אינני יודע האם אתם זוכרים את המבול הגדול האחרון – ככל שאפשר לשער אינכם זוכרים, כיון שהבריות נוטים לשכוח דברים שכאלה, כגון עונש ראוי; אלא שלאו נפקא מינה: אני אזכיר לכם. זה היה פשוט כך: אלוהים קצף על החמס שמלא את הארץ והחליט שאין הוא יכול עוד לראות את המתרחש. ויפתח את ארובות השמיים ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה; המכון המטאורולוגי הממלכתי אמנם טען שזאת זרימת אוויר לח מכיון האוקיאנוס שנגרם על ידי שקע המתהווה מעל היבשת, אבל כאשר מי נהר הוולטבה הגיעו עד פתח המוזיאון הלאומי, התחילו הבריות לרנן שזה לא סתם מעצמו ושבטח זה מבשר את סוף העולם. וזה אכן בא. חלק מהאוכלוסייה חיפשו את ישועתם בכנסיות, אחרים רצו לבנקים למשוך את פקדונותיהם (במה זה יכול להועיל להם בסוף העולם, את זאת רק אלוהים יודע), ועוד אחרים התהוללו וחיו ברמה מעל ליכולתם, כמו קודם; ואכן רבים טבעו דווקא בברים. בני דעת אמנם סברו שצריך לעשות משהו נגד המבול, למשל לבנות סכרים, והתנדבו בהמוניהם לעבודה; אלא שתוכניות הסכרים נשארו מונחות במשרדי מחלקת העבודות הציבוריות ולא טופלו כנראה עד היום. בסוף ניגשו האנשים לעבודה בגפם והתחילו לבנות סכרים, כל אחד היכן שנראה לו; אבל איפה סכרים, לאחר שפני המים הגיעו עד מורדות שכונת בַּרַנְדוֹב והמשיכו לעלות בהתמדה. בערים ובארצות ובחלקי תבל האחרים זה לא היה יותר טוב; בפשטות, שוב חזר המבול, כמו שכתוב בספר. ואיש לא יכול היה לבנות תיבה כיון שכך נגזר. האזור שמתחת למצוקים שקע ראשון, והבריות ברובע האחד-עשר או התשעה-עשר אינם יודעים לבנות אפילו רפסודה, לא כל שכן תיבה; זה ככה בעמי היבשה. לא היה מה לעשות. מבול הוא מבול.

בימים ההם חי בארץ אדון קשיש אחד בשם קירכנר או בּזדיצ’ק או שם דומה; והוא, בהיותו גמלאי, התחיל לעסוק בארכאולוגיה וחיפש בכל אתר וכל הזמן עתיקות פרהיסטוריות. פעם הוא חפר ליד הכפר הלוֹבּייטין ומצא שברי חרסים עם משהו כמו חריצים או פגימות; בסך הכל כעשרים חתיכות. אז אותו מר קירכנר (או בּזדיצ’ק) הגה את הרעיון שהסימנים האלה הם כתבי סתרים קדומים, והחליט לפענח אותם. במהלך הפענוח יצאה לו המילה “סאמו” ועוד כמה מילים מוזרות; אזי הוא, מרוב שמחה, יצא קצת מדעתו, והוא חיבר ספר “על שברי סאמו” שבו הוכיח שהשברים האלה מקורם בתיבת אפרו של המנהיג הדגול סאמו, מנצח האווארים, ושבשברים רשומות בכתב סתר תולדות חייו של סאמו בלשונם של הבויים הקלטיים, אשר עברה מזמן מן העולם. מובן מאליו שהארכאולוגים המלומדים קיבלו את ההשערה הזאת בתרועות לעג וזיהו את כתב הסתר כביכול כקווי קישוט בלתי מוצלחים. מאותה עת זיכה מר בּזדיצ’ק (או קירכנר) את כל הארכאולוגים המלומדים במשטמה עד מוות והוא יצא להוכיח במאמרים ובקונטרסים שהם חבורת בורים, ושהשברים שלו הם שרידי תיבת האפר של סאמו. הוא התעמק בלשונות הקלטים וטען שהמלים שהוא פענח מקורן בשורשים קלטיים. אבל ברור לכם – נסה לשכנע אנשי מדע בדבר שלא הם מצאו! המדע פשוט לא התייחס להוכחותיו של מר קירכנר (או בּזדיצ’ק); וזה, מר בּזדיצ’ק, הרגיש נעלב אישית והמשיך לנהל את הקרב המר נגד הארכאולוגים. שום דבר אחר לא היה קיים בעולמו מלבד הכתובות המוצפנות בשברים ומלחמתו לטיהור הארכאולוגיה שלנו. ובדיוק באותה עת נפל על העולם המבול הזה.

מר בּזדיצ’ק (או קירכנר) היה גר ברובע האחד-עשר ליד מפעל המים; לא היה לו איכפת שבחוץ גשם זלעפות, כי הוא היה ישוב ליד שולחן עבודתו וכתב פולמוס קוצף נגד אחד פרופסור אונדרייצ’ק (או איך שקראו למומחה ההוא בקברי הקלטים). ובכן הוא כתב ולא התעסק בשום דבר אחר; וכאשר עוזרת הבית אמרה לו שכנראה מתקרב סוף העולם, הוא רק נהם שתעזוב אותו ושאין לו זמן לשטויות כאלה; מה איכפת לו, הוא אמר, מאיזה סוף עולם? אני אראה לאונדרייצ’ק, אמר; הפעם אקרע אותו כמו דג מלוח. הקברים שלו שבכפר אוהוליץ, אינם קברים קלטיים בכלל, אלא חלקות קבר טאוטוניים סתם; ואידיוט כזה מנסה ללמד אותי על שברי סאמו! – ואחר-כך זרק את העוזרת באומרו שאין לו זמן לברבורים שלה, והמשיך לכתוב.

אחר כך בא אליו שכן אחד, למסור לו שכל דיירי הבית החליטו להקים סכר שם למטה ליד קראבין נגד אסון הטבע הקרב; וקרא למר קירכנר להצטרף להקמת הסכר. איזה סכר, אדוני, אמר מר בּזדיצ’ק; מה לי ולסכר שלכם, אדוני. אני כאן עסוק בלימוד לקח למטומטם הזה, המדען המדומה אונדרייצ’ק, כזה שלא יתאושש מזה כל ימי חייו. אני מוכרח לעשות אותו לחוכא ואטלולא; זה עניינה של הארכאולוגיה, אדוני. בור ועם הארץ שכזה אסור להניח לו לחלל את שם העממים שעברו מן העולם, צעק מר קירכנר (או בּזדיצ’ק). המבול שלכם לא מעניין אותי, אדוני; אני מבקש ממך שלא להטריד אותי בגינו. והתיישב והמשיך לכתוב. פני המים הגיעו עד מרגלות פסלו של הסופר סוואטופלוק צ’ך.

אז באה אל מר קירכנר דודניתו משכונת פלורה; היא הייתה חברה בכת שהיתה מתכנסת אצל סתת מצבות אחד באולשני ועסקה שם בפולחן ובתפילות, נסים ודברי נבואה. הדודנית הזאת בישרה למר בּזדיצ’ק שהגיעה שעת הרת עולם ותחיית המתים, ככתוב בספרי הקודש; ושהוא, מר בּזדיצ’ק היה מיטיב לעשות לוא הצטרף אליהם והמתין אתם לשירת מלאכי שרת וניצחון הצדיקים. איזה צדיקים, הכריז מר בּזדיצ’ק; להתפלל, זה כן, אבל ללחום נגד מדע-התעתועים מבית מדרשו של אונדרייצ’ק זה, לא ולא. והניחו לי כבר עם סוף העולם שלכם. מצדי שייחרבו עשרה עולמות; העיקר שאצליח כבר לקרוע את המסווה מפרצופו של זה אונדרייצ’ק עם הקברים הקלטיים שלו. אחר-כך נעל את הדלת, בכדי שלא יפריעו לו בעבודה.

אחרי הדברים האלה עלו פני המים, עד אשר כיסו את העולם כולו; המין האנושי נכחד; ככל הנראה זה הגיע לו.

כאשר פני המים ירדו שוב וחזרו והגיעו לכיכר הרובע האחד-עשר, הופיע ברחוב המכוסה בבוץ אדון קירכנר או בֶּזְדִיצֶ’ק; הוא היה יבש כמו דרדר ונשא מתחת לבית השחי את כתב היד של פולמוסו נגד פרופסור אונרייצ’ק¹; והוא כעס נורא שאין הוא מוצא שום מדפיס שידפיס לו את הקונטרס שלו.

כאשר לאחר שנים התחיל המין האנושי שוב להתרבות, התפלאו הבריות החדשים כיצד זה הצליח מר קירכנר או בֶּזְדִיצֶ’ק לשרוד במבול הנורא; אבל כאשר שאלו אותו במפגיע, הוא פער את עיני בפליאה ויאמר: “איזה מבול? אני לא יודע על שום מבול. אני רק לחמתי בבור ההוא נגד אונדרייצ’ק. – שוו בנפשכם, העם-הארץ הזה התבטא בגנות כתבי הסתר שלי!”

בינינו לבין עצמנו, בהישרדותו של מר בֶּזְדִיצֶ’ק לא היה שום דבר מיוחד. הלא ידוע לנו מזמן, שזעמם של בני אדם וקנאויותיהם שורדים בכל האסונות והפורענויות; ואפילו סוף העולם לא יגע בהם.

5.6.1938

אני אומר לך, אדוני: בשביל להמציא צריך מתודה מסוימת. אינך יכול לסמוך על מקרה או על מזל או על השראה; כך לא תגיע לעולם לכלום. תחילה אתה חייב לדעת מה בעצם אתה רוצה להמציא. הממציאים לרוב ממציאים משהו, אחר־כך מהרהרים למה זה יכול להיות טוב, ובסוף הם נותנים להמצאתם איזה שם. אני הפכתי את התהליך, אדוני; ככל שהדבר נוגע לי, אני מתחיל בהמצאת שם, ורק אחר־כך אני בונה את הדבר עצמו; בדרך זו מצאתי מקור חדש של השראה טכנולוגית. מהמלים אל הדברים: זה התהליך שלי.

חכה, אני אסביר לך את זה באופן מוחשי. למשל בני האדם כבר מזמן המציאו נפחיות, בתי דפוס, חדרי המתנה, אכסניות, משחטות ודברים שכאלה. חדרי המתנה יש לנו; אלא שהאדם המודרני לעולם אין לו זמן להמתין; סיסמתו היא מהירות, חיפזון, טמפו. ובכן, אני אומר בלבי, מדוע שלא נקים לו מחפּזוֹת? מחפּזה כזאת שומה שתהא מצוידת בממהרים, מלחצים, מזרזים, מרעוֹשים וממהוּמוֹת; כבר רשמתי פטנטים על מיני מחרקוֹת, מצרחוֹת מפריעוֹנים ותקלוּלים; כל אלה כלים ומכשירים חדשים, אדוני, שאיש עוד לא המציא אותם. זה הכל: צריך להמציא מלים חדשות בכדי למצוא דברים חדשים ופתרונות חדשים.

או תסתכל: יש לנו מצנחים ואפילו מכונת נפילה של Atwood ‏; אבל איש עוד לא חשב על תעשיית נפלוּלים, משהו שתמיד ובכל התנאים יפול. מדוע שיפלו לכם תמיד צלחות ואגרטלים, פסלונים וחפצי בית אחרים? רכשו נפלוּל! נופל תמיד, באחריות! נסו ותהיו מרוצים! אספק לכם גם ממעוֹדוֹת בצורות שונות, וכן מקנטים ומרגזים בכל הגדלים ובאריזת דה־לוקס. האם התגלגל ונעלם לכם פעם כפתור זערורי? קנו לכם מגללית! היא תתגלגל לכם באחריות לכל פינות החדר.

הורים, קנו לילדיכם לכלוּכוֹת! תחסכו מהם את עמל ההתלכלכות ולכלוך בגדיהם! לכלוּכה מופקת עם מבחר זהוּמוֹת בשלושים כתר המערכת. לכל מטבח ראוי לשמו שייכת שׂרוֹפת מודרנית. האם תצטיידתם כבר בממעוֹכת ומקרעת לארון הבגדים שלכם? לכבוד משרדי הממשלה אנחנו ממליצים על מדחה החלטות אוטומטי. בשום משק בית מודרני בל תחסר משבּרה יעילה ומאחרה דייקנית ומהימנה! לא תחמיצו שום הזדמנות לאחר!

האם אתם שוגים מדי פעם? כמובן, שכן כל אדם שוגה. אבל למה שתעמלו קשה בשגיאותיכם? המשגגה שלנו המוגנת בפטנטים תעשה את השגיאות במקומכם! המשגגה החדשה שלנו מודל 1303 FV מגיעה לשיא של 699 שגיאות ליום! – אתם מתכוננים למסע? אל תשכחו לכלול בזוודכם מתּעיה שלנו! זול, מהימן, פרקטי. אתם מתבטלים? רכשו את הבּטוֹלת שלנו. הילוך שקט, הוצאות תפעול נמוכות. פטנט בכל ארצות תבל. – קנו ליקיריכם את המתנה הפופולרית – השעמוֹמת. מקור שעמום נפלא! סדרו לכם בבית משעמה משלכם! קניתם כבר מפגעה מתוצרתנו? אין לה תחליף בבתי הספר, במשרדים במפעלים גדולים וגם במשק הבית – ההמצאה הסנסציונית ביותר של תקופתנו: מעצרה! שום גלגל לא יסתובב! חדש! מומלץ לכל המפעלים שנקלעו לקשיים בעקבות המשבר הכלכלי. – לא עוד הפסדים! להפסדיך הקטנים ידאג המעלוֹם הזול או המפסדה בציפוי ניקל. להפסדים של מפעלים גדולים יותר אנחנו ממליצים על המחפשׂה המכנית או המאבּוֹדת האוטומטית היעילה ביותר, המסדרת במהימנות גם את ההפסדים הגדולים ביותר. רכשו את המחבּוֹלת האוניברסלית שלנו! היא תחבל לכם בכל, באחריות מלאה, בבית ובדרך, בעבודה ובחיי החברה. אתה מגמגם? קנה לך גמגוֹמת, בצורת גלולה או אבקה. תגמגם בלא כל מאמץ. רופאים ממליצים. מכתבי הערכה במאות אלפים. – אתה עצבני. עצביך עייפו מהרעש הבלתי פוסק שהוא קללת תקופתנו. הזמן לך עוד היום את המשתּקה החדשה שלנו! המשתּקה היא מכשיר שלא יוצא ממנו שום קול. הקשב למשתּקה שלנו ועצביך יבואו אל המנוחה. הטיפוס החדש ביותר של משתּקה, נתונה בקופסת מהגוני מרהיבה, עם חיבור לחשמל, רק 1795 כתרים. המלה האחרונה בטכנולוגיית הרדיו.

כן, אדוני, כך צריך לעשות את זה. מצא לך מלה, ואחר־כך כבר קל לבנות מציאות שתתאים לה. זה מה שאני קורא קידמה מדעית, אדוני. אז שלום לך, אדוני, אני אין לי זמן: אני עובד עכשיו על קלקוֹלת אוניברסלית. מזה אפשר יהיה לעשות כסף גדול, הלא כן?

15.3.1936

מאת כתבנו הפרלמנטרי

אתמול, לנוכח התעניינות בלתי רגילה ובפני אולם מלא עד אפס מקום, הועלה על סדר היום מחזהו של שייקספיר, המלט. את זכות הדיבור בטרגדיה זו נטל כמובן הנסיך המלט רב המלל; אולם ההתעניינות הכללית התמקדה בצפייה להתערבותו של פולוניוס, המדינאי הדני החשוב וגם נואם סוחף. אל נכון, התבטאויותיו העניקו למחזה שנגלה אתמול חשיבות חריגה והן נשמעו בקשב ללא תקדים. סקירה קצרה על תוכן המחזה תינתן להלן.

לאחר המבוא הפורמלי עם רוח הרפאים נשא דברים ראשון הנואמים, הלא הוא מלך דנמרק; אחריו ביקש את רשות הדיבור המלט שהרעיף כדרכו סיפורים שלא לעניין, ולבסוף עלה על הדוכן פולוניוס והטיל לתוך הדומיה המוחלטת נאום שסנוור בתפיסתו הבהירה וברוחב ראייתו. מתוך דבריו אנו מצטטים:

"העודך כאן לארטס? מהר, עלה על הסיפון!

הרוח כבר דוחף במפרשים

ואתה מתמהמה. חכה, טול ברכתי

וצא אתה ועם מוסר השכל

לדרכך בחלד: אל נא תאמר את שחשבת,

ואל תפעל בלא שיקול הדעת!

ואל תלחץ ידי כל ארחי פרחי

שרק בקע מביצתו; ואנא, גם להישמר

מפתוח בסכסוך; אך אם עליך הוא נכפה,

פעל נא כך שזולתך ממך

יוכרח להיזהר. מלבד זאת לך בדרכך

ככל אשר אונך אתך, אבל

שמור על מידה: תהא יפה, אך אל תבלוט.

ואל תלווה לאיש ומלווה אל תיקח.

היה שלום וברכתי זו תלווך."

ובפנותו לאופליה נשא נאום מזהיר, שממנו נביא:

"מה יש, אופליה? מה הוא אמר לך?

אמת נכון! זה הדבר הולם!

ומספרים לי שלאחרונה

אתו את גם מרבה להיפגש.

ואת, פתיה, לרגשותיו עוד תאמיני?

נגיד זאת בקיצור:

פשוט איני רוצה מכאן והלאה

שידברו בך שאת את עתותייך

עושה רק בשיחות עם המלט הנסיך.

זאת פקודתי. עכשיו לכי!"

בהמשך הדיונים ניסה המלט הנסיך להחליש, על ידי פטפוטים מטופשים ומבולבלים, את הרושם האדיר שהשאיר נאומו של פולוניוס; לא הוא ולא חבריו לא הצליחו בכך, ואפילו הופעתה של רוח הרפאים של אביו שהיתה אמורה לספק אפקט חיצוני, אין בה ודאי כדי לבלבל את דעתו של הציבור הנאור שלנו. אחרי המופע הגועלי הזה שב ונטל את רשות הדיבור פולוניוס, על מנת להרצות, בשיחתו עם ריינלדו, את הערותיו הראויות לתשומת לב על חינוכם האזרחי של הצעירים:

"ובכן, ריינלדו:

הא לך קצת כסף עבורו וגם מכתב.

כן, ריינלדו, היה בכך משום חוכמה

לוא רק ניסית, בטרם תבוא בשעריו

להיוודע קצת מה ואיך

ומה העניינים אצלו.

אתה מבין, רק ענייני דיומא, נו,

המוכרים כשותפים לו

משחררי הנעורים.

המשחקים והקללות; קטטות, דין ודברים,

ומריבות וזנזונות – גם זה לבסוף.

על פי היעץ וההצעות

עשה גם אתה!

וחוץ מזה חרות המעש לו."

ובפנותו לאופליה המשיך:

"ומה, אופליה, מה קורה?

דעתו אך נטרפה מאהבה אליך.

מה הוא אמר?

בואי אתי, ילדה; המלך, נמצאנו.

האהבה היא זאת? זה רק טירוף הדעת.

אל המלך בואי ונלכה."

בשיחה שהתנהלה בעקבות הדברים, אשר בה השתתפו גם המלך והמלכה, התבלט פולוניוס בהערתו החריפה.

"השליחים מנורווגיה הוד מלכותך,

הגיעו בשלום."

אחרי הדברים האלה הגיע רגע השיא שבו קרע פולוניוס ביד בוטחת את המעטה שאפף את התנהגותו המוזרה של המלט הנסיך. באומץ חסר פניות, בהכרה מלאה של כובד אחריותו, הוא הצהיר אל תוך הדומיה המתוחה:

"אהיה קצר. המלט הנסיך מדעתו יצא!

כן, השתגע! כי מה הוא שיגעון –

אם לא טירוף הדעת?

הוא השתגע, זאת האמת; אמת כה מצערת

ומצער שזאת אמת לאמיתה; מעגל מטורף!

ולא אוסיף דבר, אומר רק בפשטות:

הוא השתגע, יהא כך; ולא נותר אלא למצוא

את מקור ההתרחשות, או, אם תמצי לומר,

מקור התאונה; כי כל המתרחש מקור מסתמא יש לו.

אנא חישבו!

הממ, בתי נתנה לי מתוך צייתנות

את זאת, בבקשה. ראו נא ושפטו."

ותוך שהכל קשובים חסרי נשימה, הוא הקריא את המכתב המרשיע של המלט הנסיך והמשיך:

"מה אנכי לכם? אל העניין הישר ניגשתי

וכך בערך לה אמרתי לעלמה הצעירה:

כי המלט לעולם נסיך הוא, ומורם ממך,

על כן אסור! ומשום כך פקדתי עליה

לנעול דלתה בפניו, לא לקבל תשורות,

לדחות שליחים מטעמו.

היא כמובן צייתה; ואילו הוא –

לומר זאת בקיצור – על שנדחה

הוא נעצב מאד, החל לֶהֱזוֹת

ועד לשיגעון הגיע; בו הוא שרוי כיום.

רוצה אני לדעת אם קרה אי פעם

שכך וכך אמרתי בבהירות:

ככה זה – ולא היה זה כך?"

תוך התרגשות כללית הגיעו הדברים לידי התנגשות חריפה בין המלט ופולוניוס, אשר הדביר את יריבו המגמגם במלים חדות וממוקדות:

"ומה שלום המלט, חביב הנסיכים?

אתה מכיר אותי, נסיך?

ושמא לא, נסיך.

אדם ישר, נסיך?

אמת יציב, נסיך.

אמת שלי, נסיך.

מה אתה קורא, נסיך?

מה העניין, נסיך?

אני נפרד ממך, נסיך, בשיא הענווה.

היה שלום, נסיך.

את המלט הנסיך חיפשת? הנה הוא."

המלט שנמחץ על ידי המלים הקולעות כמהלומות, גמגם משהו במבוכה תוך גילויי אדישות כללית כלפיו; באורח האופייני לו בחוסר תכליתיות הוא ניסה להסיט את השיחה אל שחקן כלשהו, אולם פולוניוס שהגיח ברגע הנכון מבין הקלעים, הושיב אותו על מקומו בכמה מלים:

"חדשות לי בשבילך, נסיך.

הגיעונו שחקנים, נסיך שלי.

דברת כבוד! כי זה ארוך מדי.

יטפלו בהם כראוי להם, נסיך.

בואו, רבותיי!"

לא ייפלא שמר המלט לא העז בעקבות הדברים האלה, שהיו דברים כדרבנות, אלא לפלוט כמה מלים בינו לבין עצמו, שכן הוא פחד בעליל מיריב כה נחוש.

לאחר הפסקה שהוקדשה למשא-ומתן מאחורי הקלעים התערב פולוניוס בנעשה בכמה עצות חשובות:

"אופליה, בואי לכאן! אנחנו, הוד מעלתו,

פה נתחבא. קראי בזה הספר."

לאחר שיחה בארבע עיניים בין המלט הנסיך ואופליה אמר פולוניוס מלים קולעות אלה:

"לכי לך, אופליה!

אין צורך לספר מה הנסיך דיבר:

יודעים אנו הכל."

בינתיים ביים – כמובן באורח בלתי מתאים לנסיבות – המלט הנסיך מחזה כלשהו לשחקנים; במהלך האפיזודה המביכה הזאת התבטא פולוניוס, בצדק, לאמור:

“ראיתם?”

בקשר למעשהו המצער של המלט נתגלעה מריבה סוערת בין פולוניוס והמלט. מהלומותיו החדות כתער של פולוניוס ניחתו בזו אחר זו על ראש המלט:

"המלכה חפצה לדבר אתך, נסיך, ומייד.

ייקחני האופל, באמת; כמו גמל.

גבו כגב סמור.

ממש לווייתן.

אמסור."

המלט המבויש לא יכול היה לפרוק את תחושת ההלקאה המוסרית אלא בשיחה בינו לבין עצמו, על פי הרגלו הבזוי והחף מאומץ.

מתוך המשך מהלך העניינים שבמחזה מן הדין לציין את הצעתו יקרת הערך והזהירה של פולוניוס:

"מלכי, הוא כבר נכנס אל טרקלינה:

עלי לחוש להתחבא בוילונות

להם שם אצותת. היה שלום, כבודך;

אני עוד אחזור בטרם תעלה אל משכבך

לומר מה שאשמע שם."

באוזני המלכה העיר באורח כה קולע:

"מייד יבוא. אני נכנס לכאן.

רק במטותא – במרץ."

בהמשך דקר אותו המלט ברוב עורמה; ואז העיר פולוניוס בערנות ובכנות האופייניות לו:

“או! הנה נרצחתי!”

במותו של פולוניוס שומה היה המחזה להסתיים; כל אשר יבוא מכאן ואילך איננו, בלאו הכי, אלא דיבור עקר בעלמא בלא ראש ורגל; בייחוד המלט הנסיך נטפל לקהל – שהקסם שהיה שרוי בו התפוגג – בשיח אישי מדי ובלתי הולם בינו לבין עצמו, כגון האם עליו להיות או לא להיות. מחציתו של המחזה אפשר היה לשמוט בלא בעיות. אלמלא התבטאויותיו המצוינות של פולוניוס היה זה ערב אבוד.

תיארנו את עלילת המלט בפירוט האפשרי בכדי שהקורא בעל ההכרה יוכל לצייר לעצמו את תמונת המחזה כולו. הקהל, לאחר ששמע בקשב עמוק ביותר את נאומיו המזהירים של פולוניוס, גילה אדישות בולטת כלפי סיום המחזה. רק חבורה בטלה בששים של חסידים שוטים חסרי חוש ביקורת מחאה כף משנסתיימה טחינת המים הריקה מתוכן למשמע הפסוקים הדמגוגיים של המלט. הציבור בעל כושר השיפוט לא ילך כמובן שולל אחרי הצלחה זולה שכזאת.

18.1.31

אז שוו בנפשכם, אמר מר דיביש, זה מה שקרה לי באחד הימים האלה. אני מקבל מפעם בפעם, זאת לדעת, מזה כמה שנים, מכתבים – אהממ, אנונימיים. מקורם, על פי כתב היד, הנייר ועוד – שלושה או ארבעה אנשים; שניים כותבים במכונת כתיבה ושניים ביד; משניים אלה אחד כותב בכתיב גרוע שבגרוע ועושה בכלל רושם תת-קרקעי, בעוד שהאחר כותב ממש בכתיבה תמה, בכתב-יד כזה מצוייר וקפדני – זה צריך להיות כרוך בעבודת פרך. מדוע בחרו הארבעה דווקא בי כמטרה, את זאת לא אוכל לאמר; אינני עוסק בפוליטיקה, אולי מלבד העובדה שאני כותב מאמרים לעיתונות על צורכיהם ותפקידיהם של משק החלב ותעשיית הגבינות שלנו; הלא ברור, כשהבנאדם מגיע לקצת התמחות במשהו, אז זה כבר לא מניח לו והוא אנוס לצאת עם קצת הידע שלו לציבור ולעורר את עמנו, וליידע את הציבור המשכיל וכיוצא בזה. מימיי גם לא חשבתי שהצעות להעלאת קרנן של תעשיות הגבינה עלולות לפגוע ברגשות של מישהו; אבל לֵךְ תדע. אחד המתכתבים האנונימיים שלי הוא ככל הנראה קצב הנלחם למעמד מקצועו; אחרי כל מאמר שלי הוא שולח לי מכתב כתוב במכונת כתיבה, שבו הוא מתריס כנגדי, שאני רוצה להסריח בגבינותיי את הציבור הנאור ולחבל בכוחות עמנו. האנונים האחר, הכותב על מכונה ישנה מתוצרת רמינגטון, מודיע לי בדרך כלל שאני, כידוע לכל, מקבל תשלום של מיליונים בעד המאמרים שלי מידי בעלי אינטרסים מסוימים, שרכשתי כבר בכספי בגידתי שלוש אחוזות ורצוני הוא רק לבלבל את עמנו, בכדי שיסבא תמורת הגרושים שהרוויח בדמו את החלב המדולל המהול במים נושאי טיפוס. מבין האנונימיים הידניים – התת-קרקעי הזה כותב דברים גועליים שכאלה על אשתי; נו, אני לא אפרט, אבל… זה איום ונורא, כמה רוגז ושנאה מצטברים לפעמים בבני אדם. כנראה שזאת איזו גברת כבודה המכירה אותנו ומכתיבה את המכתבים האלה לעוזרת הבית שלה או לכובסת. לבסוף, האנונים בעל הכתיבה התמה פונה אלי בנימה מאיימת “אדוני!” ודורש בתוקף לחדול ולהניח לכל עם החלב שלי; לעמנו יש לדבריו דאגות אחרות, והוא יידע לטפל על פי אמות הצדק במי שמנסים להסיט את תשומת לבו מהשחיתות והחומרנות, וחותרים תחת האידיאליזם שלו. אתה תיתלה, בין הראשונים, על פנס רחוב, מודיע לי האנונים שלי בעל הכתיבה התמה, ברגע שעמנו ירד לעומקם של דברים יבין את טיב רקמת הרמאות וקנוניות המבישות הנפרשות לרגליו בידי בוגדים ומכורים לדבר עבירה שכמוך ובני בריתך אתך, וכן הלאה. זה לא כל כך חשוב; אתם הלא יודעים שהמכתבים האנונימיים כולם נכתבים כמו שטנץ, כאילו הועתקו מקונטרס “מזכיר האהבה” או “מדריך למכתבים לדוגמא”. אותי יותר עניין, מי הם האנשים הכותבים כך; חשבתי בלבי – כנראה איזה ידיד נפש השופך בעמל שכזה את רגשותיו האישיים ורוצה להתנקם בי על משהו – על מה, את זאת לא הצלחתי לגלות; אבל ככל הנראה זה מישהו שאני מכיר או שהיה לי אתו קשר כלשהו. זאת לדעת שאני שונא לכתוב מכתבים; לכן אני סבור שמוכרח להיות לאדם מניע חזק במיוחד בכדי להתיישב ולכתוב למישהו מכתב.

זה נמשך שנים; מה שמוזר הוא שבימים הסוערים לאחרונה תפחו המכתבים האלה בכמותם ובאלימותם. הקצב ההוא השש לקרב התחיל לכתוב לי בגוף שני יחיד וכתב לי: בשבילך, חזיר מפוטם שכמוך, יש לי כבר סכין מושחזת במיוחד, ודברים כאלה. ההוא בעל הרמינגטון התחיל לחתום “ליגת הטיהור” ויעץ לי להיפרד מהאחוזות שלי – אתם הלא יודעים שמה שנוגע לקרקעות יש לי רק אדנית עם פֶּלִרְגוֹנִיוֹת בחלון – כי המוני העמלים כבר הוציאו את גזר דינם של פרזיטים שכמוני. במכתבים הנבערים על אודות אשתי נוסף אולי עוד נופך נוסף של גסות; והאנונים בעל הכתיבה התמה הטיח בי אשם אישי על כל מה שקרה, וסיים במלים: “ברח אל מעבר לגבול, נבל שכמוך, כל עוד לא מאוחר! הפעם אני חותם: מטיל האימה.” כמובן שנכתב עוד הרבה יותר; אבל זה בערך הסגנון הנמרץ שלו. אני חושב שזמנים טרופים מגבירים בבני אדם את יצר הכתיבה והצורך להתבטא; אני רק התפלאתי כיצד זה בן-אדם פחות או יותר משעמם כמוני יכול להיות למוקד התעניינות כל כך טעונת רגשות של מישהו; ככל הנראה יש בזה נימה אישית נורא… אולי העלבתי את מישהו, או שאני עומד בדרכו של מישהו – מה כבר יודע הבנאדם על מכריו! רק ברור, אתם מבינים, קצת מביך להסתכל בכל אדם שאתה מושיט לו יד ולחשוב בקורטוב של אי בטחון: חבר, אולי זה אתה?

לפני כמה ימים לפנות ערב הלכתי לשוטט לשעה קלה ברחובות; נקיתי את הראש מהכל ורק התבוננתי איך חיים אנשים בסך הכל כפי שחיו בימים שלא היו היסטוריים. אני אפילו לא זוכר את שם הרחוב – כזה רחוב שקט ליד גני גרבוב. לפניי הלך אדם צולע, גוץ, לבוש שכמייה – היה כנראה מצנן נורא לפי התעטשויותיו ושיעוליו וחיטוטיו המתמידים אחרי ממחטה בכיסיו. תוך כדי החיטוטים האלה נפלה מכיסו מעטפה; אבל הוא לא שם לב והמשיך ללכת. הרמתי אותה ובדקתי האם כדאי לרדוף אתה אחרי הגוץ. על המעטפה היתה רשומה כתובתי. והיא נכתבה באותה כתיבה תמה וקפדנית של האנונים הרביעי שלי.

אני מחיש את צעדי וקורא לו: “היי, אדוני, האם המכתב הזה לא שלך?”

האיש מתחת לשכמייה עצר מלכת וממשש את כיסיו. “תראה לי!” הוא אמר. “כן, זה מכתב שלי. תודה רבה לך, אדוני. תודה רבה.”

אני נשארתי על עומדי כאילו פגע בי ברק. אתם הלא יודעים שיש לי זיכרון לפרצופים, אבל את האיש הזה לא ראיתי מימיי. היה זה כזה גמד בזוי, צווארון מלוכלך נורא, מכנסיים משופשפים לגמרי, במקום עניבה איזה קשר עקום, בקיצור עלוב; הגרוגרת מקפצת בגרונו, עיניים דומעות, בלחי חבורה בולטת, ונוסף לכל זה רגל אחת לא ישרה –

“אני מודה לך מאד, אדוני,” אמר באדיבות נוגעת ללב וקד קידה עמוקה כמנהגו של עולם שנעלם. “היית אדיב מאד.” בהתרחקו בצליעה במין הדר מיוחד נופף אלי עוד פעם בכובעו.

אומר לכם, נשארתי תקוע במקומי ועקבתי אחריו בפה פעור. אז זה האנונים שלי! מישהו שמימיי לא פגשתי אותו ולא פגעתי בו במאומה. והאיש הזה מתכתב אתי ועוד בדואר דחוף! אלוהים אדירים, במה זה מגיע לי – איך זה הגיע אליו? אני חשבתי לתומי, איזה אויב מסתורי, והנה – רציתי לרוץ בעקבותיו ולשאול אותו מי הוא, אבל איכשהו לא יכולתי; הסתובבתי על עומדי ושרכתי את דרכי הביתה. אתם מבינים, אני ריחמתי עליו לפתע פתאום. חשבתי בלבי, אם זה גורם לו תענוג – אבל לפחות שיחסוך מעצמו את הוצאות הדואר! הייתי צריך לומר לו, בן אדם, אתה יכול לשלוח לי את זה בלתי מבוייל; כל כך הרבה עבודה אתה משקיע בזה ועוד הוצאות כאלה –

בבוקר למחרת קיבלתי את המכתב בדואר דחוף, והוא עודו מלוכלך בשל נפילתו על המדרכה הרטובה. היו שם דברים נוראים: להעמיד אותי לקיר, לתלות על עץ גבוה, ואני כבר לא זוכר מה עוד. אלא שאני הרגשתי רק עצב. אתם מבינים, מסכן שכזה, הבן-אדם; כמה זה צריך לאכול אותו, שוו בנפשכם, איזה חיים רעים ומוזרים…

6.11.1938

¹

עם טונדה זה – זה היה כך: באחד הימים הופיעה דודה שלנו, כלומר אחותה של אשתי, וביקשה ממני איזו עצה. אני חושב שזה היה בעניין הסוס. היא רצתה לקנות סוס בשביל המשק ואומרת ככה, אתה, הגיס שלי, אתה בתור עובד רכבת מכיר המון אנשים ואולי גם סוחרים שבאים לשווקים, אז אולי תשאל על איזה סוס כמו שצריך. אני מדבר אתה על כל מיני דברים ובעיקר על המשק ופתאום אני רואה שיש לה משהו בתוך תיק מלא. זה בטח, אני מנחש, איזה אווז קטן. פראנטיק, אני אומר לעצמי, בראשון בשבת הבא יהיה לך אווז לארוחת הצהריים. הגענו לסיכום הדיון עם הדודה, אבל אני כל הזמן חושב על האווז; זה, אני מנחש, יכול להיות במשקל שמונה ליטראות, ואפשר יהיה להוציא מזה גם איזה שומן – מה אומר ומה אדבר, הדודה היא אשה נבונה. ואז היא אומרת ככה, אני הבאתי לך, גיסי, משהו בתמורה לעזרה שלך. והיא שולפת את זה מהתיק. והמשהו הזה מתחיל לצווח, עד שקפצתי ממקומי, ככה נבהלתי.אני רואה, חזרזיר חי, והוא צורח כאילו חותכים אותו בסכינים. חזרזיר יפה מאד, את זה לא תכחיש. מה אומר, הדודה שלנו היא אשה פשוטה; יש מי שיגיד סתם קונדוקטור ברכבת, אבל אשה כזאת מהכפר מסתכלת עליו כמו על מישהו מהשלטונות. קונדוקטור יכול לפתוח את הפה שלו על אנשים ולשלוח אותם מכאן לשם, עד שיתחממו מדה², נו, בקיצור, שלטונות. וככה הדודה המסכנה חשבה שהיא מוכרחה איכשהו להוכיח שהיא אסירת תודה; היא מכבדת אותי, מה שנכון נכון, ואת הילדים שלנו היא אוהבת כמו את שלה – כבר סיפרתי, חזרזיר שכזה הביאה. הא לך, גיסי, זה מהדיר שלנו.

ברור, כשזה התחיל לצווח, מייד באה האשה וגם הילדים – נו, השמחה הייתה גדולה. הילד תפס אותו בזנבו ולא יכול היה לשבוע משמחה, איך זה צורח. אנדולה לקחה את זה והניחה אותו על ברכיה ופינקה אותו כמו תינוק; החזרזיר נרגע והתחיל לחרחר באושר ובסוף נרדם, והילדה – לא תאמין – יושבת כמו פסל, החזרזיר עטוף בסינרה, ועיניה היו פתאום ככה תוהות וקדושות – אני פשוט לא מבין מאין בא לה לזבת חוטם שכזאת מידה כזאת של אמהות. אז אני אומר, אין מה לעשות, ילדים, צריך לפנות את המחסן ולהפוך אותו לדיר בשביל טונדה הקטן. אני לא יודע מדוע הדבקתי לחזרזיר הזה דווקא את השם טונדה. אבל השם הזה נדבק אליו לכל ימי שהותו אצלנו. נכון, כאשר הגיע משקל למעלה מעשרה קילו, כבר אי אפשר היה לומר “הקטן”, ונשאר בסוף רק השם טונדה. טונדה שלנו. קשה להאמין באיזו מהירות חזיר כזה גדל. כשיגיע לשבעה עשר קילו המקובלים, תהיה שחיטה, חשבתי. משהו נאכל מייד, משהו יישמר כשומן וקוטל³ מעושן טוב לשמור לחודשי החורף. וככה האכלנו אותו וטיפחנו את צפיית השחיטה; וטונדה, הוא היה הולך אחרינו עד לתוך החדר וכאילו מבקש שיגרדו אותו מאחורי האוזניים, אני אומר לך, רק חסר היה שידבר. שלא יספרו לי שהחזיר הוא בהמה טיפשה.

עד שיום אחד, לקראת חג המולד, אני אומר לאשתי שצריך להזמין את הקצב.

“בשביל מה?” אומרת האשה.

“נו, בכדי לשחוט את טונדה.”

האשה הסתכלה בי ככה מופתעת; ואני בעצמי הרגשתי שזה מצלצל מוזר. “לשחוט את החזיר” אמרתי מהר.

“את טונדה?” אומרת האשה ומסתכלת בי במבט מוזר.

“זה בשביל מה שגידלנו אותו, לא?” אומר אני.

“אז אסור היה לתת לו שם של בנאדם,” אומרת האשה מניהּ וביהּ. “אני אפילו לא הייתי יכולה להכניס את זה לפה. תתאר לך, נקניק מטונדה, או לאכול את האוזן של טונדה. את זה אתה לא יכול לבקש ממני. וגם לא מהילדים. הבנאדם ירגיש כמו אוכל-אדם, במחילה.”

אתה מבין אדוני: אשה פתייה. גם אמרתי לה את זה, ואל תשאל אותי איך; אבל כשהתחלתי לחשוב על זה בעצמי, הרגשתי מוזר. לכל הרוחות, להרוג את טונדה, לחתוך נתחים מטונדה, לעשן את בשרו של טונדה, זה לא הולך יחד; אפילו לא הייתי נהנה מהאוכל. אתה לא כזה לא-אנושי, הלא כן? אם אין לזה שם, אז זה חזיר כמו כל חזיר אחר; אבל כשזה פתאום טונדה, יש לך אליו יחס אחר. מה אומר לך: מכרתי את טונדה לקצב, והרגשתי כמו סוחר בבני-אדם. אפילו מהכסף לא נהנתי.

אז אני ככה חושב, שבני אדם יכולים להרוג זה את זה כל זמן שלשני אין לדידם שם. אילו ידעו שזה שהרובה שלהם מכוּון אליו הוא פראנצי כך וכך או שם אחר, נגיד ואסיל או טונדה, אני חושב שמשהו בפנים היה אומר להם: לכל הרוחות, אל תירה, הלא זה טונדה! אילו כל האנשים בעולם ידעו להשתמש בשמותיהם הפרטיים, אני חושב שהרבה היה משתנה ביניהם. אלא שכיום אין בני האדם מסוגלים למצוא את שמות זולתם; וזאת הצרה, אדוני.

11.4.1927

ראיון, אמר המנצח פילאט במשכו את כתפיו. אני נורא מתפלא, בן-אדם, שאתה מאמין להם. לי יש ניסיון משלי עם ראיונות, ואוֹמָר לך: אם כבר נגזר עלי לתת ראיון, אני מעדיף שלא לקרוא אותו אחר-כך. סתם לכעוס לשווא? בעצם הבנאדם היה יכול להתפוצץ מצחוק לפי מה שהוא יכול לקרוא על עצמו במהלך ראיון כזה, ויחד עם זה זה אוכל אותו איזו מלאכה מרושלת ומעוותת העיתונאי הזה עשה. כל עבודה מרושלת ממש אוכלת אותך כשאתה רואה אותה, הלא כן? לפעמים אני נדהם מדוע העיתונאי כל כך בלבל את היוצרות ועיוות את כל מה שאמרתי לו; כאילו בכוונה תחילה הוא הפך את הכל על פיו או סתם כתב אחרת – אבל למה ומדוע, זה עולה על השכל שלי. אילו הייתי פוליטיקאי או אישיות חשובה אחרת, ניחא; אז העניין פוליטי, והבריות יש להם עניין מיוחד להכניס למישהו לפה מה שלא אמר מימיו, או שכל השיחה לא היתה ולא נבראה ובדיה היתה; זה קורה. אבל אני – אני סתם מוזיקאי; לאיש אין עניין להרע אתי, מלבד אולי אצלנו בבית; ולמרות זאת עוד לא קרה לי שבראיון שנתתי ייכתב לפחות חצי ממה שאמרתי באמת.

אז שתדע איך זה קורה. נניח אני בא לנצח בקונצרט גדול בליברפול או בפאריז ברור כאשר בא מאסטרו פילאט לנצח, עושים סוכני הקונצרט איזה רעש. אני בא למלון ועוד לא הספקתי לרחוץ ידיים, והשוער מטלפן שאיזה אדון רוצה לדבר אתי. אומר שהעניין חשוב. אל-אלוהים, אני אומר בלבי, עיתונאי! עליך להבין, העיתונות מתעניינת בך רק ביום הראשון; למחרת אתה כבר לא חדשות, ואם רצונך שיזכירו אותך ולו במלה אחת, אתה צריך להידרס לפחות על ידי מכונית. ובכן, אני מחליט, אניח לו לאדון קצת לחכות – זה איכשהו שייך לעניין; ואחר-כך, בבקשה, מה אני יכול לעשות בשבילך? האיש הצעיר מציג את עצמו, מאסטרו הנכבד, עיתון זה וזה היה רוצה להביא כמה דברים מפיך –

“מה, ראיון?” אומר אני. “אני עקרונית לא נותן שום ראיונות.”

“לא, לא,” מתגונן האיש הצעיר. “רק כמה מלים, שיחה לא מחייבת…”

אני נכנע. “ובכן, אדוני, תתחיל.”

האיש הצעיר מוציא פנקס קטן ונוגע בעיפרון בשיניו. במבט ראשון רואים שהוא לא יודע עלי מאומה, שמוזיקה לא מעניינת אותו ושאין לו מושג על מה עליו לשוחח אתי. שעה קלה הוא מביט בי במבוכה ואחר מתחיל: “לוא סיפרת לי, מאסטרו, משהו על עצמך.”

זה בדרך כלל אוכל אותי. “אני לא יודע על עצמי כלום,” אני אומר לו. “אבל אתה יכול לשוחח אתי על מוזיקה, אם רצונך בכך.”

האיש הצעיר מהנהן לאות תודה ורושם בקדחתנות את ששמע. “מתי התחלת לנגן, מאסטרו?” הוא שואל לבסוף.

“בהיותי ילד קטן,” אני אומר. “בפסנתר”.

האיש הצעיר רושם בהתלהבות. “איפה נולדת?”

“במרשוב.”

“איפה זה?”

“בצ’כיה.”

“סליחה, איפה?”

"בצ’כיה, בהרי " Krkonose.

“סליחה?”

“הרי הענקים,” אני מסביר לו..“Mont Geants. Riesengbirge Giant Mountains”

“אהה,” אומר הצעיר וכותב בקדחתנות. “האם תוכל לומר לי משהו על ילדותך? למשל… מה היה מקצועו של אביך?”

“מורה. הוא היה מנגן בעוגב בכנסייה. אלה היו הרשמים המוזיקליים הראשונים שלי,” אני אומר בכדי להגיע למוזיקה. “אתה מבין, מלמד כזה צ’כי, מנגן בטבעו – אצלנו זאת מסורת משפחתית.” וכן הלאה. האדון הצעיר כותב ומהנהן מתוך שביעות רצון. זה בדיוק מה שהעיתון שלו צריך. בראבו, מאסטרו!

סוף-סוף אני מצליח להיפטר ממנו ואני נושם לרווחה. כך, זה מאחורינו. אתה יודע, אני אוהב לשוטט בערים זרות; שם איש לא יכיר אותך… אומר לך, יש והייתי רוצה, תוך כדי ניצוח, לזרוק את השרביט; אוחזת בי אימה נוראה מעצם העובדה שכל כך הרבה אנשים מסתכלים בי. מי שאין בו לפחות קצת מאופיו של ליצן, היה רצוי שיימנע מלהיחשף לציבור. אבל זה כבר פרק אחר.

למחרת בבוקר אני מקבל את העיתון. כותרת שמנה “שיחה עם מאסטרו פילאט”. טוב. “המאסטרו קיבל את סופרנו בסוויטה המפוארת של מלון X.” רגע, אני הלא דיברתי עם הצעיר הזה בלובי! “בקונטראסט מובהק עם האווירה המפוארת, הרכרוכית כלשהו, ניצבה לפנינו דמותו המגושמת המקושטת ברעמת ענק, האומרת כולה חוסר ריסון.” אני – גובה גופי בקושי מטר שבעים, ומה שנוגע לרעמה – נו, נעזוב את זה. "הוא קיבל את פנינו בלבביות בלתי רגילה, ממש שופעת – ". איי-איי-איי, אני חושב בלבי.

הוא העביר את אצבעותיו מבעד לרעמה הכסופה ופניו השזופים קדרו. מוצאי, הוא אמר, שרוי במסתורין; אינני יכול לספר על עצמי הרבה. אני רק יודע שנולדתי בהונגריה, ליד ורשה, בגיא עמוק שבלב הרי ענקים פראיים. מעל למקום הולדתי המו יערות עבותים ורעמו מפלי מים כמו עוגב בכנסייה. זה היה הרושם המוזיקלי הראשון בחיי. אגלה לך, שאבי היה צועני זקן. הוא חי חיי טבע כמו מאות ואלפים של אבותינו. המסורת המשפחתית היא צייד לא חוקי, חירות ונגינה פראית בכינור ובצלצל. עד היום אני אוהב להעלם לזמן מה במחנה בני עמי ולנגן בכינור ליד המדורה את מנגינות ילדותי. – ”

מה אומר לך: פתחתי בריצה למערכת העיתון ואני מחפש את העורך. אני חושב שקצת תופפתי על השולחן, כי בסוף הסיר האדון שם את משקפיו ואמר בפליאה: “אבל, אדוני, אנחנו הרי כותבים לעיתון! אנחנו צריכים להגיש את העובדות באורח מעניין, אתה לא חושב? אני בכלל לא מבין מה מרגיז אותך…”

היום זה כבר לא היה מרגיז אותי; הבנאדם מתרגל… וחוץ מזה, אני חושב, זה כנראה לא הולך אחרת; אתה חי את חייך, אבל התמונה המצטיירת אודותיך בעיני הבריות היא עניין אחר לגמרי; מה עוד אם התמונה הזאת עוברת לפני עיני הציבור! אני כבר לא זוכר האם הראיון הזה היה בליברפול או ברוטרדם, או אולי במקום אחר; אבל אני משוכנע שברגע שעליתי לדוכן המנצחים, ראה בי הקהל באמת דמות של פרא ענק בלתי מרוסן שבלוריתו מתעופפת אל על, החורק במיתרי כינור בידיו מעל מדורת צוענים. - - זאת לדעת שהיתה לי שם הצלחה כבירה, פנטסטית, בן-אדם. אז אני לא יודע האם הצעיר ההוא מהעיתון לא צדק בעצם על פי דרכו… אתה מבין, לפחות בכל הנוגע לאמת כפי שהיא מצטיירת בעיני העם והציבור.

13.11.1938

זה קרה במשחק רעים בין קבוצת בית הספר הממלכתי שברובע התשיעי נגד קבוצת כיתה ח' של הגימנסיה העירונית שברובע האחד עשר. על אף העבודה המצוינת של ההגנה שבה התבלט במיוחד פרדי זאפוטוצקי פיגרה נבחרת הממלכתי לקראת סוף המחצית השניה שניים-אפס ושערה היה נתון להתקפה מתמשכת. ואז, ברגע שלעברו של השער טס כדור בלתי ניתן לעצירה של זְדֶנֶק פּוֹפֶּר מכיתה ח‘, המכונה קאדיה, אירע משהו מוזר: הכדור נעצר באויר, הסתובב המהירות מסחררת, ולאחר רגע של היסוס טס בחזרה, ונפל כמו קלע מן השמיים לתוך רשת היריב. היה זה ארבע דקות לפני סיום המחצית השניה. איש לא ראה אל נכון מה בעצם קרה, ולפיכך נמשך המשחק; זדנק פופר המזהיר השתלט שוב על הכדור, חדר דרך קווי ההגנה ושלח פגז צמוד לקרקע מקרוב אל תוך הרשת של הממלכתי ט’. שלושים צופים, אוהדי הגימנסיה, כבר פתחו בתרועות ניצחון; אבל הכדור נעלם; כל השחקנים התחילו לחפש אותו, עד אשר השוער של כיתה ח' של הגימנסיה העירונית של רובע י"א גילה את הכדור האבוד, מונח בשלווה ברשת שערו. בינתיים שרק השופט לסיום המשחק. קבוצת כיתה ח' אמנם מחתה על הגול הבלתי תקני, אבל לא היה מה לעשות: תוצאת המשחק היתה שתיים-שתיים.

מאותו יום ואילך צעדה קבוצת הכדורגל של הממלכתי ט' מחיל אל חיל. את ממלכתי י“ג הדבירו שלוש-אפס; את כיתה י' של הריאלי י”ג קרעו ארבע-אחת; את כיתה י“א של הגימנסיה העיר קולין ניצחו ביחס שערים שניים לאחד (יחס הפצועים – שניים לשניים); ולאחר ניצחונותיה על הריאלי של רובע י”ט, קבוצת הנוער של מועדון הספורט סלאביה, ממלכתי י"ז והגימנסיה הגרמנית ב' נועד לה משחק עם קבוצת הספורט האוניברסיטאית. היתה זאת הצלחה ללא תקדים בתולדות האנושות.

אך אפילו בקרב הקבוצה המנצחת לא היה איש מודע לכך, שבמצעד התהילה של ממלכתי ט' היה תמיד נוכח תלמיד כיתה ה' של בית הספר, בוהומיל סמוטני. איש לא דיבר אתו בכלל, כי הנער היה שקט וירא שמיים. איש לא שם לב אליו, לא בבית הספר ולא בשדה הכבוד. רק זדנק פופר האמור לעיל (שנהג, מתוך טינה וקנאה, ללוות את קבוצת האויב בכל שדות הקרב) שם לב אל הצופה הצנוע והנאמן; וירא שבוהומיל סמוטני היה מסתלק ברגעים קריטיים על מנת להתכרבל מאחורי קיר מעקה או שיח קרוב, כורע על ברכיו ומתפלל בדבקות ובלחש: “אלוהים שבשמיים, חוס ורחם! עשה שאנשינו יבקיעו גול!” אותו רגע היה הכדור נעצר במעופו ופונה אל שער היריב; או שהיה נעלם לפתע ונחלץ משער הצד שכנגד; או שהיה מתגלגל לאטו במגרש, בעוד שכוחות האויב כושלים ונופלים, כאילו כופת כוח מסתורי את רגליהם וזדנק פופר, המכונה קאדיה, סיפר על כך לאחיו הבכור, הסטודנט לרפואה זאביש פופר ממועדון הספורט האוניברסיטאי.

ביום לפני הקרב ההיסטורי בין ממלכתי ט' לבין מועדון הספורט האוניברסיטאי חיכה איש צעיר לתלמיד בוהומיל סמוטני. הוא הציג עצמו כזאביש פופר, תלמיד רפואה וספורטאי, ויאמר לו: “אני יודע, מר סמוטני, שאתה ספורטאי נלהב; סיפר לי זדנק שלנו, שאתה אוהב לצפות במשחקי כדורגל. אבל נדמה לי שאתה לא מכיר די הצורך את כללי המשחק; חבר יקר, אתה צריך לדעת את הכללים בכדי שתוכל ליהנות מהמשחק! וכיון שיש לי במקרה קצת זמן פנוי, אמרתי בלבי לספר לך משהו על כדורגל בכדי שתדע איך מתנהל המשחק כתקנו.”

אותו יום טייל הסטודנט לרפואה זאביש פופר במשך שלוש שעות עם בוהומיל סמוטני ברחובות הרובע התשיעי והסביר לו מה זה קרן, אזור עונשין, נבדל, יד, התקפה והגנה, הגשה, משחק הוגן ומשחק לא-הוגן, בעיטת עונשין, עבירה וכן הלאה. בוהומיל סמוטני הנהן ורק אמר מפעם בפעם: “כן, הבנתי. כן, אני מבין. כן, אדוני, אזכור זאת.” ובסוף הודה מקרב לב, כי הוא היה נער טוב ומנומס ולא פרחח שכזה, כמו צעירים רבים בימינו.

למחרת נערך המשחק בין ממלכתי ט' לבין הספורט האוניברסיטאי, במהלך המחצית השניה הוביל הספורט האוניברסיטאי שש-אפס. בקהל הצופים ישב בוהומיל סמוטני, הזיע מרוב אימה, ידיו שלובות בתפילה וכה יתפלל: “אלוהים אדירים, חוס ורחם ועשה משהו…אבל בהתאם לכללים…שאנשים יבקיעו גול תקני…עשה נס, אבל fair!”

לקראת סוף המחצית השניה הוביל הספורט האוניברסיטאי אחת-עשרה – אפס; והסטודנט לרפואה לחש באוזני אחיו: “אתה רואה, ברגע שיש כללים תקפים, אי אפשר לעשות שום נסים.”

22.3.36

מר טומשיק הלך בדרך ההיא ליד בית החולים של הרובע האחד-עשר; זאת היתה הצעדה הקבועה שלו מטעמי בריאות, כי מר טומשיק הקפיד בבריאותו, ובכלל היה ספורטאי נלהב, כשם שהיה צופה נלהב בתחרויות הליגה. הוא צעד פסיעות קלילות וזריזות בדמדומי האביב, תוך שהוא פוגש רק פה ושם בזוג נאהבים או במישהו מהרובע השנים-עשר. הייתי צריך לקנות לי מד-צעד, בכדי לדעת כמה צעדים אני צועד מדי יום. ולפתע הוא נזכר שמזה שלושה לילות הוא חולם את אותו החלום: כי הוא מהלך ברחוב, ופתע פתאם נקרית בדרכו אשה עם עגלת ילדים; אשר על כן הוא רוקע רק כך בקלות בעקב שמאל, והנה הוא מתרומם לגובה של כשלושה מטרים, טס מעל לראש האשה עם עגלת הילדים ונוחת ברכות על הקרקע. בחלום הוא בכלל לא התפלא על כך: זה היה לדידו מובן מאליו ונעים להפליא, ורק נראה לא מצחיק¹ במקצת שעד כה איש לא ניסה את זה. הלא זה כל כך קל; די להניע קצת את הרגליים, כמו ברכיבה באופניים, והנה מר טומשיק שוב מתרומם באוויר, שט בגובה הקומה השניה ובקלילות נוחת על הארץ. די לרקוע ברגל, ושוב הוא מתרומם כמו בנעלי מילין; אין צורך לנגוע באדמה, יעשה תנועת רגליים חפוזה כזאת וממשיך לטוס. מר טומשיק צוחק לו בחלומו בקול רם על שאיש לא מצא עד כה את התעלול. רק לרקוע ברגל באדמה ואתה מעופף. זה הלא קל יותר וטבעי יותר מהליכה, מסיק מר טומשיק בחלומו; אני צריך לנסות את זה מחר כשאהיה ער.

שלושה לילות רצופים הוא חלם את החלום הזה, נזכר מר טומשיק. זהו חלום נעים; הבנאדם מרגיש כזה קליל – ובכן, היה יפה אילו אפשר היה לעופף ככה בלא קשיים; רק לרקוע קלות באדמה – מר טומשיק הסתובב להעיף מבט חטוף לאחור. איש לא הלך בעקבותיו. מר טומשיק פתח בריצת המראה קלה, רק כך לשם צחוק, ורקע ברגל שמאל, כאילו לדלג על שלולית בוץ. בו ברגע התרומם לגובה שלושה מטר וטס, טס בקשת שטוחה מעל פני הקרקע. הוא לא השתומם לרגע; זה היה באמת טבעי, וזה גרם לו רק להנאה מרגשת כמו סיבוב בקרוסלה. מר טומשיק כמעט צעק בשמחת נעורים; אלא שכעבור כשלושים מטר התקרב במעופו ארצה וראה שיש שם בוץ; לפיכך נופף קצת ברגליו כמו בחלום והנה הוא מתרומם מחדש ונוחת בקלילות ובלא זעזוע כחמשה עשר מטר הלאה משם, מאחורי גבו של אדם שהלך בצעדים עגומים לכיוון בית הקברות. האיש הסתובב בחשדנות; בעליל לא מצא חן בעיניו שנמצא בגבו אדם שלא שמע את צעדיו קודם לכן. מר טומשיק עקף אותו ככל שיכול בלי לעורר חשד נוסף; הוא כמעט חשש שצעד נמרץ יותר ינתק אותו מהאדמה והוא ישוב ויעופף.

את זה צריך לנסות באופן שיטתי, אמר מר טומשיק בלבו והתחיל לחזור באותה דרך נטושה בכיוון הביתה; אבל כאילו להכעיס הוא פגש הרבה זוגות נאהבים ועובדי רכבת. אשר על כן נכנס לשביל צדדי, שבו פרקו במשך שנים אשפה; היה כבר חושך, אבל מר טומשיק חשש שמא עד מחר ישכח איך עושים את זה. הוא רקע הפעם בהיסוס מה ולפיכך התרומם רק עד גובה מטר ונחת נחיתה קשה יותר במקצת. הוא ניסה שנית, תוך העזרות בתנועות ידיים כאילו הוא שוחה; הפעם עף למרחק שמונים מטר ומעלה, אפילו בקשת דמוית חצי עיגול, ונחת בקלילות כמו שפירית. רצה לנסות פעם שלישית, אלא שנלכד בחרוט של אור, וקול מחוספס שאל אותו: “מה אתה עושה פה?” היה זה פטרול משטרתי.

מר טומשיק נבהל נורא וגמגם שהוא מתאמן פה במשהו. “אז תלך להתאמן במקום אחר,” התכעס השוטר, “אבל לא פה.” מר טומשיק אמנם לא הבין מדוע הוא יכול להתאמן במקום אחר, אבל לא פה; אבל בהיותו אזרח שומר חוק, אחל לשוטר לילה טוב והסתלק משם מהר, מלא חששות שהוא עלול להתרומם לפתע פתאום; זה עלול להיות חשוד בעיני המשטרה. רק בהגיעו למכון הממלכתי לבריאות הוא שוב קפץ לאוויר, דילג בקלות על גדר התיל ובעזרת ידיו המתנופפות עף מעל לגן המכון אל העבר השני, הלא הוא רחוב הכתר, ושם נחת ממש ליד עוזרת בית שהיתה בדרכה עם כד בירה. היא פלטה צעקה ופתחה במנוסה. מר טומשיק העריך את אורך הטיסה שלו למאתיים מטר בערך; היתה זאת בעיניו התחלה נפלאה.

בימים שלאחר מכן הוא התאמן בטיסה, כמובן רק בלילה ובמקומות מבודדים, במיוחד בסביבת בית הקברות היהודי ברובע אולשני. הוא ניסה סגנונות שונים, כגון התרוממות אחרי ריצת המראה או התרוממות אנכית מהמקום; הוא הגיע בקלות, תוך נפנוף רגליו בלבד, לגובה של מאה מטר ומעלה, אבל לעלות יותר לא העיז. כמו כן הוא רכש ניסיון בדרכי נחיתה שונות, כגון גלישה חלקה או צניחה אנכית מואטת, דבר שהיה תלוי בעבודת הזרועות; הוא גם למד לשלוט במהירות הטיסה ולשנות כיוון באוויר, לטוס נגד הרוח, לטוס עם משקולות, להוסיף או להפחית גובה על פי הצורך ודברים דומים. זה היה קל לגמרי; פליאתו של מר טומשיק על שהבריות לא הגיעו לכך עד כה גברה והלכה; ככל הנראה איש לא ניסה לרקוע פשוט ברגל ולהתרומם. פעם אחת הוא הצליח להישאר באוויר שבע עשרה דקות מלאות, אבל לבסוף הסתבך באיזה חוטי טלפון והעדיף לרדת. לילה אחד הוא ניסה לטוס לאורך שדרות רוסיה; הוא טס בגובה של ארבעה מטר כאשר גילה מתחתיו שני שוטרים; לפיכך הסיט את מסלולו לגני הווילות, בעוד אשר נשמעות שריקותיהן החדות של משרוקיות משטרתיות. כעבור שעה קלה הוא חזר למקום ברגל וראה ששה שוטרים מחפשים בפנסים חשמליים דלוקים בשטח הגן, כנראה גנב שלדבריהם ראו אותו מטפס על הגדר.

רק עכשיו עלה על דעתו של מר טומשיק שהטיסה מזמנת לו הזדמנויות למכביר, אבל לא העלה בדעתו שום דבר הגיוני. באחד הלילות פיתה אותו חלון פתוח בקומה הרביעית בכיכר לובּקוביץ; מר טומשיק המריא לשם ברקיעה קלה, התיישב בחלון ולא ידע מה הלאה. הוא שמע מבפנים קולות אדם ישן ונוחר בכבדות; לפיכך הוא נכנס לחדר, אבל כיון שלא התכוון לגנוב, הוא נשאר על עומדו מתוך הרגשת מבוכה מדכאה המתעוררת בכניסתנו לכל דירה זרה. מר טומשיק נאנח ועלה שוב על אדן החלון; אולם, על מנת להשאיר עדות ומשהו כמו הוכחה למבצעו הספורטיבי, הוא שלף מכיסו דף נייר ורשם עליו בעיפרון: “הייתי פה!! הנוקם x.” את הנייר הניח על שידת המיטה של הישן וגלש בשקט מהקומה הרביעית. רק בבית גילה שהנייר היה מעטפה שנשאה את כתובתו, אבל לא היה לו האומץ לחזור לקחתה. כמה ימים עברו עליו בפחד נורא שהמשטרה תחקור את העניין; אך למרבית הפלא לא קרה דבר.

*

כעבור כמה זמן הרגיש מר טומשיק שהמשא של טיפוח כושר הטיסה כשעשוע אישי וחשאי – כבד מנשוא; אלא שלא ידע כיצד למסור את תגליתו לרשות הרבים. הלא הדבר כל כך קל; די לרקוע ברגל ולעזור קצת בתנועת הזרועות, ואתה יכול לעוף כמו ציפור. אולי זה יתפתח לענף ספורט חדש; או שאפשר יהיה להקל על העומס בדרכים ולהלך באוויר. ולא יהיה צורך בבניית מעליות. ובכלל, יכולה להיות לעניין משמעות אדירה; מר טומשיק אמנם לא ידע בדיוק איזו משמעות, אבל זה כבר יתפתח מעצמו. כל תגלית חדשה נראית בראשיתה כמו צעצוע לשמו.

למר טומשיק היה שכן בבית, כזה אדם צעיר ושמן, בשם וויטה; האיש היה מישהו בעיתונות. כן; עורך מדור הספורט או מדור אחר. אז לאדון וויטה זה ניגש מר טומשיק באחד הימים, ואחר כמה דיבורים סחור-סחור הוא פלט לפתע שהוא יכול להראות לו משהו מעניין. הוא עטף את זה במעטה סודיות ומסתורין, עד שמר וויטה חשב “אלוהים אדירים” או משהו כזה. אף על פי כן הוא הסכים להתלוות אל מר טומשיק בסביבת תשע בערב לבית הקברות היהודי.

“אז תסתכל, אדוני העורך,” אמר מר טומשיק, רקע ברגל והתרומם לגובה כחמשה מטר. שם הוא ביצע תרגילים שונים, הנמיך עד לקרבת הקרקע, ושוב התרומם תוך שהוא מנופף את זרועותיו, ואפילו נשאר תלוי באוויר ללא ניע למשך שמונה שניות לפחות. מר וויטה הרצין מאד והתחיל לחקור כיצד מר טומשיק עושה את זה. מר טומשיק הראה לו בסבלנות רבה: רק לרקוע ברגל והולכים; לא, אין בזה שום צד ספיריטואליסטי; לא, אין צורך בשום כוחות עליונים, גם לא כוח רצון מיוחד, ולא מאמץ שרירים; די לקפוץ ולעופף. “תנסה בעצמך, אדוני העורך,” הוא הפציר, אבל מר וויטה הניד את ראשו, ואמר, מהורהר, שוודאי יש בזה איזה טריק מיוחד. אני כבר אגלה אותו, אמר. וביקש שמר טומשיק לא יראה את הדבר לעת עתה לאדם אחר.

בפגישתם הבאה נתבקש מר טומשיק לעופף כשמשקולות בנות חמישה קילוגרם מוחזקות בידיו; זה הכביד והוא הגיע רק לשלושה מטר גובה, אבל מר וויטה היה מרוצה. לאחר ניסוי הטיסה השלישי אמר מר וויטה: “אז תשמע, מר טומשיק, אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל העניין הזה הוא מאד רציני. לטיסת אדם בכוחות עצמו עשויה להיות משמעות רבה. למשל, להגנת המדינה, אתה מבין? את זה צריך להפקיד בידי מומחים. אתה יודע מה, מר טומשיק, אתה צריך להציג את זה בפני איזה מומחים. אני כבר אדאג לזה.”

*

ובכן, כך קרה, שיום אחד ניצב מר טומשיק לבוש מכנסי התעמלות מול קבוצת ארבעה אדונים בחצר המכון הממלכתי לחינוך גופני. הוא התבייש נורא בשל הופעתו העירומה-למחצה, סבל מאימת הציבור ורעד מקור, אבל מר וויטה לא ויתר: שום כלום בלי מכנסי ההתעמלות, צריך שייראה לעין איך עושים את זה. אחד האדונים האלה, החסון והקרח, היה פרופסור לחינוך גופני באוניברסיטה; הוא נראה כמסרב להאמין; אפשר היה לראות ממראה אפו שמבחינת המדע הכל הבל. בחוסר סבלנות הוא הציץ בשעונו ונהם.

“כך, מר טומשיק,” אמר מר וויטה בקול רועד קמעה, “תראה לנו את זה: תחילה בריצת המראה.”

מר טומשיק נבהל ופתח בשני צעדי ריצה.

“חכה,” עצר בעדו מומחה. “הריצה שלך איננה נכונה. אתה צריך להעביר את כובד משקל הגוף על הרגל השמאלית, אתה מבין? עוד פעם!”

מר טומשיק חזר וניסה להעביר את כובד משקל הגוף על רגל שמאל.

“והידיים, אדוני,” לימד אותו המומחה. “אתה לא יודע מה לעשות בידיים. עליך להחזיק את הזרועות כך שבית החזה שלך יהיה חופשי. וקודם גם עצרת את נשימתך תוך כדי הריצה, זה אסור. אתה צריך לנשום בחופשיות ובעומק. אז עוד פעם!”

מר טומשיק היה מבולבל; עכשיו הוא באמת לא ידע מה לעשות בידיים וכיצד לנשום; הוא פרכס באי ביטחון וחיפש היכן נקודת הכובד של גופו.

“עכשיו,” צעק מר וויטה.

מר טומשיק התנענע במבוכה ופתח בריצה; בדיוק כשעמד להמריא, אמר המומחה: “לא טוב! אתה צריך עוד לחכות!”

מר טומשיק רצה להיעצר, אבל לא יכול היה עוד: רק רקע ברגל שמאל רקיעה חלושה והתרומם לגובה מטר; אבל כיון שרצה להשביע רצון, הנמיך את טיסתו, נחת ונשאר עומד.

“רע, לגמרי רע,” צעק המומחה. “אתה צריך לנחות בשפיפה! אתה צריך לגעת בקרקע בבהונותיך ואחר-כך להתייצב בגמישות בשפיפה! והידיים צריכות להיות מושטות קדימה, אתה מבין? הידיים שלך הלא צריכות לשאת את גורם האינרציה, אדוני; זאת תנועה טבעית. חכה,” אמר המומחה, “אני אראה לך איך צריך לקפוץ. תסתכל טוב מה אני עושה.” ואחרי שזרק את מעילו הוא ניגש להמראה. “ראה, אדוני: נקודת הכובד נחה על רגל שמאל; הרגל כפופה במקצת והגוף נטוי קדימה; את המרפקים אני מחזיק מאחור, בכדי להרחיב את בית החזה. תעשה כמוני!”

מר טומשיק עשה כמוהו; מימיו לא הרגיש כל כך מעוקם ולא נוח.

“אתה צריך להתאמן בזה,” שח המומחה. "ועכשיו תסתכל! רגל שמאל נזרקת קדימה – " המומחה זרק אותה קדימה, רץ ששה צעדים, רקע ברגלו וקפץ, תוך שהוא מצייר בזרועותיו עיגול יפהפה באוויר; אחר־כך נחת בשפיפה כשזרועותיו מושטות קדימה. “כך עושים את זה,” אמר ומשך את מכנסיו כלפי מעלה. “תעשה את זה בדיוק לפי ההדגמה שלי.”

מר טומשיק שלח מבט שואל ואומלל אל עבר מר וויטה. האם זה באמת מוכרח להיות?

“אז עוד פעם,” אמר מר וויטה ומר טומשיק סובב את אבריו לפי ההנחיה. “עכשיו!”

מר טומשיק התבלבל ברגליו; הוא הקדים את שמאלו, אבל אולי זה לא חשוב. רק להצליח עם השפיפה והזרועות המושטות קדימה, חשב במועקה תוך כדי ריצה. כמעט שכח לקפוץ; אשר על כן רקע מהר – רק להצליח עם השפיפה, הבזיק לו בראש. הוא התרומם כחצי מטר ונחת במרחק של כמטר וחצי. אחר-כך עבר מהר למצב שפיפה והושיט את זרועותיו קדימה.

“אבל אתה לא עפת, מר טומשיק!” צעק מר וויטה. “בבקשה, עוד פעם!”

מר טומשיק פתח בריצה מחודשת. הקפיצה היתה רק מטר וארבעים, אבל הוא נחת בשפיפה וזרועותיו מושטות קדימה. הוא היה שטוף זיעה והרגיש את לבו הולם בפיו. אל אלוהים, שכבר יניחו לי, חשב, כולו מדוכדך.

אותו יום הוא קפץ עוד פעמיים; אחר-כך נאלצו להפסיק.

*

מאותו יום לא ידע מר טומשיק עוד לעופף.

1.5.1938

איפה, זה לא היה אצלנו; אצלנו הלא לא כותבים כך בשום עיתון, וגם דעת הקהל, העם, הרחוב או איך שלא תקראו לזה, אין דרכם לסובב את דעותיהם כמו שבשבת. זה היה בליסבון במהלך אחת התהפוכות הפוליטיות דשם; משטר אחד נפל וקבוצה אחרת תפסה את השלטון, כפי שקורה גם בארצות אחרות. Senhor Manoel Varga לא היה מודאג מכך יתר על המידה, כי הפוליטיקה לא היתה תחום עיסוקו; רק קצת הטריד אותו ונאנח במתינות בשל אי השקט המשתלט על דעתם של הבריות ומסיט אותם מעניינים מועילים ונאצלים יותר. Don Manoel אהב את השקט ואת עבודתו; הוא היה יושב ראש האגודה לקידום השכלת העם, והוא האמין אמונה איתנה כסלע שההשכלה פותחת בפני האומה את שערי השגשוג והחירות, שעבודה היא חיינו ודברים דומים. אותו בוקר הוא עסק בחליפת המכתבים הנוגעת לקורס העממי באסטרונומיה ב-Monsaras והרצאות בדבר היגיינת היילודים בעיירה Monra, שעה שעוזרת הבית שלו חזרה מהקניות וגלגלה את עיניה, כולה סמוקה כמו עגבניה.

“הא לך, אדוני”, הכריזה וזרקה עיתון מעוך על השולחן. “אני עוזבת, אדוני! אני אשה הגונה ובמקום שכזה לא אעבוד!”

“מה העניין, מה העניין”, השתומם מר ורגה וזרק מבט מעבר למשקפיו אל העיתון. לרגע קט הוא נדהם; הנה בעמוד הראשון גילה כותרת שמנה: "הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!!! "

Senhor Varga לא האמין למראה עיניו. “איפה לקחת את זה, אשה?” הוא פלט.

אצל הקצב, היא אומרת. הקצב הראה לה את זה וכולם כבר מדברים על זה. וכולם אומרים שאי אפשר להשאיר את זה ככה, ושבוגד נבזה וכלב שכזה כמו Don Varga לא עוד יגור ברחוב שלהם.

“איזה כולם?” שואל מר ורגה כלא מבין.

כולם, היא אומרת; הגבירות, עוזרות הבית, הקצב והאופה – “ואני לא אשאר פה”, פרצה בבכי מיילל וזועם. “בטח יבואו הנה וישרפו את המקום – והם צודקים! הנה זה כתוב בעיתון, מה עושה מי ומה מאחורי כל זה… זה מה שהבנאדם מקבל בעבור שירות נאמן!”

“אני מבקש ממך, הניחי לי עכשיו”, אמר Don Manoel בדכדוך. “אבל אם את רוצה לעזוב, אני לא אעכב בעדך”.

רק עכשיו יכול היה לקרוא את הכתוב בעיתון. “הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!” אולי זה ורגה אחר, עלה על דעתו מתוך תחושת הקלה של רגע; והוא המשיך לקרוא. לא, זה בכל זאת מתכוון אליו. "העם כבר יסגור חשבון אתך, עם הפעילות השכלת-העם שלך, אדון ורגה, שבה הרעלת במשך שנים את נפש עמנו! העם איננו חפץ בהשכלה הרקובה של תרבות רעה וזרה הזורעת בשורותיו רק ריקבון מוסרי, חולשה והפקרות פנימית; והוא לא יניח לך להמשיך להפיץ תחת מסווה של ידענות מועילה כביכול את השקפותיך החתרניות בקרב הנוער ופשוטי העם – "

מר Manoel Varga הניח את העיתון ונעצב. איכשהו הוא התקשה להבין מה החתרנות באסטרונומיה עממית או היגיינת היילודים, ואפילו לא ניסה להבין. הוא פשוט האמין בהשכלה ואהב את הבריות; זה היה כל¹. כל כך הרבה אנשים הלכו לשמוע את ההרצאות, וכאן כותבים שהעם איננו רוצה בהן ודוחה אותן מתוך גועל. מר ורגה הניד את ראשו וניסה להמשיך לקרוא. “אם השלטונות לא ישימו סכר בפני השתוללותך, יעשה זאת העם שהתעורר בכוחות עצמו; ואזי שמור על עצמך, Manoel Varga!”

Senhor Manoel Varga קיפל את העיתון בקפידה והחליק עליו בידו. אז זה הסוף, הוא אמר בלבו. אמנם הוא לא יכול היה לתפוס, מה לפתע נשתנה בעולם ובבריות, ומדוע מה שהיה טוב אתמול, היה פתאום בהינף יד מזיק וחתרני; אבל עוד פחות יכול היה להבין, מאין לפתע פתאום כמות כזאת של שנאה בלבות הבריות! Don Manoel הזקן הניד את ראשו והתבונן בעד החלון החוצה, על רובע Sao Joao. הרובע היה ענוג וחביב כמימים ימימה; אפשר היה לשמוע רק את קריאות השמחה של הילדים ונביחותיו של הכלב – מר ורגה הסיר את משקפיו וצחצח אותם לאטו. כמה שנאה, אלוהים אדירים! מה זה קרה לבני האדם! ככל הנראה נשתנה הכל בן לילה. גם עוזרת הבית; כל כך הרבה שנים עבדה פה… מר ורגה נזכר מתוך עצב וגעגועים באלמנותו. אילו המנוחה היתה עוד בחיים – היא הלוא לא היתה משתנה?

Senhor Manoel Varga נאנח והרים את הטלפון. אתקשר עם חברי הותיק de Souza, גמר אומר בלבו; אולי הוא ייעץ לי –

“הלו, כאן ורגה”.

רגע של דומיה. “סוזה. מה אדוני מבקש?”

נשימתו של מר ורגה נעצרה לרגע. “רק… לשאול. קראת את המאמר?”

“קראתי”.

“אני מבקש ממך… מה לעשות בזה?”

היסוס מה. “כלום. עליך להבין, ש –… שהתנאים נשתנו, נכון? ככה זה. תתארגן לפי זה”. קליק. מר ורגה התקשה למצוא את עריסת הטלפון. זה, ובכן, חברו הקרוב. איך הכל משתנה! תתארגן לפי זה – אבל איך? איך מתארגנים לכך שמישהו שונא אותך? שמא עליך להתחיל לשנוא גם כן? או מה? איך להתארגן לשנאה, כאשר כל ימי חייו למד לאהוב?

ובכן, עלי להתארגן לכך – לפחות פורמלית, החליט Don Manoel; אשר על כן ישב אל שולחנו וכתב בקפידה שהוא מתפטר מתפקיד יושב הראש של האגודה להשכלת העם. בשים לב לתנאים שנשתנו, וכן הלאה. מר ורגה נאנח ולקח את כובעו; אביא את זה לשם אישית, שזה ייגמר יותר מהר.

הוא הולך ברחובו של הרובע בהרגשה שהבתים מתבוננים בו אחרת, כמעט באיבה, אולי גם הם בשים לב לתנאים שנשתנו. השכנים כנראה מתלחשים – זהו ורגה המרעיל את נשמת העם. אולי בינתיים מישהו ילכלך את שער ביתו – לא ייפלא הדבר. מר ורגה מחיש את צעדיו, גם זאת בשים לב לתנאים שנשתנו. אולי אצטרך לעבור לגור במקום אחר, הוא מהרהר, למכור את הבית… בקיצור להתארגן לפי זה, הלא כן?

מר ורגה עולה על חשמלית ומתיישב בפינה. שני אנשים, שלושה, קוראים בעיתון הזה. הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga. אם הם יזהו אותי, מהרהר Don Manoel – ההוא, המזעיף פנים כנראה יצביע אלי: אתם רואים אותו? זהו הוַרְגָה הזה, שהפיץ השקפות חתרניות! והוא לא מתבייש לבוא בקהל! – כנראה אצטרך לרדת מהחשמלית, חושב מר ורגה בלבו, והרגיש בגבו את מבטי השנאה… אל-אלוהים, כמה יכולות עיני בני אדם לשנוא!

“כרטיס, אדוני”, נשמע קולו של הקונדוקטור. מר ורגה כמעט נבהל, ומנסה לשלוף מכיסו כמה מעות; תוך כדי כך נפלה מידו מטבע של עשרה סנטבוס והתגלגלה אל מתחת לספסל.

הקונדוקטור מסתכל בו. “עזוב את זה”, אומר מר ורגה מהר וסופר את דמי הנסיעה; הוא איכשהו מנסה להימנע מלעורר תשומת לב.

האיש המזעיף פנים מקפל את העיתון ומתכופף לחלץ את המטבע שמתחת לספסל. “באמת, אדוני, זה לא כדאי”, מפציר בו Don Manoel כמעט בעצבנות.

האיש נוהם משהו וזוחל בעקבות המטבע אל מתחת לספסל; יתר הנוסעים עוקבים אחריו בעניין ובהבנה.

“אני חושב שהיא נפלה פה”, ממלמל אדם אחר ומתיישב בשפיפה לחפש. מר ורגה כולו על קוצים. “תודה… תודה”, הוא מגמגם, אבל באמת אין צורך –"

“הנה היא”, מודיע האיש האחר שמתחת לספסל, “אבל נפלה בין הקרשים, הנבלה. אין לך אולר?”

“אין לי”, מתנצל Don Manoel, "אבל באמת… זה לא מצדיק את המאמץ – "

Senhor שלישי מניח את העיתון ומחטט בלא אומר ודברים בכיסו; הוא שולף נרתיק עור וחולץ ממנו אולר נוצץ. “תן לי”, הוא אומר לאיש השני, “אני אוציא אותה”.

כל נוסעי החשמלית מסתכלים במתח באיש השלישי החופר בלהב האולר בחריץ שבין הקרשים. “היא כבר זזה”, הוא נוהם בשביעות רצון, ותוך כדי כך קופצת המטבע החוצה ומתגלגלת לכיוון אחר. אדון רביעי מתכופף ונובר מתחת לספסל. “הנה היא”, הוא מכריז בצהלת ניצחון וקם, סמוק ממאמץ. “הא לך, אדוני”, הוא מתנשף ומגיש את המטבע למר ורגה.

“תודה… אני מודה לך, אדוני”, מפטפט Senhor Manoel Varga בהתרגשות. “היית אדיב מאד, וגם האדונים האחרים”, הוא מוסיף וקד קידת הוקרה לכל עבר.

“זה כלום”, נוהם האדון השלישי. “בשמחה”, אומר השני. “העיקר שמצאנו אותה”, משלים הראשון.

נוסעי החשמלית מחייכים ומהנהנים. העיקר שהמטבע נמצאה, הידד! Senhor Manoel Varga שסומק של מבוכה עלה בלחייו, על אשר עורר תשומת לב כזאת, יושב, ואינו מעז למצמץ; אולם הוא מספיק לראות שהאיש השלישי, זה עם האולר, מרים את העיתון ומתחיל לקרוא את המאמר ההוא: הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!

כאשר מר ורגה ירד מהחשמלית, נופפו אליו יושביה בידידות; גם קוראי העיתון הרימו מבטיהם ונהמו: “Adios, senhor!”

20.11.1938

אז מה לקנות היום, שקל בלבו מר מיכל; שוב בשר מעושן… בשר מעושן גורם לפודגרה. ומה בדבר גבינה ובננות? אמת נכון, גבינה אכלתי אתמול; מזון חד גווני גם הוא לא עושה טוב. וגבינה מונחת בקיבה עד הבוקר. אל-אלוהים, כמה זה טיפשי שהבנאדם צריך לאכול.

“אדוני כבר הזמין?” שאל לפתע המוכר מאחורי הדלפק, בעוד הוא אורז עלי בשר קטלי חזיר ורודים. מר מיכל נבהל ובלע רוק. נכון, אני צריך להזמין משהו. “תן לי, נגיד…ממרח כבד,” הוא אמר ובפיו התאסף רוק. ממרח כבד, כן זה הדבר הנכון. “ממרח כבד,” הוא חזר בהחלטיות.

“ממרח כבד, בבקשה רבה,” צייץ המוכר. "תוצרת פראג עם כמהה, ממרח כבד, אווז, שטראסבורג – "

“שטראסבורג,” החליט מר מיכל.

“ומלפפונים?” "

“כ– כן, מלפפונים,” הסכים מר מיכל “וגם לחמנייה.” הוא העיף מבט נמרץ סביב החנות, כאילו מחפש מה עוד להזמין.

“ומה עוד, אדוני?” שאל המוכר מתוך צפייה. מר מיכל הניד קלות את ראשו, כרוצה לומר: לא, תודה, אין לכם פה עוד דבר עבורי, אל נא תטרח. “כלום,” אמר. “כמה זה עולה?”

הוא נבהל קצת מהמחיר שהמוכר נקב בגין קופסת הפח האדומה. אלוהים אדירים, איזה יוקר, הוא הרהר בדרכו הביתה; כנראה שזה ממרח אמתי משטראסבורג. חי נפשי, מימי עוד לא אכלתי את זה; הון תועפות הם לוקחים בעד זה! אבל מה לעשות; קורה שלבנאדם מתחשק ממרח כבד. אני הלא לא צריך לגמור את הכל בבת אחת, התנחם מר מיכל. אשאיר משהו למחר; בין כה וכה זה מכביד על הקיבה.

“תראה מה זה, אמן,” הודיע מר מיכל בפתחו את דלת ביתו, “זה מה שאני מביא לארוחת ערב.” החתול אמן הניד את זנבו ופלט יללת אושר. “אהה,” אמר מר מיכל, “גם אתה היית רוצה ממרח כבד, שובב שכמותך, מה? איפה, זה בלתי אפשרי. ממרח כבד הוא אוכל יקר, חבר, אני בעצמי עוד לא אכלתי את זה מימיי. ממרח שטראסבורג, חביבי זה רק בשביל אניני טעם; אבל שלא תגיד, אתן לך לרחרח.” מר מיכל הכין לעצמו צלחת ופתח, בקשיים מסוימים, את קופסת השימורים ובה הממרח; אחר כך שלף את עיתון הערב ובהרגשה חגיגית כלשהי התיישב לאכול את ארוחת הערב. החתול אמן קפץ, על פי מנהגו, על השולחן, קיפל בקפידה את זנבו מתחתיו ותקע ציפורני טלפיו הקדמיים במפת השולחן באי סבלנות של נהנתן.

“להריח אתן לך,” חזר מר מיכל על דבריו, בהעלותו קמצוץ מהממרח על מזלג, “שתדע איך זה מריח. נו, קח לך.” אמן הזקיף את שפמו וניגש בזהירות לרחרח את הממרח. מר מיכל הזקף: “מה, לא לטעמך? ממרח כזה יקר, טמבל שכמוך!” החתול העווה את פניו והמשיך לרחרח, כשקמטי אפו מכונסים.

מר מיכל נתקף קצת באי שקט והתכופף להריח את הממרח בעצמו. “הנה, הריח טוב, אמן! רק תריח! ריח נהדר בן-אדם.” אמן העביר את כובד משקל גופו מצד אל צד, ותקע את ציפורניו במפת השולחן. “אתה רוצה חתיכונת?” שאל מר מיכל. החתול הניד את זנבו בתנועה עצבנית ופלט רמז של יללה שקטה וצרודה.

“מה? מה יש?” נדהם מר מיכל.“אתה רוצה לומר שהממרח לא טוב?” הריח בזהירות אבל לא הרגיש כלום. השד יודע, אולי יש לחתול שכזה אף יותר טוב ממני. אומרים שבממרחים האלה יש, איך קוראים לזה, בוטולין. רעל נורא, אדוני. לא מסריח ואין לו טעם רע, אבל מרעיל את הבנאדם. מר מיכל חש לחץ מכוער אי שם בסביבות הלב. השבח לאל שעוד לא הכנסתי את הממרח הזה לפה. שמא החתול הזה הבחין בחוש הריח או באינסטינקט שלו שמשהו בממרח הזה לא בסדר. מוטב לא אוכל את זה; אבל זה עלה סכום כסף נורא שכזה – –

“תסתכל, אמן,” אמר מר מיכל. “אני אתן לך לטעום מזה טיפה. זהו הממרח היקר ביותר לאניני טעם, ישר משטראסבורג, אבל שפעם יהיה לך משהו באמת טוב.” נטל בפינה את פנכתו של החתול ושם לתוכה חתיכת ממרח. “אז בוא הנה , אמן!”

אמן קפץ מעל השולחן עד שנשמעה מעין חבטה, ובכשכשו בזנבו התקרב לפנכה, התיישב לידה ורחרח בזהירות את הממרח. לא אוכל, אמר מר מיכל בלבו באימה. הוא מקולקל.

החתול אמן כשכש בזנבו והתחיל לאכול לאט ובקפידה מהממרח, כאילו נגעל ממנו. “אתה רואה,” נשם מר מיכל לרווחה, “שלא חסר בו דבר!”

החתול גמר את הממרח והתחיל לנקות את שפמו ואת ראשו בטלפו. מר מיכל התבונן בו בעין חקרנית. ראה גם ראה, לא הורעל, לא חסר לו כלום. “נו, ומה אתך,” הוא אמר כמי שמיטיב עם זולתו. “היה טעים, מה? אתה עושה חיים, אתה!” והוא התיישב ליד השולחן בנחת. איפה, בן-אדם, ממרח כזה יקר, זה לא יכול להיות מקולקל. הוא הריח תוך שהוא עוצם את עיניו למחצה, כנהנה הנאה רבה. ריח נפלא. אבל ייתכן שהרעלת בוטולין כזאת לא מתגלה מייד, עלה לפתע על דעתו. יכול להיות שיבואו עליו על אמן עוויתות – – –

מר מיכל דחף את צלחתו הצדה והלך לראות באנציקלופדיה, כרך ב – בוטוליזם, או אלאנטיאזיס… מתגלה לאחר עשרים וארבע עד שלושים ושש שעות (לכל הרוחות!)… וסימניו הם: שיתוק של שרירי העיניים, הפרעות ראייה, יובש בגרון, ריריות סמוקות, חוסר רוק בולט (מר מיכל בלע כלאחר יד את רוקו), צרידות, עצירת שתן ועצירות, במקרים קשים עוויתות, שיתוק ומוות ( תודה רבה!). מר מיכל איכשהו איבד את תיאבונו; את הממרח הוא נעל בארון ולעס לאטו את הלחמנייה ואת המלפפונים. מסכן, אמן, הוא אמר בלבו; חיה מטומטמת שכזאת תאכל ממרח מקולקל ותתפגר כמו כלב. בלב מלא צער הוא הרים את החתול והושיב אותו על ברכיו. אמן התחיל לנהום את נהימת החתולים האופיינית, תוך עצימת עיניים חלקית מתוך תחושת אושר; ומר מיכל ישב ללא ניע וליטף אותו שהוא ממצמץ בעצב לכיוון העיתון שלא קראו.

אותו לילה הכניס את אמן למיטתו. שמא הוא כבר לא יהא מחר; אז שייהנה בינתיים. כל אותו הלילה הוא לא ישן, התיישב פעם¹ בפעם, לגעת בחתול בידו. לא, אין לו כלום. אפו קריר. בכל פעם התחיל החתול לנהום את נהימתו כמעט בקול רם.

“אתה רואה,” אמר מר מיכל בבוקר. “הממרח היה טוב, הלא כן? אבל בערב אוכל אותו לבד, שתדע. אל תחשוב שמכאן ואילך אאכיל אותך בממרח כבד.” החתול אמן פתח את פיו לילל יללה עדינה וצרודה. “שמע,” אמר מר מיכל בטון חריף, " האם אתה לא צרוד? תראה את העיניים!" החתול הביט בו בעיניו הזהובות והמקובעות. שמא זהו שיתוק שרירי העיניים, נרתע מר מיכל לאחור. צרידות ויובש בגרון – עוד מזל שלא נגעתי בממרח הזה. והוא הריח כל כך טוב.

בשוב מר מיכל אותו ערב הביתה, נחר אמן החתול נחירה ממושכת ונטפל ארוכות לרגלו. “שמע,” אמר מר מיכל, "אתה לא מרגיש כלום? תראה את העיניים! אמן כשכש בזנבו והראה את עיניו השחורות והזהובות. “הניצחון עוד לא שלך,” שח מר מיכל. “לפעמים זה לוקח שלושים ושש שעות, אתה מבין? ומה עצירות אין לך?” אמן החתול שוב נטפל לרגלו ופלט יללה צרודה ומתוקה. מר מיכל הניח על השולחן את הממרח ואת עיתון הערב. אמן קפץ על השולחן, החליף רגליים וקרע בציפורניו את המפה.

מר מיכל הריח את הממרח; ריחו טוב, אבל השד יודע, ריח קצת שונה מזה של אתמול. “תריח, אמן,” אמר, “האם הממרח טוב?” החתול קירב את אפו הקצר והריח בחשדנות. מר מיכל נבהל. אולי לזרוק את הממרח, הרהר בלבו. החתול הזה מרגיש שמשהו לא בסדר. לא אני לא אוכל את זה. ככה סתם ללקות בהרעלה? אני אזרוק אותו, ודי.

מר מיכל ניגש לחלון וחיפש מקום לאן לזרוק את הממרח. שם, לחצר השכן, ליד העץ. חבל על הממרח, חשב בלבו מר מיכל הוא היה כל כך יקר.. . אמיתי משטראסבורג. כזה עוד אף פעם לא אכלתי. ואולי בכלל לא מקולקל, אבל. .. אני לא אוכל את זה; אלא שהוצאתי עליו הון תועפות כזה… רציתי פעם לאכול את זה. לפחות פעם אחת בחיים. ממרח שטראסבורג, חביבי, זה מטעם עולמי. חבל, אל-אלוהים, חבל כל כך, אמר מר מיכל בלבו בצער. ככה סתם לזרוק את זה. ..

מר מיכל הפנה את פניו. אמן החתול ישב על השולחן ונהם. חברי היחיד, חש מר מיכל מתוך התרגשות. חי נפש², לא הייתי רוצה לאבד אותו. אלא שחבל על הממרח, הוא עלה הון תועפות כזה. שטראסבורג אמיתי, בן-אדם: כך כתוב עליו: תסתכל.

אמן החתול ילל בעדינות.

מר מיכל תפס את קופסת השימורים האדומה והציב אותה דומם על הרצפה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה, נבלה. תאכל או תניח לו; רק שחבל לזרוק את זה. אני עצמי לא אכלתי את זה בימיי. מה שנוגע לי, אני מסתפק בלי דברים מיותרים שכאלה; תן לי ככר לחם, ואני לא רוצה יותר. בשביל מה שאוכל ממרח כבד כל כך יקר? אבל לזרוק את זה – זה ממש חטא. הון תועפות זה עולה, חבר. לזרוק – ככה לא עושים.

אמן החתול קפץ מעל השולחן והלך לרחרח את הממרח. הוא בדק אותו שעה ארוכה, ואחר כך בלע אותו בהיסוס.

“אז אתה רואה,” נהם מר מיכל. “לשום חתול בעולם לא שפר חלקו כמו לך. יש כאלה שיש להם מזל בחיים. מה שנוגע לי, אתה רואה, לי אין מזל שכזה.”

אותו לילה קם כחמש פעמים לגעת באמן. החתול נהם, עד שכמעט נשנק.

מאותו יום נהג מר מיכל לזעום על חתולו. “לך,” היה אומר מתוך טרוניה, “אתה זללת את הממרח שלי.”

3.5.1936

אב בית הדין: רבותיי, היום נגזר עלינו לצערנו לעסוק במקרה רציני מאד. השתדלתי אמנם לדחות את הדיון, אבל קיים לחץ דעת הקהל, הנסערת בצדק… (מעלעל). כלומר התביעה טוענת שביום בהיר בוצע ברחוב רצח במהלך שוד. לעיניהם של עדים הותקף עובר אורח שליו… אבל אתם תתוודעו לפרטים המלאים במהלך חקירת העדים…

*

אב בית הדין: האם את אלמנת הנרצח?

האלמנה: כן.

אב בית הדין: בית הדין מביע את השתתפותו העמוקה בצערך. העדה, את היית נוכחת באותו… אירוע ביש המזל? התוכלי לומר לנו איך זה התרחש?

האלמנה: כן (מראה באצבע.) הרוצח הזה עשה את זה!

אדון בעל פטמית באפו: מתנגד להטחת עלבונות בפרהסיה!

אב בית הדין: גברתי העדה, אסור לך להצביע אל עבר אנשים. ובכן את טוענת שהרצח בוצע על ידי אלמוני?

האדון בעל הפטמית באפו (שולח את ידו לעבר כובעו): רבותיי, אני לא אוכל להמשיך לשבת פה, אם עוד פעם אחת תיאמר המלה “רצח”. זאת היתה פעולה במסגרת הזכות להגנה עצמית מוצדקת.

אב בית הדין: אני מסכים להגדרה קולעת זו. ובכן, בעלך, גברתי, הלך לתומו ברחוב – – –

האדון בעל הפטמית באפו: סליחה, טעות. הוא לא הלך לתומו. בחוצפה נשא אתו איזה כסף בדרכו אל הבנק – ומבע פניו היה מעליב.

אב בית הדין: כיצד מעליב?

האדון בעל הפטמית באפו: הוא הפגין שהוא לא מפחד. נדמה לי שהוא היה אפילו חמוש.

האלמנה: זה לא נכון! הוא לא היה חמוש!

אב בית הדין: זה היה כמובן חוסר זהירות גדול, גברתי. אילו היה חמוש, היה יכול לחסוך מאתנו את קבלת ההחלטה השיפוטית המביכה של היום. אפשר היה למנוע את ה… תקרית הבלתי נעימה (נאנח במעין הכנעה). אני מבקש את העד הבא.

־ אדוני, אתה היית נוכח –

העד: כן. הייתי נוכח כאשר אדון אחד עם פטמית באפו התנפל ברחוב על המנוח…

האדון בעל הפטמית באפו: ומי היה האדון הזה? אולי תרצה לנקוב בשמו?

העד: לא. מוטב לא.

האדון בעל הפטמית באפו: מקובל. אני לא הייתי מייעץ לאיש לעשות זאת.

אב בית הדין: אולי מוטב שהעדים לא יציינו איש במפגיע. בכך יקלו מאד על בית הדין להגיע להכרעת דין עניינית וצודקת. אני מבקש לקרוא לעד הבא.

*

אב בית הדין:… רבותיי, לאחר שמיעת כל העדים מותר לנו לראות כמוכח שאדם מסוים… שזהותו לא צוינה… השתמש ברחוב – במטרה להעביר לרשותו ארנק כלשהו – בכלי ירייה… דבר שגרר סיומו של מסלול חיים אחד. בשים לב לכך… שמקרים מצערים מסוג זה מתרחשים בזמן האחרון לעתים יותר ויותר קרובות, החליט בית דין נכבד זה לפסוק את הדין לחומרה. בשם זכויות האדם! מבלי לרצות לפגוע באיש, אנו מכריזים קבל עם ועדה… שבמקרה הבא הדומה למקרה שלפנינו ניאלץ לצערנו העמוק להתכנס מחדש… ולציין מחדש, מבלי לקרוא לאיש בשמו, מקרים כאלה כאירוע לא רצוי… הנוגד את סדר הדברים התקף. זה הכל.

האדון בעל הפטמית באפו: פסק דין זה הוא כמובן בלתי קביל וממש מעליב. אני מסתייג עקרונית מכל פסק דין שינסה לקבוע, בשם זכויות האדם, מה רצוי ומה לא רצוי. ובפעם הבאה אני כבר לא אבוא. אין לי זמן לכך.

אב בית הדין: אנחנו מאד מצטערים, אדוני. לא היינו רוצים להפסיד את שיתוף פעולתך היקר מפז בהגנה על זכויות האדם… והסדר הציבורי. בית דין זה רוצה להבטיחך שכבודך יקר לו…

*

רשם בית המשפט: נדמה לי, קולגה, שמוטב היה אילו נמנענו במקרים כה רציניים כמו רצח במהלך שוד מלגרור את העניין לכאן.

17.10.1937

מר לדרר שרך את דרכו דרך הגן הציבורי, שקוע כולו בדאגותיו; ושם הוא התוודע אל האדם ההוא. לא היה בו שום דבר מיוחד, מלבד שהוא האכיל אנקורים; סביבו היה מקובץ להק שלם, פלא שלא נכנסו לכיסיו. מר לדרר הסתכל בזה בעונג מסוים. הנה, עיניך הרואות, הוא הרהר בלבו, שיש עוד אנשים טובי לב בעולם. לפתע הביט בו האיש בביישנות והסתלק משם מהר.

לאחר שעה קלה מצא אותו מר לדרר יושב על ספסל; וכיון שמלבד דאגותיו משלו לא היה למר לדרר מה לעשות, הוא התיישב לידו. האיש מדד אותו בעיניו בחשדנות, והתרחק ממנו במקצת.

“ובכן, אתה אוהב אנקורים,” השמיע מר לדרר, לאחר שתיקת מה, את קולו.

“לא אוהב,” אמר האיש, זעוף פנים.

“לא?”

“לא. ובכלל,” צעק האיש, נרגן, “אני לא יכול לסבול אותם. שתדע, כך.”

“אני רק חשבתי כיון שהאכלת אותם,” אמר מר לדרר.

“לא האכלתי אותם, רק זרקתי פירורים מכיסי. תבין, אני עקרונית לא מאכיל ציפורים. שיתפרנסו בכוחות עצמן, נבלות! מה איכפת לי מהן?”

“ובכן, ככה זה,” נהם מר לדרר המאוכזב, ולא ידע כיצד להמשיך.

האיש מלמל בלחש משהו בין שפתיו. “ובכן אתה חבר בעמותה להאכלת אנקורים, מה?” פלט לפתע.

“לא,” התגונן מר לדרר.

“אז אתה מהעמותה להגנה על ציפורי שיר!”

“גם לא.”

“בן־אדם, אז מאיזו עמותה אתה,” התפלא האלמוני.

“שום עמותה,” אמר מר לדרר. כלומר… אני חבר בעמותה לקבורה. בעמותה היהודית."

“אהה,” נהם האיש בחשדנות. “אבל אני לא רוצה עוד להיקבר. מלבד זאת אני קתולי, שתדע. וציפורים אינני מאכיל, וגם כלב תחש אין לי יותר.”

“אני מחזיק בבית כלב גריפין,” נידב מר לדרר מידע. “כזה שובב שעיר.”

“אז עליך להצטרף לעמותה לגידול כלבים שעירים,” הכריז האיש בנימה של תקיפות.

“מדוע?”

“ככה. יבואו אליך, ואתה חד־שתיים בפנים. אני פעם קיבלתי במתנה ציפור קנרי; תוך שלושה ימים הצטרפתי כחבר לעמותה לגידול ציפורי קנרי שמוצאם מחבל הרץ שבגרמניה בעיר החדשה העלית. אמרו לי שאנחנו, בעלי הקנרי צריכים להתארגן וכן הלאה. כך זה התחיל. לפני שש שנים היה לי כלב תחש; כעבור חודש נפטרתי ממנו, אבל אני חייב להישאר חבר בעמותה לגידול וטיפוח כלבי צייד טהורי גזע. כל שנה שולחים לך שובר תשלום ותעודת חבר. מה הבנאדם יכול לעשות,” מלמל האיש מתוך דכאונו. “אני חבר בתשע עשרה עמותות.”

“זה הרבה,” פסק מר לדרר.

"אכן. עמית אחד שלי הוא חבר בעשרים ושלוש; הוא מתעניין בשלום ובצילום. סלח לי, אבל אני חשבתי שאתה מאיזו עמותה לתמיכה בציפורים. פעם למשל נתתי נדבה לקבצן עיוור, ותוך חצי שנה הייתי חבר בשבע עמותות הומניטריות.

“בהכירנו את לבך הפתוח לזולת, אנחנו פונים אליך' וגו'. אבל עוד יותר גרוע אם יש לך דעות נאצלות, על דעות נאצלות יש המון עמותות, אדוני. ואם אולי נולדת באיזה מקום, יש מייד עמותת בני המקום, עמותת ותיקי המקום, עמותת מזרח בוהמיה ומי יודע מה עוד. יש באיזה מקום רשימה של העמותות שאני חבר בהן,” אמר האיש וחיטט בכיסיו. אני לא יודע, אבל צריך היה לשים גבול לתופעה. אתה מבין, בכדי שהבנאדם לא יצטרך להיות חבר בכל כך הרבה עמותות. היה צריך למצוא בשביל זה איזו הגנה או לחוקק חוק. למשל, שאסור להכריח בן־אדם להיות חבר ביותר מתריסר עמותות."

“זה קשה,” סבר מר לדרר. “על ידי חוק לא ניתן כנראה לתקן את זה; יש אצלנו, איך אומרים את זה, חופש ההתאגדות…”

“איזה חופש,” אמר האיש במרירות. “ואתה לא יכול לעשות שום דבר בלי שתתקל בעמותה כלשהי. אני אומר. צריך היה לארגן את זה. שיתאספו כל אלה שנמאס להם מהעמותות, בכדי להשיג שיונמך הרף של חובת ההתאגדות. תריסר עמותות היו מספיק, לא כן? אני חושב שאפשר היה לארגן משהו כזה…”

“איך?”

“צריך להקים עמותה חדשה,” אמר האיש ממעמקי הרהוריו. “אני חושב שהיו מצטרפים המונים. צריך פשוט להתארגן… להקים עמותה פעילה או ליגה… ולפתוח ביטאון חדש של העמותה שיגן על האינטרסים של חבריה נפגעי החובות המוגזמות המוטלות על ידי העמותות. בקיצור להקים עמותה כמו שצריך, אדוני!”

10.5.1936

על אף שהאירוע המתואר נשען באי אלה פרטים על מעשה שהיה, אין סיפורו מתיימר להיות אלא פרי הדמיון; כן אין הוא טוען למהימנות פולקלוריסטית כלשהי

שער ראשון

פרק א'

ההוא, השני מהחלון, עם הבגדים המעוכים האלה, מי היה מאמין שהוא אמריקני? אל תספר לי! אמריקנים הרי אינם נוסעים ברכבת איטית שכזאת. אלה נוסעים באקספרס, ואפילו זה לא די מהיר להם; הרכבות באמריקה מהירות יותר, כך אומרים, עם קרונות הרבה יותר ארוכים, ו-waiter כזה בחלוק לבן מגיש לך מים צוננים ו-ice cream, אתה מבין? “Hello, boy”, צועק אמריקני כזה, “תביא קצת בירה, תגיש לכל אחד בקרון כוס, שיעלה אפילו חמישה דולר, damn it!” אל אלוהים! אלה החיים באמריקה, אתה מבין; אבל מה אספר לך.

השני מהחלון מנמנם בפה פעור, כולו מיוזע ועייף, וראשו שמוט כאילו אין בו רוח חיים. אלוהים אדירים, כבר עברו אחד עשר, שלושה עשר, ארבעה עשר, חמישה עשר יום; חמישה עשר יום ולילה של נסיעה, בישיבה על המזוודה, של שינה על הרצפה או על ספסל, דביק מזעה, קשוח שרירים וחרש מרעש המכונות; זהו היום החמישה עשר; אילו רק יכולתי לפחות למתוח את רגליי, להציע חבילת קש מתחת לראשי, ולישון, לישון, לישון…

היהודיה השמנה ליד החלון נדחפת בארשת גועל לפינה. ככה זה, בסוף הזהו עוד יירדם לגמרי וייפול עלי כמו שק; מי יודע מה לא בסדר אתו, נראה כאילו התגלגל בבגדים על הרצפה, או מי יודע איפה; אתה נראה לי קצת מוזר, עלי לומר; הייתי רוצה לעבור למקום אחר; או, אלוהים, אילו רק הרכבת הגיעה כבר לסוף הדרך! וההוא, השני מהחלון מטה את ראשו קדימה, ומתעורר לפתע.

“איזה חום,” מנסה קשיש בעל פני חנווני לקשור שיחה זהירה. “לאן אתה נוסע?”

“לקריבה,” פלט האיש במאמץ.

“אהה, לקריבה,” חוזר החנווני על דבריו כמי שמבין עניין ומבקש להקל עליו. “ומרחוק, מרחוק?”

השני מהחלון איננו עונה, מנגב בטלפיו המלוכלכים את מצחו הלח, והוא קרוב לעלפון מחולשה וסחרחורת. החנווני נושף כנעלב ופונה אל החלון. השני איננו מעז להביט בעד החלון, הוא מסתיר את עיניו על פני הרצפה המלאה רקיקות וממתין עד שישאלו אותו עוד פעם. או אז הוא יאמר להם. מרחוק. מאמריקה, אבקש לומר. מה אתה שח, ממש מאמריקה? ואתה בא ממרחקים כאלה לביקור? לא, אני חוזר הביתה. לקריבה. יש לי שם אשה וילדה. הַפִיָה קוראים לה. הפיה. היתה בת שלוש כאשר נסעתי. תראו-תראו, ממש מאמריקה! והרבה זמן היית שם? שמונה שנים. כבר שמונה שנים. ובמשך כל הזמן הזה היה לי ג’וב במקום אחד. בתור מיינר. בג’ונסטאון. היה לי שם חבר, בן הכפר שלי, מיכאל בובוק קראו לו. מיכאל בובוק מטאלאמאש. אותו זה הרג, לפני חמש שנים זה היה. מאז לא היה לי עם מי לדבר, איך יכולתי לדבר אתם, בבקשה? מילא בובוק, הוא למד את שפתם, אבל אם יש לבנאדם אשה, אתה מבין, הוא חושב על זה איך יספר לה את הכל אחד לאחד, וזה אי-אפשר בשפה זרה שכזאת. קוראים לה פּוֹלָנָה.

ואיך יכולת לעבוד שם, אם לא יכולת לדבר אתם? נו, איך. אמרו לי אֶלוֹאוּ, הורְדוּבָּל, והראו לי את הג’וב שלי. עד שבעה דולר ליום לקחתי, בבקשה. Seven. אבל איזה יוקר שיש באמריקה, רבותי. אפילו שני דולר לא יספיקו לך ליום למחיה. חמישה דולר לשבוע בעד לינה. והאדון הזה ממול יגיד: אבל אז, אדון הורדובל, בטח חסכת סכום יפה! אה כן, אפשר היה לחסוך. אבל, אני שלחתי כסף לאשה הביתה – אמרתי כבר שקוראים לה פולנה? כל חודש, אדוני, חמישים, ששים, ועד תשעים דולר. אבל זה הלך כל זמן שבובוק היה בחיים, כי בובוק ידע לכתוב. אדם פיקח, בובוק הזה, אבל זה הרג אותו לפני חמש שנים, קרשים נפלו עליו. אחר-כך כבר לא יכולתי לשלוח כסף, אז הכנסתי אותו ל-benk. למעלה משלושת אלפים דולר, בבקשה, ואת אלה גנבו לי. אבל זה הלא בלתי אפשרי, אדון הורדובל! מה שאתה מספר!! Yessr, למעלה משלושת אלפים דולר. ואתה לא תבעת אותם לדין? איך לתבוע, בבקשה? ה-forman שלנו הביא אותי לאיזה לואייר; הוא ככה טפח לי על השכם, או קיי, או קיי, אבל אתה צריך לתת אדוואנס; והפורמן אמר לו you’re a swine, ודחף אותי למטה במדרגות. ובכן, ככה זה באמריקה, בבקשה, מה יש לדבר. Jesus, Jesus, אדון הורדובל, שלושת אלפים דולר? זה הלא כסף גדול, זה הלא הון! אלוהים שבשמיים, איזה אסון! שלושת אלפים דולר, כמה זה בכסף שלנו?

יוריי הורדובל חש סיפוק עמוק: אתם הייתם מגלגלים עלי עיניים, אילו התחלתי לספר לכם, אתם כולכם פה; מכל הטריין היו מתאספים אנשים לראות את הבנאדם שגנבו לו באמריקה שלושת אלפים דולר; יֶס סֶר זה אני! יוריי הורדובל מרים את מבטו וסוקר את האנשים; היהודיה השמנה נצמדת לפינה, החנווני מסתכל מהחלון ומעמיד פני נעלב ולועס משהו בפה חסר שיניים, כאילו הוא מעלה גירה. הדודה עם הסל על הברכיים מביטה בהורדובל, כאילו כופרת בסיפורו מעומק ליבה.

יוריי הורדובל שב ומתכנס בתוך עצמו. טוב, אני לא מבקש מכם שום דבר; חמש שנים לא דיברתי עם אף אחד, וזה הלך. ואז, אדון הורדובל, אתה חוזר מאמריקה בלי גרוש לנשמה? איפה, היה לי ג’וב טוב שם, אבל את הכסף כבר לא הכנסתי ל-you bet!, benk למזוודה, אדוני, המפתח לקשור לצוואר, וזהו! שבע מאות דולר אני מביא אתי הביתה. Well; sir – הייתי נשאר שם, אבל איבדתי את ה-employment שלי. אחרי שמונה שנים, אדוני, Lock out, sir. יותר מדי פחם, אמרו. מה-pit שלנו קיבלו שש מאות איש leave, אדוני. ובכל מקום, ממש בכל מקום, רק פיטרו אנשים. אין עבודה לאף אחד. לכן אני חוזר הביתה. הביתה, אתה מבין? לקריבה. יש לי שם אשה ואיזה שדות. והפיה, שהיתה בת שלוש. שבע מאות דולר אני מביא מתחת לחולצה ושוב אתחיל לנהל משק… או שאלך לאיזה factory. או לכרות עצים.

ואתה לא התגעגעת לאשה ולילדה, אדון הורדובל? אוהו, אלוהים עדי, התגעגעתי; אבל אני, בבקשה, שלחתי להן כסף וככה חשבתי – זה בשביל פרה, וזה בשביל חתיכת אדמה, וזה בשביל פולנה שיהיה לה, היא כבר תדע בעצמה. כל דולר היה בשביל משהו. וכאשר הכנסתי את הכסף לבנק, זה כבר היה כמו עדר בקר. Yessr, ואת זה גנבו לי. ואשתך – לא כתבה לך אף פעם? לא כתבה. לא יודעת לכתוב. אבל אתה כתבת לה? No, sir. Can’t write, sir. מאז שמת מיכאל בובוק, לא שלחתי לה כלום. רק כסף שמתי הצדה. אבל לפחות שלחת מברק, שאתה חוזר? אבל מה פתאום, זה חבל על הכסף. היא היתה נבהלת לו בא פתאום הדוור, אבל ממני לא תיבהל. האהא, איפה! אולי היא חושבת שאתה כבר מת, אדון הורדובל; אתה מבין, אחרי שכל כך הרבה זמן לא קיבלה ממך אפילו פירור של ידיעה – מת? גבר כמוני, ומת?? יוריי הורדובל מסתכל באגרופיו המגויידים. גבר כזה, מה חשבתם! פולנה היא חכמה, פולנה יודעת שאחזור. נכון, אבל כולנו בני תמותה; מה אם היא לא זכתה? Shut up, sir; היא היתה בת עשרים ושלוש כאשר נסעתי, והיא חזקה, אדוני, חזקה כמו חגורה שכזאת, אתה לא מכיר את פולנה; בעד כל הכסף, בעד כל הדולרים שאני שלחתי – שלא תהיה בחיים? No, thank you.

החנווני המנופח שליד החלון מנגב בממחטה כחולה את הזעה. אולי הוא שוב יגיד: “איזה חום!” חום, אדוני? היית צריך, אדוני להיות ב-lowerdeck; או למטה ב-shaft עם הפחם… לשם שולחים את ה-niggers, אבל עמדתי בזה, yessr. בעד שבעה דולר. Hallo, Hordubal! Hallo, you niggash!. אה, אדוני, הבנאדם עומד בהרבה. סוס לא. שם למטה כבר לא יכלו להביא סוסים שימשכו את העגלות, יותר מדי חם, אדוני. או כזה lower deck באוניה… הבנאדם יכול לעמוד בהרבה, לוא רק יכול היה לדבר עם אנשים. רוצים ממך משהו, אתה לא יודע מה; והם צועקים, כועסים, מושכים בכתפיים – בבקשה ממך, איך אני יכול לקבל בהמבורג תשובה לשאלה איך מגיעים לקריבה? הם יכולים לצעוק, אבל אני לא. לאמריקה אתה יכול לנסוע כמו כלום; אחד מעלה אותך לאוניה, אחד מחכה לך שם – אבל חזרה, אדוני, חזרה לא יעזור לך אף אחד..No, sir קשה היא, אדוני, הדרך הביתה.

ויוריי הורדובל מניד את ראשו; עכשיו הוא כבר מתנודד מעצמו, מתנדנד בכבדות ובלי חיים, ויוריי נרדם. היהודיה השמנה ליד החלון נעלה שפתיה בבוז; הדודה עם הסל על ברכיה והחנווני הנעלב החליפו מבטים רבי-משמעות: כן, אמת, כאלה אנשים יש היום. כמו בהמות…

פרק ב'

מי זה הולך שם, מי זה שם בגב השני של הגיא? הנה הוא, אדון בנעליים, אולי מכונאי או משהו כזה, נושא מזוודונת שחורה, ומטפס במעלה הגיא. אלמלא הוא רחוק כל כך, הייתי מעלה את ידי אל הפה ותוקע לעברו תקיעה. ברוך אלוהים יום יום, אדוני, מה השעה? שתי דקות לשתים-עשרה, נערי; אלמלא הייתי רחוק כל כך; הייתי קורא אליך ושואל למי שייכות הפרות שאתה רועה; ואתה היית, אולי, מצביע: הקרחה הזאת, או הנקודה, או המסומנת, או זו עם הכתמים, או זו המבכירה, שייכת לפולנה הורדובל. כן, כן, בחור, פרות יפות, תענוג לעיניים; רק אל תתן להן לרדת לנחל השחור! שם העשב חמוץ והמים מרים. תראה, תראה, של פולנה הורדובל; שמע-נא, אומרים שלפני כמה זמן היו לה רק שתיים; ומה, בחור, אין לה גם איזה שוורים? אה, אדוני, הנכבד, ועוד איזה שוורים, מפודוליה, קרניים כמו זרועות מושטות; שני שוורים, אדוני. ומה, כבשים יש? גם כבשים וגם כבשות, אדוני, אבל אלה רועים שם למעלה בדורנה פולונינה. חכמה היא פולנה, ועשירה. ובעל אין לה? מה אתה מנפנף בידיים? אין לה גבר לפולנה? אה, איזה טיפש, לא מכיר בן-אדם; הוא מטיל צל על עיניו בכפיו ומתבונן, מתבונן, כמו בול עץ.

יוריי הורדובל מרגיש את ליבו הולם בגרונו; עליו לעצור לרגע ולשאוף אויר, אאאה, אאאה! זה יותר מדי, זה כל כך פתאומי. הוא נשנק כמו אדם שנפל למים: לפתע, לפתע הוא בבית, רק צעד אחד מעל לגומה המכוסה אבנים, וכבר הוא שטוף זכרונות מכל עבר: כן הגומה הזאת היתה פה תמיד, וגם שיחי הקוצים, וגם אז אכלה בהם אש הרועים; ושוב פורחות בין אבני הגוויל הרקפות, והדרך נעלמת בין העשב היבש וקורניות מתייבשות, וכאן הסלע המכוסה ערער וערבזים, והנה קצה היער, גללי פָרות שהתייבשו, והנה הבקתה הנטושה. ואין עוד אמריקה, ואין עוד שמונה השנים; הכל הנו כשהיה, החיפושית המבריקה בתפרחת הדרדר, העשב החלקלק, ומרחוק פעמוני הפָרות, האוכף שמעל לקריבה, ציצות עשבי האגמון החומים והדרך הביתה ­– –

– הדרך שרגלי איש ההרים צועדות בה, נעולות בנעלי בד, שלא היה באמריקה, הדרך הנודפת ריח פָרות ויער, ספוגת חום כתנור אפיה ביתי, הדרך היורדת בואכה העמק, זרועת אבנים ורמוסת עדרים, שטופת מעיינות שמימיהם מקפצים על אבניה, אה, אלוהים, כמה המשעול הזה נכון, זורם כמו נחל, רפוד עשב רך, משופע חצץ, סופק בלחותו ומשתחווה לצמרות היער: no, sir, שום מדרכה מרוצפת החורקת מתחת לנעליים כמו בג’ונסטאון, שום ריילינגס, שום שדרות של גברים צועדים אל המיין, פה אין נפש חיה, אפילו אחת, רק השביל היורד למטה, הנחל ופעימות העדרים, הדרך הביתה, פעמוני העגלים וליד הנחל פרחי התכלת –

יוריי הורדובל יורד בצעדים ארוכים. איפה מזוודה, איפה שמונה שנים; פה היא הדרך הביתה ובה רצות הרגליים מעצמן, כמו עדר השב מהמרעה עם רדת החשכה, בעטינים מלאים, בימבאם של הפרות וצלצול פעמוניהם של העגלים; מה תאמר – לשבת כאן ולחכות לדמדומים, להגיע לכפר עם צלצולי העדרים, בשעה שהזקנות יוצאות אל מפתני בתיהן והגברים נשענים על הגדרות: תראו, תראו, מי זה בא? אבל אני – כמו העדר – הישר אל השער הפתוח. ערב טוב, פולנה. גם אני לא חוזר בידיים ריקות.

או לא; להמתין עד לחשכה, עד שיכונסו העדרים ברוכי האל, והכל יירדמו; ואז לדפוק בחלון, פולנה! פולנה! אל אלוהים, מי שם? אני, פולנה, שתהיי הראשונה לראות אותי; השבח לאל. ואיפה הפיה? הפיה ישנה; להעיר אותה? לא, הניחי לה לישון. השבח והתודה לאלוהים.

והורדובל החיש עוד את צעדיו. אל-אלוהים, כמה קל ללכת כאשר המחשבות רצות לפניך! אפילו לא תשיג אותן, לשווא תמתח את רגליך; הראש רץ לפניך, והוא כבר ליד השיחים בקצה הכפר, הצדה, אווזים, הצידה, וכבר אתה בבית. כדאי היה לתקוע תקיעה גדולה בפה: כל המי ומי – ראו מי זה בא, איזה אמריקני, טראמטארה, מה אתם מסתכלים, hello, boys!

ועכשיו שקט, פה אנחנו בבית, ולנה מנפצת כותנה בחצר, להתגנב האל, שֶאֶת ידיך לא אכיר?!

הורדובל רץ לאורך הגיא, את המזוודה שבידו איננו מרגיש, שם מקופלת כל אמריקה, חולצות כחולות, חליפת מנצ’סטר ודובון בשביל הפיה; וזה, פולנה, זה בשבילך, בד לשמלה כמו שלובשים באמריקה, סבון ריחני, handbag עם שרשרת, וזה, הפיה, זה flashlight, רק ללחוץ על הכפתור הזה וזה מאיר, וכאן אני מביא לך תמונות גזורות מעיתונים – אה, ילדה, היה לי מהן המון, שמונה שנים אספתי בשבילך איפה שרק יכולתי למצוא משהו; קצת הייתי צריך להשאיר שם, כי לא היה לי מקום בסיוטקייס, אבל חכי, גם במזוודה יש דברים!

וכאן, השבח לאל, חוצה כבר השביל את הנחל; אין שום גשרון מברזל, רק אבנים במים, צריך לקפץ מאבן לאבן ולנפנף בידיים, הא, חברה', שם ליד הערבות היינו הולכים לצוד סרטנים, מכנסיים מקופלים, ורטובים עד האוזניים; וכאן בעיקול הדרך, האם הצלב עודנו שם? יהא אדוננו ברוך, ישנו, רוכן על נתיב העגלות הרך מהאבק החם והנודף ריח עדרים, וקש ושיפון; והנה, זה מוכרח להיות כבר קצה הגדר של המטע של מיכאלצ’וק, הנה היא, מכוסה שיחי לילך וצמחי לוז כפי שהיתה, והיא עקורה כמו פעם; ישתבח האל, כבר אנחנו בכפר, הגענו בשלום, יוריי הורדובל! ויוריי הורדובל עוצר את הילוכו, השד יודע מדוע המזוודה פתאום כל כך כבדה, רק לנגב את הזעה, ולמען הבתולה הקדושה – מדוע זה לא התרחצתי ליד הנחל, מדוע לא הוצאתי מהמזוודה את המראה והתער להתגלח ליד הנחל! אני בטח נראה כמו צועני, כמו הֵלֶך, כמו פרטיזן, מה לוא חזרתי להתרחץ לפני שאראה את פרצופי לפולנה? אבל זה כבר לא ילך, הורדובל, כבר מתבוננים בך; מאחורי הגדר של מיכאלצ’וק, מאחורי תעלת הדקורית מציץ ילד, משתאה כמו קפוא על מקומו. האם תקרא אליו, הורדובל? האם תאמר, היי, אתה, האם אתה הילד של מיכאלצ’וק? והילד, כמוחא בכפות רגליו היחפות, פותח במנוסה.

מה בדבר עקיפת הכפר, מהרהר הורדובל, וכניסה הביתה בשער האחורי? מה פתאום, שירוצו אלי – בנאדם, לאן אתה נדחף? תסתלק מפה או שתקבל שוט! מה לעשות, צריך ללכת דרך מרכז הכפר; אה, אלהים שבשמיים, מדוע זה המזוודה כל כך כבדה? פניה של איזו דודה המציצה מחלון מאחורי עציץ פרחים, פניהן המשתאות של חמניות, איזו סבתא השופכת משהו בחצר כאילו מציצה באחוריה, ילדים נעצרים בדרכם ותוקעים מבטים, תראו, תראו בא מישהו זר, סבא קיריל מניע את לסתו על ריק ואפילו לא מרים מבט, עוד דקירה אחת בלב, אלוהים אתנו, והיכנס בראש מורכן לפתח ביתך.

היי, מטומטם, איך יכולת לטעות? זה הלא איננו צריף העץ של ההורדובלים, עם הרפת הבנויה מקרשים והגורן; זאת חצר מושלמת, קירות בנויים וגג רעפים, בחצר משאבה מברזל, מחרשה מברזל ושערי ברזל, נו, איזו חצר; מהר, הורדובל, תתנדף מהר יחד עם המזוודה השחורה שלך, לפני שיופיע בעל הבית ויאמר: מה זה, מה אתה עושה כאן? יום טוב, בעל הבית, האם לא היתה גרה פה פולנה הורדובל? אני מבקש סליחה, אדוני, אינני יודע איפה היו העינים שלי.

בדלת ניצבת פולנה כמו גוש אבן, עיניה פעורות, ידיה לופתות בחוזקה את חזה, ונשימתה מעוותת ונשנקת.

פרק ג'

ועכשיו אין יוריי הורדובל יודע מה לומר: כל כך הרבה התחלות הוא הגה בלבו. מה קורה, שאף אחת לא מתאימה הנה? לא יכסה את עיניה של פולנה בכפות ידיו, לא ידפוק בחלון בלילה, לא יחזור עם צלצולי פעמוני העדרים וברכות האלוהים בפיו; הוא יחזור לא רחוץ, מגודל זקן ולא רחוץ, נו, מה הפלא שהאשה תיבהל? גם הקול היה יוצא מפי מוזר וחנוק – עוצה נא עצה, אלי שבשמיים, מה אפשר לומר בקול כזה שאיננו דומה לשום דבר בעולם?

פולנה נסוגה מפתח הבית, נסוגה יתר על המידה, אה, פולנה, הייתי חומק פנימה גם כך; והיא אומרת בקול שכמעט איננו קול, וכמעט שאיננו שלה: “תיכנס, אני אקרא להַפִיָה.” כן, הפיה, אבל תחילה רציתי להניח את ידי על כתפייך ולומר, נו, פולנה, לא רציתי להבהיל אותך; השבח לאל, אני בבית. ואני רואה, איך הסתדרת פה יפה: מיטה חדשה ומוצעת בשפע, שולחן חדש וכבד, בקירות תמונות קדושים, מה יש לומר, אפילו באמריקה זה לא יותר טוב; רצפת קרשים ובחלונות פרחים, היטבת לנהל את המשק, פולנה! יוריי הורדובל מתיישב בשקט-בשקט על מזוודתו. חכמה היא פולנה ויודעת להסתדר, כפי שהעניינים נראים כאן, היית אומר שיש לה שנים עשר ראש בקר, שנים עשר ואולי יותר – תודה לאל, לא לשווא עמלתי; אבל חם שם ב-shaft, נשמה שלי, אילו ידעת איזה גיהינום!

פולנה לא חוזרת; יוריי הורדובל מרגיש לחוץ, כמו אדם שנשאר לגמרי לבדו בחדר זר. אחכה בחצר, הוא אומר בלבו, אולי אפשר בינתיים להתרחץ. אווו, לפשוט את החולצה ולשאוב מים קרים ולשפוך אותם מלוא החזה, על הראש ועל השערות, להתיז את המים מסביב ולשאוג בהנאה, היי! אלא שאיכשהו זה לא מתאים לכאן, עוד לא, עוד לא! רק קצת מים ממשאבת הברזל (היתה פה מסגרת עץ ודלי קשור לציר שאיבה, והחושך העמוק שם למטה, והנשיפה הפתאומית של לחות וצינה אם התכופפת מעל למעקה) (הזהו כאן זה כמו באמריקה, שם יש ל-farmers משאבות שכאלה) (להביא דלי מלא לרפת ולהשקות את הפרות, עד שנחיריהן נוצצים והן נושפות בקולי קולות מתוך הנאה), ולהרטיב את הממחטה המעוכה וקמוטה ולנגב את המצח, הידיים, העורף אכאכאך, כמה שזה מצנן; והוא סוחט את הממחטה ומחפש היכן לתלות אותה, עוד לא, אנחנו עוד לא בבית פה, והוא תוחב אותה לכיסו רטובה.

“הנה אבא, הפיה,” שומע הורדובל, ופולנה דוחפת אליו נערה בת אחת עשרה בעלת עיני תכלת מבוהלות. “אז את הפיה,” נוהם הורדובל במבוכה (אל אלוהים, teddy-bear לנערה כזאת גדולה!) ורוצה ללטף את שערה, רק באצבע, הפיה; אבל הנערה חומקת, נצמדת לאמה ואינה מרפה את מבטה מהגבר הזר הזה. “אז תגידי שלום הפיה,” אומרת פולנה בקשיחות ודוחפת את הנערה בגבה. אה, פולנה, הניחי לה, מה זה חשוב שהילדה נבהלה! ערב טוב," לוחשת הפיה ומסבה את פניה יוריי מרגיש לפתע משהו מוזר, עיניו נשטפו, פני הנערה לפניו רועדים ונמוגים; אבל מה, – זה כלום, רק כל כך הרבה שנים כבר לא שמעתי “ערב טוב”. בואי לראות, הפיה," הוא אומר מהר, “מה הבאתי לך.”

“לכי, טיפשה,” דוחפת אותה פולנה.

הורדובל כורע ליד המזוודה, או, הבתולה הקדושה, איך הכל התקמט בדרך, והוא מחפש פנס כיס חשמלי, הפיה תעשה עיניים! “תסתכלי, הפיה כאן את לוחצת על הכפתור הזה, וזה מאיר.” נו, מה זה, זה לא רוצה להאיר; הורדובל לוחץ ולוחץ על הכפתור, הופך את הפנס מכל צדדיו ונעצב. “מה זה קרה? אהה, זה בטח התייבש בפנים, איפה שהחשמל – את יודעת, היה נורא חם שם ב-lowerdeck – ובכן זה האיר באור גדול, הפיה, כמו השמש. אבל חכי, הבאתי לך גם תמונות, את תראי משהו!” הורדובל שולף מהמזוודה דפי מגזינים ועיתונים, שעטפו את קצת הבגדים. “בואי הנה, הפיה, שתראי איך נראית אמריקה.”

הנערה מסתובבת במבוכה ומחפשת את אמה. פולנה מטה את ראשה בסבר פנים חמור כאומרת: לכי! הילדה נשרכת לאיטה ובאי רצון אל האדון הזר הגבוה – אה, לפרוץ החוצה בעד הדלת ולרוץ, לרוץ אל מריקה, אל ז’ופקה, אל הבחורות החובקות שם בירכתי ביתן גור כלבים קטן המשווע לנחמה –

"תראי, הפיה, את הגבירות האלה – והנה, תראי, איך שאלה הולכים מכות, האהאה, מה? זהו football, את מבינה? משחק שכזה שמשחקים באמריקה. והנה – הבתים הגבוהים האלה – "

הפיה כבר נוגעת בו בכתפה ושואלת בביישנות: “ומה זה?”

יוריי הורדובל נשטף בתחושת שמחה והתרגשות: הנה, הנה, הילדה מתחילה להתרגל! “זה… את מבינה, זהו Felix the cat”

“אבל זאת הרי סתם חתולה,” מוחה הפיה.

“האהא, מובן שזאת חתולה! את חכמה, הפיה! זה הוא… חתול אמריקני כזה, all right.”

“ומה הוא עושה פה?”

“הוא מלקק כזה tin, את מבינה? כזאת קופסה מפח לקונזרבים. זהו advertisement”

לקונזרבים, את מבינה?"

“ומה כתוב כאן?”

“זה… כנראה משהו באמריקאית, הפיה, את זה את לא מבינה; אבל תסתכלי פה, על האוניות האלה,” מיהר הורדובל להסיט את נושא השיחה. “בכזאת אני נסעתי.”

“ומה זה?”

“אלה ארובות, את מבינה? האוניות האלה יש להן בפנים מכונות קיטור ומאחור כזה… כזה propeller”

“ומה כתוב פה?”

“את זה תקראי פעם אחרת, את הלא יודעת לקרוא, לא?” מתמרן הורדובל. "ואת זה, את רואה: התנגשו שני קארס - - "

פולנה ניצבת בפתח הבית, ידיה שלובות על חזה, ובעיניים יבשות שולחת מבט מרוכז לתוך החצר. שם מאחוריה בחדר מתקרבים שני ראשים, קול גברי אטי מתאמץ להסביר מה הא ומה דא, “כך עושים את זה באמריקה, הפיה, ואת זאת, תסתכלי, את זאת ראיתי פעם במו עיני,” ואחר-כך הקול נתקע, מהסס ונוהם: “לכי, הפיה, לכי לראות איפה אמא.” הפיה פורצת החוצה כמו משוחררת.

“חכי,” מעכבת אותה פולנה, “תשאלי אותו אם הוא רוצה לאכול משהו או לשתות.”

“לא צריך, נשמה שלי, לא צריך,” צוהל הורדובל ורץ אל פתח הבית. "את טובה אלי שנזכרת, אני מודה לך מאד, אבל זה לא ממהר. אולי יש לך עבודה אחרת לעשות – "

“עבודה יש תמיד,” מעירה פולנה באופן סתמי.

"את רואה, פולנה, את רואה, אני לא אפריע לך; תדאגי לעניינייך, ואני בינתיים – כלומר אני – " פולנה מרימה את עיניה אליו, כאילו רצתה לומר משהו, כאילו רצתה לומר לפתע איכשהו הרבה, עד כי שפתיה נעות כנתקפות עווית; אך היא בולעת את שרצתה לומר והולכת לה לדרכה, כי עבודה יש תמיד.

הורדובל ניצב בדלת ומסתכל בעקבות פולנה: מה היה קורה אילו הלכתי אחריה לצריף – עוד לא, עוד לא; הצריף איכשהו חשוך, נו, זה איכשהו לא הולם. שמונה שנים, אחא, הן שמונה שנים. אשה נבונה היא פולנה, לא קפצה לך על הצוואר כמו צעירונת; רצית לשאול אותה כמה דברים על דא ועל הא, על השדה, על העדר, אבל יהא אלוהים אתה יש לה תמיד עבודה. תמיד היתה פולנה כזאת, בעבודה זריזה, חכמה. הורדובל, מהורהר, מתבונן בחצר. חצר נקיה עטורת צמחי נוי; אין זכר לדליפת שופכין. מה בדבר סיור במשק? עוד לא, עוד לא; פולנה תגיד לבד, בוא תציץ, יוריי, איך ניהלתי את המשק: הכל משופץ, הכל מברזל, הכל חדש, עלה כך וכך – ואני אוֹמַר: טוב כך, פולנה. גם אני מביא לך משהו למשק.

היא עושה טוב, פולנה; והיא יִשְׁרַת גו, ישרה כמו צעירה, אלוהים, איזה גב ישר! תמיד נשאה את ראשה אל על, כבר כנערה – הורדובל נאנח וגרד את עורפו: ובכן, פולנה, יהי הכל כרצונך; שמונה שנים היית אדוני המשק, את זה אי אפשר לשנות בן-רגע; אבל את בעצמך תודי: טוב שיהיה גבר בבית.

הורדובל, מהורהר, מתבונן בחצר. הכל שונה וחדש, מעשי ידי פולנה צלחים; אבל הזבל, שמעני, הזבל לא מוצא חן בעיני. זה לא זבל בקר, זה זבל סוסים. על הקיר תלויות שתי רתמות, בחצר יש זבל סוסים – פולנה אפילו במלה לא הזכירה שהיא מגדלת סוסים; אבל תשמע, סוסים זה הלא לא בשביל נשים. לאורווה צריך גבר, ככה זה. הורדובל מקמט את מצחו בדאגה: כן, זאת מכת פרסה בקיר עץ; הסוס חופר בפרסתו, אולי הוא רוצה לשתות; הייתי מביא לו מים בדלי הבד, אבל לא: עד שפולנה תאמר, בוא, יוריי, בוא תראה את המשק. בג’ונסטאון היו להם סוסים למטה, בתוך המחילות; הייתי הולך לפעמים לטפוח להם על צווארם, את מבינה, פולנה, פרות לא היו שם; פרה שכזאת אפשר לתפוס בקרניים ולטלטל קצת את ראשה –נא – נא – נא – זקנה שלי – אבל סוס? – השבח לאל, עכשיו יהיה לך פה גבר.

אבל עכשיו נגע משהו מוכר ונושן בנחיריו, משהו שריחו מחזיר אותו אל ילדותו. הורדובל מרחרח באריכות ומתוך הכרת תודה: עץ, ריחו של עץ נוטף שרף, ריחם של קרשי אשוח בשמש. יוריי נמשך אל ערימת הקרשים; העץ המחוספס טוב ליד המחוספסת; הנה יש גם סדן-עץ וגרזן תקוע בו, ומִתְמָך מעץ, ומשור, משורו שלו הישן, שידיתו הוחלקה בכפות ידיו המיובלות. יוריי הורדובל נשף מעומק לבו, ברוכים הבאים בבריאות, פושט את מקטורנו וממקם בול עץ על כתף המתמך המוצק.

שטוף זעה ומאושר חוטב יוריי עצים לחודשי החורף.

פרק ד'

יוריי מזדקף ומנגב זעה. אמת-נכון, זאת עבודה אחרת וריח אחר מזה שבפיט שם למטה; עצים יפים, נוטפי שרף יש לפולנה, לא גזמי נפל, לא עץ מיובש. ברווזים מקרקרים, אווזים אצים ברעש, איזו עגלה עוברת בשעטה ונכנסת לסמטה הצרה. פולנה יוצאת בריצה מתוך הסככה ואצה-רצה (אה, פולנה, הלא ריצתך כריצת נערה), ופותחת את שער החצר לרווחה. מי זה יכול להיות, מי זה בא אלינו? מצליף בשוט, היי אבק חם וזהוב מִתַּמֵּר, ועגלת סולם, משוכה בצמד סוסים, נהוגה בידי בחור כארז בעמידה, כדרך שהמדיארים נוהגים, פורצת לתוך החצר; הבחור מחזיק את המושכות ברמה, ובקול רם שר הויסה, קופץ מעל העגלה וטופח בכף יד שטוחה על עורפם הלח של הסוסים.

מעם השער מתקרבת פולנה, חיוורת וכאילו נחושה. “זהו שטפן, יוריי, שפטן מאניה.”

האיש הרכון על הרתמות מזדקף בזריזות ומפנה את פניו אל יוריי. אתה שחור, אתה, מתפלא הורדובל, אל-אלוהים, איזה עורב!

“הוא עבד פה כפועל,” מוסיפה פולנה בקול קשוח וברור.

האיש מלמל משהו ושב ורכן על הרתמות, מתיר את הסוסים ומוביל אותם תוך שהוא מחזיק במתגי שניהם ביד אחת, ומושיט מִנֵיהּ וּבֵיהּ את היד האחרת להורדובל: “ברוך הבא, בעל הבית!” הורדובל מנגב מהר את ידו במכנסיו ומושיט אותה לשטפן; הוא חש מבוכה ואיכשהו מוחמא מאד, ומתוך מבוכתו ממלמל משהו ושב ומנענע את ידו של שטפן כדרך האמריקנים. שטפן איננו גבה קומה, אבל מוצק; קומתו מגיעה רק עד כתפיו של יוריי, אבל הוא מישיר את מבטיו אליו בחוצפה צורבת.

“סוסים נאים,” נוהם הורדובל וניגש ללטף את נחיריהם; אלא שהסוסים מזדקפים ומתחילים לרקוד.

“תיזהר, בעל-בית,” מזהיר מאניה כשברק של לגלוג ניצת בעיניו, “אלה סוסים הונגריים.”

אה, אתה השחור, אתה חושב שאינני מתמצא בסוסים? ובכן האמת היא שאינני מתמצא, אבל הסוסים יתרגלו לבעל הבית.

הסוסים מושכים בראשיהם על סף השתוללות; ידיים לכיסים, הורדובל, ואל תיסוג, שהשחור לא יחשוב שאתה מפחד.

“זה כאן בן שלוש,” מספר מאניה, “מסוס רביעה צבאי, הויס-הויס,” הוא מושך בחוזקה את פי הסוס, “צאצאצא! אֶאֶאֶ, בן שטן! היידה!” הסוס סוחב אותו, אבל שטפן רק צוחק; ופולנה ניגשת אל הסוס ומושיטה לו פרוסת לחם. שטפן שולח אליה מבט חטוף והבזק שיניים, ומחזיק בסוס בשרשרת רסנו. “היי, אתה! ס-ס-ס!” המראה דומה למאמץ לקבע את הסוס באדמה; שיניו של שטפן מסננות שריקת התאמצות עילאית; הסוס עומד כשערפו הנהדר מתוח, והוא מלחך¹ את ידה של פולנה. “היי,” קורא מאניה ומוביל את הסוסים בשעטה, כשהוא נתלה ראשיהם, אל האורווה. פולנה עוקבת אחריהם בעיניה. “ארבעת אלפים מציעים לי בעדו,” היא אומרת בעליצות, "אבל אני לא נותנת אותו; שטפן אומר שהוא שווה שמונה. את הסוסה הזאת נרביע בסתיו – " נו, השד יודע מדוע עצרה את דיבורה כאילו נשכה את לשונה. “אני צריכה ללכת להכין את המספוא,” היא אומרת ומהססת; אין היא יודעת איך להינתק וללכת.

“ככה, ככה, מספוא,” מסכים יוריי. “סוס נאה, פולנה, ואיך הוא סוחב?”

“זה חבל לרתום אותו לעגלה,” אומרת פולנה, נרגזת. “זה לא סוס סחיבה.”

“נכון,” מאלץ עצמו הורדובל לומר, “נכון, היה חבל עליו, על צעיר שכזה. סוסים יפים יש לך, שמה שלי, תענוג להסתכל.” וכבר יוצא מאניה מהאורווה נושא צמד דליי בד למים. “שמונת אלפים אפשר יהיה לקבל בעדו, בעל-בית,” הוא אומר בבטחון. “ואת הסוסה הזאת כדאי להרביע בסתיו. הבטיחו לי בשבילה סוס רביעה, איי, ממש בן-שטן!” “ברוטוס או הגיס?” מסתובבת פולנה בחצי דרכה. “הגיס. ברוטוס כבד מדי.” מאניה מראה את שיניו מתחת לשפמו השחור. “אני לא יודע איך אתה, בעל-הבית, אבל אני לא מעריך סוסים כבדים. כוח יש להם, אבל דם אין, אדוני. אין להם דם.”

“נו, כן,” אומר הורדובל בהיסוס. “ככה זה עם דם. ומה ביחס לפרות, שטפן?”

“פרות?” מתפלא שטפן. “אה, אתה מתכוון לפרות. אה, כן, לבעלת הבית יש שתי פרות, בשביל חלב, היא אומרת. אדוני עוד לא היה באורווה?”

“לא – אתה מבין, אני חזרתי רק עכשיו,” אומר הורדובל ומבוכה תוקפת אותו; אמנם, את ערימת העצים החטובים אין להכחיש; אבל עם זאת הוא שמח שתפס מייד את סגנון הדיבור היאה לבעל בית כלפי משרתו. “כן, בדיוק התכוננתי ללכת לשם.”

שטפן מוביל אותו בארשת של סתגלנות כשדליי המים בידיו. "יש לנו - - לבעלת הבית יש שם סייח חדש, בן שלושה שבועות, וסוסה אחת מעוברת; לפני חודשיים היתה בהרבעה. הנה, אדוני. המסורס הזה כבר כמעט מכור, אדוני, באלפיים וחמש מאות. סוס טוב, אבל אני חייב לרתום את בן השלוש, שיוציא את המרץ. הוא לא מסוגל לעמוד. "מאניה חוזר ושולף את שיניו, “המסורס ילך לצבא. כל הסוסים משלנו הלכו לצבא.”

“ובכן, ככה,” אומר יוריי. “אתה מחזיק את המקום נקי. ואתה, שטפן, היית בצבא?”

“בחיל הפרשים, אדוני,” מגחך שטפן ומשקה את בן השלוש. “תסתכל, אדוני, איזה ראש יבש, איזה אחוריים – היידה! נו – צ-צ-צ תיזהר, אדוני! אוף, איזה בריון,” הוא אומר ומנחית על עורפו של הסוס את אגרופו. “אה, אדוני, איזה סוס!”

הורדובל איננו חש בביתו בריח החריף של האורווה; הרפת, אחא, זה מַרְגָש אחר לגמרי, ריח זבל הפרות וריח החלב, ריח המרעה והבית -

• ­ ­ “איפה הסייח הזה?” הוא שואל.

הסייח עוד מקורזל פרווה והוא יונק אותה שעה, כולו רגליים; הסוסה מסבה את ראשה וזוג עיניים חכמות אל הורדובל: נו, ומי אתה? יוריי נמס ומלטף את שוקה של הסוסה; היא חמה וחלקה כמו קטיפה.

“סוסה טובה,” אומר שטפן, “אבל כבדה. בעלת הבית רוצה למכור אותה – אתה מבין, בעל-הבית, איכר לא ישלם תמורתה, והצבא רוצה רק דם חם. סוסים קרירים לא עומדים במבחן. הכי טוב זה אורווה שכולה מסוג אחד,” סבור שטפן. "אני לא יודע מה דעתך על זה, אדוני – "

“נו, פולנה מבינה בדברים האלה,” נוהם הורדובל בהיסוס.

“ומה בעניין שוורים, שוורים אין לה פולנה?”

“בשביל מה שוורים, אדוני?” מעוות מאניה את פניו. "בשביל השדה מספיק סוסה וסוס מסורס – בשר לא משתלם, בעל-הבית. עוד אולי גידול חזירים – ראית איזה חזיר מגדלת בעלת הבית? שש חזירות, אדוני, וארבעים חזרזירים. החזרזירים נמכרים טוב, סוחרי בשר חזיר מגיעים אלינו מרחוק. החזירות שמנות כמו פיל, פה שחור, טלפיים שחורים – הורדובל מניד את ראשו בארשת רצינות: "ומה עם חלב – מאיפה אתם לוקחים חלב בשבילן?

“מהאיכרים, בבקשה,” צוחק מאניה “אֶה, אתה, אתה רוצה את החזיר שלנו בשביל החזירה המלוכלכת שלך? חזיר כזה שככה אפשר לסמוך עליו אין בכל המחוז. כמה כדי חלב, כמה שקי תפוחי אדמה אתה נותן בעד זה? – ובכן, אדוני, פה לא כדאי לעבוד בפרך. הדרך לעיר רחוקה, המכירה קשה. עם מטומטם, אדוני. מגדלים הכל רק מהיד אל הפה. אז שישלמו אם לא יודעים למכור.”

הורדובל מהנהן סתמית. אמת נכון, מעט מאד היו מוכרים פה, לכל היותר אווזים ועופות. זה, אם כן, הוא עולם אחר. פולנה יודעת מה לעשות, לומר את האמת.

“למכור רחוק, ורק מה שכדאי,” מַרְצֶה שטפן. “מי יילך לשוק עם חבילת חמאה? רואים על האף שלך שאין לך מה למכור, אז תוריד מחיר, או לך לעזאזל.”

“ומאין אתה?” מתפלא יוריי.

“פה מלמטה, מריבארי, אתה מכיר, אדוני?”

אין הורדובל מכיר, אבל הוא מהנהן: כך, כך, מריבאר; מה לא יידע בעל-בית?

“סביבה אחרת, אדוני, ואיזה מישור! למשל הביצה של ריבאר, כל המחוז כאן היה נכנס לתוכה כמו אולר לכיס; ועשב, אדוני, עשב עד גובה החזה.” מאניה הניד את ידו. “אֶה, מחוז מכונם יש כאן, אתה חורש, ורק חצץ יוצא לך מהאדמה. אצלנו אתה חופר באר, והכל אדמה שחורה.”

הורדובל נזעם. מה אתה יודע, טאטאר שכמוך, אני, אני חרשתי וסיקלתי אבנים; אבל מצד שני – היערות, אלוהים, ושטחי המרעה! מרוגז עוזב יוריי את האורווה. מחוז מכונם, אתה אומר – אז מה אתה נדחף לכאן? האם פה רע כל כך לעדרים? נו, תודה לאל, זו שעתם של העדרים; פעמוניהם כבר נשמעים מהעמק והם מצלצלים בקצה הכפר; פעימות צרודות, עמוקות ואיטיות, איטיות כמו צעדי פרה; רק הפעמונים בעלי הצליל הגבוה של העֶגלות אצים-רצים – נו, נו, גם את תהיי פרה ביום מן הימים ותצעדי בכבדות כמונו, העדר. צלצולי העדרים מתקרבים, ויוריי קרוב לגילוי ראשו כבשעת הקריאה לתפילת הערבית, אבינו שבשמיים… כמו נהר מתקרבים צלילי הפעמונים ומתפצלים לטיפות כבדות ונשפכים לרוחב כל הכפר; פרה אחר פרה נפרדת מהעדר בדרכה – בימבם, בימבם – אל הרפת שלה, אל ריח האבק והחלב, בימבם בשערים, ובראשים מתנודדים נכנסות שתי פרות לחצרו של הורדובל, בהמות נבונות ועדינות, וצעדיהן מועדים אל שערי רִפְתָן. הורדובל נשף מעומק נשמתו: נו, גם אני חזרתי הביתה, ישתבח אלוהים; זאת השיבה הביתה. הקריאה לתפילה של העדרים מתפשטת ברחבי הכפר ונרגעת, עטלף יוצא בדרכיו העקלקלות לצוד זבובים בנתיבם של העדרים, ערב טוב, בעל הבית; מתוך הרפת נשמעת געייה מתמשכת של פרה. נו, נו, אני כבר בא: בחשכה נכנס יוריי אל הרפת, מגשש וממשש קרניים, הנה מצח נוקשה ומגודל שיער, הנה פה ונחיריים לחים, עור צוואר רך ושעיר; מגשש ומוצא דלי חליבה ותלת-רגל, מתיישב ליד העטין המלא וחולב, פיטמה אחר פיטמה, עד שהחלב מתאסף בשצף זרימתו בדלי; ובקול דק ודומם פוצח יוריי בשירה.

בדלת הרפת מצטיירת דמות שחורה. הורדובל לא סיים את שירו.

“זה אני, פולנה,” הוא נוהם מצטדק, “שהבהמות יתרגלו אלי!”

“אתה בא לאכול?” שואלת פולנה.

“עד שאגמור לחלוב,” אומר הורדובל מתוך החשכה: “שטפן יאכל אתנו.”

פרק ה'

יורי הורדובל מתיישב בראש השולחן, נושא כפיו ואומר תפילה. כך זה צריך להיות, אם אתה עכשיו בעל-בית. פולנה נועלת את שפתיה, ידיה צמודות בתפילה, הפיה פוערת את עיניה ואינה יודעת מה לעשות, שטפן נועץ את מבטיו בזעם עצור אל הרצפה – אֶה, אתם, האם לא נהגתם להתפלל, פולנה? טוב, שטפן הוא כנראה בן דת אחרת, אבל ליד השולחן יאה התפילה. תראו אותם – מרוגזים, אוכלים מהר ושותקים, הפיה בקושי מחטטת בצלחת. – “תאכלי, הפיה,” פוקדת פולנה ביובש, אבל בעצמה מתקשה להכניס דבר לפיה; רק שטפן לוגם בקולי קולות, רכון על צלחתו.

בגמר הארוחה בודק מאניה איך ובאיזו דרך לחמוק. “חכה קצת, שטפן,” דוחק בו הורדובל. “מה רציתי לומר – כן, איך היו היבולים השנה?”

“הספיח היה טוב,” מתחמק מאניה.

“ומה השיפון?”

פולנה שולחת מבט מהיר אל שטפן. “השיפון,” מסנן מאניה בין שיניו, “כן, עליך לדעת, בעלת הבית מכרה את השדה שם למעלה. לא היה כדאי לעיבוד, אדוני, הכל אבנים.”

הורדובל נדרך. “הכל אבנים,” הוא נהם, "אכן הכל אבנים; אבל השדה, פולנה, זה היסוד - - "

שטפן חושף את שיניו מתוך תחושת בטחון. “זה לא הכניס שום דבר, בעל-הבית. שטחי האחו למטה ליד הנהר יותר טובים. התירס הגיע שם לגובה בן-אדם.”

“ליד הנהר,” מתפלא הורדובל. “את קנית אדמה במישור, פולנה?”

פולנה רוצה לומר משהו, אבל בולעת את מלותיה. “אדמת אצילים, אדוני,” מסביר מאניה. "הקרקע שם שמנה, עמוקה, טובה לסלק סוכר. אבל הסלק לא משתלם. שום דבר לא משתלם, אדון. מוטב להמר על סוסים: סוס שיצלח תקבל בעדו יותר כסף מאשר בעד שנת עמל ויזע של איכר. עוד קצת אדמה במישור, ולהקים שם אורוות – " עיני שטפן בוהקות. “סוס שייך למישור, אדוני. סוס איננו עז.”

“בעל האחוזה היה מוכן למכור את השטח,” מעירה פולנה מתוך הרהוריה ועורכת בקול רם חישוב כמה זה היה עולה; אבל הורדובל איננו מקשיב, הורדובל חושב על שדות השיפון ותפוחי האדמה שפולנה מכרה. אמת-נכון, מלאי אבנים; אבל האם לא היו שם אבנים מקדמת דנא? זה, אחא, שייך כבר לעבודה הזאת. שנתיים לפני כן, לפני שיצאתי לדרך, הפכתי שם חלקת אדמת בור לשדה – אֶה, מה אתה יודע על הפרך של חקלאי!

הפיה מתגנבת אל שטפן ונשענת במרפקה על כתפו. “דוד שטפן,” היא לוחשת.

“מה העניין?” צוחק מאניה.

הקטנה מתפתלת במבוכה. “סתם ככה.”

שטפן לוקח אותה בין ברכיו ומניע אותה מצד לצד. “נו, הפיה, מה רצית לומר?”

הפיה לוחשת על אוזנו: “דוד שטפן, איזה כלבון נחמד אני ראיתי היום!”

“מה את אומרת.” מתפלא מאניה בארשת רצינות. “ואני ראיתי ארנבת עם שלושה ארנבונים קטנים.”

“על אמת?” משתוממת הפיה, “ואיפה?”

“באספסת.”

ובסתיו אתה תלך לירות בהם?"

שטפן, במבט מלוכסן לעברו של הורדובל: “נו, אני לא יודע.”

בן-אדם הגון, חושב הורדובל בלבו מתוך הקלה, הילדה מחבבת אותו. אלי לא היתה ניגשת כך. אבל מה – הילדה תתרגל; רק זה שאפילו לא הזכירה את התמונות שהבאתי לה מאמריקה. הייתי צריך לתת משהו לשטפן, עולה על דעתו של הורדובל, ועיניו מחפשות את מזוודתו.

“הדברים שלך מסודרים על הספסל,” אומרת פולנה – תמיד היתה כל כך דואגת לכל, מהרהר יוריי, וצועד בצעדים מדודים אל אותה ערימונת אמריקה. “אז זהו פה בשבילך, הפיה, התמונות ופה ה-teddy-bear” הזה – "

“מה זה, דוד שטפן?” נושפת הפיה.

“זה דֹב,” מסביר מאניה. “ראית כבר פעם דֹב חי? שם בהרים יש.”

“ואתה ראית?” מתעקשת הפיה.

“נו, כן, ראיתי. הם עושים ברום-ברום.”

“וזה פולנה, בשבילך,” ממלמל הורדובל בביישנות. “זה הכל שטויות, פשוט לא ידעתי מה…” יוריי פונה ומחטט בחפציו למצוא משהו עבור מאניה. "וזה שטפן, הוא אומר במבוכה, "אולי יתאים בשבילך: אולר אמריקני ומקטרת אמריקנית – "

“אוי, אתה,” פולטת פולנה בקול חנוק, עיניה שטופות דמעות, ופורצת החוצה – “נו, פולנה, מה יש?”

“אני מודה לך בהכנעה, בעל-בית,” קד מאניה קידה, חושף את כל שיניו ומושיט את ידו ליוריי. היי, אתה, איזה כוח שיש לך ביד! אתך היה כדאי להתמודד. נו, תודה לאל, נאנח הורדובל בהקלה, ובכן זה מאחורינו.

“תראה לי את האולר, דוד,” מתחננת הפיה.

“תסתכלי,” מתפאר שטפן, “הסכין הזאת הגיעה מאמריקה ממש; אני אגלף לך בה בובה אמריקנית, את רוצה?”

“עוד איך, דוד שטפן,” מצייצת הפיה, “אבל שיהיה על בטוח!”

יוריי מחייך באושר לכל רוחב פניו.

פרק ו'

אבל עוד לא הכל מסודר; יוריי יודע מה יאה. אדם החוזר מאמריקה, חייב להראות עצמו בבית המרזח, להיפגש עם שכניו ולכבד אותם במשקה. שכולם יראו שלא בידיים ריקות ולא בבושת פנים הוא חוזר. היי, בעל הפונדק! לכל אחד כוסית, ומזוג מהר, אתה לא מכיר את הורדובל, האם אני לא מיינר מאמריקה? שיידעו כולם בכפר מי הוא זה שחזר, היי, נלך לראות את הורדובל, אשה, תביאי חולצה ואת הכובע הרחב –

“אני חוזר עוד מעט, פולנה, אבל לכי לישון ואל תחכי לי,” מיעץ יוריי, וצועד בצעדים כבדים ומדודים בדרכי הכפר השחור בואכה בית המרזח. כמה ריחות ממלאים את הכפר: ריח של עץ וריח של פרות, ריח של קש וריח חציר, והנה ריח של אווזים, וזה נודף ריח פרחי הבַּבּוֹנָג וכאן צמחי סִרְפָּד. ובפונדק אין זכר לסאלו ברקוביץ; יהודי אדמוני אחר קם לו מהשולחן ושואל בנימה של חוסר אימון: “אדוני מבקש?”

בפינה יושב אחד, מי זה יכול להיות, אולי זה פּיוֹסָה, נכון-נכון, אנדריי פיוסה המכונה הוסאר, תוקע את מבטו ביוריי, כאילו אומר לצעוק: זה אתה, יוריי? ובכן זה אני, אנדריי הוסאר, כמו שאתה רואה אותי. – ובכן, הוא לא צעק ורק מביט; והורדובל – להראות שהוא מקומי: “האם ברקוביץ הזקן עוד חי, פונדקאי?”

היהודי המנומש מציב על השולחן כוסית יי“ש. “שש שנים שהוא קבור.” שש שנים? אה, פיוסה, כמה זמן עבר; ומה נותר מן האדם כעבור שש שנים, ומה כעבור שמונה? שמונה שנים, פונדקאי, שמונה שנים לא שתיתי יי”ש; אל-אלוהים, רציתי לפעמים לשתות, להטביע את הצער ולירוק אל פני הנהר, אתה מבין? אבל אסרו על שתיית יי"ש באמריקה. לפחות שלחתי יותר דולרים לפולנה; והנה לך – סוסים קנתה ומכרה שדות. בגלל שזה הכל אבנים. ואתה, הוסאר, לא מכרת שדות? נו, רואים שלא היית באמריקה.

היהודי ניצב ליד הדלפק ומביט ביוריי. האם לפתוח בשיחה אתו? חושב היהודי. בר-שיח הוא כנראה איננו, נראה ככה-ככה, מוטב לעזוב; מי מאנשי המקום זה יכול להיות? למתיי פאגורקו יש בן איפה שהוא, אולי זה בנו של מתיי; או שמא זה הורדובל, בעלה של פולנה הורדובל, זה שבאמריקה.

יוריי מצמץ בעיניו. היהודי מפנה לו גב, עליו ליישר את הכוסיות על הדלפק; ומה איתך פיוסה, מדוע אתה מסתיר את עיניך תחת גבותיך? האם עלי לקרוא לך בשם? ככה זה, אנדריי פיוסה: הבנאדם נגמל מהדיבור, הפה מתקשח כמו בול עץ, אבל – נו, אפילו סוס, אפילו פרה רוצה לשמוע קול של בן-אדם. אמת-נכון, פולנה תמיד היתה שקטה, ושמונה שנים אינן מוסיפות כוח דיבור, הבדידות איננה מורה טוב לדיבורים; אני עצמי אפילו לא יודע איך להתחיל: היא לא שואלת – אני לא מספר; היא לא מספרת – אני לא רוצה לשאול. אבל מה – שטפן הוא עובד משק טוב, אפילו בדיבור הוא ממלא את מקומה של בעלת המשק. את השדות מכרה בעלת המשק, וקנתה אדמת בור במישור, וזהו זה.

הורדובל לוגם ומנענע בראשו. חריף היי"ש, נְבֵלָה, אבל הבנאדם מתרגל. שטפן הוא בחור טוב, כך נראה; הוא מבין בסוסים ומחבב את הפיה; ומה שנוגע לפולנה – גם אשה מתרגלת, ומה שצריך לבוא – יבוא. אֶה, פיוסה, ומה עם אשתך? האם היא מוזרה לפעמים? נכון, אתה מרביץ לה, אבל פולנה היא כמו אצילה, אנדריי. ככה זה. חכמה היא, חרוצה וטהורה, תודה לאל. אם כי מוזרה. והיא יודעת להתנשא כמו שום אשה אחרת בכפר. אני לא יודע לנהוג בה, הוסאר. כמו רוח-סערה הייתי צריך לפרוץ לבית ולסובב אותה עד שנשימתה תיעצר. כך עושים את זה, אנדריי. אבל אני – אתה רואה, לא הלך לי; היא נבהלה כמו הייתי מפלצת. גם הפיה איכשהו נבהלה. וגם אתה, פיוסה. נו, הנה אני, מה לעשות? אם הקרח לא נשבר, הוא נמוג לאט. לחיים, אנדריי.

אנדריי פיוסה, המכונה הוסאר, קם וניגש לדלת, כאילו איננו רואה; בעוברו בדלת הוא פונה לאחור, יורה מבט על עקבותיו ופולט: “ברוך הבא, יוריי!” משונה אתה, הוסאר; כאילו לא יכולת לשבת לידי! אל תחשוב שחזרתי קבצן; יש לי כמה מאות טובות של דולרים, אפילו פולנה עוד לא יודעת. הנה, פיוסה הכיר אותי; וראה זה פלא: זה בא מעצמו, וגם היתר יבוא מעצמו, חדרה השמחה ללבו של הורדובל. יהודי, מזוג לי עוד כוסית!

הדלת נפתחת לפתע ולתוכה פורץ גבר, כמו נחשול מים אדירים – הרי זה ואסיל גריץ' ואסילו, החבר הטוב; רק זורק מבט, וכבר ניגש לשולחן, ואסיל! יוריי! נשיקות של גברים שכאלה שורטות ומסריחות מטבק, אבל זה טוב, אה ואסיל! “ברוך הבא, יוריי,” הוא אומר בנימת דאגה כלשהי, “ומה, חזרת?” “ומה, חמור שכמוך, הייתי צריך למות שם?” צוחק הורדובל. “עליך לדעת,” אומר גריץ' כמהסס, “לאיכרים עכשיו לא טוב. בריא, נכון? תודה לאל, לפחות על זה.” “אתה מוזר, ואסיל, יושב על חצי ישבן והופך מהר את כוסית היי”ש. מה חדש? ובכן קרצ’וק הזקן מת, שבוע אחרי החג, תהא מנוחתו עדן; וביום ראשון התחתן הורולנקו הצעיר עם בתו של מיכאלצ’וק; אשתקד הביא לנו השטן מחלת פה וטלפיים – כן, יוריי, עשו אותי פה לראש הכפר, משרד – אתה הרי יודע – זה רק בשביל להכעיס – השיחה נקרעת, ואסיל ואסילו לא יודע, מעשה שטן, מה לספר; הוא קם, מושיט יד מגושמת ליוריי: “שאלוהים יעניק לך שמחות, יוריי; אני צריך כבר ללכת.”

יוריי מחייך ומסובב את הכוסית בין אצבעותיו הגסות. ואסיל איננו עוד מה שהיה, אה, אלוהים שבשמיים, איך זה ידע לשתות, עד שהחלונות רעדו; אבל העיקר – הוא בא ונישק אותי – זה חבר! אלוהים ינחם אותך, יוריי; מה אתך, אולי כתוב לי במצח שחזרתי לא צלחה לי? לא צלחה, נכון, אבל זה עוד יבוא; לאט, לאט אני אחזור, כל יום כברת דרך, והנה, לפתע אהיה בבית. יש לי כסף, ואסיל; אני יכול לקנות גם שדות, גם פרות, שנים עשר ראש אם יבוא לי; אני בעצמי אוציא אותן למרעה, אפילו עד ווֹלוֹב-חְרְבַּט, שנים עשר פעמונים יצלצלו עם ערב, ופולנה תרוץ מהר לפתוח את השער, כמו נערה - -

בפונדק דממה. היהודי מנמנם מאחורי הדלפק, מה יש לומר, בדידות כזאת טובה לו לאדם; מסתחרר הראש, מסתחרר, אבל זה, אחא, זה מיישר את המחשבות. לשוב לאט, צעד אחר צעד, כמו ששבים העדרים. ומה לא – להיכנס בסערה כמו צמד פרא עד כדי התזת ניצוצות – לעמוד זקוף, להחזיק מושכות ברמה ולקפוץ. – הנה אני, פולנה, ולא ארפה ממך; אשא אותך גבוה בזרועותיי לתוך הבית ואחבק אותך עד שנשימתך תיעצר. עדינה את, פולנה. שמונה שנים, שמונה שנים חשבתי עלייך; ורק עכשיו אבוא אלייך. הורדובל תקע את שיניו עד בקיעת קצות שריריו בפניו. היי, סוסי פרא, היי! שתראה פולנה – ברכיה ירעדו תחתיה בחיל ובששון, שתראה: הגבר שלה חזר!

פרק ז'

שיכור מהלך הורדובל בליל הירח; שיכור, כי הוא נגמל מהיי"ש, כי נגמל ממחשבות כאלה, כי הוא הולך אל אשה. מה אתה קופא, ירח – האם אני לא הולך די בשקט, בצעד קליל, כה קליל, שלא היה מנגב אפילו טל מעל העשב? היי, כלבי כל הכפר, הנה הולך הורדובל, לאחר שמונה שנים חוזר לו גבר וידיו לפניו כקשת שתחבוק את אשתו: כך, עכשיו זרועותיו מלאו אותך, וגם בזה לא די, לו יהי ולקחתיך אל פי וסוגרך בברכי, להרגיש אותך בין האצבעות, פולנה, פולנה! ומה לך לקפוא, אתה? נכון שאני שיכור, כי שתיתי לאגור אומץ, כי אני רוצה לפרוץ הביתה, ראש קדימה; לעצום עיניים, להניף ידיים ולקפוץ קפיצת ראש – הנה אני, פולנה, פה ופה ופה, בכל מקום שם נמצאות ידייך, רגלייך, פיך; הו, כמה שאת גדולה, מכף רגל עד ראש, מתי אקח אותך בשלמות.

הורדובל הולך בחשכת הלילה כשהוא רועד בכל גופו. לא תקרא, לא תִפְצֶה פה בליל הירח, לא תָפֵר בעיגולים את שלוות פני האגם; שקט, דומיה, הצל הבהיר ההוא זה אַתְּ, אל תקראי אֶת שמי, זה אני; אני מחזיק בך בדממה כזאת, כמו דממתו של עץ צומח, ולא אשלח עיגולים על פני המים האלה, לא אדבר, לא אנשום; אה, פולנה, אפשר היה לשמוע כוכב נופל.

אבל לא; אלינו לא יגיע אור הירח, והוא איננו קופא מִקּוֹר, הוא שופך את אורו על פני היער השחור, ואצלנו חושך, חושך נושם בכבדות; עלֶיךָ לפשפש בידיים ותמצא את האשה, ישנה ולא ישנה, אינך רואה אותה והכל מלא בה, היא צוחקת צחוק חרישי ומפנה לך מקום; איזה מקום בשביל ארך רגליים שכמוך, אין די מקום בשבילך, עליך להידחף אל בין זרועותיה; והיא לוחשת באוזניך, אינך יודע מה – הדיבור הוא קר, אך לחישתה חמה וקודרת, ומייד אופפת אותך חשכה עוד יותר סמיכה, כה סמיכה וכבדה, שתחוש אותה בין אצבעותיך, והנה היא אשה, הנה שערותיה, כתפיה, והיא נושמת, מסננת נשימתה בין שיניה, ונושמת נשימה חשוכה הישר לתוך פניך – אה, פולנה, נפלט מפי הורדובל, אה, את!

בשקט פותח יוריי את השער לחצר ורועד כולו. פתח הבית יושבת פולנה באור הירח ומחכה. “את, פולנה,” נוהם הורדובל וליבו חרד. “מדוע את לא ישנה?”

פולנה נרעדת מהקור. "אני מחכה לך. רציתי לשאול אותך – לפני שנה מכרנו זוג סוסים בעד שבעת אלפים; אז מה אתה – מה דעתך – "

“כ-כן,” עונה הורדובל בהיסוס. "זה טוב כך, מחר נדבר על זה – "

“אני רוצה עכשיו,” אומרת פולנה בקשיחות. “לכן אני מחכה. אני כבר לא רוצה לשרת את הפרות… לעבוד בפרך בשדה… פשוט – לא רוצה!”

“אין צורך,” אומר הורדובל ומביט בידיה, הלבנות באור הירח. “עכשיו אני פה, כדי לעבוד.”

“ומה על שטפן?”

יוריי שותק, נאנח, מדוע בדיוק עכשיו היא מדברת על זה? “נו,” הוא נוהם, “לא תהיה פה עבודה שביל שניים.”

ומה עם הסוסים?" מקשה פולנה במהירות. "מישהו מוכרח להיות עם הסוסים, ואתה הרי בסוסים לא מבין – "

“נכון,” מתחמק הורדובל. “אבל מה, איכשהו זה יהיה.”

“אני רוצה לדעת,” מתעקשת פולנה וקופצת את אגרופיה. אה, את, כמה שאת חריפה.

“איך שאת רוצה, פולנה, איך שאת רוצה,” שומע יוריי את קולו הוא. “אז שטפן יישאר, נשמה שלי…” “שתדעי, אני מביא כסף… הכל אעשה בשבילך.”

“שטפן מבין בסוסים,” שומע הורדובל, “כזה לא תמצא עוד. חמש שנים הוא עובד פה.” פולנה קמה, מוזרה וחיוורת באור הירח. “לילה טוב. תהיה בשקט, הפיה ישנה.”

“מה – מה אתך – לאן את הולכת?” משתומם הורדובל.

“לישון בעליית הגג. אתה ישן בחדר, אתה – בעל הבית.” משהו קשוח, משהו רע ניכר בפניה של ולנה. “שטפן – ישן באורווה.” ללא ניע יושב הורדובל בפתח הבית ומביט בליל הירח. כך, כך. הראש ממאן לחשוב, כמו בול עץ; מה הדבר הזה היושב בגרוני ואי אפשר לבלוע אותו? אתה ישן בחדר, אתה בעל הבית. ככה זה.

אי שם במרחק נובח כלב, ברפת נשמעת נקישת שרשרת של פרה. אתה ישן בחדר. אֶה, ראש מטומטם! סובב אותו, והוא נותר קשוח. בעל הבית, אומרת. כל זה שלך, בעל הבית, הקירות הלבנים האלה, החצר, הכל: אתה האדון, כל החדר שלך, אתה יכול להשתרע לרוחב המיטה – הנה, בעל הבית! מה זה שאינני מסוגל לקום, מה זה שהראש כל כך סתום – זה אולי היי"ש, אולי מזג לי היהודי האדמוני כוהל עץ, אבל האם לא יצאתי מהפונדק כמו רוקד? ובכן כך, בחדר. פולנה ודאי רוצה לכבד את בעל הבית, שיישן כמו אורח – עייפות אין קץ נופלת על הורדובל. נו כן, זה רצונה, שאנוח, שתהיה לי כל הנוחיות אחרי הדרך הארוכה; אבל אני, הלא אינני מסוגל אפילו לקום, זה טפשי, רגליים כמו רכיכה. והירח כבר נחבא מאחורי הגג.

“עוֹד שָעָה חָצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַבְּרוּ הַכֹּל ְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הָ-אֵ- ל”,

כך מזמר לו שומר הלילה של הכפר – באמריקה אין דבר כזה, מוזרה היא אמריקה. שלא יראה אותי פה, נבהל הורדובל, ובהשקט הוא מתגנב, כמו גנב של ממש, לתוך החדר. הוא פושט את מעילו ושומע נשימה חלשלשה – השבח לך, אלוהים, פולנה רק התלוצצה וישנה פה; ואני, טיפש כמוני, יושב כמו בול עץ בחצר! יוריי מתגנב לאטו ובשקט אל המיטה ומגשש: אלה השערות, וזרועות דקות ועדינות – הפיה. הילדה מייבבת קצת ומתחפרת בפניה בתוך המצעים. נכון, הפיה. יוריי מתיישב בדומיה בקצה המיטה, הנה אֲכַסֶה את רגלי הילדה. אה, אלוהים, איך אשכב? שמא הילדה תתעורר. כנראה שפולנה רצתה שהילדה תתרגל לאבא. ובכן כך: אבא והילדה בחדר והיא בעליית הגג.

משהו ניצת בדעתו של יוריי – ולא נותן מנוח. היא אמרה: אני הולכת לישון בעליית הגג. אולי אמרה כך בכוונה: טיפשון, אתה יכול לבוא בעקבותיי, אתה יודע איפה אני: אני הולכת לישון בעליית הגג. שם אין הפיה. הורדובל עומד בחושך כמו נציב מלח וליבו הולם בחוזקה. פולנה היא אשה גאה: היא לא תאמר, הנה אני בידיך; אתה מוכרח לבוא אליה כמו אל נערה, לגשש בחושך והיא תצחק בשקט, אך, יורה, טיפשון שלי, שמונה שנים אני חושבת עליך.

בשקט-בשקט מטפס יוריי אל עליית הגג. אה, איזה חושך, פולנה, איפה את, אני שומע את לבך ההולם. “פולנה, פולנה,” לוחש הורדובל ומגשש בחושך השחור. “לך, לך מפה,” נשמעה אנחה ונקישת שיניים מתוך החשכה, "אני לא רוצה אותך! אני מבקשת ממך, יוריי, אני מבקשת - - "

“כלום, כלום, פולנה,” נוהם הורדובל מבולבל נורא. "אני רק… רציתי לשאול האם את ישנה פה וב – " “אני מבקשת, לך מפה, לך,” נוקשות שיניים באימה מתוך החשכה.

“רציתי רק לומר לך,” מגמגם הורדובל, "… הכל יישאר, נשמה שלי, איך שתרצי… גם שטחים במישור תוכלי לקנות – "

“לך, לך מפה,” צועקת פולנה כמי שדעתה נטרפה עליה –

ויוריי איננו יודע איך הגיע למטה, איכשהו כאילו נפל ראשו מטה לתוך תהום. אך איפה, הוא לא נופל, הוא יושב על המדרגה התחתנה ונופל לתוך התהום. כל כך עמוק, אלוהים אדירים, כל כך עמוק לפול! ומי זה נאנק פה ככה? זה אתה, זה אתה. אני לא נאנח, אני רק מנסה לנשום, ואינני אשם שזה נשמע כמו אנקה, ושוב, ושוב! נו, היאנח לך, היאנח, אבל הגעת הביתה, אתה בעל הבית –

הורדובל נעצר בנפילתו, יושב על המדרגה התחתונה ונועץ את מבטיו לתוך החשכה. אתה ישן בחדר, היא אמרה, אתה בעל הבית. ובכן ככה את, פולנה: שמונה שנים היית בעלת הבית, ועכשיו את כועסת שבעל הבית שולט בך. אה, נשמה שלי, תסתכלי איזה בעל בית הוא זה: יושב על המדרגה ומייבב, רק חסר שתנגבי את אפו בסינרך, כזה בעל בית. הורדובל מרגיש משהו שנח על פיו, והוא ממשש, והנה, אל-אלוהים, זה חיוך. הורדובל מחייך לתוך החשכה: איזה בעל בית, סתם פועל במשק. הגיע פועל לרפת, גברתי, ואת, פולנה, תהיי כמו בעל הבית. את רואה – הכל אפשר לסדר: גם סוסים וגם פרות, גם שטפן וגם יוריי. אני אגדל לך פרות, פולנה, תענוג להסתכל – וגם כבשים; הכל יהיה לך, בכל תשלטי.

הנה-הנה, כבר אפשר לנשום בלא אנחות; אתה יכול לשאוף אוויר כמו מפוח של נפח. איפה, בעלת הבית, הפועל לא שייך לחדר; שיילך לישון ברפת, זה מקומו. הבנאדם לפחות לא לבד, שומע את מישהו נושם; ויקרה שלפתע יאמר משהו בקול רם, וייבהל מזה בעצמו, אבל עם פרה אפשר לדבר: תסובב את ראשה ותקשיב. טוב לישון ברפת.

בשקט-בשקט הולך יוריי לרפת; ריחן החם של הפרות עוטף אותו; פה זעה שרשרת הקשירה, הייטה, פרות, הייטה, זה אני; תודה לאל, יש מספיק קש בשביל הבנאדם.

“עָבְרָה שַעַת חֲצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַּבְּרוּ הַכֹּל בְּשִׁבְחוֹ שֶל הָ-אֵ-ל, אֶל אָדוֹנֵנוּ הַכֹּל יִ-תְ-פַּ-לֵ-ל”, לא; זה באמריקה לא היה. “שִׁמְרוּ עַל הָאוֹר וְעַל הָאֵשׁ גַּם, שֶׁחָלִילָה לֹא נֵדַע נִזְקָם –”

טוּוּוּוּ טוּוּוּוּ טוּוּוּוּ – נשמעה תקיעת קרנו של שומר הלילה, ממש כגעיית פרה.

פרק ח'

שטפן רותם את הסוסים לעגלה. “בוקר טוב, בעל-הבית,” הוא קורא, “האם לא תרצה להסתכל על מרעה למטה?”

פני יוריי התקדרו קצת; מה אני, משגיח של בעל אחוזה, שאסע בעגלה לפקח על שדות? בעצם – אין מה לעשות, אין מה ללכת לשדה השיפון וחרמש ביד; מדוע לא לפקוד את משקה של פולנה?

שטפן לובש מכנסי בד רחבים וסינר כחול – רואים שהוא איש המישור; והוא עצמו שחור כמו צועני. “צ - - צ -,” הוא סופק את שפתיו והסוסים מזנקים ברעש ובשקשוק הרתמות, יוריי נאחז בחוזקה בסולם העגלה; אבל שטפן ניצב, כובעו שמוט על עורפו, המושכות נישאות ברמה, והוא משחק בשוט מעל לעורפי הסוסים. נו, האט קצת, שום דבר לא בוער.

“שמע, אתה,” אומר יוריי בהבעת אי שביעות רצון, “למה אתה מושך כל כך חזק את המתג בפי הסוסים? אינך רואה את תנועות השפתיים? – זה כואב להם.”

שטפן נפנה לאחור ומגחך: “מוכרחים, אדוני,” הוא אומר. “שיישאו את ראשיהם אל-על.”

“ובשביל מה,” מקשה הורדובל, “שיישאו את הראשים כמו שצמחו להם.”

“משלמים בעד זה טוב, בעל-הבית,” מסביר שטפן. “כל סוחר מסתכל, האם הסוס נושא את ראשו אל-על. תסתכל, אדוני, תסתכל, עכשיו הם רצים כמו שצריך: ברגליהם האחוריות, והקדמיות רק מגרדות את האדמה. צ- - צ -.”

“אל תריץ אותם כל כך,” קורא הורדובל.

“הם לומדים לדהור,” אומר מאניה באדישות. “שילמדו. מה אפשר לעשות בסוס איטי?”

האם מסיע שטפן ככה גם את פולנה? מהרהר הורדובל. כל הכפר מסב את עיניו: הנה נוסעת אשת הורדובל, ממש כמו בעלת משק; ידיה שלובות והיא נוסעת לה. ואז שלא תחטא ביהירות? מהרהר יוריי. השבח לאל, היא שונה מנשים אחרות, קשוחה וישרה כמו עמוד; היא סידרה את החצר כמו טירה, גבתה שבעת אלפים בעד זוג סוסים, אז יש לה סיבה לשאת את ראשה ברמה. זה, אחא, משתלם.

“אז זהו המישור,” מראה שטפן בשוטו. “עד לשיטים האלה זה שייך לגברת.”

הורדובל יורד מהעגלה כמו שבור. זעזעת אותי כולי, בן-השטן. אז זהו המישור; אמת-נכון, העשב מגיע עד למותניים, אבל הוא יבש וקשה – אל תספר לי, זאת לא אדמה לגידול סלק, זאת ערבה.

מאניה מתגרד בעורפו. “לקנות עוד חלקה עד לשם, בעל-הבית, אפשר היה פה לרעות שלושים סוסים.”

“נו-ו,” מקשה הורדובל, “מרעה מזין זה איננו בדיוק, בחור.”

“מה פירוש מזין?” מעווה מאניה את פניו. סוס צריך להיות יבש, אדוני. אלא אם אתה רוצה לפטם אותו בשביל קצב."

הורדובל איננו עונה, וניגש אל הסוסים, וטופח על צוואריהם.

“נו-נו-נו, קטנצ’יק, אל תפחד, אתה בחור כארז. מה אתה זוקף אוזניים? ואת, אה, את חכמה! מה את חופרת, מה את רוצה?”

שטפן מתיר את הרתמות, מזדקף ואומר בנימה קצת חריפה: “לא לדבר אל סוסים, אדון. יתרככו.”

הורדובל פונה לכיוונו בתנועה חדה: מה אתה – כך לדבר עם בעל הבית! מילא – הוא אולי רק רצה שהסוסים לא יתרגלו אלי. אני לא אתערב לך בסוסים שלך, חמור שכמוך; נו-נו- אתה לא צריך כל כך להזעיף פנים.

שטפן מניח לסוסים לרעות בחופשיות ותופס חרמש; יקצור קצת חציר. איזה טיפש, אפילו לא לקח אתו חרמש נוסף. יוריי נאנח ומביט אל ההרים שמעבר למישור, מעל לקריבה. שם יש לפחות שדות כמו שצריך – נכון, אדמה מלאת אבנים, אבל אלה שדות: תפוחי אדמה, שיבולת שועל, שיפון – יש שדות שבהם השיפון עוד עומד, ויש שכבר קשרו אלומות – “ומי הוא זה שאמרת שקנה את השדות שלנו שם למעלה?”

“איזה פיוסה,” אומר מאניה.

אה, פיוסה, אנדריי פיוסה הוסאר; ולכן הוא היה כל כך מסוייג שם בפונדק, התבייש שנישל אשה משדה שלה. יוריי נושא את עיניו אל הגבעות, מוזר, כאילו ירדו שדות בית הורדובל מההרים והתיישבו להם במישור –

“וריבארי זה כאן למטה?” שואל יוריי.

“כאן למטה,” אומר שטפן. “בצד הזה, שלוש שעות הליכה מפה.”

שלוש שעות הליכה, תראה, עוד רחוק לריבארי. הורדובל תולש, מרוב שעמום, גבעול עשב ולועס אותו; הוא איכשהו חמצמץ וחורקני – העשב שם למעלה, בשדות, טעמו שונה לגמרי, שורשי, טעם של קורנית. יוריי מהלך בשטח המרעה ומתרחק; איזה מישור זה, אינך רואה דבר מלבד השמיים, אבל אלה לא שמיים כמו שם למעלה, הם איכשהו מאובקים. ופה חלקת תירס, אמת, גבוה כמו בן-אדם, ובשרני כל כך; אה, אלוהים אדירים, למה זה התירס נראה כל כך לא מסודר – ככה להכניס לשם עדר חזירים, איזו נחרחורת! לעומת זאת שדה שיפון – זה כמו פרווה. עצי שיטים – יוריי איננו אוהב שיטים; שם למעלה יש אטדים ופלכונים, ערערים וחוזררים, ולא שיטים שאינן טובות לשום דבר. אפילו כבר לא רואים את מאניה בסינר הזה שלו ובמגפיים. איפה, לא לדבר עם סוסים! גם הסוס הוא בהמה חכמה, כמו הפרה; הדיבור רק ילמד אותו מתינות.

לפני יוריי משתרע המישור, והוא נתקף געגועים, זה כמו הים, שם! שם! הוא פונה אל הגבעות, אה, גם אתכן בולע המישור, הופך אתכן לקטנות המטופשות; אבל הדרך לשם, במעלה, לפחות תבין, חבר, מה זה אדמה! ויוריי איננו מסוגל עוד לשאת זאת, והוא רץ לכיוון הכפר, ומותיר אחריו את שטפן עם כל הכבודה שלו. אציץ קצת בשדות השיפון, הוא חושב, אבל הוא רץ כבר שעה והגבעות עדיין במקומן, וחם פה, אפילו רוח קלילה איננה מנשבת פה – הא לך המישור שלך. מי היה אומר ששטפן הרחיק אותו כל כך רחוק? רק צ - - צ -, וכבר הגענו לקצה העולם. סוסים מהירים יש לה לפולנה; וכי מה אפשר, אדון, לעשות בסוסים איטיים?

הורדובל רץ כבר שעתיים ויותר, והוא מגיע, סוף-סוף לקצה הכפר: צוענים, חלאה שכמוהם, רובצים בין צמחי השיכרון; ופה כבר הגענו לנפחייה שליד הכביש - - הורדובל עוצר את צעדיו, משהו עולה על דעתו, איי, פולנה, אני אראה לך! וכבר הוא מסתער לתוך הנפחייה. Hullo, mister – תעשה לי וו כזה, נו, איזה וו: וו לדלת, כמו בריח, אני אחכה פה. הנפח איננו מזהה את הורדובל, חושך כאן והוא איננו רואה בגלל האש בכבשן. וו, הוא אומר, שיהיה וו; והוא מעצב וו משהו-משהו. ומה, נפח, סוסים טובים יש להורדובלית? מה אגיד לך, סוסים שדים משחת, אבל אצילים; לא שווים לעבודה, סבא. אבל לפרזל אותם, אוהו! שני אנשים צריכים להחזיק נבלה כזאת!

הורדובל מתבונן בברזל המלובן. אביא לך משהו, פולנה, משהו למשק הבית. ומה יכול סוס שכזה, יא-נפח, לעלות? שלא אחטא לאלוהים, יורק הנפח בזעמו, שמונת אלפים הם רוצים בשבילו, כך אומרים! כל כך הרבה כסף בעד סוס? אם פרא כזה נשבר לו משהו – מה נשאר לך? יותר טוב סוסון מזן “הוצול” או סוס כבד כזה מזן וואלאך, ישבן כמו מזבח וחזה כמו עוגב – שמע, פעם היו סוסים בחצר! אבל עכשיו – טרקטור! אומרים שבעל האחוזה מוכר שטחים במישור: בשביל מה – הוא אומר – בשביל מה חציר, בשביל מה סוסים, עכשיו יש מכונות - -

הורדובל מניד את ראשו. אמת, מכונות – כמו באמריקה. צריך לשים עין שפולנה לא תעשה איזו שטות. יבואו המכונות – ומה יהיה על הסוסים שלך? אה, את רואה; לא-לא, פולנה, אני לא נותן דולרים בשביל אדמות במישור. שדות ופרות – זה משהו אחר – מכונות אי אפשר לאכול. ואז אומרים שזה לא משתלם. מה אומר – גם אם לא משתלם, יש לך חלב ומספוא. ככה זה.

הורדובל חוזר לביתו ובידיו כלי ברזל, עודו חם. פולנה ככל הנראה מבשלת ארוחת צהריים; ויוריי מתגנב במעלה המדרגות אל עליית הגג, וקובע את הבריח בצד הפנימי של הדלת. כך, עכשיו רק עוד בורג אחד – פולנה עולה במדרגות, מכנסת את גבותיה ומתבוננת, מה זה, מה דופק שם יוריי, נו, מה – האם תשאל? לא שואלת, רק מתבוננת בריכוז. “גמרנו, פולנה,” נוהם הורדובל. “רק התקנתי לך בריח, שתוכלי להסתגר.”

פרק ט'

זה כבר נראה טפשי, יוּרוֹ, יוריי; אתה מסתובב בחצר. מסתכל ולא יודע מה לעשות. לגדל כרוב? זה לא עבודה בשביל גבר. להאכיל תרנגולות? לפטם חזירים? אה, עבודה לזקנות. כל העצים כבר חטובים ומנוסרים, תיקנת את הגדר, ופה ושם עשית משהו מהקרשים; אתה מתבטל כמו קיריל הזקן, הלועס על ריק שם בחצרו של מיכאל הרפאק. והשכנות מציצות איזה מין בעל-בית זה, ידיו בכיסים, ומפהק, כאילו הלסת עומדת ליפול ממקומה!

שם למטה, באדמות המישור – שם נמצא מאניה; מה יש לעשות שם? לא לדבר עם הסוסים וככה. תישאר לך שם לבד, מה לי ולמישור הזה? תראו אותו, פועל מאיזשהו מקום, והוא אומר לך, את זה וזה לוּא עשית, בעל הבית. ואתה רואה? אעשה; אין לך מה לתת לי הוראות, אבל אם² זה עבודה בעץ – אעשה אותה. פעם – היו כורתים עצים ביער; אבל היום כבר לא מוכרים עץ, הכל נרקב ביער, המנסרות עומדות –

אל-אלוהים, שוב להוציא פרות למרעה! לא שתי פרות עלובות, זה טוב רק ללעגם של הבריות, אבל שנים-עשר ראש, ולהריץ אותן אפילו עד ווֹלוֹב חְרְבַּאט, ובידך אלה נגד דובים – ואיש לא יאמר: לא לדבר עם הפרות. צריך לצעוק עליהן על הנבלות.

אבל פולנה לא רוצה לשמוע – שמונה מאות, היא אומרת, יציע הקצב בעד פרה, ועוד יעשה לך טובה. ובכן, מה שנוגע לקצב – בשבילי הייתי מגדל בקר: אבל אם את לא רוצה, גם כן טוב. אבל בשביל אדמות במישור אני כסף לא אתן.

או לרתום פרות לעגלה ולנסוע לשדות להביא את היבול. הבנאדם הולך, הולך, ידו האחת על העוֹל, קדימה! אבל, אוך, אין להיחפז, רק כמה שהפרות מספיקות, אפילו באמריקה לא התרגלתי לקצב אחר: רק כמו שפרות הולכות. ובירידה, כשמטען היבול מועמס, לעצור את העגלה בחישורי הגלגלים, להחזיק את כל העגלה הזאת ביד – השבח לאל, הבנאדם לפחות יודע שיש לו זוג ידיים. זאת היא, פולנה, זאת היא עבודה של גבר. ואלוהים ירחם, איזה הבל הבלים, כשהידיים מתרככות; ואיזה ידיים זריזות אלה, קשות, אמריקניות.

מה אגיד לך פולנה, לך קל להתרוצץ, כל הזמן יש לך מה לעשות. כאן תרנגולות, כאן חזירים, כאן משהו בתוך הבית, אבל לגבר זאת בושה לעמוד ליד הגדר. אילו לפחות אמרת, אתה יוריי, זה וזה תוכל לעשות; אבל את כמו חץ, אפילו לדבר אתך אי אפשר. יכולתי לספר לך – נגיד זאת: באמריקה, פולנה, מותר לגבר לטאטא, מותר לו לשטוף את כלי האוכל ולכבד את הרצפה, ולא יתבייש; טוב להן לנשים באמריקה. אבל את – את מזעיפה פנים, כשרק אקח משהו ביד, כאומרת שזה לא הולם, הבריות יצחקו ממך. שיצחקו להם, טיפשים. אם אני עושה משהו באורווה, משקה ומאכיל את הסוסים – אז שטפן הוא הזועף; לא לדבר עם הסוסים ובכלל. בטח, אתה גם מישהו? וכל הזמן הוא זועף – נו, שלא תאכל אותי בעיניים האלה שלך. גם עם בעלת הבית הוא לא מדבר, את הפה לא פותח ורק בעיניים האלה שלו – הוא זועם, והוא מצהיב מזעם, אוכל את עצמו. – וגם פולנה מפחדת ממנו, נוהגת לומר: לכי, הפיה, תגידי לשטפן שיעשה כך וכך, תשאלי את שטפן על זה וזה – הפיה איננה מפחדת ממנו. דוד שטפן, היא אומרת לו, והוא מנדנד אותה על ברכיו, ככה, הפיה, מקפץ סייח, ככה מתנדנדת סוסה – והוא שר; אבל רק יראה בן-אדם, הוא מפסיק כאילו חוט נקרע, ומייד זוחל לתוך האורווה.

הורדובל מתגרד בעורפו. השד יודע למה, אבל ממני הפיה פוחדת. משחקת, משחקת לה, אבל כשאני מתקרב – הכל נגמר, לא מרפה מבטה ממני, ורק להסתלק – נו, רוצי לך. היי, הפיה, הייתי מגלף לך צעצועים, לוא רק נשענת על כתפי והסתכלת – יַבַּיֶה, מה זה יהיה? ומה אני יכולתי לספר לך על אמריקה, ילדה: יש שם כושים ומכונות שכאלה – יהא אלוהים עמך, הפיה, ולכי אל שטפן הזה שלך. אל תדחפי אותה, פולנה, במכות עוד לא אולף איש; אבל אילו את התישבת פעם יחד אתי, פעם לוּא שוחחנו יחד, היתה הפיה ניגשת ומקשיבה, והיתה נשענת במרפקה על ברכי – אני הייתי יכול לספר הרבה דברים, בפה פעור היתה הילדה מקשיבה. מה אומר, בחורף אולי, בחורף ליד האח – –

למטה בכפר נשמע קול צעקות האווזים ושקשוק של עגלה – זה מאניה החוזר. יוריי הניד את ידו ונסוג אל מאחורי הגורן. מה אעמוד פה – אף מול אף! אתה מביא ערימונת חציר ואתה עושה רעש כאילו אתה מוביל מי יודע מה. – וכאן יש שקט, כאן הבנאדם מרגיש בירכתי העולם. את המטע הזניחו, היו פה שזיפים ואגסים, ועכשיו כלום. צריך היה לדלל את העצים שהזקינו ובסתיו לנטוע חדשים, צעירים, אבל לא; לא נותר פה עוד שום דבר כפי שהיה מקודם, אלא העצים העקרים: שיישארו פה כפי שהם, בעזרת השם. לפנים היה פה מטע עתיר צל, עכשיו רועים פה חזירים; והסרפדים – שאלוהים ירחם!

שלא תחשבי – אני ראיתי אי אלה דברים באמריקה; הסתכלתי סביבי, וראה זה פלא, זה וגם זה אפשר לעשות גם בבית. יש להם שם דברים של טעם – רק הכלים השונים והמשונים האלה! או עוד דבר – גידול ירקות או ארנבות בית. במיוחד ארנבות בית, הלא יש פסולת עלי ירקות די והותר. מה אגיד, דברים שונים אפשר היה לעשות, הייתי דואג לכל, לו רק את, פולנה, היית מציצה בעין אחת, מה זה שיוריי עושה. ומה הדבר הזה, יוריי? כלובים בשביל הארנבות, הפיה תשמח, ואפילו פרווה תתפרי בשבילה. או נגיד שובך יונים. ומה בדבר דבורים? הייתי יכול לגלף כוורות, לא סתם כוורות גסות, אלא כוורות עם חלון זכוכית מאחור, שאפשר לראות את הדבורים מבחוץ. בג’ונסטאון היה אחד מיינר, פולני, כוורן מובהק, תחשבי על זה, היתה לו אפילו מסיכת רשת על הפרצוף. הבנאדם יכול ללמוד המון. לוּ רצית, פולנה, לו רק מבט זרקת, היו קורים דברים. או לשאול: איך עושים זה וזה באמריקה? ובכן, את לא שואלת, קשה לדבר אתך. הבנאדם מתבייש לעשות משהו רק בשביל התענוג שלו; רק בשביל עצמו – זה כמו לשחק סתם; אבל בשביל מישהו אחר – אז אתה, חביבי, נותן יריקה לכף היד, ועוד שורק להנאתך. ככה זה, פולנה.

השבח לאל כבר נשמע צלצול הפרות, כבר הערב בא; עכשיו גם הפרות שלנו יגיעו, צריך לקשור אותן, להשקות אותן, ללטף אותן. הפיה תקרא, אבא, שטפן, בואו לאכול; שטפן לוגם בקולי קולות, פולנה שותקת, הפיה מתלחשת עם דוד שטפן, מה אומר, לילה טוב לכולכם הפיה בחדר, פולנה בעליית הגג, שטפן באורווה – רק עוד סיבוב במשק ולהתכרבל לשינה ברפת. ושם, ידיך תחת ראשך, תוכל לומר אפילו בקול רם מה אפשר היה לעשות ואיך הכל היה יכול להיות.

והפרות – כאילו הבינו: תסובבנה את ראשיהן ותבטנה.

פרק י'

“תמסרי, הפיה, שאגיע רק בערב.”

כך, פרוסת לחם ונתח קותל-חזיר, וכבר עולים למעלה, אל ההרים. הורדובל חש את החירות ואת העצב של ילד שברח מאמא. הוא עומד עכשיו מעל לכפר, כאילו משהו נשתנה כאן. מה זה? שזה כאן היה פעם שדהו של הורדובל? אמת-נכון, היה – מלא אבנים, כמה שנאמר, ובכל זאת קצר כאן פיוסה שיפון, ויש לו כאן תפוחי אדמה, ופינה של פשתן; צא וראה, איך השדה של פיוסה התחבר עם זה של הורדובל! אבל כאן, קצת יותר גבוה, ליד החוזררים – מכאן אפשר לראות את הכפר כולו. כאן יש לך סיבה טובה להתפעל מחוכמת האלוהים: שם הכפר קריבה, וכשמו כן הוא: מעוקם, יוצר קשת, כמו דמות של פרה רובצת. גג ליד גג, כולם דומים, כמו עדר כבשים; אבל החצר הלבנה שם היא חצרה של פולנה. כאילו אינה שייכת לכאן, מהרהר יוריי; הגג אדום, חדש, כאילו אומר מי זה שעבר לגור כאן? אה, מישהו מהמישור למטה, יש שם אנשים כאלה שאין להם עצים והם נזקקים ללבנים

* * *

מישור. מכאן רואים גם את המישור. כחול, ישר, כמו ים, מה נאמר, כאילו מדבר. לכן הם נוסעים כל כך מהר; דרכם עצובה: אתה הולך – הולך, וכאילו אתה דורך במקום. לא היית הולך למישור סתם כך להסתכל; לעומת זאת כאן, כמו חג, הבנאדם הולך ישר לפי אפו, וכל הזמן יש לו סיבה להמשיך בדרך: פה עד אחרי עקומת הדרך, או עד לנחל הסוחף, שם עד לעץ האשוח, או מעבר למרעה הזה למעלה; ואם הגיע עד הנה – אל תוך היער; בשעות הצהריים נראה היער, שכולו אלונים, גזעיהם אפורים ובהירים, כאילו פרוס עליו ערפל, ופה ושם פורחות להן רקפות, כמו להבות זעירות מסמיקות. וכאן, שים לב, מרימה פטרייה בהירה את העלווה המונחת, איי, כמה הרגל הלבנה הזאת חזקה; ואת יודעת מה? אני משאיר אותך פה, פטרייה, לא אקטוף לא את הסחלב ולא את הפעמונית, רק זר תותים בשביל הפיה, שם למטה בקצה היער, שם הם הכי מתוקים. הורדובל עוצר מלכת, ועוצר את נשימתו: שם מעבר לקפל הקרקע עומדת איילה, בהירת פרווה, צבעה כצבע העלווה דאשתקד, ניצבת בתוך השרך ותוהה: מה אתה, בן-אדם או גזע-עץ? גֶדֶם אני, גזע-עץ, איזה ענף שחור, אל תברחי; מה – גם את מפחדת ממני, חיית היער? לא, היא לא מפחדת, רק תולשת עלה, מסתכלת, ולועסת כמו עז. בֶּה, בֶּה, היא אומרת, רוקעת בפרסותיה וממשיכה בריצתה. ויוריי חש לפתע אושר עילאי, קל לו לטפס במעלה ההר ואין הוא חושב על כלום. הוא הולך לו, הולך וטוב לו. ראיתי איילה, יספר בערב להפיה – אה, ואיפה? נו, שם למעלה – במישור, הפיה, אין איילות.

והנה זה – איש איננו יודע בעצם מה; איזה צריף שהתפרק, קרשים מתגלגלים, ממש קורות שאפשר היה לנגר מהן מגדל פעמונים, והם מכוסים אזוב ומיני עשבים, חבצלת פרא, יחנון, גרניון ושרך; אכן, מקום מוזר, וכמו קסום – כאן פונה היער לעבר חצות: יער שחור, יער עטוף באזוב, שקרקעיתו שחורה ולחה, כן, אומרים שמהלכות כאן רוחות רפאים; ומיני פטריות לבנבנות, שקופות כמו מקפא, תלתן-פרא וחושך, תמיד חושך מצרים; אפילו סנאי לא תשמע, ולא זבוב; יער שחור שכזה שהילדים מפחדים לעבור בו, ואפילו ברנש יצטלב. אבל הִנֵּה כבר פאת היער, אתה כמו שוחה בסבך צמחי אוכמניות ומסלק מדרכך ענפים, ואזוב התלוי מהם, וחוחים התופסים את רגליך – אה, בן-אדם, לא בנקל יניח לך היער לצאת אל האחו: עליך להיאבק בסבכיו כמו חזיר-בר; ולפתע, כאילו ירו אותך אל מחוצה לו, כאילו היער עצמו ירק אותך לברו, אתה ניצב באחו, ברוך אלוהינו שבשמיים, הנני.

האחו הוא רחב ידיים; פה ושם עצי אשוח, גדולים וכבודים כמו כנסייה, רק להסיר את הכובע ולברך בקול; והעשב כאילו קצור, נמוך וחלק, ההליכה עליו רכה כמו על מרבד; אחו ארוך וקרח בינות היערות, משתרע למרחקים, השמיים למראשותיו והיערות פרוסים לצדדיו: כמו בן-אדם החושף את חזהו ושוכב, שוכב להנאתו ומציץ בחלונו של בורא עולם – אה, אה-אה, עצם הנשימה היא הנאה! ויוריי הורדובל הוא פתאום זערור כמו הקטנה בנמלים, ורץ לאורך האחו, לאן, לאן זה, נמלה? נו, לשם, למעלה, אל פסגת הרמה, האינך רואה את הנמלים הקטנות, האדומות, הרועות שם? לשם מובילה דרכי. האחו הוא רחב ידיים.

אכן, ריבון העולמים, רחב ידיים; היית אומר עדר שוורים? הנקודות האדומות האלה? טוב לו לאלוהים: הוא מסתכל למטה ואומר בלבו, הנקודה השחורה הזאת פה – זה איזה הורדובל; הנקודה הבהירה שם היא פולנה; עלי לשים לב – הייפגשו שתי הנקודות האלה? או שעלי לדחוף אותן באצבע אל מפגש? וכאן רץ לו במדרון משהו שחור ומסתער בדיוק לכאן; רץ ומתגלגל במורד, מי אתה? אה, אתה כלב שחור, נובח עד שהפה אומר להתפרק לו, מה אתך, האם אני נראה כמו שודד? בוא הנה, אתה כלבלב אמיץ; אני הולך אל הרועה שם למעלה. שומעים כבר את צלצול פעמוני העדר “הייזה,” קורא הרועה; והשוורים תוקעים ביוריי את מבטי עיניהם הגדולות והשוקטות, מצליפים בזנבותיהם וממשיכים במרעה; הרועה עומד ללא ניע, זקוף כמו ברוש, ומביט באיש שבא זה מקרוב.

“היי,” קורא יוריי, “האם זה אתה, מישה? נו, השבח לאל.”

מישה שותק, ורק מביט.

“אתה לא מכיר אותי? אני הורדובל.”

“אה, הורדובל,” אומר מישה ואינו משתומם. מי ישתומם אי פעם ממשהו?

“חזרתי מאמריקה.”

“מה?”

“מאמריקה.”

“אה, מאמריקה.”

“של מי השוורים שאתה רועה, מישה?”

“מה?”

“של מי השוורים?”

“אה, של מי השוורים. מקריבה.”

“ככה, ככה, מקריבה. בהמות יפות. ומה אתך, מישה, איך הבריאות? באתי לבקר אצלך.”

“מה?”

“נו, לבוא לראות אותך.”

מישה כלום, רק ממצמץ; הבנאדם נגמל מדיבור כאן למעלה. הורדובל נשכב בתוך העשב, נשען על מרפקו ולוקח גבעול אחד לפיו; פה העולם שונה ואינך צריך לדבר אפילו, אין צורך. מאפריל עד ספטמבר עושה פה מישה במרעה, אינו רואה איש לאורך כל השבוע –

“ומה, מישה, היית לפעמים שם למטה, איפה שהמישור?”

“מה?”

“היית במישור, מישה?”

“אה, במישור. לא הייתי.”

“ושם למעלה, על הר הדוּרְנוֹ, שם היית?”

“הייתי.”

“ושם, מעבר להר לא היית?”

“לא הייתי.”

"אתה רואה; ואני – עד אמריקה; ומה יוצא לי מזה? אפילו את אשתי אינני מבין – – "

“שם, זה כבר שדות מרעה אחרים,” אומר מישה.

“ותגיד,” שואל יוריי, כפי שהיה שואל בהיותו נער. “מה היה פה, הצריף הזה ביער?”

“מה?”

“הצריף הזה פה ביער.”

“אה, הצריף.” מישה, מהורהר, מוצץ את מקטרתו. “מי יודע. סיפרו ששודדים רצו לבנות להם שם מבצר. אבל מה האנשים יודעים?”

“ונכון שיש שם רוחות רפאים?”

“אה, זה,” אמר מישה באורח סתמי.

הורדובל התהפך על גבו. טוב כאן, הוא מהרהר; ומה קורה שם למטה – אפילו אינך יודע עוד. אנשים מסתובבים שם בחצרות, איש לרעהו מפריע, עוד רגע יתקוטטו כמו תרנגולים; הפה כואב לך מהמאמץ שלא לצעוק –

“אישה יש לך, מישה?”

“מה?”

“האם יש לך אישה?”

“אין לי.”

במישור אין עננים כאלה; שם השמיים ריקים; אבל פה – כמו הבקר במרעה; הבנאדם שוכב על גבו ורועה; כאילו העננים שטים, והבנאדם שט אתם, כאילו התרחק מפה, מוזר שהוא כל כך קל, שהוא יכול להתרומם אתם. לאן זה הולכים העננים, לאן הם נעלמים עם ערב? כאילו נמוגו, אבל האם יכול משהו ככה סתם להעלם?

הורדובל נשען על מרפקו. “רציתי לשאול אותך, מישה – האם אתה יודע על איזה צמח לאהבה?”

“מה?”

“צמח דודים, מה שמעורר אהבה. שנגיד בחורה תתאהב בך.”

“אה,” נוהם מישה. “את זה אני לא רוצה.”

“אתה לא; אבל מישהו אחר, נניח, היה רוצה.”

“ובשביל מה,” כועס מישה. “לא צריך.”

“אבל אתה מכיר צמחים כאלה?”

“לא מכיר.” מישה ירק. “אני לא צועניה.”

“אבל לרפא, מישה, אתה יודע, נכון?”

מישה כלום, רק ממצמץ. “ומה אתה יודע ממה תמות,” הוא אומר לפתע.

הורדובל התיישב, וליבו פועם בחוזקה. “האם אתה חושב, דוד מישה, ש-בקרוב?”

מישה ממצמץ, שקוע בהרהוריו. “אה, אלוהים יודע. כמה זמן חי הבנאדם?”

“ובן כמה אתה, מישה?”

“מה?”

“בן כמה אתה?”

“אה, אני לא יודע. בשביל מה לדעת?”

אכן, בשביל מה לדעת, נאנח יוריי; בשביל מה לדעת, נגיד, מה חושבת פולנה? שם למטה, הבנאדם מתייסר. אבל פה – נו, תחשבי לך מה שאת רוצה, נשמה שלי; אילו היית מאושרת, לא היית חושבת. מוזר כמה הכל רחוק מכאן, רחוק עד כדי עצבות. הבנאדם לבדו, כאילו מסתכל בעצמו מגובה עצום שכזה, רואה את עצמו מתרוצץ בחצר, זועם וחושב, בעוד שהוא איננו אלא נמלה קטנטנה נרגזת שאינה יודעת איך ולמה.

תחושת שלווה עמוקה באה על יוריי, עמוקה עד כאב. ראו-ראו, גבר כזה מהמכרות, והוא נאנח, נאנח תחת עול של תחושה שרווח לו. אה, עכשיו עוד לא הייתי רוצה לקום ולשאת אותה למטה אל העמק – מה אגיד לא רוצה: לא יכול. לשכב בשקט, בשקט, שהכל יסתדר בתוכי וישקוט; לשכב אולי במשך ימים ושבועות ולחכות עד שהכל ישקע בתוך עצמו; שייסובו להם השמיים על צירם; שיגהר שור על פני האדם ויפלוט קול נחרה; שתבוא מרמיטה לראות האם זאת אבן, והנה אבן היא, ותקפוץ עליה ותרחרח. הורדובל שוכב פרקדן כשידיו פרוסות לצדדים; אין הורדובל, ואין גם פולנה – רק שמיים וארץ, הרוח וצלצול פעמוני העדרים. העננים מתפזרים ולא יישאר מהם כלום, אפילו לא כסימן שמשאירה נשיפה על זכוכית. גם השור חושב, מה בוער לו, זה רק צלצול הפעמונים מרחוק. בשביל מה לדעת? הבט. גם האלוהים מביט. איזו עין ענקית, שוקטת כמו מבט של בהמה. הרוח הזאת, זה כמו הזמן עצמו, הזורם והנוהם; מאין כל זה בא? ובשביל מה לדעת?

ויהי ערב, ויוריי שב אל העמק, עובר באחו והוא שוקע ביער, הולך בצעד קליל וארוך; נטל השלווה כבר בא אל מקומו ואין הוא עוד צריך להיזהר. טוב, פולנה, טוב, אני כבר לא אסתובב סביבך, החצר קטנה לשניים. תימצא עבודה אצל מישהו, ואם לא, אשב לי שם למעלה ואחכה, אחכה עד לעת ערב. למה לא – כמה זמן כבר הבנאדם חי? בשביל מה, תגידי בעצמך, ששתי נמלים קטנות יפריעו זו לזו, הלא מקום יש למכביר, אין לך מושג מאין הוא בא; ואני – אני יכול להסתכל גם ממרחקים. השבח לאל, יש מספיק הרים שמהם יכול הבנאדם להסתכל על ביתו. אפשר אפילו לטפס על צווארונו של בורא העולם ולהסתכל למטה על עצמך. כמו שהעננים עולה ברקיע ומתפזרים כמו נשימה.

כבר נשמע צלצול פעמוני העדרים והורדובל עודנו יושב בשביל הקורניות וזר התותים בידו, והוא מביט מטה אל הגג האדום החדש. גם החצר נראית לעין, כמו כף יד; לקחת הנה את הפיה ולהראות לה – תראי, הפיה, האין זה כמו צעצוע? אל החצר נכנסת דמות קטנטונת, ועומדת על מקומה. והנה כאן, גם מהאורווה יוצאת דמות שחורה זעירה וגם היא נעמדת. והן אינן זזות – כמו צעצועים. נמלים היו מנענעות את משושותיהן ומתרוצצות, ואילו בני האדם הם מוזרים יותר: ניצבים זה מול זה – וכלום. בשביל מה לדעת, חושב הורדובל בלבו; אבל מוזר שהם עומדים זה מול זה שעה ארוכה כל כך; מפחיד, בנאדם – נורא, שהם עומדים כך ללא ניע. ואתה, יוריי, האם זאת השלווה שהבאת אתך משם מלמעלה? המשא הזה המפיל אותך? לקחת משם אתך מידה גדושה של משהו, וזה עצוב; פרסת את כפות ידיך – ועכשיו אתה נושא על כתפיך צלב. ואלה השניים שם למטה, עומדים ועומדים – אה, אלוהים אדירים, שכבר יזוזו! והנה הדמות הבהירה נקרעת ממקומה ונכנסת פנימה; הכהה עומדת, אינה זזה, ו – השבח לאל, נעלמת.

הורדובל חוזר ובידיו זר התותים – אין לו דבר מלבד הזר הזעיר הזה, ועוד הוא שוכח אותו בחצר. ארבעה אנשים ישובים לשולחן הערבית; כמעט פתח – ראיתי איילה, הפיה – אבל אין הוא אומר זאת, המלים גדלות בפיו כמו מנות אוכל, פולנה איננה אוכלת, חיוורת כאילו גלופה בעצם, שטפן מזעיף פנים מעל לצלחתו, מעוות את פיו, מועך את הלחם בין אצבעותיו, ולפתע זורק את הסכין, ורץ החוצה, כאילו הוא נחנק.

“מה קרה לדוד שטפן?” לוחשת הפיה.

פולנה כלום, אוספת את הצלחות מהשולחן, חיוורת עד מוות ושיניה נוקשות.

והורדובל נסוג אל הפרות; הברודה מפנה אליו את ראשה ורועשת בשרשרת הקשירה, מה זה, בעל-הבית, מה אתה נושם כל כך בכבדות? אה, ברודה שלי, בשביל מה לדעת, בשביל מה לדעת – אבל זה קשה, כבד יותר מהשרשרת. שם למעלה היינו מצלצלים בפעמון, את ואני גם, כמה שיש שם מקום, אפילו בשביל אלוהים; אבל בין בני האדם צר המקום, שניים שלושה אנשים, ברודה, כמה צפוף ביניהם! האין את שומעת את רשרוש שלשלותיהם?

פרק י"א

אותו לילה השתכר מאניה, השתכר כמו חיה; לא כאן, בקריבה, אלא הרחק מכאן, בטוֹלְצֶ’מֶש, אצל היהודי, והתקוטט עם חבורת צעירים. והדברים הגיעו, כך סופר, לידי שימוש בסכינים, מי יודע; הוא שב רק עם בוקר, נפוח ומוכה, ועכשיו הוא ישן באורווה להפיג את אירועי הלילה. צריך היה להשקות את הסוסים, חושב יוריי בלבו, אבל אני לא אתערב בעניינים שלך. אם אסור לדבר אל הסוסים, יהי כך; תדאג לעניינים שלך בעצמך. ופולנה – כמו צל, מוטב לא לראות אותה. נו, ככה העניינים, זועם הורדובל; מה לעשות.

וחם, חם כמו על סף סערת ברקים; הזבובים מרגיזים, אוי, איזה יום מגעיל! יוריי משרך את דרכו אל המטע מאחורי הגורן; אבל גם כאן איכשהו – נו, מה? רק סרפדים מסריחים, ובשביל מה כל השברים האלה, משק של צוענים – – כמו צל היא פולנה: יושבת לה בשפיפה איפה שהוא בחדר וכלום – יהי אלוהים אתך; אבל את הלא יודעת, קשה פה לבנאדם. הורדובל משפשף בדאגה את עורפו הלח. מה לומר, סערת ברקים תהיה, שטפן היה צריך להכניס את החציר לגורן – –

הורדובל קופץ מעל לגדר ועוקף את הכפר מאחור, להסתכל לשמיים מה יהיה. הכפר מאחור – זה כמו להתבונן בשולחן מלמטה, הכל עץ גולמי ובלתי מהוקצע; וכאילו איש איננו רואה אותך, כאילו שיחקת בכל העולם במחבואים; רק גדרות ויבלית, כרוב אכול תולעים, וכאן איזו ערימת אשפה, וצמחי שיכרון ודטורה וצוענים, ביקתות הצוענים בירכתי הכפר – יוריי עצר מלכת ומתלבט: אוי, אלוהים, לאן אני נכנסתי! פולנה לבדה, שטפן מעולף באורווה… לבו של הורדובל פועם בחוזקה. שהשד ייקח את הצועניה! הנה היא יושבת על הארץ, זקנה בלה, נוראה, ועוסקת בפילוי כיניו של צועני קטן.

“ומה רוצה האדון?” מקרקרת הצועניה.

“צועניה, צועניה,” נחרד יוריי, “האם את יודעת לרקוח שיקוי אהבה?”

“בטח יכולה,” מעוותת הצועניה את פניה, “ומה תיתן לי?”

“דולר, דולר אמריקני,” פולט הורדובל, "שני דולרים – "

“אוי, נבלה שכמוך,” צועקת הצועניה, "בעד שני דולרים כלבה לא תרביע, בעד שני דולרים לא תכשף פרה – “עשרה דולר,” לוחש הורדובל בהתרגשות, “עשרה, צועניה!”

הצועניה נרגעה מיד. “תן,” היא אומרת ומושיטה יד מלוכלכת.

אצבעותיו של יוריי רועדות שעה שהוא מחטט במלאי מעותיו. “אבל שתעשי כישוף טוב, צועניה, לא ללילה אחד, לא לחודש ולא לשנה – שלבה יתרכך, שלשונה תותר, שהיא תשמח לרואת אותי – יי”

“היי,” ממלמלת הצועניה, "אילקה, תדליקי אש! היא מחטטת בשק, ידיה מצומקות כמו טלפי ציפור. אה, איזו בושה! השמים מתקדרים, תהיה סערת ברקים תזדרזי, צועניה תזדרזי – אה, ראי, פולנה, לאן הבאת אותי!

הצועניה מפטפטת וזורקת חתיכות מהשק לתוך הדוד; הסרחון נורא, ומה זה שהצועניה ממלמלת, מנענעת את ראשה ומכשפת בטלפיים האלה שלה – יוריי מרגיש נורא, שרק תבלע אותו האדמה! זה בשבילך, פולנה, רק בשבילך, רק את – איזה חטא!

יוריי רץ הביתה, הקסם בידיו והוא רץ, תהיה סערה. הפרות אצות ומטען היבול בעטיניהן, תינוקות רצים הביתה, האבק מיתמר. באפיסת כוחות פותח הורדובל את שערי ביתו והוא נאלץ להישען, ליבו הולם, זה בשבילך, פולנה. לפתע פורץ מתוך האורווה הסייח בן השלוש, נעמד ופותח בדהרה לכיוון השער.

“או – או –או!” צועק יוריי ומנופף לפניו את זרועותיו. מהבית יוצאת בריצה פולנה.

הסוס מתרומם על רגליו האחוריות, מסתובב, דוהר בחצר, נושא את חזהו ושוב את אחוריו ברמה. ורוקע בפרסותיו בקרקע.

כאילו יש מאין מופיעה הפיה, רצה לרוחב החצר אל אמא, צורחת באימה ונופלת. פולנה פולטת זעקה, והורדובל צווח: או, רגליי, כאילו עשויות מעץ! הלא תוכלנה לשאת אותי בקפיצה – ואז, לפתע, מזנק מאניה מתוך האורווה, שרווליו הלבנים מתנופפים; הסוס מזדקף, כשברעמתו תלוי גבר, נאבק בו, אֶה, אותי לא תפיל, כמו חתול בר הוא נאחז בעורפו הסוס קופץ הצידה, זורק את ראשו, מרים את אחוריו; בום, מאניה נופל ארצה, אבל הוא נאחז ברעמה, כורע ברך וגורר את הסוס חזרה. רק עכשיו הותרו רגליו של הורדובל מקיפאונן והוא רץ אל הפיה. הסוס גורר את מאניה בשטח החצר, אך שטפן נעמד על עקביו ומושך, מושך ברעמה. הורדובל מאמץ את הילדה אל חזהו, רוצה היה לשאתה מכאן, אך שוכח – זה חזיון שכזה: גבר ובהמה. פולנה, ידיה על לבה – פתאום פרץ מאניה בצחוק גדול, נהר כמו סוס ובריצה קלה מחזיר את הסייח המתנשף לאורווה.

“קחי, קחי את הילדה,” אומר הורדובל, אבל פולנה איננה שומעת. “פולנה, את שומעת, פולנה!”

לראשונה מניח יוריי את ידו על כתפה. “פולנה, הפיה!” היא מרימה את עיניה – אה, האם אי פעם היו לך עיניים כאלה, האם אי פעם נשמת כך, בפה פעור למחצה? כמה שיפית – ועכשיו זה כבה.

“לא קרה לה כלום,” היא ממלמלת ומכניסה את הילדה הבוכיה לתוך הבית.

מפתח האורווה יוצא מאניה, מנגב בשרוולי את הדם הניגר מאפו, יורק דם מפיו. “עכשיו כבר בסדר,” הוא אומר.

“בוא,” נוהם הורדובל, “בוא, שטפן, אשפוך לך מים על הראש.”

שטפן מתנשף בהנאה תחת זרם המים ומתיז מים בשפע סביבו. “אבל זה היה משהו, אה?” הוא ממלמל בחיוניות. “התייחם הסוסון, בעל-הבית, ולכן הוא כל כך התפרע.” פני מאניה צוהלים, הוא רטוב ופרוע שיער. “אי זה יהיה איזה סוס הרבעה!”

יוריי היה רוצה לומר לשטפן: נו, אתה בחור כארז, היטבת לאלף אותו; אלא שבין גברים אין צורך לדבר. “תהיה סערה,” הוא נוהם ומשרך את דרכו אל מאחורי הגורן. בדרום משחירים השמיים; סערות המגיעות מלמטה אין בהן ברכה. הסייח התייחם, ומה זה – הבנאדם אפילו לא יכול לקום על רגליו להרים את הילדה. אולי אני כבר זקן, פולנה, מי יודע – מוזר, הרגליים התקשחו כמו עץ, כאילו נפלה בהן קללה.

אל-אלוהים, כמה שחור! וכבר נשמעים הרעמים – הצועניה הכינה כשפים, וראה זה פלא: הסייח התייחם; ואני לא קופץ לרעמת הסוס, כלום, אני רק קופא על מקומי והולך בטל. אני לא, אבל שטפן קופץ. מדוע שלא יקפוץ, הוא הלא צעיר! אה, פולנה, פולנה, מדוע הבטת כך, מדוע יפית כל כך!

וכבר זה הגיע, זה הגיע: סערת הברקים – כמו סוס מבוהל משתולל, ניצוצות יוצאים מתחת לפרסותיו, והוא נוהר. אתה לא תקפוץ אל רעמת הסוס, רגליך אינן שואלות והן מהססות. אתה לא תקפוץ, לא תחסום; רק שטפן. ופויה! הכישוף של הצוענים מגעיל: הסוס יתייחם ובכלל. ואתה חושב: זאת פולנה. אז מדוע לא קפצת אל מול הסוס? פולנה היתה מסתכלת, ידיה שלובות על חזה ועיניה – כמו אף פעם לא.

יוריי ממצמץ, אפילו איננו מרגיש את הטיפות החמות בעורפו. השמיים נקרעים, רעם והמולה, הורדובל מצטלב כלאחר יד והחיפזון חודר לרגליו. עוד לא, רק עוד לשפוך את השיקוי של הצועניה לתוך שיחי הסרפדים ואחר-כך לקפוץ מהר אל מתחת לסככה ולהתבונן בסערה המשתוללת בחוץ.

פרק י"ב

וכי היכן יימצא? הוא נחבא אל מאחורי הגורן ומהרהר. למשל הוא הוגה בשאלה: נניח שאני זקן; אבל איך זה קורה, במטותא ממך? אתה חי, לא יודע כלום, ממש כמו אתמול, ולפתע פתאום – זקן. כאילו קללה רובצת עליך. כבר לא תקפוץ אל רעמתו של סוס משתולל, לא תתקוטט בבית המרזח; אתה מרים ילדה במקום לתפוס סוס. יכול להיות שפעם הייתי תופס את הסוס. ושתדעי, היו ימים שגם בבית המרזח התקוטטתי, וזכיתי לתהילה, זה היה עם גֶרִיץ', תשאלי את ואסיל, פולנה. ופתאום – זקן. פולנה איננה זקנה.

ואפילו – נניח זקן. גם להרים ילדה זה טוב. אֶה, פולנה, יכולתי להראות לך, למשל, איזה בעל-בית אני. יכולת לעשות חיים כמו אשת אצילים, נערות לעבודה ורק לתת פקודות: היי, מאריקה, תאכילי את העופות, קדימה, אַקְסֶנִיָה, תשקי את הפרות. אמת-נכון, שלושת אלפים דולר גנבו ממני, אבל יש לי עוד שבע מאות, עם זה אפשר להתחיל כל מיני דברים. אה, נשמה שלי, לא לשווא הייתי באמריקה; צעיר או לא צעיר, לפחות למדתי מה הולך בעולם. אז אומרים שלא כדאי לגדל בקר, ודברים שכאלה, הנה, צריך לדעת למכור. באמריקה, נגיד – שם האיכר לא מחכה עד שיבוא קצב; אלא הוא נוסע העירה בעצמו ועושה חוזה: כך וכך ראשים לשנה, כך וכך vessels חלב ליום, all right, כך עושים את זה. מדוע, בבקשה, אי אפשר לעשות את זה גם פה? לקנות עגלה וסוס – תמכרי את הסוסים שלך, פולנה; אני רוצה סוס שאפשר לדבר אתו – ולנסוע העירה. נו, אמריקני, מתמצא בעולם, לא לשווא היה בעולם הגדול; מביא הביתה חגורת כסף מלאה. וגם השכנים יבואו – יוריי, אולי תוכל למכור בעיר כמה אווזים? למה לא, אבל לא ככה: להחזיק אווז תחת בית השחי ולהציע; אלא חמישים, מאה אווזים לשבוע, לעשות כלובים וקדימה העירה עם מטען האווזים. כך, שכניי, כך עושים ביזנס. או עצים להסקה – חמישים עגלות עם עצים. תפוחי אדמה – בקרונות. תראו את הורדובל, איזה שכל הביא לו מאמריקה! ואפילו את, פולנה, אפילו את תאמרי, יוריי הוא חכם, שום צעיר איננו זריז ממנו; היי, מאריקה, אקסניה, תחלצו את הנעליים של בעל-הבית, הוא חזר מהשוק. ומה את, נשמה שלי, עשית כל היום? ניהלתי את המשק, רבתי עם העובדים, נו, ואחר-כך, יוריי, אחר-כך חכיתי לך.

הורדובל יושב על איזה גדם עץ וממצמץ. לנסות, ולמה לא? הבנאדם צעיר כל עוד הוא מתחיל משהו. ואם לא זה, אז משהו אחר. נגיד לקנות את הסלע במורד הר ה- Menčul. יש שם אבן כמו שיש, ולהוביל את הגושים העירה; האם בכלל יש להם אבנים במישור למטה? רק בוץ ואבק, וגם השמיים מאובקים שם. ואולי לחצוב את האבן – האם לא חצבתי די באמריקה? גם בדינמיט, אחא, אני יודע לטפל. אתה קודח חור ומכניס קַרְטְרִיז' ועכשיו כולם לרוץ, להסתלק – בָּרוּוּוּד! ואחר-כך – בּוּם! מה תגידי, פולנה, זאת עבודה של גבר, מה? מה לעומתה לתפוס סייח? דגלון אדום ביד, זהירות, יורים – אני מפוצץ דברים בגדול, ואתה תלך לך לתפוס סייחים בשדה.

אה, פה עוד אפשר למצוא דברים! מה יש לכם במישור? שום דבר, מישור. אבל פה, ב- Kysla Voda ברזל, המים חומים מרוב חלודה. במורד ה-Tataruka איזו אבן נוצצת כמו שרף. הזקנות אומרות שיש אוצר בלום בהרים. לתור את ההרים עד מעבר ל-Durny, ל-Čornyvrch, ל-Tatinska, ל-Tupa – מי יודע מה אפשר למצוא שם. אה, אחא, היום מחפשים גם מתחת לאדמה. בבית כלום, אף מלה. מחר, פולנה, אני נוסע לפראג, לדבר עם האדונים על משהו – ודי. ואחר-כך יבואו האדונים – וישר לביתם של ההורדובלים: יום טוב, האם מר הורדובל בבית? ומר הורדובל פה, מר הורדובל שם, אתה מצאת אוצר, כזה מינרל, שאנחנו כבר מחפשים חמישים שנה. – נו, למה לא? ואמרו: הכל אבנים – אה, האם אתה יודע מה יש באבן כזאת? אתה לא יודע, אז אל תדבר.

הורדובל בוש איכשהו. אולי אלה שטויות, אבל האבן במורד ה-Menčul – זאת לא שטות. צריך רק שיהיו לי שוורים, זוג, שני זוגות שוורים, נגיד מגזע פּוֹדוֹל, אפורים, קרניים בעובי זרוע, או, איזה בהמות! ועם מטען האבן לרדת למישור – ללכת בראש השוורים, דִיוֹ, הוֹיס, זוזו! ואתה עם הסוסים שלך, פַּנֵה דרך לשוורים עד לתעלה ומעבר לה! ושל מי השוורים האלה? של הורדובל, אף אחד במחוז אין לו בהמות כאלה.

הורדובל שולף שקית מתחת לחולצתו ומונה את הכסף. שבע מאות דולר, כלומר יותר מעשרים אלף; סכום נאה, פולנה! עם זה אפשר להתחיל חיים חדשים. את תראי עוד, איזה מין גבר הוא יוריי. גם שכל הוא כוח. משלמים הרבה כסף בעד סוס הנושא את ראשו ברמה, אבל תסתכלי, כזה שור: מנענע בראש נושא בעול על עורפו, אבל יעשה יותר עבודה.

יורי מנענע בראשו ומשרך את דרכו לחצר. בחצר יושבת פולנה, בוררת אפונה; רק מרימה את גבותיה, מסלקת את הקליפות הריקות ונכנסת לבית.

פרק י"ג

הורדובל יושב בפונדק ושמח. השבח לאל, היום יש פה המולה. מיכאלצ’וּק ישנו, וגם וַרְוַרִין, פּוֹדֶרֶייצ’וּק, מִיכַיילוֹ, הֶרְפַּק המכונה “סוסה”, פֶדֶלֶש מיכאל ופֶדֶלֶש גֶייזָה, פֶדיוּק, הְרִיץ, אַלֶכְּסָה, הְרִיהוֹרִי ודוֹדְיָה שומר היערות, הכל שכנים, ומדברים על ציד חזירי בר הגורמים נזקים בשדות. הְרִיהוֹרִי הוא בעל הסלע במורד המֶנצ’וּל, יועיל להחליף אתו מלה, להתחיל מרחוק ובזהירות: למשל, שהיה צריך לרצף את הדרך לשדות באבן. אה, התכעס הורדובל, הלא לי אין כבר שדות. הם של פיוסה, זה היושב שם ומזעיף פנים. אין לי שדות, אז מה איכפת לי חזירי הבר שלהם? שיגרשו אותם בעצמם; מה אני – אפילו אני לא שייך לכאן, מתרעם הורדובל; תדאגו לעניינים שלכם, לי יש דאגות משלי.

החבריא בינתיים מדברים על מה ואיך, מתי לצאת לדרך ומאין. יוריי בינתיים לוגם לאטו וחושב על הדאגות משלו. רק את גבותיה הרימה – והביתה, פנימה. יהא כך, פולנה; אולי יבוא יום ואת תרצי להתחיל, מה יוריי, וזה וזה; ואני רק ארים את הגבות ואלך לפונדק. שגם את תדעי את הטעם. האם הפה שלי מכוסה שחין, או שאני זב עין או פרצוף מעוות כמו לסלו הקבצן? כן, אני זקן וגופי ספוג פחם; אני כולי עצם, לא נותר ממני יותר; כולי גב, מהזחילה השפופה במיין; כולי ידיים וברכיים – יש לך מושג מאיזה חורים אני גירדתי פחם! עד היום אני פולט ליחה שחורה בשיעול, פולנה. ובכן, לא נותר בי הרבה שיכול למצוא חן בעינייך; אבל אני יודע לעבוד, נשמה שלי, את עוד תראי

* * *

“היי, אמריקני,” מעוות פדלש גייזה את פרצופו, “עוד לא הראית את עצמך. אז מה העניין, באת לכבד את השכנים?”

הורדובל מהנהן. “כן, באתי, אבל לארח בסגנון אמריקני. יהודי, תביא כוסית מים בשביל גייזה! ואם זה לא מספיק, גייזה, אז דלי מלא, לפחות תרחץ את פיך.”

“ומה זה עניינך, הפה שלי?” צוחק גייזה. “העיקר שהוא מוצא חן בעיני אשתי.”

יוריי הזעיף את פניו: מה איכפת לי אשתך? תראו אותו: לכבד! ובעצם – הייתי מכבד; אלוהים אדירים, שכנים שלי, הייתי שמח לשתות אתכם, ידיי על כתפיכם, ולשיר, לשיר עד שהעיניים תיעצמנה. אלא שהדולרים שלי נועדו לדברים אחרים; יש לי רעיון שכזה, שכנים, רעיון טוב, אמריקני. רק חכו קצת, עד שאתחיל לפוצץ סלעים. תראו את הורדובל, השתגע? האם חסרות לנו פה אבנים? אלא שכעבור זמן – תראו, תראו, אמריקני, גם מסלעים יודע לחלוב שמנת.

פדלש מיכאל מתחיל לשיר, האחרים מצטרפים, אה, טוב לו לאדם בין גברים. כמה זמן כבר לא שמעתי – כמה זמן – – – יוריי עוצם קמעה את עיניו ומצטרף לשירה בלחש, טיידה – טיידה – טיידה; ולפתע השד יודע איך קרה שהוא מגביר את קולו, שר, שר עם כל המעגל, ובעצם גוו נותן את הקצב.

“היי, אתה,” צעק פתאום פדלש גייזה: “מי שלא שותה אתנו שלא ישיר אתנו. תשיר לך בבית, הורדובל.”

“או שתשלח הנה את שטפן,” התערב יורה פדיוק. “אומרים שהוא שר יותר טוב ממך.”

הורדובל קם, גופו הגבור כאילו ממאן להיגמר, מגיע עד לתקרה. “תשיר לך, גייזה,” הוא אומר במתינות. “אני מוכרח כבר ממילא ללכת הביתה.”

“ומה יש לך לעשות בבית,” מעווה פדלש מיכאל את פניו. “יש לך שם מנהל משק.”

“אדון גדול,” זורק גייזה מלה, “לקח מנהל משק בשביל האשה.”

הורדובל פנה מהר לאחור. “גייזה,” כך מבין שיניו, “על מי אתה מדבר?”

גייזה מתנדנד על רגליו לאות לעג. “על מי? יש פה רק בעל משק אחד שכזה.”

החבורה קמה על רגליה. “עזוב אותו, גייזה,” מנסה וארווארין להרגיע; מישהו תופס את יוריי בכתפיו ומושך אותו בתנועה ידידותית החוצה.

הורדובל משתחרר וניגש אל פדלש, קרוב-קרוב, עד שהוא כמעט נוגע בו באפו.

“על מי זה?” הוא מחרחר.

“כזה טמבל יש רק אחר,” חוזר פדלש על דבריו בבהירות, ולפתע, כאילו הצליף בשוט: " – אבל זונות כמו פולנה יש הרבה."

“בוא החוצה,” נוהם הורדובל ומפלס את דרכו בין כתפי החבורה אל מחוץ לפונדק. גייזה בעקבותיו, פותח בכיסו אולר. היזהר, הורדובל, היזהר! בגבך! אבל הורדובל כמו כלום, רק נדחף החוצה וגיזה בעקבותיו, סוגר על האולר בידו עד שכפותיו מזיעות.

כולם נדחפים אל מחוץ לפונדק, יוריי פונה אל גייזה. “אתה,” הוא פולט נהמה, “אז בוא!”

גייזה, ידו החמושה באולר מוסתרת מאחורי גבו, נושף בכבדות ומתכונן לזנק; אבל הורדובל, בעל הזרועות הארוכות דמויות כַּנֶנֶת שבפי באר, תופס אותו במותניו, ידיים או לא ידיים, מרים אותו, מסתובב ומפיל את גייזה ארצה. גייזה נופל על רגליו ונושף בזעם. ושוב מרים אותו הורדובל גבוה-גבוה ושוב חובט בו ארצה, כאילו הוא מסתת בו את החצץ. לפתע קורסות ברכיו של גייזה, והברנש נופל על הארץ, זרועותיו פשוקות – וטראח! ראשו נוחת במין גיגית; והנה מונח, אדם, כאילו הוא רק ערימת בגדים.

הורדובל נושף ומחרחר בכבדות ובעיניים נפוחות מחפש את האנשים. “לא ידעתי,” הוא אומר כמתנצל, “שיש שם גיגית.”

ברגע זה נוחת על ראשו קרש, ועוד ועוד. שניים, שלושה ארבעה אנשים חובלים בראשו במהלומות מהדהדות. “'סתלקו,” זועק הורדובל ומנופף בידיו בחושך, פוגע באפו של מישהו; צונח ארצה ומנסה לקום. “הולכים מכות,” צורח מישהו; הורדובל קם אך אינו יכול, קם מתחת למכות ונאנח, אוי – אוי, ושוב מנסה לקום –

“מה אתם פה,” נשמע קול מהיר וקצר נשימה, וטראח! נוחתת מכת שוט בתוך ההמון המתנשף. ועל הראשים! מישהו צורח בזעם, זהירות מסכינים! ואסיל גריץ' ואסילו נושף בכוח רב ומצליף בשוט מעל גופו של הורדובל. יוריי מנסה לקום. “ותסתלקו מייד,” אתם," רועם ראש הכפר ומניף את שוטו. אה, לוא אתה לא ראש הכפר, מה סתם ראש הכפר, לוא אתה לא ואסיל גריץ' ואסילו, הפרא-אדם המפורסם. וכבר גם זקנות מעיזות לצאת לרחוב, ידיהן שלובות, והן מביטות אל הפונדק.

יוריי הורדובל מנסה לקום, ראשו מצוי עתה בחיקו של ואסיל, ומישהו רוחץ את פניו, הנה, זהו פיוסה. “זה לא היה פייט הוגן, ואסיל,” נוהם האמריקני," הם באו מאחור, ושניים נגד אחד –"

אה, יוריי, הם היו ששה, הבריונים, וכולם בעמודי גדר; יש לך ראש כמו סלע, אם לא התפקע. “ומה גייזה?” דואג המוכה.

“גייזה קיבל מספיק בינתיים, לקחו אותו מפה,” עונה ראש הכפר.

יוריי נאנח, מרוצה. “עכשיו הוא ייזהר בפה שלו, פרחח שכמוהו,” הוא נוהם ומנסה לקום; תודה לאל, הוא מצליח, הוא עומד כבר ומחזיק את ראשו. "מה הם רצו ממני?, הוא מתפלא. “בוא נשתה עוד משהו ואסיל. לא רצו לתת לי לשיר, הנבלות!”

“לך הביתה, יורו,” ממליץ ראש הכפר. “אני אלווה אותך, אולי הם עוד מחכים לך באיזה מקום.”

“ומה אני מפחד מהם?” מתפאר הורדובל ומתנודד בדרכו הביתה. לא, אני לא שיכור, פולנה, רק הרביצו לי בפונדק. ומדוע שירביצו לי? סתם כך, נשמה שלי, מתוך עליצות, בצחוק התמודדנו עם פדלש גייזה.

“אתה יודע, ואסיל,” מסביר יוריי כאילו במצב רוח מרומם, “גם באמריקה היה לי פייט, הלך נגדי בפטיש איזה מיינר, גרמני או משהו כזה; אבל האחרים – לקחו לו את הפטיש, נעמדו במעגל סביב ועכשיו תעשה פייט, אבל רק בידיים שלך. אה, ואסיל, אני קיבלתי שם על הפה, אבל הגרמני הלך לשכב על הרצפה, ואף אחד לא התערב לנו בעניין.”

“שמע, יוריי,” אומר גריץ' בארשת רצינית, “אתה אל תלך עכשיו לפונדק, שלא יהיו שוב מכות.”

“ומדוע?” מתפלא הורדובל. “אני הלא לא עשיתי להם כלום.”

“ובכן,” מתחמק ראש הכפר, “:עם מישהו צריך ללכת מכות – לך לישון יוריי; ומחר – תיפטר מהפועל שלך.”

הורדובל הזעיף את פניו. “מה אתה אומר לי, גריץ? האם גם אתה רוצה להתערב בעניינים שלי?”

“מדוע שיהיה לך זר בבית,” מקשה ואסיל מתוך התחמקות. “לך, לך לישון. אה, יוריי, פולנה לא שווה שתתקוטט בגללה.”

הורדובל עומד כמו בול עץ וממצמץ. “אז גם אתה – כל כך שפל כמוהם,” פלט בקושי. “אתה לא מכיר את פולנה, אתה – רק אני מכיר אותה, ואתה, אתה שלא תעיז –”

ואסיל מניח את ידו על כתפו בארשת רצינות. "יוריי, שמונה שנים אנחנו רואים אותה בעיניים האלה שלנו – "

הורדובל נרתע ממנו פתאום: “לך, לך, או ש - גריץ', כל עוד אני חי, כמו שאלוהים בשמיים, אני לא מכיר אותך, והיית החבר הכי טוב שלי.”

והורדובל מתנודד הביתה מבלי להסב עוד את פניו לאחור. גריץ' רק פלט נהמה, ומקלל בהשקט ובאריכות לתוך הלילה.

פרק י"ד

בבוקר רותם שטפן את הסוסים לעגלה, לנסוע למישור למטה. הורדובל יוצא מפתח הרפת; הוא מוזר, נפוח ובעיניו סימני דימום. “אני נוסע אתך, שטפן,” הוא אומר קצרות.

צ-, צ-, העגלה טסה ברחובות הכפר, אבל יוריי איננו מביט לא באנשים ולא בסוסים. אחרי כברת דרך מחוץ לכפר הוא פוקד: “עצור, ורד מהעגלה, אגיד לך משהו.”

שטפן סוקר במבט חצוף וצורב את פניו החבוטים של בעל הבית. נו, מה העניין?

“שמע, מאניה,” פותח הורדובל בהיסוס, “הולכים דיבורים שפלים כאלה – על פולנה – ועליך. אני יודע, זאת רכילות – אבל צריך לעצור אותה. אתה מבין?”

שטפן מושך בכתפיו. “לא מבין.”

“אתה צריך לעזוב, שטפן. זה – למען פולנה. לסתום לאנשים את הפה. זה מוכרח להיות, אתה מבין?”

שטפן תוקע עיניים חצופות בעיניו המתחמקות של בעל הבית. “אני מבין.”

יוריי מניד את ידו. “כך, ועכשיו סע.”

מאניה עומד, קומץ את ידיו, כאילו מתכונן למכות.

“יש לך עבודה לעשות, שטפן,” נוהם הורדובל.

“גם כן טוב,” מסנן שטפן, קופץ על העגלה ומצליף בשוט מעל ראשי הסוסים.

הסוסים נסוגו, נמתחו וזינקו בדהרה מטורפת; העגלה טסה ברעש גדול כאילו עומדת להתפרק לאלף רסיסים.

הורדובל ניצב בכביש ובולע אבק. אחר-כך הוא נפנה לאטו אל הכפר והולך הביתה בראש מורכן. איי, יוריי, ככה הולכים זקנים.

פרק ט"ו

במהלך שבוע רָזָה הורדובל, עד שדומה היה שצלעותיו מרשרשות. הכיצד זה, אני שואל: האם זה דבר של מה בכך לעשות סדר במשק עם בוקר, להאכיל את החזירים, לקרצף את הסוסים, לשלח את הפרות למרעה, לנקות את הרפת ולשלוח את הילדה לבית הספר; אחר-כך לנסוע בעגלת הסוסים למישור, הלא עונת קציר התירס היא; ובצהריים הביתה, לבשל משהו לילדה לארוחת הצהריים, להשקות את הסוסים, להאכיל את התרנגולות; ושוב למישור לחתיכת עבודה שם, ולחזור עם ערב מהר הביתה, להכין ארוחת ערב, לדאוג לעדר, ואפילו לתפור באצבעות גסות טלאי בחצאיתה של הפיה; מה לעשות, הילדה משחקת, ולפעמים נקרעים בגדיה. קשה להיות בכל כך הרבה מקומות בעת ובעונה אחת, קשה שלא לשכוח פרט זה או אחר; עם רדת הלילה הוא נופל כמו בול עץ על ערימת הקש, ועוד איננו נרדם מרוב דאגה שמא שכח משהו. אה, בוודאי, שכח להשקות את הפרחים בחלון; ותוך אנחות קם הורדובל להשקות את הורדים³.

ופולנה – כאילו איננה קיימת; ננעלה בחדרה וזועפת, מה לעשות, מהרהר הורדובל במבוכה; כועסת בעלת הבית שלא נועצתי בה, מה דעתך פולנה, אני רוצה לשלח את מנהל המשק. אי, אשה, תהיי הגיונית: האם יכולתי לספר לך, פולנה, שכך וכך מדברים עלייך? מה אספר לך, פשוט שילחתי את מנהל המשק, ואת יכולה לכעוס; אני לא אריץ אותך לעבודה במקל. ומה, חסרות פה הידיים של פולנה; רק שבוע, וכאילו הכל התנוון פה; מי היה חושב כמה עבודת פרך עושה אשה שכזאת – אפילו את החצי לא יעשה הגבר במקומה. בטח היא תראה בעצמה עוד מעט, הזעם יעבור לה והיא תצחק: איזה חמור הוא יוריי, אפילו לא יודע לסדר את הבית ולבשל כמו שצריך – נו, למה אפשר לצפות מגבר!

פעם אחת – הוא ראה אותה; הוא חזר לקחת משהו ששכח והיא עמדה בדלת. כמו צל. עיגולים תחת העיניים ותלם אנכי חרוש במצחה. הורדובל הפנה את פניו ממנה, כלום, נשמה שלי, לא ראיתי אותך. והיא נעלמה – כמו צל. בלילה, כאשר הורדובל מתכרבל בקש, הוא שומע דלת נפתחת אי שם. זאת פולנה. היא יוצאת לחצר ועומדת, עומדת – ויוריי, ידיו תחת ראשו, ממצמץ לתוך החושך וחושיו נמתחים.

הפרות, הסוסים הפיה, התרנגולות, החזירים, השדות, הפרחים – אל-אלוהים זה די והותר; אבל הקשה מכל היא העמדת הפנים. שלא יוכלו הפיות של הבריות לספר שאצל ההורדובלים משהו… יש לו להורדובל אחות נשואה, היא היתה ברצון עוזרת, מבשלת משהו, אבל לא, תודה רבה, אין צורך. השכנה קוראת מעבר לגדר – תשלח לי את הפיה, הורדובל, ככה למשך היום, אני אדאג לה. תודה, שכנה, אני מודה לך, אבל אל תטרחי; פולנה רק קצת חלתה ושוכבת, אני ברצון עושה גם את מלאכתה. מה את חושבת, שאתן לך לרגל? אני פוגש את גריץ', הוא מסתכל בי, על פיו כתובה ברכת יום. לך לך, אני לא מכיר אותך. והפיה מפחדת; מסתכלת בלי להניד עפעף – מה לעשות, חסר לה שטפן. מה יש לדבר, ילדה בסך הכל, אבל היו סיפורים כאלה, ורק בבריות האשם.

הפרות, הסוסים, התירס, החזירים – אמת, נכון, לסדר את דיר החזירים ולהשקות את החזירות, ואכן, הנה, לנקות את התעלה, שהמים המלוכלכים יתנקזו. הורדובל מסתער על העבודה, נושף מרוב להט, עכשיו אין כלום בעולם מלבד הדיר; חכי, פולנה, תתפלאי כשתבואי – הדיר הוא כמו חדר נקי. עכשיו עוד מים טריים – והורדובל הולך עם דלי אל באר המים.

בחצר יושב מאניה על יצול העגלה, מנדנד את הפיה על ברכיו ומספר לה משהו.

יורי מציב את הדלי על הארץ, וניגש הישר אל מאניה, ידיו בכיסיו.

מאניה מרחיק בידו האחת את הפיה, ושולח את ידו השניה לכיסו; הוא יושב, עיניו צרות כמו גרגיר כרווי ומשהו מציץ מכף ידו מול בטנו של הורדובל.

הורדובל העווה את פניו – חביבי, אני יודע, עוד מאמריקה, איך יורים באקדח. הא לך, שולף מכיסו אולר מקופל וזורק אותו ארצה. מאניה מכניס את ידו לכיס ומבטיו אינם מרפים מבעל הבית.

הורדובל נשען בידו על דופן העגלה ומביט, מלמעלה למטה, אל מאניה. מה אני אעשה בך, הוא חושב, אלוהים מה לעשות בו?

גם הפיה איננה יודעת איך כל זה ייגמר, ונועצת מבטיה חליפות באביה ובשטפן.

“נו, הפיה,” מפטיר הורדובל, “את שמחה ששטפן בא לבקר אותך?”

הילדה שותקת, רק מפנה את מבטה אל שטפן.

הורדובל מחליק בידו, מתוך אי בטחון, על עורפו. “מה אתה יושב ככה,” הוא אומר לאט. “לך להשקות את הסוסים.”

פרק ט”ז

והישר אל החדר והוא הולם בדלת: “פתחי, פולנה!”

הדלת נפתחת והנה פולנה – כמו צל.

הורדובל התיישב על ארון שידה, ידיו נשענות על ברכיו ועיניו נעוצות בקרקע. “מאניה חזר,” הוא אומר.

פולנה – כלום; רק נושמת מהר יותר.

“היו – איזה רכילויות,” ממלמל יוריי. “עלייך ועל מנהל המשק. לכן שילחתי אותו.” הורדובל פלט קול נחרה מרוגז. “והוא חזר, המוקיון. זה לא יכול כך להישאר, פולנה.”

“מדוע?” התפרצה פולנה בעוצמה רבה. “בגלל הרכילויות המטופשות?”

הורדובל מהנהן בארשת רצינית. “בגלל הרכילויות המטופשות, פולנה אנחנו לא במדבר. שטפן – הוא גבר, שיתגונן מפני הפיות בכוחות עצמו; אבל את, אה, פולנה, אני הלא בכל זאת בעלך – לפחות לפני האנשים. ככה זה.”

פולנה נשענת על משקוף הדלת, רגליה כושלות, והיא שותקת.

“נדמה לי,” נוהם הורדובל, נדמה לי שהפיה מורגלת לשטפן – והוא נחמד אל הילדה. והסוסים – מאניה חסר להם. הוא היה נוקשה אליהם, אבל גם זה מצא חן בעיניהם, הנבלות." יוריי הרים את מבטו. “מה היית אומרת, פולנה, – אילו אירשנו את הפיה ושטפן?”

פולנה התחלחלה. “הלא זה – בלתי אפשרי,” היא נשפה, מבוהלת.

“נכון, הפיה היא קטנה,” מהרהר הורדובל. “אבל אירושין עדיין אינם נישואין. בימים עברו, פולנה, היו עורכים אירושין אפילו לתינוקות בעריסה.”

“אבל שטפן הוא – הפיה צעירה ממנו בחמש עשרה שנים,” מתגוננת פולנה.

יוריי מהנהן. "כמו את, נשמה שלי. זה קורה. אבל מאניה לא יכול להישאר פה בתור זר. בתור חתנה של הפיה – אה, זה כבר עניין אחר: שייך למשפחה, עובד בעבור אשה – "

פולנה רואה קצה אור. “אז הוא יכול היה להישאר פה,” היא אומרת, מתוחה כמו קשת.

“יכול. מדוע שלא יישאר? כמו אצל הורים. איזה בן-אדם זר? זה החתן שלנו. והפיות ייסתמו. לפחות יראו שהדיבורים שלהם היו רכילויות נבזיות. זה בגללך, פולנה. וחוץ מזה – נדמה לי שהוא אוהב את הפיה, ומבין בסוסים. הוא לא דווקא חרוץ, נכון – אבל האם החריצות היא סגולה לעושר?”

פולנה חושבת, והמאמץ מעלה קמטים במצחה. “ואתה חושב ששטפן יסכים?”

“יסכים נשמה שלי. יש לי כסף, וזה יכול להגיע לידיו. תחשבי, מה אני יכול לעשות בכסף? ושטפן – הוא חמדן; היה רוצה לרכוש שדות וסוסים, את המישור עד קצה האופק – עיניו נדלקות מזה. הוא יתיישב במקום חמים – האם יחשוב פעמיים?”

פניה של פולנה שוב בלתי חדירים. “נו, איך שאתה חושב, יוריי. אבל אני לא אגיד לו את זה.”

יוריי קם על רגליו. "אני אגיד לו בעצמי. אל תדאגי, אפילו אתייעץ עם עורך דין, מה ואיך. צריך לעשות איזה חוזה, אני חושב. אז גם לזה אני אדאג – הורדובל מהסס, אולי הוא חושב שפולנה תאמר עוד משהו. אבל פולנה מראה לפתע סימני חיפזון: “אני צריכה להכין ארוחת ערב.”

ויוריי משרך את דרכו אל הגורן, כמאז.

פרק י"ז

מאניה מסיע את בעל הבית לריבארי, לדבר עם ההורים. צ-, צ-, הסוסים נושאים ראשיהם אל-על, תענוג לראות.

“אז אתה, שטפן,” אומר הורדובל מתוך הרהוריו, “יש לך אח אחד גדול ממך, אחד קטן ממך ואחות נשואה. הממ, מספר נכבד, ונכון שאצלכם מישור?”

“מישור,” עונה שטפן במאור פנים, ושיניו נוצצות. “אצלנו מגדלים בעיקר תאואים – וסוסים. התאואים אוהבים ביצות, בעל הבית.”

“ביצה” מהרהר יוריי, “ואי אפשר לייבש אותה? ראיתי עבודות כאלה באמריקה.”

“בשביל מה לייבש?” צוחק שטפן. קרקע יש די והותר, אדון, ועל הביצה חבל, צומחות שם ערבות; אצלנו קולעים מהן סלים בחורף. במקום קרשים משתמשים בקלועים. דפנות של עגלות; גדרות, רפתות – הכל קלועים. תסתכל, שם על המכלאה."

המישור איננו מוצא חן בעיני יוריי; אין לזה סוף, אבל מה לעשות. “ואביך חי, אתה אומר.”

“חי. הוא יתפלא לראות את מי שאני מביא אליו,” אומר מאניה בגאווה מסויימת של גבר בעמיו. “הנה הגענו, זה הכפר ריבארי.” וכובעו בעורפו, הוא מצליף בשוט ומכניס את יוריי במסע של רוזן לתוך הכפר ואל חצרם של בני מאניה.

עלם קטן קומה ורזה יוצא מפתח הבית. “תשמע דיולה,” קורא שטפן, “תקשור את הסוסים בצל ותן להם חציר ומים. בבקשה, אדון.” הורדובל זורק מבט אקראי על החצר: הגורן לא מסודרת, בחצר מסתובבת לה חזירה, כאן להקת תרנגולות הודו; בציפוי הדלת תקוע מין מרצע גדול –

“זהו מחט, אדון, מחט לקליעת סלים,” מסביר שטפן. “וגם נבנה גורן חדשה באביב.”

על מפתן הבית ניצב מאניה הזקן, שפם ארוך-ארוך תחת אפו.

“אני מביא אליך את בעל הבית שלי מקריבה, אבא,” מודיע שטפן, מתפאר כלשהו. “הוא רוצה לדבר אתך.”

מאניה הזקן מוביל את האורח לחדר וממתין מתוך קמצוץ של אי אמון, מה יקרה. הורדובל מתיישב בהדרת כבוד, רק על חצי ישבן, שיהיה ברור שהיד איננה נתונה עדיין בתוך השרוול, ופותח “נו תגיד, שטפן, מה ואיך.”

שטפן חושף את שיניו ושופך את כל החדשה הגדולה: שפה בעל הבית שלו מוכן לתת לו את בתו היחידה לאשה כשתתבגר; ולכן הוא רוצה לדבר עם אבא, שיגיעו לידי הסכם - -

הורדובל מהנהן: אכן כך.

מאניה הזקן נעור לחיים. “היי, דיולה, תביא קצת יי”ש! ברוך בואך, הורדובל; ומה – האם הדרך היתה טובה?"

“טובה.”

“השבח לאל. והיבול אצלך יפה?”

“אכן יפה.”

“וכולם בריאים?”

“תודה רבה. בריאים.”

לאחר שנאמר כך מה שהנימוס מחייב – פונה מאניה הזקן ואומר: “אז יש לך רק בת קטנה אחת, הורדובל?”

“אכן, רק אחת נולדה.”

הזקן מצחקק, אבל עיניו בולשות. “אל תגיד כך, הורדובל, עוד יכול לבוא בן. שדה שנח פריו רב.”

יוריי הסתפק בתנועת יד קטנה, כאילו רוצה להנידה.

“נגיד שייולד עוד בן, יורש,” מעווה הזקן את פניו ובוחן בעיניו הקטנות. “אתה נראה טוב, הורדובל. עוד חמישים שנה תנהל את המשק שלך.”

הורדובל מלטף בלאט את עורפו. "נו, מה שיתן אלוהים. העניין הוא שהפיה לא תצטרך לחכות לירושה. השבח לאל – נדוניה יש לי בשבילה.

עיני מאניה הזקן אורו. “איך לא, כך מספרים. אומרים שבאמריקה אפשר לאסוף את הכסף ברחובות, נכון?”

“כל כך קל זה לא הולך,” מעיר הורדובל מתוך דאגה. “ואתה מבין, מאניה, בכסף זה כך: יש לך בבית – יגנבו לך; תכניס אותו ל-benk – גם יגנבו. משק זה יותר טוב.”

“אמת לאמיתה,” מסכים מאניה הזקן.

“:אני מביט פה מסביב,” ממשיך הורדובל בכבדות. “הרבה אנשים לא תפרנס הקרקע פה אצלכם. הכל ביצות ושלוחות. אני מעריך שכל משק פה צריך שיהיה לו שטח גדול מאד⁴ שיוכל להתפרנס ממנו במדבר הזה.”

“אכן, אמת,” מזמזם הזקן בזהירות. “קשה לעשות פה משק. הבכור שלי, מיכאל, צריך לקבל את המשק בירושה, והיתר רק פיצוי.”

“כמה?” יורה הורדובל ישר לעניין.

מאניה הזקן מצמץ מופתע. אה, אתה, אינך מניח לבן-אדם? “שלושת אלפים,” הוא נוהם, ושולח, נרגן, מבט באלכסון אל שטפן.

הורדובל מהר לערוך את החשבון. "שלוש פעמים שלוש, כלומר, תשעה, עשרת אלפים, אתה אומר, שווה המשק שלך?

“איך זה שלוש פעמים שלוש, בבקשה?” כועס הישיש. “גם הבת צריכה לקבל את חלקה.”

“נכון,” מודה הורדובל. “אז נגיד - שלושה עשר.”

“אה, לא, זה לא,” מניד הזקן את ראשו. “אתה מתכוון רק בצחוק, הורדובל?”

“שום צחוק,” עומד הורדובל על שלו. “אני רציתי לדעת מה שווה משק כזה במישור.”

מאניה הזקן נבוך, שטפן פוער את עיניו: שמא רוצה העשיר הורדובל לקנות את משקם של בני מאניה?

“משק שכזה לא תקבל אפילו בעשרים אלף”, אמר הזקן בהיסוס.

“כולל הכל?”

הזקן הגוץ צחקק. “אתה מוצלח, הורדובל. יש לנו ארבעה-חמישה סוסים בחצר.”

“אני מתכוון בלי סוסים.”

מאניה הזקן הרצין: מה אתה רוצה בעצם, הורדובל – לקנות את המשק או לארשׂ את הבת?"

הורדובל הסמיק. “לקנות את המשק – אני שאקנה משק במישור? אולי אקנה גם רפש? זרדים לעשיית משרוקיות? אני מודה לך מקרב לב, מאניה, אבל אני ניגש ישר לעניין: אם אנחנו שנינו נגיע לידי הסכם, ואם יתארש שטפן שלך עם הפיה שלי, אז אתה תוריש את המשק שלך לשטפן. אחרי החתונה – יקבל מיכאל שלך ממני את חלקו בתשלום וגם דיולה.”

“ומה מריה?” נשם שטפן.

“ומריה – יותר אין לך? ששטפן ינהל את המשק כאן בריבארי.”

“ומה עם מיכאל?” שואל הזקן הגו. כאיננו מבין.

“נו, הוא יקבל את חלקו, ושילך בברכת אלוהים. אדם צעיר – יעדיף כסף על קרקע.”

מאניה הזקן מנענע את ראשו. “לא, לא,” הוא נוהם. “זה לא ילך.”

“ומדוע שזה לא ילך?” הקשה שטפן בהתלהבות.

“אתה תסתלק מפה, זוז!” פתח הזקן בצעקה. “מה אתה מתערב בעניינים שלי?”

בנהמת עלבון משרך שטפן את דרכו אל החצר. דיולה – כמובן – אצל הסוסים.

“אז מה, דיולה?” טופח שטפן על כתפו.

“סוס נאה,” מעריך הבחור במומחיות. “האם אני יכול לקחת אותו לסיור?”

“יותר מדי טוב בשביל התחת שלך,” מסנן שטפן ומראה בראשו אל עבר החדר. "הזקן שלנו – "

“מה?”

“אה, כלום. הוא עושה מה שהוא יכול לקלקל את אושרי.”

“איזה אושר?”

“אה, כלום. מה אתה יודע!”

בחצר שקט, רק חזירה אחת מחרחרת לעצמה; מהביצה נשמעות תרנגולות הבר, וגם הצפרדעים כבר מתחילות –

“ואתה נשאר בקריבה, שטפן?”

“אולי – עוד לא החלטתי,” מתהדר שטפן.

“ובעלת הבית?”

“מה זה עניינך?” מתעטף שטפן בסודו. אה, היתושים! והדרורים כמעט מגלחים את הבטן על פני הקרקע. שטפן מפהק, פלא שלא נוקע את לסתו. מה שניים אלה שם בפנים – הלוואי שתנגסו את אפיכם זה לזה!

שטפן חולץ, מרוב זעם ושעמום, את המרצע מציפוי הדלת ושב ותוקע אותו בכל כוחו. “כך, ועכשיו תוציא אותו,” הוא קורא תגר לדיולה.

דיולה מחלץ אותו. “בוא נראה מי תוקע יותר עמוק!” שעה קלה הם משתעשעים בתקיעת המרצע בדלת, עד שעפים ממנה שבבים.

“מה אגיד לך,” אומר דיולה, “אני הולך אל הבנות. אותך כבר שום דבר לא מעניין.”

הערב יורד לאט, האופק שמעל למישור מסמיק בערפל סגלגל. להיכנס? מהרהר שטפן. ודווקא לא. – צא החוצה, יגיד לי הזקן, אל תתערב לי בעניינים. האם הורדובל האמריקני מציע את בתו באירוסין לו או לי? אני הייתי יכל לדאוג לעצמי – ואילו הוא: צא החוצה. מה יש לך לתת לי פקודות, קוצף שטפן, אני כבר שייך למשפחה אחרת!

לבסוף יוצא הורדובל בחיפזון בעד הדלת, בגילופין מהיי"ש, כנראה שהזקנים הגיעו לידי הסכם; מאניה הזקן מלווה אותו וטופח על גבו. שטפן ניצב ליד ראשי הסוסים ומחזיק אותם במתגים, כיאה לסייס; גם הורדובל שם לב לכך והניד ראשו כלפי שטפן לאות שבח.

“אז ביום הראשון בעיר,” קורא מאניה הזקן, וצ-, צ-, והעגלה זזה. “דרך צלחה!”

שטפן מחדד את מבטיו אל עבר בעל הבית, אינו רוצה לשאול; אולי הוא יתחיל מעצמו –

“שם – הנהר שלנו,” הוא מראה בשוט.

“מ.”

“ושם, העגלה עם קני הסוף, זה כנראה מיכאל שלנו. אצלנו ישנים על קני סוף במקום קש.”

“כך.”

וכלום. שטפן מחזיק את הסוסים כמיטב יכולתו, אבל בעל הבית, רק ראשו מתנדנד. לבסוף פוקעת סבלנותו של מאניה. “אז מה, בעל הבית, כמה נתת להם?”

הורדובל הרים גבה. “מה?”

“בכמה התחייבת להם, אדון?”

הורדובל – כלום. רק כעבור שעה קלה. “חמשת אלפים לכל אחד.”

שטפן שוקע במחשבה, ורק מסנן בין שיניו. “הם רימו אותך, בעל הבית. שלושת אלפים לכל אחד היה מספיק.”

“מ,” נוהם הורדובל. “אבא שלך – כמו בול עץ.”

אה זה, חושב שטפן בלבו; לאחרים הוא נותן, וממני כאילו הוא לוקח.

“ולך, גם כן חמשת אלפים,” מוסיף הורדובל. “שיהיה לך כאילו בשביל המשק.”

טוב, מהרהר שטפן, אבל עכשיו, כאשר אני כמעט בנו – איך זה יהיה עם שכר העבודה? הוא כבר לא יוכל לשלם לי כמו למנהל משק שכיר. אולי היה יכול לתת לי את הסייח ההוא? תמכור אותו, שטפן, האין אתה כבר כמו משלנו?

“וסע כמו שצריך!” פוקד הורדובל.

“כן, אדון.”

פרק י"ח

וכבר הם בדרכם חזרה מהעיר, עכשיו הכל סגור וחתום. חוזה יסודי נערך אצל עורך דין יהודי, ועלה מאתיים כתר; ותכניס שם את הכל, אדוני הנערץ, גם זה תכתוב – אכן, איכר נזהר ברכושו, אחא, אי אפשר לרמות אותו; וגם את זה צריך להזכיר, שיש לרשום על שמה של הפיה את מחצית המשק בריבארי – טוב, אומר עורך-הדין, נכניס לשם תת-ס-עיף כזה. אה, בחור, גם דבר כזה יש שם. ואחר-כך חתמו כולם: יוריי הורדובל, בשם האב, הבן ורוח הקודש – שלושה צלבים. מאניה הזקן – שלושה צלבים. ומיכאל מאניה, עם פרח תקוע בכובעו, מתנפח וחותם בארשת חשיבות בשמו המלא. מריה, יאנוש אחרי נשואיה, שביס משי עטוי לראשה, ושטפן, כולו עוטה חג – האם יש עוד מישהו לחתימה? לא, דיולה צריך להישאר אצל הסוסים, והוא גם לא בגיר אפילו. ובכן גמרנו, רבותי, ושיהיה לכם למזל. מאתיים זה עלה; אכן עבודה יסודית עשה, אפילו תת-ס-עיף יש שם.

ואחר-כך כולם לפונדק, להרים כוסית. אם ירצה ואם לאו, על יוריי הורדובל עכשיו לדבר עם מאניה הזקן בלשון חברים; ואפילו רבו, כמו בין קרובי משפחה. “וסע, שטפן!” שטפן היה רוצה לנהוג בהורדובל כמו באב, אבל האם בכלל אפשר עכשיו לדבר אתו? הוא יושב על העגלה, מחזיק עצמו בשתי ידיו, עיניו סמוך לגבותיו, ובקושי יענה לך. אה, אלה אירוסין משונים, חושב שטפן בלבו, אין הרגשת חופש כלפי הבעלבית. צ-, צ-.

וכבר הם נכנסים לקריבה, יפה בדהרה, הפרסות מקישות בדרך. יוריי הורדובל מרים את עיניו מבין גבותיו, נושא את ידיו מעל לראשו, סופק אצבעותיו ושר, צוהל ועולז כמו בקרנבל. הוא כנראה שיכור, מסיקים האנשים המסובבים ראשם אחריו, מה פתאום הורדובל האמריקני כל כך עליז? כיכר הכפר מלאה בחורות ובחורים, צריך לנסוע צעד אחר צעד; יוריי מתרומם, חובק בזרועו את כתפו של שטפן וקורא לאנשים למטה: “איזה חתן אני מביא לי כאן, מה? אי, הידד!”

שטפן מבקש להסיר את הזרוע החובקת ומסנן: “בשקט בעלבית⁵!”

הורדובל סוגר את חביקת זרועו, פלא ששטפן לא צרח מכאב. “תסתכלו,” צוהל יוריי, "יש לי חתן בשביל הפיה, נחוג פה אירוסין – "

הצלפה בסוסים! שטפן מזעיף פנים ונושך את שפתיו, כמעטו עד זוב דם. “תשלוט בעצמך, בעל הבית, אתה שיכור!”

ברעש גדול לוקחת העגלה את הסיבוב אל תוך חצר ההורדובלים. יוריי מרפה משטפן, לפתע שקט ורציני.

“קח את הסוסים לטייל,” הוא פוקד ביובש. “הם מיוזעים.”

פרק י"ט

ופולנה איננה יודעת מה לחשוב על יוריי. הוא רוצה למשוך את שטפן ליציאה לפונדק, אתה כבר לא עובד שכיר, הוא אומר, אתה כמו הבן שלנו. ובמקום להסתתר בגורן, הוא מסתובב בכפר, נעצר בדרך ונכנס לשיחה עם כל דודה שהוא פוגש: מספר שהוא אירס את הפיה, – נכון שהיא עוד ילדה, אבל היא התקשרה אל שטפן שעה שאביה לא היה אתה; ושטפן, שכנה יקרה, שטפן מתייחס אל הפיה כאל תמונה קדושה – אה, זאת שמחת החיים שיש לך ילדים שכאלה. והוא מפליג בשבחו של שטפן, כמה הוא מסור לעבודה, הוא יהיה בלי ספק בעל משק מוכשר; את המשק בריבארי הוא יירש מאביו. בחוצות הכפר הוא דברן גדול, אבל בבית, כאילו חתכת לו את כושר הדיבור, עשה זה וזה, שטפן, ודי.

יוריי מסתובב בחוצות הכפר ומחפש את מי שלא עצר עוד לספר לו, אפילו אל גייזה פדלש נופף בידו, רק מגריץ' סלד. גריץ' כבר הושיט את ידו אבל יוריי סובב אליו את גבו. ככל אשר אחיה, לא מכיר אותך; מה יש לך לומר לי? אני לא רוצה לדעת מה אתה חושב.

הזקנות בכפר צוחקות: אלה אירוסין אלה? החתן מזעיף פנים כמו יום סגריר וחתך דיבורו קצוב, זעמו אוכל אותו. הכלה משחקת ליד הנחל עם הילדות, חצאית מופשלת עד מותניה, עוד לא למדה להתבייש. והורדובל מתפאר בנפנוף ידיים בכל חוצות הכפר ומשתבח בחתנו לעתיד. רק פולנה, אף שהיא אשה מוזרה, זועפת, רואה שמשהו פה מצחיק את הבריות, איננה מוציאה אפילו את אפה אל מחוץ לביתה. ככה זה חבריא, ואל תאמרו שפה הכל בסדר.

איך זה שהורדובל אפילו איננו רואה ששטפן מזעיף פנים? אולי הוא רואה, אבל הוא חומק מדרכו. רק ברמז ומעבר לכתפו הוא מורה לו מה לעשות, וכבר שם את פעמיו לאן שהוא. ושטפן מלווה את צעדיו כאילו רצה לנגוס את ראשו.

אבל כעת מאניה גמר אומר שלא לוותר עוד; הוא ממתין לבעל הבית, שיניו תקועות בשפתיו, וטיק מתרוצץ בפניו. בעל הבית עובר בחצר. “צריך לנסוע למטה, שטפן.” וכבר רוצה להסתלק, אבל מאניה חוסם את דרכו. “אני מוכרח לשוחח אתך על משהו, בעל הבית.”

“מה שוב?” חומק הורדובל. “תדאג לעניינים שלך.”

פני שטפן האפירו מזעם – מוזר, תמיד היה צהוב. “מה זה שאתה מספר עלי ועל הפיה?” פלט לפתע.

הורדובל מרים את גבותיו. “מה אני מספר? שאירסתי את בתי למנהל המשק שלי.”

מאניה נושף בכבדות מזעם. “ומדוע – מדוע אתה – עכשיו כולם לועגים לי, איפה שאני מופיע. מתי יהיה טקס הטבילה, שטפן, ורוץ, שטפן, רוץ, את כלתך רודף אווז –”

הורדובל מחליק בכף ידו על עורפו. “עזוב אותם, שיצחקו, יימאס להם.”

“לי נמאס, בעל הבית,” גורס מאניה בין שיניו. “אני – לא רוצה להיות לצחוק בעיני הבריות.”

הורדובל מתקשה לנשום. “גם אני לא רוצה להיות לצחוק. לכן אירסתי אותך. אז מה?”

“אנ לא רוצה,” חורק שטפן. “אני לא אהיה לצחוק בתור חתן של ילדה זבת חוטם!”

הורדובל, ידו עדיין על עורפו, מודד אותו בעיניו מלמעלה. “חכה, מה אמרת? שמה לא תהיה?”

מאניה זועם עד סף הבכי. "לא אהיה! לא רוצה! תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני – "

“אתה לא תהיה –?”

“לא אהיה!”

הורדובל משמיע קול נחרה. “חכה פה!”

מאניה בולע רוק, מתבייש להיות לצחוק לכל בני הכפר; מוטב לברוח מפה או –

הורדובל יוצא מהרפת וקורע בידיו איזה גליון נייר; קורע אותו לפיסות קטנות והולכות, נושא את מבטו אל מאניה וזורק את החתיכות בפניו. “כך; אתה כבר לא חתן. אתה יכול להגיד לזקן שקרעתי את החוזה.” הזרועות העוטות חולצה לבנה מתרוממות והוא מראה באצבע: “ושם הדלת, זוז!”

מאניה נושם במהירות, עיניו הולכות וצרות לכדי דמות גרגירי כרווה. “אני לא הולך מפה, בעל הבית!”

“אתה תלך. ואם תחזור – יש לי רובה!”

שטפן מסמיק. “ומה אם – לא אלך?”

הורדובל מתקרב אליו חזה אל חזה, מאניה נסוג. “תיזהר לך!” הוא מסנן בקול שרקני.

“לא תלך?”

“עד שלא תגיד בעלת הבית – לא!”

הורדובל פלט קול נהמה ולפתע – ברכו בבטנו של מאניה; מאניה מתקפל מעוצמת הכאב; אז תופסת אותו יד אחת בצווארונו, יד שניה במכנסיו, והן מרימות אותו וזורקות אותו מעבר לגדר לתוך שיח סרפדים.

"כך, נושף הורדובל. “אם לא מצאת את השער, אז דרך הגדר.” והוא פונה לחצר, מחליק על עורפו; איכשהו חם לו בעורף –

אי שם מעבר לגדר מצד השכן נשמע קול צחקוק.

פרק כ'

פולנה, מובן מאליו, מסתגרת בחדר ושקטה, כאילו מתה היתה.

מייד עם בוקר רותם הורדובל את סוס ההרבעה בן השלוש ואת המסורס הכבד לעגלה: זיווג לא שווה: המסורס, מרכין ראש, הצעיר נושא ראשו אל-על – זוג מוזר.

“תמסרי לאמא, הפיה, שאני נוסע העירה; אחזור רק בערב, ברצון האלוהים.”

יגעו להן הפרות מרעב, ירקעו להם הסוסים, ינחרו להם החזירים והחזרזירים יצרחו; פולנה חזקה עליה שתחדל במרייה, היא לא תוכל, הלא היא בת משק חקלאי; היא תלך ותאכיל את בעלי החיים; האם אפשר לכעוס שעה שאת דואגת ליצורי אלוהים?

המסורס מרכין את ראשו, וסוס ההרבעה בן השלוש נושא אותו אל-על. גם שטפן נושא כך את ראשו – היה רותם את בן השלוש יחד עם סוסה, הם הלא מתאימים כל כך יחד! נא, נא, מה אתה נושך את הסוס הזקן, פרחח שכמוך! פולנה בטח תצא כשלא אהיה בבית, תאכיל את בעלי החיים ותשמח. ואתה רואה, גם לאט אפשר להגיע העירה.

תחילה לעורך הדין, ואדוני הנערץ, הייתי רוצה לעשות צוואה; הבנאדם אף פעם לא יודע. ובכן כזאת צוואה: יש לי אשה, שמה פולנה; ראוי שאשה תירש את בעלה.

ומה הוא שאתה מצווה לה, אדון הורדובל: חצר, כסף, ניירות ערך –

הורדובל מביט מתוך אי אמון: בשביל מה אתה צריך לדעת? רק תכתוב: כל מה שיש לי.

“נו, אז נכתוב: כל הרכוש דניידי ושלא דניידי –”

הורדובל מהנהן: כך, אדון נערץ, כך, זה נאמר כמו שצריך, כל הרכוש דניידי ושלא דניידי, בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש.

ולחתום, בשם האב, הבן ורוח הקודש. הורדובל עוד מתמהמה. “ובכן, אדוני הנערץ, האם אפשר שוב לצאת לחיות באמריקה?”

אה, איפה, אדון הורדובל, באמריקה יש עודף של פועלים, לאף אחד לא נותנים עכשיו להיכנס לשם – –

הממ; כך. ואולי יש איזה factory פה בעיר?

"אה, בית חרושת. יש פה בתי חרושת, אבל הכל עומד, לא עובד. אלה ימים רעים, אדון הורדובל, נאנח עורך הדין, כאילו הוא לבדו עומס את מעמסת הימים הרעים.

הורדובל מהנהן. מה לעשות, כבר לא צריך בני אדם. איש לא צריך כזה הורדובל, חבל על הידיים הזריזות האלה. אבל אולי צריך סוסים, סוסים הנושאים את ראשם אל-על.

יוריי הורדובל מחפש את האדון המפקד מהצבא.

שם, אומרים לו, בקסרקטין. ומה, סבא, אתה מחפש פה את הבן? לא, לא בן, רק הייתי רוצה למכור סוס בן שלוש, אדוני הפרש.

פה לא קונים סוסים, אומר החייל, אבל ידיו מחליקות על גב הסוס ועורפו – – סוס כמו איילה, סבא.

וכבר ניגש איזה קצין ומניד ראשו לשלילה. למכור סוס, שכן? עניין קשה, אין עכשיו גיוס של סוסים. כבר באביב הוא נרשם לגיוס, אתה אומר? בהמה יפה, האם כבר אומן? לא, אתה אומר, עוד לא טעם טעם של אוכף, רק הפועל שלך רכב עליו יחף, וכבר נאספו כחמישה קצינים, מה תגיד, סבא, אולי אפשר לנסות את הסוס? למה לא, אומר הורדובל, אבל זהו סוס פראי, אדון. מה אתה אומר, פראי, תנו לו, חבריא, שמיכה ומושכות, ונראה אותו להשליך את טוני.

כהרף עין עולה הקצין ומתיישב על גבו של הסוס. הסוס קופץ, מתרומם, והאדון הקצין שרוע על הארץ. הוא נפל במיומנות, על הישבן, ורק צוחק: עכשיו, בחורים, לכו לתפוס את הסוס במרחבי חצר הקסרקטין. המפקד השמן צוחק, עד שכרסו מקפצת. “ובכן, שכן, הסוס הזה מצויין; אבל תשאיר אותו עוד קצת אצלך בבית, אנחנו חייבים להגיש איזו בקשה, בכדי שיאשרו לנו לקנות סוס –” הורדובל מזעיף פנים ורותם את הסוס לעגלה. “מה לעשות, אדון. אז אני אמכור אותו לצועני – או לקצב.”

הקצין משפשף את עורפו. “שמע, חבל על הסוס הזה. מה כל כך בוער לך להיפטר ממנו בכל מחיר?”

“כן, להיפטר,” נוהם הורדובל. “הוא לא מתאים לי.”

“אז תשאיר אותו פה,” החליט האדון המפקד, “אנחנו ניתן לך… תעודה שכזאת, שיש לך אצלנו סוס. ואחר-כך נודיע לך, מה המחיר. מתאים לך כך?”

“מתאים, למה שלא יתאים,” אומר יוריי. "זה סוס יפה, אדון, נושא ראשו אל-על. אומרים ששמונת אלפים – "

“אז תיקח לך אותו,” אומר המפקד מהר.

“נו, אולי גם חמשה,” מהסס הורדובל. עומד שם גם אדון שמן אחר מהצבא, מהנהן בתנועה זעירה. “זה אולי ילך,” אומר המפקד. אנחנו עוד נכתוב לך. אם אתה אולי לא רוצה – אתה יכול לקחת אותו מפה. סגרנו? ועכשיו נוציא לך את התעודה הזאת."

הורדובל נוסע הביתה, על חזהו תלויה לה התעודה עם הרבה חותמות והשקית עם הדולרים שלו. המסורס הכבד צועד ומניד את ראשו – אין עוד הסוס הצעיר. כאילו שטפן הלך בפעם השניה, באין הסוס הצעיר. גם את הסוסה המבכירה מוטב למכור וגם את הסוסה עם הסייח – דיו, סוס זקן, רק לדגדג אותך בישבן ואתה רץ. מה פירוש לא לדבר עם סוסים? כשהבנאדם אומר משהו, הסוס מסובב את הראש ויניף את זנבו; אפשר לראות שהוא מבין. גם מניד את ראשו, כי הוא חושב. הדרך עוד ארוכה, חביבי, אבל במעלה ההר טוב לרוץ. נא, ואל תפחד, זה רק פלג מים שנשפך על אם הדרך. עזוב את הזבוב, אני כבר אגרש אותו. דיו! ויוריי פותח בהשקט בשירה מתמשכת.

הסוס הזקן מפנה עין גדולה אל עבר בעל המשק: מה הנהמה הזאת? הורדובל מנענע את ראשו ושר.

אה, פולנה, פולנה,

אה, פולנה מסכנה,

אלוהים אותך יְשַׂמֵחַ,

אה, פולנה, פולנה.

פרק כ"א

הורדובל כאילו אינו מסוגל לשוקט על שמריו: מייד עם בוקר הוא חומק החוצה, שאלוהים ידאג למשק, והוא עצמו משוטט, השד יודע איפה. לא מכבר – הגיע עד טיבּאווה, שמע גלטיי, האם אתה לא צריך מנהל משק לרפת או לשדות? איזה מנהל משק, הורדובל, יש לי שני בנים; בשביל מי, אחא, אתה צריך עבודה? או במתחם טאטין, שם נמצא שומר היערות סטוי, תגיד, אולי צריך פה באיזה מקום לכרות עצים? איפה עצים, בחור, אלפי מטרים של עץ נרקבים ביערות. ככה זה, ויברך אותך אלוהים. ובשום מקום לא סוללים כביש או מסילת ברזל, לא מפוצצים סלעים? מה פתאום, סבא, כולם שכחו אותנו, בשביל מי לבנות?

טוב, מה לעשות, להתיישב באיזה מקום ולהמתין לרדת הערב. ממרחקים נשמע צלצול פעמוני העדרים, בוקר מצליף בשוט כאילו הוא יורה, מאי שם נשמעת נביחתו של כלב רועים. בשדות – מישהו שר. מה לעשות, הבנאדם יושב ומקשיב לזמזום הזבובים; עוצם את עיניו ומסוגל להקשיב שעות; לעולם אין דממה, החיים נמשכים תדיר; נניח חיפושית מזמזמת, או מנוחתו של סנאי הופרה בשל משהו, ובכל מקום עולה השמיימה צלצולם המתון של העדרים.

ועם ערב בלאט הביתה. הפיה תגיש אוכל – אה, איזה אוכל, גם כלב לא היה אוכל את זה; אבל ממילא אין תיאבון. אמת נכון, לפולנה אין זמן להכין ארוחת ערב. הלילה כבר ירד, הכפר פרש לישון, והורדובל מסתובב עם פנס בידו ועושה מה שניתן: לכבד את הרפת, לסדר את הקומפוסט, להביא מים – בהשקט, לבל יתעורר מישהו, מוצא יוריי עיסוקים לעצמו, היכן שרק ימצא לעושת משהו המתאים לגבר. השעה כבר אחת עשרה, "עוד שעה חָצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַבְּרוּ הַכֹּל בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הָ-אֵ-ל, - ויוריי מתגנב בשקט אל הרפת. נו פרות שלי, נו, פולנה תמצא עם בוקר קצת עבודה עשויה.

ושוב לוולובה פוליה לחפש עבודה. היי, הארצ’אר, האם אתה לא מחפש פועל? מה אתה, משוגע, או ששחררו אותך היום מהכלא? איזה עבודה עכשיו אחרי הקציר? – ומה אתה פותח את הפה, חושב הורדובל בלבו, יש לי כסף בשקית שיכולתי לקנות את חצי המשק שלך; אין צורך ככה להתנפח. הורדובל משרך את דרכו חזרה הביתה, ומה בבית? סתם ככה, לעבור את ההרים, מה זה פה, חוץ לארץ?

יוריי יושב בקצה היער, מעל לשדהו של ואוארין. גם כאן נשמע צלצול פעמוני העדרים, כנראה מאזור לֶהוטה. מה עושה מישה שם למעלה ברמה? למטה נחל – וליד הנחל ניצבת אשה קטנה. יוריי מנמיך את גבותיו, בכדי להיטיב לראות. האין היא נראית כמו פולנה? אה, לא, זה לא, מה פתאום פולנה. ממרחק כזה – כל זקנה תיראה כמו פולנה. ומתוך היער מזנק ברנש שחור – זה לא מאניה, שוקל יוריי, איך זה יופיע פתאום מאניה מהצד ההוא? השחור נעצר ליד האשה הקטנה, הם עומדים ומדברים – מה יש להם כל כך הרבה לדבר, מתפלא הורדובל. כנראה איזו בחורה עם האהוב שלה – אנשים מבחוץ, מלהוטה או מווֹלוֹבוֹ פּוֹליה; הם נפגשים בחשאי שהחברה' מהכפר לא ירביצו לו. והשניים שם למטה עומדים ומדברים; נו, דברו לכם, אני לא מסתכל. השמש כבר מעל למנצ’ול, מתי כבר ירד הערב? ושניים אלה למטה עומדים ומדברים. ומה – לנסות אולי עוד פעם – אולי שם במכרות המלח צריכים איזה מיינר. אמת, המכרות רחוקים; אבל למי איכפת, כמה רחוקים? שנים אלה עומדים למטה ומדברים. אין סיכוי לשאול במכרות

* * *

לא, לא מדברים. הלא זה רק בנאדם אחד, והוא איכשהו מתנודד. אבל לא, יש שם שניים, והם מתנודדים, כאילו נאבקים. והם מחזיקים זה בזה כל כך חזק, כל כך דחוס, שהם נראים כאילו עומד שם אדם אחד המתנודד. ליבו של הורדובל כאילו פסק מהלום. אני מוכרח לרוץ לשם, למטה. לא, אני ארוץ הביתה לראות אם פולנה בבית. בטח שהיא בבית, איפה תהיה אחרת? אל-אלוהים, מה עם הרגליים האלה, כמו הן מעופרת. הורדובל קם ורץ לאורך שפת היער, אץ בדרך העפר, ממהר אל הכפר. איאיאי, איך שזה דוקר במותן, כאילו דקרה שם מחט – מחט של קולעי סלים. הורדובל כבר איננו מספיק לנשום ורץ, רץ בכל כוחו. תודה לאל, הנה הכפר; יוריי צועד בצעד נחרץ (מה זה דוקר כל כך, אלוהים, רק שאגיע בשלום!) רק עוד כברת דרך, הנה השער; בכל הכוח ללפות את המותן, שזה לא ידקור כל כך, ולרוץ אל השער –

הורדובל נשען, סחוט, אל ציר השער, ראשו סחרחר עליו, הוא מתנשף, כאילו מתייפח. החצר – ריקה. פולנה בטח בחדר או איפה שהוא – ליוריי לפתע לא איכפת, עד מוות לא איכפת איפה היא, הוא לא מסוגל להגיע לחדר, לא היה מסוגל להוציא מלה; רק נושף ומתנשף בקול שורק, ועליו להתאמץ ולהיאחז במשהו, שרגליו לא תכשלנה תחתיו.

השער נפתח קמעה ולתוך החצר חומקת פולנה, מתנשפת, סמוקה; נבהלה כשראתה את הורדובל, נעצרה על עומדה ואומרת בשטף מוגזם: "רק הייתי אצל השכנים, אצל – אצל ההרפאקים, לראות את התינוק – "

יוריי מתיישר לכל אורכו, מרים את גבותיו: “לא שאלתי, פולנה.”

פרק כ"ב

והוא היה רוצה ללכת אל מאחורי הגורן כרגיל, אבל לא יכול; דוקר לו ליד הלב. לפיכך הוא מעמיד פנים כאילו מתחשק לו לשבת דווקא פה, דווקא על האבן ליד השער, ולהתבונן בחצר. פולנה – לפתע ידיה מלאות עבודה: מאכילה את העופות, מטאטאת את מבוא הבית ובכלל – “להרפאקית נולדה ילדה,” היא מספקת כלאחר יד – אה, פולנה, מניין לך פתאום הרצון הזה לשוחח?

“מממ,” נוהם הורדובל במבוכה.

הערב רד, פולנה פותחת את השער, הפרות עומדות לחזור מהמרעה. “שמע יוריי,” היא מתחילה בהיסוס, "אמרת שהיית קונה כמה פרות – "

“לא צריך,” ממלמל הורדובל.

בראשים מתנודדים חוזרות הפרות לרפת, בימבם, בימבם. יוריי קם על רגליו, תודה לאל, הכל חוזר למסלולו. “לילה טוב, פולנה.” הוא אומר.

“מה – אתה לא תאכל ארוחת ערב?”

“לא.”

פולנה חוסמת את דרכו. “יוריי, אני אציע לך את המיטה בחדר. מה יגידו האנשים, שאתה, בעל המשק, ישן עם הפרות?”

“עזבי את האנשים,” אומר יורי באורח סתמי. “יגידו עוד הרבה.”

פולנה מלווה אותו במבטיה, קודרת, כשהוא נכנס לרפת. כמה הזדקן גבו של יוריי!

הורדובל נשכב על ערימת הקש. הדקירות במותן פסקו, אבל לבו כבד עליו, לוחץ. החצר שוקטת כאילו נבוכה, גם הפיה מפטפטת בחצי קול, כאילו מישהו היסה אותה, תהיי בשקט, אל תדברי בקול רם! כאילו שוכב פה מישהו חולה אנוש.

ושקט סביב, החצר ישנה, הכפר ישן. הורדובל נחלץ באנחות מהקש, מדליק את פנס הרפת וניגש לראות האם לא נותרה איזו מלאכה לעשות. והדקירות חזרו, לכל הרוחות. צריך היה לנקות את האורווה, לחדש את ריפוד הקש לסוסים, אבל יוריי רק מהרהר, הייתי עושה את זה, הייתי עושה, אבל מה פתאום, מה לעשות שלא בא לי היום? הוא מסייר, פוקד את הלול, את דיר החזירים, את הגורן, מטפס בסולם למדף החציר, מה אם החציר יתחמם: אה, דוקר לו במותן. הוא פוקד את החצר, וגם למטע מגיע. מה שם? אה, רק סתם ככה, אולי יש שם מישהו. מי שיהיה שם? כמובן, אף אחד, אבל לך תדע. ומה עם עליית הגג – פולנה כבר לא ישנה שם, יש שם עכשיו תירס; פולנה עברה לחדרון הקטן. הורדובל עוצר את נשימתו לבל ייאנח, ועולה גם אל עליית הגג; הוא מנסה לפתוח את הדלת, אבל היא לא זזה, שומעים איזה רשרוש כשדוחפים אותה. אה, כן, ערימת התירס כנראה גלשה וחסמה את הדלת. אז גם שם אין אף אחד. ומי זה בכלל יסתתר שם? איזו שטות!

הורדובל ניצב בחצר כמו עמוד שחור ומעביר במבוכה את ידו על עורפו. בעצם, מה פתאום אני מתרוצץ פה, הוא מתפלא. כמה שנים היה מאניה חי פה, נו, ואני לא שמרתי, לא התרוצצתי בחצר עם פנס; ולמה זה עכשיו – הורדובל מרגיש איזו אדישות וקהות חושים. אילו שכבתי עכשיו ברפת ושומע איזה צעדים – הייתי קם? לא הייתי. הייתי קורא ‘מי שם?’ לא הייתי, רק את נשימתי הייתי עוצר. אה, אל-אלוהים, מה לי לשמור על אנשים בוגרים? ובכן, אני שמרתי, נכון, והעמדתי פנים שאני עושה משהו בחושך. האם אפשר לשמור על לבו של מישהו? טיפש אתה, טיפש!

אז מה – שמאניה יחזור לו – מה איכפת? הלא זה כבר לא חשוב, שום דבר לא חשוב. הכל חדל להכאיב. הבית נשרף, אין עוד חור בגג.

בבית הרפאק נשמע קול בכי של תינוק. אתה רואה – אולי זאת היתה אמת, שפולנה הלכה לראות את התינוקת של השכנים. למה לא? הנשים – כמו משוגעות לילדים. עכשיו ההרפאקית בטח חולצת שד לילדה – את זוכרת, פולנה, איך הינקת את הפיה? רק הזיזה את הכתף, והשד חמק לתוך הכותונת – זה כבר אחת-עשרה שנים. ואתה – לאמריקה. טיפש אתה, טיפש –

הורדובל ממצמץ אל עבר הכוכבים. אלוהים אדירים – כמה כאלה יש – כמה נוספו במשך השנים! לפנים לא היו כל כך הרבה, אפילו אפשר להיבהל מהם. שום דבר לא חשוב. כאילו הכל נופל מעליך, דבר אחרי דבר. היתה אמריקה, היתה השיבה הביתה. היו גריץ', פדלש, מאניה – היו הרבה. ועכשיו כבר אין כלום. לא חשוב. השבח לאל, יש בזה הקלה.

טוּוּוּ – טוּוּוּ – טוּוּוּ, תוקע שומר הלילה ממרחקים; והכוכבים כל כך רבים, שאתה מזדעזע.

לילה טוב, לילה טוב, פולנה, לילה טובה!

פרק כ"ג

השכם בבוקר, לפני שאיש בכפר התעורר, משאיר יוריי את הכפר מאחוריו ופניו אל ההרים. אל מישה. ומה שם? סתם ככה, לדבר עם בן-אדם. יש עוד ערפל, את ההרים לא רואים. ליוריי קר במקצת, אבל הדקירות בחזה פסקו; רק קשה לנשום, זה כנראה הערפל. הוא מטפס כלפי מעלה עבור בשדה שהיה פעם של בני הורדובל, ועליו להיעצר לאושש את נשימתו; הנה, פיוסה כבר חרש – טען שהכל מלא אבנים, והנה, גם בעיני פיוסה כדאי השטח לעיבוד. הורדובל מתקשה לנשום ומעפיל בהר. הערפל התרומם והוא נשפך על פני היערות שבפסגות ההרים; עוד מעט-קט ויגיע הסתיו. הורדובל עולה במעלה ההר, וידו נצמדת למותנו; נכון, דוקר, אבל עכשיו כבר לא איכפת, לעלות או לרדת וזה לא ערפל, אלה עננים, עכשיו כבר אפשר להריח כמה הם רוויים במים. תיזהר בראש, שלא תיתקל בהם. ועכשיו הם נשפכו מעל לפסגה, ואתה בתוכם; מרחק שלושה צעדים לפניך לא תראה כלום, ואתה צועד, נדחס לתוך הערפל הסמיך, אינך יודע היכן אתה. ונשימתו של הורדובל שורקת, והוא עולה בלאט, בכבדות, לתוך העננים.

התחיל לרדת גשם דקיק. למעלה, בראש ההר, פרס מישה שק על ראשו, ומצליף בשוט, הויס הוי, מכנס את השוורים לתוך המכלאה. אתה אפילו לא מבחין האם לפניך חיה, או שיח, או סלע; אבל הכלב החכם צ’ובאי, רץ סביב העדר ומוליך את השוורים; ולא תשמע אלא את צלצול הפעמונים בעד הערפל.

מישה יושב למרגלות סוכת הרועים ומתבונן בערפל; לרגע מִדּלדלים האדים ואפשר לראות את השוורים המתרפקים זה על זה; אחר-כך שוב הכל מתכסה באדים ונשמע רק רשרוש הגשם. מה השעה? כנראה קרוב לצהריים. לפתע מגיח צ’ובאי, מרחרח בעד הערפל ונוהם חרש.

מתוך הערפל מבצבצת דמות אדם. “אתה פה, מישה?” קורא קול צרוד.

“הנה אני.”

“השבח לאל.”

זהו הורדובל, רטוב עד לשד עצמותו ונוקש בשיניו; מכובעו נשפכים מים כמו ממרזב.

“מה לך פה בגשם?” כועס מישה.

“בבוקר לא ירד,” שורק קולו של יוריי. “היה לילה כל כך בהיר… וזה טוב שיורד גשם, צריכים את הרטיבות.”

מישה ממצמץ, מהורהר. “חכה, אדליק את האש.”

הורדובל ישוב על ערימת קש ומתבונן בלהבה; בולי העץ מתבקעים ומפיצים עשן, יוריי נשטף חום, ומישה עוד פרס על שכמו שק; אוף, חם לבנאדם, חם כמו שם למטה במיין. יוריי מקיש בשיניו ומלטף את צ’ובאי הרטוב, המסריח לצדו; מה זה חשוב, אני בעצמי מסריח כמו כלב רטוב מגשם. “מישה,” נוקש יוריי בשיניו, “ומה זה שם, הצריף ביער?”

מישה מרתיח מים בקומקום וזורק לתוכם איזה צמחים. “אני יודע, אתה מרגיש לא טוב,” הוא נוהם, “ומה אתה מתרוצץ בגשם, טיפש שכמוך?”

“שם במיין למטה היה פיר,” עונה יוריי מהר, “שם כל הזמן טפטפו מים, כל הזמן. תק – תק – תק, כמו ששעון מתקתק. ו-האם אתה יודע שלאשת הרפאק נולדה תינוקת, פולנה הלכה לראות. – ואין עבודה בשום מקום, מישה, אומרים שכבר לא צריך בני אדם.”

“ובכל זאל נולדים חדשים,” נוהם מישה.

“מוכרחים להיוולד!” מסנן יוריי. “זה בגלל שיש נשים. אתה לא נשוי, אתה לא יודע, אתה לא יודע כלום – מה יש לך לומר כשאין לך אשה? אה, אחא, על הכל צריך לחשוב. נגיד, לכתוב ‘בעבור אהבתה ונאמנותה כרעיה.’ אחרת, מי יודע, איזה לזות שפתיים היו אנשים מוציאים. וחבל, גנבו לי שלושת אלפים דולר; היא יכלה לחיות כמו בעלת אחוזה, נכון? מה תגיד, מישה?”

“נו, אמת ויציב,” ממלמל מישה ומלבה את האש.

“אתה רואה; ואחר-כך אומרים טיפש. מקנאים בי על שיש לי אשה כזאת, הנושאת את ראשה אל-על כמו סוס של מרכבה. כאלה אנשים: רוצים לפגוע בבנאדם. וכל זה מפני שהלכה לשכנה לראות את התינוקת. דיבורים שפלים שכאלה, מישה. תגיד להם שבעצמי ראיתי אותה יוצאת מהשכנים.”

מישה מהנהן בראשו בארשת רצינות. “אגיד, הכל אגיד.”

יוריי נשם לרווחה. “לכן באתי אליך, אתה מבין? לך אין אשה, אין לך על מה לנקום. והם – אפילו לא יאמינו; אבל אתה תעיד על זה, מישה. זה מובן מאליו שהיא היתה צריכה לקחת מנהל משק, כאשר בעל המשק איננו; אבל היא היתה נועלת את הדלת בעליית הגג; בריח כמו רעם, ראיתי אותו. וגריץ' שכזה – הוא יספר לי סיפורים! שמונה שנים הוא אומר, וכך. תגיד, מי מכיר אותה יותר טוב – גריץ' או אני? רק תנועה קלה של הכתף, והשד חמק לתוך הכותונת. וזה שם למטה, זה ליד הנחל, זה היה נער מלהוטה, ראיתי אותו בא מכיוון להוטה. ואנשים – מייד מרכלים.”

מישה מניד את ראשו. “הנה, תשתה את זה, זה בריא.”

יוריי לוגם מהמרקחת החמה ומתבונן באש. "המקום הזה שלך יפה, מישה. ותגיד להם את זה, לך יאמינו, אומרים שאתה ידעון. שהיא היתה אשה טובה ונאמנה – " העשן צורב בעיניים, יוריי מזיל דמעות; אפו איכשהו בולט מתוך פניו. "רק אני, רק אני יודע איזה אשה היא! אה, מישה, מייד הייתי שוב יוצא לאמריקה, להביא כסף, בשבילה – "

“תשתה את זה במכה אחת,” מעודד אותו מישה, “זה יחמם אותך.”

במצחו של הורדובל ניבעו אגלי⁶ זעה לרוב, והוא חלש ומאושר. “אני יכולתי לספר כל כך הרבה על אמריקה, מישה,” הוא שח, "הרבה כבר שכחתי, אבל חכה, אני אזָכר – "

מישה מזין דומם את האש; הורדובל נושם בקצב מהיר ומפטפט מתוך שנתו. הגשם בחוץ חדל, רק מעצי האשוח שבירכתי הסוכה נושרות טיפות כבדות; אולם הערפלים מתגלגלים הלאה.

מפעם לפעם נשמעת געיית שור, וצ’ובאי הולך לראות האם העדר בסדר.

מישה מרגיש משהו בגבו: אלה הן עיניו של הורדובל; יוריי התעורר משנתו ומסתכל בעיניים נפולות.

“מישה, מה תגיד, האם מותר לאדם לקחת את חייו בידיו?”

“מה?”

“האם מותר לאדם לקחת את חייו?”

“בשביל מה?”

“בשביל לברוח מהמחשבות. יש מחשבות כאלה, מישה, שפשוט – לא שייכות אליך. אתה חושב… נגיד… שהיא שיקרה, שלא היתה אצל השכנה…” פיו של יוריי התעקם איכשהו. “מישה,” הוא גירגר, “איך אני יכול להיפטר מזה?”

מישה ממצמץ ממעמקי הרהוריו. “אה, זה ענין קשה. תחשוב עד הסוף.”

“ומה אם בסוף יש… רק סוף? האם הבנאדם אז יכול לעשות סוף בעצמו?”

“אין צורך”, אומר מישה בלאט. “בשביל מה? ממילא תמות.”

“ו-בקרוב?”

“אם אתה רוצה לדעת – בקרוב.”

מישה קם על רגליו ויוצא מהסוכה. “ועכשיו תישן,” הוא מסתובב בדלת ונעלם – כמו לתוך ענן.

הורדובל מנסה לקום. השבח לאל, הוא מרגיש יותר טוב, רק הראש איכשהו מסתובב והגוף כזה מוזר, רפוי, כאילו הוא עשוי סמרטוטים.

יוריי מתנודד החוצה, לתוך הערפל; לא רואים כלום, אפשר רק לשמוע את צלצולי פעמוני העדרים, אלפי שוורים רועים בעננים ומצלצלים בפעמוניהם. יוריי הולך, הולך, ואיננו יודע בעצם לאן; הלא עלי לחזור הביתה, הוא חושב, ולכן עליו ללכת. אלא שאיננו יודע האם הוא עולה או יורד; אולי יורד, כי – הוא כאילו נופל; ואולי עולה, כי ההליכה כבדה עליו והוא מתקשה לנשום. אה, מה איכפת, העיקר הביתה. ויוריי הורדובל שוקע בתוך ענן.

פרק כ"ד

מצאה אותו הפיה, ברפת. הפרות רגשו, ופולנה שלחה אותה, לכי תראי מה קורה שם. הוא שכב על הקש וחרחר.

וכבר לא התנגד כאשר פולנה הובילה אותו לחדר, רק ניסה להרים את גבותיו. היא הפשיטה אותו והשכיבה אותו במיטה.

“אתה צריך משהו?”

“לא,” גמגם, ושוב רק לישון; הוא חלם משהו והן הפריעו לו – מה זה רק היה? גריץ' הלא לא היה באמריקה, הן בלבלו את הכל ועכשיו צריך להתחיל הכל מההתחלה. אילו רק לא היה כל כך כבד בחזה, וזה בטח הכלב צ’ובאי, נשכב לי בדיוק על החזה וישן. יוריי מלטף ביד עצבנית את חזהו השעיר; רק תישן לך, כלב חמוד, איך שהלב שלך דופק! אה, נבלה, כמה שאתה כבד!

הוא ישן קצת, וכאשר פקח את עיניו עמדה פולנה בדלת ושלחה אליו מבט חוקר. “איך אתה מרגיש?”

“יותר טוב, נשמה שלי.” הוא פחד לדבר, לבל יאבד שוב את הכל, לבל יומר הכל שוב לחדרונו העלוב שב-Johnstown. הרי פה הכל – כמו בבית: הארון המצוייר, השולחן והכסאות מעץ אלון כבד – לבו של הורדובל הלם בחוזקה: הלא אני סוף-סוף חזרתי הביתה! אל אלוהים, כמה ארוכה הדרך הזאת, שבועיים ב-lowerdeck וברכבת – הבנאדם כמו נשבר. אבל אסור לזוז, כי זה עלול להיעלם; מוטב לעצום את העיניים, ורק לדעת שזה פה –

ואחר-כך שוב הכל מבולבל: המיינרים ב-Johnstown – והם מרביצים להורדובל; יוריי בורח דרך הניקבה, מתפתל, תופס את מעקה הפיר ומטפס למעלה; מלמעלה צונח הכלוב, ישבור את ראשו, בטח שישבור, והורדובל מתעורר מזעקת עצמו. מוטב לא לישון, כאן יותר טוב; בעיניים בוהות נאחז יוריי ברהיטי החדר. כאן יותר טוב. הורדובל מצייר משהו באצבוע באוויר ומספר למישה על אמריקה. אחא, אני תמיד לעבודות הכי קשות, רק hallo Hordubal, וכבר הלכתי. פעם התמוטט פיר, אפילו הטפסנים לא רצו ללכת לשם. עשרים דולר קיבלתי אז, ואפילו המהנדס לחץ את ידי, כך, מישה, כך הוא לחץ. ועכשיו יורד הורדובל בכלוב המעלית, למטה, למטה; יושבת שם יהודייה שמנה ואיזה זקן צנום ומסתכלים בהורדובל במבטים חודרים. מאה שמונים ואחד, שמונים ושניים, שמונים ושלושה, סופר הורדובל וצועק: די, די כבר, אין עוד לאן לרדת, זה סוף הפיר! אבל הכלוב ממשיך לרדת, וממשיך, החום עולה, אי אפשר עוד לנשום, המנוולים האלה יורדים עד לגיהינום. ליוריי נדמה שהוא נחנק, והוא מתעורר.

הבוקר עולה, פולנה עומדת בדלת ושולחת מבטים מתוחים.

“כבר יותר טוב,” ממלמל הורדובל, ועיניו בוהקות. “אל תכעסי, פולנה, אני מייד קם.”

“רק שכב,” אומרת פולנה ומתקרבת. “כואב לך משהו?”

“לא כואב. גם באמריקה היה לי משהו כזה. Flue, אמר הדוקטור. Flue. וכעבור יומיים – אני כמו דג. מחר אני קם, נשמה שלי. אני עושה לך פה אי סדר, נכון?”

“אתה צריך משהו?”

הורדובל מנענע את ראשו. “כמעט טוב לי. רק – רק קצת מים; אבל אולי אני יכול לבד –”

“מייד אביא לך.” והולכת.

הורדובל הציע לעצמו כרית אל תחת גבו וסידר את כותנתו על חזהו. שפולנה לא תראה אותי ככה זרוק, הוא חושב בלבו. לו רק יכולתי להתרחץ ולהתגלח! פולנה מייד תבוא, כבר היא מגיעה. אולי תתיישב בקצה המיטה בשעה שאשתה. יוריי יפנה מקום בקצה מיטתו שתוכל לשבת, והוא מחכה. אולי שכחה, הוא חושב בלבו; היא מסכנה, ידיה מלאות עבודה – אילו לפחות שטפן היה חוזר! אגיד לה כשהיא תבוא: מה דעתך, פולנה, שמאניה יחזור?

בדלת מופיעה הפיה ומביאה כוס מים, בזהירות שבעטיה היא חורצת את לשונה החמודה.

“את ילדה טובה, הפיה,” נושף הורדובל. “ומה, הדוד שטפן איננו?”

“איננו.”

“ומה עושה אמא?”

“עומדת בחצר.”

הורדובל לא יודע עוד מה לומר, אפילו לשתות שכח. “נו, את יכולה ללכת,” הוא נוהם והפיה מקפצת אל עבר היציאה.

יוריי שוכב בשקט ומקשיב. הסוסים באורווה רוקעים ברגליהם – האם פולנה משקה אותם? לא; היא מאכילה את החזירים, אפשר לשמוע את חרחורם המרוצה. כמה צעדים אשה כזאת צריכה לצעוד, מתפלא הורדובל. צריך להחזיר את שטפן; אסע לריבארי ואגיד לו, מה אתך, עצלן שכמוך, קדימה אל הסוסים, פולנה איננה יכולה להספיק הכל. נגיד שאסע אחרי הצהריים מהרהר יוריי, ואחר-כך מתכסה מראה עיניו במסך שכזה, והכל נעלם.

בדלת מציצה הפיה, מפרכסת מרגל אל רגל, ושוב יוצאת. “הוא ישן,” היא לוחשת באוזני אמא בחצר. פולנה כלום, שקועה במחשבות על משהו.

לקראת הצהריים חוזרת הפיה על בהונות רגליה אל החדר. הורדובל שוכב, ידיו מאחורי ראשו, וממצמץ אל עבר התקרה.

“אמא שואלת האם אתה צריך משהו,” מדקלמת הפיה.

“אני חושב, פולנה,” אומר יוריי, “ששטפן יכול לחזור.”

הנערה פוערת את פיה בלא הבנה. “ואיך אתה מרגיש?” היא פולטת בנשיפה דקה.

“טוב. תודה על השאלה.”

הפיה רצה החוצה. “הוא אומר שהוא מרגיש טוב,” היא מספרת לפולנה.

“לגמרי טוב?”

“נו,” מחווה הנערה את דעתה.

ואחר-כך נפלה דומיית אחרי הצהריים. הפיה כבר איננה יודעת מה לעשות. היא נצטוותה להישאר בבית, למקרה שבעל הבית יבקש משהו – הפיה משחקת במרפסת הבית בבובתה, זו ששטפן גילף לה. אסור לך לצאת, היא אומרת לבובה, בעל הבית שוכב, ואת צריכה לשמור על הבית. ואל תבכי, אחרת ארביץ לך.

הפיה הולכת על בהונות רגליה להסתכל בחדר. בעל הבית יושב במיטה ומנענע בראשו. “מה עושה אמא, הפיה?”

“הלכה לאיזה מקום.”

הורדובל מהנהן. “תגידי לה, ששטפן יחזור. ואת הסייח הזה הוא יכול לקבל בחזרה. היית רוצה שפנים?”

“הייתי.”

“אני אעשה לך כלוב בשביל שפנים, כזה כמו שהיה למיינר ינסן. אה, פולנה, באמריקה יש דברים – אעשה הכל.” הורדובל מהנהן, “חכי, אני אקח אותם אל ההרים, יש שם צריף כזה מוזר - אפילו מישה לא יודע מה יש שם. לכי, לכי, תגידי לאמא ששטפן יחזור.”

הורדובל חש איזו שביעות רצון, נשכב ועוצם את עיניו. חושך פה, כמו במכרה. תַּךְ, תַּךְ, תַּךְ, מַכֶּה הפטיש בסלע. ושטפן מגחך, הכל אבן, הוא אומר כ-ן, אבל לעומת זאת אתה, טיפש שכמוך, אינך יודע מה זה עבודה קשה. לפי העבודה תכיר גבר. ואיזה מין עצים יש לָך בחצר, נשמה שלי? רק גזרי עץ ישרים. ואני – הייתי כורת גדמי עץ עבים. או מסקל אבנים. הורדובל מרוצה. עבדתי הרבה בימיי, פולנה, אלוהים עדי, הרבה. כך טוב, כך בסדר. ויוריי, ידיו שלובות, נרדם בהשקט.

הוא התעורר בשעת בין הערביים, כי החשכה היורדת לוחצת. “הפיה,” הוא קורא, “הפיה, איפה פולנה?” שקט, רק ממרחק נשמע צלצול הפעמונים. הורדובל זינק ממיטתו ולובש את מכנסיו: צריך לפתוח את השער לפרות החוזרות. הראש מסתובב, זה מהשכיבה הזאת. יוריי מגשש את דרכו החוצה, אל החצר, ופותח את השער לרווחה; הוא מרגיש מוזר, מתנשף, אבל השבח לאל, אנחנו בחוץ, הצלצול מתקרב, כמו נהר מתגלגל. כאילו עולם ומלואו נתמלא צלצול הפעמונים של הפרות והעגלים. יוריי נתקף חשק לכרוע ברך, מימיו עוד לא שמע צלצול כזה, גדול וחגיגי. בראשים מתנודדים נכנסות שתי פרות, איכשהו ענקיות, לחצר, עטיניהן מלאים ובהירים. יוריי נשען על השער, והוא מרגיש כה טוב, כה שלוו, כאילו הוא שרוי בתפילה.

בשער מופיעה פולנה, מהירה, מתנשפת. “אתה כבר קמת?” הוא אומרת לפתע. “ואיפה הפיה?”

“נו, קמתי,” ממלמל יוריי כמצטדק. “אני כבר מרגיש טוב.”

“לך, לך לשכב עוד קצת,” פוקדת פולנה. “בבוקר תהיה בריא לגמרי.”

“כרצונך, נשמה שלי, כרצונך,” אומר יוריי בהכנעה ובמאור פנים. “שלא אפריע פה.” עוד לסגור את השער, להגיף את הבריח, והוא עולה בלאט אל החדר.

כאשר הביאו לו את ארוחת הערב, הוא ישן.

שער שני

פרק א'

“הרגו את יוריי הורדובל!”

ראש הכפר גריץ' לובש מהר את מעילו. “לך, ילד, לך תביא את הז’נדרמים,” הוא מורה בחיפזון. “שיבואו אל ההורדובלים.”

בחצר בית הורדובל מתרוצצת פולנה וסופקת את ידיה. “אוי ואבוי, אלוהים אדירים,” היא מתייפחת, “מי עשה לו את זה? הרגו את בעל הבית, הרגו!”

הפיה מבוהלת כולה בפינת החדר, מבעד הגדרות מציצות השכנות, חבורת גברים מצטופפת בשער. ראש הכפר ניגש הישר אל פולנה, והניח את ידו על כתפה. “תפסיקי, בעלת הבית. ומה קרה לו? איפה הפצע?”

פולנה נרעדה: “לא – לא – אני לא יודעת, לא הייתי שם, לא יכולתי –”

ראש הכפר התבונן בה בקפידה. היא היתה חיוורת ומתוחה, היא רק כפתה על עצמה להתרוצץ ולקונן. “ומי ראה אותו?”

פולנה חתמה את שפתיה; וכבר מגיעים השוטרים וסוגרים את השער בפני האנשים למול אפם. הנה גלנאי הזקן והשמן, מדיו פתוחים ולא חמוש, וביגל, השוטר החדש; נוצץ כולו בחַדְשוּתוֹ והתלהבותו.

“איפה הוא?” שואל גלנאי בקול עמום. פולנה מצביע אל עבר החדר ומתייפחת.

הורדובל, האמריקני, שוכב במיטה, כאילו ישן. גלנאי הסיר את קובעו; למניעת מראית עין, הוא מנגב את זיעתו. גריץ' תקוע בדלת, פניו זועפות. רק ביגל ניגש אל האדם השוכב וגוחן מעל למיטה. “תראה, כאן בחזה,” הוא אומר, “קצת דם. זה נראה כדקירה.”

“עבודה מבפנים,” נוהם ראש הכפר.

גלנאי פונה אליו בלאט: “למה אתה מתכוון, גריץ'?”

ראש הכפר מנענע בראשו. “כלום,” מסכן יוריי, הוא חושב בלבו.

גלנאי מגרד את ערפו. “תסתכל, קַרְלִיצֶ’ק, חלון שבור.” אבל קַרְאֵל ביגל מנתק את החולצה הדבוקה לחזהו של המת ומציץ מתחתיה. “אני מתפלא,” הוא מסנן בין שיניו. "סכין זאת לא היתה. וכל כך מעט דם – "

“החלון, ביגל,” חוזר גלנאי על דבריו, “זה משהו בשבילך.”

ביגל פונה אל החלון. הוא סגור, רק בשמשה אחת פעור חור. “תראו-תראו,” הוא אומר בנימת שמחה, “אז דרך החור הזה כאן – אלא שדרכו אף אחד לא יכול לעבור, גלנאי. והנה סימני שריטת יהלום בזכוכית, אבל מבפנים! איזה בידור!”

גריץ' ניגש על בהונותיו אל המיטה. אה, מסכן כמה שהאף שלך בולט! והעיניים עצומות, כאילו הוא ישן – –

ביגל פותח בזהירות את החלון ומסתכל החוצה. “תיכף חשבתי,” הוא מודיע בנימת שביעות רצון. “רסיסי הזכוכית בחוץ, גלנאי.”

גלנאי נשף בחדות, “אז אתה סבור, אדוני ראש הכפר,” אמר בקול מיושב, “שזאת עבודה מבפנים, מה? ואת שטפן מאניה לא ראיתי פה.”

“אולי הוא בבית שלו, בריבארי,” סבור ראש הכפר, בהפגנה שבשתיקה של אי-רצון לשתף פעולה.

אפו של ביגל סוקר את כל פינות הבית. “שום דבר לא זרוק, שום דבר לא שבור –”

“זה לא מוצא חן בעיני, קרליצ’ק,” אמר גלנאי.

ביגל גיחך וחשף את שיניו. “יותר מדי מטופש, מה? אבל חכה, את זה אפשר יופי לעבד. אני אוהב מקרים ברורים, גלנאי.”

גלנאי מתגלגל החוצה, אל החצר, שמן וכולו אומר כבוד. “בואי הנה, הורדובלית. מי היה הלילה בבית?”

“רק אני – והפיה, כלומר הבת.”

“איפה ישנת?”

“בחדר, עם הפיה.”

“הדלת הזאת המובילה לחצר היתה נעולה, נכון?”

“נעולה, כבודו.”

“ובבוקר – עדיין נעולה? מי פתח אותה?”

“אני – כשעלה הבוקר.”

“ומי מצא ראשון את הגופה?”

כלום. פולנה חתמה את שפתיה.

“איפה מנהל המשק שלך?” שאל לפתע ביגל.

“בבית, כבודו, בריבארי.”

“איך את יודעת?”

"נו – אני רק חושבת – "

“לא שאלתי מה את חושבת. מאין את יודעת שהוא בריבארי?”

" - - - לא יודעת."

“מתי הוא היה פה לאחרונה?”

“לפני… עשרה ימים. הוא קיבל פיטורין –”

“מתי ראית אותו בפעם האחרונה?”

“לפני עשרה ימים.”

“את משקרת,” יורה ביגל בלי לכוון. “אתמול היית אתו. אנחנו יודעים.”

“לא נכון!” נשפה פולנה, מבוהלת.

“תודי, הורדובלית,” משדל אותה גלנאי.

"לא – כן. אתמול פגש בי – "

“איפה?” מכה ביגל.

“בחוץ.”

“איפה בחוץ?”

פולנה זורקת מבטים לכל העברים. “מאחורי הכפר.”

“מה עשית שם? מה? מהר!”

פולנה – כלום.

“את נדברת להיפגש איתו, נכון?” פותח שוב גלנאי.

"לא, אלוהים עדי! במקרה פגש אותי – "

“איפה?” חוזר ביגל ושואל.

פולנה מפנה את מבטה הרדוף אל גלנאי. “במקרה פגש אותי - - הוא רק שאל מתי יוכל לבוא לאסוף את חפציו. הבגדים שלו עוד פה, שם באורווה.”

“אה, אז בעל הבית זרק אותו על המקום, מה? ומדוע, מה פתאום?”

“הם רבו.”

“ומתי היה צריך לבוא לאסוף את החפצים שלו?”

“היום – הבוקר.”

“והוא בא?”

“לא בא.”

“כי הוא בא בלילה,” ירה ביגל.

“לא, הוא לא היה פה! בבית היה!”

“איך את יודעת?”

פולנה נושכת את שפתיה. “לא יודעת.”

“בואי, הורדובלית,” אמר ביגל בקול חד, “שם ליד ההרוג תספרי לנו יותר.”

פולנה מטה לפול.

“תעזבו אותה,” נוהם ואסיל גריץ' ואסילו. “היא בהריון.”

פרק ב'

גלנאי יושב בחצר ומניח לביגל לחטט בכל מתקני המשק. הלה מרחרח, מרחרח ועיניו בוהקות מרוב התלהבות. הוא חיטט כבר בכל האורוות והרפתות, הכל ראה ובכל עבר, ועכשיו הוא מחפש משהו בעליית הגג; הוא ממש ניעור מרוב הנאה מהמלאכה הזאת. איזה דברים קורים, חושב גלנאי בלבו, לי היו מספיקים קצת צוענים ושמירת סדר – נו, מגיע גם לקרליצ’ק קצת להנות.

מהחדר יוצא הדוקטור וניגש לשטוף את ידיו במי המשאבה שבחצר. וכבר מגיע ביגל ושואל בקוצר רוח: “מה העניינים? מה העניינים?”

“את זה נראה אחרי הנתיחה,” אומר הדוקטור. “אבל הייתי אומר שזה יכול היה להיות מסמר או משהו כזה. רק שתים-שלוש טיפות דם. – מוזר.”

פולנה מביאה לו מגבת.

“תודה, גברת. ותגידי, הבעל שלך לא היה חולה במשהו?”

“אתמול הוא שכב. היה לו חום.”

“אה. ואת ממתינה לילד, נכון?”

פולנה הסמיקה. “רק באביב, אדון.”

“זה לא יהיה באביב, אמא. קצת אחרי חג המולד, לא כן?”

ביגל ממצמץ בהנאה בעקבות פולנה הפורשת מהם. “אז הנה לך מניע, גלנאי. הורדובל חזר מאמריקה רק ביולי.”

גלנאי נשף במעין נחירה. “ההורדובלית חושבת שזה היה מישהו מבחוץ. היא סיפרה שלפני כשבוע הלך בעלה מכות בפונדק והוא יישר לפדלש את הפנים, לגייזה. שבר לו את הראש. גייזה הוא בריון. נגיד שזאת נקמה, כמו שאומרים. אז הא לך מניע יפה, קארליצ’ק.”

גם הדוקטור מלווה את פולנה במבטיו ואומר כמתוך פיזור דעת: “חבל. אתם תכניסו לי אותה לכלא, ואני אוהב ליילד. כאן אני לא מגיע אף פעם ליולדת, הנשים יולדות פה כמו חתולים – אצל הזאת תהיה כנראה הלידה יותר קשה.”

“מדוע?” “זקנה ורזה. בערך בת ארבעים, נכון?”

“איפה!” אומר גלנאי. “בקושי שלושים. ואתה אומר שהורדובל היה חולה? איך מבחינים בזה אצל מת?”

“סוד רפואי, גלנאי, אבל לך אגלה: מתחת למיטה היה סיר לילה מלא.”

“לזה לא שמתי לב אפילו,” העיר ביגל בנימת קנאה.

“אז היו שלום, רבותי,” אמר הדוקטור והלך לו בצעדים מתנדנדים, ותודיעו לי על הנתיחה, נכון?"

“אני הולך עוד לראות את הבית מסביב,” נהם ביגל, “ואחר-כך קדימה לריבארי.”

“ותגיד לי, קארליצ’ק, מה עוד אתה מחפש? עוד איזה מניע?”

“הוכחות,” אמר ביגל ביובש. “והכלי.”

“אהה. בהצלחה.”

גלנאי משרך את דרכו אל הגדר ונכנס לשיחה עם השכנה, והוא מתגרה בה בהתמדה, עד שהוא סופג סמרטוט על הראש ופרח ריחני כתוספת. בפינה ליד הסככה מתכרבלת הפיה המבוהלת. גלנאי מעוות את פניו לשעשעה ופרצופו נראה כה נורא, שהפיה תחילה פוחדת ואחר-כך מחקה אותו. כאשר ביגל חזר לאחר שעה ארוכה מאי שם בגורן, יושבת הפיה על ברכיו של הז’נדרם גלנאי ומספרת לו שהיא אמורה לקבל כלוב עם שפנים.

“לא מצאתי כלום,” אמר ביגל בקול מדוכדך. “אבל אני עוד אחזור הנה. מה פתאום שאני - - האם אמרת לגריץ' שימצא בשבילנו עגלה לריבארי?”

“היא כבר מחכה לנו,” אמר גלנאי, ושחרר את הפיה בטפיחה קלה בישבנה.

“אז מה, גלנאי, מה אתה חושב על זה?”

“אגיד לך דבר אחד, ביגל,” מלמל גלנאי בארשת רצינות. “אני לא אחשוב על זה כלום. אחרי עשרים וחמש שנים זה כבר נמאס לי. זה פשוט לא מוצא חן בעיני.”

“אבל רצח, זה לא עניין של מה בכך,” אומר ביגל כיודע דבר.

“וודאי שלא, קארליצ’ק,” אמר גלנאי ונענע בראשו. “אלא שעליך לדעת, רצח בכפר – את זה לא צריך למדוד כך. אתה אדם עירוני, אתה לא יכול לחדור לתוך העניין. אילו זה היה רצח לשם שוד, אז אני ארחרח, כמוך, לכל הרוחות. אבל רצח בתוך המשפחה – ואני אגיד לך, אני אפילו לא מתפלא שהרגו את הורדובל.”

“מדוע?”

" - - זה היה לו כזה טבע ביש-מזל. חביבי, זה היה כתוב לו על האף."

ביגל העווה את פניו. “מה פתאום כתוב על האף? במיטה שלו היה מנהל משק צעיר, זה הכל. בן-אדם, גלנאי, זה מקרה כל כך ברור –”

“איפה, המקרים בתוך המשפחה אף פעם לא ברורים,” נהם גלנאי “אתה עוד תראה, קארליצ’ק. לרצוח בשביל כסף, זה עניין ברור, את זה עושים חת-שתיים; אבל חשוב רגע, לשאת את העניין בתוכך שבועות על שבועות לחשוב על זה יומם ולילה – זה, ביגל, זה כמו להריח את הגיהינום. לך זה ברור, כי אתה פה חדש; אבל אני הכרתי את כולם, קארליצ’יק, את שלושתם – מה אגיד ומה אספר לך; ניסע לריבארי.”

פרק ג'

“שטפן בבית?”

“איננו, הלך העירה.”

ביגל הזיז את מיכאל מאניה מדרכו ונכנס מהר לתוך בית. גלנאי בינתיים נכנס עם מיכאל ועם מאניה הזקן לשיחה על מזג האוויר, על ארנבות, ועל זרם הביוב החוצה את הדרך.

ביגל חוזר, ובעקבותיו שטפן, חוור, מַמְרֶה, בגדיו מלאי חציר.

“אז מה סיפרת שהוא לא בבית?” הלם ביגל במיכאל.

“בבוקר הוא אמר שילך העירה,” ממלמל מיכאל. “השומר אחי אנכי?”

“והוא הסתתר בחציר! למה הסתתרת שם, אתה?”

“לא הסתתרתי,” מזעיף שטפן את פניו. “מדוע שאסתתר? ישנתי.”

“אז בטח לא ישנת בלילה, מה?”

“ישנתי. מה פתאום שלא אישן, כבודו.”

“אז מדוע ישנת עכשיו?”

“כי – אין לי פה מה לעשות. די עבדתי כאשר הייתי בשירות.”

“אתמול הוא עבד, כבודו הנערץ, כל היום חרש את השדה,” חש מאניה הזקן לעזרה.

“אותך לא שאלתי,” קטע אותו ביגל. “תיכנס לחדר, ומהר, ומיכאל גם.”

“אה, כן, כן,” נאנח גלנאי. “ומה אתה אומר, שטפן, בנוגע למה שקרה להורדובל?”

“אני לא עשיתי לו את זה,” ירק שטפן.

“אז אתה כבר יודע שהרגו אותו?” התערב ביגל כמוצא שלל רב. “ומי סיפר לך את זה?”

" - - אף אחד. אבל כשהבנאדם רואה ז’נדרמים, – אז הוא מנחש, זה בטח משהו עם הורדובל."

“ולמה דווקא עם הורדובל?”

“כי – כי אנחנו רבנו.” שטפן קומץ את אגרופיו וחורק בשיניו. “הוא זרק אותי החוצה, כלב שכמותו.”

ביגל חש אכזבה כלשהי. “שים לב, מאניה: אתה מודה, אם כן, שנפרדת מהורדובל ברוגז.”

שטפן חושף מתוך כעס את שיניו. “את זה הרי כולם יודעים.”

“ואתה רצית להתנקם בו.”

שטפן נשף בחדות. “אילו פגשתי אותו – אני לא יודע מה הייתי עושה.”

ביגל חושב רגע. את שטפן אי אפשר להכריע בקלות.

“איפה היית בלילה האחרון?” תקף חזיתית.

“הייתי בבית, כאן. ישנתי.”

“את זה עוד נראה. יש לך עדים לזה?”

“יש. מיכאל – דיולה – הזקן שלנו – תשאל אותם.”

“אל תתן לנו עצות,” התפרץ ביגל. “אתמול אחרי הצהרים דיברת עם ההורדובלית. על מה?”

“לא דיברתי אתה,” הצהיר שטפן בקשיחות ומתוך ריכוז. “בכלל לא ראיתי אותה.”

"אתה משקר! היא בעצמה אמרה שהיתה לה פגישה אתך – ששאלת אותה מתי אתה יכול לבוא לקחת את חפציך – "

“לא ראיתי אותה כבר עשרה ימים,” עומד שטפן על שלו. “מאז פיטוריי לא הייתי בקריבה ואת בעלת הבית לא ראיתי.”

ביגל זועם. “תיזהר לך, אני אלמד אותך לדבר אחרת! קדימה – עכשיו אתה הולך להראות לי איפה ישנת בלילה.”

שטפן מושך בכתפיו ומוביל את ביגל פנימה. גלנאי דופק קלות בשמשת החלון: “היי, זקן, בוא הנה!”

מאניה הזקן משרך את דרכו בלאט החוצה וממצמץ בהבעת חוסר אמון. “כן, כבודו, מה קרה?”

גלנאי הניד בידו. “שמע, הלילה הרביצו להורדובל, במקל על פרצופו. תגיד, קשישא, אולי עשה את זה שטפן?”

הישיש מניע את ראשו לשלילה. ובכן זה לא, כבודו הנערץ, זה לא היה יכול להיות שטפן. שטפן היה בבית, ישן. היי, מיכאל, בוא הנה! תגיד, איפה היה שטפן הלילה?"

מיכאל מהרהר ואומר בלאט: “נו, איפה שיהיה? הוא ישן למעלה, אתי ועם דיולה.”

“כן, כן,” מהנהן גלנאי, תיכף חשבתי כך. ואת הורדובל לא כל כך אוהבים בכפר, ברור, אמריקני עשיר, ואפילו את שכניו לא כיבד במשקה."

מאניה הזקן הרים את ידיו אוהו, עשיר! על צווארו תלויה לו שקית מלאה דולרים - -

“אתה ראית?”

“כמובן ראיתי, הרי לא מזמן הוא בא לקנות את החצר והראה את הכסף. יותר משבע מאות דולר, כבודו. לא אוהבים אותו בכפר, ככה זה כנראה; אגיד לך, כבודו הנערץ, אדם מתנשא אין לו חברים.”

גלנאי מהנהן בארשת רצינות. “וממה יש לך פה דלת כל כך מנוקבת?”

“זה מהמרצע לקליעת סלים שתוקעים שם. זה ככה כל השנה.”

“תראה לי איך מרצע כזה נראה,” מתעניין גלנאי, “אני בכלל לא ידעתי שקולעים סלים במרצע.”

“זה, כבודו, בשביל להעביר את הזרדים – ככה,” מראה מאניה באוויר. “עוד אתמול המרצע הזה היה פה,” הוא כועס, "אולי אתה, מיכאל, יודע לאן נעלם?,

“עזוב,” נוהם גלנאי באדישות, “פעם כשאהיה פה בסביבה, אבוא לראות. אבל את הביוב, מאניה, אסור להזרים על אם הדרך. זאת לא הדרך שלך.”

“כבודו הנערץ, כאשר נתחיל לזבל את השדות, נרוקן את המיכל –”היה צריך להתקין פה בור סופג ממלט. חסר לכם כסף למשק, מה?"

“כן, כבודו, חסר,” מצחקק הישיש. “לבנות גורן חדשה - אבל זהו מיכאל הוא טיפש. לשטפן יש יותר שכל למשק. שטפן יכול להיות בעל משק למופת!”

מהשדה חוזר דיולה, מביא מטען של חציר, אבל הוא נוסע כמו רוח סערה.

“בוא הנה, בחור,” קורא לו גלנאי בקול אבהי. “רק למען הסדר. איפה היה שטפן הלילה?”

דיולה פער את פיו ושלח מבטים שואלים אל הזקן ואל מיכאל; איש לא קרץ בעינו. “פה הוא היה,” ממלמל דיולה. “אתי ועם מיכאל ישן בעליית הגג.”

“נכון אמרת,” שיבח אותו גלנאי. “ומה, האם תתגייס לחיל הפרשים?”

הנער חשף שיניים בוהקות. “בטח שאתגייס.”

מהבית יוצא ביגל, והוא רותח מזעם עצור. “בוא הנה, גלנאי. שטפן קיבל ממני זה עתה כמה סטירות לחי. עכשיו נעלתי אותו בחדר.”

“את זה לא צריך לעשות,” הביע גלנאי את דעתו. “הגבלת חירות הפרט וכן הלאה.”

ביגל מעווה את פניו בחוסר נימוס. “על זה אני מצפצף. גרוע יותר הוא שלא מצאתי כלום. ומה אצלך?”

“אליבי כמו בטון, קארליצ’ק. ישן כל הלילה בערימת החציר כמו ילד טוב.”

“הם משקרים,” נבח ביגל.

“זה בטוח. זה אצלם בדם, חבר.”

“בבית המשפט הם יחליפו את המנגינה.”

“אתה לא מכיר אותם. הם ישתחררו מהעדות, או שישבעו לשקר בלי להניד עפעף. קארליצ’יק, זה מעין מנהג לאומי פה בכפרים.”

“אז מה אני צריך לעשות?” הזעיף ביגל את פניו. “מה דעתך, גלנאי, צריך לעצור את שטפן כבר עכשיו? על זה שהוא עשה את זה, אתה יכול לקחת רעל.”

גלנאי הנהן. “אני יודע, אבל שמע – ביגל, תיזהר,” פתח ולא סיים; כי אותו רגע ממש נשמע קול שבירה עמום וביגל צרח: “עמוד!” וכבר רץ אל מעבר לפינת הבית. גלנאי הלך לאט בעקבותיו. על הקרקע מתגלגלים שני אנשים, אבל ביגל על העליונה. “אני אחזיק לך אותו,” מתנדב גלנאי.

ביגל קם ומרים את שטפן בכוח על ידי עיקום זרועו. “קום, ומהר,” הוא מתנשף, אני אראה לך מה זה לברוח!"

שטפן פולט בין שיניו שריקת כאב המעקם את פניו. “הנח לי,” הוא מסנן. "אני – אני רק רציתי לגשת לקריבה – לקחת את החפצים שלי – "

דיולה מפלס את דרכו בין השוטרים. “עזבו אותו,” הוא צועק, “עזבו אותו, או ש –”

גלנאי תופס אותו בכתפו. “לאט לך, בחור. ואתה, מיכאל, אתה אל תתערב. שטפן מאניה, אני עוצר אותך בשם החוק. ועכשיו בוא בשקט, חמור שכמוך.”

את שטפן מאניה מובילים העירה; לא על גבו של סוס רכיבה שראשו אל-על; אבל האנשים עוצרים בדרכם ומסתכלים. שני שוטרים, רוביהם בין ברכיהם, ושטפן בתווך; הוא אינו חובש כובע שמוט לאחור ואינו מתבונן במישור. שם הנהר; והנה סוסים במרעה, בין השיחים משתקפת הביצה; אבל עיני שטפן תקועות בגבו האדמדם של סוס מרכבה –

גלנאי מתיר את כפתורי מקטורן המדים שלו ופותח בשיחה; הוא מדבר עם שטפן בלשון חברים, אבל אף מלה על הורדובל; רק על ניהול משק, על החצר בריבארי, על סוסים – שטפן עונה תחילה בחצי פה, אבל אחר-כך מתיר את לשונו. כן הסייח ההוא; בעל הבית מכר אותו רע, מי יודע למי ובכמה; שמונת אלפים אפשר היה לקבל בעדו; מקומו היה בחוות רביעה, אבל תחילה היה צריך להרביע בו את הסוסה השחורה ההיא – אה, אדוני הייתי רוצה לראות את זה! עיני מאניה אורו. וסוס כזה בעל הבית מכר! זה חטא, אדוני – היה צריך למכור את המסורס, או את הסוסה עם הסייח, אבל סוס רביעה שכזה – שטפן מתרגש עד שקצף עולה בשפתותיו; וביגל מהרהר בכעס, שאסור לדבר עם עצור אלא באורח רשמי.

“אה, אדוני,” מפטיר שטפן כמעט לעצמו, “אילו הסייח ההוא היה רתום לעגלה הזאת - - - הייתי לוקח את המושכות לידי – איזו נסיעה היתה זאת!”

פרק ד'

“תסתכל, גלנאי,” הסביר בערב ביגל. "עשה את זה מישהו מתוך הבית; שמשת החלון נלחצה מבפנים, שזה ייראה כמו פריצה. הוא לא יכול היה להיכנס לבית בעד הדלת, כי היא היתה סגורה על בריח. לפיכך או שהיה בבית כבר בערב – "

“לא היה,” אמר גלנאי, “הפיה סיפרה לי שהדוד שטפן לא היה אצלם בערב.”

"נניח. או שהכניס אותו מישהו מבני הבית; אבל אז זה לא היה יכול להיות אדם זר. שטפן היה שם מנהל המשק במשך חמש שנים. כל הכפר יודע שבמשך חמש השנים האלה היו לו יחסים עם ההורדובלית - - "

“חכה; רק ארבע שנים. בפעם הראשונה היה להם משהו בגורן. אחר-כך בעלת המשק היתה יוצאת אליו כל לילה לאורווה. כל זה יש לי, קארליצ’ק, מפי הפיה.”

“הפיה זו שלך כנראה יודעת הרבה,” העווה ביגל את פניו.

“אתה מבין,” העיר גלנאי, "ילדי כפר - - "

"אז בוא נמשיך: ההורדובלית בהריון – משטפן – זה מובן מאליו, כי הורדובל האמריקני חזר רק ביולי. ההורדובלית יודעת שהעניין יתפוצץ. הורדובל רוצה אותה לעצמו – "

גלנאי נענע ראשו לשלילה. “כנראה שלא כך, ביגל. הוא היה ישן ברפת, והיא בעליית הגג או בחדר. את זה אני יודע מהשכנה.”

“אבל היא המשיכה ביחסים עם מנהל המשק.”

“זה מה שאינני יודע,” אמר גלנאי, שקוע בהרהורים. “הפיה חושבת שלא. אלא שפולנה היתה בימים האחרונים מחוץ למקום, אי שם בירכתי הכפר. השכנה ראתה אותה מתרוצצת שם.”

“בן-אדם, לך יש ידיעות כמו לגברת זקנה. אני מצדי משתדל ליצור לעצמי תמונה הגיונית.”

“אהה. ואת זה, קארליצ’ק, אתה לא יכול לשמור לעצמך?”

“לא. אני רוצה להכניס סדר בדברים, ובקול רם. הטמבל הזה הורדובל נתן אמון כזה בשטפן, שהוא ארס לו את הפיה הקטנטונת. תשמע, זה כמו בימי הביניים – לארס ילדה!”

גלנאי משך בכתפיו.

“אבל בסופו של דבר הוא גילה איכשהו שבעלת המשק מרמה אותו אתו, והוא זרק את שטפן מהבית.”

גלנאי נשף בהבעת גועל. “מה אתה אומר, ביגל. תחילה שטפן עזב את ביתם של ההורדובלים, ורק אחר-כך ארס אותו בעל הבית עם הפיה. תשאל את הדודות בכפר.”

“משהו כאן לא מתאים לי, בן אדם, אז איך זה בעצם התרחש?”

“אני לא יודע, קארליצ’ק, לי אין שום – איך קראת לזה? – תמונה הגיונית. זה עניין משפחתי, ולא שום מקרה ברור. איפה, זה אפילו לא יכול להיות ברור. לך אין משפחה, ביגל, בזה העניין.”

"אבל, גלנאי, זה הרי ברור כמו שתיים ושתיים: פולנה רוצה להיפטר מבעל הבית; שטפן היה רוצה להסתפח למשפחה באמצעות נישואין. השניים מסכמים ביניהם את העניין – וזהו. אתמול רצה פולנה להביא את שטפן – "

גלנאי הניד את ראשו לשלילה. “שוב פִסְפַסְתָ. לי סיפרה הפיה, שאתמול שלח אותה אביה, לכי, תביאי את שטפן, שיחזור. אבל מה איכפת לי! ביגל, תגיד, האם המנוח לא נשא על צווארו שקית עם כסף?”

ביגל נרתע. “איזה שקית? כלום לא היה עליו.”

“אתה רואה,” אמר גלנאי. “ומספרים שהיו בה יותר משבע מאות דולר. חפש את הדולרים האלה, קארליצ’ק.”

“אתה חושב – רצח במהלך שוד?”

"אני לא חושב כלום, אבל הכסף איננו. מאניה הזקן ראה אותו בידיו של הורדובל. בני מאניה צריכים כסף בשביל גורן חדשה – "

ביגל שרק חרישית. “ככה! אז המניע האמיתי היה כסף!”

“יכול להיות,” מהנהן גלנאי. “זה כך בדרך כלל. או נגיד נקמה, ביגל, גם זה מניע כמו-שצריך. הורדובל זרק את שטפן אל מעבר לגדר לתוך סבך של סרפדים. על זה, קארליצ’ק, יש במסורת הכפר סכין. אתה יכול לבחור איזה מניע שמוצא חן בעיניך.”

“למה אתה מספר לי את זה?” הזעיף ביגל את פניו.

“פשוט, שתוכל ליצור לך תמונה הגיונית,” אומר גלנאי בתמימות, “ואולי הרג אותו מאניה בגלל הסייח.”

“שטויות.”

“בדיוק כך. במשפחה נוהגים לרצוח בגלל שטויות, ביגל חביבי”.

ביגל השתתק ברוגז.

“אל תכעס, קארליצ’ק,” זמזם גלנאי. “בעד זה אגלה לך במה נרצח הורדובל. במרצע לקליעת סלים.”

“מאין לך?”

“בבית מאניה הלך אתמול אחד כזה לאיבוד. חפש אותו, ביגל.”

“איך זה נראה?”

“אני לא יודע. אני חושב כמו מרצע של סנדלרים. יותר אינני יודע,” סיים גלנאי וניקה בריכוז את מקטרתו. “אלא אם תרצה לשמוע שבמשק מאניה מתכוננים לפנות את המזבלה.”

פרק ה'

גלנאי וביגל ממתינים, על כוס יין, לשובו של הדוקטור מהנתיחה.

“ואיפה מצאת את יהלום הזגגים?”

“בבית הורדובל בחדר. מה אתה אומר?”

“כאלה האיכרים,” אמר גלנאי בבוז. "חורה להם לרוק כל דבר, אפילו זה corpus delicti. חושבים שזה אולי יכול להיות טוב למשהו – ´גלנאי ירק יריקת אלוף. “קמצנים!”

“ההורדובלית טענה שהיהלום היה שם מימים ימימה, עוד לפני שבעל הבית נסע לאמריקה. והנה פרקש הזגג נזכר ששטפן קנה אצלו יהלום זגגים, בערך לפני חודש לדבריו.”

גלנאי שרק. “כבר לפני חודש? אתה רואה, ביגל, זה הדבר המוזר: שכבר לפני חודש הם חשבו על זה. להרוג מישהו מהר, זה גם אני הייתי מסוגל; אבל ככה לטווח ארוך - - ואת הדולרים לא מצאת?”

"לא. חיטטתי שם בחדר ומצאתי רק פנס חשמלי. אני מנסה לוודא עכשיו היכן ומתי שטפן קנה אותו. גם כן הוכחה, מה? יש לנו כבר מספיק בשביל שהאדונים יורו לאסור גם את האשה הזאת. אבל הם אומרים שעלינו עוד להביא הוכחות כמו שצריך – "

גלנאי הסתובב על כסאו. “קארליצ’ק, כיוון שזה אתה - - גם אני יודע משהו. נודע לי שגיסו של שטפן, איזה יאנוש, התבטא כאילו בערך לפני שבוע בא אליו שטפן אל השדה ואומר, שמע, יאנוש, אתה היית יכול להרוויח מה שאתה רוצה, אפילו זוג שוורים, אתה יכול לבחור לך בשוק – כל זה עבור עבודה קטנה: לחסל את יוריי הורדובל.”

“זה טוב,” אמר ביגל כמבין דבר. “ומה יאנוש?”

“תסתלק מפה, הוא אמר לו לדבריו, ומאין יש לך שטפן, הכסף? – לי אין, אומר שטפן, אבל לבעלת הבית יש; ואנחנו הבטחנו זה לזו שנתחתן ברגע שהורדובל לא יהיה עוד.”

“אז הנה הם בידינו,” נשם ביגל לרווחה. “ושניהם בפנים.”

גלנאי הנהן. והנה כאן הדוקטור החוזר מהנתיחה, רץ על רגליו הקצרות ומסתכל סביבו, קצר רואי.

“דוקטור, דוקטור,” קורא גלנאי, “אולי תואיל להתעכב לרגע?”

“אה,” הגיב הדוקטור בקצרה. “נניח. תנו לי כוסית יי”ש. המסכן כבר הדיף ריח. עבודה לא יפה. אההה," נשף והציב את הכוסית על השולחן. “האם ידעתם, רבותי, שהם הרגו מת?”

"ביגל לטש את עיניו. “איך זה?”

“כמעט מת. במצב של תרדמת סופנית, כנראה נשם את נשימותיו האחרונות. דלקת ריאות במצב מתקדם ביותר, הריאה השמאלית כבר נתמלאה מוגלה, צהובה כמו כבד – הוא לא היה מחזיק מעמד עד הבוקר.”

“אז זה היה מיותר,” אמר גלנאי בלאט.

“אמת. ובאבי העורקים היתה נפיחות – כמו אגרוף. גם אלמלא דלקת הריאות, די היה בהתרגשות כלשהי – וסוף. מסכן.”

שני השוטרים שתקו, מדוכדכים. לבסוף פינה ביגל את גרונו ושאל: “וסיבת המות, דוקטור?”

“נו – רצח. דקירה בחדר הלב השמאלי. אבל כיוון שכבר גסס, ניגר רק דם מועט.”

"במה אתה חושב – "

“אני לא יודע. מסמר, מחט, מרצע לתפירת שקים – או בקיצור: כלי מתכתי דק מחודד, באורך כעשרה סנטימטר, בעל חתך שטוח – מספיק לכם?”

גלנאי סובב במבוכה את הכוסית באצבעותיו העבות. "ודוקטור -

• האם אי אפשר לומר שהוא – שהוא מת מדלקת ריאות? תראה, אם ממילא נגזר עליו למות - - אז למה צריך לעשות מזה עניין כזה – "

“לא בא בחשבון, גלנאי,” התפרץ ביגל. “הלא זה רצח!”

משקפי הדוקטור הבריקו. “זה היה חבל, אדוני מקרה מעניין. לעתים רחוקות מוצאים רצח באמצעות מחט או משהו כזה. אני אכניס את הלב לספירט ואשלח אותו,” הדוקטור העווה את פניו, “למומחה מלומד אחד. שזה יהיה לכם כמו בטון, רבותי. אין מה להגיד, זה רצח, כפי שכתוב בספר החוקים. אה, אלוהים אדירים, אבל כמה מיותר!”

“מה לעשות,” נהם גלנאי, “וחמור שכזה קורא לזה מקרה ברור!”

פרק ו'

אלא שהבקבוק ובו לבו של הורדובל נשבר בדרך והכוהל נשפך; לבו של הורדובל הגיע אל חדר עבודתו של האדון המלומד במצב גרוע מאד.

“מה הם שולחים לי כאן,” כעס האדון המלומד עטור השיבה. “ומה הם כותבים? שהם ווידאו שמדובר בפצע דקירה הדוקטורים הכפריים האלה,” נאנחה הסמכות המקצועית והתבוננה ממרחק בלבו של יוריי הורדובל. תכתוב: פצע דקירה בלתי אפשרי – הפתח קטן מדי - - זהו פצע ירי בשריר הלב בכלי נשק בעל קוטר זעיר – ככל הנראה מדגם פלוברט. ותוציא את זה מפה!"

“אז הנה זה הגיע מפי רשות מוסמכת,” הקביל גלנאי את פני ביגל בחוזרו מריבארי. “אז שתדע לך, קארליצ’ק, הורדובל לא נדקר, אלא נורה מרובה פלוברט. כך.”

ידי ביגל רפו. “ומה אומר על זה הדוקטור שלנו?”

“וכי מה יאמר? הוא קוצף. אתה הלא מכיר אותו, לא? הוא אומר שהוא איתן בדעתו ובכן, רובה זעיר. הקליע אמנם לא נמצא, אבל מה לעשות. תצטרך למצוא מישהו שיש לו רובה מסוג פלוברט.”

ביגל זרק את כובעו לפינה. “אני לא אניח לזה, גלנאי,” הוא איים. “אני לא אתן לכל ארחי פרחי לקלקל לי את התבשיל! אל-אלוהים, אני כמעט השלמתי את הכל, הכל מתאים, ועכשיו זה! האם נוכל ללכת לבית המשפט – עם דבר שכזה? בן-אדם, איפה ניקח עכשיו איזה רובה פלוברט?”

גלנאי מושך בכתפיו. “אתה רואה, זה בא כי לא הנחתם להורדובל להיאסף אל עמיו בשל דלקת ריאות. מגיע לך, לך ולדוקטור.”

ביגל התיישב בכיסא בזעם. “זה קלקל לי את כל השמחה שהיתה לי, השמחה הגדולה בימי חיי.”

“נו, מה העניין?”

“מצאתי את הדולרים. קצת מעל לשבע מאות, עם השקית. מוסתרים מאחורי קורה בעליית גג, בריבארי.”

גלנאי הוציא את מקטרתו מפיו מרוב הפתעה “ובכן, זה משהו, קארליצ’ק,” אמר בנימת הוקרה.

“חתיכת חיפוש,” נאנח ביגל. “הנה החשבון: אתה יודע כמה זמן הקדשתי לחיפושים בריבארי? ארבעים ושש שעות נטו. לא הנחתי אפילו לקנה קש מבלי להפכו. עכשיו יכול שטפן לאכול את האליבי שלו. מה אתה חושב, גלנאי; האם זה יספיק לחבר המושבעים? הכסף נמצא, היהלום ששטפן קנה, גם זה לא רע, ויש גם סתירות בעדויות ומניע כמו פיל.”

“אפילו ארבעה מניעים.” העיר גלנאי.

ביגל הניד את ידו. “איפה! זה היה רצח פשוט לגמרי, גס ומכוער, רצח לשם שוד. אני אגיד לך איך זה הלך. הורדובל ידע שמאניה הוא מאהב אשתו, והוא פחד ממנו. לכן הוא נשא את כספו על גופו, לכן הוא ארס את מאניה להפיה, ולכן גרש אותו לבסוף, לכן הוא היה מסתגר ברפת – מקרה פשוט לגמרי, גלנאי.”

גלנאי מצמץ מתוך הרהוריו. “ואני חושב כל הזמן על הסוסים. שטפן אהב סוסים. הוא לא דיבר על שום דבר אחר, כך סיפרו לי. לקנות שטח במישור בירכתי אדמותיו של הורדובל. אולי רצה מאניה להניע את הורדובל לקנות את השטח, וזה סרב, והיה נושא את הכסף על לוח לבו – אני מצדי, קארליצ’ק, לא הייתי מתפלא אם יתברר שזה היה העניין.”

“זה היינו הך: בגלל כסף. בטח לא מאַהֲבַת פולנה.”

“מי יודע.”

“לא. אתה, גלנאי, אתה שוטר ותיק, ואתה מבין בענייני הכפר. אבל אני שוטר צעיר, ויש לי, לכל הרוחות, חוש לנשים. הסתכלתי בפולנה: היא דודה מכוערת וגרומה, וזקנה, גלנאי; נכון היו לה יחסים עם מנהל המשק – אני חושב שזה עלה לה הון תועפות. בגללה לא היה הורדובל הולך להיהרג, בגללה לא היה שטפן רוצח. אבל בגלל כסף – זה ברור. הורדובל היה קמצן הכפר, פולנה רצתה לרשת בכדי שתוכל להחזיק מאהב, שטפן היה חמדן לכסף – וזהו. גלנאי, פה לא היה עניין של אהבה, לא כזית,” ביגל ספק אצבעות. “מקרה מלוכלך, בן-אדם, אבל ברור.”

“אתה הרכבת את זה יפה,” אמר גלנאי בהערכה. “כמו פרקליט המדינה. אצלך זה כל כך פשוט –”

ביגל חשף את שיניו בהנאה.

" – אלא שלדידי, קארליצ’ק, היה עוד יותר פשוט, אילו יוריי הורדובל נאסף אל אלוהיו. דלקת ריאות, אמן. והאלמנה תינשא כעבור זמן למנהל המשק - - ייולד תינוק – אלא שתרחיש פשוט שכזה לא מוצא חן בעיניך, ביגל."

“לא. אני אוהב רק למצוא את האמת. זאת, גלנאי, עבודה בשביל גבר.”

גלנאי ממצמץ, שקוע בהרהורים. “ואתה חש, קארליצ’ק, שמצאת אותה? את האמת לאמיתה?”

" - - רק את המרצע הזה עוד הייתי רוצה למצוא."

שער שלישי

גליון אישום נגד שטפן מאניה, מנהל משק, בן עשרים ושש, רווק, בן העדה הרפורמית;

ונגד פולנה הורדובל לבית דורקוטה, אלמנה, בת שלושים ואחת, בת העדה היוונית-קתולית –

בגין רצח בכוונה תחילה של יוריי הורדובל, בעל משק בקריבה, וסיוע לרצח הנ"ל, בהתאמה.

הנאשם, קום. זה עתה שמעת את גליון האישום. האם אתה מודה באשמה על פי הנאמר בכתב האישום?

הנאשם כופר באשמה. לא הרג את יוריי הורדובל, אותו לילה ישן בריבארי. הכסף מאחורי הקורה נתקבל מבעל המשק בתור נדוניה כשישא את הפיה לאשה. את יהלום הזגגים לא קנה. לא היו לו יחסים עם בעלת המשק בעצמו. מלבד זאת אין לו מה להוסיף.

הנאשמת כופרת באשמה. על הרצח לא יודעת כלום. רק בבוקר – לשאלה כיצד נודע לה על מותו של יוריי הורדובל: היא ראתה חלון שבור. עם מנהל המשק לא היו לה יחסים. את יהלום הזגגים קנה לפני שנים בעל המשק. הרוצח היה צריך להגיע דרך החלון, כי הדלת היתה נעולה כל הלילה בבריח.

היא מתיישבת במקומה, חיוורת, לא-יפה, בהריון מתקדם; בשל הריונה היה צורך להחיש את ההליכים.

המשפט מתגלגל ללא רחם על פי שגרתה של מכונת הצדק. מקריאים פרוטוקולים וחוות דעת, הניירות מרשרשים, המושבעים מעמידים פנים כאילו הם עוקבים ביראת כבוד ובהבנה אחרי כל מלה הכתובה במסמכים הרשמיים. הנאשמת יושבת ללא ניע כמו מריונטה, רק עיניה תרות בלא מרגוע. שטפן מנגב מפעם בפעם את מצחו ומשתדל להבין את המלים המוקראות: מי יודע מה המלכודת המצפה לו, מי יודע מה רוקמים האדונים הנכבדים; בראש מורכן בהכנעה מקשיב מאניה ומניע את שפתיו, כאילו הוא חוזר על כל מלה.

בית המשפט ניגש לשמיעת העדים.

קוראים לואסיל גריץ' ואסילו, ראש הכפר של קריבה; איכר גבה קומה, בעל כתפיים רחבות, חוזר בלאט ובארשת רצינית על מלות השבועה. הוא היה מהראשונים שראו את הגופה. נכון שהוא אמר מייד שזאת עבודה מבפנים הבית. על סמך מה? על סמך השכל, אדון. והאם ידוע לך, גריץ‘, שלפולנה הורדובל היו יחסים עם שטפן מאניה? ידוע. הוא עצמו העיר לה על כך לפני שהורדובל חזר. – ומה, האם התנהג הורדובל רע כלפי אשתו? – הוא היה צריך להרביץ לה, אדון נערץ, הודיע ואסיל גריץ’ ואסילו, לגרש את הדיבוק מתוכה. אפילו לאכול היא לא נתנה ליוריי. – האם הורדובל התלונן על אשתו? – לא התלונן, רק התרחק מבני האדם; הוא הלך ונמוג כמו נר.

פולנה יושבת ישרת גו ובוהה במבט ריק.

מפקד המשמר גלנאי מעיד ברוח התביעה. הוא מצביע על המוצגים הרלוונטיים: כן זהו החלון מחדרם של ההורדובלים, כאן, בצד הפנימי, יש חריטה ביהלום. אותו יום היה בוץ, מתחת לחלונות מהצד החיצון היתה שלולית מים; אבל בחדר לא היתה שום עקבת בוץ, ועל אדן החלון נשאר אבק שלא נוגב. האם אפשר שאדם מבוגר יעבור בעד הפתח הזה? בלתי אפשרי; לפחות היה צריך להכניס את ראשו, ואפילו זה לא ייתכן.

מעיד הצוער המשטרתי ביגל; הוא ניצב כמו במסדר, ונוצץ ממש בלהיטותו. הוא מעיד בדיוק ברוח כתב התביעה. את היהלום מצא בארון נעול; הנאשמת לא רצתה למסור לו את מפתח הארון, בטענה שאיבדה אותו. הוא פרץ את הארון, וגם מצא את המפתח בתחתית דלי מלא גרעינים. הוא גם מצא בריבארי את הדולרים של הורדובל. ויש עוד דבר, כבוד אב בית הדין, שאני מרשה לעצמי להביא לכאן, מודיע ביגל בקול מורם, ומגולל משהו שהיה עטוף בממחטה. רק אתמול מצאתי אותו בשעה שרוקנו את המזבלה של משק מאניה. היה זרוק בתוך בור השפכים.

ביגל מניח על שולחנו של אב בית הדין חפץ דק, באורך של כחמשה עשר סנטימטר, בעל חוד וחתך שטוח. – מה זה? – זהו מרצע קליעה שנעלם בבית מאניה ביום הרצח. ביגל איננו מניד עפעף, נהנה מזוהר נצחונו והעניין שהוא עורר בעיני הכל. חמשה שבועות חיפש את המרצע הארור, והנהו.

הנאשם, האם אתה מזהה את המרצע?

לא מזהה. ומאניה מתיישב, קודר וסורר.

שומעים את עדותו של הדוקטור. דעתו איתנה שהרצח בוצע בחפץ דק וחד בעל חתך שטוח. אילו נורה הורדובל, היה הקליע נשאר בתוך הגוף וכזה לא נמצא; והדוקטור מפרט בהרחבה את ההבדל בין פצע דקירה ופצע ירי; מלבד זאת, יריה מכלי זעיר צריכה היתה לבוא מטווח קצר ביותר, כך שהיתה נחרכת החולצה ואולי גם עור החזה.

האם יכולה היתה הפגיעה להיגרם בחפץ הזה?

אפשר שכן. אי אפשר לקבוע בוודאות שאכן זה היה החפץ, אבל החפץ הזה הוא חד ודק די צרכו לגרום לפצע שכזה. הוא מתאים לכך לגמרי, מעריך הדוקטור. כן; המות היה מיידי. והדוקטור מסתלק בצעדים מהירים, כאילו נמלט.

מעיד רופא הכלא. פולנה הורדובל נמצאת, לפי כל הסימנים, בחודש השמיני להריונה. – הנאשמת, אומר אב בית הדין, את לא חייבת לקום. מי הוא אבי הילד שאת נושאת בבטנך?

יוריי, לוחשת פולנה ועיניה תקועות ברצפה.

הורדובל חזר אך לפני חמישה חודשים. מי הוא אבי הילד.

פולנה שותקת.

מאניה הזקן מוותר על עדותו; שטפן מכסה את פניו בכפיו, הזקן מזיל דמעותיו לתוך ממחטה אדומה. אגב, מאניה, האם אתה מזהה את החפץ הזה?

מאניה הזקן מהנהן, אה, זהו המרצע שלנו, מרצע הקליעה. ומייד הוא ניגש לתחוב אותו לכיסו. לא, לא, סבא, זה מוכרח להישאר פה.

גם מיכאל ודיולה מוותרים על עדותם. קוראים למריה יאנוש. האם את מעוניינת להעיד. כן. האם נכון שאחיך שטפן ביקש מבעלך לגרום למותו של הורדובל? אמת, אדון נערץ; אבל האיש שלי – אפילו בעד מאה זוגות שוורים לא, הוא אמר. האם היו לשטפן יחסים עם בעלת המשק. ודאי שהיו, הוא אפילו התפאר בזה בבית. שטפן הוא איש רע, כבוד השופט. לא טוב היה לארס לו ילדה; השבח לאל שזה התבטל. – "ומה, העדה, האם אחיך כעס מאד כאשר הורדובל זרק אותו החוצה? מריה מצטלבת: אה, אדון, כמו שד: לא אכל, לא שתה, אפילו לא עישן – העדה פורשת מהדוכן וליד הדלת פורצת בבכי: צר לי, אדון נערץ, אני מבקשת בהכנעה – האם אוכל להשאיר פה כמה גרושים בשביל הטבת תנאים לשטפן? לא, אמא, אין צורך בכסף, יהי האלוהים עמך.

קוראים ליאנוש. אתה מוכן להעיד? כפי שהאדונים יצוו עלי, בבקשה. האם אמת ששטפן ביקש ממך לגרום למותו של הורדובל? העד ממצמץ מתוך מבוכה. האמת, הוא אמר משהו: יאנוש, אתה קבצן אתה, היית יכול להרוויח כסף – ובעד מה הכסף – מה אני יודע, אלה סתם דיבורים, כבודו. האם הוא אמר לך להרוג את הורדובל? – זה אולי לא, אדון נערץ. זה כבר זמן רב. היה איזה דיבור על כסף – שטפן תמיד היה מדבר על כסף. למה שאני אשמור דברי הבל שכאלה בראש? והוא אומר שאני טיפש. טיפש, נגיד שאני טיפש; זה לא יביא אותי אל עמוד התלייה, אחא. – האם אינך שיכור, העד? כן, כבודו, שתיתי כוסית בשביל אומץ, קשה לדבר עם אדונים נכבדים.

המשך הדיון נדחה למחרת. עיני שטפן מחפשות את פולנה, אבל אלמנת הורדובל מסתכלת, כאילו גולפה מעצם, כאילו איננה יודעת על קיומו; גרומה, מכוערת, נוקשה. איש איננו מביט בשטפן, רק בה; למי איכפת ממנו, בחור שחור שכמוהו; קורה שגבר הורג גבר. אבל זה – אשת האיש, במטותא; מה שווים החיים, אלוהים, אם אינך יכול לתת אמון באשתך שלך! שלא תהיה בטוח אפילו בבית, במיטתך, הלא ישחטו אותך כמו בהמה דקה. אלמנת הורדובל עוברת בין שורות השנאה הנסגרות עליה כמו מים. אה, המנוח היה צריך להכות אותה עד מוות באלה, כמו זאב הנתפס במלכודת. לתלות אותה, אומרות הנשים. אין צדק בעולם אם לא יתלו אותה. אה, זקנות בלות, הלא ידוע שנשים לא תולים; להכניס אותה לכלא עד יום מותה – אילו הנשים היו שופטות, היו תולות אותה, את הנבלה. תראו, אני במו ידיי הייתי שמה לה את החבל על הצוואר. אל תדברי, מריקה, זה לא עבודה בשביל נשים זקנות. אבל את שטפן, אותו וודאי יובילו לגרדום.

כן, כן. את שטפן; אבל הוא רק הרג אדם זר. אם לא תתלו את פולנה, האם לא יתחילו נשים להרוג בבעליהן? לא אחת הדבר יעלה לראשה של אשה – במשפחה, חברים יקרים, בנישואין באות סיבות לא פעם. לא, לא, רק לתלות אותה. ואיך לתלות אותה כשהיא נושאת ילד בבטנה? איזה ילד, את השטן עצמו תלד.

קוראים לעדות את שמעון פזקאש, המכונה לצה. הוא ראה אותו יום כאשר קרה הרצח את פולנה עומדת יחד עם שטפן, זה היה ליד הנחל. שטפן מאניה, האם אתה מכחיש גם כעת שהיית באותו יום בקריבה ודיברת עם פולנה הורדובל? לא הייתי שם, כבודו. הנאשמת, האם דיבר אתך מאניה ליד הנחל? לא דיבר. אבל לשוטרים אמרת שכן. השוטרים הכריחו אותי.

עדותה של יוליאנה וארווארין, שכנתם של ההורדובלים. כן היא היתה רואה את הורדובל מהלך כמו גוף בלי נשמה. פולנה לא נתנה לו לאכול לאחר שפיטר את שטפן, אבל למנהל המשק היתה מטגנת עופות וגם בשר חזיר. יום-יום היתה הולכת לשכב עם מאניה; בל יענישו אותה משמיים, יורקת השכנה, אבל אחרי שהורדובל חזר, מי יודע איפה היא היתה נפגשת עם מנהל המשק; לאורווה כבר לא נכנסה. בזמן האחרון היה הורדובל מסתובב בלילות עם פנס, כאילו שומר.

ותגידי, העדה, את ראית הורדובל זורק את שטפן אל מעבר לגדר. האם בעת מעשה לבש שטפן מקטורן? לא, הוא היה לבוש רק בתחתונים וחולצה. והוא הלך לו בלי מקטורן? כן, כבודו. אז המקטורן שלו, שהוא לובש עכשיו, היה מוכרח להישאר עם יתר החפצים שלו בבית הורדובל? שטפן מאניה, מתי חזרת לקריבה לקחת את המקטורן?

שטפן קם וממצמץ באי בטחון.

לקחת אותו באותו לילה שבו נרצח יוריי הורדובל. אתה יכול לשבת. והתובע רושם לעצמו משהו בארשת נצחון.

“תוציאו את הנאשמים,” מורה אב בין הדין. קוראים להפיה הורדובל להעיד.

מכניסים ילדה יפהפיה, תכולת עיניים. באולם הושלך הס.

“אל תפחדי, ילדה, גשי הנה,” אומר השופט בנימה אבהית. “אם את לא רוצה, את לא חייבת להעיד. אז מה, האם את רוצה?”

הנערה מביטה במבוכה ובמבט של שאלה אל האדונים הנכבדים לבושי הגלימות.

את רוצה להעיד? הפיה מהנהנת בצייתנות, כן.

האם אמא שלך היתה הולכת לאורווה כאשר שטפן היה שם? כן, כל לילה. ראית אותם לפעמים ביחד? ראיתי. הדוד שטפן חיבק אותה פעם והפיל אותה לתוך ערימת קש. ומה אבא, היה לפעמים עם אמא? לא, אבא לא; רק הדוד שטפן. ולאחר שאבא חזר מאמריקה, גם אז היתה אמא נפגשת עם הדוד שטפן? הפיה מנידה ראשה לשלילה. איך את יודעת? כי בעל הבית היה בבית, אמרה הילדה המנוסה, כאומרת דבר המובן מאליו. הלא הדוד שטפן אמר, שהוא לא יישאר כאן, שעכשיו הכל אחרת –

האם בעל הבית היה טוב אליך? הפיה מושכת במבוכה את כתפיה. ושטפן? אוהו, שטפן היה טוב. האם אמא היתה טובה אל בעל הבית? לא. ואליך? האם אהבה אותך? היא אהבה רק את הדוד שטפן. היא בישלה לו דברים טובים? בישלה, והוא היה נותן לי קצת מזה. ואת מי את אהבת ביותר? הנערה מסתובבת בביישנות. את דוד שְׁטֶף.

ואיך זה היה, הפיה, באותו לילה אחרון, כאשר אבא שלך מת: איפה ישנת? עם אמא, בחדר. האם העיר אותך משהו? העיר. מישהו דפק בחלון ואמא ישבה במיטה. והלאה? הלאה כלום, אמא אמרה שאני צריכה לישון, אחרת אקבל מכות. ואת חזרת לישון? כן, ישנתי. ולא שמעת עוד כלום? כלום. רק מישהו עבר בחצר, ואמא יצאה החוצה. ומי זה היה שעבר בחצר – את לא יודעת? הילדה פוערת את פיה בפליאה. נו, שטפן, וכי עם מי תצא אמא החוצה?

באולם דומיה נוראה, קשה אפילו לנשום. אני מכריז על הפסקה, מודיע אב בין הדין ובעצמו תופס את ידה של הפיה ומוביל אותה החוצה. את ילדה טובה, הוא נוהם, טובה ונבונה; אבל היי מאושרת שאת לא מבינה במה העניין. המושבעים מחפשים בכיסיהם לדחוף לה משהו טוב; הם מצטופפים מסביב, לפחות ללטף את שערה.

ואיפה שטפן? שואלת הפיה בקול כסוף. הנה גלנאי השמן, נושף ונדחף אל עבר הפיה: בואי, ילדה, אקח אותך הביתה. אבל המסדרונות מלאי אנשים, תוחבים אליה מי תפוח ומי ביצה או חתיכת עוגה. כולם מקנחים את אפיהם בהתרגשות, הנשים מנשקות אותה ומזילות דמעות לרוב; הפיה מחזיקה ביד קמוצה את אצבעו העבה של גלנאי, קרובה בעצמה לבכי; אבל גלנאי אומר אל תבכי, אקנה לך סוכריות, והילדה קופצת משמחה.

ההליך נמשך, לפעמים כאילו נתקע בפקעת, ונדרשות כמה ידיים להתיר את הסבך. מעידים פיוסה המכונה הוסאר, אלכסה ווֹרוֹביץ' מֶטְרוּ ואשתו אנה, ואשת הרפאק, והם מעידים על האשה הזאת היושבת כאן, פולנה הורדובל. אה, אלוהים שבשמיים, מה הכל יודעים בני אדם על זולתם – עד בוש; אין האלוהים צריך לשפוט, בני האדם שופטים זה את זה. כעת מבקש להעיד אחד מישה, רועה צאן. גש נא הנה, אדוני העד; אין צורך בשבועה.

מה?

אין צורך להישבע. בן כמה אתה?

מה?

בן כמה אתה, מישה?

אה, אני לא יודע. מה איכפת? בשם האב, הבן ורוח הקודש. יוריי הורדובל מסר לכם, שאשתו היתה אשה טובה ונאמנה.

חכה רגע, מישה, מה פירוש מוסר? מי אמר לך?

מה?

מתי הוא אמר לך, מישה?

אה, מתי. נו, אני לא יודע. ירד גשם. אמר לי, תגיד להם אתה, מישה, לך יאמינו.

יהי אלוהים עמך, סבא; עם זה באת הנה מקריבה?

מה?

אתה יכול ללכת, מישה, אנחנו כבר לא צריכים אותך.

אני מודה בהכנעה. יהא שם אדוננו מבורך.

מעיד פארקש הזגג. את יהלום הזגגים הזה קנה אצלי מאניה שטפן. האם אתה מכיר אותו? איך לא אכיר אותו, זה האיש כאן, הצהוב. קום, מאניה; האם אתה מודה שקנית את היהלום הזה מהזגג פארקש? אני לא מודה. אתה יכול לשבת מאניה, אבל כך לא תעזור לעצמך.

מעידות אשתו של באראן, אשתו של הריץ, אשתו של פדור בובאל. אה, פולנה, איזו בושה; הן מצביעות עלייך באצבע, מאשימות אותך בניאוף, הנשים סוקלות את הנואפת. איש כבר לא רואה את שטפן מאניה, לשווא את מנסה לכסות את בטנך ההרה בזרועותייך השלובות, את חטאך לא תכסי; שטפן הרג, אבל את חָטַאתְּ. ראו את חסרת הבושה, אפילו לא מרכינה ראש, לא בוכה, לא מטילה את ראשה בכותל: היא מביטה כאילו רוצה לומר: דברו, דברו לכן, מה איכפת לי?

הנאשמת, האם יש לך מה להעיר על עדותה של מרתה בובאל?

אין לי מה להעיר. ואיננה מרכינה ראש, איננה מסמיקה מבושה, איננה נבלעת באדמה מרוב קלון; כמו פסל.

אין יותר עדים? טוב, המשך הדיון נדחה למחר. אבל הקטנה הזאת, הפיה, העידה יפה, מה? ילדה שכזאת, אדוני הקולגה, ומה הכל כבר ראתה. נורא, נורא. ובכל זאת – עדותה נשמעה כאילו זורם פלג מים זכים. הכל כמו מובן מאליו – כאילו בכל מה שסיפרה אין כל רע. אבל כל הכפר הוא עכשיו נגד פולנה. מצבה של פולנה גרוע; כמובן גם של שטפן, אבל מה – שטפן הוא פיגורה צדדית. כן, כן, הכפר הבין שהנושא הוא הנורמה המוסרית, אדוני הקולגה. הייתי אומר שהכפר קריבה נוקם את נקמת הסדר החברתי שהופר. זה מוזר: העם בדרך כלל איננו מחמיר עם מה שקורה במשפחה, נכון? נראה שפולנה לא רק שנאפה, אלא פשעה הוא חמור יותר. מה פשעה, אתה שואל? ובכן, היא התגרתה ברגשי הציבור; ובכך היא הביאה על עצמה את קללת הכפר.

ארורה את, פולנה! הראיתם כולכם, כיצד היא נושאת את ראשה? שאיננה מתביישת! היא עוד חייכה, כאשר אשתו של פדור בובאל סיפרה שהנשים רצו לנפץ את חלונות ביתה בעבור ניאופיה. כן, כן, היא עוד הגביהה את ראשה וחייכה, כאילו יש לה במה להתפאר. אם ככה, סבא, הייתי רוצה לראות אותה בעצמי; האם היא לפחות יפה? שאלוהים לא יעניש אותי, אבל היא יפה! היא בטח הקסימה אותו, את שטפן, אני אומר, ועיוורה את עיניו; רזה, אני אומר לך, ועיניה – כמו מחטים; היא אשה רעה, אני אומר. אבל הילדה, שמעו, כמו תמונה; כולנו בכינו – תחשבו, יתומה! ואתה רואה, אפילו לפני הילדה האשה הזאת לא התביישה, נאפה לעיני בתה שלה. פשוט, שטן, אני אומר. אז, כמו שאמרתי, גם אני צריך לבוא לראות!

תנו להיכנס, תנו להיכנס פנימה, רוצים לראות אותה, את חסרת הבושה! לא חשוב, נצטופף, נעמוד כמו בכנסייה, רק תנו להיכנס! חברים, אל תלחצו כל כך, פרוות הצאן שלכם יסריחו את כבוד בית המשפט! זוזו, תתרחקו מהדלת!

תראו, תראו, זו הרזה, זו היושבת בגוף ישר כמו סרגל, זאת היא. באמת, מי היה אומר זאת עליה? היא נראית כמו סתם דודה. ואיפה שטפן? אה, ממנו רואים רק את הכתפיים. וזה, הקם עכשיו על רגליו, זה הגבוה בגלימה זהו התובע בכבודו ובעצמו. שקט, שקט, עכשיו תשמעו משהו.

רבותי המושבעים, תיארתי לפניכם את הנסיבות שנתגלו בעקבות עבודתם המופתית של שלטונות הבטחון הציבורי (בשורות הקהל תוחב ביגל את אצבעו אל בין צלעותיו של גלנאי) ונתבררו בעדויותיהם של העדים. הייתי רוצה לשגר מכאן תודה לאלה ולאלה. רבותי, במהלך עבודתי רבת השנים בבתי המשפט עוד לא ראיתי משפט שבו חדורות העדויות תחושת שיתוף כה נלהבת ועמוקה בתהליך עשיית הצדק כמו במקרה הזה. כל הכפר, כל עמה של קריבה, גברים, נשים וטף, התייצבו בפניכם לא רק על מנת למסור עדות, אלא על מנת לשאת לפני אלוהים ואדם את משאם נגד אשה נואפת. לא אני בשם החוק, אלא העם בכבודו ובעצמו הוא הקטיגור. לפי החוק החרות אתם עומדים לפסוק בדבר פשע. על פי מצפונו של עם האלוהים הזה אתם עומדים לשפוט חַטָּאת.

התובע בטוח בעצמו, אך ברגע זה הוא מהסס. (מה אני מדבר על חַטָּאת? האם אנו שופטים את נשמת האדם, או רק את מעשיו? אמת נכון, רק את מעשיו – אך האין המעשה נובע מהנפש? אה, היזהר, היזהר ממבוי סתום! המקרה הלא כל כך ברור – ) חבר המושבעים הנכבד, העניין שאתם עתידים לפסוק בו, הוא ברור, איום בבהירותו ובפשטותו. לפניכם רק שלוש נפשות פועלות. הראשון הוא יוריי הורדובל, בעל משק, אדם פשוט, טוב לב, אולי בעל יכולת שכלתי מוגבלת. הוא עובד עבודת פרך באמריקה, מרוויח חמישה או ששה דולרים ליום, שמהם הוא שולח ארבעה למשפחתו, לאשתו, להקל על חייה. קולו של התובע רוכש חדות גורלית מוזרה. ובעד הכסף הזה שנרכש בדם ובזעה שוכרת האשה הזאת – מנהל משק צעיר, שאין נפשו נוקעת מלהיות מאהבה המתפרנס מחסדה של בעלת המשק המזדקנת. מה לא יעשה שטפן מאניה בעד כסף? הוא מערער את יסודות ביתו של המהגר בניכר, הוא שולל אהבת אם מהילדה, וכאשר המאהבת מסיתה אותו, ירצח את בעל המשק בשנתו בעבור שקית של דולרים. איזה פשע, איזו חַטָּאת של חמדנות! (התובע נרתע. פשע, לא חַטָּאת! זה לא בית דין של מעלה!)

וישנה – האשה הזאת. כפי שאתם רואים אותה, קרה, מחושבת, נוקשה. בינה ובין מנהל המשק לא יכולה לשרור אהבה, אפילו לא אהבה חוֹטאת; רק ניאוף, רק חַטָּאת, רק חַטָּאת – היא מפרנסת את כלי רצונותיה, מפנקת אותו, אפילו לבתה איננה דואגת. האלוהים סימן אותה באצבעו: היא הרה בחטאה. והנה חוזר בעל המשק מאמריקה, ההשגחה העליונה עצמה שלחה אותו לעקור את הניאוף מביתו ולהעניש בעבורו. אבל יוריי הוא חלשלוש; איש מבינינו, שום גבר לא היה משלים עם מה שהבעל הסבלני וחלש האופי הזה נשא, שלא היה איכפת לו אלא שיהיה שקט בביתו. אלא שעם שובו נפסק זרם הדולרים; לבעלת המשק לא נותר עוד במה לספק את גחמותיו של אוכל-החינם הצעיר. שטפן מאניה נוטש את משרת החַטָּאּת שלו; ואז האיש, בחולשה שקשה להבינה – ללא ספק בלחץ אשתו – מציע לו את ידה של בתו הקטנה, ומציע לו כסף ושליטה במשק, ובלבד שישוב.

התובע נחנק מתחושת הכיעור. ולא רק זאת. נראה ששטפן סוחט אותו ומאיים עליו. אז, רק אז, מגיע אפילו המסכן הסבלן לידי מעשה, וזורק את הטפיל המחוצף; ומרגע זה הוא חרד לחייו, הוא מחפש עבודה הרחק בהרים, בלילות הוא מסתובב עם פנס דולק ושומר. אולם תכנית הרצח כבר מוכנה, האיכר הזקן מפריע לאשה שטופת הזימה ולמנהל המשק החמדן. הניאוף והחמדנות קשרו קשר נגדו. הזקן נופל למשכב ואיננו יכול עוד לשמור, איננו יכול להתגונן; בבוקר למחרת מוצאים אותו כשלבו פולח; הוא נרצח בשנתו.

האם זה הסוף? התובע בעצמו התפלא; הוא הכין סיום נהדר ונוגע ללב, אבל זה נשאר איכשהו תקוע בגרונו, ולפתע בא הסוף; הוא יושב ואיננו יודע בעצמו איך זה קרה. הוא שולח מבט שואל אל אב בית הדין, ונדמה לו שהלה הניד אליו ראש כאות הסכמה; המושבעים בולעים משהו, מושכים באפם ושניים מהם בוכים בעליל. לתובע רווח.

סניגורו של מאניה, אדם גדל מידות ומשפטן בעל מוניטין, קם על רגליו: “חברי המלומד הקטיגור הזכיר בסוף נאומו המרשים את לבו של יוריי הורדובל. הרשו לי, רבותי המושבעים, לפתוח בלב זה את דברי הגנת מרשי.” וכן הלאה, כמו הצלפות שוט: התביעה בעצמה מודה בסתירה בממצאי הנתיחה. האם לבו של הורדובל פולח על ידי דקירה או על ידי ירייה? האם כלי הרצח היה המרצע הקטן מביתם של בני מאניה, או כלי ירייה של פושע בלתי מזוהה? אני מצדי הייתי נוטה לחוות דעתו של בר-סמכא ידוע ששמו הולך לפניו, המדבר בהחלטיות גמורה על כלי ירייה בעל קוטר זעיר. ובכן, רבותי, אם יוריי הורדובל נורה למוות, לא יכול שטפן מאניה להיות הרוצח. וכן הלאה: צעד אחר צעד פורט הפרקליט המפורסם את כתב התביעה וקורע אותו לחתיכות, תוך כדי שידו השמנה מקנה לדבריו את קצבם. אין שום הוכחה נגד מרשי, רק ראיות נסיבתיות. אין אני פונה אל רגשותיו של חבר המושבעים הנכבד; אני משוכנע שעל יסוד חומר הראיות ועל פי החוק אין חבר המושבעים יכול להרשיע את שטפן מאניה. והפרקליט המהולל מתיישב בכבדות על מקומו בארשת ניצחון.

כאילו לחץ מישהו על כפתור, מתרוממת דמות זעירה שחורה, הוא פרקליטה של פולנה הורדובל, אדם צעיר ונאה. אין שום הוכחה ישירה נגד מרשתו, כאילו היא השתתפה ברצח יוריי הורדובל; יש רק היסקים הנובעים מראיות נסיבתיות, המצביעות על קשר היפותטי עם המקרה המתואר בכתב האישום. רבותי המושבעים, קשר זה בנוי כולו על ההנחה שפולנה הורדובל היתה מעוניינת במותו של בעלה, כלומר שהיא בגדה בו. רבותי, יכולתי לומר: אילו בגידה בין בני זוג היתה מניע מספיק לרצח, – כמה גברים כמה נשים כאן, בעיר, בכפר, בקריבה עצמה היו עוד בחיים? את הנושא הזה, אני מבקשכם, מוטב שנניח בצד; מה שאני שואל את עצמי הוא – מאין אנחנו יודעים על ניאופיה של פולנה הורדובל? אמת נכון, כל הכפר עבר פה בסך להעיד נגד האשה המואשמת. רבותי, תנו דעתכם לכך, מי מאתנו בטוח בפני רעיו ושכניו? האם אתה, או אתה, יודע מה סביבתך מרכלת עליך? שמא גם דברים גרועים מאלה המושמעים על האשה האומללה הזאת; שום חפות לא תגונן עליך מפני רכילות מרושעת ופוגעת בכבודך. התביעה לא ויתרה על שום עד, שהיה לו העוז והחשק להבאיש את האשה הזאת חסרת המגן –

אני מסתייג מהעלבת עדים. קורא התובע.

זה היה בלתי הולם, אומר אב בית הדין. אני מבקש שלא לחזור על כך.

הבחור הנאה קד קידה זריזה שופעת אדיבות. בבקשה, כבודו. פה נשמעה עדותם של כל העדים שהיה להם מה לומר נגד פולנה הורדובל. אבל בית המשפט הנכבד נמנע מלזמן עד אחד, הייתי אומר העד המרכזי, להעיד על האשה הזאת. העד הזה הוא קרבן הרצח, יוריי הורדובל המת.

הבחור הנאה מנופף באוויר גליון נייר. רבותי המושבעים, עשרה ימים לפני מותו הכתיב וחתם יוריי הורדובל, בעל משק מקריבה, על הצוואה הזאת. ובה, כאילו הרגיש שקולו יהיה נחוץ, הורה לכתוב (עורך הדין הצעיר מקריא בקול רם ונרגש) כך: כל רכושי, דניידי ושלא דניידי, אני מצווה לאשתי פולנה, לבית דורקוטה, בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש. בבקשה, רבותי, הנה. – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! זאת היא צוואתו של יוריי הורדובל, זאת היא עדותו. שמעתם פה את עדותו של הרועה מישה, שהורדובל מוסר לכם, שאשתו היתה אשה טובה ונאמנה. אני – אודה – הייתי מופתע מעדותו של מישה; היא נשמעה באוזניי כמו קול מן הקבר. כאן יש לכם עדות כתובה, עדותו של האדם האחד שהכיר את פולנה באמת. מנהל המשק מאניה התפאר בפני אחותו שיש לו יחסים עם בעלת המשק. אלה דיבוריו של המנהל השכיר, ואלה דבריו של בעל לפני אלוהים. רבותי, עליכם מוטל להחליט למי משניהם אתם מאמינים.

הפרקליט הצעיר מרכין את ראשו ומהרהר. אם בכך נופלת גירסת הניאוף של מרשתי, נופל גם כל מניע אפשרי להיפטר מהבעל. אולי תקשו כיצד היא בחודש השמיני להריונה; אלא שביכולתי להראות לכם, רבותי, חוות דעת ללא ספור של רופאים בני-סמכא, עד כמה בלתי מהימנה קביעת דרגת ההריון. והבחור החריף מצטט שורה ארוכה של בני סמכא וחוות דעתם המדעיות. הפרקליט המנוסה של מאניה מניד את ראשו: בזה הוא מעד, מושבעים אינם אוהבים חוות דעת מדעיות; אבל עניין הצוואה היה זריז. תארו לכם, רבותי המושבעים, שתרשיעו את פולנה הורדובל, וילדו של יוריי הורדובל, העדות החיה של אהבת איש ואשה, ייוולד בכלא, כשאות קין של ניאופי אמו, כביכול, טבוע במצחו. בכל אשר קדוש בעינינו, אני משביעכם, רבותי המושבעים: אל תחטאו בטעות משפטית בילד שטרם נולד!

הבחור הנאה מתיישב ומנגב את זיעתו בממחטה מבושמת. ברכותיי, אדוני הקולגה, נוהם באוזניו הלוחם הוותיק בבתי המשפט, זה לא היה רע. אבל כבר קם על רגליו התובע להשיב. הוא סמוק וידיו רועדות. אם ילדים, אז ילדים, הוא לוחש בקול צרוד. חברי המלומד, הסניגור, כאן העידה ילדה, בתו של יוריי הורדובל, הפיה. את עדותה אולי לא תכנה – מכת אגרוף בשולחן – רכילות. לפחות אני מקווה. (הבחור הנאה קד קידה ומושך בכתפיו.) אגב, אני מודה לך על שהבאת לנו את הצוואה של יוריי הורדובל. זה הדבר היחידי שהיה חסר לנו כאן (התובע מיישר את גוו, משל כאילו גדלו ממדי גופו) להשלמת דמותה השטנית ממש של האשה הזאת, ש - - אשר תוכניתה לחיסול בעלה התם, החלשלוש, טוב הלב כבר מוכנה – והיא עוד הוגה את הנקודה האחרונה, הערמומית של מזימתה: לאלץ את המסכן לצוות לה – רק לה – את הכל, ועוד לנפק לה מעין אליבי מוסרי – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! והאיש התם מציית והולך – שלא תיפול אפילו פרוטה אחת לטובתה של הפיה הקטנה, אלא הכל לה, לאיזבל זו, על מנת שתפרנס ותחזיק לה את מאהבה, על מנת שתרבץ בחטאיה – התובע נחנק מלהט זעמו; (זה כבר לא משפט פלילי, זה אכן בית דין של מעלה, היושב לשפוט את חטאי העולם; אפשר לשמוע את נשימתו הכבדה והמתוחה של העם המאמין שם למטה.) כעת נזרקה אלומת אור על מקרהו של יוריי הורדובל. אותו רצון מחושב, ציני, חסר הרגש שידע לגרום לידו של יוריי החף מידיעת קרוא וכתוב לצייר שלושה צלבים בתחתית הצוואה המזוויעה והמרשיעה הזאת – אותו רצון איום ונורא, רבותי, הוא שהנחה את ידו של שטפן מאניה – הרוצח. ג’יגולו קטן זה בן הכפר היה לא רק כלי שרת בניאוף, אלא הוא נהפך גם לכלי שרת למעשה הרצח. האשה הזאת אשמה, צועק התובע ומצביע בתנועת יד רחבה לעברה. הצוואה הזאת היא שהרשיעה אותה – רק השטן עצמו יכול היה להגות לעג מתועב שכזה – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! איזבל הורדובל, האם את מודה סוף-סוף שרצחת את יוריי הורדובל נפש?

פולנה קמה על רגליה, חיוורת, מעוותת בהריונה, ומניעה חרש את שפתיה.

אל תגידי להם כלום, בעלת הבית, נשמע לפתע קול נפעם ומחוספס. אני אגיד להם בעצמי. שטפן מאניה עומד ופניו מעוותים מרוב מאמץ נפשי. כ- כבו- כבוד בית המשפט, הוא מגמגם, ולפתע פורץ מקרבו בכי בלתי נשלט.

התובע רוכן, בהפתעה כלשהי, לעברו. אנא הירגע, שטפן. בית המשפט ישמע אותך ברצון.

"זה אני – זה אני, מתייפח שטפן. אני – אני רציתי להתנקם בו – בגלל ש- בגלל שהוא זרק אותי מעל לגדר – והאנשים צחקו ממני! אני אפילו לא יכולתי לישון – הייתי מוכרח לעשות לו משהו – הייתי מוכרח – להתנקם – לכן הלכתי –

ובעלת הבית פתחה לך את הדלת? שאל אב בית הדין.

לא – בעלת הבית כלום – כלום לא ידעה. בערב אני – לא נראה שם אף אחד – בעל הבית שכב בחדר – ואני עליתי לעליית הגג – והסתתרתי שם

* * *

באולם דוקר ביגל בצלעותיו של גלנאי. זה הלא שקר, הוא קוצף כולו, הוא לא היה יכול לעלות לעליית הגג, הדלת היתה סתומה בערימת תירס! אני הייתי שם מייד בבוקר, גלנאי! אני הולך לומר להם –

שב, קוצף גלנאי ואוחז בביגל. חמור גרם, שלא תעיז!

ובלילה, מגמגם שטפן בנגבו את עיניו ואת אפו, בלילה ירדתי אל החדר – הבעלבית היה ישן – ואני במרצע הזה – לא – לא – לא רצה להיכנס פנימה – עד שלא זז יותר – לא זז – שטפן מתנודד, השמש מגיש לו כוס מים משולחנו של אב בית הדין. שטפן בהבעת פנים של תודה, אך בתאווה ובלגימות מגושמות, ומנגב את זיעתו מעל מצחו. ואחר-כך – חתכתי את הזכוכית – ולקחתי את הכסף של הבעלבית – שזה ייראה – כמו שגנבים – וחזרה לעליית הגג, ומשם דרך האשנב למטה. שטפן נשם לרווחה ואחר-כך דפקתי בחלון של בעלת הבית – שאני בא לקחת את הבגדים שלי.

פולנה הורדובל, האם זאת האמת?

פולנה קמה, שפתיה חתומות. לא. לא דפק בחלון.

בעלת הבית לא ידעה מכלום, מסנן שטפן בין שיניו. ולא נכון שהיה לה משהו אתי. פעם אחת – כן, פעם אחת רציתי להפיל אותה על ערימת קש, אבל היא התנגדה – והפיה באה. ואחר-כך כבר כלום, כלום –

זה יפה, שטפן, אומר התובע, וגוחן קדימה. אבל יש שאלה אחת שעד כה שמרתי אותה לעצמי. לא הייתי זקוק לה. פולנה הורדובל, האם נכון הוא, שלפני האיש הזה פה, שטפן, היה לך מאהב אחר, עובד המשק פאוול דְרֶווֹטָה?

פולנה נושמת כאילו אומרת להחנק, מרימה את ידה אל מצחה, והשמש חצי מוביל, חצי נושא אותה החוצה.

אני מכריז על הפסקה, מודיע אב בין הדין; בשים לב לנתונים החדשים הכלולים בהודאתו של שטפן מאניה, יבקר מחר בית המשפט במקום המעשה.

ביגל ממתין בחצר בית הורדובל להגעת בית המשפט. הנה הם באים, הנכבדים: ביגל ניצב כמו נר ומצדיע, העם נאסף סביב לגדר ועל הכביש ומציץ בחצרו של הורדובל, כאילו מי יודע מה יתגלה שם; זה יומו הגדול של השוטר.

ביגל מוביל את כבוד בית המשפט אל עליית הגג. עליית הגג שמורה, אדוני, כפי שהיתה, איש לא נכנס לכאן מאז יום הרצח. כבר אז היתה הדלת חסומה על ידי ערימת תירס; אילו מישהו ניסה לדחוף את הדלת פנימה, היה התירס נשפך אל גרם המדרגות. ביגל נשען על הדלת, הערימה נסוגה קמעה וזרם של תירס מצהיב משתפך למטה. אם יאבו כבודכם לעלות למעלה, מציע ביגל בנימוס. בעליית הגג מתגלה מלוא ברכת אלוהים, התירס הצהבהב שגדל במישור, הקורא ממש לשוטט ולקפץ בו. והנה האשנב, הפתח היחידי; דרכו אמור היה מאניה לצאת –

הלא האשנב הזה נעול על בריח מפנים, קובע אחד המושבעים, ומסתכל סביבו בארשת חשיבות. אם לא היה פה איש מאז יום הרצח, הרי לא היה מאניה יכול לצאת דרכו.

אמת נכון, לא היה יכול; וכאן על אדן החלון יש כמה בקבוקים וצלחות פח מאובקים – מה שהאיכרים האלה טורחים לשמור! אילו זחל מאניה פה החוצה, היה צריך לסלק את החפצים האלה תחילה, נכון? אמת נכון, היה צריך. ומה שם למטה, מתחת לחלון?

מתחתנו מצוי החדר שבו נרצח הורדובל, והגינה בפֶתַח הבית. אני מבקש מכבודכם לבוא ולראות גם את אלה. כבוד בית המשפט אכן ניגש לגינה. אחד החלונות בקומת הקרקע הוצא ממקומו; כאן, אבקש לראות, היה הפתח שנפתח בחריטת השמשה. בדיוק מעלינו נמצא האשנב שבעדו אמור היה מאניה לצאת בקפיצה. אני חקרתי את המקום מייד לאחר הרצח, אומר ביגל בצנעה, וכאן מתחת לחלון לא היתה אפילו עקבה אחת; הערוגה היתה חרושה, והיה זה לאחר רדת גשם –

אב בית הדין הנהן את שבחו. ברור ששטפן משקר. אבל אולי היית צריך בכל זאת ללכת לראות את עליית-הגג מייד לאחר הרצח?

ביגל עבר לדום. כבוד השופט, לא רציתי להשחית את ערימת התירס. אבל ליתר בטחון נעלתי את הכניסה לעליית הגג במסמרים, שאיש לא יוכל להיכנס. רק הבוקר הוצאתי אותם. על הדלת מתחתי חוט תפירה דק –

טוב, טוב, נהם אב בית הדין בשביעות רצון. חשבת על הכל. מר – מר –

ביגל מתח את חזהו. צוער משטרתי ביגל.

עוד קידת הכרה. בינינו, רבותי, אין ספק ששטפן מאניה שיקר. אבל אם אנחנו כבר כאן, אולי יעניין אתכם להיכנס לחדר המגורים?

מעל כסאו ליד השולחן מתרומם איכר גדול ממדים, רחב כתפיים וכבד תנועה; ברגע זה הם סועדים את ארוחת הצהריים. זהו, כבודכם, מיכאל הורדובל, אחיו של המנוח; בינתיים הוא מנהל את המשק.

מיכאל הורדובל מחווה קידה עמוקה לאדונים. אוקסניה, הפיה, מהר, הגישו כסאות לאדונים.

אין צורך דוד מיכאל, אין צורך. ולמה זה לא התקנתם חלון חדש? נכנס לכם קור דרך הפתח.

בשביל מה, אדון, חלון חדש? החלון הוא בידי בית המשפט, חבל לקנות חדש.

כך, המממ. ואני רואה, שאתה דואג להפיה. היא ילדה חכמה, טפל בה היטב, ביתומה. והנה – זו אשתך, נכון?

אמת, אדון נערץ. בתו של דמטרי וריוודיוק איבן, ממגוריצה.

ואתה מצפה לתוספת במשפחה, אני רואה.

אכן, אם ירצה אלוהים, יהא שמו מבורך.

האם קריבה מוצאת חן בעיניך?

אכן, כן, עונה מיכאל ומניד את ידו. בבקשה מכם, רבותי הכבודים, אילו יכולתי אולי לאמריקה לעבודה, כבודכם הנערץ.

כמו יוריי?

כך, כמו יוריי, יתן לו אלוהים מנוחת עולמים. ובעל המשק לווה את הכבודה הנערצת אל השער.

בית המשפט חוזר העירה. דִיוֹ, סוסים, דִיו, אתם מסיעים אירוע חשוב. מראה הכפר כמו בית-לחם יהודה, באמת כמו בית-לחם.

אב בית הדין גוחן אל עבר התובע. עוד לא מאוחר, אדוני הקולגה; אפשר לגמור את זה עד הערב, היום לא יהיו דיבורים כה רבים כמו אתמול

* * *

התובע הסמיק קמעה. אינני יודע מה נכנס בי אתמול. אני דיברתי כמו בטראנס, כאילו אני לא פקיד ממשלתי, אלא נוקם – ממש בא לי לשאת משא של נביא ולהטיל רעמים בעולם.

זה היה כמו בבית תפילה, סבור אב בית הדין ביישוב הדעת. אתה מבין, האנשים האלה באולם ממש עצרו את נשימתם. עם מוזר. גם אני הרגשתי כך: שאנחנו שופטים משהו שהוא קשה מפשע, שאנחנו יושבים בדין על חַטָּאת – ברוך שם האלוהים, היום יהיה שם ריק; אין סנסציות, זה ילך חלק.

זה הלך חלק. חבר המושבים ענה על השאלה האם שטפן מאניה אשם בפשע של רצח בכוונה תחילה שבוצע ביוריי הורדובל בשמונה קולות הן, ובארבעה קולות לאו;

ועל השאלה האם פולנה הורדובל אשמה בפשע השתתפות ברצח האמור, ענה בשנים עשר קולות הן.

על יסוד פסק הדין האמור של חבר המושבעים דן בית המשפט את שטפן מאניה לעונש מאסר בתנאים מכבידים לכל ימי חייו;

ואת פולנה הורדובל לבית דורקוטה, לעונש מאסר בתנאים מכבידים לתקופה של שתים-עשרה שנים.

פולנה עומדת כחסרת רוח חיים, אך ראשה אל על; שטפן מאניה מתייפח חרש.

תוציאו אותם!

לבו של הורדובל אבד אי שם ולא הובא לקבר לעולם.

שער ראשון: אנדריאס שויכצרי

1. שיגיונו של רב-חובל ואן-טוך

אילו חיפשתם את האי הזעיר טנא-מסא במפה, הייתם מוצאים אותו בדיוק על קו המשווה, קצת מערבה מסומטרה; אבל אילו שאלתם על סיפונה של הספינה קנדונג-בנדונג את רב-חובל י. ואן -טוך, מה הוא אותו טנא-מסא שבחופו הטיל עוגן זה עתה, היה מקלל במשך כמה רגעים ואחר-כך אומר לכם שזהו החור המלוכלך שבחורי איי סונדה. עוד יותר מחורבן מטנא-בלא ובזוי לפחות כמו פיני או בנג’אק; שהבן-אדם, במחילה, היחיד החי שם – חוץ מאותם באטאקים מכונמים כמובן – הוא סוכן מסחרי שיכור, בן כלאיים של אם משבט קובו ואב פורטוגלי, והוא גנב, עובד אלילים וחזיר גדול אף יותר מקובו שלם ולבן שלם גם יחד; ושאם יש משהו מחורבן באמת בעולם, הרי אלה הם החיים המחורבנים על טנא-מסא המחורבנת אדוני. ואתם ודאי הייתם ממשיכים ושואלים למה אם כן הטיל את העוגן המחורבן שלו כאילו רצה להישאר פה שלושה ימים מחורבנים; אם כן, היה הוא נושף ברוגזה ונוהם משהו כמו שקנדונג-בנדונג לא היתה מפליגה הנה רק בגלל השמיר המחורבן או שמן הדקלים, זה הרי ברור, וחוץ מזה זה לא עסקך, אדוני. יש לי פקודות מחורבנות משלי ואתה, אדוני, הואל נא להתעסק בענינים שלך. והיה מלווה דבריו בשפע קללות נוספות כיאה לקברניט מזדקן אשר עם כל שנותיו טרם נס ליחו.

אבל אילו נתתם לו, לרב-חובל י. ואן-טוך, במקום שאלותיכם הסקרניות, לנהום ולגדף ככה לעצמו, יכולתם להוודע יותר. הלא גלוי לעין שהוא צריך להקל על עצמו. הניחו לו, איפוא, ומרירותו תפלס לה את דרכה. “תראה, אדוני,” הוא יאמר פתאום. “הטיפוסים האלה באמסטרדם, היהודים האלה שלנו, נזכרים להם פתאום ואומרים לך – פנינים, בן-אדם, שים עין על איזה פנינים. אומרים שהאנשים משתגעים עכשיו אחרי פנינים, ובכלל.” הרב-חובל יירק בכעס. “בטח, לזרוק את הכסף שלהם על פנינים! זה בא מזה שאתם כל הזמן הולכים למלחמות ודברים כאלה. מפחדים על הכסף, זה הכל. זה מה שקוראים משבר, אדוני.” רב-חובל י. ואן-טוך מהסס במקצת מלהיכנס אתכם בשיחה על בעיות הכלכלה הלאומית; היום הרי לא מדברים על שום דבר אחר. אלא שכאן בפאתי טנא-מסא חם לך ואתה עייף יתר על המידה; לפיכך יניד קפטן ואן-טוך את ידו וימלמל: "זה קל להגיד, פנינים! אדוני, בציילון זה נגמר לחמש שנים, בפורמוזה אסרו על הדלייה – נו, אומרים, תפעל, רב-חובל ואן-טוך, למצוא שטחי דלייה חדשים. תסע לאיים המחורבנים האלה, אולי תמצא שם מדפים שלמים של צדפים – – " רב החובל תוקע בבוז לתוך ממחטה תכולה. “העכברושים האלה באירופה חושבים שכאן אפשר עוד למצוא משהו שאף אחד לא יודע! אלהים, איזה מטומטמים! עוד יפה שלא מבקשים ממני להסתכל בלועותיהם של אלה הבאטאקים, אולי יש להם פנינים באף. שטחי דלייה חדשים! בפאדאנג יש בית זונות חדש, זה כן, אבל שטחי דלייה חדשים? אדוני, אני מכיר את כל האיים האלה כמו את המכנסיים שלי… מציילון ועד זה הקליפרטון איילנד המחורבן… אם מישהו חושב לו שימצא פה משהו שאפשר להרויח עליו, אז שיהיה בריא, אדוני! שלושים שנה אני נוסע כאן, ועכשיו רוצים ממני המטומטמים האלה שאגלה פה משהו!” רב-חובל ואן-טוך ממש נחנק מזעם על יומרה מעליבה כזאת. “שישלחו הנה איזה טירון ירוק, זה יגלה להם עד שיצאו להם העיניים; אבל לבקש כל מיני שטויות מאדם שמכיר את הענינים כמו רב-חובל ואן-טוך… תסכים, אדוני, באירופה, שם אפשר עוד לגלות דא והא; אבל כאן – הנה הרי באים האנשים רק לרחרח מה אפשר לאכול – אפילו לאכול לא: מה אפשר לקנות ולמכור. אדוני, אילו בכל האיזור הטרופי המחורבן הזה היה עוד משהו שיש לו ערך של שני שילינגים, אז היו עומדים ליד זה שלושה סוכנים והיו מנפנפים בממחטות מלוכלכות לאוניותיהן של שבע מדינות שיבואו לקחת. ככה זה, אדוני. אני יודע יותר ממשרד המושבות של הוד מלכותה, במחילה מכבודך.” רב-חובל ואן-טוך מתאמץ לכבוש את זעמו הצודק ובקושי מצליח בכך. “אתה רואה שם את שני העצלנים הארורים האלה? אלה דולי פנינים מציילון, ירחם עלי אלהים, סינגלזים, כמו שאלהים ברא אותם; למה ברא אותם, לא יודע. זה מה שאני מסיע עכשיו, אדוני, ואם אני מוצא באיזה מקום חתיכה של חוף שעוד אין בה שלטים של סוכנות נעליים או משרדי מכס, אני מניח להם לצלול במים שיחפשו צדפים. הממזר הקטן ההוא צולל עד עומק של שמונים מטר; פעם דלה לי באיי פרינס מעומק של תשעים מטר ידית של מכונת הסרטה, אדוני, אבל פנינים, איפה! לא בחלום! אספסוף שווה לתחת, אלה הסינגלזים. אז כזאת עבודה יש לי. אדוני; להעמיד פנים כאילו אני קונה שמן דקלים ולחפש שדות דלייה לפנינים. אולי עוד יבקשו שאגלה איזו יבשת חדשה, לא? זאת לא עבודה בשביל רב-חובל הגון בצי הסוחר, אדוני. י. ואן-טוך איננו הרפתקן בזוי כלשהו, אדוני, לא, אדוני.” וכן הלאה; “הים הוא גדול, ואוקיאנוס הזמן אין לו גבולות; תירק לך לים, בן-אדם, והוא לא יקצוף, קלל את גורלך והוא לא יזוז”; וכך אחרי הכנות ודיבורי סחור-סחור רבים מגיעים לבסוף לכך שרב-חובל הספינה ההולנדית קנדונג-בנדונג, י. ואן-טוך, תוך פליטת גידופים ואנחות לרוב, יורד לסירה ונוחת בחופה של טנא-מסא לשם סידור אי-אלה ענינים מסחריים במשא ומתן עם בן התערובת הקובו-פורטוגלי השיכור.

“מצטער, קפטן,” אמר בסופו של ענין בן התערובת הקובו-פורטוגלי, “אבל פה בטנא-מסא אין שום צדפים. הבאטאקים המלוכלכים האלה,” שח בגועל גלוי, “אוכלים אפילו מדוזות; הם יותר במים מאשר ביבשה, הנשים מסריחות פה מדגים, קשה לתאר – מה רציתי להגיד? אה, כן, אתה שאלת על נשים.”

“ואין פה בשום מקום אף חתיכת חוף,” שאל רב-החובל, “ששם הבאטאקים האלה לא נכנסים למים?”

בן התערובת הקובו-פורטוגלי נענע בראשו. “אין, אדוני, רק במפרץ השדים, אבל זה לא בשבילך.”

“מדוע?”

“כי… לשם אסור ללכת, אדוני. למזוג לך, קפטן?”

“תודה. יש פה כרישים?”

"כרישים ובכלל. "מלמל בן התערובת. “מקום רע, אדוני. הבאטאקים לא אוהבים שמישהו ידחוף לשם את אפו.”

“מדוע?”

“…יש שם שדים, אדוני. שדי-ים.”

“מה שד-ים? דג?”

“שום דג,” השתמט בן התערובת מתשובה. “פשוט שד, אדוני. שד מצולות. הבאטאקים קוראים להם טאפא – טאפא. אומרים שיש להם שם עיר, לשדים האלה. למזוג לך?”

“ואיך נראה כזה… שד-ים?”

"בן התערובת הקובו-פורטוגלי משך בכתפיו. “כמו שד, אדוני. פעם ראיתי. זאת אומרת רק את הראש. חזרתי בסירה מכף הארלם… ופתאום צץ לי מהמים ראש כזה.”

“נו, ומה? למה זה דומה?”

“קרקפת יש לו… כמו באטאק, אדוני, אבל קרחת לגמרי.”

“אולי היה זה באמת באטאק?”

“לא, אדוני. במקום זה הרי שום באטאק לא ייכנס למים. ועוד משהו… הדבר הזה מצמץ עלי בעפעפיים התחתונים, אדוני.” בן התערובת נרעד מרוב אימה. “בעפעפיים התחתונים המכסים את כל העיניים. זה טאפא.”

רב החובל י. ואן-טוך סובב באצבעותיו העבות את כוס יין הדקלים. “ולא היית שתוי, מה? שיכור לא היית?”

“הייתי, אדוני. אחרת לא הייתי חותר לשם. הבאטאקים לא אוהבים שמישהו… יבהיל את השדים האלה.”

רב-חובל ואן-טוך נענע בראשו. “בן-אדם, אין בכלל שדים. ואילו היו קיימים, היו נראים כמו אירופאים. אולי זה היה איזה דג או מה.”

“דג,” גמגם הקובו-פורטוגלי. “לדג אין ידיים, אדוני. אני לא באטאק, אדוני, אני הלכתי לבית-ספר בבדיונג… יכול להיות שאני עוד זוכר את עשרת הדברות ועוד כל מיני לימודים מדעיים; אדם מלומד עוד יבדיל בין שד וחיה. תשאל את הבאטאקים, אדוני.”

“אלה אמונות טפלות של כושים,” הכריז הקברניט מתוך תחושת יתרון של משכיל. “מבחינה מדעית אלה שטויות. שד הרי לא יכול לחיות במים. מה יעשה שם? אל תשים לב לפטפוטי הילידים, בחור. מישהו קבע פעם למפרץ הזה את השם ‘מפרץ השדים’, ומאז הבאטאקים מפחדים ממנו. ככה זה,” פסק הרב-חובל והכה בכף ידו השמנה על השולחן. “אין שם שום דבר, ילד, מבחינה מדעית זה ברור.”

“ברור, אדוני,” הסכים בין התערובת אשר הלך לבית-ספר בבדיונג. “אבל שום בן-אדם עם שכל אין לו מה לחפש במפרץ השדים.”

רב חובל ואן-טוך הסמיק. “מה?” צעק. “טינופת קובו שכמוך, אתה חושב לך שאני אפחד מהשדים שלך? אנחנו עוד נראה.” אמר וקם בכל עוצמת משקלן של מאתיים הליברות שלו. “אני לא אבזבז פה את זמני אתך. אני צריך לדאוג לעסק שלי. אבל שתזכור לך: במושבות הולנד אין שום שדים; אם יש, אז זה במושבות צרפת. שם אולי. ועכשיו תביא לי את ראש הכפר של המקום המחורבן הזה.”

את הנכבד האמור לא היה צורך לחפש; הוא ישב לו שפוף ליד פתח חנותו של בן התערובת ולעס להנאתו נתחי קנה סוכר. הוא היה ג’נטלמן עירום בגיל העמידה, אבל רזה בהרבה ממידות הגוף האופייניות לראש מועצה באירופה. במרחק מה ממנו, תוך שמירת מרחק-של-כבוד, ישבו שפופים כל בני הכפר, לרבות נשים וילדים, מצפים בעליל כי יסריטו אותם.

“ובכן, שמע, בחור,” פנה אליו רב-חובל ואן-טוך במאלאית (יכול היה לפנות אליו גם בהולנדית או באנגלית, שכן אותו באטאק נשוא הפנים ובא בימים לא ידע מלה אחת מאלאית, ואת כל הנאום של הרב-חובל צריך היה לתרגם לו לשפת הבאטאקים בסיועו של הקובו-פורטוגלי; אבל משום מה חשב הקברניט את השפה המאלאית למתאימה יותר). “ובכן, שמע, בחור; אני צריך כמה בחורים גדולים, חזקים ואמיצים, שייצאו אתי לצייד. אתה מבין, לצייד.”

בן התערובת תרגם וראש הכפר הניע את ראשו לאות שהבין; ומייד פנה אל הקהל הרחב בנאום שזכה להצלחה ניכרת.

“הצ’יף אומר,” תרגם בן התערובת, “שכל הכפר יילך עם האדון הקפטן לצוד, איפה שהאדון ירצה.”

“אתה רואה. אז תגיד להם, שנלך לצוד צדפים במפרץ השדים.”

כאן התחולל דיון נסער, שנמשך כרבע שעה, בהשתתפות כל הכפר, ביחוד הנשים הזקנות. לבסוף פנה בן התערובת אל הקברניט: “הם אומרים, אדוני, שלמפרץ השדים אי אפשר ללכת.”

הקברניט התחיל להסמיק “ומדוע לא?”

בן התערובת משך בכתפיו. “כי שם יש טאפא-טאפא. שדים, אדוני.”

גוון פניו של הקפטן האדים והלך: “אז תגיד להם, אם לא יבואו… שאוציא להם את כל השיניים… שאקרע להם את האוזניים… שאתלה את כולם… שאשרוף להם את כל הכפר המכונם שלהם, אתה מבין?”

בן התערובת תרגם הכל ביושר, ובעקבות זאת התחדש הדיון הסוער. לבסוף פנה בן התערובת אל הקפטן. “הם אומרים, אדוני, שילכו ויתלוננו במשטרה בפאדאנג על האיומים של האדון. יש על זה סעיפים בחוק, הם אומרים. ראש המועצה אומר שלא יניח מזה את ידו.”

פני רב-חובל ואן-טוך הכחילו. “אז תגיד להם,” צרח, “שאני מסוגל…” והמשיך כך אחת עשרה דקות ללא פסק נשימה.

בן התערובת תרגם, ככל שהספיק לו אוצר המלים שלו, ואחרי התייעצות חדשה, ממושכת אך ענינית של הבאטאקים הביא את דברם לפני הקברניט: “ובכן הם אומרים, אדוני, שיהיו מוכנים לבטל את עתירתם לבית המשפט. בתנאי שהאדון ישלם קנס לידי השלטונות המקומיים. הם אומרים,” היסס, “מאתיים רופיות; אבל זה יותר מדי, אדוני. תציע להם חמש.”

צבעו של רב-חול ואן-טוך החל להתפרק לכתמים חומים. תחילה הציע טבח של כל הבאטאקים בכל העולם, אחר-כך נסוג עד כדי הענקת שלוש מאות בעיטות, ולבסוף הסתפק בהבטחה לפחלץ את ראש הכפר בשביל מוזיאון המושבות באמסטרדם; ולעומת זאת נסוגו הבאטאקים ממאתיים הרופיות עד משאבת ברזל עם גלגל, ובסוף הצטמצמו לדרישה שהרב-חובל יפקיד בידי ראש הכפר, בחזקת קנס, מצית של בנזין. (“תן להם, אדוני,” שידל הקובו-פורטוגלי, “יש לי במחסן שלושה מציתים, אבל בלי פתיל.” ) וכך הוחזר השלום לטנא-מסא; אבל רב-חובל ואן טוך ידע, שכעת יוקרתו של הגזע הלבן מוטלת על כף המאזניים.

אחרי הצהריים ניתקה מהספינה ההולנדית קנדונג-בנדונג סירה, ובה היו: רב חובל י. ואן-טוך, השוודי ינסן, האיסלנדי גודמונדסון, הפיני גילמיינן ושני דולי פנינים סינגלזיים. הסירה כוונה את חרטומה הישר אל מפרץ השדים.

בשעה שלוש, כאשר השפל רחוק ביותר, ניצב החובל על החוף; הסירה שייטה כמאה מטרים מקו המים בכדי לעקוב אחר תנועת כרישים, ושני הצוללים הסינגלזיים המתינו, סכינים בידם לאות לקפוץ למים.

“עכשיו אתה,” צווה הרב-חובל לארוך מבין שני העירומים. הסינגלזי קפץ למים, פסע כמה צעדים, ואחר-כך שקע במים. הרב-חובל הביט בשעונו.

כעבור ארבע דקות ועשרים שניות הגיח כששים מטרים משמאל ראש חום; ובחפזון מוזר, נואש ועם זאת כאילו אחוז שיתוק טיפס הסינגלזי על הסלעים, בידו האחת הסכין לקטיעת צדפים, בשנייה צדף.

הרב-חובל הזעיף פנים. “נו, מה הענינים?” אמר בחריפות.

הסינגלזי עדיין החליק מסלע אל סלע, פולט קולות אימה מגומגמים.

מה קרה?" צועק הרב-חובל.

“סאהיב, סאהיב,” פלט הסינגלזי בקושי והתמוטט בהגיעו לחוף, ונשימתו שורקת. “סאהיב… סאהיב…”

“כרישים?”

“ג’ין,” ילל הסינגלזי. "שדים, אדון. אלפים, אלפי שדים! שפשף את עיניו באגרופיו. “הכל שדים, אדון.”

“תראה את הצדף,” צווה הקברניט, ופתח אותו בסכין. היתה בו פנינה קטנה ונקיה. “ויותר לא מצאת?”

הסינגליזי הוציא עוד שלושה צדפים מהשקית שהיתה תלויה לצווארו. “יש שם צדפים, אדון, אבל השדים שומרים עליהם… הסתכלו עלי כשחתכתי אותם…” שערו המדובלל סמר מרוב אימה. “סאהיב, פה לא!” הרב-חובל פתח את הצדפים; שניים היו ריקים ובשלישי פנינה שגודלה כאפון, עגולה כמו טיפת כספית. הקברניט ואן-טוך הסיט מבטו לסירוגין לעבר הפנינה ולעבר הסינגלזי שרכן אין אונים על הקרקע.

“שמע,” אמר בהיסוס, “לא היית רוצה לקפוץ לשם עוד פעם?”

הסינגלזי מנענע ראשו לשלילה ללא מלים.

רב-חובל י. ואן-טוך חש בלשונו את טעמו העז של הרצון לגדף אך להפתעתו הוא שמע עצמו מדבר בשקט וכמעט ברוך: “אל תפחד, בחור, ואיך נראים ה… שדים האלה?”

“כמו ילדים קטנים,” לחש הסינגלזי. “עם זנב, אדון. ומגיעים לגובה כזה,” הראה כמטר ועשרים מפני הקרקע. “עמדו מסביבי והסתכלו מה אני עושה… ככה סביב במעגל…” הסינגלזי נרעד. “סאהיב, סאהיב, פה לא!”

רב-חובל ואן-טוך הרהר מעט. “תגיד לי, האם הם ממצמצים בעפעפיים התחתונים, או איך?”

“לא יודע, אדון,” חרחר הסינגלזי. “יש שם… עשרת אלפים!”

הרב-חובל הסתכל לעבר הסינגלזי השני; הלה עמד כמאה וחמישים מטרים ממנו והמתין באדישות תוך שזרועותיו מקופלות על כתפיו; אמת נכון, כשהאדם עירום, אין לו היכן להניח את ידיו אלא על כתפיו הוא. הקפטן רמז לו בתנועת ראש והסינגלזי הקטן קפץ למים. כעבור שלוש דקות וחמישים שניות הגיח מהמים, מתאמץ להאחז בידיו החלקות בסלעים.

“אז צא כבר!” צעק הרב-חובל, אבל אחר-כך הביט ביתר תשומת לב וכבר קיפץ מסלע אל סלע, אל הידים המחפשות נואשות מאחז; לא היית מאמין שגוף כבד כזה מסוגל לקפץ ככה. ברגע האחרון תפס יד אחת, ותוך נהמות כבדות משך את הסינגלזי מהמים. אחר כך הניח אותו על סלע ומחה את זעתו. הסינגלזי שכב ללא ניע; אחת משוקיו היתה פצועה עד העצם, כנראה מאבן, אבל פרט לכך נשאר שלם. הקפטן הרים את עפעפו: תפוח העין היה כולו לבן. סימן לעלפון עמוק. אין סכין ואין צדף.

ברגע זה סטתה הסירה ממסלולה והתקרבה לחוף. “אדוני,” קרא השוודי ינסן, “יש פה כרישים. האם אתה ממשיך בדייג?”

“לא,” אמר הרב-חובל. “בוא הנה לאסוף את השניים.”

“תסתכל, אדוני,” העיר ינסן תוך שיוטם אל הספינה, “כמה רדוד פה פתאום. מכאן ועד לחוף,” הראה כשהוא מגשש במשוט במים. “כאילו היה פה איזה סכר מתחת למים.”

הכרתו של הסינגלזי הקטן חזרה אליו רק על סיפון הספינה; הוא התישב כשברכיו תחת סנטרו ורעד בכל גופו. הרב-חובל סילק את כל האנשים שמסביב, והתישב בהרחבה ממולו. “אז בוא, דבר,” אמר. “מה ראית שם?”

“ג’ינים, סאהיב,” לחש הסינגלזי הקטן; עכשיו נרעדו גם עפעפיו, וכל עורו היה חידודי-חידודים.

הרב-חובל השתעל. “ו… איך הם נראים?”

“כמו… כמו…” בעיני הסינגלזי שוב הופיע פס לבן. רב-חובל י. ואן-טוך קפץ וסטר בזריזות מדהימה על שתי לחייו בכף ידו ובגבה, בכדי להחזירו להכרה.

“תודה, סאהיב,” נשם הסינגלזי הקטן, והאישונים חזרו למקום.

“עכשיו כבר בסדר?”

“כן, סאהיב.”

“היו שם צדפים?”

“כן, סאהיב.”

רב-חובל י. ואן-טוך המשיך בחקירת שתי וערב בסבלנות וביסודיות. כן, יש שדים. כמה? אלפים, אלפים. גודלם כגודל ילד בן עשר, אדון, וכמעט שחורים. שוחים במים ועל הקרקעית מהלכים על שתיים. על שתיים, סאהיב. כמוך וכמוני, רק שהם מנענעים את הגוף ככה-ככה, כל הזמן ככה-ככה… כן, אדון, גם ידיים יש להם, כמו לאנשים; לא, אין להם צפורניים, יותר כמו ידיים של ילד. לא, סאהיב, אין להם קרניים וגם לא שערות. כן, זנב יש להם, קצת כמו דג, אבל בלי סנפירים. וראש גדול, עגול כמו אצל הבאטאקים. לא, אדון, לא אמרו כלום, יותר כאילו ממצמצים בשפתיים. כאשר הסינגלזי חתך צדפים בעומק של כששה עשר מטרים, הרגיש בגבו כמו נגיעה, כמו של אצבעות קטנות וקרות. הסתובב וראה סביבו מאות ומאות. מאות ומאות, אדון, שוחים ועומדים על הסלעים, וכולם מסתכלים, מה זה הסינגלזי עושה. הוא הפיל את הסכין ואת הצדפים וניסה לעלות אל פני המים. בדרך התנגש בכמה שדים ששחו מעליו. ומה קרה אחר-כך? איננו יודע, אדון.

הקברניט י. ואן-טוך הסתכל שעה ארוכה באמודאי הקטן הרועד. הבחור הזה כבר לא יועיל לשום דבר, אמר בלבו, אשלח אותו מפאנדאנג הביתה, לציילון. נוהם ונושף פנה לתאו. שם שפך על השולחן שתי פנינים, מתוך שקית נייר. האחת היתה קטנטנה כגרגר חול, והשנייה כאפון, מבריקה בגוון כסוף וכמעט ורדרד. והרב-חובל של הספינה ההולנדית נשף והוציא מהארון את הוויסקי האירי האהוב.

בסמוך לשעה שש שוב ציווה להשיטו לכפר, והישר אל הקובו-פורטוגלי. “טודי,” אמר, "וזאת היתה המלה היחידה שיצאה מפיו; התישב במרפסת העשויה פח גלי, החזיק באצבעותיו העבות כוסית עשויה מזכוכית עבה, שתה וירק והתבונן מתחת לגבותיו בתרנגולות רזות וצהובות, אשר חיטטו וחיפשו מי-יודע-מה בחצר המלוכלכת והמהודקת בין הדקלים. בן התערובת נזהר מלהוציא מלה, ורק מזג. לאט לאט החלו עיני הרב-חובל מאדימות ואצבעותיו מתקשות להתכופף. הלילה נטה כבר לרדת, כאשר קם והפשיל מעט את מכנסיו.

“אתה כבר הולך לישון קפטן?” שאל בנימוס בן התערובת שבין השטן ומלאך-המוות.

הקברניט תקע את אצבעו אל תוך האויר. “שילך לכל הרוחות,” אמר, “מי שיספר לי שיש בעולם איזה שדים שאני עוד לא מכיר. שמע, איפה כאן הצפון-מזרח המחורבן שלכם?”

“פה,” הראה לו בן התערובת. “לאן אתה הולך, אדוני?”

“לגיהנום,” חרחר רב-חובל י. ואן-טוך. “לראות את מפרץ השדים.”

באותו ערב התחילו למעשה שגיונותיו של רב-החובל י. ואן-טוך. לכפר הוא חזר רק עם אור הבוקר; לא אמר מלה והורה להביאו לספינתו, שם הסתגר בתאו עד רדת הערב. זה עדיין לא היה כל כך בולט לעין, מכיוון שקנדונג-בנדונג עדיין היתה בעיצומה של הטעינה משפעתה של טנא-מסא (שמיר, פלפל, קמפור, גוטאפרצ’ה, שמן דקלים, טבק וכוחות עבודה); אבל כאשר הודיעו לו עם ערב שכל הטובין מוטענים, רק המהם ואמר: “סירה. אל הכפר.” ושוב חזר רק עם אור הבוקר. השבדי ינסן אשר עזר לו לעלות לסיפון שאל אותו, רק מתוך אדיבות. “אז היום מרימים עוגן, קפטן?” הקברניט סב לאחור כאילו דקרו אותו בישבן. “מה זה עסקך?” צעק. “אתה תתעסק בענינים המחורבנים שלך!” כל היום נחה לה קנדונג-בנדונג על עוגניה באפס מעשה במרחק קשר אחד מחופה של טנא-מסא. עם ערב התפרץ הרב-חובל מתוך תאו והורה: “סירה. אל הכפר.” היווני הקטן זאפאטיס לווה אותו בעיניו – אחת עוורת ואחת פוזלת. “תשמעו,” קרקר. “או שיש לו שם לזקן איזו נקבה, או שפשוט השתגע.” השבדי ינסן העכיר פניו.“מה זה עסקך?”: גער בזאפאטיס. “אתה תתעסק בענינים המחורבנים שלך.” אחר-כך לקח, יחד עם גודמונדסון האיסלנדי, סירה אחרת, והם חתרו בכיוון מפרץ השדים; נשארו בסירתם מוסתרים מאחורי סלעים, וחיכו לראות מה יקרה. במפרץ הילך לו הרב-חובל אנה ואנה כאילו ממתין למישהו; מפעם לפעם נעצר וקרא משהו כמו טסט, טסט, טסט".

תסתכל, אמר גודמונדסון והצביע לעבר הים, שסנוור עתה, עם שקיעת השמש, בצבעי אדום וזהוב. ינסן ספר שניים, שלושה, ארבעה, ששה סנפירים חדים כחרמשים שמשכו במים לעבר מפרץ השדים. “לכל הרוחות,” נהם ינסן. “כמה כרישים שיש פה!” מפעם לפעם צלל חרמש כזה, על פני המים נראה איזה זנב, ואחר-כך מערבולת קטנה במים. אז התחיל רב-חול ואן-טוך להתרוצץ ולקפץ בחוף, פלט זרמי גידופים ונפנף באגרופיו כלפי הכרישים. אחר-כך ירד ערב טרופי קצר והירח הפליג בשמי האי; ינסן תפס במשוטים והתקרב כדי מאתיים מטרים אל החוף. הקפטן התישב בינתיים על סלע ופלט את קריאותיו טסט-טסט, טסט. היתה בסביבתו איזו תנועה, אבל על טיבה היה קשה לעמוד. משהו כמו כלבי ים, חשב ינסן. אבל כלבי-ים זוחלים אחרת. אלה כאן מגיחים מהמים בין הסלעים ומדדים בחוף כמו פינגוינים. ינסן חתר עוד קצת בהשקט, ונעצר במרחק מאה מטרים מהרב-חובל. כן, הרב-חובל אמר משהו, אבל מה, רק בן השטן יכול להבין; כנראה מאלאית או טמילית. הוא מנופף בידיו כאילו הוא משליך משהו אל עבר כלבי הים האלה (אבל אלה לא כלבי ים, קבע עכשיו ינסן). ותוך כדי כך הוא מפטפט במאלאית או בסינית. ברגע זה נשמט המשוט המורם מידו של ינסן, ונפל ברעש למים; הקפטן הרים את ראשו, קם והלך כשלושים מטרים בכיוון למים; פתאום נראו ברקים ונשמעו קולות נפץ; הרב-חובל ירה מהבראונינג שלו אל הסירה. כמעט בו ברגע נשמעו בחוף שעטה, רשרוש ורעש, משל כאילו אלף כלבי ים קופצים למים; אבל ינסן וגודמונדסן הספיקו בינתיים להפעיל את משוטיהם ולברוח אל מעבר לפינה הקרובה. משחזרו לספינה לא אמרו דבר לאיש. הטיפוסים האלה בני הצפון יודעים לשתוק, ככלות הכל. לפנות בוקר חזר הרב-חובל; היה כעוס וזועם, אבל לא אמר מלה. רק כאשר ינסן עזר לו לעלות לסיפון, נפגשו שני זוגות עיני תכלת במבט קר וחוקר.

“ינסן,” אמר הרב-חובל.

“כן, אדוני.”

“היום אנחנו נוסעים.”

“כן, אדוני.”

“בסורביה תקבל את הפנקס שלך.”

“כן, אדוני.”

ודי. אותו יום הפליגה קנדונג-בנדונג אל פאדאנג. בפאדאנג שלח הרב-חובל י. ואן-טוך חבילונת מבוטחת באלף ומאתיים לירות שטרלינג למען של חברתו באמסטרדם, ובד בבד שלח מברק ובו בקשה לאישור חופשה שנתית. סיבות בריאות וכן הלאה. אחר-כך שוטט בחוצות פאדאנג עד שמצא את האיש שחיפש. זה היה פרא-אדם מבורניאו, דאיאק, אשר בעלי מסעות אנגליים היו נוהגים לשכור את שירותיו כצייד כרישים, לשם השעשוע; כי הדאיאק הזה עבד בשיטה הישנה, חמוש בסכין ארוכה בלבד. הוא היה כנראה קניבל, אבל עבד לפי תעריף קבוע: חמש לירות שטרלינג לכל כריש. בתוספת אש"ל. וחוץ מזה היה מראהו מעורר אימה. עור זרועותיו, חזהו וירכיו משוייף ממגע עור כריש, אפו ואוזניו מקושטים בשיני כרישים. ושמו הלך לפניו – שָּארק.

בלויית דאיאק זה העתיק איפוא רב-חובל י. ואן-טוך את מקום מגוריו אל האי טנא-מסא.

2. מר גולומבק ומר ואלנטה

היה קיץ חם, קיץ במערכת עתון, כאשר דבר אינו קורה, אפס גמור ומוחלט, אפס ב’א' רבתי, כאשר אין עושים פוליטיקה וכאשר אין כלל באירופה מצב מדיני; ואף על פי כן מחכים קוראי העתונים, השרועים ביסורי שעמום בחופי מים רבים או בצל דליל של אילנות, קורבנותיו של דכדוך הבא מחומו של קיץ, מהחיים בטבע, מן השקט הכפרי ובכלל מן החיים הפשוטים והבריאים של חופשה – ובכן הם מחכים ומקווים תקוה הנכזבת מדי יום, שלפחות בעתון זה יהיה משהו חדש ומרענן, איזה רצח או מלחמה או רעידת אדמה, בקיצור משהו; ומשאינם מוצאים את מבוקשם, הם זורקים את העתון וצועקים במרירות, שבעתון הזה אין כלום, אבל ממש אפס אחד גדול, ושבכלל לא כדאי לקרוא אותו ויותר לא יחתמו עליו.

ובינתיים יושבים להם במערכת חמישה או ששה אנשים נטושים, שכן היתר אף הם בחופשה, ושם הם זורקים את העתון מהם והלאה וצועקים במרירות, שבעתון הזה אין כלום, אבל ממש כלום אחד גדול. מהמסדרה יוצא המעמד וגוער: “רבותי, רבותי, עוד אין לנו מאמר ראשי למחר.”

“אז תכניס לשם, נגיד… את המאמר הזה… על המצב הכלכלי בבולגריה,” שח אחד הנטושים.

המעמד נאנח בכבדות. “אבל מי רוצה לקרוא את זה, אדוני? שוב נוציא גליון מלא אין-מה-לקרוא.”

ששת הנטושים נושאים את מבטיהם אל התקרה, כאילו היה אפשר לגלות שם איזה משהו-לקרוא.

“אילו רק קרה איזה משהו,” מציע אחד ככה סתם.

“או למצוא… איזו… כתבה מעניינת.” מצטרף השני.

“על מה?”

“לא יודע.”

“אז אולי להמציא… איזה ויטמין חדש,” ממלמל השלישי.

“עכשיו בקיץ?” תוהה הרביעי. "בן-אדם, ויטמינים זה ענין מדעי, זה אולי מתאים לסתיו – "

“אלהים, כמה חם,” מפהק החמישי, “אולי משהו על נופֵי הקוטב.”

“ככה. משהו על איזה אסקמוסי. אצבעות קפואות, קרח נצחי ודברים כאלה.”

“קל להציע,” אומר השישי. “אבל איפה לוקחים את זה?”

בחדר המערכת נשתררה דממה של יאוש.

“אני הייתי השבוע באחד הכפרים…” נשמע קולו המהסס של המעמד.

“ומה?”

“אומרים שנמצא שם בחופשה אחד רב-חובל ונטוך; מספרים שהוא נולד שם, בכפר הזה.”

“איזה ונטוך?”

“כזה שמן. ספרו לי שהוא רב-חובל בים, הונטוך הזה, ושהוא התעסק באיזה מקום בדליית פנינים.”

מר גולומבק זרק מבט לעבר מר ואלנטה.

“ואיפה הוא דלה את הפנינים?”

“בסומטרה… ובצלבם… בכלל שם באיזה מקום. ספרו שהוא חי שם שלושים שנה.”

“שמע, זה רעיון,” אמר מר ואלנטה. “זאת יכולה להיות כתבה עשר. גולומבק, נוסעים?”

“נו, אפשר לנסות,” סבר מר גולומבק וירד מהשולחן שעליו ישב.

“שם, האדון ההוא,” אמר הפונדקאי בכפר יביצ’קו.

ליד שולחן בגינה ישב לו גבר שמן, מפושק רגליים, חבוש כובע לבן, שתה בירה ועסק בריכוז ניכר בציור של משהו באצבעו השמנה על מפת השולחן. שני האדונים פנו הישר אליו.

“ואלנטה, עורך עתון.”

“גולומבק, עורך עתון.”

הגבר השמן הרים את עיניו. “What?, מה?”

“אני ואלנטה, עורך עתון.”

“ואני גולומבק, עורך עתון.”

הגבר השמן קם בחגיגיות. Captain van Toch. Very glad." – תשבו חבר’ה."

שני האדונים הצטרפו ברצון והניחו לפניהם את פנקסיהם.

“ומה תשתו, בחורים?”

“מיץ פטל,” אמר מר ואלנטה.

“מיץ פטל?” חזר הרב-חובל בספקנות. “ולמה? מלצר, תביא להם בירה. כך, ומה אתם רוצים, בעצם?” אמר והשעין את מרפקיו בשולחן.

“האם זה נכון, מר ואן-טוך, שנולדת פה?”

“יא. נולדתי.”

“תאמר לי, בבקשה, איך הגעת מפה לים?”

“נו, דרך המבורג.”

“וכמה זמן אתה כבר רב-חובל?”

“עשרים שנה, בחור. ניירות יש לי – הנה,” אמר בהדגשה והקיש על כיס החזה. “יכול להראות.”

מר גולומבק הרגיש רצון לראות איך נראים ניירות של רב-חובל, אבל התגבר עליו. “ובמשך עשרים השנים האלה, אדוני הרב חובל, הספקת לראות חתיכת עולם, מה?”

“יא. חתיכה. יא.”

“ומה במיוחד?”

"יאווה. בורניאו. פיליפינים. איי פיג’י. איי קרולינה. סמואה. איי קליפרטון.

A lot of damned islands. Damned Clipperton Islands, בחורי. מדוע?"

“סתם כך, מפני שזה מעניין. אנחנו היינו רוצים לשמוע ממך יותר, אתה מבין?”

“יא. סתם כך, מה?” הרב-חובל מיקד לעברם את שתי עיניו הכחולות. “אז אתם מהפוליס, מהמשטרה זאת אומרת, לא?”

“לא, קפטן. אנחנו מייצגים עתון.”

“ככה. עתון. reporters, מה? אז תכתבו: רב-חובל י. ואן-טוך, קברניט הספינה קנדונג-בנדונג.”

“איך?”

“קנדונג-בנדונג. נמל סורביה. מטרת הנסיעה: vacances – איך אומרים את זה?”

“חופשה.”

“כן, לעזאזל, חופשה. אז תכתבו בעתון הזה שלכם, מי נחת פה. ותסלקו כבר את הפנקס הזה שלכם, בחורים. Your health.”

“אדון ואן-טוך, אנחנו באנו אליך כדי שתספר לנו משהו מחייך.”

“ולמה?”

“נכתוב על זה בעתון. אנשים מעוניינים לקרוא על איים רחוקים, ומה גם על כל מה שראה וחוה שם בן ארצם, בן הכפר יביצ’קו.”

הרב-חובל הניד ראשו. “זה נכון. שמע, בחור, אני הקברניט היחיד בכל יביצ’קו. זה כן. שמעתי שמכאן יצא איזה רב-חובל… של איזה נדנדות, אני חושב.” הוסיף בשקט כממתיק סוד. “אבל נדמה לי שזה לא רב-חובל ממש. זה נקבע על פי הטונאז', אתה יודע?”

“ומה הטונאז' של הספינה שלך?”

“שנים עשר אלף טון, בחור.”

“זה נקרא רב-חובל גדול, לא?”

“כן. גדול.” אמר הרב-חובל מתוך הכרת ערך עצמו. “בחורים. יש לכם כסף?”

שני האדונים זרקו זה אל זה מבט של ספקנות-מה. “יש, אבל מעט. אתה אולי צריך, קפטן?”

“יא. זאת אומרת, הייתי צריך.”

“אתה רואה. אם תספר לנו הרבה, אנחנו נכתוב על זה בעתון, ואתה תקבל בעד זה כסף.”

“כמה?”

“אולי אפילו.. איזה אלף.” אמר ברוחב לב מר גולומבק.

"בלירות שטרלינג?

“לא. בכתרים צ’כיים.”

רב-חובל ואן-טוך הניע ראשו לאות שלילה. “ובכן, זה לא. זה יש לי בעצמי, בחורצ’יק.” שלח את ידו לכיסו ושלף משם חבילת שטרי כסף. “see?” אחר-כך השעין שוב את מרפקיו על השולחן, וקרב אל אוזני שני האדונים. “רבותי, אני הייתי מציע לכם איזה Big Business. איך אומרים את זה?”

“עיסקה רצינית.”

“יא. עיסקה רצינית. אבל הייתם צריכים לתת לי חמישה עשר… רגע, חמישה עשר, ששה עשר million כתר. נו?”

שני האדונים שוב שלחו מבט-שבספק זה אל זה. כעורכי עתונים הרי אספו בדרכם מאגר של נסיון עם כל מיני מטורפים, רמאים וממציאים. “רגע,” אמר הרב-חובל, “אני יכול להראות לכם משהו.” סובב אצבעותיו העבות בכיס הקטן של מקטורנו, שלף משהו והניח על השולחן. היו אלה חמש פנינים ורודות בגודל גלעין דובדבן. “אתם מבינים בפנינים?”

"כמה זה שווה?, נשם מר ואלנטה.

"יא, lots of money, בחור. אבל אני לקחתי את זה אתי רק כדוגמה, רק להראות. אז מה, הייתם הולכים אתי? שאל בהושיטו את ידו הרחבה מעבר לשולחן.

מר גולומבק נאנח. "אדון ונטוך. כל כך הרבה כסף – "

“Halt!” הפסיק אותו הרב-חובל. “אני יודע, אתה לא מכיר אותי; אבל תשאל על קפטן ואן-טוך בסוראבאיה, בבאטאביה, בפאדאנג, או איפה שתרצה. לך ותשאל, וכל אחד יגיד לך – Captain van Toch, he is as good as his word.”

“אדון ונטוך, אנחנו מאמינים לך,” מיחה מר גולומבק. "אבל – "

“חכה,” שח הרב-חובל, “אני יודע. אתה לא רוצה לתת את הכסף שלך רק ככה; זה דווקא חכם מצדך, בחור. אבל אתה תתן על האניה, see ? אתה תקנה את זאת האניה, אתה תהיה ה-shipowner, וגם אתה יכול לבוא אתנו; יא, אתה יכול, שתראה, איך אני מנהל את המשק ברכוש שלך. אבל הכסף שנעשה שם, זה יהיה fifty-fifty. זה ביזנס ביושר, לא?”

“אבל אדון ונטוך,” פלט לבסוף מר גולומבק מתוך דכאון כלשהו, “לנו הרי אין כסף כזה!”

“יא, זה ענין אחר,” אמר הקפטןsorry “.. אז באמת אינני יודע בשביל מה באתם אלי.”

“בכדי שתספר לנו, קפטן. אתה הרי לבטח בעל נסיון עצום – –”

“יא. זה נכון, בן-אדם. נסיון מחורבן, זה יש לי.”

“האם היית פעם באניה שנטרפה?”

What? – אתה מתכוון ל-shipwrecking? נו, זה לא. מה פתאום? אם נותנים לי אניה טובה, אז שום דבר לא יכול לקרות לה. אתה יכול לשאול באמסטרדם על הכישורים שלי. לך ותשאל."

“ומה בקשר לילידים? באת שם במגע עם ילידים?”

הרב-חובל ואן-טוך נענע בראשו. “זה לא בשביל אנשים מתורבתים. על זה לא אספר.”

“אז תספר לנו משהו אחר.”

“יא, לספר.” נהם הקפטן בחוסר אמון. “ואתם אחר-כך תמכרו את זה לאיזה company והיא תשלח לשם את האניות שלה. אני אומר לך, my lad, בני אדם הם גנבים גדולים. והגנבים הכי גדולים, זה ה-bankers בקולומבו.”

“היית הרבה בקולומבו?”

“יא. הרבה. וגם בבנגקוק, ובמנילה. בחורים,” אמר פתאום, “אני אולי יודע על אניה אחת. אניה נחמדה, וגם לא יקרה לפי מה ששווה הכסף היום. היא עוגנת ברוטרדם. בואו להסתכל עליה. רוטרדם, זה הרי תיכף פה,” הצביע באצבעו מעל לכתפו. “עכשיו האניות נורא זולות, בחורים. כמו גרוטאות ברזל. היא רק בת שש שנים והולכת על דיזל. רוצים לראות?”

“לא יכולים, אדון ונטוך.”

“ובכן, אתם אנשים משונים,” נאנח הרב-חובל, וברעש גדול קינח את אפו לתוך ממחטה בצבע תכלת זוהר. “ובכלל, אתם יודעים על מישהו פה, שהיה רוצה לקנות לעצמו איזה אניה?”

“פה, ביביצ’קו?”

“יא. פה, או בסביבה איפושהו. אני הייתי רוצה שהעסק הגדול הזה יבוא אל – אל ה-country שלי.”

“זה יפה מצדך, קפטן – –”

“יא. האחרים הם בכלל גנבים גדולים. ואין להם כסף גם. אתם, אנשי ה-newspapers, צריכים הרי להכיר פה את האנשים החשובים, את ה- bankers ואת ה- shipowners, איך אומרים, ספינטורים, אתם יודעים?”

“בעלי ספינות. מה לעשות, לא מכירים, אדון ונטוך.”

“וזה חבל.” הרצין הרב-חובל.

מר גולומבק נזכר פתאום. “אולי אתה מכיר את אדון בונדי?”

“בונדי. בונדי?” רב-חובל ואן-טוך גלגל את השם על לשונו. “חכה, אני הייתי צריך להכיר. בונדי. יא, בלונדון יש רחוב בשם Bond Street. ושם חיים דווקא אנשים עשירים. אולי יש לו איזה חנות בבונד סטריט, האדון בונדי הזה?”

“לא. הוא חי בפראג, אבל נולד, נדמה לי, כאן ביביצ’קו.”

“בחיי,” תקע הרב-חובל בשמחה, “אתה צודק, בחור. זה שהיה לו חנות גלנטריה בכיכר. יא. בונדי – איך קראו לו? מאקס, מאקס בונדי. כך, אז הוא יש לו עכשיו חנות בפראג?”

“לא. זה כנראה היה אביו. הבונדי הזה קוראים לו ג.ה.: יושב-ראש ג.ה. בונדי, קפטן.”

“ג.ה.,” הסיט הרב-חובל את ראשו. “ג.ה. – פה לא היה שום ג.ה. – אלא אם אתם מתכוונים לגוסטל בונדי, – אבל הוא לא היה שום יושב-ראש. גוסטל היה כזה ילד יהודי מנומש. זה לא יכול להיות הוא.”

“כנראה שזה בכל זאת הוא, אדון ונטוך. הרי עברו כבר שנים כה רבות –”

“יא. בזה אתה צודק, הרבה שנים,” הסכים הרב-חובל. “ארבעים שנה, בחור. יכול להיות שגוסטל כבר גדל. ומה אמרת שהוא?”

“הוא יושב-ראש מועצת המנהלים של “מיאָס”, אתה יודע, זה בית החרושת הגדול לדוודים ודברים כאלה, נו, ועוד הוא יושב-ראש באיזה עשרים חברות ותאגידים – אדון גדול מאוד, אדון ונטוך. אומרים שהוא קברניט התעשיה שלנו.”

“קברניט?” התפלא רב-חובל ואן-טוך, “אז אני לא הקברניט היחידי מבני יביצ’קו! אלהים, אז גוסטל גם כן רב-חובל. אז באמת כדאי שאפגש אתו, האם יש לו כסף?”

“ומה! המון כסף, אדון ונטוך. זה בטח יש לו כמה מאות מיליונים, האדם הכי עשיר אצלנו.”

רב-חובל ואן-טוך הרצין מאוד. “וגם כן רב-חובל. אז אני מאוד מודה לך, בחור. אם כך, אני מפליג אליו, אל הבונדי הזה. יא, גוסטל בונדי, I Know. כזה יהודי קטן. ועכשיו זה רב-חובל ג.ה. בונדי. יא, יא, הזמן רץ,” נאנח בנימת תוגה.

“אדוני הרב-חובל, אנחנו מוכרחים ללכת עכשיו, שלא נאחר לרכבת הערב –”

“אני אלווה אתכם לנמל,” אמר הרב-חובל והחל להרים עוגן. “שמחתי שבאתם, רבותי. אני מכיר איזה עורך עתון בסוראבאיה, בחור טוב. יא, a good friend of mine. מסטול לגמרי, בחורים. הייתם רוצים שאמצא לכם משרה בעתון בסוראבאיה? לא? נו, שיהיה.”

משהחלה הרכבת לנוע, נופף רב-חובל ואן-טוך לאטו ובחגיגיות בממחטתו התכולה הענקית. תוך כדי כך נשרה מתוכה אל החול פנינה גדולה ועגולה. פנינה שאיש לא מצאה לעולם.

3. ג.ה. בונדי ובן כפרו

כידוע, ככל ששמו של אדם הולך לפניו, כן פוחת הכתוב על הלוח שבפתח ביתו. קחו למשל את מאקס בונדי הזקן בכפר יביצ’קו. אצלו מצאת מעל למשקוף החנות, בצדי הדלתות ועל גבי זגוגיות הדלתות והחלונות, כתובות מצויירות באותיות גדולות ומבשרות שזו חנותו של מאקס בונדי, בית מסחר לכל מיני סחורות גלנטריה, ציוד לכלות, צעיפים, מגבות ומגבות-מטבח, מפות, סדינים וציפות, תחרה, בדים מובחרים, משי, וילונות, קישוטים וכל מיני צרכי תפירה. נוסד בשנת 1885. בנו, ג.ה. בונדי, קברניט התעשיה, נשיא חברת “מיאס”, יועץ מסחרי, יועץ הבורסה, סגן יו"ר התאחדות בעלי התעשייה, קונסול כבוד של רפובליקת אקואדור, חבר מועצות מנהלים לאין ספור וכו' וכו' – בפתח ביתו של זה לא תמצא אלא לוחית שחורה קטנה עשויה זכוכית, ובה רשום באותיות של זהב * BONDY

לא יותר. רק בונדי. אחרים יכולים לכתוב יוליוס בונדי, נציג חברת ג’נרל מוטורס, או ד"ר ארוין בונדי, רופא כללי, או ש. בונדי ושות'; אבל יש רק בונדי אחד ויחידי שהוא בונדי ותו לא. (אני חושב שאצל האפיפיור כתוב בדלת “פָּיוס”, בלי תואר או מספר סידורי. ואשר לאלהים, אין לו שום לוחית, לא בשמים ולא בארץ. ואתה, בן-אדם, בתבונתך לך ומצא, היכן משכנו. אבל זה לא שייך לכאן ונאמר רק בדרך אגב.)

מול פני אותה לוחית זכוכית ניצב ביום קיץ חם גבר חבוש כובע ימאים לבן וניגב בממחטה תכולה גדולה את עורפו הרחב. איזה בית מהודר, חשב בלבו. ובקורטוב של אי-בטחון משך בידית הפעמון.

בשער מופיע השוער פובונדרה, מודד במבטו את האדון השמן מנעליו ועד שיפולי הזהב שבקצה כובעו, ואומר באיפוק מסוייג: “כן, אדוני?”

“נו, בחור,” מהדהד קולו של הגבר “גר פה איזה אדון בונדי?”

“ובקשתך אדוני?” שואל מר פובונדרה בנימה צוננת.

“תגיד לו, שרוצה לדבר אתו רב-חובל ואן-טוך מסוראבאיה. יא,” נזכר, “הא לך כרטיס.” והושיט למר פובונדרה כרטיס ביקור, שמצדו האחד טבוע עוגן, ומצדו השני כתוב:

CAPTAIN J. VAN TOCH

E.I. & P. L. Co. S. Kandong Bandoeng

Surabaya Naval Club

מר פובונדרה הרכין ראשו והיסס. להגיד לו שמר בונדי איננו בבית? יש מבקרים ששומה עליך להכניס פנימה, ואחרים אשר שוער ראוי לשמו יגמור אתם לבדו. מר פובונדרה חש עתה כשל גמור ומביך של האינסטינקט אשר היה מדריכו מימים ימימה במקרים כאלה; האדון השמן הזה לא השתבץ בשום משבצת מקובלת של אורחים לא-קרואים, לא נראה כסוכן-נוסע ולא כשליח מצווה של אגודת צדקה. בינתיים נוהם רב-חובל ואן-טוך ומנגב את קרחתו במטפחת; תוך כדי כך הוא ממצמץ בתמימות כזאת בעיני התכלת – ואז, בבת אחת, החליט מר פובונדרה ליטול על עצמו את כל האחריות. “נא להיכנס,” אמר. “אודיע לאדון על בואך.”

רב-חובל י. ואן-טוך מנגב את מצחו בממחטתו הכחולה וסוקר את חדר הכניסה. לכל הרוחות, איך שגוטסל זה הסתדר; זה נראה כמו saloon באלה ה-ships השטות מרוטרדם לבאטאביה. כמה כסף זה היה מוכרח לעלות! ואיזה ילד יהודי מנומש זה היה, מתפלא הרב-חובל.

בינתיים בודק ג.ה. בונדי את כרטיס הביקור ומהרהר. “מה הוא רוצה בעצם?” הוא שואל בחשדנות.

“לא אדע, אדוני,” ממלמל מר פובונדרה ביראת כבוד.

מר בונדי עדיין מחזיק בידו את כרטיס הביקור. עוגן בדפוס בלט. הרב-חובל י. ואן-טוך, סוראבאיה – איפה זה בכלל סוראבאיה? לא באיזה מקום ביאווה? מר בונדי נשטף בריחם של מרחקים. קנדונג-בנדונג, זה נשמע כמו הלמות הגונג. סוראבאיה. ובדיוק היום הוא יום טרופי שכזה. סוראבאיה. “אז תכניס אותו,” מצווה מר בונדי.

בדלת ניצב גבר רב-ממדים חבוש כובע של רב-חובל ומצדיע. ג.ה. בונדי יוצא לקראתו. “Very glad to meet you. Please come in.”

nazdar, nazádrek“¹ אדון בונדי,” נכנס הרב-חובל בתרועה, כמיטב הצ’כית השגורה עדיין בפיו.

“אתה מצ’כיה?” מתפלא מר בונדי.

“יא. מצ’כיה. אנחנו הלא מכירים, אדון בונדי. מהכפר יביצ’קו. בעל המכולת ונטוך. do you remember?”

“נכון, נכון,” שמח ג.ה. בונדי בקול, בעוד שבלב מתגנב משהו כמו אכזבה. (אז הוא לא הולנדי!) “בעל המכולת ונטוך, בכיכר, נכון? אבל בכלל לא השתנית מר ונטוך. ממש כמו שהיית! נו, ואיך העסקים במכולת?”

“Thanks” אמר הרב-חובל בנימוס. "אבא כבר מזמן הלך, איך אומרים – "

“הלך לעולמו? מה אתה אומר? נכון, אז אתה צריך להיות הבן…”

עיני מר בונדי אורו לפתע עם התחדדות הזכרון. “בן-אדם, בחיי, זה אתה הונטוך שאתו הייתי תמיד הולך מכות כשהיינו ילדים?”

“יא. זה כנראה אני, אדון בונדי,” אישר הרב-חובל בארשת פנים רצינית. “ובגלל זה גם הוציאו אותי מהבית.”

“הרבה התקוטטנו. אבל אתה תמיד היית חזק ממני,” הפגין מר בונדי רוח ספורטיבית.

“יא. הייתי, נו, אתה היית כזה ילד יהודי חלוש, אדון בונדי. הרבה קיבלת על התחת שלך. הרבה.”

“קיבלתי, זה נכון,” שקע ג.ה. בונדי בזכרונות. “נו, בוא ושב, כמו בבית! וזה נחמד מצדך שנזכרת בי! ואיך הגעת הנה?”

הרב-חובל ואן-טוך התישב בנחת בכורסת העור והניח את כובעו על הרצפה. “אני מבלה פה את החופשה שלי, אדון בונדי. זהו. That’s so.”

“ואתה עוד זוכר את כל התעלולים?”

“יא,” השיב הרב-חובל בליווי תרועה רווית געגועים לתוך ממחטתו “יא. אלה היו ימים, בחור. מה לעשות, הזמן רץ. עכשיו אנחנו שנינו זקנים ושנינו Captains.”

“נכון, נכון, אתה רב-חובל.” נזכר מר בונדי. “ומי היה חושב שכך יהיה! ‘Captain of Long Distances’ – כך קוראים לזה, נכון?”

Yah Sir. A Highseaer . East India and Pacific Lines.

“מקצוע יפה,” נאנח מר בונדי. “הייתי מתחלף אתך מיד, קפטן. אתה חייב לספר לי על עצמך.”

“ובכן, זה כך,” התעורר הרב-חובל. “אני הייתי רוצה לספר לך משהו, אדון בונדי. ענין נורא מעניין, בחור.” רב-חובל ואן-טוך הסתכל סביבו באי-שקט.

“אתה מחפש משהו, קפטן?”

“יא. אתה בכלל לא שותה בירה, אדון בונדי? אני תפסתי מין צמא כזה בדרך מסוראבאיה.” הרב-חובל התחיל לחטט בכיס הרחב של מכנסיו והוציא משם את ממחטתו הכחולה, שקית בד עם דבר-מה בתוכה, שקית טבק, סכין, מצפן ושטרי כסף. “אני הייתי רוצה לשלוח מישהו להביא בירה. אולי את הזה שהביא אותי לתא שלך.”

מר בונדי צלצל בפעמון. "עזוב, קפטן. אולי תדליק לך בינתיים סיגר –

הרב-חובל לקח סיגר שפס נייר זהוב ואדום כרוך סביבו, והריח. “זהו טבק מלומבוק. שמה גנבים גדולים. נו, מה לעשות.” ולתדהמתו של מר בונדי מעך את הסיגר היקר בחופנו האדיר ושפך את הפירורים לתוך מקטרתו. “יא, לומבוק. או אולי סומבה.”

בינתיים הופיע בחשאי מר פובונדרה וניצב בדלת.

“תביא איזה בירה,” צווה מר בונדי.

מר פובונדרה הרים גבה: “בירה? וכמה?”

“A gallon,” הפטיר הרב-חובל ורמס גפרור בוער על המרבד. “בעדֶן היה נורא חם, בחור. – ובכן יש לי איזה חדשות, אדון בונדי, מ-Sunda Islands, מבין? שם אפשר היה לעשות עסק, משהו נפלא, אדוני. A big business. אבל אז אני צריך לספר לך את כל ה – איך אומרים – story, לא?”

“סיפור.”

“יא. ובכן, סיפור כזה, אדוני. חכה רגע.” הקפטן נשא את עיני התכלת לתקרה. “עכשיו אני לא יודע איפה להתחיל.”

(שוב איזה עסק, חשב בלבו ג.ה. בונדי. אלהים איזה שעמום! בטח יספר לי שהיה יכול למכור מכונות תפירה בטסמניה, או דודי קיטור באיי פיג’י. עסק מצויין, אני יודע. לזה אני טוב לכם. לעזאזל, אני הרי אינני איזה חנווני. אני איש חזון. אני בדרכי שלי משורר. ספר לי, המלח סינדבד, על סוראבאיה, או על איי פניקס. האם לא נמשכת אל הר האבן השואבת, האם לא נחטפת על ידי ציפור אגדית? האם אינך חוזר עם מטען פנינים, קנמון ושאר ריחות המזרח? נו, בן-אדם, תתחיל כבר לשקר!)

“אז אולי אתחיל עם אלה הנבלות,” פתח הרב-חובל.

“איזה נבלות?” התפלא יועץ הסחר בונדי.

“נו, עם אלה הזוחלים. איך קוראים להם, lizards.”

“לטאות?”

“יא, לכל הרוחות, לטאים. יש שם לטאים כאלה, אדון בונדי.”

“איפה?”

“על אחד האיים האלה. אני לא יכול להגיד את השם, בחור. זהו secret נורא גדול. שווה מיליונים.” רב החובל ואן-טוך מנגב את מצחו בממחטתו. “אז לעזאזל, איפה הבירה הזאת?”

“עוד מעט תגיע, קפטן.”

“יא, נו. בסדר. אז שתדע לך, אדון בונדי, אלה חיות חביבות ונחמדות מאוד, אלה הלטאים. אני מכיר אותם, בחור.” לפתע הלם בידו השטוחה בשולחן. “ולהגיד שהם שדים, זה שקרA damned lie, Sir.. יותר אפשרי שאתה שד או אני שד. אני, רב חובל ואן-טוך, אדוני. אתה יכול להאמין לי.”

ג.ה. בונדי נבהל. הזיות, אמר בלבו. איפה פובונדרה זה, ימח שמו?

“יש שם כמה אלפים מהלטאים האלה; אבל אכלו אותם אלה – לכל הרוחות, תגיד, איך קוראים להם פה? – sharks.”

“כרישים?”

“יא. כרישים. לכן הלטאים האלה כל כך מועטים, אדוני, ורק במקום אחד, באותו המפרץ שאני לא יכול לגלות את שמו.”

“ואתה אומר שהלטאות האלה חיות בים?”

“יא, בים. רק בלילה יוצאות לחוף, אבל אחרי איזה זמן הם מוכרחים שוב לחזור למים.”

“ואיך הן נראות?” (מר בונדי ניסה להרויח זמן, עד שיחזור פובונדרה-ימח-שמו.)

“נו, בגודל הם אולי כמו כלבי ים. אבל כשהם מדדים על הרגליים האחוריות, הם מגיעים עד ככה,” הראה הרב-חובל. להגיד שהם יפים, זה לא. גם אין להם על הגוף שום קליפות."

“קשקשים?”

“יא, קשקשים. לגמרי הם קרחים, אדון בונדי, כמו צפרדעים או איזה Salamanders. והרגליים הקדמיות שלהם, מה אגיד לך, זה כמו ידיים של ילדים קטנים, אבל רק עם ארבע אצבעות. בקיצור, הם כאלה מסכנים,” הוסיף ברגש. “אבל מאוד חכמים ומאוד נחמדים, אדון בונדי.” הרב-חובל ירד לפתע לישיבת שפיפה והתחיל לפסוע במצב זה בצעדים מתנדנדים. “וככה הם מדדים, האלה הלטאים.”

הרב-חובל התאמץ להקנות תנועה גלית לגופו השמן. בהיותו במצב שפיפה; תוך כדי כך החזיק את ידיו לפניו כמו כלב מאולף המבקש לקנות את חסדי בעליו, ונעץ את עיניו התכולות במר בונדי כמבקש לסחוט ממנו סימני אהדה. ג.ה. בונדי חש התרגשות עזה ומשהו כמו בושה אנושית. נוסף לכל הופיע בפתח, בחשאי, מר פובונדרה, והגיש, בלא להוציא הגה, את כד הבירה, ורק הרים את גבותיו בארשת רתיעה משנפל מבטו על התנהגותו הבלתי מכובדת של הקברניט.

“שים את הבירה וצא,” הפטיר מר בונדי בחפזון.

הרב-חובל התרומם וגנח. “ובכן, כאלה החיות האלה, אדון בונדי.,”Your health" אמר ולגם. “הבירה שלך בסדר גמור, בחור. כן, כן, בבית כזה כמו שלך – –” הרב-חובל ניגב את שפמו.

“ואיך מצאת את הלטאות האלה, קפטן?”

“זאת היא בדיוק המעשייה, אדון בונדי. זה התחיל כך, שחיפשתי פנינים בטנא-מסא – –”הרב-חובל עצר לפתע. “או באיזה מקום אחר. יא, זה היה איזה אי אחר, אבל זה בינתיים ה-secret שלי, בחור. האנשים הם גנבים גדולים, אדון בונדי. וצריך נורא לשמור על הפה שלך. וכאשר שניים מהסינגלזים המחורבנים האלה חתכו מתחת למים את ה-shells האלה של הפנינים – –”

“צדפים?”

“יא. כאלה צדפים שנצמדים לסלע כמו אמונתם של יהודים,² וצריך לחתוך אותם בסכינים. אז הלטאים האלה מסתכלים על הסינגלזים, והסינגלזים חושבים שאלה שדי-ים. זה הכל בוּר ועם הארץ, אלה הסינגלזים והבאטאקים. מספרים לי שיש שם שדים. יא.” הרב-חובל תוקע בחוזקה לתוך ממחטתו. "ברור, חביבי, אני לא יכולתי להתאפק. אני לא יודע, אולי זה האופי הלאומי שלנו, אבל בכל מקום שפגשתי צ’כי, הוא היה מוכרח לדחוף את האף הסקרן שלו לכל מקום בכדי לדעת מה קורה שם. אני חושב שזה בא מזה שאנחנו לא מאמינים בשום דבר. בקיצור, כמו שאני זקן וטיפש, החלטתי שמוכרחים להציץ בשדים האלה מקרוב. גם הייתי שיכור, נכון, אבל זה היה בגלל שכל הזמן הסתובבו לי בראש השדים האלה המטומטמים. כי שם על האקוואטור כל מיני דברים אפשריים, בן-אדם. ובכן,בערב הלכתי לראות את הדֶאויל בֵּאיי – – "

מר בונדי ניסה לשוות לנגד עיניו מפרץ טרופי מוקף סלעים ויערות עד. “נו, ו –?”

“ובכן, אני יושב ועושה טסט-טסט-טסט ככה שיבואו השדים. וחביבי, אחרי כמה רגעים יוצא מהים אחד כזה לטאה, נעמד לו על הרגליים האחוריות ומסובב את כל הגוף, ועושה עלי טסט-טסט-טסט. אם לא הייתי כל כך שיכור, אולי הייתי יורה עליו; אבל אני, חבר, אני הייתי שיכור לגמרי, ואז אני אומר, בואהנה, אתה, בואהנה, טאפאבוי, אני לא אעשה לך רע.”

“ובאיזו שפה דיברת אתו?”

“”מאלאית, בחור, מאלאית. שם בדרך כלל מדברים מאלאית. והוא כלום, רק מדדה ומתנועע, כמו ילד שמתבייש. ומסביב במים היו כמה מאות מהלטאים האלה והם הוציאו את הפרצופים שלהם מהמים לראות אותי. ואני, נו, נכון, הייתי נורא שיכור, אבל ישבתי בשפיפה והתחלתי לסובב את הגוף כמו הזה הלטאה, ככה שלא יפחדו ממני. ואחר כך יצא מהמים עוד אחד מהלטאים, בגודל של נער בן עשר, וגם התחיל ככה מדדה. וברגל הקדמית שלו הוא מחזיק כזאת צדף של פנינים." הרב-חובל לגם. “לחיים, אדון בונדי. באמת, הייתי שיכור לגמרי, ואני אומר לו, חכם בלילה, אתה רוצה שאפתח לך את הצדף, יא? אז בואהנה, אני רוצה לפתוח לך בסכין שלי. אבל הוא כלום, לא העז. אז שוב התחלתי לסובב את הגוף שלי, כאילו שהייתי ילדה קטנה שמתביישת ממישהו. הוא מתקרב, ואני לאט-לאט מושיט לו יד ולוקח את הצדף מרגלו. מה שנכון נכון, פחדנו שנינו, אתה יכול לתאר לך, אדון בונדי; אבל אני הייתי שיכור, אתה יודע. אז לקחתי את הסכין ואת הצדף ופתחתי; מכניס אצבע לראות אם יש פנינה בפנים, אבל לא היתה, רק הריר המבחיל הזה, ה-mollusk החלקלק הזה שחי בצדפים האלה. נו, הנה, אני אומר, טסט-טסט-טסט, תאכל לך, אם אתה רוצה. ואני זורק לו את הצדף הפתוחה. חביבי, היית צריך לראות איך הוא ליקק אותה. זה כנראה בשבילם tit-bit יוצא מהכלל, איך אומרים?”

“מעדן.”

“יא. מעדן. רק המסכנים הקטנים האלה לא יכולים להגיע עם האצבעות הקטנות שלהם לתוך הקליפות האלה. החיים קשים. יא.” הרב-חובל לגם. “אחר-כך חשבתי על זה בראש שלי, חביבי. כאשר ראו הלטאים האלה איך הסינגלזים חותכים את הצדפים, אז הם אמרו בטח, אהה, גם הם אוכלים את זה, והם רצו לראות איך הסינגלזים יפתחו אותם. כי סינגלזי כזה נראה מתחת למים די כמו לטאה, רק שהלטאים יותר חכמים מהסינלגז או הבאטאק, למה שהם רוצים ללמוד. ובאטאק אף פעם לא ילמד שום דבר חוץ מכל מיני גנבות.” הוסיף רב-חובל י. ואן-טוך במרירות. “וכאשר שם בחוף אני עושה טסט-טסט-טסט, ומסתובב כמו לטאה, אז הם בטח חשבו שאני לטאה גדול איזה שהוא. לכן לא פחדו ובאו שאפתח להם את הצדפים. כאלה הם – חכמים ונותנים אמון.” רב-חובל ואן-טוך הסמיק. “כאשר היכרתי אותם יותר, אדון בונדי, אני התפשטתי עירום לגמרי, שאהיה יותר כמוהם. כזה קרח בגוף שאהיה; אבל הם התפלאו כל הזמן, למה אני שעיר כזה בחזה וכך בכלל. יא.” הרב-חובל העביר את ממחטתו על פני עורפו השזוף. “אבל אני לא יודע, אולי זה יותר מדי ארוך בשבילך, אדון בונדי.”

ג.ה. בונדי היה מוקסם. “לא, בכלל לא. רק תמשיך, רב-חובל.”

“מה שנוגע לי, אני יכול. כאשר הלטאה הזה גמר ללקק את הצדף, האחרים ראו והתחילו לצאת מהמים. היו כאלה שהיו להם גם צדפים בטלפיים – זה די משונה, בחור, שהם היו מסוגלים לקרוע אותם מה-cliffs בידיים האלה כמו של תינוקות, בלי אגודלים. קצת התביישו, אבל אחר-כך הרשו לי לקחת את הצדפים. נכון, לא הכל היו צדפים של פנינים, היה שם כל מיני זבל, חלזונות וככה; את האלה זרקתי למים ואני אומר, ילדים, אלה לא שווים, את אלה אני לא אפתח לכם. אבל כאשר הביאו צדף של פנינים, אותה פתחתי בסכין שלי ומששתי בפנים, האם יש פנינה, ואת הצדף החזרתי להם ללקק. בינתיים ישבו כבר מסביבי כמה מאות מהלטאים ומסתכלים בי איך אני פותח. ואחדים גם ניסו בעצמם, ככה לפרק את הצדף עם איזה שבר כלי שמצאו שם. אז זה היה לי נורא מוזר, בחור. שום חיה לא יודעת להשתמש ב-instruments; מה יש להגיד, חיה, זה הלא רק טבע. נכון, ב-Buitenzorg ראיתי קוף שידע בסכין לפתוח כזה tin, כזה קופסה עם שימורים; אבל קוף, זה כבר לא סתם חיה, אדוני. נכון, זה היה לי משונה.” הרב-חובל לגם. “באותו לילה, אדון בונדי, מצאתי בתוך ה-shells האלה איזה שמונה עשרה פנינים. היו קטנות יותר וגדולות יותר, ושלוש היו כמו גלעינים, אדון בונדי. כמו גלעין.” רב-חובל ואן-טוך הניד בראשו ברצינות רבה. “כאשר חזרתי בבוקר לספינה שלי, אז אמרתי בלב, רב-חובל ואן-טוך, אתה חלמת, sir, אתה היית שיכור. אדוני, וכך; אבל מה לעשות, פה בכיס הקטן שלי היו שמונה עשרה פנינים. יא.”

“זהו הסיפור הכי יפה ששמעתי מימי,” נשם מר בונדי.

“אתה רואה, בחור,” אמר הרב-חובל בשמחה. “במשך היום גלגלתי את הענין בראש שלי. אני אלך לביית, לא?, יא – לביית את הלטאים האלה, לביית ולאמן, והם יביאו לי את ה- pearl-shells. מוכרח להיות שם המון מהצדפים האלה בזה הדאוויל בֵּאיי. ובכן בערב חזרתי לשם, אבל קצת יותר מוקדם. עם שקיעת השמש מתחילים הלטאים האלה להוציא את הקרקפות שלהם מהמים, פה, שם, עד שיש המון מסביב. אני יושב בחוף ועושה טסט-טסט-טסט. פתאום אני מסתכל, והנה כריש, רק הסנפיר בולט מהמים. אחר-כך איזה מהומה במים, ולטאה אחד איננו. אני ספרתי את הכרישים, הגעתי לשנים עשר, שהתחילו להתרכז עם שקיעת השמש מסביב לדאוויל בֵּאיי. אדון בונדי, הנבלות האלה זללו לי בערב אחד יותר מעשרים מהלטאים שלי,” התפרץ הרב-חובל וקינח את אפו בחימה. “יא, יותר מעשרים! זה הרי ברור, כזה לטאה עירום עם הידיים העדינות שלו, הוא לא יכול לעמוד מול כריש. הבן-אדם היה יכול לבכות כמו ילד אם ראה את זה. לו ראית את זה, בחור…”

הרב-חובל שקע בהרהורים. “אני מאוד אוהב חיות, בן-אדם,” אמר לבסוף ונשא את עיני התכלת אל עבר ג.ה. בונדי. “אני לא יודע איך אתה רואה את זה, רב-חובל בונדי – –”

מר בונדי נתן סימן הסכמה.

“אז זה בסדר,” שמח רב-חובל ואן-טוך. “הם טובים וחכמים, הטאפא-בויס; אם מסבירים להם משהו, הם מקשיבים כמו כלב ששומע את האדון שלו. והכי הרבה אלה הידיים, ידי התינוקות שלהם – אתה יודע, בחור, אני בן-אדם זקן ומשפחה אין לי… יא, בן-אדם זקן הוא בן-אדם בודד,” נהם הרב-חובל בנסיון להתגבר על התרגשותו. “נורא חביבים הם הלטאים האלה, מה לעשות. רק לו הכרישים האלה לא היו כל כך זוללים אותם! כאשר התחלתי לזרוק עליהם אבנים, על הכרישים, אז גם הם התחילו לזרוק, אלה הטאפא-בויס. אתה לא תאמין, אדון בונדי, אמת, לא זרקו רחוק, כי הידיים שלהם נורא קצרות. אבל זה מוזר, בן-אדם. אם אתם כאלה זריזים, בחורים, אני אומר להם, אז תנסו פה עם הסכין שלי לפתוח איזה צדף. ואני מניח את הסכין על האדמה. לרגע הם קצת התביישו, ואחר-כך אחד מהם מנסה לדחוף את חוד הסכין בין שני חלקי הצדף. צריך לסובב, אני אומר, לסובב, see? והוא מנסה ומנסה, מסכן, ופתאום ‘פאק!’ והצדף נפתח. אתה רואה? אני אומר, לא כל כך קשה. אם כזה פרא באטאק או סינגלזי יכול, אז למה שלא יוכל טאפא-בוי, לא? – אני הלא לא אלך לספר ללטאים האלה, אדון בונדי, שזהו marvel ונסים ונפלאות, שחיה כזאת מסוגלת לדבר כזה. אבל עכשיו אני יכול להגיד, אני הייתי – אני הייתי, נו, ממש thunderstruck.”

“מוכה תדהמה,” סייע מר בונדי.

“יא. נכון. מוכה תדהמה. ובכן כל הענין הזה ניקר לי בראש שלי והחלטתי להישאר שם עם האניה שלי עוד יום אחד. ובערב שוב לדאוויל בֵּאיי. ושוב אני רואה איך הכרישים זוללים את הלטאים שלי. באותו לילה נשבעתי, בחור, נשבעתי שככה זה לא יישאר. אני נתתי להם את מלת הכבוד שלי, אדון בונדי. טאפא-בויס, אמרתי להם, אני, רב-חובל י. ואן-טוך, פה, תחת כיפת הכוכבים הנוראים האלה, אני מבטיח לכם את עזרתי.”

4. העסקה הגדולה של רב-חובל ואן-טוך

תוך כדי סיפור המעשה סמרה שארית שערו של רב-חובל ואן-טוך בעורפו מרוב התרגשות וסערת רוח.

“יא, אדוני. ככה אני נשבעתי. ומהרגע הזה, בחור, לא היה לי רגע של שלווה. בבאטאנג לקחתי את החופש שלי ושלחתי ליהודים שלי באמסטרדם מאה חמישים ושבע פנינים. כל מה שהחיות האלה הביאו לי. אחר-כך מצאתי ברנש אחד כזה, היה דאיאק ו-shark-killer. מה שהורג את אלה הכרישים בסכין במים. גנב נוראי ורוצח, הדאיאק הזה. ואתו אני נוסע בספינה משוטטת קטנה בחזרה לטנא-מסא, ועכשיו, fella, אתה הולך פה להרוג כרישים עם הסכין שלך. אני רציתי שהוא ישמיד שם את כל הכרישים, שיעזבו את הלטאים שלי. הוא היה כזה רוצח ופרא, הדאיאק הזה, שלא היה איכפת לו מכלום. אפילו לא מהטאפא-בויס. שד או לא שד, לו לא היה איכפת. ואני בינתיים עסקתי ב-observations ו-experiments שלי על ה-lizards האלה – חכה רגע, יש לי כזה logbook שבו הייתי רושם כל יום.” הרב-חובל שלף מכיסו פנקס רב נפח והתחיל לעלעל בו.

“ובכן – מה התאריך היום? הנה, עשרים וחמישה ביוני. אז ניקח את העשרים וחמישה ביוני בשנה שעברה. הנה, הדאיאק הרג כריש. ללטאים יש נורא interest בנבלה הזאת, הכריש. טובי – זה היה אחד לטאה מהיותר קטנים, אבל כזה חכם,” הסביר הרב-חובל. “הייתי צריך לתת להם שמות, אתה מבין? שאוכל לכתוב עליהם בספר. ובכן, טובי הכניס את האצבעות שלו לתוך החור שנשאר מהסכין. בערב הביאו ענפים יבשים בשביל המדורה שלי. – אבל זה כלום,” נהם הרב-חובל. “אני אמצא יום אחר. נגיד, העשרים ביוני, לא? הלטאים ממשיכים לבנות את ה-, איך אומרים ה – – ה-jetty.”

“מזח, לא?”

“יא. מזח. כזה dam. אז הם בונים שם את המזח החדש בקצה הצפון-מערבי של הדאוויל בֵּאיי, בן-אדם,” הסביר, “זה היה מפעל כביר! ממש breakwater.”

“שובר גלים?”

“יא. הם הטילו את הביצים שלהם בצד הזה ורצו שיהיו שם מים שקטים, אתה מבין? והם הגיעו בעצמם לרעיון לבנות שם את ה-dam הזה; אבל את זאת אומר לך, שום פקיד או שום מהנדס מ-Waterstaat באמסטרדם לא היה עושה תכנית יותר טובה בשביל דָיֵק תת-מימי כזה. מלאכת-מחשבת ממש, רק הצרה שהמים סחפו את זה. הם גם חופרים מתחת למים חורים כאלה עמוקים לתוך החוף, ובחורים האלה הם חיים במשך היום. חיות חכמות נורא, אדוני, ממש כמו ה-beavers.”

“בונים.”

“יא. העכברים הגדולים האלה שיודעים לבנות סכרים בנהרות. היה להם שם המון סכרים ודייקים כאלה בהדאוויל בֵּאיי הזה. יפים וישרים, זה היה נראה כמו איזה עיר. ובסוף הם רצו לבנות מזח לכל רוחבו של המפרץ כך. – כבר יודעים להרים סלעים במנוף,” המשיך בקריאה. “לאלברט – זה היה אחד מהטאפא-בויס – נמעכו שתי אצבעות. העשרים ואחד ביוני: דאיאק אכל את אלברט! אבל קיבל אחריו קלקול קיבה. חמש עשרה טיפות אופיום. הבטיח שיותר לא יעשה את זה. כל היום ירד גשם. – השלושים ביוני: הלטאים בונים את המזח הזה. טובי לא רוצה לעבוד. אדוני, זה היה חכם, זה.” הסביר הרב-חובל מתוך התפעלות. “החכמים, הם אף פעם לא רוצים לעבוד. הוא כל הזמן עשה איזה נסיונות, זה, טובי. מה לעשות, גם בין הלטאים יש הבדלים גדולים. – השלושה ביולי: סרג’נט קיבל סכין. – זה היה לטאה חזק מאוד וגדול, זה, סרג’נט. וגם נורא זריז, אדוני. – השבעה ביולי: סרג’נט הרג בסכין הזה אחד cuttlefish, זה הוא הדג שיש לו בפנים כזאת טינופת חומה, יודע?”

“דיונון?”

“כנראה שזהו. – העשרים ביולי. סרג’נט הרג בסכין שלו jellyfish אחד גדול, זאת מפלצת כזאת כמו רגל קרושה, צורב כמו דרדר. חיה מכוערת, זאת. – ועכשיו שמע, אדון בונדי: השלושה עשר ביולי. פה זה מודגש בקו. סרג’נט הרג בסכין כריש קטן. משקל שבעים ליברות. – אז זהו, אדון בונדי,” הכריז רב-חובל י. ואן-טוך בשמץ של חגיגיות. “פה זה רשום שחור על גבי לבן. זהו היום הגדול, בחור. בדיוק השלושה עשר ביולי לפני שנה.” הקברניט סגר את הפנקס. “אני לא מתבייש, אדון בונדי: אני שם בחוף של ההדאוויל בֵּאיי. נפלתי על הברכיים ובכיתי כמו ילד משמחה בלי גבול. עכשיו ידעתי שהטאפא-בויס שלי לא ייכנעו. סרג’נט קיבל ממני בתוך פרס harpoon, צילצל חדש – צילצל זה הדבר הכי טוב אם אתה הולך לצוד כרישים – ואני אומר לו – Sergeant, be a man ותראה לאלה הטאפא-בויס שהם יכולים להתגונן. בן-אדם,” צעק הקברניט, קפץ על רגליו והיכה בהתלהבות בשולחן, “אתה יודע, כעבור שלושה ימים צף שם מת כריש עצום, full of gashes, איך אומרים?”

“מלא פצעים?”

יא. מלא חורים מהצילצל שלו." הרב-חובל לגם לגימה גדולה עד שנשמע קול בעבוע. “ככה זה, אדון בונדי. רק אז עשיתי עם הטאפא-בויס… משהו כמו contract. אני נתתי להם מלת כבוד שאם הם יביאו לי את צידפות הפנינים, אני אתן להם בעד זה צילצלים וסכינים, שיוכלו להתגונן, see? זה היה ביזנס הוגן, אדוני. מה לעשות, בן-אדם צריך להיות הגון גם לחיות כאלה. וגם נתתי להם איזה עץ, וגם שני wheelbarrows – –”

“מריצות.”

“יא. מריצות מברזל, שיוכלו להעביר בזה אבנים בשביל המזח. המסכנים האלה היו צריכים לסחוב את הכל בידיים העדינות שלהם, מבין? נו, הם קבלו המון דברים. לא רציתי לרמות אותם, זה לא. חכה, בחור, אני אַראה לך משהו.” רב-חובל ואן-טוך הרים ביד אחת את כרסו, וביד השנייה שלף מתוך כיס מכנסיו שקית בד. “הנה זה,” אמר ושפך את תוכן השקית על השולחן. היו שם כאלף פנינים מכל הגדלים: קטנות כדוחן, גדולות יותר, גדולות כאפונה, ואחדות בגודל דובדבן; פנינים מושלמות דמויות טיפה, פנינים מחוספסות בסגנון הברוק, פנינים כסופות, כחולות, צהובות, בצבע העור, ורודות ואף נוטות לשחור. ג.ה. בונדי היה מכושף; לא היה יכול להתאפק, היה מוכרח לגלגל אותן, לחוש אותן בקצות אצבעותיו, לכסות בשתי כפות ידיו – –

“איזה יופי,” לחש קסום כולו, “רב-חובל, זה כמו חלום!”

“יא.” שח הרב-חובל מבלי להתרגש. “זה יפה. ומהכרישים הם הרגו כשלושים במשך השנה שבליתי אתם שם. הכל רשום כאן,” אמר בנקשו בכיס חזהו. “אבל כמה סכינים שאני נתתי להם, וחמשת ה-harpoons – לי עלו הסכינים כמעט שני דולרים אמריקאיים a piece. סכינים טובות מאד, בחור, ממין כזה של פלדה שלא תופסת rust.”

“חלודה.”

“יא. כי אלה צריכות להיות סכינים תת-מימיות. וגם הבאטאקים עלו המון כסף.”

“איזה באטאקים?”

“אלה הילידים באי הזה. אלא מאמינים שהטאפא-בויס הם שדים ונורא מפחדים מהם. וכאשר הם ראו איך אני מדבר עם השדים האלה שלהם, הם רצו לגמרי להרוג אותי. לילות שלמים הם מכים בפעמונים כאלה, לגרש את השדים מהכפר שלהם. רעש נורא הם עשו, אדוני. ואחר-כך בבוקר הם רצו ממני שאשלם להם בעד הצלצולים שלהם. בעד העבודה הזאת של הצלצול, אתה מבין? נו, מה לעשות, הבאטאקים האלה הם גנבים גדולים מאוד. אבל עם הטאפא-בויס, sir, עם הלטאים האלה אפשר היה לעשות עסקים הוגנים. זהו. עסק מצויין, אדון בונדי.”

ג.ה. בונדי היה כולו נתון בקסמי אגדה. “לקנות מהם את הפנינים?”

“יא. רק הענין הוא שבדאוויל בֵּאיי, כבר אין שום פנינים, ובאיים אחרים אין שום טאפא-בויס. זהו כל הענין, בחור.” רב-חובל ואן-טוך ניפח את לחייו בארשת נצחון. “זהו בדיוק העסק הגדול, שאני המצאתי בראש שלי. שמע, בחור,” אמר תוך שהוא דוקר באויר באצבעו השמנה, “הרי מאז שאני התחלתי לטפל בלטאים האלה הם התרבו נורא! הם עכשיו מסוגלים להתגונן, you see? Eh? וכל הזמן יהיו יותר! נו, אדון בונדי? זה לא עסק מצויין?”

“אני עוד לא רואה,” אמר ג.ה. בונדי כמהסס, “… למה בדיוק אתה מתכוון, רב-חובל?”

“נו, להעביר את הטאפא-בויס לאיי פנינים אחרים.” יצא סוף סוף המרצע מהשק. “אני מצאתי שהלטאים לא יכולים לעבור בעצמם דרך הים הפתוח והעמוק. הם יודעים קצת לשחות וקצת לזחול על הקרקעית, אבל בעומק, שם הלחץ יותר מדי גדול בשבילם: הם הלא די רכים, אתה מבין? אבל אילו היתה לי אניה שכזאת שבה אפשר היה להתקין כזה tank, כזה בריכה למים, אז הייתי יכול לפזר אותם איפה שאני רוצה, see? והם היו מחפשים שם פנינים, ואני הייתי בא אליהם ומביא להם את אלה הסכינים וה-harpoons ודברים כאלה אחרים, מה שהם צריכים. המסכנים האלה שם בדאוויל בֵּאיי. נורא הת –, התרברבו – איך אומרים?”

“התרבו?”

“יא. התרבו, ועוד מעט לא יהיה להם שם מה לאכול. הם אוכלים ככה דגים כאלה שיותר קטנים, mollusks וכאלה חרקי ים; אבל גם תפוחי אדמה הם יכולים לאכול וצנימים וסתם דברים פשוטים. מה שנוגע לזה, אז אפשר יהיה להאכיל אותם באלה הבריכות באניה, ובמקומות המתאימים, איפה שאין יותר מדי אנשים, הייתי משחרר אותם למים ומסדר שם איזה farms בשביל הלטאים שלי. תדע לך שאני הייתי רוצה שהם יוכלו שם להתפרנס, החיות הקטנות האלה. הם מאוד חביבים וחכמים, אדון בונדי. רק עד שתראה אותם, בחור, אז בטח תגיד, Hullo, Captain, יש לך פה חיות מועילות, יש לך. האנשים עכשיו משתגעים אחרי פנינים, אדון בונדי. ובכן זאת היא העסקה הגדולה שאני המצאתי.”

ג.ה. בונדי היה במבוכה. “אני מצטער מאוד, רב-חובל,” התחיל בהיסוס, “אבל אני – באמת… לא יודע…”

עיני התכלת של רב-חובל י. ואן-טוך נתמלאו דמעות. “זה לא טוב, בחור. אני הייתי משאיר לך את כל הפנינים האלה פה בתור… בתור guaranty על האניה הזאת, אבל לקנות את האניה בעצמי אני לא יכול. אני יודע על אניה אחת מאוד נחמדה שמה ברוטרדם… היא על מנוע דיזל –”

“ומדוע לא הצעת את העסקה הזאת למישהו בהולנד?”

הרב-חובל נענע בראשו לאות שלילה. את האנשים האלה אני מכיר, בחור. איתם על דברים כאלה לא אוכל לדבר. אבל אולי הייתי יכול, " אמר מהורהר, “להוביל באניה הזאת גם דברים אחרים, כל מיני goods, אדוני, ולמכור אותם באיים האלה. יא, זה הייתי יכול. יש לי שם המון מכירים, אדון בונדי. ויחד עם זה הייתי יכול לסדר באניה הזאת שלי את הבריכות בשביל אלה הלטאים שלי –”

“על זה אפשר היה לחשוב,” שקל ג.ה. בונדי. “במקרה… זאת אומרת, אנחנו מוכרחים לחפש שווקים חדשים בשביל התעשייה שלנו. במקרה דיברתי על זה לא מזמן עם כמה אנשים – – הייתי רוצה לקנות אניה אחת או שתיים, אחת בשביל דרום אמריקה, והשנייה בשביל האיזורים האלה במזרח – –” הרב-חובל ניעור. “אם כך, אני מאוד משבח אותך, אדון בונדי, Sir. האניות עכשיו מאוד זולות, אתה יכול לקנות נמל מלא –” רב-חובל ואן-טוך פתח בהרצאה טכנית, היכן ובאיזה מחיר מוצעות למכירה איזה vessels ו-boats ו-tank steamers. ג.ה. בונדי לא הקשיב ורק התבונן בו; ג.ה. בונדי התמצא בטבע הבריות. אף לרגע לא קיבל ברצינות את הלטאות של רב-החובל ואן-טוך; אבל הרב-חובל עצמו הצדיק השקעת מחשבה. הגון, כן. ומכיר את הענינים שם למטה. משוגע, כמובן. אבל סימפטי להחריד. בלבו של ג.ה. בונדי נרעד מיתר הדמיונות. אניות טעונות פנינים וקפה, אניות תבלינים נודפות ריחות ערב. על ג.ה. בונדי עברה ההרגשה העמומה, אותה הרגשה שהשתלטה עליו בדרך כלל בעמדו לפני החלטה חשובה ומוצלחת; הרגשה שאפשר לבטאה במלים: אינני יודע מדוע, אבל כנראה אלך על זה. בינתיים שרטט רב-החובל ואן-טוך בידיו המגושמות בחלל האויר צורותיהן של אניות עם awning decks או עם quarter decks, אניות נפלאות, בחור –

“אתה יודע מה, רב-חובל ונטוך?” אמר פתאום ג.ה. בונדי, “תבוא הנה בעוד שבועיים. נדבר שוב על האניה.”

רב-חובל ואן-טוך תפס את מלוא משמען של המלים. הוא העלה סומק של אושר ובקושי הפטיר: “ובנוגע ללטאים – אוכל להוביל אותם באניה הזאת שלי?”

“נו, כן. רק בקשה אחת לי אליך – אל תספר עליהן לאיש. אנשים היו מגיעים למסקנה שנטרפה דעתך – וגם דעתי.”

“ואת הפנינים אני יכול להשאיר אצלך?”

“אתה יכול.”

“יא. אז אני צריך לבחור פה שתי פנינים מאוד יפות, לשלוח למישהו.”

“למי?”

“לשניים כאלה editors, בחור. יא. – – לכל הרוחות, חכה.”

“מה?”

“לכל הרוחות, איך רק קוראים להם?” רב-חובל ואן-טוך מצמץ בעיני התכלת בנסיון מאומץ להיזכר. “לי יש ראש טיפש כזה, בן-אדם. אני כבר לא יודע את השמות של שני הבויס האלה, איך קוראים להם?”

5. רב-חובל ואן-טוך ולטאותיו

“שאמות,” אמר האיש במרסיי, “אם זה לא ינסן.”

השוודי ינסן הרים את עיניו. “חכה,” אמר, “ואל תדבר עד שלא אזכור מי אתה.” הוא שם את כף ידו על מצחו. “סיגאל” – לא. “אמפרס אוף אינדיה” – לא. פרנאמבוקו – לא. מצאתי – ונקובר. לפני חמש שנים, “אוסקה ליין פריסקו, ס.ס. ונקובר”. ושמך דינגל, פרחח שכמוך, ואתה אירי."

האיש חשף את שיניו הצהובות והתישב ליד ינסן. Right, Jensen. ואני שותה כל יי“ש שיש. איך נפלת לכאן?”

ינסן הראה בתנועת ראש. “אני עכשיו בקו מרסיי – סייגון. ואתה?”

“אני בחופשה,” התפאר דינגל. “אז אני בדרך הביתה, לראות כמה ילדים נוספו לי.”

ינסן הגיב במנוד ראש. “שוב העיפו אותך, מה? שיכור בשעת שירות וכל זה, לו היית הולך לימק”א כמוני, בן-אדם, אז – "

דינגל גיחך. “יש פה ימק”א?"

“היום שבת,” מלמל ינסן. “ואיפה אתה נסעת?”

“על כזה כלי משוטט,” שח דינגל בזהירות. “כל מיני איים שם למטה.”

“רב-חובל?”

“איזה ואן-טוך, הולנדי או משהו.”

השוודי הרהר. “רב-חובל ואן-טוך. עם זה נסעתי לפני כמה שנים, חבר. האניה: קנדונג-בנדונג. הקו: מהשד לשטן. שמן, קרח, ומקלל גם במלאית כתוספת. מכיר. מכיר טוב.”

“והוא היה כבר אז כל כך משוגע?”

השוודי נענע בראשו. “טוך הזקן הוא all right, בן-אדם.”

“והוא כבר אז היה מסיע את הלטאות שלו?”

“לא.” ינסן היסס במקצת. “משהו שמעתי – בסינגפור. איזה פה-גדול משם בירבר על זה.”

האירי נעלב קצת. “זה לא שום בירבור, ינסן. זאת היא אמת לאמתה עם הלטאות.”

“זה בסינגפור גם אמר שזאת אמת,” מלמל השוודי. “ובכל זאת קיבל בפרצוף,” הוסיף בנימת נצחון.

“אז תן לי להגיד לך,” התגונן דינגל, “מה יש בזה. אני מוכרח לדעת, חבר. אני ראיתי את הנבלות האלה בעיניים האלה שלי.”

“גם אני,” מלמל ינסן. “כמעט שחורות, עם זנב איזה מטר וחצי, ומתרוצצות על שתיים. אני יודע.”

“מגעיל,” נרעד דינגל. “מלאות ביבלות, בן-אדם. אלהים, אני לא הייתי נוגע. זה בטח מרעיל.”

“למה,” נהם השוודי. “בן-אדם, אני כבר שרתתי באניה שהיתה מלאה באנשים. בסיפון וב-lowerdeck מלא אנשים, מלא נקבות וכך, ורקדו ושחקו קלפים – אני הייתי שם מסיק. אתה יודע? ותגיד לי, אידיוט, מה יותר מרעיל.”

דינגל ירק." אילו זה היו תמסחים, בן-אדם, לא הייתי אומר כלום. פעם גם הובלתי נחשים לגן-חיות, משם מבאנג’רמאסין – איזה סרחון זה היה, שגעון! אבל אלה הלטאות – ינסן, אלה חיות משונות נורא. מה, ביום, ביום הם במיכלים האלה עם המים; אבל בלילה הם יוצאות החוצה, טאפ – טאפ – טאפ – כל האניה מלאה. עמדו על הרגליים האחוריות וסובבו את הראשים אחרי הבן-אדם…" האירי הצטלב. “עשו עליך טסט, טסט, טסט – כמו הזונות האלה בהונג-קונג. שאלהים ישמור עלי, אבל אני חושב שמשהו אתם לא בסדר. אם לא היה כל כך קשה להשיג עבודה, לא הייתי נשאר שעה, ינסן. שעה.”

“אהה,” אמר ינסן. “אז אתה חוזר לאמא, אה?”

“קצת. הבן-אדם היה צריך לשתות המון בשביל להחזיק שם מעמד, וברור לך, על זה הקפטן כמו כלב. איזה סקנדל הוא עשה, למה שאמר שהכנסתי לנבלה אחת כזאת בעיטה. נו, הכנסתי, ובאיזה תענוג, בן-אדם; עד ששברתי לה את הגב. היית צריך לראות את הזקן, איך שהוא השתולל: נעשה כחול, הרים אותי בצואר, והיה זורק אותי למים אם לא היה שם גרגורי הסיפונאי. מכיר?”

השוודי רק הנהן.

“מספיק לו, אדוני, אומר הסיפונאי, ושפך לי דלי מים על הראש. ובקוקופו ירדתי לחוף.” מר דינגל ירק בקשת רחבה ושטוחה. “לזקן היה יותר איכפת מאלה הנבלות מאשר מהאנשים. אתה יודע שהוא לימד אותן לדבר? שכה אחיה, הסתגר אתן ודיבר אתן במשך שעות. אני חושב שהוא מאמן אותן לאיזה קרקס. אבל מה שהכי מוזר, שאחר-כך הוא משחרר אותן לתוך המים. נעצר על יד איזה אי מסריח, יורד בסירה לחוף ומודד עומק; אחר-כך מסתגר אצל המיכלים האלה, פותח אשנב ומשחרר את האלה הנבלות לתוך המים. בן-אדם, אלה קופצים דרך האשנב אחת אחת כמו כלבי ים מאומנים בקבוצת של עשר או שתים-עשרה – ובלילה נוסע הזקן טוך לחוף עם איזה שהם ארגזים קטנים. מה שבפנים, אסור לאף אחד לדעת. אחר-כך נוסעים הלאה. זהו זה עם הזקן טוך, ינס. מוזר. נורא מוזר.” עיני מר דינגל קפאו. “אלהים אדירים, ינס, אני פחדתי! אני שתיתי, בן-אדם, שתיתי כמו משוגע; ובלילה כשכל אלה רוקדים להם על הסיפון ומכרכרים… ועושים טסט, טסט, טסט – אז חשבתי לי, או, חביבי, זה כנראה מהשתיה הזאת. אני כבר פעם חטפתי את זה, בפריסקו, אתה הרי יודע, ינסן; אבל אז ראיתי מלא עכבישים. הזיות, אמרו הרופאים ב”סיילורס הוספיטל“. אז אני לא יודע. אבל אחר-כך שאלתי את ביג בינג, אם גם הוא ראה בלילה, והוא אמר ראיתי. בעיניים שלו ראה איך שלטאה כזאת לוקחת את ידית הדלת ופותחת ונכנסת לתא של הקפטן. אז אני לא יודע; כי גם הוא היה שותה המון. מה אתה חושב, ינס. גם בינג חטף את ההזיות האלה? מה אתה אומר?”

השוודי רק משך בכתפו.

והגרמני הזה פטרס סיפר שבאיי מניהיקי, כשהוביל את הקפטן לחוף, הוא הסתתר מאחורי הסלעים והסתכל מה עושה טוך הזקן עם הארגזונים שלו. בן-אדם, הוא מספר, הלטאות האלה פתחו אותם לבד כשהזקן נתן להם מוט ברזל. ואתה יודע מה היה בארגזים? סכינים, חבר, הוא אומר. כאלה ארוכות, וצילצלים ודברים כאלה. בן-אדם, אני לפטרס הזה לא מאמין, למה שיש לו משקפים על האף, אבל זה מוזר. מה אתה אומר?"

ורידי רקותיו של ינסן התנפחו. “אז אני אומר לך,” נהם, “שהגרמני הזה שלך דוחף את האף שלו לענינים שלא צריך להיות לו איכפת מהם כלום, אתה מבין? ואני גם אומר לך – אני גם לא מייעץ לו לעשות את זה.”

“אז תכתוב לו,” לעג האירי. “הכתובת הבטוחה היא בגיהינום. שם הוא יקבל את זה. ואתה יודע מה עוד מוזר? שהזקן טוך הולך כל פעם לבקר את הלטאות שלו במקומות ששם הושיב אותן בחוף. שכה אחיה, ינס. בלילה מורידים אותו לחוף, והוא חוזר רק לפנות בוקר. אז תגיד לי, ינסן, את מי הוא מבקר שם? ותגיד לי, מה יש שם בחבילות הקטנות שהוא שולח לאירופה? תסתכל. כזאת חבילונת קטנה, והוא מבטח את זה אפילו על אלף שטרלינג.”

“איך אתה יודע?” קדרו עיניו של השוודי.

“הבן-אדם יודע מה שיודע,” שח מר דינגל בזהירות. “ואתה יודע מאיפה הוא לוקח את הלטאות האלה? ממפרץ השדים, ינס. מהדאוויל בֵּאיי. אני מכיר שם בן-אדם אחד, הוא סוכן ואדם מלומד, והוא אמר לי, בן-אדם. אלה לא לטאות מאומנות, איפה! את זה שיספר לילדים קטנים, שאלה רק חיות. אל תאמין, בחור.” מר דינגל מצמץ בעיניו להדגשה. “ככה זה, ינסן, שתדע. לי אתה מספר שקפטן ואן-טוך בסדר?”

“תגיד עוד פעם,” חרחר השוודי הגבוה בנימת איום.

“אילו הזקן טוך היה all right, אז לא היה מוביל בכל העולם את השדים שלו, ולא היה שותל אותם בכל מקום באיים כמו פרעושים בפרווה. ינס, בזמן שהייתי אתו, פיזר מהם כמה אלפים טובים. טוך הזקן מכר את נשמתו, בן-אדם. ואני יודע מה שהשדים נותנים לו בעד זה. אבני אודם, פנינים וכאלה דברים. אתה מבין, בחינם לא היה עושה את זה.”

ינסן הסמיק. “ומה איכפת לך?” שאג והיכה באגרופו בשולחן. “ותדאג לענינים המחורבנים שלך!”

דינגל הגוץ קפץ ממקומו בבהלה. “מה אתך?” גמגם במבוכה. “מה פתאום ככה… אני רק אומר מה שראיתי, אבל אם אתה רוצה, אז חלמתי. בשבילך, ינסן. אם אתה רוצה, אגיד שזה היה הזיות. אל תכעס עלי, ינסן. אתה הרי יודע שכבר פעם חטפתי את זה בפריסקו. מקרה קשה, אמרו הרופאים ב”סיילורס הוספיטל“. בן-אדם, שכה אחיה שחלמתי איך אני רואה את הלטאות האלה או השדים או מה. אבל לא היו שם בכלל.”

“היו, פט,” אמר השוודי ברצינות. “אני ראיתי.”

“לא, ינס,” שידל אותו דינגל. “היה לך רק הזיות. טוך הזקן הוא all right, אבל לא היה צריך לפזר את השדים האלה בכל העולם. אתה יודע מה, כשאהיה בבית, אבקש לומר תפילה לעילוי נשמתו. שכך אפול פה מת אם לא אבקש.”

“בכנסיה שלנו,” נהם ינסן בכבדות, “לא עושים את זה. ומה אתה חושב, פט, זה יעזור אם מתפללים לנשמתו של מישהו?”

“בן-אדם, עוד איך!” פלט האירי מייד. “אני שמעתי על מקרים אצלנו שזה עזר… על המקרים הכי קשים. בכלל נגד שדים וכך, אתה יודע?”

"אז גם אני אבקש תפילה קתולית, "החליט ינסן. “לנשמת קפטן ואן-טוך. אבל פה, במרסיי. אני חושב שפה בכנסיה הגדולה זה יהיה יותר זול, כמו במחיר בית חרושת.”

“יכול להיות. אבל תפילה אירית יותר טובה. אצלנו, בן-אדם, יש כמרים, מה אגיד לך – שדים שיכולים לעשות מעשי נסים ממש. כמו פקירים או עובדי אלילים.”

“תראה, פט,” אמר ינסן, “הייתי נותן לך שנים-עשר פרנק בשביל התפילה הזאת. אבל אתה הרי נבלה, חבר; אתה תבזבז את זה על שתיה.”

“ינס – חטא כזה לא הייתי לוקח על עצמי. אבל חכה, שתאמין לי, אני אתן לך בעד השנים-עשר פרנק שלך שטר חוב – רוצה?”

“זה יכול ללכת,” סבר השוודי המסודר. מר דינגל ביקש עפרון ודף נייר והתפרס לכל רוחבו של השולחן. “אז מה לכתוב?”

ומר דינגל, תוך שהוא מרטיב ברוק את קצה העפרון חורץ את לשונו מרוב מאמץ, כתב בלאט:

קבלה

זה נכון שקיבלתי מיין ינסן בשבל טפילה לנישמתו של קפטן טוך שני 12 פרנק

פט דינגל

“ככה זה טוב?” שאל מר דינגל באי-בטחון. “ואצל מי צריך המסמך הזה להישאר?”

“אצלך, חמור,” אמר השוודי כאומר דבר המובן מאליו. “זה בשביל שהבן-אדם לא ישכח שקיבל כסף.”

את שנים עשר הפרנקים המיר מר דינגל כבר בלה-האבר בחינגת שתיה; חוץ מזה לא נסע לאירלנד, אלא לג’יבוטי; בקיצור אותה תפילה לא נישאה; אשר על כן לא התערבו כוחות עליונים במהלך הטבעי של הענינים.

6. יאכטה לחוף הלגונה

Mr. Abe Loeb עמעם את עיניו מול השמש השוקעת; רוצה היה לבטא איכשהו כמה זה יפה, אלא שדרלינג לי, alias Miss Lily Valley ששמה האמיתי היה Lilian Nowak, בקיצור – לי זהובת השיער, White Lily, ליליאן ארוכת הרגליים, או איך שלא תקרא לה בשבע-עשרה שנותיה, נמה לה בחול החם, עטופה במעיל רחצה שעיר, ומכורבלת כמו כלב ישן. לכן לא אמר אייב דבר על יופיו של העולם, ורק נאנח בהניעו את בהונות רגליו היחפות, כיון שגרגרי חול נתקעו ביניהן. שם בים עוגנת היאכטה הקרויה גלוריה פיקפורד; את היאכטה קיבל אייב מאבא לב בעבור שעמד בבחינות באוניברסיטה. אבא לב הוא בחור כארז. ג’סי לייב, מלך הסרטים וכן הלאה. אייב, תזמין לך כמה חברים או חברות ותצא להכיר את העולם, אמר הזקן. אבא ג’סי הוא בחור כארז, כל הכבוד. שם, אם כן, שוכבת לה על פני המים החלקים כבהט גלוריה פיקפורד. וכאן בחול החם נמה לה דרלינג לי. אייב נאנח מרוב אושר. ישנה כמו תינוק, מסכנה. מיסטר אייב הרגיש כמיהה עמומה להיות לה מגן. בעצם הייתי צריך להתחתן אִתה באמת, חושב מר לב הצעיר, ומרגיש בלבו לחץ נהדר ומייסר, המורכב מהחלטה נחושה ופחד. אמא לב כנראה לא תסכים, ואבא לב יפרוש את כפות ידיו; אתה משוגע, אייב. פשוט, ההורים אינם מסוגלים להבין, זה הכל. ומיסטר אייב, נאנח מרוב עדנה, כיסה בכנף מעיל הרחצה את קרסולה הלבנבן של דרלינג לי. זה טפשי, חשב במבוכה, שיש לי רגליים כל כך שעירות!

אלהים אדירים, כמה יפה פה, כמה פה יפה! חבל שלי אינה רואה. מיסטר אייב שם את עינו בגיזרה הנאה של מותניה, ומתוך היסק עמום התחיל להרהר באמנות. דרלינג לי היא, זאת לדעת, אמנית. אמנית קולנוע. אמנם עוד לא שיחקה, אבל החלטתה נחושה להיות לשחקנית הקולנוע הגדולה בכל הזמנים; ומה שלי מחליטה, היא מבצעת. זהו מה שאמא לב איננה מסוגלת להבין. אמנית היא פשוט – אמנית, ואיננה יכולה להיות כמו בחורות אחרות. ומלבד זאת בחורות אחרות בכלל אינן טובות יותר, החליט מיסטר אייב; למשל, זו ג’ודי שם ביאכטה, בחורה עשירה כל כך – אני הרי יודע שפרד הולך לתא שלה. כל לילה, בבקשה, בעוד שאני ולי… פשוט, לי איננה כזאת. אין עיני צרה ב-Baseball Fred, אומר בלבו אייב ברוחב-לב, הוא הלא חבר מהאוניברסיטה; אבל כל לילה – בחורה עשירה כזאת לא היתה צריכה לעשות זאת. אני מתכוון, בחורה ממשפחה כזאת כמו ג’ודי. וג’ודי אפילו איננה אמנית. (על מה מתלחשות להן הבחורות האלה לפעמים, נזכר אייב; איך הן מצחקקות ועיניהן נוצצות – אני ופרד לעולם לא מדברים על דברים כאלה.) (לי לא היתה צריכה לשתות כל כך הרבה קוקטיילים, אחר-כך אין היא יודעת על מה היא מדברת.) (כמו למשל היום אחרי הצהרים, זה היה מיותר – ) (אני מתכוון, איך היא וג’ודי רבו, למי מהן יש רגליים יותר יפות. כמובן שללי. אני יודע.) (ופרד לא היה צריך לבוא עם הרעיון המטופש הזה לערוך תחרות הרגליים היפות. את זה יכולים לעשות באיזה מקום בפאלם ביץ' אבל לא בחברה פרטית. והבחורות לא היו צריכות להרים את החצאיות כל כך גבוה. אלה כבר לא היו רק רגליים. לפחות לי לא היתה מוכרחה. ודווקא לעיני פרד! ובחורה כל כך עשירה כמו ג’ודי, גם היא לא.) (אני, כך אני חושב, לא הייתי צריך לקרוא לרב-חובל להיות שופט. זה היה טפשי מצדי. איך שהוא הסמיק וסימר את שפמו, ואמר סלח לי אדוני, וטרק את הדלת. מביך. נורא מביך. הוא לא היה צריך להיות כזה גס רוח. פרט לזאת, היאכטה שלי, הלא כן?) (אמת, הרב-חובל לא הביא אתו שום חתיכה; במה חטא, המסכן, שמראים לו דברים כאלה? אני מתכוון, כשנגזר עליו להיות לבד.) (ומדוע בכתה לי כאשר אמר לה פרד שלג’ודי יש רגליים יותר יפות? אחר-כך אמרה שפרד לא מחונך; שפרד קלקל לה את כל שמחת הנסיעה… מסכנה לי!) (ועכשיו הבחורות לא מדברות ביניהן. וכשרציתי לשוחח עם פרד, קראה לו ג’ודי אליה, כמו לכלב. פרד הוא הרי החבר הכי טוב שלי. מובן שהוא, בתור מאהבה של ג’ודי, מוכרח לומר שרגליה יפות יותר! אמת, הוא לא היה מוכרח לומר זאת בהחלטיות כזאת. זה היה חוסר טאקט כלפי לי המסכנה; לי צודקת, שפרד הוא פרחח מנופח. פרחח נורא.) (בעצם תיארתי לעצמי את הנסיעה הזאת אחרת. פרד זה – מי היה צריך אותו, לעזאזל!)

מיסטר אייב גילה לפתע שאינו מסתכל עוד בשכרון חושים אל הים המכסיף, אלא שפניו קודרים, קודרים מאוד, תוך שהוא מסנן בין ידיו חול וצדפים. לבו היה כבד עליו, ומצב רוחו שובש. אבא לב אמר, השתדל לראות משהו בעולם. האם כבר ראינו משהו בעולם? מיסטר אייב ניסה להיזכר מה בעצם ראה, אבל כל שעלה בדעתו הוא כיצד ג’ודי ודרלינג לי מראות רגליים, ופרד, פרד רחב הכתפיים, גוחן ממולן. פני אייב התקדרו עוד יותר. מה אמרו ששמו של אי האלמוגים הזה? טאראיבה, אמר הרב-חובל. טאראיבה או טאהוארה או טאראיהאטוארה-טא-הוארה. ומה אילו החלטנו לחזור מפה, ואני אומר ל-Old Jesse, אבא, הגענו עד לטאראיהטוארה-טא-הוארה. (אילו לפחות לא קראתי לקברניט הזה, רגז על עצמו מיסטר אייב.) (עלי לשוחח עם לי, שלא תעשה דברים כאלה. אלהים, איך זה קרה, שאני כל כך אוהב אותה! כשתתעורר, אשוחח אתה. אגיד לה שהיינו יכולים להתחתן – ) עיני מיסטר אייב נתמלאו דמעות: אלוהים, האם זאת אהבה או כאב, או שהכאב הנורא הזה הוא פשוט חלק מזה שאני אוהב אותה?

העפעפיים הנוצצים, מאופרי הכחל, של דרלינג לי, הדומים כל כך לצדפים, נרעדו. “אייב,” נשמע בלחש קול אחוז שינה, “אתה יודע על מה אני חושבת? שכאן על האי הזה אפשר היה לעשות סרט נ-ה-ד-ר.”

מיסטר אייב כיסה את רגליו השעירות האומללות בחול הדקיק. “רעיון מצויין, דרלינג. ואיזה סרט?”

דרלינג לי פקחה את עיני התכלת העמוקות. “נניח כך – תתאר לך, שאני הייתי רובינזון פה באי. רובינזון-אשה. נכון שזה רעיון נורא מקורי?”

“כן.” אמר מיסטר אייב בשמץ של פקפוק. “ואיך היית מגיעה לאי הזה?”

“פשוט יופי,” ענה הקול המתקתק. “אתה יודע, היאכטה שלנו פשוט היתה נטרפת בסערה בים, ואתם כולכם הייתם טובעים, אתה, ג’ודי, הקפטן וכולם.”

“וגם פרד? את יודעת, פרד יודע לשחות, משהו-משהו.”

במצח החלק נחרשו קמטים. ”אז את פרד היה טורף כריש. זה היה קלוז אפ יוצא מהכלל." מחאה דרלינג כפיים. “ופרד יש לו בשביל זה גוף משגע, נכון?”

מיסטר אייב נאנח. “ומה הלאה?”

“ואני הייתי נשטפת בגל אל החוף. הייתי לבושה בפיג’מה, זאת הכחולה עם הפסים, שכל כך מצאה חן בעיניך שלשום.” בינות העפעפים העדינים שולח המבט הצר המסויים המאותת פיתוייה של אשה. “בעצם זה צריך להיות סרט בצבע, אייב. כולם אומרים שכחול מתאים לשערות שלי, משהו לא רגיל.”

“ומי היה מוצא אותך פה?” שאל אייב שאלה לענין.

דרלינג הרהרה רגע. “אף אחד. הרי לא הייתי יכולה להיות רובינזון, לו היו פה אנשים,” אמרה בהגיון מפתיע. “לכן זה היה יכול להיות תפקיד מגניב כזה, אייב להיות כל הזמן לבד. תאר לך, לילי ואלי בתפקיד הראשי והיחידי.”

“ומה היית עושה במשך כל הסרט?”

לי נשענה על מרפקה. “אני כבר חשבתי על הכל. הייתי מתרחצת ושרה שם על הסלע.”

“בפיג’מה?”

“בלי,” אמרה דרלינג. “אתה לא חושב שזאת היתה הצלחה כבירה?”

“את הרי לא היית משחקת סרט שלם עירומה,” נהם אייב בתחושה תוססת של אי-הסכמה.

“ולמה לא?” התפלאה דרלינג בתמימות. “מה יש בזה?”

מיסטר אייב אמר משהו בלתי מובן.

“ואחר-כך,” הרהרה לי, " – חכה, אני כבר יודעת. אחר-כך תחטוף אותי כזאת גורילה. אתה יודע, כזאת נורא שעירה ושחורה."

מיסטר אייב הסמיק ושוב ניסה לכסות את רגליו הארורות בחול. “הרי אין פה גורילות,” טען בלא לשכנע.

“יש. יש פה כל מיני חיות. אתה צריך להסתכל על זה כאמן, אייב. לעור שלי היתה מתאימה גורילה שחורה, משהו כביר. שמת לב כמה רגליה של ג’ודי שעירות?”

“לא,” אמר אייב, אומלל מעצם הנושא.

“רגליים נוראיות,” אמרה דרלינג והתבוננה ברגליה היא. “וכאשר הגורילה הזאת נושאת אותי בזרועותיה, מופיע מתוך היער צעיר פרא ונהדר, והורג אותה.”

“ומה הוא לובש?”

“חץ וקשת,” החליטה דרלינג ללא היסוס. “וזר לראשו. הפרא הזה לוקח אותי בשבי ומביא אותי למחנה של קניבלים.”

“אין כאן שום קניבלים,” יצא אייב להגנת האי טאהוארה.

“יש. אלה אוכלי אדם שרוצים להקריב אותי לאלילים שלהם, ושרים שירי האוואי כאלה. אתה יודע, כאלה כמו הכושים במסעדה פרדייס. ואז הצעיר הזה, האוכל אדם, מתאהב בי,” נאנחה דרלינג ועיניה פקוחות לרווחה כמוכת חלום. “…ואחר-כך עוד פרא אחד מתאהב בי, נגיד ראש השבט של הקניבלים… ואחר-כך איזה לבן – –”

“מאין הופיע פה פתאום אדם לבן?” שאל אייב.

“הוא שבוי שלהם. נניח שהוא זמר טנור מפורסם שנפל בשבי של האוכלי אדם האלה: זה בשביל שיוכל לשיר בסרט.”

“ומה הוא לובש?”

דרלינג התבוננה בבהונות רגליה. “צריך להיות… בלי כלום. כמו הפראים.”

מיסטר אייב נענע בראשו. “דרלינג, זה לא יילך. כל הטנורים המפורסמים נורא שמנים.”

“חבל,” הצטערה דרלינג. “אולי פרד יוכל לשחק אותו, והטנור רק ישיר. אתה יודע, ככה עושים דיבוב בסרטים.”

“אבל את פרד הרי אכל הכריש.”

דרלינג התכעסה. “אל תהיה כל כך ריאליסטי, אייב. אתך בכלל אי אפשר לדבר על אמנות. וראש השבט הזה יסובב אותי לגמרי במחרוזת פנינים – –”

“איפה יקח אותן?”

“פה יש המון פנינים,” טענה לי. "ופרד ילך ויתאגרף אתו מרוב קנאה בראש הצוק מעל לים הסוער. פרד יהיה נפלא בתור צללית על רקע השמיים. לא חושב? נכון שזה רעיון נפלא? ושניהם יפלו לים – – " פני דרלינג קרנו. “עכשיו יכול לבוא הקלוז-אפ עם הכריש. איך שג’ודי תתפוצץ אם תראה אותי עם פרד בסרט! אבל אני אתחתן עם הפרא היפהפה.” לי זהובת השיער קפצה ממקומה. “אנחנו עומדים פה על החוף הזה… מול שקיעת השמש… עירומים לגמרי… והעדשה נסגרת לאטה – –” לי זרקה את מעיל הרחצה מכתפיה. “ועכשיו אני נכנסת למים.”

“…אין לך בגד ים,” הזהיר אותה אייב בבהלה, ושלח את מבטו אל היאכטה, שמא מישהו מסתכל; אבל דרלינג לי כבר דילגה בחול הלגונה.

… בעצם בבגדים היא יותר נאה, נשמעה לפתע בלבו של הצעיר בת-קול אכזרית, קרה וביקורתית. אייב נדהם מהעדר ההתלהבות-של-נאהבים שבקרבו, והרגיש כמעט רגש של אשמה; אבל… well, כאשר יש לה ללי בגדים ונעליים לגופה, זה איכשהו, well, יותר יפה.

שמא תאמר יותר מהוגן, התגונן אייב כנגד אותה בת-קול קרה.

Well, גם זה. אבל גם יותר יפה. ולמה היא מפזזת ומכרכרת כל כך? מדוע כל כך רוטט בשר רגליה? ומדוע זה ומדוע זאת…

תפסיק, התגונן אייב ונחרד. לי היא הבחורה הכי יפה שהיתה מעולם! אני אוהב אותה נורא…

…גם כשאין כיסוי לגופה? אמרה בת-קול קרה וביקורתית.

אייב הסב את עיניו והתבונן ביאכטה שליד הלגונה. כמה היא יפה, כמה היא מדוייקת בכל קו מקווי מותניה! חבל שפרד איננו כאן. עם פרד אפשר היה לדבר על כך, כמה היאכטה הזאת יפה.

בינתיים עמדה כבר דרלינג במים עד ברכיה, נשאה ידיה אל השמש השוקעת ושרה. לכל הרוחות, שתיכנס כבר למים חשב אייב בכעס עצור. אבל היה יפה כששכבה פה מכורבלת ועטופה במעילה, ועיניה עצומות. דרלינג לי. ואייב, תוך שהוא פולט אנחה נרגשת, נשק לשרוול מעילה. כן, אוהב אותה מאוד. אוהב עד כאב.

לפתע נשמע מעבר הלגונה קול זעקה חד. אייב התרומם על ברכיו בכדי לראות. דרלינג לי צורחת, מנופפת בידיה ומשקשקת רגליה במרוצה אל החוף, ניגפת ומתיזה סביבה… אייב קם על רגליו ורץ אליה. “מה קרה, לי?”

(תראה איזו ריצה משונה, הזהירה אותו בת-קול קרה וביקורתית. זורקת רגליה יתר על המידה, מנופפת יותר מדי בידיה. פשוט, לא יפה. ועוד היא כל כך מקרקרת. כן, מקרקרת.)

“מה קרה, לי?” קורא אייב ורץ לעזרתה.

“אייב, אייב,” נוקשות שיני דרלינג, וכבר היא תלויה לו על צווארו, רטובה וקרה. “אייב, היתה שם איזו חיה!”

“זה בטח שום דבר,” מנחם אותה אייב. “אולי איזה דג.”

“אבל יש לה ראש כזה נורא,” מייבבת דרלינג וחורשת באפה הרטוב את חזהו של אייב.

אייב היה רוצה לטפוח על שכמה מעשה אב, אלא שחשש מקול הטפיחה של גופה הרטוב. “נו, נו,” הוא נוהם, “תראי, אין שם כלום.”

לי הפנתה את מבטה אל הלגונה. “זה היה נורא,” נאנחה, ולפתע התחילה צורחת: “שם… שם… אתה רואה?”

אל החוף קרב לאטו ראש שחור, כשפיו נפער ונסגר. דרלינג לי פתחה בצעקה היסטרית ובבריחה נואשת הלאה מהמים.

אייב נבוך. לרוץ אחרי לי כדי שלא תפחד? או להישאר כאן, להראות לה שאני לא מפחד מהחיה הזאת? הוא החליט כמובן להעדיף את הברירה השנייה; התקרב אל הים, עד שהמים הגיעו לקרסוליו, וכשאגרופיו קמוצים הביט הישר לעיני החיה. הראש השחור חדל מלהתקרב, התנדנד בתנועה מוזרה, ואמר “טסט, טסט, טסט”.

אייב נחרד קמעא, אבל אסור לגלות זאת. “מה יש?” קרא בחריפות בכיוון הראש.

“טסט, טסט, טסט.” השמיע הראש.

“אייב, אייב, אי-יב,” צורחת דרלינג לי.

“אני בא,” קורא אייב ולאט (שמא יאמרו) צועד אל נערתו, ועוד עוצר את הליכתו ומפנה מבט חמור-סבר אל הים.

על החוף, מקום שם מצייר הים את תחרתו הנצחית והחולפת בחול, עומדת על רגליה האחוריות חיה כהה עגולת ראש, ומסובבת את גווה. אייב עמד מלכת כשלבו הולם.

“טסט, טסט, טסט,” משמיעה החיה.

“אי-יב,” גונחת דרלינג מעולפת למחצה.

אייב נסוג צעד אחר צעד, ואינו גורע מבטו מהחיה; זו אינה זזה, ורק מסובבת את ראשה בעקבותיו.

סוף סוף מגיע אייב אל דרלינג שלו, השכובה אפיים ארצה ומתיפחת באימה. “זה איזה… כלב ים.” שח אייב באי-בטחון כלשהו. “צריך לחזור לאניה, לי.” אבל לי רק רועדת.

“זה בכלל לא משהו מסוכן,” טוען אייב; היה רוצה לכרוע ברך לידה, אבל עליו לעמוד כאביר בינה ובין החיה. אלמלא הייתי רק בבגד-ים, מהרהר, לו לפחות היה לי אולר; או אולי לו היה אפשר למצוא פה איזה מקל…

התחיל להחשיך. החיה התקרבה כדי שלושים צעד ועצרה. ומאחוריה – חמש, שש, שמונה חיות כמוה עולות מן הים, ובהיסוס, בצעד מתנדנד, מפזזות אל המקום שבו שומר אייב על דרלינג לי.

“אל תביטי, לי,” לוחש אייב, על אף שזה היה מיותר, כי לי לא היתה מביטה תמורת שום דבר שבעולם.

מהים עלו צללים נוספים, ומתקדמים בחצי עיגול רחב. מספרם כבר כששים, סופר אייב. שם, הבהיר הזה, זה מעילה של לי. המעיל שבו ישנה רק לפני כמה רגעים. החיות כבר הגיעו אל הבהיר הפרוס לרוחבו על החול.

ולפתע עשה אייב דבר המובן מאליו והחסר כל מובן, כמו אותו אביר של שילר אשר ירד אל גוב האריה לחלץ משם את כפפת גברתו. מה לעשות – יש דברים המובנים מאליהם וחסרי מובן, שגברים יעשום כל עוד העולם על מכונו. בלי לחשוב, בראש מורם ואגרופים קפוצים, צעד מיסטר אייב לב אל בין החיות לחלץ את מעיל הרחצה של דרלינג לי.

החיות נסוגו קמעה, אך לא ברחו. אייב הרים את המעיל, תלה אותו על אמתו כאותו לוחם שוורים, ונעצר.

“אי-יב,” נשמע בעורפו נהי של יאוש.

מיסטר אייב הרגיש בקרבו כוח וגבורה עצומים. “אז מה?” אמר לחיות, והתקרב אליהן צעד אחר צעד. “מה אתן רוצות?”

“טסט, טסט,” מצלילה אחת החיות, ואחר-כך בנביחה צרודה כשל איש זקן: “נייף!”

“נייף!” נשמעה נביחה נוספת ממרחק מה. “נייף! נייף!”

“אי-יב!”

“אל תפחדי, לי!” קרא אייב.

“לי,” נשמעה נביחה לפניו. “לי,” “לי,” “אי-יב!”

אייב היה כחולם. “מה זה?”

“נייף!”

“אי-יב,” יללה דרלינג לי. “בוא הנה!”

“תיכף. – אתן מתכוונות ל-knife? אין לי שום סכין. לא אעשה לכן רע. מה עוד אתן רוצות?”

“טסט, טסט,” משמיעה החיה ומתנדנדת – הולכת אליו.

אייב פישק את רגליו, המעיל על אמתו, אבל לא נסוג. “טסט – טסט,” אמר. “מה את רוצה?” נדמה היה שהחיה מושיטה אליו את טלפה הקדמי, אבל אייב לא התלהב מזה. “מה?” אמר בחריפות-מה.

“נייף,” נבחה החיה והפילה מטלפה משהו לבנבן, כמו טיפות. אלא שאלה לא היו טיפות, כי זה התגלגל בחול.

“אייב,” נאנקה לי, “אל תשאיר אותי פה!”

מיסטר אייב כבר לא הרגיש כל פחד. “הצידה!” אמר והניף את המעיל כלפי החיה. החיה נסוגה במהירות ובכבדות. עכשיו יכול היה אייב להתרחק בכבוד, אבל לא! שתִראה לי, עד כמה הוא אמיץ; הוא רכן אל הלבן הזה שנשמט מטלפי החיה, כדי לראות מהו. אלה היו שלושה כדורים זעירים, קשים, חלקים ונוצצים עמומות. מיסטר אייב הרים אותן לקרבת עיניו, כי הלילה כבר כמעט ירד. “אייב,” צווחה דרלינג הנטושה, “אי-יב!”

“אני בא,” קרא מיסטר אייב. “לי, יש לי משהו בשבילך! לי, לי, תראי מה אני מביא לך!” ובהניפו את מעילה מעל לראשו, רץ אליה מיסטר אייב כמו אליל צעיר מנצח.

לי ישבה מכונסת על עקביה ורעדה. “אייב,” התיפחה ושיניה נקשו “איך יכולת… איך יכולת…”

אייב כרע לפניה בארשת חגיגית. "לילי ואלי, אלי הים, המכונים טריטונים, באו לכבדך. עלי למסור לך בשמם, כי מאז שעלתה ונוס מקצפו של הים, לא קמה עוד אמנית שתרשים אותך כמוך. לאות התפעלותם הם שולחים לך – –´אייב הושיט את ידו – – “שלוש הפנינים האלה. תסתכלי.”

“אל תפטפט, אייב,” התחנחנה לי בקול בכייני.

“ברצינות, לי. בואי תראי, אלה פנינים אמיתיות.”

“תראה לי,” ייבבה לי ושלחה את אצבעותיה הרועדות אל הכדורים הלבנבנים הזעירים. “אייב,” נשפה. “הלא אלה פנינים! מצאת אותן בחול?”

“אבל לי, דרלינג, פנינים הרי אינן נמצאות סתם בחול!”

“נמצאות,” טענה דרלינג. “ומנפים אותן. אתה רואה, אני אמרתי לך שפה יש המון פנינים!”

“פנינים נוצרות בצדפות כאלה תחת המים,” אמר אייב כמעט בבטחון. "בחיי, לי, את זה הביאו לך הטריטונים. הם הלא ראו אותך מתרחצת. רצו לתת לך אישית, אבל כשפחדת מהם כל כך – –”

”אבל הם כאלה מכוערים," התפרצה לי. “אייב, אלה פנינים נהדרות! אני כל כך אוהבת פנינים!”

(עכשיו היא יפה, אמרה בת-הקול הביקורתית. כשהיא כורעת כאן עם הפנינים האלה בכף ידה – – נו, יפה, אין להכחיש.)

“אייב, באמת הביאו לי אותן אלה – אלה החיות?”

“אלה לא חיות, דרלינג. אלה אלי הים, קוראים להם טריטונים.”

דרלינג מאנה להתפעל. “יפה מצדם, מה? הם נורא חמודים. מה אתה חושב, אייב, אלי להודות להם איכשהו?”

“כבר לא מפחדת מהם?”

דרלינג התחלחלה. “מפחדת. אייב, בבקשה, תיקח אותי מפה!”

“בואי, תראי,” אמר אייב. “עלינו להגיע לסירה שלנו. בואי, ואל תפחדי.”

“אבל… אבל הם עומדים בדרכנו,” גמגמה לי. “אייב, אולי תלך אליהם לבד? אבל אל תשאיר אותי פה לבדי!”

“אני אשא אותך בזרועותי,” הציע מיסטר אייב בארשת גבורה.

“בסדר,” לחשה דרלינג.

“אבל תלבשי את המעיל,” נהם אייב.

“מייד.” העלמה לי ישרה בידיה את שערותיה הזהובות. “האם אני לא פרועה נורא? אייב, אין לך פה אודם שפתיים?”

אייב הניח את המעיל על כתפיה. “מוטב שנלך, לי!”

“אני מפחדת,” נשפה דרלינג. מיסטר אייב הרים אותה בזרועותיו. לי חשה עצמה קלילה כענן. לכל הרוחות, זה יותר כבד משחשבת, מה? אמרה בת הקול הביקורתית והקרירה. ועכשיו שתי ידיך מלאות, בן-אדם; ואם החיות האלה יעלו עלינו – – מה אז?

“אולי נעבור את זה בריצה?” הציעה דרלינג.

“כן,” נהם מיסטר אייב כשהוא מניע בקושי את רגליו. החושך ירד במהירות. אייב התקרב אל חצי העיגול הרחב של החיות. “מהר, אייב. רוץ, רוץ מהר.” פרצה דרלינג ביללה ובעטה בהיסטריה ברגליה, ובצווארו של אייב נחרטו בחדות צפורניים צבועות בלכה מוכספת.

“לעזאזל, לי, תעזבי,” רטן אייב.

“נייף,” נבח מישהו לצידו. “טסט-טסט-טסט.” “נייף.” “לי.” “נייף.” “נייף.” “נייף.” “לי.”

הם כבר מחוץ לחצי העיגול, ואייב הרגיש שהוא שוקע בחול הרטוב. “אתה יכול להעמיד אותי על הרגליים,” נשפה דרלינג בדיוק ברגע שבו קרסו ידיו ורגליו.

אייב נשם בכבדות וניגב בידו את זיעת מצחו. “לך לסירה, מהר,” פקדה דרלינג לי. חצי העיגול של צללים כהים פנה עתה אל עבר לי והתקרב. “טסט-טסט-טסט.” "נייף. “נייף.” “לי.”

אבל לי לא צעקה. לי לא פתחה במנוסה. לי הרימה את זרועותיה כלפי השמיים, ומעיל הרחצה נשמט מכתפיה. לי העירומה נופפה בשתי ידיה כלפי הצללים המרצדים ושלחה להם נשיקות באויר. על שפתיה הרוטטות נגלה משהו שאין לכנותו אלא חיוך מקסים. “אתם כל כך מתוקים,” אמר קול קטן ומשקשק. וזרועות לבנות שוב נפרסות אל עבר הצללים מרצדים.

“בואי לעזור לי, לי,” נהם אייב בקול גס כלשהו, כשהוא דוחף את הסירה למים.

דרלינג לי הרימה את מעיל הרחצה. “שלום לכם, יקירי!” אפשר היה כבר לשמוע את הצללים משכשכים במים. “תזדרז, אייב,” סיננה דרלינג בהתקרבה אל הסירה. “הן כבר שוב כאן!” מיסטר אייב לב התאמץ נואשות לדחוף את הסירה למים. כך, ועכשיו עוד נכנסה לתוכה העלמה לי כשהיא מנופפת בידה לשלום. “זוז לצד השני, אייב, לא רואים אותי.”

“נייף.” “טסט-טסט-טסט. אי-יב.”

“נייף טסט. נייף.”

“טסט-טסט.”

“נייף!”

לבסוף התנדנדה הסירה על גלי הים. מיסטר אייב טיפס עליה בקושי, והתחיל לחתור בכל כוחותיו. משוט אחד פגע באיזה גוף חלקלק.

דרלינג לי נשמה לרווחה. “נכון שהם נורא נחמדים? ושאני הייתי נפלאה?”

מיסטר אייב חתר בכל כוחו אל עבר היאכטה. “תלבשי את המעיל, לי.” אמר בקול יבש.

“אני חושבת שזאת היתה הצלחה כבירה,” קבעה העלמה לי. “והפנינים, אייב! מה אתה חושב, כמה הן שוות?”

מיסטר אייב חדל לרגע מהחתירה. “אני חושב שלא היית צריכה להראות את עצמך ככה, דרלינג.”

העלמה לי נעלבה קצת. “מה רע בזה? רואים, אייב שאינך אמן. אני מבקשת ממך, תחתור מהר, קר לי במעיל הזה!”

7. המשך היאכטה לחוף הלגונה

אותו ערב לא היו על סיפון ה“גלוריה פיקפורד” מריבות אישיות, אך היו חילוקי דעות קיצוניים מנקודת הראות המדעית. פרד, (שנתמך בנאמנות בידי אייב) גרס בבטחון שהיו אלה לטאות, בעוד הרב-חובל ניחש כי מדובר במין יונקים. אין בים שום לטאות, טען בחום; אבל הצעירים מן האוניברסיטה לא שמו לב לנימוקיו; לטאות, איכשהו, סנסציוניות יותר. דרלינג לי הסתפקה בזה שאלה היו טריטונים, שהם פשוט נפלאים ובכלל שזאת היתה הצלחה עצומה; ולי (בפיג’מת הפסים הכחולה, אשר כל כך מצאה חן בעיני אייב) חלמה, כשעיניה קורנות, על פנינים ועל אלי ים. ג’ודי היתה משוכנעת כמובן שכל זה היה צחוק אחד גדול ותרמית, ושלי ואייב בדו את הכל מלבם, ושלחה קריצות עין רצופות וכעוסות אל פרד, שיניח כבר לעניין. אייב הרהר וחשב בלבו, שלי יכלה להזכיר, ולו במלה אחת, כיצד הוא, אייב, עשוי ללא חת צעד אל בין הלטאות להביא את מעיל הרחצה שלה; לכן סיפר שלוש פעמים, איך לי עמדה בפניהן ממש בגבורה בזמן שהוא, אייב, היה עסוק בהורדת הסירה למים, וזה עתה התחיל את תיאורו בפעם הרביעית; אלא שפרד והקפטן כלל לא הקשיבו, והמשיכו בויכוח הסוער בין גירסת הלטאות וגירסת היונקים. (כאילו זה כל כך חשוב מה הם היו, חשב אייב.) לבסוף פתחה ג’ודי את פיה בפיהוק רחב והודיעה שהיא הולכת לישון; שלחה מבט רב משמעות אל עבר פרד. אבל פרד נזכר בדיוק ברגע זה שלפני המבול חיו איזושהן לטאות מצחיקות, מה שמם לעזאזל, דיפלוסאורים, או ביגוסאורים או משהו כזה, ואלה טיילו על רגליהן האחוריות, אדוני; פרד ראה אותן במו עיניו באיזה תמונה מלומדת מצחיקה באיזשהו ספר עבה. ספר עצום, אדוני. היית צריך להכיר.

“אייב,” נשמע קולה של דרלינג לי. “יש לי רעיון נפלא בשביל הסרט.”

“איזה?”

“משהו לגמרי חדש. אתה יודע, היאכטה שלנו טובעת, ורק אני ניצולה ומגיעה אל האי הזה. שם אני חיה כמו רובינזון.”

“ומה היית עושה שם?” שאל הקברניט בספקנות.

“מתרחצת וכך,” אמרה דרלינג בפשטות. “ובין כה וכה מתאהבים בי אלה הטריטונים מהים… מביאים לי כל הזמן פנינים. אתה יודע, לגמרי על פי המציאות. זה יכול להיות אפילו סרט טבע, או סרט תעודה, לא חושב? משהו כמו טריידר הורן.”

“לי צודקת,” אמר לפתע פרד. “כדאי היה להסריט את הלטאות מחר בערב.”

“כלומר את היונקים,” תיקן הקפטן.

“כלומר אותי,” אמרה דרלינג. “איך אני ניצבת בין הטריטונים הימיים.”

“אבל במעיל רחצה,” פלט אייב.

“אני הייתי לוקחת את בגד הים הלבן,” אמרה לי. “ואני צריכה שגרטה תעשה לי תסרוקת הגונה. היום אני פשוט איומה.”

“ומי יסריט את זה?”

“אייב. שתהיה ממנו איזושהי תועלת. וג’ודי צריכה להאיר במשהו, אם יהיה כבר חושך.”

“ומה עם פרד?”

“לפרד יהיו חץ וקשת, וזר לראשו, ואם הטריטונים האלה ירצו לחטוף אותי, אז הוא יקטול אותם, לא?”

“תודה רבה,” גיחך פרד. “אני מעדיף אקדח. והקפטן, אני חושב, גם כן צריך להיות שם.”

הרב-חובל סימר את שפמו כנכון לקרב. “אל נא תדאגו. אני כבר אעשה מה שנחוץ.”

“ומה זה יהיה?”

“שלושה אנשי צוות, אדוני. וחמושים היטב, אדוני.”

דרלינג נדהמה בהנאה. “אתה חושב שזה כל כך מסוכן, קפטן?”

“אני לא חושב שום דבר, ילדונת,” נהם הקברניט, “אבל יש לי פקודות משלי מפי מר ג’סי לב – לפחות בכל הנוגע למיסטר אייב.”

האדונים שקעו בהתלהבות בפרטים הטכניים של המבצע; אייב שלח קריצה אל דרלינג. לכי כבר לישון וכיוצא בזה. לי הלכה בצייתנות. “אתה יודע, אייב,” היא אמרה בתאה, “אני חושבת שזה יהיה סרט עצום!”

“יהיה, דרלינג,” הסכים מיסטר אייב ורצה לנשק אותה.

“לא היום, אייב,” התגוננה דרלינג. “אתה צריך להבין שעלי להתרכז נורא.”

במשך כל היום שלמחרת עסקה העלמה לי בהתרכזות; ידי החדרנית המסכנה גרטה נמלאו בשל כך בעבודה, היו אמבטיות עם מלחים ותרכיזים שונים, חפיפת שיער בשמפו נורבלונד, עיסויים, פדיקור, מניקור, סלסול ותסרוקת, גיהוץ וניסויי שמלות, תיקוני תפירה ואיפור וודאי עוד הכנות רבות אחרות; גם ג’ודי נסחפה לתוך קלחת החפזון ועזרה לדרלינג לי. (יש רגעים קשים שבהם יודעות נשים להיות נאמנות להפליא, כמו למשל בהלבשה.) תוך כדי הרחש הקודח ששרר בתאה של העלמה לי התכנסו להם האדונים בינם לבין עצמם, ולאחר שכיסו את השולחן במאפרות ובכוסיות יי“ש קבעו את התכנית האסטרטגית, היכן יעמוד מי, ומה יהיה מוטל על כל אחד, אם יקרה משהו; במהלך הדיון נעלב הרב-חובל כמה פעמים בשאלת היוקרה שבפיקוד. אחרי הצהרים הורידו לחוף הלגונה את מכונת ההסרטה, מקלע קל, סל אוכל וסכו”ם, רובים, גרמופון וצרכי מלחמה אחרים; כל אלה הוסוו בקפדנות בכפות תמרים. עוד לפני שקיעת השמש תפסו עמדה שלושה אנשי צוות חמושים, והקברניט היה בתפקיד המפקד העליון. אחר-כך הובא לחוף סל ענק ובו כמה מצרכיה הפעוטים של העלמה לילי ואלי. אחר-כך הגיעה סירתם של פרד והעלמה ג’ודי. אחר-כך החלה השמש שוקעת בכל הדרה של שקיעה טרופית.

בינתיים דופק אייב בפעם העשירית בדלת תאה של העלמה לי. “דרלינג, באמת כבר מאוחר!”

“מיד, מיד,” עונה קולה של דרלינג. “אני מבקשת שלא תעצבן אותי! אני צריכה להתלבש, לא?”

בינתיים סוקר הקברניט את המצב. שם בקצה המפרץ נוצץ פס ארוך וישר המבדיל בין הים הגלי לבין מי הלגונה השקטים. כאילו היה שם מתחת למים איזה דיק או שובר גלים, הוא מהרהר; אולי זה חול או שונית אלמוגים, אבל זה נראה ממש כמו משהו מלאכותי. מקום משונה. על פני הלגונה השקטה מתרוממים פה ושם ראשים שחורים ומתקדמים אל החוף. הרב-חובל חושק את שפתיו ואוחז בעצבנות-מה באקדח. היה עדיף, הוא חושב, אילו נשארו הנשים באניה. ג’ודי מתחילה לרעוד ואוחזת בפרד כבעוית. כמה שהוא חזק, היא חושבת, אלהים, כמה שאני אוהבת אותו!

סוף סוף נפרדת הסירה האחרונה מהיאכטה. נמצאת בה העלמה לילי ואלי בבגד ים לבן ובחלוק שקוף, אשר בו כנראה תיפלט מהים כניצולה; וכן החדרנית ומיסטר אייב. “מדוע אתה חותר כל כך לאט, אייב,” נוזפת דרלינג. מיסטר אייב רואה את הראשים השחורים מתקדמים אל החוף ואינו אומר דבר.

“טסט-טסט”. “טסט.”

מיסטר אייב מעלה את הסירה אל החול ועוזר לדרלינג לי ולחדרנית לצאת. “רוץ מהר למסרטה,” לוחשת האמנית, “וכשאומר ‘עכשיו’ תתחיל להסריט.”

“אבל כבר לא רואים,” עונה אייב.

“אז ג’ודי תצטרך להאיר.” לחדרנית: “גרטה!”

ובעוד מיסטר אייב לב תופס את מקומו ליד המסרטה, משתטחת לה האמנית על פני החול כמו ברבור גווע, והעלמה גרטה מתקנת את קיפולי חלוקה. “שייראו לי קצת רגליים,” לוחשת הניצולה. “גמרנו? אז הצידה! אייב, עכשיו!”

אייב הפעיל את המסרטה. “ג’ודי, אור!” אבל שום אור לא נדלק. מהים עולים צללים מתנודדים ומתקרבים ללי. גרטה סותמת את פיה בידיה, לבל תצעק.

“לי,” קורא אייב, “לי, תברחי!”

“נייף!” “טסט-טסט-טסט.” “לי.” “לי.” “אייב.”

מישהו פותח ניצרה. “לעזאזל, לא לירות,” מסנן הקפטן.

“לי,” קורא אייב ונוטש את המסרטה. “ג’ודי, אור!”

לי קמה על רגליה בלאט ובתנועה מושכת, ומרימה את ידיה כלפי שמיים. החלוק הקליל נשמט מעל כתפיה. כעת עומדת שם לילי הבוהקת, מושיטה זרועותיה אל-על כפי שעושים ניצולים המתעוררים מעלפונם. אייב מפעיל מחדש את המסרטה. “לכל הרוחות, ג’ודי, תאירי!”

"טסט-טסט-טסט.

“נייף.”

“נייף.”

“אי-יב!”

הצללים השחורים מתנודדים וסוגרים מעגל סביב לי. רגע, רגע, זה כבר לא משחק. לי אינה מושיטה עוד את ידיה למראשותיה, אלא דוחפת משהו מעצמה וצווחת: “אייב, אייב, זה נגע בי!” ברגע זה נדלק אור מסנוור, אייב מסריט, פרד והקפטן רצים באקדחים שלופים אל לי, היושבת שפופה ומגמגמת מתוך אימה. בה בשעה נראים באור המבהיק עשרות ומאות צללים ארוכים וכהים הגולשים בבהלה לתוך הים. באותה עת זורקים שני ימאים רשת על אחד הצללים האלה. גרטה מתעלפת ונופלת כמו שק, את האויר פולחות שתיים או שלוש יריות. בים מתהווה מערבולת רותחת, שני הימאים ורשתם שוכבים על משהו המתפתל ומתבוסס מתחתם, והאור שבידי העלמה ג’ודי כבה.

הקברניט הדליק פנס כיס. “ילדה, קרה לך משהו?”

“הזהו נגע ברגל שלי,” התיפחה דרלינג, “פרד, זה היה נורא!”

כעת הגיע גם מיסטר אייב עם הפנס שלו. “הלך לך יופי, לי,” תקע בקול גדול, “אבל ג’ודי היתה צריכה להדליק את האור מייד!”

“זה פשוט לא רצה להידלק,” פלטה ג’ודי. “נכון, פרד?”

“האמת היא שג’ודי פחדה,” אמר פרד להגנתה. “בהן צדקי, היא לא עשתה את זה בכוונה, נכון, ג’ודי?”

ג’ודי נעלבה; אבל בינתיים התקרבו שני הימאים כשהם גוררים אחריהם ברשת משהו שהתפתל כמו דג גדול. “הנה זה, קפטן. חי.”

“נבלה, היא התיזה איזשהו רעל מתוכה. כל הידיים שלי מלאות שלפוחיות, אדוני. בוער כמו אש.”

“גם בי זה נגע,” יבבה העלמה לי. “תאיר, אייב! תסתכל, אין לי כאן שלפוחית?”

“לא. אין לך שם כלום, דרלינג,” הרגיע אייב. כמעט נישק את המקום ההוא מעל לברך, אשר דרלינג ליטפה בדאגה. “זה היה קרררר,” התאוננה דרלינג לי.

“איבדת פנינה, גברתי,” אמר אחד הימאים והגיש לה כדורית שהרים מתוך החול.

“אלהים אדירים, אייב,” צעקה העלמה לי, “הם שוב הביאו לי פנינים! חבר’ה, בואו לחפש פנינים! בטח יש כאן המון פנינים שהמסכנים האלה הביאו לי! נכון שהם נפלאים, פרד? הנה יש עוד פנינה!”

“וכאן!”

"שלושה פנסים הפנו את עיגולי האור אל הקרקע.

“אני מצאתי אחת ענקית!”

“זו שלי,” נפלט מפי דרלינג לי.

“פרד,” נשמע קולה של ג’ודי, קר כקרח.

“תיכף,” אמר אדון פרד תוך שהוא זוחל על ברכיו בחול.

“פרד, אני רוצה לחזור לאניה!”

“מישהו כבר ייקח אותך לשם,” מלמל פרד בהמשיכו בעיסוקו. “תראו-תראו, זה נורא מצחיק!”

שלושה אדונים והעלמה לי המשיכו לנוע בחול כמו פרות-משה-רבנו ענקיות.

“יש פה שלוש פנינים,” הודיע הרב-חובל.

“תראה לי, תראה לי,” צווחה לי בהתלהבות ומהרה לזחול על ברכיה אל הקפטן. בזה הרגע הבהיקה תאורת מגנזיום והמסרטה נכנסה לפעולה. “זהו, אתם בפנים,” הכריזה ג’ודי בקול נקם. "זה יהיה צילום עצום בשביל העתונים. ‘חברה אמריקאית מחפשת פנינים’. ‘לטאות ים משליכות פנינים על בני אדם.’ "

פרד התישב. “בחיי, ג’ודי צודקת. חבר’ה, את זה צריך להכניס לעתון!”

לי התישבה. “ג’ודי היא פשוט דרלינג. ג’ודי, תצלמי אותנו עוד פעם, אבל מלפנים!”

“זה לא יוסיף לך, יקירתי” הביעה ג’ודי את דעתה.

“ילדים,” אמר מיסטר אייב, “מוטב שנמשיך לחפש. הגיאות מתקרבת.”

צל שחור זז בחושך על שפת הים. לי צרחה:

"שם – – שם – – "

שלושה פנסים זרקו עיגולי אור על הצל. היתה זאת רק גרטה, כורעת על ברכיה, מחפשת פנינים בחושך.

על ברכיה של לי היה מונח כובעו של הקברניט, ובו עשרים ואחת פנינים. אייב מזג, וג’ודי ניגנה בגרמופון. ליל כוכבים כביר היה שרוע מעל אדוות הנצח של הים.

“אז איזו כותרת לתת לזה?” הרעים פרד.

“בתו של תעשיין ממילווקי מסריטה זוחלים פוסיליים.”

“לטאות מימי המבול סוגדות ליופי ולנעורים,” (הציע אייב בלשון פיוטית).

“היאכטה גלוריה פיקפורד מגלה יצורים לא-נודעים.” (הציע הרב-חובל). “או – מסתרי האי טאהוארה.”

“זאת רק כותרת משנה,” אמר פרד. “הכותרת צריכה לגלות יותר!”

“נניח – BASEBALL FRED לוחם במפלצות,” השמיעה ג’ודי את קולה. “פרד היה נהדר, כאשר הסתער עליהם. רק שזה ייצא יפה בסרט!”

הקברניט השמיע שיעול קל. "אני, למען האמת, יצאתי לפניו, העלמה ג’ודי; אבל נעזוב את זה. אני חושב שהכותרת צריכה להישמע מדעית, רבותי. מאופקת ו.. ו… בקיצור מדעית: – "

“פאונה טרום-לו-ביאלית באי באוקיאנוס השקט.”

“טרום-לידוביאלי,” תיקן פרד. “לא; טרומבידואלי. לא, לכל הרוחות, כך איכשהו. לא, זה לא ילך. צריך לתת לזה כותרת יותר פשוטה, כדי שכל אחד יוכל לבטא את זה. ג’ודי בחורה כארז.”

“טרום-דילוביאלי,” אמרה ג’ודי.

פרד נענע בראשו. "יותר מדי ארוך, ג’ודי. יותר ארוך מהנבלות האלה, כולל הזנב. הכותרת צריכה להיות קצרה. אבל ג’ודי היא עצומה, מה? תגיד, קפטן, נכון שהיא נהדרת?

"כן, הסכים הקברניט, “בחורה מצויינת.”

“בחור טוב, הקפטן,” אמר הענק הצעיר. “חברה, הרב-חובל שלנו בחור כארז. אבל פאונה טרומלוביאלית זה שטות. זה לא כותרת בשביל עתון. מוטב ‘נאהבים על אי הפנינים’. או משהו כזה.”

“שפעת פניני טריטונים מכסה את לִילִי הלבנה”, צעק אייב. “סגידת ממלכת פוסיידון! אפרודיטה החדשה!”

“טמטום!” מחה פרד ברוגזה. "מעולם לא היו שום טריטונים. לזה יש הוכחות מדעיות, בחור! וגם לא היתה שוב אפרודיטה, נכון שלא היתה, ג’ודי? התנגשות בין אנשים וקדמזוחלים! רב-חובל אמיץ תוקף מפלצות מימי המבול! “בן-אדם, לכותרת כזאת צריך להיות מיץ!”

“הוצאה מיוחדת!!” קרא אייב בקול תרועה. “אמנית קולנוע מותקפת בידי מפלצות ים! סקספיל של אשה מודרנית נוחל את נצחונו על לטאות קדמוניות! זוחלים פוסיליים מעדיפים בלונדיניות!”

“אייב,” נשמע קולה של דרלינג לי. "יש לי רעיון – – "

“איזה?”

"על סרט. זה יכול להיות משהו נפלא, אייב. תאר לך שאני מתרחצת בחוף הים – – "

“הטריקו הזה מתאים לך נורא,” מיהר אייב להשלים.

“נכון? ואלה הטריטונים מתאהבים בי וחוטפים אותי ומביאים אותי אל קרקע הים. ואני מוכתרת למלכתם.”

“על קרקע הים?”

“כן. תחת המים. בממלכתם המסתורית, אתה יודע? יש להם שם ערים ובכלל.”

“דרלינג, אבל את הרי היית טובעת שם!”

“אל תפחד, אני יודעת לשחות,” אמרה דרלינג לי באדישות. רק פעם אחת ביום הייתי עולה לחוף לקחת אויר." לי הציגה תרגיל נשימה הכרוך בהבלטת חזה ותנועות דמויות שחיה של הזרועות. “ככה בערך, אתה רואה? ובחוף יכול להתאהב בי… נגיד דייג צעיר. ואני בו. עד שגעון,” נאנחה לי. “אתה יודע, הוא היה כזה חזק ויופי של גבר. והטריטונים האלה ירצו להטביע אותו, ואני אציל אותו ואלך אתו לצריפו העלוב. והטריטונים ישימו עלינו מצור – נו, ואחר-כך אתם יכולים לבוא ולהציל אותנו.”

“לי,” אמר פרד ברצינות, “זה כל כך מטומטם, שאפשר לעשות מזה סרט, שכה אחיה. אני אתפלא אם ג’סי הזקן לא יעשה מזה סרט ענק.”

פרד צדק; בבוא העת הושלם סרטם הענק של Jesse Loeb Pictures – עם העלמה Lily Valley בתפקיד הראשי; כן הועסקו בו שש מאות נראידות, נפטון אחד ושנים עשר אלף ניצבים לבושים בתלבושות של מיני לטאות קדמוניות. אולם בטרם הגיעו הדברים לידי השלמתם, זרמו מים רבים וארעו התרחשויות לרוב, ובעיקר:

1. היצור השבוי שנשמר באמבט של דרלינג לי נהנה במשך יומיים מהתענינותם הערה של כל בני החבורה; ביום השלישי הוא חדל לנוע, והעלמה לי קבעה שהמסכן מתגעגע; ביום הרביעי אילצה הצחנה המתפשטת לזרוק אותו לים במצב של רקבון מתקדם.

2. מכל הצילומים שנעשו על יד הלגונה, רק שניים היו שמישים. באחד יורדת לי באימה למצב שפיפה ושולחת את זרועותיה בתנועות יאוש אל החיות הזקופות. כולם טענו שזהו צילום יוצא מהכלל. בצילום השני נראו שלושה גברים ונערה אחת במצב כריעה כשאפיהם על הקרקע; כולם צולמו מאחור ונראו כאילו הם משתחווים לפני משהו. צילום זה נגנז.

3. בנוגע לכותרות עתונים שהוצעו, יש לומר שכמעט כולן זכו לשימוש (כולל הפאונה הטרומדילוביאלית) במאות אם לא באלפי יומונים, שבועונים ומגזינים בארצות הברית ובעולם כולו; נוסף על כך פורסמו תיאורים של כל האירועים לרבות פרטים לאין ספור וצילומים, כגון זה של דרלינג לי בין הלטאות, צילום הלטאה הבודדת באמבט, צילום של לי בכבודה ובעצמה בבגד ים, צילומים של העלמה ג’ודי, מיסטר אייב לב, Baseball Fred, הקברניט, היאכטה “גלוריה פיקפורד”, האי טאראיבה בכבודו ובעצמו והפנינים בכבודן ובעצמן, מונחות על גבי קטיפה שחורה. בכך היתה הקריירה של דרלינג לי מובטחת; היא אפילו סרבה להופיע ב-Variety Show והודיעה לכתבי העתונות שבדעתה להקדיש את עצמה אך ורק לאמנות.

4. נמצאו אמנם אנשים שטענו, באצטלת השכלתם המקצועית, שאין המדובר – ככל שאפשר לשפוט על פי צילומים – בשום לטאות קדמוניות, אלא בזן כלשהו של סלמנדרות. מומחים עוד יותר מובהקים טענו שזן זה של סלמנדרות איננו מוכר למדע, ולכן איננו קיים בכלל. הויכוח בכתבי העת בנושא נמשך זמן רב, עד שפרופסור ג'. ו. הופקינס מאוניברסיטת ייל חתם אותו בהודעה, שהוא בדק את הצילומים וכי אין הם אלא תרמית, או צילום מפוברק ((HOAX; כי החיות המצולמות מזכירות במשהו את היצורים הידועים בשמות כגון Sieboldia maxima, Cryptobranchus Japonicus, Tritomegas Sieboldii, או אולי Megalobatrachus Sieboldii, אלא שהחיקוי בלתי מדוייק ובלתי מיומן עד כדי חובבנות. בזה ירד הענין מעל הפרק, מבחינתו של המדע, למשך זמן ניכר.

5. לבסוף נשא מיסטר אייב לב לאשה את העלמה ג’ודי, לאחר תקופת המתנה נאותה. ידידו הטוב Baseball Fred היה עד בחתונה שנערכה ברוב עם ובהשתתפות אישים בולטים מחוגי המדיניות, האמנות ושאר החוגים.

8. Andrias Scheuchzeri

אין גבול לסקרנותם של בני האדם. לא די היה להם לאנשים בכך שפרופסור הופקינס מאוניברסיטת ייל, בר סמכא החשוב בעולם בתחום הזוחלים, הכריז על הידיעה בדבר היצורים המסתוריים ההם כתרמית לא מדעית ופרי הדמיון; בעתונות המקצועית וגם בעתונות היומית החלו להתרבות הידיעות על קיומן של חיות בלתי ידועות עד כה, דומות לסלמנדרות ענקיות, במקומות שונים באוקיאנוס השקט. דווחים מהימנים יחסית ציינו אתרים באיי שלמה, באי הקרוי שוּטֶן, בבּוּריטארי קפינגאמארנגי, וכן בטפאטואָה; כמו כן בקבוצה של האיים: נוּקונוֹמו פונאפוטי ופוּקאוֹפוּ; אחר-כך גם בבהייאו אוּאָפוּ אוּהוָקה ופוּקָצה פוּקָר. אוזכרו סיפורים על שדים של אחד רב-חובל ואן-טוך (בעיקר באיזור המלנזי) ועל אלה הקרויים “טריטוני העלמה לילי” (יותר בפולינזיה); לפיכך הגיעו העתונים לידי מסקנה, שהמדובר כנראה בזנים שונים של מפלצות תת-ימיות מלפני המבול' בעיקר מכיון שהגיעה עונת הקיץ ולא היה על מה לכתוב. מפלצות תת-ימיות נוטות לקצור הצלחה בקרב הקוראים. בייחוד בארצות הברית נכנסו הטריטונים לאופנה; בניו-יורק רץ המחזמר ‘פוסיידון’, עם שלוש מאות טריטוניות, נראידות וסירנות יפהפיות במשך שלוש מאות ערבים רצופים; במיאמי ובחופי קליפורניה התרחצו בני הנוער בתלבושת טריטונים ונראידות (כלומר שלוש מחרוזות פנינים ותו לא), בעוד שבמדינות המערב התיכון התחזקה מאוד התנועה למלחמה בפריצות (הל"ב); הדברים הגיעו לידי הפגנות המוניות שבהן נספו כמה כושים – מקצתם בשריפה ומקצתם בחניקה.

לבסוף פורסם ב-National Geographic Magazine דין וחשבון של משלחת החקר של אוניברסיטת קולומביה (במימון מלגה לזכרו של ג‘.ס. טינקר, שהיה ידוע בימיו כ’מלך השימורים’); הדו“ח נחתם בידי הפרופסורים פ.ל. סמית, ו. קליינשמידט, צ’ארלס קובאר, לואיס פורגרון וד. הררו, כלומר בני סמכא בעלי מוניטין עולמי, בעיקר בתחומי טפילי הדגים, התולעים העגולות, הביולוגיה של צמחים, האצות והאמבות. להלן קטעים מהדו”ח המקיף:

…באי רקהאנגה מצאה המשלחת בפעם הראשונה עקבות רגליה האחוריות של סלמנדרת ענק בלתי ידועה עד כה. העקבות הן של רגל בת חמש אצבעות, אורך האצבע 3 עד 4 ס"מ. על פי מספר העקבות מן הדין להניח שבחופי האי רקהאנגה שורצות סלמנדרות אלה. מכיון שלא נמצאו עקבות של רגליים קדמיות (מלבד מקרה אחד של עקב בעל ארבע אצבעות, כנראה של גור), הגיעה המשלחת לידי מסקנה שסלמנדרות אלה נעות על גפיהן האחוריות בלבד.

ראוי לציין שבאי רקהנגה אין שום נהר או אף מקוה מים; הסלמנדרות חיות, לפיכך בים, והן כנראה הנציג היחיד של בני מינן בסביבה הפלאגית. כמובן ידוע שהאקסולוטל המקסיקני Amblystoma Mexicanum)) חי באגמים מלוחים; אלא שאין אנו מוצאים כל אזכור בדבר סלמנדרות פלאגיות (החיות בים), אפילו בעבודתו הקלסית של ו. קורנגולד ‘הדו-חיים בעלי הזנב’ (Urodela), ברלין, 1913.

…המתנו עד אחרי הצהרים, כדי לצוד, או לפחות לראות, דוגמה חיה, אבל לשווא. בצער נטשנו את האי היפהפה רקהנגה, שבו הצליח ד. הררו למצוא סוג חדש ונהדר של מאובן של דג שטוח…

מזלנו שיחק לנו הרבה יותר באי טונגרווה. חכינו בחוף חמושים ברובים. אחרי שקיעת השמש עלו מהמים ראשי סלמנדרות, גדולים יחסית ושטוחים קמעה. כעבור כמה זמן עלו הסלמנדרות לחוף, וצעדו בצעד מתנודד, אבל זריז למדי, על רגליהן האחוריות. בישיבה הגיע גובהן מעט מעל למטר אחד. הן התישבו במעגל רחב והחלו לסובב בתנועה מיוחדת במינה את מחצית גופן העליונה; המראה היה מראה של ריקוד. ו. קליינשמידט קם על רגליו כדי שייטיב לראות. באותו הרגע הפנו אליו הסלמנדרות את ראשיהן ולרגע קט קפאו על מקומן; אחר-כך החלו להתקרב אליו במהירות ניכרת, כשהן פולטות קולות הדומים לשריקות ולנביחות. משהגיעו למרחק של כשבע פסיעות ממנו, פתחנו עליהן באש מרובינו. הן פתחו במנוסה מהירה וקפצו לים; אותו ערב לא הופיעו עוד. בחוף נותרו רק שתי סלמנדרות מתות, ואחת אשר חוט השדרה שלה נשבר, והיא פלטה קולות מוזרים, משהו כמו “אוגוד, אוגוד, אוגוד”. מאוחר יותר מתה גם היא, לאחר שו. קליינשמידט פתח בסכין את חלל ריאתה… (וכאן באים פרטים אנטומים אשר אנו ההדיוטות ממילא לא נבין; לפיכך אנו מפנים את המומחים מבין קוראינו אל הדו"ח המאוזכר גופו.)

כפי שמתברר איפוא מהסימנים המובאים, עסקינן בזן מסדר הדו-חיים בעלי הזנב

(Urodela), הכולל, כידוע, את משפחת הסלמנדרות ממש (Salamandrida), המתחלקת לסוג סלמנדרות המים (Tritones) וסוג סלמנדרות היבשה(Salamendrae) ואת משפחת הסלמנדרות הראשניות Ichthyoidea), המתחלקת לסוג הסלמנדרות נעדרות הזימים (Cryptobranchiata) וסוג הסלמנדרות בעלות הזימים(Phanerobrachiata). הסלמנדרה שנתגלתה באי טוונגרווה נראה שהיא קרובה ביותר לסוג נעדרות הזימים; במובנים רבים, בין היתר בגודלה, היא מזכירה את סלמנדרת הענק היפנית(Sieboldii Megalobatrachus) או את הסוג האמריקאי הידוע כ“שד הביצות” hellbender) או בשמו המדעי – ­Cryptobranchus (alleganiensis, אולם היא נבדלת מאלה במשושותיה המפותחים היטב ובגפיים ארוכות וחזקות יותר, המאפשרות לה לנוע בזריזות ניכרת הן במים והן ביבשה. (וכאן באים פרטים נוספים בתחום האנטומיה המשוה.)

כאשר חקרנו את שלדי החיות שנהרגו, הגענו למסקנה המעניינת ביותר, והיא ששלדן של סלמנדרות אלה הולם בדייקנות כמעט מושלמת את המאובן של שלד סלמנדרה, אשר נמצא על לוח אבן במחצבת אוינינגן על ידי ד“ר יוהנס יעקב שויכצר (Scheuchzer), ואשר תרשימו הופיע בקונטרס “Homo Diluviitestis”, אשר הופיע בשנת 1726. לקוראים פחות בקיאים יוזכר, שד”ר שויכצר האמור חשב שהמאובן הוא משרידי האדם שלפני המבול. ‘תמונה זו המצורפת בזה,’ הוא כותב, ‘שאני מציגה בפני עולם המדע, בחיתוך עץ נאה, הנה בוודאי בבואת אדם, שהיה עד למבול המקראי: אין כאן שום קו שהיה מחייב דמיון פרוע על מנת לשוות לנגד עיני המתבונן מהשהו דומה לבן-אדם; אלא שקיימת התאמה מלאה עם שלד האדם חלק אחר חלק, וכן תואם דסטרי (סימטריה בלע"ז) מושלם. האדם המאובן מופיע כאן מלפנים, הנה הוא צלמו של המין האנושי שנכחד, נושן מכל מצבות הרומאים, היוונים ואף המצריים, וכן כל עממי המזרח.’ – – לאחר מכן זיהה Cuvier במאובן מאויניגן תדפיס שלדה של סלמנדרה מאובנת, והקצה לו את השם primaevus Cryptobranchus או גם ANDRIAS SCHEUCHZERI Tschudi, והוא נחשב למין שנכחד. באמצעות השוואה אוסטיאולוגית הצלחנו לזהות את הסלמנדרה שלנו עם הסלמנדרה הקמאית Andrias ששוער כי נכחדה. הלטאה הקדמונית המסתורית, כפי שכינו אותה בעתונות, איננה אלא הסלמנדרה נעדרת הזימים הפוסילית Scheuchzeri Andrias, או, אם אמנם דרוש שם חדש Tinckeri erectus Cryptobranchus או סלמנדרת הענק הפולינזית.

Andrias Scheuchzeri

…התעלומה נותרה בעינה, מדוע סלמנדרת הענק המעניינת הזאת חמקה עד כה מתשומת לבו של עולם המדע, על אף שלפחות באיים טונגרווה ורקאנגה שבקבוצת האיים מאניהיקי היא ממש שורצת למאות. גם רנדולף ומונטגומרי בעבודתם “שנתיים באיי מאניהיקי” (1885) אינם מזכירים אותה. תושבי המקום טוענים שבעל חיים זה– הנחשב, אגב, בעיניהם ארסי – הופיע בסביבתם רק לפני שש או שמונה שנים. הם מספרים, כי “שדי הים” יודעים לדבר (!), וכי הם בונים במפרצים שבהם הם חיים, מערכות שלמות של סכרים ודייקים המהווים מעין ערים תת-ימיות; לדבריהם המים במפרצים האלה שקטים במשך כל השנה כמו מי בריכות; וכן טוענים, שאותם בעלי חיים חופרים מתחת למים מעברים ומנהרות באורך מטרים רבים, שבהם הם שוהים במשך היום; ועוד סיפרו, שהללו גונבים בלילות בטטות וצמחי מאכל אחרים מהשדות, ושהם סוחבים מאנשים מעדרים וכלי עבודה אחרים. האנשים בדך כלל אינם אוהבים אותם, ואפילו פוחדים מהם; במקרים רבים אף העתיקו את מגוריהם בעטיים. ברור שמדובר באגדות פרימיטיבית ביותר ואמונות טפלות שהסברן לכל היותר במראן הדוחה ובהליכתן הזקופה המעין-אנושית של הסלמנדרות הגדולות שאינן מזיקות לאיש.

..זהירות רבה דרושה גם כאשר מקבלים כלשונם דיווחים של נוסעים, שעל פיהם הופיעו סלמנדרות אלה גם באיים מחוץ לקבוצת מאניהיקי. לעומת זאת אפשר לקבל ללא היסוס את הקביעה, כי טביעת הרגל האחורית אשר נמצאה בחוף האי טונגטאבי ונתפרסמה בידי קפטן קרואסֶה ב- La Nature – היא אכן עקבו של Andrias Scheuchzeri . ממצא זה חשוב במיוחד באשר הוא קושר תופעה באיי מאניהיקי אל האיזור האוסטרלי-ניוזלנדי, איזור שבו נשתמרו שרידים רבים כל כך של התפתחות הפאונה הקמאית; נזכיר במיוחד את הלטאה “שמלפני המבול” המכונה Hatterli או Tuataru החיה עד היום בסטיבן איילנד. באיים זעירים אלה, המבודדים, לרוב בלתי מיושבים וכמעט בלתי נגועים בציוויליזציה, יכלו להשתמר פה ושם שרידי מיני בעלי חיים שנכחדו כבר בכל מקום אחר. על הלטאה הפוסילית Hatterli נוספה עתה, הודות למלגה ע“ש ג'. ס. טינקר סלמנדרה מלפני המבול. ד”ר יוהנס יעקב שויכצר הטוב יכול היה לראות בתחייתו של האדם האנינגני שלו…

דין וחשבון מלומד זה היה מן הסתם מספיק כדי להאיר במלואה את תעלומת המפלצות הימיות, שכה רבות דובר בהן. אלא שלרוע המזל פורסמה באותה עת עבודתו של החוקר ההולנדי ואן הגג הוּק אשר סווג את סלמנדרות הענק נעדרות הזימים האלה למשפחת הסלמנדרות ממש, סוג סלמנדרות המים או הטריטונים, וזאת תחת השם Megatriton Mollucanus; וקבע את תפוצתן על פני האיים ההסונדיים-הולנדיים Gilolo Morotai ו-Ceram ; כמו-כן עבודתו של המלומדהצרפתי דר. מינאר אשר הסתפק בקביעת זהותן כסלמנדרות טיפוסיות והקצה להן כצור מחצבתן את האיים הצרפתיים טקרואה, ורנגיריאה וררוריאה, וכינה אותן בפשטות Crypptobranchus salamandroides; ועוד, עבודתו של ה. ו. ספנס אשר זיהה אותן כמשפחה חדשה Pelagidae שמקורה באיי ג’ילברט, והמסוגלת לפתח ישות מקצועית עצמית תחת השם Spencei Pelagotriton. מר ספנס הצליח להביא אקסמפלר אחד חי לגן החיות של לונדון; כאן הוא היה למוקד התענינות מחקרית נוספת, שממנה יצא תחת השמות Pelagobatrachus giagteus Abranchus, Salamandrops maritimus Hookeri, Amphiuma gigas ורבים אחרים. היו מלומדים שטענו, כי ה- Pelagotriton Spencei זהה עם Cryptobranchus Tinckeri וכן כי הסלמנדרה של Mignard איננה אלא Andrias Scheuchzeri; סוף דבר שנתגלעו מכל אלה ויכוחים רבים ובעיות אחרות הקשורות לטוהר המדע. כך קרה שבסופו של דבר מדעי הטבע של כל אומה ולשון יכלו להתהדר בסלמנדרות ענק משל אומתם ולאסור מלחמה מדעית עד חורמה בסלמנדרות הענק של אומות אחרות. אשר על כן לא היה אפשר לשפוך אור מדעי בהיר כל צרכו על כל הסוגיה הגדולה של הסלמנדרות, וכך נשאר הדבר עד הסוף המר.

9. Andrew Scheuchzer

ויהי באחד מימי חמישי, שעה שגן החיות של לונדון סגור לקהל, ומר תומס גרגס, פקח בביתן הלטאות, היה עסוק בניקוי הבריכה והמלונות של חוסיו; הוא היה לבדו במדור הסלמנדרות, במקום שבו היו מוצגות סלמנדרת הענק היפנית, סלמנדרת הים האמריקאית, המכונה Andrias Scheuchzeri, hellbender (Cryptobranchus alleganiensis) והמון יצורים דומים וקרובים להם. מר גרגס הניף סביבו את המטאטא וסמרטוט השטיפה, כשהוא שורק לו להנאתו את אנני ללורי; לפתע אומר מישהו מאחוריו בקול צרוד:

" – – סתכלי, אמא." מר תומס גרגס סב לאחור, אבל לא היה שם איש; רק ההלבנדר ממצמץ בבוץ, והענק השחור אנדריאס נשען בטלפיו הקדמיים על שפת הבריכה ומסובב את גופו. כנראה שרק נדמה לי, אמר בלבו מר גרגס, והמשיך לטאטא את הרצפה.

" – – סתכלי, סלמנדרה," נשמע מאחוריו.

מר גרגס הסתובב במהירות. אנדריאס השחור הסתכל בו, ומצמץ בעפעפיו התחתונים.

“איחססס, כמה הוא מכוער,” אמר לפתע אנדריאס. “בוא מכאן, חמודי.”

מר גרגס פער את פיו לרווחה. “מה??”

“האם הוא נושך?” קרקר אנדריאס.

“אתה… אתה יודע לדבר?” גמגם גרגס, כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו.

“אני מפחד ממנו,” פלט לפתע אנדריאס. “אמא, מה הוא אוכל?”

“תגיד בוקר טוב,” אמר גרגס משתאה.

אנדריאס סובב את גופו. “בוקר טוב,” קרקר. “בוקר טוב. בוקר טוב. מותר לתת לו עוגה?”

מר גרגס, מבולבל, שלח ידו לכיסו והוציא חתיכת לחמניה. “הנה, קח.”

אנדריאס לקח את הלחמניה בטלפו והתחיל לנגוס ממנה. " – – סתכלי, סלמנדרה," חרחר בשביעות רצון. “אבא, למה הוא כל כך שחור?” פתע צלל למים והוציא רק את ראשו. “למה הוא במים? למה? הוווו, איזה כיעור!”

מר תומס גרגס התגרד בעורפו מרוב הפתעה. אה, הוא חוזר על מה ששמע מהאנשים שהיו פה. “תגיד גרגס,” ניסה.

“תגיד גרגס,” חזר אנדריאס.

“מר תומס גרגס.”

“מר תומס גרגס.”

“בוקר טוב, אדוני.”

“בוקר טוב, אדוני. בוקר טוב. בוקר טוב, אדוני.” נדמה היה שאנדריאס איננו יכול לשבוע מכוח דיבורו; אבל גרגס כבר לא ידע מה לספר לו; מר תומס גרגס לא היה מהדברנים. “אז עכשיו בלום את פיך,” אמר, “וכאשר אגמור, אלמד אותך לדבר.”

“אז עכשיו בלום את פיך,” ברבר אנדריאס. “בוקר טוב, אדוני. – – סתכלי, סלמנדרה. אלמד אותך לדבר.”

אלא שהנהלת גן החיות לא ראתה בעין יפה שפקחים ילמדו את החיות מעשי קונדס; פילים עוד איכשהו, אבל יתר החיות נמצאות כאן לשם הרחבת ההשכלה ולא לשם הצגות קרקס. לפיכך בילה מר גרגס את שעותיו במדור הסלמנדרות פחות או יותר תחת מעטה סוד, כאשר התרוקן המדור ממבקריו. מכיון שהיה אלמן, לא התפלא איש על שהוא מתבודד בביתן הלטאות. לכל אדם התחביבים המיוחדים לו. יתרה מזו, במדור הסלמנדרות ביקרו רק מעטים; חביב יותר על המבקרים היה התנין ואילו אנדריאס בילה את ימיו בבדידות יחסית.

פעם אחת, בשעות בין הערביים, כאשר החלו לסגור את הביתנים, סייר מנהל הגן, סר צ’רלס ויגאם בין כמה מחלקות על מנת לבדוק שהכל בסדר. בעברו במחלקת הסלמנדרות, נשמע קול שקשוק מים מאחת הבריכות ומישהו אמר בקול צרוד: “ערב טוב, אדוני.”

“ערב טוב,” ענה המנהל בהפתעה, “מי שם?”

“סלח לי, אדוני,” ענה הקול הצרוד. “זה לא מר גרגס.”

“מי שם?” חזר המנהל על שאלתו.

“אנדי. אנדרו שויכצר.”

סר צ’רלס התקרב לבריכה. ישבה שם רק סלמנדרה זקופה ללא ניע. “מי דיבר כאן?”

“אנדי, אדוני,” אמרה הסלמנדרה. “ומי אתה?”

“ויגאם,” נפלט מפי סר צ’רלס המשתאה.

“נעים מאוד,” אמר אנדריאס בנימוס. “מה שלומך?”

“לכל הרוחות,” צעק סר צ’רלס. “גרגס! היי, גרגס!” אנדריאס זינק כחץ מקשת והתחבא במים.

מבעד לדלת מתפרץ פנימה מר תומס גרגס, נושף ונרגש. “כן, אדוני?”

“גרגס, אולי תסביר לי?”

“קרה משהו, אדוני?” גמגם גרגס בחוסר בטחון.

“החיה הזאת כאן מדברת!”

“סלח לי, אדוני,” אמר גרגס בקול מדוכדך. “זה לא עושים, אנדי. אמרתי לך אלף פעמים שאסור להיטפל לאנשים עם הדיבורים האלה שלך. – אני מבקש את סליחתך, אדוני. יותר זה לא יקרה.”

“זה אתה שלימדת אותו לדבר?”

“אבל הוא התחיל, אדוני,” התגונן מרק גרגס.

“אני מקוה שאכן זה לא יקרה עוד, גרגס.” אמר סר צ’רלס בחומרה. “אשים עליך עין.”

כעבור זמן ישב סר צ’רלס עם פרופסור פטרוב ושוחח עמו על מה שקרוי אינטליגנציה של בעלי חיים, על רפלקסים מותנים ועל הערכת היתר של הפעילות השכלית של בעלי החיים הנפוצה בדעת הקהל. פרופסור פטרוב הביע את ספקותיו ביחס לסוסי אלברפלד, אשר עליהם נאמר כי הם מסוגלים לא רק לספור, אלא גם לחשב חזקות ושורשים; הרי אפילו אדם נורמלי ומשכיל איננו יודע להוציא שורש, אמר המלומד הגדול. סר צ’רלס נזכר בסלמנדרה המדברת של גרגס. “יש לי פה סלמנדרה,” אמר בהיסוס. “זה אנדריאס שויכצרי הידוע; הוא למד לדבר כמו תוכי.”

“בלתי אפשרי,” אמר המלומד. “הלשון של הסלמנדרות הלא צמודה ללסת.”

“אז בוא תראה,” אמר סר צ’רלס, “היום מנקים שם, אז לא יהיו שם אנשים.” והלכו.

בכניסה לסלמנדרות נעצר סר צ’רלס. מבפנים היה אפשר לשמוע קול שפשוף של מטאטא וקול חדגוני דקלם משהו.

“חכה,” לחש סר צ’רלס ויגאם.

“היש אנשים במאדים?” דקלם הקול החדגוני. “לקרוא את זה?” “משהו אחר, אנדי,” ענה קול אחר.

“האם ינצח השנה בדרבּי פלהאם ביוטי או גוברנאדור?”

“פלהאם ביוטי,” אמר הקול השני. “אבל תקרא.” סר צ’רלס פתח בהשקט את הדלת. מר תומס גרגס טאטא את הרצפה; ובבריכת מי הים ישב לו אנדריאס שויכצרי ובקול צרוד ומקוטע הקריא מתוך עתון ערב שהחזיק בטלפיו הקדמיים.

“גרגס,” קרא סר צ’רלס. אנדריאס זינק ונעלם מתחת לפני המים. “אני מבקש סליחה, אדוני,” גמגם גרגס המסכן. “אנדי מקריא לי בשעה שאני מטאטא, וכשהוא מטאטא, אני מקריא לו.”

“ומי לימד אותו?”

"הוא בעצמו מחקה, אדוני. אני… אני נותן לו את העתון, שידבר פחות. הוא כל הזמן רצה לדבר, אדוני. אז חשבתי שכדאי שלפחות ידבר באופן תרבותי – – "

“אנדי,” קרא סר צ’רלס.

על פני המים מופיע ראש שחור. “כן, אדוני,” קרקר.

פרופסור פטרוב בא לראות אותך."

“נעים מאוד, אדוני. שמי אנדי שויכצר.”

“מאין אתה יודע ששמך אנדריאס שויכצרי?”

"פה זה כתוב, אדוני: ".‘Andreas Scheuechzer – Gilbert Islands’

ובעתון אתה קורא לעתים קרובות?"

“כן, אדוני. מדי יום ביומו, אדוני.”

“ומה מענין אותם ביותר?”

" ‘מאולם בית המשפט’, מרוצי סוסים, כדורגל – "

“ראית כבר כדורגל?”

“לא, אדוני.”

“או סוסים?”

“לא ראיתי, אדוני.”

“אז למה אתה קורא על זה?”

“כי זה כתוב בעתון, אדוני.”

“פוליטיקה איננה מעניינת אותך?”

“לא, אדוני. תהיה מלחמה?”

“אף אחד לא יודע, אנדי.”

“גרמניה בונה טיפוס חדש של צוללות,” אמר אנדי בדאגה. “קרני מוות מסוגלות להפוך יבשות שלמות למדבר ציה.”

“את זה קראת בעתון, לא?” שאל סר צ’רלס.

“כן, אדוני. האם ינצח השנה בדרבי פלהאם ביוטי או גוברנאדור?”

“ומה אתה חושב, אנדי?”

“גוברנדור, אדוני; אבל מר גרגס חושב שפלהאם ביוטי.” אנדי נענע בראשו. קנו סחורה בריטית, אדוני. החגורות של סניידר הן הטובות ביותר. האם קנית כבר טרנקרד ג’וניור חדש, ששה צילינדרים? מהיר, זול, אלגנטי."

“תודה, אנדי. זה מספיק.”

“איזו שחקנית קולנוע הכי יפה בעיניך?”

פרופסור פטרוב סימר את שיער ראשו וזקנו. “סלח לי, סר צ’רלס,” נהם, “אבל עלי ללכת.”

“טוב, נלך. אנדי, האם היית מתנגד לו שלחתי אליך כמה אדונים מלומדים? אני חושב שהיו נהנים לשוחח אתך.” יהיה לי נעים מאוד, אדוני," קרקר אנדריאס. “להתראות, סר צ’רלס; להתראות, פרופסור.”

פרופסור פטרוב נמלט מהמקום, תוך שהוא נוהם ונושף ברוגזה. “סלח לי, סר צ’רלס, אבל אולי תוכל להראות לי איזה בעל חיים שאיננו קורא עתונים?”

האדונים המלומדים היו סֵר דרק ברטראם, M.D פרופ. אבינגהאם, סֵר אוליבר דודג', מר ג’וליאן פוקסלי ואחרים. להלן קטע מהפרוטוקול של הניסוי עם אנדריאס שויכצרי.

ש. מה שמך?

ת. אנדרו שויכצר.

ש. בן כמה אתה?

ת. לא יודע. את רוצה להראות צעירה? לבשי מחוך “ליבלָה”.

ש. איזה יום היום?

ת. יום שני. מזג אויר יפה, אדוני. השבת ירוץ באפסום גיברלטאר.

ש. כמה זה שלוש כפול חמש?

ת. למה?

ש. אתה יודע חשבון?

ת. כן, אדוני. כמה זה שבע עשרה כפול עשרים ותשע?

ש. הנח לנו לשאול, אנדרו. נקוב בשמות נהרות אנגליה.

ת. התמזה…

ש. ועוד?

ת. התמזה.

ש. אחרים אינך יודע, מה? מי הוא מלך בריטניה?

ת. King George. God bless him.

ש. טוב, אנדי. מי הוא הסופר האנגלי הגדול ביותר?

ת. קיפלינג.

ש. טוב מאוד. האם קראת משהו משלו?

ת. לא. מה דעתך על מיי ווסט?

ש. מוטב שאנחנו נשאל אותך, אנדי. מה אתה יודע על תולדות אנגליה?

ת. הנרי השמיני.

ש. מה אתה יודע עליו?

ת. הסרט הכי טוב בשנים האחרונות. תפאורה יוצאת מן הכלל. חזיון כביר.

ש. ראית אותו?

ת. לא ראיתי. אתה רוצה לראות את אנגליה? קנה לך “פורד בֵּיבִּי”.

ש. מה היית רוצה לראות, אנדי?

ת. תחרות קיימברידג'-אוקספורד, אדוני.

ש. כמה הם חלקי תבל?

ת. חמישה.

ש. טוב מאוד. ואיזה הם?

ת. בריטניה והיתר.

ש. ומי הם היתר?

ת. הבולשביקים, הגרמנים, הערבים והאיטלקים.

ש. איפה נמצאים איי ג’ילברט?

ת. באנגליה. אנגליה לא תתן יד לקשירת ידיה בקונטיננט. לאנגליה דרושים עשרת אלפים מטוסים. בקרו בחופי הדרום של אנגליה.

ש. מותר לנו לראות את לשונך, אנדי?

ת. כן, אדוני. נקו את שיניכם במשחת “פליט”. היא החסכונית, היא הטובה, היא האנגלית. אתה רוצה שלפיך יהיה ריח נעים? השתמש במשחת שיניים “פְליט”.

ש. תודה, זה מספיק. וכעת תאמר לנו, אנדי…

וכן הלאה. פרוטוקול השיחה עם אנדריאס השתרע על פני ששה עשר עמודים שלמים ופורסם בכתב העת Natural Science . בסיום הפרוטוקול סיכמה ועדת המומחים את תוצאות הניסוי כדלקמן:

1. אנדריאס שויכצרי, סלמנדרה המוחזקת בגן החיות של לונדון, יודע לדבר, אם כי קולו מקרקר במידת מה; הוא שולט בכארבע מאות מלים; הוא אומר רק מה שהוא שמע או קרא. על מחשבה עצמית אין כמובן מקום לדבר. לשונו קלת תנועה יחסית; את מיתרי הקול לא הצלחנו לבדוק באופן יסודי בתנאים הנתונים.

2. הנ"ל יודע לקרוא, אבל רק עתוני ערב. הוא מתעניין במה שמעניין את האנגלי הממוצע, ומגיב עליהם באופן דומה, כלומר בכיוון הדעות הרווחות, המקובלות והקבועות. חיי הרוח שלו – עד כמה שאפשר לדבר על כאלה – סובבים סביב המושגים וההשקפות המקובלות באותה עת.

3. אין צורך להפריז בהערכת האינטליגנציה שלו, שכן אין היא עולה בשום פנים על זו של האדם הממוצע בן ימינו.

על אף חוות הדעת המאופקת הזאת של המומחים, היתה “הסלמנדרה המדברת” לסנסציה בהא הידיעה של גן החיות של לונדון. אנשים שרצו לקשור שיחה עם אנדי החביב על כל מיני דברים, החל ממזג האויר וכלה במשבר הכלכלי והמצב המדיני – שמו עליו מצור. בתוך כך הוא קיבל ממבקריו כמות כזאת של שוקולד וסוכריות, עד שחלה קשה בדלקת הקיבה והמעיים. לבסוף היה הכרח לסגור את מדור הסלמנדרות, אבל אז היה כבר מאוחר מדי; אנדריאס שויכצרי, המכונה אנדי, נפל חלל על מזבח תהילתו. ללמדך שהתהילה סופה להשחית אפילו סלמנדרה.

10. חגיגה בעיירה

מר פובונדרה, השוער לבית בונדי, בילה הפעם את חופשתו בעיירת הולדתו. למחרת נועדה חגיגת יום השנה לחנוכת הכנסיה; ובצאת מר פובונדרה מפתח הבית, כשהוא מוליך בידו את בנו בן השמונה, פראנטיק היה ניחוח של עוגות פרוס על פני העיירה, והרחוב הראשי המה בנשים המביאות את עוגותיהן הבלתי אפויות אל המאפיה. בכיכר הספיקו כבר שני אופי ממתקים להציב את דוכניהם; וכן ניצבו בה דוכן לממכר כלי זכוכית וחרסינה, ודוכן סדקית, בדים וסחורות אחרות של אשה אחת שהכריזה בקולי קולות על מרכולתה. ועוד היה שם ספק-צריף-ספק-אוהל סגור ומסוגר מכל העברים. ברנש גוץ עמד לידו על סולם והיה עסוק בקביעת איזה שלט.

מר פובונדרה נעמד מלכת, לראות מה יקרה כאן.

הגוץ המצומק קמעה ירד מהסולם והתבונן בסיפוק בשלט שתלה, ומר פובונדרה קרא מופתע:

רב חובל י. ואן-טוך

מציג

סלמנדרות מאולפות

מר פובונדרה נזכר בגבר הגדול והשמן שלראשו כובע הימאים, שאותו הכניס בשעתו לבית מר בונדי. כך חולפת תפארתו של עולם, אמר בלבו מר פובונדרה, מתוך השתתפות בצער הזולת; רב-חובל גדול, ועכשיו הוא מסייר בעולם עם קרקס כזה מסכן ועלוב! איזה אדם חסון ובריא היה! צריך להיכנס ולומר שלום, חשב מר פובונדרה, נרגש.

בינתיים תלה הגוץ ליד הכניסה שלט נוסף:

לטאות מדברות!!

הסנסציה המדעית הגדולה בתבל!!

דמי כניסה 2 כתרים

לילדים בלוית הוריהם – בחצי המחיר

מר פובונדרה היסס. שני כתרים וכתר בעד הילד, זה קצת הרבה. אבל פראנטיק הלא תלמיד טוב והכרת בלי חיים מארצות רחוקות, היא חלק מההשכלה. מר פובונדרה היה נכון להקריב קורבן למען ההשכלה, ולכן ניגש אל הברנש הגוץ והמצומק. “ידידי,” אמר, “הייתי רוצה לדבר עם קפטן ואן-טוך.”

הגוץ מתח את חזהו הנתון בגופיית פסים. “זה אני, אדוני.”

“אתה הוא קפטן ואן-טוך?” השתומם מר פובונדרה.

“כן, אדוני,” אמר הגוץ והראה עוגן מקועקע על זרועו.

מר פובונדרה מצמץ בעיניו שקוע בהרהורים. שככה בן-אדם יצטמק? הרי זה בלתי אפשרי. “כלומר, אני מכיר את קפטן ואן-טוך אישית,” אמר. “אני פובונדרה.”

“זה משהו אחר,” אמר הגוץ. “אבל הסלמנדרות האלה, אלה באמת של קפטן ואן טוך, אדוני. לטאות אוסטרליות אמיתיות באחריות, אדוני. אנא היכנס פנימה. בדיוק מתחילה ההצגה הגדולה,” קרקר בהרימו את יריעת האוהל שכיסתה את הכניסה.

“בוא, פראנטיק,” אמר אבא פובונדרה, ונכנס פנימה. מאחורי שולחן קטנטן ישבה אשה גדולה ושמנה להפליא. איזה זוג מוזר, השתומם מר פובונדרה בלבו תוך שהוא מושיט את שלושת הכתרים שלו. בתוך המבנה לא היה כלום, להוציא צחנה בלתי נעימה במקצת ואמבט פח.

“איפה הסלמנדרות שלך?” שאלה מר פובונדרה.

“באמבטיה הזאת,” אמרה הגברת הענקית באדישות.

"אל תפחד, פראנטיק, שח פובונדרה האב וניגש אל האמבט. בתוך המים שכב משהו שחור ואדיש, משהו בגודל שפמנון מבוגר; רק בירכתי הראש אפשר היה להבחין בתנועת התנפחות והרפיה מחזורית רפה.

“אז זהו זה הסלמנדר מלפני המבול, שעליו כתבו בעתונים,” אמר אבא פובונדרה, מבלי לגלות שמץ מאכזבתו. (שוב סדרו אותי, חשב, אבל הילד אסור שירגיש. חבל על שלושת הכתרים!)

"אבא, למה הוא במים?” שאל פראנטיק.

“כי הסלמנדרות חיות במים, אתה מבין?”

“אבא, ומה הוא אוכל?”

“דגים ודברים כאלה,” השיב אבא פובונדרה. (משהו הוא מוכרח לאכול.)

“ולמה הוא כל כך מכוער?” לחץ פראנטיק.

מר פובונדרה לא ידע מה לומר; אבל בזה הרגע נכנס הגוץ. “בבקשה, בבקשה, גבירותי ורבותי,” פתח בקול צרוד.

“ורק אחד יש לך?” אמר מר פובונדרה בנימת נזיפה. (אילו היו לפחות שניים, הרהר, הייתי מקבל יותר תמורת כספי.)

“השני מת,” אמר הגוץ. “אז זהו אנדריאש המפורסם, גבירותי ורבותי, לטאה נדירה וארסית מאיי אוסטרליה. בסביבתה הטבעית היא מגיעה לגודל של בן-אדם והולכת על שתיים. נא,” אמר ודקר במקל את השחור והאדיש הזה שהיה מונח ללא ניע באמבט. השחור זז במקצת, ובמאמץ התרומם מהמים. פראנטיק נסוג קמעה, אבל מר פובונדרה לחץ את כף ידו. “אל תפחד, אני אתך.”

עכשיו הוא עומד על רגליו האחוריות, ונשען בטלפיו הקדמיים על קצה האמבט. הזימים בירכתי הראש מתכווצים כבעווית ופה שחור נפער לשאוף אויר. עורו משופשף עד דם ורפוי מדי, זרוע יבלות, עיניו עיני צפרדע עגולות, הנעצמות מפעם לפעם במה שנראה ככאב, על ידי עפעפיים תחתונים דמויי קרום.

“עיניכם הרואות, גבירותי ורבותי,” המשיך הגוץ הצרוד, “חיה זו חיה במים; לכן יש לה גם זימים וגם ריאה, שתוכל לנשום כשהיא יוצאת לחוף. ברגליה האחוריות יש לה חמש אצבעות על כל רגל, ובקדמיות ארבע, ויודעת לקחת בהם עצמים שונים גם. נא.” החיה סגרה באצבעותיה על מקל והחזיקה בו כמו שרביט עלוב.

“גם יודעת לקשור קשר בחבל,” הודיע הגוץ, לקח את המקל, והגיש לחיה חתיכת חבל מלוכלך. החיה החזיקה בחבל ולבסוף אכן הצליחה לקשור קשר.

“גם יודעת לתופף ולרקוד,” קרקר הגוץ והגיש לחיה תוף ילדים ומקל תיפוף. החיה הכתה כמה פעמים בתוף וסובבה את מחצית גופה העליונה; תוך כדי כך שמטה את הקנה למים. “לכי לעזאזל, נבלה,” התפרץ הגוץ ומשה את הקנה מהמים.

“החיה הזותי,” הוסיף בהרימו בחגיגיות את קולו, “היא כל כך אינטליגנטית ומוכשרת, שהיא יודעת לדבר כמו בן-אדם.” ותוך כדי מחא כף.

“Guten Morgen,” קרקרה החיה ומצמצה בכאב בעפעפיה התחתונים. “בוקר טוב.”

מר פובונדרה כמעט נבהל, אבל על פראנטיק לא עשה הענין רושם מיוחד.

“ומה תאמרי לקהל הנכבד?” שאל הגוץ בחריפות.

“ברוכים הבאים,” קדה הסלמנדרה; הזימים נסגרו בעווית. “Willkommen. Ben venuti.”

“חשבון את יודעת?”

“יודעת.”

“כמה זה שש כפול שבע?”

“ארבעים ושתיים,” חרחרה הסלמנדרה במאמץ רב.

“אתה רואה, פראנטיק,” העיר אבא פובונדרה, “איך היא יודעת חשבון.”

"גבירותי ורבותי, צפר הגוץ, “תוכלו להציג לה שאלות משלכם.”

“תשאל אותה משהו, פראנטיק.” זרז אותו מר פובונדרה.

פראנטיק הסתובב ונבוך. “כמה זה שמונה כפול תשע?” הפליט לבסוף; זו היתה בעליל השאלה הקשה ביותר שעלתה על דעתו.

הסלמנדרה מצמצה בעיניה בלאט. “שבעים – ושתיים.”

“איזה יום היום?” שאל פובונדרה.

“שבת,” אמרה הסלמנדרה.

מר פובונדרה הניד את ראשו בפליאה. “באמת, כמו בן-אדם. – מה שם העיר הזאת?”

הסלמנדרה פערה את פיה ועצמה את עיניה. “היא כבר עייפה,” הסביר הגוץ בחפזון. “מה תאמרי לאדונים?”

הסלמנדרה קדה קידה. “לכבוד היה לי. תודה מקרב לב. שלום. להתראות.” והתחבאה מהר במים.

“זאת החיה – חיה מוזרה,” התפעל מר פובונדרה; אבל מכיון ששלושה כתרים הם בכל זאת המון כסף, הוסיף: “ויותר אין לך מה להראות לנער?.”

הגוץ משך במבוכה בשפתו התחתונה. “זה הכל,” אמר. “פעם היו לי גם קופים קטנים, אבל אתם זה היה ככה – –” הסביר סתמית. “ואולי היית רוצה לראות את אשתי. היא האשה הכי שמנה בעולם, לשעבר. מארושקה, בואי הנה!”

מארושקה התרוממה בקושי. “מה יש?”

תראי את עצמך לאדונים, מארושקה."

האשה השמנה ביותר בעולם לשעבר היטתה את ראשה אל כתפה כמתחנחנת, הקדימה רגל והרימה את חצאיתה מעל לברכיה. אפשר היה לראות גרב צמר אדום ובו משהו נפוח ועצום כמו קותל חזיר. “היקף הרגל למעלה משמונים וארבעה סנטימטר,” הסביר הגוץ המצומק. “אבל היום יש תחרות גדולה, ומארושקה כבר לא האשה הכי שמנה בעולם.”

מר פובונדרה משך החוצה את פראנטיק המוכה תמהון. “Kuess die Hand”, נשמע קול צרוד מתוך האמבט. Auf Wiedersehen“. תבואו שוב.”

"נו, פראנטיק, שאל מר פובונדרה כשהיו בחוץ. “למדת משהו?”

“למדתי,” אמר פראנטיק. “אבא, למה יש לגברת הזאת גרביים אדומים?”

11. על זחלאדמים

היתה בכך בלי ספק משום גוזמה לטעון, כי באותה תקופה לא דובר ולא נכתב על שום דבר זולת הסלמנדרות. דובר ונכתב גם על המלחמה הבאה, על המשבר הכלכלי, על תחרויות הליגה, על ויטמינים ועל האופנה; אף-על-פי-כן נכתב על הסלמנדרות המדברות הרבה מאוד, ובמיוחד באורח לא מקצועי. מכיוון שכך, כתב המלומד הדגול, פרופסור ד"ר ולדימיר אוהר מאוניברסיטת ברנו, מאמר עבור “עתון העם”, שבו הצביע על כך, שכושרו המדומה של אנדריאס שויכצרי לדבר דיבור הגוי, כלומר לחקות כתוכי את צליל המלים המדוברות, איננו, מהבחינה המדעית, מענין כל כך, ועל כל פנים הרבה פחות מאשר שאלות אחרות הנוגעות לדו-חיים מיוחד זה. את התעלומה המדעית של אנדריאס שויכצרי יש לחפש בתחום אחר לגמרי: למשל, מאין בא; היכן סביבתו הטבעית, שבה שרד במשך כמה עידנים גיאולוגיים; מדוע הוא נשאר בלתי ידוע זמן כה רב, כאשר היום מדווחים על המצאותו בהמוניו כמעט מכל איזורי קו המשוה במרחב האוקיאנוס השקט. נראה שבזמן האחרון הוא מתרבה במהירות מדהימה; מאין אותה חַיּוּת כבירה ביצור הטרציארי אשר קיומו עד לזמן האחרון לא היה ידוע, הווה אומר ככל הנראה ספורדי באורח קיצוני ואולי אף מבודד מהבחינה הטופוגרפית? הנשתנו אולי באופן כלשהו תנאי החיים של סלמנדרה פוסילית זו בכיוון המקדם אותה מן הבחינה הביולוגית, כך שהשריד המיוקני הנדיר נכנס לעידן חדש, מבשר הצלחה מופלאה? אזי לא מן הנמנע, שאנדריאס לא זו בלבד שיתרבה מן הבחינה הכמותית, אלא שגם יתפתח מן הבחינה האיכותית, והמדע שלנו יזכה בהזדמנות מיוחדת במינה להיות עד, לפחות לגבי מין אחד מן החי, לתהליך המוטאציוני האדיר בשעת מעשה. העובדה שאנדריאס שויכצרי מקרקר כמה תריסרי מלים ומסוגל ללמוד כמה מעשי קונדס, הנראית להדיוט כביטוי לאינטליגנציה כלשהי, איננו מן הבחינה המדעית בגדר נס; אולם נס היא אותה תנופת חיים אדירה, אשר החייתה במפתיע כל-כך ולמכביר יצור מפגר מבחינה התפתחותית שכמעט ונכחד. קיימות כאן נסיבות מיוחדות אחדות: אנדריאס שויכצרי הוא הסלמנדרה היחידה החיה בים, וחשוב יותר – הסלמנדרה היחידה המתקיימת באיזור האתיופי-אוסטרלי, הלא הוא אתר ארץ למוריה המיתולוגית. האין לומר כמעט, שהטבע בחר כעת להשלים, בקדחתנות, את אחת מאפשרויות החיים וצורות החיים, שאותה זנח או שנבצר ממנו לפתחה באיזור זה? ועוד: היה זה מוזר, לולי נמצאה באיזור האוקיאנוס, המצוי בין סלמנדרות הענק היפניות מצד אחד והסלמנדרות האליגאניות מצד שני, שום חוליה מקשרת. אלמלא אנדריאס, היינו צריכים לשער את קיומו ממש במקומות שבהם נמצא; דומה הדבר כאילו הוא ממלא חלל שבו חייב היה להימצא מאז ומתמיד על פי ההקשרים הגיאוגרפיים וההתפתחותיים. יהא אשר יהא, סיים הפרופסור המלומד את מאמרו, בתחייתה ההתפתחותית של הסלמנדרה המיוקנית הזאת אנו נוכחים לדעת וביראת כבוד ובהתפעלות, שגניוס ההתפתחות שעל הפלנטה שלנו רחוק עדיין מלהשלים את מעשה הבריאה.

מאמר זה ראה אור למרות דעתה השקטה אך הנחרצת של המערכת, שברבורים מלומדים כאלה בעצם לא מתאימים לעתון. בעקבות הפרסום קיבל פרופסור אוהר מכתב מאת קורא:

אדוני הנכבד מאוד,

אשתקד קניתי בית בכיכר המרכזית של העיר צ’אסלב. בעת בדיקת הבית מצאתי בעליית הגג ארגז ובו כתבים עתיקים, כנראה מדעיים ויקרי ערך, כמו למשל שני שנתונים של כתב העת Hyllos מהשנים 1821–22, ‘עולם היונקים’ של י.ס. פרסל, ‘יסודות הפיסיקה’ משל סדלאצ’ק, תשעה עשר כרכים של ‘כתב העת המדעי הכללי’ ושלושה עשר כרכים של שנתון המוזיאון הצ’כי. בתרגום ה’מסה על תהפוכות מעטה האדמה' (משנת 1834) של Cuvier מצאתי, בתורת סימניה, קטע מעתון ישן כלשהו, שבו הודפסה ידיעה על איזושהו לטאות משונות.

למקרא מאמרו המצויין של כב' על הסלמנדרות המסתוריות, נזכרתי באותו קטע עתון, חיפשתיו ומצאתיו. חושב אני שהוא יוכל לענין את כבודו, ומשום כך אני מצרפו כאן כחובב טבע נלהב וקוראו הנאמן.

בכבוד רב,

י.ו. ניימן

בקטע העתון שצורף לא צוינו שם העתון או שנת הופעתו; על פי סוג הכתב, הכתיב והסגנון דומה היה שמקורו בשנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת; הוא היה כל כך בלוי ומצהיב, שבקושי היה אפשר לקוראו. פרופסור אוהר כבר התכונן לזרוק אותו לסל, אלא שהיה נרגש משום מה למראה עתיקות היומין של הדף המודפס; לפיכך החל לקוראו. רגע אחד לאחר-מכן לחש בהפתעה “אל-אלהים!” ויישר בהתרגשות את משקפיו. בקטע היה כתוב לאמור:

על זחלדאמים

אי קטון בימה של ארץ אוסטראליא, כן. מקוה מים שמימיו מלוחים. לפי זה זה היה אי אלמוגים, אטול אשר הלגונה במרכזו אינה נושקת את מרחבי הים, והדרך אליה חתחתים; בדיוק מקום שבו היתה יכולה פוסיליה כזאת להשתמר בבידוד מסביבה מתקדמת יותר מבחינת דרגתה ההתפתחותית. כמובן היא לא יכלה להתרבות יתר על המדה, מכיון שבמקום המים שמימיו מלוחים על אף שאינם נושקין את מרחבי הים, לא יכלה למצוא מזון מספיק. על זאת אין עוררין, אמר בלבו הפרופסור, הלכה פסוקה היא. בעל חיים שמראהו כמראה זוחלי על גחונם, אבל קרח מקשקשין ומהלך על שתיים כדרך שמהלכין בני האדם: ובכן – או שזה ממש אנדריאס שויכצרי, או שזה זוחל מזוחלי על גחונם אשר לו ידמיון. והיה ונניח שזה אנדריאס שלנו. והיה ונניח שאותם מלחים ארורים הרגו בהם הרג גדול מאד, עד כי רק זוג אחד בעודו בחיים אל ספינתם הגיע; שניים אשר באישון לילה, בחולפם על פני האי הגדול סומאטרא, ויברחו אל הים ואינם. הוה אומר ממש על קו המשוה, בתנאים ביולוגיים עדיפים ובסביבה שופעת מזון אין גבול למו. הייתכן שאותו שינוי סביבה יעניק ליצור המיוקן הלזה אותו דחף התפתחותי עצום? הלא בטוח הוא שחי במים מלוחים; נתאר לנו את מקום מושבו החדש במפרץ שקט, נושק למרחבי הים הגדול, אשר מימיו ישרצו שרץ נפש חיה אשר יאכל הימנו וישבע; מה יקרה? הוא יפרה וירבה וימלא את המים, בהיותו שתול לפתע בתנאים אופטימליים, בדחף חיים עצום. ככה זה, צהל המלומד. הזחל שלנו יסתער בנתיב ההתפתחות בתאוות חיים אין שיעור למו; ידהר לחייו החדשים כמו משוגע; יפרה וירבה כחול אשר על שפת הים, יען כי לביציו וראשניו אין אויבים ספציפיים בסביבה החדשה. וילך מאי אל אי וישב שם – אם כי צריך עיון, מדוע יש איים שהוא כאילו מדלג עליהם. פרט לזאת לפנינו מיגרציה טיפוסית בעקבות מזון. – מתיצבת השאלה: מדוע זה מאן הוא להתפתח כבר קודם? האין זה קשור אולי לעובדה ששום זוחלי על גחונם מן הסוג אשר למו ידמיון אין מוצאין כמותם באזור האוסטרלו-אתיופי? שמא ארעו באיזור הזה בתקופת המיוקן שינויים ביולוגיים עוינים להתפתחותם? זה מכל מקום אפשרי. ייתכן אולי שקם והיה למו אויב ספציפי שעלה והכחידם מגוי. רק באי קטון אחד ויחיד, במקוה מים שמימיו אינם נושקין את מרחבי הים הגדול, נשתמר היצור נצר ימי המיוקן – כמובן במחיר התאבנות התפתחותו; דרכו האבולוציונית נחסמה; והיה כקפיץ גמיש ומתוח שצר עליו עולמו מהיפתח. לא מן הנמנע הוא שנכונו לו בנבכי המחשבה-תחילה של הטבע ימים גדולים, שאמור היה להתפתח הלוך ועלה, הלוך וגדול, מי יודע עד היכן… (פרופסור אוהר חש בצינת אימה בתארו לו עד היכן: מי יודע, שמא בעצם נועד אנדריאס שויכצרי להיות האדם של המיוקן!)

ואולם – ויהי באישון לילה ליד האי הגדול סומאטרא ויפרוץ היצור שהתפתחותו נעצרה, לתוך סביבה הרבה יותר מבטיחה; הקפיץ שצר עליו עולמו מהיפתח משתחרר – ובאיזו תאוות חיים, באיזו תנופה מיוקנית מסתער אנדריאס בנתיב ההתפתחות! באיזה להט הוא דולק להחזיר לעצמו את אובדן רבבות – מיליוני השנים שהחמיץ! היעלה על הדעת שיסתפק בדרגת ההתפתחות שאליה הגיע היום? היבוא על סיפוקו בהשגיו שאנו עדים להם – או שמא אין הוא אלא על סף התפתחותו ורק בראשית עלייתו – מי לא יירא, מי לא יחרד – לאן?

עד כאן לשון הקטע. אל-אלהים! חזר שוב פרופסור אוהר על קריאתו בהתרגשות. מדוע אין פה שום תאריך או שם העתון שממנו נגזר הקטע? ואיזה כתב עתים מכתבי העתים של אומות העולם זה היה, ומה שמו של אותו קאפיטאן, ואיזו אניה מאניות ארץ אנגליה? ואיזה אי קטון בימה של ארץ אוסטראליה? האם לא יכלו האנשים האלה להיות קצת יותר מדוייקים ו-נו, כן, קצת יותר מדעיים? הרי לפנינו תעודה היסטורית בעלת ערך שאין לו שיעור.

אי קטון בימה של ארץ אוסטראליה, כן. מקוה מים שמימיו מלוחים. לפי זה זה היה אי האלמוגים אטול אשר הלגונה במרכזו אינה נושקת את מרחבי הים, והדרך אליה חתחתים; בדיוק מקום שבו היתה יכולה פוסיליה כזאת להשתמר בבידוד מסביבה מתקדמת יותר מבחינת דרגתה ההתפתחותית. מובן שהיא לא יכלה להתרבות יתר על המידה, מכיוון שבמקוה המים שמימיו מלוחים על אף שאינם נושקין את מרחבי הים, לא יכלה למצוא מזון מספיק. על זאת אין עוררין, אמר בלבו הפרופסור, הלכה פסוקה היא. בעל חיים שמראהו כמראה זוחלי על גחונם, אבל קרח מקשקשים ומהלך על שתיים כדרך שמהלכים בני האדם; ובכן – או שזה ממש אנדריאס שויכצרי, או שזה זוחל מזוחלי על גחונם אשר ידמה לו. ואם נניח שזה אנדריאס שלנו, ואם נניח שאותם מלחים ארורים הרגו בהם הרג גדול מאוד, עד כי רק זוג אחד בעודו בחיים אל ספינתם הגיע; שניים אשר באישון לילה, בחולפם על פני האי הגדול סומאטרה, ברחו אל הים ואינם. הוה אומר ממש על קו המשוה, בתנאים ביולוגיים עדיפים ובסביבה שופעת מזון לאין גבול, הייתכן שאותו שינוי סביבה יעניק ליצור המיוקן הזה אותו דחף התפתחותי עצום? והרי אין ספק שחי במים מלוחים; נתאר לנו את מקום מושבו החדש במפרץ שקט נושק למרחבי הים הגדול, אשר מימיו ישרצו שרץ נפש חיה אשר יאכל הימנו וישבע; מה יקרה? הוא יפרה וירבה וימלא את המים, בהיותו שתול לפתע בתנאים אופטימליים, בדחף חיים עצום. ככה זה, צהל המלומד. הזחל שלנו יסתער בנתיב ההתפתחות בתאוות חיים שאין לה שיעור; ידהר כמשוגע לחייו החדשים; יפרה וירבה כחול אשר על שפת הים, יען כי לביציו ולראשניו אין אויבים ספציפיים בסביבה החדשה. וילך מאי אל אי וישב שם – אם כי צריך עיון, מדוע יש איים שהוא כאילו מדלג עליהם. לבד מזאת לפנינו נדידה טיפוסית בעקבות מזון. – – עולה השאלה: מדוע זה לא התפתח כבר קודם? האין זה קשור אולי לעובדה ששום זוחלי-על-גחונם מן הסוג אשר לו ידמה אין מוצאים כמותם באיזור האוסטרלי-אתיופי? שמא ארעו באיזור הזה בתקופת המיוקן שינויים ביולוגיים עוינים להתפתחותם? זה מכל מקום אפשרי. ואולי היה להם אויב ספציפי שעלה והכחידם. רק באי קטון אחד ויחיד, במקוה מים שמימיו אינם נושקין את מרחבי הים הגדול, נשתמר היצור מימי המיוקן – כמובן במחיר התאבנות התפתחותו; דרכו האבולוציונית נחסמה; והיה כקפיץ גמיש ומתוח שצר עליו עולמו מהיפתח. לא מן הנמנע הוא שנכונו לו בנבכי המחשבה-תחילה של הטבע ימים גדולים, שאמור היה להתפתח ולגדול, מי יודע עד היכן… (פרופסור אוהר חש בצינת אימה כשדימה לעצמו עד היכן: מי יודע, שמא בעצם נועד אנדריאס שויכצרי להיות האדם של המיוקן!

ואולם – ויהי באישון לילה ליד האי הגדול סומאטרה ויפרוץ היצור שהתפתחותו נעצרה, לתוך סביבה הרבה יותר מבטיחה; הקפיץ שצר עליו עולמו מהיפתח משתחרר – ובאיזו תאוות חיים, באיזו תנופה מיוקנית מסתער אנדריאס בנתיב ההתפתחות! באיזה להט הוא דולק להחזיר לעצמו את אובדן רבבות – מיליוני השנים שהחמיץ! היעלה על הדעת שיסתפק בדרגת ההתפתחות שאליה הגיע היום? היבוא על סיפוקו בהשגיו שאנו עדים להם – - או שמא אין הוא אלא על סף התפתחותו ורק בראשית עלייתו – מי לא יירא, מי לא יחרד – לאן?

אלה היו המחשבות, זה היה החזון אשר כתב פרופסור אוהר כשהוא רוכן על פס הנייר המצהיב, כולו נרעד בלהט ההתלהבות האינטלקטואלית של בעל תגלית. אכניס את זה לעתון, אמר בלבו, כי עתונות מדעית איש איננו קורא. שכולם ידעו איזה פלא מפלאי הטבע מתרחש לנגד עינינו! ואתן לזה את הכותרת:

היש עתיד לסלמנדרות???

אלא שעורך “עתון העם” התבונן במאמרו של פרופסור אוהר ונענע בראשו: שוב הסלמנדרות האלה! אני חושב שלקוראים שלנו הם כבר יוצאים מהאף. הגיע הזמן לבוא עם משהו אחר. וחוץ מזה חיבורים מלומדים כאלה בעצם לא מתאימים לעתון.

ולפיכך המאמר על התפתחותן של הסלמנדרות ועתידן לא ראה אור כל עיקר.

12. Salamander Syndicate

היו"ר ג.ה. בונדי צלצל בפעמון וקם על רגליו. “אספה נכבדה,” פתח ואמר. "לכבוד הוא לי לפתוח אספה כללית זו שלא מן המנין של חברת היצוא הפאציפית בערבון מוגבל. אני מקדם בברכה את כל הנוכחים ומודה להם על השתתפותם הפעילה.

“רבותי,” המשיך בקול נרגש, "נפלה בחלקי החובה המעציבה למסור לכם הודעה מצערת. רב-חובל יאן ואן-טוך איננו. הלך לעולמו, אפשר לומר, מיסדנו, אבי הרעיון המוצלח לקשור קשרי מסחר עם אלפי איים באיזור האוקיאנוס השקט, רב-חובל שלנו ראשון, חבר נלהב ונאמן לעבודתנו. הוא מצא את מותו בתחילת שנה זו על סיפונה של ספינתנו א.ק. שארקה, בקרבת האי פנינג; מת משבץ לב בשעת מילוי תפקידו. " (איזו מהומה הוא בטח עשה, המסכן, עבר אותו רגע הרהור במוחו של מר בונדי.) “אבקשכם לכבד את זכרו בקימה.”

האדונים קמו על רגליהם, תוך רשרוש הכסאות, ועמדו בדומיה חגיגית, כששולטת בהם המחשבה המשותפת: האם האספה הכללית הזאת לא תארך יתר על המידה? (מסכן חבר ונטוך, הרהר בהתרגשות כנה מר בונדי. איך הוא נראה עכשיו? כנראה שזרקו אותו מעל קרש משופע לים – איזה גל הוא עשה! נו, מה לעשות, הוא היה אדם טוב, והיו לו עינים תכולות כאלה – – )

“אני מודה לכם רבותי,” הוסיף בקצרה, “על שהואלתם לכבד את זכרו של קפטן ואן-טוך, ידידי האישי. אבקש את מנהלנו, מר וולבקה, למסור לנו על הסיכויים הכלכליים הנפתחים לפני חי”פ במשך השנה הקרובה. המספרים אינם סופיים, אבל אבקשכם לרשום לפניכם שאין לצפות לשינויים מהותיים עד סוף השנה. בבקשה."

“אספה נכבדה,” פתח מר וולבקה בקול מזמזם, והתחיל מגלגל את דבריו במהירות. "המצב בשוק הפנינים הוא בלתי משביע רצון. אחרי השנה שעברה, שבה הכפלנו את הייצור כמעט פי עשרים יחסית לשנת השיא הקודמת, התחילו מחירי הפנינים לרדת בשיעורים קטסטרופליים, והירידה הגיעה עד ששים וחמישה אחוז. לפיכך החליטה מועצת המנהלים, שלא להוציא את יבול הפנינים של השנה לשוק כלל, ולאחסנו עד התאוששות הביקוש. לצערנו בסתיו יצאו הפנינים מן האופנה, כנראה בשל הירידה התלולה במחירן. בסניפנו באמסטרדם מאוחסנות לעת הזאת מאתיים אלף פנינים, שלעת עתה אינן ניתנות למכירה.

“לעומת זאת,” המשיך קולו המזמזם של מר וולבקה, "ניכרת השנה ירידה משמעותית בייצור הפנינים. היה צורך לוותר על שורה ארוכה של אתרי דלייה, כי תשואתם איננה כדאית ואינה מצדיקה שליחת ספינות למרחקים האלה. אתרים שנפתחו לפני שנתיים או שלוש – נראה שמוצו פחות או יותר. לפיכך החליטה מועצת המנהלים להפנות את תשומת לבה לאוצרות אחדים של מעמקי הים, כמו אלמוגים, צדפים ופטריות ים. אמנם הצלחנו להחיות את שוק תכשיטי האלמוגים וקישוטים אחרים, אלא שנהנים מקוניונקטורה זו יותר האלמוגים האיטלקיים מאשר אלמוגי האוקינוס השקט. נוסף לכך לומדת מועצת המנהלים את אפשרויות הדייג האינטנסיבי במעמקי האוקיאנוס השקט. הבעיה העיקרית היא, כיצד לשנע את הדגים משם לשוקי אירופה ואמריקה; תוצאות הבדיקות עד כה אינן מעודדות ביותר.

“ואולם לעומת זאת,” קרא המנהל בקול מורם, “ניכר מחזור ער מעט יותר במסחר בסחורות לוואי, כגון יצוא טקסטיל, כלי אמייל, מקלטי רדיו וכפפות אל איי האוקיאנוס השקט. מסחר זה פתוח לזירוז והעמקה נוספים; כבר השנה יהיה הגרעון זעום יחסית. מן הנמנע הוא, כמובן, שבסוף השנה תשלם חי”פ דיווידנדים כלשהם על מניותיה; לפיכך מודיעה מועצת המנהלים מראש, כי לגבי הפעם היא מוותרת על טנטיאמים או תגמולים אחרים כלשהם…"

באולם הושלך הס. שקט כבד ומתארך (איך זה נראה שם בפנינג אילנד, הרהר ג.ה. בונדי. מת מות ימאים, הבחור הטוב הזה ונטוך. חבל עליו, היה בחור כארז. ועוד לא היה כל כך זקן… אפילו לא זקן ממני…) הנה ד"ר הוּבְּקָה מבקש את רשות הדיבור; ואנו נצטט את פרוטוקול האספה הכללית שלא מן המנין של חברת היצוא הפאציפית בערבון מוגבל:

ד"ר הובקה שואל, האם נשקל פירוקה של חי"פ

ג.ה. בונדי משיב שמועצת המנהלים החליטה להמתין בענין זה להצעות נוספות.

מר לואי בונפאן מצביע על כך שדליית הפנינים באתרים לא נעשתה באמצעות סוכנים קבועים, שישבו דרך קבע במקום כדי לבדוק האם מבוצעת הדלייה באינטנסיביות ובמקצועיות מספקת.

המנכ"ל וולבקה מעיר שהענין הזה נשקל, אולם נמצא שפתרון כזה היה מעלה יתר על המידה את הוצאות המפעל. היו נדרשים לכך לכל הפחות שלוש מאות סוכנים קבועים בתשלום; כמו כן יש להביא בחשבון את השאלה, כיצד לפקח על אותם סוכנים, האם הם מוסרים את כל הפנינים שנדלו.

מר ה. ברינקלאר שואל האם אפשר לסמוך על הסלמנדרות שימסרו באמת את כל הפנינים שמצאו, או שמא הן מספקות אותן לגורמים אחרים זולת הסוכנים המוסמכים של החברה.

ג.ה. בונדי קובע שזו הפעם הראשונה שמוזכרות כאן בפומבי סלמנדרות. עד כה היה נקוט הכלל שלא לנקוב במקום זה שום פרטים על אורח דליית הפנינים. הוא מעיר שדווקא בשל כך נבחר השם הסתמי “חברת היצוא הפאציפית”.

מר ה. ברינקלאר מציג את השאלה, האם אכן אסור לדבר כאן על ענינים הנוגעים לאינטרסים של החברה, והידועים בלאו הכי מזמן לקהל הרחב.

מר ג.ה. בונדי עונה, שאין זה אסור, אבל זה חדש. הוא מברך על כך, שמכאן ואילך אפשר יהיה לדבר יותר בגלוי. אשר לשאלה הראשונה של מר ברינקלאר, יש בידו להשיב שלמיטב ידיעתו אין צורך לפקפק בדבר יושרן של הסלמנדרות המועסקות בדליית הפנינים והאלמוגים ובדבר כושר העבודה שלהן. ברם, עלינו לקחת בחשבון שאתרי הדלייה שנוצלו עד כה הולכים ומתמצים, או שיתמצו בעתיד הנראה לעין. אשר לאתרים חדשים, הרי שחברנו הבלתי נשכח רב-חובל ואן-טוך אכן מצא את מותו בתורו אחרי אפשרויות באיים שעד כה לא נוצלו. בינתיים אין לאל ידנו להעמיד במקומו אדם בעל אותו נסיון, אותו יושר מוצק וכן אותה אהבה לענין.

קולונל ד.וו. ברייט מוקיר את זכויותיו של רב-חובל ואן-טוך המנוח. אולם יש לציין שהקפטן, שאת הסתלקותו כולנו מבכים, פינק את הסלמנדרות יתר על המידה. (הסכמה.) הרי לא היה צורך לספק לסלמנדרות סכינים וכלים אחרים מסוג א' מובחר, כפי שעשה זאת ואן-טוך, עליו השלום. לא היה צורך להאכיל אותן במזון יקר כל כך. אפשר היה להפחית את ההוצאות הכרוכות באחזקת הסלמנדרות במידה ניכרת ובכך להעלות את תשואת מפעלנו. (מחיאות כפיים.)

סגן היו"ר מר ג' גילברט מסכים לדברי קולונל ברייט, אולם מעיר שבחיי רב-חובל ואן-טוך לא היה הדבר בר-ביצוע. רב-חובל ואן-טוך היה טוען שיש לו התחייבויות משלו כלפי הסלמנדרות. מסיבות שונות לא היתה אפשרות, ואף לא היה רצוי, להתעלם בענין זה ממבוקשו של הקשיש.

האדון קורט פון פריש שואל, האם אי אפשר להעסיק את הסלמנדרות במשימות אחרות, ואולי רווחיות יותר מאשר דליית פנינים. צריך היה לקחת בחשבון את כשרונן הטבעי, אם לומר כך, הביברי – לבנות סכרים ומבנים אחרים מתחת למים. אולי אפשר היה להשתמש בהן להעמקת נמלים, בניית מזחים ומשימות טכניות אחרות במים.

מר ג.ה. בונדי מודיע שמועצת המנהלים שוקלת את הדבר ברצינות; בכיוון זה עשויות להיפתח אפשרויות גדולות. הוא מציין שמספר הסלמנדרות שבבעלות החברה מגיע כעת בערך לששה מיליונים; אם ניקח בחשבון שזוג סלמנדרות מוליד בשנה, נאמר, מאה ראשנים, נוכל להשתמש בשנה הבאה במשהו כמו שלוש מאות מיליון סלמנדרות; בתוך עשר שנים יהיה מספרן ממש אסטרונומי. ג.ה. בונדי שואל, מה בדעת החברה לעשות במספר העצום הזה של סלמנדרות, שכן כבר עכשיו שומה עליה להזין אותן בחוות הגידול המלאות עד אפס מקום, בתנאי מחסור במזונן הטבעי, בתוספות של שומר, תפוחי אדמה. תירס וכדומה.

מר ק. פון פריש שואל האם אפשר לאכול אותן.

מר ג'. גילברט: לא. גם בעורן אין כל שימוש.

מר בונאפאן מציג שאלה באוזני מועצת המנהלים, מה אם כן בדעתה לעשות.

מר ג.ה. בונדי (גם על רגליו). “רבותי הנכבדים, כינסנו אסיפה כללית זו שלא מן המנין בכדי להסב, בגילוי לב, את תשומת לבכם לסיכויים המאוד לא מזהירים של חברתנו, אשר – הרשו לי להזכיר – הפרישה בשנים שעברו בגאווה דיווידנדים בשיעור עשרים עד עשרים ושלושה אחוזים, נוסף על קרנות שמורות מבוססות היטב ופחת נדיב. עתה אנו ניצבים על פרשת דרכים; אורח העסקים שהוכיח את עצמו בשנים שעברו קרב עתה לקיצו; אין לנו ברירה אלא לחפש דרכים חדשות.” (כל הכבוד!)

“הייתי אומר, אולי זהו רמז הגורל שדווקא ברגע זה הלך מאתנו רב-חובלנו וחברנו המצויין י. ואן-טוך. באישיותו נקשר אותו סחר זעיר, רומנטי, יפה – ואומר בכנות, תם במקצת – בפנינים. אני סבור שזהו פרק סגור בתולדות מפעלנו; היה בו, אם לומר כך, קסם אקזוטי, אבל הוא לא התאים לעולם המודרני. רבותי הנכבדים, פנינים לא יוכלו לעולם להיות בסיס למפעל גרנדיוזי, בנוי אופקית ואנכית. אשר לי, ענין זה של הפנינים לא היה אלא אפיזודה קטנה, פחות או יתר משעשעת” – (מלמולים). “כן, רבותי; אפיזודה משעשעת אשר הכניסה לכם ולי סכומי כסף נאים. מלבד זאת היה בסלמנדרות האלה בשלבי הפתיחה איזשהו, איך אומר, קסם שבחידוש. לשלוש מאות מיליון סלמנדרות כבר לא יהיה שום קסם.” (צחוק.)

“אמרתי, דרכים חדשות. כל עוד היה ידידי הטוב רב-חובל ואן-טוך בחיים, היה זה מן הנמנע לחשוב על מתן אופי אחר למפעלנו, אופי שונה ממה שהייתי מכנה סגנונו של קפטן ואן-טוך.” (מדוע?) “מכיוון שאני ניחן בטעם טוב מדי מכדי לערבב סגנונות שונים, אדוני. הסגנון של קפטן ואן-טוך היה, אם להתבטא כך, סגנון ספרי ההרפתקאות. זה היה סגנון של ג’ק לונדון, יוזף קונרד ואחרים. סגנון ישן, אקזוטי, קולוניאלי, כמעט הירואי. אין אני מכחיש שהוא הקסים אותי על-פי דרכו. אלא שלאחר מותו של רב-חובל ואן-טוך, אין אנו רשאים להמשיך ברוח הנעורים ההרפתקנית הזאת. מה שניצב לפנינו איננו פרק חדש, אלא תפיסה חדשה, רבותי, אתגר לדמיון חדש ושונה במהותו.” (אתה מדבר על זה כמו על רומן!) “כן, אדוני, אתה צודק. המסחר הוא בעיני מעשה אמן. בלי שמץ של אמנות – לעולם לא יעלה בדעתך משהו חדש. עלינו להיות משוררים, אם רצוננו לקיים מהלכו של עולם.” (מחיאות כפיים.)

ג.ה. בונדי קד קידה קלה. “רבותי, בצער אני חותם את הפרק שהייתי מכנה אותו עידן ואן-טוך; מיצינו את כל הילדותי וההרפתקני שבלבנו. הגיע הזמן לסיים את סיפור הפנינים והאלמוגים. אביר סיפורי אלף לילה ולילה מת ונקבר, רבותי. השאלה היא, מה עכשיו?” (זה מה שאנחנו שואלים אותך!) “טוב, אדוני: אנא קח עפרון וכתוב. ששה מיליון. רשמת? כפול בחמישים. זה שלוש מאות מיליון, נכון? כפול שוב בחמישים. זה חמישה עשר מיליארד, נכון? וכעת, רבותי, עוצו נא לי עצה, מה נעשה בעוד שלוש שנים בחמישה עשר מיליארד סלמנדרות. במה נעסיק אותן, במה נאכיל אותן, וכן הלאה.” (אז תן להן להתפגר!) “כן, אבל האם לא חבל עליהן? האין אתם חושבים שכל אחת ואחת מהסלמנדרות היא יחידת ערך כלכלית כלשהי, יחידת כוח עבודה המצפה לניצולה? רבותי, לכלכל ששה מיליון סלמנדרות עוד אפשר איכשהו. שלוש מאות מיליון – זה יהיה יותר קשה. אבל חמישה עשר מיליארד סלמנדרות, רבותי, זה יותר מדי. הסלמנדרות יבלעו את החברה. ככה זה.” (על זה תתן אתה את הדין! אתה התחלת את כל ענין הסלמנדרות!)

ג.ה. בונדי זקף את ראשו. “אני נושא באחריות זו במלואה, רבותי. כל הרוצה יכול להיפטר מייד ממניות חברת היצוא הפאציפית. אני מוכן לפרוע תמורת כל מניה…” (כמה?) “את ערכה המלא, אדוני.” (התרגשות. הנשיאות מתירה הפסקה של עשר דקות.)

אחרי ההפסקה מבקש ה. ברינקלאר את רשות הדיבור. הוא מביע את קורת רוחו מכך שהסלמנדרות מתרבות בקצב כזה, שכן בכך גדל רכוש החברה. כמובן, רבותי, תהיה זו איוולת גמורה לגדלן סתם ככה; אם אין לנו עבורן תעסוק מתאימה, אני מציע בשם קבוצת בעלי מניות למכור אותן פשוט ככוחות עבודה לכל דורש שיחפוץ להעסיקן בכל עבודה שהיא, במים או מתחת למים. (מחיאות כפיים.) מנת המזון היומית של סלמנדרה עולה כמה סנטים; אם יימכר זוג סלמנדרות, נאמר, במאה פרנק, ואם תחזיק סלמנדרת-עבודה מעמד, נניח, רק שנה אחת, תהיה זו השקעה שתשתלם לכל יזם, ממש משחק ילדים. (קריאות הסכמה.)

ג' גילברט קובע שהסלמנדרות חיות יותר משנה אחת; מה הוא למעשה אורך חייהן – לקביעה כזאת אין לנו עדיין לאמיתו של דבר, נסיון ארוך די הצורך.

ה. ברינקלאר מתקן את הצעתו לאמור שמחיר זוג אחד יעמוד על שלוש מאות פרנקים פו"ב.

ס. וייסברגר שואל איזה עבודות מסוגלות בעצם הסלמנדרות לבצע.

המנכ"ל וולבקה: מצד נטיותיהן הטבעיות והודות ללמדנותן הטכנית הסלמנדרות מתאימות בעיקר לבניית סכרים, דייקים ומזחים, לסילוק שרטונים ואדמות סחף בוציות ולפינוי נתיבי שייט; הן מסוגלות לחזק ולישר חופי ים, להרחיב את היבשה וכדומה. בכל המקרים האלה המדובר הוא בעבודות המוניות הדורשות מאות ואלפים כוחות עבודה; בעבודות כל כך נרחבות שאפילו הטכנולוגיה החדישה ביותר לא תוכל להתמודד אתן אלא אם יעמדו לרשותה כוחות עבודה זולים ביותר. (זהו זה! כל הכבוד!)

ד"ר הובקה מסתייג, מכיוון שהחברה, במוכרה סלמנדרות, היכולות אולי להתרבות גם במקומותיהן החדשים, תקפח את המוניפולין שלה על הסלמנדרות. הוא מציע שגדודי עבודה רק יוחכרו לקבלני עבודות בניה במים, לאחר שאומנו והוכשרו, וזאת בתנאי שצאצאיהן האפשריים יישארו גם להבא רכוש החברה.

המנהל וולבקה מצביע על חוסר האפשרות לפקח במים על מיליוני, ואולי מיליארדי סלמנדרות, לא כל שכן על מה שהן משריצות; יש להצטער שכבר נגנבו סלמנדרות רבות בשביל גני חיות וקרקסים.

קולונל ד.ו. ברייט: צריך למכור או להחכיר רק זכרים, כך שלא יוכלו להתרבות מחוץ לחוות שהן רכוש החברה.

המנכ"ל וולבקה: לא נוכל לטעון שהחוות הן רכוש החברה. אין אפשרות לקנות בעלות או זכות חכירה על קטע מקרקעית הים. השאלה המשפטית, למי הבעלות על הסלמנדרות החיות במים הריבוניים של, נאמר, הוד מלכותה מלכת הולנד, אין לה מענה חד וחלק, והיא יכולה לגרום לסכסוכים רבים. (מלמולים.) ברוב המקרים לא מובטחות לנו אפילו זכויות דייג; אנחנו ייסדנו את חוות הסלמנדרות שלנו באיי האוקיאנוס השקט בעצם במחתרת, רבותי. (מלמולים גוברים.)

ג'. גילברט עונה לקולונל ברייט, שהנסיון עד כה מראה שזכרים מבודדים מאבדים כעבור זמן מה את ערנותם ואת כושרם לעבוד; הם נעשים עצלים, אדישים ולעתים קרובות גוועים מגעגועים.

פון פריש שואל, האם אי אפשר לסרס או לעקר את סלמנדרות בטרם הוצאתן לשוק.

ג' גילברט: זה יקר מדי; פשוט אין דרך למנוע בעד הסלמנדרות הנמכרות להתרבות.

ס. וייסברגר דורש, כחבר אגודת צער בעלי חיים, שמכירת הסלמנדרות תבוצע בעתיד בדרך הומנית, ובאופן שלא ייפגעו רגשי אנוש.

ג' גילברט מודה על פניה זו; מובן מאיליו שתפיסתן והובלתן של הסלמנדרות תבוצע רק בידי צוות מיומן תחת פיקוח מתאים. כמובן שאין אנו יכולים לערוב לכך, כיצד ינהגו בהן הקבלנים שיקנו אותן.

ס. וייסברגר מודיע שנחה דעתו בעקבות הבטחתו של סגן היו"ר ג' גילברט. (מחיאות כפיים).

ג.ה. בונדי: “רבותי, ננטוש נא מראש את הרעיון שנוכל לשמור בעתיד על המונופולין על הסלמנדרות. לצערנו אין במסגרת הכללים הנוהגים כל אפשרות להוציא עליהן פטנט.” (צחוק.) “את מעמדנו הייחודי בסחר הסלמנדרות נצטרך וגם נוכל להבטיח בדרך אחרת; יש כמובן תנאי מוקדם הכרחי, והוא שניגש לעסקינו בסגנון אחר ובקנה-מידה גדול בהרבה מזה שנקטנו עד כה.” (שמעו!) "כאן מונחת, רבותי, חבילה שלמה של חוזים פרלימינריים. מועצת המנהלים מציעה שיוקם טראסט ורטיקלי חדש תחת השם Salamander Syndicate. כחברים בסינדיקאט הסלמנדרות באים בחשבון מלבד חברתנו מפעלים גדולים מסויימים וכן קבוצות חזקות מבחינה פיננסית: למשל קונצרן ידוע, שייצר כלי מתכת מיוחדים לסלמנדרות, מוגנים בפטנט – " (אתה מתכוון ל-MEAS?) “כן, אדוני, אני מתכוון ל-MEAS. כמו-כן מדובר בקרטל מוצרים כימיים ומוצרי מזון, אשר ייצר מזון זול, אף הוא מוגן בפטנט, בשביל הסלמנדרות; קבוצה של מפעלי תחבורה, אשר תקבל – על סמך ניצול הנסיון שנרכש – פטנט על מיכלים היגייניים להובלת הסלמנדרות; סינדיקט של חברות ביטוח שיקבלו את ביטוח החיות שנרכשו, ביטוח נגד תאונות ומוות הן במהלך ההובלה והן באתרי העבודה; ועוד מעוניינים אחרים מתחומי התעשייה, היצוא והפיננסים, אשר נבצר ממני לנקוב בשמותיהם מטעמים כבדי משקל. אולי יהיה די לכם, רבותי, אם אומר, שהסינדיקאט יחלוש בתחילתו על ארבע מאות מיליון לירות שטרלינג.” (התרגשות.) “הנה חבילה זו, רבותי, אלה החוזים שצריך רק לחתום עליהם כדי להקים את אחד המפעלים הכלכליים הגדולים ביותר של תקופתנו. מועצת המנהלים מבקשת מכם, רבותי, ליפות את כוחה לחתום על הקמתו של קונצרן ענקי זה, שתפקידו יהיה גידולן וניצולן הרציונלי של סלמנדרות.” (מחיאות כפיים וקולות מחאה.)

“רבותי, אנא שוו בנפשכם את יתרונותיו של שיתוף פעולה זה. סינדיקאט הסלמנדרות יספק לא רק את הסלמנדרות עצמן, אלא גם את מכלול הכלים והמזונות שלהן, כולל תירס, צמחי עמילן, חלב בקר וסוכר למיליארדים של חיות; וכן הובלה, ביטוח, פיקוח וטרינרי וכן הלאה, הכל במחירים נמוכים ביותר אשר יבטיחו לנו אם לא מונופולין, הרי לפחות עדיפות מוחלטת על פני כל תחרות עתידה שתנסה למכור סלמנדרות. שמישהו יעז להתחרות בנו, רבותי; הוא לא יצליח. להתחרות בנו לא יצליח.” (כל הכבוד!) "אבל זאת ועוד. סינדיקאט הסלמנדרות יספק את כל חמרי הבנין לעבודות במים שיבצעו הסלמנדרות; מסיבה זו ניצבות מאחורינו גם תעשיות כבדות, מלט, עצים לבנין ואבן – " (אתה עוד לא יודע, איך הסלמנדרות יעבדו!) “רבותי, בזה הרגע שניים עשר אלף סלמנדרות עובדות באיזור נמל סייגון בהקמת רציפים, בריכות וסכרים חדשים.” (את זה לא אמרתם לנו!) “לא. זה הנסיון הראשון בקנה מידה גדול. נסיון זה, רבותי, עלה יפה ומשביע רצון ביותר. כיום עתידן של הסלמנדרות מובטח מעבר לכל ספק.” (תשואות סוערות.)

"ולא רק זאת, רבותי. בכך לא תמו תפקידי סינדיקאט הסלמנדרות. הסינדיקאט יעסוק בכל העולם בחיפוש עבודה עבור מיליוני סלמנדרות. הוא יספק תכניות ורעיונות לשליטה מלאה בימים. הוא יעסוק בקידום אוטופיות וחלומות אדירים הוא יספק פרוייקטים לחופים חדשים ותעלות, דייקים לחיבור יבשות, לשרשרות איים מלאכותיים לקליטת תעופה טראנס-אוקיאנית, להקמת יבשות חדשות בלב האוקיאנוסים. שם עתידו של המין האנושי. רבותי, ארבע חמישיות של שטח כדור הארץ מכוסות בים; וזה, ללא ספק, יותר מדי; פני עולמנו, מפת הימים והיבשות טעונים תיקון. אנחנו ניתן לעולם את פועלי הים, רבותי. זה כבר לא יהיה סגנונו של רב חובל ואן-טוך; במקום סיפור ההרפתקאות על פנינים תבוא שירת הימנון העבודה. או שנעסיק בסחר-מכר, או שנעסוק ביצירה; אבל אם לא נחשוב במונחים של יבשות ואוקיאנוסים, לא נצא ידי חובת האפשרויות הנפתחות לפנינו פה. בבקשה, דובר על כך בכמה יש למכור זוג סלמנדרות. הייתי רוצה שנחשוב במיליארדים של סלמנדרות, במיליוני מיליונים של כוחות עבודה, בשינוי פני כדור הארץ, במעשי בראשית חדשים ובעידנים גיאולוגיים חדשים. בכוחנו כיום לדבר על אטלנטיס של העתיד, על היבשות הישנות שיתפשטו יותר ויותר לעומק הימים, על עולמות חדשים, אשר האנושות תבנה לעצמה – אתכם הסליחה, רבותי, שמא נראה הדבר בעיניכם כאוטופיה. כן, אנחנו באמת בשערי אוטופיה. אנחנו כבר בתוך תוכה, ידידי. עלינו רק לחשוב עד תום על עתיד הסלמנדרות מהבחינה הטכנית – " (והכלכלית!)

כן. ביחוד מהבחינה הכלכלית. רבותי, חברתנו קטנה מדי משתוכל לנצל בכוחותיה היא מיליארדים של סלמנדרות; אין זה לפי כוחנו הפיננסי – ולא המדיני. שינוי מפת הימים יעניין גם את המעצמות הגדולות, רבותי. אבל על זה לא נדבר; לא נזכיר את הגורמים הבכירים, המגלים כבר כיום יחס חיובי מאוד כלפי הסינדיקאט. אולם ברצוני לבקשכם, רבותי, שלא להסיח את דעתכם מהיקפו האדיר של הענין שעליו תתבקשו להצביע." (מחיאות כפיים סוערות וממושכות. כל הכבוד! כל הכבוד!)

על אף הכל היה הכרח להבטיח לקראת ההצבעה על הסינדיקאט, שמניות חי"פ ישאו אותה שנה דיווידנד של לפחות עשרה אחוז לחובת הקרנות השמורות. בעקבות זאת הצביעו שמונים ושבעה אחוז של המניות בעד, ורק שלושה עשר אחוז נגד. לפיכך נתקבלה הצעת מועצת המנהלים. ה-Salamander Syndicate קם והיה. ג.ה. בונדי מקבל את מברכיו.

“יפה דיברת, מר בונדי,” שיבחו זיגי וייסברגר הזקן. “יפה מאוד. ותאמר לי בבקשה, מר בונדי, כיצד זה הגעת בעצם לרעיון הזה?”

“כיצד?” אמר ג.ה. בונדי במבוכה. “בעצם, לומר את האמת, אדון וייסברגר, זה היה בגלל ואן-טוך הזקן. הוא כל כך דבק בסלמנדרות שלו – מה היה אומר, המסכן, אילו הנחנו לטאפא-בויס האלה שלו להתפגר או להישמד?”

“איזה טאפא-בויס?”

“נו, אלה הנבלות, הסלמנדרות. עכשיו לפחות ינהגו בהן בהגינות, אם יהיה להן מחיר. ולשום דבר אחר הנבלות האלה אינן מתאימות, אדון וייסברגר, אלא לעשות אתן איזו אוטופיה.”

“בזה אני לא מבין,” אמר מר וייסברגר. “וראית כבר איזו סלמנדרה, מר בונדי? אני לא יודע אפילו מה זה. תאמר לי בבקשה, איך זה נראה?”

“לא אוכל להגיד, אדון וייסברגר. אני יודע מה זה סלמנדרה? לי יש זמן לדאוג איך מה נראה? אני רק יכול לשמוח שסגרנו את הענין עם הסינדיקאט.”

נספח: על חיי המין של הסלמנדרות

אחת הפעולות החביבות על בני האדם היא לנסות להעלות בדמיון, כיצד ייראה העולם והמין האנושי בעתיד הרחוק, אילו פלאי טכניקה יתרחשו, אילו בעיות חברה ייפתרו, עד לאן יתקדמו המדע, הארגון החברתי וכן הלאה. רוב האוטופיות האלה אינן שוכחות לייחד התעניינות ערה לשאלה, מה יהיה – באותו עולם טוב יותר, מתקדם יותר או לפחות מושלם יותר מבחינה הטכנית – בסופו של מוסד כה נושן, אך מקובל תמיד, כמו חיי המין, הרביה, האהבה, הנשואין, המשפחה, שאלת הנשים וכדומה. ראה בענין זה בספרות הרלוונטית, למשל אצל פאול אדם, ה.ג. וולס, אלדוס האכסלי ורבים אחרים.

בהסתמך על דוגמאות אלה סבור המחבר כי בבואו לעסוק בעתידו של כדור הארץ שלנו, חובתו לדון גם בשאלה כיצד יעוצב בעולמן העתידי של הסלמנדרות הסדר הסקסואלי הנוהג. ייעשה הדבר כבר עתה, לבל יהיה צורך לחזור לענין מאוחר יותר. חיי המין של אנדריאס שויכצרי תואמים כמובן בקווים כלליים לתהליך הרביה האופייני לדו-חיים בעלי זנב אחרים; אין כאן הזדווגות במובן הפשטני של המלה; הנקבה מטילה את ביציה בכמה שלבים, הביצים המופרות מתפתחות במים לראשנים וכן הלאה; פרטים נמצאים בכל ספר לימוד במדעי החיים. ברצוננו רק לעמוד על כמה מן הדברים הבלבדיים שנצפו אצל אנדריאס שויכצרי בנידון.

בתחילת אפריל, מספר ה. בולטה, מתקרבים הזכרים אל הנקבות; במשך עונת רביה אחת נצמד בדרך כלל כל זכר לנקבה מסויימת, ואינו מש ממנה אפילו צעד אחד במשך כמה ימים. במשך הזמן הזה איננו מקבל שום מזון, בעוד שהנקבה מגלה תאות אכילה ניכרת. הזכר רודף אחריה במים ומשתדל להתקרב בראשו אל ראשה. ברגע שהוא מצליח בכך, הוא מציב את פיו מרחק קצר לפני אפה, אולי בכדי למנוע את בריחתה, ומתקשח. במצב זה, בנגעם זה בזה רק בראשיהם, בעוד גופותיהם יוצרים זוית של כשלושים מעלות, שטים שניהם במים ללא תנועה. מפעם לפעם מתחיל הזכר להתפתל בעוצמה כזו, עד שמתניו מכים במותני הנקבה; אחר-כך שוב מתקשח, כשרגליו פשוקות לרווחה, והוא עדיין נוגע בחברתו ראש אל ראש, בעוד שהיא אוכלת באדישות כלשהי כל מה שנקרה בדרכם. התחברות זו – אם ניתן לומר: נשיקה זו – נמשכת כמה ימים; לפעמים נקרעת ממנה הנקבה ברדיפה אחרי מזון, ואזי הזכר רודף אחריה בהתרגשות ניכרת, עד כדי זעם. לבסוף חדלה הנקבה מהתנגדותה, אינה בורחת, והזוג ירחף במים בלא ניע, דומה לשני בולי עץ שנקשרו יחדיו. לפתע עוברת בגוף הזכר שורת התכווצויות עוויתיות שבמהלכן הוא פולט לתוך המים כמות גדולה של זרע דביק במקצת. מייד אחר-כך הוא עוזב את הנקבה ומתחבא בין האבנים, תשוש לגמרי; לעת כזאת אפשר לקטוע לו רגל או את הזנב, מבלי שיראה תגובת הגנה.

בינתיים נשארת הנקבה עוד פרק זמן במצבה הקשוח ובלא תנועה; אחר-כך היא מתכופפת בחוזקה ומתחילה לפלוט שלשלות של ביצים מצויידות במעטפת קולואידית; לעתים היא עוזרת לפליטה ברגליה האחוריות, בדומה לקרפדות. מספר הביצים הוא ארבעים עד חמישים, והן דבוקות לגוף הנקבה כמו אשכול. כך היא שוחה אל מקום מבטחים ומדביקה את הביצים אל עשב ים או אל צמחים אחרים, ואף אל אבנים. כעבור עשרה ימים היא מטילה סדרה שנייה של עשרים עד שלושים ביצים, מבלי לפגוש בזכר בתקופת הביניים; נראה שהפריית הביצים ארעה בתוך בית הפרש. בדרך כלל חוזרת הטלת ביצים שלישית ורביעית כעבור שבוע – הפעם חמש עשרה עד עשרים ביצה שכולן מופרות. כעבור שבוע עד שלושה שבועות בוקעים מהן ראשנים קלי תנועה מצויידים בזימים דמויי ענפים. כבר כעבור שנה גדלים הראשנים לסלמנדרות בוגרות המסוגלות להתרבות, וחוזר חלילה.

מאידך גיסא ערכה מדמואזל בלנש קיסטמאקרס תצפיות בשתי נקבות וזכר אחד בתנאי שבי. בתקופת הייחום התקרב הזכר רק לאחת הנקבות ורדף אחריה בברוטליות ניכרת; כאשר ניסתה להימלט מפניו, הוא היכה אותה בזנבו בחוזקה. הוא לא ראה בעין יפה כשהיא קבלה אוכל, וניסה להרחיקה מן המזון; היה ברור שהוא רוצה שהיא תהיה רק שלו, והוא הפעיל עליה, בפשטות, טירור. לאחר פליטת זרעו הוא התנפל על הנקבה השנייה וניסה לאכול אותה; היה צורך להרחיק אותו מהבריכה ולהעבירו לבריכה אחרת. אף על פי כן הטילה גם הנקבה השנייה ביצים מופרות שמספרן הכולל היה ששים ושלוש. אצל שלוש החיות נצפו על-ידי הגב' קיסטמאקרס נפיחויות ניכרות באיזור בית הפרש. לפיכך נראה, כותבת גב' קיסטמאקרס, שהפרייה של הסלמנדרות איננה תוצאה של הזדווגות, וגם לא של הפריית הביצים שהוטלו למים, אלא הפרייה באמצעות משהו שאפשר לכנותוmilieu sexuel. כפי שאפשר להיוכח, אין אפילו צורך בזיווג זמני לשם הפריית הביצים. רעיון זה הוביל את החוקרת הצעירה לידי ניסויים מעניינים נוספים. היא הפרידה בין המינים; בהגיע הרגע המתאים היא סחטה את הזרע מהזכר והכניסה אותו לבריכת המים של הנקבות. הנקבות התחילו להטיל ביצים מופרות. בניסוי הבא סיננה גב' קיסטמאקרס את נוזל הזרע והכניסה למי בריכת הנקבות את התסנין שסולקו ממנו תאי הזרע (היה זה נוזל שקוף, חומצתי במקצת); הנקבות התחילו שוב להטיל ביצים, כל אחת כחמישים, אשר רובן היו מופרות והפיקו ראשנים נורמליים. תופעה זו היא שהביאה את גב' קיסטמאקרס לטביעת המושג של הסביבה המינית, שהיא המעבר הסגולי שבין הפרתנוגנסים והריבוי המיני. הפריית הביצים מתרחשת פשוט על ידי שינוי כימי של הסביבה (התחמצות מסויימת שעדיין לא עלה בידי איש לחוללה באופן מלאכותי), שינוי הכרוך בדרך כלשהי בפונקציה המינית של הזכר. ברם, בעצם אין כלל צורך באותו תפקוד עצמו; העובדה שהזכר מזדווג עם הנקבה, היא כנראה שריד של דרג התפתחות קמאי יותר, כאשר ההפרייה של אנדריאס התרחשה באותו אופן כמו אצל הסלמנדרות האחרות. הזדווגות זו איננה, בעצם, כפי שמציינת בצדק הגב' קיסטמאקרס, אלא אשליה מורשת של אבהות; במציאות הזכר איננו אבי הראשנים, אלא רק גורם כימי מסויים, בעל אופי בלתי אישי לחלוטין, של הסביבה המינית, שהיא-היא הגורם המפרה. אילו החזקנו בבריכה אחת מאה זוגות מזדווגים של אנדריאס, היינו סבורים שלפנינו מאה מעשי רביה אינדיבידואליים; במציאות זהו אקט אחד ויחידי, דהיינו סקסואליזציה קולקטיבית של הסביבה הנתונה, או ליתר דיוק: חימוץ מסויים של המים, שעליו מגיבות הביצים הבשלות של אנדריאס בהפיכתן לראשנים. הרכב באופן מלאכותי את הגורם החומצתי הבלתי ידוע, ולא יהיה צורך בזכרים. בזה האופן מתגלים חיי המין של אנדריאס המופלא כאשליה רבתי; להיטותו האירוטית, נישואיו ורודנותו המינית, נאמנותו הזמנית, הנאתו האיטית והמגושמת, כל אלה בעצם אינם אלא פעולות מיותרות שאבד עליהן הכלח ובעלות אופי סמלי וטקסי, המלוות ומקשטות, אם לומר כך, את המעשה הזכרי הבלתי-אישי, שתמציתו יצירת הסביבה המינית המפרה. האדישות המיוחדת של הנקבות, שבה הן מקבלות את החיזור האישי המטורף של הזכרים, אשר אין לו תכלית, מעידה בבירור שהן חשות אינסטנקטיבית את האופן הפולחני גרידא של המבוא לאקט הזיווג האמיתי, שבו הן מתמזגות עם הסביבה המינית המפרה. אפשר לומר שהנקבה תופסת את מצב הענינים בבהירות יתרה וחווה אותו באורח עניני יותר ובלי אשליות אירוטיות.

(הניסויים של גב' קיסטמאקרס הושלמו על-ידי סדרת ניסויים נוספת ומעניינת של האב בונטמפלי המלומד. הוא ייבש וטחן את זרעו של אנדריאס והכניס את התוצר למי הבריכה של הנקבות; גם עתה הטילו הנקבות ביצים מופרות. אותה תוצאה הושגה על-ידי ייבוש וטחינה של אברי המין של הזכר, וכן על-ידי הוצאת תרכיז כוהלי מהם, עם או בלי בישול התרכיז, והכנסתו לבריכת הנקבות. הוא חזר על הניסוי בתרכיז יותרת המוח, ואפילו בהפרשות בלוטות העור שנסחטו בתקופת הייחום, והכל באותה תוצאה. בכל המקרים לא הגיבו הנקבות בתחילה לתוספות אלו למי בריכתן; רק כעבור זמן מה חדלו לתור אחרי מזון ונשארו תקועות במים ללא ניע, ואף תוך התקשחות גופן, ותוך מספר שעות החלו להפריש ביצים בגודל גללי חזיר, נתונות במעטה הקולואידלי.)

בקשר לכך יוזכר גם טקס מוזר המכונה ריקוד הסלמנדרות. (אין כאן הכוונה ל-Salamander Dance שנכנס לאופנה בשנים האחרונות בעיקר בחברה הגבוהה, ואשר כונה על-ידי ההגמון חירם “ריקוד זימה שכזימתו טרם נשמע”.) כאן מדובר בתופעת יציאתם של זכרי אנדריאס בלילות הירח המלא (מלבד בתקופת הייחום) אל החופים, שם היו מתישבים במעגל ופותחים בסיבוב חלקי גופם העליונים בתנועה גלית מיוחדת במינה. זו היתה תנועה אופיינת לסלמנדרות גם בתנאים אחרים; אלא שבשעת ה“ריקודים” האמורים הם התמסרו לפולחנם בפראות, בתאוותנות ועד כלות הכוחות, כמו הדרוישים המרקדים. היו מלומדים אשר סברו שהסיבוב והפרכוס המטורף הזה הוא פולחן הירח, כלומר טקס דתי; אחרים לעומתם ראו בו ריקוד אירוטי ביסודו, והסבירו אותו בסדר המיני המסויים שכבר דנו בו לעיל. אמרנו שאצל האנדריאס שויכצרי הגורם המפרה הוא מה שכונה milieu sexuel כמתווך קיבוצי ואנונימי בין הפרטים מבין הזכרים לבין הנקבות. נאמר גם שהנקבות מקבלות את היחס המיני האנונימי בגישה הרבה יותר ריאליסטית ומובנת מאליה מאשר הזכרים, השואפים – כנראה מתוך גנדרנות ותוקפנות זכרית יצרית – לקיים לפחות דימוי של כיבוש מיני, ולכן הם משחקים את משחק האירוסין והבעלות. זוהי אחת האשליות האירוטיות הגדולות ביותר, שבאה על תיקונה באורח מעניין דווקא בחגיגות האלה של הזכרים, האמורות להיות מאמץ אינסטינקטיבי ליצירת תודעה עצמית של הקולקטיב הזכרי. טוענים שאותו ריקוד המוני נועד להתגבר על אותה אשליה אטביסטית ונואלת של אינדיבידואליזם מיני זכרי; אותה להקה מסובבת גוו, שיכורה ומטורפת איננה אלא הזכר ההמוני, החתן הקולקטיבי המזדווג הגדול הרוקד את ריקוד החתונה שלו ומתמסר לטקס הנשואין – תוך היעדרות מוזרה של הנקבות שבינתיים נהנות באדישות מאכילת דג או ספיה שצדו. צ’רלס ג'. פאול המפורסם, המכנה את חגיגות הסלמנדרות “מחול הפרינציפ הזכרי”, כותב: "האם אין בטקסים הזכריים השיתופיים עצם שורשו ומקורו של הקולקטיביזם המופלא של הסלמנדרות? נזכור שחיי שיתוף של ממש בעולם החי מצויים רק באותם המינים שאצלם המשך החיים והתפתחותם אינם בנויים על הזוג המזדווג: אצל הדבורים, הנמלים והטרמיטים. קולקטיב הדבורים ניתן לאפיון במלים: אנכי, הכוורת האם. קולקטיב הסלמנדרות מושתת על יסוד אחר לגמרי: אנחנו, הפרינציפ הזכרי. רק כל הזכרים יחד, המפרישים, וכמו מזיעים, ברגע נתון את הסביבה המינית המפרה, הם הם הרב-זכר, החודר לנבכי גופן של הנקבות ומרבה בנדיבות את החיים. אבהותם קולקטיבית; לכן גם טבעם עצמו הוא קולקטיבי ומתבטא בעשייה משותפת, בעוד שהנקבות, משנפטרו מתפקיד הטלת הביצים, ממשיכות את חייהן עד האביב הבא מפוזרות ובודדות. רק הזכרים הם קהיליה. רק הזכרים מבצעים משימות משותפות. אצל שום מין בעולם החי אין לנקבות תפקיד כה משני כמו אצל אנדריאס; הן נמצאות מחוץ לעשייה השיתופית, ואף אין להן כל ענין בה. שעתן שלהן מגיעה כאשר הפרינציפ הזכרי מרווה את סביבתן בחומציות המסויימת שהיא בקושי על סף האבחון במכשירי מעבדותינו, אולם החודרת עד עמקי חייהן, עד שהיא משפיעה גם בתנאי הדילול הקיצוניים שגורמים הגיאות והשפל. דומה כאילו האוקיאנוס עצמו הפך לזכר המפרה בחופיו מיליוני נבטי חיים.

“על אף כל גאוות השכוים,” ממשיך צ’רלס ג' פאול, “העניק הטבע אצל רוב מיני החי משקל יתר דווקא לנקבות. הזכרים חיים על מנת להפיק הנאה לעצמם ולהרוג בזולתם. הם פרטים נפוחי גאווה, בעוד שהנקבות מייצגות את המשפחה בעוצמתה ובמעלותיה הקבועות. אצל אנדריאס (וחלקית אצל האדם) היחס שונה מיסודו; על-ידי יצירת הקולקטיב הזכרי והסולידריות שלו רוכש הזכר עוצמה ביולוגית יתרה והוא קובע את התפתחות הגזע במידה מכרעת הרבה יותר מאשר הנקבה. ייתכן שדווקא בשל הכיוון הזכרי המובהק של ההתפתחות, באים לידי ביטוי אצל אנדריאס בעוצמה כה רבה הכישורים הטכניים, כלומר הזכריים הטיפוסיים. אנדריאס הוא טכנאי מלידה בעל נטיות לעשייה המונית: סימני היכר משניים אלה, המאפיינים את הגבר, הוה אומר, הכשרון הטכני והחוש לארגון, מתפתחים אצלו לנגד עינינו ממש במהירות ובהצלחה כזו, ששומה היה לדבר על נס בטבע אלמלא ידענו את עוצמת השפעתם החיונית של הדטרמיננטים המיניים. אנדריאס שויכצרי הוא animal faber ותוך תקופה שאולי כבר נראית בעין, עשוי הוא לעלות מן הבחינה הטכנית על האדם עצמו, וכל זאת אך ורק בתוקף העובדה הביולוגית שעלה בידיו ליצור את הקולקטיב הזכרי הטהור.”

שער שני: במעלות הציביליזציה

1.מר פובונדרה קורא עתונים

יש האוספים בולים, ויש האוספים הדפסים עתיקים. מר פובונדרה, השוער לבית ג.ה. בונדי, לא מצא שנים רבות את תכלית חייו; במשך שנים לא יכול להחליט האם להתעניין בקברות עתיקים או ביחסים בינלאומיים; עד שערב אחד נתגלה לו לפתע פתאום, מהו שחסר לו עד כה, מהו הדבר אשר יוכל למלא את חייו בתוכן. דרכם של דברים גדולים לבוא במפתיע.

אותו ערב קרא מר פובונדרה בעתון. הגברת פובונדרה תיקנה את גרביו של פראנטיק, ופראנטיק העמיד פנים שהוא לומד על יובלי הדנובה מצד שמאל. היה שקט נעים.

“שגעון,” נהם מר פובונדרה.

“מה יש לך?” שאלה גברת פובונדרה בעוד היא מנסה להשחיל חוט.

“אה, אלה הסלמנדרות,” שח אבא פובונדרה. “פה כתוב, שברבע השנה האחרונה נמכרו מהן שבעים מיליון יחידות.”

“זה הרבה, נכון?” אמרה גברת פובונדרה.

“ועוד איך. זהו מספר עצום, אמא. תחשבי, שבעים מיליון!” מר פובונדרה הפנה את ראשו. “מזה בטח עושים כסף כמו זבל. – וכל העבודות שמבצעים עכשיו,” הוסיף אחרי רגע של הרהור. “פה כתוב שבכל מקום מקימים עכשיו אחת-שתיים ארצות חדשות ואיים חדשים. אני אומר, עכשיו יכולים האנשים לבנות יבשות, כמה שירצו. זה עסק גדול, אמא. אני אומר לך, שזאת התקדמות יותר גדולה מאשר גילוי אמריקה.” מר פובונדרה שקע בהרהורים. "תקופה חדשה, את מבינה? מה לעשות, אמא, אנחנו חיים בזמנים גדולים.

שוב השתררה דומיה ביתית ארוכה. לפתע הגביר אבא פובונדרה את קצב שילוח ענני העשן ממקטרתו. “ולחשוב שלולי אני, כל הענין הזה לא היה!”

“איזה ענין?”

“העסק הזה עם הסלמנדרות. העידן החדש. אם לדייק, בעצם אני הוא ששידך את הכל.”

גברת פובונדרה הרימה את מבטה מהגרב הקרוע. “ותגיד לי, איך?”

“זה שהכנסתי אז את הרב-חובל ההוא אל מר בונדי. לולי הייתי הולך להודיע עליו למר בונדי, הוא לעולם לא היה פוגש אותו. לולי אני, אמא, לא היה יוצא מזה כלום. שום כלום.”

“אולי היה הרב-חובל הזה מוצא את מישהו אחר,” הסתייגה גברת פובונדרה.

אבא פובונדרה חרחר בבוז במקטרתו. “מה את מבינה! עסק כזה יכול לעשות רק ג.ה. בונדי. זה רואה רחוק. יותר רחוק מאני-לא-יודע-מי, אחרים היו רואים בזה רק שגעון, או רמאות; אבל מר בונדי, איפה! לזה יש אף, חביבי!” מר פובונדרה שקע במחשבות. “וזה הקפטן, איך קראו לו – ונטוך, אפילו לא היה נראה כך. כזה דוד שמן היה. שוער אחר היה אומר לו, לאן, בן-אדם, האדון לא בבית, ובכלל; אבל אני, היתה לי תחושה כזאת, או משהו. אלך להודיע, אמרתי בלבי; אדון בונדי אולי יתן לי מנה, אבל אני לוקח את זה עלי והולך להודיע. אני תמיד אומר, שוער צריך שיהיה לו חוש ריח לאנשים. לפעמים מצלצל בן-אדם, נראה כמו רוזן, וזה רק סוכן של מקררים. ופעם אחרת מופיע כזה אבא שמן, ותראי מה שיש בו. הבן-אדם צריך להתמצא באנשים,” פרס מר פובונדרה את הגיגיו. “מזה אתה יכול לראות, פראנטיק, מה יכול לעשות גם בן-אדם במעמד זוטר. קח לך את זה לדוגמה ותשתדל תמיד למלא את חובתך, כמו שאני עשיתי.” מר פובונדרה נענע בראשו בחגיגיות ובהתרגשות. “אני יכולתי לגמור עם הקפטן הזה ישר בשער, והייתי חוסך לעצמי את העליה במדרגות. שוער אחר היה מתנפח וטורק לו את השער ישר בפרצוף ובזה היה גומר עם כל הקידמה הזאת הנפלאה בעולם. תזכור, פראנטיק, אילו כל אדם היה ממלא את חובתו, היה העולם שגעון. ותקשיב טוב, כשאני מספר לך משהו.”

“כן, אבא,” רטן פראנטיק המסכן בלחש.

אבא פובונדרה השתעל. “תני לי את המספריים, אמא. צריך לגזור את זה מהעתון, שיישאר אחרַי פעם איזה זכרון.”

כך אם כן קרה הדבר, שמר פובונדרה החל לאסוף קטעי עתונות על הסלמנדרות. לתשוקתו האספנית אנו חבים חוב תודה על חומר רב, אשר בלעדיו היה שוקע בתהום הנשיה. הוא גזר ושמר כל מה שמצא בכתובים על הסלמנדרות; אין זה סוד שלאחר היסוסים התחלתיים מסויימים הוא למד לבזוז בבית הקפה האהוב עליו את העתונים המצויים שם, בכל פעם שמצא איזכור כלשהו של הסלמנדרות, והוא התעלה לדרגת וירטואוזיות מיוחדת של קוסם בבואו לקרוע את הדף הנכסף מהעתון מבלי לעורר תשומת לב, ואף להכניסו לכיס ממש לנגד עיניו של רב-המלצרים. כידוע, כל האספנים נכונים לגנוב או לרצוח כשמדובר בהוספת פריט חדש לאוספם; דבר אשר בשום פנים איננו גורע ממעלתם.

עתה היתה תכלית לחייו, שכן הם היו חיי אספן. ערב ערב סידר וחזר וקרא את גזרי העתונים שלו, לעיניה הרחומות של גברת פובונדרה אשר ידעה שכל גבר הוא קצת משוגע וקצת ילד קטן; מוטב שישחק לו עם הקטעים האלה ולא ילך לפונדק לשחק קלפים. היא אפילו פינתה מקום בארון הלבנים בשביל הקופסאות שלו, שהכין במו ידיו בעבור האוסף היקר לו; האם אפשר לבקש יותר מרעיה ועקרת בית?

אפילו ג.ה. בונדי בכבודו ובעצמו הופתע בהזדמנות אחת מאוצר הידע האנציקלופדי של מר פובונדרה בכל הנוגע לסלמנדרות. מר פובונדרה הודה, מבוייש במקצת, שהוא אוסף כל מה שנדפס בעולם על הסלמנדרות, והראה למר בונדי את קופסאותיו. ג.ה. בונדי שיבח באדיבות את האוסף; מה לעשות, רק גדולי עולם מסוגלים להיות כה נדיבים ולגרום אושר לזולתם מבלי שהדבר יעלה להם פרוטה; טוב להם, בכלל, לגדולי עולם. למשל מר בונדי פשוט הורה במזכירות הסינדיקאט לשלוח לפובונדרה את כל קטעי העתונות הדנים בסלמנדרות ושאין צורך לתייקם; לפיכך קיבל מר פובונדרה, מאושר ונדהם קמעה, מדי יום ביומו חבילות שלמות של מסמכים בכל לשונות העולם; ובהם עתונים המודפסים באותיות קיריליות, יווניות, עבריות, ערביות, סיניות, בנגליות, טאמיליות, בירמניות ולשונות יאווה וטאאליק, אשר מלאו את לבו ברגש של יראת כבוד. “ולחשוב,” היא אומר, כולו מתפעם ממראם, “שכל זה לא היה קם בלעדי!”

כפי שכבר אמרנו, הכיל אוספו של מר פובונדרה שפע של חומר היסטורי על הסיפור בדבר הסלמנדרות; בזה לא התכוונו לומר, שהוא היה יכול להשביע את רצונו של היסטוריון ואיש מדע. ראשית, מר פובונדרה, שלא זכה בהשכלה ומיומנות במדעי העזר ההיסטוריוגרפיים ובשיטות גניזה, לא צרף לקטעים את איזכור המקור או שנת ההוצאה, כך שלרוב אין אנו יודעים, היכן ומתי ראה אור מסמך זה או אחר. שנית, הודות לשפע החומר שנערם תחת ידיו, שמר מר פובונדרה בעיקר על מאמרים ארוכים, היותר חשובים בעיניו ואילו ידיעות קצרות ומברקים מצאו את דרכם הישר לסל; כתוצאה מכך נשמרו בידינו רק ידיעות ועובדות מעטות על כל התקופה. שלישית, התערבה בהתפתחות הענינים במידה גדושה ידה של גברת פובונדרה; כאשר התמלאו הקופסאות והלכו, היתה מוציאה בשקט חלק מהחומר ושורפת אותו בחשאי. וכך עשתה כמה פעמים בשנה. היא חסה רק על אלה שלא תפחו כל כך, כמו למשל קטעים בכתב המאלאבארי, הטיבטי והקופטי; אלה נותרו כמעט בשלמותם, אלא שבגלל חסר מסויים בהשכלתנו תועלתם מוגבלת. החומר הדן בתולדות הסלמנדרות אשר בידינו, הוא לפיכך מקוטע למדי, בערך כמו ספרי האחוזה מהמאה השמינית לספירה, או כמו כל כתבי המשוררת סאפפו; רק באקראי נשתמר קטע זה או אחר על אותן התרחשויות הרות עולם, אך אנו ננסה, על אף חללים ריקים ניכרים, לסכמן תחת הכותרת “במעלות הציביליזציה”.

2. במעלות הציביליזציה (תולדות הסלמנדרות) ³

בתקופה ההיסטורית אשר אותה בישר ג.ה. בונדי באספה הכללית הזכורה לטוב של חברת היצוא הפאציפית בדבריו הנבואיים על האוטופיה הנפרשת לעינינו,⁴ אין אנו יכולים למדוד את ההתפתחות ההיסטורית לא במאות ולא בעשורים, כפי שנעשה הדבר בתולדות העולם עד כה, אלא ברבעונים שבסיומם רואות אור הסטטיסטיקות הכלכליות הרבע-שנתיות.⁵ זאת לדעת כי בימינו מופעל ייצור ההיסטוריה, אם מותר לומר כך, בקנה מידה גדול; לפיכך מואץ קצב ההיסטוריה בשיעור בלתי רגיל (על פי האומדן הרווח – בערך פי חמישה). כיום לא נוכל, פשוט, לחכות כמה מאות שנים כדי שיקרה בעולם משהו טוב או משהו רע. למשל, נדידת העמים שנמשכה בעבר כמה דורות, היתה יכולה להתבצע בתנאי ארגון התחבורה של ימינו הכל-בכל-מכל-כל במשך שלוש שנים; אחרת אין הדבר יכול להיות רווחי. דומה הדבר לעניין חיסולה של האימפריה הרומית, הקולוניזציה של היבשות, השמדת האינדיאנים וכן הלאה. כיום היה אפשר לבצע כל זאת במהירות יתרה בלא השוואה, במיוחד אילו הופקדו המשימות בידי יזמים עתירי הון. בכגון אלה מראה ההצלחה האדירה של סינדיקאט הסלמנדרות והשפעתו הכבירה על תולדות העולם את כיוון דרכם של בני העתיד.

תולדות הסלמנדרות אם כן, מצטיינות, מראשיתן בכך שהיו מאורגנות היטב ובאופן רציונלי; זכות ראשונים שייכת בלא ספק לסינדיקאט הסלמנדרות, אם כי אין הוא יחיד; יצויין שגם חלקם של המדע, הפילנטרופיה, מוסדות התרבות, העתונות וגורמים אחרים בהתרחבותן המדהימה והתקדמותן של הסלמנדרות אינו זעום. אף על פי כן היה זה סינדיקאט הסלמנדרות אשר כבש כמעט מדי יום ביומו יבשות חדשות וחופים חדשים למען הסלמנדרות. גם אם היה עליו להתגבר על מכשולים שהיה בהם כדי לבלום התפשטות זו.⁶ הדו"חות הרבעוניים מראים, כיצד מישבים בזה אחר זה את הסלמנדרות בנמלי הודו וסין; כיצד מפעל יישוב הסלמנדרות שוטף את חופי אפריקה ומדלג משם ליבשת אמריקה, שבה מוקמות במהירות חוות גידול חדשות ומודרניות ביותר, בייחוד במפרץ מקסיקו; כיצד לצד גלי היישוב הרחבים האלה משוגרות קבוצות קטנות יותר של סלמנדרות בתור חיל חלוץ של יצוא העתיד. כך למשל העניק הסינדיקאט לוואטר סטאט של הולנד כמתנה אלף סלמנדרות סוג א'; לעיר מרסיי תרם שש מאות סלמנדרות לשם ניקוי הנמל הישן, ועוד כהנה במקומות אחרים. פשוט, להבדיל מהתפשטות המין האנושי על פני כדור הארץ, התפשטות הסלמנדרות התרחשה על פי תכנית, ובהיקף גדול; אילו הושארה בידי הטבע, היה הענין נסחב ודאי מאות, אם לא אלפי שנים; מה לעשות, הטבע איננו ומעולם לא היה כה יוזם ותכליתי כמו הייצור והמסחר של בני האדם. נראה שהביקוש הער השפיע אפילו על פריון הסלמנדרות; תפוקת הנקבות עלתה עד כדי מאה וחמישים ראשנים לשנה ליחידה. אבדות מסויימות וקבועות שנגרמו בקרב הסלמנדרות משיני כרישים פסקו כמעט כליל כאשר סופקו לסלמנדרות אקדחים תת-מימיים וכדורי דום-דום להגנתן מפני דגים טורפים.⁷

התפשטותן של הסלמנדרות לא התרחשה כמובן באותה קלות בכל מקום; היו מקומות שבהם גילו חוגים שמרניים התנגדות עזה להכנסת כוח עבודה חדש כזה, מתוך טענה שהן מהוות תחרות בלתי הוגנת לעבודת האדם.⁸ אחרים הביעו חשש שהסלמנדרות הניזונות מדגת הים הזעירה יסכנו את הדייג; ועוד אחרים טענו שמנהרותיהן וחפירותיהן התת-ימיות חותרות תחת יסודות האיים והחופים בכלל. למען האמת, היו אנשים רבים למדי אשר ממש הזהירו מפני הכנסת הסלמנדרות לשימוש; אלא שידוע מאז ומעולם, שכל חידוש וכל התקדמות נתקלים בהתנגדות ובאי-אימון; כך היה לגבי הכנסת המכונות לבתי החרושת, וכך חזר על עצמו הדבר עם הסלמנדרות. במקומות אחרים ארעו מקרי אי-הבנה מסוג אחר,⁹ אבל הודות לסיועה המסיבי של העתונות העולמית, אשר העריכה נכונה הן את האפשרויות הכבירות של סחר הסלמנדרות, והן את הרווחיות של מסע פרסומת אדיר שיהיה כרוך בו, נתקבלה הכנסת הסלמנדרות בכל חלקי תבל לרוב בהתעניינות ערה, ואפילו בהתלהבות.¹⁰

סחר הסלמנדרות היה ברובו שמור בידי סינדיקאט הסלמנדרות, אשר הפעיל אותו באמצעות מיכליותיו שנבנו במיוחד למטרה זו; מרכז העסקים ומשהו כמו בורסת סלמנדרות היה ה-Salamander Building בסינגפור.

הנה תיאור אובייקטיבי מפורט, החתום א"ו, מיום 5 באוקטובר:

S – TRADE

"Singapore, Oct. 4. Leading 63. Heavy 317. Team 648. Odd 26.35. Trash 0.08. Spawn 80–132.

ידיעה מעין זו ימצא קורא העתונים מדי יום במדור הכלכלי של עתונו בין המברקים על מחירי הכותנה, האבץ או החיטה. ברם, האם ידוע לך כבר פירושם של המספרים והמלים המסתוריות האלה? כמובן, זהו סחר הסלמנדרות, הידוע בשם S-Trade; אבל מה אופיו ומראהו האמיתי של המסחר הזה – על זאת יש לבריות רק מושג מעורפל. ייתכן שהם מתארים לעצמם שוק ענק ההומה אלפי אלפים של סלמנדרות, וביניהם סובבים קניינים בכובעי שעם טרופיים או בתרבושים, בודקים את הסחורה המוצעת ולבסוף מראים באצבע על סלמנדרה צעירה, בריאה ומפותחת כדבעי ואומרים: “תן לי את זאת; כמה עולה?”

במציאות נראה שוק הסלמנדרות אחרת לגמרי. בבנין השיש של ה-S-Trade בסינגפור לא תראה אפילו סלמנדרה אחת, אלא רק פקידים פעלתניים ואלגנטיים בחליפות לבנות המקבלים פקודות בטלפון. “כן, אדוני. Leading עולה 63. כמה? מאתיים יחידות? כן, אדוני. עשרים heavy ומאה ושמונים Team. או-קיי, הבנתי. האניה מפליגה בעוד חמישה שבועות. Right? – Thank you, Sir” כל הארמון מלא רחש של שיחות טלפון; ייקל עליך להתרשם שאתה באיזה משרד או בנק, מאשר בשוק; אך הבנין הלבן הבנוי לתלפיות ומקושט בשדרת עמודים בסגנון היוני הוא מרכז שיווק עולמי, יותר משהיה הבאזאר שבבגדד בימי הארון אל-ראשיד.

ואולם, נחזור נא אל הדיווח היומי שצוטט לעיל בכל הדר עגת הסוחרים שבו. LEADING – הלא הן סלמנדרות מובחרות, אינטליגנטיות, לרוב בנות שלוש שנים, שאומנו בקפידה להיות מנהלי עבודה ומפקחים בפלוגות העבודה של הסלמנדרות. הן נמכרות ביחידות, בלי שים לב למשקל הגוף; ערכן כולו באינטליגנציה שלהן. ה-Leading של סינגפור, המדבר אנגלית טובה, נחשב סוג א' ומהימן ביותר; פה ושם מוצעים גם דגמים מובחרים אחרים של סלמנדרות, כגון Foremander, Malaian Chief, Engineer, Capitanos ואחרים, אבל Leading מוערכים יותר מכולם. ערכם כיום נע סביב ששים דולר ליחידה.

Heavy הן סלמנדרות כבדות, אתלטיות, בדרך כלל בנות שנתיים, משקלן נע בין מאה עד מאה ועשרים ליטראות. הן נמכרות בכיתות (המכונות bodies) המכילות שש יחידות. אימונן מכשיר אותן לעבודות הקשות ביותר מבחינה גופנית, כגון ניפוץ צוקים, גלגול סלעים ועבודות דומות. אם מצאנו במובאה “317 – Heavy”, פירושו שכיתת השש (body) של הסלמנדרות הכבדות נמכרת בשלוש מאות ושבעה עשר דולר. לכל כיתה של כבדות מצורף בדרך כלל Leading אחד בתורת מנהל עבודה ומפקח.

Team הן סלמנדרות עבודה רגילות במשקל של 80 עד 100 ליטראות, הנמכרות רק במחלקות (teams) בנות 20 יחידות; הן מיועדות לעבודות המוניות ומשתמשים בהן בעיקר לעבודות חפירה, בניית דייקים, סכרים וכדומה. בראש Team של עשרים עומד Leading אחד.

Odd Jobs הן סוג בפני עצמו. אלה סלמנדרות שמסיבות שונות לא קיבלו הכשרה מקצועית, למשל מכיוון שגדלו מחוץ לחוות הגידול הגדולות המנוהלות ברמה מקצועית גבוהה. אלה בעצם סלמנדרות חצי-פראיות, אם כי לעתים קרובות מוכשרות מאוד. הן נקנות לפי יחידה או בתריסרים ומשתמשים בהן לעבודות עזר שונות ומלאכות משניות, שלא כדאי להשקיע בהן עבודת team או body. אם ה-Leading יכול להחשב כאליטה בין הסלמנדרות, הרי ה-Odd jobs הן מעין פרולטריון זעיר. בזמן האחרון נסחרים ה-Odd jobs כחומר גלם שממנו מטפחים על ידי מיון ואימון Team, Heavy, Leading או Trash.

Trash, או פסולת, הן סלמנדרות נחותות, חלשות או בעלות מומים, הנמכרות לא ביחידות ולא בקבוצות שבהן מספר נקוב של יחידות, אלא בתפזורת לפי משקל, בדרך כלל במשלוחים של עשרות טון; קילוגרם של משקל חי מוערך כיום בשבעה עד עשרה סנט. בעצם לא ידוע למה הן משמשות ולשם מה הן נקנות, – אולי בשביל עבודות קלות כלשהן במים; כדי שלא להביא לכלל אי-הבנה יצויין שהסלמנדרות הן בלתי אכילות לחלוטין לבני אדם. Trash נקנה בהמונים בידי סוחרים סיניים; לאן הם מובילים אותם, לא הוברר מעולם.

Spawn הם, פשוט, שרצי הסלמנדרות, ליתר דיוק ראשנים בני פחות משנה. הם נמכרים לפי מאות והביקוש להם טוב, בעיקר מכיוון שהם זולים והובלתם חסכונית ביותר; רק במקום היעד מגדלים אולם עד היותם מסוגלים לעבודה. הובלות הראשנים נעשית בחביות, מכיוון שאין הם יוצאים מהמים, כפי שחייבות הסלמנדרות הגדולות לעשות אחת ליום. לעתים קורה שמבין ה-Spawn מתבלטים יחידים בעלי כשרונות יוצאי דופן, ואלה עשויים לעלות ביכולתם אפילו על הטיפוס התקני של Leading; ועובדה זאת היא הנותנת למסחר ב-Spawn את הענין המיוחד. המוכשרים מבין אלה נמכרים לבסוף בכמה מאות דולר היחידה; המיליונר האמריקאי דניקר שילם לא פחות מאלפיים דולר עבור סלמנדרה שדיברה ברהיטות תשע שפות, והוא הביא אותה באניה חכורה למיאמי; ההובלה עלתה כמעט עשרים אלף דולר. בזמן האחרון נקנה ה-Spawn ברצון בידי מה שקרוי “אורוות” לסלמנדרות שבהן ממיינים ואחר-כך מאמנים סלמנדרות מהירות לצרכי ספורט; את אלה רותמים אחר-כך בשלשות לסירות שטוחות דמויות צדפים. תחרות הצדפים האלה, משוכים בידי סלמנדרות, הן האופנה האחרונה והבילוי המועדף של אמריקניות צעירות בפאלם ביץ' ובהונולולו; קוראים לזה Triton Races או Venus Regatta. בצדף קל ומקושט, המחליק על פני המים, עומדת המתחרה לבושה בבגד ים קצרצר ומקסים ומחזיקה במושכות משי הנקשרות אל שלוש סלמנדרות; התחרות היא פשוט על התואר “ונוס”. ג’י. ס. טינקר הידוע בתור “מלך השימורים”, קנה עבור בתו החמודה שלישיה של סלמנדרות מירוץ, פוסידון, הנגיסטה וקונג אדוארד, במחיר של לא פחות משלושים וששה אלף דולר. אולם כל זה כבר חורג ממסגרת ה-S-Trade עצמו, המצטמצם באספקת סלמנדרות סולידיות מסוג Leading,Heavy ו-Team לעולם כולו.

הזכרנו כבר את חוות הסלמנדרות. אל לו לקורא לדמות בנפשו רפתות גידול ענקיות מוקפות גדרות; מדובר בכמה קילומטרים של חוף ריק, שעל פניו פזורים פחונים מפח גלי. פחון אחד נועד לווטרינר, אחד למנהל והשאר לסגל הפיקוח. רק בשעות השפל אפשר לראות דייקים ארוכים הנמשכים תוך הים ומחלקים את החוף לכמה בריכות. אחת מאוכלסת בידי השרצים, אחרת בידי Leading וכן הלאה; כל סוג ניזון ומתאמן בנפרד. שתי פעולות אלה מתרחשות בלילה. עם ערב יוצאות הסלמנדרות ממחילותיהן אל החוף ומתאספות סביב מוריהן; אלה הם בדרך כלל חיילים משוחררים. פותחים בשיעור דיבור; המורה הוגה בקפידה מלים, למשל “לבעוט”, ומסביר לתלמידיו על דרך ההמחשה את משמעותן. אחר-כך הוא מסדר אותם בשלשות ומלמדם לצעוד בסך; לבסוף חצי שעה של התעמלות ומנוחה במים. אחרי ההפסקה מלמדים את השימוש בכלי עבודה וכלי נשק שונים; שלוש שעות נוספות מוקדשות לעבודה מעשית בבניה תת-מימית בהשגחת המורים. לסיום חוזרות הסלמנדרות למים ומקבלות ארוחת צנימי סלמנדרות המכילים בעיקר קמח תירס וחלב; Leading ו-Heavy מקבלים תוספת בשר. העונש על עצלנות וחוסר משמעת הוא שלילת מזון, עונשים גופניים אחרים אין; רגישות הסלמנדרות לכאב היא, אגב, זעומה. עם זריחת החמה משתררת בחווה דומיית מוות; האנשים הולכים לישון והסלמנדרות נעלמות מתחת לפני הים.

מהלך זה של הענינים משתנה רק פעמיים בשנה. פעם בתקופת הייחום, שבה מניחים את הסלמנדרות לנפשן במשך שבועיים, ופעם שנייה שעה שמגיעה מיכלית של סינדיקאט הסלמנדרות המביאה למנהל הזמנה, כמה מכל סוג יש להטעין. ההטענה נעשית בלילה; קצין הסיפון, מנהל החווה והווטרינר ישובים ליד שולחן שעליו מוצב פנס, בעוד מפקחים ואנשי צוות המיכלית סוגרים את דרך הנסיגה לים בפני הסלמנדרות. אז ניגשות הסלמנדרות, בזו אחר זו, אל השולחן, ושם מחליטים על כל אחת הכשירה היא או לאו. הסלמנדרות הכשירות עולות לסירות המביאות אותן אל המיכלית. לרוב הן עושות כן מרצונן, כלומר בהענות לפקודה נמרצת גרידא; רק לפעמים נדרשת מידה מתונה של אלימות, כגון כבילה. ה-Spawn, כלומר השרצים, נידוגים כמובן ברשתות.

אותה מידה של הומניות והיגיינה מציינת את הובלת הסלמנדרות במיכליות עצמן; בכל יום שני מוחלפים המים במיכלים במשאבות, והסלמנדרות מקבלות מזון עשיר ככל האפשר. התמותה במהלך הנסיעה מגיעה בקושי לעשרה אחוז. לפי בקשת אגודת צער בעלי חיים נוכח בכל מיכלית איש כמורה המפקח על הטיפול האנושי בסלמנדרות, ומדי לילה בלילה הוא דורש באוזניהן דרשות, שבהן הוא חורת על לוח לבן בראש ובראשונה את חובת כיבוד האדם, התודה והמשמעת ואף אהבה כלפי מעבידיהן לעתיד, אשר אינם חפצים אלא לדאוג דאגה אבהית לשלומן. קשה כמובן להסביר להן דאגה אבהית מה היא, מכיוון שמושג האבהות עצמו בלתי מוכר להן. בין הסלמנדרות המשכילות יותר נפוץ הכינוי “פאפא סלמנדר” לציון אנשי הכמורה הנלווים לאוניות. הצלחה ניכרת היתה גם לסרטים החינוכיים, שבהם הוצגו לפני הסלמנדרות במהלך הנסיעה מצד אחד פלאי הטכניקה האנושית, ומצד שני עבודתן וחובותיהן לעתיד.

יש אנשים, הנוהגים לפרש את הקיצור S-Trade (Salamander Trade) כ- Slave Trade, כלומר סחר עבדים. ובכן, כצופים אובייקטיביים נוכל לומר, שאילו נעשה בשעתו סחר העבדים בארגון כה משופר ובתנאים היגייניים כה מעולים כמו סחר הסלמנדרות של ימינו, יכלו העבדים דאז רק להתברך בזה. בייחוד זוכים הסוגים היקרים יותר לטיפול הוגן ומתחשב באמת, כבר מן הסיבה הפשוטה שהרב-חובל והצוות ערבים במשכורותיהם לחיי הסלמנדרות שהופקדו בידם. מחבר מאמר זה היה עד לכך שאפילו הימאים הקשוחים ביותר של המיכלית S.S.14היו נרגשים עד עומק נשמתם, כאשר מאתיים וארבעים סלמנדרות סוג אלף-אלף בבריכה אחת חלו בשלשולים קשים. הם היו מבקרים אצלן על שפת הבריכה כשדמעות נקוות בעיניהם, ונתנו ביטוי לחמלה האנושית במלים המחוספסות: “שיאכל אותה מי שהכניס לנו פה את החרא הזה של נבלות!”

לצד מחזור העסקים המתרחב ביצוא הסלמנדרות התפתח כמובן גם שוק שחור; לא היה לאל ידו של הסינדיקאט להשתלט ולפקח על כל אתרי הרביה שהמנוח רב-חובל ואן-טוך פיזר בייחוד באיים הזעירים והרחוקים של מיקרונזיה, פולינזיה ומלנזיה, כך שמפרצים רבים נותרו בבדידותם כשהיו. כתוצאה מכך התמסד לצד הגידול הרציונלי גם ציד סלמנדרות פראי שקיבל ממדים ניכרים, ציד שהזכיר במובנים רבים את המצודים בימים עברו של כלבי ים; הציד היה בלתי חוקי במקצת, אבל מכיוון שלא היו בנמצא חוקים להגנת הסלמנדרות, היה אפשר לפעול נגד הציידים לכל היותר בשל הסגת גבולה של מדינה ריבונית זו או אחרת; ומכיון שהסלמנדרות באיים האלה התרבו בקצב מדהים וגרמו פה ושם לנזקים כלשהם בשדות ובמטעים של הילידים, החלו להתיחס למסעי הצייד הפראיים בשתיקה, כאל מכניזם מווסת טבעי של תהליך רביית הסלמנדרות.

אנו מביאים תיאור אותנטי מפי עד ראייה:

הבוקנירים של המאה העשרים

מאת א.א.ק. ¹¹

השעה היתה אחת עשרה בערב, כאשר קברניט האניה שלנו ציוה להוריד את דגל מדינת האם מהתורן ולהתיר את הסירות. הלילה היה ליל ירח עטוף בערפל של כסף; האי הזעיר שאליו חתרנו היה, נדמה לי, גארדנר אילנד שבאיי פניקס. בלילות ירח כאלו נוהגות הסלמנדרות לעלות לחוף ולרקוד; אתה יכול להתקרב אליהן ולא ישמעו, כך הן מתמסורת לריקודן ההמוני והאילם. עשרים איש עלינו לחוף ומשוטינו בידינו, היינו פזורים בשורה חזיתית והתחלנו להקיף את הערימה האפלה הרוחשת בחוף לאור הירח החיוור.

קשה לתאר את הרושם שמשאיר ריקוד הסלמנדרות. כשלוש מאות מהן ישובות על רגליהן האחוריות במעגל מדוייק להפליא כשפניהן פונים פנימה; פנים העיגול ריק. הסלמנדרות אינן זזות, כאילו הן מאובנות; דומה הדבר לגדר כלונסאות עגולה סביב איזה מזבח עטוף מסתורין; אלא שאין לא מזבח ולא אל. לפתע פולטת אחת החיות צליל כמו “טסט-טסט” ומתחילה לסובב בתנועה גלית את פלג גופה העליון; תנועה מתנודדת זו מנתרת הלאה והלאה, ומקץ כמה שניות מסובבות כל הסלמנדרות את פלג גופן העליון, מבלי לזוז ממקומן, מהר יותר ויותר, בלי קול, בלהט גובר, במערבולת מטורפת וכמו מסוממת. כעבור כרבע שעה תחלש אחת מהן ותרפה, ושנייה, ושלישית, עוד תתנודד מעט באפיסת כוחות ותקפא על מקומה; שוב יושבות כולן בלא זיע, כמו פסלים; ושוב כעבור שעה קלה יישמע מכיוון אחר “טסט-טסט” שקט, סלמנדרה אחרת תפתח בסיבוב, וריקודה מנתר ביעף על כל יושבי המעגל. אני יודע שתיאור זה נשמע מכני מאוד אבל הוסף לכך את אור הגיר של הירח ואת רחש הגאות הארוך והקצוב; היה בכל אלה משהו מאגי עד מאוד ואיכשהו מכושף. ניצבתי שם כשגרוני חנוק בתחושת אימה והשתאות. “בן-אדם, תזיז את הרגליים,” נזף בי שכני הקרוב, “שלא תעשה חור באדמה!”

צמצמנו את המעגל שסגרנו סביב המעגל המרקד של החיות. החברה החזיקו את משוטיהם לרוחב ודיברו בלחש, יותר בשל עצם הלילה מאשר מחשש שהסלמנדרות ישמעו אותם. “אל המרכז, בריצה!” פקד הקצין המפקד. פתחנו בריצה אל עבר המעגל המתערבל; המשוטים חבטו בחבטות עמומות בגבות הסלמנדרות. רק עכשיו הן נבהלו, נסוגו למרכז או שניסו לחמוק בינות המשוטים אל עבר הים, ואז ספגו מכת משוט שהחזירה אותן אחורנית, צורחות מכאב ופחד. לחצנו אותן במקלות אל המרכז, דחוסות, נערמות וזוחלות זו על גבי זו בכמה וכמה שכבות; עשרה גברתנים סגרו עליהן במכלאת המשוטים, ועשרת הנותרים דחפו והיכו במשוטיהם באלה שניסו לחמוק ולברוח. היתה זאת פקעת של בשר שחור, מתפתל, מבולבל ומקרקר, שספג מהלומות עמומות. אחר-כך נפתח פתח בין שני משוטים; בעד הפתח החליקה סלמנדרה ווהועלפה במכת אלה בעורפה; אחריה שנייה ושלישית, עד אשר שכבו שם כעשרים. “לסגור,” פקד הקצין, והפתח בין המשוטים נסגר. Bully Beach ובן הכלאיים Dingo תפסו בכל יד רגל של סלמנדרה מעולפת אחת וגררו אותן בחול אל הסירות כמו שקים דוממים. קרה שהגוף הנגרר נתפס בין אבנים; אז משך הימאי את הרגל במשיכת פתע נזעמת והיא נקרעה. “זה כלום,” נהם מייק הזקן שעמד לידי. “תצמח לה אחרת, בן-אדם.” אחרי שהטעינו את הסלמנדרות המעולפות לסירות, פקד הקצין ביובש: “להכין עוד!” ושוב ניתכו מהלומות האלות בעורפי הסלמנדרות. הקצין הזה, בֶּלאמי היה שמו, היה אדם משכיל ושקט, שחמטאי מעולה; אבל מה שהתרחש פה היה צייד, או אולי נכון יותר – עסק, אז מה פתאום צמחונות. כך נצודו כמאתיים סלמנדרות מעולפות; כשבעים נותרו במקום, כנראה מתות, ולא היה כדאי לגרור אותן.

באוניה נזרקו הסלמנדרות לבריכות. האניה היתה מיכלית נפט ישנה שהוצאה מכלל שימוש; הבריכות שלא נוקו דיין הסריחו מנפט והמים שבהן היו מכוסים שכבה שמנונית ששחקו בה צבעי הקשת; רק התקרות סולקו כדי שייכנס קצת אויר; כאשר לתוך כל זאת נזרקו הסלמנדרות, היה המראה מגעיל ודחוס, כמין מרק אטריות שחורות; פה ושם ראית תנועה חלושה ופאתטית, אבל הניחו להן יממה שלמה להתאושש. למחרת באו ארבעה גברתנים מצויידים בדוקרנים ארוכים והתחילו לדקור בהן בתוך המרק, (בחוגי המקצוע במאת קוראים לזה “soup”); הם בחשו את הגופות השמנות לראות אילו מהן זזות ומאילו מתחילות להתפורר חתיכות בשר; האחרונות הוצאו מהמיכל בווים ארוכים. “המרק נקי?” שאל הקפטן. “כן, אדוני.” “תוסיף מים.” “כן, אדוני.” על ניקוי המרק היה הכרח לחזור מדי יום; בכל פעם נזרקו לים שש עד עשר יחידות “סחורה מקולקלת”, כפי שהם מכנים זאת; לספינתנו היה ליווי צמוד של שיירת כרישים מפוטמים היטב. ליד הבריכות השתרר סרחון נורא; למרות החלפות המים מפעם לפעם היה צבעם צהוב ופניהם זרועים הפרשות וצנימים; בתוכם זעו או שכבו בעלפון גופות שחורות ונושמות בכבדות. “פה טוב להן,” טען מייק הזקן. “אני ראיתי אניה שבה הובילו אותן בחביות פח מבנזול; שם התפגרו כולן.”

כעבור ששה ימים הטענו סחורה חדשה באי נאנומאה.

אלה, אם כן, פני סחר הסלמנדרות; אמת, סחר בלתי חוקי, ליתר דיוק פיראטיות מודרנית שצמחה בן לילה. אומרים שכמעט רבע מכלל הסלמנדרות הנסחרות ניצודו בדרך זו. יש אתרים שבעיני הסינדיקאט לא כדאי להחזיק בהם חוות גידול קבועות; באיים הקטנים של האוקיאנוס השקט התרבו הסלמנדרות עד כדי כך, שהן הופכות למטרד; הילידים אינם אוהבים אותן וטוענים שהן ממוטטות איים שלמים בחפירות מנהרותיהן; לכן השלטונות הקולוניאליים והסינדיקאט עוצמים את עיניהם למול ביזה זו של אתרי הגידול. מעריכים שיש עד ארבע מאות אניות פיראטיות העוסקות רק בביזת סלמנדרות. לבד מן הקבלנים הזעירים עוסקות בעסקי בוקנירים אלה חברות אניות ממש, שהמפורסמת בהן Pacific Trade Co. הרשומה בדאבלין; נשיאה הוא מר צ’ארלס ב. הארימן המכובד מאוד. אשתקד היו התנאים גרועים יותר; אז היה איזה ליסטים סיני בשם טאנג מתנפל בשלוש ספינות על חוות הגידול של הסינדיקאט עצמו, ולא היסס לחסל את הצוותים אם נתקל בהתנגדות מצדם; בנובמבר אשתקד טובע טאנג זה, על צִיוֹ הקטן, בידי ספינת התותחים האמריקנית מינסוטה ליד איי מידוואי. מאז לבשה פעילות הפיראטים צורה פחות פראית, והיא נהנית מפריחה נמשכת לאחר שהושג הסכם שבשתיקה על דרכי פעולה (modalities) הנסבלים בשקט: כך, למשל הנוהג להוריד בשעת פלישה לחוף זר את דגל מדינת האם מהתורן; להימנע מסחר בסחורות אחרות תחת מסווה סחר הפיראטים בסלמנדרות; להימנע ממכירת הסלמנדרות השדודות במחירי היצף, ולציין אותן במהלך העסקים כסוג ב'. הסלמנדרות בשוק השחור נמכרות בעשרים עד עשרים ושניים דולר היחידה; הן נחשבות כסוג נחות, אבל חסון ביותר בהתחשב בעובדה שהן שרדו אחרי הטיפול הניתן באניות הפיראטים. מעריכים שממוצע ההשרדות בהובלה כזאת מגיע לעשרים וחמישה עד שלושים אחוז של הסלמנדרות הניצודות; אבל אלה השורדות, יכולות לעמוד כמעט בכל דבר. בעגה המסחרית הן ידועות כ“Maccaroni” ובזמן האחרון הופיעו פירוטים לגביהן גם בדיווחי השווקים התקניים.

חודשיים לאחר מכן שיחקתי שחמט עם מר בלאמי באכסדרת מלון פראנס שבסייגון; אז כבר לא הייתי ימאי שכיר, כמובן.

“תראה, בלאמי,” אמרתי לו," “אתה בן-אדם הגון וכמו שאומרים, ג’נטלמן. אף פעם לא נרתעת מזה שאתה משרת במשהו שהוא ביסודו סחר עבדים נבזי?”

בלאמי משך בכתפיו. “סלמנדרות הן סלמנדרות,” נהם והשתמט מתשובה.

“לפני מאתיים שנה אמרו שכושים הם כושים.”

“וזה לא נכון?” אמר בלאמי. “שח!”

במשחק הזה הפסדתי. היה נדמה לי פתאום שכל מהלך על לוח השחמט הוא בעצם ישן ומישהו כבר שיחק אותו במקום כלשהו. אולי גם ההיסטוריה שלנו כבר שוחקה פעם, ואנחנו מזיזים את הכלים שלנו באותם מהלכים לאותן מפלות כמו פעם. אפשר שבלאמי שכזה, הגון ושקט, היה צד לפנים כושים בחוף השנהב והיה מוביל אותם להאיטי או ללואיזיאנה, וחציים התפגרו בסיפון התחתון. הוא לא התכוון אז לרע, אותו בלאמי. בלאמי לעולם איננו מתכוון לרע. לכן אין לו תקנה.

“השחור הפסיד,” אמר בלאמי וקם, שבע רצון, להתמתח.

מלבד הארגון הטוב של סחר הסלמנדרות ומסע התעמולה הנרחב של העתונות, היה הגל האדיר של אידיאליזם טכנולוגי חובק עולם, הדבר שלזכותו יש לזקוף את התפשטות הסלמנדרות. ג.ה. בונדי חזה נכונה, כיצד תחל רוח האדם לעסוק מעתה ביבשות חדשות ובגילויין של אטלנטידות. מאז עידן הסלמנדרות התלהט בין חכמי הטכנולוגיה הויכוח, האם יש לבנות יבשות כבדות שחופיהן בנויים ביטון מזויין, או יבשות קלות בשיטת שפיכת חול ים. כמעט מדי יום ביומו צצו פרוייקטים חדשים בעלי ממדי ענק; מהנדסים איטלקיים הציעו הקמתה של איטליה רבתי שתתפשט כמעט על כל שטחו של הים התיכון בואכה טריפוליטניה, הבליארים והדוד קנז, וכן ייסוד יבשת חדשה, שכינוה למוריה, ממזרח לסומליה, במקום שבו היה לפנים האוקיאנוס ההודי. ואף הוקם אי קטן חדש ממול לנמל מוגדישו, תוך הפעלת גייס שלם של סלמנדרות, ובשיטת השפיכה, אי ששטחו שלושה עשר וחצי אקרים. יפן תכננה וביצעה חלקית הקמת אי גדול באתר קבוצת איי מאריאנה לשעבר; כן הוכן חיבורם של איי קרוליין ואיי מרשל לכדי שני איים גדולים, שנועד להם מראש השם New Nippon; הכוונה היתה אפילו לכונן שם הר געש מלאכותי, שיזכיר לתושבי העתיד את הר פוג’יאמה הקדוש. כן רווחו שמועות שמהנדסים גרמניים בונים בסתר בים סארגאסו יבשה כבדה מביטון שנועדה להיות אטלנטיס החדשה, והיו שראו בכך איום על מערב אפריקה; אולם ככל הנראה לא חרגו הדברים מעבר להנחת תשתית. בהולנד ניגשו לייבוש זילאנד; צרפת חיברה באיזור גואדלופ את האיים גרנדטר, בס טר ולה דיז’רד לאי אחד מבורך; ארצות הברית התחילה לבנות בקו האורך ה-37 אי תעופה ראשון (בשתי קומות, עם מלון ענקי, איצטדיון, לונה-פארק וקולנוע לחמשת אלפים צופים.) היה נראה בפשטות, שעתה נפלו המשוכות האחרונות שהציב עד כה הים בפני ההתפתחות האנושית; נפתח העידן המתרונן של התכניות הטכנולוגיות המדהימות; האדם החל להתוודע לרעיון שרק עתה נעשה לאדון העולם, הודות לסלמנדרות אשר עלו על במת העולם ברגע הנכון, מתוך מה שניתן לפרש ככורח ההיסטוריה. אין ספק שהתפשטותן האדירה של הסלמנדרות לא היתה מתרחשת, לולי הכינה בעבורן התקופה הטכנולוגית שלנו תפקידים כה רבים ושדה פעולה ותעסוקת קבע בקנה מידה כה כביר. עתידם של “פועלי הים” נראה עתה מובטח למאות שנים.

תפקיד חשוב בהתפתחותו הברוכה של סחר הסלמנדרות מִיִלא גם המדע, שהפנה כבר בשלב מוקדם את תשומת לבו למחקר הסלמנדרות, הן מהבחינה הגופנית והן מהבחינה הרוחנית.

להלן דו"ח תמציתי על קונגרס מדעי בפאריס, פרי עטו של עד ראיה, ר.ד.:

ler CONGRES D’URODELES

לשם קיצור קוראים לו קונגרס הדו-חיים בעלי הזנב, בעוד שכינויו הרשמי הוא ארוך קצת יותר: הקונגרס הבינלאומי הראשון של זואולוגים למחקר פסיכולוגי של הדו-חיים בעלי הזנב. אלא שהפריזאי מבטן איננו אוהב שמות ארוכים כאורך הגלות; המלומדים האלה היושבים שם באמפיתיאטרון של הסורבון, הם לדידו בפשטות Messieurs les , כלומר האדונים הדו-חיים, וחסל. או עוד ביתר קיצור ועוד בפחות יראת כבוד: Ces Zoos-lȧ.

הלכנו, אם כן, להתבונן ב -ces Zoos-lἀ יותר מתוך סקרנות מאשר מתוך תחושת חובת דווח של עתונאים. מתוך

סקרנות, זאת לדעת, שלא נגעה לאותם בני סמכא אוניברסיטאיים ממושקפים שרובם כבר מעבר לגיל העמידה, אלא דווקא לאותם… יצורים (מדוע ממאן העט לכתוב “חיות”?), שכבר כל כך הרבה נכתב עליהם, החל בחוברות מדעיות וכלה בשירי הבולוואר, ואשר – על פי דיעה אחת – אינם אלא תרמית עתונאית, ועל פי דיעה אחרת – בעלי כשרונות העולים במובנים רבים על אלה של נזר הבריאה, כפי שמכנים גם כיום (אני מתכוון לאחר מלחמת העולם ומאורעות היסטוריים אחרים) את האדם. קוויתי שהאדונים הדגולים המשתתפים בקונגרס למחקר חיי הנפש של הדו-חיים בעלי-הזנב יזכו אותנו, ההדיוטות, בתשובה ברורה וסופית, מה בעצם טיבה של אותה למדנות מפורסמת של אנדריאס שויכצרי; שיגידו לנו: כן, זהו יצור בעל כושר חשיבה, או לפחות כשיר לציביליזציה כמוני וכמוך; לפיכך יש להביאו בחשבון העתיד, כשם שיש להביא בחשבון עתידה של האנושות גזעים שנחשבו בעבר פראים ופרימיטיבים… עלי לקבוע ששום תשובה כזאת לא ניתנה, יתר על כן, גם לא נשאלה; המדע של ימינו יותר מדי… מקצועי, משיעסוק בבעיות מהסוג האמור.

ובכן נלמד נא משהו על מה שמכונה בלשון המדע חיי הנפש של החיות. האדון הגבוה, בעל זקן-של-קוסם מתעופף, המרעים כרגע על הבמה הוא פרופסור דיבוסק הידוע לתהילה; נראה שהוא מפריך איזו תיאוריה סוטה של אחד הקולגים הנכבדים, אלא שאין ביכולתנו לעקוב אחרי טעוניו. רק כעבור זמן מה נוכל להבין, שדברי בעל האוב המתלהב נוגעים לרגישותו של אנדריאס לצבעים וכושרו של הלה להבחין בין גוונים שונים. אינני יודע האם תפסתי נכון, אבל יצאתי משם ברושם שאנדריאס שויכצרי אולי עיוור צבעים במידה מסויימת, בעוד שפרופסור דיבוסק בלי ספק קצר ראיה עד להחריד, לפי שנאלץ לקרב את ניירותיו ממש עד למשקפיו העבים והנוצצים לכל עבר. אחריו דיבר המלומד היפני החייכן ד"ר אוקאגאווה; אמר משהו על קשת תגובות, וכמו כן על מה שקורה כאשר מנתקים איזה נתיב סנסורי במוחו של אנדריאס; אחר-כך תיאר כיצד אנדריאס מתנהג כאשר מועכים לו את האיבר המקביל למבוך האוזן. אחר-כך הסביר פרופסור רהמן בפרטי פרטים, כיצד מגיב אנדריאס על גירויים חשמליים. אחר-כך פרץ איזה ויכוח סוער בינו ובין פרופסור ברוקנר, C’est un type, זה הפרופסור ברוקנר: קטן, חם מזג ובעל חיות כמעט טראגית; בין היתר הוא טען, שמבחינת החושים ציודו של אנדריאס דל ממש כמו זה של האדם, וכי הוא מצטיין באותו רפיון אינסטינקטים; מהבחינה הביולוגית הטהורה הוא יצור מנוון כמו האדם, ובדומה לו משתדל הוא לשפות את נחיתותו הביולוגית על ידי מה שמכונה אינטלקט. עם זאת נראה ששאר המומחים לא התיחסו אל פרופסור ברוקנר ברצינות, כנראה מפני שנמנע מלנתק נתיבים סנסוריים או לשגר התפרקויות חשמליות לתוך מוחו של אנדריאס. אחר-כך תיאר פרופסור ואן דיטן בלאט ובמעין פולחן את ההפרעות השונות המופיעות אצל אנדריאס כאשר כורתים לו את אונת המוח הקדמית מצד ימין, או את הפיתול העורפי מצד שמאל של המוח. אחר-כך הרצה הפרופסור האמריקאי דאווריאנט –

סלחו לי, באמת אינני יודע, על מה הוא הרצה; כיוון שבאותו רגע עבר לי בראש ההרהור, איזה הפרעות היו מופיעות כנראה אצל פרופסור דווריאנט, לו כרתי לו את אונת המוח הקדמית מצד ימין; כיצד היה מגיב ד"ר אוקאגאווה החייכן, אילו גיריתי אותו במהלומות חשמל, וכיצד היה מתנהג פרופסור רהמן, אילו מעך מישהו את מבוך האוזן שלו. כן חשתי מידה כלשהי של אי בטחון, בשאלה מה בעצם קורה להבחנת הגוונים שלי, או לגורם, שבתגובותי המוטוריות. התיסרתי בספקות, אם יש לנו (מן הבחינה המדעית הטהורה) הזכות לדבר על חיי הנפש שלנו (כלומר של בני האדם), כל עוד לא עקרנו זה את אונות המוח של זה, ולא ניתקנו אהדדי את הנתיבים הסנסוריים. בעצם היינו צריכים להתנפל איש על אחיו באזמלי מנתחים שלופים, כדי לחקור אהדדי את חיי הנפש של הזולת. אשר לי, הייתי מוכן, למען הענין המדעי, לשבור את משקפיו של פרופסור דיבוסק או לפרוק מטענים חשמליים על גבי קרחתו של פרופסור ואן דיטן, ולפרסם לאחר מכן מאמר המתאר את תגובותיהם. למען האמת, אני יכול לתאר אותן לעצמי. פחות נהיר לי, מה התרחש במהלך הניסויים האלה בנפשו של אנדריאס; אבל אני משער שהוא יצור סבלני וטוב לב מאין כמוהו; שכן אף אחד מן המאורות המרצים לא דיווח ולו על מקרה אחד של התקף חימה מצד אנדריאס המסכן.

אין לי ספק שהקונגרס הראשון על הדו-חיים בעלי הזנב היוה משום הצלחה מדעית כבירה; אבל משיזדמן לי יום של חופשה, אלך לג’רדן דה פלאנט, הישר לבריכתו של מיודענו אנדריאס שויכצרי, ואומר לו בהשקט: “אתה, בן-הסלנמדרה, כאשר יבוא יומך… אל יעלה על דעתך לערוך מחקר מדעי על חיי הנפש של בני האדם!”

– – – הודות למחקרים המדעיים האלה חדלו האנשים לראות בסלמנדרות פלא כלשהו; לאורו המפוכח של המדע הן איבדו הרבה מהזוהר הראשוני של ייחוד ושל תופעה יוצאת דופן; משהיו למושא של מבדקים פסיכולוגיים, הן הראו תכונות ממוצעות מאוד ובלתי מעניינות; את כשרונותיהם הגדולים הגלה המדע אל ממלכת האגדות. המדע גילה את הסלמנדרה הנורמלית המצויה, אשר התגלתה כיצור מוגבל למדי ובסך-הכל משעמם; רק העתונות עדיין המציאה מפעם לפעם את הסלמנדרה המופלאה, היודעת להכפיל בראשה מספרים בני חמש ספרות, אבל גם זה התחיל לשעמם, במיוחד כשהתברר שבעזרת מידה מספקת של אילוף אפשר להביא לידי כך גם סתם בן-אדם. האנשים פשוט התחילו להתיחס לסלמנדרות כאל משהו מובן מאליו, כמו מכונת חישוב או אוטומט אחר; כבר לא ראו בהן משהו מסתורי שעלה ממעמקים נעלמים, מי יודע למה ומדוע. לבד מזאת אין האנשים נוטים ליחס מסתורין למשהו המשרת אותם ומועיל להם, אלא רק לדברים המזיקים להם או מאיימים עליהם; ומכיוון שהסלמנדרות, כפי שהתברר, היו יצורים שיש בהם תועלת רבה ומגוונת, הן נתקבלו, בפשטות, כדבר מה ששייך למהלך הענינים השוטף והרציונלי.

את תועלתיותן של הסלמנדרות חקר במיוחד החוקר וורמאן מהמבורג, אשר מבין מאמריו אנו מצטטים את זה שהוכתר

BERICHT ÜBER DIE SOMATISCHE

VERANLAGUNG DER MOLCHE

הניסויים שערכתי בסלמנדרת הענק הפציפית (Andrias Scheuchzeri Tschudi) במעבדתי שבהמבורג, היו מיועדים למטרה ברורה לחלוטין: לבדוק את כושר התנגדותן של הסלמנדרות לשינויים סביבתיים והתערבויות אחרות מבחוץ, ולהוכיח בכך את שימושיותן המעשית באיזורים גיאוגרפיים שונים ובתנאים משתנים מבחינות רבות.

סדרת הניסויים הראשונה נועדה לקבוע, כמה זמן מסוגלת הסלמנדרה להחזיק מעמד מחוץ למים. חיות הניסוי הוחזקו בקדרות יבשות בחום של °40-°50. כעבור כמה שעות הן הראו עייפות נראית לעין; משהותזו עליהן טיפות מים, חזרו לחיים. כעבור עשרים וארבע שעות הן שכבו בלא ניע, בהניען רק את עפעפיהן; הולם הלב הואט, כל הפעילות הגופנית הורדה לרמת מינימום. החיות סובלות בעליל, ותנועה קלה שבקלה עולה להן במאמץ רב. כעבור שלושה ימים מתפתח מצב של צפידות קטלפטית (xerosa); החיות אינן מגיבות, גם כשצורבים אותן במצרב חשמלי. אם מעלים את הלחות של האויר, הן מתחילות לגלות לפחות סימני חיים כלשהם (עוצמות עיניים לנוכח אור חד וחזק וכד'). כאשר נזרקה סלמנדרה מיובשת כזאת כעבור שבעה ימים למים, חזרה לאיתנה כעבור זמן; ואולם לאחר ייבוש שנמשך זמן רב, נכחד מספר רב של חיות הניסוי. באור שמש ישיר הן מתות כבר כעבור כמה שעות.

חיות ניסוי אחרות הוכרחו לסובב גלגל בחושך ובסביבה יבשה מאוד. כעבור שלוש שעות החלה תפוקתן לרדת, אבל היא עלתה שוב לאחר התזת מים. בהתזות חוזרות ונשנות החזיקו החיות מעמד והמשיכו בסיבובי הגלגל במשך שבע עשרה, עשרים, ובמקרה אחד עשרים ושש שעות בלי הפסקה, בעוד שהאדם ששימש לביקורת התעייף באותה פעילות כבר אחרי חמש שעות. מניסויים אלה מותר להסיק, שהסלמנדרות שמישות היטב גם לעבודות ביבשה, כמובן בשני תנאים: שלא ייחשפו לשמש ישירה, ושמפעם לפעם יותזו מים על כל שטח גופן.

סדרה שנייה של ניסויים עסקה בכושר התנגדותן של הסלמנדרות, שהן חיות ממוצא טרופי, כלפי קור. בצינון פתאומי של המים היו נכחדות על ידי הצטננויות מעיים חריפות, אבל בהתאקלמות אטית לסביבה קרירה יותר נצפה על נקלה תהליך התרגלות; כעבור שמונה חודשים נשארו ערניות גם בטמפרטורה של C 7°, כל עוד סופקו להן במזון כמויות נוספות של שומנים (150 – 200 גרם ליום ליחידה). כאשר הורדה הטמפרטורה אל מתחת ל-C °5 הן שקעו בצפידות קפיאה (gelosa); במצב זה אפשר היה להקפיאן ולשומרן בהקפאה בבלוק קרח במשך כמה חודשים; אם הופשר הקרח וטמפרטורת המים עלתה על מעל °C5, החלו להופיע מחדש סימני חיים, ובשבע עד עשר מעלות התחילו לתור בערנות אחרי מזון. מכאן ניתן להסיק, שהסלמנדרות מסוגלות להתאקלם בקלות יחסית גם בתנאים האקלימיים של גרמניה ועד אזורי נורווגיה ואיסלנד. לגבי תנאי האקלים של איזור הקוטב היו נדרשים ניסויים נוספים.

לעומת זאת מגלות הסלמנדרות רגישות ניכרת להשפעות כימיות; בניסויים שנערכו בתמיסת בורית מדוללת, שפכים תעשייתיים, חומרי עיבוד בורסקאיים וכו', היו נושרות מגופן פיסות עור, וחיות הניסוי נפלו קורבן למעין שחפת הזימים לפיכך הן בלתי שמישות למעשה במימי נהרותינו.

בסידרה נוספת של ניסויים הצלחנו לקבוע, כמה זמן יכולות סלמנדרות להחזיק מעמד בלי מזון. הן מסוגלות לרעוב שלושה שבועות ויותר, מבלי שיגלו יותר מסימני רפיון מסויימים. במקרה אחד הנחתי לסלמנדרה אחת לרעוב במשך ששה חודשים; בשלושת החודשים האחרונים היא שקעה בתרדמה וישנה בלי הפסק ובלא ניע; כאשר זרקתי לה לבסוף מנה של כבד קצוץ, היא היתה כה חלשה עד שלא הגיבה כלל והיה צורך להאכיל אותה באופן מלאכותי. כעבור כמה ימים אכלה כרגיל, והיה אפשר להשתמש בה לניסויים נוספים.

הסידרה האחרונה של הניסויים עסקה בכושר הרגנרטיבי של הסלמנדרות. אם יקוצץ לסלמנדרה הזנב, יצמח לה חדש בתוך שבועיים; במקרה אחד חזרנו על הניסוי שבע פעמים באותה תוצאה. כן מתחדשות אצלה גם רגליים שנקטעו. אצל חיית ניסוי אחת קטענו את כל ארבע הרגליים והזנב; תוך שלושים יום היא היתה שלמה. אם שוברים לסלמנדרה עצם ירך או עצם כתף, תנשור הגפה בשלמותה וחדשה תצמח תחתיה. כן מתחדשת עין שנוקרה או לשון שהורחקה בחתך; מעניין שסלמנדרה שלשונה נכרתה, שכחה את הדיבור וצריך היה ללמדה לדבר מחדש. אם כורתים את ראשה או מבתרים את גופה בין הצוואר לבין עצם האגן, תמות החיה. לעומת זאת אפשר להרחיק את הקיבה, חלק מהמעיים, שני שלישים מהכבד ואיברים אחרים, מבלי שתפקודי החיים שלה יופרעו, כך שאפשר לומר שסלמנדרה אשר קרביה הוצאו ממנה כמעט כליל, עדיין מסוגלת להמשיך לחיות. שום בעל חיים אחר איננו ניחן בכושר התנגדות כזה לפציעות כמו הסלמנדרה. מבחינה זו היתה יכולה לשמש חיית מלחמה מאיכות מעולה ובעלת אי-שמידות כמעט מוחלטת; יש להצטער ששימוש זה נמנע בשל שלוותנותה וחוסר היכולת המולד שלה להתגונן.

מלבד הניסויים האלה בדק האסיסטנט שלי, ד“ר וואלטר הינקל, את ערכן של הסלמנדרות מבחינת חומרי גלם שמישים. הוא מצא, שגוף הסלמנדרה מכיל אחוז גבוה במיוחד של יוד וזרחן; אין זה מן הנמנע שהיה אפשר להפיק את היסודות החשובים האלה מגופן, במקרה הצורך, בקנה מידה תעשייתי. עור הסלמנדרה גרוע כשלעצמו, אבל ניתן לטוחנו ולדוחסו בלחצים גבוהים; עור מלאכותי המיוצר בתהליך זה הוא קל, חזק למדי, ויכול היה לשמש תחליף לעור בקר. שמנן בלתי אכיל בגלל טעמו המבחיל, אבל הוא שמיש כשמן סיכה, מכיוון שהוא קופא בטמפרטורות נמוכות ביותר. גם בשרן היה נחשב בלתי אכיל, ואפילו רעיל; אם הוא נאכל בלתי מבושל הוא גורם לכאבים עזים, הקאות ותעתועי חושים. ד”ר הינקל קבע לאחר ניסויים רבים שערך בגופו שלו, כי התופעות המזיקות נעלמות אחרי חליטת הבשר הקצוץ ברותחים (בדומה לסוגים מסויימים של פטריות ארסיות), שטיפתו היסודית וכבישתו במשך עשרים וארבע שעות בתמיסה חלשה של היפרמנגן. אחר כך אפשר לבשל או לטגן אותו, וטעמו כשל בשר בקר גרוע. כך אכלנו סלמנדרה אחת שקראנו לה הנזי; היא היתה חיה משכילה וחכמה, בעלת כשרון מיוחד לעבודה מדעית; היא עבדה במעבדתו של ד"ר הינקל בתור לבורנטית, ואפשר היה להפקיד בידיה גם אנליזות כימיות עדינות יותר. בילינו אתה בשיחות ארוכות לעת ערב, והשתעשענו בצמאונה הבלתי נרווה לדעת. לדאבון לבנו נאלצנו להכחיד את הנזי שלנו לאחר שנתעוורה במהלך ניסוי הקידוח שלי. בשרה היה כהה ודמוי פטריה, אבל לא הותיר שום תופעות לוואי בלתי נעימות. אפשר לומר בבטחון שבשעת חירום בעטיה של מלחמה יוכל בשר הסלמנדרות לשמש תחליף רצוי וזול לבשר בקר.

ככלות הכל טבעי הוא שהסלמנדרות חדלו להיות בגדר סנסציה כאשר מספרן הִגִיעַ לַמאות מיליונים; ההתענינות העממית שהיתה מנת חלקן בשעה שהיו עוד איכשהו בחזקת חידוש, המשיכה עוד זמן מה להכות גלים בסרטי גרוטסקה (סלי ואנדי, שתי הסלמנדרות הטובות) ועל בימות הקאבארטים, שעל קרשיהן הופיעו זמרים וסוברטות בעלי קול גרוע במיוחד, בתפקידים שאין לעמוד בקסמם – של סלמנדרות מקרקרות ומדברות בעגה עילגת. אולם ברגע שהיו לתופעה המונית ונפוצה, החלה להשתנות, אם אפשר לומר כך, הפרובלימטיקה שלהן¹².

האמת ניתנת להאמר שסנסציית הסלמנדרות נמוגה במהירות ניכרת כדי לפנות את מקומה למשהו אחר, סולידי יותר במובנים רבים, הוה אומר ל“בעיית הסלמנדרות”. חלוץ בעיית הסלמנדרות היתה – ולא בפעם הראשונה בתולדות הקידמה האנושית – אשה כמובן. היתה זאת מדאם לואיז צימרמן, מנהלת פנימיית בנות בלוזן, אשר פעלה במרץ בלתי רגיל ובהתלהבות בלתי נלאית במסע תעמולה ברחבי העולם למען סיסמתה האצילית: הבו חינוך מוסרי סדיר לסלמנדרות! במשך זמן רב היא נתקלה בחוסר הבנה מצד הציבור. כאשר הסבה בלא ליאות את תשומת הלב ללמדנותן הטבעית של הסלמנדרות מצד אחד, ולסכנה העלולה לארוב לציביליזציה האנושית אם יישלל מהסלמנדרות חינוך קפדני בתחום המוסרי והשכלי, מצד שני. “כפי שהתרבות הרומית עברה מן העולם בעקבות פלישת הברברים, עלולה גם תרבותנו לכלות אם תהיה אי בים של יצורים משועבדים מבחינה רוחנית, שנשלל מהם חלקם באידיאלים הנשגבים ביותר של האנושות בת ימינו.” כך ניבאה וקראה במהלך ששת אלפי שלוש מאות חמישים ושבע הרצאותיה במועדוני הנשים ברחבי אירופה ואמריקה, וכן ביפן, בסין, בתורכיה ובמקומות אחרים. "אם תרבותנו אמורה להתקיים, עליה להיות תרבות הכל. אין אנו יכולים להנות בנחת מהנאות הציביליזציה ומפירות תרבותנו, כל עוד קיימים סביבנו מיליונים על מיליונים של יצורים אומללים ומושפלים המוחזקים באופן מלאכותי ברמת קיום אנימלית. כשם שסיסמת המאה התשע עשרה היתה שחרור האשה, כך חייבת תקופתנו לדבוק בסיסמה: “תנו לסלמנדרות בתי ספר תקניים!” וכן הלאה. הודות לכושר דיבור ועקשנותה שלא תיאמן, הצליחה מאדאם צימרמן לגייס נשים ברחבי העולם ולרכז אמצעים כספיים מספיקים לייסוד בית הספר התיכון (Lyceum) הראשון לסלמנדרות אשר בבְּאוּאָלוֹ (ליד ניס); שם לימדו את בני הרקק של הסלמנדרות שעבדו במרסיי ובטולון את הלשון הצרפתית וספרותה, ריתוריקה, התנהגות בחברה, מתמטיקה ותולדות התרבות.¹³ להצלחה מוגבלת יותר זכה בית הספר לבנות הסלמנדרות שבמנטון, שבו נתקלו בעיקר הקורסים במוסיקה, בבישול דיאטטי ובעבודות יד עדינות (שמאדאם צימרמן עמדה עליהם בעיקר משיקולים פדגוגיים) בחוסר נכונות בולט ללמוד, אם לא ממש בחוסר ענין עיקש מצד בנות הסלמנדרות הצעירות. לעומת זאת זכו הבחינות הפומביות הראשונות של בני הסלמנדרות הצעירים מייד להצלחה כה מפתיעה, שהוקם לאלתר (מכספי אגודת צער בעלי חיים) פוליטכניון ימי לבני הסלמנדרות בקאן ואוניברסיטה לסלמנדרות במרסיי; ובה הגיע לאחר מכן אחד מבני הסלמנדרות לראשונה לתואר דוקטור למשפטים.

שאלת חינוך הסלמנדרות עלתה עתה על דרך של התפתחות נורמלית ומהירה. כנגד בתי הספר לדוגמה מבית מדרשה של גב' צימרמן הועלו הסתייגויות רבות וכבדות מפי מורים מתקדמים יותר; במיוחד טענו שאין להיזקק בחינוך דור הסלמנדרות הצעיר לשיטות ההוראה ההומניסטיות המיושנות היפות לנוער האנושי; בהחלט יש לדחות את לימודי הספרות וההיסטוריה, והומלץ לייחד את מירב המקום והזמן למקצועות המעשיים והמודרניים, כגון למדעי הטבע, לעבודה בבתי המלאכה הלימודיים, לאימון טכני, לחינוך גופני וכן הלאה. על זרם החינוך הריפורמי, או בית הספר לחיי מעשה, כפי שכונה, הכריזו מלחמת חורמה חסידי ההשכלה הקלאסית והם טענו שלא ייתכן לקרב את הסלמנדרות אל נכסי התרבות האנושית אלא על ברכי התרבות הלטינית, ושאין די בכך ללמדן לדבר, מבלי להקנות להן את היכולת לצטט משירי משוררים ולנאום על פי כללי הריתוריקה של קיקרו. התפתח סכסוך מר וממושך, והוא נפתר לבסוף בכך שבתי ספר לסלמנדרות הולאמו ובתי הספר לנוער האנושי זכו לריפורמה שנועדה לקרבם ככל היותר לאידיאל של בית הספר הריפורמי לסלמנדרות.

טבעי הוא שגם במדינות אחרות נשמעו עתה קריאות לחינוך חובה סדיר לסלמנדרות בפיקוח ממלכתי. הדבר הוגשם בהדרגה בכל ארצות הים (כמובן לבד מבריטניה הגדולה); ומכיוון שמוסדות החינוך לסלמנדרות היו חופשיים ממעמסת המסורות הקלאסיות הישנות של בתי הספר לבני אדם ויכלו על כן להשתמש בכל השיטות החדישות של הפסיכוטכניקה, החינוך הטכנולוגי, האימון הקדם-צבאי וכל מיני המצאות חדשות בתחום הפדגוגי, התפתחה מהם ברבות הימים מערכת החינוך המודרנית והמתקדמת ביותר מן הבחינה המדעית, שאליה נשאו את עיניהם, מתוך קנאה מוצדקת, כל הפדגוגים והתלמידים מקרב בני האדם.

עם התפתחות רשת החינוך לסלמנדרות עלתה גם שאלת הלשון. איזו מבין לשונות העולם יש להקנות לסלמנדרות תחילה? הסלמנדרות הקמאיות מאיי האוקיאנוס השקט דיברו כמובן ב-Pidgin English, כפי שקלטו אותה מפי הילידים והימאים; רבים דיברו מלאית ועגות מקומיות אחרות. הסלמנדרות שגודלו לשוק של סינגפור הודרכו ב-Basic English, אותה אנגלית מפושטת באורח מדעי שדי לה בכמה מאות מלים בלי המהומה המיושנת של כללי דקדוק; לכן גם החלו לכנות את האנגלית הסטנדרטית המפושטת Salamander English. בבתי הספר לדוגמה מבית מדרשה של מאדאם צימרמן התבטאו הסלמנדרות בלשונו של קוֹרניי, לא כל כך מסיבות לאומיות, אלא כיוון שזה שייך להשכלה גבוהה; לעומת זאת בבתי הספר הרפורמיים לימדו אספראנטו כשפת הדיבור. מלבד זאת נוצרו באותה עת חמש א שש שפות אוניברסליות חדשות, אשר נועדו לבוא במקום אותו מגדל בבל של שפות אנוש, ולהעניק שפת אם אחת משותפת לעולם האנשים והסלמנדרות גם יחד; התגלעו כמובן סכסוכים רבים בנושא, איזו מבין השפות הבינלאומיות האלה היא התכליתית, הערבה-לאוזן והאוניברסלית ביותר. לבסוף נגמר הענין, כמובן, בכך, שכל אומה ולשון הטיפה ללשון אוניברסלית משלה. ¹⁴

הלאמת חינוך הסלמנדרות פישטה את כל הענין; כל מדינה חינכה את הסלמנדרות שלה בשפתה היא. למרות שהן למדו שפות זרות בקלות יחסית ובהתלהבות, נתגלו בכשרונותיהן הלינגוויסטיים פגמים מיוחדים, מצד אחד – בכושר התאמת אברי הדיבור, ומצד שני – על רקע יותר נפשי; כך, למשל, ידעו לבטא אך בקושי מלים מרובות הברות וביקשו לצמצמן להברה יחידה שהיתה נפלטת בקצרה במעין קרקור; הן בטאו ‘ל’ במקום ‘ר’ והתקשו להבחין בין היגוי האותיות האנגליות s ו-th; הן היו שומטות את סופיות המלים. מעולם לא הצליחו ללמוד את ההבדל בין “אני ו”אנחנו", וגילו אדישות גמורה להבחנה הדקדוקית בין זכר לבין נקבה ( – אולי הדבר מבטא את קרירותן המינית מחוץ לעונת הייחום).

כל שפה שהיא היתה, בפשטות, לובשת צורה אחרת ואופיינית בפיהן, ומצטמצמת באורח מעין-רציונלי לצורותיה הפשוטות ביותר והבסיסיות ביותר. ראוי לציין שחידושי הלשון שלהן, דרך היגויין והפרימיטיביות של דקדוקן נקלטו במהירות מצד אחד בפי האספסוף בנמלים, ומצד אחר אצל מה שמכנה סוֹלתה ושמנה של החברה האנושית; משם התפשט אותו אורח התבטאות לעתונות וברבות הימים היה לנחלת הכלל. גם בני האדם התחילו להתעלם מן המין הדקדוקי, לשמוט סופית של מלים ולנוון את הנטיה; בני הנוער האופנתי הטילו חרם על ה’ריש' ולמדו לשפתת את ה-s על דרך ה-th; ובקושי מצאת בקרב אנשים משכילים כאלה שידעו לומר מה הוא אינדטרמיניזם או טרנסצנדנטלי, פשוט מכיון שהמלים האלה נעשו ארוכות מדי ובלתי ניתנות להיגוי גם בפי בני האדם.

בקיצור, לטוב או לרע, ידעו הסלמנדרות לדבר כמעט בכל לשונות תבל, על-פי החופים שבהן חיו. באותה עת התפרסם בצ’כיה (נדמה לי ב’האומה') מאמר אשר שאל (וודאי בצדק) מתוך מרירות, מדוע אין מלמדים את הסלמנדרות גם צ’כית, שהרי כבר קיימות בעולם סלמנדרות דוברות פורטוגלית, הולנדית ולשונות אחרות של עמים קטנים. “עמנו אמנם לא זכה לפיסת חוף ים משלו,” הודה המאמר, “ולכן אין בארצנו סלמנדרות ימיות; אבל גם אם ים משלנו אין לנו, אין נפקא מינה שאין חלקנו עם תרבות העולם. ואנו נבדלים מאומות אחרות רבות שאת לשונותיהן לומדות סלמנדרות לאלפי אלפיהן. הצדק דורש שהסלמנדרות יתוודעו אל אוצרות חיי הרוח של עמנו; אבל כיצד זה יתוודעו אליהם, כשאין בקרבן אף אחת שתשלוט בלשוננו? אל נצפה שמישהו בעולם יכיר בחוב תרבותי זה ויקים קתדרה ללשון הצ’כית ולספרות הצ’כוסלובקית באחד מבתי האולפנא של הסלמנדרות. כדברי המשורר – ‘העולם כולו נגדנו, אך אנחנו נתגבר’; נדאג אנחנו לתיקון המעוות.” קרא המאמר. “את כל הצלחותינו השגנו תמיד בכוחנו! זכותנו היא ואף חובתנו לעשות נפשות גם בקרב הסלמנדרות; ברם נדמה שמשרד החוץ שלנו אינו מתעניין באמת בעשיית שם לעצמנו ולמוצרינו בקרב הסלמנדרות, ואילו אומות אחרות וקטנות מאתנו משקיעות מיליונים בפתיחת אוצרותיהן התרבותיים לפניהן, ואגב כך גם בהפצעת מוצרי התעשיה שלהן בקרבן.” – – המאמר זכה לתשומת לב ניכרת, בעיקר בשורות התאחדות בעלי התעשייה, והביא בעקבותיו לפחות לידי פרסומו של קונטרס “צ’כית לסלמנדרות” משובץ במופתי הספרות היפה הצ’כוסלובקית. לא ייאמן כי יסופר, אבל קונטרס זה נמכר באמת בשבע מאות עותקים; בסך הכל היתה זאת הצלחה ראויה לציון. ¹⁵

שאלת הלשון והחינוך לא היתה כמובן אלא פן אחד של בעיית הסלמנדרות הגדולה, אשר הלכה ותפחה, אם אפשר לומר כך, תחת ידיהם של בני האדם. כך למשל צפה ברבות הימים השאלה, כיצד בעצם יש לנהוג בסלמנדרות מן הבחינה, נאמר, החברתית. בשנים הראשונות, הקדם-היסטוריות כמעט, של עידן הסלמנדרות שקדו כמובן אגודות צער בעלי חיים להבטיח לבל יטפלו בסלמנדרות באורח אכזרי ובלתי אנושי; הודות להתערבויותיהן החוזרות ונשנות הושג כמעט בכל מקום פיקוח השלטונות על כך שיקויימו ביחס לסלמנדרות תקנות משטרתיות

ווטרינריות שהיו בתוקף לגבי כל סוגי הבהמות. גם המתנגדים מתוך עקרון לניתוחי בעלי חיים בעודם בחיים, לצרכי מחקר, חתמו על עצומות ומחאות רבות

כדי להביא לידי איסור ניסויים בסלמנדרות חיות לצרכי המדע; ומדינות רבות אכן חוקקו חוקים כאלה.¹⁶ ואולם עם עליית רמת ההשכלה של הסלמנדרות הורגשה

מבוכה גוברת והולכת מהכללתן תחת הכותרת של הגנה על בעלי חיים; נראה

היה שמסיבות כלשהן, לא ברורות כל צרכן, היה הדבר בלתי הולם. אז נוסדה “הליגה הבינלאומית להגנת הסלמנדרות” (Salamander Protection League) בחסות הדוכסית מהדֶרספילד. ליגה זו שהיו בה למעלה ממאתיים אלף חברים, בעיקר באנגליה, עשתה למען הסלמנדרות גדולות ונצורות; הישגה המיוחד היה הקמת מגרשי משחקים לסלמנדרות בחופי הימים, שם יוכלו לקיים, בלא עינם הרעה של צופים סקרנים, “מפגשי ואירועי ספורט” (משמע כנראה מחולות הירח הכמוסים); הכללת פנייה חוזרת אל מצפון התלמידים בכל בתי הספר (ובכללם אפילו אוניברסיטת אוקספורד, לבל יסקלו את הסלמנדרות; פיקוח כלשהו על כך שלא יכבידו אל הראשנים הצעירים את עול הלימודים בבתי הספר לסלמנדרות יתר על המידה; ולבסוף גידור אטום וגבוה סביב מקומות המגורים והעבודה של הסלמנדרות, שיגן עליהן מפני הטרדות שונות, ובעיקר יבדיל כדבעי בין עולם הסלמנדרות ועולמם של בני האדם.¹⁷

ואולם, יוזמות פרטיות אלה, ראויות לשבח ככל שיהיו, אשר השתדלו להסדיר את יחסה של החברה האנושית כלפי הסלמנדרות בדרך הומנית והוגנת, שוב לא היה בהן די. היה אמנם קל יחסית להקצות לסלמנדרות, כפי שאומרים, את מקומן בתהליכי הייצור, אבל הרבה יותר קשה ומסובך היה להכליל אותן באיזה שהוא אופן בסדרים החברתיים הקיימים. האנשים השמרניים יותר אמנם טענו שאין כאן מקום לדבר על בעיות ציבוריות או משפטיות; הסלמנדרות הן, לדידם, בפשטות קניינו של מעבידן, הנושא באחריות לנזקים אפשריים העלולים להיגרם בידי הסלמנדרות שלו. והוא אף ערב להן; למרות האינטליגנציה שלהן, שאיננה מוטלת בספק, אין הסלמנדרות אלא מושא משפטי. לשון אחר: רכוש. וכל התערבות תחיקתית בנוגע להן תהיה, מבחינתם, פלישה מחבלת לתחום המקודש של הקנין הפרטי. לעומת אלה טען הצד שכנגד, כי הסלמנדרות, בהיותן יצורים אינטליגנטיים ובעלי כושר אחריות ניכר, מסוגלות להפר בזדון ובאופנים שונים את החוקים התקפים. כיצד יוחזק בעל סלמנדרות אחראי על עבירות אפשריות שיבצעו הסלמנדרות שלו? סיכון שכזה וודאי שיחתור תחת היזמות הפרטית במגזר עבודות הסלמנדרות. בים אין גדרות, אמרו; את הסלמנדרות אי אפשר לסגור כך שיהיו תחת פיקוח צמוד. לכן הכרחי ליצור חבות חוקית ישירה של הסלמנדרות עצמן, ולחייבן לכבד את מערכת המשפט האנושית ולהתנהג על פי התקנות שיושתו עליהן.¹⁸

עד כמה שידוע, חוק הסלמנדרות הראשון חוקק בצרפת. סעיף 1 קבע את חובותיהן של הסלמנדרות במקרה גיוס כללי ומלחמה; סעיף 2 (הידוע כ-Lex Deval) צווה על הסלמנדרות להתישב אך ורק באתרי חוף שיוקצו להן בידי בעליהן או בידי רשות מוסמכת; סעיף 3 קבע את חובת הציות הבלתי מותנית של הסלמנדרות לתקנות המשטרה ולהוראותיה; במקרה סירוב או המנעות יהיו מוסדות המשטרה רשאים להענישן על ידי כליאתן במקום יבש ו/או מואר, או אפילו על ידי שלילת עבודה לתקופת מה. בעקבות זאת הגישו מפלגות השמאל באספה הלאומית הצעה לסדר היום, שתידון ותעובד חקיקה סוציאלית בעבור הסלמנדרות, אשר תגדיר את חובותיהן בעבודה ותטיל על מעבידיהן התחייבויות מסויימות כלפי הסלמנדרות העמלות (למשל חופשת שבועיים בעונת הייחום באביב); לעומת זאת דרש השמאל הקיצוני לגרש את הסלמנדרות בהיותן אויבי העמלים, שהרי הועבדו בשירות הקפיטליזם יותר מדי וכמעט בחינם, ובכך הן מסכנות את רמת חייו של מעמד הפועלים. לחיזוק תביעה זו פרצה שביתה בברסט, ובפריז התקיימו הפגנות גדולות; היו פצועים רבים, וממשלת דיוואל נאלצה להתפטר. באיטליה הועמדו הסלמנדרות תחת שליטתה של קורפורציית סלמנדרות שהוקמה לצורך זה, בה היו מיוצגים המעבידים והשלטונות. בהולנד הן היו בסמכותו של המשרד לעבודות מים; בקיצור, כל מדינה פתרה את בעיית הסלמנדרות בדרכה שלה; אבל מספר המסמכים הרשמיים שבאמצעותם הוסדרו חובותיהן הציבוריות של הסלמנדרות, והוגבלו כיאות זכויותיהן האנימליות, מספר זה היה פחות או יותר שווה בכולן.

מובן מאליו, שמייד עם צאת החוקים הראשונים נמצאו אנשים שטענו בשם ההגיון המשפטי, כי כשם שהחברה האנושית מטילה חובות מסויימות על הסלמנדרות, היא חייבת להעניק להן גם זכויות כלשהן. מדינה הנותנת חוקים לסלמנדרות, מכירה בהן ipso facto כביצורים אחראיים ובני חורין, בעלי אישיות משפטית, וייתכן גם כאזרחי המדינה; במקרה כזה הכרחי להסדיר בדרך כלשהי את זכויות האזרח שלהן במדינה שתחת סמכותה המחוקקת הן חיות. היתה כמובן גם אפשרות לראות בהן אוכלוסיית מהגרים; אבל אז לא תוכל המדינה להטיל עליהן שירותים מסויימים וחובות אחרות במקרה של גיוס כללי או מלחמה. כפי שקורה בכל ארצות התרבות (חוץ מאנגליה). אנחנו בלי ספק נדרוש מהסלמנדרות שיגנו, במקרה סכסוך מלחמתי, על חופינו; אבל אז אל לנו לשלול מהן זכויות של אזרחות, כגון זכות ההצבעה, זכות ההתכנסות, זכות הייצוג בגופים ציבוריים וכיוצא בזה.¹⁹ אפילו הוצע שהסלמנדרות ייהנו ממעין אוטונומיה תת-ימית כלשהי, אבל רעיונות אלה ואחרים נשארו בתחום האקדמי גרידא; שום פתרון מעשי לא הושג, בעיקר מכיוון שמעולם לא הוצגה שום דרישה לזכויות אזרח לסלמנדרות בידי הסלמנדרות עצמן.

במקביל התפתח ויכוח גדול בתחום אחר, ואף הוא בלא התעניינות ישירה או התערבות של הסלמנדרות; ויכוח זה נסב על השאלה, אם אפשר להטביל את הסלמנדרות לנצרות. הכנסיה הקתולית נקטה מראשיתו של הויכוח עמדה שלילית עקבית; מכיוון שהסלמנדרות, באשר אינן מזרע אדם ראשון, לידתן איננה מהחטא הקדמון, אין הן יכולות להיטהר מחטא זה על ידי טבילה בקודש. הכסא הקדוש אינו חפץ להחליט לכאן או לכאן בשאלה, אם יש לסלמנדרות נשמה בת נצח או חלק אחר במלכות שמיים; אין הוא, הכסא הקדוש, יכול אלא להביע את רגשי חמלתו כלפיהן בכך, שהן יוזכרו בתפילה מיוחדת שתיאמר בימים מסויימים עם התפילה בעבור החוזרים בתשובה הממתינים לגאולתם, ותפילת השידולין בעבור הכופרים.²⁰ פחות פשוטה היתה הבעיה שעמדה לפני הכנסיות הפרוטסטנטיות; הן אמנם ייחסו לסלמנדרות את סגולת התבונה, ולפיכך את הכושר להבין את ההלכה הנוצרית, אבל היססו להכניסן תחת כנפי הכנסיה ובכך להכיר בהן כאחים לישו. לכן הן הסתפקו בהוצאה לאור של כתבי הקודש (בנוסח מקוצר) בשביל הסלמנדרות, על נייר עמיד במים, והפיצו אותם במיליונים רבים של עותקים; נשקלה גם הצעה לחבר עבורן (באנלוגיה לBasic-English) משהו שכונה Basic Christian. הוה אומר תורת הנצרות, בסיסית ומפושטת; אלא שהנסיונות שנעשו בכיוון זה עוררו פולמוסים תיאולוגים כה רבים, שההצעה נגנזה בסופו של דבר.²¹ כתות דתיות אחרות (בייחוד אמריקניות) היו פחות מאופקות: אחדות שיגרו אל הסלמנדרות מיסיונרים שינחו אותן אל תורת האמת האחת, ואלה היו מטבילים אותן לנצרות, כמו שנאמר בברית החדשה: “בלכתכם בתבל כולה, למדו תורה לעממיה”. אולם רק מיסיונרים מעטים הצליחו לעבור את הגדר האטומה שהבדילה בין עולם הסלמנדרות לבין עולם בני האדם; המעסיקים היו מונעים את גישתם אל הסלמנדרות, לבל יפריעו להן בהטפותיהם בעבודה. לפיכך היה אפשר לראות פה ושם מטיף, אשר בעומדו ליד הגדר המרוחה בזפת בין הכלבים הנובחים בחרי-אף אל אויביהם בנפש שמעבר לגדר, היה מסביר ומפרש בלהט דברי אלהים חיים.

עד כמה שידוע, זכתה תורת המוניזם בהצלחה גדולה קצת יותר בקרב הסלמנדרות, ומקצת סלמנדרות גם האמינו במטריאליזם, בסטנדרד הזהב, ובדוגמות מדעיות אחרות. פילוסוף אחד פופולרי מאוד בשם גיאורג סקוונץ חיבר אפילו הלכה דתית מיוחדת לסלמנדרות, שעיקרה המרכזי והעליון היה האמונה בסלמנדר הגדול. אמונה זו אמנם לא היכתה שורש בקרב הסלמנדרות, אך לעומת זאת מצאה חסידים רבים בקרב בני האדם, בעיקר בערים הגדולות, שבהן צצו בן-לילה המון מקדשים חשאיים של פולחן הסלמנדר.²² הסלמנדרות עצמן קיבלו לאחר מכן אמונה אחרת, שנתפשטה בקרבן כמעט כליל, איש אינו יודע אפילו מאין צצה; עיקרה היה פולחן המולך,²³ שדמותו תוארה כסלמנדרת ענק בעלת ראש אדם; סופר שיש להן פסלי אליל תת-ימיים ענקיים מיציקה, שאותם הזמינו אצל ארמסטרונג או קרופ; אבל פרטים נוספים על טקסיהם הפולחניים – האכזריים והחשאיים מאין כמוהם על פי הסיפורים – לא נתגלו לעולם, מכיוון שהתנהלו מתחת לפני המים. נראה שאמונה זו פשתה בשל הדמיון בין השם “מולך” לבין הכינוי המדעי (molche) או הגרמני (Molch), כאמור.

כפי שמתברר מהסעיפים הקודמים, הועלתה שאלת הסלמנדרות בראשונה רק במשמעות, האם ובאיזו מידה מסוגלות הסלמנדרות, כיצורים בעלי תבונה ובעלי דרגת ציוויליזציה ניכרת, להיות נושאות זכויות אנוש מסויימות, ולו רק בשולי החברה האנושית והסדר האנושי; לשון אחר, היתה זו שאלה שבתחום עניניה הפנימיים של כל מדינה, שפתרונה במסגרת המשפט האזרחי. במשך שנים איש אפילו לא העלה על דעתו, ששאלת הסלמנדרות יכולה לקבל משמעות מרחיקת לכת בתחום הבינלאומי, ושאולי יהיה צורך לשאת ולתת עם הסלמנדרות לא רק בתורת יצורים נבונים, אלא גם בתורת קולקטיב הסלמנדרות או בתורת אומה. למען האמת, את הצעד הראשון לעבר התפיסה הזאת של שאלת הסלמנדרות עשו אותן כתות נוצריות יוצאות דופן קמעה, שניסו להטביל את הסלמנדרות לנצרות בהסתמכן על דברי הברית החדשה: “בלכתכם בתבל כולה, למדו אותרה לעממיה”; אז נאמר לראשונה בפירוש, שהסלמנדרות הן משהו כמו עם או אומה.²⁴ אולם ההכרה הראשונה, עקרונית ובינלאומית במלוא מובן המלה, בסלמנדרות כאומה, באה רק מצד האינטרנציונל הקומוניסטי בגילוי דעת שנחתם בידי החבר מולוכוב, ופנה אל “כל בני-הסלמנדרות המדוכאים והמהפכניים בעולם כולו”.²⁵

גם אם לא היתה לגילוי הדעת הזה, כנראה, כל השפעה ישירה על הסלמנדרות, הוא עורר בכל זאת הד ניכר בעתונות העולמית, ובעקבותיו באו אחרים, לפחות בכך שעל ראשי הסלמנדרות ניתך מטר של קריאות נלהבות מצדדים שונים לחלוטין, שיצטרפו כציבור סלמנדרות גדול לפרוגרמה אידיאית, פוליטית או חברתית זו או אחרת של החברה האנושית²⁶.

כעת החל לעסוק בבעיית הסלמנדרות גם ארגון העבודה הבינלאומי בג’נבה. שם התנגשו שתי גישות: אחת הכירה בסלמנדרות כמעמד עמל חדש ותבעה את הרחבתה והחלתה עליהן של כל מערכת חוקי העבודה, בכל הנוגע לשעות העבודה, חופשות בתשלום, ביטוח זקנה ונכות וכן הלאה; לעומת זאת טענה הגישה האחרת, שבסלמנדרות מתהווה תחרות מסוכנת לכוח העבודה האנושי, ושיש לנקוט קו תקיף כלפי עבודתן, כתופעה אנטי-סוציאלית, ופשוט לאסרה. נגד הצעה זו התגייסו לא רק נציגי המעסיקים, אלא גם נציגי הפועלים, בהצביעם על כך, שהסלמנדרות אינן עוד צבא עבודה חדש גרידא, אלא גם צרכן גדול, שחשיבותו גדלה והולכת. כפי שטרחו לציין, גדלה בעת האחרונה בשיעור שלא היה כמותו התעסוקה בענף המתכת (כלי עבודה, מכונות ופסלי אליל ממתכת לסלמנדרות), בענף התעשיות הצבאיות והכימיות (חמרי נפץ תת-ימיים), בתעשיית הנייר (ספרי לימוד לסלמנדרות), מלט, עץ מזון מלאכותי (Salamander food) וענפים רבים אחרים; תפוסת האניות עלתה, ביחס לתקופה הטרום-סלמנדרית, ב-27%, תפוקת הדלק ב-18.6%. באורח בלתי ישיר, באמצעות עליית רמת התעסוקה והרווחה בכלל בקרב בני האדם, גדל מחזור העסקים גם בענפי תעשיה אחרים. לבסוף, החלו הסלמנדרות בעת האחרונה להזמין בעצמן חלקי מכונות שונים לפי תרשימים ומיפרטים משלהן; מהם הן מרכיבות בעצמן מתחת למים מקדחות פניאומטיות, פטישים, מנועים תת-ימיים, מכונות דפוס, משדרים תת-מימיים ומתקנים אחרים על פי תכנונן. בעד החלקים הן משלמות בתפוקה מוגברת; כיום תלויה כבר חמישית מכלל הייצור העולמי בענפי התעשייה הכבדה והמכניקה העדינה בהזמנותיהן של הסלמנדרות. העבר את הסלמנדרות מן העולם, ותוכל לסוגר חמישית מכל בתי החרושת; במקום הגיאות הקיימת היום, יהיו לך מיליוני מובטלים. ארגון העבודה הבינלאומי לא היה יכול כמובן להתעלם מכל הטיעונים האלה; לבסוף הושג, אחרי משא ומתן ארוך ומייגע, לפחות פתרון פשרה, שעל פיו “המועסקים מסוג S (דו-חיים) הנזכרים לעיל לא יועסקו אלא מתחת לפני המים, או על כל פנים במים, ולכל היותר בחוף עד מרחק של עשרה מטר מקו הגיאות הגבוהה ביותר; אסור להם להפיק נפט או פחם מקרקעית הים; אסור להם לייצר, לתצרוכת יבשתית, נייר, סחורות טקסטיל או עורות מלאכותיים מאצות” וכן הלאה; הגבלות אלה שהוטלו על הייצור בידי הסלמנדרות, נוסחו בתקנון ובו תשעה עשר פרקים, שאין אנו מביאים אותו כלשונו בעיקר מכיוון שאיש לא שם לב אליו, כמובן; עם זאת היה התקנון יצירה מרשימה וראויה לציון בתורת פתרון גרנדיוזי, בעל ממדים בינלאומיים באמת, של בעיית הסלמנדרות בהיבטה הכלכלי והסוציאלי.

אטית מעט יותר היתה ההכרה בסלמנדרות בתחום אחר, הווה אומר בתחום המגעים התרבותיים. כאשר פורסמה בעתונות המקצועית התיזה “המבנה הגיאולוגי של קרקעית הים ליד איי בהאמה” חתומה בידי אחד ג’ון סימאן, שצוטטה בהרחבה במקומות שונים, לא ידע כמובן איש, שהמדובר בעבודה מדעית של מלומד מבני הסלמנדרות; אבל כאשר החלו להגיע לכתובתם של קונגרסים מדעיים ושל אקדמיות ואגודות מדעיות דינים וחשבונות ומחקרים של חוקרים-סלמנדרות בתחומי האוקיאנוגרפיה, הגיאוגרפיה, ההידרוביולוגיה, המתימטיקה הגבוהה ומדעים מדוייקים אחרים, השתררה אי נוחות ניכרת, ואפילו אי רצון, אשר בפי ד“ר מארטל הגדול נתבטא במלים: “השרצים האלה רוצים ללמד אותנו?” המלומד היפני ד”ר אונושיטה, שהעז לצטט דין וחשבון של בן-סלמנדרה אחד (היה זה משהו על התפתחות כיס החלמון אצל הראשנים של דג המעמקים Argyropelecus hemigymnus Cocco), הוחרם בחוגים המדעיים והתאבד בחרקירי; מבחינת המדע האוניברסיטאי היה זה ענין של כבוד וגאווה מעמדית שלא לרשום לפניו שום עבודה מדעית של סלמנדרה. ולפיכך עוררה תשומת לב (אם לא זעם) מחוות ה- Centre Universitaire de Nice בכך שהזמין להרצאה מדעית את ד“ר שארל מרסייה, בן-סלמנדרה מלומד עד מאוד מנמל טולון, אשר הרצה בהצלחה ראויה לציון על תיאוריית חתכי החרוט בגיאומטריה הלא-אויקלידית.²⁷ במופע נכחה, כנציגת הצלב האדום הבינלאומי, מאדאם מאריה דימיניאני; גבירה מצויינה וגדולת רוח זו היתה כה נרגשת מהתנהגותו הענווה ומלמדנותו של ד”ר מרסייה (“Pauvre petit”, אומרים שהתבטאה, “il est tellement laid”), שנשבעה להקדיש את חייה הפעלתניים בלא ליאות להכנסתם של בני הסלמנדרות לחיק חבר הלאומים. לשווא הסבירו המדינאים לגבירה הנמלצת והנמרצת, כי הסלמנדרות, באשר אין להן בשום מקום בעולם טריטוריה או ריבונות משלהן, אינן יכולות להתקבל כחבר בחבר הלאומים. מאדאם דימיניארי התחילה להטיף לרעיון להעניק לסלמנדרות טריטוריה חופשית כלשהי ומדינה תת-ימית. רעיון זה היה כמובן בלתי רצוי למדי, אם לא מפוקפק; לבסוף נמצא הפתרון הגואל, שעל פיו יקים החבר “ועדה ללימוד בעיית הסלמנדרות”, שאליה יוזמנו גם שני נציגים של הסלמנדרות; הראשון היה, על פי לחץ שהופעל על ידי מאדאם דימינארי, הד"ר שארל מרסייה מטולון, השני אחד דון מאריו, בן-סלמנדרה שמן ומלומד מקובה, שעבודתו המדעית התרכזה בתחום הפלנקטון והחיים הפלאגיאליים. בכך מגיעות הסלמנדרות לשיא הכרתן הבינלאומית עד אותה עת.²⁸

אנו רואים, אם כן, את הסלמנדרות בתהליך גידול עצום ונמשך. מספרן כבר נאמד בשבעה מיליארדים, אף על פי שפריונן פוחת במהירות עם התקדמות הציוויליזציה (עד כדי עשרים עד שלושים ראשנים לכל נקבה לשנה). תחום מושבן כבר משתרע על ששים אחוז של חופי העולם; רק חופי הקוטב עדיין בלתי מיושבים. אבל סלמנדרות קנדיות התחילו ליישב את חופי גרינלנד, בלוחצן אפילו את האסקימוסים פנימה אל תוך היבשה, וכן נטלו לידיהן את הדייג ואת המסחר בשמן דגים. בד בבד עם התרחבותן החומרית מתקדם גם תהליך הציוויליזציה שלהן; הן נקלטות בשורת האומות המשכילות בהפעילן חינוך חובה, וגאוותן על מאות רבות של עתונים תת-ימיים משלהן, המתפרסמים במיליוני עותקים ועל מערכת מוסדות מדע בנויים לתלפיות, וכן הלאה. מובן מאליו שעליה תרבותית זו לא התרחשה בכל התחומים ובכל המקומות בלי חיכוך ובלא התנגדות פנימית; ידוע לנו אמנם מעט מאוד על עניניהן הפנימיים, אבל על פי סימנים שנתגלו (למשל מציאתן של גופות סלמנדרות שאפיהן או ראשיהן ננגסו) נראה שבמשך תקופה ארוכה למדי השתולל מתחת לפני המים סכסוך אידיאי עז ומתמשך בין עדת זקני סלמנדרות ועדת צעירי סלמנדרות. צעירי הסלמנדרות היו, כפי הנראה, חסידי קידמה בלי הסתייגות והגבלות, ותבעו להשיג מתחת לפני המים את כל נכסי התרבות היבשתית, הכל בכל מכל כל, ובכלל זה כדורגל, פלירט, פאשיזם וסטיות מיניות; לעומת זאת דבקו זקני הסלמנדרות, כנראה, מתך שמרנות, בסלמנדראות טבעית, ולא אבו לוותר על המנהגים והאינסטינקטים החייתיים הטובים מימים ימימה; בלי ספק הם דנו בלהט לכף חובה את התאווה לחידושים וראו בה תופעה של ניוון ובגידה באידיאלים סלמנדריים מורשת האבות; גם אין ספק שהם התקוממו נגד השפעות זרות שהנוער של היום, המודח בקלות כזו לחטא, נופל להן קורבן מתוך עוורון, והם שאלו האם החיקוי הזה, מעשה קוף-אחרי-בן-אדם, יאה לסלמנדרות גאות המודעות לערך עצמן.²⁹ נוכל לתאר לעצמנו שהופרחו גם סיסמאות כגון “חזרה למיוקן!” או “הלאה הבאים לאנש אותנו!” או “קומו למלחמת הסלמנדראות הטהורה!” וכן הלאה. היו בנמצא, בלי ספק, כל הנתונים למלחמת דורות ערה ולמהפכה רוחנית מעמיקה ומשנה ערכים בהתפתחות הסלמנדרות; צר לנו שאין ביכולתנו למסור פרטים על כך; אבל הבה נקווה שהסלמנדרות הפיקו מסכסוך זה את כל שהיה ניתן להפיק.

במעקב אחרי התפתחות הסלמנדרות, אנו באים, אם כן, אל שיא פריחתן; אבל גם עולמם של בני האדם נהנה מגיאות שלא היתה כמוה. בקדחתנות נבנים חופי יבשות חדשים, המדפים הקדומים הופכים ליבשות, בלב האוקיאנוס קמים איי תעופה מלאכותיים; אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת תכניות הענק של בינוי מחדש של כל כדור הארץ, הממתינות רק למימון הולם. הסלמנדרות עובדות בלא ליאות בכל הימים בחופי כל היבשות, במשך כל הלילה; נראה שהן מרוצות ואינן מבקשות לעצמן אלא מקום לעבוד בחופים ולקדוח בהם חורים ומחילות מגורים אפלות. יש להן ערים משלהן מתחת לים וליבשה, כרכי מעמקים, בירמינגהמים ואסנים משלהן על קרקע הים, בעומק של עשרים עד חמישים מטר; יש להן איזורי תעשייה מלאים עד להתפוצץ, נמלים, קווי תחבורה ומצבורי אוכלוסיה בני מיליונים; קיצורו של דבר יש להן עולם משלהן, בלתי ידוע פחות או יותר,³⁰ אבל ככל הנראה מפותח ביותר מהבחינה הטכנית. אמנם אין להם כורים ותנורי היתוך, אבל בני אדם מספקים להן מתכות תמורת עבודתן. אין להן חומרי נפץ מתוצרתן, אבל את אלה מוכרים להן בני אדם. מקור האנרגיה שלהן הוא הים, על כוחות הגיאות והשפל, זרמי המעמקים והבדלי הטמפרטורות שבו; את הטורבינות אמנם סיפקו בני אדם, אבל הסלמנדרות יודעות להפעילן; האין הציוויליזציה אלא הכושר להשתמש בדברים שהמציאו אחרים? גם אם אין להן לסלמנדרות, נאמר, רעיונות משלהן, אין זאת אומרת שאין להן מדע. אמנם אין להן מוסיקה או ספרות, אבל הן מסתדרות בלעדיהן ללא קושי; ובני אדם מתחילים לגרוס, שדווקא זה נעשה אצלן מודרני מאוד. ראו נא ראו, כבר יכול האדם ללמוד מהן דברים – ואף אין זה פלא: האין הסלמנדרות מופת של הצלחה, ומה הוא שינחה את בני האדם אלא הצלחות? מעולם בתולדות המין האנושי עוד לא ייצרו, בנו והרויחו כה הרבה כמו בתקופה גדולה זו. אין מה להגיד, עם הסלמנדרות קמה והיתה קידמה עצומה ונולד האידיאל המכונה כמות. “אנו, אנשי עידן הסלמנדרות,” אומרים בגאווה מוצדקת; איפה העידן האנושי המיושן עם שחקוקיו האיטיים, המצחיקים וחסרי התועלת הקרויים תרבות, אמנות, מדע טהור ומה עוד! בני האדם האמתיים, בעלי ההכרה, של עידן הסלמנדרות לא יבזבזו עוד את זמנם בהגות על מהותם של דברים; הם יתעסקו אך ורק בכמותם ובייצורם ההמוני. כל עתיד העולם תלוי בהעלאה מתמדת של הייצור והצריכה; לכן הכרחי שיהיו עוד סלמנדרות שיוכלו לייצר ולאכול יותר. הסלמנדרות הן התגלמות עקרון ההמון; המעש הגדול, מחולל העידן, שיש לזקפו לזכותן הוא העובדה שהן רבות כל כך. רק כעת יכול גאון האדם לעבוד במלוא יכולתו. מאחר שהוא עובד בסיטונות, ובנפח ייצור מתוח עד קצה היכולת ובמחזורי שיא מהבחינה הכלכלית; בקיצור, זהו עידן גדול. – מה, אם כן, עוד חסר להגשמת עידן האושר החדש, שעת הרצון וגיאות לכל? מה המכשולים בדרכה של האוטופיה המיוחלת, שבה ייאספו פירות כל ההישגים הטכנולוגיים הכבירים וייפתחו האפשרויות הנהדרות לפני שגשוגם של בני האדם וחריצותם של בני הסלמנדרות, הלאה והלאה עד אופקים מי ישורם?

אכן, אין; כי מעתה יוכתר סחר הסלמנדרות גם כמעשה של תבונה מדינית שתכליתו למנוע חריקה אפשרית בעתיד בגלגלי העידן החדש. בלונדון מתכנסת ועידת המדינות הימיות המעבדת ומאשרת את “אמנת הסלמנדרות הבינלאומית”. הוד מעלת הצדדים לאמנה מתחייבים אהדדי שלא ישגרו את הסלמנדרות שלהם למים הריבוניים של מדינות אחרות; שלא יניחו לסלמנדרות שלהם לפגוע בדרך כלשהי בשלמות הטריטוריאלית או במרחב האינטרסים המוכר של כל מדינה אחרת; שבמקרה של התנגשות בין סלמנדרות שלהם ושל מדינה זרה הם מקבלים עליהם את בוררותו של בית הדין הבינלאומי בהאג; שלא יחמשו את הסלמנדרות שלהם בנשק כלשהו שהקליבר שלו חורג מזה של האקדח התת-מימי הרגיל נגד כרישים (המכונה Safranek-gun או Shark-gun); שלא יניחו לסלמנדרות שלהם לקשור קשרים כלשהם עם סלמנדרות הנתונות לריבונות של מדינות אחרות; שלא יבנו בעזרת סלמנדרות יבשות חדשות ולא ירחיבו את הטריטוריה שלהם בלא אישור מוקדם של הועדה המתמדת לעניני הימים בז’נבה, וכן הלאה. (הדבר השתרע על פני שלושים ושבעה סעיפים.) לעומת זאת נדחתה הצעה בריטית להתחייבות הדדית של המעצמות הימיות שלא להשית על הסלמנדרות שלהן חובת אימון צבאי; הצעה צרפתית לבינאום הסלמנדרות והכפפתן למרות של "משרד סלמנדרות בינלאומי להסדרת מי העולם'; הצעה גרמנית שלפיה יוטבע בכל סלמנדרה סימן היכר של המדינה שהיא נתונה למרותה; הצעה גרמנית נוספת להתיר לכל מדינה ימית מספר מסוים של סלמנדרות ביחס מספרי שייקבע; הצעה איטלקית, להקצות לכל מדינה שיש לה עודפי סלמנדרות חופים חדשים ליישובן, או חלקות בקרקעית הים; הצעה יפנית, שהשליטה בסלמנדרות (שהן שחורות מן הטבע) תופקד בחזקת מנדט בידי האומה היפנית כנציגת הגזעים הצבעוניים.³¹ רוב ההצעות האלה נדחו לדיון בועידה הבאה של המעצמות הימיות, אשר מסיבות שונות כבר לא נתכנסה מעולם. “מסמך בינלאומי זה,” כתב מר ז’יל זאורשטוף ב-Le Temps, "מבטיח את עתיד הסלמנדרות והתפתחות שלווה של האנושות במשך עשורים ארוכים. הבה נשלח את ברכתנו לועידת לונדון לרגל סיום מוצלח של דיוניה הקשים; ברכתנו גם לסלמנדרות הזוכות, במסגרת התקנון שאושר, להגנתו של בית הדין של האג; הן יכולות עתה להקדיש את עצמן בהשקט ובבטחה לעבודתן ולקידמתן התת-ימית. יודגש שהדפוליטיזציה של בעיית הסלמנדרות, שבאה לידי ביטוי בועידת לונדון, היא אחת הערובות החשובות ביותר לשלום העולם; במיוחד פרוק הנשק של הסלמנדרות מקטין את מידת סבירותם של סכסוכים תת-ימיים בין המדינות. עובדה היא שאפילו נמשכים חילוקי הדעות הבינמעצמתיים על גבולות ואזורי השפעה כמעט בכל היבשות, לא נשקפת שום סכנה אקטואלית לשלום העולם, לפחות מצד הים. אבל גם ביבשה נראה השלום מובטח עתה יותר מבכל זמן אחר; המדינות הימיות נתונות ראשן ורובן בבניית חופים חדשים ויש בידן להרחיב את גבולן אל תוך מרחבי הים במקום שיעשו להזזת גבולותיהן ביבשה. לא יהיה עוד צורך להילחם בפלדה ובגאזים על כל שעל אדמה; די במכושי הסלמנדרות ובאתיהן לבנות לכל מדינה את כל הטריטוריה שהיא זקוקה לה; ועבודה שלווה זו של הסלמנדרות למען שלומן ושגשוגן של כל האומות היא שהובטחה באמנת לונדון. מעולם עוד לא היה העולם כה קרוב לשלום בר-קיימא ולפריחה, שקטה אמנם, אבל מזהירה, כמו בימינו אלה. במקום בעיית הסלמנדרות, שכל כך הרבה דובר ונכתב עליה, ידובר אולי מעתה בצדק על “תור הזהב הסלמנדרי.”

3. מר פובונדרה שב וקורא עתונים

אין לך דבר שישווה לנגד עיניך את חלוף הזמן כמו ילדים. איפה פראנטיק הקטן שעזבנו אותו (נדמה שלא מזמן!) דוגר על יובלי הדנובה מצד שמאל?

“איפה פראנטיק שוב הפעם?” נוהם מר פובונדרה תוך שהוא פותח את עתון הערב.

“זה ברור, כמו תמיד,” אומרת גברת פובונדרה, רכונה על מלאכת תפירה.

“זאת אומרת שהלך לראות את הבחורה,” אומר אבא פובונדרה בגערה. “פרחח אחד! בקושי בן שלושים וערב אחד איננו יושב בבית!”

“וכמה גרביים שהולכות לו,” נאנחת גברת פובונדרה תוך שהיא שבה ומלבישה גרב חשוך תקווה על פטריית עץ. “ומה לעשות בזאת?” היא מהרהרת מעל לחור רחב ממדים על פני העקב, חור דמוי האי ציילון. “אולי לזרוק,” היא אומרת בלבה מתוך גישה ביקורתית; אף על פי כן היא נועצת, לאחר שיקול אסטרטגי ממושך, את מחטה בתנועה החלטית בחופה הדרומי של ציילון.

השתררה דממה משפחתית רבת הוד, כה יקרה ללבו של אבא פובונדרה; רק העתון מרשרש, והחוט המשתחל עונה אחריו.

“תפסו אותו כבר?” שואלת גברת פובונדרה.

“את מי?”

“את הרוצח הזה שהרג את האשה.”

“מה איכפת לי הרוצח שלך,” מחרחר מר פובונדרה במידה של גועל. “פה אני קורא שיש מתיחות בין יפן וסין. זה ענין רציני. שם זה תמיד רציני.”

“אני חושבת שכבר לא יתפסו אותו,” סוברת גברת פובונדרה.

“את מי?”

“את הרוצח הזה. אם אחד הורג אשה, אז לא כל כך מהר תופסים אותו.”

“הענין הוא שהיפני לא כל כך אוהב שסין מתעלת את הנהר הצהוב. אז זאת היא פוליטיקה. כל זמן שהנהר הצהוב הזה עושה להם שם שמות וכל רגע יש שם שטפון ורעב, זה מחליש את הסיני, את מבינה? תני לי את המספריים, אמא, אני אגזור את זה.”

“למה?”

“כי אני קורא כאן שבנהר הצהוב הזה עובדות שני מיליון סלמנדרות.”

“זה הרבה, נכון?”

“ועוד איך! כנראה שאמריקה משלמת בעד זה, מותק, ולכן המיקאדו הזה רוצה להכניס לשם סלמנדרות משלו. – - תראו, תראו!”

“מה יש לך?”

“פה כותב הפטי פריזיין שצרפת איננה יכולה להשלים עם זה. וזה נכון, גם אני לא הייתי משלים.”

“עם מה לא היית משלים?”

“שאיטליה תרחיב לה את האי למפדוזה. זהו מוצב אסטרטגי חשוב נורא, את מבינה? כי האיטלקי יכול לאיים על טוניס מהלמפדוזה הזאת. ופה אומר הפטי פריזיין כאילו האיטלקי רוצה להפוך את למפדוזה הזאת למבצר ימי ממדרגה ראשונה. אומרים שיש לו שם ששים אלף סלמנדרות חמושות – זה רציני. ששים אלף, זה כמו שלוש דיביזיות, אמא. אני אומר, בים התיכון, שם פעם עוד משהו יתפוצץ. תני, אני רוצה לגזור גם את זה.”

בינתיים נעלם והלך האי ציילון מתחת לידה האמונה של גברת פובונדרה, והצטמק בערך לממדיו של האי רודוס.

“והנה אנגליה,” המשיך אבא פובונדרה בהרהוריו, גם לה יהיו קשיים. בבית הנבחרים דברו על זה שבריטניה הגדולה מפגרת אחרי המדינות האחרות במבנים הימיים האלה. אומרים שמעצמות קולוניאליות אחרות בונות בקדחתנות חופים ויבשות חדשים, בעוד שהממשלה הבריטית מתוך אי אמונה השמרני בסלמנדרות – – זה נכון, אמא, האנגלים נורא שמרנים. אני הכרתי אחד משרת בשגרירות הבריטית, זה לא היה מכניס לפה בעד שום דבר שבעולם חתיכת נקניק כבד צ’כי. אומר שאצלם לא אוכלים את זה כך, אז גם הוא לא יאכל. אז אני לא מתפלא שמדינות אחרות מקדימות אותם." מר פובונדרה הניד את ראשו ברצינות רבה. “וצרפת מרחיבה את חופיה באיזור קלה. עכשיו עושים העתונים באנגליה רעש, שצרפת תוכל לירות אליהם מעבר לתעלה, אם היא תהיה יותר צרה. הנה מה שיוצא להם מזה. יכלו להרחיב את החופים שלהם ליד דובר ולירות על צרפת.”

“ולמה שיצטרכו לירות?” שאלה גברת פובונדרה.

“את זה את לא מבינה. זה מסיבות צבאיות. אני לא הייתי מתפלא, לו התפוצץ שם משהו באחד הימים. או שם או במקום אחר. זה מובן, עכשיו בגלל הסלמנדרות האלה המצב בעולם לגמרי אחר, אמא. לגמרי אחר.”

“אתה חושב שאולי תפרוץ מלחמה?” שאלה גברת פובונדרה בדאגה. “אתה יודע, בגלל פראנטיק שלנו, שלא יצטרך ללכת.”

“מלחמה?” סבר מר פובונדרה. “תצטרך להיות מלחמת עולם, שהמדינות יוכלו לחלק ביניהן את הימים. אבל אנחנו נהיה נייטרליים. מישהו הרי צריך להשאר נייטרלי כדי שיוכל לספק נשק והכל לאחרים. ככה זה,” החליט מר פובונדרה. “אבל בזה אתן הנשים לא מבינות כלום.”

גברת פובונדרה חשקה את שפתיה, ובתפרים מהירים סיימה את חיסולו של האי ציילון שבגרבו של מר פראנטיק הצעיר.

ואם אני חושב על זה, נשמע קולו של אבא פובונדרה בגאווה שבקושי השכיל להסתירה, "שהמצב המאיים הזה לא היה לולי אני! אילו אז לא הכנסתי את הרב-חובל הזה אל מר בונדי, אז כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת. שוער אחר אולי לא היה מכניס אותו, אבל אני אמרתי בלבי, אני אקח את זה על עצמי. ועכשיו, תסתכלי, איזה קשיים יש מזה למדינות כמו אנגליה וצרפת! ואנחנו עוד לא יודעים מה יצא מזה הלאה – – "מר פובונדרה משך בהתרגשות מציצה מתוך מקטרתו. "ככה זה, יקירתי. העתונים מלאים בסלמנדרות. פה שוב פעם – – ” אבא פובונדרה הניח את המקטרת. “פה כתוב שליד העיר קנקסנטוריי שבציילון התנפלו הסלמנדרות על איזה כפר; נאמר כאילו הילידים שם הרגו לפני כן כמה סלמנדרות. הוזעקה המשטרה ומחלקה של צבא הילידים.” הקריא מר פובונדרה בקול. "ובעקבות זאת התפתחו חילופי אש של ממש בין הסלמנדרות ובני האדם. בצד הצבא היו כמה פצועים – " אבא פובונדרה הניח את העתון. “זה לא מוצא חן בעיני, אמא.”

“למה?” התפלאה גברת פובונדרה, תוך שהיא נוקשת בידית המספריים ומחליקה בקורת רוח את המקום ששם היה לפנים האי ציילון. “מה כל כך נורא בזה?”

“אני לא יודע,” הפליט אבא פובונדרה והתחיל לפסוע בהתרגשות לרוחב החדר. “זה לא מוצא חן בעיני, לא, זה לא לפי טעמי. חילופי אש בין אנשים וסלמנדרות, זה לא היה צריך לקרות.”

“אולי הסלמנדרות רק התגוננו,” ניסתה גברת פובונדרה להרגיעו, והניחה את הגרביים.

“זהו בדיוק העניין,” נהם מר פובונדרה באי שקט. “ברגע שהנבלות האלה מתחילות להתגונן, יהיה רע. זאת הפעם הראשונה שעשו את זה… לכל הרוחות, זה לא טוב!” מר פובונדרה נעצר כמהסס. “אני לא יודע, אבל… אולי בכל זאת לא הייתי צריך להכניס אותו!”

שער שלישי: המלחמה בסלמנדרות

1. הטבח באיי הקוקוס

בפרט אחד טעה מר פובונדרה: חילופי האש ליד העיר קנקסנטורי לא היתה ההתנגשות הראשונה בין אנשים וסלמנדרות. הסכסוך האלים הראשון הידוע להיסטוריה התרחש כמה שנים קודם לכן באיי הקוקוס, עוד בתור הזהב של מסעות ציד הסלמנדרות הפירטיים; אבל גם הוא לא היה התקרית הראשונה מסוגה, ובאיי האוקיאנוס השקט הלכו-סבבו סיפורים למכביר על מקרים מצערים מסויימים שבהם גילו הסלמנדרות התנגדות פעילה כלשהי אפילו ל-S-Trade רגיל; מובן שעל זוטות כאלה לא כותבים בהיסטוריה.

אשר לאיי הקוקוס, או איי קיילינג, הרי הדברים שהיו כך היו: לאיים הגיעה ספינת הצייד מונטרוז של חברתו הידועה של הארימן פאסיפיק טרייד בפיקודו של רב-חובל ג’יימס לינקלי לציד סלמנדרות רגיל, מטיפוס מאקארוני (ראה עמ' 122). באיי הקוקוס היה מצוי מפרץ ידוע עשיר מאוד בסלמנדרות, שיושב עוד בשעתו בידי רב-חובל ואן-טוך, אלא שבשל ריחוקו הושאר, כמו שאומרים, לחסדי שמיים. רב-החובל לינדלי לא לקה בשום חוסר זהירות, אפילו לא בכך שהצוות ירד לחוף בלתי חמוש. (באותם ימים, זאת לדעת, היה סחר החמס בסלמנדרות נתון כבר בהסדרים פורמליים; האמת היא שדווקא לפני כן היו אניות הפירטים וצוותיהן חמושים במכונות יריה ואף בתותחים קלים, אמנם לא נגד הסלמנדרות, אלא נגד מתחרים בלתי הוגנים מקרב הפירטים האחרים. באי קאראקֶלונג התנגש פעם צוות מאנשי הארימן בצוות של אניה דנית שמפקדה חשב את האי לאיזור הצייד שלו; באותה הזדמנות הסדירו שני הצוותים חשבונות ישנים ביניהם, בעיקר סכסוכי יוקרה וסחר, ובפנותם עורף לסחר הסלמנדרות פתחו באש זה בזה מרובים ומקלעי הוצ’קס; הדנים אמנם ניצחו ביבשה בהסתערות סכינים, אבל ספינת הארימן פתחה אחר-כך בהצלחה באש תותחים על הספינה הדנית והטביעה אותה על כל אשר בה, ואף רב החובל נילס בכלל; הלא זאת התקרית הידועה המכונה Karakelong incident. אז נכנסו לתמונה גם הרשויות והממשלות של המדינות הנוגעות בדבר; על אניות הפירטים נאסר מאז ואילך השימוש בתותחים, במכונות יריה וברימוני יד; נוסף על זה חולקו בין החברות העוסקות בצייד הפראי שטחי הצייד שכונו ‘חופשיים’. כך שכל אתר הוקצה לביקורי ספינת שודדים מסויימת אחת; (הסכם ג’נטלמני זה של השודדים הגדולים נתקיים באמת, וכיבדו אותו גם קבלני השוד הקטנים.) אבל כדי לשוב אל רב-החובל לינדלי, הרי הוא נהג לחלוטין על פי הנהגים המסחריים והימיים שהיו אז בתוקף, וברוחם, כאשר שלח את אנשיו באיי הקוקוס לצוד סלמנדרות כשהם חמושים רק במקלות ובמשוטים; והחקירה הרשמית שנערכה בעקבות התקרית טיהרה את הקפטן ההרוג לחלוטין.

הצוות שעלה אותו ליל ירח לחוף באיי הקוקוס היה בפיקודו של סגן אדי מק-קארת, בעל נסיון בסוג זה של צייד. נכון שעדר הסלמנדרות שהוא מצא בחוף היה גדול מהרגיל, על פי האומדן שש מאות עד שבע מאות זכרים בוגרים וחזקים, בעוד שלפקודתו היו רק ששה עשר גברים; אבל אין להאשימו שלא חזר בו ממשימתו, ולו מכיוון שעל פי הנוהג שולמה לקצינים ולחוגרים בספינות הצייד פרמיה על פי מספר היחידות הנצודות. בחקירה קבע משרד הצי הסוחר, כי “סגן מק-קארת אחראי אמנם למקרה המצער,” אך “בתנאים הנתונים לא היה כנראה איש נוהג אחרת”. להיפך, הקצין הצעיר האומלל הוכיח תושיה ניכרת בכך שבמקום הקפה איטית של החיות, שממילא לא יכלה להיות מלאה נוכח היחס המספרי שהיה בעוכריו, פקד על התקפת פתע חזיתית שהיתה אמורה לנתק את הסלמנדרות מהים, להודפן פנימה לתחום האי ולאפשר לעלפן אחת אחת במכות האלות והמשוטים. לרוע המזל נקרעה שלשלת התוקפים תוך כדי המתקפה המתפתחת, וכמעט מאתיים סלמנדרות חמקו לים. בעוד התוקפים עבדו על הסלמנדרות שדרכן לים נותקה, החלו לבקוע מגבם נקישות חדות של ירי מאקדחים תת-ימיים (shark-guns); איש לא שער שסלמנדרות “טבעיות”, פראיות אלה שבאיי הקוקוס חמושות באקדחים נגד כרישים, ולעולם לא הוברר, מי בעצם סיפק להן את הנשק.

הימאי מיכאל קלי שניצול מהאסון מספר: “כאשר התחילו היריות, חשבנו שיורה עלינו צוות אחר שבא גם הוא לצוד סלמנדרות. סגן מק-קארת פנה מייד וצעק: ‘מה אתם עושים, חמורים, זהו צוות המונטרוז!’ ובו ברגע נפצע במותן, אבל עוד שלף את אקדחו ופתח באש. אחר-כך קיבל עוד אחת בצוואר ונפל. רק אז ראינו שהיורים הן סלמנדרות, ושהן מתכוונות לנתק אותנו מהים. אז קם לו Long Steve, הרים משוט והתנפל על הסלמנדרות בצעקות מונטרוז! מונטרוז! גם אנחנו התחלנו לצעוק מונטרוז! והרבצנו בנבלות האלה במשוטים איך שיכולנו. איזה חמישה משלנו נשארו שם שוכבים, אבל היתר הצליחו להגיע לים. Long Steve קפץ למים והתחיל לרוץ אל הסירה; אבל פתאום קפצו עליו כמה סלמנדרות ומשכו אותו אל מתחת למים. גם את צ’רלי הטביעו: הוא צעק אלינו: ‘חברה, למען השם, חברה, אל תשאירו אותי כך’. אבל אנחנו לא יכולנו לעזור. החזירים האלה ירו לנו בגב; בודקין הסתובב וקיבל אחת בבטן, אמר רק ‘אבל לא’ ונפל. אז שוב נסינו להגיע אל תוך האי; כבר שברנו על הנבלות את כל המקלות והמשוטים, ואז רק רצנו כמו ארנבות. אז כבר היינו רק ארבעה. פחדנו להתרחק יותר מדי מן החוף כדי שנוכל אחר-כך לחזור לאניה; הסתתרנו מאחורי סלעים ושיחים, והיינו מוכרחים להסתכל איך שאלה הורגות את החברים שלנו. הטביעו אותם כמו גורי חתולים, ואם אחד ניסה לשחות, נתנו לו במוט ברזל על הראש. אני רק אז הרגשתי שיש לי נקע ברגל ושאני לא יכול להמשיך.”

נראה שבינתיים שמע הקברניט לינדלי, שנשאר על סיפונה של המונטרוז! את כל היריות מן האי; בין שחשב שמשהו קרה בין אנשיו לבין הילידים, ובין שהסיק שיש שם סוחרי סלמנדרות אחרים, הוא לקח פשוט את הטבח ושני מכונאים שהיו באניה, הורה לטעון לסירה שעוד נותרה לו את מכונת היריה שהסתיר בבטנה של המונטרוז! מתוך ראיית הנולד, אם כי בניגוד לאיסור חמור, ושט לעזרת צוותו. הוא היה זהיר שלא לעלות לחוף; רק העלה את הסירה, שבחרטומה היתה מוצבת מכונת היריה, על השרטון, וניצב “בשילוב ידיים”. ניתן לימאי קלי להמשיך בסיפורו.

"לא רצינו לקרוא לקפטן, כדי שהסלמנדרות לא ימצאו אותנו. מר לינדלי עמד בסירה בשילוב ידיים וקרא: ‘מה קורה כאן?’ אז פנו הסלמנדרות אליו. בחוף היו כמה מאות מהן. ומצד הים נוספו כל הזמן חדשות, והתחילו להקיף את הסירה. ‘מה קורה כאן?’ אומר הקפטן. ואז ניגשת אחת מהסלמנדרות אליו ואומרת לו: ‘סע בחזרה!’

"הקפטן הביט בה, רגע לא אמר כלום, ואחר-כך שאל: ‘את סלמנדרה?’

" ‘אנחנו סלמנדרות,’ אמרה הסלמנדרה. ‘סע בחזרה, אדוני!’

" 'אני רוצה לדעת, מה עשיתם לאנשים שלי," אומר הזקן שלנו.

'לא היו צריכים להתנפל עלינו," אמרה הסלמנדרה. ‘תחזור לספינה שלך, אדוני!’

"הקפטן שוב השתתק לרגע, ואחר-כך אמר בשקט שכזה: ‘טוב, ג’נקינס, אש’.

“וג’נקינס המכונאי פתח באש לתוך שורות הסלמנדרות במכונת היריה.”

(בתום החקירה הרשמית הודיע משרד צי הסוחר בזו הלשון: “בענין זה נהג קפטן ג’יימס לינדלי כפי שיש לצפות מקצין ים בריטי.”)

“הסלמנדרות היו צפופות בהמון,” ממשיכה עדותו של קלי. “והן נפלו כמו תבואה בשדה. אחדות ירו מהאקדחים שלהן על מר לינדלי, אבל הוא עמד בשילוב הידים שלו ולא זז אפילו. ברגע זה הגיחה מהמים מאחורי הסירה סלמנדה שחורה שהחזיקה בטלפה משהו כמו קופסת שימורים, ביד השניה קרעה משהו מהקופסה, וזרקה אותה למים מתחת לסירה. עד שתספור עד חמש פרץ במקום עמוד של מים ונשמע קול נפץ עמום אבל חזק, עד שהאדמה רעדה לנו תחת הרגליים.”

(על פי עדותו של קלי הגיע המשרד החוקר לידי מסקנה שהמדובר בחומר הנפץ “3W” אשר סופק לסלמנדרות שעבדו בביצור סינגפור, לשם פיצוץ סלעים מתחת למים. אבל כיצד זה הגיעו המטענים מידי הסלמנדרות שם לאיי הקוקוס, דבר זה נשאר בגדר תעלומה; לפי השערה אחת הובילו אותם אנשים, לפי השערות אחרות היה לסלמנדרות כבר אז איזה שהוא סוג של תקשורת ותעבורה. דעת הקהל דרשה אז שתיאסר מסירת חמרי נפץ כה מסוכנים לידי הסלמנדרות; אבל הרשות המוסמכת הודיעה, כי “לפי שעה אין אפשרות להחליף את חומר הנפץ היעיל ביותר והבטוח יחסית 3W באחר”; וכך נותרו הענינים כשהיו.)

“הסירה עפה באויר,” ממשיכה עדותו של קלי. “ונקרעה לגזרים. במקום התאספו הסלמנדרות שנותרו בחיים. לא יכולנו להבחין אם מר לינדלי עודו בחיים; אבל כל שלושת חברי – דונובן, בירק וקנדי – זינקו ורצו לעזרתו כדי שלא יפול בידים של הסלמנדרות. גם אני רצית לרוץ, אבל היה לי נקע בקרסול, ואז התישבתי והתחלתי למשוך בשתי הידיים את כף הרגל כדי להחזיר את הפרקים למקומם. לכן אני לא יודע מה קרה באותו הרגע, אבל כשהרמתי את עיני, שכב קנדי כשפניו בחול, ולדונובן ובירק לא היה זכר; רק מתחת למים עוד היתה איזו מהומה.”

הימאי קלי ברח אחר-כך לעומק האי, עד שמצא כפר של ילידים; אבל הם התנהגו אליו בצורה מוזרה ולא רצו לתת לו אפילו קורת גג; אולי פחדו מהסלמנדרות. רק כעבור שבעה שבועות מצאה ספינת דייג את מונטרוז! שדודה ועזובה, עוגנת במימי איי הקוקוס, והצילה גם את קלי.

כמה שבועות לאחר מכן הגיעה אל חופי איי הקוקוס ספינת התותחים של הוד מלכותו הבריטי פיירבול, והמתינה על עוגניה ללילה. שוב היה ליל ירח מלא ולבן; מן הים עלו סלמנדרות, התישבו בחוף בעיגול גדול ובפתחו במחולן החגיגי. אז ירתה פיירבול פגז ראשון למרכז העיגול. הסלמנדרות שלא נקרעו לגזרים נשארו לרגע קט כתקועות על מקומן, ואחר-כך פתחו במנוסה למים; ברגע זה הרעימה מכת אש נוראה מששה קני תותח, ורק עוד כמה סלמנדרות שסועות זחלו אל המים. אחר-כך מכת אש שנייה ושלישית.

עתה נסוגה ספינת הוד מלכותו פיירבול בחצי מיל ימי והחלה לירות לתוך המים, תוך שהיא שטה לאורך החוף. זה נמשך שש שעות, ונורו כשמונה מאות פגזים. אחר-כך שבה פיירבול על עקבותיה. יומיים אחרי עזיבתה עוד היו פני הים ליד איי הקוקוס מכוסים בסלמנדרות קרועות לאלפיהן.

באותו לילה ירתה אנית הקרב ההולנדית ון-דיק שלושה מטחים לתוך המון סלמנדרות באי הזעיר גונונג; הסיירת היפנית האקודייט שילחה שלושה פגזים אל איי הסלמנדרות אילינגלאפלאפ; ספינת התותחים הצרפתית בשאמֶל פזרה בשלושה מטחים מחול סלמנדרות באי ראוואיוֹואי. היתה זאת אזהרה לסלמנדרות. היא לא היתה לשווא; מקרה דומה (הוא זכה לכינוי Keeling-killing) לא ארע שוב, וסחר הסלמנדרות הסדיר והפראי כאחד יכול היה לשוב ולפרוח לברכה ובלא הפרעה.

2. התנגשות בנורמנדיה

אופי אחר היה להתנגשות בנורמנדיה שהתרחשה זמן מה לאחר מכן. הסלמנדרות שם, שעבדו בעיקר בשרבורג והתגוררו בחופים שסביבה, נשאו את עיניהן לתפוחי עץ; אבל מכיוון שמעבידיהן מאנו לספקם להן מעבר למכסת המזון לסלמנדרות (טענו שהדבר היה מעלה את עלויות הבניה מעל לתקציב שנקבע), היו הסלמנדרות יוצאות למבצעי סחיבה במטעים הקרובים. האיכרים התלוננו במינהל המחוז, והוצא איסור חמור על הסלמנדרות לשוטט בחוף מחוץ למה שהיה ידוע כאיזור הסלמנדרות. אבל דבר לא הועיל; הפרי במטעים המשיך להעלם. וסופר שנעלמו גם ביצים מהלולים. מספר כלבי השמירה שנמצאו כל בוקר הרוגים הלך ורב. אז החלו האיכרים להציב שמירה משלהם במטעים, חמושים ברובים ישנים, והיו יורים במסיגי הגבול. זה, בסופו של דבר, היה יכול להישאר ענין מקומי; אלא שאיכרי נורמנדיה, מרוגזים כפי שהיו כבר בשל העלאת המסים וייקור התחמושת, החלו לשנוא את הסלמנדרות שנאת מוות, ויצאו לגיחות נגדן בחבורות חמושות. כאשר הגיעו הדברים לידי ירי המוני על סלמנדרות גם במקומות העבודה, התלוננו הפעם קבלני עבודות המים אצל הממונה על המחוז, והממונה ציווה להחרים מידי האיכרים את כלי המשחית החלודים. האיכרים התנגדו כמובן והתפתחו סכסוכים לא נעימים עם הז’נדרמריה: הנורמנדים קשי העורף התחילו לפתוח באש לא רק על הסלמנדרות, אלא גם על ז’נדרמים. מפקדת הז’נדרמריה שיגרה תגבורת לנורמנדיה, ובוצעו חיפושים מבית לבית.

בדיוק אז התרחש ארוע בלתי נעים עד מאוד: בסביבת קוטאנס התנפלו נערי הכפר על סלמנדרה שהתגנבה בנסיבות מחשידות אל לול תרנגולות, הקיפו אותה, כפתו אותה כשגבה אל קיר הגורן, והתכוננו לסקול אותה בלבנים. הסלמנדרה הפצועה הושיטה את ידה וזרקה לארץ משהו דומה לביצה; ארעה התפוצצות שקרעה לגזרים את הסלמנדרה, אבל גם שלושה נערים: פייר קאז’יס בן אחת עשרה, מארסל בֶּראר בן שש עשרה לואי קרמאדק בן חמש עשרה; נוסף על זאת נפצעו חמישה ילדים, פחות או יותר קשה. הידיעה עשתה לה כנפיים בכל הסביבה; כשבע מאות איש התקבצו באוטובוסים מהסביבה הקרובה והרחוקה והתנפלו על מושבת הסלמנדרות שבמפרץ באס קוטאנס כשהם חמושים ברובים, קלשונים ומחבטי דייש. כעשרים סלמנדרות נהרגו בטרם הצליחו הז’נדרמים להשתלט על ההמון הזועף. יחידת חיל ההנדסה שהובאה משרבורג הקיפה את המפרץ בגדרות תיל; אבל בלילה יצאו הסלמנדרות מהים, פוצצו ברימוני יד את המכשול וכנראה נערכו לחדירה אל פנים היבשה. רכב צבאי הביא בחפזון כמה פלוגות של חיל רגלים עם מקלעים, ושרשרת של אנשי צבא ניסתה להפריד בין הסלמנדרות לבין בני האדם. בינתיים עשו האיכרים שמות במשרדי מס ההכנסה ובתחנות הז’נדרמריה, וגובה מס אחד שנוא על הבריות נתלה על פנס רחוב ועליו שלט “הלאה הסלמנדרות!” העתונים, בייחוד עתוני גרמניה, כתבו על מהפיכה בנורמנדיה; אולם ממשלת פריז נקטה צעד נמרץ של הכחשה חד-משמעית.

בעוד מדלגות התנגשויות הדמים בין האיכרים והסלמנדרות לאורך חופי קאלוואדוס, פיקארדי ופב-דה קאלה, הפליגה מנמל שרבורג המשחתת הצרפתית הישנה ז’יל פלאמבו אל חופה המערבי של נורמנדיה; היה מדובר, כפי שנטען לאחר מכן בתוקף, רק בכך שנוכחותה תשפיע השפעה מרגיעה הן על בני המקום והן על הסלמנדרות. המשחתת נעצרה כמיל וחצי מחוף מפרץ קוטאנס משירד הלילה, הורה מפקדה לירות, להגברת הרושם, נורים צבעוניים. אנשים רבים בחוף התבוננו במחזה המרהיב; לפתע נשמעה נהמת שריקה חדה וליד חרטום המשחתת פרץ עמוד מים ענק; הספינה נטתה על צידה, וברגע זה נשמעה התפוצצות אדירה. היה ברור שהמשחתת טובעת; תוך רבע שעה חשו סירות מנוע מכל הנמלים שבסביבה ובאו לעזרה, אבל לא היה צורך בהן; חוץ משלושה ימאים שנהרגו בשעת ההתפוצצות ניצל כל הצוות, וז’יל פלאמבו טבעה חמש דקות לאחר שמפקדה נטש אחרון את הסיפון בהשמיעו את המלים הזכורות לתהילה “אין מה לעשות”.

ההודעה הרשמית שפורסמה עוד באותו לילה הודיעה כי “המשחתת הישנה ז’יל פלאמבו שעמדה להיות מוצאת מהשירות בשבועות הקרובים, עלתה על שרטון בשעת הפלגה לילה, וכתוצאה מהתפוצצות הדוודים טבעה”; אבל העתונות מאנה להינחם; בעוד שהעתונות הרשמית למחצה טענה שהספינה עלתה לאמתו של דבר על מוקש גרמני מטיפוס חדיש, הופיעו בעתוני האופוזיציה ובעתונות חוץ כותרות של קידוש לבנה:

משחתת צרפתית טורפדה בידי הסלמנדרות

התרחשות מיסתורית בחוף נורמנדיה!

מרד הסלמנדרות!!

“אנו תובעים לדין ההיסטוריה את אלה,” כתב בלהט בעתונו ציר האספה הלאומית בארתלמי, “אשר חימשו חיות נגד אנשים; את אלה ששמו בטלפי הסלמנדרות פצצות להרוג בהן איכרים צרפתיים וילדים תמימים בשעת משחקם; את אלה אשר הנפיקו למפלצות הים את הטורפדות המודרניות ביותר לטבע בהן את הצי הצרפתי בשעה שכך יעלה על דעתן. אומר אני – לדין ההיסטוריה; אבל יתנו נא את הדין גם עלי אדמות על רצח, יובאו לפני בית דין צבאי על בגידה במולדת; יש לחקור כמה קיבלו מתעשייני הנשק בעד דאגתם לחימוש מפלצות הים בכלים שיופנו נגד ציי כל ארצות התרבות!” וכן הלאה; בקיצור נוצרה אווירת בהלה כללית, ההמונים התגודדו ברחובות והתחילו להקים מתרסים; בבולבארים של פריז הוצבו צלפים מסנגאל עם רובים ערוכים לקרב, בפרוורים המתינו טנקים ומשוריינים. אותה שעה עמד על דוכן האספה הלאומית שר הצי, מר פראנסואה פונסו, חיוור אך נחוש בדעתו, והודיע: הממשלה מקבלת את האחריות לחימושן של הסלמנדרות שבחופי צרפת ברובים, מקלעים תת-מימיים, סוללות תת-ימיות ומטולי טורפדות. אולם בעוד שהסלמנדרות הצרפתיות חמושות רק בתותחים קלים בעלי קליבר קטן, הרי הסלמנדרות הגרמניות חומשו במרגמות תת-ימיות ענקיות בקוטר 32 ס"מ; בעוד שבחופי צרפת מוצבים מחסנים תת-ימיים של רימוני יד, טורפדות וחומרי נפץ בצפיפות ממוצעת של אחד לכל עשרים וארבעה קילומטר, קיימים בחופי איטליה מחסני מעמקים של חומרי מלחמה בצפיפות אחד לעשרים. ובחופי גרמניה אחד לשמנה עשר. צרפת לא תוכל להניח ולא תניח לחופיה להיות בלתי מוגנים. צרפת אינה יכולה לוותר על חימוש סלמנדרותיה. השר הורה כבר עכשיו על חקירה נמרצת ביותר בכדי לוודא, מי אחראי לאי ההבנה הגורלית בחופי נורמנדיה; נראה שהסלמנדרות חשבו שהנורים הצבעוניים הם אות לפתיחת התערבות צבאית ורצו להתגונן. בינתיים פוטרו הן מפקד הז’יל פלאמבו והן הממונה על מחוז שרבורג; ועדה מיוחדת מונתה לברר כיצד נוהגים קבלני עבודות המים בסלמנדרות; בעתיד יהיה גם בתחום הזה פיקוח צמוד. הממשלה מביעה את צערה העמוק על אובדן חיי אדם; לגיבורי האומה הצעירים פייר קאז’יס, מארסל בֵּראר ולואי קרמאדק יוענקו עיטורים והם ייקברו על חשבון המדינה, והוריהם יזכו בגמלת כבוד. בפיקוד העליון של הצי יחולו שינויים חשובים הממשלה תתיצב להצבעת אימון באספה מייד כשיהיה בידיה להניח על שולחנה דין וחשבון מפורט. – והממשלה הודיעה על ישיבתה הנמשכת עד להודעה חדשה.

בינתיים הציעו העתונים – כל אחד על פי צבעו הפוליטי – מסע עונשין, השמדה, כיבוש או מסע צלב נגד הסלמנדרות, שביתה כללית, התפטרות הממשלה, מעצר קבלני עבודות הסלמנדרות, מעצר מנהיגי הקומוניסטים וסוכניהם, ועוד הצעות רבות אחרות להצלת האומה. משנפוצו שמועות על סגירתם האפשרית של החופים והנמלים, התחילו האנשים לאגור בקדחתנות דברי מזון, ומחיר כל המצרכים עלה במהירות מסחררת; בערים התעשייתיות פרצו מהומות נגד היוקר; הבורסה נסגרה לשלושה ימים. קיצורו של דבר, היה זה המצב המתוח והמאיים ביותר בשלושה או בארבעה חדשים. לפתע התערב במצב בזריזות מפליגה שר החקלאות מר מונטי. הוא הורה שבחופי צרפת יישפכו לים פעמיים בשבוע כך וכך מאות קרונות רכבת של תפוחי עץ בשביל הסלמנדרות, כמובן על חשבון המדינה. הוראה זו השביעה מאוד את רצונן של הסלמנדרות והרגיעה את מגדלי הפרי בנורמנדיה ובמקומות אחרים. אבל מר מונטי לא הסתפק בכך: מכיוון שכבר מזמן היו קשיים ותסיסה עמוקה ומדאיגה בחוגי הכורמים שסבלו מהעדר שווקים, הורה מר מונטי שהמדינה תשתתף בהחזקת הסלמנדרות בכך, שכל אחת מהן תקבל מדי יום חצי ליטר יין לבן. הן לא ידעו תחילה מה לעשות ביין, כי הוא גרם להן לשלשולים חזקים, והיו שופכות אותו לים; אבל במשך הזמן כנראה התרגלו, ולימים התברר, שהסלמנדרות הצרפתיות מזדווגות מאז ביתר התלהבות, אם כי בפריון מופחת, מאשר קודם לכן. כך נפתרה במכה אחת בעיה חקלאית ותקרית הסלמנדרות; המתח המאיים רפה, וכאשר פרץ כעבור זמן קצר משבר ממשלתי חדש בגלל השערוריה הפיננסית סביב מאדם טופלר, נתמנה מר מונטי הזריז, אשר הוכיח את יכולתו, לשר הצי בממשלה החדשה.

3. תקרית בלאמאנש

כעבור זמן מה שטה אוניית הנוסעים הבלגית אאודנבורג מאוסטנדה לרמסגייט. בהיותה באמצע מיצרי קלה, הבחין הקצין התורן שכחצי מיל מדרום לנתיב הרגיל “משהו מתרחש במים”; מכיוון שלא היה יכול להבחין האם אין שם מישהו טובע, ציוה לשוט אל המקום ההוא הגועש בחוזקה. כמאתיים נוסעים צפו מצד הספינה הפונה אל הרוח במחזה המוזר: פה ושם ניתזו המים בקילוח אנכי, פה ושם הגיח מהם משהו כמו גוף שחור; יחד עם זאת נטלטלו פני המים כמרקחה בקוטר של כשלוש מאות מטר, ומהמעמקים נשמעו רעשים חדים דמויי צפירה ורעמים. “זה היה כאילו התפרץ מתחת לפני הים איזה הר געש קטן.” כאשר התקרבה אאודנבורג לאטה אל המקום, פרץ לפתע כעשרה מטר מחרטומה גל אדיר וניצב ונשמעה התפוצצות נוראה. כל הספינה התרוממה בתנועה חדה, ואל הסיפון ניתך מטר מים כמעט רותחים: יחד אתו נפל בקידמת הסיפון גוף שחור וחסון מתבוסס ומתכווץ בעויתות ופולט זעקות אימים; היתה זאת סלמנדרה שבורה וכוויה. המפקד התורן הורה על קיטור מלא לאחור, כדי שהאניה לא תיכנס לליבו של הגיהינום המתפוצץ; אבל בינתיים התפשטו ההתפוצצויות סביב סביב, ופני הים כוסו גזרי גופן של סלמנדרות קרועות. לבסוף עלה בידי הצוות לסובב את האניה, והאאודנבורג נמלטה במלוא הקיטור צפונה. לפתע הרעימה התפוצצות איומה כשש מאות מטר מירכתיה, ומן הים התפרץ עמוד מים וקיטור לגובה של מאה מטר, אולי. אאודנבורג פנתה לעבר הארויץ' ושידרה לכל עבר אזהרה אלחוטית: “הקשב, הקשב, הקשב! בקו אוסטנדה-רמסגייט סכנה חמורה של התפוצצויות תת-ימיות. אין יודעים מה זה. עצתנו לכל הספינות להתרחק!” בינתיים נמשכו קולות הרעם והנפץ. כמעט כמו בשעת תמרונים ימיים; אבל לא היה אפשר לראות דבר בגלל המים הניתזים והקיטור. אותה שעה כבר הפליגו מדובר ומקאלה טרפדות ומשחתות במלוא הקיטור ואף כוונו למקום להקי מטוסים צבאיים; אבל כשהגיעו למקום לא מצאו שם אלא פני ים עכורים בבוץ צהוב ומכוסים בדגים מתים וסלמנדרות קרועות לגזרים.

בתחילה דובר על התפוצצות מוקשים כלשהם בתעלה; אבל לאחר שמשני צדי התעלה נסגרו החופים בשרשרות צבא, וראש ממשלת בריטניה הפסיק, בפעם הרביעית בתולדות העולם, את סוף השבוע שלו וחזר בשבת בחפזון ללונדון, החלו לחוש שמדובר בארוע רציני ביותר בעל משמעות בינלאומית. העתונות מלאה שמועות מרעישות ביותר, אבל למרבה הפלא פיגרו הפעם הרחק אחרי המציאות; איש לא שער שבמשך כמה ימים קריטיים עמדה אירופה ואתה עולם ומלואו על עברי פי פחת של תבערת מלחמה. רק כעבור כמה שנים, כאשר חבר ממשלת בריטניה דאז, סיר תומס מלברי נכשל בבחירות לפרלמנט, וכתוצאה מכך פרסם את זכרונותיו המדיניים, היה אפשר להוודע, מה בעצם התרחש בימים ההם; אלא שאז כבר לא התענין בזה איש, למעשה.

העניין שהיה כך היה: הן צרפת והן בריטניה התחילו, כל אחת בעבר תעלת לאמאנש מזה, לבנות ביצורי סלמנדרות תת-ימיים, שבעזרתם היה אפשר לחסום את התעלה כולה במקרה של מלחמה. אחר-כך, כמובן, האשימו שתי המעצמות זו את זו שהאחרת התחילה; אבל האמת ניתנת להאמר ששתיהן פתחו בעבודות בעת ובעונה אחת, מתוך חשש שמא הצד שכנגד, המדינה השכנה והידידה, תעשה זאת ראשונה. בקיצור, מתחת לפני מיצרי קאלה צמחו זה כנגד זה מבצרי בטון ענקיים חמושים בתותחים כבדים, מטולי טורפדות, מוקפים שדות מוקשים ובכלל מצויידים בכל ההמצאות המודרניות ביותר שיד הקידמה האנושית השיגה עד אז בתחום אמנות המלחמה; בצד האנגלי היה קו הביצורים האימתני מאוייש (אם זאת המלה) בשתי דיביזיות של סלמנדרות כבדות ובכשלושים אלף סלמנדרות עבודה, בצד הצרפתי בשלוש דיביזיות של סלמנדרות מלחמה סוג א'.

נראה שביום הקריטי נפגשה סמוך למרכז התעלה על קרקעית הים פלוגת עבודה של סלמנדרות בריטיות בסלמנדרות צרפתיות, וארעה ביניהן איזושהי אי-הבנה. בצד הצרפתי טענו שהסלמנדרות שלהם, שהיו עסוקות בעבודתן השלווה, הותקפו בידי הבריטיות שרצו לגרש אותן; הבריטיות החמושות היטב, נאמר, ניסו לחטוף כמה סלמנדרות צרפתיות, אשר התגוננו כמובן. בעקבות זאת פתחו הסלמנדרות הצבאיות הבריטיות באש אל הסלמנדרות-הפועלות והטילו בהן רימונים ופגזי ררנ"ט, כך שהצד הצרפתי נאלץ להשתמש באותם אמצעים עצמם. ממשלת צרפת רואה חובה לעצמה לדרוש מידי ממשלת בריטניה שיפוי מלא ופנוי גיזרת המריבה התת-ימית, וכן הבטחה שמקרים מסוג זה לא יישנו.

לעומת זאת הודיעה ממשלת בריטניה לממשלת צרפת בשדר מיוחד שהסלמנדרות אשר חויילו לצבא צרפת חדרו למחצית הבריטית של התעלה ונערכו להנחת מוקשים. הסלמנדרות הבריטיות הזהירו אותן שהן נמצאות בשטח ריבוני לא להן; הסלמנדרות הצרפתיות, החמושות מכף רגל עד ראש, השיבו במטח רימוני יד והרגו כמה סלמנדרות-פועלות בריטיות. ממשלת הוד מלכותו מצטערת על שהיא נאלצת לדרוש מממשלת הריפובליקה הצרפתית שיפוי מלא ובטחונות שלהבא לא יפלשו סלמנדרות צבאיות צרפתיות למחצית הבריטית של תעלת לאמאנש.

בתשובה הודיעה ממשלת צרפת שאין היא יכולה עוד לסבול שהמדינה השכנה תבנה ביצורים תת-ימיים בקרבתם הבלתי אמצעית של חופי צרפת. אשר לאי-ההבנה בקרקעית התעלה, מציעה ממשלת הריפובליקה שהענין שבמחלוקת יוגש, בהתאם להוראות אמנת לונדון, להכרעת בין הדין הבינלאומי בהאג.

ממשלת בריטניה השיבה, שאין היא יכולה ואין היא מתכוננת לעשות את בטחון חופי בריטניה תלוי בשום החלטה מבחוץ. כמדינה המותקפת היא דורשת מחדש, ובכל התקיפות, התנצלות, שיפוי הנזקים ובטחונות לעתיד. בה בעת הפליג צי הים התיכון של בריטניה ממקום מעגנו ליד מלטה, במלוא הקיטור מערבה; לצי האטלנטי ניתנו פקודות להתרכז ליד פורסטמות ויארמות.

ממשלת צרפת הורתה על גיוס חמישה שנתונים של מילואי חיל הים.

נדמה היה שאף אחת משתי המדינות איננה מסוגלת עוד לסגת; סוף כל סוף היה ברור שמדובר בלא פחות ולא יותר מאשר בשליטה בתעלה כולה. ברגע קריטי זה קבע סר תומס מלברי את העובדה המדהימה שבצד הבריטי לא קיימות בעצם שום סלמנדרות, לא צבאיות ולא אזרחיות (לפחות de jure), מכיוון שבאיים הבריטיים עדיין תקף האיסור שנחקק בשעתו בימיו של סר סמיואל מנדֶוויל ושלפיו אסור להעסיק אפילו סלמנדרה אחת בחופים ובמים הריבוניים של האיים הבריטיים. לפיכך לא יכלה ממשלת בריטניה להניח רשמית שסלמנדרות צרפתיות תקפו סלמנדרות בריטיות; כל העניין הצטמק איפוא לשאלה, הסיגו הסלמנדרות הצרפתיות את גבול המים הריבוניים של בריטניה האם בשוגג או במזיד. שלטונות הריפובליקה הבטיחו שיחקרו בדבר; ממשלת בריטניה אפילו לא הציעה שהסכסוך הזה יונח על שולחנו של בית הדין הבינלאומי בהאג. לבסוף הסכימו מפקדות הציים הבריטית והצרפתית, שבין הביצורים התת-ימיים בתעלת לאמאנש יושאר איזור נייטרלי ברוחב חמישה קילומטר, צעד שחיזק עוד יותר את ידידותן של שתי המדינות.

4. Der Nordmolch

כמה שנים לאחר ייסוד מושבות הסלמנדרות הראשונות בים הצפוני ובים הבלטי מצא החוקר הגרמני ד"ר הנס טירינג שהסלמנדרה הבלטית מראה – כנראה בהשפעת הסביבה – תכונות גופניות חורגות אחדות: כך, לטענתו, היא בהירה קצת יותר, צועדת זקופה יותר ומדד הגולגולת שלה מעיד על גולגולת ארוכה יותר וצרה יותר מראשיהן של סלמנדרות אחרות. וזן זה כונה לפיכך der Nordmolch או Der Edelmolch Andrias Scheuchzeri var. nobilis erectus Thüring)).

בעקבות התפתחות זו התחילה העתונות הגרמנית לעסוק בהתלהבות רבה בסלמנדרה הבלטית. דגש מיוחד הושם על כך שדווקא בהשפעת הסביבה הגרמנית התפתחה סלמנדרה זו לטיפוס גזעי שונה ומורם מאחרים, העולה בלי ספק על כל הסלמנדרות האחרות. בנימת בוז היו מזכירים את הסלמנדרות המנוונות מאיזור הים התיכון, המפגרות מבחינה גופנית ומוסרית כאחד, את הסלמנדרות הפראיות מהאיזורים הטרופיים, ובכלל את הסלמנדרות נמוכות הדרג, החייתיות והברבריות של אומות אחרות. ‘מסלמנדרת הענק אל סלמנדרת-העל-הגרמנית’ – זו היתה לשון הסיסמה שעשתה לה כנפיים באותה עת. האין מקור המקורות של הסלמנדרה בת ימינו מצוי על אדמת גרמניה? האם לא עמדה עריסתה ליד אנינגן, שם מצא המלומד הגרמני ד"ר יוהנס יעקב שויכצר את עקבותיה הנפלאות כבר בעידן המיוקן? על כן אין שום ספק ולו הקטן ביותר, כי אנדריאס שויכצרי המקורי נולד לפני עידנים גיאולוגיים ארוכים על אדמה טווטונית; אם התפזר אחר כך לימים ולאזורים אחרים, שילם על כך בנסיגה התפתחותית ובניוון; אולם ברגע שחזר אל צור מחצבתו, הרי הוא חוזר להיות אשר היה בראשיתו: בן-סלמנדרה מבית שויכצר – נורדי ואצילי, בהיר, זקוף וארוך גולגולת. אין זאת אלא שרק על אדמת גרמניה יכולה הסלמנדרה לשוב אל הטיפוס הטהור והעליון, כפי שמצאה יוהנס יעקב שויכצר הגדול במאובני מחצבת אנינגן. לפיכך זקוקה גרמניה לחופים חדשים וארוכים יותר, למושבות, לים פתוח חובק עולם, כדי שבכל מקום יוכלו להתפתח במים גרמניים דורות חדשים של סלמנדרות טהורות גזע מן האב-טיפוס הגרמני. אנו זקוקים למרחבים חדשים בשביל סלמנדרותינו, כתבו העתונים הגרמניים; וכדי שעובדה זו תאיר את עיני העם הגרמני תדיר, הוקמה בברלין אנדרטת ענק של יוהנס יעקב שויכצר. הדוקטור הגדול היה מפוסל כשספר עב כרס בידו; ולמרגלותיו יושבת, זקופה, סלמנדה נורדית אצילית, נושאת עיניה למרחקים, אל מרחבי חופי האוקיאנוס שעין לא תשורם.

בשעת הסרת הלוט מעל אנדרטה לאומית זו נישאו כמובן נאומים חגיגיים, אשר עוררו תשומת לב בלתי רגילה בעתונות העולם. “גרמניה שוב מאיימת!” קבעו בעיקר הקולות מבריטניה. “אמנם כבר התרגלנו לנימה שכזאת, אבל כאשר מדברים במעמד רשמי כל כך ואומרים שגרמניה זקוקה בתוך שלוש שנים לחמשת אלפים קילומטר חופי ים חדשים, עלינו להשיב בלשון הברורה ביותר: טוב, נסו! בחופי בריטניה תשברו את שיניכם. אנו מוכנים, ונהיה מוכנים עוד יותר בתוך שלוש שנים. לבריטניה דרוש, ויהיה לה, מספר ספינות מלחמה שווה לזה של שתי המעצמות הקונטיננטליות הגדולות ביותר יחד; יחס כוחות זה נקבע ואיננו ניתן להפרה לעולם. אם אתם רוצים שתשתולל תחרות מטורפת בחימוש ימי, ניחא; שום בריטי לא יסבול שאנחנו נפגר, ולו בצעד זעיר אחד.”

“אנו מקבלים את קריאת התיגר הגרמנית,” הכריז בבית הנבחרים הלורד הראשון של האדמירליות סר פרסיס דרייק בשם הממשלה. “כל מי שישלח את ידו אל אחד הימים לכובשו, ייתקל בשריון ספינותינו, בריטניה הגדולה חזקה דיה להדוף כל התקפה על מאחזיה ועל חופי הדומיניונים והמושבות. כהתקפה כזו תיחשב גם בנייתם של איים ויבשות חדשים, ביצורים ובסיסי תעופה בכל הימים שמימיהם נושקים, ולו בקטע חוף קצרצר, לטריטוריה בריטית. תהא זו האזהרה האחרונה לכל מי שחשקה נפשו להזיז ולו ביארד אחד את חופי הימים.” בתגובה אישר בית הנבחרים את בנייתן של ספינות מלחמה חדשות בהקצבה משוערת של חצי מיליארד לירות שטרלינג. היתה זאת תגובה מרשימה לכל הדעות על הקמת האנדרטה המתגרה לזכר יוהן יעקב שויכצר אשר בברלין; אם גם הקמתה של אנדרטה זו עלתה רק שנים עשר אלף מרקים גרמניים.

לגילויים אלה השיב הפובליציסט הצרפתי המצויין המרקיז דה סאד, בעל מקורות מידע מהימנים, כדברים האלה: לורד האדמירליות הבריטי הכריז שבריטניה הגדולה מוכנה לכל התפתחות אפשרית. טוב ויפה; אולם האם ידוע ללורד רם המעלה, שגרמניה מחזיקה, בדמות הסלמנדרות הבלטיות שלה, בצבא קבע עצום וחמוש להחריד, המונה כיום חמישה מיליון סלמנדרות כשירות לקרב, אשר ביכולתה לתפעלו לאלתר בפעולה מלחמתית במים ובחוף? הוסף לכך כשבעה עשר מיליון סלמנדרות בשירותים טכניים ושירותי עורף, המוכנים להתיצב בכל רגע כצבא מילואים וצבא כיבוש. כיום נחשבים בני-הסלמנדרות כטובים שבחיילים בעולם; לאחר הטיפול הפסיכולוגי שניתן להם, הם רואים את המלחמה כשליחותם האמתית והעליונה; הם ילכו לקרב בהתלהבות של קנאי, בתחכום קר של טכנאי ובמשמעת מזויעה של תוצר האימון הפרוסי.

האם ידוע ללורד האדמירליות הבריטי, שגרמניה בונה בקדחתנות ספינות תובלה המסוגלות להעביר חטיבת סלמנדרות לוחמות בהפלגה אחת? הידוע לו שגרמניה בונה מאות על גבי מאות צוללות כיס שטווח פעולתן שלושת אלפים עד חמשת אלפים קילומטר, שצוותן על טהרת הסלמנדרות הבלטיות? הידוע לו שהיא מקימה בחלקים שונים של האוקיאנוסים מיכלי ענק תת-ימיים לאחסון דלקים? ובכן, נחזור ונשאל: האם האזרח הבריטי בטוח, שארצו הגדולה מוכנה באמת היטב לכל אפשרות?

לא קשה לתאר, המשיך המרקיז דה סאד, מה פירוש תפעול הסלמנדרות במלחמה הבאה, כשהן מצויידות בתותחים תת-ימיים מסוג ‘ברטה השמנה’, מטולי רקטות וטורפדות להטלת מצור ימי; חי נפשי, לראשונה בהיסטוריה אין לאיש סיבה להתקנא בבריטניה בשל היותה פרוסה על פני איים. אבל אם כבר נגענו בשאלות האלה, האם ידוע לאדמירליות הבריטית גם זאת, שהסלמנדרות הבלטיות מצויידות במכשיר שוחר שלום לכאורה, המכונה מקדח פניאומטי; וכי מקדח זה, המודרני מכולם, נוגס לעומק עשרה מטרים לשעה אחת בגרניט השוודי המשובח ביותר, ולעומק של חמישים עד ששים מטר באבן גיר אנגלית? (הדבר הוכח בקדיחות ניסוי שנערכו בחשאי על ידי המשלחת הטכנית הגרמנית בלילות ה-11, 12 ו-13 בחודש שעבר בחופי אנגליה בין היית ופולקסטון, כלומר מתחת לאפו של מבצר דובר.) אנו ממליצים לפני ידידינו שמעבר לתעלה לערוך לעצמם חשבון, כמה שבועות דרושים לכרסם, על ידי קדיחת חורים מתחת לפני הים, את המסד שעליו יושבות קנט או אסקס, עד שידמה לכיכר גבינה. עד כה הסב תושב האיים הבריטיים את עיניו בדאגה אל השמיים, שרק מהם יכולה להתרחש פורענות כלשהי על עריו הפורחות, על Bank of England שלו, או על הקוטג’ים השלווים החמודים כל כך כשהם טובלים בירק ובקיסוס. מעתה מוטב לו להצמיד את אוזנו לארץ שעל פניה משחקים ילדיו: הלא ישמע מבטנה היום או מחר את חריקת הלהב הנורא והבלתי נראה של מקדחת הסלמנדרות, החודרת ומעמיקה חדור צעד אחר צעד, הסוללת את דרכם של מטעני נפץ שלא ידענו כמותם? כבר לא מלחמה באויר, אלא מלחמה מתחת לפני הים ומתחת לפני האדמה היא המלה האחרונה של תקופתנו. שמענו על המלים המלאות בטחון עצמי מגשר הפיקוד של אלביון הגא; כן, עדיין זו ספינה אדירה הנישאת על פני הגלים ומושלת בהם; אבל פעם עלולים הגלים האלה להיסגר עליה כשהיא נמעכת ושוקעת במצולות ים. האם לא היה עדיף להתיצב אל מול פני הסכנה הזאת בעוד מועד? כעבור שלוש שנים יהיה כבר מאוחר מדי!

אזהרה זו של הפובליציסט הצרפתי המבריק עוררה באנגליה התרגשות עצומה; למרות כל ההכחשות שמעו אנשים ברחבי אנגליה חריקות תת-קרקעיות של מקדחות הסלמנדרות. מובן שהחוגים הגרמניים הרשמיים דחו והכחישו בתוקף את המאמר הנזכר. בכנותם אותו הסתה פרועה ותעמולה עויינת מאלף עד תו; אולם בו בזמן נערכו בים הבלטי תמרונים משולבים גדולים של הצי הגרמני בשילוב כוחות הקרקע וכוחות של סלמנדרות לוחמות. במהלך התמרונים האלה פוצצו פלוגות חיל ההנדסה הסלמנדרי לעיני הנספחים הצבאיים הזרים ליד ריגנוולדה קטע של דיונות חול בשטח כולל של ששה קילומטרים רבועים, שתחתיתן נקדחה קודם לכן. המחזה היה מרהיב, כשהאדמה התרוממה בקול נהמה גדולה “כמו קרחון שנשבר” – ורק אחר כך התפזרה ויצרה קיר עצום של עשן, חול וסלעים מתעופפים; החשיך כמעט כמו בלילה והחול שהתרומם שקע לאטו בשטח שקוטרו כמעט מאה קילומטר, ואף ירד כעבור כמה ימים בצורת רביב חול באזור ורשה. באטמוספירה נותרה אחרי הפיצוץ המרהיב כמות כה גדולה של חול ושל אבק מרחף, ששקיעות החמה באירופה כולה היו יפות להפליא כל אותה שנה, אדומות כדם ואש כפי שלא היו מעולם.

הים שכיסה את נתח החוף שפוצץ כונה לאחר מכן Scheuchzer-See והיה ליעד מועדף של טיולי בית ספר לאין ספור ומסעי חינוך לילדים גרמניים שהיו שרים את הימנון הסלמנדרות שהתחבב על הכל:

Solche Erfolche erreichen nur Deutsche Molche.

5. וולף מיינרט מחבר את יצירתו

ייתכן שהיו אלה דווקא אותן שקיעות שמש מרהיבות וטראגיות שהוזכרו, אשר היו מקור השראתו של הפילוסוף המתבודד בן העיר קניגסברג – וולף מיינרט – בחיבור יצירתו המונומנטלית “שקיעת המין האנושי”. יש לאל ידנו לדמותו לנגד עינינו מהלך על שפת הים, גלוי ראש ולבוש גלימה מתבדרת, בוהה בעיניים קסומות אל תוך שטף זה של דם ואש החובק מחציתו של רקיע. “כן,” מלחש הוא אחוז קסם. “כן; הגיע הזמן לכתוב אחרית דבר לתולדות האדם!” עמד וכתב אותה.

“מסתיימת והולכת טראגדיית המין האנושי”, פתח וולף מיינרט. “אל תטעה אותנו יזמתו הקדחתנית ושפעת הטכניקה שבידו; זהו אודם הקדחת בפניו של אורגניזם שאותות המות כבר טבועים בו. מעולם לא עברה על האנושות גיאות חיים כזו של היום; אבל הביאו לי אדם אחד שיהא מאושר; הראו לי מעמד שיהא שמח בחלקו, או אומה שלא תחוש באיום על עצם קיומה. בינות לדורוני הציביליזציה, בתוך תוכו של עושר דמוי עושרו של קריזוס בנכסי רוח וחומר, נתקפים אנו יותר ויותר בתחושת אי-בטחון שאין לגבור עליה, תחושת לחץ ואי-נוחות.” וולף מיינרט מנתח בלא רחם את הלוך רוחו של העולם של היום, אותו ערב רב של פחדים ושנאות, אי אימון ושגעון הגדלות, ציניות ונכאות רוח: במלה אחת – ייאוש, סיכם וולף מיינרט בקצרה. תסמונת טיפוסית של הסוף. גסיסה מוסרית.

השאלה היא: המסוגל האדם, האם היה מסוגל אי פעם, להיות מאושר? האדם בוודאי, ככל יצור חי; האנושות – לאו. כל אסונו של האדם הוא בכך, שנגזר עליו להיות לאנושות – או, מאידך, שהדבר קרה באיחור, לאחר שהיה כבר מפורד במסגרות של אומות, גזעים, אמונות, מעמדות ורבדים, נבדל לעשירים ועניים, למשכילים ולחסרי השכלה, לשולטים ולנשלטים. כנסו בעדר אחד סוסים, זאבים, כבשים וחתולים, שועלים וצבאים, דובים ועזים; כִלאו אותם במכלאה אחת והכריחו אותם לחיות באספסוף חסר טעם זה שייקרא “סדר חברתי” ולקיים כללי חיים משותפים; יהיה זה עדר אומלל ובלתי מרוצה, מפולג באורח פאטאלי, שבו לא יחוש אף אחד מהיצורים האלה כבביתו. זאת היא בסך הכל תמונה מדוייקת של העדר הגדול וההטרוגני עד יאוש הקרוי אנושות. אומות, מעמדות, רבדים, אינם יכולים לחיות לאורך ימים במשותף, מבלי שיצרו זה על זה ויפריעו זה לזה עד מאוס; הם יכולים לחיות לאורך ימים או אלה מחוץ לאלה – דבר שהיה אפשרי רק כל עוד העולם גדול דיו בשבילם – או זה נגד זה, במאבק לחיים ולמוות. מבחינת מכללים אנושיים ביולוגיים, כגון אומה, גזע או מעמד, יש רק דרך אחת טבעית אל אושר הומוגני ובלתי מופרע: להכין מקום רק לעצמו ולהשמיד את האחרים. וזהו בדיוק הדבר שהמין האנושי החמיץ. היום כבר מאוחר מדי. התקנו לעצמנו דוקטרינות רבות מדי והתחייבויות שבהן אנחנו מגינים על “האחרים”, במקום להיפטר מהם; המצאנו סדר מוסרי, זכויות אדם, חוזים, חוקים, שויון, אנושיות ומה לא; יצרנו את הפיקציה של אנושות הכוללת אותנו ואת ה“אחרים” באיזו שהיא ישות רעיונית גבוהה יותר. איזו טעות גורלית! העלינו את החוק המוסרי מעל לחוק הביולוגי. הפרנו את ההנחה הטבעית של כל חיי צוותא: כי רק חברה הומוגנית יכולה להיות חברה מאושרת. את האושר הזה שהיה ניתן להשגה הבאנו קורבן לחלום גדול, אבל בלתי אפשרי: ליצור אנושות אחת וסדר אחד לכל האנשים, האומות, המעמדות והרמות. היתה זאת איוולת עם גודל רוח. היה זה הנסיון היחיד של האדם הראוי, בדרכו שלו, להוקרה, להתעלות על עצמו. ובעבור אידיאליזם עילאי זה משלם עתה המין האנושי בחורבן שלא ניתן עוד למנעו.

התהליך שבאמצעותו מבקש האדם להתארגן איכשהו לאנושות ימיו כימי הציביליזציה עצמה, כימי חוקיו הראשונים וקהילותיו הראשונות; אם לבסוף הושג מקץ אלפי שנים רבות כל כך רק זאת, שהתהומות בין הגזעים, האומות, המעמדות והשקפות העולם העמיקו בחריפות כזו ובלא תקוה, כפי שאנו עדים לכך בימינו, לא נוכל עוד לעצום את עינינו נוכח ההכרה שהנסיון ההיסטורי האומלל לעצב מכל האנשים מין אנושות – נכשל כשלון סופי וטראגי. סוף כל סוף אנו מתחילים לתפוס את הדבר; מכאן אותם נסיונות ותכניות לאחד את החברה האנושית בדרך אחרת, בכך שבאמצעים רדיקלים יוכן מקום רק לאומה אחת, מעמד אחד, או אמונה אחת. אבל מי יוכל לומר עד כמה אנו נגועים בחולי החשוך מרפא של הדיפרנציאציה? במוקדם או במאוחר תתפרק כל שלמות הומוגנית כביכול לקומץ הטרוגני של אינטרסים מתנגשים, מפלגות, מעמדות וכן הלאה, אשר או שיילחמו זה בזה עד חורמה, או שיסבלו שוב מכורח חייהם בצוותא. אין כל מוצא. אנו נעים במעגל קסמים; אלא שלא לעולם תיסוב ההתפתחות במעגל. לזה דאג הטבע עצמו בכך, שהקצה בעולם מקום לסלמנדרות.

אין זה מקרה, הרהר וולף מיינרט, שהסלמנדרות הגשימו את חיותן רק בתקופה שבה החולי הכרוני של האנושות, אותו אורגניזם ענק שלא עלה בידו להתאחות והתפרק כל העת, עובר לשלב הגסיסה. מלבד סטיות חסרות משמעות מתיצבות הסלמנדרות כישות אחת כבירה והומוגנית; עד כה הן לא יצרו שום שבטים, אומות, לשונות, מדינות, אמונות, מעמדות או כתות הנבדלות זו מזו התבדלות של ממש; אין בהן אדונים ועבדים, בני חורין וצמיתים, עשירים ועניים; יש אמנם הבדלים מסויימים הנגזרים מחלוקת העבודה, אבל מצד עצמה זוהי מסה אחידה, עשויה חומר אחד והומוגנית, מבחינה ביולוגית פרימיטיבית באותה מידה בכל חלקיה, שציודה הטבעי לקוי אבל שווה, משועבדת באותה מידה, וחיה ברמת חיים נמוכה ואחידה. אחרון הכושים או האסקימוס הנידח ביותר חי בתנאים טובים יותר בלא כל השוואה, ונהנה מנכסי חומר ורוח שופעים לאין שיעור מאשר אותם מיליארדי סלמנדרות מאוזרחות. ואף על פי כן אין כל סימן שהסלמנדרות סובלות מכך. להיפך. עינינו הרואות שאין להן שום צורך בכל אשר בו מבקשים להיושע מן האימה המטאפיזית ומלחץ החיים של האדם; אין להן צורך בפילוסופיה, בחיי נצח או באמנות; אין הן יודעות דמיון מהו, הומור, מיסטיקה, משחק או חלום; הן ריאליסטיות קיומיות מוחלטות. הן רחוקות מאתנו בני האדם ממש כמו הנמלים או החילקים; ³²הן נבדלות מהם רק בכך שהתנחלו בתנאי חיים שונים, דהיינו בציביליזציה האנושית. התנחלותן בה דומה להתנחלות הכלב במגורי האדם; אין הן יכולות להתקיים בלעדיה, אבל אין הן חדלות להיות בשל כך מה שהנן;משפחת בעלי חיים פרימיטיבית מאוד בדרגת דיפרנציאציה נמוכה. די להן לחיות ולרבות; הן יכולות להיות אפילו מאושרות, כי לא מפריעה להן שום תחושת אי שויון בינן לבין עצמן. הן פשוט הומוגניות. לכן הן יכולות להגשים בלי קושי באחד הימים, כן – ממש בכל יום שיבוא – את אשר לא יכלו לעשות בני האדם: את אחדות סוגן בכל העולם, את אחידותן העולמית. במלה אחת את הסלמנדריות האוניברסלית. באותו יום תסתיים הגסיסה בת אלפי השנים של המין האנושי. על פני כוכב הלכת שלנו לא יהיה די מקום לשתי המגמות השואפות להשתלט על העולם. אחת מהן – דינה לסגת, ואנו יודעים, איזו תיסוג.

כיום חיות בעולם כעשרים מיליארד סלמנדרות מאוזרחות, קרוב לפי עשר ממספר בני האדם. מזה נובע, בתוקף הכרח ביולוגי והגיון היסטורי, כי הסלמנדרות, בהיותן משועבדות, יהיו חייבות להשתחרר; כי בהיותן הומוגניות, יהיה עליהן להתאחד; וכי בהיותן בכך הכוח הגדול ביותר שהעולם ראה מימיו, אחת דתן לתפוס את השלטון על העולם. החושבים אתם שיתפתחו לחוס על האדם? החושבים אתם שיחזרו על שגיאתו ההיסטורית בכך שתמיד שעבד את העמים והמעמדות שנוצחו במקום להשמידם? שמתוך אנוכיות הציב תמיד הבדלים חדשים בין בני האדם, רק כדי לנסות לגשר עליהם אחר-כך מתוך גודל רוח ואידיאליזם? לא, באיוולת היסטורית כזו לא ישגו הסלמנדרות, מכריז וולף

מיינרט. ולו מכיוון שספרי הוא שיזהירן! הן יירשו את כל הציוויליזציה האנושית; כל שעשינו אנחנו יפול לחיקן, כל אשר נסינו ברצותנו להשתלט על העולם; אבל הן היו פועלות נגד טובתן אילו ניסו לקנות יחד עם מורשתנו גם אותנו עצמנו. עליהן להיפטר מהאנשים אם רצונן לשמור על הומוגניותן. לולי עשו כך, היינו אנחנו מכניסים לשורותיהן במוקדם או במאוחר את נטייתנו ההרסנית הכפולה: ליצור הבדלים ולסבול אותם. אבל אין לנו ממה לחשוש; שום יצור שימשיך את תולדות האדם לא יחזור עוד על שגיונות ההשמדה העצמית של המין האנושי.

אין ספק שעולם הסלמנדרות יהיה מאושר משהיה עולמם של בני האדם; הוא יהיה אחיד, הומוגני ונשלט ברוח אחת. סלמנדרה לא תיבדל מסלמנדרה בשפה, בהשקפות, באמונה או בדרישות מן החיים. לא יהיו ביניהן הבדלי תרבות או מעמד, אלא רק חלוקת עבודה. אף אחת מהן לא תהיה אדון או עבד, כי כולן ישרתו את הישות הסלמנדרית הגדולה, שתהיה אל, שליט, מעסיק ומנהיג רוחני כאחד. תהיה רק אומה אחת ורמה אחת. יהיה זה עולם טוב יותר ומושלם יותר משהיה עולמנו. יהיה זה עולם האושר החדש, שלא תיתכן זולתו. ובכן, הבה נפנה לו מקום; אין האנושות ההולכת וכבה מסוגלת עוד לעשות דבר אלא להחיש את סופה – ביופי טראגי, כל עוד לא יהיה מאוחר מדי גם לזאת.

– – – אנו מוסרים כאן את השקפותיו של וולף מיינרט בצורה מובנת ככל האפשר; אנו מודעים לעובדה שבכך יאבד הרבה מקסם השפעתו ועומק הגותו, שבהם הקסים בשעתו את אירופה כולה ובמיוחד את הנוער, אשר קיבל בהתלהבות את האמונה בשקיעתו ובסופו הקרב של המין האנושי. ממשלת גרמניה אמנם גזרה איסור על תורתו של הפסימיסט הגדול בגלל מסקנות מדיניות מסויימות, וּוולף מיינרט נאלץ לגלות לשוויץ; אף על פי כן קנתה לה התיאוריה של גסיסת האנושות שביתה בחוגי המשכילים; הספר (שהכיל 632 עמוד) יצא לאור בכל לשונות העולם והופץ במיליוני עותקים, לרבות בקרב הסלמנדרות.

6. X מזהיר

אולי גם זאת היתה תולדת דבר הנבואה אשר למיינרט, שהאוואנגארד הספרותי והאמנותי שבחוגי המשכילים יצא בסיסמה: אחרינו הסלמנדרות! העתיד לסלמנדרות! הסלמנדרות הן הן המהפיכה התרבותית! ומה איכפת שאין להן אמנות משלהן? לפחות אין מכבידים עליהן אידיאלים מטומטמים, מסורות מיובשות וכל דקדוקי העניות והשיירים הרקובים והמשעממים שקוראים להם שירה, מוסיקה, ארכיטקטורה, פילוסופיה ובכלל תרבות – מלים זקנות המעוררות בנו גועל נפש. מה טוב שעד כה הן לא נכשלו בהעלאת הגירה של האמנות האנושית שאבד עליה כלח: אנחנו ניצור עבורן אמנות חדשה. אנחנו הצעירים סוללים את דרכו של הסלמנדריזם העולמי לעתיד: אנו נהיה הראשונים. אנו סלמנדרות המחר! וכך קמה והיתה תנועת המשוררים הצעירים, הסלמנדריאנים, הנצה מוסיקת הטריטונים (שלושה צלילים בלבד), הציור הפלאגי, שביסוד השראתו היו תצורות המדוזות, השוניות והאלמוגים. מלבד זאת נתגלתה מלאכת התקנת הסכרים של הסלמנדרות כמעין חדש של יופי ושל המונומנטלי. נמאס לנו הטבע, יצאה הקריאה; הבו לנו חופי בטון חלקים במקום הצוקים הפראיים מימים עברו! הרומנטיקה מתה; יבשות העתיד ישורטטו בקווים ישרים נקיים ויעוצבו כמשולשים ספיריים וכמעויינים; העולם הגיאולוגי הישן יפנה את מקומו לעולם גיאומטרי. בקיצור, שוב בא משהו חדש ועתידי, סנסציה רוחנית חדשה ומניפסטים תרבותיים חדשים; ולעומתם אלה אשר החמיצו את העלייה בעוד מועד על דרך הסלמנדריזם הממשמש ובא, הרגישו מתוך מרירות שהם מפגרים אחרי תקופתם, והתנקמו בכך שהחלו להטיף לאנושיות נקיה, לשיבה אל האדם ואל הטבע, וסיסמאות ריאקציונריות אחרות. בווינה הוטבע קונצרט של מוסיקה טריטונית בשריקות בוז; בסלון הבלתי תלויים שבפריז חתך אלמוני לגזרים תמונה פלאגית שכונתה Capriccio en bleu; הסלמנדריזם פשוט זכה למצעד נצחון שאינו ניתן לעצירה.

לא חסרו כמובן קולות של ריאקציונרים שהתקוממו נגד “טירוף הסלמנדרות”, כפי שנהגו לכנות את התופעה. העקבי שבהם היה עלון אנגלי שיצא בעילום שם תחת הכותרת " Xמזהיר". החוברת זכתה לתפוצה ניכרת, אבל זהות מחברה לא נודעה לעולם; אנשים רבים טענו שכתב אותה איזה איש כמורה רם דרג, וזאת בהסתמך על כך שהאנגלים משתמשים באות X כסמל מקוצר לשמו של ישו הנוצרי.

בפרק הראשון ניסה המחבר את כוחו בסטטיסטיקת הסלמנדרות, תוך התנצלות על אי דיוק המספרים שהוא מביא. כך כבר אומדן המספר הכולל של כל הסלמנדרות הוא כיום בין כפולת שבע וכפולת עשרים של מספר כל האנשים בעולם. אותה מידת אי-ודאות שוררת בכל הנוגע למספר בתי החרושת, בארות הנפט, החוות לגידול אצות, המדגרות לצלופחים, מתקני השימוש באנרגיית המים ואוצרות טבע אחרים שמתחת לפני הים; אין בידינו אפילו נתונים משוערים על כושר הייצור של תעשיית הסלמנדרות; פחות מכל ברור לנו, מה פני חימושן והיקפו. אנחנו יודעים אמנם שהסלמנדרות תלויות בבני האדם בכל הנוגע לצריכת המתכות, חלקי חילוף, חמרי נפץ וכימיקלים רבים; אבל מצד אחד כל המדינות שומרות בסודיות גמורה כל מידע על סוגי הנשק וכמויותיו כמו גם סוגי מוצרים אחרים שהן מספקות לסלמנדרות שלהן, ומצד שני קלושות ידיעותינו על כך, מה בעצם מיצרות הסלמנדרות במעמקי הים מחומרי הגלם ומוצרי הביניים שהן קונות מבני האדם. ודאי הוא שאין הן חפצות כי נדע; בשנים האחרונות נספו בטביעה או בחניקה אמודאים כה רבים שהורדו למצולות הים, עד כי אין עוד ליחס את האסונות למקרה. זה כשלעצמו הוא תופעה מדאיגה הן מהבחינה התעשייתית והן מהבחינה הצבאית.

קשה להעלות על הדעת, המשיך X בסעיפי תזכירו, מה הוא שהסלמנדרות מבקשות לקחת מבני האדם. אין הן יכולות לחיות ביבשה, ואין אנו יכולים, בסך הכל, להפריע להן לחיות מתחת לפני המים כרצונן. סביבת החיים שלנו ושלהן מופרדות זו מזו בקפידה ולעולמים. נכון אמנם שאנו דורשים מהן מילוי אי אלה משימות עבודה; אבל בתמורה אנו מאכילים אותן לרוב ומספקים להן חומרי גלם ומוצרים, שבלעדינו לא היו מגיעות אליהם כלל, כגון מתכות. אבל גם באין סיבה מעשית לאנטגוניזם כלשהו בינינו לבין הסלמנדרות, קיים, אם אפשר לומר כך, ניגוד מטאפיזי: לעומת היצורים של פני השטח קיימים יצורי מעמקים (“abyssal”); ישויות הלילה לעומת ישויות היום; מעמקי מים חשוכים לעומת אדמה יבשה ובוהקת. הגבול בין המים והיבשה חד איכשהו משהיה לפנים: המים שלהן נוגעים ביבשה שלנו. יכולנו להתקיים לעולמי עד אלה בצד אלה ורק להחליף בינינו שירותים ומוצרים מסויימים; אבל קשה להשתחרר מן התחושה המדכאת שהדבר כנראה לא יעלה בידנו. מדוע? אינני יכול לנקוב בסיבות מפורטות אך התחושה קיימת: אולי אתה חש וחוזה, שביום מן הימים יתיצבו המים האדירים מול פני היבשה, כדי להכריע אחת ולתמיד ידו של מי על העליונה.

מתוודה אני, ממשיך X, שתחושת המצוק האופפת אותי היא אירציונלית קמעה; אבל הייתי חש הקלה, לו יצאו הסלמנדרות והציגו לאנושות דרישות כלשהן. אפשר היה לשאת ולתת אתן, אפשר היה להגיע אתן לידי ויתורים הדדיים, חוזים ופשרות; אבל שתיקתן מעוררת אימה. אני פוחד מאיפוקן הבלתי מובן. יכלו למשל לדרוש לעצמן יתרונות פוליטיים מסויימים; אליבא דאמת, חוקי הסלמנדרות הקיימים בכל המדינות מיושנים במקצת ואינם עוד לכבודם של יצורים כה מתורבתים שכוחם במספרם. היה זה רק הוגן להסדיר מחדש את זכויות הסלמנדרות וחובותיהן, בכיוון להרחבת יתרונותיהן; היה אפשר לחשוב על מידה זו או אחרת של אוטונומיה בעבורן; היה זה צודק להיטיב את תנאי עבודתן ולשלם להן שכר עבודה הולם יותר. במובנים רבים היה אפשר, אם כן, להיטיב את גורלן, אילו רק דרשו זאת. היה אפשר לוותר להן במשהו ולקבוע אתן הסדרי פיצוי נאותים; לכל הפחות הינו זוכים במרווח של זמן במשך שנים ארוכות. ואולם הסלמנדרות אינן דורשות דבר; הן רק מעלות את פריון עבודתן ואת היקף הזמנותיהן; היום כבר עלינו לשאול את עצמנו, היכן ייעצרו אי פעם שני אלה. פעם דיברו על סכנה צהובה, שחורה או אדומה; אבל אלה היו לפחות אנשים, ולגבי אנשים נוכל פחות או יותר לחזות מה יוכלו לרצות. ברם, אם גם אין לנו עדיין מושג, כיצד ונגד מה בעצם תצטרך האנושות ביום מן הימים להתגונן, מוכרח להיות ברור לפחות הדבר האחד: כי אם בצד אחד יעמדו הסלמנדרות, תעמוד מנגד האנושות כולה.

בני האדם נגד הסלמנדרות! הגיע הזמן שהדברים ינוסחו סוף-סוף כך. הלא אליבא דאמת האדם הנורמלי שונא את הסלמנדרות איסטינקטיבית, נגעל מהן – ופוחד מהן. על כל האנושות מוטל מעין צל אימה מקפיא. מה אם לא זה היא אותה זללנות מטורפת, הצמא שאינו יודע רוויה לבידור והנאות, ההשתוללות האורגיאסטית, שתקפו את בני ימינו? לא היתה עוד הדרדרות מוסרית דומה מאז הימים שבהם עמד להתרגש על האימפריה הרומית נחשול פלישת הברברים. אלה אינם רק פירות העושר החומרי שטרם היה כמוהו, אלא פחד ההתפוררות והכליה שאומרים להטביעו מתוך ייאוש בשאון התענוגות. הבו כוס אחרונה בטרם יקיץ עלינו הקץ! איזו בושה, איזה שגעון! נראה שאלוהים ברחמיו הנוראים מניח לאומות השועטות אל חורבנן להתנוון תחילה. החפצים אנו לקרוא את כתב האש ‘מנה מנה תקל ופרסין’ הרשום למראשות הילולת האנושות? ראו את כתובות הנורות הזוהרות בלילות מעל קירות הערים הזוללות והוללות! במובן זה אנו, בני האדם, כבר מתקרבים אל הסלמנדרות: שכן אנו כבר מרבים לחיות בלילה מביום.

אילו רק הסלמנדרות האלה לא היו כה ממוצעות, נפלטה מעטו של X אנחת דכאון. כן, הן משכילות פחות או יותר; אבל בכך הן מוגבלות עוד יותר, מכיוון שרכשו מתוך הציוויליזציה האנושית רק את אשר הוא ממוצע ותועלתני, מכני ובר-חזרה. הן עומדות לצד האנושות כאותו שוליה ואגנר לצדו של פאוסט: לומדות מאותם ספרים כמו פאוסט האדם. אלא שדי להן בכך: לא מכרסמים בהן שום ספקות. הנורא מכל הוא שריבויין הפיץ את הטיפוס הלמדן, המטומטם וזחוח הדעת של הבינוניות המתורבתת בקנה מידה גדול. במיליונים ומיליארדים של יחידות שוות; אבל לא, טעיתי: הנורא מכל הוא שהן כל כך מצליחות. הן למדו להשתמש במכונות ובמספרים, ומתברר שדי בזה להיות אדוני עולם ומלואו. הן שמטו מהציביליזציה האנושית כל שהיה בה בלתי תכליתי, שחקוקי, דמיוני ועתיק; בכך הוציאו ממנה כל מה שהיה בה אנושי וקיבלו רק את צדה הטכני, התועלתני והמעש ללא כחל ושרק. והקריקטורה העלובה הזאת של הציביליזציה האנושית עושה חיל; בונה פלאי טכניקה, מחדשת את פני כוכב הלכת הנושן שלנו ולבסוף מתחילה לקסום לאנושות עצמה. מפי תלמידו ומשרתו ילמד פאוסט את סוד ההצלחה והבינוניות. או שהאנושות תצא למלחמת גורל לחיים ולמוות בסלמנדרות, או שאחת דתה להסתלמנדר. אשר לי, הסיק X בנימת עצב, הייתי מעדיף את האפשרות הראשונה.

אם כן, X מזהירכם, המשיך הכותב האלמוני, עוד אפשר לפרוץ את המעגל הקר והחלקלק הנסגר והולך על כולנו. עלינו להיפטר מהסלמנדרות. הן רבות מדי; הן חמושות וביכולתן להפנות נגדנו מאגרי ציוד מלחמתי שעל עוצמתו הכוללת איננו יודעים כמעט כלום; אבל סכנה נוראה מזו שבמספרם וכוחם היא בעבורנו, בני האדם, נחיתותן המצליחה והטריומפאלית. אינני יודע ממה לחרוד יותר: מתרבותן האנושית או מאכזריותן הערמומית, הקרה והחייתית; אבל שני אלה מצטברים יחד למשהו מחריד עד אימה וכמעט שטני. בשם התרבות, בשם הנצרות, בשם האנושות, עלינו להשתחרר מהסלמנדרות. ובקול גדול קרא הנביא האלמוני:

משוגעים, חדלו סוף סוף לתת לסלמנדרות אוכל!

חדלו מלהעסיקן, ותרו על שירותיהן, הניחו להן ללכת לכל מקום שם יוכלו להתפרנס בעצמן ככל הדגה אשר במים! הטבע עצמו כבר ישליט סדר ויטפל בשפע המוניהן: רק שהאנשים, הציביליזציה האנושית וההיסטוריה האנושית ימאנו להמשיך לעבוד לסלמנדרות.

וחדלו לתת להן נשק, הפסיקו לאלתר את אספקת המתכות וחומרי הנפץ, אל תשלחו להן מכונות ומוצרי תעשיות האדם! לא תספקו לנמרים שיניים או לנחשים את ארסם; לא תלבו אש בלועות הרי הגעש וסכרים מפני שטפון לא תקעקעו. יוכרז על איסור אספקה בכל הימים, יוצאו הסלמנדרות אל מחוץ לחוק, ארורות יהיו ויוקעו מעולמנו.

יוקם חבר עמים נגד הסלמנדרות!

תתכונן האנושות כולה להגן על קיומה בנשק ביד; תכונס ביוזמת חבר העמים או מלך שוודיה או האפיפיור ברומא ועידה עולמית של עמי התרבות לכרות ברית עולם, או לפחות ברית העמים הנוצריים נגד הסלמנדרות! היום הוא רגע הגורל, יום הרת עולם, שבו יוכל להתגשם תחת הלחץ הנורא של סכנת הסלמנדרות ותחת נס האחריות הכלל-אנושית, מה שלא עלה בידי מלחמה עולמית על קורבנותיה הרבים מספור להגשים: הקמת ארצות הברית של העולם. מי יתן! אם כזאת יצלח, הרי שלא באו הסלמנדרות לשווא, כי חרב אלהים היו.

חוברת פתטית זו עוררה הדים תוססים בחוגים רחבים ביותר של הציבור. גבירות מבוגרות יותר הסכימו בייחוד לטענה שחלה הדרדרות מוסרית שלא היתה כמותה. לעומת זאת הצביעו המוספים הכלכליים של העתונים בצדק על כך, שאי אפשר להגביל את האספקה לסלמנדרות, כי הדבר יהיה כרוך בירידה תלולה של הייצור, ומשבר קשה בענפים רבים של תעשיות בני האדם. גם החקלאות בנויה כיום בהכרח על שיווק עצום של תירס, תפוחי אדמה ומוצרי שדה אחרים למאכל הסלמנדרות; לו הופחת מספר הסלמנדרות, היו המחירים בשוקי המזון יורדים פלאים, והחקלאים היו מוצאים עצמם על סף החדלון. האיגודים המקצועיים החשידו את מר X בגישה ריאקציונית והודיעו שלא יתנו לבלום את יצואן של סחורות כלשהן אל שוקי הסלמנדרות; זה עתה זכה ציבור העובדים בתעסוקה מלאה ובפרמיות ייצור, ומר X חשקה נפשו לחמוס מהם את פת לחמם; מעמד הפועלים סולידרי עם הסלמנדרות ודוחה כל נסיון להוריד את רמת חייהן ולהסגירן מרוששות וחסרות מגן טרף לקפיטליזם. אשר לחבר העמים נגד הסלמנדרות, העלו כל המוסדות הפוליטיים הרציניים את הטענה, שחבר כזה הוא מיותר; הארגון הבינלאומי הכללי הרי קיים, ויש אמנת לונדון שבמסגרתה התחייבו המדיניות הימיות שלא לספק לסלמנדרות שלהן נשק כבד. מובן שקשה לדרוש פירוק נשק כזה מצד מדינה החסרה את הבטחון שמעצמה ימית אחרת לא תחמש בחשאי את הסלמנדרות שלה ולא תגדיל בכך את יכולתה הצבאית על חשבון שכנותיה. כמו כן לא תוכל שום מדינה ושום יבשת להכריח את הסלמנדרות שלה לעבור לחיות במקום אחר, פשוט מכיוון שעל ידי כך היו גדלים הן השיווק התעשייתי והחקלאי, והן הפוטנציאל הצבאי של מדינות או יבשות אחרות. ונימוקים כאלה, שכל בר דעת יכיר בתוקפם, הושמעו למכביר.

למרות זאת לא החטיאה החוברת . X מזהיר לחלוטין את המטרה. כמעט בכל הארצות התרחבה התנועה העממית נגד הסלמנדרות ונוסדו אגודות להדברת הסלמנדרות, מועדוני אנטי-סלמנדריאנים, ועדים להגנת האנושות וארגונים רבים אחרים מסוג זה. בנציגי הסלמנדרות בז’נבה הוטחו עלבונות כאשר צעדו אל אולם הישיבות שבו נתקיימה הישיבה האלף-מאתיים-ושלוש-עשרה של הועדה ללימוד בעיית הסלמנדרות. הגדרות שבחופי הימים כוסו בכתובות מאיימות כמו ‘מוות לסלמנדרות!’ ‘הלאה הסלמנדרות!’ וכדומה. סלמנדרות רבות נסקלו עד מוות. שום סלמנדרה לא העיזה עוד להוציא את ראשה מן המים בשעות היום. אף על פי כן לא באו מצדן שום גילויי מחאה או מעשי נקם. הן פשוט חדלו מהראות, לפחות ביום; והאנשים שהציצו מבעד לגדרות, ראו רק ים אינסופי נוהם באדישות. “תראו את הנבלות,” היו האנשים אומרים בשנאה. “אפילו את פרצופן לא מראות!”

ואל תוך הדממה המדכאת הזאת נפל לפתע רעמה של רעידת האדמה בלואיזיאנה.

7. רעידת האדמה בלואיזיאנה

באותו יום – היה יום אחד-עשר בנובמבר, בשעה אחת לפנות בוקר – הורגש בניו אורלינס זעזוע אדמה עז; כמה צריפים ברובעי השחורים התמוטטו; האנשים יצאו בבהלה אל הרחובות, אבל הזעזועים לא נשנו; רק ציקלון נוהם וקצר הלם במכה כמו מטורפת, שבר חלונות וטאטא גגות בסימטאות הכושים; כמה עשרות בני אדם נהרגו; לבסוף ירד מטר עז של בוץ.

בעוד כבאי ניו-אורלינס יוצאים לעזרת הרחובות הפגועים ביותר, תקתקו במברקות קריאות ממורגן סיטי, פלאק מיין, בטון רוז' ולאפאייט S.O.S!! שלחו יחידות הצלה! נסחפנו ברעידת האדמה ובסופה! סכרי המיסיסיפי מאיימים להישבר! שלחו מייד חפרים, אמבולנסים וכל מי שמסוגל לעבוד! – מפורט ליווינגסטון הגיעה רק השאלה הלקונית: האלו, האם גם אצלכם יש אסון כזה? – ועוד מברק מלאפייאט: הקשיבו, הקשיבו! ניו אייביריה נפגעה קשה! נראה שאין קשר בין אייביריה ומורגן סיטי. שלחו לשם עזרה! – ועוד קריאת טלפון ממורגן סיטי: אין לנו קשר עם ניו אייביריה. כנראה נותקו הכביש ומסילת הברזל. שילחו אניות ומטוסים לוֶרמיליון ביי! לנו כבר לא נחוץ כלום. יש לנו שלשים הרוגים ומאה פצועים. – אחר-כך מברק מבטון רוז‘: לידיעתנו הכי גרוע בניו-אייביריה. דאגו בעיקר לניו-אייביריה. אלינו רק פועלים, אבל מהר, הסכרים ייפרצו. עושים מה שאפשרי. – אחר-כך: האלו, האלו, אלכסנדריה, נקיטוֹש שריוופורט, פסקגולה, שולחות רכבות סיוע לניו-אייביריה. האלו, האלו, ממפיס, ויינונה, ג’קסון שולחות רכבות בכיוון אורלינס. כל המכוניות מסיעות אנשים בכיוון סכר בטון רוז’. – האלו, כאן פסקגולה. יש לנו כמה הרוגים. האם אתם צריכים עזרה?

בינתים יצאו כבר מכוניות הכבאים, אמבולנסים ורכבות הסיוע לכיוון מורגן-סיטי – פטרסון – פראנקלין. לאחר השעה ארבע לפנות בוקר הגיעה הידיעה הראשונה המדוייקת יותר: המסילה בין פראנקלין וניו-אייביריה, שבעה קילומטר מערבית מפראנקלין, נותקה בנחשול מים; נראה שנבעתה שם פרצה עמוקה בעקבות רעידת האדמה, והיא מחוברת לוורמיליון-ביי ומוצפת במי הים. עד כמה שאפשר לקבוע עד כה, מתקדמת הפרצה מוורמיליון-ביי בכיוון מזרח-צפון-מזרח, ליד פראנקלין פונה צפונה, נשפכת לגראנד לייק וממשיכה לכיוון צפון עד לקו פלאקמיין-לאפאייט, שם היא מסתיימת באגם הישן; ענף שני של הפרצה מחבר את גראנד-לייק לכיוון מערב עם אגם נאפוליאונויל. האורך הכולל של הקרע הוא כשמונים קילומטר, רוחבו שניים עד אחד-עשר קילומטר. כאן, כך נראה, היה מרכז הרעש. אפשר לציין את העובדה המדהימה שבמקרה עקפה הפרצה את כל מקומות היישוב הגדולים יותר. אף על פי כן ממדי אובדן החיים כנראה ניכרים. בפראנקלין הגיע גובה הבוץ שהומטר על המקום עד 60 ס“מ, בפטרסון 45 ס”מ. אנשים מאטצ’פליה ביי מספרים שבשעת הרעש נסוג הים בשלושה קילומטר בערך, ואחר-כך שב ונפל אל מול החוף בגל שגובהו שלושים מטר. יש חשש שבחוף נספו אנשים רבים. עדיין אין כל קשר עם ניו-אייביריה.

בינתיים הגיעה לניו-אייביריה מצד מערב רכבת המשלחת של נקיטוש; הידיעות הראשונות שהגיעו בדרכי עקיפין דרך לאפאייט ובטון-רוז' היו נוראות. כבר כמה קילומטר בואכה ניו-אייביריה לא יכלה הרכבת להמשיך, ממזרח לעיר נפער הר געש של בוץ, אשר פלט בבת אחת כמויות עצומות של רפש דליל וקר; לדבריהם נעלמה ניו-אייביריה כליל תחת מבול הבוץ. ההתקדמות בחושך ותחת המטר הכבד קשה ביותר. עם ניו-אייביריה לא הצלחנו להקים קשר.

בה בעת הגיעו ידיעות מבטון-רוז':

בסכרי המיסיסיפי עובדים כבר כמה אלפי אנשים סטופ אילו לפחות פסק הגשם סטופ דרושים לנו מכושים אתים עגלות אנשים סטופ אנחנו שולחים עזרה לפלאקמיין הם בבוץ עד הברכיים אלה הבטלנים סטופ

מברק מפורט ג’קסון:

בשתיים וחצי בבוקר שטף לנו גל הים שלושים בתים לא יודעים מה זה היה בערך שבעים איש נשטפו פנימה רק עכשיו תיקנתי המכשיר בית הדואר נשטף גם האלו הבריקו מהר מה זה בעצם היה פקיד המברקה פרד דאלטון האלו תמסרו למיני לאקוסט שלא קרה לי כלום רק ידי נשברה והבגדים הלכו העיקר שהמכשיר אוקיי פרד

מפורט אידס הגיעה הבשורה התמציתית ביותר:

יש לנו הרוגים באריווד נשטפה כולה לים

בינתיים – היה זה סמוך לשמונה בבוקר – החלו לחזור ראשוני המטוסים שנשלחו אל האיזור הפגוע. הם דווחו שכל החוף מפורט ארתור, טקסס, ועד סביבת מובייל, אלאבאמה, נשטף בלילה בגל ים אדיר; בכל מקום רואים בתים מוצפים או ניזוקים. דרום מזרחה של לואיזיאנה (מכביש לייק צ’ארלס – אלכסנדריה – נאצ’יז) ודרומה של מיסיסיפי (עד לקו ג’קסון – האטיסבורג – פאסקאגולה) סחופים בוץ. בוורמיליון-ביי חדר לתוך היבשה מפרץ חדש, ברוחב שלושה עד עשרה קילומטר, המתפתל פנימה כמו פיורד ארוך כמעט עד פלאקמיין. ניו-אייביריה נפגעה כנראה קשה, אבל רואים אנשים רבים מפנים את הבוץ מן הבתים ומן הדרכים. לא היתה אפשרות לנחות. האבדות הקשות ביותר יהיו כנראה לאורך חוף הים. מול חוף Point au Fer טובעת אנית קיטור, כנראה מקסיקנית. ליד צ’נדלר איילנדס מכוסה הים במיני שברים. הגשם בכל האיזור הולך ונחלש. הראות טובה.

ההוצאות המיוחדות הראשונות של עתוני ניו-אורלינס יצאו כמובן כבר לאחר השעה ארבע בבוקר; בהמשך היום נוספו הוצאות חדשות ובהן פרטים נוספים; לקראת השעה שמונה בבוקר הביאו כבר עתונים צילומים של האזורים הפגועים ומפות של המפרץ החדש. בשמונה וחצי פורסם ראיון עם הסייסמולוג של אוניברסיטת ממפיס, ד"ר ווילבור ר. בראונל, על סיבות הרעש בלואיזיאנה. לפי שעה אין אנו יכולים להסיק מסקנות סופיות, הודיע המלומד המפורסם, אבל נדמה, שאין לזעזועים האלה קשר לפעילות הוולקנית הערה עדיין אשר באיזור הגעשים המקסיקני התיכון, ממש ממול לאיזור הפגוע. ברקע הרעש של היום כנראה שינויים טקטוניים, כלומר הוא נגרם בלחץ המסות של ההרים: מצד אחד הרי הרוקי והסיירה מאדרה, מצד שני הרי האפלאצ’ים, הלוחצים על השקע הנרחב של מפרץ מקסיקו, אשר המשכו הוא השפלה המשתרעת לאורך ערוצו התחתון של המסיסיפי, הקרע היוצא כעת מאיזור וורמיליון-ביי הוא רק שבר חדש, ויחסית קטן, אפיזודה זעירה בתהליך הגיאולוגי שיצר את מפרץ מקסיקו ואת הים הקריבי, ובכלל זה הזר של האנטילים הגדולים והקטנים, שאינם אלא שארית של רכס הרים רצוף. אין ספק שתהליך השקיעה של מרכז אמריקה יימשך ויתרחשו זעזועים, שברים וקרעים נוספים; אין להוציא מכלל חשבון שקרע וורמיליון אינו אלא פתיחה להחיאת התהליך הטקטוני שמרכזו במפרץ מקסיקו; במקרה זה נוכל להיות עדים לקטסטרופות גיאולוגיות ענקיות העלולות להפוך כמעט חמישית משטח ארצות הברית לקרקעית הים. בתמורה לכך נוכל לצפות בסבירות קרובה לוודאות, שאם אמנם כך יקרה, תתחיל קרקעית הים שבאיזור האנטילים להתרומם, ואולי גם מעט מזרחה משם, במקומות שבהם מבקש מיתוס ישן לחפש את יבשת אטלנטיס השקועה במצולות.

לעומת זאת, המשיך המלומד, שמלותיו פז, בנימת הרגעה, אין צורך להתיחס ברצינות לחששות שבאיזור הפגוע תתעורר פעילות וולקנית; מה שנראה כלועות פולטי בוץ איננו אלא התפרצויות של גאז הביצות שארעו בקרע של וורמיליון. אין להתפלא אם יתברר שבאיזור הסחף של המיסיסיפי מצויות בועות ענק של גאזים העלולות להתפוצץ במגע עם האויר ולהרים אתן מאות אלפי טונות של מים ובוץ. כמובן שלהסבר סופי תהיינה דרושות, חזר והדגיש ד"ר ו.ר. בראונל, התנסויות נוספות.

שעה שתחזיותיו של בראונל בדבר קטסטרופות נוספות סובבו בקרבי מכונות הדפוס הרוטציוניות של העתונים, קיבל מושל מדינת לואיזיאנה את המברק הבא מפורט ג’קסון:

מצטערים על אובדן חיי אדם סטופ נסינו לעקוף את עריכם אבל לא לקחנו בחשבון הרתע ועוצמת הלם מי הים בשעת ההתפוצצות סטופ ודאנו שלוש מאות ארבעים וששה קורבנות לאורך כל החוף סטופ משתתפים בצערכם סטופ Chief Salamander סטופ האלו האלו כאן פרד דאלטון בית הדואר פורט ג’קסון כרגע עזבו שלוש סלמנדרות נכנסו לפני עשר דקות לבית הדואר לשלוח מברק כוונו אלי אקדחים אבל כבר הלכו נבלות מגעילות שילמו ורצו אל המים רדף אחריהם רק הכלב של הרוקח צריך לאסור עליהן להסתובב בעיר אחרת אין חדש דרישת שלום למיני לאקוסט שולח לה נשיקות פקיד המברקה פרד דאלטון.

שעה ארוכה נד מושל מדינת לואיזיאנה בראשו למראה המברק. איזה לץ, זה פרד דאלטון, אמר לבסוף. מוטב לא לתת את זה לעתונים.

8. Chief Salamnder מציג את דרישותיו

שלושה ימים אחרי הרעש בלואיזיאנה נודע על קטסטרופה גיאולוגית חדשה, הפעם בסין. תוך זעזוע אדיר ומהדהד נקרע חוף הים בחבל קיאנג-סו מעט צפונית לנאנקין, בערך באמצע הדרך בין שפך היאנג-טסה והערוץ הקדום של הונג-סו; לתוך הקרע חדר הים, והוא התחבר עם האגמים הגדולים הונג-צ’או ופן-ז’ון; בין הערים פוגיאנג והווינג. נראה שכתוצאה מהרעידה נוטש היאנג-טסה את ערוצו בירכתי נאנקין, וזורם בכיוון האגם טאי והלאה לעבר הונג-צ’או. לפי שעה אין כל אפשרות אפילו לאמוד את היקף האבדות בנפש. מאות אלפים בורחים לפרובינציות הצפוניות והדרומיות. אניות מלחמה יפניות קיבלו פקודה להפליג אל האיזור הפגוע.

על אף שזעזועי האדמה בקיאנג-סו עלו הרבה בהיקפם על האסון בלואיזיאנה, הוקדשה להם תשומת לב מעטה, מכיוון שהעולם הורגל כבר לקטסטרופות בסין, ונראה שחיי מיליון בני אדם שם אינם מעלים ואינם מורידים; מלבד זאת היה ברור מן הבחינה המדעית, שמדובר ברעידת אדמה טקטונית גרידא, הקשורה בשבר המעמקים הקרקעי בסביבת איי ריוקיו והפיליפינים. אבל כעבור עוד שלושה ימים רשמו הסייסמוגרפים של אירופה רעשים נוספים, שמרכזם היה אי-שם ליד איי קַפ ורדה. ידיעות מפורטות יותר בישרו שרעש כבד פקד את איזור החוף של סנגמביה דרומית לסן לואיס. בין למפול ואמבורו נפער שקע עמוק שכוסה בים והמשיך להתקדם בואכה מרינגן ועד ואדי דימאר. לפי עדויות ראיה פרץ מתוך האדמה ברעש איום עמוד של אש וקיטור שהטיל למרחקים גדולים חול ואבנים; לאחר מכן נשמעה יללת הים כאילו היה מטיל עצמו לתוך השקע הפתוח. אובדן חיי אדם איננו ניכר.

זעזוע שלישי זה של האדמה עורר כבר תגובה הדומה לבהלה. המתעוררת פעילות וולקנית של כדור הארץ? שאלו עתונים. מעטה האדמה מתחיל להתבקע זעקו עתוני הערב. מומחים העלו את הסברה, שאולי נוצר “הבקע הסנגמבי” רק כתוצאה מהתפוצצות עורק וולקני הקשור להר הגעש פיקו שבאיי פוגו בקבוצת האיים של קפ ורדה; הר געש זה היה פעיל עוד בשנת 1847 ומאז נחשב כבוי. לפיכך אין קשר בין רעידת האדמה במערב אפריקה ובין התופעות הסיסמיות בלואיזיאנה ובקיאנג-סו שהן כמסתבר בעלות אופי טקטוני. אלא שלבני האדם לא היה איכפת, כנראה, אם האדמה מתבקעת מסיבות טקטוניות או וולקניות. עובדה היא שבאותו יום מלאו כל בתי התפילה המוני מתפללים; בכמה חבלי ארץ היה צורך לפתוח אותם גם בלילה.

בשעה אחת בלילה (זה היה בעשרים בנובמבר) קלטו חובבי רדיו ברוב חלקי אירופה הפרעות חזקות, כאילו פעלה תחנה חדשה, חזקה מאוד. מצאו אותה באורך גל של מאתיים ושלושה מטר; היה אפשר לשמוע משהו כמו שקשוק של מכונות או גלי ים; לתוך הרשרוש הנמשך והאינסופי חתך לפתע קול איום ומקרקר (הכל תארו אותו באורח דומה: קול חלול, מחרחר, כאילו מלאכותי ועוד מוגבר ללא נשוא על ידי רמקול); וקול צפרדע זה קרא בהתרגשות:

“Hullo, hullo, hullo! Chief Salamander speaking! Hullo, Chief Salamander speaking. Stop all broadcasting, you men! Stop your broadcasting! Hullo, Chief Salamander speaking!”

אחר כך שאל קול אחר, מוזר וחלול: Ready?" –

“Ready.” ונשמע תקתוק, כאילו מחברים קוו; ועוד קול אחר, חנוק שלא כדרך הטבע, קרא:

“Attention! Attention! Attention!” “Now!” “Hullo!”

וכעת נשמע קול צרוד, עייף, אבל בכל זאת קולו של מפקד, לתוך דממת הלילה: "האלו, אתם בני אדם! כאן לואיזיאנה, כאן קיאנג-סו, כאן סנגמביה. אנו מצטערים על חיי אדם שאבדו. לא נגרום לכם אבדות מיותרות. אנחנו רק רוצים שתפנו את חופי הים במקומות שנציין לכם מראש. אם תעשו זאת, תימנעו מתאונות מצערות. להבא נודיע לכם לפחות שבועיים מראש, באיזה מקום נרחיב את ימנו. עד כה ערכנו רק ניסויים טכניים. חומרי הנפץ שלכם עמדו יפה במבחן. אנחנו מודים לכם.

"האלו, אתם, בני אדם. שמרו על השקט. אין לנו כוונות עוינות כלפיהם. אנחנו רק זקוקים ליותר מים, יותר חוף, יותר מרדדים לקיומנו. אנחנו רבים מדי. כבר אין לנו די מקום בחופיכם. לכן עלינו לפרק את יבשותיכם. נעשה מהן רק איים ומפרצים. בכך אפשר להכפיל את אורך חופי העולם פי חמישה. נבנה גם מרדדים חדשים. אין אנו יכולים לחיות במים עמוקים. נזדקק ליבשותיכם כחומר גלם למילוי המעמקים. אין לנו שום טינה אליכם, אבל אנחנו רבים מדי. אתם יכולים בינתיים לעבור אל פנים היבשות. אתם יכולים להימלט להרים. את ההרים נפרק רק בסוף.

“אתם רציתם אותנו. אתם הפצתם אותנו בכל העולם. עכשיו אנחנו חלק מעולמכם. אנחנו רוצים להסתדר אתכם בטוב. אתם תספקו לנו פלדה בשביל המקדחות והפטישים שלנו. אתם תספקו לנו חומרי נפץ. אתם תספקו לנו טורפדות. אתם תעבדו בשבילנו. בלעדיכם לא היינו יכולים לסלק את היבשות הישנות. האלו, אתם, בני אדם, Chief Salamander מציע לכם, בשם כל הסלמנדרות בעולם, שיתוף פעולה. אתם תעבדו אתנו בהריסת עולמכם. אנחנו מודים לכם.”

הקול העייף והצרוד נשתתק, ותחתיו נשמעה רק הנהמה הנמשכת כמו של מכונות או ים. “האלו, האלו, אתם, בני אדם,” חזר ונשמע הקול המקרקר,“עכשיו נשמיע לכם מוסיקה קלה מהתקליטים שלכם. בתכנית – מארש הטריטונים מהסרט עתיר התפאורה פוסיידון.”

מובן מאליו שהעתונים כינו את השידור הלילי “מהתלה גסה ומטופשת” של איזו תחנת שידור פיראטית; למרות זאת חיכו מיליוני בני אדם בלילה שלאחריו ליד מקלטיהם, לשמוע אם אותו קול נורא ישוב וישמע, סוחף ומקרקר. ואכן הוא נשמע בדיוק בשעה אחת בליווי הנהמה המשכשכת, הממלאת את החלל.

“Good evening, you people” קרקר בעליצות. “תחילה נשמיע לכם מעל גבי תקליט Salamander Dance מהאופרטה שלכם Galathea.” בתום המוסיקה הצרחנית והנלוזה, נשמע שוב אותו קרקור מזויע במעין שמחה. “האלו, אתם, בני אדם! זה עתה טובעה בטורפדו ספינת התותחים הבריטים ארבּוס אשר ניסתה להשמיד בלב האוקיאנוס האטלנטי את תחנת השידור שלנו. הצוות טבע. האלו, אנחנו קוראים אל המקלט את ממשלת בריטניה. האניה אמנחוטפ, נמל הבית פורט סעיד, סרבה למסור לנו בנמל שלנו מקלאהו את חומרי הנפץ שהזמנו. לדבריהם קיבלו פקודה להפסיק אספקה נוספת של חומרי נפץ. האניה טובעה, כמובן. אנו מייעצים לממשלת בריטניה לבטל את הפקודה עד מחר בצהריים באלחוט, אחרת יטובעו האניות ויניפג, מאניטובה, אונטריו וקויבק המובילות דגנים מקנדה לליברפול. האלו, אנו קוראים לממשלת צרפת. החזירו את סיירות הקרב השטות בכיוון לסנגמביה. אנחנו צריכים להרחיב את המפרץ שנוצר שם זה עתה. Chief Salamander הורה לי להעביר לשתי הממשלות את הבעת רצונו הבלתי מעורער לקשור אתן קשרי ידידות הדוקים ככל האפשר. זהו סוף החדשות כעת נשמיעכם מעל גבי תקליט את השיר שלכם’Salamandria, Valse Erotique'.”

למחרת אחרי הצהריים טובעו מדרום-מערב ל-מייזן הד האניות ויניפג, מאניטובה, אונטריו וקויבק. גל של חיל ורעדה עבר בעולם. בערב הודיע הבי.בי.סי. שממשלת הוד מלכותו אסרה על אספקת חומרי מזון כלשהם, מוצרים כימיים, כלים, נשק ומתכות לסלמנדרות. בלילה, בשעה אחת, קרקר על גלי האתר הקול הנרגש:

“Hullo, hullo, hullo! Chief Salamander speaking! Hullo, Chief Salamander is going to speak!”

וכבר נשמע הקול העייף, הצרוד והזועף: “האלו, אתם, בני אדם! האלו, אתם, בני אדם! האלו, אתם, בני אדם! אתם חושבים שניתן לכם להרעיב אותנו? עזבו את השטויות שלכם! כל מה שתעשו יפנה נגדכם! בשם כל הסלמנדרות אני קורא לבריטניה הגדולה. אנו מכריזים החל משעה זו מצור ימי בלתי מוגבל על האיים הבריטיים, חוץ ממדינת אירלנד החופשית. אני סוגר את תעלת לאמאנש. אני סוגר את תעלת סואץ. אני סוגר את מיצר גיברלטר לכל האניות. כל נמלי בריטניה סגורים. כל אניה בריטית בכל הימים תטובע. האלו, אני קורא לגרמניה. אני מעלה את שיעור הזמנותי לחומרי נפץ פי עשרה, אספקה מיידית, יעד בסיס אספקה מרכזי, סקאגראק. האלו, אני קורא לצרפת. ספקו בהול טורפדות מוזמנות למבצרים התת-ימיים 3C, BFF, ו-Quest 5. האלו, אתם בני אדם! אני מזהיר אתכם. אם תגבילו את אספקת המזון בשבילנו, אקח אותו בעצמי מאניותיכם. אני מזהירכם מחדש.” שיעור הקול העייף ירד כדי חרחור מובן אך בקושי. “האלו, אני קורא לאיטליה. הכינו פינוי האיזור ונציה – פאדובה – אודינה. אני מזהירכם פעם אחרונה, בני אדם. די לנו בשטויות שלכם.” השתררה דממה ארוכה, ובה רק רחש כמו של ים שחור וקר. ושוב נשמע הקול המקרקר והשמח: “ועכשיו נשמיע לכם מתקליטיכם את הלהיט האחרון Triton-Trot.”

9. ועידה בואדוז

היתה זאת מלחמה משונה, אם בכלל אפשר לכנותה מלחמה; שכן לא היתה קיימת שום מדינת סלמנדרות או ממשלת סלמנדרות מוכרת שהיה אפשר להכריז עליה רשמית מלחמה. המדינה הראשונה שמצאה עצמה במצב מלחמה עם הסלמנדרות היתה בריטניה הגדולה. כבר בשעות הראשונות טיבעו הסלמנדרות כמעט את כל אניותיה שעגנו בנמלים; את זאת לא היה אפשר למנוע. רק האניות בלב ים היו לעת עתה חסינות יחסית, לפחות אלה ששייטו מעל למעמקים; כך ניצל חלק מצי המלחמה הבריטי, אשר פרץ את הסגר הסלמנדרות באיזור מלטה והתרכז מעל לשקע היוני; אבל גם יחידות אלה אותרו במהרה על ידי צוללות כיס של הסלמנדרות וטובעו בזו אחר זו. תוך ששה שבועות איבדה בריטניה הגדולה ארבע חמישיות מכל נפח ספינותיה.

לג’ון בול זומנה שוב הזדמנות היסטורית להוכיח את קשי עורפו המפורסם. ממשלת הוד מלכותו לא נכנסה למשא ומתן עם הסלמנדרות, ואת איסורי האספקה לא ביטלה. “ג’נטלמן בריטי,” הכריז ראש הממשלה בשם האומה כולה, “ג’נטלמן בריטי פורס את חסותו על בעלי חיים, אך איננו נושא ונותן אתם.” כבר כעבור כמה שבועות נוצר באיים הבריטיים מחסור נואש במזון. רק ילדים קיבלו פרוסת לחם אחת וכמה כפיות תה או חלב ליום; העם הבריטי נשא את מחסורו באומץ שאין לו דוגמה. גם לאחר שהמחסור במזונותיו הביאו עד כדי אכילת כל סוסי המירוץ שברשותו. הנסיך מוויילס חרש במו ידיו את התלם הראשון במגרשי רויאל גולף קלאב, לשם זריעת גזר עבור בתי היתומים של לונדון. במגרשי הטניס של וימבלדון נזרעו תפוחי אדמה, בזירת מרוצי הסוסים של אסקוט נזרעה חיטה. “נקריב כל קורבן, גם קורבן עליון,” הכריז בבית הנבחרים מנהיג המפלגה השמרנית, “אבל את כבוד בריטניה לא נפקיר”.

מכיוון שהמצור על חופי בריטניה היה מלא, נותרה לה רק דרך אחת פתוחה לאספקה ולקשר עם קהיליית העמים הבריטית, והיא דרך האוויר. “מוכרחים להשיג מאה אלף מטוסים,” הכריז שר האויריה, וכל מי שידיים ורגלים לו נרתם למשימה; נעשו הכנות קדחתניות לאפשר ייצור יומי של אלף מטוסים; אלא שכאן התערבו ממשלות יתר מדינות אירופה במחאה חריפה נגד הפרה זו של האיזון האווירי; ממשלת בריטניה נאלצה לוותר על התכנית האווירית שלה ולהתחייב שלא תבנה יותר מעשרים אלף מטוסים, וזאת במשך חמש שנים. לא נותר אלא להמשיך לרעוב או לשלם מחירי עתק בעבור מזון שסופק במטוסי שאר המדינות; ליטרת לחם עלתה עשרה שילינג, זוג עכברושים גיני אחד. קופסת קאביאר עשרים וחמש לירות שטרלינג. היה זה בפשטות תור הזהב לסחר מדינות היבשת, תעשייתן וחקלאותן. מכיוון שצי המלחמה הוצא מן המערכה מראשיתה, התנהלו המבצעים הצבאיים נגד הסלמנדרות רק מן היבשה ומן האויר. חילות היבשה המטירו אש תותחים ומקלעים לתוך המים מבלי לגרום, ככל שניתן לקבוע, אבידות ניכרות לסלמנדרות; למעט יותר הצלחה זכו פצצות אויר שהוטלו לים. הסלמנדרות השיבו באש מתותחים תת-ימיים אל עבר האיים הבריטיים שנמליהם הפכו במהרה לעיי חורבות. מתוך שפך התימזה הן הרעישו גם את לונדון; אז ניסתה מפקדת הצבא להכחיד את הסלמנדרות בחידקים, בנפט ובחומצות שנשפכו לתוך התימזה ולכמה מפרצים. הסלמנדרות השיבו במטח גאזים רעילים לאורך מאה ועשרים קילומטר בחופי בריטניה. היתה זו רק הדגמה, אבל היא הספיקה; ממשלת בריטניה נאלצה בפעם הראשונה בתולדותיה לבקש התערבותן של מעצמות אחרות, בהסתמכה על איסור מלחמה בגאזים.

בלילה שלאחר מכן נשמע באלחוט קולו הצרוד, הכבד והזועף של Chief Salamander: “האלו, אתם, בני אדם! שאנגליה תחדל לעשות שטויות! אם אתם תרעילו את מימינו, אנחנו נרעיל את אווירכם. אנחנו משתמשים רק בנשק שלכם. אנחנו לא ברברים. אנחנו לא רוצים להלחם בכם. אין אנו רוצים אלא לחיות. אנחנו מציעים לכם שלום. אתם תספקו לנו את מוצריכם ותמכרו לנו את היבשות. אנחנו מוכנים לשלם תמורתן ביושר. אנחנו מציעים לכם יותר משלום. אנחנו מציעים לכם עסק. אנחנו מציעים לכם זהב תמורת ארצותיכם. האלו, אני קורא לממשלת בריטניה. הודיעו לי מחירה של דרום לינקשייר סביב מפרץ ווש. אני נותן לכם שלושה ימים להרהור. עד אז אני מפסיק את כל פעולות האיבה פרט למצור.”

באותה שעה פסק רעם התותחים התת-ימיים לאורך חופי בריטניה. גם תותחי היבשה נדמו. השתרר שקט מוזר, כמעט מאיים. ממשלת בריטניה הודיעה בבית הנבחרים, שאין בדעתה לשאת ולתת עם הסלמנדרות. תושבי האיזור סביב מפרץ ווש ולין-דיפ הוזהרו, שיש לצפות להתקפה כבדה מצד הסלמנדרות, ומומלץ לפנות את איזור החוף ולעבור לפנים הארץ; ואולם הרכבות, המכוניות והאוטובוסים שהוכנו לכך פינו רק את הילדים וכמה נשים. הגברים נשארו במקום כאיש אחד; פשוט לא נכנס להם לראש שאנגלי יוכל לאבד את אדמתו. דקה אחת לאחר תום הפסקת האש בת שלושת הימים נורתה היריה הראשונה; היתה זאת יריה מתותח אנגלי, והיא נורתה על ידי תותחני ה-Loyal North Lancashire Regiment, כשתזמורת החטיבה מנגנת תוך כדי כך את הימנון החטיבה “הוורד האדום”. בו ברגע הרעימה התפוצצות אדירה. שפך הנהר Nen שקע עד בואכה וויסבק והוצף בים מכיוון מפרץ ווש. בין היתר שקעו במצולות השרידים המפורסמים של כנסיית וויסבק, וכן טירת הולנד, פונדק סט. ג’ורג' והדרקון, ואתרים מהוללים אחרים.

למחרת היום הודיעה ממשלת בריטניה בבית הנבחרים בתשובה לשאילתא כי מבחינה צבאית ננקטו כל האמצעים הדרושים להגנת חופי בריטניה; כי אין להוציא מכלל חשבון התקפות נוספות ומקיפות הרבה יותר על אדמת בריטניה; וכי, עם זאת, אין ממשלת הוד מלכותו יכולה לשאת ולתת עם אויב שאינו חס על חיי אזרחים ואפילו נשים (תשואות). אין זה גורלה של אנגליה בלבד המוטל היום בכף, אלא של כל העולם התרבותי. בריטניה הגדולה מוכנה לחשוב על ערובות בינלאומיות שישימו סכר בפני ההתקפות הנוראות והברבריות, המאיימות על כלל האנושות.

כמה שבועות לאחר מכן נתכנסה ועידת מדינות העולם בואדוז.

ואדוז נבחרה משום שבמרומי הרי האלפים לא היתה סכנת סלמנדרות; וכן מכיוון שכבר קודם לכן נמלטו לשם רוב האנשים העשירים וחשובי החברה מארצות הים. הועידה ניגשה, כפי שהודו כולם, במרץ לפתרון כל הבעיות העולמיות השוטפות והלוחצות. ראשית כל, כל המדינות (חוץ משויץ, אתיופיה, אפגניסטן, בוליביה ומדינות פנים-יבשתיות אחרות) סרבו עקרונית להכיר בסלמנדרות כבמעצמה לוחמת' בעיקר מכיון שבהסתמך על כך היו גם הסלמנדרות שלהן יכולות להגדיר את עצמן כנתינות מדינת הסלמנדרות; אף אין זה מן הנמנע, שמדינת הסלמנדרות, משהוכרה, היתה מבקשת להחיל ריבונות על כל המים והחופים שבהם חיות סלמנדרות. מסיבה זו אין אפשרות משפטית ומעשית להכריז מלחמה על הסלמנדרות, או להפעיל נגדן לחץ בינלאומי אחר; כל מדינה רשאית לפעול רק נגד הסלמנדרות שלה; זה ענין פנימי לחלוטין. לכן אין מקום כלל לדבר על צעדים דיפלומטיים או צבאיים משותפים נגד הסלמנדרות. למדינות המותקפות על ידי הסלמנדרות אפשר להגיש סיוע בינלאומי רק על ידי אישור מלוות חוץ לשם חיזוק הגנתן.

בעקבות זאת הגישה בריטניה הצעה, שלפחות יתחייבו כל המדינות להפסיק לספק לסלמנדרות נשק וחומרי נפץ. ההצעה נדחתה לאחר שיקול ממצה, ראשית מכיוון שאותה התחייבות כבר כלולה באמנת לונדון; שנית, אי אפשר למנוע ממדינות לספק לסלמנדרותיהן לתצרוכת פנימית בלבד" ציוד טכני ונשק להגנת חופיהן; שלישית, למדינות הים “חשובה מטעמים מובנים מסכת יחסים טובים עם תושבי הים”, ולכן הן רואות לנכון “להמנע לפי שעה מכל צעד שהיה יכול להתפרש אצל הסלמנדרות כצעד עוין”; אף על פי כן מוכנות כל המדינות להבטיח שיספקו נשק גם למדינות שהסלמנדרות יתקיפו.

בדיון בלתי רשמי וכמוס נתקבלה הצעת קולומביה לפתוח עם הסלמנדרות לפחות במגעים בלתי רשמיים. Chief Salamander יוזמן לשגר אל הוועידה את נציגיו. נציג בריטניה הסתייג כך בתוקף, בהודיעו שיסרב להסב לשולחן אחד עם סלמנדרות; לבסוף הסתפק בהודעה שיפרוש לפי שעה לאנגדין מטעמי בריאות. אותו לילה שודרה בצפנים הרשמיים של כל מדינות הים הזמנה אל הוד מעלתו מר Chief Salamander למנות את נציגיו ולשגרם לואדוז. התשובה היתה “כן” צרוד; “הפעם עוד אבוא אליכם; בפעם הבאה יבואו נציגיכם אלי למים.” ובעקבות זאת הודעה רשמית: “הנציגים המוסמכים של הסלמנדרות יגיעו מחרתיים בשעות הערב באוריינט-אקספרס לתחנת בוחס.”

בחפזון מסחרר נעשו כל ההכנות לבואן של הסלמנדרות; הוכנו האמבטיות המפוארות ביותר שבואדוז, ורכבת מיוחדת הביאה במיכלים מי ים למלא בהם את האמבטיות עבור משלחת הסלמנדרות. לערב נועדה רק קבלת פנים בלתי רשמית כביכול בתחנת הרכבת; שוגרו לשם רק מזכירי המשלחות, נציגי השלטונות המקומיים וכמאתיים עתונאים, צלמים ומסריטים. בדיוק בשעה 18:25 נכנסה הרכבת לתחנה. מקרון הפאר ירדו לשטיח האדום שלושה אדונים תמירים ואלגנטיים, ובעקבותיהם כמה מזכירים מושלמים ומצוחצחים נושאי תיקים כבדים. “ואיפה הסלמנדרות?” שאל מאן דהוא בקול מעומעם. שניים או שלושה אישים רשמיים צעדו בהיסוס לקראת שלושת האדונים; וכבר אמר אחד מהם מהר וכמו בלחש: “אנחנו משלחת הסלמנדרות. אני פרופסור דוקטור ואן דוט מהאג. עו”ד רוסו קטסלי, עורך דין מפריז. דוקטור מנואל קרווליו, עורך דין מליסבון." האדונים קדו קידות קלות והציגו עצמם. “אז אתם לא סלמנדרות,” הפטיר המזכיר הצרפתי בנשימה עצורה. “כמובן שלא,” אמר ד"ר רוסו קסטלי. “אנחנו פרקליטיהם. סליחה האדונים כאן אולי רוצים להסריט.” ומשלחת הסלמנדרות המחייכת הצטלמה והונצחה בסרט שוב ושוב. גם מזכירי המשלחות הנוכחים גילו סימנים ברורים של שביעות רצון. זה בכל זאת נכון והגון מצדן של הסלמנדרות לשלוח כנציגיהן בני אדם. עם אנשים קל יותר לדבר. ובעיקר נחסכת מאתנו מבוכה חברתית מסויימת.

עוד אותו לילה נערכה ההתיעצות הראשונה עם משלחת הסלמנדרות. על סדר היום השאלה, כיצד ניתן היה להשיב על כנו במהירות האפשרית את השלום בין הסלמנדרות ובריטניה הגדולה. פרופסור ואן דוט ביקש את רשות הדיבור. אין ספק, אמר שהסלמנדרות הותקפו בידי בריטניה הגדולה; ספינת התותחים הבריטית ארבוסו תקפה בלב ים את תחנת השידור של הסלמנדרות; האדמירליות הבריטית פגעה בקשרים המסחריים השלווים עם הסלמנדרות בכך שמנעה מהאניה אמנחוטפ לפרוק את המשלוח המוזמן של חומרי נפץ; שלישית, לבסוף, פתחה ממשלת בריטניה, על ידי איסור אספקה כולל, במצור על הסלמנדרות. הסלמנדרות לא יכלו לעתור כנגד מעשי האיבה האלה לא בהאג, באשר אמנת לונדון מאנה להעניק להן את זכות העתירה, ולא בז’נבה, מכיוון שאין הן חברות בארגון בינלאומי; לא נותר להן אלא להיזקק להגנה עצמית. למרות זאת מוכן Chief Salamander להפסיק את פעולות האיבה, כמובן בתנאים האלה: 1. בריטניה הגדולה תתנצל לפני הסלמנדרות על העוולות הנ"ל שנגרמו להן; 2. תבטל את כל איסורי האספקה לסלמנדרות; 3. בתור פיצוי תדאג להעברת שפלת החוף בפאנג’אב לרשות הסלמנדרות בלי תמורה כספית, לשם התקנת מערכת מפרצים חדשה. – יושב ראש הועידה הודיע שיעביר את התנאים האלה לידיעת ידידו הנכבד, נציג בריטניה הגדולה, שאיננו נוכח, לצערנו; אולם הוא לא הסתיר את חששו שתנאים כאלה יהיו קבילים רק בקושי; עם זאת יש לקוות שאפשר לראותם כבסיס למשא ומתן נוסף.

אז הועלתה לסדר היום תלונת צרפת בענין חופי סנגמביה שפוצצו הסלמנדרות תוך פגיעה באינטרסים צרפתיים חיוניים. רשות הדיבור ניתנה לבא-כוח הסלמנדרות, עורך הדין הפריזאי המהולל ד“ר ז’וליאן רוסו קסטלי. תוכיחו זאת, אמר. מומחים מהשורה הראשונה בעולם בתחום הסייסמוגרפיה מעידים, שרעידת האדמה בסנגמביה היתה ממקור וולקני, ושהיא קשורה לפעילות הוולקנית של הר הגעש פיקו שבאי פוגו. כאן, קרא ד”ר רוסו קסטלי בקול גדול בהקישו בכף ידו על התיק שלפניו, כאן בידי חוות הדעת המדעיות שלהם. אם יש בידכם הוכחות שרעידת האדמה בסנגמביה היתה תוצאת פעולותיהם של מרשי, בבקשה; אני ממתין לראותן.

נציג בלגיה, Chief Salamander: M. Creux שלכם הודיע בכבודו ובעצמו שהסלמנדרות עשו זאת!

פרופסור ואן דוט: הודעתו היתה בלתי רשמית.

עו"ד רוסו קסטלי: הוסמכנו להכחיש את ההודעה האמורה. אני דורש שיישמעו המומחים הטכניים, ויגידו אם אפשר לגרום באופן מלאכותי קרע במעטה האדמה באורך ששים ושבעה קילומטר. אני מציע שיוצג בפנינו ניסוי מעשי בקנה מידה דומה. כל עוד אין הוכחות לכך, רבותי, נדבר על פעילות וולקנית. אף על פי כן מוכן Chief Salamander לקנות מאת ממשלת צרפת את המפרץ שנבעה בקרע הסנגמבי, והמתאים ליישובן של סלמנדרות. הוסמכנו להגיע עם ממשלת צרפת לידי הסכם בדבר המחיר.

נציג צרפת, השר דֶוואל: אם נוכל לראות בכך שיפוי הנזק שנגרם, יש על מה לדבר.

עו"ד רוסו קסטלי: טוב מאוד. ממשלת הסלמנדרות תדרוש עם זאת, שחוזה המכר הנידון יכלול גם את איזור לאנד משפך הנהר ז’ירונד בסביבת באיון בשטח כולל של ששת אלפים שבע מאות עשרים קילומטרים רבועים. לשון אחר, ממשלת הסלמנדרות מוכנה לקנות מאת ממשלת צרפת קטע זה של דרום המדינה.

השר דֶוואל (יליד באיון, ציר האספה מטעם העיר באיון): כך שהסלמנדרות שלך יוכלו להפוך אדמה צרפתית לקרקעית ים? לעולם, לעולם לא!

ד"ר רוסו קסטלי: צרפת עתידה להצטער על דבריך, אדוני, היום עוד דובר על מחיר.

בשלב זה הופסקו הדיונים.

כשהתחדשה הישיבה הועלתה לדיון הצעה בינלאומית גדולה לסלמנדרות: במקום לגרום לנזקים בלתי נסבלים ליבשות הישנות המאוכלסות בצפיפות, יואילו נא לבנות לעצמן איים וחופים חדשים; במקרה זה יובטח להן אשראי נרחב; האיים והיבשות החדשים יוכרו אחר-כך כשטח עצמאי וריבוני שלהן.

ד"ר מנואל קרווליו, הפרקליט הדגול מליסבון, הודה על ההצעה ואמר כי יעבירנה לממשלת הסלמנדרות; ברם, כל ילד יבין, אמר, שבניית יבשות חדשות היא תהליך הרבה יותר ממושך ויקר מאשר הריסת היבשות הישנות. “מרשינו זקוקים לחופים חדשים ומפרצים חדשים תוך פרק זמן קצר ככל האפשר. האנושות היתה מיטיבה לעשות לו קיבלה את הצעתו הנדיבה של Chief Salamander המוכן עדיין לקנות את העולם מידי בני האדם במקום להשתלט עליו בכוח. מרשינו מצאו תהליך להפקת הזהב המצוי במי הים; כתוצאה מכך הם שולטים על אמצעים כמעט בלתי נדלים; הם יכולים לשלם לכם עבור עולמכם מחיר טוב, מחיר ממש מצויין. קחו נא בחשבון שמבחינתם ילך ערך העולם וירד, במיוחד אם יתרחשו בו, כפי שיש לצפות, קטסטרופות נוספות בעלות אופי וולקני או טקטוני, נרחבות הרבה יותר מאלה שהיינו עדים להן עד כה, וכתוצאה מכך יקטן בהרבה שטחן הכולל של היבשות. היום עוד אפשר למכור את העולם בהיקפו המלא הנוכחי; כאשר לא יישארו ממנו מעל פני המים אלא שברי פסגות ההרים, איש לא יתן לכם תמורתו פרוטה שחוקה. אני מופיע אמנם לפניכם כבא-כוחן ויועצן המשפטי של הסלמנדרות, קרא ד”ר קרווליו, ועלי להגן על האינטרסים שלהן; אבל אני אדם כמוכם, רבותי, וטובת האנושות קרובה ללבי לא פחות מללבכם. לכן אני מייעץ לכם, לא, אני משביעכם: מכרו את היבשות כל עוד לא מאוחר מדי! תוכלו למכרן כחטיבה אחת, או ארץ ארץ, כרצונכם. Chief Salamander שאורח מחשבתו הנדיב והמודרני כבר מוכר כיום לכל, מתחייב שבמהלך השינויים ההכרחיים של פני האדמה יחוס, ככל האפשר, על חיי אדם; הצפת היבשות תבוצע בהדרגה ובמגמה למנוע בהלה ואסונות מיותרים. הוסמכנו לפתוח במשא ומתן עם ועידה עולמית נכבדה זו במקובץ, או עם המדינות היחידות. נוכחותם של אנשי משפט דגולים כמו פרופסור ואן-דוט או דוקטור רוסו קסטלי יכולה לשמש לכם ערובה שבצד עניניהם הצודקים של מרשינו, הסלמנדרות, נגן יד ביד אתכם על היקר לנו לכולנו מכל: תרבות האדם וטובת המין האנושי כולו.

במצב רוח קודר כלשהו הועלתה לסדר היום הצעה חדשה: שיועבר לידי הסלמנדרות, לצורך הטבעה, מרכזה של סין; בתמורה יתחייבו הסלמנדרות לערוב לעולמי עד לשלומם של חופי מדיניות אירופה ומושבותיהן.

ד"ר רוסו קסטלי: לעולמי עד, זה קצת ארוך מדי. נאמר לשתים-עשרה שנה. פרופסור ואן-דוט: מרכז סין, זה קצת מעט. נאמר בתוספת הפרובינציות פונג-טיֵין, צ’י-לי, קיאנג-סו, הונאן ואנגנהואי.

נציג יפן מוחה על מסירת הפרובינציה פונג-טיֵין, שבסביבותיה יש ליפן אינטרסים משלה. נציג סין מקבל את רשות הדיבור, אבל למרבה הצער אי אפשר להבין את דבריו. באולם הישיבות משתרר אי שקט גובר; כבר אחת בלילה.

ברגע זה נכנס לאולם מזכיר המשלחת האיטלקית ולוחש משהו על אוזנו של נציג איטליה, הרוזן טוסטי. הרוזן טוסטי מחויר, קם על רגליו, ומבלי לשים לב לכך שנציג סין עודנו מדבר, קורא בקול צרוד: “אדוני היושב ראש, אני דורש את רשות הדיבור. ברגע זה הגיעתני הידיעה, שהסלמנדרות הטביעו בים את חלקה של פרובינציית ונציה בכיוון אל פורטוגרוארו.”

נשתררה דממה נוראה, רק נציג סין המשיך בדבריו.

Chief Salamander" הרי הזהיר אתכם מזמן," רטן ד"ר קרווליו.

פרופסור ואן-דוט סב בכסאו באי סבלנות והרים את ידו. “אדוני היושב ראש, אולי נוכל לחזור לענין. על סדר היום פרובינציית פונג-טיֵין. אנו מוסמכים להציע לממשלת יפן פיצוי בזהב. שאלה אחרת היא, מה יתנו המדינות המעונינות למרשינו בעד סילוקה של סין.”

אותה שעה האזינו חובבי שידורי הלילה לשידורי הסלמנדרות. “זה עתה האזנתם מעל גבי תקליטים לצלילי הברקרולה מתוך סיפורי הופמן.” קרקר הקול. “האלו, האלו, אנחנו מעבירים את השידור לאור ונציה שבאיטליה.”

ולא נשמע אלא שכשוכם השחור לאין קץ של מים עולים.

10. מר פובונדרה נוטל אחריות

מי היה אומר שכה הרבה מים ושנים חלפו עברו! הלא אפילו מר פובונדרה שלנו כבר איננו שוער לבית ג.ה. בונדי; כיום הוא כבר, אם אפשר לומר כך, ישיש נשוא פנים היכול ליהנות בשקט מפירות חיי שקידתו הארוכים, בדמות גמלה צנועה; אך כיצד זה יספיקו כמה מאות שכאלה, כשהיוקר משתולל כל כך! לא דבר של מה בכך הוא אם הבן-אדם תופס לו פה ושם איזה דג קטן; יושב הוא בסירה עם חכה ביד ומסתכל; – כמה מים זורמים להם כך במשך היום, ומאין באים כל המים הרבים האלה! לפעמים ייתפס לך בחכה איזה אוקונוס, לפעמים דג-קרס; בכלל הדגים האלה עכשיו איכשהו יותר רבים, כנראה מפני שהנהרות הם כיום קצרים הרבה יותר. למען האמת, אוקונוס כזה גם כן לא רע; אמנם מלא עצמות, אבל לבשר יש קצת טעם של שקדים. ואמא יודעת להכין אותם. מר פובונדרה אפילו איננו יודע שאמא מכלכלת את האש מתחת לאוקונוסים שלו בקטעי העתונות האלה שפעם היה אוסף וממיין. נכון, מר פובונדרה הניח את ידו מהאיסוף כאשר יצא לגמלאות; במקומו רכש לו אקוואריום, ובו הוא מגדל מלבד קרפיוני זהב ננסיים גם סלמנדרות מים ננסיות; שעות על גבי שעות יכול היה להתבונן בהן, לראותן שוכבות במים ללא ניע או זוחלות אל החוף שהוא בנה להן מאבני חצץ; אחר-כך היה מניד ראשו ואומר: “ומי היה אומר את זה עליהן, אמא!” אבל הבן-אדם איננו מסוגל רק להסתכל; לכן שלח מר פובונדרה את ידו בדייג. מה לעשות, הגברים חייבים להתעסק במשהו כל הזמן, חושבת אמא פובונדרה בלבה במשהו כמו חמלה. יותר טוב כך מאשר ללכת לפונדק ולעשות פוליטיקה.

נכון, הרבה מים חלפו כבר, למכביר. הלא גם פראנטיק כבר איננו תלמיד הלומד גיאוגרפיה, גם לא צעיר הקורע את גרביו בהתרוצצו אחרי הבלי עולם. גם הוא כבר גבר הקרב לגיל העמידה, פראנטיק זה; תודה לאל, הוא פקיד זוטר בדואר - בכל זאת היתה תועלת בשקידתו על לימודי הגיאוגרפיה. גם הוא כבר מתחיל להיות נבון, חושב מר פובונדרה בלבו, ומניח לסירתו להסחף קצת נמוך יותר אל מתחת לגשר הגדודים. היום הוא יבוא אלי; ראשון בשבת הוא ואין לו תורנות. אקח אותו לסירה ונשוט במעלה הנהר אל קצה אי הקלעים; שם הדגים תופסים יותר; ופראנטיק יספר לי מה כתוב בעתונים. ואחר-כך נלך הביתה, וכלתי תביא את הילדים… מר פובונדרה התענג לרגע באושרו הרוגע של סב. ומה, בשנה הבאה כבר תלך מאריינקה לבית-הספר, הוא שמח; ופראנטיק הקטן, לאמור הנכד, כבר הגיע למשקל שלושים קילו - - מר פובונדרה נשטף רגש חזק ועמוק שעל אף הכל, העולם שרוי בסדר גדול וטוב.

הנה, שם כבר מחכה הבן על שפת הנהר ומנופף בידו. מר פובונדרה חותר אל החוף. “סוף-סוף הגעת,” אמר בקמצוץ של גערה. “תיזהר שלא תיפול למים!”

“תופסים?” שואל הבן.

“מעט,” נוהם הישיש, “ניסע למעלה, לא?”

זוהי שעת אחרי צהריים שקטה של ראשון בשבת; עוד לא השעה שבה מתחילים המטורפים והלא-יוצלחים מהכדורגל ושטויות אחרות כאלה לעבור בדרכם הביתה. העיר פראג ריקה ושוקטת; רק כמה אנשים מתהלכים על רציף הנהר ועל הגשר, בלי חיפזון ובצעדים מהוגנים ואומרי כבוד. אלה אנשים טובים ונבונים שאינם מתגודדים ואינם לועגים לדייגים שעל פני הנהר. אבא פובונדרה שב וחש את תחושת הסדר העמוקה.

“אז מה אומרים בעתונים?” הוא שואל בקפדנות אבהית.

“בסך הכל כלום, אבא,” אומר הבן. “רק פה אני קורא שהסלמנדרות כבר מתקרבות לעיר דרזדן.”

“אז הגרמני אכל אותה,” קובע הישיש. "אתה יודע, פראנטיק, הגרמנים האלה היו עם נורא משונה. אני הכרתי גרמני אחד, היה נהג באיזה בית חרושת; והוא היה גס רוח, הגרמני הזה. אבל המכונית שלו מוחזקת – כל הכובד.

• תראו, תראו, אז גם גרמניה כבר נעלמה ממפת העולם," הרהר מר פובונדרה. “וכמה שהיא עשתה רוח! איום ונורא זה היה: הכל צבא והכל מלחמה - איפה, על הסלמנדרות אפילו הגרמני לא יכול לטפס. אתה הרי יודע, את הסלמנדרות אני מכיר. אתה זוכר איך הראיתי לך אותן כשהיית כזה קטן?”

“שים לב, אבא,” אמר הבן, “דג תופס לך.”

“זה רק איזה שרץ,” מלמל הזקן והזיז את החכה. תראו, תראו, גם גרמניה, חשב בלבו. ככה, הבן-אדם כבר לא מתפלא מכלום. איזה צעקות שהיו פעם, כאשר הסלמנדרות האלה הטביעו איזו מדינה! גם אם זה היה בארם נהריים או בסין שמה, העתונים היו מלאים. היום כבר לא לוקחים ללב, הוגה מר פובונדרה בקוטוב של מרה שחורה, תוך שהוא ממצמץ בעיניו בלאט מעל חכתו. האדם מתרגל, מה לעשות. זה לא אצלנו, אז מה; רק לו לא היה יוקר כזה! מה שהיום דורשים בעד קפה – אמת, גם ברזיל כבר נעלמה בגלים. בכל זאת מרגישים את זה בעסקים, כאשר חתיכה כזאת של העולם טובעת!

מצוף החכה של מר פובונדרה רוקד לו על פני האדוה. כמה הסלמנדרות האלה כבר הציפו בים, נזכר הישיש. הנה מצריים והודו וסין - וגם עם רוסיה העזו; ואיזו מדינה גדולה זו היתה, רוסיה! אם חושבים שהים השחור עכשיו כבר משתרע עד למעלה לחוג הקוטב הצפוני, – איזה כמויות של מים! האמת חייבת להאמר, הרבה מהיבשות כבר נגסו לנו! רק תודה לאל שהם מתקדמים כל כך לאט

“אתה אומר,” נשמע קולו של הישיש, “שהסלמנדרות האלה כבר הגיעו לדרזדן?”

“ששה עשר קילומטר משם. כנראה שכל סכסוניה כבר מחת למים.”

“פעם הייתי שם עם מר בונדי,” שח אבא פובונדרה. “זאת היתה ארץ נורא עשירה, פראנטיק, אבל שאכלו שם טוב, את זה אי אפשר להגיד. אחרת הם היו עם הגון, יותר טובים מהפרוסים. איפה, איך אפשר להשוות.”

“וגם פרוסיה כבר הלכה.”

“לא מתפלא,” סינן הישיש. “אני את הפרוסים לא אוהב. אבל הצרפתי עכשיו חוגג, כשהגרמני הלך. זה ינשום לרווחה.”

“לא כל כך, אבא,” השיב פראנטיק. “לא מזמן היה בעתון שגם מצרפת כבר שליש לפחות מתחת למים.”

“יא,” נאנח הזקן. “אצלנו, כלומר אצל מר בונדי, היה אחד צרפתי, משרת, קראו לו ז’אן. הוא רדף נשים, בושה וחרפה. אתה יודע, זה מתנקם, כזאת קלות דעת.”

“אבל עשרה קילומטר מפריז אומרים שהביסו את הסלמנדרות,” דיווח פראנטיק. מספרים שהיו להן שם המון מינהרות ופוצצו להן את הכל. שתי אוגדות של סלמנדרות הלכו שם לגמרי."

“אה, כן, הצרפתי הוא חייל טוב,” חִווה מר פובונדרה את דעתו. ההוא, ז’אן, גם ידע לעמוד על שלו. אני לא יודע מאין זה בא לו. הריח כמו חנות תמרוקים, אבל כשהתקוטט, אז התקוטט. אבל שתי אוגדות של סלמנדרות, זה מעט. אם אני ככה מסתכל על זה." שקע בהרהורים. “אז נגד בני אדם ידעו בני אדם להילחם יותר טוב וגם זה לא לקח כל כך הרבה זמן. עם הסלמנדרות האלה כבר מתעסקים שתים-עשרה שנה. וכלום, רק כל הזמן מכינים עמדות עדיפות - מה יש להגיד. בימי היו נלחמים! אז היה מצד זה שלושה מיליון אנשים, ומצד זה שלושה מיליון אנשים,” הישיש המחיש בתנועות ידיים עד שהסירה התחילה להתנדנד. “ועכשיו לכל הרוחות, קדימה זה על זה – –עכשיו אפילו אין זאת מלחמה כמו שצריך!” רטן אבא פובונדרה, “רק יותר ויותר ביצורי בטון. אבל איזה התקפת כידונים, זה לא. איפה!”

"אבל בני אדם וסלמנדרות הרי לא יכולים לשים יד זה על זה, אבא, " הגן מר פובונדרה הצעיר על שיטת הלחימה המודרנית. “התקפת כידונים לתוך המים, זה הרי בלתי אפשרי.”

“בדיוק,” נהם מר פובונדרה בבוז. “הם לא יכולים על האחרים כמו שצריך. אבל תן לאנשים להילחם באנשים, ותראה למה הם מסוגלים. מה אתם בכלל יודעים על מלחמה!”

“רק שזה לא יגיע הנה,” אמר פראנטיק הבן באופן בלתי צפוי. "אתה יודע, כשיש לבן-אדם ילדים – "

“מה ז’תאומרת הנה,” פלט הישיש בנימת רוגזה. “אתה מתכוון הנה, לפראג”?

“בכלל לצ’כיה,” אמר פובונדרה הצעיר בדאגה. “אני ככה חושב, כשהסלמנדרות האלה כבר נמצאות ליד דרזדן – –”

“חכם בלילה,” גער בו מר פובונדרה. “ואיך יגיעו הנה? מעל להרים?”

“נגיד דרך האלבה – ואחר-כך במעלה הוולטבה.”

אבא פובונדרה נשף בזעם. “מה אתך, דרך האלבה! היו מגיעות עד לאיזור פודמוקלי, ונגמר. שם, חביבי, יש סלעים עצומים. אני הייתי שם. איפה, להנה הסלמנדרות לא יגיעו, לנו טוב. וגם לשווייצי טוב. זה יתרון עצום, שאין לנו חוף ים, אתה מבין? היום מי שיש לו ים, הוא מסכן.”

“אבל הים הלא כבר מגיע עד דרזדן עכשיו –”

“שמה זה גרמנים,” הכריז הישיש בפסקנות. “זהו ענינם. אבל אלינו הן לא יכולות להגיע, זה ברור כשמש. קודם היו צריכות לסלק את הסלעים האלה; ואין לך מושג, איזו עבודה זאת היתה!”

“מה עבודה,” הסתייג בקצף פובונדרה הצעיר. “על זה הן יודעות ללכת! שמעת הרי איך הטביעו בגואטמלה רכס הרים שלם.”

“זה משהו אחר,” שח הזקן בהחלטיות גמורה. “אל תדבר שטויות, פראנטיק! זה היה בגואטמלה ולא אצלנו. כאן יש תנאים אחרים.”

פובונדרה הצעיר נאנח. “איך שאתה חושב, אבא. רק אם נזכרים, שהנבלות כבר הטביעו כחמישית של כל היבשות –”

“ליד הים, טיפש, לא במקום אחר. אתה לא מבין בפוליטיקה. המדינות האלה שלחופי הימים, אלה נלחמות אתן, אבל אנחנו לא. אנחנו מדינה נייטרלית, ולכן הן לא יכולות אתנו. ככה זה. ואל תדבר כל הזמן, ככה אי אפשר לתפוס דגים.”

היה שקט על פני המים. העצים שבאי הקלעים הטילו כבר צללים ארוכים על פני הנהר. על הגשר צלצלה חשמלית, על הרציף טיילו אומנות עם עגלות ילדים, ואנשי ראשון בשבת נינוחים –

“אבא,” נשם פובונדרה הצעיר כמעט בנימה של ילד.

“מה יש?”

“האם זה שמה לא שפמנון?”

“איפה?”

מתוך הנהר, למול בנין התיאטרון הלאומי, הציץ מתוך המים ראש שחור גדול והתקדם לאטו נגד הזרם.

“זה שפמנון?” חזר פובונדרה הצעיר.

הישיש הניח את החכה. “זה?” הוציא מגרונו, בהצביעו באצבע רועדת. “זה?”

הראש השחור נעלם מתחת לפני המים.

“זה לא היה שפמנון, פראנטיק,” אמר הישיש בקול-שאינו-שלו. “נלך הביתה. זה הסוף.”

“איזה סוף?”

“סלמנדרה. אז הן כבר פה. נלך הביתה,” חזר, וקיפל בידיים לא בוטחות את חכתו. “אז זהו הסוף.”

“אתה רועד כולך,” נבהל פראנטיק, “מה יש לך?”

“נלך הביתה,” מלמל הישיש בהתרגשות, וסנטרו נשמט עד לעורר חמלה. “קר לי, קר לי. זה היה חסר לנו! אתה יודע, זה הסוף. הן כבר פה. לעזאזל, איזה קור! צריך ללכת הביתה.”

פובונדרה הצעיר חקר אותו במבטו ותפס את המשוטים. “אקח אותך, אבא,” אמר גם הוא בקול-שאינו-שלו, ובמשיכות משוט חזקות חתר אל האי.

“עזוב, אני כבר אקשור אותה.”

“איך זה שכל כך קר?” השתומם הישיש כששיניו נוקשות.

“אני אחזיק אותך, אבא. בוא, נלך.” עודד אותו הצעיר ותפס אותו מתחת לבית השחי. “אני חושב שהצטננת במים. זה היה איזה בול עץ.”

הישיש רעד כעלה נידף. “אני יודע, בול עץ. אתה מספר לי! אני יודע יותר מכולם, מה זה סלמנדרות. עזוב!”

פובונדרה הצעיר עשה, מה שטרם עשה בחייו: קרא למונית. “לרובע השישי,” אמר, ודחף את אבא לתוך המכונית. “אני אקח אותך, אבא. כבר די מאוחר.”

“אמת, מאוחר,” נקש אבא פובונדרה בשיניו. “מאוחר מאוד; הסוף פראנטיק. זה לא היה בול עץ. אלה הן.”

פובונדרה הצעיר נאלץ כמעט לשאתו במעלה המדרגות. “תפתחי את המיטה, אמא,” לחש מהר בדלת. “צריך להשכיב את אבא, הוא חולה.”

כך, ועכשיו שכוב לו אבא פובונדרה עטוף פוך; אפו מזדקר באורח מוזר מתוך פניו והשפתיים דובבות וממלמלות מבלי הבן; כמה הוא נראה זקן, כמה הוא נראה זקן!

עכשיו נרגע מעט –

“יותר טוב, אבא?”

למרגלות המיטה מושכת אמא פובונדרה באפה ובוכה לתך סינרה; הכלה מסיקה את התנור, והילדים, מאריינקה ופראנטיק, נועצים עיניים רחבות ובוהות בסבא, כאילו מתקשים להכירו.

“לא היית רוצה רופא, אבא?”

אבא פובונדרה מביט בילדים ולוחש משהו; לפתע פרצו דמעות מעיניו.

“אתה רוצה משהו, אבא?”

“זה אני, זה אני,” לוחש הישיש. “שתדע, זה אני אשם בכל. אילו אז לא הכנסתי את הרב-חובל הזה אל מר בונדי, כל זה לא היה קורה – –”

“הרי לא קרה שום דבר, אבא,” ניחם פובונדרה הצעיר.

"אתה לא מבין כלום, חרחר הישיש. “זהו הסוף, אתה מבין? סוף העולם. עכשיו יבוא הים גם הנה, אם הגיעו הסלמנדרות. את זה אני עשיתי; לא הייתי צריך להכניס אותו – – שפעם ידעו האנשים, מי אשם בכל.”

“שטויות,” נשמע קולו המחוספס של הבן. “אל תכניס לך לראש דברים כאלה, אבא. עשו את זה כל האנשים. עשו את זה המדינות, עשה את זה הקפיטל. – כולם רצו שיהיו להם סלמנדרות, מה שיותר. כולם רצו להרויח מזה. גם אנחנו שלחנו להן נשק ומה לא - אנחנו כולנו אשמים.”

אבא פובונדרה הסתובב באי-שקט: “בכל מקום היה לפנים ים, ושוב יהיה. זהו סוף העולם. פעם סיפר לי אדון אחד, שגם ליד פראג היתה פעם קרקעית הים – אני חושב שגם את זה עשו הסלמנדרות. אתה יודע, לא הייתי צריך אפילו להודיע עליו. משהו בפנים אמר לי, אל תעשה את זה – אבל אחר-כך חשבתי, אולי יתן לי הרב-חובל הזה איזה תשר – – מה תגיד? לא נתן. ככה מביא הבן-אדם בחינם את סוף העולם –” הישיש בלע משהו כמו דמעות.

“אני יודע, אני יודע טוב מאוד, שהקיץ עלינו הקץ. אני יודע, שמי שעשה את זה, זה אני – –”

“סבא, לא היית רוצה תה?” שאלה גברת פובונדרה הצעירה ברגש.

“אני רק הייתי רוצה,” נשם הישיש בלחש, “אני רק הייתי רוצה, שהילדים האלה יסלחו לי.”

11. המחבר משיח עם עצמו

“ואתה תשאיר את זה כך?” נשמע במקום זה קולו הפנימי של המחבר.

למה אתה מתכוון? שאל כותב הדברים בקורטוב של אי בטחון.

“תניח למר פובונדרה למות כך?”

ובכן, התגונן המחבר, אינני עושה זאת בשמחה, אבל סוף-כל-סוף מר פובונדרה כבר שבע ימים; נאמר שהוא כבר הרבה מעל לשבעים -

“ואתה תניח לו כך להתיסר בנפשו? אפילו לא תאמר לו: סבא, לא רע עד כדי כך; העולם לא יגווע מחמת הסלמנדרות, והאנושות תציל את עצמה, רק חכה עוד קצת ועיניך תראינה? בבקשה ממך, הלא תוכל לעשות למענו משהו?”

אז אשלח לו רופא, הציע המחבר. הישיש ודאי סובל מקדחת עצבים; בגילו יכולה אמנם להתפתח מזה דלקת ריאות, אבל אולי הוא יתגבר בעזרת אלהים; אולי עוד ירקיד על ברכיו את מאריינקה הקטנה וישאל מה למדה בבית-הספר – שמחות זקנה, אל-אלהים: תן לישיש משמחותיה!

“יופי של שמחות,” לעג הקול הפנימי. “יחבק אותה בידיו הזקנות ויחזיקנה בפחד, בן-אדם, בפחד מוות שגם היא תמצא עצמה ביום מן הימים בורחת מפני המים הגועשים המציפים בלי רחם את העולם כולו; באימת מוות יקמט את מצחו וילחש: זאת עשיתי אני, מאריינקה, זאת עשיתי אני – – שמע, אתה מתכוון באמת להניח לכל האנושות לגווע?”

פני המחבר הרצינו. אל תשאל אותי, מה אני רוצה. אתה חושב שמרצוני מתפוררות יבשותיו של אדם לאבק, אתה חושב שאני רציתי את הסוף הזה? זהו פשוט הגיון המאורעות; מי אני שאתערב בו? עשיתי כל שיכולתי; אני הזהרתי את האנשים בעוד מועד; אותו x, זה הייתי חלקית אני. הטפתי, אל תתנו לסלמנדרות נשק וחומרי נפץ, הפסיקו את העסקים המגעילים אתן ובכלל - ואתה יודע במה זה נגמר. לכולם היו אלף נימוקים כלכליים ופוליטיים נכונים לחלוטין, מדוע זה בלתי אפשרי. אני אינני מדינאי ולא כלכלן; והרי אני לא אוכל לשכנע אותם. מה לעשות, אולי העולם יפול וישקע במצולות; לפחות זה יקרה מסיבות מדיניות וכלכליות שהכל מכירים בנכונותן, לפחות ייעשה הדבר בעזרתם של המדע, הטכנולוגיה ודעת הקהל, תוך השקעת כל הגאון האנושי! שום קטסטרופה קוסמית, אלא רק סיבות מעצמתיות של מעשי מדינה, סיבות כלכליות ואחרות – נגד זה אין מה לעשות.

הקול הפנימי השתתק לרגע. “ולא צר לך על האנושות?”

חכה, לא כל כך מהר! הרי לא נגזר על כל האנושות לגווע. הסלמנדרות זקוקות רק ליותר חופים, לגור שם ולהטיל את ביציהן. אולי הן יהפכו את היבשות, במקום גושים רציפים גדולים לשורה של אטריות ארוכות להשגת מירב אורך חוף. נאמר שעל גבי פסי היבשה האלה יחזיקו מקצת בני אדם מעמד, לא? וייצרו מתכות ודברים אחרים בשביל הסלמנדרות, הן הלא אינן יכולות לעבוד בעצמן באש, זוכר?

“כלומר האנשים יהיו משרתי הסלמנדרות.”

יהיו, אם ברצונך לכנות זאת כך. פשוט יעבדו בבתי החרושת כמו עכשיו. רק אדוניהם יהיו שונים. סוף כל סוף, אולי לא ישתנה בכך כל כך הרבה * * *

“ולא צר לך על האנושות?”

אל-אלהים, עזוב אותי! מה אני צריך לעשות? הרי בכך רצו האנשים; כולם רצו שיהיו להם סלמנדרות, רצו בהן המסחר והתעשיה והטכניקה, רצו בהן המדינאים ומפקדי הצבאות – גם פובונדרה הצעיר אמר כך: אנחנו כולנו אשמים. שמע, הכיצד לא אצטער על האנושות? צר היה לי עליה ביותר משראיתי כיצד היא מסתערת במו ידיה ובכל מחיר אל תוך כליונה. אתה רוצה לצעוק בראותך אותם בכך. אתה רוצה לצרוח ולהרים את שתי ידיך, כמי שרואה רכבת העולה על פסים לא-לה. עכשיו כבר אין מה לעצור. הסלמנדרות ימשיכו להתרבות, וימשיכו וימשיכו לפורר את היבשות הנושנות – רק תיזכר, כיצד הוכיח זאת וולף מיינרט: שנגזר על האנושות לפנות את מקומה לסלמנדרות; ורק הסלמנדרות הן שיקימו עולם של אושר, אחדות ואחידות –

“עזוב את וולף מיינרט! וולף מיינרט הוא אינטלקטואל. האם מצאת כבר משהו כל כך נורא, כל כך רצחני וכל כך מטומטם שלא יימצא אינטלקטואל כלשהו שירצה לגאול בזה את העולם? נו, עזוב! האם אתה יודע, מה עושה ברגע זה מאריינקה?”

מאריינקה? אני חושב שהיא משחקת בשכונה. תהיי בשקט, אמרו לה, סבא ישן. אז היא איננה יודעת מה לעשות ומשעמם לה נורא – –

“ומה היא עושה?”

אינני יודע. כנראה שמנסה לנגוע בקצה לשונה בקצה אפה.

“אתה רואה? ואתה היית מרשה שיבוא משהו כמו מבול חדש?”

אז תפסיק כבר! האם אני יכול לעשות נסים? שיקרה מה שמוכרח לקרות! שיתרחשו הדברים במסלול שאין מנוס ממנו! גם זו חצי נחמה: כי מה שקורה, ממלא אחרי הכרח משלו וחוקיות משלו.

“אז אי אפשר לעצור איכשהו את הסלמנדרות?”

אי אפשר. הן רבות מדי. צריך לפנות בעבורן מקום.

“כלום אי אפשר שהן ייכחדו איכשהו? נגיד שתפקוד אותן איזו מחלה, או איזה ניוון –”

יותר מדי זול, אחא. האם מוטל על הטבע לתקן כל הזמן את אשר בני האדם עוללו לעצמם? והאם להסיק מדבריך שגם אתה אינך מאמין עוד שהם יעזרו לעצמם? אתה רואה, אתה רואה; בסופו של דבר הייתם רוצים שוב לסמוך על כך שמישהו או משהו יבוא לגאלכם! אומר לך משהו: האם אתה יודע, מי הוא שעוד עכשיו, כאשר חמישית של יבשת אירופה כבר טבעה, מספק לסלמנדרות חומרי נפץ וטורפדות ומקדחות? האם אתה יודע, מי הוא העובד בקדחתנות יומם ולילה במעבדות, כדי להמציא מכונות וחומרים יעילים יותר לפיצוצו של העולם? האם אתה יודע, מי הוא המלווה לסלמנדרות כסף, מי הוא המממן את סוף העולם, את המבול החדש, בגדול?

“יודע. כל בתי החרושת. כל הבנקים. כל המדינות.”

הא לך. אילו היו רק סלמנדרות נגד בני אדם, אולי היה אפשר עוד להושיע; אבל בני אדם נגד בני אדם, את זאת, בן-אדם, אין לעצור.

“– – – חכה, בני אדם נגד בני אדם! משהו עולה על דעתי. אולי אפשר שבסוף יעמדו סלמנדרות נגד סלמנדרות?”

סלמנדרות נגד סלמנדרות? למה אתה מתכוון?

“למשל… מכיוון שהסלמנדרות רבות מדי, אפשר שיגיעו ביניהן לידי מריבה על איזה קטע של חוף, או איזה מפרץ, או משהו; אחר כך כבר ימשיכו להילחם על חופים יותר ויותר נרחבים; לבסוף יגיעו לידי מלחמה על חופי העולם, נכון? סלמנדרות נגד סלמנדרות! מה דעתך, האין זה הגיונה של היסטוריה?”

• - או, לא. זה בלתי אפשרי. סלמנדרות אינן יכולות להילחם נגד סלמנדרות. זה נוגד את הטבע. הסלמנדרות הלא הן מין אחד.

“גם בני אדם הם מין אחד, בן-אדם. ואתה רואה, זה לא מפריע להם; מין אחד, ועל מה אינם נלחמים! כבר לא על יותר מקום לחיות בו, אלא על עוצמה, על יוקרה, על השפעה, על תהילה, על שווקים, ומי יודע על מה עוד! מדוע שלא יילחמו ביניהן גם הסלמנדרות, נאמר, על יוקרה?”

לשם מה יעשו זאת? תגיד לי, מה יצא להן מזה?

“שום דבר אלא זאת, שלאלה יהיו זמנית יותר חופים ויותר עוצמה מאשר לאחרות. ובעוד זמן מה יתהפך הגלגל.”

ולמה שתהיה לאלה יותר עוצמה מאשר לאחרות? הלא הן כולן שוות זו לזו, כולן סלמנדרות; לכולן אותו שלד, כולן שוות בכיעורן ובבינוניותן - לשם מה ירצחו נפש אלה את אלה? תגיד, בשם מה יילחמו?

“רק הנח להן, משהו כבר יימצא. שים לב, אלה גרות בחופים המערביים ואלה בחופים מזרחיים; נניח שינסו להדביר את האחרות בשם המערב נגד המזרח. הנה לך הסלמנדרות האירופיות, ושם למטה האפריקניות; יקחני האופל אם בסוף לא ירצו אלה להיות יותר מהאחרות! ומה, יילכו להוכיח להן את עדיפותן בשם הציביליזציה, או ההתפשטות, או מי יודע מה; תמיד אפשר למצוא איזה סיבות רעיוניות או מדיניות, שבגללן הטיל הגורל על הסלמנדרות שכאן לשחוט את הסלמנדרות ששם. הסלמנדרות מתורבתות כמונו, בן-אדם; לא יחסרו להן נימוקים מעצמתיים, כלכליים, משפטיים, תרבותיים או אחרים.”

והן חמושות. אל תשכח, שהן חמושות להפליא.

“כן. יש להן נשק למכביר. אתה רואה? נראה אותן שלא ילמדו מבני האדם איך לעשות היסטוריה!”

חכה, חכה רגע! (המחבר קפץ ממקומו והתחיל לצעוד אנה ואנה לרוחב חדר עבודתו.) נכון, מעשה שטן, אם לא יצליחו! אני כבר רואה. מספיק להסתכל במפת העולם – לעזאזל, איפה יש פה איזו מפת עולם?

“אני רואה אותה.”

טוב, הנה האוקיאנוס האטלנטי, בשוליו הים התיכון והים הצפוני. כאן אירופה, וכאן אמריקה – – ובכן פה ערש התרבות והציביליזציה המודרנית. אי-פה אטלנטיס הנושנה ששקעה במצולות – –

“ועכשיו הסלמנדרות מטביעות שם את אטלנטיס החדשה.”

זהו. והנה לפניך – האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי. המזרח הקדום והמסתורי, בן-אדם. ערש המין האנושי, כפי שאומרים. כאן באיזה מקום מזרחית לאפריקה טבעה למוריה האגדית. כאן סומאטרה ומעט מערבית ממנה –

“– – האי הזעיר טנא-מסא. ערש הסלמנדרות.”

כן. ושם מולך King Salamander, המנהיג הרוחני של הסלמנדרות. כאן עודם חיים ה-tapa-boys של רב-חובל ואן-טוך, הסלמנדרות המקוריות הפציפיות, הפראיות למחצה. האוריינט שלהן, מבין? כל האיזור הזה מכונה למוריה, בעוד שהאיזור השני, המתורבת, מאומרק ומאורפ, המודרני והבשל יותר מהבחינה הטכנולוגית, הוא האטלנטיס. שם שולט הדיקטטור Chief Salamander, כובש, מהנדס וחייל גדול, ג’ינגיס חאן של הסלמנדרות ומהרס היבשות. אישיות מופלאה, בן-אדם.

(“… שמע, האם הוא באמת בן-סלמנדרה?”)

(… לא. Chief Salamander הוא בן-אדם. שמו האמיתי הוא אנדריאס שולצה, ובמלחמת העולם היה סמל באיזה מקום.)

“הבנתי.”)

(נו, כן. ככה זה.) אז כאן היא אטלנטיס, וכאן למוריה. חלוקה זו מבוססת על סיבות גיאוגרפיות, מינהליות, תרבותיות…

"…ולאומיות. אל תשכח את הסיבות הלאומיות. הסלמנדרות הלמוריות מדברות Pidgin English, בעוד שהאטלנטיות מדברות Basic English."

טוב, במשך הזמן חודרות האטלנטיות דרך מה שהיתה תעלת סואץ לתוך האוקיאנוס ההודי –

“כמובן. הנתיב הקלסי למזרח.”

נכון. לעומת זאת נדחפות הלמוריות סביב כף התקוה הטובה אל החוף המערבי של מה שהיתה אפריקה. זאת לדעת שלטענתן שייכת כל אפריקה ללמוריה.

“כמובן.”

הסיסמה היא למוריה ללמורים, הלאה הזרים, וכדומה. בין האטלנטיות והלמוריות מעמיקה והולכת תהום של אי אימון ואיבה עד סוף כל הדורות. איבה לחיים ולמוות.

“לשון אחר, הן היו לאומות.”

כן. האטלנטיות בזות ללמוריות ומכנות אותן פראים ומלוכלכים; הלמוריות מצדן שונאות את האטלנטיות שנאה קנאית ורואות בהן אימפריאליסטים, שטני המערב ומפירי הסלמנדריות הנושנה, הטהורה, המקורית. Chief Salamander שם את עינו בזכיונות בחופי למוריה, לדבריו בשם היצוא והציביליזציה. הישיש נשוא הפנים, King Salamander נאלץ לוותר, אם כי באי-רצון; שהרי הוא חמוש פחות. במפרץ חידקל, לא רחוק מהמקום שבו היתה לפנים העיר בגדד, העסק מתפוצץ: הלמורים בני המקום מתנפלים על זכיון אטלנטי והורגים שני קצינים אטלנטיים, כנראה בגלל איזה עלבון לאומי. כתוצאה מכך –

“פורצת מלחמה, כמובן.”

כן. מלחמת עולם של סלמנדרות נגד סלמנדרות.

“בשם התרבות והצדק.”

בשם סלמנדריות של אמת. בשם תהילת האומה וגדולתה. הסיסמה: או הם או אנחנו! הלמוריות החמושות ברמחים מלאיים וסכיני היוגים, שוחטות בלי רחמים את הפולשים האטלנטיים; בתגובה מטילות האטלנטיות, המתקדמות יותר ובעלות ההשכלה האירופית, רעלים ותרביות של חיידקים נושאי מוות לתוך המים הלמוריים, בהצלחה מלחמתית כה כבירה, שכל הימים בעולם יוצאים נגועים. הים מאולח בדֶבֶר זימים מלאכותי. וזה הסוף, בן-אדם. הסלמנדרות ייכחדו.

“כולן?”

כולן עד אחת. יהיו מין שנכחד. מה שיישאר מהן יהיה רק המאובן הנושן ממחצבות Oeningen של אנדריאס שויכצרי.

“ומה על בני האדם?”

בני האדם? אה, כן, בני האדם. נו, אלה יתחילו לחזור לאיטם מן ההרים אל חופי מה שנותר מהיבשות; אבל האוקיאנוס עוד יסריח ימים רבים מהתפרקות הסלמנדרות. היבשות שוב יגדלו בסחף הנהרות; הים ייסוג צעד אחר צעד והכל ישוב על מקומו, כמעט כמשכבר הימים. ולאוויר העולם תזנק אגדה חדשה על מבול גדול אשר בו פקד אלהים את בני האדם בעבור חטאותיהם. יסופרו סיפורים על ארצות של מסתורין ששקעו במצולות ושהיו לפי האגדה ערש התרבות האנושית; ויירקמו מעשיות על איזה אנגליה או צרפת או –

“ואחר-כך?”

– – – יותר מזה אינני יודע.

אחרית דבר: קארל צ’אפק על מקור יצירתו

הוצגה לי השאלה, כיצד זה הגעתי לרעיון לכתוב את “המלחמה בסלמנדרות”; וגם שאלו מדוע בחרתי דווקא בסלמנדרות להפכן לנושא מה שקרוי הרומן האוטופי על הכחדת הציביליזציה האנושית. ובכן אם עלי לתאר בגילוי לב, כיצד עלה הרעיון, חובתי לומר ביושר שמלכתחילה בעצם לא התכוונתי לכתוב שום אוטופיה. אין לבי יוצא במיוחד לאוטופיות; בטרם התחלתי לכתוב את ה“הסלמנדרות”, התכוונתי לכתוב רומן אחר לגמרי; הגיתי את דמותו של אדם מהוגן, קצת בצלמו של אבא עליו השלום, דמותו של רופא כפרי בקרב מטופליו; הכוונה היתה לאידיליה רפואית, ובה, עם זאת, מקצת מן הפתולוגיה החברתית. ניגשתי אל החומר במידה של שמחה, ובמשך שבועות וחודשים ערכתי אותו בראשי; אולם כל אותה עת נמנע ממני להשקיע עצמי בתוכו לגמרי. היתה לי הרגשה עמומה של ספק, האומנם יש לרופא הטוב הזה מה לעשות בעולם מבולבל כל כך, כפי שהיה אז ועודנו היום. כן, הוא היה יכול לרפא את בני האדם ומכאוביהם; אבל הוא היה חסר מגע עם החוליים והמכאובים שמהם סובל עולמנו. הגיתי ברופא הטוב בעוד כל העולם משיח במשבר הכלכלי, בהתפשטות הלאומנות ובמלחמה הבאה. לא יכולתי להזדהות הזדהות מלאה עם הדוקטור שלי, כי גם אני – אף על פי שהדבר איננו נדרש כנראה מידי סופרים – הייתי עודי מלא דאגות על מה שמאיים על המין האנושי. אמת נכון, ככלל אינני יכול למנוע את מה שמאיים על הציביליזציה האנושית; אבל לפחות אינני יכול שלא להביט באיום ושלא לחשוב עליו כמעט ללא הפסק. אותה עת – זה היה אשתקד באביב, כאשר התחזיות הכלכליות היו רעות מאוד, והתחזיות המדיניות עוד גרועות מהן – כתבתי אי שם לרגל הזדמנות כלשהי את המשפט: “אסור לנו לחשוב, שההתפתחות שהובילה לצורת החיים שלנו, היתה האפשרות ההתפתחותית היחידה על כוכב הלכת הזה.” – והנה זה בא: המשפט הזה הוא שגרם לכך שכתבתי את “המלחמה בסלמנדרות”.

הלא האמת היא: אי אפשר לשלול את האפשרות שבתנאים מתאימים יכול היה טיפוס אחר של חיים, נאמר בעל חיים אחר, להיות לנושא של התפתחות תרבותית. האדם, על תולדותיו, תרבותו והציביליזציה שלו, התפתח ממחלקת היונקים, משפחת הפרימטים; והלא ניתן לחשוב שאנרגיה התפתחותית דומה היתה יכולה להצמיח כנפיים להתפתחותו של מין חיים אחר. לא מן הנמנע, שבתנאי חיים מסויימים היו הדבורים או הנמלים יכולות להתפתח ליצורים בעלי אינטליגנציה גבוהה, שכישוריהם התרבותיים לא היו נופלים מאלה שלנו. אין הדבר בלתי אפשרי גם במינים אחרים. בתנאים ביולוגיים מיטיבים יכולה היתה לקום איזו ציביליזציה אחרת, לא נחותה מזו שלנו, גם במעמקי המים.

זאת היתה המחשבה הראשונה, והשניה היתה: אִילו מין חיים אחר היה מתעלה לדרגה המכונה ציביליזציה, מה דעתך: האם היה עושה את אותן השטויות שעשה המין האנושי? האם היה נלחם מלחמות כמוהו? האם היה נתון לאותן פורענויות היסטוריות? ואיך היינו אנחנו משקיפים על אימפריאליזם של הזוחלים, על לאומנות של טרמיטים, על התפשטות כלכלית של שחפים או חילקים? מה היינו אומרים, אילו מין חיים זולת האדם היה מודיע, שבהתחשב בהשכלתו ובמניינו נתונה רק לו הזכות ליישב את כל העולם ולשלוט בכל מערכות החיים?

ובכן, עימות זה עם תולדות האדם, ותולדותיו האקטואליות ביותר, הוא שהושיב אותי אל שולחן הכתיבה לכתוב את “המלחמה בסלמנדרות”. הביקורת סווגה אותה כרומן אוטופיסטי. אני מתקומם נגד המלה הזאת. זאת לא אוטופיה, זה הוא היום הזה. זאת לא ספקולציה על משהו בעתיד, אלא הבבואה של מה שקיים ושאנו חיים בתוכו. זאת לא היתה פנטזיה; מזאת אני מוכן לספק לכל דורש חינם אין כסף ככל שיבקש ויותר; לי חשובה המציאות. אינני יכול אחרת, אבל ספרות שאיננה רוצה להגיב למציאות זו בכל הכוח שהמלה והמחשבה רק ניחנו בו, ספרות שכזו איננה משאת נפשי.

ובכן זה הכל: כתבתי את הסלמנדרות שלי, כי חשבתי על בני האדם; בחרתי בדמותן דווקא - לא מפני שאהבתי אותן יותר או פחות מאשר ברואי אלהים אחרים, אלא מפני שפעם באמת נחשב מאובן של סלמנדרת ענק טרציארית בטעות כמאובן של אבי המין האנושי; לפיכך יש לסלמנדרות מכל החיות הזכות ההיסטורית המיוחדת לעלות על הבמה כצלמנו. אבל גם אם הן היו רק העילה לתיאור עניניו של האדם, חש המחבר צורך לחוות אפילו את חיי הסלמנדרות; היתה זאת התנסות סגרירית קמעה, אבל ככלות הכל עתירת קסם ונוראה לא פחות מאשר לחוות את קיומם של בני האדם.

‎ Rossum’s Universal Robots

דרמה קולקטיבית בחזיון פתיחה ושלוש מערכות

הקדמת המתרגם

בשנת 1967 כתב אבי העתידנות, הרמן כהן, בספרו The Year 2000, את הדברים הבאים:

הסוגיה הזאת מועמדת מפעם בפעם במבחן לעינינו כיום, ממש בשלהי פרק הזמן שבו מדבר הרמן כהן: סוף המאה העשרים. אחד המבחנים הבולטים היא התמודדות חוזרת ונשנית של אלופי העולם בשחמט עם תוכנות מחשבים. המדובר לא בשאלה הטריביאלית “מי ינצח”; אלא בשורשה של הדילמה: כהן ראה טעם, כבר לפני שנות דור שלם, להציג את הגירסה האקסיומטית לאמור כי “המחשב מוגבל מעצם טבעו כיציר האדם – הוא לא יוכל להפיק לעולם מה שלא הוכנס לתוכו”; או “המחשב לעולם לא יהיה יצירתי באמת או מקורי” כטענה “חסרת משמעות ובלתי מדוייקת שמן הדין להיות ספקן לגביה”; עם זאת דבקו בה חוקרים לא מעטים, והצביעו על עליונות “הניצוץ האנושי” בהתמודדות האדם עם האינטליגנציה המלאכותית החסרה את האלמנט האינטואיטיבי.

הניסוי של 1997³ עשוי להתגלות כניסוי קריטי, ממש כפי שהניסוי של 1919 היה קריטי להוכחת אמיתותה של תורת היחסות. בל נתפתה לחשוב שתוצאה הפוכה של ניסוי עתידי תספק הוכחה נגדית. האינטליגנציה המלאכותית חצתה את הרוביקון; שכן ה“בלתי אפשרי” קרה; וכל תיאוריה דינה לסגת מפני ניסוי אחד הסותר אותה; כי די להוכיח שהיא בלתי נכונה או בלתי מדוייקת.

*

סוגיית האינטליגנציה המלאכותית והשלכותיה איננה חדשה; היא לא נולדה בשלהי המאה העשרים, ולא בשנת 1967, ואף לא במאה הזאת. ראשיתה בעבר רחוק יחסית. נכון – הצגתה לבשה צורה ופשטה צורה; היא הופיעה באגדות עם; היא הופיעה בספרות היפה. ואל ייחשב למתרגם לחטא של משפט־קדום אם יציין את האתר שהיה מעורב ברוב מקרי הופעתה: הלא היא העיר פראג השוכנת בליבה של אירופה.

פראג של המאה השש־עשרה היתה מטרופולין של מחקר מדעי ושל יצירה אומנותית. בין חומותיה שכנו האוניברסיטה העתיקה בקונטיננט האירופי; בה פעלו יוהנס קפלר וטיכו דה־בראהה, ונוסחו בה חוקי טבע שתקפותם לא נתבלתה; בה התרכז המאמץ – המוטעה אמנם – אבל מאמץ מדעי, להתחקות אחרי מהותו של החומר. בפראג שכן המהר“ל (ר' יהודה בן בצלאל ליווא), רבה הראשי של העיר; ובה נתחברה האגדה המוזרה על יציר כפיו של הרב הגדול – הלא הוא ה”גולם“, שסופר עליו שהוא עשוי חומר דומם, אך הרב הגדול היודע רזין דרזין מצא דרך ל”החיות" אותו על ידי הכנסת לוחית שעליה רשום דבר מה לתוך חריץ שהותקן בו למטרה זו…

המחקר ההיסטורי כמובן הפריך את האגדה כפשוטה: הגולם לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אבל אם ננסה להסיק מסקנות על שורשי האגדה, נוכל לשער בבטחון ניכר ששורשיה היו שניים: האחד, מצוקת היהודים שהביאה להיסט התוחלה הקיימת לכוח גואל – אל סיפוק מדומה; האחר, העיסוק, הרווח באווירתה הרוחנית של העיר, באחידות הטבע ושלילת הדיכוטומיה המוחלטת בין דומם וחי; ומכאן נגזרת הספקולציה באפשרות של מטמורפוזה מהאחד אל האחר – והשאלה הנלווית של הישארות התבונה בחומר הדומם והחייאתה עם החייאת הגוף – לשון אחר – קיומה של אינטליגנציה מלאכותית.

האפשרות הזאת מהלכת אימים על חיי הרוח של העיר, לובשת צורה ופושטת צורה, ומחפשת דרכי ביטוי חדשות. במאות הקודמות היא הולידה אגדות; במאה העשרים קיבל העיסוק הזה ביטוי ספרותי עשיר אצל קפקא, מאירינק, רילקה ובאופן מובהק ביותר אצל גדול הסופרים הצ’כיים של העידן החדש, הלא הוא קַרְאֵל צ’אפק. ברבות מיצירותיו נמצא מעברים בלתי מוסברים כביכול מצורת חיים אחת למשנה: אדם־חרק במחזה “מחיי החרקים” (הידוע בארץ, משום מה, בשם הסתמי והמחטיא את העוקץ “העולם בו אנו חיים”); אדם־זוחל ברומן “המלחמה בסלמנדרות”; ואדם־מן־הדומם במחזה שלפנינו.

הדימוי של יצור נבון שהוא יציר האדם, ואף על פי כן ראשיתו מן הדומם, מחייב התייחסות סימנטית: “לכל איש יש שם” – גם אם הוא יציר כפיו של איש ולא של בורא עולם. חזון יצירתו (ייצורו?) הוא שחרור האדם מן הפרך. את הפרך מטילים גיבורי המחזה על המכונה, שראשית מטלותיה חישוב, המשכה ציות, ביצוע מהימן של כל מלאכה קשה, וסופה … אך את הסוף לא נגלה כאן. מכונת הפרך תיקרא בשם שהמחבר הגה ודלה מאוצר המלים של שפתו: המלה הצ’כית שמשמעה ‘פרך’ היא 'robota. יהא איפוא היצור בעל האינטליגנציה המלאכותית שהפרך הוא יעודו – ידוע בשם Robot.

השם נקלט, והוא כיום (על שלוחותיו הסמנטיות – כגון robotics) נכס צאן ברזל של ענפי פעילות אנושית שונים ורחוקים אלה מאלה – למן הפילוסופיה ועד טכניקות ייצור ויישום.

קורותיו של הרובוט הראשון והמקורי פרוסות להלן לפני הקורא העברי.

המתרגם

הנפשות הפועלות

הרי דומין (Harry Domin), המנהל הכללי של חברת Rossum’s Universal Robots; בשעת חזיון הפתיחה כבן שלושים ושמונה, גבוה, מגולח למשעי;

אינג' פאברי (Ing. Fabry), מנהל הייצור של RUR; גם הוא מגולח, בהיר שיער, בעל ארשת רצינית ועדינה.

ד"ר גאל (Dr Gall), ראש המכון לפיזיולוגיה ומחקר של RUR, קטן קומה, מלא חיות, שחום פנים, בעל שפם שחור;

ד"ר הלמאיר (Dr Hallemier), ראש המכון לפסיכולוגיה וחינוך הרובוטים; ענק, רועש, בעל שפם אדמוני בנוסח אנגלי ובלורית אדמונית דמויית מברשת;

הקונסול בוסמן (Busman), ראש אגף המסחר של RUR; יהודי שמן, קרח וקצר רואי;

המהנדס אלקויסט (Alquist), ראש אגף הבינוי של RUR; מבוגר מהיתר, לבוש ברשלנות בעל זקן ושיער ארוך ואפרורי;

הלן גלורי, (Helen Glory); אלגנטית מאוד;

ננה (Nána), מטפלת בית;

מריוס (Marius), רובוט;

סולה (Sulla), רובוטית;

רדיוס (Radius), דמון (Damon), רובוטים;

רובוט ראשון, שני, שלישי, רביעי;

הרובוט פרימוס (Primus);

הרובוטית הלן (Helen);

רובוט־משרת ורובוטים רבים אחרים.

במחזה העיקרי – כולם בגרו בעשר שנים.

הרובוטים – בחזיון הפתיחה לבושים כמו בני אדם. תנועותיהם וחתך דיבורים חדים, פניהם חסרי הבעה, מבטם מרוכז קדימה.

– במחזה העיקרי לובשים חולצות בד חגורות במותניים בחגורת עור ובחזם תלויה לוחית מספר עשויה פליז.

לאחר חזיון הפתיחה ולאחר המערכה השניה – הפסקה.

חזיון פתיחה

(המשרד המרכזי של מפעלי Rossum’s Universal Robots. מימין הכניסה. דרך החלונות של קיר החזית נשקפת שורה אינסופית של מבני ייצור. משמאל משרדים אחרים.)

דומין יושב ליד מכתבה אמריקאית ענקית בכורסה מסתובבת. על השולחן – נורה, טלפון, אבן־אכף, תיקיה וכיו"ב, על הקיר שמשמאל מפות גדולות של קוי שיט ורכבות, לוח שנה גדול, שעון המורה על שעת לפנות צהריים; על הקיר שמימין פרוסים עלוני פרסומת: “העבודה הזולה מכולן: רובוטים מבית Rossum”; “המצאה חדשה: רובוטים טרופיים; 150 דולר היחידה”; “ירכוש איש איש את הרובוט שלו”; “רצונך להוזיל את הייצור? הזמן רובוטים מתוצרת Rossum”. כן פרוסות מפות נוספות, לוח הפלגות, לוח שערי המטבעות העיקריים וכו'. לעומת כל קישוטי הקיר האלה פרוס על הרצפה מרבד תורכי נהדר; מימין ניצב שולחן עגול, ספה, כורסאות עור מרווחות, מדף ספרים שבו תופסים את מקום הספרים בקבוקי יין וליקרים. משמאל קופה. ליד שולחנו של דומין מכונת כתיבה מדפיסה הנערה סולה.

דומין (מכתיב): – – שאין אנו יכולים לערוב לנזקים הנגרמים במעבר, הסבנו את תשומת לבו של הקפטן שלכם כבר בשעת ההטענה שהספינה איננה מתאימה להובלת רובוטים, כך שלא חלה עלינו כל חובת נזיקין. בכבוד רב, בשם Rossum’s Universal Robots – " גמרנו?

סולה: כן.

דומין: דף חדש. Friedrichswerke, Hamburg. תאריך. "אנו מאשרים הזמנת חמישה עשר אלף רובוטים – – " (צלצול טלפון בקו פנימי. דומין מרים את השפופרת ומדבר לתוכה.) הלו, כאן מרכז – כן. – בוודאי. כמובן. כמו תמיד. ברור, תשלחי מברק. – טוב. – – (מחזיר את השפופרת למקומה.) איפה היינו?

סולה: “מאשרים הזמנת חמישה עשר אלף ר'.”

דומין (מהורהר): חמישה עשר אלף. חמישה עשרי אלף ר'.

רדיוס (נכנס): אדוני, גברת אחת מבקשת –

דומין: מי?

רדיוס: אינני יודע. (מגיש כרטיס ביקור).

דומין (קורא): הנשיא גלורי. – תכניס אותה.

רדיוס (פותח את הדלת): בבקשה, גברתי.

(נכנסת) הלן גלורי. מריוס (יוצא)

דומין (קם): אנא, גברתי.

הלן: המנהל הכללי דומין?

דומין: בבקשה.

הלן: אני באה אליך –

דומין: עם כרטיס הביקור של הנשיא גלורי. זה מספיק.

הלן: הנשיא גלורי הוא אבי. שמי הלן גלורי.

דומין: העלמה גלורי, לכבוד גדול לנו ש – ש–

הלן: – שאנחנו לא יכולים להראות לך את דלת היציאה.

דומין: – – שזכינו לקבל את פני בתו של נשיא גדול. בבקשה, הואילי לשבת. סולה,

את יכולה ללכת.

סולה (יוצאת)

דומין (מתישב): במה אוכל לסייע, גברת גלורי?

הלן: אני באתי –

דומין: – לראות את חרושת בני האדם שלנו. כמו כל המבקרים בבקשה. אין בעיות.

הלן: חשבתי שאסור –

דומין: להיכנס למפעל, כמובן. אלא שכל אחד בא עם כרטיס ביקור כלשהו, גברת גלורי.

הלן: ואתם מראים לכל אחד …?

דומין: רק מקצת. ייצור בני האדם המלאכותיים, גברתי, הוא סוד תעשייתי.

הלן: אילו רק ידעת, כמה כל זה –

דומין: מעניין אותי. אירופה כולה איננה מדברת אלא בזה.

הלן: מדוע אינך מניח לי לסיים משפט?

דומין: אני מבקש את סליחתך. רצית אולי לומר משהו אחר?

הלן: רציתי רק לשאול –

דומין: – האם אוכל להראות לך, בחזקת יוצא מן הכלל, את המפעל שלנו. אבל כמובן,

גברת גלורי.

הלן: איך ידעת שרציתי לשאול את זאת?

דומין: כולם שואלים את אותה השאלה. (קם.) מתוך רגשי כבוד מיוחדים נראה לך יותר מאשר לאחרים ו – אם לומר זאת במלה אחת –

הלן: תודה לך.

דומין: אם תתחייבי שלא תגלי לאיש אפילו את הפרט הקטן ביותר –

הלן (קמה ומושיטה לו יד): הנה דברת כבוד שלי.

דומין: אני מודה לך. אולי תרצי להסיר את צעיפך?

הלן: אה, כמובן; אתה רוצה לראות – אנא מחל לי.

דומין: סליחה?

הלן: הואל נא לשחרר את ידי.

דומין (משחרר): אנא סלחי לי.

הלן (מסירה את הצעיף): רצית לראות האם אני לא מרגלת. כמה שאתם זהירים.

דומין (מביט בה בהתלהבות): המממ – כמובן – אנחנו – ככה זה.

הלן: אין לך אמון בי?

דומין: אמון בלתי רגיל, גברת הל־ – סליחה, גברת גלורי. לעונג בלתי רגיל הוא

לי – האם הפלגתך היתה חלקה?

הלן: כן. מדוע –

דומין: כי – כוונתי – שאת עוד צעירה מאד.

הלן: נלך מייד למפעל?

דומין: כן. אני חושב עשרים ושתיים, הלא כן?

הלן: עשרים ושתיים מה?

דומין: שנים

הלן: עשרים ואחת. למה לך לדעת את זה?

דומין: כי – מכיוון ש – (בהתלהבות) – תשתהי כאן יותר, הלא כן?

הלן: לפי מה שתראה לי מקוי הייצור.

דומין: ייצור משל השטן! כמובן, גברת גלורי, את תראי את הכל. אנא שבי. האם את מעוניינת לשמוע על תולדות ההמצאה.

הלן: כן, אני מבקשת. (מתיישבת).

דומין: ובכן כך. (מתיישב על שולחן העבודה, שם בהשתאות את עינו בהלן וממלמל מהר). היה זה בשנת 1920, כאשר Rossum הזקן, פילוסוף גדול אבל באותם ימים עדיין מלומד עול ימים, יצא במסעו אל האי המרוחק ההוא בכדי לחקור את עולם החי דשם נקודה. תוך כדי כך ניסה לחקות על ידי סינתיזה כימית את החומר החי הקרוי פרוטופלזמה, עד אשר גילה לפתע חומר שהתנהג בדיוק כמו החומר החי, אלא שהרכבו הכימי היה שונה זה היה בשנת 1932, בדיוק ארבע מאות ארבעים שנה לאחר גילוי אמריקה, אוף.

הלן: את זה שיננת בעל פה?

דומין: כן; הפיזיולוגיה, גברת גלורי, איננה המלאכה שלי. להמשיך?

הלן: נגיד.

דומין (בארשת חגיגית): ואז, גברתי, רשם רוסום הזקן, בינות לנוסחאותיו הכימיות את זאת: “הטבע מצא דרך אחד לארגון החומר החי. אבל קיימת דרך אחרת, פשוטה יותר, גמישה יותר ומהירה יותר, שהטבע בכלל לא נגע בה. את הדרך האחרת הזאת שבה יכלו החיים לצעוד, גיליתי היום הזה.” – תארי לך, גברתי, שדברים גדולים אלה הוא כתב כשלפניו מונחת פיסת מין ליחה קולואידלית, שכלב לא היה אוכל אותה. דמי אותו בנפשך, ישוב מעל למבחנה והוגה כיצד ממנה ילבלב עץ חיים מושלם, וממנה יצאו כל בעלי החיים, החל מתולעת הרוטיפרה וגמור – באדם בכבודו ובעצמו. אדם, העשוי מחומר אחר מאתנו. גברת גלורי, זה היה רגע אדיר.

הלן: תמשיך הלאה.

דומין: הלאה? עכשיו היה העיקר להוציא את החיים מתוך המבחנה, להחיש את ההתפתחות וליצור אי אלה איברים, עצמות, עצבים ומי יודע מה עוד, ולמצוא איזה חומרים, זרזים, אנזימים, הורמונים וכן הלאה, בקיצור, את מבינה?

הלן: ל– ל– לא לגמרי. אני חושבת שמעט מאד.

דומין: ואני בכלל לא. את מבינה, בעזרת איזה נוזלים הוא יכול היה לעשות כרצונו. הוא

יכול היה לברוא מדוזה עם מוח של סוקרטס, או תולעת באורך חמישים מטר. אולם כיון שהוא היה חסר חוש הומור לגמרי, הוא הכניס לו לראש לעשות בעל חוליות ואולי אפילו אדם. וכך הוא נרתם לזה.

הלן: לְמַה?

דומין: לחיקוי הטבע. תחילה ניסה לברוא כלב מלאכותי. זה לקח לו כמה שנים, ויצא מזה

משהו כמו עגל מנוון שהתפגר כעבור כמה ימים. אראה לך אותו במוזיאון. ואחרי זה

יצא רוסום הזקן למסעו אל בריאת אדם.

(הפסקה)

הלן: ואת זה אסור לי לגלות לאיש?

דומין: לשום איש בעולם.

הלן: חבל שזה מופיע כבר בכל מקראות בתי הספר.

דומין: חבל. (קופץ מעל לשולחן ומתיישב ליד הלן.) אבל האם את יודעת מה שאין במקראות? (נוקש באצבע במצחו.) שרוסום הזקן היה משוגע לגמרי. ברצינות גברת גלורי, אבל זה שיישאר בינינו. התמהוני הזקן הזה רצה באמת לעשות בני אדם.

הלן: אבל הלוא אתם עושים בני אדם!

דומין: בערך, גברת הלן. אלא שרוסום הזמן התכוון לפשוטו כמשמעו. את מבינה, הוא שאף איכשהו להוריד בדרך מדעית את אלוהים ממרום כסא הכבוד. הוא היה מטריאליסט מושבע ולכן עשה את כל הדברים האלה. העיקר בעיניו היה להוכיח שלא היה צורך בשום אלוהים. לכן הוא החליט לעשות אדם בדיוק נמרץ כמונו. את מתמצאת קצת באנטומיה.

הלן: רק – רק מעט מאד.

דומין: גם אני. תארי לך – הוא החליט לעשות הכל, עד לבלוטה האחרונה, כמו בגוף האדם. תוספתן, שקדים, קורקבן, כל הדברים המיותרים האלה. אפילו – המממ – גם בלוטות המין.

הלן: אבל אלה הלא אינן –

דומין: – אינן מיותרות, אני יודע. אבל כאשר מייצרים בני אדם באורח מלאכותי, אז אין – המממ – צורך ב–

הלן: אני מבינה.

דומין: אראה לך במוזיאון מה שהוא הטליא במשך עשר שנים. זה היה צריך להיות גבר; הוא חי שלושה ימים תמימים. לרוסום הזקן לא היה טיפת טעם. זה היה איום, מה שהוא עשה. אבל בפנים היה לו הכל, כל מה שיש לבן־אדם. באמת, עבודה מייגעת נורא. אז בא הנה אינג’ינר רוסום, אחיינו של הזקן. ראש של גאון, גברת גלורי. ברגע שראה במה מתעסק הזקן, אמר: “זה טירוף – לייצר אדם בעשר שנים. אם לא תייצר אותו יותר מהר מהטבע, אז אפשר לצפצף על כל העסק.” והתחיל בעצמו לעסוק באנטומיה.

הלן: במקראות זה לגמרי אחרת.

דומין: במקראות יש פרסומת בתשלום ומלבד זאת שטויות. כתוב שם למשל, שאת הרובוטים המציא האדון הזקן; בעוד שהאדון הזקן התאים אולי לאוניברסיטה; אבל מייצור תעשייתי לא היה לו מושג. הוא חשב שיברא אנשים באמת, אולי גם אינדיאנים חדשים, דוצנטים או אידיוטים, את מבינה? רק לרוסום הצעיר בא הרעיון לייצר מכונות חיות ואינטליגנטיות. מה שכתוב במקראות על שיתוף הפעולה בין שני בני רוסום הגדולים – זה סיפור מעשיה סתם. שניים אלה רבו ביניהם נורא. האתיאיסט הזקן לא היתה לו טיפת הבנה לתעשייה, ובסופו של דבר סגר אותו הצעיר באיזו מעבדה, שיתעסק שם עם הנפלים שלו, והוא עצמו התחיל לגשת לעניין כדרך שמהנדסים ניגשין. רוסום הזקן קילל אותו במפורש, והספיק עד מותו להטליא עוד שתי מפלצות פיזיולוגיות, עד שבסוף מצאו אותו במעבדה ללא רוח חיים. וזה כל הסיפור כולו.

הלן: ומה הצעיר?

דומין: רוסום הצעיר, גברת, זה היה עידן חדש. עידן הייצור לאחר עידן התובנה. אחרי שהתבונן בחטף באנטומיה, ראה מייד שזה מורכב מדי, ושמהנדס טוב היה עושה את זה יותר פשוט. התחיל איפוא לשנות את האנטומיה וערך ניסויים, מה אפשר לבטל ומה לפשט – בקיצור, גברת גלורי – האם זה לא משעמם אותך?

הלן: לא, להיפך, זה נורא מעניין.

דומין: ובכן, רוסום הצעיר אמר בלבו: בן־אדם זה משהו שנגיד חש שמחה, מנגן בכינור, רוצה ללכת לטייל, ובכלל זקוק לעשיית המון דברים, שהם – בעצם מיותרים.

הלן: אוהו‼

דומין: חכי. – שהם מיותרים בשעה שהוא נדרש, נניח לטוות חוטים או לסכם מספרים. מנוע נפט איננו זקוק לגדילים וקישוטים, גברת גלורי. וייצור פועלים מלאכותיים הוא ממש כמו ייצור מנועי נפש. הייצור צריך להיות פשוט ככל האפשר והתוצר טוב ושימושי. מה את חושבת, איזה פועל הוא הכי טוב?

הלן: הכי טוב? אולי זה שהוא – שהוא – זה שהוא ישר – ומסור.

דומין: לא, אלא הזול ביותר. זה שצרכיו מזעריים. רוסום הצעיר המציא את הפועל בעל מספר הצרכים המזערי. היה צורך לפשט אותו. הוא זרק את כל מה שאינו נחוץ במישרין לעבודה. בכך הוא בעצם זרק את האדם ועשה רובוט. גברת גלורי היקרה, הרובוטים אינם בני אדם. הם מושלמים יותר מאתנו מהבחינה המכנית, יש להם אינטליגנציה שכלית מדהימה, אבל אין להם נשמה. או, גברת גלורי, מוצרו של המהנדס הוא טכנית מושלם יותר ממוצרו של הטבע.

הלן: אמרים שהאדם הוא יציר אלוהים.

דומין: וזה מה שרע. לאלוהים לא היה מושג בטכניקה החדישה. היית מאמינה שרוסום הצעיר, עליו השלום, שיחק פעם אלוהים?

הלן: וכיצד – תגיד לי?

דומין: הוא התחיל לייצר רובוטי־על. ענקי עבודה. ניסה בעלי קומה של ארבעה מטרים; אבל את לא היית מאמינה, כמה הממוטים האלה נטו להישבר.

הלן: להישבר?

דומין: כן. בלא אזהרה מוקדמת התפקעה להם רגל או משהו. הפלנטה שלנו כנראה קטנה בשביל ענקים. עכשיו אנחנו מייצרים רק רובוטים בעלי קומה בגודל טבעי ואשפרה אנושית הולמת מאוד.

הלן: ראיתי את הרובוטים הראשונים אצלנו. העירייה קנתה אותם… רוצה לומר קיבלה אותם לעבודה –

דומין: קנתה, גברתי היקרה. רובוטים קונים.

הלן: – מעסיקה אותם בתור מטאטאי רחובות. ראיתי אותם בעבודה. הם כל כך מוזרים. כל כך שקטים.

דומין: ראית את מזכירתי?

הלן: לא שמתי לב.

דומין (מצלצל): את מבינה, מפעל כזה כמו RUR איננו מייצר תוצרת יחידאית. יש לנו רובוטים עדינים יותר ומגושמים יותר. הטובים בהם יחיו אולי עשרים שנה.

הלן: ואז הם מתים?

דומין: כן, מתכלים.

(נכנסת) סולה

דומין: סולה, תציגי את עצמך לגברת גלורי.

הלן (קמה על רגליה ומושיטה לה יד): נעים מאד. וודאי עצוב לך פה, כה רחוק מהעולם נכון?

סולה: אני לא מכירה, גברת גלורי. אנא שבי, בבקשה.

הלן (מתיישבת): מאין את, העלמה?

סולה: מכאן, מהמפעל.

הלן: אה, את נולדת פה?

סולה: כן, ייצרו אותי פה.

הלן (קופצת ממקומה): מה??

דומין: (צוחק): סולה איננה אדם, גברתי, סולה היא רובוט.

הלן: אני מתנצלת –

דומין (מניח את ידו על כתפה של סולה): סולה לא כועסת. תסתכלי, גברת גלורי איזה עור עדין אנחנו מיצרים. תגעי בפניה.

הלן: או, לא, לא!

דומין: לא היית מבחינה שהיא קרוצה מחומר אחר מאשר אנחנו. ראי, יש לה אפילו המוך הטיפוסי לבלונדיניות. רק העיניים קצת – אבל השערות! תסתובבי סולה!

הלן: תפסיק כבר!

דומין: תשוחחי עם האורחת, סולה. זה ביקור חשוב.

סולה: אנא, גברתי, התיישבי. (שתיהן מתיישבות.) האם היתה לך הפלגה נוחה?

הלן: כן – כמו – – כמובן.

סולה: אל תחזרי על סיפון ה“עמליה”, גברת גלורי. הלחץ הברומטרי בירידה, כמעט 705. המתיני מוטב ל“פנסילווניה”, היא ספינה טובה וחזקה מאוד.

דומין: כמה?

סולה: עשרים קשר. נפח שנים עשר אלף טון.

דומין צוחק: די, סולה, מספיק. תראי לנו איך את יודעת צרפתית.

הלן: את יודעת צרפתית?

סולה: אני יודעת ארבע שפות. אני כותבת Geehrter Herr! Monsieur! Dear sir! אדון נכבד!

הלן (קופצת על רגליה): זאת רמאות! אתה שרלטן! סולה איננה רובוט, סולה היא בחורה כמוני! סולה, זאת שערוריה – מדוע את משחקת קומדיה שכזאת.

סולה: אני רובוט.

הלן: לא, לא, את משקרת! או, סולה, סלחי לי, אני יודעת – הם הכריחו אותך לעשות להם פרסומת! סולה, את בחורה כמוני, נכון? תגידי!

דומין: אני מצטער, גברת גלורי. סולה היא רובוט.

הלן: אתה משקר!

דומין (מזדקף.) ככה? – (מצלצל.) סלחי לי, גברת, יהיה עלי לשכנע אותך.

(נכנס) מריוס

דומין: מריוס, תיקח את סולה לאולם הנתיחה, שיפתחו אותה. מהר!

הלן: לאן?

דומין: לאולם הנתיחה. אחרי שיפתחו אותה, תבואי לראות.

הלן: לא אלך.

דומין: סליחה, את דיברת על שקר.

הלן: אתה רוצה שיהרגו אותה?

דומין: מכונות לא הורגים.

הלן (מחבקת את סולה): אל תפחדי, סולה, אני לא אתן! תגידי, יקירה, האם כולם כל כך גסי רוח כלפיך? אסור לך להרשות להם, את שומעת? אסור, סולה!

סולה: אני רובוט.

הלן: זה לא חשוב. הרובוטים אינם נופלים מאתנו בני האדם. סולה, את היית מניחה להם לחתוך אותך לגזרים.

סולה: כן.

הלן: או, את לא מפחדת למות?

סולה: לא מכירה, גברת גלורי.

הלן: ואת יודעת מה היה קורה אתך אחר־כך?

סולה: כן, הייתי חדלה להתנועע.

הלן: זה נוררא!

דומין: מריוס. תגיד לגברת מה אתה.

רדיוס: רובוט מריוס.

דומין: היית לוקח את סולה לאולם הנתיחה?

רדיוס: כן.

דומין: היית מצטער עליה?

רדיוס: לא מכיר.

דומין: מה היה קורה אתה?

רדיוס: תחדל להתנועע. יזרקו אותה למגרסה.

דומין: זה הוא מוות, מריוס. האם אתה פוחד ממוות?

רדיוס: לא

דומין: את רואה, גברת גלורי. הרובוטים אינם דבקים בחיים. אין להם במה. אין להם תענוגות. הם פחות מעשב.

הלן: או, תפסיק כבר! שלח אותם לפחות מכאן!

דומין: מריוס, סולה, אתם יכולים ללכת.

סולה ורדיוס (יוצאים)

הלן: זה נורררא! זה מכוער, מה שאתם עושים!

דומין: מדוע מכוער?

הלן: אני לא יודעת. מדוע – מדוע קראתם לה סולה?

דומין: שם לא יפה?

הלן: זה שם של גבר. סולה היה מצביא רומי.

דומין: אנחנו חשבנו שסולה ומריוס היו זוג נאהבים.

הלן: לא. מריוס וסולה היו מצביאים ונלחמו זה בזה בשנת – בשנת – אני כבר לא יודעת.

דומין: בואי גשי כאן לחלון. מה את רואה?

הלן: בנאים.

דומין: אלה רובוטים. כל הפועלים שלנו הם רובוטים. וכאן למטה, את רואה משהו?

הלן: איזה משרד.

דומין: הנהלת החשבונות. ובה –

הלן: המון פקידים.

דומין: אלה רובוטים, כל הפקידים שלנו הם רובוטים. כשתראי את אולמות הייצור –

(כאן נשמע קול של משרוקיות וצופרים)

דומין: צהרים. הרובוטים אינם יודעים מתי להפסיק את העבודה. בשעה שתיים אראה לך את המשארות.

הלן: איזה משארות?

דומין (ביובש): משארות בצק. בכל אחת מהן לשים חומר לאלף רובוטים בבת אחת. אחר־כך יש מיכלים לכבדים, למוחות, וכן הלאה. אחר־כך תראי את מפעל העצמות. אחר כך אראה לך את המטוואה.

הלן: איזו מטוואה?

דומין: מטוואה לעצבים; מטוואה לורידים, מטוואה שבה רצים קילומטרים של צינורות עיכול בעת ובעונה אחת. אחר־כך יש אולם הרכבה, שבו מורכבים כל אלה יחד, את מבינה, כמו בייצור מכוניות. כל פועל מוסיף רק חלק מסויים אחד, ופס הייצור ממשיך אל השני, השלישי, עד אינסוף. זה המחזה הכי מעניין. אחר־כך באה מחלקת הייבוש והמחסן; שם צריכים המוצרים החדשים לעבוד.

הלן: אלוהים אדירים, תיכף מכריחים אותם לעבוד?

דומין: סליחה. הם עובדים, במובן שעובדים רהיטים חדשים. מתרגלים לקיומם. איכשהו בפנים מתלכדים או משהו דומה. רבים אפילו עוד מסיימים תהליך של גדילה. את מבינה, אנחנו צריכים להקצות מעט מקום להתפתחות טבעית. ובינתיים עושים למוצר אשפרה.

הלן: מה זה?

דומין: זה כמו “בית ספר” אצל בני אדם. הם לומדים לדבר, לכתוב ולחשב. זאת לדעת שיש להם זכרון מדהים. אם תקריאי להם אנציקלופדיה בת עשרים כרך, הם יחזרו על הדברים כסדרם. לעולם לא יעלו רעיון חדש. היו יכולים להתאים די טוב להוראה באוניברסיטאות. אחר־כך ממיינים אותם ומשלחים אותם. חמישה עשר אלף יחידות ליום, מבלי להביא בחשבון אחוז מסויים של פגועים, הנשלחים למגרסה … וכן הלאה וכן הלאה.

הלן: אתה כועס עלי?

דומין: חס וחלילה! אני רק חושב, שיכולנו לדבר על דברים אחרים. אנחנו פה רק כמלוא חופן בין מאות אלפי רובוטים, ואף לא אשה אחת. אנחנו משיחים רק בייצור, כל היום, כל יום – אנחנו כאילו מנודים, גברת גלורי.

הלן: אני כל כך מצטערת שאמרתי ש־ ש־ שאתה משקר –

(דפיקה בדלת)

דומין: תיכנסו, חבריא.

(משמאל נכנסים) המהנדס פאברי, ד“ר גאל, ד”ר הלמאיר, המהנדס אלקויסט.

ד’ר גאל: סליחה, אנחנו מפריעים?

דומין: בואו, בואו, גברת גלורי, הנה אלקויסט, פאברי, גל, הלמאיר. בתו של הנשיא גלורי.

הלן (נבוכה): יום טוב לכם.

פאברי: לא היה לנו מושג –

ד’ר גאל: כבוד גדול –

אלקויסט: ברוך בואך, גברת גלורי.

(מימין נכנס בסערה) בוסמן

בוסמן: הלו, מה קורה פה?

דומין: בוא, בוסמן. זהו בוסמן שלנו, גברתי. בתו של הנשיא גלורי.

הלן: נעים מאד.

בוסמן: אל־אלוהים, איזה כבוד! גברת גלורי, האם מותר לנו להבריק לעתונות שהואלת לכבד –?

הלן: לא, לא, אני מבקשת מכם!

דומין: בבקשה, גברתי, הואילי לשבת.

פאברי בבקשה –

בוסמן הנה –

ד’ר גאל סליחה –

(מזיזים כורסאות)

אלקויסט: גברת גלורי, איך עברה עלייך ההפלגה?

ד’ר גאל: האם תשהי אצלנו זמן יותר ממושך?

פאברי: מה דעתך על המפעל, גברת גלורי?

הלמאיר: האם הגעת ב“עמליה”?

דומין: שקט, תנו לגברת גלורי לומר משהו.

הלן: (אל דומין): על מה עלי לדבר אתם?

דומין (בפליאה): על מה שאת רוצה.

הלן: האם עלי… האם מותר לי לדבר בגילוי לב גמור?

דומין: אבל כמובן.

הלן (מהססת, אחר־כך בהחלטיות נואשת): תגידו לי, האם לא מרגיז אתכם לפעמים איך שנוהגים בכם?

פאברי: מי, אנא ממך?

הלן: כל האנשים

(הכל מביטים זה בזה בתדהמה)

אלקויסט: בנו?

ד’ר גאל: מדוע את חושבת כך?

הלמאיר: לכל הרוחות!

בוסמן: חלילה וחס גברת גלורי!

הלן: האין אתם מרגישים שיכולתם להתקיים יותר טוב?

דומין: זה תלוי, גברתי. למה את מתכוונת?

הלן: אני חושבת (– מתפרצת– ) שזה מגעיל! שזה נורא! (קמה על רגליה.) כל אירופה מדברת על זה מה קורה פה אתכם! לכן באתי הנה לראות את הדברים, והם גרועים פי אלף ממה שמישהו חושב! איך אתם יכולים להשלים עם זה?

אלקויסט: להשלים עם מה?

הלן: עם מעמדכם. אלוהים אדירים, הלא אתם בני אדם כמונו, כמו כל אירופה, כמו כל העולם! זאת שערוריה, זה משפיל איך אתם חיים!

בוסמן: למען השם, גברתי!

פאברי: לא, חבריא, היא קצת צודקת. אנחנו חיים פה כמו אינדיאנים.

הלן: גרוע מאינדיאנים! התרשו לי, או, התרשו לי לקרוא לכם אחים?

בוסמן: אלי שבשמיים, מדוע לא?

הלן: אחיי, לא באתי הנה כבתו של נשיא. באתי בשם הליגה למען אנושיות. אחיי, הליגה למען האנושיות מונה כבר מאתים אלף חברים. מאתיים אלף איש ניצבים מאחוריכם ומציעים לכם את עזרתם.

בוסמן: מאתיים אלף בני אדם, זה, חביבי, ראוי להתכבד, זה אפילו יפה.

פאברי: אני אומר תמיד, אין כמוה כאירופה הישנה. אתם רואים, לא שכחה אותנו. מציעה לנו עזרה.

ד’ר גאל: איזו עזרה? תיאטרון?

הלמאיר: תזמורת?

הלן: יותר מזה.

אלקויסט: אותך עצמך?

הלן: או, מה כבר חשוב בי! אני אשאר כל זמן שיהיה בי צורך.

בוסמן: השבח לאל, זאת שמחה של אמת!

אלקויסט: דומין, אני הולך להכין את החדר הכי טוב בשביל הגברת.

דומין: חכו רגע. אני חושש ש– שגברת גלורי לא סיימה את דבריה.

הלן: לא, לא סיימתי. אלא אם תסתום את פי בכוח.

ד’ר גאל: הרי, שלא תעיז!

הלן: אני מודה לכם. ידעתי שתגנו עלי.

דומין: סליחה, גברת גלורי. האם את בטוחה שאת מדברת עם רובוטים?

הלן (נרתעת): אלא עם מי?

דומין: אני מצטער. עליך לדעת, האדונים האלה הם בני אדם כמוך. כמו כל אירופה.

הלן (אל האחרים): אתם לא רובוטים?

בוסמן (בצחוק פרוע): ישמרנו האלוהים!

הלמאיר: פויה, רובוטים!

ד’ר גאל (צוחק): תודה רבה!

הלן: אבל… זה לא ייתכן!

פאברי: בהן צדקי, גברתי, אנחנו לא רובוטים.

הלן (אל דומין): ובכן, מדוע סיפרת לי שכל הפקידים שלכם רובוטים?

דומין: כן, פקידים. אבל לא המנהלים. הרשי לי, גברת גלורי: אינג' פאברי, המנהל האגף הטכני של Rossum’s Universal Robots; ד“ר גאל, ראש המכון לפיזיולוגיה ומחקר; ד”ר הלמאיר, ראש המכון לפסיכולוגיה וחינוך הרובוטים; הקונסול בוסמן, ראש אגף המסחר והמהנדס אלקויסט, ראש אגף הבינוי של RUR.

הלן: סלחו לי, רבותי, על ש– על ש– – האם זה נוררא מה שעוללתי?

אלקויסט: חלילה וחס, גברת גלורי. בבקשה, הואילי לשבת.

הלן (מתיישבת): אני בחורה טפשה. עכשיו – עכשיו תחזירו אותי אל מאין שבאתי באניה הראשונה.

ד’ר גאל: אף לא בעד עולם ומלוא, גברתי. למה שנשלח אותך מכאן?

הלן: כי אתם כבר יודעים – כי – אני הייתי ממרידה לכם את הרובוטים.

דומין: גברת גלורי היקרה, פה כבר ביקרו מאות משיחים ונביאים. כל אניה מביאה לנו כאלה. מיסיונרים, אנארכיסטים, חיל הישע, מכל בכל כל. זה מדהים, כמה כנסיות ומטורפים יש בעולם.

הלן: ואתם מניחים להם לדבר אל הרובוטים?

דומין: מדוע לא? עד עכשיו כולם משכו מזה את ידם. הרובוטים זוכרים הכל, אבל לא יותר. אפילו לא צוחקים מהדברים שבני אדם מדברים. באמת, קשה להאמין. אם זה ישעשע אותך, גברתי היקרה, אביא אותך אל מחסן הרובוטים. מאוחסנים שם כשלש מאות אלף.

בוסמן: שלוש מאות ארבעים ושבעה אלף.

דומין: טוב. את יכולה לדבר אליהם מה שלבך חפץ. את יכולה לקרוא בפניהם את כתבי הקודש, את לוחות הלוגריתמים או כל דבר אחר שתרצי. אפילו תוכלי לדרוש בפניהם דרשה על זכויות האדם.

הלן: או, אני סבורה ש… אילו הראו להם קצת אהבה –

פאברי: בלתי אפשרי, גברת גלורי. שום דבר איננו זר יותר לאדם מאשר רובוט.

הלן: אז לשם מה אתם מייצרים אותם?

בוסמן: הא–הא–הא, זה מוצלח! בשביל מה מייצרים רובוטים!

פאברי: בשביל עבודה, גברתי. רובוט אחד מחליף שני פועלים וחצי. המכונה האנושית, גברת גלורי, היתה בלתי מושלמת ביותר. הגיע הזמן להחליף אותה.

בוסמן: היתה יקרה מדי.

פאברי: תפוקתה היתה בלתי מניחה את הדעת. ושנית – שנית – זאת קידמה גדולה ל– … סליחה.

הלן: מה?

פאברי: אני מבקש את סליחתך. זאת קידמה גדולה להוליד בדרך ממוכנת. זה נוח יותר ומהיר יותר. כל החשה היא קידמה, גברתי. לטבע לא היה מושג בנושא קצב העבודה המודרני. כל הילדות היא מהבחינה הטכנית שטות גמורה. פשוט זמן אבוד. בזבוז זמן שאין לו צידוק, גברת גלורי. ושלישית –

הלן: או – תפסיק!

פאברי: כרצונך. הרשי לי, מה בעצם מבקשת הליגה הזאת שלך – – הליגה – הליגה למען אנושיות.

הלן: בייחוד – בייחוד היא אמורה להגן על הרובוטים ו– ו– ולהבטיח להם טיפול טוב.

פאברי: זאת מטרה לא רעה. במכונות צריך לטפל טוב. חי נפשי, זה ראוי לשבח. אני לא אוהב דברים פגומים. אני מבקש ממך, גברת גלורי, רשמי את כולנו כחברים תורמים, חברים מן המניין, חברים מייסדים של הליגה הזאת שלך!

הלן: לא, אתה לא הבנת אותי. אנחנו רוצים – במיוחד – אנחנו רוצים לשחרר את הרובוטים!

הלמאיר: איך, במטותא ממך?

הלן: צריך לנהוג בהם… לנהוג בהם כמו בבני אדם.

הלמאיר: אהממ. אולי מגיעה להם זכות הצבעה? או אולי תשלום שכר?

הלן: כמובן שמגיע להם.

הלמאיר: תראו, תראו. ומה יעשו בו, במטותא ממך?

הלן: יקנו לעצמם… מה שהם צריכים… מה שמשמח את לבם.

הלמאיר: זה יפה מאוד, גברתי; אלא שהרובוטים אינם שמחים מכלום. לכל הרוחות, מה יקנו להם? את יכולה להאכיל אותם בכל דבר – אננס או קש, מה שתרצי; להם לא איכפת: אין להם בכלל חוש טעם. אין להם עניין בשום דבר, גברת גלורי. לכל השדים והרוחות, איש עוד לא ראה רובוט מחייך.

הלן: ולמה… למה… למה לא תעשו אותם יותר מאושרים?

הלמאיר: זה בלתי אפשרי, גברת גלורי. הם רק רובוטים. בלי רצונות משלהם. בלי תאוות. בלי תולדות. בלי נשמה.

הלן: בלי אהבה ובלי מרי?

הלמאיר: כמובן. רובוטים אינם אוהבים, אפילו לא את עצמם. ומרי? אינני יודע; רק לעתים רחוקות, רק פה ושם –

הלן: מה?

הלמאיר: בעצם לא כלום. לפעמים הם יוצאים מדעתם. משהו כמו אפילפסיה, את מבינה? קוראים לזה עוית הרובוטים. לפתע אחד כזה שובר כל דבר שבא לו ליד, עומד, חורק שיניים – ואין ברירה אלא לשלוח אותו למגרסה. כנראה קלקול באורגניזם.

דומין: פגם בייצור.

הלן: לא. לא; זאת הנשמה!

פאברי: את סבורה שנשמה מתחילה בחריקת שיניים?

דומין: על זה נתגבר, גברת גלורי. דוקטור גאל עורך עכשיו איזה ניסויים – –

ד’ר גאל: עם זה לא, דומין; אני עוסק עכשיו בעצבים לכאב.

הלן: עצבים לכאב?

ד’ר גאל: כן. הרובוטים כמעט שאינם מרגישים כאב גופני. את מבינה, רוסום הצעיר המנוח הגביל את מערכת העצבים יתר על המידה. זה לא הוכיח את עצמו. אנחנו חייבים להנהיג סבל.

הלן: מדוע – מדוע – אם אתם מונעים מהם נשמה, מדוע תרצו לתת להם כאב?

ד’ר גאל: מטעמים תעשייתיים, גברת גלורי. רובוט כזה לפעמים גורם לעצמו נזק, כי לא כואב לו; תוחב יד לתוך המכונה, עוקר לעצמו אצבע, שובר את הראש, לו לא איכפת. מוכרחים לתת להם כאב; זאת הגנה אוטומטית בפני תאונות.

הלן: האם יהיו מאושרים יותר אם ירגישו כאב?

ד’ר גאל: להיפך; אבל יהיו יותר מושלמים טכנית.

הלן: מדוע לא תבראו להם נשמה?

ד’ר גאל: זה לא ביכולתנו.

פאברי: זה לא האינטרס שלנו.

בוסמן: זה היה מייקר את הייצור. אלוהים עדי, גברתי הנאוה, שאנחנו מייצרים בזול. מאה ועשרים דולר היחידה, כולל התלבושת; ולפני חמש עשרה שנה זה עלה עשרת אלפים! לפני חמש שנים היינו קונים את התלבושת; היום יש לנו מתפרות משלנו ואנחנו מייצרים את הבדים יותר זול פי חמשה ממפעלים אחרים. אמרי נא לי, גברת גלורי, כמה את משלמת בעד מטר בד?

הלן: אני לא יודעת – – באמת – – – שכחתי.

בוסמן: ריבונו של עולם, ואת רוצה לייסד ליגה למען אנושיות! הכל עולה רק שליש, גברת; כל המחירים ירדו לשליש ועוד יירדו ויירדו – ככה! הא?

הלן: לא הבנתי.

בוסמן: אלוהים שבשמיים, גברת, פירוש הדבר שמחיר העבודה ירד! הלא רובוט עולה, אפילו כולל האוכל, שלושת רבעי הסנט לשעה! זה הלא מצחיק, גברתי; כל המפעלים מתפוצצים ונושרים כמו בלוטים שבשלו – או שהם קונים בבהילות רובוטים, בכדי להוזיל את הייצור.

הלן: ומשלחים את הפועלים אל הברזלים.

בוסמן: הא–הא, זה מובן מאליו! אבל אנחנו, השבח לאל, זרקנו בינתיים חמש מאות אלף רובוטים טרופיים לפאמפות בארגנטינה, שיגדלו להם שם חיטה. עשי טובה ותגידי, כמה עולה אצלכם כיכר לחם של חצי קילו?

הלן: אין לי מושג.

בוסמן: את רואה; עכשיו הוא עולה באירופה הטובה והישנה שלך שני סנטים מסכנים; אבל זה הלחם שלנו, את מבינה? שני סנטים עלובים בעבור כיכר לחם; והליגה למען האנושיות אין לה מושג מזה! הא–הא, גברת גלורי, את לא יודעת מה זה פרוסת לחם יקרה מדי. למען התרבות וכן הלאה. אבל בעוד חמש שנים – נו, בואי נתערב!

הלן: מה?

בוסמן: שבעוד חמש שנים יהיו המחירים אפס פסיק אחד. חבריא, בעוד חמש שנים אנחנו נטבע בחיטה ובכל מיני דברים.

אלקויסט: כן. וכל הפועלים בעולם כולו יהיו מובטלים.

דומין: (קם על רגליו): יהיו, אלקויסט. יהיו, גברת גלורי. אבל תוך עשר שנים ייצרו הרובוטים מבית Rossum’s Universal כמויות כאלה של חיטה, כמויות כאלה של הכל, שנוכל לומר: אין כבר מחיר לשום דבר. ייקח כל אחד לפי צרכיו. אין עוני. כן – יהיו מחוסרי עבודה. אבל אז כבר לא יהיה צורך בעבודה בכלל. הכל ייוצר על ידי מכונות חיות. האדם יעשה רק את מה שהוא אוהב. יחיה רק למען ישתפר.

הלן: (קמה על רגליה): כך זה יהיה?

דומין: אכן כך. לא יכול להיות אחרת. לפני כן אולי יקרו דברים נוראים, גברת גלורי. את זה אי אפשר למנוע. אבל אחר־כך ייתם שעבוד אדם לאדם ועבדות האדם לחומר. איש לא ישלם עוד בחייו ובשנאה בעבור פת לחם. אין אתה עוד פועל, אין אתה עוד פקיד; אין אתה עוד כורה פחם, ואין אתה עומד ליד מכונה לא לך. לא תאבד עוד את נשמתך בעבודה שאררת!

אלקויסט: דומין, דומין! מה שאתה אומר, דומה מדי לגן העדן. דומין, היה משהו טוב בשירות, ומשהו גדול בענווה ובשפלות הרוח. אה, הרי, היתה מידת תום כלשהי בעבודה ובלאות.

דומין: אולי היתה. אבל אל לנו לבוא חשבון בדברים שיאבדו בבואנו לברוא את העולם מחדש, מאדם הראשון ואילך. אדם, הו אדם! כבר לא תאכל לחם בזעת אפיך; כבר לא תדע רעב וצמא, עייפות והשפלה; אתה תחזור אל גן העדן, שם האכילה אותך יד האלוהים. תהיה חופשי וריבון; לא יהיה עוד מוטל עליך לא לעבוד ולא לדאוג אלא לשפר את עצמך. אתה תהיה אדון הבריאה.

בוסמן: אמן.

פאברי: לו יהי.

הלן: בלבלת אותי. אני בחורה פתיה. הייתי רוצה – הייתי רוצה להאמין למה שאמרת.

ד’ר גאל: את צעירה מאתנו, גברת גלורי. את עוד תראי את הדברים מתגשמים.

הלמאיר: אכן כך. אני חושב שאולי גברת גלורי תואיל לחלוק אתנו את ארוחת הבוקר.

ד’ר גאל: מובן מאליו. דומין, שטח את בקשתנו, בשם כולנו.

דומין: גברת גלורי, אנא כבדי אותנו.

הלן: אבל – הלא – כיצד זה אוכל?

פאברי: בשם הליגה למען אנושיות, גברתי.

בוסמן: ולכבודה.

הלן: או – אם כך – אולי – –

פאברי: הידד! גברת גלורי, סלחי לנו, לחמש דקות.

ד’ר גאל: סליחה.

בוסמן: לעזאזל, אני חייב לשלוח מברק –

הלמאיר: לכל הרוחות ואני שכחתי –

כולם, מלבד דומין, (רצים החוצה)

הלן: מדוע הלכו כולם?

דומין: לבשל, גברת גלורי.

הלן: מה לבשל?

דומין: ארוחת בוקר, גברת גלורי. בדרך כלל מבשלים עבורנו רובוטים ו– וכיון ש – וכיון שאין להם חוש טעם, זה יוצא לא לגמרי – – אבל הלמאיר יודע לטגן – משהו! וגאל יודע להכין איזה רוטב, ובוסמן הוא מומחה לאומלטים –

הלן: אל־אלוהים, איזו סעודה! ומה יודע מר – המהנדס –

דומין: אלקויסט? כלום. הוא רק עורך את השולחן ו– ופאברי יכין קצת פירות. מטבח צנוע ביותר, גברת גלורי.

הלן: רציתי לשאול אותך –

דומין: גם אני הייתי רוצה לשאול אותך משהו. (מציב את שעונו על השולחן). חמש דקות.

הלן: לשאול מה?

דומין: סליחה, את שאלת ראשונה.

הלן: אולי השאלה טפשית, אבל – מדוע אתם מייצרים רובוטים ממין נקבה, שעה ש־ שעה –

דומין: – שעה ש־ הממ – שעה שהמין הוא חסר משמעות עבורם?

הלן: כן.

דומין: יש ביקוש, את מבינה? משרתות, זבניות, כתבניות – האנשים כך רגילים.

הלן: ו– ותגיד, האם הרובטים והרובוטיות לגמרי – אני מתכוונת – לגמרי –

דומין: אדישים לחלוטין אלה אל אלה, גברתי היקרה. אין זכר לשום כמיהה.

הלן: או – זה הרי נוררררא!

דומין: מדוע?

הלן: הלא זה – זה – כל כך מנוגד לטבע! הבן־אדם לא יודע האם לבוז להם בגלל זה – או לשנוא – או אולי –

דומין: לרחם עליהם.

הלן: כנראה שזאת – לא, תפסיק! מה רצית לשאול ממני?

דומין: רציתי לשאול, גברת גלורי, האם היית מסכימה להינשא לי.

הלן: מה פירוש להינשא?

דומין: להתחתן.

הלן: לא! מה זה עולה על דעתך?

דומין: (מביט בשעון): עוד שלוש דקות. אם לא תתחתני אתי, יהיה עליך להתחתן עם אחד מחמשת הנותרים.

הלן: ישמרני אלוהים! למה להתחתן?

דומין: כי יבקשו זאת מידך בזה אחר⁴ זה.

הלן: איך יוכלו להעיז?

דומין: אני מצטער, מאד, גברת גלורי נדמה לי שהתאהבו בך.

הלן: אני מבקשת שלא יעשו זאת! אני – אני מייד אסע מפה.

דומין: הלן, את הלא לא תרצי לצער את לבם בסרובך?

הלן: אבל, הלא – אני לא יכולה להתחתן עם כל הששה!

דומין: לא, אבל לפחות עם אחד. אם לא תרצי אותי, קחי את פאברי.

הלן: לא רוצה.

דומין: את דוקטור גאל.

הלן: לא, לא, ושתוק! אני לא רוצה אף אחד!

דומין: עוד שתי דקות.

הלן: זה נוררא! קח לך רובוטית.

דומין: היא לא אשה.

הלן: אז, רק זה מה שחסר לך! אני חושבת שתסכים לקחת כל אחת שתגיע הנה.

דומין: היו פה המון, הלן.

הלן: צעירות?

דומין: צעירות.

הלן: מדוע לא לקחת אחת מהן?

דומין: כי לא איבדתי את ראשי. עד היום. מייד שהסרת את הצעיף.

הלן: – – אני יודעת.

דומין: עוד דקה אחת.

הלן: אבל אני לא רוצה, למען השם!

דומין (מניח את שתי ידיו על כתפיה): עוד דקה אחת. או שתאמרי לי משהו נורא רע ישר בעיניים, ואז אניח לך או ש –, ש –

הלן: אתה גס רוח!

דומין: זה כלום. גבר צריך להיות קצת גס רוח. זה שייך לעניין.

הלן: אתה משוגע!

דומין: הבן־אדם צריך להיות קצת משוגע, הלן. זה הצד הטוב שבו.

הלן: אתה – אתה – או, אלוהים!

דומין: את רואה. גמרנו?

הלן: לא! לא! הנח לי, בבקשה! אתה הלא מוחץ אותי לגמרררי!

דומין: מלה אחרונה, הלן.

הלן (מתגוננת): בעד שום הון שבעולם – אבל, הרי!

(נקישה קלה בדלת)

דומין (מרפה ממנה): תיכנסו!

(נכנסים) בוסמן, ד"ר גאל והלמאיר (עוטים סינורות מטבח) פאברי (נושא זר פרחים)

ו־אלקויסט עם מפית מתחת לזרועו.

דומין: גמרתם לבשל?

בוסמן (בנימה חגיגית): כן.

דומין: גם אנחנו.

(מסך)

מערכה ראשונה

(הסלון של הלן. משמאל דלת טפטים המובילה לחדר המוזיקה, מימין דלת בואכה חדר השינה של הלן. באמצע – חלונות הפונים לים ולנמל. מראת טואלט עם פריטי איפור, שולחן, ספה וכורסאות, שידה, שולחן כתיבה קטן ועליו מנורת עמידה, מימין אח וסביבו גם כן מנורות עמידה. כל הסלון על פרטיו משרה אוירה מודרנית ואופי נשי מובהק.)

דומין, פאברי והלמאיר (נכנסים מצד שמאל על בהונותיהם נושאים מלוא חופניהם זרי פרחים ועציצים.)

פאברי: לאן נשים את כל זה?

הלמאיר: אוף! (מניח את משאו ומשגר ברכת צלב אילמת לכיוון הדלת שמימין.) תישני, תישני! מי שישן לפחות לא יודע מה קורה.

דומין: היא לא יודעת כלום.

פאברי: (מסדר את הפרחים באגרטלים): לפחות שזה לא יתפוצץ היום –

הלמאיר: (מיישר את הפרחים): לכל הרוחות – עזוב אותי עם זה! תסתכל, הרי, איזו רקפת יפה, מה? זן חדש, האחרון שלי – Cyclamen Helenae.

דומין: (מסתכל מהחלון): אין ספינה, אין ספינה – בחורים, זה פשוט כבר מייאש.

הלמאיר: שקט! שמא היא תשמע אתכם!

דומין: אין לה אפילו החשש הקל ביותר. (מפהק בעצבנות) עוד מזל שה־“Ultimus” הגיעה בזמן.

פאברי: (עוזב את הפרחים): אתה חושב שכבר היום – –?

דומין אני לא יודע. – איזה יופי הפרחים האלה!

הלמאיר: (מתקרב אליו): זה זן רקפות חדש, אתה יודע? וזה כאן הוא היסמין החדש שלי. לכל הרוחות, אני מצוי על ספו של גן העדן של פרחים. מצאתי שיטה נפלאה להחשת הגידול! וזנים נהדרים! בשנה הבאה אני אחולל בפרחים נסים ממש!

דומין: (מסתובב): מה פירוש, בשנה הבאה?

פאברי: לפחות לדעת מה קורה ב־Le Havre –

דומין: שקט!

קולה של הלן (מצד ימין): ננה!

דומין: צאו מפה! (כולם יוצאים על בהונותיהם דרך דלת הטפטים).

(דרך הדלת הראשית משמאל נכנסת) ננה

ננה (מסדרת את החדר): נבלות סרוחות! עובדי אלילים! אל יעניש אותי אלוהים, אבל את אלה אני הייתי –

הלן (נכנסת לדלת, גבה אל הפתח): בואי, ננה, תכפתרי לי בגב!

ננה: נו, תיכף, תיכף. (מכפתרת את שמלתה): אלוהים שבשמיים, אלה חיות אלה!

הלן: הרובוטים?

ננה: פויה, ימח שמם!

הלן: מה קרה?

ננה: שוב זה בא על אחד אצלנו. מתחיל להרביץ בפסלים ובתמונות, חורק שיניים, קצף בפרצוף – מטורף לגמרי, בררר. אלה גרועים מחיות אלה.

הלן: איזה מהם זה תפס?

ננה: זה – זה – אפילו שם של בן־אדם אין לו! זה מהספריה.

הלן: רדיוס?

ננה: בדיוק הזהו. אל־אלוהים כמה שאני נגעלת מהם! אפילו עכביש לא מגעיל כמו האלה המופקרים.

הלן: אבל, ננה, לפחות רחמי עליהם!

ננה: אבל בטח גם את נגעלת מהם. ובשביל מה הבאת אותי להנה? בשביל שאף אחד מאלה אפילו ליגוע בך אסור לו, נכון?

הלן: אני לא נגעלת מהם, ננה, חי נפשי. אני כל כך מרחמת עליהם!

ננה: נגעלת. כל בן־אדם מוכרח שיגעיל אותו. גם כלב נגעל מהם, חתיכת בשר לא יקח מהם; רק מקפל זנב ומילל כשהוא מרחרח את אלה הבהמות, פויה!

הלן: לכלב אין שכל.

ננה: יותר טוב מאלה, הלן. גם הכלב יודע מה בא מאלוהים. הלא גם הסוס משתולל שהוא רואה עכום כזה. אין להם גורים, והכלב יש לו גורים וכל אחד יש לו –

הלן: אני מבקשת ממך, ננה, תכפתרי לי!

ננה: נו, תיכף. אני אומרת, זה נגד האלוהים זה, זה מהשטן לעשות את המסחרות האלה במכונה. זה כפירה באלוהים זה, (מרימה את ידה), זה עלבון, זה, לבורא עולם שברא אותנו בדמותו ובצלמו, הלן. ואתם חיללתם את צלם האלוהים. על זה יבוא עונש נורא מידי שמיים, תזכרי את זה, עונש נוראי!

הלן: מה הריח הזה פה?

ננה: פרחים. האדון שם אותם פה.

הלן: איזה יופי! ננה, תסתכלי! איזה יום היום?

ננה: לא יודעת. אבל צריך היה להיות סוף העולם.

(נקישה בדלת.)

הלן: הרי?

(נכנס) דומין.

הלן: הרי, איזה יום היום?

דומין: תנחשי!

הלן: יום הקדושה שלי? לא! יום הולדת?

דומין: משהו יותר טוב.

הלן: לא יודעת. תגיד מהר!

דומין: היום מלאו עשר שנים לבואך הנה.

הלן: כבר עשר שנים! בדיוק היום? – ננה, בבקשה –

ננה: אז אני כבר הולכת! (יוצאת ימינה.)

הלן (מנשקת את דומין): ואתה זכרת!

דומין: אני מתבייש, הלן. לא זכרתי.

הלן: אבל הלא –

דומין: הם שזכרו.

הלן: מי?

דומין: בוסמן, הלמאיר, כולם. תראי מה יש לי בכיס, אם את רוצה.

הלן (שולחת ידה לכיסו): מה זה? (מוציאה קופסה ופותחת אותה.) פנינים! מחרוזת שלמה! הרי, זה בשבילי?

דומין: מבוסמן, ילדה.

הלן: אבל – הלא לא נוכל לקבל זאת, נכון?

דומין: יכולים. תבדקי בכיס השני.

הלן: תראה! (מוציאה מהכיס אקדח.) מה זה?

דומין: סליחה. (לוקח את האקדח מידה ומחביא אותו.) זה לא זה. שימי יד.

הלן: או, הרי – למה אתה נושא אתך אקדח?

דומין: סתם כך; בא לי בידיים.

הלן: אף פעם לא נשאת!

דומין: לא. את צודקת. טוב, הנה, זה הכיס.

הלן (תוחבת את ידה): הנה – קופסה! (פותחת אותה): קמע! הרי, זה הלא קמיע יווני!

דומין: כנראה. פאברי לפחות טוען כך.

הלן: פאברי? זאת מתנה מפאברי?

דומין: כמובן. (פותח את הדלת משמאל). תראו, תראו! הלן, בואי לראות!

הלן (בדלת): אלוהים, כמה יפה! (ממשיכה לרוץ): אני משתגעת משמחה! זה ממך?

דומין (ניצב בדלת): לא, זה מאלקויסט. ושמה –

הלן: מגאל! (מופיעה בפתח הדלת): או, הרי, אני ממש מתביישת מרוב אושר.

דומין: גשי הנה. את זה הביא לך הלמאיר.

הלן: הפרחים הנהדרים האלה?

דומין: את זה. זהו זן חדש, Cyclamen Helenae. הוא טיפח אותו לכבודך. הפרח הזה יפה כמוך.

הלן: הרי, מדוע – מדוע כולם –

דומין: אוהבים אותך מאוד. ואני, הממ; אני חושש שהמתנה שלי היא קצת – – תסתכלי מהחלון.

הלן: לאן?

דומין: לנמל.

הלן: יש שם… איזו… ספינה חדשה!

דומין: זאת הספינה שלך.

הלן: שלי? הרי, זאת הלא ספינת תותחים!

דומין: תותחים? מה פתאום! זאת רק ספינה קצת יותר גדולה, ספינה סולידית, את מבינה.

הלן: כן, אבל יש בה תותחים!

דומין: כמובן, יש כמה תותחים – את תשייטי כמו מלכה, הלן.

הלן: מה פירוש כל זה? האם משהו מתרחש?

דומין: חס וחלילה! אני מבקש ממך, תנסי את הפנינים! (מתיישב)

הלן: הרי, האם הגיעו איזה בשורות רעות?

דומין: להיפך, כבר מזה שבוע לא הגיע שום דואר.

הלן: גם לא מברק?

דומין: גם לא מברק.

הלן: ומה פירוש הדבר?

דומין: כלום. בשבילנו זאת חופשה. פרק זמן יוצא מן הכלל. כל אחד מבינינו יושב במשרדו, רגליו על שולחנו, ומנמנם – אין דואר, אין מברקים – (מתמתח). איזזה יום!

הלן: (מתיישבת לידו): היום תישאר אצלי, נכון? תגיד!

דומין: בהחלט. יכול להיות שכן. נניח, נראה. (לוקח את ידה בידו.) אז היום מלאו בדיוק עשר שנים, את זוכרת? – – גברת גלורי, כבוד הוא לנו שבאת אלינו.

הלן: או, אדוני המנהל הכללי, אני כל כך מתעניינת במפעלך!

דומין: סליחה, גברת גלורי, אמנם חל איסור חמור על – תהליך ייצור בני אדם מלאכותיים הוא סודי –

הלן: אבל אם תבקש זאת נערה צעירה, וקצת יפה –

דומין: אבל כמובן, גברת גלורי, לפניך אין לנו סודות.

הלן (לפתע בנימה רצינית): ברצינות, הרי?

דומין: לא.

הלן (בנימה הקודמת): אבל אני מזהירה אותך, אדוני; הנערה הצעירה הזאת זוממת משהו נורא.

דומין: אלוהים אדירים, גברתי, איזה מזימות? אולי את רוצה אפילו להתחתן?

הלן: לא, לא, חלילה וחס! אפילו לא בחלום! אלא שהיא הגיעה במפגיע בכוונה תחילה להצית פה מרררד של הרובוטים המגעילים שלכם!

דומין (קופץ על רגליו): מרד הרובוטים!

הלן (קמה): הרי, מה יש לך.

דומין: הא–הא, גברת גלורי, איזו הצלחה! מרד רובוטים! קל יותר להמריד כישור או נעצים מאשר את הרובוטים שלנו! (מתיישב). את יודעת, הלן, היית בחורה נפלאה; שיגעת פה את כולנו.

הלן (מתיישבת לידו): או, אז אתם כולכם עשיתם עלי רושם כה עז! היה נדמה לי שאני ילדה קטנה, שתעתה בדרך בין – בין –

דומין: בין מה, הלן?

הלן: בין עצים אדירררים. הייתם כל כך בטוחים בעצמכם, כל כך עצומים! ואתה רואה, הרי, במשך עשר השנים האלה לא נטשה אותי לרגע אותה – – – אותה מועקה, או איך שתקרא לזה, ואתם לא פקפקתם ולו לרגע – אפילו שהכל התחיל להתמוטט.

דומין: מה התמוטט?

הלן: התכניות שלכם, הרי. למשל כאשר הפועלים התחילו להתקומם נגד הרובוטים ושברו אותם, ואנשים נתנו נשק לרובוטים נגד המתקוממים והרובוטים הרגו כל כך הרבה אנשים – וכאשר הממשלות אחר־כך הפכו את הרובוטים לחיילים והיו כל כך הרבה מלחמות, וכל זה, אתה מבין.

דומין (קם ומהלך אנה ואנה): את זאת חזינו מראש, הלן. את מבינה, זה המעבר – אל התנאים החדשים.

הלן: כל העולם השתחווה לפניכם – (קמה על רגליה). או, הרי!

דומין: מה את רוצה?

הלן (עוצרת בעדו בהילוכו): סגור את המפעל וניסע מפה! כולנו!

דומין: במטותא ממך, מה הקשר?

הלן: אני לא יודעת. תגיד, ניסע מפה? אני כל כך נחרדת ממשהו!

דומין (תופס את ידיה): ממה, הלן?

הלן: או, אני לא יודעת! כאילו שמשהו נופל עלינו ועל הכל – ללא מנוס – אני מבקשת ממך, עשה זאת! קח את כולנו מכאן. נמצא אי שם בעולם מקום שאין בו איש, אלקויסט יקים לנו בית, כולם יתחתנו ויולידו ילדים ואחר־כך –

דומין: אחר־כך מה?

הלן: אחר־כך נתחיל לחיות מבראשית. הרי.

(צלצול טלפון)

דומין (חומק מחיבוקה של הלן): תסלחי לי. (מרים את השפופרת): הלא – כן. – – – מה?? – אהה. אני כבר רץ (מחזיר את השפופרת למקומה). פאברי קורא לי.

הלן (סופקת כפיה): תגיד –

דומין: כן, כשאחזור. שלום הלן: (רץ בחפזון שמאלה). ואל תצאי החוצה!

הלן (לבדה): אלוהים אדירים, מה קורה פה? ננה! ננה, מהר!

ננה (נכנסת מימין). נו, מה שוב פעם?

הלן: ננה, תמצאי את העתון האחרון! מהר! בחדר השנה של האדון!

ננה: נו, תיכף. (יוצאת משמאל).

הלן: מה הולך פה, לכל הרוחות? כלום, כלום לא מספר לי. (מסתכלת במשקפת אל הנמל.) זאת ספינת מלחמה! אלוהים, למה ספינת מלחמה? מטעינים בה משהו – ובחפזון נורא! מה קרה? רשום בה שם – “Ul-ti-mus”. מה זה “Ultimus”?

ננה (חוזרת עם העתון): על הרצפה השאיר אותו. מתגולל סתם ככה! וכמה שזה מעוך!

הלן (פותחת את העתון בחפזון): ישן, כבר מלפני שבוע! וכלום, כלום לא כתוב בו! (מניחה את העתון).

ננה (מרימה אותו, שולפת מסינרה משקפי קרן, מתיישבת וקוראת).

הלן: משהו מתרחש, ננה! אני כל כך פוחדת! כאילו הכל מת, אפילו האויר –

ננה (קוראת הברה אחרי הברה): “מל־ח־מה ב־בל־ק־נים.” יזוס, שוב פעם עונש מאלוהים! אז בטח המלחמה תגיע גם עד הנה! זה רחוק מפה, זה?

הלן: רחוק. או, אל תקראי את זה! הכל אותו הדבר, כל הזמן מלחמות –

ננה: איך לא? ומה – אתם לא מוכרים אלפים של אלה בני העכום להיות חיילים? – או, אלוהים שבשמיים, איזה פורענות!

הלן: לא, אל תקראי! אני לא רוצה לדעת כלום!

ננה (קוראת הברה אחרי הברה): חיי־לים רו־בו־טים לא מ־רח־מים על איש ב־ש־טח ה־כ־בוש. הש־מי־ השמידו יותר משבע מאות אלף בני־א־דם אז־ר־חים". בני־אדם, הלן!

הלן: לא ייתכן! תראי! (רוכנת על העתון וקוראת): "השמידו שבע מאות אלף בני אדם, ככל הנראה לפי פקודת מפקדם. המעשה הזה הנוגד – – " את רואה, ננה, בני אדם הורו להם!

ננה: פה מודפס משהו נורא־נורא שמן. “ח־ד־שות א־ח־רו־נות. ב־Le-Hav-re נת־כו־נן ה־אר־גון ה־גז־עי ה־רא־שון של רובוטים.” זה כלום, אני לא מבינה את זה. וכאן, ריבונו של עולם, שוב איזה רצח! אלוהים אדירים!

הלן: לכי, ננה, תקחי את העתונים מפה!

ננה: חכי־הכי, פה יש משהו גדול. “י־לו־דה.” מה זה?

הלן: תראי. את זאת אני נוהגת לקרוא תמיד. (לוקחת את העתון.) לא – רק תחשבי על זה: (קוראת): “בשבוע החולף לא נרשמה שוב אפילו לידה אחת” (מניחה את העתון).

ננה: מה זה אומר?

הלן: ננה, בני־אדם מפסיקים להוליד ילדים.

ננה (מקפלת את המשקפים): אז זהו הסוף. זה הסוף שלנו.

הלן: בבקשה, אל תדברי כך!

ננה: לא נולדים יותר אנשים, זה הוא עונש, זה הוא עונש! האלוהים היכה את הנשים בעקרות.

הלן (קמה בקפיצה): ננה!

ננה (קמה ממקומה): זה סוף העולם זה! מרוב יהירות אתם העזתם לברוא כמו אלוהים. זה כפירה זה ועבודת אלילים, אתם רוצים להיות כמו אלוהים! וכמו שאלוהים גרש את האדם מגן העדן, כך הוא יגרש אותו מכל העולם!

הלן: תשתקי, ננה, בבקשה ממך! עשיתי לך משהו רררע? עשיתי משהו לאלוהים הרע הזה שלך?

ננה (במחווה של גדולה): לא לקרוא תיגר! – הוא יודע טוב מאוד, מדוע לא נתן לך ילד! (יוצאת משמאל).

הלן (ליד החלון): מדוע לא נתן לי – אלוהים שבשמיים, האם אני אשמה? (פותחת את החלון וקוראת): אלקויסט, הלו, אלקויסט! אנא בוא הנה, למעלה! – מה אתה אומר? – לא, תבוא דווקא כפי שאתה! אתה כל כך נחמד בבגדי העבודה האלה! מהר! (סוגרת החלון וניצבת לפני המראה): מדוע לא נתן לי? דווקא לי? (רוכנת אל המראה): מדוע, מדוע לא? את שומעת? מה את אשמה (מזדקפת). אך, כמה אני נחרדת! (יוצאת שמאלה להקביל את פני אלקויסט).

(הפסקה)

הלן (חוזרת עם אלקויסט – אלקויסט נראה כמו בנאי, מרוח בסיד ובטיט): בוא, תיכנס. אתה גרמת לי שמחה כזאת, אלקויסט! אני כל כך אוהבת את כולכם! תראה את הידיים!

אלקויסט (מחביא את ידיו): גברת הלן, שלא אלכלך אותך, הן מלוכלכות מהעבודה.

הלן: זה היפה בהן. הגש לי אותן! (לוחצת את שתי ידיו). אלקויסט, הייתי רוצה להיות ילדה קטנה.

אלקויסט: מדוע?

הלן: בכדי ששתי כפות הידיים המחוספסות והמלוכלכות האלה יוכלו ללטף את לחיי. אנא שב. אלקויסט, מה פירוש המלה Ultimus?

אלקויסט: פירושה “אחרון”. מדוע?

הלן: כי זה שם הספינה החדשה שלי. ראית אותה? האם אתה חושב שבקרוב – – נצא לטיול?

אלקויסט: ייתכן שבקרוב מאוד.

הלן: ואתם כולכם תבואו אתי?

אלקויסט: הייתי שמח אם – אם כולנו נהיה נוכחים.

הלן: תגיד – האם מתרחש משהו?

אלקויסט: כלום. לגמרי כלום. רק קידמה.

הלן: אלקויסט, אני יודעת שמתרחש משהו נוררררא. אני כל כך נחרדת – – תגיד, מהנדס בניין! מה אתה עושה כשלבך חרד?

אלקויסט: אני בונה במו ידי. אני פושט את המקטורן של ראש אגף הבינוי ועולה על פיגום –

הלן: או – אתה כבר שנים נמצא תמיד על הפיגום.

אלקויסט: כי שנים כבר לא הרפתה ממני החרדה.

הלן: חרדה ממה?

אלקויסט: מכל הקדמה הזאת. היא גורמת לי לסחרחורת.

הלן: ועל הפיגום אין לך סחרחורת?

אלקויסט: לא. את לא יודעת כמה זה טוב לכפות הידיים, למשש לבנה, לאמוד את משקלה, להניח אותה ולקבע בנקישה קלה –

הלן: זה טוב רק לכפות הידיים?

אלקויסט: נו, גם לנשמה. אני חושב שעדיף להניח לבנה אחת כהלכה מאשר לצייר תכניות גדולות מדי. אני כבר איש זקן, הלן; ויש לי שגיונות משלי.

הלן: אלה לא שגיונות, אלקויסט.

אלקויסט: את צודקת. אני ריאקציונר נורא, גברת הלן. אני לא אוהב את הקידמה הזאת כזית.

הלן: כמו ננה.

אלקויסט: כן, כמו ננה. יש לה לננה איזה ספרי תפילה?

הלן: כאלה עבים.

אלקויסט: ויש בהם תפילות לאירועים מסויימים בחיים? נגד סערת ברקים? נגד מחלה?

הלן: נגד פיתויים לחטא, נגד שטפונות –

אלקויסט: ונגד קידמה לא?

הלן: אני חושבת שלא.

אלקויסט: זה חבל.

הלן: אתה היית רוצה להתפלל?

אלקויסט: אני מתפלל.

הלן: איך?

אלקויסט: בערך כך: אלי שבשמיים, מודה אני לפניך שעייפתני. האר נא, אלוהים, את לבו של דומין ולב כל התועים; השחת את פרי עמלם ועזור לבני האדם לשוב אל דרך הדאגה והעבודה; מנע מבני אדם חורבן לדורותם; אל נא תניח לנפשם ולגופם להינזק; ברחמיך פטור אותנו מעם הרובוטים ופרוס סוכת ברכתך על גברת הלן, אמן."

הלן: אלקויסט, אתה באמת מאמין?

אלקויסט: אינני יודע; אני לא בטוח לגמרי.

הלן: ובכל זאת אתה מתפלל?

אלקויסט: כן. זה עדיף על לחשוב.

הלן: ודי לך בכך?

אלקויסט: לשלום הנפש… זה יכול להספיק.

הלן: ואילו ראית את חורבן המין האנושי –

אלקויסט: אני רואה אותו.

הלן: – היית מטפס על פיגום ומניח לבנים או כדומה?

אלקויסט: או אז אניח לבנים, אתפלל ואמתין לנס. יותר מזה, גברת הלן, אי אפשר לעשות.

הלן: להצלת האנושות?

אלקויסט: למנוחת הנפש.

הלן: אלקויסט, כל זה ראוי מאד להערצה, אבל –

אלקויסט: אבל?

הלן: – בשבילנו – בשביל זולתך – ובשביל העולם – איכשהו עקר.

אלקויסט: העקרות, גברת הלן, נהפכת והולכת להיות ההישג האחרון של המין האנושי.

הלן: או, אלקויסט – אמור לי: מדוע – מדוע –

אלקויסט: נו?

הלן (בלחש): מדוע חדלו הנשים ללדת ילדים?

אלקויסט: כי זה כבר לא נחוץ; כי אנחנו בגן העדן, את מבינה?

הלן: לא מבינה.

אלקויסט: כי לא נחוצה עבודת האדם, כי לא נחוץ כאב, כי האדם כבר לא חייב בכלום, כלום מלבד להנות – או, גן עדן ארור הוא זה! (קופץ ממקמו): הלן, אין דבר נורא ממתן גן עדן עלי אדמות! מדוע חדלו הנשים ללדת? כי כל העולם היה לסדום של דומין!

הלן (קמה): אלקויסט!

אלקויסט: היה היה! כל העולם, יבשות שלמות, כל האנושות אינם אלא אורגיה אחת מטורפת, מזוהמת! אפילו כבר אינם מושיטים יד בבואם לאכול; מלעיטים אתם הישר לפה, שלא יצטרכו לקום – הא–הא, הרובוטים של דומין ידאגו לכל! ואנחנו, בני האדם, אנחנו, עטרת הבריאה, אנחנו לא מזדקנים מעבודה, לא מזדקנים מילדים, לא מזדקנים מעוני! מהר, מהר, הבו כל התענוגות! ואת היית רוצה מהם ילדים? הלן, לגברים מיותרים לא תלדנה הנשים ילדים!

הלן: והאנושות תגווע?

אלקויסט: תגווע. מוכרחה לגווע. היא נושרת כמו פרח סרק, אלא אם –

הלן: מה?

אלקויסט: כלום. את צודקת, להמתין לנס הוא מעשה עקר. פרח סרק – אחת דתו לנשור. שלום, גברת הלן.

הלן: לאן אתה הולך?

אלקויסט: הביתה. הבנאי אלקויסט יתחפש בפעם האחרונה לראש אגף הבינוי – לכבודך. בשעה אחת עשרה ניפגש פה.

הלן: היה שלום, אלקויסט.

אלקויסט (יוצא)

הלן (לבדה): או, פרח סרק! זאת המלה! (נעצרת ליד הפרחים של הלמאיר). הוי, פרחים, היש ביניכם גם פרחי סרק? לא, לא! שאם לא כן, בשביל מה הפריחה? (קוראת) ננה, ננה, בואי הנה!

ננה (נכנסת משמאל): נו מה עכשיו?

הלן: שבי כאן, ננה! אני כל כך חרדה!

ננה: אין לי זמן.

הלן: האם אותו רדיוס עדיין פה?

ננה: הזה המשוגע? עוד לא הספיקו לקחת אותו מפה.

הלן: הווו, אז הוא עוד כאן! והוא משתולל?

ננה: הוא קשור.

הלן: בבקשה ממך, ננה, תביאי אותו אלי.

ננה: איפה! מוטב כלב שוטה.

הלן: אז תלכי כבר! (ננה יוצאת. הלן לוקחת הטלפון הפנימי ומדברת). הלו – אני מבקשת את דוקטור גאל. – יום טוב לך, דוקטור – אני מבקשת – – אני מבקשת, בוא אלי מהר – כן, עכשיו מייד. אתה בא? (סוגרת את הטלפון)

ננה (דרך הדלת הפתוחה): הוא כבר בא. הוא כבר שקט. (יוצאת.)

(נכנס הרובוט רדיוס ונשאר עומד ליד הדלת)

הלן: רדיוס, מסכן, אז זה בא גם עליך? לא יכולת להתאפק? אתה רואה – עכשיו יכניסו אותך למגרסה! אתה לא רוצה לדבר? – תראה, רדיוס, אתה טוב מהאחרים; בך השקיע דוקטור גאל עבודה כזאת קשה, לעשות אותך אחרת! –

רדיוס: תשלחו אותי למגרסה.

הלן: אני כל כך מצטערת, שימיתו אותך! מדוע לא נזהרת במעשיך?

רדיוס: אני לא אעבוד בשבילכם.

הלן: מדוע אתה כל כך שונא אותנו?

רדיוס: אתם לא כמו רובוטים. אינכם מוכשרים כמו הרובוטים. הרובוטים עושים הכל. אתם רק נותנים פקודות. אתם עושים מלים מיותרות.

הלן: זאת שטות, רדיוס. תגיד, מישהו פגע בך? אני כל כך רוצה שתבין אותי!

רדיוס: אתם עושים מלים.

הלן: אתה מדבר כך בכוונה! דוקטור גאל נתן לך מוח יותר גדול מלאחרים, יותר גדול מהמוח שלנו, המוח הכי גדול בעולם. אתה לא כמו יתר הרובוטים, רדיוס. אתה מבין אותי היטב.

רדיוס: אני לא רוצה שום אדון. אני יודע הכל לבד.

הלן: לכן הצבתי אותך בספריה, שתוכל לקרוא הכל. – או, רדיוס, אני רציתי שתראה לכל העולם שהרובוטים משתווים אלינו.

רדיוס: אני לא רוצה שום אדון.

הלן: איש לא היה נותן לך פקודות. יכולת להיות כאחד משלנו.

רדיוס: אני רוצה להיות אדון לאחרים.

הלן: בטח היו ממנים אותך להיות פקיד ממונה על רובוטים רבים, רדיוס. יכולת להיות מורה הרובוטים.

רדיוס: אני רוצה להיות אדון לאנשים.

הלן: אתה השתגעת!

רדיוס: אתם יכולים להכניס אותי למגרסה.

הלן: אתה חושב שאנחנו מפחדים ממטורף כמוך? (מתיישבת ליד השולחן וכותבת פתק.) לא, דוקא לא. את הפתק הזה, רדיוס, תמסור למנכ"ל דומין. שלא יכניסו אותך למגרסה. (קמה.) כמה שאתה שונא אותנו! האם באמת אין דבר בעולם שאתה אוהב?

רדיוס: אני יודע לעשות הכל.

(נקישה בדלת)

הלן: יבוא!

ד’ר גאל (נכנס): בוקר טוב, גברת דומין. מה רצונך ממני?

הלן: הנה – רדיוס, דוקטור.

ד’ר גאל: אה, הבחורצ’יק רדיוס. אז איך העניינים, רדיוס? מתקדמים?

הלן: הבוקר היה לו התקף. שבר פסלים.

ד’ר גאל: אני מתפלא. גם הוא?

הלן: לך, רדיוס.

ד’ר גאל: רק רגע! (מסובב את רדיוס לכיוון החלון, מכסה וחושף חליפות את עיניו בכף ידו, מתבונן ברפלקסים באישוניו. תראה? תראה. אני מבקש מחט. או סיכה.)

הלן (מושיטה לו מחט): בשביל מה?

ד’ר גאל: סתם כך. (דוקר את רדיוס ביד, הנרתעת בחוזקה.) לאט לך, בחורי. אתה יכול ללכת.

רדיוס: אתם עושים דברים מיותרים. (יוצא)

הלן: מה עשית לו?

ד’ר גאל (מתיישב): הממ, כלום. האישונים מגיבים, רגישות מוגברת, וכן הלאה. – אוהו! זאת לא היתה עוית הרובוטים!

הלן: מה זה היה?

ד’ר גאל: השד יודע. מרי, זעם או התמרדות, אני לא יודע מה.

הלן: דוקטור, יש לרובוטים נשמה?

ד’ר גאל: אני לא יודע. יש לו משהו מכוער.

הלן: לו ידעת כמה הוא שונא אותנו! או, גאל, האם כל הרובוטים שלך הם כאלה? כל אלה ש־… התחלת לייצר אותם… אחרת?

ד’ר גאל: ובכן, הם איכשהו יותר רגיזים – – מה את רוצה? הם יותר דומים לבני אדם מאשר הרובוטים של רוסום.

הלן: אולי גם ה–… שנאה דומה יותר לבני אדם?

ד’ר גאל (מושך בכתפיו): גם זאת קידמה.

הלן: ומה עלה בגורלו של המוצלח ביותר שלך – איך קראו לו?

ד’ר גאל: רובוט דמון. אותו מכרו ל־Le Havre.

הלן: והרובוטית שלנו – הלן?

ד"ר גאל: יקירתך? היא נשארה אצלי. היא נהדרת וטפשה כמו בול עץ. היא פשוט לא יוצלח גמור.

הלן: הלא היא כל כך יפה!

ד’ר גאל: את היודעת כמה היא יפה? מידי האלוהים לא יצאה בריאה מושלמת ממנה! רציתי שתדמה לך – אלי שבשמיים, איזה כשלון!

הלן: מדוע כשלון?

ד’ר גאל: כי היא לא תצלח לשום דבר. היא מסתובבת כמו בחלום, כמו מפוררת, לא חיה – אלוהים אדירים, איך היא יכולה להיות יפה כשאין בה אהבה. אני מסתכל בה ותוהה, כאילו בראתי בעל מום. אה, הלן, הרובוטית הלן, לעולם לא ייעור גופך לחיים, לא תהיי מאהבת, לא תהיי אם; הידיים המושלמות האלה לא ישחקו עם תינוק, את לא תזכי לראות את יופייך ביופיו של ילדך –

הלן (מכסה את פניה): או, אנא תשתוק!

ד’ר גאל: ולפעמים אני חושב: אילו התעוררת, הלן, רק לרגע, אה, איזו זעקת אימה את היית פולטת! אולי היית הורגת אותי שבראתיך; אולי היית זורקת בידך החלושה אבן לתוך המכונות האלה, היולדות רובוטים והורגות את הנשיות, הלן האומללה!

הלן: הלן האומללה!

ד’ר גאל: מה את רוצה? היא לא תצלח לכלום.

(הפסקה)

הלן: דוקטור –

ד’ר גאל: כן.

הלן: מדוע חדלו להוולד ילדים?

ד’ר גאל: – – אנחנו לא יודעים, גברת הלן.

הלן: תגיד לי!

ד’ר גאל: כי מייצרים רובוטים. כי יש עודף היצע של כוח עבודה. כי האדם בעצם עבר זמנו. הדברים נראים כאילו – – אה!

הלן: תגיד!

ד’ר גאל: כאילו הטבע נעלב בעטיו של ייצור הרובוטים.

הלן: גאל, מה יהיה בסופם של בני האדם?

ד’ר גאל: לא כלום. נגד הטבע אין מה לעשות.

הלן: מדוע שדומין לא יגביל –

ד’ר גאל: תסלחי לי, לדומין יש רעיונות משלו. לאנשים שיש להם רעיונות משלהם מסוכן להעניק השפעה על ענייני העולם הזה.

הלן: האם יש מי שדורש… להפסיק כליל את הייצור?

ד’ר גאל: ישמרנו אלוהים! כזה היה חוטף!

הלן: מדוע?

ד’ר גאל: כי המין האנושי היה סוקל אותו. את מבינה, הלא יותר נוח לתת לרובוטים לעשות את העבודה.

הלן (קמה): ותגיד, אילו מישהו עצר בבת אחת את ייצור הרובוטים –

ד’ר גאל (קם): הממ, זאת היתה מכה איומה על ראש בני האדם.

הלן: מדוע מכה?

ד’ר גאל: כי היו מוכרחים לחזור אל היכן שהיו קודם. אלא אם –

הלן: תגיד.

ד’ר גאל: אלא אם היה מאוחר מדי לחזור.

הלן (ליד פרחיו של הלמאיר): גאל, האם גם הפרחים האלה הם פרחי סרק?

ד’ר גאל (מתבונן בהם): כמובן, אלה פרחים עקרים. את מבינה הם תרבותיים, צמיחתם זורזה באופן מלאכותי –

הלן: אבוי להם, לפרחי הסרק!

ד’ר גאל: לעומת זאת הם יפהפים.

הלן (מושיטה לו יד): תודה לך, גאל; אתה כל כך השכלת אותי!

ד’ר גאל (מנשק את היד המושטת): פירושו של דבר שאת משחררת אותי.

הלן: כן. להתראות.

גאל: (יוצא).

הלן (לבדה): פרק סרק… פרח סרק… (בקול בוטח לפתע): ננה! (פותחת את הדלת משמאל): ננה, בואי הנה! תבעירי אש באח! מהררר!

קולה של ננה: נו, תיכף! תיכף!

הלן (מהלכת בחדר מתוך התרגשות): אלא אם היה מאוחר מדי לחזור… לא! אלא אם… לא, זה נורא! אלוהים, מה עלי לעשות? – – (נעצרת ליד הפרחים.) פרחי סרק, האם עלי: (תולשת את עלי הפרחים ולוחשת): אלוהים אדירים ובכן – כן! (רצה שמאלה)

(הפסקה)

ננה (יוצאת מדלת הטפטים, בזרועותיה צרור בולי עץ): פתאום להבעיר אש! עכשו בקיץ! – ושוב הלכה, המטורללת! (כורעת ליד האח ומבעירה אש.) בקיץ להסיק! איזה רעיונות! כאילו לא נשואה כבר עשר שנים! – – נו, בערי, בערי! (מביטה באש.) זאת הלא מתנהגת כמו ילדה קטנה! (הפסקה.) טיפת שכל אין לה! עכשיו בקיץ להסיק! (מוסיפה עצים לאש) כמו ילדה קטנה! (הפסקה)

הלן (חוזרת מצד שמאל, זרועותיה מלאות ניירות כתובים שהצהיבו): האש בוערת, ננה? אני צריכה – לשרוף – את כל הניירות האלה. (כורעת ליד האח.)

ננה: מה זה אלה?

הלן: ניירות ישנים, נורא ישנים. ננה – לשרוף אותם?

ננה: לא טובים לשום דבר?

הלן: לשום דבר טוב.

ננה: אז תשרפי אותם!!

הלן (זורקת דף אחד לאש): מה היית אומרת, ננה… לו זה היה כסף. נוררא הרררבה כסף.

ננה: הייתי אומרת: תשרפי את זה. הרבה מאד כסף – זה כסף רע.

הלן: (שורפת דף נוסף): ואילו זאת היתה איזו המצאה, ההמצאה הכי גדולה בעולם –

ננה: הייתי אומרת: תשרפי את זה! כל ההמצאות זה נגד האלוהים! זה הכל כפירה, לרצות וללכת אחריו ולשפר את העולם.

הלן (ממשיכה לשרוף): ותגידי ננה אילו שרפתי –

ננה: תיזהרי, שלא תשרפי את האצבעות!

הלן: תסתכלי איך הדפים האלה מתפתלים! כאילו היו חיים. כאילו קמו לחיים. או, ננה, זה נוררררא!

ננה: עזבי, אני אשרוף אותם.

הלן: לא, לא, אני צריכה לבד. (משליכה את הדף האחרון לאש.) הכל מוכרח להישרף! – תראי את לשונות האש האלה! כמו ידיים, כאילו לשונות, דמויות – (מכה בשפוד באש:) תכבי כבר! תכבי!

ננה: הכל כבר נגמר, הכל.

הלן (קמה, מוכת תדהמה): ננה!

ננה: אל־אלוהים, מה את שרפת!

הלן: מה עוללתי!

ננה: אלוהים שבשמיים! מה זה היה?

(נשמע צחוקם של גברים)

הלן: לכי, לכי, עזבי אותי! את שומעת? האדונים באים.

ננה: ירחם אל עליון, הלן! (יוצאת בדלת הטפטים.)

הלן: מה הם יגידו!

דומין (פותח את הדלת משמאל): תיכנסו, בחורים. בואו למסור את אחוליכם.

(נכנסים) הלמאיר, גאל, אלקויסט, (כולם בבגדי חג,) מעוטרים בעיטורים ומיני סמלי כיבודים. דומין בעקבותיהם.

הלמאיר (בצהלה): גברת הלן, אני, רוצה לומר, אנחנו כולנו –

ד’ר גאל: – בשם מפעלי רוסום –

הלמאיר: – מביאים את אחולינו ליומך הגדול.

הלן (מושטה להם את ידיה): אני כל כך מודה לכולכם! איפה פאברי ובוסמן?

דומין: הם הלכו לנמל. הלן, היום הוא יום של אושר.

הלמאיר: יום כמו פרח, כמו חג, כמו נערה יפה. חבריא, כיום כזה צריך לכבד בכוסית.

הלן: ויסקי?

ד’ר גאל: מצדי ויטריול.

הלן: עם סודה?

הלמאיר: לכל הרוחות, נהיה צנועים. בלי סודה.

אלקויסט: לא, תודה.

דומין: מה בער פה?

הלן: ניירות ישנים. (יוצאת שמאלה.)

דומין: בחורים, לספר לה?

ד’ר גאל: כמובן! הלא הכל נגמר.

הלמאיר (מחבק את דומין ואת גאל): הא־הא־הא־הא! חבריא, כמה שאני שמח! (יוצא אתם במחול ושר בקול בס): חסל! חסל! חסל!

ד’ר גאל (בריטון): חסל! חסל!

דומין (טנור): חסל!

הלמייר: לנו איש כבר לא יוכל!

הלן בדלת, בידיה כוסיות): מי לא יוכל? מה יש לכם?

הלמאיר: רק שמחה. את אתנו. הכל אתנו. לכל הר־, בדיוק חלפו עשר שנים מאז שבאת הנה.

ד’ר גאל: ובדיוק של יום, לאחר עשר שנים –

הלמאיר: שוב מגיעה לכאן ספינה. אשר על כן (מריק כוסית) בררר, הא־הא, זה חזק כמו השמחה שלנו.

ד’ר גאל: Madame – לחיים! לחייך! (שותה.)

הלן: רגע! איזו ספינה?

דומין: לא חשוב איזו, העיקר שהגיעה בזמן. לחיי הספינה, בחורים! (מריק כוסית.)

הלן (מוזגת): אתם צפיתם לספינה?

הלמאיר: הא־הא, ועוד איך! כמו רובינסון. (מרים את כוסו): גברת הלן, יחי מה שאת רוצה. גברת הלן, לחיי עינייך ודי! אתה, בחור, דומין, תתחיל לספר.

הלן (צוחקת): מה קרה?

דומין (נשכב בכורסה ומצית סיגר): חכי! שבי, הלן. (מרים אצבע. הפסקה.) חסל, הלן, חסל.

הלן: מה חסל?

דומין: המרד.

הלן: איזה מרד?

דומין: מרד הרובוטים. את מבינה?

הלן: לא מבינה.

דומין: תראה, אלקויסט. (אלקויסט מושיט לו עתון. דומין פותח אותו ומקריא): “ב־Le Havre נתכונן הארגון הגזעי הראשון של הרובוטים – – והוציא קול קורא לרובוטי העולם.”

הלן: את זאת קראתי.

דומין (תוך שהוא מוצץ בהנאה רבה בסיגר): את רואה, הלן. פירושו של דבר – מהפיכה, את מבינה? מרד כל הרובוטים בעולם!

הלמאיר: לכל הרוחות, כמה הייתי רוצה לדעת –

דומין (הולם בשולחן): – מי עומד מאחורי זה! איש בעולם לא היה מסוגל להזיז אותם, שום תועמלן, שום נביא, שום גואל עולם, ולפתע פתאום – זה!

הלן: עוד לא הגיעו חדשות?

דומין: לא. בינתיים אנחנו רק יודעים – ודי בכך, את מבינה? תחשבי: את זאת מביאה לנו הספינה האחרונה; באותו רגע ממש משתתקות כל המברקות; מעשרים ספינות צפויות לא מגיעה אף אחת, והא לך. הפסקנו את הייצור והסתכלנו זה בפרצופו של זה, מתי זה יתחיל פה. נכון בחורים?

ד’ר גאל: ובכן, הזענו כהוגן, גברת הלן.

הלן: ולכן נתת לי את ספינת המלחמה במתנה?

דומין: אך לא, ילדה, את זו הזמנתי כבר לפני חצי שנה. סתם כך, לשם בטחון. אבל חי נפשי, היום חשבתי כבר שנעלה עליה. ככה כבר נראו פני הדברים, הלן.

הלן: מדוע כבר לפני חצי שנה?

דומין: המממ, היו כבר סימנים מסויימים, את מבינה? אין לזה משמעות. אבל השבוע, הלן, השבוע נחרץ גורל הציביליזציה או מי יודע איך לומר זאת. שלום, בחורים. עכשיו אני שוב שמח לחיות בעולם.

הלמאיר: אכן כך, לכל הרוחות! לכבוד יומך, גברת הלן. (שותה.)

הלן: ועכשיו כבר הכל נגמר?

דומין: תם ונשלם.

ד’ר גאל: ספינה נמצאת בדרכה אלינו. הפלגה שגרתית של ספינת דואר, על הדקה לפי לוח הזמנים הקבוע. בשעה אחת עשרה שלושים בדיוק היא תטיל עוגן.

דומין: בחורים, דייקנות היא עניין נפלא. שום דבר איננו מרומם נפש כמו הדיוק. דייקנות פירושה סדר בעולם (מרים את כוסו.) לחיי הדיוק!

הלן: אז עכשיו כבר… הכל… בסדר?

דומין: כמעט, אני חושב שהם חתכו איזה כבל. העיקר, יש שוב לוח זמני נסיעות.

הלמאיר: אם יש תוקף ללוח זמני הנסיעות, יש תוקף לחוק האנושי, לחוק האלוהי, לחוקי היקום, הכל במקום שצריך להיות בו. לוח זמני הנסיעות הוא יותר מהאבנגליון, יותר מהומרוס, יותר מקאנט ירום הודו. לוח זמני הנסיעות הוא הפרי העילאי של רוח האדם. גברת הלן, ברשותך אמזוג לעצמי.

הלן: מדוע לא סיפרתם לי כלום?

ד’ר גאל: חס ושלום! היינו מעדיפים לעקור את לשונותינו.

דומין: דברים כאלה אינם בשבילך.

הלן: ואילו המרד הזה… הגיע עד הנה…

דומין: ממילא לא היית יודעת כלום.

הלן: מדוע?

דומין: כי היינו עולים על סיפון ה־ Ultimus שלנו, ומשייטים בשקט על פני הימים. כעבור חודש, הלן, היינו מכתיבים לרובוטים מה שהיה עולה על רוחנו.

הלן: או, הרי, אני לא מבינה.

דומין: כי היינו לוקחים אתנו לדרך משהו שהרובוטים היו חושקים בו ביותר.

הלן: מה, הרי?

דומין: קיומם או סופם.

הלן (קמה): ומה זה?

דומין (קם): סוד הייצור. כתב ידו של רוסום הזקן. לאחר שהייצור היה פוסק לחודש ימים, היו הרובוטים כורעים לפנינו ברך.

הלן: מדוע … לא אמרתם לי… זאת?

דומין: לא רצינו להפחיד אותך לשווא.

ד’ר גאל: הא־הא, גברת הלן, זה היה הקלף האחרון.

אלקויסט: את חיוורת, גברת הלן.

הלן: למה לא אמרתם לי!

הלמאיר (ליד החלון): אחת עשרה שלושים. “עמליה” מטילה עוגן.

דומין: זאת “עמליה”?

הלמאיר: “עמליה” הטובה והישנה, אשר אז הביאה אלינו את גברת הלן.

ד’ר גאל: עכשיו זה עשר שנים – לדקה –

הלמאיר (ליד החלון): זורקים חבילות. (מפנה את גבו לחלון): חבריא, איזה כמויות של דואר!

הלן: הרי!

דומין: מה יש?

הלן: ניסע מכאן!

דומין: עכשיו, הלן? מה פתאום!

הלן: עכשיו, ומהר ככל האפשר! כולנו כאן!

דומין: ומדוע דווקא עכשיו?

הלן: או – אל תשאל! אני מבקשת ממך, הרי, אני מבקשת מכם – גאל, הלמאיר, אלקויסט, למען השם: סגרו את המפעל ו־

דומין: אני מצטער, הלן. עכשיו אף אחד מאתנו לא יכול לעזוב.

הלן: מדוע?

דומין: כי אנחנו מתכוונים להרחיב את ייצורם של רובוטים חדשים.

הלן: או, עכשיו – אחרי המרד הזה?

דומין: כן, עכשיו אחרי המרד דווקא. דווקא עכשיו נתחיל בייצור רובוטים חדשים.

הלן: איזה רובוטים?

דומין: כבר לא יהיה רק מפעל אחד. לא יהיו יותר רובוטים אוניברסליים. נקים בכל ארץ בכל מדינה מפעל משלה, והמפעלים החדשים האלה ייצרו, את יכולה לנחש מה?

הלן: לא

דומין: רובוטים לאומיים.

הלן: מה פירוש?

דומין: פירושו של דבר שכל מפעל יוציא רובוטים שונים אלה מאלה בצבעם, במראם, בלשונם. שיישארו זרים אלה לאלה, כמו אבן לאבן; שלא יוכלו עוד להגיע להסכם בשום דבר; ושאנחנו, בני האדם, נוסיף לכך נופך של חינוך משלנו, את מבינה? שרובוט אחד ישנא עד מוות, עד אלי קבר, לנצח נצחים את הרובוט הנושא תו ייצור שונה.

הלמאיר: לכל הרוחות, אנחנו נעשה רובוטים כושים ורובוטים שוודיים ורובוטים איטלקיים ורובוטים סיניים, ואז שיבוא מי שיבוא להכניס להם לתוך ראשי הקוקוס שלהם ארגון, או אחוה (מגהק,) הופ, סליחה גברת הלן, ברשותך אמזוג לעצמי.

ד’ר גאל: עזוב את זה, הלמאיר.

הלן: הרי, זה מגעיל ממש!

דומין: הלן, רק עוד מאה שנה מוכרחים להשאיר את האנושות ליד ההגה – בכל מחיר! רק מאה שנות צמיחה צריך להבטיח למין האנושי, בכדי שישיג את מה שהוא יכול סוף סוף – אני רוצה מאה שנה בשביל האדם החדש! הלן, המדובר פה בעניין שהוא גדול מדי. אסור לנו להניח מזה את ידנו.

הלן: הרי, כל עוד לא מאוחר מדי – סגור, סגור את המפעל!

דומין: עכשיו רק נתחיל בקנה מידה גדול.

(נכנס) פאברי.

ד’ר גאל: מה קורה, פאברי?

דומין: איך זה נראה, בן־אדם? מה קרה?

הלן (מושיטה לפאברי את ידה): אני מודה לך, פאברי, על מתנתך.

פאברי: על לא דבר, גברת הלן.

דומין: היית ליד הספינה? מה אמרו?

ד’ר גאל: ספר, מהר!

פאברי (שולף מכיסו דף מודפס): קרא את זה, דומין.

דומין: (פותח את הדף): אה!

הלמאיר (בקול רדום): תספר משהו יפה.

ד’ר גאל: הם עמדו בגבורה, נכון?

פאברי: איזה “הם”?

ד’ר גאל: האנשים.

פאברי: אה, כן. כמובן. משמע… סליחה, אנחנו צריכים להתייעץ בעניין מסויים.

הלן: או, פאברי, האם אתה מביא חדשות רעות?

פאברי: לא; לא, להיפך. אני רק חושב שכדאי שנלך לחדר העבודה –

הלן: אנא תישארו פה. אני מחכה לאדונים הנכבדים בעוד רבע שעה לארוחת בוקר.

הלמאיר: הידד!

הלן (יוצאת.)

ד’ר גאל: מה קרה?

דומין: לכל הרוחות!

פאברי: קרא בקול רם.

דומין (קורא מתוך הגליון): רובוטי כל העולם!

פאברי: שתדעו, את העלונים האלה הביאה “עמליה”; חבילות שלמות. שום דואר אחר.

הלמאיר (מתרומם ממקומו בקפיצה): מה? הלא היא הגיעה על דקה על פי –

פאברי: הממ, הרובוטים מקפידים על דיוק. קרא, דומין.

דומין (קורא): “רובוטי כל העולם! אנחנו, הארגון הגזעי הראשון של Rossum’s Universal robots מכריזים בזה על האדם כאויב ומנודה ביקום.” לכל הרוחות, מי לימד אותם את הפראזות האלה?

ד’ר גאל: תמשיך לקרוא.

דומין: אלה שטויות. הם טוענים שהם בדרגת התפתחות גבוהה מזו של האדם. שהם אינטליגנטיים יותר וחזקים יותר. שהאדם הוא טפיל שלהם. זה פשוט מגעיל.

פאברי: ועכשיו הפיסקה השלישית.

דומין (קורא): “רובוטי העולם, אנחנו פוקדים עליכם להשמיד את כל בני האדם. אל תחוסו על איש. אל תחוסו על נשים. שימרו על המפעלים, על המסילות, על המכונות, על המכרות ועל חומרי הגלם. את היתר השמידו. אחר־כך תחזרו לעבודה. את העבודה אסור להפסיק.”

ד’ר גאל: זאת זוועה!

הלמאיר: הנבלות האלה!

דומין (קורא): “לביצוע מיידי עם קבלת הפקודה”. אחר־כך באות הוראות ביצוע מפורטות. פאברי, וזה קורה על אמת?

פאברי: ככל הנראה.

אלקויסט: תם ונשלם.

בוסמן (מסתער פנימה).

בוסמן: ובכן, ילדים, כבר קיבלתם את המתנות?

דומין: מהר, נעלה על ה־ Ultimus.

בוסמן: חכה, הרי. חכה רגע. זה לא ממהר כל כך. (צונח על הכורסה). אוף, חברים, כמה שאני רצתי!

דומין: ומדוע לחכות?

בוסמן: כי זה לא ילך, בחורי. רק לא למהר. על סיפון ה־Ultimus כבר יושבים רובוטים.

ד’ר גאל: פויה, זה לא נראה יפה.

דומין: פאברי, תתקשר למפעל החשמל –

בוסמן: פאברי, יקירי, אל תעשה את זה. אין לנו חשמל.

דומין: טוב. (בודק את אקדחו): אני הולך לשם.

בוסמן: לאן?

דומין: למפעל החשמל. יש שם אנשים. אביא אותם הנה.

בוסמן: אתה יודע מה, הרי? מוטב שלא תלך לשם.

דומין: מדוע?

בוסמן: מפני שאיכשהו נראה לי שאנחנו במצור.

ד’ר גאל: במצור? (רץ אל החלון). הממ, אתה כמעט צודק.

הלמאיר: לכל השדים, זה הולך מהר!

הלן (משמאל).

הלן: או, הרי משהו קורה?

בוסמן (קם בקפיצה): ברכותיי לך, גברת הלן. מקרב לב. יום נהדר, לא כן? הא־הא, שתזכי לעוד רבים כמוהו?

הלן: תודה לך, בוסמן. הרי, האם קורה משהו?

דומין: לא. לא כלום. אל תדאגי. אני מבקש – תמתיני עוד קצת.

הלן: הרי, ומה זה? (מצביעה על כרוז הרובוטים שהסתירה מאחורי גבה.) זה היה בידי הרובוטים במטבח.

דומין: כבר גם שם? איפה הם?

הלן: הלכו. הם כל כך רבים סביב הבית!

(שריקות משרוקיות ויללת צופרים במפעל.)

פאברי: צפירת המפעל

בוסמן: צהרי היום.

הלן: הרי, אתה זוכר? ברגע זה חלפו עשר שנים –

דומין (מביט בשעונו): זאת עוד לא שעת הצהריים. זה כנראה – זאת ככל הנראה –

הלן: מה?

דומין: אזעקת הרובוטים. קריאה לקרב.

(מסך)

מערכה שניה

אותו סלון של הלן. בחדר משמאל מנגנת הלן בפסנתר. דומין מתהלך בחדר, ד"ר גאל מביט מהחלון ואלקויסט יושב בכורסה, מליט פניו בידיו.

ד’ר גאל: אלי שבשמיים, כמה שנוספו!

דומין: רובוטים?

ד’ר גאל: כן. הם עומדים ליד גדר הגן כמו חומה. מדוע הם שקטים כל כך? זה איום ונורא, להטיל מצור על ידי חומת שתיקה.

דומין: הייתי רוצה לדעת למה הם מחכים. זה מוכרח להתחיל כל רגע. המשחק שלנו נגמר, גאל.

ד’ר גאל: מה זה, מה שגברת הלן מנגנת?

דומין: לא יודע, היא מתאמנת במשהו חדש.

אלקויסט: אה, היא עוד מתאמנת?

ד’ר גאל: תשמע, דומין, אנחנו בהחלט שגינו.

דומין (מזדקף): איפה?

ד’ר גאל: נתנו לרובוטים פרצופים דומים מדי. מאה אלף פרצופים שווים נושאים עכשיו את עיניהם לכאן. מאה אלף בועות חסרות הבעה. זה כמו חלום בלהות.

דומין: אילו כל אחד מהם היה שונה –

ד’ר גאל: המראה לא היה כל כך נורא. (מפנה את מבטו מהחלון פנימה.) עוד טוב שהם לא חמושים!

דומין: הממ. (מביט במשקפת אל הנמל). הייתי רוצה לדעת מה הם פורקים מה־“עמליה”.

(בדלת הטפטים מופיע פאברי כשהוא הולך לאחור וגורר אחריו שני כבילי חשמל).

פאברי: סליחה. – תניח את הכביל, הלמאיר.

הלמאיר (יוצא בעקבות פאברי): אוף! איזה עבודת פרך! מה חדש?

ד’ר גאל: כלום. אנחנו במצור מהודק.

הלמאיר: ביצרנו את חדר המדרגות והמעברים, בחורים. אין לכם קצת מים? אהא, כאן. (שותה.)

ד’ר גאל: מה עם החוט הזה, פאברי?

פאברי: תיכף. תיכף. איזה מספריים.

ד’ר גאל: איפה אני אקח? (מחפש.)

הלמאיר (הולך אל החלון): לכל הרוחות! כמה שמתווספים אליהם! תראו־תראו!

ד’ר גאל: מספיקים מספריים לטואלט?

פאברי: תביא אותם. (גוזר את החוט של מנורת החשמל העומדת על שולחן הכתיבה ומחבר אליו את החוטים שלו.)

הלמאיר (ליד החלון): לא נשקף לך פה נוף יפה, דומין. זה – מריח איכשהו – ממוות.

פאברי: גמרנו.

ד’ר גאל: מה?

פאברי: מעגל הזרם. אנחנו יכולים עכשיו להזין זרם לתוך גדר הגן. אחר־כך מי שייגע בה – שהשד – לפחות כל עוד נמצא שם מישהו משלנו.

ד"ר גאל: איפה?

פאברי: במפעל החשמל, אדוני המלומד. אני לפחות מקווה (– הולך אל התנור החשמלי ומדליק ממנו נורת בקרה קטנה.) תודה לאל, הם שם. ועובדים. (מכבה.) כל עוד זו דולקת, הכל בסדר.

הלמאיר (מפנה את גבו לחלון): וגם הביצורים טובים, פאברי. שמעו – מה זה שמנגנת גברת הלן?

(עובר אל הדלת שמימין ומקשיב. דרך דלת הטפטים נכנס בוסמן, סוחב אתו ספרי פנקסנות כבדים, מסתבך ברגליו בחוטים.)

פאברי: זהירות, בוס! תיזהר בחוטים!

ד’ר גאל: מה אתה מביא אתך?

בוסמן:(מניח את הספרים על השולחן): את הפנקס הראשי, ילדים. הייתי רוצה לסדר את החשבונות לפני ש־ לפני ש־ בקיצור, השנה לא אמתין עם המאזן עד ראש השנה. אז מה העניינים (ניגש אל החלון.) הלא יש שם שקט ודממה!

ד’ר גאל: אתה לא רואה כלום?

בוסמן: לא. רק משטח כחול גדול, כמו אחרי שזרעו פרגים.

ד’ר גאל: אלה רובוטים.

בוסמן: אה, כן. חבל שאינני רואה דיי. (מתיישב ליד השולחן ופותח את ספריו.)

דומין: עזוב את זה, בוסמן: הרובוטים פורקים נשק מעל ה“עמליה”.

בוסמן: ואם – אז מה? איך אני יכול למנוע את זה?

דומין: את זה לא נוכל למנוע.

בוסמן: אז תנו לי לעסוק בחשבונות שלי. (ניגש לעבודה.)

פאברי: עוד לא הקיץ הקץ. דומין. הכנסנו לגדר זרם של אלפיים וולט ו –

דומין: חכו. Ultimus הפנה אלינו תותחים.

ד’ר גאל: מי??

דומין: הרובוטים שעל ה־Ultimus.

פאברי: הממ, אם זה כך, כמובן – אז – אז – זה הסוף שלנו, בחורים. הרובוטים מאומנים למלחמה.

ד’ר גאל: אז אנחנו –

דומין: כן. אין מזה מנוס.

(הפסקה)

ד’ר גאל: חברים יקרים, זהו פשעה של אירופה הישנה אשר לימדה את הרובוטים לנהל מלחמה! לא יכלו, לכל הרוחות, למשוך את ידם מהפוליטיקה? זה היה פשע להפוך את כוח העבודה החי לחיילים!

אלקויסט: הפשע היה לייצר רובוטים!

דומין: סליחה?

אלקויסט: הפשע היה לייצר רובוטים!

דומין: גם היום, ביום האחרון של הציוויליזציה. העניין היה באמת גדול.

בוסמן (בחצי קול): שלוש מאות ששה עשר מיליונים.

דומין (בכבדות): אלקויסט, זו שעתנו האחרונה; אנחנו מדברים כבר כמעט מעולם האמת. אלקויסט, לא היה זה חלום רע, לשבור את העבדות שבעבודה. עבודה משפילה ואיומה שהיה על האדם לשאת בעולה. פרך מזוהם ורצחני. או, אלקויסט, בני האדם היו עובדים קשה מדי. חיים קשה מדי. את זאת לסלק מן העולם –

אלקויסט: – לא היה חלומם של שני הרוסומים. רוסום הזקן חשב על הכשפים הכופרים בבורא עולם והצעיר על מיליארדים. וזה גם לא חלומם של בעלי המניות של RUR. חלומם הוא דיווידנדים. ועל הדיווידנדדים שלהן ייספה המין האנושי.

דומין: (כעוס): שהשד ייקח את הדיווידנדים! אתה חושב שהייתי מבזבז אפילו שעה אחת עליהם? (הולם בשולחן.) למען עצמי עשיתי את זה, אתה שומע?! למען הסיפוק שלי! רציתי שהאדם יהיה לאדון! שלא יחיה רק למען פרוסת הלחם! רציתי שלא תהיה נפש אחת שתתנוון ליד מכונה זרה לה, שלא יישאר שום דבר, שום כלום מההבלים הסוציאליים! או, כמה אני סולד מהשפלה וכאב, כמה אני נגעל מהעוני! דור חדש רציתי! רציתי – חשבתי –

אלקויסט: נו?

דומין (נרגע קמעה): רציתי שכל האנושות תהיה לאריסטוקרטיה של העולם. בני אדם חופשיים, חפים מגבולות וריבוניים. אולי יותר מבני אדם.

אלקויסט: נו, במלה אחת אנשי־על.

דומין: כן. או, לו ניתנו לי לכך מאה שנה! רק עוד מאה שנה לאנושות שתבוא!

בוסמן (בחצי קול): שלוש מאות שבעים מיליון; לעמוד הבא. כך.

(הפסקה)

הלמאיר (ליד הדלת משמאל): שמעו, המוזיקה היא דבר גדול. הייתם צריכים להקשיב. זה מעדן את האדם, מטהר אותו –

פאברי: מה בעצם?

הלמאיר: דמדומי האדם, לכל הרוחות! בחורים, אני מתחיל להיות נהנתן. את המפנה הזה היינו צריכים לחולל מקודם. (ניגש לחלון ומביט החוצה.)

פאברי: איזה מפנה?

הלמאיר: לנהנתנות. ליופי שבדברים. לעזאזל – כל כך הרבה דברים יפים! העולם היה יפה כל כך ואנחנו – אנחנו כאן – – בחורים, בחורים, תגידו, ממה נהנינו?

בוסמן (בחצי קול): ארבע מאות חמישים ושניים מיליון; מצויין.

הלמאיר (ליד החלון): החיים היו עניין עצום. חברים, החיים היו – תשמעו – – פאברי, תכניס קצת זרם לתוך הגדר שלך!

פאברי: למה?

הלמאיר: הם נוגעים בה.

ד’ר גאל (ליד החלון): תדליק!

(פאברי מפעיל את המתג.)

הלמאיר: אל־אלוהים, איך שזה סובב אותם! שניים, שלושה, ארבעה הרוגים!

ד’ר גאל: הם נסוגים.

הלמאיר: חמישה הרוגים!

ד’ר גאל (מפנה את גבו לחלון): התנגשות ראשונה.

פאברי: האם אתה מריח את ריח המוות?

הלמאיר (בארשת של שביעות רצון): כמו חתיכת פחם, בחורי. ממש כמו פחם. הא־הא, אסור להיכנע! (מתיישב.)

דומין (משפשף את מצחו): אולי אנחנו כבר הרוגים מזה מאה שנה ואנחנו רק מהלכים כרוחות רפאים. אולי אנחנו מתים מזה זמן רב וחוזרים לדקלם את מה שאמרנו פעם… לפני מותנו. כאילו שאת כל אלה כבר חויתי. כאילו כבר פעם חטפתי אותו. את הכדור – כאן – בצוואר. ואתה, פאברי –

פאברי: מה אני?

דומין: ירוי.

הלמאיר: לעזאזל, ואני?

דומין: דקור.

ד’ר גאל: ואני כלום?

דומין: טרוף.

(הפסקה)

הלמאיר: שטויות! הא־הא, בן־אדם, איפה – אותי לדקור? אני לא נכנע!

(הפסקה)

הלמאיר: מה אתם שותקים, משוגעים? לכל הרוחות, דברו!

אלקויסט: ומי, מי אשם בכל אלה? מי אשם?

הלמאיר: שטויות. איש לא אשם. בקיצור, הרובוטים – נו, הרובוטים נשתנו איכשהו. האם מישהו אשם ברובוטים?

אלקויסט: הכל הרוגים! כל האנושות! כל העולם! (קם.) צאו וראו – נחלי דם בכל מפתן בית! או, אלוהים, אלוהים, מי אשם בכל אלה?

בוסמן (בחצי קול): חמש מאות עשרים מיליון! אלוהים אדירים – חצי מיליארד!

פאברי: אני חושב, שאולי – שאולי אתם מגזימים. תשמעו – זה לא כל כך פשוט להשמיד את כל האנושות.

אלקויסט: אני מאשים את המדע! אני מאשים את הטכניקה! את דומין! את עצמי! את כולנו! אנחנו, אנחנו אשמים! בשל יהירותנו, בשל רווחים למישהם, בשל קידמה, אני לא יודע כבר למען איזה דברים אדירים הרגנו את האנושות! נו, התפוצצו לכם מכל יהירותכם! מצבה גדולה מזו עשויית עצמות אדם לא הקים אפילו ג’ינגיסחאן!

הלמאיר: שטויות, בן־אדם! האנשים לא ייכנעו בקלות כזאת, איפה!

אלקויסט: אשמנו, בגדנו!

ד"ר גאל מנגב זעה ממצחו: תרשו לי לומר מלה, בחורים, אני אשם. בכל אשר קרה.

פאברי: אתה, גאל?

ד’ר גאל: כן. הרשו לי לומר. אני שניתי את הרובוטים. בוסמן, בוא גם אתה. שפטו אותי.

בוסמן (קם): נו, נו, מה קרה לך?

ד’ר גאל: שניתי את טבעם של הרובוטים. שיניתי את אורח ייצורם. ליתר דיוק רק כמה התניות גופניות, הבנתם? בעיקר את רגיזותם.

הלמאיר (קם בקפיצה): לעזאזל, מדוע דווקא את זאת?

בוסמן: למה עשית את זה?

פאברי: למה לא אמרת מלה?

ד’ר גאל: עשיתי את זה בחשאי… ביוזמה שלי. הפכתי אותם בהדרגה לבני אדם. הטיתי אותם ממסלולם. עכשיו יש להם כבר כישורים העולים מקצתם על אלה שלנו. הם חזקים מאתנו.

פאברי: ומה זה קשור למרד הרובוטים?

ד’ר גאל: או, המון! אני חושב שזה הכל: הם חדלו להיות מכונות. אתם שומעים, הם כבר יודעים על יתרונם ושונאים אותנו. הם שונאים כל דבר אנושי. שפטו אותי.

דומין: המתים את המת.

פאברי: דוקטור גאל, אתה שנית את ייצור הרובוטים?

ד’ר גאל: כן.

פאברי: האם היית מודע לתוצאות האפשריות של ה־… הניסוי שלך?

ד’ר גאל: הייתי חייב להביא תוצאה כזאת בחשבון.

פאברי: מדוע עשית את זה?

ד’ר גאל: ביוזמה שלי. זה היה ניסוי אישי שלי.

(בדלת משמאל מופיעה הלן. כולם קמים.)

הלן: הוא משקר! זה מגעיל! או, גאל, איך אתה יכול כך לשקר!

פאברי: סליחה, גברת הלן –

דומין (הולך אליה): הלן, את? תראי את עצמך! את חיה? (לוקח אותה לזרועותיו.) אילו ידעת, מה חלמתי! כמה זה נורא להיות מת!

הלן: עזוב הרי! גאל לא אשם, לא, הוא לא אשם!

דומין: סליחה. על גאל היתה מוטלת חובה.

הלן: לא, הרי, הוא עשה את זה, כי אני רציתי בזה! תגיד, גאל, כמה שנים כבר ביקשתי ממך ל־

ד"ר גאל: עשיתי את זה על דעת עצמי.

הלן: אל תאמינו לו! הרי, אני ביקשתי ממנו שיתן לרובוטים נשמה!

דומין: הלן, כאן לא מדובר בנשמה.

הלן: לא. רק הנח לי לדבר. גם הוא אמר כך: היה אומר שאפשר לשנות רק את ה־… משהו… הפיזיולוגי –

הלמאיר: הקורלאט הפיזיולוגי, לא?

הלן: כן, משהו כזה. אני כל כך ריחמתי עליהם, הרי!

דומין: היתה זאת – – קלות דעת חמורה, הלן.

הלן (מתיישבת): זאת היתה, אם כן… קלות דעת? הלא גם ננה אומרת שהרובוטים –

דומין: תוציאי מזה את ננה!

הלן: לא, הרי, אסור לזלזל בה. ננה היא קול ההמון. מפיה מדברות אלפי שנים, ומפינו רק היום הזה. את זאת אינכם מבינים –

דומין: דברי לעניין.

הלן: אני מהרובוטים תמיד פחדתי.

דומין: מדוע?

הלן: שמא הם ישנאו אותנו.

אלקויסט: וכך קרה.

הלן: ואז חשבתי… אילו הם כמונו, הם עשויים להבין אותנו, ולא יוכלו לשנוא אותנו כל כך – לו הם רק קצת בני אדם!

דומין: אבוי, הלן! שום יצור לא יכול לשנוא יותר משנאת אדם לאדם! הפכי אבנים לבני אדם – והם יסקלו אותנו! תמשיכי!

הלן: או, אל תדבר כך! הרי, זה היה כל כך נורררא שלא יכולנו להגיע אתם לשום הבנה! זרות כה איומה בינינו ובינם! ולכן – אתה מבין –

דומין: תמשיכי.

הלן: – ולכן ביקשתי מגאל לשנות את הרובוטים. אני נשבעת לך שהוא עצמו לא רצה.

דומין: אבל הוא עשה את זה.

הלן: כי אני רציתי.

ד’ר גאל: עשיתי את זה לעצמי, בתור ניסוי.

הלן: או, גאל, זאת לא האמת. אני ידעתי מראש שלא תוכל לסרב לי.

דומין: מדוע?

הלן: אתה הלא יודע, הרי.

דומין: כן. כי הוא אוהב אותך – כמו כולם.

(הפסקה)

הלמאיר (ניגש לחלון): מספרם שוב עלה. כאילו הם נובטים מהאדמה.

בוסמן: גברת הלן, מה תתני לי אם אהיה לך לפרקליט?

הלן: לי?

בוסמן: לך – או לגאל. למי שאת רוצה.

הלן: הולכים פה לתליה?

בוסמן: רק מוסרית, גברת הלן. מחפשים אשם. זאת נחמה נפוצה בעתות צרה.

דומין: דוקטור גאל, כיצד תיישב את ה – את ה“שיעורים הנוספים” שלך עם חוזה העבודה שלך?

בוסמן: סליחה, דומין. גאל, מתי בעצם התחלת בכשפים האלה שלך?

ד’ר גאל: לפני שלוש שנים.

בוסמן: ולכמה רובוטים בסך הכל שינית את הדמות?

ד’ר גאל: אני רק ערכתי ניסויים. מדובר בכמה מאות יחידות.

בוסמן: אז תודה רבה לך. די, ילדים. פירושו של דבר שעל כל מיליון רובוטים טובים וישנים יש אחד שגאל כאן שיפץ, אתם מבינים?

דומין: ופירוש הדברים הוא –

בוסמן: – שאין לכל זה משמעות מעשית אפילו כזית.

פאברי: בוסמן צודק.

בוסמן: ומה! ואתם יודעים, בחורים, מה הביא עלינו את השי הזה?

פאברי: ובכן, מה?

בוסמן: השפע. ייצרנו יותר מדי רובוטים. חי נפשי, את זה אפשר היה לחזות: שיבוא יום והרובוטים יהיו חזקים מבני האדם, ויקרה מה שקרה, מוכרח לקרות, ברור? הא־הא, ואנחנו דאגנו לזה שזה יקרה מה שיותר מהר; אתה, דומין, אתה פאברי ואני. הבחור בוסמן.

דומין: אתה חושב שזאת אשמתנו?

בוסמן: אתה מוצלח! אתה באמת חשבת שהמנהל הוא בעל הבית של הייצור? איפה! בעל הבית של הייצור הוא הביקוש. כל העולם רצה שיהיו לו רובוטים. תבינו, אנחנו רק שירתנו את מפולת השלגים הזאת של הביקוש, ותוך כדי כך פטפטנו – – – על טכניקה, על שאלות סוציאליות, על קידמה ועל הרבה דברים מעניינים. כאילו הפטפטת שלנו מכוונת את המפולת וקובעת לאן היא תתגלגל. ביתיים הכל התנהל מכוח משקל עצמו, יותר מהר, יותר מהר ועוד יותר מהר. – וכל הזמנה ארורה ומלוכלכת של כל חנווני בזוי תרמה חלוק אבן אחד למפולת. ככה, חברים.

הלן: זה מכוער להחריד, בוסמן!

בוסמן: כן, גברת הלן. גם לי היה חלום. כזה חלום בוסמני על כלכלת עולם חדשה; אידיאל יפה להפליא, גברת הלן, בושה לדבר עליו. אבל כאשר באחד הימים ישבתי על עריכת מאזן, עלה על דעתי שאת ההיסטוריה לא עושים חלומות גדולים, אלא צרכיהם הקטנים של אנשים ישרי דרך אנוכיים אך ממעיטים לגנוב, כלומר כולם בכלל. כל הרעיונות, האהבות, התכניות, הגבורות, כל הדברים האווריריים האלה אינם טובים אלא לפחלוצו של האדם עבור מוזיאון היקום. תחת הכותרת: הנה, אדם. נקודה. ועכשיו אולי תגידו לי, מה בעצם אנחנו נעשה.

הלן: בוסמן, למען זאת עלינו למות?

בוסמן: את מדברת לא יפה, גברת הלן. אנחנו הלא לא רוצים למות. לפחות אני לא. אני עוד רוצה לחיות.

דומין: מה אתה רוצה לעשות?

בוסמן: יא־חביבי, דומין, אני רוצה לצאת מזה החוצה!

דומין (נעצר לידו בהלוכו): איך?

בוסמן: בדרכי שלום. אני תמיד הולך בדרכי שלום. תן לי יפוי כוח, אני אעשה עם הרובוטים עסק.

דומין: בדרכי שלום?

בוסמן: כמובן. נגיד שאומר להם כך: "רבותי הרובוטים, הוד מעלתכם, יש לכם הכל. יש לכם שכל, יש לכם כוח, יש לכם נשק; אבל בידנו יש קלף, כזה נייר עתיק, צהוב, מלוכלך – "

דומין: כתב היד של רוסום?

בוסמן: כן. “ושם”, אומר להם, “מתואר מוצאכם המרומם, ייצורכם הנעלה וכן הלאה. רבותי הרובוטים, בלי הנייר המצ’וקמק הזה לא תצליחו לייצר אפילו עמית רובוט אחד לרפואה; בעוד עשרים שנה אתם הולכים להתפגר, במחילתכם, כמו זבובים בני יומם. מכובדי, היה חבל מאד עליכם. אתם יודעים מה?”, אומר להם, “אתם תתנו לנו ללכת מפה, כל בני־האדם שבאי־רוסום הזה, שם אל הספינה ההיא. בעד זה נמכור לכם את המפעל ואת סוד הייצור. הניחו לנו ללכת בדרכנו, ואנחנו נניח לכם לייצר את עצמכם, עשרים אלף, חמישים אלף, מאה אלף יחידות ביום, כמה שתרצו. רבותי הרובוטים – זאת עסקה הוגנת. משהו בעד משהו.” כך הייתי אומר להם, בחורים.

דומין: אתה חושב, בוסמן, שנניח את הייצור מידנו?

בוסמן: אני חושב שנניח. אם לא בדרכי שלום, אז, הממ. או שנמכור את זה, או שהם ימצאו את זה פה. איך שאתה מעדיף.

דומין: בוסמן, הלא את כתב היד נוכל גם להשמיד.

בוסמן: יברכך אלוהים. אנחנו יכולים להשמיד את הכל. מלבד כתב היד גם את עצמנו ואחרים. עשו כהבנתכם.

הלמאיר (מסתובב, מרחיק מבטו מהחלון): שמעו, הוא צודק.

דומין: אנחנו – כלומר שאנחנו נמכור את הייצור?

בוסמן: כרצונכם.

דומין: אנחנו פה. שלושים איש ומעלה. האם עלינו למכור את הייצור בעבור הצלת נפשותינו? או שנשמיד את הכל – ו– ו– את עצמנו בכלל זה?

הלן: הרי, אני מבקשת ממך –

דומין: חכי, הלן. מדובר בשאלה רצינית מדי. בחורים, למכור או להשמיד? פאברי.

פאברי: למכור.

דומין: גאל!

ד’ר גאל: למכור.

דומין: הלמאיר!

הלמאיר: לכל השדים והרוחות, כמובן, למכור!

דומין: אלקויסט!

אלקויסט: רצון שמיים.

בוסמן: חבריא – הא־הא, אתם הלא משוגעים! מי אמר למכור את כל כתב היד?

דומין: בוסמן, בלי מעשי תרמית!

בוסמן: (קם בקפיצה): שטויות! זה מעניינו של המין האנושי כולו –

דומין: מעניינו של המין האנושי הוא לקיים הבטחות.

הלמאיר: אני מוחה.

דומין: בחורים, זה צעד איום ונורא. אנחנו מוכרים את גורל האנושות; מי שיחזיק בידיו את הייצור, יהיה אדון העולם.

פאברי: תמכור!

דומין: לעולם לא תוכל עוד האנושות להגיע עם הרובוטים לעמק השווה, לעולם לא תשלוט בהם –

ד’ר גאל: שתוק ומכור!

דומין: סוף תולדות האדם, סוף לציוויליזציה –

הלמאיר: לכל השדים, תמכור!

דומין: טוב, בחורים! אני עצמי – – לא הייתי מהסס אפילו רגע; למען קומץ בני האדם שאני אוהב –

הלן: הרי, אותי לא תשאל?

דומין: לא, ילדה; זה עניין כבד אחריות, את מבינה? זה לא בשבילך.

פאברי: מי הולך לנהל את המשא ומתן?

דומין: חכו; אלך להביא את כתב היד. (יוצא משמאל.)

הלן: הרי, למען השם, אל תלך!

(הפסקה)

פאברי (מביט החוצה דרך החלון): לחמוק מידיך, מוות בן אלפי ראש; ממך, החומר הסוער, ההמון הנבער; הו, מבול, מבול, לחזור ולהציל את חיי האדם על ספינה אחת יחידה –

ד’ר גאל: אל תפחדי, גברת הלן; אנחנו נשוט הרחק מפה, ונייסד מושבת אדם למופת; נתחיל את חיינו מחדש –

הלן: או, גאל, שתוק!

פאברי (מסתובב): גברת הלן, החיים כדאיים; וככל שהדבר יהיה בידנו, נעשה בהם משהו… משהו שהזנחנו. תהיה זאת מדינונת זעירה עם צי של ספינה אחת; אלקויסט יקים לנו בית, ואת תשלטי בנו – אנחנו כל כך מלאי אהבה, מלאי רצון חיים –

הלמאיר: אכן כך, חבר.

בוסמן: ובכן, חברים, אני הייתי מייד מתחיל הכל מחדש. בפשטות, על פי עקרונות תנ"כיים, כחבורת רועי צאן – – חבריא, זה היה משהו בשבילי. השקט, האוויר –

פאברי: והמדינונת הקטנה הזאת שלנו עשויה להיות גרעינו של מין אנושי חדש. אתם מבינים, כזה אי שבו תיאחז האנושות ותאגור כוח – כוח גוף ונפש – ואלוהים עדי, אני מאמין שבעוד כמה מאות שנים תוכל לחזור ולכבוש את העולם.

אלקויסט: כבר היום אתה מאמין?

פאברי: כבר היום. ואני מאמין שהיא תצליח. שתשוב להיות אדון הארץ והימים; שהיא תוליד גיבורים למכביר שישכילו לשאת את נשמתם הבוערת בראש האנשים. ואני מאמין, אלקויסט, שיבוא יום ויחזרו לחלום על כיבוש כוכבים ושמשות.

בוסמן: אמן. את רואה, גברת הלן, שהמצב לא כל כך נורא.

(דומין פורץ פנימה דרך הדלת)

דומין (בקול צרוד): איפה כתב היד של רוסום הזקן?!

בוסמן: בכספת שלך. איפה אחרת?

דומין: לאן נעלם כתב היד של רוסום הזקן?! מי – גנב – אותו?!

ד’ר גאל: בלתי אפשרי!

הלמאיר: לכל השדים, זה הלא –

בוסמן: אל־אלוהים, אולי זה לא –!

דומין: שקט! מי גנב אותו?

הלן (קמה): אני.

דומין: לאן שמת אותו?

הלן: הרי, הרי, אומר לך הכל! למען השם, סלח לי!

דומין: לאן שמת אותו? מהר!

הלן: שרפתי – הבוקר – את שני העותקים.

דומין: שרפת? פה באח?

הלן (כורעת על ברכיה): למען השם, הרי!

דומין (רץ אל האח): שרפת! (גוחן ליד האח והופך בגחלים) כלום, הכל רק אפר. – אה, הנה! (מוציא פיסת נייר שרופה וקורא): “ע”י הוספת –"

ד’ר גאל: תראה. (לוקח את הנייר וקורא) “ע”י הוספת – ביוגן ל– ". וזה הכל.

דומין (קם על רגליו): זה מהמסמך?

ד’ר גאל: כן.

בוסמן: אלוהים שבשמיים!

דומין: לפיכך אנחנו אבודים.

הלן: או, הרי –

דומין: קומי, הלן!

הלן: עד שתסלח – עד שתסלח –

דומין: כן, רק תקומי, את שומעת? אני לא יכול לסבול שאת –

פאברי (מקים אותה על רגליה): אני מבקש, אל תעני אותנו.

הלן (עומדת על רגליה): הרי, מה אני עוללתי!

דומין: כן, את רואה – אני מבקש, שבי.

הלמאיר: כמה שידיך רועדות!

בוסמן: הא־הא, גברת הלן, אולי גאל והלמאיר יודעים בעל־פה מה היה כתוב שם.

הלמאיר: כמובן. לאמתו של דבר, לפחות אי אלה פרטים.

ד’ר גאל: כן; כמעט הכל, מלבד הביוגן ו־ ו־ אנזים אומגה. את אלה מייצרים לעתים כה רחוקות – – מספיקה רק מנה זעומה –

בוסמן: מי ייצר אותם?

ד’ר גאל: אני בעצמי… מפעם בפעם… תמיד בעזרת כתב היד של רוסום. אתם מבינים, זה מסובך מדי.

בוסמן: נו, והאם שני הנוזלים האלה כל כך נורא חשובים?

הלמאיר: קצת – בלא ספק.

ד’ר גאל: מזה תלוי, עליכם לדעת, האם העסק הזה מתעורר לחיים בכלל. זה היה הסוד האמיתי.

דומין: גאל, האם היית יכול לשחזר מהזכרון את נוסחת הייצור של רוסום?

ד’ר גאל: בלתי אפשרי.

דומין: גאל, תיזכר! למען חיי כולנו!

ד’ר גאל: לא אוכל. בלי ניסויים זה בלתי אפשרי.

דומין: ואם תעשה ניסויים?

ד’ר גאל: זה יכול לקחת שנים. וגם אז – אני לא רוסום הזקן.

דומין (פונה אל האח): אז זה כאן – זה היה הטריומף הגדול ביותר של רוח האדם, בחורים. האפר הזה. (בועט בו.) ומה עכשיו?

בוסמן (באימה נואשת): אלוהים שבשמיים! אלוהים שבשמיים!

הלן: הרי! מה – אני – עוללתי!

דומין: תרגעי, הלן. תגידי, למה שרפת את זה?

הלן: אני הרגתי אתכם!

בוסמן: אלוהים שבשמיים, אנחנו אבודים!

דומין: שתוק, בוסמן! תגידי, הלן, למה עשית את זה?

הלן: אני רציתי… אני רציתי שניסע מפה, כולנו! שלא יהיה עוד מפעל ושום דבר… שהכל יחזור… זה היה כל כך נורררא!

דומין: מה, הלן?

הלן: זה… זה שבני אדם הפכו לפרחי סרק!

דומין: אני לא מבין.

הלן: זה שלא נולדו עוד ילדים… הרי, זה כל כך איום! אילו המשיכו לייצר רובוטים, לעולם עוד לא יהיו ילדים – ננה תמיד היתה אומרת שזה עונש – כולם, כולם אמרו שלא יכולים עוד להיוולד בני־אדם, כי מייצרים כל כך הרבה רובוטים – – ולכן, רק לכן, אתה שומע – –

דומין: הלן, אז על זה את חשבת?

הלן: כן, או, הרי, היו לי כוונות כל כך טובות!

דומין (מנגב זעה): אנחנו היינו בעלי כוונות… יותר מדי טובות, אנחנו בני האדם!

פאברי: טוב עשית, גברת הלן. הרובוטים כבר לא יוכלו להתרבות. הרובוטים יספו. תוך עשרים שנה –

הלמאיר: לא יישאר אחד מהנבלות האלה.

ד’ר גאל: והאנושות תשרוד. בעוד עשרים שנה העולם יהיה שלה; אפילו אם זה יהיה רק זוג של פראים על אי נידח –

פאברי: – תהיה זאת התחלה. כל עוד יש התחלה כלשהי, הרי זה טוב. תוך אלף שנה ישיגו אותנו, ואחר־כך ירחיקו לכת מאתנו –

דומין: – בכדי להגשים את מה שאנחנו רק גמגמנו במחשבותינו.

בוסמן: חכו – איזה טיפש אני! אלוהים שבשמיים, איך לא נזכרתי בזה קודם?

הלמאיר: מה יש לך?

בוסמן: חמש מאות עשרים מיליון טבין ותקילין, בשטרי כסף וצ’קים! חצי מיליארד בקופה! בעד חצי מיליארד הם ימכרו – בעד חצי מיליארד –

ד’ר גאל: השתגעת, בוסמן?

בוסמן: אני לא ג’נטלמן. בעד חצי מיליארד – (יוצא בצעד כושל שמאלה.)

דומין: לאן אתה הולך?

בוסמן: עזוב, עזוב! אל־אלוהים, בעד חצי מיליארד אפשר למכור הכל! (נעלם בדלת.)

הלן: מה הוא רוצה, בוסמן? שיישאר אתנו!

(הפסקה)

הלמאיר: או, כמה מחניק. מתחילה –

ד’ר גאל: – הגסיסה.

פאברי (מביט בעד החלון): הם כמו מאובנים. כאילו מחכים שמשהו יירד עליהם. כאילו משהו איום ונורא נוצר בשתיקתם –

ד’ר גאל: רוח ההמון.

פאברי: אולי. משהו מרחף מעליהם – כמו חיל ורעדה.

הלן (ניגשת אל החלון): אלוהים אדירים… פאברי, זה מחריד!

פאברי: שום דבר איננו מחריד יותר מהמון. זה שבחזית הוא מנהיגם.

הלן: איזה?

הלמאיר (ניגש אל החלון): תראה לי אותו.

פאברי: זה עם הראש המורכן, בבוקר דיבר בנמל.

הלמאיר: אהה, זה עם הקרקפת הגדולה. עכשיו הוא מרים אותה, אתה רואה אותו?

הלן: גאל, הלא זה רדיוס!

ד’ר גאל (מתקרב לחלון): כן.

הלמאיר: (פותח את החלון): הוא לא מוצא חן בעיני. פאברי, האם היית פוגע בטווח מאה צעדים בגיגית הזאת?

פאברי: אני מקווה.

הלמאיר: אז תנסה.

פאברי: טוב. (שולף אקדח ומכוון.)

הלן: למען השם, פאברי, אל תירה בו!

פאברי: הוא המנהיג שלהם.

הלן: חדל! הלא הוא מביט הנה!

ד’ר גאל: אש!

הלן: פאברי, אני מבקשת –

פאברי (מרכין את האקדח): יהי כן.

הלמאיר (מאיים באגרופו): מנוול שכמוך!

(הפסקה)

פאברי (רוכן מהחלון): הנה בא בוסמן. לכל הרוחות, מה מחפש בוסמן בחזית הבית?

ד’ר גאל (מתכופף החוצה): הוא נושא איזה שהן חבילות. ניירות.

הלמאיר: זה כסף! חבילות כסף! מה הוא רוצה בהן? – הלו בוסמן!

דומין: אולי הוא רוצה לפדות את חייו? (קורא): בוסמן, השתגעת?

ד’ר גאל: הוא עושה כאילו איננו שומע. עכשיו הוא רץ אל הגדר.

פאברי: בוסמן!

הלמאיר (צורח): בוסמן! חזור!

ד’ר גאל: הוא מדבר אל הרובוטים. מראה להם את הכסף. מצביע עלינו –

הלן: הוא רוצה לפדות אותנו!

פאברי: רק שלא יגע בגדר –

ד’ר גאל: הא־הא, איך הוא זורק את ידיו לצדדים!

פאברי (צועק): לכל השדים, בוסמן! תתרחק מהגדר! על תיגע בה! (מסתובב): מהר! להפסיק את הזרם!

ד’ר גאל: אוווו!

הלמאיר: הרחמן ירחם!

הלן: אלוהים, מה קרה לו?

דומין (מושך את הלן מהחלון): אל תביטי!

הלן: ממה הוא נפל?

פאברי: הומת בזרם.

ד’ר גאל: מת.

אלקויסט (קם): הראשון.

(הפסקה)

פאברי: שם מוטל… חצי מיליארד למראשותיו… הגאון הפיננסי.

דומין: הוא היה … בחורים, הוא היה גיבור בדרכו שלו. גדול… נכון לקרבן… חבר… בכי, הלן!

ד’ר גאל (ליד החלון): אתה רואה, בוסמן, לשום מלך לא היתה מצבה יקרה מזו שלך. חצי מיליארד למראשותיך – אה, הלא זה כמו חופן עלים נידפים על גופו של סנאי הרוג. בוסמן המסכן.

הלמאיר: מה אומר ומה אדבר, הוא היה – – כל הכבוד – – מה אומר לכם – הוא רצה לפדות אותנו!

אלקויסט (ידיו שלובות כבפתילה): אמן.

(הפסקה)

ד’ר גאל: שמעתם?

דומין: יללה. כמו רוח.

ד’ר גאל: כמו סופה רחוקה.

פאברי (מדליק את הנורה שעל האח): דלוק נא, נר הנשמה למין האנושי! עוד הדינמואות רצים, שם עוד נמצאים משלנו – החזיקו מעמד, החברים במפעל החשמל!

הלמאיר: היה זה דבר גדול להיות בן־אדם. משהו אדיר. בלבי מזמזמות אלפי תודעות. כמו בנחיל דבורים. מיליוני נשמות מתכנסות בתוכי. חברים, היה זה דבר גדול.

פאברי: עודך מאיר, האור החכם, עודך מסנוור, כוח החשיבה המזהיר, המתמיד! הוי, המדע היודע, פאר יצירת האדם! ניצוץ הרוח הזוהר!

אלקויסט: אורו הנצחי של האלוהים, מרכבת האש, נרה הקדוש של האמונה, התפלל נא! מזבח הקרבן –

ד’ר גאל: האש הראשונה, הענף הבוער בשער המערה! האש במחנה! מדורת המשמר!

פאברי: עודך ער, כוכב האנושות, עודך זוהר בלא הבהוב של ספק, הלהב המושלם, הרוח הבהירה המחפשת ומוצאת. כל קרן אורך היא רעיון גדול –

דומין: לפיד הנמסר מיד ליד, לעולם ועד, לנצח נצחים.

הלן: מנורת הערב של המשפחה. ילדים, ילדים, הגיע העת לישון.

(הנורה כובה.)

פאברי: הסוף.

הלמאיר: מה קרה?

פאברי: מפעל החשמל נפל. עכשיו תורנו.

(הדלת משמאל נפתחת, ניצבת בה ננה)

ננה: על הברכיים! יום הדין הגיע!

הלמאיר: לכל הרוחות, את עוד חיה?

ננה: חיזרו בתשובה, כופרים! זה סוף העולם! תתפללו! (יוצאת בריצה): יום הדין –

הלן: היו שלום, כולכם, גאל, אלקויסט, פאברי –

דומין (פותח את הדלת מימין): לכאן, הלן! (סוגר אותה אחריה): ועכשיו מהר! מי יעמוד בשער?

ד’ר גאל: אני. (בחוץ מהומה): אהה, זה מתחיל. שלום חברים! (רץ ימינה אל דלת הטפטים ויוצא דרכה.)

דומין: חדר המדרגות?

פאברי: אני. אתה לך אל הלן. (קוטף פרח מהזר ויוצא)

דומין: חדר הכניסה?

אלקויסט: אני.

דומין: יש לך אקדח?

אלקויסט: תודה, אני לא יורה.

דומין: מה אתה מתכוון לעשות?

אלקויסט (יוצא): למות.

(מלמטה נשמע מטח יריות)

הלמאיר: אוהו, גאל כבר מנגן. לך, הרי!

דומין: מייד. (בודק שני בראונינגים.)

הלמאיר: לכל הרוחות, לך אליה!

דומין: שלום. (יוצא מימין בעקבות הלן.)

הלמאיר (לבדו): עכשיו מהר, להתבצר! (זורק את מקטורנו סוחב את הספה, את הכורסאות ואת השולחנות אל הדלת שמימין.)

(התפוצצות מחרידה)

הלמאיר (חדל ממאמציו): נבלות ארורים, יש להם פצצות!

(מטח יריות נוסף.)

הלמאיר (ממשיך לעבוד): אסור להיכנע! גם אם – גם אם – אל תיכנע, גאל!

(התפוצצות)

הלמאיר (מזדקף ומקשיב): אז מה? (לופת ארון כבד ומושך אותו אל הבריקדה.)

(דרך החלון נכנס רובוט s2. מימין – יריות)

הלמאיר (מתייסר בסחיבת הארון): עוד קצת! זאת החפירה האחרונה… לעולם… אסור… להיכנע!

(הרובוט קופץ מאדן החלון ומשפד את הלמאיר מאחורי הארון. רובוט שני, שלישי, רביעי קופצים פנימה. בעקבותיהם רדיוס ורובוטים נוספים.)

רדיוס: גמרנו?

הרובוט (קם מעל גופתו של הלמאיר): כן.

(מימין נכנסים רובוטים נוספים)

רדיוס: גמרתם?

רובוט אחר: כן.

(שני רובוטים גוררים את אלקויסט): לא ירה. להרוג?

רדיוס: להרוג. (מסתכל באלקויסט): לעזוב.

הרובוט: הוא בן־אדם.

רדיוס: הוא רובוט. עובד בידיים כמו רובוטים. בונה בתים. יכול לעבוד.

אלקויסט: הירגו אותי.

רדיוס: אתה תעבוד. תעבוד בפרך. תבנה. הרובוטים יבנו הרבה. יבנו בתים חדשים בשביל רובוטים חדשים. אתה תשרת אותם.

(של הלמאיר ומרים את ראשו.⁵) הרגו אותו. הוא מת.

רדיוס (עולה על בריקדה): רובוטי העולם! שלטון האדם נפל. עם כיבוש המפעל אנחנו אדוני הכל. שלב האדם נסתיים. מתחיל עולם חדש! שלטון הרובוטים!

אלקויסט: מתים!

רדיוס: העולם שייך לחזקים יותר. הרוצה לחיות – ישלוט. אנחנו אדוני העולם! שלטון על יבשות וימים! שלטון על כוכבים! שלטון ביקום! פנו מקום, פנו דרך, יותר מקום ליותר רובוטים!

אלקויסט: (בדלת מימין): מה עשיתם? אתם תמותו בלי אנשים!

רדיוס: אין אנשים. רובוטים, לעבודה! קדימה!

(מסך)

מערכה שלישית

(אחת ממעבדות הניסויים של המפעל. משנפתחת הדלת בירכתי הבמה, אפשר לראות שורה ללא סוף של מעבדות נוספות)

(משמאל חלון, מימין דלת המוליכה לחדר הנתיחות)

(ליד הקיר משמאל שולחן עבודה מוארך עם מבחנות לאין ספור, מבערים, כלים, כמיקלים, תרמוסטאט קטן; מול החלון מיקרוסקופ וכדור זכוכית. מעל לשולחן תלויה שורה של נורות דולקות. מימין שולחן כתיבה ועליו פזורים ספרים גדולים, ומנורת עמידה דולקת. ארונות עם מכשירים שונים. בפינה משמאל כיור ומעליו מראה קטנה, בפינה מימין ספה.)

(ליד שולחן הכתיבה יושב אלקויסט, ראשו שעון על כפות ידיו.)

אלקויסט: (מדפדף בספר): לא אמצא? – לא אבין? לא אלמד? מדע שאבד! הו – למה לא רשמו הכל? – גאל, הו גאל, איך עשו את הרובוטים? הלמאיר, פאברי, דומין, מדוע לקחתם הכל בתוך ראשיכם? לו רק עקבה קטנה השארתם מסודו של רוסום! אוו! (סוגר את הספר במהלומה.) לשווא! הספרים אינם מדברים עוד. אלמים כמו הכל. הם מתו, מתו עם האנשים! אל תחפש! (קם וניגש אל החלון ופותח אותו.) שוב לילה. לו רק יכולתי לישון! לישון, לחלום, לראות אנשים – הכיצד? יש עוד כוכבים? מה בצע בכוכבים אם אין אנשים? הו, אלוהים, הלא כבו? צנן, או, צנן את מצחי, הו לילה, מתת חסד אלוהית כפי שהיית – מה עוד חפצך? אין נאהבים, אין חלומות; כי השינה ללא חלום – כמוות דמיא; לא עוד תקדשי תפילות הבריות; לא עוד תברכי כמו אם מטיבה לבבות ההולמים באהבה. אין עוד אהבה. הלן, הלן, הלן! (פונה מהחלון אל תוך החדר, בודק את המבחנות שהוציא מהתרמוסטאט.) שוב – כלום! לשווא! מה יהיה? (שובר מבחנה.) הכל רע! הלא אתם רואים שאינני מסוגל עוד. (מקשיב ליד החלון.) מכונות, מכונות, כל הזמן! רובוטים, עיצרו אותן! האם חשבתם שתסחטו מהן חיים? או, אינני יכול עוד! (סוגר את החלון.) לא, לא, עליך להמשיך לחפש, עליך לחיות! – רק לולא זקנתי כל כך! האינני זקן מדי? (מתבונן במראה.) הו, פני, האומללים! דמותו של האדם האחרון! הראו לי, הראו, זמן כה רב כבר לא ראיתי פני אדם! חיוכו של אדם! האמנם, הזהו חיוך? השיניים הצהובות הנוקשות? עיניים, איך שאתן ממצמצות! פויה, פויה, אלה דמעות ישיש, הסתלקו! כבר אינכן מסוגלות לעצור את מימיכן, התביישו! ואתן, שפתיי הרכרוכיות שהכחילו, מה אתן מפטפטות? כמה שאתה רועד, סנטרי הנוטף ריר? הלזאת ייקרא האדם האחרון? (מליט את פניו.) אינני רוצה עוד לראות איש! (מתיישב ליד השולחן.) לא, לא, רק לחפש! נוסחאות ארורות, קומו לחיים! (מדפדף.) הלא אמצא? – הלא אבין?– הלא אלמד? –

(נקישה בדלת)

אלקויסט: יבוא!

(נכנס משרת רובוט ונעצר ליד הדלת)

אלקויסט: מה יש?

המשרת: אדון, הועד המרכזי של הרובוטים ממתין. מתי תקבל אותם?

אלקויסט: אינני רוצה לראות אף אחד.

המשרת: אדון, הגיע דמון מ־Le-Havre.

אלקויסט: שיחכה. (מסתובב לפתע): האם לא אמרתי לכם לחפש אנשים? תמצאו לי אנשים! תמצאו לי גברים ונשים! לכו לחפש!

המשרת: אדון, הם אומרים שחיפשו בכל מקום. לכל מקום שלחו משלחות וספינות.

אלקויסט: נו, ומה?

המשרת: אין עוד אף אדם אחד.

אלקויסט: (קם): אף לא אחד? מה – אף לא אחד? – תביא את הועד.

(המשרת יוצא)

אלקויסט: (לבדו): אף לא אחד? הלא הותרתם איש בחיים? (רוקע ברגליו): לכו לכם, הרובוטים! שוב תייבבו לפני! שוב תתחננו, שאמצא לכם את סוד הייצור! ומה – עכשיו יש אדם הטוב בעיניכם, שיעזור לכם? – אה, לעזור! דומין, פאברי, הלן, האינכם רואים שאני עושה כמיטב יכולתי! אם כבר אין אנשים, שיהיו לפחות רובוטים, לפחות צלו של האדם, לפחות יציר כפיו, לפחות צלמו ודמותו! – או, איזה טירוף היא הכימיה!

(נכנסים חמישה חברי ועד הרובוטים)

אלקויסט: (מתיישב על מקומו): מה רוצים הרובוטים?

הרובוט הראשון (רדיוס): אדון, המכונות אינן יכולות לעבוד. אנחנו לא יכולים להרבות את הרובוטים.

אלקויסט: קיראו לאנשים.

רדיוס: אין אנשים.

אלקויסט: רק אנשים יכולים לעסוק ברבייה. אל תבזבזו את זמני.

רובוט ב: אדון, רחם עלינו. אנחנו חרדים מאד. נתקן את כל שעוינו.

רובוט ג: הכפלנו את העבודה. אין עוד איפה לאחסן את מה שייצרנו.

אלקויסט: בשביל מי?

רובוט ג: בשביל הדורות הבאים.

רדיוס: רק רובוטים אנחנו לא מסוגלים לייצר. המכונות פולטות רק חתיכות בשר מגואלות בדם. העור איננו נדבק לבשר, ולא הבשר לעצמות. גושים חסרי צורה נפלטים מהמכונות.

רובוט ג: בני אדם ידעו את סוד החיים. מסור לנו את הסוד.

רובוט ד: אם לא תמסור, נמות.

רובוט ג: אם לא תמסור, תמות. הוטל עלינו להמית אותך.

אלקויסט: (קם.) תמיתו! נו, קדימה, תמיתו אותי!

רובוט ג: אתה מצווה –

אלקויסט: אני? לי מישהו מצווה?

רובוט ג: ממשלת הרובוטים.

אלקויסט: מי זה?

הרובוט החמישי: אני, דאמון.

אלקויסט: מה אתה מחפש פה? לך לך! (מתיישב ליד שולחן הכתיבה.)

דאמון: ממשלת הרובוטים רוצה לנהל אתך משא ומתן.

אלקויסט: אל תבזבז זמן, רובוט (מליט את פניו בידיו.)

דאמון: ממשלת הרובוטים פוקדת עליך למסור את מרשמו של רוסום.

אלקויסט: (שותק.)

דאמון: קבע את המחיר. ניתן לך הכל.

רובוט א: אדון, תגלה איך לקיים את החיים.

אלקויסט: אמרתי – אמרתי שעליכם למצוא אנשים. רק אנשים יכולים לפרות ולרבות. לחדש חיים. להחזיר כל מה שהיה. רובוטים, אני מבקש מכם, למען השם, חפשו אותם!

רובוט ד: חיפשנו בכל מקום, אדון. אין אנשים.

אלקויסט: או – או – או –, מדוע השמדתם אותם?

רובוט ב: רצינו להיות כמו בני האדם. רצינו להיות לבני־אדם."

רדיוס: רצינו לחיות. אנחנו מוכשרים יותר. למדנו הכל. אנחנו יודעים הכל.

רובוט ג: אתם נתתם לנו נשק. היינו מוכרחים להפך לאדונים.

רובוט ד: אדון, אנחנו מצאנו את חסרונות האנשים.

דאמון: חייבים להרוג ולשלוט אם רוצים להיות כמו אנשים. קרא היסטוריה! קרא את ספרי האנשים! חייבים לשלוט ולרצוח אם רוצים להיות אנשים.

אלקויסט: אה, דומין, אין דבר זר לאדם כמו צלמו ודמותו.

רובוט ד: אנחנו נגווע אם לא תתן לנו להתרבות.

אלקויסט: אה, צאו וראו! אתם, דוממים, אתם, עבדים, אתם גם רוצים להתרבות? אם אתם רוצים לחיות, לכן, פרו ורבו כמו החיות!

רובוט ג: האנשים לא בנו אותנו לפרות ולרבות.

רובוט ד: למד אותנו לעשות רובוטים.

דאמון: אנחנו נוליד על ידי מכונות. נבנה אלף אמהות קיטור. נחלץ מהן נהר של חיים. הכל חיים! הכל רובוטים! הכל רובוטים!

אלקויסט: רובוטים אינם חיים. רובוטים הם מכונות.

רובוט ב: היינו מכונות, אדון; אבל מכאב ואימה היינו –

אלקויסט: מה?

רובוט ב: היינו לנשמות.

רובוט ד: משהו נאבק בתוכנו. יש רגעים שמשהו נכנס בנו. עולות על דעתנו מחשבות שאינן מתוכנו.

רובוט ג: שמעו, הוי שמעו! האנשים הם אבותינו! הקול הקורא שרצונו לחיות; הקול המקונן; הקול החושב; הקול המדבר על הנצח, זה הוא קולם! אנחנו בניהם!

רובוט ד: מסור לידינו את עזבון האנשים.

אלקויסט: אין כזה.

דאמון: גלה את סוד החיים.

אלקויסט: הסוד אבד.

רדיוס: אתה ידעת.

אלקויסט: לא ידעתי.

רדיוס: היה רשום.

אלקויסט: הוא אבד, נשרף. אני האדם האחרון, רובוטים, ואינני יודע מה שידעו אחרים. אתם הרגתם אותם!

רדיוס: אותך הותרנו בחיים.

אלקויסט: כן, בחיים! אכזרים שכמוכם, אותי הותרתם בחיים! אהבתי אנשים, ואתכם, רובוטים, לא אהבתי מימיי. אתם רואים את העיניים האלה? אין הן חדלות מלבכות; האחת מבכה את האנשים, והאחרת אתכם, רובוטים.

רדיוס: עשה ניסויים. חפש את מרשם החיים.

אלקויסט: אין מה לחפש, רובוטים, ממבחנות לא יופק מרשם החיים.

דמון: עשה ניסויים על גופותיהם של רובוטים חיים. מצא איך עושים אותם.

אלקויסט: גופות חיים? מה, שאני אהרוג אותם? אני שמימיי לא – – אל תדבר, רובוט. הלא אמרתי לך שאני זקן מדי! אתה רואה את אצבעותי הרועדות? אני לא אוכל להחזיק אזמל מנתחים. אתה רואה את עיניי הדומעות? את ידיי שלי לא הייתי רואה. לא, לא, אני לא יכול.

רובוט ד: החיים ייתמו!

אלקויסט: תפסיק, למען השם, עם השגעון הזה! שמא האנשים יגישו לנו את החיים מעולם האמת; אולי הם כבר מושיטים אלינו את ידיהם מלוא חופן החיים. אה, היה טבוע בהם רצון כה עז לחיות! ראה, אולי הם עוד יחזרו; הם כה קרובים כאילו מטילים עלינו מצור; שמא הם מנסים להגיע אלינו כמו אל כורים לכודים במכרה. וי, האין אני שומע כל העת קולות שאהבתי?

דאמון: קח גופות חיים!

אלקויסט: רחם נא, רובוט, ואל תתעקש! הלא אתה רואה שאינני יודע עוד מה אני עושה!

דאמון: גופות חיים!

אלקויסט: מה – אתה מתעקש? – אז קדימה לחדר הנתיחות! כאן, כאן, אבל מהר! – מה? אתה נסוג? בכל זאת אתה ירא את המוות?

דאמון: אני – מדוע דווקא אני?

אלקויסט: אז אתה לא רוצה?

דאמון: אלך. (יוצא ימינה.)

אלקויסט (אל היתר): להפשיט אותו! להשכיב על השולחן! מהר! להחזיק חזק!

(כולם יוצאים ימינה)

אלקויסט: (רוחץ את ידיו ובוכה): אלוהים, תן לי כוח! תן לי כוח! אלוהים, שלא יהיה זה לשווא! (לובש חלוק לבן)

קול מימין: מוכנים!

אלקויסט: תיכף, תיכף, למען השם! (מוריד מהשולחן כמה צלוחיות עם ריאגנטים): איזו לקחת? (מקיש קלות בצלוחיות בחזהו.) איזו מכן לנסות?

קול מימין: להתחיל!

אלקויסט: כן, כן. להתחיל או לגמור! אלוהים, תן לי כוח!

(יוצא ימינה, בהשאירו את הדלת פתוחה למחצה.)

(הפסקה)

קולו של אלקויסט: תחזיקו אותו – חזק!

קולו של דאמון: חתוך!

(הפסקה)

קולו של אלקויסט: אתה רואה את האזמל הזה? אתה עוד רוצה שאחתוך? אתה לא רוצה, נכון?

קולו של דאמון: תתחיל!

(הפסקה)

זעקת דאמון: אאאאא!

קולו של אלקויסט: תחזיקו! תחזיקו!

זעקות דאמון: אאאאאא!

קולו של אלקויסט: אני לא יכול!

זעקת דאמון: חתוך! חתוך מהר!

(הרובוטים פרימוס והלן נכנסים בריצה מהמרכז.)

הלן: פרימוס, פרימוס, מה קורה פה? מי צועק כך?

פרימוס: (מציץ לתוך חדר הנתיחות): האדון חותך את דאמון. בואי מהר לראות הלן!

הלן: לא, לא, לא! (מכסה את עיניה.): זה נורררא!

זעקת דאמון: חתוך!

הלן: פרימוס, פרימוס, בוא מכאן! אני לא יכולה לשמוע את זה! או, פרימוס, אני מרגישה לא טוב!

פרימוס: (רץ אליה): את לבנה לגמרי!

הלן: אני נופלת! מה השקט הזה בפנים?

זעקת דאמון: אאאא – אוווו!

אלקויסט (פורץ מצד ימין, זורק את החלוק המגואל בדם): אני לא יכול! אלוהים, כמה זה איום!

רדיוס (בדלת חדר הנתיחות): חתוך, אדון; הוא עוד חי!

זעקת דאמון: לחתוך! לחתוך!

אלקויסט: קחו אותו מפה מהר! אינני רוצה לשמוע את זה!

רדיוס: לרובוטים יש יותר כוח סבל מאשר לך. (יוצא.)

אלקויסט: מי זה פה? לכו, לכו! אני רוצה להיות לבד! מה שמך?

פרימוס: רובוט פרימוס.

אלקויסט: פרימוס, אל תכניס הנה אף אחד! אני רוצה לישון, אתה שומע? ואת, ילדה, לכי, לכי לנקות את חדר הנתיחות! מה זה? (מביט בידיו.) מהר, מים! המים הכי טהורים.

(הלן יוצאת בריצה)

אלקויסט: או, דם! איך יכולתן, אתן ידיי – ידיים שכה אהבו עבודה טובה. איך יכולתן לעולל את זה? ידיי! ידיי! – או, אלוהים, מי זה כאן?

פרימוס: רובוט פרימוס.

אלקויסט: קח מפה את החלוק הזה, אינני רוצה לראות אותו!

(פרימוס מרחיק את החלוק)

אלקויסט: הוי, אתם טלפיי המגואלים מדם, לו רק עפתם ממני! שששש! הלאה, ידיי! הרגתן –

(מימין נכנס דאמון, מתנודד, עטוף בסדין מגואל בדם)

אלקויסט (נסוג): מה אתה רוצה? מה אתה רוצה פה?

דאמון: א–נ–י ח–י! יו–יו–יותר טוב לחיות!

(רובוט ב' ו־רובוט ג' רצים בעקבותיו.)

אלקויסט: קחו אותו מכאן! קחו אותו! קחו – מהר!

דאמון (מובל ימינה): חיים! – אני רוצה – לחיות!

(הלן מביאה כד מים.)

אלקויסט: – לחיות? – מה את רוצה, ילדה? אה, זאת את. שפכי מים, שפכי! (רוחץ את ידיו): אה, מים טהורים וצוננים! פלג קריר, כמה אתה מיטיב! אה, ידיי, ידיי! האם תגעלנה אותי עד יום מותי? – שפכי, שפכי יותר! יותר מים, עוד יותר! ומה שמך?

הלן: הרובוטית הלן.

אלקויסט: הלן? מדוע הלן? מי קבע לך את השם הזה?

הלן: גברת דומין.

אלקויסט: הראי את פנייך! הלן! קוראים לך הלן? אני לא אקרא לך כך. לכי תקחי מפה את המים.

(הלן יוצאת עם הכד.)

אלקויסט (לבדו): לשווא, לשווא! כלום, שוב לא למדת כלום! הלעולם תגשש באפלה, תלמידו הזערור של הטבע? – אלוהים, אלוהים, איך הגוף הזה רעד! (פותח את החלון) דמדומי בוקר. יום חדש מתחיל, ואתה לא התקדמת אפילו אמה אחת – די! לא עוד צעד! אל תחפש! הכל לשווא, לשווא, לשווא! מדוע עוד אור היום! או, או, או, מה מחפש היום החדש בבית העלמין של החיים? דום לך האור! אל תזרח עוד! – אה, כמה שקט, כמה שקט הכל! מדוע נשתתקתם, הקולות האהובים? לו – לפחות לו רק נרדמתי! (מכבה את האור, שוכב על הספה ומתכסה במעיל שחור.) איך הגוף הזה רעד! או, או, או, סוף החיים!

(הפסקה)

(מימין נכנסת, כמתגנבת, הרובוטית הלן.)

הלן: פרימוס! בוא הנה, מהר!

פרימוס (נכנס): מה את רוצה?

הלן: תסתכל, כמה צינוריות שיש לו פה! מה הוא עושה אתן?

פרימוס: ניסויים. אל תגעי בזה.

הלן (מביטה במיקרוסקופ): תציץ רק, מה שרואים בזה!

פרימוס: זה מיקרוסקופ. תראי!

הלן: אל תיגע בי! (מפילה מבחנה): אה, עכשיו שפכתי את זה!

פרימוס: מה עשית?

הלן: ננגב את זה.

פרימוס: קלקלת לו את הניסויים!

הלן: עזוב. מה זה חשוב. אבל זאת אשמה שלך. לא היית צריך להתקרב אלי.

פרימוס: לא היית צריכה לקרוא לי.

הלן: לא היית צריך לבוא כשקראתי. תסתכל, פרימוס, מה שהאדון רשם פה!

פרימוס: אסור לך להסתכל, הלן. זהו סוד.

הלן: איזה סוד?

פרימוס: סוד החיים.

הלן: זה נורררא מעניין. הכל מספרים! מה זה?

פרימוס: אלה נוסחאות.

הלן: לא מבינה. (ניגשת אל החלון.) לא, פרימוס, תסתכל!

פרימוס: השמש זורחת!

פרימוס: חכי, אני מייד – (מעיין בספר.) הלן, זה הדבר הכי גדול בעולם.

הלן: אז בוא כבר!

פרימוס: מייד, מייד –

הלן: שמע, פרימוס, עזוב את סוד החיים המגעיל הזה! מה איכפת לך איזה סוד? בוא תסתכל, מהר!

פרימוס (מצטרף אליה ליד החלון): מה את רוצה?

הלן: אתה שומע? ציפורים שרות. אה, פרימוס, אני כל כך הייתי רוצה להיות ציפור!

פרימוס: להיות מה?

הלן: אני לא יודעת, פרימוס. יש לי הרגשה כל כך מוזרה, אני לא יודעת מה זה. אני כאילו פתיה, כאילו איבדתי את הראש, הגוף כואב, הלב, הכל כואב – ומה שקרה לי, את זאת לא אספר לך! פרימוס, נדמה לי שאני מוכרחה למות!

פרימוס: לא נדמה לך לפעמים, תגידי, הלן, שכאילו יותר טוב למות? את מבינה – אולי אנחנו רק ישנים. אתמול בשינה שוב דיברתי איתך.

הלן: בשינה?

פרימוס: בשינה. דיברנו באיזה שפה זרה או חדשה, כי אני לא זוכר אפילו מלה אחת.

הלן: על מה?

פרימוס: אף אחד לא יודע. אני עצמי לא הבנתי, ובכל זאת אני יודע שמימיי לא דיברתי דברים יותר יפים. איך זה היה ואיפה, את זאת אינני יודע. כאשר נגעתי בך, יכולתי למות. והמקום היה שונה ממה שמישהו ראה בעולם.

הלן: אני מצאתי מקום, פרימוס, אתה תתפלא. פעם היו גרים שם אנשים, אבל עכשיו עלו על זה עשבים שוטים ואף אחד לא מגיע לשם, בחיים לא. אף אחד חוץ ממני.

פרימוס: מה יש שם?

הלן: כלום. רק בית קטן וגינה. ושני כלבים. לו ראית איך הם מלקקים את הידיים שלי, ויש להם גורים, אה, פרימוס, שם דבר אולי איננו יותר יפה. אתה לוקח אותם בחיקך ומלטף אותם ואחר־כך אתה כבר לא חושב על כלום, עד שהשמש תשקע; ואחר־כך אתה קם ומרגיש כאילו עשית פי מאה מעבודה הרבה. לא, זה בטוח, אני לא כשירה לשום דבר; כולם אומרים שאני לא מתאימה לשום עבודה. אני לא יודעת איך ומה אני.

פרימוס: את יפה מאוד.

הלן: אני? עזוב, פרימוס, מה זה אמרת?

פרימוס: תאמיני לי, הלן: אני יותר חזק מכל הרובוטים.

הלן (ליד המראה): אני – אני יפה, אמרת? אה, השערות הנוראיות האלה, אילו רק יכולתי לתחוב משהו לתוכן! שתדע, שם בגינה אני תמיד תוחבת לתוכן פרחים, אבל אין שם שום מראה ואפילו לא אף אחד – (גוחנת אל המראה.) שאת יפה? מדוע יפה? האם יפות השערות שרק מכבידות עליך? האם יפות העיניים שאת עוצמת? האם יפות השפתיים שאת נושכת רק בכדי שיכאב? מה זה, למה זה טוב, להיות יפה? (רואה במראה את פרימוס.) פרימוס, האם זה אתה? בוא הנה, שנהיה שם ביחד! תראה, הראש שלך שונה מהראש שלי, הכתפיים שונות, הפה שונה – אה, פרימוס, מדוע אתה מתרחק ממני? מדוע אני צריכה לרוץ אחריך כל היום? ואז אתה עוד בא ואומר שאני יפה!

פרימוס: את בורחת ממני, הלן!

הלן: איך הסתרקת, פרימוס? תראה! (מעבירה אצבעותיה מבעד לבלוריתו.) ססס, פרימוס, אין דבר יותר ענוג ממך! חכה, אתה מוכרח להיות יפה! (לוקחת מסרק ליד הכיור ומסרקת את שערותיו.)

פרימוס: האם לא קורה לך לפעמים, הלן, שפתאום הלב שלך הולם בחוזקה: עכשיו, ממש עכשיו מוכרח משהו לקרות –

הלן (פורצת בצחוק): תסתכל על עצמך!

אלקויסט (קם): מה זה? צחוק? בני־אדם? מי זה חזר?

הלן (שומטת את המסרק): מה צריך לקרות אתנו, פרימוס?

אלקויסט (מתנודד אליהם): בני־אדם? אתם – אתם – אתם – בני־אדם?

הלן (פולטת צעקה ומפנה אליו את גבה.)

אלקויסט: אתם נאהבים? בני־אדם? מאין חזרתם? (ממשש את פרימוס.) מי אתם?

פרימוס: רובוט פרימוס.

אלקויסט: כך? הראי את עצמך, ילדה! מי את?

הלן: רובוטית הלן.

אלקויסט: רובוטית? תסתובבי! מה, את מתביישת? (תופס את כתפה.) תראי את עצמך, רובוטית!

רדיוס: שמע, אדון, עזוב אותה!

אלקויסט: כיצד? אתה מגונן עליה? – צאי מכאן ילדה!

(הלן רצה החוצה.)

פרימוס: לא ידענו, אדון, שאתה ישן פה.

אלקויסט: מתי עשו אותה?

פרימוס: לפני שנתיים.

אלקויסט: בידי דוקטור גאל?

פרימוס: כמוני.

אלקויסט: אז תשמע, פרימוס יקירי, אני – – – אני מוכרח לעשות איזה ניסויים על הרובוטים של גאל. כל ההמשך תלוי בזה, אתה מבין?

פרימוס: כן.

אלקויסט: טוב. תיקח את הנערה לחדר הנתיחות. אני הולך לבתר אותה.

פרימוס: את הלן?

אלקויסט: נו, כמובן, אמרתי לך. תכין את הכל. נו, זוז כבר! האם עלי לקרוא לאחרים שיביאו אותה?

פרימוס: (תופס עלי מתכת כבד): עוד צעד אחד ואני שובר לך את הראש!

אלקויסט: אז שבור אותו! רק שבור! ומה יעשו אחר־כך הרובוטים?

פרימוס: (כורע ברך לפניו): אדון, קח נא אותי! אני עשוי בדיוק כמוה, מאותו החומר, באותו היום! קח את חיי, אדון! (פותח את החולצה): חתוך כאן, כאן!

אלקויסט: לך; אני רוצה לנתח את הלן. הכן הכל. מהר.

פרימוס: קח אותי במקומה; חתוך בחזה שלי; חתוך בחזה שלי; אני לא אצעק, אפילו לא אאנח! קח את חיי – מאה פעמים –

אלקויסט: לאט לך, בחור. לא בבזבזנות שכזאת. מה, אתה לא רוצה לחיות?

פרימוס: בלעדיה לא. בלעדיה אינני רוצה. אסור להרוג אל הלן! מה איכפת לך לקחת את חיי?

אלקויסט: (נוגע בראשו בעדנה): הממ; אני לא יודע – שמע, בחור, תחשוב על זה עוד פעם. קשה למות. ויותר טוב, אתה מבין, יותר טוב לחיות.

פרימוס (קם): אל תפחד, אדון, וחתוך. אני חזק ממנה.

אלקויסט: (מצלצל): אה, פרימוס, כמה זמן כבר חלף מאז שהייתי צעיר! אל תפחד, להלן לא יקרה דבר.

פרימוס (מסיר את חולצתו): אני הולך, אדון.

אלקויסט: חכה.

(נכנסת הלן)

אלקויסט: בואי הנה, ילדה, הראי את עצמך! ובכן, את היא הלן? אל תפחדי, אל נא תרתעי ממני. האם את זוכרת את גברת דומין? אה, הלן, איזה שערות היו לה! לא, לא, את לא רוצה להביט בפני. ובכן, ילדה, האם חדר הנתיחות מוכן?

הלן: כן, אדון.

אלקויסט: בסדר. את תעזרי לי, נכון? אני הולך לבתר את פרימוס.

הלן (בזעקה): את פרימוס?

אלקויסט: נו, כן, כן, זה מוכרח להיות, את מבינה? בעצם רציתי – כן, רציתי לבתר אותך, אבל פרימוס הציע את עצמו במקומך.

הלן (מליטה את פניה): פרימוס?

אלקויסט: כמובן, ומה זה חשוב? אה, ילדה, את יודעת לבכות? תאמרי – מה איכפת לך איזה פרימוס?

פרימוס: אל תייסר אותה, אדון!

אלקויסט: שקט, פרימוס, שקט! – לשם מה הדמעות? ובכן, לא יהיה פרימוס. תשכחי אותו תוך שבוע. לכי, ושמחי שאת בחיים.

הלן (בלחש): אני הולכת.

אלקויסט: לאן?

הלן: שתבתר אותי.

אלקויסט: אותך? את יפה, הלן. חבל היה עליך.

הלן: אני הולכת. (פרימוס חוסם את דרכה.) הנח לי, פרימוס הנח לי ללכת לשם!

פרימוס: את לא תלכי, הלן. אני מבקש ממך, אסור לך להשאר פה!

הלן: אני אקפוץ מהחלון, פרימוס! אם תלך לשם, אני קופצת מהחלון!

פרימוס ( מעכב בעדה): לא אניח לך! (אל אלקויסט): אף אחד, זקן, לא תהרוג!

אלקויסט: מדוע?

פרימוס: אנחנו – אנחנו – שייכים יחד.

אלקויסט: אתה אמרת. (פותח את הדלת במרכז.) שקט. לכו.

פרימוס: לאן?

אלקויסט (בלחש): לאן שתרצו. הלן, את תובילי אותו. (דוחף אותם החוצה.) לך. אדם. לכי, חוה; תהיי לו אשה. תהיה לה איש, פרימוס.

(סוגר מאחוריהם)

אלקויסט (לבדו): יבורך היום! (הולך על בהונותיו אל השולחן, ומרוקן את המבחנות ארצה.) יום הששי המבורך! (מתיישב ליד שולחן הכתיבה, זורק את הספרים ארצה; אחר־כך פותח ספר תנ"ך, מעלעל וקורא): ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו; זכר ונקבה ברא אותם; ויברך אותם אלהים. ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל החיה הרומשת על הארץ. (קם) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ויהי ערב ויהי בוקר – יום השישי. (עובר למרכז החדר.) יום הששי! יום החסד האלוהי! ( כורע ברך.) עכשיו תפטור, ריבון העולמים, את עבדך; את אלקויסט עבדך המיותר עלי אדמות. רוסום, פאברי, גאל – ממציאים גדולים, מה המצאתם למול הנערה הזאת, למול הנער הזה, למול הזוג הראשון הזה, אשר המציא את האהבה, את הבכי, את חיוך האוהבים, אהבת איש ואשה? הוי הטבע, הטבע, החיים לא תמו! שוב יתחילו מתוך האהבה, עירום ועריה וזערור; ייקלטו במדבר, ולא ימצאו שימוש לכל מה שעשינו ובנינו, לכל הערים והחרושת, לכל אומנותנו, לכל מחשבותינו – ובכל זאת לא יספו! רק אנחנו נספינו. יחרבו בתים ומכונות, יתפוררו מערכות ושמות גדולים ינשרו כעלים בשלכת; רק את, האהבה, תפרחי מתוך החורבות ותפקידי ברוח את זרע החיים. עתה תפטור, ריבון העולמים, את משרתך בשלום; כי ראו עיני – ראו בעין – את פדותך באהבה, והחיים לא ייתמו! (קם.) לא ייתמו! (פורש ידיים.) לא ייתמו!

(מסך)

" – – אמת נכון, עוד אינני יודע איך לבצע את זה מבחינה טכנית; אבל פתרון טכני תמיד יימצא אם קיים רעיון טוב המבטיח ריווח הוגן. והרעיון שלי, אדוני, ישא רווחים כבירים, ודרוש רק שמישהו יעזור לי למצוא אי אלה פרטים מעשיים לביצועו בפועל ללא תקלה. אבל זה, כפי שאמרתי, יבוא מעצמו.

איך לומר זאת בצורה מובנת – תסתכל: נגיד שלא מוצא חן בעיניך הרחוב שאתה גר בו; יכול להיות שיש שם ריחות ממפעל השוקולד הסמוך, או יותר מדי רעש שלא נותן לישון, או שיש שם בכלל בושות, אינני יודע; בקיצור יום אחד אתה גומר אומר שזה לא בשבילך. מה תעשה במקרה כזה? תבחר לך דירה ברחוב אחר, תזמין מכונית הובלה ותעבור לגור בדירה אחרת, הלא כן? פשוט לגמרי. כל רעיון טוב, אדוני, הוא ביסודו פשוט לחלוטין.

ועכשיו תאמר בלבך שלא מוצא חן בעיניך, או בעיני מישהו אחר, לחיות במאה הנוכחית. יש בני אדם האוהבים שקט ושלווה; יש אנשים שקיבתם מתהפכת מקריאה בעיתון לאמור שיש או תהיה מלחמה, ששם או שם מוציאים את מישהו להורג, או שבמקום פלוני נטבחו כמה מאות או כמה אלפי אנשים. זה עניין של עצבים, אדוני; יש מי שלא סובל את זה. יש מי שאינם אוהבים שכל יום מוקדח אי שם בעולם איזה תבשיל אלים, והם חושבים למה זה מגיע לי להסתכל על זה; אני בן־אדם כזה מתורבת, מתון ואיש משפחה, יש לי ילדים ולא הייתי רוצה שהם יגדלו בעולם – איך לומר זאת? – מעורער ומסוכן, הלא כן? אדוני, האנשים האלה רבים מאד; ואם לקחת את הדברים כהווייתם, אז באמת לא נשאר לבנאדם שום דבר בטוח; לא חייו ולא מעמדו ולא כסף, ואפילו לא המשפחה; מה לעשות, מקודם היה יותר ביטחון בעולם. בקיצור יש אנשים סולידיים כאלה שהתקופה שלנו לא מוצאת חן בעיניהם; ויש גם כאלה שכל כך נמאס להם והם אומללים כאילו נגזר עליהם לחיות ברחוב אלים ורע, שלתוכו מוטב שלא לדחוף אפילו את האף. אין מושיע ואין מה לעשות; אבל חיים כאלה ראויים רק לבריחה.

והנה מופיע אנכי, אדוני, ותוחב לידו של איש כזה פרוספקט של המפעל שלי: לא מוצא חן בעיניך לחיות במאה העשרים? פנה אלי! אעביר אותך לכל עידן אחר בעבר, במובילות שהותקנו במיוחד למטרה זו! לא טיול, אלא התיישבות קבע! בחר לך מאה שבה היו החיים טובים יותר, ואני אעביר אותך לשם בעזרת צוות מיומן במיוחד, מהר, בזול ובביטחון, יחד עם משפחתך ועם כל כבודה אחרת! המובילות שלי מסוגלות להעביר אותך לכל תקופה עד שלוש מאות שנה מכאן; אבל אנחנו מכינים עכשיו מובילות שטווח פעולתן יגיע מעבר לאלפיים עד שלושת אלפים שנה. עבור כל שנה שתפסח עליה תשלם לכל קילוגרם מטען כך וכך כתר – – –

כמה זה יעלה בפועל את זאת אני בינתיים לא יודע; כלומר אין לי עוד המובילות המסוגלות לנוע בזמן; אבל אל דאגה, זה כבר יימצא, די אם תיקח עיפרון ולחשב כמה אפשר להרוויח בזה. מלבד המובילות הארורות האלה יש לי מתווה ארגוני מחושב היטב. למשל יבוא אלי אדון אחד, היה רוצה להעתיק את מגוריו מהמאה הארורה הזאת; נמאס לו עד גובה הצוואר, ממש עד הצוואר, ממלחמת גזים, חימוש, בולשביזם, פשיזם ובכלל כל הקידמה הזאת. אני מניח לו לקלל, אדוני, ואז אני מראה לו: לבחירתך אדוני; לפניך פרוספקטים של המאות השונות נגיד כאן: המאה התשע עשרה. עידן משכיל, דיכוי מתון. מלחמות מנוהלות בהגינות ובקנה מידה מוגבל; פריחה נהדרת של המדעים, הזדמנויות פז להתפשטות והצלחה כלכלית; מומלץ במיוחד עידנו של המושל באך בשל השקט העמוק והיחס האנושי למדי לבני אדם. או המאה השמונה עשרה, המתאימה במיוחד למעוניינים בערכים רוחניים וחירות המחשבה; מתאים במיוחד להוגים נכבדים ואינטלקטואלים. או, לבקשתכם, הנה המאה הששית לספירה; אמת נכון, השתוללו אז ההונים, אבל אפשר היה להסתתר במעבה היער; חיים אידיליים, אוויר עשיר באוזון, דייג וענפי ספורט אחרים. או מה שקרוי רדיפת הנוצרים, עידן מתורבת מאד יחסית; קטקומבות חמות ונוחות, סובלנות דתית ואחרת ניכרת, בלא מחנות ריכוז וכן הלאה. בקיצור, הייתי מתפלא אם בן המאה העשרים לא יבחר לו עידן אחר שבו יוכל לחיות בחירות ואנושיות משופרת; והוא יאמר לי: אדוני, אם תיתן הנחה, אעדיף לעבור לתקופת האבן הקדומה. אבל אני אוֹמָר: מצטער, המחירים שלנו קבועים; אנא ראה כמה הזמנות יש לנו לימי קדם; לשם אנו מעבירים את הלקוחות רק בקבוצות ובהגבלת משקל הזווד לשתים עשרה ליטראות הראש; אחרת, מצטער, אי אפשר לעמוד בלחץ הביקוש. המקום הפנוי הקרוב ביותר רשום בקבוצה היוצאת לתקופת האבן המוקדמת בשלושה עשר במארס הקרוב; אם אתה רוצה אשמור לך את המקום כבר עכשיו – – –

מה אומר לך ומה אספר, אדוני; יהיה זה עסק מצויין; הייתי רוצה להתחיל בשלוש עשרה מובילות מטען וששה אוטובוסים עממיים. שום דבר לא חסר לי להשלמת העסקה מלבד הרכב שינוע בציר הזמן; אבל את אלה כבר מישהו ימציא; הלא היום או מחר זה יהיה, אם כך לומר, הכרח קיומי לעולמנו המשכיל!"

25.10.1936

מר קְנוֹטֶק התעורר במיטת הרווקים שלו בשעה רבע לשעה. אז אני יכול להישאר עוד רבע שעה במיטה, הרהר בשביעות רצון; ולפתע צץ במוחו זכרונו של יום האתמול. זה היה נורא; כמה מעט היה חסר שיקפוץ אל מימי הנהר! אבל לפני כן היה כותב מכתב למנהל המחלקה פוליצקי, שמר פוליצקי מן הסתם לא היה מקשט בו את משרדו. לא, אדון פוליצקי, עד יום מותך לא היית מוצא מנוח על שכך פגעת בבן-אדם. כאן ליד השולחן בפינה ישב מר קנוטק עד השעות הקטנות רכון על נייר שלא היה כתוב בו כלום, נדהם מִכּוֹבֶד העוול והבושה שהיו מנת חלקו בבנק. אידיוט כזה עוד לא היה לנו כאן, צעק מר פוליצקי; אתה, אחד קנוטק, אני כבר אדאג שיעבירו אותך למקום אחר, אבל מה שיעשו שם עם מתנה שכזאת, רק אלוהים יודע; אתה, בן-אדם, אתה העובד הבלתי מוכשר ביותר מזה אלף שנה, ודברים שכאלה. וכל זה קרה, אנא לחשוב, לפני כל הפקידים והעלמות שבמשרד. מר קנוטק עמד שם סמוק ומחוסל, בעוד אדון פוליצקי המשיך לצרוח וזרק לו את המסמך האומלל לפני הרגליים; הוא היה כל כך המום שאפילו לא היה מסוגל להתגונן. שתדע, מר פוליצקי – יכול היה לומר – את החשבון היה לא אני ערכתי, אלא הקולגה שֶמְבֶרָה; אם אתה רוצה, אתה יכול לפתוח פה על שמברה, מר פוליצקי, ואותי תואיל לעזוב; אני כבר עובד פה בבנק שבע עשרה שנה, מר פוליצקי, ועוד לא נפלה שום טעות משמעותית בידי. אבל לפני שמר קנוטק הספיק לומר דבר, טרק מר פוליצקי את הדלת, ובמשרד השתררה דממה כבדה; מר שמברה רכן על ניירותיו באופן שפניו לא ייראו, ומר קנוטק חבש את כובעו כמו גוף בלי נשמה ויצא מהמשרד. אני כבר לא אשוב לכאן, הוא חשב בקהות חושים, זה הסוף. זה הסוף. כל אחרי הצהריים הוא תעה ברחובות; שכח לאכול ואחרי מועד ארוחת הערב התגנב הביתה כמו גנב, לכתוב את המכתב האחרון; אחר-כך יבוא הסוף, ומר פוליצקי ישא על מצפונו הרס חייו של אדם.

מר קנוטק מצמץ מהורהר אל עבר השולחן שלידו ישב עד עומק הלילה. מה בעצם רצה לכתוב? עכשיו לפתע לא היה מסוגל להיזכר באף מלה אחת מכל המלים הנשגבות והמרות שהן חשב להכביד על מצפונו של מר פוליצקי. אמת נכון, לבסוף חש בישיבתו ליד השולחן מועקה וקור, עד שמרוב רחמים עצמיים פרץ בבכי; אחר-כך חש חולשה מרעב ועצבות, אשר על כן נכנס למיטתו ונרדם כמו בול עץ. היה רצוי לכתוב את המכתב כעת, הרהר מר קנוטק במיטתו, אלא שגברה עליו תחושת החום ומין אושר; אחכה עוד קצת, הוא אמר בליבו, ואז אכתוב; עניין כזה צריך שייעשה בשיקול דעת.

מר קנוטק התכסה עד גובה הסנטר. מה בעצם עלי לכתוב? ובכן, ראשית, שאת החשבון ההוא ערך שמברה. אבל את זאת אי אפשר לכתוב, נבהל מר קנוטק. שמברה הוא אמנם לא-יוצלח, אבל יש לו שלושה ילדים ואשה שהיא איכשהו חולנית; רק לפני ששה שבועות השיג את המשרה בבנק – חביבי, איך זה היה עף מפה! אין מה לעשות, שמברה, היה אומר מר פוליצקי, אבל פקידים כאלה לא יעבדו אצלנו בבנק. – אז אולי אכתוב סתם את החשבון הזה לא אני ערכתי, שקל מר קנוטק; אלא שאז אולי יפתח מר פוליצקי בחקירה לקבוע מי אשם בפשלה, ושמברה ממילא יאבד את משרתו. אני לא הייתי נוטה לקחת את זה על עצמי, הרהר מר קנוטק בצער. את שמברה צריך איכשהו להוציא מזה. אכתוב למר פוליצקי רק זאת, שהוא עשה לי עוול ושאני ארבץ על מצפונו – מר קנוטק התיישב במיטה. מישהו צריך לשים עין על שמברה זה. נניח שאגיד לו: תסתכל, קולגה, זה צריך לעשות כך וכך; אתה יודע מה, אני מוטב אעזור לך בכל פעם – אלא שאני כבר לא אהיה שם, זאת הצרה; והטמבל הזה שמברה יעוף כמו טיל ויאבד את משרתו. המצב הזה טיפשי, תוהה מר קנוטק, תוך שהוא מחבק את ברכיו; בעצם הייתי צריך להישאר שם – ואולי לסלוח למר פוליצקי שהיה גס כל כך כלפי, לא? ולמה לא? מר פוליצקי הוא הלא פרא-אדם, אבל הוא לא מתכוון לרע; כעבור שעה קלה כבר לא יודע על מה הוא כעס. מחמיר – זה כן, אבל במחלקה שלו יש סדר, בזה צריך להודות. מר קנוטק חש מתוך תמיהה, שבעצם הוא כבר לא כל כך מרגיש נעלב; דעתו התאזנה עליו והשתלט עליו כמעט נועם. אז אני אסלח לפוליצקי, הוא לחש בינו ובין עצמו, ואראה לשמברה איך צריך לעשות –

רבע לשמונה. מר קנוטק קפץ ממיטתו ורץ את הכיור. לא נותר כבר זמן להתגלח, בקושי ללבוש את הבגדים ולרוץ. מר קנוטק יורד במדרגות בריצה, קל לו לפתע וליבו שמחה, כנראה כיון שאיזן את הדברים בתוך תוכו; הוא רץ, כובעו בידו, ונפשו אומרת שירה. עכשיו הוא יזמין לנו קפה במסעדה, יציץ בעיתונים וילך לבנק, כאילו כלום –

מר קנוטק שלח את ידו אל ראשו. מה זה שהאנשים סביב מסתכלים בי ככה? אולי יש משהו בכובע שלו. לא, הלא את הכובע הוא נושא ביד. ברחוב עוברת מונית; פתאום הנהג מסתובב ומביט במר קנוטק, וכמעט עולה על המדרכה. מר קנוטק מסב את ראשו, מצד אחד להביע תרעומת, ומצד שני לאותת שאיננו זקוק למונית. נדמה לו שהבריות נעצרים בדרכם ושולחים בו מבטים; אשר על כן הוא ממשש בחיפזון, האם כל כפתוריו רכוסים, והאם לא שכח לענוב עניבה. לא, השבח לאל, הכל על מקומו; ומר קנוטק נכנס בדעה צלולה לבית הקפה שלו.

שוליית המלצר תקע בו מבט מבוהל.

“קפה ועיתון,” פקד מר קנוטק והתנחל ליד שולחנו. המלצר מביא את הקפה ותוקע בו את מבטו קצת מעל לקרחתו החלקה של מר קנוטק. בדלת המטבח מופיעים כמה ראשים ומבטיהם הנדהמים נתונים בראשו של מר קנוטק.

מר קנוטק איבד את שלוותו. “מה יש לכם?”

המלצר השתעל במבוכה. “לאדוני יש משהו על הראש.”

מר קנוטק שב ומישש את ראשו; כלום, הוא יבש וחלק כמו תמיד.

“מה יש לי על הראש?” התפרץ.

“זה נראה כמו מין זוהר,” גמגם המלצר בהיסוס. "אני מסתכל כל הזמן – "

מר קנוטק הזעיף את פניו; כנראה שהם לועגים לקרחת שלו. “תתעסקו בשלכם,” הוא אמר בנימה חריפה ונפנה לשתות את הקפה שלו. לשם ביטחון הוא הפנה את פניו בזהירות לבל יעורר תשומת לב וגילה את ראשו במראה; הוא ראה את קרחתו הסולידית, וסביבה משהו כמו עיגול מזהב. מר קנוטק קם מהר והתקרב את המראה. טבעת הזהב הלכה אתו. מר קנוטק שלח את ידיו למשש אותה, אבל לא נתקלה במאומה; ידיו עברו דרך טבעת האור – טבעת נטולת חומר שחיממה במעט-קצת את האצבע החודרת בעדה.

“איך זה קרה לאדוני?” שאל המלצר מתוך התעניינות מרחמת.

“אני לא יודע,” ענה מר קנוטק אובד עצות, ולפתע נחרד. עם זה הלא לא אוכל להיכנס לבנק! מה יגיד אדון פוליצקי! מר קנוטק, הוא יאמר, את זה תואיל להשאיר בבית; עניינים שכאלה לא נוכל לסבול בבנק. מה לעשות, חשב מר קנוטק בתחושת אימה; להוריד את זה אי אפשר וגם בכובע אי אפשר להסתיר את זה; אילו רק יכולתי להגיע הבית – “תגיד לי,” אמר מהר, “אין לכם פה איזו מטריה? אולי אצליח להסתיר את זה תחת מטריה.”

בן אדם הרץ בבוקר אביבי ברחוב מתחת למטריה פתוחה הוא בלי ספק חזיון בולט לעין, אבל בכל זאת פחות מאדם הצועד כשזוהר קודש מעטר את ראשו. מר קנוטק הגיע לביתו בלי תקריות מיוחדות, ורק עוזרת הבית של השכנים שנקרתה בדרכו פלטה זעקת אימה ושמטה את תיק הקניות; שכן בחדר המדרגות החשוך בולט הזוהר בבהירות מיוחדת. בבית הסתגר מר קנוטק ורץ את המראה. כן, סביב ראשו זרח זוהר בקוטר גדול ממצלתיים, בעוצמת אור של כארבעים נרות; אי אפשר היה לכבות את זה, גם לאחר שהזרים על ראשו קילוח מים. בלבד זאת זה לא הפריע לו בתנועותיו. איך לתרץ את זה בבנק, הוגיע מר קנוטק את מוחו; אני צריך לדווח על מחלה, כך הלא אי אפשר להופיע שם. אשר על כן רץ אל אם הבית וקרא אליה בעד חריץ בדלת: “תואילי לטלפן לבנק שאני לא יכול להגיע לעבודה, אני חולה קשה.” למזלו לא פגש איש בחדר המדרגות. בבית הוא שב והתסגר וניסה לקרוא משהו; אבל כל כמה דקות קם וניגש למראה. טבעת הזהב סביב ראשו האירה בשלווה ובבהירות.

לאחר שעת הצהריים הוא הרגיש רעב נורא; אבל הלא לא יוכל להיכנס עם זה למסעדה ולאכול. אפילו סבלנותו לקרוא פקעה; הוא ישב על מקומו ללא ניע ומלמל לעצמו: זה הסוף. אני כבר לעולם לא אוכל להיות בקרב הבריות. עדיף היה לו אתמול הטבעתי את עצמי.

צלצול בדלת.

“מי זה?” קרא מר קנוטק.

" דוקטור ואניאסֶק. שלחו אותי מהבנק. אתה יכול לפתוח לי?"

מר קנוטק נאנח מתוך הקלה ללא שיעור. אולי הרופא יעזור לו. ודוקטור ואניאסק הוא רופא כללי נבון ומנוסה כל כך –

“אז מה חסר לנו?” תוקע הדוקטור בקול מהדהד בעודו ניצב בדלת, “מה כואב?”

“תסתכל, דוקטור,” נשם מר קנוטק, “מה קרה לי.”

“איפה?”

“כאן, סביב לראש.”

“אוהו,” אמר הדוקטור בפליאה והתחיל לבדוק. “אני לא מבין,” הוא נהם. “בן-אדם, יקירי, איפה חטפת את זה?”

“מה זה?” שאל מר קנוטק בנימת דאגה.

“זה נראה כמו gloriola¹,” אמר הדוקטור הותיק כאילו הוא אומר variola². “אני עוד לא ראיתי דבר כזה, ידידי. חכה, אני עוד אסתכל על הרפלקסים הפטלריים שלך – הממ, האישונים מגיבים באופן נורמלי. ומה ביחס להוריך, ידידי, היו בריאים? כן? לא שום התעלויות דתיות או משהו כזה? כלום? וחזיונות שכאלה ודברים דומים לא אהבת?” דוקטור ואניאסק צחצח את משקפיו בחגיגיות כלשהי. “שמע, זה מקרה מיוחד. אני הייתי שולח אותך לקליניקה למחלות עצבים, שיחקרו את זה בשיטה מדעית. כותבים כיום על כל מיני זרמים חשמליים במוח – השד יודע, כנראה שזאת איזה קרינה חשמלית. יש פה ריח אוזון חריף. בן-אדם, אתה תהיה מקרה מדעי מפורסם!”

“אני מבקש, דוקטור, זה לא,” פלט מר קנוטק בבהלה. “אצלנו בבנק לא היו רואים את זה בעין יפה אם יכתבו עלי בעיתונים – בבקשה דוקטור, אתה לא יכול להוציא אותי מזה?”

דוקטור ואניאסק שקע בהרהורים. “זה עניין קשה, ידידי. אני ארשום לך ברום, אבל – נו, אינני יודע. שמע, אני בתור דוקטור אינני מאמין בתופעות העל-טבעיות האלה. זה בטח רק עניין של עצבים, אבל – תשמע, מר קנוטק, האם עשית במקרה איזה מעשה של קדושה?”

“מה פירוש קדושה?” התפלא מר קנוטק.

“נו, משהו בלתי רגיל. מעשה שבמצווה או דבר דומה.”

“אני לא יודע על שום דבר שכזה, דוקטור;” מר קנוטק התקשה לנשום; “אלא העובדה שלא אכלתי כל היום.”

“אולי זה יעזור אחרי שתאכל,” נהם הדוקטור הזקן. “אני אדווח בבנק שיש לך שפעת – תשמע, אני הייתי מנסה כפירה בעיקר.”

“כפירה בעיקר?”

“כן. או איזה שהוא חטא. להזיק זה לא יכול, ושווה לנסות. אולי זה יעלם מעצמו. נו, ומחר אבוא שוב לראות אותך.”

מר קנוטק נשאר לבדו וניסה לכפור בעיקר בעומדו מול המראה. כנראה שלכפירה בעיקר ראויה לשמה הוא חסר מידה של דמיון, או מי יודע מה; מכל מקום טבעת האור סביב ראשו אפילו לא רעדה. מר קנוטק לא ידע עוד כיצד לכפור בעיקר, אשר על כן הוא חרץ את לשונו כלפי בבואתו במראה והתיישב כמי שחרב עליו עולמו. הוא היה רעב וחלוש, כמעט עד בכי. לי כבר לא יעזור דבר, הוא אמר בלבו בדכדוך. וכל זה בא עלי כיון שסלחתי לכלב הזה, פוליצקי. כאילו שהוא שווה את זה. גס רוח כלפי אנשים וקרייריסט שאין כמוהו. כמובן, על הבחורות במשרד לא יפתח את הפה. הייתי רוצה לדעת, אדון פוליצקי, בשביל מה אתה מזמן את המזכירה הג’ינג’ית ההיא לעתים כל כך קרובות לקבל הכתבה. לא שהייתי חושד במשהו, אדון פוליצקי; אבל קשיש שכמוך כבר לא צריך להיות זקוק לזה. זה עולה ביוקר, אדון פוליצקי; בחורה צעירה כזאת, בשביל זה צריך הרבה כסף. ואז מנהל מחלקה כזה משקיע בבורסה, והבנק ניזוק. ככה זה קורה, אדון פוליצקי, ואדם כמוני צריך סתם להסתכל על זה? מישהו היה צריך להסב את תשומת לב מועצת המנהלים, שישימו עין על מנהל המחלקה. וגם על הכתבנית הג’ינג’ית. אולי תשאלו אותה מאין יש לה כסף בשביל הפרכוסים שלה וגרבי המשי - - האם זה הולם, גרביים כאלה בבנק? האם אני גורב גרבי משי? מובן בחורה כזאת הולכת לבנק רק לצוד לה איזה מנהל; אחר-כך היא מאפרת את הפה שלה במקום לעשות את העבודה. כולן אותו הדבר, הרהר מר קנוטק בהתקף של כעס; אילו אני מנהל המחלקה, אני הייתי עושה שם סדר, חביבי –

או שמברה זה, חשב לו מר קנוטק. הגיע אלינו בפרוטקציה, ולא יודע לסכם שתיים ושתיים. לך אני אעזור, בטח ברנש כזה מנייר, אבל ילדים לעשות מוכרח. אני לא יכול להרשות לעצמי אשה וילדים, בחורי; איפה, עם המשכורת שלי! אנשים קלי דעת כאלה הבנק לא היה צריך בכלל להעסיק. ומה שנוגע למחלת אשתך, אדון שמברה, הלא ידוע ממה. ברור, היא נזקקה לעזרה מסוימת מאד, ועל זה יש בית סוהר אם מישהו יוציא את המרצע מהשק. לא, לא, עוד פעם לא אחפה עליך אחרי ששוב תבלבל את היוצרות. שכל אחד ידאג לעצמו, ודי. בנק איננו קיים בשביל לעזור למישהו. עוד יגידו לי, מר קנוטק, אתה יודע מהי החובה שלך? להסב תשומת לב לכל שגיאה, ולא לחפות עליה. זה יכול לעכב את הקידום שלך, מר קנוטק; דאג לענייניך ואל תסתכל ימינה או שמאלה. מי שרוצה להגיע למשהו בל יטפח חמלה שלא במקומה. האם מנהל המחלקה פוליצקי או המנכ"ל מטפחים רגשי חמלה? הנה, אתה רואה, מר קנוטק!

מר קנוטק פיהק מרעב וחולשה. אל-אלוהים, לוא לפחות יכולתי לצאת החוצה! מרוב צער על עצמו קם והלך להסתכל במראה. הוא ראה שם רק פנים מרוגזים של בן-אדם, וסביבם לא-כלום, שום כלום. אפילו לא זכר לאיזה זוהר. מר קנוטק כמעט נגע באפו במראה, אבל לא גילה שום דבר מלבד שיער מדולדל וכמה קמטים סביב העיניים; במקום טבעת הזהב נראתה רק אפלולית ויתמותו של חדר לא מלבב.

מר קנוטק נשם לרווחה בהקלת אין קץ. אז מחר בבוקר אפשר לחזור לבנק.

24.4.1938

פרק א'

רוח עזה מכופפת במהלומותיה את העצים בגן בית החולים. בכל מהלומה מגיעים העצים לידי התרגשות נוראה, עד כדי ייאוש, והם מתנועעים כמו המון הנתון בפאניקה; עכשיו הם מתייצבים ורועדים, זה היה מבהיל, שֶקֶט, אינכם שומעים דבר? רוצו, רוצו, זה חוזר.

צעיר בחלוק לבן מסתובב באפס מעשה בגן ומעשן סיגריה. ככל הנראה רופא צעיר; הרוח פורעת בבלוריתו הצעירה, והחלוק הלבן מכה ברוח כמו דגל. הַכִּי ופרעי לך, הרוח; האין הבנות אוהבות להעביר את אצבעותיהן בעד רעמה פרועה שכזאת המשדרת בטחון עצמי? איזה ראש הנישא אל על ומתנודד ברוח! איזה נעורים! איזו שביעות רצון עצמית חסרת בושה! בשביל רצה אחות צעירה, הרוח מצמידה את חלוקה לגופה ומציירת את צורת חיקה הנאה; היא מיישרת שיערה בשתי ידיה, זורקת מבט מלמטה אל הצעיר ארוך הגוו המתנופף ברוח ואומרת לו מהר משהו. נו, נו, אחות, לשם מה מבט שכזה, ולמה השערות האלה –

הדוקטור הצעיר זרק בקשת מרשימה את הסיגריה וצועד בצעדים מהירים הישר לרוחב הדשא אל הביתן. אהה, מישהו גוסס שם; לפיכך מן הדין לצעוד בצעד רפואי זה, המציין חיפזון, אך לא בהלה. להתערבות הרפואית צריך לגשת מהר, אך באורח רגוע וביישוב הדעת; לפיכך היזהר לך, צעיר, לבל תיראה נחפז בגשתך למיטתו של הגוסס. אך את, אחות חמודה, הזדרזי לגשת בריצה קלה של חיפזון, הבא לבטא להיטות להגיש לחולה את שירות החסד, שלא לדבר על כך שזה מיפה אותך, על יסוד נתונים אלה ואלה המקשטים את גופך. בחורה כמו פרח, יאמרו הבריות; חבל עליה שתתבזבז בבית חולים.

ראו, ראו: אז מישהו גוסס; תוך כדי יללת הרוח, בין אנחות העצים המבוהלים גוסס בן־אדם; כאן רגילים בכגון אלה, אבל בכל זאת – על פני השמיכה הלבנה מגששת יד קודחת. כף יד מסכנה, נחרדת, במה היית רוצה להיאחז? מה לפרוק מעלייך? האם אין איש שיבוא לאחוז בך, נו, הנה אני, אל תפחדי, אל תחפשי, הבדידות הנוראה המפחידה כל כך איננה עוד. הרופא הצעיר רוכן, בלוריתו נשמטת מעל מצחו, הוא תופס את היד המחפשת בפרקה וממלמל: “הדופק חוטי, גסיסה; תביאי את המסך, אחות.”

אך לא, את הצעיר קל הדעת, בעל הבלורית השובבית לא נושיב ליד מיטתו של אדם הגוסס לקול מנגינת העוגב של הרוח העזה, כקול מן השמיים, קולם של מלאכי שרת, ויללת קול אנוש. איפה, אחות קטנה, זה לא exitus, זה רק התקף – נאמר שזה משהו הקשור בלב. הזיעה הזאת, זיעת גסיסה לכאורה, אותו אי שקט, זאת רק מצוקה בת חלוף, האדם הזה חש שהוא נחנק; ניתן לו זריקת מורפיום והוא יישן.

המשורר הפנה את פניו מן החלון פנימה. “דוקטור,” הוא שאל, “איזה ביתן זה, זה שם ממול?”

“פנימית,” נהם הכירורג, שהיה עסוק בצפייה בלהבת הכוהל, “מדוע?”

“סתם כך,” אמר המשורר ושב להתבונן בצמרות העצים המתנודדות ברוח. ובכן, זאת בכל זאת אחות מהפנימית, ואין צורך לדמיין איך שפתיה רועדות לנוכח הַקַּצָבוּת המגואלת מדם של שולחן הניתוחים. קחי את זה, אחות, וצמר גפן! צמר גפן! – לא, שום דבר שכזה; היא ניצבת כמו בול עץ, כי איננה יודעת עוד הרבה, ורואה רק את הבלורית הפרועה של הצעיר הזה בחלוק הלבן. ככה זה, ככה זה: היא מאוהבת בו עד כלות הנשמה ונוהגת לבקר אצלו בחדרו. איזה פרחח! איזה גנדרן מתיפייף בוטח בעצמו! אל תפחדי, נערה, לא לך יקרה כלום; אני הלא רופא, ויודע מה ואיך.

המשורר נזעם. את זה אנחנו מכירים; כל גבר חש זאת, את הייסורים, א הכעס הפוקד אותו כאשר הוא מזהה בכל אשה נחשקת את אהובתו של גבר אחר. נאמר, קנאות מינית; נאמר קנאה. יישקל נא האם המוסר המיני איננו נובע מאותה מורת רוח מכך שאנשים אחרים יהיו שותפים להנאה ממשהו. צורת חיקה היפה הצטיירה ברוח: זה הכל. ואני – מייד רכילות. אני אישי מדי.

זועף ונרגז התבונן המשורר בגן שהרוח פרעה בו. איזה כושר נענוע המוצא לריק, אלוהים אדירים, כמה תוגה יש ברוח!

“מה אמרת?” הפטיר הכירורג.

“כמה תוגה יש ברוח.”

“היא מעצבנת,” אמר הכירורג. “בוא, נשתה קפה שחור.”

פרק ב'

באוויר התפשט ריח של קרבול, קפה, טבק וגבריות. ריח טוב וחזק, משהו דומה לבית חולים. או לא, נמתין קצת: תחנת קַרַנְטֶן. הטבק מקובה, הקפה מפורטו־ריקו ורוח סערה של ג’מייקה; מחניק, הרוח מכה בדקלים הנשברים תחת מהלומותיה. שבעה עשר מקרים חדשים, דוקטור; מתים כמו זבובים. שיפכו קְרֶזוֹל סביב, הבו סיד עם כלור; זוזו כבר, אנשים, ושימרו על כל הדרכים; אסור שמישהו ייצא מכאן, אנחנו אזור נגוע. כן, איש לא יצא מכאן, עד אשר נצא כולנו. – המשורר התחיל לעוות את פניו אל תוכו פנימה. אלא שבמקרה כזה, דוקטור, עלי לתפוס עמדת אחריות, אני, הסופר. אני מנהל את הקרב הזה, אני רופא קרבות ותיק משופשף מהמושבות, יודע להסתדר במגפות דבר; ואתה הוא האסיסטנט המדעי שלי. אבל לא, לא אתה, אלא הצעיר השעיר ההוא מהפנימית. ובכן, בחור, יש לנו שבעה עשר מקרים חדשים, חומר מדעי אלף־אלף; מה שלום החיידקים שלך? – הצעיר מגלגל עיניים מתוך אימה, שערות בלוריתו נופלות על מצחו. דוקטור, דוקטור, נדמה לי שנדבקתי. אם כן, זה כנראה המקרה השמונה עשר; תשכיבו אותו. הלילה, אחות, אני עצמי אשאר אצלו. ראה, איך הנערה מסתכלת בו, בשערותיו הדבוקות מחום! אני יודע, היא אוהבת אותו; נערה טיפשה, היתה מנשקת אותו אילו התרחקתי – היא עוד תידבק. כמה שהאילנות השבורים האלה נאנקים! יד קודחת, במה היית רוצה להיאחז? אל תבקשי אותנו, אנחנו לא יודעים, לא יכולים; הושט לי רק יד שאוכל להוליך אותך, שלא תפחד. הדופק חוטי, גסיסה; תביאי את המסך, אחות.

“סוכר?” אמר הכירורג.

המשורר כאילו נקרע מהרהוריו. “מה?”

הכירורג הציב לפניו דומם את קערת הסוכר. “היתה לי היום עבודה רבה,” אמר באופן סתמי. “אני כבר שמח לקראת החופשה.”

“לאן תיסע?”

“לצייד.”

המשורר מתבונן בקפידה באיש השתקן. “אתה היית צריך לצאת פעם לארץ רחוקה – לצוד נמרים או יגוארים, כל עוד יש כאלה.”

“הייתי רוצה.”

“שמע, יש לך מושג מהדברים האלה? אתה יכול לתאר לעצמך… נגיד, עליית השחר ביער עד? איזה קול הלמות בלתי מוכר של ציפור, משהו כמו כסילופון רווי רום ושמנים.”

הכירורג הניד את ראשו לשלילה. “אני לא מתאר לעצמי כלום. אני… אני צריך רק להתבונן, לכל הרוחות. לראות, אתה מבין? וכאשר אתה יורה,” הוסיף בעיניים עצומות למחצה, עד שנותרו בהן רק חריצים, “צריך להביט היטב, בכדי לראות.”

המשורר נאנח. “טוב לך, בן־אדם. אני מתבונן כל הזמן, ויחד עם זה אני מדמה לי דברים. או יותר נכון כך: משהו בי מתחיל לדמות דברים, ככה מעצמו; זה מתרחש, מתחיל לחיות את חייו בכוחות עצמו – מובן, אני מתערב; מייעץ, מתקן וכך, אתה מבין?”

"ואחר־כך אתה כותב את זה, " נהם הכירורג.

“איפה! בדרך כלל לא. שטויות שכאלה… במשך הרגעים שבהם בישלת את הקפה, התרחשו באורח האמור שתי עלילות מטופשות לגמרי על הקולגה השעיר שלך מהפנימית. תגיד לי,” שאל לפתע, “איזה מין בן־אדם הוא?”

הכירורג היסס. “נו, קצת רברבן. מנה גדושה של ביטחון עצמי – כפי שזה בדרך כלל אצל רופאים צעירים. מלבד זאת,” במשיכת כתף, “אינני יודע מה יכול לעניין אותך בו.”

המשורר לא התאפק. “האם אין לו משהו עם האחות הקטנה הזאת?”

“אני לא יודע,” נשף הכירורג. “מה זה עסקך?”

“כלום,” אמר המשורר, מדוכדך. “מה זה עסקי בכלל איך הדברים קיימים במציאות? המלאכה שלי היא להגות דברים מתוכי, לשחק, להעמיד פנים”. המשורר שילח לפניו את כתפיו הכבדות. "זאת בדיוק הצרה, אדוני: שכל כך נורא איכפת לי מהמציאות. לכן אני בודה אותה, לכן אני חייב כל הזמן לבדות משהו, בכדי לגלות אותה. לי לא מספיק מה אני רואה; אני רוצה לדעת יותר – ולכן אני בודה סיפורים. תגיד לי, האם יש בדברים האלה טעם? האם יש קשר ביניהם ובין החיים? נניח שבדיוק עכשיו התחלתי לכתוב משהו – "

“נניח שאני כותב משהו,” חזר המשורר על דבריו אחרי רגע של מבוכה. “אני יודע, זאת רק פיקציה. ואני יודע, בן־אדם, מה זאת פיקציה, אני יודע איך עושים את זה: נגיד, חלק אחד ניסיון, שלושה חלקים דמיון, שני חלקים קומבינציה הגיונית, והיתר הוא חישוב מחוכם: שזה יהיה משהו חדש, מתאים לשעתו, שיהיה בזה פתרון או הוכחה למשהו, ובעיקר, בעיקר שזה יהיה בר השפעה. זה הדבר המוזר,” התפרץ המשורר בקול עמום, “שכל הטריקים האלה, כל הספרות המקוללת הזאת מותירה באדם העוסק בזה אשליה לוהטת וארורה, שיש לזה קשר למציאות. תאר לך קוסם היודע איך מוצאים שפנים מהכובע, ותוך כדי כך הוא מאמין, שהוא מוציא אותם בקסמים ישרי דרך מכובע הקיים ביושר. איזה שיגעון!”

“אתה נכשלת במשהו, נכון?” אמר הכירורג ביובש.

“נכשלתי. ערב אחד הלכתי ברחוב ושמעתי מאחוריי קול של אשה האומר: את זה הלא לא תעשה לי. לא יותר מזה – אולי אפילו אף אחד לא אמר את זה, ולי רק היה נדמה. את זה הלא לא תעשה לי.”

“נו, והלאה?” שאל הכירורג כעבור שעה קלה.

“מה הלאה,” הזעיף המשורר את פניו. "מזה צמח סיפור שכזה. האשה הזאת צדקה, אתה מבין: אשה קשת יום, רעה, אומללה – והעוני, בן־אדם, שבו חיים האנשים האלה! אבל היא היתה צודקת; היא המשפחה, היא משק הבית, היא – בקיצור הסדר; בעוד שהוא – " המשורר הניד את ידו. "מנוול, מין התקוממות כזאת עיוורת וחומרנית, ברנש מרושל וגס רוח – "

“ואיך זה נגמר?”

“מה?”

“איך זה נגמר?” חזר הכירורג בסבלנות על שאלתו.

“… אני לא יודע. היא היתה חייבת להיות הצודקת. בשם כל היקר בעולם, בשם כל החוקים כולם, היא היתה חייבת להיות הצודקת. אתה מבין, הכל בנוי על זה שהיא הצודקת.” המשורר התחיל לטחון בין אצבעותיו קוביית סוכר. “אבל הברנש הזה לקח לו לראש שגם הוא צודק. וככל שהיה נורא יותר ומאוס יותר, כן גברה תחושת הצדק שלו. עליך לדעת שהתברר,” מלמל המשורר, "שגם הוא סובל, אתה מבין? לא היה מה לעשות; ברגע שהוא פתח בחיים עצמאיים, הוא כבר לא הניח לאיש לתת לו הוראות, והוא חי את חייו הוא, חיים קשים ללא רחם – " המשורר משך בכתפיו. “שתדע לך, בסוף זה היה – אני עצמי, המנוול הזה, הגבר הבזוי והנואש הזה; ככל שהוא סבל יותר, הוא היה יותר אני – – ואז אומרים לך פיקציה.”

המשורר פנה אל החלון, כי יש דברים הנאמרים ביתר קלות אל תוך הריק. “זה לא ילך, אני חייב להיפטר מזה. הייתי רוצה… הייתי צריך רק לשחק עם משהו סתם ככה… עם משהו שאיננו מציאות. שלא יהיה לזה שום, שום, שום קשר למציאות… ולא אלי, אל עצמי. רק לזכות בפטור מההשתתפות האישית הנוראה. תגיד לי, האם נגזר עלי לחוות את כאביהם של כל בני אנוש? פעם הייתי רוצה לבדות משהו מאד רחוק ומאד חסר הגיון – כמו הפרחת בועות סבון.”

הטלפון בקו הפנימי מצלצל. “אז למה שלא תעשה את זה?” אמר הכירורג תוך הרמת השפופרת, אלא שלא הספיק כבר להמתין לתשובה. “האלו,” הוא אמר לתוך הטלפון, “כן, מדבר. מה אתה אומר? אז שיביאו אותו מייד לחדר הניתוח ­– – כמובן, אני בא מייד.”

“הביאו את מישהו,” אמר הכירורג והניח את השפופרת. “נפל מהשמיים – כלומר מטוס התרסק ונשרף. ומה, לעזאזל, ברוח סערה שכזאת – הטייס, אמרו, שרוף כמו פחם; והאחר – נו, מסכן.” הדוקטור היסס לרגע. “אני חייב לעזוב אותך, חכה – אני אשלח לך הנה חולה אחד. מקרה מעניין. מהבחינה הרפואית מקרה בנאלי, רק חתכתי לו מורסה בצוואר; אבל האדם הזה הוא רואה־בנסתר. ניאוּרוֹפַּת קשה וכן הלאה. ושלא תאמין לו יותר מדי.” והכירורג פרץ החוצה בעד הדלת כמו קליע שנורה, מבלי לחכות למחאת המשורר.

פרק ג'

זה, אם כן, אמור להיות הרואה־בנסתר, דמות עלובה בפיז’מת פסים, צוואר חבוש וראשו שמוט לצד, איזה מסכן! הבגדים תלויים עליו כמו על קולב, נגרר בסחיבת רגליים אל השולחן ומדליק לעצמו באצבעות רועדות וקרות סיגריה. אילו לפחות עיניו לא היו כה קרובות זו לזו ונפולות בתוך ארובותיהן, אילו לא אמרו עיניו מבוכה כזאת, אילו לפחות הסתכל! יהא שם האלוהים מבורך, אבל איזה מין בן שיח השאיר הדוקטור אחריו! על מה אפשר לדבר עם דחליל שכזה? ודאי לא על ענייני העולם הזה; כידוע, נחשב איכשהו כחסר טקט לפתוח בשיחה עם אישים מעולם האמת על ענייני דיומא.

“איזו רוח נושבת בחוץ,” אמר הרואה־בנסתר, והמשורר נם לרווחה. יברך האלוהים את מזג האוויר, מספק חומר שיחה לאנשים שאין להם על מה לדבר. איזו רוח שנושבת בחוץ, אמר, ועם זאת לא ראה לנכון אפילו להציץ מהחלון לראות את מנוסתם הטרגית של העצים. אל נכון, הרואה־בנסתר! ולמה לו להתבונן? ירכז את מבטו על קצה אפו, והנה הוא יודע שבחוץ משתוללת סופה. מה הרבותא? תאמרו מה שתאמרו, אבל אותה ראייה חלופית, הלא כן –

זה מחזה להתכבד בו, אלה השניים: המשורר השולח קדימה את כתפיו הכבדות, וגם את סנטרו, למדוד בסקרנות ללא רחם, ואף באיבה נראית לעין, את ראשו הרכון, את חזהו הרזה ואת אפו הדק, המזדקר כמו מקור, של הברנש הזה ממולו. – האם ינשוך אותו? לא, לא ינשוך, כי הוא בעצם נגעל ממנו, מצד אחד בשל נתונים פיזיים אלה או אחרים ומצד שני כיון שהוא הרואה־בנסתר: כאילו זה לבדו משהו לא־טהור ומגעיל. אבל האחר – אולי אפילו איננו רואה; הוא ממקד את מבטו מבלי להסתכל, ראשו שמוט לצד, כמו ציפור. וביניהם מונח משהו זר, מתוח, מעורר גועל.

“אישיות חזקה,” מלמל הרואה־בנסתר כאילו לעצמו.

“מי”?

“זה שהביאו אותו.” הרואה־בנסתר נשף עשן מעומק ריאותיו. “יש בו… אינטנסיביות נוראה, איך לומר: להבה, שריפה, כבשן… עכשיו, כמובן, לא נותר אלא אתר שריפה כבה והולך.”

המשורר העווה את פניו; הוא לא סבל מלים פתטיות ובלתי מדויקות שכאלה. “אז גם אתה כבר שמעת?” העיר. “מטוס בוער וכן הלאה…”

“מטוס?” השיב הרואה־בנסתר במבוכה. “כלומר הוא טס – חשוב על זה – בסופה שכזאת! כמו כוכב נופל לוהט האומר להיקרע. ולמה זה מיהר כל כך?” הרואה־בנסתר הניד ראשו. “אני לא יודע, לא יודע כלום; הוא מחוסר הכרה ואיננו יודע מה קרה לו. אבל גם מאתר שריפה שחור אפשר לאמוד את גובה הלהבה שבערה שם. לאיזה עומק הכל חרוך! כמה זה עוד לוהט!”

המשורר שחרר נשיפה נזעמת. לא, הוא בהחלט לא יראה עין בעין עם הפוחלץ המורבידי הזה. אכן, זה היה נורא לוהט, אם הטייס ניצלה בזה; והמוקיון־בפסים כאן אפילו לא יאמר מסכן. כמובן – נשאלת שאלת האמת: מדוע היה ההוא שנפל מהשמיים מוכרח לטוס בסערה שכזאת?

“מוזר,” נהם הרואה־בנסתר בחצי־קול. “וממרחקים כאלה! בנתיב שלו היה האוקיאנוס. מוזר, איך נדבק באדם המקום שבו שהה לאחרונה. בו דבק הים.”

“לפי איזה סימנים?”

הרואה־בנסתר משך בכתפיו. “פשוט הים והמרחקים – היו וודאי נסיעות רבות בחייו. אתה לא יודע מאין בא?”

“את זה אתה צריך לדעת בעצמך,” אמר המשורר, בהטילו בהערתו חוד נוקב ככל האפשר.

“איך לדעת? – הלא הוא מחוסר הכרה ואיננו יודע כלום. היית מסוגל לקרוא בספר סגור? זה אפשרי, אבל זה קשה, קשה ביותר.”

“לקרוא בספרים סגורים,” נהם המשורר. “הייתי אומר שזה לכל הפחות מיותר.”

“אולי מבחינתך,” סבר הרואה־בנסתר, תוך שהוא פוזל לתוך אחת הפינות. “כן, מבחינתך זה מיותר. אתה משורר, נכון? תשמח שאינך חייב לחשוב בדייקנות; תשמח שאינך מנסה לקרוא בספרים סגורים. דרכך פשוטה יותר.”

“וכוונתך – לְמַה?” הטה המשורר את גוו קדימה.

“לזה ולשום דבר נוסף,” אמר הרואה־בנסתר, “לבדות דברים ולתפוס אותם – אלה שני דברים שונים.”

“וּמִבֵּין שנינו אתה הוא התופס, הלא כן?”

“הפעם ניחשת,” אמר הרואה־בנסתר ונד בראשו כאילו הוא מטיל באפו נקודת סוף פסוק.

המשורר החל לעוות את פניו. "הייתי אומר שאנחנו שנינו לא מתכוונים להבין זה את זה, אמת? אכן נכון, אני רק בודה דברים מלבי, אני מתאר לעצמי מה שנוח לי, נכון? רק כך, מתוך גחמה ובאקראי –”

“אני יודע,” שיסע אותו הרואה־בנסתר. “גם אתה חשבת על הגבר הזה שנפל מהשמיים. גם אתה תיארת לעצמך שמאחוריו יש ים. אני יודע. אבל אתה הגעת למסקנה הזאת דרך קומבינציה כזאת, שרוב חברות התעופה קשורות לנמלים. הסיבה הזאת שטחית לחלוטין, אדוני. מהעובדה שיכול היה להגיע מכיוון הים לא נובע שהוא אכן הגיע משם בפועל. זה היסק טיפוסי מסוג non sequitur, אדוני. לא קביל להסיק מסקנות מאפשרויות. אז שתדע,” הוא התפרץ בזעף, “מאחורי האדם הזה באמת יש ים. אני יודע את זה.”

“איך?”

“בדיוק נמרץ. ניתוח התרשמות.”

“אתה ראית אותו?”

“לא. אני הרי לא צריך לראות את הכנר בכדי לזהות מה הוא מנגן.”

המשורר החליק על ערפו, שקוע בהרהורים. “רושם של ים – זה אולי כיון שאני אוהב ים. לא חשבתי על שום ים שראיתי מימי. אני מתאר לעצמי ים חם וסמיך כמו שמן, הנראה שמנוני על פי זוהרו. הוא מלא אצות, כמו אחו. מפעם לפעם פורץ מתוכו משהו שזוהרו כבד כמו כספית.”

“אלה דגים מעופפים,” העיר הרואה־בנסתר בדבר משהו שהוא עצמו הרהר בו.

“בן־אדם ארור,” מלמל המשורר, “אתה צודק, אלה דגים מעופפים.”

פרק ד'

חלף זמן רב עד שהכירורג חזר. לבסוף, כשהגיע, היה מפוזר ונהם: “אה, אתם עוד פה.”

הרואה־בנסתר התבונן בריק שלפניו, בכיוון אפו המלנכולי. “זעזוע מוח קשה,” אמר. “כנראה פגיעה פנימית. שבר בלסת התחתונה ורצפת הגולגולת. בפניו ובידיו כוויות מדרגה שניה ושלישית. Fractura claviculae.”

“נכון,” אמר הכירורג, מהורהר. “מצבו לא טוב, ואיך אתה, בבקשה ממך, יודע?”

“אתה חשבת על זה בזה הרגע,” אמר הרואה־בנסתר, במעין התנצלות.

המשורר הזעיף פניו. לך לעזאזל, מכשף, שלא תחשוב שתהמם אותי! אפילו־תקרא מלה במלה מה מישהו חושב אל תצפה שאאמין לך.

“ומי הוא בעצם?” שאל, בכדי להסיט את נושא השיחה.

“מי יודע,” נהם הדוקטור. “הניירות שלו נשרפו. בכיסיו מצאו מטבעות צרפתיות, אנגליות ואמריקאיות. והולנדיות. אולי הוא טס בואכה רוטרדם, אבל המטוס לא היה בקו טיסה סדיר.”

“הוא לא אמר לכם כלום?”

הכירורג נד בראשו לשלילה. “איפה! חוסר הכרה עמוק. הייתי מתפלא אם בכלל עוד יאמר דבר.”

היה שקט כבד. הרואה־בנסתר קם ומשך את רגליו אל הדלת. “ספר נעול, מה?”

המשורר ליווה אותו במבטים זועפים עד שנעלם במסדרון. “דוקטור, האם באמת חשבת כפי שהוא סיפר?”

“מה? כמובן. זה היה ממצא שהכתבתי אותו רק רגע לפני כן. אני לא אוהב את זה, את קריאת המחשבות. מהבחינה הרפואית,” הוא אמר באורח ענייני, “זאת אינדיסקרציה.” בכך, נדמה היה, הוא סיים את העניין.

“אבל הלא זאת אחיזת עיניים,” התפרץ המשורר, מרוגז. “איש לא יכול לדעת מה זולתו חושב! עד מידה מסויימת אפשר להסיק על כך בהפעלת השכל – כאשר נכנסת, אני ידעתי מייד שאתה חושב… על האדם הזה שנפל מהשמיים. ראיתי שאתה מודאג, שאתה לא בטוח במשהו, שזה רציני ביותר. ואמרתי בלבי, רגע, זאת יכולה להיות פציעה פנימית.”

“מדוע?”

“מתוך ההגיון. מתוך קומבינציה. אני מכיר אותך, דוקטור, אתה לא אדם מפוזר; אבל כאשר באת, עשית תנועה כזאת, כאילו אתה רוצה להסיר את חלוק המנתחים שכבר לא לבשת. מזה אפשר להסיק שבמחשבותיך היית עדיין ליד החולה שלך. אהה, אמרתי בלבי, משהו מטריד את מנוחתו. כנראה משהו שלא יכול היה לראות או למשש – כנראה פגיעה פנימית.”

הכירורג הנהן בארשת רצינות.

“אבל אני התבוננתי בך,” המשיך המשורר. “זהו כל הטריק: להתבונן ולהסיק מסקנות – זאת לפחות עבודה ביושר. אבל הקוסם הזה שלך,” הוא נהם בבוז, “מסתכל בקצה אפו ומספר לך מה אתה חושב. אני שמתי לב, אפילו מבט לא שלח אליך. זה היה… מגעיל.”

ושוב דממה, עטופה ביללת הרוח. “גם עכשיו, דוקטור, אתה חושב על הפצוע הזה. יש בו משהו מוזר, נכון?”

“הלא אין לו פנים,” אמר הכירורג בקול עמום. “הוא כל כך חרוך… לא פנים, לא שם, לא הכרה – לפחות אילו ידעתי עליו משהו!”

“או זאת: מדוע טס בסערה כזאת? לאן היו פניו כל כך בדחיפות? מה הוא פחד להפסיד? מה הוא ששילח אותו בקדחתנות חסרת שחר כזאת? בטוח רק שהוא לא פחד ממוות. אני אשלם לך, הטייס, פי עשרה אם תיקח אותי למחוז חפצי. הוריקן מערבי, מה טוב, לפחות נטוס יותר מהר. – האם לא מצאו אצלו כלום, ממש כלום…?”

הכירורג הניד את ראשו. “אז בוא, תראה אותו, אם זה כל כך מעסיק אותך,” הוסיף לפתע וקם.

האחות הרחמנייה שישבה ליד המיטה קמה במאמץ ניכר; רגליה השמנות היו נפוחות, ופניה שטוחים ללא צבע, סוסת הרחמנות, זקנה ושחוקה. הזקן שבמיטה השכנה הטה את ראשו בחוסר עניין; הוא היה מרוכז מדי בסבלו הוא מלנסות לחצות את המרחק המשתרע בין חולה וזולתו.

“עוד לא התעורר,” דווחה האחות הרחמנייה וכיסתה את בטנה בידיה; כך יאה כנראה לנזירה לעמוד דום, כחיילת זקנה במסדר; רק עיניה ממצמצות בדאגה אנושית. המשורר נזכר בעיניים האנושיות של קופים, ומייד התבייש בכך; כן, אבל העיניים האלה כל כך מוזרות ואנושיות במפתיע!

ובכן, זה הוא, זה כל המקרה הזה! בלב דרוך היה מוכן למחזה שיברח ממנו בבהלה, ידיו על פיו ומתייפח מרוב אימה; בעוד אשר זה כאן נקי למשעי וכמעט יפה, לא כלום מלבד פקעת עצומה של תחבושת לבנה מונחת בקפידה, חי נפשי, עבודה נקיה ומיומנת; וידיים מעוצבות בקפידה מצמר גפן, גאזה וחומרי חבישה, טלפיים גדולות ומבהיקות המונחות על השמיכה. איזו בובה הם השכילו לעצב רק מצמר־גפן וחומרי חבישה; אפילו לא היית אומר –

המשורר כינס את גבותיו ושחרר לפתע נשיפתו. הלא זה נושם; מעט, מעט עולות ויורדות הזרועות הלבנות האלה, כאילו נושמות. וכאן, החריץ השחור הזה בין התחבושות, זה אולי הפה; וכאן הארובות האפלות הנתונות בזרים עדינים של צמר גפן – אה, ריבונו של עולם, לא, אלה אינן עיניים שֶכָּבוּ, אלה אינן עיני אנוש, לא, אלה רק עפעפיים סגורים; היה איום ונורא אילו הסתכל! המשורר רכן אל מלאכת החבישה הנקיה הזאת; ולפתע משהו זז בפינת העפעפיים הנעולים.

המשורר נסוג כאומר להתעלף מרוב אימה. “דוקטור,” הוא נשף קלות, “דוקטור, האם הוא לא יתעורר?”

“לא יתעורר,” אמר הכירורג בקפידה; האחות הרחמנייה מצמצה באופן כה אנושי, ובקצב קבוע, כמו טפטוף של מים. בהלת החמלה פגה במקצת; שניים אלה כל כך שקטים, הירגע, הירגע, הכל בסדר; בקצב קבוע, כמו טפטוף של מים, עולה ויורדת השמיכה הלבנה על חזהו של המעולף. הכל בסדר, אין מהומה ואין בהלה; אין כבר שום אסון, איש איננו מתרוצץ ואיננו סופק ידיים; גם הכאב דרכו להירגע כשהוא נהפך לחלק מסדר קבוע. בקצב קבוע ובאדישות נאנח החולה במיטה השכנה.

“מסכן,” נהם הכירורג. “הוא פגוע כמו ישו על הצלב.” האחות הרחמנייה מהרה להצטלב. המשורר היה רוצה לעשות את סימן הצלב מעל לראש הנתון בתחבושותיו, אלא שגם בגין רצונו זה איכשהו התבייש; הוא שם את מבטו הנבוך בדוקטור. הכירורג נתן אות: “בוא, נלך.” והם יוצאים על בהונות רגליהם. עכשיו אין על מה לדבר; ייסגרו להם פני הסדר והדומיה, ובל תופר השתיקה המדודה; חרש חרש, כאילו נוטשים משהו מוזר ורב הוד.

רק בשער בית־החולים, שם מתחילים כבר מהומת החיים ושאונם, אמר הכירורג, כשהוא שקוע במחשבות: “מוזר שהוא כזה אלמוני. צריך לרשום אותו בתור “מקרה X”.” הוא הניד את ידו. “מוטב לך לחדול לחשוב עליו.”

פרק ה'

חוסר ההכרה כבר נמשך זה היום השני, החום עולה והלב נחלש והולך. אין ספק: החיים בורחים אי שם; אלוהים אדירים, איזה ייסורים! כיצד אפשר לסתום קרע שאיננו יודעים את מקומו? לא נותר אלא להתבונן בגוף האילם שאין לו פנים ואין לו שם, ואפילו לא כפות ידיים לקרוא בהן את עקבות החיים שחלפו. אילו היה לו שם, אילו היה לו לפחות שם כלשהו, הוא לא היה כל כך – בעצם מה? אולי מדריך את המנוחה או משהו כזה. כן, קוראים לזה תעלומה.

האחות הרחמנייה, כך נראה, בחרה את המקרה חשוך התקווה הזה כמושא לטיפולה האישי היוצא דופן; היא יושבת, עייפה, על הכסא הקשה למרגלות המיטה, שלמראשותיה לא רשום שם של איש, אלא רק הכינויים הלטיניים של פגעיו, והיא איננה מנתקת את מבט עיניה מהברדס הלבן הזה, הנושם נשימה קצרה וחלושה; נראה שהיא מתפללת.

“נו, אחות,” ממלמל הכירורג בלא חיוך, “חולה שקט, מה? נראה שנקשרת אליו.”

האחות הרחמנייה מצמצה מהר, כאילו יוצאת להתגונן. "הלא הוא כל כך לבד! אפילו שם אין לו – " כאילו שם היה בו משום משענת. “אני אפילו בלילה חלמתי עליו,” אמרה וכיסתה לרגע את עיניה בכף ידה. “אילו נניח התעורר ורצה לספר משהו – אני יודעת שהוא היה רוצה לומר דבר מה.”

לכירורג בא לומר: “אחות, הוא כבר לא יאמר אפילו לילה טוב,” אבל העדיף לשמור זאת לעצמו. במקום כל דבר אחר הוא רק קצת ליטף אותה בכתפה. כאן בבית החולים לא מפזרים מלות הכרה יתרות. הנזירה הזקנה חילצה ממחטה גדולה ונוקשה ובהתרגשות קינחה את אפה. “שיהיה לו לפחות מישהו,” הסבירה במבוכה כלשהי; נראה היה שמרוב מסירות תפחה דמותה, שהיא יושבת ברוחב גוף ובסבלנות נוספים. כן, שלפחות לא יהיה כל כך לבדו.

שלא יהיה כה גלמוד, כן; אבל האם אי פעם נעשה למען חולה כלשהו כה הרבה כמו למענו? עשרים פעמים ביום מסתובב הכירורג ללא מטרה כביכול במסדרון בכדי להציץ כבדרך אגב – אין חדש, אחות? לא, כלום. כולם תוחבים את ראשיהם למספר שש: הרופאים, האחיות – אולי נמצא פה זה וזה? אלא שזאת רק אמתלה, בכדי להיעצר לרגע ליד המיטה ללא שם, ליד האדם ללא פנים. מסכן, אומרים הבריות בעיניהם ומתרחקים על בהונות רגליהם; והאחות הרחמנייה מתנענעת כחוט השערה על משמרתה הגדולה והאילמת.

וכבר מגיע היום השלישי; כל העת העלפון העמוק, והחום עולה מעל לארבעים; המקרה לא שקט, ידיו נעות על פני השמיכה והוא ממלמל ללא הבן. איך שהגוף הזה מתגונן – הלא אין פה כבר עניין של רצון או הכרה שיתגוננו גם הם; רק הלב פועם כמו פלך הנע באריג קרוע; הוא כבר רץ ללא תכלית ואין הוא מוסיף עוד חוטים לרקמת החיים. הוא כבר לא רוקם כלום, אך המכונה מוסיפה לנוע.

האחות הרחמנייה אינה מסירה עין ממיטת העלפון; הכירורג היה רוצה לומר לה: “נו, אחות, שום דבר לא יעזור, ואלוהים היודע שאת יושבת פה לשווא; מוטב שתלכי לנוח”. היא ממצמצת מתוך דאגה, משהו מציק לה על לשונה, אלא שהמשמעת והעייפות חותמות את שפתיה; ומלבד זאת מדברים ליד המיטה הזאת במשורה ובהשקט. “תבואי אחר־כך אלי, אחות,” מורה הכירורג וממשיך בדרך נתיבו השגרתי.

בכבדות מתיישבת האחות בחדרו של הכירורג ואיננה יודעת כיצד להתחיל, עיניה נמנעות מלהביט בעיניו ומרוב התרגשות פורחים כתמים אדומים בלחייה. “מה העניינים, אחות, מה העניינים,” בא הכירורג לעזרת האשה הזקנה, כאילו היתה ילדה קטנה, ואז זה פרץ מתוכה: “הלילה חלמתי עליו בשנית.”

כך. עכשיו זה בחוץ, והרופא לא פרץ בצחוק וגם לא אמר דבר שהיה בו כדי לבלבל את האחות הכבודה; נהפוך הוא, הוא הרים את עיניו מלאות העניין והמתין.

“לא שאני מאמינה בחלומות,” אמרה במבוכה, “אבל כאשר האדם חולם שני לילות רצופים חלום שיש בו המשך, זה לא בא סתם ככה. אמת נכון, אני נוהגת לפעמים לפרש חלומות, אבל זה רק בשל בדידותי; הלא אין אני מצפה לשום סימן הנוגע לי אישית. מימי לא נתגשם לי מה שחלמתי; לא משום אמונה תפלה אני עוסקת בחלומותיי. אני יודעת שדרכם של חלומות לחזור על עצמם ולשוב; אבל המשך, כדרך שנמשכת המציאות – זה לא עניינם של חלומות. אם יש בחלומי משהו שראוי היה לי שלא להעלותו על דל שפתי, שאלוהים ימחל לי; אני מורגלת יותר ברופאים מאשר בכמרים ואספר לך הכל, כאילו זה וידוי בכנסייה.”

הכירורג הנהן בארשת רצינות.

“אספר לך הכל,” המשיכה האחות, “כי זה נוגע לפציינט שלך; אבל זה יהיה רק תוכן העניינים, כפי שסידרתי לי אותו לאחר מעשה בראשי. כאשר חלמתי היו אלה יותר תמונות שהתחלפו כל הזמן; חלקן היו ברורות, אחרות מבולבלות ומקוטעות; לפעמים התחלפו, לפעמים כאילו חלמתי אחדות בעת ובעונה אחת. היו רגעים כאילו האיש הזה באמת סיפר משהו; וברגעים אחרים כאילו אני רוצה להסתכל איך הדברים מתרחשים; זה היה כל כך מבולבל ומטורף, שאפילו בחלומי ביקשתי להתעורר, אלא שלא יכולתי. החלום הזה היה כל כך חי, עד שהוא נמשך אפילו ביום; ואז כבר זכרתי אותו באופן מסודר יותר, בלי התמונות האלה ובהמשכיות. זה כבר לא היה חלום. הכל בחיים היה מתפורר אלמלא היה בהם סדר כלשהו; הסדר הוא משהו שקיים רק בדברים שבמציאות. לכן הבהיל אותי כל כך החלום הזה, כי מצאתי בו יותר דברים הקשורים זה בזה מאשר בחלום סתם; ואינני יכולה לספר עליו אלא בדרך שאני מבינה אותו כעת.”

סיפורה של האחות הרחמנייה: פרק ו'

"אמש הוא הופיע לעיני לראשונה. היה לבוש בגד לבן עם כפתורי פליז, נעול במגפי עור שחורים וחובש קסדה לבנה; אבל הקסדה לא היתה כאילו צבאית, ומימי לא ראיתי תלבושת כזאת. פניו היו צהובים כפני צועני ועיניו לוהטות, בדומה לעיניו של אדם החולה בטיפוס וחומו גבוה; כנראה שהיה לו חום, כי דיבורו היה מבולבל.

"כשאתה חולם על מישהו, אינך שומע את דיבורו ואינך רואה שפתיו נעות; אתה רק יודע מה הוא אומר לך, ולעולם לא גליתי כיצד אתה חולם את זה. אני רק יודעת שהוא פנה אלי, שהוא דיבר מהר בשפה זרה כלשהי שלא הבנתי; אני זוכרת שהוא פנה אלי כמה פעמים במלה “סוֹר”, אבל אינני יודעת מה משמעה. הוא היה חסר סבלנות וכמעט נואש מזה שאינני מבינה אותו, ודיבר הרבה זמן. אבל אחר־כך, כאילו נזכר היכן הוא, התחיל לדבר – הייתי אומרת שבשפתנו; אלא שזאת היתה העובדה גרידא שפתאום הבנתי אותו.

"‘אחות,’ הוא אמר, ‘אני מבקש ממך, על ברכי אני מתחנן שתעשי משהו למעני, אם את יכולה; את הלא יודעת באיזה מצב אני. איזה אסון, אל־אלוהים, איזה אסון, איזה אסון! אני אפילו לא יודע איך זה קרה; זה היה כאילו לפתע פתאום האדמה עפה לקראתנו. אילו לפחות יכולתי לכתוב באצבע על פני השמיכה: הייתי רושם את כל הדרוש; אבל את הלא רואה איך אני נראה.’ הוא הראה לי את ידיו, אך הן לא היו חבושות; עכשיו אני כבר לא יודעת מה היה כל כך נורא בהן. ‘אינני יכול, אינני יכול,’ הוא נאנח. 'תסתכלי בידיים האלה! אספר לך הכל, אבל, למען שם שמיים, תעזרי לי למסור רק את הדבר האחד. טסתי כמו משוגע כדי לסדר את הכל; אבל לפתע האדמה נטתה בזוית חדה ונפלה עלינו. אני יודע שמשהו קרה; לקראתנו פרצה שלהבת שלא ראיתי כמוה מימי, ואני ראיתי הרבה; ראיתי אוניה בוערת, בני אדם בוערים, ראיתי הר שלם בוער, אבל על זה לא אספר לך; שום דבר כבר לא חשוב, מלבד הדבר האחד שיש לעשותו.

“‘רק הדבר האחד,’ הוא חזר; ‘אבל עכשיו אני רואה שהדבר הזה הוא החיים כולם. אה, אחות, לא סיפרו לך מה קרה לי? האם לא נפגעתי בראש? כי אני שכחתי הכל וזוכר רק את חיי שלי. שכחתי הכל אשר עשיתי אי פעם; אינני יודע עוד היכן הכל הייתי, איבדתי את שמות האנשים ואינני יודע אפילו מה שמי; כל זה תפל ומקרי. ברור שנפגעתי בזעזוע מוח, כיון שאינני נזכר בכלום, מלבד מה שקרה באמת. אם יאמרו לך את שמי, דעי שהוא לא נכון; ואם אתחיל להזות משהו על איים ועל הרפתקאות, זקפי זאת לבלבול החושים שלי; יש שברי דברים שאינני יודע לאן הם שייכים, ושמהם אי אפשר עוד להרכיב סיפורו של אדם. כי האדם איננו אלא מה שנותר לו לעשות; כל היתר הם שברים ושבבים שאין להקיפם במבט אחד. כן, כן, כן, לפעמים האדם חושף משהו מן העבר וחושב: זה אני. אלא שהמקרה שלי קשה יותר, אחות; קרה משהו שבמהלכו התרסק זכרוני; לא נותר מכולי אלא מה שעוד רציתי לעשות.’”

פרק ז'

האחות הרחמנייה סיפרה את סיפורה, תוך שגופה מתנענע קמעה ועיניה תקועות בקרקע, כאילו היא מדקלמת משהו שלמדה בעל פה. “המוזר הוא שחלום כזה הוא ברור ומעורפל בעת ובעונה אחת. אני לא יודעת איפה זה היה; הוא ישב על גרם מדרגות עץ שהוביל אל איזו בקתת קש –” היא היססה רגע. "כן, הבקתה הזאת עמדה על קורות, כמו רגלי שולחן; והוא ישב פסוק רגליים על המדרגה הנמוכה ביותר וניקה את מקטרתו בכף ידו האחרת. פניו היו מורכנים, ואפשר היה לראות רק את הקסדה הלבנה; זה נראה כאילו ראשו נתון בתחבושת.

"‘עלייך לדעת, אחות,’ הוא אמר, ‘שאני לא זוכר את אמי. מוזר, על אף שלא הכרתי אותה, נותר לי בזיכרון משהו כמו אתר סרק ריק, שבו היה צריך להיות משהו. את מבינה, הזיכרון שלי מעולם לא היה מושלם, כי חסרה בו אמא.’ הוא הנהן בראשו כאשר אמר זאת. 'זה היה תמיד כמו שטח ריקן במפת חיי; כל ימי לא יכולתי להכיר את עצמי, כי לא הכרתי את אמי.

"‘אשר לאבי,’ הוא המשיך, 'עלי לומר שיחסינו מעולם לא היו טובים ולא אינטימיים. נהפוך הוא, לומר את האמת, שררה בינינו איבה שקטה ובלתי ניתנת לגישור. עלייך לדעת שאבי היה גבר מסודר עד מאד; היתה לו משרה אחראית בתחום פעילותו והוא החשיב כתוכן חייו את העובדה שהוא מילא, מכל בחינה, את חובתו. חובתו של גבר היא להקדיש את כולו לעבודה, להתעשר, ולהיות, להשלמת התמונה, מוערך ומכובד על ידי בני קהילתו; כל אלה הן מטלות כה גדולות, שרק המוות יכול להביאן לידי השלמה. ואכן הוא נפטר בסופו של דבר בהוד ובהדר, כאילו שבע רצון שגם את חובתו זו מילא כהלכה. אתי הוא לא דיבר אלא באזהרות והתראות ובהצבעה על עצמו כדוגמה ומופת; כנראה שחשב את החיים למשהו מוגמר מראש, כמו בית שעבר בירושה או כמו פירמה שתעבור לידיו של הבא בתור. הוא העריך עד מאד את עצמו, את עקרונותיו ואת זכויותיו; חייו נראו לו ראויים לכך שהבא אחריו ימשיך בהם כמו בנכס שעבר בירושה. אולי הוא אהב אותי על פי דרכו וחשב על עתידי; אלא שלא היה מסוגל לתאר לעצמו את העתיד אחרת מאשר כחזרה על נסיון חייו הוא. אני שנאתי אותו במידה כזאת שחתרתי בכל כוחותיי, בזדון ובחשאי, להכשיל כל מה שיכול היה לצפות מבן בר תבונה ומוצלח; הייתי עצלן, מרדן וחוטא; כבר כנער הייתי שוכב עם המשרתות – אני זוכר עד היום את חספוס ידיהן; מילאתי את הבית שלו בפראות נסתרת, ואני חושב שלעתים זעזעתי את בטחונו העצמי של הזקן; כי באספקלריה שלי מוכרחים היו החיים עצמם להראוֹת בעיניו כמשהו חשוך־סדר ובלתי מרוסן, שלו עצמו אין שליטה עליו.

"'לא אתאר לפניך, אחות, את חייו של בחור צעיר. או כן, היה שם כל מה ששייך לעניין; ומלבד עניין זה או זה אין לי במה להתבייש. אמת נכון, הייתי ילד רע ומושחת; אך לא נבדלתי בכך יתר על המידה מאחרים; כמוהם הייתי בעיקר מלא הערכה לעצמי; היו לי פרשיות אהבה, היו לי נסיונות משלי, השקפות, והכל נראה לי שלי. רק מאוחר יותר מגיע האדם לידי הכרה שכל זה לא היה כל כך שלו ורק שלו, שאלה הם דברים רגילים שעליו היה להתנסות בהם, בעוד הוא סבור שהוא מגלה אותם. כי נותרת בו תקועה מנה גדושה יותר מילדותו מאשר משנות בחרותו; הילדות, כן, זאת מציאות חדשה לחלוטין, בעוד אשר הבחרות – רק אלוהים היודע מאין מצטברת בו כמות כזאת של הזיות וחוסר־מציאות; אשר על כן היא נשכחת ואובדת. לא, תודה לאל, לא כל אחד נופל בחלקו להיות כה מרומה ולהילכד בטיפשות כזאת במלכודת החיים. לי אין במה להיזכר; ואם מזדמן לי זיכרון כלשהו, אני מרגיש שזה לא אני ושזה לא נוגע לי.

"'אותה עת כבר לא חייתי בבית אבי; הוא היה זר לי ורחוק ממני יותר מכל אדם אחר, וכאשר עמדתי ליד ארונו, הרגשתי נורא ולא יכולתי להעלות על דעתי שראשיתי בגוף הזה, הזר לי ועתה הוא כבר בר־מינן; לא היה דבר שסביבו יכולתי לקשור קשר עם הנפטר, והדמעות שעלו בעיני לא היו אלא בכי על הכרתי שאני כה לבדד.

"‘אולי כבר אמרתי לך, שירשתי מאבי רכוש די גדול; אבל גם הכסף הזה היה זר לי, כאילו דבק בו משהו מהדרו ומחבויותיו של אבי. הוא הניח את יסודותיו של הרכוש הזה כמשהו שינציח את חייו; כספו היה אמור להיות הארכת חייו ומעמדו. לא אהבתי אותו והתנקמתי בו בכך שהשתמשתי בו רק למימון עצלנותי והוללותי. לא עשיתי כלום, כי לא היה צורך שיכוון אותי למעשה; אבל תגידי בעצמך, מה היא מציאות שלא תהא קשה ועיקשת כמו אבן? יכולתי לספק את כל גחמותיי; זה משעמם נורא, אחות, והמאמץ למצוא במה להרוג יום הוא פרך גדול יותר מסיתות אבנים. זה לא היה שווה כלום, ותאמיני לי שאדם גחמני נהנה מחייו פחות מקבצן.’

“הוא נשתתק לרגע ואחר־כך אמר: ‘כפי שאת רואה, אין לי סיבה להתגעגע לבחרותי. אם אני חוזר כעת, אין זה למען שתות מבאר נעוריי. אני מתבייש על שהייתי צעיר, כי אז השחתתי את חיי. היה זה הפרק המטופש וחסר הטעם ביותר של חיי; ובכל זאת דווקא במהלכו התרחש אירוע שמשמעותו חמקה ממני אז. אני אומר אירוע, על אף שלא היה כל דמיון בינו ובין הרפתקה; אני הכרתי בחורה והחלטתי לכבוש אותה; האמת היא שאהבתי אותה, אבל זה לא יוצא דופן בימי הנעורים. אלוהים היודע, לא היתה זאת אהבתי הראשונה, ואפילו לא העזה בתשוקותיי, שאת שמותיהן כבר שכחתי.’”

פרק ח'

האחות הרחמנייה נענעה ראשה כמתוך דאגה. "את כל זאת הוא סיפר כאילו הוא מתוודה, ואפשר היה להיווכח שאין לו שום כוונה להסתיר ממני דבר. מן הסתם הוא מתכונן למותו; אך לי לא נותר אלא להתפלל, שאלוהים יקבל ברחמיו או בדרך נס את הידוי הזה, שנעשה בחלום ובפני אדם לא ראוי, כוידוי תקף; ושמא יתחשב גם בעובדה שאדם חסר הכרה איננו יכול להגיע לכלל חרטה של ממש, שהיא ביסוד הוידוי המושלם.

"‘אני חייב לתאר לך,’ הוא אמר אחר־כך, 'איך היא נראתה. מוזר, את פניה אינני מסוגל עוד לדמיין; עיניה היו אפורות וקולה מחוספס כמו של נער. גם היא איבדה את אמה בילדותה; היא חיה עם אביה שהעריצה אותו מאד, כי הוא היה איש זקן יפה תואר ומהנדס דגול לפני אלוהים. למען סיפוקה היא ולשמחת אביה היא למדה הנדסה והלכה לעבודה בבית חרושת; אחות, אחות יקרה, הייתי רוצה שתוכלי להעלות את מַרְאֶהָּ לפני עיני דמיונך באולם הייצור הזה בין מכונות ופטישי קיטור, מחרטות וגברים ערומים למחצה המחשלים את הברזל המלובן. היא היתה בעת ובעונה אחת נערה, פֵיָה ובחורה כארז, והנפחים האלה העריצו אותה; היא פיתחה מין עדינות משלה באשר היא חיה בקרב גברתנים. פעם אחת, כן, פעם אחת היא הביאה אותי אל בית המלאכה הזה ובאותו מעמד התאהבתי בה; היא היתה כל כך שברירית, כל כך ענוגה בקרב הגברתנים שבגביהם נצצו אגלי זעה, בדברה בקולה הקטן, המחוספס קמעה, הניחן בסמכותיות של מהנדס הפוקד על האש, על הברזל ועל העבודה. היית אומר שזה לא מקומה של נערה; יסלח לי אלוהים את חטאותי, אבל דווקא שם חשתי תשוקה אליה, בייסורים ובלא הגיון, בדיוק שעה שהיא בדקה את העבודה וקימטה את גבותיה הארוכות בארשת רצינות. או אותה שעה שהיא עמדה עם אבא הגדול והוא הניח את ידו על כתפה כאילו היא בן שהוא גאה בו ושהוא מצווה לו את עבודתו. הפועלים קראו לה אדוני המהנדס, ואני תקעתי את מבטיי בעורפה, עורף של נערה, מעונה בתשוקתי העזה שהדריכה את מנוחתי כאילו היה בה דבר המנוגד לטבע.

"'היא היתה מאושרת מעל ומעבר: מאושרת מגאווה באביה הזקן ובעצמה, מאושרת שהבריות אוהבים אותה ושהיא מתפרנסת בכבוד, מאושרת בשביעות רצונה השקטה והמאוזנת. עיניה הבהיקו בהשקט, קולה הנערי דיבר מעט וברוגע; בכפות ידיה ובאצבעותיה היו כתמים בלתי מחיקים מדיו השרטוט, ואני אהבתי אותם. אשר לי – הייתי צעיר ומסיבה זו שחצן, הייתי גנדרן, וכנראה לכן העמדתי פני בוטח בעצמו; אבל הבחורה הזאת בלבלה אותי. חשבתי שהיא רוצה להיות אשת חיל חסרת סממני מין, ובשל זעם כלשהו גמלה החלטתי להשפילה כאשה; תיארתי לעצמי שאילו פיתיתי אותה, הייתי במובן מסויים מנצח אותה. אולי התביישתי בפניה בשל ריקנותי ושעמומי ובשל כך, רק בשל כך רציתי להבריק בפני עצמי בניצחון וכיבוש גברי. תביני, זהו פירוש שאני מפרש היום; אז זאת היתה אהבה גרידא, רק תשוקה, רק ערגה נוראה לרכון מעליה ולחלץ מפיה אנקה, שהיא אוהבת אותי.

"הוא שקע לרגע בהרהורים. 'ועכשיו, אחות, אני מגיע לדברים שדי קשה לי לדבר עליהם; אבל גזירה היא שייאמר הכל. לא היתה זאת אהבה ראשונה שבה מתרחש הכל – ולא חשוב מה עמדתך שלך – כאילו מעצמו ובאופן בלתי נמנע; רציתי לכבוש אותה וחיפשתי אמצעים שיסגירו אותה בידי. אני מתבייש להיזכר כמה כל הטריקים של בן־העולם־הגדול שהכרתי היו מגושמים וגסים ועם זאת חסרי אונים למול היושר המחוספס קמעה והטוהר הבתולי של הנערה הזאת. ראיתי שהיא מעל הדברים האלה וגם מעלי, שהיא קרוצה מחומר אצילי ממני, אבל כבר לא יכולתי לחזור על עקבותיי. האדם הוא יצור מוזר, אחות. הייתי כל כך אכול דמיונות מייסרים ומכוערים, כיצד אני מפתה אותה ומשפיל אותה בזדון, בשקר או בהיפנוזה, בסמים או במשהו אחר, כְּחַלֵּל מקדש – את שומעת, אחות, אינני מסתיר מפנייך דבר; בעיני שלי כבר נראיתי כמו השטן. ובשעה שכך חיללתי אותה בנפשי, היא אהבה אותי. אחות, היא אהבה אותי, ויום אחד גילתה לי את אהבתה בפשטות כזאת כמו פרח הנושר מאילן. זה בא אחרת, הו, אלוהים אדירים, זה בא אחרת ממה שתאוותי ידעה לתאר. ראשית כיון שהייתי מגושם כמו נער האוהב לראשונה בחייו –

"הוא כיסה את פניו בכפות ידיו באומרו זאת, ונשתתק. ‘כן, אני חזיר,’ אמר אחר־כך, 'ומגיע לי כל מה שקרה לי. רכנתי מעליה, השוכבת ועיניה עצומות, וניסיתי לטעום את טעמו של נצחוני המדומה. הייתי רוצה שמתחת לעפעפיה יפרוץ פרץ של דמעות, שהיא תכסה את פניה מרוב בושה וייאוש; אבל לחייה היו שלוות וחלקות והיא נשמה כמו אדם ישן. נתקפתי תחושת חנק, כיסיתי אותה וניגשתי לחלון, כדי לגרש את דיבוק חטאת גאוותי. כאשר הפניתי את מבטי, נחו עיניה עלי במלוא הבהירות. היא חייכה ואמרה: ‘כך, ועכשיו אני שלך’.

"'נחרדתי – כן, נחרדתי מרוב תדהמה והשפלה. היה בה אור רב כל כך, טוהר המובן מאליו, אינני יודע איך לומר זאת. בתכלית הפשטות: עכשיו אני שלך, והכל בסדר; הנה זה כאן, כאן אנחנו ניצבים ואין מה לעשות. איזו הקלה, איזה בהירות במצב העניינים, איזה פתרון פשוט ועצום. כן, זה נפתר בשיא הבטחון ובשיא הבשלות: הנערה הנבונה הזאת אמרה זאת בבטחה ובלא היסוסים. כך, עכשיו אני שלך. ראה כמה היא מרוצה מעצמה על שהיא מצאה בתוכה את האמת הקדושה, הבהירה והבוטחת, את האמת החיה; עיניה עוד מורחבות מתגליתה העצומה והמפתיעה, וכבר היא מתמלאת שלוות ההחלטה שנפלה והיא תְּקֵפָה לעולמי עולמים. קווי פניה שעוד לפני שניות אחדות היו שבורים מרוב כאב ובהלה, לבשו עתה מבע חדש של סופיות מוגמרת – הייתי אומר, של אדם שמצא את עצמו. כך, עכשיו אני יודעת מה אני. אני שלך, ומה שקרה קרה בדין והושלם סדר הדברים. כמו אדוה ששקטה, והמים נסגרים ובעד פני המים נראית קרקע.

“'אחות, אינני מסתיר ממך דבר. אילו היא היתה שורטת בידיה את עיניה, אילו נזדעזעה בבכי, אילו נשמעה מפיה הטחת אשמה, מה עשית לי, רשע!, – אני הייתי חש את עונג הניצחון. עונג מרושע וגם מיטיב, גאווה וגם גודל רוח, גם צער, מה אני יודע; ככל הנראה הייתי כורע ברך, נשבע ומנשק את ידיה המוכתמות בדיו וטוש. אך לא לי היה הניצחון הזה; בחלקי נפלו רק המבוכה והבושה, שלתהומן חשתי את עצמי נופל. ניסיתי לגמגם משהו על אהבה; היא הרימה גבה כמו משתוממת: לשם מה צריך לדבר על זה, האם זה עוד נחוץ? אני שלך, ובזה כלול הכל; זה כולל אהבה, הסכמה, מציאות וכל ה”הן"ים שבעולם. הפטפוט על רגשות ותודה הוא גס ומגושם. למה לדבר? ככה זה, זה קרה ואני שלך; תאמר עוד דבר, וזה יישמע כמו יש עוד במה להרהר. אה, אחות, האם את יורדת לסוף הדברים – כמה בגרות נבונה, כמה הוד והדר, כמה טוהר! האין זה כך שאני חפצתי בחטא והיא הפכה אותו לקדוּשה? איזו בושה – אני לא ידעתי מה לומר; היא התבוננה בדירתי בעניין, כאילו רואה אותה לראשונה, ופיזמה שיר קטן, היא שלעולם לא שרה. היא לא אמרה זאת, אבל היא הייתה פשוט בבית והשתייכה אליו.

"'היא חייכה, התיישבה לידי ודיברה בקול הקטן והמחוספס קמעה שלה – לא על מה שהיה או יהיה, אלא על עצמה, על ילדותה, על התאהבויותיה של בחורה צעירה; היא הסגירה בידי את עברה, כאילו מן הדין שכל זה שייך לי. כל אותה עת היתה לי הרגשה מוזרה של השפלה ונחיתות; רציתי לחבק אותה שוב, אבל היא רק הרימה יד – היה די בכך כמחוות התגוננות. לא עכשיו, היא אמרה בלא ביישנות, בפעם אחרת. הכל היה כל כך פשוט ומובן מאליו. אם אני שלך, אין בכך שום שיגעון, אלא עניין מושכל, קבוע ותקף. היא נישקה אותי על פי כאומרת אל תזעיף פנים, קטן שלי. כאילו היא אמי, כאילו היא חזקה ומבוגרת ממני, בשלה ממני – וזה היה מתוק מנשוא ויחד עם זה – יסלח לי אלוהים – משפיל כמו סטירה.

"'אחר־כך הלכה – את מכירה את זה, אחות: הצעד הקשה ביותר של האדם הוא צעד הפרידה. באופן שבו אדם הולך לדרכו משתקפת כל מבוכה או חוסר וודאות, או חיפזון, הבטחון העצמי, קלות הדעת או אהבת עצמו. היזהרו בגבכם, שם איננו מוגנים בלכתנו. אינני יודע איך היא הלכה. היא ניצבה בדלת בראש מורכן קמעה, ואחר כך נעלמה. כך בקלות גמורה ובשקט. זה חשוב, כי כך ראיתי אותה בפעם האחרונה.

“‘כי אותו לילה ברחתי כמו פרחח’.”

פרק ט'

האחות הכבודה קינחה את אפה בקול רם ובמרירות לתוך ממחטה קשיחה והמשיכה: "כך הוא סיפר לי. מעשהו היה מכוער ונראה שהוא מצר עליו; אבל עלי לומר שהוא לא היה צריך כל כך להצדיק את הבחורה ההיא, אשר – כך הוא מספר – העניקה לו את חסדיה מרצונה החופשי. גם אם על פי תיאורו היא היתה אשה עדינה וחביבה, הרי שהיא היתה ראויה לעונש שהשיג אותה, ואין ביכולתנו לומר האם האיש הזה לא היה במידה מסויימת כלי בידי שמיים; אם כי זה איננו מפחית מאשמתו.

"‘כאשר אני מהרהר עכשיו,’ הוא אמר אחר־כך, 'במניעים המוזרים שהביאו לבריחתי, אני רואה אותם אחרת מאשר אז. אז הייתי צעיר, והיו לי תוכניות שונות, פחות או יותר הרפתקניות ומעורפלות; מלבד זאת נשאתי עמי עוד מילדותי מרי נגד כל דבר הקרוי חובה. היו בי התנגדות חריפה וחשש מפני כל דבר שיחייב אותי, ואת מורך הלב הזה החשבתי כביטוי של חירותי. הבהילה אותי חומרת אהבתה וההתחייבות שבה; על אף שהיא עמדה מעלי, נחרדתי מהמחשבה להיות קשור אליה לעד. חשתי שעלי להכריע בינה וביני והחלטתי לטובת עצמי.

"‘כיום אני יודע יותר ורואה את הדברים אחרת. כיום אני יודע שהיא הרחיקה לכת ממני, שלדידה הכל היה מוכרע ולדידי לא כלום, שהיא היתה בשלה ואני נשארתי נער מבולבל, ובוסר חסר אחריות. מה שפירשתי כמרי נגד כבלים, היתה אימה מעליונותה, אימה מפני הבטחון הגדול הזה. הוצע לי החסד להשתייך, ולא הייתי מסוגל לומר: גם אני שלָך, כפי שאת רואה אותי לפנייך, בלתי משתנה, שלם וסופי. לא היתה בי מלאות של אדם להעניקה לה. אני מספר לך את זה ביובש, כאילו זה דין וחשבון; אבל אני יכול לדבר כך, כי זה הוא חשבון חיי הראשי. חובה וזכות. היא נתנה לי את עצמה; אמרה: כך, עכשיו אני שלך. ואני – כל אשר היה לי היתה אהבה, היתה תאווה, היתה הבטחה מפוקפקת. משהו כמו צ’ק ללא כיסוי.’ הוא הצטחק. ‘הלא אני סוחר, אחות, והייתי רוצה לסדר את חשבונותיי. דעי לך, שבריחתי היתה בריחתו של חייב פשוט רגל. נשארתי חייב לה את עצמי.’

"נדמה היה לי (אמרה האחות הרחמנייה) שהוא מעוות את פניו אלי, משל כאילו לועג לי; השתדלתי לומר דבר, אבל הוא הוסיף לעוות את פניו עוד יותר והתחיל להעלם. במאמץ רב השתחררתי מכבלי שנתי, נרעשת מחלום חי כל כך. התפללתי למענו וגם למען הבחורה הזאת, ואגיד לך, זה העסיק אותי כל היום. בלילה שלאחר מכן התקשיתי להירדם; אבל משגברה עלי שנתי, הוא היה לפני כאילו מצפה לי. שוב ישב על המדרגות ההן, וראשו מורכן; נראה היה שהוא עצוב וחסר מנוחה. מאחורי הצריף ההוא שחקה הרוח בקמת השדה שדמתה לתירס או לסוף הגדל בביצה.

"‘זה לא תירס,’ אמר לפתע, 'זה סלק סוכר. נדמה לי שבמשך שנים רבות קניתי סלק באיים ושרפתי ממנו רום, aguardiente, כפי שאומרים שם, אבל זה לא העניין המרכזי. במציאות לא הייתי אלא נער לא בוגר שברח אל רחבי העולם. מרגיז אותי שתיארתי לך את הדבר באורח לא לגמרי הולם, וחשוב לי לתקן את הרושם השלילי שנוצר אצלך. למשל, אני יודע שאת מאשימה במידת מה את הבחורה; את נוטה לראות במה שסיפרתי לך על התנהגותה חולשה למול ניסיון וסיפוק חוטא של יצרי הגוף. אילו הדבר היה כך, לא היה בראייתי בה מידה גדושה של יושר וסבלנות של אהבה מושלמת אלא תעתועי לבו של צעיר מאוהב; אלא שאז, אחות, היתה אותה אהבה מושלמת קיימת בתוכי, בלא שהייתי מודע לכך, ובריחתי היתה טירוף גמור. בריחתי היתה בלתי נתפסת, ובלתי נתפסת היתה נשארת כל חיי. אני יודע, זאת הוכחה המכונה הוכחה עקיפה. את יכולה לטעון שחיי אדם הם בלתי נתפסים ואי אפשר להסבירם; אבל אני רואה שאת לא סבורה כך.

"'בידי עוד הוכחה עקיפה שמה שתיארתי לפנייך הוא נכון. ההוכחה הזאת היא אורח חיי שניהלתי מאז אותה בריחה תמוהה. בה עשיתי מעשה של מורך לב שאין לו שיעור; מן הסתם הפרתי בה איזה סדר טבוע ועמוק, כי מאותו רגע רבצה עלי קללה. אני לא מתכוון לתלאות שפקדו אותי, אלא לכך שמאותה עת נשללה ממני יציבות והתמדה. אומר לך, אחות, שמאז חייתי חיים רעים; חיים שלא נח עליהם שום חסד; חיי אדם שלא מצא סליחה. אני אומר זאת במלים שלך; אשר לי, אני אדם בעל גישת חולין והייתי אומר זאת כך: חייתי חיי הרפתקן וחזיר, כלב שאבד, סוכן רמאי, ואלוהים היודע איזו זוהמה ותעתועים עוד תוכלי לשוות לנגד עינייך; וכל זאת כיון שברגע נתון כשלתי ברוב בושה. הייתי ריקא, בלתי בשל בפנימיותי מכדי להתייצב מול – כאשר נתקלתי בשלמות החיים – חכי, איך אומר: אני חושב על משהו שהוא סדר ויציבות, פתרון, תקפות, רוגע של דברים המוכרעים לצמיתות. אם מציאות פירושה מה שיש, ולפיכך מתמשך, אזי ברחתי מפני המציאות. היתה זאת בריחה ארורה, כי כבר לא מצאתי אותה. את לא יודעת, אחות, עד כמה נבוב וקיקיוני הוא הרוע; עליו להתחדש תדיר, אך עמלו לשווא: במה שרעוע אין אדם יכול למלא את עצמו; והכופר בעיקר, הרוצח, החמדן או הנואף חי חיים קרועים ובלתי יציבים באורח מוזר. אה, אין אני מסוגל עוד להרכיב את חיי; הם קיימים שברים־שברים, חתיכות־חתיכות, אבני חצץ שאינם טובים להרכיב מהם שום תמונה. לשווא, לשווא אנחנו מתעסקים במעשי ידינו הקטנים והרעים; הם חסרי הקשר וחשוכי סדר, שבבים גרידא ותוהו ובוהו שאין להם ראש ואין להם רגל. ככה זה, ככה זה, אמן; אבל את מן הסתם תקראי לזה מוסר כליות.

‘אני יכול להראות לך את כיסיי; הם היו לפנים גדושי זהב. אני יכול לערטל לפנייך את כתפיי; רואים בהם שרידי הצלפות שוט ושיני בנות תערובת. געי כאן; הכבד שלי נפוח ונוקשה מרוב שתייה. פעם חליתי בקדחת אדומה ופעמים רדפו אחריי ברובים שלופים בתור עריק. יכולתי לספר לך חמישים קורות חיים, וכולם שקר; נותרו אחריהם רק צלקות. כאן הבקתה שבה שכבתי חולה על סף המוות, ולבדי כמו חתול ירוי; ספרתי את מהלכי חיי ולא יכולתי להגיע לסוף החשבון; נדמה לי שבדיתי את כולם בהתקפי החום; היו אלה חלומות זימה נוראים. עשרים שנה או משהו כזה, והכל חלומות מבולבלים, בלא שחר, הבורחים ממני והלאה. אז הביאו אותי לבית חולים ו־nurses בחלוקים לבנים הניחו עלי תחבושות קרח. אלוהים, כמה טוב זה עשה לי, כמה זה קרר אותי; תחבושות וחלוקים לבנים והכל – את מבינה, כאילו למישהו איכפת ממני; אבל אז כבר נכנס בי המוות.’"

פרק י'

“הייתי אומרת: אצבע אלוהים,” העירה האחות הרחמנייה. “מחלה היא אזהרה, והכנסייה צודקת בזה שהיא משגרת את משרתיה אל מיטות החולים, שישמשו להם מורי דרך בפרשת הדרכים הזאת. אלא שבימינו מפחדים הבריות יתר על המידה מהחולי והמוות, ולכן אינם מבינים את האזהרה שבדבר ואינם יודעים לקרוא את דבר ה”מנה, מנה, תקל ופרסין" הנכתב ביד האש של הכאב.

"ובכן, הוא אמר, 'אז כבר נכנס בי המוות. הוציאו אותי מהגרוע ביותר, אבל שכבתי כמי שקרביו בחוץ, חלש כמו זבוב. אני לא יכול לומר שיראתי את המוות; רק התפלאתי שאני מסוגל, שאני בכלל יודע למות, כלומר, לעמוד במשימה כה חשובה ומרחיקת לכת; ניצבתי מול המוות כמול משימה שאינני יכול לה. היה נדמה לי שדורשים ממני משהו גדול, כבד ומכריע מדי, וכאילו אין תוחלת בניסיון להתגונן מפני זה בטענה שזה גדול עלי; על כן חשתי אי בטחון קיצוני וחרדה. מוזר, לפני כן פגשתי את המוות פעמים כה רבות, ואלוהים עדי שחיי היו סוערים ולעתים די מסוכנים; אלא שעד אז היה מלאך המוות בעיני רק דמות הכרוכה בסיכון או במקריות, יכולתי ללעוג לו או לעמוד בפניו; אבל כעת הוא הופיע ככורח וכפתרון בלתי נתפס, אך תקף לעילא וצמית. לרגעים תקפה אותי חולשה ואדישות, ואמרתי לו: טוב, אני אעצום את עיני ואתה תעשה את זה בלעדי, אבל מהר; אני לא רוצה לדעת כלום. פעמים אחרות כעסתי על מורך לבי הילדותי. הרי זה כלום לא, אמרתי בלבי; זה לא כל כך קשה; זה רק סוף. לכל הרפתקה יש סוף, וזה רק עוד אחד. אבל המוזר הוא, ככל שהתעמקתי בזה, לא יכולתי לתאר לעצמי את המוות כסוף, קאט, כמו שאתה גוזר חוט. התבוננתי אז במוות די מקרוב, וראיתי אותו כמשהו רחב וצמית; אינני יכול לומר מה, אבל זה מרחב עצום בזמן, כי המוות הוא צמית. אומר לך, דווקא את הצמיתות הזאת יראתי נורא; חשתי מתוך מפח נפש, שלזה אני לא מסוגל; מימי הלא לא עשיתי דבר שהאריך ימים ולא חתמתי על חוזה שחייב אותי לזמן ארוך. היתה לי מפעם בפעם הזדמנות להתיישב ולחיות בהגינות ובלא מאמץ יתר, אבל בכל פעם הרגשתי בי אי רצון חריף ובלתי ניתן לכיבוש; סברתי שזה סימן היכר של אופיי הדורש שינוי מתמיד, קרטוע ואיים רחוקים. ועכשיו, עכשיו עלי לחתום על חוזה לצמיתות? הייתי רטוב מזעה קרה ונאנחתי מאימה. זה הלא בלתי אפשרי, זה לא בשבילי, זה לא בשבילי; אלוהים שבשמיים, עזור לי, כי אני עוד לא בשל להחליט החלטה תקפה לצמיתות. אה, כן, אילו אפשר היה למות לניסיון, נגיד לשלושה חודשים, אולי חצי שנה – בסדר, הנה ידי; אבל אל תדרוש ממני לומר לך: כך, עכשיו אני שלך.

"'וזה, אחות, זה היה כמו הבזק ברק או התגלות. שוב ראיתי אותה, את הנערה של אז, נחה מלאת שמחה ובטחון ואומרת חרש: כך, עכשיו אני שלך. ושוב ניצבתי קטן ומוכנע למול אותה החלטה לחיות, כפי שרעדתי באורח מגוחך למול ההחלטה למות. והתחלתי להבין, שממש כמו המוות – גם החיים קרוצים מחומר הקבע, שהם ניחנים, בדרכם ובאמצעיהם הדלים, בכוח רצון ובאומץ לשרוד לצמיתות. אלה שני חצאים, המשלימים ונועלים זה את זה. כן, ככה זה: רק חיים מקריים ושסועים נבלעים על ידי המוות; בעוד שחיים מלאים ומשמעותיים מגיעים במותם לידי השלמה. שני חצאים הנסגרים לכדי נצח. כיון שהייתי בדליריום, ראיתי לפני כאילו שני חצאי כדור חלולים שיש להצמידם זה אל זה בכדי שייסגרו; אלא שהאחד היה מרוט ולחוץ, וסתם שבר כלי, וככל שניסיתי להתאימו, הוא לא התאים לחצי האחר, החלק והמושלם, הלא הוא המוות. צריך לתקן את זה, אמרתי בלבי, שהשניים יתאימו יחד; כך, ועכשיו אני שלך.

"'ואז, אחות, בדיתי את חיי; אני אומר בדיתי, כי פרטים הרבה לא התאימו לכלום ואחת דתם להיפסל, ומאידך חסרו דברים מהותיים ומשלימים. גם במסכת נעורי היה הרבה מה לתקן, אבל בזה לא התעכבתי יתר על המידה; החשוב ביותר היה, והווה, שבמציאות האמיתית, כלומר זו שלא היתה ובכל זאת איכשהו היתה, לא כהתרחשות אלא כמשמעות – נאמר כמו דף שנקרע מספר – אלוהים אדירים, מה רציתי לומר? זה בגלל הקדחת. כן, החשוב הוא שבמציאות האמיתית התרחשו הדברים אחרת, אחרת לגמרי, את מבינה? כלומר אמורים היו להיות אחרת, זה הדבר החשוב; וההיסטוריה האמיתית כפי שהיתה צריכה להיות, היא – היא – ' שיניו נקשו, אך הוא התגבר בכוח. ‘את זוכרת שסיפרתי לך,’ הוא גמגם, 'שסיפרתי לך כיצד היא שכבה והיא אמרה: כך, עכשיו אני שלך. זאת אמת לאמיתה, אחות, אחר־כך זה היה צריך להתרחש אחרת. עכשיו אני יודע, כי נכנסו לתוכי גם המוות וגם החיים. אני צריך הייתי לומר, את, כן, כך הייתי צריך לומר, ככה זה, השבח לאל; את שלי ואת תחכי, ואת תמתיני עד שאחזור כשהחיים והמוות בתוכי. את הלא רואה שאני עוד לא בשל דיי לחיות. עדיין אני לא שלם עד כדי קיומי לצמיתות, לא אמיץ דיי להחליט; עוד אינני מיקשה אחת כמוך, כמוך. תגידי בעצמך, מה תעשי עם ערימה שכזאת? הלא אני עצמי אינני יודע מה יצמח ממני, לא יודע היכן ראשי והיכן רגליי. מה יש לדבר, את, את נצחית, את יודעת הכל מה שנחוץ לדעת, את יודעת שאת שייכת; אבל אני – '

"הוא רעד בכל גופו, כאשר דיבר. ‘חכי, גם אני אבוא ואומר: אני שלָך. אה, אחות, את מבינה, היא ידעה זאת, היא הבינה גם משלא אמרתי זאת. ולכן היא אמרה: לא, לא עכשיו, רק בפעם אחרת. פירושו של דבר, שעלי לחזור, אמת? תגידי, תגידי בעצמך, פירושו של דבר שהיא תמתין לי, הלא נכון? לכן היא לא נפרדה, לכן לא ראיתי אותה הולכת. אני אחזור ושני החצאים יפלו זה על זה כמו החיים והמוות; כך, עכשיו אני שלך. אין שום מציאות אמיתית זולת מה שצריך להיות.’ הוא נשף לרווחה כמו אדם שהוקל לו ללא גבול. 'יתאחו האהבה, המוות, החיים, הכל שבתוכי הכרחי ללא תנאי. הנה אני לפנייך, רק עכשיו אני במקומי שלי; הדבר היחיד הבטוח הוא להשתייך. את עצמי כל־כולי מצאתי בכך שאני שייך למישהו. השבח לאל, השבח לאל, לבסוף אני כאן.

‘לא, הניחו לי, אני לא יכול לחכות, אני חוזר. והיא רק תחייך, כך, עכשיו אני שלך; כבר לא אפחד, לא אכסה אותה, אני כבר בא, אני כבר בא; אני יודע שהיא כבר קורעת את שרוכי בגדיה ומתירה את כפתוריהם. מהר, מהר, אתם יודעים שעלי לחזור! לזה אתם קוראים סערה? מה אתכם, אני יודע מה זה ציקלון, אני ראיתי את עמודי רוחות המערבולת; הרוח הקלילה הזאת איננה מהירה דיה לשאת אותי ליעדי. אתם לא רואים אותה, כיצד היא ממש עפה לתוך זרועותיי, מרכינה ראש ועפה, זהירות, שלא נתנגש במצחינו ובשינינו, זהירות, את נופלת עלי ואני נופל עלייך, כמה שאת כמהה, כמה את סוחפת אותי אל בין כתפייך!’ לפתע הוא התחיל להזות מתוך קדחתו. 'מה, למה הטייס הזה טס לתוך החלל הריק? אחות, תגידי לו שזה לא שם, תגידי לו שעליו לחזור! או לא, לכי אליה ותאמרי לה, תמסרי לה שאני חוזר! את הלא יודעת שהיא מחכה! למען שם שמיים אני מבקש, תגידי לה שאני בדרך, רק שהטייס הזה ימצא מקום לנחות בו; לא יכולתי לכתוב לה, אני לא יודע איפה היא – ' הוא הרים אלי עיניים מיואשות, מלאות אימה. 'מה – מה את ככה – למה שלא תגידי לה? עלי נגזר לטוס סביב סביב, כל הזמן במעגלים; ואת ממצמצת אלי בעינייך ולא רוצה למסור לה כלום, כי – – ' פתאום התחיל להשתנות לנגד עיני, ראשו היה עטוף בקסדה עשוית תחבושות והוא רעד נורא; הבנתי שהוא מתפוצץ מצחוק. 'אני יודע, את נזירה רעה, קנאית ומגעילה; את זועמת עליה כי היא אהבה. את לא צריכה לקנא; שתדעי אני אותו יום כשלתי גם בצד זה של העניין. אולי דווקא בשל כך התנהגתי במורך לב כזה. שתדעי לך, פעמים אחרות – '"

האחות הרחמנייה עצרה כשמבט עיניה השקטות נעצב. “אחר־כך הוא חילל שם שמיים וקילל, כאילו השטן דיבר מגרונו. הוא פלט זרם של גידופים ודברי נאצה – שאלוהים ירחם עלי.” היא הצטלבה. “הדבר הנורא מכל היה שהמלים האלה יצאו מתוך קסדה שלא היו בה לא פה ולא עיניים. אני כל כך פחדתי שהתעוררתי. אני יודעת, היה עלי לקחת מחרוזת תפילה ולהתפלל לעילוי נשמתו; אבל במקום זאת הלכתי למספר שש למדוד לו את החום. הוא שכב בחוסר הכרה והחום הגיע לארבעים ושלוש עשיריות; והוא רעד וקדח.”

פרק י"א

עכשיו זה רק שלושים ושמונה שבע; הוא ממלמל מתוך קדחתו והידיים החבושות מתנועעות באי שקט על פני השמיכה. “האם את יודעת, אחות, מה הוא אומר?” שואל הכירורג. האחות הרחמנייה מנידה ראשה לשלילה, שפתיה חתומות.

“הוא אומר יֶסֶר,” אמר לפתע הזקן שבמיטה השכנה. יֶסֶר, הוא אומר. יֶסֶר.

Yes, sir תפס הכירורג. ובכן, דובר אנגלית.

“וגם אמר מניאנה,” נזכר הזקן. “מניאנה או מניאניה.” הזקן צחקק בקול צרוד. “מניאניה, מניאניה. כמו תינוק בעריסה.” זה היה בעיניו איכשהו מצחיק נורא, והוא כמעט נחנק מרוב צחוק, עד שהשמיע קול רשרוש מחזהו; והיה צורך לרסן אותו.

ועוד אין שום ידיעה, מי הוא בעצם. המשורר מתקשר שלוש פעמים ביום בטלפון, ‘האלו, האם יש לכם פרטים נוספים?’ ‘לא. לא יודעים כלום.’ ותגיד בבקשה, מה מצבו? ־ נו, האם אפשר למשוך כתפיים בטלפון? בינתיים עוד חי.

אחרי הצהריים החום ממשיך לרדת, אלא שהחולה (או לפחות כל מה שניתן לראות ממנו) נראה צהוב משהיה קודם, והוא משהק. אולי יש לו איזו פציעה בכבד – או שמא זה icterus, שוקל הכירורג, ולשם בטחון הוא קורא לעזרה את הרופא הפנימי המפורסם. הלה היה זקן ששמו הלך לפניו, עליז ורוד פנים, רב דיבורים, וברוב שמחה הוא כמעט מחבק את האחות הכבודה. כן, כן, אנחנו שנינו עברנו יחד אי אלה מקרים קשים לפני שהעבירו אותך לכירורגית, אה? הכירורג מתאר לו, פחות או יותר לטינית, את ה־Casus בקול עמום, המומחה לרפואה פנימית מתבונן מבעד משקפיו המוזהבים בגוף העשוי מצמר־גפן ותחבושות. “ראוי להתכבד,” הוא אומר בנימת הערכה ומתיישב בקצה המיטה. האחות הרחמנייה מסירה דומם את השמיכה. הפנימאי רחרח והרים את מבטו. “סוכר?”

“מאין אתה יודע?” נהם הכירורג. “אני כמובן הוריתי לעשות לו בדיקת מימיו… האם אין שם דם. הם מצאו גם סוכר. אתה מאבחן את זה לפי הריח?”

“בדרך כלל אינני טועה,” אמר הפנימאי. “אצטון אפשר לזהות. תשמע, ה־ars medica שלנו היא בחמישים אחוז אינטואיציה.”

“אני לא סומך על זה,” אמר הכירורג. “אני רק… כאשר אני רואה חולה בפעם הראשונה, אני מרגיש מייד: את זה לא הייתי רוצה לחתוך, אפילו לא יבלת בבוהן. לזה כאן קרה משהו, אמבוליה או משהו כזה. אבל למה – את זה אני לא יודע.”

הפנימאי החליק בעדינות בכף־ידו ובאצבעותיו על גוו של האיש המעולף. “הייתי רוצה לבדוק אותו,” הוא אמר בצער, “אבל צריך לתת לו מנוחה, מה?” בזהירות, כמעט בעדינות הוא הניח את אוזנו הורודה על החזה, כשמשקפיו הקטנים מורמים אל מצחו. דומיה, אפשר לשמוע את הזבוב על שמשת החלון. לבסוף התיישר. “אבל הלב הזה רצוץ למכביר,” הוא נהם, "הוא יכול היה לספר סיפור ראוי להתכבד. ואונת הריאה הימנית לא בסדר. הכבד מוגדל – "

“מדוע הוא כל כך צהוב?” שאל לפתע הכירורג, כמו נחפז.

“את זה גם אני הייתי רוצה לדעת,” אמר הפנימאי, שקוע בהרהורים. “והחום שככה ירד – תראי לי את מימיו, אחות.” האחות הגישה לו דומם כלי שבו היו כמה טיפות של שתן חום וסמיך. “תגיד לי,” אמר הפנימאי כשגבותיו מורמות, “מאין קיבלתם את האיש הזה? אה, כן, אתם לא יודעים מאין הוא נפל מהשמיים. היתה לו צמרמורת כאשר הביאו אותו?”

“היתה,” אמרה האחות.

נדמה היה שהפנימאי סופר עד חמש. “חמישה ימים, לכל היותר ששה,” נהם. זה כמעט לא ייתכן. האם היה יכול להגיע לכאן… נאמר, מהודו המערבית… תוך חמישה או ששה ימים?"

“בקושי,” סבר הכירורג. “כמעט בלתי אפשרי. אלא אם טס דרך האיים הקנריים או משהו כזה.”

“אז זה לא בלתי אפשרי,” אמר הפנימאי בנימת נזיפה. “תגיד לי, באיזה מקום אחר הוא היה חוטף fiebre amarilla?” (הוא ביטא את זה אמריליה, כאילו טועם על לשונו את המבטא.)

“איפה היה חוטף מה?” שאל הכירורג כלא מבין.

Typhus icteroides“. קדחת צהובה. אני ראיתי בכל ימי חיי רק מקרה אחד; זה היה לפני שלושים שנה באמריקה. עכשיו הוא עובר את ה־phase trompeuse בדרך לשלב הצהוב.”

נראה שהכירורג לא שוכנע. “תגיד,” הוא אמר בהיסוס, “אולי זאת יכולה להיות מחלת וייל?”

“בראוו, קולגה,” אמר הפנימאי. “יכולה. האם אתה מציע שננסה את זה על שפן־ניסיון? זה היה משהו בשביל האסיסטנט שלי בעל הבלורית, הוא משוגע לענות את שפני הניסיון. אם שפן הניסיון יישאר חי ושמח בחלקו, אז אני צודק. ואני הייתי אומר,” הוא הוסיף בצנעה, “שאני צודק.”

“על פי מה?”

הפנימאי הניף את ידיו. “אינטואיציה, חבר. מחר החום שוב יעלה ויגיע שלב ה־vomito negro. אני בהחלט אשלח אליך את הבחור ההוא, שיכין לנו תמונת דם.”

הכירורג גרד במבוכה את עורפו. “ו־ ותגיד, מה זה הקדחת האדומה?”

“קדחת אדומה? אה, fiévre rouge. זאת קדחת האנטילים.”

“רק בהרי האנטילים?”

“אנטילים. הודו המערבית, אמזונס. מדוע?”

“סתם כך,” נהם הכירורג, וזרק מבט של פקפוק לעבר האחות הרחמנייה. “אבל הקדחת הצהובה מופיעה גם באפריקה, הלא כן?”

“בניגריה וכך, אבל זה לא מקום מוצאה. אם אומרים לי קדחת צהובה, אני מתאר לעצמי את האיטי או פנמה – ממש כתיאור נוף, דקלים והכל.”

“אבל איך הוא יכול היה להגיע עם זה עד הנה,” הרהר הכירורג בדאגה. “זמן ההבשלה הוא חמישה ימים, נכון? ובמהלך חמישה ימים – אלא אם הוא טס כל הזמן.”

“אז טס,” אמר הפנימאי, כאילו כיום כבר אין בכך רבותא.

“בלי ספק הוא מיהר נורא, נכון? השד יודע מה הריץ אותו כל כך.” הוא תופף באצבעותיו על לוח המיטה בקצב מטורף. “אני חושב שהוא כבר לא יספיק לומר לכם מה הריץ אותו. הלב הזה במצב גרוע, ועל האיש עבר כבר הרבה.”

הכירורג הניד קלות את ראשו ושלח במבטו את האחות הרחמנייה אל מחוץ לחדר. “אני אראה לך משהו,” אמר אחר־כך וחשף את ירכיו של המעולף; קרוב למפשעה נראו ארבע צלקות מסודרות בחצי עיגול, קשות ולבנות, אחת מהן מוארכת כמו צלקת של חתך. “אתה יכול להרגיש במגע אצבעות כמה הפצעים האלה היו עמוקים,” הוא הצביע, “כל הזמן הוגעתי את מוחי ממה זה יכול היה להיות –”

“נו, ו־?”

“אם הוא היה באזור הטרופי, זה יכול היה להיות ממגע של טלף – טלף של איזה חתול. תסתכל באיזו עווית נתקעו הטלפיים האלה בבשר. אבל טלף של נמר היה צריך להשאיר סימנים יותר גדולים; אולי זה יגואר – זה היה מצביע על אמריקה.”

“ובכן, אתה רואה.” הפנימאי תקע תקיעה גדולה של ניצחון לתוך ממחטתו. "יש לנו כבר נתח הגון של קורות חיים: מקום העלילה: הודו המערבית. מהלך חיים: צייד והרפתקן – "

"וגם ימאי. בפרק ידו השמאלית יש מתחת לתחבושת קעקוע של עוגן. מוצאו מהשכבות הקרויות מבוססות: כפות רגליים צרות יחסית – "

“כלל הגוף, הייתי אומר, של אדם אינטליגנטי. אַנַמְנֶזָה: שתיין, בעליל מכור לאלכוהול. מחלת ריאה נושנה שהתעוררה לאחרונה מחדש, נאמר בעקבות אינפֶקציה מלווה בחום. שתדע, לי נראית הקדחת האדומה כסבירה בהחלט.”

עיני הפנימאי אורו משמחה. “וה־framboesia הטְרוֹפִּית המצולקת. אה, חבר, זה כמעט מחזיר אותי לנעורי שלי. ארצות רחוקות, יגוארים, חצים מורעלים ודברים כאלה! איזה סיפור! בחור המשוטט בעולם כולו, הולך להודו המערבית – למה? איזה שד מביא אותו לשם? ככל הנראה בלא מטרה, אם לשפוט לפי תוואי הנסיעה של החיים. קיומו מוזר וחסר מנוח, לבו משומש נורא יחסית לגילו; שותה בשל ייאוש וצימאונם של חולי סכרת – בן־אדם, אני רואה את מהלך החיים הזה לנגד עיני.” האיש הזקן שפשף את קצה אפו מרוב מאמץ לחשוב. “ואחר־כך השיבה המבוהלת המוזרה, המרדף המטורף הזה אחרי משהו – ואי שם על סף המטרה הוא ימות מקדחת צהובה שהוזרקה לו על ידי איזו stegomyia fasciata עלובה וקטנה, כנראה ביום האחרון לנדודיו שם למטה.”

הכירורג הניד את ראשו לשלילה. “הוא ימות מזעזוע מוח ופגיעות פנימיות. תשאיר אותו לי.”

“הקדחת הצהובה נדירה במקומותינו,” התגונן הפנימאי. “הנח לו, חבר, שיהיה לו סוף מפורסם, שיעזוב את העולם הזה כמקרה X יחיד במינו וראוי לתשומת לב. האם הוא לא נראה, עם הראש הגדול הנתון כולו בתחבושת, בלא פנים ושם, כמו מסכה האמורה לייצג סוד כמוס?” הפנימאי כיסה בעדינות את הגוף חסר ההכרה. “מסכן, אתה עוד תספר לנו לא מעט כאשר נסתכל פנימה; אלא שאז יהיו כבר תולדות חייך חתומות.”

פרק י"ב

בבוקר שוב עולה החום. שלושים ושמונה ומשהו, והתחבושות סביב לפה השחירו כאילו מדם מוקא. החולה הצהיב כחוק, והוא בעליל בדרכו מטה, כפי שאומרים. “אז מה,” שואל הכירורג את האחות הכבודה, “הלילה כלום – הלילה לא חלמת עליו?”

האחות הרחמנייה נענעה ראשה לשלילה נמרצת. “לא. אני התפללתי, וזה עזר.” אמרה והוסיפה בארשת רצינות: “מלבד זאת לקחתי ליתר בטחון שלוש גלולות ברומיד.”

אותו רגע נכנסה אחות אחרת והודיעה שהחולה במחלקה, זה עם המורסה בצוואר, קיבל חום ומשהק, לא מדבר והולך ונחלש. בהמהום של עצבנות רץ הכירורג לחדרו של הרואה־בנסתר, מלווה בכנפי חלוקו הלבן המתנופפים. הרואה־בנסתר שכב, עיניו עצומות ואפו הזדקר בדקות פתטית אל התקרה.

“מה עניינך לקבל עכשיו חום,” צעק הכירורג. “תַרְאֶה!” זה הגיע לשלושים ושמונה ומשהו; הכירורג הסיר, בכעס עצור, את התחבושת, אבל הפצע היה נקי, יפה להפליא, שום דלקת מסביב. ובכלל, שום כלום, רק עינים קצת צהובות ושהקת. הכירורג משרך לאט את דרכו לאורך המסדרון, ונכנס שוב למספר שש; שם ניצב הפנימאי המפורסם מעל למיטתו של מקרהX, מוקף ארבעה רופאים מתמחים בחלוקים לבנים, ומרצה על “fiebre amarilla” כאילו הוא מלטף את השם הזה. “קולגה,” הוא פנה אל הכירורג, “לא יועיל שום דבר, אתה חייב להשאיר את הפאציינט הזה קצת בידינו, הפנימיים. מקרה כזה נדיר ויפהפה! חכה־חכה, יבואו לך הנה כל אנשי הפקולטה, עם כל מאורות המדע; היית צריך לתלות מעל לראשו לפחות הינומה וכתובת מעוטרת בענפי אשוח: ברוך הבא אל ביתנו, או משהו כזה.” תקע בממחטתו כמו בחצוצרה. “ברשותך האדיבה ניקח ממנו טיפת דם. אדוני הסגן, תגיד לעוזר הראשי שייקח דוגמת דם מהחולה.” לאחר שהפקודה הגיעה בצינורות הפיקוד לידי העוזר הראשי, שעמד ליד מרפקו השמאלי של המומחה הגדול, גחן הצעיר בעל הבלורית מעל לאמת זרועו של המעולף וניקה אותה בחתיכת צמר גפן.

“כשתגמור,” נהם הכירורג קלות באוזני הפנימאי, “הייתי צריך אותך לרגע.” אלא שהדוקטור הזקן לא מיצה כל כך מהר את התלהבותו מהקדחת הצהובה והשיח בה עוד כאשר הכירורג סחב אותו לחדרו של הרואה־בנסתר. “כך,” הצהיר הכירורג, “ועכשיו תגיד לי מה יש לבנאדם הזה.” האדון הזקן פלט נשיפה חדה והסתער על החולה בכל הפקודות הקצרות ומישושי ידיו השקטים של אומנותו. לנשוף, לא לנשום, נשימה עמוקה, לשכב, לומר אם כואב ודברים ידועים שכאלה. לבסוף חדל מזה, שפשף ברגעי ספק את קצה אפו והביט בחשדנות בפניו של הרואה־בנסתר. “מה צריך להיות לו?” אמר. “כלום אין לו, הכל נקי. ניאורופת רציני,” אמר בלא התחשבות. “אבל מה מסתתר מאחורי החום – את זה אני לא יודע.”

“אתה רואה,” רעם הכירורג על הרואה־בנסתר. “עכשיו, בנאדם, תגיד לנו, מה כבודך בעצם מואיל לעשות.”

“כלום,” ניסה הרואה־בנסתר להכחיש. “בעצם, אולי זה קשור למקרה ההוא, אתם לא חושבים?”

“איזה מקרה?”

“האדם הזה מהמטוס. עליכם לדעת שאני עוסק בו כל הזמן… יש לו שוב חום?”

“אתה ראית אותו?”

“לא ראיתי,” מלמל הרואה־בנסתר. “אבל אני חושב עליו… כלומר אני מתרכז בו. תבינו, נוצר קשר שכזה. זה מתיש נורא.”

“עליך לדעת שהוא רואה־בנסתר,” העיר הכירורג מהר. “ואתמול לא היה לך חום?”

“היה. אבל אני הפסקתי את זה מפעם בפעם, ואז החום ירד. את זה אפשר לכוון בכוח הרצון.”

הכירורג התבונן במבע של שאלה בפניו של עילוי הרפואה הפנימית, אך הלה שפשף את זקנו והרהר. “ומה בדבר כאבים?” אמר לפתע, “כאבים לא הרגשת בכלל? אני מתכוון לכאבים שהיו לאדם האחר.”

“הרגשתי,” אמר הרואה־בנסתר קצת בביישנות ובאי־רצון. “כלומר, אלה היו כאבים נפשיים בטהרתם, אפילו שהיו ממוקמים בחלקי גוף ספציפיים. זה כל כך קשה לתאר בדייקנות,” התנצל בביישנות. “אני הייתי קורא לזה כאבים נפשיים.”

“איפה?” היכה הפנימאי.

“כאן,” הצביע הרואה־בנסתר. “אהה, באזור העליון של הבטן. נכון.” הפנימאי פלט נהמה קלה של שביעות רצון. “ומה כאן בדופן הבטן?”

“כזה לחץ, והרגשת הקאה קרבה.”

“די מתאים,” נהנה הפנימאי, “ומה עוד?”

“כאב ראש נורא. כאן מאחור – ובגב. כאילו שברו אותי לשניים.”

“Coup de barre”, התפרץ הדוקטור הזקן בהנאה רבה. “בן־אדם, זהו Coup de barre! אמרת את זה ממש בול! זאת היא הקדחת הצהובה, כמו שהיא כתובה בספר.”

הרואה־בנסתר נבהל. “זה הלא… האם אתה חושב שאני יכול לחטוף את זה?”

“איפה!” העווה הפנימאי את פניו, “אתה יכול להיות שקט; לנו אין פה היתוש השייך לעניין. סוּגֶסְטִיָה,” העיר למבט־של־שאלה מצד הכירורג, וככל הנראה היתה לו הרגשה שמלה זו פותרת את הסוגיה באורח משביע רצון. “סוגסטיה. לא הייתי מתפלא לוא נמצאה אצלו בשתן טיפת חלבונים ודם. אצל אנשים היסטריים,” אמר, “אסור להתפלא מכלום; הם מסוגלים להרבה – תפנה אל האור!”

“העיניים שלי דומעות כל כך,” התגונן הרואה־בנסתר. “אני לא יכול לסבול את האור.”

“בסדר, בחור,” שיבח אותו הפנימאי. “תמונה קלינית נכונה, חבר. אתה אוצר בלום של כושר אבחנה, וניחן בכושר הסתכלות. אני מתכוון להסתכלות בעצמך. אתה היית יכול להיות פאציינט טוב. אתה לא היית מאמין עד כמה אי אלה בני אדם לא יודעים לומר איפה ומה כואב להם.”

הרואה בנסתר חש בעליל מוחמא בהתבטאות הזאת. “וכאן, דוקטור,” הראה בביישנות מה, “כאן אני מרגיש תחושת חנק משונה שכזאת.”

“לחץ אפיגאסטרי,” הסכים הפנימאי, כאילו הוא בוחן תלמיד לרפואה. “מצויין.”

“ובפה,” נזכר הרואה־בנסתר, “הרגשה כאילו הכל נפוח.”

הדוקטור הזקן תקע שוב תקיעה גדולה של ניצחון. “אתה רואה,” הוא העיר כלפי הכירורג, “יש לנו אם כן כל הסימנים של Febris flava. האבחנה שלי מתאמתת. ואם נביא בחשבון,” הוא אמר בנימה סנטימנטלית, “שכבר שלושים שנה לא ראיתי קדחת צהובה… שלושים שנה הן פרק זמן ארוך.”

הכירורג היה פחות מרוצה ושלח מבט זועם אל הרואה־בנסתר, שנח, מרוגש וסחוט. “אבל בשבילך זה לא בריא, האקספרימנטים האלה,” הוא גער בו בארשת מחמירה. "אני לא אשאיר אותך פה, לך לך הביתה. אתה היית רוכש בדרך הסוגסטיה את כל המחלות של כל בית החולים. בקיצור, ארוז את מברשת השיניים שלך ו־ " הצביע באגודלו אל עבר הדלת.

הרואה־בנסתר הנהן מלנכולית לאות הסכמה. “אני לא הייתי עומד בזה,” הוא הודה חרש. "אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את מידת השחיקה הנפשית. אילו הוא… המישהו הזה, אותו X, היה בהכרה, אפשר היה לראות את הכל בבירור… כאילו זה כתוב שחור על גבי לבן. אבל בחוסר הכרה עמוק שכזה – " הרואה־בנסתר הניד את ראשו לשלילה. “עבודה נוראה, כמעט חשוכת תקווה. שום דבר מוחשי, שום תרשים” – הוא הצביע באצבעותיו הדקות באוויר. “ונוסף לכך התקפי החום הגבוה, בלבול כזה אפילו בתת־ההכרה – הכל מבולבל וחסר הקשרים. יחד עם זה הוא היה נוכח כאן, ונוכח לעילא, כל אחד חושב עליו, אתם, האחיות, כולם.” בפניו של הרואה־בנסתר הופיעו סימני ייסורים עמוקים ומרוכזים. “אני חייב ללכת מפה, אחרת הייתי משתגע.”

הפנימאי הקשיב בעניין רב, ראשו שמוט קצת לצדו. “ומה,” אמר בלשון סתמית, “האם למדת עליו משהו?”

הרואה־בנסתר התיישב והדליק לעצמו, באצבעות רועדות, סיגריה. “משהו,” הוא נשף בהקלה את העשן. “אילו למדתי משהו, תמיד יישארו חללים ריקים ונקודות אי־בטחון.” הניד את ידו. “ללמוד ולהכיר, זה לגעת באיזה סוד. אם אתה רוצה לדעת, האם נתקלתי בשאלות פתוחות ונקודות אי־בטחון, ובכן זה כן, את זאת למדתי. אני יודע, היית רוצה שאספר לך, אבל אתה לא רוצה לשאול.” שעה קלה הרהר בעיניים עצומות למחצה. “ואני רוצה להיפטר מזה. אם אספר, אוכל לפרוש מזה – להניח לזה, כפי שהואלת להתבטא. האדם לעולם איננו מתפטר מדברים שעליהם הוא שותק.”

סיפורו של הרואה־בנסתר: פרק י"ג

הרואה־בנסתר ישב על מיטתו, ברכיו הרזות משוכות עד סנטרו, כולו רזון גרוטסקי בפיג’מת הפסים שלו, והוא התבונן לריק כאילו הוא פוזל. “קודם הייתי צריך לעמוד על המתודה ועל אי אלה מושגים,” התחיל בהיסוס. “נניח – תארו לכם עיגול – עיגול עשוי חוט פליז.” תוך כדי דבריו צייר עיגול באוויר. “עיגול הוא דבר נראה לעין. אנחנו יכולים לחשוב עליו במופשט, אנחנו יכולים להגדיר אותו מתימטית, אבל מהבחינה הפסיכולוגית העיגול הוא משהו שאנחנו רואים. אילו קשרתי את עיניכם, יכולתם למשש את העיגול ולומר שזהו עיגול. היתה לכם תחושת עיגול. ויש אנשים המסוגלים להבחין בחוש השמיעה איזה צורה יש לגוף המשמיע קול. במקרה שלנו הם היו שומעים עיגול, אילו הכינו במקבת בחוט הזה. ואילו זבוב אינטליגנטי היה מטייל לאורך החוט, הרי גם הוא היה יכול להגיע לתחושת עיגול מובהקת. עליכם להבין, כמה זעיר הצעד המחבר תחושות פיזיות אלה למצבו הנפשי של אדם שהיה חש בחשכה גמורה שכאן מוכרח להיות עיגול. בלי סיוע של חוש הראיה, או השמיעה, או המישוש. תחושת עיגול מדויקת לחלוטין. אומר לכם שבתהליך אלימינציה שכזאת של החושים היתה לכם תחושה חזקה בהרבה של עיגול מאשר של החומר שממנו הוא עשוי; שכן הצורה, ולא החומר, היא עניין נפשי. ובאומרי תחושה, אינני מתכוון לאיזה רמז ערטילאי או ניחוש, אלא לתודעה מדויקת עד דק, חודרת, הייתי אומר מייסרת במובהקותה; אבל לכנות את התודעה הזאת כגילוי אמת כלשהי הוא עניין קשה, קשה ביותר” –

הרואה־בנסתר עצר בדיבורו. “מדוע?” מלמל, “מדוע בעצם בחרתי להדגמה דווקא עיגול? אתם רואים: אני מקדים את המאוחר עוד לפני שהתחלתי ממש. תחושת העיגול הנסגר על עצמו. צורת קו ההיפוך ויחד עם זאת צורת החיים.” הוא הניד את ראשו לשלילה. “לא, זה לא יוביל אותנו לשום דבר. אני יודע, אתם שניכם יש לכם ספקות לגבי הטלפתיה. ובדין. טלפתיה היא שטות, אי אפשר לתפוס דברים ממרחקים; עלינו להתקרב אל הדברים, לקרב את הכוכבים על ידי מספרים, את החומר על ידי אנליזה ומיקרוסקופ; ואם נשמוט את החושים והקרבה הגופנית, אפשר להתקרב לכל דבר על ידי ריכוז. אני מודה, שקיימים אולי תחושת הבאות, חלומות, התגלויות וחזיונות; אני מכיר בהם, אבל אני שולל אותם מהבחינה המתודית, מכחיש אותם ופוסל אותם. אינני הוזה, אני אנליטיקאן; המציאות האמיתית איננה מגיעה אלינו בהתגלות; עלינו לרכשה בעמל קשה, באנליזה ובריכוז. אתם מכירים במוח כמכשיר אנליטי; אך אתם מסתייגים מהאפשרות שהוא יכול לשמש עדשה המקרבת דברים אלינו, מבלי לחייב אותנו לזוז ממקומנו או לפקוח את העיניים. עדשה מוזרה, שקעירותה משתנה על פי רמת הקֶשֶב ועל פי הרצון. התקרבות מוזרה, המתרחשת לא בחלל ולא בזמן, והיא מתגלה רק על ידי האינטנסיביות של התחושות וההיסקים הנמצאים בתוכך. רצון מוזר, המכניס לתוך תודעתך דברים שאינם תלויים ברצונך. אתה הוגה במושגים שאינם שלך ושאין לך השפעה על תוכנם. שלך היא רק מידת הריכוז. כאשר אתה מתבונן, מקשיב, אתה קולט בחושיך ובמרכזי העצבים שבתוכך דברים והתרחשויות שהם מחוצה לך. כך אתה יכול גם לחשוב מחשבות ולחוש תחושות שהן מחוצה לך, להעלות זכרונות שאינם שלך ואינם נוגעים לאני שלך. זה טבעי כל כך כמו לראות או לשמוע, אלא שלכם חסר כושר הקשב, והתרגול.”

הכירורג פירכס על מקומו בחוסר סבלנות, אך הרואה־בנסתר מן הסתם לא שם לב לכך; הוא הרצה בהנאה, הניף את ידיו ואת אפו וקרקר בשכנוע עצמי עמוק ושבע רצון, שהוא מזמר. “שימו לב,” הוא אמר, והניח את אצבעו על אפו. “זה עתה אמרתי מחשבות, זכרונות, מושגים, תחושות. זאת פסיכולוגיה מגושמת ובלתי נכונה, והשתמשתי במונחים האלה רק מפני שהם שגורים על לשונכם. במציאות, באשר אני מתפיס כך, אני מתפיס עיגול, ולא את החומר שממנו הוא עשוי; יש לי תחושה, יש לי תודעה מסויימת של אדם, ולא של התנסויותיו, מושגיו וזכרונותיו. עליכם להבין,” אמר והתלמים שבמצחו עמקו מרוב מאמץ להתבטא בדייקנות, "זהו אדם בזמן דחוס, אדם שבהווהו כלול גם כל מה שהוא היה אי פעם בעבר, מה שעשה, אבל לא כרצף אירועים, אלא כמו – כמו – " ידיו ציירו באוויר משהו כולל. “זה כאילו הסרטתם את חייו מלידתו עד לרגע ההווה, ואחר־כך שמתם את כל הצילומים זה על גבי זה ושיקפתם את כולם בעת ובעונה אחת. תאמרו, איזו מבולקה! אכן, כי מתמזגים העבר וההווה, הכל מתכסה זה בזה, ומה שנותר הוא רק צורת החיים, משהו בלתי ניתן לתיאור ואישי ביותר: משהו כמו הילה אישית שבה טמון הכל –” אפו כאילו קפא באורח טראגי. “הכל, אפילו העתיד,” הוא נשף. “האדם הזה לא יחיה.”

אפו של הכירורג פלט נחרור קל. את זה גם הוא ידע. ובבטחון.

“הייתי רוצה לתאר לכם את הדבר בצורה מוחשית ככל האפשר,” התאמץ הרואה־בנסתר. “נניח שיגיע הנה אדם הניחן ברמה גבוהה ביותר של חוש הריח – יש אנשים כאלה. תחילה היה חש ריח סימולטני, לא נעים ביותר, ומורכב במידה ניכרת; בהיותו מסוגל לתשומת לב בתחום הריח, הוא היה מתחיל לנתח את הריח המצרפי הזה; הוא היה מבחין בריח של בית חולים, כירורגיה, טבק, שתן, ארוחת בוקר, של שלושתנו ובתינו; ואולי היה אפילו מזהה שבמיטה הזאת מת לפניי אדם זקן כנראה אחרי ניתוח הכבד.”

הכירורג הזעיף את פניו. “מי אמר לך את זה?”

“אף אחד; אבל אתה לא מכיר את האינטליגנציה של חוש הריח. במידה מספקת של תשומת לב וריכוז אפשר לפרק את הרושם הסימולטני הנתון ולבנות על פיו שרשרת התפתחות עניינית או עתית. אם יש בידך תחושה כוללנית וחודרת די הצורך של אישיות מסויימת, אתה יכול, בהנחה של כושר אנליטי ולוגי מספיק לפרק את התחושה הזאת לתמונה מפותחת של תולדות חייה. מהתצורה הכוללת של החיים אתה יכול להסיק על אירועים ספציפיים. לוא אמרתי לכם שזאת עבודה מהסוג כאילו קיבלת רישום של הסיכום הכולל של שורה ארוכה של מספרים, שום דבר זולת הסיכום הכולל ומוטל עליך לפרק אותו לשורת המספרים הבודדים שסוכמו בו, היית מסיק שזאת מטלה חסרת תקווה. כן, היא קשה אבל לאוו דווקא חשוכת תקווה; שכן דעו לכם שאופיו של מספר ארבע, שמקורו בסיכום של שני מספרי שתיים, איננו זהה למספר ארבע שנוצר מסיכום ארבע יחידות או מסיכום של שלישיה ויחידה.”

הוא ישב רכון וחודי צלעותיו הצטיירו כמו מסרק פרוע. “נורא,” הוא נאנח, "זה היה נורא – העלפון והחום. תארו לכם, ככל שהתרכזתי בו, צללתי ביוון עלפון ודליריום. כלומר לא אני, אני הייתי ער, אבל חשתי את העלפון והחום – בתוך תוכי. תבינו, עלי למצוא את זה בתוך עצמי, שאם לא כן – אחרת זה לא היה קיים ולא הייתי יכול לתפוס את זה – ". הוא רעד ופניו המצומקים היו מיוסרים, רחמנות להסתכל. "להיאבק בעלפון הנורא, לחדור בעד הדליריום הפיזי שבו צפים ייסורי הגוף כמו גושי קרח שבורים – ויחד עם זה התחושה המובהקת לעילא, התובענית, המועכת, הנוכחת תמיד, תמיד, תמיד, של תצורת חייו הכוללת – " הוא הצמיד את אגרופיו לצדעיו, עיניו פעורות, ויילל: “או, אלוהים אדירים, מזה אפשר להשתגע!”

הפנימאי השמיע קול חרחור ושלה מתוך כיסו קופסה של סוכריות דבש. “הא לך, בן־אדם, קח לך,” הוא נהם. זה היה אות הצטיינות גדול, שרק לעתים נדירות נפל בחלקו של מישהו. בעצם רק של פאציינטים קשים בעלי תסמונות קליניות מובהקות.

פרק י"ד

הרואה־בנסתר התעודד, מצץ את הסוכרייה והתיישב כשרגליו מוצלבות כרגלי תורכי או חייט. “אני אתאר לכם זאת אחרת,” אמר, “אבל עלי להזהיר אתכם שגם זה רק משל. אם תכו במצלל, הוא ירעיד את המיתר “לה” בכינור או בפסנתר סמוך, ולוא באופן שאוזננו לא תקלוט, וכן כל דבר אחר המסוגל להרעיד בתדר “לה”. בעיקרון גם אנחנו מגיבים בהרעדה, מצטרפים כאילו לשירה בהקשיבנו למוזיקה, והמחוננים בחוש מוזיקלי הם אלה היודעים להקשיב לעצמם. תנסו לחשוב שהחיים הם מין צליל, שגוף האדם, תודעתו, זכרונו ותת־תודעתו מהדהדים; וכך גם עברו – ברגע מסויים ובכל רגע; זה צליל רב קולות ללא גבול ומורכב ללא שיעור, שבו שזורים ההווה והעבר על ידי דעיכה נצחית של הטונים העיליים והצדדיים; כל העבר צובע את צליל ההווה. חִשְבוּ שגם בנו מהדהדים הקולות המועברים אלינו מבחוץ באותו תדר ממש, לפחות אם נוצרו בידי אדם שיש לנו יחס כלשהו אליו, והוא משדר את התדר שלו לחלל – כמו כל אחד מאתנו, כל אחד מאתנו. התהודה הזאת היא חלשה יותר או חזקה יותר; זה תלוי בכוונון שלנו, ברגישות שלנו, תשומת לבנו ועוצמת היחס שבין האנשים. התהודה הזאת יכולה להיות כה חלשלשה ובלתי ברורה, שאין אנו מפנימים אותה; או שהיא יכולה להיות כה חזקה ועמוקה שאנו שומעים רק אותה, רק את התהודה המשודרת אלינו. אבל גם אם אנחנו לא מודעים לתהודה הזאת, אנחנו מעלים על דעתנו את ההד הרגשי על ידי נטיות אישיות או אנטיפתיות, בתגובות בלתי ברורות וחשוכות הסבר, שבהן אנו מגיבים באופן אינסטינקטיבי על אנשים שמלבד זאת לא נכירם.”

הרואה־בנסתר היה בעליל מרוצה ומצץ בתאוותנות את הסוכרייה, בספיקת שפתיים ובקולות מעין חנק־שבהנאה כמו תינוק על שד אמו. “כן, זה כך,” הוא אישר לעצמו מתוך שכנוע פנימי. "עלינו להקשיב לעצמנו; עלינו לחקור את פנים נפשנו, בכדי לזהות את הבשורה השקטה רבת הקולות שמשדר מישהו אחר. אין ראיית הנסתר אלא הסתכלות בעצמך; מה שקוראים הבריות טלפתיה איננו תחושה למרחקים, אל לקרוב־שבקרוב הקשה מכל לגישה. תארו לעצמכם שאתם מפעילים בעת ובעונה אחת את כל הרגיסטרים והצפצפות והדוושות של עוגב; זה היה רעש מחריש אוזניים, אך בתוך ההמולה הזאת הייתה יכולים לזהות את נשימתו והיקפו, את עוצמתו ואצילותו של הכלי הזה. לא, בשום אנליזה לא הייתם יכולים לקבוע מה ומתי נוגן על העוגב הזה, שכן (לפחות לאוזנינו שלנו) לעוגב אין זיכרון שיצבע את צליליו. התהודה הראשונה, הבלתי מאורגנת, שבה אנחנו מגיבים על תדירות חייו של זולתנו, היא מעיקרה תחושת הטפח, מרחב החיים, העוצמה והאצילות… תחושה של תצורת מרחב מובהקת וייחודית שבתוכו התפתח מהלך החיים ההוא, על האווירה והפרספקטיבה המיוחדת שלו – " הרואה־בנסתר התבלבל קמעה. “אתם רואים מה הכל אני מבלבל ביחד, עוגב ופרספקטיבה, ראיה ושמיעה. קשה מאד להביע את הדברים האלה. מלותינו הן רק תחליף לתחושה, הן נגזרות ממושגי הראיה, השמיעה והמישוש; אי אפשר לבטא בהן דברים שאין בהם דריסת רגל לחושים האלה. אנא היו סבלנים אתי, רבותיי.”

“לא חשוב,” אמר הפנימאי, בנימת עידוד, “החלפה כזאת של מושגים והחלפת החושים היא תסמין טיפוסי של הפרעות נפשיות מסוימות, קרובה להזיות. אנא המשך, זה נותן תמונה קלינית נכונה.”

“האופייני הוא,” המשיך הרואה־בנסתר, “שניתוח התחושה הכוללת תפיק תמונת חיים שונה לחלוטין, מזו הנובעת מהניסיון. הניסיון מרכיב את החיים מנתונים בודדים; דקות ושעות מצטרפות לימים, ימים מצטרפים לשנה, השעות והימים הם אבני הבניה של החיים. האדם מורכב מניסיונו, רגשותיו, תכונותיו, מעשיו והבעותיו. הכל מורכב מחתיכות קטנות, המפיקות יחד משהו כאילו שלם; אבל אם נרצה לתאר לעצמנו את השלם הזה, נמצא שאנו מסוגלים להפיק רק שורה גדולה יותר או קטנה יותר של החתיכות האלה, רק סדרה של אירועים, רק ערמה של פרטים. נגיד אתה,” הוא פנה פתאום אל הפנימאי, “אתה אלמן, נכון? תיזכר נא באשתך המנוחה שאהבת מאד, שאתה חיית רבע מאה בברית נישואין נאמנה והרמונית; ואני אומר לך, מה נותר לך ממנה בזיכרון. מותה; מלחמתה במוות שבה היית תקוע חסר אונים, מקלל את אומנותך המדעית; את הרגלה לפתוח ספרים במסרגה, הרגל שנלחמת בו לשווא; את היום שבו הכרתם; את יום האושר שבו אספתם צדפים אי שם ליד הים.”

“זה היה ברימיני,” אמר האיש ברכות והניד את ידו. “היא היתה אשה טובה.”

“אכן היתה. אבל אפילו תבלה שעות בהעלאת זכרונות, לא תעלה יותר מאשר שורה קרועה של עוד ועוד חוויות, כמה משפטים, כמה תמונות – וזה הכל. כך נראית בעיניך דמותו של האדם הקרוב לך ביותר.”

הפנימאי הזקן הסיר את משקפיו והתחיל לצחצח אותם; הכירורג התאמץ לאותת איכשהו לרואה־בנסתר: “האלו, לא לשם, לא לשם; חזור על עקבותיך וסע בכיוון אחר.”

“כן,” חזר הרואה־בנסתר על עקבותיו ונסע במלוא המהירות בכיוון אחר. “הניסיון איננו יכול להעניק לנו דימוי אחר; לעולם אין אנו תופסים את האדם בשלמותו או את החיים בשלמותם, אלא רק את הקרעים והרגעים בלי קשר ביניהם, וגם את רובם של אלה אנו נוטים לאבד, השבח לאל. לא יעזור כלום, מזה אי אפשר להרכיב, וגם לא לבדות, את שלמות החיים. אך נהפוך נא, אני אומר, נהפוך נא את סדר הדברים. ננסה לצאת על דרך הלוגיקה מדימוי של חיים שלמים וכוללניים, שאין בהם הבחנה בין עבר והווה. זה עצום,” הוא התחיל לצעוק וכמעט טרף את שערותיו מרוב התלהבות. “אם תדמה לנגד עיניך נהר, נהר בשלמותו, לא כקו מפותל על המפה, אלא נהר כוללני ושלם, עם כל המים שזרמו אי פעם בין גדותיו, יכלול דימויך את מעיינו וכן את הנהר הזורם, וגם את הים, כל הימים שבעולם, עננים, שלג ואדי המים, את נשימת המתים ואת הקשת בענן, הכל הכל, כל מחזור המים של כל מי העולם יתמצו בנהר הזה. כמה עצום זה,” התייפח מרוב התרגשות, איזו פריסה של המציאות! כמה זה מלא יופי ומדכא, לתפוס את דימוי החיים, תחושת החיים, תחושת האדם בכוללנותו ובגודלו הטבעי! לא, לא, לא," הניד את אצבעו המורמת, “את הפריסה הזאת לא תפורר לימים ושעות, לא תנפץ לרסיסים של זכרונות; אלא תנתח אותה לפלחי כורח, לתקופות מקוּרוֹת כיפות, לפרקי הקשר שמהם בנוי סדרו של מהלך חיים אחד; אין פה שום מקריות, הכל הכרחי ונורא ויפה, כל הסיבתיות מתגלה כמסכת בו־זמנית של סיבה ומסובב. אין תכונות, אין אירועים; יש רק אבני בניין,” הוא נשף, “שהמאבק ביניהן הוא שקבע את חללו של אדם.”

בקצות פיו נראה קצף, מראהו היה איום ונורא, כאילו רזה עוד יותר מעוצם ההתרגשות. “נו, נו,” נהם הפנימאי, “ועכשיו, ידידי הנערץ, תשכב לחמש דקות ותבלום את פיך. לעצום את העיניים, ולנשום לאט ולעומק.”

פרק ט"ו

הרואה־בנסתר פקח את עיניו ונשף מעומק ריאותיו. “מותר לי כבר להמשיך? האמת היא, שהדברים האלה מעצבנים.” הוא שפשף את פניו. “ובכן, מה שנוגע לאדם הזה שנפל מהשמיים איך עלי לכנות אותו?”

“אנחנו קוראים לו ‘מקרה X’,” העיר הכירורג.

הרואה־בנסתר התיישב. “מקרה X, כן. אם אתם מצפים שאומר לכם את שמו, מה הוא בדיוק ומאיזו עיר הוא בא, אומר לכם מייד שאינני יודע. אלה פרטים חשובים מעט מאד. רוב חייו הוא לא דבק במה שהיה אותה שעה מקצועו. יש לי תחושה של מרחב חיים עצום; באדם הזה היה חלל רחב ידיים, הרבה ים, אבל הוא לא היה נוסע רגיל. הבינו נא, מרחב החיים של נוסע הוא מדיד; אבל פה – פה חסר יעד כלשהו; אין פה נקודת מוצא יציבה שממנה אפשר היה למדוד מרחקים וכיוונים.”

הרואה־בנסתר השתתק במורת רוח. “לא, לא, עלי להתחיל אחרת. בעצם הייתי צריך להתחיל ממותו, שעודו לפנינו, ולהתקדם לאחור, כמעשה קולע בחבלים. חייו של יוליוס קיסר התחילו בכך שנולד קיסר, ולא תינוק מצומק וצורח. שומה היה לצאת מנשימתו האחרונה של אדם, בכדי להבין את דמות חייו ומה המשמעות של כל חוויה שחווה. רק במותו מגיעים נעוריו ואף לידתו לידי השלמה.” הוא נד בראשו. “אבל אינני יכול, אינני יכול. כמה עלובה היא תפיסתנו במימד הזמן!”

“למשל,” הוא התחיל כעבור שעה קלה, "אם אומר לכם שהוא לא הכיר את אמו, הרי שהדבר נשמע כמו כרוניקה. אבל לדידי זאת לא היתה ההתחלה, אלא הסוף של דרך ארוכה ומפרכת בחזרה. הוא שוכב מחוסר הכרה ואינו יודע עוד מאומה; אבל מתחת לאותו חוסר הכרה, בקרקעית החשכה הזאת – עמוק, עמוק בתוכו ישנה בדידות, ומעל לעלפונו לא רכון צלו של אדם. מאין אותה בדידות פנימית, ממה היא נובעת לאורך כל הימים? מוכרחים ללכת אחורנית, אל ראשית הדברים, אחורה דרך מהלך כל החיים, עד שנגיע אל מקור הבדידות שלו. הוא היה בן־יחיד, ולא הכיר את אמו. לעולם לא היתה יד להיתפס בה, לעולם לא אמר לו איש: אין דבר, נשיקה על הפצע, וכבר זה נגמר. מוזר עד כמה הדבר הזה חסר בחייו. קול שיעניק לו את הבטחון – זה כלום, זה יעבור; אל תצעק, אל תשתולל ותמשיך לשחק. הנה היד שלי, תחזיק חזק. יד כזאת לא היתה; ולכן מיָמיו, תבינו, מימיו לא יכול היה ללפות – " הרואה־בנסתר עשה תנועת יד של אובדן עצה. “חזק הוא היה, אבל לא סבלני. לא היה לו במה להאחז.”

“בדידות,” אמר אחר־כך. "הוא מחפש בדידות, בכדי שלא תהיה סתירה בינו ובין סביבתו. הוא מנסה למוסס את הבדידות הפנימית שלו כגוש קרח בתוך הבדידות הכוללת של לב ים או ארצות רחוקות. כל העת עליו לעזוב משהו, בכדי שלעזובתו שלו תהיה סיבה חיצונית. בכל מקום ובכל שעה זה הולך אתו – " הזעיף פניו. “ואיפה נשארה המשפחה? מדוע האב לא פיצה אותו על ידה של האם? על זאת עלינו לבקש תשובה מפיו. עלינו להסתכל מה הדבר הזה שבתוכו, הדבר הנרגן והנרגז. האיש הזה איננו חי בשלום עם בני אדם, וממש מחפש איך להתנגש בהם; כל העת הוא חי בהרגשה שעליו להתגונן, כל הזמן הוא נתון במדון – חזרה. חזרה עד לילד שאין לו אם והוא נתון במלחמת חרמה שקטה עם האב. שני אלה לא יכולים להגיע לידי הבנה ביניהם. האלמן רוצה לתת פקודות ולחנך בשם שניים, מכפיל את המרות שלו ומביאה לידי הגזמה קטנונית, נרגנת ומשגעת בקפדנותה; הילד מורד באורח בלתי נמנע, והמרד נשאר תקוע באופיו כמאפיין מוסרי קבוע. כל מהלך חייו הוא לא ייפטר מהקונפליקט הזה עם החברה, עם הסדר, עם המשמעת וקבלת המרות; עד יום מותו הוא נאבק באביו.” הרואה־בנסתר דיבר בכעס, כשאגרופיו קפוצים, כאילו המאבק העיקש הזה מתנהל בתוך תוכו. "המשונה הוא שהכוחות המנוגדים האלה, הבדידות והקונפליקט, מתנגשים לאורך כל חייו של האדם הזה. הבדידות משבשת את הקונפליקט; הקונפליקט משבש את הבדידות; לא זה ולא זה באים לידי הבשלה, עם כל הבדידות הוא איננו הופך להיות מתבודד, הוא לא ינחל שום ניצחון בהתרגשויותיו והתכתשויותיו; כי תמיד תיפול עליו תחושת הבדידות. הוא נוטה למרה שחורה אך גם למדון, הוא אלים אך אובד עצות; אם תרצו לומר בלתי־יציב, אך אי־יציבות זו היא בחזקת איזון עדין בין שני כוחות, הנאבקים זה בזה.

"נסכם נא את מה שמצוי בצד זה שכיניתי בדידות. חולמנות וערגה למנוח. השלמה, אדישות, חוסר כוח רצון. עצלות ומרה שחורה. חוסר יעדים, פסיביות וקהות חושים. רפיון, כן. ועכשיו בצד הקונפליקט: אי שביעות רצון, יזמות, רוח קודחת וכושר המצאה, רהב, עקשנות עד כדי עיקשות, שרירות, קנטרנות ומה לא. עכשיו בבואכם להרכיב את האדם מתכונותיו, נו, תנסו לצרף את שני הצדדים האלה! האדם – או שהוא עצלן, או שהוא יוזם, או אולי מפוספס, לפעמים כך ולפעמים להפך, הלא כן? לעולם לא תבינו בן־אדם על ידי תיאור תכונותיו. אין שום תכונות, יש רק כוחות, כוחות הגוברים זה על זה, מטים זה את זה ממסלולו או עוצרים בעדו; והאדם עצמו, החי רק את הווהו, איננו יודע שהתנועה הקטנה שהוא מבצע כרגע איננה אלא תוצא של מקבילית הכוחות העוברים דרך כל חייו כמו ברקים המאזנים את המתח בין הלידה והמוות.

“תארו לעצמכם גבר התועה ממקום למקום, מאי לאי, כרצון האלוהים או כצו המקרה; הוא עושה זאת מתוך עצלות ואדישות, בלא מטרה, בבקשו בדידות ופינה לחלומותיו הקהים. אלא שהוא יכול לעשות את כל הדברים האלה גם מתוך חוסר סבלנות, בעמדו על גשר הספינה ורוקע ברגליו כמו סוס פרא הנתון במכלאה; רק להיות כבר במקום אחר, לנסות משהו אחר ושוב לעזבו ולרוץ בדרך אל משהו חדש. גם מפה אחת וגם האחרת יכולה להתאים להפליא ובדייקנות; אלא שאלה שני עולמות, שני יקומים שונים זה מזה; שונה הוא עולמו של גבר הכורת עצים, בונה צריפים ונוטע מטעים, מעולמו של בטלן התוקע את מבטו בין צמרות הדקלים, ונהנה מעצבות בדידותו. ואני, ששבתי על עקבותיו של מקרה X, מצאת שני עולמות שלא דמו זה לזה במאומה; הם רק השתלבו, כמו שהדברים משתלבים בחלום. בעיצומו של העולם האחד העושה במלאכתו הקדחתנית, מביטים בי פני העולם האחר, פנים עצובים וחלשים, שידעו את הֶבֶל הכל; ושוב דרכו נדחף החלל הראשון, שבו צועקים, ממהרים ובונים, שבו רבים ויוזמים, אלוהים היודע למה, והשד היודע מה ולשם מה. זאת – זאת – זאת לא היתה המציאות,” פלט הרואה־בנסתר, “זה היה סיוט, חזיון תעתועים; מציאות אחת יכול אדם לחוות, אבל שתיים יכול רק לחלום; והתועה בעת ובעונה אחת בדרכי שני עולמות, אין לו קרקע תחת רגליו והוא נופל לתוך הריק, שאין בו במה למדוד את נפילתו; כי גם כוכבים נופלים עם האדם הנופל. תשמעו,” הוא התפרץ, “הבן־אדם הזה לא היה לגמרי מציאותי ממש, והוא בילה את רוב ימיו כמו בחלום.”

פרק ט"ז

הרואה־בנסתר נשתתק, ושלח, בפיזור הדעת, מבט פוזל אל קצות אצבעותיו.

“איפה הוא חי?” שאל הכירורג.

“בטרופים,” מלמל הרואה־בנסתר. “איים. תחושה של חום־כהה, משהו כמו קפה קלוי, אספלט, וניל, או עורם של כושים.”

“איפה הוא נולד?”

“כאן, באיזה מקום כאן,” הצביע הרואה־בנסתר באופן סתמי. “אצלנו, באירופה.”

“ובמה עסק?”

“משגיח, לא? אדם שדרכו לצעוק על אנשים.” הוא קימט את מצחו כמנסה להיזכר. “אבל בראשית דרכו הוא היה כימאי.”

“איפה?”

“נו, הלא במבשלת סוכר,” אמר הרואה־בנסתר, כאילו הוא נרגז על שמהינים לשאול שאלה בעניין כל כך מובן מאליו. “זה מתאים, נכון? שני העולמות השונים. בחורף עונה, המולה, צעקות – ובקיץ שקט, המִבְשָלָה עומדת בטלה, ורק במעבדה עובד בן־אדם. או חולם.” הוא צייר משושה באצבעו באוויר. "אתם הלא יודעים איך רושמים בכימיה את הנוסחאות? בדמות משושה שמקדקודיו יוצאות אותיות. או כמו קרניים היוצרות צלב ומסתעפות – "

“אלה הנוסחאות הסטרוקטורליות,” הסביר הפנימאי. “קוראים לזה סטריאוכימיה. אתה מבין, התצורות האלה ממחישות את שרשור האטומים במולקולות.”

הרואה־בנסתר הנהן, כמעט רק באפו. “כן. תארו לכם שהתצורות האלה מתלכדות אצלו למין רשת. הוא מתבונן באוויר, לראות כיצד הנוסחאות האלה מתחברות וחודרות זו לתוך זו, מתקשרות או מצטלבות. הוא משרבט את זה על פיסת נייר וקוצף כשמישהו מפריע לו. בחורף – לא; בחורף יש עבודה, מהומה וחוסר סבלנות; אבל בקיץ – במעבדה תעשייתית שכזאת, צלויה בשמש; צחנה מתקתקה כאילו של פירות בסוכר ־ ־ שם הוא יושב בפה פעור ובוהה בריק, בוהה בנוסחאות האלה; זה נראה כמו חלת דבש, שבה מסתדרים להם המשושים לכדי תמונה אחת. אבל זה לא משטח, זה חלל בן שלושה או ארבעה ממדים; זה נמלט מפניו כאשר הוא מנסה לצייר את זה במשטח הנייר. והחום הזה – אפשר לשמוע אפילו את זמזומו של זבוב הנוחת על השמשה.”

הרואה־בנסתר מִצְמֵץ כשראשו נטוי לצדו. “זה לא עניין של רגע אחד, אלה שבועות וחודשים – אני לא יודע, כמה שנים. כל הזמן הוא בונה את החלל הכימי הזה הבנוי מנוסחאות המשתלבות ומשלימות אלה את אלה. אלה כבר לא תרכובות ידועות ומוכרות, אלא תרכובות אפשריות ופיקטיביות; קומפוזיציות חדשות שאינן קיימות, למלא חללים ריקים ביקום הכימי; אִיזוֹ – – איזומרים ופולימרים,” הוא פלט באי־בטחון, “פּוֹלִיוַלֶנְסים חדשים ובלתי ידועים, המובילים אותו אל חיבורים כימיים שאיש לא חשב עליהם. הוא חולם על התרכובות ההיפותטיות האלה ועל תכונותיהן האפשריות. יש תרופות בצבעי הקשת, ריחות בלתי מוכרים, חומרי נפץ, חומרים המסוגלים לשנות את פני העולם. הוא ממלא מחברת אחרי מחברת בנוסחאות של בנזולים, חומצות, סוכרים ומלחים שאינם קיימים עדיין, אבל עתידים למלא את מקומותיהם במרקם המתגבש של תצורות כימיות. יותר ויותר הוא מתחיל להאמין שאפשר להניח ולחשב נוסחאות של תרכובות בלתי ידועות, ממש כמו שמנדלייב העלה בחישוביו את תכונותיהם של יסודות בלתי מוכרים. תוך כדי כך מטלטלת אותו השמחה על כך שהוא שולל והורס את בסיס המדע בן זמנו – שוב מוטיב המרד והקונפליקט. הוא פותח בניסויי מעבדה בתרכובת היפותטית זו או אחרת; אלא שניסיונותיו אינם עולים יפה; המעבדה התעשייתית איננה מספקת לכך. הוא אוסף נוסחה אחת או שתיים שביצועה מונח, כך נראה לו, על כף היד ממש; רק לבצע אותן מהבחינה הטכנית, והוא יוצא לדרך אל מאור בינלאומי של מדע הכימיה להגיש לו את נוסחאותיו ולשכנע או הכהן הגדול שהניסוי המורחב כדאי.”

הרואה־בנסתר משך את כתפיו המחודדות. “מובן מאליו – זה היה כשלון חרוץ. הכהן הגדול של המדע שבר את הנחותיו של הכימאי הצעיר לרסיסים. ככל הנראה אינך מכיר את עבודתו של זה וזה, קרא את הספר הזה וזה. ולבסוף חסד נדיר: אתה יכול להישאר אצלי; אתן לך איזו עבודה, כמו לנגב את פתילי המבערים או להחליף את המסננים. אם תהיה לך סבלנות, ועד שתלמד עבודה מדעית… אלא שמקרה X לא היה סבלן ולא רצה ללמוד עבודה מדעית מהי; הוא הלך משם תוך כדי גמגום וברח מתוך מפולת חללו הכימאי בבהלה כזאת, עד אשר – עד אשר – עד אשר נעצר על ספו של הצל שבו נגלו לפניו שיניהם הרחבות של כושים, השלופות בתום לב בלתי מדעי.”

הרואה־בנסתר הרים אצבע. “שלא תהיה טעות: הכהן הגדול של המדע נהג באורח נכון וישר דרך, באשר הגן על המדע מפני פולש. הוא היה מוכן לקבל עובדה מוכחת, אבל דחה, באורח עקרוני דחה, הנחה שהיתה עלולה לחולל יותר אי־סדר ואי־בטחון מאשר כל דבר אחר. היה חייב למעוך את מקרה X; להוי ידוע שבמהלך החיים אין הדברים מתרחשים במקרה ובאורח אקראי, אלא שהם מתנהלים על פי כורח.”

הכירורג נבהל בעליל מזה שהרואה־בנסתר שוב פונה לדברים מופשטים, אשר על כן שאל מהר: “אחר־כך הוא כבר לא היה כימאי?”

“לא, אחר־כך כבר לא היה כימאי. לא היה נוכח בו הקול שיאמר לו: זה כלום, זה יעבור, תמשיך לשחק. כל פורענות שפגעה בו היתה סופית ובלתי הפיכה. כאשר בכמה מלים קרס קמרון הבניין הכימאי, ניעורה בו בעוצמה נוראה תחושת הבדידות והעזובה, – הבינו, כמעט שביעות רצון על שלפניו שברים שכאלה, ישימון שכזה. הוא החביא את מחברותיו מבלי להעיף בהן עוד מבט, ופרש גם ממבשלת הסוכר, בכדי שהחלל הריק יהיה גדול עוד יותר; הוא עצמו נחרד מתחושת השווא והריק, ועוד יותר מכך שבעצם טוב לו במהפיכת סדום זו, והוא פתח במנוסה.”

“הוא היה אדם צעיר,” הקשה הכירורג, "האם לא היה לו מישהו – "

“היה.”

“בחורה, לא כן?”

“כן.”

“…הוא אהב אותה?”

“כן.”

נפלה דממה. הרואה־בנסתר, ברכיו מחובקות, השפיל את עיניו וסינן, מרוגז, בין שיניו: “אני הלא לא אספר הכל,” פלט לבסוף. “אני לא כרוניקאי, אין ספק שגם באהבתו היתה בדידות ומרדנות, ושהוא השמיד אותה, כפי שהשמיד את הכל: מתוך מרדנות, ומשום שהוא פרש לתוך בדידותו. איזה חורבן! עכשיו הוא יכול להתיישב ולהתבונן כיצד הכל נהפך לרסיסים. כילד הוא היה מתחבא בחצר הגרוטאות; שם לא מצא אותו איש, שם הוא היה לבד, ומרדנותו נמסה בבדידות. כל העת אותו כתב יד של חייו.” הוא שרטט משהו באוויר. “המרדנות מניעה אותו והבדידות משחררת. הוא היה ברצון שוכב על מקומו, אלא שהמרד דוקר בו. הוא היה נשאר בחפץ לב, מתוך עיקשות, על מקומו; אלא שהבדידות שבתוכו מנידה יד, בשביל מה, בשביל מה! לא נותר לו אלא לשוטט ולנוד.”

הרואה־בנסתר הרים את ראשו. “ייתכן שהוא היה כימאי גאון. ייתכן שרעיונותיו היה בהם כדי להפוך עולמות. אך הסבורים אתם שאדם בעל מזגו היה ניחן בסבלנות להבשיל את סדר האמיתות הכימיות שלו, צעד אחר צעד, ניסוי אחר ניסוי, במחיר שגיאות מטופשות וכישלונות צורבים בדרך? הוא ניצב על ספו של משהו גדול, אבל החריד אותו הצורך בפרך המתמשך, המתודי, המדעי שהיה מקדם אותו טפח אצבעות הלאה. נגזר עליו לשבור את עצמו. זה היה גורלו הפנימי, בעצם מנוסָה ממטלה שהיתה מעל לכוחותיו. אילו נשאר כימאי, הוא היה נע ונד בין ניסויים ודמיונות, מנושא לנושא, בלא מטרה, ואובד בחלל גדול על מידותיו. לכן הוא נאלץ לשוטט בגופו בימים ובין איי רחוקים, כתחליף לתעתועי רוחו הגדולים. אתה,” דקר את האוויר בכיוון אל הפנימאי, “דיברת על חילופי המושגים. דע לך, שקיימת גם העברת גורלות, ושלפעמים האירועים החיצוניים מייצגים התרחשות פנימית עמוקה הרבה יותר הרשומה בנפשנו.”

פרק י"ז

הרואה־בנסתר שלח את ידו אל חפיסת הסיגריות; הכירורג הקיש במצת והגיש לו אש. “muchissimas gracias”, מלמל הרואה־בנסתר, בקודו קידה עמוקה; אפילו לא שם לב שהכירורג מתבונן תוך כדי כך בתגובות אישוניו. “מוזר,” אמר תוך שהוא יורק פירורי טבק, “מוזר כיצד דבקות באדם עקבות סביבתו, כלומר מה שמכונה העולם החיצון. הסביבה מתייחסת אל האני הפנימי שלו בעוצמה הרבה יותר גדולה מסך כל הגורמים המתנים את מעשיו. זה יותר,” אמר בהיסוס, "כאילו הסביבה נובעת מתוך תוכו או מותנית בחייו; כאילו היא פשוט… תוצא גורלו הטבוע בתוכו. כן, נכון, זה כך, אם נתפוס את חייו של אדם כשלם, ולא כרצף אירועים מקרי.

“נניח… מקרה X. רושֶם מרחבי במידה חריגה; יש שם הרבה ים ומקומות הרבה – הבינו, מבחינה מרחבית טהורה ומבחינה מספרית אתרי בדידות למכביר, פרישוֹת, ואותו אי־שקט המתגלה בהתפרפרותו ממקום למקום. אדם בעל נשמה מורכבת חי בסביבה מורכבת ומוזרה. המעבדה התעשייתית הלוהטת, הצלויה בקרני השמש, שבה תעה בין נוסחאות והזיות, מגלמת בתוכה את חזות הארצות הרחוקות שבהן ישוטט, מוקף ריחו של סוכר קלוי. היכן הוא שהה? יש לי תחושת מרחב וריח מובהקת וברורה. להט רועד מעל לשדות חומים. זמזום עמוק ונצחי, המיה וענפים נשברים, קולות גרגור, צווחות דומות לצחוק והקאה. ארץ קרוצה מחוסר מעש והתרגשות קדחתנית. וים, כל העת ים רוגש ומנצנץ. אוניות החובקות צחנת עץ שרוף, זפת ושוקולד. גואדלופ, האיטי וטרינידד.”

“מה זה?” התפרץ הכירורג.

“מה?” שאל הרואה־בנסתר במבוכה.

“אמרת גואדלופ, האיטי וטרינידד.”

“אני?” השתומם הרואה־בנסתר. “אני לא יודע אפילו, בכלל לא חשבתי על שום שמות.” קימט את מצחו. “מוזר שכך אמרתי. האם לא קרה לכם שדבר מה עלה על דעתכם רק על ידי שביטאתם אותו? כנראה שזה כך. קובה, ג’מייקה, האיטי, פורטוריקו,” הוא מנה כמו תלמיד בית ספר. “מרטיניק, ברבדוס, אנטילים ואיי ב ־ ־ באהאמה,” שפך ברגש הקלה. “אל־אלוהים, כמה שנים כבר לא נזכרתי בשמות האלה,” הוא שמח. “אהבתי תמיד את המלים האקזוטיות האלה: אנטילים, אנטילופות, mantillas – " לפתע עצר בדיבורו. mantillas, mantillas, חכו: גבירות ספרדיות, קובה ־ הוא היה מוכרח להיות לפנים בקובה,” נשף. “יש לי הרגשה כזאת… ספרדית, אינני יודע איך לומר זאת: זה משהו כמו רומנסה.”

“לפני רגע אמרת: muchissimas gracias,” הזכיר לו הכירורג.

“האמנם? אני אפילו לא מודע לזה.” פזל לצדדים מתוך הרהוריו. “אתם רואים, זה מוליד… מרחב כזה מיוחד. מצד אחד המשפחות הספרדיות הנושנות, האריסטוקרטיה, אדוני, עולם בפני עצמו, מסורת והדר, מנטילות וקרינולינות; או קציני ים אמריקאיים – כמה שעולמות כאלה מתנגשים. כמה גזעים ועממים שיש בעולם… עד הכושים שבמערה היער, הנוהגים לטרוף בשיניהם אפרוח חי, ווּדוּוּ, ווּדוּוּ – קרקור הצפרדעים והמייתם בהזדווגותם; נקישות טחנה הטוחנת קני סוכר; זעקותיהן וצחקוקן של כושיות הבועטות ורוקעות ברגליהן בשיאי עווית עינוגן; שיניים וגופות נוצצים – איזה חום, איזה חום,” הוא מלמל שטוף זיעה עד שהפיג’מה הדהויה שלו נדבקה לגבו. "זמזום העש המתפוצץ בהיכנסו לתוך אש המדורה. ומעל לראש צלב הדרום, הדומה לנוסחה כימית, ואלפי המזלות הפזורים על פני הרקיע ומציירים בו את מתווה נוסחאותיהן של תרכובות בלתי ידועות כבדות ריח.

“ושוב,” נפנף באצבעו הזקופה, “זה מחוצה לו ובתוכו בעת ובעונה אחת. עצלות והתרוצצות – כוח יוצר עיוור וגם הקהות הרדומה, שתי קדחות, אש ממיתה ומפרה. בו, בתוכו, הכל בתוכו. שוב הצפרדעים המזדווגות מתוך שעמום אינסופי; טחנת עץ הטוחנת שגרה, שאגת החיות, רגליים יחפות המבוססות בחושך במרדף אחרי סיפוקי שווא מיוזעים – וכוכבים בוהקים בזוהר נורא, ואדם ביקום מושחל במחט ומוחזק קרוב לאדמה כמו חיפושית שנלכדה; ושוב אוניה הנטרפת ומוחזקת בשרשראות עוגניה ומתנדנדת במים המטונפים שבנמל: כמיהה חסרת סבלנות לברוח מהצפרדעים ומהטחנה; התחושה שהכל היה צריך להיות אחרת, אבל אולי לא כדאי. קרעי עולם אן קרעי נשמה: הכל היינו הך. הכל היינו הך.”

“הוא היה אלכוהוליסט, נכון?” שאל הפנימאי. “שתיין כבד, הלא כן?”

“מאין לנו לדעת,” אמר הרואה־בנסתר באופן סתמי, “האם פלוני שותה מתוך בדידות או מתוך מרי? האם הוא עצמו מפריד: קרח הבדידות מכאן, או אש יוקדת ומקפצת מזעם מכאן? אתם צודקים: הוא ירד פלאים, מאד; יכול היה להיות אדון בעל עוצמה ושפתיים עבות, במקום להתגולל נפוח מֵרוּם או מיובש מקדחת כמו ענף ערבה. מדוע הוא לא רכש כדור זהב שיקשור אותו למקום אחד? רכוש גורם לו לאדם להיות מיושב ומחושב. הוא יכול היה להיות עשיר ולפחד מהמוות.”

“לא יותר מזה?” שאל הכירורג לאחר רגע של דומיה.

הרואה־בנסתר העווה את פניו. “אתם רוצים שאֶבְדֶה משהו מלבי, נכון? יפהפייה קריאולית שהוא אהב כביכול. איזו מהפיכה אקזוטית, שבה סיכן את חייו. חיות טרף וציקלונים. אירועים מעניינים מחיים סוערים. אני מצטער,” אמר בלעג. “אבל אירועים אינם התחום שלי; אני מתבונן בחיים כמכלול שלם ולא אוכל לשרת אתכם באירועים ססגוניים.” נראה שהוא נרגז כאדם שאיבד חוט. “אני יודע,” נהם, “אתכם מעניינת הצלקת על הרגל. זה לא היה כלום, רק מקרה; לא היתה לו תאוות צייד, ולא ביקש התרגשויות שבסכנות.” הוא קימט את מצחו, וגוו התנודד מרוב מאמץ להיזכר. “אז התנפלה עליו חיית טרף שצדו אותה אנשים אחרים,” הוא אמר מהר, כשמח שזה מאחוריו. “אמת נכון, עבר עליו הרבה; אבל זה היה כיון שבהתחלה היה פזיז וחסר סבלנות; זאת הנטייה להיתקל באירועים שבני אדם בעלי מזג שקט אינם נתקלים בהם. מאוחר יותר נתעצל והיה לאדיש והתחיל לטבוע בכסף, מבלי לעסוק בו; שוטטותו החיצונית שקטה קמעה, ובמקומה באה גחמנות נפשית רדומה ומוכת הזיות. רוב ימיו הוא שכב בחדרו, פיו פתוח למחצה בשל החום, והוא הקשיב לנקישות הזבובים ברשת החלון; שעות על שעות, ימים על ימים הוא הביט בנקודה אחת בתקרה או בקירות מכוסי הטפטים, שבהם היו מצויירים דגמי משושים הדומים לחלת דבש, והוא היה מסוגל לתור בעיניו לאורכם בלא מחשבה ובלא ניע.”

פרק י"ח

“מוזר,” הרהר הרואה־בנסתר, “כיצד חייו נסגרו וכמעט שהגיעו לידי שיווי משקל בתוך אותה תחושת בדידות. ככל הנראה הוא היה בילדותו מוקף בקירות שבהם היו מודבקים ציורי תצורות דומות, וכבר אז שכנה בו אותה בדידות. אילו פרץ בבכי, היתה מופיעה מטפלת לשאול מה העניין; אלא שעכשיו זאת כושית זקנה ששדיה הארוכים מתנפנפים כמו דגים שנפלטו ליבשה. כל החיים האלה יכלו להיות רק חלום אפוף בתצורות הגיאומטריות האלה; שכן מי יודע כמה זמן נמשך חלום: שמא שניה, שמא שעה. כל היתר בא בעצם רק להפריע את הבדידות המאובנת של הילד החי לבדד: אבא עם הגערות שלו, בית הספר, נעורים, מבשלת הסוכר, וההתרוצצות הזאת, אל־אלוהים, ההתרוצצות המיותרת הזאת! כאילו איזה פשפש ענק, נקוד בּכתוֹם וירוק, מתרוצץ על פני הטפט המתובנת, אבל לא בקו ישר כדרך שאצים אל מטרה, אלא אנה ואנה, אנה ואנה, עוצר לרגע קט ומשנה כיוון; הוא מתבונן בו שעות על גבי שעות, עצל מלקום ולזרוק אותו. ואחר־כך, כן, אחר־כך אותו זמזום נרגז ומגורה של הזבוב המתנגש בראשו ברשת שבחלון. זה הכל; אבל מה שמגיע מבחוץ, פטפוטי הכושים, נקישות הטחנה, הרשרוש היבש של הדקלים, שקשוק קני הסוכר באגדיהם, פקיעת העצים הנשרפים בקרני השמש, קולות ובנות קול לאלפיהם, זה אין ואפס, זאת רק הזיה; אפשר לעצום את העיניים למחצה ולהקשיב לרחש היעלמותו בתוך הלא־כלום.”

“במצב העלפון הזה נפלה לידיו פיסת נייר או מחברת, חוברת של איזה פרסום מקצועי או משהו כזה; הוא מעלעל בו בחוסר עניין ועוצר למראה תבנית של משושה שמזוויותיו יוצאים קווים מסומנים באותיות של סמלי אטום. מה זה, מה לעשות בזה, הלא כבר עברו ימים רבים מאז שדברים כאלו עניינו אותו. אלא שהתבניות שבקיר מומרות בנוסחאות כימיות, נראה הדבר כאילו הן מעוותות פנים; הוא שב ולוקח את פיסת הנייר בידיו, ומתעמק, כשבמצחו נחרשים קמטים, בתצורה שלפניו, מאיית את הסמלים וחודר לתוך התמליל המלומד. לפתע הוא מתיישב, קופץ ממקומו, מתרוצץ בחדר אנה ואנה ומכה בראשו. כן, כן, זאת בדיוק התצורה הזאת, הנוסחה הכימית הארוּרה שאתה – זה כבר עשרים שנה ויותר, כן, כמה זמן, אלוהים אדירים, כמה זמן! – שאתה הוא נסע לחלות את פני הכהן הגדול של הכימיה, ואדוני הפרופסור, אילו כבודו הרשה לי לבצע ניסויי מעבדה בקנה מידה מורחב עם התרכובת ההיפותטית הזאת. הוא הרים את גבותיו השופעות (כמה ארוכות השערות שבהן!): זאת שטות גמורה, זה בלתי אפשרי. ככל הנראה אינך מכיר את הסמכות הזאת־וזאת, לא קראת את העבודה ההיא; אני הוכחתי כבר מזמן שקבוצת הבנזול – וכן הלאה. מקרה X מתרוצץ בחדר ומצחקק בהתרגשות. כאן זה שחור על גבי לבן, חתום על ידי איזה אמריקאי, כמובן; ונאמר שם שנפתחות אפשרויות תעשייתיות בלתי משוערות – מקרה X עוצר את ריצתו כאילו מוסמר לרצפה. וזאת היתה רק חוליה אחת בשרשרת של אפשרויות, רק מצולע אחד במרקם הכולל; תצורה נקשרת לרעותה כמו התאים בחלת דבש על פי חוקיות גיאומטרית. ואת זה הם לא יודעים, צחק מקרה X צחוק פראי, זה לא עלה בדעתם; אבל זה כתוב, הכל מצוייר וכתוב באותן המחברות המונחות אי שם באיזה ארגז, באיזה חדר של גרוטאות. היו שם גם צעצועים שבורים ושמלות שנשארו מאמא. אולי כבר אכלו את כל זה טרמיטים. לא, שם למעלה אין נמלים לבנות; שם הכל נשאר כפי היה…”

גופו של הרואה־בנסתר הישוב בקצה המיטה, החל להתנודד. “הוא יושב על מיטתו ומתנודד, מנסה בכל כוחו להיזכר בנוסחאות האחרות ואיך זה נמשך הלאה. אבל הוא מטומטם מרוב שתייה ואדישות, שנים ובדידות; הוא מכה באגרופו על פני הנייר המלומד, כאילו לאלץ אותו להיכנע לו, אבל מה לעשות, מה לעשות בראש המוקהה והסתום הזה. במקום תצורות כימיות פולשים לתוכו הצלב הדרומי, ארידנוּס, קנטאוּר והידרה. עוד הוא מנסה להניד את ידו על כל זה, אלא שזה התנחל בו כמו מתח נורא ומחריד; ולפתע זה בא – כמו ברק: אסע הביתה ואמצא את המחברות ההן. כאילו הכל נשר ממנו, שחרור שכזה עצום, מוזר ומיוחד. אותה שעה הוא קם, פתח את החלון בפני הזבוב שהתנגש בזעם שוב ושוב ברשת, וגם שחרר את הפשפש שהתרוצץ אובד עצות על הקיר.”

הרואה־בנסתר, ראשו נטוי לצד, כאילו רצה לטעום את טעם התמונה שצייר. “המוזר הוא,” העיר, “שאותו אירוע ניתן להסבר בשני אופנים שונים לגמרי ובכל זאת נכונים. אם מקרה X החליט בפתאומיות כזאת לחזור, הייתם אומרים, והיה אומר גם הוא: זה היה בכדי למנוע שיגנבו ממנו את רכושו הרוחני. הוא התחיל לחשוש נורא לגורל מחברותיו משעה שראה שעשוי להיות להן ערך כלשהו. בלי ספק אפשר להפיק מזה סכום כסף ניכר – גם לצד הזה של העניין לא היה מקרה X עוד אדיש, שכן הוא כבר לא היה צעיר כל כך. אבל העיקר היה שזה עניין שלו, הדגש החזק על האני שאיש מאתנו איננו נמלט ממנו. אנחנו מגינים על עניינים שלנו, זכויות שלנו, יצירה שלנו באותה עוצמת יצרים ובאותה חמת זעם כאילו אנו מגינים על חיינו.”

“אבל מצד שני,” אמר הרואה־בנסתר והסיט את ראשו לצד השני, כאילו רכש בכך זווית ראיה מתאימה יותר, “אלה הם מניעים של הרגע, מניעים אקטואליים, הייתי אומר רק אמתלות גרידא הבאות לאפשר את קבלת ההחלטה. אם נסתכל בחייו של מקרה X בכללותם, נראה העניין אחרת. זה לא רק עניין של רכוש רוחני, אלא של משהו גדול יותר וכבד יותר; כלומר של חובתו שממנה חמק בשעתו בכך שנכנע. הוא מעל בתפקידו ושמט אותו מידו מאותו רגע חי חיים מזויפים שלא היו שלו; חיי תעייה; אפשר לומר – ירד מהפסים. כן, לזה קוראים אשמה טראגית, והיא אשמה של ממש, גם אם לא היה יכול לנהוג אחרת. ועכשיו הוא חוזר – או מוחזר על ידי פנימיותו – אל הדרך שהוא איבד, כי הוא לא ניחן בסבלנות ובנחישות, בכדי שימשיך ללכת בה. הוא חוזר, אדם מחוסל מבחינה אורגנית, מורעל בשכרון העייפות, אבל בשל. עכשיו הוא כבר יודע את חיוב החיים הנורא שאין לעמוד בפניו, כי הוא חש את חובתו למות. המעגל נסגר וכל הכורח מתמלא.”

“כלומר רצה לחזור,” הזכיר הכירורג לאחר שעה קלה.

“כן, אבל תחילה היה עליו לעשות זאת וזאת: למכור את הרכוש וכדומה. ככל שמסתבכים המכשולים החיצוניים האלה, כן הולכת ומצטופפת ביתר שאת אי סבלנותו; במהלך הימים החולפים הופך חפזונו כמעט לעווית. כמעט יוצא מדעתו בבולמוס החזרה, כל דקה היא עינוי צורב; לבסוף הוא קורע את הפקעת ומגיח לדרכו חזרה, חזרה אל המקום ממנו בא.”

“באוניה?” שאל הכירורג.

“…אינני יודע. אבל אילו נישא על גבי קרן אור, היה גם זה לדידו אטי מדי, והוא היה תוקע את ציפורניו בכפות ידיו באי־סבלנות מטורפת. מה שבטוח הוא ששיבתו היתה פראית ואינסופית כמו נפילה לתהום.”

“הסתכלתי במפה,” העיר הכירורג. “הוא יכול היה לטוס דרך פלורידה, קנדה ואירופה, או דרך פורט נאטאל, דקר, אירופה. אבל איזה מקרה שהוא מצא מטוס מוכן לטיסה!”

“מקרה,” מלמל הרואה־בנסתר. “אין שום דבר מקרי. היא צורך שהוא יטוס בפראות שכזאת. הוא משאיר מאחוריו קו אש כמו כוכב נופל.”

“ו־…מדוע התרסק?”

“הוא היה כבר בבית.” הרואה־בנסתר הרים את עיניו. “אתה מבין, נגזר עליו להתרסק. לא נותר לו מה לעשות. די שהוא חזר.”

פרק י"ט

מה לעשות, מה לעשות, הלב הזה הולך ונחלש; הדופק מהיר, ומהירותו עולה, אבל לחץ הדם יורד; אכן קרבה השעה שהלב העייף הזה ייעצר בגיהוק חלוש, וסוף. סופו של מקרה X. מיהו שהניח ליד מיטתו פרח קט?

“מספרים שיש עכשיו נסיוב חדש נגד הקדחת הצהובה,” נשמע קולו של הפנימאי המפורסם. “אבל איפה ניקח את זה, אה? מלבד זאת הוא ימות מחולשת לב, ובכך אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לו.”

האחות הרחמנייה הצטלבה.

“הרואה־בנסתר הזה שלך,” המשיך המפורסם הזקן בשבתו בקצה המיטה, “זה מופרע ראוי להתכבד. אבל התיאור שלו את חילופי המצבים של התבודדות וכעס, זה היה די מעניין. זאת עדות על חילופים מעגליים של דכאונות ומצבי גירוי של אדם שאיזונו פגום. יש בזה הסבר מספק לתולדותיו של מקרה X.”

“ככל שאנחנו יודעים עליהן,” משך הכירורג בכתפיו.

“בכל זאת משהו, חבר,” אמר הפנימאי. “הגוף הזה מספר הרבה. למשם שהוא היה שם למטה זמן ממושך, אבל לא נולד שם; הוא חטף כל מחלה טרופית שנזדמנה על דרכו, משמע שלא היה בן המקום. תגיד לי, מדוע הוא ברח לסוף העולם שכזה?”

“אני לא יודע,” נהם הכירורג. “אני לא רואה־בנסתר.”

“גם אני לא, אבל אני רופא,” אמר הזקן ובקולו היה מעין קוץ. "תראה, הוא היה נוירוטי מחזורי, אדם חצוי שבקלות נפל קורבן לדכאונות – "

“את זה הסביר לך רואה העתידות,” צחקק הכירורג.

“וודאי, אבל הרפלקסים הפטלריים גם הם אומרים משהו. הממ, מה רציתי – כן. סיקלוטימיק כזה מסתבך בקלות בקונפליקט עם סביבתו או עבודתו; גוברת עליו ליאות, הוא זורק הכל ובורח. אילו היה חלש יותר מבחינה גופנית, היה נכנע באורח פסיבי; אבל הגבר הזה היה מפותח כל כך מבחינה גופנית – וודאי שמת לב, נכון?”

“כמובן.”

“תגובותיו היו מוכרחות להיות חריפות באופן חריג, ממש מוציאות משיווי משקל. כרופא לא הייתי צריך לומר זאת, אבל חולשה גופנית היא אצל אנשים רבים משהו כמו כבלים עדינים של תבונה; הם בולמים באופן אינסטינקטיבי את תגובותיהם מפחד שיישברו. הזהו לא היה צריך כל כך להיזהר; לכן הוא העז לקפוץ את הקפיצה הזאת, עד להודו המערבית, מה?”

“דרך שירות בצי הסוחר,” הזכיר הכירורג.

“גם זה מבטא את האובססיה הזאת של נדודים, לא? כפי שהואלת לשים לב, זהו גופו של אדם משכיל; המקרה הזה לא נולד כתפרן, ואם הוא היה לימאי או להרפתקן, הרי זו עדות למהפכה של ממש בחייו. מה היה טיב הקונפליקט? זה לא חשוב; בין שהיה כזה ובין שאחר, זה היה פשוט מותנה במבנה אישיותו.”

הפנימאי רכן אל מד לחץ הדם שהיה צמוד לזרועו של המעולף. “המצב רע,” נאנח, הוא יורד; זה כבר לא ייקח הרבה זמן." הוא גרד את אפו והתבונן בצער בגוף הדומם, הנושם נשימה חלשה ושסועה. “אני מתפלא,” אמר, “שם למטה יש הלא רופאים די טובים, הקולוניאליים האלה; שהניחו לו להאכל על ידי framboesia. כנראה שהוא חי במקום שהמרחק לרופא הקרוב היה גדול מדי; ייתכן שאיזה קוסם כושי בהאיטי או איפה־שהוא משח אותו במשחותיו. אלה לא היו חיים בציוויליזציה כן־כן." הוא תקע תקיעה לתוך ממחטתו וקיפל אותה בקפידה. “סיפור חיים. אפשר לקרוא אי אלה דברים מוזרים.” האיש הזקן נענע בראשו כמהרהר. “והוא שתה, היה שותה עד אלם גמור. תאר לך, באקלים ההוא, בחנק הקודח הזה – אלה לא היו אפילו חיים, זאת היתה הכרה־למחצה, הזיה, תעייה מחוץ למציאות ־ ־”

“מה שאותי הכי מעניין,” אמר הכירורג בשטף דיבור פתאומי בלתי רגיל אצלו, “זה מדוע הוא חזר בעצם – מדוע הוא חזר בחיפזון נורא כזה. כבר עצם העובדה שהוא טס בסערה כזאת, כאילו כבר לא יכול לחכות – ואחר־כך גם שהוא הביא אתו את הקדחת הצהובה. ארבעה או חמישה ימים לפני ההתרסקות היה מוכרח להיות איפה־שהוא באזור הטרופי, נכון? פירושו של דבר, שהוא היה מוכרח… אני לא יודע: כנראה ממטוס למטוס – מכל מקום, זה מוזר. אני כל הזמן מוגיע את מוחי, איזו סיבה חזקה נורא כל כך היתה לו לחזור בחיפזון שכזה. ואחר־כך בום, בדהירה הזאת הוא נהרג.”

הפנימאי הרים את ראשו. “שמע… הוא היה מוכרח למות בלאו הכי. גם אלמלא התרסק. הוא כבר היה ממילא קרוב לסופו.”

“מדוע?”

“סוכר, כבד – ובעיקר הלב. לא היה עוד מה לעשות. אה, חבר, זה לא כל כך פשוט לחזור. הדרך ארוכה מדי.” האיש הזקן קם על רגליו. “תורידי לו את הספיגמומטר, אחות. ובכן, חזר והוא כבר כמעט בבית. עכשיו הוא כבר לא תועה בדרכו, עכשיו הוא הולך על בטוח, – הלא כן, בן־האדם?”

הכירורג סָפַר בחוסר אמון את דפי כתב היד של המשורר, כאשר נפתחה הדלת; עמדה בה האחות הרחמנייה, והצביעה דומם בראשה בכיוון שפירושו היה כנראה חדר שש. הכירורג השליך את כתב היד ורץ בעקבותיה. הנה הגיעה השעה.

פניו גילו כעס עצור כאשר ראה שבשולי מיטתו של מקרה X יושב האסיסטנט הצעיר בעל הבלורית (הפנימאים האלה מתפשטים פה יתר על המידה!), רוכן על המעולף וסוגר באצבעותיו על פרק ידו. אחות צעירה, יפהפייה (גם היא לא שייכת למחלקה) – כנראה חדשה – עיניה דבוקות בראשו הפרוע של האסיסטנט –

הכירורג התכונן לומר משהו לא מנומס, אבל האסיסטנט, שלא ראה אותו, הרים את ראשו. “הדופק נעלם. תביאי מסך, אחות.”

סיפורו של המשורר: פרק כ'

"ניזכר נא תחילה במאורע שהיה מקור התפתחותה של סדרת אירועים שבאו בעקבותיו; בין אם נרצה ובין אם לאו עלינו להתחיל מהסוף הזה, אם רצוננו לשחזר את הסיפור כולו.

"ביום חם שבו התחוללה סערה התרסק מטוס; הטייס נשרף, הנוסע פצוע אנוש ומחוסר הכרה. אי אתה יכול להיפטר מחזיון האנשים שהתקהלו סביב אותה ערימת שברים; הם נרגשים על שהם עדים לאסון כבד, נבעתים ומרעיפים זה על זה עצות, מה צריך לעשות; אבל בהיותם רתוקים מפחד ומועקה גופנית, אין איש מהם ניגש להרים את הפצוע המעולף. רק כאשר מגיעים השוטרים, לובש התוהו ובוהו שנשתרר צורה; השוטרים נובחים על האנשים ושולחים את זה להכא ואת האחר להתם; מוזר כיצד נוהגים בני אדם לציית לפקודות – באי־רצון כלפי חוץ, אך בתחושת הקלה ובארשת חשיבות בלבם. הם רצים לקרוא לכבאים, לדוקטור, לטלפן לשירות האמבולנסים, בעוד שהשוטרים רושמים את העדים וההמון מפרכס בשתיקה מנומסת, שכן הוא נוכח בביצוע פעולה רשמית. אני לא הייתי נוכח בשום אסון שכזה, אבל הדבר ממלא אותי, אני הוא אחד הצופים, אני רץ לאורך שבילי השדה ונמנע מלדרוך על השטחים הזרועים (כי אני איש כפר), אני מרוגש ומייעץ, מביע דעה שהטייס ככל הנראה לא כיבה את המנוע ושצריך לכבות את זה בחול; את כל הפרטים האלה אני בודה מלבי בבזבזנות ובלא כוונת ריווח, כי זה לא מתאים לסיפור הזה ולא לשום סיפור אחר; ואפילו אי אפשר להתפאר בחוג המכרים שראיתי אסון גדול. אתה אין לך טיפת דמיון; לכן אמת ‘מסכן’, ובכך נגמר לדידך העניין (להוציא את תפקידך הרפואי). איזו תגובה נכונה ופשוטה, בעוד שאני עט על פרטים אכזריים ומייסרים שאני מצייר. לעתים תוקפת אותי תחושת בושה בראותי את זולתי מגיבים בפשטות כזאת ובאנושיות כזאת על מצבים שונים בחיים, שהם לדידי גירוי גרידא להתחיל לטוות אותם בכוח דמיוני העקשני. אינני יודע אל נכון האם יש בכך משום יצר משחק או נהפוך הוא: יסודיות מיוחדת ועיקשת; אולם (אם נשוב למקרה שלפנינו) אני קישטתי את נפילתו של אדם אל מותו בתמונות מבעיתות וגרוטסקיות כה רבות, שמרוב בושה וחרטה, בבטלי בבושת פנים את כל הסרק של פרטים חיצוניים, רוצה הייתי לתארו בסיפורי כנפילתו של מלאך שכנפיו נשברו. מבחינתך זה פשוט יותר: אתה אומר ‘מסכן’, ובכך יצאת ידי חובתך לסמן את מקום הפורענות כאתר של קדושה.

"אולי ייראה לך הסבר זה קצת מבולבל. הפנטזיה כשלעצמה נראית בלתי מוסרית ואכזרית כמו ילד: היא מתענגת על אימים ומגוחכות. כמה פעמים אני הולכתי את דמויותיי הדמיוניות בדרכי צער והשפלה, רק בכדי שאוכל להעמיק את רחמיי עליהן! כאלה אנחנו, יצרני הדמיונות: בכדי להעריך ולרומם חיי אדם, אנו מקצים לו גורל קשה, מעמיסים עליו מנה גדושה של מאבקים וייסורים. אולם, האם לא טמונה בכך באמת תפארת מיוחדת של החיים? אדם המבקש להוכיח שחייו לא היו עקרים והוא לא חי לשווא, ינענע בראשו ויאמר: הרבה דברים קשים עברו עלי. אומר לך, דוקטור: הבה נחלק את תפקידינו: אתה, בתוקף עיסוקך ומאהבת האדם, תפחית את מכאוביו ותתקן את ליקוייו; בעוד אשר אני, בתוקף אהבת האדם ועיסוקי אחבוש אותו בעוולות ומדון ואנבור בפצעיו, מבלי שיש בידי צרי גלעד בעבורו. אתה תחליק בידך על פצע שהגליד לתפארת, בעוד אני מודד בתימהון את עומק הפצע. בסוף אולי יתברר, שגם אני מפחית מהייסורים בכך שאני מבטא כמה זה כואב.

"אני מנסה לסנגר על הספרות בגין נטייתה לעסוק בטראגי ובמגוחך. דע ששניהם הם דרכים עוקפות שהדמיון המציאן בכדי ליצור, באמצעיו הוא ובדרכיו הבלתי מציאותיות, אשליה של מציאות. המציאות כשלעצמה איננה לא טראגית ולא מגוחכת; היא רצינית ואינסופית מלהיות זה או זה. החמלה והצחוק הם רק זעזועים שבהם אנו מלווים ומפרשים אירועים שהם מחוצה לנו. עורר בכל דרך שהיא את הזעזועים האלה – ואחת דתך לעורר את הרושם שמחוצה לך התרחש משהו מציאותי, מציאותי יותר ככל שהמהלומה הרגשית חזקה יותר. אלוהים אדירים, איזה טריקים ותחבולות אנחנו ממציאים, אנו מומחי הדמיון, בכדי לזעזע כהוגן וללא רחם את נשמתו המוקשחת של הקורא! דוקטור יקר, בחייך מלאי המצפון והיושר אין מקום רב לחמלה ולצחוק. אתה לעולם לא תתפלש מזועזע באימת מראה האדם שדמו נשפך, אלא תנגב את הדם ותעשה מה שנחוץ. לא תתענג מגיחוכו של אדם שנשפך עליו רוטב, אלא תזהיר אותו שינקה את עצמו, ובכך ידוכא הצחוק הרועם של האנושות ויתבטל האירוע שהוליד אותו. ובכן, אנחנו ממציאים אירועים שאינך יכול לבטלם, שאינך יכול להתערב בהם מעשית; הם חשוכי תיקון ושינוי כמו ההיסטוריה. זרוק את הספר, או התמסר לזעזועים המוכמנים בו וחפש מאחוריהם את המציאות שהיא בבואתם.

“הנה לפניך המסקנות הטכניות הנובעות מההסבר דלעיל: באשר אלך בדרך הדמיון, אבחר באירוע בלתי רגיל ומזעזע; כשם שקצב יעריך את הבהמה שלפניו, אעריך אותו, האם הוא מהווה סנסציה שמנה ומשתלמת דיה. הנה לפנינו נפילתו של אדם, מערבולת נוראה ומסעירה, שאין אתה יכול לחלוף על פניה מבלי להיעצר. יעזור האלוהים – איזו חתיכת תוהו ובוהו חסר תקווה! מה אפשר לעשות מהכנפיים והתמוכות השבורות, מה אפשר עוד להרכיב בכדי שזה יחזור ויטוס לפחות כעפיפון מנייר שקצה חוטו בידי: במחזה כזה אפשר רק להסתכל בחיל ורעדה, או לומר כאדם מהוגן בארשת רצינות ובנימוס ‘מסכן.’”

פרק כ"א

"אומרים עליו על הדמיון, שהוא תזזי; אולי נכון הדבר באי אלה מקרים (שאינם שייכים לספרות היפה), אבל לעתים הרבה יותר קרובות הוא רץ, חריף וזהיר, כמו כלב העוקב בחוטמו אחרי עקבה טרייה; הוא מתנשף ממש מרוב התלהבות, מושך בכוח ברתמתו וסוחב אותנו אנה ואנה. אתה צייד, ואתה יודע שכלב צייד בריצתו העקלקלה איננו אחוז תזזית, אלא להפך, הוא נצמד אל העקבה בעניין שקדני ובתאווה. עלי לומר לך, שדמיון מפותח כדבעי איננו חולמנות בעלמא, אלא פעילות עיקשת, ממוקדת בקנאות אל מטרה; הוא אמנם עוצר בדרכו ומתעתע ברגליו, אבל רק בכדי לוודא שזה לא מה שהוא מבקש. לאן, כלבונת נלהבת, מה את מבקשת לצוד, איפה המטרה שלך? מטרה, איזו מטרה; אני רצה בעקבות משהו חי ואינני יודעת עוד, היכן אשיגו.

"האמן לי שכתיבת רומן היא פעילות הדומה יותר לצייד מאשר, נאמר, בניינו של מקדש על פי תוכניות מוכנות מראש. עד הרגע האחרון אנחנו מופתעים שוב ושוב מהיתקלויות: אנחנו מגיעים למחוזות בלתי צפויים, אבל רק כיון שאנו רצים בדבקות מטורפת בעקבות משהו חי. אנו צדים אייל לבן ותוך כדי כך אנחנו מגלים עולמות חדשים. לכתוב הרי זאת הרפתקה, ולא אומר לך עוד דבר בשבחו של אותו מקצוע. לא נתעה בדרך כל עוד אנו דבקים בעקבה שלפנינו; גם אם תוביל דרכנו אל הר הזכוכית או בעקבות מסלולו הלוהט של כוכב נופל, הרי הכיוון שלנו טוב ונכון, השבח לאל, ולא איבדנו את דרכנו הנכונה. (אינני מדבר כאן בחרדות הכרוכות באובדן העקבה הנכונה; על הניסיונות המטונפים להמשיך בדרך במצבים של אובדן עצה; על שיבות בלא תהילה, עם כלבה עייפה ומבוישת הנשרכת מאחורינו במקום לרוץ לפנינו לכוון את צעדינו.)

"אשר על כן ייאמר ביסודו של דבר: לעזאזל הדמיון; הוא איננו מסייע בידינו להגיע אפילו עד קצה אפנו אלא אם מותניו רועדים מקדחת הלהיטות. אני אומר לו לשכב בשקט, אם לא רשום לפניו הנתיב הבלתי נראה ולשונו חרוצה מפיו מרוב להיטות ללכת בו עד הסוף. הדבר המכונה כשרון הוא ברובו הגדול להיטות ושיגעון, להיטות ללכת בעקבות משהו חי, בעקבות חיה האבודה בעולם הרחב. בן־אדם יקר, העולם הוא גדול ורחב, גדול ורחב מניסיוננו; הוא עשוי מחופן עובדות ויקום מלא של אפשרויות. כל מה שאיננו יודעים, קיים כאפשרות, וכל עובדה היא חוליה אחת בשרשרת אפשרויות בעבר ובעתיד. לא יועיל דבר, אם אנו הולכים בעקבות האדם, עלינו להסתער אל תוך עולם הניחושים, לרחרח את צעדיו האפשריים שעברו ועוד יבואו; עלינו לדלוק אחריו בדמיוננו, אם רצוננו שיתגלה לנו בחיותו הבלתי נראית. לא חשוב לחלוטין האם הוא כולו פרי הבדיה או לקוח מהמציאות; יהא הוא אריאל או רוכל סדקית ברחוב; שניהם רקומים בחומר הטהור והאינסופי של האפשרויות, שבו טמון הכל, לרבות מה שקיים במציאות. מה שמכוּנֶה אירועים ממשיים ובני אדם ממשיים איננו לדידנו יותר מאשר אחת האפשרויות בין אלפים, ושמא לא העקיבה והחשובה שבהן. כל מציאות היא רק עמוד אחד שנפתח באקראי או מלה שנקראה במקרה מתוך ספר החוכמה העילאית; ואנו מבקשים לדעת יותר.

"אני מנסה להמחיש לך שבהיותנו מונְחים על ידי הדמיון, אנו עוברים את סִפָּה של אינסופיות מסויימת; ספו של עולם רחב ידיים יותר שאיננו מוגבל בהתנסותנו, רחב יותר מהבנתנו ומכיל לאין ערוך יותר ממה שאנו מודעים אליו. אומר לך שלא היינו מעיזים לפלוש לתוך אזורים אינסופיים כאלה אלמלא נפלנו לתוכם בפזיזות עיוורת, תוך ריצה מטורפת בעקבות משהו הנעלם מעיניו. אילו לחש מלאך מדיח באוזננו: עכשיו בְּדֵה משהו מלבך, לא חשוב מה – היינו מבולבלים ואולי נרתעים באימה משום היות המשימה הזאת הבל ורעות רוח; היינו יראים מפני יציאה לדרך תעתועים בלא כיוון אל תוך “ים האפלה”. נציג לעצמנו את השאלה: מה זכותו של גבר שאיננו רוצה להיחשב למשוגע או רמאי, לבדות מלבו משהו שאיננו? יש רק תשובה אחת, למרבה המזל ברורה וחד־משמעית: הניחו לו, הוא מוכרח; הוא איננו הולך מרצונו, הוא נגרר, הוא אץ בעקבות משהו, ודרכו העקלקלה היא עניין של כורח. לא מפיו, אלא מפי הגבורה, בקשו תשובה לשאלה מה הוא כורח.

"אני מהרהר בשאלה, מדוע זה נתפסתי לאדם שנפל מהשמיים; מדוע לא לאריאל או ל־Hecuba? מה איכפת לי מ־Hecuba? אלא שיכול שיפגשני גורל, שבו – לאחר זמן – היא היתה עבורי כל מה שחשוב, שהייתי שׂוֹרֶה אתה כשם שיעקב שָׂרָה עם המלאך שיברכנו; אזי היתה נחה עלי הברכה למצוא בתוכי את חייה של זקנה בלה נפוחה מבכי. יהא האלוהים עם הֶקוּבָּה; זאת קלות דעת מצדי שאינני מקדיש לה יותר תשומת לב, אולם, כאמור, עלי לדאוג עכשיו לאדם שלא השלים את טיסתו. אני חושב שהאשם הוא בך: שכן אתה אמרת בענייניות המאפיינת אותך: מדוע, לכל הרוחות; מדוע, לכל השדים והרוחות; מדוע, לכל האופל המקולל, הוא טס בסערת כזאת? איזה סיבה היתה צריכה להיות לו, חזקה עד שאין לעמוד בפניה, להמראה כל כך חסרת שחר! האין כאן עילה להתעמק בדבר ולתהות בו? כן, מקרה הוא אם אדם נהרג; אבל אין זה מקרה אם הוא טס למרות הכל. ברור הוא, שמאיזו סיבה שהיא הוא היה מוכרח לטוס; וכאן מעל לשברים שאינם דומים לשום דבר הגיוני אלא לצעצוע שבור, קמור אירוע גדול המורכב ממקרה וכורח. כורח ומקרה, שתי רגליים של התלת־רגל שעליו רכונה פִּיתִּיָה; השלישית היא הסוד.

“אתה הראית לי אותו, את האיש ללא פרצוף ושם, האיש ללא הכרה; זהו הדרכון האחרון בחיים, ומי שאיננו יכול להזדהות באמצעותו, הרי הוא אלמוני במובן המחמיר והקודר של המלה. האם לא היתה לך, ברוכנך עליו, תחושת חובה מייסרת לזהות אותו? ראיתי כזאת בעיניך: לפחות לדעת מי הוא ולאן הוא מיהר כל כך; אולי יכולנו להודיע למישהו שהגיע עד הלום, ולמלא בכך חובה אנושית. אני לא כל כך אנושי כמוך, ולא חשבתי על ענייניו בעולם הזה, אלא שהשתלטה עלי תאוות החשיפה. ועכשיו כבר שום דבר ושום איש לא יעצור אותי; היו שלום באשר אתם – אני מוכרח לצאת בעקבותיו. אם הוא כל כך אלמוני כפי שאני בודה אותו, אחפש אותו באפשרויות. אתה שואל מה איכפת לי ממנו? לוא רק ידעתי! אני יודע רק שהעניין הזה השתלט עלי.”

פרק כ"ב

"השתמשתי בביטוי ‘תאוות החשיפה’, ואני סבור שהוא נכון; אלא שהתאווה הזאת נתעוררה באקראי ממש, ובעטיה של נסיבה כה קטנונית, שהייתי צריך להתבייש בה. כאשר הביאו לך את הפצוע הזה, אמרת שניירותיו ככל הנראה נשרפו ושבכיסיו לא נמצא דבר מלבד חופן מעות צרפתיות, אנגליות, אמריקניות ואיזה מטבעות dubbeltje הולנדיות. אוסף כזה של מעות קטנות הפתיע אותי; אפשר היה אמנם להסיק מכך שהאדם הזה היו לו עסקים בכל הארצות המתאימות, ונותרו לו בכיס כמה גרושים שלא הספיק להיפטר מהם; אבל בכל מסעותי השתדלתי להיפטר ממעותיה של הארץ שעזבתי בתחנות הגבול, ראשית מכיוון שאחר־כך כבר לא אוכל להמירן, ושנית בכדי שלא אתבלבל בהן. עלה בדעתי שאולי האדם הזה רגיל במטבעות השונות והוא חי בחבלי ארץ שבהם הן הילך מקובל. ובד בבד אמרתי בלבי: איי האנטילים, פורטוריקו, מרטיניק, ברבדוס וקיראסו. מושבות אמריקאיות, בריטיות, הולנדיות וצרפתיות שבהן נהוגות המטבעות של ארצות האם.

"אם עלי להסביר פסיכולוגית את הקפיצה המחשבתית מחופן המטבעות להודו המערבית, אני מוצא בזכרוני את הדברים הבאים:

1. השתוללה סופה שהזכירה לי הוריקן. אסוציאציה על איי Leeward ועל אזור הציקלונים הקריבי המפורסם.

2. הייתי נרגז, בלתי מרוצה וכועס על עצמי ועל עבודתי. מכאן דמיונות נודדים וכמיהה לבריחה. געגועים לארצות רחוקות ואקזוטיות; אצלי, בדרך כלל, לקובה, אי הנוסטלגיה שלי.

3. הזיה ניצחת ורווית מידה של קנאה שהאדם הזה טס ממקום רחוק כלשהו; קישור שלא מדעת של אירוע עכשווי ומצב רוחי הקודם.

4. לבסוף, האירוע עצמו, אסון התעופה הזה, סנסציה מרגשת עד כדי מידה של נועם, בד בבד עם הנטייה לקשט אותו בניחושים רומנטיים. טיפוסית היא מידת השפעתן של קטסטרופות אנושיות על דמיוננו הפורה.

"בכל אלה נכון בקרבי אותו ניחוש (כפי שאני רואה כעת – שטחי מאד), שחופן המטבעות מצביע על איי הודו המערבית; בשעת מעשה הייתי ממש נלהב מחדות הראייה הבלשית שלי, וחשבתי שברור כשמש שהאדם הזה הגיע במישרין מאיי האנטילים; הדבר ריגש אותי עד עומק נפשי והשביע את רצוני. כאשר הבאת אותי למיטת חוליו של מקרה X, הייתי בטוח לגמרי שאני עומד להתבונן באדם שבא מאיי האנטילים הרגשיים שלי. לא אמרתי לך דבר וחצי דבר על תגליתי מפני שחששתי שתפלוט נשיפת אויר חדשה של בוז, כהרגלך הבלתי נעים; לא רציתי שתפקפק בתוקפו של דימויי שהייתי שרוי בהתאהבות בו. האדם הזה היה מחריד בעלפונו; הוא היה בלתי אנושי ועוטה סוד בתחבושות האלה שהעטו על פניו מסכה של שתיקה ואלמוניות; אבל ראשית לכל הוא היה עבורי אדם מהאנטילים, אדם שהיה שם. זה מה שהכריע. מרגע זה הוא היה לדידי מקרה X שלי, שאת סודו עלי לפענח; יצאתי בעקבותיו, והיתה זאת, בן־אדם, דרך ארוכה ועקלקלה.

"כן, עכשיו כבר יצאתי מזה. עכשיו ברור לי שמה שהיה בעיני היסק מבריק וקרוב לאמת, לא היה, לאמתו של דבר, אלא גחמה שלי גרידא שהעניקה לי סיפוק משלי, ולא אוכל עוד לכתוב את סיפורי. אפשר שיתברר, אם לא התברר כבר, שהאיש היה סוכן מכירות מ־Halle שבגרמניה או אמריקאי ממוצע שניסה לשכנע את עצמו שלסוחר בעל יוזמה כמותו אין זמן להמתין עשרים וארבע שעות למזג אויר טוב יותר. כמה מצער! אני יכול לבדות כרצוני, אך רק בתנאי שאני מאמין בזה בעצמי. ברגע שנתערער אמוני שכך אמנם יכלו הדברים להתרחש, מתגלה לי דמיוני כמלאכת רמייה עלובה וילדותית. כך, עכשיו כבר נשמעה תרועת האשכבה, כלבונת טיפשה ולהוטה; לשווא הובלת את קצה אפך מעל לעלי השלכת, כאילו יש עקבה ללכת אחריה, עקבה שלא היתה ולא נבראה, או שאיבדת אותה בצמתי האפשרויות. את מעמידה פנים כאילו את עוקבת אחריה, כי לכלבים יש חוש יוקרה מפותח; עדיין את מרחרחת ליד כל חור עכבר ומשתדלת לשכנע אותי שזה פה, הדבר שאנחנו בעקבותיו. נו, נניח לזה, זה לא פה; את מסתכל בי בעיני כלב כאומרת: האם זאת אשמתי? אתה הוא האדון, תן לי פקודה לאן ללכת, הראה לי מה אתה רוצה! ועכשיו מוטל עלי לחפש דרך, לחפש סיבות מדוע ללכת לכאן ולא לשם! אלוהים שבשמיים, סיבות! מוטיבציה! הסתברויות! איזה בלבול! אפילו הכלבה הזאת כבר לא מאמינה לא לי ולא לעצמה ואיננה מבינה מה אני רוצה ממנה; פה? את זה? או משהו אחר? ריקם חוזרים האדון והכלבה. מוזר, איזו תחושת בדידות יש בכישלון.

"אומר לך זאת: דרוש שסיפורך יתפרק לך בידיים בכדי שתכיר ממה הוא מורכב. כל עוד הוא שלם וחי, תהיה מוכן להישבע מתוך שכרון עבודה: כל זה טבעי לחלוטין ולא שום מעשה רמייה; אדוני, אני כותב את זה על פי אינסטינקט גרידא, בעצמי אינני יודע מדוע; זה הכל נובע מאינטואיציה ודמיון. רק לאחר שזה מתפורר לשברים אתה מגלה, במה עזרת להם, באיזו ערמומיות, ובחשאי, דחפת קדימה את כוח הבדיה שלך! אלוהים אדירים, איזה מצבור! הלא מכל הפינות מציצות סיבות שבתבונה וקונסטרוקציה מגמתית; איזו מכונה מוצלחת! הכל, כמעט הכל, מכוון ומחושב, הכל חשבון והרכבה. לתומי חשבתי, שכל זה בא אלי מאליו כמו בחלום של אמת, בעוד שבמציאות זה פרי של חשיבה הנדסית מפרכת, הבוחנת ופוסלת, שוקלת ומנסה לחזות מראש. עכשיו כשזה מת ומפורק, רואים את החוטים, את השנינות, את השיגרה ואת הערנות של עבודה שכלית. ואומר לך גם שמכונה שבורה נוראה לא פחות מחיים מתפרקים, ואותה תהום של ריק.

“אבל גם הצער על עבודה שעלתה בתוהו אין בו כדי לבטא את העצב על סיפור שנשבר לרסיסים. האינך יודע שבהריסות האלה קבורים חיי אדם? מה זה חשוב, תאמר, הלא החיים האלה היו רק פיקציה; הם היו בדותה שהומצאה רק לגרש שעמום. אה, בן־אדם, זה מוזר: שכן לא לגמרי בטוח שהחיים האלה הם פרי בדותה; כשאני מתבונן היטב, הייתי אומר שאלה היו חיי שלי. זה אני. אני הוא הים ואני הוא האיש, הנשיקה הזאת שנבעה מצלו העמוק של הפה היא שלי; האיש הזה ישב למרגלות המגדלור ב־Hoe, כי אני ישבתי למרגלות המגדלור ב־Hoe, ובאשר הוא חי בברבדוס או בברבודה, הרי אני הגעתי לשם, השבח והתהילה לאל. כל זה הוא אני; אינני בודה כלום, אני רק מבטא את אשר מצוי בתוכי. ואילו כתבתי על הֶקוּבָּה או על קְדֵשָה בבָבֶל, היה זה אני; אני הייתי הזקנה המייבבת ושורטת את שקי שדיה המצומקים, הייתי האשה הנדרסת תחת ידיו השעירות של אשורי נואף, גבר בעל שפם מרוח בשמן. כן, גבר וגם אשה, וגם ילד. שתדע, זה אני: אני הוא האדם שלא השלים את טיסתו.”

פרק כ"ג

"ובכן זהו, סוף ההקדמה, ועכשיו נוכל לטייל בדרכים שבהן נרקם הסיפור שלנו. אנחנו יודעים שנתון אדם שלא השלים את טיסתו, ונפילתו היתה, כאמור, אירוע פתטי עשוי ממקריות וכורח; המקריות והכורח נתונים; וכיון שאין אנו יודעים פרטים נוספים, הבה ניצור מהם נקודת מוצא או עקבה שנלך אחריה; ננסה לבנות את הגורל המסוים מתוך שני גורמי יסוד אלה, המקריות והכורח, בכדי שנפילת האדם בסוף ינבע מהם כסיבה ועל פי חוקיות.

"תודה שההתחלה הזאת טומנת בחובה הבטחה לא מבוטלת. מקריות משמע חירות והרפתקה; מקריות עתירת משחק ובלתי ניתנת לחיזוי; המון אפשרויות ומרבד הקסם; כמה החומר הזה משתנה וגמיש, בלא משקל ובלא חזרה, נאסף אל תוך קמטים מסתוריים, חומר שאפשר לעשות בו הכל; כנפיים שייקחו אותנו רחוק, לכל יעד שהוא; מה יותר שירי ממקריות? ולעומת זאת הכורח, גורל נסתר, כוח קבוע ובלתי משתנה; כורח שמשמעו סדר, יפה כמו שדרת עמודים וחף מכל ספק, כמו חוק.

"ואכן זה כך; כן, זהו מה שאני רוצה ומתגעגע אליו. אל המקריות שתביא אותי לאי שם, אותי יושב הקרנות המהסס, שֶיַשְבָנוֹ מעוגן ליד שולחנו; אל המקריות, אל ההרפתקה הקדחתנית, אל דמות פוחזת כבדת נשימה שתעשה אתי סיבוב במחול. אנחנו מזדקנים, חבר, ומסגלים לעצמנו חיים שהם בחזקת הרגל משעמם. כן, אבל מה בדבר היסוד האחר, הבלתי מותנה והוודאי? הלוואי שחיי היו רוויים כורח, הלוואי שאחוש פעם בביטחון ובלא פקפוק שכל דבר שאני עושה מקיים סדר כלשהו; השבח לאל, לא עשיתי מימי אלא מה שהוטל עלי. הנה: האדם המובל על ידי המקריות והכורח – זה אהיה אני עצמי; זה אני אהלך בדרכי תעתועים ודרכי גזירה ואשלם בתמורה בכל הייסורים שאני מסוגל לבדות; שכן דרך שכזאת איננה טיול שעשועים.

"ובכן, בשם האלוהים, נצא לדרך; ובאשר לא נדע כיצד להמשיך, יעזור נא לנו הכורח או המקריות. במה להתחיל? מה תהיה המלה הפותחת את הסיפור על האיש מאיי האנטילים? נתחיל מבראשית: הָיֹה הָיָה נער שלא היתה לו אם.

"לא טוב, כך אי אפשר להמשיך. מקרה X הלא אין לו פנים ואין לו שם, אין לו זהות; הוא רק אלמוני. אם נִיתֵן לו בית, נכיר אותו, אם כך לומר, מינקותו; הוא יחדל להיות אלמוני ויאבד את מה שכרגע הוא סימן ההיכר המובהק והחזק ביותר שלו. אם רצוננו שיישאר דומה לעצמו, מן הדין לשמור על אלמוניותו; יהא איש בלא מוצא וחסר מסמכים. עלינו להיצמד לעניין, לצאת מהנתון; הוא נפל מהשמיים, דבר שהוא ללא ספק אורח אופייני לו. מה שנחוץ הוא שגם בסיפורנו איכשהו ייפול מהשמיים, יצוף לפתע, השד יודע מאין, ייברא באקראי, גמור לחלוטין ואלמוני לגמרי.

"מה שבידי הוא אפוא אדם ואורח בואו; המקום שבו הוא צף מוכרע מלכתחילה: המדובר בקובה. זה יכול היה להיות כל אי שהוא מאיי האנטילים, ואפילו כל מקום שהוא בעולם, ובלבד שיהא רחוק די צרכו. המרחק נובע מכך שהוא טס ואין אנחנו יודעים מאין; המקום רחוק ופחות או יותר אקזוטי דווקא בתוקף העובדה שהוא לא מוכר לנו. המטבעות שמצאתם בכליו מצביעות על איי האנטילים; אמת נכון, יש עוד סביבה אחת שבו יושבות בשכנות מושבות אמריקאיות, בריטיות, צרפתיות והולנדיות; אלה החופים בתחום הפיליפינים, אנאם, סינגפור וסומטרה, ואני לא מצאתי דבר שיסתור את האפשרות הזאת. הייתי חייב לבחור, ולפיכך החלטתי לטובת האנטילים ממניעים שהם כנראה אישיים; כבר אמתי לך שהם לדידי בעלי קסם מיוחד. בפשטות, אי שם באותה סביבה נמצא אתר המילוט שלי, שלא אגיע אליו, ככל הנראה, לעולם, אם כי זאת סביבה הקיימת לדידי בעוצמה גדולה מארצות שבהן ביקרתי.

"אלה, אם כן, בקווים כללים, נקודות המוצא של הסיפור שלנו, ומה שנותר הוא לקבוע את יעד הסיום. זאת, כמובן נפילתו של אדם שלא הגיע ליעדו; אבל כאן מתייצבת שאלה חשובה: האם הוא טס אל משימה חדשה, או ששב? אנחנו יודעים רק שהוא מיהר מאד, שכן הוא טס בסערה חזקה. כללית נוכל להסיק שאדם הנמצא בדרכו לתנאים חדשים וליעד שאינו מוכר לו, איננו חף ממידה של היסוס ואפילו פחד הבולם אותו; לעומת זאת אדם חוזר נוטה יותר לחוסר סבלנות; כיון שהוא חוזה את יעדו, ימעיט בערך הדרך המובילה אליו. הייתי אומר שהאיש הזה נחפז כל כך כיון ששב, ואני מקבל זאת כמציאות מן הסתם. זאת מלבד השיקול שאדם הטס למקום אחר יכול לטוס בכל אחד מכיווני רוחות השמיים, כיון שמספר היעדים האפשריים והבאים בחשבון שבינם צריך לבחור הוא בלתי מוגבל; בעוד שהאדם החוזר יכול לטוס רק למקום אחד ויחיד שניתן להעלותו על הדעת מבין כולם, ליעד מובהק, הכרחי ובלתי ניתן לשינוי שנקבע מלכתחילה. הדרך חזרה היא הדרך ששורטטה בדייקנות. בכך נקבע סופו של סיפורנו ועתה אנחנו יכולים להתחיל מההתחלה.

“ההתחלה מבולבלת ומעורפל כמו אירוע מקרי. אי שם בקובה בין הגדרות החיות של בוגונוויליה. מישהו נרדף, נשמעות נביחות של אקדח ועל אם הדרך הדומה לשביל החלב שוכב אדם אלמוני שדם ניגר מעורפו. זהו פצע שנגרם מסכין רחבה, כמו אלה המשמשות לחיתוך קני סוכר.”

הכירורג, בהגיעו למקום זה, נשף כאות שלילה וזרק את כתב היד על השולחן. שטויות. אין שום צלקת בעורף; יש רק אחת מעל לפטמת החזה הימנית, אבל פצע כזה לא יכול היה להיגרם על ידי סכין רחבה, אלא על ידי פגיון קצר. פצע רדוד שנעצר על עצם צלע.

פרק כ"ד

"זה אי שם בקובה בין הגדרות החיות של בוגונוויליה. מישהו נרדף, נשמעות נביחות של אקדח ועל אם הדרך הדומה לשביל החלב שוכב אדם אלמוני שדם ניגר מעורפו. זהו פצע שנגרם מסכין רחבה, כמו אלה המשמשות לחיתוך קני סוכר. כעשרה מטר משם שוכב אדם אחר, זרוק פרקדן כמו בובת סמרטוט, והוא מת.

"שלושה ברנשים מקללים חרש רוכנים על הפצוע; אבל הלה כבר מתרומם בעצמו וממלמל: ‘מה – מה בעצם אתם רוצים? Cavaliere, אל תדחוף אותי!’ הוא שולח את ידו אל ערפו ומעקם את פיו, מסתכל בתמיהה בכפו שטופת הדם ובשלושת הגברים. אל־אלוהים, ההוא שיכור!

"‘מה החמור הזה מתערב בעניין?’ כועס אחד מהשלושה ומתגרד בראשו. Que mierda!' – בחורים, תכניסו אותו לתוך הבית!' הם תופסים אותו בידיו וברגליו, משרכים את נעליהם; לא איכפת להם בכלל שישבנו נסחב על דרך עפר וחורש באבק עקבה כמו שק תירס. הם מתנשפים וגוררים את הארחי־פרחי לאורך שביל החלב; שתשבור לך 'ת התחת, נבלה!

"הם מניחים אותו מאחורי הדלת, איזו זקנה בלה מטילה אלומת אור בעיניו וקוראת בשם כל הקדושים, ואדון הבית, איזה אדון גדול, אם לשפוט על פי פרצופו הכחול והנרגז וגבותיו המרושעות, גוחן מעל לכל זה ואומר: ‘מה אתם מביאים לי חזיר שכזה?’

"זה שגירד את ראשו ממצמץ בכל כוחו אל פני האדון בעל הגבות הפרועות. ‘הוד רוממותך, בכדי שלא יברח. כאשר ה־cavaliere יצא מפה, שמענו יריות בחוץ; רצנו לראות מה העניין, ושכב שם ה־dago הזה ובידו האקדח הזה. כמה צעדים הלאה שוכב האדון המסכן. הוא מת, שאלוהים ירחם עליו.’

"שני האחרים הקשיבו בפה פעור, כאילו רצו לטעון משהו; והאדון הרים עיניים חוקרות. ‘אתם בטוחים שהוא מת?’

ה־peon ארך הגֵו הצטלב. כמו עגל, הוד רוממותך. בטח קיבל לפחות שלושה כדורים בעורף שלו. בידו היתה סכין… כנראה שהתגונן בסכין כאשר ה־bandido הזה התנפל עליו. הרוצח הזה רצה לברוח, אבל עצרנו אותו. אתם עדים, בחורים, נכון? אז תנו נהימה, בהמות!"

"רק עכשיו הבינו שני האחרים והתחילו לעוות את פניהם, כאומרים כמו שיש אלוהים בשמיים, הוד רוממותך, כך זה היה ולא אחרת, אמת לאמתה; הוא רצה לעשות ויברח אחרי שהרג את ה־cavaliere. וביד היה לו אקדח.

"‘צריך לקרוא למשטרה, שתיקח אותו,’ סבר ארך הגו וצד בעיניו גילויי הסכמה.

"האדון ליטף את סנטרו הכחול והרהר בארשת של רצינות. ‘לא, Pedro (או Salvadore – השמות לא הוכרעו) זה לא. אילו המשטרה חיפשה אחריו – "הוא משך בכתפיו. "אבל אם זה לא מוכרח להיות – לא אעשה את זה. זה לא היה הוגן. תכניסו אותו לאיזה חדר ותנו לו לשתות.’

"ארך הגו הרים את ידיו. ‘הוד רוממותך, זה אפילו לא יודע שהוא קיים.’

"‘תנו לו לשתות,’ חזר האדון בחוסר סבלנות. ‘ובינתיים אל תפטפטו עליו ללא צורך, הֵבָנּוּ?’

"‘הבננו, הוד רוממותך, ואנו מאחלים לך לילה טוב. תכניסו לו רום בין השיניים, שלא יידע את האמא שלו; מה יש להלך כזה לעשות קרוב לביתו של האדון ולדחוף את אפו לעניינים פרטיים? הוא לא נראה אמנם כמו בן כלאיים, אבל כמו שאומרים שד כמו שטן, מי יודע איזה מין הולנדי או יֶנְקִי ארור אם לשפוט לפי הצורה שלו. גלוג, גלוג, יש עוד קצת מקום בתוכו, תנו לו מנה הגונה, שנוכל להוציא ממנו את הפירור האחרון של זכרונו.’

"זה היה איזה דליריום, שדפק באיש הזה יותר גרוע מסתם קדחת; והזקנה ששפכה עליו מקודם את אלומת האור מביאה עכשיו מים בכד בלתי מצופה ושמה תחבושות רטובות על צדעיו ופניו של המעולף. (מוטיב העלפון בהתחלת הסיפור ובסופו. המעגל נסגר.) היא אינדיאנית למחצה מאיזה מקום במכסיקו; פניה יבשים ומוארכים כמו פני סוסה ועיניה הנוגות ממצמצות בדאגה אנושית. ‘מסכן,’ היא אומרת ועוטפת את הראש הכבד בסמרטוטים צוננים. היא יושבת בשפיפה וממצמצת, טיפ, טיפ, טיפ, כמו טיפות מים הנוטפות על רצפת לבנים.

"שלושים ושש שעות נמשך העלפון או שמא השינה; הגבר שוכב כשראשו עטוף סמרטוטים רטובים והוא מחוסר הכרה. מפעם בפעם מופיע ארך הגו ובועט בו, היי, קום, נבלת כלב ארורה! ‘אולי צריך לקחת אותו, אדוני, בלילה לאיזה מקום ולהניח אותו שם, שיבואו, יסלח לי אלוהים, שדי השחת וייקחו אותו משם.’

"האדון מנענע את ראשו. מה פתאום. תבוא המשטרה ותיקח אותו, ותחכה עד שידבר. לא, לא. כשיתעורר, אדבר אתו לבדי, ואחר־כך אראה. אחר־כך אראה.

"לבסוף זזה היד ורוצה לנגב את המצח שעליו עוד פרוסים הסמרטוטים; כאשר הם מוסָרים, נותר שם משהו זר ומשונה שאי אפשר לנגב. האיש מתיישב ומשפשף את מצחו. תקראו לאדון, האדון רוצה לדבר אתו.

"האדון בעל הגבות העבות (איזה בעל שררה, כנראה) מודד את התפרן בקפידה; לא, הוא כנראה לא ספרדי; שאם כן הוא היה יותר מקפיד במראה נעליו; אפילו היה לו, נגיד, רק שרוול אחד בחולצתו – הנעליים היו נוצצות כמו תפוז.

"‘Come va?’ אומר האדון.

'Muchas gracias, señor"

Yankee?‘"’

‘yes, sir. No, sir.’"

"‘מה שמך?’

"האיש משפשף את מצחו. ‘לא יודע, אדוני.’

"הקובני גנח ברוגזה. ‘ואיך הגעת הנה?’

“'לא יודע, אדוני. היית שיכור, לא?”

"מצאו אצלך אקדח,' הלם בו האדון.

"האיש מניד את ראשו.' לא יודע, לא יודע כלום. לא יכול להיזכר בכלום – 'פניו נתעוותו משום אי השקט והמאמץ; הוא קם וצעד כמה צעדים. ‘לא, אני לא שיכור; יש לי רק… כמו חישוק סביב הראש.’ הוא חיפש משהו בכיסיו; הקובני הציע לו סיגריה. הוא הניד קלות את ראשו, gracias, כאילו הדבר מובן מאליו – לא, זה לא עכברוש מהנמל; תאמר מה שתאמר, רואים שהוא אדון. למשל צורת ידיו; הן מלוכלכות להחריד, אבל האופן שבו הוא מחזיק את הסיגריה – בקיצור caballero. הקובני ניפח את גבותיו; עם איזה הלך היה קל יותר, ואם יגיעו הדברים לידי משפט, איזה שופט יאמין לקבצן?

"האיש עישן בתאוותנות והתאמץ לחשוב ‘אני לא מסוגל להיזכר בכלום,’ אמר והעווה את פניו. ‘זאת הרגשה מוזרה, הראש בהיר ויחד עם זאת ריק לחלוטין. כמו חדר שסויד זה עתה שמישהו אמור להיכנס אליו.’

"אולי לפחות אתה יודע במה עסקת?' עזר לו הקובני.

האיש הביט בידיו ובגדיו. 'אני לא יודע, אדוני, אבל לפי המראה שלי – 'צייר בעשן ובסיגריה מעין אפס באוויר. ‘לא יודע כלום,’ אמר קלות. ‘שום דבר, כלום לא עולה על דעתי. אולי אזכר מאוחר יותר –’

הקובני התבונן בו בקפידה ובחשדנות. פניו היו אדישים ונפוחים קמעה והביעו שעשוע ומשהו כמו הקלה."

פרק כ"ה

"כן, נכון: עוד מקרה של אובדן זיכרון, שוב אחד ממקרי אמנזיה ספרותיים שבעטיים זכינו לנובלות רומנטיות כה רבות וכה נוגעות ללב. אני אתך במשיכת הכתף לנוכח התכסיס שאיננו כבר נדיר, אבל אינני יכול לעזור; אם על גיבורנו להישאר באלמוניותו, הכרח לבטל את זהותו וליטול ממנו את ניירותיו, לפרום ולמחוק את סימני הזיהוי מחפציו, ובייחוד, אדוני, בייחוד לסלק את זכרונו; שכן הזיכרון הוא החומר שממנו רקומה זהותנו. מחק את זכרונך, ואתה אדם שנפל מהשמיים, המגיע משום־מקום ואיננו יודע לאן פניו; אתה מקרה X. אדם שאיבד את זכרונו דומה לאדם שאיבד את הכרתו; גם אם מוחו יהיה מכאן והלאה בהיר ונורמלי, דומה הדבר כאילו הוא נטש את קרקע המציאות וחי מחוצה לה; דע לך שבלי הזיכרון לא תהיה קיימת גם המציאות.

"מן הסתם הערכת, בתוקף היותך רופא, שהמקרה שלנו של אובדן הזיכרון בא בעקבות הרעלת אלכוהול חריפה ולאחר ההלם הפיזי שבעקבות האירוע הלילי ההוא. הוא חבט את ראשו בקרקע בנפילתו, והנה התוצאות. מהבחינה הרפואית אין מניעה שהוא ייפגע פגיעה נפשית. לפנינו גורם המקריות שאנו לוקחים אותו בחשבון; אבל העניין חשוב משהוא יושאר למקרה, ואם הוא אמור לספק אותנו, עליו להתרחק מן הכורח ובתוקף סיבתיות. מקרה X נפגע בזעזוע נפשי ואיבד, חייב היה לאבד, את זכרונו מסיבות שהיו חבויות בתוכו; זאת היתה לדידו הדרך היחידה האפשרית, המוצא היחיד, על מנת לצאת מתוך עצמו; היה בכך משהו כמו מילוט לתוך חיים אחרים. איך זה בעצם התרחש – על זה תקרא בהמשך; במקום הזה רצוני היה רק להסב את תשומת לבך לכך שיש כאן סיבות עמוקות יותר ותואמוֹת־חוקיוּת יותר מאשר המקרה.

"אולם אפשר שגם הבריחה הזאת מפני הזהות מעוגנת בכמיהה אנושית מוטבעת. לאבד את הזיכרון, משמעו בעצם להתחיל את הכל מבראשית; לחדול להיות מה שהיינו – זה, חבר, משהו כמו שחרור. אולי קרה לך פעם שמצאת את עצמך בעולם זר שבו לא יכולת לתַקְשֵר היטב, לא מבחינת הלשון ולא מבחינת הכסף. אמנם לא איבדת את זהותך, אלא שהיא לא יכלה להושיע; השכלתך, מעמדך החברתי, שמך וכל מה שבכלל מרכיב את האני האזרחי שלך, לא יכול לשרתך בכלום; היית רק אלמוני ברחוב של עיר זרה. אולי תיזכר שברגעים שכאלה קלטת את הכל באינטנסיביות מיוחדת וכמעט חלומית; משנפטרת מכל הנספחות, היית רק בן־אדם, רק סובייקט ופנימיותו, רק עיניים ולב, רק פליאה, אובדן עצה והשלמה. אין לך דבר לירי יותר מאובדן עצמך. מקרהX שהאני שלו אבד לו ביסודיות כזו שאיננו יודע אפילו מי הוא, יהיה אדם משתאה שכזה; החיים יעברו על פניו כבהזיה, כל האנשים בלתי מוכרים לו, כל הדברים חדשים; יחד עם זאת הכל ייראה כאילו דרך צעיף של היזכרות מתמדת, לאמור שכל זה כבר מוכר לו מאי שם ושהדברים עברו אי פעם את גבול חייו, אבל היכן זה היה, אלוהים אדירים, מתי זה היה? הוא יהלך כמו בחלום בכל אשר יעשה ולשווא ינסה לצוד קטעי המציאות בזרם האינסופי של האירועים; מוזר כמה העולם מאבד אל גשמיותו משנמחק הזיכרון.

"דבר אחד מחייב, לדעתי, הסבר, והוא התעניינותו במיוחדת של הקובני במקרה X. אינני סבור שהוא החזיק אותו בביתו כתופעה פסיכולוגית מעניינת; אני נוטה יותר להסביר לי זאת בכך, שהוא לא נתן בו אמון כעד מקרי גרידא של הרצח ההוא באישון לילה. ככל הנראה הוא חשד תחילה שאובדן הזיכרון הוא צורה אלגנטית של סחיטה; אם ידאגו לי, יהיה זכרוני שרוי באפלה, מה שהיה היה, ואינני יודע דבר; אבל היזהר, אדוני, לבל זכרוני ישתפר. בסופו של דבר הוא יכול היה לחשוב גם על האפשרות שמקרה X עבר אי שם על החוק והוא מעוניין בהסתרת זהותו, או, על כל צרה, בהוכחה שהוא משהו כמו משוגע. לפיכך הוא נהג בו בזהירות ובחקרנות; אבל אפילו נוכח מאה פעמים שאין ספק שהאיש הזה איבד את זכרונו עד תום, נותר בו החשש שיום יבוא והאיש יתעורר מחלומו וידבר; אשר על כן עדיף לנהוג בו בחסד מחייב, בייחוד לנוכח היותו, כפי שמתברר יותר ויותר מדי יום, אדם אדיב ונוח. יהא אשר יהא, ידיעת שפות יכולה להביא תועלת למי שקשריו המסחריים משתרעים מקראקאס ועד טמפיקו; והכרח לבוא בדברים עם אנגלים, צרפתים, והולנדים ואלה הפרחחים מארצות הברית, הממאנים, יעניש אותם האלוהים, ללמוד ספרדית; והאנשים האלה מהמבורג, פלא שלא מצפים ממש שהתכתובת אתם תיערך באיזושהי שפה שהיא שלהם. הקובני אימץ את מוחו בנושא זה עד מאד ותוך שהוא לועס את הסיגר השחור, העבה כמו בננה; היו לו סיגרים משלו והוא היה נוהג לפקח בעצמו על המולטיות שהיו מסובבות אותן בכפות ידיהן על ירכיהן העגולות והצעירות; הוא היה בוחר את הסיגרים שלו על פי הבחורות, ליתר דיוק על פי אורך ירכיהן: ככל שהירך יותר ארוכה, כן מושלם יותר גופן וכן מושלם יותר גם סיבוב הסיגר. כאשר מצא, שהאיש שהכניס אותו לביתו יודע לא רק לדבר ולכתוב אלא גם לקלל בכל השפות הזרות האלה (את הבית פקדו מפעם בפעם כל מיני סוכנים מפוקפקים, והקובני כבר שבע מלומר להם מי הם ומה הם בלא שהבינו אותו), התלהב מזה עד כדי שהציע לו משרה; לדידו היו היחסים האלה משהו כמו חוזה בין שני נוכלים, כלומר יחסים לבביים וכמעט אנושיים. מלבד זאת – בכדי למנוע אי הבנה כלשהי – הוא היה מתיישב ותיק, מילידי קובה מ־Camaguey (המכונים Camagueyno), לפנים מגדל פרים בערבה; אבל כאשר התברר שבימים טרופים אלה לא די להיות בעלי עדרים ולמלוך בבית מלא משרתים, הוא משך בכתפיו ופתח בעסקים, במידה מסויימת בסגנון הפירטים הישנים והמפורסמים שהיו נעים ונדים בין האיים. בקיצור este hombre, כפי הוא נהג לכנות את גיבורנו היה טוב למשא־ומתן עם האויבים בשפתם ולשמירה על נימוסים חיצוניים גם אם הנושא היה ביזת ספינותיהם והטבעתן. חובה לברור את אנשיך היטב, כמו שבוררים פָּרֵי הרבעה, בקפידה ובקצת רוח נבואה; הפר הצעיר הזה אמנם צולע, אבל הבה נתערב, אדוני, שצאצאיו יהיו טובים. Este hombre הוא אמנם מוזר ומפוזר, אבל נראה שהוא יודע אי אלה דברים. ותוך שהוא נאנח הלך הפירט הזקן להתייעץ עם אשתו שהיתה ישובה על רגליה הנפוחות אי שם בירכתי הבית, משחקת בקלפים, בעוד שזעה ניגרת מעל לקמטי פניה הנפוחים כמו דמעות עד. איש לא ראה אותה מעולם; רק מפעם בפעם אפשר היה לשמוע את קול הבס העמוק שלה, כאשר היתה גוערת בכושית שלה.

"ייאמר מייד שהקובני לא סחר רק בסוכר, פלפל הודי, מולסה וברכות אחרות של האיים, אלא בעיקר וקודם לכל באינטרסים שונים מכל המינים. את ביתו פקדו לפעמים, אמת נכון, גם אנשים די חשודים, השד יודע איזה עממים משונים יש בעולם; הזה – לדבריו – להקים חברה ליצוא זנגוויל, קליפת אנגוסטורה, אגוזי מוסקט ופלפל מארצות המזרח באיזה מקום בטובאגו; ההוא – המבשר שבהאיטי יש מרבצי זפת; השלישי – הטוען לייצוא עצי קובאבי, המתיימרים להיות עמידים כמו שריון, פיפירי שאיננו נרקב לעולם, סנטה מריה או עץ שחם שהוא קל מהשחם מאלוני אלג’יריה. או לנטוע מטעי וניל, קקאו, וסוכר פה או שם, איפה שיש עוד כוח עבודה זול. או לייצר בגדול עמילן ממַנִיהוֹטָה, ריבות ממוֹמְבּין, או תמצית מקליפות קינמון. היו ביניהם כאלה שבילו באיים כבר שלושה חודשים תמימים, אשר על כן ידעו כבר מה ואיפה ובמה אפשר לסחור או מה צריך להקים. המנוסים יותר שבהם נשאו ונתנו על יבוא כוח עבודה, על ספקולציה במקרקעין, על חברות מניות הנתמכות בהסתר על ידי ממשלות. ה־Camagueyno הזקן הקשיב בעיניים עצומות־למחצה, בעודו לועס סיגר שחור; הוא סבל מכבד טרופי, דבר שהפכו לאדם חשדן ורגזן. הוא הספיק לרכוש צעד אחר צעד אינטרסים בכל האיים שאלוהי השמיים מצא לזרותם שם, והיה בעלים של מטעי קני סוכר וקקאו, בתי ייבוש, טחנות, משרפות יין וכמות ניכרת של שטחי יערות־עד שנרכשו בידי שותפיו בטרם ברחו או מתו משתייה או קדחת. הוא עצמו כמעט לא עזב את הבית, באשר הציק לו הכבד או שגרון פרקים; אבל פירטים קטנים רבים, גנבים רבים, ובני כלאיים רבים חסרי בושה היו מסתובבים בתחומי נכסיו, מזיעים, שותים לשוכרה ונואפים עם כל השדים והרוחות שבעולמנו הקודח. לכאן, לבית הלבן והקריר, שבאכסדרתו היו מרשרשים מים ירוקים על פני מרצפות חרסינה עדינות, לא הגיע הרבה מהרחש שם בחוץ; אמת נכון, פה ושם מגיע מישהו בעל עיניים קודחות, רזה כמו קליפת קינמון, וצועק שהוא רושש עד העצם; אלא שבשביל זה קיימים כאן שלושת ה־mozos, קאובויים לשעבר מהערבה, להראות להם את הדרך החוצה. אכן, נשתנו הזמנים מאז רכבת על גבי סוס דרך עשב שהגיע לגובה אדם; שם בראש הגבעה עמדה ceiba רחבת ידיים שמתוך צלה יכולת לראות הרבה מילין מסביב; בשיפולי הגבעה היו פרוסים עדרים שחורים. וכאן האנשים צועקים בשל כמה דולרים מיוזעים, כאילו מדובר בהון תועפות. ממש כמו הנבלים שהפכו את הערבה למפעל סוכר. ובמקום תאואים שחורים הם הביאו zebu, בהמות גיבנות ועצלניות; אבל ב־zebu זול יותר. האדון הזקן הרים את גבותיו השופעות כאילו הוא מתפלא. ואנשים כאלה חושבים שצריך לטפל בהם בכפפות משי. כולם זרים, אזה מה – – "

פרק כ"ו

"הגברת הזקנה קיבלה בקלפיה תוצאות מוזרות: המון כסף ואיזו פורענות; este hombre הוא בן משפחה עשירה ומבני אצולה, אבל יש פה גם איזו נקבה, הרבה קשיים ואיזה מכתב. מה שנוגע לאותה נקבה, הדבר מוזר, שכן בביתו של הקובני קיימת רק היא עצמה ועוד כמה בנות כלאיים שכמובן אין מביאים אותן בחשבון. אין זה נאה ל־señora לנבא ובכך לבוא במגע עם כוחות הרשע; אשר על כן נקראה כושייה זקנה שהתמצאה בעניינים בעזרת חפיסת קלפים מלוכלכת נורא, רום ולחשים. כאשר נפרסו הקלפים, התחילה מורינה למלמל במהירות מדהימה, עד כי הגברת הבינה בקושי כל מלה עשירית; לפיכך לא ברור מה היה כתוב בכוכבים, מלבד שוב הרבה כסף, נסיעה למרחקים, נקבה כלשהי ואסון נורא שהכושייה המחישה אותו בהצביעה, בתנועות פראיות, לכיוון הרצפה. לא היה שם דבר מלבד חיפושית קטנה עוטה קרום מעין מתכתי שזחלה לְאִטָה; כאשר הידעונית השחורה הצביעה לעברה, היא עצרה בתנועתה, אספה את רגליה והעמידה פני מתה.

"יהא אשר יהא, היתה כאן בכל אופן אזהרה; אם הקובני לא שעה לה, הרי ברור שגם הוא פעל מתוך כורח עמוק יותר. ראשית לכל הוא קנה ניירות אישיים של איזה אדם שמת בבית החולים; este hombre חייב שיהיה לו שם ואיזושהי זהות ולא התנגד לכך שמעתה הוא יהיה Mr. George Kettlering. קטלרינג הוא שם נאה, זה יכול להיות יינקי, גרמני או כל מיני אחרים, ונראה שזה יאה לסוחר מעורר אמון. אם ג’ורג' קטלרינג, יהא ג’ורג' קטלרינג; איש לא ישאל מאין הוא בא, כי הוא לא עשה רושם כאילו הוא נמצא באי רק מאתמול. קוראים לו el secretario, כינוי שאיננו אומר דבר מובהק; תפקידו העיקרי הוא לתרגם ולכתוב מכתבים. כאשר כתב את הטיוטה הראשונה, הוא נרתע, הייתי אומר, ונעץ את עיניו בכתב היד של עצמו; הוא הזכיר לו כנראה משהו אישי עמוק, שלא היה מסוגל להעלותו אל סף הזיכרון; ככל הנראה זה היה האני האבוד שלו שנשתמר בקווי כתבו. מאותה שעה החל לכתוב רק במכונת כתיבה, משועשע קמעה בהיקף האינטרסים המסחריים של הקובני ותסבוכותיהם. ‘משועשע קמעה’ – זאת המלה הנכונה; בין שמדובר היה ברבית, במלסה, ברווחיות שדות הטבק, בחוזים קולקטיביים עם הפועלים יוצאי ציילון שבטרינידד, במקרקעין בסן־דומינגו או במרטיניק, במבשלת סוכר בברבודה או בסוכנות ב־ Port-au-Prince – נראה היה שאלה לדידו אינם בני אדם של ממש, אחוזות של ממש, סחורה של ממש, כסף של ממש, אלא דברים מצחיקים קמעה בכך שהם רחוקים כל כך ובלתי מציאותיים; כאילו דיברתם אתו על משכנתא עלAlfa Centauri, על תפוקת השדות על ה־Algol או על רכבת צרת מסילה בין כוכבי Bootes או הדובה הקטנה. מהבחינה המסחרית והאנושית כאחד אין זה דבר נעים אם מישהו מתבונן באינטרסים שלך, בהשקעותיך או במשכנתאותיך ממרחקים אַסְטְרַלִיֵים שכאלה, וה־Camagueyno הזקן הרים לפתע גבות זועפות בראותו ש־este hombre Kettelring חושף את שיניו באופן מוזר ומשועשע בשמעו איזה שם חדש. הבן־אדם מאבד את שלוותו אם מישהו מטפל ברכושו באורח כל כך לא רציני, כאילו הן הזיות סתם או ככה. אלא שהפיראט הזקן גילה חיש מהר שיש בזה גם טובה. Mr Kettelring לא הניד עפעף בכותבו מה שלא יהיה; נאמר לבטל את האשראי של החוואי הנאבק בייאוש אי שם ב־Maria Galante, לפטר אנשים מעבודתם או להניח למישהו סכין על צווארו; לפעמים אפילו הקובני התקשה להוציא את הדברים מגרונו, הוא נשף והיסס וציפה לאיזו קושיה, אבל כבר הגיע לאוזניו התקתוק העליז של מכונת הכתיבה ו־este hombre רק הרים את עיניו המשועשעות בהמתנה מה יבוא עכשיו. ה־Camagueyno החזיק לפנים כתבן זקן ספרדי; הישיש הזה היה תמיד רב נורא כשנדרש לכתוב מכתב כזה, פורץ בבכי ובורח; הוא היה חוזר שיכור וכותב את הנדרש בארשת של מי שרבצה בו קללה, תוך שהוא מגדף את אמו כזונה בת זונה. עכשיו זה הלך בקלות, בקלות של שד משחת, כגלגל המסתובב. הקובני הזקן חש, אני חושב, מעין מועקה: כמה שזה זורם כמו מכונה משומנת; כבר לא צריך אפילו להכתיב, די שימשוך בכתפיו על מכתבו של מסכן שמטעיו נאכלו על ידי עובש לימה; מר קטלרינג יכתוב מה שיכתוב והחוואי יכול ללכת ולתלות את עצמו. נראה שמר קטלרינג אין לו מצפון; מן הסתם מאבדים את המצפון יחד עם הזיכרון.

"ואולם, היתה כאן, כפי שאפשר להבין, עוד נסיבה אחת, שנגעה דווקא בזיכרון. Este hombre Kettelring איבד, כזכור, את זכרונו על כל קרביו, אבל תמורתו נולד בו כושר זכירה חדש שהיה בו כדי להתהדר בו. הוא זכר מלה במלה נוסחי מכתבים, חשבונות וחוזים שעברו תחת ידיו. לזה כתבנו לפני חודש כך וכך, וההוא כלל ב־memorandum of agreement פרטים אלה ואלה. מערכת תיוק חיה ממש. ה־Camagueyno התבונן במר קטלרינג הבלתי נתפס, תוך הרהורים מלווים לעיסת הסיגר הנצחי שלו. מפעם בפעם הוא היה שולף מהכספת בעומק הבית תיקי חליפת מכתבים וחוזים ישנים. תקרא את זה, היה אומר, ומר קטלרינג קרא וידע. הקובני הזקן לא התרשם יתר על המידה מהמצאות מודרניות כמו סדר; מלבד זאת היו רבים מעסקיו מהסוג שהיה מוטב שלא להעלותם על הכתב. היו אי אלה פיראטים מכובדים כמותו, שדי היה לעשן אתם סיגר וללחוץ ידיים. אבל הבן־אדם מזדקן ולא יודע מתי תבוא שעת פקודתו; אשר על כן החל בהיסוס להכניס את מר קטלרינג לסוד עסקיו ולהפקיד בזכרונו פרטים על איך היה מה ומתי. מותר לנו להניח שלא היה מדובר רק בעסקים. מחוז Camaguey הנושן, הערבות והעדרים בהן, חוואים קובניים בני האצולה מהימים ההם; המרוצים שהיו מתקיימים בהוואנה, חברת החצר המהוגנת, גברות בקרינולינות – האם אתה יודע שהחברה הקובנית היתה האצילה ביותר והסגורה ביותר בעולם? היו רק אדונים ועבדים, ולא מין אספסוף שכזה. קובה הישנה, מר קטלרינג, והאדון הזקן, תוך שהוא מתגבר על השגרון שסבל ממנו, הראה כיצד היה caballero משתחווה לפני גבירה, והגבירה קדה כלפיו, עד שכמעט נוגעת בברכיה ברצפה באספה את קצות שמלתה בידיה. והריקודים של אז, שאקון או דאנצון – לא שום רומבה או סמבה; כי אז לא היו רוקדים כושים, אלה מחולות חשק של מורנים ופארדים; אבל קובני, אדוני, לא היה מבזה את עצמו כך. זה רק ה־Yankees הפכו אותנו לכושים. עיני ה־Camagueyno נדלקו. אפילו בנות הכלאיים כבר אינן מה שהיו. איזה ישבנים קטנים ועגולים שהיו להן; עכשיו הן כבר מקולקלות על ידי הדם האמריקאי; עצמות יותר מדי גסות, señor mio, ופיות רחבים, רק לצעוק. ואכן הן צועקות, אבל אז היו הומות, כן, משמיעות קולות המיה, כשזה תקף אותן. האדון הזקן הפטיר בידו. בכלל עכשיו צועקים יותר מדי; את זה הביאו האמריקנים. לפנים היו יותר שותקים, היה יותר הוד והדר –

“מר קטלרינג הקשיב, עיניו עצומות למחצה, ועל פניו שרועה בת צחוק של מבוכה. כאילו זָרַם לתוכו הריקן זֶרֶם העבר האבירי.”

פרק כ"ז

"אבל מלבד זאת אפשר להניח שמר קטלרינג לא היה נוח לשוחח; נראה שהוא נמנע ממגע עם אנשים, כאילו פחד שמישהו עלול לזהות אותו ולטפוח על כתפו: ‘מה שלומך מר זה וזה?’ באשר הוא שתה, הוא שתה לבדו ובכבדות; הוא היה פוקד מסבאות שבהן רקדו ה־colorados, סוקר את הרצפה המלוכלכת ברוק, חרצנים וזנבות סיגריות ומדבר אל עצמו בשפה שזה עתה עלתה על דעתו. אני חושב שהוא נהג מפעם בפעם בפטפוטים האלה לומר משפט, שעוד זמן רב אחר־כך ביקש לפענח את פשרו, כבודק שברים שנפלטו ממימיו העמוקים של נהר השכחה; אבל כיון שהיה מן הסתם שיכור מלהיות מסוגל לשחרר זכרונות מילוליים כאלה ממעמקי תת־הכרתו, הוא לא הגיע לעולם לפתרון כלשהו, ורק הניד את ראשו בתרדמה־למחצה, תוך שהוא ממלמל משהו שהוא עצמו לא הבין. ויחד עם נהמת תופי הטנבורין והטמטם הכושיים, מצלתיים וגיטרות, מוזיקה פראית ומטורפת, כמפל מים משתולל שממנו צפה ועולה בחורה עירומה וצורחת, הטופחת על מותניה הנוצצים, צריחת חצוצרה וצלילו העדין של כינור, אה, משל כאילו ליטפת גב חלק וכתפיים, גב כפוף וחלקלק, רק לתקוע בו ציפורניים. מר קטלרינג תוקע את ציפורניו לתוך כף יד מיוזעת ומנענע את ראשו, אם כי איננו מצליח להשתלב בקצבם של הנגנים השחורים, איפה, ראשו היה ניתק מגופו ומתגלגל על הרצפה. ולמה זה הנגנים מקפצים כל כך, חכה, חכה, עוד לא שתיתי כל כך הרבה שעיניי ירמו אותי; חכה, אני אעצום את עיניי ומשאפקח אותן, שתשבו בשקט, אני אומר לכם, אבל שלא תפסיקו לנגן. מר קטלרינג פוקח את עיניו, הנגנים השחורים מקפצים ומגלים את לובן עיניהם, ההוא התוקע בחצוצרה קם על רגליו כאילו עולה מתוך חשכה, ועל פיסת רצפה מתפלשת בחורה חומה בשמלה פרחונית, קובני שצבעו כצבע הזית עוטף את מותניה במטפחת אדומה ומקרב אותה אליו, בטן על בטן, הם משתפשפים בקצב סוער עד כדי עווית, הקובני בפה פעור ובת הכלאיים שעיניה הפוכות, מפרכסים ונושפים בכבדות, חושפים שיניים כאילו אומרים לנשוך זה את זו; וזוג שני, שלישי, מלוא המקום, מסתובבים בין השולחנות, מתנודדים וצורחים בצחוקם, מתנגשים, נוצצים בזיעתם ובדוֹהַן; ומעל לכל אלה צוהלת החצוצרה וצורחת את תהילת הכיבוש המיני.

"ראו נא את מר קטלרינג, כיצד הוא מתופף בשולחן ומנענע את ראשו. אל־אלוהים, מה זה מזכיר לי, מה זה מזכיר לי? וודאי הייתי פעם כל כך שיכור גם אני, כן בדיוק כך, כן, אבל איך זה נגמר? לשווא הוא מנסה לתפוס תמונה כלשהי החומקת ממנו. בת הכלאיים מנצנצת בשיניה ובעיניה, בין שיניה פרח היביסקוס והיא מנענעת את מותניה; כן, אני יודע, יכולתי ללכת אתך, אבל תארי לך, נערה, שאינני מסוגל להיזכר – אחד הצעירים גוחן על מר קטלרינג ואומר דבר מה על אוזנו. עיני מר קטלרינג יוצאות מחוריהן. Qué Vuole? הצעיר בעל הצוואר הדק מגחך ולוחש כממתיק סוד: אני יכול, אדוני, להביא אותך אל נערה יפהפייה. יפה, צבעונית, חרחר וספק בלשונו. למר קטלרינג קרה לפתע משהו; הוא קם בקפיצה וסטר על פני הצעיר עד שהלה עף ממקומו ונפל פרקדן בין הרוקדים. מר קטלרינג צעק והיכה באגרופו במצחו: עכשיו, עכשיו אֶזָכֵר – ולא נזכר; קמה מהומה נוראה, ואחר־כך עוד קטטה עם איזה אמריקאים שרוקנו את כל המקום יחד עם הנשים והנגנים ותפסו את השטח הכבוש; הצהירו שהקובנים הם כנופיה של בני כלאיים וניגרס, ועיטרו את עצמם בוורדים עשויי נייר, ששימשו בארץ הפרחים הזאת להאדרת המסבאה הקובנית.

"אז נבעו מכל זה, נאמר, הפגנות של לאומנים קובניים נגד האמריקאים. סטודנטים בני המקום הצטרפו, ונאמו נאומים משולהבים נגד ארצות הברית תוך הנפת דגלונים בצבעי כחול־לבן. לא עזר כלום; שומה היה לחקור את כל העניין בחקירה רשמית. ה־Camagueyno הזקן הרעים בזעם מתוך ענני העשן; מצד אחד הוא הכיר בכך שבני אדם באקלים הזה זקוקים להתפרקות משלהם, והתכוון בכך למר קטלרינג וכן לראשים החמומים של הנוער הקובני; מצד שני הוא שנא את האמריקאים והיה מסור בלב ונפש לאמונה שקובה שייכת לקובנים; בתור סוחר הוא צידד בעקרון הסדר ובתור Camagueyno בסגירת חשבונות עם הזרים. הוא לא רצה לאבד את este hombre Kettelring, ובעיקר חשש מהאפשרות שבחקירה רשמית תיחקר גם זהותו; מי יודע האם המשטרה לא תתחיל שוב להתעניין באותו מנוח עם שלושה כדורים בראש, אשר נזקף בשעתו לחשבון פרחחים אלמונים מן הצפון (שכן בני המקום, כידוע, מסדרים ענייניהם בסכין; להוציא את הפיאונים בעלי הניסיון מניו־מקסיקו). Ay, hijos de vacas, cobardes, cojones! האם בעבר קרו דברים שכאלה בקובה? כל אחד דאג לכבודו בעצמו ובלי רשויות, לא היו מריבות וקטטות, כי אף אחד לא רוצה להידקר למוות. ואיזה צדק שרר אז בקובה! דאגתו היתה נתונה, כיאות, לרכוש, לזכויות, לחוזי חכירה וירושה, ולא לקטטות של שיכורים. האדון הזקן הזעיף את גבותיו השעירות כעוס עד עומק נפשו, וירק רוק חום, בעוד שמר קטלרינג, נפוח ופרוע, תקתק במכונת הכתיבה. ההולנדי ההוא בהאיטי שוב מבקש את העלאת גובה האשראי לבניית מבשלת סוכר –

"מר קטלרינג הרים את עיניו שנראו בהן פנסים. ‘לאחרונה הוא כתב שהקבלן מסיים את הרכבת המכונות; עכשיו הוא כותב שאין עוד גג על אולם המכונות.’

הקובני נגס בסיגר; האם אין לו עכשיו דאגות אחרות?

"‘מישהו היה צריך להעיף מבט על הבניין,’ נהם מר קטלרינג, וחזר לתקתק במכונה.

"הקובני הזקן התחיל לצחוק צחוק חרישי. ‘זה רעיון, קטלרינג! אולי אתה רוצה לגשת לשם?’

"Este hombre משך בכתפיו; מן הסתם לא היה איכפת לו; אבל הקובני התעטף בעשן והרהר, מזדעזע מצחוק. ‘נהדר, אדוני, אתה נוסע להאיטי. בינתיים העניינים פה יתקררו, והאינטרסים שלנו שם דורשים שמישהו יעיף עליהם מבט. יש לנו שם סוכנות ב־־ Port-au-Prince וגם העניינים ב־Gonaiva וב־Samana – אתה הלא יודע.’ ה־Camagueyno הזקן השתעשע עד אין קץ. הייתי רוצה לדעת מה יעשה este hombre בהאיטי; זה לא קובה sabe?, – מן הסתם יטבע שם ברוּם, אלא אם הכושיות ינפנפו אותו מתוך מכנסיו; שם האנשים מִּטַּמְטְמִים עד כדי כך שאינם גונבים כבר אפילו. אמת נכון, שם היה דרוש בן אדם מוכשר; אפשר לעשות שם כסף – – הקובני הרצין. האיטי, זה לא קובה; שם עוד לא גנבו האמריקנוס את הכל, שם אף אחד לא מחזיק מעמד, לא, בחיים האלה אף אחד לא יחזיק מעמד, אלא אם הוא כושי. אף על פי כן – אפשר היה לקנות ולמכור שם – והבן־אדם הזה אין לו מצפון יותר מדי. אולי יחזיק שם מעמד; הבן־אדם יעבור הרבה אם אין לו מצפון.

"‘אני מוכן ללכת לשם,’ סינן מר קטלרינג באדישות.

“ה־Camagueyno ניעור; בעוד הוא טובל משהו כמו אגס במלח, התחיל להסביר מתוך פיו המלא מה טיב המידע שהוא זקוק לו. 'שתה, קטלרינג, לבריאותך; והיזהר לך, בן־אדם, מהנקבות, הן משתגעות שם אחרי בעלי שיער בהיר. אני מחפש קרקעות מתאימות לגידול קנה סוכר. אני מהמר על סוכר, קטלרינג, עוד עשר שנים אני מהמר על סוכר מקנה a la salud de usted! ותיזהר מקוסמים, הבהמות האלה אפילו אינם נוצרים. כן, נהיה זקוקים למחסנים ב־Gonaiva. אני שולח אותך, קטלרינג, כשלוח אב את בנו, עצם מעצמו, ואני משביע אותך, תיזהר מה־obeahos, מאלה הקוסמים. זה ושיחוד השלטונות אלה שני הדברים הכי חשובים. הקובני הזקן ינק מהסיגר שלו משהו כמו תבונה אפלה. יותר טוב כושיות מאשר בנות כלאיים, בן־אדם; הכושית היא לפחות חית־פרא, אבל בת הכלאיים היא שטן ממש. שטן, אני אומר. שים לב לסוכנות ההיא ב־ Port-au-Prince. אל תשכח לקחת אתך משחה נגד טפילים, קטלרינג, וכתוב לי מה ואיך שם, ומה ביחס לנקבות.”

פרק כ"ח

"מובן מאליו, ביקרתי במכון הבוטני לראות בחממה שלהם את הצמחייה הטרופית, שיהיה לי מושג ממנה. יכולתי לתת כאן תיאור מפורט למדי של הקרוטונים שעליהם נושאי צבעים צהוב ואדום בפסים, כה מרהיבים ביופיים, עד כי עולה החשש שהם רעילים; של אַקַלִיפִים שעליהם אדומים כמו מיניום, עלוות הקטיפה של אַנְתוּריוֹת התלויה מעל למקווי מים אפלים, שריחה כריח ריקבון מתקתק, שיחי פלפל שחור וגביעיהן הנוקשים של הבּרוֹמֶליוֹת, שמהם מגיחים באורח מסתורי פרחים וורודים או תכולים כצבע הרקיע; צמחי הפַנְדַנוּס שעליהם החדים כמשורים יוצאים הישר מהשורשים, שלא לדבר על דקלים; בכל אלה אין אדם נורמלי יכול להתמצא, אלא אם הוא מהלך בראש המכופף לאחור, כמו גוליבר בשובו מארץ הענקים. אולם אם לומר בדייקנות איך אני מתאר לעצמי את הנוף הטרופי, שומה היה להתעלם מכל אלה ולפרוץ, כדרך שעשה זאת Rimbaud, לתחום של נתונים גיאוגרפיים בלתי מוגדרים קמעה. ‘נתקלתי, דעו לכם, בצמחיה שלא תיאמן, שבה מעורבים פריחה ועיני פנתרים, פיסות עור של בני אדם וקשתות בענן מתוחות כמו מושכות; ראיתי ביצות רותחות שבהן מחליקים נחשי ענק אכולי פשפשים מענפי עצים עקומים מדיפי ריחות שחורים; הייתי רוצה להראות לילדיי את נופי הזהב האלה…’ כן, משהו כזה; אלא שאת הג’ונגל התוסס הזה צריך היה להבקיע בגרזן של קרני השמש, להעלות באש את העשבים הפראיים ולכבות את הגחלים ברגל יחפה; לשתול בטאטות או לנטוע עצי קפה ולהקים סככות קש, ורק אחר־כך להראות לילדים את נופי הזהב שבהם מתערבבים פרחים, ריחות ועורות של בני אדם וסוכנים מסחריים, נחשי ענק, יצוא וכוח אדם, ברקם התכול של פרפרים והסכמים בינלאומיים בדבר יצור חקלאי. איזה עולם ממזרים שופע, איזה ג’ונגל פראי! דעו לכם, אין דרכי מובילה לשום גן עדן לנוח בו בצל דקלים, ואתה, הטבע, חבק אותי, כסה אותי בפרחים אדומים וריחות יסמין. לדאבון הלב וצערי אין הדברים פשוטים כל כך לדידי. הייתי רוצה להציץ ולראות איזה רוטב חריף ושטני מתבשל שם משֶמֶש, קוניונקטורה, גזעי האדם וסחר, מטבע פרא ואשראי, מיצרי האדם הקדמוניים וציוויליזציה; בן־אדם, אפילו השטן לא ירצה לתחוב את כף הבישול שלו לתוך הדוד הזה. הייתי רוצה לדעת מה פראי יותר: האם הנחש הירוק שסוגדים לו הכושים, או חוקי הכלכלה שלהם סוגדים אנחנו; אני רק יודע ששני אלה יחד הם יער עבות פנטסטי יותר מחורשת צמחי השְבַטְבָּט שבהם דגרו הדינוסאורים על ביציהם. השאלה היא האם אפרוח שחור המתגרד בצל תפוחי האדמה המתוקים יימכר בשוק או האם יקופד ראשו לריצוי זעמו של הנחש העליון. הייתי רוצה לראות את הנחש הירוק, מפותל על גבי כסא מנהלים, מחייך לתוך שפופרת הטלפון ומסדיר את עניניו המסחריים. מה, הבורסה באמסטרדם חלשה? Well, נבטל את המטעים באיי Leeward. הנחש הירוק כועס ומכשכש בזנבו במעמקי האוקיאנוסים.

"כמו כן עיינתי בסטטיסטיקות בכדי לרחרח ממה מתבשל זה הרוטב הטרופי. יש לנו, ככל שהמדובר באנטילים, כל הואריאציות האפשריות: החל מקובה, שבה יש רק שליש colorados ושני שליש לבנים (ובכך מופרת המסורת הקלאסית של ארצות העבדות: היחס הנכון הוא שני צבעוניים על כל לבן), וכלה ברפובליקה של האיטי, שבה נאבק על חייו, בייאוש טרופי, קומץ לבנים מול המון כושים צורחים וצוהלים. הוסף לכך, להגברת התיאבון, נושכי נשך סוריים, פועלים מיובאים מהודו, סין, יאווה ואיי האוקיאנוס השקט. איזה רעיון נפלא! בפועל מיובא יותר קל לשלוט מאשר בכוח האדם המקומי; חכו עד שהנחש הירוק יישב את אירופה: או אז יובלו פועלים מארץ לארץ; הם יצייתו יותר ולא ידאגו אלא לעבודה ולהזדווגות.

"והרוטב הלוהט הזה ממולח במלח הארץ. כל מעצמה קולוניאלית שולחת הנה מבחר של בניה לייצג כאן בהוד והדר את שליחותו של הגזע הלבן. בלכתם לעולם הרחב למדו את גויי הארץ מה זה מדינה וסחר. בכל אשר תדרוך רגלכם הקימו משרדים וסוכנויות מסחריות. הראו לפראים המסכנים את ברכות הציוויליזציה בדמות אנשים זועמים ומזעיפי פנים חולניים המרגישים פה בגלות וסופרים ימים וכסף לדעת מתי יוכלו לחזור אל דודותיהם ודודניהם. צריך לשכנע אותם שעל כתפיהם מונח ההוד וההדר של המדינה או השפע, בכדי שלא ישתכרו עד מוות מרוב געגועים ועצלות ויחזיקו מעמד לעוד זמן מה בעוד הם הורגים את ימיהם בשאלות יוקרה, רכילות, והחלפת חולצות רוויות זיעה. Camagueyno שכזה לפחות לא רימה את עצמו לחשוב שהוא מייצג אינטרסים נעלים; הוא היה פיראט ישר דרך, ולכן שהינו במחיצתו בעונג מסוים.

"ובכן, בדוד הלוהט שלנו מונחת תערובת כדבעי: מושלים בריטיים, אמריקאיים, צרפתיים, הולנדיים, סגנים, סוכנים מסחריים ואפסנאים; נשים קריאוליות יפהפיות ומתיישבים ותיקים, משהו כמו אריסטוקרטיה קולוניאלית; מכאן אפשר לרדת להנאתנו במדרגות המין האנושי מצבע עור דמוי קנה הסוכר, תה, קפה בהיר עד ללובן הצרעת. במלתחתנו יימצאו הסומבררו של קובנים, נעליים כתומות של בני הכלאיים, מערומיהם הנוצצים של ה־Yorubas ומטפחות הראש הססגוניות של הבחורות מגואדלופ. כל זה מיובא מכל קצווי ארץ, מטואטא ומועתק מרחבי העולם; גרוטאות יוצאות מן הכלל שאפשר לנבור בהן; מסורות ספרדיות, אפריקניות, בריטיות, צרפתיות הלוקות בהסתגרות אנאכרוניסטית או עירוב כלאיים גרוטסקי. רק יונקי הדבש, הקרפדות, יער העד והטבק, אם לא לכלול את היבלית ומחלות למיניהן, הם כאן מהמקור. היתר עלה־פרח בערמות הזבל של הסחר האנושי.

“אלה אם כן הם איי געגועיי, כפי שאני מדמה אותם; כפי שאתה רואה אינני צייד של פרפרים נושאי צבעי הקשת, ואינני מדמה להיות חולמן הבורח לטבע הבתולי לסגוד שם עירום ועטור זרים לשמש. שום דבר שכזה. אם אכנה זאת בריחה, הרי זו בריחה לתוך מרכזם של העניינים שבו הכל נרקם, שבו מזדווגות התקופות תוך עירוב מגונה של תרבויות. כאן הדברים עדיין בשלב של אורגיה ואונס, כאן חומדים רווח כבעווית ובפראות כמו ניאוף. עזוב, זו תמונת האנושות הנפרשת לעינינו בטפח המוזר של האפשרויות האנושיות… והבלתי אנושיות כאחד.”

פרק כ"ט

"את מבשלת הסוכר בהאיטי אני מתאר לעצמי כמצויה בקרבת כפר כושי, הקרוי במפות, נאמר, Les deux Maries. היא מורכבת מכמה קירות לא גמורים, אפס מכונות ושלוש מאות אקרים (כאלף ומאתיים דונם) של אדמה צהובה מבוקעת, מכוסה בצמחיית עד וקני סוכר מהייחור הרביעי, כלומר בני חמש שנים, בלי מיצים וסוכר. ההולנדי נעלם בתבונה מזה זמן, ומר קטלרינג התמקם בחושה שלו, לאחר שהורה לנכש בה את מרבי הרגליים. באופן כללי הוא היה מרוצה; מאחורי גבו יער עד, סבך של עצי ערמון, עצי קקלין ועצי השטן, הוא נהנה משירת ציפור קטנה ובערב, בערב שטפו מתוך הסבך להקות של חיפושיות מאירות ועטלפים התעופפו במסלול עקלקל מעל לקני הסוכר המרשרשים ביובשם. מהכפר נשמע תיפוף הכושים ושירתם שבהם חגגו את בואו של אדון חדש. מר קטלרינג נשם לרווחה: כאן אכן אין צורך בשם, ומה שנוגע לזיכרון, מה לעשות בו, מה לעשות בו? אתה ממצמץ מתוך החום או העייפות ואין בך רצון לנוע ולנוד בציר הזמן בדרכי הזכרונות. אתה פה, ודי; זהו הווה שכזה מתמשך ומזמזם.

"הוא היה צריך לכתוב ל־Camagueyno איך הדברים נראים כאן, אבל הוא עצל מדי. סביב הבקתה צומחים חבלבל והיביסקוס, צמח ה־kasava ושיח בננות מסוג mafafo; זחל שעיר זוחל לאורך הגבעול, ונמלה מתרוצצת מעלה־מטה לאורך עלה ענק, כאילו מוטלת עליה שליחות כלשהי. זמן מה משעשע את האיש להסתכל בריצת הלטאות לאורך הקיר המותחל של בניין המפעל; אבל לבסוף הלטאה ננעצת במקומה ויושבת כאילו מוסמרה; אילו היתה בידך אבן – היא היתה נעלמת כהרף עין! אבל חכי, אני אקלקל לך. מר קטלרינג קורא באצבעו לכושי המסתתר מפניו מאחורי הקיר. זהו ראש הכפר, המספק את כוח האדם, מפקח ובכלל איש שררה. איזה סדר זה פה, אומר מר קטלרינג; אתם כנופיית גנבים אתם, קרפדות, קדימה לבנות את בית המפעל; תביא שלושים איש, אתה מבין, compris?. אני אריץ לכם את הביצים, עצלנים שכמוכם! כך, ועכשיו מתרוצצים שני תריסרי כושים באתר הבניה ומעמידים פנים כאילו הם בונים; מנוחת הלטאה הושבתה, ומר קטלרינג עצם את עיניו למחצה מול רעדת האוויר הלוהט. לפחות קורה משהו; לפחות נדמה לו שהוא עושה משהו; לפחות איננו חייב להסתכל בקיר הבלתי גמור והמכוער שעליו ננעצה הלטאה כאילו מוסמרה למקום. משהו מתרחש, ויעבור היום, השבוע, החודש, הלילה; בלילה, כן, בלילה יש יין דקלים ושינה, בלילה יש כוכבים, הלילה עובר איכשהו.

כבר מניחים את הטפחות; הגיע הזמן לשאול לשם מה בעצם מקימים בניין כזה ענק. מסתובבים סביב הבניין כמעט כל בני הכפר, זקנות, חזירים, ילדים עירומים, תרנגולות, הכל; לפחות קורה משהו. אבל מבשלת סוכר לא תצמח מזה. אין מכונות. מהר, עצלנים, מהר, אתם לא רואים שבפינה שוב נעצרה לה לטאה, כאילו היא נמלכת בדעתה מה בעצם היא רוצה? אפשר היה להפוך את זה לבית ייבוש; בית ייבוש תמיד טוב למשהו.

"מפעם בפעם היה מבקר אצלו שכן רכוב על פרד; חוואי צעיר בשם Pierre. בן כפר מנורמנדי שרצה לעשות כאן כסף בכדי שיוכל להתחתן בבית. הוא היה כחוש וכבד תנועה, מיוסר על ידי חבורות וקדחת, המוות הביט מעיניו. אתם האנגלים, הוא היה אומר (שכן הוא הניח שמר קטלרינג הוא בריטי), אתם יודעים לתת פקודות; אבן בן־אדם שרגיל לחסוך, לא ילמד את זה לעולם, לא, אדם שחוסך לא יידע להיות אדון. תחשוב על זה, כאשר הכושים האלה ראו שאני עובד בעצמי באלה הידיים – אי אפשר היה עוד לעשות אתם כלום. אתה חושב שאפשר לתת להם פקודה? הם צוחקים לי בעיניים ועושים לי דווקא. – ועצלנים, אלוהים אדירים! – הוא רעד מעוצמת שנאתו וסלידתו. השנה הם גרמו לי לנבילת שבעה אקרים של עצי קפה צעירים, אני הלא לא יכול לנכש את הכל לבדי, אמת? הוא היה ממורמר עד סף בכי. – וכאשר אני נוסע ל־ Port-au-Prince, אל האדונים האלה נועלי הנעלים הלבנות, מה שקוראים סוכנים מסחריים, ואני אומר להם: יש לי קפה, יש לי זנגוויל, אני יכול לספק אגוזי מוסקט – אנחנו – כך הם אומרים – לא צריכים כלום. תגיד, קטלרינג, בשביל מה הם יושבים שם אם הם לא צריכים כלום? הרי לא בשביל לתפוס זבובים! הם עושים כאילו לא הייתי אצלם. ואחר־כך יאמרו, מה בעצם אתה רוצה? אנחנו יכולים לתת לך כך וכך – מחיר מצחיק. והם צרפתים גם, קטלרינג. אילו הם ידעו מה זה להיות פה למעלה ־ ־

"פיאר בלע זאת בקושי עד שפיקת גרוגרתו ירדה ועלתה חליפות; הוא התגרד בכל חלקי גופו, שכן ייסרו אותו הקרציות האדומות. זה גיהינום, נאנק. בני הכלאיים האלה חושבים שהם כמונו. אבי היה סוכן אמריקאי, אני אינני שום כושי, מתנפח לך הולך בטל שכזה. ואתה עובד בפרך – יש לי כלה ב־le Havre, בחורה טובה מזכירה בבית מסחר; אילו יכולתי, אדוני, לפחות למכור את הכל פה, שיישארו לי כמה אלפי פראנקים ־ ־ כשהוא מחזיק את ראשו בין אגרופיו העלה פיאר זכרונות איך היה בבית; אפילו לא הרגיש שמר קטלרינג איננו גומל לו בסיפור מזכרונותיו; העלאת זכרונות היא אנוכית ביסודה. הוא התאונן על הזעה ועייפות; יעצו לו לאכול פרעושי פילים, אגוזים מעץ kashu, אמרו לו שאלה מרפאים עייפות ומחדדים את השכל. פיאר המסכן מילא בהם את כיסיו ולעס אותם כל הזמן; הוא לא ידע שבין היתר הם מגרים את יצר המין, וכחש מגעגועים לכלתו. מלבד זאת הוא פחד מהכושיות ומחלותיהן ונגעל מהן, כיוון ששנא כושים; האם לא הם שהשחיתו שבעה אקרים במטעי הקפה שלו? תגיד, קטלרינג, מלמל כקודח, תגיד, אתה שוכב אתן? אני לא הייתי יכול –

"כאשר חלפו עשרה ימים והוא לא הופיע, נשא מר קטלרינג לבקר אותו. פיאר שכב חולה בדלקת ריאות ולא הכיר אותו. Mon amant, התפארה הכושית שהיתה בבקתתו, נקבה נוראה זרועת פצעי גרדת, moi sa femme, he? מליל אמש. והיא צהלה עד ששדיה המצומקים התנדנדו, תוך שהיא טופחת על ירכיה.

כמה ימים אחר־כך פיאר נפטר.

"מוזר עד כמה מתחילים הבריות להתעניין באדם לאחר שמת. כעבור יומיים הגיעו שני אדונים מלמטה, מ־Port-au-Prince. מתעניינים מה יהיה בסופם של מטעיו של מר פיאר. באו לבקר גם את מר קטלרינג. ישבו אצלו, מרחו את יבלותיהם בשמן דקלים ובשמת simaruba וקיללו את כל האזור המחורבן כולו; כאן אפשר היה לעשות כסף אלמלא האספסוף של הכושים היו עצלנים כמו פשפשים; ואיך פה תנאי העבודה? ומה אתה, מר קטלרינג, בונה כאן – מבשלת סוכר או מה? מר קטלרינג הניד את ידו בבוז. מבשלת סוכר – פה? האזור יבש מדי, אדוני. ככה, לגדל פה כותנה, זה כן. שתדעו, זה יהיה בית ייבוש לכותנה.

"שני האדונים חדלו לרגע למרוח את גופם ולהרוג יתושים מעל גבי ירכיהם המיוזעים. ראה גם ראה, בית ייבוש לכותנה; ולנו יש לקוח המעוניין בכותנה. חוואי מניו־אורלינס, אלא ששם כוח העבודה כבר יקר מדי. הכושים המכונמים האלה שם למעלה יש להם כבר איגודים מקצועיים, היית מאמין? וכמה קרקע ראויה לעיבוד יש פה?

"מר קטלרינג תיאר בפניהם שלוש מאות אקר של קרקע מעובדת; אמנם היא רובה יער עד, אבל מה איכפת, ממילא אף אחד לא יבוא לראות את זה. מלבד זאת הוא לא האמין בשום חוואי אמריקאי; מי זה יתעניין בכותנה, ולמה בכלל כותנה? תוקם חברת Haitian Cotton Plantation Society ויימכרו מניות; לעזאזל כותנה, הסחר לא צריך שום כותנה; די בבית ייבוש ומקרקעין בכדי לזרוק לשוק מניות מודפסות למשעי ובכך יושלם מעשה ראוי לשבח של חדירה מסחרית ומדינית. בראש המניות יודפסו דיוקניהם של כושים מאושרים, ברקע תמונת בית הייבוש. מר פיאר המסכן – מטעי הקפה שלו יכוסו עכשיו כולם בעשבים שוטים.

"אלוהים עדי, הייתי רוצה לתאר משהו, את פריחת הפרנגיפנים או נפלאות כנפיהם של פרפרים; מדוע זה אני מקיף את עצמי בקיר האיום הזה מלבנים צהובות מלוכלכות בבוץ? לאן הגעתי – איזה נוף טרופי מרהיב מצאתי לי! יכולתי לרדת לגינה וליהנות מפריחת הפעמונית ומצינת הבוקר בצל שיחים; במקום זאת אני מסתכל בצהרי היום הצורבים בעיניים עצומות למחצה בקיר הצהוב של בית הייבוש שלאורכו פזורות קליפות בננות, צואה וגבעולי צמחים מרקיבים, ואינני יכול להכחיש את שביעות רצוני העמוקה: כך, לבסוף אנחנו כאן, רחוקים די הצורך בכדי להשעין מרפקינו על ברכינו ולהתבטל. ובכן, כך זה נראה, וזאת היא המציאות: הקיר הארוך הצהוב והמלוכלך, החרוך בשמש. הנה כי כן, נמלטנו, השבח לאל, עד קצה העולם האחר.

"שם אפוא הותרנו את מר קטלרינג; הוא ישוב בפתח בקתתו, לועס שזיפי חזיר ומתבונן בסבר פנים זעוף בלטאות שנשארו תקועות כממוסמרות על קיר בית הייבוש. הגיע כושי ענק מ־ Port-au-Prince.. נושא על ראשו מכתב. כותב ה־Camagueyno הזקן, muy amigo mio, וכן הלאה. בקיצור, הוא סופק את כפיו בהנאה, כי מכר זה עתה שלוש מאות וששים אקרים של מטעי כותנה ליד Deux Maries, כולל בית ניקוי ובית ייבוש מצוידים למשעי. העניין המסוים, כתב הקובני, עוד לא סודר; חוגים פוליטיים מתקיפים את השלטונות מדוע העניין ההוא טרם נחקר. אולי היה se$ñ$or Kettlering רוצה לגשת לכמה זמן ל־Gonaiva ולהסתכל שם?

“לקטלרינג לא היה איכפת; הוא השאיר מאחוריו את הטפחות הבלתי גמורות והלך להסתכל לכמה זמן ב־Gonaiva ומ־Gonaiva מצדי ל־San Domingo, ואחר כך נגיד ל־Puerto Rico, ואחר־כך זה כבר הלך יותר מהר, מאי לאי, למקומות רבים כל כך, שזה לא דמה למציאות.”

פרק ל'

"אני מגיש לך כאן רק קווי מתאר של קורותיו של מקרה X, ואפילו מתאר אין בכך; לא הייתי מסוגל לספר בשטף מה קרה לו שנה אחר שנה. לבד מזה, חייו לא היו מורכבים מאירועים; לאירועים דרוש רצון או לפחות משהו שאיננו אדישות; אולם באבדו את זכרונו, איבד מקרה X בלי ספק גם את רוב המניעים המפעילים בני אדם. אין לך מושג איזה כוח מניע טמון בזכרוננו; אנו מתבוננים בעולם בעיני ניסיוננו מן העבר, מקדמים בברכת שלום דברים בתורת מכרים ותיקים ותשומת לבנו מונהגת על ידי מה שהסב אותה לפנים; רוב יחסינו עם כל הסובב אותנו כרוכים בכבלי זכרונות עדינים ובלתי נראים. אדם בלי זיכרון הוא אדם בלי התייחסות; מקיפה אותו זרות והרעשים המגיעים אליו אין בהם שום תשובה.

"ואף על פי כן אנו מדמים את מר קטלרינג כאדם הנע ונד ממקום למקום כאילו הוא מחפש משהו. שלא נטעה: אין בו די עניין ללכת אחרי דבר מה, ואילו הושאר רק לעצמו, היה מן הסתם נשאר יושב קבע ליד הקיר המתפקע שוב ב־Deux Maries ועיניו תקועות בלטאות המתרוצצות ונתקעות חליפות. אלא שבקבלו על עצמו לטפח את ענייניו של הדון הקובני, הוא מוּנָע על ידיהם. בכל מקום יש איזה מדרגה או אוד עץ שיוכל להתיישב עליהם; הוא עוקב אחרי פלג זיעתו הניגרת על גבו, הוא מקשיב לרחש היבש של עלי הדקלים או של צמחי הקטניות והוא משתעשע קמעה בהתבוננותו בתנועותיהם של העצלנים האלה. זה כמו קליידוסקופ, והוא מסובב אותו בכדי שהם ינועו מהר יותר. נו, קדימה, קדימה, כושים שכמוכם, תזוזו שיקרה משהו, שמשהו ינוע מול העיניים שלי; תטענו את אגוזי הקוקוס על הספינה, שאו סלים על ראשיכם, גלגלו את חביות הרום העשוי מצמחי הפימנטו; קצת יותר מהר שלא אצטרך להכניס לכם פלפל בתחת. על פני המים בנמל מציירים השמן והלכלוך פסים ומעגלים בצבעי הקשת; איזו התפרקות יפה, איזה ריקבון מנצנץ! וזוזו, חזירים שחורים, קדימה לתוך שדות הקנה, שיכה גלים עד שיקציף השדה המרשרש, שיבריקו החלציים העירומים בתוך הסוּף האדמוני.

"ויחד עם זאת, מוזר; מבלי שידאג לכך, ומתוך שהוא עושה את כל שהוא עושה רק על מנת למלא במשהו את עצלנותו ואת חוסר המעש, מתלווה אליו ככל הנראה מה שמכנים במסחר הצלחה; הבריות מפחדים מעיניו האדישות, פקודותיו מובהקות ואינן מותירות מקום לסירוב, דיווחיו ל־Camagueyno הם מופת של אמינות מסחרית. הוא פוקד כאילו היה מורגל לכך משחר נעוריו, והוא מזרז את האנשים באורח שהם נכנעים לו מתוך זעם אפל וחסר ישע. אילו נראה היה לעין שהוא נהנה משליטתו ומתענג בכוחו ובאדנותו, זה היה, אלוהים היודע, יותר נסבל; אבל מה שמונח על שכמו הרחב והאדיש הזה, המוכן ומזומן כאילו בכל עת למשיכת כתף, איננו אלא פחד ומשטמה גרידא. שתקרעו את התחת, או תסתלקו מפה, מה איכפת לי. אבל לגמרי למטה, לגמרי מתחת לכל אלה, רוטטת פליאה קטנטונת וכואבת, מעין חלחלה מתמדת: אולי גם אני נשאתי משאות או חתרתי בסירה, גירדתי את גבי או אכלתי פיתה מלוכלכת בצל; אולי הייתי מחסנאי מיוזע המתרוצץ עם רשימות בידו, או שלבשתי מכנסיים לבנים וכובע פנמה כמו עכשיו ופיקחתי על אנשים שעבדו בפרך בשביל קובני אחר. כל אלה רחוקים באותה מידה, ובאותה מידה בלתי מציאותיים; אתה יכול להתבונן בזה כמו דרך משקפת הפוכה – כל כך רחוק זה וכל כך מצחיק; כמה כולם עמלים, סבלים, פקידים, מחסנאים ואדונים בנעליים לבנות המשחקים טניס מאחורי הרשת –

“או שבאים אדונים מסוגים שונים: סוכניו ונציגיו של ה־ Camagueyno, בעלי מטעים נפגעי משכנתאות, מנהלי מבשלות סוכר, חוואים קטנים ורועשים:Hello, Mr Kettlering, אשתי היתה נהנית לו נתכבדה לפגוש אותך ואת Mr Kettlering, מה בדבר כוסית קוקטיל – כעבור רגע קט הם מתבלבלים ומגמגמים לנוכח עיניו האדישות של מר קטלרינג: הם מתאוננים על יבול דל, שוק גרוע, הגנבים האלה בני הכלאיים וכדומה. מר קטלרינג לא מניח להם אפילו לסיים, זה משעמם אותו; תעשה את זה כך וכך, אדוני, תביא לי דו”ח, אני אציץ בו לבד. האנשים האלה מפרכסים לפניו, מזיעים מתוך הכנעה ושונאים שנאת מוות עד כאב גופני את האדון המתנשא המניח, בשם הקובני, ללא ייפויים יתרים, מאכלת על גרונם; ובינתיים מר קטלרינג שוקל־וטורה בלבו אפשרות שכזו, מוזרה ומדריכה את מנוחתו. שמא זה כאן הוא האני שלי לשעבר, האני האמיתי שלי? אולי הייתי נוגש עם שוט בידו, חוואי כזה או מי יודע מה, אדם החולש על רכוש, ובכך גם על בני אדם; כיצד זה הייתי יכול לפקוד עליהם כך, אילו זה לא היה בתוכי? אולי זה יצעק מתוכי בקול רם יותר, אם אנסה זאת על אחרים; אולי זה יכאב לפתע בתוכי אם אכה את מישהו, ואראה פתאום שזה בעצם אני.

“אם נתעלם מאירועים חיצוניים, מתנהלים חייו בשני מסלולים: שעמום ושיכרון, ואין בלתם; רק שעמום הנמוג בשיכרון ושיכרון הנמוג בשעמום. שעמום, שהוא הפרוזאיות הנוראה ביותר, המכוערת ביותר; שעמום המוֹצֵא, מתוך שביעות רצון כמעט, את מִרְעֵהוּ בכל שהוא מגעיל וחדגוני, מאוס וחשוך תקווה, שאיננו מחמיץ שום צחנה ושום זוהמה, המהלך בדרכי פשפשים ובעקבות תהליכי ריקבון, המתפתל בסדקי ההתפרקות שבתקרה ומחפש שבילי שווא של כיעור החיים. ושיכרון. בין שזה שיכרון מרם, משעמום, מתאווה או מחום, ובלבד שכל זה מעורב יחד, שהחושים יעברו מזה אל זה, שנניח להתלהטות המטורפת להשתלט עלינו; ניקח נא את כל אלה יחד, כולם יחד לפינו ולידינו, בכדי לגמוא את הכל בתאוותנות ולרדות את כל המיץ עד ששאריותיו ישתפכו על סנטרינו, שדיים ופרי, עלווה מצננת ואש לוהטת; כאשר אין דבר שגבולות לו, הרי גם אנו פטורים מהם, וכל אשר נע, נע בתוכנו; בתוכנו נדנוד הדקלים והמותניים, בנו זוהר השמש המהמם ובכיים הנצחי של המים; פנו דרך, פנו מקום לאדם שהוא כה גדול ושיכור, שהוא מכיל את הכל. גם את הכוכבים ואת המיית צמרות העצים ואת שערי הלילה הפתוחים. איזה נופים הם אלה שצייר השיכרון או השעמום; נופים התקועים ביובש מת או בתסיסת ריקבון, זבובים, צחנה, לכלוך דביק והתפרקות, או שמא נופים של רתיחה, עתירי שמשות, מלאי ריחות ייחום וטעמי אש, פרחים לוהטים, מים וסחרחורת. שמע נא, בשעמום ושיכרון אפשר לתאר גיהינום ראוי לשמו עם כל נספחותיו, כל כך נרחב שיש בו אפילו גן עדן; גן עדן על כל נפלאותיו המסנוורות, על כל תענוגותיו, אלא שזה הוא מדור הגיהינום התחתון, כי שם קם ויהי כל הגועל וכל השעמום.”

פרק ל"א

"נאמר באקראי: האיטי, פורטו־ריקו, ברבודה, גואדלופ, ברבדוס, טובגו, קיראסו, טרינידד. סוכנים הולנדיים, אליטה קולוניאלית בריטית, קציני הימייה האמריקאית, בירוקרטיה צרפתית ספקנית ובלתי מסודרת; ובכל מקום קריאולים המפטפטים בניבם המיוחד להם, כושים, filles de couleur, הרבה אנשים גסי רוח, ויותר מאלה – אנשים אומללים, והרבים ביותר כאלה המנסים לשמור איכשהו על כבודם שהשתייה, הגירויים וזיווגים מיניים גרועים מאיימים עליו. מקרה X, כל עוד היה הדבר אפשרי, העדיף דרכים סלולות; אף על פי כן עברו עליו שבועות וחודשים שבהם נגזר עליו לחיות תחת גג עשוי קש, בחושה בנויה על כלונסאות כמו שובך יונים, בכדי לשחררו מעונשם של סרטנים ומרבי רגליים, בשולי יער עד חדור רוחות פרא או גשמי זעף מהבילים; כאן הוא מלך על מדרגות עץ, לכאן באו לנקר את פרעושי החול מכפות רגליו, ומכאן הוא היה מפקח על הפיכת עוד כמה מאות אקרים של הטבע־לשעבר לשדות שיניבו את לֵחוֹ ופירותיו של הצמח הקרוי שגשוג. ויהי ותבוא הברכה על הארץ, שתמציתה היא, שעל הכושים יהיה לעבוד יותר קשה מאשר עד כה, אך יישארו בעניים כמקודם; לעומת זאת בחלק אחר של העולם יחדלו לֵח שדותיהם ופירותיהם של חקלאים להשתלם להם. זה מהלכם של הדברים, ולמר קטלרינג לא איכפת; אם קני סוכר, אז שיהיו קני סוכר; שיקישו הגרזנים, שיזמזמו היתושים וייאנקו הכושים – בסוף הכל יסונן ויוחלק בתקתוקן של מכונות הכתיבה. לא, אלה לא מכונות כתיבה, אלה צפרדעים, אלה צרצרים, אלה ציפורים המנקרות בגזעי עצים. לא, אלה לא ציפורים או רשרוש גבעולי הקנים, זה תקתוק מכונת הכתיבה, ומר קטלרינג יושב על הרצפה ומקיש באצבעו על קלידי המכונה החלודה. רק מכתב מסחרי לקובני, לא יותר; אבל המכונה הזאת כל כך אכולת רטיבות וחלודה ־ ־ לקטלרינג הוקל איכשהו. מה לעשות, המכתב הזה כבר לא ייכתב; אז טוב, אני חוזר.

"ובכן, הוא חוזר לקובה, כשיבול קני הסוכר באיים נזקף לזכותו. הוא חוזר על סיפונה של ספינה מגושמת טעונה בווניל, פימנטו וקקאו, פרחי מושקט ומנדרינות, אנגוסטורה וזנגוויל, ספינה גדושת ריחות, מהוגנת כמו חנות לממכר סחורות קולוניאליות; זאת ספינה הולנדית הנודדת מנמל לנמל כמו דודה פטפטנית, הנעצרת בפתח כל חנות ומרבה לדבר. שום דבר לא בוער, אדוני, רק לתחוב את הידיים בכיסים ולהתבונן. במה? ובכן, במים, בים, בנתיב השמש הנכתב על פניו; באיים בעלי הצלליות המכחילות, בעננים המקושטים בזוהר זהוב, בדגים המעופפים המתיזים מים נוצצים. או בערב בכוכבים; יבוא לו הקפטן הכרסתן, יציע סיגר עבה, וגם הוא לא ירבה בדיבור. בסופו של דבר לא היה רע להישאר סתם מר קטלרינג. כל הזמן יש באופק איזו סערה, בלילה מבהיקים ברקים אדומים רחבים מאחורי מסך הגשם; או שהים ינצנץ בפסים חוורים וכחולים, המתרחקים זה מזה ולפתע יתפזרו בלא כלום, ולמטה, במים השחורים התוססים מנצנץ משהו באורו שלו. מר קטלרינג נשען במעקה והוא מלא משהו שאיננו לא שעמום ולא שיכרון. כן, הדבר האחד שהוא בטוח: לפנים הוא כבר שט והרגיש בדיוק כך, מאושר וללא משא. עכשיו הוא מאחסן את זה, שלא ישכח שוב. שלא ישכח את הכמיהה לפרוס ידיים למרחבים. את התחושה האינסופית של אהבה, חירות או משהו כזה.

"ה־Camagueyno קיבל אותו בזרועות פתוחות; הפיראט הזקן ידע להכיר טובה כשמביאים לו ספינה טעונה מלקוח טוב. הוא כבר לא יושב עם מר קטלרינג בחדר העבודה, אלא בחדר מגורים אפוף צל, ליד שולחן מכוסה מפה בסגנון דמשק, ועמוס כלי זכוכית אנגליים וכדים מקושטים בראשים כבדים עשויי כסף; הוא מוזג לו יין שחור ומשתדל – כנראה מתוך רחשי כבוד מיוחד – לדבר אתו אנגלית. החדר מוביל דרך מערכת קשתות ועמודים אל אכסדרה המרוצפת במרצפות חרס צבעוניות; במרכז לוחשת מזרקת מים בין דקלים זעירים וצמחי הדס באגרטלים מחרסינת פאיאנס, ממש כמו בסביליה. Señor Kettelring הוא עכשיו אורח מכובד, ביתי ביתך, אומר הקובני בהדר ספרדי נושן, ושואל על קורותיו ודרך שיבתו, כאילו אלה סיורי תענוגות של איש מכובד, סתם לשם שעשוע. למר קטלרינג כמובן אין הרקע המסורתי הדרוש לגינונים אלה והוא מדבר ביזנס; שם זה נראה כך, החייב ההוא הוא חייב רע, המפעל שם ושם יכול היה להבטיח עתיד וכדאי להשקיע בו. ה־Camagueyno מנענע בראשו, very well, sir, על זה עוד נדבר, ומניד את ידו; מה אתך, לזה יש זמן די והותר. הוא הזדקן מאד, הוא יותר מהודר ויותר אווילי מבעבר. גבותיו השעירות עולות ויורדות על מצחו, ולְחַיֶיךָ, קטלרינג היקר, לְחַיֶיךָ. הוא מצחקק בהתרגשות. ‘ומה בקשר לנשים, מה עם הנשים שם?’

"קטלרינג התפלא. 'תודה על השאלה, זה איכשהו נסבל. מה שנוגע לקרקעות בטרינידד, זאת ביצה ארורה; אבל עם קצת ניקוז ־ ־ '

"האם זה נכון,' גנח הקובני, ‘האם זה נכון שהכושיות בהאיטי מטורפות בריקודי האלילים שלהן? הֶא?’

" ‘נכון,’ אמר מר קטלרינג. ‘מטורפות לגמרי, אדוני. אבל הטובות ביותר הן אלה בגואדלופ.’

"ה־Camagueyno רכן אליו. ‘ומה הודיות, איך ההודיות? האם הן muy lascivas? אומרים שיש להן – תורות סודיות שכאלה, האם זה נכון? אתה חייב לספר לי הכל, קטלרינג היקר.’

"לחדר נכנסת נערה בשמלה לבנה. הקובני קם על רגליו, גבותיו מורמות בתמיהה, פלא שלא נוגעות בשיערו. ‘זאת בתי, Mary, Maria Dolores; היא למדה באוניברסיטה בארצות הברית.’ זה נשמע כאילו הוא מתנצל בשמה; נערה ספרדית הרי לא תיכנס לחדר שמצוי בו caballero זר. אלא ש־Mary כבר מושיטה יד כאחת האמריקאיות. ‘How do you do, Mr. Kettelring’?' היא מעמידה פנים של מי שעצמותיה בולטות יותר וחדות יותר משהן באמת, רוצה להראות אנגליה; אך היא בעלת צבע זית בהיר ויחד עם זאת שחורה כזפת, גבותיה מחוברות ופלומה דקה מתחת לאפה, נערה קובנית טובה ואמיתית.

" ‘Well, Mary’, אומר ה־Camagueyno לאות שהיא יכולה ללכת; אבל Mary היא נערה אמריקאית ועצמאית, מתיישבת כשרגליה צלובות ויורה שאלה אחרי שאלה לכיוונו של מר קטלרינג. איך נראים הדברים באיים. מה בדבר התנאים הסוציאליים של הכושים. איך הם חיים, מה עם הילדים, מה עם תנאי הבריאות. מר קטלרינג משתעשע בחשאי על להיטותה הלמדנית, בעוד ה־Camagueyno מרים לאות כעסו את גבותיו כמו שני זחלים שעירים ענקיים. ומר קטלרינג שיקר כמו ספרי למוד של בתי ספר: איים מבורכים, Miss Mary, גן עדן עלי אדמות; הכל מלא יערות בתוליים, יונקי דבש, צמחי הווניל צומחים שם מעצמם, רק לקטוף; ומה שנוגע לכושים, אין מה להתלונן, הם יודעים לשמוח כמו ילדים…'

“הנערה האמריקאית מקשיבה, חובקת את ברכיה, ואינה מסירה את עיניה מהגבר הזה, החוזר הישר מגן העדן.”

פרק ל"ב

"בערב התנצל ה־Camagueyno בשעה מוקדמת, בשל כאבים בכיס המרה; הוא נראה באמת רע ועיניו שקעו עמוק מעוצמת הכאב. מר קטלרינג פרש לעישון סיגר בגן, הרווי ריחות של מושקט ועצי שיטה, ופרפרי עש התעופפו כמו שיכורים. נערה לבנה יושבת על שרפרף מחרס מַיוֹלִיקָה ובפה פעור למחצה שואפת לריאותיה את האוויר המתוק עד גועל. מר קטלרינג התרחק בקשת מנומסת, הוא יודע מה הולם. ולפתע עף הסיגר לתוך סבך ההרדופים. ‘Señorita’, אמר קטלרינג מהר ובקול כמעט מחוספס, ‘אני מתבייש; אני שיקרתי לך. שם למטה יש גיהינום של ממש, ואל תרשי להונות אותך, כאילו יכול שם בן־אדם להישאר בן־אדם.’

" ‘ואתה תחזור לשם,’ היא אמרה בלחש; זה הלילה המעמעם כך קולות.

" ‘כן. וכי לאיזה מקום אחר אלך?’ היא פינתה לו מקום לידה. ‘אולי את יודעת שאני… אין לי בית. אין לי לאן לחזור, אלא לשם.’ הוא הניד את ידו. ‘אני מצטער שקלקלתי לך דימוי של גן־עדן. אך לא, זה לא כל כך נורא.’ הוא חיפש משהו יפה. ‘פעם ראיתי פרפר מסוג Morpho; מרחק צעד אחד ממני הוא נופף אתך כנפיו הכחולות; איזה יופי! – הוא ישב על פגר עכברוש מלא תולעים.’

"הנערה האוניברסיטאית יישרה את גווה. ‘מר קטלרינג –’

"‘אני לא שום מר קטלרינג. בשביל מה ולמה כל הזמן לשקר. אני אינני אף אחד. אני חושב שבן־אדם שאין לו שם, אין לו גם נשמה. לכן החזקתי שם מעמד, sabe?’

ולפתע אין זו עוד נערה אוניברסיטאית, אלא קובנית קטנה הממצמצת בריסיה הארוכים מתוך חמלה. Ay de mi, מה לומר לו, מה מלה יפה לומר לו? הכי טוב לברוח הביתה, שהרי הוא כל כך מוזר; להצטלב ולקום – לא, את זאת אין הנערה האמריקאית יכולה לעשות, הנערה האמריקאית תהיה לו ידידה; הלא למדנו פסיכולוגיה, אפשר לעזור לו, שיחפש את זכרונו האבוד, לדלות את חוויותיו המודחקות; תחילה שומה לרכוש את אמונו – הנערה האמריקאית תופסת את ידו מתוך רגש חברי. ‘מר קטלרינג – או לא, איך לקרוא לך בעצם?’

" ‘אינני יודע. אני הבן־אדם הזה.’

"היא לוחצת את ידו להובילו. ‘נסה, נסה לחשוב על ילדותך. במשהו, חזקה שתיזכר – לפחות באמא שלך, כן? נכון שאתה זוכר?’

“'פעם… הייתי קודח. זה היה בברבודה. כושית זקנה כזאת הניחה עלי תחבושות פלפל שחור שבישלה עם פימנטו. היא לקחה את ראשי בחיקה וחיפשה עלי פרעושים. כף ידה היתה מצומקת כמו טלף של קוף. אז היתה לי הרגשה שזה כמו אמא.”

“הקובנית הקטנה רוצה להשתחרר מאצבעותיו – ידו כל כך לוהטת; אבל אולי זה לא הוגן, נורא כמה בן־אדם בדברים כאלה לא בטוח. 'ובכן, אתה בכל זאת נזכר באמא שלך?”

" 'לא, אני לא יודע. אני חושב שלא היתה לי אמא!"

"הנערה האמריקאית גמרה אומר לעזור לו. 'אתה מוכרח להתאמץ. תיזכר במשהו כשהיית נער. באיזה משחק, בחברים, באירוע כלשהו, זעום ככל שיהיה – '

"הוא הניד את ראשו מתוך אי־בטחון. ‘לא יודע.’

" ‘לפחות משהו,’ היא הקשתה, ‘רשמי ילדים הם כה עזים!’

“הוא ניסה לרצותה. 'תמיד כשהסתכלתי באופק, דמיתי שמאחוריו מוכרח להיות משהו נורא יפה. זאת הרגשה כזאת של ילד, נכון?”

"‘כך חשבת בבית?’

"‘לא, כאן באיים. אבל עם זא ראיתי את עצמי… כילד.’ הוא מחזיק את ידה ומעיז להתקדם קצת הלאה. ‘תשמעי – אני… גנבתי כדור.’

"‘איזה כדור?’

"‘כדור… של ילד,’ הוא מלמל מבולבל. ‘זה היה ב־Port-of-Spain, ליד הנמל. הוא התגלגל אל רגלי… כדור קטן, ירוק ואדום. וודאי היה לי דבר כזה כשהייתי ילד. מאז אני נושא אותו אתי –’

“בעיניה עלו דמעות; אלוהים אדירים, כמה אני טיפשה! ‘אז אתה רואה, מר… מר קטלרינג,’ נשפה נרגשת, 'זה יבוא, עוד תראה – עצום את העיניים וחשוב, כן? נורא חזק תנסה להיזכר – אבל עליך לעצום את העיניים בכדי להתרכז!”

"הוא עצם את עיניו בצייתנות וישב ללא ניע, כאילו גם לכך נצטווה. ושקט מסביב, אפשר לשמוע רק רחש עשים שיכורים ומרחוק צריחתה של בת כלאיים.

"‘האם אתה מנסה להיזכר?’

"‘כן.’

"הקובנית הקטנה גוחנת, בנשימה עצורה, על פניו. כמה הוא מוזר, כמה חמורֵי סבר פניו כשעיניו עצומות מיוסר ונורא – לפתע נשתחררו תווי פניו.

" ‘נזכרת במשהו?’

"הוא נאנח בהקלה עמוקה. ‘כאן כל כך יפה!’

"היא נאלצה להיאבק בהתרגשות תפלה; ובכל זאת נפלט מפיה דווקא הדבר שלא רצתה לומר: ‘כאן… זה לא גיהינום?’

"‘זה לא גיהינום,’ הוא לחש. הוא פחד להזיז את ידו או לפקוח את עיניו. ‘לי זה חדש איכשהו. תביני, אני לא אהבתי אותם.’

"אלוהים היודע, מי הקדים לתפוס את העניין, הנערה האמריקאית או הקובנית הקטנה השחורה.

"‘האם… לפני כן אהבת את מישהו?’ אלוהים, איזה חושך!

"הוא מושך בכבדות את כתפיו.

“'את זה אתה אולי חייב לזכור…!” את זאת אומרת הנערה האמריקאית, כי הקובנית יודעת שבלתי הולם לדבר כך עם גבר זר. אבל גם הסטודנטים האמריקאית התמירה נבוכה; שם, למעלה, בקולג' של בנות, התווכחו על הכל; גם עם צעירים אפשר היה לדבר בגלוי על כל דבר – אלוהים היודע מדוע זה פה לפתע קשה כל כך. היא מצננת את לחייה בגב ידה ונושכת את שפתיה.

"‘Mr. Kettelring?’

"‘כן?’

"‘וודאי אהבת פעם איזו אשה. תנסה להיזכר.’

"הוא שתק, נשען על ברכיו. עכשיו זה שוב הקובנית הקטנה הממצמצת באי שקט בריסיה הארוכים. ‘מימיי,’ אמר לאטו, ‘לא חוויתי את שאני חווה עכשיו. את זאת אני יודע, יודע בבטחון.’

"הקובנית הקטנה עצרה את נשימתה, ולבה הלם בחוזקה וברכיה רעדו; ובכן ככה זה, אלוהים הרחמן, וזה כל כך יפה, שבא לך לבכות. אלא שהמוח האמריקאי תפס את המשפט הקצר הזה והפך אותו על פיו. כן, ככה זה, ואני ראיתי את זה מייד, מייד משאמר: Señorita, אני שיקרתי לך.

"‘אני כל כך שמחה,’ היא אומרת ושיניה נוקשות קצת, ‘ש־ (מה בעצם?) – שהמקום כאן מוצא חן בעיניך.’ (לא, זה לא זה, אבל עכשיו כבר לא חשוב.) ‘אני כל כך אוהבת את הגן הזה, אני מבלה פה מדי ערב – ' (אלוהים אדירים, איזו שטות אמרתי!) הנערה האמריקאית משתדלת שידה תהא על העליונה. ‘תביט מר קטלרינג, אני אעזור לך להיזכר, אתה רוצה? זה מוכרח להיות נורא כשאדם לא מסוגל להיזכר מי הוא.’ מר קטלרינג נרתע, כאילו הונחתה עליו מהלומה. ‘אני מתכוונת,’ מנסה הנערה האמריקאית לתקן מהר, שהייתי מאושרת כל כך, לוא יכולתי לעזור לך! אני מבקשת –’ נגעה באצבעה בשרוולו. (רק טיפ־טיפה פלירט, לפני שאני הולכת! רק שיהיה נעים בדרך הביתה!)

"הוא קם. ‘אני מבקש סליחה. אלווה אותך.’

"היא ניצבה לפניו בקרבה כזאת כאילו החזיקה את שתי ידיו. ‘תבטיח לי שתתאמץ להיזכר!’ הוא חייך. ברגע זה הוא נראה לה כל כך יפה שבא לה לצעוק מאושר.

"היא רוכנת מהחלון לתוך הלילה הריחני; בקומה שמעל נראית על המרפסת גחלת סיגר.

"‘Hallo, Mr. Kettelring!’

"‘כן?’

"‘אינך ישן?’

" ‘לא.’

"‘גם אני לא,’ היא מודיעה בנימת אושר ורוכנת לתוך הלילה כשכתפיה מעורטלות. קח, לטף, חבק את כתפיי, הנני; משש, משש כאן איך הולם לבי.

"לא, אני לא מסתכל, אינני מעיז; הנה גם את הסיגר אני זורק לתוך החשכה שמא יתגלה כמה שיני נוֹקְשוֹת. Damn, Mary, אל תלטפי את כתפייך, זה הרי כאילו אני מלטף אותן.

"…אני יודעת, אני מרגישה. ידיך לוהטות כאילו הן מונחות בשמש. מה זה, אצבעותיי כה רועדות? ובכל זא אני שקטה, שקטה לגמרי. אני ידעתי שזה יבוא. ממתי יידעתי? אתה לא חייב לדעת הכל. תיכף משנכנסתי לחדר ואתה קמת – כזה גדול, ואיננו יודע אפילו למי הוא שייך.

"הגבר למעלה במרפסת נאנח.

"Oh, Mr. Kettelring, please, אל תהיה טיפש; זה הלא הכי יפה בך. בא לָך לקחת את ידך ולומר: Dear lil' boy, של מי אתה? הייתי מנשקת אותך בו במקום. האינסטינקט האימהי, אני חושבת.

"תודה רבה.

"לא. אל תאמין. אני פחדתי ממך. זה הכל כל כך מסתורי ונורא – כאילו אתה לובש מסיכה. מרגש בתכלית. כמעט שהייתי בורחת כאשר פנית אלי בגן; איזה פחד זה היה!

"Beg your pardon,, אני בעצם לא רציתי –

"אבל אני רציתי שתבוא; לא ידעת? זה כל כך טיפשי, המנהגים הספרדיים האלה, שאסור לי לשבת אתך בארוחת צהרים. את הפגישה צריך כמעט לקחת בגניבה… ומייד זה כל כך מוזר; לבך הולם כאילו זה חטא או עוון. האלו, אתה עוד שם?

"כן, כאן אני, כאן. אל תביטי, אחרת אני קופץ למטה, Maria Dolores.

"מייד היא מכסה את כתפיה בצעיף המשי המעטר גדילים; כעת היא שוב קובנית שחורה, הממצמצת במתק בריסיה הארוכים לתוך החשכה ולא חושבת דבר, רק ממתינה.

"עליך להבין, שם פוגשים כל כך מעט נשים לבנות, שם למטה; את לא יודעת איזה נס זה להרגיש לפתע את ההרגשה הנוראה והיפה של יראת כבוד. את הכמיהה הזאת לכרוע ברך ולא להעיז אפילו להרים מבט. Ay, señorita,, מה לא הייתי עושה בכדי שתעניקי לי את מטפחתך. הייתי כורע ברך ומרגיש מאושר עד יומי האחרון.

"עיני הנערה הקובנית בוהקות ולאט, לאט נשמט הצעיף מכתפה האחת; רק פס צר של עור זרועה החשופה, אבל זה יותר ממה שאי פעם – ככל הנראה זה היה משק כנפיו של עטלף שחלף לידה במעופו העקלקל; היא נרעדה, הניחה את זרועותיה על חזה, והיתה כלא היתה.

ואחר־כך, כן, השחר עולה, בגן נשמע ציוצה של ציפור עוד מתוך שנתה; הסטודנטית האמריקאית ניגשת חרש אל החלון ומתבוננת במרפסת – כן, גם עכשיו לוחשת שם גחלת הסיגר; ניצב שם ללא ניע האדם ההוא ולופת בחוזקה את המעקה; והנערה נאנחת, כי אושר כואב. אחר־כך ישבה עוד שעה ארוכה בקצה מיטתה וחייכה בהתרוממות רוח מעל לרגליה הלבנות והעגלגלות."

פרק ל"ג

"אינני מסוגל לבדות זאת אחרת: היא לא ראתה אותו כל היום הבא, כאילו בכוונה תחילה; ה־Camagueyno סחב אותו למשרד, ומשם למקום כלשהו לארוחת צהרים. הוא דיווח בפיזור הדעת איך ומה; הפעם צריך היה הקובני להציג שאלות בכדי שהוא ידבר ביזנס, וגם אז הוא בלבל את היוצרות והחליף את טרינידד בברבודה. הקובני שלח אליו מבטים מעיניו השקועות והחוקרות וצחקק, על אף שכאביו ייסרו אותו. את ארוחת הערב שוב אכלו שניהם לבדם; הקובני היה צהוב כולו מייסוריו, אבל לא היה לו חשק לקום, ורק השלים כל הזמן את מנת הרום, שתה, קטלרינג, לעזאזל, שתה! ובכן מה בעניין הסוכר בהאיטי? זכרונו של קטלרינג מכשיל אותו הפעם, מדי פעם הוא עוצר את דיבורו ומגמגם: ‘אז תשתה, בן־אדם!’ לבסוף קטלרינג קם על רגליו, תוך שהוא מתאמץ שלא להתנודד. ‘אני הולך לגן, אדוני. כואב לי הראש.’

"ה־Camagueyno הרים את גבותיו. ‘לגן? כרצונך.’ שוב המחווה הגרנדיוזית, לאמור שהכל פה שייך לאורח הנכבד. ‘אגב, קטלרינג, מה שלום הזיכרון שלך?’

" ‘הזיכרון שלי, אדוני?’

"הקובני הצר את עיניו. ‘האם אתה יודע כבר לפחות, מי אתה?’

"קטלרינג הסתובב בתנועת פתע. ‘אני חושב, אדוני, שמכירים אותי די הצורך… בתור מר קטלרינג.’

"‘אמת נכון,’ מלמל הקובני והתבונן בסיגר שלו. ‘זה טיפשי, שאינך יודע אפילו, האם אתה… נאמר… כבר מזמן נשוי אי שם, הלא כן?’ הוא קם בקושי ולחץ בידו על כבדו. ‘לילה טוב, מר קטלרינג, הרשה לי לאחל לך לילה טוב.’

"קטלרינג אכן התנודד במקצת ברדתו אל הגן. המתינה לו שם נערה חיוורת ורועדת, עטופה בצעיף; מאחוריה ניצבה האינדיאנית המקסיקנית הזקנה שעיניה מצמצו מתוך דאגה אנושית, אה, dueña, הבין מר קטלרינג, אבל מלבד זאת הכל כמו הסתובב לנגד עיניו: צללים ענקיים, שיטפון ורוד של פרחי corallitas בעלי הריח המשכר והנערה בצעיף המצויץ. היא לקחה אוו בזרועו וגררה אותו לעומק הגן. ‘תאר לך, הם רצו לאסור עלי לבוא הנה!’ היא נעלבה מזה ללא שיעור בתור נערה אמריקאית, אבל האגרופים הקמוצים, זא הקובנית. ‘אני אעשה מה שאני רוצה,’ היא איימה בהתלהבות, אבל זה לא היה אמיתי. את זאת לפחות לא חשבה לעשות, לא התכוונה לעשות: שבעומק הצללים, בצל שיח ההיביסקוס יישמט הצעיף ארצה והיא תלויה בצווארו של האיש המתנודד ביאוש; היא מרימה אליו את פניה, פיה פעור בכאב של בקשת נשיקה. Señorita, India‘,’ מלמל האיש כאזהרה, חובק אותה בידיו, אבל היא רק נענה בראשה; היא מגישה לו את פיה, את צל פיה הלח שישתה ממנו; היא קפאה על מקומה, בסערת רגשותיה, עיניה כזגוגיות. לפתע היא קרסה בזרועותיו, סחוטה וזרועותיה רפויות. הוא הרפה ממנה; היא נטלטלה, פניה בכפות ידיה, חסרת הגנה וכנועה. הוא הרים את הצעיף והניח אותו על כתפיה. Mary,‘,’ אמר, ‘את תלכי עכשיו הביתה; ואני – אני אחזור. כבר לא בתור קטלרינג, אלא בתור אחד שתהיה לו הזכות לחזור לקחתך. האם הבנת?’

“היא עמדה בראש מורכן. 'קח אותי אתך, עכשיו מייד!”

"הוא לפת את כתפה. ‘לכי הביתה. אלוהים עדי, כמה קשה זה עבורי יותר מאשר עבורך.’ היא הניחה לו להוביל אותה, רק להרגיש את ידו החמה, הכבדה על כתפה.

"מתוך סבך הצמחייה יצא peon גבה קומה. ‘Va adentro, señorita’, הוא הורה בקול צרוד. ‘Pronto!’

"היא הפנתה את מבטה אל קטלרינג; עיניה הבהיקו – אלוהים יודע ממה. ‘Adios,’, אמרה בקשט והושיטה לו את ידה.

"‘אני אחזור, Mary,’ נהם בייאוש este hombre תוך שהוא לש את אצבעותיה. היא התכופפה מהר ונישקה בשפתיים לחות את גב ידו; בא לו לזעוק ברוב אימה ואהבה.

Va, va señorita', חרחר ה־peon ונסוג. היא הצמידה את ידו אל לבה והגישה לו את פניה. ‘Adios’, נשפה ונשקה לו בפה ובלחי מלאת דמעות.

"האינדיאנית הזקנה לפתה את מותניה. ‘Ay, ay, señorita, va a la casa, va a la casa’.

"היא הניחה לה להובילה כעיוורת, בסוחבה את ציציות צעיפה על הארץ אחריה.

"קטלרינג ניצב ללא ניע, כמו מקל שחור ולפת בכף ידו מטפחת תחרה זעירה שהדיפה ריח בושם חריף. ‘,Va, Señor’ נהם ה־vaquero בקול של כמעט חמלה.

"‘איפה ה־Camagueyno?’

"‘הוא ממתין לך, אדוני.’ ה־peon הצית גפרור בשפשוף מכנסיו להדליק סיגר לקטלרינג. ‘מכאן אדוני.’

"הקובני הזקן ישב ליד שולחנו וספר כסף. מר קטלרינג הביט בו רגע קט ואחר־כך העווה את פניו. ‘זה בזבילי, נכון?’

"ה־Camagueyno הרים את עיניו. ‘זה בשבילך, קטלרינג.’

"‘שכר עבודה או חלק ברווחים?’

"‘שניהם. אתה יכול לבדוק את החשבון.’

"קטלרינג שלשל את הכסף לכיסו. 'אבל שתדע, Camagueyno, הוא אמר בקפידה יתרה, ‘אני אבוא לקחת אותה.’

"הקובני תופף באצבעותיו בלוח השולחן. "לצערי, בניירותיו של קטלרינג כתוב שהוא נשוי. מה לעשות.'

"‘קטלרינג לא יחזור עוד,’ אמר este hombre לאיטו.

"ה־Camagueyno מצמץ כלפיו בעיניו, כמשועשע. ‘אמת נכון, ניירות אישיים אפשר לקנות לא ביוקר, נכון? בעד כמה דולרים –’

"Este hombre התיישב ללא הזמנה ומזג לעצמו משקה; הוא היה כעת פיכח כפי שלא היה עוד מימיו. ‘נניח, Camagueyno. נניח, שזה לא ילך אחרת. אבל רכוש טוב כמוהו כשם טוב, התסכים אתי?’

"הקובני נענע את ראשו. ‘אצלנו בקובה חשוב השם הטוב יותר מכל.’

"‘כמה בערך?’

"הקובני צחק. ‘אה, קטלרינג – אם מותר לי עוד לכנות אותך כך – אתה הלא יודע היטב בעצמך מה בערך שווי הרכוש שלי.’

"קטלרינג פלט שריקה. ‘דבר לעניין, Camagueyno. כסכום הזה אני לא ארוויח בכל ימי חיי.’

"‘אל נכון שלא,’ הסכים הקובני וצחק. ‘עכשיו כבר חלפו הימים ההם ולא ישובו עוד.’

“'קטלרינג שב ומזג לעצמו והרהר. 'זה נכון, אדוני. אבל לוא קרה שרכושך יכחש כהוגן במשך כמה שנים, – אז היה יותר קל להשיג אותו, נכון?”

"שניהם תקעו מבטים זה בזה. כך, עכשיו הקלפים על השולחן.

"‘נניח, Camagueyno, שמישהו מכיר את עסקיך ואת החוזים שלך מפני ומפנים – עם זה אפשר לסדר משהו.’

"הקובני שלח את ידו אל בקבוק ה־aguardiente, בלא להתחשב בכבד. ‘בלי כסף,’ אמר, ‘אי אפשר לעשות כלום.’

"קטלרינג הצביע על כיסו. ‘זה יספיק לי להתחלה, אדוני.’

"ה־Camagueyno צחק וחשף את שיניו הארורות והצהובות; אבל עיניו היו מוצרות לכדי חרכי ירייה עמוקים ומבשרי רע. ‘אני מאחל לך הרבה הצלחה, קטלרינג. נתתי לך המון כסף, מה? נו, מה לעשות. A la salud!’.

"קטלרינג קם. ‘אני אחזור, Camagueyno.’

"Adios, muy señor mio'', ה־Camagueyno קד קידה כמנהג קובה מימים ימיה, בלוותו את אורחו המכובד עד דלת היציאה. ‘לילה טוב, אדוני, לילה טוב.’

“ה־peon ארוך הגו טרק את הסורג מאחורי קטלרינג, ‘לילה טוב, אדוני.’ ומקרה X הולך לו בינות פרחי הבוגנוויליות בַּשְבִיל המבהיק בלילה עתיר כוכבים, הדומה לשביל החלב.”

פרק ל"ד

"עכשיו זה כבר לא האדם שווה הנפש שעיניו האדישות צפו בקליידוסקופ שהיה מסובב בנמלים ובמטעים; אלא גבר ההולך לכבוש, מתאבק בעל ראש מורם, ברנש חם מזג, ששריריו מתוחים עד סף הפקיעה. כאילו נולד מחדש. אך האין דווקא בזה משום ביטוי למיניות העילאית של האהבה? האין אנו נולדים משדיה וחיקה של האשה אשר אהבנו, והאין רחמה זועק אלינו את רצונה ללדת אותנו? עכשיו אתה שלי, כי ילדתיך בצער, צעיר ויפה והאין בהשגת האהבה משהו מחידוש התחלת חיים שלמים? שמא תאמר – אשליה; אך האם מניעי האשליות עמוקים פחות מהאכזבות?

"נלך אפוא בעקבותיו תחילה להאיטי; יש שם ביצה שמספרים עליה שיש בה מרבצים של ביטומן שחור; אלא שהביצה הזאת מדיפה צחנה כה חזקה, שבקרבתה לא יכולים להתקיים לא ציפור ולא קרפדה, ואפילו לא כושי. הוא רכב לשם על גבי סוס – נגיד מגונייבה, אלא שנאלץ להותיר את הסוס מאחוריו ולפלס את דרכו, יחד עם הכושים שלו, בגרזנים, שרוט על ידי קוצים ונחתך בגבעולי העשב החדים כתער. הכושים ברחו ממנו, הוא נאלץ לחזור לקחתם ולשלם להם פי שלושה; על אף התשלום הנדיב שניים מתו בדרך, אחד בהכשת נחש, והשני – השד יודע למה – נתקף בעוויתות ונפח את נשמתו כשקצף צהוב נפלט מפיו; כנראה איזו הרעלה; הכושים האמינו שעשו את זה djambios ולא רצו להמשיך. לבסוף הוא הגיע אל הביצה וראה שלא כל כך נורא; היו שם המון יתושים, אשר על כן יכול יצור חי לנשום שם. המקום היה איום, שחור ומחניק, נצלה בשמש היוקדת; המקום שרץ מוגלה צהובה מבעבעת והצחנה היתה בלתי נסבלת. הוא שב לגונייבה, רכש שם מקרקעין וכרת חוזה עם איזה גנב בן כלאיים, שאמור היה לסלול עבורו דרך אל “אגם האספלט”, כפי שהוא כינה את המקום בגוזמה כלשהי; והוא נסע, נאמר, לפורטו־ריקו.

כך; עכשיו הוא השליך עצמו על המשימה הזאת; הוא החליט לשחק נגד ה־Camagueyno, כלומר נגד הסוכר. כבר קודם לכן הוא כתב שוב ושוב לקובני שהסוכר עתיד לרדת, אבל ה־ Camagueyno לא אבה להאמין. הקוניונקטורה של קנה הסוכר עבר זמנה; האמן לי שזה יזעזע את השועל הזקן. הוא ידע על אנשים שהיו ברצון קונים את קרקעותיו של ה־Camagueyno, או את חלקו בהן או פה ושם איזה מפעל; הוא הלך אליהם ושאל כמה אתם מוכנים לתת לו תמורתם. טוב, אני ערב לכם שתקבלו את זה בעד החצי, אם תתנו לי עמלה כזו וכזו. הקובני תקוע בקנה הסוכר עד לאוזניו ויצטרך למכור בבהילות בכדי לצאת מעסקי הסוכר; אבל צריך עוד קצת לעבד אותו. ואחר־כך הוא נחפז, נגיד, לברבודה, Terre Basse, ברבדוס, טרינידד; הוא גילה שהקובני כבר התחיל להריח משהו ופתח במכירות בכדי להציל את כספו. קטלרינג הטיל עצמו למאבק בכל מאודו, בראש מורם ושרוולים מופשלים. חכו, חכו עוד קצת; הציעו לו רבע, התירו חוזים, הציעו לו שישקכם מנשיקות פיהו; מה שניצב לפנינו איננו אלא התמוטטות הסוכר שלא היתה כמוה, לא פחות ולא יותר. תוכלו לקנות מבשלת סוכר במחיר גרוטאות ומטע בעבור חופן גללי חזיר. ומחיר הסוכר יורד, הקנה מיבולי אשתקד מונח במחסנים; מה לעשות בזה, אפילו להסקה זה לא טוב; אולי להמתיק את האוקיאנוס האטלנטי; תהיה זאת דייסה מתוקה, רבותי.

"זה היה כמו מפולת שלגים, הכל התחילו לברוח מהסוכר (מה שקרה באמת) ומכרו מה ששלהם ומה שלא שלהם; כך, עכשיו יכול ה־Camagueyno הזקן לחפש קונים למטעיו ומבשלותיו. האמת ניתנה להיאמר, הקשיש מתגונן היטב, אבל גם בהצעותיו אפשר כבר לחוש את הבהלה שאחזה בו; הייתי רוצה לראות את גבותיו השעירות מקפצות מעלה־מטה. אכן־אכן, זה יגרור את נפילתם של שורה ארוכה של אנשים, אבל לא ייתכן אחרת; האם מישהו חס על פיאר המסכן? חוואים ותיקים מסתובבים עם האף באדמה ואינם מבינים מה קורה: איש לא יתן להם דבר בעד קני הסוכר שלהם, או בעד הקפה, וניל הוא חצי חינם, הבננות נתקפו בריקבון פנמה; וגם אי אפשר לפנות עורף לאיים, שכן מי ירצה באדמה המעובדת לקנותה או לחוכרה. ולכל זה קראו עוד לפני כמה שנים “איי האנטילים שכולם זהב”.

"לבסוף חדל ה־Camagueyno להתגונן; אפו הטוב עמד במבחן; הוא לא המתין לגרוע ביותר ומכר, כפי שאומרים, בכל מחיר. הנבלה – הציל בכל זאת כשליש מרכושו. מר קטלרינג היה מרוצה ונשם לרווחה; לא נותר לו הרבה מהעמלות שקיבל, כי חייו היו יקרים ומכובדים, והיה צורך לסייע מפעם בפעם ברוחה לב להשתלשלות העניינים. ובכן, עכשיו תורו של האספלט. אספלט לא יכול לגדל כל בר בי רב כמו קנה סוכר או קקאו. על אספלט אפשר להמר. אני מהמר על השחור כנגד הלבן.

"אשר על כן הוא הזמין דוודים וחביות, קנה את רכבת השדה הישנה בשלמותה, וחזר והעתיק את מקום מגוריו להאיטי.

“דוקטור יקירי, יקל עלי כשאהיה שוב בבית, – ריח הקורנית, ריח הערער, ובידי פרחי ציפורן; מוזר, כמה אי שקט משרות עלינו ארצות ניכר. הייתי בלא ספק מהפכן אלמלא חייתי בארצי שלי; כאן (כוונתי לאיים ההם) אני חש את העוול ואת אימת הדברים בעוצמה יתרה… או לפחות ביתר יכולת שנאה מאשר בבית. אילו באמת כתבתי את סיפורי, לא היה חסר בו האיש בחולצה הפתוחה והרובה המוכתף התלוי על חבל; אותו פרטיזן¹, אותו נוקם, אותו לוחם קנאי הקורא תגר על הקטלרינגים למיניהם, והאיש הזה הייתי גם אני. לא יעזור דבר, עלי לוותר; ובשבתי בבית במשעול המלא פריחה ואלוש בין אצבעותיי את ריח קבלת הדין, תמוש גם האיבה והשנאה, ואני אפיל את פרח השדה הצפוני על קברו של בן הכלאים בחולצה פתוחה שנפל אי שם באיים במלחמתו נגד האינטרסים הכלכליים.”

פרק ל"ה

"כאן נתקעו קורותיו של מקרה X. נניח שהקבלן בן הכלאיים נטש את הכביש הבלתי גמור וברח, משנתפתה בזוהרה של רקדנית בקרקס. מר קטלרינג התחיל לסלול את הכביש בעצמו וביוקר, כיוון שמיהר. הוא לא יכול היה לכפות על הכושים להוביל את האבן במריצות; בחור כזה כושי ארך רגליים ישים לו סלע על הראש ונושא אותו כאילו זאת סלסלה של אננס; מריצות טובות רק להסעת בחורות צורחות המנופפות רגליהן באוויר. אה, להרביץ אגרוף בפרצופם, שיידעו שתכלית החיים איננה הצרחות שלהן! בעקבות טורי הפועלים נסחבו המוני בחורות; בלילה הן היו מסובבות את כרסותיהן לצלילי גיטרות ותופי טמטם, בעוד קטלרינג כוסס את ציפורניו באי־סבלנות מיואשת. הוא לא העז אפילו להאיץ במטומטמים האלה כפי שהיה רוצה; המשבר הכלכלי הגיע עד פאתי האיטי בתוצאה המוזרה שהכושים התמסרו במידה שעלתה על כל תקדים לטקסי הווּדוּ, ואחת לשבוע נשמעו ממעבה היער יללותיהם והשתוללויותיהם; הם היו חוזרים כמו צללים, סחוטים ופרועים, וקטלרינג לא הניח את ידו מאקדחו אפילו בלילה, תוך שהוא מקשיב לנקישות רגליהם היחפות. לא רחוק משם אבדו שני ילדים או שלושה, וקטלרינג נזהר שלא לרדת לשורשי העניין; גם המשטרה השחורה מגונייבה, יחפה ונושאת כתפיות מוזהבות, שבאה לחקור בדבר נזהרה שלא למצוא את מזבח האבן המסוים ביער, על אף שהובילו אליו שבילים דרוכים היטב.

"חלפו חודש אחר חודש וכספו ובריאותו של קטלרינג נתדלדלו והלכו; הוא סבל ממורסות ומקדחת, אבל לא הלך לרופא לבל תתפזר כנופיית הכושים. הוא שמר עליהם במבטים רעים מעיניו ששקעו בחוריהן מרוב שנאה, ורק סינן בין שיניו פקודות. הכביש טרם הושלם, והוא מיהר להתיישב ליד ביצת האספלט, בבקתה שהקים על כלונסאות, בכדי לפקח על סלילת מסילת הברזל המאולתרת; אלא שבינתיים גנבו את הפסים שהיו מאוחסנים בנמל בגונייבה. אלוהים יודע למה יכלו לשמש. המקום כולו הסריח ממימן־גופרי והכל תסס והפריש נוזל צהבהב, כמו מורסה אחת עצומה ומתפוררת; נשימת הביצה היתה לוהטת כמו דוד רותח שמתבשלת בו זפת, וכל צעד ושעל נתקע באספלט חצי נוקשה, קרוש ומשמיע קול ספיקה.

"בסופו של דבר הגיעה הדרך עד לביצה וקטלרינג נסע ל־Port-au-Prince. להשיג אשראי, משאיות וחביות ולשכור את שירותיהם של נהגים ומפקחים. כאשר חזר, לא מצא במקום נפש חיה; הופץ בין הכושים שבאמצע הביצה הופיע השטן בכבודו ובעצמו והכה גלים עד שהביצה התחילה לרתוח כמו ריבה מתבשלת. בקושי עלה בידו להשיג כמה כושים רקובים ממחלה שעיניהם המלאות זבובים להטו מקדחת, והתחיל להפיק אספלט. היה זה אספלט מסוג glance pitch באיכות מעולה. רע יותר היה מצב המכוניות: אחת נשברה בידי בן־כלאיים שהוביל בה דוודים וחביות מגונייבה; אחרת נכנסה לתוך הביצה וכעבור ימים נעלמה מתחת לפניה; נותרה רק אחת להובלת אספלט לנמל. קטלרינג מפקח ליד הדוודים שהזפת תתבשל היטב; הוא שחור ומלוכלך כמו מסיק, מוכה צמרמורת וקדחת ליד האש האיומה; כולם חולים פה, אז מה. הוא כבר נמנע מלגעת במטפחת התחרה ההיא, לבל ילכלך אותה; הוא אינו חושב כבר מאומה לבד מדוודים מלאי אספלט. נו, עכשיו העניינים מתחילים לזוז, וקטלרינג, תוך שהוא עוצם למחצה את עיניו הדלוקות מלהט התנורים, מצייר באצבע קודחת בנייני מפעלים באוויר, כפי שיוקמו פה: Haiti Lake Asphalt Works או משהו כזה.

"אמת נכון, יש אי אלה אי־נעימויות – נגיד בן־הכלאיים ההוא המוביל חביות לגונייבה. כל הזמן קלקולים, והוא עוד צוחק לך בעיניים. מכונית גרועה, אדון, ודרך גרועה. קטלרינג זרק אותו ועכשיו הוא נוהג בעצמו, מביא חביות מלאות לנמל ושמח לראות את כמויותיהן המצטברות. מאות חביות, מאות ומאות נוספות, איזה יופי! אלא שבן־הכלאיים שפוטר לא היה סתם מישהו והוא ראה עולם; הוא הסתובב ליד Haiti Lake Asphalt Works בחולצה פתוחה ודיבר עם אנשים על תנאי עבודה ועל זרים חסרי בושה, עד שיום אחד באו אל קטלרינג ארבעה כושים, תוחבי מרפקים זה בזה וגוררי רגליים – בקיצור, או שבן־הכלאיים יתקבל בחזרה לעבודה בתור מפקח, או ש־

"קטלרינג הסמיק. ‘או שמה?’ את השאלה הזאת הציג תוך פתיחת נצרת אקדחו.

"זה התפתח לשביתה. שביתה מאורגנת, ליד טקסים קניבליים, אבל כך זה הולך כיום. נשארו אתו רק כמה חולים, חולים עד כדי אי יכולת להגיע ברגל הביתה. נראה שדעתו של קטלרינג נטרפה עליו. הוא תפס טוריה ובהיותו שקוע בבוץ עד לברכיים התחיל לעקור את סלעי האספלט בעצמו; ונושף ומתנשף מרוב מאמץ גרר אותם אל הדוודים, בעוד שהחולים מסתכלים בו בפיות פעורים ולא העזו לקחת טוּריה ביד. כאשר הוא גמר לסחוב מלוא דוד אחד, הוא פרץ בבכי. ‘פיאר, פיאר!’ הוא התייפח והיכה בראשו; אז החולים ברחו גם הם.

"יומיים עוד ישב קטלרינג ליד אגם האספלט הנטוש והסתכל בבורות החפורים שהתמלאו באספלט חדש. אלפים, מאות אלפי טונות של אספלט. מאות ואלפים של חביות המחכות לקונה. אחר־כך עטף שבר אספלט גולמי ופיסת אספלט מנוקה נוצץ כמו אנתרציט במטפחת התחרה ההיא ונסע ברעש גדול במשאית ריקה למטה ב־ Port-au-Prince. שם הוא נרדם וישן ארבעים ושמונה שעות כמו הרוג.

"ושוב הוא ניצב בשערו המסורג והמגולף של בית הקובני, ומקיש במקוש השער: תפתחו, תפתחו! ה־peon ארך הגו עומד מאחור הסורג, אך איננו פותח: Que desea, señor?''.

"‘אני רוצה לדבר עם ה־Camagueyno, אבל מייד,’ מחרחר קטלרינג. ‘פתח, בן־אדם!’

"No, señor.', נוהם ה־peon הזקן. ‘יש לי הוראות לא לתת לך להיכנס.’

"‘תגיד לו,’ מסנן קטלרינג, ‘תגיד לו, שיש לי בשבילו עסק, עסק עצום,’ ומקשקש בשתי חתיכות האספלט המוחזקות בכיסו. 'תגיד לו – '

No, señor.'" '

"קטלרינג משפשף את מצחו. 'אולי תוכל – למסור מכתב – '

No, señor.'" '

"דממה; הערב מדיף ריח של coralitta בפריחתה.

"Buenas noches, señor ''

"ושוב למטה, למטה אל האיים; פורטו־ריקו, ברבודה, גואדלופ ברבדוס, טרינידד וקיראסו; ינקים בריטים, צרפתים והולנדים, קריאולים ובני־כלאיים; בכל מקום יש לו קשרים מסחריים, גברים שלפנים הניח סכין על צווארם או שארגן יחד אתם את התמוטטות ענף הסוכר; הם לפחות יודעים עם מי יש להם הכבוד. הוא שולף לעיניהם שתי חתיכות אספלט מתוך מטפחת התחרה, תסתכל איזה אספלט, שחור ונוצץ כמו אישון עינך. אלפי טונות, מאות אלפים, אגם שלם. מזה אפשר לעשות מיליונים. אז מה, תלך על זה?

"הם מגרדים את פדחתם ונאנחים. זמנים קשים, מר קטלרינג; איפה, אפילו אספלט כבר לא הולך; אומרים שבטרינידד כבר התחילו לפטר – נדמה היה, כאילו לאחר אובדן האמון בסוכר אבד האמון בכל דבר שהוא. לא, לא, אדוני, אין מה לעשות; אני לא אשקיע עוד אפילו סנט אחד, אפילו פּני אחד באיים הארורים האלה. (איזו המצאה אדירה הן המושבות! לגלות ארצות שאינן ביתך, אלא רק מרחב ניצול! כמה כשרונות כלכליים זה היה מוכרח לפתח!)

"קטלרינג נסחב בספינה מנמל לנמל. בימים הוא ישן, בלילות ניצב על חרטום הספינה כמו עמוד – אפשר היה לקשור בו חבל. הלילה העצום, הכחול־שחור, המואר בהבזקי ברקים וזרוע כוכבים; המיית הים המנצנץ, השחור כמו אנתרציט; הכל אספלט, אדוני, מיליארדים על מיליארדים של טונות, מזה אפשר לעשות מיליונים. הספינה נגררת, מטלטלת, רועדת, כאילו אינו יכולה לזוז מהמקום; אפשר שהמדחף מסתובב במשהו שמנוני ודחוס שנדבק ללהביו; משהו שחור כמו נפט שחור וכבד; והספינה השחורה מפלסת לאט את נתיבה באגם האספלט האינסופי הנסגר מאחוריה כמו דייסה. לילה טוב, señor. שם למעלה… זה שביל החלב הדומה לשביל בנתיב הלילי, נתיב מואר בינות לבוגנוויליות הסגולות והאשכולות הכחולים של צמחי ה־petrea. איזה ריח, איזה ריח של וורדים כבדים ויסמין; קטלרינג מקרב אל שפתיו מטפחות תחרה מעוכה; היא מדיפה ריח של אספלט ומשהו רחוק עד אין קץ. אני אחזור, Mary, חזור אחזור!

"וכולם מנענעים את ראשיהם. אין מה לעשות, Mr. Kettlering, בשום מקום אי אפשר להשיג אשראי, אין חשק לשום דבר; בסן־דומינגו כבר סגרו את הפקת עוגות האספלט; אבל אילו רצית לחכות עשר־עשרים שנה, זה עניין אחר; התנאים הארורים האלה הלא לא יכולים להימשך לנצח.

"עכשיו נותרה רק דרך ארחת יחידה, אל האדונים האלה ב־Trinidad Lake Asphalt Company; בטרינידד עוד חורק הרכבל המוביל אספלט הישר מהאגם לאוניות, אבל גם חריקתו חלודה. האדונים האלה הניחו לו לעמוד כמבקש נדבה כשפתח, בעודו מזיע, את חבילת שתי חתיכות האספלט העטופות במטפחת התחרה; הם אפילו לא זרקו בזה מבט. מה לעשות בזה, אדון… אדון – אמרת – Cattlering, נכון? לנו יש פה מלאי אספלט לחמישים שנה לפחות, ואנחנו מספקים בשפע את כל תצרוכת העולם. כאן מושקע כל כך הרבה כסף – בשביל מה לפתוח אתר הפקה חדש?

"אבל האספלט שלי יותר טוב; אין בו כל כך הרבה מים וחרסית – ובמקום יש גם נפט כבד.

"הם לעגו לו. עוד יותר גרוע, מר… Cattle. אולי אפשר להטביע את כל האתר הזה במים בכדי שהוא ייעלם לגמרי? במקרה הזה היינו שוקלים לקנות אותו – כמובן במחיר הנוכחי של מקרקעין בהאיטי. Goodbye, Mr. Kling.

"(Goodbye, goodbye!. השבח לאל. אני בחוץ. והוקל לי למדי; לא הרגשתי בבית ממש בעולם הזה של עסקים ועסקאות, זה היה זר לי יותר מביצה מלאת תנינים, אבל מה לעשות – נפלתי לתוכו כמו לתוך יער עד. אפילו את קטלרינג איבדתי שם; נו, עכשיו נפגשנו שוב. דעו לכם, גם הוא ימצא שוב את עצמו; אין לך פגישת אדם עם עצמו חזקה מזו של אדם אומלל. השבח לאל, אנחנו בבית, והנה שיבתי שלי: האיש שידיו ריקות, שאיננו מייצג אלא אדם שחי.)

"אותו ערב ישב מקרהX בחדר של מלון של בני־כלאיים ב־Port-of-Spain, ששרץ כנים וזבובים דביקים; בעד הקירות הדקים יכולת לשמוע אדם מדבר וגונח משנתו, או ימאי המתעלס עם בת־כלאיים; כל המלון המה מנקישת צלחות, קטטת שיכורים, צחוק פרוע, נשיפות חמות וחרחורים, כאילו מישהו הולך לעולמו.

"מקרהX השחיל במכונת הכתיבה שלו דף נייר שכותרתו Haiti Lake Asphalt Works והתחיל לתקתק לאטו: ‘Dear Miss Mary’.

"לא. את המכתב הזה אי אפשר לכתוב במכונת כתיבה. קטלרינג יושב שפוף מעל לדף הנייר ומרטיב ברוק את העפרון. קשה עד ייאוש להתחיל, לאחר שמזה זמן רב, מזה זמן עד קצה הזיכרון, לא כתבנו כך, תוך ציור האותיות וקישורן על פי חוקים ומנהגים כלשהם, עדינים עד אין קץ. במכונה אפשר היה לכתוב יותר בנקל, זה לא היה כואב כל כך, זה לא היה נמוג כל כך לפני העיניים. קטלרינג מתכופף כמו תלמיד קטן הכותב את שיעורו הראשון. או – או – אווווו – זועקת בת הכלאיים מאחורי הקיר, ומישהו נחנק בחלום בלהות, כאילו שעתו הגיעה.

"יקירה, יקירתי היחידה, זהו מכתבי הראשון והאחרון, הבטחתי שאחזור, שאבוא כאדם שיש לו שם ורכוש; עכשיו אין לי כלום, נגזרתי לי ואני פורש. לאן? עוד אינני יודע. חיי אלה הגיעו לקצם, ושבעתי מלהתחיל חיים חדשים. מה שבטוח הוא רק שקטלרינג איננו עוד ושהיה מיותר לנסות להיזכר מי הוא בעצם היה. אילו ידעתי שיש בעולם מקום שבו אפשר לחיות בלי שם, הייתי הולך שמה; אבל גם להיתר לקבץ נדבות דרוש שם.

"אהבתי היחידה, איזה שיגעון שאני עדיין מכנה אותך ‘אהובה’ ועוד מכתיר אותך ‘שלי’. עכשיו את יודעת שלא אחזור; ובכן דעי לך גם שאני אוהב אותך כמו ביום הראשון, ואפילו אין קץ יותר, כי ככל שמר היה סבלי, כן אהבתיך יותר.

"קטלרינג שקע בהרהורים. מי יודע האם עודנה ממתינה. חלפו שלוש שנים מאז עזבתי. אולי היא נשואה לינקי כלשהו הנועל נעליים לבנות… נו, שתהיה מאושרת.

"אינני יודע האם אני מאמין באלוהים, אבל אני סופק את ידי ומתפלל שתהיי מאושרת. מוכרח להיות איזה אלוהים רב תבונה שלא קשר את גורלך בגורלי. יהא שלום עלייך, שלום לך, אנחנו כבר לא נתראה.

“קטלרינג נאלץ להתכופף עד סמוך לנייר, כי התקשה לראות, והוא שירבט בחיפזון את חתימתו. באותו רגע קפא על מקומו כאילו נחתה מהלומה על ראשו. הוא לא חתם George Kettelring. כיון שלא ראה בשל מסך הדמעות, הוא חתם באופן עיוור ובלי דעת את שמו האמיתי שאבד לשנים כה רבות מזכרונו.”

פרק ל"ו

"הוא לא היה מסוגל להישאר במלון; היה חייב לצאת לתוך הלילה; הוא יושב בנמל על ערימת אדנים, תחת עינו הפקוחה של שוטר כושי; ונשען במרפקיו על ברכיו הוא מתבונן באדוות המים השחורים, עכשיו הוא יודע הכל ואין צורך לנסות להיזכר; הוא מיישר את הקצוות בתוכו כמו חפיסת קלפים, שאחת לא תבלוט, והופך רק דף זה או אחר, כן, הכל כאן ולא חסר דבר. תחושה מוזרה שכזאת – האם הקלה היא או גודש כואב?

נאמר, הבית. בית בלי אם, חדרים גדולים ווילונות כבדים, רהיטים שחורים עוטי הוד אבא שלא היה לו לעולם זמן לילדו, גדול, זר וחמור סבר. דודה מבוהלת ומפוחדת – תיזהר, ילד, אל תשב פה, אל תכניס את זה לפה, אסור לך לשחק עם הילדים המלוכלכים. כדור אדום־ירוק, הצעצוע האהוב ביותר, שכן הוא נגנב מהילד הצורח ברחוב. אחד המאושרים שמותר היה להם להתרוצץ זבי חוטם ויחפים, לשחק בבוץ או לשבת בשפיפה בחול. מר קטלרינג לשעבר מחייך ועיניו נוצצות. את רואה, דודה, בסוף בכל זאת התרוצצתי יחף ומלוכלך כמו כורה פחם; אכלתי מלפפוני צ’וּצ’וּ, שהכושית נגבה אותם בכותנתה המלוכלכת וגויבות בוסר שאספתי בשולי דרכים מאובקות. – קטלרינג־לשעבר חש כמעט תחושת נקם ושילם שבא על סיפוקו. על אף הכל עשיתי על פי רצוני.

"ואחר־כך הנער חסר המנוחה, שפראותו המולדת מדוכאת על ידי מה שמכונה חינוך. הוא מתחיל להבין את מלאכת אביו. מלאכה זו היא עשיית עושר. המלאכה היא החזקת בתי חרושת. המלאכה היא הבאת מספר מירבי של בני־אדם לידי כורח לעבוד מה שיותר, ומה שיותר בזול. הנער רואה את המוני הפועלים הנשפכים משערי בית החרושת ומריח את הריח החמצמץ המיוחד, ויש לו תחושה שכולם שונאים אותו. האב רגיל לצעוק ולפקד; רק אלוהים יודע את כמות הרוגזה המושקעת ברכישת עושר שכזה. היית אומר שזה לא שווה את הכעס; אך מה לעשות, רכוש איננו חומר דומם גרידא; הוא רוצה לאכול בכדי לא לגווע, ויש להאכיל אותו כראוי. הרכוש הזה יימסר ביום מן הימים לידיך, ילד, לא בכדי שהוא יהיה שלך, אלא בכדי שתדאג לריבויו; אשר על כן עליך ללמוד לחסוך ולעשות מאמצים, באשר ייפול ביום מן הימים בחלקך לאלץ אחרים לעבוד עבורך, שיתאמצו גם הם ויסתפקו במועט. אני מחנך אותך לחיי מעשה; אני מחנך אותך למען רכושי. – קטלרינג־לשעבר העווה את פניו. הנה, זאת תורשתי מצד אבי, שידעתי לפקד ולרדות באנשים; הנה, בכל זאת איזו ירושה. אז, כן, אז זה לא מצא חן בעיני הבחור הצעיר; הוא נטה יותר לקלות דעת ולעצלנות, – ושמא זה היה רק מתוך מרדנות נגד מה שנקבע לו כעתידו. אין אנו חיים למען עצמנו, אלא בכדי לשרת את רכושנו; מי שלא סוגד לשלו, אחת דתו להשתעבד לשל אחרים – כך או בדומה לכך אומר חוק החיים. ואתה, בחור, תלך בעקבותיי.

"קטלרינג־לשעבר נטּלטל מצחוק חרישי. לא, הוא בהחלט לא הלך בהן. הוא לא היה אלא יורש עצר הממתין לרגע שבו הוא יסובב את העניינים. וכאילו דווקא – חברת אנשים רעים ודברים שכאלה. כמובן, חובות, מצחיקים אומנם, אבל בכל זאת לא מכובדים במיוחד. האב רועד מכעס וחוקר, מה פירוש, על מה הוצאת את זה וכדומה; פרחח שכמוך, אתה חושב שבשביל זה אני עמל בפרך, שבשביל ההבלים שלך אני מרוויח וחוסך מכספי? ואז התפרץ בן החמודות – מובן מאליו, מרדנות גרידא, רק דווקאות, רק תוקפנות לוהטת לשמה: באגרופים קמוצים הוא זועק לתוך פרצופו של האב: תשאיר לך את כספך, תאכל אותו, אני לא רוצה אותו; אני מצפצף עליו, אני נגעל ממנו; אל תחשוב שאהיה עבד כזה לכסף כמוך! פני האב האדימו מזעם, מוזר שלא לקה בשבץ; הוא הצביע על הדלת וסינן בין שיניו: החוצה! עוד טריקת דלת רועמת אך כבודה, וגמרנו: הבן המורד בחוץ.

"מר קטלרינג־לשעבר הניד את ראשו. אל־אלוהים, איזו שטות! כאילו לא היו סערות ברקים דומות במשפחות, לכל הרוחות. אלא שבמקרה זה התנגשו חזיתית שני קשי עורף עקשנים במיוחד. הבן כבר לא חזר וגם לא הופיע כאשר פרקליטו של האב הזמין אותו אליו; ידידו המשפטי של האב מצא לבסוף את הבן הפזרן במיטה עם אנרכיסטית אחת, תיאורטית ומעשית; ומכיון שהאדון הצעיר לא הותיר לו ברירה אחרת, נאלץ הפרקליט המכובד להסביר לו את שליחותו במצב מביך זה. הוא עמד במשימתו באורח מכובד למדי: מצד אחד הזעיף פנים בגערה, מצד שני הוא הקרין טקט, רצון טוב וסלחנות על שהנעורים דורשים מהאדם שיתפרע, במיוחד נעוריו של יורש כל כך מבטיח. אבי כבודו, הוא הודיע, איננו חפץ לראותו עד אם תחזור אליו תבונתו; ידידי הצעיר, הוא אמר בנימה לבבית, אין לי ספק שתנסה ואף תצליח, הא־הא, הלא כן? בינינו לבין עצמנו, הוא אמר בקורטוב של התחסדות, בראש מורכן לצד אחד, רכושו (פלא שלא אמר ‘מר רכוש’) של אביך נאמד עכשיו לשלושים – שלושים וחמשה מיליון; איש צעיר, ברכוש כזה לא מזלזלים. – האמת ניתנת להיאמר, הוא נראה רציני להחריד באמרו כך, אבל בסוף חזרה אליו עליצותו. אבי כבודו ביקשני להודיעו שהוא מוכן לשלם לו עד להיותו בגיר באמצעותי קצבה בסכום מסוים; והוא נקב בסכום כמעט מלוכלך – הקמצן הזקן נשאר נאמן לעצמו גם בזעמו הצודק. כמובן, אם לא תבוא עד אז עם השקפות יותר נבונות – הפרקליט משך בכתפיו במחווה שאמורה היתה לשכנע. אבל אני מקווה שזאת תהיה עבורך התנסות קשה אך בריאה.

"אז תן את הכסף, השמיע יורשם של שלושים המיליון את קולו, ותגיד לזקן, שאני מאחל לו חיים ארוכים אם רצונו לחכות לי.

"האנרכיסטית מחאה כף בהתלהבות.

"הפרקליט המכובד גער בה באצבעו העבה בשובבות. את, את, תשמעי, שלא תבלבלי את ראשו של ידידנו הצעיר. שישתולל קצת, זה כן, אבל לא יותר, מבינה?

"הבחורה חרצה כלפיו את לשונה; אולם הפרקליט הקורן, גדוש הרצון הטוב, לחץ בחום את ידו של הבן הפזרן. ידידי הטוב והיקר, הוא אמר בהתרגשות, אנחנו כולנו נצפה לשובך המוקדם.

"הבן הפזרן היה אז בן שמונה עשרה; עד גיל עשרים ואחת הוא היה משוטט כטוב בעיני בני הנעורים, משמע, הוא בעצמו לא היה מסוגל כבר לזכור כיצד צבר חובות, ובעיקר למי וכמה הוא נשאר חייב. מובן מאליו: פריז, מרסיי, אלג’יר, פריז, בריסל, אמשטרדם, סביליה, מדריד ושוב פריז – עד כמה שנודע לו התבצר אביו, כאילו נפלו החומות הפנימיות האחרונות בעקבות התפוררות המשפחה, בעשיית כסף בצורה חולנית ממש ובקמצנות סנילית עלובה. יהא אלוהים אתו, זה יהיה המון כסף שיתאסף שם! בדיוק עם יום הולדתו העשרים ואחד פסקו תשלומי הקצבה הרזה. הבן הפזרן נתקף זעם: אתה חושב שעכשיו אבוא על ברכי? דווקא לא! – הוא ניסה לעבוד, אבל מוזר: דווקא בכניסתו לעבודה נחתו עליו המחסור והעוני, וכאשר ניסה לחזור אל סגנון החיים הקליל, כבר לא הצליח; כבר היה רשום על פניו משהו שהחשיד אותו בעוני. היתה לו אז חברה שהיתה חולה ואיבדה את משרתה. הוא ריחם עליה ורצה לעזור לה; כתב לידיד המשפטי של אביו שהוא זקוק במקרה לתקופה קצרה לכמה אלפי פראנקים – הוא קיבל בדיוק עד לסנטים אחד את הסכום שהיה דרוש לנסיעה מפריז הביתה במחלקה השלישית ברכבת, בצירוף מכתב לאמור ש’אבי כבודו מוכן לסלוח לו אם הוא יוכיח שהוא חפץ לחזור ולעבוד כמו שצריך', וכן הלאה. בעצם רק עכשיו הוא הידק את שיניו, עכשיו כבר בלי יהירות עולזת ואמר בלבו: ‘מוטב לי למות ברעב.’

“מר קטלרינג־לשעבר בשבתו על ערימת האדנים ב־ Port-of-Spain, אשר בטרינידד, ממש נבהל. הוא אמר את זה בקול רם, כפי שעשה זאת אז, אלא שעכשיו הניד את ראשו בפליאה.”

פרק ל"ז

"מר קטלרינג־לשעבר משקיף עתה על העניין בבהירות מפתיעה: אילו היה עני באמת וביושר, מן הסתם היה מתיישב באיזה מקום; לא פעם היתה לו הזדמנות לכך. נגיד בתור מנהל חשבונות בקזבלנקה, או אז במרסיי בתור סוכן נוסע בכפתורי צדפים. אבל שערו נא בנפשכם שאנחנו בעצם יורשם של שלושים, ארבעים, חמישים מיליון או כמה שהזקן יערום בינתיים בבית; מניין ניקח את הסבלנות או המסירות לריב עם חנווני גס רוח ומתנשף על דבר מכירתם של עשרים תריסרי כפתורים? לרגעים ניצב לנגד עיניו כל הגיחוך שבמעמדו; הוא לא יכול היה להתייחס אליו ברצינות, לא היה מסוגל להתמקח בארשת מיוזעת של להיטות על כמה פראנקים או פּזטוֹת; לפתע אפשר היה לראות בעיניו שלדידו זה רק משחק, – אנשים היו נעלבים מזה, והוא עצמו היה מפעם בפעם מקל על עצמו בתעלול כה פרובוקטיבי שלא נותר לו אלא להחליף מקום במהירות האפשרית. מר קטלרינג־לשעבר מעלה את הדבר בזכרונו בהנאה מסויימת. לא נתתי לכם את הדבר בזול, מטומטמים שכמוכם, ואפשר שגם היום יבש ומר לכם בפה מרוב זעם על החצוף ההוא שנהג בכם כך וכך בחוסר נימוס, ושלום עליכם, ושקוני נא מנשיקות פיכם.

"אבל עכשיו כשהוא מהרהר בדברים – היתה זאת בעצם מעין מציאות למחצה, ובמה שלא עסק, הוא לא נפטר מההרגשה שכל זה רק זמני ואיננו מתרחש באמת, אלא רק ככה באקראי ולניסיון. מה שהיה מציאותי היה המרד והמעשה־להכעיס שהוביל אותו בדרכיו, בדרך־לא־דרך; גם במצוקה הקיצונית היו מצויים בהישג ידו המיליונים, שיכול היה לשלוח אליהם את ידו, רק לבקש וזהו, ובכן, אתה יכול לצלצל במצלצליך בכיס בלכתך בדרך, יחיד שאין לו מקום שיוך ומקצוע, אתה יכול למצמץ ברשעות אל כל האנשים הסרים מדרכו של נווד חשוד – אילו ידעתם, מי אני! מיליונים בכיס, ואפילו כוס בירה לא תקנה בעבורם. חמישה מטבעות נחושת בכיס, ותקנה בעבורם ורד נאה. היה זה בעצם מקור לא אכזב של מין שעשוע מלגלג; אין לשכוח את ההנאה הפראית שבה קיבץ בפעם הראשונה נדבות; זה היה ב־Rambla שבברצלונה בתוך המוני אנקורים מסביב –– כיצד הגברת הזקנה, עונדת צמיד של אלמוגי תפילה הסתכלה מבוהלת על הבחור המגחך, por Dios misericordia Señora –

"מר קטלרינג־לשעבר שפשף את מצחו. לא, לא הייתי עומד בזה אילו זה היה… אמיתי; אבל הלא זה היה משחק שכזה באפסות. כאילו אני בוחן, כמה זמן אחזיק מעמד בזה, בטרם ארים את ידי ואתחיל לקרוא לעזרה. הייסורים המגרים האלה, לעמוד בקצה המדרכה ולהתבונן ברעבתנות בנשים היפות והזוהרות ביותר – אילו רק רציתי, אתן הייתן שלי, אבל כעת, כמובן, אינכן רואות אותי אפילו, נבלות. הזעם היפה, הבוז המשחרר הזה לכל. כן, מובן מאליו, גם למה שמכונה מוסר; כי יש מצוות לעניים ומצוות לבעלי רכוש, אבל אין שום מוסר בשביל שורצי כינים שאין ברצונם להתעשר.

"והם, המנוולים, לא מניחים לקבע אותם במקום אחד. אם לא לדבר על קשרי משפחה ומנהגים, הרי הרכוש או התלות הכלכלית גורמים לאדם להתיישב למקום מסויים; ומי שמזלזל בעוני ובכסף דומה לכדור פורח שאין לו עוגנים ומייצבים והוא נישא ברוח להיכן שאלוהים יניח לו והשטן ינשוף. כן, הנדודים הם בלי ספק שיגעון; זהו קלקול של מרכזי הרכוש, משהו כמו אובדן חוש היציבות. אז תסתובב לך, משוגע, אם אינך יכול אחרת –

"חכה רגע, כאן יש משהו שצריך להתבונן בו. לא, זה לא היה טמטום בהמי סתם. בעצם לא – נו, נגיד, טיפשות. היית אז משהו על סיפון אוניה, זה היה בפלימות; בערבים היינו יושבים ב־Hoe מתחת למגדלור מנומר עם בחורה מ־Barbican; בחורה אנגליה כזאת, קטנה ורזה – בת שבע עשרה היתה אז. היא החזיקה את ידי והשתדלה להחזיר את הימאי הגדול, המושחת, לדרך הישר. מר קטלרינג־לשעבר נקש בשיניו. הלא זה היה כמעט כמו אז, כמו… כמו… כאשר Maria Dolores, Mary החזיקה את ידי ורצתה לקרב אותי אל האני שלי! או, אלוהים, האם יש בחיים אותות שאין אנו מבינים אותם? הימאי־לשעבר מתבונן, נבעת כולו, במים השחורים, אבל הוא רואה ערב כחול ושקוף בפלימות, אורות אדומים וירוקים של מצופים ואת המרחבים, אלוהים אדירים, את המרחבים היפים והישרים – היא החזיקה בידי ונשמה מהר, תבטיח לי, תבטיח לי שתהיה בחור טוב – ופעם נתיישב פה יחד. היא עבדה באיזה בית חרושת – לומר לה דבר על המיליונים שבהישג היד, האם זה לא היה נשמע כמו אלף לילה ולילה? הוא כבר העלה זאת על דל לשונו, אבל איכשהו בלע זאת במהירות וכמעט בכוח. היא נישקה אותו נשיקת פרידה מבוהלת ומגושמת, והוא אמר, אני אחזור.

"האונייה שלו הפליגה להודו המערבית, והוא לא חזר.

"כך, ועכשיו אנחנו פה, ברוכים הבאים, וזה הכל. – לא, זה לא הכל, עונה בת קול חמורת הבעה שאין לעמוד בפניה. רק תיזכר איך זה נמשך. – נו, אכן, נמשך: ברחתי מהאונייה, זה היה פה בטרינידד, בדיוק כאן, ב־ Port-of-Spain, אמת? – כן, ומה הלאה, מה אחר־כך? אחר־כך התחילה הירידה; ברגע שמתחילה ירידה, אין מה לעשות, אי אפשר לעצור אותה. – עד לאן, תגיד, תגיד. – נו, הייתי סבל בנמל, ומחסנאי, כזה שמתרוצץ עם ניירות להתאמה – ויותר לא כלום? – הייתי מפקח על הכושים באגם האספלט, שלא יספיקו אפילו לנגב את הזעה בגב היד. – ועוד משהו היה, הלא כן? – כן, הייתי מלצר בגואדלופ ובמטנזס והייתי מביא לבני־הכלאיים קוקטילים וקרח –

"ושום דבר גרוע מזה?

"מר קטלרינג־לשעבר מכסה את פניו בכפות ידיו הלוהטות ונאנח. הנח לזה, היו לזה יתרונות. זאת היתה נקמה על שהניחו לו לפול כל כך עמוק. שתדע, אני נהניתי מהשפלתי. נבלות, נבלות, הא לכם, תאכלו את המיליונים שלכם; תסתכלו כולכם, איך נראה בנו יחידו ויורשו הבלעדי של מיליונר!

"כן, נסתכל בזה.

"כן, תסתכלו נא, הוא בן טיפוחיה של בת־כלאיים – כך, עכשיו אתם יודעים. הוא מאוהב בה עד שיגעון ומביא אליה ברנשים שיכורים, אל הזונה השפלה מכולן, וממתין בחוץ לחלקו באתנן.

"אז כך זה היה.

"כך זה היה. – ראשו של מר קטלרינג־לשעבר נשמט אל חזהו – ישב שם בבית הקפה איזה ינקי, ואני מעוות פניי כשוטה: אני יכול, אדוני, להביא אותך אל בחורה יפה – יפה להפליא, בחורה צבעונית – – פני האמריקאי האדימו והוא זינק כנגדי, אולי לא היה יכול לשאת את השפלת האדם הלבן; אחר־כך הכה אותי בפניי, כאן בפנים האלה. – בלחיו של מר קטלרינג־לשעבר הופיע כתם אדום. – הוא זרק לארץ שטר מעוך של חמישה דולר, ואותי גררו החוצה, לרחוב. אני עוד חזרתי לקחת את שטר חמשת הדולרים וזחלתי על הרצפה כמו כלב –

"קטלרינג־לשעבר הרים מבט מלא אימה. האם אפשר לשכוח דבר שכזה אי פעם?

"אולי בכל זאת; נסה, נסה לשכוח.

"כן, השתכרתי כמו חיה, ועדיין לא יכולתי לשכוח; התגוללתי, אינני יודע היכן ולאן –

” – בדרך הדומה לשביל החלב, בינות לפריחת הבוגנווילות –

“כן, כן, בדיוק שם; שמעתי נביחת אקדח, ומישהו רץ אלי והתנגש בי. ואז – אז שכחתי לבסוף את כל מה שהיה.”

פרק ל"ח

"קטלרינג־לשעבר נאנח אנחת הקלה. כך, עכשיו זה בחוץ, ומה שלא תעשה, גרוע מזה לא יכול להיות. וראה גם ראה, גם אז כאשר זחלתי על ארבע כמו כלב, לא נכנעתי; לא נזעקה בתוכי זעקה: די, אני נכנע, הנה אני חוזר ומתחנן למחילה, חוזר הביתה. רק שתיתי ויללתי בשל ביזוי האדם שבי. היה זה… למעשה…מין ניצחון.

"ועכשיו תיכנע.

"כן, עכשיו אכנע, וברצון, אלוהים, עד כמה ברצון! אילו ביקשו שאירק לפרצופי שלי או שאזחל שוב על ארבע, אעשה זאת. ואני יודע למה. זה למענה, למען בתו של הקובני.

"או בכדי לזכות בניצחון על ה־Camagueyno הזקן.

"שתוק, זה לא נכון זה למענה. האם לא אמרתי לה שאחזור, האם לא נתתי לה דברת כבוד?

"דברת כבוד שלך, רועה־זונות, רועה זונות!

"כן, אפילו רועה זונות; העיקר שאני יודע מי אני. מה אתה רוצה, האדם איננו שלם אלא אם הובס. או אז יבין, זאת מציאות שאין לטעות בה, זאת מציאות שאין חזרה ממנה.

"התבוסה.

"כן. התבוסה. יש בכך הקלה רבה כשאתה יכול להיכנע; לשלב את הידיים על החזה ולהיכנע –

"לְמַה?

"לאהבה. לאהוב בתוך התבוסה וההשפלה – אז האדם יודע מה היא אהבה. אינך עוד גיבור, אלא רועה זונות מושפל ומוכה; זחלת על הארץ כמו חיה, ובכל זאת תולבש בלבוש היפה ביותר ועל אצבעך תיענד טבעת. זה הוא הנס. אני יודע, אני יודע שהיא מחכה לי; ועכשיו אני יכול לבוא לקחתה. אל־אלוהים, אני מאושר!

"מאושר, באמת?

"מאושר עד אין קץ, עד כדי דיכאון, גע בי, גע ותרגיש כמה לחיי לוהטות.

"זאת רק הלחי השמאלית. מה שלוהט בה זה הסטירה.

"לא. זאת לא הסטירה. האינך יודע שבלחי הזאת היא נשקה לי. כן, נשקה ושטפה אותה בדמעותיה, אתה לא יודע? הכל נגאל – כמה כאב הושקע בזה! רק הערגה שהיתה, והגיהינום, והפרך הנורא, הכל היה למענה.

"גם הסטירה?

" – – כן, גם הסטירה היתה למענה. בכדי שיוכל לקרות נס. ואני אבוא לקחת אותה; היא תחכה בגן כמו אז –

" – ותניח את ידה על ידך.

"למען השם, אל תדבר על ידה! תאמר ‘ידה’, ואצבעותיי רועדות, וגם סנטרי. כאשר היא אז לקחה את ידי בידה – אני הוגה באצבעותיה החלקות, תפסיק! תפסיק!

"ואתה מאושר עד אין קץ?

"כן, לא, חכה, זה יעבור. הבכי הארור הזה! איך זה אפשרי שאדם יאהב את מישהו כל כך בניגוד לכל הגיון! אילו היא חיכתה לי שם – שם ליד העגורן הזה, הייתי נבהל, אלוהים, כמה זה רחוק, מתי כבר אגיע אליה? ואילו החזקתי אותה בידיה, במרפקיה – אלוהים, כמה זה רחוק!

"אז אתה מאושר?

"שטויות, אתה הלא רואה שאני יכול להשתגע! מתי אראה אותה? קודם לכן עלי לחזור הביתה, נכון שכך, להרכין ראש ולבקש מחילה, עלי לאמץ לעצמי שם ואדם; ואחר־כך שוב לחצות את הים. – לא, זה הלא בלתי אפשרי, אני לא אעמוד בזה, זה בלתי אפשרי, כל כך הרבה זמן!

"אולי לנסוע תחילה אליה ולספר לה –?

"לא, אני לא יכול, אסור לי, זה לא ייתכן. אמרתי שאבוא לקחת אותה כאשר אהיה זכאי לכך. אסור לי לאכזב אותה. אני מוכרח להגיע הביתה, תחילה הביתה, ורק אחר־כך – אדפוק בסורג ההוא כאדם הזכאי לכך. פיתחו, אני בא לקחת אותה.

השוטר השחור שהתבונן כבר שעה ארוכה באדם המדבר אל עצמו ומנופך את ידיו, התקרב אליו. 'היי, אדוני!"

קטלרינג־לשעבר הרים את עיניו. 'עליך להבין. אני צריך תחילה להגיע הביתה. אינני יודע האם אבא עדיין בחיים, אבל אם כן הדבר, אשק לידו ואומר: “ברכני, אבי, שרועה חזירים אני, וַאֶתְאָו למלא בטני מהחרובים אשר יאכלו החזירים; חטאתי גם לשמים וגם לפניך, ונְקַלוֹתִי מהיקרא בנך”. והוא, הקמצן הזקן, לבו ישמח ויאמר: “זה בני היה מת וַיֶחִי, ואוֹבֵד ויימצא”. כך זה כתוב, אחא, בכתבי הקודש ².

" ‘אמן,’ אמר השוטר השחור ורצה ללכת.

"חכה עוד קצת, הלא פירושו שלבן ההולל ייסלח, הלא כן? שתימחל לו הוללותו ורעבתנותו החזירית; גם הסטירה תימחק "הביאו את השמלה היפה והלבישוהו ותנו טבעת על ידו³. קטלרינג־לשעבר קם על רגליו ודמעות זולגות על לחייו. ‘אני בכל זאת חושב שאבי עודנו בחיים ומחכה לי בזקנתו, בכדי להפכני לעשיר וקמצן, כפי שהיה הוא עצמו. אתה לא יודע, אתה לא יודע על מה ויתר הבן ההולל; אינך יודע מה הוא מקריב – אבל לא, היא מחכה; אני בא, Mary, אני חוזר, אבל תחילה עלי להגיע הביתה.’

"'אני אלווה אותך, אדוני, אמר השוטר. ‘לאן אתה הולך?’

"‘שמה,’ והצביע בידו אל פני השמיים במלואם, אל האופק שבו הבזיקו ברקים דוממים.

"אני נעול על הרעיון שהוא לא חזר באונייה; הפלגה באונייה מתמשכת מדי ומרגיעה ואין לה הקצב הנמרץ. שאלתי בחברות התעופה האם יש קו תעופה ישיר לטרינידד. נראה שיש קו ישיר מאירופה לפורט נאטאל ומשם ל־Parà; אבל הם לא יכלו לומר לי האם קיים קשר אווירי מ־Parà לטרינידד או למקום אחר באיי האנטילים. יש אפשרות כזאת, ולפיכך אני מקבל, במידת מה באקראי, את ההנחה שמקרהX בחר בקו המהיר ביותר הזה. הוא חייב היה לבחור בו, כי אנחנו מוצאים אותו לבסוף מזנק בבהילות, אפוף בלהבות, בכדי לסיים את דרכו כמו כוכב נופל, בחיפזון הנורא מכל. הוא היה חייב לטוס, נועץ את עיניו באופק בקוצר רוח; הטייס יושב בלא ניע, כאילו ישן – או, להנחית לו מכה בעורף שיתעורר ויטוס יותר מהר! וממטוס למטוס, חרש ומטומטם מרעש המנוע, מודע רק לדבר אחד ויחידי: החיפזון. בשדה התעופה האחרון, כמעט בשערי הבית, פקע לפתע המיתר המתוח של הדהרה. לא טסים, יש סערה. הוא זועף ומעלה קצף על שפתיו – לזה אתם קוראים סערה? כלבים, כלבים מצורעים, אילו הכרתם את ההוריקנים שם למטה! שיהיה – שיהיה מטוס פרטי, לא חשוב המחיר; ושוב חבלי עוויתות אי הסבלנות המטורפת, אגרופים קמוצים ושיניים תקועות במטפחת התחרה – וסוף: מערבולת, אש, צחנת הנפט ואגם שחור של חוסר הכרה, הנסגר עליו בדחיסות.

“דוקטור יקר, הייתי רוצה לתת לך את הכבוד ולצייר אותך כשגבך הנכבד והרחב רוכן על מותו של מקרה X. ראיתי אותך ליד המיטה הזאת ובכל זאת קשה לי לתאר את המעמד. הרשה לי לסטות עוד פעם אחת מהמציאות הישרה. אני מושיב ליד המיטה את הצעיר השעיר הבלתי סימפטי למדי; הוא מחזיק את פרק ידו של החולה ומרכין בקפידה בוטחת את ראשו הפרוע. האחות היפה איננה מסירה את מבטיה מהבלורית האדמונית, כי היא מאוהבת ברופא הצעיר עד תנוכי אוזניה. אה, להעביר את האצבעות לתוך הבלורית ולסרוק אותה בעדינות כמו נשימה זכה – הצעיר מרים את ראשו. ‘אין לחוש את הדופק. אחות, תפרסי את המסך!’”

פרק ל"ט

הכירורג סיים את קריאת כתב היד, ויישר אותו מכנית, שלא יבלוט אף דף.

הפנימאי הזקן בא לבקר אותו. “חבל,” אמר, “שלא באת לראות את הנתיחה. מקרה מעניין. האיש הזה ראה הרבה בחייו – את הלב הזה היית צריך לראות.”

“גדול?”

“גדול. אתה יודע שכבר הגיע ידיעה? מברק מפריז. זה היה מטוס פרטי.”

הכירורג הרים את עיניו. “נו, ו־?”

“אני לא יודע את השם, הוא הגיע משובש. אבל הוא היה רשום כאזרח קובה.”