד”. סיכומי ציוניו כוללים את ניתוח המצב המחריד, אך גם – עדיין! הם חדורים תחושת הקשר הבל־יינתק עם אדמת פולין –

"בשוֹט ובכדור, ברעב ובמגיפות, בהוצאה־להורג ובגירושים בהמוֹן, מנסה היטלר להשמיד את אוכלוסית המדינה הכבושה. ואנו מכריזים: “שום כוח זָדון לא יצליח לעקרנו ממולדתנו בת אלף השנים – מפולין (פון אונזער טויזנט־יעריקן היימלאנד)”.

תחושה זו מפעמת את הופעותיהם של ארליך ואלטר במוסקבה, בתקופה הקצרה של פעילותם לפני סופם המר והנימהר, והיא המפעמת במלחמתו הנואשת של ארתור זיגֶלבּוֹים לפני ששלח יד בנפשו בהֵיחרב עליו עולמו עם חורבן גיטו וארשה הלוחם:

“לא חיפשנו מעולם, אין אנו מחפשים כיום ולא נחפש גם להבא שום מולדת חדשה, או בית, בשביל האוכלוסיה היהודית בפולין, גם אם “הבית” ייקָרא פלשתינא, או פינה אחרת…”

ודאי, לא נעלם ממנו גורלו המיוחד של עם ישראל בפולין, מצבם של המוני הפליטים במזרח, המערכה על ההעפלה והתקומה בארץ ישראל. ואולם הוא, ה“בונד” – גיבורהּ האחרון של התנועה המוּשרשת בגולה ובהמוני היהודים והפועלים, על יְפי־נפשם וריפיוֹנָם, על גבורתם והקרבתם ותְהיוֹתיהם וטְעִיוֹתיהם – אין הוא עוצר כוח עוד לבחון את דרכו וערכיו מחדש, ובכלל זה את היחס לציון אותה שלל כל ימיו מעיקרה ובעתידה לא האמין. ולא נותרה לו אלא הדרך האחרונה, דרך הייאוש והעֲקִידה…

דרכם של שרידי ה“בונד” הרוסי־ליטאי־פולני בתפוצות גלוּתו הוא – בחזקת אֶפילוג לאחת הדראמות המסעירות, הנועזות בחיי עמנו בדורות האחרונים.

פורסם ב-“במענית”, במת הנוער בכפר, הוצאת תנועת הקיבוצים, נהלל, אב תרצ"ט

תולדות החברה האנושית, תרבותה והתקדמותה הן תולדות העבודה ותהליך העבודה. מלחמת האדם בטבע ובעצמו על כל גלוּייה וצורותיה היא אשר הפכה את החיה המהלכת על ארבע לאדם התרבות, ואת עולם-החיה הבראשיתי, הפראי, לעולם היצירה של זמננו.

אולם מסיבות שונות נדחקה העבודה לקרן-זווית של החיים; במקום תרבות העבודה והטבע השתלטה תרבות ההונאה, הניצול והזיוף. ניטלה מהעבודה המהוּת שביצירה המביאה את כוחות-הנפש לידי גלוי. היזמה והמעוף נשללו ממנה – ונשארה קליפה: מלחמת-הקיום.

המוטיב של העבודה והיצירה טרם מצא את תיקונו בחיים, בהכרת האדם, באמנות, בספרות, בציור, בפיסול, בגילוף, במוסיקה, בבמה (פרט ליוצאים מן הכלל, כמובן).

שפע של מרץ נפשי, של כשרון ויכולת הושקעו בדברי-יצירה אשר הנציחו את פרפראות החיים, את סמליהם החיצוניים, את הפרחים הנובטים אל-על, אך העבודה והאדמה לא מצאו להן ביטוּי. האדמה, אם הכל, והעבודה נושא יעוד האדם, חזונו ותכליתו, מקור החיים והאמת לתרבות החומר והרוח הלאומית והאנושית של העמים, - אלה לא מצאו עוד את אמניהם.

האמנות העולמית יודעת רק מונומנט כביר אחד, אשר בו נתגלמה חזות-העבודה באמנות הפיסול בכל יפיה והדרה – הוא מונומנט העבודה הענקי בעיר לואון שבבלגיה לפסל קונסטנטין מניה (1905–1831). קריאת חופש ושמחה, הימנון קדוש לעבודה ולאדם – שנחתם במתכת קרה.

מדרגות רחבות מובילות אל במת אבן גדולה, מרובעת. עליה פסל-ענק של עובד-אדמה. ארבע צלעות הקוביה מראות פיתוחי ברונזה שחורה, תבליטים, המתארים ארבעה מוטיבים: עבודת אדמה, תעשייה, עבודת נמל ומכרות. כל פיתוח מלא חיים, אור, תנועה, התאמצות שבכיבוש הטבע המרתק בכוחו והודו.

הנה, “עבודת האדמה”. קציר תבואה בשדה. שבלים העולות בגובהן על קומת אדם. להט שמש קיץ. מאמץ, עבודה, גופים חצי-ערומים טובלים בים שבלים ושמש. ביניהם גוף משתוחח של אשה מאלמת אלומות, ומאחוריה – פרה מלחכת. שלוה ואור נסוכים באופק, במרחב.

“התעשייה”. קומפוזיציה אמנותית מחיי-עבודה במשרפת-זכוכית. קבוצה של פועלים מניעים אופן גדול במוט. אחד לוחץ על המוט בכל גופו. ענן כבד מאפיל. שרירים מתוחים, והפנים מביעים כוח ומרץ.

“עבודת הנמל”. פועלים נושאים שקים, תיבות, מגלגלים חביות, פורקים ועומסים את הספינות. תנועה, חברה, הרמוניה שבחלוקת-עבודה.

“במכרות”. עבודה מתחת לאדמה, בסכנת תמיד. אנשים חוצבים בלב האדמה, חושפים את מכמניה. הפנים שחורים, מיוזעים, מפוחמים – ויפי כל העולם נסוך עליהם. פיח ואבק מכסים את כובע הפלדה הנתון על הראש למחסה. האנשים הם אלה, או ענקים אגדיים המתאבקים עם החומר, עם יסוד העולם והטבע?

ובמרחק מה מתחת לקובית האבן, בארבע זוויות – פסלי פועלים בודדים, וביניהם הדמות המלבבת: “אמהות”. האם הבריאה והעליזה מיניקה את ילדהּ משדה הרווה, וילד שני ניצב לידה.

לפעמים נדמה: לא פועלים בודדים זקנים וצעירים, אנשים ונשים וטף ביצירתם ועבודתם, במנוחתם וחוויותיהם העמיד לפנינו מניה – כי אם את חברת העתיד היוצרת והחופשית. הוא נתן לפנינו את מאמציה לכבוש את הטבע, את התאבקותה ותקוותה; את העבודה כיסוד החיים וכמקורם, ככוח משחרר ועולה, כערובה להתקדמות רוח-האדם. את השמחה והאושר והגאולה שביצירה המנצחת השכיל מניה לקסום מן האבן באהבה ומסירות אין-קץ. יצירתו של מניה היא עד היום הביטוי הגאוני והנשגב לאמונת העבודה, לחזון העמל הפשוט והצנוע הקובע את צורת החיים וצר את דמות החברה.

מניה עצמו חי והתקיים על יגיע-כפיו. ורק ד' שנים לאחר מותו הסכימה ממשלת בלגיה להקים את “מונומנט העבודה”, והוא גם המונומנט לאמן שלא זכה להכרה בחייו.

ואם אצל אומות העולם, שהעבודה והאדמה מקור קיומן, לא זכו אלה לבוא לידי ביטוי – אצלנו על אחת כמה וכמה. הצווּי הדתי, “לא תעשה לך כל פסל וכל מסיכה”, עיכב ושיתק במשך דורות את חוּש היצירה האמנותית. ונוספה עליו מציאות העיירה היהודית. האדם היהודי שבה היה רחוק מהטבע, מרחבי העבודה, מצבעיה ומקסמיה. עם חורבן העיירה והתמוטטות יסודות-החיים הגלותיים-מסורתיים, שבאה עקב תמורות מבחוץ ושינוּיי ערכין מבפנים – התפרצו למרחב החושים המדוכאים באדם היהודי. הוא התחיל לראות, לשמוע, לחוש ולהתבונן – נתגלו לו החומר, הטבע, הצבע, הקו, הקסם, הצליל, הצורה, המאוויים לקרקע וליצירה מוחשית. קמו לנו אמנים, אשר שאבו ממקורות זרים והנחילו את פרי כשרונותיהם לאחרים (אנטוקולסקי, ליברמן וכיוצא בהם), ואלה אשר הקדישו את מיטב כוחותיהם לעם הניחו ביסוד יצירתם את לימוד הזכות (ארטור שיק, פיליכובסקי ואחרים).

ונציין נא בזה את הניסיונות הראשונים בארץ, את פסלי ההגנה והעבודה הצנועים בחולדה ובתל-חי. אכן גילויי היצירה וההתחדשות של האומה בארץ, הם הם עדות אמת, ופסל חי וענקי לעבודה הכובשת ויוצרת ומחיה את הנוף ואת האדם ויוצקת יסודות למציאות עברית חדשה.

פורסם ב" הפועל הצעיר " שנת 21

ברלין של שנות העשרים היתה מרכז יהודי נכבד, ואכסניה חשובה לחלק מפליטי האינטליגנציה היהודית מרוסיה שנמלטה מאימת הכָּרֵת הלאומי של מהפכת אוקטובר וחרדותיה. בתחנת-ארעי זאת חיו, פעלו ורקמו חלומותיהם סופרים (ד. ברגלסון), משוררים, עסקנים, היסטוריונים, אנשי-מדע יהודים – צבירה של אנרגיה לאומית שחיפשה לעצמה אפיק חדש לאחר השבר והשברון. ומתוכם עלה היוזמה לכונן מרכז לחקר יהודי, ליתר דיוק – לחקר היהודים והיהדות בהווה, היינו ב-150 השנים האחרונות, תחום שהוזנח על-ידי חוקרינו. וברלין של אותם הימים שימשה גם, מרכז רוחני זוטא ליצירה העברית (“אשכול”, “רימון”, “העתיד” ועוד).

אך בודדים מן היוזמים שרדו בחיים, ובכללם יעקב לשצ’ינסקי ואליעזר שטיינברג (מרכז פעולת התרבות של הקונגרס היהודי העולמי בלונדון), ואחרים נפטרו לעולמם כאביגדור צ’ריקובר, נחום שטיף, ד"ר י.נ. שטיינברג (ששימש קומיסר לענייני משפטים בממשלת לנין), זליג קלמנוביץ, זלמן רייזין ועוד.

ההתחלה היתה בברלין עם הפרסומים הראשונים, החדשים של החקר הסטאטיסטי-סוציולוגי של י. לשצ’ינסקי. ואולם, עד מהרה נתכונן מרכז גדול ומסועף לחקר היהודים בוילנה, באווירה רוחנית-תרבותית הולמת – “יידיש וויסנשאפטלענער אינסטיטוט” [מכון המחקר היהודי], מעין אקדמיה ממש, ולה חוקרים ואספיראַנטים, מאספי-חומר וקורספונדנטים וסניפים ברחבי התפוצה, ארכיון וספריה מרכזיים ועוד. ואכן, בפרק זה, למן 1924 ועד ל-1939, הניב ייוו"א יבול מבורך בחקר יהודי-מדעי שערכו קיים ועומד.

ובינתיים בא החורבן, ייוו"א תקע יתדותיו בניו-יורק, ועלתה בידו להציל חלק ניכר מאוצרותיו. הארכיון שלו מונה למעלה משני מיליון יחידות, והספריה – מאתיים אלף כרך, וכן אסופות נדירות של תמונות, מיסמכים ותעודות, תצלומים ועוד. הוא ממשיך בעבודת החקר, בפרסום הוצאותיו הפריוֹדיוֹת [עתיות] ומחקרים הסטוריים, דמוגראפיים, כלכליים, סוציולוגיים, לשוניים ועוד, חלקם באנגלית. למותר לציין, שאווירת ניו-יורק אינה אווירתה של וילנה, ותחושה של בדידות פוקדת לא אחת את עסקניו ופעיליו וחוקריו של המכון: למי אני עמל?

הרגשה זו עמדה בדבריו של יעקב לשצ’ינסקי, בפתיחתה של התערוכה הנאה של פרסומי ייוו“א בתל-אביב, מטעם סניפה הפעיל המרכז חבר שוחרים, שנפתחה על-ידי הסופר היהודי אברהם ליס וכן איש-התרבות משה מורגנשטרן (התערוכה היא מאוֹספוֹ הפרטי). ומכאן – ההצעה, להוציא-לאור בתירגום לעברית מפרסומי ייוו”א, שעיקרם חקר חיי היהודים מאז המהפכה הצרפתית הגדולה, לתועלתם של דור המשכילים והיוצרים בישראל. בדרך כך תוענק גם לעושים במלאכה בניו-יורק התחושה, שיש שכר לעמלם, טעם ועניין אקטואלי בו.

מכל מקום: ברכתם הנאמנה של כל שוחרי תרבות עמנו מלווה את מוסד-החקר היהודי המרכזי החשוב בניו-יורק, שרבים הנהנים מפרי עבודתו המדעית (וכותב הטורים האלה, זכה, ערב החורבן, להיות מפעיליו וקיבל מענק-מחקר ממנו).

עצת-אחיתופל של מלומד אנגלי

סערה גדולה עורר זה מקרוב באמריקה הביולוג-החוקר הבריטי הנודע יוליוס האקסלי, שפתח במסע-הרצאות לצמצום ו“תכנון הילודה”. שאלה זו שנוייה במחלוקת חריפה מבחינות שונות – לאומיות, דמוגרפיות, מוסריות ודתיות – בין הקתולים והפרוטסטנטים, אולם שייכות עמוקה לה גם ליישוב היהודי באמריקה, ולעם היהודי בכלל.

לדעתו של הביולוג הבריטי צפוייה לאנושות ולתרבות כלייה-ממש, אם יימשך קצב הריבוי הטבעי העולמי, שעלה אשתקד כדי 47 מיליון, והוא גדל והולך. אין גירסה זו חדשה, כמובן, אלא שמטעמים שונים היא הֶחריפה בארצות תרבות שונות (ואף ביבשות-ענק כהודו וסין, הנחשלות והמפגרות). והנה, כדי למנוע ירידה תרבותית, עוני ומצוק, מטיף הוא לקביעת חוקים להגבלת הילודה.

עיתוני היהודים באמריקה שוללים בתכלית השלילה את הנחותיו ומסקנותיו, הן מטעמים אובייקטיביים, הן מטעמים לאומיים-יהודיים – וגם דתיים. ורבים המצביעים על כך, שאדרבא, הכרח חיוני הוא לעם ישראל (וליישוב) לפְרות ולרבות, ובייחוד לאחר הטבח הנורא האחרון.

ומוזר הדבר, כי הביולוג הבריטי, המבסס את הטפתו הרעשנית על טעמים “מוסריים”, אינו שוכח להטיל חצי-רעל בעם היהודי ובמדינת ישראל.

“אין זה מעשה מוסרי, כאשר מדינת ישראל פועלת להגדלת אוכלוסייתה, שכן יש בכך משום לחץ על מקורותיה הטבעיים, וכן מעורר הדבר את איבתם של שכניה הערביים”.

אכן, די במשפט זה, כדי להצביע על טיבו של “המוסר הפוליטי” של האקסלי. “טאָג” הניו-יורקי מטעים, שהאקסלי טוען בהרצאותיו, כי על מדינת ישראל לא רק לצמצם את הריבוי הטבעי של יהודיה, אלא גם לנעול את שעריה בפני עולים חדשים. כל זה, לטובתה, כמובן… ולמען הצדק והקידמה…

לא כאן המקום להרחיב את הדיבור בנושא זה. יצויין רק, שרבים חוקרי-החברה היהודים, בתפוצות ובישראל, המצביעים בדאגה רבה דווקא על צמצום הילודה והריבוי הטבעי של היהודים – הן בעִקבֵי השפעות-חוץ, הן מחמת הפסקת-הריון, נשואי-תערובת ועוד. ברור, שעצתו של האקסלי ליהודים היא עצת-אחיתופל. וליישוב במדינת ישראל – סכנה.

אגב: השאלה נתעוררה באמריקה גם מצד אחר – מצדה של וועדה לענייני סיוע-חוץ שהמליצה, בין היתר, על צמצום הילודה בארצות מפגרות. ראשי הכמורה הקתולית הגיבו בחריפות, ושורה של מדינאים – בכלל זה מועמדים אפשריים לנשיאות – נאלצו לנקוט עמדה בשאלה המעוררת ויכוחים סוערים בחברה האמריקאית.

הכמורה האנגלית נגד האנטישמיות

וועידה מיוחדת במינה, לדיון בדרכי המלחמה נגד המגיפה האנטישמית והניאו-נאצית וגילוייה השונים באנגליה, קוימה זה מקרוב בלונדון, בהשתתפותם של ראשי הכנסיה וביוזמתה.

ההחלטה החשובה ביותר שנתקבלה בוועידה זו – להוקיע בציבור – באמצעות דרשות בכנסיות, באסיפות-עם ובפרסומים מיוחדים, את הגילויים הגזעניים והאנטישמיים, המערערים את הסובלנות הדתית שהיא “מסורת מקודשת באנגליה ובמושבותיה”.

פורסם ב“פנקס קלצק”, עורך א“ש שטיין, ארגון יוצאי קלצק בישראל, ת”א, תש"ך 1959

כל ההערות במאמר זה הן פרי עטו של דוד בן מנחם, שתרם אותן לרווחת הקורא בן ימינו. [הערת פרויקט בן–יהודה]

כשושנה בין החוחים… הנה זה הציור העולה לעיני רוחי, שעה שאני הוגה בקהילה זו, אשר זמן רב התייחדתי עמה, תוך עריכת הספר לזכרה, הלוא כל שנות קיומה הארוכות היה היתה כפרח-חן, ענוג ובשום, בין חוחי הרשעות והבערות אשר סביב לה. ואולי הולמה יותר הציור שבאגדה ליונה הנמלטת לחגווי הסלע – מורדפת על נפשה על-ידי הנץ, לכִבשה בין שבעים זאבים, ודומה, עתה, לאחר שנכרתה מספר החיים, כך נכרתה, אחוזים אנו השתאות יתר לסוד הקיום הממושך הזה של עדה מועטה במניין ובנכסים ועשירה ברוח ובנפש וברוכה בסגולות ובמידות, בתוך העמים ההם. בתחומים המסובבים והמשובשים ועד לגבול הרה-הסכנות האחרון בין מזרח למערב.

סוד מסודות קיומה של יהדות פולין, ליטא ורוסיה – אם הגלויות.

ועד היום כמו אין השרידים, אחרוני היהודים ילידי קלֶצק וסביביה, משלימים עם אימת כליונה, הנעלה מהשגת אנוש, ועד היום הם כמתרפקים על הבית ההוא בזיוו ובטהרו, בדלותו ובחומו, בטובו וביקרו, מזדהים עמו, גאים עליו, על שלמותו ויציבותו וחיותו הפנימית, ונושאים את זכרו כזכר אֵם שאין לה חליפה ותמורה – וגעגועיהם עליה אהבה, וריגשת לבם עומדת בין דפי הספר הזה.

אין זאת אלא ששכינת ישראל רחפה בין סמטאותיה ובבתי יהודיה.

עיירה מועטה והגבול חותך בגורלותיה, והיא כתקועה בין איבת הפולנים לבין החומה הסוביטית האטומה. פחות מרבבת נפשות מניינה, הנוודים, בעלי המלאכה, עמלים – אף עובדי-אדמה וחוכרים באחוזותיו של הנסיך ראדזיוויל (שהיו במשפחתו מתייהדים ופראנקיסטים), קומץ של נגידים והיתז של אינטליגנציה, יונקים קיומם מאוכלוסיית האיכרים סביב, וקיומם הרוחני – מהמרכזים הגדולים של יהודי ליטא ורוסיה. הלא בסמוך שוקקים מרכזים כוילנה, ביאלסטוק, פינסק, סלוצק, שמות – פרקי גבורה והיסטוריה יהודית. וסמוך יותר – מיר וולוז’ין.

כטיפת המים ששקועה בה הסובסטנציה של הים, כן משוקעת בעיירה זו הווייתה של יהדות מזרח-אירופה. זה טיפוסה הקלאסי, כדמותה וכצלמה, בלשון ובמנטאליות, אין שיעור לנאמנותה הלאומית, לאהבת העם המפעמתה, למוסריות ולהומאניות נאצלה, ונכונות ההקרבה. מקור שבמקור, הגרעין, תמימות מזוגה בחריפות וייצר-חיים עז.

דורות של חיי חרות בגיטו מרצון – ומאונס. כנות-רוח של השכלה, של ציונות, של סוציאליזם, המגיעות לכאן, מדליקות את הלבבות, אך אינן גורמות קרע בנפש ולא זדון-לבב. אורח-החיים הישן מתפורר לאטו, בנחת, בחיוך סלחני, טוב-לב… כאן ייתכן, שחברי “בונד” ישמעו שיעורים באגדה ו“בעין יעקב” ¹. לאחר יום עמל מפרך, ב“תפארת בחורים” הפרולטארית; וכאן ייתכן, שחברי “השומר הצעיר” יתפללו בציבור, כדי להרחיק את חשדותיהם של אדוקים… עממיות נלבבת, והשפעותיו המפוררות ההרסניות של הכרך אינן ניכרות כמעט.

המצוקה מזה וההתעוררות הרוחנית מזה מעוררים הגירת רבים. אין קיבוץ יהודי בעולם לשם לא הגיעו, ובעיקר אמריקה וארץ-ישראל. דורות של גאונים ולומדים שמרו כאן נחלתה של תורה בלבושה המתנגדי, השכלתני, ההומאניסטי. זכר חלק מהם בא בספר זה. ריכוז מפתיע של רוח, שושלתות שלמות, משפחות של רבנים וסופרים ופרופסורים ועסקנים וחלוצי-עם, כמשפחת יהושע ברזילי (אייזנשטאדט), שמוצאה מן הרב בעל “הפנים המאירות” ² כמשפחות הגאונים רא"ז (ר' איסר זלמן) מלצר, אהרן קוטלר (ראש הישיבה תחילה בקלצק ועתה בלייקווזר, אמריקה, וראש מועצת גדולי התורה שם), מגדולי התורה בימינו, כמשפחת הרנזון, אפשטיין, רוזנקרנין-שריפטוצר, אדלר, הרב גולדבלום הישיש שארח להרצל ולסוקולוב ולוייצמן והוא ראש החינוך העברי באנגליה ורבים, רבים, שאין ערוך לתרומתם לחיי-היצירה בישראל ולגילוייהם, וגידולם בעיירה המוקפת שדות ויערות, בדוחק ובדלות. וכולם חניכי הישיבה. גם במרחקים – תורתם במעיהם וניכרים בסגולותיהם הטובות. אוצר אדם בעיירה נידחת, שפירנס גלויות רבות והפרה את רוח עמנו וחייו, וראו – איננו עוד.

דפים אלה הם כאספקלריה מאירה לדמותה המקודשת של קלצק, ובהם עצורים נשמתה וזכרה לברכה. ובין השיטין הומה פועם לבה ורוטטים כמיהותיה וגעגועיה הכמוסים, וזרועים עליהם ניצוצות מן האור הרב ששפעה והקרינה למרחקים. כפרק בספר החיים והיצירה, הדם והדמעות של עמנו. וביזכור.

אלה היו יהודים שלמים, בעלי נוסח וחותם משלהם – ואנשים שלמים. והיה חן יהודי וטעם אנושי בחייהם על אף הנחשלות שבתנאי הקיום, על אף הפיצול הרוחני שהעמיק. יהודים מקדשי השם בדרכים שונות, אוהבי ישראל מטבע ברייתם, ואוהבי אדם, וחותרים לאמת ולגאולה, גזע נאמנים.

וזו אהבת המשפחה, והרעות הטובה. ולהבת חיבת ציון כאש התמיד, משחר חיבת ציון, דרך דור ביל"ו, העליה השניה ועד לחלוציות שבין שתי המלחמות. והערצת התורה שאין-לה-גבול-ומידה. דומה, בסימטאות העיירה עמדה קדושתה… ושיאה בישיבה שיהודי קלצק, אוהבי תורה ושוחריה, סוככו עליה במסירותם.

לא בלי ריגשה נקרא את זיכרונות ותיקיה, שרידיה, מישראל ומאמריקה, מארגנטינה ומאפריקה הדרומית, מכסיקו ומצרפת. עומד בהם לשׁדה של האדמה השחורה, הטובה, החמה של המוני בית ישראל אשר הצמיחה כל חלקה טובה בעמנו, וכל הטוב שבו מתוכה עלה, מתוך מעמקיה של אדמה דשנה ומניבה זו. כל פאר סגולותיה מתוכה צמחו – זו הנכונות לעזרה הדדית, והעממיות הטובה, והאצילות הרוחנית, היושר והענווה, והחלוציות לגילוייה.

אכן, היה טעם בחייה של קלצק היהודית ופרי, והיתה גדלות בבתיה הדלים, כי היא היתה מטובי בוניו של בית ישראל.

המדור האחרון בספר מוקדש לחורבן, שבו כל קהילה נתנה את נפשה בדרך משלה, אלא שקדמה לו תקופת המשטר הסובייטי. גם אז לא טושטש צביונה היהודי, אדרבא, נתלבלב, בערב גסיסה. בתי ספר ביידיש, אפילו ציר לסובייט של רוסיה הלבנה, שווי-זכויות לשעה.

ואז הגיע התליין. גיטו והתעללות ועינויים ושחיטוֹת. גילויים של עזרה הדדית, של הקרבה – ואיבוד עצמי לדעת, ממשמשת ובאה אחרית הדמים. עדרים של חיות-טרף על אזנם (נשקם) הכבד, מקיפים את שרידי העדה המורעבת, הטעונה, המופקרת. לא זיק קלוש של סיכויי הצלה. כבר כרויים הבורות. אך הנה, כאיש אחד נחלצים הם, ועם שחר – ערב הכלייה – מעלים באש את בקתותיהם בגיטו, והורסים, תחת ברד של כדורים, בין להבות ותמרות עשן, אל גדרות-התיל המוקפים משמרות מזוינים…

הרחק-הרחק מחזיתות המלחמה, במצור ובבדידות, נתנו נפשם. שרידי השרידים מצאו מחסה ביערות. ושוב – פרק חדש של מרטירולוגיה ונקם ומעשי-גבורה, והם מספרים קורותיהם בספר, שהוא פרק נכבד בהיסטוריוגרפיה של דורנו.

קלצק של מטה איננה עוד. ואך שרידיה וניצוליה המעורים באדמת ישראל, הממשיכים לתרום חלקם לתרבותנו ולעתידנו, למאבקיו ולמערכותיו בכל אתר ואתר, על ישיבותיה וגדולי התורה שלה, ציוניה וחלוציה, הם ובניהם – כנר התמיד הם לקלצק היהודית:

כנר נשמה לדורות העבר ולטבוחי החורבן, ואורו זרוע גם לדורות הבאים

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“הפועל הצעיר” 1960

בילקוט בשם “בתפוצות הגולה” קוראים אנו בסקירה על החינוך היהודי בבריטניה, כי מספר ילדי היהודים בגיל החינוך נאמד ב-45 אלף. ואולם חינוך יהודי כלשהו מקבלים כמחציתם בלבד, היינו כ-24 אלף. אין להוסיף מילה לחומרת המספרים האלה.

מתוך 24 אלף הילדים הנכללים בסוגי החינוך היהודי השונים, רק כ-6000 מבקרים בבתי-ספר יהודים לגוניהם השונים, החל בגיל גן-הילדים ועד לבית-ספר תיכוני. שלושה רבעים ממספר זה – כ-18 אלף – מקבלים חינוך חלקי – פעם, פעמיים או שלוש פעמים בשבוע. מבחינה זו אין הבדל גדול בין לונדון שבה מרוכזים קצת יותר מ-60% מכל יהודי בריטניה, לבין ערי-השדה. את מספר הילדים היהודים בגיל החינוך בלונדון אומדים בין 27 ו-33 אלף, ומהם מתחנכים כ-4000 במוסדות חינוך יהודיים ועוד כ-12 אלף מקבלים חינוך יהודי חלקי.

בערי השדה יש, לפי האומדן, בין 18 ל-22 אלף ילדים בגיל החינוך ומהם מתחנכים כ-2000 במוסדות חינוך יהודיים וכ-6000 מקבלים חינוך יהודי חלקי. מתברר, אפוא, שרק 12 עד 14 אחוזים מכלל ילדי היהודים בבריטניה מבקרים בבתי-ספר יהודיים ומקבלים חינוך יהודי מלא: רובם המכריע של הילדים האלה – כ-5300 – מבקרים בבתי-ספר של המזרחי או של אגודת-ישראל ורק כ-700 בבתי-ספר של הפדרציה הציונית.

מתוך 6000 הילדים הלומדים במוסדות-החינוך היהודיים בבריטניה כאלף הם בכיתות של גן-ילדים (כלומר בגיל 4 עד 5), כ-3500 בגיל בית-ספר יסודי (6 עד 11) וכ-1500 בבתי-ספר תיכוניים (מגיל 12 ומעלה). בסה"כ קיימים בבריטניה 31 מוסדות חינוך יהודיים לגילים אלה, מהם 19 בלונדון ו-12 בערי-השדה. מתוך 12 מוסדות חינוך שמחוץ ללונדון 6 הם במנצ’סטר, 2 בליברפול ו-1 בכל אחת מן הערים לידס, בירמינגהם ווסטקליף.

נוסף על כך ראוי להדגיש, כי עמקו ותכנו של החינוך היהודי מצומצמים אפילו בבתי-הספר היהודיים, ומוגבל מספר השעות המוקדש לנושאים ומקצועות יהודיים, על הרוב דתיים. ואולם, אפשר שעיקר נקודת-התורפה בחינוך היהודי במדינה זו היא בבעיית המורים-המחנכים, אמנם, חלק מן המורים בבתי-הספר היהודיים הם בעלי רמה והכשרה מלאה, ושכרם – כשכר המורים בבתי הספר של המדינה. ואולם, לא מעטים מהם הכשרתם דלה – וגידול של מורים חדשים אין, אף-על-פי שנעשים מאמצים להכשרת מורים לכתות לעברית ולדת.

להלן נאמר בסקירה:

“חלק ניכר אפילו מן המורים בעלי הכשרה מלאה כבר עבר את הגיל של רעננות – אך אין מי שיתפוס את מקומם. האחראים לחינוך מטעם הפדרציה הציונית סבורים, שאם לא יישלחו לבריטניה 60 עד 70 מורים ומורות מישראל, עלול אפילו להיכשל המאמץ להכפיל את מספר בתי-הספר של הפדרציה. יש לציין, כי יש משום יתרון בהעסקת מורות על העסקת מורים, מאחר שמורות עוברות ביתר קלות את הביקורת של ממונים על החינוך מבחינת הכשרות הדתית”.

לגבי החינוך בבתי-ספר יהודיים יש עוד להצביע במיוחד על מיעוט בתי-הספר התיכוניים. אמנם גם בעניין זה יש לציין התקדמות מסוימת, אבל אף זו אינה עומדת בהתאם לצרכים. בתי-הספר התיכוניים חשובים במיוחד, אם רוצים למנוע, שהתלמידים ישכחו עד מהרה גם את המעט שלמדו קודם בבתי-הספר היסודיים, שבהם מסתיימים הלימודים כבר בגיל 12.

לא ייפלא, על-כן, ש“ג’ואיש כרוניקל”, כותב, כי אין כמעט סימן שיעיד על כך, כי יהדות בריטניה נתעלתה להכרה באחריותה לדמות הדור הצעיר שלה. "מכל הבחינות – מדגיש העיתון – ברמת-הכתות וספרי-הלימוד, במעמד המורים ושרים – אנו מפגרים לפחות כימי דור ". המסקנות ברורות מאליהן.

משבר ה“פארמרים” היהודים באמריקה

היֹה היתה התיישבות יהודית – הקרויה “אוטופית”, בעלת מניעים סוציאליים ולאומיים – באמריקה. בשנות השמונים ¹, ימי תנועת “עם עולם”², וגם אחר-כך, אף עלו הצעות לייסוד “מדינות יהודיות” על אדמת אמריקה. מושלים הזמינו מתיישבים יהודים ואף הִקצו להם אדמות… ואך מעט מאוד שרד מתקופת הסער והפרץ להתיישבות היהודית מעבר לים – באמריקה ובקנדה.

עתה מזעיקים עיתוני היהודים באמריקה על המשבר החמור שפקד את ה“הפארמרים” היהודיים בניו ג’רסי – ששת אלפים בעלי משקים – שהתרכזו בעיקר בענף אחד, ענף הלול. (זכורות רשימותיו של י. וולקני ב“מעברות” על “קריית הכנף” היהודית באמריקה). עיקר הסיבה למשבר: עליית הוצאות-הייצור וירידת המחירים. לדוגמה: הוצאות-הייצור של תריסר ביצים עולות 35 סנט, ואילו מחירן הסיטונאי אינו אלא 25 סנט. “סכנה מאיימת על 8000 הפארמרים היהודים – כותב “פארווערסט” אם לא תבוא עזרה מיידית ומספקת מצד הממשלה”.

מחציתם של הפארמרים היהודים באמריקה הם פליטים ממרכז אירופה, אך ארצות הולדתם – באירופה המזרחית בימי המלחמה נתאכרו באמריקה גם יהודים מגרמניה. יש להם ארגון נאה, מוסדות עזרה ואשראי, קואופרציה חקלאית, עיתון, הדרכה מקצועית, ולבם ער וחם לישראל.

ואך אין גידול… החוואים מזדקנים, חלק מן הנוער עוקר לערים הגדולות. אין מתווספים חקלאים יהודים – לא מאמריקה עצמה, ועל אחת כמה וכמה לא עוד מן ההגירה.

נוסף על כל אלה, נפגע ענף הלול במשק האמריקאי גם מטעמים אובייקטיביים. אמריקה פסקה להיות יצואן למצרך זה, בעקב התפתחותה של החקלאות בארצות תבל שונות. ובמדינה גופה הופיעו בשוק מצרכים חדשים רבים, בייחוד להזנת ילדים. קודם לכן קנתה הממשלה את העודפים, ואולם עתה נצטברו מחסנים גדולים, והממשלה אינה משלמת אלא מחירים זעומים. כן לוחץ על השוק הסחר הסיטונאי הגדול. “הסופרמרקטים” מכלים את היצרנים הקטנים והבינוניים, והם אף מייבאים ביצים בזול מארצות אחרות.

וחמור שבעתיים מצבם של הפארמרים היהודים, משום שנתרכזו בענף משקי אחד בלבד. המצב הגיע עד כדי כך, שבחוגי הקונגרס היהודי האמריקאי והועד היהודי האמריקאי דנים באפשרות של הושטת עזרה בדרך של עריכת מגבית מיוחדת, וכן על ידי הקמת קרן מיוחדת לשם סיוע בקניית מספוא ואספקה. רבים מן ה“פארמרים” הם, כאמור, ניצולי אירופה. חלומם היה קיום יציב ובטוח, והנה קפץ עליהם רוגזו של משבר חמור העלול למוטט את מעמדם.

אנטישמיות נוסח צרפת

משלחת מוסכמת של יהודי צרפת, בראשם ד"ר וו. מודיאנו, נשיא “קריף” (המועצה המייעצת של יהודי צרפת), אויז’אן וויל (המזכיר הכללי של חברת “אליאנס”) וגאסטון קאן (נציג קונסיסטואר" – איגוד הקהילות), נתייצבה זה מקרוב לפני יועצו הפוליטי של דה-גול, והגישה לו תזכיר מיוחד במינו.

התזכיר המפורט, כולל שורה של הצעות ותביעות, לשנות ולתקן את כל מערכת-החוקים הקיימת בשדה התעמולה הגזענית והאנטישמית. מודגשת בו, בין היתר, החרדה לגידול התעמולה האנטישמית בכתב ובעל-פה ברחבי צרפת. צוטטו בו מאמרים מכתבי-עת אנטישמיים. הופעות עוינות בעל-פה, מכתבי איום לאישים יהודים שמספרם מתרבה והולך. בין היתר, קיבלו כמעט כל רבני צרפת מכתבי-איום חריפים, והרב הראשי נדרש “לסלק את כל היהודים מצרפת, כל עוד לא איחר המועד”…

להלן מסביר התזכיר, שהשלטונות האדמיניסטרטיביים והמשפטיים נתקלים בקשיים גדולים במערכה נגד האנטישמיות התוססת וגוברת, לפי שהתקנות והחוקים אינם מושלמים. על כן דרוש חוק מיוחד ומפורש, שיכריז על כל תעמולה אנטישמית וגזענית כפשע הכרוך בעונש חמור.

קולונל גישאר, יועצו המשפטי של דה-גול, הבטיח למשלחת היהודית, כי הנשיא יעיין בתזכיר ויקיים התיעצות עם מיניסטר המשפטים על האפשרות של פרסום צו מתאים, בהתאם לסמכויות הממשלה שניתנו לה על-ידי האסיפה הלאומית.

הישוב היהודי בצרפת, וצרפת הדמוקרטית כולה, מצפים לפרסום הצו. בינתיים אירע בעיירה סאן-מאר, הסמוכה לפריס, המקרה הבא:

כאשר קבוצת תלמידים מן הליצאום המקומי (הכתות הגבוהות של בית-ספר תיכון) יצאה מבית-הספר, עמד אחד מהם והתחיל מצייר צלב-קרס על קיר של בית. תלמיד יהודי ניסה להפריע בעדו ובין הצעירים פרצה תגרה. העניין נתגלגל למועצת-המשמעת של חבר המורים שערכה חקירה. כאשר נחקר ה“צייר” של צלב-הקרס, הוא נשא נאום אנטישמי מובהק, וטען, בין היתר, שהדמוקרטיה בצרפת כוללת גם את הזכות להיות אנטישמי… ואולם, המורים סברו אחרת. לדעתם, כוללת החירות הדמוקרטית את הזכות והחובה להלחם באנטישמיות, ודרשו מתלמידם לחזור בו מן ההשמצות המעליבות נגד חבריו היהודים והתחייבות שלא להמשיך תעמולתו בבית-הספר ומחוצה לו. התלמיד סירב, והוחלט להוציאו מבית-הספר. הדים רבים היו למקרה זה בעיתוני צרפת, ודברי תגובה שונים.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב" הפועל הצעיר " 1946

הסמל “והגדת לבנך” – עוטף את הספר “חורבן ומרד של יהודי וארשה” ¹. והגדת לבנך – זו המגמה של ההיסטוריוגרפיה שלנו, הדלה כל כך, נוכח עולמות הייסורים והסבל שלנו, המשובצים בגילויי ההקרבה וקידוש השם והתגוננות ועמידה על נפש, מאז חורבן הבית ועד היום הזה. רק בדורות האחרונים, עם חתירת היהודים לחזור למקור עצמם ועצמיותם כאומה בת-חורין ולזקוף קומתם כאנשים – החריפה בנו ההכרה והתחושה בחיוניותן של רשומות הביבליוגרפיה, המקפלות בתוכן את הזיכרון הלאומי וחותמות אותו לדורות, לאוצר האומה.

אולם, האמת היא, שהאסון שפקד את בית-ישראל במלחמה הזאת כה הממנוּ, עד שטרם נעשה ניסיון רציני – וספק אם יש יכולת נפשית ומעשית לכך בזמן זה – להתרכזות במשימה הגדולה של כינוס כל החומר השייך לפרק הגדול האחרון של האימה, ולפיכך יש לברך על הספר הנ"ל – שיש בו משום גאולת חלק נכבד של תעודות, יומנים ומסמכים, מנופה ומעובד בשקידה עצומה, בדייקנות ובנאמנות, בלוויית תיאורים ביוגרפיים (ומאות תצלומים) של הנופלים, הלוחמים ופעילי המחתרת היהודית שניספו עם עמם.

ערכן של התעודות המתפרסמות כאן – מעיר מ. ניישטט במבוא המקיף – הוא קודם כל בזה, שהן נכתבו בוארשה, בעצם ימי הכיבוש הגרמני, ועל ידי אנשי המחתרת היהודית עצמם, אשר בשעת כתיבתן היתה להם תקוה קלושה מאוד כי ישארו בחיים. הכותבים על המעשה בעצם התרחשותו הם גם המארגנים, היוזמים והמנהיגים של המעשה עצמו. בזה חשיבותן ההיסטורית".

זו ועוד, גם בתולדותינו עקובות הדמים אין אח ודוגמה לאשר עוללו לנו בפולין. ובקראךָ בספר עולות בך אסוציאציות היסטוריות שונות. דוגמה אחת תובא כאן:

תיאור מעשה ההתאבדות העצמית של לוחמי חופש ישראל במערה, תיאור מפורט בבונקר המפקדה המרכזית, של האירגון היהודי הלוחם, רח' מילא 18, בלבה של וארשה היהודית, בו נתן את נפשו בעיצומו של מרד וארשה “פאר הנוער החלוצי” – מזכירה את תיאורו של פלביוּס. כי אחת היא מלחמת היהודים לדורותיהם. אולם מה שונים ההיקף ודרכי ההשמדה! מה נורא-הוד המעמד של הלוחמים הצעירים, מורעבים ונרדפים על-ידי פריצי-חיות, ללא אספקה ונשק, מבודדים מיואשים, נתונים לאש אוירונים ממעל, תותחים מבחוץ, כלי-קטל משוכללים אחרים מבפנים וזפת המדרכה הבוערת מתחת – על חורבותיה של וארשה היהודית; על הקבר הגדול לזה רחש-החיים, אוצר נכסי-החומר והרוח, מעיינות המרץ והשאיפות והיכולת היהודית – שעלו באש הייסורים השמימה. (כיצד היו משמשים לנו אלה, על המוניהם, הנוער, מפעל ההכשרה, מערכת מוסדות החינוך וכו' וכו' – תגבורת במאבקנו חורץ-הגורל!). הוא מַצֵבה רוחנית ליהדות פולין, צרור של רשימות-האזכרה שבו לוּקט וחובר בארץ-ישראל, ביד אמונים ובלב חם ורגיש.

אתה מדפדף בעמודים אלה – ולעיניך חולפות הדמויות היקרות והקרובות, שלל טיפוסים, חברים, מורים, סופרים, רבנים, עסקנים, ידידים; יקירים, רחימאים [אהובים], בני עמי, בני ביתי המסוּעף, הפורה ועתיר-היחש הרוחני – מה עוללו לכם זדים? זכורני: כאשר הופיע יום אחד, במרכז החלוץ הצעיר, בחוות-הקיבוץ בגרוֹכוֹב, עלם צעיר מוילנה, דק-גו ועדין-פנים דרוך מאוויים חלוציים עמוקים – יצחק צוקרמן (אנטק). מי תיאר לעצמו אז, שהגורל הטיל עליו להיות ראש לגואלי דם וכבוד ישראל בהיאבקות הנואשת והאחרונה של עמו? הן פניו היו מועדות למיצוּי כל הטוב והחיובי אשר בהמונים אלה, אשר ברחבי הנוער, לגאולת עצמם על-ידי שיתופם בגאולת עמם. והרי צביה לובטקין, בת החלוץ, הנאמנה והמסורה והדרוכה להקרבה, שליחת עמה בשואה – והיא סוחבת את גזרי-העצים בקיבוץ-ההכשרה, בקאֶלץ העיר.

בעקיפין מזים הספר בדוּתות רבות, מהן שמקורן במחנה אויבינו המפורשים (כגון השמועה חסרת-השחר בדבר שיתוף יהודי-פולני בקרבות, שהגיעה עד משפט-נירנברג), מהן במחנה אלה, שעמדו על דמנו ולא הושיטו כל עזרה ראויה לשמה ובזמנה (השכנים לחוגיהם); הספר מכחיש את זכותם של גורמים מסויימים לזקוף לחשבונם את זה המעמד הגדול והטראגי; הספר מפענח פרשיות סתומות רבות ומאיר צדדים שונים בפרשה המיוחדת של שנות השואה וההשמדה; הוא מבליט את משקלה ותפקידה של ארץ-ישראל בחייהם של יהודים שפרפרו בציפורני התליין ועלו לגרדום; הוא מעמיד עניינים, תופעות, מצבים על דיוקם. החומר העובדתי הרב וההערות מאירות העיניים שנאגרו בעמל-נמלים רב, ראויות לשבח. הספר מציב יד ושם ל-375 הנופלים על משמרתם, לוחמינו וקדושינו, שרבים מהם נגאלו מאלמוניותם ושעליהם נאמר בפתח המדור “ותהא הנצחת שמותיהם זו המעט מן המעט שאנו חייבים להם”.

(מתוך “הפועל הצעיר” – שנה 43, גליון 27, תשי"ד)

מאמר ראשי ב“ג’רוסלם פוסט” מאת זאב לקויר¹ דן במידת-ההשפעה של העיתונות בכלל ובישראל בפרט, בחיי המעשה והליכות החברה – והיא, לדעת הכותב, ירודה ביותר. אף שלבוש עיוני להנחותיו של המחבר, אין מסקנותיו מופשטות כלל ועיקר. ומסקנותיו, המשמשות כנראה ביטוי לדעת רבים, לא זה בלבד שנטולות-אחיזה הן – לקויות ושליליות הן.

אכן, היֹה היתה “מעצמה ששית” ולה עָצמַת השפעה בעיצוב דמות החברה, בתולדות העמים, ואחד מנשיאי ארצות הברית אף טבע את האִמרה, שהעיתונות היא האדיר בכוחות תבל זולת המיסיסיפי. אך האם יש צורך להכביר מלים, שהעיתונות, הן במזרח (שם היא כלִי-ביטוי של המדינה והמשטר) והן במערב (שם היא כפסיפס המגוּון של כלֵי-ביטוי חופשיים, עתים חופשיים מעל למידה ומחוץ לכל סייג, עתים תלויים), - הצד השווה שבה, שהיא גם פועלת ונפעלת ומביעה צרכים ומאוויים ורצונות ומגמות? האמנם אפשר לתאר קיומה של החברה בלעדיה, היש קיום למשטר והעיתונות תהיה לו נוגדת ועויינת? זכורים אמנם הימים כאשר רוב העיתונים ביבשת הגדולה שמעבר לים לא תמכו במועמדותו בבחירות לנשיאות של ההומאַניסט הדגול ונְגיד-הרוח רוזוולט; אך מכאן מסקנה הפוכה – שהם שימשו יותר ביטוי לבעליהם מאשר להמוניהם קוראיהם, לפחות במקרה דידן. וכבר הרחיב הדיבור אחד העם – בעניין עלילת הדם – שלא תמיד הדין עם הרוב… אולם רצונך לעמוד על רפיון בסיס הנחתו של הכותב, לך אל מסקנותיו בתחום הישראלי:

“כל הכותב בעיתון בארץ זו – פוסק הוא – אפילו מאמריו נושאים עליהם חתימת שדה-בוקר, ייווכח במוקדם או במאוחר, שמוגבל ההד הנענה לדבריו ותוצאתם הממשית כאפס ואין; זולת, אולי, אם המדובר הוא במעשים המיוחסים לראשי עיריות חדרה ותל-אביב, מלכת היופי, נוסח “ידיעות אחרונות”, או עיסוקו של אחד חבר כנסת מטעם אגודת ישראל. עשויה אמנם העיתונות, במקרים אלה, לגרום לילות נדודי-שינה מועטים לנידונים (מחוץ למלכת היופי), אולם בסיכומו של דבר הכל יישאר בעינו. משקלה של העיתונות בארץ זו, מלבד ערכה המעורר רוגז, הוא מוגבל ביותר: עתים בידה לפגוע, אולם ברוב המקרים אין היא עוצרת כוח לעורר לפעולה חיובית, או למעשים שהם תולדה של ביקורת קונסטרוקטיבית”.

סבור הכותב, שהעילה לחזיון התמוה והמדאיג נעוצה ב“רמת השכר הירודה של עובדי העיתונים”. זו סיבה ראשונה במעלה. אלא יש, לעומק השגתו, לצרף עילות נוספות: העובדה שאין חברתנו חברה מלוכדת integrated society והעובדה, ש“מרבית ההכרעות הפוליטיות נחתכות בידי מנהיגים פוליטיים, אשר מאווייהם ודאגותיהם מנותקים לחלוטין ממאוויי הציבור ודאגותיו (!) “. כ”הוכחה” מובהקת לכך מעלה הוא את משבר-הממשלה האחרון שעורר, לדבריו, אדישות וציניות בציבור.

לא נאריך ורק זאת נאמר: מאמר זה, שרק קטעים אחדים ממנו הבאנו בזה, לוקה ברפיון רוחני ובשטחיות מעליבה ובסתירה פנימית במידה שספק אם יש צורך להפריכה, אף שחובה לשָׁללָהּ בתכלית. מאליה עולה השאלה: האמנם כה ירוד ציבור הקוראים בעיתונות העברית בארץ הזאת, נטול ערכים ומושגים, הבחנה ואחריות? האמנם אין לו השפעה בעיצוב פני עיתוֹנוּתו, לחם חוקו, והאם עיתונותו (כמנהִיגיו) מנותקת ממאווייו ומצרכיו? אתמהה.

גם מר משה קרן עומד במאמר נרחב ב“הארץ” על השלילה שבעיתונות, ומכלל הלאו שלו נשמע ההן, היינו משאת נפשו לעיתונות אשר… האובייקטיביות הצרופה נר לרגליה. והיא תפיסה שאין לה אחיזה לא בישראל ולא בעמים. לא בעיתונות ולא בספרות ולא באמנות. אהה, כי ידענו אובייקטיביות שרחוקה היא ממשמעות כינויה כרחוק מזרח ממערב! מָשָל אין שאיפות ומגמות, מעמדות ושכבות, גילויי התפרקות ואחריות, שררה ועושק, שִׁפלות וחלוציות.

“אידיאל נעלה” הוא המצטייר לעיני רוחו של הכותב: עיתון שהוא בחזקת “תיבת דואר” וכל הרוצה בא ומשלשל לתוכו… אין סייגים ואין הגבלות. “חופש” מוחלט. חזונם של קרופוטקין ובאַקונין² בלבוש ליבראלי-אזרחי… ועיקר שליחותו של העיתון - שליחות המודיעין, ללא זיקה וגישה, ללא נקיטת עמדה ויחס. אכן, ספק רב אם אמנם מקיימת האכסניה בה פורסמו הדברים את יסודות התפיסה אשר המחבר מטיף לה. אך דבר אחד נעלה מכל ספק: ה“אובייקטיביזמוס המהולל” אין לו שחר, אִצטלא צבעונית-מושכת היא המכסה על מערומיו השקופים של הרצון לפרק את היריב – את העיתון נושא האידיאה והלוחם לה, הטורח לנַגֵד את דעת הקהל ולחנכו (ולא רק להסתגל אליו) – מכלי נשקו, מייעוּדו. בימים רחוקים מאוד, לפני היות המלה המודפסת עלי אדמות, חקקו נביאי ישראל לעד את המגמתיות המפורשת, הלוחמת והמחנכת – נגד השיעבוד והעושק, השררה והמרמה. ולא הם בלבד. וארוכים הדברים.

במלאת ארבעים שנה לבמת הפועלים הראשונה בארץ עשה יצחק לוּפְבַּן³, שנון-העט וצלול-הדעת, את חשבונה של העיתונות העברית מראשיתה – אשר “לא קדמו לה בִּרכֵי-מולדת וחסרה לה יִקְהַת האֵם”, שנועדה לשעשועי-תרבות בשביל משכילים, קוראים וכותבים כאחד, אף ששמרה על גחלת הלשון והיעוּד, אך שורשיה שלחה באויר: “הדור”, “הצופה”, “המעורר”, “השילוח” – לְשׁדָהּ החיוני-הממשי של מולדת לא היה בהם. והנה בא “הפועל הצעיר” ועמו החרדה – ל“אומה המדדה בעיניים עצומות לקראת כיליונה”. לא רק עלים מעל – גם שורשים, מקורות-יניקה. מי לא קם עליו? פרישמן ואחד העם, חובבי ציון באודיסה (פרשת ברנר) וי.ד. אייזנשטיין בניו-יורק (ב“אוצר ישראל” נמצא “הפועל הצעיר” בערך “מסית”), פרט לאחד, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי שלא התעלם. והיתה הבמה, במרוצת הימים, כמנוף שלכאורה אינו אלא כלונס עץ או מוט ברזל, אך כוח-תנופה עצום אצור בו. כי “היה הכרח להבקיע, לערער ולנתוץ את חומת ההנחות האלו (האזרחיות, הליברליות המופשטות בכוח רעיון ההגמוניה של העבודה והעובדים כדרך המלך לתקומה ולתחייה ולבניין), שהיתה מוצקה מאוד, משום שהלמה במידה רבה מאוד את האינטרסים של נותני העבודה, ואת עצלות הלב והמחשבה ביישוב ובעם”. והיה צורך לו, לבכור עיתוני הפועלים, במאמץ אינטלקטואלי, במאמץ חלוצי, במאמץ של התמדה, כדי לעמוד במערכה – בכושר הביקורת והביקורת העצמית וגם להפליא עצה ולגלות את “הדיסציפלינה המחשבתית המלווה כל יצירה אמיתית וכל מעשה קונסטרוקטיבי רציני”. הסכת ושמע, הקורא, הדברים החצובים – כמו מסלע:

“מראשיתו ובמרוצת כל השנים לא היה זה עיתון לאינפורמציה אלא במה להארת דברים, לבחינתם ולביקורתם, לויכוח ולמלחמה עליהם או נגדם. החל מן המאמר הראשי עד ה’קורספונדנציה' הקטנה, היו אלה מעין מערכת זרקורים שהכניסו לתוך מעגל של אור מבהיר את שאלות היום ואת שאלות-הנצח של הציונות… היה זה שליח נאמן מאוד אשר לא סיבב בכחש של מלים ריקות אלא עורר, חינך, הפיח ברֶמֶץ אשר כיסה על הגחלת הלוחשת של כמיהה למולדת ולחירות האומה, הפך את הגחלת ללהבה, הקים תנועה וליווה את התנועה במצפן מכוון וברוח מוסרית, תרבותית ואנושית על דרכה המהימנת של ההגשמה העצמית… לא הרצון להיות פופולארי, לדבר אל יצר לבו של הרחוב, אלא הרצון להיות אמיתי ולחנך את הקורא ואת התנועה להכרת האמת, לחירות המחשבה, לתבונה ולשיקול דעת רציני ולאחריות – ולחנך מחנות של חלוצים – היתה מגמתו של עיתון זה כל השנים”.

האם לא לזמננו נאמרו הדברים האלה, כלפי המשך יעוּדו של העיתון הישראלי, הדברים שכוחם לא תש ואמִתם חקוקה בחיי הארץ הזאת? ראוי שכל עיתון בישראל יתנם אל לבו.

גל עכור / א"ש שטיין

לתוכן הענינים

פורסם ב-“דבר”, 17 בדצמבר 1947

“היהדות – מגפת צרפת היא! המגפה המאיימת בלא הפסק על צרפת והעולם: היהדות! שעה שהמוני בני עמנו בנפשם יביאו לחמם – טורח היהודי בעסקיו הוא וממיט שואה על החברה”.

כאלה וכיוצא בהם הם דברי-הבלע החשוּכים הנכללים בכרוז המופץ עתה בהמונים ברחבי צרפת ובעיקר בשטראָסבּורג שבאֶלזס – אחד מעיקרי בסיסיו של הגנרל הצרפתי הנודע שנחלץ ל“שיחרור” צרפת. העיתון היהודי הקומוניסטי בפאריס “נייע פרעסע” (18 בנובמבר 1947) המפרסם את תצלומו של כרוז זה מעיר:

“אם מצויים עוד כיום אנשים המטילים ספק בכך, כי בצרפת מתנהל עתה מסע שיסוי ונאצה אנטישמי – סופם שיתפּכחו. לא אחת עמדנו על כך וגם ביססנו את דברינו בעובדות והוכחות-של-ודאי”.

מחברי כרוז זה (ודומיו) פונים אל האיכרים, הפועלים, הסטודנטים והחיילים. את קשיי חייהם, את דוחק מעמדם, את מצוקתה החברותית והלאומית של צרפת הם מבקשים לתרץ בתואנה הבדוקה של איבת ישראל, כמימים ימימה, ומסיימים“: עַם צרפת, עורה למעשים”. אף הנוסח ידוע למדי.

ההתעוררות האנטישמית שעל גילוייהָ המתרבים והולכים בעיתונות (בראש ובראשונה ב“ל’אֶפּוֹק” - l’époque – התקופה ), בתיאטרון, בקולנוע, בחיי הציבור וכו' מתריעה העיתונות היהודית, אינה אלא, כמובן, בת-לוייה לזעזועים החברתיים שפקדו את צרפת – מן החלשות שבחוליותיו של המשטר הקיים – לאחר השיחרור. ועדת-תיאום של כל ארגוני הציבור היהודי יושבת עתה על מדוכת הגל האנטישמי העולה, ששרידי הפאשיזם הניגף ואנשי חרפת-וישי מנסים ללבוּתו מחדש, ומקבלת החלטות…

ויצוּיין הדבר: גם ב-1974, גם בדביר-החופש, בצרפת, הראשונה להשכלה הנאורה ולמהפכה הגדולה ולהכרזות הנודעות על שיווי זכויות היהודי כאדם וכאזרח – מבקשת הריאקציה לכבוש לעצמה לבבות בזרועה של חלאת החברה ובאמצעותו של שיסוי נאצי חשוך ואחוז עיוועים.

מרשמיו של פרופסור

פרופסור ל. העֶרש, חכם הכלכלה והסטטיסטיקה שביקר זה מקרוב בארץ ישראל, מפרסם מרשמי ביקורו ומסקנותיו מעל דפי בטאוֹניו של ה“בונד” בפאריס, לודז' וניו-יורק. יתרה מזו: לשרידי המפלגה עליה נמנה הפרופסור הישיש משמשים הערותיו, הארותיו וסיכומיו – ביסוס ואישור להנחותיה מני אז. ואף הוא, התנא דמסייע, מודה בתום-לבב, כי הביקור בארץ-ישראל שימש גם לו עצמו אישור וביסוס להערכתו הקודמת בשאלה הלאומית.

רשימתו האחרונה (“דער וועקער” – המעורר – ניו-יורק, נובמבר 1947) – כותרתהּ מרמזת על לִקחה: “הר הגעש הפלשתינאי”. ללמדך, שכל הבניין הציוני בארץ בסיסו – לוע פולט לבּה ולהבות. ליתר דיוק: “פלא על הר-געש”. וזאת קובע הפרופסור – “על אף העובדה שהיישוב מושרש ובטוח בעצמו ואולי משום כך דוקא”. ואם יש את נפשך לדעת, היאך מתיישבת עובדה זו של פלא-ההישגים המרובים בזכות ארץ מולדת ותחושת קרקע וייעוד לאומי, - הרי אחד הוא הפּשר: “המאוויים המדיניים שנתעוררו ביישוב”. אלמלא הם, מאוויים אלה, כי אז לא היה כל חשש לביטחונם ושלומם גם של יישובי השפלה והמישור – “האיים היהודיים בים הערבי”…

לא נבוא במשפטים עם הפרופסור על מסקנותיו. אין הן מעלות ומורידות בגורלו של עם הנאבק על קיומו. אך הן מותר, לכל הדעות, לתבוע מאדם המצוי אצל חקר התהליכים הסטאָטיים בחיי עמנו – שיגלה גם חוש והבנה לחוקים הדינמיים בתולדותינו ששיבת ציון היא סיכומם החותך. וכי גם כיום, לאחר לקח דורות, מני מסעי הצלב וגירוש ספרד ושנות ת“ח-ת”ט ופֶּטלילראש הדףוּרָה ¹ואימת-הכלייה שדן אותנו גדול הצוררים ימ"ש – עזה אמונתנו בבטחונו הלאומי ובעתיד עמנו בתפוצות, ואילו כל מלוא הסכנות לישראל לא נתרכזו, לדעתו, אלא בציון?…

“בא, ראה ו…לא ניצח”. אין התמורות בחיינו ומניעיהם מחייבים את הפרופסור – יסתגלו, איפוא, להנחותיו מלפני המבול!

לתוכן הענינים

1.

פורסם ב-“דבר”, 10 בפברואר 1943

רבות ידענו על אורַח-המלחמה ומאמצי-המלחמה של הצבאות והעמים הסובייטים, מה שאין כן על העורף הנרחב והמגוּון עליו מתבססת וממנו יונקת הארץ הלוחמת. אכן, לא הרבה ניתן לדעת ולא הכול, ומטעמים שונים, ואילו המקורות הרשמיים – העיתונות, הרדיו וכיוצא בהם – מתוכנים ומכוונים, ממש כמשק החומרי. ואף על פי כן יש להסיק משהו מן המגמה של המעשים וההסברה המלווה אותם.

הקו הבולט בעורף הסובייטי הוא, אולי, בעוּבדה, שעל אף המתח העצום של הקורבנות, הארץ מגדילה ומרחיבה את מפעל בניינהּ ואת פיתוח כוחות-הייצור והיצירה בכל שטחי-החיים. “להלום באוייב, בחזית – באש, בעורף – בעמלו”, זו הסיסמה המרכזית, החוזרת ונשנית ובשמות-עצם נרדפים וגוונים שונים, בעיתונות. “יותר ויותר תחנות-כוח לתפוקת אנרגיה חשמלית, טורבינות, פחם, לחם, דגים” – אלו הן הכותרות המצוּיות לרוב. ובמאמר ראשי ב“פּראבדה” מן ה-6 בדצמבר מסופר בהתלהבות על כבשן-ההיתוך הגדול ביותר בארץ ובאירופה שהוקם זה עתה והופעל ביום-השנה להכרזת הקונסטיטוציה של סטאלין; המאמר מחשיב את שני המאורעות במידה אחת ומפליג בשמחה על כושר-הביצוע והיכולת, על חיסון העורף והמשך חוט-החיים והיצירה – להווה ולעתיד כאחת.

“שוב הוּכחה יציבותו של העורף הסובייטי וכושרו לא רק להבטיח את צרכי-האספקה לצבא האדום בכל צרכי-המלחמה, אלא גם להקים במועדים קצרים וקצובים ביותר ענקי-ייצור חדשים… את ההודעה על הפעלת הכבשן מספר 5 במָגניטוֹגוּרסק יקראו היום העמים הסובייטים באותה שמחה, בה הם קוראים את הודעות לשכת המודיעין על המהלומות שהצבא האדום מחלק לצבאות הגרמניים-פאשיסטיים. משום שכל ניצחון בעורף מכשיר את הניצחון בחזית. וכל ניצחון בעורף מחזק עוד יותר את בטחון לוחמינו בכוח שאין לערערו של המולדת הסוציאליסטית”.

והרי מאמר שני העוסק בבעיית הפחם – החיונית לכל מערכת-הייצור – ואשר מקורותיו העיקריים במערב, באגן הדוּניץ, הופקעו ע"י הפולש. לא ההכרח בלבד הוא הכופה על פיתוח רבדים של חומרי-גלם חדשים ועל אימוץ-התפוקה. וזאת תובעת המדינה באמצעות כל צינורותיה מהפועל, מהמהנדס, מהמנהל, מהמארגן, מהעסקן. המאמר מתאר בהרחבה ביקור מומחים במכרה חדש. מצביע ומוקיע ליקויים, הזנחות, רשלנות. מציין שמות. מנתח עוּבדות. מדגים בדיאגרמה את כושר-עבודתם של פועלים ומנהלים. מוקיע מצד אחד ומעלה על הנס – את גיבורי-העמל ממש כאת גיבורי-החזית. וכך דופק הולם המשך היצירה בכל שורה של המאמרים, הכתבות, השירים, הריפורטאז’ים, קטעי-הכרוניקה המשקפים את הדינמיקה התוססת, מני המזרח הרחוק-הרחוק ורוסיה האסיאתית ועד לשטחים ששוחררו זה עתה מעול הפולש; המשך חוט-החיים וקידומם בכל מחיר, בכל המאמצים, בכל הכוח הבלתי-נכנע של רצון-החיים הקולקטיבי.

“ארגון עורף חסון” – זו כותרתו של מאמר ראשי אחר. “המלחמה ובניין של שלום!” לכאורה, הרי אלה מושגים נוגדים. אולם בהם מתגלמת הסתירה המורכבת של המלחמה בזמננו אשר בהפנותה חלק גדול והולך ממקורות המשק הלאומי לצרכי החזית, היא מחייבת בעת ובעונה אחת גידוּל עצום של הייצור ופיתוח כלכלת הארץ. ההשתלטות על קשיי הכלכלה המלחמתית הנוכחית אפשרית רק באמצעות עבודת ארגון ובניין עצומה בעורף, וגיוס בלתי-פוסק של המקורות הפנימיים של הארץ!"

ואכן, אין כל ספק, כי עורף זה נתון בתהליך של בניין ופיתוח מזורז מאוד – ולפי דברי העיתונות – לא היה אף פעם במשך עשרים שנות קיומו מאורגן, יעיל ומאומץ כבִשנות הסבל האחרונות, שאולי נהפוך הוא, ליכדו וצרפו את עמי רוסיה וגילו בהם כוחות חיוניים רבים. הפרטים, הדוגמאות וההדגמות המרובים הנמסרים בדבר חידוש פעולתה של התעשייה שחילצוהָ מהאזורים שנכבשו, שיפור וגידול תפוקתם של המפעלים הרבים החדשים, או שחוּדשו, הגדלת הייצור החקלאי (2 מליון אקרים), הפחתת הבלאי וההוצאות, ניצול מלא ורציונאלי יותר של החומרים שכרגיל אינם רנטביליים, האימון המקצועי, הבניין והפיתוח שאין להם סוף – מדהימים. ואולי המפתיע ביותר הוא, שאין מסיחים גם כיום את הדעת מעִם חיי הרוח והתרבות, מהמחקר המדעי, מהטיפול בילדי לוחמים, החגים והמועדים מוּחגים כבימים כסדרם, הדאגה למשפחת הרופא, הסופר, המהנדס, העסקן שנספה או נסתלק, בעינה עומדת. ואתה תמה על חיוּניות יוצרת זאת, על כוח-עמידה נוקשה זה, שכן כיצד, דרך דוגמה, חיבר טיכונוב את “סיפורי לאֶנינגראַד” ושוסטקוביץ' את ה“סימפוניה המוסיקלית” שלו בעצם מצור-האימים? כיצד יצר הדרמטוג והציג הבמאי וצייר הצייר וניגן המנגן ושר המשורר וטרח איש-המדע והורה המורה – בימי-הדמים וההרס שלא היה מִשלם בתולדות האדם?

בספר הנודע “שליחות למוסקבה” כותב מחברו יוסף דייויס, מי שהיה ציר אמריקה שם, בין היתר:…“הרי זה טיפוס חזק, מוצק. משקפים הם את אותה הקשיוּת הגופנית שאינה אלא פרי החזקת המעמד של המוכשרים ביותר בתנאים פרימיטיביים, בסמוך לקרקע… ומצויות הוכחות לכך בכוחו, ביוזמתו, ברוח-ההפעלה, בעושרו הרוחני ובפשטותו של עם צעיר, באופן יחסי. “תוסיף לכך גורמים הנעוצים בהתעוררות הדורות האחרונים ואת הזעם כנגד מציתי-המלחמה – אולי תקרב אל הבנת סוד עמידתו של עורף זה ושל חזית זו; ש”סטאלינגרד” הפכה סמלה, סמל ה“קנאות” וה“פראות” ו“אורח-המלחמה הבלתי-מקובל” הזה על נוסעי-הצלב ששריונם רפוּד שנאת-אדם ושנאת-ישראל“. שכן זו לשונם: “חוצפה כזאת עוד לא נשמעה! לראשונה בתולדות המלחמות מחזיקים חיילים ואזרחים, זקנים וילדים, מעמד בעיר שנהרסה עד היסוד, בתוך ההריסות ומתחתן. בריסל ופאריס נכנעו. אף וארשה. אין אח ודוגמה ל”מבצר” זה, לטירוף-דעת זה!"

העורף טעון גם עידוד מוסרי, חיזוק ה“רוח”, הסברת ה“מלחמה הצודקת”, ה“עניין הצודק” מחד גיסא, וחשבון-המחר השקול – לאידך גיסא. “הרס המדינה ההיטלראית!” הלוזוּנג (הפתרון) המרכזי. אי אפשר ואסור להשמיד את העם הגרמני – מסבירים – כשנאחזים בדוגמאות מתוך ההיסטוריה, באלכסנדר מוקדון, באימפריה הרומית המערבית, בכיבושי נפוליאון, במלחמה האחרונה. וזו אף זו: בעוד שהיטלר טוען ומתאמץ לשכנע את העולם מאז פתח באיוּמה ובמכרעת שבמלחמות, כי את “אירופה”, את ה“תרבות” הוא עומד להציל מפראוּת המזרח – טוען מנגנון ההסברה הסובייטי, להד“ם, נהפוך הוא: “התעמולה הזו כוזבת וטפלה מעיקר. האופי האימפריאליסטי החמסני של המדינה ההיטלראית, ברור למדי. מטרתה אחת – הכנעת עמים, השתלטות על אדמתם ואוצרותיהם: שלטון עולם, ללא הבדל המשטר הפוליטי והחֶברות ולפיכך המטרה היא: שיחרור העם הגרמני מעול מדכאיו, הרס כל המוסדות, הארגונים, ההסתדרויות שהיטלר ייסדם; השמדת השלטון, המיניסטריונים, צינורות-האינפורמציה, מנגנון הסרדיוטים העצום, המשטרה, בתי-הסוהר, בתי-הדין, החוקים, הצבא, המפלגה הפאשיסטית – כל אלה – משמע המדינה ההיטלראית, אפשר וחובה להשמיד… כל פושעי כנופיית היטלר יבואו על עונשם החמוּר. ידועים לנו שמות הרשעים בוני ה”סדר החדש” באירופה… שמותיהם ידועים לרבבות מעוּנים ולאחר השמדת מפלצת האימים – “ינשמו העמים לרווחה, יתפזרו העננים הקודרים שניתלו על ראשה של האנושות. האנשים יחזרו לחיי שלום של עמל יוצר ויצירת תרבות”. והרי לך, במשפטים קצרים אלה קו יסודי (לא האחד) בהסברת המלחמה, תופעותיה ומגמותיה, האופייני לביטוייה וגילוּייהָ הרבים והמגוונים של ההסברה הסובייטית, המלווה את מאמץ-המלחמה וההקרבה הכולל, המלא, המשולב במעשי-בניין ופיתוח בלתי פוסקים – אף כיום, בתוך מערכת המלחמה.

המתח הוא בכול.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

א

מה דרך צריכה שירת ישראל בדורנו להגיב על שואת ישראל? לשאלה זו מנסה להשיב, כבדרך-אגב, יעקב לשצ’ינסקי (בגיליון ספטמבר של ה“אידישער קעמפער”) על הנושא “הדמות החדשה של יהדות אירופה”. חוד המחץ של ביקורתו מכוּון בעיקר ללבה של שירת היהודים באמריקה, לטרוּבָּדוֹר [משורר אהבה נודד] של יהדות זו, ללייוויק ¹. הוא חולק על ההבלטה המובהקת והמופרזת של יסוד קידוש השם, ההקרבה ופשיטת הצוואר הפאסיבית, המוטעם ומעוצב בשירתו בשנים האחרונות; מצטט לצורך זה את “בעיר ההרגה” [לביאליק] (“ואין טעם למותכם כמו שאין טעם לחייכם…”) רומז להגנה בארץ-ישראל וקורא:

אצבע אלוקים היא כאשר ליוויק כותב, “שצנועים אילמים שנתנו נפשם על קידוש השם – כובשים את לבי ומדובבים ללבי לא פחות, ואולי גם יותר, מאלה שהלכו לקראת קידוש השם והנשק בידם”, דברים אלה אפשריים רק בתקופת-שפל כתקופתנו, בזמן שמשוררים מהפכנים לשעבר שרים לקדושה הפאסיבית.

…“ויורשה לי להציג שאלה ללייוויק החבר והידיד: עדה יהודית בארץ מסויימת הועמדה מחדש בפני סכנת השמדה בידי חית-טרף בדומה להיטלר. ועל לייוויק הוטל להכשירה לקראת קידוש השם הגדול – מה יציע ליהודים אלה? עמידה על הנפש או פשיטת הצוואר של רחל אילמת!? כאשר לייוויק כותב שירים והיהודים שרים אותם הם סופגים לתוכם את נשמתו ואת חלומו ואת רצונו – הרוצה לייוויק, באמת, שיספגו לתוכם את הרצון לקדושה פאסיבית ולא את הרצון לגבורה וקדושה? תעודתו הנעלה של המשורר היא – הכשרת לבבות העם למזבחות אליהם אנו מוּבלים מזה אלפיים שנה”. ושוב הוא מצטט את ביאליק כנ"ל, על השכינה הכובשת ראשה מעוֹצֶם הכאב והכלימה והבושה של אזלת היד והחולשה והשאננות… וההקרבה הפאסיבית שעדיין נמצאו לה משוררים יהודים בגולה ומכריז: “מחה תמחה את עמלק מתחת שמים”, “הבא להרגך השכם והרגו”. אלה הם, לגבי דידי, העקרונות המוסריים העילאיים, כי גבורה עילאה מרוממת מקדושה פאסיבית – קידוש השם אקטיבי! כפי שנהגו אחינו במגנצא לפני שמונה מאות שנים בימי מסעי הצלב: “מקטן ועד גדול לבשו מגינים וחבשו כלי-זין, ור' קלונימוס בר' משולם ², הפרנס, עמד בראשם… גם היהודים בארמון הבישוף אזרו עוז והתקרבו לשער, כדי להשיב מלחמה שערה לנוסעי הצלב והעירוניים. והם לחמו בהם עד לאמצע השער.”

“וגם אז לא היתה כל השוואה בין המיעוט היהודי הבלתי-מזויין לבין הכנופיה המזויינת של נושאי-הצלב, שנתמכה על-ידי האוכלוסיה הקתולית – קדושה וגבורה – מדרגה גבוהה היא מקדושה בלבד! והוא חוזר על אשר ביטא כבר בהזדמנות לא אחת – על אמונתו בכוח ובכושר עמידתו של היישוב בכל מבחן, זה היישוב שרצונו אוטונומי ושורשיו בקרקע, בציבוריות ממלכתית מאורגנת. עם הניסיון הראשון לכפות ידיהם, לחנקם, להרעיבם, לכַוונם ולפלגם היו יהודי ארץ-ישראל מגיבים – לא רק כקדושים, אלא גם כקדושים-גיבורים!”.

הקדושה-הגבורה במיזוּגה המוּשלם חובה וצו להרימה בשירתנו ולהכשיר עצמנו לקראתה.

ב

לייבוש לרר ³ הוא מחשובי הסופרים והוגי-הדעות היהודים בארצות הברית, ממקורבי התנועה והמפלגה הציונית-הסוציאליסטית פועלי-ציון – צעירי-ציון ומהמשתתפים החשובים בעיתונות ובמפעלי-ההשכלה והתרבות שלה. בפרק האחרון למאמר מקיף “נקמה” בגיליון הנ"ל, הוא עומד על השוני ועל הייחוד שבתגובתם של המשוררים היהודים בארצות הברית לחורבן הגולה לגבי זו המקובלת ברוסיה המועצתית, ומעיר בין היתר: "… והנה באה האיומה בשואות עמנו והעמידה את משוררינו בפני מבחן היסטורי גדול וחמור. ודאי היו משוררינו נענים על אסון עולם זה גם אילו היה נוגע אך במעט ביהודים. אולם, הייענו סתם בעלמא, או כיהודים ליהודים? היביאו לעמם מילה שיש עימה חיזוק, מילה היונקת מעמקי לב דואב? היתאימו את הכלים המשוכללים החדישים שלהם התאמה הרמונית לרוח האומה לעת כזאת?

אסונות כבדים אינם חדשים בתולדות ישראל. ממילא התרקם, איפוא, אורח מסורתי של תגובת דברים, שחבשו את פצעינו בימי מגור. צורות אלו של השתפכות הנפש, אם נראה בהן לא רק פונקציה אמנותית בלבד אלא גם פונקציה לאומית, אינן בנות חורין להינתק משורש העם, שאם לא כן לא יביעו את אשר עם לבו פנימה. כותבי הקינות, כגון דוד בן משולם, או קלונימוס בן-יהודה, או מנחם בן יעקב – אף אחד מהם אינו יכול להשתוות ביכולתו האמנותית עם משוררי זמננו. אולם בנוסח שלהם צפונה ירושת הדורות, וכל משורר יהודי השר על אסון ישראל בדין שיתחשב בו. שירה מסוג זה לא תוכל לפסוח על יסוד הפולחן הנושם בנשימתו ההיסטורית של העם. אכן, משוררינו נעמדו במבחן חמוּר. כיצד עמדו בו? וכאן עלינו לציין חלוקה חריפה בין המשוררים היהודים באמריקה מחד גיסא, והמשוררים היהודים הסובייטים לאידך גיסא. אל המחנה הראשון אפשר, בעצם, לצרף גם את כל המשוררים היהודים בכלל, לרבות המשוררים העברים בארץ-ישראל. רק הנוסח של השירה היהודית הסובייטית נבדל הוא באורח תגובתו על חורבן זמננו.

…אחד ממבקרי הספרות ציין, בעניין זה, שהמשורר היהודי הסובייטי מזדהה לחלוטין עם רוסיה המועצתית, ואילו הסופר היהודי באמריקה יהודי הוא גם בתור אמריקאי, ובהרגשת אחדותו עם העם היהודי בעולם כולו הוא רואה עצמו כקרבן, כי קרבן הוא גם בהיותו לוחם, ושירתו היא בהכרח שירה של קידוש השם, כלומר קינה ולא שירת-מלחמה. אולם, בל ישאר הרושם, ששירי משוררי ישראל באמריקה על חורבננו אינם אלא בכי ומספד. כשם שהקינות והסליחות הקדומות אף הן יסוד האמונה והתקווה אינו זר להן. אולם דיבורה שונה מדיבור השירה ברוסיה הסובייטית, היא מעין תפילה בלחש ולא תרועת מלחמה. כדי שתוכל לומר את דברה אנוסה היא להיזקק הן לצלילים ודמויות קדומים וחן.

השוני בין שני הנוסחים אינו נובע מחוויות מקריות, מקרבה או ריחוק פיסיים לאסון. הוא צומח מתחום קשרי-הנפש היהודיים: המשורר היהודי באמריקה, בשירו על אסוננו נגרף, כמובן, לתחומו של העולם המיוחד המתמשך מאברהם אבינו ועד לזמננו; הוא סופג בהלך-נפשו, בטרגיות שלו, במוסריותו, בריקמת הצער והנחמה של צורותיו ההיסטוריות. ואילו המשורר הסובייטי – בין אם זה הלך-רוח שנתיישן או ראייה פרוגרמטית מקובלת, אינו רואה את הייחוד היהודי שבחורבן, אינו חי אותו כיהודי היסטורי. יהודי הוא בצורתו, רוסי בתכנו.

השיר האחרון מסוג זה שקראתי, שירו של משורר יהודי-סובייטי הוא: “כבר עולים באש משכנות הגרמנים”. נוכח הטרגדיה הקדושה הקרוייה היסטוריה ישראלית וכל אשר עוללו לנו מאז 1939, מה ילדותי, מה תינוקי, צלצולם של דברי-נקם אלה! כיצד אמר אחד המבקרים: בשירה היהודית באמריקה זועקת ומתייפחת, מטולטלת בין תקוה וחרדה, נשמת העם; תזמורת המנגנת בכל כלי-נגינתה, בעוד ששירי המלחמה של המשוררים היהודים-הסובייטים – טון אחד להם, מוטיב אחד להם, ובסופו של דבר אינם אלא בחזקת חרוז-חוזר אחד: “עין תחת עין, שן תחת שן”. ההפרש העיקרי הוא שאצל המשוררים היהודיים-הסובייטים אנו, העם היהודי, הננו בחזקת עין, ואילו אצל האמריקאים – העין שלנו ".

ולייבוש לרר מסכם:

"השירה היהודית באמריקה עמדה בנסיון רציני – ועמדה בו כהלכה. היא עמדה בנסיון ייצרי נקם זמניים, משום שהרגישה ביסוד ההיסטורי-יהודי שבהלכי-רוח הזמן וכל מאורעותיו, היא לא הניחה, שזעקות-נקם קטנות יבלעו את הטרגדיה היהודית הגדולה, שנעימות זרות תסלפנה את שירת-הנצח של התקווה היהודית. ובזה התרוממה מבחינה אמנותית ומבחינה יהודית כאחת, וגילתה בפני עתידם של היהודים את פייטן האתמול במשורר של היום.

פורסם ב-“דבר”, 21 ביוני 1957

כבר עמדנו בשעתו במדור זה על תהיותיהם, מבוכת נפשם ופקפוקיהם של י. ב. זלצברג, מראשי ותיקי הקומוניסטים היהודים בקנדה וחבריו, נוכח עיוות פתרונה של שאלת היהודים בארצות הגוש המזרחי וסבך-העלילוֹת-והדמים הכרוך בו. הוסיף על משברם הרוחני-המוסרי ביקורם בברית-המועצות (כאורחי הממשלה), שהכזיבם ודכדכם בחוסר התקווה והסיכוי לשינוי של ממש בגישתם ובתפיסתם של השליטים, הטבוע בחותם של התנכרות, עויינת לקיום הלאומי של היהודים, למאווייהם, לעתידם.

תחילה הם הביעו הרהורים מעל דפיו של [העיתון היהודי-קומוניסטי] “מאָרגן-פרייהייט” הניו-יורקי, הרהורים מאוּפקים אך ספוּגי יאוש עצור וצער-בין-השיטין, צער יהודי ואנושי, אך נטולי עוז ואומץ לגבור על המשבר הנפשי לטובת החשבון הלאומי. הם אף פנו במכתבים ובתזכירים לשלטונות ברית-המועצות – ולא נענו. אך הגיעה, כנראה, שעת ההתפַּכְּחות הבלתי-נמנעת והנה פירסמוּ ראשי “מפלגת העבודה הפרוגרסיבית” בקנדה: י. ב. זלצברג, סטוארט סמית, הארי בינדר וסאֶם ליפשיץ גילו-דעת שהוא כוִידוּי מזעזע, ובו הם מכריזים על פרישׁתם ממפלגתם.

“שפסקה להיות מסגרת לפעולה פוריה למען הסוציאליזם בקנדה"; "המוסיפה לקבל ללא ביקורת את מעשיה המדיניים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ואת הצהרותיה"; "המסרבת להרים קול מחאה נגד מעשיה הבלתי-צודקים והאנטי-סוציאליסטיים של ההנהגה הסובייטית כלפי התרבות ומוסדות הציבור של יהודי ברית-המועצות ולאומים אחרים”.

בגילוי-הדעת שלהם שהובא ב“טאָג מאָרגן זשורנאל” מציינים ארבעתם, בין היתר, שהקומוניזם הקנדי אחוז עד היום בחבלי סטאליניזם נוּקשה, מסרב למחות נגד השמדת התרבות היהודית בברית-המועצות, נגד ההתערבות הגסה בפולין והונגריה ועוד. הם קובעים, כי, “כָּשל העם ודרכו אל הסוציאליזם”, - אולם אתה נכסף לשמוע מהם: מהי דרכו של העם היהודי לסוציאליזם ולשחרורו הלאומי והסוציאלי – ואינך שומע את הודעתם".

כן מבטיחים הם “לחפש דרכים חדשות אל הסוציאליזם הדמוקראטי, שירפאו את פצעי הקרע בתנועת הפועלים”. שפיר. ואולם לנו נראה, כי קודם לכל חובתם המוסרית והיהודית היא, לחזור בתשובה שלמה לעמם ולציון, ואז ייפתח להם גם השער אל “הדרך היהודית לסוציאליזם”, שהיא אחת ויחידה ואין בילתה.

10% נשואי תערובת בקרב יהודים באמריקה

מה היקפם ושיעורם של נשואי-תערובת בקרב יהודים בתפוצות? ומה השפעתם על טיבם ויציבותם של חיי המשפחה? על השאלות הללו מנסה להשיב מחקר שהופיע זה מקרוב בארצות-הברית.

המחקר, פרי עמלם רב-השנים של פרופסור אוניברסיטת פנסילבניה ג’יימס בוסאַרד ושל חוקרת נודעת בשדה חיי-המשפחה אלינור סטוקר-בּוֹל, כותרתו מרמז לתכנו: One Marriage Two Faiths¹. ואף כי כל מקרה ומקרה של נשואי-תערובת הוא בחזקת בעייה לגופה ולעצמה, היגיעו החוקרים לכלל סיכומים כוללים, שכוחם יפה לגבי כל האומות. שכן, וזאת חוזרים ומטעימים הם, העוקץ שבזיווּג מעורב אינו בדת בלבד, אלא במסכת של מסורת ומנהגים ותפיסה וזיקה רוחנית וחברתית.

אשר לאוכלוסיה הלא-יהודית, מסכמים המחברים, מגיע אחוז נשואי-התערובת בקירבה, בין קאתולים לפרוטסטנטים, כדי 20%. באוכלוסיה היהודית באמריקה נע האחוז בגבולות 12–10 אחוזים, והוא הדין בקנדה – ובמחוזות שאוכלוסייתם היהודית דלילה יותר, האחוז גבוה יותר.

למותר להשחית מילים על הסכנה הלאומית הכרוכה בנשואין אלה לעמנו, המקיזים מדמו וגוזלים ממנו את מיטב נעוריו ומחבלים בנפש, וביחוד לאחר השואה. טמיעה בלא “אידיאה” – ומניעיה הם הנוחיות וההתפרקות. אולם לא זה מעניינם של המחברים, השׂמים את הדגש במחקרם בשאלת האושר וההרמוניה בחיי-המשפחה. והנה מסקנתם המאוּששת במחקר ובסטטיסטיקה היא, שמִן הבחינה הזאת רבה חוּמרתם של נשואי-התערובת והם רוב מניין של הגיטין והפירודים, הסיבּוכים והסכסוכים בחיי המשפחה בימינו, העמוסים בלאו הכי קשיי-הסתגלות – ופגיעתם הקשה ביותר היא, אולי, בילדים.

חיסול הגיטו היהודי בלונדון

ידיעה זוּ ב“ג’ואיש כרוניקל” מספרת על חיסולו של בית הכנסת המרכזי ברובע “אִיסט אֶנד” – והיא כאספקלריה נאמנה לתמורות העמוקות, המהפכניות, שנתחוללו בחיי עמנו בדורות האחרונים.

ייסודו ב-1875, בימי ההגירה-העקירה הגדולה של יהודי “תחום המושב” לאנגליה ולאמריקה, ושׁמוֹ טיפוסי מאוד: “חברה ש”ס“. עם חיסולו הוצאו ממנו 12 ספרי תורה ו-20 ש”סים. ספרי הקודש נמסרו למושב כפר חסידים, והכסף תמורת הבנין שנמכר – למגבית.

לקורא בימינו ידיעה “יבשה” זו ראוי להעיר, כי לחיים יהודיים סוערים, שמילא תפקיד רב בתנועת הפועלים היהודית על שני זרמי-הבראשית שלה – הסוציאליסטי והאנרכיסטי – והשפעתו הגיעה אל מעבר לים. כאן התפללו ודאי חברי אגודת הסוציאליסטים הראשונה מיסודו של א"ש ליברמן. וסביב –סערו חיי ציבור ורוח עירוניים, מפלגות ואירגונים, תיאטראות ועיתונים, ישיבות ובתי ספר יהודיים, סופרים ויוצרים (מוריס וינצ’בסקי², י.ח. ברנר). עתה נדם הכול. הבנים והנכדים היו לבעלי מקצועות חפשיים.

ואף זו. הקיבוץ היהודי באנגליה (מניינו 450 אלף נפש) מצטמצם והולך מחמת: א) ההגירה והעליה, ב) עודף התמותה על הילודה, ג) נשואי טמיעה. ההתבוללות הלשונית – כמעט מוחלטת. ואך הפעולה הציונית-ישראלית מזה והדת מזה (10 ישיבות בהן 1000 לומדים, בתי-כנסת, בתי-ספר) – הן נימי-החיים היחידים המקשרים את הקיבוץ הזה עם עמו.

מציעים טור עברי בעיתון יומי ביידיש

במכתב למערכת “טאָג-מָארגן-זשורנאל”, מציע אחד הקוראים, שהעיתון יקבע טור יומי בעברית קלה ומנוקדת. למכתב ענו תגובות חיוביות רבות של קוראים, מהם המציעים ש“ההסתדרות העברית באמריקה” תסייע בדבר. כל הכותבים בטוחים, שאלפי קוראים מזוּמנים לטור העברי.

רעל הליגה הערבית

הליגה הערבית – מספר העיתון “צוּקונפט” הניו-יורקי בלשון הגרמנית – הרחיבה לאחרונה את שדה פעילותה ופתחה משרד בבּוֹן שבגרמניה. עיקר עיסוקו של המשרד בפירסום “איגרות ערביות” שתכנן ותכליתן – השמצת ישראל. בצדק מעיר העיתון, שחזיון שלא-כמצוי הוא, אשר תקום ליגה של מדינות שאין לה מעמד מוכר וכל חפצה מלחמה והשמצה של מדינה-שכנה, ותרעיל את בארותיה של דעת-הקהל בארץ אחרת. אגב, תעמולתה של הליגה אסורה גם בארצות-הברית. ממשלת בּון, אשר עמדה עד כה מול פיתוייה ואיומיה של הליגה ומקיימת נאמנה את הסכם השילומים, מן הראוי לה שלא תניח להפצתו של רעל-פתנים חשוך זה בארצה.

פורסם ב-“דבר”, 18 בפברואר 1948

“השמש מפציעה במזרח” – כך מכתיר ד. ברגלסון ¹את מאמרו (“מאָרגן פרייהייט”, 13.1.48) שעניינו בחינת עמדתה של ברית המועצות לרעיון המדינה היהודית. הכותרת מרמזת על התוכן שעיקרו – נסיון להוכיח את מידת עִקביותהָ ויושר-דרכה של המדיניות הסובייטית בשאלה זו שחשיבות-קובעת-גורל נודעת לה לעמנו, לעומת הנפתולים במחנה יריביה. מדיניות זו מאוּששת על הכרת מצבו של עם ישראל לאחר השואה, שתשעה קָבין הֵימֶנָה נפלו בחלקו; על העוּבדה ששום מדינה במערב לא השכילה לעמוד לימינו בימי זעם ועֶברה וזכותו למעמד מדיני-עצמאי, - לאמור מכלול נימוקיהם של דוברי ברית המועצות בעצרת האומות.

המחבר מתרעם נגד החוגים החומדים נחלות זרים ואגרופם נטוי אל “הארץ הזאת במרכזן של מדינות-ערב המשועבדות”; שמצוקת הפליטים, סבלות עמנו ודמו הם להם עניין לספסרות ולהפקת רווחים. אלה הם המטילים דופי ביושר עמדתה של ברית-המועצות, שאינה אלא המשך מגמתה הכללית בשאלה הלאומית שבסיסה – עצמאות לאומית ואחוות-עמים. והוא מסיים בנעימה-של-התלהבות:

“ברי, לנצחון זה (קרי הכרעת האו"ם) ייענה הד תרועה של אתחלתא דגאולה גם בקרב כל העמים המדוכּאים; עֵדוּת לאור המפציע מן המזרח, לעובדה שיש לאל ידה של המדינה הסוציאליסטית לא רק לבלום את הסוחר הפרטי – אלא גם את הסחר בדם ובדמעות של האומות”.

באותה אכסניה הובאו גם תצלומי קטעים מעיתונות אנטישמית-פאשיסטית בארצות הברית (ו“שיקאגו טריבּיון” בראשה) – הדוברת סרה בהישג זה של האו“ם – כהמשך לניצחון האנטי-נאצי שלא השלימה עמו וחותרת נגדו. “את יהודי העולם יש לגרש למאדאגסקר – צורח העיתון הצהוב – אין כפּרה לכל טיפת דם נוצרי שיישפך על מזבח המדינה היהודית” (פרטים על הצעה זו, שהורָתהּ בטומאה הנאצית, ליקט ד"ר ישראל קאַסטנֶר מבודאפשט, מהבקיאים בפרשת ההשמדה) ². כן מובאים שם דברי שִׂטנה מאת כומר (ד"ר מול), מפקח על אנשי המיסיון הגרמנים בארץ, תצלומי כרוזים ומכתבים מזוייפים, בהשראתה של חלאת החברה באמריקה נושאת מורשתו של שטרייכר ימ”ש.

לאמת מכַוון, איפוא, ה“פרייהייט” בסיומו: “הן ברור לכל, שהמלחמה למען המדינה היהודית בארץ-ישראל היא קטע בחזית המערכה נגד הפאשיזם, האנטישמיות וכוחות-השחור באשר הם שם”.

ודאי, עוקץ השִׂטנה מכוּון להכרתת קיומנו ותקוותנו, אך גם בחינה אנושית-סוציאלית מובהקת כאן: שהרי המדובר בגידולי-לענה בלִבּה של ערוגת חופש-הדעות הקאפיטאליסטי-הדימוקראטי וסכנה בהם לערוגה כולה. מה מפגרת, לעומתם, אף הטוטליטריוּת נוסח ימי הביניים, שצמחה ממציאותו של עולם צבוע פחות, נבער ואדוק באמונה! והיהדות שהיתה שרוייה בעולם שליטת-היחיד של הדת – החרם שהטילה, למשל, על שפינוזה הרי לא היה אלא כאמצעי במלחמה הנואשת לקיומה והתגוננותה העצמית!

גולה נידחת ערב חיסולה

בשלושה דרכים נתחסלו גלויות בתולדותינו: גירוש (ספרד), טמיעה (איטליה), השמדה (אשכנז, פולין), אך מצויה גם התחסלות שסימנה – דִלדול רוחני-לאומי, בדידות וניווּן. הדוגמה על הפרק: יהדות סין.

הוותיקה בקהילות סין היא חאַרבּין והיא שהיתה גם הרֹאשָׁה מבחינת יכולתה התרבותית (גימנסיה עברית) והמושרשת שבהן. היתז מיהדות רוסיה המשופעת בערכי-רוח-ונפש. עתה היא נתונה בסמוך למלחמת האזרחים, אך תקופת הזוהר והגידול – ולוּ גם הזעיר – נסתיימו מזמן. עתה משוּלים הם, יהודי חאַרבּין, לרובינזונים מבודדים בלב המזרח הרחוק – בחוסר-עתיד אישי וציבורי, בהתפוררות – ובריחה.

שנייה לה קהילת שנחאי, שקלטה בשנות המלחמה כרבבה ומחצה מפליטי אירופה ונתנסתה בהשפלת הגיטו בכיבוש יפאן – ועתה הנותרים יושבים גם הם על מזוודותיהם, חיי-קצבה וניוון בסימטאות-הלבאנט מנת חלקם. “עד לשנות הכיבוש – מעיד דו”ח מהימן – לא ידע עם סין את המונח יהודי, שנכלל במושג כולל הֵימֶנוּ: בן הגזע הלבן. מה שאין כן עתה, לאחר השחרור, שצרו עיניו של השלטון בניצולי ההשמדה וכבר נתפרסמו ביכּורי חוקי-הפלייה והעיתונות מפרנסת גילויי-שיסוי בנוסח גזעי.

שנות-המלחמה ידעו גם התעוררות ציבורית ורוחנית מחודשת ביהדות סין, בעיקר בזכות הפליטים, יוצאי פולין, אנשי התנועה הציונית הסוציאליסטית: נבטו זרעים של עזרה הדדית, חיי תרבות, מוסדות ציבור, פעילות יהודית וציונית וקשרים עם מרכזי היהדות וארץ ישראל. עם גל הפליטים באו גם סופרים, עיתונאים, אמנים, עסקנים. לעתים מזומנות הוצאו כתבי-עת ולעת-מצוא אף ספרים, כמו הרעיף הטל על יהדות זו – המרוכזת בחמש-שש קהילות מרוחקות אחת מרעותה; המנותקת והמבודדת; וההבדלים הסוציאליים בה קטביים ומלאכותיים כאחת: ממשפחות ששון וכדורי עתירות-הנכסים ועד להמון מקבלי-הקִצבה…

רובם של הפליטים כבר עקרו בבקשת מקלטֵי-ארעי אחרים. ויתרם – בתור. אף החלוצים יצאו לארצות הברית עד לעליתם. אלפים רבים צופים לציון. בשלושת בתי-הספר ששרדו (לשון ההוראה אנגלית, עברית כמקצוע) כחמש מאות ילד; כמאה ילדים במוסדות-הוראה זרים (צרפתיים, אנגליים, רוסיים-סובייטיים). הקהילות מתרוקנות והולכות, גרעיני הפעילות וחיי-הציבור מצטמקים – קצָה הנפש בחיי-ניווּן חסרי-תוחלת. והמצב הפוליטי-הכללי תוספת חריפות ודחיפות בו לגורל הבלתי-נמנע של ההִתחסלות.

פורסם ב-“דבר”, 21 בפברואר 1940

לפני שבע שנים יסדו שליחי הסתדרות העובדים בארצות הברית ארגון להתיישבות “חֵרות בּ'”, ובו ששים משפחות כפעילי תנועת העבודה בארץ זו.

הארגון התקשר עם חברת “יָכִין” בחוזה לחמש שנים, לנטיעה ועיבּוד של עשרה דונם פרדס לכל אחד מחבריו. אך המשבר במשק המטעים שהתחיל עוד מלפני שנים והגיע לשיאו במלחמה הנוכחית (מלחמת העולם השניה), ועוד סיבות אחרות, גרמו שגם עם תֹם חמש שנות החוזה לא יכלו חברי הארגון לעלות לארץ ולקבל את הפרדסים לעיבּוד עצמי ולהקים משק חקלאי, ואף בשנה הששית עיבדה חברת “יָכִין” את המשקים. לפני שנה עברו המשקים לרשות המתיישבים, והם מעבְּדים אותם עבודה עצמית.

יחידת השטח במקום מחושבת לעשרים דונם למשפחה, מזה עשרה מטע, ששה אדמה כבדה למספוא, שניים מגרש למשק-בית, ושניים רזרבה. בסך הכול הוקצה על ידי הקרן הקיימת לנקודת התיישבות זו שטח של 1800 דונם.

העבודה במטעי חֵרות שמשה יסוד חשוב בהחיאת עמק חפר משׁמְמָתו. עד היום משמש עודף-העבודה במטע זה מקור-עבודה למשפחות עובדים בסביבה.

חברי חֵרות בּ', עולי אמריקה, שהתיישבו במקום, מעורבים בחיי החברה בסביבה. היחסים ביניהם ובין כפר-ויתקין ויתר יישובי עמק חפר הוגנים וחבריים; מפעלים משותפים ושיתוף-פעולה מלא מתוך הבנה הדדית מקשרים אותם למשפחת עובדים אחת.

נקודה זו היא, במובן גיאוגרפי, המשך ישר לכפר ויתקין. מעֵבר מזה מרחבי החולות החשופים הצהבהבים הגובלים עם חוף הים, ומעֵבר מזה, בעמק, הגוש הירוק-כהה הגדול של המטעים, שׁדרת פיקוסים צעירה, בתים, צריפים וגינות. טרקטור מטרטר – ראשית הכפר החדש והמתהווה של עולי אמריקה – ביניהם. בקצה הכפר נראה בית נאה עטיר עצי נוי, ירק ופרחים של החבר מ. שתקע הראשון יתד ביישוב זה, והִתמיד בבדידותו עד שזכה להמשך. כחבריו כן גם הוא עזב את הכרך הגדול שמעבר לים, ונצמד בדבקות חלוצית לאדמת המולדת, לעָבְדה ולהַפרותה בזעת אפיו, בכל מאודו ונפשו. רק עשר משפחות התיישבו לפי שעה במקום, ואִתם ששה בני מתיישבים, מהם שהיו חברי “אֲבוּקָה” (הסתדרות הסטודנטים הציונית) וכולם כאחד קשורים בכל הוויתם לאדמה, לעבודה, לשפה, להווי החדש בארצנו.

“חֵרות בּ'” זהו המפעל ההתיישבותי הראשון להתיישבות העובדת, הנבנה והולך באמצעיהם ובעבודתם של חברינו מעולי ארצות הברית. הכפר עומד לפני הרחבה, גיוון ענפי משקו וקליטת חברים עולים חדשים. התערוּתו מראשית צעדיו בארץ ובעבודה מבטיחים המשך מבורך. במפעל בניין ארצנו הרצוף עמל ומאמצים והקרבה של יוצאי גלויות ותפוצות שונות, ראוייה לציון מיוחד תרומת חיים נכבדה זו של חברינו בארצות הברית.

פורסם ב-“דבר”, 11 בנובמבר 1942

אחד ממפקדי הצבא הבריטי התבטא בהזדמנות מסויימת לאמור: “כל הגרמנים רעים הם; הגרמנים הטובים כבר מתו או עודם אסורים במחנות ריכוז”; אולם במחנות ריכוז מצויים גם מאות אלפים רבים של בני העמים המשועבדים ושל שבויי מלחמה (הללו מחולקים הן לפי הדירוג הצבאי והן לפי ההרכב הלאומי); והצד השווה שבהם – שכולם הועמדו לרשות משק המלחמה הנאצי, מאחר שכל המוכשר עוד לשאת נשק במלחמה גוייס הן לצבא הלוחם והן ללגיונות השוטרים והנוגשׂים למיניהם, בגרמניה, בארצות כיבושיה ובארצות בני-בריתה.

הנה דכאו, שם-אימים, סמל-זוועה, הכרוך בראשית עלייתו של שר הטבחים החוּם לשלטון. מחנה ריכוז שבבוָואריה, מהגדולים שבארץ צלב-הקרס, הוגדל עתה עוד יותר והותאם לתפקידו החדש והנוסף: סחיטת עמל וזיעה מאסירי-פרך ועוני שבו – למלחמת היטלר.

עוד לפני “היטלר” היה בדכאו בית חרושת לאבק שריפה – ובחצרו הוקם המחנה. עד 1938 עבדו בו אסירים יהודים. עתה הוקמו במקום מפעלים מודרניים לייצור תחמושת. עסוקים בהם, בדרך-קבע, לא פחות מ-2000 אסירים: גרמנים, אוסטרים, צ’כים ופולנים. כולם אסירים פוליטיים. היהודים שהיוו רוב בו – הועברו לשטחי הביצות שברוסיה הלבנה.

משהו על תנאי החיים והעבודה במחנה זה (שתוארו בזמנו ב“ספר החוּם”¹ ובמקומות אחרים): שש שעות מנוחה ליממה. המנה היומית של לחם – 150 גרם. ארוחת הבוקר – תחליף קפה מר ושחור. ארוחת הצהרים – מרק תפל. ארוחת הערב ניתנת רק תמורת ביצוע מכסת עבודה נוספת, שהיא למעלה מכוחותיהם של אסירים מיוגעים ומזי-רעב. תזונתו של האסיר – ערכה 30 פניג² ליום. בשל אוסף בגדי צמר לצבא הנאצי נטלו מאסירי דכאו את רוב בגדיהם – והם קופאים בלילות מקור. אחוז החולי – בעיקר מחלות אברי הנשימה, דלקת ריאות, הקיבה – עצום. קצב העבודה – קטלני. ומובן מאליו – ללא כל תשלום.

על ה“יחס” – למותר לדבר. מכות, מלקות, עלבונות וגידופים, אונס והפקר. אולם התחמושת למיניה ולסוגיה – זורמת למחסנים ולחזיתות…

בדכאו נמצא גם בית חרושת שני – לתוצרת חרסינה. בעיקר חומרי-בידוד למען הצבא. מנהלי ומפקחי העבודה, הקרויים “קָפּוֹס”, נבחרים מקרב האסירים. קורפוס נוגשׂים זה מורכב מפושעים פליליים, יוצאי מחנה הריכוז בוכנוָאלד. כי זאת יש לזכור, שדכאו שימשה כל הזמן מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים בלבד (כמאליהן עולים בזכרונך מכתביו של “אסיר עברי” – מ"ג מכתבים בהוצאת הקיבוץ המאוחד³). הללו מפקחים על העבודה בשני בתי החרושת, בגן הירק, במאפיה, במכבסה ובמטבח המחנה. לעומת זה מתפקידם של אנשי הס.ס. הוא – הענשה, קשירת אנשים והלקאתם, עריכת מסקרים בבוקר ובערב וכיוצא באלה.

לא טוב מזה הוא מצבם של שבויי המלחמה העובדים בחקלאות, ביחוד אצל היוּנקרים שבפרוסיה המזרחית. האיכר, הפריץ, הוא אדון לחיים ולמות לעובדיו-עבדיו. כל תלונה קלה שלו היא בחזקת פסק-דין וטעונה משפט ועונש צבאי. להפקרות ולהתעללות אין גבול.

רובם של מחנות הריכוז ומחנות השבויים נמצאים עתה בתהליך של “אינדוסטריאליזציה” (תיעוש), למען מאמץ המלחמה, אשר כאותו מולֶךְ אכזרי, אינו יודע שׂבעה. אנוסים הם, שבויים אלה, לנגד במו ידיהם כבלים לעצמם ולזולתם, ולהאריך את מועד הפדות. עיתונות ההגירה (בגרמנית ובשפות אחרות) רצופה פרטים מזעזעים על אודות אורח ה“חיים” של מיליונים במחנות בּוכנוָאלד, אוריאניאֶנבּורג, סַכּסנהאוּזאֶן, שטוּטהוף, רַבֶנסבּריק, הוהאֶנבּרוּק, מאוּטהאוזאֶן ורבים, רבים, רבים אחרים, - אולם תקצר היריעה מלתארם ויחסר הניב האנושי לבטאם, שכן אין דומה להם מני ה“קטורגה”⁴ בימי הצארים ועד העינויים בבתי-הסוהר במדינות מרכז ודרום אירופה מלפני המלחמה.

אין כל ספק, שמיליונים אלה יהיו לרועץ לשליטיה של יבשת אירופה הנתונה באזיקים, עם תמוטתו הרצינית של הכוח הנאצי בשדה הקרב, בבוא יום תגמול ושילם.

פורסם ב“הפועל הצעיר” 1950

משהו לדימוגרפיה היהודית

ה“יידישער קעמפער” (ניו-יורק) מעיר באחד מגיליונותיו האחרונים לעניין הפרופורציה במספר בין יהודי הגולה וישראל, שהיא כתשעים אחוזים מחד גיסא ועשרה מאידך גיסא. אולם בחינת המצב בהתפתחותו הדינאמית, כושר גידולו ועתידו של כל אחד מישובי הפזורה וקשריהם ההדדיים, משנה את התמונה מיסודה. הרי, דרך דוגמה, אין כמעט לחלוטין קשרי חיים ורוח בין יהודי ארצות הברית ויהודי ארצות ערב, מה שאין כן בין האחרונים לבין היישוב במדינת ישראל. גם הקשרים האישיים, בין יהודי ארצות-ההגירה הותיקות לבין ארצות מוצאם, נתרופפו בעקבי השואה גם מחמת העובדה שרבים מבני משפחותיהם אבדו.

עוד לפני המלחמה עמדו א. רופין, ויבדל לחיים ארוכים י. לשצ’ינסקי ואף איש ה“בונד” ליבמן הירש, על ההפחתה המתקדמת בגידול הטבעי בתפוצות: ממאתים אלף לשנה, לערך, בראשית המאה ועד לפחות ממאה אלף בתחילת מלחמת העולם השניה. הפחתת הילודה הוא צד אחד של המטבע, עליה בגיל ממוצעת של האוכלוסייה וצמצום הגילים הצעירים – הצד השני.

המחקרים האחרונים שנערכו בארצות הברית בתחום זה מעידים, כי המשפחה היהודית מנינה, בדרך כלל, מועט ומתמעט בהשוואה למשפחה הלא-יהודית. אל החזיונות הביולוגיים האלה יש להוסיף את תהליכי ההתבוללות, נשואי-תערובת ושמד – תהליכים שעשו שמות במרכזים וחוגים שונים בעמנו עוד לפני 1939, בעיקר במערבה של אירופה.

את כל הנתונים האלה יש להביא במנין בחלוקה הדימוגראפית והמספרית בין היישוב בארץ והיהדות בתפוצות – חלוקה בלתי-יציבה ביסודה ואופייה דינאמי בכיוון של חיזוק צד המולדת במאזן הדימוגראפי הכולל של האומה.

הבשורה…

באמתחתו הקודרת של “הבוקר” מתגלגלת, לעתים, גם ידיעה מרנינה מעודדת. וכך מבשרנו העיתון – מפיו של מר מ. גרוסמן – על הקמתו מחדש של הצה"ר בארץ ובגולה וכינוס ועידה להנחת יסודותיה.

מאליו מובן, שהודעה זו רצופה טרוניות ליריבים-הידידים ממפלגת ה“חרות”, אשר הקשרים ביניהם נתערערו. ויתרה מזו: “הציבור כבר התאכזב למדי מתנועת ה”חרות“… שאין לה לא תכנית מסויימת ולא קו שאפשר לסמוך עליו ושאפשר לקבלו מבחינה ריאלית”. וגם זאת: נתברר, ש“חרות” לא תפסה את מקום תנועת הצה“ר. להלן נמסר באותה הודעה, כי התנועה “החדשה” תשקיע ממרצה לקימום “גוש לאומי-אזרחי, שיצא חוצץ נגד המשטר הקיים ונגד השלטון הנוכחי במדינה המזיק לנו במובן לאומי ומקטין בעולם את האהדה שהיתה קיימת למדינת ישראל” וכו‘, בנוסח שאנו מורגלים בו מצד אבירי המחנה הזה. הוא אף מתנבא, כי ממשלת ישראל לא תאריך ימים והוא קוצב לה כך וכך חודשים להמשך קיומה, אולם החוגר המתהלל כמפתח מעיר מיה וביה, כי לבחירות הממשמשות ובאות לעיריות תיחלץ התנועה שהוא מקים את הריסותיה, מה שאין כן לבחירות לקונגרס הציוני. "הוא חזר והדגיש – מסיים ה’בוקר’ – שהקמת כוח אזרחי-לאומי מגובש ומלוכד תשמש ערובה לבניין וביסוס מדינה דימוקרטית…”

אכן, אין עניין רב ואין ליחס חשיבות מרובה לריב האחים במשפחה רבת-התהילה-והזכויות הזאת. אך אין להתעלם מן החולניות הגלותית המובהקת אשר בחיזיון הנידון, של התגודדות גבאים יהודים להוטי-שלטון ורודפי-שררה. עוד יוכח בבחירות העתידות להתקיים – ובכללן הבחירות לקונגרס הציוני בתפוצות – מה מידת ערכה של תנופת “מנהיג היורש”… אשר נפשו יוצאת לשמש כמלט המאחד למחנה “האזרחי הלאומי”, שנועד, כאמור לעיל, לשמש “ערובה לבניין וביסוס מדינה דימוקרטית”. לא פחות ולא יותר.

התנועה “החדשה” המושיטה את ידה הרפויה לכתר ראשות המחנה האזרחי ואשר את הקמתה מבשר לנו “הבוקר” אינה, כמובן, פנים חדשות. מנהיגה שחלק לו בהשמצת עם ישראל בתפוצות מעז לזקוף לחשבונה של ממשלת ישראל… “הקטנת האהדה בעולם” וכו', כזבוב הטרדן, היושב על גבו של הפיל וכל כוחו בהצקתו. “אותה הגברת בשינוי אדרת”, – תוספת ברכה, התקדמות ויצירה ודאי שלא תצמח ממנה למפעלנו. מי יילכד בפח המוקשים שלה?

הסוציאליזם בהודו

לעינינו מצע המפלגה הסוציאליסטית בהודו, שעניין רב בו כתעודה המעידה על אופיה ודרכה העצמאית של מפלגת פועלים חשובה במדינה, אשר זה מקרוב ניתקה חרצוּבות ממשל האימפריאליזם הזר. המצע מאושש בהנחה, כי הדימוקרטיה היא היא, מכל מקום בתנאיה של הודו, המיתוד האחד והיחיד שיש בו כדי להבטיח את הגשמת הסוציאליזם בחייה של הארץ רחבת-הידיים. המצע מתפלמס עם דוגלי הדימוקרטיה, המהפכה בכוח ונישול חופש הפרט, הסומכים יתדותיהם, כנודע, במסכת מארכס להוכחת צדקתם. המצע של המפלגה הסוציאליסטית בהודו מבקש להזים הנחה זו, ומביא אף הוא מדברי מארכס את הציטטה מתוך נאום שנשא בכינוס האג של אינטרנציונאל הפועלים הראשון (1872) בשאלות הטקטיקה של הסוציאליזם, בו נאמר בין היתר:

“ביום מן הימים יכבוש הפועל את השלטון הפוליטי על מנת להקים אירגון חדש של עבודה… אולם אין אנו קובעים כלל ועיקר, כי הדרך להשגתה של מטרה זו אחת היא בכל אתר ואתר. אנו יודעים, שיש להביא במנין את המוסדות, התנאים והמנהגים הקיימים בארצות שונות; ואין אנו מכחישים, כי מצויות ארצות כאנגליה ואמריקה, – ואולי מותר לצרף אליהן גם את הולנד זו – אשר בידי הפועל להשיג בהן את מטרתו באמצעים של שלום”.

להלן מסביר המצע, בהרחבה, בהוכחות שאינן מוטלות בספק, כי הדרך הדימוקרטית לסוציאליזם הולמת לחלוטין את תנאי הודו ואין בלתה. אשר לשיטות בהן נוקטים הקומוניסטים בהודו – הרי אינן אלא צרור של מעשי אלימות. “מהו היבול שצברה המפלגה הקומוניסטית בהודו מן השימוש באלימות – זאת הוכיחו ברורות השנתיים שחלפו. לא רק קרנו של הקומוניזם בלבד הושפלה בארץ זו, אלא אף סיסמת האחדות, האחווה והסולידריות, שכה הרבתה להכריז עליה, נתגלתה כמקסם שוא; ורב הריפיון, הפיצול והמבוכה הרעיונית בשורותיה. המיתוד שלהם סופו לנחול כישלון”. שכן הודו הריפובליקאית שונה בעברה ובתנאיה כיום לא רק מרוסיה הצארית, אלא אף מסין, שבעת הקרבות מזה רבע מאה. נטולת צורות-חיים דימוקרטיות, חוקה ובחירות, היתה סין שסועה מבפנים למחוזות-שליטה רבים – ובכללם מחוז הקומוניסטים, שגבר בהמשך ההתפתחות על שאר המחוזות. ואילו בהודו – שלטון אחד, צבא מרכזי אחד, וחוקה דימוקרטית ומפלגות אופוזיציה, הרשאיות לפעול תוך חופש גמור במידה שאין הן משתמשות באלימות. בעוד שנה תיערכנה בחירות כלליות במדינה לאחר השגת העצמאות. אין שום סיכויים בהודו להתהוות של “מחוז” קומוניסטי במדינה שסופו לבלעה כליל, ולפיכך סופה של ההוראה האחרונה של הקומינפורם¹ לקומוניסטים בהודו, שעליהם ללכת בעקבי מאו-טסה-טונג – כשלון חרוץ.

פורסם ב-“דבר” 26 פברואר 1959

דרישת שלום עגומה ומוזרה מבירוביג’אן נתגלגלה זה מקרוב בעיתון פולני, פרי עטו של עיתונאי, וו. הארודינסקי, שסייר בה ארבעה שבועות.

והנה, לעדותו של הכותב, מתגוררים כיום ב“חבל האוטונומי היהודי” עשרים אלף יהודים, כלומר מחציתה של האוכלוסיה הכללית. שאל העיתונאי את ראש העיר בירוביג’אן לאפיו היהודי של החבל, ונענה, כי סימן ההיכר הבולט ביותר הוא העיתון “ביראַ-בירוביג’אַנער שטערן” שתפוּצתו, לדבריו, חמשת אלפים טפסים. היֹה היה בית-ספר יהודי שלם, אולם מאז מלחמת העולם השנייה אין הוא קיים עוד, לפי שההורים היהודים מעדיפים, לדבריו, ללמד את ילדיהם בבתי-ספר רוסיים.

והיֹה היה בית-כנסת, אולם בניינו עלה באש, ועתה מתפללים בצריף – כשני תריסרים יהודים. “אין הנהר בירו הירדן”, – מכריז ברוב התלהבותו העיתונאי הפולני, ללמדך, שאין להם ליהודי בירוביג’אן זיקה לאסוציאציות של הירדן. כל חפצם, לדעתו, בהתבוללות, בשִׁכחה עצמית לאומית. ואף-על-פי-כן, קובל הכותב, אין היהודים עשויים להיטמע כליל, רצונך לדעת מדוע? – אין יהודי בבירוביג’אן שיעסוק בצייד! (שהוא אחד מענפי המשק באזור). מוזר, לא כן? עשרים אלף יהודים, מנותקים ונידחים, נתונים במלתעות ההתבוללות ועם זאת אין ביניהם אחד שייטול רובה ויצא בחשק ליערות לעסוק במלאכת רצח חיות…

מבלי משִׂים עולָה בזיכרון אִמרתו של איינשטיין, שהגדיר פעם את ההבדל בין יהודי לשאינו-יהודי, בצמצום פשטני: יהודי הוא אדם שאין בו להט תשוקה לצייד חיות ועופות…

פורסם ב" דבר " 6 באוגוסט 1957

בליל זה יבכיון…

השאלה בדבר מקומו של יום אבלנו בתחושתו של היהודי בארץ, בתודעתו של הילד והנוער – היא עדיין בצריך עיון. והיא, כמובן, חלק מהשאלה הגדולה על דרכי צמיחתם של ערכי עבר, תרבות ומסורת בחיינו המתהווים. ואולם רבים רבים מאתנו חרוּתה בנפשם, משחר ילדותם הרכה, חווייתו של יום זה, שכולה תוגת-סתיו – ובלבו – ליל-איכה על ניגונו העצוב וההווי האפוף דכדוך ושברון-לב.

אתה קורא במגילת-החורבן ההיא, והנה, גם מצד ערכיה הספרותיים – אֶלֶגיָה [קינה] צרופה, זכה, גם מצד הדימויים והמוטיבים השזורים בה והלשון – אין לה אחות בספרות העולם. דורות רבים ספגוהָ, רווּהָ, הורישוהָ לנו, והיא חיה בתוכנו. אמנם, רבּוּ עצמוּ מני אז החוּרבנות והשואוֹת המאויימות, ואולם התשעה-באב – טעמוֹ לא פג. הוא אָב-החוּרבנות, מקור המקורות להתרחשות נוראת-ההוד הכלוּלה במושג גלוּת, שתולדתו – גולה ופזורה בניכר. הן הוא כחותֵם את עקירת בסיס קיומנו הריבוני-העצמאי כעם, אם גם לא עקר את שורשי חיוּתו ורוחו, ואדרבא, הם עצמוּ מאוד. הלא בגולה, ב“בבל” שבכל היבשות – עיקר יצירת רוחנו, ואך יניקתה, משם, ממקור-הנצח, שנחרב אך לא נעקר מלב.

כי אכן, חש משוררהּ של המגילה בכל עמקו של השבר ההוא, ועל כן כה רב הצער חשׂוּךְ-התִכלה, הכובש אותך כבר למקרא פתיחתה הנוגה, שראשיתה חוּרבן ירושלים:

“אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.”

צבירה גדולה ומתוחה של אימים וחרדות ופחד-בדידות שקוּעה בתודעה היהודית, גם לעת הזאת, כאשר לעינינו מוקם ועולה הבית השלישי, כאשר תוּגת-הדורות נמזגת ביסודות חדשים של אהבת-מולדת וצמיחת-עם ומרץ-יצירה וטל-תחייה. האם לא הרגישו בה גם ראשוני הסוציאליסטים היהודים בלונדון וא"ש ליברמן ¹ עמם (בניגוד לבאים אחריהם), שהפסיקו את כינוסם ודיוניהם בתשעה-באב, והזדהו בנפשם עם אָב-החוּרבנות, עם צער הדורות. עם המוני בית ישראל?

תשעה באב – יום חג

ואולם אפשר מגדולי הפאַראַדוכּסים בחיי הרוח של עמנו הוא, אשר לא רק זר בלבד לא יבינם: העזה והמופלאה והנסערת בתנועות שקמו לעמנו, התנועה המשיחית, היא שהרימה ראשונה ידה כנגד יום-הצום-והאבל המקודש!

ודאי, היה הגיון פנימי ומתח נפשי וסמל ויעוּד במרד הזה. האם לא נרמז באגדה הקדומה, כי ביום בו חרב הבית נולד המשיח? ועתה, עם התחלת תור האביב והמשיח וה“תיקון” – לא זו בלבד שבטלים ומבוטלים המצוות והאיסורים, אלא גם היום החותך בנפש באֶבלוֹ הופך יום ששון ושמחה נלהבת-נרגשת. והרי לא קלוּת-דעת היא שאחזה ברוב העם, שנתפס לה לתנועה זו, קל וחומר שלא בענייני אמונה. הלא השבתאות היתה הדת היהודית במשך שנים גם בבית-הכנסת ובישיבה ובבית-הדין – ולא חוֹללה שינוי בהווי ובקיום המצוות זולת תוספת מתח רגשי עז וסמלים חדשים. השמחה של גאולה היא – לשון שנוקט בה ולא אחר אלא הרב ששפורטש, מגדולי הלוחמים בשבתאות ונרדף על נפשו מטעם זה ב“ציצת נובל צבי” (השלם, מהדורה חדשה, עמ' 350).

ואולם מה טיבה של גאולה זו? שבתי צבי מבטיח גאולה ופדות לישראל מעול מלכויות בכל מקומות מגוריהם; אמנם, שאיפתו ליטול את כתר התוּגר, השׂולטן, אך חלומו – שלטון עולם. ובדין העיר החוקר א. ענת (‘תרביץ’, חוברת ג', כרך כ"ו), כי גם מכירת הרכוש והבריחה מעסקי יום-יום של יהודים בדור ההוא אינה כרוכה דוקא בעליה לארץ-ישראל ויציאה מארצות הגולה, אלא היא "רוּבה תוצאה מן השיקול, כי בימי מלכות המשיח שבת שבתון תהיה ליהודים ולא יצטרכו כלל לעמול לפרנסתם ".

לדעתו ניתקה השבתאות את רעיון הגאולה והשחרור מרעיון שיבת ציון, והכשירה הקרקע להתבוללות, להשכלה, לרפורמה. וזה אחד ממניעי מלחמתם של הרבנים נגדה. “חוּשוֹ האנאַליטי המפותח של ששפורטש אמר לו, כי עצם התגלות הנבואה של נתן בעזה, ולא על אדמת-הקודש, והתגלותו של שבתי צבי בקונסטאַנטינה [איסטנבול] ולא בירושלים – אינן עבירות פורמאליות בלבד על תהליכי המשיחיות כפי שנקבעו במסורת, אלא פריצה מסוכנת באידיאלים ההיסטוריים של האומה”. הייפלא, שפגעו ביום האבל הלאומי?

ואולם גם מאמיני המשיח הנלהבים-הנפעמים ביותר נלבּטוּ קשה בביטולו של תשעה באב. “האם ק”ק האמבּורגו, – שואל ששפורטש – שהיו אדוקים באמונה הזאת (השבתאות), נמנו וגמרו להסכים על אותה גזירה ח"ו (ביטול צום ט' באב)?… וכשבא הכְּתב לכאן (אמסטרדאם), התקינו עצמן כל סיעת החייבים הנִפתים לדבריו, ובינם לבין עצמם, שלא לקרוא קינות ולא מגילת איכה, אבל על התענית לא הסכימו לבטלו " (שם, עמ' 361).

כי אכן, קוסמית ואוניברסאלית – ולא לאומית – היתה המשיחיות היהודית במהוּתה, אולם לאלהי ישראל (בניגוד לאלהי האומות) ולארץ-ישראל ולמצוות שליחוּת מיוחדת במהפך זה של המרד נגד סדרי-החיים והטבע והגורל; ואף ביטול האבל הט' באב והכרזתו חג הוא מסוג המצוות הבאות בעבירה, היינו המעשים שבכוחם מבקש האדם לתקן סדריו של העולם הפגום מאז החטא הקדמון – וגם הגלות בכלל פגימותיו. והנה, בדרך כך היה ביטול יום האבל – בשורת גאולה בחוויה ובנופש.

וגילו ברעדה

המוטיבים של חורבן וגאולה, תוכחה ונחמה – שלובים וארוגים, כנודע, בתרבותנו, בספרותנו, בחיי-הנפש שלנו. וגם בדורנו זה. ודאי, הצורות והגילויים הקדוּמים של האבל הלאומי כמו ספוּ-תמו, ואולם לעולם לא תסוף המיית-הנפש המסעירה, המשתוחחת בצערה, של החורבן הראשון, החיה בקינות אוצרות-היגון ובפסוקי-האלגיה של איכה. המעיין הזך של צער האומה על בְּכוֹר אסונותיו מן הראוי לו שיַרווה את הנפש צמאת-הגאולה ואת הנוער בונה העתיד. הן תחושה לאומית-יהודית שלמה וחדוות-עתיד מן הנמנעות הן בלא תחושת הצער והאבל של העם.

פורסם ב-“דבר” 14 אפריל 1943

א: פינוי המונים

המלחמה הזאת כבר ראתה פינויים של המונים רבים. הנאצים עקרו אוכלוסיות שלמות מתוך שיקולים מדיניים שלהם (השתלטוּת על שטחים, השמדה, סיפוּק פועלים זולים); אולם גם האומות המאוחדות נאלצו לנקוט באמצעים דומים מתוך שיקולי התגוננות עצמית. הדוגמאות הטיפוסיות הן: פינוי מאות אלפי הגרמנים מהרפובליקה הסובייטית שעל הוולגה ופינויָם של היפנים באמריקה המאכלסים את חופי האוקיינוס השקט.

אמנם, ריחוקוֹ של חיל-היבשה היפני מחופי אמריקה הניח אפשרות של פינוי מאורגן ומתון, אולם עובדה זו לא נטלה מחומרתוֹ. כל פינוי מאונס של המונים כרוך בניתוק מכאיב של חוטי-חיים אנושיים. הכרח היה לעקור אוכלוסים מעוּרים עשרות בשנים (בכללם משפחות מעורבות), לספק להם מחנות מגורים מבוּדדים; למכור את נִכסיהם, משקיהם ועסקיהם לאנשים שימשיכו בעיבודם ובהנהלתם. זולת זה, התנגדו מושלי מדינות רבות באמריקה, מתוך טעמים שונים, לקבלתם של ה“אורחים” האלה. אולם השלטונות התגברו על הקשיים ושיכנו את רובם בעמק נרחב בקליפורניה, במחנות ארעיים, שנבנו במגרשי-מרוץ ובשטחי-ציבור אחרים, שהצבא קיבלם לרשותו.

“אל תחשבו – כותב אחד מעיתוני אמריקה – שהיפנים הוצאו ממיטותיהם באישון לילה ונשלחו למחנות. לא ולא. הצבא נתן להם שהוּת מספקת לחסל את עסקיהם ולהתכונן לדרך. אני נמצא עתה במרכז הרובע היפני ובוחן את היחס אליהם. רבים מכרו את עסקיהם. אחרים את סחורותיהם. בתי מלון, בנינים, משקים ורכוש, שלא היה סיפק בידי בעליהם למכרם – הבנק הפדראלי קיבל אחריות עבורם. וכן מרשה הצבא למאות משפחות מעורבות לעבור למחנות ומניח את כל ההקלות וההנחות הרצויות”. והמחבר מוסיף תיאורים רבים, מהם מזעזעים, המוכיחים את ביצועו ההומאני של פינוי-המונים זה – המלוּוֶה בחוויות-צער, על אף נטייתם הכללית של היפנים לקבל את הדין.

ב: שׁיכון לפועלי מלחמה

הגידול העצום של הייצור המלחמתי בארה"ב מלוּוה בשורה של בעיות חדשות, ואחת מהן – בעיית השיכון לַמיליונים הרבים של הפועלים החדשים, שנקלטו בעבודות שהזמן גרמן, ואשר באו מכל חלקי הארץ רחבת הידיים. הטיפול בבעיה זו הוטל על “הוועדה הלאומית לשיכון בימי חירום” שרכשה לה כבר ניסיון בשטח זה. מזמן שממשלת רוזוואֶלט חתרה בתכנית “המערכה החדשה” (ניו דיל) להבטיח תנאי-שיכון הוגנים ובתנאים נוחים לדלת העם שבפרברים ובשכונות-העוני ליד הערים.

מובן, כי שיכון המוני ומזורז כזה כּרוך בקשיים מרובים. תחילה הוא מחייב שיקול-דעת לגבי המקום, אם בקרבת המפעלים (שיש בה משום נוחיות אולם סכנות-הבטחון מרובות), או בריחוק מהם (שהיפוכם בו). השכונות החדשות מחייבות גם הקמת מוסדות רבים, שירותים לאספקה ומים, למאור ולתחבורה, להנהלה וחינוך, לנופש ובילוי זמן וכיוצא בהם. עִתים השכונות ארעיות הן, שכן לאחר גמר ביצוע עבודות מסוּימות – מפרקים אותן “ומניעים אותן על הגלגלים” למקום אחר. ערים נודדות! בעיית השיכון עומדת גם בקשר למפעלי החרושת המלחמתית שהממשלה מקימה בארצות אמריקה הדרומית. המונים רבים של מחוסרי-עבודה כרוניים, מחוסרי-בית, פרנסה ולחם, מנושלים, חלכאים ונדכאים – הפכו, בעטייה של המלחמה (אירוניה של גורל) ללוחמים ועובדים, ואורח-חייהם שונה מן הקצה אל הקצה.

את התפקיד הכביר הזה מבצעת בהצלחה הוועדה הנ"ל בראשותה של דורותי רוזנמן, אשתו של השופט היהודי שמואל רוזנמן, חבר בית הדין העליון.

ג: משהו על מסתרי הריגול הנאצי

כי הריגול הוא אחד מכלי-הנשק היעילים במלחמה – הרי זה מן המפורסמות. ומדינות “הציר” שתיכנו מזמן את התבערה העולמית, ודאי ששכללו גם נשק זה. כיצד מסייע הריגול הימי ל“עדר הזאבים” של הצוללות במלחמתן כנגד הספנות, סוּפר על-ידי מרגל נאצי שנאסר לא מזמן בלונג איילנד.

בשעת החקירה גילה, כי מיד עם הכרזת המלחמה של אמריקה כנגד גרמניה, נתקיימה באינסבורג (בין מינכן לנירנברג) ועידה בראשותו של האדמירל קארל דיניץ (מפקד צי הצוללות הגרמני ועתה מפקד כללי של הצי במקומו של ריידר – Raeder – שסוּלק) ובהשתתפות נציגי הימיה היפנית. וועידה זו עסקה בשיטות הטיבוּע. המרגל שנאסר הוּבא לוועידה מאמריקה, בכדי לשרתה בידיעותיו על חופי ארצות-הברית.

בראש הריגול הנאצי באמריקה עמד ד"ר טומסון, קצין צי גרמני לשעבר. זמן רב היה לברנש זה שׂיח ושׂיג בחוגי השלטונות והחברה הגבוהה באמריקה, והוא שאירגן רשת מורכבת של מרגלים, המאותתים לצוללות האורבות לטרף. לולא הם – ספק אם קרבנותיהם היו כה מרובים.

רשת כזאת פרשו הנאצים בארצות שונות לרבות בבריטניה, בייחוד מאז 1935, כשנכרת החוזה הידוע לחילופי-ידיעות בינה לבין גרמניה. זכור כיצד הדהימה את העולם הידיעה על הצלחתה של צוללת גרמנית¹ לחדור למימי הבסיס הסקוטי המוגן יפה סקפּה-פלאוֹ² ולטבע את האניה “רויאל אַאוּק”³. ביצוע דבר זה נתאפשר לא הודות לגבורה מיוחדת, אלא לפעולתו של “שען שויצרי” שלא היה אלא מרגל ימי נאצי. הלה הצליח להשיג תצלום שדה-המוקשים, שדרכם חדרה הצוללת לנמל, עשתה בו כבתוך שלה, ונעלמה יחד עם ה“שען האלמוני”.

לריגול הצוללות שלוש מחלקות-יסוד: האחת – לסיפּוק ידיעות על אניות-סוחר של האויב; השניה – להכנסת מרגלים לארצות אויב; השלישית – להבריח לגרמניה את מרגליה המצויים בארצות-חוץ וכן לסייע לבריחתם של קציני-צי ומפקדי-צוללות שנפלו בשבי.

אין ספק כי גם הריגול היעיל ביותר לא יעמוד ל“ציר” ביום פקודה.

ד. המלחמה הראשונה בגאזים

מלחמה זו עתירת-אפתעות עשויה אולי, להפתיענו בשלבי-משבר במלחמת גאזים. שיקולי-מוסר ודאי לא יעכבו את האויב, שהכניס את המארה הזאת במלחמה הקודמת בחזית המערב (באפריל 1915; עד לפני גמר המלחמה נפגעו כמיליון אנשים; הממציא – היהודי הגרמני פריץ האבר), ומאז פיתח ושיכלל את התעשיה הכימית שלו.

לפיכך ראוי לספר בזה בקיצור על מלחמת הגאזים הראשונה בהיסטוריה.

היה זה בשנת 1456, צבא תורכי עז נפש עמד אז בשערי בלגראד – עיר המפתח לשדות-הדגן הנרחבים של הונגריה. בראש המגינים עמד המפקד ההונגרי הוניאדי, שהצליח, בעזרת אלכימאי זקן, להיחלץ מהמיצר.

האלכימאי הכין גיגיות רבות מלאות נוזלים מרְעילים שונים, טבל בהן המוני סחבות, ותלה אותן לייבוש בשמש. אח"כ ערם ערימות גדולות – וערך אותן בקו החזית.

עם שחר נשבה רוח בכיווּן אל עמדות התורכים. שלוש פלוגות של הונגרים יצאו לתקוף את האויב. אותה שעה היה האלכימאי מהלך מערמה לערמה ושולח בהן אש. ענני עשן צהוב-ירוק התאבכוּ ברוח אל עבר האויב – בגזרם על אנשיו מיתת-חנק תוך עינויי-גסיסה קשים. אף האלכימאי מצא את מותו בקרב – ואִתו ירד לקבר סודו.

כותב רשוּמות הזמן ההוא ציין, כי “היה זה דבר מבהיל… אסור לנוצרים להשתמש באמצעי קטלני כזה נגד בני דתם, מה שאין כן נגד תורכים, או כופרים אחרים…”

היה זה לפני חמש מאות שנים בקירוב.

עשרים מיליון “מיותרים”; היש מוצא מהגירה?; “אגודת השטחים הרחבים והפתוחים”; דרכי ההצלה, העזרה והבנוי; שיתוף-פעולה בין עמים ומדינות; בעיית אירופה – בעיית העולם.

א.

ככל שמתרבה והולכת השקעת הדם והכוח במלחמה הזאת [מלחמת העולם ה-2], כן מתעמקת והולכת בדעת הציבור בארצות החופש חרדת העתיד. חרדה זו נעגנת בשטחי-חיים שונים ומכריעים אשר יתבעו, מיד עם תום פעולות-האיבה, פתרון דחוף ומידי. אפשר ומטעם זה צמוּדה היא למציאות ואין היא מרקיעה לשחקים מופשטים וחלומות על תיקון עולם במלכות… בתור אקט חד-פעמי, שעתיד לבוא מן החוץ, אם מכוח גזרות ותקנות או בתוקף החרב.

אחת הבעיות הראשוניות במעלה ובדחיפות אשר תניב אירופה שלאחר המלחמה, החרבה וההרוסה והכורעת תחת עומס ירושת-האימים, החמרית והנפשית של היטלר, הרי זו בעיית ההגירה. טובי הוגי-הדעות ואנשי-המעשה דנים בסוגיה זו. וכך, דרך דוגמה, סבור כתב-העת “הרפרס מגזין” (לחודש דצמבר) שמספר האנשים פליטי-חרב ורדיפות, עקורים ממקורות קיומם וממולדתם ונטולי-כל-יכולת להיקלט בהם שוב – יגיע למספר של 20 מיליון. אומה שלמה של נטולי אחיזת בית וקיום; בזה יכלל גם מספר ניכר של יהודים שישרדו מן המפולת והאימה הגדולה. סיכום מספרי זה פירושו – כדי לקבל מושג-מה מממדיו הענקיים – ארבעים אחוזים מההיקף הכולל של ההגירה במאה התשע עשרה – מֵאַת ההגירה הנרחבת. זו גם דעתם של הרברט הוּבר, הנרי וולאַס ושל רבים, רבים אחרים. האחרון, דרך דוגמה, מניח שייתכן “כי האזורים הטרופיים של אמריקה הדרומית, מישורי אפריקה וסיביריה, עתירים לזכות בגידול של אוכלוסיה בדומה לזה של ארצות הברית במאה הקודמת”.

אפס, כי, לאחר ניתוח יכולת הקליטה באזורים ובארצות שונות, לאור ניסיון-העבר וסיכויי-העתיד, מתבדה והולך החלום הגדול בדבר אפשרות פתרון בעיות חייהם של מיליונים בדרך של הגירה ופיתוח מקורות-מחייה חדשים ברחבי תבל, בחלקיה הנושבים והבלתי-נושבים ומאוכלסים כאחת. כל הפוזל לעבר קנדה או אוסטרליה דלילות-האוכלוסים ועתירות-השטחים ומתעלם מן העבודה, כי ההתפתחות וההתרחבות שלהן בעבר תלוייה היתה במציאותו של שוק-קליטה לתוצרתן החקלאית בתקופות של רווחה והתפתחות כללית, אינו אלא בחזקת שוגה ו“קורבן אגדת השטחים הנרחבים הפתוחים”. חכמי-כלכלה מובהקים חקרו והוכיחו, כי אוכלוסייתה של אוסטרליה מרוכזת בעיקרה בחלק זה של יבשתה (בחלק הקטן) המסוגל לייצור חקלאי מבחינת תכונות הקרקע וכמות מימי הגשמים שבה. שטחים אלה כבר נתפסו ונושבו. גבולותיו של השוק החיצוני מוגבלים הם. מקורות-חומרי-גלם עשירים אינם. אין אוסטרליה יכולה לקלוט מתיישבים חדשים בשיעור גדול. לכל המרובה עשויה היא לפרנס את הגידול הטבעי שלה. המלומדים ווּדהם וואוּד, הכותבים על כך קובלים מרה על האגדה הנפוצה ברחבי חבר העמים הבריטי, האגדה שאין לה כל אחיזה, מעשית ומדעית, בדבר יכולתה של אוסטרליה לפתוח שערים לרווחה… ואם גם ימצאו שווקים חדשים וטובים הרי לא יגרום הדבר אלא לפיתוחו של המשק הקיים כבר ויזרז את האינטנסיפיקציה שלו. גם תעשייה אם תקום (ובשנות המלחמה הוגבר תהליך זה) – במרכזים העירוניים הקיימים כבר והקולטים את עודף האוכלוסין תקום היא. אמריקה הצפונית עצמה חרדה לגודל התעסוקה בה בעתיד.

זה גם הסיכום מבחינת אפשרויותיה של אפריקה, אמריקה הדרומית ומרכז אסיה להתיישבות של בני הגזע הלבן, אם כי, כמובן, בדרגות ובגלויים שונים. לאידך ברור, שמרחבי אסיה התיכונה באים במניין לקליטת התרחבות האוכלוסייה ברוסיה ובסין. יכולת-הקליטה בממדים רחבים של ארצות כגון ברזיל, קולומביה, פרו, צ’ילי אקוואַדור – אף היא מסופקת ביותר וכרוכה בהשקעות עצומות אשר קרוב לודאי שלא יהיה להן צידוק משקי. כתב-העת עומד גם על איי הפיליפינים, שנחקרו בעתו מתוך בחינת יכולת קליטתם להתיישבות יהודית וקובע – על סמך מחקר מוסמך – כי מוטעית היא הדעה על כך, שמצויים באיים אלה שטחים נרחבים ראויים לעיבוד המחכים ליישוּבם. והוא הדין בעמקים אשר באלאסקה אשר אף הם נחקרו כבר.

בסיכומם של סיכויים אלה עולה כמאליו הרהור: בניין-המחשבה של הטריטוריאליזם לגווניו ושלוחותיו המושתת עלי חול נודד, נתערטל עוד פעם, תוך כדי ניתוח בעייה גדולה העתידה לעמוד בפני אירופה שלאחר המלחמה. גם חסרונה של זיקת-נפש ותנופה חלוצית אף הוא בעוכרי המוצא ה“טריטוריאלי” אצל אומות אירופה.

זו ועוד: מגמתו ההיסטורית של תהליך הייצור הוא, כיום, לא להתרחבות אלא להעמקה, לגידול התפוקה, לשיכלול תהליכי-העבודה, העלאת רמת הפוריות, שימוש בכל הישגי וכיבושי המדע. מגמה זו משתלבת גם עם הנטייה הגוברת והולכת בארצות שונות בכיוון אל האוּרבּניזציה – הריכוז העירוני. “אפילו הבדואים מן המדבר הופכים לעירונים בערי ארץ-ישראל”. וגם העיר, בדרך כלל, חסומה בפני הגירה נרחבת מן החוץ. אחד איש-מדע מכובד, פרופ' אלן ג.ב. פישר קובע כי “הטיפוס של המהגר הנדרש כיום הוא הגבר או האשה המאומנים בייצורם של מוצרים שאינם מצויים במידה מספקת, אולי הטכנאי והמהנדס המומחה, שבעזרתו נוכל להעלות את רמת יעילותם של ענפי-המשק בהם פיגרנו עד עתה; כלומר האדם שאימונו המיוחד מכשיר אותו להציע לאוסטרליה שירותים מסוג כזה אשר עודם נדירים לחלוטין בה, או אף בלתי-ידועים עד עתה במקרים מסויימים”. אותם הדברים, לערך, כותב חכם-הכלכלה ס.ה. פרנקל בנוגע לדרום אפריקה.

הארצות שקלטו מהגרים רבים בחקלאות, בתעשייה, בשירותים שונים תהליך קליטתן, בדרך כלל, איטי היה באופן יחסי, אם כי חל בתקופות של פריחה והתרחבות. לוּ גם ניתן היה דבר חזרתו של תהליך זה, הרי הקצב שלו שוב לא היה הולם את הצרכים הדחופים והעצומים של דורנו. אוכלוסייתה של אוסטרליה גדלה עד ל-7 מיליון נפש במחצית הזמן בו חל גידול זה באמריקה ובקנדה. הממוצע השנתי של המהגרים בשנות 19013–1907 הגיע ל-41.690 לעומת 34.910 בשנות 1920–29. ההגירה לאוסטרליה באספקלריה של מספרים פירושה גידול ב-24% מריבויה הטבעי במשך של 74 שנות התפתחות נורמאלית. אולם אילו היינו מזרימים לתוכה זרם של מהגרים בשיעור של 80 אלף לשנה, או אז היה על הארץ לעבור שלב גידול זה במשך 17 שנים!

ברזיל קלטה בשנות 1932–1820 למעלה מ-4.5 מיליון מהגרים, ובממוצע 41 אלפים לחודש. העלייה לארץ-ישראל בשנות 1922–40 הגיעה ל-312.338, כלומר 17.352 בממוצע שנתי ובשנת- השיא 1935 – 61.854. “זו הדוגמה המוצלחת ביותר של הגירה בשנים האחרונות”. במשך 7 שנים יישבה ממשלת יוון, בסיועו של חבר הלאומים, 650 אלף נפש שגורשו מאסיה הקטנה על-ידי התורכים. הם חזרו לארצם, עתים גם לבתים מוכנים. הרפובליקה הדומיניקאנית ערכה תכניות ללקיטת 100 אלף מהגרים, ואילו עד שנת 1940 הגרו אליה 400.

ההגירה זורמת בעיקר מארצות ששיעור הריבוי הטבעי בהן גבוה. וכבר מטעם זה אין בהגירה בלבד משום פתרון לאזורי אירופה הנגועים ביותר – במזרחה ובדרומה. גם במאה הי"ט לא הופחתה אוכלוסייתה של אירופה על אף ההגירה העצומה. נהפוך הוא – היא גדלה. מספר המהגרים שעזב את אירופה הגיע לחלק החמישי של הגידול הטבעי, כלומר על כל מאה נפשות שנוספו – עקרו עשרים. הגירה זו חלה כתוצאה מפיתוח כוחותיה ויכולתה של אירופה ותוך כדי תהליך זה; ובזמן של התפתחות ותנופת-יצירה בארצות שמעבר לים. וזה הפרדוכס השני הטבוע בבעיה זו. “הגירה רחבת-מידות כמעט שאינה אפשרית מאירופה השקועה בשפל כלכלי; או, להיפך, יכולתן של ארצות מעבר לים לקלוט מהגרים תלויה בהתעוררות הרווחה באירופה. זה תנאי מוקדם לקליטה צלחה”.

הצעד הראשון לפתרון בעיית 20 מיליון ה“מיותרים” הוא, איפוא, פיתוח מקורותיה, אירגון חייה של אירופה ותקומתה לתחייה, יצירת שוק וחיי-משק תקינים בה – בהם תלוייה גם יציבות הקיום ביבשות האחרות, ומניעת תנודות-המונים, תולדות-בהלה והרת-אסונות. כל זה מחייב לעוד מסקנה חשובה אחת: אירופה משוסעת ומנוּגדת לא תצליח להתגבר על בעיותיה. עליה לחשוב על עצם המשך קיומה ועתידה אך ורק בממדים של יבשת שלמה, במושגים של שיתוף-פעולה-ואחווה. עליה להתגבר על הפסיפס של מדינות וגבולות ושׂררות. רק בכוחו של אירגון מאוחד של עמים ומדינות למנוע שפל ורווחה שייחצו בין מדינות אירופה באורח מלאכותי. “יש להשתחרר מן האשלייה כי הפתרון הוא מעבר לגבול המולדת, בהגירת מליונים מזורזת לאשר תשא העין וכי הדבר ניתן לביצוע באמצעים זולים”, אין יוצרים רווחה במטה-קסם. הזולת יכול רק לסייע ולהשלים את המאמץ העצמי. “ההגירה לא תשמש הקדמה לרווחה. היא עצמה תוצאה של תנאים כלכליים בריאים בעולם בכלל ולא תולדתם”.

כזה הסיכום. נעולים השערים בפני המיליונים ה“מיותרים” והעקורים שבאירופה. אין ארץ המוכנה לקלוט אותם, המצפה להם. אין עַם הרוצה לחלוק להם מפִתו. פתרונם קשור בטבורו בארצות מולדתם. בתקומתה של אירופה מותנה גם יציבות העולם.

ב

תחיתה של אירופה כיצד? תהליך הבינוי (הריקונסטרוקציה) כבר החל. בסיציליה ובאיטליה מחלק “אמגוט” ¹ מזון ומפקח על כל שלוחות האדמיניסטרציה האזרחית. “בסיציליה – קובע דו”ח מאת סופרו של ה“ניו-יורק טיימס” – מצאו בנות הברית תוהו ובוהו… אולם הבעייה הניצבת בפני ‘אמגוט’ בפלרמוֹ פעוטה היא בהשוואה לצפוי ברומא. ובעייתה של רומא קטנה תהיה לעומת זו של ברלין. עתה אנו מתחילים להבין מה עתידה להיות משמעותו של הבינוי".

הסופרים העוסקים בסוגיה זאת (פטר דרוּקר, פרנק מוּנק, הירם מוּטהרוֹל ואחרים) יודעים יפה, שאין לנחש במדוייק את פרטי הדברים, אולם כולם משוכנעים כי התמונה בכלל נאמנה היא. וזו התמונה:

אירופה תצא מן המלחמה במצב של התפוררות וזעזועים חברותיים מקיפים ומעמיקים, חרבה והרוסה, שסועה ומהוממת, הערים הגדולות כמעט מחוקות מעל פני האדמה. נמלים שמיליונים היו תלויים בהם בקיומם – נטולי כושר פעולתם. אלפי בתי-חרושת, ציוד רכבות ותחבורה חרבים. החקלאות “זרועת מוקשים”. שרידים עלובים למשק החי. זרעים לא יהיו בנמצא. מערכת הבנקאות והאשראי – מנופצת לרסיסים. שממה ושאיה. תוהו ובוהו חברותי ופוליטי מוחלט. מיליונים של עובדי-כפייה וחיילי-כפייה החותרים לחזור ל“בתיהם”. אחרים יצאו מן המלחמה מיואשים ומיוּגעים. ריח של דמים עולה באפם ונשק-חם נפוץ לרוב…

תחילה יעמוד בפרץ ה’אַמגוט'. זו צורת-מעבר של שלטון צבאי-אזרחי לשעת-החירום. אולם בארצות המשוחררות שיש להן ממשלות בגולה או וועדים לשיחרור לאומי – יופעל מנגנון בנות הברית להצלה ולעזרה (או.נ.ר.ר.א.) ², אשר אנוס יהיה לפרושׂ את שלטונו, לתקופה ממושכת יותר, על כל היבשת שתיחלץ מעקת התליין.

ראשונה במעלה – ההצלה, הצלתם של מיליונים מרעב ממש, אספקת מזונות בכמות האפשרית וככל המוקדם. ודאי אין להזין מיליונים ממקורות-חוץ. אולם המעט אשר יגיע ליחיד, “מנת-המרק”, יהווה את ההבדל בין מוות לקיום. ומובן, שלא יהיה מקום לדיונים על צדק מוחלט או דיוק בחישובי החלוקה. הכלל “אין בודקין בשעת הסכנה” – הוא אשר ישמש קו ומשקולת בפעולה. עצם תפקיד חלוקתם של המזונות (והוא הדין בשאר צרכים דחופים, כגון בגד ותרופה וחפיסת סבון) לא על מפלגות פוליטיות ושלטונות יוטל. “מזונות אינם פוליטיקה”.

בסמוך לפרשת העזרה הדחופה תפתח פרשת "העזרה הקונסטרוקטיבית ": הספקת זבלים חימיים ואספקה מרוכזת, זרעים, הזרעה מלאכותית, לשם חידוש החקלאות והמשק החי. אמא-אדמה, הטובה והסולחת, לא תמנע יבולה. תתחיל תנועת בניין. פִּסחים ועיוורים וקטועי איברים ילמדו משלוחי-יד חדשים. כל שיגרה עשוייה לקפח ןלפגוע במפעל-תקומה כביר זה. “במשך של שעות ספורות יגלה (השליח מטעם האומות המאוחדות באירופה) שהתכונות העיקריות הנדרשות הימנו הן: האינטואיציה והאימפרוביזציה”, – לאמור חוש ער ונכון להתמצאות מהירה.

לאחר העזרה וההצלה לפרט ולכלל יגיע תורו של שלב הבינוי. אין פירושו בנייה מחדש של בתי-חרושת ובתים שפוצצו. פרט לנמלים, חוליות-תחבורה ומפעלים חיוניים אחרים – כל הפעולה הזאת תוטל על שכם שלטונות המקום. משוּל הבינוי לריפוי; הצד השווה שבהם – יצירת תנאים בהם יחזור החולה והנגוע לאיתנו בכוחות עצמו. הבינוי יחייב הזרמת הגלמים החיוניים ביותר – פחם וברזל ונפט וכותנה ומכונות. נקודת-המוקד – הדלק. שלטונות-ההצלה-והבינוי ייאָלצו לסלק כל מיני תקלות ומעצורים הצפויים להם מצד יחידים, ארגונים או מדינות. וכן לגייס את מלוא יכולתה של אירופה ומקורותיה במעגל של מאמץ מאוחד, מכוון ומחושב לעזרה הדדית על מנת להיחלץ מן המיצר. כל ההשפעה המדינית והמוסרית תצטבר בתחום הנהלת מפעל העזרה והתקומה. כוחה של זו עדיף יהיה מכוחם של כדורים. פעולתה אין לה אח ודוגמה בתולדות לעוצם ולהיקף. זו פעולת “הזרמת דם ומזון לחולה מתוך אמונה, כי עתיד הוא להבריא בכוח-החיים הטבעי שבו”. שכן, הערבות האנושית התגלתה היום באור חדש, טראגי, ותשים קץ לכל אשליות ההתבדלות ו“עם לבדד ישכון”. האבר הנגוע האחד – סכנה בו לגוף כולו. ניטל הבסיס החומרי והמוסרי מעם ה“אוטרקיה” [עצמאות כלכלית], החומרית והרוחנית.

ודאי, כל הבניין שהקימו הנאצים בחריצות ובשקידה בתחומי “מבצר אירופה” ייהרס. כל הנגזל יוחרם ויוחזר לבעליו – אם כי רק חלק מועט, וקודם לכל – נכסים שניתן לזהות את מוצאם (מי יחזיר רכוש יהודים, רכוש-עמל-דורות למיליונים? לנרצחים?). אולם גם לאחר שיוחרם, דרך דוגמה, מפעל-הענק התעשייתי על שם גרינג, כורח יהיה לשמור על המסד האירגוני והטכני שלו, על המנגנון המקצועי היעיל שלו, “יעילוּת-שטנים ממש”, כי השעה תהיה דחוקה מאוד ובלתי-כשרה להסתבך בפרטים על חלוקה מדוקדקת וקביעת פרטי זכויות-בעלות, המתחלקת על פני-עמים וארצות, ועוד – הן היטלר עשה רבות לאיחודה של אירופה על בסיס מושבה נחותת-דרגה, המספקת מזון וגלמים וכוחות-עבודה ל“עם האדונים” הנבחר והשולט! כל מערכת-המנגנון הזו תופעל מעתה למטרה מנוּגדת.

מסתבר, איפוא, שבשלטונות ההצלה, העזרה והבינוי ייעגן כוח רב הגוזר לחיים ולמוות: בהזנה, בבנייה, בתעסוקה, באשראי ובחידוש החיים וקיומם לאלה שיישארו בחיים. ואלה הם ענפי-המשק העיקריים עליהם תהיה נסוכה שליטתם המוחלטת:

א. התובלה: ברכבת, בנחלים, בתעלות, בחופים ובספנות הים-התיכון. שימוש נרחב ייעשה בתובלה האווירית.

ב. גלמים ודלק: כל מכרות-הפחם, מחצבי-הברזל ומקורות-הדלק, וכן תחנות-הכוח, יערות, גלמים חקלאיים.

ג. תעשיות קלות: טכסטיל, מזונות וכו'.

ד. תעשיות-היסוד: בתי-מלאכה להרכבת מכונות, תיקון קטרים וכיו"ב.

ה. יבוא: המצרכים החיוניים.

ו. ספנות שמעבר לים.

ז. אשראי. דבר הלמד מעניינו הוא, כי כל המנגנון הכספי-פיננסי יועמד – לשם הבראתו ושירותו את מפעל-התקומה – תחת פיקוחם של מוסדות האומות המאוחדות. ההנחה היא, כי אירופה עתידה לשלם את האמצעים שיושקעו בה, אלא שבשנים הראשונות לאחר המלחמה יזרמו אלה ללא תנאי וביד נדיבה. זו "השקעה ביציבות העולם " במלוא מובנו של המושג.

ח. כסף. שני סוגי כסף יימצאו במחזור: זה של ועדות-הבינוי, בו ישולם בעד סחורות ובעד עבודה, ושטרות המדינה – שבסיסן רופף.

ט. עבודה. להלכה לא יהיה זה מתפקידם של מוסדות הבינוי לעסוק בבעיות-עבודה; אפס, כי בתוקף מציאותם של מיליונים שיפלטו מעבודות-הכפייה, חיילים משוחררים, תלושים ונכים, הכרח החזרתם לחיי-יצירה וקידום הבינוי הכללי – יוטל עליהם תפקיד של נותן-עבודה בקנה-מידה ממלכתי. הם יקימו ויקיימו מעין “גדודים לבינוי” ויכוונו את עבודתם ותפוקתם באפיקים בונים.

י. פיצויים. לעולם לא ישולמו פיצויים כמידת הנזק והחורבן. אין גם מידה ומשקל להערכה. ואין האמריקאים סבורים – דוגמת חכם-הכלכלה הסובייטי ורגה – שאפשר יהיה לפצות חלק מההרס בעבודתם של פועלים גרמנים בארצות המשוחררות. עצם המצאם בקרב העמים האחרים זו “הזמנה לרצח”. מה שאין כן לגבי פיצויים בתוצרת: פחם לצרפת, דלק ליוגוסלביה וכדומה.

הגופים המוניציפליים, האיגודים המקצועיים, ההסתדרויות הרפואיות, רשת הקואופרציה – הם אשר יהוו את גרעיני התקומה והבנייה, תנאי מוקדם: סילוק כל מתיחות פוליטית ומפלגתית מיותרת בשנות-התורפה הראשונות, העלולה לשמש רק אבן-נגף חמורה בדרך חזרה לחיים וליכולת-החיים. כי קשה וארוכה תהא הדרך: “משק אחר משק, כפר אחר כפר, עיר הרוסה אחת אחר השנייה… שום ועדה אין ביכולתה לשחרר את עמי אירופה מאחריותם בעד תחייתם ותקומת-עתידם בכוח עמלם הם”.

הוועידה הקרובה של האיגוד המקצועי הבינלאומי העתידה להיתכנס – לפי יוזמת פועלי בריטניה – ביוני 1944, תעסוק בעיקרה בבעיות אלה. ויש כבר חומר חשוב מאוד, והצעות וסיכומים. החלטות ברורות ומוצקות בדבר חידוש אירגון התובלה באירופה שלאחר המלחמה – על בסיס של שיתוף-פעולה בין הארצות ומתוך אחריות לתפקידי-הבינוי הגדולים – נתקבלו זה מקרוב בועידה הבינלאומית של פועלי הרכבות בלונדון, עליהן מייחד את הדיבור ביטאונו של איגוד חשוב זה – Trans Port Workers Link the World (‘פועלי-התובלה מאגדים את העולם’) מדצמבר 1943.

אירופה תירש – בתום תקופת עמל ומאמצים מכוּונים – מנגנון ייצור ותחבורה ותפוצה מאוחד. הוא ישמש מסד לאירגון חיי הכלכלה והמדינה על יסודות של שיתוף-פעולה בין עמים וארצות. ברית כלכלית כבסיס לברית מדינית. זה המוצא וזה הפורקן – ואולי התגמול לעתיד לבוא.

“ראוי מאוד לציוּן – כותב ה”טיימס" בגליון מן ה-10 בדצמבר 1943, שכל דיון רציני בעתידה של אירופה מביא למסקנה, שהיא מהווה יחידה שלמה ובכל תכנית לבינוי יש לטפל בה בדרך זה". זו גם דעתם של סופרים ומלומדים שקולים ואחראים.

פורסם ב-“דבר”, 27 במאי 1960

“כינוס יצירות שבטי-ישראל ללהגיהם השונים… הוא מצווה שהזמן גרמה, כדי להציל יצירות אלו מן האבדון הצפוי להן. השפה העברית יורשת את מקום הלהגים, והם הולכים ונשכחים, ויחד אתם גם יצירת הדורות הכתובה בהם”.

דברים אלה אומר פרופסור יוסף יואל ריבלין בפתח ספרו-מחקרו על “שירת יהודי התרגום – פרקי עלילה וגבורה בפי יהודי כורדיסתן”¹.

דורות ארוכים – לדעת חכמים וחוקרים למן גלות אשור – חיו באיזורים ההרריים והנידחים של בבל ופרס בני הכורדי, בסביבה של ברכת טבע ונחשלות תרבות, של גלות מרה ושעבוד פרא, מנותקים כמעט כליל מהשפעת מרכזי האומה, וקיימו את יהדותם הדלה שעיקרה פולחן ומנהגים ומסורות ופזמונות. עולמם הרוחני היה בית הכנסת וה“כּוּתאַבּ”, היינו ה“חדר” – בזה התפילה המוציאה ידי חובתה בשמיעה מפי החזן, ובזה לימוד מעט שבמעט של תורה ודינים בתירגום ללשון התַרגום, שאך יחידים היודעים קרוא וכתוב בה, והיא, לשון זו שהיתה שניה לעמנו (אונקלוס, דניאל, חלק ניכר מהתלמודים) נשתמרה אך בפיהם בלבד עד לימינו אלה. ספוּרִים הספרים בעדה זו, ועיקר התורה להמוני העם – דרשת החכם.

בצדק מציין המחבר, שהטקס לצורותיו הרבות מזה, שהקיף את כל החיים היהודיים, והפולחן לגווניו השונים (פולחן מתים, מקומות קדושים, אש ומים) וכן המנהגים והאמונות (שהשפעת הסביבה עומדת בהם), קיימו יהודים אלה בייחודם תחת שליטתם העריצה של ה“האַגים”, השליטים הפיאודליים על חייהם וקנייניהם, ובמידה ידועה על נשואי בנותיהם.

ועם כל זה רבתה כאן שמחת-חיים והנאת-חיים, משתאות וסעודות וחגיגות מלוּוים חיי היהודי, תהלוכות בסך בריקודים ושירים וזמירות ונגינות, טיולים לרוב של גדולים וצעירים, ואין צורך לומר עליה לקברות קדושים (נחום האלקושי, דניאל וחבריו, עובדיה, סית (מרת), שרה ועוד), ויש עורכים זביחות בני-בקר עליהם. קהילות שלמות עולות לרגל, כל אחת ספר-התורה שלה עמה, בשירה ונגינה ומחולות ומשחקי-חרבות והדלקת נרות בעסק גדול וכו' – מהם מנהגים קבועים שנשתכחו ושרידיהם נשמרו כאן. במבוא המקיף לספרו, מונה אותם המחבר החכם, מתרגמו של הקוראן ללשוננו, ועומד על מקורותיהם, ועומד גם על מקומו של דוד הראובני שצמח וגדל כאן.

גם בשדה האומנות והאמנות קצרה ידו של שבט זה – החפצים המצויים דלי-דמיון, הקישוטים והפיתוחים (ב“רימונים” לספרי-תורה, קמעות, כוסות לקידוש וכו') פרימיטיביים. ואך לעומת זה ניכר כוחם באמנות שבעל-פה – בזמר ובניגון ובריקוד וב“הצגות” וב“משחקים”, הנוטלים מקום רב בחייהם.

דפוס עברי לא היה מעולם בכורדיסתן, ואף בשאר מקומות לא נדפס שום ספר בלשון התרגום – לא של תורה, לא של תפילה וודאי לא של ספרות חילונית. מועטים חיבוריהם של יהודים אלה שנדפסו במקומות אחרים. בספריות בעולם אין כתבי-יד כורדיים, זולת אחדים שבמכון בן-צבי בירושלים. מעיד פרופ' ריבלין: “במשך כל השנים שאני נושא-ונותן עם יהודי כורדיסתן לא נזדמן לידי כתב-יד אלא חוברות בודדות של עלים בלים ממש, שהיו שייכים כנראה לחזנים, והן כתובות על-פי רוב ברשלנות… במקצוע הספרוּת הדתית, בעיקר הלכות שחיטה, שהיה בהן צורך שימושי, או פזמונים לשבתות, לחגים ולמועדים ולתשעה-באב, והיו בידי שוחטים ובידי חכמים שהיו קוראים בהם בציבור”.

והנה, בעמל שקוּד של שלושים שנה עלה בידי פרופ' ריבלין להעלות על הכתב, בעזרת חכמים ומקובלים כורדיים בירושלים, תירגום חלקים מהתורה בלשון התַרגום, וכן רשמו לו פיוטים וזמירות ותפסירים (פירוש שירי לפרשה או להפטרה); ועוד מחכה ליד הגואלת איסוף פתגמים ומימרות, ברכות וקללות, לחשים ונחשים, אף שירי-חול, בעיקר בלשון הכורדית.

אשר לשירה העממית ראויים לציוּן – מלבד שירי הקודש – שירי-העבודה בצוותא, שירי סעודות ומשתאות, שירי ארושין, קידושין ונישואין, שירי-אהבה ואַפּוֹסִים של גבורה, שירים בשעת טקסי הרחצה, קינות של נשים, שירי לעג ושירי ילדים.

דבר הלמד מעניינו הוא, שמשופע שבט יהודי זה באגדות-עם, אגדות קדושים, סיפורי מעשה ובדיחה, פרי הדמיון העממי היונק מן המסורת ומשנה ממטבעותיה, מהווי החיים וממקורות זרים (ערביים), וייתכן שגם ממסורות ואגדות של יהודי כורדיסתן (מדַי) שאבדו.

הספר שלפנינו הוא האסופה הראשונה והמקיפה של שירים ופזמונים של שירת יהודי כורדיסתן, מתוך הרב והמקורי שאָסף המחבר בעיקר מפיהם ממש שיובדרך כך הצילם משיני השכחה – ופרסמו בלשון מקורו ובתירגומו לעברית, עם פירושים מאירי-עיניים למוצאם של המוּנחים והניבים והדימויים והסמלים אשר ללהג היהודי-הכורדי בלשונות המזרח.

אחד המוטיבים האהובים על משורריהם הנעלמים של יהודי התַרגום הוא המוטב “דוד ובת-שבע”, שהוא, לאמתו-של-דבר, חלק ממוטיב נרחב יותר “מלחמת דוד וגלית”, מעוצב בוריאנטים שונים המטילים שינויים ביסוד הקדום של הפאַבּוּלָה (בנוסח המקרא והאגדה). בשיר אחד מסופר, כי בשעה שנפל גולית, ודוד עמד לכרות את ראשו ולשלחו לשאול – לא נמצאה לו חרב וביקשה מהערל אוריה החתי. ואולם אוריה היתנה תנאי, שתמורתה יתן לו אשה מבנות היהודים. דוד הבטיח לו, אך אלהים ענה לו: את האשה היעוּדה לך – תחילה אני נותן לו (בלשון הגמרא היתה בת-שבע ראוייה לדוד מששת ימי בראשית).

בואו ושמעו ידידי

והאזינו כל חמודי

את אשר עשה דוד בן ישי

העד"ה²,

בן הפלשתים גבור חיל

ויתייצב יומם וליל

וחבו אותו עושה-חיל

העד"ה…

בנוסח אחר (אורמיה) של המוטיב הזה נזכר, שאוריה החתי היה נושא הדגל לפני דוד, שהביע חפצו לכרות ראש אוייבם של ישראל עוד בתחילת המערכה. אחרי-כן אומר הוא לאוריה לפתוח צואר גלית מן השריון, כדי לכרות ראשו:

אומר דוד אל אוריה החתי

"פתח אותו צוואר – הוי רשע – משריו זה,

אכרות ראשו בחרבו הוא בכוח,

אשא ראשו אצל שאול,

אצל הצבא,

אתן לך מהיהודים בת אחת יפה"…

ונראה לי, אגב, שרמזי ההדים הקדומים נשתמרו בקיציאֶת (השיר) הכורדי העממי, עשויים לזרוע אור ולהשלים ולהעמיק את הבנתו של סיפור “דוד ובת-שבע” הקטוע אשר במקרא.

מעשה סגולה עשה פרופסור יואל יוסף ריבלין בהוצאתו המושלמת והמאלפת של שירה זו, שגאלה ממש מן השכחה, פירשה והאירה ברוב בקיאות. הנה, לא רק השבט הכורדי נתקבץ בישראל, אלא גם מורשת רוחו קובצה בה.

פורסם ב-“גשר” רבעון לשאלות חיי האומה שנה שלישית חוברת 1. ניסן תשי"ז אפריל 1957

אמר המחבר: תמיהה גדולה היא, שישראל המשמשת, במידה מרובה, צומת עצביה ומרכזה הרוחני של התפוצה רחבת המידות ורבת-הגוונים, כה רפוייה עירנותה למתרחש בקרבה, לתהליכי חייה ולעתידותיה. ודאי, לא בהתנכרות המדובר, כי אם בטיפוח מידות-גישה ומידות-תפיסה שאינן הולמות, לדעתו, יחסי-גומלין של איברים שונים בגוף החי האחד. לא נרחיב את הדיבור ורק נציין, שלא אחת נשמעו במחנה הציוני דברים על כך, שהתפוצה קיימת בעולם מחשבתם של רבים כנושא להושטת עזרה חומרית ומדינית לישראל בלבד. והאם צריך להשחית מלים לביסוס האמת הפשוטה, שעניין חיוני הוא לה לישראל המדינה והעם כאחת בקיומם של ישובי יהודים ערים, פעילים, יוצרים קשורים אהדדי קשרי-גורל-והשפעה?

בכל לבנו ודעתנו שוללים אנו את תפיסתו של קלצקין, שהוא אפשר הקודר בין שוללי הגולה (להבדיל משוללי הגלות), שטען, כי עתידה מדינת ישראל לקצר את ימיה של התפוצה, לרוקנה ממיטב כוח-היצירה שבה ולהחיש את טמיעתה וגוויעתה הלאומית. נראה, כי קרובה היום לרבים האמונה והשאיפה, לעצב את ישראל ככוח פורה ומפרה גם בתפוצות, ככוח המעודד ומרומם אותן כדי יכולת עשייה השפעה ויצירה – למען עצמן ולמען מולדת האומה, תרבותה ורוחה. ודאי, מרכז רוחני מכובד כזה דין שיהיה לו בסיס חומרי מדיני איתן, שיתבצר ויתקדם בכמות ובאיכות; ואולם אין זו גזירה, קל וחומר חזיון רצוי, שגדולתה וצמיחתה של המולדת יבואו על חשבון שקיעתם של קיבוצי היהודים בעולם, רפיונם ודלדולם. היפוכו של דבר: ביצור התפוצות וחיוניותן – תנאי מוקדם הוא לעתיד ישראל, להמשך היהודי הכולל, וביחוד לאחר השואה מזה ותקומת העצמאות מזה.

ציונים למעמדם של היהודים בחיי הציבור והמשק בארה"ב

הפעם – פרקים אחדים למעמדה של יהדות ארה"ב, גדול מרכזי היהודים בתפוצה, אשר ספק אם היה כמותו עוד ישוב דומה בתולדותינו. עפרו של אדם הראשון קובץ מכל הקרקעות שבעולם – ועפר ישראל קובץ מישובים ושבטים שונים, המהווים יחד וכאחת הרמוניה רבת-צלילים שרב בה המשותף, אבל רב בהם גם המיוחד – במסורת, במנהגות, בניבי-לשון, בדפוסי-תרבות, בהווי-חיים, אשר ספק אם בדין שיעלה עליהם הכורת של כור-ההיתוך המטשטש. שהרי הטישטוש מרושש ומנוון, ואילו פיתוח הייחוד מעשיר ומגוון את האוצר הלאומי הכולל.

כל יישוב יהודי ופרצופו – ויהדות ארצות הברית הצעירה, ביחס, היא עצמה כקיבוץ-גלויות ועשוייה רבדים רבדים שנתגבשו ונתערו בה בעקבות גלי-ההגירה השונים, אשר הגדול והעיקרי שבהם בא אל חופי העולם החדש ממזרח-אירופה בשנות 1870–1825. אתה נוטל לידך, לדוגמה את הכרך רב-המידות “מי ומי” (ניו-יורק 1955) ונפתע מאלפי השמות של יהודים, רובם יוצאי ארצות אירופה, שהעפילו לשיאים בפעילות וביצירה רוחנית, משקית ומדינית ביבשת הגדולה. והנה טרח העיתונאי הנודע מורי פראנק ב“ג’ואיש ספקטייטור” ובחן את מידת ההשפעה של יהודים באדמיניסטרציה של הנשיא אייזנהאור. והוא מונה עם זאת שמות רבים של יהודיים, שותפים בעיצוב חייה של אמריקה ומדיניותה מימי ג’ורג' וושינגטון ועד ימינו – במשרדי הממשלה ובבית הדין העליון, בועדות חורצות-גורל ובנציגויות חוץ. אמנם, שיתוף זה שהגיע לשיאו בתקופת רוזוולט-טרומן צומצם – לדברי הסופר – באדמיניסטרציה של אייזנהאור, ואולם אין לראות בכך, חלילה, שינוי במעמדה של יהדות ארצות הברית, ביחס אליה ובמידת האימון שרוחשים לה, כשם שאין למעמדם של יהודים בודדים בשלטון – השפעה בעיצוב גורלה של יהדות ארצות הברית.

רבים סבורים – כותב הוא – כי דבר מינויים של יהודים לעמדות רבות-השפעה-וסמכות בחיי המדינה עדות בה, בעקיפין, ליחסה של האדמיניסטרציה לציבור היהודי (ולשאר מיעוטים). שכן זו השיטה, או העיקרון, לפיהם מקובל לבחון את יחסם של מפעלי-המשק או מוסדות-הציבור, ליהודים או כושים, במידה בה הם מעסיקים אותם. אולם אין האדמיניסטרציה של אייזנהאור מטילה תפקידים ומעניקה סמכות למספר של יהודים לצרכי-הפגנה, אלא על סמך זכויותיהם וגם, כמובן, עמדתם הפוליטית.

אם כה וכה, עובדה היא, שאין ליהדות ארה"ב בתור מיעוט לאומי, נציגות עצמית משלה בבתי-המחוקקים ובשלטון (לפי שהיה ביבשת אירופה); ולעובדה זו, שסיבותיה נעוצות בתולדותיה של אמריקה ובמבנה חייה – תוצאות רבות משמעות בעיצוב חייהם הפנימיים של יהודיה.

ועתה נעמוד, ולוּ בצימצום, על מעמדה הכלכלי של יהדות ארצות-הברית.

כיבושיהם הכלכליים-המשקיים הראשונים של היהודים הם – בתקופה הקולוניאלית, והם נתרכזו, בעיקר, בשדה הספנות, המסחר והמלאכה. הם חלוצי תעשיית הסוכר וייצואה לאירופה, ובזכותם היה מוצר זה למיצרך המוני. “סחרם של היהודים האמריקאים במאות ה-17 וה-18 היה המקור מתוכו שאבו המושבות את דם-החיים שלהן” – קובע הכלכלן הנודע רוברט זומבארט. ולא נמנה בזה את חלקם החלוצי של בעלי-אוניות, סוחרים, צורפים, פרוונים וכו' וכו' בפיתוחה של הכלכלה האמריקאית הצעירה, ונעמוד על גל ההגירה הגדול של יהודים שתחילתו ב-1870. הללו, בהמוניהם, היו בני המעמד הבינוני המרושש ועובדים נטולי מקצוע, אשר נקלטו לאיטם בכלכלה האמריקאית, בעיקר בענפי הייצור של מוצרי הלבשה ומזון ובשרותים. גל ההגירה הגדול האחרון בא לחופי היבשת עם הרדיפות הנאציות באירופה.

כל כותבי תולדותיה של ארצות הברית מציינים את חלקם של היהודים בענף ההלבשה, בייצור ההמוני של בגדי גברים, נשים וילדים ש“טשטש את הבדלי המעמדות שהיו קיימים עד אז”.

ואולם אין לפסוח גם על חלקם של היהודים בקידום התעשייה הכבדה. מפעל הנחושת הראשון בארצות הברית נוסד על ידי הרמן הנדריקס, יהודי מהולנד, עוד בשנת 1812. משפחת גוגנהיים היא מחלוצי ענף המכרות והיציקה. אברהם מזר – בתעשיית הנייר ויצחק גילמן בסחר הנייר. וכן בתעשיות היהלומים, חמרי רפואה, דפוס, מולו"ת ועוד ועוד, שלא לדבר על חלקם בקידום המסחר ומשק הכספים לגילוייהם ולצורותיהם.

ועוד פרטים ידועים פחות, על התפקיד שמילאו יהודים בביצור כוחה של ארצות הברית בענפים אחרים. אין לתאר בלעדיהם את התפתחותה של התעופה האמריקאית. הם חלוצי התעופה האזרחית בתוככי אמריקה. בקרן-גוגנהיים נוסדו ששה בתי ספר להנדסת תעופה בשש אוניברסיטאות, שתרמו הרבה לשיפור התעופה ולהגברת בטיחותה. לזכותו של הנרי ולדאן יש לזקוף תגליות חשובות ביותר בתחום זה, לרבות בפיתוח מפציצי-צלילה ועוד. רבות גם זכויותיו של בנימין ליפסנר.

יהודים נמנים גם עם חלוצי תחבורת הרכבות בארצות הברית, הרדיו, הקולנוע, העיתונות (יוסף פוליצר, – ניו יורק טיימס, ניו יורק פוסט, ושינגטון פוסט הם קניינם של יהודים ועוד).

20 אלף משפחות יהודיות עוסקות בחקלאות. על מגדלי-העופות בפיאטאלומה הרחיב בשעתו את הדיבור יצחק וילקנסקי (ב“מעברות”).מהגר מפולין, דוד לובין הוא בעל חברת האריזה הגדולה ביותר בקליפורניה. הוא מיסדו של המכון הבינלאומי לחקלאות. יעקב טאובנהוז, יליד ארץ ישראל, הוא מגדולי החוקרים בשדה החקלאות (בייחוד במחלות הצמחים והירקות), וכמותו – יעקב ליפמן (בקטריולוגיה של הקרקע), ארתור גולדהפט (מחלות בעלי חיים), רפאל זון (יעור) ועוד.

לא יסולא בפז חלקם של היהודים בקידום חיי הרוח, האמנות, המדע והטכנולוגיה – ואין למנותם כלל במסגרת מאמר אחד. רבים מהם זכו בפרס נובל, ותרומתם חורגת מתחומי אמריקה. רבים מהם חלקם נכבד בחקר האטום והמימן – ועד לאדמירל היימן ריקובר, אבי הצוללת הגרעינית. והאם יש להרחיב את הדיבור על תפקידם של יהודים בפיתוח ענפים וצורות חדשות של ביטוח, אשראי, תגמולים ופיצויים ועיסקות כספיות? יצויין רק שהקיבוץ היהודי האמריקאי בכללו מילא תפקיד חלוצי מקדם בחיי המשק והכלכלה של אמריקה, צמח והתבצר בהם עם התקדמותם ופריחתם ושיקע בהם אוצרות של מרץ, תבונה, מסירות והתמדה. אין כל ספק, שפעילותם היוצרת היתה לברכה גם למיעוטים אחרים בארצות הברית ולשכבות שלמות בעם האמריקאי. ועיקר אחיזתם, כמובן, בערים הגדולות, במסחר, במשק הכספים, בחיי הרוח והמדע.

ציוּנים לראשית צמיחתה של תנועת הפועלים היהודית בארצות הברית

זה מקרוב צויין בעיתונות היהודית באמריקה מועד רב-חשיבות – מלאת 100 שנה לתנועת הפועלים היהודית בארצות הברית.

מאבק-אדם של מהגרים, מפליטים נרדפים על נפשם, קמה ונתגבשה ושיגשגה תנועה אדירה, רבת-יכולת, שיד וחלק לה הן בעיצוב תנאי-החיים במדינה-היבשת הן בעיצוב גורל עמה היא. הקבוצה הראשונה של פועלים יהודים הגיעו אל חופי ארצות הברית לאחר כשלון מהפכת 1848, הם נמלטו מן הרדיפות והנגישות בגרמניה ובאוסטריה-הונגריה. רבים מהם, חדורי רוח של חופש, הצטרפו לאיגודים המקצועיים הגרמניים שהיו קיימים אז, גל נוסף של מהגרים אנשי-עבודה הביא עמו הרעב בפולין וברוסיה שפקד ארצות אלו בשנות 1850 ו-1859.

ב-1863 בא לארצות הברית מלונדון מהגר יהודי-הונגרי צעיר: סלומון גומפרס, פועל-סיגריות במקצועו. בנו בן ה-13, סמואל,אף הוא עבד באומנותו של אביו, ובשנת 1864 התחיל באירגון פועלי-הסיגריות, שרובם היו מהגרים. על תנאי-העבודה-והשכר בענף זה בשנים ההן – למותר הוא להכביר מלים. ואולם יצויין בזה, כי עם העובדים האלה נמנתה קבוצה ניכרת של יהודים מהולנד ולהם “לאנדסמאנשאפט”משלהם בניו-יורק, שאחד מראשיה היה אדולף שטראסאר. והנה, ב-1864, בהיות גומפרס בן 14 הוא מייסד, יחד עם שטראסאר, את ה“אינטרנאשיונל-סיגאר-מייקרס יוניון” ולה סניפים בערים שונות במדינה. בשנת 1886, והוא בן 36, כבר מכהן גומפרס כנשיא “אמריקן פדריישן אוף לייבור”, ומתמיד בתפקידו זה עד למותו ב-1924.

עוד יהודי מחלוצי תנועת הפועלים האמריקאית, הוא לודביג יאבלונסקי, איש פוזנא. הוא בא לארצות הברית עם גל המהגרים שנמלט מגרמניה אחר פירסום “החוק נגד הסוציאליסטים” על ידי ביסמארק ב-1871,שביניהם נימנו יהודים רבים. הללו יסדו אגודה אופוזיציונית, שיאבלונסקי התייצב בראשה.

לאחר תבוסת מרד-הפולנים ב-1863 נמלטו יהודים רבים – ביניהם עובדי הלבשה רבים – לפאריס, ומשם היגרו לארצות הברית. פאריס היתה בימים ההם מרכז מהפכני מובהק ומהגרים רבים התרכזו בה. הללו הביאו עמם ליבשת החדשה את רוח המרד, ואגודתם הייתה האגודה המקצועית היהודית הראשונה על אדמת אמריקה. תנאי-העבודה ב“סדנאות-ההזעה” היו חמורים מאוד, ותנאי השכר ירודים ביותר. לא יפלא, איפוא, שב-1874 הוכרזה השביתה הראשונה בדרישה ליום עבודה בן 10 שעות ולשכר של 15 דולר לשבוע. עם זאת נפתחה מלחמה בעצם השיטה של “סדנאות-ההזעה” שרווחה בעיקר בקרב הפועלים היהודים, ואשר לא מעט נכתב עליה בספרות ובשירת-הזמן.

ההמצאה של מכונת-התפירה ב-1851 חוללה מהפכה בענף תעשיית הבגדים המוכנים. ב-1879 נמנו עם הענף הזה למעלה מ-25 אלף פועלים ופועלות יהודיים. סייעו לאיגודים המקצועיים היהודיים גם איגודי ה“לאנדסמאנשאפטים”. הראשון שבהם, של יוצאי גליציה, התארגן בשנת 1837, ובשנת 1877 נוסד איגוד של יוצאי ביאלסטוק, ואילו ב-1881 כבר פעלו 9 איגודים של יוצאי קהילות שונות. אם זאת נבטו אז גרעיניה הראשונים של מפלגה סוציאליסטית אמריקאית (ס.ל.פ.) שנוסדה ב-1876, בועידה בפילדלפיה, וכללה קבוצות של פועלים יהודים, גרמנים ואמריקאים. פעיל מאוד בשדה התעמולה הסוציאליסטית היה ויקטור ברגר, מהגר יהודי מאוסטריה, שייסד – יחד עם יוג’ין דאבס, את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ונבחר ב-1910 חבר סוציאליסטי ראשון בקונגרס האמריקאי.

שנות ה-80 של המאה ה-19 ברוסיה הן שנות פרעות (“הסופות בנגב”) והתעוררות ציבורית בשני אפיקים שהם נחלת ההיסטוריה – ביל“ו ו”עם עולם". הקבוצה הראשונה של אנשי “עם עולם” הגיעה לחופי ארצות הברית ב-1882, ואחריה הגיעו קבוצות מערים שונות ברוסיה. טיפוסית לתנאי הזמן ההוא היא העובדה: אחד “קבלן” שכר 500 מהגרים-עובדים לפריקת אוניה; ביום הרביעי לעבודתם הגיעה קבוצה של פועלים אירים, שהורידו בכוח את הפועלים היהודים מעבודתם. היהודים, שאף אנגלית לא ידעו, לא הבינו את המתרחש. לאחר מכן הוברר, שהאירים היו אותה שעה בשביתה, ואילו היהודים נוצלו כמפירי-שביתה. היהודים פרשו מעבודתם ואף ערכו שביתת סולידריות עם חבריהם האירים.

בהשפעתו של מאורע זה נוסד האירגון הראשון של מהגרים יהודים מרוסיה (שנקרא “איגוד התעמולה”), שמגמתו היתה – החדרת עקרונות האיגוד המקצועי בקרב המהגרים היהודים. אייב קאהאן, מי שעמד להיות עורך “פארווערטס”ומאנשי “עם עולם” – היה מראשוני הפעילים באיגוד הזה. מ-1884 ועד סוף המאה נוסדה שורה ארוכה של איגודים מקצועיים, ואף שהיו יהודים רבים באיגודים הכלליים, הרי עלה הצורך כבר ב-1888, ביסוד מוסד מרכזי לאיגודים המקצועיים היהודיים (שמנה אז 32 איגודים, ואילו כיום 100 איגודים ובהם כמחצית המליון פועלים יהודים).

לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על אופיים הסוציאלי של האיגודים המקצועיים היהודיים, ואך צויין כאן, כי היהודים שיקעו בתנועה המקצועית הכללית מעוז רוחם, הקרבתם, מרוח האחווה והסולידריות, יסודות של עזרה הדדית והביטוח הסוציאלי וגם יסודות התיווך בסכסוכי-העבודה. רעיונותיהם של חלוצי עסקני-הפועלים היהודים כויקטור ברגרומאיר לונדון – הִפרו את מחשבתם של בוני ה“ניו דיל” מתקופת רוזוולט. וגם הנשיא אייזנהאור, בברכתו לכינוס מקצועי, הכריז:

“האיגוד המקצועי היהודי מילא מאז ומתמיד תפקיד חלוצי יוזם. אני מעריך את העניין הרב שאתם מגלים ואת פעילותכם ועזרתכם לכל תנועה הומאנית ולהקלת מצוקתם של רבים”.

וגם על דרכה הרוחנית-פוליטית של תנועת הפועלים היהודית, שראשיתה בהתפרקות ובניהיליזם לאומי וסופה בתחושה ובשותפות גורל עם כלל האומה וארץ ישראל – לא נעמוד בסקירה זו. ואך זאת יצויין, כי מלבד ישראל, רשמה גם תנועת הפועלים היהודית בארצות הברית פרק מפואר של מלחמה ויצירה בארץ מושבה ובחיי העם היהודי ותחייתו בגולה ובארץ.

פורסם ב“דבר” 8 במרץ 1957

“במדיניותה הלאומית יצאה המפלגה – ויוצאת – מן ההנחה הלניניסטית, כי הסוציאליזם לא זו בלבד שאין הוא מבטל את ההבדלים והייחודיים הלאומיים, ונהפוך הוא, הוא מבטיח את התפתחותה המלאה והמגוונת ושגשוגה של הכלכלה והתרבות של כל האומות והלאומים. מחובתה של המפלגה להביא גם להבא בחשבון, בכל פעולתה המעשית, את הייחודים האלה” (מהחלטות הועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית)¹.

40 שנה לאחר שכרון-אוקטובר שפשט גם ברחוב היהודי וגרף רבים, לאחר זעזועים ותמורות שפקדו את העם היהודי ושינו את הרכבו ומעמדו ודמותו – הננו עדים לחיזיון פרדוכסאלי כפול-פנים. דובריו המוסמכים של השלטון הסובייטי טוענים ברוב עקשנות נוקשה, כי נפתרה בעיית היהודים בברית המועצות; למשלחת הקומוניסטים היהודים מקנדה השיבו חרושצ’וב ועוד מראשי השלטון, כי “אין בכלל שאלה יהודית קיימת בברית המועצות”. תשובות כיוצא באלו ניתנו גם לאחרים ובכללם שלוחי הסוציאליסטים מצרפת, הקומוניסטים מאנגליה ועוד. ההסבר המקובל הוא: אין יהודי ברית המועצות רוצים בחיי-תרבות משלהם, ואדרבא, ניחא להם, לטובתם הם, שיתבוללו בעמים בתוכם הם שוכנים, ליתר דיוק: בעם הרוב ובלשונו ובתרבותו.

ומן הצד האחר אין הקומוניסטים היהודים (מחוץ לגבולות ברית המועצות) ועיתוניהם, פוסקים לתבוע את מילוי ההבטחות שניתנו לשיקום חיי-התרבות היהודים בברית המועצות. יתר-על-כן, הם אף טוענים, כי השלטון הסובייטי עושה פלסתר את החלטות ועידת-העשרים בשאלה הלאומית, מרבים לפרסם-מחדש מדבריו של לנין בשאלה זו ותובעים, בדרכם הם, את עלבון המיעוט היהודי בארץ הסובייטית, וההתנכרות לצרכיו. זמירות חדשות עולות מפיהם – על קיפוח והפלייה של היהודים גם בתחומיו של המשטר.

בסידרת מאמרים ב“מאָרגן פרייהייט” הניו יורקי מְתַנה בימים אלה י. ב. זלצברג מטורונטו, מותיקי ראשי הקומוניסטים היהודים ומי שהיה ציר בפרלמנט, את מר-אכזבותיו מאשר עוללו לעם-היהודים בברית המועצות ומהסיכויים הצפויים לו. עוד לפני שנים – קובע הוא – עורר העניין חרדה בקרב ראשי הקומוניסטים היהודים בארצות הברית וקנדה. “אך אני החלטתי לשתוק בפומבי ולהילחם בפנים”. ועתה דומֶה שוב לא עצר כוח לשתוק ובייחוד שהעלה את השאלות בפגישותיו עם ראשי השלטון ונכזב. ואמסור מדבריו כלשונם:

"בשיחותי הראשונות במוסקבה עם אישי מפלגה אחראים, אך מדרגה שניה, הם ביקשו להוכיח לי, שאין בעייה יהודית קיימת בברית המועצות כלל. אולם מאחר שעמדתי על דעתי ודרשתי בירור רשמי, קבע מרכז המפלגה ועדה מיוחדת לפגישה עמי.

בועדה ניתנו לי התשובות הבאות לשאלותי:

א. הועד היהודי האנטי-פאשיסטי חוסל מאחר שפקעה זכות-קיומו. הוא הוקם בשנות המלחמה ולצרכיה, ולאחר הניצחון על הפאשיזם – היה למיותר.

ב. לוועד הסתננו השפעות בורגניות-לאומניות. אחד מחברי הועדה הוסיף, כי קהל יהודי גדול הפגין ליד בית-הכנסת לכבודה של גולדה מאירסון עם בואה למוסקבה, וידוע לי, כי קיימות קבוצות ציוניות במחתרת.

ג. סופרים יהודים נאסרו, אולם זו מלאכתו של באֶריה². ו“לצערנו היו גם קורבנות חפים מפשע”. גם סופרים לא-יהודים סבלו.

ד. המשטרה הסובייטית משחררת ומשקמת את הכלואים".

לשאלות מדוע לא הוקם מוסד יהודי אחר במקום הועד האנטי-פאשיסטי שחוסל, בדומה לועד של יהודי פולין, נענה, שאין צורך בכך. לשאלות אחרות ניתנו, לדבריו, תשובות מתחמקות. וזאלצברג מסכם: “מכל הבירורים העליתי, כי חיסולם הפתאומי של המוסדות היהודים, היה מעשה-אלימות אכזרי (“אַ ברוטאַלער גוואַלד-אַקט”); כי תורת ה”אינטגרציה" (רוסיפיקציה") כהסבר להפסקה הפתאומית של כל פעולות התרבות והציבור היהודיות, בשקר יסודה, על אף קיומה הוודאי של התבוללות… ולמרות כל הסימנים לטובה – הגישה המפלגתית-הרשמית לשאלות התרבות והציבור היהודיות היא שלילית ופסולה ובלתי-עקיבה, לדעתי".

לא נעמוד בזה על המסקנות שהוציא המחבר, לעצמו ולתנועתו, מלֶקח זה של הפתרון הקומוניסטי לשאלת היהודים. לצורך ענייננו נטעים אך את מסקנתו, הפוסלת את עצם התפיסה של השלטון הסובייטי והמפלגה הקומוניסטית בברית המועצות לשאלת היהודים ודרכי טיפולם בה.

נוקב יותר חשבונו של מיכאל מירסקי בסידרת-מאמרים גדולה שפירסם בגליונות האחרונים של “פאָלקס-שטימע”, תוך ערעור חמור על הערך “יהודים” (“יאָווראַי”) באינציקלופדיה הסובייטית, כרך 15. אגב, ערך זה מונה, יחד עם האינפורמציה הדלה על בירובידז’אן (ומפה) 8 טורים, לעומת 160 במהדורת 1932 (כרך 24) וללא ביבליאוגרפיה. “אין הם, היהודים, ראויים אף למה שזכו העממים הנודדים בארצות הקוטב” – מעיר הכותב.

המחבר מונה את הישגיה של האוטונומיה היהודית הסובייטית בשנות השלושים, שנכרתה ביד-זדון אכזרית, אולם ביקורתו וחוד-המחץ שלה עמוקים יותר. המשתמע מדבריו, הוא, כי בגדה המהפכה הקומוניסטית ביהודים. מדוע?

היא המהפכה, שינקה את השראתה מתורת לנין, הבטיחה ליהודים לא רק שיווי-זכויות אזרחי מוחלט, היינו זכויות ליחידים (כאשר הבטיחה וגם קיימה האמנציפציה המערבית) אלא, ובעיקר – שיווי-זכויות לאומי, היינו: אפשרות של התפתחות עצמית מלאה וחופשית של היהודים בכלל, כאומה, כמיעוט, בסעד המדינה, ובטיפוחה. לנין אף גרס, כי מתפקידו של השלטון הסובייטי להושיט עידוד-יתר ולהעניק זכות-יתר למיעוט הלאומי, המקופח והמשועבד. אך השלטון הסובייטי, מאז שנות השלושים – טוען הכותב – התנכר ליעוּדו, – ושעל כן אין גם שחר ואחיזה לטעון, שהיהודים עצמם ויתרו כביכול, בכוח ההתבוללות, על חיי תרבות עצמיים. כותב הוא: “משהתחיל הלחץ האדמיניסטראטיבי-מוסרי על הישוב היהודי, כשנאשמו ראשי ציבור בחבלה ובריגול – נתרחק איש-העם היהודי מן הסביבה התרבותית-ציבורית היהודית, ונתעורר בקרב האוכלוסיה הלך-רוח של הסתייגות ככל האפשר מסביבה זו, מעסקניה, ממוריה וכו'. סימני הרוסיפיקציה-מאונס נתבלטו – לדבריו – בשנות 1940–1 גם בשטחים שסופחו לברית המועצות ואשר היו מאוכלסים יהודים רבים. גורלה של התרבות היהודית-הסובייטית הלאומית היה גם גורלו של החבל היהודי בבירובידז’אן. שרד השם בלבד”.

והמחבר (וזאת לזכור: מראשי הקומוניסטים היהודים בפולין, ב-1957) מסכם:

“במידה שנסתלפה מדיניותו הלאומית של לנין ביחס למיעוט היהודי, במידה שנשלל מהיישוב היהודי בברית המועצות השירות של צרכיו הלאומיים – סבור אני, שקיימת שאלת-היהודים נטולת-פתרון בברית המועצות”.

חלוש וקלוש הוא שיקום היהודים וקורבנותיהם לאחר ועידת-העשרים. וגם בזה, הדגש הוא על תיקון העוול הפיסי שנגרם ליחיד בלבד. כי מה טעם, דרך דוגמה, לקיים עיתון יומי ליהודים בלשונם, או תיאטרון, אם אין רשת של בתי-ספר יהודים, בה יגדל דור יהודים צעירים הדוברים בלשונם ומגלים עניין בגורל עמם? דומֶה, דוקא דבר זה: גילוי עניין בגורל העם, תרבותו ומדינתו – הוא למורת רוחה של המנהיגות הסובייטית הקיימת. דומֶה, אדיר חפצה הוא בטמיעתו של המיעוט הזה, המיעוט היחידי הגדול בברית המועצות (לאחר הריפטריאציה [חזרה למולדת] של בני עמים שונים למדינותיהם), שמולדתו מחוץ לתחומיה, שתרבותו ולשונו ודתו הם בחזקת-איסור.

היה היתה פעם בברית המועצות סיסמה, תפיסה, הנחייה בשאלת היהודים: כל הרוצה בחיים לאומיים – זכאי להם, כל הרוצה בטמיעה – השער פתוח לפניו. גם דרך זו שאדישות בה וצמצום בה, היא כיום אחד האנאכרוניזמים [מעשה שהתיישן] בגלגולי החיפושים העקרים לפתרון שאלת-היהודים. בכל מערומיה נחשפה לעינינו – גם לעיניהם של קומוניסטים יהודים – הטרגדיה היהודית בברית המועצות בכל מוראותיה ועלבונה והשפלתה. היינו: גורלו של ישוב יהודי אנוס, נטול חופש-נשימה לאומי, חסר סיכויי-עתיד, יצירה וצמיחה, נתון לחסדי זרים ומנותק מנימי-קשריו עם עמו ומשורשי חיוּתוֹ. היא החמורה בגלוּיות.

אישור מר הביאה ההתפתחות לתורתם של אבות הציונות הסוציאליסטית – סירקין ובורוכוב בראשם – שחזו לפני שנים הרבה, בפולמוסיהם עם יריבי-ציון, כי דוקא המהפכה מן ההכרח שתחריף את שאלת היהודים ועתיד היהדות בגולה. אך את ממדי ההַחרפה, מעמקיה וגילוייה – לא חזוּ.

מתוך “דבר”, 5.2.1954

פנים הרבה למיתוס הגדול של המשיחיות והגאולה – מתקופת הבית-השני ועד ימינו. כל דור ולבושו למיתוס זה, למן התפיסה הקטסטרופאלית של הגאולה שתחילתה בחזיונות הנביאים והמשכה באגדות התלמוד ומשמעותה – התרחשות שמחוץ לגדר הטבע והשכל האנושי ומושגיו. לפיה עומדת בין העולם הקיים לבין מעמד הגאולה התקופה הקרויה “יום ה'”, נוראת-הוד ואימת פורענות ותמורות בקוסמוס, בטבע ובחי כרוכים בה. והרי החיזיון שאינו בגדר האנושי; “דור שכולו חייב או דור שכולו זכאי” והאפוקליפסוֹת העוסקות בגילוי נסתרות הקץ לאור להבות “המלחמה האחרונה” ותמוטט התולדות.

שונים לחלוטין הציורים העזים של מיתוס הגאולה בקבלה – ובייחוד לאחר גירוש ספרד ושחיטות ת“ח ות”ט אשר הגלות משקפת בהם כאספקלריא לגלות השכינה ולעולם הפגום, החשוך וה“שבור” המשווע לתיקון, לחזרה למקור ראשון, לתקופה מלפני החטא הקדמון, התיקון יבוא לא בדרך של תמוטה עולמית, כי אם בהזדככות היחיד (“ומשיכספו כל ישראל רב תבוא הגאולה”), בהעלאת הניצוצות של הקדוּשה הפזורים בעולם הטומאה (וכל עוד פזורים ישראל בנכר ניצוצות הקדושה פזורים עמם) – ואז תחזור המציאות היהודית והאנושית לקדמותה, אך על דרגה גבוהה יותר, ושוב לא יהיו מצוות ואיסורים. קדושה ועירויה, טומאה וטהרה, אין המשיח מביא את הגאולה, הוא מסמלה. כל פרט הוא דרג בסולם העתיד.

ובמאה הי"ט, על סף הזמן החדש, שוב מופיע המיתוס הקדום והוא כרוך בהתקדמות האנושות ובקידום האדם, עד לניסיונות לזווג את רעיונות המהפכה הצרפתית עם רעיונות המשיחיות, ועד למשה הס וקארל מארכס.

כחומה בצורה בין התפיסה האפוקליפטית של מיתוס הגאולה לבין תפיסתה האבולוציונית, ניצב עמוד-החכמה הגדול, הרמב“ם, גם בנקודה זו. בתקופה רבת-תמורות וניסיונות, עינויים ותקוות בתולדות ישראל (צלאח-א-דין מגרש את גייסות הצלב מארץ-ישראל ומתיר את שיבתם של ישראל אליה), מקים הרמב”ם בנין מושלם לחידוש מלכות ישראל, כולל עבודת המקדש וחידוש הסנהדרין המיועד להקדים את הגאולה – ואת בניין ההלכה הענקי שלו הוא מסיים בהלכה על המשיח, ובה הדברים הנפלאים בפשטותם שפתיחתם בחיוב האמונה במשיח:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר “ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, גם משם יקבצך ה' אלהיך”.

מה הם סימני-ההיכר בדמותו של המשיח לפי תפיסתו של אדיר-השכל והאמונה, אשר גם בעלי נפש כהאר"י והבעל-שמטוב כרעו ברך לפני עילאותו? הרי לשונו:

“אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. ואל יעלה על הלב שבימות המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שום חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיהו: “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ” משל וחידה. עניין הדבר, שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו”ם המושלים כזאב וכנמר… ויהורו כולם לדת האמת. ולא יגזלו ולא ישחיתו… כן כל כיוצא באלו הדברים הכתובים בעניין המשיח הם משלים".

אין תימה, בתפיסה של הוגה, אשר הפשיט את כל סימני ההגשמה המוחשיים ממושג האלוהות (ומיגר אמונות תפלות ומעשי-כישוף ולחשים וקמעות), אך ראה, מה עזים, מה נועזים, הדברים הבאים על טיב הגאולה:

“אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד… ויש מן החכמים האומרים, שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו – כל אלו הדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימן עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין. אמרו חכמים: תפח רוחם של מחשבי הקיצים. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שביארנו”.

ימות המשיח – מה משאת נפשם? שררה, תענוגות? לא באלה האידיאל של מאור היהדות. זו לשונו:

“לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו”ם ולא כדי שישנאו אותם העמים: ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה ובחכמה ולא יהיה להם נוגש ומבטל". אכן, דעת וחירות זו משאת-הנפש, זו ועוד:

“ובאותו זמן לא יהיה שם רעב ולא מלחמה; ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכו'”.

לפני שבע מאות שנה נוצקו מטבעות-זהב אלה אשר יד הזמן לא תשיגן לעד.

ואף-על-פי-כן חלפו דורות – ויינה של המשיחיות היה כיין המשכר, המפצה בעד עלבונות ויסורים והסעיר את הנפש ועורר סגפנות מצד אחד ופריצת גדרים מצד אחר – צפייה לנס ודחיקת קץ. לא השלימה הנפש המרודה של העם עם מושגיו הנאצלים והמזוקקים של המורה, עד שהבשילו התנאים והיא, ערגת המשיחיות, היתה לתביעה עצמית ומשמעותה ארצית מאוד מאוד – תביעת מולדת. מיתוס הגאולה ירד עלי אדמות. וסימני ההיכר שלו ראה אותם בעינו הבהירה רבנו משה בן מימון: הקץ לשעבוד מלכויות, קיבוץ גלויות, עולם בלא רעב ומלחמה, קנאה ותחרות. עולם של חירות שאור הדעת והאמת ואחוות כל נברא בצלם זורח עליו.

מבוכת האינטליגנציה היהודית באמריקה / א. ש. שטיין

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“הפועל הצעיר” 11 בפברואר 1958

רק מתוך קרקעה של יהדות גדולה, החיה בתנאי אמנציפציה מלאה שזכתה בה ממילא ובתנאי דמוקראטיה וחירות, יכלה המחשבה היהודית-הציונית להגיע לתפיסה חדשה של “חיוב גולה” (או תפוצה) בלבושה האמריקאי; והיא תפיסה, המחייבת, כמובן, את מדינת ישראל ואת התרבות העברית, אך עם זאת שוללת, למעשה, את העליה והחלוציות כצורך חיוני להמוני בית ישראל ולנוער באמריקה.

ד"ר ש. מרגושס, מראשי הציונות באמריקה ומעורכיו של העיתון היומי הגדול “טאג מארגן זשורנאַל”, הוא שופרה המובהק של אסכולה ¹ זו. ואולם, סופר הוגה זה הגיע עד כדי תביעה ליהדות העולם ולציונות, שיסגלו עצמן למציאות יהודית חדשה זו, או ליתר דיוק: שיתפרקו מעולמה הרוחני, הקלאסי, של היהדות בדורות האחרונים, שבזכותה הגענו לשינוי ערכין, לתקומה ולראשית תחייה אנושית ולאומית.

כותב הוא בעיתונו הגדול:

“עובדה היא, שכמעט כל התנועות הרוחניות שלנו, לרבות הציונות, הסוציאליזם, האידישיזם, התנועה לתחייה תרבותית ועוד – צמחו לפני חמישים שנה, לערך, ועל כן הן תנועות ישנות, העולם כולו וביחוד עולמנו היהודי, נהפכו על פיהם במשך יובל השנים האחרון – ואין להכיר את המציאות היהודית. תופעות חדשות, המצביעות על מגמות יסוד חדשות, מתגלות על כל צעד ושעל. אולם יחד עם המציאות החדשה קיימת עדיין המנהיגות הישנה ו”המנגנון" הישן, שאינם להוטים לפעולה בדרך חדשה".

על כן מציע ד"ר מרגושס לכל התנועות החברתיות בישראל, לבדוק את “שרידי האידיאולוגיה” מלפני יובל שנים, לנפותה ולסננה, למען נדע מה יסכון בה לקידום עתידנו, ומה עבר עליו הכלח.

והנה, עם כל החיוב שבבחינת המציאות היהודית החדשה שלאחר השואה והתקומה וכל המתחייב ממנה, טעונה השגתו הרוחנית של ד"ר מרגושס – ואין הוא כמובן, יחיד ובודד בה – ביקורת מעמיקה.

ראשית, חלילה לנו לבחון במשקל אחד ולמדוד במידה אחת את כל התנועות והזרמים שצמחו על קרקעה של היהדות בדורות האחרונים. הלוא דוקא המציאות ההיסטורית היא שחרצה דינה, בדם ובאש, אבל גם ביצירה ובצמיחה, במאבק שביניהן בקרב העם ובלבו של כל יהודי. זו ועוד: בלבושים שונים מתגלה ההיסטוריה היהודית, ואולם אחד ויחיד תוכנה בתמורות הדורות והתְנאים. קדמו לה, ליהדות ארצות-הברית, בת ה-300, יהדות ספרד המוסלמית ² וקדמה יהדות אשכנז והמערב, שדמו לה מבחינת ההתערות העמוקה בארץ-נכר ובתרבותה.

ובדין מעיר "הדואר ” הניו-יורקי, שהעולם היהודי נהפך לא רק בְּמה שאירע לנו, אלא גם במה שנתרחש בנו. וכאן, מקור המבוכה שאחזה ברבים וכן טובים מפאר האינטליגנציה הלאומית באמריקה. והוא ממשיך ואומר:

“זה כמובן, מצב חדש ביהדות, אבל מצב של מבוכה חדשה, לא של הווייה יהודית חדשה שתהא לה הזכות לדרוש, כי היהדות “הישנה” תסתגל אליה. ויודעים אנו כיצד נולדה ובאה לעולמנו מבוכה חדשה זו. כמובן, הרבה גרמה הסביבה ותנאי החיים והלכי-הרוחות שבה, אבל הרבה מאוד גרמנו בעצמנו לכך. כל אותו דור של ה”שואלים" לא קיבל חינוך יהודי, ובודאי לא קיבל חינוך יהודי ראוי לשמו"… חינוך כזה אינו רק מרחיב דעתו וידיעתו של החניך, אלא גם נוטע בו את הרגשת יחוסו, זו הרגשה של בְּנוּת, הטבעית לכל יציר חי. הרגשת בנות זו, הרגשת ההשתייכות לדורות… היא שעשתה כל קיבוץ של יהודים לקיבוץ יהודי, לחטיבה חברתית חיונית. הרגשת בנות מעמידה הרגשת אחווה. הרגשה זו, אם נשכיל להטביע בנפש היהודי האמריקאי, תוליד גם בו אותו רגש של אחווה יהודית, של ישיבה “בתוך עמו”, ותפיג בו את המבוכה של “בְּמה ולשם מה”.

הנה עדים אנו לגילוי חדש, בן תקופתנו, של השאלה הישנה" “לאן”? – ואולם, דומה, שתיטיב האינטליגנציה הלאומית שלנו באמריקה, אם תתעמק בייחודו של גדול קיבוצי היהודים בעולם בארצות-הברית כחלק לא-ינותק מהתרחשות לאומית כל-עולמית, ומפעל התקומה הישראלי במולדת במרכזה.

זה מקרוב נתקיימה בלונדון הועידה הארצית של הסטודנטים הערביים הלומדים באוניברסיטאות בריטניה, שמניינם נאמד ב-700. ואולם, לפי הדין-וחשבון שנמסר באותה ועידה לומדים בבריטניה 3000 (?) סטודנטים ממצרים, סוריה, ירדן, לבנון, סודאן, עיראק, ערב הסעודית, עדן ואף תימן. 25% מהם משתלמים בשדה הטכנולוגיה, 2% - מתמטיקה, 7% - הנדסה, 6% - משפטים, 8% - רפואת שיניים, 36% - רפואה כללית והיתר בענפים שונים. חלוקתם של הסטודנטים לפי ארצות-המוצא היא, בהתאם לדו“ח כדלקמן: מצרים – 746, סוריה – 345, ירדן – 315 עיראק – 655 ערב-הסעודית – 85 עדן – 55 ו-434 מארצות אחרות. ואולם, ה”הג’ואיש כרוניקל " הלונדוני, מתייחס בספקנות מרובה למספרים הנ“ל וטוען, שאף הם פרי הדמיון המזרחי המופלג… העיתון סבור, שהמספר המכסימאלי של סטודנטים ערבים בבריטניה מגיע כדי 900–800, ואילו הדו”ח מצרף, כנראה, גם את אלה שהשתלמו בארץ זו בעשר השנים האחרונות…

להפתעת רבים לא דנה ועידה זו במדינת-ישראל, במידה שציפו לה, אם כי לא חסרו, כמובן, דיבורים נגד “המדינה הציונית של תל-אביב”, ולא חסרו דברי-איום… נראה, שדאגות אחרות, הטרידו ועידה זו. שכן, רוב הנואמים הביעו חרדתם נוכח החדירה הקומוניסטית בארצות ערב – ואף בקרב הסטודנטים הערביים המשתלמים בחו“ל (ואחד מהם ניסה, בלא הצלחה, להיבחר למוסדות הועידה). בתום שני ימי דיונים נבחר ד”ר ג’אמל שאֶראֶר, יליד ירדן, לנשיא איגוד הסטודנטים הערבי.

יצויין עוד, שלועידה זו נתקבלה ברכה מערבים מוסלמים מ…ברית-המועצות, מאת המופתי הירושלמי לשעבר, ממשלת מצרים ועוד. ואין צורך בפירושים.

מועצת יהדות גרמניה מוחה נגד ביטול בתי קברות

סוכנות סט“א מודיעה מדיסלדורף, כי המועצה המרכזית של היהודים בגרמניה מחתה נגד פיזורם וביטולם של בתי-הקברות של מחנות ריכוז בגרמניה. לפי הסכם שהושג בין צרפת לגרמניה עוד ב-23.10.1954, מוציאים עתה את עצמותיהם של המגורשים הצרפתיים הקבורים בגרמניה, ומעבירים אותם לצרפת. בביצוע עבודה זו נפתחו ללא צורך – לדברי המועצה המרכזית – קברות של בני עמים אחדים. לאחר פתיחת קברות האחים הועברו גופותיהם של הצרפתים לצרפת, ונעשו תכניות להעביר את שרידי המתים האחרים, לרוב מגרמניה וממדינות אירופה המזרחית, לבית-קברות של מחנה ריכוז בפלוסנבורג. עד כאן לשון הידיעה, ולא ניכנס בניתוחה. ואולם, עם קריאתה אין אתה נמלט מהתחושה האיומה והנוקבת, שהנה טמונים עד היום באדמת אירופה כולה עצמותיהם של מיליונים – הן בבתי-קברות המוניים, הן בבתי-קברות של קהילות (שאינן קיימות עוד, כולן או ברובן) – ואולי מן הראוי היה, שמוסד מוסמך בישראל ייתן דעתו, על העברתם (הממשית והסימלית) של עצמות ההמונים, המצבות וה”אוהלים" של האישים – ועל הטמנתם באדמת ישראל (אגב, לפי דו"ח אחרון חוללו מאז 1948 – 171 בתי-קברות יהודים בגרמניה – 54% מכלל בתי הקברות היהודיים).

אימת המצב באלג’יר – והיהודים

הלאומנות הערבית המשתוללת באלג’יר, היונקת את השראתה גם מקהיר ומדמשק, סכנתה חמורה לקיבוץ היהודי עתיק-היומין בארץ זו, ולא ייפלא על כן, שעזה בו התסיסה לעקור מן המדינה אכולת איבת-הזרים, הנתונה לטרור מוסלמי בלתי-פוסק.

אלפים מיהודי אלג’יריה כבר בנו את ביתם בישראל, ונקלטו בכל צורות החיים בה, לרבות בהתיישבות. ואלפים רבים משתוקקים להצטרף למשפחותיהם בארץ ולהקים את ביתם בה. אך לא מעטים הם הקשיים הנערמים בדרכם – קשיים מדיניים וחומריים וריבוי הילדים ועוד ועוד.

עם זאת ראוי לציין, שמספר של יהודי אלג’יר (למעלה מרבבה) נקלט בצרפת, והקימו את קהילותיהם בפאריס, ליאון, מארסיי, קלארמון-פאראן ועוד.

יהודי אלג’יר הם אזרחי צרפת, והם הראשונים מבין יהודי צפון אפריקה שזכו באמנציפציה בזכות חוק-כרמיה משנת 1870. אולם ראשוניהם באו לארץ זו עם הגולים מארץ-ישראל אחר חורבן הבית. הם ידעו תקופות גיאות ושפל ופרעות (טבח קונסטאנטין ב- 1934), אך תמיד עמדה לימינם הרפובליקה הצרפתית והגנה עליהם. דומה, קרב ובא קצו ההיסטורי של קיבוץ יהודי עתיק זה, שעתידו האחד במולדת.

פורסם ב“דבר” 27 בדצמבר 1957

“הרוצה להבין את המשורר ילך לארצו” – אמר גיתה. וכל שביקש לעמוד על שׁבילו המיוּחד של אהרן צייטלין ביצירה, בשירתנו על שתי לשונותיה, ילך “לארצו”, היינו לפולין היהודית, שבה נטוע היה, כארז המסועף ואדיר־שורש בית־אבא, הוא ר' הלל צייטלין. בית שאצילוּת וקדוּשה נשקו בו. בית שהאציל אור ואמוּנה. בית שהיה נתון תמיד – כלשון הבן – “במדרגה של תיקונים” במשמעוּת הקבּלית־היהודית הצרוּפה. ואמת בפיו בכתבו (“שירים ופואמות”, מוסד ביאליק):

"אני ידעתי איש משורש נביא

היה זה אבי,

ימות משיח חזה

ושואַת ימי־קץ…"

בית ועד לסופרים וחכמים היה. והוא שעיצב דמוּתו, מפעם בשירתו ומפעימה.

והוא – היורש. יצירתו מקור שבמקור, הגות ועמקוּת, מודרניזם ואַרכַאיוּת, אסתטיקה ומסתורין כרוכים בה יחד. חטיבה לעצמה בשירת ישראל. “משורר נעלה ואמן נפלא בשתי לשונותינו, וחוקר בשירה ובאמונה”, לפי שצוין משהוענק לו פרס אוסישקין על הפואימה הדרמטית הגדולה "בין האש והישע " שעניינה מרומז בכותרתה, - “ההתדיינוּת החזיונית הגדולה ביותר עם התקופה”. תקופה שאין מלים של חולין באוצר הלשון לבטא עוצם כאבה ויפעת גדלוּתה, והמשורר מכנה אותה בסמך דו־משמעי: שמלת (שיויתי משיח לנגדי תמיד; שיוית מַיידָנֶק לנגדי תמיד).

והנה היד שכתבה:

בלשון אשת־חן סרת רוח ויגעה

דלילת־הקריות קוראָה אל שמשוֹנה

בחרמי־זרמי־מטר שוהה נשמת ורלין

ובוכה ביגונה (מטר בפאריס)

היא שכתבה גם:

אולי כל העולמות וכל ההיכלות

לא נבראו אלא

בזכות יהודי אחד, שעינו עין־גלות

וכולו שבח לריבונו סלה.

וגם ציור מועט של יהודי פשוט:

כינור הוא זקנו הצר.

פרנסתו על בלויי סחבות.

האשה, כשחיף גוָה

תאפל בירכתי ביתה.

וטפליא כתולעים –

תוך לבנַת־פנים רעבה

אש־עינים שחורה מתנוססה,

כ“עברי” בלוֹבן סדוּר.

רמזים מועטים לשירה רווייה עוז דרמאטי ועמקי הגות ושלל תכנים וגוונים, מבקשת לגשר בין האמונה לבין האמנות, נשרפת באש־קודש, וסמליה וניגוניה הם ביטויים בכושר־לשון מחיה ויוצר ומחדש להפליא.

חוש־אמת לחש לו, לביאליק, בסמכו ידו על אהרן הצעיר, המתחיל, בצאתו לדרך הארוכה של כיבושיו הרבים – גם במסה ובפובליציסטיקה, שאמנוּת והגוּת כרוכים בה – והוא שתירגם שיריו האידיים לעברית. פּוֹרה ושקדן ורעננות־תמיד עומדת בו. נכסי רוחו מפוזרים באכסניות רבות למן “השילוח” ו“התקופה”. מאמריו ב“טאָג” וב“הדואר” – פאֵרם, תבונה ועושר־רוח בהם, תמצית שבתמצית. כיין המשומר.

עם שואת יהודי פולין, אֵם הגלויות, נגדע גזעו. ונכרת בית־צייטלין, שהוא יורש רוחו. אך לעד יהיה זכרם במורשת תרבותנו, ושירתו של הבן – כאבן־חן בכתר היצירה העברית של דור השואה והתקומה בנפתוליו, באפקיו, בתהומותיו.

ברכת הרבים לבואו לישראל – ביתו.

ברוד העיר במזרחה של גליציה לא היתה – וביחוד במפנה המאות – ישוב אחד מישובים רבים של ישראל במפה הפזורה בלבד. ברוד, שטובי בניה כבר העלו זכרה וחייה על הכתב היתה עיר ואם בישראל במיטב המושב הזה, מעמדה הגיאוגרפי (הרוסי האוסטרי) ועברה, מורשתה ואישיה, מעיין שופע של חיות יהודית, פורה ומפרה, שזרמה באפיקים שונים – ולא כאן המקום להאריך. וכאשר נתכנס הקונגרס הראשון של הציונים, כבר ברוד גם מרכז ציוני תוסס בכל טהרו וחומו ותומו. ואחד מראשוני הבסיסים לאחיזתה של הציונות – בית טרטקובר, משפחה נאורה, משכלת, אשר אמנם מקפידה עוד בקיום של מצוות המסורת, אך גם אינה מזלזלת במשמעותם האנושית והלאומית, ויהדות המודארנה לא כרסמה שרשיה. בימי חג ומועד הולך האב לבית הכנסת, ורישומם ניכר גם בבית. הציונות היא כאן, באוירה של בית זה, כחזון נעלה, גילוייה המובהק של יהודות הדורות והמשכה, והיא שלובה ומזוגה במערכות קיומו של העם.

בשחר ילדותו של אריה, שנולד בשנת 1897, אוזרת המפלגה הלאומית היהודית כוח ונחלצת למערכת הבחירות לפרלמנט. ברשימתה ובמועמדיה – נציגי עם, זקופי-קומה, עשירי-רוח – ואמנם נבחרו ארבעה צירים יהודים. מראשי העושים והמעשים והלוחמים במערכה זו הוא האב, נתן טרטקובר, שהוא גם נבחרם של יהודי ברודי בעיריה, ועיסוקו זה הוא לו כשליחות-קודש. כאן נערכות ישיבות והתייעצויות, כאן מרימים דגל ונושמים אוירת חירות של היחלצות למעשה לאומי גדול ונועז. כאן מזדמן לעתים קרובות אדולף שטאנד יקר-הרוח (ובבית הולדתי, בעיר הליטאית-הרוסית הרחוקה, נשמרת חליפת מכתבים ארוכה בין המנהיג הציוני הדגול לבין אבא, שהיא כעדות היסטורית לרוח הזמן ולדמותם של ציונים ראשונים), וד"ר מרדכי ברודא (העתיד להקים את רשת בתי הספר הדו-לשוניים התיכוניים), שהיה מזכירה של ההסתדרות הציונית ושימש ברבנות בסטאניסלאוו. ואכן היה שכר לפעולה, לפי שאדולף שטאנד נבחר אמנם ציר לפרלמנט מברודי גופא, ונתן טרטקובר הוא שניהל את מלחמת הבחירות.

זה בית גידולו של אריה הצעיר, וזו אוירת משפחתו, לפי שגם דוד חיים, אחיו הצעיר של אביו, אף הוא מנאמני הנאמנים של ציון, מאוהבי ומוקירי העברית ותרבותה, מסתופף בצל “השליחות” ומשתתף בו ולימים מייסדי תנועת ה“התאחדות” ומנהלה במשך שנים רבות של הקרן-הקיימת באוסטריה. נזדמנתי אתו בארץ, ועד היום, שנים לאחר פטירתו, מרחפת לעיני הדמות שאצילות ותום וענווה חברו בו – נצר מגזעו. עם מלחמת העולם הראשונה אנוסה המשפחה לעקור מברודי לוינה, וכאן מסיים אריה את בית הספר התיכון (אביו לא שלחו ל“חדר”) וממשיך השתלמותו באוניברסיטה, במשפטים, ואולם, עוד קודם שעקרה המשפחה לבירת אוסטריה, בימי לימודיו בגימנסיה, היה אריה הצעיר יושב-ראש אגודה חשאית של תלמידים ציונים “צעירי ציון” וחבר הועד המרכזי של תנועה זו, שפעילה היתה ברוב ערי גליציה בימים ההם. כמה וכמה מטובי עסקני הציבור ושוחרי התרבות העברית נמנו עמה אז.

העלם הצעיר, הערני, התוסס, צמא לדעת ונכסף לארץ ישראל ודרכו לפניו סלולה, ואין הוא מתייסר בנפתולים כבני דורו שנתלשו מן הישיבה, או נמשכו להתבוללות. דרך-המלך הלאומית דרכו, והלא גם בחלל האויר של התקופה מנשבות רוחות של חרות ותקומה לעמים, ללאומים נדכאים ומשועבדים, של חיי עצמאות ורבונות. תחושת הגולה שנתגבשה בהכרתו של העלם השופע מרץ-נעורים ותסיסה רוחנית היונקת מאימי המלחמה – פרעות, גירושים, הפקר וגזירות, - אבל גם, ואולי בעיקר, צמאון עז לחיים לאומיים שלמים לגאולת ישראל. אלא שבינתיים אנוס הוא להתגייס לצבא הקיר"ה, והוא עם הפלוגות העוסקות באיסוף יבולי השדות בשביל הלוחמים בחזית – ובלבו החלום על שדות ישראל. “כעני אעמוד לפני הוד הקמה”…

כאן, בוינה של מוצאי מלחמת העולם, באוירה ספוגה סכנת פרעות, הוא משתתף בהגנה עצמית והוא אז בקבוצת הכשרה חקלאית על סף העלייה, והנה לא יצאו ימים רבים ואריה עולה לארץ-ישראל, עם ראשוני העולים בעלייה השלישית, בני טובים, אנשי תרבות והשכלה, חלוצים, דלוקי אש של שליחות והקרבה למען העם. תחנתו הראשונה, עם קבוצת וינה בדילב אשר בהרי ירושלים, היא קרית ענבים של היום. חבלי קליטה קשים. רעב ומחלות בצריפים, טרשי גבעות מסולעות חשופות ללהט השמש, לצינת הלילות. ומשם לעבודת הסלילה בכביש חיפה – ג’דה, בואכה נצרת. הייצר הציבורי וכושר-הפעולה מעלים אותו לעסקנות, זוכה באמונם של חבריו הפועלים ונבחר יושב-ראש ועד-הפועלים במקום – מטעם הפועל הצעיר, היא המפלגה, שסיסמאותיה על כיבוש עבודה ותרבות עברית ומוסרה האנושי-הסוציאלי (סוציאליות – כלשון הימים ההם) ולאומיות נאורה הומאנית, נוסח עם-אדם של א.ד. גורדון, על ענוותה הרוחנית ויושרה הפנימי, כובשים לבו.

עד שמכריעתו המלריה, והוא חוזר עם רעייתו לוינה, לריפוי ולהשלמת לימודיו (שני תארי דוקטור – למשפטים ולתורת המדינה), וכאן – לאחר טבילת–האש החלוצית בארץ ישראל – הוא פורש כנפיו ומזנק ברוב מרץ לפעילות ציבור הנמשכת ברציפות, בהתמדה, בלהיטות, בסער פנימי, עשרות בשנים, בתחומים שונים ועל פני כל פיזורי ישראל, ותשוקה לוהטת אחת מבריחה אותה: גאולת עם ואדם. אגב, בבואו לוינה והוא חבר מרכז הפועל הצעיר ושליחה לקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ופעולתו הסוערת רישומיה ניכרים גם בעבודתו הפובליציסטית, הלוחמת והמאלפת, שעתידה לשנים להביא יבולים ברוכים, בעלי-משקל ובני-קיימא, בשדה המדע – הסוציולוגיה היהודית.

מוינה הוא נקרא לפולין, פולין העצמאית, פולין היהודית אם הגלויות, לשמש מזכיר כללי של ארגון בתי-הספר התיכוניים מיסודו של ד“ר ברודא. ובין שתי מלחמות העולם חי ופועל ד”ר אריה טרטקובר בלבו של הישוב היהודי, בחזית הקדמית של מערכותיו, ידיעתו ומרצו מפרים שדות רבים – בחיי הציבור והרוח, הכלכלה והמשק, הציונות והתרבות העברית. בסיסו – העיר לודז, העיר הצעירה שכולה מרץ ועשייה, יזמה ותנופה, ועקשנות מלחמת היהודים על קיומם. יקשה למנות בזה כל ענפי פעילותו שהם במגוונת נוצצת של חיי שליח ציבור נאמן שבנאמנים; פיקוח על הלימודים העבריים בבתי-הספר התיכוניים, עשייה ופעלתנות בעיצוב דרכה של מפלגת העבודה הציונית התאחדות האחד מראשיה, בציונות בחבר הועד הפועל הציוני, מועמד לסיים הפולני (במחוז קרמניץ, אחרי חברו ועמיתו אברהם לוינסון), מלחמה על “כיבוש עבודה” נוסח פולין – יו“ר הועד לעניני ההגנה הכלכלית היהודית בלודז, העושה לארגון פועלי-אריגה יהודים והחזרתם למפעלי-התעשייה, והוא מרצה במכון הגבוה למדעי היהדות מיסודו של פרופיסור שור בוארשה, וכמובן פעולה עתונאית-ספרותית-מדעית נרחבת, מעונפת, מתמדת. מאמריו הראשונים ראו אור ב”העולם“, ואחרי כך ב”השלוח" וב“התקופה”. ספרו הראשון בעברית – תולדות תנועת הפועלים היהודית, ב' חלקים, יצא מטעם מרכז החלוץ העולמי בוארשה, שהוא חברו. וגם, כמובן, ביידיש ובפולנית. ספרו הראשון ביידיש ראה אור בהוצאת קלעצקין, וילנה תרצ“ט, ועניינו בכותרתו: “יידישע עמיגראציע און יידישע עמיגראציע-פאליטיק” (הגירת יהודים ומדיניות-הגירה יהודית). “היהודים בפולין של היום” (בפולנית) עם ד”ר יצחק שיפור, “העם היהודי בזמננו” (עברית). ויקצר המצע למנות בזה את היבול הרב שנתעצם ונתעמק במרוצת השנים, והוא בעצם און יצירתו, המצויינת בארודיציה ובבקיאות ומושתתת על יסודות של הומאניזם נלבב.

בשנים בין שתי מלחמות העולם נתמזג שמו של ד"ר א. טרטקובר לבלי הפרד בשורה הראשונה של אישי הרוח, לוחמיה ומנהיגיה של יהדות פולין ושל הציונות. אפיקיו מתרחבים, אחריותו גוברת. שנות עשייה ומלחמה, הישגים וכשלונות, מלחמות ומערכות לאין ספור, באינטנסיביות סוערת, בעבודת קודש, בחירוף נפש, בכל נפשך ובכל מאודך. עתים הרי זו מלחמה נואשת ומייאשת, עתים הרי זו מלחמה המעמידה את נושא דגלה פנים אל פנים מול האנטישמיות הנחרצת והשלטון העויין. בגלל “חטא” מלחמתו של טרטקובר לזכויותיהם הכלכליות של היהודים, מונע ממנו השלטון דרכון והיתר יציאה מן המדינה, לפי שהוא אזרח בלתי נאמן…

ומנשמתו ומחייו הוא משקע גם במערכות הפנימיות – במחנה הציונות. הרי, לדוגמה, מלחמת הלשונות, והרי הקרע במפלגת-האם שלו עם חברו-עמיתו יוסף לוי (מזכירה הכללי של מפלגת ההתאחדות, עורך בטאונה “פאלק און לאנד”, נהרג בידי הנאצים) שהוא, טרטקובר, חלק עליו ונלחם למען האיחוד עם פועלי-ציון. ועד היום הוא זוכרו ברגש עמוק. הלא היתה זו מלחמת מצווה שבה דגל כל צד באמתו מקודשת. מטובי יהודי פולין הוא בעיני – אומר טרטקובר.

ועד לחורבן השלישי שהוא לו שבר כפול ומכופל. עמו נטבח, עשרות שנות מלחמה ועשייה וחינוך היו למפולת. מהקונגרס הציוני בז’אנאווה כבר לא היה בידו לחזור לביתו ויצא לאמריקה. רעייתו ובנו יחידו הוגלו לסיביר. בן ט“ז היה הנער, ואביו הצליח לחלצו בדרכון של מדינת גואטמלה, והוא נדד – דרך ולאדיבוסטוק ויפאן עד לסן-פרנסיסקו. ראשית לימודיו בלודז, ממשיך בניו יורק, ובן י”ט נותן נפשו בחזית, במערכה עם הצורר בשדות צרפת. הרעייה שוחררה עם כל אזרחי פולין הגיעה דרך טהראן לחופי אמריקה.

בארצות-הברית עושה טרטקובר שבע שנים של פעילות דרוכה, להוטה, רחוק מחזיתות הדמים באירופה, אך כל דעתו ולבו קשורים ודבוקים בהן, ובהמוני בית ישראל הלכודים במלכודת הכלייה המאויימת. במשך שנתיים הוא מנהל משרד האחוד הלאומי של תנועתנו באמריקה, הממזגת דאגה לגולה, להווה עם פעולה למען ארץ ישראל, למען העתיד. והוא במקימי הארגון של פליטי פולין באמריקה, העושה לליכודם, ארגונם, להושטת עזרה להם ומוציא לאור כלי-מבטאם, דו-שבועון בלשון פולין (יחד עם אפנשלק, מעורכיו של העתון הציוני-הפולני הנודע “נאש פשגלונד”). עם זאת מוציא לאור את הכרך הגדול על רדיפות היהודים בפולין. המעורר רושם עז: The Black Book of Polish Jewry, מראשוני המחקרים על כליית היהודים בדורנו.

וכאן באמריקה, מזנק הוא לפעילות המסועפת והנמרצת והמתמדת בתחום הקונגרס היהודי העולמי ומשמש, תחילה מזכירו הכללי, ואחר כך – מנהל מחלקת העזרה וההצלה, היא עיקר הפעולה באותה שעה, ובה המשיך עד לעלייתו-שובו לארץ ב-1946. עם זאת תורם הוא מכשרונו ובקיאותו למכון לענייני היהודים (עם רובינזון ולזרזון), שהוציא בין שאר פרסומיו ומחקריו את ספרו של טרטקובר (יחד עם קורט גרוסמן) על “הפליט היהודי”.

פרשה אחת בשלשלת המעשים והמאמים חורצות-הגורל ההן:

ב-1943 הוא מבקר בלונדון, מטעם הקונגרס היהודי העולמי, לניהול מו“מ עם ממשלות הגולה של פולין, בלגיה, הולנד, נורבגיה וצ’כוסלובקיה על הצלת יהודים. כתוצאה מכך נתארגנה פעולה, שלא כאן המקום לעמוד על הישגיה ואכזביה. והימים ימי—אחר-מרד-וארשה ואחר-התאבדות לדעת של עסקן ה”בונד", הקדוש זיגלבוים, באותו זמן הוצע א. טרטקובר חבר ממשלת הגולה הפולנית.

ומלונדון הוא יוצא לאמריקה הדרומית בהמשך שליחות ההצלה, במטרה לארגן מפעל העזרה ולהשיג אמצעים ודרכונים של מדינות אלו לחילוץ יהודים נדונים למוות.

ב-1946 דורכות שוב רגליו בארץ, והוא ראש הקתדרה לסוציולוגיה של היהודים באוניברסיטה העברית. עבודת הוראה, מחקר, פעולת ציבור – בראש ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי. אחר הקמת ישראל מייסד את האגודה הישראלית למען או“ם. עבודתו המדעית הביאה אותו, לפרק זמן, לאמריקה, אל הארכיונים, מהם הוא דולה חומר למחקרו “נדודי היהודים”. כל השנים האלו גדושות מסעות ושליחויות ברחבי התפוצות, ומהן יצויין, במיוחד המסע ב-1975 (עם מר איסטרמן) לפולין, שבה עלה זה מקרוב לשלטון גומולקה, לשם חידוש הקשר בין הקונגרס היהודי ושרידי יהודי פולין, והוא אוד מוצל מן השריפה הגדולה מביא לשרידי יהודי פולין את ברכתה של ישראל ובשורתה, ומתקבל ברוב התלהבות. ושוב פגישה של צער והתפעמות, ביום השנה הט”ו למרד הגיטו, עם משלחות יהודיות מארצות אירופה, לרבות מברית המועצות. הוא מניח אבן ליסוד מצבה לקדושי טרבלינקה הי"ד.

העבודה המדעית והפעילות הציבורית, דומה, עולות בו בקנה אחד, מזוגות מזוגה אורגנית. הכרתו העמוקה היא, שהקונגרס היהודי יעודו לחשל את אחדות העם במולדתו ובתפוצותיו, לבצר את כוחותיו הפנימיים, להציל את יישובי היהודים הנידחים והנחשלים מניוון תרבותי ומוסרי, ולהרים את כבודם העצמי. על כן לא ייפלא, שהוא גם חסיד הידוק הקשרים עם קיבוצי היהודים במזרח-אירופה.

העבודה המדעית המקיפה, השיטתית, הנרחבה –בסדקי הזמן היא נעשית בכל שעה כשרה, אגב מסעות ובקורים; אם בארכיון “ייווא” בבואנוס איירס האוצר את התעודות על התיישבות הברון הירש, בארכיון “איקה” השמור בלונדון, או בארכיון האגרו-ג’וינט המצוי בניו-יורק. היא נעה בכמה מעגלות-עיקר: הסוציולוגיה היהודית (החברה היהודית", “החברה הישראלית” שראו אור, חלק ג' – שבטי ישראל, וחלק ד' “יסודות הלאומיות היהודית” – שנועד לסתור את תפיסתו של קלצקין – שהם בכתיבתם); שני כרכי מגילת ההתיישבות שכבר ראו אור, וכרם ג' על ההתיישבות בישראל, שהוא בכתיבתו.

עם-עולם הוא עם ישראל – מן הבחינה ההיסטורית והגיאוגרפית כאחת, תולדותיו ארוגים בחיי אומות-העולם, ועם זאת הוא עם לבדד ישכון בייחוד תרבותו ורוחו שמקורם בתורה. אפשר שלפיכך לא יפלא שכה דלה עדיין באורח יחסי, הספרות בחקר עמנו. אנו, החובקים זרועות עולם ורוח, כה מעטה – ביחוד בדורנו – ידיעתנו את עצמנו, הבנתנו את תהליכי חיינו, ופרקים שלמים אפופים עד היום ערפל, או שנצטיירו במגמתיות מסלפת וכו'. אם צעירה לימים כתיבת ההיסטוריה של העם הקדום, המפוזר בעמים, וצעיר ממנו חקר החברה היהודי, הדמוגראפי והסוציולוגי, שבעתיים איפוא יש לברך על עבודת המחקר המקורי של ד"ר א. טרטקובר.

לא כאן המקום למצותה, ואך זאת נעיר, שהיא שלובה בדיון האנושי-כללי ונובעת ממנו, שבלעדיו אין להשיג כהלכה צמיחתם של חיי החברה וגורלותיהם, כלומר, שהוא בוחן, בעצם, את דמותם וחוקיותם של חיי החברה בלבושיה היהודיים. ואין צורך לומר, שגם בשדה הרוח הושפע ישראל מאומות האולם, אך יניקתו מהן היתה בדרך עצמית-עצמאית, תוך בירור וניפוי וליבון וסיגול כל היסודות הניתנים לעיכול ודחיית כל היסודות הזרים. הנה מבקשים אנו לדעת את עצמנו, את מלחמת קיומנו, את הכוחות הפועלים והגורמים המניעים שבתולדותינו, ובהכרח עלינו לעמוד על גילויי-היסוד בחיי האומות, במשפט ובמשק, בתרבות וברוח. תנאי ל“דע את עצמך” הוא, איפוא, “דע את העולם, את החברה ותרבותה”. ואכן אוצר בלום היא יצירתו של א. טרטקובר לידיעה ולמחשבה יהודית ואנושית.

במבוא הנרחב לספרו “החברה היהודית” (מסדה תשי"ז) הוא מעלה את הבחינות והשיטות השונות של מחקרו, ובחתירתו לתפיסה מקיפה של כלל החזיונות והתהליכים מתגלה לו – “השלשלת שכחולייתה הראשונה יופי חיוב החיים, כשנייה – הכרת ערכו של האדם – כשלישית – פרשת היחסים בינו לבין זולתו, – כרביעית – היחיד והכלל, ולבסוף, כגולת הכותרת, האמונה שתפקידה לבסס את ההישגים בפרשת ההתחברות והמוסר ולהעבירם לדורות הבאים. כזו היא התמונה. וממילא יתברר אז מעמדו המיוחד של עם ישראל במשפחת העמים שאצלה שלשלת-ההתפתחות היא אחרת לגמרי”.

"הנה כי כן – מעיר הוא – קבעה השקפת עולמה של היהדות במידה לא קטנה את גורלה.

עמנו פסק להיות עם עני נודד, מתעורר וגובר בו חיוב החיים, מורשת היהדות, עלתה רמת התרבות, נתבצר מעמדו האזרחי, דעכה האנטישמיות, קמה מדינת היהודים כגורם לאומי מלכד נושא החיים והתקוה, והיא שלובה בתקופת-המעבר שלנו בחברה האנושית ומעוררת בעיות חדשות: יחסי ישראל ואומות האולם, ישראל והתפוצות, מעמדם של היהודים בעולם המתהווה, טמיעה והתבוללות ועוד ועוד. יסודות יהודיים ואנושיים כלולים בכל הבעיות הללו, ולא אחת מוליכה הדרך מבעיות הגורל של העם היהודי לבעיות הגורל של החברה כולה. הבעיות האנושיות והיהודיות נתרכזו מבחינת הזמן ונתרחבו בהיקפן. חיינו שוב אינם תולדה של השפעות-חוץ בלבד, ובעיקר לחברה היהודית נודע משקל גובר והולך להשפעות-פנים והכרעות-רצון.

“חבר השופטים ריכז את דיוניו בעבודתו של ד”ר א. טרטקובר בבעיות ההתיישבות ומצא, כי הספר “ההתיישבות היהודית בגולה” הוא ספר מקיף ראשון בנושא זה בשפה העברית, החושף את מאמציהם של גלויות יהודיות רבות במשך למעלה מ–150 שנה להיאחז בקרקע ובחקלאות – בנכר. בספר מדובר על ההתיישבות בגולה מתוך הסבר תולדותיה, מהותה, דרכיה, לבטיה וגורלה, הכל מתוך הקשר עם היצירה ההתיישבותית הישראלית במושבה, במושב בקבוצה" – אלה מדבריהם של השופטים שזיכו ספר זה בפרס בראלי לשנת תש"ך.

להלן נאמר במסקנות, כי מרתק במיוחד אף מזעזע תאור ההתיישבות היהודית ברוסיה – עד לבירו-בידג’אן. אין הספר פוסח גם על תכניות ההתיישבות שלא נתגשמו, על תכניות שנועדו להיות מעין תחליף לשיבת-ציון, וכן על תכניות הזדון של בכור הצוררים (מדגסקר). “לפנינו עבודת מחקר בנושא הסוציולוגיה של ההתיישבות הלאומית בעולם, מלבד ערכו המיוחד בתולדות ישראל שממנה גזר אל חקר ההתיישבות בארץ-ישראל”.

מקור שופע ידיעת עמנו והבנתו הוא יבול המחקר של אריה טרטקובר לחם לכל משכיל. פאתום לאומי ואנושי מפעמו וחרדת-אמת לעתיד. ומעל לכל – חשבון הנפש וחיוב החיים של עמנו בפרשת הדרכים ההיסטורית בה הוא עומד – וממילא סלילת דרך לחשבון עולמו של היחיד. כי ראשית חכמה דעת, דע את עמך ואת – עצמך.

ברוד העיר במזרחה של גליציה לא היתה – וביחוד במפנה המאות – ישוב אחד מישובים רבים של ישראל במפה הפזורה בלבד. ברוד, שטובי בניה כבר העלו זכרה וחייה על הכתב היתה עיר ואם בישראל במיטב המושב הזה, מעמדה הגיאוגרפי (הרוסי האוסטרי) ועברה, מורשתה ואישיה, מעיין שופע של חיות יהודית, פורה ומפרה, שזרמה באפיקים שונים – ולא כאן המקום להאריך. וכאשר נתכנס הקונגרס הראשון של הציונים, כבר ברוד גם מרכז ציוני תוסס בכל טהרו וחומו ותומו. ואחד מראשוני הבסיסים לאחיזתה של הציונות – בית טרטקובר, משפחה נאורה, משכלת, אשר אמנם מקפידה עוד בקיום של מצוות המסורת, אך גם אינה מזלזלת במשמעותם האנושית והלאומית, ויהדות המודארנה לא כרסמה שרשיה. בימי חג ומועד הולך האב לבית הכנסת, ורישומם ניכר גם בבית. הציונות היא כאן, באוירה של בית זה, כחזון נעלה, גילוייה המובהק של יהודות הדורות והמשכה, והיא שלובה ומזוגה במערכות קיומו של העם.

בשחר ילדותו של אריה, שנולד בשנת 1897, אוזרת המפלגה הלאומית היהודית כוח ונחלצת למערכת הבחירות לפרלמנט. ברשימתה ובמועמדיה – נציגי עם, זקופי-קומה, עשירי-רוח – ואמנם נבחרו ארבעה צירים יהודים. מראשי העושים והמעשים והלוחמים במערכה זו הוא האב, נתן טרטקובר, שהוא גם נבחרם של יהודי ברודי בעיריה, ועיסוקו זה הוא לו כשליחות-קודש. כאן נערכות ישיבות והתייעצויות, כאן מרמים דגל ונושמים אוירת חירות של היחלצות למעשה לאומי גדול ונועז. כאן מזדמן לעתים קרובות אדולף שטאנד יקר-הרוח (ובבית הולדתי, בעיר הליטאית-הרוסית הרחוקה, נשמרת חליפת מכתבים ארוכה בין המנהיג הציוני הדגול לבין אבא, שהיא כעדות היסטורית לרוח הזמן ולדמותם של ציונים ראשונים), וד"ר מרדכי ברודא (העתיד להקים את רשת בתי הספר הדו-לשוניים התיכוניים), שהיה מזכירה של ההסתדרות הציונית ושימש ברבנות בסטאניסלאוו. ואן היה שכר לפעולה, לפי שאדולף שטאנד נבחר אמנם ציר לפרלמנט מברודי גופא, ונתן טרטקובר הוא שניהל את מלחמת הבחירות.

זה בית גידולו של אריה הצעיר, וזו אוירת משפחתו, לפי שגם דוד חיים, אחיו הצעיר של אביו, אף הוא מנאמני הנאמנים של ציון, מאוהבי ומוקירי העברית ותרבותה, מסתופף בצל “השליחות” ומשתתף בו ולימים מייסדי תנועת ה“התאחדות” ומנהלה במשך שנים רבות של הקרן-הקיימת באוסטריה. נזדמנתי אתו בארץ, ועד היום, שנים לאחר פטירתו, מרחפת לעיני הדמות שאצילות ותום וענווה חברו בו – נצר מגזעו. עם מלחמת העולם הראשונה אנוסה המשפחה לעקור מברודי לוינה, וכאן מסיים אריה את בית הספר התיכון (אביו לא שלחו ל“חדר”) וממשיך השתלמותו באוניברסיטה, במשפטים, ואולם, עוד קודם שעקרה המשפחה לבירת אוסטריה, בימי לימודיו בגימנסיה, היה אריה הצעיר יושב-ראש אגודה חשאית של תלמידים ציונים “צעירי ציון” וחבר הועד המרכזי של תנועה זו, שפעילה היתה ברוב ערי גליציה בימים ההם. כמה וכמה מטובי עסקני הציבור ושוחרי התרבות העברית נמנו עמה אז.

העלם הצעיר, הערני, התוסס, צמא לדעת ונכסף לארץ ישראל ודרכו לפניו סלולה, ואין הוא מתייסר בנפתולים כבני דורו שנתלשו מן הישיבה, או נמשכו להתבוללות. דרך-המלך הלאומית דרכו, והלא גם בחלל האויר של התקופה מנשבות רוחות של חרות ותקומה לעמים, ללאומים נדכאים ומשועבדים, של חיי עצמאות ורבונות. תחושת הגולה שנתגבשה בהכרתו של העלם השופע מרץ-נעורים ותסיסה רוחנית היונקת מאימי המלחמה – פרעות, גירושים, הפקר וגזירות, - אבל גם, ואולי בעיקר, צמאון עז לחיים לאומיים שלמים לגאולת ישראל. אלא שבינתיים אנוס הוא להתגייס לצבא הקיר"ה, והוא עם הפלוגות העוסקות באיסוף יבולי השדות בשביל הלוחמים בחזית – ובלבו החלום על שדות ישראל. “כעני אעמוד לפני הוד הקמה”…

כאן, בוינה של מוצאי מלחמת העולם, באוירה ספוגה סכנת פרעות, הוא משתתף בהגנה עצמית והוא אז בקבוצת הכשרה חקלאית על סף העלייה, והנה לא יצאו ימים רבים ואריה עולה לארץ-ישראל, עם ראשוני העולים בעלייה השלישית, בני טובים, אנשי תרבות והשכלה, חלוצים, דלוקי אש של שליחות והקרבה למען העם. תחנתו הראשונה, עם קבוצת וינה בדילב אשר בהרי ירושלים, היא קרית ענבים של היום. חבלי קליטה קשים. רעב ומחלות בצריפים, טרשי גבעות מסולעות חשופות ללהט השמש, לצינת הלילות. ומשם לעבודת הסלילה בכביש חיפה – ג’דה, בואכה נצרת. הייצר הציבורי וכושר-הפעולה מעלים אותו לעסקנות, זוכה באמונם של חבריו הפועלים ונבחר יושב-ראש ועד-הפועלים במקום – מטעם הפועל הצעיר, היא המפלגה, שסיסמאותיה על כיבוש עבודה ותרבות עברית ומוסרה האנושי-הסוציאלי (סוציאליות – כלשון הימים ההם) ולאומיות נאורה הומאנית, נוסח עם-אדם של א.ד. גורדון, על ענוותה הרוחנית ויושרה הפנימי, כובשים לבו.

עד שמכריעתו המלריה, והוא חוזר עם רעייתו לוינה, לריפוי ולהשלמת לימודיו (שני תארי דוקטור – למשפטים ולתורת המדינה), וכאן – לאחר טבילת –האש החלוצית בארץ ישראל – הוא פורש כנפיו ומזנק ברוב מרץ לפעילות ציבור הנמשכת ברציפות, בהתמדה, בלהיטות, בסער פנימי, עשרות בשנים, בתחומים שונים ועל פני כל פיזורי ישראל, ותשוקה לוהטת אחת מבריחה אותה: גאולת עם ואדם. אגב, בבואו לוינה והוא חבר מרכז הפועל הצעיר ושליחה לקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ופעולתו הסוערת רישומיה ניכרים גם בעבודתו הפובליציסטית, הלוחמת והמאלפת, שעתידה לשנים להביא יבולים ברוכים, בעלי-משקל ובני-קיימא, בשדה המדע – הסוציולוגיה היהודית.

מוינה הוא נקרא לפולין, פולין העצמאית, פולין היהודית אם הגלויות, לשמש מזכיר כללי של ארגון בתי-הספר התיכוניים מיסודו של ד“ר ברודא. ובין שתי מלחמות העולם חי ופועל ד”ר אריה טרטקובר בלבו של הישוב היהודי, בחזית הקדמית של מערכותיו, ידיעתו ומרצו מפרים שדות רבים – בחיי הציבור והרוח, הכלכלה והמשק, הציונות והתרבות העברית. בסיסו – העיר לודז, העיר הצעירה שכולה מרץ ועשייה, יזמה ותנופה, ועקשנות מלחמת היהודים על קיומם. יקשה למנות בזה כל ענפי פעילותו שהם במגוונת נוצצת של חיי שליח ציבור נאמן שבנאמנים; פיקוח על הלימודים העבריים בבתי-הספר התיכוניים, עשייה ופעלתנות בעיצוב דרכה של מפלגת העבודה הציונית התאחדות האחד מראשיה, בציונות בחבר הועד הפועל הציוני, מועמד לסיים הפולני (במחוז קרמניץ, אחרי חברו ועמיתו אברהם לוינסון), מלחמה על “כיבוש עבודה” נוסח פולין – יו“ר הועד לעניני ההגנה הכלכלית היהודית בלודז, העושה לארגון פועלי-אריגה יהודים והחזרתם למפעלי-התעשייה, והוא מרצה במכון הגבוה למדעי היהדות מיסודו של פרופיסור שור בוארשה, וכמובן פעולה עתונאית-ספרותית-מדעית נרחבת, מעונפת, מתמדת. מאמריו הראשונים ראו אור ב”העולם“, ואחרי כך ב”השלוח" וב“התקופה”. ספרו הראשון בעברית – תולדות תנועת הפועלים היהודית, ב' חלקים, יצא מטעם מרכז החלוץ העולמי בוארשה, שהוא חברו. וגם, כמובן, ביידיש ובפולנית. ספרו הראשון ביידיש ראה אור בהוצאת קלעצקין, וילנה תרצ“ט, ועניינו בכותרתו: “יידישע עמיגראציע און יידישע עמיגראציע-פאליטיק” (הגירת יהודים ומדיניות- הגירה יהודית). “היהודים בפולין של היום” (בפולנית) עם ד”ר יצחק שיפור, "העם היהודי בזמננו " (עברית). ויקצר המצע למנות בזה את היבול הרב שנתעצם ונתעמק במרוצת השנים, והוא בעצם און יצירתו, המצויינת בארודיציה ובבקיאות ומושתתת על יסודות של הומאניזם נלבב.

בשנים בין שתי מלחמות העולם נתמזג שמו של ד"ר א. טרטקובר לבלי הפרד בשורה הראשונה של אישי הרוח, לוחמיה ומנהיגיה של יהדות פולין ושל הציונות. אפיקיו מתרחבים, אחריותו גוברת. שנות עשייה ומלחמה, הישגים וכשלונות, מלחמות ומערכות לאין ספור, באינטנסיביות סוערת, בעבודת קודש, בחירוף נפש, בכל נפשך ובכל מאודך. עתים הרי זו מלחמה נואשת ומייאשת, עתיים הרי זו מלחמה המעמידה את נושא דגלה פנים אל פנים מול האנטישמיות הנחרצת והשלטון העויין. בגלל “חטא” מלחמתו של טרטקובר לזכויותיהם הכלכליות של היהודים, מונע ממנו השלטון דרכון והיתר יציאה מן המדינה, לפי שהוא אזרח בלתי נאמן…

ומנשמתו ומחייו הוא משקע גם במערכות הפנימיות – במחנה הציונות. הרי, לדוגמה, מלחמת הלשונות, והרי הקרע במפלת-האם שלו עם חברו-עמיתו יוסף לוי (מזכירה הכללי של מפלגת ההתאחדות, עורך בטאונה “פאלק און לאנד”, נהרג בידי הנאצים) שהוא, טרטקובר, חלק עליו ונלחם למען האיחוד עם פולי-ציון. ועד היום הוא זוכרו ברגש עמוק. הלא היתה זו מלחמת מצווה

שבה דגל כל צד באמתו המקודשת. מטובי יהודי פולין הוא בעיני – אומר טרטקובר.

ועד לחורבן השלישי שהוא לו שבר כפול ומכופל. עמו נטבח, עשרות שנות מלחמה ועשייה וחינוך היו למפולת. מהקונגרס הציוני בז’אנאווה כבר לא היה בידו לחזור לביתו ויצא לאמריקה. רעייתו ובנו יחידו הוגלו לסיביר. בן ט“ז היה הנער, ואביו הצליח לחלצו בדרכון של מדינת גואטמלה, והוא נדד – דרך ולאדיב וסטוק ויפאן עד לסן-פרנסיסקו. ראשית לימודיו בלודז, ממשיך בניו יורק, ובן י”ט נותן נפשו בחזית, במערכה עם הצורר בשדות צרפת. הרעייה שוחררה עם כל אזרחי פולין הגיעה דרך טהראן לחופי אמריקה.

בארצות-הברית עושה טרטקובר שבע שנים של פעילות דרוכה, להוטה, רחוק מחזיתות הדמים באירופה, אך כל דעתו ולבו קשורים ודבוקים בהן, ובהמוני בית ישראל הלכודים במלכודת הכלייה המאויימת. במשך שנתיים הוא מנהל משרד האחוד הלאומי של תנועתנו באמריקה, הממזגת דאגה לגולה, להווה עם פעולה למען ארץ ישראל, למען העתיד. והוא במקימי הארגון של פליטי פולין באמרריקה, העושה לליכודם, ארגונם, להושטת עזרה להם ומוציא לאור כלי-מבטאם, דו-שבועון בלשון פולין (יחד עם אפנשלק, מעורכיו של העתון הציוני-הפולני הנודע “נאש פשגלונד”). עם זאת מוציא לאור את הכרך הגדול על רדיפות היהודים בפולין. המעורר רושם עז: The Black Book of Polish Jewry, מראשוני המחקרים על כליית היהודים בדורנו.

וכאן באמריקה, מזנק הוא לפעילות המסועפת והנמרצת והמתמדת בתחום הקונגרס היהודי העולמי ומשמש, תחילה מזכירו הכללי, ואחר כך – מנהל מחלקת העזרה וההצלה, היא עיקר הפעולה באותה שעה, ובה המשיך עד לעלייתו-שובו לארץ ב-1946. עם זאת תורם הוא מכשרונו ובקיאותו למכון לעניינ היהודים (עם רובינזון ולזרזון), שהוציא בין שאר פרסומיו ומחקריו את ספרו של טרטקובר (יחד עם קורט גרוסמן) על “הפליט היהודי”.

פרשה אחת בשלשלת המעשים והמאמים חורצות-הגורל ההן:

ב-1943 הוא מבקר בלונדון, מטעם הקונגרס היהודי העולמי, לניהול מו“מ עם ממשלות הגולה של פולין, בלגיה, הולנד, נורבגיה וצ’כוסלובקיה על הצלת יהודים. כתוצאה מכך נתארגנה פעולה, שלא כאן המקום לעמוד על הישגיה ואכזביה. והימים ימי—אחר-מרד-וארשה ואחר-התאבדות לדעת של עסקן ה”בונד", הקדוש זיגלבוים, באותו זמן הוצע א. טרטקובר חבר ממשלת הגולה הפולנית.

ומלונדון הוא יוצא לאמריקה הדרומית בהמשך שליחות ההצלה, במטרה לארגן מפעל העזרה ולהשיג אמצעים ודרכונים של מדינות אלו לחילוץ יהודים נדונים למוות.

ב-1946 דורכות שוב רגליו בארץ, והוא ראש הקתדרה לסוציולוגיה של היהודים באוניברסיטה העברית. עבודת הוראה, מחקר, פעולת ציבור – בראש ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי. אחר הקמת ישראל מייסד את האגודה הישראלית למען או“ם. עבודתו המדעית הביאהה אותו, לפרק שמן,לאמריקה, אל הארכיונים, מהם הוא דולה חומר למחקרו “נדודי היהודים”. כל השנים האלו גדושות מסעות ושליחויות ברחבי התפוצות, ומהן יצויין, במיוחד המסע ב-1975 (עם מר איסטרמן) לפולין, שבה עלה זה מקרוב לשלטון גומולקה, לשם חידוש הקשר בין הקונגרס היהודי ושרידי יהודי פולין, והוא אוד מוצל מן השריפה הגדולה מביא לשרידי יהודי פולין את ברכתה של ישראל ובשורתה, ומתקבל ברוב התלהבות. ושוב פגישה שלצער והתפעמות, ביום השנה הט”ו למרד הגיטו, עם משלחות יהודיות מארצות אירופה, לרבות מברית המועצות. הוא מניח אבן ליסוד מצבה לקדושי טרבלינקה הי"ד.

העבודה המדעית והפעילות הציבורית, דומה, עולות בו בקנה אחד, מזוגות מזוגה אורגנית. הכרתו העמוקה היא, שהקונגרס היהודי יעודו לחשל את אחדות העם במולדתו ובתפוצותיו, לבצר את כוחותיו הפנימיים, להציל את יישובי היהודים הנידחים והנחשלים מניוון תרבותי ומוסרי, ולהרים את כבודם העצמי. על כן לא ייפלא, שהוא גם חסיד הידוק הקשרים עם קיבוצי היהודים במזרח-אירופה.

העבודה המדעית המקיפה, הישטתית, הנרחבה –בסדקי הזמן היא נעשית בכל שעה כשרה, אגב מסעות ובקורים; אם בארכיון “ייווא” בבואנוס איירס האוצר את התעודות על התיישבות הברון הירש, בארכיון “איקה” השמור בלונסון, או בארכיון האגרו-ג’וינט המצוי בניו-יורק. היא נעה בכמה מעגלות-עיקר: הסוציולוגיה היהודית (החברה הידוית", “החברה הישראלית” שראו אור, חלק ג' – שבטי ישראל, וחלק ד' “יסודות הלעומיות היהודיות” – שנועד לסתור את תפיסתו של קלצקין – שהם בכתיבתם); שני כרכי מגילת ההתיישבות שכבר ראו אור, וכרם ג' על ההתיישבות בישראל, שהוא בכתיבתו.

עם-עולם הוא עם ישראל – מן הבחינה ההיסטורית והגיאוגרפית כאחת, תולדותיו ארוגים בחיי אומות-העולם, ועם זאת הוא עם לבדד ישכון בייחוד תרבותו ורוחו שמקורם בתורה. אפשר שלפיכך לא יפלא שכה דלה עדיין באורח יחסי, הספרות בחקר עמנו. אנו, החובקים זרועות עולם ורוח, כה מעטה – ביחוד בדורנו – ידיעתנו את עצמנו, הבנתנו את תהליכי חיינו, ופרקים שלמים אפופים עד היום ערפל, או שנצטיירו במגמתיות מסלפת וכו'. אם צעירה לימים כתיבת ההיסטוריה של העם הקדום, המפוזר בעמים, וצעיר ממנו חקר החברה היהודי, הדמוגראפי והסוציולוגי. שבעתיים איפור יש לברך על עבודת המחקר המקורי של ד"ר א. טרטקובר.

לא כאן המקום למצותה, ואך זאת נעיר, שהיא שלובה בדיון האנושי-כללי ונובעת ממנו, שבלעדיו אין להשיג כהלכה צמיחתם של חיי החברה וגורלותיהם, כלומר, שהוא בוחן, בעצם, את דמותם וחוקיותם של חיי החברה בלבושיה היהודיים. ואין צורך לומר, שגם בשדה הרוח הושפע ישראל מאומות האולם, אך יניקתו מהן היתה בדרך עצמית-עצמאית, תוך בירור וניפוי וליבון וסיגול כל היסודות הניתנים לעיכול ודחיית כל היסודות הזרים. הנה מבקשים אנו לדעת את עצמנו, את מלחמת קיומנו, את הכוחות הפועלים והגורמים המניעים שבתולדותינו, ובהכרח עלינו לעמוד על גילויי-היסוד בחיי האומות, במשפט ובמשק, בתרבות וברוח. תנאי ל“דע את עצמך” הוא, איפוא, “דע את העולם, את החברה ותרבותה”. ואכן אוצר בלום היא יצירתו של א. טרטקובר לידיעה ולמחשבה יהודית ואנושית.

במבוא הנרחב לספרו “החברה היהודית” (“מסדה תשי”ז) הוא מעלה את הבחינות והשיטות השונות של מחקרו, ובחתירתו לתפיסה מקיפה של כלל החזיונות והתהליכים מתגלה לו – “השלשלת שכחולייתה הראשונה יופי חיוב החיים, כשנייה – הכרת ערכו של האדם – כשלישית – פרשת היחסים בינו לבין זולתו, – כרביעית – היחיד והכלל, ולבסוף, כגולת הכותרת, האמונה שתפקידה לבסס את ההישגים בפרשת ההתחברות והמוסר ולהעבירם לדורות הבאים. כזו היא התמונה. וממילא יתברר אז מעמדו המיוחד של עם ישראל במשפחת העמים שאצלה שלשלת-ההתפתחות היא אחרת לגמרי”.

"הנה כי כן – מעיר הוא – קבעה השקפת עולמה של היהדות במידה לא קטנה את גורלה.

עמנו פסק להיות עם עני נודד, מתעורר וגובר בו חיוב החיים, מורשת היהדות, עלתה רמת התרבות, נתבצר מעמדו האזרחי, דעכה האנטישמיות, קמה מדינת היהודים כגורם לאומי מלכד נושא החיים והתקוה, והיא שלובה בתקופת-המעבר שלנו בחברה האנושית ומעוררת בעיות חדשות: יחסי ישראל ואומות האולם, ישראל והתפוצות, מעמדם של היהודים בעולם המתהווה, טמיעה והתבוללות ועוד ועוד. יסודות יהודיים ואנושיים כלולים בכל הבעיות הללו, ולא אחת מוליכה הדרך מבעיות הגורל של העם היהודי לביות הגורל של החברה כולה. הבעיות האנושיות והיהודיות נתרכזו מבחינת הזמן ונתרחבו בהיקפן. חיינו שוב אינם תולדה של השפעות-חוץ בלבד, ובעיקר לחברה היהודית נודע משקל גובר והולך להשפעות-פנים והכרעות-רצון.

“חבר השופטים ריכז את דיוניו בעבודתו של ד”ר א. טרטקובר בבעיות ההתיישבות ומצא, כי הספר “ההתיישבות היהודית בגולה” הוא ספר מקיף ראשון בנושא זה בשפה העברית, החושף את מאמציהם של גלויות יהודיות רבות במשך למעלה מ – 150 שנה להיאחז בקרקע ובחקלאות – בנכר. בספר מדובר על ההתיישבות בגולה מתוך הסבר תולדותיה, מהותה, דרכיה, לבטיה וגורלה, הכל מתוך הקשר עם היצירה ההתיישבותית הישראלית במושבה, במושב בקבוצה" – אלה מדבריהם של השופטים שזיכו ספר זה בפרס בראלי לשנת תש"ך.

להלן נאמר במסקנות, כי מרתק במיוחד אף מזעזע תאור ההתיישבות היהודית ברוסיה – עד לבירו-בידג’אן. אין הספר פוסח גם על תכניות ההתיישבות שלא נתגשמו, על תכניות שנועדו להיות מעין תחליף לשיבת-ציון, וכן על תכניות הזדון של בכור הצוררים (מדגסקר). “לפנינו עבודת מחקר בנושא הסוציולוגיה של ההתיישבות הלאומית בעולם, מלבד ערכו המיוחד בתולדות ישראל שממנה גזר אל חקר ההתיישבות בארץ-ישראל”.

מקור שופע ידיעת עמנו והבנתו הוא יבול המחקר של אריה טרטקובר לחם לכל משכיל. פאתום לאומי ואנושי מפעמו וחרדת-אמת לעתיד. ומעל לכל – חשבון הנפש וחיוב החיים של עמנו בפרשת הדרכים ההיסטורית בה הוא עומד – וממילא סלילת דרך לחשבון עולמו של היחיד. כי ראשית חכמה דעת, דע את עמך ואת – עצמך.

אנטישמיות בפרסום אונסק"ו / א. ש. שטיין

אנטישמיות בפרסום אונסק"ו ¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“דבר”, 30 במרס 1956

“יש להצטער על כך, שעם ישראל לא הגיע להשלמת בחירתו בנצרות, ולכן נתחלף לו ייחוד שליחותו, כוחו הנבואי – בכוח חילוני. ולפיכך גם אדם כקארל מארכס, על אף ביקורתו החריפה על יהדות-הממון, נשאר ביסודו יהודי; ולפיכך מוצאים אנו לעיתים קרובות בכל המעשים אשר יהודים עושים אותם, משהו מהפכני, משהו המעורר דאגה”…

למי הדברים האלה, שרוח רעה של שנאת ישראל עולה מהם? לא, לא אנטישמי כתבם. לקוחים הם מתוך ילקוט מכובד בהוצאת אונסק"ו, שעניינו בכותרתו: “הכנסיה הקתולית ובעיית הגזע” שמחברו כומר קתולי, והוא זכה באישורה הרשמי של הכנסיה.

המחבר מבקש להוכיח, כי הדוֹגמה הנוצרית שוללת מעיקרה איבת יהודים, הפלייה וגזענות. הוא אף מצטט אימרת-שפר של האפיפיור: “מבחינה רוחנית כולנו בני שם (שמיים)”, ומותח עם זאת הבחנה חמורה בין האנטישמיות שאָפיה דתי-רוחני לבין האנטישמיות שאפיה חברתי-ציבורי. ואכן, הבחנה זו תואמת והולמת את מהותה של הנצרות, אשר חיי הרוח וחיי הגוף שתי רשויות נוגדות הן בתפיסתה.

האומנם שוללת הדוֹגמה הנוצרית את שנאת ישראל? זה העם אשר “נענש” על כי לא הודה במשיחיותו של הצלוב? והאם לא היתה הנצרות לדורותיה קשה לעמנו שבעים מונים מהאיסלם? מחבר הילקוט מתעלם מכך. אך הוא (וגם המו“ל שלו – אונסק”ו) מכריזים על עצמם ששוללים הם אנטישמיות וגזענות. אולם אין בכוחו לגבור על סלידתו המושרשת מן העם היהודי – ודבריו על היהודים הכופרים בישו ועל יהדות-הממון – יוכיחו.

והאם לא כתב איש מדע דגול כטוינבי ², ברוח התיאולוגיה הנוצרית, כדברים האלה:

“על-ידי דחייתה את ישו הובישה היהדות את עברה ואיבדה את עתידה”.

והרי זה טוינבי המגנה את החשמונאים ומשבח את הורדוס, המגנה את הציונות ומלמד זכות על הערבים.

בקרב העמים הנוצרים (ובקרב רבים ממשכיליהם) לוחשת ומהבהבת עדיין שנאת-הדורות – אך מוסד כאונסק"ו מה ראה הוא לשמש שופר לזה?

אנטישמיות לוחשת במסתרים

והנה באה לידי סקירה על יישוב יהודי נידח בקוסטריקה. שמעתם על מדינה זו? – הידעתם כי היא בחזקת יוצא דופן ביבשת הדרומית שמעבר לים, ואולי גם בעולם. היא שאסרה, בחוקתה, על קיום כוחות צבא, והיא שמטפחת דמוקרטיה סוציאלית ועושה רבות להשכלת העם ועושר רב לה. למדינה זו – מטעי קפה, בננות, קקאו, סוכר, והיא בקו של התפתחות וקידמה.

הישוב היהודי כאן – למן האנוסים ועד ליהודי פולין וניצולי השואה – תרומתו עצומה לקידום הארץ. מהם אף שנטמעו מכבר, נתעשרו ונתבססו וגם השלטון רוחש אהדה ליהודים – והנשיא דון חוסה פינאראס, ביקר בישראל ומסייע למגבית.

ואף-על-פי-כן… בדצמבר האחרון, ערב חגאותיהם, נתגעשה סערה של שנאת ישראל ו“פולאקאס” (יהודי פולין) נפרצו בתי-עסק, הוכו ונפצעו יהודים ברחובות. מן המארב הגיחה, ממעמקי הנפש וחשכת הדורות, שנאת ישראל מושרשת, עתיקת-יומין – “ובגויים ההם לא תרגיע” – כתובת זו, באותיות של אש, חלפה ודאי בלבו של ישוב יהודי נידח, ער ופעיל.

ניאו נאצים באוסטריה

“פארווערטס” עומד בהרחבה על גילויי הניאו-נאציזם באוסטריה. בראש ובראשונה מציין העיתון את עמידתם העויינת והחצופה של מספר מצירי הפרלמנט סיחס להחזרת הרכוש היהודי השדוד. שותפיהם של היטלר במעשי הרצח מבקשים גם לרשת, והם מפיצים תעמולת-זוועה, כי דרישות היהודים וארגוניהם להחזרת הגזל אינן אלא “מזימה למוטט את המשק האוסטרי”…

“בחוגים היהודים, הסוציאליסטים והליברלים זכורים יפה מעשי הנבלה והעושק של הפאשיסטים האוסטרים – כותב העיתון. הנאצים האוסטרים נטולי-האופי, בהשגחת רבותיהם הגרמנים. הם שנתעשרו ברכוש השדוד, הם ששילחו את היהודים למחנות גזירה ובלייה וסייעו בהשמדתם”

להלן מבהיר הכותב כי חלק ניכר של העיתונות האוסטרית רקוב ומושחת הוא כמו “בימים ההם”, מסייעים להלכי-הרוח הניאו-נאציים ולליבוי האנטישמיות בהמוני-העם. ומהם המחניפים בגלוי לארצות ערב. האוניברסיטה היא אחד מבסיסיה העיקריים של שנאת-ישראל המחודשת. גם הרדיו אינו חפשי הימנה. בבתי-המשפט האוסטרים מתבררות עתה תביעות מרובות של ניצולים להחזרת שארית רכושם, או דירותיהם – ולא אחת מסתיימים משפטים אלה בעיוות-דין.

“פארווערסט” מסכם, כי על אף העובדה שבוִינָה מצוייה כיום קהילה יהודית מעוטת-אוכלוסין, הרי משמשת עיר זו מרכז לאנטישמיות מאוסה ונאלחת. “והרי המדובר בוִינָה שאישים יהודיים תרמו כה הרבה לקידומה, וביחוד בשדה הספרות, האמנות, המוסיקה והמדע”.

חמשת האחים אופנהיימר

זה מקרוב מת בלונדון לואי אופנהיימר, בן למשפחה יהודית-גרמנית שהקימה את מעצמת-היהלומים האדירה. אחיו הצעיר, ארנסט (בן ס"ה) הוא שייסד מעצמה זו באפריקה הדרומית, שאדמתה משופעת בזהב ובאבני-חן. חמשת האחים עוקרים מן העיירה פרידבּוּרג ללונדון ומשם לאפריקה הדרומית – ומשקיעים את מלוא מרצם ויוזמתם בשדה היהלומים. בזכותם היתה יוהנסבורג עיר גדולה ומפותחת. ועם זאת מצטיינים הם בצניעותם, בנדבנותם (בסוף מלחמת העולם ייסדו באנגליה בתי-חרושת לעיבוד יהלומים להעסקת נכי מלחמה). רכוש משפחת אופנהיימר נאמד בשלושה ביליון דולר, לערך, וברשותה – 200 מפעלי תעשייה. אחד האחים היה פעיל במשך שנים בפרלמנט הדרום-אפריקאי (במפלגתו של יאן סמאטס ³). הם התכחשו לכור מחצבתם.

פרשת חמשת האחים אופנהיימר דומה מבחינות הרבה לפרשת חמשת האחים רוטשילד, הן מן הבחינה האנושית והן מבחינת מעופם היוצר וחלקם במשק של עמים וארצות…

ה“יורדים” בקנדה

“הקונגרס היהודי הקנדי”, המצטיין בפרסומיו הסטטיסטיים המדוקדקים, פִּרסם זה עתה מספרים על היורדים בקנדה, כדלקמן:

1949 – 67; 1950 – 147; 1951 – 901; 1952 – 2,616; 1953 – 1,927; 1954 – 374; ובסך הכל – 6,032.

מספר זה עולה על מספר היורדים לארה“ב, שהגיע בפרק הזמן למן ה-30 ביוני 1948 ועד ה-30 ביוני 1954 כדי 5,267. כן צוין במחקר, כי לקנדה היגרו כ-600 לא-יהודים ולארה”ב כ-500.

במספרים ה“יבשים” הללו מקופלות טרגדיות של משפחות, של ילדים, של יהודים שרובם עולים חדשים וניצולי-שואה. עם זאת טרם נקבע, האומנם בעטיים של קשיי-קליטה בלבד ירדו הללו מישראל. בעלי המחקר מציינים, כי רק אחוז מועט ביותר מבין היורדים הם ילידי-הארץ ותושביה הותיקים. אין הם רואים בירידה תהליך חותך בחיי הארץ, ומשבחים את ממשלת ישראל שאינה שמה מכשול ומחסום בפני המבקשים לעקור עצמם מן הארץ.

הקיבוץ היהודי בגרמניה

אומדנים שונים מצויים ביחס ליישוב היהודי בגרמניה (האומנם ראוי הוא לכינוי של יישוב-קבע. נוכח הרכבו המקרי, מבנהו הדמוגרפי, פיזורו ורפיון בסיסו הכלכלי). השנתון הסטטיסטי של ממשלת-בּוֹן קובע, כי במערב גרמניה מתגוררים 21,142 יהודים, מהם 8,600 בבָּוָאריָה, 4,858 בברלין המערבית, 2,142 בהֶסֶה, 2,311 בְּוֶסְטְפָליָה, 1,492 בבָּאדֶן-וִירטמבֶּרג, 936 בהָאמבּוּרג, 387 ברַיינלָנְד-פפלָץ, 195 בשְׁלֶזוִיג-הוֹלְשטֵיין ו-106 בבְּרֶמֶן.

לפי גִרסה אחרת מתגוררים בגרמניה 35 אלף יהודים, מהם 20 אלף המאורגנים בקהילות. במניין היהודים בגרמניה 2,000 ילדים, רובם למשפחות ממזרח-אירופה, ומהם 1,200 בגיל בית-ספר.

ליהודים בגרמניה שני עיתונים בלשון הגרמנית ואחד ביידיש. החשוב והמפורסם שבהם הוא השבועון היוצא בדִיסֶלדוֹרְף (מודעות). כיוונו – ציוני. השבועון השני יוצא לאור במינכן. ואחרון: השבועון הבלתי-מפלגתי “נייע אידישע צייטונג ⁴”, שנוסד על ידי שני אחים, גוּרְפִינְקֶל, פועלי דפוס יוצאי פולין, מניצולי דכאו. עורכו – העיתונאי הנודע מריאן ז’יד.

ט“ו שנה ל”קרן לואי למד"

מלאו ט"ו שנה ליסודה של "קרן לואי למד " שהוקמה על ידי עסקן יהודי בדטרויט לעידוד ספרותנו בשתי לשונותיה. נשיאה של הקרן היה ש. ניגר המנוח. מאז 1940 חולקו פרסים בשיעור 118 אלף דולר ליצירות בעברית וביידיש שהופיעו באמריקה. כן מעודדת הקרן פרסום תרגומים מיצירות משובחות ביידיש לעברית (בשיתוף עם הוצאת “דביר”) ותומכת בהוצאת יצירות-מחקר בשתי הלשונות.

עיתון יהודי יומי בספרדית

מזמן לזמן מתעוררים עסקנים יהודים באמריקה הדרומית על הצורך להוציא עיתון יומי בלשון הספרדית, היא הלשון אשר לה נזקקים רבים מן היהודים ילידי היבשת. עד כה נכזבו מאמצים אלה, ולא מעטים המפקפקים בעצם הצורך בעיתון בלשון זו ליהודים. דו-השבועון “ארגענטינער לעבן ⁵” המספר על ניסיונות אלה מביע דעתו, כי התכנית נידונה לכישלון, כיוון שבעיותיה של יהדות ארגנטינה מתלבנות בלשון היידיש, ואין גם להניח שהנוער היהודי כמהָ ונכסף דווקא לעיתון זה. האם זכו להצלחה מרובה הוצאות-הספרים וכתבי-העת היהודים בלשון הספרדית?

אגב, גם לקיבוצי היהודים הגדולים בארצות הדוברות אנגלית אין עיתון יומי משלהם בלשון המדינה.

בין חולות סהרה

בירכתי מדבר אפריקה, מרחק 600 ק"מ מאלג’יר, חיה עדה יהודית נידחת סביב נווה-מדבר הקרוי מוז’אב ּ. מאות בשנים מתגוררים הם שם, מנותקים, מבודדים.

והנה הגיעה גם עדיהם “השאלה היהודית”, מלווה חרדה גדולה עם המהומות בצפון אפריקה. החוק במפורסם של כרמיה ⁶(1870) אינו חל עליהם, ואין הם נחשבים אזרחי צרפת. לשונות האש של הקנאות המוסלמית נשלחות גם אליהם, נטולי-המגן.

מספר סופרו של “טאג'”, א. אלפרין, על הצרות והסכנות המאיימות עתה על יישוב זה בזמנים אלה. איבת השכנים – כחרב דמוקלס, המתנופפת תדיר. בהם, גם בהם, מבקשים להנקם. 1,500 נפש מונה כיום היישוב הזה (לאחר שאלפים עלו לישראל) – ועלייתם של שרידים עלובים, אומללים אלה היא לנידחי ישראל אלה בחזקת הצלת נפש.

(מתוך “דבר” – 3 ביוני 1955)

ההשקפה ההיסטוריוסופית על מקומו ותפקידו של הגורם המעמדי בתולדות היהודים, נגזרת מן ההנחה הנודעת ב“מאניפסט הקומוניסטי” הקובעת, כי תולדות האנושות הן, בעצם, תולדות מלחמת המעמדות. אך האמנם חלה – ובאיזו מידה חלה – הנחה זו כלפי עם, אשר החלק המכריע בדרך חייו הם גולה ונכר, אסונות ומצוקות, חיים ב“סדקי חברת הרוב”, כלשון המאניפסט עצמו?

ודאי, הניגודים הקמאיים, היסודיים, החברתיים, בין האדם לחברו, בין העבד והאדם החופשי, בעל-הנחלה וצְמיתו, נותן-העבודה והפועל, בין עשיר ורש – כל אלה לא נעדרו גם מחיי ישראל. אך אפשר לא נטעה אם נאמר, כי הפאתוס הסוציאלי-המוסרי העז ביהדות, צמיחתו בתקופה בה היה העם מעוּרה באדמתו, חי את מלוא חייו העצמאיים בנופי מולדת. תורת משה הלא היא תולדת זינוקם של שבטי-עבדים ומִרדם, ולפיד-הנצח של נביאי ישראל הודלק ביקוד-אש אל מול תהומות וחרדות של גזל ועושק ומצוקות מקופחי-חיים במולדתם הם.

אך עם הניתוק הטראגי של שלשלת חיי-העם וקיומו העצמאי, נפתח הפרק המאויים, הממושך, האחד במינו ובאימיו ובגילוייו: הגולה. הפאתוס הסוציאלי נתכווץ, נתכנף ופינה מקומו לפאתוס לאומי, קנאי, בו נשמה מלחמת התגוננותם הלאומית של היהודים. ודאי, גם בדורות אלה לא “נעלמו עני ואביון” מקרב האומה, ויתירה מזו – רובו של עמנו בתפוצות עַם-דלים היה (גם אם לא עם עובד) נתון בלחץ ובשעבוד ובדיכוי כפול – לאומי וחברתי. אך הסכנה החמורה המשותפת לעצם הקיום, שארבה לכלל האומה, נחשולי האסונות והמצוקות והשאיפה הכוללת להיחלץ מחרפת הגולה, הם שטבעו חותמם העמוק על הגותם ויצירתם של דורות רבים, הם שבלעו מעיינות המרץ הלאומי.

והנה, עם העת החדשה, עם צמיחתה של הצביליזציה הקפיטליסטית ומשבי-הרוח של האמנסיפציה וההתבוללות, מעמיקים מחדש התהומות הסוציאליים והרוחניים באומה: בורגנות צעירה, חקיינית, מתבוללת, נטמעת מזה, והמוני-עם מרודים, נאמני-מורשת ותסוּסי התנועות המשיחיות והחברתיות מזה. באוירתו של הגיטו המתפורר, החותר לאפיקי-מוצא למרץ הלאומי שנאגר ונכבל במשך דורות רבים; הסוער ונלבט ומחפש ועורג לצורות-חיים חדשות, לכבוד עצמי, לתיקון לאומי ואנושי – קמה הבורגנות היהודית החדשה, אשר אך תמול יצאה מן “החדר” ומן העיירה והצמיחה כנפיים בעולם הכספים והמסחר והתעשייה (בנקים בברלין, בפטרבורג, בוארשה; בתי-חרושת לאריגים בלודז' בביאליסטוק; סלילת רכבות על פני כל אירופה; סחר יערות, קבלנות אספקה לצבאות וכו' וכו'). את מהותה הרוחנית ואת טיבה הלאומית של הבורגנית היהודית הזאת היטיב לתאר נחמן סירקין – בעמדו על אטימותה וצמצום אופקיה עם ראשית התעוררותה של הציונות – במונחים שאוּלים ממאמרו הנודע של מארכס מ-1848. והמסקנה המתחייבת מניתוחו – שליחותה הגדולה של הבורגנות היהודית בעולם הגויים ותשישותה בתחומי העולם היהודי.

על ברכיו של הקיטוב החברתי החדש בעם, קם, כמובן, מעמד הפועלים היהודי. כבר בורוכוב, אשר חקר טיבו הסוציאלי המיוחד של מעמד הפועלים היהודי בגולה, עמד על רפיונו בחיי עמי-הרוב והמשק הלאומי של ארצות מגוריו, אשר בחוליותיו החלוּשות (והמרוחקות מן האדמה ומענפי-היסוד של הכלכלה) אחוז היה וצפוּי תדיר לנישול ודחיקת-רגליים. אך מכרעת וגורלית – לחיוב ולשלילה – היתה התעוררותו של הפועל היהודי, לעתידה של האומה; התעוררות שהיתה מלוּוה פרפורי-נפש, תהיות וטעויות, תום והקרבה – התעוררותו של הפאתוס הסוציאלי-המוסרי הקדום שחיפש סדן לפטישו.

אחד מביטוייה המובהקים, אם גם ההיוּליים, של ההתעוררות הזאת, הלוא הוא חלוץ הסוציאליזם היהודי, העברי בלשונו, ומייסדו של העתון הסוציאליסטי העברי הראשון (“האמת”, 1877) – א. ש. ליברמן. עד מה עויין הוא את משטר-החרפה הקפיטליסטי, המדכא יהודים ופועלים, אך כבר בחוג הסוציאליסטי הראשון מעורר הוא את השאלה המיוחדת של העם היהודי בגולה ואין הוא מסתפק בתפקיד של החדרת הסוציאליזם – אשר “ממילא” יפתור את כל הבעיות – בין הפועלים הנוצרים. והיה זה חידוש גדול בזמנו. הוא כותב:

"…כי תשועת עולמים תקום לכל בני-האדם רק על ידי תכלית ההיפוך והשינוי בנימוסי (סדרי) המדינות, בחיי החברה… להפוך מן השורש את הקיים כיום ולבנות תחתיו בנין חדש על יסודות הסוציאליסמוס, למען הָתֵם שוד ואוון. להכרית ממשלת הקפיטל, לא יישמע עוד בארץ “שלי” או “שלך” ולא יימצאו הולכי בטל, כי אם יהיו כל האנשים שוים בזכויותיהם…

…כי עם הנביאים נושא מימי קדם את הרעיון הנשגב של הצדק הסוציאלי ואחוות עמים ושויונם".

בודד, סוער, לוחם – כסנונית המקדימה את האביב – כך חיפש הוא, באורח מנוגד לסוציאליסטים היהודים, בדורו, את הדרך למזיגת-השלימות של הפאתוס הסוציאלי והלאומי. המבחן בו עמד – מבחן חמור היה, דורות שלמים נתנסו בו, ואף חובבי ציון. אליהו וולף רבינוביץ' (או"ר, הסופר, סוציאליסט, חובב ציון), אחוז חרדה ומבוכה וחששות, שמא יהא המפעל בארץ טרף למנצלים ועושקים. שהרי הפועלים וה“המון” טרם באו אל הציונות. כותב הוא (בחליפת הדברים הנודעת עם יהל"ל¹):

“היכול נוכל לדבר על לב עניי עמנו, לנתקם מזרועות הוריהם ואוהביהם ולשלחם לארץ ציה וחרבה, למען ישדדו אדמה, בעוד אשר אנחנו יודעים כי המה לא יקצרו את הזרע אשר זרעו בדמעה…” (כתבים לתולדות חיבת ציון ג‘, עמ’ 556).

ויהל“ל עונה לו, כי הנה מובן ש”ישוב חדש אפשר לכונן על יסודות אמתיים וישרים… לבל יהיה מקום לריב ולחמס". ועוד מוסיף הוא:

“ועינינו תחזינה בהתנחל ישראל על אדמתו ולא יעברו בו עוד זרים, ואז החוב והמצוה על כל אדם לשאול גם בארץ-ישראל השאלה הנשאלת בכל הארצות – שאלת הרכוש והעבודה”.

ואכן “שאלת הרכוש והעבודה” מפעפעת ומחלחלת בכל הספרות הציונית מימי הבילו"יים, דרך אחד העם וליליינבלום, ופינסקר, ואתה מוצאה כמעט ללא יוצא מן הכלל בתקנות כל האגודות והמושבות. ואתה מוצאה, כמובן, בגילויים שונים, בספרות-העבודה ובעתונות הפועלים בארץ, צומחת ועולה מן השורש האחד של האמונה: כי העבודה (וקודם לכל עבודת-האדמה) היא היא סם-החיים-והתחייה, והפועל הוא-הוא שליח האומה, חלוץ מערכותיה, מנַגד גורלה ונושא באחריות לעתידה-עתידו. כי כשם שאין עתיד ליהודים וליהדות אלא אם בארצם, כן אין עתיד לסוציאליזם היהודי אלא בה ומכוח תקומתה.

ולפיכך, סגולה המציינת ומייחדת את תנועת העבודה הציונית, ספרותה ועִתונותהּ, היא העלאת קרנה, יעוּדה, רוּם ערכה ושליחותה של העבודה בחיי העם ובתקומת מולדתו; ואילו תנועת הפועלים היהודית בגולה, סגולת-עיקר המציינת אותה היא הקינה על גורלו של הפועל העשוק והאומלל כפרט והשלכת יהבו על הברית עם עֲמלֵי אומות העולם. עמידתם העזה והנועזה של כובשי העבודה, התנגדותם לקבלת תמיכה ולאפוטרופסות, ואחרון אחרון: המאמצים רבי-הפנים להתערות ולהקים, לאלתר, צורות-חיים חדשות, עצמיות, - תולדה הם של ייחוד דרכה, ואמונתה-דביקותה, של שילוב הפאתוס הסוציאלי והלאומי והערתו בחיי המעשה, בחיי האדם המגשים והלוחם. עֲיין ב“הפועל הצעיר”, ב“הקונטרס”, “האדמה”, “הארץ והעבודה”, ב“מעברות” – על כולם שפוכה הרוח האחת הזאת, המאוויים הלאומיים-האנושיים במיזוגם.

לשנים, בבוא ברל כצנלסון לבשר על הקמתו של “דבר”, הוא כותב:

“חדש הוא המפעל הנועז: העיתון היומי, אולם לא חדש עמנו עושהוּ ונושאוֹ: הפועל. לא בנתיב חדש אנו עולים, כי מפעלה של ההסתדרות בשדה העִתונות, החדש לגביה, הנהו המשך של אותה העבודה הגופנית, המִשקית, התרבותית, האישית והחברתית אשר הפועל בארץ-ישראל עושה יום-יום, מבלי הרף, זה עשרים שנה מיום היותו לפועל בארץ”.

ולהלן מפרש הוא, כי כסנה אשר לא אוּכּל, כן יוקדת בשליחותה של תנועה זו אש-השאיפה “לגשם בפועל ממש את התוכן הסוציאלי והמוסרי של רעיון הגאולה, זה שהולך ומזדייף בפי מרדפי אֲמָרים ומבקשי רווחים למיניהם”. וזאת בתקופה, בה סגר עלינו האויב: “הקהוּת הבעל-ביתית, הקנאה והאיבה המעמדית, האטביזם של חיי-אויר ובטלה, העומד להציף אותנו”.

לפני עשרות שנים נאמרו הדברים האלה, ודומה, לא פג טעמם; ולהיפך, גברה האחריות הרובצת על המחנה ועל כלי-המבטא המרכזי שלו, שהוא לחם-חוקו, אך גם – אם לנקוט במטבע-לשון של עורכו הראשון: “ניב נפשו, כלי-זינו ובית-ספרו”. כאן, באכסניה שלו, חי הפועל את חייו כפרט וכציבור, מוקיע מעשי-דיכוי וניצול, חושף נגעים ומעשי-קלון, ונכסף למצוא ביטוי לרחשי חייו ונפשו – וגם לבטאם. “לא עתון בשביל פועלים יהא “דבר”, כי אם עתונם של הפועלים, אשר אלפי חברים מכל פינות העבודה יפנו אליו וידברו ממנו”.

כאז כן עתה נושא “דבר” את דגל המערכה לא רק נגד הפיצול והפילוג, הקלוקל והסלֵף בפנים המחנה; בד בבד נושא הוא בקרבו מרי ומרד נגד הפרגמאטיזם הבורגני, צר-העין-והלב, המעורטל מֵערכים, אשר תרבות-ההנאה וצבירת-הנכסים חזונו, וסיסמת-חייו, סיסמת הבורגנות הצרפתית מן המאה הי"ט:

• התעשרוּ! Enrichissez-Vous כי הבעייה הסוציאלית, המוּסרית-האנושית היא-היא, בחשבון סופי – גם בתקופה של סכנות-חוץ וכורח התעצמות-פנים – העיקרית בקביעת דמותה של המדינה ועיצוב קלסתר פניו של העם.

הבורגנות היהודית שעינהּ לבִצעהּ מזה, והכִתתיות הפרולטארית החבלנית מזה – מעל נחשולים אלה שׂוחה “דבר” מאז היותו. ואכן, על אף ליקויים ורפיונות עמוֹד עָמד “דבר” בכבוד, עתים בגבורה, בשליחותו – היא שליחות כל מחנה העבודה הישראלי, הציוני-הסוציאליסטי – וגם רבים מיריביו ממֵימיו שתו ומאורו בא להם אורם. יחד עם החיים והצרכים והלבטים והזעזועים המלווים זה עשרות בשנים את תקומת ציון והעם העובד בציון, יחד עמם ובתוכם צמח העתון. רבים העיתונים בתולדות אומות העולם ותנועות לאומיות וסוציאליות אשר “עשו היסטוריה”, אך ספק אם יש עוד דוגמה לעיתון אשר נחלץ להרמת משא כה כבד, נפתל ומיוחד במינו ובאחריותו, בחרדתו ובשִגבו. כי נחצבה שליחותו מיסוד נפשה של תקומת ישראל ומדבקות הנצח במאוויי הצדק החברתי. לדרך ארוכה יצא העיתון – והוא עוד בראשית הדרך.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“דבר” 1 באוגוסט 1960

דורות על דורות נשאו יהודים בלבם את תוגת יום החורבן, יום בו הוכפלו צרות (כלשון הגמרא), והוא בהכרתנו עד היום אבי כל החורבנות והפורענויות. המעיין בזכרונותיהם של רבים מטובי האומה יעמוד על רישומו של “ליל איכה” בעיצוב דרכם ועולמם הרוחני. ידוע, שסוציאליסטים ראשונים (אהרן שמואל ליברמן וחבריו) ביטלו את כינוסם לרגל יום האבל הלאומי.

ואולם תנועה אחת ויחידה בעמנו הרימה ידה נגד הט' באב והכריזה עליו יום חג וגנוסיא – תנועת שבתאי צבי. וחסידי יעקב פראנק עשוהו יום הוללות ופריצות. הרבנים בדור ההוא שנלחמו עד חרמה בכת מדגישים במיוחד את ענין ביטול התענית והאבל ביום החורבן – מטעמים לאומיים יותר אולי מאשר דתיים. ותמיד הטעימו בפולמוס זה את הגדרתו הרציונליסטית של הרמב"ם, שמנה בבהירות שכלו וצלילות דעתו בכלל סימניו של משיח אמת, שיקבץ את ישראל בארצו ויצליח במעשיו ובמלחמותיו וכו'. ולא בכדי הם הוקיעו את משמעותה ** הקוסמופוליטית**, המטמעת, המבוללת של השבתאות.

כותב החוקר א. ענת (פרלמוטר, "תרביץ ג‘, כרך ו’), שהשבתאות נתקה את רעיון הגאולה והשחרור היהודי – מרעיון שיבת ציון. שבתאי צבי הבטיח ליהודים שחרור מעול מלכויות בכל מקומות מגוריהם, חלומו היה שלטון עולם (תקון פגמי ההוויה ו"ממילא " – הפגם של צרות ישראל), ביקש להיות מוכתר בקושטא ולא בירושלים וכו'. הזדרזותם של יהודים למכור את נכסיהם כרוכה באמונה, כי “בימי מלכות המשיח שבת שבתון יהיה ליהודים ולא יצטרכו כלל לעמול לפרנסתם”.

ואכן, אחריתם של חוגי השבתאים-הפרנקאים, שנתקיימו תקופה ארוכה במחתרת, העידה על תהילתם; לא רק שמד לטמיעה – אפילו עלילת דם! ברור, שלא מחוגים אלה יצאו ראשוני בוני ציון וחלוציה ופורצי חומות ירושלים העתיקה וסוללי הדרך לתחיית ישראל. וזו טעותו של פרופסור בן ציון דינור (בספרו “במפנה הדורות”) המייחס לחוגים אלה ראשית עליה וגאולה.

כי אכן, תודעה לאומית יהודית לא ייתכן שתעקור מלב את זכר יום האבל, שהוא ראש לחורבנות ולגלויות.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“דבר” 4 מרס 1956

“הגיע הזמן שנעשה במיטב יכולתנו לתיקונו של שבר העם על-ידי רקונסטרוקציה גופנית שלו, כי מצב עתידנו חמור מאוד, מאחר ששיעור הילודה גם בתפוצות הוא קטסטרופאלי והוא הנמוך ביותר” – נאמר בכרוז-ההסברה של האגודה החדשה שנוסדה בארץ: “קרן התולדות”.

אין זה אלא טבעי, שחרדה זו לריבויו הטבעי הפוחת והולך של עם היהודים, או ליתר דיוק: להתמעטותו היחסית, עלתה מקרב ניצולי השואה, שהם גם יוזמיה של “קרן תולדות” באירופה ובארה“ב ולאחרונה ייסדו אגודה גם במדינת ישראל. ממטרותיה של האגודה: מניעת ההפלה המלאכותית ואיסוּרה, עידוּד הילודה, הענקה קבועה למשפחות מרובות-ילדים (בדומה למקובל בייחוּד בצרפת – ( allocation-familiale ) וכיו”ב.

אין הבעיה חדשה, ועצם קביעת פרסי-הילודה בישראל תוכיח. ואין היא חדשה באומות העולם, אשר שם – ובעיקר במרכזים העירוניים הגדולים – גוברת הנטייה לצמצום הילוּדה, ולאו דוקא בעטיים של תנאים חומריים דחוּקים, אך דומה, כי המספרים על הגידול הטבעי בקרב היהודים בתפוצות ובמדינת ישראל, מוסיפים חריפוּת וחוּמרה לבעיה באספקלריה היהודית שלה.

כי הנה גדֵל והולך הריבוּי הטבעי בעולם, ומאז תום מלחמת העולם הגיע כדי 35 מיליון נפש לשנה (בהשוואה ל-18 מיליון בין השנים 1940–1920). אולם בכלל אוכלוסיית העולם הגיע מניינו של עם ישראל לפני השואה כדי 0.9%, ואילו כיום – 0.48%.

הירידה בגידול הטבעי של היהודים ניכרת גם בישראל. – בערים ואף במעברות. ב-1954 היא הגיעה ל-16% ויותר לעומת 32.96% ב-1950 ו-32.67% ב-1951. והרי קואיפיצאֶנט (מקדֵם – דבמ) הירידה (על כל אלף תושבים): ב-1925 – ל-31.57%; ב-1953 - ל-30.23%; ב-1954 – ל-27.35%; ב-1955 – ל-26.33%.

ניגוד בולט וגמוּר הוא שיעור הילוּדה הגבוה בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית (ב-70% יותר) בישראל ובארצות ערב. ואין מספרים אלה טעוּנים הסבּרים.

“אסור לאומה היהודית להשלים עם כך, שריבוייה הטבעי יופר, נוכח התנאים בהם היא נתונה” – קובע החוזר של יוזמי “קרן התולדות בישראל”. ואחד האמצעים לכך, לדעתם, איסוּר מוחלט של “הנוהג הזדוני של הפסקת ההיריון הגובר והולך בקצב בלתי-פוסק”.

אין היוזמים מתעלמים גם מן הצד האחר של הבעיה: התמעטות הנשואין והיא תופעה הנעוּצה, כמובן, גם בקשיים חומריים ובמצוקת השיכון. והרי מספרים מאלפים: ב-1950 (על כל אלף תושבים) 14.45; ב-1951 – 11.75; ב-1952 – 11.30; ב-1953 – 9.56; ב-1954 – 8.72; ב-1955 (ינואר-אוגוסט) – 8.29.

“לכן הגיעה השעה שמנהיגי היהודים בעולם ובארץ יעמדו על חומרת המצב ויחפשו פתרון לבעיה הדמוגרפית הכאובה - - - וברור, שלא במתן פרסים סמליים לעידוד הילוּדה ואף לא בדרך הביטוח הסוציאלי הקיים והבלתי-מספיק – הפתרון”.

בנושא זה, היינו תיקון המצוקה הדמוגרפית היהודית ומניעת התמעטותו הנוספת של העם היהודי שמיטב דמו וחלבו נכרת בשואה – כבר נכתב בתפוצות וגם בישראל. התוצאות המעשיות? המשימה היא קשה אך חיוּנית ביותר – קובע יוזמה של ה“קרן” בישראל ד"ר אברהם שפרוך-פוזנר – יליד ברודי, ששימש רופא בפלורנץ שבאיטליה, נמלט מתגרת יד הנאצים לצרפת ונשתקע בארץ. אולם קודם לכול דרושה ערוּת ציבורית וראשית חכמה – דעת, ידיעת המצב הדמוגרפי היהודי לאשורו. ולפיכך נחלץ הוא ועמו חבוּרה של רופאים, שופטים, עורכי-דין, מורים ואנשי-ציבור, לעורר את הבעיה וכל הכרוך בה ברבים. (עמד על כך, בשעתו, יעקב רבינוביץ המנוח ¹

“קרן התולדות בישראל” נועדה לתיקון המעוות הדמוגרפי החמוּר ולהרבות את הילודה. “כל האומה צריכה לקבל על עצמה את האחריות לתינוק ולילד היהוּדי, הואיל ועל דורנו ועל הדורות הבאים הוטלה המשימה **להשלים במועד קצר את מספר הילדים שנשמדו, כי לא יהיה בטחון לעמנו בלי רזרבה מספקת של ילדים”.**

יוזמי ה“קרן” בישראל (ומהם שיזמוה גם בתפוצות) מציעים שורה של פעולות דחופות שיש בהן, לדעתה, לסייע לפתרון המצוקה הדמוגרפית היהודית רבת-הסכנות. מהן מתחום ההסברה והתעמולה, העידוד והעזרה החומרית, השיפוט והתחיקה וכו'. ובכלל זה ההצעות המקוריות: “להביע הוקרה לאם העברית בחוץ-לארץ שתחליט ללדת בארץ”, או – “הידוק יחסי-הגומלין של היישוב עם כל ילד שלישי הנולד למשפחה יהודית בגולה” – בשני המקרים בדרך של מתן אותות-כבוד ותשורות. ולא נמנה כל פרטי וסעיפי הצעותיה והמלצותיה של האגודה, אשר רבים מהם ודאי ראויים לתשומת-לב, אך הבעיה העיקרית שהיא מבקשת לעורר – חידת התמעטות היהודים בעולם בעטייה של הירידה בלידות ובנשואין של ההתבוללות והטמיעה – בדין שתתפוס מקום בקרב כל נאמני עמנו והחרדים לעתידו באשר הם.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“דבר” 2 באוגוסט 1957

“לכן הגיעה השעה שמנהיגי היהודים בעולם, וביחוד בארץ, יעמדו על חומרת המצב ויחפשו פתרון בר-קיימא לבעיה הדמוגרפית הרצינית של עמנו. ברור, שלא בפרסים סמליים ליולדות נפתור את הבעיה, ואף לא על ידי ביטוח סוציאלי, שהוא לפי עניות דעתנו, בלתי מספיק לגמרי, אלא בשינוי האוירה הכללית, בחיזוק האינסטינקט הביולוגי לשמור על הקיים ועוד לגדול, ביצירת זיקה טבעית להתמדת הגזע והמשכיותו מתוך שאיפה לתברואה גופנית ונפשית ולפסיכוסומטיקה לאומית”.

במילים אלה סיכם ד“ר א. שפרוך פוזנר הלוחם הבלתי נלאה של “קרן התולדות בישראל” לשיקומו הדמוגרפי של עמנו. את מאמרו ב”הרופא העברי", היוצא לאור בעברית באמריקה זה שנים, נשמעת התרעתו בצורות ובאכסניות שונות על חומרת מצבנו הדמוגרפי בעטייה של השואה, של צמצום הילודה, של ההתבוללות והטמיעה, של מאזננו הדמוגרפי הלאומי השלילי. היחס בילודה בינינו לבין הערבים, למשל, הוא אחד ל-35! והריבוי הטבעי בעולם בכלל נתון בעלייה מתמדת, ביחוד לאחר מלחמת העולם: 27 מליון לידות לשנה (18 מליון בשנות ה-20 עד 1940. 70 אלף לידות ליום).

תכניתו כוללת שורה של תיקונים סוציאליים והצעות, כגון: פרס נשואין, חופשה והבראה חינם לאחר לידה; בדיקת חובה חינם לפני הנשואין וייעוץ רפואי חינם לאשה עד לידתה, וכן טיפול רפואי חינם בתינוק הנולד; תמיכה במשפחות מרובות ילדים וחינוך חינם לילדיהם ושורה של אפליות לטובה למשפחות אלו; מענקי לידה (גם לאם שתבוא מחוץ לארץ ללדת בארץ); הקלה במסים ועוד. ונוסף על אלה: תעמולה נמרצת נגד נשואי תערובת; אפוטרופסות לנערות בלי משפחה; מלחמה בזנות ובהפסקת היריון, שהוא מכנה אותה “רצח”); אימוץ ילדים נטולי משפחה; חקר בעיות הילודה, התמותה, התחלואה אצל יהודים וכו'.

"הגיעה השעה - כותב המחבר - לתת את אות האזעקה ולנקוט בכל האמצעים האפשריים, כדי לעצור את הירידה הדמוגרפית של העם היהודי, שבטחונו ועתידו תלויים בכוחו המספרי ". אומות גדולות נוקטות מדיניות דמוגרפית תקינה – אנו לא כל שכן שאנו חייבים בה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

(מתוך “דבר” – 3 ביוני 1955)

אין הבעיה על עתידה של התפוצה היהודית, ייעוּדה ודרכה, יורדת מעל סדר יומה של העיתונות היהודית בעולם. הסכנות האורבות לישראל, שאינן סכנות ארעי, אך מחריפות אותה.

ב“טאָג-מאָרגנז’ורנאַל” קובל אחד הסופרים על מאמריו של העורך ד"ר ש. מרגושס (בעל טהור בלשון האנגלית):

“בשורה שלמה של מאמרים מבקש הוא – ואחרים ללמד זכות על ה”ציונות-של-שב-במקום“. אף חברי הוועד-הפועל הציוני, הטסים לקונגרסים ולישיבות בירושלים, פתחו במסע הטפה מחוּדש, כי אין לקוות – ואין צורך לקוות – שיהודי ארצות הברית יעלו לישראל”.

ומה טוען המנהיג הציוני, הסופר העורך מרגושס. כי “יהדות ארה”ב מקבלת ברצון את העול והמעמסה של שתי תרבויות, ואין כל סימנים לכך, כי אכן בדעתה להחליפם בחרות של מדינת ישראל".

שתי תרבויות? – שואל הכותב בתמיהה. הן אם המדובר בתרבות היהודית בשתי לשונותיה, הרי מעמדה בקיבוץ היהודי המונה כששה מיליון נפשות רופף ביותר. בדוחק מקיימים עצמם שני כתבי עת (“הדואר” ו“בִצָרון”), הוצאות הספרים והעיתונות ביידיש, ותרבותו היהודית של היהודי הממוצע בארצות הברית מתבטאת ב“יאָרצייט”, יזכור, קדיש, חגיגת בר-מצווה וכיו"ב. “האפשר לומר שירה, כאשר יהדות ארצות-הברית טובעת בים של עַם-הארצוּת?”

אולם גם הללו הטוענים, שאין ארצות-הברית גולה (כי אם תפוּצה) אינם תמימים כלל ועיקר. יודעים הם על הארגון היהודי “אנטי דיפאמיישן ליג”, המוציא מליונים להגן על יהודים מפני האנטישמיות ואפלייה לרעה – ארגון שאינו מצוי אצל אף מיעוט לאומי אחר באמריקה. הם לא שכחו את לינדברג וסנטור גיי, או את הכרזותיו המחוצפות של הופקינס, ראש “ידידי המזרח” המאַיים באנטישמיות, את ההתפרעויות מן הימים של ערב המלחמה האחרונה; ויודעים הם, כי במקרה של משבר צפויות סכנות שונות לישוב היהודי.

הכותב מוחה גם על השימוש הנפרץ בהגדרתה של מדינת ישראל כ“מקלט ליהודים נרדפים ומרכזה הרוחני של היהדות”. חסידי תפיסת התפוצות החלו בפתע לדגול בתורת אחד-העם… וכל זה כדי ללמד זכות על גִרסתם הציונית שפשטה את הרגל של מרגושס, קפלן, סמואל, רבידוביץ' וחבריהם, "אולם הציוני הנאמן יודע ומרגיש שבלי עלייה הוא לא מילא חובתו ותקוותו, שיום יבוא ויגבור את האינרציה; אבל אין הוא מחפש הצדקות ואינו נאחז באשליות ".

בטורו ב“טאָג” משבח ד"ר מרגושס את המחקר שפִרסם זה עתה סופר יהודי-אמריקאי אָטווּד, על עתיד יהדות ארצות הברית. מסקנותיו של המחקר אופטימיות לחלוטין על עתיד מעמדם של יהודי ארצות הברית מזה ועל עתיד יהדותם מזה. “הדת – מסכם הוא – וכן התרבות והחוש ההיסטורי – הם הם אשר יקיימו את יהודי אמריקה”.

אין להימנע מן ההרגשה, כי כל התיאוריות האופטימיות הללו אחת מטרתן – ללמד זכות על המשך הישיבה בגולה… גם של טובי הציונים.

טמיעה ביולוגית – בקו העליה

הקונגרס היהודי הקנדי פירסם זה עתה מספרים מאלפים על שיעור נשואי התערובת בקנדה: 1935–1926 – 5%; 1945–1936 – 8.1%; 1950–1946 – 9.1%; 1951 – 9.6%; 1952 – 11.1%; 1953- 12.1%.

העובדה הבולטת – קו הגידול העולה בהתמדה של נשואי-התערובת, אף שבעשור הראשון (1936–1929) היה הגידול סוער יותר. אולם ניתוח מעמיק יותר מגלה, כי בעשר השנים האחרונות מאז מלחמת העולם השנייה, נקלטו בקנדה למעלה מארבעים אלף מהגרים יהודים, רובם יוצאי מזרח-אירופה שומרי-דת (הקיבוץ היהודי בקנדה מניינו 225 אלף נפש, בקירוב). אין להניח, כי המהגרים החדשים הם הם שנתפסו לנשואי-תערובת. מכאן שאחוז נשואי-התערובת בקרב יהודי קנדה הותיקים גבוה יותר. ובעיקר בישובים הקטנים ולא בעיר הראשה – מונטריאול.

ביטאונו של הקונגרס היהודי סבור, כי המספרים דלעיל זורעים אור גם על המתרחש בישובי-יהודים אחרים, וביחוד במרכזים הנידחים. הוא מצטט מתוך “קהילה און פאָלק”- עלון איגוד הקהילות בארגנטינה, את הדוגמאות הבאות: “בראֶזיסטאֶנציאַ” ( Resistencia ), קהילה צעירה המונה 300 משפחות – נמנו 90 נשואי-תערובת. בויללה מריה ( Villa Maria ) – מגיע האחוז ל-40 מכלל התושבים היהודים".

בסמוי מן העין אך בהתמדה, מוסיפה תולעת הטמיעה הביולוגית לכרסם בגופנו הלאומי בירכתי התפוצות.

העיתונות הכּוּשית ולִקחה ליהודים

“יכול אדם להוציא שנותיו בניו-יורק, בה נימצא ריכוז הכושים הגדול בעולם, ולא לדעת על קיומה של עיתונות כושית. אפשר אף להקשות, מה צורך בעיתונות זו, מאחר שכל הכושים שומעים אנגלית?” – כך פותח מאמר ב“פאָרווערסט” על עיתונות הכושים בארה"ב.

דומה המצב – ממשיך העיתון – לזה הקיים בקרב האיטלקים, או היהודים. גם ביניהם רבים קוראיה של עיתונות אנגלית-כללית, אולם רבים מהם נזקקים גם לעיתון בלשון הלאומית שבה מייחדים מקום בעיקר לאינפורמציה ולבירור בעיות מיוחדות למיעוט הלאומי. קיים גם עיתון יומי כוּשי, אולם הטיפוסי והחשוב בכתבי העת שלהם הוא השבועון “אֶבּוני” ( Ebony - עץ-הַהוֹבנָה השחור) והוא כינוּיָם-לגנאי של הכוּשים בימי סחר-העבדים (מגמתו מעלה בזיכרון את היכרותם של יהודים בגרמניה ובפולין בשנות האימה: “נישא בגאון הטלאי הצהוב”). שבועון קל ומבדר הוא, אולם לידו יוצא לאור שנתון רב-משקל-וערך ותפוצתו אינה מבוטלת – מחצית המיליון טפסים (כ-12 מליון כושים באמריקה).

עם זאת – מציין "לראש הדף – פוקד את העיתונות הכושית הענפה תהליך-של-ירידה.

“רוצה הכושי להיות שווה לשאר האזרחים. לפני שלושים שנה היו עיתוניו גאים על כך, שכושי נתמנה מנהל-דואר, או שוטר בעיירה, או שנערה כושית זכתה בסטיפנדיה להשתלמות במוסיקה. אולם עתה, בעיות הציבור הכושי מורכבות יותר, מקיפות ומעמיקות יותר. עתה יש צורך בהתמודדות עם בעיות הזמן, דבר המחייב רמה גבוהה יותר ועורכים משכילים ובקיאים במצב. והוא הדין גם ביחס לעיתונות של שאר המיעוטים”.

הסופר מוסר, כי השבועון הנודע “אֶבּוֹנִי” קיפח לפני שנה כמאה אלף טפסים מתפוצתו במכירה בודדת. כה עשה העורך? קיצץ בסיפורי-סנסציה ובתמונות-עירום, התרכז בנושאים חיוניים המעסיקים את המוני הכושים – וכבש קוראים חדשים רבים.

אפשר וכאן טמון לקח לעיתונות היהודית בארצות הברית, הנלבטת בקשיי קיומה, ומבקשת לקיים את מעמדה בדרך ההסתגלות. שכן כושר-התחרותהּ בעיתונות הכללית מוגבל מראש, וידיעות כלליות ואף דברי-סנסציה מזומנים לקורא היהודי יותר באכסניות לא-יהודיות. ו“פאָרווערסט” מסכם: “לא עברה שעתה של העיתונות הכושית ולא בטל הצורך החיוני בה”.

ספרים עבריים בשפע – ואין דורש

כותב מורה וסופר ותיק (“עֶבד לעברית”) כדניאל פרסקי ב“הדואר”, כי אף הדגולים שבחניכי מוסדות-ההוראָה היהודיים באמריקה כמעט ואינם נזקקים לספר עברי. “צער בעלי-חיים של הספריות הענקיות המלאות כל טוב שבבתי-המדרש למורים והאחרות, שכמעט אין איש נהנה מהן”. ומה ערך למאמצים להקנות את הלשון, אם אין נזקקים לספר?

“קראתי באוזני המשובחים שבתלמידים מאמרים ראשיים וחדשות בעיתונים עבריים יומיים ממדינת ישראל (“אומר”, “דבר”, “הארץ”, “הבוקר” ועוד). התלמידים התרשמו גם רשמו את כל המלים והביטויים הנדירים והחדשים וכתבו עליהם משפטים מוצלחים. – וזכרו את אלה בשיעור הבא, אף ענו כהלכה בשעת הבחינות. אבל תוּ לא. אחר-כך נמוגו כל המלים והביטויים האלה כהימוג עשן. עד כמה שאנו מפטמים אותם בחומר לשוני חדש – לרוב, יישכח כעבור זמן-מה מאין שימוש וחזרה בקריאָה מתמידה וקבועה”.

ודאי, ההסבר כנתון על היד והוא נעוץ בתנאי המציאות: בית-הספר האנגלי, הכללי, חשוב יותר – זו שאלת העתיד והחיים של התלמידים – “ממש כמו בית-הספר העברי במדינת ישראל”, מעיר פרסקי; ואילו בית-הספר העברי – אלה הם “מותרות”, כדי להניח דעת ההורים הדואגים ליהדותם של בניהם.

עם זאת סביר הוא, כי יש לעשות כל האפשר, כדי ליצור הרגלי-קריאה “לפחות בקרב חניכינוּ יחידי-הסגולה, המוּעטים והנבחרים”. אין גם לזלזל במעט הניתן לתלמידים בבתי-הספר היהודיים, וביחוד בשדה הלשון “שהשפעתה לא תימחה לנצח מנִשׁמתו של הדור הבא אחרינו”.

גנזי שואה

ב“ידיעות פון ייוו”א" – ביטאון של המכון המדעי היהודי בניו-יורק, מסופר, בין היתר, על המשך פעולתו של המוסד בכינוס התעודות ההיסטוריות לתקופת השואה.

לחומר הרב ורב-הערך שכבר נאגד (חלקו פורסם, חלקו שימש לעבודות מחקר), נוספו זה מקרוב: יומניו של האנס פראנק, מושלה הנאצי של פולין בשנות 1945–1939; תעודות צבאיות של גנרל יודל, ראש המטה של הצבא הנאצי, ובו פרקים שלמים הנוגעים ליהודים; תעודות רבות מגנזיו של הימלר.

הוכן ספר-עזר ביבליאוגרפי ובו 50 אלף ערכים. כן ריכז ייוו“א חומר רב על הקהילות המושמדות שיועמד לרשות החוקרים. מסתיים מיונם של הארכיון והספרייה של ייוו”א וילנה, ששוכנו בניו-יורק.

ייוו"א מכין עתה מחקר מקיף וממצה על תולדות תנועת הפועלים היהודית בארצות-הברית.

לשובו של שליח

בתום שנתיים לשרותו בשגרירות ישראל בבואנוס-איירס חוזר בימים אלה לישראל ד"ר בנימין אליאב.

בעיתונות היהודית בארגנטינה לגווניה פורסמו דברי הערכה על פעולתו, על סגולותיו, על יחס הכבוד שקנה לעצמו בציבור. תחילת פעולתו כממונה על ענייני העיתונות וההסברה ולימים - מזכיר ראשון וקונסול של ישראל. אולם זולת פעולתו הדיפלומטית הישירה בקיום יחסים עם שלטונות ארגנטינה ובטיפוחם, השכיל בהידוק הקשרים עם היישוב היהודי. בהופעותיו בעל-פה באספות ובכינוסים וכן בכתב הרים את כבוד ישראל. חולית-קשר נאמנה היה בין ישראל המדינה לבין ישראל התפוצה, ותמצית שליחותו ראה בחיזוק הגשר בין העם למולדתו, לתרבוּתו, למערכות עתידו.

בעיר הבירה הארגנטינית ובערי השדה ובארצות הסמוכות, נשא את דְברה של ישראל, ונטע אהבה ונאמנות אליה וחרדה לגורלה – בה צפון גורל האומה. ואכן ברוב ידידות והערכה זכה, הן בנציגות ישראל עצמה והן באוכלוסיה היהודית בארצות דרום אמריקה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לפני מאתיים שנה הוחרדה יהדות פולין, אֵם הגלויות, מתופעה מאוימה, שהיה בה משום חידוש גם בתולדותינו עקובי-הדמים. כי ללא אח ודוגמה הוא החיזיון, אשר תקום מקרב היהודים כת שלמה, שצמיחתה מתוך האמונה בגואל ומושיע שנתגלה, ותרשיע את התלמוד ותטפול על בני-עמה את השפלה בעלילות, היא עלילת השימוש בדם-נוצרים לאפיית מצות הפסח, ותשקע בתהומות אפלים של פולחני-זימה-וניאוף אליליים.

אך אפשר, כי דווקא בדורנו אנו קלה יותר חשיפת שורשיה הנפשיים של כת הפרנקיסטים ושל גיבוריה שהם, אולי, אבי-אבות הכַתות השונות שקמו באומה בדורות האחרונים ואשר ביקשו – על כנפי השנאה וחילול-קודשים – לשאת מרפא ומזור לפצעיה, וסופן שפרשו ונתלשו ממנה וכמוץ השדוף נפזרו ברוח…

כיצד צמח ועלה החיזיון המחריד הזה?

על יצריו גאוותו

כמאה שנה לאחר שנתעלם שבתי צבי (כלשון נאמניו, נתעלם – ולא מת) הגיעה לדרומה של פולין, לעיירות פודוליה, שיירה של מי שכינה עצמו יורשו, יעקב פרנק. הוא בא אל המאמינים-בסתר, אשר במשך כל השנים הללו לא פסקה אמונתם העזה בהתגלות משיחית חדשה, על אף התאסלמותו של המשיח מאיזמיר, על אף האכזבות ומפח הנפש, החרם ורדיפות-ההשמד של הרבנים שביערו כל זכר, כל קונטרס וכל חיבור שלו ושל המאמינים בו. ואולם מסתבר כי חרף כל אלה המשיכו רבים-רבים בארצות האסלאם ובארצות הצלב, בכל הקהילות, למן הים השחור ועד לים הבלטי, באסיה ובאפריקה, לרקום בסתר-נפשם את חוט-הפלאים. רבים שנפשם נשסעה וביקשו למַזג את נאמנותם ליהדותם עם אמונתם וגעגועיהם לחלום ההוא – ומרגוע לא ידעו לרוחם האומללה.

והימים – ימי אחרית מלכות פולין, על כיסא המלוכה בוורשה יושב אוגוסט השלישי הסאכסי, אולם השליטים האמיתיים הם האצילים-הרוזנים, המקיימים צבאות פרטיים, הרודים בעַם האיכרים וביהודים, וכן הכמורה הקתולית האבירה שהיא כמדינה בתוך מדינה ובראשם הבישופים והנונציוס של האפיפיור. בערות ושִׁפלוּת, דוחק ומצוקה, התנכלויות ועלילות-דמים, הפקר ומשיסה – זו מנת גורלם של היהודים, חרף כל הזכויות שהובטחו להם על ידי “מלכי פולין וקיסרי גרמניה”.

והנה מופיע הגואל… אמת, עוד קודם לכן הגיע שִׁמעוֹ לעיירות גליציה, הדלוקות באש המשיח, אל המאמינים-בסתר, אשר במחתרת, בפינות נידחות, ביערות, בין חמוקי הרי הקרפטים, מתכנסים היו לשמוח בצוותא ביום ט' באב, באו לקיים את פולחני הלילות כבוּיי-האורות וכיו“ב מן המִנהגים שנשמרו וקוימו בכת ה”דאֶנמה" (כת נאמני שבתי צבי בתורכיה רבתי, שנתאסלמו כלפי-חוץ והמשיכו לקיים את ייחודם השבתאי בסתר). ואז הם שלחו שליחים לרחוב-המאמינים בסלוניקי, אל ברוכיה, יורשו של שבתי צבי, אשר הוא ביטל את כל האיסורים שבתורה (לרבות איסור עריות וקרובות) ואשר ערב מותו, “על ידיו הקדושות, בתוך סתרי אמונתנו”, נתגלה יעקב פרנק. הֲנקל לתאר את ההתעוררות ואת ההתפעמות במחנה המצפים ומייחלים בקוצר-רוח להתגלות החדשה?!

והוא מתקבל בבתי מאמיניו, באסיפות-במחתרת, בהערצה, באהבה, ביראת-כבוד כיָאות למי שנפשו של המשיח נתגלגלה בו, כאדם-אֵל שאין חלים עליו הנורמות והסייגים החלים על יהודי ועל כל בשר-ודם. אין בּוֹרוּתוֹ וגסותו, רודנותו וסערת חושיו-יצריו – פוסלים אותו. ואדרבא, שהרי כל-כולו מרד נגד תרבות הסֵפר והרבנות וחוּמרוֹת היהדות וצער השכינה ושפל-הגטו; והוא הביטוי העז ביותר לכמיהה לחיים חדשים, ארציים, לטבע ולאהבה, למעמד של כוח וכבוד “ככל הגויים”, שהבשילה עד-כדי-כאב בקרב נבערי-עם ומדוּכאי-חיים מזה ובקרב השכבה הדקה, המבוססת והאמידה יותר.

והרי הוא עצמו חוזר ומטעים, כי הראשון, המשיח-מאיזמיר (שבתי צבי), לא הצליח על שום שלא השכיל לטעום את טעם השׂררה ומתיקות התענוגות, על שנתפס לסיגופים ולפרישוּת ואף מן הנשים התנזר בתקופה מסוימת; והרי הוא עצמו מטיף, כי דווקא על שום בּוֹרוּתוֹ נבחר הוא לשליחותו; ועל יצרי-הבראשית המסערים אותו – גאוותו.

ואפשר כי אופייני לו ולדרכו המָשל שהוא מספרו לחסידיו-נאמניו: המשל בנערה שבאה אצל הפילוסוף, בהציק לה הקרה וביקשה ממנו אש לחמם גופה ונפשה. צחק לה הפילוסוף: הכיצד ייתן לה אש וכלי אין בידה? יצאה הנערה, פרשׂה אפר על כפות ידיה, ושטחה אותן לפניו: הב האש, הב הגחלים! והנה, מסכם פראנק, ניצחה הנערה הפשוטה את הפילוסוף, איש הספרים, כי אין בהם, בספרים (היינו בתורה שבעל-פה), לא חכמה ולא תושייה והם כמפגע ומחסום לגאולת האדם והיהודי.

באין רחמים

לא בבת-אחת הגיע הוא לפריצת חומות כל הדתות והאמונות, שהן בעיניו כקליפות החיצוניות המגינות על המאמינים, האנוסים-מרצון, לניהיליזם דתי ומוסרי, למלחמת-חורמה ביהדות עד כדי שימוש בנשק המאוים של עלילת-הדם ודילטוריה שפלה, ולחלומו על מדינת-מאמינים, בראשותו, בגבול ישמעאל ואֱדום, במחוז הדניאֶסטר. מתוך קונפליקט דרמטי, חיצוני ופנימי, השתלשלה ההרפתקנות הרוחנית שסיכנה את מעמדה של יהדות פולין ונסתיימה בשריפת התלמוד בקהילות שונות ובטבילתם של אלפים לנצרות.

הקונפליקט המוכרח ראשיתו במעשה מועט, לכאורה. בעיירה לאנצקרון נתגלה פרנק בבית אחד ממאמיניו, שם הטיף לדרכו, שם התפללו אליו בלשון “סניור סאַנטו” (האדון הקדוש), רקדו סחור לאישה ערומה (שהיא בחזקת השכינה, המזוזה, המטרונה), קיימו טקסים ופולחנים לרבות מערבולת-ניאופים נאלחה. משנתגלו על-ידי יהודי העיירה, הם מסתערים בכל להט-זעמם וקנאותם על “בית האופל”, ועד מהרה נתברר שלא חבורה של סוטים-שבמקרה היא, כי אם סניף לכת מרשיעי-ברית ובראשה המסית והמדיח, המכשף המסואב, הקרוי פרנק.

ומתברר, כי בין שני המחנות – שיכורי-המשיח, הסוררים, כמהי-ההתנערות מזה, והיהדות הנאמנה, הקנאית והשלמה עם תורתה מזה – אין גשר ואין פשרה, אפל התהום המפריד, ואין מנוס מהשעה שסופה ניצחון מוחלט, או כְּליָה.

והמלחמה מחריפה והולכת והיא מלווה חרמות ורדיפות ועלבונות ופגיעות. אין רחמים בדינם של מופקרים אלה, ובייחוד שהם, במצוקתם, פונים לעזרת הבישופים הנוצרים והללו נענים להם. ועניין מיוחד להם, לראשי הכמורה, להיחלץ לימין מתנגדי-התלמוד (“קונטרה-תלמודיסטים” – בלשונם): הם מאמינים ומקווים כי המרד נגד התלמוד סופו להביא להסתופפות תחת צל כנפי הכנסייה, ומה גם ששיטתם המשיחית (האמונה בשילוש: אין-סוף, שכינה, משיח) קרובה, לגרסתם, לשילוש הנוצרי.

ויתרה מזו: אחדים מאנשי הכמורה שהפליגו במעשי-אֵימים נגד יהודים למען הון ונכסים – נחשדים עתה על ידי האפיפיור ושלוחיו. והנה נתגלגלה להם שעת-כושר: תמורת הגנתם על הפרנקיסטים המורדפים, המיואשים, חסרי-הבית והרעבים ללחם, דורשים הם מהם לסייע להם בהוכחה כי אכן משתמשים היהודים בדם-נוצרים. והרי הם, אנשי פרנק, בקיאים מנעוריהם בלימוד הזה, בתלמוד ובמפרשיו וגם בזוהר ובשאר ספרי-קבלה…

ובכך אנו מגיעים להתמודדות האיומה בין היהדות לבין הכת שקמה עליה, כשראשי הכמורה משמשים שופטים ופוסקים – התמודדות אשר בתוצאותיה תלוי גורלם של יהודי פולין, והוא מעמד נורא-הוד של קידוש-השם.

דם תחת דם

הגדול והמחריד במשפטים נערך בקתדרלה בלבוב, והוא מזעזע יותר מן ה“ויכוחים” הכפויים בספרד הנוצרית, שכן שם, בימי הביניים, התייצבו למשפט יהודים זקופי-קומה ואמיצי לב (הרמב"ן!), וכנגדם לא עמדה כת שלמה, כי-אם משוּמדים-בוגדים-מחרפים יחידים. על פתחי הקתדרלה שומרים אנשי-צבא, והכניסה לתוכה – תמורת כרטיסים. היא מלאה וגדושה עַם רב, עַם הנוצרים הבטוחים בניצחונם, הצמאים לדם ולנקם, וגם רוזני פולין ושועיה וגבירותיה, וכמובן, ראשי הכמורה וכן סופרי עיתונים מוורשה ומדרֶזדֶן ומהמבורג ומערי איטליה והולנד.

ובקתדרלה – חבורה קטנה, דכואָה, עומדת על נפשה ובראשה הרב חיים הכהן רפפורט מלבוב. גם בעלי-הרשוּמות, הכמרים הנוצרים, שרשמו את מהלך המשפטים הממושכים, מתייחסים אליו ברוב הערכה. עז ונועז הוא. ודברו חוצב להבות. מצביא המחרף נפשו על היקר-מכל-יקר. ימים אחדים צם, עטף את גופו זקוף-הקומה בתכריכים צחורים, ובא להתייצב בשער-בת-עמו, ללא מורא ורתיעה, נכון ליתן נפשו על אמונת-האמת. ועמו ברוך שטרנברג, השתדלן המלכותי, דמות מופלאה של אלוף בלתי-מוכתר, העושה ימים ולילות בהשתדלויות-המגן-וההצלה, עניו וצנוע ונאמן-עד-תום (הבעש"ט לא היה באותו מעמד, כאשר הוכיחוּ החכם המלומד בָּלַבָּן ואחרים).

וכמו בדרמה השאובה מן החיים, העולה על כל דרמה שבדמיון-אדם, לא חסר גם הבוגד. אחד ושמו מוליבדא, אציל שירד מנכסיו, הרפתקן, שגם הוא כונן כת-של-פוֹרשים שטיפחה את פולחן-האישה. תחילה נתן ידו לפרנק, סעד אותו במבחניו, ועתה נצטרף לחזקים, למרדפים, לכמורה ולאצולה הפולנית, והצד השווה שבהם, שלהם עניין משלהם וחשבון משלהם, השונה לחלוטין מעניינם ומחשבונם של אנשי כת-פרנק.

מהלך המשפט הזה הלא הוא רשום על דפי ספר התולדות ולא כאן המקום להעלות את טענותיהם של הפרנקיסטים, בו ביקשו להוכיח, על סמך מסכת פסחים והלכות פסח להרמב"ם ומגיני ארץ להרב דוד הלוי מלבוב ועוד, כי השימוש בדם נוצרים מצווה היא ליהודים וסודה שמור עם הרבנים. קָדם להם אחד, רב לשעבר, שרוח-עִוְועִים אחזה בו ובספר בחתימת יאן סרפינוביץ שכתבוֹ לאחר המרתו העיד בפרטי-פרטים על דרכי-השימוש בדם-נוצרים, מידותיו וצוּרותיו. רוח הנקם פיעמה אותו כאשר פיעמה את הפרנקיסטים בקתדרלה בלבוב.

ואופיינית לכך קריאתו של אחד מהם באוזניו של הרב רפפורט – “חיים! אתה התרת את דמנו – הרי לך דם תחת דם” – שהרי אחת ברור, גם מתוך ניתוח מהות הכת ויסודותיה ודרכה, כי העלילה הזאת לא מעיקרי אמונתה הייתה ורק נכפתה עליהם והם נאחזו בה, ואפשר שמקצת מחסידיה הנבערים מדעת אף נתפסו לה.

אך מרעידה-כל-לב עמידתו של הרב מלבוב, בהתאפקות, בגאון, בעוז מוסרי בלתי-מעורער, שעה שהוא מפריך וכותש-עד-דק את העלילה הבזויה, האיומה, החשוכה. הרואה דמות זו, לבו מתמלא גאון ורום הערכה ליהדות שבגולה, המגלה אומץ רוחני לא-ישוער בימים איומים חשוכים וחרף בדידותה ומצוקתה.

קיטרוג עלילת-הדם – נדחה, אך דינו של התלמוד נגזר לשריפה, לכליית-נצח, להשמדה תוך ביזוי והשפלה בעשרות קהילות…

פרנק ניצח – ולא ניצח. היהדות הוכתה – אך לא הוכרעה. ויֶתֶר מכך: עתה באה הכמורה לגבות את חובה: שְׁמַד. והיא מאיצה בפרנק ובאלפי בני עדתו הגלויים להזדרז ולגשת לטבילה. בדרך כך הם יוכיחו את כנותם ותודתם למגיניהם.

יצא לבלי שוב

וכאן נעמד פרנק, הנוקם והנוטר, בפני מבחן גורלי. שכן מה משמעותו של השמַד לגביו, אם לא סוף-פסוק ופסק-דין-המוות על שאיפת-חייו, על גדולתו בעיני מאמיניו-נאמניו, על חלומותיו?…

ולא רק הוא, גם מאמיניו, הילדים והנשים, המתקיימים על קצבה ותמיכת הכמרים והנזירות, השומעים כבר פרקים בדת החדשה, נרתעים ברגע האחרון לפני הטבילה. פרנק נאבק, נלבט, מתחמק – אך אין בכוחו לעמוד נגד לחצה האדיר של הכנסייה הנוצרית. ומה גם שלא מעטים בקרבה החושדים בו כי דיבוריו על “לְבוש אֱדוֹם” ועל “השילוּש הקדוש” אינם אלא חיפוי לדרכו ולאמונתו המיוחדת, שהוא משִׁיחהּ, למִנהגוֹתיו ולפולחניו, ובעיקר לריבוי הנשים המקובל בכת. ויש פורשים מכַּת-הפורשים המוציאים את דיבתו רעה ומגלים את סודותיה. באין מנוס ומוצָא הוא הולך אל הטבילה. האם לא קיבל קודמו, שבתי צבי, באָנסו את דת האסלאם “וחבש את המצנפת”?

מכאן ואילך הוא פוסק להיות גורם בהווי ישראל, גורם יהודי; כי עם פרישתו המוחלטת ונשירתו מן הגזע כנצר נתעב, הוא עומד מחוץ למחנה. הוא עומד מחוץ למחנה, אך כדרך משוּמדים, אכוּל שנאה חשוכה לצור מחצבתו, לעמו מתוכו הוּקא, ומוסיף לחתור תחתיו ככל שתשיג ידו. והוא יודע וחש, כי על אף כל מאמציו וסעדם של אדירי המלכות והכנסייה – הרב חיים הכהן רפפורט הוא שהכריעוֹ וניצחו. והוא נזכר בחרם הנורא שהוטל עליו ועל הכת לפני שנים, ביריד בבּרוֹד, ואשר נקרא “חרב פיפיות”, ובו נגזרה עליהם עקירה גמורה מבית ישראל, בניהם הוכרזו ממזרים ובנותיהם זונות, פִּתם פיגוּל וכל מגע ומשא עמם אסורים ומצווה לשׂטמם ולרדפם.

הדרמה הפרנקיסטית מתפתחת בכוח הגיונה הפנימי. אין הגויים רוחשים אמון למשומדים… כשם שאין פרנק ועדתו תמימי-לב-ודרך עם הנוצרים והם אינם לאמיתו-של-דבר אלא אנוסים. עיניים ואוזניים רבות לכנסייה והם מגלים את צפונותיה של הכת, יסודות אמונתה שהם ממשיכים לקיימם בסתר, פולחניה וטקסיה. סופו של פרנק שהוא נכלא במבצר צ’אֶנסטוֹכוֹב. י"ג שנים עוברות עליו מאחורי החומות, רבים מחסידיו-נאמניו – יהודים כנוצרים-למראית-עין – מתרכזים בעיר וסביביה. זרם הדורונות והפדיונות אל “האדון הקדוש” ולפמליה שלו אינו פוסק. ונמשך הקשר עם נְפוּצות הכת בכל הארצות והקהילות.

דעיכה עשירה

חלוקתה של פולין וכיבושה בידי צבאות הצאר מביאים עמם את חילוצו של פרנק מכלאו. הוא עובר לבֶּרין שבמדינת מהֶרין היא מורביה, ומקים בה ארמון לכל פרטיו ודקדוקיו, ולידו גדודים של אוחזי-נשק, שומרים ופרשים וגם נשים חוגרות-חרב. על כיסא המלכות בפראג יושבת המלכה הזקנה, האדוקה, שונאת ישראל – מריה תרזה. היא מבקשת לנצל את פרנק כשוֹט נגד “יהודיהָ”, ומה גם שבנה, יורש העצר, מתנֶה אהבים עם בתו, אַוואַטשאַ (חוה), המצויינת בחן וביופי שלא כמצוי.

במדינות אוסטריה קיימים מאז מרכזי קבלה ומחתרת-בסתר של מאמיני שבתי צבי ופרנק. הללו, שלא בדומה לאחיהם בפודוליה, לא נאנסו להתנצר. הללו בתום לבבם מאמינים כי פרנק הוא מסוללי הדרך לגאולה, לחיים חדשים, ליהדות חדשה, לאמנציפציה והשכלה, אך אלה שעומדים על מהותו ודרכו, שנכוו באִשוֹ, באיבתו, ביצריו – חותרים תחת מעמדו. סופו שהוא אנוס לעקור גם מכאן והוא בא אל המנוחה ואל הנחלה בנסיכות-זוטא על נהר מיין, בקרבת פרנקפורט – באוֹפנבּך הנודעת בחמוּדותיה גם מתיאוריו של גתה הצעיר.

הוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, משופע בזהב ובכל תענוגות העולם הזה, אך היימצא האמן שיביע את המתרחש בלבבו בבדידותו? מי יתאר את חשבון עולמו החרב, פִרפורי-האכזבה ולִבּוטי-החרטה וצִמרורי-הייאוש ותאוות-הנקם הלוהטות ב“מכתבים האדומים” שהוא שולח אל הקהילות, בהם הוא קורא ליהודים לקבל את דת-אדום וללמוד תכסיסי-מלחמה, כי שואה מתרגשת ובאה עליהם!

היהודים אינם שועים אליו. בינתיים קם גם דור חדש, דור שני לכַת, שנטמע כליל ואין הזיותיו של “האדון הקדוש” מובנות לו כלל. הם אמנם מקיימים עדיין קשרים בינם לבין עצמם, אך הגויים כבר מסתערים גם עליהם, אף שנוצרים אדוקים הם כלפי חוץ, כדי לפוררם ולשחקם-עד-דק. ורבים מאנשיו עוזבים אותו, מהם שמוצאים את תיקונם בשורות צבא נפוליאון, מהם המשקעים נפשם וכוחם בתנועות-חירות של עמים אחרים, והיתז אחד מהם הוא ממפלסי-נתיבות להשכלה בקרב היהודים. האש השאירה אפר – כדבר הפתגם – זה גורלם של פרנק ועדתו, של כל כת שנגדעה משורשי חיוּתה ונטרפה בשנאתה ובאכזבתה.

נחמתו האחת – הבת, היורשת, שהיא למאמינים המטרונה, השליטה הנערצת. שרי-צבא ודוכסים וגם הצאר הרוסי מבקשים חסדיה, חסדי-אישה, תוהים על טיבה של הכת שהיא הראש והלב שלה. אך הזמנים נשתנו. כמהֵי-גאולה בישראל שוב אינם מצטרפים אל הדגל הזה – אופקים חדשים נקרעים גם לפניהם. הארמון באופנבך גווע לאט, בבדידותו, ההערצה אליו מתפוגגת וגם הספקים והלוֹוים בפרנקפורט (בית רוטשילד) ובמיינץ מנתקים את קשריהם עם החצר… באחד הימים נעלמת חווה פון-פרנק. האם נמלטה? האם שלחה יד בנפשה? הֵקִיץ הקֵץ על בית פרנק.

האש השאירה אפר … רבים נמשכו לקסמים, נלחמו במערכותיה, נכוו באִשהּ – ואלפים צמחו לשורות האצולה הפולנית, הגרמנית, הצ’כית, ואבדו לעמם. נדם הצליל האחרון לתנועת המשיחיות המופלאה שהרעידה את נפש העם עד למעמקיו.

לא נוגעים באש

כַּפֶרץ הייתה כת-פראנק בחיי עמנו, שהגיעה לתהומות של טומאה ובגידה, שפל וסיאוב. ואולם פרץ זה ועִמו ההרפתקנות המינית – בני-לוואי הם תמיד לשידוּד-מערכות ולכמיהה לחיובֵי-חיים חדשים. וביחוד באומה שחייתה במיצר של גטו, ואשר החיים הארציים וחוויות-הטבע והאֶרוֹס דוכאו בה במשך דורות.

מעטים הם הסופרים והחוקרים שניסו כוחם בנושא זה, משל חששו ממגע עִמו, ועצם מיעוטם יש בו כדי להפתיע לעומת ריבוי הסופרים (משלנו ומשלהם) שעשו את שבתי צבי נושא יצירתם. סח לי מכס ברוד, כי התעתד לחבר רומן על פרנק ועדתו – ונרתע מחמת חוּמרתו. שכן חרדה ואפלה ונקם אופפים חזיון זה. וגם בדורנו זה שוב עדים היינו לגילויים של בגידה וסיאוב מסוגו. ישרה הדרך מפראנק לאחד ליטוואַקוב, למשל. הלְבוּשים חדשים, אך ההתרחשות בנפש הגיבורים הפועלים – אחת היא.

ברכת הכח וחרדתו / א. ש. שטיין

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“דבר” 5 בספטמבר 1948

“הרגשת היצירה העצמית היא נכס חשוב לאדם. עתים היא באה על ביטויה בתעלת-השקאה, עתים בגפנים עומסות פרי – ואתה נהנה, כי ידך טיפלו בהן. אבל אין להתעלם, שקיים גם סיפוק הפוך הבא מתוך הרס. קשה לפרש סיפוק זה, שעה שאצבעך לוחצת על ההדק ואז – היכן כל התיאוריה המאוששת על השנאה לנשק? אש וענן – והנאה כאחת. בכוח לחיצת אצבע. וצמצום-עולם אופפך נוכח הכדור הפעוט הזה הפולח ומכלה בשניות מספר חיים שלמים. אי-אפשר לחשוב וקשה גם להבחין ברגעים אלה – האם השתלטה תאוות-ההרס על תסביך-הנחיתות או להיפך?”

דברים אלה, שנתפרסמו ביומן גבת (וכותבם – מטובי החלוצים), תום וחרדה משמשים בהם בערבוביה, והם זורעים אור על בעיה אנושית גדולה שנתלבשה בתנאי מציאותנו לבוש לאומי-חינוכי מיוחד: בעיית-הכוח.

אחד מקוי-עיקר בטרגדיה של הוויית הגולה הלא היה – חוסר האונים הלאומי, שסימניו: הפיזור, התלישות מקרקע ומעבודה, הנדודים מאונס, ההפקר וההשפלה; כל אלה מבחינת הקיום הפוליטי-חומרי, שכן מבחינה רוחנית-מוסרית היה ישראל בן חורין גם בגיטו, ויתרה מזו: יצירת רוחו גאתה בעיקר בגולה ועמקה בו תחושה מיוחדת במינה – “אתה בחרתנו” לסבל, להתעלות ולכמיהת הצדק.

שעל כן, הציונות, המהפכה היהודית המובהקת, שיבת העם לעצמו בדרך של שיבתו למולדת, היא תהליך של התגבשות כוח לאומי שסימניו: ריכוז טריטוריאלי, אחיזה בקרקע והתערות בעבודה ובאדמה, שליטה עצמית בגורל הלאומי, תנועת פועלים דרוכת-חזון – ושליחות, כושר-התגוננות פיסי ורוחני.

אפס, כשם שדרכה של החולשה הלאומית לטפה תסביכי אשליה, נחיתות והתנכרות, כן דרכה של תחושת הכוח הלאומי העולה, לגדל פירות-באושים של התנשאות והתפרקות מערכי-רוח ונכסי-מוסר ומביקורת עצמית פוריה ומטהרת. מרומי העתיקה ועד לבריטניה של ימינו, עשיר לקח-התולדות בגילויים דומים, אשר בעתיים נתערער קיומם של אומות בעלות מעמד איתן ומאושש, הוזנחה האדמה והעבודה במחיר חיי-התענוגות והשחיתות והתנדף התוכן והטעם האנושי בחיי הכלל והפרט. משהיה הכוח ערך ומטרה לעצמו ומגן לטפילות, ניצול ושיעבוד – היה מקור חולשה וירידה.

ודאי, כוחנו הלאומי כעם בן-חורין, במולדת יונק ממעיינות מצוקת הגולה וחזון התחייה – וזה יסוד וסוד טעמו. הוא נישא על כנפי השאיפה לחיי יצירה וצדק, שלום ואמת, לשיתופנו כעם שווה-מעמד במערכה האנושית לעתיד של תרבות וחופש –וזה יעודו. אפס, גם לפתחנו אורבים סיכונים וסטיות ופיתויי-הכשלה; גם אנו אין אנו מחוסנים בפני גילויים מעוררי חרדה, העלולים לעשות שמות בנפש היחיד והעם, האנוסים להיזקק לאמנות כלי-המשחית, גם כאשר כל מורשתם ותרבותם, חינוכם ומאוויי-נפשם מתעבים שפיכת-דמים והתעללות בחלש, מעשי-הרס וביזה, שעמנו עצמו מיצה את קובעת תרעלתם עד תום. ויפה לנו, שעם הכרתנו, כי אין ולא יתכן שום מעשה שחרור מהפכני (לאומי וחברותי) בחסד הזולת ובדרכי הטפה והסברה בלבד, - נשמור מכל משמר את טוהר הרוח ונקיון-הכפיים, היושר האנושי והאמת המשחררת, הטבועים במהותו של כוחנו הבונה והלוחם בימי מלחמה ושלום, כערכים מקודשים לשמם ולמען חוסן כוח עמידתו ועתידנו. כי עצמאות ישראל בארצו הקדומה החדשה היא לנו, גם המחאה הנחרצת ביותר נגד חולשת הגולה, וגם הדרך האחד לתחיית עמנו – המשך לפאר-עבר וצמיחת-עתיד חדשה, ולא תוספת מדינית-לבנטינית. כי יותר מעמים אחרים, חזקים ומעורים, אשר בעצם הווייתם, רציפות קיומם ושרשיהם באדמת נמצאת הערובה להתגברותם על הסכנה האיומה הכרוכה בגילויי-שחיתות-והתפרקות ארעיים – מצויים אנו, בראשית הדרך לכינון אשיות עצמאותנו ולעיצוב דמות עמנו, על חרדה לאמת חיינו ולבאות.

ההקפדה על טהרת הכוח היא לנו לא רק בחזקת צו-מוסר מופשט, אלא צו-חיים פשוטו כמשמעו. חורבן הרוח והנפש, היא לנו חורבן הגוף והקיום. הכוח הלאומי יגבר ויפרח לברכה, אם לא ירתע ממלחמת קבע לטהור עצמו מסיגיו; אם יהיה צמוד לעם – מפקדו העליון – לשכבות העמלות, ליצירה ולתחייה, לגאולה ולשחרור; אם העם עצמו ישמור אמונים למשאת נפשו הלאומית והאנושית, לתפוצות ישראל, לכל הגר והתושב אשר עמו, כחבר למשפחת העמים שכניו ולחברה האנושית; אם יגביר את יסודות הפרודוקטיביות והתרבות, העבודה והאספקה העצמית ויכפה את כל הטוב והאור הגנוזים בכוחו, שהם ייעודו וצידוק קיומו. לא על אדוני השררה, ההתנשאות, רמיסת כבוד האדם וחירותו, זלזול בערכי-רוח וקניני-מוסר וטיפוח צבאיות לשמה יכון כוח-האמת, כוח השחרור היאה לצרכיו ולרוחו של עם-אדם. כנוסחתו הנודעת של אחד המעולים בהוגי הדעות שקמו למחנה העבודה. הכוח המשובץ בעצמאות צעירה – אחריות שבעתיים בה ומבחן חמור.

ייחלנו והרינו בכאב את עצמאותנו, באהבה ובמסירות טופח מעט הכוח שקם לנו, למען יביא תשועה ופדות. הנה גורלנו נשמט והולך מידי זרים, מופקע מתנודות בחיי זולתנו – עתידנו בידינו. והכוח לכל גילוייו שהצטבר במאמצי דורות חולמים וחלוציים; הכוח – המיילדת של ההיסטוריה, עמד ויעמוד לנו, אם נצרנו כבבת עיננו, אם נטפח בקנאות את יסודות הרוח, המוסר והפרודוקטיביות שבו – הם מקורות גידולו והערובה לקיום נאמן של יעודו.

חבר גבת שרשם ביומן-המשק את הדברים דלעיל, שאלה גדולה שאל. אין היא מיוחדת, כמובן, לישראל אך חריפותה מרובה בחיי עמנו הנטול מסורת ועבר של כוח לאומי עצמי. היא משאלות השתייה ¹ של עתידנו, של חינוך הדור, של שלמות האדם, של עתיד תנועת הפועלים בעמנו, דמותה ודרכה. מקופלת בה חרדה לעבר חלוצי ולעתיד לאומי וסוציאליסטי. אולם בעצם הצגתה היא מוכיחה, כי לא נתערערו יסודות ולא עמקו נגעים, כי סופנו לצאת מחושלים ומצורפים מכול-ההיתוך של הניסויים בהם נתנסינו והצפויים לנו, כי בידינו לגלות מעיינות-כוח עצמי על מנת להתגבר על חזיונות מחפירים ומצערים, תמוהים ואף בלתי צפויים, שפשו בפאות המחנה ולעקרם באבם באהבה. בגאון ובחרדה נלווה את כוחנו העולה והגואל, מפועם רוח החלוציות וההקרבה, את זרוע המגן והמלחמה לעמנו, למען תהא לנו משענת נאמנה בצר לנו ומבטח-עוז לחירותנו הלאומית והאנושית.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מתוך “דבר”, 28.9.1947

מאז דרכו רגלי יהודים לראשונה על אדמת אירופה (כשבויי רומי בשנת ה-63 לספה"נ) – נתלוותה שנאת ישראל למעגל הגולה והנכר והחברה שסועת-המעמדות. אפס, רק בתקופת האופל הנאצית הגיעה לשיאה המוחלט בהיקפה, בעצמתה, בשכלולה ונתגבשה כפונקציה פוליטית-סוציאלית מובהקת בממדים בינלאומיים. מורשת של יצרים רדומים, תאוות בצע ושררה, איבה פרועה ומשוסה, כל יסודות השפל אשר הריאקציה המודרנית העלתה מנבכי החברה והאדם – נתלכדו באש מכלה אחת.

אתה מעיין בכרכי הפרטיכלים (הפרוטוקולים) של משפטי שרי-התליינים הנאציים, שהועמדו לדין בוארשה ובקראקא (קרקוב) ובלודז' – איש איש במקום בו הכרית במישרין רבבות נפשות – ואתה נדהם למידות התיכון, הארגון והיעילות של נשק האטום הקדום, החלוד והמנוסה הזה של שנאת ישראל: א) כיסוד המלכד את הכוחות החשוכים בכל מדינה, מרעיל את נשמת העמים ומשתק את כושר התנגדותם לאויבי-חוץ, ב) כאמצעי לשוד נכסי היהודים וקנייניהם, בתי מגוריהם ועמדותיהם, לשחד בהם את צבא השכירים והמונים נרחבים ¹ (במקומות רבים אף נתחייבו היהודים לשאת בהוצאות ה“אקציות”, משלוחי-ההשמד ודמי-הבנזין לשריפת בתי-הכנסת) ושיתופם בחלוקתו של שלל-הדמים, ג) כדרך של אימון והכשרה לביצוע מעשי-אכזריות והשמדה ישירים, בקור-רוח – בשיטתיות ובערמת-שטנים² (עד לאחרית כליית הגיטאות), לעקירה המוחלטת של כל רגשי רחמים ושיקולי מוסר ומצפון, - ואחרון אחרון ד) כמתוד לפורר בו את אחדות המחנה האנטי-פאשיסטי בממדים בינלאומיים, ועל-ידי זיהוי היהודים עם הבולשביזם – לזכות באמתלת-צידוק וב“תעודת” הצלת הציביליזציה כביכול.

עתה הוברר, ששנאת ישראל אשר שימשה בתחילתה אמצעי למטרות-השוד והכיבוש הנאציות, היתה לימים מטרה לעצמה וחזרה ונתגלגלה לשמש שלב ראשון בסולם שיעבודם וכלייתם של עמים אחרים, השלב השני – השמדתם של 30 מיליון סלאבים לצרכי “מרחב המחייה” הגרמני. השלב השלישי? – יש עדויות מחרידות גם על כך.

בסיפור “המורה הזקן” אומר גיבורו של י. גרוסמן (מחברו של “בן-אלמות העם”):

“הפאשיסטים הקימו בית-מטבחים כלל-אירופי, כללי, ולשם החזקת שבוייהם-עבדיהם בכבלי המשמעת בנו סולם ענקי של דיכוי. גורלם של בני הולנד חמור מזה של בני דנמרק; של בני צרפת מזה של בני הולנד; של בני צ’כיה מזה של בני צרפת; חמור מזה מצבם של בני יון וסרביה, לאחר מכן של בני פולין; נמוך מזה מעמדם של בני אוקראינה ורוסיה. הללו דרגות סולם-הדיכוי הן. ככל שהסולם משתפל והולך כן מתעבים רבדי הדם, העבדות והזיעה. אולם בשפל המדרגה של בית-הכלא רב-המידות-והקומות הזה מצוייה התהום שיעצוה ליהודים. ואכן, סבלותיהם של בני רוסיה ואוקראינה גאו עד כדי כך, שהגיעה השעה להוכיח להם, כי מצוי גורל מחריד ואכזרי עוד יותר. עתה יאמר: אל תתלוננו, הוו מרוצים, גאים, שאין אתם יהודים. זו האריתמטיקה הפשוטה של האכזריות השפלה, ולא איבה סטיכית”.

ואכן, בנינם של מחנות-כליה משוכללים חדשים לאחר השמדת היהודים באירופה, עובדה זו בלבד דייה כדי להוכיח, כי הקרדום שהונף על ראש היהודים הוכשר ונועד לערוף עוד ראשים הרבה…

לפני כשנתיים (שנתיים!) הופיע ספרו של הנרי מורגנטאו, ³ שר האוצר בממשלת רוזוולט: GERMANY IS OUR PROBLEM" “(גרמניה היא בעייתנו), בו נענה הד האזהרה ההיסטורית של הסכנה הצפויה למנצחים להפסיד בשלום! ט”ז פרקיו של הספר (ותצלום תכנית “הצעת מורגנטאו”, ששימשה בסיס להסכמים הראשונים בין ראשי המדינות המנצחות) מוכיחים, כי אין זו מחובתם של המנצחים לדאוג לרמת-חייה של גרמניה ולא לכושר תשלומי הפיצויים על ידה, אלא למעבר אוכלוסייתה מן העיר אל הכפר – לבל תקום מחדש עצמתה הכלכלית (הצבאית) ולמען לא תשמש יסוד מפלג את אחדותם. עינינו הרואות מה עלה לתכנית זו, ויחד עמה לתקוות הדור ולחרדתן של האומות אשר על גבן חרש חורש-הדמים. המוני מרצחים, משתפי פעולה, שונאי ישראל, בוגדים ניזונים באווירת ההשמדה והניגודים הבינלאומיים ומצפים לזבח מתים חדש. בארצות בהן שרדה שארית ישראל מעודדות מעצמות המערב את הכוחות החשוכים למיניהם, את היסודות האנטי יהודיים האקטיביים בקרב האומות שקנו השכלה באוניברסיטה המעולה ביותר של העינויים וההשמדה. עצם קיומם עד היום של מאות אלפי יהודים אודים מוצלים מן התבערה הגדולה, לוחמי גיטאות ופרטיזנים, במחנות ההשפלה והניוון בגרמניה, אוסטריה ואיטליה; הצרת רגליה של הציונות ונעילת שערי ארץ ישראל; עידוד שליטי ערב וליכודם במלט האחד – שנאת ציון, מעידים כמאה עדים, כי הפונקציה רווית-הסכנה לישראל ולעולם הצפונה בשנאת היהודים לא תמה וכי עוד נועדו לה תפקידי אימים בבאות.

וכמאז ומתמיד משמש היחס ליהודים, למאווייהם ולקניני-הרוח האנושיים שלהם, לבעיותיהם הכואבות ולפתרון מצוקתם האנושית והלאומית – קנה-מידה נאמן למעמדו המוסרי ולמגמות התפתחותו הפנימית של עולם הגויים. במחקרו על “חינוכם מחדש של הגרמנים לאור הבחינה היהודית” (ייוו“א-בלעטער, כרך כ”ח, עמ' 238) קובע ד"ר א. טרטקובר, כי פתרון בעיית גרמניה – והיא חלק משיקומו האנושי-מוסרי של העולם – הוא מכבשונו של גורל דורנו; "וכשם שמן הנמנעות הוא מציאותו של אי גדוש שפלות מוסרית מבלי שירעיל מלוא האווירה סביביו, כאשר אירע בגרמניה הנאצית, כן הדבר לגבי קיומו של אי רווי דמוקרטיה ויושר בעולם אשר הדמוקרטיה והצדק נסתאבו בו. נמצא, איפוא, שכוחות ומגמות הפילוג המסכסכים יחסי עמים ומדינות; החתירה לשיקומה של גרמניה במלוא עצמתה הדמוגרפית תעשייתית; גילויי הסלחנות הנמהרה לפושעי המלחמה ומשתפי הפעולה למיניהם ולגזעיהם; הסתאבות הדמוקרטיה וההתנכרות לערכי הקדמה והאחווה האנושית; ההתעללות בשרידי עמנו, במיטב מאווייו ושיקומו הלאומי בארצו; עידודם של שליטי ערב וליכודם במלט האנטי ציוני יהודי סוציאליסטי המובהק – הצד השווה שבהם שכולם גילויים של ירידה מוסרית בת-לווייתה של מלחמת האזרחים בקנה מדה עולמי המתנהלת בימינו – המשכו של תהליך היסוד שנתחולל בחובה של המלחמה האחרונה, אם כי בצירופים שונים.

כהברקות נבואה נשמעים בימינו דבריהם של סוללי דרכה של ציונות העבודה והסוציאליזם בתחילת המאה! אמנם ב. בורוכוב ניבא (“לשאלות התיאוריה הציונית” 1905), כי “האינקביזיציה – יש להניח – לא תתחדש עלינו שוב. גם גירושים המוניים של יהודים לא יהיו עוד” – ולא ידע מה ניבא. אך הוא הפליא מאין-כמוהו לנתח את מהותה הסוציאלית והרוחנית של שנאת ישראל והוויית-גולה. ולפיכך חוזרת ונשנית בכתביו התביעה: “לנו, היהודים, אסור להמתין. ואנו, הציונים, איננו יכולים להמתין” אמנם – “שנאת ישראל אפשר שתכלה או ע”י מהפכה חברתית חריפה או בדרך של אטרופיה בהדרגה", - אך “מתוך הכרת החוקיות הפנימית המניעה את הגלות – נבין גם שהגלות מתקרבת והולכת לקיצה ובכוח אותו הכרח שאין להימנע ממנו גם נבין, שהחוקיות הפועלת בגורלנו מחייבת אותנו למעשה אשר יחיש את גסיסת הגלות. עלינו להחיש את מותה ולא להמשיך את רגעי-גסיסתה האחרונים על ידי כך, שנסייעם להקל על מצב היהודים בתפוצותיהם וניגרר אחרי חזון התעתועים של האמנציפציה, של ההשבחה החונקת של… הפרוגרס”.

ונ. סירקין שקדם לבורוכוב ואת מונח הפאשיזם לא ידע, חזה מראש את מהותו בדמות התמרדותם (הקטילינית – בלשונו) חסרת-המצפון ונטולת העקרון של מעמדות-הביניים; וכתביו גדושים דברי ניתוח וניסוח לאנטישמיות ולפונקציה שהיא עתידה לקיים כיסוד מלכד ומגשר על פני ניגודי החברה המעמדית ולגזרת הניוון והכליה הטבועים ביסודה של הגלות. “האנטישמיות יש לה על כן המגמה להקיף את החברה המעמדית כולה ולחתור תחת מעמדם של היהודים. הרי היא תולדה של חלוקת השלטון ללא שוויון בחברה ותופעת הלוואי הטבעית שלה. כל זמן שתהיה החברה מיוסדת על שלטון החזק וכל זמן שיהיו היהודים נמנים על החלשים, יהיו העוני והמצוקה מנת חלקם שאין ממנה מפלט” (“לשאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית”, 1898).

ואחרי קישינוב הוא מעיר, כי האנטישמיות לא זו בלבד שהיא מחלישה את המהפכה הרוסית, אלא ש“פרעות קישינוב הן גם בשביל עם ישראל אצבע ההיסטוריה. הן משמשות עדות נוספת, שאין פתרון לשאלת היהודים אלא בטריטוריה יהודית, בחירות ובעצמאות מדינית”. (“כרוניקה יהודית”, 1903).

מה עוד יש להוסיף לדברים הנ"ל, פרט לקביעת העובדה שהגלות כפי שידענוה דורות מתקרבת לגסיסתה ולהסתלקות השכינה הימנה; ואילו שנאת ישראל (ואיבת הסוציאליזם) משמשים יסוד המלכד במימדים בינלאומיים עמים וארצות וגזעים ואת כל היסודות החשוכים והמפלגים שבדורנו, הנושאים בחובם את זרעי תקומת הפאשיזם והמלחמה.

פורסם ב-“דבר” 21 אוקטובר 1960

רשמתי בכותרת: פולמוס, ואולם הנכון הוא לומר, בולמוס, לפי שמוּנח זה מבטא באמת את הרעש המנופח שעוררוּ סביב החסידוּת – חסידיה החדשים, אנשי יהדות המודאֶרנה, לרבות שמאָלניים. ולא בישראל בלבד. הנה מכריז הסופר מ. אוּנגר, למשל, ב“טאָג” הניו-יורקי, ששני מרכזים קמו לה לחסידות בימינו: אמריקה וישראל. בייחוד רבה, לדבריו, פריחתה בתל-אביב ובירושלים, שבהן מצויות חצרות ושושלות המקיימות “רַבִּיוֹת” כשָם, בגולה…

באותו עיתון עונים לו סופרים וקוראים ברוב חריפות, ומביעים ספקות בטיב האידיאליזציה החדשה של החסידות.

“החסידים האמיתיים – נאמר שם – מויליאמסבורג ומאה שערים – אין הבולמוס הזה נוגע להם כלל. הם חיים את אורח חייהם החסידי… ודוקא היהודים המודרניים הם כשיכורי הערצה. אילולא החסידות היתה היהדות יורדת לטמיון, חלילה. אילולא הרַבּיים – מה היה גורלם של היהודים הבּלים והעלובים שנרדפו על-ידי גבירים ותקיפים, לרבות הרבנים? – אך האמת היא, שהרבנים עצמם סבלו מרדיפותיהם של תקיפים”.

הפיקאַנטי שבדבר, שדוקא “אגודת ישראל” בישראל (וביטאונה “המודיע”) ובחוץ-לארץ, שכמעט כל הרַבִּיים והחסידים הם חבריה או אוהדיה, מנערֶת חוצנה מהניאו- רומנטיקה החסידית.

אגדה נוספת, שעניינה החסידות – והאשה, מפריך ב“פורווערטס” א. מאֶנאֶס, מטובי הוגי הדעות שמעבר לים ומתלמידי החכמים המעטים היוצרים בלשון יידיש. תחילה הוא מעיר, כי –

“רושם מוזר מעוררים המאמרים הרבים בקשר לציוּן מלאות 200 שנה לפטירת הבעש”ט. עד להופעתו – כך מספרים לנו – לא שׂררו ברחוב היהודי אלא עצבוּת ואֲפֵלָה בלבד. הרבנים תלמידי החכמים הכבידו אָכפם על המוני-העם. רחוקים היו ממנו. לא הבינו לדאגותיו, התייחסו בביטול ובוז ליהודי הפשוט. ואולם, החמוּר מכל היה – לדעתם של אנשי הרומנטיקה החסידית – השולחן ערוך. הוא המיט עלינו אסון. והנה בא הבעש"ט וגאלנו בהכבדותיו וכבליו. משָל לא היה כל עיסוקם של החסידים אלא שמחות וזמירות וריקודים וחטיפת “שיריים” משולחנותיהם של הרבַּיים…

ועוד: מטפחים יחס של ביטול ללמדן, למופלג בתורה. כאילו בקיאות וחריפות בה היו חטא. איני מאמין שסיפור על מופת שעשה רבי חשוב יותר מדף גמרא. המתנגדים ה“יבשים” לא יצרו דבר. הספרות, הציונות – יניקתן משורשי החסידות וכו' וכו'.

ואולם, ההפתעה המוזרה ביותר היא התגלית, שהחסידות הביאה אמנציפציה לאשה היהודית ושווי זכויות מוחלט, וכך, בפירוש, כתבו אפילו חוקר כש. א. הורודצקי (“החסידות והחסידים”, כרך ד') ושמואל ניגר (“מחקרים בספרות יידיש”).

“ואולם, אין ספק – מטעים א. מאֶנאֶס – שמעמדה של האשה היה מכובד הרבה יותר בעולם “המִתנגדוּת”. אדרבה, דוקא החסידות קיפחה את האשה”.

הנה, מַרבים לכתוב אצלנו, שהחסידות הכניסה שמחה ודחקה העצבות מחיי עמנו. אך השמחה נועדה לגברים בלבד – עצבותה של האשה היתה כפוּלה ומכופלת. בשעת שמחה או צרה הולך הוא אל ה“שטיבל”¹ – והיא רתוּקה לביתה ולילדיה. והיא הנושאת במקרים רבים בעול הפרנסה והחינוך. על חייה המרים של אשת חסיד כבר הרחיבו את הדיבור רבים (יחזקאל קוטיק). ב“שטיבלאך” רבים לא היתה אפילו “עזרת נשים”. נשי החסידים נהגו להתפלל בבתי מדרש של מתנגדים, או בבית-הכנסת של העיר.

לחגים היו חסידים בהמוניהם נוטשים ביתם ומשפחתם וילדיהם. מניחים אותם בבדידוּתם ובצערם – ונוסעים אל הרבי. ויש שהיו עוזבים ביתם לחודשים תמימים. גם בשבת רגילה ממעטים היו לשהות בביתם. מה שאין-כן המתנגדים, שהיו שוהים יחד עם בני משפחתם, יוצאים עמם לשוח וכו'.

ועוד מעיר מאֶנאֶס, שהשולחן ערוך, אשר אנשי הרומנטיקה הניאו-חסידית מותחים עליו ביקורת כה חריפה, אוסר לכוף גירושין על אשה שלא ילדה במשך עשר שנים. ואילו בעולמם של חסידים, שמָרותם של הרַבּיים עליהם, אירע לא אחת, שהרבי ציווה לגרש את האשה. מעמד כזה מתאר שלום אש בסיפוּרו “גט” – בחסיד שברכותיו של הרבי כי יעמיד בנים לא עמדו לו וציווה עליו לגרשה. וקִיים.

ניזהר מהַפלגוֹת – מסיים א. מאֶנאֶס – ובכלל זה מהבדותא, שהחסידות הביאה עמה אמנציפציה לאשה.

(מתוך “עתידות” ח' – קובץ ספרותי מדעי בעריכת אשר ברש, ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לענייני הנוער והחלוץ. – אין ציון תאריך; כנראה סוף שנות הארבעים של המאה ה-20)

כמעט השתמשתי במונח “עבודה זרה”, שהרי אין לך אומה (ואומה חלשה בתקופת היאבקותה לאיחוד ושחרור לאומי לא כל שכן) אשר הנהייה המופרזת אחר לשונה ותרבותה של אומה זרה וגדולה לא שימשה לה אות מובהק להתבטלות עצמית ולעבדות בתוך חירות. אולם דוקא הדבקות במסורת התרבות והלשון, שנשתמרה בעיקר באוכלוסיה הכפרית ובהמון העם הפשוט, היא שעמדה לה לאומה הקטנה והחלשה לשמור על גחלת העצמאות ושאיפת התקומה כנגד לחץ רב-שנים של תרבות זרה וחזקה. הכפר הצ’כי – דרך דוגמה – שדבק בלשון אבותיו ישמור אמונים למורשת תרבותו, הוא הוא אשר הכריע את תרבות ה“תרגום” הזרה, הגרמנית, שנתפסו לה השכבות העליונות בפראג שנים מרובות. לקח זה בא על אישורו המוחלט בתולדות כמה וכמה עמים.

ואי אתה בן-חורין מחרדה כשהעניין המדובר הוא – עצמאותו התרבותית של עמך, הנתון בתהליך ההתנערות, הליכוד והתחייה. ואי אתה פטור מהתרעה ומחאה בראותך גל זר המציף את טיפוחי לשונך ותרבותך הנקנים בחבלי לידה ויצירה. שהרי גל זה גוזר על בשורת השמחה של הניב העברי בפי ילדך הגדל ומתנכל להכרית מלבך את חוויית תחיית הלשון ותחייתך בה.

אפשר וצבע הדברים יראה שחור מדי ונעימתם חריפה מדי. אפשר. אך הרואה – בעיניו הוא רואה והשומע – באזניו הוא שומע. צאו ושאלו בספריה ואת מוכר העיתונים ובקרו ב“מכונים הבריטיים” וברשת הענפה של שיעורי הערב ללשון אנגלית; בואו בדברים עם מבוגרים ובני-נעורים מכל השכבות והחוגים – ותיווכחו עד מה פולחן האנגלית, שרבים רבים, ומטעמים שונים, נתפסו לו, אינו אלא לבוּש להתפרקות מקניינים עצמיים, מיפי לשונו וממכמני ספרותנו וסגולה לריקנות תרבותית ותלישות לאומית. ובלשכות לעזרה סוציאלית שאלו ויספרו לכם על מקרים בצעירוֹת, מקרים שונים של הרס משפחה וכיוצא בהם – ומקור הכישלון – הנהייה אחר הזר ולשונו.

לעינינו נובטת ראשיתה של לשון-מכוֹרה מאחדת: מחשבה, תחושה, רוך-ביטוי, ניב מקורי מלבב. עוד אנו נאבקים עם תרבויות-ניכר שעזבנו, והנה באה עלינו תרבות זו ולשון זו – שכה רבים הפיתויים הממשיים בצידה. מלומדים חשובים מהר הצופים מורים לנו הלכה, שחובתנו היא להקנות לנוער שלנו ולעצמנו ידיעה בלשון זו. אין מגמת פנינו, חלילה לנידוי. ידענו כי לשון חדשה פירושה קריעת אופקים חדשים, וידיעת הלשון האנגלית גם חשובה לנו מבחינות שונות. אבל ילמדונו נא רבותינו, כיצד תעוצב דמותו של הנוער, אשר מטען רוחני עשיר בערכי רוח ונפש לא הביא אִתו מן הגולה, והוא ממהר להידבק בקליפת התרבות הזרה. שכן ההרצאה באולם “המכון הבריטי” המלא מפה לפה נוער קשוב ודרוך אינה פותחת בפילוסופיה ובשירה האנגלית המעולה – ואין זה גם מתפקידה. באחת ההרצאות מרובות השומעים, שנפתחה על ידי עסקן יהודי מכובד, נשמעו דברים ידועים יפה יפה על “אומה פלשתינאית” ועוד ברוח הדברים הידועים. ה“דייג’סט” המפוקפק והספר הזול נקנים בשיעור עצום, ברחוב, בבית הקפה, במועדון, בבית החרושת. אתה נתקל בהתייהרות מוזרה זו המעידה על נהייה בלתי-טבעית שהפכה יסוד, כביכול, באורח חיי-החברה שלנו. לא ידיעת הלכה ואגדה, אבן גבירול וביאליק, הגות שׂרי-הרוח בישראל ובעמים הם האות לרמת-תרבות אצל רבים רבים, אלא המזון הקלוקל בלשון זרה. אהבת הזר ותרבותו, כל זר וכל תרבות זרה, פסולה ומסוכנת היא; היפוכה אהבת עמך, ארצך ומורשת-תרבותך – זו לעולם לא תדלה את מקורה. כך בתנאי-חיים תקינים, כל שכן בתנאי-חיים מתהווים-רופפים כשלנו בתקופה זו.

פורסם ב-“דבר”, 27 באפריל 1959

זכוּר לכול הרוגז והצער שעורר בקרב הוגי-הדעות ואנשי-רוח יהודיים השקפותיו של ההיסטוריון הבריטי הנודע, ארנולד טוינבי, על היהדות, היהודים וישראל. ודאי לא יִיחסו לו שנאה עיוורת, אך נדהמו לעיוורונו הרוחני ולמסקנותיו הפסלניות-הקטלניות. אכן, זר לא יבין…

והנה, לפי שקראנו ב“גואיש כרוניקל” הלונדוני, חל מפנה בדעותיו של איש המדע האנגלי. אפשר בהשפעת הביקורת המרובה שנמתחה עליו, שהוכיחה את חוסר הבנתו ובקיאוּתו בנושא הייחוּדי-הסגולי הזה (שאגב, גם אנשי-רוּח יהודים לא מעטים אינם יורדים לסוף משמעותו…). במחקריו הוא טוען, כידוע, שאין היהודים עוד אוּמה, אלא שריד עבר וציביליזציה קדוּמה, שהם אגרסיביים וחסרי-סבלנות! היהדות מתעלמת מן המציאוּת החיה, והיא כוּלה נהִייָה אל העבר הקדום מזה ואל העתיד המשיחי מזה… ואף תקוּמתה של מדינת ישראל אין בה ברכה וכו'.

והנה נשמע זה מקרוב נאומו (הוא עצמו נעדר מחמת מחלה) בסימפוזיון מטעם הקונגרס היהודי בלונדון בשאלה: “היש עתיד ליהודי התפוצות?”.

ומפתיע הדבר, שעתה מטעים טוינבי, כי אדרבא, רצוי וחשוב הדבר שיהודֵי התפוצות יישארו יהודים, לפי שהם מייצגיהָ של היהדות האוטנטית (בניגוד לנצרות ולאיסלם) ועליהם להיות מפיציהָ בעולם. והפצתה – היא שתביא לפתרון בעיית היחסים בין היהודים לבין העולם… אשר למדינת ישראל הוא העלה את החשש הישן-נושן של “הנאמנות הכפולה”, כביכול. קיוּמן של התפוצות תנאי הוא לקיומה של מדינת ישראל, ולהיפך, - ובכלל קשה לתאר קיומו של העולם בלי היהודים והיהדות…

הנה כי כן, נתגלגל טוינבי מביטול וסילוף היהדות – לרעיון ה“תעודה”… ככתוב: לתקן עודם במלכות שדי.

הנוכחים המופתעים באותו דיון השיבו לטוינבי. ססיל רוט, למשל העיר, שדבריו החדשים נשמעו משל באו מפיו של גֵר; ודר' אביגדור גולדשמיד הפריך את חשש “הנאמנות הכפולה”. חלקוּ עליו גם אחרים, לרבות לא-יהודים, כא. בלכנר מאוניברסיטת קמברידג‘, הסבור, שעִם ביצורה של מדינת ישראל היא לא תהא תלויה עוד בתפוצות. הוא שלל, אגב, גם את דעתו של פרופ’ היימן לוי, הקומוניסט הבריטי שהתאכזב, כי שוויון-הזכויות יביא לביטול היהודים כעם ולטמיעתם – שהיא טענה קומוניסטית קלאסית (לנין אמר שהציונות קיימת בזכות האנטישמיות; פליכנוב קבע שאנשי ה“בונד” הם ציונים הפוחדים ממחלת הים.) והמלומד הלא יהודי מסביר למשכיל היהודי המתבולל:

“שווי-זכויות עשוי לעורר כוחות יצירה באומה בעלת-כושר חיים הנאמנה ליעוד רוחני משלה. על כן נודעת כיום חשיבות כה מכרעת לציונות – ממשיך הוא – כחיץ נגד התבוללות וטמיעה. ומדינת ישראל היא גורם המקיים את היהודים ביהדותם, בייחוד לאחר החלשת כוחה של הדת”.

סופר לא יהודי אחר, רוז’אר פּאַווי , אף סבור, שהיהדות צריכה לפתוח את שעריה לפני גֵרים… להפיץ את יסודות התורה (לרבות המילה) בין אומות העולם, ולהיות לכוח רוחני משפיע כפי שהיתה בזמן שכבשה את לב הכוזרים…

לא נכניס ראשנו ב“פולמוס טוינבי” על שולליו ומחיביו של הוגה-הדעות האנגלי, ואך נעיר, שאין ספק בדבר כי את משמעותן הרוחנית והתרבותית של היהדות כעם הוא לא תפס. ואתה נזכר במארכס, ובקאוטסקי (“היהדות היא חזיון ריאקציוני, היהודי – מהפכן”) ועוד ועוד, ובקיצור" “וזר לא יבין”.

מדוע קרוייה הלשון העברית “לשון הקודש”?

החוקר ד“ר ש. פדרבוש, מפעילי הקונגרס היהודי העולמי וההסתדרות העברית העולמית, טוען ב”הדואר", שאין תכנית להקנות ידיעת 500 מלים עבריות מניחה את הדעת. בגולה, אין “העברית הבסיסית” עשויה לעורר עניין להמשך השתלמות בלשון והרגשת טעמה ויופייה. הוא מצטט את אימרתו של הֶרדֶר, שכדאי לו לאדם ללמוד עשר שנים עברית, כדי שיהא מוכשר לספוג את הדרוֹ של הפרק הנפלא “ברכי נפשי”.

והוא מביא את המחלוקת הידוּעה סביב השם “לשון הקודש”: הרמב“ם חשב, כי הסיבה היא, שאין בעברית מוּנחים למושגים גסים ומיניים. אולם הרמב”ן חולק עליו, ומראה שגם בעברית יש שמות לכיעור ומיאוס. אולם היא זכתה לשם “לשון הקודש” משום היצירות הנצחיות שנוצרו בה, משום שהיא שפת כתבי-הקודש, התורה, הנבואה, וחכמי ישראל. אם כך ואם כך, טובה גם “עברית בסיסית”, בתנאי שלא תישכח ותשמש מפתח לאוצרות הבלתי-נדלים של תרבות ישראל…".

חשבון עולמו של החינוך היהודי באמריקה

חשבון-נפש קולע, אפשר מן המעמיקים ביותר, למעמדו של החינוך היהודי באמריקה ובקנדה עושה העיתונאי היהודי המעוּלה והוותיק ב“טאָג” דוד איידלסברג.

בסיפוק רב קיבל הציבור היהודי את הידיעה ש-60% ומעלה מכלל נבחני הבגרות בניו-יורק שזכו בפרס – היו יהודים; אחוז העולה כפליים על אחוז היהודי בכרך זה. נוסף על כך נתברר, ששני התלמידים המעוּלים ביותר בכל מדינת ניו-יורק יהודים הם.

בכלל המצטיינים – למעלה ממאה תלמידים ותלמידות, חניכי בתי-הספר התיכוניים (היי-סקול) שליד הישיבות נוסח אמריקה, היינו, תלמידים שקיבלו גם חינוך והשכלה יהודית ממש.

ואף-על-פי-כן – מציין הכותב – אין שמחתנו מלאה. לפי שהחשבון האמיתי אינו באחוז היהודים המצטיינים בהשכלתם ובחריפוּתם בכלל האוכלוסיה, אלא באוכלוסיה היהודית דוקא. ומתברר, שרק 25% מילדי היהודים מקבלים חינוך יהודי “בכל צורה שהיא”. מתעוררת, אפוא, שאלה כפולה: מה יהא על 75% הנותרים, והאם גם המצטיינים מתוך ה-25% - כשרונותיהם יהיו לברכה לעם ולתרבותו?

ללבו של הכותב קרוב החינוך התורני, והוא מודה בהישגיו הגדולים מאוד (לעומת העבר). הוא מונה 264 “ישיבות קטנות” ב-24 מדינות (כולל קנדה) ו-84 קהילות, הכוללות 50 אלף תלמידים ותלמידות. וכל זה, מלבד הישיבות הגדולות, הישיבה-יוניברסיטי וכו'. פירוש הדבר, בלשונו, מהפכה רוחנית ברבבות בתים יהודיים. ומניסיוני נוכחתי – מציין הוא – שהבנים האלה מחנכים את הוריהם ומהדקים את זיקתם לעם. הוא מכנה חזיון זה “נס”. וב“הדואר” קראנו זעקות רבות על מחסור חמור בכוחות-הוראה עבריים, ילידי אמריקה.

ואולם, אין הוא יכול להסיח דעתו מעשרות הערים והקהילות בעשרים וחמש ממדינות אמריקה, שהן שממה מבחינת החינוך היהודי, והוא קורא אותן “ערים נידחות”. שלושה רבעים ממניין ילדי היהודים גדלים ללא ידיעת צורת אות עברית.

ואכן, אין ספק שיש התעוררות לאומית רבה, המחפשת לעצמה צורות ביטוי וסיגול שונות למציאות החדשה. גם אלה שהאנגלית היא בית גידולם, לא הכרח וגזירה היא שיהיו לתמיד מרוחקים מתרבות עמם בלשונו. ואולם, חשבון-אמת בדין שיעמיד זה מול זה – את הישגי התלמידים היהודים המצטיינים, את מערכת החינוך היהודית המגוונת והמעוּנפת, השלמה והחלקית, בשלוש לשונותיה (עברית, יידיש ואנגלית) – ולעוּמתו את החלל הגדול בשדה החינוך של הדור השלישי והרביעי, שמילויו הוא, אולי, יעודה המרכזי של היהדות הלאומית חפצת-החיים.

ודומה, שהשעה כשרה לכך. אין לך קיבוץ יהודי בעולם, שאין ניכרים בו אותות ההתעוררות והכמיהה והחיפושים אחר שיבת ציון רוחנית-תרבותית. ויִקצר המצע למנותם.

הובטח המשך קיומו של “פאָרווערטס”

“פאָרווערטס” – גדול עיתוני היהודים בעולם, המופיע למעלה מחמישים שנה, משבר כספי חמוּר פקדוֹ בחדשים האחרונים. בשעתו עמדנו, לרגל יובלו, על שליחותו של העיתון, לרגל יובלו, על שליחותו של העיתון, התפתחותו והתקרבותו למדינת ישראל, לציונות, לתנועת הפועלים החלוצית, ועל מלחמתו בקומוניזם בכלל ובגילוייו ברחוב היהודי בפרט.

עתה הודיעה הנהלת “פאּרווערטס”, כי הסכנה לסגירת העיתון חלפה כליל. המשבר נגרם בעיקר, מחמת ההוצאות הגדולות, והוא פקד עיתונים רבים באמריקה, בעיקר לא-אנגליים. הריבוי הזעיר של הקוראים לא איזן את ההוצאות הגדולות (מחירי הנייר, הדפסה, הובלה, שכר עובדים וכו'). גם חסכונותיו של העיתון נצטמצמו והלכו.

והנה פתח “פאָרווערטס” במערכת קימוצים. סגר את סניפו בשיקאגו וצימצם סניפים אחרים (שקוימו, בעיקר, לצרכי המוסדות והאירגונים המקומיים, האיגודים המקצועיים, פעולות תרבות, עזרה לישראל), קיצץ בשכר עובדיו (שהיה כל השנים גבוה מזה של עובדי שאר העיתונים) ובייחוד בדרגות הגבוהות. הדבר הושג לאחר מו"מ ממושך עם האיגוד המקצועי, ובזמן שהמגמה הכללית באמריקה – נוכח ההתייקרות הגוברת – היא להעלאַת שכר.

הנהלת “פאָרווערטס” מוסיפה ומסבירה שאין העיתון מוּצא לאור לשם רווחים ואין הוא קניינם של בעלים פרטיים. הוא נוסד לשם עמידה על משמר ענייניהם של המוני העם ושמר אמונים למטרתו. בשנים בהן צבר רווחים הוא חילקם למטרות תרבות וסעד. לאחר חורבן יהדות אירופה ותקומת ישראל – קמו מוסדות חדשים וצרכים חדשים, והעיתון עומד לימינם, והכול מודים שהוא ממלא שליחוּת לאומית נאמנה ונכבדה.

הבטחת המשך קיומו של העיתון רב-הזכויות ורב-ההשפעה היא בשורה גדולה – ליהודים באמריקה, בישראל ובתפוצות.

למִשבּצת-היסורים והפּרפּורים של המוני-ישראל על קיומם וכבודם נוספה חוליה חדשה: קביעת הגיטו לסטודנטים יהודים במכללות פולין. וכאשר תשקף הטיפה הזעירה את הים הרחב, כן תשקף החוליה הנוספת הזאת את ההתלבטות הגורלית של העם בדורנו, - דור של הפחתת ערך חיי-האדם ומשקל ערכי-הרוח והמוסר,של הפגת קסם הקידמה האנושית וסתימת-הגולל על הישגי-דורות חברתיים ותרבותיים.

אם פקפֵּק עוד מישהו באמִתוּתה של התמונה ב“תחיית-המתים”, הרי באה מציאות-החיים ומטפחת על פניו ומצביעה על “הכֶּתם הצהב” אשר התגלגל מאפלת גיטאות ימי-הביניים, כאילו התקפל ונעלם בתקופות הנאורות להתקדמות המין האנושי, - ושוב הזדקר לעינינו בגילויי-סיוטיו המחרידים והשפלים ביותר.

אשר ראה במו עיניו על שערי האוניברסיטה בוארשה את השלטים הצִפעוניים “מָות ליוּדֶה-קוֹמוּנה” ואת הרבצת המלקות לאנשי-מדע מפורסמים עקב יחסם ההוגן למוכים; אשר ראה סטודנטים פולנים – ולא רק פולנים, - הרצים כמטורפים, מזוינים במקלות ואקדוחים ופורעים ביהודים, מפוצצים חלונות וראשים בעיר ובעיירה, מוכרים דגים ברחובות לֶמבֶּרג ומעמידים משמרות כדי “להתחרות” במוכרת ובתגרן היהודי העלוב וכו'; אשר נזכר במקומה של האינטליגנציה בהשתערות הפְראוּת הגדולה בגרמניה ועוקב אחר תפקידו של הנוער הסטודנטי בגל-הזוועה והמשיסה המציף את כל ישובי פולין היהודית, את כל שטחי החיים ושִכבות-החברה שבעם, - זה יוָכח, כי דוקא בתקופת השכלול הגבוה ביותר של אמצעי-הייצור ושיטות-המדע קמה לתחייה וחרגה ביתר שאת ממדבר-הדורות עֶרוַת-החיה שבאדם. כי אכן, רוח-היצירה שבאדם, הפך לרועֵץ לאדם גופא; ההישגים הפכו למקור תלאות, רעב ודיכוי מחפיר; ההתקדמות העמיקה והחריפה את הסתירָתיות של החברה המושתת על יסודות של משק ויחסי-חברה פרועים.

“הכתם הצהוב” המאיים להשתלט, הוא תעודת-קלון מובהקת לרודים ולשולטים במשטר העבדות וההתנוונות האנושית ולדורות הצעירים, המתעתדים מחר, מחרתיים, לרשת את מקומם בחברה ובמדינה.

ניסו להשקיף על הפרשה זו של האנטישמיות הסטודנטית אשר אינה יורדת מהפרק בשנים האחרונות משפופרת מעמדית. הסבירו, שלמעלה מ-90 אחוזים של הסטודנטים-הפורעים הם בני בעלי-אחוזות עשירים, פקידות גבוהה ובורגנות עירונית עשירה. ברם, לאמיתו של דבר, ככל שאלה חברתית מובהקת, כך גם בעיית האנטישמיות הזדונית של הסטודנטים והמשכילים הפולנים, מחלקת את חברת-הרוב לא בכיוון אופקי, כלומר לפי קו-המעמדות, אלא בכיוון ניצב, כלומר מחלקת את המעמדות עצמם. השאלה היא עמוקה ונוקבת עד התהום ברצינותה. זה לא רק עניין של “התחרות”. האינטליגנציה היהודית כמעט שאינה קיימת כבר בדיעבד ברמת “מתחרה”. השאלה נוגעת באָשיות-הגורל הישראלי בתפוצות.

זו ועוד.

אף ההתבוללות לא עזרה. כיום דוחה ופולטת אותנו החברה מתוכה. ולא עמד בפרץ אף שפע הדם, הכשרונות והכוחות שמשכילי-ישראל השחילו לתוך חברת-הרוב (די להזכיר בזה רק את התנועה הפראנקיסטית בפולין אשר גמרה, כידוע, בשְמַד והקימה לעם הפולני את טובי הוגיו, בוני ארצו ומִשקו ולוחמי-חירותו; רבים מצאצאי התנועה הזאת, עסקני-מדינה, סופרים ומלומדים מכשירים זה מזמן את הקרקע ל“גיטו” כללי ליהודי פולין). זו תורה וזה שכרה!

אולם יחד עם “תחיית המתים” הנידונה, מסתלקת גם שארית-האשליות של האינטליגנט היהודי בתפוצות בדבר יכולתו האישית לעלות לגדולה על חשבון הינָתקוֹ והפקרתוֹ את המוני-העם. ומתבהרת גם לעיניו בפשטותה ואכזריותה אמת-הציונות מאז, כי עצם קיומנו, יצירתנו והתפתחותנו טבועה ברצון-החיים ובהכרח-החיים שלנו שאינו תלוי בלימוד זכות מן החוץ ובסנגוריה שאוּלה.

והיה עוד גילוי אחד בפרשה זו, - מצידה השני, מצד תגובתם “הם”: הסטודנטים הפולנים המתקדמים, אשר נפגעו בכבודם, החליטו לשבת על “הספסלים המיוחדים” יחד עם הסטודנטים היהודים; מלומדים ומשכילים בודדים מחו, פרסמו מכתבים גלויים בעיתונים, התנגדו ל“גיטו” החדש… באוניברסיטאות. אבל כל כמה שלא יהא מהמעודֵד והמנחֵם בגילוי זה, אין להתעלם, כמובן, מההכרה הברורה והצלולה, כי לא זהו הפתרון ולא בשטח זה הוא נמצא. הפתרון הוא רק בנו, “בתחיית-המתים” היסודית, השורשית, הקרקעית שלנו, בתחיית החיים שלנו.

היה זמן והאינטליגנציה עִצבה את רוח העם, שמשה שופר לכל רעיון משחרר, שִׁותָה דמות למדינה. כעת המדינה היא היא “המייצרת” בדמותה וצלמה את האינטליגנציה שלה, היא המרכזת ומכוונת את חינוך הנוער וההמונים “שלה”. ועתה, צא ולמד, כמה גלגולים עברו על המדינה עצמה ועל מושגי-המדינה?

כתוצאת המלחמה העולמית קמה שורה שלמה של מדינות חדשות לעמים שהשיגו את עצמאותם: פולין, רומניה, ליטא וכו'. וגרם הזמן, שמדינות אלו נכנסו למעגל התפתחותן והתחרותן עם המעצמות הישנות בתקופה מאוחרת ובמסיבות של החרפת הסתירות בעולם והעמקת המשבר.

ואף זה מסימני הזמן: המדינות הצעירות הללו, שזה עתה נשתחררו מעול זרים, הפכו למדכאים, מחניקים ורומסים ברגל גאוה את המוני-ישראל החיים בתוכן.

בראשית המאה שחלפה רווחה ההנחה, כי המדינה היא ה“שומר-לילה” של האזרח, מבלי שיהיה לה כל זכות ורשות להתערב ולקבע את סדרי-החיים הפנימיים של החברה (הליברליות).

הֶגֶל לימד, כי המדינה היא “התגלמות השכל האנושי, הסדר והחוקיות ההיסטורית”.

הסוציאליזם הסביר, כי המדינה היא דרגה ידועה בהתפתחות החברה, “פרי השתלטות החברה, המעמדות השולטים בתוכה על סתירות המעמדיוּת גופא” (אֶנגלס: ראשית המשפחה, הרכוש הפרטי והמדינה. 1894, עמ' 178).

המושגים וההשגות הללו הולכים ומשתכחים ונדחקים לעינינו ממש. המדינה הפשיסטית המושלמת ו“הַסריסָה” מסתייגת מהחברה והיחיד, מדעת-הציבור ומהדעת בכלל, היא רודה ומתעללת בהם ויונקת את לְשַד-עמים ולאומים, אוצרות-דורות, מנצלת ומדכאת את הרוח האנושי החי תוך כדי הסתמכות על מנגנון צבאי מרוכז ועל צללי-האופל שהיא קוסמת אותך מתהומות-הנשייה. דוֹק ותמצא, - שאף זה, - היחס לישראל, - הוא אחד מסימני הזמן המובהקים ביותר, מגילויי-הזוועה, השכל והכשלון של דורנו.

ומשונה הוא הדור, דור “תחיית המתים” בגלגולו המחריד והמזעזע ביותר. המִדבּר ההיסטורי הגיח מקבָריו, הסתער על החיים ועל הכבוד, על הרכוש המוסרי והחברתי של דורות. לעומת “תחיית-מתים” זו עלינו לייצג את תחיית-החיים האמיתית שלנו, ההולמת את כבודנו והחותרת לפתרון הבעייה ביסודה.

¹

פורסם ב-“ים” גליונות החבל הימי לישראל, חוברות ו‘-ז’ חשון-כסלו תש"ט, נובמבר-דצמבר 1948

במאמר מאת כותב הטורים האלה, שענינו בכותרתו: “הנגב – שער עתידנו” (“דבר”, דצמבר 1947), נאמר: “ארץ הנגב מהווה למעלה ממחצית שטחה של המדינה היהודית, אך היא עיקר בסיסה הקרקעי ומקור-קליטה-והתערות להמוני ישראל. היא המניחה למדינה היהודית מרחב ויציבות. שעל כן אין תימה, אם עיקר תככיהם של הכוחות הזוממים להצר את צעדינו ולחבל בתקומתנו מופנה לאיזור זה, הצעיר באזורי היאחזותנו החלוצית”.

אפס, דומה כי ההגדרה המובאת לעיל, טעונה השלמה והעמקה בשתי הוראות: ארץ הנגב, הנקנית לנו בסמכות האומות המאוחדות והחתומה בעמלם ובדמם של מיטב חלוצינו ולוחמינו, היא גם הצעירה מבינת היחרתות חשיבותה הראשונה במעלה בהכרתם של ישראל (ההכרה המפגרת אחר ההוויה). חבל זה שהיה בחזקת TERRA INCOGNITA במשך שנים רבות בתשומת לבנו, במאמצינו ההתיישבותיים ובמחשבתנו המדינית-ממלכתית הוא עתה – ובדין – אבן-שתיה, עליה יכון עתידנו כעם וכמדינה. את אשר חזו ראשונים בחוש אינטואיציה, מתגבש והולך בהכרה הכללית והופך את סלע המחלוקת בין ישראל ליריביו ומשנאיו. וכבר במעמד הכ"ט בנובמבר היינו עדים למערכה הנואשת מצד גורמים מדיניים שונים סביב איזור זה – איזור הערבה ומפרץ אילת – אם לכללו בתחומי ישראל, או להניחו בידי השולטים עליו בעקיפין ובמישרין. ואין המדובר, כמובן, בשינוי בעלות בלבד, כי אם בשינוי גורל; כי מפרץ אילת בידי ישראל פירושו, בין היתר, גשר בינה לבין יבשות-הענק של אסיה, אפריקה ואוסטרליה ושילובה עם עמי-הענק, עמי הקדם, המתעוררים לתחיה, ברוב יסורין ועינויים, מתרדמת הדורות ומכבלי “המערב”.

*

יפה אמר מי שאמר, שתמציתה של המלחמה בארץ-ישראל היא בכך, בידי מי תהא השליטה על עקבה-אילת, כלומר על המפרץ בשם זה, הלופת את חצי האי סיני (הזרוע השניה – מפרץ סואץ) והמשתפך אל תוך ים סוף. לא המחצבים ואוצרות הדייג, לא התעשיה (ובכלל זה המוצא למוצרי האשלג בים המלח) והחקלאות ועוד – אף כי ערכם לא יסולא בפז מבחינת התערותו של עמנו, קליטת המוניו ויציבות מדינתו – אלא הקשר הימי, הוא הקובע את ערכה, סגולתה ומשקלה של השליטה על הפס הצר של מימי המפרץ הזה, מפרץ אילת, המחבר בתודעתנו הלאומית את קצה החוט של פאר עבר ישראל בימי מלכיו עם סבר עתידו ותקומתו. קשר זה הוא כפותח אפיקים ואפיקי-מוצא חדשים ובלתי-משוערים למדינתנו, הוא קו-מגן ועורק-חיים אמתי, שבכוחו לקלוט עודפי יצירה-ומרץ לאומיים, העשויים להחנק ולהתנוון ולהסתאב בדמות של גילויי אירידנטה² ומתיחות צבאית מתמדת. נמצא, אפוא, כי מפרץ אילת בידי ישראל משמעות נוספת לו: שילובנו עם ובתוך עולם המזרח הרחוק וקליטת אוצרות מרץ וחיות לאומיים בדרך של יצירה ופיתוח. מפרץ אילת בידי ישראל הוא קניין הקניינים שלנו, השקול – מבחינות רבות – לעומת מפרץ סואץ (ב-1968 יסתיים מועד הזיכיון של חברת תעלת סואץ) בחשבון האימפריאלי הבריטי; שכן הוא לא נועד לנו כקשר אסטרטגי ל“אימפריה”, אלא כעורק חיים ממש, המעמיק את אחיזתנו בכל אדמת המולדת ומחברה עם המזרח, אשר אל חיקו אנו שבים, בכורח וברצון, מכל ארצות נוד וגרדום, והמשלב את עצמאותנו במשפחת עמי המזרח הנתונים בתהליך התעצמותם הם.

*

עם הכללת הנגב עד מפרץ אילת בתחומי המדינה היהודית – כותב י. ברסלבסקי במילואים למהדורה ב' של מחברתו החשובה “עקבה”³ – נוכחנו לדעת מה מרחיקה ראות היתה הסתערותנו הנועזת על שממות הארץ בקצה הדרום הרחוק, כי רק בכוח הסתערות זו קנינו את הזכות המוסרית-המדינית על המוצא אל ים סוף". והוא מוסיף ומסביר ומטעים:

“בלעדי המוצא אל ים סוף, היה הנגב היהודי נכלא בין מצרי מדבר נרחבים והמדינה היהודית היתה מנותקת מארצות אפריקה והאוקיינוס ההודי מבחינה מסחרית ותחבורתית; ולהיפך, בלעדי הנגב היהודי לא היה למוצא אל ים סוף, אשר מרחבי מדבר מפרידים בינו לבין מרכזי הישוב העברי בארץ, אותו ערך חיוני עצום שאנו מיחסים לו. עיר נמל עברית במפרץ אילת ודרכים כבושות מחופי המדינה היהודית בים התיכון (ואולי גם תעלות מים עם נמלי עזה וחיפה, - תכניות שכבר הגו בהן רבים, אף לפני הרצל / א.ש.) – יחישו את תחייתו של היישוב החקלאי בנגב ובערבה, יעודדו את ניצול אוצרות הטבע בשכבותיהם הגיאולוגיות, יהפכו את מפרץ אילת למקור של אספקת דגים ומוצרי דגים לכל ארץ ישראל ויפתחו לפנינו אפיקי-יצוא חדשים לתוצרת ולתעשיה הארצישראלית. מאידך גיסא, יש בתחיית ישוב חקלאי ותעשייתי בנגב ובערבה כדי לעודד את התפתחות של עיר הנמל ואת ישובה”.

והוא מסיים:

“אל מפרץ אילת נשאנו את עינינו שנים רבות. עתה מתחדשות התקוות שתלינו בו ביתר שאת. לבנו מנבא לנו, כי עתיד מדיני וכלכלי נכבד צפוי לו, ועלינו לכבוש בו מקום של כבוד בהקדם”.

כי רק צימאון תקומתנו, כי רק המנוע הכביר של החלוציות העברית, המפרה והגואלת, עשויים להעיר את השממה הרדומה של ערבות הנגב ואת שפונות אילת ומפרצה – הוא מן המוסכמות שאינן צריכות ראייה. אך במציאותנו הגיאו-פוליטית והפוליטית-מלחמתית הנוכחית – משמעות נכבדה נוספת לכיבוש הנגב והמפרץ, להכללתם בידי ישראל ולהחייאתם בכוח העבודה, המדע, ההון והחזון הישראליים.

*

דיה הצצה חטופה במפה בכדי להיווכח, כי שליטתנו על מפרץ אילת מקרבתנו – קרבה של ממש ובנקודות חיוניות – עם עבר הירדן, סעודיה ומצרים, ומסכלת מראש אפשרויות ופיתויים של התנכלות צבאית, בידוד כללי, ניתוק ויצירת חזית גיאו-פוליטית רצופה של עוינים ומשנאים בכוח או בפועל.

אך כשם שכל כוחנו הצבאי אינו אלא פונקציה של כוחנו בהתיישבות ובמשק, הוא הדין בנגב, בערבה ובמפרץ. מפקדו של צבא ההגנה לישראל שפקד על מערכות הגבורה האחרונות בנגב צדק לחלוטין בהטעימו, כי כיבושינו המפוארים בנגב (ואחיזתנו בו בכלל, מני באר שבע, עיר אברהם, ועד לאילת, נמל המלך שלמה) לא תהיה להם אחיזה וסיכוי אלא בכוחו של צבא אחר, העולה מבחינות הרבה על כוחו של צבא סדיר, הלא הוא צבא-העבודה-וההתיישבות הכיבושית. מכאן השילוב העליון בין החשיבות המשקית-התיישבותית והצבאית-אסטרטגית של היאחזותנו בחופי המפרץ, יישובם ופיתוחם – והיא תעודה, אשר כל גורם ציבורי חינוכי בישראל, וראש לכל החבל הימי לישראל – מחובתם להחדירה בהכרתם של המוני בית ישראל. כל אוניה ישראלית בים סוף, כל כפר דייגים לחופי המפרץ – מבצר צבאי הם לנו.

שעל כן לא ייפלא, כי ראש ממשלת ישראל והוא גם איש חזון הים – ובלעדי הים אין מולדת ואין עצמאות ואין קוממיות ואין בטחון ואין חיי-אומה תקינים – הטעים וחזר והטעים, ולא במקרה, את הערך הנעלה והמכריע אשר לשליטתנו על אילת ואת העתידות הגנוזים בו לעתידנו כעם וכמדינה. ואחד מחשובי קציני ההסברה בצבא ההגנה לישראל אמר בפרק זה את הדברים הבאים:

…“הנה זכיתי להתקרב עם החטיבה של צבא ישראל לגבול הלבנון על כל הוד קסמיו. וכאן, דווקא כאן, נתבהרה לי האמת. הקרב המכריע הוא על הנקודה המרוחקת מכאן: אילת. אני יודע, אין אדם נלחם על חזיון ערטילאי. אדם מוסר את נפשו על תמצית הממשות, על מקור החיות לעצמו ולאומה. אולם כמה מאחינו ראו בעיני-בשר ובעיני-רוח את הערבה, את ארץ אדום, את חמדת סיני הכחולה, את אילת, המכונה עקבה?… ביסודו של דבר רואה אני את כוננותנו להלחם על הנגב כבעיית-יסוד של עתיד האומה, כמקור-פרנסה למיליוני מתיישבים, כמפתח לגוי גדול, אשר כה התמעט בדור הכליה. הנס אשר קרה לנו במלחמה לגבולות ארצנו בכ”ט בנובמבר הוא נס אילת. נס גדול היה שם. אני צמא לשכנות יוצרת עם המדבר ועם הים. מימין ומשמאל ומאחור… ואילת היא מטרת מלחמה קשה כקריעת ים סוף. בנקודה רגישה זו קיים ריכוז כוחות עולמיים נגדנו. ואנגליה, היודעת היטב כל כך להפסיד בקרבות, אך לא את הקרב האחרון, סבורה גם הפעם, כי לא תפסיד בקרב על עקבה. בקרב על אילת מקופלת רצינות המלחמה שלנו. זו עלולה להיות ארוכה מאוד –"

לעינינו מתחולל אפוס-יצירה-וגבורה, שראשיתו הקדום בבאר המריבה שנחפרה במדבר באר שבע ואחריתו נרמזה בפסוקיו המופלאים של ספר תהילים:

“יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים - וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט”. (תהילים ק"ז, לד-לח)

רק ב- 1943 נתקעו יתדות ראשונים להתנחלותנו דרומית לבאר טוביה. עתה נפתחה לפנינו ערבת הנגב – שקצותיה סמוכים אל ים המלח וים התיכון וראשה במפרץ אילת על חוף ים סוף – ותהי מסד המדינה היהודית ונקודת המפתח לעתידה ולכושר קיומה במלוא הוראותיהם של מושגים אלה. עוד המערכה (המדינית ואפשר גם הצבאית) על בסוס מעמדנו בנגב במלוא תקפה, - אך אין כל ספק, כי בחופיו של מפרץ המים אשר בין מדבריות סיני וערב טמונה המשמעות הלאומית העליונה, המשקית-ההתיישבותית והאסטרטגית-צבאית, אשר בהתגשמותה של הציונות.

הבחינה השלילית, לאידך, מלמדתנו, כי הפקעתם של הערבה ומפרצה מתחומי ישראל פירושה לא רק קיפוחה של מדינת ישראל, אלא גם הווי סיכון מתמיד לקיומה ולביטחונה, התרקמותו של קן-מזימות ומרצחים, סכנת החנקתנו בנקודה רבת הסיכויים ביותר להתפתחותנו ולעצמאותנו. הקרב על אילת – הוא הקרב על עתידה של מדינת ישראל, על בטחונה ועצמאותה. בו התגלם מלוא החיוניות אשר במערכותינו. אילת – הדרומית בנקודות מדינתנו, היא כנקודת-המסעד הקטנה למנוף-התחייה הגדול והמהפכני של מדינת ישראל.

מתוך “דבר” 5 באוגוסט 1943

שלבים שונים במלחמה, וגם… בנושאי התעמולה הנאצית. עתה, משנכנסו לתקופת התגוננות, הם מבקשים לשכנע עצמם, את משרתיהם ועבדיהם ואת העולם כולו, בעצמתן של החומות השומרות על “מבצר אירופה”: הלא הן ה“חומה האטלאנטית” (“אוסטואל”), - רשת הביצורים במערב אירופה (למנוע פלישה יבשתית של בנות הברית) ו“חומת דרום-מזרח” (ביצורים דומים בבלקן).

אלא שאַלואַראֵס דאֶל ואַיו ¹, מי שהיה מיניסטר רפובליקאי בספרד ועתה סופר ליבראלי מכובד באמריקה, מייעץ ב“ניישון” (Nation) לא להקל בדברי הנאצים ובאיומיהם. הוא מוכיח, כי רק אחרי קרבות דמים פנים אל פנים, שעַל אחר שעל, ובעזרתם הפעילה של ההמונים המשועבדים, יוכרע האויב. וגדולה מזו משתמעת מדבריו: האוייב ריכז מיליונים רבים (בעיקר גברים ונוער) מכל עמי אירופה בתוך תחומי ארצו ובקרבתה. ולא לשם עבודת כפייה בלבד ריכזם, אלא גם כאמצעי לסחיטה פוליטית וכבני ערובה: חומה חיה להתגוננות עצמית, מעין בריח הצלה למצב של יאוש ומפלה. בהתקרב צבאות הברית: אם תפגעו בנו, הרי חייהם של מיליון בלגים, או צ’כים, או פולנים – בסכנה. חיה פצועה זו עשוייה להיתפס גם לטירוף זדון זה ש“עוד לא בראו השטן”.

יצויין גם, כי אשה שהגיעה לארץ מעיר אחת בפולין, עיר ואם בישראל השוכנת בדרך המלך מוסקוה-מינסק-וארשה-ברלין, סיפרה שהנאצים סילקו את היהודים מסביבות תחנת הרכבת וריכזום בגיטו מצופף הפונה מערבה, בכיוון הנסיגה האפשרית והדברים האלה מעוררים אסוציאציה דומה. יישובי היהודים שם – בני ערוּבות מופקרים לחלוטין המה.

מי תיכן את האימים הצפויים עוד מתעלולי הפאשיזם גם בגסיסתו? אלא שספק, אם החומה ה“חיה” תעמוד לו ביום שִברו יותר מחומת הביטון.

פורסם ב-“דבר”, 29 במאי 1959

(יום יהדות ארצות הברית, קוים לדמותה הדמוגראפית

אוכלוסייתה היהודית של אמריקה עולה חמישה-ששה מיליונים, לערך (מתוך 12 מיליון של כלל האומה), ואולם משקלה בתוך האוכלוסיה הכללית, בכל תחומי החיים והיצירה, עולה לאין שיעור על משקלה הכמותי בתוכה. במנגנון הממשלה לא מעטים היהודים, ומעמדם בשדה הכלכלה, ההשכלה, המדע והאמנות רב-זכויות בחלוציותו ואיתן בהישגיו.

והן רק לפני שנים אחדות חגגה יהדות זו את מלאת שלוש מאות שנה לקיומה, מאז עגנה בחוף העיירה ניו-אמסטרדם (הוא ניו-יורק) בשנת 1654 האוניה ובה 23 פליטים נרדפי האינקביזיציה בברזיל. ואולם, אמת היא, שיהדות אמריקה צמחה מגלי ההגירה האדירים המאוחדים מאירופה – תחילה ממערב אירופה שלאחר תמוטת נפוליאון, ואחריה בשנות השמונים מרוסיה רבתי. כשני מיליונים יהודים היגרו לאמריקה בעשרים השנים 1900–1880, מלבד מאות ואלפים מגליציה, רומניה ועוד (מניין היהודים באמריקה בתקופה שלפני ההגירה הגדולה נאמד ב-2,400 בשנת 1776; ב-1820 היגרו אליה 4,000 יהודים, ב-1850 – 50 אלף, ב-1860 – 150 אלף).

בסוף מלחמת העולם השנייה ננעלו, למעשה, שערי ההגירה, מחוץ למקרים מיוחדים (כגון שואת הנאצים וההתקוממות בהונגריה ב-1956, שבעקבותיה באו לאמריקה 5,000 יהודים).

נתונים דמוגרפיים וסוציולוגיים יהודיים

מיליוני היהודים הגיעו ליבשת החדשה עם ההתפתחות הכבירה, הסוערת שלה שראשיתה בשנות השמונים, נסחפו עמה והיו שותפים מלאים להם בכושרם, ביזמתם, בפעלתנותם. חלקם שהו בדרכם במערב אירופה, הקימו מרכזים תוססים ועירניים (ווייצ’פל), ורובם נתנסו בקשיי הקליטה הכלכלית, התרבותית והרוחנית של דור מהגרים ראשון, עמלו וטרחו ב“במקצועות היהודיים”, הקימו מוסדות עזרה וסעד, עיתונים ובתי ספר, אירגוני פועלים ותנועה לאומית – אף הם טבועים באפייה המיוחד של ארץ-ההגירה בשלביה הראשונים.

ספר השנה ליהודי אמריקה לשנת 1958, נוקב את המספר של 5,2555.000 יהודים בשנת 1957, מהם למעלה משני מיליונים ביו-יורק רבה. יהודי אמריקה יושבי כרכים וערים הם: בלוס אנג’לס – 400,000, שיקאגו – 282 אלף, פילדלפיה – 275 אלף, בוסטון – 140 אלף, ויתרם חיים ב-720 ערים בכל המדינות, לרבות אלסקה.

67% מיהודי אמריקה יוצאי ארצות חוּץ הם ומהגרים מרוסיה ופולין, 6% מגרמניה, ואילו השאר – אוסטריה, הונגריה, צ’כוסלובקיה, ליטא וכו'. 20% מיהודי ארצות הברית הם ילידיה. נישואי התערובת עולה, לפי מחקר שנערך בוושינגטון, כדי 5.3. אולם יהודי עיר זו, 80 אלף נפש, רובם ילידי אמריקה הם, וודאי אין האחוז הנקוב אופייני לשאר קהילות, שדופק החיים היהודי בהם עז יותר, בהן הם חיים בצפיפוּת גדולה יותר, והרכבם הסוציאלי מגוון יותר, כולל חלק ניכר של יהודים שקיומם על עבודה בייצור, בשירותים, בפקידות, במקצועות חופשיים. משערים, שלמעלה מהמחצית של יהודי אמריקה עסוקים בתעשייה ובחרושת כבעלים, מנהלים, עובדים ופקידים, כ-14% הם בעלי מקצועות חופשיים (רבים מהם עובדים בשכר, גם בשירות הממשלה), וכמאה אלף עוסקים בחקלאות (שאין פירוּש הדבר, כמובן, עיבוד נחלאותיהם בידיהם הם). בעשור 1956–1946 גדלה האוכלוסיה היהודית ב-20–15 אחוזים.

רשת ענפה של ארגוּנים ומוסדות ציבור יהודיים פעילים ביהדות אמריקה. קהילה במתכונתה האירופית אינה קיימת, אף לא מפלגה יהודית בעלת מצע מדיני, או חברתי מיוחד הנובע מתנאי החיים במקום. ידועה פעילותם של ה“לאנדסמאנשאפטן” (יוצאי עיר, או ארץ אחת), הדועכת עם התבססותם של המהגרים וקץ ההגירה מאירופה. הנוער, יליד אמריקה, אינו מוצא בהם עניין. דומה המצב, מבחינה מסויימת, לגבי ה“מסדרים” השונים, הממזגים עזרה הדדית, ביטוח חיים, מקום-קבורה, פעולת תרבות, עסקנות מדינית, כגון ה“הארבעטער רינג”, שהית נתוּן בעבר להשפעות “בונד”, ו“יידיש נאציונאלער ארבעטער פארבאנד” הציוני. בפעילות שקדנית מצטיינים ארגוּני הנשים. מוקד הפעילות הציבורית היהודית היא זו הכרוכה בארץ-ישראל – בעמידה לימין מאבקיה הפוליטיים ובמגביות למען צרכיה, המעידות על התנדבות רחבת-לב ומתמדת, וזאת – מלבד הקדשת אמצעים מרובים לצרכי היהודים בתפוצות הנזקקות לעזרה.

חיי הרוח, החינוך והתרבות היהודיים באמריקה – הם נושא למחקר, ולא אחת אנו עומדים על בעיותיהם השונות. אף על פי שצמחו, בעיקרם, מן המרכזים באירופה, הרי שונים הם בצביונם, בצוּרותיהם, בתכניהם. אפילו רשת הישיבות ולימוד התורה – דפוּסיהם שונים – והם תופסים מקום ניכר במערכת החינוך. נצטמקה עד למאוד יצירת יידיש, אך העברית לא כבשה את מקומה ואת המעמד הראוי לה, אף על פי שקרנה עולה.

המשפחה – עוגן הצלה יהודי

מחקרים רבים חוברו שעניינם טיבה של היהדות נוסח אמריקה, שרבים מונים בה צוּרות פרימיטיביות-שטחיות, נטולות-רוח-והשראה כמסיבות הבר-מצווה, כהיכלי-התפילה המפוארים שאין קול תורה נשמע בהם, כטקסי היזכור, הקדיש וה“יארצייט” וכו'. וודאי, נתפוגגו במידה רבה, ביבשת החדשה, בשׂמיה של היהדות הקלאסית, זו המעוטרת בטלית ותפילין, זו שציונות וחלוציות נשמת אפה, וזו שחרפה נפשה על דגלי מלחמות החירות של העמים ושל מעמד הפועלים, - אף-על-פי, שגם יסודות אלה לא נעלמו ולא נבלעו כליל, והם מחפשים צורות ביטוי ולבוש חדשים. בצדק העירו, שתקוות-חוט-השני של היהדות נוסח אמריקה נשמר יותר בבית, בחיק המשפחה, מאשר ברחוב, או ב“טעמפּל”. א. מענעס, סופרו הבקיא של “פאָרווערסט”, מציין, שרבים מאוד היהודים השומרים על כשרות בביתם, מדליקים נרות חנוכה, מסיבים בליל הסדר ועוד. עלה תפקידה של האשה בחיי העם. כל הזרמים מקדישים יותר תשומת לב לחינוך הבנות המבקרות אף בישיבות (המודרניות) ונפוץ מאוד מנהג ציון הבת-מצווה. הוא, מענעס, החוקר הסוציאליסט הוותיק, סבור, שכל הגילויים האלה (ולרבות גידול שיעור הילודה) עתידים לשמש נקודות-אחיזה ליהדות עמוקה יותר, רוחנית יותר, שקולה יותר. והוא מעיר:

“דור המהגרים שבא לכאן לפני 60–50 שנה, חי בתנאים קשים של חיי-משפחה. רובם בדירות שכוּרות, צפופות, והילדים – בעיקר, ברחוב. הדור הראשון של ילידי אמריקה כמעט שלא הכיר את דמותם הפטריארכאלית של סבא וסבתא. אף-על-פי-כן נשמרה המשפחה היהודית, והיא שסייעה לשמירת חיים יהודיים. עתה התנאים נוחים בהרבה. על כן, יש להדק יותר את קשרי-המשפחה, להגביר את גילויי החג והיהדות בבית המשפחה”.

יהדות אמריקה עלתה לשיא עצמתה, וגוברים בה – דווקא בדור השלישי המעורה – גורמים שונים המזינים את שורשי חיוּתה היהודית והלאומית ומהדקים זיקתה אל העם בתפוּצות ואל האוּמה העברית במולדת.

פורסם ב־“דבר” 20 פברואר 1959

ספרים

ארץ ישראל, ארץ הצבי, כפשוּטה, תאורי נופיה באו בספרים רבים, בפרוזה ובשיר, של מחברים יהודים ולא יהודים. וודאי טעמים עמוקים לכך, שמאז ומתמיד עוררה היא, הארץ, השתאות והתפעמוּת, חליפות גווניה ומראותיה, קמטי אדמתה והרריה, יסוד הקדוּשה והאַסוֹציאַציוֹת ההיסטוריות הצפוּנות בה, מנעו מן היוצרים שלווה אֶפית, הסעירו הלב והנפש. ורבות לאין ספוֹר הדוּגמאות בספרות העמים וישראל.

כל שכּן שהדים עזים להתפעמות זו נענים בסופר הטובל מכחולו בצבעיה של ארץ ישראל בתקוּמתה. ממורדות הלבנון ועד למפרץ אילת סייר בה אפרים תלמי, ראה אותה בעיני בשר ורוח, נשם בשׁמיה ונצרב בלהטה ודבק באהבתה. ואת רשמיו הביע בספר ¹, המבקש להעלות קטעים מן הדראמה של החלוּץ הנאבק על כיבוּש ארצו, אהובת־לבו, לחוננה ולהפרותה. אוכלוסיה שלמה חולפת לעיניך – הנוסע ממטולה, הרועה בעמק, בונה הסכר, הטרקטוריסט, החוצב במכרות אורון, זוג ה“רובינזונים” בהר הבודד הסמוך לצפת – ואולם – הם נבלעים בנופים, מיטשטשים ונמוגים, כי הם אינם אלא כתוספת מועטה לעיקר: השיכרון הארץ־ישראלי, החן והחסד הרועפים ברחבי הארץ וכובשים את הלב והעין.

ואתה נזכר, בלי משים, בספרי המסעות שהניחו לנו נוסעים יהודים לדורותיהם כרבנו עובדיה מבארטנורה ואחרים, הרצופים תיאורי נוף ואדם חושפי צפוּנות ומפועמי אהבה. הנה כותב א. תלמי, ומה עמוקה תחושת המולדת בדברים:

“הערב ירד עלינו בלב ההרים. השמש צנחה אל מעבר לרכס הרים, החוסם את אופק המערב. נאסף אורה העז, החם, וצינת־ערב אפפה אותנו במפתיע. ופתאום חשנו בדידות עמוקה, כזו הבאה על אדם, הנתוּן באור, בחום, בתנועה מהירה, ואינו מעלה על דעתו כי פתאום לפתע יחול שינוי. הרי הגליל האפירוּ, זוהרם עמם, כאילו נתכווצו אל עצמם. שוב לא היו אלה ההרים העטופים הוד־פיוט ושגב־עוז. הרי־סלע רגילים היו אלה, הרים, הנסגרים אל תוך עצמם עם רדת הערב, ומצטופפים זה אל זה כמבקשים מחסה והרגשת צוותא”.

נראה, כי הפרקים הנאים ביותר והמראות המושלמים ביותר כלולים ב“גלויות” המספרות על הפגישה עם הנופים השוממים ביותר, החשופים והערומים, נופי הבראשית והתלאובות: מראות בישימון, בנגב, בסדום, בערבה, בדרך לאילת. ואופף מעין הרגש שפקד אותך בנעוריך למקרא “ברכת האדמה” להמסון, או לתיאורי־הנוף המופלאים של ארץ ישראל הקדומה לפלובּר, או ב“הנוצרי” לשלום אֵש, משל אָצרו בקרבם נופי־הפרא דוקא את מלוא יפעתה, נגינתה, פוֹעם דמה וחייה של הארץ המסוערת, ארץ הברכה והקללה – לב הארצות כלשונו של יהודה הלוי.

והנה, חינה המיוחד, הלוהט, הסוער של הארץ השוכנת בין ים למדבר, שפוּך על הספר הזה, כתוב בידו של אחד מאוהביה־נאמניה. ערכיה האסתטיים והלאומיים כמזוּגים יחד, וחותמו אהבה.

פורסם ב“הפועל הצעיר” 20 אפריל 1958

מלאו עשרים שנה למגבית היהודית המאוחדת בארצות-הברית, ובצדק מציינים עיתוני היהודים, שתולדותיה שלובים וארוגים בתולדותיו של הקיבוץ היהודי באמריקה בעשרים השנים הללו. ואולם חָרותה היא המגבית עמוק גם בחיי העם היהודי, ולפי הדינים-וחשבונות שפורסמו זה מקרוב, נעזרו על-ידה בשנות פעולתה שנים ומחצית המיליון נפש, בישראל ובתפוצות ובאמריקה עצמה.

הסכום העצום, כולו פרי התנדבות מרצון, של 1000 מליון דולר, הושקע בפעולות עזרה ושיקום ובנייה מחוץ לגבולות ארה"ב. על חלקה של המגבית בקידום מפעלנו בארץ – למותר להכביר מלים.

ראשית פעולתה של המגבית לאחר המלחמה התרכזה במחנות פליטי-השואה בגרמניה. ואולם, אין מקום במפת הפזורה הנתון בסכנה ובמצוק, שאין המגבית נחלצת לעזרתו, וארוכה הרשימה – תימן, מרוקו, תוניס וכו'. וקודם כל, ראוי לציין חלקה במימון עלייתם של מאות אלפי עולים לישראל.

המגבית היהודית המאוחדת משותפת לג’וינט ולסוכנות היהודית, ובכל קהילות אמריקה (מחוץ לניו-יורק) מנהלת היא פעולות באמצעות מוסדות הצדקה המאוחדים, ובדרך כך מקיפה היא את כל השכבות של יהודי אמריקה. היא המעניקה לסוכנות היהודית 85% מכלל הכנסותיה, והיתר מוצָא לצרכים יהודיים בעשרים ארצות ומעלה, באמצעות ג’וינט (שהגביר בזמן האחרון עזרתו לפליטי מצרים והונגריה).

בראשה של המגבית המאוחדת עומדים אישים כאדוארד ואַרבורג, ויליאם רוזנואַלד ומוריס ברנשטיין, שאינם נמנים עם התנועה הציונית, ואולם אין מטיל צל של ספק במסירותם ונאמנותם למטרותיה. ואין ספק, שהתורמים רוחשים אמון מלא בהנהלתה של המגבית. הועד הפועל של המגבית מונה 54 חברים, הועד המנהל – 18 חברים ו-18 סגנים; שליש הנציגים הם ממוני ג’וינט, שליש מטעם “יוניטד פאַלסטיין אֵפיל” (ציונים) ושליש – הקהילות.

במלאת עשרים שנה לקיומה משמשת המגבית קופת הסעד והעזרה המרכזית של העם היהודי, הנושאת בעול כל צרכיו, לרבות בניין הארץ. והיא, אולי, – בתנאים של היום – הביטוי הנאמן ביותר לאחווה יהודית ועזרה לישראל של גדול קיבוצי היהודים בעולם.

פליט יהודי – מאילי ייצור המכונות החקלאיות

ידוע לכל חלקם הגדול – החורג לאין-שיעור מחלקם באוכלוסיה – של יהודי אמריקה במשק, בתרבות ובחיי המדינה של ארצם. אולם ידועה פחות תרומתם של פליטי השואה שחלק מהם הגיע לחופי היבשת החדשה לפני שנים מועטות. הללו, לא זה בלבד שהפיחו רוח-חיים יהודית בישוב היהודי-האמריקאי הותיק, אלא אף גילו יזמה חלוצית בתחומי פעילות כלליים של המדינה, מהם שהתנחלו על הקרקע, מהם שהקימו מפעלים לתפארת ומהם שתרמו לקידום המדע באמריקה.

ואחד מהם הוא מרק רויטמן, יהודי יליד רוסיה, פליט ההשמדה הנאצית, שהיה לאחד מגדולי יצרני המכונות החקלאיות בעולם.

זה מקרוב הוא אירגן תערוכה של מכשיריו החקלאיים על פני איזור-שממה במדינת אריזונה – ששים קרונות ואוירונים רבים הביאו למקום את הטרקטורים, הטורבינות, מכונות קציר, דיש, איסוף כותנה ועוד ועוד. נתכנסו סוחרים רבים, בנקאים, משקיעים, וכמובן נציגי חקלאים, כדי לחזות במיכון החדיש והמעולה. פעולתן של המכונות הודגמה בשטח.

הוא התחיל בייצור טרקטורים בקנה-מידה קטן ולימים רכש חברה גדולה יותר שעמדה על סף פשיטת הרגל. ובדרך כך התחיל לבנות את “האימפריה” העצומה שלו, ושיקע בה אוצרות של מרץ, העזה, מעוף דמיון. והצליח.

הוריו נמלטו בילדותו מרוסיה שלאחר המהפכה ונתיישבו בדאנציג. למד בגרמניה ובצרפת, השתלם בהנדסה. ב-1939 נמלט לארה"ב. שירת בצבאה. לאחר שחרורו נשאר קשור בארצות שנהנו מעזרת אמריקה, ובייחוד בפעולות לשיקום חקלאותן – ואז הכיר לראשונה את הטרקטור. בתפיסתו המופלאה הציע שכלולים במכונה והתחיל מגייס מומחים – וסופו שעבר לייצור עצמי, והקים את בית החרושת לטרקטורים (“אמריקן טרקטור קורפוריישן”) בפורט וויין, מדינת אינדיאנה, שגדלה ונתרחבה והתפתחה. בידיים ריקות התחיל מרק רויטמן, והיום הוא מגדולי הייצרנים של מכונות חקלאיות בעולם.

כומר שחזה את מדינת היהודים לפני 100 שנה

העיתון היהודי באוסטרליה “די יידישע פאָסט”, פירסם תעודה רבת-עניין (שהועתקה גם לעיתונים לועזיים), בכומר נוצרי ממלבורן שחזה לפני כמאה שנה את תקומתה של מדינת היהודים.

ב-1862 נערכה במלבורן אסיפה של הקהילה היהודית הזעירה, שמטרתה היתה – איסוף נדבות לצורך בניית בית-כנסת בירושלים. באסיפה זו השתתף גם הכומר-התיאולוג הנוצרי ד"ר קארנס. טען הוא, שימי שלטונה של תורכיה במזרח הקרוב ספורים, רוסיה לא תזכה בארץ-ישראל, משום התנגדותה של אנגליה, צרפת – משום התנגדותן של רוסיה ואנגליה. לא נותר אלא מוצא אחד – חידוש קיומה של מדינת היהודים בארץ ישראל.

וכאן ראוי להעיר – מוסיף “די יידישע פאָסט”, שעיתון המתבוללים היהודיים בוארשה “יוטשאנקאַ” (השחר, גיליון 30 במאי 1862), הגיב אז בחריפות על טענותיו של הכומר ושפך עליו קיתונות של לעג… ודברי-שטנה אלה – מעיר העיתון היהודי-אוסטרלי – לא מעטים משוללי ציון מעלים עליהם גֵירָה עד עצם היום הזה…

ידיעות שונות

תערוכות יצירות אברהם מאפו, במלאת 150 שנה להולדתו, נערכה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק. בתערוכה – 28 ספרים וכתבי-יד של מאפו, לרבות תירגומיהם לאנגלית, גרמנית, לאדינו, יהודית-פרסית, רוסית ויידיש.

ליום מרד גיטו וארשה, 17 באפריל, הוציא הדואר הפולני בולי זיכרון. על הבולים – דיוקנותיהם של צעירה וצעיר יהודיים אוחזים ברובים, דרוכים לקרב במרצחים הנאציים.

לרוב הערכה זכה בארצות-הברית הצייר היהודי האר דניאלס, יליד פולין, ששם לו למטרה להנציח על הבד את העיירה היהודית במזרח-אירופה. שלא בדומה לשאָגאָל – מציינים העיתונים – סגנונו ריאליסטי מובהק. זה עתה זכה בפרס ראשון על תמונתו “ריקוד מִצווה”.

מנהל “אורט”, ד"ר מ. א. בראודה, מסר על פעילות נרחבת של החברה בהקניית הכשרה מקצועית ליהודים בפולין. כן הוכנס לימוד מקצועות בשבעה בתי-ספר.

ישיבה-קולג', מוסד ראשון מסוגו, בנוסח המקובל בארצות-הברית, נפתח ביוהנסבורג. לפני הצהרים נלמדים לימודי היהדות, ואחרי הצהרים – לימודי החול.

פורסם ב-“במעלה” 5 במרס 1943

א. “ניצחון שאבד”

ברשוּמות המלחמה הגרמנית-סובייטית, העמוסה פרטים ותיאורים מזעזעים לאין-ספור, נשתרבב קטע זה:

בקרבות מסביב לקרמנצ’וּג על הדנייפר, נלקח בשבי קצין גרמני מחיל-המילואים, בגיל של קרוב לחמישים. נפגע ברסיסי-רימון ונחלש מאוד לרגל אבדן-דם. כעבור שעות, בכפר שבעורף המרוחק, לא היה עדיין מסוגל להשיב לשאלותיו של הקצין הסובייטי. ברם, לאט-לאט, משנתאושש קמעה, הוברר מקטעי תשובותיו: המקצוע – מורה עממי במינכן, חבר המפלגה הנאצית מאז 1928. לשאלה: למען מה אתה נלחם? השיב בהתייפחות חנוקה וממושכת. משהיציעו לו סיגריות – סירב. אז ניתנה לו פינה שקטה, נייר ועיפרון והוגד לו: “אם רצונך להביע דבר מה – כתוב!” והניחוהו לנפשו. לאחר שלוש שעות מצא הקצין הסובייטי גליון-נייר ועליו הכותרת: “ניצחון שאבד” ותחתיו כותרת-משנה: “מה יתרון לאדם בנצחו עולם מלא והוא מאבּד את נשמתו?” ומתחת נערכו שני טורי-מלים, כבמלון:

“שלום – ברבריות / מנוחה – חיי צבא / כבוד – שנאה / סבּון – סרחון / חופש – אונס / תרבות – זוהמה / עצמיות – מספר צבאי / סיפוק-נפש – קנאות טרופה / צדק – עריצות וציניות / מתינות – התלהבות מזוייפת / הנאת-חיים – עוני וייסורים / אדם – חיה / חיים – מות”.

השבוי מסר את כתב-היד המשובש לשוֹבוֹ והוסיף: “דעתי נטרפת עלי”. הקצין הסובייטי עיין במערכת-המלים והשיב: “לא, כי בדרך להבראה רוחנית הנך!”

ודאי, אין פרט זה יוצא ללמד על הכלל, שכן ברשוּמות אלו תמצא, לעתים קרובות, שאף בשביָם חדורים הנאצים משׂטמת-ארס, קנאות בלתי-מתפשרת והכרה, כי הצדק אתם באשר בכוח אתם. טוב יהיה, אם השבויים הנאצים (ככל העם הגרמני) ידוע ידעו שנצחוננו אינו בשבירת זרוע עוזם הפיסי בלבד, אלא גם במיגור תורת הרע המאורגן והמרוכז, כי כאן, אולי, פתח לעולם שעתיד להיות טוב יותר, לאדם טוב יותר.

ב. הישוחרר עם על ידי זולתו?

הצבא האמריקאי הגיע לרפובליקה הכושית ליבריה (ליבּר פירושו בלטינית – חפשי), שבאפריקה. נמסור כאן אי-אלה פרטים רבי-ענין על תולדותיה:

רפובליקה זו נוסדה על-ידי יהודי אמריקאי – והיהודי אַשמוּן שמו. זה האחרון, יחד עם קבוצה מידידיו, יהודים וקתולים, שסלדה נפשם ברדיפות הכושים, יסד בשנת 1821 את ה“חברה האמריקאית להתיישבות”, שמטרתה היתה ליישב עבדים ששוחררו – במדינה עצמאית משלהם. למטרה זו נבחרה רצועת-קרקע בחופה המערבי של אפריקה, סמוך לקו המשווה, והחל משנת 1822 עד 1828, טרח הנ“ל לקידומה של התיישבות זו, שראה בה מעין “יציאת מצרים” שנייה. בטוח היה, שהכושים ברבבותיהם יענו לקריאה ויעדיפו את קשיי-החלוציות על חרפת העבדות, אולם תקוותיו נתאכזבו. רק אלפים אחדים של כושים היגרו ל”ארץ-הבחירה“, וכיום מגיע מספר הכושים בליבריה ממוצא אמריקאי לט”ו אלפים (אף זו מתמיהוֹת ההיסטוריה היוצאת, אולי, ללמד גם על אי-אמונו של האדם שחור-העור בחסדיו של האדם לבן-העור; על נהייתו של האדם המדוכא לברק-חייו של האדם המדכא והתבטלותו בפניה, - ובעיקר על העובדה, שאין להקנות שחרור לעמים מן החוץ, בדרכי חסד ופילנתרופיה, ללא תחייתם, מלחמתם ומאמציהם הם. ומכאן אולי גם מקורה של אותה עוּבדה מוזרה, שרבבות עבדים כושים נלחמו שכם ליד שכם עם משעבדיהם, בעלי המטעים שבמדינות הדרום של אמריקה, כנגד מדינות-הצפון, במלחמת-האזרחים. והרי זה מעלה הד אותו מושג שנטבע פעם בישראל – “עבד נרצע”). כושים קתולים, בחלקם יוצאי המושבה הבריטית סירה-ליאונה, מהווים את השכבה השליטה בארץ, ואילו עיקר האוכלוסיה הם ילידים-מקומיים, המונים קרוב לשני מליון נפש. בשנת 1847 השיגה ליבּריה את עצמאותה.

וכאן המקום לציין, כי סמוך לאותו זמן – בשנת 1832 – שוחררו העבדים בכל רחבי האימפריה הבריטית, והממשלה בלונדון הקציבה סכומים ענקיים בתורת דמי-פיצויים לבעליהם. מובן מאליו, כי הציד והמסחר בעבדים לא פסקו בצורותיהם האכזריות והמשפילות ביותר עוד שנים רבות, בפרט באפריקה המרכזית והצפונית.

“אשמֹרת” 25 במרס 1948

“אין אנו שואפים, רוצים, מבקשים או משתוקקים לדבר משום היותו טוב, אלא נהפוך הוא: אנו רואים את הדבר כטוב, על שום שאנו שואפים, רוצים, מבקשים או משתוקקים אליו.”

(ב. שפינוזה, האתיקה, חלק ג' סעיף ט' הערה)

א.

ספרות שלמה נכתבה בשאלת איזון היחסים בין חופש-היחיד לבין חובת-הכלל; מאז אבות הדת, היא הצורה הסדוּרה הראשונה למחשבת האדם, ועד לפילוסופים בני זמננו – נתחבטו בה. כל דור ודור ביקש ליתן לה פתרון בהתאם לכושר השגותיו, לאידיאות ולערכי-המוסר השליטים בו (של השכבות השליטות בו), כלומר – בסופו של חשבון – בהתאם לדרגת התפתחות החברה והמשק. שלשלת ארוכה של דעות ואמונות ומושגים היא, הנעוצה בכל מערכות יחסי-הרוח והחברה וחיונית היא, כמובן, לעיצוב יחסי החברה ואושיותיה גם בתוכנו.

דורנו היה עד לחזיון הטוטליטריות הנאצית כשיא להשתלטותה המוחלטת של מדינת המעמדות השליטים של העם, על כל יחיד בתוכו – ונזדעזע. מימי קיסרי רומי ועד לצארים הרוסים לא חזתה ההיסטוריה דוגמתו. הפרדוכסאלי שבחזיון זה – מקורו-מוצאו בהסכמתו מרצון של עם רב-תרבות שהרים את הדמוקרטיה האזרחית ואת האירגון המקצועי של הפועל לשיא שִכלולם כמעט, וסופו שניגֶד כבליו בידי עצמו כמעט עד לבלי יכולת התַרתָם. שלטון מנוּון בתכלית של שכבות אצילי-קרקע-והון, שפל במוסריותו, במגמותיו, במהותו ונהנה – כל עוד לא חרג מתחומי הדיכוי הפנימי בארצו הוא למסע כיבושי-שוד – מתמיכתם וסעדם של כל שליטי העולם הקפיטליסטי.

מה מקורה של הטוטליטריות בקוטב השני, הסובייטי? – המהפכה המנצחת הראשונה בתולדות האדם נגד עצם אושיות משטר-המעמדות והמאמצים לקיים את הישיגיה נגד כוחות עוינים מבפנים ומבחוץ. בסיסהּ – הנחת-האב של הסוציאליזם המרכסיסטי בדבר הדיקטטורה של הפרולטריון כחוליית-ביניים הכרחית בין המשטרים. מגמתה ההיסטורית – “נבילת” המדינה עד כדי היותה מיותרת ונשירתה; “איגוד של יצרנים חופשים” שאינו מניח מקום לניצול האדם בידי האדם; ציבור בו “כל אחד נותן לחברה במידת יכולתו ומקבל הימנה במידת צרכיו”; “קפיצה למלכות החופש”. כל שנות קיומה ראתה עצמה – בצדק או שלא בצדק – שליחת עם ומדינה וסולם-ערכים נתונים במצור ובמלחמה, ובהתאם לכך הכבידה אכפהּ כלפי פנים – ומכאן גילויי הסתבאותה. אפס, כשם ששונה הדיקטטורה הקפיטליסטית גם במסווה הדמוקראטי-פורמלי מן הדיקטטורה הפועלית במהותה, ברמתה המוסרית-אידיאית, ביחסה לעמים אחרים, בבסיסה הסוציולוגי ובמגמותיה ההיסטוריות – כן שונה גם חופש-הפרט (ומוסר-הפרט) האנרכיסטי-פילוסופי המנותק מהחברה ומצַווייה מחופש הפרט (ומוסר-הפרט) בחברה סוציאליסטית מאורגנת, נושאת יעוד ואחריות. הן בָּרִי, כי בדמוקרטיה הסוציאליסטית, האוטונומית והמושלמת, המאוּששת על זהות השאיפה והמטרה של היחיד והכלל, לא יתארגנו, בטבע הדברים, חיי הרוח-והחברה לפי קווים מעמדיים-כלכליים, קל וחומר לפי מרכזי-כוח-ושליטה מדיניים, אימפריאליסטיים-מונופוליסטיים; בה תהיינה אומות העולם שוות בתנאים ובזכויות ושונות באפשרויות וצרכים; בה יעמוד היחיד מול היחיד, שווים בתנאים ובזכויות ושונים באפשרויות ובצרכים; הלא כל אלה הם מסימני-ההיכר המובהקים של הדמוקרטיה בסוציאליזם שהיא עמוקה, אנושית, מגוונת ואמיתית יותר. היא כקטגוריה היסטורית, סוציאלית ומוסרית השונה לחלוטין מהדמוקרטיה המפוקפקת בקפיטליזם, המשווה להלכה חזק וחלש ובה היחיד הוא עבד נרצע של הקניין, המדינה ומלחמת-הקיום, - וכל המזהה את שתי צורות הדמוקרטיה ואת שתי צורות הטוטליטריות אינו יורד לעומקן ומוליך שולל את הרבים.

להארת הנושא ולהעמקתו ראוי להביא בזה את הסברתו של לנין על המהפכה, שביצועה קל (באופן יחסי) והגשמתה בחיים קשה וחמורה בארץ מפגרת; היפוכו של דבר בארץ מתקדמת, בה קשים ביותר חבלי-לידתו של הסוציאליזם וקלה ביותר הגשמתו, שהרי רוב הנתונים המשקיים-כלכליים כבר נתונים ומניחים אפשרות לכלכלה מתוכנת ולרמת-חיים גבוהה וצודקת. ואין להסיח את הדעת, שהמהפכה הדמוקרטית הראשונה של רוסיה (בפברואר 1917, שרבים קשרו בת תקוות) וכן שיחרור הצמיתים, איחרו בהרבה לעומת אנגליה, צרפת וגרמניה (1848); ותן דעתך, המְעיין, כי זה סדר ההתרחשות ההיסטורית, ההולם גם את סדר ההתפתחות של הקפיטאליזם, הוא המשטר הפורה והמקדם הגדול – ושעל כן, שורשי הדמוקרטיה ומסורתה עמוקים ביותר באנגליה ורופפים ביותר ברוסיה. המחקר החדיש של הסוציאליזם העלה גם, בין היתר, שאם כי החיבור הסוציאליסטי הראשון (במושגי זמננו) הוא ה“אוטופיה” לתומס מורוס¹ (נכתב לטינית, 1516), הרי אבי הסוציאליזם החדש הוא וינסטיינלי², אנגלי מתקופת מלחמת האזרחים (אמצע המאה ה-17), שהקדים במאתיים שנה את מארכס-אנגלס ועיקרי דעותיהם. שורת האמת מחייבת, איפוא, להודות, כי רוסיה, האחרונה לכיבושי הקפיטאליזם ולהשיגיו החברתיים, אילו קיימה ב-1917 משטר של בחירות, מפלגות, דעת קהל חפשית ופרלמנט, היתה מעלה מחדש – בבחירות החפשיות הראשונות – את משטר בעלי-התעשיה (תוך התחרות, או ברית זמנית עם בעלי-האחוזות) ודוחקת את רגלי הפועלים. גם כיום עשויות בחירות חפשיות להעלות לשלטון בשורה של ארצות כוחות ריאקציוניים ואנטישמיים. הדמוקרטיה כשלעצמה לא היתה ואינה מודד יחיד לתוכן חברותי מתקדם, ואין הדיקטטורה תמיד סימן-מובהק הכרחי לפיגור (נפוליאון!). גם גורמים של התפתחות היסטורית, בלתי-תלויים לכאורה מרצון האנשים, קובעים בדרכה של כל אומה לשחרורה החברתי והלאומי. ודאי, הדמוקרטיה היא ציפור נפשו ולִבו של הסוציאליזם, אך רבים משוחריה כיום, שהנצחת משטר המעמדות, ההתחרות, הניצול והדיכוי הלאומי לעיניהם, - אינם נאמנים עלינו. ראוי, איפוא, לבחון את מושגי הדמוקרטיה והדיקטטורה ותפקידם בחברה, לאור תנאי הזמן, המקום וההתרחשות ההיסטורית.

ב.

עם התפוררותן של חומות הגיטו היהודי-ההיסטורי בעטיים של השינויים המהותיים (המשקיים, הסוציאליים והרוחניים) שחלו בחיי עמי-הרוב ובחיי עמנו ושל כוחות שהרסו [שהבקיעו] אל הגיטו מבחוץ ושפרצו מתוכו; - כמו זינק היחיד בישראל, שהיה מדוכא וכבול במשך דורות לחיים ולביטוי עצמיים (ועתים כה קרובות פנה עורף לעמו ולגורלו). עוד מהדהדת בעולמנו ובספרותנו הקריאה הגדולה של י. ברדיצ’בסקי לזכותו של היחיד בישראל, של הגשמיות, לבן-האדם והוא יהודי ולא לאדם עמוס יהדות - בנוסח ההיסטורי-הפרושי, קרי טוטליטריות דתית-רוחנית, שראשיתה באות-הברית בבשר ובציווּי הקנאי “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, והיא שבלעה את החומר, החופש, החיים וייצריהם והטביעה חותמה על אורח-חיים שהיה אמנם מחוייב מציאוּתה ומלחמת-קיומה של האומה; היא שהלבישה ל"ג פירושי-סמלים לשיר השירים, השיר המופלא של האביב והטבע, האהבה והחיים; היא שנציגיה הסמליים הם רבני אמשׂטרדם, חכמיה ונגידיה, שהטילו בחֵרם את גאון-העולם ברוך שפינוזה עוד לפני שפרסם את עיקרי יצירות-הרוח שלו, זו שהיינה וברנה³ ומארכס ורבים אחרים ראו עצמם אנוסים להחלץ ממנה… ולנטור כרמי זרים. הן כה אמר הפילוסוף העברי, הלוחם המובהק לחופש הפרט והמחשבה כנכסי צאן ברזל של החברה המתוקנת, בבואו ללמד זכות על נידוּיו של שפינוזה:

“עפר אני תחת כפות רגליו הטהורות של שפינוזה, ואף על פי כן דומה שכנסת ישראל נהגה כדין אותה שעה, שהוציאה את שפינוזה מכלל ישראל. היא עשתה את זה מתוך חוקי חייה היא, מתוך כל עצמותה… לא שפינוזה נענש, ואין הוא זקוק לרחמים, נענש חבר-עם זה, שאנוס מטעם הוויתו לפלוט מקרבו בן-יחיד כזה. וחבר-עם זה טעון, מה טעון רחמים, רחמי התולדה ורחמי אל עולם”.

– צבי ויסלבסקי, (‘יחידים ברשות הרבים’)⁴

לא מטעם הווייתו אנוס היה ישראל לפלוט מקרבו “בן-יחיד” זה, כי אם מטעם נסיבות-חייו ההיסטוריות בדורות בהם שימשה הדת בסיס-המגן העיקרי לחיים, לקיום, להמשך, ליהדות, לטעם חיינו. אקט מובהק של התגוננות עצמית הוא – זה טעמו וזה צידוקו. (והן עוד לפני דור אסורה היתה על בחורי-ישיבה הקריאה ב“מורה נבוכים” – וב-1824 (!) הטילו פרנסי לודז' בחרם את הצעיר היהודי נפתלי על כי העיז, הראשון, לרכוש לעצמו מקצוע בענף הטכסטיל). נמצא, כי ה“טוטליות” של הדת גוננה בעבר על מהות חיינו, ואילו ה“דמוקרטיה” עשויה היתה לקפחהּ. לא זה בלבד שהיהדות בדורותיה קיפחה את חופש-הפרט ואת לשַׁד-חייו, אלא בעצם מהותה נטוע היה חוסר-הברירה, הבחירה וההכרעה, דאֶטאֶרמיניסמוס⁵ גורלי-לאומי (על כך עמד זה מקרוב, בין היתר, הוגה-דעות יהודי נכבד לייבוש לרר⁶, במַסה מוקדשת לניתוח מורשתה של יהדות מזרח-אירופה).

ג.

דרכה של ציונות-העבודה היא מן המהפכה של היחיד אל אירגון דפוסי-חברה-ועַם חדשים. ביסודה עיקרי-היסוד של מוסר היהדות – אהבת-האדם, זכויותיו ורום ערכו, אחריות היחיד לכלל, שליטת האידיאה, הצדק והעזרה ההדדית בחיים. עם מורשתו זו בא הפועל העברי אל הסוציאליזם, שתנאי מוקדם להגשמתו – ביטול קניין הפרט על אמצעי הייצור והקרקע, שלטון-של-ממש כמגן להגמוניה הרוחנית של הפועל, אבל גם ברמתו האינטלקטואלית⁷ של “מעמד הפועלים המתכונן כאומה”, במהותו המוסרית ובשחרורו מאשליות הדיקטטורה והדמוקרטיה כאחת כפי שניתנו בכוּר-המצרף הקפיטאליסטי-מעמדי. היהדות לא קנתה מעולם את חופש הפרט במחיר ויתור על מרות האידיאה ושליטה מוחלטת של המוסר הלאומי-אנושי וידעה לגזור קנסות חמורים מאוד על הפרתם. (צא וראה, למשל, מה עלה לה לכַת הקראים אשר הרבנים רדפוה בחמתם, לחסידי שבתי צבי ולפרנקיסטים; והן המערכה בין היהדות הרבנית לבין החסידות נוסח הבעש"ט ויורשיו נמשכה עד לדורנו). עם הפקעת כוחה של הדת כסימן היכר וכיסוד מוּסד של קיומנו; עם העובדה, שנכסי-חומר (מדינה) וערכי-רוח אנושיים (סוציאליזם) הופכים יסודות אינטגרליים בחיינו, עוד שׂוּמה יהא על היהדות לתרום לפתרונה של בעיית ייצוב יחסי הפרט והכלל, ועיצוב צורות חיים, שלטון ותרבות להגשמתם של האידיאלים הנצחיים-האוניברסליים של היהדות והאנושות בלבוש תנאי חיינו, רמת התפתחותנו וסגולותינו הלאומיים. האנושות היא – התוכן, הלאומיות – הצורה, מימות הנביאים ועד ימינו. במידה שמתחסל הייחוד הטראגי של תולדותינו (גולה ונֵכָר) מתמוטט הקרקע של הייחוד הלאומי-הרוחני (מוסר, דת) – ואין לעם היהודי ולתנועת הפועלים שלו שום תפקיד וייעוד, אלא הלבשת האידיאל האנושי והסוציאליסטי האחד מַחלָצוֹת (כסוּת, לבוש) לאומיים במולדתנו ההולמים את התפתחותנו, צרכינו, סגולותינו ותכונותינו ולתרום ליישובה של בעיית היחסים בין חופש-הפרט לחובות-הכלל.

“דבר” 12 במרץ 1940

בשנת 1938 הופיע בהוצאת “המכון [הפולני] לחקר המשק הלאומי” (instytut badania gospodarstwa narodowego) קובץ “זכרונות מהגרים”, בן למעלה מאלף ומאתיים עמודים ועניינו: נסיבות-חייה החומריים והרוחניים של הגולה הפולנית, שרובה מרוכזת בארצות אמריקה הדרומית ומיעוטה בצרפת ובלגיה. עיקרו של החומר המובא בספר זה הם רשימות וזכרונות של מהגרים, איכרים ופועלים, שניתקו עקב מצוקה כלכלית מזה שנים רבות מארצם וביתם.

חלק זה של ציבור המהגרים הפולנים, המרוכז בארצות אמריקה הדרומית, בארגנטינה וברזיל, קליטתו קשה ביותר בארצות החדשות, שכן טבועה היא, הגירה זו, בחותם של התיישבות חלוצית ברחבי-ערבות, בחלקי-ארץ דלי-אוכלוסין המפגרים בתרבותם ובהתפתחותם. מאידך, קשה יותר דרך-כלל, כנודע, קליטתם מחדש של איכרים בני איכרים שנתלשו מאדמתם, מזו של הפועל והעובד אנשי-העיר, המהווים את רוב בניינם ומניינם של מהגרי עַם פולין באירופה המערבית. זה כהרי זה קווי-אופי טיפוסיים משותפים להם: התבטלות בפני תרבוּתו של עם הרוב, התבטלות המהוּלה ורצוּפה יחס של ביטול פנימי, הנראה מעין תחליף מוסרי שנרקם על-ידי חוש-ההתגוננות העצמית של המהגר. זיכרונות המהגרים מצרפת, לדוגמה, מתובלים בשפע של בדיחות והלצות עוקצניות ושופעים לגלוג וזלזול בהווי-החיים ובטיפוס איש-צרפת. כאחת עם זאת חזקה יותר הנטייה להתבוללות וטמיעה בקרב המהגרים שנקלעו לאיזורי-התעשייה ולערים שבמערב, שכן הקליטה בהם נוחה וקלה יותר. מסקנות אלו נובעות מתוך החומר המרובה והמגוון ש“בזכרונות המהגרים” – והמאלף גם בשביל עם, שגוֹלה ונֵכר ותלישות ופיזור הם ביסוד קיומו.

שעה שהופיע הספר הנ"ל לא העלו ודאי מחַבריו על דעתם את האסון הצפוי לעמם ולארצם וכן את העובדה, שכתוצאה מאסון זה ייאלץ מיליון נוסף של בני עַם-פולין, בערך, ליטול את מקל-הנדודים לידו ולטעום טעם גוֹלה ולהגדיל את המחנה בן ששה מיליונים פזורי עַם פולין בעולם. שתי שכבות-הגירה נפגשו עתה על אדמת נֵכר. קשה עדיין לעמוד על אופייה וטיבה של פגישה זו, על ההד שעוררה בלבות ציבור המהגרים הותיקים. ברם, ההגירה הפולנית הותיקה ובעלת-הניסיון, היתה מאז קלוּשה ברוח ודלה במעשים, והקשר בינה ובין המדינה הפולנית החדשה, שקמה מתוך משואות המלחמה האחרונה, היה רופף. ואין כוונת הדברים לקשר של היחיד למכורתו, לכפרו הוא, לסביבתו והווי-חייו הטבעיים, אלא לקשר של הציבור כולו למשטר ולצורת השלטון במולדת. מפרק זמן לפרק זמן היו מתכנסים בפולין שליחי הגולה לתפוצותיה לכינוסים, שעמדו תחת פיקוחם של פקידים גבוהים מטעם הרשות ועניינם מלל פטריוטי נבוּב ובלתי-מחייב, ללא קשרי שיתוף-גורל וחיים והרגשה אחידים, ונסתיימו בקבלת החלטות כלליות שגוּרות ורשמיות – ובסיורים… ההגירה הזו לא יצרה לעצמה צורות-חיים ומוסדות ציבור פוליטיים, כלכליים ורוחניים עצמיים מפותחים. מידה גדושה של אדישות ושוויון-נפש, אף של איבה גלוּיה ומפורשת ציינו את יחסה לצורת השלטון במולדת. רבים המהגרים שלא זו בלבד שראו עצמם מהגרים מאונס, כי אם תחושת גולה ומרירות-גירוש מלווה אותם. “ויגנאנצי” – מגורשים, כך רגילים רבים מהם לקרוא לעצמם. קשה, איפוא, להניח שגל ההגירה החדש נפגש בזרועות פתוחות, בהתעוררות ונכונות-עזרה על-ידי שכבות המהגרים הותיקים. ושוב: כוונת הדברים אינה, כמובן, ליחידים בודדים, כי אם לציבוריות הגולה הפולנית בכללה. עיתונים וכתבי-עת המופיעים במרכזיה של ההגירה הפולנית החדשה, ידיעות על גורל הגולים, הלכי-הרוח הרוחשים בקרבם, סדרי-חייהם ודרכי-הסתגלותם לסביבה החדשה מניחים אפשרות של ציוּן קווים מספר, רבי-עניין, למערכת גילויי-חייה, אופייה ודמותה תוך כדי התגבשותם והתהווּתם.

מפתיע חוסר העזרה ההדדית בתוך ציבור המהגרים הזה, שאסון גורל אכזרי פגעם. פעולת העזרה הכלכלית טבועה חותם פילנטרופי מובהק, סיוע הניתן מלמעלה, מבחוץ, בכל מיני דרכים וצינורות, ללא כל גילוי רציני של מאמצי-עזרה פנימיים, הדדיים. החולשים על הפעולה הזו הם אישים הבאים מקרב חוגים שאינם מחוננים סגולות יתרות בשטח הטיפול הסוציאלי, כגון אנשי-צבא, בעלי-הון, אישֵי הדיפלומטיה ופקידי רשות גבוהים וכיוצא בהם.

תחושת הנֵכר של המהגרים נכפלת ומתעמקת ודאי על-ידי חוסר הליכוד הפנימי, האירגוני והרוחני, העולה כמה מונים על חוסר הכושר והיכולת לליכוד ושיתוף חומרי, והא בהא תליא, עסקניה, דבָּריה וסופריה של ההגירה כאילו לא למדו דבר ולא שכחו דבר מאשר קדם לאסון שמצא את עמם וארצם. לא מספיק, לפי הנראה, עוז-רוח לניתוח העבר, למען הקיש ממנו על העתיד, על דרכי בניינה של פולין החדשה. אף שמץ של ביקורת עצמית. דרך מדיניותה של פולין כלפי חוץ וכלפי פנים, דרך נכונה והוגנת היתה, לרבות האוריינטציה של השלטונות על גרמניה הנאצית והמַזמוּטים (גילויי האהבה) הנודעים בין גרינג ובק. שהרי באי כוחו העיקריים של הציבור האמיגרָנטי הזה הם אנשי שלטון לשעבר, מקורביו והיוצקים מים על ידיו. ומה רבה דלוּת-הרוח, מה ירודה רמת-התרבות, חוסר כל ניצוֹץ-יצירה, כל ביטוי לנפתולי חווית-הנפש העמוקה והכאובה של אומה מתבוססת בדמיה וקורסת בפני צר ואוייב – על גילויי הצער והנוחם והמרירות – זה האוייב ששֶׁבע נשבעה לו נקם וכל תולדותיה רוויים פחד, שנאה ובוז אליו, מין עמלק ואדום של עם פולין. “לא ניתן לגרמני לירוק בפנינו… לא ניתן לו לבולל את ילדינו… לכפות עלינו את שפתו…” בשיח-העם הזה של מריה קונופניצקה¹ הביע האיכר, הפועל, הנוער הפולני את כאב-השפלתו וזעם-מחאתו נגד שכנו האכזרי.

זכורה ונודעת הפעולה הברוכה של דורות מהגרים, שנאלצו לעזוב את ארצות מולדתם עקב נסיבות שונות, ובנֵכר נשאו אתם את סבל ארצם הדווּיה וטיפחו את חזון גאולתה ויצרו ערכי-רוח ונכסי-נצח לעמם ולאנושות. מבלי להזכיר את היינה ואת ההגירה הסוציאליסטית מימי קאוטסקי-ברנשטיין² ועד ימינו אלה; מבלי להתעכב על האמיגרציה האנגלו-סַכּסית, שייסודה ברדיפות דת ודיכוי חופש-המצפון, בנודע; יצויין, שדוקא בניכר נוצרה לפני דורות מספר יצירת-רוח פולנית נכבדה, חושלו ערכי-רוח ותרבות, שירה ופובליציסטיקה שהֶרעיפוּ לעם בצר לו מעיינות אוֹן ואמונה וכוח-התמדה. שלא להרבות בשמות אזכיר: מיצקאֵביץ', סלובצקי, קרשינסקי, פרוס, אוז’שקובה, ויספיאנסקי³, שמעט מזער מיצירותיהם הוערה לגביע שפתנו. עתה אבלו ארחות-היצירה של הפולנים, יבש מקור רוחם, אין זכר לרעיונות הנשגבים שחלחלו בהם פעם, אף שמץ מאותה התעוררות פנימית עצומה מאז. העיתונות הצנומה והקלושה המופיעה בבוקרשט או בפאריס, כתבי העת הפיקנטיים והסנסציוניים, פעולות ההסברה הטפלה והתפלה המתנהלת בקלובים ובמטבחים ובהסתדרויות של המהגרים, נטולת כובד-ראש ורצינות ודם ורוח ההולמים את המצב ואת השעה. אף זכר להתאבקות של מצפון, לחיפוש-דרך, לפשפוש במעשי עצמו. לעומת זה – גל של אדיקות קתולית, מיסטית, ישועית, בת-קול האמונה בשליחותם המשיחית של פולין, בקדושי הנצרות החוסים בה כביכול, צידוק דין עיוור וקנא – מציף את המילה המודפסת ואת הדבר המובע על פה. מתפרסמים בהֵתזים הקלוקלים ביותר של תקופת-הפריחה, מחנכים ומתחנכים עליהם.

הזמן? האווירה הציבורית באירופה ביום הזה? ודאי, שאף הם במניין הסיבות. הלכי-רוחות אלה, חוסר-אחריות זה, רמה תרבותית ואידאית זו הולמים וחופפים את ההרכב החברותי של ציבור זה, רסיסי השכבות השולטות, בתוכו ועליו, הלא הם קציני-הצבא, האיכרים העשירים, האצילים, בעלי מקצועות חופשיים, פקידי ממשלה גבוהים, שעלה בידיהם למלט את נפשם ולעזוב לנפשה את המולדת השדודה, אם בהקדם ואם במאוחר. דיה בדיקה מרפרפת ברשימות מאות המשפחות המחפשות קרובים וידידים בערים, בעיירות ובכפרים, בכדי לבחון את הרכבו הסוציאלי של ציבור זה, הלא הם נציגי השכבות השולטות בפולין לשעבר, שאת טעם שלטונם טעמה יהדות פולין. האלה יורו את הדרך ל“פולין החדשה”?

צר על המוני בני עַם פולין המתבוססים בדמם תחת שבט הנוגש של הכובש הדורסני, אך שבעתיים ייצר על הציבור העלוב של המגורשים והגולים, נטולי ליכוד הדדי ואידיאה מרכזית מאירה ומחממת בצינת חייהם. ראשונים משולים לצמח שתול בקרקע הנאבק עם רוחות זועפים המשתערים עליו לעקרו ולרמסו; שנִיים משולים לעלה בשלכת עגומה, שכל רוח תזזית משיבה בו ומניעה אותו לכל עבר, שלכת עגומה – האין זו דמות הגולה הפולנית?

‘דבר’ 10 באפריל 1953

לא המתח הדרמטי של ה. לייוויק¹ וההגות הכבדה של מ. באָריישא ², לא הליריקה הנוגה של מ.ל. היילפרין³ והדימוי ההיסטורי של א. ליאֵסין⁴ – זך וצלול פלג-שירתו של א. רייזין, כפרימיטיוו העממי התמים, כנשמת הילד הזכה… גם הקונפליקט הסוציאלי ברחוב היהודי, הוא מוטיב-השתייה בשירתו, לבוש מַחלָצוֹת-ענווה פשוטות – פשוטות ופשטניות-אפורות. המשך למשוררי-העם, אשר ביטאו רחשי-לבו, עֶרְגונוֹ וטעמו של המון-העם היהודי במזרחה של אירופה בסופה של המאה שקדמה – כאליקום צונזר⁵, כעדלשטאט⁶, כוינטשאֶווסקי⁷.

המשך שהתמיד כנתינתו, בהשראת י"ל פרץ, עשרות בשנים, וחותמה טבוע בה עד לימיו האחרונים בהאספו שבע-ימים אל עמיו. דומה, כל ימיו ירד הוא אל משכנות העוני היהודי, עד לתהומיו המדוכדכים בצער וביסורים, כמבקש להתמזג כליל בצלילי ענוּתו ותקוותו של המון-העם; והמון בית ישראל גמל לו אהבה – שיריו הושרו בפיו, בכל בית ובכל סדנה, באספה וברחוב.

ואין זה אלא טבעי, שמתחילתו מקורב היה ל“בונד”, חלוץ תנועת הפועלים היהודית בגולה, - הוא הגילוי החברתי-הרוחני למחאתם של המדוכאים שבמדוכאים, לזקיפת קומתם של ילדי ה“תחום” [תחום המושב] המרוּד, גידולי הרחוב היהודי הדחוק והדחוי. אפס, בזכותה של עממיותו הטובה, הנלבּבת, הנאמנה – סמי [נעדרו] ממנו שנאת ציון וביזוי עברו הרוחני של עמנו. היאך יתכחש להם – והם רוטטים בנפש העם, ברחוב ובישיבה, בבית החנווני והעמֵל, היאך יתכחש להם – ולא יתכחש לעצמו? ואכן, אפשר ויותר מאשר הִפרה את שדה היצירה ביידיש – הפרה, ביודעין ובלא יודעין, את שדות החיים, שהיה מביטוייה הראשונים של ההתעוררות לקראת אופקים חדשים ונועזים. ושעל כן אפשר ורב ערכה של יצירת רייזין כגילוי בתולדות תרבותנו החדשה מאשר ערכה כגילוי בכיבושיה של השירה.

יליד עיירה, שפכחות יהודית בה וצמצום-אופקים בה, עיירת יהודים בליטא. אותה הוא נשא עמו, בחוּבו, ביצירתו, בנדודיו על פני אכסניות מרובות – דרך מרכזי-הסערה-והיצירה כוארשה ווילנה, כמינסק וקובנה – ועד לארצות-הברית בה השתקע, ב-1914. כארבעים שנה ישב בגדול יישובי היהודים, אך המציאות החדשה כמעט ולא דבקה בו וביצירתו. מרכז יניקתו נשאר שם, ב“בית הישן”, זה הבית המזין עד היום את התפוצות ובמידה לא-מבוטלת אותנו, במולדת. ומן הבחינה הזאת הוא אָרוּג, לעד, במסכת-חיים זו אין-שנייה-לה אשר נכרתה בידי זֵדים.

די קירכן-גלאָקן / אברהם רייזין

אַך, וואָס קלינגט איר, קירכן־גלאָקן?
הערט שוין אויף! - גענוג געשראָקן
האָבן אײַערע װילדע טענער
אונדזער אָרעמע וועלט!

אײַערע טענער, דאַכט זיך רופֿן
צו פֿאַרברענען מענטשן־גופֿן
אויף די הויכע עשאַפֿאָטן,
וואָס איר האָט געשטעלט;

אײַערע טענער רופֿן הענקער
צו מאַרטירן יעדן דענקער,
יענעם קאָפּ אַראָפּצוהאַקן,
וועלכער בייגט זיך ניט;

אָ, איר ווילט די וועלט פֿאַרוויגן
מיט אַ שוואַרצן טויטן־ניגון
און פֿאַרדעקן מיט אַ מאַנטל
פֿון אַ יעזויִט.

כ’האָב אַ נײַעם גלאָק באַשאַפֿן,
צו ערוואַכן מידע שקלאַפֿן -
ניט אין קירכן - אין דער לופֿטן
הענג איך אים אַרויף;

ניט צו שרעקן, נאָר צו וועקן
גאָר די וועלט פֿון אַלע עקן
קלינגט ער מוטיק, רופֿט ער פֿריילעך:

שטייט צו לעבן אויף!
שטייט צו לעבן אויף!

מוֹקְדֵי אֵשׁ וָדָם ‏

תִּקְרְאוּ תַּלְיָן לַטֶּבַח

לְעַנּוֹת כָּל בַּעַל מֹחַ

לְהַתִּיז כָּל רֹאשׁ בְּטֶרֶם

לַעֲנוֹת הִסְכִּים.

מְלֹא תֵּבֵל זוֹ הַנִּרְחָבֶת

לְיַשֵּׁן בְּשִׁיר הַמָּוֶת

וּלְכַסּוֹת בִּשְחֹר הַבֶּגֶד

שֶׁל הַיֵּשׁוּעִים.

פַּעֲמוֹן חָדָשׁ יָצַרְתִּי

עַם עוֹבֵד בּוֹ הֵעַרְתִּי

לֹא בַּכְּנֵסִיוֹת – בָּרָמָה

לִי אוֹתוֹ אָשִׂים.

לֹא יַבְהִיל כִּי אִם בְּנַחַת

יְעוֹרֵר תֵּבֵל נִדַּחַת,

וְיִפְעַם בְּאוֹן וְאֹמֶץ:

“עוּרוּ לְחַיִּים!”

¹

“הפועל הצעיר”, כרך 44 גליון 8, תשי"א [1951]

“התיכנון אינו פרי המחסור – המחסור הוא פרי התיכנון” – מכריזים אבירי ה“יזמה” (ביטאון היזמה החפשית) ושאר עיתוני האזרחות בארץ בצביעוּתם. “ראש הממשלה מתחמק מלדבר על נקודה, שהיא היא החשובה ביותר בבואנו לדון על המדיניות הכלכלית של הממשלה. מדוע השתלט עלינו המחסור האיום הזה? מדוע אזלו המצרכים בישראל?”.

רצונכם לדעת את סיבות המחסור? במטוּתא מכם, העלימו עין מן העליה בהמונים וקליטתה, מצרכי הפיתוח, הבניין והביטחון וכו'. הסיבה ה“אמיתית” לכך היא, לדעתם: "המלחמה האווילית שניהלה הממשלה בבעלי הון מן החוץ, שהיו מוכנים להשקיע בארץ זו הון תועפות, והם הורחקו וגורשו על-ידי הביורוקרטיה שלנו" [הדגשות של א.ש.].

והנה לא היה טעם להפריך שקר זה, שמפריחים אותו בזדון, אילולא העוּבדה, שרבים נתפסו לו גם בתמימותם. ואכן מן הראוי להקדיש לו ולוּ גם מילים מועטות.

האמנם יש אמת בפזמון החוזר על ההון הפרטי הנכון לזרום בשִׁפעי-שפעים למדינת ישראל – ורק “הממשלה הזאת” היא הנועלת לפניו שערים? הדבר לא היה בגדר של אמת מוחלטת לפני הקמת המדינה – וגם לא לאחריה. לא אחת שימשה העבודה המאורגנת תירוץ וצידוק לישיבה על סיר-הבשר בגולה, וזאת גם בימים שבעל ההון לא נזקק להיתר-כניסה (סרטיפיקט) מטעם ממשלת הוד מעלתו; ובמידה שבא לארץ הרי לא פנה ההון, כנודע, לכיבוש בגזרות-הכלכלה ובענפי-המשק החיוניים והחלוציים, שלא הבטיחו רווחים או אף היו כרוכים בהפסדים.

ביטאוני האזרחות שכחו משום-מה את החוק לעידור הון-ההשקעות – ואת המרחב הקיים לכל בעל הון הרוצה בכך באמת, להשקיע בארץ אמצעים ונסיון ולפתח בה מקורות-פרנסה. הם שכחו גם משום מה את חלקם הם בהרתעת יהודים בעלי אמצעים מלהשתקע בארץ-ישראל. הם שעשו כנפיים ל“אגדת ה-51%”, אשר ביטאוניהם באירופה אינם פוסקים מלָדוש בה (היינו העלילה, שהממשלה מחייבת כל בעל הון יהודי להפריש – או לשתף ב-51% מהונו – במפעל הסתדרותי)…

למותר להעיר, כי רצוי לה למדינה ולציונות כל יהודי הבא להשקיע הונו ונסיונו בארץ, בתנאים הוגנים, שהם גם בסופו חשבון גם לטובתו הוא. אולם האמת היא גם – ואין להעלימה – ששכבת בעלי ההון היהודים, והם לא מעטים בארצות מערב אירופה, האימפריה הבריטית, אמריקה הצפונית והדרומית – אינה נחפזת ואינה נדחקת אל שערי הארץ… אשר לא תמיד בידה להבטיח רווחים וצורות-ייצור-וסחר כמקובל בארצותיה, וודאי שלא תשלים עם ערעור העבודה המאורגנת ויסודותיה. אם כה ואם כה – הטענה בדבר זרם ההון שגורש וכו' טענה צבועה היא ונטולת אחיזת-אמת.

צורכי הלבשה לתינוקות²

כידוע תקציב משרד האספקה והקיצוב 70 נקודות הלבשה נוספות לנשים הרות, כדי שיהא להן במה להכין את הציוד הדרוש לתינוקן העתיד. על כך שאין סכום נקודות זה מספיק אפילו למחצית הציוד הדרוש – אין צורך להאריך בדיבור. אם יואיל משרד המסחר לפרסם את חישוביו ברבים, אולי נחכם מכך.

אך ידוע לכול, כי גם ב-70 נקדות הלבשה אלה אין להשיג דבר באופן רגיל. חיתולים – אין, חיתולי פלנל אין, סדינים – אין, וכן רוב צורכי ההלבשה, אין להשיגם בשום חנות אלא אם יש לך למזלך “קשרים” ואת משלמת מחיר אסטרונומי עבורם, וגם זה כמעשה חסד. גם בדרך זו עלייך להתרוצץ ממקום למשנהו, דבר שוודאי אינו קל לאישה הרה.

האם אין דבר זה ידוע למשרד המסחר? יש הכרח שיעשו בהקדם האפשרי צעדים נמרצים לחיסול מצב מביש זה.

י.ס.

“דבר” 3 ביוני 1960

גדול עיתוני היהודים בעולם הקדיש מוסף לעצמאות ישראל וליובל ההסתדרות.

רוח של חיבה, של הוקרה של אמונה עזה בעתידה של מדינת ישראל וביעודה של תנועת העבודה שלה, מפעמת במוסף הגדול (32 עמודים בתכלת-לבן), שהוציא “פארווערסט” – גדול עיתוני היהודים בעולם – לציון מלאת י"ב שנה למדינת ישראל וארבעים שנה להסתדרות. ולא זו בלבד, אלא שהעיתון מעלה גם את היסודות ההיסטוריים לקשרי-הידידות בין תנועת הפועלים החלוצית בישראל לבין תנועת הפועלים האמריקאית – קשרים עמוקים ומושרשים, שלא יד המקרה עיצבה אותם, וראשיתם מלפני היות הסתדרות העובדים. המשתתפים במוסף – ראשי המדינה וההסתדרות מזה, וראשי תנועת הפועלים הכלכלית והיהודית באמריקה מזה – עומדים על הישגיה, דרכה ושליחותה של ההסתדרות בעמהּ, בתנועת העבודה בכלל ובארצות ואסיה במיוחד – ואולם נראה, שעיקרו של המוסף בהעלאת רקמת הקשרים ההיסטוריים בין שתי תנועות הפועלים הרחוקות, השונות, ועם זה קרובות ברוח ובדרך, שאינה ידועה, כמדומה, ברבים.

בדין מציין בצלאל שרמן, כי תנועת הפועלים האמריקאית היתה חלוצת האהדה לציונות ולפעלה בארץ ישראל וראשונה לתמיכה בה, עוד בשעה שהפועלים היהודים באמריקה תפוסים היו להשקפות של רדיקאליוּת קוסמופוליטית, להתנכרות לאומית וזרות לתרבות עמנו ועברוֹ. ימים ספורים לאחר הצהרת בלפור קידמה ועידת “אמריקן פדריישן אוף לייבור” שנערכה בבופאלו בברכה חמה את ההצהרה הבריטית כמעשה של צדק היסטורי לעם ישראל וכביטוי לעקרונות הדמוקרטיה, אשר אמריקה הרימה אותם על נס במלחמתה נגד גרמניה. ואגב: את הרקע הרוחני והמדיני להחלטה זו הכשיר נחמן סירקין. חודשים מעטים לאחר-מכן נערך הקונגרס הראשון של פועלים יהודים למען ארץ-ישראל, שהיה מפנה ביחסים שבין תנועת הפועלים היהודית באמריקה לבעיות יהודיות בכלל וארץ-ישראל בפרט. מגבית ההסתדרות ומועצת האיגודים המקצועיים למען ההסתדרות – אינן אלא כשלוּחות של אותו קונגרס ראשון.

“אופייני הדבר” – מטעים הכותב – “כי שעה שהמנהיגים היהודיים של האיגודים המקצועיים המשיכו לטעון, שאין הם ציונים, וכי רק למען הסולידריות הפועלית הבין-לאומית תומכים הם בארץ-ישראל – הדגישה א.פ.או.ל. בהצהרותיה את זכותו העקרונית של העם היהודי לארץ משלו ואת הכרחיוּתה בשבילו, למען יוכל לחיות בה חיים עצמאיים וּלנַגֵד [לחַשל] בידיו את גורלו הלאומי. זו היתה עמדתה כשעמד בראשה סמואל גומפרס היהודי, ויליאם גרין הפרוטסטנט, וזו עמדתה כיום כשבראשה עומד הקאתולי ג’ורג' מיני”.

ולא חלפה ועידה של א.פ.או.ל. מאז 1917 ללא הגבה, נקיטת עמדה, או עידוד למפעל הארץ-ישראלי. על הרוב הודגש בגילויים אלה העניין הרב שיש לתנועת הפועלים הבין-לאומית בכינונה של ארץ-ישראל הן כמולדת לעם ישראל, הן כבסיס של קידמה ואור לאנושות כולה. ולא אחת רבה את ריבו של עמנו ומפעל תקומתו מאת ממשלת וואשינגטון.

גם סי.אי.או¹ רואה בארץ-ישראל עניין לפועלי אמריקה, עניין לקידמה ולצדק האנושי בכלל, אף-על-פי שאיחרה במקצת –מחמת בדלנותו של מנהיגה ג’ון לואיס מזה והשפעתם של הקומוניסטים מזה. עם התייצבותו של פיליפ מוריי בראש האיגוד – הוא נצטרף לחוג ידידי ארץ-ישראל. אין ערוך לעזרתה של תנועת הפועלים האמריקאית למפעלנו בארץ, לרבות בהכרת ארצות-הברית במדינת-ישראל, למלחמתה נגד כוחות עויינים באנגליה, בעולם הערבי, במחנה הסובייטי. הכותב סבור, ששיתוף-פעולה זו, הקיים זה כיובל שנים מושתת על יסודות ואינטרסים משותפים, ובכלל זה הדבקוּת בדמוקרטיה ובחירות והסלידה מכל עריצות טוטאליטרית וקומוניסטית. והמעניין בדבריו האציליים של וולטר רותר, סגן נשיא האיגוד המקצועי, של פועלי אמריקה, שעניינם בכותרתם: “ההסתדרות וישראל – גאוות כולנו”, חש בחיבת-אמת זו לפועלנו הלאומי והחלוצי. מילים אחדות:

“רוח האחווה והחמימות האנושית המופלאה המפעמת באדם בישראל, שכל מבקר בארץ חשבה, אף הן, לדעתנו, במידה ניכרת תוצאת השפעתה הטובה של ההסתדרות על מדינת-ישראל. בזכותה של ההסתדרות היתה מדינת-ישראל לאחד המקומות המאושרים המעטים בעולם, שבו רשאי אדם לומר: ‘אכן, זהו עולם שאני טרחתי ביצירתו, חברה שקמה ברוח מאוויי’”.

ועוד מטעים וולתר רותר, שמדינת-ישראל, אשר חותמה של ההסתדרות טבוע בה, שינתה את דמותם של היהודים בעולם, שנודעו כעם-הספר ועם-המסחר, והעלתה את קרנם.

“ישראל היא מבצר דמוקרטי ומקלט לעם ישראל. ואנו חדורי תקווה, כי רוחה של תנועת הפועלים הישראלית סופה לנצח. עתידה של ישראל הוא בעיניינו כמדינה משגשגת ומתקדמת, החיה בשלום עם שכנותיה, שלובה בחלק הגדול של התבל הטורח בפיתוח תרבות חדשה באסיה ובאפריקה – תרבות שתעלה על כל הידוּע לנו עד כה בתולדות, ובהקמת חברה שתהא מושתתת על אחווה כללית, על עקרונות איתנים של יושר, בעולם שבו יִרתמו הממשלות את כוחות המדע והטכנולוגיה לניצול אוצרות-הטבע לטובת האנושות”.

ה. לאנג, מוותיקי עובדיו של “פארווערטס”, מספר על איגרת ששלח יצחק בן-צבי בתחילת שנות העשרים למכס פיין, מזכיר האיגודים המקצועיים באמריקה, שבה הציע שיגור משלחת פועלים לארץ. משלחת לא שוגרה, אך ביוזמתו של פיין קמה מגבית ההסתדרות (געווארק שאפטן-קאמפיין). והכותב מעיר, שגם תנועת הפועלים היהודית באמריקה נלחמה אותה שעה לחופש ההגירה ולכיבוש עמדות-עבודה למהגרים יהודים…

רבים הישראלים, ראשי המדינה והתנועה, המשתתפים במוסף. משה שרת מטעים, כי דוקא עם כינון המדינה גברה חשיבותה של הסתדרות העובדים, ודוד בן-גוריון, ראש הממשלה, כותב בין היתר:

"ואולם גם במדינת-ישראל החופשית מוטלים על ההסתדרות תפקידים חברתיים, תרבותיים וכלכליים גדולים, שנועדו לעיצובו של עם ישראל בארצו כרפובליקה של עובדים מושתתת על יסודות החירות, הדמוקרטיה, העזרה ההדדית והשלום, ובמידת האפשר – הושטת עזרה לאומות צעירות באסיה ובאפריקה בהתקדמותן החברתית, התרבותית והכלכלית.

זה עיקר תפקידה של ההסתדרות".

נשיא המדינה, שר החוץ, שר האוצר, שר העבודה, ראש עירית תל-אביב ואחרים מצרפים ברכות חמות למערכת “פארווערטס” על שיזמה את הוצאת מוסף התכלת-לבן המוקדש לעצמאות ישראל ולהסתדרות העובדים – שסללה דרך לעצמאותנו והיא היא המצוּוה לעצב את דמותה ולבצר את יסודותיה היהודיים והאנושיים, החברתיים והמוסריים.

‘דבר’ 17 בדצמבר 1954

…“הנשאר – כולו בדעה אחת, כי תשועת ישראל וארץ-ישראל עתידות לבוא לא על-ידי נביאים ולא על-ידי בעלי פוליטיקה גבוהה, לא על-ידי פרדסנים ולא על-ידי פרולטריון רוחני, כי אם על-ידי קיבוצי אנשי-עבודה חדשים, שיבואו בכוח איתנים ובזרמים מתוּנים לתכלית יישוּבית, בצורת קבוצות או מושבי עובדים, ביד קולקטיבית-לאומית מסוּדרת”.

– י. ח. ברנר, תר"פ

על “החלוצים הרומנטיים ביותר של ש”י עגנון וגם של ד. שמעונוביץ, ההולכים לארץ הצבי בכוונות יתרות ודחילו ורחימוּ“, כבר עִרער בשעתו, בתר”פ י. ח. ברנר, והן איזמלוֹ לא ידע רחם בחישוּף חוּלשות ונגעים. שולל הצבעים הכוזבים היה.

והיום מן הדיסטאַנס, התמונה בהירה ויסודותיה צלולים יותר, האורות והצללים כאחד. לא ראשונים לציון, לא נעלים בגבורה אישית על קודמיהם, ולא מחדשים ונועזים מאלה שבאו אחריהם. אך ייחודם הגדול, המקורי, ייחוד-ראשונים שהוא זכות-ראשונים – אפשָר מיצוּייה בזוֹ האזעקה הפנימית להגשמה עצמית על מלוא משמעוּתה הלאומית והאנושית והמוסרית.

בתקופה של שפל וייאוש, התפוררות ונסיגה; של יתמוּת יהודית שלאחר קישינוב¹ עיר-ההריגה והומל² ו“1905”³ – באה בשׂורת הנועזים, שתפארתם עצם חייהם וחלוציוּתם נשמת אפם. ובארץ – אותות משבר-אוגנדה וטריטוריאליזם⁴ יישובי, אופוטרופסות ותמיכה⁵, וכמובן התנכרות לפועל, זרות ובדידות, השפלה וניצוּל מחפיר במושבות. נוכח השממה האנושית האיומה, הם לא הביאו עמם סיסמאות ופרוֹגרמות. בגופם ובנפשם חצבו ערכים, שהיו אבני- שתייה לעתידנו, וזו גדולתם. חוּש-אמת, חוּש-תחייה, חוּש-חיים, אשר לא יכזיב, הִדריכם.

החלוּציות היא סגולה, תכונה – “כשרון”. גבורה בה ונאמנות בה. יפי-נפש וחן-אדם. נכונוּת-הקרבה ותביעה עצמית. ממוּתר האדם היא [עליונות האדם], הרדוּם בו פנימה, אך בעִתים-של-חסד נדלקת היא באור-יְקָרוֹת [ממוקד וחזק (זכריה, יד 6)]. מה רבים ומגוּונים גילוייה, ותמציתה: אש התמיד של המרד במציאוּת, במוסכמוֹת, באשליות הנוחיוּת המדומה וההסתגלות והכניעה. היא, החלוציוּת, המהפיכה היהודית, יורשתו של קידוש השם, שרָוותה טל-מולדת ודבקה בשליחות העם – ובזה סוד כוחה.

חמישים שנה שאין דומה להן בתולדות ישראל לעוֹצם החרדות והזוועות ולשֶׂגב תקוות. רבים המתנבאים עתה במחנה לקץ החלוציוּת, משָׁל טחו עיניהם לראות, כי בלעדיה אין לנו חיים וטעם-חיים, משל לא השכילו להבין כי חמוּרים שבעתיים מן ההתחלה – ההמשך ומִבחניו. הלא נשאב עידוד ואמונה מהעפלתם של חולמים ולוחמים ראשונים, שאינם אלא ממשיכים – מִמרד סיני עד מרד מסדה ועד לצעירי בנינו שעתיד ישראל ועתיד הסוציאליזם היהודי בידיהם, ואשר צמד סגולות-השתייה שלו הן:

החלוציוּת והשליחוּת.

“דבר” 23 בספטמבר 1952

האם הכרח הוא, כי שני חלקיו של העולם יכריעו את ניגודיהם הרוחניים-חברתיים באש ובדם; האם הכרח הוא, שהציביליזציה הקפיטאליסטית על מורשתה תתנַוון ותתפורר, כאשר אירע לקרוב לעשרים תרבויות בתולדות האנושות? – זאת השאלה אשר רבים שואלים אותה, זאת השאלה המוצגת גם בפי הפרופסור טוינבי¹ הנודע.

טוינבי, ההיסטוריון, רואה לעיניו את עלייתם ושקיעתם של עולמות שלמים, של מעגלי-תרבות היסטוריים גדולים: האימפריה הרומית, סין העתיקה, האיסלם ועוד. והוא מגיע לכלל מסקנה, כי הזעזוע שנגרם לעולם עם הופעת הקומוניזם אין בו חידוש בתולדות העולם הנוצרי. הוא משווה אותו עם הופעתו הפתאומית של האיסלם וכיבושם של מחוזות גדולים על ידו; לא רק כיבושים טריטוריאליים אלא גם כיבושים לאמונת האיסלם ולאות החיים שלו. יתר על כן: האין האיסלם ניוּאנסה [גוון] של כפירה בנצרות, כלומר סטייה ממנה, שהפקיעה אחדים מיסודותיה עד כדי הגזמה, סירוס וסילוף עיקריה?

האיסלם, כנודע, לא הצליח בהפצת אמונתו במחוזות שלא נכבשו על ידו; הנוצרים שהתאסלמו במסגרת האימפריה העותומנית עד למאה הי"ז, רובם עריקים ושבויים היו, אוכלוסיה כבושה שילדיה נאנסו על דתם. אך בהשוואה זו, סבור טוינבי, יש יתרון לקומוניזם, שחדר גם למחוזות שלא נכבשו על ידו. “אם בידך לתאר לעצמך, באירופה של ימי הביניים ושל ראשית התקופה החדשה, מרכזים של תעמולה מוסלמית בצרפת, באנגליה, בספרד הקאתולית ועוד – הרי שתקבל מושג דומה לחרדה אשר החדירה הקומוניסטית מעוררת בימינו”. והחרדה הזו מרובה באמריקה מאשר באירופה – טוען טוינבי.

טוינבי מעיד על עצמו שלא נתפס מימיו לדטרמיניזם [גזירת גורל] היסטורי, שאין הוא משוכנע בהכרחיות האנלוגית המובאת לעיל. ושעל כן מובנת הסתייגותו מהנחותיו הידועות של אוסוולד שפנגלר², נביא ההרס והחורבן, שסבר, כי גם לתרבויות – אורך חיים קצוב וגזוּר ואין בידן לחרוג מתחומיו.

ונהפוך הוא: מקום נרחב בהסברתו (של טוינבי) לכוח הרצון הקולקטיבי ואמונה בו, שאדרבא ראיית הסכנה האורבת לציביליזציה המערבית-הקפיטאליסטית עשוייה לעורר בה כוחות של התעוררות חיובית. “האבדון אינו גזירה. ולא מן הנמנע גם, שבלחץ הסכנה שאנו כה ערים לה כיום, ננקוט דרך הפוכה. אפשר גם ונתעורר לגילוי משהו חדש בתכלית בשדה המדיניות הבינלאומית או יחסי החברה בכלל – אשר ישנו את המצב בהיקף כזה שיפקיע את החשיבות הנודעת לתקדימים (של התרבויות ששקעו)”.

*

התרבויות ששקעו רובן שקיעתן תולֶדֶת מלחמה בין מדינות ומלחמה בין מעמדות היא. לפני שקיעתן הגיעו לגיבוש אחיד ומלוכד של כוח. דרך דוגמה: בשנת 220 לפני-הספירה היו חמש מדינות בעולם היווני-רומי, ואילו ב-221 רק אחת. האין אנו עדים גם בתקופתנו לריכוז גדל והולך של הכוח, בשתי מעצמות-ענק, בלתי-תלויות לחלוטין, בעוד ששאר המדינות תלויות (במידה חלקית או בשלמות) בשני קוטבי-הכוח העיקריים, שאיחודם הפוליטי אפשרי אך ורק בדרך של הכרעה צבאית? אין טוינבי סבור, כי אשר ארע בהיסטוריה בתהליך ההַאחדה הפוליטית בנשק – מן ההכרח שיהיה סימן ואות לצפוי. בדומה להרולד לסקי³ שפיתח הלך-מחשבה על “מהפכה בדרך ההסכמה”, מעלה טוינבי את האפשרות של יישוב הניגודים העולמיים בדרך ההסכם.

*

עניין זה של שקיעת תרבויות ומעצמות וצמיחתן של חדשות ספק אם הוא עשוי לשמש מופת מכריע לבעייה הגדולה העומדת לפני התקופה – היא בעיית ההכרעה בין המשטרים, שאחד רוצה להיבנות מחורבנו של יריבו. עצם המונח משטר רחב יותר, מקיף יותר, שקול יותר מן המונחים – ציביליזציה, מדינה, דת, לפי שהם נקוטים באסכולות ההיסטוריוסופיות השונות. ודאי שקיים שוני בין האיסלם לנצרות, לדוגמה, אך עיניינו הרואות מדינות מוסלמיות וקתוליות שאורח-חייהן ומשטרן אחד בין בימי-הביניים ובין בתקופה הקפיטאליסטית, ותהליכים חברתיים פועלים בהן, מחזקים את אושיותיהם או מזעזעים אותם.

עם זאת נראה שיש דמיון בין הסתערותה הקנאית של כל דת חדשה לכיבוש עולם הכופרים, לבין הסתערותו של הקומוניזם האורב לכשלונו של המשק הקפיטאליסטי המסוכסך. אין המערכה נטושה על גבולות ושטחים, כי אם על הנפש. מלחמתה של גרמניה הנאצית היתה, אולי, המלחמה הגדולה האחרונה שמטרתה היתה – באיצטלה “אידיאולוגית” – כיבוש מרחב-מחייה ומקורות חומרי-גלם ושווקים ומקורות עבודת-עבדים. ההתמודדות בין מוסקבה לוואשינגטון היא על עתיד האנושות כולה, ואויה לנו אם הנשק הוא שיכריע.

האיסלם – אם לחזור לדוגמה שנקט בה טוינבי – יריב-דמים היה לנצרות, אולטרנטיבה לה. לימים פג הלהט המיסיונרי של שתי האמונות. האם נתפשרו? לא. אך הן – אם מותר להתבטא כך – נתייצבו ונתיישבו בתחומיהן. היש טעם להכרעה בכוח בענייני אמונות, לכפייה בענייני דעות? אך הדינמיקה של הקפיטליזם ושל הקומוניזם סוערת יותר, עמוקה יותר והיא נעוצה בגורמים חברתיים-משקיים גדולים ומקיפים. וכאן נקודת-ההֶפרש בין ההתמודדות, בעבר, בין תרבויות ודתות, לבין ההתמודדות בימינו בין שני חלקי העולם החצוי. וזו הנקודה החלשה בהגותו של טוינבי.

*

ואכן, קשה מה קשה בעולם החצוי לקיים עצמאות רצון וחירות מחשבה: לאלה שאינם גורסים הַחְצייה ככולו חייב וכולו זכאי ומבקשים חיוב הן במורשתו הנעלה של הקפיטאליזם (תולֶדֶת המהפכה הצרפתית הגדולה) והן במגמותיו של העולם הסובייטי (תולדת מהפכת אוקטובר). היצירה בארץ הזאת היא עדות לכוחו של חופש הרצון שנשתלב בהכרחים אנושיים לאומיים וצמח מהם.

וקשה, אולי עוד יותר קשה שלא לאבד את האמונה בסוציאליזם, שהיא חשובה לנו דוקא אחר יסוד המדינה. בלי האמונה הזאת, בלי השאיפה הזאת להגשים את מיטב חזון האדם בישראל העצמאית, בצביוננו הלאומי וברוחנו – ניטלת נשמת אפה של המדינה ויעודה; יעוד המדינה הציונית-הסוציאליסטית, יעוד הסוציאליזם בחיי היהודים והסוציאליזם היהודי.

אין זו גזירה, שהמתיחות בין שני חלקיו של העולם החצוי תסתיים באסון של הכרעת-דמים גלובאלית. נרחב הוא שדה-המחייה לשני העולמות, המתמודדים על כיבוש עמדות והשפעות ולחץ רוחם ומושגיהם נטוי גם על ישראל. אך מדיניות ישראל תדרוך שבילהּ העצמי בין המחניים, שהיא בעיצומה של המערכה על ביצור המדינה ויישובהּ, על הקליטה והפרודוקטיביזציה ועל ההגמוניה של העבודה והעובדים, שבה – ורק בה – הערובה להגשמה שלימה של הציונות ושל הסוציאליזם.

“שום כוח חיצוני, ויהא התקיף החזק והעשיר ביותר, לא יקבע את צורכי ישראל וערכיה, ומדיניות-החוץ של ישראל נקבעת אך ורק על-ידי ערכי-יסוד וצורכי היסוד של האומה היהודית” – זה ניסוחו של ראש הממשלה לדרכה של ישראל במדיניות-החוץ (שנתון הממשלה תשי"ג), כי מדיניות הנאמנה לצורכי המוני עמה – מן ההכרח שתהא נאמנה לאמת האנושית הגדולה – מן המוסכמות הוא.

“דבר” 29 במאי 1957

מאז ומתמיד לקתה המפלגה הסוציאליסטית באמריקה מניגוד פנימי.

מבחינה רעיונית סבירה היתה, שהדרך לסוציאליזם היא בתהליך הדמוקראטי, ואולם מן הבחינה המעשית, לא היה לה שום סיכוי לזכות ברוב. לפיכך נעמדו לפניה שלוש אפשרויות:

לוותר על הפעילות הפוליטית, כלומר, להתחסל כמפלגה ולהיות מעין אגודה לפילוסופיה סוציאלית מסויימת. או, לוותר על התפיסה הדמוקראטית ולדגול בשימוש בכוח ובמהפכה כדרך לסוציאליזם. ולבסוף – להקים חזית משותפת עם כוחות ליבראליים ופועליים אחרים, במגמה להגיע להשפעה בקונגרס האמריקאי, כדי לחוקק חוקים ולהגשים תיקונים שסופם לסלול את הדרך לסוציאליזם.

במפלגה הסוציאליסטית באמריקה פעלו שלוש המגמות כאחת. ב-1920, כאשר המפלגה זכתה בקולות רבים, נעשה הנסיון לכנס גורמים ליבראליים ופרולטאריים שונים כדי להקים – יחד עם המפלגה הסוציאליסטית – תנועה מתקדמת מאוחדת. ואמנם קם גוף שכינה עצמו: “הועידה לפעולה פוליטית מתקדמת”¹, ובראשה עמד הסנאטור רוברט לאפולאט². גם “אמריקן פאדאריישן לייבור”³, ששללה כל פעילות פוליטית, נצטרפה לגוף זה. כחמישה מיליון קולות זכה לאפולאט בבחירות, לעומת 24 מיליון של קולידג' ודייוויס. אכן, היתה זו החזית המתקדמת הרחבה ביותר שהיתה אי-פעם בארצות הברית. ואולם המפלגה הסוציאליסטית לא נהנתה מכך, והחזית כולה נתפוררה לאחר הבחירות.

ב-1932 העלתה האינטליגנציה האמריקאית את מועמדותו של הסוציאליסט נורמן תומאס⁴ בבחירות לנשיא. הוקם ועד נרחב ורבים רבים תמכו בו – ובכללם פרופסורים, סופרים, אנשי כנסיה ועוד. ואולם בבוא תקופת ה“ניו דיל” עברו רבים מהם למחנהו של הנשיא רוזבלט, לרבות מנהיגי האיגודים המקצועיים כסידני הילמן⁵, דייוויד דוּבינסקי⁶ ואחרים. במפלגה הסוציאליסטית עצמה נטוש היה ויכוח בין ה“זקנים” ל“צעירים”, בין סוציאליסטים - קונסרבטיביים לרדיקאליים. ב-1936 הגיעו חילוקי-הדעות כדי פילוג. הימין פרש וייסד פדראציה סוציאל-דמוקראטית ואת ה“אמריקן לייבור פארטי”, שנתגייסה שוב לימינו של רוזבלט בבחירות הבאות. נורמן תומאס נשאר עם החלק הדינאמי, אך הקטן, של המפלגה הסוציאליסטית (שנהנתה, בין היתר מתמיכת “פארווערטס”), ואשר רק לאחרונה התאחדה עם הפדראציה הסוציאל-דמוקראטית.

שאלת עתידם של הסוציאליזם ושל התנועה הסוציאליסטית באמריקה, בעלת תנועת הפועלים האדירה – בעינה עומדת.

‘דבר’ 4 בנובמבר 1942

לספרות הדלה, בערך, על סין החדשה (אם להוציא את ספרי פרל בוק, אנדרה מאַלרוֹ וסופרים סובייטים אחרים – הדרמה “צעקי, סין!”) נתווסף בזמן האחרון הספר “האדמה החרוכה” (Scorched Earth) מאת אדגר סנאו¹ (הוצאת גולנץ'). אין בו בספר זה תיאורים פלסטיים של המציאות וההווי, אף לא ניתוחים נפשיים של גיבוריה הלאומיים של ההיאָבקות המרה והממושכת הזאת במזרח הרחוק. התיאורים הבודדים שבספר הם מקריים בלבד, יוצאי דופן בתוך המערבולת הענקית, הגועשת, הטראגית, זו אשר הדיה הקלושים בלבד הגיעו אלינו, לאירופה, בצורת כתבות, עיתונים, סרטים וכו'. אולם פרטים מאלפים רבים נמצאים אנו למדים גם מספרו של סנאו.

סין נכנסה למלחמה כשלרשותה פחות מחמישים טאנקים. מצב האויריה שלה היה ירוד בתכלית ומספר המטוסים – פחות ממאה וחמישים. באותו זמן, בשנת 1938, רכשה יפאן 76% ממטוסיה וחלקי-מטוסים וכן את עיקרי הדלק שלה מאמריקה. חסרת-ישע עמדה סין בפני המפציץ היפאני. ברם, כיום מאחר שנבנו בצ’ונקינג מקלטים, הרי זו עיר הבירה של ארץ לוחמת המובטחת ביותר בעולם; אולם, בפרוס הפצצותיה – תיאור קט: -

“זה עתה התחילו בחפירת מקלטים ציבוריים נרחבים, אולם שליש האוכלוסיה נשאר נטול כל אמצעי-מחסה. פקידי הממשלה, לאחר שקיבלו אזהרה מוקדמת, מִהרו לעזוב את העיר במכוניותיהם – תחילה המיניסטרים של הקבינט, אחריהם הסגנים ולבסוף – פקידים נמוכים יותר. אחריהם נחפזה בבהלה האוכלוסיה כולה; משנראתה שרשרת של מכוניות רשמיות אצה מערבה – עזבו את הכל ורצו. צווחה מטורפת של רקשות² עגלות, בעלי חיים ובני אדם נסחפו דרך הרחוב הראשי כרוח-סערה הגורפת הכל”.

סין החופשית, זו שטרם נכבשה על ידי הפולשים, מחוץ למונגוליה החיצונה וטיבט – השתרעה בשנת 1940 על שטח של שני מיליון מאתים אלף מילים מרובעים³, כלומר שטח הגדול פי תשעה מזה של צרפת. שטחה נרחב גם כיום, לאחר ניתוקה ועקיפתה המוחלטים כמעט. עד יולי 1939 קיבלה סין 60% מתחמושתה מגרמניה. העוני, המחסור, המגיפות, האסונות – היקפם כבר אז היה עצום. “עכברים צלויים ומטובלים יפה בפלפל אדום טעמם משובח יותר מטעמם של אפרוחים צעירים” – הבטיח לסנאו ידידו, הפרטיזן, איש-הגרילה הסינית.

עניין יש בהערותיו של המחבר לגבי עתידה של סין. הוא סבור, למשל, כי חריפה ביותר היא בעיית הקומוניסטים הסיניים. 17 מתוך 40 הדיויזיות היפאניות הפועלות בסין עסוקות במלחמה בגייסותיהם (הרביעי והשמיני). הקומוניזם המזויין בסין מהווה כוח ניכר, ומעיצוב יחסיו עם צ’ן-קאי-שאֶק ועם המועצה הלאומית – הקאומינטנג – לדבריו של סנאו – “כל הבניין של אחדות סין עתיד ליפול או לקום”. מחובתו של הגנרליסמוּס הסיני, לדעתו של המחבר, לנקוט בדרך של פשרה, שכן אחרת, “אפשר וינצח במלחמה נגד יפאן ויפסידה לאדוּמים; אולם פשרות כאלה נעשו כבר, ואף על פי כן הקואליציה אינה עדיין בטוחה ויציבה”. המסקנה היא, לדעתו, שהמהפכה היא אבסולוטית מטבעה ואין לפייסה לאורך ימים: גם אם השלום הפנימי המטוּלא יחזיק מעמד במשך המלחמה – אין ספק – כי בסופו צפוייה לסין המעוּנה והחרבה מלחמת-אזרחים אכזרית. האחדות היא – תנאי ראשון גם לכושר עמידתה וגם לתקומתה של סין.

אשר ליפאן, סבור המחבר, כי היא ומשטרהּ מיועדים “למלחמה מתמדת”; כן הוא שולל את ההשקפה המקובלת על סופרים רבים, כי “פצצות אחדות על טוקיו עשויות לסלק את יפאן”. הוא כותב: התעשייה היפאנית נוחה הרבה פחות לפגיעות מהפצצות אוויר, מאשר מקובל כרגיל. החלק הגדול של 112 אלף בתי-החרושת של יפאן הם מפעלים קטנים המעסיקים בממוצע 28 כל אחד ואלפים מהם שוכנים בכפרים מרוחקים ממרכזי התחבורה העיקריים. ליפאן מוּבטחת אספקה, עד אם לא תבוצע בלוקאדה [מצור] של מנג’וּקוֹ⁴ יש לה מלאי של חומרי-מלחמה לשנים אחדות; וכן עתודות עצומות של כוחות אדם מאומנים (שלושה מיליון, פרט למיליון ומאתים אלף המועסקים בסין). כן הוא מטיל ספק אם גם כוח ימי עודף יצליח להכריע את יפאן מהר, שכן היא הכינה לעצמה שורה של בסיסים קונטיננטליים. הוא מציע “חזית פוליטית מתמדת” בין מעצמות האוקינוס השקט, על מנת לשים קץ להתרחבותה של יפאן, אשר אף הוא “יגרור אחריו מהפכה סוציאלית ביפאן במשך שנים אחדות, בעוד שראשי הצבא והצי יעדיפו איבוד עצמי לדעת בדרך של חריקירי מאשר כניעה”.

וסופר אמריקאי שני, בדוּנו על בעיותיה של סין, תמֵה למיעוט העזרה ותשומת-הלב לארץ זו רבת-הסבל-וההקרבה, שמילאה תפקיד כה חשוב בעמידתה המבודדת כמעט נגד העריצות המזויינת. הוא מטיל ספק בדעה, אם תמוּטתה של גרמניה באירופה תגרור אחריה את מפלתה הבטוחה והאוטומטית כמעט של שותפתה במזרח הרחוק. הכרעתה של גרמניה הנאצית ובני-בריתה ביבשת אירופה תחייב השקעת כוחות ומאמצים ללא גבול. האומות הלוחמות תהיינה עייפות ומיוגעות. ואז, רק אז, תחל פרשת ההיאבקות עם שותפהּ במזרח הרחוק, המתבצר והולך באִיָיו ובשטחי כיבושו. ומטעם זה בלבד מספיק, לדעתו, כדי להגיש ולאלתר את מלוא העזרה ההכרחית לסין הלוחמת.

“במעלה ג' בסיון תש”ג (6 ביוני 1943)

א.

הסופרת אללן קיי ציינה את המאה ה-19 כ“דור הילדות”. את המאה ה-20 אפשר, מבחינה זו, לציין כ“דור הנוער”. כי עוד לא היתה תקופה, בה יחרג הנוער להיות גורם עצמאי, קובע ומכריע בחיים ובהיסטוריה, כתקופתנו.

המלחמה העולמית [הראשונה] הוציאה אל שדה הקטל וההרג המוני-נוער, אשר עזבו את כותלי בית-הספר, טרם הכנסם לחיי היצירה, העבודה והחברה, וניתקה את הקשר בין הנוער ובין משפחתו. ברם, עמוק יותר היה החורבן הרוחני והתרבותי אשר המלחמה גרמה לדור הצעיר. הדור, אשר חייב להשתרש בחיי-התוצרת, ראה את חורבן המנגנון הפרודוקטיבי; הדור, אשר חייב היה עוד להתחנך, ראה את כל ערכי החינוך בעולם נרמסים בגסות; הדור, אשר חייב היה לטפח ערכי-תרבות, להרביץ את הרעיונות ההומניסטיים של מקדמיו, ולהגשימם – הוטל בתוקף לעולם של פראות, בורות, שלטון-האגרוף, דם ועוול, זנות וניוול.

בתוך סער-הרוחות של תקופת-המלחמה והחורבן, שבא בעקבותיה, אשר אותותיו נראים עוד כיום הזה, נכשל הנוער בכל מיני תורות מכסימליסטיות, קצרות-רוח ומשובשות, אשר רמזו לו, ובעיקר נכשל בשיטות-אלימוֹת ובאמונה הגדולה בכוח האגרוף. הוא הזדקק לגאולה המיידית והלך שולל אחר כל מיני דיקטטורים, אשר הבטיחו לו הרבה וקודם כל – את יכולת ההתפתחות “החופשית”. במקום לחם, עבודה, תרבות, מנוחה, אפשרויות-התפתחות – הזינו המאשרים החדשים את נשמות-הנוער במליצות של שנאה וזדון ובכל ניני השליות כוזבות.

הדור הצעיר החדש, אשר נולד כבר בתקופת המלחמה עצמה, זה חלש-הגוף ורסוק-העצבים, גורלו היה עוד יותר מר, הוא בא בתקופה של דלדול נורא, חוסר-עבודה המוני, מתיחות מדינית ולאומית, מלחמות מעמדִיוֹת ולאומיוֹת חריפות ופראוּת רוחנית-מוסרית. יחד עם תקומת שורה שלמה של מדינות לאומיות חדשות באירופה, אשר זה עתה התנערו משִׁפלותן ודיכוּיָן, צמחו גם הניצנים הראשונים של הפאשיזם. הנוער הזה, אשר בגר קודם זמנו, מוכרח היה לשאת כבר בגיל צעיר את עול-הקיום, ומתוך כך נתרחבה התהום בינו ובין הוריו. נוער של העולם השוקע, טְרוּף-הדעת.

ב.

לפי הערכותיו של משרד-העבודה הבינלאומי 25% של כל מחוסרי העבודה בעולם הם למטה מגיל 25. בפולין עצמה ישנם כ-300 אלף צעירים, אשר לא טעמו טעם עבודה. במשך 7 השנים האחרונות נוספו, לפי המספרים של המשרד הסטטיסטי הרשמי של מדינת פולין, 3 מיליונים צעירים, אשר שוק-העבודה אינו יכול לקלוט אותם.

היחס המספרי בין הנוער והמספר הכללי של העסוקים בתעשייה בשבע השנים היה:

טבלה זו מראה לנו, שאחוז הנוער העסוק בתעשייה, ביחס לאחוז הבוגרים, הולך ופוחת. במשך השנים האלה נפל פי שלושה. אולם אין זה משמע, שהמוני הנוער האלה עסוקים במקצועות אחרים – בהשתלמות, בספורט וכו' לא ולא. הם מהווים מחנה גדול של תלושים ומיואשים, המתלבטים בקשיי-גורלם. ואף אלה אשר זכו כבר לעבוד, עסוקים בעיקר בסדנאות, הירודות והמפגרות ביותר מבחינת תנאי העבודה…

בצרפת, למשל, אין נערכת שום סטטיסטיקה מיוחדת של חוסר-העבודה בקרב הנוער. הפרופסור פול אולאר חישב, שכל שנה עוזבים את בתי-הספר בפאריס, ליוֹן וטרואַ 100 אלף צעירים, מבלי כל סיכוי למצוא עבודה איזו שהיא ומבלי יכולת להשתלמות. 60% של הילדים ברובעי-הפועלים באים רעבים אל בתי-הספר.

זעום הוא שכר הפועלים הצעירים בתעשייה. בבית-חרושת אחד בז’רונד משתכרים הצעירים 15 פראנק ב-15 ימים, בעד אותה עבודה עצמה, שממלאים הפועלים הבוגרים. בּבוֹרדוֹ משלמים לצעירים 2 סוּ השעה. במכרות הפחם בפירמיני מקבלים הפועלים הצעירים פראנק ליום.

בבית-החרושת לטקסטיל בטוּרקוּאַן משתכרות הפועלות הצעירות לא יותר מפראנק ו-25 סנטים ליום; בבית-החרושת למשי – 90 סנטים; בבית-החרושת לנייר בטוּלוֹן מקבלות ילדות בנות שלוש-עשרה פראנק בעד עבודה של 12 שעות ביום. לא ייפלא על כן, שבתנאים אלה של משכורת-רעב וחוסר-עבודה המוני, נפוצה הזנות בקרב הצעירות העובדות.

ומה באשר לנוער בגרמניה ההיטלראית, הרי אין להרבות בדברים. היטלר רתם אותו במרכבת-הזיון שלו, ברשת ה“ארבייטס-דינסטפליכט” [עבודת-הכפייה], הקשורה בתמרונים צבאיים ובקיומם העלוב. אין חופש אחר בגרמניה – מאשר “חופש” הציות לפאשיזם החוּם. זה הוא המחיר הגדול, אשר הנוער הגרמני שילם לדיקטטורה. דומֶה, פחות או יותר, הוא גורלו של הנוער בכל ארץ, ששם משתלט שלטון-עריצים, הגוזל מהנוער לא רק את ערכיו המוסריים והרוחניים, אלא יחד עם זה את לחמו וחופשתו הראשונית.

ג.

ולא נגזים, אם נקבע, כי מצבו של הנוער ברוב ארצות אירופה כאפס וכאין הוא לעומת מצבו של הנוער העברי בארצות המזרח. אין למסור בלשון אנושית על הנייר האילם את שפע הצער, היסורים, הלבטים הכלכליים והרוחניים, את פרפורי-הגורל, האכזבות והאשליות ועלבון-החיים הצורב של הנוער העברי. ורק מבחינה זו מתבארת הערוּת הרבה שלו, הרגזנות ואי היציבות הרוחנית והאופיית מצד אחד, – והרשלנות, הדכדוך והאפטיה החולנית מצד שני.

את מקורן של בעיות הנוער העברי יש לחפש במשפחה העברית המזועזעת ובמצב היהודים בגולה, אשר אין להם כל תקווה וסיכויים בתקופה זו של הפאשיזם והקפיטליזם הממלכתי, המכוּון כולו לדחיקת-רגל ואיזולציה [ניתוק] גמורה ומאורגנת של המוני-ישראל מהמשק הארצי. את כל תקוותם קושרים ההורים בבניהם. את שארית כוחותיהם הם מאמצים, בכדי להקנות להם השכלה כל שהיא. לרוב אין השכלה זו מגיעה אפילו עד המינימום – ובעיירות – הבוּרוּת היא מאיימת. בתי-הספר התיכוניים נעולים בשל התשלום הגבוה, והגבוהים – בשל ההגבלות האנטישמיות וחוסר-סיכוי להשגת עבודה. אין צורך כיום באינטליגנטים, מכל שכן ביהודים. אפילו המעבידים היהודים בפולין (כבכל מקום) משתמטים מלהעסיק פועלים ופקידים יהודים. אחרים שוב גומרים את בתי-הספר המקצועיים, את הקורסים של חברת “אורט”, או מבלים את נעוריהם אצל האומנים המנצלים והמשפילים, – אבל אפילו ב“מקצועות יהודיים” אשר שכרם קטן ותנאי-עבודתם קשים ביותר – קלושה גם בהם תקוותם להשיג עבודה.

ויש המוני-נוער תלושים בישראל, “החיים בלי יומם ומזקינים בלי עִתם”, אשר כאבם עמוק פי-שבעה וצערם ללא-גבול, לא ידעוֹ ולא יבינוֹ שום נוער אחר; אל עמדות הבורגנות לא יגיע, ואף אל שורות העובדים קשה לו המעבר. וגם אם הוא נאלץ לעבוד, הרי הוא רואה זאת כקללת-גורל, כתקופת-מעבר מאונס; אין לו לנוער זה לא מקצוע קבוע ולא ידיעת-עבודה ולא השכלה כללית שלמה; אין הם משתייכים לשום מעמד חברתי, ומיואשים, רעבים, רצוצים הם טועים ותועים בעיירות ישראל בלי תיקון.

ובעיירה היהודית – תנאי “בראשית”. כאילו לא היתה מעולם מלחמת הפועל על זכויות עבודה ואירגון, על הגנה סוציאלית של הנוער העובד; נוסף לזאת משתוללת כאן פראוּת אנטישמית, ולפרקים גם בריונים רביזיוניסטים ו“גואלים” אחרים מנצלים את הדלות הרוחנית, את הייאוש הנורא ואת המצוקה, כדי לבלבל את המוחות, להרעיל את הלבבות ולהסיח את תשומת-לבם של הצעירים מגאולה עצמית ותקומה אנושית.

יש הגירה מהעיירה אל העיר הגדולה, ומשם – אל עיר הבירה. נוסעים לתור אחר “אושר”, להסתדר כביכול, כדי לסייע אחר-כך למשפחה רסוקת הגוף והאיברים. מרוויחים פרוטות, מתקיימים בנס. עבודות ארעיות, שעורים בחצי-חינם, רעב, שכול, סבל. הכרוניקה של העיתונות היומית עשירה כל-כך בכל מיני טרגדיות של אנשים צעירים, במקרים איומים של איבוד עצמי, במובן הגופני והרוחני, ביסורי דור צעיר המתבוסס בדמיו.

ואין לכסות גם, מאידך, על נקודות-אור השופעות בתוך מחשכים אלה – תנועת-הנוער החלוצית והקיבוץ. הם, לפרקים, מעיין התקווה האחת, המפכּה בעמק-הבכא, הם מראים את הדרך הממשית והיחידה לגאולה עצמית ולגאולה עממית. אבל רבה עוד העזובה במחנה הנוער העברי ועוד יותר יש לעשות ולעשות.

ד.

ראו את גרמניה, ברית-המועצות ואיטליה – הארצות האופיניות של תקופתנו – ותווכחו, שהנוער אינו רק אובייקט לפוליטיקה, אלא גם גורם מדיני וחברתי. הנוער אינו יוצר רק את תולדותיו הוא, אלא גם משפיע על ההיסטוריה העולמית, – עושה מהפכות ומקיים שלטונות ריאקציוניים והוא גם נושא בעול החובות הכי-קשים והמפעלים ההיסטוריים של הדור. הנוער אינו רק זה המפגין לכבודו של מוסוליני, או זה העורך פרעות ביהודים ובפועלים בגרמניה ובפולין – הוא גם ממלא את בתי-הכלא, נלחם על שיחרור עמים ומעמדות, מגשים רעיונות-גאולה ומבצע מפעלים היסטוריים.

הנוער העברי חייב ללמוד מכל זה. לנוער העברי אין כל דרך של התפתחות ויצירה עצמית, אלא דרך זו של היות נושא בעול חובות העם ע“י כיבוש עמדות כלכליות וחברתיות, ע”י המעבר לחיי עבודה ע“י התקשרות לקרקע, ע”י גיבוש ערכיו של העם.

הנוער העברי, החש באופן סובייקטיבי ביותר את הטרגדיה העברית, הוא האחראי במובן האובייקטיבי לגורל עמו ועתידו.

בָּרִי: שאלת חוסר-העבודה, התלישות החברתית, הכלכלית והרוחנית, שפל התרבות אצל החלק הגדול של הנוער העברי – היא בעצם שאלת הקיום הירוד וחסר-המוצא של המשפחה העברית. בדורנו קם לתחיה “הירשלי” של מנדלי-מוכר-ספרים, זה הילד העברי, הנושא בעול המצוות והפרנסה (פרנסה ולא עבודה), המכלה את מיטב כוחות נעוריו בתנאי קיום נבזה ומשפיל, המתנסה בכל מיני ניסיונות קשים, אשר לא תדיר הוא יוצא מהם המנצח. הנוער חייב ללמוד, לקשור את השכלתו ואת חייו בעבודה – כדרך-שיחרור וזכות-חיים כאחת, למען שַׁחרר את העבודה עצמה, את עצמו ואת עמו.

וארשה

“הפועל הצעיר” 25.5.1944

א.

המלחמה האיומה הזאת [מלחמת העולם ה-2] זכתה, כנודע, גם לכינוי “מלחמת הילדים והנשים”, על שום הטווח הארוך וההיקף הנרחב של פגיעתהּ, החורגים מתחומי חפירות-הקרב והכוחות המזויינים עמוק עמוק לעורף, למעמקי האוּמה, לכל בית ומשפחה. לפי חישוביה של ה“התאחדות הבינלאומית לעזרת ילדים” מצוּיים בארצות הלוחמות והכבושות 152 מליונות ילדים עד גיל ארבע עשרה – עתידה של האנושות! ואם כי שונים ומודרגים הם גילוּיי השפעתה של המלחמה על המוני הילדים האלה, הרי הצד השווה שבהם, שהיא הסיחה אותם ממסילת התפתחותם הטבעית והרצויה והעלתה אותם קרבן-חינם על מזבח הפשע המטורף והמתועב ביותר של האדם.

המחקרים העוסקים בבעיה זו קובעים על סמך לקח המלחמה הקודמת, כי תוצאותיה הגופניות-חומריות – בעיקר אלו הנובעות מליקויי התזונה – חולפות, באורח יחסי מהר יותר, מאשר הנפשיות-רוחניות. אין ספק, כי ההרס הנפשי שנגרם אז חלק ניכר לו בזוועה שהציפה את העולם ואת ישראל בימינו. ואת הצפוי לעתיד מגרעיני האימה שנזרעו במליונות לבבות רכים וצעירים בתקופתנו – קשה אף לתאר, כל שכן שהמחקרים, הדיונים והמחשבה הציבוּרית הטורחים בשאלות תיכוּנן ושיקוּמן של הריסות המשק והחיים המדיניים כמעט שאינם נוגעים בבעיה נכבדה זו של קימום הריסות האדם וחיי הנפש של הדור הצעיר. "עם כי ייחרב – מי “בנה אותו?” – הגרעין הטבוע בשאלה אחד-העמית זו ממדיו כיום עולמים, אם כי שונים גילוּייו ודרכי-הפתרון.

החומר בבעיה זו הוא, כאמור, דל מאד, אף על פי כן ניתן ללמוד הימנו, לקח נכבד. הנה כי כן קובע מחקר שויצרי אחד,¹ שהשפעות המלחמה ניכרות גם בקרב ילדי בתי-הספר באזורים שניצלו מאימת המלחמה. ההשפעות האלו מעמיקות מאד וגילוייהן עתידים להיות בעלי משקל מכריע. גרעיני האיבה, הערצת הכוח הפיסי לשמו, האכזריות וההתאכזרות, הבוז לערכי-מוסר מקודשים ולקנייני-רוח בכלל – עולים כפוֹרחים. אולם הגילוי החמור ביותר – לדעת רבים – הוא הרס חיי-המשפחה. ואין הכוונה ליתמוּת ולעזובה גמורה, או חלקית, בלבד, אלא גם למצב של פירוד ממושך של הורים המתבטא, לרוב, בהיחלצות האב – לחזית והאֵם – לעבודה במשק המלחמה. ויש עניין לציין, כי החרדה לגידול הפשע ולהתפרקות חברתית ומוסרית בקרב הנעורים רבה גם באמריקה, המרוחקת משדות-הקרב בפועל, והיא באה על ביטוייה בשורה של מקרים ומאמרים וכינוסים של מורים ועסקנים. חרדה זו מלוּוה גם את הכניסה המזורזת, לעתים לפני זמנה, של המוני-נוער לכל ענפי-העבודה. כבר מלחמת האזרחים בספרד הוכיחה עד מה חיוני הוא דבר פינוּיים המוקדם של ילדים ונשים מאזורי הקרבות. ואכן, במלחמה זאת בוצע פינוי המוני של ילדים, אם כי לא במדה מספקת ובצורה מושלמת: בזמן הקרב על צרפת (מצפון-מערב – דרומה), בתקופת ההפצצות בבריטניה (לפנים המדינה ולארצות שמעבר לים), במערכה ברוסיה. כיצד הגיבו הילדים על הפינוי הזה?

הוברר כי אם גם הציל הפינוי חיי ילדים רבים, הרי שכרוך היה בנזק-נפש שלא שיערוּם תחילה. במקרים רבים העדיפו הילדים להישאר עם משפחותיהם באזורים מופצצים מאשר לעקור למרחקים ולהיות נידונים לניתוק מהבית ומהקרובים. הילד רואה בעקירה זו את העונש החמור ביותר שנגזר עליו. היא גוררת אחריה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תחושת-פחדים, אבדן האימון העצמי, געגועים עזים, רגשות בדידות ועלבון ונחיתות; בתופעה אחרונה זו נעוצה אולי סיבת העובדה, שחלק ניכר מ-750,000 הילדים שפונו מלונדון חזרו, או הוחזרו, לבתיהם על אף האזהרות והסכנות. ולאידך גיסא, לפי שצוין כבר בהזדמנויות שונות, נאה היתה על פי רוב התנהגותם והסתגלותם של ילדים למקלט ולתחנת הרכבת התחתית בעוד שעצבנותם וצערם לא פגו – אלא נהפוך הוא הם גברו – באזורי-הפינוי הכפריים והשלווים. ועובדה היא גם, שעמידתם של ילדים באש הפצצות היתה – לעתים קרובות מאוד – איתנה יותר וכרוכה בפחות זעזועים – מאשר עמידתם של מבוגרים. אין ההפצצה מלווה את הילד בחלומותיו.

אפס כי הערות מוּעטות אלו מבוססות בעיקר על לקח בריטניה, ואין ספק כי בארצות אחרות, לוחמות וכבושות, השפעת גילויי-המלחמה על הילד ודאי חמורה יותר.

ב.

דל מאוד הוא החומר בנוגע לדרכי הטיפול והחינוך בילדים נפגעי ונגועי מלחמה – ביחוד לגבי ארצות אירופה שסבלו ביותר. העיתונות הרוסית, למשל, מספרת לעתים קרובות, על טיפולם של מוסדות-המדינה, ארגוני הנוער והאגודות המקצועיות בילדים עזובים ויתומים – ובשורה ראשונה בילדי לוחמי החזית. מבצעים פעולות נרחבות של איסוף כספים, מזונות, בגדים, תרופות, שעשועים וספרי לימוד. מציידים מעונות וגנים לתינוקות ולילדים. הרדיו מכריז: “לא נשכחם, נדאג להם”. ובעיתונות המצוּיירת נעגן לא אחת המבט בצילומים המתארים את הטיפול החומרי והגופני בתינוקות ובילדים, אולם אי אתה יכול לקנות מושג על דרכי הטיפול והחינוך וריפוי נפשות. והוא הדין לגבי המבוגרים יותר שלגביהם הכיוון, לפחות, ברור יותר: חיזוק תחושת המשפחה, הדגשת הכושר הגופני והיכולת הצבאית, אהבה לקרקע המולדת ולמורשת העבר, כניסה מזורזת לעבודה וטיפוח מקצועי.

והרי פרשת ילדים עזובים בצרפת, לפי שתואר על-ידי נציג מפעל העזרה לילדי צרפת שליד הצלב האדום השויצרי.² פעולה ענפה וברוכה זו מבוצעת בשיתוף עם מוסדות העזרה הסוציאלית והצלב האדום הצרפתיים (Secours national francais) ומתחלקת לענפים אלה: א. המחלקה לאימוץ ילדים. ב. סידור קולקטיבי של ילדים במוסדות. ג. מחלקה למחסני ומרכזי אספקה. ד. מחלקה לשיכון ואיכסון ילדים. ה. מחלקה להלבשה. המרכז הכספי הוא בעיר ליאוֹן. במוסדות נמצאים ילדים מגיל שש עד ארבע עשרה, בכללם מוסדות מיוחדים לילדים חולניים וירוּדי-תזוזה; ואילו במעונות – מגיל שתיים עד שש. בין הילדים מרובים הם היתומים או ילדים שהוריהם בשבי, בעבודת-כפייה בגרמניה או במחנות-ריכוז. יש התחלות לבתי-ספר חקלאיים ומקצועיים. מרובים הם המוסדות המטפלים באמהות הרות וביונקים, שלא לדבר במקרים הטעונים טיפול מיוחד: ילדים מפגרים, נכים, חולים כרוניים וכו'. מספר אימוּצי הילדים מגיע ל-15 אלפים. כל הפעולה הזאת נעשית באמצעות מנגנון של עובדים שקיבלו אימון והכשרה מיוחדים לכך. פעולה זו ראויה להערכת-יתר נוכח הדוחק הרב במצרכי-אספקה ובהלבשה השוררים בצרפת. היא מתרחבת והולכת ככל שהמצוקה בצרפת גוברת וככל שמרובה מספר הילדים הזקוקים לעזרה או הילדים-הפליטים מהאזורים המפוצצים. הזנת הילדים הציבורית הזאת היא, לעתים, המקור העיקרי לקיומם של עשרות אלפי ילדי בתי הספר. “מספר הילדים ירוּדי התזונה” – קובע הדין וחשבון – מאיים בהיקפו. המוני הורים מעוטי-יכולת ניצבים חסרי-אונים נוכח בעיות-הזנה שאין להן פתרון… קשיי-התחבורה והחבלות מכבידים אף הם על משלוח אספקה וחלב טרי למרכזים הגדולים… צרפתים רבים איבדו את ביתם עם הפלישה בשנת 1940. תושבי אזור התעלה והחופים פונו עוד בשנות 1942–3. עתה מוּפצצות גם הערים בפנים הארץ. עם הפינוי הולך לאיבוד מרבית רכושה של המשפחה. מנת הסבל העיקרית נופלת בחלקם של הילדים, אשר במקרים רבים אין לנתקם – על אף הכל – מהוריהם".

וגרמניה הנאצית? ודאי, אף שם מצויים מליונות של ילדים עזובים שביתם חרב ועולמם קדר עליהם. מליונות של בתי-אב נהרסו ונהרסים. ורבים, הילדים שיגדלו מבלי לדעת אביהם מי הוא, שכן גם ההסברה והתעמולה ואיגודי המטפחים את הגזע והרופאים ופלוגות-הסער מציגים כיעוּד של כבוד לכל חייל ולוחם גרמני להקים דור-המשך, המשך לדם ולמורשת הגרמנית, גם ללא כל קשר נפשי או מסגרת של משפחה. המונוּת של ילדים ונוער בגרמניה הנאציוּת שולטת שליטה-בלי-מצרים בגופם ובנפשם והיא היא שמעצבת את דמותם עיצוב שסכנה בו לעולם. בעיית חינוּכם מחדש של הנוער הזה תהיה, בלי ספק, מהחמורות ומהגורליות ביותר. רבים כבר עמדו על כך, והיא החריפה במיוחד בקשר לעתידה של גרמניה והעם הגרמני לאחר מפלת היטלר – עתיד הלוּט בערפל. וכאן לא שאלת ה“כיצד”? בלבד היא הקובעת אלא גם שאלת ה“מי”? – מי ומי יטול על עצמו את תפקיד הטיפול בנוער הגרמני לאחר מפלת הנאציוּת? היתכן שיקום כוח כזה מקרב העם הגרמני? העמים המנצחים או, אולי, חוגי מהגרים השוהים בארצות הברית ובאנגליה והסבורים, שאותם יש לשתף, ובשורה ראשונה, בתפקיד זה – והם משגרים “מכתבים לעורך” וכותבים על כך מאמרים וחיבורים שונים.

ברם, הפרשה הזאת ששמה “ילדים במלחמה”, פרק-בלהות קודר ואיום אחד בה ללא אח ודוגמה. האסון אשר ירד על ילדי ישראל בתפוצות אירופה השדודה – כלום יש לו ניב וביטוי בלשון אדם? “נקמה כזאת עוד לא ברא השטן” – אולם גם אֵימה כזאת עוד לא יצר. עוללים ויונקים וטף ותינוקות של בית רבן ונוער – בשׂרנו ודמנו היקרים מכל יקר – הן ארבע מיתות בית דין פקדו אתכם! כל התכניות וההצעות לחינוך ולריפוי, המוצעות לילדי בריטניה וצרפת ורוסיה ויוון ונורבגיה – לא בשבילכם נועדו. עלה עליכם הכורת, טמאים קיפחו חייכם, כיבו מאור עולמנו. רק שרידיכם המועטים הגיעו לארץ הזאת לאחר מוקדי-ייסורים ללא דוגמה. בזרועות ובלבבות פתוחים, בחרדה ובאהבה – נקלטתם. וכבר מגלידים פצעי הגוף והנפש שלכם. בלב חרד אנו מצפים לכל ילד מילדי ישראל, כדי להשרישָׁם ישר בארצנו ולעשותם יסוד לעם העברי המחודש במולדתו.

‘הפועל הצעיר’ מא' 5:13 1947–48 “הדים”

“פראוודָה” [האמת]¹ מפרסם חליפת-מכתבים בין מולוטוב² וציר ארצות הברית במוסקבה, סמיט. האחרון מוחֶה במכתבו נגד מאמרו של “אחד בשם ב. גורבטוב” (הוא הסופר הנודע שמִכתביו תורגם ללשוננו הספר “קשי עורף”) בו העליב, לדעתו, את נשיאן של ארצות-הברית ואת תורתו. הכותב טוען שהוא עוקב מזמן בחרדה עמוקה אחר גל הסילופים שהציף את העיתונות הסובייטית ביחסה לארצו ולממשלתה – אולם המאמר הנידון הגדיש את הסאה.

לעומתו משיב מולוטוב, ש“אין הממשלה הסובייטית נושאת באחריות למאמר זה או אחר”; ואשר לעיתונות הסובייטית בכללה, הרי היא שקודה בעיקר על “טיפוח יחסי-אחווה בין העמים”, מה שאין כן העיתונות באמריקה “הגדושה יום-יום דברי השמצה נגד ברית-המועצות ואישיה ולִבּוי שנאה בין העמים באין מגיב – דבר שאין פולגין עליו בחוּגי הדימוקראטיה הבינלאומית”.

בחליפת השקפות זו (שפורסמה גם על-ידי מיניסטריון החוץ בוושינגטון) נתחלפו היוצרות: שליחה של הארץ האָמוּנה על חופש הביטוי המופלג רואה למחות נגד מאמרו של סופר מקובל, ואילו בא-כוחה של ארץ בה העיתונות מתוּכנת-מרוּכזת ומשמשת פונקציה מדינית-ציבורית מובהקת פורש כנפיו עליו… ומכל מקום אופיינית היא לרוח הזמן ולמִתחו.

“דבר” 26 באפריל 1953

שיטפון הים הצפוני: בסוף ינואר 1953 גרמה סערה עזה וגאות בים הצפוני לאסון טבע חמור בחופי הולנד ואנגליה. המים הגואים הרסו סוללות מגן לאורך החופים וגרמו להצפות ולמותם של אלפים ביבשה ועל כלי שיט. (העורך)

בימים אלה קראתי בכתבי-עת אנגליים וצרפתיים מחזיונות הסבל והניסיון אשר שתו [הטילו] על תושבי ארצות השפלה ואזור החוף המזרחי של בריטניה, עם אסון השיטפונות והסערות אשר פקדם. עד היום אתה מוצא בעיתונות זו רוב תיאורים ומאמרים על אסון הטבע שהשתער במלוא חמת זעמו וזעפו על משכנות אדם, עמלו וקִנינו – עד היום הופכים בחוויותיו, נסיונותיו ובלִקחו, וגם שיקום ההריסות והחורבנות עודו נמשך.

אך, דומה, כי את השאלה העיקרית ניסח עיתון אחד (‘אובזרבר’, אמצע אפריל) במלים אלה:

• “האם גזירה היא, שדוקא בימות חירום – כגון זה של השיטפונות, או הפצצות האוויר – יתגלה כל הטוב והנעלה שבאדם?”

שכן התגובה הספונטאנית של העם הפשוט באותו מבחן אכזר הפתיעה ברוב גילויים של התנדבות והתמסרות. היא גרפה-שטפה כמו בבת-ראש את שכבות האינרציה העבשה והעצלות השיגרתית, את הנוחות והאנוכיות, את הקובלנות והריטון. ודאי, לא חסרו תופעות של השתמטות וליקויים בביצוע מעשי העזרה וההצלה. אך העמידה הכללית אור של התלהבות נדיבה זרח עליה ואחוות אדם חסרת-פניות פיעמתהּ.

עיתון אחד מתאר את שיירות הנהגים, שעבדו בלא ליאות בלילות, בתנאים קשים, בהתנדבות, בהובלת שקי חול ואבנים, וכן פועלים אחרים כיוצא בהם – פועלים אשר רק לפני זמן מועט מסוגלים היו להשבית כל עבודה דחופה מפאת… תה צונן בארוחתם. ובשׁוך הסכנות לא העלימו אנשים אלה סיפוק נפשם הפנימי מן המאמץ של ההיחלצות המשותפת לעזרת הזולת – מן היקרות בהרגשות אנוש. ניסיון השיטפונות הוכיח מה כוחם של המרץ היוצר, של נכונות והעזה ושל מניעים קיבוציים חלוציים – מן הסגולות שהם, שוכני האיים, כה זקוקים להם בעיצוב עתידם הלאומי בעולם של ימינו (“שלא בדרכי הטוטליטאריות והאמריקניות שאינן הולמות אותנו” – לפי שמעיר כתב-עת אחר).

אכן, מאמץ מפואר זה קצר-ימים היה, וידעו האנשים כי הם נדרשים לו לא לאורך ימים. אך מדוע תִּשַׁח כל ימות השנה קומת האדם המזדקפת בכל יפי גדולתה בימות מַסָּה וחירום? – זאת השאלה.

*

אין העניין נוגע, כמובן, אך ורק לתושבי ארצות השפלה והאיים. גילוי אנושי כולל הוא, חִזיון סוציאלי. סיבות רבות הן אשר גרמו – סיבות היסטוריות וחברתיות – לדילדול רוח החלוציות ונכונות ההתנדבות ושמחת המאמץ וכושר הסבל ורוח הלחימה בקרב העמים, ובראש ובראשונה המוני העובדים. האין לזקוף, דרך דוגמה, את פריון הייצור והתפוקה הירודים, באופן יחסי, בבריטניה, גם לעורף הנרחב של האימפריה אשר הרגילה את העם, במשך דורות, להנאה מעמלם ומאוצרותיהם של אחרים – במושבות? ואשר לצרפת, הרי אין ספק, כי במניין הגורמים לחזיון זה הוא הדילדול החומרי המאויים של העם העובד הצרפתי (שחלק ניכר בו, בייחוד בעבודות-היסוד הקשות, הם בני ארצות-חוץ) – נוכח תרבות-ההנאה שפשתה בבוּרגנות ובאזרחות התאוותנית והנצלנית ואשר הדביקה גם את הפועלים. וזה מקרוב הביא “סטייטסמן” תיאור של יחסי עבודה ויחס פועלים לעבודה ולמשק במפעלים מוּלאמים – יחס שסמי [נובע] ממנו התלהבות ואהבה. דוגמאות דומות העלה מזכיר ההסתדרות במועצתהּ האחרונה מיוגוסלביה ומארצות אחרות. והמעיין בעיתונות הסובייטית ודאי עמד על כך, שהמאמץ להעלאת רמת הייצור ותיקון היחס לעבודה ולמשק עומד במרכזה. כי, אכן, האדם העובד המגלה בנסיבות מסויימות – הקרבה עילאית שוקע, בנסיבות אחרות, ביוֵון האינרציה צרת-האופקים של חיי יום-יום.

שיטפון הולנד 1953

היש מן הצורך להכביר מילים על כך, שחזיון ההתפרקות ממאמצים על כל גילוי-הקלוקל המלווים אותו, לא פסח גם עלינו, וכי מן הבחינה הזאת “ככל הגויים בית ישראל”? שסגולות-היקר החלוציות, אבני-השתייה עליהן קמה מדינת ישראל, שעת שפל להן בימינו, וכאבירים באגדה שקפאו בהר ובאבן מצפות הן לשעת-החסד של התיקון וההתגלות המחודשת? עתים דומה עליך, כי אנו כיום – אנו במשמע הסתדרות העובדים ומפלגותיה העיקריות וגם התנועה אשר בפזורים – כי אנו אוכלים פירותיה של קרן שמיטב אוֹנָה ודמהּ, תקוותיה ומאווייה של תקופה שלימה שקועים בה – ועתה היא כמידלדלת והולכת לעינינו ממש… ואם, חלילה, תאזל הקרן – אנא נישא חרפתנו ומה יהא עלינו, ישוב בניווּנו האוכל איש בשר רעהו ויורד לחייו ונלחם על ניתח הבשר והשראת חייו נתנדפה ושכינתו נסתלקה?

גדול ניוונה של מצוקה שנתערטלה ממשא נפש, המשלימה ומתפשרת עם המציאות; אך אין שיעור לכוחה הבונה והמשחרר של מצוקה מזוגה בחזון. ואכן, לעינינו מופתים חותכים לגילויים של התנערות המצפון, תחושת הכבוד, סגולות החלוציות וגבורת ההגשמה העצמית שבאו בצמידות לאסונות ולהתמוטטות של הרגלי-חיים-ומחשבה: העפלתם של צעירי ביל“ו בסמיכות ל”סופות בנגב" בשנות השמונים: העלייה השניה שינקה מחוויות “קישינוב” ו-“1905”; העלייה השלישית, גדוד העבודה, הקיבוץ והקבוצה אשר רישומיה המזעזעים של מלחמת העולם השנייה ומהפכת אוקטובר טבועים בה; והרי מלחמת החירות שבה נלחמו, בשורותינו, הגדודים האלמונים של בני עמנו שהיו נתונים בסוגר הצורר וסופם אובדן וכלייה… מה נתקשחנו, נצטמקנו, נתגמדנו עתה, דוקא עתה, שאנו נתבעים להמשך האפור היום-יומי למעשי-ההתעוררות-והחסד ההם, להמשך שהוא חמור במשקלו ובאחריותו מן ההתחלות!

זה מקרוב, דרך דוגמה, ניחם אותנו כבוד שר המשטרה ומפקחה הראשי, כי גל הפלילים והעבריינות הגואה בארץ אינו חורג מתחומי המקובל בארצות אחרות, לרבות באנגליה הנודעת, מבחינה זו, ביציבותה, וכי נביעתו של הגל העכור הזה הוא בעיקר מקרקע הישוב הותיק. נחמה מפוקפקת מאוד! משָׁל כאילו היה לנו מרחב-נשימה וכושר-יציבות בדומה לעמים ההם המשמשים לנו נמשל, כאילו יש נמשל לשליחות המיוחדת אשר מדינה זו מצוּוה, מטבע ברייתה, לקיים בפזורי העם ובתחומיה היא. ובסוגיה זו העיר בימים אלה כבוד מפקחה של המשטרה בבירת ישראל לעניין העבריינות הצעירה, שמקורה בנעורים מקופחים, ביחסי משפחה לקוּיים, בדיור דחוק והוסיף: “אין רובם של נערים אלה נמשכים לגניבה בגלל רעב – אלא תוך רצון “לעשות חיים”. אכן,”לעשות חיים" – בצמד מילים זה נתגלם אחד מגילויי הצרעת של ימינו, בעולם ובישראל.

ודאי ודאי: בשׂמי-הפריחה סביבנו, בשׂמי-מולדת, ועזים קסמי החלוציות והגבורה, ההתעלות והערגה לתיקון לאומי ואנושי הלוחש מתחת לערימות הדֶשםנדקרהקרן… רבים הכמהים למלוא גילוּיים ואורם שיבוא כטל המרענן עם שחר. ועד אז גם אנו ניצבים לפני השאלה אשר נתעוררה בעיתונות באירופה לאחר אסון השיטפונות: - האמנם גזירה היא, שדוקא בימות חירום יתגלה כל הטוב והנעלה שבאדם?

‘הפועל הצעיר’ מא' 5:13

1947–48 “הדים”

לפני שנים עמד החתום מטה ב“דבר” על מהותה החברוּתית-הרוחנית החשוכה של האמיגרציה [ההגירה] הפולנית, התלושה ממולדתה ואף נלחמת בה בדרכים פסולות. עתה, דומה, מתקרב תהליך התפוררותהּ המוסרית לשיאה.

עוד קיים מחנה רב של בני פולין בגרמניה, בריטניה, בארצות שמעבר לים, ולוֹ מוסדות וכתבי-עת ואירגוני צבא ו…ממשלה ונשיא בגולה. מיטב אנשיה זנחוהָ וחזרו לעמול בשיקום ארצם. אך כזאבי-ערבות משוטטים בעולם שאר עסקניה תאבי הבצע והשׂררה, סופריהָ נטולי-המצפוּן, מדינאיהָ מלבֵּי התככים והמדנים, אנשי צבאה (אנדרס![⁴³]) הוזים על כיבושים ואוכלוסיית בעלי הנחלאות והרכוש החולמים על החזרת קניָיניהם שחולקו או הוּלאמוּ.

מקום מרכזי נועד במחנה זה לאגף הסוציאליסטי בראשותו של ותיק הפ.פ.ס. [המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפולנית] תומאס ארצישאֶבסקי, הוא “ראש הממשלה”. אגף נוקשה זה – ותהא הערכתו אשר תהא – הוא שהִקנה לממשלת הגולה צל של סמכות מוסרית בעיני ההמון הפולני בגולה. ואף שמנהיגיו נושמים באקלים פוליטי אחד עם שאר הזרמים הפאשיסטיים (ה.נ.ד. וה“סנציה” הזכורים לגנאי) – החליטו האחרונים לסלקם כליל ומטילים בהם קיתונות השמצה וגידופים. עם השתלטותו המוחלטת של הימין הזה על מחנה האימיגרציה והמוני הפולנים היושבים בחוץ לארץ – תסוּלק אחרית המעצורים לבגידתו הלאומית ויהיה כלי-שָׁרת לכל אויבי עמו.

קוּריוֹז היסטורי? לא ולא. חוק השַׁלֶכֶת, התלישות מהמולדת החיה והעמלה, העדפת האינטרס המעמדי של בעלי האחוזות על צרכי העם ו“הרומנטיקה” האצילית הטרוריסטית (“חרב להשכיר”) נטולת המצפון; וזו הנכונות נוסח-טיאָר¹ לפתוח לרווחה את שערי כל פאריס מהפכנית ודמוקראטית המתבוססת בדמיה בפני קלגסֵי פרוסיה, כימים ימימה.

‘דבר’ 3 באוקטובר 1952

עם התקדש חג ומועד שוב נעקרת תשומת הלב מן החולין, מן ההווייה האפורה, מן העשייה היום-יומית; נקודות-האורה שבחיים, התהייה על משמעותם ויעוּדם – ולכן גם תחושת אחוות-האדם, תחושת השותפות עם כל הנברא בצלם, כובשת בימים אלה לבבות. שהרי עצם החג, כל חג, הוא גם גורם שבסולידאריות, המלכד ציבורי אדם גדולים תוך שהוא מכוון ראיית האדם פנימה, למהותו הרוחנית, המשותפת למין האדם.

ודאי, רוב חגינו צביונם שלא כמהוּתם דתי, והם עולים בקנה אחד עם הפונקציה המיוחדת במינה שמילאה הדת בתולדות ישראל, ובזה היה סוד כוחם המלכד בשתי התקופות הגדולות בתולדותינו: במאבק עם האלילות המבוללת בימי קדם ובמערכה על קיום הייחוּד בשנות גולה ומשיסה. עד שבא המשבר הגדול בחומת בית ישראל ודתו, שראשיתו תנועת ההשכלה, ועמו הקיצוץ בנטיעות, בזכרונות עבָר ובכיסופי עתיד ובמקצצים בלא ספק. גם הסוציאליזם היהודי-הגלותי, תירגומו המסולף של הסוציאליזם ללשון מציאות חייו של עמנו.

הייפלא, איפוא, שעם חוזר למולדתו, הַיינו לעצמוּתו, והמבקש להציל את ערכי עבָרוֹ ונכסי רוחו ולבנותם נדבכים לעתידו, לעיצוב חיי רוחו ודמות חייו – נלבט בגאולת חגיו ומועדיו מן השבי הכפול: מן ההריסה שנגרמה עם המרידה הראשונית, שביקשה לבנות עתידנו תוך פסיחה על עברו; ומן החניטה של שומרי החומות, המבקשת לבנות את עתידנו תוך פסיחה על ההווה. אכן זו הבעייה.

*

כל משבר גדול בתולדות ישראל רישומו נטבע ביום זיכרון. ואפשר כי אות מובהק למשבר הרוחני של העם הוא בעובדה, שגְדול החורבנות, השמדתה של יהדות אירופה, טרם מצאה תיקונה בסמל גדול ומלכד שכולו חרדת-קודש, חרדת-נפש. ודאי, רבים ההופכים בנושא זה, אך לא מכאן יצמחו לנו החגים וימות הזיכרון, שיקנו שביתת-נצח בלב העם. צריך שמתוך חיינו החדשים בארץ – אם אמנם יַאַצרו גם את המשך העבר הגדול ואת מהפכת התחייה הארצית הנועזה – יצמחו הדפוסים החדשים שסופם להתקדש בעם הבונה את עתיד חייו.

ואגב: ברל כצנלסון וגם זלמן שזר, עמדו על המקום אשר אֵבל תשעה באב ראוי לו שיתופו בעבודת החינוך ובעולם הרוח שלנו; ושניהם ציינו את ההערכה שנתן ליום זה אהרן שמואל ליברמן (בכור הסוציאליסטים היהודים)¹.

*

לא הבאנו בזה על קצה המזלג מעִניין גדול זה אלא כדי לרמוז על הבעייה בכללוּתה, היא בעיית החגים והמועדים – כחלק ממורשת ישראל ותרבותו – במסכת חיינו החדשים והמתחדשים. לא רק יחס הכבוד אל נכסי העבר, שערכים לאומיים ואנושיים-אוניברסליים אדירים שקועים בהם, אלא גם שאלת העתיד. כלומר מקומו של חג ומועד בבניין חיי הרוח וחיי החברה של עמנו היא הטעוּנה תיקון. חגים שנגיעתם לחיי הטבע והחקלאות – כשבועות חג הקציר ומתן תורה וכפסח חג האביב וחג החירות, אֶפּוס של אומה מתהווה מן הערפִלים ההיוּליים של התולדות – הווי חיינו החדש כבר מצמיח להם דמות חדשה, בייחוד במשקי העובדים; אך מועדים אלה כתשעה באב וכימים נוראים שעיקרם אֵבל לאומי (ואין אומה בלי זיכרון לאומי) או התייחדות אדם עם עצמו ועם מצפונו ותוכן ופוֹעַם סוציאל-אנושי מובהק בהם (וכל הרִשעה כעשן תִּכלה) – שָׁאנֵי [שונה]. עוד רחוקים הם מהעברת תוֹכניהם הנעלים – לכלים חדשים. לרוחו של דורנו ולטעמו ובדרך ההולמת את מונחינו ומוּשגינו, עוד גרעיני-הזהב שלהם מתפלשים בעפר…

הנה אנו עומדים עתה, אנו שאיננו שומרי דת, בימים נוראים, שכינוּיים ימי מקרא קודש, מעוּרטלים מן הרגש הרליגיוזי שעוד ליווה אותנו בנעורינו, אך גם מן הציווי של התייחדות אדם עם חשבון עצמו ועם מה שהיה קרוי בפיו של א.ד. גורדון “החשבון הקוסמי”. לשון אחר: נתרוקנה הנפש מן הרגש האחד ותוכני-נפש אחרים לא באו במקומו. התוצאה? הבוחן מציאותם הרוחנית של חיינו, של הבית היהודי, יעמוד עליה בלא קושי.

*

התפרקות מן הערכים הטבועים במועדי ישראל וזלזול בהם ובכל הכרוך בהם, ושממון רוחני מובהק המשׂתרר בעקבי שבירת הכלים הרבולוציונית כמו מן הצד האחד. אך גם משיכה חזרה לעבָר, של אבות ובנים, פועלים וחלוצים, שאתה מוצאם בימים אלה בבית כנסת – ושעה אחרי כן הם חוזרים לאורח חיים הקודם… כי רבה, מה רבה, בקרב רבים המבוכה בהתדפק חג יהודי על דלת ביתם וקצרה, מה קצרה תשובתם לילד המַקשה…

אכן, נכספת הנפש לשעה של הזדככות והתייחדות עם הכלל. אך אנו שמִקדשים ישנים ניתצנו וחדשים טרם קמו לנו, כנתונים בין המצרים, בין שאנו מודים בין שאנו מכחישים.

שהרי לא רק פולחן ומִנהגות במועדי ישראל: גם אור לאומי וזיכוך אנושי וחושי צדק סוציאלי ודופק טבע מולדת, כלומר יסודות בוני תרבות, מחנכי אדם, מעצבי הווי, היאך נשָׁלבֵם נדבכים לבאות?

שטופים במערכות מדיניות וחומריות – מה מעטים בתוכנו הנותנים דעתם לבעיות-שתיה אלה, לדמות הבית והיישוב, המשפחה והילד, דמות עתידנו ולבעיית הבעיות:

האמנם ישיבת ארץ ישראל ודיבור עברי הם, לאורך ימים, מיצוי המהות היהודית וערובת קיומה והתפתחותה?

“דבר” 29 במאי 1957

בקיטרוג חמור נגד ראשי המפלגה הקומוניסטית בבריטניה על שהם מטעים את הפועלים בקשר למתרחש ברוסיה – יצא פרופסור היימן לוי¹, אף הוא מראשי הקומוניזם הבריטי ומהוגי דעותיו. ובייחוד הוא יצא חוצץ נגד מנהיג המפלגה הארי פוליט² ודרש ממנו הסבר, הלמאי [מדוע] הוא שתק והעלים את ה“גאנגסטריזם” השורר ברוסיה?

סיפר היימן לוי, שהוא עצמו ביקר בברית-המועצות, שם ראה ושמע דברים שזעזעו אותו עד לעומק נפשו.

בקרב 600 צירי קונגרס ה-52 של המפלגה קמה התרגשות רבה משסיים פרופסור לוי את ניתוחיו, בהם ביקש להוכיח, מדוע פרשו 7000 מבין 34 אלף חברי המפלגה. לדבריו לא נגרמה פרישה זו בעטייו של “הרביזיוניזם” בגישת מנהיגות המפלגה, כי אם להיפך, בגלל יחסה הנוקשה למאורעות במזרח וברוסיה.

בזמן האחרון הוצא משוּרות המפלגה פטר פרייאר, מסוֹפריו של “דיילי וורקר”, שעזב עוד קודם לכן את עיתונו על שום שסירב לפרסם את כתבותיו מהונגריה. השאלה עלתה לדיון גם בקונגרס, ו-31 צירים הצביעו נגד גירושו של פראייר משורות המפלגה.

הקונגרס דחה ברוב גדול הצעה, לפנות לברית-המועצות בקריאה להפסקת ניסויי המימן.

“השנה שחלפה היתה מן הקשות ביותר בתולדותינו” - אמר הארי פוליט בדברי-הנעילה והוסיף: “המצב החמיר במיוחד מאז המאורעות בהונגריה… ואך לפלא הדבר בעיני, שחברינו הנאמנים הצליחו להוציא את העיתון”.

בדבריו של פרופסור לוי בקונגרס הקומוניסטי היתה נעימה של אכזבה מרה; אך גם של וידוּי אישי. הוא אמר בין היתר: “הנני עובד, אף בגילי זה, ומימי לא נטשתי את מעמד הפועלים אשר בו נולדתי. הנני אמנם איש רוח, אולם אני מרוויח את לחמי בזיעת מוחי, ואני שולל את ההבחנה בין פועל לאיש-רוח”.

מכל מקום, אין ספק שזעזוע חמור פוקד את שורות המפלגה הקומוניסטית הדלה בבריטניה.

“דבר” 29 במאי 1957

הסטאליניזם הוחזר להונגריה במלואו – וברית-המועצות היא שהחזירה אותו, כותבת אננה קייתלי¹, מנהיגת הסוציאליסטים ההונגרים הנמצאת בגולה. מסך של צנזורה כבדה מעלים את הטרור המשתולל בארץ. בשבועות האחרונים נפתחו מחדש מחנות הריכוז, שהחמורים שבהם הם בראֶץ' ובקיסטאֶרדאַ. באחרון כלואים 10 אלפים אנשים ונשים. במעצר פוליטי בבודאפשט כלואים 3500 אנשים, במאסר ה“אווי” (הבולשת) ברחוב פאֶ בבודאפשט – נענים מנהיגי המרד הדמוקראטי, ובכללם גנראל פאֵל מאֵלאֵסטאֶר, מי שהיה מיניסטר ההגנה בממשלת נוֹג'.

ביטאון המפלגה הקומוניסטית ההונגארית הודה לאחרונה, כי אי אפשר היה למנוע את פרוץ ההתקוממות, משוּם שאי-אפשר היה לחסל מבחינה אידיאולוגית ולהרוס מבחינה אדמיניסטראטיבית, את אויבי הדיקטאטורה של הפרולטריון, ששיתפו פעולה עם “הכוחות הריאקציוניים” בפנים המפלגה ומחוצה לה. מחבר המאמר הוא המיניסטר לענייני חינוך יוסף ראֶוואי – המסמל את חזרתו של הסטאליניזם להונגריה. והוא הממליץ לפני ממשלת קאדאר, להיפרע בכוח מכל יריביה. ואכן, הטרור נגד האומה ההונגרית הגיע עתה לשיאו – קובעת קייתלי – ויש הכרח בתערבות למניעת מעשי רצח ודיכוי בהמון. לפחות 350–300 איש כבר הוצאו להורג מאז דיכוי ההתקוממות.

מעשי הנקם של ממשלת קאדאר מכוונים בעיקר נגד סופרים, סטודנטים ופועלים. בקרוב ייערכו משפטים של אנשי העיתונות. איגוד הסטודנטים פורק. יום יום נערכים מעצרים באוניברסיטאות ובמעונות הסטודנטים. מאות אסירים מחכים למשפטיהם. ואולם האמצעים הקשים ביותר ננקטו נגד הפועלים. מאות פוטרו, איגודי הפועלים פורקו, או הושפלו במעמדם ורוקנו מכל השפעה ולאין שיעור גברה הכפייה במפעלים. אך בסיסה של ממשלת קאדאר הוא: 200 אלף חיילים סובייטיים ו-5000 טאנקים.

המועצה הלאומית למען הונגריה חופשית מזעיקה את העולם על המצב במדינה זו, קוראת לממשלות הדמוקראטיות שלא להכיר בממשלת-קאדאר, הגשמת החלטות האו"ם והושטת עזרה לפליטים.

“הדוֹר” 17 בדצמבר 1948

ההתבודדות-מרצון כשיטה מדינית של ארצות הברית – נחלת העבר היא. נהפוך הוא: החתירה המתמדת לשלטון-עולם ולהתערבות בחיי עמים וארצות בכל יבשות תבל בדרך החדירה הכלכלית, הוא המניע העיקרי בתפיסתם של רוב חוגי ההון המונופוליסטי וחוגי השליטים באמריקה כיום. אף אלה, שטענו בימי היאבקותה הגורלית של הברית האנטי-נאצית להסתייגות ולנייטראליוּת, שצווחו ככרוּכיה [עגור]: “החזירו בנינו”, “אמריקה קודם לכל” וביימו מחאות השמצה כנגד הנשיא רוזבלט ודוגלי ההשתתפות במלחמה – דוקא הם נמנים עתה עם ראשי חסידיה של מדיניות התוקפנות, ההתערבות וההתפשטות ללא-רתיעה.

וזו עובדה כבדת-משקל והרת-גורל העתידה לקבוע, עם הבשלת תהליכיה הפנימיים, בעתיד העולם ובעתידם של עם ישראל וארץ-ישראל.

הדרך בה נקטו אמריקה (ובריטניה) בעיצוב פני העולם-שלאחר-המלחמה, משמשת דוגמה נאמנה להנחה בדבר התלוּת בין מדיניות-החוץ ובין מדיניות-הפנים של כל ארץ. אכן, גם המדיניות אינה ניתנת לחלוקה; שכן, אין לנקוט לאורך ימים בשיטות של קידמה וחופש בבית ובמגמות נוגדות של פיגור ודיכוי, מחוץ לתחומיו; וכן להיפך.

חולפים ועוברים לעינינו – תוך עוִוית של זעזועים חברותיים-פוליטיים – הימים בהם ניתן היה למדינות מפותחות מסוּיימות לקיים רמת-חיים גבוהה ומשטר קפיטאליסטי דימוקראטי-פרלמנטרי מתוקן על חשבון ניווּנו ושיעבודו של רוב-רובּה של האנושות; מצב זה והמסכת ההיסטוריוסופית המגוּונת שלימדה עליו זכות – נתונים בתהליך של מַיִט [כשלון] בלתי-פוסק, אם כי בקצב שונה.

עוד זכוּר משב-הרוח המרענן שחלף על פני כדור התבל בימיו של הנשיא הקודם של אמריקה [רוזוולט], זו האישיות בעלת שיעור-הקומה, ששׂרתה [שהתקיימה] עם גלים של ריאקציה עכורה, הפלייה גזעית, חוסר-עבודה המוני ומשבר כלכלי – ערב הסתערותו של האפל במסעי-הצלב-והכיבוש בגלגוּלו הנאצי-פאשיסטי. מאז מתחוללות תמוּרות עמוקות במערכותיה של אמריקה, הן במתח הסוציאלי ובהתקפה על הישגי העובדים וזכויותיהם והן בדרכה במדיניות-החוץ, שהיתה מצבּר עיקרי למגמות וחתירות, וכינויו: “אימפריאליזם של הדולר”. רוזוולט וטרומן – צמד סמלים הם לשתי שיטות נוגדות, המשמשים ביטוי לשני שלבים בתולדות אמריקה ובהתפתחות העולם, שפילוּגו עָמק והוא מגייס כוחותיו לקראת ההכרעה הבלתי-נמנעת על עתידו.

“אם אמריקה מתערבת בענייני אירופה, הרי זה אך ורק מתוך נימוקים אמריקאיים גרידא – הכריז זה מקרוב דין אטשיסון. מטרתו היא – לשים מצור על האכספנסיה [ההתפשטת] הסובייטית, ואנו מגלים עניין בכל ארץ במידה שיש בידנו להשיג מטרה זו. אפשר והדבר יישמע כפרדוכס, אולם שתי המדינות ששיקומן וביסוסן הוא כורח-חיים לאלתר – הן גרמניה ויפאן. אכן, רק בחלקו מוּנע הסיוּע המוּשט על ידנו לארצות שנחרבו ברגשות הוּמאניטריים”.

גלוּיִים הדברים ובהם טמון “סוד” אי-היציבות המחלחלת בשורה של ארצות; הזעזועים המדיניים והחברותיים הפוקדים אותן מזמן לזמן; קדחת משברי-הדיונים במסגרות הבינלאומיות; המגמה לסלוח לפושעי-אתמול ולשקם את משקם ומעמדם (תוך הבטחת תלוּתם בדולאר, כמובן); ההיסטֶריה האנטי-קומוניסטית המעלה בזיכרון את בית-מדרשם של אבותיה הנאצים; חוסר-העקיבות ביחס לשאלת ארץ-ישראל הנקלעת בעירוב של מגמה הומאניסטית-מוסרית (העלאת נידחי המחנות, תכנית הפיתוח של לאוּדרמילק¹, גילויי האהדה לקידום הבית הלאומי היהודי) ומגמות-שלטון, כלכליות וצבאיות למיניהן, בברית-תוך-התמודדות עם מדיניות-החוץ הבריטית על קצב וממדי חדירתה הבלתי-נמנעת גם למזרח התיכון.

היכן נעוצה עיקר סיבתה של מדיניות זו? בהתפתחותה הכלכלית-משקית של אמריקה בשלושים השנים האחרונות הוכחה חותכת נוספת לסתירה האימננטית, נטולת-הפתרון, הטבועה ביסודו של המשטר הקפיטליסטי: בין כושר-ייצור אדיר לבין הביקוש המוגבל (בשל יחסי הקניין) של השוק הפנימי; סתירה שהחריפה והעמיקה עם המעבר למשק-של-ימות-שלום. ביטול התערבותה של המדינה בחיי הכלכלה, בתיכּוּן, בפיקוח על המחירים, הרווחים ויחסי-העבודה, משמש גורם נוסף לצמצום השוק, לריבוי ההתחרות, ללחץ בכיוון של תוקפנות וכיבושי מרחבים לשיווּק והשקעות. כאן קרקע-גידולו של האימפריאליזם הצעיר, רב-התנופה, הבלתי-מנוסה, שנאחז בדחליל הקומוניסטי על מנת לסכסך בין עמים, לסבך את התפתחותם וסופו לשעבדם, שהרי דרכו להיעזר בבני-ברית מפוקפקים המצויים בחוגים מסויימים בקרב כל אומה ולשון.

תמוהה שתיקתה של העיתונות הבריטית. רק לעתים נענה, בכתב-עת או בבית-הנבחרים, קול-אזהרה חלוש בפני תנופת ייצר-השתלטותן של שליטי וואשינגטון… מאחר “שלנו היתה חֲזָקה” וכו'; קולות רופפים המלווים כל נסיגה כלכלית, גיאוגרפית וצבאית. כך מתייפח חרש האח הבכור, שהִזקין ונחלש, בפני אחיו הצעיר ממנו והוא גם בן-בריתו הדורסני, על אף התיאום המדיני-הצבאי הנודע לתהילה ב“רציפותו” (שאוּשרה זה מקרוב ברוב-סיפוק במאמר מאת צ’רצ’יל, שפורסם ב“לייף” מן ה-15 באפריל [1948], במלאת שנה לנאומו בפוּלטון²).

לעומת זאת אין הפובליציסטיקה הרוסית פוסקת מלהתריע, אם כי בלשון של זהירות עניינית, נגד תהליכי-הכיבוש המבקיעים דרך לעצמם בסיסמת הבטחת “אורח החיים האמריקאי” (והבריטי-מערבי) וקביעתו של Pax Americana של סדר ושליטת-עולם מעוּצב בבית-היוצר של הבורגנות האמריקאית הריאקציונית. בסידרת מאמרים ב“פּראָודה” הובא חומר מספרי-עובדתי רב על השקעות עצומות של הון אמריקאי ברחבי תבל, לרבות בגרמניה; ואילו “זמנים חדשים” מוקיע בלי הרף את “הדמוקראטיה של הדולר”, המלוּוה באיומי “פצצת האטום”, שחילצה עצמה ממתחריה העיקריים (גרמניה ויפאן) והיתה גורם מפלג, מסכסך, כובש בלא-דוגמה. אפס, כלפי העולם-שלאחר-המלחמה שוב אין לנקוט בקלות בשיטות בהן השתמשו ארצות הברית לפני דור לגבי הרפובליקות הקטנות האמריקה הדרומית.

ואין להסיח הדעת מקיומו של בן-ברית רב-כוח, שעניין-חיים לו בשלום, באחוות-עמים, בדמוקראטיה עממית-אמיתית, בכיבוד העצמאות הלאומית – הלא הוא מעמד הפועלים והאיכרים, האינטליגנציה המתקדמת, העמים שנתנסו בעינויי-המלחמה וכל כוחות-החופש באשר הם שם. עיקר שליחותו של מחנה זה בדורנו הוא: ביצור השלום, קידום החופש הסוציאלי והשחרור הלאומי והגברת עבוֹתוֹת-האחווה ושיתוף-הפעולה בין העמים, ובזאת ייבחן.

‘דבר’ 13 באוקטובר 1952

בעיה נכבדה העלה שר החינוך והתרבות פרופ' בן ציון דינאַבורג [לימים פרופ' דינור] בכינוּס המורים לידיעת המולדת שנערך בימים אלה בתל-אביב, אגב נגיעה בעניין העיתונות שקריאתה – לדבריו – משפיעה לרעתם של התלמידים בבתי-הספר.

והנה, ה“עיתונות” היא, כמובן, מונח כולל, הכולל גם עיתונים המחנכים את הציבור ואת הנוער לערכים לאומיים ואנושיים, ליחס כבוד להשקפות הזולת, לחלוציוּת, המשרתים נאמנה את המוני העם במאמציהם לשמש ביטוי-אמת למאווייהם ולצרכיהם, צרכי השעה וצרכי העתיד, אך הקיטרוג על העיתונות מבחינת השפעתה על הנוער והתלמידים טעון הבהרה.

*

במבוא לספרו החשוב: “העדה המחנכת” (פרקים בחינוך חברתי), שהופיע זה מקרוב, כותב מחברו שבח אדן, המחנך, איש-הקבוצה, בין היתר:

השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה והרבע הראשון של המאה העשרים נתברכו בנסיונות חשובים בשדה החינוך. הנסיונות הללו חותרים להגשמת העיקרון: חינוך לחיים באמצעות החיים.

וחינוך כזה, חינוך הדור הצעיר להבנת החיים, למילוי משימתם, לשיפוּרם ולקידומם – כיצד אפשר לנתקו מן העיתון, שהוא בימינו גורם ראשון במעלה בחיי הציבור והמשפחה? ניתוּק הנער והנערה המתבגרים מן העיתון – כניתוקם מההתרחשות החיה מענייני המציאות, מתפקידי השעה שהם קרויים ליטול חלק בהם, פגיעה היא בהכשרתם לקראת מלחמת הקיוּם המרה. הצעת הניתוק מעלה בזיכרון את המוּשג של Bucherschule (בית הספר של הסֵפר) אשר עוד פסטלוצ’י¹ (בחלק ג' של ספרו “לינהרד וגרטרוד”) הלעיג עליו וטבע בו את חותם התלישות והמלאכוּתיוּת.

*

וזכוּר הפולמוס בשעתו בעיתונותנו – ובייחוד בכתבי-עת שתשוּמתם לבעיות חינוך וחברה – בעניין השואה ומקומה במערכת החינוך של הנוער. היו שהביעו חרדתם, כי מעגל-זוועות זה פגיעתו עשוייה להיות רעה על נפש הילד והנער המתבגר, ושעל כן יש להפקיעו מתחום עיסוּקם ועיוּנם. הנחתם של מחנכים וסופרים היתה זאת. ולעומתם טענו מחנכים אחרים, כי נהפוך הוא: חס לנו לנתק את הילד היהודי מגורל עמו, מתחושת האימה שבאסונות אשר פקדוּהו, שבלעדיה חינוּכם יהיה לקוי ושלמותם הנפשית פגומה. ואכן, העיתונות העברית והספרות מילאו (וממלאות) תפקיד נכבד במתן ביטוי לאימת השואה, לשיתופו הנפשי של הדור הגדל בארץ בגורל ישראל, בהכשרתו לקראת המבחנים שעמד בהם ועוד אולי עתיד לעמוד בהם.

ויכוח דומה קדם לו, בעיקר בהתיישבות העובדת, עם הסכנות שאָרבו ליישוב במלחמת העולם השנייה. דוברי הקיבוץ דרשו – ולדעתי בצדק – לבלי להעלים מעיני חברות הילדים – חוּמרת הסכנות ואכזריותה של ההתמודדות הצפוּיה ומעלליו הנִפשעים של האוייב. לא להעלים ולא לטשטש. העיתונות העברית, שלא טִשטשה ולא העלימה, שקראה לעירנוּת ולדריכות – לא הכזיבה. היא לא פגעה בחינוך הדור, היא חישלתוֹ וחיסַנתוֹ, כיאה לדור צעיר שנתבע למאמצים הירואיים.

*

רבים היסודות המחנכים והבונים, מאירי העיניים ומאירי הנפש, אשר בעיתונות, אשר ראוי שישוּלבוּ במסכת החינוך בבית-הספר ובתנועת הנוער. את מערכות החברה הגועשת בקרב המבוגרים ממילא אין בידינו להעלים מעיני הדור הצעיר, כשם שאין בידינו לסתום אוזניו משמוע את שידורי הרדיו, או להטמין את ניגודי המעמדות וההשקפות והשאיפות. אולם היא הנותנת: ראוי לה, לעיתונות, דוקא על שוּם המוניוּתה ורציפוּתה, לזכור, שרשות הרבים היא, שהשפעתה מגעת גם לילד ולנער, כלומר, שברצונה או שלא ברצונה אף היא גורם חינוכי נכבד וקובע.

כבוד למדינת ישראל, לראשיה ולבוניה, לשומריה ולמגיניה; כבוד למורשת האוּמה וגם לגולה הגזוּלה והשדוּדה, שנאבקה מרוֹת על קיומה ויצרה רבות ונצורות ויצירתנו במולדת – יצירתה; כבוד לאידיאלים הדגולים והנעלים של העבודה, של העובדים, של הצד הסוציאלי; כבוד לאדם ולאמת – על כך, דומֶה, מצוּוה עיתונותנו להקפיד, יסודות אלה עליה לטפח, מבלי להעלים את הבדלי-התפיסה ומבלי לטשטש את המערכה הרצינית על כיבוש נפש העם שהיא מכשיר-מלחמה מובהק בה. ותיפקד בזה עיתונות-הערב אשר הרדיפה אחר הפופולאריות מתחלפת לה, לעתים, ברדיפה אחר סממנים זולים, מגרים, משפילי כבודנו ומנמיכי קומתנו.

*

ובסיכום: עיתונות חסרת אחריות כספרות קלוקלת מחבלת בנפש ובמדינה ובעתידנו. אך עיתונות לוחמת ובונה ומחנכת אין כמוה לברכה על הנוער המתבגר, בטיפוח חוּשֵי החברה ותחושת האחריות, לשיתופו בחיי המציאות ובהכשרתו לקראת מילוי יעודיו. היא מחוּליות העיקר של החינוך לחיים באמצעות החיים. מכאן, שהמגמה לנתק את בית-הספר מן העיתון – מגמה בלתי-חינוכית היא.

‘דבר’ 30 באפריל 1956

בהרצאתו המקיפה על “ההסתדרות והמדינה” בועידה האחרונה של ההסתדרות, אמר דוד בן גוריון – ובדין אמר – כי “תנועת הפועלים הארצישראלית לא קיבלה את התורה המארכסיסטית שהטיף לה גם בורוכוב – כי יעוּדו של המעמד הבורגני ליצור, ויעוּדו של מעמד הפועלים לשחרר”. אך אמת זו טעונה השלמה, שכן לא קיבלה התנועה גם את הגירסה ה“עממית”, כי אפשרית הגשמת הציונות בלא מלחמת המעמדות. דרך היצירה והמלחמה, דרך השיתוף הלאומי והעצמאות המעמדית, דרך ההגמוניה של ערכיה ומושגיה בבניין העם והארץ היתה דרכה. וכל אבות הציונות הסוציאליסטית נשאו בלבם את חזון החברה העברית העובדת, נטולת המעמדות – הוא יסוד מוּסד של כלל הסתדרות העובדים – אשר אותו הם ביטאו בצורות-ובדפוסי-מחשבה שונים.

אשר למארכסיזם, על פירושיו וגילוּייו וגילגוּליו, הרי היא היא התורה-שבכתב לסוציאליזם הבינלאומי בארצות ובאומות תקינות ומעורות באדמתן ובמשקן ובתרבותן. ואכן, יכלה הציונות הסוציאליסטית ללמוד מדרך-החשיבה-והניתוח שלו, החודר לשָׁתוֹת [ליסודות] ההווייה והתולדות, אך אי אפשר היה להעתיקו, באורח מיכאני ומלאכותי, למציאות היהודית על מצוקותיה ופתרונותיה. ובורוכוב יוכיח, - הוא נושא הדרך של “ציוני ציון”, הוא שחשף את הייחוד הלאומי היהודי הכרוך בפליטה מן הגולה והדוחק בכוח סטיכי [בלתי נשלט] אל הקליטה בארץ-האבות, בה יווצר הבסיס הטבעי ה“איסטרטגי” למלחמתו של הפועל היהודי עם הווצרותו של מעמד הפועלים היהודי עצמו.

* *

למן ראשיתה ועד היום נאמנה ציונות העבודה, החלוצית, המגשימה לסוציאליזם, והוא נשמת אפה וייחודה, כואבת כאֵביו ואכזבותיו ושמחה בשמחותיו והישגיו. והדבר הזה הוא לה בחזקת לחם, גם אם – לרוב צערנו – רבות המצוקות בחיינו והמערכות על עצם הקיום המסיחות, לא אחת, את הדעת והיכולת לפרוש את דגל הסוציאליזם במלוא יפעתו והיקפו.

עוד לפני ועידת-פולטבה ומועצת-וארשה של אגודות פועלי ציון בפולין (דצמבר 1905, בה השתתפו גם דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, צ. ניר ואחרים) – תחילת 1903 – ניסח אחד מכְּלֵי-המבטא הראשונים לציונות הסוציאליסטית (“ציוניסטישע ארבעטער כראניק” [מאסף לציונות העובדת]) ניסוח עיוני את שאיפותיה ההיסטוריות. “כרוניקה” זו הופיעה באודיסה, מרכזה של חיבת ציון ושל הציונות הכללית, שעה שהפועלים היהודים נתונים היו להשפעתה המתבוללת של הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית ושל ה“בונד” האנטי-ציוני, ונאמר בה, בגליון הראשון, בין היתר, בלשון הימים ההם:

“יחד עם המגמה הכללית (הציונית) קובע לעצמו הפרולטריון מטרות מיוחדות. בעת ובעונה אחת עם אירגון הפועלים על בסיס הציונות, יש להפיץ בין הפועלים הציוניים את ההכרה הסוציאלית והמעמדית, ולא להניח בשום פנים שהכרתו המעמדית של המון הפועלים תעומעם על-ידי השתתפותם, יחד עם שאר המעמדות שבעם היהודי, בעבודה הלאומית; בלחמו באומץ על העקרונות הסוציאל-דמוקרטיים, חייב הפרולטריון לשאוף להגשימם בחיים, לאחר שהרעיון הציוני יבוא על הגשמתו”.

ואחת האגוּדות הראשונות (יקטרינוסלב, ¹1904) מנסחת תכנית המסתמכת בסעיף זה:

"פועלי ציון היא המפלגה של הפרולטריון היהודי המציגה לעצמה את המטרה:

א) יצירת מרכז לאומי-מדיני בארץ-ישראל ב) מלחמה פעילה לזכויות אזרחיות ולאומיות בגולה ג) מלחמה במשטר החברתי הקיים".

אם הענף של תנועת הפועלים היהודית בגולה נבחן (ונלבט), קודם כל, בנאמנותו לציון, הרי הענף שלה בארץ נתנסה בנאמנותו לסוציאליזם. למותר להכביר מילים על חומרתם של נסיונות אלה בעמנו, בתהפוכות המציאות, בעולם מסוער, בקוצר-הרוח היהודי, בהווי ללא מסורת של עבודה ומלחמת-מעמדות, תוך חרדת הקיום המלוות את היישוב הזה מראשית צעדיו ועד היום הזה. והנה מציין אדם כי. ח. ברנר בשחר העליה השניה:

“סוציאליסט הנני. הסוציאליוּת היא לי קודש קדשים, אידיאל האידיאלים. כל שאר האידיאלים אין להם ערך ורשות קיום אלא בגלל הסוציאליות וכשהם מצורפים אליה… הסוציאליות היא בית מקדשי, אלהַי המשקה אותי מי-תנחומות בימי חיי-חלדי היוצר בשבילי הרמוניה בתוהו החיים, הסוכך באברתו על כל החביב עלי היקר ללבבי. רק בשם הרעיון הסוציאלי אני מוצא יסוד לחיי הרוחניים ולפעולתם”.

ודאי, הוא, איש “בונד” לשעבר, ואשר טבע את האימרה הציורית: “מושבי הפועלים הם המהפכה שלנו”; איש התחושה היהודית החריפה, שקשרו הנפשי עם הסוציאליזם צומח מתוך קשרו לעמו, מוסיף להלן:

“אבל נוסף על כל אלה הנני גם יהודי, באלפי נימים הנני קשור אל עמי, עם ישראל… חביבים עלי ההמונים היהודיים, להם הייתי רוצה להקדיש את כל חיי, את כל עבודתי, כל מרצי, כל כשרונותי, למזוג אל תוכם את כל חום לבי, את כל שלהבת נשמתי… ואם האידיאל שלי הוא הסוציאליות, אם בתוכה אני מוצא את כל נפשי ומאודי – הרי רוצה אני לעבוד לשמה בחברה היהודית”.

עתים של השתלהבות בהירה ועתים של עמעום וטשטוש, מפועמת הציונות של הפועלים תמיד בפאתוס הזה, כי הוא יסוד במהותה, בנפשה ובגורלה. ציונות-העבודה בדרכה, בייחודה, לא תתנכר לעולם לאמת הסוציאליזם היהודי, שאז עלולה היא לשקוע ביון היוּניוניזם [איגודים מקצועיים], להיטמע, להישחק… כשם שאין הציונות (והמדינה) יכולות להתנכר לאמת הלאומית ולא לקפח כל זכות וטעם קיומה.

תנועת הפועלים הישראלית היא גם יורשתה של תנועת הפועלים היהודית בגולה, שקדמה לה, שנכרתה, ששפעה עוז-לא-ישוער ויפי-רוח-והקרבה, אך גם תלושה ונבוכה, רפופה וחלושה. לא ראשון ולא יחיד היה הירש לקרט², בוילנה, ב-1902, שנתן נפשו בנקמתו באחד ממעריצי-הצאר, ועוד לפני הפגנות-מאי הראשונות ברוסיה רבתי ב-1899, כבר שבתו הפגינו פועלים יהודים באמריקה (ב-1866) ובוארשה (1890) ובלודז' (1892) ובוילנה (1893), ועוד לפני הכרוז הנדפס הראשון לחג-מאי (ב-1897) הופיע כרוז-מאי יהודי (ב-1893) – במחתרת, כבשורה ראשונה, כשוועת-מרי של הפועל היהודי, המדוכא שבמדוכאים – כפועל וכיהודי גם יחד. היא המשך וגם חידוש, היונק משורשי אדמת-המכורה, שִׁקוּי טלליה, והאחריות לעתיד האומה, הארץ, המשק והתרבות – מפעמת בה.

כנחלים הרבים על יובליהם הזורמים אל הים והים אינו מלא, כן נצטברו בהלכה ובמעשה של תנועת הפועלים הישראלית גילויי מורשת גדולה, ספוגה דם ודמעות, יסורים ועינויים, אך גם זהב מזוקק של מיטב התרבות ושאיפות עם ואדם. ורווייה היא נסיון עתיד – ישראלי ועולמי כאחד – וגם אכזבות. אך אין זולתי האמת שלה. בעשרות השנים האחרונות נתעשר עולמנו היהודי (והכללי) ביותר נסיון מאשר אולי במשך דורות שלמים. וגם תנועת הפועלים, הצעירה, היורשת, שאין להדבירה מבלי להדביר את שאיפת מין האדם לעתיד נעלה יותר. שהרי הנכון הוא, כי עניינה האמיתי של תנועה זו לא היה מעולם עניין של מעמד שפל ומדוכא, החותר לשלוט על מעמדות אחרים ולנשל אומות קטנות, או לעקור את מורשת התרבות, כי אם – לביטול המעמדות, לחירות-ולשוויון-ולצדק ולשלום-של-אמת בין אדם לאדם ובין עם לעם, להעלאת התרבות והאדם – מין האדם! ואין נושא אחר למורשת זו זולתי תנועת הפועלים, על אף פילוגיה וסטיותיה וחולשותיה, וזה יעודה וצידוקה וקיומה.

י. ח. ברנר, איש אחוות העמים, אשר לבו נתפרפר למראה הנער הערבי הדל והוא עצמו נפל בכדור-מרצחים, אפשר והוא סמלה החותך, סמל-הדמים, לתנועה זו, אשר גם בזלעפות מציאותנו, בחרדותיה ובסכנותיה, שומרת היא אמונים לסוציאליזם היהודי, היינו לעצמה ולמהותה ולייחודה. רק צרי-הלב וההשגה בלבד, המלעיגים והמפוכחים כביכול, רואים בהסתדרות הרופאים ובציונות הסוציאליסטית שהם השאוֹר שבמדינת ישראל ואשכול יצירתה, - סתירה, או ניגוד, או פגימה באחדות ישראל במערכה על עתידו. באוזניהם ייאמרו הדברים החותכים והנוקבים של ד. בן-גוריון מאדריכליה של הסתדרות והמדינה כאחת:

“ההתעלמות מהניגודים המעמדיים בשם הרעיון הלאומי ובשם אחדות-האומה, עושה את הרעיון הלאומי פלסתר ומתעה את הדרך המוליכה לאחדות האומה. שלטון הרכוש מפלג וקורע את העם לגזרים ורק נצחונו המכריע של מעמד הפועלים עתיד לבטל את הקרעים והניגודים הפנימיים. וכל עוד לא הושג שלטון העבודה אין אחדות-האומה אלא שאיפה – שאיפת התנועה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. מלחמת השחרור של מעמד הפועלים היא גם מלחמה על שחרורה ושלמותה של האומה. הדרך להגשמת אחדות האומה היא דרך מלחמת המעמדות”.

“דבר” 30 באפריל 1953

(גיליון מיוחד לכבוד ה-1 במאי)

1. נאמנות הפועל – תריס כנגד ניוון וסטיות

זה מקרוב חגונו, ציבור הפועלים בארץ, יחד עם כל בית ישראל, את יום-הסגולה בו הונח היסוד לעצמאותנו שחודשה אחרי שנות גולה ונֵכר. שמחתו התמה של החג ודאי לא הועמה בהכרת המשבר בקיבוץ הפזורים, שרק אחוז ממנו נקלט במולדת, נקלט אך לא נתערה לחלוטין; ביסורי ההתהוות וההתעצמות ובצער המייאש של הדיקַדֶנס [שקיעה] החברתי-המוסרי-הרוחני שאנו נתונים בו. אין בכוחה של ראיית האור הגדול אשר בפלא העצמאות ושל כוחות-היצירה החלוצית הטובה התוססים במפעלנו, לעמעם את הפגמים, הליקויים והמוקשים החמורים – וכן היפוכו של דבר. לא טשטוש ההישג ולא זלזול בשלילה – רק חרדת-אמת, חרדת-תמיד ודריכות נועזת בביצור ההישג ובביעור השלילה הרבה הפושה כעשב השוטה – תנאי ראשון בהם להמשך מפעל הגאולה היהודי והאנושי; המפעל, שאנו כאן, בארץ, בחזית-האש שלו, והגולה בפזוריה – העורף הנרחב שלו.

ודאי: מפעל העם הוא וגאולת העם אחרית תכליתו, אך ודאי וּודאי שאין לטשטש עוד אמת שבמוּשׂכָּל ראשון וחובה להטעימו בפרוס חג-הסגולה הפועלי, האחד במאי:

לא הפלוטוקרטיה [שלטון העשירים] היהודית ולא מעמד הפועלים היהודי בתפוצות, הם אשר נחלצו להנחת נִדבכיהָ של מולדת ישראל; שתי שכבות-חברה אלו, במזרח ובמערב, אם כי מטעמים ומניעים שונים, עמדו מן הצד או אף פנו עורף לציון; ובאדישות-מעשה לקתה מדוֹרות גם היהדות החרדית ברובה המכריע. הנוער היהודי, בן המעמד הבינוני המדולדל – המדולדל והתלוש בחומר ובקיום והעתיר ברוח ובקנייני נפש; הנוער היהודי החלוצי שהרים את דגל העבודה ועשׂאו כממשות חייו ובנה את מעמד הפועלים היהודי ואת התיישבות העובדים – לו יאה כתר-הקוצים-והזהב של חלוץ השחרור. הפועל היהודי במולדת הוא, ובעיקר הוא, קידש את שם תקומתנו.

ואמת זו חשיבות יתרה נודעת לה לא רק מן הבחינה ההיסטורית, אלא ובעיקר – מן הבחינה החינוכית ולאור הסיכוי המאושש, כי רק הפועל היהודי, הנאמן לעמו וממילא לייעודו, בו הערובה המכרעת להמשך ההגשמה ולביצור יסודות העצמאות ולעיצוב דמותה ואופייה ולשמירתה מיוֵון הניוון ופתלתולי הסטייה.

2. שני יסודות לייחוד הסוציאליזם היהודי

כינונו של הסוציאליזם בחיי העם היהודי, כינונו של הסוציאליזם היהודי, תנאי מוקדם ובסיס לו – ריכוז גובר של העם במולדתו, קידום התעצמותו וביסוסו.

אפס, אך אשליית-מַדּוּחִים היא ההנחה, כי הגשמת הסוציאליזם וביצורו של מעמד הפועלים היהודי ושמירה מכל משמר על ערכיו ונכסיו וחזונו – אפשר להפרידם מן המשימה הלאומית הכוללת, או “לדחותם” לימות הגואל. המערכה על השלמת העצמאות וביצורה צמודה למערכה על השלמת התקומה הסוציאליסטית וארוגה בתוכה, כשני יסודות המשלימים זה את זה ואין לאחד קיום בלעדי האחר. היש מן הצורך לציין, כי לא תיכּוֹן תחייתנו הלאומית ואין שחר לשחרוּרנו הסוציאלי – לא בדרך של חיקוי-תוך-התבטלות ולא בדרך של חיקוי-תוך-התחרות, כי אם בדרך הנגזרת ממציאותנו וצרכינו, משאיפותינו וממורשתנו הרוחנית-תרבותית: באורח-החיים הקפיטליסטי ושיעבוּדו לא תיבנה הארץ ולא תשוחרר האומה. ומן הצד השני: סוציאליזם יהודי אשר, דרך דוגמה, יעקור את התנ"ך מנפשו – משול לגוף בלי נשמה, לאילן סרק ללא פירות. שמע מינֵה: יציקתם של התכנים האנושיים, הלאומיים והסוציאליים, המשחררים בצורתם, בגילוייהם ובצביונם היהודי-הלאומי בתוך דפוסי חיינו במדינה, בחברה, במשק, בחינוך – הרי מיצוּיו של הסוציאליזם היהודי.

שאחת ויחידה משמעות השחרור הלאומי והסוציאלי, אך רבים ושונים דרכי מלחמתו ותנאי הגשמתו, ביטוייו וסמליו. וייחוד דרכנו אל הסוציאליזם היהודי נגזר משני יסודות: מן המציאות המיוחדת (פיזור-גולה ומצוקת נֵכר, עבדות בתוך חירות וחירות בתוך עבדות) ומן המורשת אין-שנייה-לה, בה זהב רוחנו וטעם קיומנו כעם בין העמים.

גירסה מופשטת היא, שהסוציאליזם, הן בגילויו הדימוקראטי והן בגילויו הדיקטטורי, פתרון בו לכל מדווי החברה והאדם. אֵי הוגה-דעות ש“הבטיח” פתרון-קסמים זה? זאת הבטיחו בעלי-האוטופיה למיניהם; והנביאים והמקובלים אף כָּרכו בחזון הגאולה תמורות בסדרי-הטבע, טבע האדם ויסודות הקוסמוס… וגר זאב עם כבש – הוא רק אחד מציוריהם. אין הסוציאליזם אלא המפתח – האחד – לפתרון ניגודי-השתייה של החברה הרכושנית: בין ההון והעבודה; בין העבודה הגופנית לעבודה הרוחנית; בין העיר לכפר; בין עמים ריבוניים לנדכאים; לחיסול התחרות על ה“ערך העודף” של עמל האדם ושחרור האשה – ועל כולם: התרת הניגוד הגדול בין האדם שנברא בצלם, כיצור טבעי, הסולידארי עם כל בני האדם (“הכלל המופשט”) לבין האדם כיצור אמפירי, בעל ייחוד ואישיות. שהרי גם הסוציאליזם אינו אלא שלב, השלב העליון בהתפתחות החברה מן העבודה הקדומה, דרך הצמיתוּת הפיאודלית ועד לניצול הרכושני, וסופה מי ישוּרנו? אף על פי כן לא מעטים הם מטילי הדופי – מן המיואשים קצרי-הנשימה-והראות ועד למשׂטינים שרצונם אבי-מחשבתם – המנסים להפריך כוחה וכשרת הגואל של האידיאה הסוציאליסטית-השיתופית. אידיאה זו, שחובת הבחינה והניתוח והביקורת משתמעים ומתחייבים ממנה – לאין ספור קמו עליה בכל דור ודור, אך מי עצר כוח אינטלקטואלי ומוסרי להפריכהּ? מה דגל הניפו במקומה? המוכיחים – רובם את אזלת-בינתם הם הוכיחו, ומהם שביקשו לערער את הסוציאליזם… במופתים ובנימוקים סוציאליסטיים מדומים, או ברחשי לבם שוחר הטוב הנרתע מעוצֶם המהפכה בחיים, במשק, במושגים, בהרגלים אשר הסוציאליזם נושא עמו. משל למה הדבר דומה? למבקש לערער על עשרת הדברות וי"ג העיקרים – בהוכחות מן התורה… כנודע, לא חסרו גם כאלה ביהדות שהחמירה, מה החמירה, עם מקיימיה ונאמניה.

אין נושא אחר לאמנציפציה הלאומית והאנושית המלאה זולתי מעמד הפועלים ודגל הסוציאליזם בידו. בשורת שחרור לחברה כולה, לאומה כולה הוא נושא.

וזו משמעותו של האחד במאי. עקוּב מדם הוא חג הפועלים, אך זרעו לא יסוף; לא אחת חוּלל והושפל – אך סופו להאיר כשמש הזוהרת; כל עם יקיימו בחייו הוא, בחיי כל אדם. גם עם ישראל במולדתו.

“האדם לא נולד אלא להרים את השמים” – אמר ברוב תמימות וחריפות אחד הרבנים הנודעים¹. והרי בלא שמים טהורים הפרושים על עולמנו – חרפה הם החיים, ייאוש בהם וחרדות. כי הסוציאליזם צורך-חיים הוא והכרח-חיים בו.

“דבר” 21 בספטמבר 1947

בסידרת מאמריו המפוארים-השנונים “לשאלת ציון וטאֶריטוריה” (1905) מעיר ב. בורוכוב, כי אחד התנאים המוקדמים הרצויים לתקומתו של המרכז הלאומי של העם היהודי בעתיד הוא: לבל יימצאו בו מכרות זהב ומחצבים יקרי-ערך, העשויים למשוך זרם של הרפתקנים רודפי-בצע וחסרי-מצפון ולהעמיד את קיומו בסכנה. ואכן, לא מכרות זהב ויהלומים, נתגלו, לאושרנו, מני אז בארץ-ישראל, מלבד מכרה הזהב של העמל החלוצי היוצר והמקדם. אך בעורקי האדמה של הארצות השכנות לנו – זורם-נוזל ביתר עוז הזהב השחור, הנפט, ומסביבו, באפלה, רוקמים אילי האימפריאליזם מזימות שסכנה בהן לעולם, למעמדנו ולמפעלנו כאחת, שכן ההתחרות בשל הדלק הזה אשר כל המזרח התיכון משופע בו, השפעה רבה נודעת לו בעיצוב יחסי המעצמות גם לגבי ארץ-ישראל – שהיא חלק בלתי מנותק מן האיזור הרגיש והמסוער הזה.

הלקט “המדיניות במזרח התיכון לאור הנפט” (הוצאת המחלקה המדינית של הסתדרות העובדים, אנגלית, אוגוסט 1941), חושף נאמנה את נקודת המוקד החמורה הזו במערכת משטר-השוד והשיעבוד של הקפיטאליזם בשלב האימפריאליסטי שלו, המקפח את עצמאותם ומיטב מאווייהם של עמים וארצות ומתקלס באידיאלים וערכים. אין המוֹלֶך הזה יודע שׂבעה – כל עשר שנים נכפלת תצרכתו. כל שכן לאחר המלחמה האחרונה, שהוכיחה ביתר חריפות את רוב חיוניותו למשק הלאומי ולכושר ההתגוננות של כל עם. הייפלא, איפוא, שהוא מגרה ייצרים ותאבונות, משמש גורם לכיבושי-השתלטות, הסתננות וחדירה לתחומי זרים, מסכסך עמים ומשבש את גורלותיהם ודרכי-התפתחותם?

המזרח התיכון הערבי הוא מקור המקורות לאוצרות הנפט של בריטניה ולרווחי-התועפות של חברותיה. הון, ציוד ומומחים בריטיים טורחים בפיתוחו של משק זה, המהווה בסיס מובהק לשליטה פוליטית וכן מקור-רווחים באיזון תקציבֵי מדינות ערב, בתעסוקה ובהתמחות מקצועית. אך, ההון, כנודע, נטול מולדת הוא וחסר תחומים וגבולין. וכן חדר (ומוסיף לחדור) ההון האמריקאי הכובש גם על ספינת-הנפט רבת-המפרשים לתוך איזור-הכיבוש-והרווחים הקלאסי של בריטניה – אם בתוקף עָצְמתו ויתרונותיו הכלכלים-טכניים או מתוך הסכם של שותפות בדבר ניצול משותף ועיצוב חזית מלוכדת נגד בן-הברית השלישי. ונקודות השיתוף וההתמודדות בין שני השותפים העיקריים בגוש האנגלו-סאכּסי בחלק זה של העולם, הן גם בין הקובעות בדרכי מדיניותן בארצות ערב וביחסן לכִבשַׂת הרש הישראלית בכלל זה.

בתשובה למבקריו מן האגף השמאלי ניסח בּאֶווין (שר החוץ הבריטי) ברורות בבית הנבחרים את עמדת ממשלתו במילים אלה:

“רצוני לומר גלויות, בשמי ובשם הממשלה, שאם נקפח את האינטרסים הללו, תונמך במידה ניכרת רמת-החיים של העם ויתכווץ צרור השכר של הפועל בארץ זו”.

אכן, גם בתחום זה הקרוי “צומת העצבים של האימפריה”, במזרח התיכון, מוסיפה עגלת המדיניות הבריטית להתגלגל בשביל “הרציפות” שנסלל בידי הממשלה הקודמת. האינטרסים הכלכליים שלובים גם כאן, כמובן, באינטרסים צבאיים-שלטוניים, והם כרוכים בעיקר באוקינוס הנפט הגדול המשתרע מתחת לחולות השממה הלוהטים של ארצות ערב והאיזור המוסלמי מסביבו. כל צעד חדש בחדירת השפעתן של ארצות-הברית במזרח התיכון מלוּוה, לכן, בכיבושים גדולים של חברות-הנפט וברכישת זכיונות וזכויות מונופולין לקידוחים באיזורים חדשים (בלבנון באיזור לטקיה, בסוריה באיזור קורדאַג'), אשר אם יצליחו יש בהם כדי לחולל שינויים בחיי המדינות הללו ולהעמיק את שיעבודן ותלותן בהון הזר ובמדיניות הכוח העומדת מאחוריו. החוזה בעל החשיבות ההיסטורית בין חברת הנפט האנגלו-איראנית לבין החברות האמריקאיות (בדבר שיווק נפט ופיתוח מיתקנים ורשת צינורות) נכרת בידיעתם ובהסכמתם של מיניסטריון החוץ הבריטי ומחלקת המדינה של ממשלת ואשינגטון.

תולדות הנפט רצופים מְדָנים ומדיניות דמים. סירובה של פרס להבטיח זיכיון נפט לברית-המועצות גרם למשבר הראשון באו"ם. האם הכרח לא-יימנע הוא את הדבר?

גם מבקריה הבריטיים של מדיניות בּאֶווין סבורים, שאובדן שדות הנפט כמוהו כאסון לאומי לבריטניה. אולם עיקר ערכו של העושר הוא בימות שלום, כמפתח לשיקום המשק ולשגשוג הכלכלה. לפיכך הדרך האחת אשר תבטיח גם שלום וקידמה במזרח התיכון היא – בהסכם בין שלוש המעצמות העיקריות, תוך הבטחת האינטרסים הבריטיים, סיוע אמריקאי בפיתוח המשק והכלכלה של האיזור המפגר (מפעלי השקאה של עמק הירדן, עמק הפרת וכיו"ב) ושיתופה של ברית המועצות על בסיס של עזרה הדדית והעמדת אוצרות הנפט לרשות הכול. וכך מנסח תביעה זו מ. אדלמן (“ניו סטייטסמן”, 12.7): “הנפט במזרח התיכון בדין שיהיה עניין לטיפול בינלאומי. האו”ם חייבות לפקח על התפתחות מקורותיו והשימוש בהם לטובת תושבי האיזור וכל הארצות הזקוקות לו".

דברים דומים נתפרסמו בביטאונו הליבראלי של ה. וואָלאַס (“ניו ריפובליק”, 10.6.47): "המוצא האחד הוא במדיניות רחוקת-אופקים של שיתוף, בה תמלאנה חברות-הנפט תפקיד בהתפתחות הכלכלית… הסכם שיכלול את הארצות צמאות-הדלק שיובטח להן חלקן בהספקו לצרכי קיומן והתפתחותן וכן את הארצות מייצרות-הדלק – בשוק קבוע ובסיוע טכני, עשוי להרים את רמת-החיים של כל עמי העולם ולחסל מוקד מסוכן לתבערת עולם חדשה.

הימצאו מדינאי העולם שלאחר האיומה במלחמות דרך – ולוּ גם פליאָטיבית (מקילה) – להתגבר על ייצרי-ההשתלטות ותאוות הרווחים הבלתי מוגבלים, על מנת לעשות את אוצרות הזהב השחור הטמונים באדמת המזרח התיכון מקור ברכה וקידמה לעמים – ולא מקור קללה ושיעבוד ותככים מסוכנים?

על שלושה אלה יכון היישוב היהודי בארץ, חלוץ עם ישראל בדרכו למקור חיותו ותקומתו: על העצמאות בעבודה ובהתנחלות על האדמה; על העצמאות בתרבות, בחינוך ובעיצוב דמותו הרוחנית; על העצמאות בשמירה על פרי עמלו החומרי והרוחני, על נכסיו וערכיו, על זכותו וכושרו להגנת החיים, היצירה וכבוד האומה.

דומה, כי שלוש החוליות הללו האחוזות אחת ברעותה, אינן רק נשמת מפעל הגאולה הציוני ופרי ניסיון שנות מאבקו, אלא גם תמצית הלקח של תולדות עמנו, מוסר ההשכל שנחצב מניסוייה הטראגיים של אֵימת גולה ונֵכר על כל גילוייה, אשליותיה, השפלתה וזוועותיה כאחת.

פשוטים ובהירים הם הדברים, אך לפתחם רובצות אורבות לשונות של סטיות, חולשות ונפתולים. שום הישג, קניין וערך חברותי-מוסרי-חינוכי לא ניתן לנו מן ההפקר; כולם ניקנו בייסורים ובמאמצים; ובכללם דפוסי המגן העממי, הצמוד ליצירתה ומפעלה הטהור והקדוש של תקומתנו כעם בן-חורין ועצמאי בציון – שאחת החוליות העיקריות שבו היא הנוטרות העברית שבימים אלה מלאו עשר שנים לקיומה. כי בָּרי וּודאי, שאם עמד היישוב כאשר עמד בניסוייו המרים ואם הגיע עד הלום, הרי לא במעט יש לזקוף זאת לזכותו של הנוטר העברי. מִשנה ערך נודע לסיכום מאמציה של הנוטרות, להערכת דמותה שעוצבה על-ידי נושאיה והערכים בהם הֶעשירה את חיינו דוקא בימים אלה, כדי ללמוד על הסיכוי והיכולת הגנוזים בתוכנו ולשקל את הפיקדון הגדול ששׂר האומה הפקיד בידי היישוב הזה – המקַבץ גלוּיות, מלכד נידחים ומחשל קו לקו חוליות עצמאות וחופש וכוח.

*

האפוס של כיבוש העבודה בארץ-ישראל לעובד – העולה העברי וכיבושו הוא לעבודה, שממנו יָתד פינה להיאחזותנו בארץ אבות שני ראשים לו, שתי שליחויות חלוציות העולות בקנה אחד בַּל-יפרד: עבודה ושמירה. הצמיחה מתוך היצירה, ההיצמדות בה, ההִתערות בשורשי המפעל – היא ששמרה ושומרת עד היום מסכנות שונות, הן של התבטלות עצמית והן של מלל מופלג ונבוב והיגררות אחרי צבאיות לשמה, מנותקת מהכלל היוצר והעובד ומסוֹרתו; היא היא שעיצבה ומעצבת אשכולות ערכים של אומץ-לב, של גבורה שקטה וטהורה, של כוננות ודריכות ומסירות עד תום. עדות נאמנה לכך הם דפי תולדותיו של “השומר” ואנשיו, שהיו חדורים רוח של גבורה נאמנה כבושה ורבת-אחריות, גבורת עמלים השלובים בעבודתם, בהתנחלות בקרקע, שהקימו את תל-עדשים וכפר גלעדי; עדים לכך הרוח שפיעמה את עמידת תל-חי וחולדה, את חטיבותיה של הנוטרות העברית את ההתנדבות העברית לצבא ב“מלחמת היהודים” שהוכרזה על-ידי כוחות האופל [גרמניה הנאצית] בראשותו של הצר והצורר ועושי דברוֹ – ועד לכובשים ולבונים בעצם הימים האלה.

*

הקורבנות הראשונים שראיתי בעיני סמוך לעלייתי לארץ-ישראל היו נרצחי עין-ורד במאורעות תרצ"ו. עד היום לא ניטשטשה התמונה. שכובים היו בבית-העם הנירחב והפשוט של המושב – גוויות נקובות כדורים, נעלי-עבודה כבדות מכוסות חול לרגליים וחולצות-עבודה לגופם. לפני זמן מועט שׂרכו הרגליים האלה בדרך החולות לפרדסי כפר-יונה לעבודה, שחסכונותיה הדלים נועדו לפיתוח המשקים העצמיים, לקיום המשפחות והילדים. היה יום קיץ זוהר, מסביב לבית-העם עמדו בתים לבנים קטנים, עצים מלבלבים, רפתים ולולים, תינוקות משחקים, ונוטרים. נוטרים כחלק מן הנוף, מן הציבור, מן העם אשר מסביב.

בעיצומם של מאורעות הדמים, עם הסתערות המדבר, צמחה, נסתעפה, נתגבשה ונתעלתה הנוטרות העברית: ממגינים של משקים בודדים שהיציאה מתחום היישוב אסורה עליהם ועד לחיל מסועף המשתף פעולה עם כוחות הביטחון, המשטרה והצבא, בשמירה על נכסי המדינה ועל דרכי התחבורה ועד לכוח הממוּשמע, המאומן והיעיל שהובא במניין צירוף הכוחות להגנת הארץ בפני כוחות אויבים מן החוץ, הממונה על שדות התעופה ומחסני צבא ועל החופים ועל מחנות העצורים ועוד. חיל זה שימש בעצם קיומו, שירותו ותפקידיו הוכחה חותכת ביותר לצרור הנחות שנקנו מתוך החיים עצמם, נסתייעו על-ידי מהלך התפתחות הארץ והמאורעות שליווה והוּחשו על-ידי מאמצי שקדנותם וסבלנותם של האחראים והטובים שבעסקנינו והיו גם נחלת שלטונות הארץ בזמנים מסויימים:

1. אין מגן יעיל ונאמן ליצירה העברית בכפר ובעיר, לחיי היהודים בארצם, לעמלם ולכבודם, בלעדי שיתופם הם בשלמות במאמץ המגן והביטחון;

2. אין ביטחון בארץ ושלום בה בלי שיתופם המלא של כוחות היישוב העברי בהתאם למשקלו ויכולתו ורוב נאמנותו לחיי שלום ויצירה;

3. נוכח כל סכנה אפשרית מבחוץ מהווים כוחות היישוב העברי חולייה בְּצורה, יעילה ונאמנה;

4. היישוב היהודי הוא חלק בלתי-נפרד ממשקהּ, ממעמדה ומעתידותיה של הארץ וכל ניסיון להתעלם ממנו בחריצת גורלותיה, או בקביעתם על חשבונו, סופו כישלון. שיתוף יהודי-בריטי ונאמן לעצמו, שעל ברכיו צמחה גם הנוטרות העברית, היא הערובה והמפתח לשלום ולקידמה בארץ ובסביבותיה.

מן הראוי להעלות את הלקח הזה, פרי ניסיון עשר השנים שחלפו, שנות המאורעות והמלחמה, המַסה והמבחן, לשננוֹ לאחרים ולעצמנו – וקודם כל לעצמנו.

*

עשר שנים עמדה הנוטרות העברית, הכוח העברי המזויין והמאושר על-ידי השלטונות, על משמרתה ברוב נאמנות ונכונות הקרבה – והמשמרת נרחבת מאוד: מגדודי משטרת היישובים העבריים על דגליהם וסמליהם העבריים המובהקים ועד לחטיבת חיל התעופה; ממשמר החופים ועד לחיל הרכבת; מ“פלוגות הלילה המיוחדות”, שמירת קו הנפט וקו החשמל ועד לנוטרות בצבא; משמירה על ביטחון העובדים בחומת טגארט, הוא גדר הצפון, עד לליווי עליות לקרקע באיזורים חדשים ופרועים ועד לשמירה על יבול השדות, העץ והצומח; מתפקידי מגן חלקיים ומקומיים ועד לתפקידי התקפה וביעור קני מרצחים; מנשק פרימיטיבי ועד לאימון בנשק חדיש ביותר בקורסים מיוחדים – חַיִל עממי מעורה ביישוב וביצירתו, יונק מתוכם, מחושל על ברכי האמונה העמוקה בצדקת הדרך וערכי החיים והגאולה שנִנגדו על סְדן היצירה בארץ תחיית האומה. העשור לנוטרות חל בימים קשים ליישוב ובימי מפנה לחֵיל הנוטרים עצמו, שחלק משירותיו חוסל או צומצם ושורותי נִדלדלו. בתוך ההתפתחות הסוערת שעברה על הארץ – עומד הנוטר-החלוץ העברי גאה על הישגיו, דרוך ונכון, אך לבו מר עליו גם על יחס הציבור שלא השכיל לעודדו, להבטיח את צרכיו הראשונים ולדאוג לרזרבה מתמדת לשורותיו. “חורגים חורגים” – בכותרת זו הכתיר ב“דבר” את הציבור הזה אחד מעורכיו לאחר שסייר בתחנות-משמר שונות. “הכושי עשה את שלו” – הנחה צינית זו שזרים מנסים להוציאה לפועל – לזרא היא ליישוב העברי ונוגדת את מושגיו וצרכיו החיוניים. ולכן: יתר תשומת-לב ועֵרות לתביעותיו של הציבור הזה; חיסול כל גילוּיי הקיפוח וההפלייה לרעה, בסידור משוחרריו הפורשים מהשרות על דעת המוסדות האחראים או מטעמי בריאות; חיזוק מעמדה והרמת קרנה של הנוטרות העברית והזרמת זרם-דם חי וצעיר לעורקיה – צו-חיים הוא לנו, תנאי מוקדם לשלומה ולביטחונה של הארץ, הערובה להמשך קיומו וצמיחתו של הכוח העברי המזויין והליגאלי הצמוד לערכי היצירה. עוד לא הגיעה השעה לספר את כל פרשת מאבקה, התפתחותה והישגיה של הנוטרות; אולם מן הדין הוא, שבמלאֹת העשור לקיומה ייעשה חשבון הנפש וחשבון הזכויות של תופעה חלוצית נעלה זו, כדי להסיק ממנה לעצמנו ולזולתנו מסקנות העתיד וההמשך.

ספטמבר 1946

א

ארץ הנגב מהווה למעלה ממחצית שטחה של המדינה היהודית, אך היא עיקר בסיסה הקרקעי ומקור-קליטה-והתערות להמוני ישראל. היא המניחה למדינה היהודית מרחב ויציבות. שעל כן אין תימה, אם עיקר תככיהם של הכוחות הזוממים להצר צעדנו ולחבל בתקומתנו מופנה לאזור זה, הצעיר באזורי היאחזוּתנו החלוצית.

יתרה מזו: כל הרמזים והקולות מעברים שונים על האפשרות, או על הצורך, בפשרה יהודית-ערבית במחיר ויתור על מעמדנו באדמת הנגב, אינם אלא כבת-קול למאווייו של הצד השלישי, “הנייטראלי”, המוכן להלכה – “להודות בפסק-דינה של דעת הקהל העולמית ולכבדהּ” והחותר, למעשה, לצמצם את מסקנתה, הגיאוגרפית עד כדי ממדיה של מיטת-הסדום שכינוייה: “תכנית מוריסון-גריידי”¹. הנגב – זו הנקודה בה עתיד להתרכז מלוא המחץ (הגלוי והסמוי) של כל הזוממים להכשיל את ממדי החלוקה, משימתנו ההיסטורית ונקודת-מפתח של המדינה היהודית.

הנגב הוא, לכן, לא רק האשכול שבתכנית המדינה היהודית במתכונתו של אירגון האומות המאוחדות, אלא – ובעיקר – נקודת המפתח לעתידה ולכושר-קיומה. שמירתו, ביצורו, יישובו ואיכלוסו הם ראש תפקידינו ועיקר משימתנו ההיסטורית. ונקודת הכובד של הנגב – מפרץ אילת.

ב

כותבי התולדות של ההיסטוריה החדשה, עומדים על המניעים הראשוניים לישובם של שטחי-הבתולה מעבר לימים על-ידי בני הגזע הלבן. תהליך זה שנמשך דורות היה כרוך, כנודע, במסע-כיבוש-והשתלטות, ניצול-ונישול-זדון שסופם, לא אחת, השמדת-דמים אכזרית של גזעים ותרבויות קדומים בסימן דגלו של ישו אב-הרחמים… לימים היו חבלי-התבל החדשים, שנכבשו לתרבות ולציביליזציה, מקום-קליטה לגלי מהגרים מן היבשה הישנה, שנרדפו על נפשם ואמונתם, או נפלטו הימנה, מחמת מצוֹק חומרי ולחץ חברותי. במאה הי"ט – תור-הזהב של הקפיטאליזם הליבראלי המשגשג והכובש – הגיעה לשיאה גם הגירת המוני העם היהודי (כ-4 מיליון נפש ב-60–50 שנה) אשר הניחה יסוד לישובי היהודים החדשים מעבר לים, והֱעתיקה – בהדרגה – את נקודת הכובד של חיי עמנו ממזרחה של אירופה – אֵם הגלויות ובית-היוצר שלהן, לארצות שמעבר לים. במאה זו הוכפלה אוכלוסיית העולם. הוּשלש הגזע הלבן ואילו עם ישראל גדל פי ארבעה במניינו (ב-1800 פחות מ-2.5 מיליון נפש; ב-1900 – למעלה מ-10 מיליון; בסמוך ל-1939 – כ-16 מילֹיון).

הסופר הסובייטי י.ל. יאַמזין מייחד את הדיבור על תהליך יישובה של סיביר – ארץ הגולה והגזירה – שהחל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה והגיע לשיאו בשנות 1913–1906. ארבעה מליונות אנשים חצו את רכס הרי אוראַל ובנו ביתם מעבר לו. “הגירת האוכלוסין שהתקדמה בסעדו של השלטון הצארי הניחה יסוד לכוחו הכלכלי של חבל זה ומשקלו במשקהּ של ברית המועצות”; אך יישובו ופיתוחו החקלאי-תעשייתי נמשך עד היום – וביתר תנופה ודריכות – תוך מערכה נמרצת להדברת מכשולי הטבע ופגעי האקלים באזור ממשלתה של האדמה הקפואה לעד.

מלחמת העולם הראשונה סימנה את קץ מסע-ההתקדמות של הקפיטאליזם הליבראלי בנסיונה לחלק מחדש, בכוח הנשק, את העולם המחולק לספירות- השפעה וּלשוקי-ניצול; נִתחמוּ הגבולין להגירת המונים ולהשקעות הון יוצר; נסתם הגולל על מפעלי פיתוח והתיישבות בממדים היסטוריים משנֵי אורחות חיים.

ג

שיבת ציון הנושאת נפשה לקנות מולדת לעם-עולם, מיוחדת במטרותיה בדרכיה ובמהותה מכל מפעלי-הכיבוש-וההתנחלות במאה הקודמת. סמי (נובעים) מכאן פיתוּיי רווחים ותאוות השתלטות וייצרי בז [חמס]. כל עצמה חתירה לגאולה עצמית ליחיד – ובאמצעותו – תחיית הכלל בעבודה ובטבע, שתחייה בה גם לשממות, לאגמי-ביצות-מְאֵרָה ולחולות-מדבר: בזימון ההיסטורי-גורלי בין עַם צמא-תקומה לבין ארץ משוועת לפיתוח ולקידמה בעמל ובהקרבה.

אך דומה, שאין כחבל-האדמה הנגוּב, רחב-הידיים ודליל-האוכלוסין, השחון והצחיח ביותר בארץ, הוכחה מובהקת לייחודה של המהות המוסרית, המחדשת והיוצרת, הגלומה במפעל הציוני. אין למצוא דוגמה שנייה לנהייה עממית-חלוצית עמוקה אל ערבת חולות-זלעפות נודדים, לנכונות להערות בה כוחות-גוף-ונפש, יכולת וכושר-מעשה, על מנת לארשׂהּ באהבה טהורה לעתיד העם ולתרבות-האדם. שכן ההתיישבות החדשה שלנו באזורי הארץ הגשומים, על אף כל חיבוטי-הבראשית שלהם, מצאה לפניה לפחות נקודות-אחיזה וחתימות. יישובי קבע צפופים יותר באופן יחסי ומקורות-מים מסויימים מתחת ועל פני הקרקע. במבוא לספרו הנכבד “ארץ הנגב”, בו מונה י. ברסלבסקי את השאיפות, הגישושים והנסיונות הממושכים והבלתי-מוצלחים עד לתקופה האחרונה להיאחז בנגב, הוא מעיר, כי לפנינו – “אחת הנהיות המופלאות ביותר בתולדות הציונות ובתולדות תחיית היישוב העברי בארץ; חזון הניזון מקרקעה של ההכרה הציונית ומִתת-קרקעה של ההכרה, האומרת כי רק עם כיבוש החבל הצחיח והדל ביותר בגשמים בכל ארץ-ישראל, תיפתר בעיית כוח-הקליטה של הארץ ותוכשר הקרקע לגיבוש עם עברי גדול ומושרש בתוכה”.

כיבוש שממת השממות של הארץ – מפתח ליצירה רבתי ולהתיישבות-המונים, הרי הדיאלקטיקה של הציונות, ייחוּדה וצידקתה.

ד

ההסתערות הנועזה של העמל החלוצי הכובש והיוצר אל ערבת הנגב רחב-הידיים, היא כמעלה את מפעלנו אל שלב-איכות גבוה ומקנה לנו תחושת-קרקע עמוקה יותר ואפקי-ארץ נרחבים יותר. עַם שהוּדר מנכסי-מדינה, נטול-ארץ ובסיס-חברה תקין; עם שחי בזמן, בזיכרונות-עבר ובכיסופי-עתיד, מטולטל בנחשולי-מאורעות-חוץ, זכה – בכוח הנכסים שיצרו חלוציו והערכין שעיצבו בארץ הזאת – לבסיס קרקעי-ארצי; זכה לסְדַן-בראשית, למרחבים, להמשיך ולנַגֵד עליו תקומתו. הן כה נאמר במגילת-היסוד של אחד מראשוני קיבוצי הנגב: “הנגב! פְּתח זרועות ערבותיך-מרחביך הגדולים – לצמאי-אדמה, כי היום אנו עולים אליך, לכרות ברית-חיים ויצירה עמך”… שהרי לעינינו מתחולל אֶפּוס-גבורה-ויצירה, שראשיתו הקדום בבאר-המריבה שנחפרה במדבר באר-שבע ואחריתו נרמזה בפסוקיו המופלאים של ספר תהילים (קז, לה-לח):

יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט.

רק לפני ארבע שנים (1943), נתקעו יתדות ראשונים להתנחלותנו דרומית לבאר טוביה. עתה נפתחה לפנינו ערבת הנגב, – שקצות בסיסה סמוכים אל ים המלח והים התיכון וראשה במפרץ-אילת על חוף ים סוף – ותהי מסד המדינה היהודית ונקודת-המפתח לעתידה וכושר-קיומה.

‘דבר’ 18 באוגוסט 1943

הירחון האמריקאי “הרפר’ס מגזין” (Harper’s Magazine), דן בבעיית המחסור ברופאים שנתהווה בארצות-הברית, בעטיה של המלחמה, ובסכנות הכרוכות בו לאוכלוסיה האזרחית. “6 מיליון ימי עבודה הלכו לאיבוד בתעשיות המלחמה, כתוצאה ממחלות שכיחות ותאונות עבודה במשך חודש, אחד ומזה רק 10 אחוזים לרגל תאונות-עבודה; חלק ניכר מזמן יקר זה אפשר היה להציל, אלמלא המחסור החמור בשירות רפואי”.

מיעוט הרופאים יש לו שתי סיבות: תנודות האוכלוסין וההצטופפות באזורי תעשיות-המלחמה; הגיוס לצבא בשיעור של ששה וחצי רופאים (ובעיקר בעלי כושר גופני וגילים נמוכים יותר), לכל אלף חיילים. מ-167 אלף רופאים בארצות-הברית 15 אלף פרשו מחמת זיקנה; 60–55 אלפים גוייסו לשירותי המלחמה; והיתר, כלומר כ-100 אלף רופאים, משרתים אוכלוסיה בת 120 מיליון. פירושו של דבר: רופא אחד לכל 1200 תושבים, לערך; אלא שחלוקתם אינה בהתאם לצפיפות, לצרכים ולריחוק הגיאוגרפי.

כושר הטייסים – וגזר

ממומחה בתעשיית-המזון באמריקה גילה, כי הגזר הגדל במדינת אריזונה מכיל את החומר הקרוי בשם “קאַרוטין”, בכמות גדולה פי שלושה עד פי עשרה מגזר רגיל. לתגלית זו נודעת חשיבות חיונית לגבי המלחמה. על שום מה? הודות לקאַרוטין הנ"ל (אבקת-צבע צהובה המופיעה בירקות) הופך הגזר בגופו של האדם לויטמין “א”, שסגולה יקרה בו לפתח חוש-ראיה באפלה. הגזר נעשה איפו יסוד חשוב בתזונתם של הטייסים. ריכוזו וייצורו של הויטמין הזה כרוך בתהליך קשה ומורכב. כבד-הדגים, שממנו הופק כל השנים, נתמעט ביותר מאז המלחמה. הטייסים נסתייעו לכן בתחליפים, ובכללם – אגוזי-אדמה וסוכר-שעורה. ולפיכך תובן החשיבות המרובה שכוחות-התעופה של בנות הברית מייחסים ליבול הגזר במדינת אריזונה.

גניבה נאצית בשדה הרפואה

באחד משידוריו הודיע רדיו ברלין, שעלה בידי אחד המלומדים הגרמנים, רופא למחלות עיניים, לגלות תהליך העלול לסייע במידה מרובה להחזרת כושר-ראוּתם של חיילים שנפגעו במלחמה וסכנת ההסתנוורוּת מאיימת עליהם. ההודעה לוּותה בדברי תשבחות ל“גניוּס הנאצי”, וכיוצא בזה. אלא שנתברר כי תהליך זה, ששוּקעוּ בו עמל וכישרון, בא להם לנאצים בדרך של גזל וגניבה: לאחר פלישתם לרוסיה חמסו את המכון הרפואי למחלות עיניים שבאודיסה, על תכשיריו, מיתקניו חידושיו המדעיים, מכון זה זכה לפירסום עולם, ואנשי מקצוע, מבני ארצות שונות ביקרוהו וכתבו עליו. עתה נתגלגל לידי הפולשים נכס-זרים, ולא בושו גם להכריז עליו ברבים – כעל פרי רוחם. מובן שברוסיה ובאמריקה הוקיעו גם את הגניבה הזאת כראוי.

חידושי רפואה

האמצעי המקובל עד עתה להשיב לחיים חולה שדופקו עמד בשעת ניתוח, היה – זריקת אַרדאֶלין ישר ללב. אלא שאמצעי זה תועלתו מועטת. זה מקרוב הוכיח המילטון ביילי, רופא מנתח בלונדון, כי סיכוייו של חולה כזה להצלה מרובים יותר, אם ייפתח מיד חזהו וייעשה בלבו מאסאז' ולאלתר. במשך עזרות שנות עבודתו עשה הרופא הנ"ל מאסאז' לארבעים לבות “מתים”, וחלק מהם שב לחיים, והוא משוכנע שאילו הזדרזו יותר בכל המקרים שטיפל בהם, היו מצילים חיי כולם.

אמצעי זה, וכן החידושים השונים בשדה הרפואה הצבאית, כגון ניתוחים בדרך של הקפאה, שיטות חדישות בהוצאת כדורים וחלקי פגזים מגוף האדם, גילוי המקום, שבו נקלטה העופרת הממיתה בעזרת מכשירים מיוחדים – ערכם במלחמה לא יסולא בפז. הם כבר הצילו ועוד עתידים להציל חייהם של רבבות.

אכן, המלחמה הקטלנית מקדמת את המדע הנלחם במות: ביד האחת תמחץ – ובשנייה תרפא.

“בַּמַּעֲלֶה” - עיתון ‘הנוער העובד’, 16 ביוני 1943, 18 באוגוסט 1943

“ניצוּל צעירים – זה הגילוי המחפיר ביותר של הקפיטליזם”

רוזה לוקסמבורג¹

א. הערות

עבודה זו מבוססת הן על חומר מספרי, שעוּבד זה עתה תחת הנהלתו של יעקב לשצ’ינסקי², והן על חומר של שאלונים משָנים שעברו. בזה מובאות רק עובדות אופייניות ומספרים סופיים.

הדיון בדבר מצבו, מבנהו החברתי וגורלו של הנוער היהודי בגולה בהכרח שיגע במצב היהדות בכלל, כי לא ייתכן להבדיל ולהפריד ביניהם: יש תלות ישרה בין מציאות חיי ההמונים היהודיים בכלל וגורלו של הנוער. הנה, למשל, זרימת הנוער בגיל הרך לעבודה נובעת מתוך המצוקה הכללית החריפה של ההורים, הזקוקים עצמם לסיוע ילדיהם, מבלי יכולת להעניק להם אפילו השכלה מינימלית, ועל אחת כמה וכמה – חופש-התנועה, אוויר, שמחת-ילדות והתפתחות כללית.

לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על מצבה הכלכלי-החברתי הבלתי-נורמלי של יהדות הגולה, אשר אין לו דוגמה בין אומות העולם – למרות השינויים הכבירים שחלו בה החל מהמאה הי"ט ותחילת המאה העשרים. די להצביע על התופעה, שעל כל 100 אנשים העסוקים בחקלאות בארצות מזרח-אירופה נמצאים 0.8 יהודים, כ-30 בתעשייה, מלאכה ותחבורה, כ-39.5 במסחר, ו-29.7 מחוסרי מקצוע, מובטלים ומשוללי-פרנסה. מעניין עד כמה כל החקירות הכלכליות האחרונות מוכיחות את צדקת הנחותיו של בֶּר בורוכוב בדבר פיגור המקצועות היהודיים וריחוקם ממקורות התוצרת והקרקע. כי הנה לדוגמה:

47.7% של כל הפועלים היהודים בפולין עוסקים בתעשיית-הבגדים, 12.5% בתעשיית-הכלכלה, 9.8% בתעשיית-האריג, 4.8% בתעשיית-העור, 4.7% בתעשיית-העץ וכו'. ז.א. 18.7% של כל הפועלים היהודים בפולין עסוקים בענפי-תעשייה שניים במדרגה, שתנאי-העבודה בהם ירודים ביותר; כי הנה 75.3% של כל הפועלים היהודים עובדים בבתי-מלאכה, המעסיקים עד 10 אנשים (17% עד פועל אחד, 29.9% - 3–2 פועלים, 13.7% - 5–4 פועלים, 14.7% - 10–6 פועלים). וערך מכריע “לעבודה”, ש- 66.1% של כל היישוב היהודי הוא פסיבי במובן הכלכלי, ז.א. מתקיים על חשבון 33.9% האקטיביים.

תמונה כללית זו של אומה, המהווה לא רק מיעוטים מדוכאים ונענים במובן הלאומי והחברתי, אלא היא גם אנומאליה במבנה החברתי – דיה לעורר מחשבות נוגות מאוד על גורלו ואפשרויותיו של הנוער הגדל על ברכיה, נוער מיואָש ומנוּון יותר מהדור הבוגר. אבל קודם כל נבחן את המספרים הללו:

ב. הנוער היהודי במספרים³

המספרים הללו מלמדים, כי בשנת 1936 היה בפולין מחנה עצום של צעירים יהודים – 771.925 במספר – בגיל 20–15, שהם 24.3% של כל הישוב היהודי במדינה.

אין חקירות או שאלונים ברורים בדבר מבנהו החברתי של הנוער הזה, אולם לאחר שנצרף את אחוז הנוער המתלמד ואחוז הנוער העובד – יישאר לנו מספר עצום של נוער בלי כל התעסקות קבועה, ללא-מקצוע או מובטלים סתם. אבל בדרך-כלל, הולך ופוחת אחוז הנוער העובד וגדל אחוז המובטלים.

לנוער היהודי בפזוריו אין עתיד לאומי, אין עתיד חברתי וסיכויי-השתרשות במשק, במנגנון המדינה, בחיי-יצירה ותרבות; ואין לו אף הווה, לא אוויר לנשימה ולא בסיס כלכלי וקרקע תחת רגליו. הנוער היהודי כמעט שלא נוּשל משום עמדות כלכליות, כמו אחיו הבוגרים – הוא לא הגיע אליהם בכלל.

כדאי עוד לציין, כי מבחינת הרכב הגילים שונה היא החברה היהודית מעַם-המדינה: גדול אצלנו אחוז הצעירים ביותר ורב מספר הזקנים, הקרובים אלי קבר. לעומת זאת קטן מספר האנשים בגיל ממוצע, גיל-היצירה. ההרכב הגילי של היישוב הבלתי-יהודי הוא בדיוק להפך. תופעה זו אפיינית היא ליהודי אירופה המזרחית והמערבית כאחת.

לפני שנעבור לתאור מפורט יותר של מצב הנוער היהודי – נביא דוגמה מאלפת מאוד של מצב הנוער היהודי –

ג. עיירה יהודית נידחת

שהיא אופיינית מכמה בחינות ונחקרה זה עתה. מתוך זה יסתבר ויתבהר לנו מצבו החברתי של חלק גדול מהנוער שלנו בקוים בולטים.

עיירה זו הוֹרוֹדנא שמה, שוכנת במחוז סטוֹלין, פלך פוליסה, במרחק 45 קילומטר מפּינסק. מהלך 24 קילומטר מהעיירה נמצאת תחנת הרכבת. כביש אין. התחבורה היא בעיקר באמצעות עגלות. יישוב הסביבה הוא כפרי. רוסים לבנים. בין העיירה והכפר יחסי-חליפין חלשים מאוד. בזמן האחרון נוסף לכך גם החרם נגד היהודים, משיסת-הפרעות והמתיחות האנטישמית. בעיירה 2 טחנות-קיטור ומִלבֶּנָה [משרפת לבנים] פרימיטיבית. מוסדות-תרבות כמעט שאינם.

מספר התושבים 2501, מהם 598 יהודים. בעוד שהיישוב הנוצרי מתקיים בעיקר על החקלאות, הגננות ותעשיית-הכדים המפותחת במקום – מתפרנסים היהודים ברובם על המסחר והמלאכה הפעוטה. מספר הפועלים הוא מועט מאוד.

את מספר הנוער בעיירה מראה טבלה זו:

בגיל 24–22 יש 4 נשואים, בגיל 29–25 – 15 נשואים. בדרך כלל מתחתנים בגיל מאוחר. עוד יותר קטן הוא מספר הנשים הנשואות.

בכל העיירה יש 122 משפחות יהודיות, משמע 4.9 נפשות בממוצע לכל משפחה (אצל בעלי מלאכה 5, אצל סוחרים 4).

74 משפחות, שהן 387 נפשות (65.7%) מתקיימות על המלאכה; 32 משפחות, שהן 138 נפשות (23.4%) מתקיימות על המסחר; 16 משפחות, שהן 64 נפשות (10.9%) – על כח מיני מקצועות (בדבר 9 נפשות אין ידיעות ברורות).

19 משפחות, שהן 96 נפשות, התקיימו על חייטות, סנדלרות תפרוּת וכו'. התוצרת נקלטה בשוק המקומי. 17 סדנאות, נגרות, 36 בתי-תפירה (נשים). בסה"כ יש בעיירה יהודים אקטיביים במלאכה ותעשייה 128, והם מקיימים 259 נפשות, ז.א. שכל נפש מקיימת 2 אחרות.

בתי המלאכה היהודיים הם זעירים מאוד. בעיירה אין מספרה ומאפיה. לחם אופה כל אחד בביתו אפילו בערי פוליסה הגדולות. (בריסק “המפורסמת” ופינסק). המסחר כמעט איננו מפותח, ובמקומו – תגרנוּת זעומה. כל זה בעקב הדלדול הכללי, הדרגה הנמוכה של הצרכים בעיירה, חוסר-התחבורה, התחרות עם השכנים וכו'. ה“מסחר היהודי” הלזה מקיים 138 נפשות (64 גברים ו-74 נשים), מהם 41 אקטיביים ו-97 פסיביים.

מעניין לדעת מה הם מקורות הפרנסה של יהודי העיירה מחוץ למסחר ומלאכה. ואלו הם:

מהם אקטיביים 49, פסיביים 15.

בעיירה אין רופא. החובשת היחידה נסעה לוארשה וחזרה לאחר שלא השיגה שם עבודה. וזהו המספר הכללי של היהודים האקטיביים והפסיביים בעיירה:

כמה יהודים שמתפרנסים מעבודת בני-משפחתם בעיירות אחרות לא הובאו בחשבון.

תמונת העיירה הזו מסבירה לנו היטב את תנאי חייו החברתיים ואת עתידו של הנוער העברי בעיירה הפולנית. אמנם רבה היא הדרך שעברנו מימי הסבא מנדלי מוכר ספרים ועד עתה, אבל בכל זאת - - -

ד. תופעות ותהליכים אופיניים בחיי הנוער בגולה

נוער עובד

קיים תהליך של מעבר לעבודה בחיי הנוער שלנו, תהליך שבא לידי ביטוי בגילויים שונים. אופיני ומיוחד לנוער היהודי הוא קודם כל המעבר לעבודה בגיל רך מאוד, או בגיל מאוחר יותר מדי. אין צמיחה טבעית וגידול אורגני של שכבות-נוער עובדות.

כלי-הקיבול העיקרי לפרודוקטיביזציה זו היא המלאכה היהודית, הנאנקת בסדנאות מפוררות ומדוּלדלות, בתנאי-חיים ועבודה מבהילים, מקום שם בעל-המלאכה עובד יחד עם בני-משפחתו. על-פי רוב הצעיר בעבודה מנוצל לכל מיני עבודות-עזר, שאין להן כל שייכות למקצוע. שעות-העבודה הן ללא-גבול. ביזיון ומחנק. לביטוח סוציאלי אין כל זכר.

המבנה החברתי של הנוער היהודי העובד מתאים בערך לזה של הפועל היהודי בכלל: במקום הראשון (54.4%) תפירה; ואחר-כך – תעשיית העור והאֶרג. לפי מוצאו בא הנוער העובד היהודי ב-78% משכבות-ביניים מתרוששות.

50% של הפרוליטריון הצעיר הזה הוא בגיל עד 16 שנה; לפי שאלון אחד – 47.8% של הנוער העובד היהודי במקצוע הדפוס בוארשה ו-44.2% בערי-השדה נכנסו לעבודה בגיל 15–12 שנה. 19% של הצעירים העסוקים בתעשיית-הבגדים החלו לעבוד בגיל עד 13 שנים; 76% - בגיל עד 15 שנים; ו-9% עד גיל 16;

18% של כל הנוער הזה אינו יודע קרוא וכתוב. – שליש של פועלי הדפוס הצעירים קיבל השכלה נמוכה. אין כל דאגה להשכלתו של הנוער הזה, בקורסים הממשלתיים להשתלמות אחוז הצעירים היהודים הוא מִצעָר: א. בשל האנטישמיות החריפה, ב. מפני חוסר דאגה מצד המעבידים; ג. בעקב הניצול והדיכאון של הצעירים עצמם, שאף השכלה מקצועית הגונה אינם מקבלים.

באופן ממוצע יום עבודה של הנוער העובד היהודי הוא 10 שעות, אבל יש עובדים גם 14–12 שעות ביום. אין אף ענף תעשייה אחד, ששם יישמר למעשה יום-עבודה של 8 שעות. ומעניין: כל מה שהפועל צעיר יותר – יום עבודתו ממושך יותר. בערי-השדה ובפלכים המפגרים המצב קשה עוד יותר. שם שוררים תנאי-בראשית. רק 1.8% של הנוער היהודי העובד נהנה מחופשה שנתית. בקופת-חולים מבוטחים 30.1%.

ומייאשת היא שאלת השכר, במקרים רבים (31.5% בתעשיית הדפוס, 10.4% בתעשיית-הבגדים) אין הפועל הצעיר מקבל שום שכר. לפרקים צריך עוד הצעיר לשלם בעד “לימוד” המקצוע, השכר הממוצע של נוער עובד בגיל 14–12 הוא פחות מ-4 זהובים (15 גרוש) בשבוע; בגיל 15 – 16.8 זהוב; בגיל 20–17 – 15 זהוב, וזהו המכסימום.

בתעשיית הבגדים מתחיל השכר ב-2–1 זהובים השבוע; ב-20% של המקרים ב-5 זהוב; ב-28% - 10 זהוב; וב-3.2% - 30 זהוב השבוע. (למעשה השכר הוא יותר נמוך, היות ועל השאלונים ענו רק הצעירים המאורגנים ביותר ובערים המרכזיות). בדרך-כלל שכר הנער העובד הוא פחות מ-1/5 שכרו של הבוגר.

בבתי-הספר למלאכה הממשלתיים, העירוניים, או שעל-יד הקהילות היהודיות ובקורסים של חברת “אורט” נמצא נוער, לרוב בגיל יותר מבוגר, ביניהם גם בוגרי בתי-ספר תיכוניים, המקבלים שם את השכלתם המקצועית. אבל הנה הוכיחו מספרים מדוייקים, כי 95–90% של בוגרי בתי-הספר למלאכה נשארו מחוסרי-עבודה, ואלה שמצאו עבודה נאלצו לעבוד לא במקצועות שרכשו להם (עובדה זו הובאה גם בתזכיר בוגרי בתי-הספר למלאכה ברחוב סטבקי בוארשה להנהלת הסוכנות היהודית). אחוז הלומדים מקצוע בבתי-ספר הוא קטן למדי (3.1%). כאמור, זעום מאוד מספר הנוער היהודי בבתי-הספר הממשלתיים והעירוניים; ובתי-הספר המקצועיים של הקהילות היהודיות ושל חברת “אורט” מתקיימים בנס ללא כל תמיכה, ושכר-הלימוד (שהוא מעיק על התלמידים) אינו מספיק לכלכלת המוסדות.

בדרך כלל למדו בבתי-הספר המקצועיים:

בפולין קיימים בתי-ספר מקצועיים ב-21 ערים, בעוד שבארץ ישנם 1,013 יישובים יהודים (שבכל אחד לא פחות מ-300 נפש), זאת-אומרת שלגבי 99% של היישוב היהודי אין בתי-הספר הללו באים בחשבון.

והרי כמה מספרים מעניינים בדבר הנוער היהודי העובד בוארשה בשנות 1935–36. (מפקד חלקי)

כמה מילים על המצב המשפחתי של הנוער הזה: 5% של העובדים הצעירים גרים בחדר משותף ל-5 נפשות; למעלה מ-60% ישנים בשניים ויותר במיטה אחת. בתעשיות ידועות המצב גרוע עוד יותר. 13.8% של הנחקרים ישנים על הריצפה.

כך חי הנוער היהודי העובד בפולין. ויש הבדל ניכר ויסודי בינו ולבין הנוער של עַם-הרוב, שזה האחרון נכנס לעבודה בגיל יותר גבוה, תנאי-חייו טובים יותר, תנאי עבודתו והשכלתו (המקצועית והכללית) יותר נוחים, הוא מקבל סיוע מצד הממשלה, ויש בידו נסיון, המשך של מעשה-אבות.

נוער לומד

חלקים הגונים של הנוער העברי מקבלים את השכלתם בכל מיני בתי-ספר: בחדרים (18,544) בבתי תלמוד-תורה וישיבות, ברשת בתי-הספר של “תרבות”, של “יבנה” של ציש"א⁴ הבוּנדאית ובבתי-הספר העממיים הממשלתיים. ההורים היהודים חוסכים מלחמם הצר, כדי להקנות לבניהם השכלה – וזה למרות האנטישמיות הפורעת של האינטליגנציה הפולנית, למרות חוסר כל סיכויים להסתדר (בשעת כתיבת השורות האלו הוכנס “הסעיף האריי”, ההיטלריסטי באגודות עורכי-הדין והרופאים בפולין).

בשנים 1935–1924 היו בפולין 770 בתי-ספר תיכוניים. במשך הזמן הזה גדל מספר בתי-הספר הממשלתיים והופחת מספר בתי-הספר הפרטיים.

מספר התלמידים בבתי-הספר האלה הופחת מ-215,000 ב-1925/26 עד 166,000 ב-1934/5, זאת אומרת הפחתה של 25%. ירידה זו נוגעת בעיקר בנוער היהודי המתלמד ובבתי-הספר הפרטיים. בפרק זמן זה הופחת מספר התלמידים הנוצרים ב-21.5% והיהודים ב-28.7%.

|שנה|מס' בתי"ס תיכוניים |מס' תלמידים לא יהודים| יהודים| |1925/6| 779 |215,224| 173,418| 41,806| |1930/1| 757| 206,055| 162,472| 43,183| |1934/5| 770| 166,090| 136,268| 29,822|

ב-1925/6 היווה הנוער היהודי המתלמד בבתי-הספר התיכוניים 19.5%; ב-1930/31

• 21.1%; וב-1934/35 – 18%. בבתי-הספר הממשלתיים- 10%; בוארשה – 3.9% בבתי-הספר הממשלתיים ו-23.2% בשאר בתי-הספר (אחוז היהודים בוארשה היה ל-30.1% בשנת 1931 ו-33.1% ב-1925). אחוז הנוער היהודי המתלמד בדרך-כלל נמצא בקו-הירידה.

אופייני הוא הלך-הנפש המלווה את הצעירים האלה בהתבגרותם. תהום של ייאוש ואי-מוצא נפערת לפניהם. יש אכזבה כללית בהשתלמות לשמהּ. יש הרגשה ברורה של תלישות ונֵכר, שְׁכוֹל ואינוָולידיוּת [נכוּת] רוחנית. לאחר כמה שנות-לימוד, שנקנו במאמצים קשים מאוד, מרגיש הצעיר העברי, כי לא השיג כלום והוא תוהה ומחפש את פתרון-חייו ואת דרכו.

כתוצאות המשבר הכללי ולחץ האנומליה שבחיי היהודים – קיימת בארצות-הגולה שכבה עצומה של נוער ללא מקצוע, ללא התעסקות. המונים, אשר לא טעמו טעם עבודה, אשר לא ניסו להתקיים מעבודת ידיהם, ללא-מוצא ונסיון-חיים, גדלים פרא ומתנוונים בעיר ובעיירה. פרימיטיביות בתפישת שאלות-חיים, ירידה מוסרית וחברתית, ציניזם ופראות, קנאה ושנאה לכל מי שעסוק וזרות לכל ניסיון של שינוי-ערכין רציני, אי-אמונה ואפסות.

חוסר המוצא הזה מגרה, מכרסם ומעורר תאוות אכזריות, לא-מרוסנות. תנאי-החיים האיומים, השפלוּת והעלבון מקצצים כל מעוף-יצירה, כל רצון ויכולת-קיום אנושית ומטפחים את האינסטינקטים של הנוער הפרוע. בהיותם אין-אונים, עלובים ועזובים – שואפים חלקים של הנוער “המיותר” הזה הנגרר לפרקים אחרי כל מיני רדיקליזמים צרחניים, להינקם בכל היקר והקדוש, בכל רעיון ואמונה, להשתחרר ולהשתולל. אף “התרבות” פסקה מלהיות ערך, ולא כל-שכן המהפכה, השחרור האנושי, הלאומי, החברתי. משתלטים בו הפראוּת, הפריצוּת והזדון.

כל-כמה שהממשלה מתקדמת יותר היא דואגת להעברת הנוער לעבודה בגיל יותר מבוגר, דואגת לחינוך, להשכלה ולצרכים הכלכליים של הדור הצעיר. עוד בראשית עלות בלום⁵ לשלטון בצרפת הכריז על הארכת גיל הלימודים של הנוער; תכניות דומות בידי מפלגת-העבודה באנגליה; על הטיפול בנוער בברית-המועצות אין להרבות מילים. אבל המוני-ישראל באירופה נחוּתים בארצות מפגרות במובן הכלכלי, הפוליטי והחברתי. ואף זה משפיע באופן מכריע על גורל הדורות הצעירים שלנו. מצבה המיואש של יהדות מזרח-אירופה, המשבר האיום והאנטישמיות המשתוללת – כל אלה מקצצים כל אפשרות-קיום לנוער שלנו. ובתנאים אלה – מה מעמיק אצלנו פֵּרוד-הלבבות, כמה מפוררים ואדישים אנו, כמה פעוטים נוכח האסון הגדול והתפקידים הכבירים.

השאלה הגורלית של דורנו היא: היאך להקים את הנוער משִׁפלותו, להפכו לגורם בונה ויוצר בחיינו, לכוח לאומי ואנושי משחרר.

בשורות הנוער החלוצי

הירידה הכללית נגעה גם בשורות הנוער הציוני המאורגן. הנה טבלה מספרית של הסתדרות “החלוץ” בוארשה, אשר כותב הטורים סידר אותה לפני כשנה. אמנם הטבלה אינה מלאה, אבל אופיינית היא. היה זמן ששמנוֹ וסלתו של הנוער היהודי נהר להסתדרויות-הנוער הציוניות. כיום עניים אנו יותר. אגב, חלק גדול של הצעירים, אשר באו בחשבון בטבלה הזו, באים מערי-השדה ובוארשה הם רק עבדו והתקיימו. מובן, שבערי-השדה שונה המצב בהרבה לרעה.

מ-281 חברים שנחקרו היו: 133 בחורים, 148 בחורות. לפי התעסקותם נחלקו חברי “החלוץ” בוארשה באופן זה:

את התעסקות הורי החברים מראה הטבלה הבאה (חלקית):

רמת השכלתם של החברים האלה: 68 חברים גמרו בית-ספר עממי (7 כיתות), חברות - 22; 12 חברות גמרו בתי-ספר עממיים מיסודה של “תרבות”, 8 – גימנסיות, 29 קיבלו השכלה ביתית; בלי כל השכלה – 142 חברים-ות. ידיעת עברית: 12 חברים-ות ידיעה טובה, 28 - ידיעה מספיקה, 35 – יודעים קצת. 206 חברים לא ידעו כלל עברית ו-111 חברים וחברות יצאו להכשרה.

ובעוד אנו מחפשים את פרוּטותינו – אבד לנו, כדבר המשורר – דינָרנוּ היקר ביותר, הוא הנוער היהודי, אשר הזין ופירנס את כל התנועות בישראל, אשר היה הנושא והנשוא לתנועת המהפכה הישראלית. אמנם אף האומה כולה נתדלדלה במובן החומרי והרוחני, נסתלקה הקדושה ושאר-הרוח של דורות שעברו, וגם התקופה כולה מאפילה. אך עוד צפונים וגלומים במעמקיה מעיינות-כוחות, המצפים להתערותם על-ידי אמן-תולדותינו, שׂר האומה שלנו, אשר ייצק מהם כלי-שיחרור ופדוּת – כפרשים הישנים במערה אשר באגדה העממית, המחכים למלאך שיעוררם מתרדמתם המדומה לקראת מעשי-גבורה ועוז-יצירה.

בראשית המאה הי"ט היו אפשרויות יותר רחבות להבראה חברתית של הנוער היהודי, אבל חסרה עדיין ההכרה הברורה הגואלת. הצעיר היהודי הראשון אשר למד את מקצוע הטכסטיל בלודז' בשנת 1820, עשה זאת בסתר והיה למטרה לחצי-השנאה ורדיפות החרדים, אשר כינו אותו בשם “נפתלי משומד”. באותה תקופה, בימי התקדמות הקפיטליזם, באירופה, היו אפשרויות-התפתחות רחבות יותר ליהדות כולה ולנוער היהודי. ואולם כיום, בשנות שקיעת-הקפיטליזם ורקבונו, אין עתיד ואין אפשרויות-פרודוקטיביזציה רצינית להמוני ישראל בגולה ובשוּרה ראשונה לנוער היהודי.

ויספיק טיול אחד בארץ-ישראל – בעיר ובכפר, בקיבוץ, בקבוצה, במושב ובמושבה – בכדי לראות את החריש העמוק ואת ההישג הנכבד של תנועת-השיחרור שלנו – החדרת העבודה, העבודה הקשה בחקלאות ובכל מיני מקצועות שלא ידענום בגולה. ההישג ששמו: יצירת מעמד עובדים עברי בכל ענפי הייצור והכלכלה. ואת המקום בראש תהליך זה נוטל הנוער העברי, הנוער החלוצי.

‘דבר’ 11 במאי 1948

[נכתב ארבעה ימים טרם הכרזת העצמאות]

*“בעוד אמריקה מוסיפה להזרים ציוּד, אספקה ויועצי-צבא ליוון, תורכיה וסין על מנת לסייע בידי השלטונות הריאקציוניים שלהם בהרג בני עמיהן, – אנו אין אנו מוחים אף נגד הרצח המבוצע על-ידי הערבים בארץ-ישראל בהסכמתם של הבריטים. האם מתכוננים אנו להביא כלייה על 700 אלף היהודים על-ידי הפניית עורף מצדנו, בעוד הנאצים הערביים משלימים את מלאכת טבח-העם שפתח בו היטלר?”

א

פסוקים אלה, שקול מחאת המצפון האנושי רוטט בתוכם, מתוך מאמר ראשי ב“ניו-יורק פוסט”, אינם יחידים במינם. בדברים דומים נתקל המעיין גם בימים אלה בעיתון הרפובליקאי הקונסרבאטיבי “הרולד טריביון”, ב“ניישן” הליבראלי המתקדם ובכתבי-עת רבים אחרים בארצות-הברית. והם נותנים מקום להנחה, שאין המפנה האחרון של ממשלת ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל יציבה ומגובשת לחלוטין, מקובלת על הציבור הרחב ומושרשת בתוכה. והוא הדין ביחס למדיניותה הכללית של ממשלת ארצות-הברית, שאף היא צפוייה לשורה של שינויים מהותיים, ודאיים ומשוערים כאחת.

מדיניות זו, שעיקרה אכספנסיה [התרחבות] כלכלית והתבצרות צבאית בחלקי-תבל שונים – מסע-הצלב האנטי-קומוניסטי משמש, כנודע, איצטלה וצידוק לה. אפס, אין להניח, כי שליטיה של אמריקה, מבצר-העוז של הקפיטאליזם הליבראלי בשלב האימפריאליסטי שלו, סבורים, באמת, שאמנם צר המקום בעולם זה לקיומם של גושי-תבל החיים באורח חיים ובמשטרים חברתיים שונים; כי סכנה-של-ממש מאיימת עליה בתקופה הקרובה; וכי על חודו של כידון או של אימת-הכידון, אפשר לזכות במערכה בעד עקרונות דימוקראטיים ליבראליים. הרוחות הסוערות המשתוללות עתה בחלקי עולם שונים ברחשי-איבה והטלת-אימה סופן שתשכוכנה, ועם זה תפתח תקופת-ביניים של ייצוב יחסי, איזון ושיתוף פעולה בין גושי המעצמות המתחפרים ומתבצרים בעמדותיהם, - שעל כן שניהם נזקקים אהדדֵי.

ב

הדובר מטעם מדינות ערב שהכריז בעצרת האומות המאוחדות, כי המזרח התיכון הערבי הוא “מבצר עוז נגד הקומוניזם”, אשר קידומו של הבית הלאומי היהודי בארץ עשוי לערערו – לא שימש אלא שופר למסע-ההשמצה-וההחשדה נוסח בריטניה. הלא הוא אותו מסך-עשן עצמו המחפה על מטרותיה האמתיות של הברית האנגלו-סאכסית ועל שותפותה בארצות שונות, שנועד לקיים את המתיחות המלאכותית בעולם עד כי דומֶה, לעתים, כי על הקלף הזה שׂמה בריטניה את כל מלוא עתידה… להכרזה הערבית בעצרת האו"ם נענה באוזנינו הד הכרזה דומה שבאה לפני שנים מברלין, ושימשה אף היא אֶתנָן לסחיטה, להטלת אימה ולפיצולה הפנימי של הדימוקראטיה בעולם. מותר להניח, שאילולא היה קיים בארץ-ישראל אף משק שיתופי אחד, או אף קורטוב של אהדה לברית-המועצות – אז ספק הוא, אם המנצחים על הצירוף הלייבוריסטי-הפֵיאוֹדָלי המוזר והבלתי-טבעי מעיקרו, לא היו מנסים להדביק בנו תו-זיהוי זה, על מנת לאחז את עיני הבריות וללמד זכות על אינטרסים ומגמות ממשיים יותר.

אין המשטרים הנוכחיים בארצות ערב חשודים, חלילה, בנטיות מופרזות, להתקדמות סוציאלית ולאמנסיפָּאציה לאומית אמיתית. שורת הדעת נותנת, איפוא, שאילו היו שליטי המעצמות האנגלו-סאכסיות מודאגות באמת, שמא יבולע לעמדתן הן בעולם הערבי לרגל פרצופה הסוציאלי המתקדם של ארץ-ישראל העברית בעתיד, - או אז היו נוקטים בדרך ההפוכה ממש; והיא דרך העשוּייה לחלץ את הדור היהודי הצעיר מזרועות הייאוש, האכזבה וההרפתקנות לגילוייה השונים ולהניח לו אפשרות להזרמת מרצו ומאווייו באפיקים של יצירת-ברכה לו ולעולם – לרבות העולם הערבי. הרי אמת בלתי-מעורערת היא, שאין העם היהודי, הציונות ותנועת הפועלים היהודית בארץ-ישראל מעצם מהותם בחזקת:“ואָסאָל” רוחני או מדיני של שום מרכז-כוח-והשפעה בעולם; שכן משאת נפשם ועתידותיהם צמודים לשלום בין קטבֵי הגושים המדיניים הגדולים, לשיתוף פעולה ביניהם, לאחדות מחנה-העבודה בעולם. בעצם מהותנו ומצבנו מסתַמל ובא על ביטויו הצורך הגדול ב“עולם אחד”.

המשל התלמודי על הפּרה הרוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק – יפה גם לחזיונות גדולים ביחסי המעצמות: לארצות הברית שהכרח-קבע להן בשווקים לתוצרתן, ולברית-המועצות הזקוקה לה להחשת תהליך שיקום הריסותיה; לבריתות-הסחר בין בריטניה וברית-המועצות וארצות מזרח אירופה; ואף לתכנית הנודעת, הקרוייה על שמו של שר החוץ בממשלת ארצות-הברית¹, שעניין בה לנותן אולי יותר מאשר למְקַבּל. עם גיבושם היחסי של גושי-המעצמות בעולם, מן ההכרח שתבוא תקופה של יישוב מסויים בניגודיהם וייצוב ביחסיהם ההדדיים וחיזוק בקשריהם המשותפים.

‘דבר’ 26 באוקטובר 1942

זעזועי המלחמה, סכנותיה ומוראותיה, חשבון-נפש העבר והחרדה לבאות, עוררו באנגליה תסיסת-מחשבה מסועפת, שרבות נכתב ודובר עליה. אין בזה, כמובן, חתירה למצוא צידוק מוסרי, או אחר, לעצם ההשתתפות במלחמה. המתגונן, העומד על נפשו, על אורח-חייו, התקדמותו והתפתחותו העצמיים, אינו נזקק לכך כלל ועיקר. עצם המלחמה הזאת שאסרו על העולם גנגסטאֶרים, המטרות שהציבו לה והצורה שטבעו לה, הן כוללות בתוכה את הטומאה עצמה, את סיוט האסון.

ואף על פי כן… המתח הנפשי העצום; ההקרבה ללא-גבול; ההכרה כי “משנשיג את הנצחון – הדימוקראטיה שלנו תהא נתונה לסכנה החמורה ביותר בתולדותינו מאז ימי תנועת הצ’רטיסטים¹” (ה. לסקי ב“ניו-סטייטסמאן”) – הכרוכים במאבק-עולם חמור זה, מחייבים לא רק מטרה שלילית שנגדה נלחמים, אלא גם מטרה חיובית נשגבת שלמענה נלחמים. החתירה במגמה זו משותפת לכל חלקי העם הבריטי (והאמריקאי), אף כי, כמובן צורותיה ובטוייה שונים הם.

ובזה קטע טיפוסי מאוד ממאמר שנתפרסם בעיתון השמרני “סנדיי אקספרס” והועתק לעיתוני אמריקה, פרי עטו של העיתונאי ג’והן גורדון – וכותרתו רבת המשמעות: “הבו לנו לפיד לשאתו!”.

"לא מן התועלת הוא כיום לגנות שלטונות, גנראלים, אגודות מקצועיות, את הייצור בבתי-החרושת, או איזה שהוא גילוי מגילויי הניווּן הלאומי שלנו. הבה נבחון את העובדות. משהו לקוי באוּמתנו. משהו חיוני אבד לנו (ההדגשה במקור). אם לא נחזור בקרוב לעצמותנו הרוחנית – אפשר ובעוד שנה לא ישאר מהאימפריה אלא זכרון בלבד, ואתה ואשתך, וילדיך, אם חשובה העמדה שאתה תופס או לא, תמָצא לחוץ וכבול במיצר שאין מוצא הימנו זולתי מעברו השני של הקבר.

מהפכה אופפת את העולם. לרגל סיבות שונות ורחוקות זו מזו – הגרמנים, היפאנים, הרוסים והסינים נלהבים בלהט של נוסעי-צלב. מהו הכוח שסחף את הגרמנים למרחבי אירופה? לא הטאנקים, התותחים, המטוסים, שיטות-הקרב והארגון שלהם, אלא להט-הכרתם, כי ביכולתם להשתלט על אירופה כגזע שליט. מהו הכוח שדחף את היפנים למזרח כאש מלחכת? הלא היא האמונה הקנאית והלוהטת, שהגורל יְעדם להיות אדוניה של אסיה. על שום מה עלה בידי הרוסים בלבד להדוף את הכנופיות הכובשות של גרמניה? לאו דוקא משום שהיתה מוכנה יותר מעמים אחרים, אלא משום שכל איש ואשה רואים בארצם משהו המייצג דרך-חיים שנבנה על ידם בהתלהבות של הוזים, ואשר לשם שמירתו – החיים מהווים מחיר זעום מדי. ומדוע עלה בידי הסינים, כמעט ללא תותחים ומטוסים, לעמוד במשך ארבע שנים ולא להיכנע נוכח עצמתה של יפאן, ולגלות גם יותר יכולת של התקפה מאשר האימפריה הבריטית החזקה ממנה פי כמה?

כל אחד מהעמים האלה, אם רע או טוב, נלחם למען יעוּד שהוא מאמין בו בקנאוּת. זוהי למענו מלחמת-קודש. ועד אשר לא נדליק אש כזאת בבריטניה, עד אשר מלחמה זו לא תיהפך גם לנו מעין מסע-צלב, לא נוכל להתמודד אתם.

… הגיע הזמן שיקום בתוכנו אדם נועז שיכריז על צ’רטר-חיים חדש לאמור:

“השיטה הישנה מתה. מרגע זה תקום בריטניה חדשה. לא נִשא יותר את האכזריות, העוול ואי-השויון שבבריטניה הישנה. עבודה וחיים ניתן לך”.

באותה קלות בה אנו מפזרים את כספי האומה למען המלחמה, נפזרם למען הבניין בימי שלום. הקץ לאבטלה. הקץ לרעב. הקץ לזכויות-היתר – זולת אלה של עמל וחופש. הקץ לפרצופיהם של ילדים מזי-רעב, לפניהן מעוּותי-הצער של אמהות. הקץ לפרברי-העוני, להכנסות הזעומות. הזדמנות שווה לכל ילד לפי יכולתו ותכונותיו. רמת חיים מינימלית הוגנת לכל אזרח והזדמנות שווה לכל איש ואשה להתקדם במידת יכולתם הרוחנית והגופנית. הבטחת קיום הוגן לכל אדם מעבודתו וקיום הוגן לעת זקנה.

אין אנו נזקקים לבולשביזם, לסוציאליזם, לטוטליטריזם או לכל “איזם” אחר, בין שהוא גידול עצמי ובין שהוא מובא מארצות פרימיטיביות יותר. ביכולתנו להקים בארצנו סדר שיבטיח את זכויות-היסוד של האזרח מתוך שמירה על האינדיבידוּאליות הבריאה במחשבה ובעבודה – שעליה התבססה גדולתנו בעבר. אנו נזקקים רק לשינוי רוחני, להכרה שארצנו ועתידה שייכים לכל האומה ולא לחלק ממנה (הדגשה של. א.ש.); שצבירת הון אינה תעודתו העיקרית של אדם עלי אדמות; שכל האזרחים הטובים, אף כי אין להם תכונות שוות מלידה, זכותם שווה לבית בו יחיו בנוחיות ובאושר, לפעול בגבולות יכולתם, ולהשתחרר מהסיוט של אי-הבטחון הנצחי המלווה מיליונים מערש-לידתם עד לקברם.

היטלר הרים את גרמניה בסיסמת ה“סדר החדש” באירופה. הגיע הזמן לסדר חדש בשביל בריטניה.

והרי קרן אחת השופכת אור על הלך מחשבתו ורוחו של ג’נטלמן שמרני (ושל חלקי-ציבור ניכרים) בבריטניה בימינו, הערכתו את משקלה של ה“רוח” במלחמה הטוטלית וחרדתו לעתיד; השיקול והשיפוט שבעקבותיהם – הלא הם נתוּנים לקורא.

“מַעֲנִית” במת הנוער בכפר

(בטאון הנוער במושבים),

אלול תרצ"ט (אוגוסט 1939)

הַנועַר וְהַגוֹלָה

בכפר האזינו הצעירים לשיחה שקלחה.

הנושא: יסודות הדימוגרפיה העברית, יסודות ידיעת-העם.

ונתגלגלו הדברים בתהליכי התפתחות עַמנו, במגמות נדודיו, בבסיס קיומו, בתנודות גידולו; עד שעמדו באסון-האימים של זמננו, בייחוד שבאסון, שעקר וטרף בחמת-זעם ספינת-עם ובאימת-ההפקר הלופתת עתה שרידי עם. ובתוך המסגרת הכללית הזדקר, כמאליו, היש הארץ-ישראלי, משקלו בארץ ומקומו ביהדות, יכולתו ומגמות גידולו.

האזינו הצעירים, ילדי הארץ, בקשב ובדריכות. עד שקם האחד, ויהי לפה לכול:

- חברים, נגעו הדברים בעומק הלב, והאירו מחשכּים כאשר יאיר הברק את אפלת הלילה. איך נשכח גוֹלָה, איך נשכחך? הן את בנית אותנו, ממך ינקו הורינו; הן למענך, למען הטבוחים והשדודים, חיינו ופעלנו; הן שעה זו שאנו יושבים כאן, מי יודע באיזו מערכות מתנסים שם… מי יודע?

ודמעה זכה נצנצה בעיניו ולא סיים.

חַיָלִים מְשוּחְרָרִים

פה ושם מתכנסים הם לאסיפות ולדיונים: חיילינו המשוחררים.

בהתנדבות נחלצו למלחמת-הקודש – ולא זכו להיות בנוקמים ובפוֹדים. באונס נפלטו. מהם חולים ונכים.

אולם הם עתידים עוד לחזור בהמוניהם, חיילי ישראל, הפזורים עתה בעמדות שונות בחזית האחת להדברת הצר הצורר ולמגן ארצם. ועלינו יהיה לקלוט גם אותם יחד עם הגל הגדול של נידחי-תבל, פליטי גיטאות וגרדומים, שיתדפקו על שערינו, על השער האחרון.

באחת השיחות הצטייד הנואם, חייל משוחרר צעיר, בחומר על הנוגע לעתידו של החייל המשוחרר בכל הארצות הלוחמות; במיוחד התעכב על הדאגה להתיישבות חיילים באוסטרליה ובאפריקה הדרומית, הלובשת כבר לבושים מעשיים: הקצאת שטחים, הכשרתם להתיישבות, גיוס אמצעים, הנחות ממסים וכו'.

על מי ישענו חיילינו? – שאל. צר, שאין הממשלה עושה ולא כלום בכיוון זה.

והוסיף ודיבר בגילויי השלווה והשאננות בחלקים מן היישוב, ברדיפה אחר הבצע, במותרות ותענוגות, בגילויים של קשיחות-לב וחולשת-הדעת.

היתה דומיה. מועקה. אז קם האחד, וישא דברו לאמור:

• כל אשר נאמר פה – אמת ויציב הוא, וחובה להוקיעוֹ ולהילחם על תיקונו. אפס אל לנו להגיע מן ההנחה הנכונה אל המסקנה הנלוזה. ואם אין ממשלה הדואגת לנו, ממשלה שלנו, ואם נגעים ביישוב – כלום ניתפס לייאוש? לא פסו אמונים בתוכנו – ותקווה גדולה מאירה לנו. אל ייאוש, חברים. גם כאן עתיד לעמוד לנו המאמץ העצמי של כל החלק הטוב והנאור ביישובנו. ואין אנו בודדים. נשמור על התקווה, נשמור על האור.

אז הרגישו כולם כי – רווח לנפשם.

“הפועל הצעיר”, כרך 44 גליון 8 תשי"א [1951] ¹

במסיבה בקיבוץ מעוז חיים, במלאת י"ג שנים לקיומו ואישור הבנים כחברים בו, אמר אחד המברכים, בין היתר: "שעה שאנו מאשרים אותם (את הבנים), הרי לאמיתו של דבר הם המאשרים אותנו; הם המאשרים, כי המשק הוא דרך-חיים וכי החיים שהתחלנו לבנות כאן לא יפָּסקו עוד (‘צרור מכתבים’, מס' 223).

אכן, אין לך אישור מובהק וחותך יותר לכושר יציבותו והמשכו של המשק הקיבוצי (ושל שאר צורות-החיים בהתיישבות העובדת) – וזאת על אף גילויי המשבר למיניהם, מהם מחוּייבי ההתפתחות והצמיחה בפנים ומהם תולָדות ההתרחשות בהיקף, במדינה ובציבור הפועלים ובאוירה הכללית - מאשר עובדת הזדהותם הביולוגית, החברתית והנפשית של הבנים עם מפעלם החלוצי של אבותיהם.

ואף על פי כן מהווה הדור השני בקיבוץ ובהתיישבות, היהודי הצעיר השלם בגופו ונפשו, נחיל של בעיות-גורל לעתידו של המפעל – אשכול הישגיה של הציונות הסוציאליסטית. מעבר הבנים למעמד של שווי-זכויות-וחובות עם אבותיהם במשקים – חותך את עתידה של ההתיישבות העובדת. “במציאות הקיבוצית עלול הכשלון ליטול מהאב את כל ערכיו שהשיג במשק, והבן עלול לאבד את הרגשת ביתו” (משה טבנקין²).

*

המייחד את שכבת הנוער המבוגר במשקים (שהיא, בכללה, כחוּליַת ביניים בסולם הגילים בין חברת הילדים לבין דור המייסדים) הוא, קודם כל, הדמות החדשה של פועל-מתיישב ארצישראלי, אשר ערכי החיים של תקומתנו הלאומית בשִׁחרורנו הסוציאלי הם לו כטבע שני, שנקנה בלא מאמץ ויגע מכוּונים. בזה – כוחה, בזה – רפיונה. מכאן השילוב האורגני בעבודה, במשק, במערכות המגן; מכאן הנחיתות ביחס למבוגרים בתחום חיי החברה והרוח; ואפשר גם התקווה, כי הבנים, פרי החינוך המשותף וטפוחי כל חברי המשק שהוא ביתם-מולדתם, יש בהם כדי לסייע בפתרון טבעי לבעיות שונות אשר הקיבוץ נלבט בהם. והמשתתפים ב“כינוס הדור השני” בקיבוץ המאוחד הטעימו, כי השכבה שגדלה במשותף בבית אחר ובתנאים שווים נושאת בחובה מידה רבה של ערבות לעתידו של ביתם, לקידומו ויציבותו.

“מקומנו בעבודה ויעילותנו אינם מעוררים ספקות, אולם פעילותנו החברתית במשקים פגומה. את הורינו קשר למקום קשֶר אידאי חזק יותר מאשר אותנו שאנו חניכי הקיבוץ, ואין הפעילות החברתית שלנו עומדת באיזה יחס שהוא לכוחנו. איננו תופסים מקום בוועדות. כושר-הביטוי-והמחשבה נופל מזה של הורינו, על אף זאת שקיבלנו חינוך מעולה אנחנו כה דלים ביכולתנו בשטח החינוך החברתי” – קובע בן חפצי-בה.

נאמנות-אומן מפעמת בכל דבריהם למולדת, לכפר, לשיתוף; אין הם מעלימים שאין דור-המייסדים צריך לָמוד אותם באמת-מדתו הוא. אין דור-ההמשך משתלב באורח אוטומטי בקודמיו – הוא עולה וצומח לתוכו על מנת לרענן את מפעלם המשותף; אולם לא הרי שילובו במשק ובעבודה שהוא טבעי ומושלם, כהרי פעילותו בחיי הציבור, החברה והתרבות שהיא עודה מלוּוה סייגים ונפתולים.

*

בני המשק, שחלקם לא יסולא בפז בהגנת הארץ ושחרורה, נתבעים עתה – יחד עם כל הנוער הישראלי – להתגייסות והיא להם, לרוב, פגישה ראשונה עם עולם החוץ ועם מציאות הצבא הסדיר. יש בה, בפגישה זו, כדי חישול האופי והרחבת אופקים. אך גם מסכנתהּ של שִׁפעה שלילית וטשטוש דמות. “אולם אין כבן המשק – קובע י. שפר מאיילת השחר – להביא לצבא את דבר ארץ-ישראל החלוצית, המתיישבת, העברית והקיבוצית; להאיר את מופת חיי ההגשמה לרבים, לייצג אישית, בפועל ממש, את האיש-החלוץ האיתן בערכיו”, והוא הדין בקרב היחידות המגוייסות המתכּשרות במשקים.

בפני כל הדור הצעיר בהתיישבות העובדת ניצבת הבעייה, והיא לא חדשה, האם להמשיך מפעל-אבות, או להיחלץ למפעלי-כיבוש חדשים? אין חולקין, שאין הצד האחד של הברירה מוציא את הצד האחר. אולם בדרך הטבע אין בן-המשק רוצה לשמש רק נושא בחיים, אלא גם נושא פעיל, רבה הפוֹטנציה הצפונה בו בהקמת יישובים חדשים, או בהדרכתם. אולם מאידך – “מחובתנו להישאר בגבעת חיים, וזהו האידיאל שלנו, בדיוק כמו שהאידיאל של איש ההכשרה צריך להיות ללכת ולבנות קיבוץ חדש” – מעירה בת גבעת חיים.

*

הרבה נכתב בשאלת מעמדו של הקיבוץ לאחר תקומת עצמאות ישראל – על פיתוייה וסכנותיה בחיי הנפש וחברה, אולם גם מרחבי-פעולה ופסגות אחריות. בָּרי להם, לבנים, שאין הקיבוץ יכול להמשיך קיומו מבלי להירתם בעול המדינה, ביצורה ועיצוב דמותה. אולם “הירתמות” זו תהליך מורכב היא. רבים גם הסוברים, כי אין כדוֹר ילידי המשק לכושר-עמידה מול חדירת השפעות ההיקף הקפיטאליסטי, מושגיו ומנהגיו, לתוך היצירה הקיבוצית ולחצם על חברתה.

הבנים הממשיכים הם גמול חייו של דור שלם ופרי ביכּוּריו. הם כבר הוכיחו, הן בשדות המערכה והן בשדות ההתיישבות – הישגים נעלים. בו תקוות התקוות להתיישבות בזמנים תקינים, קל וחומר בתנאים של מתח חברתי ובמבחנים שלא תמו. מכאן תחושת החג והתרוממות הרוח בכל קיבוץ ומושב, עם שילובם של הבנים בחיי המשק והחברה.

דור ההמשך בקיבוץ – כדוֹר השני לאחר כל מהפכה לאומית או ניצחון סוציאלי, המשך – אבל גם תוספת תרומה עצמית; גילוי חדש וקונסטרוקטיבי לבעיית ה“אבות והבנים”, החורשים בתלם של מפעל היסטורי אחד.

הם אינם רק בנים למשפחותיהם ולכפריהם; בחירי בניו של מעמד הפועלים של עם ישראל וגידולי מולדתו הם. אשרינו שזכינו.

‘דבר’ 2 בדצמבר 1960

בספרה “חייו ויצירתו של שמעון דובנוב” שיצא-לאור ברוסיה, בניו-יורק, וביידיש (במכסיקו) בשנת 1952, עומדת המחברת סופיה דובנוב-ארליך, בתו של ההיסטוריון, על אחרית חייו בגיטו ריגה, בהסתמך על דבריהם של שני עדי-ראייה. והנה נתגלו עתה – במלאת 100 שנה להולדתו – פרטים חדשים שפורסמו בעיתוני ריגה והועתקו ב“מארגן-פרייהייט”¹ הניו-יורקי, אף הם מדִברי-עדות של ניצולים.

עם גל הרדיפות בגרמניה, בסוף 1933, משתקע הוא בפרבר של ריגה, בבית שלו מוקף עצי-יער, ועִמו ארכיונו הגדול וכתביו. שנים של פעילות ויצירה עד לפרוץ מלחמת-העולם ושינויי המשטרים והזעזועים הכרוכים בה. לבסוף בא הכיבוש הנאצי של הארצות הבאלטיות. יחד עם שאר היהודים גורש דובנוב לגיטו.

יהודי הגיטו סועדים את ההיסטוריון הישיש ככל שידם מגעת, אולם ידידו הקרוב לו ביותר, העומד כאח לימינו, ובידו הפקיד את מכתביו, הוא עורך-הדין הנודע שמעון ויטנברג, המצטיין במאמציו לסייע לכלואֵי הגיטו ולטפח עזרה הדדית. עם מותו אבדו כתביו האחרונים של דובנוב ואסופה גדולה של תעודות לתולדות הגיטו, שהוטמנו בכלי-נחושת באדמה.

מקורביו ומעריציו בגיטו הכינו תכנית להצלתו – הסתרתוֹ בשם בדוּי בבית-חולים. אלא שהתַליינים נזדרזו והשמידו את הבית על חוליו ועובדיו. זולת זה, עקבה הגיסטאפו אחריו.

אהבתו בגיטו נתונה היתה לילדים, שהיו מזדמנים אצלו, ובכללם ילדי הסופר היהודי הירש מלמד (ששלח יד בנפשו). הוא שפע עידוד וניחומים. האופטימיות הטיפוסית של חוקר תולדותיו של “עַם עולם” (בזמן ובשטח) – לא נתפוגגה. “כל אשר נכתב בתולדות ישראל עד כה – העיר אז – כאין וכאפס הוא: תולדות ישראל אך מתחילות!”.

במוצאי-שבת, ה-29 בנובמבר 1941, בקור חריף, ריכזו המרצחים אלפים מיהודי ריגה לקראת השמדתם. פלוגות צבא וס.ס. סוגרים עליהם. ילֵל נואש של ילדים ונשים וזקנים. עם שחר התחיל מסע-המוות. היהודים נערכו בטורים, בראש כל טור ובסופו – משמרות מזויינים וכלבים. באכזריות טרופה הכו בהם בקתות הרובים, פרשים דרסוּם ברגלי סוסיהם, ירו בהם והריצוּם אל עבר הבורות שנכרו בשבילם.

שמעון דובנוב, בן השמונים, לא הרחיק לכת מביתו. בין המפגרים במסע-המוות היה ונורה – בשחרו של יום א', ה-30 בנובמבר – אחד משמונה עשר אלף הקדושים-הנרצחים באותו יום, בראַמבּולי, בעִיבּורה של ריגה.

לפי מקורות אחרים, נעשו גם במצב חשוך-תקווה זה נסיונות להצילו, ולא נסתייעו, בריון לאטבי שיכור רצחוֹ.

רצה הגורל, שמחברם של “המכתבים על היהדות הישנה והחדשה” שיצאו-לאוֹר סמוך לקונגרס הציוני הראשון, מבססהּ של לאומיות-הגולה, ששָלל את ספקנותו של אחד-העם והאמין בכוחה היוצר של “האומה הרוחנית” בתפוצות (ובלשונו: “שבט יהודה בארץ ישראל ועשרת השבטים בגולה”), שיצירתו הִפרתה את מחשבתם ופועלם של הדורות האחרונים – יתן את נפשו בשואת עמו. בתו, סופיה, ושני נכדיו פעילים בחיי הציבור והרוח באמריקה. חתנו, מנהיג “בונד” בפולין, ארליך, נורה בברית המועצות בתקופת-סטאלין.

‘הפועל הצעיר’ מא' 5:13

1947–48 “הדים”

שנות הממשל הנאצי היו תקופת ניווּן וירידה ליצירת-הרוח בגרמניה. רובם של הסופרים בעלי הכישרון ושאר-הרוח נמלטו על נפשם והמשיכו חוּט-יצירתם באכסניות חדשות ברחבי תבל, ואילו יתרם “הסתגלו” והיו למשרתיו העלובים של המושחת במשטרים. והיא עובדה המאשרת את ההנחה, שאם גם הסופר כפרט עלול להיות אמן נעלה על אף השקפותיו המפגרות (ודוסטוייבסקי, למשל, יוכיח), הרי שלא תיתכן ספרות ואמנות בעלת רמה וערכין מבלי שרוח של שאיפת אמת וחופש, מוסר וקידמה, אחוות עם ואדם תפעמנהּ.

עתה נתארגנו נציגיה של ספרות גרמניה ונתעוררו לתבוע לעצמם, במרוכז, מעמד שווה במשפחת סופרי העולם; תביעה שהגיעה לשיאה בקונגרס אגודות לפא"ן¹ שנתקיים זה מקרוב בשוייץ (בעל ההצעה הוא תומאס מאן דוקא![⁶⁸]).

דרישה זו אף שנדחתה, הועברה לועדה מיוחדת וזו אינה רשאית להחליט בדבר בלא שיתופם של נציגי הספרות בארצות הכבושות לשעבר.

ב“לאַ לאֶטר פראַנסז”² ניתן דו"ח מפורט על הויכוח שנתגלע בכינוס זה סביב הצעתו של תומאס מאן. א. סילונה³, למשל, ציין, כי “רבים מסופריה של גרמניה עודם שומרים עד היום אמונים להשקפותיהם הטוטליטריות”; ואילו ואֶרקור⁴, מטובי סופרי צרפת, התבטא: “חרד אני ליסֵב בצוותא עם אנשים אשר אולי שיתפו עצמם בעינוּיי ידידַי”. נגד הזכות-שלפני-זמנה לסופרי גרמניה דהאידנא [בני הזמן הזה] חיווּ דעתם גם סופרים אחרים מלבד, כמובן, היהודים.

אין המעז להעניק כיום מעמד של עצמאות מדינית מלאה לגרמניה וּלצרפָה למשפחת העמים, ובדין שכך יהא גם לגבי נציגי הרוח שלה. ואכן, קלוב-הפא"ן היהודי בניו-יורק – שם עתיד להתקיים הקונגרס הבא – כבר עושה הכנות לעמוד בפרץ. כי התקלה המוסרית הכרוכה בריהביליטציה [טיהוּר] הרוחנית של גרמניה שטרם הגיעה שעתה (בסיועם העיקרי של שליחי סופרי בריטניה), אין הדעת והמצפון הממשי סובלתהּ.

“דבר” 21 בפברואר 1940

העיתונות היהודית באמריקה על גווניה השונים הקדישה בשבועות האחרונים מאמרי הערכה רבים לרש"י. הגליון האחרון של “הדואר” המופיע בניו-יורק, מוקדש כולו לזכרו. מאמרים הכתובים בחיבה ובהערצה, מתארים את תולדותיו ומפעל חייו. מנחם ריבּוֹלוֹב¹ כותב בין השאר:

“זה האיש רש”י, שאת יום-הולדתו התת“ק [900] אנו חוגגים עתה, נבלע בדמו וחייו של עם ישראל, באהבה שאין כמותה; ומתוך ערפילי-הדורות תזרח אלינו דמותו באור-יקרות מנחם”.

ההיסטוריה לא דאגה להנחילנו את תמונתו, למען נראה את פניו ונדע את ארשתם, וגם האָמנים בעלי הדמיון לא טרחו לציירו כראות עיני רוחם, כשם שעשו לרמב“ם. אבל גם בלי ציור-ציירים ידוֹע נדע את רש”י ודמותו חיה בלבנו, כי דמותו היא יותר מתמונה, כשם שהוא עצמו יותר מאיש בתולדותינו.

כל תמונה מצמצמת, ודמותו של רש"י אינה ניתנת להצטמצם.

כל איש מורכב מאור וצל, משבת וחול, מאושר ואסון, מטוב ורע, ואילו רש“י נטהר ונזדכך מכל התרכבוֹת הקשות ומכל אבק-הקרב של אנשים סובלים ונלחמים. בענוות-נפשו הגדולה ובחסידות רוחו הנפלאה התגבר בחייו על כל הנפתולים והצללים וברבות הימים והתקופות נמחו כליל כל הסימנים החולפים של ה”בשר ודם" שבו וכישות רוחנית טהורה ונעלה התרומם מעל השטח ובחסד וברחמים, באהבה ובחנינה ירחף על כנסת ישראל כ“יונה המרחפת על הקן”.

משל זה, של יונה, משָׁלוֹ הוא, כי מכל העופות חביבה היתה עליו היונה, זו המסמלת את הרוך ואת התום.

ואם ר' יהודה הלוי נקרא לב-ישראל, והרמב“ם – שׂכל-ישראל, אפשר לקרוא לו לרש”י – תוֹם-ישראל.

כל התום, שיש בחכמים חסידים, הרואים את סוד-הגבורה ולבם מתמלא ענווה, בו מצא את תיקונו. וכל התום, שיש בלב העם הפשוט והתמים, הרואה דברים בלתי-מובנים ולבו מתמלא חרדה ויראת השם, בו מצא את תיקוּנו.

בחייו ומפעלו נטשטשו הגבולים ונמחקו ההבדלים בין הגדולים ובין העם. הוא היה בעת ובעונה אחת גם בא-כוחם של המלומדים והחוקרים, שתעודתם להורות את העם דעת, וגם בא-כוחם של ההמונים הרעבים והצמאים לדבר-ה' והנושאים עין לחכמים.

לפיכך היתה גדולה כל כך ענוותו.

כאחד מן העם עמד ביראת-הקודש לפני שערי החכמה שנפתחו לפניו. וכאחד מן המפרשים הגאוֹנים שלנו עמד לפני סוד הדעת והשגת-האלהות של נותני-תורתנו.

הוא ביטל את רצונו מפני רצונם של אחרים, גדולים וראשונים, מניחי יסוד ויוצרי תרבות עם. ואת כל אור-אישיותו הבליע באורם של אחרים.

אלה שביקרוּהו וביקשו פגמים בו אמרו בתמיהה: ראו נא אדם המסתפק בקטנות. די לו בפירושים לדברי זולתו ובביאורים לפסוקים שפסקו אחרים. אבל היכן יצירתו הוא המקורית? היכן הבניין אשר בנה? מה השקפת-עולמו הוא? מה מַתָּנוֹ הוא? כי מעולם לא טרח אפילו לכתוב מבוא או הקדמה לספרים, ספרי התנ"ך וספרי התלמוד, אשר ביאר, כדרך שעושים מפרשים ומבארים שיש להם תכנית משלהם ושאיפה משלהם. הוא לא ביקש את העניין בשלמותו וכלוּתו, אלא הלך צעד אחר צעד בעקבות הפסוקים והמילים, בעקבות המאמרים והניבים. עצים ישנם ולא יער.

ולא ראו המבקרים האלה את כל גודל-נפשו ועומק-חכמתו של זה שהיה “רק” מפרש ו“רק” מבאר…

הוא הרגיש בכל רמ“ח איבריו את המהות הפנימית של היצירה העתיקה, הוא טעם את הטעם הכמוס בצמצום התנכ”י, הנושא אתו סמל, הוא נתעורר כהִתעורר מיתרי כינור לקראת יד המנגן. והסיפור התמים והחרוץ של כתבי הקודש נאחז בנימי נפשו וסגנונו והמקור עם הפירוש נתאחדו ונתלכדו ליצירה אחת ומאוחדת, שלמה ומחוננת. ומימי הילדות ועד ימינו ילוונוּ הזיווּג המבורך הזה ששמו בישראל “חומש ורש”י".

כי מי מאתנו לא יזכור את מתק הנגינה של “ואני בבואי מפּדן”? שלוש המילים הקבוצות של המקרא נתפשטו ונתרחבו. ולתוך אותיותיהן נתכנסו עולמות שלמים, עולמות מלאי יופי וגעגועים. יעקב הרחוק והגוסס בארץ מצרים נתקרב פתאום אלינו ונעשה אבינו. בדבריו ליוסף, בלשון-הרצאתו של רש“י, נתגלה אבי כולנו. ואהבתו לרחל, רחל אמנו, זו שהיתה כוכב-חייו, נתלקחה שוב ברגע האחרון לחייו. ואהבתו ליוסף יקירו נתגלגלה ונעשתה לאהבת-האב הכללית והנצחית. כך דיבר אב לפני אלפי שנים וכה ידבר בעוד אלפי שנים. והדברים נוטפים אגלי-תנחומים. וקל ללב וטוב לנפש. ובאיצטגנינוּת [אסטרולוגיה] של רש”י, זה הרואה למעמקים, ראה יעקב את הימים הבאים עת יַגלה נבוזראדן את בניו תהא רחל עזרה להם, היא תהיה “יוצאת… על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים”. וכאן באים הדברים הנוגעים עד הלב: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה” (ירמיהו ל"א, 14).

בדרכים כאלה קנה רש"י את הלבבות העורגים והנכספים של בני-ישראל במשך דורות. הוא כאילו ויתר על חלקו המקורי בביאור וביקורת, אבל לאמיתו של דבר השיג יותר, הרבה יותר, מכל מפרש אחר. הוא ויתר על חיי שעה וזכה לחיי-נצח. כי דבריו התמימים ולשונו החמודה, שהיא בבואת נפשו הזכה, נבעו ממקור-העם, ואליו שבו.

הוא ידע, כי היחיד אינו אלא חלקוֹ ומשרתו של הכלל ועד כמה שנשמת הכלל משתקפת בחייו ומפעלו של היחיד יש בו כוח לעמוד ולזכות לאורך-ימים.

והוא, זה היחיד שביחידים, הקשיב להמיית נפשו של העם, תפס את המנגינה היסודית בנשמתו ונאחז בה. ובה התנגן פירושו. ובזכותה נעשה פירושו נחלת העם לעולם ועד.

“דבר” 1 בדצמבר 1957

האמנם נתונה יהדות ארצות-הברית, בדומה לרוב קיבוצי היהודים בתפוצות, בתהליך של דֶפּרוֹליטריזציה מתמדת, היינו נדידה מעבודת-כפיים ומחיי-ייצור?

שאלה נכבדה זו עורר המוסף האנגלי של “טאָג” [היום] הניו-יורקי, והוא מפריך הנחה זו וקובע, שמחצית המיליון עובדים יהודים מצויים כיום באמריקה.

הא כיצד? אמנם, מודה הכותב, כי נצטמצמו עד למאוד “המקצועות היהודיים” הקלאסיים, כלומר, פחת חלקם של היהודים במעגלותיו של ענף ההלבשה ומספרם ירד משנת 1898 לכדי 40 אחוז ופחות מזה; אולם נתרחשה נדידה פנימית מן המקצועות האלה, בהם מילא הפועל היהודי שליחות חלוצית כללית באירגון, באיגוד מקצועי, בשיפור תנאי-העבודה בימי “סדנת-היזע” וקינותיו של המשורר הפרולטארי מוריס רוזנפלד – אל ענפים חדשים, מהם שלא היו כלל בנמצא לפני חמישים ואף עשרים שנה.

חלק ניכר של העובדים היהודים עסוק כיום בפקידות ובענפי שירות (חטיבה רביעית בסולם-התעסוקה בארצות-הברית, שגדלה למן שנת 1870 פי 15 ומניינה 14 מיליון מפרנסים); גדֵל והולך חלקם בתעשיות הדפוס, בענפי משק חדשים כטלביזיה ואלקטרוניקה, ומאז המלחמה האחרונה אף חדרו לתחומים של בניין אוניות, מתכת, ייצור מכשירי-עבודה, תעשיית אוירונים; הם פעילים מאוד בשירות השיווק לסוגיו. בקרב הנשים גוברת המגמה לפקידוּת ולשירותי ציבור.

את דִלדול חלקם של יהודים בענפי התעסוקה היהודית “המסורתית”, מייחס הכותב בין היתר, להתקדמות הטכנולוגית ולמוּצרים החדשים (סינטתיים ופלאסטיים) הדוחים את הצמר, לנדידת התעשייה לירכתי המדינה ועוד.

ואולם, האפלייה היא, לדעת המחבר, הסכנה המכרעת למעמדו של הפועל היהודי ולעתידו. מחמש חברות גדולות בפילדלפיה – אחת (חברת ביטוח) מחרימה יהודים, והיתר (חברות חשמל, טלפון ועוד) מעסיקות יהודים במיכסה של חצי עד שלושה אחוזים. רבים נותני-העבודה והמוסדות המשתמטים מהעסקת יהודים. “ואם, חלילה, יחמיר המצב הכלכלי – תגבר האפלייה”.

נמצאנו למדים, איפוא, שהפליגו הטוענים, כי אזלו עובדים ביהדות ארצות-הברית, אולם חלו שינויים פנימיים (העולים עם תהליכי-התפתחות כלליים) בתעסוקה היהודית באמריקה.

נורמן תומאס – מליץ יושר לנאַצר

בחריפות רבה יצאה העיתונות היהודית באמריקה נגד המנהיג הסוציאליסטי הותיק נורמן תומאס¹, שהיה לעת זקנתו למליץ-יושר נלהב לרודן המצרי ולשונא ציון קיצוני.

חידה היא שקשה ליישבה ולהלמה. כל ימיו חי האיש במחיצת יהודים, פעל עמם יחד, ובפתע נתגלגל לשנאה לוהטת ועקשנית למדינת היהודים. “אפשר – שואל יעקב גלאטשטיין² ב”טאָג" הניו יורקי – “יש לחפש את שורש החיזיון במאווייו האישיים שלא זכו להצלחה יתרה, או בהצטמקות השפעתו וירידת-קרנו בקרב חבריו היהודים?”

ואולם ראוי גם לזכור, ש“סוציאליסט” אמריקני זה לא נרתע בעיצומה של מלחמת-ההַשְמֵד הנאצית להזהיר את היהודים מ“מלחמת תעמולה” נגד הצורר. גלאטשטיין מעיר, שנאום מסוג זה הוא נשא דוקא במסיבה של פועלי-ציון. באותה מסיבה הוא ביקש להטיל פחד על המשתתפים, שאם, חלילה, תכריז אמריקה מלחמה על היטלר, או אז יכנוּהָ מלחמה “יהודית”. ואמנם, טענה מעין זו נשמעה, אך לא בחוגי סוציאליסטים. והנה, הפתיע תומאס באַמצו לעצמו נימוק זה דוקא… יתר על כן: בימי השואה הוא לא ראה לנכון לעמוד לימין היהודים בשואתם המאוּיימת. עתה הוא נתגלגל לשונא מופלג של מדינת ישראל ולמעריצו העיוור של נאצר.

זה מקרוב הוא פרסם ב“ניו יורק טיימס” מאמר נרחב בשאלת המזרח התיכון. קודם לכן הוא סייר באיזור ושוחח, בין היתר, עם נאצר. במאמרו הוא מפארו. ואין צורך לומר, שאין בפיו מילה על הסכנה לישראל, על איבת ארצות ערב, על גורלם של יהודי ארצות ערב.

“דבריו של נורמן תומאס ב’ניו יורק טיימס' היא נקודת-המפנה הטראגית ביותר בדרך חייו – מסכם גלאטשטיין. אמנם, הוא אדון לביוגרפיה שלו. אולם, חמור יותר הוא, שהמדיניות בה נקט תומאס, היא איוולת שנכפלה בסכנה, וסעד למגמות הסובייטיות במזרח התיכון”.

הנה כי כן, נתגלגל המנהיג הסוציאליסטי השמאלי, שכל ימיו התיידד עם יהודים, והיה לעת זקנתו מליץ-יושר לנאצר, לערבים ושונא ישראל וציון. מהחידות התמוהות של זמננו.

משום מה רחוק הנוער האוניברסיטאי מהיהדות?

שאלה זו, שהועלתה בעיתוני היהודים בארגנטינה, אופיינית גם לארצות אחרות. בהמונים נוהרים בניו של המעמד הבינוני היהודי והשכבות האמידות בעם – להשתלמות הגבוהה. כ-12,000 סטודנטים יהודים, למשל, לומדים בשבע אוניברסיטאותיה של ארגנטינה, והם מהווים 3.5% של האוכלוסיה היהודית (באמריקה 2%, בישראל 0.33%). מספר הסטודנטים באוכלוסיה הכללית של ארגנטינה הוא – 0.4%. כל אחד משבעה סטודנטים במדינה זו הוא – יהודי.

ואולם, אך 600 סטודנטים יהודים בלבד נמנים עם איגודים אוניברסיטאיים ציוניים. ואף אם נצרף אליהם את הנמנים על איגודים לאומיים לא-אוניברסיטאיים, נגיע לסך של 1000 לכל המרובה! לשון אחר: אך 10–5% של הנוער היהודי האקדמאי יש לו זיקה כלשהי ללאומיות היהודית, ליהדות החיה.

כיצד מפרשת חזיון זה העיתונות היהודית בארגנטינה? ב“דרום” בטאון התנועה העברית בבואנוס-איירס, קראנו, בין היתר:

“הצעיר היהודי, בלחץ השכלתו התיכונית והאוניברסיטאית ותרבות הזמן, דורש תבונה וגישה מדעית-רציונאליסטית אל החיים. הדת אינה אלא סתירה מיושנת. הפולחן והטכסים, שנכח בהם בנעוריו (ולא תמיד) אינם נוגעים ללבו, וביחוד שהלשון זרה ומוזרה לאוזניו. והרי גם רוב ההורים אינם דתיים – ודבקותם בגילויים מסויימים של הדת אינם אלא גילויי-שיגרה”.

גם חיי הקהילה היהודית אין בכוחם למשוך את לב הנוער. זו מצטיינת בעיניו בדמות “חברה קדישא” וקופת צדקה. אין לו עניין בה כמרכז לחיים סוציאליים, ופחות מכן – לחיים דתיים.

ההתבוללות היא עניין עמוק יותר מנטישת לשון ותרבות. היא נוטעת זרוּת לישראל. היא מטפחת אוניברסאליזם עקר.

ונוסף על כל אלה – האוניברסיטה של המאה העשרים המכשירה לספציאליזציה מקצועית ולדלות רוחנית. ובני אמידים מבקשים להתנער מטרדות רוחניות וממעמסה מוסרית ולברוח מבעיות מציקות ומחַייבוֹת.

דומה, האמור לעיל נוגע בשורשיה של בעיה חיונית, היא דמותו של הנוער האקדמאי – רבבות יהודים צעירים הממלאים את האוניברסיטאות ברחבי העולם החופשי. שוב אין הסטודנט היהודי מהפכן ולוחם וחלוץ, כפי שהיה לפני שני דורות. ואדרבא, ראשון הוא להתבוללות ולהתפרקות.

וידיעת המחלה – תנאי ראשון לריפוייה.

ידיעות שונות מהתפוצות

– לפי נתוני הקונגרס היהודי העולמי מצויים כיום 6000 יהודים בבולגריה, מהם רבים שנרשמו לעליה. זה חודשים אין הממשלה נותנת היתרי יציאה.

– “וורלד ג’ורי” הירחון המופיע בלונדון, מציין, כי הצייר הנודע פאבלו פיקאסו הוא יהודי ספרדי, ומוצא משפחתו מהעיר מאַלאגה.

– נכדו של נשיאה הראשון של מדינת ישראל, דוד ויצמן, נתקבל זה מקרוב לאוניברסיטת אוכספורד, לאחר שזכה בסטיפנדיה כמצטיין במדע הכימיה. מעשה אבות – סימן לבנים.

– ספרו של יואל ברנד³ על שואת הונגריה, שהופיע תחילה גרמנית ואחר-כך עברית (ב“עם עובד”) יתפרסם בהמשכים ב“אובזרוור” הלונדוני.⁴

– לאחר מערכה ממושכת של דעת הקהל היהודי באמריקה, הודיעו השלטונות המוסמכים, שבמפקד התושבים שיערך ב-1960 – לא ישָאלו האזרחים להשתייכותם הדתית. העיתונות היהודית ציינה את הדבר כ“נצחון גדול של מסורת החופש האמריקאית”⁵.

(עם ספרו של מנדל מאַן “בשערי מוסקבה”, הוצאת ‘עיינות’ תשי"ז. תרגום מכתב היד ביידיש: א.ש. שטיין)

לא מעט נכתב על גורלה של יהדות ברית המועצות, אשר בה נתלבשה שאלת היהודים רבת המאבקים והנפתולים לבוּש מיוחד. כי חורגת היא שאלה זו מתחומם של זמנים ומשטרים, הפיזור והנֵכר לא נתבטלו; חלקי גופנו הלאומי והיתזי רוחנו ונפשנו מפרפרים ברחבי תבל. אולם במיוחד קשובה אוזננו כאן, בישראל, לרטט החיים המגיע משם, לשוועת-האֵלם של מיליונים יהודים אשר השכול, היְתוֹם, הבדידות הומים בהם. דומה, שוב נישא ברמה בכי רחל אמנו אל בניה אשר בשְׁבִי אדום וישמעאל, הנתוּנים בכבליו של עגל הזהב מזה והדחוּיים מאחורי החומות אשר דגל החרמש והפטיש מתנופף עליהן מזה. הייפלא, איפוא, שספרו החדש של מנדל מאַן, אשר הגורל זימן לו להתנסות במערכה האיומה של עמי רוסיה בעמידתם מול בכור הצוררים [היטלר], הדים עזים נכונו לו בתוכנו? אתה קורא בו ומרגיש כמו פולסין די נור [מכות אש] צולפים פניך, ושוב חש אתה את תחושתם של ימי-מסה לעם ולעולם, ובתוך המאורעות חורצי הגורל – לב יהודי, לב יחיד, כיוֹנה ההומיה, האומללה…

אחד מן הפליטים הרבים אשר סערת-המלחמה טלטלה אותם הרחק, מזרחה, ומאחוריו – בית-הורים חרב בפולין והגרמני המתעלל, עינו סופגת את הנופים החדשים, נופי-טבע ונופי-אדם, וידו מציירתם ברוב חום וחיבה. רחב נהר הווֹלגה וכפרים רבים לחופיו ובו עַם עמל, פשוט, יקר-סגולות אשר שואת המלחמה המתרגשת עוקרתו באכזריות מתלמי עבודתו ומאפיקי חייו. והיהודי מפולין, מנחם, אשר נקלע לכפריהם, מלמד את בניהם, יוצא עמם לקציר בשדות השחת הבשוּם והתלתן הענוג, אוכל מפיתם וחי את חייהם והוא להם כבן.

לעולם הוא לא ישכח פרקי-חיים אלה אשר נספגו בנפשו והוא מעלה אותם על הבד ביד-אמן: את מרחבי השדות, את היערות האפלוליים, את האגמים הצלולים ואת הנהרות, את השלגים העמוקים ואת הבקתות, ואת השירים והפזמונים זוכר הוא, אך מעל לכל – את העם, העם הטוב השוכן בארץ רחבת-הידיים, על שפע דמויותיו בעורף ובחזית, אשר הם ככל האדם על יצריו וערגותיו, ויחד עמם נחלץ הוא לחזית, הנשק בידו, להדברת האויב הנפשע העומד בשעריה של מוסקבה.

*

וכאן מתחוללת הדראמה הטראגית המיוחדת בתוך דראמה כללית נוראה-הוד, עלילת האנוּסוּת של היהודי בתוך המערכה הכללית. לא, אין זו אנוּסוּת במובנה הקלאסי, וודאי לא אנטישמיות במובן המקובל. אפשר קרובה היא לאנוּסוּתם של מאוכזבי משיחיות-השקר, אשר נתלבשו בלבושי האיסלם והנצרות כדי להביר [לטהר] את הקליפות ולסול דרך לגאולה – ומפח נפש וטמיעה היו מנת חלקם. כי הנה דרך דוגמה:

הוא, מנחם, המגוייס, רושם רישומים המפָארים פלאַקאַטים ברחובות (ומתפרסמים גם בעיתונים) לחישול רוחו של העם הלוחם: קריקטורות של גנרלים גרמנים, בתי-כנסת שרופים, גיטאות מעוּנים… כאבו משוקע ברישומיו ושנאתו המלהטת לעמלק [גרמניה]. ואף על פי כן… טוענים נגדו: לא דמויות רוסיות מצייר אתה, לא את מאמץ-המלחמה הרוסי מבטא אתה ועשוי אתה לחזק את הכרזות הגרמני שרק נגד הבולשביקים והיהודים בלבד נלחם הוא:

והרי פרשת הסיירים. פיאָטרוֹב, המפקד מלנינגראד, אינו משיג ואינו מבין: כלום אין הם רוצים לחיות המתנדבים היהודים? ומדוע תמיד הם הם הראשונים להשלכת חייהם מנגד לביצוע השליחות המסוכנת ביותר? אין זאת אלא שמבקשים הם להוכיח יֶתֶר פטריוטיות, שאין לבם בתוכם שקט ושָלו…

צאָרקאַס הוא מפקד יהודי. אמיץ ללא-חת. הוא מסתער על האוייב הנפשע, נופל בקרב גיבורים. אך אחר מותו זוכה הוא… לגנאי. טוענים נגדו: האם אין מצוּוים מפקדים לשמור על עצמם ועל חייליהם, לדעת גם לסגת, ואילו לחימתו הוא, היהודי, טבועה באופי של יאוש קצר-רוח – ומספר הקורבנות ביחידתו הוא הגבוה ביותר.

" – הרי לך, המקרה של אמש – אמר פיטאָרוב. היה עלי לשגר קבוצת-סיור קטנה, כדי להביא ‘לשון’. הלכתי אצל יחידתו של פאָנוב ושאלתי למתנדבים. שמונה חיילים התנדבו. מסתכל אני והנה כולם יהודים הם. יהודים בלבד. מכיר אני יהודי במבט ראשון, אף אם יהיה שמו שם רוסי מובהק. מכיר אני אותם… ולבי נמחץ בקרבי, לא מחמת הרוגז על האחרים שלא התנדבו, אלא על שמונת החיילים… הם אף לא נתפסו להרהור… מיד החליטו… האין הם רוצים לחיות? כל אחד רוצה לחיות! אין זה מדרך הטבע שאדם יימָשך לאש. משהו אינו כשורה עמכם, מיכאיל… איני יודע מה הדבר… רוצה אני שיהא עיסוקי עם אנשים… עם אנשים פשוטים, ישרים… חושש אני מכם… וכי מה סבורים הם, השמונה? רוצים הם להציג את כל שאר חיילי הפלוגה כפחדנים?

את כולם, הרוסים והאוקראינים, הצ’וּבאַשים והמורד- בינים? גם אני נראה פחדן בגללם! אכן, רוצה אני לחיות! אני נזהר! אין אני רוצה למות! אבל אתם, אין אתם יודעים מה רצונכם! מיהו סגן מפקד הגרודצ’אָלקאָס? [הלוחמים] גיבור? לא! לא גיבור הוא! ראשון נחלץ הוא לכל קרב! ראשון הולך הוא לתוך האש. אין הוא עושה זאת משום שהוא מבקש להוכיח את אהבת-המולדת הרוסית הפועמת בו! נראה לו, שאין אנו מאמינים לו. אין הוא רוצה, כי נחשוד בו, כי נאשים אותו בפחדנות. זו היתה מחשבתם של כל שמונת היהודים המתנדבים.

פיאָטרוֹב שקע בהרהורים וכעבור רגע המשיך.

– מיכאיל, כל שנותי הייתי פועל, איש לנינגראד, מעובדי מפעל פוסילוב… מדוע אשנא יהודים? אולם אתה תבין לרוחי. אין זו שנאה! אין אני מרגיש בנוח עם צ’אָרקאָס, עם שמונת המתנדבים היהודים. אני נמנע מלהיפגש עמם… ודאי תבין לרוחי, לא כן?…

– לא, אין אני מבין אותך, המפקד".

ארוכים הדברים, רבים גילויי האנוּסוּת, החדשה, אי האמון ונפתלות מאוד חוויותיו של החייל היהודי הלוחם בצבא האדום, – ולא תמיד קורבנו נרצה; ואם אין להטיל ספק בהקרבתו, הרי לא אחת אפליה מוסרית תלווהוּ בחזית, לעג בעורף ומוות בטוח בשבי האוייב. טראגדיה יהודית בתוך טראגדיה אנושית כללית. והיא שורש האנוּסוּת היהודית בלבוש המיוחד הזה.

*

תרומה נכבדה הוא הספר הזה של הסופר היהודי המהוּגן (בעל “בכפר נטוש”) לספרותנו בשתי לשונותיה. דומה, רק עתה ממרחק הזמן, מצטללים ומתבהרים האירועים החיצוניים והפנימיים ההם, ויחד עם המחבר צוללים אנו למעמקיהם – למעמקי נפשם של עמי ברית-המועצות ולנבכי נפשם של יהודיה.

המחבר חדר לנבכיה של מציאות נפתלת ואכזרית, העלה אותה, זרע אור על צפונותיה באחת מנקודות-הצומת של הגורל – גורלנו.

חשבון נפש נוקב עורך כתב-העת החדש “אוּנזער אייניקייט” (אחדותנו), שהתחיל מופיע בפאריס, והמרכז סביבו חוגים של בעלי-תשובה, שנכזבו מן הקומוניזם ופרשו ממנו.

הרי הגליון לחודשי אוגוסט-ספטמבר, והוא כולל (64 עמודים כפולי-טורים) פרקי סיפור ושירה ודברי הגות. וכן רשימות על ישראל. ואולם ניכרת גם תהייה על האור של ישראל ולבטים של הזדהות עמה בהכרתם ובנפשם.

בפתח החוברת מאמר שעניינו בכותרתו: “ה-12 באוגוסט”, יום רצח סופרי יידיש בברית המועצות, והוא מסיים לאמור: “שום ‘ריהביליטציה’ ודברי מליצה רמה לא ימחקו את הנבָלה המאוּיימת, הנצחית הזאת! שנה שנה נזכור ונקיים את זכרו של מועד טראגי זה!” – ולהלן, מאמר מאת הפילוסוף הצרפתי האַנרי לאָפאַוור¹ (Henri Lefebvre), מגידוּלי הקומוניזם שעניינו “סרטן הבלתי-מוסריוּת הפוליטית”, שביטוּיו המובהק הסטאליניזם, אשר סיגל לעצמו את שיטות יריביו ו“רצח האדם הממשי, החי, הנכסף לחיים וזכויותיו”.

ל. אוסטרובסקי פורש יריעה נרחבת, רבת בקיאות, על בעיות יהדות ברית המועצות ותפיסתם של רבי הקומוניזם בבעייה היהודית, וחושף את שורשי שינאת היהודים בלבושה הסוביאטי. “מאבק ממושך וקשה צפוי ליהודי ברית המועצות ולכל העומדים לימינם. אל-לנו לשכוח ולהסיח את דעתנו ממאבק זה!” – זה משפט הסיוּם.

לאחר קריאה בשירים של מ. קולבאַק, מ. ואלדמן, רבקה קאָפע וישראל עמיאָט (ירושלים); פרקי זכרונות מימי השואה, חיי הפליטוּת ברוסיה בשנות המלחמה והווי הקומוניזם היהודי קודם להשמדה (ובמרכזם סיפורו של ב. שלאָוין, הסופר היהודי שפרש מהקומוניסטים ועיתונם בפאריס, על פייגלה, הנערה היהודיה מקראקא שנתנה נפשה על הקומוניזם ונכזבה בחברה-מאהבה הגוי), נאחזת העין במאמרי חשבון-נפש של “מי שהיו”.

מרסל קרוליצקי, מעיד על עצמו שהיה כל ימיו מפעילי המחנה, אולם משנתרחשה (לאחר משפט סלאנסקי) עלילת הרופאים נצבט הלב, נתמוטט האימון. באה השמדת הסופרים, ש“עליהם היתה תפארתנו”, כמהלומה סופית. האומנם באֶריה² בלבד האשם? – שואל הוא. ואם כן, מדוע נמשך הפוגרום השקט? והוא מספר, שהוזמן לועד האנטי-פאשיסטי המוקם עתה באיזור-מגוריו בפאריס, אולם עצם השם העלה בזכרונו את הועד האנטי-פאשיסטי ההוא שנכרת. והוא מסיים בשאלה למשלחת הקומוניסטים היהודים מצרפת שביקרה בברית המועצות, כדי לעמוד על מצב היהודים וחיי התרבות שלהם שם, ועד היום פיה מלא מים.

מ. לונבוים קובע, שלא פחות מחרדתנו מחזרת הפאשיזם, היא חרדתנו לשלומה של ישראל. “לקח דורנו הוא – אין עתיד לאומה בלא מולדת”. והנה, הם מושיטים יד לנאצר המאיים בהכרתת ישראל… ומרק פוגלמן קורא לשרידי מפלגות הפועלים היהודיות בגולה, ולכל הנוהים אחריהם, ללא הבדל השקפה, להתלכד בתנועה חזקה שמטרתה כפולה – טיפוח הקיום היהודי בפזורה ברוח האידיאליזם של הסוציאליזם ומלחמה למען מדינת יהודים סוציאליסטית, והיא שתירש את מקומה של התנועה הציונית… ליד המאמר הזה רשמה המערכת: “על יסוד ויכוח חופשי”.

ולסיכום: לא ההשקפות וחיפושי הדרך, אלא חשבון-הנפש של נשברי-לב, והרוח הטובה, החופשית, הנכספת לגאולת ישראל של חוזרים בתשובה – הם העשויים ליַיחד לכלי-מבטא זה את מקומו כמרכז לכל נכזביו של האליל המכלה של הקומוניזם היהודי ברחבי התפוצה. ושערי תשובה פתוחים תדיר…

האמנם קיימת “ברית לבבית” מוחלטת ארצות-הברית ובריטניה – לרבות בשאלת ארץ-ישראל – זו הקרויה בניב הפוליטי המקובל Entente Cordiale?

ביטוי טיפוסי לאי-הבנה אתה מוצא, דרך דוגמה, במאמרו של א.ל. וודוורד, פרופסור באוקספורד, במאמרו ב“ניו-יורק טיימס מגזין”, שעניינו בכותרתו: “בריטניה בוטחת באמריקה וחרדה מפניה”; בוטחת בנידון מטרת הברית, היינו גיבוש החזית נגד רוסיה, וחרדה בנידון קצבהּ, היקפה, ויעילותה של העזרה המושטת, הכרוכה בתפיסתה החד-צדדית של אמריקה את מהות העזרה ודרכיה ובשפל הכלכלי הצפוי לה. המחבר משבח את ממשלת הלייבור, אם כי אין הוא, לדבריו, מחסידיה, ומעיד עליה, שאינה עתידה, לסכן את היוזמה הפרטית. חיזוקה של בריטניה פירושו יתר-ביטחון נגד הסכנה המשותפת, האחת והיחידה, רוסיה, וסיכויי-הצלחה ל“אורח-החיים האנגלו-סאכּסי”. וגם טיפה של נחמה לו, ש“חיזוקה של ברית זו עתיד להשפיע גם על תפיסתה של רוסיה; ומאחר שלא יהיה לה נימוק לחרדה, תחדל לשמש מקור חרדה לזולתה”. מדוע, איפוא, כה חמורים תנאי המילווה לבריטניה. מדוע הוא מותאם יותר לצורכי היצוא של אמריקה מאשר לצרכי שיקומה של בריטניה? – שואל פרופ' וודוורד.

אין העולם זקוק רק לדולרים

באותה אכסניה עצמה פונה גם ריצ’ארד קרוסמאן¹ במאמר נרחב אל דעת הקהל מעבר לים. מאמץ-השיכנוע שלו מושתת על הנחת-אב: “אין העולם זקוק רק לדולרים, לאספקה ולמכונות של אמריקה, אלא גם לאידיאה שלה. בלעדיה לא תהא כל העזרה אלא ברכה לבטלה”. לא סגי בכך לבניין עולם נאור ומדיניות קונסטרוקטיבית. מאחר שארצות-הברית נועדו לשלוט בעולם בעשרים השנים הבאות עליהן לתרום, לדעת המחבר, לייצוב העולם ולקידומו בדרך של מיזוג ניסיונה המדיני (משטר פדראלי של מדינות עצמאיות) והחברתי-כלכלי (מפעלי-פיתוח דוגמת “רשות עמק טאֶנאֶסי”). שיטת “העזרה” שהושטה עד כה נכשלה. היא רצופה סכנות חמורות (“הַתשלם אמריקה שוב את פיצוּייה של גרמניה ותעורר משבר פיננסי ולאחר מכן משבר כלכלי ולבסוף היטלר חדש”?), ואילו הוא חולם על חידושו של “החכר והשאל” בתנאי שלום.

“ניו דיל” למזרח התיכון

“והם גם הולמים את המזרח התיכון” – אומר קרוסמאן. “כאן האנלוגיה ממשית יותר. ועדה אחר ועדה חקרה את ההתחרות הלאומית בין יהודים וערבים. אולם אילו השכילו המדינאים להסיח דעתם מהמדיניות ולהתקין תכניות לשימוש מדעי במימי הירדן והר החרמון להשקאת הרמות הצחיחות ומישורי החולות של ארץ-ישראל ועבר הירדן, או אז היה בהם גם משום השקעה מסחרית רצויה לעַם אמריקה. והוא הדין בעמק הפרת שפירנס לפני דורות מיליונות אוכלוסין ואילו כיום תושביו מועטים ודלים”. קרוסמאן סבור, שהכרח לשתף בפיקוח על מפעל זה את ממשלות הלבנון (מקורות הירדן), עבר הירדן וארץ-ישראל בסיוע כספי בריטי-אמריקאי – “וזה עשוי לסייע לתקומתה של פדרציה ערבית-יהודית מאוחדת, היא המסגרת היחידה לשגשוג קהיליה יהודית ולפתרון שאלת ארץ-ישראל”. אין מחברנו מתעלם מקשיי הביצוע – והמימון בכללם. משלושת הגורמים הנ"ל רק היישוב העברי בלבד בא, לדעתו, במניין למימון המפעל. ומכאן השאלה העיקרית: היאך לעשות שהשליטה המוכרחת של אמריקה תועיל לה ולעולם? אין זאת אלא, שיש לשכנע את עתודי השלטון ואילי ההון מעבר לים, כי “מפעל הירדן עשוי לשמש מבצר יעיל יותר נגד הקומוניזם מאשר שדות-התעופה המוקמים עתה בסעודיה, או רווחי-הנפט השופעים עושר לנסיכי-ערב ומניחים את הפלאחים בעניים”, שכן מזיגה בו: מדיניות טובה ועסק מועיל. אך האמנם רק חוסר שיכנוע כאן?

בן-גוריון: לא תיתכן יהדות שלמה בימינו אלא בישראל

הפולמוס ה“יהודי” בעיתוני היהודים בתפוצות נמשך באחד ממאמריו ב“טאָג” (ניו-יורק) בשאלת הדת והמדינה. מפריך הכותב, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, את טיעונו של אחד מעסקני “המזרחי”, מ. קירשנבלום, הנאחז, בין היתר, ב“דבריו האוויליים של אהרן מגד על התבוללות ערבית” – ובדבר המכונה בפיו “רב-יהודיות”, כדי לנגח את ממשלת ישראל.

להלן מציין הכותב, שמייסדי “המזרחי” לא חששו לבחור בהרצל לנשיא ההסתדרות הציונית, אף-על-פי שכתב לנורדאו, לאחר נישואיו לנוצריה, את הדברים הבאים:

“אני מברכך מקרב לב לאושר כלולותיך. אפשר שמופרזים חששותיך על כך, כיצד יתייחסו לנשואי-התערובת שלך בחוגי הקנאים הדתיים. אין אני סבור, שבהגיון ובהגינות אפשר לבוא אליך בטרוניה. מה הננו כיום? אזרחיה של מדינה יהודית אידיאלית, שיצירתה היא מיטב תוכן חיינו. אילו נשלמה מלאכתנו, כי אז ודאי שלא היה אסור על אזרח יהודי לשאת אשה לא-יהודיה. היא היתה אז הופכת יהודיה, בלי שים לב לדתה… אגב, יש בידי להסתמך על דוגמאות טובות: משה רבנו, אם אינני טועה, נשא לאשה מדיינית”.

אין אני מחוייב לקבל את דבריו של הרצל – ממשיך דוד בן-גוריון – כהלכה למשה מסיני. מצויים יהודים, שיהדות היא בעיניהם דת בלבד, או אומה בלבד, ושניהם אינם פסולים. עַם ישראל יחיד במינו הוא, דתו לאומית מוחלטת, ואין יהדות-אמת ללא ארץ-ישראל. וכאן בא הכותב למסקנה, שגם יהודי דתי ומקיים כל המצוות כל עוד הוא מתגורר בחוץ-לארץ אינו יהודי שלם, ומכל מקום אין הוא רשאי להטיף מוסר ליהודי הדר בישראל, שגדולה ומקודשת מצוות ישיבת ארץ-ישראל ויישובה.

דברים נכוחים. לא כאן המקום לפרושׂ את מלוא יריעתו של הפולמוס, ואך נעיר, כי ספק הוא, אם עצם ישיבת ארץ-ישראל – בימינו – ערובה בה ליהדות וליהודיוּת שלמה; אולם ישיבה בין הגויים ודאי שאין בה ערובה לקיום ולהמשך יהודי, טעם וצידוק לאומי על אחת כמה וכמה שאין בה.

עם זאת מציין בן-גוריון, שמצויות שאלות שהן מעניינו של עם ישראל כולו, ולא של מדינת ישראל בלבד. והוא מציין:

“אין העם בישראל רואה עצמו כאומה מיוחדת, נפרדת מיהדות הגולה. אין עוד קיבוץ יהודי בעולם בעל רגש עמוק כזה של אחדות וזהות עם כלל יהודי העולם, כקיבוץ היהודי בישראל”.

והואיל ואין אחדות באומה בשאלת “הדת והחיים”, או “הדת והאומה”; ומכיוון שרק חלק קטן בעם חי לפי ההלכה ויסודותיה, מן ההכרה שקיומנו בישראל יושתת על סובלנות שהיא תנאי להמשך קיבוץ הגלויות וביצרו – מסכם הכותב.

יצוא-חוזר של שנאת יהודים וישראל

שנאת ישראל המפעפעת בגרמניה, על אף יחס השלילה המוחלטת של ממשלת בון – נושא נדוש הוא. ואולם אין לך גיליון אחד של “השבועון היהודי הכללי” (Allgemeine Zeitung des Judentums) של יהודי גרמניה, היוצא-לאור בדיסלדורף, אשר לא יקדיש חלק ניכר מטוריו לתגובות על עלוני-השמצה, מעשי בריונות, חילולי מצבות של יהודים, משפטים של פושעי-מלחמה לשעבר וגילויים של מרצחים נאצים שחיו בעילוּם וכו'.

בזמן האחרון מבליטה תעמולת-האיבה של ספיחי הנאצים קו חדש – הזדהות מוחלטת עם האיבה הלאומנית הערבית.

לביטוייה המובהק ירדה תעמולת-שׂיטנה זו בקונטרס שנדפס בדפוס האוניברסיטה של מרבורג והופץ בחוגי האינטליגנציה וכותרתו – “צאו מארץ-ישראל”! (Hinaus aus Palestina) – ובו קריאה להשמדת היהודים בכל מקום הימצאם. “השבועון היהודי הכללי” (בלשון הגרמנית) מביא, בין היתר, משפט זה:

“אין זה מקרה, שהקומוניזם והקפיטליזם נתנו ליהודים את ארץ-ישראל כפרס על מלחמתם נגד גרמניה, לפי שהראשון ביחוד הוא בנה החוקי של היהדות” – והטיעון – טיעון נאצי מובהק.

סימני צלב-הקרס וסיסמאות נאציות רצחניות מופיעות לעתים קרובות בערים, על קירות הבתים, על מצבות של קברות יהודיים, ואף בדיסלדורף עצמה ליכלכו בהם בריונים את קירות בית-הכנסת החדש והשלט לזכרו של בית-הכנסת שנחרב.

“השבועון היהודי הכללי” עומד בשער, מתפלמס ומוכיח, קורא תגר ומוקיע. אין הוא פוסק להסביר, ששנאת היהודים בגרמניה של היום (כשבסך הכל חיים בה 22 אלף יהודים רשומים בקהילות ועוד כתשעת אלפים אחרים) – היא יותר עניינה של המדינה מאשר של היהודים עצמם. “אין אנו סבורים, כותב השבועון, ששנאת היהודים נעלמה עם מיגור הנאציזם”. האם יש צורך בהטפה?

“ריאקספורט (יצוא-חוזר) של אנטישמיות, כך מכנה עיתונם של יהודי גרמניה את הספרות והתעמולה האנטישמית מארצות ערב, שלפליטים נאצים בארצות ערב חלק נכבד בה. והיא חוזרת וחוזרת בדרכים שונות לגרמניה. בכלל זה, תרגום חדש של הזיוף הישן-נושן “הפרוטוקולים של זקני ציון” – מהטופס הגרמני (שמילא תפקיד במשפט רוצחי רטנאו¹, בשעתו) ולא מטופס המקור הרוסי. ושליט מצרים נאצר נוהג לחלקו לעיתונאים זרים ולאורחיו… העיתון מאשים גם את משרד הליגה הערבית בבון, ומפרסם החלטות רבות של מרכז יהודי גרמניה, המביעות צער על כך, ש”זמן כה מועט אחר מפלת משטר הרודנות והרצח, שוב מתנהלת תעמולת-הסתה נפשעת, נשמעים איומים וכו'".

אכן צר לקרוא בשבועון הזה, שכה רבים בו הגעגועים על זכרונות העבר, ידיעות על חיי החברה והרוח הקלושים בקהילות, דברי התמרמרות על איבת היהודים שאינה נעלמת, ואך דבר אחד חסר בו: ההסברה הכנה והפשוטה והנאמנה לקוראים, שאין להם ליהודים ולילדיהם, עתיד וסיכוי על האדמה שרוותה מדמם, ובה חיים עדיין רבבות רבבות שרצחו ועמדו על הדם וגם ירשו.

לפי שמוסר “וורלד ג’ורי” – ביטאונו של הקונגרס היהודי העולמי בלונדון – קיים בקהיר ארגון של אנשי ס. ס. לשעבר, שאחד מראשיו הוא פון לירס, מעוזריו של גאבלס ומחבר של פרסומים אנטישמיים. עוזר לידו ברון פון מילרנשטיין, ה“מומחה” של ריבנטרופ לענייני ציונות. והרי לואי היידן, שהוא הסוכן הראשי להפצת “מיין קאמפף” – ולפי שמציין העיתון, הוא קיבל את אמהות-ההדפסה (מטריצות) של הספר מהמכון המזרחי במוסקבה! והנה קולונל אל-נהר (הוא ליאופולד גליים), מראשי טבחיו של גיטו וארשה שנדון למוות, בהיעדרו, על ידי בית-דין פולני. מראשי הבולשת המצרית הוא ברנרד בנדר, איש הגסטאפו ש“פעל” באוקראינה. דניאל פרט-גנטיל, איש (ס.ס.) הוא עורך התכניות הצרפתיות ברדיו קהיר. הקולונלים מוזר ובולבה מהסודטים, מארגני תנועת הנוער המצרית. למעלה מ-2000 אנשי גסטאפו פעילים במזרח התיכון, רובם במצרים. והם ממלַבּי אש השׂטנה נגד היהודים וישראל בארצות ערב.

המיליונר נושא את בתו של אליקום צונזר

יום יום מביאים עיתוני היהודים באמריקה תיאורי אישים יהודים – אם לרגל יובלות, או פטירות, להבדיל – מאדירי עולם המעשה. ומתוכם עולה התמונה המרהיבה על חלקם של יהודים בהישגיה של אמריקה בכל תחומי החיים.

הנה, דרך דוגמה, נפטר זה עתה יהודי בשם ג’ורג' היימאן. במשך שנים רבות היה ראשה של חברת-ענק “ג’ורג' היימאן קוֹנסטרקשן קומפאני”, שהוא יסדה, מגדולי מפעלי הבנייה בעולם, שהקימה בניינים מונומנטאליים בוושינגטון ובערים אחרות.

נער מנערי היהודים בליטא, שלמד עד גיל ט“ז ב”ישיבה", היגר מחמת הדוחק לאמריקה. נתגלגל למדינת אוקלהומה, לשטחי-הפיתוח שהיו מיושבים קודם אינדיאנים. משם עבר לוושינגטון. ואך התבסס קמעה הביא אליו את בני משפחתו מהעיירה הליטאית פוניבז'. כאן הקים את מפעלו שבנה בנייני ציבור רבים (ממשלתיים ועירוניים, בתי חולים ומוסדות תרבות והשכלה), ומהאחרונים שבהם – הבניין המפואר של “יוניטד סטייטס אופיס בילדינג”.

ב-1914, בגיל ארבעים, נשא לאשה את סיידי צונזר, בתו של המשורר העממי הנודע אליקום צונזר, שהיה ממעריציו עוד בימי ילדותו, ולימים הוציא-לאור את שיריו באנגלית. שנה קודם-לכן נפטר צונזר בניו-יורק, והניח אלמנה ושבעה ילדים – והצעירה שבהם, סיידי, לא נשואה. משנודע לו על כך מקריאה בעיתון היהודי, מיהר לבית משוררו-אהובו, ואחר כך נשא לאשה את בתו.

כל ימיו קשור היה בעם היהודי, תרם ביד נדיבה לצרכים שונים, ולפני מותו הקים קרן-צדקה על שמו.

כישרונות יהודיים בספרות הספרדית החדשה

“סזאר טיאמפו – זה שמו של הסופר, המשורר והמחזאי, יליד אוקראינה, שגדל בארגנטינה (ישראל צייטלין) והוא מפֵאר השירה בלשון הספרדית” – מספר “טריבּונא יזראַעליטא” ((Tribuna Israelita המופיע במכסיקו. תוכן יצירתו – יהודי. על ספר השירים שלו “ליברו פארה פאוסה דל סאבאדו” (ספר מנוחת השבת) – זכה בפרס ראשון מטעם עירית בואנוס איירס. העיתון מתארו כאמן הלשון, האימאז’ים (דימוּיים) המקוריים והצירופים האמנותיים.

סופר יהודי אחר, ברנרדו וארביצקי. עורכו של כתב-העת הספרותי “דאוואר”, זכה זה מקרוב בפרס העיריה על ספר סיפוריו.

בעיתון המופיע בלימה שבפרוּ סוּפר ברוב הערכה על נערה יהודיה, קאטיה זאק, שהפתיעה את חוגי הספרות בארצה בביכורי סיפוריה.

שושנה צוקר ולאה כהנא – הן משוררות יהודיות מבטיחות בספרד, וכבר פרסמו משיריהן במקור ומתרגומיהן ללשון זו.

מוניטין יצא בשירת ספרד למשוררת ריטה קפלן, המתגוררת, לפי שנמסר, בישראל, וכותבת שיריה בספרדית.

המרכז הגדול ביותר למו"לוּת יידיש

המרכז הגדול ביותר למו"לוּת יידיש הוא כיום בבואנוס איירס. מתברר, שפעילים שם שבעה בתי-הוצאה, ואלה הם:

1. “יהדות פולין” (‘דאס פוילישע ידנטום’), שליד מרכז יהודי פולין בארגנטינה.

2. “המדבּוק” – מטעם רשת בתי הספר.

3. “קיום” – ליד מפלגת פועלי-ציון-התאחדות.

4. בית ההוצאה של הקונגרס לתרבות יידיש.

5. בית ההוצאה מיסודם של האנרכיסטים (“החברה הרציונליסטית היהודית”).

6. “אונזער ווארט” – מטעם מפלגת “אחדות העבודה – פועלי ציון”.

7. “איקוּף” – הקומוניסטים היהודים.

במשך שנת 1958 יצא לאור כל שבוע ספר.

למניין בתי ההוצאה הקבועים יש לצרף את המו"לים הארעיים השונים, כגון של אגודת הסופרים על שם נומברג, של איגוד יוצאי גליציה, בסרביה ועוד.

מעניין לציין, שהספרים היחידים בעברית הוצאו לאור על-ידי… בית ההוצאה מיסודם של האנרכיסטים. תמוה, העדר הופעתם של ספרים מספרות עברית מודרנית ותורנית. ועוד יש להעיר, שחלק ניכר של הספרים הרואים אור הם יצירות של מחברים מאירופה ומאמריקה, וחלקם – כתבים מתורגמים של הוגי דעות ציוניים (ד. בן-גוריון, י. שפרינצק, א.ל. קובובי ואחרים). כספי השילומים סייעו גם בארגנטינה להתקדמותה של המו“לוּת ביידיש. בין הספרים שעתידים לצאת לאור ב-1959 – כתביהם של חיים גרינברג, ז. שז”ר וב. וסט מישראל, וכן של סופרי יידיש באמריקה, המנוח ש. ניגר וכן של א. אוירבך, מ. שטריגלר, יונאס טורקוב ועוד.

מי פילל קודם לחורבן, שמרכז הספר האידי ינדוד דוקא אל היישוב הרחוק, הצעיר, חסר המסורת הרוחנית-התרבותית אשר בארגנטינה?

נבחרים יהודים בבירובידז’אן

“לעצטע נייעס” (תל אביב) מוסר, שהעיתונות הסובייטית פרסמה את דבר בחירתם של יהודים לצירי “המחוז האוטונומי היהודי” בבירובידז’אן, ואלה הם:

סלומון קאדינר – סגן הממונה על העבודות הציבוריות; גאניה מלניצקאיה – רופאה; לב בנדצקי – מינהל הבנייה; זלדה ברטראם – עובדת בדואר; ליובה מקטילובסקי – יו“ר הקולחוז “לענין וועג”; סמיון פוקסמן – יו”ר קולחוז על שם סטאלין; ארקאדי אלמר – יו"ר הוועד של מחוז סטאלין; וכן לאזאר שאפיר, יעקב ברנר, סלומון ברדיצ’בסקי, וולודיה קושניר ועוד – הממלאים, לדברי העיתון, תפקידים שונים “במחוז היהודי” [ההערות מאת דוד בן מנחם].

אין לפתוח רשימה זו, שעניינה ההִתפוררות של בית ישראל בשנות השואה, ומגמתה חשבון-נפש עמידתנו במאוּיים שבמבחנים שפקד את עמנו בדורותיו – בלא התנצלות. אכן, העם שקבע בתפילותיו את הנוסח הנעלה של “מפני חטאינו”¹, שציווה על הפרט והכלל את התשובה והפשפוש במעשים – מושגיו וערכיו בדורות האחרונים נשתנו תכלית שינוי. השינוי הזה שהוא כמופע-לוואי להתפוררות חומות הדת ותהליך הנורמליזציה, התחייה והמהפכה המתחולל בעמנו, תהליך הכרוך בחבלי ייסורים ותמרורים בו סיגלנו לעצמנו לא מעט מדרכי-התפיסה ועולם-הרוח של הגויים.

התנצלות זו, קל וחומר שהיא חלה על כל אלה אשר “בטרבלינקה לא היו” לפי טביעתו של ה. לייוויק² בשירו הנודע. אם טעמיה הפסיכולוגיים-הנפשיים מובנים, הרי טעמיה החברתיים-לאומיים בטלים ומופרכים. וכבר עמדו על כך טובי חוקרי השואה ובכלל הסופר-ההוגה ישראל אפרויקין, ההיסטוריון רפאל מאהלר ואחרים. קרדום-המרצחים של גדול הצוררים, שירד על חלק מן האומה שהיה בטווח-פגיעתו, הרי לכולנו, לכל אחד מאתנו נתכוון, שאין אנו אלא עצם מעצמותיו ובשר מבשרו; ושעל כן נהפוך הוא: רגש האחריות והחובה גוזר עלינו את החובה של מתיחת חשבון הנפש של עמידתנו בשנות הכלייה – לאחר כל ההסתייגויות המובנות. דהיינו: לא לשים עצמנו שופטים לזולתנו בבחינת אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, והעיקר, בייחוד הגורל והמבחן והניסויים בו נתנסו אחינו בדור-ההשמדה.

ראיית הצללים אין בה, כמובן, הסחת דעת מן הגבורה והקדושה, מגילויי העזרה ההדדית וניצוצות האור האנושי במחשכי הגיהינום הנאצי. ואכן, ספרות השואה הנרחבת הגדושה תיאורים, עובדות ועדויות על השׁאִייה [חורבן, הרס] ברוח, במוסר, במידות ובנפש בה הוכינו, נוסף על המכה האנושה בגוף ובחיים, אף היא, ברובה, אינה מצניעה (כל סופר וכל מחבר בדרכו הוא) את הקשר הפנימי בין שלושת היסודות: אֵימות הכלייה, גילויי הקדושה והגבורה וההתפוררות הלאומית-האנושית.

לפני שניגש לניתוח ולהסקת מסקנות, נביא בזה צרור מועט של ציטטין מהימנים ומוסמכים.

*

יומנו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום,³ מפאר יהדות פולין ותרבותה, שמחברו גנזוֹ בשנות החרפה, ראה אור ברבעון לחקר ההשמדה (בלעטער פאר געשיכטע) היוצא לאור בוארשה, ינואר-מארס 1948.

“הציבור – כותב רינגלבלום בפברואר 1941 – מחבר פזמונות על האחים ליכטנבוים (מראשי הקהילה) הבונים לעצמם בניינים וצוברים הון תועפות. בעבר השני (האריי) מדברים על ההוֹללות בגיטו. הגיטו רוקד. בלא הפסק מתווספים אולמי-לילה (כאן בא מניין מקומות שעשועים)”.

“יהודי וארשה ניצלו באורח מחפיר את עניין רח' שננה (גירוש יהודים מגוש רחובות וכליאתם בגיטו). בעד חדר דרשו 150 ו-200 זהובים – וזאת בעד מספר חודשים מראש” (אוקטובר 1941).

“בראש השנה הזו חטפו לעבודה. מלשינים הוליכו חיילים אל מנייני התפילה ושם יכלו המתפללים – תמורת תשלומים – לפדות עצמם”. (תאריך כנ"ל).

“ניכרת החלשה מסוכנת של רגש-הרחמים. ברחובות אתה נתקל בילדים צנומים כשלדים, יחפים וערומים, רגליהם הכחולות-קפואות מושטות לפניהם – ואין איש נותן דעתו. לב האנשים היה לאבן. יהודי שהיה בעֵבר ההוא (האריי) מסר לי, שפולנים בלתי-ידועים לו עצרוּהו ברחוב והציקו לו, הלמאי מניחים יהודים, שילדים יחפים ורעבים ישוטטו בעבר השני לקבץ נדבות. כיצד אין יהודים מתביישים בכך?”

“קשה מאוד היה רישומו של הקור הראשון. הרחובות מלאים ילדים קפואי-קור. רבים הילדים חסרי-נעליים. היום, 22 בנובמבר, ראיתי בנובוליפקי ילד יחף המרקד מחמת הקור. מזעזעת תמונת האנשים הערומים והילדים – ואף על פי כן לא נעשה דבר מחוץ לנקודת-ריכוז אחת לילדים”. (נובמבר 1941).

“תחילת נובמבר שמעתי על כנופיה של מנוולים יהודים, שנתעסקו בעקירת שיני-זהב של מתים, לאחר שהיתה חושפת את קבריהם בלילות. הדבר נודע לשלטונות שערכו חקירה ואסרו את האשמים. לפי שמסרו לי הסריטו הגרמנים את התמונה, היאך יהודים עוקרים שיני מתים”.

לאחרונה נמכרים ברחובות גם ספרי תלמוד – דבר שלא נתרחש מעולם. ספרים היו בחזקת תשמישי קדושה שהיו עוברים בירושה מדור לדור. מכירת ספרים בסל אינה אלא חילול השם ומוכיחה לאיזו דרגה ירדנו. עם מוכרי הספרים נמנה הסופר העברי צ’וּדנר. אולם תכונה לקוייה בו, שהוא שומר לעצמו את מיטב הספרים. סופר הוא סופר בכל מצב".

“ימות-מפנה סגוּלתם שהם מאירים בזרקור עצום כל שהיה עלוּם עד כה. פני-החיה של שכבת עשירים יהודים, אופיה הטורפני נתלבט בימות הרעב. כל עבודתה של הקהילה אינה אלא עוול בוקע-שחקים אחד לגבי שכבות העוני, ואילו היה אלוהים בשמים היה מחריב ברעמיו את קֵן הרשעוּת, הצביעות ופשיטת-העור… שכבות-העוני הן הנושאות בתקציב הקהילה. העשירים עסקיהם עצומים והם משוחררים ממסים”.

עמנואל רינגלבלום מרחיב את הדיבור על דיכוי חופש הביטוי וניצני האירגון של הציבור היהודי על ידי שלטונות הקהילה והגיסטאפו היהודי, שאחד ממרכזיה (גאַנצוויך, רח' לשנו 13) הצליח ללכוד בחֶרמוֹ [ברִשתוֹ] סופרים ואמנים ועסקנים, להושיט סעדוֹ להלל צייטלין; יצחק קצנלסון בין מבקרי ביתו, העיתונאי לייזרוביץ נושא כליו; האמן סמברג, אפילו ד"ר שיפר הוזמן אליו לארוחה – ובדרך זו חיפה על מעשי-נבלה ושחיתות והסגרת יהודים לידי טורפיהם.

“חסידיו של מרדכי אנילביץ החליטו מראשית מלחמת רוסיה-גרמניה להוציא את אנשיהם שעבדו אצל הגרמנים, כדי שלא לסייע לאויבה של ברית-המועצות. שונה התנהגותם של ה”נציגים היחידים" (“הבונד”). הקואופרטיב שלהם, רח' אוגרודובה 40, סיפק את מיטב המוצרים ל“שוֹפִּים” (בתי-המלאכה שעבדו בשביל הגרמנים). מחירים חזקים – מעשים חלושים. בעצם, שום מעשים. אולם בחו“ל אוחזים את עיני הבריות בהישגים, בהישגים כביכול”.

“משטרת הבריונים היהודית מנצלת כל מצב להתעשרות ולמעשי-סחיטה” – היא המשטרה שהיתה פעילה ביותר בחיסולם של הגיטאות.

ד"ר מ. דבוֹרז’צקי⁴ בספרו על גיטו וילנה, מרחיב את הדיבור בפרשת גאֶנס⁵, ששם עצמו שופט על חיי ישראל. כוונת הגרמנים לא נעלמה מעיניו, ואף-על-פי-כן – הוא המסגיר ילדים, חולים, זקנים, יסודות “בלתי-פרודוקטיביים” לכלייה. הוא שם לצחוק את הודעת הרבנים, שאסור לו, לפי דיני ישראל, להסגיר יהודים לידי מבקשי נפשם.⁶

לפי עדותם של כל אלה ששרדו בחיים השתתפה המשטרה היהודית בוילנה ובמחוזהּ (בדומה לגרמנים ולליטאים) במעשי-שוד המוניים. לאחר ביצוע מעשי-הנבלה היו עורכים הילולות וסעודות ומשתאות כיד המלך. סחיטה, שוד, רצח יהודים היו לדבר רגיל שברגילים בשלשלת פעולותיהם והווי-חייהם של השוטרים, המלשינים ואנשי הגיסטאפו היהודיים וכו'. אנשים הגיעו כדי הסגרת בני משפחותיהם. על תעלולי אנשי ה“קאפו” היהודיים במחנות-הריכוז – כבר נכתבה ספרות שלמה, ועוד תיכתב. לא תמיד היה בכל אלה מילוי אנוס של פקודה כפוייה. לא מעט ייצרים שפלים והתמדה סדיסטית שוקעו בכך. לא מעט שחיתות ונבלה. הראוייה לגינוי, או לרחמים האֵם בספרו של טבקסבלט⁷ המתחננת אל המרצחים שישמידו את בתה ויחוסו עליה? וו. טורקוב, עורכה של הספריה המוקדשת להנצחת זכרה של יהדות פולין (בואנוס איירס) מתאר, בספרו “אַזוי איז עס געווען” [כך היה] את היודנראט בכללו בתור –

“חבורה של רודפי-שׂררה נטולי-מצפון, ששלטו שליטה בזוייה, התעשרו והתהוללו על חשבון אסוננו⁸ - ובמניינם הישיש ד”ר נוסיג, שעמד בשירות הגיסטאפו ונרצח בידי ‘האירגון היהודי הלוחם’. בכינוי “חרדת הגיטו” הוא מכנה את “משטרת הגיטו”,⁹ את משרדי הבריאות, את טורי הדזינפקציה¹⁰ - שלא ניפלו [ניבדלו] במאום מן הגרמנים ואף עלו עליהם בהתמדה ובלהט ביצוע ההַשמֵד. “די שטיוול-מענטשן” (אנשי המגפיים) – קרא להם העם".

בימים ההם נשתולל טירוף הרעב (אֵם שאכלה בשר ילדהּ)¹¹ ללא מֵצרים – ולאידך התנהלו חיי הוללות מופקרים. כמעט בכל בית שני ברחוב לשנוֹ, וכן ברחובות אחרים, היו בתי קפה, מסעדות, תיאטראות, בתי חשק. וליד הכנסיות רבצו אנשים נפוחי רעב וגוויות מתים.

בתארו את השחיתות והאכזריות, הזנות וההוללות בגיטו, מעיר טורקוב: “וזאת אירע בזמן שמושג הקאפו עוד היה זר לנו”¹², ועוד פרט: בימי הגירוש הגדול מוארשה (יולי 1942) שרר שרב מחניק. ואף טיפת מים. השוטרים היהודים לא ויתרו גם ברגעים האחרונים על יתרון כוחם. בדומה לאוקראינים ולליטאים מכרו למגורשים מים במחיר 300 ו-500 זהובים הבקבוק. “רגש הרחמנות כבר לא היה אז בנמצא”.

*

הניתוח המעמיק והנאמן ביותר בפרשת חקר השואה הוא להוגה-הדעות ישראל אפרויקין בספרו “גבורה וקדושה בישראל” (פאריס – ניו-יורק, תש"ט). “שלא היה באסוננו אף ניצוץ של קידוש השם” – קבע בעיצומה של ההשמדה הסופר החכם מנחם שטיין – ואפרויקין מוסיף ומפרש: מאחר שלדוֹר אומלל זה לא היה מבצר-מולדת ולא שריון-אמונה העשויים, לעתים, לקיים גם גוף חלוש ולעורר למעשים הירואיים, הרי לא ייפלא שכך כרענו, נפלנו. רוח של מולדת, אש של דת או של אידיאה סוציאלית גדולה – רק הם בכוחם לעורר כוח-עמידה עליון. כל אלה חסרו בגיטאות. נשאר רק המאבק למען עצם הקיום – ואין המוני עם נותנים נפשם על כך. ולאידך – יהודים דתיים, קומוניסטים ויסודות אידֵאיים אחרים – הם שעמדו, יותר מאחרים, במבחן השואה; ואילו האספסוף היהודי והאינטליגנציה המתבוללת – משכבות אלו גויסה הטומאה בגיטאות ובמחנות. קרדום המרצחים פגע בעץ רקוב בפנימוֹ, מטולטל בזעף סערות הגולה. חית-הטרף הנאצית לא בבת אחת ביצעה זממהּ, לא אחת הצניעה תכניותיה, בדקה ובחנה וגיששה – ומשהוברר לה, כי נתפוררה החומה מבפנים – הסתערה עלינו בכל חמת רשעותה ותיתעלל בנו, בגופנו ובנשמתנו ותפצע אותנו אנושות. והפצע טרם הגליד.

לשוא רָגשו סופרי יידיש בפאריס ובניו-יורק, ביחוד הללו מבין שארית הפליטה. את אסון הגולה ניחשה הציונות שנים רבות לפני עליית הטומאה הנאצית לשלטון. הניתוח האנושי וההיסטורי חופף במקרה דידן לחלוטין את הניתוח הציוני, אשר חזה מראש את כלייתנו בין אומות העולם. חלילה לנו לעשות שקר בנפשנו. חלילה לנו לעטות את העמוק בפצעינו באצטלה של קדושה. לא, לא כעם חופשי במולדתו נוצחנו וכרענו בהמונינו, אלא כאומה בגלותהּ. ואין שילומים ואין נקם, זולתי מבצר ישראל בציון, מבצר עדי עד.

[[לא קלה היתה ראשית דרכה של עיתונות היידיש בארץ. באמצע 1948 ייסד מרדכי צאנין שבועון ביידיש “אילוסטרירטער וואכנבלאט” [‘שבועון מאוייר]. השבועון הופיע רק עד אוקטובר 1949. לאחר מכן ייסד צאנין את השבועון “לעצטע נייעס” [’חדשות אחרונות']. הוא ביקש ביחד עם חבריו להפוך את השבועון ליומון. הרשיון לא ניתן לו משום שמדינת ישראל הצעירה לא ראתה ביידיש שפה רצוייה. הרשויות ניסו בכל דרך למנוע את הפצת השפה והתרבות היידית. “לשון הגולה” – כך כינו אותה. יש להדגיש שהיה בכך משום אפליה ברורה שכן הופיעו באותם ימים באורח סדיר יומונים בהונגרית, בגרמנית, באנגלית, בצרפתית ובערבית – כולם קיבלו היתר מן הרשויות. כדי לעקוף את האיסור הופיע “לעצטע נייעס” שלוש פעמים בשבוע, ובשלושת ימי השבוע הנותרים פרסמו צאנין וקבוצתו עיתון בשם אחר. אנשי משרד הפנים העלימו עין מן החריגה. תשע שנים נאבקו ‘היידישיסטים’ בשלטון ורק ב-1957 קיבל צאנין רשיון להפוך את “לעצטע נייעס” ליומון, יש אומרים בהתערבותו של אבא חושי, איש גאליציה. העיתון הפך למוסד שדאג לקליטתם של אלפי עולים והשתלבותם בארץ.

(ראה: מ. נאור, ‘העין השביעית’ 23.10.2011)]]

מעשה א'

מעשה בג' סופרי יידיש, שנזדמנו לישראל, שלושתם מפליטי השואה והגיטאות: משה גרוסמן, א. זאק וש. קצ’רגינסקי. בארץ נערכה להם, בין היתר, מסיבה בביתו של י. מאסטבוים ונכחו בה גם יצחק גרינבוים וי.זרובבל. בשיחה שהתפתחה העירו האחרונים, כי סופרי יידיש העולים לישראל חובה עליהם לדאוג לצמיחתם הרוחנית בארץ ובתרבותה, לנער מעצמם אבק-גולה ולהקלט בחיינו המתחדשים ולהתערות – בגוף ובנפש – במולדת האומה. והנה פרצה זעקה היסטרית בכל מושבות יידיש בתפוצות ישראל, שהדיה לא פסקו עד היום מזה ירחים אחדים. בראש המוחים נגד דבריהם של גרינבוים-זרובבל שנמסרו, אגב (ע“י עיתונאי תל-אביבי ל”פארווערטס" בניו-יורק), שלא כדיוקם וודאי של ככוונתם ונתפרשו פירוש-סלף כקריאה לשכוח ולהשכיח גם את מיטב יצירתה של הגולה – עיתונות יידיש באמריקה, שנזעקה להצלת היידיש הנרדפת על נפשה, כביכול בישראל. ובעניין זה שאין תוכו אלא השמצת ציון, חוברו יחד ייבסקים [אנשי הייבסקציה במערך הקומוניסטי] ובונדאים לגווניהם ולמיניהם בכל אתר ואתר.

שלושת הסופרים נתבעו לאשר, או להכחיש, את המטעמים שנופחו ביד זריזה ובכוונות מפוקפקות על-ידי העיתונאי מתל-אביב, המתמחה בהשחרת פנינו על פני דפי ה“פארווערטס”. אברהם זאק וש. קצ’רגינסקי ענו, בין היתר, כי הדברים אשר שמעו באותה מסיבה “הלמו אותם כרעם”… הרי לפי השמועות שהגיעו לאוזניהם שיערו, ששוב אין “רדיפות” יידיש בארץ – מה טעם איפוא לאותה תביעת שינוי ערכין והתחדשות? מי היודע אם פרנסה בה, אם כבוד בה. לא, הם לא “יבגדו”. לא, הם יצאו חוצץ למערכה וישאו גם את התביעה להתגייסות בגולה למלחמה בעד יידיש בארץ-ישראל וחיזוק הפעולה למען יידיש והפעילות בה על ידי נאמניה בארץ גופה. שמונים בהם, אגב, רפיון ומורך לב. עוקצני וחריף ביותר הוא קצ’רגינסקי, שחזר מישראל לארגן את פעולת הקונגרס למען יידיש בארגנטינה ובדרכו, בפאריס, זכה לאסיפה נאה ולפרידה לבבית בהשתתפותם של ציונים לא מעטים…

אפס, המשכנע והאמיתי ביותר הלא הוא הסופר משה גרוסמן, שהוא עצמו עולה עתה לארץ. קטע אחד מדבריו עשוי לשמש ביטוי לנאמנות לציון ולאהבתה בלא-תנאים.

בתחילת 1946, לאחר שובו לפולין מרוסיה, השתתף בויכוח פומבי בו נדונה גם שאלת לשון-יידיש. רבים שטענו באסיפה זו נגד העלייה לארץ, מאחר “שלא נוכל לחיות בה ולהתבטא בה בלשוננו אנו”. על כך השיב גרוסמן (והוא מצטט תשובתו במכתב ל“מארגן-ושורנאל”) כהאי לישנא:

"לא רק כאשר תיאסר לשון-יידיש, אלא אף אם יכרתו את לשוננו – הלשון ממש – לא נוותר על עלייתנו וחיינו בארץ-ישראל. ואשר לדברי זרובבל, הרי שלא נראו בעיניי מוזרים כלל ועיקר. הוא טען שעלינו לנער מעל עצמנו אבק-גולה ולהתייצב בשתי רגלינו על אדמת ישראל.

ובמקום אחר הוא מגלה טפח:

“הטיפול המרובה בשאלת מעמדה של יידיש בארץ-ישראל מעורר ברוב המקרים את הרושם, שאין כוונתו אלא לשמש אמתלא וצידוק לקרירות-היחס, או אף להתנגדות מוסווית לישראל”.

ודומה כי בדבריו האחרונים קלע גרוסמן לאמת עמוקה.

מעשה ב'

גר אחד מסופרי יידיש בג’בליה [שכונה ביפו], בדירה נאה שהושכרה לו על ידי האופוטרופוס על נכסי הנפקדים, פרנסתו בכבוד והוא אף מפרסם את דבריו בגולה ובארץ. רעייתו זמרת המופיעה על במות שונות בארץ. אך הנה נתרחש “דבר נורא” – הצנזורה (או מוסד אחר) פסלה שלושה משיריה – ויצא הקצף על הארץ כולה…

במכתב שהגיע מאותו סופר לפאריס (והדים נענו לו בניו-יורק) מדובר לא פחות ולא יותר – אלא על גל של רדיפות נגד יידיש בארץ-ישראל; ובו אזהרה חמורה לבל יעזו, חלילה, סופרי יידיש ונאמניה להעלות בלבם את מחשבת העלייה. חיים גרינברג, שהרצה כאן, בסוכנות היהודית, על תפקידי מחלקת התרבות, הותקף אף הוא בשאילתות וטענות ממין זה. ויודעי ח“ן בקיאים מוסיפים, שהסופר הנ”ל ורעייתו מתדפקים מזמן על שערי ארצות אחרות, בהן נראים להם סיכויים מזהירים יותר לרווחים והכנסות…

ללמדך, הקורא, כי לא רק קפיטל פוליטי מבקשים רבים מלוחמי היידיש, היושבים בתפוצות ו“רואים חלום באספמיה”, להפיק ממלחמתם, אלא גם – רווחים – פשוטם כמשמעם. ולא מעטים הם הדרוכים ומוכנים, בכל שעת כושר, לנבל שמנו ולחבל במפעלנו, גם כאשר הם מסתייגים בהצהרות של נאמנות-שפתיים לציון.

מעשה ג'

ב“יידישער קעמפער” [הלוחם היהודי] שבועונה של מפלגת ‘פועלי ציון’ באמריקה (19 במאי 1949) עומד שלמה גרודזנסקי על עניין יידיש בישראל, שאינו יורד זה חודשים אחדים מעל דפי העיתונות היהודית שם, ובייחוד על מסע-הקיטרוג של מ.י. נירנברגר (עורך “מארגן זשורנאל” [עיתון הבוקר], שביקש להוציא לאור בארץ עיתון יומי ביידיש – ונענה בסירוב.

עניין זה של הוצאת עיתון יומי ביידיש בארץ-ישראל – מעיר גרודזנסקי – והפולמוס הבלתי-פוסק סביבו, שקול בעיניו מפולמוס הלשון בכלל שכמעט אין לחדש בו ולא כלום. הוא סבור, ובדין, שכל מקום בו לשון לא-יהודית כובשת לעצמה עמדות של יידיש ומפקיעה את השפעותיה – הרי זה בגדר של אבדה טראגית מבחינה לאומית; מה שאין כן, כמובן, עברית… הציונות מעולם לא הטיפה ליידיש בארץ-ישראל – ומה כי ילינו עליה? הן דוקא משום כך נורו בה חצי היידישיזם התוקפני מאז ומתמיד. ציונות משמעותה: תשובה [במובן שיבה] לארץ האבות ותשובה ללשון האבות. הוא שולל את עצם התביעה למשטר דו-לשוני בארץ. העברית הנחלתה והקלטתה – מתפקידי-השתייה של מפעלנו המה. ואשר לעניין הנידון הוא מעיר, ביושר לבב, כי לא ייתכן לסרב מתן רשיון להוצאת עיתון יומי ביידיש בארץ, שעה שיוצאים לאור עיתונים בלשונות אשכנז והגר [גרמנית וערבית]. דוקא בכך הוא רואה משום גילוי של “עבדות בתוך חירות” בישראל, ולא גילוי לאותה אהבה וקנאות לעברית שהיא מיסודות מפעלנו ותחייתנו.

ו“אשר ליידישיסטים שהיו לפתע פתאום חובבי ציון נלהבים” – הרי זכור יפה יחסם לארץ, ללשון, למשאת נפשם של דורות בישראל, שעה שנרמסו לעפר בברית המועצות. אז מילאו פיהם מים, ואילו עתה ניחר גרונם מזעקת ה“עקידה” רחמנא ליצלן! לא פנים חדשות הם ברחוב היהודי בגולה. ומה נאו דבריו:

“אודה ואתוודה, יהודי יחף ו’מפגר' מתימן, קרוב לי יותר קרבת רוח מאשר איש ה’בונד', המלמד זכות, בשם הסוציאליזם כמובן, על מדיניותה הארץ-ישראלית של ממשלת הלייבור [הבריטית]; ואף מאלה מבין הסופרים היהודים, שאין בידם לסלוח לארץ-ישראל על כי ‘מררה את חייהם’ בביקורת שמתחה על גן העדן היהודי בארצות-הברית”.

מכל מקום, עניין מתן (או אי-מתן) רשיון להוצאת עיתון יומי ביידיש טעון, לדעת המחבר, הבהרה לגופו וראוי להוסיף: גם קביעה עקרונית. אין להעמיד את יידיש במדינת ישראל בדרגה נחותה מזו של לשונות אשכנז והגר…

מסקנה

מאז ידענו להבחין בין היידיש כלשון-התפוצות, כמצבר של אנרגיה וכושר-עמידה לאומית ביוון ההתבוללות, כמכשיר-יצירה יהודי – ולבין היידישיזם, המשמש גם אצטלה וגם תוכן ודגל לשנאת ציון ולשון התנ"ך. עם כיבושיה של מדינת ישראל לא פגה חריפות ארסו ודוקרנותו של יידישיזמוס זה – ולא כאן המקום לפרשו – לרבות הפלג הזה של האינטליגנציה היהודית שזנח את מחנה הקומוניזם ועתה הוא מתעטף בנוצות תכלת-לבן, אך את נשמת מפעלנו לא תפס ולא השיג. ושעל כן גם לא השיג, כי לא במקרה היתה עדנה לעברית ולמורשת תרבות ישראל. והוא מסתגל – ומתנכר, מסתגל – ומחבל, ככל שידו מגעת ובכל הזדמנות כשרה ובלתי-כשרה. וזאת – במקום לשקע את מיטב אונו ומִרצו לקיום כל עמדה יהודית במקום גידולה הטבעי של היידיש – בגולה עצמה.

כאן, בגולה, אין אתה פטור כיום מעמידה בשער נגד עלילת “רדיפות” יידיש בארץ ישראל. בארץ בה מופיעים שחקנים יהודים (דז’יגן-שומכר, טורקוב, פולמן ואחרים) ביתר הצלחה מאשר בגולה; בה מופיעים כתבי-עת למיניהם בלשון זו; והעיקר – בה יוצאים לאור ומגיעים לרבבות קוראים (ובכללם ילידי הארץ ובאי ארצות המזרח) תרגומי יצירותיהם של סופרי יידיש, אנשי הקלסיקה (כל כתבי י"ל פרץ בהוצאת ‘דביר’) וסופרים חדישים ונכנסים – בדרך זו – להיכל-הנצח החי של תרבות עמנו.

אפס, דומה כי הגיעה גם השעה לממשלת ישראל ולמשרד החינוך והתרבות (וכן למחלקת התרבות של הסוכנות היהודית) לומר דברים ברורים בעניין זה ולקבוע סדרים והלכות במשק הלועז בארץ, אשר להצגות תיאטרון, לפרסומים וכו' וכו'. ויספקו בין היתר גם הלכה: עיתון יומי ביידיש בארץ ישראל – מותר או פסול? והוא הדין בשאר גילויים כיוצא בו ובשאר לשונות שיהודים נזקקים להן. יתלבנו הדברים באורח מוסמך – ואל יקלקל ההפקר והמקרה את שורת הטעם וההגיון והצורך הלאומי של צמיחת התרבות בארץ. דבר זה צורך בו הן למניעת פתחון פה למקטרגים ומשטינים למיניהם, לספסרים בקשיינו ויסורינו בארץ; והן לגופה של הבעייה הנידונה. וכל הרואה פני הדברים בגולה היהודית יודה, כי יפה שעה אחת קודם.

היֹה היה בשעתו, בימי שלוט הצארים, תפקיד שכוּנה “אוטשאָני יעוורעי” (‘יהודי מלומד’) – מומחה לענייני היהודים – בעיני השלטונות ולצרכיהם, כמובן. ואולם, נראה שעל אף התמורות חורצות-הגורל בעולם ובישראל, לא נתבטלה מן העולם פונקציה זו גם בימינו… כשם שלא נתבטלה, ומבחינות הרבה החריפה והעמיקה, צרת ישראל ברוסיה.

המדובר בגנרל של הצבא האדום, דוד דראגונסקי¹, “גיבור ברית המועצות”, בעל אותות הצטיינות, שכבר מילא פעמים אחדות שליחויות כ“מומחה” בקרב יהודים בחוץ-לארץ והשתתף בכינוסים יהודיים בינלאומיים מסויימים. וזכור ודאי לקוראים בישראל, כי בשנת 1956 הוא הזדמן לפאריס, יחד עם רבה המנוח של מוסקבה הרב שלייפר, לטקס הסרת הלוט מעל מצבת הקדוש המעוּנה היהודי. והנה, זה מקרוב הוא בא שוב לפאריס, לועידת הקומוניסטים היהודים המאוגדים ב“אוניון” הנודע.

ודבר הלמד מעניינו, שהקומוניסטים היהודים ניצלו ביקור זה במלואו, ובעיקר מאחר שהרחוב היהודי מתנער מהם והוא נחרד, כפעם בפעם, לגורלם של יהודי ברית-המועצות ועתידם – וביחוד לאחר גילויי האיבה והפגיעה הפיסית (מאַלאַכובקה² – עיירה בפאתי מוסקבה).

והוא, הגנרל, הופיע תחילה בועידת הקומוניסטים היהודים, בה נתקבל ברוב המולה, ואולם בהרצאתו לא עמד כלל על בעיותיה של יהדות רוסיה. ואך על עצמו סיפר, שהוא בנו של סנדלר יהודי שזכה, תודות למשטר הסובייטי, בדרגתו הצבאית הגבוהה (משָל אין יהודים בדרגות גבוהות בצבאות אחרים) – “הוכחה”, שכל המסופר על מצבם ואנוּסוּתם של יהודי ברית-המועצות אינו אלא שקר והסתה… וכל המשמיע את שוועתם וזעקתם האילמת אינו אלא מחרחר-מלחמה נגד ברית-המועצות.

ואכן, כדי לבסס את הנחותיו אלה, כינס הגנרל היהודי מסיבת-עיתונאים, בלי השתתפותם של… העיתונאים היהודיים הלא-קומוניסטים ושל העיתונאים מארצות-חוץ ומישראל. ואולם, חרף כל ההכנות נכשל הגנרל היהודי, ואפילו העיתון הקומוניסטי היהודי, גנז חלק מדבריו במסיבה זו.

לאחת השאלות שנשאל גנרל דוד דראגונסקי: האם נכון הדבר, שהממשלה הסובייטית אוסרת יציאתם של יהודיה לישראל? – הוא השיב כהאי לישנא [בזו הלשון]:

"לא, לא אסור עליהם על יהודי ברית-המועצות לנסוע לישראל… ואולם רבים מהיהודים שנסעו לשם, התחננו אחר-כך שיחזירוּם לארצם. ואף אירעו מקרים, שממשלת ברית-המועצות העניקה אשרות-יציאה ואילו ממשלת ישראל סירבה ליהודים אלה אשרות כניסה.

ואולם, החשוב ביותר הוא – המשיך הגנרל – שאין היהודים הסובייטיים רוצים כלל לעזוב את ארצם. הנה, כמו במקרה של עצמי. סבי וזקנתי נולדו ברוסיה. מאות אלפי יהודים ניספו בהגנה על המולדת והסוציאליזם. ולפיכך אין כל טעם לעזוב את הארץ. לא, אנו מאחלים אושר ושלום לעמה של ישראל, כשם שאנו מאחלים לכל עמי התבל!"

והנה, אפייני הדבר, מציינים העיתונים היהודיים בפאריס שהעיתון היהודי הקומוניסטי הביא את שקריו של הגנרל (הכלולים בראיון הנ"ל) במוסף הצרפתי שלו, וגנזם בחלק המודפס יידיש… התמימים!

ובראיון שלו הכחיש הגנרל היהודי, כמובן, את מאורעות-הדמים במאַלאַכובקה. “במקום זה מתגוררים ידידים שלי. דבר זה לא ארע שם, וגם לא ייתכן שארע”.

רצונכם לדעת מדוע אין תיאטרון יהודי במוסקבה? תשובת הגנרל היהודי היא, כי הגרמנים רצחו את היהודים דוברי-יידיש, ויתרם אינם מבינים לשון זו… מצויים זמרים ולהקות נודדות אחרות – ודי בכך, די והותר. כתבי שלום עליכם מופיעים ברוסית ואוקראינית, לפי שגם לא-יהודים רוצים לקרוא בהם.

לשאלת סופרו של “אונזער וואָרט”, עיתון פועלי-ציון-התאחדות בפאריס מדוע קיימים בתי-ספר יהודיים, עיתונים ותיאטראות בארצות כפולין ורומניה השיב: - המדינות הללו קיימות 14 שנה בלבד, ולא 42 שנה כברית-המועצות ואם תחלוף תקופת-זמן כזאת – ישתנה המצב גם בארצות הללו…

מי יאמר, שהגנרל היהודי דוד דראגונסקי סָתם ולא פירש? וכיצד נקלט הפירוש ה“וורוד והמרנין” הזה באוזניהם של הקומוניסטים היהודים בפאריס?

אחד הפרקים רבי-העניין בספר שיצא מקרוב לאור ועניינו בכותרתו: “יהדות צרפת” (ליעקב ישראל פינק, פאריס, תשי"א, הוצאת ‘מחברות’), דן בשיטת-הריפוי ובתורת הריפוי המיוחדת של ד“ר ה. ברוךּ (H. BARUK) בתחום מחלות הרוח. ד”ר ברוךּ הוא יהודי מיוצאי מצרים שהשתקע בצרפת; מרוחק מהיהדות התקרב אליה, אל ישראל ואל לשוננו בשנים האחרונות.

מקור שיטתו לפי עדות עצמו – בעולם המחשבה של היהדות: “הרפואה העברית רואה את תפקידה – בניגוד ליוונית – בשמירה מפני מחלות. היא רפואה פרופילאקטית וחברתית¹. ולא רק בזה ערכה. תורת משה ותורת הנביאים שבאה אחריה איננה מצטמצמת בריפוי. היא מגלה כוח טמיר באדם וזהו כוח המוּסר המשלב את האדם אל החברה ורואה את האדם לא רק כיצור הטבע, שאין בינו ובין יתר יצורי הטבע ולא כלום, אלא כאדם ה”שלם“, על תכונותיו הגשמיות והרוחניות גם יחד”.

גם אנשים שאין דעתם צלולה עליהם, נגועי מחלות-רוח, רגש מוסרי סמוי מפעֵם בקִרבם וכושר הבחנה בין טוב לרע, בין אמת לשקר. רגש המוסר כוחו רב בחיי הגוף והנפש: מה פגיעה בהיגיינה של הגוף סופה לגרום מחלות, אף פגיעה ברגש המוסר סופה לפרוע ביחיד ובחברה. הוא הרגש הזה, כבְריח התיכון בין תביעות החברה וייצר הפרט. לעומת מלחמת היצרים נוסח פרויד מצויינת תפיסתו של ברוךּ בגישה “מונותיאיסטית”, היינו בגישה הרואה באדם אחדות מוחלטת של גוף ונפש, של “פיסיולוגיה והכרה מוסרית”. והיסוד המוסרי לא חותם אלוהי מופשט טבוע עליו; חלק מן הטבע האנושי, מן הפונקציה האנושית הוא; וסַמי [ובַטֵל] מכאן כל שְניוּת.

אדם שרגש חטא אחז בו, דרך דוגמה, מבקש פורקן מְעָקָתוֹ בתואנה לסובבים אותו, ב“שנאת חינם” ציבורית (והוא מן המונחים שמחברנו נְקָטם בשיטתו, בלשוננו). אין הוא מסוגל להרגיש חיבה לאדם. ואף ייצר הגאווה וההתגאות המופלגת הוא כתחליף לייסורי תחושת האשמה העצמית (האמיתית או המדומה), אשר נושאהּ מבקש בדרך זה להיחלץ מהם. הללו “קורבנות אדם” הם במובן האליגורי, שנטלו את מקום קורבנות ממש מימי קדם, ה“שעיר לעזאזל” הממשי במַחלָצות חדשות. אך ה“קורבן” עצמו הוא בחזקת סובלימציה², מעין “תיווך בין חולשות האדם לבין חובות היסוד של המוסר והצדק”, ושעל כן לא היתה גם דעתם של נביאי ישראל נוחה הימנו; מעין “פשרה רוחנית שאינה מסוגלת עדיין לסבול את האור המסנוור של החוק המוסרי כולו, בכל תוקפּוֹ”.

היסוד המוסרי עיקרו במזיגה בין מידת הדין ומידת הרחמים; בין אל קנוֹא ונוקם לאל רחום וחנון שאינו הוֹדֵר דל בריבו³. כינוּיו: צדק. Le Test Tsedek הוא דרך בחינה מיוחדת – חידושיו של ד"ר ברוךּ.

אכן יצור חברותי הוא האדם ועיצוב יחסיו עם הכלל נתון, לפי שתי השקפות. "האחת – היחידים מקבלים עליהם לשמור על יסודות מסויימים כדי לא להזיק איש לרעהו. הם מסכימים שהתנהגותם תהא נתונה בעול של חוקים שעליהם לקבל, כדי לשמור על השלום בסביבתם וכדי להבטיח את אושרו של היחיד. לפי השקפה זו היחיד והחברה אינם אלא אחד, מכיוון שהיחיד בהתנהגותו יוצר את האווירה של החברה שהוא בעצמו נפעל ממנה. אין חברה כזו יכולה להתקיים, אם אין לה אמונה והכנעה כלפי יסוד עליון. אין לה צורך כמעט בשום שמירה, בשום משטרה, בשום גלגלים ממשלתיים. החברה מקיימת עצמה בלי שום ניגוד ליחיד. הכול נושא עליו את סימן האחדות. טיפוס כזה של אירגון אנושי ניתן לנו “בתורת משה” (תירגום י.י. פינק). ואילו ההשקפה השניה, החוצצת בין היחיד לחברה, שהיא כתובעת מהיחיד, כוחה בלחץ ובגזירות ואין בידה לחדור לנבכי נפש האדם; היא מפרידה בין התחום המוסרי לבין התחום החברתי:

“הירידה המוסרית של תקופתנו הביאה לידי גידול מופרז של הכפייה ושל המיכניזם הממשלתי. אולם יחד עם זה, בשעה שגדלים והולכים מעשי האונס של הממשלה, גדלה והולכת גם העבריינוּת”.

אלה מן המסקנות הכלליות לסערות הרוח ולמחלות הנפש של הכלל, שד"ר ברוךּ הֵסיקן מתפיסתו הרפואית.

*

העלינו רק כקוצו של יוד מן התפיסה של הרופא לחולי-רוח שעניין לה ומסקנות לחיי החברה – גם לחיי החברה המתהווה, רבת הניגודים והסתירה בישראל, שאין לה עתיד בלי היסוד המוסרי ובלי צמיחתם של החיובים הנובעים הימנו בחיי הפרט והכלל.

ספרו של יעקב ישראל פינק, משכיל ועסקן עברי בודד בפאריס, העלה לפנינו סידרת חזיונות ודמויות מחיי הרוח הצמוקים של יהדות צרפת (החל בי. סלבדור דרך שארל פאגי וברנרד לאזאר. אנדרי ספיר ואדמונד פלאג ידידיו-מקורביו ועד לאמי פאליאר וסימונה וייל – בת ישראל ברוכת כשרון עילאי שהגיעה לשיא של התכחשות ושינאה יהודית עצמית) – ראוי לסקירה מיוחדת.

האם שרשיהם של המצב הרוחני-המוסרי במדינה, בחברה, בתנועת הפועלים ובנוער; של גלי השחיתות, העירוניות הקלוקלת, הציניזמוס, ה“חטוף ואכול” – האם שרשיהם נעוצים בעיקר בקשיי הקליטה והדוחק החמרי ובמתחם?

ודאי, הדיקדאֵנס [הדרדרות] הציבורי-החברתי הוא שמוטט אשיות קיומן של קיסרויות רבות-עצמה בתולדות העולם, סחט לשד חיוניותן, רופף כוחן והרחיקן מעם האדמה והעבודה; גילוייו מצויים במדינות רבות בימינו, שכתפים נרחבות להן ונשימתן עמוקה יותר; אך מדינת ישראל, שזה מקרוב נתכוננה ועיקר משימותיה לפניה, שגודש רב של סבל ושאיפה וניגודים מרוכז על שטחה המצומצם – המערכה בדיקדאֵנס החברתי-המוסרי הוא לה צורך חיים, עליון ומוחלט.

כל אשר הושג בארץ הזאת: העליה, ההתיישבות השיתופית, תחיית הלשון, ביצור כוח המגן, מלחמת העצמאות – לא בזכות ה“תבונה הצרופה” קמו ועתים בניגוד לה, תוך התמודדות עם פיתויים מאוד ריאליים ומפוכחים. רק הכוח המוסרי במשחרר הוא שהצמיח כנפיים לעשייה ולעושים, הוא שעצר כוח להתמודד אף עם אידיאות חובקות זרועות עולם ואדם. היתה מערכה גדולה של היהודים על שווי-זכויות בתפוצות הגולה, במאבק נגד משטרים מאוסים ומדכאים, עוייני הפועל והיהודי, משכה ההגירה לארצות הברית ולארגנטינה ולשון-דיבור והיא לשון-אמא וכה קשה הניתוק הימנה. התבונה אמרה: אין פתרון לאלתר בשיבת ציון להמוני העם וספק אם יש בה פתרון בעתיד; ואך אשליית-מדוחים הוא החלום על מעמד פועלים ומתיישבים עובדי-אדמה יהודים בפרובינציה הנידחת-מפגרת של של עבד-אל חמיד,¹ ב“ים” הערבי…

המחפש בספרי האמונות והדעות של הציונות את אמת תקומתנו ואמת עתידנו, ספק אם ימצאנה, לכל המרובה יגלה בה את עקבות המערכה הנפתלת הסמוייה על אמת חייה של אומה, שהיא נעלה מגורמים רציונליים ורציונליסטיים.

ודאי, יש זכרונות לאומיים ויש אהבת ארץ ישראל וירושלים של מעלה ותנ“ך ולשון התנ”ך – אך היהודים מאוד מאוד קשורים אלפים בשנים בארצות מגוריהם, בהן משוקעים דמם ואונם ו“על נהרות בבל” – וגם בלשונות בבל – יצרו ממיטב יצירתם; ואם שנאת ישראל – האין סופה לחלוף עם האור שיזרח על העלם כולו?

וכך התמודדה התבונה המעשית עם לוחות הברית של ‘חובות הלבבות’² – ועודה מתמודדת…

*

וגם עתה – אחרי השואה ואחרי הקמת המדינה – מכריז אדם כהרב א. ה. סילבר,³ שהושיט ידו לכתר המנהיגות בציונות ובציון – הכרזת-קלוקל טפוסית מאוד:

“רב יהודי העולם יוסיפו לחיות בגולה ולנקוט כלפי ישראל אותה העמדה כמו אבותיהם – היינו, לגלות לה אהדה ולסייע לה מבחינה חמרית בקליטת כל העולים הרוצים לבוא אליה, בביצור כלכלתה, ובהקמת מוסדות תרבות, מדע ורוח, עד שיהודי העולם כולו יוכלו להתגאות עליה; אולם אזרחות ישראל תציין את אזרחי המדינה בלבד, ויהודי יתר הארצות לא יהיו חייבים בנאמנות כפולה, אלא ימלאו בנאמנות חובותיהם כאזרחי הארצות, בהן הם יושבים. ישראל כבר נתנה מקלט לשלושת רבעי מיליון יהודים שלא היו רצויים בשום מקום בעולם כולו; ואילו ליהודי ארצות הברית נתנה המדינה מעמד וכבוד חדשים, ולילדיהם רגש של הערכה עצמית ושויון. כן התגברה על האפטיה, שתקפה את רוח העם היהודי עקב הטראגדיות הנוראות של שתי מלחמות העולם, והפיחה בו מחדש תקוה ושאיפה לחיים. ארץ קטנה זו עתידה לתת עוד גמול היסטורי רב לכל יהודי, אולם אין הדבר מחייב את יהודי אמריקה לקבל את השפעתה התרבותית מתוך סבילות. הם יכולים ליהפך לגורם יוצר בכוחות עצמם ככל גולה בעבר שטיפחה את הדת, הלשון והספרות של העם היהודי; ואם לא כן ינהגו, צפויה להם כליה גמורה בתור ציבור”.

האין נשמע לנו גם מהצהרתו של סילבר קול התבונה המפוכחת, המעשית – המלעגת על ‘חובות הלבבות’?

אימון האדם בכוח התבונה הדיחו אמנם מגן העדן שבאגדה ופתח לפניו שערים נרחבים. אך שלטון התבונה ופולחן המעשיות דלדל אוצרות-רוח וחוויות-נפש לאין שעור, שניזונו דורות במיתוס הדתי. היתה התבונה כפופה לחוקי החומר הפיסי וההתרחשות ההיסטורית החיצונית, אך לא תמיד היתה צמודה אל מצפונם של החיים ואל הספר הגדול של ‘חובות הלבבות’. מארכס ולנין לא בניתוחם את חוקי הכלכלה והחברה כבשו לבבות, ולא כתבי הס והרצל ופינסקר ערערו גלי עליה והקרבה חלוצית; הם רק שימשו בטוי מושכל ומודע לחוויות-נפש שתבעו תקון, ליסורי מצפון שזעקו גאולה, למצוקת ‘חובות הלבבות’ הכמהה להגשמה.

לא, לא בכוח התבונה בלבד עשוי המפתח לסוד ההמשך של יצירתנו, החמור מהתחלתו – ולהכרח הדוחק בהתעלותנו.

הנה נעשים מאמצים מרובים לביצור עצמאותה הכלכלית של המדינה, להרחבת בסיס אספקתה העצמית מן האדמה ובעבודה, לצמצום תלותה בגורמי סעד-חוץ. אך אנו (תנועת העבודה; האינטליגנציה העברית; העיתונות; המורים והמחנכים) דומה, מצווים – אם חפצי חיים אנו – על כתיב ושינון של ספר ‘חובות הלבבות’ החדש של העם היהודי במדינה; הוא גם המשך וגם התחלה, והוא העומד במבחן ערכים לאומיים ואנושיים גדולים, בין ברצונו ובין באנסו, אולי יותר מאשר הוא עומד במבחן ביסוס עצמאותו הפוליטית והמשקית.

“האדם לא נולד אלא להרים את השמים” – אמר ברוב תמימות וחריפות כאחת, ר' מנחם מקוצק,⁴ בצורה מושאלת נאמר: לא קמה מדינת ישראל אלא כדי להרים את שמי עולם של העם היהודי ושל האדם היהודי. האין זו הדיאלקטיקה של ההיסטוריה האנושית? –

בלא נשימה מאוירתם של שמים טהורים הפרושים כיריעה על עולמנו – ויתרופף גם הקרקע המוצק תחת רגלינו…

א

בדמותו של המורה הזקן בוריס רוזנטל – גיבור סיפורו של הסופר היהודי-הרוסי הנודע וסילי גרוסמן¹, נסתמלה, אולי לראשונה שואת ישראל ברוסיה באספקלריה של הספרות הסובייטית. ישיש חביב וטוב-לב, איש-הספר, אוהב-האדם-והחיים, שהקים תלמידים הרבה ודבק בעיירתו באגן הדון בה הדביקוֹ שלטון הכיבוש הנאצי – וגורלו נחתם עם כל עדת ישראל.

אף בימים מרים אלה, שבאו כחתף מר ונמהר, אין הישיש מאבד עשתונותיו ויקרת סגולותיו – כאור בהיר תזהיר דמותו בתוך העלתה מסביב; והוא מעודד ומנחם, אב ליתומים ואלמנות, דירתו הדלה – למגורשים, אחרית פִתו – לרעבים, כולו נכונות עזרה וסעד לזולתו.

ויום אחד מתנֶה לפניו את מרי שיחוֹ, ידידו הותיק, הרופא היהודי וינטראוב:

“בעיירה זו מכיר אותי כל כלב, – חייך ואמר, ב-16 ביוני 1901 באתי לכאן. והרי לפניך צירוף נסיבות: בבית זה, בבית זה עצמו, ביקרתי לפני 41 שנה את החולה הראשון. היה זה מיכאַילוּק שהורעל בדגה. את מי לא ריפאתי מני אז? והרי למה שזכיתי והגעתי…”

“ובעיקר חרד אני – עונה לעומתו המורה היהודי הישיש – מפני דבר אחד: חרד אני, פן העם בתוכו חייתי כל שנותי, העם אשר אני אוהבו, יתפס לפרובוקציה שפלה”. אין ו. גרוסמן (מחברו של “בן אלמוות העם”²) סבור, שהעם שיתף פעולה עם השלטון הנאצי בתעלולי-הדמים שלו; רק הפסולת שלו בלבד היא שבגדה בעמה והיא גם שאצה ליטול חלק פעיל בהשמדת היהודים; פסולת-אדם ששימשה מכשיר עיוור בידי המשעבד העיקרי.

"נשתרר ליל-עלטה, עבים עטו פני רקיע ואור הכוכבים לא הבקיע בעדם. היה ליל-עלטה, מחשכים אפפו האדמה. ההיטלראים – זו המרמה הגדולה של החיים. כל מקום בו דרכה כף רגלם, הגיחו מיד על פני השטח מתוך האפלה הפחדנות, הבגידה, תאוות הרצח החשוכה, ההתעללות בחלשים. צפו ועלו היסודות האפלים ביותר של החיים, בדומה להשבעה אשר באגדה המעלה את הרוחות הרעים. אותו לילה (ליל הפלישה) נחנקה העיירונת תחת מעמסת הרע והאופל, כל הצחנה והזוהמה שנתעוררו והחלו בפעולתם עם בואם של הגרמנים יצאו להקביל פניהם…

וכך אירע – קובע המחבר – בכל הערים הגדולות והקטנות, בכל המדינות הגדולות והקטנות: כל מקום בו דרכה כף רגלם,, התרוממה מתהומות הנחלים והאגמים הפסולת, צפו ועלו עלוקות מסולת, צפו ועלו עלוקות מסואבות, קוץ ודרדר פשו במקום שם גדלה חיטה".

ובתוך האימה בוקע קולו של האגרונום השיכור ומשתף-הפעולה:

“והיהודים שלנו לאן נעלמו עקבותיהם? אין רואים אותם כל היום, ילדים וזקנים, אף נפש, כאילו לא היו בנמצא כלל. ועוד אתמול הן סחבו מן השוק סלים גדושים בני חמִשה פוד?”

ופעם נגשה אל רוזנטל, בחצר, ברברה הזקנה, ושאלה בדעות: “מה פשר כל המתרחש בעולמנו, סבא?” – חזר המורה לחדרו ואמר:

“כן, עוד מעט והגרמנים יערכו פרעות-דמים ביהודים. איומים הם החיים – מנת חלקה וגורלה של אוקראינה”.

“מה עניין היהודים לכאן?”

“שאלה זו מה פירושה – הרי זה הקוץ שבאליה – ענה המורה. הפאשיסטים הקימו קטורגה³ כלל-אירופית, כללית, וכדי להחזיק את שבוייהם-עבדיהם בכבלי המשמעת, בנו סולם ענקי של דיכוי. גורלם של בני הולנד חמוּר מזה של בני דניה; של בני צרפת מזה של בני הולנד; של בני צ’כיה מזה של בני צרפת; וחמור מזה מצבם של בני יוון וסרביה, לאחר מכן של בני פולין; נמוך מזה מעמדם של בני אוקראניה ורוסיה. הללו דרגות סולם-הדיכוי הן. ככל שהסולם משתפל והולך ככל שהסולם משתפל והולך כן מתרבים הדם, העבדות והזעה. אולם בשפל המדרגה של בית-הסוהר רב-המידות-והקומות תהום אשר הפאשיסטים יעדוה ליהודים. ואכן, סבלותיהם של בני רוסיה ואוקראינה גאו עד כך, שהגיעה השעה להוכיח להם כי מצוי גורל מחריד ואכזרי יותר. עתה יאמרו: אל תתלוננו, היו מרוצים, גאים, שאין אתם יהודים. זו האריתמטיקה הפשוטה של האכזריות השפלה, ולא איבה סטיכית”.

אכן, זאת התפיסה: איבת ישראל וכלייתו כפונקציה של הפאשיזם, כמכשיר של שיעבוד ודיכוי; גורל ישראל – תולדה של שיסוי חיצוני של כוחות אופל ואיבה, חלק מגורלה של רוסיה ואוקראינה – ותו לא. ואעפ"כ בעינה עומדת השאלה: מדוע אף גילוי אחד של עזרה פעילה, מדוע עונו והושמדו כמעט עד האחרון בהם?

ו. גרוסמן מרמז על מלכודת-המוות לתוכה הוטלו יהודי העיירה, על האשלייה העצמית שלהם והכאב הצורב והעלבון שבהתפכחות המהירה. –

“מדי אכנס לרחוב (רחוב היהודים? הגיטו?) ענוד פס זה, חש אני, בריחַ-ברזל הוא יצוק פלדה לוהטת על זרועי. אי-אפשר בחיים כאלה. לדעתם אין אנו ראויים אף לקטורגה של הגרמנים. השומע אתה עמלים שם בפרך הנערים והנערות המסכנים? אך את הנוער היהודי אין משלחים גם לשם, כלומר שגורל מר יותר צפוי לו ולכולנו. איני יודע בדיוק מה יתרחש. למה נחכה לכך?” – אלה דבריו של הרופא הותיק וינטראוב שסופו שולח יד בנפשו. ואילו ידידו, המורה הישיש, המאמין, מחזיק מעמד בגבורה עילאית וכולו קורן חסד מופלא ואחוות-אדם בצר לו, משל למלאך טהור המרחף בשְׁחור הגיהינום ואין צחור מזדהם ונחרך…

אפס, מגיעים ימים והמורה הזקן בשכול בדידותו, ביסורי צערו, בעקת המפולת של ערכי חייו ואמונתו באדם ובצדק, ללא קמצוץ של עידוד וסעד, מגיע לכלל מסקנה חדשה: “בוודאות מוחלטת הכיר לדעת, כי בזמן בו חוקי האכזריות והאונס המחריד הם הקובעים בחיים ובשמם בוצעו מעשי-הזוועה האיומים ביותר, – ולא בידי המנצחים בלבד אלא אף בידי הנתונים לשלטונם – כי בזמן אשר כזה צפוי הוא למוות בלתי-נמנע”.

ואכן, הגירוש והכלייה לא בוששו לבוא. ובנוסח הידוע לנו. היהודים – עדה מיותמת ומבודדת על סף אובדנה – באים להתייעץ במורה הזקן. כבר הגיע לאוזניהם שמע משלוחי-הגירוש. כבר נראו חפצי יהודים שלא חזרו עוברים לסוחר בשווקים. אך הייתכן? האפשר לרצוח עם שלם?

“והישיש רוזנטל שתק, הקשיב והרהר: טוב עשה שלא הרעיל עצמו. עם היהודים חי כל ימיו, עמם עלו להיות באחרית רגעיו המרים”.

ויאשקה הצעיר, הדומה לארי, מסרב לברוח אל הגויים. “לא כי רצוני הוא להיות דומה ליהודי דוקא. במקום אליו יובל אבי, אהיה גם אני”.

על סף המקום ממנו לא ישובו עוד – משתלהבת אחווה ישראלית זוהרת; אחוות ישראל בלהבות הכלייה של עולם שסגר מסביב, מסביב…

ב

בספרותה של פולין דהאידנא מתרבה והולך יבול היצירה – ברומן, שיר ודרמה – שעניינו שואת ישראל בפולין. אפשר ומצפונה הנוקב של חלק מן האינטליגנציה הנוצרית. מדריך מנוחת-הנפש ומעלה נושא בלתי-נשכח זה ותובע חשבון-נפש עצמי. אפס, דומֶה, שום סופר זר בן-זמננו לא הגיע לתחושה כה נוקבת של השואה האורבת לעמנו בתפוצותיו ושל סוד בדידותנו ושְכוֹלוֹ כסופרת מריה קונופניצקה⁴, עוד לפני שני דורות. בימי מלחמתם של יהודי פולין לחופש ולעצמאות המדינה “למען חירותנו וחירותכם”, חשה בייחוד את המצב היהודי וגילתה – כאחותה לספרות אליזה אורז’שקו*⁵ - יחס אנושי-מוסרי ואחווה נאמנה למדוכאים שבמדוכאים – המוני בית ישראל.

מנדל – גיבורה של קונופניצקה – הוא כורך-ספרים זקן. שלושים שנה דר באותה העיירה ובאותו הבית. אדוק מעורה בין שכניו, משופע במרץ ויוזמה. “השמעת – שואלו באחד הימים שכנו וידידו השען הפולני – השמעת את אשר מסיחים הבריות?”

“נו, מה לי ולחדשות! אם טובה היא השמועה לא תאחר לבוא, ואם רעה היא – למה אשמענה?”.

“דומה שיכו ביהודים” – הפליט השען הזקן.

מצמץ מנדל עיניו באי-מנוחה, רעד חלף על שפתיו. אולם עד מהרה התאושש ואמר:

“את היהודים? אילו יהודים? אם את הללו שגנבים הם, שמעוולים את הבריות, ששודדים בצדי דרכים, שפושטים עור דלים, מדוע לא? אף אני אלך ואכה בהם”.

“לא! פרץ השען בצחוק. את כל היהודים”…

בעיניו האפורות של מנדל נדלק זיק. באדישות כביכול שאל: " למה ומדוע את כל היהודים?!".

“ולמה ומדוע? – השיב השען, על כל היהודים המה!”

“אנו – אמר מנדל ומצמץ בעיניו – ומדוע אין הם הולכים ליער להכות בעצי הלבנה והאשוח, על שום שעצי לבנה ואשוח המה?”

“הא! הא! – פרץ השען שוב בצחוק – כל יהודי וערמתו. הרי עצים אלה שלנו הם, ביער שלנו גדלו, באדמתנו!”.

מנדל נזדעזע. התכופף קמעה והציץ בעיניו של השען.

“נו, ואני מנין גדלתי? מאיזה קרקע? זמן רב תכיר אותי אדוני רב-החסד? עשרים שנה אדוני רב-החסד מכיר אותי. כלום באתי לכאן משָל לאחד המזדמן לבית-המרזח? אני כאילו צמחתי לתוך העיר הזאת, כעץ-הלבנה ביער. אמת, פת לחם סעדתי כאן. גם מים שתיתי. אבל בעד הלחם והמים שילמתי. במה שילמתי? אדוני רב-החסד מבקש לידע במה שילמתי?”.

הושיט לפניו ידי-עמל גרומות ומיובלות.

“נו – קרא בקול מסוער – בעשר אצבעות אלה שילמתי. אדוני רב-החסד רואה את הידים האלה?”.

“נו, וגמולי היכן? גמולי הוא אצל תלמידי בית הספר. האדונים והגבירות הלומדים בספרים, הכותבים במחברות. וגם בכנסיה, שעה שאנשים ממהרים לתפילתם… נו, וגם אצל הכומר הנכבד, שכרכרתי את ספריו, ברוך יהא!”.

יישר את הירמולקה לראשו והוסיף: “גמולי מוטל בידים נאמנות”.

“אולם יהודי הוא תמיד יהודי!” – ענה השען.

“נו, ומה עליו להיות? גרמני, צרפתי? שמא עליו להיות סוס? נו, שהרי כלב הפך מזמן, הוא כבר כלב!”.

“לא, לא זה הדבר” – השיב בהתלהבות השען. בל יהא זר…"

“זה הדבר? – ענה היהודי ונרתע לאחור. דיבור נבון אמרת! ודיבור נבון משוּל לאבא ואמא. אדוני רב-החסד טוען לבל יהא היהודי זר? ולמה לא להיות זר? כלום סובר אדוני שאם יורד גשם אין הוא מרטיב את היהודי, באשר זר הוא, או בהשתולל הרוח אין היא מטילה חול לעיניו, באשר זר הוא? נו, ואם ירד הלילה על העיר, גם את היהודי יעטוף, גם לו לא תזרח אז שמש הצדקה!”.

לא יצא זמן רב ונבואתו של הגוי נתאמתה. ובפרעות נפצע בנו של ר' מנדל.

…“מר מנדל – אמר השען – יצא נא מפנה זו. כאבל ישב, לכל הרוחות! הנער החולה במקצת מהמהלומות שספג, אולם פצעיו יגלידו, חומו ירד, שוב יבקר בבית-הספר. ולמה נתיישב כאילו מת אצלו אדם?!”.

היהודי הזקן שתק. ורק כעבור רגעים הרים ראשו ובקול השיב: “אדוני שואל על שום מה אשב כאבל? כן, אבל אנוכי, אפר על ראשי ושק לגופי ועל אפר אשב ורגלי יחפות וצערי עמוק וכאבי צורב”…

נדם. בכפיו הליט פניו, המנורה הירוקה זרעה אור מוזר, אור-בלהות, על ראש-הישיבה שלו. הנער גנח פעם ופעמיים. ושוב נשתלטה הדממה.

אז הרים מנדל את ראשו לאיטו ואמר:

“אדוני אומר, שלא מת אצלי איש? נו, מת אצלי הדבר שנולדתי עמו, שחייתי עמו ששים ושבע שנה, שחשבתי כי אמות עמו… נו, מת בקרבי לבי לעיר הזאת!”…

(באוזני א. ארנבורג ומערכת “אייניקייט”¹)

גירסתם של מנהיגי הקומוניסטים היהודים בתפוצות ישראל, המנסים להעמיד חיץ מלאכותי בין מדינת ישראל (שהם ממחייביה) לבין התנועה הציונית (שהם משולליה) – מחייבת שלוש הערות, לא לויכוח ולניצוח, כי אם לבירור ולעיון:

א – בהחלטות שנתקבלו בועידות המפלגות הקומוניסטיות בארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ובארצות אחרות וכן במאמרים שונים בעיתונות הקומוניסטית היהודית, לרבות ב“אייניקייט”, שדנו בשאלת ארץ-ישראל בתקופת המאבק עם השלטון הבריטי דוּבּר, בין היתר: על התכונה המציינת ומייחדת את היישוב היהודי בארץ-ישראל – היא תכונת הממלכתיוּת שקנה לעצמו, ואשר בזכותה ראוי הוא לתמיכה ולסעד במלחמת החירות שלו.

מלחמה זו שהתנהלה בדרך כיבוש העבודה וההתיישבות, התקומה הרוחנית והעמידה בשער בשדה המדיניות ואשר גולת הכותרת שלה: מדינת ישראל, אינה תולדה של תהליך סטיכי [שאינו ניתן לבלימה; כוח איתני הטבע]. מאז שנות השמונים למאה שעברה הגרו יהודים במיליוניהם לארצות שמעבר לים, הקימו מרכזי-יישוב גדולים ומסועפים, אך אין בהם תכונות של עצמאות ממלכתית. לעומת זאת היה כל אופייה ומהותה של העלייה לארץ-ישראל וכל טעם המערכה שהתנהלה בתוכה, טבוע בחותם המובהק של השאיפה והכוננות לעצמאות. ושעל כן לא בנתה הציונות – ועל אחת כמה וכמה הציונות הסוציאליסטית – את עולמה וחינוכה על “נצח האנטישמיות”, לפי שרבים וטובים ביקשו לפרשה. ולכן כוחה יהא יפה ותקפה יהא קיים – ואולי ביתר שאת – כאשר האנטישמיות תבוער (אם אמנם תיעקר גם בהכרתם של המונים) ובמשטרים מתקדמים ודמוקרטיים. ואכן, אחד ממורי דרכה של תנועת הפועלים בישראל הורה על כך לפני שנים הרבה והוסיף:

“כשם שאין המעמדות העובדים צריכים ויכולים לסמוך על ההומאניות של הבורגנות ולבטוח בהתקדמותה, כן גם אין העם היהודי צריך ויכול לסמוך על ההומאניות של העולם הלא-יהודי ולהשליך את כל יהבו על התקדמותו. גם שחרורו של העם היהודי במולדתו יהיה מעשה ידי עצמו”.

זה ועוד: באותם ההחלטות והמאמרים צויין גם, בדרך הקיטרוג, כי עד לתקופה מסויימת שיתפה הציונות פעולה עם שלטון המנדט הבריטי ושימשה מכשיר בידו. משל למה הדבר דומה? לקיטרוג נגד מעמד הפועלים שהוא “משתף-פעולה” עם נציגי המעמד הבורגני בבתי-החרושת, בעיריות וכו' וכו', בכדי לקיים את עצמו. הרי הדיאלקטיקה המיוחדת אשר להתפתחות הסוציאלית מלמדת, כי תוך כדי שיתופם והיזקקותם ההדדית של המעמדות השונים במשטר ובמשק הקאפיטאליסטיים, סופה של העבודה (שהיא לאומית ביסודה) לרשת את הקפיטל (שהוא בינלאומי ביסודו) ולשחרר את החברה כולה. חוק דיאלקטי דומה פעל גם בהתפתחותם של הציונות והיישוב, שעם התבססותם והתגשמותם אנוסים היו לפרוץ את כבלי המסגרות שבלמו אותם. האם הרצון והשאיפה המפעמים את ברית המועצות והדמוקרטיות העממיות, ליחסי-שלום ולקשרי-חיים תקינים עם מעצמות המערב, פירושם ויתור על עצמיות ההשקפה ואורח-החיים ופגיעה בהן?

ב – גורסי החיץ המלאכותי בין מדינת ישראל והציונות חייבים גם לשאול את עצמם את שאלת עתידם של היהודים אשר מחוץ לתחומי מדינת ישראל: במה ומדוע ניפלו אלה, שאינם זכאים, הם וילדיהם, לחיים לאומיים תקינים? האם יש להניח, שהפתרון המוצע בשבילם הוא בדרך של הקמת מרכזים יהודיים אוטונומיים בזעיר אנפין, כדוגמת בירובידז’אן, בעשרות הארצות בעלות יישובי יהודים בבוא היום, כלומר לאחר שיתהווּ התנאים הסוציאליים המתאימים לכך? האם יש להניח שעד אז ימשיך רוב רובו של העם היהודי לחיות – כהגדרתו הקולעת של מארכס – “בסדקי החברה”, כמתבוללים בין שבעים תרבויות, מנותקים מחיי עבודה וקרקע, כמיעוט מושפל ומפורר, גם אם היחידים שבו נהגים משיווּי-זכויות דימוקראטי ומעטים בתוכו הגיעו לשלבי-השפעה במרומי החברה בארצות מגוריהם (עתים לרעת ההמונים היהודים)? ואותה שעה זועקת ומשוועת מדינת ישראל לתוספת כוחות צעירים ורעננים לשם המשך ביסוסה והתפתחותה למען תהא בפועל – ולא רק בכוח – מולדתו של עם ישראל, כשם שכל כוחה וייעודה של הציונות שהיא עושה את העם בפועל לעם בכוח, עם עובדים בן-חורין.

ג – היה היה פעם בציבוריות היהודית ויכוח מאלף רב-עניין בשאלה, אם אמנם העם היהודי עם הוא ככל העמים. רבות נכתב בו – מאמרים המצטרפים לכרכים ומחקרים שונים, ולא עתה השעה הכשרה לבחינה ולסיכום. אך גם אליבא של השוללים – יהודים ולא-יהודים – היו היהודים בעבר עם יוצר, המעצב את תולדות חייו וחי בארצו. יסודות וחוויות הטבועים בזכרונו הלאומי של העם, בלשונו ובתרבותו, האפשר וצריך לעקרם, או להיפך, זכות וחובה היא לקיימם ולטפחם? ונניח לרגע, לצורך הההברה העיונית, כי כוס התמרורים של גירוש-גולה, נדודים והשמדה היתה עוברת על עם אוקראינה, מי היה מעז לחלוק על זכותו לשוב למולדתו, או לעקור מזכרונו הלאומי את הדון והדנייפר, ואת דמוּיות עברו שעיצבו במשך דורות את חייו ותרבותו? הרי איש לא יציע לבני-ארמניה, החוזרים לצור מחצבתם, שישהו במקומות מגוריהם עד שיווצרו התנאים שיניחו להם אפשרות של התפתחות חופשית ובטחון חיים ועתיד, או כי יקימו לעצמם “מלוני-לילה” ארעיים שם בחסות מלכויות הצלב והאיסלם, והאם מן הצורך כיום להסביר, ובייחוד לאמונים על התפיסה המרכסיסטית-לניניסטית, שהשחרור הלאומי המלא הוא בסיס ותנאי לשחרור הסוציאלי?

נמצא איפוא, לאור האמור לעיל, כי גירסתם של מנהיגי הקומוניסטים היהודים בדבר חיוב מדינת ישראל ושלילת הציונות אין לה כל אחיזה מבחינת ההתפתחות שבעבר (המדינה קמה בזכות מאמציה של הציונות), ושום צידוק מבחינת האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל – ושל המוני היהודים בעולם וכן מבחינת קידומו של עניין הסוציאליזם בעולם. חיץ מלאכותי הוא שאין בו הצדקה של אינטרסים והשקפה.

(הרהורים בסוגיה: תורת ישראל, לאום, מדינה)

תחת דברי-פתיחה לנושא אביא ג' קטעים, שהם אספקלריה לשלוש תפיסות והשקפות, שעניינן היהדות וממילא המתחייב ממנה, ורב המתח הרוחני האצוּר בהם.

“אנו רואים בשחרור האומה בהווה, בקימום מדינת ישראל ובכל שירותיה הדרושים לשלומה ולבטחונה – חובות ומצוות דתיות. קיומן דורש הכרעות והחלטות חדשות על פי התורה בשטח בעיות המדינה והחברה המודרניות, מאחר שהללו לא נידונו ולא הוסדרו על יד ההלכה בצורתה המקובלת והמגובשת. אנו חושבים, שהיעוד הלאומי והיעוד החברתי של התורה ומצוותיה המעשיות, אינם ניתנים היום להגשמה בשלמותם ובטהרתם אלא בחברת אנשים עובדים”. (דת ומדינה, מצע “העובד הדתי”). “שתי הדתות האליליות הקיצוניות ביותר של ימינו הן הקאתוליוּת והיהדות” (“עבודה זרה” מ. שמיר ‘על המשמר’). …“*בין כל השיטות ההומניסטיות, היהדות היא הדתית ביותר, ובין כל הדתות, אפשר שהיהדות היא ההומניסטית ביותר” (“ערכי היהדות בחינוך” א. סימון).

ה“השכלה” מילאה שליחותה – ומה הלאה?

משפרצה ההשכלה “בת השמים” אל הגיטו היהודי וערערה את יסודות קיומנו מדורות, היא קרעה בו חלונות אל עולמם של עמי-העולם, קוממה את היהודי נגד בידודו ובידולו – מרצון ומאונס – עוררה אותו לזקיפות-קומה אנושית, נטעה בו אידאלים של חילוניות, – של תחושת כבוד לאומי ואזרחי, של ערגה לחיי טבע ויצירה. ועם זאת, שונה בתכלית היתה התוצאה של חדירת ההשכלה בחיי האומות ובחיי ישראל: אצל הראשונות היא לא מוטטה את יסודות הקיום ולא פוררה את הכלל, ואילו בישראל היא זעזעה עד היסוד את היחיד ואת אושיות הקיום הלאומי, עוד יושב הנער על ספסל-הישיבה ואוזניו כבר קולטות מנגינות זרות; הוא עומד על פרשת דרכים ושואל את השאלה הספונה-צער-וערגה “לאן”? עד מהרה הוא נוטש את בית-המדרש הישן וזונק בלהט ובקנאות אל תוך גלי כל הזרמים החברתיים והרוחניים בעמנו בדורות האחרונים… ואחד הגלים האלה סוחפוֹ לחופי כנען.

שכן, גם הלאומיות היהודית החדשה (אם להוציא יחידים יוצאים מן הכלל) נבעה מתוך הקרע ההיסטורי שנתחולל בנפש היהודי, מתוך המרד בגיטו, במורשת, בעבר הדורות, מתוך זרם ההשכלה החילונית. אף ברעיון העבודה, למשל, כתקנה להווייתה החומרית הפגומה של עמנו, קדמו משכילים כמנשה מאיליא¹ ויצחק בר לוינזון (ריב"ל)² לכל הוגי-הדעות של הציונות. והוא הדין בשאר התחומים. וסמלי הדבר: נטלה הציונות את הפסוק התנכ"י “בית יעקב לכו ונלכה” ושמטה את הסיומת שלו: “באור ה'”.

ההשכלה, לגילוייה ולארצותיה, הניבה פירות רבים – למן ההתבוללות לצבעיה דרך תנועת הרפורמה ועד ללאומיות, ואך הצד השווה שבהם האשלייה, שככל הגויים בית ישראל… והיא אשלייה ישנה-נושנה. והנה, דוקא עם התגשמות מאווייה בכל פזוריהם של ישראל וגם בארץ כינוסו הלאומי, מתברר יותר ויותר, שאין לה אחיזה לאשלייה זו. הייחוד היהודי, תולדת אלפי שנות יסורים ויצירה רוחנית, אינו ניתן לטשטוש ולמחיקה ולביטול. ועם זאת טעות היא להניח, כי נקודת-הבעירה לעתידנו הרוחני, לדמות האומה בתפוצות ובישראל, היא בפולמוס בין הדת לחילוניות. על כפות המאזניים של המשבר הרוחני המחריף מוטל עצם ייחודנו הלאומי בכל רציפות הדורות הלאומית-תרבותית שלנו, כל עולם המושגים והמונחים והדימויים, התפיסה והגישה, יחסי אדם וחברה, ישראל והעמים, יהדות ואנושות וכו'; ועתה, שיהודים ברוב התפוצות נהנים משיווי-זכויות, ויהודים בישראל זכו בעצמאות לאומית ומדינית – מחריף (ויחריף וילך) המשבר הזה, המערכה בין הייחוּד לבין הטשטוש; בין המשיכה למרכז, לשורש, למקור, לבין המשיכה להיקף, לאנושות, להתפרקות מהעול הרוחני; בין ציונות ליהדות; בין מדינת היהודים (שאולי יהיו בה באחד הימים יהודים-ישראלים שדתם מוסלמית, קתולית, חסרי-דת וכו') לבין המדינה היהודית. הנה-כי-כן רואים אנו, שההשכלה מילאה שליחותה בחיינו (לחיוב ולשלילה), על ברכיה נולדה האמנציפציה היהודית, הסוציאליזם היהודי, הלאומיות; ומאליה עולה השאלה, מה תהא דמותו הרוחנית של העם שעבר בכל השלבים האלה, מה יזין ויפרנס את רוחו ויתן חיוּת ולְשַד לנפשו? – לשון אחר: אם קודם שאלנו לעתיד היהודים, עתה שואלים אנו לעתיד היהדות.

יש יהדות אחת – מה טיבה?

הגענו, איפוא, לתחום הקרוי יהדות. מי לא דש בו, מי לא ניסה להגדירו ולקבוע אֲמיתוֹ?

זכורה, דרך דוגמה, הסתערותם המהפכנית-הלאומית של אישים כברדיצ’בסקי וברנר, שקראו לשינוי-ערכין, שלחמו בשצף-קצף במורשת, ב“עם הספר”, שאף על המרטירוֹלוגיה³ היהודית לא חסו. “לנו אומרים – הכריז ברדיצ’בסקי – שִמרו את היהדות; ואנחנו אומרים: יהודים אנו ותו לא! חפֵצים אנו לתת מקום אצלנו לכל בעלי הדעות והמחשבות, לכל בני אלים נשתחווה, או גם לא נשתחווה… עברים אנו בכל הדעות שנסגל לנו ובכל המחשבות שנחשוב”. – “אנחנו היהודים החיים – קרא ברנר – בין אם אנו מחזיקים במוּסָרהּ של הברית החדשה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקור…” הגדרות אלו קשה לחולמן בימינו, לאחר השואה הגדולה, לאחר כינון מדינת ישראל, לאחר גילויי ההתבוללות והשקיעה הלאומית בתפוצות, לאחר שגסיסת היהדות סופה ממילא גסיסה לאומית של היהודים; כשם שאין מתיישבת על דעתנו כיום משנתו של אחד-העם, שתקעה יתדותיה הלאומיות באמונה בהתקדמות הכלכלית ויתדותיה היהודיות – במוסר הנביאים ובצדק המוחלט (שהם, אליבא דאמת, יסודות אוניברסאליים), ואף לא תורת המרכז הרוחני החילוני (מה טיבו ודמותו?) כגורם-קבע, מאחד ומלכד, מזין ומפרה – והלוא עינינו הרואות שעשויים יהודים להיות עוכרי עמם גם כשהלשון העברית לשון דיבורם.

זה מקרוב ניסה פרופסור גרשם שלום בספרו הנודע על שבתי צבי לכפור בעיקר, שקיים חזיון-קבע וערך-קבע ויהדות שמו. הלא כה דבריו, בין היתר: “מה היתה יהדות בדור מסויים, לא נקבע על פי הגדרה דוגמאַטית, שאין לה כל יחס למציאות ההיסטורית, אלא על ידי מה ששלומי אמוני ישראל הסכימו עליו או חשבוהו כאפשר בזמנם”. אף הוא טוען, שאין לקבוע בדיוק “לפי קו דוגמאטי”. אם תופעה זו או אחרת “יהודית היא”. וכבר הִקשה עליו מבקר שנון, שהוא פתח פֶּתח לרילטיביזציה של היהדות, לניהיליזם, ושאל: מי קובע, ועל סמך מה נוכל לדעת בודאות, מי באמת נמנה עם “שלומי אמוני ישראל”! ונוסיף ונשאל: הלא טובי יהדות הרפרוֹם, שמחקו שם ציון וירושלים מספר התפילה, רשאים היו לטעון – לפי גירסה זו – שהם הם היו נציגיה הלגיטימיים של היהדות? ומחר-מחרתיים תתבצר אולי כת חדשה בעם היהודי, או בחלקו, ותטען לכתר היהדות ברציפותה. שלום טוען דבר זה לגבי השבתאות; ואולם, האינטואיציה הלאומית האמיתית פיעמה, בלא ספק, בלב הרבנים כששפורטש⁴, כחאגיז⁵, כיעב“ץ⁶, שנלחמו ב”ייבסקציה" של זמנם, שראו בהפיכת יום ט' באב ליום הילולה וזנות פֶּתח להתפוררות היהדות, ואחרית גלגולה של השבתאוּת הפראנקית⁷ (עלילת-דם יהודית, טמיעה, זימה) תוכיח על תחילתה.

וגם מדינת היהודים לא תיצור יהדות חדשה, ואין בכוחה ליצור אפילו חג, שיהיה דומה בתקפו, בהחלטיותו, בקדושתו למועדים שיצרה המסורת. שהזינו הנפש ורוממוה. יום מנוחה – כן, אבל לא “יום מנוחה וקדושה לעמך נתת” ולא “מועדים לשמחה”, שקיימו את היהודים יותר משיהודים קיימו אותם. ואין בכוחה לקיים יום-אבל (אף לשואה) כאשר קיימוהו דורות עברו בצום ובקינות ובשברון-לב.

לא נכון לחלוק בזה על יהדותו של שום יהודי, ויהא בעל השקפות ואמונות כאשר יהיה. כבר הותר ב“כל נדרי” להתפלל עם כל העבריינים… וישראל אף שחטא – ואפילו המיר דתו – יהודי הוא, לפי ההלכה, בן ברית, לאמור: לא הפקיע עצמו מעם ישראל. מוּמר – דיני ירושה ואישוּת (קידושין וגיטין) חלים עליו. אפילו “אותו האיש” קרוי בגמרא “פושע ישראל”.

ואזכיר פרט היסטורי מהזמן האחרון, כיצד עמדה לנו הבחינה הלאומית של היהדות:

לפני י“ב שנה ביקש החבר ההוֹדִי בוועדת-החקירה של האו”ם עבדור רחמן להוכיח, שהיהודים הם כת דתית ואין זכותם למולדת, ושאל: - יהודי המאמין בישו – יהודי הוא? והרבנים הרצוג ומימון ענו לו בו במקום, שגם יהודי מוּמר אינו הופך לא-יהודי לפי דיני ישראל, אף שיהודי רע הוא.

אנסה לסכם: היהדות היא, קודם כל, שותפות-חיים-וגורל לאומית, מוחלטת ומקודשת ומחייבת שכל אחד מבניה “עמד על הר סיני” ו“יש לו חלק לעולם הבא” וכל אחד ערב לרעהו; תפיסתה נתגשמה בעקרונות-יסוד שחל עליהם ייהרג ואל יעבור (עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות) ובציוויים מעשיים – והם נשמתה, ובכלל זה: יישובה של ארץ-ישראל שאדמתה מקודשת והישיבה בה מצווה.

כי לא רק המונותיאיזם והמוסר מייחדים את היהדות, אלא ובעיקר אורח-החיים ואורח-התפיסה, קנה המידה והבירור בין הערכים, וקודם לכל: תפיסת עצם החיים (לא כמקור הנאה ולא כמקור נזירוּת) כחובה וכיעוּד מקודש וערך האדם החי, מעשיו ומבחניו. דומה, שרק אדם שתורתו במעיו כהרב קוק, מסוגל היה לכתוב שורות אלו:

…“בכל יש ניצוץ אור… בכל אחת מהאמונות השונות בתור סדרי חינוך שונים לתרבות האנושית, לתיקון חיי הרוח והחומר, השעה והעולם, היחיד והציבור שלה, אלא שהן בדרגות שונות… גם במעמקי הקליפות היותר גסות גנוז וחבוי הוא אותו הניצוץ הטוב… הטוב שבמטריאליסמוס ההיסטורי יעמוד בעצמו לימיננו… בכל טוב, מתאים עם אורם של ישראל”.

או יהדות – או ניהיליסמוס⁸ לאומי ואנושי

על מקומו של ר' יוסף אלבּו במחשבת היהדות ובפילוסופיה שלה – אין להשחית מילים. הוא גם היה, כנודע, מראשי לוחמיה נגד הנצרות בפולמוס הלא-נשכח בטורטוסה⁹ (ספרד, 1413). יצירתו הנצחית “ספר העיקרים” יצא-לאור ב-1485 בסונצינו, אחר-כך בלוּבּלין (1617) ומאז – במהדורות ובפירושים רבים.

והנה, שואל המחבר במאמרו השלישי (“תורה מן השמים”) – “האם הדת האלוהית אפשר לה שתתחלף לה לאומה בהתחלף הזמנים?” והוא עונה: אמנם, אי אפשר שתשתנה, אם מצד הנותן ואם מצד עצמה, לעומת זה אין זה מחוּייב שלא תשתנה מצד המקבל – העם. והוא מביא דוגמה: ברופא הנותן הוראות לחולה עד זמן משוער אצלו, ומשנתחזק, ישנה הוראותיו – ויתיר מה שאסר, ויאסור מה שהתיר, ואין זה נובע משינוי ברופא או ברפואה – ועל זה הדרך אין זה חסרון בחוק השם אם לא נתן בתחילה תורה והנהגה מספקת ומפורטת לכל הזמנים… ויהי חסרון בחוק נותן התורה שיתן (אילו היה נותן) הנהגה שווה לכל הזמנים למתחילים ולמוּרגלים. אפשר על כן שיחולו שינויים בקיום המצוות מן המותר אל האסור, ומן האסור אל המותר…

ועוד מטעים הוא: יש עושה מצוות הרבה ואינן עולות לו כלום, ויש עושה מצווה אחת והיא משפיעה יותר לקנות השלמות (פרק כ"ז). והוא טוען כנגד דעת הנוצרים, שתורת ישראל היא נטל כבד ומחמיר והנכשל במצווה אחת כמתחייב בכולן: “אפילו פועל (מעשה) אחד שנעשה בכוונת הלב לעבודת ה', יספיק להקנות השלמות”, וכידוע מן המשנה: כל המקיים מצווה אחת מיטיבין לו ומאריכין את ימיו.

הרי ה“דוגמאטיות העקרה” של אחד מאבירי ההלכה והפילוסופיה היהודית הדתית:

הקיץ נערכו בהר כנען בצפת “ירחי כלה”¹⁰, נשמעו שעורים בתורה ובהלכה ונערכו דיונים והיו חילופי-דעות. במרכז עמדו הרצאותיו של הרב ישראלי¹¹ על “אדם, חברה ומדינה במחשבת ישראל”. את מקור העמדה השנוייה במחלוקת למדינה הוא זיהה בהבדלי-הדעות בין הרמב“ם לבין הרמב”ן על מהות ימי המשיח, והעלה את השקפתו של הרב קוק, “כמצדד וחסיד המדינה והתארגנות חיי ציבור יהודיים על יסודות מדיניים-סוציאליים – יסוד ומסד לתקומת ישראל הרוחנית והחומרית בארצו”. והלא יש לומר שהרמב"ן הניח את היסוד לישוב החדש וציפה להתפתחותו ולריבּוּיוֹ, וממנו מוליכה הדרך – על פני חוליות-ביניים – אל הרב קוק כמחייב המדינה והחלוציות.

עתה עם בצרון חיינו הפיסיים במדינת היהודים, מצוּוים אנו – יותר מתמיד – על כפל-זיקה: לימוד ממיטב המחשבה הנאורה של אומות העולם. ויניקה ממעיינות לא-אכזב של היהדות. אין בי ספק, שלא תיכוֹן תחייתם השלמה של ישראל ותקומתם כעם יהודי אחד, בלא תחיית מורשתה הנעלה של היהדות, בלבושי הזמן ובסיגולה לצורכי חיינו ועיצוב דמותם. היהדות – זה חומר הבניין ורוח הבניין של ישראל, של העם בתפוצה ובציון והמדינה, ואין בלתו. אין, לפי שיהודים בלא יהדות יהודים פגומים הם וסופם טמיעה וניהיליסמוס לאומי ואנושי, קִרעֵי אומה.

במסיבת עיון אחת בגולה נשאל השליח מארץ ישראל: היש וודאות וערובה נוכח נחשולי העלייה בהמונים, להמשכם והתמדתם של היסודות והערכים אשר עיצבו את מפעל תקומתנו ושיווּ לו חן מוסרי וטעם גאולה וטל תחייה? ולא ידעו השואלים, עד מה הם קולעים, אולי, לשאלת הגורל של מפעלנו בארץ ועתידו.

התשובה שניתנה הטעימה, בין היתר, כי אכן בזה יעוּדה המיוחד של תנועת החלוציות בתקופתנו ושל אנשי-התרבות והרוח בישראל, נוסף על תפקידי-המישרין שלהם כשותפים שווי-זכויות במדינה ובציונות:

עמידה על המשמר לבל יסתאב התהליך הגואל של קיבוץ הגלויות כתהליך של גלוּת מקובצת.

אין כמעט חולק רציני (לפי שחלקוּ בעבר) על עבודה מאורגנת, על ההתיישבות העובדת ועיקריה; על הלשון העברית ותרבותה; אולם עינינו הרואות, אֶראֶלי [מלאכי, שליחי] הקוממיות הלאומית האנושית נלבטים חריפוֹת עם מצוּקֵי [צרוֹת] הניווּן וההתפרקות. ובעיר במיוחד. מושכל ראשון הוא: הגברת היסודות התקינים בחיינו והחתירה ליתר אחריות ועזרה הדדית; עבודה, יצירה וחלוציות; צדק סוציאלי וטוהר אישי וציבורי; דאגה לחלש; הנחלת העברית ותרבותה; מידות ויחסים הוגנים, משמעם: גם הגברת ביטחונה של מדינת ישראל וכושר עמידתה במילוי תפקידיה.

טוֹל את ספר התנ"ך, פרי גְאון עצמאות ישראל הקדומה, ותעמוד בבהירות על טיב המזיגה בין הכוח והמוסר, על המוסר כפונקציה של הכוח וכחלק בל-יינתק הימנו, ועמדתָ גם על סכנות הניווּן, הסיאוב וההתפרקות האורבות לכוח שנתערטל מפּנימוֹ המוסרי ולעצמאות שאין אושיותיה תקינות. אכן, העצמאות המדינית נבחנת גם בעוצמתו של הגורם המוסרי, הסוציאלי והתרבותי בחיי האומה.

בסערת תקומתנו כעם מוּגרה [נוּצחה] כליל אגדת הפחדנות, הפָּרזיטיוּת והנדוֹד כתכונה יהודית, כיסוד בגורלנו הלאומי, קצה נפשנו במַרטירוֹלוגיה¹, בפיזור ובחולשה, בהסתגלות ובתלות בחסד לאומים. גבורת היצירה, העמידה הנחרצת על הנפש והעיצוב האקטיבי של הגורל העצמי – הלא הם כיום נחלת שבט גדול בעמנו, בנוער ובחינוך הדור. שוב לא אסקופה נדרסת², תולעת יעקב³, הפקר. עוד קשה להשיג את עוצם התמורה שחלה, מבחינה זאת, בחיינו ובתולדותינו. ולאידך, דומה, שכאילו לא חלה כל תמורה. כי זאת לדעת: הכוח היהודי בצמיחתו (הכוח בכל היקפו ועומקו של המושג) – הטיפוח המוסרי הכרח חיוני הוא לו; מדינת היהודים – היסודות התקינים, הבריאים והתרבותיים בחייה ובמשקה הכרח חיוני המה לקיומה ולביצורה; הפועל היהודי – תחושת יום-יום של שליחות המולדת והמעמד הכרח חיוני בה לאזרחוּתו הנפשית ועמידתו בשער.

מהו הלקח העיקרי של תקופת התנ"ך, החוזר בימינו?

גודש המרץ הלאומי, הסבל, והשאיפה, ניגודי החברה והאידיאה, השבטים והעדוֹת, הניגוד בין הייצר האינדבידואלי-אנארכיסטי לבין סמכות המדינה והאומה מצטברים והולכים על פני שטחה הגיאוגרפי המוגבל של המולדת. הן אנו כה צפופים וקרובים איש לרעהו ואין להעלים את הניגודים או לטשטש קיפוחים ומתיחוּת, בערות וגסות. והרי הזיכרון הקצר של אומה העשוי לקפח את פאר נצחונותיה שקנתה בדם רב; האלילוּת והפולחן הזר; הפזילה לעבר “העולם הרחב”; ייצרי התענוגות ורדיפת הבצע; הרשע והניצול אשר הנביאים יצאו חוצץ נגדם ושוב הם מזדקרים ועולים בעצמאותנו המחודשת. ועל כן:

האיכות הגבוהה של חיינו, הקומה המוסרית-התרבותית, הרמה של האדם בתוכנו, הכוַונת המרץ המצטבר לאפיקי היצירה-ותיקון-החיים – כצו הגורל, כתביעת הקיום, הקידום והביטחון הם לנו.

מי עוד ישא ביעוּד הזה, אם לא תנועת חלוציות ישראלית בברית עם מיטב אנשי הרוח והמצפון במדינה ובעם?

*

בריכוז הכוח במשימות הדור הגדולות, בבעיות המדינה והעם, הקליטה וההתיישבות, בל ייבּלע וישותק קולו של היחיד; תהא האוזן הקולקטיבית כרוייה לשים פדות [חיץ] בין שוועת הנאמנים לבין צריחות-הרְמִיָה של הקופצים בראש לנוחות הקריירה, מהם אשר הישג המדינה מעביר אותם על דעתם. דוקא התנועה המעריכה את השיתוף האנושי ומטפחת את הליכוד החברתי, ההופכת כמות לאיכות ואת האיכות – כגורם השראה לכמות, דין הוא שתראה את מצוקת הפרט ולנפש האדם – מטרת כל המטרות. הרי נביאי ישראל לא חסכו שִׁבטם גם משוֹעים ורוזני-ארץ!

גם באלה תיבחן מהות חיינו ורמת מדינתנו וטיב מעשנו. בל נפתה להנחה הפסולה, הבלתי-ישראלית, כי החרדה ליושר, לטוהר, לחופש הפרט, לחיי תרבות עשויות לקפח את המעשיות היעילה ואת יעילות-המעשה ומשמעת-הביצוע.

במידה שאנו מתעצמים והולכים בעצמאותנו ובעוצמתנו – מתברר יותר ויותר אופיו האמיתי, השורשי, של המפעל הציוני בפרספקטיבה התולדתית שלו: והוא מפעל-גאולה שעיקרו תיקון מוסרי של עם ואדם שעוּוְלו ונפגמו; יותר מבית לאומי ויותר ממדינה, גם מדינת יהודים.

הטיפוח המתמיד של יסודות הטוב והצדק, האמת והטוהר, הרוח והתרבות, במדינתנו ובחיינו אינו, לכן, בחזקת געגועי “אתה בחרתנו”; ואף לא תולֶדֶת תיאוריה מופשטת זו או אחרת, אלא כנרמז לעיל הכרח חיים, תנאי לביטחוננו וקידומנו, צו גורלה של שיבת ציון.

מכִּבשוֹן [סוד] ייעוּדה של תנועת חלוציות בישראל, ושל תרבותנו העברית במולדת – הדבר הזה.

מהי הפילוסופיה הפוליטית והחברתית של מפלגת העבודה הבריטית, בעיניה היא, נוכח נסיונה של הממשלה המכהנת זו השנה הרביעית בתפקידה?

סיכום מדוקדק להערכת פועלה וציוּנים לדרכה ומגמותיה בעתיד אנו מוצאים בספר מקיף שיצא זה עתה לאור, פרי עטו של פראנסיס וויליאמס¹ מאישיה המרכזיים ומעורכיה של ביטאונה המרכזי ה“דיילי הארולד”. המחבר שהליכות המדיניות הבריטית, שביליהָ ואישיה נהירים לו, משמש שופר נאמן ומהימן בסוגיה זו; וספרו הוא כחשבון-נפש וצידוק הדין כאחת לדרכו של הלייבור באהלו – במדיניות הפנים, ובצאתו – במדיניות החוץ הלאומית והקולוניאלית.

הנחת-שתייה [הנחת עבודה] בשיקוליה הלאומיים-אימפריאליים והסוציאליסטיים-מעמדיים של בריטניה היא – לפי גירסת הנהגתה: עקרון הנייטראליות. בריטניה היא נפש המאזניים בין שתי מעצמות-הענק, בכל מקום ברחבי-תבל היא כעומדת מבחינה גיאוגראפית (ורעיונית) בין וושינגטון ומוסקבה. הצטרפות של “הכוח השלישי” הזה, בריטניה וחבר העמים הקשור בה, לאחד הגושים היא כהכרעה לצדו. תפיסה זו הולמת, לדעתם של שליטי בריטניה, הן את צרכיה הלאומיים של ארצם והן את מאוויי הסוציאליזם לפי השגתם. הידוק הקשרים עם ארצות- הברית, מבצר הקפיטאליזם, אין בו סטייה מעקרון זה. כי בדרך זו מתחשלת חזית שהיא, מטבעה, גורם של שלום ויציבות; ואילו הצד השני האחר – ברית-המועצות ובנות בריתה הוא, מטבעו, גורם של תוקפנות והתפשטות. תגבורת עוזו של הכוח הראשון לעומת יריבוֹ היא, לפיכך, ערובה לשלום העולם. אין בה, חלילה, בברית זו משום השתעבדות לאומית ווִיתוּר סוציאלי מצד החלש לחזק, והוא הראייה: הניגודים וההתחרות על אף הייעוּד המשותף…

מעמד-הביניים הזה של בריטניה מטיל עליה, לדעת קברניטיה, את האחריות והחובה לשקוד על קיומה וחיזוקה של האימפריה, במידה שהיא משמשתהּ מבחינה איסטרטגית (“תחבורה ובסיסים – בזה אמור הכל”) ומבחינה משקית-כלכלית, חשיבות מכרעת נודעת כאן למזרח התיכון (20 אחוזים של היבוא הבריטי זורם דרכו ו-90 אחוזים של הנפט), לכל עורק-תחבורה ובסיס בו, וכן ליבשת השחורה, אפריקה, שהיא עדיין כמבצר-עוז עיקרי של האימפריה.

עמי המושבות זכאים אמנם, להלכה, לעצמאות לאומית, אולם בכל מקום מצוייה אמתלה אחרת המונעתהּ; ובמקום שאין לעמוד נגד כוחה של תנועת-השחרור יש, ולפחות, להבטיח את הברית (והתלוּת) במטרופולין בצורה חדשה. אשר לתהליך התעצמותן של הודו ובורמה, למשל, ראוי להביא מדברי אֶטלי ראש ממשלת בריטניה (לייבור): “ודאי היה בידנו להחזיק בארצות אלו עוד שנתיים-שלוש, אולם רק במחיר הוצאות גדולות באמצעים ובאנשים – וגם אז היו הארצות הללו זוכות בעצמאותן תוך מרירוּת וניתוק מבריטניה. אין לבנות ולקיים קהילת עמים על יסוד של אי-אימון, אלא על היסוד הבטוח של ידידות ואינטרס משותף. עמים שעשויים היו להיות אוייבים היו, בדרך זה, ידידים. וראוי הסיכון”. מובן, שאין כלל זה חל ביחס לעמים שיש בידה של בריטניה לכפות עליהם צורת-שליטה וברית כראות עיניה.

יתרה מזו: אף סיכויי הצלחתו של הסוציאליזם נוסח-הלייבור, שעלה לשלטון בתנאים של המשבר, ההתרוששות והתמוטה החומריים החמורים ביותר בתולדותיה של הארץ, תלויים במעמדה בעולם. “אני מאמין – הכריז באֶווין² – אמונה שלימה בסוציאליזם הבריטי, אולם תוך ודאות ההכרה, כי מעמדה של בריטניה כאומה גדולה הוא התנאי להצלחתו. כושר השפעתה וערכה של דוֹגמת הסוציאליזם הבריטי יעלו בקנה אחד עם כוחה של בריטניה כמעצמה. ורק בתנאי זה ישמש הסוציאליזם הדימוקראטי הבריטי ברירה רצויה הן לקפיטליזם והן לקומוניזם ויכבוש את לב העמים זולתו”.

קיום האימפריה כבסיס למעמדה של המטרופולין, באיצטלה של חיזוק השלום והגשמת הסוציאליזם הוא, איפוא, אבן הפינה במחשבתה המדינית והסוציאלית של הממשלה הבריטית.

מעצבי גורלה של בריטניה אמונה עמוקה נטועה בהם, כי אמנם הם סוללים, בהתמדה וביעילות, בדרך של דימוקרטיה וחירות, מסלול חדש לגאולת האדם והחברה. מהפכה שקטה היא, שהכינוי “מהפכה-תוך-הסכם” הולמהּ, היינו: הסכם בין המעמדות ופשרה בין עקרונותיהם. שהרי התמורה המתחוללת באיים הבריטיים לא הוטלה על העם על ידי מפלגת העבודה אלא בתוקף התנאים, אולם כורח התמורה לא היה נתון לבחירה, ולכן אין הלייבור חותרת, למשל, להלאמת המשק הבריטי כולו, שמשמעותו ריכוז, פיקוח ותיכנון, אלא לטיפוס של משק מעורב יסודות של הלאמה ויזמה פרטית התואמים אהדדי. ואם כי ראשי הלייבור השמיעו, ב-1917, את ההשקפה, כי “בעתיד יישפך דם גם בארץ זו. כדי לקיים את החירות שהעם רכשהּ לעצמו”, - הרי כיום מלוכדים הם בהנחה, שהסוציאליזם אשר ייאלץ לנקוט אמצעי-כפייה סותר את מהותו. אין המגמה לעקירת יסודותיו של המשטר המעמדי-הקפיטאליסטי, אלא לצִמצום התהום בין עתירי-ההכנסה ומִעוטיהָ, ליתר חופש לפרט ולשיפור במצבו של העובד. ואכן, חובה להודוֹת, כי מבחינה זו זכאית ממשלת העבודה לזקוף לזכותה הישגים מסויימים בתחום הביטוח הסוציאלי; הדאגה לבריאות העם; לאם ולילד; החינוך וההשכלה, גידול תפוקת הייצור; ריבוי מקורות האספקה העצמית בחקלאות ועוד.

מעשה הסוציאליזם הבריטי נקבע, לדעת מנהיגיו, בתנאי התפתחותה המיוחדים של בריטניה: הוא יונק מן האמונה המוחלטת בפתק הבוחר, בכוח הריפורמה ההדרגתית, במאוויי-דת עמוקים. הוא נוגד את הסוציאליזם האירופאי, לגווניו, ששורשי-מוצאו משותפים לו (מארכסיזם) ואת מטרתו – ביטול המעמדות ובסיסם: קניין הפרט על אמצעי-הייצור, הקרקע, החליפין; חרדה, לדעתם, מפני הצלחתו של הסוציאליזם הבריטי לעומת האסכולה בסוציאליזם בה היא דוגלת. “אטלי וחבריו הם גידולי תנועת העבודה. שותפים לכוחה, לרוב גווניה, לחוסר ההגיון הצרוף שבה, לליקוייה, לכושרה ליישב ניגודים, לגישתם הפרגמאטית לעניינים מסויימים ולצמידותם העקרונית באחרים. צירוף של מסורת ונסיון ונטייה להכרעה בדרך האינסטינקט ולא בשיקולי רעיון. והם דרוכים, כמובן, נחרצות, לביצוע התכנית הסוציאליסטית. אין הם לקויים באופי, אלא בתבונה מעמיקה, בתעוזת דמיון, ברוח יוצר. אדמיניסטרטורים הם של המטרופולין והאימפריה”.

*

כזה תיאור עצמם. אך לא זה בלבד שסַמי מכאן [שבְּטֵלה מכאן] תנופת-רוח ולהט-חזון, אלא אף נכונותם של לוחמים ליתן נפשם על פועלם הם. אין הסוציאליזם בנוסח שלהם מחייב שינוי מהפכני בחיי האדם ובעולם מושגיו וערכיו, במדינה ובחברה, קל וחומר בתנאי קיומם של מיליונות עבדי האימפריה (רבות נכתב על פיגורה ורפיונה של תכנית-הפיתוח לאפריקה, שלא נועדה אלא כסעד כלכלי למטרופולין. עיין, בין היתר, “קומנטרי”, דצמבר 1948). הקאפיטליזם טעון בדק-בית הדרגתי, חשיפת החיוב הגנוז בו, בדרך של התפשרות עם הכוחות השולטים בו. זו התורה כולה ואידך זיל גמור [ואת השאר לך ולמד].

ואין חידוש בה. עשרות בשנים, בימי גאות ושפל, דגלה הסוציאל דמוקרטיה (הס.ד.) הגרמנית המאוחדת, רבת-ההישגים והתמרורים בשינויים סוציאליים. גם בה נשמעו קולות-אזהרה שקוּלים. בראשית המאה (1899) התריעה רוזה לוכסמבורג נגד הברירה המדוּמה “תיקונים סוציאליים או מהפכה”, וכתבה: “הס.ד. חותרת לתכליתה לא בדרך הכוח המנצח של המיעוט (בלאנקי) ואף לא בדרך הכוח המכריע של הרוב המספרי (ריפורמה), כי אם מתוך ההכרח הכלכלי ומתוך הכרת האנרכיה הקפיטאליסטית וסילוקה”. הריפורמה החוקית והמהפכה פועלות בהיסטוריה מתוך גורמים עמוקים הרבה יותר מאשר היתרונות או הליקויים שבהן. “אין אלו שיטות שאפשר לבחור בהן במזנון-ההיסטוריה לפי תאוות-הלב. מומנטים שונים הם בהתפתחות החברה המעמדית: המוּתנים, משלימים, אך גם דוחים זה את זה”.

גם בחינת מדיניות-הפנים של הלייבור, באספקלריה שלה, תעלה, כי עבודת-ההווה מבליעה את חזון-העתיד; כי “מהפיכה בריטית” זו – נטולת מעוף, זוהר, גדלוּת. האם לא לה כיוונה רוזה לוכסמבורג³ את דבריה בערוב חייה: “על כל צעד ושעל, בקטנות ובגדולות, אנו מרגישים: הם הם החברים החביבים הישנים מימי הס.ד. הגרמנית השקועה בשנת- ישרים; אשר בפנקס-החבר ראו את חזות הכל, והאדם ורוחו לא נחשבו בעיניהם. אבל זאת אל נשכח: אין היסטוריה עולמית נעשית בלי גדלוּת רוחנית, בלי פאתוס מוסרי, בלי מעשי-נדיבות נאצלים… מרץ מהפכני ללא-רִיתוּי [ויתור] ורגש אנושי מתוך רוחב לב – זו נשמת אפו האמיתית של הסוציאליזם”.

ייעוד היסטורי גדול הופקר בידיה של מפלגת העבודה [הבריטית] – ולא רק לגבי עמה היא. את נצחונה המזהיר (1918 – 2.250 מיליון קולות; 1924 – 5.500; 1935 – 8.300; 1945 – 12 מיליון) – ליווּ עמים רבים בתוחלת עמוקה. התוחלת נכזבה. ועוד יוכח, כי בסופו של חשבון אין לקיים אף “סוציאליזם בריטי” תוך אדישות רוחנית והתפרקות אידיאית-מוסרית, וכי סוציאליזם אימפריאליסטי הוא צירוף של תרתי דסתרי [שני דברים הסותרים ונוגדים זה את זה].

(מכתב מפולין)

מאז ומעולם הבין ה“בונד” להתאים את עצמו אל כל הרוחות המנשבות בחללו של מעמד הפועלים הבין לאומי ואף לקוניונקטורה [תנאי המשק] ברחוב היהודי. מאז ומעולם הכחישה תנועה זו את התפיסה היסודית של שאלת היהודים כבעיה חברתית-כלכלית מיוחדת ואת ההכרח ההגיוני הנובע מכאן לחדש את חיי העם על יסודות העבודה על ידי ריכוזם של ההמונים בארצם הישנה-חדשה.

אבל הנה קרה מה שקרה, ועל ידי צו מגבוה שינתה ברית-המועצות את דרכה בנוגע לשאלת היהודים ואחר שמונה עשרה שנה עברה מהנִיהִילִיזְם¹ הגמור בשטח זה אל ההכרה העקרונית בפרודוקטיביזציה – ועד ההצבעה על בירוביג’אן² ב“תנאי מוקדם לקיום לאומי עברי”. ה“בונד” התאים את עצמו חיש מהר אף אל פנייה זו והתחיל בהסברה חדשה, שתפיסה זו של ברית-המועצות “מוכיחה” את צדקת תפיסתו, וכי אמנם, הגירה לבירוביג’אן נכונה היא וישרה, “באשר כל צעד והישג בדרך להקלת מצב ההמונים היהודים אינו סותר את הסוציאליזם” (ארליך, מראשי ה“בונד”), – ואילו ההגירה לארץ ישראל היא בחזקת טריפה למפרע.

עדיין שמור בזכרוננו, משנים עברו, יחס הביטול לעלייה ולארץ-ישראל, הפקפוק בעצם קיומו של היישוב, השיסוי בתנועת ההכשרה הקיבוצית בפולין. ה“בונד” סבר בימים ההם, כי לא יארכו הימים וכל העולים יחזרו, שהרי אין כל תקומה ותקוה ליישוב.

באה המציאות וטפחה על פניהם. באו שנות עלייה על אף כל המכשולים. הציונות כבשה לבות המונים בגלות פולין. אין כמעט בית ומשפחה, שאין להם קשר כל שהוא אל הארץ. בונדאים, קומוניסטים וכל מיני תלושי-קרקע ונטולי עמדה התחילו חולמים על עלייה לארץ. קמה תנועה מקצועית הנתונה להשפעה של ציונות העבודה. התרחב בסיסה של תנועת הנוער החלוצית. ושוב אי אפשר היה להתעלם מהתהליך הכביר הזה בחיי ההמונים.

ה“בונד” התאים את עצמו אף למצב זה, כדי להחזיק בשארית כוחותיו את “יתר הפליטה” של השפעתו. התחילו מגמגמים וטוענים (אלתר, פאט – מראשי ה“בונד”): “מתנגדים אנו לציונות, אבל מעולם לא התנגדנו לעלייה ולארץ ישראל ‘לכשעצמן’. התנגדנו מימינו לפועל העברי בארץ ישראל?” חלילה. הננו רק נגד זכויות-היתר ליישוב העברי ולפועל העברי בארץ ישראל".

אך הנה הגיעו הידיעות האחרונות בדבר התנקשות בדרישות החיים של ההמונים היהודים – קיצוץ העלייה, הוספת קשיים שונים בדרך בניין הארץ, המועצה המחוקקת,³ הסימנים הראשונים של התרופפות ה“פרוספריטי” הארץ ישראלית. בין רגע החליף ה“בונד” את עורו והשיסוי נגד הציונות ותנועת העבודה בה קם לתחייה במהדורה ארסית שבעתיים. שוב גילו המרגלים המקצועיים, שאין הארץ זבת חלב ודבש, שהרעב מציץ מעיני ההמונים המרומים, המחכים אך ורק לרגע החזרה לגולה. כמעט בכל יום נדפסים על עמודי ה“פאָלקס-צייטונג” [עיתון העם] “מכתבי עולים מרוּמים” הידועים למדי. הצד האופייני בכל המכתבים האלה היא העובדה, שהם תומכים יתדותיהם בעדים כשרים כגון מנהיגי האיכרים בארץ, כמרים נוצרים, ז’בוטינסקי וכדומה.

מרכז ה“בונד” החליט גם לערוך משפט פומבי נגד הטרנספר, שהרי על מקהלת השיסוי נגד הציונות בעניין זה נמנים לא רק האבירים הרביזיוניסטים בפולין, אלא גם ה“בונד”. חבר השופטים, הסניגוריה והקטיגוריה, הרכבם היה על טהרת ה“בונד”. אמנם עורכי ה“משפט” פנו גם לוועדי מפלגת פועלי ציון והחלוץ, שימציאו מגינים. על פנייה זו באה התשובה דלקמן:

"קבלנו את מכתבכם בדבר ‘משפט’ פומבי אשר אתם עומדים לערוך על הטרנספר ואשר שופטיו כולם אנשי מפלגתכם – ובלי ספק קיבלו גם את ההוראות לייצג את החלטות מפלגתכם בשאלה זו, אין מן הצורך להוכיח, כי יש בזה משום לעג לעצם המושג של משפט פומבי.

תמיד נכונים אנו לוויכוח פומבי בזכויות שוות לשתי התפיסות. אבל אין לנו כל עניין להשתתף באסיפות בונדאיות.

יקרים יותר מדי הם לנו האינטרסים החיוניים של המיעוט העברי בגרמניה, יסוריו וסבלו, משנוכל להוקיע אותם כמשחק לתעמולת מפלגה קטנונית. ובטוחים אנו, שזה יהא יחס ההמונים היהודים בוארשה".

ואמנם לא טעו החברים בחשבון. המשפט הבונדאי עבר בסימן הכאות ופצועים. לבסוף הציג היו"ר להצבעה את ההחלטה שלו בנוסח שכזה: “מי זה יעיז להצביע בעד הטרנספר הציוני?” קולות ענו מכל עברי האולם: “מאות”, “אלפים”, “המונים”. הקומדיה לא עלתה.

ב“יוּגענט-וועקער” [המעורר הצעיר], הוא עיתון הנוער הבונדאי, נתפרסמו בזמן האחרון כמה וכמה מאמרים על התנועה החלוצית, וכמעט כולם מיוסדים על ציטטות מדברי ראשי התנועה החלוצית בפולין, דברי תביעה מעמיקה על החובות המוטלים בעקב המצב הקשה על הנוער. מע עשה “וועקער”? עמד והוציא כדרכו את הדרוש לו. והמסקנה – ה“בונד” ניצח! והוא ניצח, כמובן, לא רק בכוח הציטטות ממאמרי אנשי “החלוץ” אלא בכוח ציטטות חשובות לאין ערוך יותר של אוטוריטות גבוהות – סטאלין אמר; לנין אמר; בוכארין אמר. וכך בלי סוף. והעיקר: שמחה וששון, תרועת ניצחון, כי בארץ ישראל נתגלו קשיים נוספים ומכשולים נוספים. מכאן יניקתם, על כך פרנסתם – לשעבר ולהבא.

“השיירה לרוסיה” – זו כותרתו של ספר ציורי-מלחמה מאת הצייר-החייל פליקס טופולסקי¹. הופיע בלונדון ב-1942 בהקדמתו של סטפורד קריפס².

יחד עם צייר-מלחמה בריטי ביקר ברוסיה וספג מהולם-חייה בזמן המלחמה. אולם כפולני גילה עניין מיוחד לאוהלים המושלגים בשולי יערות על גדות הווֹלגה, בהם התרקמו הגדודים הפולנים החדשים – והנציח על בד את תקומתם והווי-חייהם.

והנה שיירת האניות הבריטיות המפליגה בערפל, בשלג, בקרה ובסערה, אל נמלי רוסיה באיזור הקוטב הצפוני; דמויות מלחיה הוותיקים והמנוסים, הנאבקים עם טבע אכזר ועם להקות “זאבי” הנאצים באוויר, בים ומתחת לפני הים; הפרצופים שאומץ-לב ושלוות-נפש יצוקים בהם; באיזה קור רוח הוא מעשן את מקטרתו הנצחית יורד-הים הבריטי!

זהו ספרו השני של הצייר המופלא, אשר ברנארד שאו גמר עליו את ההלל, לאחר לקט הרישומים “בריטניה בשלום ובמלחמה” בה היטיב לראות ולגלם את אחת התקופות הרות-הגורל בתולדותיה של אומה זו.

והנה מחזור הסקיצות: “המלחמה במדבר”. עם ההסתכלות אתה מרגיש את להט-המדבר, אתה חי עם האדם המתחפר בחולות, הנצמד לשיח-פרא בודד, לאבן, הנאבק עם הסופה המסנוורת. על רקע המרחב החדגוני, במפוזר, טנק שרוף, מטוס שנחבל, גופה מרופטה; עייפות ושרב וצמא טבועים בכל; וכניגוד חותך לכל אלה – תכלת ים-התיכון, הרעננה, המקציפה, החובקת את מפרץ טוברוק, נמל-המצור והגבורה, שבמעגנו רבוצים שברי-אניות ואניות שקועים למחצה במים. –

המכחול הוא, אולי, המסוגל פחות שבמכשירי-האומנות לבטא את החווייה וההוֹלֶם, הקצב והמתח שבמלחמה זו; אף-על-פי-כן הוא מלווה אותה, מבטא את מלחמת-התנועה-והמכונה, את סבלות-העורף, את מאמץ-העמל, מעודד את האדם הלוחם והסובל – ומצרף קווים להיאבקות שעתיד-העולם צפון בה.

א

עוסק אדם בעריכת עיתון יהודי – העיתון הציוני היומי האחר בתפוצת אירופה, ונחשול של עיתונים וכתבי-עת (בלשונות שיהודים נזקקים להם) מציפוֹ מכל ירכתי הגולה. עם תהייתו על טיבה של עיתונות זו יתברר לו, כי הפרובלמטיקה הישראלית היא התופסת בה מקום עיקר, ולא בכמוּת בלבד. כל בעיה מחיי המקום – נגיעתה במישׁרין ועקיפין בציונוּת ובישראל. והוא הדין, אם כי במידה פחותה יותר, בעיתונות הנוֹגדת, לרבות זו שבמזרח אירופה. יתרה מזו: המלאכוּתיוּת והתלישוּת שבעיתונות זו נעוּצות בעובדת התנכרוּתה הפנימית למאוויי תחייתנוּ, גם אם שׁם מדינת ישראל נישא על שפתותיה.

אשר לגְדוֹל קִיבּוּצי היהודים בעולם, ארה"ב, דומֶה, כי הקורא היהודי נזקק בכלל לעיתון יהודי, רק משום שהוא מחפש בה את – ישראל. לאינפורמציה והארה בעניני עולם עומדת לימינו העיתונות הכללית הגדולה ועתירת-היכולת. ישראל היא נקודת-המוקד של עתיד עמנוּ ותרבותו – וממילא גם של עיתונות התפוצות.

ענין לעצמו, כמובן, הדרך בו נוקטת עיתונות זו לגבי הפרובלמטיקה הישראלית וגישתה אליה, לשון אחר: המסוּגלת היא להכניס את הקורא בגולה לִפנַי ולִפְנים של מציאות אחרת. הנה ליווה אותנו שנים הרבה המוטיב: “שווער צוּ זיין אַ ייד”, היינו: קשה להיות יהודי. שנים הרבה באנו, כעם, במשפטים עם הזולת. אפס, ספק אם כבר עמדנו על משמעות היותנו כבר כיום אומה במולדתה – עוּבדה המעוררת בעיות שונות וחדשות. מציאוּת חדשה היא לעם היושב בציון, קל וחומר לתפוצות.

אולם העיתונות היהודית-הציונית, בייחוּד בארה"ב, מפגרת גם במובן חמור יותר. היא לוקה בהסתגלות לקהל קוראיה, במקום לתבוע מהם באורח שיטתי, לשנות מוּשגיהם ומציאות חייהם ולהעמידם על חובתם ואחריותם למדינת ישראל – ולעצמם. בטחון מופלג באיתנוּת הקיום היהודי בגולה וחוסנו. חסר בה מיסוד החרדה לעתיד העם ומיסוד הדאגה לביסוס מהיר, תוך התערוּת יהודים ונוער, של מדינת ישראל – והם שתי אנפין של מטבע אחת.

העיתונות היהודית (והאנגלית) מלונדון ועד ניו-יורק, ממלבורן ועד יוהנסבורג, אינה משקפת גם את בעיות יהודי המקום במידה ובגישה המניחות את הדעת. אין היא מהווה גורם פעיל בעיצובן. קיוּמה לרוב בדוחק, והיא ניזונה בפירוּרים משולחנות זרים. לא אחת מורגשת תלותה בנותני-מודעות ובעלים פרטיים, ולפיכך תמצא לעתים בעיתון אחד מודעות ופרסומים של זרמי ציבור נוגדים בתכלית – מחירוּת-אצ"ל ועד לדתיים וקומוניסטיים. שוּנְד¹ וסנסאַציה למכביר. ירידה זו היא, כמובן, אספקלריה לירידה הציבורית והרוחנית הגדולה ברחוב היהודי: נדם שאון המערכות הגדולות שהסעירוּהו אי-פעם, והרי אף הציונות נתגשמה “כבר”… אולם עיתונות זו, אם רצונה למלא שליחוּתה, עליה לשׂחות נגד הזרם, לחנך לשינוי-ערכין, לחתור לעליה ולחיי-תרבות, להתאזר עוז ציבורי ומוסרי. זו הדיאלקטיקה הפנימית שלה והגיון קיומה: לחנך לעליה שעִמה תאבֵּד מקוראיה, אבל תִּקנה עולמה. אחרת תישא את שם ציון וישראל לשוא.

המסקנה: בדין שישראל תעמוד במרכזה של יהדות התפוצות, אבל כגורם אקטיבי-מהפכני, הנושא באחריות לכלל עניני היהודים בארצות מגוריהם לאור תחייתנו וברוחה. וראוי שגם סופריה המרובים של עיתונות זו בארץ יעמדו על כך, שאין תפקידם מקצועי בלבד.

ב

בצרפת זאת שתענוגות ובילוּי זמן הם בחזקת “ענף” במשק הלאומי ויסוד-קבע בחייה – מהוות תנועות הנוער החינוכיות-החלוציות מקור של השראה.

זה מקרוב נסתיימו מושבות הקיץ – והוא מפעל שתפארת נעורים, מאוויים נאמנים של הגשמת ציונות והֵיחלצות אישית לעבודה ולעליה חוברו בה יחד.

לאחר שבועיים של פעולות הדרכה במושבה מרכזית יצאו 400 צעירי “גורדוניה” לארבעה ימים של “מושבות נודדות”. כתות כתות פשטו על פני האיזור המפואר של קוט ד’אזור (חוף התכלת), דרומה של צרפת וגבוּל איטליה. סיומו של הטיול עמד בסימן הסיסמה: “אנו עולים להתישבות”. כל כתה נערכה על דגלה, אהלה, מטבחה ומדוריה. כל פעולת-הקיץ הוקדשה לבעיות הקבוצה. המרכז (עם שליחי הארץ) נתכנסו ודנוּ עם כל סניף בעניניו, וכן בעניני הסניפים הארציים (בלגיה, צרפת, אלז’יר, תוניס).

העליה של בוגרי התנועה לארץ מחייבת בחירת מוסדות חדשים. סניפה הצעיר הוא בצרפת – מנינו 500 חבר, וכבר עלה גרעין ראשון לנוה-אילן בהרי ירושלים. גרעין אחר מכשיר עצמו לעליה לחניתה. ניצני התקדמות, פעולת חינוך והכשרה גם בארצות צפון אפריקה.

עתה, בתום מסעות הקיץ, נכנסת תנועת הנוער החלוּצית במערבה של אירופה לשנת פעולה חדשה, דרוּכה לכיבוש נוער עברי לעליה ולהגשמה.

מחנה הקיץ המרכזי של תנועת “הבונים” נערך השנה בשאַמוניקס, בגבול שווייץ, שנטלה תשעה קבין מהדר הטבע. מטרת המחנה – להפגיש את כל חברי התנועה, לסכם את פעולות השנה שחלפה ולצַיין קווי פעולה לעתיד. כאן צוברים החברים רשמים וחוויות, מתחלפים בניסיון עוסקים בתורה ודעת.

והמחנה בלב היער, ליד פלג זך, לרגלי הרים עטורי שלג-עד ושׂגיאי-הוד. צריף מיוחד הוּתקן לשכבה הצעירה ביותר (“כפירים”) וכן שאר הסידורים הדרושים. מאתיים נערים ונערות שוכנו באהלים. ודגל ישראל מתנופף מעל לתורן מורם. משטר של חיי שיתוף ועזרה הדדית, נופש ופעולה חינוכית, ליכד את הנערים האלה למשפחה אחת – ונוסף על אלה: אימון גופני, הוראת הלשון העברית, פרקי-לימוד על ההתישבות ותנועת הפועלים. וכתַבלין – משחקים, טיולים, מדורות ומסיבות עונג שבת. וכשיא למחנה: קבוצה בת כ“ה חברים שיצאה לישראל, להשתלמות ב”בית ברל". עם הסיום הרצה הח' מנקר, שליחו של האיחוד העולמי סידרת הרצאות בבעיות התנועה ותפקידיה.

פעולות מחנות הקיץ – עדות נאמנה ליכולת הברוכה הגנוזה בנוער היהודי בצרפת, אשר שליחי ההתישבות הצעירים מהארץ חוצבים מִמִכרָה יסודות נאמנים לבנין בית העבודה בישראל.

א"ש שטיין

¹

מעיזבונו של המחבר

פּוֹלִין הַעֲדִינָה… / לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה

לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם / מְעַל יְהוּדָה…

(מן הסליחות)

לא ביקרתי בעיירה זו, אף לא היכרתי את הרבי ש“מלך” בה, ועם כל ייחודה וטיפוסיותה הרי כמוה כאחיותיה הרבות על אדמת הבּוּג והויסלה. עיירה של יהודים פשוטי-עם, חנוונים וסרסורים, אף בעלי-מלאכה, קבלנים וסוחרי יערות, שהעיירה שוכנת בלבם, ולא מעטה האינטליגנציה ברוכת-הכישרון שצמחה מתוכה. וסביב – אוכלוסיַת איכרים נבערים אשר הכמרים, מקלות בידיהם, מאיצים בהם לילך לתפילות, ופריצים מדולדלים, ואף בעל-האחוזה הגדול – הירשמן – לפי השמועות ממוצא פראנקיסטי, שהוא בעל האדמות עליהן בנוייה העיירה, מזדמן בעצמו אליה לגבות את המסים המגיעים לו (“פלאַצאָווע”), ומצויים גם שני בעלי-אחוזות יהודים הנוהגים ברמה.

והרבי, ר' זעליג מורגנשטערן, מסוקולוב פודליאסקי העיירה, הוא נושא דגלה של חסידות עצמאית (“חסידי סוקולוב”) ממוצא קוֹצק ומורשתה הלמדנית, החמורה, הזועפת. בחצר הגדולה הוא קבע בית-מדרש, ישיבה, דירת מגוריו – חצר סוערת, מרכז ההתעניינות, ורוחה שפוכה על העיירה וסביבתה.

ט“ו שנות חייו הראשונות של מ. צאנין (ישעיהו מרדכי צוקרמן) חולפות עליו בעיירה זו, והן טבעוּ את רישומיהן וחותמן בו לכל ימיו. ובייחוד נחרתה בלבו תקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, שאז טרם יצא מכלל ילדות ולכלל נערות טרם הגיע, ואך הוא כבר עוזר למשפחתו הגדולה, מוכת הרעב והמצוק, כעיירה כולה; מה קשה כאן מלחמת הקיום והפרנסה! הנה סבא, דרך דוגמא, שביקש לסייע בידי יהודים, קיבל על עצמו לשמש סוכן של בנק בשדליץ, ונתן אשראי ביד פתוחה לסוחרים הזעירים ול”שפילטרים" (הסוכנים) – וסופו נתרושש, אף הקופה נגנבה מתחת לכרו. לימים הוא קיבל משרה של גיזבר בעיר לומז’ה, שלושים שנה עבד שם במשכורת (“לפי הדרוש לקיומו במקום ולקיום המשפחה בעיירה”) ורק לחגים חוזר היה הביתה. והסב השני, אבי אמו, בעל אחוזה בעיירה זאַראֶמבי – בין וארשה לביאליסטוק, עיירה מועטה, שכולה כמשפחה אחת, מעוּרה ביהדות-הביניים בין אזוריה השונים של פולין ויונקת מהשפעותיהם, וקיומה, קיום-ביניים על המסחר הזעיר.

והוא זוכר את השנים ההן ובייחוד הִרתמוּתו בגיל רך לעזרת הבית, והדברים נשמעים כאגדה.

היה אז בפולין שבועון נפוץ מאוד שהוצא לאור על-ידי כמרים קתוליים ושסוֹכניו היו גם יהודים, ושמו “גאַזאֶטה שוויוֹנטאֶצ’נה”, היינו “עיתון חג”. בהתכנס איכרי הכפרים לכפר בו שכנה כנסיה, ביום א‘, היו מפיצים ביניהם את השבועון. והנה עולה על דעתו של הנער: מדוע לא יפיץ גם הוא את השבועון בימות א’ בכפריו ויסייע לקיום המשפחה? מטבעו מחונן הוא במרץ וכושר-עשייה, והמצוק דוחק, ועד מהרה הוא מפיץ את העיתון. בחצות הלילה, בהגיע הרכבת, היה הילד הרך הולך לתחנה המרוחקת כדי שלושה קילומטרים מהעיירה ומביא את חבילת העיתונים שלו, אץ עמה חזרה הביתה, כדי להשכים קום ולצאת לדרכו – דרך יערים עבותים – למכור את העיתון בכפר מרוחק לפעמים כדי חמשה עשר – עשרים קילומטרים. ודאי, עתים יש מורא ופחד בלב, ובעיקר בלילות החורף המושלגים והקפואים, כשגושי שלג נופלים מעצי היער ברשרוש של יצורים חיים. ואירע שזימן לעצמו עוזר, נער כמותו, והלה שתפוס היה לדמיון חולני מטיל עליו אימה מדומָה בדובים ואריות המזנקים עליהם מעבי היער, והנערים מטפסים על העצים בבקשת מפלט… ופעם, כן, הוא נתנסה בניסיון חמור ומיוחד במינו. הנה הוא מחכה בחצות, בקָרָה מאוּיימת, לחבילת העיתונים שלו. הרכבת מגיעה – וחבילתו איננה… פירוש הדבר – רעב. מה יעשה? ומחר יום א', ויש להשכים ערב עלוֹת השחר ולחוּש לכפרים למכור את העיתונים. והנה נוטל הוא את החבילה שנועדה לבית מסחר-הספרים של הכנסיה בעיירה – ונמלט עמה…

לא אחת הוא סועד על “ספסל האוכל” של האיכרים, המקבלים את פניו, בדרך כלל, בעין טובה. בשר חזיר או שוּמנוֹ אין מגישים לו, עתים אף מעירים שראוי לו לחבוש כובע בזמן האכילה, “כי יהודי אתה”. תפוחי-אדמה, לחם, חמאה וחלב מצויים תמיד בבית האיכר. מובן, היו גם תקריות, כגון שקצים המסתתרים ומשַׁסים בו כלבים, או שנתקל בחבורות איכרים נִצים עושים שפטים זה בזה על הכיכר שלפני הכנסיה, ואך הוא, היהודי הקטן בין המון הגויים הלוחמים ביניהם במקלות, עומד בחירוף-נפש על זכותו להרויח את לחמו להביא טרף הביתה.

באותן השנים, שנות הרעב בעיירות פולין, הוא שולח ידו בעוד מלאכה. כי הנה באחוזות הגדולות בסביבה דרושות ידיים עובדות להוצאת תפוחי-אדמה תמורת שכר מסויים ומכסת תפוחי- אדמה ככל שהחופר עשוי לסחוב. הוא עוזר לאמו. יום אחד ניגש הפריץ אל הנער ואומר לו: - חלוֹץ מגפיך! תחילה נבהל, אך נתברר שלצון חמד לו, ופקד עליו למלאם תפוחי-אדמה ולחזור ברגליים יחפות דרך השדות והיערות אל ביתו בעיירה… ובכלל, כלום יודעים אתם טעמם של תפוחי-אדמה רעננים מבושלים? אותו זמן היה שומר היער מבשל דודי ענק של תפוחי-אדמה בשביל משפחתו, בהמות-הבית שלו ולכל עוברי דרך המזדמנים למקום – וריחם הטוב הנודף למרחקים עומד בו עד היום הזה…

אכן, קשים הזמנים, וכשיש צורך להגיע לשֶׁדליץ, ברכבת הגדושה נוסעים, הוא קושר עצמו בצעיף אל כבש בקרון ונוסע בעמידה בחוץ, ללא כרטיס, בסופת חורף. הרכבת אצה בסופת שלג, ומעליו שומע הנער שני גויים מתעצמים ביניהם אם לזרוק את היהודון הזה בעוד הרכבת במרוצתה. אבל אומץ-לבו לא הכזיבו. והימים – ימי רדיפות ואנטישמיות מתלקחת בתחילת פולין העצמאית. מהשנים ההן שמור בלבו בחיבה זכר אחותו הבכירה, המשׂכּלת, שנסעה פעם ברכבת גדושה חיילי הגנרל האלר, שנודעו בשנאת ישראל, וכל הדרך הרצתה באזניהם בבעיית היהודים, כבשה לבם, ושמעה שִבחה ותודתה מפיהם…

לימים פתחו בית-ספר ראשון בעיירה. הוא כבר למד בישיבה (עמד על קשיותו של הרבי מסוקולוב וגם ספג ממנו סטירה, וגם עלבון על לא עוול, כגון התפרצות נגדו בעצם יום הכיפורים בזעקה שאין, דומני, לתרגמה לשום לשון: האָב מיר אכט-און-אכציק פוד געברעכעניש (יש לנו שמונים ושמונה פאונד [מידת משקל רוסית] מכוערים) – קללה חביבה על הרבי). כבר ידע קרוא וכתוב – ומה ילמד מפי המורה מווארשה בכתות הנמוכות? בחינת הכניסה לבית הספר היתה – אי-ידיעה. והוא מתפרע. והוא זוכר את בית-ספרו השני, שבו אנוס היה לשרת את מורו, להביא דליי מים, לנענע את התינוק בעריסתו וכו' וגם כאן השתובב, עד שחיבל פעם בגלופות תצלומיו של המורה, שהיה תחביבו, וסולק מבית הספר.

משנות מלחמת העולם הראשונה חקוק בזכרונו מאורע חריף וצורב:

מחלת הטִיפוּס השתוללה בעיירה ורבים חולים, כל בני משפחתו (זולת האב) שכובים במחלתם. עגמה ועצבות בבית-ורעב. הוא כבר קרא מעשה-ביכלעך, ומשתדל להקל את סבלם של בני-משפחתו על-ידי שהוא מספר סיפורים, בהמשכים, שדמיונו רוקמם… לאִטם קמים בני-המשפחה מחוליָים וגם הוא, והרעב מציק עתה שבעתיים. והנה בבית סמוך, בחצר, עומדות חביות כרוב כבוש של החנווני השכן (יהודי דתי, בתקרת ביתו סימן אבלות לחורבן ירושלים) ומכסותיהן של החביות מוּסרות להפגת מרירות הכרוב. ריחו של הכרוב עולה באפו של הנער הרעב והוא שם כפו בחבית וטועם ממנו. והנה פוגש בו החנווני.

– מה מלאכתך כאן?

– אני אוכל.

אחרי כן הוא נועץ בנער זוג עיניים כשיפודים ומפליט:

– אם אין כסף הולכים אצל בית-הכנסת ופושטים יד…

דמו של הנער עולה בראשו מרוב עלבון. אילו היה בידו היה נוקם בו במקום. עברו ימים מועטים והחנווני החליק בשביל קפוא ונפל עם דליוֹ לתוך הבאר, ושלושה חודשים מרותק היה למיטתו. והנער רואה בתקלתו את יד הצדק וההשגחה שנקמה נקמת דמו השפוך… המלחמה מסתיימת. הצהרת בלפור מעוררת ריגשה עמוקה בנוער בעיירה, התפוס רובו ל“צעירי ציון”. נוער עירוני, פעיל, תוסס. כל העיירה מפגינה. דגלים, ושירי ציון. והמארגן, מרוב התרגשות, נתקף במחלת הנופלים… אך חלק ניכר מן הנוער הנפלא הנה נתפס, אפשר מחמת המצב המייאש וחוסר הסיכויים שבעיירה, לזרועות הקומוניזם. רבים מצטרפים לצבא האדום הנסוג ממסע כיבושו לעבר וארשה. הסיסמאות שמעבר לגבול קוסמות לו, לנוער, הנחנק בחוסר מעשה, בשעמום חיי-העיירה, בסעד ה“ג’וינט”, בשיסוי האנטישמי הגובר והפחדים הכרוכים בשינויי וחילופי המשטרים…

ואז עבר, עם כל המשפחה, לוארשה, אֵם קהילות היהודים באירופה, המרכז היהודי הגדול, הדינאמי, הסוער. נפתחת תקופה חדשה בחייו. אולם התקופה שקדמה לה – הילדות והנערוּת – רישומיה העזים חתומים, ניכרים עד היום, ולא באדם בלבד אלא גם בספר.

הנה, דרך דוגמה, הסיפור הגדול “על אדמת בוץ” (“אויף זומפיקער ערד”), ווארשה 1935, 190 עמוד, שעניינו הכפר הפולני, ורובי גיבוריו דורות איכרים נבערים ו“בעלי מופת”, המתגלה בקרבם, בימינו אלה, שנאת-יהודים מלהטת, פרימיטיבית; ובחור יהודי, בן למשפחת החנווני בכפר, שסוֹפה שדוחקים את רגליה ומגרשים אותה מתוכו, והוא המנסה לנטוע בקצת מצעיריו הבורים-הגסים את תורת המהפכה-כאספקלריה לטרגדיה של הנוער היהודי חשוך העתיד בפולין של ערב החורבן. דמות – סמל. לא כאן המקום לעמוד על סגולותיו הספרותיות, הלשוניות של הספר, על כושר התיאור וחריפות הניתוח הפסיכולוגי. אך זאת נעיר, כי ספק אם אפילו סופרים פולנים מובהקים השכילו ליתן ביטוי כזה לכפר וליער ולאיכר הפולני, קל וחומר ליהודֵי הכפר, ליהודִי בן העיירה הסמוכה, לעולמם ונפשם – וממילא לעולמו ולנפשו של המחבר בנעוריו. ואגב, מחמת חריפותו האנטי-נוצרית הוחרם הספר על-ידי הצנזורה.

והרי הספר “הידד, חיים!” – שהוא היפוכו של כותרתו, ובו שלושה סיפורים: האחד ועניינו העיירה התמימה, הענייה, המופקרת בצפרניו של משטר הכיבוש הגרמני, ליתר דיוק, בתקופת חילופי-משטרים על חרדותיה, בין הגרמני המשתלט, הפולני העוֹיין והבולשביק הכובש את לב הנוער, נושא המשטר החדש העולה בפיקודו של טרוצקי על ארץ הוויסלה – ובמרכזוֹ שני יהודים חשודים בריגול ומוּצאים לתלייה!

והשני, שעניינו בכותרתו “גאז 4- H-X”, שמהנדס גרמני טיפוסי להוט להמציאוֹ, מעוּדד בתוצאות ההצלחות הראשונות של מלחמת-הגאזים הגרמנית בבלגיה בפרוס מלחמת העולם הראשונה, וסופו מוצא מותו בתגליתו.

השלישי – “מאורת זאבים”, המעלה תיאור מזעזע של דלות יהודית בכל חריפותה ועִינוייה, דלות שצער בה וקשיוּת בה וייאוש בה ומאבק בה עם הכלייה והרעב, אב ואם ובנים ובת, כל אחד ועולמו ודיוקנו, דלות המעבירה על הדעת ואף על הדת. רבים תיאורי עוני ומצוק בספרותנו, מימי מנדלי מוכר ספרים ועד לאחרון סופרי הדלות ברלינסקי² אולם תיאור חריף ומחריד זה, דומה, עומד בה כיחיד ומיוחד.

*

משנה מקום – משנה מזל. עולם חדש נקרע בפני העלם הצעיר בוארשה, וביתר עוז מתלקחות בו התשוקות לעמידה-ברשות-עצמו, לקניית השכלה, לאחיזה בעט סופרים, לפעלתנות בחיי הציבור. מצב המשפחה שוּפר אמנם, אולם הצרכים מרובים, והעזרה מושטת קודם כל לבת הבכירה, שלמדה כבר קודם. הנער משתדל לרכוש מקצועות שונים, אך תפסת מרובה – לא תפסת. ועם זה הוא מבקר באוניברסיטה החופשית של וארשה ו“בולע” מאות הרצאות. לומד וקורא בתאוותנות, נאחז במלאכת החשמלאות (מתוך הסתכלות, מתוך אינטואיציה, בלי היתר רשמי) כדי לקיים עצמו וללמוד – ועם זה שולח ידו בכתיבה, לוהטת וחריפה, קנאית ומלחמתית והיא בסימנה של מפלגת ה“בונד”, מפלגת המון-העם היהודי המדוכא והמדוכדך, הנלחמת למען ה“הווה”, לשיפור תנאי הקיום, והוא פועל למען רשת בתי-הספר בלשון יידיש (ציש"א)³ בחיבור תכניות, בציור עיטורים (ובכלל זה ציורים לספרים). מוציא לאור מאספים ספרותיים שהוא עורכם, ומתפרסמים בהם, בין היתר, סופרים-מתחילים ברוכי-כשרון כקלמן ליס⁴, כסולובייצ’יק מוילנה, כבוּנם הלר⁵, זאראָמב. באותו פרק של חיפושים ויוזמות וניסיונות הוא משמש מזכיר תיאטרון ציבורי “יוגנט-טעאטער” (התיאטרון הצעיר), ומחבר בימוי כולל מתוך כתבי י.ל. פרץ לילדים וכו'.

ואותה שעה הוא משתתף ב“פאָלקסצייטונג”, עיתונה היומי של תנועת ה“בונד”, והז’אנר העיקרי שלו: הפיליטון. לפי שציינו, הכניס צאנין לעיתונות היהודית את סוג הרפורטז’ה האמנותית הטיפוסית. ועל פירסום אחד “12 יום מאחורי הסורג” (“12 טעג הינטער קראטן”) נתעכב קמעה, לפי שיש בו משום אספקלריה ולֶקח כללי אפייני לחיי היהודים, והוא עורר רושם עז.

עילה לאותה רפורטז’ה שפורסמה בהמשכים שימש מעשה-שהיה בגובֶה-מסים פולני, שפרץ לדירתו – ללא אמירת שלום – ותבע תשלום מסים. אמר לו: תחילה תאמר בוקר טוב. סירב. ענה לו: צא! שלף הפקיד אקדח ונזדעק: אירה בך למוות! השיב לו: תירה ב… שלי. הפקיד הגיש משפט בעד עלבון פקיד-המדינה ונפסק לו מאסר 12 יום. הוא ערער לפני בית-הדין העליון, ולקראת הערעור הכין לעצמו חומר משפטי וספרותי בקשר לאותו ביטוי מעליב, הגדרותיו במילונים, שימושיו הנפוצים בפי ראש ממשלת פולין הנערץ מרשל פילסודסקי שגינה בו את יריביו, חברי הסֵיים [הפרלמנט הפולני] ועוד. ואין צריך לומר, שהיה בעמידה זו של הצעיר היהודי, ללא הגנה של עורך-דין, לפני בית-הדין הפולני-הנוצרי לערעורים, משום העזה ואומץ-לב. השופטים – שנפגשו בפעם הראשונה במחזה כזה – לא הניחו בידו להתגונן כהלכה. לא עמדה בהם הסבלנות והסוֹבלנות. הערעור נסתיים באישור פסק-דינה של הרשות הראשונה, ומ. צאנין הוטל למעצר. 12 יום בחברתם של פושעים פליליים למיניהם – יהודים ופולנים, מהם פושעים בינלאומיים, גנבים ושודדים, פורצי בנקים ורמאים, בתא צפוף ומזוהם – עולם תחתון בריכוזו, והוא שימש לו אחר-כך רקע וחומר לרפורטז’ה הנזכרת.

כחוט-השני עוברת בפעלתנות זו – הציבורית ובספרותית – אי-ההליכה-בתלם-סלול, העצמיות, המלחמתיות, וכן השורשיות היהודית-הפולנית, שאין בה שמץ של כניעה והשפלה עצמית “גלותית”. וזכור לו המקרה, כאשר טייל עם סופר יהודי בגן הסאכסי בוארשה ושוחחו יידיש. נקרו להם עשרה בריונים פולנים שביקשו לתקפם. האחד ברח, ואילו הוא, מ. צאנין, פשט את מעילו, נסמך אל עץ, כנכון להשיב מלחמה שערה… ונסוגו הבריונים. מאז ומתמיד נכון הבריון האנטישמי להתקיף כל אחד שאין הוא חושד בו לתגובה…

בתוך כך הגיע פרק השירות בצבא. הוא חוייל ב“יחידת סער”, אחת משלוש היחידות מסוגה בצבא פולין, מעין קומאנדו, ומקום חנייתה במקום הקרוי כוִיניצה, ב“פרוזדור” הפולני שנחתך בין פרוסיה לשאר מדינת גרמניה. והיו בה, ביחידה, כשליש ומעלה בני המיעוט הביאלורוסי, איכרים דלים, אוהבי הקומוניזם, כשליש יהודים ויתרם – פולנים מאיזור פומרניה, מעין סוכנים, מיוחסים. וקסרקטין מסודר, חדרים, מקלחות, מועדון. ואוירה של רברבנות לאומנית-ואנטישמיוּת.

לא יצא זמן רב ומ. צאנין מתבלט בבטליון הזה. הוא פעיל בו, הוא איש התרבות (מקבל עיתונים, ספרים) והוא המספר לחיילים על המתרחש בעולם ובמערכות מלחמת-האזרחים הגועשת אז בספרד. ואין הדבר, כמובן, לרוחם של הקצינים – קציני-הצבא הפולני המוגבלים מבחינה רוחנית ותרבותית, אינטליגנטים למיניהם שלא הצליחו להשלים דרכם בסמינר לכמרים, בפוליטכניקה וכו' – ונעגנו בצבא. לילה אחד, מ. צאנין בתורנות הפלוגה, מוצאוֹ קצין-המטה בסיור קורא בספר של ניטשה, ושואל בבוז לטיבו של הספר. צאנין מסביר לו את תורת “האדם העליון”. נענה הקצין: – “לא כי, בצבא דרוש אדם תחתון”… מתקשרות שיחות והוא מרצה באוזניהם בבעיות שונות, בשאלת היהודים וכיו"ב.

הוא מנהל מערכה על זכויותיהם של החיילים היהודיים ועל כבודם. מארגנם. עומד בראשם. משמש להם לפה. ומשתמש באפשרויות הניתנות ללחוץ להשגת כל הניתן – וקודם כל שיווי-זכויות.

הנה, הוא מארגן את החיילים הביאלורוסים בתביעה לשיפור המזון; והנה הוא דורש לקיים בפועל את הזכות השמורה לחיילים יהודים לחופשות בימי מועדים וחגים וביקור במועדון ובבית-הכנסת בעיירה.

אכן, גם על הקצין הפולני ניתן ללחוץ… כי עניין לו להפגין כלפי מפקדיו את הישגי חייליו-פיקודיו בצלפוּת ובצעידה – ומ. צאנין “דואג” שהחיילים היהודים לא ישיגו את הנקודות המבוקשות… הקצין מרגיש שפעולה מאורגנת היא, מחאה, ולאחר ימים הוא מזמין את מ. צאנין לביתו הפרטי ומבטיח – במסגרת הפקודות מגבוה שהוא כפוף להן – קיום שיווי-זכויות בפועל…

אכן, שוּפר היחס ליהודים, והוא עצמו צורף למטה (“הושאל”) כצייר-משרטט של מפות ותכניות.

ופעם הוא נדרש להכין מאזן של מלאי הציוד והאספקה לשעת “מוביליזציה כללית” של הבטליון, במחסנים שבמקום, ונתברר, שהעזובה חמורה, שרוּבוֹ של הנשק בלתי-כשר לקרב, שההלבשה וההנעלה לקוּיות, קיצורו של דבר שהיחידה מוכנה למלחמה כמו לטיסה אל הירח… ומאז עלה קרנו עוד יותר.

יום אחד עומד לבקר ביחידה הקרדינל, להאציל ברכתו עליה. הוטל על צאנין לצייר תעודת-כבוד לרגל הביקור ולשלב בה מסמלי המדינה, הצבא והיחידה. והוא כלל בקישוטי המסגרת של התעודה פסוקי-תפילה עבריים – ביטוי לקיומם של החיילים היהודים…

וזכור גם מקרה – אף הוא טיפוסי למעמדוֹ של החייל היהודי בצבא פולין – בתחרות שאורגנה בצבא בצלפוּת ובצעידה, ביקש, כמובן, להוכיח את כושרם ויכולתם של היהודים. וההתמודדות – צעידה רצופה של 25 ק"מ, צלפוּת, חזרה בצעידה. גוּיסו מיטב החיילים – 4 יהודים, 3 ביאלורוסים ו-3 פולנים. בתום שבועיים של אימונים הגיעו, במאמץ רב, להישגים ניכרים, לא מעט בזכות מאמציהם של החיילים היהודים – אך בבוא יום התחרות הארצית, הם הופקעו מרשימת המועמדים… אושרו הפולנים בלבד, אך סופם שהפסידו.

תם השירות בצבא, וצאנין חוזר לוארשה, ב-1938, וארשה, ששוֹרר בה הלך-רוח-של-ערב-מלחמה… ואכן, עד מהרה היתה פולין חזית-דמים, ושוב הוא עומד במדים, בקטע של החזית המתמשכת בקו פלונסק-מלאחה. מצוייד ברובה אנטי-טנקי חדיש (תגלית פולנית) שהוא מצוּוה להסווֹתו ולהטמינוֹ ומשקלו 12 ק"ג (הציוד הקרבי הכולל של החייל הפולני אז – 20 ק"ג). אך הנשק החדיש לא עמד לו, יריית-סרק אחת בלבד ירה בו. החזית התמוטטה בין לילה בעצמת האש הגרמנית, רבים מהדיביזיה – דיביזיה מפוארת של גנרל בורטנובסקי – נהרגו או ברחו, ושרידים התפזרו לאורך כל הקו מפלונסק דרך מבצר מודלין עד וארשה.

מ. צאנין חוזר לוארשה, שבמבצרה נעשים מאמצים לכינון הדיביזיה מחדש ולהתגוננות. מצוֹר. הפצצות, כניעה. דגל צלב-הקרס מעל וארשה. הצבא הטמא בראשות מפקדו צועד בלבה של העיר. יאשונסקי, מנהלה של חברת “אורט”, עורך, לפי דרישת הגרמנים, רשימה של היהודים. צאנין מרגיש בכל חושיו ששוב אסור לו להישאר בוארשה הכנועה, המנואצת, – והוא עוקר לאחר שהות של חודשיים בשלטון הרשע.

דרכו מוליכה דרך נהר הבוג לביאליסטוק הסובייטית ולוילנה הליטאית. דרך אימים, ופליטוּת ושכול. ואך בוילנה, שבה מרוכזים גם אנשי מרכז ה“בונד”, מטילים עליו לחזור לוארשה, לקשור קשרים עם וועד ה“בונד”, לארגן מחתרת בתנאי הכיבוש ולמסור לוועד ידיעות על קשרי-אינפורמציה עם אנשי המרכז בוילנה. עם זאת הוא מקיים שליחות-של-סעד מטעם “ג’וינט”. מזדמן עם ארתור זיגלבוים המנוח ומסייע לו בקשרים ובכסף לשליחותו-בריחתו, כדי להזעיק את “העולם” ותנועת הפועלים הבינלאומית על שואת היהודים.⁶

צאנין מילא את שליחותו, ברגל, בדרכים הרות-הסכנה-והחרדות, ובשובו לוילנה (בהתחלת 1940) הוא נושא עמו גם שליחות-אזעקה מטעם ציוני פולין (מנהל קרן-היסוד אליעזר בלוך וחבר עירית וארשה מנחם קירשנבוים), והיא:

לעורר את ציוני ליטא, ובאמצעותם את הציונות בעולם, כי אם לא ינקטו פעולה דחופה לאלתר, צפוייה השמדה מוחלטת של כל יהודי פולין…

תחילה חזר לביאליסטוק, ששתי צעירות נוצריות משמשות לו כהסוואה שהוא אריי, בדרכים-לא-דרכים, ועל פני משמרות של צבאות. שלושה ימים שוהים על שפת הבוג. נחלץ מסכנות ולבסוף הגיע לביאליסטוק. ומשם – יחד עם משפחתו ועוד כמה יהודים – ביניהם המנוח יצחק לב, ממנהיגי פועלי-ציון שמאל – מתקדם לעבר וילנה. לאחר שעברו בליל כפור חזק את הגבול הסובייטי-ליטאי – נעצר. כל אלה שהיו עמו שוּחררו בעיירה אישישוּק, ואותו החזירו לגבול הסובייטי ופקדו עליו לעבור את המחסום, ולחכות לבוא משמר-סיור רוסי. ואך הוא נמלט מהגבול לכפר, שִׁיחד איכר שיחביאוֹ ובערב, בעזרת יהודי העיירה, הגיע מקום מבטחים – ומשם לוילנה.

הוא מוסר דין-וחשבון על שליחותו – לא בפני חבריו, אנשי מרכז ה“בונד”, אלא בפני עסקנים וסופרים מכל הזרמים המרוכזים בבית הסופרים-הפליטים בוילנה. הוא מספר על אשר ראה ולמד, והוא מוסר את קריאת-האזעקה של ציוני וארשה.

– הה, אילו היו אז האוזניים והלב פתוחים לקראת קריאת-אזעקה זו – מעיר צאנין בספרו על כך…

על סף הכלייה נפתח פרק חדש של המאבק – על הזכות ליהנות מאשרת-כניסה לאמריקה (ששלח “וועד הפועלים היהודי”) ועל הזכות לקבל אשרת-יציאה סובייטית, לשון אחר: על הזכות לחיים. רבים מעסקני ה“בונד”, שחששו לגורלם, הסוו עצמם, לבשו קפוטות, גידלו זקנים, נמלטו ליערות בסביבת קובנה. והוא, צאנין, בין המצרים. שני הצדדים, הן אנשי ה“בונד” הן הציונים, אינם רוחשים לו אמון, כי ב“בונד” “בגד” משום שהפך את שליחותו לוארשה גם לשליחות של ציונים, ואילו בעיני הציונים הוא הוחזק בונדאי – וכל צד דואג תחילה לאנשיו… בימי מתיחות וחרדה אלה נשאר הוא, הפעיל בלא הפסק להצלת אחרים, בין האחרונים. עוד מעט ותיסתם כליל דרך ההצלה. עוד קודם לכן הצליחו, ביוזמתו, להוציא את התיקים של הפליטים החשודים מידיו של הפקיד הליטאי הממונה, ולשנות את נתוניהם. ועוד קודם לכן הציע הוא, במשרד הארץ-ישראלי, את דרך הבריחה ליפאן. תחילה טען הנציג היפאני, שאין לו חותמת-אשרות ושכתיבתן ביד תגזול הרבה זמן. התקינו יהודים ליפאני חותמת – חותמת שהצילה אלפים.

יום אחד הגיע גם בשבילו מה“ג’וינט” סכום כסף: 150 דולאר, והוא אץ נרגש ונסער אל נציג יפאן וזכה באישור-ההצלה…

עתה מתחיל המאבק על היתר-היציאה. משרדי נ.ק.וו.ד. העובדים אחרי חצות לילה, כרגיל, דוחים כל פונה אליהם בלך ושוב. דורשים אוטוביאוגרפיות מכל פונה, וחוזרים ודורשים בטענה שהקודמת נאבדה, כדי להכשיל את הפליטים, ואחר כך דורשים תמורה בדולארים – דוחים ומכבידים, חוקרים ומחפשים את המנהיגים תחת קפוטות, זקנים, תחת מקצועות של סנדלרים, חנוונים וכו'…

סוף-כל-סוף זכה גם בתעודה המיוחלת, ולאחר מסע של 12 ימים הגיע דרך מוסקבה לוולדיבוֹסטוֹק ומשם ליפאן, בה עשה שלושה חודשים – ורישומיה של ארץ זו בה סייר הרבה, חתומים בספר מיוחד שפירסם.

מחצית השנה שהה בהודו, ומשם יצא לארץ-ישראל, בעזרת אשרת-מעבר שבהשגתה סייע הרב נחום אפנדי. ביוני 1941, בעוד צבא רומל עומד בשערי ארץ-ישראל, דרכוּ רגליו על אדמת הארץ.

לא בפנים שוחקות-מאירות הקבילה את פניו הארץ. חשדנוּת אווילית. צילומים וטביעת-אצבעות. וחקירות על טיב מפלגת ה“בונד”, כגון מה יחסה לנשואי-תערובת… והאם אין בכוונתו לעורר מהפכה בארץ? פליט החרב היהודי מחייך על הבּוּרוּת – לבו בקרבו נשרף.

ושוב קשיים, מכשולים, חשדנות, אך הפעלתנוּת החיונית, המאמינה, העקשנית, הלוחמת, הגאה, נחלתם של דורות יהודי פולין – עומדת לו. ולא יוצא זמן רב – והוא סוֹפרו של “פארווערסט”, עורך כתב-עת מצוייר ביידיש, ועולה אל השלב העליון של הישגו – ייסוד העיתון היומי “לעצטע נייעס” (ובהמשך הזמן – השבועון המצוייר שלו), דבר שלא זכו בו רבים משוחרי יידיש בארץ-ישראל.

ודאי, נשתנו התנאים והנסיבות. קמה מדינת ישראל. גלי-גלים של פליטים ומעפילים זורמים לחוף אחרון. והעיתון הוא להם בחזקת לחם. פסקה המלחמה בלשון יידיש.

ואף-על-פי-כן, אין המערכה קלה… ואם קשה ונפתל מעמדו של עורך של כל עיתון יומי בארץ, שבעתיים קשה מעמדו של עורך העיתון היחידי בלשון יידיש – ולא כאן המקום למנות קשייו ויסוריו.

עדיין רבה החשדנות. ובייחוד, כשהעיתון לוחם לזכותם של עולים חדשים, לחיסול מעברוֹת, למניעת קיפוחים, ואין הוא מזדהה עם שום מפלגה וזרם ואינו “הולך בתלם”… אפילו סופרי ועיתונאי יידיש עצמם נרתעים, בזמן הראשון, כחוששים לתת לו יד, להשתתף בו. והוא, העורך, ממלא את רוב המדורים, וטורח בעיצוב דמות העיתון – לבל יהא כלי-מבטא של מהגרים – ועושה להעלאת רמתו.

ועל ערוּגה אחת נעמוד בזה – “שיחות השבת” (‘שבתדיקע שמועסן’) המתפרסמות זה שנים, מדי שבת בשבתו, וכבר נצטרפו לכרכים. לפי שמשופעים הם באוצרות של פולקלור יהודי, של סיפורי-עם, של משלים שנונים, כתובים בחן של הומור, בחריפות של סיגנון, סגולות המקנות להן ערך-של-קבע, אף-על-פי שעניינם שאלות-השעה. הרי זה אוצר של ספרות, ונכס של תרבות הקובע ברכה לעצמו.

חותמו של מחברם על הפיליטונים… ואין אתה יכול לטעות בזהותו. דומה, הווירטואוזיות של הלשון היהודית-העממית על כל ניביה ועסיסיה וגינוניה וגווניה רוכזו כאן.

מתרגם עברי להערות פרקים אלה ללשוננו, ודאי שיתקל בקשיים-שלא-כמצוי… ועם זאת, ספק אם העיתון מניח את דעת עורכו גם כיום, לאחר שעלה לדרגת התפתחות גבוהה והִכּה שורשים בציבור קוראיו ומשמש במה לרבים מראשי הציבור בארץ לפלגותיהם וכלי-מבטא לסופרים ויוצרים. “כל קיומו הוא, במידה ידועה, שלא בדרך הטבע” – מעיר הוא. כי עד היום יש שעינם צרה בו, שלא השלימו עם הופעתו והצלחתו, ויש שתולים בו מגמות וכוונות שאין בו…

אין הוא גורס יידישיזם במובן הישן-הנושן, המשכילי, השחפני, ההרסני, האידאולוגי – העתיד בארץ-ישראל הוא, כמובן, ללשון העברית. ואולם כאן קם מרכז נכבד ללשון, לספרות בלשון יידיש. מרכזהּ הוא כגשר טבעי עם התפוצות. גורם בונה ומייצב ומלכד. בדין שיהיה חלק מן התודעה היהודית, מן היהדות האינטגראלית, מאחדות העם היהודי, משלמות העבר וההווה כבסיס להמשך ועתיד קיומנו הלאומי. שאם לא כן, יקום שבט יהודי, נטול שורשים בעמו, מתבולל בעִבריוּתוֹ-כנעניוּתוֹ, זר לעמוֹ – ועמוֹ זר לו. מכאן, שהוא מבחין ביסודותיה האנטי-לאומיים של שינאת-יידיש. של התנכרות לעם. לעברוֹ. של חיקוי והתבוללות והתבטלות. ואין חידוש בכך: מאז ומעולם היו בתולדותינו שני זרמים מקבילים – בונה והורס, דור בונה ודור הורס… ומכאן גם מאמצוֹ הגדול להתקנת מילון יידי-עברי מושלם. ומכאן תכניות למיניהן… וספקות ודאגות.

כי הוא עצמו היה למוסד, לנושא-דגל-ודרך, ללוחם למען יהודיות מודרנית, הכואב את פגמי היישוב, השואף בכל לבו לשילוב ישראל-התפוצות, והנוצֵר, קודם כל, את מורשת יהדות פולין. בעיקרו של דבר, נראה שבודד הוא במערכה, ואין הבנה יתירה משני צדי החזית…

“זה מאמץ יותר מאשר לחיי אדם” – נפלט דיבור מפיו של האיש המנוסה במערכות לאין מספר…

*

על בני הדור הזה, אשר חזו את החורבן והגאולה מבשרם, ניתן לומר את אשר אומרת הגמרא בתלמידי-חכמים – הם לא ידעו מנוחה…

והאיש צאנין – כסער הומה, רוגש בתסיסתו, במריוֹ, בשאיפתו לתיקון, לשיפור…

דומֶה, מורשת יהדות פולין החיה בו היא כתובעת בלא-הפסק, כמחייבת. והוא עוד הספיק ליטול ממנה ברכת-פרידה אחרונה עם ביקורו על שׁאיוֹתיה⁷, ופריוֹ של הביקור בספר “על פני חרבות ועיים” (‘איבער שטאָק און שטיין’, ת"א, 1952). הוא יצא לאור, כלשון הציון בפתחו – “בימים בהם פתחו נציגי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ומוסדות יהודיים אחרים, במשא ומתן עם נציגי ממשלת גרמניה, על שילומים בעד ששת מיליוני אבותינו ואמהותינו, אחיותינו ואחינו המושמדים, בעד הכרתתם של טפנו וזקננו – בעד האפר של עמנו”.

והוא צרוּר “רשמי מסע” שערך מחברו על פני מאה קהילות שנשמדו בפולין, – הסופר היהודי הראשון והיחידי במסע זה, מוסווה כבעל דרכון בריטי, דבר שהניח בידו לרכוש את אמונם של חוגים שונים מקרב האוכלוסיה הפולנית ולעמוד על הטרגדיה היהודית גם מצידה זה, מצידם של אלה, שהיו שותפים בהשמד ובעמידה על הדם.

והנה דברי עצמו במבואו:

"נראה לי, שהגעתי לסופו של תהום פלצוּת זה. ראיתי מאה גוונים של החורבן, מאה קהילות יהודיות, שהיו בדומה לאחרות, הדומות להן, יסוד חייהם של המוני בית ישראל בפולין. אלף שנה הם רקמו על אדמת פולין אגדה של מידות-נאוֹת ומצוות-גאולה ורוחניוּת, ובליל הזוועה שהמיט ההיטלריזם על יהדות פולין, עלתה האגדה באותו עשן של בתי-משרפות-האדם, שבו עלה גם גופה הקדוש של יהדות פולין.

מעולם לא הערכנו כראוי מה היתה לנו יהדות זו. המאבק הנחרץ על הקיום, העמָל והסבל יום-יום לקיום הגוף והנפש, האפילו על הגדלוּת שנוצרה יום-יום, שעה-שעה, אפילו בזעירה שבקהילות.

ועתה, בלכתי על פני עיים וחרבות של הקהילות שנחרבו במדינת פולין, הבהיקו לעיני אפילו מן שברי הלבֵנים והאבק חלקים מהתפארת שנגוזה.

גוש של בית-הכנסת ההרוס של המהרש"א⁸ בלובלין, פתח לפני את מרחבי התורה, הגאונוּת והלוֹמדוּת, שעלתה במדינת פולין מדור אלי דור, ועד לגלגוליה בהשכלה חילונית, באידיאות חדשות לתיקון עולם.

קוֹצק ביקשה לשנות בשמיהָּ של פולין את הווי ההתנהגות, וסוציאליסטים יהודים, אחוזי התלהבות קוצק, ביקשו לשנות את הווי ההתנהגות על אדמת פולין.

מתוך “שמות”, עלים תלושים מתוך ספר של י.ל. פרץ בבית נוכרי במזריץ', זעק עולם חדש של התנערות יהודית, מאבקו של עם לערכי אמנות חדשים, לתפיסה חדשה של יהדות.

מתוך תמונותיהם של אמנים יהודים התלויות בביתם של נוצרים בקוז’מיר על הוויסלה, ניבטו אלי יפי-הטבע וכיסופיה של האמנות היהודית, וראיתי אותם בכל טראגיותם במוסך בנאַשלסק במקום שהיה לפני שנים אחד מבתי-הכנסת בנויֵי-העץ הנפלאים ביותר בפולין.

באותיות האדומות ששרדו על בניין בית-הכנסת בזמושץ' המלכותית, שקראו אי-פעם לבחירות לקהילה, צפוּנה היתה נשמתם המתה של חיי-הציבור הסוערים של יהודי פולין, כשם שבשרידי האותיות של סיסמאות פועלים על קירות במזריץ' – נחנקה שירתם של המברשתנים והבורסקאים שלה.

כל מקום בו דרכה כף רגלי, וכל ערמת עיי-מפולת בה נגעתי – ראיתי אותן, את אבני-החן של חיי היהודים שעלו בעשן. ועתים דומה היה עלי כמו שמעתי דקיו⁹, את לחש המוות שלהם ואת תפילתם לתיקון.

שוועתם עלתה בעולם ריק של איבה וחדוות-הרס, בעולם ששדותיו הופרו בגופם ואפרם של יהודים, בעולם שהסתכל בשוויון-נפש במותם של גיבורי אומה וקדושה שהניפו דגלי גאולה לעצמם ולעולם.

רבונו-של-עולם, תן לי כוח לרשום בלשוני הדלה את אשר ראיתי ואת אשר הרגיש לבי באותו מסע-נדודים על פני חרבות ועיים של חיים שאינם עוד ולחשוף לוּ גם את אפס קצהו של אותו אפּוֹס גדול ששמו היה – “חיי יהודים במדינת פולין”.

והנה, אין אפשרות לתרגם את הספר הזה, ולוּ גם פרק מפרקיו, והוא כ“ספר הדמעות” וכ“יוון מצולה” וכיוצא בהם, וחרדת החורבן עדיין עומדת בו במלוא תחושתה והוא כקדיש ציבור, ואין בו שמץ של העלמה וטשטוש, ובו תיאור-דיוקנאות קולעים ואפייניים לקהילות החרבות ולמחנות-ההשמד בהם נבלעו לעד ואין למסור את הרִיגשה וההמייה והצער והבכי החרישי…

הרי, דרך דוגמה, הפתיחה לגוּר:

“במשך שלושה דורות היתה גוּר שם-דבר בעולם היהודי, במשך שלושה דורות נמשכוּ לכאן מחנות יהודים בכביש גריצה כאל אור-פלאים שנדלק בחשכותם של יישובי היהודים הנידחים בפולין. כאשר דעך עמוד-האש הגדול של קוצק, עלה אורה של גור וחימם לבבות יהודים עד לימים שבו עלה הכורת על חייהם במבול הגדול. נוסח גור, דרכי גור, מנהגי גור – חשתם בהם בעיירות שליד הוויסלה, לחופי הבוג וביישובים על גדות הנאַראוו. למען גור נלחמו, למען גור עמדו עיירות במערכה מרה ועקשנית. וכאשר דהו שיטות אחרות של החסידות במימיו העכורים של הזמן החדש – עדיין האירה גור וקסמה”.

והרי הפתיחה לקוז’מיר:

"בין הרים מיוערים והוויסלה השלווה, כבערישׂה רפודה רכות, שוכנת העיירה קוז’מיר. עוד קודם שהייתה לעיר כבר נתקיימה כאן קהילה יהודית, זעירה, שהתפתחה והלכה בשכנותם לאסמי-הדגן המלכותיים ששכנו על הדרך מווארשה לפלוצק ודנציג.

ימים מופלאים של עלייה פקדו את קוז’מיר. בראש הר ירוק התנוסס מעל לעיירה ארמונו של המלך קז’ימיר הגדול, שאשתו יהודיה היתה – אסתר’קה. והנה, חזר בה בקוז’מיר האפוס של אסתר המלכה משושן הבירה. ואהבתו של המלך לבת היהודיה זרעה אורה על קוז’מיר היהודית. ויהודים עבדו וסחרו מפולאוו ועד לדנציג, סיפקו חיטה ודגן משדותיה של פולין, השיטו עצים בדוברות על פני הנהר, וגידלו דורות יראי-שמים. והיה להם, ליהודי קוז’מיר, בית-כנסת-אוצר ותהילה על פני מדינת פולין. והוא עמד בסימטאות צרות, מוקף בתים ומוגן כבת יחידה… אורח כי בא לקוז’מיר והראו לו יהודים את בית-הכנסת ומצביעים על השנה בה נוסד, עוד במאה הי“א – 1099 לספירתם. ובדומה ליהודים בעמק, כן אהבה גם אסתר’קה המלכה את בית-הכנסת באהבה של בת-ישראל, ומארמונה המלכותי שלחה מתנה – פרוכת מעשה ריקמת-ידיה בחוטי-זהב”…

ועוד מילות-פתיחה אחדות – לביאליסטוק:

“מי לא יזכור את ביאליסטוק, עיר ואם בישראל, העיר-האחות לירושלים דליטא – וילנה? מי לא יזכור אותם אורגים מופלאים של פרבריה פיאסקי וחנייקאס, שעמדו תמיד במסירות-נפש כזאת על משמר חייהם וכבודם?”

עיר בעלת-אופי היתה, מושרשים במסורות-עם עמוקות היו הם, יהודי ביאליסטוק, כיהודי ווילנה, “מתנגדים”, ועם זאת היה בהם מלהטם של חסידי פולין. פועלי הטכסטיל היהודים, בני העם כבני האינטליגנציה, לא ידעו התבוללות מהי, ונכונים היו תמיד להקריב הכל למען יהודיוּת ויהדות. כך בימי ההגנה היהודית העצמית ההרואית, כך בימי האנטישמיות הפולנית התוקפנית, וכך עד לסוף המר. אחרוני יהודי ביאליסטוק נתנו נפשם במערכה בלתי-שווה, נפלו בידי אוייב שמוטט בימים ספורים מדינות שלמות. הדף האחרון בתולדותיה של קהילת ביאליסטוק מסתיים בתיבה “קרב”.

ולא נאריך עוד. והקורא העברי, ובעיקר הצעיר, לא יימלט ודאי מן ההרגשה, כי בזמן שמרבים לתרגם ללשונו מלשונות אחרות (ולא דווקא מן האידיש), צר שלא תורגם ספר חד-פעמי זה הכתוב בדמעות ובדם-דמנו.

וכך מסתיים הספר “על פני עיים וחרבות”:

“היה היתה פולין יהודית, אכסניה בדרכי הנוֹד היהודי. כאן פירקו את החבילות, את האכסניה עשו לבית. מתחת לשמי פולין ניגד וחישל דור אחר דור שלשלת של מנהגים והווי, אָרג אגדה של שבתות ומועדים, רקם את רקמת החיים באותה דקוּת ענוגה בה רקמו כלות יהודיות שקיות תפילין ויריעות-פרוכת. ודומה היה, שגם השמים היפים שמעל לפולין רקומים בכיסופיהם של לבבות יהודיים. שמים יהודיים אשר זריחות-החמה שבהם מהולות ביין של קידוש-של-שבת ושקיעות-החמה שבהם דלקו בנרות-הבדלה”…

והנה מהלך עתה יהודי על פני הערים והעיירות החרבות, נודד על פני עיי מפולת וקומות חרבות ואין הוא מוצא קבר שלם של החיים שנכרתו. ואך בפגשך בשדה האפור מאפר, וידעתָ, היהודי, שהוא אפר עצמותיהם של בני עמך. ואך אל האפר יכול אתה לשפוך את בכי היתגדל ויתקדש שלך…

*

עוד האיש בעיצומה של פעלתנותו עתירת-היוזמה, ולא הגיעה שעת הסיכום בשום אחד מתחומיה. ולא אמרנו אלא להעלות קווים בודדים, כרמזים, לדיוקנו הפנימי ולדרך חייו של אחד מטובי בניה של יהדות פולין, אשר לְשַד הגזע וחיוּתו נשמר בו.

“פארווערטס” הניו-יורקי מספר בהרחבה על מסע-ההסתה המסועף של הערבים ברחבי גרמניה נגד ישראל.

העורק החי בהסתה זו הוא משרדה של הליגה הערבית בבון, ורוב פירסומיו בכתב נדפסים בקהיר. ויש לשער, שאין תעמולת-הזוועה הערבית בגרמניה המזרחית מפגרת אחריה.

משתי החוברות האחרונות שהוצאו על-ידי משרד הליגה והופצו על-ידה ברחבי הציבור הגרמני, דנה האחת ב“רכוש הערבים בפלשתינה הכבושה” הנאמד, לדבריהם, בששה ביליון דולאר. היא גדושה שקרים וגוזמאות כיד הדמיון המזרחי המופלג. החוברת השנייה עניינה: “רדיפות הערבים בישראל”. כשאתה קורא בחוברת זו – מציין “פארווערטס” – הרושם הברור המתעורר בך הוא, שאין ישראל אלא מהדורה שנייה של גרמניה הנאצית… אילו דברי בלע מטורפים! "כדי להשמיד את הערבים בישראל ביצעו היהודים כל פשע אפשרי: שבי, עינויים, רציחות, הרעבה, אונס, חילול קדשים, שלילת החופש, החרמת רכוש וכל מיני אמצעי-דיכוי, שאך יהודים מסוגלים להם. יריות-בהמון בערבים, משפחות שנשרפו חיים על בתיהם, אנשים, נשים וילדים שהופשטו ערומים לפני הוצאתם להורג וכו' וכו' (עמ' 11).

לא אחת מצטט הקונטרס את “קול העם” ואת “האשה, הנציגה היהודית בכנסת”, מבלי לפרש בשמה, ונראה שהכוונה לאסתר וילנסקה. כן נאמר שם שה“מצטיינים” ביותר בעינויי הערבים הם שוטרים יהודים, יוצאי מרוקו, מצרים ועיראק, ש“עינו אסירים ערבים בזרם חשמל… כבלו אותם באזיקי ברזל ותלום בגובה של מטר בצורת צלב… דרכו עליהם ברגליהם והלקום עד זוב דם במגלבים”. כל המעשים האלה נעשו בבית-הסוהר המרכזי, שמנהלו יהודי מגרמניה, בשם סחר.

ולא זה בלבד. הואיל והקונטרסים האלה מופצים בארץ קאתולית, אין מחבריהם “שוכחים” לספר גם על רדיפות הנוצרים בישראל, על הרס כנסיותיהם – ודוקא בימי החגאות – “ובחיפה, למשל, התנפלו היהודים ביום הששי הקדוש על הכנסיה הקאתולית, שדדוה והיכו את המתפללים”. הם אף נוקבים בשמות כפרים ואנשים. הסכנה הגדולה ביותר צפוייה, כמובן, לנצרת.

די בציטאטות. לא קשה לתאר ולשער, מה רושם מעוררים בקרב הקוראים בגרמניה דוקא דברי השיסוי האנטישמי הפרועים האלה – הלא הם כמעט כצידוק לנאצים, הלא הם כזריעת איבה לוהטת נגד העם היהודי ומדינת ישראל.

יש להניח, שמדינת ישראל (ואולי גם מוסדות יהודיים אחרים) מגלים עירנות לסכנות מרחיקות-הלכת הצפונות בתעמולה הערבית בארצות הדוברות גרמנית ובקרב יישובי הגרמנים) בארצות שמעבר לים. כותב הטורים האלה, העוקב זה שנים אחר תעמולה זו, סבור, שמן הראוי אף לקיים משרד יעיל להסברה-שכנגד, שיזים ויפריך ויעלה את המאור של היהדות ושל מדינת ישראל.

הקיבוצים היהודים בעולם והמדיניות הכללית בארצותיהם

הבחירות האחרונות בארגנטינה שימשו עילה לעיתונות היהודית לבחינת מקומם של קיבוצי היהודים במדיניות הכללית של ארצותיהם. מסקנתם היא: ככל שממעטים היהודים, ככלל, לשקע את מעייניהם בענייני ארצות מגוריהם – כן ייטב להם מבחינות הרבה.

מסקנה זו עומדת בניגוד מוחלט למלחמתם של דורות יהודים בארצות מזרח-אירופה על זכוּיותיהם כאזרחים. והלא היו זרמים בישראל ששיקעו אוצרות של מרץ וכוחות, בנו בנייני-מחשבה, נאבקו ונתפלגו, במלחמה על ייצוגם העצמי ועל דרכי מלחמותיהם של היהודים על קיומם בגולה. שיא המאמצים הללו הוא, אולי, נסיונו של יצחק גרינבוים, לארגן את מיליוני היהודים (ושאר המיעוטים) בפולין שלפני מלחמת-ההשמֵד, לייצוג מלוכד ולוחם להגנה עצמית על חייהם וכבודם ועתידם.

והנה, מה שונים התנאים בישובי היהודים בשתי האמריקות, באפריקה הדרומית, באנגליה, באוסטרליה וכו‘. ודאי, גם כאן נבחרים יהודים לכהוּנות ראשי-עיר, לפרלמנטים, למוסדות ממשלה וכו’, ואולם הם נבחרים (או מתמנים) כפרטים, בזכות מסירותם וכושרם וזכויותיהם, ולא כנציגי הכלל היהודי מכוח מלחמתו ורצונו.

“הסתייגותם של היהודים מפעילות מדינית כללית – קובע ש. רוז’אנסקי¹ ב’יידישע צייטונג' היוצא-לאור בבואנוס איירס – ברכה בה. היא מערערת את כל הדעות הקדומות הרווחות עליהם בארצות אמריקה הלטינית. אין הם משמשים ‘נושא מקובל’ בסערות ובפולמוסים המקומיים. וזו, בלא ספק, גם אחת הסיבות לאהדה ליהודים ולמדינת ישראל בעיתונות של הארצות הללו”.

היהודים תרמו הרבה לפיתוחן וקידומן של ארצות מגוריהם, אולם לא נעלם כליל הרעל של איבת-יהודים ושנאת-זרים בקרב עמין. על כן יש מן החכמה הלאומית בעמידתם-מן-הצד, בתור מיעוט קטן, לגבי המערכות המסעירות את עמי-הרוב. ואילו בארצות דימוקראטיות מובהקות כארצות הברית או קנדה, קיומן של מפלגות יהודיות מיוחדות למלחמה על הזכוּיות האזרחיות – מיותר.

ועם זאת… יש ויש, כמובן, לעמוד בלא הפסק על משמר זכויות היהודים וישראל והגנתם. הנה יצא סופר קתולי, כומר-מיסיונר, בהסתה פרועה נגד היהודים ומדינת ישראל בעיתון “אֶל פּוּאֶבּלוֹ”. עיקר קיטרוגו, שישראל היא מדינה “דתית-גזעית, קנאית ואנטי-נוצרית”. המוזר שבדבר, שהכותב מסתמך על… “המודיע”, בטאונה של אגודת-ישראל ועל “הצופה”, בטאונו של “המזרחי”, ומטעים מלחמתם נגד פעולות המיסיון בישראל.

המחבר מציין תכופות, שאין הוא… אנטישמי, והוא אך נלחם בעוול המשווע ששמו ישראל. ואולם, דומֶה, שעיקר הסכנה טמונה דוקא במשפט-ההתחסדוּת הבא:

“עם ארגנטינה הוא עם מכניס-אורחים ((hospitalario, נדיב-לב ואדיב כלפי הזרים (!). כהוכחה ישמש המצב המיוחס(!) ממנו נהנים היהודים, כגון: חופש המצפון, המסחר, מנוחת השבת וכו'”.

גולה ונכר – גם בתנאים של רווחה ושיווי-זכויות… והתבוללות.

מושבה יהודית חקלאית… ברפובליקה הדומיניקנית

ב“טאָג” הניו-יורקי מצאנו תיאור מפורט של חיי ישוב יהודי מוּעט ונידח – ברפובליקה הדומיניקנית – ומניינו כחמש מאות נפש. רובם פליטי שואה, שהגיעו לחוף זה בשנות האימים כאשר העולם כולו סגר על היהודים במלכות האופל.

עם הפליטים שנקלטו במדינה זו נמנה היהודי אלפרד רוזנצווייג, מנהלה של “דורסאַ” (“דומיניקן רפובליק סאֶטלמנט אסוסיאיישן”), - חברה שייסדה מושבה יהודית חקלאית ביבשת הרחוקה על שטח אדמה אשר השלטון הקצה להם. יהודי וינאי זה זכה לרוב הערכה מצד השלטונות והאוכלוסיה, וזה עתה נבחר (בקולותיהם של לא-יהודים) ציר לפרלמנט. יהודי אחר מקובל מאוד במדינה זו הוא – בּרוּנוֹ פיליפ, הקונסול של ישראל בבירת הרפובליקה, אף הוא מפליטי השואה.

עתה, משנתערו יהודים אלה במקלטם הנידח ומהם אף נתעשרו, גברו בהם הגעגועים לחיים יהודיים ועזה חיבתם לציון. והיא המזינה את רוחם.

אנטישמיות בספרי-לימוד ועקירתה

על תופעה חמורה בחיי ארצות הברית – עמד לאחרונה “פארווערטס”, שקבע כי 30 מיליון ילדי בתי-הספר הדתיים באמריקה סופגים לקרבם, באמצעותם של ספרי-הלימוד, רעל אנטישמי.

והפרדוכסאלי שבדבר, מציין העיתון, שאין מחבריהם של הספרים הללו אנטישמים כלל ועיקר. אדרבא, הגדרה זו עשוייה אף להעליבם. ואולם אין בכך כדי לשנות מעצם הדבר, היינו, שספרי-לימוד רבים מתארים את היהודי כאדם נחות מבחינה מוסרית, רמאי ובּדאי, להוט לבֶּצַע, וכמובן - כבן לאומה הנושאת באחריות לרצח הנוצרי הצלוב. אחד הספרים הנפוץ בבתי-ספר פרוטסטנטיים מציג את היהודי כאומה, אשר אלהים הענישם על שרימו אותו, ואף ששיחרר אותם מעבדוּת, גזר עליהם את הנדודים וחיים בארצות נכר. על כן – נאמר שם – אין היהודים מתבוללים באומה האמריקאנית ומקיימים קשרי-אחווה ביניהם לבין עצמם. ספר אחר, שחובר בידי אשה, מטעים את “עברם גדוש-החטאים של היהודים”. ומצויים ספרי-לימוד הקובלים על מקומם של היהודים בשדה המדע, הכלכלה, המשפט, העיתונות בארצות הברית. לגינוי מיוחד זכה הנרי מורגנטאו, אשר “חתימתו בתור שר-האוצר של ארצנו טבועה היתה על כל שטרות-הכסף של ארצנו”.

והנה, נחלץ עתה “אמריקן ג’ואיש קומיטי”, לערוך בדיקה של כל ספרי-הלימוד המקובלים בבתי-הספר הדתיים באמריקה, כדי לעקור מהם את הביטויים, המונחים, ההגדרות וההנחות הפוגעות בישראל ובדתו. הבדיקה נערכה בעזרת מומחים מאוניברסיטאות שונות.

יצויין, כי הדבר נתקל ברוב הבנה ואהדה מצד אנשי רוח ודת אמריקאניים. ברי-סמכא בסוציולוגיה ופסיכולוגיה, מחברים ומול“ים, מורים ומחנכים. קבלה בידיו של ה”אמריקן ג’ואיש קומיטי", שניהל בשעתו – בהצלחה – מלחמה נגד גילויי ההפלייה והאיבה הגזעית הנאצית באמריקה – מימיהם של לואי מרשאל ופליכס וארבורג, לנהל את פעילותו בלא רעש ופרסומת. ואכן, מציין “פארווערטס”, כי המערכה לעקירת היסודות העולבים והמסלפים מספרי-הלימוד האמריקאניים, מתנהלת בשקט, ביסודיות ובהצלחה.

אמר המחבר: אין זה אלא טבעי, שענף-יסוד באילן האומה שהוכה קשות בסוּפות גולה ונכר, כבני השבט הספרדי והמזרח, שאין ערוֹך לתרומתו לגדולת עמנו ותרבותו – ישראל משמשת להם קרקע יוצר להתחדשות רוחנית. מפולת דורות ושכחה מכסה על פעלים והישגים ונכסי-רוח אדירים של בני השבט הספרדי, למן הגירוש מארצות הרֶשע הקתוליות בה’רנ"ב (1492), דרך נדודיהם על פני שבעים גלויות – באפריקה, אירופה, בשתי האמריקות ובאסיה; ודרך יצירתם בעברית, באישפניולית ובלשונות ארצות מגוריהם – ועד להיקלטותם מחדש בישראל, יחד עם בני השבט האשכנזי, באומה יוצרת אחת.

והנה מסתבר, בין היתר, שהיו אבות גם לאבות הציונות המקוּבלים והחתומים בהיסטוריוגרפיה ובספרות שלנו; שהיו, כפי שמציין מר יצחק רפאל מולכו, יושב ראש “התאחדות קהילות הספרדים” בארץ – “מראשוני המעוררים את המחשבה הלאומית, מבשרי הזמנים החדשים, חלוצי התחייה ובוני מדינת ישראל”. ודמות אחת מופלאה, מבני הדור של סבו של הרצל ואשר הרב הדגול בחובבי ציון הרב יהודה חי אלקלעי יצק מים על ידיו – הוא הרב יהודה בן שמואל ביב’אַס. במלאת מאה שנה למותו (תרי“ז – תשי”ז [1957–1857])¹ פירסם זה עתה מר מולכו קונטרס לדמותו ולפעלו, שהוא מאבות האומה המצויינים והבלתי-ידועים כמעט. זה חיבורו האחרון של המחבר, מטובי חובבי ציון ואנשי הרוח בקרב יהדות יוון, סופר וחוקר עתיר-זכויות (בערבית, צרפתית ואישפניולית) בתולדות יהדות ספרד, סיפרותה והפולקלור שלה, בכיתות השבתאות (והדנמה), ובכלל זה: חיבוריו על קהילת שאלוניקי, על “המדרש הנעלם” (כתב יד נדיר בקבלה השבתאית), הערותיו ותוספותיו ל“תולדות היהודים בתורכיה”, לרוזאַניס, המונוגראפיות “ר' משה אלמושנינו, חייו וספריו” (ירושלים תש"י) (ידידו של דון יוסף נשיא), “יוסף מרקו ברוך על פי מקורות חדשים” (ירושלים תשי"ב), לבד מתרגומיו ומאות מאמריו שרבים מהם ערך-קֶבַע להם.

ישבתי בביתו הצנוע ברחביה השלווה והטובלת באור ובירק, ונשמתי אווירתה של ה“גראַנדאֶזה” – הגאון והאצילוּת הספרדית, המהולה בתחושה יהודית עמוקה, כאשר צויין גם במוסף הספרותי שיצא לכבודו במלאת לו ששים שנה, על-ידי קבוצת סופרים ואנשי-מדע בעריכתו של א. אלמאליח. היא חפפה על רוב הספרים וכתבי-היד הנדירים שכינסם בביתו, היא ניבטה בעיני האֵם-המַטרונה הכבוּדה, אֵם המשפחה, והיא טבוּעה בדמותו הוא, הרוחנית והאצילית, הענווה ומלאת-החיים של מולכו, שכל חייו הם כהמחשה למטרה שהציב לבני עדתו: “לעורר את התשוקה בקרב בני השבט הספרדי להשכלה ולמעשים של בניין ויצירה”.

את הרב ביב’אס מגדיר המחבר כ“אביר מבשרי מדינת ישראל וקוממיותה, בדרך הזמנים החדשים ובסגנון התנועות המדיניות לשחרור לאומי וכיבוש העצמאות, בכוח הנשק והמדעים”. אישיות נדירה, בן הדור שלאחר נפוליאון, מאצילי המשפחות הספרדיות שבכל הדורות.

כאשר יידלק הברק בליל סופה ואופל ויאיר מרחבים, כן נדלקה בו, ברב הזה, התשוקה העזה, הרדומה, לזקיפות קומה יהודית, לעבודת-כפיים, “לשימוש בכידון ובמחרשה”, לנטישת ה“חלוקה” שניוולה את היישוב הישן ולכיבוש השממה בכוחות עצמיים ומבלי לזכות מן ההפקר, כשווה-בין-שווים במשפחת העמים. עם זאת הוא יצא חוצץ כנגד התיקונים בדת, המרופפים את כוח-העמידה, כנגד ההתבוללות והטמיעה והמוות הלאומי.

אבי המשפחה – ממגורשי ספרד, נתגלגל לפאֶס ומשם לטאֶטוּאַן. שושלת של רבנים ומנהיגי העדה וממשיכי-רוקמי חוט הזהב. בדרך גלגוליה ותלאותיה מגיעה המשפחה לגיברלטר, השוכנת על אם הדרך בין צפון אפריקה למזרח התיכון. כאן נולד ר' יהודה לאביו (ר' שמואל, ולאמו ממשפחת המקובל הנעלה ר' חיים בן-עטר בעל “אור חיים”, שעלה לארץ ישראל בתק"א – 1741) – אשר כונה “אחד קדוש, חכם ושלם, עיר וקדיש שפ”ר" (שפת רננות, מקביל לנעים זמירות). וכאן מילא כרסו תורה ודעת והעמיד תלמידים רבים בישיבתו. ותחנתו האחרונה – האי קורפו והימים ימי ראשית התמוטטותה של המעצמה התורכית, מרידות בארצות ערב, השתלטות איברהים פחה על ארץ ישראל – הולידו גם בקרב ההמון היהודי התעוררות משיחית לגאולה לאומית.

אוזניו של הרב הספרדי כּרוּיות לרחשי הזמן, ולבו נתון לשיפור מעמדם של היהודים והנוער, דורש תיקונים בחינוך ו“לימוד שבע החכמות או מדעים, כגון מוסיקה, אסטרונומיה וכו'” – ונחלץ למערכה כנגד חיי הניוון בגיטאות החשוכים. והוא גם מעז – חזיון נדיר, מיוחד במינו ובסוגו – לחלום על תנועה של מטיפים-ליהדות בקרב האומות! ואולם עיקר חזונו – ארץ ישראל. נאזין-נא לדבריו:

“על היהודים לנתק בכוח את ארץ-ישראל מידי התורכים בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים הוצאו מידיהם הארץ שלהם”… ושומה עליהם, לשם כך, “להתאמן בנשק ובמדעים”.

בשנת התר“י הוא עולה לארץ ישראל, מתיישב בחברון, מייסד את הישיבה על שמו ובו עֶקד הספרים וכתבי-היד שלו שאבדו במאורעות הדמים בתרפ”ט. עתירי פעלים חייו של הרב ביב’אס, שחיבר שירים, פיוטים ותפילות ואף הניח פסקי-הלכה. ג' פעמים בשנה נוהגים היו יהודי קורפו להזכיר שמו של רבם הנערץ – מפאר יהדות ספרד, שהיה מראשוני חולמי, מבשׂרי ולוחמי תקומת ציון.

(הערות למאמר של מ. בוסאק על הפראנקיזם)

הנחות בלתי-מבוססות משמשות, לדעתי, יסוד למאמרו של מר מ. בוסאַק “יעקב פראנק ומהפכת ההשכלה” (‘הפועל הצעיר’ 6). כדי להפריך את הבניין הרעוע הזה יש צורך בהרצאה מקיפה וממצה על תולדות ישראל, והזרמים הרוחניים שפעלו בהן, במאת השנים שחלפו למן המרתו של שבתי צבי ועד להופעתו של התועב פראנק, שם רשעים ירקב, שנלחם ביהודים גם בעלילת-הדם הנוראה ונתן ידו לכל צורריהם נפש.

הנחתו העיקרית של הכותב היא, כי בתנועת פראנק דוקא מצויים “כל עקרונות ההשכלה הלוחמת”, אין לך טעות מַטעה גדולה מזו. יהודי העיירה של מחצית המאה הי“ח – הן יהודי ספרד הן יהודי אשכנז; הן שרידי כת שבתי צבי שהמשיכו את קיומם ואמונתם הנואלת במחתרת, הן המאמינים התמימים, מהם תופסי תורה ואדוקי קבלה קיצוניים – הללו נתפסו ל”השכלה" של “הגואל”, ה"סניור סאָנטו [האדון הקדוש], הניהיליסט המשוקץ הזה? הלא גם הלא-יהודים עמדו על מרמתו וצביעותו ומטעם זה כלאוּהו, גם לאחר המרותיו הרבות, והבטחותיו לעקור את היהדות משורשה, במבצר צ’אנסטוכוב, שם חי בהבליו ובזִימָתוֹ ובחתירותיו חמש-עשרה שנה, עד ששיחררוֹ הכובש הרוסי (ואז שלח שלוחים אליו והבטיח לעבור לדת הפרובוסלבית, הוא ועדתו והיהודים עמו)? והאם האמינה לו המלכה הקתולית מריה תרזה, צוררת היהודים ומבצעת גירושם האכזרי מפראג, אף-על-פי שכבר נטבל לנצרות בפומבי גדול וביקש למשוך לבה בשיקוץ ישראל ועזרתה לחורבנם? וארוכים הדברים.¹

הכותב מרחיב את הדיבור על ההשכלה – משָל מעוֹר אחד היתה, בדומֶה, אולי, לחרדים קיצוניים הרואים בציונות לכל גווניה כפירה במורשת ישראל וערעורה. הוא מציין, למשל, שראשיתה בספר “תכונת הרבנים” מאת דוד קאַרו מלבוֹב, המשמיץ את הרבנות; ובספר “קנאת אמת” של יהודה לייב מוזס “המלא זלזול באנשי המסורת וביקורת חריפה על מנהגים ודיני דת”; וביהושע השל שור – ש“היה אוייבה של המסורת ומצוות הדת, אויבם של חכמי ישראל הראשונים ובמיוחד של רבי יהודה הנשיא”. ודאי, משכילים אלה וכיוצא בהם חיבלו בכרם ישראל ובנשמתו, ולאו דוקא משום “המלחמה על ביטול המצוות”. גם משכילים בעמים אחרים, למן המהפכה הצרפתית הגדולה, נלחמו לחילוניות – ולא פגעו בנשמת עמם, בירושתם הרוחנית ובלאומיותם, יסוד קיומם. ועם כל זאת, יש להבדיל באלף אלפי הבדלות בין שני הגילויים (משורש פראנק ומשורש ההשכלה) – הבדלה שבמקור ומהות, שאיפה ומטרה.

ואולם, ההשכלה הציפה את כל משכנות ישראל – ולא זו בלבד שלא התנכרה, ולא נתכוונה להתנכר לעמה, אלא אדרבא, שאפה להכניס מיפהפיותו של יפת לאוהלי שם, והיא שחיבבה וליבבה את התנ"ך והלשון העברית וארץ-ישראל ונטעה אהבה לחיי טבע ועבודה וחרדה, אמנם בדרכה ובאמצעיה היא, לעתידותינו. שללגונית מאד היתה, על אף קווי-הדמיון בין מוקדיה-מרכזיה השונים ברוסיה רַבָּתי (כולל ליטא, זאמוט, פולין), בגרמניה ומערב-אירופה ובגליציה-אוסטריה – ולא כאן המקום להאריך ולהעריך. הרי זה חילול השם ועיוות האמת וטשטוש ההבנה, לגלות בעולמם הרוחני של אחד י.ל. גורדון או משה לייב ליליינבלום – ממורשתו של צורר היהודים ואוייב היהדות, הנוכל הנוקם פראנק.

בני זמן אחד היו הגאון מוילנה ובעל ה“תניא” – ולהבדיל התועב פראנק. הגאון ר' אליהו ותלמידיו קרעו חלונות ברחבי היהדות לחכמה ולמדעים ממש (ולא רק להפסקת ערפוּלה ושיבושה של התורה בפילפול ובמדוחי-שוא), לתולדות ישראל, ללשון העברית ודקדוקה (שנים רבות קודם אליעזר בן יהודה ואחרים), להערכת העבודה ועבודת-האדמה (גם בדרום רוסיה) – ואהבת ציון שיָקדה בו עלתה ופשטה ברחבי היהדות ממש, משקלוב ווילנה וולוז’ין ואיליה וסלאַנט ועד לפרשבורג של החת"ם סופר וישיבת עקיבא אייגר על תלמידיה המופלאים בפוזנא והִתסיסה את כל טובי הדור, והגיעה לשיאה בתנועה – תנועה ממש – “חזון ציון”, שבכוחה ומכוח כוחה נתכוֹנן היישוב החדש והפעולה הציונית המגשימה על כל התחלותיה, שרק על בסיסם המשיכו הבילויים – וכולנו המשכם הישיר.

“מעשיו של פראנק הולמים את מעשי המשכילים, מבדילה ביניהם רק קיצוניותו של פראנק, שלא ידע היסוסים וריסון לתאוותיו ולא התחשב בשום עִיכוב מוסרי, חברתי, דתי או לאומי. להולכים אחריו – ורובם אנשים עניים – הבטיח חיי עושר ושפע ובלבד שיעברו לגויים” (ההדגשות שלי – א"ש) – כותב המחבר, ואין הוא מרגיש, בעוול המוסרי שהוא גורם לתנועת ההשכלה, שעל אף חולשותיה סללה הדרך לתחייתנו ותקומתנו הלאומית והאנושית; ואין הוא אף מרגיש, שהוא סותר עצמו וגורם לעיוות האמת, לפי שאם אך ורק ה“קיצוניות” היא ההבחנה והתחום בין שני המחנות, היוצא מכאן הוא, שגם למשכילים לא היה שום “עיכוב לאומי” וגם הם “קראו לעבור אל הגויים”. כך, בפשטות! ואכן, אפשר למצוא סימוכין בציטטין למיניהם ולאָנסם, לעקרם ממקורם ומהקשרם, אפילו לגלות צלילים וביטויים דומים בין “כתבי” התועב פראנק לבין כתבי המשכילים (שודאי הושפעו על-ידי זרמי הרוח מן המערב, וראוי לעיין בנושא זה בספרו-מחקרו של א. שאנן) – ואף-על-פי-כן איוולת ובערות ושטחיות היא הסמכָתם אלה לאלה.

ומוזר, ביחוד, הדיבור “לא זר רעיון שיבת ציון גם לפראנק”. ברעיונות רבים ושונים וסותרים עשה שימוש נוכל זה, ואך – אלהים אדירים; כיצד אפשר לייחס רעיון זה דוקא ל“משיח” מטורף ונוכל מובהק, שבכל גלגוליו והזיותיו על פיצוץ כל הדתות והאמונות חתר בעיקר, לעקירה גמורה של היהדות, ולא רק אמונת ישראל בלבד, ושל היהודים – כעדה, כקיבוץ, כעם; שכולו היה אחוז התפעלות והתבטלות משׂררוֹת הגויים בני עמים שונים ועשיריהם ואציליהם; ששנא את לשון היהודים, את העברית וכל מורשת רוחנו היתה לו לזרא; שרצה בכלייתנו המוחלטת, שביזה אותנו והלשין בלא-הפסק עלינו; שפסגת שאיפתו היא הקמת “מדינה פראנקיסטית” (קודם באיזור הקרפאטים, ואחר-כך בצ’כיה ובגרמניה) נתונה לשליטתו ולשׂררתו, מקיימת פולחניו הטמאים והמטורפים, דוברת פולנית או גרמנית, שקיומה על תרומות ונדבות ולא על “בתי-המרזח שבהם מרעילים היהודים הארורים את העם הפולני האציל?”

דבריו ותפילותיו ומכתביו ומשליו חסרי-הקשר-וההגיון של התועב, בין שנרשמו על ידו ובין על-ידי “תלמידיו” שנפתו תחילה להאמין בו; בין שנועדו ליהודים בין שנועדו לגויים למיניהם – כמה אחיזות-עיניים וערמה ותכסיסנוּת בהם; יש שהוא מחניף ומשדל ויש שהוא קורא לשְׁמָד ומאיים (“המכתבים האדומים” שיצאו מארמונו באופנבאך) – ואולם תמיד היה הוא שלם בדבר אחד (וגם בתו ה“מטרונה” ו“חסידיו”) בשנאת היהודים החיים, רוחם ומאווייהם, בנקימה ונטירה, ובזה עלה על רבים מן הרודפים והמעלילים (כאשר העליתי בספרי “והאש השאירה אפר”). אולי הגילוי הפתולוגי ביותר של כל הגלות הארוכה והמרה, המושחת והמנוּון ביותר.

(במלאת חמש שנים למרד הגיטו בוארשה, פסח תש"ח – 1948)

“נעלה וקדושה מכל גילויי הגבורה העברית שזכינו להם בדורנו היא מלחמת הגיטאות. מלחמת הגיבורים האלמונים ההם, נערים ונערות בודדים וחלשים, מוסגרים למפרע בידי אוייב, מתי מספר וחסרי נשק, קומץ קטן של דוידים מול מחנה עצום של גלייתים, ללא כל קשר עם העולם החיצון, ללא כל תקוה לתגבורת, ללא כל סיכוי לנצחון, אפילו לא להצלת עצמם, גם ללא ביטחון שדבר גבורתם וקורבנם יוודע ברבים, שהמוקד שהם עולים עליו יאיר למרחוק; מלחמת ייאוש וזוהר זו תשאר לדורות מקור גאון ועוז רוח, של החלטה נחרצת להיחלץ מהגיטו, להרוס את הגיטו, להקים לעם העברי מצודה כזאת בארצו, שלעולם לא יירא בה את סכנת מות-הקלון”.

משה שרתוק

את יום-השנה החמישי למרד הגיטו היהודי בוארשה אנו מציינים בשעה שאנחנו נתונים במערכת-דמים טראגית מבפנים [מלחמת העצמאות], במצור ובהסגר מבחוץ; בעוד שרידי ניצולי השמד שרויים במחנות פליטים באירופה. ואפשר כי דוקא עתה בידנו לעמוד ביתר צלילות על המיוחד שבמרד גיטו וארשה.

אם תולדות ישראל בגולה לא היו אלא תולדותיהם של מרכזים כמשנתו של דובנוב, – הרי אכסנייתה האחרונה והעיקרית היתה פולין היהודית, אֵם הגלויות, פולין הגדולה בתורה ובחכמה ובמעיינות-יצירה ובחיי-ציבור המוניים-שוקקים ובמאוויי-גאולה לאומיים ואנושיים. הלא היא שהעניקה מלשׁדהּ לשאר תפוצות ישראל, הלא היא שתרמה ממיטב אונה לתקומתה של ארץ-ישראל.

ובעלות גדול-הצוררים [היטלר] על משכנות ישראל עמוקי-השורשים ורחבי-הנוף בפולין, נתנסתה יהדות זו בניסויים איומים ובלתי-צפויים, שאין להם אח ודוגמה בתולדות. והיא עמדה על נפשה, נאבקה בהם, בדרכה היא, בתקוה לבלות את האוייב השפל. ובבוא הסוף האחרון והמר – אחזו שרידי שרידיה, חלוצים ופועלים, הנשק המועט בידיהם למען הזכות למות בכבוד ולקדש את שם “העם היהודי הנהרג”, שיצחק קצנלסון הנציחו בשירת-האיבה הגדולה. הטורף הנאצי הבזוי לא הסתער במפתיע על טרפו, אך נקט בדרכי-רמייה-ואשלייה כלפי קרבנו על שהביאוֹ אל הכבשנים. בכוח זה, של הטלת אימה והונאה, הכריעה חית-הטרף עמים וארצות חזקים יותר. ועתה ברי, שגם להם צפוייה היתה השמדה אילו לא מוּגרה החיה עצמה. ויתרה מזו:

במלאכת-הדמים של השמדתנו עלתה בידי האוייב לשתף המונים גדולים, בני העמים השכנים וגם המשועבדים, בדרך של פיתוי ושוחד והסתה וליבוי ייצרי-שחת. מלאכת-הכנה שקדנית וקפדנית קדמה לכלייה; “הפרופסורים של היטלר” ישבו על מדוכה זו שנים הרבה לפני המלחמה; מנגנונות שלמים ומורכבים הופעלו – למען יהיה בידי סרדיוט [קצין] נאצי מטופש למחוץ במגפו המסומר תינוק יהודי לעיני המון צוהל… ואותה שעה עצמה – גם לקח זה יצויין – נתונים היו המוני היהודים, המבודדים והמופקרים, בעל כורחם, בזרועותיה של לויאליות מוחלטת לאחד מאגפיה של חזית בנות-הברית.

והן עתה הוּסר הלוט, הוסר בחלקו, וכנף האימה נגולה: העדויות המוסמכות והבדוקות, שמספרן רב והולך, מלמדות שחוגי השליטים בארצות הברית ובבריטניה באותן השנים (שהיו נתונות כמעט מחוץ לסכנה ולפגיעה ישירה) ידעו יפה, באמצעות שליחי-מחתרת ושרותיהן הן, על הטבח ההמוני בגיטאות פולין – והשתיקוהו. על דמינו עמדו – ואף הפתח הצר להצלה ולגאולה, פתח המולדת, נעול וחתום היה. עתה מובן לנו יותר פשר מעשה התאבדותו בלונדון של ארתור (זיגלבוים)¹, לאחר שנודע לו על המתרחש מעבר לחומה. אפס, גם האות הזה לא הזעיק. המחתרת המזויינת בפולין עצמה עמדה ו-חיכתה. חלקים ממנה עסקו במלאכה הנאה של צייד יהודי ופועלים בצוותא עם תלייני הגיסטאפו… בספר העדויות והאזכרות “חורבן ומרד של יהודי וארשה” מובאות גם עובדות בדוקות על רצח פלוגות מלוחמי גיטו וארשה.

מרד היהודים נגד הגיטו אשר העולם הטילם לתוכו – טרם נסתיים. הוא נמשך ביתר שאת בדורות האחרונים, בדרכים ובגילויים שונים, בזוהר של הקרבה הוא מפציע עתה על שדות ארץ-ישראל והריה. הוא לא ייפסק עד אם יעוּרערו חומותיו. לעיני רוחנו מרחפות דמויותיהם הנעלות של לוחמי הגיטו, בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו, שנפלו חלל על אדמת ניכר.

מרד הגיטו של יהודי וארשה – מבצר העוז של יהודי פולין שנפל וכרע מתבוסס בדמיו – הלא הוא סמל לשיא מפולת הגולה, הבערה האיומה ביותר שנפלה בבית ישראל מלוּמד-הייסורים-והחורבנות. נתערערו כליל בהכרתנו שרידי אשליות, נתמוטטו האמון והאמונה ביציבותם של יחסי היהודים והגויים, בעתידה של הווייה יהודית בלא הווייה ארצית, באפשרות חייהם של יהודים וקיומה של יהדות בלא שורשי-מולדת בעולם זה משוסע-הניגודים ואכוּל-האיבה. שיא זה לא זו בלבד שהוא מסמל את כריתתו של הפורה בענפי האילן הקדום של עמנו, אלא גם את שקיעתה של הגלות, של תולדות הגלות, של עיקר מרכזיה היוצרים. מעבר לנהרי נחלי דם וסיוט-זוועות עולה באופק, ביסורי-יצירה ובמערכות-דמים כפויות על החיים ועל העתיד, נס הפתרון היהודי, נצחון היהודים על גיטו הדורות, נס המרד בשם התקומה ולמען התחייה.

עובדה היא וחובה לדעתה: אינרציה [התמדה] לאומית מדהימה אחזה את התנועה הציונית באירופה. עם שוך גלֵי ההתלהבות והדריכוּת לאחר הקמת מדינת-ישראל ומלחמתה נשתרר הלך-רוח כללי של שובע-רצון, שאננות והתפרקות מחובות. מתח העלייה וההגשמה ירדו פלאים.

הציונות – שעיקרה בגולה כיום: גיוס אמצעים למען הקליטה והפיתוח בישראל ופעולת חינוך והסברה – מפגרת לחלוטין בשני התחומים כאחת. יתרה מזו: עתה, משניטשטשו כביכול הרשוּיות בין ציונים ללא ציונים, שכן אין כמעט יהודי שלא יודה במדינת ישראל ולא יתגאה בה, מתחדשת והולכת הלכה חדשה: אשליית יציבות הקיום בגולה. והיא אוכלת בגופו ובנפשו של הדור הזה, שחזה מבשרו את מוראות ההשמדה. גולת אירופה המערבית, שישבה תקופת-מה על “סיר הבשר” של הגיאות היחסית שלאחר המלחמה, נרתעה מפני קשיי הקליטה בארץ. ולכן לא ייפלא, אם ציונות זו בתקופת מדינת-ישראל על אפשרויותיה וחובותיה, בלא דריכות לעלייה ולתרבות עברית, אחת דינה: ניווּן.

וכן נותנת שורת האמת לקבוע, כי הנגע הרוחני-החברתי הזה פשה גם במחנה ארץ-ישראל העובדת ושונים גילוייו. הנה נפלו לפתע פתאום עסקנים ותיקים על מציאה חדשה ו“קוּלטור קונגרס” שמה, היינו: קונגרס עולמי למען יידיש ותרבותה. ולמרבה התימהון, הם מחייבים ומנמקים את מפעלם… בציונות וישראליות. לאחר שנכרת מרכז המרכזים של יהדות התפוצות במזרח אירופה; לאחר שהנוער היהודי – גם ילדי ציונים – תפוסים להתבוללות לשונית מובהקת; לאחר ששערי ישראל פתוחים לעלייה, הוא שער הגאולה האחד ותוכן-החיים האחד – נתחדשה עוד הלכה אחת: הדרך לישראל תוביל מלשונות הלועז [שפה זרה], באמצעות יידיש, לתרבות עברית במולדת, והרי שדה-עשייה חדש לקפנדריה [קיצור דרך] גלותית המתעטפת באִצטלה ציונית.

חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית והציונית, הנוטה לציונות והמחייבת את ישראל (גם באמריקה), עוד לא ירד לעומקה של המהפכה החותכת שנתארעה בחיי עמנו, לא מיצה את לקח השואה ושִנוי הערכין המתחולל בחיינו. בחייה, ביצירתה, כורחה – לעולם האתמול הגווע. ועתה היא מסייעת, גם באמצעותו של “הקולטור-קונגרס” הנ“ל (שאינו אלא פיקציה מלאכותית ומזיקה מכמה וכמה בחינות), לתחייה של ה”בונד" ושל אשליות האוטונומיה בגלגול חדש. אם מצויים חוגים יהודיים בארצות הברית, כגון “ועד הפועלים היהודי”, המשופע באמצעים ומחפש לעצמו שדות-פעולה ואִצטלות כהונה – יפעל כרצונו וכרוחו ויבושם לו! אבל מה לתנועתנו, חלוצת ציון ומפעל הגאולה וההגשמה, ולהם?

אגב, והעניין רציני עד למאוד: עד היום קיימים במערב אירופה “פליטים” (מפולין ומהמחנות וכו') ולהם, יחד עם אנשי המקום, שורה של מוסדות וארגונים, הניזונים באמצעים הרבים שמעבר לים, והם נטולי כל צידוק של קיום וכל תפקיד חיוני ממשי.

האמצעים הזורמים גם כיום לאירופה המערבית ממלאים תפקיד שלילי לחלוטין, אנטי-ציוני ואנטי-חברתי, ואינם מחזקים אלא את כל גילויי ההתכחשות הלאומית, הקומוניזם היהודי ואשליות הגולה ברחוב היהודי, גם כשהן עוטות לבוש של “אהדה” לישראל. וישמשו דברים אלה התראה רצינית גם באוזני חברינו שמעבר לים. אין להושיט סעד ועזרה לאנשים בריאים שהדרך לעלייה פתוחה לפניהם, – אין לקיים מוסדות וארגונים מלאכותיים. כל פרוטה ציבורית המוצאת כיום בגולה לצרכים אלה, אם אין בה באמת משום הושטת עזרה דחופה ממש, פשע לא-יסולח הוא, לנותניה ולמקבליה כאחת.

בל נשכח: אין פעולה פוליטית יהודית בגולה נוסח פולין מלפני המלחמה, אין קהילות, איגודים מקצועיים, מוסדות הוראה רציניים. אין חיי ציבור – בלי ישראל. ומה טעם גם לציונות ולחינוך יהודי שאינם מכוונים לעלייה, לחלוציות, לעברית? השאננות, האדישות וההתפרקות, שאין בהן אלא ניסיון של חיפוי על מאמצי-היאחזות מחודשים בגולה, מחבלות לא רק במדינת ישראל, אלא גם ביהודים ובציונים עצמם, הרואים עצמם בתורת מהדורה חדשה של “חובבי ציון” או “חובבי מפא”י“. זה בדיוק ניסוחם של אחדים ממנהיגי הציונות באירופה. אפס, דומה, שאין כיום מונח זר יותר למדינת ישראל ולמפלגת פועלי א”י – מאשר “חובבות” זו, שאינה אלא חיפוי לאי-עשייה, לאי-עלייה, לאי-הגשמה. לא תיתכן לאורך ימים שותפות זו בין חברי דגניה, עין חרוד ונהלל; בין קציני וחיילי צבא ההגנה לישראל; בין כובשי אילת ומחדשי תרבותנו, דור הבונים והמגינים – לבין הנושאים שמם לשוא השכם והערב, בלי שהדבר יחייבם למאמצים של ממש ולכוננות ציונית אמיתית. כי זה הכלל: ציונות כיום שאין עמה שלילת גולה עקרונית לאו שמה ציונות. זוהי חיבת-ציון להלכה ושלילתה למעשה. האינרציה הלאומית, המעשית והרעיונית, אוכלת בבשרה של מדינת ישראל וגם בנפש התפוצות והנוער.

שני ספרים שעיקרם אסופות זיכרונות, האחד והוא מצבת-עֵדוּת לקהילת-גולה שנכרתה והאחר והוא מצבת-זיכרון לאדם ולפועלו, והמכנה המשותף שלהם: חיוּת יהודית החורגת מתחומי זמן ומקום.

ואפשר כי סימניה המובהקים של חיוּת זו – זה הרצון העז שנתפעם בתוכנו, ובייחוד לאחר השואה, לחקוק בכתב רישומיו של דורנו ופעליו ואישיו – למען העתיד היהודי. שכן, רב לאין שיעור הבּזבוז שנהג עמנו בהיסטוריוגרפיה שלו, ופרקים רבי-הוד מעולם יצירתו וּמעַמידתו על נפשו ירדו בצוֹק העתים לטמיון. מה מועטה, דרך דוגמה, ידיעתנו על מערכת ההתגוננות היהודית בגלי התלאות של ימי הביניים זולת שרידי קינות ופיוטים, או על שלמה מולכו, והראובני, או על הספרות הפילוסופית-התיאולוגית של השבתאוּת, אשר יריביה שומרי חומות היהדות הרבנית ביערוּהּ בחמת-זעם, ועתה עושים טובי מלומדינו (כפרופ' גרשם שלום ואחרים) לפענח את שרידיה ממצולות השכחה. רק עתה למדנו להעריך את האבידה הגדולה. עתה עם המאמץ הנחרץ לזקוף קומתו של עמנו, את קומתו ההיסטריה.

אי אתה יכול להיפנות מהרהורים אלה שעה שאתה נוטל לידך את הספר “זמושץ' בגאונה ובשברה”¹, שאך מעטים כמוהו לספרי-העֵדות-והזיכרון לקהילות שחרבו.²

בניה האחרונים של קהילת יהודים שמאוֹת בשנים רקמה את חוטי חייה ויצירתה מעלים את זיכרה, מספרים תולדותיה, מתנים את חורבנה, מתארים את דמויות אישיה הדגולים ופשוטי-העם שבה. באהבה. בהתרפקות. בהוקרה. ב“כוכבי בוקר”³ רושם זלמן שזר: “בדוק כל נכסיך הרוחניים ואת כל נטיות נפשך העיקריות ותיווכח: הגרעין הראשון שלהם טמון בשדה-הילדות המבורך”. אפשר על כן שכאן השורש ליחס הזה לעיר-ההולדת שחרבה, שכך חרבה. קשר כזה של יהודים לישוביהם מהם נעקרו, אתה מוצא רק (או בעיקר) אצל יהודי ספרד אחר הגירוש [ב-1492].

ב-1580 הונח היסוד לזמושץ' העיר, בלב מישורי פולין ויערותיה. נסיך פולין הזמין יהודים “פראנקים”, כלומר יוצאי ספרד (שאחד מצאציהם הוא הסופר י. ל. פרץ), הקנה להם ‘פריבילגיה’⁴, ואליהם הצטרפו לימים האשכנזים. עוד נזקקו לכשרונו ולכושרו של היהודי! כל הגלגולים והתמורות ומערכות הרוח שיהודי פולין התנסו בהם – גם קהילה זו נתנסתה בהם. ניצלה משחיטות חמלניצקי⁵ בזכות המבצר שהגן על העיר. וניצלה מתעתועי השבתאוּת והפרנקאוּת. היסוד המִתנַגדי [הליטאי] המפוכח עמד בה. אפשר והוא טבוע גם באופיים, ביצירתם ובמלחמתם של בניה-דגוליה מאר"ז-צדרבוים איש “המליץ” והמגיד מדובנא – ועד לרוזה לוכסמבורג וברוניסלב הוברמן⁶ ועוד ועוד. ענווה, עממיות וקנאות חותמם.

בספר פרקי-מחקר רבי-ערך (לד"ר שאצקי מניו יורק ופרופ' ישראל לוין מירושלים) וכן תעודות נכבדות (כפנקס החברה קדישא מ-1687) וכתב-הזכויות שהוענק ליהודי העיר על ידי מייסדה. וזולתם שִׁפעת רשימות ופרקי-זיכרון, דיוקנאות ו“צוהר לספרות” ובסך הכל: פורטרט של עיר ואם בישראל שהיתה ואיננה, אך הֶמשכהּ בחיי עמנו, ביישוב בישראל ובמלחמת שחרורהּ (שרבים מבני זמושץ' נתנו בה נפשם), בספרותנו ובתרבותנו.

*

“ציונים עלי דרך”⁷ – אף הוא קובץ זיכרון, אף הוא במאמצי יחידים וביוזמתם יצא לאור, וקבועה בו דמותו של אחד מרבים: דוד בדר. אך האמת היא, כי יסודות מנשמתהּ ומרוחה של העלייה השנייה ויתר סגולותיה קבועים בו, בקובץ נאה זה.

עוד זכורה לרבים דמותו הטובה של הסבא, הלוקה בראייתו וסמוך על מקלו הוא מפסיע בצעד מהיר, באחרית ימיו, בשליחות-מצווה מטעם “ועד ציון” – להציב יד ומצבה לאלמונים ולמוכי-גורל שנתנו חייהם על התקומה במולדת. והיה בכך משום המשך טבעי לעשרות שנות חיים ועבודה. שכם אחד עם הבונים, ולהט אהבת-אדם ותשוקת העזרה לכל מָךְ ונצרך מפַעמים אותו.

איש “הפַּכִּים הקטנים” היה – אמרו עליו – ועליהם מושתת קיומנו. מחוּליות-הקשר בין הצמרת לבין המוני אנשי-השורה, שהם מסדהּ של כל תנועה. אכן, איש הפַּכִּים הקטנים – והנאמנות הגדולה שאין שמחת-החיים נוטשתהּ על אף יסוּרים ואכזבות. חלוץ מובהק מסוג הצדיקים שעליהם היו אומרים: זכותם תגן עלינו… ואנו נאמר: תשׂרה רוחו המחנכת הטובה על הבנים.

בקובץ – קטעים רבים מרשימותיו בעיתונות תנועת העבודה על בעיות-היום “הקטנות” שלה ודברים עליו, ערוכים וסדוּרים בטעם בידי א. ברוידס – והדרת כבוד של תנועה המוקירה את בניה-חלוציה חופפת עליו.

“נלאינו לשאת את הרעב! כמעט אין מילה עברית; אין חזון ואין חקר, אין זיכרון לראשונים. אין ניב שפתיים לבני הדור החי ואין תוחלת ומשא-נפש לבני הדור הבא! תורת הספרות מוּגַחַת לה בקרן זויות, אך כמעט שנסתם עליה הגולל, אין סופר ואין קורא, והמעטים שעליהם תקפו הגעגועים אל המילה העברית הם כנדהמים, ומי יודע אם לא בעוד מעט ישכחו גם את געגועיהם?” – דברים אלה, שחותם מחבּרם נחום סוקולוב טבוע בהם, נכתבו לפני חמישים שנה (2 בינואר 1907 – קאלן) בפתח הגליון הראשון של העולם בכור בטאוניה של התנועה הציונית העולמית בעברית (כתב-העת בגרמנית, “די וועלט”, יצא לאור בשנות 1914–1897) ומילדי טיפוחיו של הרצל. אין ספק, כי בעצם הופעתו, בשעתו, נשא העולם בשוֹרת “קיבוץ גלויות רוחני בעד השפה ובעד התחייה”, כלשון המאמר הראשון הנ"ל, לעידוד העבודה הלאומית ונאמני ציון ומלחמה נחרצת במתבוללים למיניהם, השׂבעים והשאננים, אשר כינוּיָים בפי העורך “הכופרים בשפה”. שכן “העם אינו נולד ומת, נולד ומת בכל יום, הוא חי בהמשכו, מחווה דעת מה חפצו, רצונו מתגלה בנטיותיו הממושכות וצרכיו הפנימיים”. הנה הרוח שפיעמה את העולם עם הופעתו, והיא כמזיגה של חזון-הרצל עם הדחף העז של העילוי מעל גדות הווייסל (סוקולוב), אשר אך זה פשט מחלצות ההשכלה ושיקע מלוא נפשו בתנועה הציונית.

לא יצא זמן רב, ובגליון א' שנה שנייה (10.1.1908), מציין העורך בקורת-רוח: "בהשתתפותם של טוּבי הסופרים העברים כבש לו כבר העולם, גם למרות ימי קיומו המעטים, את המקום הראשון בין כתבי-העת העברים.

מלבד המאמרים בשאלות הזמן והיהודיים והציוניים, בשאלות הספרות ובשאלות היישוב בארץ-ישראל הנכתבים בידי סופרים מומחים ואנשי-מדע מפורסמים, מלבד הספרות היפה מהחיים היהודיים בארץ-ישראל ובגולה, פרי עטם של מספרים בעלי-כשרון, מלבד שירים, מאמרי-ביקורת, רצנזיות¹, פיליטונים ועוד, – סידר העולם בזמן האחרון גם שרות-מודיעין נעלה בכל הארצות ובייחוד בארץ-ישראל.

בהעולם ימצא הקורא העברי את הד כל הנעשה בעולם היהודי, את הד חיינו בארץ ובגולה, הד החיים דהיום, והמתהווים. העולם יהיה תמיד העיתון העברי שבו יבוא דו“ח רשמי מכל הנעשה בציונות בראשונה. העולם יביא את החדשות הציוניות באותו היום שתפורסמנה גם בה”וועלט", כל יהודי המתעניין בחיים היהודיים ימצא את מבוקשו בהעולם.

גלגולים רבים – גלגולי מקום ועריכה – עברו על השבועון ורבים וטובים ארחו לו בדרכם (יצוּיין, בין היתר, חיים גרינברג); תקופות של עלייה וכיבושים ותקופות של ירידה ודחיקה לקרן-זוית. לשָנים עלתה על הבמה עיתונות ציונית גדולה, תוססת ולוחמת, לארצותיה וללשונותיה, קודם לכל העיתונות הציונית הרוסית: הניסיון הראשון – הירחון “ההשקפה הציונית” יֶיליסאווטגרד ((Elisavetgard, בעריכת ד“ר י. שטיין וזאב טיומקין, ואחריו – “ייבראסקאַיאַ ז’יזן” (“החיים היהודיים” מ-1904 בפטרבורג, ומאז 1907 – “ראַזסביאֶט” [השחר]); ביידיש (הנסיון הראשון – “דער יוּד” בעריכת י.ח. רבניצקי ואחר-כך ד"ר יוסף לוריא, וארשה 1899, “דער פריינד” 1903); וכן בפולנית, גרמנית ועוד. על ברכיה של עיתונות זו גדלו דורות של סופרים ומנהיגים, חולמים ולוחמים והיא שנלחמה עשרות בשנים על נפש העם ולמען ציון. ראשון לכל אלה היה העולם. הוא יצא בעיר-הולדתו, קאֶלן, שנתיים בלבד (למן השנה השנייה נתווסף לו, כעוזר ראשי א. חרמוני), ומאז דצמבר 1908 יצא לאור בוילנה כשבועון רשמי של הסתדרות ציוני רוסיה. העורך המו”ל היה י. גרינבּוים ואחרונה אלתר דרויאַנוב; עורכים קבועים – י.ד. ברקוביץ וי. וולובלסקי (המשורר י. קרני). ב-1912 הועבר העולם לאודיסה, נסגר ב-1915 ונתחדש בברלין, ב-1923, בעריכת א. אידלסון. משם הועבר כעבור שנה ומחצה בערך ללונדון, מקום מושבהּ של ההנהלה הציונית, בעריכתו של משה קלניימן, ומכאן לירושלים. לאחר מותו של קלניימן הופיע העולם למעלה משנה בעריכתו של משה כהן ומר הרטיגר עד לנעילתו – 28 פברואר 1950, ז' באדר תש"י.

באחרית ימיו נידלדל ונצטמק העולם, אשר רבבות קוראים הורגלו בו במשך עשרות בשנים, ולא היה בעיקרו אלא במת-ידיעות מטעם ההנהלה הציונית. צר היה לראות ביטאון זה בגסיסתו, אולם מבחינה מסויימת הוא היה בחזקת אָב שהעמיד בנים רבים ורבי-פעלים וזכויות, והוא עצמו חלוש ורפוי. העיתונות הציונית, שליוותה את המחשבה ואת המעשה הציוני, גדלה ורחבה ועמקה, ואולם (על אף נסיונות רבים) לא קם ביטאון ציוני מרכזי כאכסניה רוחנית עולמית לשלוּחותיה ולגילוייה, לבעיותיה ולמערכותיה של הציונות.

גם על שערו של גליון העולם האחרון התנוססה הכתובת הנודעת מזה חמישים שנה: “הציונות שואפת להקים מקלט בטוח במשפט פומבי לעם ישראל בארץ-ישראל” (תכנית באזל) ואולם שם גם פורסמה הודעתה של ההנהלה הציונית לאמור:

“גליון זה – הגליון האחרון של העולם כשבועון. בהתאם להחלטת המליאָה של ההנהלה הציונית נפסקת בסוף חודש זה הוצאת העולם בצורת שבועון”.

העולם העברי, כהמשך “די וועלט” בגרמנית שנוסד על ידי הרצל, התחיל להופיע ב-1907, ומאז, חוץ להפסקות קצרות בשעות-חירום, התמיד בהופעתו במרכזים שונים של התנועה הציונית למעלה מארבעים שנה. ב-1936 הועבר העולם לירושלים.

“בהזדמנות זו מביעה ההנהלה את הוקרתה הרבה לאלה מעובדי העולם וסופריו, אשר גם אחרי פטירתו של עורכהּ הראשי ברוב שנות קיומו משה קליינמן ז”ל – הוסיפו לעמול ולשקוד על הופעתו המדוייקת והַמצאתו לפזורי ישראל עד הלום.

“ההנהלה מבררת את אפשרויות חידושו של העולם בצורה אחרת, מתאימה יותר לצרכי התנועה וההסתדרות הציונית בתנאים החדשים”.

וההבטחה – לא קוימה.

המכונית דהרה בכבישי הדרום. כלהקות היוֹנים מפוזרים על פני השדות המוריקים הכפרים החדשים – אדומי-גגות ולבני-קירות. חלקות מטע צעיר של כרם ופרדס. נרחב המישור ורק ואדיות כעורקים חוצות אותו וגבעות מתנשאות.

כטירת-קסמים נשקף כפר מנחם – המטפס על הגבעה השטוחה, עטורת בתים ועצים, מפֵּאר היצירה החלוצית. דומֶה, נשם לרווחה אחר שנות בדידות וניתוק. למרגלות הגבעה מלבלבים שדות חיטה ושעורה. רועה צעיר נוהג עדר הצאן. ושלווה סביב. ותחושה של חירות, של יציבות, של מכוֹרה, של צמיחה.

בשבילי עפר קרבה המכונית אל חרוּבית – מרכזו של החבל ההתיישבותי החדש לכיש. פה-ושם שרידי חוּשות נטושות, חרֵבות, כצלקות בגוף הנוף. וגם בנפש. עצי שיזף ואשל מנענעים צמרותיהם – המה ראו את התמורות שחתכו בגורל הארץ ותושביה… וגם החצב – צמח-קדומים – מניע גבעוליו. שפל-קומה הוא, אך מאז ומקדם נהגו לשתלו בגבולות, והוא עצמו שימש גדר חיה מעמיקה שורש. עתה עוברים אנו על פני יישוב בשם זה, הלוא הוא מַסְמִיָה החדשה, ובוניו – עולי טריפולי.

והרי חרובית¹, וכינוייה על שם מטע החרובים שיינטע כאן בקרב. צריפים, צריפים… כאן מחנה-ההכשרה, מרכז-ההכשרה למתיישבים החדשים, אשר יבנו עשרות יישובים בחבל הגדול החשוף. ישר מן האניה באוּ אל האדמה הזאת, והנה הם מאַרשׂים אותה בזיעתם. והרי אחד, עגיל באזנו, איש-עמל, עיניו בורקות, והוא עצמו כשריד-קדומים שנקלע לעת החדשה…

נשים וילדים. ילדים רבים. ותינוקות. מטפחות צבעוניות לראשי הנשים וצמידי-כסף לידיהן. עוד מטען חפצי-הבית בנמל, עוד המטבח בצריף לא הותקן. והן טורחות בסידורי המשפחה, ומאזינות למילים העבריות הראשונות בפי הילדים שהסתגלותם ודאי מהירה יותר.

בבית-הספר ובגן (עוד הציוד לא הגיע, ספרים ומשחקים אינם), במרפאה ובצרכניה, טורח צוות של עובדים ומדריכים. מגֶניגר באו ומקרית-ענבים, עם משפחותיהם, לחיות עם העולים החדשים ולהדריכם בעבודה, בשמירה, בחקלאות, בסדרי-החיים, בהליכות-חברה. ועל כולם היא החלוצה הותיקה, שליחתהּ של תנועת הפועלות – שושנה בן-יוסף – האם של המחנה. האם לכל אשה ולכל ילד, היודעת את מחסוריהם – והמה רבים-רבים; המרגישה את מאווייהם ולבה פתוח לכל מוּכה-צער.

לעת ערב חוזרים הבעלים והאחים אל הבית. מן השדות חוזרים הם, שם עבדו בהכשרת קרקע, בייעור, בנטיעות ובבניית הבתים ליישוב-הקבע שלהם. יישוב ראשון, מושב שיתופי, באיזור. עשרה דונם הוקצו לנוער. לעינינו צומחים חיים חדשים, אדם ואדמה שדבקו יחד, ועמם צומח העתיד. עתיד ישראל².

ועוד עיקר המבחן לפניהם בחיי החברה בכפרם בישראל.

*

– “עתים נראה לי, שאנו מטפחים יותר מדי את ההתיישבות הזאת. וספק אם לטובתם הוא הדבר הזה. – הרבה מוצאים הם מן המוכן. אימתי ראינו בתולדות ההתיישבות דוגמה לעזרה, למאמצי-עזרה כה מרובים, למתיישבים חדשים?” – כך, לערך, אמר לי אחד המדריכים, שהיחלצוּתו הוא לימין היישוב החדש המשך היא לשליחות-חייו, לדרך חייו.

המדינה בת החורין היא המיישבת, והמתיישבים – לא חניכי החלוץ ולא גידוּלי בית-הספר העברי. לא שוטר בריטי ולא הגבלות החוק. ואף לא כנופיות המופתי. מעבר לגבול – והוא קרוב-קרוב – הרי חברון, ממשלת-ירדן, הלגיון. אכן, מה צדק הפתגם הצרפתי רב-החכמה: Comparaison – n’est pas raison – “ההשוואה – אינה בחזקת הוכחה”. מטעה וּמַשׁלָה כל השוואה בין ההתיישבות שידענוה עד כה, לבין זו שאנו עדים לה בימינו, וביחוד זו ההתיישבות בהיקף מחוזי – שההיאחזות בחבל לכיש ראשיתה.

היו ימים… והם לא רחוקים. חרוּתים הם בלב ובנפש. אתה נזכר בהם כאן, בחרוּבית, שהיא התמצית המרוכזת של בניין עתידנו בארץ בתנאים החדשים. ודאי, ימי-בשורה היו אז, אף שטעם של מתיחות רבה עמד בהם וחן של התנדבות חלוצית פרוש היה עליהם. העיר והמושבה, היישוב כולו, נשם אז את נשימתה של כל עלייה על הקרקע. החלוץ, הכובש, איש-המגן – “גיבור הזמן” היה. ועתה?

התישָׁכח, דרך דוגמה, החוויה של העלייה הנועזת אל צוקי חניתה הגאים, אל גבעות חמדיה החשופות בלב עמק בית שאן הערבי, על אדמות בית יוסף הצופה אל הירדן, עליות “חומה ומגדל” והמִצפּוֹת וכיוצא בהם? שבועות וחודשים נמשכה התכונה, בסתר, חרדה ושמחה נתגנבו בלב העושים. לעיני – שיירת-עולים, נוטרים לצדיה, משרכת דרכה בטרם שחר אל המקום המיועד. ליל-שימורים והיערכות היה הלילה שקדם, בחסוּתו של קיבוץ גבעת-ברנר, או בצל עצי-התות המצילים במסחה המושבה. והשחר העולה קלט הלמות פטישים ביתדות, בקרשי הצריפים, בגדרות-התיל, מכריזה-כמו: כאן יקום יישוב חדש! עוד לפני שתוזעק המשטרה הבריטית, עוד לפני שתִיָירה אלומת האש הראשונה! על אף הכל…

ועתה, לפנינו המרחב הגדול, המבעית בשיממונו, עד למלוא האופק. כשלושת רבעי המיליון דונם הם, חלקם הגדול אדמה פליחה והנותר – אדמת מרעה או יער. הגבולות? מצומת-יואב עד סביבות גלאון, לאורך הכביש. משם, לאורך הגבעות, עד כפר מנחם, עז’ור ונתיב הל"ה. מכאן, לאורך הגבול, עד ציקלג – ומציקלג צפונה לדביר, ספיח, רוחמה, דורות ועד כביש סעד. חבל ארץ שלם המחכה ליד העובדת. עתיר אפשרויות – וזכרונות. הן המטבע של השם עצמו, לכיש, בשחר תולדותינו נוצק, בימי התנחלות-השבטים, כובשי כנען, בזינוקָם לחירות ובהִתהוותם כעם. עיר בצורה בתקופה הכנענית והישראלית כאחת, בגבול, על אם הדרך מיהודה לארץ-היאור, מבצר עוז במבואותיה הדרומיים של ירושלים. ומלחמות רבות סערו סביבה. כאן כרע המלך חזקיהו לפני הכובש האשורי, לאחר שחילה פניו בכסף ובזהב.

אתה עומד על הגבעה של חרובית, ורואה בעיני רוחך את האויבים אשר מעבר לגבולות הסמוכים. הן בסביבות האלה רעמו, זה מקרוב, תותחיהם ואוירוניהם זמזמו בשמי-התכלת האלה. ואתה יודע נאמנה: המעשה הזה בו המגן ובו העתיד³.

*

“לפני שנה היה זה הגדנ”ע, לפני כמה חודשים היתה זו תנועת נוער ממלכתית, ועתה – התכנית להתיישבות אזורית. הצד השווה שבכל התכניות הללו, שהן מכוונות ליצור חלוּציות ממלכתית בלי תוכן אידיאולוגי-חברתי".

“תפקידנו לא ללוות משימות, אלא להזדהות אתן ולחיות אתן יום-יום. אנחנו בשום פנים לא נטשטש את פרצופה ויעוּדה של הקבוצה… הננו הזרם היחיד בתנועת הפועלים בארץ, אשר מיום שעמד על דעתו שומר אמונים למיזוג בין ציונות חלוצית וסוציאליזם לוחם”.

דברים אלה קראנו בימים אלה בביטאונו הפנימי של הקיבוץ הארצי. דברים אלה נסבו על תכנית ההתיישבות האזורית החדשה. הֲיש להכביר מילים כדי להסביר, שהמונח “חלוציות ממלכתית”, שהוא ככינוּי-גנאי בעיני הכותב, הוא כמעט המעשה הגואל היחידי בשעה זו? ומדוע התיישבות זו, שלא אנשי-תנועה-ומפלגה מובהקים משקעים בה מלוא חייהם ועולמם ועתידם, נטולה תוכן אידאולוגי-חברתי? ויפה עשה איש כפר מנחם, מפֵּאר יצירתו של הקיבוץ הארצי, השכן לחרוּבית, שקידם בברכה את המתנחלים החדשים והבטיח להם מלוא סעדו. הן אחים הם אנשי חרוּבית לחברי כפר מנחם, בני משפחה אחת, משפחת האדמה, משפחת ההתיישבות העובדת.

אולם שוּרת האמת מחייבת לומר אף זאת: אין הקיבוץ הארצי בודד בתפיסתו. דורות שלמים באו אל הכפר השיתופי העובד בשבילים אחרים. הם היו ספוגים מושגים אחרים ומסורת אחרת וחוויות אחרות. גיבורי מהפכה היו בחיי העם היהודי. נושאי שליחות, מניפי דגל. והנה נִכרתו מעיינות הגידול… ועם חדש “אשר לא ידע את יוסף” מהלך בעקבותיהם, כמגשש, כתוהה, היעמוד במבחן? אך אפשר וזה אֶשכול זכויותיה של ההתיישבות הקיימת, שבניה נחלצים עתה לימין השבטים החדשים מרחיבי גבולות הארץ, מחזיקי בטחונה ומצמיחי חיים חדשים בשממותיה.

המעשה הגדול, הנועז, החדש בחבל לכיש הוא אך בתחילתו. ותפילה זכּה להצלחתו תלווהוּ. כי שליחיו הנאמנים של העם ושל עתידנו הם בשעה זו, שליחי גאולה, וההווייה קובעת, כנודע, גם את ההכרה.

חליפת מכתבים בלתי-ידועה בין אנטוקולסקי לטורגנייב

לעניין טורגנייב והיהודים הקדיש מקום גם “פאלקס-שטימע”¹ היוצא לאור בוארשה ועמד, בין היתר, על הנובלה הקצרה שלו: “היהודי”, שגיבורה הרשל מדנציג, תואר בה כצייקן [קמצן] יהדות וארשה, ומרגל ונוכל הסוחר בגוף בתו.

והנה, נתעורר סופר-חוקר יהודי-סובייטי, י. פאֶרצובסקי מלנינגרד, וגילה (בארכיון) שורה של מכתבים מאת הפסל היהודי הנודע מארק אָנטוקולסקי² לטורגנייב³, ידידו. אנטוקולסקי היה, כנודע, גם עסקן ועיתונאי, וגילה עניין רב ביהדות רוסיה. אין צריך לומר, שהוא נזדעזע עם “הסופות בנגב”, פרעות שנות השמונים (במאה ה-19) והגירושים, שמלוּוים היו תעמולה עויינת בגנוּת היהודים כ“נושכי נשך”, “מוצצי דם העם”, “עריקים נותני שוחד” וכיוצא בזה. והוא נזדרז, פנה במכתב לידידו טורגנייב ובו הוא מעלה את השאלה: - היכן הם הפאטריוטים הרוסים המתקדמים שטענו, כי נלחמים הם למען הנדכאים, האמת, המצפון, הרחמים – לאן נעלמו? והיכן הנצרוּת המטיפה לאהבת אדם? ובמכתב מן ה-4 ביוני 1881 כותב הוא אליו לאמור:

איוואן סרגייביץ' הטוב והיקר! מצבנו כה מחריד, עד שדרוש לו לאדם אבן תחת לב למען יהא בידו להישאר אדיש. משוכנע אני, שאתה, כמשורר, עומד מעל למפלגות השונות, שאינן יודעות בעצמן רצונן מהו, ומעל לפטריוטים קצרי הראוּת, הטוענים: אהבו אך את עצמכם, ואת כל השאר שׂנא תשׂנאו! לפיכך כותב אני אליך, כדי ליתן ביטוי למצוקת רוחי. אין בידי להניח מקום למחשבה, ששתיקתך או אדישותך היא, במקרה דידן, סימן להשלמה (להלן מונה אנטוקולסקי מקרים של רדיפות על יהודים, עלילות, מעשי אכזריות).

כותב אני אליך כאמן לאמן, בהיותי בטוח, שתטה אוזן ולב לייסורי אנוש ועלבונותיו. אשמח לדעת, שאדם מהוגן מאזין לי, שכן אין לך בימינו אדם המוכן להקשיב לקול האמת. אם אין מקום לפרסם את מכתבי בעיתונות, מבקש אני לפרסמו בכל מקום אפשרי, בעריכתך… והריני שלך, בידידות נפש ובאהבה.

בתשובתו למכתב זה כתב טורגנייב:

זכאי אתה לכעוס עלי בשל שתיקתי הממושכת על מכתבך הלוהט והמופלא. אני מתנצל על כך ומבקשך לא לראות בשתיקתי אי-רצון לקיים ידידותי עמך, או לחוּש בעניינם הצודק של יהודי רוסיה. אין לפרסם את מכתבך אפילו בעריכה סגנונית, שכן פרסומו לא יגרום אלא נזק לך. שום כתב-עת לא יאות לפרסמו. נוסף על כך כבר קיפחה השאלה בשעה זו מחריפות אופייה.

המכתב יישאר בידי כתעודה המעידה על עמקות דעתך ואמִתהּ. לא נואשתי מתקוה, שיום יבוא ואפשר יהיה לפרסם תעודה זו – ואולם זמן זה שעודנו רחוק מאוד יהיה זמן של חירות וצדק ולא ליהודים בלבד".

טורגנייב, הרוחש, לדבריו, טוב ליהודים ול“עניינם הצודק”, לא נמנע מלתאר את גיבורו היהודי בצבעים חשוכים. ואתה נזכר בדוגמה אחרת (מני רבות) באחד אדיר-מחשבה, מארכס, שחתך בבשרם ונפשם של היהודים, ועם זאת הגה אהבה וידידות ליחידים מהם, כהיינה ואחרים.

יהדות אמריקה לכבוד פרופסור פרנקפורטר

“אתך הסליחה על פנייתי אליך, אולם הנסיבות עשאוני אחראי למצב הנוגע לתקוותיו ולחייו של עם שלם – תקוותו הגדולה של עם ישראל – באישורך להצהרת בלפור, יזמתך ועזרתך בכינון הבית היהודי הלאומי… הבטחתו למנהיגים היהודים, כי אכן תעמוד לימינם”…

קטעים אלה הם מתוך מכתבו של שופט בית-הדין העליון (של ארה"ב - דבמ), פרופסור פליכס פרנקפורטר, אשר כל עיתונות היהודים באמריקה ציינה עתה את מלאת לו 75 שנה – אל הנשיא וודראו וילסון, מועידת השלום בפאריס, מאי 1919.

בעקבי מכתבו של פרנקפורט, שמילא תפקיד נכבד באישור הצהרת בלפור והמנדט, התפתחה חליפת-מכתבים בין נציגי הציונים ליד ועידת השלום לבין נשיא ארה"ב. ב-16 במאי 1919 כתב וילסון לפרנקפורטר, שליחה של אמריקה בועידת השלום, בין היתר: “מעולם לא עלה בדעתי, שיהיה עלי לאשר שוב לפניך את אישורי להצהרת בלפור. עד כה לא נתקלתי בשום גורם, שיביע התנגדותו למטרה הכלולה בהצהרה זו”.

ברוב הערכה מעלים עיתוני היהודים את חליפות-הדעות וההכרזות שפורסמו בימים ההם, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואשר עוררו תקוות בקרב המוני היהודים ברחבי תבל.

ואכן, רוחות אחרות נשבו אז… ועֵדוּת לכך, בין היתר, חליפת-המכתבים הנודעת, הכוללת את הצהרתו הנודעת של האמיר פייצל, שהיה ראש המשלחות הערביות לועידת השלום. כידוע, נפגשו קודם לכן ד"ר חיים ויצמן והאמיר בעבר הירדן, והגיעו לכלל הסכם על מטרות הציונות בארץ ישראל. בתחילת 1919 נפגשו שוב השניים בפאריס, והאמיר נתן אישורו להצהרת בלפור, ואחר-כך חזר ואישרה במכתב מיוחד לשופט פרנקפורטר. מכתבו של האמיר שנכתב ב-3 במארס 1919 – הוא תעודה מיוחדת במינה בתולדות היחסים היהודיים-ערביים, המביעה הערכה עמוקה לעניין הציוני, ואמונה בתחיית המזרח בדרך של שיתוף-פעולה יהודי ערבי. “ואני צופה – ויחד אתי עמי – לעתיד, - כותב השליט הערבי לפרנקפורטר – כאשר אנו נסייע בידכם ואתם תסייעו בידינו, כדי שהארצות שלנו, שאנו מעוניינים בהן, - שוב יתפסו את מקומן במשפחת עמי התרבות בעולם”. ועל החתום: בידידות, שלך, פייצל.

אכן, מים רבים זרמו מני אז בירדן – ולא מעט דמים נשפכו, ואולם לא יישכח הגילוי הנעלה הזה של הבנה יהודית-ערבית בימי הרת-עולם, העתיד להיות ביום מן הימים אבן-פינה לשיתוף-פעולה בין שני העמים.

גולה מרודה, קדומה

דרישת שלום מקיפה וממצה מיהודי פרס, הביא שליחו של הג’וינט¹ ארתור ל. ג’ייקובס, ודבריו פורסמו בהרחבה, בהמשכים ב“טאָג” הניו-יורקי.

עד היום קיימת פלוגתא ביחס למספרם של יהודי פרס. יש אומדים מספרם ב-60 אלף, ויש ב-80 ואף 100 אלף. יהודים רבים מתגוררים בפינות נידחות, כפריות של המדינה הגדולה, מהם כאנוסים, או כטמועים בקרב עם הארץ, ואין מביאים אותם במניין רשמי. ואולם, מר גייקובס קובע, כי האוכלוסיה היהודית בטהראן מגיעה כדי 35 אלף, בשיראז – 15 אלף, באיספיאהאן – ששת אלפים ובהאמאדאן – חמשת אלפים. בהאמאדאן מצויים קברותיהם של מרדכי ואסתר, ויהודי פרס עולים שנה שנה להשתטח עליהם בפורים.

האוכלוסיה היהודית – מיעוטה הקטן אמידים ורובה הגדול עניים מרודים המתגוררים בגיטאות – כותב מר ג’ייקובס: "כל הבקיא בגיטאות אסיה יודע, שלא בלבד מראה מדכדך להם, אלא גם – ריח. אלפים בשנים מגובבים “בתים” אלה זה על גבי זה; בזוהמה, בצפיפות, בדוחק, בסרחון חיים יהודים וגדלים ילדים. ועם זה אין הם מתבוללים בשכניהם המוסלמים, עשרות בתי-כנסת ותלמודי-תורה קיימים בגיטאות. אדישות ואינרציה שוררים בכל. ג’וינט פעל הרבה בהושטת עזרה וסעד, והתנועה הציונית והחלוץ – לעורר כוחות החיים הרדומים עמוק. ודאי מצוייה גם שכבה דקה של עסקנים הרוצים בטובת עמם, ואולם הדין-וחשבון של שליחו של הג’וינט הוא טראגי ומדכדך. והוא מורה על קיומו של שבט יהודי המונה רבבות והוא שקוע ביון דלות חשוכה ופיגור ובערות, - עד שרק בכוחו של מאמץ לאומי אדיר לעוררו ולהעלותו להכרה עצמית, לאומית ואנושית.

וגולה על סף ישראל

ומפרס – ללבנון. לפי דין וחשבון אחרון של הקונגרס היהודי העולמי מונה עתה הישוב היהודי בלבנון 11,000 נפש, רובם מתגוררים בבירות. חלק ניכר מהם – פליטים מסוריה.

אין, כמובן, בלבנון שום חיי ציבור יהודיים מוסדות יהודיים – מוסדות צדקה וחברה ותורה – נאלצו להסגר מחמת “פעילות ציונית”, ובכללם בתי-ספר ומועדון ה“מכבי”. ולא שרד אלא בית ספר אחד לבנות של ד"ר אליאס אברבנאל ובו 200 תלמידות. מאידך, אין מתקבלים ילדי היהודים בבתי-הספר הכלליים, זולת בית-ספר מיסיונרי אחד שהסכים לקלוט 60 תלמידים יהודיים בתנאי מפורש – שילבשו חליפות לבנות עם סרטים כחולים, למען אפשר יהיה להבדילם משאר הילדים ולזהותם כילדים יהודיים. סטודנטים יהודיים מתקבלים רק באוניברסיטה האמריקאית, ומניינם כיום – 80.

ידיעות שונות מהעולם היהודי

– זה מקרוב הוקם בספרד סניף של “אורט”, שפתח קורסים למלאכה לילדי היהודים המעטים במדינה זו. עד כה אסור היה על יהודי ארץ זו לעמוד בקשרים עם ארגונים יהודיים עולמיים.

– לפי שמוסר “יידישע צייטונג” מבואנוס איירס, מונות עתה המושבות היהודיות בארגנטינה מיסודה של ייק"א² 2650 משפחות (בשנות השיא הגיע מספרן כדי 3410).

– האוניברסיטה באוטראֶכט, הולנד, היא הראשונה ממדינה זו שהנהיגה את הוראת הלשון העברית כמקצוע לסטודנטים.

– העיתונות היהודית בדרום אפריקה מוסרת, כי מצויים בארץ זו 17 ראשי-עיר יהודיים. הללו לא נבחרו כמובן, ברשימות יהודיות מיוחדות.

– מספר התלמידים בבתי הספר היהודיים במדינת ניו-יורק הגיע בשנת 1956–7 לשיא – 136,391, עליה ב-9% לעומת השנה הקודמת. 28,000 נערים ונערות מבקרים “בישיבות קטנות” (7.5% מילדי ישראל בניו-יורק). באמריקה כולה לומדים בטִפּוס זה של בתי ספר יהודיים - 34,000 תלמידים.

האגדה בל"ו הצדיקים, אפשר ואין היא אגדה כלל, כי אכן במשך דורות רבים סיפר העם מעשיות-פלאים לאין ספור עליהם, על פשוטי-עם עלומים אלה שבזכותם קיים העולם, שהיו עומדים לכל דַך ונדכא בימות החול וביום חג ומועד…

אין יודע מי הם ואיש לא ראה אותם מעודו, אך לא היה יישוב יהודי אשר לא היה לו צדיק נסתר אחד. לא מופלג בתורה הוא, לא רב-רבא ולא ייחוס אבות, אך עתים אליהו הנביא מופיע אליו ולומד עמו בלילות. עיקר סגולתו – העַנוותנוּת, יושר הלבב, הנכונות ליתן נפשו למען זולתו. האומנם אך יציר-אגדה הוא? לא, כי ל"ו הגיבורים צנועי-העלילה האלה חיו בפועל ממש לא רק בדמיון העם, אלא גם טבעו חותמם והשפעתם בחייהם – ובזכותם הוקל-כמו לשאת במשא המצוקה והרדיפות, הענוּת וההשפלה.

העם צר את דמותו הוא באגדת הל"ו – וזו חזרה והשפיעה בחייו מימות אברהם אבינו שביקש להציל את סדום – זו שהתעללה בעוברי-אורח חסרי-מגן – בזכות צדיקיה המועטים, למען לא יספה צדיק עם רשע. והרי, לעיניך, גרעינו של הרעיון הפשוט והנעלה, שהצדיק האחד יכול להציל עיר שלימה ואולי אולי עולם חוטאים.

וגרעינו השני הלא הוא טמון וצפון בכל המסורת היהודית – וזה אולי קו האבחנה המובהק בינה לבין האפוֹס של רוב העמים – שאין הכוח זהה ועולה בקנה אחד עם הצדק. האם צריך למנות את הוגי-הדעות והפילוסופים הרבים אשר ביקשו להוכיח, שסמכות המדינה הוא מקורה של הצדק והמוסר ו“ההגיון”, ושאין לנקוט לגבי אדירי-העולם אמת-המידה המקובלת לגבי פשוטי-עם?

אגדת הל“ו היא מחאת היהדות נגד סדרו של עולם ומשטרם של חיים והיא אומרת לנו: לא העושר ולא הכוח ואף לא החכמה יסודוֹ של עולם הם; לא פולחן ה”הצלחה" בחיים ולא גדלוּת השׂררה. קרוב ה' לנשברי לב. ענווי עולם ויישרי-דרך, הצדיקים והישרים – בזכותם קיומנו והם הנושאים ביסורי הרבים וסוללי הדרך לגאולתם.

לשנים נתגלגלה אגדת הל"ו צדיקים בדמות לוחם החירות, הנושא את דגל המהפכה והנותן חייו עליה.

היא, המהפכה, העלתה את תקומת איש העם ושחרור איש העבודה והעֲמידה לימין החלש והמדוכא לדרגת שליחות וייעוד והוא, המהפכן, שליחה האלמוני. לא כבוד ולא שׂררה ולא מנעמי חיים ביקש. הוא בז לפולחן התענוגות. הפּוֹעַם המוסרי – פּוֹעַם חייו היה.

*

הדמות המכרעת בהשפעתה הנפשית על ראשוני המהפכנים היהודים היה, בלא ספק, פטר לאָברוֹב¹ [בתמונה], איש תנועת “רצון העם” ברוסיה שהיתה אגדה ומופת. הוא שהסעיר את המצפון בבחורי הישיבה והמשכילים הראשונים ש“הלכו אל העם” בדרכם הם, והעמידם על חובתם וזכותם ליתן חייהם למען העתיד הנכסף ועל החרפה שבחיי העבדוּת, הקלון והניצוּל. היסוד המוסרי-הנפשי הזה הוא שכבש את הלבבות יותר מדברי כִּיבוּש השלטון. ואפשר גם שהיסוד הזה בתורת מארכס הוא ששבה לבבות יותר מן הניתוח המפוכח של תהליכי הכלכלה והחברה. היפלא שנשמת הסוציאליזם היהודי נעוצה כה עמוקות, לבלי-הפרד, במסורת ישראל – ועל פני הגשר הזה הושיטו יד זה לזה: ל"ו הצדיקים האלמונים למהפכנים היהודים של הדורות האחרונים בכל תנועות השחרור?

דוֹק ותמצא בהם אותן סגוּלות-היסוד היקרות בחֶמדת-האדם: לא מוקש הקנאה לעושר – אהבת הדלים ואחוות החלשים; לא תאוות השׂררה – הבוז לעריצות ולעושק; לא דִקלוּם ומלל רם – קנאות בלא מצרים ושלימות שבנפש ונכונות הקרבה והגשמה. “אחווה” היא סיסמתם של ראשוני לוחמיה, “אנשי אחדות” כינויים. ועזרה הדדית צווּיָים. ומסירות נפש נשמת אפם.

והאם צריך להוסיף, כי בדמות ראשוני החלוצים במולדת נתגלמו סגולות-היקר של אנשי העם האגדיים ושל לוחמי-החירות והמהפכה?

*

כוס החג, האוצרת בתוכה כיסופים ודמים, ובכללם הדם הרב שנמזג לתוכה במעמד האחרית לוארשה היהודית בפסח תש"ג – לעד יעמוד בה טעם האביב, אביב העם בהתהווּתו תוך המאבק לחירות השלימה.

עוד נמשכת המערכה הנפתלת והמרה על היציאה מ“בית העבדים” הלאומי והסוציאלי, היא יסודו של האֶפוס היהודי; עוד בעיצומו של הקרב רב-היסורים עם “פרעה” וכוססים הגעגועים אל ה“בצלים והשוּמים” – והנה עולה הכורת על וארשה היהודית, אֵם קהילות היהודים באירופה ונחתמה בדם ואש תקופת פולין האדירה, בת האלף, בתולדותינו.

האביב עומד בארצנו, זרוע אור ורווי בשׂמי פריחה; אך, דומה, ריחות החריכה ותחושת החורבן של הפסח האחרון לא פגו – לא יפוגו. איך ייעקרו מן הזיכרון הלאומי? ונהפוך הוא: ככל שאנו מתרחקים מאותו מעמד נורא-הוד מיטשטשים והולכים פרטיו הריאליים – ולעינינו נפרשת התמונה החריפה בתמונות על המרד הנואש של המבודדים והמסוגרים לחרב המרצחים שנחלצו לקרב היהודי האחרון על הזכות למות בכבוד.

ושוב: בזכותם של קומץ נערים ונערות, פועלים ופשוּטי-עם, אשר נחלצו למערכה הנואשת – חלוצים ושומרים, קומוניסטים יהודים ואנשי ה“בונד” – גיבורי מצדה של הגולה מול האובדן. מצויידים באהבת-עַם ובנכונות-הקרבה ובאיבת-המשעבד. לא הצלת חייהם האבודים ביקשו. התאווה להכות באוייב הנפשע ולהציל כבוד העם לאחר שפסה כל תקווה ותשועה, לאחר הייאוש – להטה בהם. ובלבם – תמצית ערכים של דורות בישראל – הלא הם ל"ו לוחמי המרד האחרון בגיטו…

ובסוגריים הערה: דוקא הללו שנִמנו עם שוללי הגלוּת (לא הגולה!) בתפיסתם ובחייהם, גזע הנוער החלוצי, הם שדבקו עד תום בגיטו היהודי בוארשה ובביאליסטוק, בקראקא ובבאֶנדין, בגיטו היהודי שנידון לכלייה – וידועים הדברים.

*

אך ההליכה ממצרים עוד לא תמה. היא נמשכת והולכת. עקלקלות דרכה. במדבר ובעבדוּת היא נאבקת ונלבטת. יסורים רבים, תקוות ואכזבות – נחלתה. שחרור והתעלוּת – תכליתה. והרעב לפדוּת ולשלימות גובר ויגבר, שכן ההליכה ממצרים אינה, כמובן, הליכה גיאוגרפית בלבד…

ועתה צא ולמד מה נפלאו הדברים הקדומים בעוז האינטואיציה ההיסטורית שלהם ובעמקוּתם החינוכית-האנושית:

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…

“כששואלים אותי אם אומה זו או אחרת ראוייה להיות בת-חורין, שואל גם אני, האם יש אדם הראוי לשלטון-עריצים” (לורד ג’והן ראסל¹).

בעיית “האומות הקטנות”, במאבקן לעצמאות וחופש בעולם שופע ניגודים ותחרות, בעייה כאובה וגורלית היא – להן ולזולתן. לא ייפלא, איפוא, אם היא מעסיקה את המחשבה המדינית בימינו אלה.

זה עתה היינו עדים לחילוקי-דעות חמורים בין שתי ארצות שכנות, בנות ברית, בשאלת גבולות (רוסיה-פולין) החותכים לא רק שטחים אלא גם גורלות עמים שלמים היושבים עליהם; סימן-שאלה מרחף על גורל פינלנד וארצות מרכז ודרום אירופה, הנתונות בין שני קטבי-כוח ממזרח וממערב; והרי בעיית המיעוט המוסלמי הגדול בהודו; והרי סלובקיה וקרואטיה שזכו ב“עצמאות” בחסדו של הצורר; ועוד, ועוד, והרי העם היהודי – זה המיעוט המובהק והנצחי.

המלחמה הקודמת [מלחמת העולם הראשונה], שבה השתתפו מדינות רבות-לאומים (ומהן זכו בכינוי “כלאי לאומים”) נסתיימה בפירוקן של המונרכיה האוסטרו-הונגרית והאימפריה התורכית. מרוסיה הצארית ומגרמניה נותקו חבלי-ארץ שלמים. על המשואות קמו מדינות חדשות, אף הן מגוּונות באוכלוסיתן. ברם, נסיונה של המלחמה הזאת הוכיח, כי אין אומות ומדינות קטנות וחלשות מסוגלות להחזיק מעמד, מבחינת העצמאות המדינית והרוחנית, הבטחון והכלכלה, בשכנות עם גדולים וחזקים מהם; שעובדת מציאותם של לאומים נוכרים בתחומי מדינות זרות נהפכה לרועץ להם ולזולתם (עוד משה בילינסון ציין, מה תמוה היה לשמוע מפי איש כמסאריק² דיבורים על “הגרמנים שלנו”), כי הרצון לשעבד, לבולל, להטמיע ולגזול את הנכסים, קניני-הקרקע והרכוש, ערכי-הרוח, הנסים, קניני-הקרקע והרכוש, ערכי-הרוח, הנסיון והפונקציות של האומה הקטנה, לא נתביון והפונקציות של האומה הקטנה, לא נתבטל עקב סידורי ורסיי, יתר על כן, עלתה שובטל עקב סידורי ורסאי³, יתר על כן, עלתה שוב קרן ה“פדרציה” הברית או הבריתות בין ארצות, אם כי בשינוי צורה ותוכן.

במאמר ראשי בשם “האומות הקטנות” בירחונו הנודע של מרטין בובר “דער יודע” [היהודי] אוקטובר 1917, נאמרו בין היתר, הדברים הטיפוסיים האלה למיטב אנשי הזמן:

“הן (האומות הקטנות) הפכו עתה לגולת הכותרת, למענן, כביכול, מקריבות את עצמן האומות הגדולות. פירוש: לאחר ששפכו בחמת-זעם נטולת-טעם נהרי נחלי דם הגיעה השעה, בה החלו לחפש צידוק מוסרי, – ואז נפלו על המציאה ששמה “האומות הקטנות”, תחילה היו אלה הבלגים והסרבים, ואז נוספו עליהם הפולנים, הליטאים, הארמנים, האוקראינים, הפלמים והאלבנים ואחרון אחרון – היהודים, וכשם שוודאי הוא שנימוקי צידוק עדיפים מכונות, כן גם השאיפה זכות הגדרה העצמית של העמים והתאמתה למקרים הקונקרטיים דבר טוב הנהו”. המאמר מוסיף להתווכח עם שולליו של עקרון זה הן מתוך שאיפה לשליטה אימפריאליסטית והן מתוך… חיבת האנושיות; מתח את המושגים “לאום” (יסוד אורגני) ו“מדינה” (יסוד מיכאני) ומוכיח, כי מובנו הנכון של מושג ה“אנושיות” אינו כשלילת הייחוד הלאומי, אלא בפיתוח עצמאותו שוות-הזכויות. וגם האחדות שבתרבות ובאידיאה אינה ממצה. “אירופה של המאה הי”ח לא היתה אחידה יותר משום ש“החברה” היתה צרפתית והמדע – לטיני. אומה גרמנית חדורת הכרת עצמה טרם היתה ובמקומה שרדו שבטים מבודדים או מנוגדים. לקוסמופוליטיזם המופשט נתפסה שכבה אצילית דקה – כמו לקפיטליזם שבימינו. העם המשיך בקיום מעורפל וחסר-הכרה, עד שבאה המהפכה הצרפתית וגילתה יחד עם מושג ה- liberte את המושג nation. והללו שמצאו את עמם מצאו גם את זולתם". רבות הן הדוגמאות להלך מחשבה זו בסופו של טבח-העולם הקודם.

מובן, אילו אחידה היתה דרגת-ההתפתחות המשקית והחברותית בעולם; אילו מושג ה“מדינה” היה חופף תמיד את מושג ה“עם”; אילו יכלו האומות הקטנות לנהל קיום עצמאי מלא; אילו היתה נפתרת בעיית הפיזור היהודי, כי אז, היה אולי, הגורל הטראגי המר המלווה בעיה זו בא על תיקונו. מלחמה זו, שהחריפה את תחושת העצמאות והחופש הלאומי מחד גיסא, סתמה את הגולל על מושגי “עם לבדד ישכון” מבחינה מדינית וכלכלית. הנאציזם עוד הוסיף להעמיק את הסתירה, בהפכו את יבשת אירופה למושב שעליה לספק חומרי אספקה וגלמים ל“עם האדונים” התעשייתי, מהו, איפוא, המוצא בין ההזקקות ותלות-הקבע המתחייבת מהמצב החדש לבין השאיפה הגוברת לעצמאות ולשחרור בכל היבשות?

ברם, כשם שאין קושי להצביע להלכה על פתרון, שיכלול גם את הזכות הבלתי-מעורערת להגדרה גמורה לכל יחידה לאומית ללא הבדל מה מספרה, מעמדה, צבעה ואמונתה; ואת ההכרח ההיסטורי שבצירופי יחידות פוליטיות-אטניות גדולות (ארצות הברית, חבר העמים הבריטי, ברית המועצות, פדרציה של ארצות מרכז, דרום וצפון אירופה, ברית דרום אפריקה וכו') – כן לא יקשה להוכיח, מה קשה והרת-סכנות, לעתים, הגשמת העקרון בעולם שטרם הגיע ליישוב הוגן וצודק של ניגודיו, שטרם הקים את גשר השלום, ההבנה, השיתוף והשויון המלא בין שבטי המין האנושי. עוד רחוקים אנו מפתרון. עוד גורלם של עמים רבים, מיעוטים וגזעים, תלוי ועומד.

התעודה הנכבדה ששמה “צ’רטר אטלנטי” אינה קובעת את דמותו של עולם המחר. יותר משהיא מפרשת היא סותמת, יותר משהיא עומדת על הפרט המעשי היא דנה בכלל המופשט. כל שכן שאינה נוגעת בבעיתן של ה“אומות הקטנות”, שפתרונה אחר התנאים המוקדמים לכל שלום יציב מושתת על צדק וחופש. וחובה למלא תעודה זו “תוכן ופרטים מעשיים” כדברי סמאטס [נשיא דרום אפריקה] בנאומו בבית הנבחרים הבריטי.

התנאים האובייקטיביים – בשדה הביטחון, הכלכלה, החברה, המדיניות והרוח – הוכשרו לקראת שיתוף מהודק ורחב יותר בין העמים; שיתוף זה, שהוא הכרח וצורך מוסרי כאחת, לא יהא בר-קיימא אלא אם כן יבטיח את מלוא “זכות ההגדרה העצמית” של האומות ואת עתידן של אומות חלשות, מיעוטים לאומיים ועמים משועבדים; לא חלוקת העולם ל“סְפֶרוֹת השפעה” אלא שילוב ההשפעות על בסיס של שווי-זכויות ועצמאות-אמת – זו הדרך.

לא נסתייע לה מזלה של ירוּשתו הספרותית של הרצל, שרבים וטובים שלחו ידם בהעברתה ללשוננו. נתברר, שאף הכתבים הציוניים לשון תירגומם נתיישנה והם גדושים שיבושים. על כן החליט אחד הקונגרסים הציוניים לגאול את נחלתו, ולהוציא לאור מהדורה מתוקנת ומושלמת של כל כתביו בעברית. תעודת כבוד, תעודת קודש היא – לדור ולדורות.

והדגש על התיבה מושלמת, לפי שחלק ניכר מאוד מירושתו הרוחנית של הרצל, הן בספרים הן בעיתונים וכתבי-עת, שמור בכלי הלשון הגרמנית, מפוזר ונידח ואין נזקק לו. ואולם, גם מלאכת הכינוס, הן תירגום-מחדש של הכתבים שתורגמו במשך השנים, הן תירגומם של הכתבים שלא ראו אור בלשוננו, – חלה בה השהייה ארוכה, ואחר כך הפסקה מצערת. לאחר מותם בזה אחר זה של העורכים האחראיים ג. חנוך וי. שנהר.

היהיה המשך?

כתביו של הרצל שלא ראו אור בעברית, מאות המאמרים והפיליטונים, הסיפורים והציורים הדראַמות והמערכונים, המשלים ורשמי המסעות וכו' – אין בהם כמעט שום מוטיב יהודי וציוני, ואף-על-פי-כן זורעים הם אור על שורשו הרוחני, האנושי. כולך פליאה לחֵן העדין הנסוך עליהם, להומור הרצלאי שעגמה מרירה מהולה בו, לחדירה הפסיכולוגית העמוקה. הוא נמשך כמו, תדיר, אל המקופחים והעשוקים, העניים והדלים, הסובלים והמעונים, אל הזקן והילד, ששניהם חסרי-אונים, עתים מקופחים. במקום אחד, בצרור ארוך של רשמי מסע בספרד, מתאר הוא זקן ספרדי מעלובי-החיים בכפר הררי נידח ומעיר: תוּגה יהודית עמדה בעיניו. אימאַז’ים [דימויים] בודדים מסוג זה פזורים במאות עמודים, שאין להם נגיעה לעניין יהודי כלשהו, והלשון – צלילות ונוי וקסם פיוטי, שפעת אידיומים (ניבים) וחידושים וצירופים, אמן הסיגנון.

וטיפוסית לו, במיוחד, זו הטראגיות הלירית. גם בתארו ליצנים ובדחנים וקרקסאות ומצבים שהומור ולצון בהם. לכאורה, השנינות וההברקה גולשים לעתים לסאַרקאַזם מר.

ועם כל זה, כמה פשטות, פשטות שבתום ותמימות, נסוכה על כתביו אלה, ואֵילו מעיינות של זוֹך, של טוּב, של אור אדם מפכים בהם. ואיזו הבנה דקה-שבדקה סלחנית וחייכנית לחולשות אדם – אם לאלה התמימים מחפשי היֶשַׁע בלובר (מוזיאון גדול ועתיק בפאריס) המקוּדשת בצרפת, לבעלי הכִּרכּרות המתקוממים נגד הקידמה שבאפניים והרכב הממונע הדוחקים רגליהם, או לתאוות הכבוד – סיפורו, אם אינני טועה האחרון, שלא סיים את כתיבתו והתקנתו, הוא מעשה באדם שנקלע לאי, שבו מעתירים בלי גבול אותות כבוד והצטיינות למיניהם, וסופו שהוא כנחנק בהם ופורענויות באות עליו…

בכתביו “הכלליים” שזורים וגלומים נפשו, חלומו, צערו ורגישותו – ופועם בהם חזון של קידמה אנושית, של חברה ואדם מתוקנים (ומה מרחיב הוא את הדיבור, מתלהב ומתרגש מכל ראשית חידוש בטכניקה ובתחבורה, ביבשה ובאוויר, שהיא – בעיניו – ראשית שחרור מכבלי החומר, מעקת הגבולות הצרים, ההצטופפות בכרכים וכו'). ובזה ודאי היה בן לתקופתו. תקופת התגליות והאמצאות הטכניות והחומריות החדשות והוא – כמו משה הס¹ – קשר בהן תקוות לאומיות ואנושיות. גם הטכניקה תסייע לשיבת ציון ותקרב את היהודים אליה.

ואולם, נחום סוקולוב, במסתו היחידה-במינה על הברון רוטשילד “הנדיב הידוע” חולק על ההנחה, שאנשים משיעור-קומה-ורוח שכזה הם פרי זמנם ונסיבות חייהם. גילוי ספונטאני הוא – “נס מן השמים”, כלשונו, ללא סימוכין וקשר עם הסובב. "הופעות כאלה באות בהיסח הדעת, בלי הכנות ובלי מבשׂר שילך לפניהן, להכריז לכתחילה על ביאתן, ככה בא הרצל, ככה בא לפניו הברון אדמונד. דומֶה שמלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם, ופתאום – “ויהי בישורון מלך”!

והוא מוסף ומפרש, שהמלכים שנולדו בישראל, כתואר מלכי קדם מזהירים, בדמיונם ובתעוזתם ובתחושת שליחותם ובגדלותם, אינם אלא גידוּלי המַרטירוֹלוגיה [עינויי הקדושים] היהודית. "חֶלֶף הרעל אשר השקתה אותנו מאות דורות, חלף נחלי דַמנו, אשר שתתה, רָוותה אלפים בשנים, אז תתגלגל אלינו נשמת המלך מימי קדומים, מימי הנביאים והמלכים… כמו צִמצם בהם עם ישראל את שכינתו, וחייהם ומעשיהם הם הביטוי לכך, מבלי שהם עצמם ידעו.

האין טמון כאן סוד הבחירה ששמה הרצל? תפארת מלכות נסוכה עליו בגדלותו, בחולשותיו, בחלומותיו ובטראַגיותוֹ, בכעסו וברחמיו – וכל אלה הִפרוּ-הִרווּ גם את נחלתו הספרותית שהיא עדיין ב“שבי הגויים”.

ועל ההנהלה הציונית לסיים את המצווה הלאומית בה התחילה, ולהשלים גאולת מלוא נחלתו הספרותית של הרצל.

הוא – הרוסי שבסופרי רוסיה הגדולה במאה הי"ט; הוא – שהשפעתו חרגה הרחק מתחומי לשון-כתיבתו וארץ-הולדתו, שעיצב דמויות-מופת וחשף מערומי נפש-אדם והעלה מאבקים אנושיים סוערים; הוא, דוסטוייבסקי, שיצירתו נפסלה מִבּוא בקהל הקוראים בברית-המועצות – זכה עתה להכשר, והנה מתקינים סרט לפי ספרו (“האֶוויל”)¹ ומביימים אותו ומוצאים לאור מחדש אף את שלושת הכרכים של “מיומנו של סופר”.

אם ביצירתו בסיפורת רחבת-היריעה היונקת מחייו ומנפשו של עַם-רוסיה, מתעלה המחבר לדרגות אנושיוֹת נעלות, הרי ב“יומן” יורד הוא לשפל של צרוּת-לב זעומה וצרוּת-אופקים רוחנית-חברתית חשוכה. שלא כהיינה² ובּאֶרנה³, דרך דוגמה, השנונים והנאורים והלוהטים גם בכתביהם ה“פובליציסטיים” במאבק לחירות והמוקיעים בלא-רחם את מוּמי העם והארץ בהם נתגדלו – מתגלה דוסטוייבסקי ביומניו במערומי הלאוּמנות הסלאבית, השובניסטית והטורפנית כשאר בנות מינה, בשנאת ישראל, בכניעה רוחנית לכנסיה השלטת ולמשטר-הדיכּוי הצארי-הרודני שידיו מגואלות בדם רב. ולא זו בלבד, אלא שקרוי הוא, משטר-עריצים זה, לשאת “שליחותו” אל מרחבי-תבל – ואל אזוריה המפגרים ועמיה הנחשלים במיוחד.

“טרם עמדנו על השליחות היעודה לנו באסיה, ועל משמעוּתה של אסיה בשבילנו – בהווה ובעתיד. יש הסוברים, שחלקה האסיאַתי של רוסיה, כולל סיביר, אינם לנו אלא מן סרח-עודף. ‘כלום אין אנו אנשי-אירופה?’ – טוענים. אולם לנצחונותיו של סקובאלאֶב ייענו הדים עזים באסיה כולה: הרי עוד עם, גאה ונועז, אשר כרע ברך לפני הצאר הרוסי הנעלה! ובקרב המליונים של עמי-אסיה ועד לגבולות הודו, ובהודו עצמה, תגבר ההכרה, שאין כוח בעולם העשוי להכריע את הצאר הרוסי… שמו יתעלה ויתנשא על פני כל החאַנים, האֶמירים, החליפים ואף המלכה הבריטית. וטוב, שהכרה זו מכה שורשים בקרב העמים ההם, שכן היא אשר תרגילם ותכשירם לקראת המאורעות אשר יתרחשו בעתיד”.

ומה עתיד להתרחש? – על כך נותן הוא מענה גלוּי, כן, ברור (כיאות לסופר עליו נאמר, כי ב“מוח גדול ניחן, אך במוח חשוּך”) והוא: כיבוש אסיה, שבה כרוך גורלה וקיומה, יעוּדה ועתידה של רוסיה.

ועתה, נחלץ הוא למלחמה ברגשי הבושה וברעד המצפוּן המתעוררים ברחבי האינטליגנציה הרוסית ובחששות, שמא תדביק “אירופה” בקלגסי-הצאַר ובסניגוריהם את תו-הקלון – אסיאַתים, כובשים. וביחוד רב צערו על כך, שרוסיה לא כרתה ברית ב-1812 עם נפוליון – ברית שעשוּייה היתה להניח לה חופש-פעולה באסיה, תמורת חופש-פעולה לצרפת באירופה. "המזרח לנו – המערב לו, – כלום יש פתרון טוב יותר? לשון אחר: חלוקת העולם בין שתי המעצמות, בין שני אדירי עולם.

אך לא רק פאטריוטיזם רוסי מסולף הוא הדובר מפיו, כי אם גם תחושת-נחיתות מפעמתוֹ בפני אירופה של המאה הי"ט – זו אשר בפניה נתבטלו וממנה סלדו ולפינות החשוכות של התבודדות רוחנית “מקורית” נדחקו רבים מטובי ההוגים ואנשי-הרוח (נגד תיעוש ובעד הקהילה הכפרית, נגד פרלמנט ובעד שליט רחום וחנון וכו'), ואשר לא ראו תיקון לרוסיה אלא בהתפשטותה. ומהם שבתום-לבב האמינו, כי מבחינת עתידה של רוסיה נועד לה, לאסיה, התפקיד שמילא גילוייה של היבשת החדשה לגבי אירופה. ודוסטוייבסקי מטעים זאת בלשון רבת-משמעות:

חתירתנו לאסיה תרעיף בנו אומץ וכוחות חדשים. ככל שנתבצר בה – כן ייפתח לפנינו שדה-פעולה עשיר, נרחב, פורה. בשתי מאות השנים בהן נתעסקנו באירופה, היינו פטפטנים ועצלנים… באסיה נהיה אדונים. באירופה היינו בחזקת טאַטאַרים, ואילו באסיה – אירופים".

“באסיה נהיה אדונים”! – זה חזונו של מחבר “החטא ועונשו”, “האחים קרמזוב” ועוד ועוד. זו, בעיניו, שליחותו של עם-רוסיה והוא ראוי לה. באש ובחרב עליו להגשימה. זו תמצית מורשתו הרוחנית (לא האמנותית) של דוסטוייבסקי.

ודאי, הזמנים נשתנו ועמם המשטר. אך האם לא בא ההכשר של דוסטוייבסקי להוסיף עוז ועצמה להתפשטות הדיקטטורה הבולשביסטית ברחבי אסיה?

¹

וודאי: המלחמה ותוצאותיה הישירות והעקיפות פוגעות פגיעה קשה בתהליכי-החיים והיצירה בכל הארץ. ואם זה הדין בכל ארץ, שרובֵי מזונותיה ואמצעי-קיומה נוצרים בה, שהעם השוכן בה שולט על מקורות ייצוּרו ופרנסתו – אצלנו לא כל שכן. שעת החירום מעמידה את יישובנו במבחן כפול: א. להיחלץ לעזרת עצמו, לשמירה על קיומו והישגיו: ב. לאזור כוח ולחתור לחיזוק וקידום מעמדו וכיבושים נוספים – לקראת ההכרעות הצפוּנות בחיק הבאות, העלולות לקבוע את גורל עמנו ועתידו.

ראשונה להכרת שליחותה היישובית והלאומית – החקלאות העובדת; בהיותה קשר בל יינתק עם אדמתנו הנגאלת, עם מקור הלחם והיצירה – משנה חובה, אחריות ותפקידים עליה. בזמן שסיוט הרעב על כל הסכנות החברתיות והרוחניות הכרוּכות בו משתולל ברחובות ערים ומושבות; בהתמוטט ענפי-כלכלה שונים הקשורים בתנודות השוק, הפנימי והחיצוני – ייצמד העובד החקלאי לאדמתו וימשיך בעיבוד, בחריש, בזריעה, בקציר – עדות נאמנה להשתרשותו בארצנו.

עם פרוץ המלחמה, לא היתה ההסתדרות החקלאית ומוסדותיה מוכנים להקביל את פני הרעה המתקרבת. אט אט התבהרה הדרך, נחלצו כוחות לקידום הרע. בציבור המתיישבים התבטא הדבר בתביעה המוגברת 1. לניצול מכסימאלי ורציונאלי של שטחי האדמה והמים, 2. להרחבת הייצור החקלאי והתאמתו לאספקה העצמית, 3. להנמכת רמת החיים והתאמת התצרוכת למצב המלחמה, 4. ליצירת כלים ומכשירים כספיים ואירגוניים-חברתיים לשם עזרה הדדית בין הכפרים לביניהם.

המצב החמור פגע קשה בציבור הפועלים החקלאיים השכירים במושבות יהודה והשרון, שעיקר קיומם, כידוע, על ענף ההדרים. עם הציבור הזה נמנים גם יישובים חקלאיים רבים, שענף זה הוא העיקרי במשקם או בעבודה בה תלויה פרנסתם; יישובים שציודם המשקי טרם הושלם, והם במצב-ביניים קשה: מתיישבים לגבי חובות והתחייבויות למשקם הנבנה והולך, התובע ואינו מכניס עדיין, ושכירי יום בקיומם למעשה. אף בזמנים כתיקונם לא היה ביכולתם של חברים אלה לעמוד בהתחייבויותיהם לחברות שונות, שעלו על יכולתם האמיתית, ומכל שכן בזמנים של חוסר עבודה חלקי או מוחלט. חובה ראשונה היא, איפוא, שהמוסדות המלווים שגבו מחברים אלה תשלומי קרן וריבית במשך שנים, ייענו להם בזמן המצוקה וידחו את תביעותיהם עד עבור זעם. כיצד ישא כיום חבר מחוּסר עבודה ולחם בהתיישבות האלף², למשל, בתשלומיו כבזמנים תקינים?

אולם בשחרוּר מתשלומים אין עוד פתרון לבעיית יישובים רבי-אוכלוסים ובעלי הישגים וכושר-יצירה רב, כגון: מושבי עמק חפר, גוּש תל-מונד וכיוצא בהם. בכל המושבים הנ“ל ניכר מפנה כביר לאדמה, למעיין היצירה והברכה. אין כמעט שעל אדמה בלתי מעוּבד. להיפך, חוכרים שטחי אדמה, גם מוּרחקים, למזרע. נצמדים לקרקע בכל נימי החיים. יש חרדה ודאגה לאספקה עצמית, להבטחת מלאי לאדם ולחי, נכונוּת להורדת רמת החיים, להסתפקות במועט, בתחליפים מצוּיים בארץ, בכפר יחזקאל מכינים בהצלחה סבון ביתי וכו'. בד בבד עם הנ”ל גוברת השאיפה לעזרה הדדית מושלמת יותר, לחלוקה צודקת של מקורות העבודה והקיוּם, לאירגון פנימי מסודר ומתוקן יותר, להשוואה פנימית וכדומה. במושבים שקיומם הוא עד היום על העבודה השכירה – הולכים ומתגשמים בפועל סדרים אלה, המלוּוים אירגון פנימי חדש: ריכוז הכנסות החברים מעבודה ומתוצרת, ליכוד המוסדות, הבטחת מינימום קיום לכל חבר, מסים פרוגרסיביים, הטלת תשלומים נוספים ומיוחדים על העובדים בעבודות קבוּעות וכו'. מיותר להוסיף, שתיקונים אלה ברכה רבה בהם לא רק כהוראת שעה, כי אם גם לעליית ערכה של התנועה ושיכלול מפעלה.

בהתאמת הייצור החקלאי והדרכתו בשעת החירום השקיעה מזכירות תנועת המושבים יוזמה ומאמצים רבים. כל מושבי הארץ חוּלקו לחמישה אזורים (העמק והגליל, עמק חפר, תל-מונד, השרון, הדרום), ובכל אחד מהם ביקרו חבר מושב ומדריך תחנת הנסיונות (שניים בכל איזור), בפגישות עם וועדי הכפרים והוועדות המשקיות עוּבדו תכניות לשעת חירום. עתה יוכשרו 10 חקלאים מנוסים כמדריכים, שישקדו במיוחד על הוצאה לפועל אחראית ומדוייקת של התכניות הנ"ל.

בשלושה כינוסים מחוזיים של מושבי העובדים, האירגונים, ופלוגות-העבודה מכל הארץ, שטיפלו בדרכי המושבים בשעת החירום הוחלט, בין היתר, להקים קרן בין-מושבית לעזרה ולאחריות הדדית, הן למתן עזרה ישירה והן על-ידי ערבוּיות במקרה הצורך. מן הדין שמוסדות ההסתדרות והסוכנות היהודית יגבירו את כושר פעולתה של הקרן על-ידי הקצבות מיוחדות. אחת הפעולות הראשונות תהיה השברת החיטים; הקרן תקנה את עודפי החיטים במושבי העמק והגליל על מנת להשבִּירם [לספקם] בתנאים טובים למושבים הזקוקים להם בשרון וביהודה עד היבול החדש.

ובמושבי החקלאות הכבדה בעמק יזרעאל והגליל – עברה בסדר עונת הזריעה. מוריקים שדות ברוּכים. הובטחו זרעים וזבלים ודלק למשק החקלאי העובד – והשדות עוּבדוּ במועדם מתוך הכרת-משנה של ערך הזמן והתפקיד. לא תבגוד האדמה, לא תכזיב החקלאות; שרשרת האהבה והדבקוּת ביצירה לא תיפסק; בכוח זה ובהכרה זו נצעד לקראת התרחבות וכיבושים חדשים גם בשעה זו – בתקענוּ יתד ליישובים חדשים בגליל העליון וביריית אבן פינה לכפר חדש ע"ש פ. וארבורג ליד באר טוביה. יחד עם המלחמה בצרעת הספסרות, ברעב, במבוכה – מצוּוִים אנו לקצב מוגבר בעלייה, בכיבוש אדמה, בהרחבת יצירתנו.

בשנת 1835 היו בחיפה כמאה יהודים. חכם העיר הראשון, ששימש גם קורא בתורה וקצב, היה רבי מימון בן-חמו. בזמנו קיים “תלמוד-תורה” והמורה הראשון היה יעקב בן-שמעון. בשנים הבאות שימשו כרבני העדה יהושע אלעזר הכהן חמצי מעולי איזמיר, רפאל אברהם חלפון ומסעוד חשוול. כומר אנגלי שביקר בחיפה בשנת 1894 מודיע, כי בעיר חיו 30 משפחות יהודיות, כולן מיוצאי מרוקו ואלג’יר, ולהן בית-כנסת משלהן.

בשנת 1906 נוסד ועד הקהילה הראשון אחרי פגישה של מנהל היק“א מר שטארקמט עם מר יצחק נהון, מנהל האליאנס. בזמנו של ראש העדה (הדתי והרשמי) ר‘ יהודה הלוי, נוסד הועד המאוחד לעדת האשכנזים והספרדים, שהשתתפו בו מלבדו גם האדונים יצחק נהון, מ.ג. לוין ושמעון פרידמן ז”ל. הרב יהודה הלוי מילא את תפקידו שלא על מנת לקבל פרס והמשיך בתפקידו עד שנת תרפ"ה (1925).

בשנים 10–1909 היו בחיפה כ-16 אלף נפש ומהן עדה יהודית שבה היו 1600 ספרדים, ו-700 אשכנזים. בין הספרדים היו רבים שעלו לארץ רק בשנים אלה, אז נעשו נסיונות רציניים לאירגון הקהילה. בראש הועד עמד מר קייזרמן. המזכיר היה יוסף ליפשיץ. חברי הועד היו החכם יהודה חסון, נחום טברסקי, ד"ר א. אורבך, נהון, ה. עזריאל. ראשית פעולתו של הועד היתה – הכנת הרשימה של חברי העדה לשם קביעת מספר החייבים במס-הקהילה. תשלום מס במובן של זמננו לא היה נהוג עדיין, אלא רק – תרומות.

מגמת הועד היתה לקיים מסגרת אחידה לשתי העדות. אבל לא היה הדבר קל. בני העדה הספרדית השתתפו רק במעט בנשיאת העול הכספי של הקהילה; לעומת זאת היה מספרם רב בין מקבלי עזרה כספית. המצב ההפוך היה בעדה האשכנזית. הספרדים האשימו את האשכנזים ברצון להשתלט עליהם. על רקע זה פרצו מזמן לזמן חכוכים בין נציגי שתי העדות. זקני העדה מזכירים לדוגמה, כי בשעת ביקורו של החכם-באשי מקושטא בחיפה, הכינו האשכנזים קבלת-פנים פומבית ורצו לאכסן את האורח במלון נאה שיוכלו לבקר אצלו, אולם הנכבדים מהעדה הספרדית הזדרזו ושלחו לחכם-באשי מברק שהוא הוזמן להתאכסן בבית פרטי של אחד מבני עדתם.

בחיפה היה אז רופא יהודי אחד, ד“ר א. אורבך ומלבדו רופא גרמני, רופא אנגלי ו-4–3 רופאים ערבים. בשנת 1911 ייסד ד”ר אורבך במושבה הגרמנית את בית-החולים הראשון, שבו נתקבלו גם חולים שנשלחו על-ידי ועד הקהילה. בהקמת המוסד ובהחזקתו השתתפו אגודת נשים ציוניות מגרמניה, רוטשילד מפאריס והמנהל היה נאלץ להוסיף מכספיו הוא. במארס 1914 ביקרו בחיפה הברון רוטשילד ורעיו. בפגישה אתם ועם מנהל יק"א הוסכם להקים בית-חולים שבו יהיו 50 מיטות. משפחת רוטשילד תרמה למטרה זו את הקרקע וסך 150 אלף פראנק לבניין המוסד וציוּדוֹ. להקמת הבניין נרכש השטח ברחוב הרצל שבין הטרנספורמטור של חברת החשמל ובית קובלסקי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתעכב הבניין.

עד שנת 1910 היה בחיפה רק בית-הספר של “אליאנס” ובו למדו אז בעיקר בצרפתית ובערבית. המוסד היה בבית שכור ליד המלון “הרצליה”. חברת “עזרה” פתחה את גן-הילדים הראשון. ב-1910 פתח פנחס כהן בית-ספר קטן, הראשון בשפת ההוראה בעברית. בית-הספר היה בדירתו הפרטית של פנחס כהן ולמדו בו כעשרים תלמידים, רובם אשכנזים. בית-ספר זה שימש יסוד לבית-הספר הריאלי שהוקם אחר כך על ידי ד"ר בירם.

בשנת 1910 ביקר בארץ האדריכל אלכסנדר ברוולד, יוצר בניין הטכניון. מגרש הטכניון לא היה עוד מחובר עם שאר חלקי העיר ורק אחרי טיפוס על סלעים יכלו להגיע אליו.

לעדה האשכנזית לא היה אז בחיפה אף בית-כנסת, התפללו רק במניינים שונים ואילו ברובע הספרדי, בעיר העתיקה, היו בתי-כנסת אחדים.

עם פרוץ המלחמה נפסקה גם התפתחות איטית זו של הקהילה.

פרק ראשון זה נרשם בעיקר על פי החומר שפורסם בספרו של ז. וילנאי וידיעות שנרשמו מפיהם של ותיקי חיפה: ש. בן-שבת וד"ר א. אורבך. בפרקים הבאים נוכל להשתמש יותר בחומר הנמצא בכתב.

הם העפילו למולדת הנכספת. מאחוריהם גשרים שרופים, שְׁכול והפקר, משׂטמה וזדון. חודשים טולטלו בין יאוש לתקוה על גלי ימים, ברעב ובצמא ובחרדת-סכנה. עד שהגיעו לחוף.

חלק מהם, הצעירים, הבריאים בגוף וברוח, הועברו לכפר. כאן נשמו לרווחה. המשק החקלאי העובד קיבל מאות רבות של מחוסרי-כל: באהבה, בכבוד, כקַבּל איש אחיו.. שמח הכפר לזכות שנתגלגלה לו, לעמוד בַּצר לאחים מוכי-גורל: לחלק אתם את פִּתו ואת ביתו, לִתן להם הכשרה חקלאית. מי שראה את המעפילים בעבודה במשקי עמק-חפר, בכפר אז"ר, בנהלל ובכפר יהושע – במשק המבוסס והבלתי-מבוסס ואף ביישובי-כיבוש – הוא יעריך את נכונות-העזרה של החבר והחברה בהתישבות, והוא ידע את הרגשת החדוה וההוקרה של שָׁבֵי-גולה אלה.

ויש מעפילים שהתלכדו והקימו חבורות פועלים במושבות. חבורה אחת כזאת נקלעה למושבה הותיקה, עמוסת הזכרונות וקְשַת-הקליטה לפועל העברי, היא זכרון-יעקב. לא האיכרים המתנכרים קבלו את המעפילים, דאגו לסידורם בעבודה, לבית, לסביבה חמה; אף לא חברת פיק"א שלה הבעלות על התישבות זו, ואף-על-פי-כן מחזיקה חבורת המעפילים הצעירים מעמד בתנאים קשים: בגבורה, באמונה, בתקוה להגשמת חזונם – התישבות עובדים. 30 צעירים מסלובקיה, בני דוֹרִים אמידים, היו לפועלים חקלאים, כובשי עבודה, התקשרו למקום, שוקדים על רכישת השפה וערכי תנועת העבודה, חותרים בבטחון למטרתם.

בקצה המושבה, בשטח פתוח להתקפות, הם גרים בשני חדרים צרים. מהיום הראשון לעלייתם ועד היום לא עזבם חבר. חבֵרה מקבוצת “אלומות” מנהלת להם מטבח. חדרי הדירה השחוחים הם גם חדרי אוכל ולינה, ללא כל ריהוט שהוא, מיטה ליד מיטה. בּבוֹא החבר מוּכה-הפוֹרוּנקלים, לאחר יום עבודה מפרך אצל אכר זִכְרוני, אין מקום להניח את הראש או לקרוא ספר – ובכל זאת נדבקות העיניים בִּיקוֹד בחבר המספר על ראשית תנועת העבודה, על צורות ההתישבות העובדת.

החבורה מקיימת את עצמה בשכר-העבודה הדל, ללא גרעון, בסדר. עתה גם יום העבודה אזל. נגמר הבציר, נעשים נסיונות להחדרת ערבים למושבה המתנכּרת. אולם ה“סלובקים” שהתחבּבו במקום אינם מתיאשים. את המקום לא יעזבו. אדרבה, הם מתכוננים לקליטת עולים. בדירת הפועלים הוקצו להם כמה חדרים. פיק"א תקצה אולי שטח למחנה ומשק-עזר. אף עזרת ההסתדרות החקלאית תבוא. החבורה תצא למרחב. וכבר מתַּכּנים תכניות.

זכרון יעקב

במלאת ט"ו לפטירתו של א. ליאֶסין

הימים ימי-ערב-באַזל¹, ימי ערב “בונד” תנועת הפועלים היהודית – בטרם אביב.

בשנה בה כתב ח. נ. ביאליק את “ברכת עם” (תרנ"ד – 1894) כתב אברהם ליאֶסין: “אין לי אומתי העלובה, בלתי אם נפשי, אותה אני מעניק לך. / הנה הם באים, התליינים, אשר הציפו את כל דרכי ההיסטוריה שלנו בדמים. / אני מושיט צוארי לקראתם – ויהי גם דמי שלי זורם לתוך ימי הדמים של רבוא רבואות גבוריך וקקדושיך”. וגם הוא, כביאליק, נער עילוי בווֹלוז’ין, ורכושו הרוחני – סוגיות חריפות בתלמוד, ספרי מוסר, חיבה לתנ“ך, לתוכחתו ותקוותו ועלילותיו; ובאמתחתו שירים עבריים נוסח מיכ”ל² ודוליצקי³ - מ“חטאות נעוריו”. ברל כצנלסון המבקש לחשוף את שורשי גידולו וצמיחתו ושליחותו, מנתח את תנאי הזמן וחוויותיו, את ראשית שלילתו את מחנה הציונים הוא מייחס לבית-אבא, שאהבת ציון בו אבל גם לעג ולהג על חובבי-ציון, “בעלי-הבתים” הדואגים לבצעם ושוגים בחלומות ומקורבים לרשוּת – והרחוב היהודי הדחוי. יסוריו ומאווייו זרים להם. עם זאת אין הוא פותר את סוד המשיכה הראשונית אל התנועה אשר לה שמר אמונים ובה נאבק כל חייו. שהרי נחמן סירקין, בן דורו ומוצאו, כבש לעצמו שביל אחר וכל ימיו חתר לשלימות יהודית-אנושית שציון תנאי וערובה לה. ובר בורוכוב בדרכו הוא, דרך הרוח מי ידע? מדוע פונה האחד לעבר ה“בונד”, והאחר סולל דרך מוזרה – וזרה לשני המחנות כאחד – של ציונות שאינה מתנכרת למאוויי הסוציאליזם ומעמד הפועלים, ושל סוציאליזם יהודי הקושר את עתידו בציון הרחוקה והשוממה? ספק אם יש ביוגראַף אשר בידו לפתור סוד אנושי גדול זה, ספק אם יש חוקר-נפש שיחשׂוף את סוד הקרע הזה ויסוריו.

הנער אברהם וואַלט פורש מישיבת וולוז’ין, גם תעודת-הדוקטור אינה שובה את לבו. הוא מורד בבית-אבא. עקירת הענוּת והסבל והחרפה של המשטר כובשת את לבו. בערי התחום⁴ היהודי כבר מתרקמים חוגי-הבראשית של צעירים – מתוכם יעלו לימים מייסדי תנועת הפועלים הסוציאליסטית הרוסית אשר תחתוך בגורלה של מלכות-הצאַרים האדירה ואפשר במהלך התולדות, ואחדים מהם במייסדי ה“בונד” שהוא חלק לא-ינותק ממנה, הם מורדים בנחלת המשכילים, אשר תוחלתם לזכויות יהודים בחסד מלכות, גם חזון ה“הליכה לעם”, היינו לכפר, פג קסמו. ואין צריך לומר, שנפשם גסה בחובבי ציון וב“רומנטיקה” הרחוקה, המופשטת. נושא חדש קם: הפועל. הוא נושא השליחות והמהפכה. תורת פליכנוב⁵ היא. ועם המהפכה, יקיץ הקץ, במילא, על הכלא הצארי ועל הגלות היהודית, לפחות בתחומי “רוסיה, פולין וליטא”…

שעריו של העולם החדש בהולדתו נפתחים לפני העלם יפה-הרוח, קסמיו עזים ומשכרים, חן בו ומסירות-נפש בו והחלוציוּת בו. ודבקות ללא-מתום בדלת העם, בעמי-הארצות, במדוכאים שבמדוכאים. הוא שר על גיבוריו בשירו “חלוצים”. הוא רואה –

מִתּוֹךְ אָשְׁפָּתּוֹת יִגְבּהוּ חֶלְכָּאִים,

וְעֵת יַעֲלוּ מַעְלָה מַעְלָה

תִּגְבַּהּ הָאֻמָה אָז פְּלָאִים;

וּמִי עוֹד דָמָה לָהּ?

כְּפֶלֶא-פְּלָאִים הַדָבָר בְּעֵינַי,

כְּנֵס שֶׁל שָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם.

רָאִיתִי אֻמָה לְפָנַי -

וְהִיא פּוֹקַחַת עֵינַיִם.

(עברית: אוריאל אופק)

מלוא הערצתו וחיבתו נתונה לגיבוריו, ללוחמי-החירות היהודים, לנאנקים בגירוש, לחבושים בכלא, לעולים לגרדום. אך כשם שנשא בלבו את החיבה לציון (“הרומאַנס המופלא בין העם וארצו”) ובחל בנושאיו השאננים והתלושים מן ההווה זב-הדמים – כן מתאבק הוא בעפרם של ראשי התנועה החדשה, הנועזת במִרדה, אך אין הוא משלים עם רבים מערכיה ומושגיה. “את ארץ ישראל אני אוהב יותר מכם, אבל עם “בעלי הבתים” הציוניים האלה אִתם יחד להתחבר?” – הוא אומר במרי רוחו. וכלפי חבריו הנערצים הוא מטיח הקריאה-המחאה בפשטותה הנוקבת (וכל אמת פשוטה היא, אף שהדרכים אליה נפתלות וכאובות), אשר כל חייו המתה בדמו: “אין דין כזה בשולחן ערוך, לא הקפיטליסטי ולא הסוציאליסטי, ששומה עלינו להישאר העם היחיד בעולם, חוץ מן הצוענים, בלא בית לאומי ואשר נגזר עליו להיות נע ונד בין העמים”. אכן, יש עולם יהודי הנתון בצבת הגויים ובשביים, ויש “בינתיים” [עולם יהודי] ממושך ולוחץ; יש בעיות בוערות ומערכה מרה במשטר ובעיות-ייחוּד כאוּבות. היפלא, שלבטים מרים פוקדים אותו? היש תנועה וזרם ואדם בעל-נפש המשוחרר מהם? תנועתו של וואַלט, תנועת הפועלים היהודית שאירגונה ויסודותיה עדיין רופסים, אינה חופשית מהם. ואפשר הדין עם פליכנוב אשר בחושו הדק ובשנינותו המפליאה תפס את מהותה: “ציונים, החוששים ממחלת-הים”… ולנין, כלום אין הוא מייסר אותה בסטיות ממין זה?

לא רק שכלו חלוק עליו, גם לבו ונפשו, אין בכוחו לגבור על הניגודים – לא בחיי-שעה ולא בחיי-עולם. כל ההתרחשות החדשה ברחוב היהודי המסוער אינה בעיניו אלא המשך לתולדותיו של עם, שעצם קיומו מעשה-גבורה הוא ללא אח ודוגמה. אסיפות-החשאין מצטיירות בדמיונו ככנסיות נרדפי האינקביזיציה, כמסופר בספר “שבט יהודה”⁶. הירש לקרט⁷ הנוקם בעריץ ונותן נפשו – אחד מעשרת הרוגי מלכות. המהפכנים היהודים – כקנאים לוחמי-חירות, כמורדי בר-כוכבא, שיירות הגולים לסיביר המושלגת – כשיירות הגולים, הכבולים בשרשראות, מירושלים לבבל. ועצם הסוציאליזם – גילוי חדש לבשורת הנביאים. הוא מורד ב“כל הגויים”, בטשטוש הייחוד היהודי – ומרידתו כינויה “וולטובשצ’ינא”. אפס, בינתיים הוא מהגר לעולם החדש – נחתם פרק וואַלט ונפתח פרק ליאֶסין.

*

“חיי הציבור היהודיים לא ריווּ אותנו נחת. הציונות שכנה אז אי-שם, בחדר דחוּי, באזור השכבה “העליונה” ששיח ושיג לא היה לה עם הרחוב היהודי. מיליונים שזרמו ממזרח אירופה ודרומה, נתפסו לפילוסופיה רדיקלית-סוציאלית שביטוייה העיקריים: אנרכיזם וסוציאליזם. הצד השווה שבהם: שלילה מוחלטת של הציונות, לעג לכל ערכיו המקודשים של העם היהודי. דוגמה להלך-הרוח הזה, תשמש העובדה, כיצד ליוותה כמעט כל העיתונות היהודית הרדיקלית בבוז ובזלזולים את הרצל אחר פטירתו. היחס ליהדות, לתרבות יהודית, ללשונותינו – שלילי לחלוטין. דיברו יידיש, כל עוד לא קנו ידיעה באנגלית; עברית חשובה היתה כריאקציה, דת ישראל – חושך שבחושך”.

כך מתאר ברוך צוקרמן⁸ בסידרת מאמריו (ב“יידישער קעמפער”) לקראת מלאת חמישים שנה לייסוד פועלי-ציון, את דמות חיי החברה היהודית בארצות הברית באותה שעה.

ליאֶסין יפה-הנפש מורד, כמובן במציאות החדשה. עוד הוא נושא בחובו את הלבטים המציקים-המתוקים של רחובות מינסק ווילנה, ומלווה ברוב הערצה את חבריו העומדים, לפי דרכם הם, בחזית-האש של הקיום היהודי ונלחמים באויבי-העם שהם אויבי הפועל; אך הוא נכסף גם אל הערכים החיוביים אשר העלתה ההתעוררות החדשה ברחוב היהודי לפלגותיו. לשד-החיים והרוח, מורשת ביתו, מצמיח כנפיים חדשות. הוא מסתער אל מצודות ואויבים – בהתבוללות הבזוייה ובטמיעה השפלה מדעת ושלא מדעת, ב“ישוביוּת” מצומצמת ומצמצמת, בגילויי צביעות בסוציאליזם שאינם נאים לו ואינם חולמים אותו, בהתנכרות ה“גאֶנאָסן”⁹ לכל ערך יהודי ובאיבת ציון עיקשת. מלחמתו הנועזת יונקת מן האהבה להמוני-העם, לשונם ומאווייהם, מן ההזדהות עם גורלם, מן תחושת יראת הכבוד לעבָר ישראל והחרדה לעתידו. הוא נושא את דגל המלחמה, באומץ ובחירות, באכסניה שהוא עורכהּ עשרות בשנים – “צוקונפט”. הוא מתרגם את ביאליק ורחל. הוא נושא אותה בשירתו, אשר נימיה האישיות-ליריות מזוגות בה בנימות אנושיות-לאומיות, בדימויים וסמלים וזכרונות היסטוריים. גורקי המזדמן לניו-יורק שואלוֹ, מדוע אין הוא, המפליא לכתוב רוסית, כותב בלשון זו, “אם הכל יכתבו אנגלית, או רוסית – מי יכתוב יהודית?” – הוא משיב, ומאז נמשך מאבקו הטראגי עם תנועתו, אהובת-נעוריו, באחת מנקודות-התורף החורצות בגורל הדור היהודי: ציון. וארוכים הדברים. במאורעות תרפ"ט שוב אין הוא יוצא ידי חובה באהדה שבלב, - הוא דורש בגלוי עזרה למותקפים. הוא רואה: קם וצמח נושא חדש לרומאַנס הישן-נושן-החדש: הפועל והחלוץ היהודי, והוא מאציל את ברכתו להסתדרות העובדים – “ולצערי רק בשמי, ולא בשם ההסתדרוּיות אשר להן מסרתי את נעורי ואת כל חיי”. והם, כאז, מקיפים אותו, את משוררם, בהערצה והפלאה, וכאז מקובלים עליהם שיריו, אך אין הם בוטחים בו ואין הם סומכים עליו. אפשר משום שהוא התגלמות המצפון הרדוּם גם בהם. אפשר שהוא להם מזכרת יסורי-הנפש שלהם, “הציונים החוששים מפני מחלת-הים”… אין בידו להינתק מהם, ואין בידו להצטרף, לעת זקנה, למחנה האחר. והוא חי בלבו, בטרם מלאָה העת, את הצירוף העליון, את השלימות הגדולה אשר הם נחלת עתיד עמנו. ואשר מצוקות-גולה כרוּ בה תהומות בדור ובנפש טובי בניו…

בדור קרוע ושסוע הוא נשא לבו אל כל ניצוצות-האור הפזורים בעם, הוא חי את מצוקותיו ותקוותו ואש-בל-תכבה של גאולת עם ואדם בלבו.

עתה אפשר כבר לסכם סיכום ראשון את חזיון הופעתו של הצלב הנפוץ בארצות רבות.

ואין כוונתנו לסיכום המאורע, לחישוף מקורותיו, לבחינת היקפו, אלא לתגובה – של העם היהודי ושל דעת-הקהל והממשלות בעולם. והנה, מן הבחינה הזאת ניתן לומר בוודאות מוחלטת:

התגובה למגיפת צלבי-הקרס הטמאים היתה עזה ונחרצת יותר מעצם החזיון המביש והמבאיש.

שנת 1960 אינה שנת 1939 מכל הבחינות! העולם הנאור למד לקח, והוא גם נתון עתה בשלב של “חבלים בנעימים”, היינו מאמצי הפשרת קרח האיבה, הבינגושית, ועל אף ראצידיביזם¹ חולניים שונים אין קרן הגזענות עולה בשום מקום בעולם; ואין צריך לומר, שהעם היהודי למד לקח, ובייחוד שבייחוד – הכול יודעים, שעצם קיומה של מדינת ישראל היא מעוז לכל יהודי העולם, מקלט ומבטח בכל צרה.

חלילה להסיק מדברים אלה מסקנה שהיא היפוך מגמתם, היינו ניסיון כלשהו לזלזל במגיפה הנ"ל, ששורשים לה ברחבי תבל ובעיקר, כנראה, בעמים דוברי גרמנית (גרמניה ואוסטריה), בתפוצותיהם ובשלוחותיהם בעולם, לרבות בעמים בהמוני פליטי הנאצים, הניאו-נאצים והנאצים-בכוח. ואולם, אם קיוו חוגים אלה ואוהדיהם ללבות את אש האיבה הישנה-החדשה ולהיבנות ממנה, הרי נראה, שהם הם, בראש ובראשונה, שנתאכזבו ודאי מעוצם הזעזוע והחרדה שבתגובה. והיה בה, בתגובה זו, משום עדות ברורה וחותכת, שראשי הממשלות ודעת-הקהל בעמים שונים, וכמובן היהודים בתפוצותיהם – ועל אחת כמה וכמה מדינת ישראל – מגלים עירנות ודריכות לסכנה באִיבָּה, אין שום אשלייה על טיבה וודאי שאין האנטישמיות המחודשת יכולה לצפות שלא תבוא על עונשה בצורות שונות וחריפות.

עם זאת, אין ספק שהיתה גם הגזמה מסויימת בפירסום הדברים, שאמנם יש להבינה, אבל אין להיגרר אחריה. מכל מקום, זה הרושם העולה מתוך קריאה שקוּדה בעיתוני היהודים בעולם. הנה, למשל, פירסמו סוכנויות-המודיעין ידיעה על מטוסים צרפתיים, שציירו בסימני-עשן צלב-קרס בשמי המדינה, ואף הוסיפו, שהממשלה ציוותה על עריכת חקירה וכו'. עיתוני היהודים בצרפת מכחישים ידיעה זו לחלוטין: להד"ם.

ואפשר, שמבחינה מסויימת היה הדין עם המיניסטר הצרפתי סוסטל, שאמר באחת מאסיפות-המחאה, כי העיתונות הצרפתית שניפחה את הידיעות הראשונות על “ציירי צלב-הקרס”, מילאה בלא-יודעין את תפקיד הרוח המפזרת את הזרעים, שבלעדיה סופם שהיו קמלים ונרקבים. עם זאת הוא קרא לכונו “אינטרנציונל של אחווה כנגד האינטרנציונל של הגזענים”. אגב, באותה אסיפת-מחאה המונית בפאריס, שהשתתפו בה בעיקר לא-יהודים, הוקע החרם הערבי על ישראל והוטעם, כי האנטישמיות היא בימינו הצד השני של האנטי-ציונות ואיבה למדינת ישראל. והיה בדברים גם משום רמז לקומוניסטים – בייחוד בצרפת – שניסו לעלות על הגל הגואה של הסלידה העממית נגד צלב-הקרס המחודש ולהוכיח את חלוציותם במלחמה נגד הגזענות וסכנותיה.

רבים כבר עמדו על התמיהה, שדוקא ממשלת-בון – ובייחוד ראש-ממשלתה שודאי וודאי אינו חשוד על אהדה לנאציות – תגובתם, אולי, החלשה ביותר. ואולם, ד“ר ויטקובסקי, למשל, מנהיגם של הציונים בברלין, שלא העלים עין מ”העכברים הטמאים המציצים מחוריהם“, הטעים יחד עם זאת את תגובתם החריפה של המוני גרמנים. הוא סבור, שאין הנוער הגרמני של ימינו בכללו תפוס לטירוף הנאצי בשום צורה. ואם אין הממשלה נוקטת באמצעים חריפים, כגון מאסר מנהיגים ניאו-נאציים ופיזור ואיסור אירגוניהם ומפלגותיהם, הרי אין זה אלא – כך עולה מתוך דבריו – טכסיס מחוכם ונבון דוקא. אשר לדור הותיק של הנאצים המובהקים נצביע בזה על דוגמה אחת: האנס רודל, טייס נאצי מצטיין, שפיקד על אחרוני המטוסים של גרמניה, לפי צו “הפיהרר”-הבריון עד לכניעתה, נכלא על-ידי האמריקאים, אך הצליח להימלט. באמריקה הלטינית סייע למדינות שונות להקים חיל-אוויר. אך עם זאת ניסה כוחו בפעולה ציבורית בארצו, לשם נזדמן כמה פעמים – וללא הצלחה. אף פירסם ספר, ברוחו, שזכה לתפוצה רבה. וזה מקרוב הוא נאם באסיפה הניאו-נאצית בסאארבריקן. ואין מקרה רודל אלא פרט היוצא ללמד על הכלל, כלל “גדולי” התנועה הנאצית-פאשיסטית ש”לא למדו דבר ולא שכחו דבר" והם עדיין מצפים לשעתם…

ולסיכום, דומֶה, מותר לומר, שהצד החיובי העיקרי אשר במגיפה המחודשת הוא, קודם, בתגובה העירנית והנחרצת (השונה במקומות שונים) ואשר עצמתה עולה לאין-שיעור על הנסיונות המבישים, המחודשים.

*

על הספר העברי באמריקה

“אשרי העברים היושבים בניו יורק רבתי…”

במילים אלה פותח ד. פרסקי ב“הדואר” סקירתו המאלפת על אוצרות הספר העברי בגדולה שבקהילות היהודים בתפוצות (“מלכת ערי ישראל מצד הכמות בכל תולדות ישורון”).

והוא עומד על “ארבע הספריות הציבוריות הפתוחות לרווחה לכל יודע-ספר בעמנו (נוסף, כמובן, לחנויות-ספרים עבריות מלאות וגדושות מזן אל זן). בניו יורק לא יוכל עברי להתאונן: צר לי המקום ואין אווירה ספרותית בשפתנו…”

הספריה הפופולרית ביותר ברחוב ארבעים ושנים מונה כששה מיליון ספרים, ובייחוד מצויין הוא חדר-הקטלוג, שעל התנ"ך בלבד מצויים בו עשרים אלף כרטיס ומעלה. קוריוז אחד:

"לרגל עבודתי מצאתי שם רשימה של 6–5 ספרים שלמים ומפורטים על סימני-הפיסוק וכן ספר אחד המתנגד לכל העסק הזה ושמו: “חוקים יבשים או שכל ישר?” אני מודה, כי מי שקיבל על עצמו לעיין במשך זמן רב אך ורק בתוך ארבעת-מיליוני כרטיסי-השמות האלה בלבד – יוכל לחבר על נקלה ספר מצויין ומלא-עניין, על שמות משונים ועל נושאים מקוריים ועוד פרטים מופלאים ביחס לשערי הספרים ותיאור תכניהם (וודאי עשו כך מחברים. אצלנו כתבו ד"ר אברהם ברלינר ומנחם מנדל זלאטקין ספרים על שמות ספרים עבריים).

להלן מציין הכותב את “הפלא הסיפראי (הביבליאוגראפי) – הקטלוג של ארצות-הברית, הנדפס בצורת ש”ס מדפוס ראם ובו כעשרת אלפים עמוד – וכולל את כל הספרים שיצאו לאור באמריקה מאז גילוייה ועד ל-1920: למעלה ממיליון ספר. וכן את “הירחון הסיפראי” יקר-הערך של הספריה הציבורית, שנדפסו בו מאמריהם של מנהלי המחלקה היהודית ד“ר יהושע בלוך ז”ל ואברהם ברגר “על הספר בישראל”, “על התעתיק של אותיות עבריות” ועוד.

במיוחד עומד הוא על “החדר מספר 303”, הכולל ספרים יקרי-המציאות והכניסה בו מותרת ליחידי-סגולה בלבד, ושימרה מעולה קבועה בו. הכותב מצא בו, למשל, תנ"ך בלשון האסקימוסים. המחלקה היהודית – ידועה לכל סופר וחוקר, מורה ותלמיד יהודי בניו יורק, ובה גם הספרים היוצאים-לאור בישראל.

ואולם, “תל תלפיות לחוקרי חכמת ישראל” היא הספרייה שליד בית-המדרש לרבנים על שם שחטר, וביחוד לרגל הספרים העבריים יקרי-המציאות ואוצרות כתבי-היד (לרבות מתוך הגניזה הנודעת), ורבים גם החוקרים והמלומדים מרחבי תבל הפונים אליה.

דניאל פרסקי מונה גם את הספרייה הציונית, שעיקרה ספרות ציונית ולאומית, ובה גם כל העיתונות היומית והעִתית מישראל; וכן הספרייה שליד המכון היהודי לדת, האוצֵר את פרי היצירה העברית בזמננו, והכותב מפליג בשבחה במיוחד.

בסיכומו של דבר: נראה, שאין חסרים כלים ואוצרות ספרים עבריים לשוחרי לשוננו ותרבותנו בניו יורק רבה, ואולם מה האחוז מקרב משכילי היהודים בקהילה המונה למעלה משני מיליונים ומחצית המיליון יהודים, הנזקקים להם?

חגו של עיתון יהודי

העיתון היהודי היומי הגדול בניו-יורק “טאָג-מאָרגן-זשורנאַל” [עיתון בוקר יומי] חגג זה עתה את מלאת מ"ה שנים לייסודו (לשנים נתמזג עם העיתון בעל המגמה הדתית “מאָרגן זשורנאַל”).

ידוע התפקיד הרב שמילאה עיתונות יידיש באמריקה בהשרשתם הרוחנית והחברתית של המוני המהגרים היהודים ביבשת החדשה, ובעיצוב דמותם וחינוכם. מובן, היו תקופות ושלבים שונים בהתפתחותה הרוחנית, עד שהיתה למבצר ומעוז לאומי וחומת-מגן למדינת ישראל.

במידה פחותה, אולי, מהעיתון היהודי היומי השני – “פאָרווערסט” – נמלט “טאָג” מהקלקול הסנסציוני. ואולם חולשתה העיקרית של העיתונות היהודית בכללה היא במיעוט הקוראים בני הדור הצעיר ובהכרח להסתגל (עתים לרדת) לטעמם של הקוראים.

“טאָג” נותן מקום לביטוי לדעות והשקפות שונות, ורבים מטובי סופרי יידיש משתתפים בו בדרך-קבע; ולוֹ גם מוסף שבועי מיוחד וטור אנגלי יומי. בין קוראיו רבים יודעי עברית, ואף יש בו פינה רבת-עניין של “שאלות ותשובות בענייני יהדות”.

ברמתו, משקלו ואחריותו משמש “טאָג” קניין רוחני-תרבותי נכבד ליהודי אמריקה, ויותר מזה – נכס לאומי. ברכתנו הנאמנה לו מציוֹן.

¹

צרכיה החיוניים של המציאות העברית בארץ-ישראל הניבו ספרות ועיתונות שישראל לא ידען בכל שנות גלותו. ואין הכוונה ליצירה הספרותית על שתי שלוחותיה העיקריות: ספרות יפה ומדע מופשט, אלא בסוגי-יצירה המלווים ומשרתים את חייהם ומעשיהם היום-יומיים של רבים מבני היישוב. ללא שִׁיוּר של הגזמה אפשר לומר, כי זו היא יצירה בחינת “יש מאין” ממש.

הרי לדוגמה עבודת האדמה: מאז ניצניה הראשונים של החקלאות העברית בארץ קמה ספרות עברית ענפה, העוסקת בכל ענפי החקלאות (פלחה, ירקות, מטעים, ייעור, לול ורפת וגידול צאן ודבורים), בדרכי-העיבוד, שיטות-ההשקאה, הטיפול בצמח ובהזנת החי, במחקר הטבע והקרקע וכן בצורות החברתיות השונות שלה (קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים) הלכה למעשה. ונוצרה טרמינולוגיה עברית חיה, בחלקה מונחים מחודשים מימי קדם ובחלקה מונחים חדשים לחלוטין. שוב אין משפחת החקלאי העברי, או הנוער המשתלם בבתי-ספר חקלאיים, או החלוץ המתעתד למשק חקלאי – משוללי ניב ויודעים המה לכנות כל צמח וכל תהליך בשמו העברי המדוייק. מקום מרכזי בספרות החקלאית-השימושית תופס הירחון רב- הזכויות “השדה”, המוציא בזמן האחרון גם מוסף “השדה לנוער”, הכולל פרקים בתורת החקלאות הכללית כתובים בידי ותיקי מגשימי עבודת-האדמה בארץ. הירחון – ביטאונהּ של הסתדרות הפועלים החקלאים בארץ – ערוך בידי ש. ד. יפה והוא מסתייע בתחנה לחקר החקלאות ברחובות, העונה לקוראי העיתון על שאלותיהם השונות ומפרסמת בו לוחות-עבודה מותאמים לכל עונות השנה ולכל ענפי המשק. ריח השדה נודף מחוברות גדושות אלה, ריח של יצירה ששורשים עמוקים לה באדמה ובהווי-החיים. עם בואך לכפר וּמצאת את החקלאי שוקד בלילה, אחר החליבה ברפת, על פרק בחוברת האחרונה של “השדה”, שעניינו זריעת תפוחי-אדמה, או את האשה מעיינת בסקירה על דרכי השמדת מזיקים בכרם – וידעת שמחר עליהם לצאת לשדה ולכרם ולעבוד בהתאם להסברה הבהירה ולהדרכה הנאמנה שבחוברת.

האירגונים המקצועיים של החקלאות (רפתנים, לולנים, עובדי פלחה, ירקנים, נוקדים וכו') אף הם מפרסמים ספרות מקצועית, המלוּוה לעתים גם פרקי-מחקר ותיאורי-ספרות והווי, ומובן שגם הגופים ההתישבותיים יש להם כלי-מבטא משלהם: “תלמים” – לתנועת המושבים, “צרור מכתבים” ו“מבפנים” לקיבוץ המאוחד, “ניב הקבוצה” לחברי הקבוצות, הירחון “המשק הזעיר” לבעלי משקים נפרדים מעולי מערב-אירופה ועוד.

על כרחך אתה מהרהר: מה קצר הזמן מאז ביקר בארץ אחד-העם, שנכסף לידיים העבריות המזבלות (ראה מאמרו “זבל”) את אדמתן ומוציאות ממנה לחם! אכן, כברת-ארץ לא קטנה עברנו מני אז.

והרי הבניין על מקצועותיו: טפסנות, בנאות, כפיפת ברזל, נגרות, הנדסה. מקום נכבד תפס מקצוע זה במשקהּ של הארץ לפני פרוץ המלחמה – ועתיד רב ודאי צפוי לו. רבות הן החוברות השימושיות שהוצאו בארץ במקצועות הבניין והעץ – ללימוד, להדרכה, להסברה, להרמת רמתם המקצועית של העובדים. אי-פה, אי-שם שזורים גם דברי-ביטוי עצמיים ותיאורי-הווי, לא דברי-תרגום, אלא מקור. חומר שנשאב מנסיונה של המציאות ולשם סיפוק צרכיה. אף כאן נעשתה מלאכה חלוצית בחידוש מונחים ודרכי-שימוש לשוניות. ומצויים כבר ניצני-ביטוי להווי-עבודה, הווי הנרקם בשעת היציקה, יריית היסוד ועל הפיגומים. והוא הדין – בדרגות התפתחות שונות – במקצועות המתכת, העור, התחבורה ועוד.

ראויים לתשומת לב מיוחדת הם הקבצים המדעיים להנדסה (בהוצאת אגודת המהנדסים והאדריכלים), ומקום נכבד נודע כאן לריכוז המדע היהודי הטכני בחיפה – עיר הטכניון והתעשיה ולמהנדס סעדיה ר. גולדברג, שטָבַע חידושי-מונחים מרובים. אכן, את חשיבותה של יצירה זו יודעים לעת עתה להעריך כראוי רק אלה שהם בחינת שותפים פעילים או סבילים לתרבות העברית בתכנית המתהווה, כלומר חוגי בעלי המקצוע וכן כל מי שתחיַית לשוננו יקרה לו.

והנה החייל והנוטר היהודי, שנחלצו, בשעת צרה ומצוקה לעם ולעולם, למלחמה בהיטלר ולהגנת היישוב. אף הם זכו לספרות מקצועית-שימושית. טוֹל למשל את חוברות ספרית “לנוטר” או את “הלוח”, בהוצאת הועד למען החייל, ומצאת בהם רשימות מונחים עבריים לכל חלקי הרובה או המקלע, ללבוש הצבאי, לתרגילים ולפיקוד וכל כיוצא בהם. ויש גם יצירה מדעית-מקורית (“מבנה הצבא החדיש” לד“ר ישראל בר ו”2500 שנות טקטיקה" לפון-פרידמן). אלא ששיאה של יצירה זו – שכולה חידוש בעמנו – הלא הן חוברות “מערכות” (ירחון לשאלות מדיניות, כלכליות וצבאיות) – אוצר של ידיעה ומחשבה בכל השאלות הכרוכות במעגל המלחמה וההתגוננות. החוברת האחרונה סטתה במידה מסויימת מן המקובל, והיא כוללת “פרקי גבורה” לְקוּטים מספרות ישראל מקדמת הדורות ועד ימינו אלה (270 עמודים). ויצויין בזה חיבור מקורי אחד “קוִים למלחמת היהודים ברומאים” מאת אליעזר גלילי (“מערכות ט - י”ב) ואשר יש בו, זו הפעם הראשונה, בחינה מקורית של פרק היסטורי נעלה-הוד זה בתולדות עמנו באספקלריה של הביצוע הצבאי שלה. מערכת “מערכות” הוציאה “מפתח” מפורט ומקיף, המניח אפשרות לכל קורא ומשתלם ליהנות מהחומר הרב שרוכז בחוברות במשך השנים (למן שנת 1939) לפי העניינים והנושאים, התקופות והארצות השונות.

ואחרון אחרון: הימאות העברית. בן-זקונים הוא ענף זה למשק היהודי בארץ, אם כי נסיונות בודדים של דיג וימאות, שלא הצליחו, נעשו בארץ עוד לפני שנים. אין זאת כי אם רק לאחר שנתבססה רגלו של היהודי על הקרקע העיז, והפעם בהצלחה, לחדש את בריתו עם הים ולחתור אל מרחביו. וכבר מצויים מאות אחדות של יהודים בצי המסחרי הבריטי וגרעיניה הראשונים של ספנות יהודית וכן מאות אחדות בכפרי דייגים (קבוצות לדיג בחופים, במים עמוקים ובאגמים טבעיים – כנרת, חולה, מי מרום – ומלאכותיים) המאחדים במשקם חקלאות ודיג.

בשנים האחרונות מופיעות מטעם מרכז “החבל הימי לישראל” חוברות שונות (פופולריות ומנוקדות) שמגמתן: הפצת ידיעת הים בקרב היישוב והנוער. ואלו הן: “היהודים והים” לש. טולקובסקי, “אל הים” – ב.ס. מאירוביץ, “נמל תל-אביב” – י. פרישמן, “הדיג בארץ-ישראל” - ד“ר ג. וידרו, “הים התיכון”, “כוחה של ספנות”, “הנמלים למיניהם” – ד”ר י. זבה, “זבולון לחוף ימים” – ז. ברסלבסקי, “מפרשי ארגמן” – א. גרין, “הצי הבריטי” – ד"ר ד. קימלפלד, “חבלים וקשרים” – רב חובל זאב הים, “סעודת דגים” – מ. ספיר ומ. השכל-הורביץ.

ובחודשים האחרונים החל להופיע בהוצאת “בית יורדי ים” בחיפה, כלי-מבטא ליורדי הים העבריים, ניב ראשון “אופק”. עד היום הופיעו שלוש חוברות, המכילות מאמרים כלליים, דברי ימאים, פרקי ספרות והווי, מדור מדע-טכני ומונחי ספנות, כרוניקה שוטפת. המערכת מבטיחה לעשות הכול למען ליצור כלי-מבטא יציב ומקיף בשביל ציבור יורדי-הים העברים, המפוזרים על פני “שבעת הימים”.

אין כוונתה של רשימה זו למצות את כל חידוש היצירה העברית השימושית, אלא להדגים ולהטעים את הישגיה, השלובים בהישגים מציאותיים, שכן עקב אופייה השימושי-מקצועי (חקלאות, ביטחון, ימאות, רפואה וכו') אין הציבור הרחב יודע אותה ידיעה מספקת. אכן עבודת-יצירה זו – אספקלריה נאמנה היא לגיווּן חיינו במולדת ולהעשרתם, ואין ערוך לחשיבותה כסלילת דרך לעתיד.

שחרור פולין מידי הנאצים נמשך כמחצית השנה. בתום ינואר 1945 שוחררו היהודים מכל המחנות והגיטאות. באוגוסט 1945 נמנו בפולין כ-80.000 יהודים. המשטר הקומוניסטי החדש היה רופף. רב האוכלוסייה ובמיוחד הכפריים, התנגדו לשלטון. המחתרות הפשיסטיות חזרו לפעול כדי לגרש את הסובייטים ובני בריתם מן הפולנים. אירגוני המורדים היו ברובם בעלי השקפה ימנית ונגועים באנטישמיות שמלפני המלחמה. שנאת יהודים זו קיבלה גוון אלים וברברי. היהודים היו מטרה קלה, מספרם פחת, והם היו תלויים לחלוטין לחסדי השלטונות, ספוגי האנטישמיות. כרוז שהופץ בקרקוב (קראקא) במהלך פוגרום ב-11 באוגוסט 1945 נאמר ש“אין מקום בפולין ליהודים, לבולשביקים ולגרמנים”. ההמון תקף את הרובע היהודי, נרצחה זקנה יהודיה, הושחת רכוש, נפגעו מתפללים ונשרפו ספרי תורה. לא היה זה הפוגרום היחיד בפולין שלאחר השואה.

(הערת העורך – דוד בן־מנחם)

פולין היא אחת הארצות המשוחררות – משוחררות גם מאוכלוסיתה היהודית. תחנת-ביניים בת אלף שנים בהיסטוריה הישראלית הגיעה, באורח טראגי, לסיומה. נושאי דגלה של מדינת פולין המחודשת מכריזים עתה השכּם והערב על ההישג הגדול של מדינה חד-לאומית, חסרת מיעוטים לאומיים. ואף-על-פי-כן קובע כתב-העת הפולני הרציני “נובאָ וידנוקראֶנגי” [“אופקים חדשים”] – העורך ואַנדאָ ואָסילבסקא, מספר 14), המנתח בהרחבה את הפרעות האחרונות בשרידי הטבח ובניצולי מחנות-המוות, כי האנטישמיות בפולין, שאינה כיום אלא מלחמה בצללים וברוחות, בילתה את יהדות פולין ומאריכה ימים ממנה".

כתב-העת עומד על כך, שכל שכבות עַם פולין נגועות בצרעת זו עד למעמקיהן, הנגע הזה שפשה עוד לפני היות היטלר הפך מגיפה מוסרית בימים בהם “מטות ומנגנונים שלמים טרחו, שהתליין הנאצי יוכל, מבלי לצפות לעונש, לדחוק את תעלת-הביוב ילד יהודי גוסס ברעב – וההמון עמד לידו, הסתכל במראה-הזוועה הזה בשלווה וגם האמין, שילד זה ניזון בדם נוצרים”. וכיום נגוּעים בה “אנשים מכל שכבות העם, ואף שכבה אחת עד לאנשי-המדע והפרופסורים באוניברסיטה אינה משוחררת ממנה”. כתב-העת מצטט ומוקיע את הכרוז לנוער האקדמי בפולין, שפורסם מטעם האקדמיה למדעים ומוסדות ההשכלה הגבוהים בקראקא, הותיקה בערי פולין, שאינו מוצא אף מילה לגינוי הפרעות כשלעצמן, להוקעתן כחרפה אנושית וכשפלות מוסרית, אלא מיצר על “הנוער הפטריוטי היקר, הידוע במסירותו למדינה, שמעשיו עלולים בשעה זו להזיק לשמה הטוב של פולין”. אף מילה על הטרגדיה האיומה, אף מילה של עידוד וניחומים. בקראקא ב-1945. על הכרוז חתומים: נגיד האוניברסיטה, רקטור האקדמיה למדעים, רקטור האקדמיה לאמנות, רקטור האקדמיה למסחר. בזמן כאשר “בשאלה היהודית בפולין אפשר לדבר בדומה לשאלת האינקים במכסיקו; כאשר היהודיה הזקנה שנרצחה בקראקא, אילו גם היתה חבושה פאה נכרית והיתה מזדקקת לשחיטת תרנגולהּ לשוחט יהודי, לא יכלה להראות כמסוכנת גם לגבי הבריונים הנבלים שרצחוה נפש וחילקו ביניהם שרידי רכושה”…

ושם, על האדמה הרוויה דם מיליוני טבוחים, קדושים וטהורים, שקשה לדבר על ענוייהם מבלי לחללם, מפרפרים בינות לקברות אחים, קברות-דורות, שרידים שהעולם סגר בעדם…

“מדינת היהודים תקום אף תהיה – בזאת אין כל ספק. אבל לא ברור עדיין באיזה דרך. הציונות שאינה נשענת על המוני העם העובדים – אבידה היא… עליה לערוב להם, שגם הבית הלאומי החדש יקום ברוח הסוציאליזם וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי. החיים החדשים של האומה תובעים במפגיע גם חברה מחודשת. היעלה על הדעת להכניס את צווארי העם שקנה לו את חירותו במחיר מלחמה קשה, בעול של שיעבוד קפיטאליסטי? הייתכן שהעם שהִקנה ראשונה לאנושות את האידיאלים של הצדק והחירות – יהסס לממש את האידאלים הללו בחייו? היציל ממפלתה של אירופה הנחרבת את הריקבון דוקא, למען שתוֹל בארצו החדשה את חרפת השיעבוד והניצול”.

חיים ארלוזורוב, “הסוציאליזם היהודי העממי”, 1919.

א

המגמה לאיזון אוכלוסית ישראל המצוייה והעתידה לעלות בהמוניה, על פני שטחה; המאמצים המכוונים והמתוּכנים לביטול הבדלים ומחיצות בין העיר והכפר; העלאתו של עובד-האדמה ובניו לדרגות עליונות של תרבות ואחריות; מיזוגם של יסודות הטבע והאדמה וערכי היצירה החלוצית הגואלת במערכת חינוך הדור ועיצוב דמות החברה – הלא הם מתפקידי-הסגולה המכריעים בעתידנו הלאומי והאנושי. שכן יסודות-עיקר למשק לאומי תקין, לחברה חופשית ומתקדמת ותגבורת כושר-עמידה ובטחון מקופלים בהם.

רובנו יוצאי ערים ועיירות – מושגיהם והרגליהם דבוקים בנו. חזקה מגמת החיקוי של אורח חיי העיר, סגנונם ותכונותיהם – זו העיר הגדולה מרכז התעשייה, העשייה המדינית ומוסדות התרבות, אך גם מקור לגילויי פאראזיטיות, חולניות ושחיתות. על אף זאת השכלנו, עד כה, להניח אבני-שתייה לחקלאות עובדת ולהדליק בליבם של בני חנוונים ומתווכים ואינטליגנטים את מאור היצירה בכפר. הרי כל התקרקעוּתנו אינה תּוֹלֶדֶת תהליך סטיכי [כוח בלתי נשלט] בחיי עמנו, והתיישבותנו לא צמחה במשך דורות מן הקרקע הזה ומנופיו; פרי מאמצי-חינוך מכוונים הם, חזון חלוצי שנזקק להישגי המדע בהחייאת נְשַמּוֹת ארץ ותחיית אומה בכיוון הנוגד את ההתפתחות הקאפיטליסטית השגורה שמסימני-ההיכר שלה: דלדול הכפר, פיצול אדמותיו ודחיקת אוכלוסייתו “המיותרת” אל סימטאות הכרכים על כל המתחייב מכך.

דומה, על כן, כי דוקא עם ביסוסה של עצמאותנו המדינית, בדין להרים מחדש את רום קרנה של האמת הפשוטה והניצחת של הציונות והתחייה, והיא אמת לשעה ולדורות, כי רק בעמל ובעבודת אדמה יארשׂו לעצמם המוני ישראל והנוער את מולדתם; כי אין החקלאות, גם כאשר היא נדרשת למיכון ולמדע – משלוח-יד במובן המקובל, אלא כִּבשן של יצירה והתנערות, המביא את האדם בסוד הבריאה, הטבע ועולם החי, השדות והעצים, ההרים והאגמים וגלי-הים; שורש-החיים והקיום, בה אוֹנה ומעיין חייה ועתידה. עתה, משהוּפקדו בידינו, במידה רבה, מפתחות-הזהב לאמנסיפציה הלאומית-מדינית, עלינו לעצב את דמות הדור הגדל עמנו והמעפיל אלינו, את חיי החברה והמשק, לאור קריטריון סוציאלי-לאומי עליון זה: ביטול תהום-הניגודים בין העיר ובין הכפר, בדרך של מזיגת הישגי המדע והציביליזציה עם ערכי החקלאות החלוצית וקביעת העבודה – ועבודת-האדמה העצמית המאוּששת [המבוססת] על עיקרי החופש, השיתוף והעזרה ההדדית – יסוד מוסד בבינויה של מדינת-ישראל ובחינוך הדור.

זעום המקום ומִצעָר המשקל שנועדו לכפר בעולם מחשבתם החברותית של הדורות האחרונים (לרבות של תנועת הפועלים, שעיקרה בעירוֹניותהּ) – והוא הדין בספרות העולם, שדרכה באידיאליזציה תמימה של עובד האדמה או בקינה על מר גורלו. מבוטל מניינם של הוגי-דעות וסופרים שצמחו מן הכפר, והללו (רוסו, טולסטוי, פיכטה, גאנדי ואחרים) שביקשו בחיקו של הטבע ובשיבה לצורות חיים פרימיטיביות תיקון לנפש האדם, לחינוך ולהליכות החברה – לא נתדפקו אל שערי תיקון הווייתה הלאומית, הסוציאלית והרוחנית של החקלאות. את תיקון נשמת היחיד האובדת בבדידותה האכזרית של העיר הקפיטליסטית הגואה ביקשוּ.

פנינו אל הכפר העובד, אל התקרקעות המונים, אל חשיפת מקורות לחם וחיים מכל פינות אדמתנו, אל הרמת קסם הכיבוש החלוצי היוצר – אל האדמה והיצירה!

ב

בברית המועצות, שקמה על משׂואוּתיה של אחת מן הנחשלות בארצות האיכרים באירופה ומן האחרונות שבהן לשחרור האיכרים מן הצמיתות הפיאודלית, חלה תמורה מהפכנית גם בחקלאות, שנועדה להדביק בקצב מזורז את פיגור-הדורות הטכני, החברתי והרוחני בכוח השלטון, השינויים ביחסי הקניין והירושה בכפר והרמתו משפל הפיגור והעבדוּת המסורתיים. במרכזה של המגמה ההיסטורית בעיצוב דמותה הסוציאליסטית של החקלאות עמדה האימרה הקלאסית שנוסחה על ידי לאֶנין, על “עובד האדמה – פועל-המדינה בפרויאֶקציה”; על המשק החקלאי – כעל “תעשיית הלחם”. האדמה, מערכת המכונות, המשק – רובם קניין הכלל; השיווק – רובו ככולו מאורגן ומתוכנן, ושכר העובד – כתפוקת תוצרתו.

המגמה השנייה לשִׁווי דמות סוציאליסטית לחקלאות (היונקת עיקר השראתה מהלכת האנרכיזם ותנועת הס.ר.¹ ברוסיה הטרום-מהפכנית), מבקשת לשמור על “טוהר” החקלאות (מסיגי צירופיה עם ענפי-מלאכה-וחרושת) ולקיים את חופש זיקתה-אחריותה-מגעה הישירים של משפחת העובד עם אדמתו ומשקו הוא. ה“תכניות האגרריות” של המפלגות הסוציאליסטיות הותיקות במערב – בין אלו שבמרכזן עמדה הקהילה (Commune) העובדת והאיכר הזעיר, אשר “חלקת-הקרקע הקטנה היא מכשירו כשם שהמשׂור הוא מכשירו של הנגר והאיזמל מכשירו של המנתח” (פ. לאָפאַרג²); ובין שבמרכזן עמדה המדינה, המחכירה את האדמות לאיכרים עצמיים, או לקואופרטיבים של פועלים חקלאיים (ק. קאוטסקי³) – לא זכו, לרוב צערנו, לראשית הגשמה רצינית. עד מה היה הדבר לרועץ לתנועת הפועלים – למותר לציין. במרד הזכור של פועלי וינה, עמדה האיכרוּת מן הצד; בארצות רבות נתפסה להלכי-רוח עוֹיינים וזרים לרוחה ולייעוּדה.

הנקל לראות, ששתי מגמות-עיקר אלו נתגלמו, בלבוש תנאיהם של ארץ-ישראל ומפעלנו, בהתיישבות העובדת של צורות חייה המגוּונות, ובעיקר בצמד העיקרי המשמש לה מסד: הקיבוץ ומושב העובדים.

ולא מן הנמנע הוא, שבתנאי העצמאות וצרכיה החיוניים של ההתיישבות הכיבושית החדשה, תוליד מציאות חיינו (בייחוד בערבות-הנגב שיזכו לברכת המים) צורות חדשות של עבודה ויצירה. אך הישגיה, ערכיה ונסיונה של ההתיישבות העובדת ישמשו את המשך מפעל ההתיישבות העובדת ועיצוב דפוסיה הסוציאליסטיים. כי היא לנו המשימה הלאומית המרכזית. ותעודה סוציאליסטית מובהקת ושורשית. בה מגיע הפועל העברי למלוא שליחותו היוצרת-המהפכנית בתנאי חיינו.

בבטאון המו“לים הבריטיים נתפרסמה הרצאתו של אחד המו”לים מר פ. ורבורג, כי הוא מחייב את עקרון התּיכּוּן בשדה הוצאת הספרים לאחר המלחמה. רעה זו עוררה גל של התנגדות נמרצת, בייחוד במוספי הספרות של ה“טיימס”, והרי קטעים מועטים מויכוח טיפוסי ונוקב זה.

“כולנו מודים בהכרח התיכון – כותב המו”ל ה. דיר – אולם קיים הבדל בין תיכון למען החופש ובין תיכון למען השוואה.

ואף כי מר ורבורג מכניס את הסייג של “ביקורת דמוקראטית חמורה”, אין הוא מסביר כיצד יופעל. הוא טוען, כי פירסום ספרים הוא עניין חשוב למדי, שיהא נתון רק לאנשי-המקצוע. זה מחייב אדם בעל הכשרה מתאימה ובעל חוּש ההולם את אחריותו הגדולה לאומה. כאן, רחוק אני מהגנה על נקודת-ההשקפה של הריווח. ברם, אני שולל את השיפוט מצד המו“ל. אין האדריכל דוחה בניין כנסיה גם בהיותו חופשי בדעותיו; ואן התפקיד העיקרי המוצע ל”ועדת-תיכון" הוא “מניעת הופעת ספרות פורנוגרפית ואנטי-סוציאלית”, הרי ההערכות של המושג האחרון שונות הן. ביטוי זה יכול להיות מכוּון נגד יצירות שמגמתן נוגדת את הסדר הקיים, כאלה שנכתבו אצלנו על ידי מילטון וסויפט, גורדון ושלי ואחרים שתרמו להתפתחותה של תפיסת החופש שלנו. החופש בענייני-רוח הוא אבסולוטי. מיטב שאיפות עמנו משוקעים בו, מיטב לוחמינו מסרו ומוסרים את חייהם עליו, ואין ביטחון חברתי, עד שלא נהא מוכנים לקיים עקרון זה, כל התיכון הן בשדה המו“לות והן בשדה הספרות יש לבטלו בשם ההגינות המוסרית. שאם לא כן יהא בכך משום הכנה למדינה הטוטליטארית”.

“דברי ריד – טוען לעומתו ורבורג, פירושם, שיוּרשו פירסומים המלמדים זכות על שחיתות מינית וחברותית, רדיפות-בצע, חוסר עבודה ואימים אחרים. הרי כאן הריח הרקוב של הליבראליזם… זה שהניח את החופש ליפאן לדיכוי סין ולנאצים – לקרוע את אירופה לגזרים וכו'. פחד ההכרעה בה. ואשר ל”שיפוט האידאולוגי" – שמא חושש מר ריד, שספרים הנראים לו, והמצדיקים עקרונות שגרמו לנו חרפה, לא יראו יותר אור?"

“כסבור הייתי – מסביר ויקטור גולנץ – שמר ורבורג יחידי בדעתו, ולא כן. מר ליין, למשל, אף הוא דורש הגבלות במקצוע המו”לות לאחר המלחמה. דבר זה מצער מאוד. אדם זה, שגאוניותו זיכתה אותו בהוצאות ה“פינגוין” וה“פליקן” אפשר ומילא את חירות הציבורי הגדול ביותר מכל מו"לי דורנו. על שום מה ימנע אפשרות דומה מאחרים?

המלחמה הנוכחית אינה אלא פרט בהיאבקות בעלת רוחב ועומק עצומים יותר – היאבקות לחופש ולהתפתחות האישיות. חופש זה הוא המטרה, והשאר אינו אלא בבחינת אמצעים וכלים, שבנוגע אליהם מצווים, ובהכרח, חילוקי-דעות ללא מספר. אולם לגבי המטרה לא תיתכן כל פשרה: או שאתה בעדה או נגדה… סופרים, ובמידה פחותה מול“ים, יעודם לעמוד בראש צבא האמנציפציה; ומציאותו של מו”ל אחד אפילו במחנה האוייב היא – חילול הקודש…"

היכן הוא “האדם המוכשר כהלכה בחוש ההולם את אחריותי הגדולה כלפי האומה?” שואל המו“ל ג’יימס מרשן – והיכן תחומיו של התיכון? בגרמניה מתכנים את הילדים לפני לידתם ועד למותם, ועליהם לחיות חיים מתוכנים בחברה מתוכנת ובאידיאות מתוכנות באופן המוני. עד כמה טרודים יהיו המתכנים בעתיד, ומי הוא אשר יתכן אותם?”

חליפת-דברים זו בין אנשים המוציאים ספרים למאות מיליונים של קוראים משמשת חתך בהיר למאבקה הרוחני של הדימוקראטיה האנגלית – ומן הראוי לשים אליה לב.

(צרור עובדות מחיי היהדות בברית המועצות)

דלה וזעומה היתה האינפורמציה שהגיעתנו מאז תום המלחמה על המתרחש בקרב יהודי ברית-המועצות, ולא רק על תהליכי חייה הרוחניים והחברותיים, אלא אף על הרכבה המספרי והדימוגראפי, פיזורה הגיאוגראפי בתחומי הארץ הנרחבת וכו'. אפשר כי דעתם של מוסדות המדינה, המדע והמחקר לא נתפנתה עדיין, מטעמים שהזמן גרמם, לעריכת ספירת עם [מפקד] ולבדיקות סוציולוגיות – אך חרדתנו ודריכותנו העמוקה לידיעה, ולוּ גם אלמנטרית, על שארית הפליטה ביהדות רוסיה, על היקף השואה שפקדתהּ ורישומיה בנפשה ובהמשך-חייה ועל מידת התאוששותה – לא פגה. מאז שידור “לא אמות כי אחיה” ועד ל“הצהרת בלפור” נוסח דוברי ברית המועצות בעצרת האומות המאוחדות – נתפעם הלב וייחל לקשרים ולהבנת אמת עם ענף זה, מראשי הענפים הפוריים באילן הקדום של עמנו.

*

זה מקרוב נתפרסמו נתונים ראשונים על יהדות ברית-המועצות לאחר מלחמת-ההֶשמד. אין בהם עדיין כדי מיצוי ומתן מענה מקיף לשורה של שאלות נכבדות; אין בהם עדיין כדי עמידה על מגמות ותהליכים. רמזים בלבד. אך רמזים חשובים לאין ערוך.

מניינם של יהודי רוסיה, לפי ספירת 1939, היא הספירה האחרונה, הגיע ל-3,200.000, והוא 1.8 אחוזים באוכלוסיה הכללית; 0.9 ברפובליקה הרוסית המרכזית (ר.ס.פ.ס.ר.); 4.9 באוקראינה ו-6.4 ברוסיה הלבנה – עיקר מקומות יישובינו. מספרים אלה גדלו לאחר צירוף שטחי המערב, הרפובליקות הבלטיות, ביסרביה, מערב-אוקראינה ורוסיה הלבנה לברית-המועצות. לא יצאו שנתיים לפגישה זו בין יהודי ברית-המועצות ויהודי השטחים שסופחו אליה, – ופרצה האיומה במלחמות; מלחמה שהיתה מסע-כלייה לעמנו, אפשר חמור ואכזרי ותכוף יותר בברית-המועצות מאשר בפולין – ככל שחזית-הטֶרף הנאצית התקדמה מזרחה. שם פעלו בעיקר צבאותיה וסַרדיוֹטיה [קציניה] השפלים, כן החריפה התפרעותה הבֵּהמית והשתוללות-הדמים שלה.

בעיצומה של המלחמה הגיעוּנו הדים ראשונים, הדֵי-איוב, על האסון. עם שחרורה של מינסק מצא בה הצבא האדום 13 יהודים, בדניפּרוֹפֶּטרובְסק – 15, בקיוב – 1. והמדובר הוא במרכזי-חיים ותיקים וחדשים, גדולים ושוקקים. עתה עלה גם עליהם הכורת. האמונה שהגו רבים, כי יהודי ברית-המועצות יבלו [ישחיתו] את האוייב, כי ינצלו, כי גופם וטפם ייחלצו מחשרת-האימה – נתבדתה, להוותנוּ העמוקה. והידיעות שהגיעו והאומדנות שחושבו לאחר המלחמה – בייחוד על-ידי משכילים ואנשי-מדע יהודים בארצות הברית – העיבו עוד יותר את שמי עולמנו ועטפו נפשנו בצער ובדִכדוך.

עקבנו אחר הכתבות והסקירות שנתפרסמו ב“אייניקייט”¹ ובפירסומים שונים אחרים לאחר המלחמה, שמסרו על התאוששות מסויימת; על חזרתם של המוני פליטים ממרחקי האבקואציה [פינוי] בפנים רוסיה ומעבר ל[הרי] אוּראל לעיירותיהם החרבות; על התלכדות השרידים; חידוש ושיקום חלקי של המשקים היהודיים בדרום רוסיה; התחלות של חיי ציבור וספרות ועוד. כל התחלה קשה, אך קשה הימנה ההמשך. וקשה היה לעמוד, לאור הידיעות והסקירות החטופות הללו, על המשך התהליך והיקפו, עומקו ויסודיותו. וזאת על אף כל ידיעות-המישרין ותיאורי-העקיפין הללו, כל הכתבות והמכתבים מיישובים שונים, מבתי-ספר בודדים בווילנה או בריגה, ואף הידיעות הנרחבות יותר על ארגון ההגירה המחודשת לבירובידג’אן (ממחוזות וויניצה, ניקולייב ואחרים) של יהודים שלא המצוקה החומרית דוקא היא שדחקה אותם לצעדם זה, – שלא העלימו את השכול והיתמות ואף הצביעו, בעירוּם של ריאליות אכזרית וגלוייה, על השמות שעשה האוייב במשכנות היהודים, בגופם ובנפשם, דבר שמצא לעצמו ביטוי מסויים גם בספרות, בסיפור ובשיר, ביידיש וברוסית.

אך מהו “היש” היהודי בברית-המועצות, רכושנו בחיים, בילדים, בפעילות עצמית, כיצד נקלטו יהודי ברית-המועצות בחיים-שלאחר המלחמה והיכן?

לפי הידיעות מונה עתה מינסק כ-30 אלף יהודים, דְניאֶפּרוֹפּטרוֹבְסְק – כ-50 אלף, קיוב – 110 אלף. רובם הגדול פועלים, מומחים, אינטליגנציה. רבה השתתפותם בעבודת השיקום, שסמל לה חלקם בהקמת הריסות סטלינגרד. קהילות ומרכזים רבים ודאי נכרתו כליל. אי-פה, אי-שם, ודאי מצויים שרידים יהודים הדבוקים במקומות גידולם שהיו להם כבתי-קברות. אך מעודדת העובדה שבסיכום, כי מאות אלפים יהודים יצאו חיים ושלמים בגופם ממבול-הדמים. והרי מספרים אחדים לדוגמה, וכל אחד מהם הישג ונס גדול ואפופיאה-של-הצלה: קיוב – 110 אלף נפש; אודיסה – 100 אלף; מחוז צ’רנוביץ – 70 אלף; ברדיצ’ב – 6 אלפים; אורשה – 5 אלפים; ויטבסק – 15 אלף; דְנִיאֶפּרוֹפּטרוֹבְסְק – 50 אלף ויותר; לבוב – 8 אלפים; בּאֶלץ – 5 אלפים; מוהילב – 25 אלף; פּרוסקוּרוב (היום חמלניצקי) – 10 אלפים; קובנה – 6 אלפים. באוקראינה כולה – 1,200.000 יהודים; ברוסיה הלבנה – כרבע מיליון. וכן נמסר מזמן, כי כרבע מיליון יהודים מצויים במוסקבה, רבבות רבות – בלנינגרד וכן במרכזים אחרים שלא נכבשו על-ידי הנאצים.

וכן מצוּיות ערים בברית-המועצות בהן מספר היהודים הוא עתה גדול יותר מאשר לפני המלחמה, אם כי לא כולם, כמובן, יוצאי אותן הערים עצמן, ורבים ודאי נתכנסו מהעיירות הסמוכות או אף מגלילות אחרים, חזרו מהצבא ומן העיירות. ואלפים רבים לא חזרו מן האבקואציה ונאחזו במקומות-הפינוי, בהם חיו ועבדו בשנות האימים הטרופות והמרות: באוראל, סיביר, אסיה התיכונה. והרי דוגמאות מאלפות אחדות: בטשקנט חיים כיום – 50 אלף יהודים; סמרקנד – 10 אלפים; פרוּנזה (בישקק בירת קירגיסטן) – 8 אלפים; אלמא-אַטאַ – 8 אלפים; טשקלוב – 10 אלפים; סברדלוֹבסק – 12 אלף וכו'. שליש מאנשי המשקים היהודים בדרום רוסיה ובקְרים חזרו למקומות מגוריהם הקודמים ושיקעו עצמם, במאמצי-גבורה; בשיקומם, שהתקדם במידת שיבת הבנים מן הצבא וגם זכה בהישגים משקיים. הולֶם-היצירה והעמל המפעם בעוז ברחבי רוסיה כיום לא פסח גם עליהם, אם כי נזקקו למאמצי-נפש עצומים, על מנת להתגבר על מר עברם ופצעי זיכרונותיהם וחוויותיהם.

גבר, בלי ספק, העניין בשאלות הכרוכות במעמד המיוחד של היהודים, גורלם, עתידם, לֶקח השואה שפקדה אותם – והטעמים מובנים. נתחדשה במידה ניכרת הוצאת הספרים. מתפרסמות יצירות מאת סופרים ותיקים וצעירים (כשלושים וחמישה סופרים, משוררים, מבקרים וחוקרים ניספו בחזית): ברגלסון, מארקיש, פפר, קויטקו, קזקביץ, הלקין, דוברושין, סמוליאר, פאליקמאן, פוליאנקר, דובין, ורגאֶליס, ואֶמיוט (בירובידג’אן); מ. טייף (מינסק), קרלר, מילר, ראבין, הלר (וארשה), טלסין, פלונטר ואחרים. גילוי חדש בספרות יידיש ברוסיה היא אננאַ סטלמאך, שקנתה שם לעצמה בסיפוריה מחיי היהודים (רובם פליטי פולין) בתעשייה באוראל ובסיביר, לשם נקלעו בשנות האיבה. הופיעו קבצים במינסק, קיוב ובירובידז’אן. ב-1946 נמכרו ספרים במיליון ורבע מיליון רובל; בשלושה חודשי 1947 – ב-700 אלף. רבה תפוצת ספרות יידיש (הקלאסית והחדשה) בתרגום לרוסית, ואין ספק כי חלק ניכר מקוראיה יהודים הם. זה עתה צויין ברוב פאר יום השנה השלושים למותו של מנדלי מוכר ספרים. הרעב לספר ולמילה יהודית כתובה ומדוברת (תיאטרון, הרצאה, זמר) בוקע מכל כתבה ודין וחשבון ומאמר, הנוגעים בשאלות חיי הרוח והציבור של יהודי ברית המועצות. בקיוב מוקם עתה בניין לתיאטרון היהודי, השוכן באורח ארעי בצ’רנוביץ. פועלות להקות דרמטיות, חוגים לשירה יהודית מלבד, כמובן, התיאטרון הממלכתי במוסקבה. בולטת התעוררות הפעולה המאורגנת לבניינה והתפתחותה של בירובידג’אן בסיסמת “הממלכתיות היהודית-סובייטית”.

*

צרור הידיעות והעובדות האלמנטריות דלעיל אין כוונתו לסיכום, ללֶקח, למסקנות לעתיד. ערכו בעצמו, בחידושו. צער ועידוד משמשים בנתונים אלה בערבוביה – צער החורבן הגדול שאין לו שיעור, פצעי הנפש והאבדות החיים והנכסים שאין להם חליפה; ועידוד על כי שׂרד גם מה ששרד, והוא מגלה סימני ערוּת, התאוששות ופעילות ניכרת. עוד לא הגיעה שעת הסיכום. גורלם של יהודי ברית-המועצות צמוד במידה רבה בגורלה של ארץ-מגוריהם – והעתיד מי ישוּרנו?

קליטת חוזרים בתשובה – כיצד?

“ידו המושטת של חוזר בתשובה” – זו כותרתו ועניינו של מאמר נרחב ב“פארווערסט” מאת ב. שפנר. המדובר בפעילי הקומוניסטים היהודים שעלו לישראל ואורח קליטתם בה, היינו: באחווה, בהבנה בשכחת העבר, או בזהירות ובאדיבות צוננת?

אין שפנר היחידי המגלה עניין בבעייה נכבדה זו, וכבר עמדנו בטורים אלה על הפולמוס בה, שהתנהל מעל דפי שבועונם של פועלי-ציון באמריקה ועוד. לוֹ, לכותב ב“פארווערטס”, אין ספק, שיש לנהוג בעולים אלה בבחינת “כבדהו וחשדהו”, ואדרבא, חובה לא לשכוח את עברם וחטאיהם – ולהכביד עליהם את החרטה והתשובה במשמעותה היהודית.

והוא מספר מעשה באחד, שכינויו בפיו גרשון, בנו של אחד מראשי ה“בּונד” לשעבר ומסופריו המקוּבלים. והנה באה השׁוֹאָה. גרשון מן הניצולים ובשליחותם בא לניו-יורק – והוא להוט לחידוש חיי היהודים בפולין. אך לא יצא זמן רב, והוא, שגדל בביתו זה, מצטרף הפעם לקומוניסטים היהודים ומשרתם בכשרונו, בוגד בעברו ונהנה מיתרונות ההווה. לימים פגשוֹ הכותב בחברתו של כ"ץ-סוחי¹, בשליחות סובייטית ונדהם לתמורה המהירה שנתרחשה בו. ולא היה בכוחו של הכותב לשמור לו, לגרשון – שהוא בעיניו כסמל – חסד נעוריו ובית הוריו ועברוֹ, ולא הושיט לו יד – לידו המושטת. וגרשון (ושכמותו) אפשר כבר נגמל מן “הרומן האומלל”, והוא עתה עם העולים לישראל, שאך תמול-שלשום ניאצו את שם ישראל…

ואף-על-פי-כן, נראה לנו, שאין אנו צריכים בישראל לנקוט בדרך עליהָ מרמז סופרו של “פארווערטס”. אנו למוּדים בפרשה זו ואנו תפילה לעלייתם של כל היהודים מעבר למסך לישראל, שהיא גם ארצם, שעצם עלייתם הוא חלק מכיפוּריהם על חטאם לעמם (והיא טראגדיה שלהם, תולדת נפתולי גולה ואשליותיה ואכזבותיה; אנו מצוּוים על דאגה לריפוי נפשם ולצמיחתם מחדש – ודבר זה לא ייעשה במקל חובלים, אלא באהבה ובאמון ובמופת טוב. לא נפקוד עליהם פשעי עבר ושגגותיה – ואך מעשיהם יקרבוּם ומעשיהם ירחיקוּם, כדבר הפתגם הנודע.

אוצרות נדירים של רוח ישראל שיש להצילם!

“טאָג” מספר על הצלתם של אלפי כתבי-יד יהודיים (בעברית, ארמית וערבית) מספריות שונות בברית-המועצות – לעם ולמדע היהודי. פרופסור אברהם י. כ"ץ, מן המחלקה לתרבות עברית באוניברסיטת ניו-יורק, הצליח, כנודע, בביקורו ברוסיה לבוא לידי הסכם עם אנשי-מדע סובייטיים במוסקבה ובלנינגראד על צילומם של אוצרות-רוח אלה. והוא כבר ערך ופירסם קטלוג של 165 כתבי-יד יקרי-ערך שצוּלמו. קטלוג שני יפרסם בקרוב.

ונמנה אחדים מהם: כתב-יד מאת ר' דוד הנגיד (1300–1212), נכדו של הרמב"ם, נגיד קהילות היהודים במצרים, סוריה וארץ-ישראל; נתיישב בעכו, נחלץ לימין סבו נגד הקמים עליו. הניח אחריו שלושה חיבורים: ספר הדרשות, פירוש על ‘פרקי אבות’ והחיבור האפוקליפטי “נבואת הילד נחמן” – כתבים שחשיבותם מרובה, בין היתר, לחקר הקבלה ובהם ציטאטות מן הזוהר מלפני(!) זמנו של משה דה ליאון (שלו מייחסים את חיבור הזוהר). ובין כתבי היד – מכילתא דרשב"י, כתב-יד “הלכות גדולות” (עם פירוש ערבי), שאלות ותשובות, תפילות ושירים וכתבים שבתאיים רבים, פירושים על ספר יצירה, סגולות, רפואות ותפילות ששלח נתן העזתי לקהילות ולמאמיני שבתאי צבי. כתב -היד “הנהגות מהר"ן” (נתן העזתי) ובו מאמרי תלמידיו-מאמיניו של שבתאי צבי שלא נודעו עד כה. ובין כתבי-היד מהדורה של מורה נבוכים (עם פירוש “עמודי כסף”²). “תורת הנסתר” (וחלקים מהזוהר שלא נכללו בו), תקנות תוּנס (מנהגי יהודי תוּניס), נוסח אחר (בערבית) של ספר יוסיפון, ספר “חזות קשה” (לתולדות יהודי צפת), ספר “רפואות לחשים וסגולות”, סדור שבתאי (“היכל יהושע”) ועוד ועוד.

כתבי-יד נדירים ויקרי-ערך העשירו את ספרית היהדות באוניברסיטת ניו-יורק – ואת מקורות המדע היהודי. ואולם עוד אלפים רבים שרדו בארכיונים סובייטיים, וחובה דחופה למצוא את האמצעים לגאולתם ככל המוקדם.

שאלון המריבה

הכנות מרובות נעשות עתה באמריקה לעריכת מיפקד-האוכלוסין ב-1960. ואולם שלא בדומה למיפקדים הקודמים (שנערכו כל עשר שנים) נתרבו עתה הדרישות לצרף שאלון על השתייכותם הדתית של הנפקדים.

ארגוני היהודים נזדרזו והביעו התנגדותם לשאלון זה בטענה, שחוקת ארצות-הברית מפרידה בין ענייני המדינה לבין ענייני הדת. הלא מחר-מחרתיים – טוענים הם – עתיד לצוף שאלון זה גם בשדה מנגנון הממשלה, הצבא וכיו"ב, והוא עלול לעורר מגמות אפלייה.

בין מחייביו הנלהבים של השאלון – החוגים הקתוליים, ועורכו של שבועונם הנפוץ “אמריקה”, הכומר טהוירסטן דייוויס, המפיץ אף חשדות ועלילות-דברים על האוכלוסייה היהודית; הוא גם מצביע על כך, שהרבנים באמריקה מתנגדים להכללת הוראת הדת בבתי-הספר הציבוריים.

ואשר לשאלון, לא מן הנמנע שחלק מן הנפקדים היהודים יציין – מטעמים שונים – שאין הם דתיים כלל ובדרך כך לא ייפקדו כיהודים כלל, והמיפקד יחטיא מטרתו.

העיתונות היהודית בעולם

סיכום מאַלף של העיתונות היהודית בעולם ללשונותיה, פירסם הקונגרס היהודי העולמי. מתברר כי:

1. באירופה מופיעים 161 עיתונים וכתבי-עת יהודיים (מהם 3 יומיים ביידיש), 24 שבועונים, 16 דו-שבועונים ו-63 ירחונים.

2. באפריקה – 43, מהם 5 שבועונים, 2 דו-שבועונים, 22 ירחונים.

3. באסיה – 534 עיתונים וכתבי-עת (מזה בישראל: 528), מהם 24 יומיים, 73 שבועונים, 28 דו-שבועונים, 154 ירחונים.

4. באוסטרליה וני-זילנד – 16 עיתונים, מהם 5 שבועונים ו-8 ירחונים.

5. בקנדה – 19 עיתונים, מהם 2 יומיים (ביידיש) ו-8 שבועונים (3 ביידיש).

6. בארה"ב – 247 עיתונים, מהם 9 יומיים (ביידיש), 70 שבועונים, 20 דו-שבועונים, 72 ירחונים.

7. אמריקה המרכזית והדרומית – 124 עיתונים, מהם 5 יומיים (4 ביידיש), 23 שבועונים, 15 דו-שבועונים, 47 ירחונים.

בסה"כ, בישראל ובגולה, מופיעים 1144 עיתונים יומיים ועִתיים, מהם 37 יומיים (עברית – 15, יידיש – 13); 208 שבועונים (עברית – 32, יידיש – 36); 32 דו-שבועונים (עברית – 15, יידיש – 17); 374 ירחונים (עברית – 122, יידיש – 44).

בגולה מופיעים 29 פירסומים עתיים בעברית, מהם: 1 שבועון, 3 דו-שבועונים, 9 ירחונים ו-16 אחרים; ביידיש: 12 עיתונים יומיים, 33 שבועונים, 13 דו-שבועונים, 42 ירחונים, 50 אחרים.

בישראל: 528 עיתונים, מהם בעברית: יומיים – 15, שבועונים – 31, דו-שבועונים – 12, ירחונים – 113, אחרים 184. ביידיש: יומיים – 1, שבועונים – 3, דו-שבועונים – 4, ירחונים – 2. יתרם – בשאר לשונות. ולבסוף: הרי תמונת החלוקה הגיאוגרפית של העיתונות היהודית:

אירופה: 161 - 14.07%

אפריקה 43 - 3.76%

אסיה 534 - 46.68%

אוסטרליה וניו זילנד 16 - 1.40%

קנדה 19 - 1.66%

אמריקה (כולל הדרומית) 124 - 10.84%

מאליו יובן, שאין המספרים דלעיל אלא בחזקת סיכומים סטטיסטיים-סכמאטיים בלבד, ואין ללמוד לפיהם על היקף הפירסומים, משקלם, רמתם, אריכות-ימיהם וכו'.

תרומה נכבדה לתולדות תנועת הפועלים היהודית

תולדותיה של תנועת הפועלים היהודית לארצותיה ולתקופותיה – מחכה עדיין לגאולה.

אחת מתחנותיה העיקריות היתה לונדון, בייחוד בשנות ההגירה הגדולה ממזרח-אירופה אל ארצות מעבר לים. השפעה מרובה נודעה אז לאנרכיזם היהודי, שקסם מאוד לצעירים מן ה“תחום”³, שאך תמול-שלשום נטשו ספסל הישיבה ועקרו מעמדותיהם בפולין, רוסיה וגאַליציה. מכאן עברו רבים מהם לאמריקה והמשיכו מלחמתם ויצירתם בשבילים שונים.

והנה, הופיע זה עתה בניו-יורק ספר רב-כמות, מלא וגדוש תיאורים ותעודות, על הפרק הזה בחייה של תנועת הפועלים היהודית. מחברו הוא המנהיג הגרמני האנרכיסטי הותיק רודולף רוקאר,⁴ שצמח לתוך העם היהודי, לשונו ותרבותו, חי עשרות שנים בלונדון והיה מקורב לפועלים ולמהגרים היהודים. משפט אחד: “חברתם של הפועלים היהודים היתה לי קרובה ואהובה ובלתי-נשכחת, בשל טוהר ההשקפות, האמונה החיה ברעיון צודק ונכונות-ההקרבה ללא שיור”. לא, לא אידיאליזציה: שלל תיאורים מעלה המחבר לדמותו של הדור הראשון לתנועת הפועלים היהודית ולסוציאליזם היהודי ומנהיגיהם כמו א"ש ליברמן⁵, יאנובסקי ורבים אחרים, משכיל לחשׂוף את הנימה הלאומית-היהודית בפעלם ובנפשם, מצייר דיוקנאות של אישים לא-יהודיים שבא עמם במגע, כקרופוטקין⁶ ואחרים וכן את חיי עצמו. בסיכום: תרומה נכבדה לתולדותיה של תנועת הפועלים היהודית.

מחסור במורים בתפוצות

המחסור בכוחות-הוראה – אינו חזיון טיפוסי לישראל בלבד, שמניין ילידיה ותלמידיה גדל והולך, והיא גם נתבעת להפריש ממוריה לתפוצות. עיתונאי היהודים לארצותיהם עומדים כפעם בפעם על צורך חריף ומחריף זה.

אשר לאמריקה, לא זו בלבד שנתרחבה ונסתעפה רשת החינוך היהודי לצורותיו, אלא שחלה בו גם העמקה. אם עד לפני שנים מועטות נצטמצם החינוך היהודי בהוראת מעט “עברי”, התחלות חוּמש ודרשת בר-מצווה – דבר שלא חייב, כמובן, השתלמות וידיעה פדגוגית – הרי היום רבו תביעותיו, ולא כל אחד עשוי לשמש “מלמד”.

זו ועוד, וגם בזה קצת מן ההשוואה בין ישראל לתפוצות: אין הנוער ברובו, אף בוגרי אוניברסיטאות וישיבות, נוטה להוראה, גם מחמת השכל הדל.

ההתעוררות היהודית והחינוכית בתפוצות, בדין שתביא עמה לפתרון הבעייה בדרך של הכשרת מורים במקומות דוגמת ארגנטינה, בסיועה הרוחני של ישראל.

סוציאליסט יהודי אני לעמי, ואיני מודה בשום סוציאליזם השולל מאת עמי שלי אפשרות של חיים סוציאליסטיים. לפני זמן-מה כתב מנהיגם של הקומוניסטים הסינים בפשטות, “אפילו לדבר על סוציאליזם אין אנו יכולים, אם נשדדה מאתנו הארץ אשר בה אפשר לנו לקיימו”. העם היהודי ודאי יכול לומר כך, חייב לומר כך. (ברל כצנלסון, כתבים, כ"ה, עמ' 25).

שעה שאמר הרצל, בפשטות של חוזה, כי הציונות היא שיבה אל העם היהודי לפני השיבה אל ארץ היהודים – לעצמו נתכוון, ליהדות המתבוללת בדורו נתכוון. ואמת זו לובשת גם בימינו, לעינינו, לבוש חדש. השבילים המוליכים אל דרך-המלך של השיבה הכפולה הזאת – מי ימנֶה ומי יספור אותם? רבים מאלה שהיו בפעילי בוני העתיד היהודי, תקומתו ותרבותו – נלבטו ונשרפו באש של ספקות וסתירות, של תהיות וטעויות, ומשום כך נצרפו ונִזְקקוּ יותר. בגילוי-לב מתאר ברל כצנלסון בפרקיו האוטוביאוגרפיים (“דרכי לארץ”) כיצד מצא דרכו – והוא עלם צעיר בבּוֹבּרוּיסק העיר, בתקופה סוערת בחייה של ארץ-הוּלדתו ויהודיה, את הדרך אל העם והארץ לאחר גלגוּלים וליבוטים רבים, פרשת-יחיד היא היוצאת ללמד על הרבים.

ואולם ככל שגובר ועולה משקלה של ארץ-ישראל בחיי העם וביצירתו, ככל שמתהדקת הזהות בין עתיד הארץ לעתיד היהודים והיהדות – כן מתרבים (ויתרבו) הללו, הממירים את אליליהם באל חי, אל אמת, אל יחיד: גאולת היחיד והעם והמעמד בידי עצמם ובארצם.

עם זאת היתה ישראל אבן-מושכת לרבים, הבאים אליה אך מחמת העינויים והחרדות שבארצות הפליטה, מתוך שלא לשמה באים הם (וילדיהם) לשמה. אף זה מִתמוהות הגורל, שהיתה ציון בית ומקלט גם ליהודים שהתנכרו לה ונלחמו בה ושללוה.

ההתבוללות – לבוש לאֲנוּסוּת

העיון בעיתונות היהודית הקומוניסטית בחוץ-לארץ מעלה בבירוּר, כי הקומוניזם היהודי נתון עתה בשבר ובמבוכה – וההתפכחות, בכללה, היא איטית ונִפתלת מאוד. ואין, מן הבחינה הזאת, הבדל בין “פאָלקסשטימע” [קול העם] בוארשה ל“יידישע וואָכנבלאט” [השבועון היידי] בקנדה, בין “מאָרגן פרייהייט” [הבוקר החופשי] בניו-יורק לבין העיתונות היהודית הקומוניסטית ביבשת אמריקה הדרומית. אכן, צד לאומי וצד אנושי למשברה הזה. ומן הנמנע שלא להבחין בטראגיוּת שבו.

שכן, אם נתעמק בדבר ונבחון אותו באור היסטורי – ונמצא כי המתבוללים והמתנכרים למיניהם, הם בחזקת אנוּסים – אנוסי גולה ונכר, אנוסי אשליות ואכזבות. מאז ומתמיד היו שברחו מאימת הגורל היהודי, שנעגנו על האיבה העצמית, שנמלטו אל חיק האשליה, שסוֹפה אכזבה עקרה. ואפשר שיותר מאשר לגינוי זקוקים וראויים הם לרחמים ולהבנה.

לאחר מאורעות תרפ“ט (1929) נתעוררה חבוּרה של סופרים יהודים בארצות-הברית, ידועי-שם רבי-זכויות, שפרשו מן המחנה ההוא, ומאז הם נותנים חילם ונפשם לעמם ותקומתו. וחלה התעוררות בנושאי מורשת ה”בּונד" שם; בין הלוחמים למען השילומים היה אדולף הלד, ובין העומדים בעוז לימין ישראל במערכת-סיני – נחום כאַנין. ולאחרונה עדים אנו להתערערות האיבה העיקשת בקרב קומוניסטים יהודים בארצות שמעבר-לים ובארצות שמעבר-למסך. ואף מהם יעלו לארץ.

פתוחים שערי הארץ

יש אומרים: ראשיתה של התמורה בצו משם, מגבוה, מן הקרמלין. מאחר שהוּתרה הרצועה – התחילו גם הם, הקומוניסטים היהודים, “לגלות את אמריקה”, לפשפש במעשיהם (או בשתיקתם) בעבר, ואף להעלות תביעות אל השליטים. מה טעם, איפוא, נתייחס אליהם באמון ובהבנה? אהה, כי רבו המחמירים בדין והמַצהיבים פנים. “יידישער קעמפער” [הלוחם היהודי], למשל, עיתונם של פועלי-ציון באמריקה, אינו רואה שום אפשרות של סליחה לבעלי-חרטה, למחפשים (ולוּ בהיסוס) דרך תשובה לעמם; ובארגנטינה דרשו רבים להחרים ולא לקבל פניה של משלחת יהודי רומניה שנזדמנה לשם. האם בדרך כך יסייעו לשינוי הערכין הרצוי להם ולנו?

אל החיוב של מדינת-היהודים מתווספת האכזבה מעולם הגויים, מפתרונות הגולה וסיכוייה: ראשי הקומוניסטים היהודים באנגליה ובקנדה חוזרים מביקורם בברית-המועצות, משיחותיהם עם ראשי שלטונותיה, מאוכזבים ומדוכדכים ואחוזי ספק מַר בעתידות היהודים שם. קומוניסטים יהודים בפולין, שרידי שואה, מהם שריצו מיטב חייהם במאסר ונתנו נפשם למען שלטון סובייטי בפולין, מהם שנלחמו לשחרורה של פולין מעול כובשיה ולפולין קומוניסטית, – עומדים לפני שוקת שבורה, לפני חרדת המחר. מי יְתַנֶה שברם? אפשר וחמוּרים הם מיסוּרי נפשם, מעלבונם, מצערם של דורות שקדמו להם, שנתנו מבטחם בהשכלה, בהתבוללות, בשרותם לזרים וחירפו נפשם במערכות-לא-להם.

היום, דומֶה, משיג כל בר-בי-רב, שאין במשטר קומוניסטי, או אף סוציאליסטי בנכר, מעצם ברייתו, משום פתרון לשאלת היהודים, גם אם יהיו השליטים אוהבי-ישראל ורוחשי-טובתם. יתר על כן; עצם אופיים, מִתחם, זעזועיהם אוצרים בקרבם פורענויות וסכנות שְמַד והשמדה. ואם חלה בקרב הקומוניזם היהודי התעוררות של ביקורת עצמית (ולוּ גם “בהכשר” מגבוה, ולוּ גם באיחור, לאחר שנשרפו גשרים וחרבו עולמית), חובה היא לסלוח ולהבין, להושיט יד סעד ועידוד. ואין טעם וצדק להזכיר למיוסרים “חטאות נעוריהם”, עצם תשובתם תהא כפרתם, “וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת, וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל-לֵב” – אמר הנביא¹. והאם לא גילה הרמב“ם הבנה מפליאה לאנוסים, והבעש”ט – למועמדים להמרה: “כל עוד מחובר האיבר לגוף – אמר – יש לו תקנה”… שהרי האשם האמיתי להתנכרות ולפשיעה של היהודים בעמם בכל הדורות ובכל הצוּרות – אינה אלא הגלוּת, על חרדותיה ופתיונותיה, ניווּנה ואשליותיה. ולאחר ההתמעטות המאויימת של היהודים, עלה משקלו של כל יחיד וקיבוץ יהודי בחשבון עתיד האוּמה.

שיבת ציון – ותשובה

ואנוּ, כאז, ודאי שנקבל ברחמים את כל השבים, ונסייע להם בשתילתם באדמתנו ובתרבותנו. בין שהם שבים באהבה לעם ובין שהם שבים מאוֹנס לארץ – הצד השווה שבהם, שבני עמנו הם וסופם להיות בשר ורוח אחד עמוֹ.

יש סמיכוּת רעיונות עמוקה בין מוּשגי-לשון שסמיכות לשונית להם, כי מהו, ביסודו, חוק השבוּת, אם לא פירוש מודרני לתשובה במשמעותה הדתית והמוסרית? צא ולמד: חובת-התשובה ואפשרות-התשובה היא, אפשר, הגדול והעיקרי בערכי היהדות. פתוחים שערי ישראל ליהודי בן-זמננו, כשערי התשובה ליהודי בדורותיו. ובמקום שבעל-תשובה עומד… היהדות, שקנאית היתה ולא ידעה פשרה בעיקרים שחתכו בנפשה ובמהותה ובמצפונה (“יהרג ואל יעבור”) – מצויינת בהבנתה לאדם המתייסר בחטאו, בבגידתו: לא עקירה ונקם ושפטים חפצה, כי אך היחלצותה מרשת הטוּמאה והיצר הרע. גדולי הרבנים, כשהם נתקלים ברשעים שברשעים, בכופרים בעיקר, מגיעים אף להתרסה כלפי שמים: “רבונו-של-עולם! גלוי וידוע לפניך, שלא אנו החוטאים, כי אם יצר הרע שבראת בנו”…

תמוה הדבר, שבין המקשיחים לבם אל החוזרים-בתשובה (בכוח ובפועל) לעם ולציון מצויים אנשי-עם ועסקנים בגולה, שהם עצמם הצדיקו את הדין, כאשר נגעה הרעה ב…מורשת ישראל, בציונות או בספרות העברית בברית המועצות, שכריתתה קדמה לכָּרֵת שנגזר על ספרות יידיש ועל הקומוניזם היהודי עצמו. ראוי להם, שילמדו מישראל את מידת הרחמים של הקליטה המוסרית והאנושית. ראוי להם, לרבים מן המתרפקים כיום על אהבת ישראל ורוחו ועברוֹ, שיתנו דעתם לתפילת-הכיפוּר הנפלאה, שאין-דומה-לה ביהדותה ובאנושיותה: “אַתָּה נותֵן יָד לַפּושְׁעִים. וִימִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים. וַתְּלַמְּדֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ לְהִתְוַדּות לְפָנֶיךָ עַל כָּל עֲונותֵינוּ. לְמַעַן נֶחְדַּל מֵעשֶׁק יָדֵינוּ וּתְקַבְּלֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ”². תהא ימינה של ישראל ותפוצותיה פשוטה לקליטת שבים, יריבים ושׁוֹגִים – לא בחומר בלבד, כי אם גם בלב ובנפש, בהבנה ובסליחה. ואפשר שהקליטה המוסרית היא העיקרית.

היֹה היו הוגי-דעות בשחר התקופה, כד"ר חיים ז’יטלובסקי מזה ושלמה שילר מזה, שהעמיקו חקר במהותה של דת ישראל והגיעו למסקנה, שעתידה היא להתעורר לתחייה ולזכות בשלימות במדינת היהודית שתהיה מרכז לכל זרמי הרוח בעם. והנה למרבה התמיהה, חלק ניכר משומרי חומותיה הם עד היום, ובצורות שונות, שוללי הציונות ויריבי המדינה. הפעם נעמוד על אחד מגילוייו של פרדוכס זה, לפי שהוא משתקף בפנים המחנה.

הנה, הופתענו לקרוא מאמר בעיתון “יידישע ז’ורנאל” (קנדה), פרי עטו של רב ועסקן חרדי ותיק, היוצא חוצץ נגד החוגים הקרובים לו בתפוצות על סירובם לשתף פעולה ומאמצים עם הציונים ומדינת ישראל. דבריו של הכותב הרב משה פּרוּש, מזכירה של אגודת ישראל בירושלים, מעלה זיכרונות מימי הפולמוס של ציוני “מזרחי” ברובו של מחנה החרדים, שעמד מנגד למאמציה החלוציים של הציונות ולמערכותיה שקדמו לתקומת המדינה.

“אמנם, כותב הוא, אין לנו קשר עם התנועה הציונית… אולם, תהא התנגדותנו לעומדים בראשה ולמנהיגי המדינה חזקה כאשר תהא, חובה עלינו תמיד להרהר: ארץ ישראל זו – מה חטאה? האם פחתה קדושת הארץ? אכן, עלינו להרהר בדאגה ובחרדה על היחס המוזר והמסוכן לארץ ישראל, שאנו נתקלים בו בחוגים שונים בחוץ-לארץ”.

להלן עומד הכותב על החיזיון הזר והתמוה, שחוגים ועסקנים דתיים מקיימים יחסים הדוקים עם ארגונים השוללים, או מתנגדים לדת, ואותה שעה עצמה נלחמים בעסקי מחנה הדתיים בישראל המקיימים קשרים עם “חופשיים בדעותיהם”. והוא שואל, ובצדק: ממה נפשך? אם שיתוף פעולה עם לא-דתיים הוא בחזקת איסור, מדוע מותר להם הדבר בחוץ-לארץ והוא אסור בישראל בלבד? אמנם תשובתם היא: הלא-דתיים בחוץ-לארץ אינם ציונים. אולם תשובה זו תמוהה עוד יותר, שכן, מדוע פסול דוקא לא-דתי העושה למען העם וציון?

הרב הכותב מטעים, שכוונת דבריו בעיקר לחוגים בחוץ-לארץ המשתפים פעולה עם לא-ציונים, מתבוללים וכו' וכן לנוער הגדל באווירה של שלילת ציון. לדעתו, גם אליבא דידם, ראוי להתרכז במעשים חיוביים –

…“בדרך של ריבוי בתי-ספר דתיים וישיבות, שכונות וכפרים, חיזוק מוסדות סעד דתיים – אולם בשום פנים לא בדרך חינוך דור המוותר על ארץ ישראל ומתרחק ממנה, רק משום שאין דתיים עומדים בראשה. נראה, שההתנגדות רבת-השנים לתנועה הציונית ולמנהיגיה נשתרשה עד כדי כך, שאין בכוחם להשלים עם המדינה, ומהם שהתנגדותם הגיעה לכדי שנאה, ומתוך שנאה הם אף מסייעים בידי יריביהם מתנגדי המדינה”.

והוא מסיים בקריאה אל החרדים שוללי ציון בתפוצות, לפעול בדרך של מעשים חיוביים, ל“שמירת קדושתה של הארץ, לפי שאסור להתנגד לעבודה למען ארץ ישראל”.

*

קוריוז: ב“המאור” כתב-עת לשאלות תורה, המופיע בארצות-הברית, קראתי, בין היתר, את דבריו של הרבי הקנאי מסאַטמֶר יואל טייטלבוים האוסר על בחורי ישיבה לימוד הלשון העברית. לפי שהעברית של ימינו הקרוייה “עברית”, לשון טמאה היא, שנוצרה על ידי האפיקורסים… דבר הלמד מעניינו, שאסור, לדעתו, לימוּד הלשון (וגם התורה) על נערות.

וזאת לדעת: רבות הבנות הלומדות באמריקה בישיבות, ועתים גדול מספרן ממספר הבנים. בחורות ישיבה בנוסח זמננו.

*

* 80 אלף ספר מונה ספריית המכון המדעי היהודי בוארשה – פרסם מיניסטריון התרבות הפולני – ובה כתבי יד יקרי-ערך. עוד 30 אלף כרך מצויים ב-27 ספריות של איגוד יהודי פולין, מזה 3,000 בספרייה על שם פרץ בוְרוֹצלאַב.

* סמואל בלוך, הפרופסור הנודע למוסיקה בפאריס, נפטר בימים אלה בגיל 86. יליד וילנה, חי רוב ימיו בצרפת. ידיד ורע לאנשי האמנות היהודיים.

* קציני מטה מצריים משתלמים בידיעת הלשון העברית – מודיע “ג’ואיש כרוניקל”. כן מודיע העיתון על תרגום ספרו של ישראל כהן, ההיסטוריון הציוני מלונדון – לערבית.

* וולף מאנקוביץ‘, הסופר היהודי-האנגלי הנודע, שנבחר נשיא כבוד לבית הספר הגבוה לכלכלה בלונדון – התפטר מכהונתו. הסיבה: הזמנתו של ה“מנהיג” הפאשיסטי מוזלי להרצות בפני סטודנטים. ההזמנה בוטלה, אך מאנקוביץ’ לא חזר בו מפרישתו.

דועך הקיבוץ היהודי במצרים

הקיבוץ היהודי במצרים, החרות עמוק בתולדות ישראל למן שחר ההיסטוריה, הבית השני, מלכות הכ’ליפ’ים – מתקרב לקיצו, לעינינו. לפי שמספר “ג’ואיש כרוניקל” – נמשך בהתמדה מסעו של הרודן מעמק הנילוס לעקירת היהודים, חיי הציבור שלהם – וזכרם. בגל הגואה של הלאומנות המוסלמית נסגרו בתי-כנסת, בתי-ספר, מפעלי משק וכלכלה. מ-75 אלפי היהודים שחיו ב-1948 במצרים לא שרדו אלא 13,000. בקהילת קהיר המשגשגת בעבר, על מוסדותיה ומפעליה, לא שרדו אלא בית-הכנסת המרכזי (“שער השמים”) ובתי-הכנסת של האשכנזים. מכלל בתי הספר היהודים בהליופוליס וברובע היהודי עתיק-היומין של קהיר, קיים בית-ספר אחד של הקהילה בעבסיה ובו 250 תלמיד (לעומת 3,900 ב-1948). אין מקיימים שיעורים בהוראת העברית מחמת המחסור במורים, ועם עזיבתו של המנהל הנוכחי – לא מן הנמנע שייקבע מנהל מוסלמי…

חיי הציבור היהודים בקהיר אחוזי שיתוק. בראש הקהילה עומד סגן היושב ראש, אזרח מצרי, יחד עם 4 מחברי ועד הקהל לשעבר. רובע היהודים הנודע חראת-אל-יהוד – ריק מיהודים (בשעתו חיו כאן 12,000 נפש).

עגום המצב גם באלכסנדריה. קיים בית-ספר אחד ובו 150 תלמיד. נסגר ה“ליסיי ז’וויף”, - פאר רשת החינוך היהודי במצרים. בראש הקהילה עומד מר אדוין גור, יהודי בריטי בן 80, שצו הגירוש שהוצא נגדו – נדחה לעת עתה. בראש לשכת הרבנות, שמנתה 25 חברים, עומד רב צעיר. רובן של חנויות היהודים חוסלו, והועברו לידי המוסלמים. מסע הנישול של היהודים מאחרית עמדותיהם – נמשך בלא הפוגה – והוא גורם לדלדולם ולהתרוששותם.

הרב הראשי של אלכסנדריה אהרון אנגל יצא לדרום אמריקה. הרב הראשי של קהיר אברהם חואייקה נמצא בסן פאולו, בברזיל, ומקים קהילה מיוחדת מבין פליטי מצרים שם. אחד מראשי קהילת האשכנזים בקהיר קיבל רשיון להגר לקנדה.

נהרס מעמדו ונוּתקו נימי חייו של הקיבוץ היהודי במצרים – והוא גווע לעינינו…

הוכשרו שליחים לחבש

עיתוני היהודים באפריקה הדרומית מסרו בהרחבה על קבוצת צעירים פלאשים, שחזרו זה עתה לחבש, לאחר הכשרה במשך שלוש שנים בכפר בתיה, ליד רעננה, ונתקבלו אצל מלך חבש, היילה סלאסיה, בארמונו באסמארה.

מציינים, שהמלך, שנתן בשעתו היתר מיוחד לצעירים אלה לצאת לישראל, גילה עניין רב בהכשרתם ובהישגיהם. הם חזרו עתה לכפריהם וישמשו בהם מדריכים ומורים.

קהילות הפלאשים שוכנות בכפרים נידחים בחבש (במחוז גונדאר) וקיומם על עבודת אדמה, רובה בתנאי אריסוּת. מתוכם נבחרו הצעירים והועלו להכשרה לישראל, בעזרת הסוכנות היהודית ועליית הנוער. הסתגלו יפה לתנאים בארץ, למדו את הלשון, קנו מושגים וערכים חדשים, טעמו טעמה של מולדת ורמת-חיים גבוהה לאין שיעור מזו שגדלו בה. לא אחת ביקרם הקונסול החבשי בישראל. לפני למעלה משנתיים, קודם מותו, ביקרם ד"ר פייטלוביץ מתל-אביב. פעמים אחדות הוזמנו לבית הנשיא בירושלים. שנת שהותם השלישית בכפר הנוער הוקדשה להכשרה פדגוגית, למען יהיה בידם לעשות שימוש בידיעות שרכשו, להקנותן לאחיהם ולזרוע אור בבקתות הדלות, העלובות, הנידחות בירכתי חבש.

מליאת מועצת יהודי גרמניה בדיוניה

עיתונם המרכזי של יהודי גרמניה, מוסר דו"ח על המושב השנתי האחרון של מליאת מועצת יהודי גרמניה, שהיה בימים אלה בדיסלדורף.

בעיות שונות עמדו בסדר היום – וראשונה להן בעיית הפיצויים האישיים. המועצה השמיעה קובלנה חמורה על היקף הפיצויים וקצבם. צויין, שזקנים וחולים מבין ניצולי השואה נפטרו לעולמם, לפני שעלה בידם לקבל את המגיע להם. החלטה מיוחדת מסבה את תשומת הלב של הוועד המרכזי “על הצורך לעקוב אחר ההתפתחויות הפוליטיות ויחסה של האוכלוסיה הגרמנית, ביחוד נוכח הופעתם מחדש של יסודות נאציים בחיי הציבור, ולנקוט אמצעי נגד חריפים”.

מחאה מיוחדת ענינה בהוצאתם של עצמות יהודים, קרבנות הנאצים, מבתי קברות שונים בדרום גרמניה, והעברתם לקברות המוניים.

בעיה חמורה – חינוך הילדים, שמספרם גדל באחרונה. 1,200 יהודים בגיל בית-ספר מצויים בקהילות גרמניה – ואין לשלחם לבתי-ספר כלליים מטעמים מובנים. ואף שגדל מספר המורים היהודים מ-20 (בספטמבר 1955) כדי 40 (בדצמבר 1957) – מורגש מחסור בכוחות-הוראה.

בשנה שחלפה חזרו לגרמניה המערבית כאלפיים יהודים, רובם מארצות אמריקה הדרומית – ומישראל. מספר החוזרים עולה בהתמדה, והוא מגיע כדי 250 לחודש, בממוצע. וכבר אירעו מקרים, מציין אותו עיתון יהודי בגרמניה, שחוזרים נתקלו בגילויי איבה סמויה וגילוייה בבקשם להשתלב מחדש בחיי המשק ולהשיג תעסוקה.

מניינם של יהודי גרמניה המזרחית הוא, לפי נתונים אחרונים, 800, ועוד 1,200 בברלין המזרחית.

העיתונות הדתית בישראל אינה פוסקת מלחמתה בחוק שירות הבנות, אף שחוק זה פוטר מחובת השירות הצבאי צעירות המוכיחות אורח חיים דתי. אפס, עצם המערכה מוכיחה, כי לא רק הבחינה הדתית היא הקובעת והיא שעוררה את סערת הרוחות. שריד-גולה הוא, רצידיביזם [עבריינות חוזרת], אטימות חושים לבשורת ההתעוררות הגדולה אשר הדרך למולדת ותקומת המדינה נושאות עמן לעם, למשפחה היהודית – ולאשה.

*

י"ל פרץ שזה מקרוב הוחג בעולם היהודי יום מלאת מאה שנה להולדתו, הוא שהנחיל לנו את הציור הנודע (ב“מנדל בריינה’ס”) על האשה היהודיה, כולה תום שבהתבטלות עצמית בפני בעלה ופיסגת שאיפותיה – זכות היותה הדום לרגליו בגן-עדן…

אפס, ספק רב הוא אם אמנם סִמוּכין לציור זה בחיי המשפחה היהודית, שהיתה מבצר של אחוות-אדם ומוסד קיומנו בתפוצות. דומֶה, שאין אחיזה לציור זה בכל הספרות המדרשית והעממית, ושאין הוא מתיישב עם הדימוי היהודי המסורתי על גן-עדן.

ודאי דחוקים ודחויים היו חייה (“אשה עבריה מי ידע חייך?” י.ל. גורדון) – בגיטאות של המאה הי“ט במזרחה של אירופה, אך נחוּתת-דרגה – בדומה לנחיתוּת מעמדה בקרב עמי הרוב – לא היתה מעולם. היא, האשה העבריה, הן היתה מקורבת בעיקר לעולם התנ”ך שבו מצויות יותר דמויות נשים מאשר בעולם התלמוד. ב“צאנה וראנה”¹ העממי נאמר, אגב הסיפור על שירת מרים –

"ואין פליאה שאשה היתה נביאה, שכן גם האשה אדם היא… בל נקל בנשים, שחשובות הן כגבר צדיק…

אדוקה האשה – אין גבול לאדיקותה. ובגמרא מסופר בשבע נביאות – שרה, מרים, חנה, דבורה, חולדה, אביגיל, אסתר…"

ובספר עממי אחר, ה“שבט מוסר”² (פרק י"ד), נאמר, שנשים אף שהן פטורות ממצווֹת רבות, שוות הן לגברים. ויתרה מזו: היו“ד שבתיבה איש והה”א שבתיבה אשה – מהוות יחד שם שמים.

ה“תנא דבי אליהו”³ מעיד על עצמו – משמו של אליהו הנביא – שמים וארץ, כי גבר ואשה, בן-ברית ושאינו בן-ברית, עבד ושפחה, לפי מעשיהם הטובים של כל אחד מהם שורה עליהם רוח הקודש.

אך גם בתְחינות, במעשיות, במדרשים העממיים על הגיהינום והגן-עדן, רבות ההוכחות לתפקיד החשוב שיעדה המסורת העממית לאשה ולאם – ולמקום הנכבד שמילאה בקיום בית ישראל בגולה ובבִיצורו.

עם התמוטטותם של חומות הגיטו זקפה גם האשה היהודיה קומתה וחושי-חיים חדשים נעורו בה. ראינו את פעילותה ומסירותה וחלקה במערכות המהפכה ברוסיה, בתנועת הפועלים היהודית בגולה, בתנועת התחייה היהודית ואשכול הישגיה – כיבושיה הגדולים בשדות ציון. ביסורים רבים עלו לה כיבושיה אלה – ועַיֵין רשימותיה של החלוצה לתנועת הפועלות העברית, שרה מלכין, שׂמחתהּ על ראשית עבודתה בשדה, שכם אחד עם הגבר. ועיין המערכה הגדולה של האשה על זכותה ליטול – שכם אחד עם הגבר – חלק במערכות ההגנה והלחימה. ועשייתה המרובה בטיפול בעלייה החדשה, באם העובדת, בנוער, בילד ובתינוק.

התעצמותו של העם במולדתו כרוכה, בדרך הטבע, בהתעצמותה של האשה – והיא לו מבחן – בעלייתה בדרגות החשיבות בחברה – ובעיקר: חשיבותה העצמית. ואפשר, כי המכשול העיקרי בדרך לאמנציפציה זו הן המוני הנשים – “חוטבות העצים ושואבות המים” – אשר לעדות המזרח, שהן מצוּות לפרוק עול שיעבוד דורות ונחיתות ועָקַת היחס הפאטריארכלי אשר בעדה (ועיין, למשל, “נשים” לבורלא ו“יעיש” להזז).

*

“חוק שירות הנשים” – היינו שיתופה של האשה במערכות ההגנה על המדינה הוא, מבחינה זאת, שלב גבוה בדרך לאמנציפציה של האשה. כי יותר מאשר האשה תתן למדינה – באמצעותו של חוק זה – יתן חוק זה לצעירה ולאשה: הזכות הגדולה של שיתופה בהגנת ארצה, ביתה וילדיה והכרת הכבוד העצמי ובית ספר חלוצי-הגנתי אשר יטבע רישומו החיובי בכל הליכות חייה.

וודאי, שוויון מיכאני אף הוא יסוד ההתבטלות בו. כי עמוסה האשה בחובה גדולה, אולי הגדולה והקדושה בחובות, היא חובת האמהות וגידול הבנים. ואכן, יש בו, בחוק שירות הבנות, מתְבוּנת החיים, שגמיש הוא ומותאם למקצועות ולתפקידים, שתועלת בהם וברכה לאשה ולמדינה כאחת.

אך קצרי-הראות אינם רואים בזכות הגדולה שנתגלגלה לנערה היהודיה, עם תקומתה של מדינת ישראל, ליתן חלק מנעוריה לאומה ולמדינה ולקבל כפל כפליים; זכות שלא נתגלגלה לשום נערה יהודיה בתפוצות – והמגוייסות לצבאות זרים בכלל זה. אין להבין, מה רואה העיתונות הדתית בישראל לזרמיה ולגוָוניה לאסור מלחמה על חוק זה שאין בו, חלילה, כדי לפגוע ברגשותיה הדתיים – אם דתית היא – ולערער את כושרה להקים משפחה בישראל; ונהפוך הוא – להמוני נערות ונשים הרי זו הכשרה רוחנית-חברותית – שאין לה חליפה – וטיפוח סגולות שהן כאבני-חן בבניינה של המשפחה הישראלית החדשה.

על הכרת ה"תעודה" וצידוק קיומנו ועל אפשרויות פתרון שאלת היהודים

כסבורים היינו, כי במידה שנתרחבה ועמקה בדורותינו ידיעת היהודים את עצמם ונפתולי גורלם ונוכח השואה האחרונה, עברו-בטלו מעולמנו הרוחני שתי הנחות-אב: א) הכרת ה“תעודה” בגלגוליה השונים, כלומר צידוק קיומנו, הסברו ומטרתו בשליחותנו כביכול (התיאולוגית או הסוציאליסטית) כאמצעי לעידוּנו המוסרי של העולם. ב) ראיית אפשרות פתרונה של שאלת היהודים והיהדות הן מצִדה השלילי (חיסול שנאת ישראל, הנדודים והנֵכר, הבידוד הכלכלי) והן מצִדה החיובי (מלוא עצמאות חומרית ורוחנית) בהמשך קיומנו הלאומי בין הגויים בכוח המרץ הלאומי-הרוחני האצור בעמנו.

מי מילל ומי פילל, שמשכילים וסופרים יהודים יחדשו עלינו גם בימינו אלה את נשק-הרוח מעלה-החלוּדה הזה? אפס, עובדה היא, כי כתב-העת המעולה ביותר של היהדות הדוברת אנגלית “קומאֶנטרי” [פרשנות] מחד גיסא, וכתבי-עת רבי-רצינות ביידיש כגון “יידישע קולטור” [תרבות יהודית] ו“געצעלטן” [אוהלים] ואחרים, ישמשו אכסניות להלכי-מחשבה דומים, כאילו נסתלקה בינתם ותחושתם הלאומית והאנושית. לא, שוב אין זאת שנאת ציון ושלילתה. לא רוחם של צונץ והרמן כהן, של דובנוב ונושאי דגל ה“בונד” בגילוייו הקלאסיים הם שקמו לתחייה. אפשר ונסיון מחודש הוא, ראֶצאֶדיב (תופעת העבריין החוזר על עבירתו) של אשליית-גולָה, אטימות-חושים נטולת הסבר רציונאלי. אם התפתחותם של חושי האדם הוא פרי תולדות הנסיון האנושי, הרי שחושיהם הלאומיים של רבים מסופרינו ומשכילינו לא הדביקו עד היום את תולדות עמנו.

שמות אחדים בלבד יצוּיינו בזה: הרב בעל התריסין ל. באֶק¹ והסופר השמאלני ויל הרברג², נחמן מייזל³ וי.י. טרונק⁴ ורבים אחרים התוקעים יתדותיהם בתפיסה זו שיסודה – האמונה בנצח הגולה והפיזור, לשון אחר: הפיכת האסון הלאומי יתד ופינה לחזון ואידיאה.

“החטא הקדמון”

בהכרח של חוקיות בלתי-מעורערת, משָׁל לזעזועי-אדמה שאין לעמוד נגדם, פוקדים את עמנו – לדעתו של י.י. טרונק – אסונות ואימים. את איבת ישראל הרצופה ראתה היהדות החדשה בחזקת תולדה של ייחוד תנאים ומצב, ובִקשה לה הסברים ופתרונות רציונליים-מציאותיים. ולא היא, שכן הקונפליקט הטראגי בין ישראל לעמים אינו כלל בגדר של קטגוריה היסטורית, אלא יסוד-בראשית, “סוד” הנעוץ בהתהווּת תת-ההכרה האנושית-הקוסמית, שצמח בשחר התולדות בהיפרד האדם מן החיה. ובכן, הסבר נוסח פרויד (ותלמידיו בני זמננו), שעניינו בתסביך ה“חטא הקדמון” הפועל בכלל וביחיד: היהודי אינו אלא האחד מבני המשפחה הראשונית שלא השלים עם רצח האב וניתוק חבלי המשפחה, הנושא במהותו ובייחודו את תחושת החרטה, הנאבקת בשׁוֹבע רצונם של הבנים-העמים על שיחרורם מעולו של האב (ואפשר היה זה האהוב בבנים, “בני בכורי ישראל”). האחים נפרדו ללשונותיהם ולארצותיהם, ואילו ישראל מוסיף לשמש נושא תפיסת השלימות והאחדות האוניברסלית הקדומה; הפיזור הלאומי הוא, על כן, הכרח העולה בקנה אחד עם מהוּת תפיסת עולמנו – “המושג מולדת נוגד לחלוטין את הווייתה הנפשית של היהדות”. בפירוד-קדומים זה, בעצם התהווּת התודעה, מקור נֶצח שנאת ישראל. והסיכום: רק הסוציאליזם עשוי במשך דורות לחדש את תודעת האחדות האנושית-קוסמית ובדרך זה להתגבר על שנאת ישראל.

אך המחשבה הלאומית של עמנו המתעוררת לתחייה אינה נזקקת לסממנים מעולם הפסיכואנליזה להבנת נפתולי גורלנו המיוחד וללמד זכות בדיעבד, על פיזור הגולה והנֵכָר. אפשר ומוזרות הן תהיות-רוח אלו דוקא בפיו של סופר שקנה שם לעצמו בטרילוגיה הגדולה “פולין” (מסכת יהדות פולין בשגשוגה וחורבנה) ומשכילים מחייבי-גולה אחרים; אך אין הן תמוּהות, בדרך כלל, ביחס לחלק ניכר של האינטליגנציה היהודית חלושת-הרוח בתקופתנו המחייבת אמונה ועוז-רוח לא-ישוער, במבוכת מצפונה והכרתה הלאומית (והאנושית) הלקוייה – והרואה את הפתרון בדמות משיח סוציאליסטי (או אוטונומיסטי-תרבותי) מופשט ולשון יידיש בפיו…

“אתה בחרתנו”

סוד קיומו של עמנו וטעם סבלותיו הם – לדעתו של הרב ל. בּאֶק בדת, במכלול ערכי המוסר והצדק החברתי שמחובתנו לשאת, עד-אין-סוף, בשליחותם. מטרת חיינו היא טראנסצנדנטית [על-טבעית] מובהקת. כלומר: ההכרח האצור בהם לזולתם. אילולא היו יהודים ויהדות קיימים, או אז אנוס היה העולם להמציאם, לצורך השתלמותו המוסרית וקידומו הרוחני ואילו לדעתו של ויל הרברג – האנומליה היהודית היא הנורמה של חיי היהודים. המיוחד שבמצבם הוא מצבם הטבעי: “אתה בחרתנו” במהדורה שלילית. ולפיכך חייב היהודי (כקיבוץ) להינזר מלאוּמיותו ולהשלים עם ייחודו ומעמדו. שכן השאיפה לחיים ארציים-תקינים אינה אלא התבוללות עֲקָרה, חיקוי והתבטלות – שאיפה הנוגדת את מהותנו וגורלנו. אלו הן השגותיו של אחד מטובי הסופרים הרדיקליים, האמונים על השקפות מטריאליסטיות [חומרניות] וריאליסטיות!

כעלי-השלכת המצהיבים הנידפים ברוח, כן משוטטות נשמות ערטילאיות נטולות-תיקון של אינטליגנציה יהודית תלושה מסביב לגזע הקדום של ישראל סבא, אשר אם כי כרות וצלוּק ופצוע, עוד שורשיו חיים ושלוחותיו הצעירות מלבלבות ברעננותן. היא עצמה, אינטליגנציה זו הדוברת יידיש ואנגלית, אף שבניה כיחידים מחוננים בנכסי רוח וכישרון, הרי כשלימות, מבחינה לאומית, פגומה ולקוייה היא במהותה. היא עצמה אחד מגילויי ההסתאבוּת של הגולה, שהעניקה לעמנו אוצרות-נצח ועתה תש כוחה ונסתלקה שכינתהּ; זו הגולה שעל המשכה ונצח קיומה היא מתנבאה בסגנונות שונים – כמימים ימימה. אך בימינו אלה גובל גילוי זה בפשע מוסרי-לאומי.

מתוך אתר תנועת העבודה:

"משפטי פראג היו משפטי ראווה שנערכו בשלהי 1952 בפראג, בירת צ’כוסלובקיה. המשפטים נערכו בהשראתו של סטלין, ונועדו לחזק את שליטתו בארצות הגוש הקומוניסטי. במשפט הראשון נשפטו ארבעה עשר מבכירי השלטון הקומוניסטי בצ’כוסלובקיה, אשר נאסרו כמעט שנה קודם ועברו סידרה של עינויים פיסיים ונפשיים. אחד עשר מהאסורים היו יהודים, בהם האסיר הבולט ביותר, רודולף סלנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ’כוסלובקיה וסגן ראש הממשלה. המשפט נקרא גם ‘משפט סלנסקי’ על שם הנאשם העיקרי. 

המשפט נפתח ב־20 בנובמבר 1952 ונוהל על ידי הרשויות הצ’כוסלובקיות, בהתאם להוראות ממוסקבה. במשפט שררה אווירה אנטישמית ואנטי ישראלית. סלנסקי וחבריו הואשמו ב’קשר טרוצקיסטי־טיטואיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני'. בהשפעת העינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב. המשפט הסתיים כעבור שבוע. כל הנאשמים הודו באשמה ואחד עשר מהם, בהם סלנסקי, נידונו למוות. ב־3 בדצמבר הוצא גזר הדין אל הפועל. 

בסתיו 1951 נעצר בפראג, בדרכו חזרה מקונגרס האיגודים המקצועיים הפרו-קומוניסטים בברלין המזרחית, מרדכי אורן, מראשי ‘הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר’. שמעון אורנשטיין, הנספח המסחרי לשעבר בנציגות ישראל בפראג, נעצר אף הוא כשהגיע לפראג כתייר. שני הישראלים נחקרו ועונו במטרה להוציא מהם הודאות נגד סלנסקי והאחרים. במשפט פראג השני הואשמו אורן ואורנשטיין בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. שניהם נמצאו אשמים. אורן נידון ל-15 שנות מאסר ואורנשטיין - למאסר עולם. השגריר הישראלי בפראג, אריה קובובי, הוכרז כ’אישיות לא רצויה' ונדרש לעזוב את צ’כוסלובקיה. בסופו של דבר שוחרר אורנשטיין בשנת 1954, ואילו אורן - בשנת 1956. 

האנטישמיות הברורה במשפטי פראג, השתלבה בגילויים של אנטישמיות ואנטי-ישראליות במדינות הגוש המזרחי וגרמה לסערה גדולה בישראל ולזעזועים קשים בתנועת ‘השומר הצעיר’ ובמפ“ם. חטיבת ‘לאחדות העבודה’ במפ”ם הסתייגה מההתרחשויות בפראג. אנשי האגף השמאלי (בראשות משה סנה ויעקב ריפתין ואלעזר פרי) הצדיקו את המשפטים ואת תוצאותיהם. בתחילה נטו אנשי ‘השומר הצעיר’ בראשות מאיר יערי ויעקב חזן להשלים עם ההליכים בפראג, תוך הבעת אמון בצדקתו האישית של חברם אורן. אך תוך זמן קצר השתנה יחסם להסתייגות מוחלטת ממשפטי פראג. חילוקי הדיעות במפ“ם בנושא הובילו להרחקת סנה ואנשיו ממפ”ם ולפילוג במפלגה בקיץ 1954."

* * * *

יהודים הם שהועמדו עתה אל עמוד-הקלון בפראג וכיהודים הוקעו, ידיהם כבולות ופיהם אטום, בדעת הקהל ובעיתונות של ארצות מזרח-אירופה; ארצות אשר זה מקרוב היו גיא-חיזיון להשמדה האיומה ביותר בתולדות האדם, ואשר לא מעטים מבין אוכלוסיהם היו ברוצחים וביורשים.

אפס, דומה שטרם עמדו כהלכה על מומנט נוסף – שטראגיותו מרובה לא רק מבחינת המשטר אשר חיבל והָרה משפטים אלה, אלא גם מבחינת מעמדם של היהודים כפזורי-מיעוט – הלא הוא חלקם של יהודים כמאשימים וכמקטרגים.

לפי שנמסר, הרי גם ראש השופטים במשפטי-פראג הוא יהודי, ויהודי הוא מיניסטר-המשפטים בממשלת צ’כוסלובקיה רייס, והוא – להלכה – האחראי למשפט זה. ואין זה מן הנמנע, כי מצויים עוד יהודים לאו דוקא אנוסים, אשר דוגמת מק"י, מחממים ידיהם לאור המדורה ושׂשׂים (אם מתוך איוולת ורשעות ואם כדי להרגיע מצפון עכור), לענות אמן אחר דברי-ההרשעה והשׂיטנה במשפט זה.

*

מבחינה ההיסטורית היהודית רבת-התלאות וארוּכת הנשימה ודאי שאין חידוש בחיזיון זה; היא כבר כילתה רבים כאלה – מהרסים ומחריבים אשר מתוך עמם יצאו; מהרסים ומחריבים ממש, שהסגירו בני עמם לצורריהם בנפש, שקיטרגו על אמונתם לפני מלכים ואפיפיורים, “בקיאים” למיניהם בתלמוד והם דוברי גרמנית וצרפתית ופולנית וספרדית – ומה לנו יותר, הן גם עִם שלוּחיה הארסיים ביותר של האינקביזיציה נמנו כמרים והגמונים מומרים. וקצר המצע להעלות את זִכרם הטמא, אף שדמויותיהם עולות וצפות לעיניך מחדש בימים אלה. והרי גם תקופת היטלר ימח-שמו ידעה יהודים משתפי-פעולה – ולא דוקא מאונס (כגון אלפרד נוסיג הנודע, שהיה בשירות הגיסטאפו בוארשה, והאירגון היהודי הלוחם ראה להתנקש בו). הלא הם המהרסים והמחריבים, אכולי השנאה העצמית היהודית, אשר עוד הנביא הקדמון (“מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ” [ישעיהו מט, יז]) השכיל לחשוף את מהותם הנפשית וסכנתם הלאומית; השנאה העצמית הממארת שלבושיה ולשונותיה וניסוחיה ה“אידיאולוגיים” כה רבים ושונים, אך שורשם אחד: גולה שחיבלה בנפש וסחטה לְשָׁדָהּ ותלשה אותה משורשי מחצבהּ.

הקונגרס היהודי העולמי פירסם זה עתה (“דבר” 19.10.1952) סיכום סטאטיסטי, לפיו מגיע מספר היהודים בפיזוריהם כדי 11 מיליון 672 אלף נפש. אפס, אם ננתח סיכום זה לגרמיו ותתפרש לפנינו יריעת התמוּרות, הכמותיות והאיכותיות, שחלו בחיי עמנו מאז השואה.

נסתיימה התקופה האירופית בחיי עמנו

עובדת-היסוד הראשונה: נסתיימה התקופה האירופית בחיי עמנו. שוב אין יישובי היהודים באירופה המעצבים את תולדותינו ותרבותנו לפי שהיו במשך דורות. נעקרה עקירת-גוף יהדות פולין וליטא ולטביה וביסרביה והונגריה ואשכנז; נעקרה עקירת-רוח יהדות ברית-המועצות. תש כוחם היוצר של מרכזי היהודים המועטים במניין בצרפת ובבלגיה. אך גם יהדות בריטניה הגאה, העשירה, שוות-הזכויות – תרומתה לאוצרו הרוחני, החי, היוצר והמשפיע של עמנו – דלה ומועטת.

מרכזי היצירה הרוחנית היהודית, מרכזי המשך היצירה הם, בעיקר, היישוב במדינת ישראל ולידו מרכזי היהודים בארצות שמעבר לים. בארצות הברית ובמכסיקו, בקנדה ובארגנטינה, בדרום אפריקה ובמידה מועטת בצפון אפריקה – עוד “יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן” (ח. נ. ביאליק, ‘המתמיד’); עלה הכורת על מרכזי-היצירה הרוחנית, החילונית והדתית, אשר יצרו נכסי-נצח לעמנו ובכללם: ההתעוררות לציון, לעבודה ולסוציאליזם; תנועת הפועלים היהודית; ספרותנו החדשה בשתי לשונותיה [עברית ויידיש]; עולם של ערכים ומושגים שפירנסו את הפזורה כולה והיו מנכסי צאן ברזל שלה – נעקר.

5 מיליון – 2 מיליון – מיליון וחצי

נסתיימה התקופה המזרח-אירופית בתולדות עמנו גם מבחינת חלוקתו הגיאוגרפית. עוד לפני דורות אחדים שכן רובו של עמנו במעגל העמים הסלביים, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם – חלק ניכר ממנו.

כמחצית בני העם חיים היום במעגל האנגלי-סאכּסי (ארצות-הברית, בריטניה והדוֹמיניונים [היום ‘חבר העמים הבריטי’], ואם נצרף למניין זה את יהודי אמריקה הדרומית, נמצא שרוּבו של עמנו שוכן בארצות שמעבר לים.

נשתנתה גם התמונה מבחינת סולם הדירוג – היישוב במדינת ישראל תופס, במנינו, מקום שלישי אחר היישובים בארצות-הברית ובברית-המועצות: 5 מיליון; כשני מיליון; מיליון ו-450 אלף. שאין העובדה המספרית מבטאת את חשיבותם של המרכזים מבחינת כושר יצירתם הרוחני, הרכבם הסוציאל-דימוגראפי ומשקלם בחיי עמנו ומעמדו – למוּתר הוא לציין.

שרידי העיירה של מנדלי נעלמו

מכאן לאוֹפיים הפרודוקטיבי של יישובי היהודים, היינו מידת קרבתם, דבקוּתם וקיומם על העבודה הגופנית ועבודת האדמה, למידת עצמאותם המשקית. מן הבחינה הזאת, הרי אין ספק, שמשפט הבכורה הוא לישראל, כשם שלה הבכורה המוחלטת כמרכז הרוחני-היצירתי המלכד את הגלויות ובה העתיד היהודי.

על המידות הגדולות של הדֵיפרוליטריזַציה בחיי היהודים שמעבר לים – כבר עמדו לא אחת. האמת היא, כי מעמד פועלים ועובדי אדמה יהודים, המעורה בכל ענפי המשק ובכל שלבי הייצור והשירותים אינו מצוי בשום מדינה ממדינות הפזורה. המגמה שם, בארצות הפזוּרה, היא, כנודע, לריכוז עירוני מובהק ולנדידה מן העבודה ומעבודת האדמה (ארצות-הברית, ארגנטינה) אל המקצועות העירוניים והשירותים. יוצאת מן הכלל היהדות בברית-המועצות ובארצות הדימוקרטיה העממית, שודאי יהדות עובדת היא, אך גם היא לא מן האדמה תוציא לחמהּ ולא על ענפי-היסוד של התעשייה הכבדה והמשך קיומה.

רב חלקם של היהודים בעושר הלאומי של ארצות מגוריהם, ויש חוקרים הסבורים, שהיא עולה – בשורה של ארצות – על אחוז מניינם בהן. פרט, אולי, לגיטאות הנידחים בארצות צפון אפריקה, אין אתה מוצא עוני ודלוּת כקטיגוריה סוציאלית יהודית. שרידי העיירה של מנדלי נעלמו ואינם גם מן הווייטשפל בלונדון ומניו-יורק, מן הפלאֶצל בפאריס ומבואנוס-איירס! ועם זאת נצטמצם, כמובן, שדה הפעולה של מוסדות העזרה והצדקה המסורתיים (והג’וינט בראשם) – ומגמתם היא, בעיקר, סיוע למהגרים, שיקום נפגעים, הכשרה מקצועית וכיוצא בזה.

לפני שלוש מאות שנים

פגה במקצת חריפותה של האנטישמיות הלוחמת הדורסנית. וודאי, לא נעקרו שורשיה ולא נעלמה סכנתה ורבים מוקדיה הגלויים והסמויים, אך זוועותיה לפי שידענו בתקופת הצאַרים ובשנים שבין שתי מלחמות העולם, שוב אינן מאיימות לפי שעה. קמה, בינתיים, מדינת יהודים, גלוּיות שלמות עלו אליה, גברה נכונות העמידה על הנפש ותחושת הגאווה הלאומית היהודית. סבורני שאנו שרויים כעם באווירה היסטורית דומה לזו שלפני שלוש מאות שנה. היא אווירתה של התקופה שלאחר טבח ת“ח ות”ט בעוד שלהבות האיקביזיציה עודן עולות מאדמותיהן ספוגות הדם והדמים של ספרד ופורטוגל – אך כבר קמים מרכזי יהודים חדשים (אמשטרדם – ירושלים הגדולה והמבורג – ירושלים הקטנה) והמרכז הגדול בממלכה התורכית וגוברת העלייה לארץ ישראל, לצפת ולירושלים, לעזה ולחברון. וקמה הקהילה הראשונה (אחרי גירוש היהודים מאנגליה) בלונדון, בעוד ר' מנשה בן ישראל מתדפק על שעריו של קרומבל לזכות בהיתר-כניסה ליהודים לארץ האיים.

המוני הפליטים המעוּנים, נמלטי השחיטות במזרח, נפגשים במעוּני האינקביזיציה הבורחים על נפשם מאספמיה [ספרד]. יסורים שאין דוגמתם, אך גם כיסופי-גאולה מאירים. וחלום עשרת השבטים המנותקים מעבר לסמבטיון הזועף אינו פוסק להרעיש את הלבבות… מה נימוּקם של ר' מנשה ובנו והרב הגדול ר' יעקב שׂשׂפורטשׁ? הואיל ושעת הגאולה קרובה – גם לדעת היהודים וגם לדעת טובי הנוצרים, מנהיגיהם ומשכיליהם – הרי שיש לקיים תחילה את הנבואה על פזורי ישראל, כדי שיקוּיים גם קיבוצם מארבע כנפות הארץ לציון ושוּבם בכבוד ובתפארת לאדמתם.

השבתאות, בת הקבלה, מדליקה בעם אש תוחלת גאולה והתייסרות עצמית למען הגאולה כאשר לא היתה בתולדות העם; ובקרב העמים גוברים, מאוד גוברים – כאשר לא היה במשך דורות, רגשות ההערצה והיקר והשותפוּת הנפשית בגורל ישראל, ואולי: רפלכּס של נקיפת מצפוּן שתקף את העמים אחרי שחיטות חמלניצקי והאינקביזיציה ו“מלחמת שלושים השנה”.

מפנה ביחסי ישראל ואומות העולם

האין אווירה זו, שראשית בשורתה ‘הצהרת בלפור’ והמשכה החלטת או"ם על הקמת מדינת היהודים – אופיינית גם לזמננו? הרי, למשל, הכרזות המועמדים לכס הנשיאות בארצות-הברית על אהדתם לישראל ולעם היהודי. יש בהן, כנראה, גם מן הרצון לזכות בקולות בוחרים; אך וודאי שאין זה מיצוּי האמת כולה, שכן עובדה זו גם נותנת, כי בהתחרות על זכייה בקולות יהודים אין המועמד מעמיד עצמו בסכנה של דחיית קולותיהם של המוני העם. והרי עניין השילומים, אשר ממשלתו של עם-המרצחים נטלתם על עצמה, מרצון, על אף התנגדות רבה בתוכה, על אף מחאות עמי ערב.

אין ספק, שאנו עדים – בתקופתנו לניצני מפנה וייצוב ביחסי ישראל ואומות העולם – בזכות תקומת ישראל והֵדי השואה שעודם חיים גם בתודעתם של העמים הנוצרים וטובי אנשי-הרוח שבהם.

90 ארצות הפזורה

קצר המצע ונסכם בציוּן אחד: המספרים הסטטיסטיים שפורסמו על-ידי הקונגרס היהודי העולמי מרמזים על ההיקף הגדול של הפזורה (90 ארצות עולם), על הגיווּן אין-שני-לו בחיי היהודים (מּבחינת נסיבותיהם הפוליטיים-כלכליים, לּשון הדיבור, צורות העזרה והצדקה, החינוך ועוד); אך גם מבחינת התמורות שחלו לקראת נורמאליזציה ופתרון שאלת היהודים והבטחּת עתידם.

עוד הפזורה והגולה חלק חשוב בתולדוֹתינו מבחינת העובדה הממשית, אך מבחינה מהותית, כחלק בתולדות היהדות, משקלה ירד. כשם שלפניּ דורות לא היה סבר ליהדות בלי הדת והמורשת, כן אין כיום בלא עצמאות ישראל. כמו לפני שלוש מאות שנה כן גם בימינו בשלוּ התנאים – הסובייקטיביים והאובייקטיביים – לגאולה עצמית שלמה. הודאת הגויים, שליטיהם ומשכיליהם, בזכות הקיום היהודי ועתידו בציון; וגילויי אהדה והערכה לעם ולתרבותו ולשאיפותיו, הם, לדעתי, סימן-ההיכר לשתי התקופות הגדולות ועתירות-ההכרעה בתולדות עמנו מאז צאתו לגולה, והקו המשותף המצַיינם.

בשתיהן הבשילו וגברו ייחולי הגאולה לאחר שואה איומה. בשתיהן התנער העם מרפיונו ומדכאונו.

מִנַּיִן יחס אי-הידידות הגוברת והולכת של העיתונות היהודית-הקומוניסטית למדינת ישראל, מה תועלתה ומטרתה. ומדוע ישמיצו את מפעלנו הגואל ויסלפו את דמותו?

“המוני העם בישראל מתנגדים למדיניות-הכניעה של ממשלת בן-גוריון” – קובע באותיות של קידוש לבנה העיתון “דאָס נייע לעבען (מס' 33) במאמר שהועתק מהעיתונות הסובייטית. “מדינת ישראל לאור העובדות” – זו כותרת מאמרו של שמואל מיקוניס¹ בביטאון הקוֹמִינפוֹרם² שהועתק גם באכסניות אחרות. “פאָלקס-שטימע” בלודז' ו”נייע פרעסע" בפאריס וּודאי גם עיתונים אחרים ברומניה והונגריה, באמריקה וקנדה, עוסקים באותה מלאכה עצמה שמשמעות משולשת לה: א) לסרס את מהותה, מגמותיה ושאיפותיה ההיסטוריות של מדינת ישראל, שהיא הביטוי המגובש לאמנציפציה הלאומית והסוציאלית של עמנו. ב) להחליש את רצונם של המוני היהודים לעליה ולהתמזגות, ביולוגית ורוחנית עם שאר שבטי ישראל בהווי עם אחד חדש תוך התערות בעבודה, בטבע ובאדמת האבות. ג) לסכסך ולעכור את היחסים בין מדינת ישראל לבין המדינות הידידותיות במזרח אירופה.

המטרות הללו לא זו בלבד שהן מחבלות בצרכיהם החיוניים של המוני היהודים ומדינת ישראל, אלא פוגעת גם באינטרסים של השלום, הקִדמה והסוציאליזם, שישראל משמשת להם חזית קדמית במזרח התיכון.

דוגמה אחת: בעיתונות הנ“ל אתה מוצא לאחרונה תיאורים מרובים של יורדים מחמת קשיי-הקליטה (או קשיי היקלטותם) – והשמחה במעונם! ואתה תמה לשמחה-לאיד מה זה עושה. פיתוח כושר-הקליטה הלחץ העליה ובתולדה הימנה, הן זה הגיונה הפנימי של הציונות. זה היה טעם מערכתנו במשטר המנדט. זולת משקי העובדים ושטחי הקרקע ואוצרות הטבע, שְׁדוֹר יהודי שלם עשוי למצוא בהם את תיקונו, אין לנו סדן-יצירה אחר ולא נכסי מורשת. העיתונים הנ”ל יודעים זאת יפה, וכן שעוד אנו נתונים במצב מלחמה; שאין קיומה של ישראל מובטח בלא עליה והתנחלות והתקרקעות רבתי; ידועים להם חיבוטי-הקליטה והמעמסה שאנו נוטלים ברצון עלינו – ואף על פי כן… אין אף מלה על ההישגים, על הקשיים, על אופייה המתקדם של מדינת היהודים, על הישגיה המעמדיים של ההסתדרות, על ההתישבות העובדת – פאר יצירתנו. משל כאילו לא זאת היתה המהפכה הנעלה ביותר בתולדותינו והערובה האחת לעתיד היהודים ולעתיד היהודי. אכן, גם בעבר לא תפסו העיתונים האלה, שדוקא המאמץ הציוני סופו לפרוץ כבלי עול זרים, שההגמוניה הפועלית-חלוצית בציונות היא שמנעה הפיכתה של ארצנו לקולוניה של מנצלי עבודה זרה וזולה ויהודים טובים הנהנים מזיו המרכז הרוחני שאין עמו פתרון למצוקת המונים. כן אין הם משיגים כיום, שקיבוץ גלויות על יסודות העבודה והצדק הסוציאלי, של שחרור האשה וקרקע לאומית ומשק שיתופי – מוליך במישרין לסוציאליזם.

מדוע, איפוא, יחבלו בנו? כלום אין אנו מבינים, כי שעה שהם מנצלים את קשיינו הטבעייים לא במפלגה הם מחבלים ולא בממשלה, אלא במבצר קיומו של עמנו ועתידו? מדוע יבקשו לכרות תהום בין מדינת ישראל ומיליוני היהודים בעולם וממשלותיהם? אין ספק, שהממשלות הידידותיות במזרח, היודעות להעריך את רוּם ערכה של ישראל בתוך היבשת המשועבדת של המזרח התיכון, לא ישעו לעצות המתווכים הבלתי-קרואים ברחוב היהודי, ועוד יותר יהדקו את קשרי הידידות עם מדינת ישראל. דוגמה אחת: תערוכת ההסתדרות בוארשה הוחרמה על ידי נציגי הוועד היהודי המרכזי ועיתונו; ואילו נציגי התנועה המקצועית והשלטונות הפולניים ראו לבקרה ולברכה… דוגמה אחרת: מסע-החבלה של הקומוניסטים היהודים בפולין בהחלטת השלטונות להתיר עלית יהודים מפולין לישראל.

העיתונים הנ“ל אינם פוסקים להחשיד את יסוד הניטראליות בתפיסתנו המדינית. “מדינת ישראל משתעבדת יותר ויותר מבחינה כלכלית למונופולים האמריקניים והופכת בסיס צבאי של אמריקה” – כותב העיתון הסובייטי. במקום אחר נאמר: “הסוציאליסטים ה’ימניים' נוסח מפא”י הם להלכה בעד ניטראליות מדינית, ואילו למעשה הם מתאמצים וחותרים לכך, שישראל תהא מתנגדת לברית המועצות ולארצות הדמוקרטיה העממית”.זו עלילה שהוזמה כבר לא אחת על-ידי דוברים מוסמכים בישראל. למותר לציין, שאף שעל מאדמת ישראל אינו משמש בסיס צבאי לשום מדינה זרה. אין חירותנו בגדר של קניין. אילו התעמקו הכותבים בעיתונים אלה בייחודה של הניטראליות שלנו, או אז היו תופסים אולי, שאין היא בחזקת תמרון, או תופעה שבמקרה. מצב עמנו בפזוריו ויעוד קיבוץ הגלויות הם הגוזרים עלינו לשמש – באורח אובייקטיבי – חולית-קשר בין המזרח והמערב הדרוכה בשאיפת-אמת לשלום, לאחוות עמים ולאחדות פועלית בינלאומית. בנינו את ההסתדרות על אשיות הנאמנות לענייני המעמד והעם ואחדות מושתתת על חופש הדעות והמצפוּן. שכן מדינת ישראל, אשר הפועל העברי בנה אותה בדמו ובזיעתו במשך עשרות בשנים, היא בידינו פיקדון קדוש של דורות העבר והעתיד. הירדן וים המלח וירושלים ועקבה וכל שעל מאדמתנו יקרים וקדושים לנו לא פחות מאשר הוולגה והדון והדנייפר לעמי ברית-המועצות, המסיסיפי והרי קולוראדו – לבני אמריקה. וכל חד-צדדיות ביחסי-חוץ מסכנת את עתידנו.

בתבונה נהג “דבר”, שהעתיק את מאמרו של שמואל מיקוניס בלא הסברי-לוואי. הקוראים בארץ יודעים את מחברו. אין ממשלת ישראל טעונה הצדקות על נאמנותה ועמידתה על משמר חרות ישראל וריבונותה, שתנאי מוקדם להן – קיבוץ גלויות. אולם דבריו של מיקוניס, שהועתקו בכל העיתונות היהודית הקומוניסטית בתפוצות, מחבלים בתהליך קיבוץ הגלויות, שהוא תהליך קשה ומהפכני, המחייב אהבה רבה והבנה עמוקה. הם זורעים אשליות ביחס לגורלם הלאומי ועתידם הסוציאלי של יהודי הגולה ומנסים לעכר את היחסים בין ישראל וידידותיה במזרח אירופה ולחבל בעניין השלום.

עלינו לפנות לכולם בקריאה: תיפסק החבלה!