שימו לב: לפניכם קובץ ללא ניקוד, שנועד לאפשר את מציאת יצירה זו על-ידי מנועי חיפוש גם כשהחיפוש בוצע ללא ניקוד.

אנא לחצו על הקישורית הזו כדי לעבור ליצירה עם הניקוד

_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעולם האותיות המחכימות

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

א

ובכן, קורא נכבד, אחרי בטלה ממושכה מאונס, הנני שב אליך.

הנני שב אל מלאכתי או משמרתי! ובאיזה מובן גם אל רשותי.  עוד הפעם התחייבתי להביא לך פעם אחת בשבוע מטעמים מצידי ביער או בים הספרים והסופרים, כלומר: להביא לפניך דין וחשבון מכל הנעשה והנשמע – מכל בועות-הבורית הצפות על פני – התהום שלנו.

הצד היותר נעים בזה הוא – שהרופא התיר לי לשוב לעבודתי זו.  לפי שמודה ומתודה אני, שאין בי אף קמעא משמחת האכר הנודד, ששב אחרי גאולה לאחוזתו, או אחרי כפרת עוונו לנירו ולמחרשתו, ולא מגיל הנשרף בחנוכת ביתו, שהתחדש אחרי ימים רבים על עפרו והריסותיו...

במשך הזמן הקצר של הבטלה מאונס החיים לא השתנו כלל לטובה בשביל המצחק, הכותב מתחת להקו, המבדיל בין הכובד-ראש של ישוב הדעת מלמעלה, והקלות-ראש של העולה לגרדום מלמטה...

השמחות התמעטו, לבתולות כותבות עברית אין עושים עוד פרסום; פתיחת חדרים מתוקנים היתה לחזון לא נפרץ, וסגירתם נעשית בחשאי; כבר הודו "רבים ושלימים", שהעלון טורף את הספר ואין פושט יד לעזרת כותבי הספרים, לפי שהכול יודעים, שאין זה לא חסד ולא צדקה: הסופר בעצמו אינו מתגעגע כלל אל העבודה הקשה באחריות; מוטב לו צללי יום יום וצללי הערבים מדי יום ביומו.  בני הנעורים אוהבים את הצללים, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, והפרה תולשת בדרך הלוכה את החציר יחד עם מרגליות הטל הטובות...

אין ענינים לרפרף עליהם, לצחק בהם.  אי אפשר עוד לעבור מהעולם הזה אל העולם הבא על גשרי הנייר שלנו בקלות-ראש ובב-צחוק.  כבר נפלו איזו גשרים אל תהום רבה, אחרים רעועים...

רבותי, ריח נבלה עולה אל אפי, האינכם מרגישים? בקרוב תהיה, בעזרת השם, "הלויה מכובדה" ו"זעקת שבר קטנה".  ופטפוט קל של מוסר ירד מן העבים במרומים, אבל אין זה ענין עוד לענות בו, אסור לספר מן החדר, על הנעשה מעבר להקלעים אי אפשר לדבר אפילו ברמיזה, ואפילו כשהכול יודעים...

ומכל-שכן המעשים הגלויים! הסכנה מצד האדם הירוק – נהרי נחלי דם! נעילת שערים בפני נודדים – מוסר הבטן המלאה; הספקות הגדולים של ש"י איש הורביץ ב"השלוח", חריצת לשונו של היאוש; אולי מעיקרא דדינא פירכא, והפתח פתוח, והיסורים החביבים אינם שוים כלום...  ועל אחת כמה וכמה מיתתי בסקילה על ידי דוד, הנמרוד, הרודף אחרי שש-שבע ארנבות בבת אחת והמתחמם לפעמים, בדרכו הקרה לבקש את האמתות הרבות וגם השונות, באופן מלאכותי, וגועה; על ידי בן דוד, שכולו רותח תמיד כחבית הידוע בגיהנום, ועל ידי שני המפקפקים הגדולים: בעל המחשבות והסקירות, מצד אחד, וכף המבשלים משנהו, מצד השני, ועוד ועוד, – הסקילה הנפלאה, באבנים לקוחות משדה המתיאש, והמוכיחה אך ורק עד כמה אנחנו (טובי העם ומוריו, מדריכיו וחכמיו, המבקשים למענו אמת ואמתות, החפצים להושיט לו את קערת השמים ולארוג לו טלית שכולה תכלת מקרני האור הגנוז), עד כמה אנחנו בעצמנו יכולים לשמוע ספק משונה מספקותינו; ואולי הרעב, ההולך ומתפשט בשדרת המלאכה שלנו באופן מבהיל, או ידי הנשים הצדקניות והגברים, נדיבי עם אלהי אברהם – הידים המושיטות עזרה, והרועדות והמתרפות מרגע לרגע? והכיס המתרוקן, והלב המתייבש, והעין המתקררת?...  או המקח וממכר בבשר החי, שאין אנו מוגדרים בו באיזו אחוזים למאה...  כל זה, רבותי, אינו ענין לתחת הקו – – – אם מותר לי לעבור בשתיקה על הסקילה "שעשינו" למר הורביץ, על האינדכס של ריקלאמה שעשינו שלא מדעת להמסופק בדבר משנה, שתעורר בלי ספק את הקורא הנכבד, השונא, בלי ספק, את המאמרים הגדולים, המרפרפים באויר בין הדעת והאומנות והם נוגעים ואינם נוגעים בשתיהן, לשית לב להפלפול...  אם אין לי החוב לעורר את הנדיבים להריק את שקם על צד היותר טוב לטובת ההולכים בטל, לפי שרובם כבר מחזר על הפתחים בעיר ובמעונות הקיץ על פי הכלל: אם אין אני לי מי לי, עזור לעצמך! אם לא יתרעם עלי הקורא הנכבד, אם לא אתעמק בדרכי בשאלת המקולין לבשר החי, לפי, שעל פי דעת הקהל, על מכות כאלה לוחשים בסתר ולא בגלוי, לפי, שרוב הגברים (ואנחנו, לכל הפחות בשפת עבר – גברים!) נוגעים בדבר באופן ישר או מעוקל קצת...  אם יכול אני לבטל את כל המעשים הנוראים הללו, מבלי עשות את מלאכתי רמיה, רואה אני בכל זאת חובה לעצמי לטפל קצת בש"י איש הורביץ וספקותיו...

אני הנני אומן, שאינו מראה אומנותו.  כמדומה לי, שהסופר, המגלה לכול שאינו מאמין בתועלת הספר, יורק בפני עצמו...

על הורביץ וספקותיו עלי לדבר וגם באריכות, אך בפעם אחת לא יולד גוי ולא נבנתה קראקוי, ועוד חזון למועד, לעת עתה מבקש אני לרמז על דבר קל.  לפי דעתי האיש הבא אלי ושואל: הגידה לי, משום מה אינני גנב? משום המעשה על הר סיני? אינני מן המאמינים! מיראת העונש בעולם הזה? יכול אני לגנוב בסתר ולא יגלה המעשה הרע לעולם! משום מסור כליות? אגנוב ואגנוב, וכיון דדש דש, והכליות תחשינה! משום תקון העולם או החברה? – מה לי לעולם ולחברה, הלא הכול בשבילי, ואני רעב! – רבותי, מאמין אני באמונה שלימה, שהאיש הזה אינו גנב! הוא בא אלי בבקשה לאמור: אני איני יכול לגנוב בשום אופן וצד.  יש בקרבי איזה אימפראטיב, שאינו נותן לי לגנוב! אבל רוצה אני לדעת ולהכיר את הסבה: הלעיטני נא רגע כדור קטן של אור אלקטרי וראה מה נעשה שם מתחת לגבול ההכרה, וספר לי...

כן, רבותי, אין זה איש מבקש לו היתר; אל תלשינו עליו לפני הרשות, אל תשלחו לו שוטר, הוא מבקש את הדעת, הוא תאב לדעת את האסור, ואתם מה, כי תלינו עליו? מפני ששלח יד אל הנימין הדקות שבכם ורגע אותן, בזמן שבקשתם לומר עליהן איזה מזמור של פקפוק?

 

ב

"בין המצרים", הרגע-כמימרא שבין "מת המלך" ו"יחי המלך", ה"אבוי" וה"הידד" אינו, בלי ספק, שעת הכושר להתענין בספקותיו של ש"י איש הורביץ וודאותיהם של מבקריו, ובכל זאת מוכרח אני לאחוז בשם ש"י איש הורביץ בכנף מעיל "הקורא הנכבד" – למה אתה רץ? מה בצע – שואל מר הורביץ – בכל "המעשים הפעוטים" הללו? את מי – ישאל – תבכה ולמי תקווה, אם כל זה את בית ישראל לא יציל...  למה לך הגסיסה הארוכה כימות הגלות? קום ועמוד, והתפלל לאלהי הרוחות, שישיב הרוח ויפזר את ענני הכבוד, ויוריד הגשם לכבות את עמודי האש...  יקיץ הקץ, ושמא נולד לך בן, ואתה מכיר סימני כנפים על כתפיו או רואה שביב אש גנוז בעיניו – חנקהו, הרגהו, אל יעורר...  מתוקה שנת העם ההולך למות! וראה: עולם חדש – ימין דוחפת, שמאל מקרבת; הבא להטהר פותחין לו; האם את נטפי המים אתה ירא, כלב שוטה?

אמנם מר הורביץ אינו נוקב ויורד עד תהומו של הענין, אם שאול תשאלנו: איך התקימה כנסת ישראל עד היום הזה, איך עברו ימי הבהלות, והרדיפות, והגזירות, והשמדות ולא נכרתה כולה עד היום? אם תאמר לו: ראה ביום בהיר ולא תראה את השלהבת, וביום המעונן ובלילות היא מתלקחת, האין זה נשמת העם? על זה אך מענה אחד בפיו: לפנים היינו מאמינים, לפנים היינו מתפללים הרבה, יושבים בסוכות וחובטים בערבות...  אבל עתה, עתה, בזמן הכפירה?

ואמנם הרב טשרנוביץ מאודיסה מצא בזה מקום לגבות מאת הקהל הגדול את חובו הקטן.  מאמרו "מדיחי ישראל" נדפס ב"הצפירה", לא שמפני הרעה נאסף "המליץ", אלא שצפרים כאלו היו מקננות תמיד בחביונו...

"מה נעשה – שואל היה הרב טשרנוביץ – לגרפומן, לש"י איש הורביץ וספקותיו.  מה נעשה, כדי שבנינו לא יסורו מאחורינו ולא יבואו לכלל כזה, שבאו לו ש"י איש הורביץ וקלוזנר?"

אמנם, ש"י איש הורביץ לא בא לידי כלל כל עיקר, הוא הציב אך סימני שאלות ולא יותר.  וקלוזנר, שהדפיס את ציוני השאלות, הבטיח לנו בהן צדקו, לעקור את כולם כחדק בעזרת טובי סופרינו וחכמינו.  אבל המחויב איש יושב על כסא הרבנות בעיר ואם בישראל באודיסה לשים לב לקטנות כאלה? ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום וסכנת נפשות? "וזוהי באמת – אומר הרב – שאלה גדולה, שצריכים אנו לשים אליה לב ולדון עליה בכובד ראש".  כאילו די בכובד-ראש ותשומת לב למען התר שאלות החברה, הלאום והשקפות העולם, כאילו אין שום הבדל בין ראש לראש ולב ללב, כאילו דברים כאלה נחתכים בלי צורך לידיעות נכבדות...

ויודע הרב ההוא, שממשלת הרבנים בעולם המחשבה, ועל פי רוב גם בעולם המעשה, עברה ולא תשוב עוד, אבל לו שבו הימים הטובים האלה, ושאלו בעצתו, כי אז בודאי היה אומר לכלל ישראל, ש"צריכים אנו לשוב אל היהדות העתיקה!" הסכנה, לפי דעתו, התחילה אך ורק מאז "סרנו מאחריה, והתחלנו להיות תועים ולשאול שאלות", הוי, השאלות – אלה הן סם המות ליושבים על כסא.  למה אתה שואל? עשה! קיימו את "הנמוסים והצירימוניות" בין "שאתם מסכימים עמהם ובין שאתם מתנגדים להם בלבכם, והיו זהירים לקיימם ולדקדק בהם, אף על פי שהם עליכם למשא"...

ושואל עוד הרב שאלת תם: "הכי בשביל שאין רצועה ומקל, ואין ז'אנדרמים שיבואו וידרשו במפגיע את קיום המצוות, פטורים אנחנו מהן?"

ובכן הצעה פשוטה: מה בכך? מה בכך אם לא יתאימו מעשינו עם השקפותינו, עם תוכן נשמתנו? אמת, היו אומרים: "רחמנא לבא בעי", אבל רחמנא ולא הרב טשרנוביץ, הרב טשרנוביץ מסתפק במועט.  יכול אתה להיות כופר בכול, אך בוא אל בית-הכנסת [שלי] להתפלל והנח תפלין.  ואינו יכול להבין בשום אופן: מפני מה האינטליגנטים שלנו מפונקים יותר מן האינטליגנטים של כל האומות, ואינם יכולים להשתתף בעול הדת? הרב יודע "שבכל האומות ישנם מלומדים ואינטליגנטים, ובכל זאת הם בעלי דת והם מתנהגים על-פי דרישת הדת" – אבל שאלה היא, אם יודע הוא הרב הנכבד, מה הוא הקלריקאליזם המדיני? מסופק אני.  אבל העיקר, שהרב טשרנוביץ מסתפק במועט.  אינו מבקש אלא שיזהרו ממאכלות אסורים וחלול שבת בפרהסיא.  זה הוא העיקר.  את בית ישראל יציל השקר!

אבל, "האמת נתנה להאמר", ששאר מבקריו אינם נופלים מהרב הנ"ל כמלוא נימא!

כמדומה לי, שבלי קשיות עורף מיוחדת במינה, אי אפשר עוד להטיל ספק במציאות ספרותנו.  ארזים אין לנו עדיין, ברושים לא צמחו עדיין, אבל "הנצנים כבר נראו בארץ", טללי תחיה נופלים וגם "קול התור נשמע" – לפעמים.

קטנה היא ספרותנו ביחס אל ספרותם של העמים, המתפתחים זה מאות שנים באורח טבעי, ברשות עצמם, ברצונם הטוב ומאליהם.  אבל איננה נופלת בשום אופן מספרות כל אחד מן העמים הקטנים, שאך זה לא כבר פרקו אפיטרופסיהם את עולם מעל צוארם, שאך תמול שלשום קראה ההיסטוריה לנשמתם הלאומית: "בדמיך חיי".  וגדולה היא, וגם ענקית, ביחס אל הזמן הקצר של הדחיפה מלבר לגו, מן העור המשתנה ונובל אל הלב הדופק, החי והמחיה.

מותר לרואה בעבים להנבא לנו עתידות לא טובים.  גם בארזים תפול אש.  ורשות יש לבעל מרה שחורה להגיד: את כל אלה הביא הרוח וישא הרוח.  אבל בהנעשה, בההווה, אין להכחיש.  המעשים מנקרים את העינים.

אבל מקצוע אחד לא-מעובד יש בספרותנו, קרקע בתולה, ובקורת שמה.  מלחמה לכל אחד מאתנו מסביב, כל אחד מאתנו נלחם במסירות נפש, נמצא תמיד בחזקת סכנה, אבל המבקר הולך ובא, נכנס ויוצא בתוכנו כהרופא בקרב המחנה, ומשער ראשו לא יפול ארצה, אם לא תהיינה לזה סבות אחרות...  על הזה הרופא צלב אדום, לבל יורו אליו, ובנוגע להמבקר די היה עד כה בהפתגם: "אין משיבים על דברי בקורת".

בכלל מאמין אני בחכמת האאמריסטיקה ומאמרי בקורת בפרט, כמו שאני מאמין בחסדיו של מלווה ברבית, ברחמיו הגדולים של קברן בעיר גדולה, או בבכיות ויללות ודמעות של ש"ץ מפורסם, אבל אצלנו ביחוד היתה הבקורת לגרועה יותר מן המידה.  חיינו הבלתי טבעיים יצרו לנו הרבה סורוגטים וחלופי דברים: לסוכתנו כעין צורת הפתח, פחות מג' טפחים כלבוד דמי, יהי רצון כאילו הקרבנו קרבן.  הספר שלנו הוא "כמו שנדפס בסלאוויטא".  וכביכול יש לנו בקורת...

האם אין מאמרי בקורת טובים?

ישנם, אבל מן המאמרים הטובים נודף ריח זר...  שם הם שותים, ואצלנו – מריקים...  לולא דבר ברנדס בלסאל, לא ידענו את דמות דיוקנו של בעל היובל האחרון עד היום הזה: מאושר הוא הסופר המוצא את דוגמתו בחו"ל; המבקר יעשה לו מלבוש על פי המודה האחרונה מן המוכן.

אבל, רבותי, כבר נטיתי הצדה...  נחשוך זאת לעת אחרת...  עוד נשוב ונדבר על דבר החייטים של עיירות קטנות, שיצאו מן המודה, והם סובבים בחוץ, ומבקרים את המלבושים של העובר ושב: "ראו, שם חסר ופה יתיר, ושם קרע".  והמי-שהיה-חייט מתמרמר וקרב, ותוחב את אצבעו בקרע, ומרחיבו, ומאריכו...  עוד נעשה חשבון עם ה"אתויים מרחוק", הצופים עלינו מאספמיא וסופרים את השושנים על האחו שלנו, והם מתפעלים ומתרוממים, ומלהבים, מבלי שית לב להמרחק, להטיט והעפר-והאפר שבין השושנים, ועל כן טוב ויפה, ונשגב, ועולה בית אל, על הכל שורה השכינה...  וטוב מאד, כידוע, הוא אך המות...

עוד נתחשב עם "צעיר רודם" שקרא פעם אחת ספר על דבר כללי האמנות, ובידו אמת המידה על פי המחלקה השמינית שבגימנזיום, למוד בה את היצירות, והוא עומד לפני הקהל הגדול ומודד, ואומר: ראו, זה הוא לפי המודה, לזה סרח עודף וזה התכנס וצריך להוסיף עליו...  וזה יוצא מן הכלל כולו.  אין זה אמנות כל עיקר...

עוד נדבר בשער עם ההולכי-בטל עד חצות הליל, ואחר חצות הליל עולים על משכבם ולוקחים ספר לסגולה לשינה חטופה של עצבים נרגשים, וחוטפים משם שברי פסוקים, ומתנמנמים, ועושים להם כונות ומחשבות על חשבון הסופר, או האמן, וקמים בבקר ויוצקים את חלומותיהם בדיו אדמדמת על ניר של תכלת...

עלינו לשוב אל ש"י איש הורביץ ומבקריו.

­­­_______

ש"י איש הורביץ אינו איש מקורי, לומד מפי הנסיון...  ואינו מן הבקיאים הגדולים, שתריסר אלפי גמלי של ציונים ומראי-מקומות הולכים אחריהם; ואינו איש שהשכינה שורה עליו, והוא שואב תמיד מתוך עצמו...  ואינו משקיף על העולם בעד שפופרת מיוחדת לו.  ש"י איש הורביץ הוא בעל-בית הגון ומשכיל, שמקרה קרה לו ובא לידי ספק.  תפוח יפה, שעלתה בו תולעה ואוכלת אותו...  רחוק הוא מקוהלת, משופנהויאר, אבל מררתו נשפכה, ודמו נצבע שחור...

לפעמים, עת יצרו השחור מתגבר עליו, הוא מתקומם ומרחיב עולמות בחרב של נייר...  למשל, על תעודת-העם קם בצחוק קל, בבת-צחוק,, כגבור-ענק על הגמד, על הזבוב, וחנקה באצבע קלה.  ולא חלה ולא הרגיש מר הורביץ, שנלחם בריחים של רוח, שהיתד תקועה במקום אחר, במקום הסמוי מן העין – בשאלה אחרת גדולה, כוללת: אם יש תכלית להעולם? אם יש תכלית להעולם, אז יש תכלית להאנושיות, לכל עם ועם, לכל חברה, לכל אדם, לכל בעל חי, גם לספיח השדה, לאבן – לכול יש תעודה! ואם לאו, אם לא הרוח מחולל הכול, אם לא הוא מתגשם ומצטלם בנשמה, אלא להפך, הגולם משתלם ועולה במעלות הרוח להיות לצורת ידיעה כוללת, אז עליו לחקור ולדרוש את העבר וההוה ולהקיש על העתיד, למען דעת את הצפון בחיקו, את הסכום הכולל מיצירות כל יוצר, ולהגיד: עד פה נבוא ואחרי כן נעבור, וזאת היא תעודת הכלל, המתחלקת לתעודות הפרטים.

אבל ש"י איש הורביץ ליקק, בעוונותינו הרבים, מבאר כרה המטריאליזם העובר, והכה על קדקוד התעודה ולא שנה...  והשתכר מנצחונו!

כל עולמנו, המנסר בהשכלתו, הולך, בנוגע להשקפת העולם הכללית, מימין לשמאל ומשמאל לימין, מן הרוח אל הגולם, ומן הגולם אל הרוח, כאותה המטוטלת של מורה-השעות, ובהיותו באמצע הדרך הוא נזקק לשניות...  ותמיד יש פנים לכאן ולכאן, ואך הפנים הללו, על ידי התעמקות במחזות הטבע, על ידי צבירת יותר ויותר מעשים ומראות, הולכים ומתבררים ומתלבנים, כלומר: השאלות בעצמן נעשות מדי יום ביומו יותר בהירות, יותר בולטות, וש"י איש הורביץ סמוך ובטוח, כי הארגז נפתח בנקל על ידי מאמר ההיקש, כמעט מאליו...

אינו פונה אל העבר, אשר יצר לנו את הנשמה הלאומית; אינו רואה את ההווה, המאגד אותנו על ידי צרכים ותקוות משותפות יותר ויותר, ואינו שואל את העתיד: מה אתה מביא? איך תפעלנה הבאות על הסבך, שנאחז בו בקרניו; איך יתפעלו העמים בכלל ואנחנו בפרט מהחליפות והתמורות המתרגשות ובאות...  עומד הוא בתוך הבצה הבעל-ביתית ורואה בה את האי-סוף הקדוש ומתרגש...

כן.  בש"י איש הורביץ התעוררה הרגשה ידועה ופסימיזם שמה.  צל עובר או קיים של מרה שחורה, והוא את לבו הגיד, את מצבו הנפשי כמו שהוא...  יכול היה מר הורביץ לגשת עם טענותיו אל עצמו ובשרו, ולדרוש לפני תאיו: רבותי, למה הייתם לבשר אחד? מי ביקש מכם להתלכד ולהתארגן! לאיזה צורך? מה בצע? המות עומד ואורב לכם! למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם איש בעד רעהו, היחיד בעד הכול והכול בעד היחיד, הלא סוף אנוש למיתה...  היש לי איזו תעודה? מה בצע בחלומותי, ובהמצאותי, ובמאמרי שב"השלוח"?...

מר הורביץ הוא אדם לא עמוק, אינו מבחין בין שאלת היחיד, שבשעה ידועה נתק החוט האוגד אותו אל הכלל, והוא רואה פתח פתוח לצאת מתוך המהפכה, לבדו, להצלת עצמו, ואינו רואה שום חובה לעצמו להשאר בתוך המערכה, ובין שאלת הצבור, בעל נשמה צבורית, שאינו רוצה לאינו יכול למות...  והוא מחליף עוד את תכלית המלחמה בעד הקיום בהנס אשר בראש הפלוגה, וקורא: רבותי, נלחמים אתם בעד מוט-עץ וסחבה עליו, רבותי, התפרדו, למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם מלחמת-הקיום? מה בצע? לאיזה צורך? היש תעודה לבעל חי? ומה יהיו חלומותיו, והמצאותיו, ועתידותיו?

אבל, רבותי, מבקריו גרועים הימנו...

– געוואלד"! – קורא אחד – הוא מפריע! הן אנשי השוק אנחנו, נושאים ונותנים, ולא הולכי בטל; כן הוא, אנחנו עושים, אבל יש לכל איש ואיש הרשות לבוא ולשאול: לאיזה צורך? היודע פשר דבר – יגיד, והמשכיל שאינו יודע – ידום! הלא גם משה בא והפריע; אז היינו בונים את פיתום ואת רעמסס! קוהלת בא גם כן והפריע, ויקרא אל "בניך בוניך" – למה? מי יודע! כמדומה לי, או מובטח אני, שהכול הבל! ובני אדם היו עוסקים בהכנת מדורות אש למכשפות, ובא וולטיר והפריע! וכן מפריע כל איש, אשר יש במוחו טפת שמן אחת, ובלבו שביב אור אחד, ואינו חכם לעצור ברוחו מיראה, פן יבוא הרב טשרנוביץ וקרא לו "מדיח ישראל"...  לא לחינם קוראים אנשי השוק לכל יוצא מן הכלל, לכל שאינו יכול להתכווץ בתוך המודה הרגילה, ובפרט לגאון, המתנשא עליו ועל המונו – משוגע, מטורף! "משוגע איש הרוח" היו אומרים מראש ימות עולם, ולא לחינם בא נביאם של אנשי השוק, כביכול, המלומד האיטלקי, והוכיח בספר גדול ונורא את השייכות והיחס הישר שבין הגאונות והשגעון.

אבל "הדור"! זה "הדור" שמתחלת בריתו נדר להלחם בשקרים, בצביעות, בבטלנות, בכל שאינו לפי המודה באירופא, ובכל כיוצא בזה, מדוע התנפל הוא על ש"י איש הורביץ, הלא גם זה גבור, גם זה שוחה כנגד הגל, גם זה מגלה פנים חדשות?

"העיקר היא ההרגשה", קורא "הדור" בקול מגלה אמריקה.  אבל ש"י איש הורביץ הביא גם את הדעה הזאת.  ועל זה באה תשובתו, כי רע ומר לבעל חי, שמוכיח לעצמו את ישותו על ידי ההיקש: אני חושב או מרגיש – ועל כן אני חי, לפי שהחי הבריא אומר: אני חושב, אני תקיף – ועל כן אני חי.  ואת התשובה הזאת הסתיר "הדור" מאת קוראיו...

אין לנו עוד בקורת...

 

ג

יושב אני כחום היום וקורא, והאותיות, השחורות והנאות, המאירות והמחכימות, מרקדות כנגדי כשעירים קטנים, כעזאזלים פעוטים, ממש כזבובים, ואיני יודע אם האותיות פורחות או המחשבות שבמוח...

אבל איך שיהיה – העתים רעות.

– אל טל ואל מטר! – גזר ה"לוח" (לא דוקא לוח "אחיאסף") והיום הלוהט שורף את הנשמות בהבל פיו.  פשוט, אי אפשר להבין כלל.  הגעו בעצמכם: בעלי המלאכות, והעיקר הרצענים הגסים, מכחישים בפומבי את הפתגם: "שב שני הוה כפנא, ואבבא דאומנא לא חליף", ובמקום הנחת, במקור השמחה, במעונות הקיץ – נוהגים אבלות!

נפש בני הנעורים מתמוגגת: הפרחים נובלים, ועליהם נושרים מעל חזה הצעירות; עלי האלונים מתכוצים מן החום הזועף, ואין בהם כדי כסות עינים; והזמיר העיף אינו מסלסל ואינו מסלד, ואינו פותח שערי רחמים אפילו כחודה של מחט.

ובעלת-הבית – אם הצעירים – מזיעה וזועפת: תשעה-באב כבר בא, ואין עוד כמהין ופטריות לטגן תיכף ומיד או לייבש לימות החורף, ואין פירות! ושער כל צרכי אוכל נפש עולה, והעיקר שער הבשר השחוט...  ותחת זה יורד שער הבשר החי, והבעל (אבי הצעירים) לא בא לא ביום השבת ולא ביום הראשון...  מה הוא עושה שם בווארשא?

והשמש זועפת ולוהטת, והמוני שרעפים – ערפלי אש נדים ונעים, ותועים אחריה, כאילו גם הם מסופקים ושואלים: מה יהי בסוף היהדות? והאכר יוצא אל שדהו וזורע – קש! ואם תאמר: מה נאכל?

וגם אני זורע קש.

העתונות הכללית אינה מזינה ומפרנסת אותי כיום.  אצלנו שאלת היהדות מנסרת, הומיה וסוררת, ושם – שם עולה היאפוני במרכבה מרקדת אל המוח האירופי ואומר: דרשוני! הגעו בעצמכם: אדם שכולו מוקשה, אדם שאינו לא יהודי ולא נוצרי; שאין לו על כן לא תעודה ישנה ולא תעודה חדשה, אדם שותה קודם הקרב, שורף שער גבוריו אחרי הקרב, ואינו מכבד לא את השושנה ולא את החבצלת, כי אם את הציצים.

ולא רק שאלת היהדות והיהודים ירדה מעל הבמה.  בתוך המהפכה קם הנשר הפרוסי וטרף את הקונסטיטוציה האשכנזית, וינשל בחוק קטן אחד את הפולנים בפוזן מעל אדמתם; ארבעה וחמשה אפיסקופים מרדו ממש בהאפיפיור והסתתרו תחת כנפי האפיקורוס קומב, ואינם חפצים לנסוע לרומא, לשמוע את חרפתם מפי האפיפיור; איזה מלומד גדול מצא מין חדש של טפות הדם ומשנה את כל הלכות העכול בהקיבה; שני אפרתים נאסרו בעוון תרמית בצחקם בקוביא; ששה צעירים אבדו את עצמם לדעת בשל נשים זונות, ועוד ועוד, עולמנו החומרי והמוסרי מתנודד, מתפרק בחוליותיו ואין רואה, ואין שומע, ואין פוצה פה!

ומשום מה?

רבונו של עולם, המוח מתבלבל...

_______

ועוד יותר מתבלבל המוח מאימת הצעירים.

הכופר-בכול שלנו הידוע ביקש לעקור את הצעירים, לבטלם בהבל פיו, לערבב את כל התחומים: אין זקנים ואין צעירים בעולם! והנה באו הצעירים, אלה היורשים שלנו, הרומסים את קברינו, קודם שנסתם הגולל, פרחי הגן-עדן של העתיד, ופרשו את עצמם לפנינו כשמלה.  הצעיר (לכל-הפחות – המדבר בשמם) הוא בעל הרמוניה.  בקרבו מצלצלים פעמוני כסף או מחללים חלילי עץ, אבל הוא צמא לצלילים חדשים, תובע צלילים חדשים ומקבל אותם מן האויר המקיף, ואותם הצלילים החדשים – או שהם מתאימים אל ההרמוניה שבלב, או שהם מהרסים את ההרמוניה הפנימית שבלב; באופן הראשון הם – נחת, ובאופן השני – צער.  הוצלילים היותר גרועים והיותר מזיקים הם הספקות והפילוסופיה, לפי שגם הפילוספים המהוללים שעל פי נוסח אשכנז גם כן מגוחכים קצת.

_______

וההפכים נפגשים.

הצעיר מצד אחד והשטריימל מאודיסה מן הצד השני בורחים מפני הספק, ומזדעזעים וקופצים, רחמנא ליצלן, על השולחן כאשה מפונקת, להבדיל, מפני המקק השחור...  ושניהם אוטמים את אזניהם, – הראשון במוך וסחבה של פריעת חוב, והשני בסברת-בין-השמשות על דבר ההרמוניה שבלב.

ובא גם בעל-הבית, וגם הוא חולם על דבר ההרמוניה...

הבשר השחוט עלה במחירו, והבשר החי יורד...  הרצען יורד והקבלן עולה – הרמוניה של עולה ויורד.

לשון המאזנים!

כן.  גם לבעל-הבית הרמוניה ומקורה בבלי דעת.  בעל-הבית שלנו דורך ואינו יודע שהוא רומס; אוכל, ואינו יודע שהוא טורף; גוזל מחברו את האויר לנשימה, ואינו מרגיש שהוא חונק; ואחרי ככלות הכל, כצאתו (על-פי-רוב בין מנחה למעריב) לפנות ערב השדה, הגנה או אל היער, הוא רואה גם הרמוניה נפלאה.  מה שנעשה בין השרשים מתחת, בין העפאים ממעל ובאויר המקיף מסביב – קצר-רואי הוא מלראות ואיננו יודע.  אבל העצים מפיצים ריח של שרף לריאתו; הפרחים הנצנים והשושנים והמלוחים של ליבושיצקי – ריח נחוח לאפו, ועלי האלונים מתנועעים בלחש, ומגלים סודי סודות של הרמוניה, והצפרים אומרות שירה; והכוכבים מלמעלה, ותולעי הזוהר מלמטה – תהלוכת פנסים לכבודו ולכבוד יוצרו...  ואם, חס ושלום, תבוא רוח שאינה מצויה, ותנשא רגע את הוילון האדמדם מעל עיני בעל-הבית, וראה הקצר רואי את המלחמה הארוכה והכבדה בעמק יהושפט, אין דבר! נופל הוא לרגע במרה שחורה, ומרגיש קצת "יליל-חתולים", אבל הלא בעל-בית הוא, ותיכף הוא הולך אל הדוקטור שלו, וזה שולחו להאמבורג, לקארלסבד, ולכל הפחות למעון קיץ באוטבוצק, ומשם ישוב, בעזרת השם, בהרמוניה שלימה, שונה קצת מההרמוניה שבלב הצעירים, הקמים עלינו לכלותנו, אבל בהרמוניה בריאה ומבריאה כדבעי...

_______

ובכל זאת המלחמה הולכת ונמשכת...  נלחמים עם בעם, משפחה במשפחה, האדם באדם.  וגם בתוך האדם מלחמה: בין טפת דם בגידיו...  ובין מחשבה ומחשבה במוחו...  מחשבה הורסת מחשבה, בולעת מחשבה; והירא מפני המחשבה, הנלחמת בהקודמת לה, מוחו רופס כמוח התינוק; ומי שאינו מסופק כלל וכלל – מסריח הוא, נבלה הוא, – יד לחוטם! כי הספק הוא אבי הודאי של יום המחרת...

כן, רבותי! ישנה הרמוניה של תום הילדות...  והעמוד במערכה יש לו רגעים נוראים של ספקות בנצחונו, ובתועלת וביושר לנצח...  ואז הלב מתגעגע על תום הילדות, והפה אומר: "מי יתנני כיונק על שדי אמו", או "מי ישיבני אל ערש ילדותי והניע, ושר לי..." כן, רבותי, לכל רגע ורגע יש פסוקים ומקומות כוללים.

וצריך להודות, שרגעי החולשות הללו יפים הם, שירה הם...

אבל בפועל, ולא בהרהורי הלב המשתונן, אם בפועל יאבה אדם בעל זקן ומלא דאגות פרנסה כרמון להכנס עם בתי-רגליו לתוך הערישה, להתכוץ בתוכה ולישון שנת ילד, או כי יקרב אל אמו הצנועה אחרי בלותה ויגלה את שדיה ויתחנן: היניקיני – בפועל האיש הזה שוטה הוא, "משוגע-מטורף", שאין לו שום שייכות אל הגאונים הקדמונים או החדשים...

_______

אבל לכנסת ישראל קרה מקרה קטן.

הולכת היא לה יחפה בתשעה-באב בחוץ, אבלה ומתמוגגת מצער...  וזורקת פעם בפעם, כדי שלא תבוא, חס ושלום, לידי יאוש ומרה-שחורה קיצונית, חרול, או סנדל מסומר...  והנה באו (ראה הגליון הספרותי של "הצפירה" של השבוע שעבר), והנה באו מלומדים גדולים, אנגלים וצרפתים, וחטפו אותה ונתנוה בארמאט עומד ופיו פעור למעלה, והדליקו מה שצריך להדליק לאותו דבר, וירו, והכנסת ישראל עפה למעלה, למעלה, מעצמו מובן – השמימה, ותקבע שם, ותהי לאור-עולם, למאור לארץ ולדרים...

ואף על פי שהאדם הירוק, שאינו וכו' עומד עלינו לכלותנו, היהדות תנצח! ואף על פי ש"אחד העם", הוא גם "בחיר האומה" או "מבחר בניה של האומה", לקח בחכירה את הצלת-היהדות, יעמוד לה ריוח והצלה ממקום אחר...  ואבן מאסו הבונים – הצדק המוחלט לא בעולם הבא, "ששם השרפים מבשלים מרק עצמות", על פי הרצפט של היינה, הלץ המפואר, אלא בעולם הזה; הצדק – יסוד ותוך היהדות, יהיה במהרה בימינו לראש פנה, ועיני דליטש רואות וכלות...

כן אומרים החכמים, חכמי בריטניה וצרפת.

אבל גם בפרי עץ הדר זה יש תולעת.

יכול היות ש"בחיר האומה" שלנו טועה, שאין השד נורא כל כך, שהעולם כולו, גם האדם הלבן, גם השחור, הירוק והצהוב, שהאדם מכל מיני הצבעונים מוכן ומזומן לקבל על עצמו ועל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות את משפט הצדק תחת השמש ולא ממעל לה, כל זה יתכן; כל זה מתקבל על הדעת.  אם נחפש באוצרות האותיות המחכימות של הדורות הקדמונים, נמצא מרגליות טובות של צדק, יושר ורחמים גם במצרים המכשפת וגם במלכות אחשורוש מהודו ועד כוש, ועל אחת כמה וכמה באוצר של האדם הסיני, אבי אביו של אדם הראשון, – כל זה אמת; אבל – ואותו ה"אבל" הוא אמנם התולעת שבתפוח – מסופק הוא מר איזגור, המרצה את הבשורה הטובה, היונה, שהביאה לנו את עלה הזית טרף בפיה בשבוע העבר בגליון הספרותי של "הצפירה" – מסופק הוא מר איזגור הנ"ל, אם יקבלו שבעים האומות, מלבד ההשקפה היהודית על העולם, גם את תרי"ג המצוות ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן, לכל הפחות עד הרמ"א...

הרב טשרנוביץ בונה עליותיו על הצווי המוחלט של המוסר ההרמוני בעולמם הטוב של בעלי-הבתים.  פריעת חוב!

אבל ראשית: שבעים האומות אינן מחויבות, הן לא קיימו ולא קבלו על עצמן, ולא חתמו שום שטר חוב, ויתכן שבלי ז'אנדרמים, ומקל ורצועה, לא יאבו להניח תפלין בשום אופן; ושנית – פריעת חוב – ובזמן הזה? סלקא דעתך?!

_______

ובין כך וכך, ושעירי האש, שעפו במרומים, התקדרו...  ואחריהם עננים עולים, זה על גב זה, זה על זה, ונעשו להרים וגבעות נעים ומתנודדים מלמעלה, ויכסו את עין השמש הלוהטת, הצורבת, ורוח קרה נשבה, ורוחות קרות נרדפות זו אחר זו, עולות זו על גב זו, והקור נכנס אל קרבי, אל תוך נשמתי, אל התוך שבתוך שלי...  ר"ל – אויר של תשעה-באב...

הצמים גם הצעירים בתשעה-באב?

_______

ד

וליהוי ידוע, שאין אני מכחיש, חס ושלום, במציאות הצעירים, אוי לו לעם ולספרות, שאין להם צעירים.  אנחנו עם קטן ולנו ספרות קטנה, וכבר יש לנו צעיר חוצב להבות אש:

במקום שאת נסתרת שם יחידת חיי

ושכינת מאויי –

הגלי נא, ומהרי בואי, בואי

אל מחבואי!

זה הצעיר אינו רוצה להחנק בבית האופל, להיות כתפוח-אדמה נובל במרתף:

ובעוד יש גאלה לי צאי וגאלי

ומלכי על גורלי

ויום אחד גזלת נעורי לי השיבי

והמיתיני עם אביבי,

ותחת שפתותיך יכבה נא ניצוצי,

ובין שדיך יומי אוציא...

החיים הם אך דרך אל משאת הנפש ואחרי כן – תהי מיתתי כפרתי...

הרי נוער, הרי הכוח וההפקר של הנוער; תשוקת חיים, משאת נפש לוהטת, ולא נשמה מתכווצת ומתעמקת, ומנקרת ומחטטת באשפה.  כאן ראש – דוחק רגלי השכינה, לב – סנה בוער במדבר ואינו אוכל, עמוד אש!

ובכל זאת מובטח אני, שחכמי אודיסה פורשים ובוכים, פורשים וכובשים פניהם בקרקע: ביאליק שלנו יצא לתרבות רעה! וכמו להכעיס עודו מתודה לפני הקהל הגדול, שמעולם לא היה שבלול או סחבה – –

ואני עוד לא ידעתי מי ומה את

ושמך על שפתי רעד,

ואבך בנדודי ליל, ואשך כרי,

ולזכרך כלה בשרי...

עוד כשהיה בחור-ישיבה הציץ ונפגע, והיה צעיר חי ושואף – –

וכל היום בין אותיות הגמרא,

בקרן אור, בדמות עב ברה,

בזכה מתפלותי ובטהר-הרהורי,

בנעים הגיוני ובגדל יסורי – –

לא התגעגע אל הקוץ שבאליה, ולא בכה על גלות השכינה, ולא הסתפק בתענוג של החכוך בכותל או בתנור – –

לא-בקשה נפשי, כי אם-הגלותך,

רק אותך, רק אותך, רק אותך!

 

כששר ביאליק שירי געגועים לאור, אמרה בת אודיסה: שישו בני מעי, באר חפרתי, והמעין בה מתגבר, והמים מים חיים...  ויש להם שעור מקווה!

כששר ביאליק את "מתי מדבר", השתוממה קצת, הצבעים הכו אותה כמעט בסנוורים.  וכשבאה ל"משא נימירוב" נבהלה ונרתעה קצת לאחוריה, למראה הזדון והמשוגה שבתהום הנפש הסוערת; למראה הצער, שהפך בתוך נכד הנביאים כולו לבן, כברזל בתוך האש; אבל עתה? הזה הוא ביאליק, אשר טפחנו ורבינו?

אבל נחמו, נחמו את בת אוידסה!...  עוד אבנים טובות בכתר שעל ראשה, עוד לא הועם ברק תהלתה.  בין שדיה עודה מונחת ה"חבית" הידועה של אחד-העם, הקדושה, לא בשביל היין שבה, אלא בפני עצמה; מבין ריסי עיניה עוד נשקף "מוסר היהדות" ונופת תטופנה שפתיה, בהוכיחה לנו, שתורת היהדות היא תורת חיים של הגוף והנשמה בבת אחת, מבלי הביט אל הזמן ותנאי החיים והפרנסה...  ביאליק התפקר, אבל מובטח אני, שחכמי אודיסה ילכו תמיד בראש החלוץ, ועל אחת כמה וכמה בשעת סכנה, כלומר, עכשיו...  לפי שעכשיו שעת סכנה...

כשאני סוגר את עיני רואה אני את כנסת ישראל העוטיה, ולה ארבעה בנים: אחד חכם, בורח ללוגא ולשאר המקומות האסורים ולובש שרד...  וכופר באמו, לכל הפחות בפרהסיא; אחד רשע, העושה מה שלבו חפץ בפני אמו, להכעיסה תמרורים; ואחד תם, שהשתגע פתאום ונגש אל השאינו יודע לשאול ושאלו שאלת תינוק: למה? מדוע? לאיזה צורך?

וכשנשאלה השאלה, וכשבאה הסכנה – – –

הוי! המית קלגסים באזני!...  "מחולת מלך ההרים" של גריג.  ומי בראש? חכמי אודיסה! אדירים צועדים! ומי בראש חכמי אודיסה? חברי בספרות ובקבורת מתים ר' משה לייב.

גם ה"ווסחוד" חוגר, ואחריו יבוא R.  K.  בה"איזראעליט" דפה ק"ק וורשא, אחרי אשר יכונן את חברת המכבים המתנדבים...  R.  K.  אינו מקורי, אינו גם קורא עברית, אך ה"ווסחוד" ימשכנו אחריו, וילבש גם הוא שריון, ודרך את קשתו קשת גבורים גם הוא, ויקרא: הידד! מעצמו מובן – בשפת פולין...  אבל כל זה "כבולעו כך פולטו", העיקר חכמי אודיסה, והעיקר בחכמי אודיסה – ר' משה-ליב שלנו, זה ר' משה-ליב, שהיה צעיר לפנים, והדליק נר של שכל הישר, וירד לתוך מרתף "היהדות העתיקה" של ה"רב צעיר", ובדק בחורין ובסדקין, והראה כמהין ופטריות ונגעים על הכתלים, ועתה – כבה נרו, והוא הולך וממשש לאור זקנו הלבן...  ולאור זקנו הלבן, נהפך הצעיר, הצל המתנודד, לעמוד של שיש-טהור עומד גם כן על פרשת דרכים ומראה באצבע: לימין, לימין, אין דרך אחרת, כי אם לימין...

בנוהג שבעולם, כשפונה היום הכל נעשה מטושטש, וכל החתולים מקבלים צורה אחת וגון אחד, ואין אתה יכול להבחין ביניהם, ואין אתה יכול להבין בשום אופן, על מה הם, החתולים הדומים זה לזה, מריבים ונצים, וזורקים טפות-סם מפיהם, כולם אפורים, כולם שוקעים באפלה, בשחור הדיו...  אבל כשהאדם הולך לאור עצמו, כלומר לאור זקנו, הוא רואה הכל ומבחין הכול, ויודע הכול...  אם אינו יודע לפעמים לאיזה צורך, לאיזו תכלית, מה בכך? מי הגיד לכם שיש תכלית?

ואמנם ר' משה-ליב ליליענבלום פוסק הלכה, שאין תכלית.  האדם הפיקח (כמו שנדפס בתק"ז ספרים קטנים) משתמש בכול לצרכו, להנאתו, ונדמה לו, שהכול נוצר לצרכו ולהנאתו, ושצרכו והנאתו הם מטרת הכל, אבל באמת אין תכלית ואין מטרה, אבל יש (יותר נכון: אף על פי שיש) סבה! יש סבה פועלת, אבל בלי תכלית!...  ואף על פי שאין תכלית, יש לכול זכות הקיום.  זכות הקיום היא יאפוא אפותיקי על נכסים שלא באו לעולם...  מגדל פורח באויר...  אבל סברת הבטן.  כלומר: אינסטינקט! כי "כשם שאין אנו יודעים את הסבה הראשונה, כך אין אנו יודעים את התכלית האחרונה"...  וכמדומה לך, שיש כאן דבר והפוכו...  שאם אומר אדם, שאין אנו יודעים את התכלית, מודה הוא בישותה, אף על פי שאינה ידועה לנו עד היום הזה...  אבל איני רוצה להשתמש בחץ זה, לפי שברוך השם, יש אומרים, שאין נמצא אלא בידיעתנו...  ומה אעשה, אם יברח ר' משה-ליב לאותה עיר המקלט ויאמר: אדרבה, לפי שאין אנו יודעים את התכלית האחרונה, אינה במציאות...  ואם אתעקש ואומר: אם כן, גם הסבה הראשונה אינה במציאות, לפי שאין אנו יודעים אותה? יהפוך ר' משה-ליב את קשתו ויאמר: אם כן, רוצה אתה להתפלפל ולא יותר, והפלפול מזיק.  עוד הפעם "מזיק"...  למה כל הפלפול, אם הכול הוא חוק היסטורי, אינסטינקט...  ומוכרח אהיה, בעוונותינו הרבים, להודות שאיני יודע מה הוא "חוק", ועל אחת כמה וכמה מה הוא חוק היסטורי (ולא סוציולוגי), וקל-וחומר בן בנו של קל-וחומר, שאיני מבין מה הוא "אינסטינקט"...  למען תהיה לי הצדקה להיות כופר-הכול בחוק ההיסטורי ובאינסטינקט גם יחד...

זוכר אני, שעל דבר חוקים בהיסטוריה היו מדברים אך המאמינים בתכלית העולם, אבל כפי הנראה השתנו העתים.  אין תכלית, אבל יש חוקים.  זוכר אני גם כן, כי האינסטינקט לא נברא בשעתו אלא בשביל מונופול על הגן-עדן, כנגד ההולכים על ארבע, שצריך היה לגזול מהם גם את הבחירה וגם את השכר ועונש.  זוכר אני עוד, שקראתי בהרבה ספרים קטנים על דבר פעולות שונות, שנבעו בראשיתן ממקור הרצון, שהיו מוארות על ידי ההכרה הברורה והתכונו  בהכרה ברורה לאיזו תכלית, ושהיו על ידי ההרגל של כמה דורות לריאקציות בלתי מוארות על ידי ההכרה ובלתי מטרידות עוד את רצונו של אדם...  יודע אני גם כן, שישנו מין פילוסופים ידועים, שכירי יום ולילה, להגן על הפוליטיקה ועל הערמה והגזל של הפוליטיקה, ושרגילים הם להשתמש בחוק ההיסטורי לטהר את כל אחד משרציה בק"ן טעמים...  ושבפיהם יש לחוק ההיסטורי ערך של דין ה"חזקה" של אחוזה עשוקה...  יודע אני גם זאת, שיש הרבה רודימנטים – אינסטינקטים מזיקים לאנשים פרטיים, למשפחות ולעמים וגם למדינות, ושיש אנשים ידועים הנלחמים במסירות נפש באותה הירושה של הרודימנטים המזיקים, בהכמהין והפטריות, והנגעים בהכתלים הישנים, ויש גם אחרים, האומרים: על תגע! אל תגיה אור במקומות האפלה! ומשום מה? משום "שמיום שהתחילו לבקש את טעמי המצוות, התחילו לזלזל במצוות; מיום שבקשו ראיות להשארת הנפש, גבר, רחמנא ליצלן, החומר, ואם יבוא בן אדם ויברר את האידיאל הגדול של היהדות, יתמעטו המחזיקים בו, לפי שהרוב הגדול של בני אדם אינו רודף אחרי אידיאלים כוללים"...  אחרי אידיאלים כוללים רודפים אך אנחנו, חכמי אודיסה, אישישוק ושאר תפוצות ישראל...  אבל לא ההמון הרב, הרובץ לרגלינו...

ובכן, הסכנה גדולה: יתכן, שאין מטרה, והיהדות לא תעמוד בפני החקירה והדרישה כל עיקר, ותנשא כמוץ מגורן; או רע מזה – שתראה לנו בדמות קמח סולת נקיה כל כך, שאין קיבת ההמון יכולה לעכל אותה, וסוף כל סוף תצא מזה תקלת הרבים...

ומתיירא אני לומר, שכל מה שאינו עומד באמת בפני הבקורת, חייב מיתה; לפי שיתנפלו עלי כל מתי המדבר, שלא באו עוד לידי קבורה...  ומתיירא אני להגיד, שכבר עבר הזמן, שהיה מסוגל להובלת ההמון אל בית השחיטה, ולו גם אל מרעה שמן על שלשלאות של אינסטינקטים, חלומות, שקרים מוסכמים וצו אחר צו מראש הפסגה: הימינו, הימינו! שכבר באה העת להגיד ל"המון הגס" מה שנודע לנו, ליחידי הסגולה, במקרה, אך יום אחד קודם; שצריך להושיט יד ולהרים את השפל אל המקום, אשר תפשנו במקרה יום אחד קודם לו, למען יראה גם הוא מרחוק את האידיאלים הכוללים וירוץ אחריהם...  כי תיכף ומיד יתנפל עלי צעיר על חטא שחטאתי כנגד ההמונות, הזכה בעיניו אך ורק כמו שהיא, בדמות בהמה להולכה...  על כן אמרתי, אחשה וידבר בעדי הד"ר ניימארק:

"תעודותיה הראשיות של הפילוסופיא הדתית הן:  א) להביא את הדעות החדשות בדין וחשבון, ולקבוע את יחס היהדות אליהן,  כ) להגן על היהדות מפני אפיטרופסים בלתי קרואים, וגם  3) לבחון את טענותיהם של הפילוסופים הכופרים,  האומרים להביא ראיה על העדר הדעה הקוסמית"...

יכול אני להעיר, שאין זה אך ורק פילוסופיא מגוחכה קצת, כי אם במקצת גם חקירה מדעית...

מרגיש אני שלשפינוזה ולהאבן-עזרא, ולר' חיים וויטאל, ולכל אחד מל"ו הצדיקים, החיים אתנו כיום, ולהעני שבישראל בדעת, מן החסיד השוטה והמתנגד העקשן, עד האפיקורס היותר גדול שבלע ח' מאות ספרים קטנים, ולא פלטם, או פלטם ונעשה לבעל תשובה, – שלכל אלה יש השקפה מיוחדת, בתוכנה או בצביונה – השקפה יהודית על העולם; מעט או יותר ברורה, מעט או יותר מסוימה, מעט או יותר מעורבת בחול ודשאים על הגבולים, שימנו הקטן נוזל ביניהם...  שההשקפה ההיא היא נקודת היהדות, ה"שביב", היחיד והמיוחד, שבתוך האפר הגדול של הבל הבלים, שאותו ה"שביב" הוא שאינו נותן לנו לשקר, למען הצורך לנסוע ללוגא, ושאותה הנקודה צריכה לאור, אך לא על ידי חכמי אודיסה...

 

ה

והעיקר – הודאיות.

האבנים השלימות, שלא הונף עליהן ברזל לבנין איזה מזבח שתרצו; בני הבקר, שלא עלה עליהם עול, לעולה או חטאת, לריח ניחוח לכל האלילים שבעולם; או הבתולות היפות, אשר לא ידעו איש, הצובאות על המזבח והקרבנות, להשבת נפש החוטפים במזלגות ברזל מן הקדרות, אשר לפני האלהים...

למשל:

"אין עושים היסטוריה, אבל מפנים דרך לפני ההיסטוריה!"

"הרוצים לפנות דרך (הוי, מליצה אומללה!) לההפסד והכליון – שפלים או חולי רוח".

"רק אנשים חולים אינם נלחמים על קיומם".

"אין דרכם של בני אדם להתפלסף בשעת צרתם".

"שהרי אין מטרה בחיי הטבע".

סובב סובב הרוח, נוגע בענין ואינו נוגע, אבל יורק הוא פתגמים נפלאים, פתגם בסלע, והזקן הלבן מזהיר ומזהיר...  ופתאום לפתע הוא עושה היסטוריה:

"עמי הבלקנים סבלו מאות בשנים על לאומיותם, ולא עלתה על דעתו של איש משכיל משלהם (הוי, סינטקסיס יפה!) לייעץ לעמו לעזוב את לאומיותו".

רבי משה-ליב, לו היתה לך שן אחת אחוזה לאלפי משכילים מעמי הבלקנים, אשר עזבו את עמם ונהפכו לו לרועץ, ממש כמו אצלנו, כי אז לעסת את ש"י איש הורביץ ועכלת אותו על צד היותר טוב...

_______

אבל הכדאי הדבר?

כמדומה לי, שהקורא הנכבד (בחברי איני מובטח) לא יחשדני בפרישת כנפים על מאמרו של ש"י איש הורביץ.  אינני תרנגולת שוטה, שאינה מבחנת בין ביצה לביצה...  רבותי, אסטניס אנוכי, ולא די בחתימת "ש"י איש הורביץ"...  אבל אל תשקרו, אל תשתמשו באחיזת עינים, אל תאמרו, שהמאמר הוא נמוך מקו הבקורת, לפי שאינו גרוע מכל המון המאמרים המרפרפים באויר.  ועוד יתירה לו: עוסק הוא במקצוע היכולת, בד' האמות, שרצוננו שליט בו...  צריך היה אך לשלוח אצבע ולהרוס את הגשר מקורי העכביש, אשר נטה ש"י איש הורביץ בין שאלת היחידים ושאלת הצבור, לזרוע מעט אור על עסקיו וחפציו של העם, ובפרט המון העם, המכריחים אותו להתרכז ולשבת צפופים גם בניו-יורק, גם בלונדון ולאו דוקא בתחום המושב, – צריך היה להגיה אור על צער העם ואסונו מסבת המניעות, שאינן נותנות לו להתארגן לעם שלם, – אבל לזה צריך מעט עבודה, מעט יגיעת המוח, ונקל מזה לקרוא: להד"ם!

להד"ם – קורא סופר ה"ווסחוד", לאשרנו האינטליגנציה שלנו מחוברת אל עמנו על צד היותר טוב, אחוזה בו כפתילה בשלהבת.  מים רבים לא יוכלו לכבות את האש, הלוהטת בלב האינטליגנציה שלנו למקור מחצבתם, הקשר שבין המוח ושאר האברים בגוף אומתנו קשר של קיימא הוא, ואף אם יבואו אלפי אלכסנדרי-מוקדון לא יתירוהו...

ומה בכך, אם עינינו רואות את ההפך מזה? אם עינינו רואות שהאינטליגנציה שלנו בחוץ-לארץ הולכת וכלה על ידי נשואי תערובות, ואצלנו מוכרחת היתה הממשלה להניח אבני נגף על הדרך הסלולה ללוגא? והרוב הגדול של האינטליגנטים שלנו, שלא עשה עוד מעשה, שלא החליף עוד את הדינר, שלא נס בכבודו ובעצמו מתוך ההפכה, אם משום סבל הירושה של דודים ודודות בעלי כיס, משום מורשת איזה צו, עצור באיזו פנה חשכה של חביון הלב ולא נדעך עוד באפר העסקים, או פשוט משום עצלות, משום איזו חולשה או איזו גירסא דינקותא מעוממה...  הרוב הגדול "המפנה דרך" לבניו ולבנותיו אחריו – ההוא הובא במספר?

בכל ימות השנה אנו בוכים על האסימילציה, על בעלי יק"א, ו"כל ישראל חברים", ועל העומדים בראש המוסדות הצבוריים, ועל החנוך הגרוע, ועל ההעדר של המאור שבתורה בהחנוך, ועל כל מה שאתם רוצים, המחריב את עולמנו – ובשעת הכושר, כשצריך היה להגיד דבר ברור: זהו המאור שבתורה, זהו הדגל שאנחנו נושאים, זו היא הדעה, שעליה אנו מומתים וסובלים צער חבוט הקבר בעולם הזה, הביטו אינטליגנטים וראו! – באותו הרגע אנחנו עוצמים את עינינו ואומרים: להד"ם, אין אף צל של סכנה!

אבל רבותי, לולא היינו עם נודד פצוע קדקוד, המאבד בדרך הלוכו את תאי המוח, הלא היתה לנו ספרות אחרת, סופרים אחרים, פילוסופים אחרים, מבקרים אחרים ושואלים אחרים...

הלא אין אנו יכולים עתה גם להשיב לנו על ידי העתקות את אשר נתנו תאי מוחנו הפצוע לעמים אחרים...  הלא אינכם מאמינים באפשרות אנציקלופדיה כללית בשפת עבר! הלא תודו, שאין ספרותנו נהר שאינו פוסק במשך שנות גלותנו, אלא בארות, בארות, חפורות בשעת הדחק, מפכות בימי לחץ, שאנחנו מתחילים פעם בפעם מחדש...  הלא פעם בפעם "נופל הדופק" וצריך לקרב נוצה אל חוטם עמנו, לראות אם עודנו חי...

_______

וחלאים כאלה אין מרפאים בלחישה, פה לא יועילו הפתגמים...

"לכול זכות הקיום, בעל כרחך אתה חי" – אבל, רבותי, החיים בעצמם קללה הם.  החיים בעצמם, בלי היכולת לשאוף אל דבר-מה, החיים בלי מטרה, בלי תקוה לעתיד לבוא, בלי האמונה, שאנחנו נלחמים לשם מה, שסוף הנצחון לבוא – החיים הללו בטלה הם, שעמום הם, קללה הם...  מפני חיים כאלה בורח בעל-הבית אל השולחן הירוק, אל חיק מחוללת; העשיר – אל כל מיני הוללות של ספורט, והצעיר שאינו חולה ואינו שפל – אל המות...

הלא כל יחיד ויחיד שואל: לאן, לאיזה צורך? ואינו חפץ חיים, עד אשר ימצא לעצמו איזו תכלית, איזה ענין לענות בו...  הלא אנחנו מודדים את בני האדם על פי אורך הקו, אשר בינם ובין משאת נפשם!

"אבל – נאמר ב"חיי העברים" – המקווה שבית ישראל יבנה להעולם כולו את המקדש, הסמוי מן העין, לכל הפחות...  אידיאולוג הוא..." גם זה פתגם, ולי פתגם אחר: איש הצבא, שאינו מקווה לעמוד בראש המחנה, אינו שווה כלום...  העם שאינו שואף לנצחון, סופו – כליון...

_______

ובזמן שאני נלחם עם מתנגדי הגלוי, יש לי מתנגד בסתר, מגיד בעלטה, מצניע לכת, והוא צוחק: הוי מגדלים פורחים באויר...  ואיה הפרנסה? כה אמר קויטסקי...  כה אמר ברנשטיין...  והאלופים: לאסאל, מארכס...  ואפילו סמית...  וגם הוא יורק פתגמים ופסוקים של פוסקים.  ובנוגע למתנגדי זה – אני רפה אונים.  איני יכול לנגוע בו לרעה, מפני שידיו אסורות, איני יכול להתוכח עם איש, אשר רסן בפיו...  אבל יש לי הרשות להתודות לפניו: לא להתוכח, כי אם להתודות.

אדוני הצעיר, גם לי יש השקפת עולם, והיא שונה קצת מהשקפתך...  איני מכחיש בישות הקיבה, איני מבטל כלאחר יד את החומר, אבל איני רואה בו את הראשית והתכלית.  לפי השקפתי על העולם מלחמה לנו בחומר.  תורת המוסר נגמרה ברגע יצירת האדם.  האדם היותר עתיק כבר ידע: דעלך סני לחברך לא תעביד...  ועל המאמר הזה לא הוסיף איש וממנו לא גרע.  כקריעת ים קשה אך ההוצאה מן הכוח אל הפועל...  ויודע אני גם זאת, שאם יאבה המקרה לצחק בגדולינו, ויזמין את אחד-העם, יוצר מוסר היהדות, עם יוצר המוסר בה"רולא" ועם איזה נזיר מתלמידיו של בודא על דף אחד, מוצל מאניה טובעת, יתוכחו על דבר דין קדימה של תורות-המוסר לכל היותר שלושה, ארבעה ימים, ואחרי כן יתנפל איש על רעהו ויאכל איש את בשר רעהו, אבר מן החי או מן המת...

"הפירזארגע", אבן הפינה שאתם בונים עליה, הדאגה להיטיב את מצבנו החמרי, היא, לפי עניות דעתי, דאגת הנפש המוסרית, המבקשת לחיות חיים טובים וישרים על צד האפשר...  על ידי הטבת המצב החומרי מתקדמת הרחבת המוסר; המוסר, שהיה נהוג אצל האדם הפראי אך בקרב המשפחה, היה למוסר נוהג בקרב העם, ובנוגע לענינים מיוחדים אך בקרב שדרה ידועה בתוך העם...  ועתה שתי דרכים לנו: להרחיב את המוסר על כל העמים ועל כל השדרות בתוך העמים, כלומר: אך אז, כאשר יעמוד האדם בקשרי מלחמה אך עם הטבע...  כי כבר נפתח החלון של "צער בעלי חיים" על היחוסים שבין האדם והבעל-חי...  למען יזהיר השמש צריך לפזר את העננים, למען הגיע אל המטרה צריך לפנות את הדרך מאבני מכשול, ליישר את ההדורים, ועל כן בזמן שידינו עסוקות עינינו נשואות...  אבל אוי לו לאדם, לעם, לשדרת עם, אשר יטבעו בטיט היוון עד כדי חניקה...

כי כשם שעלולה לחניקה נפש היחיד, כן עלולה לחניקה נפש הצבור: השדרה או העם...

אבל עוד הפעם רמסתי איזה דבר בדרך הלוכי...

מר בורוכוב יש ערבוב מושגים...  כולל הוא ביחד את משפטי החשבון (החלק קטן מן הכלל, הכלל הוא סכום החלקים) עם משפטי החיים ומשפטי החברה (מתאספים, למשל, אלף חכמים ועושים שטות אחת, שכל אחד מהם לא היה עושה בלבדו).  שואל הוא שאלות משונות על דבר שלמות החלק בתור דבר עומד בפני עצמו, ושלמות הכול...  מה יהי, למשל, דינו של כור חטים, אם יהיה בתוכו גרעין של דינאמיט, האם אין טפה סרוחה ידועה שוה יותר הרבה מאד מכל האדם...  ואחרי כך בא לידי החלטה ("פרט וכלל" ב"השלוח"):

מעשיו של הפרט אינם חייו בעצם, אלא רק התגלות חייו, ולעומת זה חייה של החברה הם רק מעשיה של החברה...  (השמיעו לאזניכם!).

ומשום מה? משום שאין להחברה שיטת עצבים...  ואם אין לה שיטת עצבים, אין לה מרכז הכרה, ואם אין לה מרכז הכרה, "אין רגשות ונטיות והכרה של צבור".

ואני זוכר, כי בזמן ששררה המודה להשוות את העם (או את המדינה) לאורגניזם שלם עומד בפני עצמו; כשהיו הפילוסופים למוח העם, האכרים לרגליו, השולחנים לקיבתו וכו' והעיקר הכסף – להדם, הנוזל בעורקיו...  נשאלה השאלה: היתכן? הלא היחידים, אבריו של האורגניזם, נפרדים זה מזה?

ועל זה היו עונים אחדים, שזו היא אמנם התעלות של האורגניזם החברתי, שאין לו צורך בחבור אבריו; ואחרים: שגם צומתי-העצבים, הקימים בשיטת העצבים של היחיד, מונחים לא זה אצל זה בלי הפסקה; אדרבה, הצומתים הללו נפרדים הם, והשיטה היא שיטת – נפרדים...

רבותי, עד מתי נעלה גרה? הכלל אינו סכום הפרטים, לא בחיים וגם לא בהרכבות חימיות...

"על כל שעל ושעל, בעלותנו בסולם החיים, מזדווגת אלינו איזו יצירה חדשה, הויה חדשה, ואנחנו רואים מראות חדשים".

 

ו

"עם לא היה" הם חברי, איך הם מתפעלים, איך הם פועלים! איך הם משנים לפעמים ולפתע פתאום את טעמם...  לפעמים עולה על דעתך לחשוד בכשרים: מי יודע איזו עבירה עברו, והם חפצים להנצל משבט מוסר, גלגול שלג או מדידה בחבל.

אחד מחברי נס פעם אחת מאחורי התנור בבית-מדרש קטן של ק"ק מצערה ישר לברלין.  מובן מאליו, שטרם הספיקה לו השעה להכיר את "כבודה בת מלך פנימה" – את ברלין החושבת, האמנותית, היוצרת; את ברלין האורגת את יום המחרת, ראה תיכף ומיד את ה"יד החזקה", הגלויה והחשופה, את ברלין של "כל דאלים גבר", את ה"מפטירין כדאתמול", החונה פה ק"ק "גן-החיות"...  ובכן: שתי שורות נסיכי-שיש ויועציהם, וכובעיהם, וסוסיהם הלבנים...  וגל-עד של נצחון על צרפת, והעיקר – גאון-הדור ביסמארק ז"ל; אין צורך בתשלום דמי-כניסה, כל זה דוקר את העינים...  וראה אותו הצעיר, והתפעל, והשתונן, והתמרמר, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הוי, רבי יוחנן בן זכאי!

וכיון שלאותו האיש היה כשרון גדול אמנותי, יצאו דבריו מן הלב ונכנסו ללבות אלפי הקוראים, ויתפעלו גם הם.  בעל-הבית נאנח, אבל האפרוחים! אלה באו ממש לידי רתיחה, בקורת תהיה! צריך היה להציל לא את הישיבה, כי אם את בית-הנשק.  צריך היה לומר: "אם מצאתי חן בעיניך, אדוני המנצח, תן לי את בית-הנשק, למען נוכל, לעת מצוא...  וד"ל"...  צריך היה להחליף את הדינר בכפתורים מתנוצצים, בבתי-רגלים של פחים מגוהצים.  יד, מורה דרך קדמה, תיקצץ! עשו אגרוף!

ועשו האפרוחים אגרופים...  ונשארה כנסת ישראל בלי יבנה...

_______

ואחד מחברי היה על פי מקרה ולשנה אחת לעורך "לוח", וכיון שכבר עברו עליו רוב שנותיו עם סרח עודף לגמרי, קם וגזר על דברים שבצנעה, ונעשה ה"לוח", רחמנא ליצלן, לסריס.  על הקורא הנכבד להתעסק בישובו של עולם...  הרהורי עבירה קשים מעבירה.  צריך היה לגנוז את "שיר השירים"...

אם הגעת לפרקך, קח אשה וראה חיים.  הקדיחה את תבשילך, תן לה גט בעד ח"י גדולים, וקח אחרת נאה הימנה, ואם מתיירא אתה, שמא יוריד המזבח דמעות, התכווץ וחיה כאותה האשות באופל.  אבל אל תנבל פה בפרהסיא.

ואם בין השמשות לבך כואב או דואב, והכוכבים מתנוצצים ודבר מר לאט עמם, התרחק מן החלון, סוב לך אל השולחן שבאמצע החדר, קרא שלוש פעמים את "חטאות נעורים" וירק שלוש פעמים לכאן ושלוש פעמים לכאן, ושלוש פעמים אל הים השחור, ואמור: הבל הבלים!

ונשארה כנסת ישראל בלי יבנה ובלי שיר השירים.

_______

ועתה עלה על לב שלישי להתחפש ליונה תמה וברה, וליכנס לחורבתנו ולנהום משם: הוי, הוי...  הם חיים ואנחנו מתפלספים...

והוא מוכן ומזומן לגנוז את "קוהלת" ואת "איוב" ואת כל הסכולסטיקא...

עבר הזמן של "דרוש וקבל  שכר", ובפרט כשהקורא הנכבד אינו יכול לעכל יותר...  יש לו כדי שובע...

ואין לכנסת ישראל לא יבנה, לא שיר השירים, ולא איוב וקוהלת, לאיזה צורך?

_______

ורוח חרישית מנהמת, – נשמת הימים הנוראים, המתרגשים לבוא.  נעים האלונים, העומדים צפופים, חרדים מאימת יום הדין, ועליהם נושרים ונושרים מפחד, וצער-העולם עולה כאוב מארץ...  ונפשי בקקרבי הולכת תמס, תמס...  ואיני קשה עוד כארז לעמוד על דעתי.  כשאני לעצמי אדרבה ואדרבה, אבל הקורא הנכבד אינו יכול עוד; חברי המחזיק בדופק הקורא הנכבד יודע, יודע צדיק...  ועלי להמנע מן ההגיון, צריכים מעשים, מעשים...  את העולם ברא אלהינו לעשות!

"אנחנו והם".  אנחנו מתפלספים, והם חיים.

הם חיים והם עושים...

צריך לעשות מעשה, וכאן איני יכול בשום אופן.  את רסן ההנהגה אחזו המיוחסים העשירים, ולמלאכות לפאריז לא נבחרתי, ולא השתגע עוד שום גביר לעשות אותי לאפיטרופוס על עזבונו – ואומר: אצא אל ערי השדה! שם אשמע בעצת  R.  K.  ואכונן חברות מתנדבים מכבי-אש.

אך בו ברגע שלתה בי המחשבה, קפץ עלי רוגזה של ה"רולא".  היא אומרת, שאין שום צורך בחברות מתנדבים לכבות אש.  אם חפצים אנחנו לעצור בפני המגפה של התבערות והשרפות, די להוציא חוק אחד קטן, בעל סעיף אחד קטן, לאמור: "נכסי היהודים אינם מתקבלים באחריות של אש!".  ומרגיש אני שהצדק אתה.

ונמלכתי בנפשי, אולי מונח ביסוד ושורש נשמתי לזווג זווגים.  מאמר ראשי ב"הצפירה": אי אפשר להציל את בית ישראל לא על ידי "מורי-דת-אל" בבתי-הספר הכוללים, לפי שאין לאלה לא חשק ולא פנאי ולא היכולת לעשות דבר של ממש; קורי עכביש, הבל הבלים; ולא על ידי החדרים, לפי שהמוסד הזה אינו מוסד של חיים, כי אם של מיתה יפה באוהל...  ובכן צריך לחבר את ה"חדר" עם "בית-הספר" על-ידי דבק טוב וקשר של קיימא, והיו החדר ובית-הספר לבשר אחד, ונפחו בהבשר האחד רוח-חיים, וילמדו בנינו גם יונית ורומית, גם עברית, את כל החכמות שבעולם עם המעשיות של הבאבאיאגא, ואת הספרות העברית: תנ"ך, ש"ס ופוסקים, אורים ותומים עד ספורי שופמן.  יש מקום בראש.  ובשעת הדחק מצרפים שני ימים ליום אחד...  ולא ייגע התלמיד ולא ייעף.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ואני מה כי תלינו עלי?

טרגדיה גדולה היא, כשאדם פושט יד למעלה לפזר עננים או למטה להמיש סלעים, – ומשיבה אליו לגרש את הזבוב מעל חוטמו; כשאדם חולם, ובחלומו הוא מחריב עולמות רעים ובונה עולמות שכולם טוב ויופי, ותיבת-זמרה עוברת בחוץ ומעירה אותו בזמר של כלה, נכנסת או לא נכנסת לחופה...  אבל רע מזה, אם הידים אסורות גם בנוגע למעשים פעוטים...

ולאידך גיסא: האומנם אנחנו מתפלספים? האומנם טריבוש מתפלסף ולא פשוט חי-מדבר, ומספר את כל העולה על לבו, ואיך די לו בקב חרובין של העולם הזה, ואיך אינו רוצה להחליף את הדינר בשום אופן וצד, גם כשתעשו אותו לעגלון של איזה שר וגדול בעולם...  אינו רוצה.

והקור מתחזק ומתחזק ונוקף בכל אברי, והעלים נושרים ונושרים, והעננים עפים ואינם מתפזרים...  ומבלי חפצי ודעתי שפתי לוחשות תפילה:

– "רבונו של עולם, הוציאה נא את החמה מנרתיקה, יתפזרו העננים ויהי אור לארץ ולדרים, וממילא יהי אור גם לנו!"

אבל תיכף ומיד מרגיש אני, שהתפילה אינה זכה, שה"ממילא" שבה היא מלה זרה לי ולרוחי כל עיקר.  אני יודע, שכל שאינו מתעסק בצרכי הסעודה אינו מיסב בסעודה, שכל מי שאינו עושה עם הצבור, אינו רואה בנחמת הצבור...  שהמלה "ממילא" נדקרה בי בעל כרחי...  בעל כרחך אתה חי, בעל כרחך אתה נדקר...

אבל, סלח לי, קורא נכבד, אומרים שכבר שבעת...  שכבר היו לך לזרא הפילוסופיה, הסכולסטיקא, ובלי ספק גם האידיאות?

_______

ואמנם צדקת.  גם הנסיך משטשירסקי שונא אידיאות.  העיקר הוא הסדר ולא האידיאה.  ובשעת הלחץ, זה הדחק, חותכין את הגנב מן התליה, יקום היינה ויעיד.  מה הן האידיאות? – שואל הלץ המפואר, ועונה: פעם אחת ראיתי חייט הוגה מחשבות על דבר עשית איזה מלבוש, ופעם קפץ וקרא בשמחה: אך זאת היא אידיאה!...  פעם אחת שמעתי את המבשלת מייסרת את בתה הכלה, שלא נכנסה לחופה: "חטפת, ארורה, ובלעת אידיאות והשתגעת"...  ובעל-עגלה כששאלתיו מה זאת אידיאה? ענני: כל שטות שבעולם...

כה אמר היינה.

אבל, כידוע, משענת קנה רצוץ הוא היינה.  מתהפך, עולה ויורד, ולעולם אין אתה יודע, אם תוכו כברו, אם הוא בוכה או מצחק.  עמוד ברזל הוא וויקטור באש, גם כן מחוץ לארץ, אבל זה עודנו חי, וטוב, כידוע, לכלב החי מן האריה המת, בפרט שהאריה מזרע ישראל הוא.  וויקטור באש דבריו ברורים ומוצקים כבתי-רגליו של ביסמארק, ומליצותיו מתנוצצות ככפתורים ידועים...  סובורין חוזר מעט בתשובה, רך כקנה הוא לפעמים, מתנועע לפני רוח, אבל הנסיך בונה על וויקטור באש ולא ימוט.  ומר באש יודע הרבה.  יודע הוא, שהאידיאות הבל הבלים הן.  למשל: "השויון" – הבריאה אינה יודעת שום שויון, הטבע יודע רם ושפל, שא עיניך: הרי הרים וגבעות, הרי רכסים ובקעה; ימים ונהרות ואגמים, ארזים ענקים וחציר האחו.  וכן צריך שיהיו עמים ושבטים מאושרים, רואים חיים, עושים כל ימיהם כחגים, ואחרים מתמוגגים ומתים בחושך, גאיונים וזוחלים...

– וגם זכרים ונקבות! – גומר האורח לשבת.

וכן הוא.

צריך לגרש את האידיאות...

ובכל זאת יש מתפלספים גם ביניהם.

למשל, מטשניקוב, זה אינו בן ברית, ובגידיו אין אף טפה אחת של דם ברית, להפך הוא קצת שונא ישראל, ויושב בפאריז, עיר ואם באירופה, והוא מתפלסף...  מתחקה הוא עתה על חוקות החברה.

לפנים היו אומרים: האדם הוא מדיני בטבע, עתה אנחנו מעתיקים: האדם הוא חברתי בטבע.  מבדילים אנחנו בין החברה והמדינה, הכוללת את החברה וקניניה הפרטיים; ולאו כל עם זוכה לקנינים פרטיים.  אבל חברתי הוא כל אדם, ולאו דוקא אדם.  בדק מטשניקוב ומצא, שהחברה היא חזון נפרץ אצל בעלי החיים הנמוכים.  מתחילה היא יחד עם בעלי החיים, העומדים על הגבול שבין הצמח והחי.

המין היותר נמוך, פטריה רירית, Myksomycetes שמה, מתחבר לאגודה.  גויות הפרטים מתבוללות כמעט לגויה אחת, הנעשית למין חומר רך בלי צורה מיוחדת, ולשם מה? שמעו והתפלאו: לשם אויר ואור! היחיד של המין הזה אינו יכול לעמוד בפני האור והאויר.  מוכרח הוא בחולשתו להסתתר במקומות לחים ואפלים.  אבל כיון שנעשה לחברה, תיכף ומיד הוא יוצא לאור עולם, בוחר במקומות יבשים ואויריים וכו' וכו'...

האלמוגים מתחברים לשם דבר אחר, הם בונים על פגרי אבותיהם.  הם מייסדים את ההווה הרך והנוזל-כמעט ברוח ברדיצ'בסקי, על קשיות-העורף של העבר, שמת והתקשה לעשת והיה לאבן, ועל-ידי זה הם בונים מבצרים בלב ים, וגלים ומשברים לא יזיזום ממקומם...

ויש מין של כמהה, אשר  Botrytis  שמה, וגם הוא חברתי בטבע.  אבל השם ישמרני מחברה כזאת.  צורת החברה יפה היא, פני הצבור – סמל היופי והדמות הנשגבה לו, צורת כוכב.  כל יחיד הוא קו יוצא מן המרכז הכללי...  אבל אין תוכו כברו, ואינו תנא דמסייע לאחד-העם כל עיקר, כי המרכז של הצבור הזה אינו מרכז רוחני כל עיקר, להפך, המרכז הוא בית-הכסא שלהם...  המחראה, להוציא את התפל...  לכל שאר הצרכים היחידים הקוים הולכים ומתרחקים זה מזה, אבל לאותו הצורך הגס שבגסים הם מתרכזים...  וכו' וכו', והדברים יגעים.

ומעצמו מובן, שכאן יכול אני להציב את השאלה: רבי טריבוש, ואנחנו לשם מה מתרכזים? לבנות על העבר, ללכת אל האור או, חס ושלום, וכו'?...

יכול אני לשאול, ואיני רוצה.  חברי אומר, שכבר קצה נפש הקורא בלחם הקלוקל של מהות היהדות, ואני מאמין לו.  הוא אוחז את הדופק.

 

ז

אנחת הנשמה המודרנית נשמעת מסוף העולם ועד סופה.

מה היא הנשמה המודרנית?

לפעמים אילן, ששרשיו בקרב החיים, בתוך העם – מועטים, אבל ענפיו למעלה מרובים, והציצים עליהם יפים, אבל ראש האילן, נושא הכתר הירוק, נוטה לכל צד, לכל רוח מצויה...

ולפעמים סירה קטנה בלב ים, בלי משוט ובלי מצפן! בלי דעת, אם החוף ששם הבית ושם המרגעה, נמצא מימין או משמאל.

ולפעמים אפרוח שנפל מקנו, טרם צמחו נוצותיו, והוא מדדה וצווח, מדדה וצווח ומרעיש ממש עולמות – מקור, מרעב ומפחד...

ולפעמים עקרה או משכלת, נחנקת בחום אהבתה לריק או לבהלה...

ולפעמים בריה ענוגה מאד, שאינה יכולה בשום אופן לטנף את רגליה בטיט חוצות, אבל כנפים אין לה, אין לה במה להתנשא, והיא משוחחת על גגות הבתים ורואה בארובות, מה למטה, ובעבים – מה למעלה, והמוח סחרחר מהעשן, שאינו עשן קטורת כל עיקר...

ואולי פועל, שהשתתף בהריסת מזבח, כרובבים ואלילים, אבל כבר כילה כוחו, ואינו יכול להשתתף בבנין מקדש חדש, ולבו נוקפו לאמור: הרסת ומאום לא בנית! לקחת ומאום לא נתת!

_______

בלב טולסטוי מתחילים עוד בשנת 1875 איזו סכסוכים עם החיים.  כמדומה היה לו שנעצר בדרך הלוכו, שלפתע פתאום חדל מלהבין את תכלית חייו.  כיצד עליו לחיות? מה לעשות? לאיזה צורך? ומה יהי בסופו ו"אחרי ככלות הכול"?

ואז הרגיש, שהוא הולך וקרב אל אסונו, האורב לו, שאין בעתידות חייו דבר של ממש, שאין כדאי...  וכמעט שלא בא לידי שעמום או לידי אבוד עצמו לדעת, והיה מתיירא מפני החבל, שמא ישתמש בו לצוארו, ומפני הציד ביער, פן יהפוך ידו אל מוחו, וכדומה...

זה היה אילן, שענפיו היו מרובים וכבדים משרשיו.

ומה עשה? במה מצא רפאות לספקותיו? הוא ירד אל העם, אל אנשים פשוטים, אל המאמינים, בתכלית הפשטות, אל העובדים והפועלים, טבל במקווה העם ויצא טהור מכל הספקות ולולא אשתו, שעמדה לשטן על דרכו, כי אז היה מפקיר את כל נכסיו והיה לפועל ממש...  ויצא נקי, הוא ואשתו ובני ביתו.  אבל אשתו אמרה: לאו, וכידוע אסור להשתמש בכוח כנגד הרע, ועל כן רק את נפשו הציל.  אינו אוכל בשר, אינו שותה יין, וכבוא אליו אכר עני ושואל מעט עצים להסקה – טולסטוי לוקח את הקרדום ויוצא אל היער וחוטב לו עצים...

ומאז בא אל המנוחה...  אינו שואל עוד לאיזה צורך? צרכי העניים מרובים, והוא מוכן ומזומן לחטוב עצים...

_______

אנאטול פראנס איסטניס הוא ואין לו מגע-ומשא עם אכרים עניים לחטוב להם עצים.  הירידה אל ההמון טובה וקלה ביאסנופולאנקא ולא בפריז, והוא מתגעגע על הנסים ועל הנפלאות...  החיים הפשוטים, הרגילים היו עליו למשא...

ונשמתו כל-כך מפונקת, כל-כך רחוקה מן הפשטות, עד שאינו רוצה בשדוד המערכות באמת.  אינו חפץ כל עיקר שיקרה איזה נס, שייקרע איזה ים סוף, או שירד איזה מן.  לפי שכל מה שקרה לפנים, או שיקרה באחרית הימים, כל מה שהיה או שיהיה במציאות, ימצא לו חכמים מפרשים ומבארים על-פי דרך הטבע, וחדל מלהיות לנס ולדבר נפלא...  יפה הוא השלג באויר, טרם שנפל ודרכו עליו רגלי איש...  חפץ הוא להאמין בנס שלא בא לעולם.  "הולך לו, למשל, דון יואן לשוח על שפת הים, ורוצה לעשן ואין לו אש, ומעבר הים השני הולך איש זר ומקטיר, וקורא אליו דון יואן: אדוני, הבה לי אש! והאדון ההוא פושט יד, והיד מתארכת על כל רוחב הים ונותנת לו אש..." נס, שלא היה ולא יהיה, נס, שאין בו שום צורך ממשי, – ואך בנס כזה רוצה אנאטול פראנס להאמין, בנסים של "אלף לילות ואחד".  קר לו לאנאטול פראנס בעולם, שכולו חוק ודין מפורש, חפץ הוא לטייל בעולם הקסמים, ומבקש לו חום בשביב אש להדליק סיגרה בפי דון יואן...

_______

ובזמן שאספות הנשים מרעישות עולמות, נשמת המלומד וויינינגר מבקשת לה מפלט בהלכות קדמוניות, בדעות נשכחות.  חוזר הוא אל הקבלה של דוכרין ונוקבין.  הזכר הוא החי במציאות, הוא היוצר, החי והמחייה, והנקבה – חומר, קרקע עולם.  הזכר מושל על הזמן, לפי שיש לו זכרון מאחה את העבר עם ההווה ומתאים את שניהם אל העתיד, ועל כן הוא מתגעגע על הנצח, שואף אל האלמות, אל האין-סוף, חיי האשה – חיים בלי זכרון, בלי כוח מאחד את הרגעים ומשלימם על חשבון העתיד הרחוק, על חשבון החיים שאחר סתימת הגולל; חיה היא האשה סכום של רגעים בודדים.  וכיון שאין להאשה זכרון, אין לה יסורי העבר ולא תקוות העתיד.  רגעי חייה – רסיסי טל על הדשאים, שביבי אש מעל לגג החרש.  הגבר הולך מן העפר ואפר אל האלוהים, והאשה חיה כמו שהיא, היא אם או – הטרא, בלשוננו – זונה...

וגם אהבת האשה גרועה היא מאהבת הגבר.  הגבר אוהב את חום האשה, את יפיו של החום הנעלה אשר בקרב נשמתו, שהוא מלביש בו את אהובתו, והאשה – את חטא הגבר, את ירידתו ונפילתו.  הגבר אינו חומד ואינו מתאווה, והאשה – חומדת ומתאוה.  אהבת הגבר – אהבה זכה ונקיה, גדלה על ידי התרחקות ומתמעטת על-ידי כל התקרבות קלה, והאשה להפך: אוהבת היא את בעלה יותר מחתנה...  כי מכל החושים התפלג בה החוש היותר גס – חוש המשוש...  ועל כן היא זונה, וכל היותר – אם.

ואין בהאם שום דבר שבקדושה, כי קיום המין אינו תכלית, אינו קדוש כל עיקר.  להפך...  ופה אנחנו נופלים אל הפחת! מה הם החיים? הכחשת הנצח והאין-סוף! חטא אדם הראשון! אי אפשר להוליד בלי מיתה.  כל הולדה היא מיתה כוללת או חלקית.  ועל כן הגבר, השואף אל הנצח, אל האלמות, אוהב את הצניעות, את החום, והאשה – הזונה –האם – את המות, את ההולדה, את הירידה ואת הנפילה, כלומר את החטא...  כי האנושות – חטא!

מה הוא האדם החי והמוליד? קריעת הנשמה מן האין-סוף וכו' וכו'.

_______

לא לחנם יושב מר אליעזר דוד פינקל ב"הצפירה" ודורש בטלפאטיא! הגלגל חוזר! הנשמה המודרנית, אותה הנשמה, שהרסה את המקדש ואין לה כוח עוד לבנות מקדש, שבה להתעופף על משואות המקדש השומם.  קר לה, והיא מבקשת איזו גחלת בתוך גלי האפר.  אחרים בונים מקדש, והיא עוטיה על הקברים, דורשת אל המתים...  מתגעגעת על הנבואות ועל הנסים והנפלאות...

גם חכמת הרפואה שבה אחורנית...

זה לא כבר נגלו המיקרובים והיו לסבת כל מחלה וכל אסון בגוף החי, והנה התעוררו ישני עפר, בעלי ה"נוזלים הרעים" בגוף.  חכמים גדולים מעידים: פלוני נפל למשכב וכמעט שלא נותרה בו נשמה, והנה נפתח בגופו מקור מוגלה ושב ורפא לו.  ובא הרופא וחבש את המכה, ונפל האיש למשכב שנית, ונפתחה לו המכה ונרפא, וחוזר חלילה...  ועתה הולך האיש ומכתו וחי...

כן, אין אדם חי בלי מכה, אסור לחבוש! אין העולם קיים בלי מוגלה וסחי ומאוס, ואסור לנקות...  המיקרובים יורדים מעל הבמה, אספות הנשים בכדי; אנו יש לנו זכרון המאחה את העבר עם ההווה ומגלה דרך אל העתיד, אל האלמות, ואם אין מה לאכול, עוטים אנחנו על פגרי העבר...

ושאל גם את הצעיר שבצעירים ויגד לך, לא מה שיהיה, כי אם מה שהיה!

לפנים היה האדם ערום בגן עדן.  לא היתה לו שום זכות על שום דבר, שום דבר לא היה שייך לו לבדו וכו' וכו'...

 

ח

...  ולאו דוקא בחג ומועד, בין המצרים – בכל תקופות המעבר אומרים "על-הנסים", מתפללים לנסים, מתגעגעים לשדוד המערכות.

– אבל, לאו כל יומא מתרחיש ניסא!

צדקת, קורא נכבד.  עודך זוכר, הנך מן "הבונים על העבר" שהתקשה, או מן "היהודים של גירסא דינקותא".  אבל גם אתה חי בין המצרים, בין עולם חוזר לתוהו ובוהו ועולם חדש מתהווה, וצריך אתה לומר על הנסים, להתפלל על הנסים, הלא בעל-הבית אתה, ונקל לעייל פילא בקופא דמחטא, מלהעביר אותך ואת ביתך אל העולם החדש המתהווה.  ובכל יום ויום מתרבים המייחלים לשדוד מערכות.  ולאו דוקא מפונקים כאנאטול פראנס.  אלה, כפי שהזכרתי, חפצים בנסים של מה-בכך, בנסים של שעשועי-ילדים, ברגע של הפקר, ברגע של חירות מן הטבע והגיון הטבע, ואינם רוצים, כפי שאמרתי, דוקא בנס כמו שהוא.  מסתפקים הם באמונה בנס.  יש מבקש עושר, ויש הולך לישון ומתגעגע על חלום על אודות העושר.  ויש אומר: מי יתן ואשתגע, ואחשוב את עצמי לגביר עצום.  הכול הולך למקום אחד.

גם הכלב, במשלו הידוע של נורדוי, מייחל לנס, טובע הוא במצולה ומתמרמר: היתכן שאטבע? על-פי חוקי הטבע מחויב הוא לצלול למטה, למטה, אבל הוא נלחם בשארית כוחו עם החוק, וככלות כוחו הוא מקווה לנסים.  כן, גם הוא מקווה, כל כלב טובע מקווה.

ויש ילדים קצרי-רוח היראים מפני האמש, מפני הליל הקודם למחרת היום, ליום חדש ואור חדש, וכשהם רואים את השמש שוקעת במערב, הם רצים אחריה בתקותם: שמא יתרחש נס, שמא לא תשקע.  ולפעמים הם פונים כה וכה ומבקשים סולם לעלות לפאת מזרח, וחבלים – להוציא את השמש השוקעת מנבכי הים...  כן.  בדבר קטן הם רוצים, בנס של "שמש בגבעון דום".  אינם רוצים ביום חדש, אלא בתחילת היום הרד, השוקע, ההולך למות...

ויש ילדה קטנה...

אבל את הילדה הקטנה אינך יודע, קורא נכבד, ועלי "להציגה" לפניך.  קטנה היא ויפה ויחפה.  ויחפה היא לא מאונס – אביה יש לו שני בתי-חומה בק"ק וארשא ומעון-קיץ פה ק"ק פאליניצה.  יחפה היא על פי מצות הרופא, הדובר בשם ההיגיינה.  ולהנערה עינים גדולות וטובות, מביטות על הכול בחסד ורחמים ובמעט השתוממות.  איננה יודעת עוד את ההגיון – הכול נס, הכול חדש ומחודש.  והיום בהיר וחם – זהב נתך באויר העולם.  והיא הולכת בין חציר האחו, הרחק מעט ממעונות הקיץ.  הולכת היא, ובידה הקטנה, יד שיש אדמדם קצת – גבעול חציר-אחו, גבעול שהניץ, ועל הגבעול – צפורת ישנה...  הצפורת – צפורת-ליל, ישנה היא ביום וערה בלילה, כשתשקע השמש וישפך כסף הירח במקום זהב השמש, תעור הצפורת לחיי ששון ושמחה ותנועה רבה.  אבל הילדה אינה יודעת מזה.  כמדומה לה, שהצפורת עודנה גולם בלי רוח חיים.  נגמר הגוף ולא נופחה בו עוד נשמת חיים, והילדה בין המצרים, יש בה געגועים כהים, אבל חזקים, והיא חפצה להחיות את הגולם, לעשות נס...  ונושאה היא את הגבעול עם הצפורת הישנה, והולכת היא בלאט, בלאט, ועיניה הגדולות מביטות על הגולם הישן, וכנפי חוטמה היפה רועדות, נושמת היא מנשמת אפה על הצפורת הישנה, חפצה היא בתחית הגולם...  וראשה בגולת כותרת הזהב כפוף על הצפורת באהבה, בחמלה ורחמים...  ותשוקה רבה לעורר חיים חדשים, וכשיהיה הנס, כשתגע באצבע קלה בצפורת, ותעור, אז – יעוף לו הנס, תעוף הצפורת ואיננה, והיא תשאר לבדה עגומה, בודדת, עד אשר תמצא גבעול אחר עם צפורת ישנה אחרת, ותקוה לנס אחר, וכה יהיה עד – עד אחרית ימי הגעגועים, עד שתהי לבעלת-בית, לעקרת בית, הלא שני בתי חומה תירש...

וגם אדם פשוט מתגעגע לפעמים על הנס.  למשל, איש ישר; אדם שלא עשה עולה גדולה מימיו; דבר לא היה לו עוד עם שופטים ושוטרים, הולך הוא תמיד למישרים, עקב בצד אגודל, על הגבול שבין דיני ממונות ודיני נפשות, ומעולם לא נטה לשמאל.  יודע הוא, שיש דין ויש דיין, שבידו ספר עב וגס, ובו עבודת פרך, מלקות וכדומה...  ופתאום תאוה גדולה: אלף דינרין! והרג את הנפש, וכיון שהרג – נתהוה שנוי ערכין...  ובקרבו נוהם הכלב הטובע במצולה: היתכן? האפשר הדבר, שאני טובע? האין מפלט? האי-אפשר שיקום המת וחי, ויושיט יד, וימסור לי את המעות במתנה? והוא מתפלל: רבונו של עולם...

ואם אלפי פעמים נשבע טולסטוי שהתפשר על צד היותר טוב עם ההגיון של הטבע, עם ההגיון של שמש שוקעת במערב ושמש עולה במזרח; של עולמות חוזרים לתוהו ובוהו ועולמות חדשים, יוצאים כנגדם מן התוהו ובוהו, ושהוא מוכן ומזומן בכל רגע ובכל שעה לחיי העולם הבא, שעל פניו בת-צחוק מוכנה ומזומנה לקבל בה, בסבר פנים יפות, את בעל אלפי העינים הגדולות; מאמין אני בכל זאת, שבחשבון לבו עמוק-עמוק נחבא הכלב הטובע במצולה וקורא: היתכן?! היד ה' תקצר? האיני כדאי להיות יוצא מן הכלל.  להעיד על הכלל? וגם על עולמו הוא חס...

היום רד, האדם החי כיום – נוטה למות, העולם חושב לחזור לתוהו ובוהו; מי שיש לו כנפים לעוף אל עולם אחר, אל יום אחר, וינצל – הוא יעוף, ומי שאין לו – פורש כפיו ושואל נסים ונפלאות...

הוי! רעם בגלגל, "קול המון – כקול שדי" קורא בכוח: חתמתם שטר חוב, הגיע זמן הפרעון! כתבתם "ואהבת לרעך כמוך" ועוד דברים טובים ונחומים כאלה, הוציאו את טובכם ונדעה! קראתם: מי ערום ונלבישנו, מי צמא, אתיו ושתו! וכל דכפין ייתי ויכול...  וכדומה, הנני כי קראתם!...  ויחרד הנביא, אשר חזה את הטוב ואת החסד והרחמים, ויאמר: אבל, אל תשלחו יד! אל תתנגדו אל הרע בכוח...

כלומר: מה שאמרנו הוא לאו דוקא...  לא בחוזק יד.  אפשר על-פי נס...

וגם יוליאנוס קיסר התגעגע על הנסים...

עולם האלילים נופל למשואות.  על הר האלים רועים כבשים ובני צאן, בקרנות מזבחותיהם אוחזים אך ההולכים למות, אבל יוליאנוס קיסר אינו רוצה בהכרח ההגיון, הלא פורפירא על שכמו וכתר מלכות בראשו, והוא חובש זר פרחים לראש המתולתל, לוקח כוס שכר ביד חזקה – יד מלכות, וקורא: עוד יומו של יופיטר גדול, עוד מלכות באקכוס קיימת, דומי, שמש שוקעת! אבל העולם, שצריך היה להחרב – נחרב, ויוליאנוס הכופר נקבר בתוך משואותיו...

אחד חכם היה – הוא בלעם הרשע! זה הנופל עם משואות מואב היה גלוי עינים!

שוקעת שמשה של מואב, חלחלה אוחזת את עולם הערבוביא עם פרשת העריות.  עם חדש, מסודר למשפחותיו ולשבטיו, עולה ממצרים.  קצרה יד בלק בן צפור לעצור בעד הרעה, אבל הוא מתגעגע על הנס, הכלב הטובע שבו קורא: היתכן? יבוא בלעם ויאור!

והוא בונה מזבחות ומעלה עולות: אורה, בלעם, אורה, אש וגפרית תחת לשונך! לכה קבה לי, עצור את היום הרד!

אבל חרוץ-עתיק הוא בלעם.  הוא יודע את ההגיון.  היום חייב לפנות, שיהיה ערב, ויהי בוקר, יום חדש – – –

– מה אקוב – ולא קבה אל...

והוא פונה אל המדבר וקורא:

– מה טובו אוהליך, יעקב!

 

ט

בימי ילדותי (או: כד הוינא טליא), איני זוכר מתי: קודם "נעילה" או ב"הושענא רבה" (מרוב טרדות הזמן נחלש כוח זכרוני) נקרעו השמים לנגד עיני ועיני חברי מן החדר.  אחד מחברי צוח:

– רכב!

כי כל תאותו היתה להיות בעל-עגלה, להיות רוכב ומנהיג, והעיקר לשרוק בשוט באויר, למען ישמעו וייראו.

השני, בעל-גאוה בטבעו, אוהב להתעלות ולהתנשא על הכול, קרא:

– מנקה ארובות!

והשלישי:

– רב!

זה שם עינו בבת החופ"ק וביקש להיות חתנו.  וכיון שידע שהחופ"ק הזקן מבקש בעל לבתו וממלא מקום לעצמו בגוף של בחור אחד, צוח: רב!

אף אני, שכבר היה לי מגע-ומשא עם הספרות, קראתי:

– פיליטון!

ידעתי שכתיבת פיליטונים היא מלאכה נקיה וקלה, מעין החלקה על גבי הכפור.  קפיצה לכאן וקפיצה לכאן; חטיפה מעתון זה, שריטה לסופר פלוני, לקיחה מספר אלמוני...  קדירה בידי, וכל מה שאני פוגש על דרכי אני חוטף ונותן לתוכה: מעט חלבנה או קטורת אחרת, איזה צל של עורב פורח, אנחת איזו דלת סובבת על צירה, קו אור של כוכב נופל, שנשבר (רצוני לומר: הקו) בירוקה שעל המדמנה, פהוק גאיוני של בעל-בית אחרי מרק בעל אלפי עינים כמלאך המות – כל מה שאני רוצה...

והנה בנוגע לחברי, תאותם לא נהיתה כדבעי.  ה"רכב" היה לסוחר-הכפר, נושא ונותן בביצים ועורות-ארנבות, ואף על פי שהגיע לידי "קוביטקא" וסוס עיור, איני מתקנא בו...  בין "מנקה" ו"ארובות", אף-על-פי שנקראו בנשימה אחת, שבו השמים והתאחו, והיה חברי זה למנקה ומוכר מעים של בהמה דקה.  והשלישי, רחמנא ליצלן, נפל מן הגג ומת, את קריאתו: "רב" פירשו שם באופן אחר ואמרו, שיש לו די! אבל אצלי לא היו לא סכסוכים ולא מניעות והייתי למה שביקשתי, לבעל מלאכה נקיה וקלה.  שם הבינו אותי ואת הגיגי ואת רמזי על צד היותר טוב...

האם שמח אני בחלקי? זאת היא "שאלה אחרת".  נעלה מעל כל ספק, שהמלאכה נקיה וקלה.  הגעו בעצמכם: במזרח הרחוק אש אבדון יוקדת; אחרי כן, עיני העולם נשואות אל הדוקרב בריחוק מקום, שבין האב הקדוש ברומא והאפיקורוס הנודע קומב בפאריז.  העולם מזדעזע גם כן לקול הנשים, שהתאספו זה לא כבר והחליטו בפעם המאה ועשרים, לבלי תת מהיום והלאה יקר לבעליהן...  וחישבו עוד ומצאו, שהפחם בכדור ארצנו הולך הלוך וחסור; והרופאים בצירוף בעלי המוסר מרעישים עולמות על דבר המחשבות המגונות המתרבות משעה לשעה; והסטאטיסטיקה מוכיחה, שהאדם צריך לחיות לכל הפחות מאה ועשרים, ואנחנו דעתנו קצרה וימינו קצרים; ועל חופי צרפת הפועלים שובתים ואינם רוצים להתעסק יותר בבנינו של עולם על פי התנאים הנאותים, והבטלה, כידוע, מביאה לידי שעמום, והשעמום, חס ושלום, לידי גזל ועריות...  ובכל זאת, כשאני רוצה, אני מניח את כל דאגות העולם, את כל הסלעים הכבדים, המעיקים על חזה האנושות, ועוסק בדברים של מה-בכך.  יכול אני, למשל, להתעסק בהמחאה הגדולה, שערך חייט ידוע באמריקה, כנגד המספרים, המתארים את בגדי הנשים לכל פרטיהם ומעלימים עין מבגדי הגברים, ומזה מגיע היזק להגברים בכלל, להחייטים בפרט, ועל אחת כמה וכמה להמספרים, המקבלים שכר לפי מספר האותיות או השורות, והמקצרים במקום שראוי להאריך...  יכול אני גם כן להתענין בכובד-ראש בשאלה אחרת: מדוע אין המספרים שלנו "מציגים לפנינו" את החדש, את המתהווה! מדוע דורשים אך ורק אל המתים, יונקים מן הקברים – בחורי-ישיבה, חסידות וקבלה, ואין גבור ציוני.  אמת, הכל יודעים שאין מספרים לעתיד לבוא, כי אם באגדות ומשלים, ואת אלה אין אנו חסרים, אבל מה בכך? הכל יודעים ואתה דרוש וקבל שכר! יכול אני גם כן לשאת משא נכבד על אודות הנסיכה לבית קובורג או הגראף בנינסקי, ועוד ועוד, אבל – –

אבל המלאכה נקיה וקלה, אמת! אך האחריות מרובה! ומשום מה? חברי מצרפת מורה באצבע על ההתחרות.  יכול להיות, יש התחרות טובה והתחרות רעה, יש מתחרה בטיב הסחורה ויש בהוזלת המקח...  וההתחרות האחרונה משפילה אותנו, הן ברוחניות והן בגשמיות, עד הדיוטה התחתונה, אבל יש דברים מגונים מהתחרות...

כותב אני, למשל, פיליטון, כלומר: עושה אני קפיצות...  מוריד אני את מזלגי אל קדרת העולם ומוציאו בחזרה.  מה העלה המזלג? על-פי מקרה עלה הכתוב "בראשית ברא".  פסוק ידוע לדרדקי.  אבל מה בכך? מן הפסוק הזה יכול אני לעשות קפיצה קלה אל "החומר והצורה" או "הגוף והנשמה", מהם אל הטלפאטיה, ממנה – אל מורה-השעות היקר (חמשת אלפי רובל!), אשר הראה יהודי ארמני להסופר המהולל קנוט המסון (שימנה בקרוב בין עוזרי "הדור", כמוריס מטרלינק) בנסיעתו לקוקו...  ומזה – אל בית הנשים בקונסטנטינופול, ומשם אל החלומות וההזיות, וההפקר...  עד סוף כל הדורות, אבל לפתע פתאום קול קורא:

עמוד!

והקול קול אחד מחברי, כלומר: קול רעם בגלגל.  כי חברי אינם יכולים לדבר בנחת כהחכמים הקדמונים.  כשהם מבקשים פת לחם, מעט מים או מעלה-עשן, או מהרצען, שיתקן את בדק הבית על רגלם, הם גם כן מרעימים, כאילו עליהם להפיל חומות יריחו...  ובאותו הרגע יד חזקה אוחזת בערפי:

– מה אתה רוצה, גזלן?

– מה אני רוצה? חזיז ורעם! הרבה אני רוצה! הוה יודע ש"בראשית ברא" הוא אך התחלת הספר; וסוף הספר "לעיני כל ישראל"; ובאמצע – תרי"ג מצוות, שאתה מקיים ושאינך מקיים, וכל ספורי "מוריה", אך בלי ציורים...  והמהדורה האחרונה של הספר היקר הזה "נדפס" ביוזפוף כמו שנדפס בסלאבוטה; והיה לנגד עיני, לפי שהבחור הזעצער מכירי הוא, ונודעתי לו ברישיליא, מעצמו מובן בפאריז...  לפי שגם הוא היה איזו חדשים בפאריז...

והגשם שוטף ושוטף, וכשנמלטתי מהגשם הסוחף – נפלתי אל הבור...

כידוע, העיקר אצל בני גילי הוא חוש הריח (השם ישמרני מחוש המשוש שלהם, ממש בעלי-עגלות!).  ופעם אחת שכבתי בין הערבים וישנתי, ובחלומי ראיתי מכונת תה מועפה ביעף מידי אשה ענוגה בעלת עינים צורבות לראש גבר קודר ושוחח...  וזה האומלל (אני שומע בחוש) נאנח מעוצם הכאב ועודו מתנצל:

– אבל אשתי, יפתי, מה אני אשם, והלשכה השחורה בגדה בי; וכשפניתי אחר כך אל החדשים, אל הצעירים, פנו לי עורף...  לא האמינו לי...  מה אני אשם?...

ותיכף ומיד הריחותי ריח נבלה, ריח פגר משונה.  והנה להודיע בשם ומקום אי אפשר, לפי שלפעמים החלום כוזב והחושים מתעים, אבל מיראה, שמא יקדמני אחר, דברתי ברמיזה: "רבותי, הכונו להלויה, קראו: צדקה תציל ממות, כרו קבר...  ריח נבלה עולה באפי"...

ואני הולך בחוץ ובני מעי ששים ושמחים על הרמז היפה, ועוד פעם יד אוחזת בי:

– רע לב! למה קראת לי "נבלה"?

חברי הנכבד, מי הגיד לך, שאני רע לב? להפך אני טוב לב.  ואני מכבד אותך והעיקר את עוזריך, את מוריס מטרלינק, למשל, ואת קנוט האמסון ואת הגדולים והטובים שמחוץ למחנה.  ומכיר טובה אני לך בעד האשנב שקרעת לאירופא...  מודה אני, בעל כרחי מודה אני, שהנך איש חי, רב פעלים, גדל עצה ותושיה, ו"הדור" שלך יחיה ויראה הרבה דורות.  לא אתה הוא הנבלה, חס ושלום, ל"המליץ" כיונתי, ל"הטאג".

ורעי פונה אלי עורף וקורא ברוגז:

– איני מאמין לך, ב"נבלה" כיונת אלי, – אלי.

והעיקר, שכבר מסר את תשובתו אלי לדפוס...

והמאמר נדפס! ורץ אני הביתה לערוך מחאה, ובביתי יושבת ומחכה לי אשה כבודה, מסורבלת בשר ובגדים נאים, אך עיניה אדומות קצת, כמדומה לי, מכעס.

– את מי אני מתכבד לראות בביתי?...

– את דודתה של העלמה הענוגה והיחפה, יורשת שני הבתים בק"ק ווארשא, זו המעירה את הצפורת על גבעול חציר האחו – – –

– אה! – אני פוער פה מבלי דעת מה לעשות...

– באתי להגיד לך, שאין זה דבר יפה, שאין זה אלא רכילות ודבה נמאסה...  שהבתולה עומדת להנשא, שזה יזיק לה מאד, כלומר להנכבדות...  שהכול מורין באצבע – – –

מעצמו מובן, שנסתי מביתי כנס מפני הארי...

כן, המלאכה נקיה וקלה, אבל האחריות גדולה...  אך זאת נחמתי: במאמרי האחרון כיונתי לדעת הגאון מוריס מטרלינק, הוא בא אלינו ו"עלה זית" טרף בפיהו, כהיונה על מי המבול – –

–אל תיראו – קורא גם הוא – יש אחרית ויש תכלית טובה.  העולם מתפתח...  אין השד נורא כל כך...  בהרף-העין, שאנחנו חיים בו, עולים מסביב יסודות חדשים לבנין תקותנו לעתיד לבוא...  מאות ואלפי שנים חיינו אנחנו על כדור ארצנו, וכפי המדומה, הסכנות היותר גדולות כבר עברו עלינו בשלום...

לכאורה אמנם עוד הסכסוכים גדולים ובלתי נעימים, והקוצים והצנינים רבו למעלה ראש, אבל – אומר מטרלינק – "די בהמצאה אחת קטנה, בהתגלות איזה כוח טבעי חדש, בהודע לנו איזו סגולה חדשה של החומר ליישר את כל ההדורים..."

והדברים היגעים אבל המתוקים מדבש יבואו בעזרת השם יתברך בחוברת הבאה (או הבאות) של "הדור", בתוך האשנב הפתוח לאירופא, ומשם תרדו את הדבש, רוצה אני בכאן אך להזכיר, שזה כבר הבטיח לנו ברטולט להוציא לחם מן הקוצים...

להאריך איני רוצה; ברטולט יושב בפריז, והוא קנינו של  a la...  ואיני רוצה להתחרות.  ובהשאלה: מה יאכלו אז החמורים? – יתעסקו נא החכמים שממעל להקו.

 

י

כשאמרתי, שאיני שונא ל"הדור", שאיני חפץ, חס ושלום, במות המת, לא לצתי, ולא מליצה ריקה נזרקה מפי.  באמת ובתמים אני מתפלל בשלום "הדור", בשלום האשנב היחיד שנפתח אצלנו לאירופא, וביחוד – בשלום ה"עוזרים" מחוץ לגבול.  "הספרות – כמו שהעיר בצדק מר ל.  ברג (במאמר "הבקורת והגזע", "הדור" חוברת ט"ז), – אינה מין נחל, שאינו עובר לעולם את הגדה, כי אם ים, שמשבריו מתפוצצים אל כל החופים הרחוקים, וגליו שבים אליו מכל קצוי ארץ".  אין השתלמות בלי תערובת מן החוץ, ואין התפתחות בלי קנינים מן הצד.  כי נפגש אדם באדם, משפחה במשפחה, עם בעם – התעשרו שני הצדדים.  "בהכניסנו – אומר להלן מר ברג – אל תוך ספרותנו את אמרסון, אנו מכניסים זהב משלנו אך במטבע חדשה.  ובאמת: האין מטרלינק, הקרוב ברוחו להמקובלים שלנו, אחד מאתנו? ואם יקומו אצלנו מחקים ויחקו אותו, האם לא יחזירו לנו משלנו?" מודה אני גם כן, ש"החפצים אך ורק בספרות לאומית, רק משלהם בעצמם, אך במה שאין לזרים חלק בו – אינם אלא קנאים, שאינם מבינים את דרך הרוח".  "לא זאת היא הסכנה, שהכנסנו אל הספרות דבר החסר לנו מן החוץ", אלא זאת, שאנחנו ממלאים את החסרון בחלופי דברים, בסורוגאטים, בדברים של מה-בכך, שאנחנו יוצרים לנו גדולים וטובים מן האין והאפס...  שהשוק מתמלא בהומבולדים יהודים, שקספירים יהודים וקאנטים יהודים, בלשון של סגי נהור או של שמור ואשמור לך...

אומרים ש"הדור" חריף קצת; מה טוב.  אחרי מלאי את כרסי ממרק-העצמות של הקדרות היומיות, מבשרא דתורא, נא וצלי, של "השלוח", ומשאר הירקות שבירושלים ולונדון, משתוקק אני ל"הדור" – לנתח קטן של גבינת רוקפורט, ואוכלו לתיאבון.  ריחו נודף קצת, אבל לעכול – חד בדרא!

אומרים, שהוא עז-פנים קצת; מה בכך? מיגו דחציף – יש לו כוח גברא.  הוא בעל אגרוף וצפרנים...  אמנם, אין "הדור" עד עתה לא נמר ולא ברדלס, אבל גם השועל אינו כבש שנוצר לגזיזה ולשחיטה; אינו חי ואינו מת בעדר, ואינו מעלה אבק ברשות הרבים ב"ראש כלפי זנב"...  בלעדיו – דממה.  האגם מלא ירוקה.  והדממה, דממת ליל-חושך, מעיקה ולוחצת.  היריות של המתנדבים: מלחמת האחד כנגד המזרחי, השני – כנגד יעב"ץ, מחול "כף המבשלים" עם ה"אורח לשבת" – כל אלה מפריעים קצת את הדממה, אך לרגעים קטנים, ואחרי כן – שעמום, מרה שחורה...  אלה הם שופרות של אלול, ולא חצוצרות מלחמה...

וצריכים אנחנו גם כן לעין רואה, לאוזן שומעת.  התעשיה והחרושת נזקקות לבית-דין של מסחר, השוק – למשגיח על המידה והמשקל, בית-המדרש – לחייט קופץ בראש, לעצור בפני ה"מזרח" השליט...  ולנו נחוץ איזה "הדור", איזה שופט ושוטר ובא בטענות...  צריך פעם בפעם לשרוט, לתקוע לתוך האוזן, לזרוק נעל או בצל מרקיב, – לעשות מעשה, לעורר את הישנים והבטלנים, ואם לא, – תמלא את הבית אך נחרת עצלים ושיחות דרדקי...

אבל "הדור" עוד לא הגיע אל השלמות.

מר י.  א.  לפידות חוקר בחוברת הכ"ו את אחד-העם, כלומר: אוחז בערפו ומורידו מעל כנו הרם...  "אחד-העם לא ברא יש מאין, לא המציא שום דבר חדש.  השקפתו על העולם או על החיים, או על העם, אינה מקורית.  אחד-העם הוציא השקפה בלה מבית המדרש הישן, שפשף מעליה את החלודה, עשה לה ברק, ונתעה להאמין, שהביא פנים חדשות".

"לכל היותר הוסיף נופך משלו: איזה תבלין חדש, איזה הסבר מודרני לדוקטרינה ישנה, והוא חי באמונתו שנתן תוכן חדש או הגיון חדש לקיומנו בתור עם".

ואמנם "נמצאו תמיד יחידים, אשר ידעו היטב את תולדות ההגיון הזה ואת מקור מחצבתו, ואת ערכו בחיינו ההוים, ואת החלק המקיים שבו, – והם לעגו לו ולחלומותיו ולדמיונו התמים...  אבל הרוב, המפלגה הבינונית שלנו, החוג הצר של בעלי-הבתים הרומנטיים, שיחיו, אלה, אשר פיהם פתוח תמיד לבלוע כל מזון נוח להתעכל, כל שטחיות קלה, מקושטת בעמקות דיליטאנטית – אלה הלכו אחריו כבהמה בבקעה.  ובכוח זה נתפשט האחד-העמ'יזם בכל תפוצות ישראל..."

ואני חושב, שלא בזה תלויה השפעתו של אחד-העם.  הוא השפיע, לפי שהיה הראשון (אם לא גם האחרון) בבעלי המאמרים, אשר האמין במה שהוא אומר; ועל כן הדברים שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב.  הוא היה הראשון, אשר דבב את דבריו באמונה ובתום לב, ובתור הלכה למעשה, ולא לבדח את דעת הקוראים...  אחד-העם בתור איש פרטי, אחד-העם בתור בעל משפחה, אחד-העם בתור עסקן צבורי ואחד-העם הסופר, הם אחד-העם אחד.  אחד-העם הוא איש שלם, בעל דעה אחת ומידה אחת! אחד-העם חי באמונתו ופועל על-פי השקפתו, בלי נטות ימין ושמאל, בלי פנות כה וכה לראות, אם מצאו דבריו חן, בלי השאיר לו פתח פתוח לשוב אחור בכל רגע ובכל שעה; הוא שורף את אניותיו על הים והולך לנצח על היבשה...  כן, אחד-העם אינו פילוסוף עמוק ולא חידש דבר וחצי דבר, אבל גבור הוא בגבורי הרוח, אינו מצחק, אינו מהתל, אינו ממתיק את דיניו, אינו מבליע בנעימות את המר והחריף, אינו נרתע לאחוריו ואינו משאיר לו לעצמו איזה פינה נסתרה בדעותיו, ועל לשונו – איזו מלה מסוכנת...  מגיד הוא תמיד את כל רוחו, מתחיל ומסיים – קו ישר באמת...  ועל כן פעל והשפיע, והיה למנהיג.  אמנם אנשי חילו מועטים, ולא רבים הם הסרים למשמעתו, לפי שאינו מבטיח הרבה, לפי שאין מתן שכר בצדו, אבל הלא הגיעו הדברים לידי כתיבת "סוציולוגיה של אחד-העם" שלא על-ידי בעל-בית רומנטי...

עד כה מגיעה השפעת אדם ישר! הרוב הגדול בוטח בהמובטח, מאמין בהאמון...  הרוב אינו נוכח, כי אם מתפעל.

ואותה האמונה בעצמו, אותו הבטחון בדבורו, חסרים ל"הדור"...  ועל כן הוא מניח טלאים על גבי טלאים, ועל כן הוא מקצר במקום שראוי להאריך, ועל כן הרבה נשאר על לשונו, שלא נמלט מפיו, ועל כן הוא סותר את עצמו...  ועל כן, כמדומה לי, אין דבריו נשמעים.

המון תהפוכות.  המו"ל אינו מאמין במציאות העם, בישות הספרות.  העם אינו עם.  ספרותו אינה ספרות, והתנועה (איזו שתהיה) אינה תנועה.  להד"ם! ומה הוא "הדור"? "כתב יושר"? מין ספורט? קול קורא במדבר? לא נוצר "הדור" אלא להוכיח על אפיסת הכוחות, על הגסיסה...  רבה היתה שמחתו של בעל "הדור", כשהודה גם בריינין על ההעדר והבטול, כשנהפך "זה האופטימיסט בהקדמה ללוח היובל של "אחיאסף" לפסימיסט ב"הצופה", בנוגע להתפתחות הספרות! גם עיניו של זה נפקחו!" השומעים אתם? ובכן אין כול.  אין גם שינים לכבוש בהן את המקלט הבטוח אחרי מות המנהיג, כחפץ האורח-לשבת! ובאותו "הדור" חולם, כאשר הזכרנו, מר ברג על דבר התפתחות הספרות על-ידי הרכבות של תרגומים; ובאותו "הדור" יושב מר לפידות וקורא:

– תנועה! תנועה! תנועה! בקול של "קדוש, קדוש, קדוש"!

"הצרופים והשמות כעין מוסר היהדות, הרוח הלאומית, האישיות הלאומית" – את כל אלה יקח אופל; די היה לצרה בשעתה, כשצריך היה "להסביר לנו, על מה אנחנו מומתים זה אלפי שנים, לשם מה הננו מעונים ועל מה אנחנו צריכים להגן, למען הנצל מן הכליון, ואולם אין כל אלה ערכי חיים!" – אומר מר לפידות.

הדבר תמוה ומתמיה קצת.  איני תופש, לשם מה עלי להגן על דבר שאין לו ערך חיים.  אבל לא זה הוא העיקר, שבשעה שהמו"ל נשבע פעם בפעם בנקיטת חפץ אחר, שאין כל תנועה, בא מאמר ראשי ב"הדור" וטופח על פניו, ואומר: יש תנועה! מר לפידות אומר, שאין ערך חיים כי אם להתנועה! ושהפורמולה הזאת היא יותר פשוטה ויותר בריאה מכל השמות והצרופים! "כי אולי התנועה לשם חיים אינה שווה פחות מהחיים בעצמם".  עוד הפעם הדברים תמוהים קצת.  השקפת חיים בנויה על ה"אולי"...  תנועה אולי לשם תנועה, מי יודע, אם לא טובה היא התנועה לשם חיים, כהחיים בעצמם...  אם, למשל, ההשתדלות לשבור את הרעבון פחותה בערכה מן השובע.  אבל העיקר, שלהכעיס את המו"ל ואת ה"בעבע" או ה"דעבע", אומר מר לפידות, שיש תנועה.

"אנחנו מתנועעים...  אנחנו דורשים...  אנחנו שואפים..." מר לפידות מסופק הוא אך בתכלית הנועה.  "גורל הציוניות עודו טמון בערפל, ועוד טרם נודע, אם באמת יכולה זו לפתור את הפרובלימה הלאומית, כפי שלקחה על עצמה", אבל די בתנועה עצמה!

המו"ל "בעבע" ו" דעבע" רואים בכול אחיזת עינים, מר לפידות מסופק בנוגע להתכלית הקיצונית, אבל רואה הוא תנועה כבירה...  ואחרי כך בא המבקר את "העתיד העברי" ופורש את כנפיו גם על הציונות הדיפלומטית! לפי שקשה לו להבין את אפשרותה של תחית ישראל בארץ-ישראל בלי דיפלומטיה...  ואחרי כל אלה בא מר יעקב רבינוביץ ובוכה בדמעות שליש על היסוד הכספי שבגאולה...  יש לו רע "אידיאליסט שוטה", שכשהוא שומע על נדבות גדולות למטרת הציוניות "הוא פורש לזוית שלו ובוכה.  ומתאונן זה הפתי על הימים הטובים, בעוד אשר מספר הציונים היה מעט, בעוד אשר ציונים היו אנשים, שבכיסם לא היה מאום, ואולם בלבם היה הרבה.  השוטה הזה מאמין, כי ללב ולנשמה יש איזה ערך" – זה הוא הכתוב השלישי!

ואם כן, מה המה פני "הדור?"

אין תנועה ויש תנועה...  אין ספרות ויש ספרות...  הספרות קוראים אנחנו במקום אחד – לא התפתחה עוד כראוי, לפי שלא חדרה עוד אל בתי השולחנים והבנקירים, ובמקום שני בוכה הפתי של רבינוביץ על הציונות, "שטבעה באשפת הבנקים"...

הצופה על הספרות שלנו מפסגת "החיים העבריים" כועס על המספרים שלנו, המטפלים אך ורק בחיי העבר.  מר לפידות שונא שמות וצירופים של מושגים לאומיים, וזה שונא את הקבלה ואת החסידות ואת כל מכמני העבר הרחוק והקרוב...  ובכל זאת עוד יש באוצרו של זה הרבה-הרבה דברים טובים וערכין שלא פג טעמם כל עיקר, והיוצא לדרך בודק בזה המרתף ומוצא ומכין לו צידה לדרך: אסור לו לעם לבזבז את טובו הנכון לפניו.  מי שאינו יורש דור אחרי דור, ומתחיל בפעם בפעם מחדש – עני הוא כל ימיו...

ויש גם פתגמים נושנים, שלא פרחה עוד נשמתם...  מאמרים שהיו שגורים בפי אבות-אבות-אבותינו.  ועוד טעמם בם...  למשל: קשוט עצמך תחילה, מום שבך אל תאמר לחברך, טול קורה מבין עיניך...  ובזה אין "הדור" נזהר כל עיקר.  וחבל!

מר יעקב רבינוביץ מתמרמר שם על הקונקורנציה הארורה...  על ההתחרות שהקימה לנו "בתי-חרושת של ספרים וסופרים..." לפנים היו דורשים מאת הסופר העברי שידע עברית ויכתוב עברית.  והיום? היום יש לנו פרץ של פרץ ופרץ של גניסין...  ר' זרח של פרץ ור' זרח של ביאליק...  אש ורייזין של יעקובוביץ...

עולה גדולה!

אמנם פרץ של גניסין לא היה ולא נברא, ואין זה אלא בדותא בעלמא; העיקר אש ורייזין של יעקובוביץ...  הוי! הוי! אבל, אדוני, מו"ל "הדור", ושל מי הוא המאמר "על מזרח ומערב"? שלך, או של גניסין או של יעקובוביץ?

כועסים ב"הדור" על ה"פריינד", על דבר דרשו מאת ה"ווסחוד" הספד על מות ד"ר הרצל בחזקה.  בעבע או דעבע מלמדו דרך ארץ; צריך היה לחכות בענוה, עד שתמצא המערכת שעת הכושר לזה...  ובאותו "הדור" עצמו מתמרמרים על המו"ל של "העתיד העברי", על שלא הספיקה לו השעה לקונן, ולא ביקש על זה סליחה, מחילה וכפרה מאת הקורא...

 

יא

לא חרדתי לקול השופר ולא נסתי ממעון הקיץ, ככל המון שכני.

יודע אני על פי הנסיון, שהלוח, שאנחנו קובעים על פיו את החגים והמועדים ואת ארבע עתות השנה, הוא רק "מעשה אנוש ותחבולותיו", ואך לעתים רחוקות הוא מתאים עם הטבע.  וכמעט שאני מתבודד.  הוילות נשמו, הפלירט בתוך הסבך, בין זוגות-לפי-שעה, נדם.  שבתה הקאקופוניא של עשרות גראמופונים, אל אזני לא יחדור קול אשה קוראת לחברתה מקצה הסבך עד קצהו ושואלת, מה היא שמה בקדירה לארוחת הערב.  גם הכלבים אילמים.  מתהלכים הם כצללים לרוח היום, אבלים וחפויי ראש; גם הם מחוסרי פרנסה, רחמנא ליצלן.

אבל השמים שמי חסד, והאויר צח ונקי, וחציר האחו, עד כמה שלא נשרף על ידי החום, מניץ, והצפורת עפה ומזמזמת, ופני הטבע כפני אשה, שאחרי בלותה היתה לה עדנה, והיא מתייפה, וחוט של חן וחסד מתוח על פניה...  וקורי העכביש מתנוצצים כגשרי-ספיר מעץ אל עץ, מענף אל ענף, והמנוחה – זו דממת המרגעה! והנני שוכב פרקדן, בנהר האור הרך על חציר האחו, ונכדי הקט רוכב על כרסי, ואני מניעו למעלה למטה, למעלה למטה...  מה לעשות? לבי נוקפני קצת...  שם סיר נפוח, תהפוכות, ודברים מפליאים: הדובר קרושעוואן נהפך לשה תמים, שואל מאת אלוהים אהבה, אחוה, ורעות...  סובורין, השועל הזקן, עושה חשבון הנפש ובוכה מרוב רחמנות על התרנגולות שחטף וחנק בימי נעוריו.  וקונגרס של פילוסופים...  וחברי יושבים שם בקפה-בריסטול אחרי חצות-ליל ומשתעים בתוך עתר-ענן-הקטורת על הטרגיקומדיה ועל מר פרישמן שלנו, הלץ המתלוצץ בכול, שהיה פתאום לבעל-יסורים, ל"מוזר בין זרים ושונים ומתהלך מדוכא ומשומם, וכולם משתאים מביטים – וכאבו בו מחריש ודומם"; ואינו יכול גם לספר את כאבו, לפי שאין איש אשר יבין את ספורו; ואינו יכול גם להראות את פצעיו, לפי שאין עץ, אשר תראה את יסוריו, וכבר נושרים העלים הצהובים...  והוא בן חורג!...  וענף רך נובל וחולף נשל מן עצו...  והצפרים שואפות לדרום, ואינן לוקחות אתן אותו ואת לבו החולה...  ועל הבעל-בכי והכשל-ברך מר הלל צייטלין, שנהפך לפתע פתאום לגבור מלחמה, "לאיש ריב ומדון, למתקומם ומתפרץ", כנגד "דברים מחרידים ומבהילים, מקניטים ומכעיסים"...  לדובר "דברים קשים כגידים" "ומביע עזות" כאחד הסופרים, כנגד "הדמיונות והחזיונות, והשיחות היפות" ו"האינטריגנטים השונים, הפטפטנים השונים והנרגנים השונים וקורספונדנטים שונים, עושים מטעמים למול"ים תגרנים שונים", וכנגד "ארץ הקברות והבטלנים השונים, והצבועים השקרנים, והשקרים, והזיופים, וכל מיני צביעות ורמאות"...  וכנגד "בקשת הקערה מן השמים, ודיכת מים במדוכה, והתיישבות של התגנבות, ולוקה של שנוררים חדשים, וטפשות חדשה"...  וכנגד "ארץ חושך וצלמות של באשיבוזיקים, של פראים, של בקשיש, של אמונת שוא, של רבנים חשכים ותורת-הבל", ובכלל – כנגד ההגיון הבריא והקר, האומר שאין אוגאנדא – ציון, ולא ציון – אוגאנדא...  ועוד ועוד...  שם, במרכז-הרוחני-לפי-שעה – בווארשא, הכול רותח, חי, ואני שוקט כאן על שמרי, ומניע אני נכדי ומתענג על הדר הזקנה, המחדשת את נעוריה וקסמיה.

אבל מה לעשות? הכול כל כך יפה! ועיני נכדי הקט כה גדולות וכה מתלקחות מרוב עונג, ושערותיו עפות כקוי-אור סביב לראשו הקטן באויר, וקולו כפעמון כסף צוהל וקורא:

– הופ, הופ! הופ, הופ! ואני, במחילה מכבודכם, עפר תחת רגלי העתיד שלו...

אבל את הקריאות: " הופ-הופ!" איני יכול לתרגם עברית בשום אופן...  יש, כמדומה לי, חלופי-קריאות כאלה בספרי הילדים של יעבץ, אבל זה הקדיח את תבשילו ויצא מן המודה, לא מקריאותיו ולא מסרחונו! גם "כבוד-תורתו" מלידא הסתיר את פניו ממנו ואינו רוצה לפרוש עליו את סוכת שלומו.  וחבל! הלא מה שהיה הד"ר פינסקר להד"ר הרצל, היה יעבץ להשמש החדשה – אוסישקין.  הלא יעבץ היה הראשון, אשר חפץ לקמץ בהוצאות ויעץ להתחיל את הגאולה בארץ על ידי אנשי הארץ...  למה הולך יעבץ בדרך, שממנה לא ישוב עוד? ואולי ישוב...  סובורין היה לבעל תשובה, קרושעוואן לאש אוכלה אש, פרישמן לבן-חורג, וברצות השם יהיה יעבץ לכופר-הכול, ורייזין לעבד נרצע להשפה העברית...

אבל נכדי הקט אינו מניח לי להתמכר להוריות ומחשבות רחוקות.

– ומה זאת? – הפסיקני פתאום והורה באמצע על זוחל בקרב החציר.

הכרתי ואמרתי לו:

– זה הוא "קברן".

– ומדוע נקרא שמו קברן?

– על שם מלאכתו או משלחתו...  חופש הוא אחרי הפגרים הקטנים, פגרי זבוב, רמש וצפור קטנה, וחותר תחתם שוחה, ומפילם לתור הבור.

– פוי! – קרא הילד.

– אל תאמר פוי! בלעדי הבריה הקטנה הזאת, לא יכלה כל בריה לעמוד.  הנבלות היו מכסות את עין הארץ ומשחיתות את האויר עד שמי רום...

– אבל לשם מה עושה זאת?

הוי הזמנים, הזמנים, גם זה הקטן אינו מאמין בעבודה לשם שמים.  ואני אגיד לו את האמת.

– בשביל ולדות...  על הנבלות הקטנות שהוא קובר הוא מטיל את ביציו, והולדות בחיותם מוצאים את מזונותיהם מוכנים לפניהם.

זה מכפר.  ונכדי שואל:

– היכול אני לתפשו?

– כן.  ובנקל.  אינו מגביה עוף ואינו מהיר תנועה, אבל – – –

– אבל?

– אבל הוא מסריח קצת...

אבל נכדי כבר ראה צפורת ורץ אחריה – – –

_______

קשה לכתוב בחיק השקט והדממה...  אמת, איזה נצר רך נשל מן העץ, איזה ענפים צהובים מתנבאים לחורף, חמרים של חציר, נשרף מן החום שהיה, מזכירים את המות...  וכל זה קורא אלי כמו אל פער גינט: אנחנו מחשבותיך שנבלו, משאות נפשך שנשרפו, הגיונים שבלו...  אבל העצבים אינם נרעשים ואינם מתפעלים.  וחבל, יש לי הרבה מעשיות לספר לכם.  למשל: מעשה בדודה שלי, ששכלה שתי פעמים, ותהר בשלישית, ותקש בלדתה, ועשו לה נתוח ועשוה לעקרה, ונפלה לתוך מרה שחורה, רחמנא ליצלן, והאידיאה-פיכס שלה: שהכול עובר ובטל, שמין האדם הולך וכלה.  ואם רואה היא אשה, שכרסה בין שיניה, אומרת היא: לא תלד, או תלד רוח...  ואם נולד למזל טוב בן, ואמרה: ימות נפל, או בשעת מילה...  או אחרי כן באסכרה...

או מעשה בבית-מקדש מעט ביאפוניא – הבית הזה בית-קנים קטן וצר, והאלילים שבו אצבעונים, ושרתו שם אך שלושה ארבעה כוהנים, והם היו גם המתפללים, גם מקריבי המנחה, גם פותרי החלומות, גם היועצים וגם – האוחזים פעם בפעם את המטאטא לכבד את הרצפה ואת היעה לנקות את חוטמי האלילים האצבעונים מקורי עכביש ואבק...

ושוב מעשה בריחים של רוח...

אבל את המעשיה הזאת מוכרח אני לספר לכם...

מעשה באחד, שפסקו מזונותיו והוכרח לבקש לו פרנסה חדשה, ויצא מבית המדרש לחוץ לעיר, להתיישב בדעתו, ובא קרוב אל איזה כפר וראה ריחים של רוח, ואמר: אבנה גם אני ריחים של רוח.  חצר יש לי בריוח, עצים לבנין ויתדות אקבל בהקפה, ולכשארחיב אשלם בשלמות עם רבית קצוצה, ולבנות את הריחים אוכל לבדי.  אם איוואן, שלא למד "חולין" ו"אורים ותומים" – יכול, אני – על אחת כמה וכמה...  ואמר ועשה, והכין והקים הכול, ריחים עם כנפים, כאשר ראה אצל איוואן, אבל הרוח לא בא ולא נשב בכנפי הריחים...  מה לעשות? הלך ושאל בעצות.  ואחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים ונותנים עצות חינם, זה אומר, שצריך להעתיק את הריחים מזוית זו אל זוית אחרת; זה אומר שצריך להחליף את היתדות, וזה – לקצר, וזה להאריך את הכנפים...  וכל זה נעשה ללא הועיל.  ואחר כך בא בעל מופת קטן, ויעץ לעלות על הגג ולקרוא: אלהי הרוחות, הושיעה-נא...  וגם זה לא הועיל...  אבל לא זה עיקר המעשה.  עיקר המעשה הוא, שבא אחד אל בעל הריחים לבקש משרה! רוצה הוא להיות סוכן בריחים.

– משרה אתה חפץ? היש לך עצה ותחבולה לתקן את הריחים?

– עצה? אין עצה – ענה המבקש את המשרה – הריחים נבנו שלא לצורך, שלא במקום הצריך, והרוח איננו נזקק להם, ואין להם תקנה לעולם, הכל טפשות, גסות הרוח וכדומה...

ובכל זאת – כה אמר מארקוס אורליוס (בספרו על עצמו): "כולנו משתתפים בעבודה אחת.  יש ביודעים ויש בלא יודעים.  לא לחינם קורא הירוקליט גם את הישנים בשם פועלים.  מדמה אני, שגם הם משתתפים בעבודה...  אך לכל אחד ואחד מאתנו יש מקצוע מיוחד ועבודה מיוחדת.  אבל כולנו [ביודעים ובלא יודעים] שואפים אל תכלית אחת, גם המתלונן, גם הממרה, גם המשחית את אשר כבר נעשה...  הכול..."

 

ובכל זאת מתיירא אני מפני הקברנים, שמא ישגו ויקברו את החיים, את המתעוררים לתחיה...  אמנם רפויי אונים הם ולא יגעו בנשרים, אבל צר לי גם על הצפרות...

ואת הצפורת, אשר רדף אחריה נכדי הקט, לא לכד, והוא שב אלי עיף ויגע, וישכב על ברכי וישאל מעשיה...  ואני ספרתי לו על דבר ארנבת מחוללת בין הכרמים, ואצבעונים נלחמים זה בזה בשצף קצף, ועל דבר צפרות מזמזמות, ויישן, ושנתו ערבה עליו, ויחלום, ובת צחוק על פניו המתאדמים מעידה, כי חוזה הוא חלומות טובים – הלא הם חלומות העתיד שלו.

 

יב

אוהב אני את הספקות, פוסק אני להלכה תמיד: ברי ושמא, שמא עדיף, שואל ועונה, שואל עדיף...  אדם המכבד את עצמו אינו משול לסוס בעגלה, המחויב להימין או להשמאיל, ואם לאו – יענה השוט; בעולם המחשבות אין שוטים.  איני לא שוטר עומד בצד הרחוב, המחויב לדעת למי לחלוק כבוד ואת מי להוליך אל בית-האופל; ולא שופט, המוכרח לחייב או לזכות, ולהכריע את הכף לאחד מן הצדדים.  איני יודע איזה דם סומק טפי ואיני רוצה לדעת...  אבל במה דברים אמורים, כשהספקות מרחפים בעולמות העליונים, כשאיני יודע לפשר בין הבחירה והידיעה, בין המקרה והתכלית וכיוצא בזה...  כי באמת, כמה רגעים אנחנו מטיילים במרומים בין המאורות? רגעי מספר, והנני נבוך רגעי מספר! תיכף ומיד הכנפים, כנפי הנשר, נושרות, ואנחנו שבים ונופלים לתוך האשפה – מקור הפרנסה, ושם – גבר במסילתו ילך...  יכול אני, איפוא, לפרנס אשה ובנים או להוציא לאור ספרים ועתונים גם מבלי הדעת, אם יש שלג או הרים מריקי אש על הירח.  הירח בעצמו יש לו עוד איזו שייכות ויחס ישר אלינו ואל חיינו; על פיו נחתך הלוח, וכשהלב מלא שירה הוא הומה: ירח, ירח! אבל השלג שעליו, ההרים המריקים אש – יתעסקו בהם העתונים הלמודיים...  אבל אם הספק נוגע אל עצמנו ובשרנו...  הוי, הוי!

וספק אחד אינו מניח לי לישון, מנקר הוא במוחי כיתוש.  איני יודע, אם הנני איזה "יש" באמת או, במחילה מכבודכם – לא כלום...  והשאלה הזאת היתה לסלע המחלוקת בין יצרי הטוב ויצרי הרע, והימים, לרבות הלילות, ימי מלחמה וקולות וקולי קולות.

היצר הרע אומר: אדם גדול אתה! וזה האות, שכל כתביך וספריך מונחים כאבן שאין לה הופכים, ואך הודות להעכברים הם נעשים כפעם בפעם ליקרי-המציאות.  לפי דבריו אין זה כי אם סימן גדלות; סימן, שגבוה אתה מאדם העיר, כלומר הקורא הנכבד, משכמך ומעלה, ממש עוג מלך הבשן!

והיצר הטוב טוען, שהסימן אינו מובהק.  אינך אדם גדול, אבל שלומיאל אתה, ואינך יודע לכוון את השעה.  הנך תרנגול קורא זמן רב קודם הנץ החמה, ואינו מניח לאשה לספר עם בעלה, ועל כן מקללים אותו! הנך משחק, הנחפז לעלות על הבמה, טרם שהוכנה ה"קלאקא" למחיאת כפים...  אינך יודע, כי עת לחשות ועת לדבר, עת להעתיק פיליטונים ידועים ועת לזלזל בארץ ובצמוקי הארץ ויין צמוקיה...  ולא יותר...

אבל היצר הרע אינו נכנע עוד.  יש לו ראיות אחרות:

– לא לחנם רדפוך וירדפוך...  "גנב", "גזלן", "מלסטם את העוזרים" היו מן האבנים היותר קלות, שרגמוך בהן, ואין זה אלא מקנאה...  ואין מתקנאים אלא בגדולים.

– לאו דוקא – עונה היצר הטוב – אין זה אלא משעמום...  משעמום הבטלה יד האיש בעורף רעהו, אוכל איש את בשר רעהו...

והיצר הרע מבקש ומוצא ראיה יותר גדולה, מופת, שהוא, לכאורה, חותך ממש:

– וחג היובל? מלבד העשרה בטלנים – המנין של סופרים – כמה כרסנים באו? כמה שרשרות זהב התנוצצו, כמה ברכות נשאו על הכוס? – – –

והיצר הטוב מפסיקו:

– אבל לא נמצאה אף חברה אחת, אשר תוציא לאור בספר מיוחד את פרשת החג...  אין אף אחד מן המסובים אז, אשר יזכור עוד מה אכל, במה קלקל את קיבתו וממה העלה גרה? הכל נשכח, אך היצר הרע שלך מזכיר...  פשוט, צריך היה להרים נס, ולבני האדם היתה סחבה, ובאו אליך ובקשוך להיות לאיזו רגעים למוט, והסכמת והורם הנס...  ולא יותר...

– והעיקר – טעון היצר הטוב – אין איש בא אליך לשאול בעצתך בשם הצבור, הקהל או העם! היש אף גדול אחד בעולם בלי אינטרוויו? אין אף אחד!

ואני פונה אליכם, רבותי, בשאלתי ובקשתי: הצילוני מן הספק...

ובאמת, מדוע אינכם דופקים על דלתותי?

הבאמת מאמינים אתם במוציאים את דבתי רעה, שאבדתי דום, שהנני אובד עצות, שחליתי, רחמנא ליצלן, בערבוב מושגים? בנקיטת איזה חפץ שתרצו נשבע אני לכם, שאני רואה הכל באספקלריא מאירה ומזהירה, וחודרת אל התוך שבתוך של כל ענין וענין...  נסוני! בואו ושאלוני, ואני אענה...  השור יש לו לשון ארוכה ואינו יכול לתקוע, אבל הני מילי – בכתב, בעל פה – "על ה' ועל משיחו ועל ננתקה"...  בואו, וכל הקודם זכה...

_______

ואולי אינכם יודעים לשאול? הבה ואפתח לכם...

יכולים אתם לפנות אלי, למשל, בשאלה אמנותית:

למשל: מי נולד תחילה? הביצה או התרנגולת? מעצמו מובן, שאין זו תרנגולת פשוטה ושחוטה ולא ביצה שנולדה ביום טוב.  מדבר אני בדרך משל, כדרכי.  רצוני לומר: מה היתה תחילה: הדרמה או הבמה לשחק עליה? יש אומרים, שהיתה במה ובאו בעלי כשרון וחברו למענה דרמות, ויש אומרים להפך: היו דרמות, ולפי שהיו סתומות ועמוקות וצריכות פירוש, עשו במה למפרשי הדרמות...  ותהילה לאל יש לי בענין הזה פלפול גדול, עמוק וחד כדבעי.  ואגב אורחא, אבאר לכם, בעזרת השם יתברך, שיש כמה מיני דרמות: דרמות לשחק, דרמות למקרא, דרמות לצור על פי צלוחית, כמאמרי בקורת ידועים, ועוד ועוד...

 

ואולי עוד היתד של "מהות היהדות" תקועה במוחכם? בואו ואבאר לכם, מי הוא מר א"ש הרשברג – יושב קרנות, או מטובי סופרינו?...  וגם אגלה לכם את הסוד, מדוע הוא רוצה, שגם מלאכתנו זאת תהי נעשית על-ידי אחרים, ואולי אבנה מכם ותבארו לי את דברי לוטצה, כי מתרגומו של מר הרשברג איני מבין כלום...  ותהי יד רוחצת יד.

ובמילי דמתא הכל יודעין, שאני בקי וגברא רבה...

ויכול אני להגיד לכם באיזה סבר פנים ילוו התושבים את ה"ליטוואקים", אשר יסעו מפה ק"ק ווארשא לפנים הארץ, על-פי ההנחות האחרונות.  כי הנה ה"גאזעטא ווארשאבסקא" מצטערת, לפי שיצאו מזה אך ורק העשירים, והעניים, שאין להם להוצאת הדרך, ישארו...  ה"רולא" שמחה, לפי שאיך שיהיה, ורוח מעט לעם הארץ, ה"ווארשאבסקי דנעבניק" שמח גם הוא, כי בצאת ה"ליטוואקים" תחדש האסימילציה את נעוריה כנשר וכנסת-ישראל תתבלע בלי פוצה פה ומצפצף, וה"קראי" אומר, שהעיר לא תתאבל בצאתם, כמו שלא שמחה בבואם, – ולטובתכם ולהנאתכם יכול אני להכניס ראשי בין ההרים ולגלות לכם חדשות ונצורות ממש...

ואולי אוהבי סטאטיסטיקה אתם?

יש תחת יד מספרים שונים ומענינים מאד, למשל:

כמה עורכי דינים בווארשא החליפו את הדינר:

1) בשביל פרנסה.

2) בשביל שנוי השם.

3) בשביל הערכין החדשים, שהביאו לתוך ביתם המשרתות מבנות העם...  וגם

4) בשביל שאין בכוחם לסבול עוד את השגיאות בפי המטיף.

ואם מעט, ואוסיף לכם כהנה וכהנה...  למשל, שאלו ואגיד לכם, איך תתפעל התנועה הלאומית, הציונית והאוגנדית, מן המעשים שנעשו, היינו:

1) פתיחת הקונגרס של העתונאים בווין על-ידי הצורר ישראל, ראש העיר הנ"ל הד"ר לועגער ואמירתו, שבתור ראש העיר אינו מבחין בין אמונה ואמונה.

2) התמנות שר-השכלה יהודי בהולנד.

3) התמנות בן הרב הכולל בפאריז לרופא בבית-החולים רוטשילד שם...

4) מציאות יהודי בן-בית בקרב המועצה של חברת המתנדבים המכבים בק"ק ראדום, בצירוף העובדא שגם החובש של החברה יהודי, וגם מנהל המקהלה יהודי, ושלשתם – שלא על מנת לקבל פרס...

וכן שאר הישועות והנחמות בכתב ובעל פה...

אך בואו...

בואו והצילוני מן הספק, לפי שאני אוהב אך את הספקות בעולם העליונים; אבל בזמן שהם נוגעים אל עצמי ואל בשרי, בזמן שהם מנקרים במוחי כיתושים באמת, – אני שונא אותם שנאה גמורה ומוחלטת...  ואיני אוכל ואיני שותה, ואיני ישן, וגם שבתי בבריסטול בתוך חכמי ווארשא למשא לי ולגועל נפש.

תקותי חזקה, ששאלתי הקטנה הנ"ל לא תשוב ריקם...

 

יג

טבע מגונה יש לו לההווה הרע, שהוא מתפשט בנו ומשתרע במוחנו ולבנו פנים ואחור, על חשבון העתיד כעל חשבון העבר.  הזכרונות של ה"ימים הטובים" נעשים כהים, ואין קורי-זהב לארוג את יריעות העתיד, אין מנוס ואין מפלט גם על כנפי הרוח – אגם של אין-סוף...

ברגעים כאלה דומים אנחנו לילדים קטנים, שנעורו באמצע הלילה, והחושך מעיק עליהם ולוחצם, ואי אפשר להם בשום אופן להעלות על הלב, הדופק מפחד, את התמול הבהיר או את החמה, שסוף סוף תעלה ותנץ...  או לילדים משועממים באמצע ימות הגשמים, שאינם יודעים עוד, אם השמים הבהירים, האילנות, הדשאים והפרחים עם הצפרים היו במציאות באמת או "ספורי מעשיות" הם, ספורי מינקת טובה, אבל שוטה...

ובכל זאת ה"התקדמות", אף-על-פי שתתמהמה – הולכת.  הולכת היא בלאט אבל בבטחה, ובדממה גדולה.  כי תטו אוזן קשבת, תשמעו צעדי פעמיה...  ופרופיסור אחד (את שמו שכחתי) חשב ומצא, שבכל שלושה דורות "העתים" משתנות.  שה"שפל" וה"גאות" של הפרוגרס בכל שלושה ושלושה דורות – חוק ולא יעבור הם, אף על פי שאין להם קשת בענן...

מעט צרי ולוט מבית נכותו של מטרלינק כבר הבאתי לכם.

הרף-העין, שאנחנו חיים בזכותו, מלא תקוות כרמון, כדי להתבקע, וברצות ה' כשיתבקע – –  "בשובה ונחת תושעון" – "הצרכים האמתיים יתמלאו" – מה שיהיה אחרי מאה שנה אי אפשר לדעת, אבל הפרוגרס הולך!

אמנם קצת ערבוביא בעולם; אך אלה הן רוחות מספרות כעלות הבוקר...

צרפת משתדלת להסיר מעליה את עול הוואטיקן.  נלחמת היא בכל תוקף ועוז, כזבוב המבקש לצאת מן המיצר של קורי-העכביש, ותחת זה הולכת אשכנז לאחור ומוסרת את הקרון של השכלת העם לידי הכוהנים.  לא יהיו עוד בתי-ספר כוללים, כי אם חדרים לכל אמונה ואמונה לבדה...  מתכנסים לקונגרסים: פקידי המשטר, האולטראמונטנים וגם הנלחמים בבתי-הבושת, והרופאים והפילוסופים, וגם העתונאים...  כולם חפצים להתארגן במוסדות אינטרנציונליים...  את אבני הנגף שמניחות בריטניה וארצות-הברית על דרך נודדים, נסים מנוסת חרב, לא אזכיר עוד...

אבל אין זה אלא רוחות מספרות לפנות אמש.

סופה קטנה, עננים מתכנסים ומתפזרים, אבק מתנשא, עלים נובלים נושרים ומחוללים באויר, פורחים והומים – קשה למצוא איזה סדר, אבל קו האור הראשון יראה לנו בחוש – שהאדם הולך.

כה מתנבא ה"שליח-מיוחד" של ה"אמת" הפולנית.

כל מה שנעשה תחת השמש, לא נעשה אלא בשביל האדם, אבל מה שנעשה אתמול – מעיק עליו ולוחצו היום...  הנכד אינו יכול עוד להרים את חרבו של אביו-זקנו...  והאדם הישן התעורר והוא מתעודד ויוצא למלחמה על המסור ועל המקובל...

אמנם, האדם הבא אל ה"שליח מיוחד" אינו מסוכן כל כך.  לפי שעה רוצה הוא להקדיש מלחמה על הנייר, על הכתב המת, על הדוקומנט הארור...  מה רוצה ממנו זה השד – הסמרטוט.  הוא חתם שטר-חוב? מה בכך, הוא אינו יכול לשלם...  הגראף טולסטוי התכוון להפוך את הקסציה לאפלציה, והאדם ההולך של ה"שליח מיוחד" יהפוך את לב השופט.  כי בעיקרו של דבר מתמרמר הוא על השופט, על הדיין, שאין לו אלא מה שעיניו רואות מתוך הכתב, שאינו שואל את הנתבע על דבר קיבתו, המלאה היא או ריקה, ועל קיבת אשתו ובניו ובני בניו, אלא: הזאת היא חתימת ידך? ואם השטר אינו מזויף, לא כולו ולא מקצתו – "לווה רשע ולא ישלם", והשוטר יורד במצות השופט לחיי הרשעים...

ואת בעל השדה רואה ה"שליח מיוחד" וגם הוא מתמרמר. 

הקיריאטידה של ה"מזרחי" שלהם הזדעזעה ועל לשונה טפה מרה.  גם העמוד-הימני לכל נטל ימות עולם וסבל כל ירושה מתחיל למוט.  הוא קורא תגר.  ועל מי הוא קורא תגר? על מיניקתו הטובה, בעלת השדים הגדולים והחולבים, על החברה להלואה, על הקרקעות...  זאת המינקת, כלומר החברה, אינה אמנם דוחקת את הקץ, אבל כשבא הקץ, כשהגיע זמן הפרעון, תיכף ומיד – מכירה בפומבי.  ומשום מה? משום שהתנאי הותנה בכתב...

כן! ועל אחת כמה וכמה שבאו שנויים גדולים וטובים בעולם האמנות.  שם מבקשים את האדם בכל תוקף ועוז!

הולכים האמנים לבקש את האדם.  בעיניהם זיקי אש של מאורות שונים, בפיהם השבעות ושמות של מהלכים שונים וקבלות שונות, ובידיהם פנסים של איזמים שונים, והם הולכים זה בכה וזה בכה ומבקשים את האדם.  לפעמים הם זורקים על הבד מיני בריות שונות, צללי-צללים, ואומרים: אין אלה אלא בני אדם...

והפרופיסור גומפלוביץ, זה שהחליף את הדינר שנים רבות עוד קודם שנגע ש"י הורביץ בקצה עטו בכף ירך יעקב, זה הפסימיסט, שלא האמין בגן עדן העבר, שסבר, שבזמנים שונים ובמקומות שונים "נראו" חבורות חבורות של הולכים על שתים שונים ואין אנחנו יוצאי ירך זוג אחד...  זה בעל-המרה-שחורה, שלא יכול לצייר לו איזו השתלמות שתהי בלי מלחמות ופשיכות דמים, זה שטבע ראשו ורובו בשיטתו של דארווין והעלה בידו את החרס, ש"כל דאלים גבר" חוק טבעי הוא ואין האדם משנה את הטבע...  גם זה הכופר בכול נהפך פתאום למאמין בכל טוב! היה אצלו המלומד הגדול ווארט, ונגש אליו ונטל את המשקפים השחורים מעל חוטמו והניח עליו משקפים בהירים אדמדמים, ונהפכו פני העולם...  כולנו בני אדם וחוה, וכולנו עולים במסילה אחת לבית-אל!

ומדוע לא? גם רצונו של אדם הוא כוח ככל הכוחות, הפועלים בקרב הבריאה, וחיי החברה תלויים לאו דוקא בהקיבה, אלא גם ברצון האדם, וזה כול-יכול...

שמא תאמר: איני רוצה? ואיני רוצה, משום שקיימא לן, שאין האדם פועל ועושה אלא לטובתו ולהנאתו...  אוטיליטריזם.

אבל זה האוטליטריזם מונח עתה כפגר מובס בה"גלוס".

אמת, שהסבה לכל פעולות האדם הוא החפץ לקבל הנאה, להתענג, לראות חיים טובים.  אבל אין אושר האדם וטובתו והנאתו בקרב הדבר שהוא שואף אליו, בתוך הנכסף עצמו, אלא במלוא הכוסף, הרודף את הטוב ומשיגו.  והשאלה היא: למה נכסף האדם? למה הוא מתאווה? רוצה הוא האדם באשרו, אבל במה הוא רואה את אשרו? וזאת היא שאלת המוסר, שאינו תלוי בהנאתו ואהבת עצמו של האדם...  ומעצמו מובן, שמטרלינק, בהתבקע בטנו של הרף-העין, והתפזרו הישועות והנחמות לכל ארבע פנות העולם, או השליח המיוחד כשיבוא האדם, יהיו שניהם מאושרים, והאושר שלהם יהיה אושר מוסרי במלוא מובן המלה.

_______

וגם בעולמנו הקטן מתחילים העננים להתפזר...

בריינין, שהיה אופטימיסט בהקדמתו ללוח  "אחיאסף" בנוסע להספרות שלנו, נהפך, כידוע, לפסימיסט באחד ממאמריו ב"הצופה", וראה פרישמן את המציאה ונפל עליה, וקרא: תפוש לשון אחרון! וסמרו שערות בשרנו, והנה היתה עתה הרוחה: צעיר בא מווינא, ועל פיו אנחנו פוסקים: תפוש לשון ראשון...

הצעיר הוא מר י.  א.  לובצקי, ובאותו "הדור" עצמו, כנהוג. 

הוא קורא בחיל: יש אצלנו סופרים, ולא רק סופרים סתם, אלא סופרים בעלי כשרונות, סופרים מלאים שאיפות ותביעות...  ממש כ"הרף העין" של מטרלינק.  ויש לנו שם ושארית, ועתידות טובות.  ואך דבר קטן הוא דורש ממנו, למען הגיע אל השלמות: לצאת מן ה"חדר" של אירופה...

כי באמנות אירופה, בעולם שעל פי ה"שליח מיוחד" מבקשים את האדם, שוררת ערבוביא, לוחצת המסורה, מעיקה הקבלה.  אמנם, באים כפעם בפעם אנשים חדשים החפצים להשמיע מלה חדשה, אבל אינם יכולים, ואינם יכולים משום סבל הירושה...  ולא יכולנו גם אנחנו – לפי שיצירותינו היו נחנקות ונאספות בשליותיהן עוד טרם שהתרקמו ב"עור ובשר".  אבל לאשרנו שנות למודנו ב"חדר" האפל היו מעטים ורעים...  עוד אנחנו יכולים – – –

אבל בו ברגע נפלו משקפי מעל עיני ונשברו ונתפוצצו...  ואני הולך ומבקש זוג משקפים אחרים, ובדרך הלוכי אני חושב:

– בזה הוא צודק.  צריך לצאת מן ה"חדר".  אם חפצים אנחנו בספרות לאומית, עלינו לבקש צורה אמנותית מתאימה לרוחנו, ולא לחקות אחרים.

ואיפה נמצא את הנשמה, שפרחה מאתנו? איפה היא היונה?

– צריך – אמרתי בלבי – לשוב אל התנ"ך, אל התלמוד והמדרשים, אל ספרותנו באיטליה ובספרד, אל ספורי העם ושיריו...  שם אבקש את חוט הזה – – –

אבל כבר המשקפים, שמצאתי בינתים, על חוטמי – רבונו של עולם! דבר אחר לגמרי!

חטאה של אירופה הוא, שיש לה ערבוב מושגים, ערבוב תחומין של האמנות, עולם הפוך, תוהו ובוהו ממש: מוחות מלאים הרגשות, לבבות מלאים מחשבות, משוררים מתפלספים, פילוסופים משוררים, פסלים עושים מעשה ציירים, ציירים עושים מעשי פסלים, ומספרים שהם פסלים ומציירים...  ואין איש מסתפק במקצוע שלו...

צריך להפריד בין הדבקים, העיקר: פרוד יסודות האמנות ובירורם!

זאת היא התיאוריה.

– קודם כל – אומר מר י.  א.  לובצקי – עלינו להרחיק מן הספור את השיחות! לפנים היו חושבים, שאדם ולשונו, אדם ומלונו, אדם וסינטקסיס שלו, וששיחה אחת קצרה, אבל טובה, נותנת לנו מושג יותר נכון, יותר בהיר וגם עמוק מכל התאורים שבעולם...  וידענו שגם ה"קורא הנכבד", כשבא ספר לידו, התחיל תיכף ומיד לבקש את השורות הקצרות...  והיינו אז מצטערים על אי-השלמות, על חסרון ההתפתחות של סימני הקריאה שלנו, וחלמנו שברבות הימים יתפתחו והיו גם לטעמי נגינה, והנה זה בא עלינו לכלותנו!

ועוד ידו נטויה:

– שנית – נחוץ להרחיק מן הספור את פירוש הסימנים מן הצורה החיצונה, כמו מראה הפנים והשער, שעור-הקומה וכו'.

ומשום מה?

משום שהמדעים לא בארו עוד לנו על יסודות נכונים את היחס האמתי שבין שעור-הקומה, צבע השער וכדומה ובין תכונת הנפש.  וכל זמן, שלא יבואר כל זה על פי המדע, "אסור להמספרים, אשר משלחתם לצייר את תכונת האיש, להתעסק במסתרי נפשו, להסיח דעתם מן המטרה העיקרית, ולטפל בדברים צדדיים לגמרי"...

ובכן טועים היינו עד היום, תועים בישימון לא דרך.

היינו אומרים, כי את לב הקורא לוקח אך האדם החי, הנראה לו במלוא קומתו ובכל חיצוניותו, ואם לאו אינו מתפעל...  היינו אומרים, שמלבד הרומן הפסיכולוגי יש הרבה מינים של יצירות אמנותיות, ושיכול אני לתאר לאו דוקא את האדם, שיש לו איזה לב ואני יכול לתקוע בו את צפרני, ולהוציא ולהוקיע את קרביו, כי אם את החיה והבהמה, גם את הענן מלמעלה והסלע מלמטה וכל מה שאין בו רוח חיים וסודות של פסיכולוגיה...

היינו אומרים, שהטעם יודע יותר הרבה מאד מהכימיה, ואנחנו נזהרים ממאכל שאין לו טעם, אף על פי שאין הכימיה יכולה לברר את הטעם לפגם על פי יסודות ברורים...

היינו אומרים שהאינטואיציה קודמת לכל המדעים ולהנסיונות, ושאצל בעלי האמנות אנו מבקשים אך אותה, את האינטואיציה, ולא את הנסיונות והמדעים, הבאים אחריה – – –

ובא צעיר-צדיק מוינא והוציא גזירה...  וגזירה אחר גזירה, וידו נטויה עוד – "השאר יבוא"...

וצר לי מאד על מר אש, התופש תמיד מצבוע במקום עט, הנותן אך ורק כתמי איזו חיצוניות, בלי איזו עמקות – זה נקבר חיים ממש...

 

יד

פשוט, אין לי מזל כל עיקר.

עוד הפעם שבוע של בצורת.

את ענני הסתיו ואורך המלחמה הכבדה – חטף מידי בעל הפיליטון ליום ו'.

ובבית-מדרשה של הספרות אין חדוש אף כל שהוא.

המציאו אמנם איזה אריאוסטט חדש לפרוח באויר; התגלה איזה פלפול חדש, לבאר את יסודות פעולתן של הנסיובות; נבעה פרץ חדש בחומת האטומיסטיקה; עלו יפה נסיונות חדשים לרפאות את "זאב-העור" וכל מיני מחלות העור בקרני אור; נודע בבירור גמור, שהאכרים הנוהגים לגלול את החמאה בעלים, יש להם על מה שיסמוכו; לפי שהאור, וביחוד קרניו האדומות והירוקות, מזיקות ופוסלות את החמאה, ועוד – אבל כל זה אינו ענין לכאן, לתחת הקו...

פשוט, אין מה ליתן לתוך הקדירה.

ימים רבים קויתי למצוא למענכם דברי חפץ בהסודות, שיתגלו בלאסא; אבל תקותי זאת, ככל תקוותי, נשארה מעל.  המגלה טמירין הבריטי אמנם בא, ראה וניצח, אבל לא היו שם מסתורים מעולם.  במקדש יאפן – מראה, כנגד האפס המבריק; ובמקדש לאסא – שלושה פסלים קטנים של בודא הגדול, כלפי שלושת חלקי הזמן, הידועים לכל לומדי דקדוק.  ויש עוד ידים להשערה שפסל אחד יוצא מן ההיכל; כיון שנתנה לאסא רשות למשחית ודריסת הרגל לבן תרבות אירופה, אין לה עתידות עוד.  ולא ירבו הימים ויוצא גם פסל שני, וישאר אך אחד; וגם להם יהיה אך עבר...

יש אך שמועה אחת בפי הנסיך מישצירסקי, היינו שבברלין רצים הסוציאל-דמוקרטים אחרי מקהלות-הצבא בחוצות בדיצה ורינה, ובפאריז הוציא גינירל של דיוויזיה פקודה נמרצה, לבל יהין איש מאנשי חילו לדרוך על מפתן ה"קלוסטר"...  אבל הנסיך מישצירסקי עומד על ירכתי בור, ואי אפשר לבוא עמו בחשבון על דבר בדותות מצערות כאלה...  וגם שם, במוחי, דור הפלגה: ליברליזם, קונסרבטיזם, אחדות הממשלה והעם, "פוריאדוצ'נוסט"...  במלה אחת: עירוב תבשילין...

ובמה מתעסקים העתונים הכוללים?

בסדרי הפונדקאות בארצות הברית, בסוסים בלי פרסות טובות, בעגלות עגלונים שכורים, בבחירת מורשים לבנק האפותיקא פה ק"ק, וכיוצא בזה.  פעם אחת בשבוע מתעסק ה"גוניעץ" על צד היותר טוב בהתרת שאלות ביתיות: כיצד טומנין את החמין, איך מצננין כל מיני מתיקה, איך מחמיצין את האבטיחים, איך מסדרים בהמרתף את הפחמים ותפוחי-האדמה, ואיזו תלבושת נאה היא לימות הסתיו, – כאילו רובא דרובא קוראים יש להם חמין, מיני מתיקה, אבטיחים, פחמים, תפוחי-אדמה ותלבושת...

ובכל זאת מחויב אני לכתוב.  האדם של ה"שליח המיוחד", ההולך לבטל את ההתחיבות והאחריות, לא בא עוד. 

ומה עושה המחויב ואינו יכול? מעצמו מובן, שהולך הוא וחוטף...  וכן עשיתי.

וחוטף אני מעשיר, מאת הרמן היירמאנס (מעצמו מובן בשנוי השם ובשנוי רוב הענין) את הקטע (יקר המציאות) מספר-יומו של סוס-הטראם...  ונותן לכם.

וזו לשון הסוס:

על השאלה: מי אני? עונה אני בהשקט ובבטחה:

לפניכם סוס-הטראם פה ק"ק ווארשא.

ובנוגע להתוך: תערובת של תכונות שונות, מזג של מטבעות שונות, שאיפות ותביעות שונות, והשפעות והתפעלויות שונות – לכל היותר מן השוט הארוך – וגם הרהורים שונים ומאויים שונים, מלבד סבל הירושה של הדורות שקדמוני, ואיזה זיק קטן של שכל הישר, שאין בו כדי להזיק להולך בדרך הישר...

ואיזהו דרך הישר?

רצוא ושוב: מן המוראנוב אל המוקוטוב ומן המוקוטוב אל המוראנוב.

ואיני בוש כל עיקר.  זה הוא גם מנהג הברק.

וגם השמש, הגדולה והמתונה מן הברק, אינה עושה אחרת: וזרח השמש, ובא השמש.

מן המוראנוב עד המוקוטוב – תיזה; מן המוקוטוב אל המוראנוב בחזרה – אנטיתיזה, ואם אין סינתיזה – מה איכפת לי?

האין לי בשביל זה זכות הקיום?

מוגדר בשתי שורות של מוטות ברזל, אני שמח בחלקי ואיני מוצא את עצמי מחויב לפרוץ גדר, לברוא ערכין חדשים, להשמיע מלה חדשה...

גבר במסילתו, סוס בין מוטותיו.

ואם יקרה לפעמים, ויוסיפו על דרכי מהלך קטן עד מסילת הברזל, רואה אני בת צחוק על פני מזלי, תשלום גמול בעד אמונתי ובטחוני, ונכנעתי.

נניח, שאני טועה ואך מקרה הוא; מה בכך?

אמר החכם (איני זוכר את שמו): אם אין דבר משמח – צריך לבדותו...

_______

וכשאני רוצה דוקא לדעת יותר על אודותי, אני שומע מה בפי האחרים, המתפעלים עלי ועל-רגלי (בן אדם אומר: על-ידי!).

ואותם האחרים (הנודעים בעגלה) אומרים, שסוס-הטראם פה ק"ק ווארשא יפה ושמן הוא מחבריו בקיוב, במוסקבה וגם באודיסה.

ואחד העיר על זה באנחה:

– אבל באודיסה ישנו הים!

זה היה שלא ממין הטענה, ובכל זאת נתקע בי אותו ה"אבל".

איני יודע מה הוא "ים".

חברי אומרים, שאם מתכנסים כל סוסי העולם ויורקים לתוך בקעה אחת, נעשה ים.

אבל אני איני סומך על דברי חברי, והמספרים מאודיסה לא שרו עוד שירת הים.

השקפתי על העולם קצרה היא וברורה ומיוסדת על מה שעיני רואות בדרך הלוכי.

לולא הכרים מימין ומשמאל לעיני, הייתי רואה יותר ממה שאני רואה עתה, אבל די לי במה שאני רואה עתה, די לי במה שאני רואה.

ורואה אני, שאין מהלך בלי ראשית או בלי תכלית.

שהברזל קשה.

שהשוט, עד כמה שהוא נוגע אלי, אף-על-פי שהוא רך מן הקנה, הוא מופת חותך, שאינו משאיר שום פקפוק שבעולם.

שיש שני מיני צלצולים: אחד להליכה והשני לעמידה, ושהתכלית היא: שבולת-שועל.

לפעמים אני שומע השקפות עולם אחרות ושונות.  שונה היא השקפת העולם של הנוסעים בעד שבע מזו של הנוסעים בעד כמש קופ', אבל – איך אומר אנדריי ב"אתמול" של הוגו פון הופמאנסטאל: "הוי כזבים יפים, אורגי-זהב, שלל רקמה.  כזב מקים כזב ומעודדו, וכולם מתהוים מאליהם, בלי יסוד, בלי סבה..." יפים הם השקרים, אבל אני מטבעי אוהב את האמת, ואין אמת אלא שחת ושבולת-שועל.

כותב אני ספר יומי, ולפעמים עולה על דעתי, שמא לא לטראם נוצרתי? מדוע לא אתפרנס בעט? המעטים הם בני-האדם הכותבים ברגליהם? אך מתיירא אני, שמא אפסיד את פרנסתי בהטראם, ומן הספרות לא אבנה, שם ההתחרות גדולה כל כך...

יכול אני להשאר קרח מכאן ומכאן.

_______

יש טראמים נמשכים על-ידי זוגות.

אני איני מתקנא באותם הזוגות.

אוהב אני את ההתבודדות, המסוגלת לחשבון הנפש ולפילוסופיא...

גם איבסן הולך יחידי.

והעיקר שאיני רוצה להיות אחראי בעד מהלכם של אחרים.

פעם אחת, על-פי מקרה – בימות החורף, כשנפל שלג מרובה, נתנו לי חברה.

לראשונה שמחתי בה.  יפה היתה, הבת-בלי-שם...

אבל אחרי כן התחרטתי...

כמדומה היה לה, שאין הצלצול מצווה; שאין המוטות מחייבים...

כמדומה היה לה, שאם תעמוד על רגליה הראשונות, תפיל ברגליה התחתונות את השוט מידי המנהיג; וכשיפול השוט, תחדל המשמעת...  וכשתעמוד על רגליה התחתונות – תיף מאד ותביט השמימה, וכשתביט השמימה – ישקיפו אליה משם, וה"דוב", למשל, יושיט לה יד ל"שלום עליכם"...

ומה היה בסופה?

יסרוה בעקרבים, וכשגם זה לא הועיל, מכרוה ונאסרה לכרכרה פשוטה.  עתה אין איש שם לב לפרסותיה, ובימות הגשמים היא נופלת שבע ביום...

פעם אחת נפלה לרוחב מסילתי, הטראם נעצר ואני הכרתיה, כל עוד בה נשמתה, גחנתי ולחשתי לה:

– חביבין עליך יסורין?

והיא:

– פיליסטר!

לאשרי דברנו בלשון הסוסים, ואנשי הטראם לא שמעו.

_______

שכחתיה.  הוצאתי את זכרונה מקרבי, כמחט מבשר החי...

ועתה שאנן אני, שוקט ושמח בחלקי.

ובמי אתקנא? בסוס חורש או מושך משאות? בסוס מחולל בקרקס ושובר את רגליו? או במנהיגי, אוחז השוט?

לא חפשי הוא ממני, דרכי – דרכו, מוטותי – מוטותיו...  וטוב לי להיות מוכה ונכנע, מלהיות מכה ומנצח.

ההכנעה מדעת – אומר קאנט – גם היא שלטון, אך שלטון מוסרי.

בעל חי – אומר שופנהויאר – שכבש את יצרו וניצח ברוב עמל את עצמו, נשאר אך חושב, כלומר, ראי טהור מחזיר את פני העולם, המסתכל בו בלי עקום כל שהוא, בלי שנוי כחוט השערה.

חברת החיה והבהמה – אומר טולסטוי – פועלת לטובה על האדם, ולא להפך.

ואולי אתקנא בו, משום שהוא עובד איזו שעות ביום יותר ממני, אוכל פחות ממני ושותה לפעמים שכור?

או על כי הוא רואה את אחורי תמיד, ואני גם את פניו איני רואה?

יצלצל עלי כנפשו שבעו...

כבר אני יודע, שבעל-כרחו הוא מצלצל.

כבר אני יודע מראש, מתי יצלצל...

_______

אך חבל, ששבולת השועל אינה מן המובחר...

אבל בזה אשם התגרן.  התגרן הוא האויב.

חבל עוד, שאני יודע אך את אמי ולא את אבי, אבל גם ההולך על שתים אינו רשאי לבקש את אביו...

_______

עד כאן דברי הסוס.

וחפץ אני להעיר אך דברים קצרים על אודות המספוא.

יודע סוס-הטראם שרוב מלין לבטלה.

שכל זמן שימשול הקפיטל בעולם יהי המספוא רע גם באורוה, גם בספרות, שאי אפשר לתקן איזה מקצוע מיוחד: צריך לגאול את העולם בכלל...

 

טו

יש עבר ויש עתיד; והווה הוא אך הרף-עין של הבריאה, אף-על-פי שהוא ממלא חללו של עולם.

יש ערכין לעבר, יש ערכין לעתיד; וההווה הוא בינוני, ושויו פחות משווה פרוטה.

והעבר הוא הזקנה, והעתיד הוא הבחרות; וההווה – אסקופה נדרסת, שדה מלחמה בין הזקנה והבחרות – העבר והעתיד.

דמדומי אור חדש במוח, שירת בוקר של צפור נעלסה בלב – זו היא הבחרות; געגועי לב נלאה על ספורי מינקת, על שירי-הערש וצללי בין ערבים כהים במוח – זו היא הזקנה.

ובאחד מ"רגעיו" היה פ.  ברודובסקי למשורר הזקנה.

"לכל אשר יפנה הזקן, הכל שר לו שירת מות..."

הולך הזקן אל היער, והעצים מתלחשים עליו:

– הביטו, זה עודנו חי!

והאלון מניע בענפיו ומתפלא:

– לאיזה צורך עודנו זוחל? לו היה עץ, לו נתחב במעבה האדמה ברגליו, לו עלה כגזע אמיץ על פניה, לו חונן בכותרת ענפים ועלים רועשים, כי אז היה עומד ומחכה לבוא חליפתו בדמות גרזן ביד רוצח-נפש או רעם משמים זועמים.  אבל עכשיו, עכשיו הוא סוחב את רגליו אחריו, עכשיו הוא זוחל.  זוחל לקראת המות, ועל כן הוא מכוער...

והברוש יועץ לו ממרומיו:

– הרגע, זקן, שכב בצלי על הדשא הרך, ורוח לך, ונמת את שנתך, ואני אנוד לך, ואני אשיר לך שיר-ערש; שכב זקן, שכב!

והצפרים, ששבו עם האביב ממרחקים, משפילים עוף ומתבוננים בו:

– עודו נע ונד!

והאדמה תחת רגליו מתאוננת:

– עד מתי תדרוך עלי? עד אנה אשאך חנם?

את אשר יכולת לעשות – עשית; את אשר היה לך להגיד – הגדת; השיבה לי את העפר אשר לקחת ממני – –

וכשהוא נושא עיניו השמימיה, היא כועסת:

– לאן אתה מביט? בימי נעוריך היה לך איזה מגע-משא עם המרום, עתה – נדעכו שביבי האור וכולך שלי, כולך שלי – עפר ואפר!

_______

ובורחת הזקנה מן החורשה, ובאו בני הנעורים ומלאוה שמחה והוללות...  ו"מצבי-רוח"...

בלאט מתנשא חרמש-הירח, כמתגנב לנשק יפהפיה...  והכוכבים היו לעינים קורצות: הכל מותר, מותר; החיים המשתנים כל-כך יפים! הרגעים – שביבי נוגה, שביבי אש! ורוח צח וקל-דעת מתהולל בתוך העלים ומסלסלם, והם רועדים, רועדים מעונג, וקוי כסף-טהור רועדים עליהם ובתוכם, וזמזומי צפרות ושריקות צפרים בתוך הרעד, ומשק נשיקות בקרב הצללים לרגלי האלונים...  והזמזום – תאות אור וצבע, והשריקה – שריקת עונג, והנשיקות נשיקות קלות ויפות של זוגות-לפי-שעה, לרגע, והכול חצי-צל וחצי-אור, והכול רועד.  מתאוה קלה מתעופפת, מעונג של אביונה קלה מתרוננת...  ומים קלים מפכים מרחוק, ועל כנפי האויר מתנשאות שירות הוי, הוי – הבו אפריונים, הבו "הבדלות", עורו, תולעי-אור, הפיחו בשמים, האי עלמא – כבי הלולי דמיא, הבחרות הוללת ומחוללת – "מצבי-הרוח" יפים, יפים!

ופתאום שאגת ארי בחורשה, ואולי קול רעם בגלגל?

_______

דבר נפל ביעקב הצעיר, "דבר"ו של ביאליק.

מי הוא ביאליק, הזקן הוא או צעיר?

ביאליק אינו לא זקן ולא צעיר.  אטאליא-פרינציפס הוא, התומר של גארשין...

קטן הוא בית-הגדול שלנו, והניצנים בו מעטים.  וביאליק הוא התומר, המתמר ועולה, המתמר ועולה, וכשיגיע אל התקרה הנמוכה, אז אוי לה לתקרה ולי"ב המזלות, המצוירים עליה; אז תגלה ותראה כפת הרקיע...

ביאליק כותב, ולעת-עתה, מעט, אבל כשהוא כותב, כל האותיות המחכימות פורחות ויורדות לטמיון, ואך קולו הולך מסוף העולם ועד סופו...

 

את רצפת האש מעל מזבחך זרה הלאה, הנביא,

ונטשתה לנבלים;

תהי להם לצלות עליה צלים ולשפות סירם

ולחרוך את צידם...

ואת הניצוץ מלבבך זרה, ויהי למו להצית

גלום הקטרת אשר בפיהם

ולהאיר על שחוק הזדון, האורב כגנב תחת שפמם,

ועל הצדיה אשר בעיניהם.

הנה הם הולכים, הנבלים, הנה הם באים,

והתפלה, אשר למדתם, על לשונם;

כואבים את מכאובך, ומקוים תקותך – ונפשם

אל הריסות מזבחך ישאו...

ועטו אחרי כן אל ההרס, וחטטו בגל מפלתו,

וחלצו את אבניו המנפצות,

ושקעו אותן ברצפת ביתם ובגדר גנם,

ומצבות על קברים יקימון.

וכי ימצאו במכתתן את לבבך השרוף,

לכלביהם ישליכו אותו...

_______

זה לא כבר מצאו זרעוני חיטה בקברות המלכים במצרים, אלפי שנים נחו שם הזרעונים ולא נס ליחם, וכשנזרעו נתנו מאה שערים...

אל קברות הנביאים ירד ביאליק, וימצא זרעוני זהב והתעשר, והוא נותן לנו יריעות זהב!

אבל – נורא הוא ביאליק בכעסו ואיום ביאושו – – –

שפעת לילה – עור בעור מושל במחשכים – – –

דבר נפל בינינו, ואין יודע מה נפל, ואין רואה ואין מגיד, אם זרוח זרחה לנו השמש – ואם שקעה, לעולמים – – –

וכי נשוע בחושך, וכי נתפלל – אוזן מי תשמע? – – –

ואין משען עוד, ואזלת יד.  ודרך אין, והשמים מחרישים – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –

 – פתח אתה איפוא את פיך, נביא האחריות!

ואם יש עמך דבר – אמור!

והוא רוצה אך את האמת, ולא חלומות יפים ודברים בטלים מתנוצצים, ולא פתגמים כוללים ומאמרים מפוצצים, רק את האמת לאמיתה.

איננו מתיירא מפני האמת, יכול הוא לקבלה כמו שהיא.

"ותהי מרה כמות, ותהי המות עצמו – – –

אבל שאלה היא, אם ישנו נביא האחרית, ואם ישנו – אם יפצה פה.

יש אומרים, שבכלל זמן הנביאים עבר, ואת עמדתם לקחו במשפט, אם לא הלצים הפשוטים – לכל הפחות בעלי ה"שטימונג"...  שהצורה הנבואית אינה צורה ספרותית מתאימה לזמננו...  זמן ההרגשות הרבות והחולפות...

והצדק אתם.

הנביא דובר אל האדם החפשי, אל האדם בעל הבחירה, בעל הרצון והכוח, האחראי למעשיו; אותו יאהב ואותו ייסר, אותו יחונן ואותו יאור.  אבל אנחנו – אנחנו עבדים שפלים בלי בחירה, בלי רצון, בלי כוח...  אין לנו דעה, אין לנו ברירה, אין אף ניצוץ אחד של רצון.  יש אך "שטימונגען", אך התפעלויות קטנות, וגם לא נמרצות...

כי נבוב הלב, "ונימי כנורו – קורי עכביש, ואלה כבר נזרעו לרוח, ותועים הם קרועים וצחורים בחלל עולמנו ביום צח באחרית קיץ...  וחוט אחד של כסף לא ימצא את אחיו, וקור את רעהו"...

יפים הם חוטי הכסף, הקורים הצחורים, אבל "ביום סגריר ראשון יאבדו", ואתם יפלו למשואות כל הנשמות הדקות אשר נתלו בהם, כל הלבבות השרופים והזבובים, שנאחזו בם...

מה שנעשה מאחרית הבריאה תחת השמש, לא נעשה על-ידי האדם, והאדם מסוגל להשתחוות למעשה ידיו, לכרוע לפני אליליו אשר כרת והקציע...  ואלפי דורות היו בונים בתי-כלא, והדביקו בדם סלע בסלע, והיו לחומות, למבצרים ולבתי-חולים...

ואנחנו שוכבים שם למעצבה, חולים חולי רוח וגרויי עצבים, וחולמים "שטימונגען"...

ואין אנו אחראים לה"שטימונגען", שאנחנו חוטפים מן האויר, ולמעשינו הפעוטים, שאנחנו עושים במחשך גלויי-עינים כמוכי ירח...

אבל הראשון, אשר יפרוץ גדר ויצא למרחב, הוא יפגוש את נביא האחרית, ויכרע לפניו, ויתחנן:

– אם דבר עמך – אמור, ויהי המות!

והנביא יענה:

– אל תירא, בני, הרצון והאחריות הם שירת החיים.

 

טז

צר לי מאד, שלא היה לובצקי בכאן – פה ק"ק ווארשא – ולא הלך לפילהרמוניה, ולא ראה את מרת דונקאן מחוללת, דורכת ברגל גאוה (יש גורסין: גסה, והבוחר יבחר) על במתי השירה וההוד, על פסגות האמנות הטהורה, בלי זמץ יצר-הרע והשחתת המידות, בלי אבק קל של תאות המין...

באצבעות רגליה (מעידים העתונים) היא משוררת פולונזים עמוקים בני-ים, מלאים נגוהות, כמאורות בחשכת הליל, ושירי-זהב ופנינים של כל דור ודור, מימות אדם וחוה עד התפרד ה"אדם ועוד" מן ה"אדם בלי" בפרוזדור העולם הבא...

לו היה בכאן ולו ראה את מרת דונקן ומחולותיה, כי אז שב בלי ספק ממחשבתו הרעה להפריד בין הדבקים, בין יסודות האמנות, ולא אסר עלינו גם את השיחות...

אמנם אני בעצמי לא ראיתי את מרת דונקן...  ראשונה, לא היה לי צורך בזה, אחר שאני מושבע ועומד, ומחויב להגיח אל פי את ים העתונות, וידעתי כי בלי משים אבלע גם את דג הזהב – את מרת דונקן המהוללה והמצוירת והטובה אלף פעמים ממרת דונקן המחוללת בכבודה ובעצמה...

ושנית – וזה הוא העיקר – המקומות היו ביוקר גדול, ואין יד סופר משגת...

כן, הכול הוא, בעוונותינו הרבים, ביוקר, גם ה"מקומות" בבתי התענוגים וגם, להבדיל, ה"מקומות" בבית-התפלה ברחוב טלומצקי, וכן שאר המקומות...  ואפילו הלחם והבשר, והחלב, וכל מיני כרוב וסלק, אך האדם בלבד הוא בזיל הזול...

האדם הוא בזול, ועל כן – יגיע כפיו בזול, ומחשבותיו בפחות משווה פרוטה...

בנוגע ליגיע כפיו של האדם אין זה מקצוע שלי, ודבר זה אין מגלים אלא לצנועין, ובמקומות הסמויים מן העין, אבל בנוגע למחשבות –

טעמו וראו!

_______

ב"הצפירה" מקשקש "זוג".  איני יודע אם של מספרים או מנעלים, אבל איך הוא מקשקש? כמה מחשבות הוא נותן לנו בפחות משווה פרוטה, למען התנפל על אגודת ה"גאולה", לעקרה מן השורש ולהטרידה מן העולם?

איני יוצא, חס ושלום, להגן על ה"גאולה", שאיני יודע מה טיבה, אבל אי אפשר לעבור בשתיקה על הגיונו הנפלא והזול של זה הזוג המקשקש...

"כשהופיעה הציונות בעולמנו – דובר הזוג, המחולל בלשונו כמרת דונקן ברגליה – שללה (בו ברגע!) את זכות הקיום של חברות ומוסדות ידועים ותעשה אותם למיותרים"...

ומעצמו מובן, שכל מה שהוא מיותר – אסור...  חן המקום על יושביו...  בכל קצוי ארץ אומרים: מותר הוא כל מה שלא נאסר; אבל בכאן, כידוע, הופכים את הסדר ואומרים: כל מה שלא מותר – אסור; ואת המוסר הזה בולע ה"זוג" מן הסביבה היקרה בלי משים, וכבולעו כך פולטו על ה"גאולה", להטביעה (בלשונו של הלל צייטלין) ברוק פיו...  ויוצא מזה, על פי ההגיון, שמשעה שנולדה הציונות המדינית ותביע את רעיון מדינת היהודים בכל רחבו ומלואו, צריכים ומחויבים היו מנהלי החברות הידועות, שנעשו, כנ"ל, למיותרות, להבין שהגיעה שעת חברותיהם לעבור ולהבטל מן העולם...  כי מי התיר להם? מי נתן הרשות?

ואם נלך בדרך, שהתוה לנו הזוג הנפלא, בדרך הרשמית הידועה, ומוסר הפקידות הידועה, נגיע לכל הפחות אל מר ליובושיצקי – ואיני, חס ושלום, מצחק, הדרך סלולה וישרה!

התקבלה הקולטורה, והיו חברות התחיה ומוסדיה למיותרים ועל כן אסורים; למר לוריא היה חדר מתוקן, אשר פתח, בלי שאול את פי הועד ומבלי קבל ממנו רשות, אבל הוא פטור מעונש, לפי שפתח את בית ספרו קודם שנבחר הועד, ובפרט שסוף כל סוף סגר אותו ויצא...

אבל מר ליובושיצקי, בעל המשמעת וההגנה, שפתח מה שסגר הד"ר לוריא, הוא וכל הדומים לו, המלמדים על פי השיטה הטבעית ב"שיר וזמר", ובלעדיהם, האינו חייב מיתה?

מי התיר לו? ממי קבל רשות?

אם אסור, בלי היתרו של הקונגרס, לקנות קרקעות בארץ-ישראל, מי התיר ללמד "עברי" בלי ועד הקולטורה?...

ומלבד ההגיון הבריא, מוסר הכפתור הידוע, השקפת עולם על האסור והמותר של הפקיד הידוע, סומך הזוג גם על דברי אגדה...

האגדה מספרת – מזכיר הזוג – שהחליף עומר ציוה, אחרי כבשו את אלכסנדריה של מצרים, לשרוף את אוצר הספרים שם, על פי טענת ממה נפשך: ממה נפשך, אם אין באותם הספרים יותר ממה שיש בקוראן – מיותרים הם ומותר לשרפם, ואם יש בהם יותר, אסורים הם ומצוה לשרפם.

ועל פי ההגיון הזה מצווה ה"זוג" לחדול מקנית קרקעות בארץ-ישראל, בלי נטילת רשות מהקונגרס...

ההבדל אך בזה, שמעשה עומר לא היה ולא נברא, אלא אגדה היא, לתאר את השגעון של השוטים, וזה הזוג הוא איש חי וקיים, ומטיף מעל במת "הצפירה"...

_______

כן, המחשבות הן בזול, בזיל הזול...  שוטפות הן כמים שאין להם סוף, וגם בתוך מימי "השלוח"...

קראו את האפולוגיטיקה של מר קליינמן...  כל מה שאנחנו מוצאים אצל כל עם ועם בראשית התפתחותו, כגון סימנים קלים של אורגניזציה חברתית, חופש היחיד פוגע בטובת הכלל, דו-הפרצופים להעומד בראש החברה: הכהן המתנבא במחנה, ושר הצבא ההולך לפני המחנה, ושאר הדברים הטובים, כגון אי-ההתפלגות של החוקים, ספר אחד להאגדות, להשקפות העולם, להמנהגים, להמוסר, לדיני עונשין ודיני ממונות, לדיני מלכות ומלחמה, – והכול לא על-ידי כת שולטת, כי אם בשם האלהים – הכול כאשר לכול הוא זוקף על חשבון היהדות ולטובתה...  ומי אמר אחרי רבים להטות? ומי הוציא את דינם של הסורר ומורה ושל הזקן ממרה?

איני יודע מי הוא מר קליינמן, אבל המו"ל, הפילוסוף מר קלוזנר, – הגם הוא איננו יודע, שאין אפולוגיטיקה מתרת אלא שאלת הרבים, שאלת ההמון, המאמין לכל דבר נדפס או נכתב ונאמר לא בלשון בני אדם אלא בעמקנות...  אבל היחיד, היחיד, היודע שאין אפולוגיטיקה אלא קורי עכביש, תפישת לב ואחיזת עינים, היחיד הזה אינו מוצא בדברי קליינמן כלום, ולא פחות מכלום...  כי אם איזו מחשבות בזיל הזול...

_______

והמים, מי המחשבות, מפכים ומפכים, ובני האדם שואבים ושותים את המים הרעים, אבל אין לי עתה פנאי להערות את מקורם, מחויב אני להציל את כבוד עצמי...

אדם קרוב אצל עצמו, ומר הורוביץ, אשר אמרתי חונקין אותו ואצילנו, אינו מכיר לי טובה, ולוחץ אותי אל הקיר ושואל: ואתה מה דעתך?

איני עניו כביאליק, ואיני הולך אחר התובע למקום שאין מכירין אותו, אבל לענות אני מחויב.

ובכן, אדוני איש הורביץ, תשובתי תהי, כמדומה לי, קצרה וברורה, לפי עניות דעתי:

היחיד, שנקל לו להודות במה שאינו מאמין; היחיד, שנקל לו למלאות רצון אחרים, המבקשים ממנו איזה מעשה שיהיה, בלי זכות על זה; היחיד, שאין נפשו אחוזה בנפש העם כגחלת בשלהבת; שאינו מרגיש את עצמו בתור טפוס מיוחד רוחני, שאין לו דעות מיוחדות להגן עליהן, ורע מזה, אם ישנן ואינו רוצה, ואינו מוצא את עצמו מחויב למסור את נפשו עליהן, והוא נכון בכל רגע ובכל שעה למכרן בעד נזיד עדשים או להפקירן, או להשליכן אל הים למען המלט ממשא; היחיד שאינו אוהב את הסביבה שלו, ואינו מרגיש את החוב לעבוד בשבילה, ולתקן את עולמו, ולראות עם הצבור בנחת הצבור; היחיד, רך הלב, שאינו מאמין בעתידות האדם בעולמו, ואינו נוקף את אצבעו לקרב את קץ הגאולה לנשמת האדם – היחיד הזה ילך לו לאבדון, לעזאזל – מצורע הוא ומקומו מחוץ למחנה.

אבל – יהי נא מתן שכרי בצדי – נשאלתי מאת מר הורביץ ונעניתי לו, יהי נא בטובו לענות גם על שאלתי:

– הייתכן, שיהי איש בבחינת תרנגולת, מטה ראש למצוא חן בעיני כל תרנגול, ובעת ובעונה אחת גם שונא כזב, ומתרחק מן הצביעות ומרדף את ההזיות ואת הפלפול?

תקותי חזקה, שמר הורביץ יענה.

 

יז

בין ניו-יורק דלתתא וניו-יורק דלעילא תלויים מאזנים.

שוקלים שם בפלס את רוזוולט, יורשו של מאקקינלי המומת, ופארקר, הרוצה להיות יורשו של רוזוולט, אף-על-פי שזה לא נלאה עוד משמוח בחלקו.

אבל איני יכול להכיע ביניהם.  אין לי, לטובת זה או זה, אף מלה מפוצצת אחת, אף "ואמרתם" מצלצל אחד, לזרוק לכאן או לכאן.

לי אסור להיות מקורי, לי מותר אך להתגדר במקומות, שכבר דרכה שם רגל טובי סופרינו וחכמינו, לי מותר מעת לעת אך להוסיף נופך משלי.  ובכל זאת יש בלי ספק הבדל גדול בין רוזוולט ופארקר, יש כאן ענין לענות בו ונפקא מיניה לדיני הנודדים ולמצב היהדות שם, ואולי גם די בכל אתר ואתר, אם יתגבר האימפריאליזם, בעל היד הנטויה...

אבל, כנ"ל, טובי חכמינו וסופרינו מחשים, ואיני יכול להתרברב עליהם, ולפעמים אני מתחיל לפקפק: אולי ההבדל לא היה ולא נברא, ואין בין רוזוולט ופארקר אף כמלוא נימא...  ומה שנפוצה השמועה, שאחד העשירים האדירים שם נדב כמה וכמה רבואות דולר לקנות, לתפוש או לגנוב דעת הבוחרים לטובת רוזוולט – אין מזה ראיה.  ראשית, העשירים האדירים שם מטורפים קצת, לא פחות מן הפילוסופים הגדולים, ושנית – אולי גם זה להד"ם, בר אוז באוקינוס העתונות, במים שאין להם סוף.

גם בריטניה הולכת לקראת מהפכה גדולה; מהפכה כלכלית.  צ'מבבלן מרעיש שמים וארץ...  את לב הפועלים קנה בהבטחתו להוזיל את החמין במקום הלחם, שהתייקר, ואין בינו ובין הליברלים אלא חיץ המנהג: חירות המסחר הוא מנהג אנגליה מכמה וכמה שנים, ואנגליה היא מדינת המנהגים...  אבל ראשו המקרין של צ'מברלין מכה באותו החיץ ומכה, כבעל "הדת והחיים" בשעתו במנהגי אסור-והיתר שלנו...  ואם יפול החיץ האחרון ויקומו מסים סוככים על תעשית אנגליה ובנותיה, מסים מאחים את אנגליה ובנותיה, האברים המדולדלים עד עתה; אם ינצח צ'מברלן והפיק את זממו, תהי בלי ספק מהפכה כלכלית גדולה, עבודת הקולוניות תעמוד בפעם אחת על הקרקע, על הנייר, ואליה תעבור נקודת הכובד מן התעשיה ומכרות כל מיני מתכות, ויפתחו מקומות מקלט חדשים לנודדים בכלל ולנודדינו בפרט, ותתחרה קנדה, בצירוף רעותיה, באוגנדא, ויתפרץ ריב חדש, וישמעו "ואמרתם" חדשים...  במלה אחת – מהפכה...

אבל חפשתי חפש מחופש ב"השלוח" ולא מצאתי כלום, עברתי אל "הדור", האירופי ביותר, המתורגם ביותר – ואין דבר.  הס! ועל כן גם מזה לא אבנה.

משעמום הבטלה בקשתי לעלות על הר עיבל, ולאור יחד עם טובי חכמינו וסופרינו את ה"מזרחי", את הריאקציה הממארת, אבל מר י.  קורא ב"הצפירה" נזדרז לסתום פה.  בשלמה הרעש! ה"מזרחי" חפץ להניח תפלין, יניח כנפשו שבעו; מבקש הוא להפקיד משגיחים על ה"מזוזות" החשודות, מה בכך? יתפרנסו המגיהים, וכי כופין הם עלינו הר כגיגית? ולמר י.  חוטם, אם הוא יודע, ששעת הכושר היא להשלים עם המזרחי ולהתגרות בה"וועלט" הרשמי, אם הוא מעיז פנים, בודאי מנשבת כבר רוח אחרת לטובת הריאקציה, בודאי תצא הקללה מן המודה, ואיני רוצה להמנות בין המפגרים והנחשלים...

ולא נותרה לי, אלא פרשת המצורעים.

הקריאה: "מצורעים מחוץ למחנה!" קריאה הכרחית היא, אבל אין אנו קוראים אותה לא מתוך שמחה ולא בקול נצחון, ולא בקלות-ראש...  יודעים אנחנו היטב את הסכנה הכרוכה בהצרעת.  יודעים אנחנו היטב, שהמיקרובים של הצרעת פרים ורבים כזוהמת המטות של הקדש-הגולה באופן מבהיל.  ואם אין עצה ותחבולה לרפאות את המנוגעים כבר, הלא עלינו לבקש עצה ותחבולה כנגד המיקרובים עצמם, הלא צריך לעצור בעד המגפה!

התרופה היותר טובה, האמצעי היותר טבעי כנגד איזו מחלה שתהיה, היא חזוק הגוף במלחמתו עם המחלה וסבותיה.

אבל הנסיובות: המאור שבתורה, מוסר היהדות, וכל נסיובות של אפולוגיטקה – הועל לא יועילו.

בכלל – העמים מתגרים זה בזה על פי הרוב לא על דבר "מה שנאמר", אלא על דבר ה"מאן דאמר"...  חוקי המוסר נודעים לכול.  ההבדל העיקרי הוא אך בפועל, באופן ובמידת קיומו של הנאמר.  אבל החיים כמו שהם, בצבעיהם השונים ובמקריהם המרובם, צריכים למוד, מתגלים במספרים, מותנים על-ידי אלפי אלפים תנאים, ואי אפשר לקבצם ולמוד ולשקול אותם, למען דעת, מי הטוב ומי הרע...  ובנוגע להאדם הנעלה, להמאן-דאמר, הלא אצל כל עם ועם תמצא לכל נאמר "מאן-דאמר" אחר.  לכל מרגלית טובה יש מקום באוצר האדם, לכל עם – אדם נעלה אחר.  כל צבור וצבור קורא בשם מאור גדול אחר וגואל-נפש אחר, אבל המקומות – כוללים הם...  המרגליות – באוצר האדם...

לא רק אנחנו מתעבים את מלחמת-השנים.  אבות הכנסיה הנוצרית קמים כנגדה אולי ביתר תוקף ועוז.  "השלוח" בשם היהדות, ה"רולא" בשם הנצרות וכן ה"פראוודא" בשם האנושיות, נלחמים במנהג של שפיכות דמים זה, כל אחד מנקודת מבטו.  "אנחנו אוהבים חיים", אמרו זאת לילד, ואחר-כך יפול לידו על-פי מקרה איזה נומר של ה"פריינד" ותוחזקו שקרנים.  המורמונים חפצים חיים, חפצים שמחה ושלום ושלוה יותר ממנו.  ואחר-כך ימצא את ספרי המוסר שלנו ויראה את חפץ החיים שלנו, והנה הוא נורא מאד, רזה וכחוש מאד, ורוח חיים אין בקרבו.  "אופטימיסטים אנחנו" – והגן-עדן שלנו היה בימות אדם וחוה, כשהיו ערומים, או יהיה לעתיד לבוא, כשנהיה ערומים, וההווה שבאמצע, החיים – הם עמק עכור, עמק הדמעות, עמק הספקות והיאוש, או לכל הפחות שדה מלחמה בין הנפש והגוף, בין חלק אלוה ממעל ורגב אדמה מתחת...  ועוד הפעם פנו אל ה"ראשית חכמה", וגם, אם רוצים אתם, אל "חובות הלבבות"...  ולמה נכחש, לא אנחנו קראנו חופש להעבדים ולא להאשה, לפי כשהגיעה שעתם להגאל, כבר התפשט רצוננו מכלי זינו, כבר אבדנו את חופש המעשה...  והמלומד בארד, החולם על דבר הצבור, אשר לא ידרוך גם ברגל קלה על היבלות ברגל היחיד, אינו יהודי כל עיקר, כהרוב הגדול של חבריו בדעה בהווה ובעבר...

"חנוך לאומי"!

ומה הוא זה חנוך לאומי? אולי תירוץ מספיק על-פי השיטה הקדומה, שעל העבר לחנך את ההווה ולפעול על העתיד.  שההווה החי בתקותו לעתיד, מחויב להתפרנס מזרעוני מוסרו של העבר.  כל הווה מכוער ולובש בגדים צואים, אך בבחינת "אחרי מות קדושים" הוא מתפשט את בגדיו הצואים אחרי פטירתו, ולובש לבנים ומתעטף תכריכים לבנים, והבהרת הלבנה הזאת צריכה להאיר לדורות...

ואם נערוך עברו של עם אחד מול עברו של עם אחר, והזהיר האחד ביותר, מה מוכח מזה? שהאחד התחיל קודם לרעהו, או שהשתלם מקודם במקצוע אחר, ולא במקצועו של עם זה...

הלאומיות היא צורת אדם, ולא האדם עצמו.  אם רוצים אתם, הלאומיות היא דרך מיוחדת לצבור מיוחד, או מעברה מיוחדת לו לעבור אל העולם הבא, אל האדם.

אמנם הצבור העוזב את דרכו לעבור אל דרך אחרים, מתנקש בנפשו ואובד בידי עצמו; הוא יפול בדרך, ואת ארץ החמדה בעיניו לא יראה, ואת שיר הנצחון באזניו לא ישמע, וריח פרחי ההרים אל אפו לא יגיע...  בחצי דרכו ירד לאבדון, כי מבזבז הוא את ירושתו העתיקה, מחריב את המסורת, את האוצר שמתחת סף ההכרה, ועל-ידי זה הוא סותם את מקור היצירה שלו, את השאור שבעיסתו, והוא נעשה גולם, יצור מחקה ולא בורא, עבד-עבדים ולא אדון לעצמו, סריס ועץ יבש, בלי לחלוחית של חיים יוצרים.  אבל האמת היא, שכל העמים הולכים, שאך הדרכים שונים, ומחויבים להיות שונים...  שאך מדת המהירות של התנועה שונה, ומוכרחת להיות שונה, אבל לא הדרך היא המטרה.  לא היא תענה לשואל: שלמה? לאיזה צורך?

על השאלה הזאת יש מענה אך בפי העתיד, שהוא נשמת ההווה ותקותו; אך בפי האדם, השוכן עוד בערפלי-העתיד, אבל ההולך ומתגלה, למרות המזרחיים, שלנו ושל אחרים...

עלינו לחנך את האדם! את האדם בכבודו וגאונו, באהבתו את האמת ובשנאתו להשקר, בין שהוא בבחינת פועל יוצא מן הפה, או בצורת תנועה קלה של ראש קל או של אצבע קלה, ובין שהוא בצורה של שתיקת הודיה לשקר...

עלינו לקחת מאוצר העבר את כל הרכוש, שיש לו עוד זכות קיום, את כל הערכין, שהם בבחינת נטעים מזריעים זרע, אבל לזרוע אנו מחויבים כל שדמות ההווה לשם העתיד...

אדם המעלה לומד מכל אדם, מודה על כל אמת, אינו בורח מערכין זרים ונשאר הוא בעצמו בתורת אדם המעלה...

על-ידי הרכבות שונות לא יאבדו הסוגים והמינים של הצמחים, על-ידי נסיונות לא נשוב על עקבינו אל מתי המדבר כאל מתי ארץ זבת חלב ודבש...  עלינו ללכת...

לא לחנם העינים הם בפנינו ולא מאחורינו...

ומה שהיה בנו מן הטוב צריך שיעבור אל העתיד, – עצמנו ובשרנו הוא, אנחנו הוא; אין אנו באים ומבקשים גאולת חסד בתור עניים ממעש ומדוכאים ברוח...

כל אדם יש לו שטר חוב על חייו, כל עם – על גורלו...

וצריך לחנך ולגדל את האדם המוסרי שבנו, האדם שאינו בהול על נזיד עדשים, האדם היודע לחכות, המכיר בטיב העתיד ואינו מחליפו בפרוטות ההווה...

איזהו שוטה? כל שאין לו אלא רגע ההווה...

 

יח

אוהב אני לשוחח ולהתוכח בלילות עם הלבנה, מכמה וכמה טעמים.

ראשית: כמה וכמה שנים הייתי דורש לשלומה ומרקד כנגדה פעם אחת בחודש, והנני בבחינת מכרה ומיודעה מים עמדי על דעתי, ועוד קודם לזה...

שנית: חורז הייתי לפנים; ואת מרגליות רגשותי הייתי חורז על קויה, וההרגל, כידוע, נעשה טבע.

שלישית: מיום שהייתי במקצת פילוסוף, רואה אני בה את סמל השיטה של האבולוציה והדיסליוציא...  ושזו האחרונה מתחלת בסוף הראשונה...

רביעית: יודע אני, כי מפיה אוכל להציל דבר אמת, לפי שהיא אינה נוגעת בשום דבר; מסתכלת היא בכול, רואה הכול, אבל בלי צל של נטיה לצד זה או לצד אחר.

חמישית: מפני שהיא אוהבת ויודעת לספר מעשיות, ואת המעשיות איני מוציא מגבול האמנות בשום אופן וצד, כי בנפשי הוא!

ועוד ועוד...

ואתמול בלילה פניתי אל החרמש הדק בשאלתי, מה דעתו על דבר הריבות והמשפטים, והענינים "הדולקים" שבעתונינו...

– דומים אתם בעיני – ענתה לי הלבנה – לאותו האיש מספורי העם, אשר בלע פעם אחת שממית, והוא רוצה, ואינו יכול לשכוח אותה, ומתיירא לדבר עליה, להזכירה, ומשתדל להשיא דעתו לדברים אחרים, לענינים צדדיים, לשיחות של מה-בכך.  והוא מתוכח עם בני ביתו ובאי ביתו על כל מה שאתה רוצה, על מצב הרוח, סגולה בדוקה כנגד הרוחות הרעות, עגלים בעלי שש קרנים, סוסים יודעי-חשבון, ועל דבר דודה שכבר הלכה לעולמה, ועל כל הבל הבלים, והוא מתייגע להתרגז, להתעורר, להרתיח את הדם, להעתיק את המחשבה אל שדה אחר, אבל חפצו אינו מצליח.  אינו יכול בשום אופן: השממית מנקרת במוחו, מתפשת בתוך קרביו, שולחת קוריה לתוך עורקיו וגידיו, לתוך הדם המתקרר, אורגת היא יריעה דקה על עיניו, מוך בתוך אזניו, וממלאה את כל חושיו...  והלב מדוכא עד תכלית, והנשמה מתכווצת ומצטמקת עד שעור עדשה, והוא טובע במרה שחורה, צולל בגועל נפש, וצועק: ואני ראיתי עגל בעל שבעה ראשים!

– ואתם – אומרת הלבנה – בולעים אתם יום יום עכביש...

העולם קורא: "ר' יהודי, בלע נא עוד עכביש אחד"...

ואתם בולעים.  אין הדבר נורא כל כך ומזיק לבריאות כל כך, אבל מאוס, ומדי יום ביומו אותה החלשות, הגו הכפוך למכים...  במקצת כבר הותר לדבר, אבל אין אתם רוצים ואין אתם יכולים לדבר, ובולעים אתם שממיות, ומתוכחים על דבר אשתו של זנגויל, פירוד יסודות האמנות, ועל כל מה שלא היה ולא יהיה...  והשממית מתפשת בקרב הכליות...  ואת שם השממית הס מלהזכיר!...

– ומנקרת היא במוח, מתפשש בלב...

– ובכל זאת אנחנו מתעלים לפעמים עד מרום הפילוסופיה, ומדברים גבוהה גבוהה: כה אמר קאנט, וזוהי דעת קאנט, והגל אמר...  ומה דעתך, לבנה, על אודות הפילוסופיה שלנו? סוחבים אנחנו את האריות לתוך רשותנו...

– הום, הום – מהמהמת הלבנה – גם זה מזכיר לי מעשיה, מעשיה גרמנית בשביל ילדים.

–ספרי נא...

– ויהי כי זקן הסוס ולא יכול לחרוש עוד...

וכשהגיעה הלבנה להאתנחתא, רוצה אני לחטוף מפיה:

– ויקח בעליו המאכלת וישחוט אותו, וימכור – את העור לבורסקי, ואת הבשר – להתמחוי, בזול...

– פי...  פי...  – שורקת הלבנה – לא כך מספרים לילדים.  אסור לספר דברים כהויתם...

– ואיך זה?

– אדוני הסוס, האכר, פותח את האורוה ואומר:

– צא לך, סוסי הזקן, ולך לך לכל אשר ישאוך עיניך, זקן אתה וחלש, ואיני רוצה לפרנס אותך חינם...

והסוס בוכה: אדוני, עוד כוחי במתני, עודני כול-יכול...

– אם כך – לועג בעל הסוס, האכר – לך לך אל היער, ואם כוחך במתניך, הבא לי את הארי השוכן שם.  ואם כה תעשה – וייטב לך כל ימי חייך.  עד צאת נשמתך אתן לך מספוא ושבולת-שועל...

וירא הסוס כי כלתה הרעה, וילך אל היער אבל וחפוי ראש, ויפגוש את השועל.

– למה כה רעים פניך? – שאל השועל, שהוא, כידוע, בעל נמוס ודרך-ארץ גדול ומקדים תמיד בשלום חברו.  ויספר לו הסוס את המוצאות אותו ואת דברי אדוניו האחרונים.  ויאמר השועל: אנוכי איעץ לך, ולכדת את אדוניך ברשת הבטחתו.  וכה תעשה: שכב פה והתראה כמת, עד אשר אשרוק לך וברחת אל אורות אדוניך, והשאר – עלי ועל צוארי.

ויעש הסוס כן, כי אמר בלבו, הטובע בשבולת נאחז בראש שבולת...  וישכב ויתראה כמת.  והשועל הלך מאתו ויבוא לפני הארי, ויקוד וישתחוה, ויאמר:

– אדוני המלך, האם לא תואיל להיות רעב במקצת?

– כן, עבדי הנאמן, רעב אני קצת.

– האם לא תואיל להאשיר אושר רב את פגרו של הסוס, אשר נפל ביער, ולאכלו?

– לתיאבון! – ענה הארי.

הוביל השועל את הארי אל הסוס, המתראה כמת, והארי פותח את לועו.

– אל נא בחפזה – דובר אל לבו השועל – לא נאה למלכים לאכול בשוק.  אם נא מצאתי חן בעיניך, הבה ואקשרנו אל רגליך התחתונות, וסחבת אותו אל היכלך ואכלתו במנוחה על שולחנך, אתה ואשתך המלכה, תחיה...

– יהי כן – מסכים הארי, אף-על-פי שכבר באו מים רבים בפיו, – ויסב אל הפגר אחורנית.  ויקרב השועל, ויקשור שתי רגליו התחתונות בזנב הסוס, ויעש קשר של קיימא, וכעמוד הארי אך על רגליו הראשונות, שרק השועל להסוס – ברח, דודי...

והסוס קפץ ורץ, והביא את הארי הכפות אל אדוניו...  והתפרנס בכבוד עד יום מותו...

זה ספור גרמני לילדים.

– ומה ענינו של זה לכאן?

– אמת – מגמגמת הלבנה – אין המשל דומה לנמשל בכל חלקיו...

– ומי הוא השועל? – שאלתי.

– איני יודעת...  בקש ותמצא...

ורואה אני ערפל עולה על הלבנה, ואני שואל בחפזה:

– הגידי נא לי עוד, האפשר לקרוא היום: הוי, השאננים בציון?

– אי אפשר – ענתה הלבנה – – אין שאננים עוד ואין בוטחים...  לכל היותר: נוע תנוע ארץ כשכור, והתנודדה כמלונה...  או: כי חנוף תחנף הארץ...

ותתכס...

 

יט

והבעל-בכי – הסתיו מקונן, הומה ובוכה כעל מת...  ואולי מת לנו דבר-מה ואין אנחנו יודעים...

כמדומה לנו, שאנחנו מטיילים ומלוים איזה דבר לבית-עולמו...  כמדומה לנו, שאנחנו בונים פיתום ורעמסס – וזורקים עפר וטיט וסותמים את הגולל; כמדומה לנו, ששרים אנחנו שירי תחיה – ואומרים קדיש יתום...

ומי או מה מת?

כוכב שנפל ממרומים? לא, לא אחד נפל והיה למרגלית טובה, משחקת על חלקת צוארה של צריכה-לאפיטרופסות...

איזה פרח, שנבל בלא עתו?

הפרחים נקטפו והנם במחבת בעלת-הבית, המקבלת את אורחיה בסבר פנים יפות ובכל מיני מתיקה – –

איזו תקוה נדעכה ונשכחה?

איזה אור מתעה רקד על פני המדמנה ונשטף?

מי יודע?

_______

ימות הגשמים בחוץ; ימות הגשמים בלב...

והשממית איננה נותנת לי להתבודד, להתחמם על יד התנור, לקרוא ספורי-אגדה יפים לאור הנר; איני יכול...

ואיני יכול לנוס אל המקלט לנגועי-הרוח, אל הבריסטול, מושב חכמי ווארשא הלצים, שם חדוש – מקהלת מנגנים...  נבל-תאוה הומה, בפי חכלילי עינים מרקד החליל...  והשממית, שאני בולע יום יום, יום יום, איננה נותנת לי ליהנות מהעולם הזה המשולש, מהאחדות המשולשת: "וויין, ווייב אונד געזאנג"...  (יין, אשה וזמרה).

וגם אבל אני.

איני יודע מי מת, מה הלך לעולמו, אבל מרגיש אני, שזה היה בשר מבשרי, עצם מעצמי, נשימה מנשמתי...

_______

והנני נע ונד יחידי בשוקים...

ויונק אני אל קרבי את עגמת-הנפש הלחה של העולם, והיא מתפשטת בכל אברי ופורקת את חוליותיהם...  והנני יונק את צללי הליל, והם מרקדים בתוך נשמתי כשעירים, ומכרכרים כנחשים, ונושכים, וממאירים...

ובתוך אזני שירת הרוחות הקרות והרעות – צחוק פעור של אלפי מכשפות...  ובקרב עיני מתהוללים המאורות שעל פני המדמנה, הכתמים הרועדים מעונג אור מתגולל בחושך...  משתברים קוי הלהבות הירוקות בבתי זכוכית עם זויות ברזל, פנסי-השוק, היורקים בחוצפה גסה את אורם למרום, אל השמים, וקוראים: ראו, עטופי אבל, לבושי שחורים, אין לנו צורך בכם ובמאורותיכם – אנחנו בוערים, אנחנו מאירים...

ואני נע ונד יחידי, יחידי בשוק, בעיר, בעולם –

ויד אוחזת בי, וקול ניחר קורא, קול פעמון שנסדק:

– הלא תלך עמי, אדוני, קר בחוץ...

– כן, קר, קר מאד, אך לא אלך אתך.  שרתי, איני מבעלי האפיטרופסות...  אין לי למענך ספרי מקרא ואגדה, אין כלום...

– אבל אני רעבה – –

– הא לך אגורה, יש עוד אגורה.

והיא חוטפת אותה ורצה אל סוחר-השוק, וקונה גלום קטורת, ושבה על עקביה, ועוברת עלי, בפיה ברק אש, על פניה הירוקים כתם-אור אדמדם...

ועברה, ונשכחה...

מה לי ולה? לא שאלת בית-הבושת מענינת אותי כעת.  דולקת בקרבי שאלת החנוך...  כן, שאלת החנוך, צריך לחנך בולעי שממית לתיאבון, בלי עקימת שפתים, בלי צל של מאוס וגועל נפש...  צריך לחנך דור חדש...  לקרוא לתחיה חדשה...

והחנוך פרוע, גם "בית-הספר היהודי" מודה.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, אבל זה הוא מצד אחד; מן הצד השני כולנו שארלטנים; בהחנוך מהפכות ידים גבות, ידי פדגוגים-מאליהם, אנשים שאין אומנותם בכך.  הכול יכול הוא היהודי, ו"מזיק" הוא בכל מקצוע.  זה גמר הלכות שחיטה, ואם אתה רוצה ומשלם – מרקד הוא על החבל...  הרבנים והצדיקים מרפאים ולוחשים על כל מכה, והרופאים יושבים על כסא הרבנות עד חלי מעים...  ופלוני קבל תעודה ממאה פרופיסורים לבנין גשרים, והוא הולך ובונה גשר מן העבר אל העתיד, על פני כל התוהו-ובוהו של חיינו בהווה, כלומר: פותח חדר מתוקן...

וכולם מרעישים שמים וארץ, מתקנים עולם ומלואו! הכל אצלנו מתנדבים! מכבי-אש מתנדבים, סופרים מתנדבים ופדגוגים מתנדבים.  ופלוני האינטליגנט הועמד בראש החנוך בעיר ואם בישראל, ויתן צו להלביש את התלמידים ארבע-כנפות, ונזקקו לו, ותיכף ומיד שב אל ביתו, ויעל על מטתו, ויישן, ויחלום חלום ה"תחיה" – וישא (בחלומו) את דגל התחיה! ואינטליגנט שני הריע בחצוצרה, את חומות יריחו הפיל, את העי לכד, כי אסף בעירו כאסוף ביצים עזובות את החדרים וכינסם לבית אחד, והוקל עול המשגיח, ורגלי הילדים, ההולכים מכל קצוי העיר אל טבורה – בצקות...  ופלוני חתם לעצמו שטר-חוב על האלמות הנצחי, לפי שעלה בידו לבטל את כוח ההורים ודעתם ורצונם בעניני החנוך, לפי שיסד קופה כללית להמלמדים, ואין עיניהם נשואות עוד אל אבי הילד...  ואין לו גם צורך להשתדל למצוא חן, להשביח מעשיו, ללמוד ולהתלמד, מחלקים את השכר שווה בשווה, כהפועל העסוק וכהפועל הבטל, כבעל הכשרון וכבול-העץ, ואינם נשמעים אלא לבעל עין-האיה, הרואה הכל והסוקר הכול...  כי גם בזה "חן המקום על יושביו" – – –

וכל זה בנוגע להצורה, החנוך עצמו נשאר כמו שהוא שומם...  וכשאומרים ליהודי: בלע שממית! – הוא אמנם בולע, אי אפשר להעיז פנים, אבל הוא עושה העויה, ולפעמים פותח פה ודובר עזות...

ויש גם מחרפים...

מי נתן לכם הרשות לחרף?

משה? יהושע? אהוד? או הקדושים שנדושו במורגים או נשרפו על קדוש השם?

דע מאין באת...  ולאן אתה הולך...  ושכל מעשיך בספר נכתבים, והוא העד, והוא הדיין, והוא השופט, והוא השוטר!

_______

מכל המידות הרעות מותר להשאיר קצת, אבל מן הגאוה – אפילו שמינית שבשמינית אסורה; ריחא מילתא היא!

ועינים רואות, ועדים באים ומעידים:

– כשמושיטים להם אצבע, חוטפים הם תיכף ומיד את היד!

– כשנותנים להם באיזה מקום דריסת הרגל, הודפים הם את הגבירה מן המדרכה...

– ההנהגה אינה ישרה בעיניהם, והם מתנהגים בגסות רוח, בקשיות עורף וברוח צעקנית...

ומעט להם שעשו את ווילנא לירושלים דליטא, עוד אומרים הם: הומל שלנו...

המעשים מטפחים!

_______

הגסות, החוצפה, הגאוה, אלה הם הסלונים הממאירים שבתוכנו...  צריך לעקור אותם מן השורש ולנטוע: ענוה, שתיקה כהודאה, ברכה על הרע כעל הטוב, בטול היש ובת-צחוק של תודה עמוקה על הפנים...

לא כך לימדונו רבותינו?

"שה פזורה ישראל"...  "תולעת יעקב"...

צריך לחנך ענוים, נעלבים ואינם עולבים...

כשאומרים לך: ר' יהודי, בלע שממית! – אל תתמהמה; חטוף ואכול, וברך על דגן שמים!

כשאומרים לך: הנני ואירק בפניך, ענה: הגמיאני נא ממתק שפתיך וינעם לי כטל שמים...

ואם גם אחרת יאמר...  כשם שמברכין על הרעה, כך מברכין על הטובה...

ר' יהודי, אל תדחק את רגלי השכינה ממעל, ואל תרמוס את התולעת מתחת...  התהלך תמיד כצל, עקב בצד אגודל, כפרוש בשבת שחל להיות ביום הכפורים ובלאט – כגנבים יחפים, ונשום בנחת, בענוה, והיה כלא היה...

ואם השיאך יצרך ועלית על המדרכה וגבירה באה לקראתך, – אם חור בכותל, הכנס ואסוף בגדיך והצטמצם בו; ואם אין – קפוץ אל המדמנה ברשות הרבים וצלול בה...

אשרי הממעט את הדמות, ששעור נשמתו כעדשה...

מרגלית טובה אחת היתה בבית גנזיו של הקב"ה ו"בטול היש" שמה, והוציאה ונתנה לישראל...

ואם רוצה אתה לזמר דוקא, זמר "מה יפית", ויהי מנהג אבותיך, נשוכי הכלבים, בידיך – ברא כרעיה דאבוה...

_______

אין כלי מחזיק ברכה לישראל כהפחד...

התרחקו מן ה"ביכליך", כדברי הגאון, לפי שהם מעוררים לתחיה, והחי רוצה להשתמש באגרופו...  ומעתונים עברים (חוץ מן הפלס, המזרח, והפסגה) לפי שאלה אכלו את ה"ביכליך" ועוד טעמם על לשונם...  את עתוניהם קראו.  מדי יום ביומו מעשים נוראים.  זה נפל מן הגג, זה שתה מי רוש, בבטן זה תקעו מאכלת, את זאת חטפו ומכרו לבושת...  סגולה בדוקה ומנוסה למגור ולפחד...  אבל שטה ועבור מן ה"ניווא פולסקא", מיום שפג טעמה האנטישמי...  אל תשמעו לה.  רוצה היא בחנוך גבורים, בגדול גאונים, באנשים עומדים על דעתם, מוסרים נפשם על דעותיהם – וזה מסוכן...

ואל תירא מפני המוח, שהוא אך אוצר של ספרים, ולא של פעולות ומעשים...  בריכה שהכול מסתכלים בה; הלב הוא פועל ונכנס בעובי הקורה...  ועליך להיות רך כקנה, מחליף עור כנחש.  אם נשמה לך, עליך למכור אותה קמעא קמעא בפרוטות החלפנים, או בבת-צחוק על פנים יפות, או בניצוצי-ברק של כפתור מתנוצץ בשוק...

ובערב יום-כפור אל יהתל בך השמש; צו ויכך באמת, עליך להתרגל...  כן.

והנה הולכים וקרבים ימי החשמונאים – טפו, פי הכשילני – חג השמן הכשר...  השמר לך! מצוה זו, שהחזיקו בה מינים, אסורה בהנאה, לכלב תשליך אותה, כה אומרת "החבצלת", ולהשומע ינעם!

ואם אינך יכול לבטל מנהג של קדמונים, כה תעשה:

דונג כשר תקח, דונג, שנטף מנר הנשמה ביום-הכפורים, והיה לך לחומר.  וציצית כשרה תקח לפתילה, ועשית נר קטן, צנוע, רזה ובלי שעור קומה, והצמדת הנר אל כפיס כשר, מקרש כשר של סוכה כשרה וצנועה, שאינה מתנשאה למעלה מעשרים אמה, ותברך, ותדליק, ותשיר לך בנחת ובלאט את השיר היפה: הנרות הללו – קודש הם...  ואין לנו רשות להשתמש בהם...  ועל אחת כמה וכמה שאסור, וגם אי אפשר, להבעיר בהם את הבערה.

ואחר כך תלך לישון...

קודם לזה מותר לך לבלוע לאורם איזו שממית; לא יותר.

ואל אסיפה לא תלך, ואל מושב-מינים לא תבוא...  שם ישירו שירי גבורים, שם ישירו שירי גאון, שירי תחיה – השמר לך!

 

כ

נדסון, זה החולה והנגוע כל ימי חייו הקצרים, לא חדל אף רגע מהאמין בעתידות העולם, בנצחון הטוב על הרע.

בלילות החושך והאפלה היה שומע את שירת הבוקר, את גיל הצפורת ואת קול המפקד, הקורא: הלאה, הלאה, בשם האור, בשם האמת, בשם – האדם!

כי אין אנחנו הולכים כי אם אל האדם, שהוא סוף המעשה, שהיה במחשבה תחילה, שהוא תכלית העולם ותעודתו.

דור דור ואליליו, ומקדשיו, ומזבחותיו, והזמן בא והורס את האלילים החולפים, וקרסו וכרעו, ונפלו למשואות, והמקדשים לפי שעה מתערערים עד היסוד, ומזבחות הבעל מנותצים, כי חי וקיים לעד הוא אך האדם...

אך המהלך אל האדם קשה הוא, ולפעמים, בלילות חושך ואפלה, אנחנו כושלים, תועים ומגששים, ושואלים זה לזה בצער אכזרי: האומנם זהו דרך האמת?

ואז אנחנו נצרכים לעמוד אש להאיר את הלילה; לנביא מורה דרך האמת, לנביא הולך לפני העם ומרים את הכושל, ומרגיע את הנסער, ומחזק את הרפה ומשיב את הנפש הנדחת...

ומתפלל הוא ברגעי יאוש אל הנביא לאמור:

– בוא, נביא, כי כבר בא מועד! בכל עוז אהבתנו ועוצם צערנו אנחנו קוראים אליך: בוא!

– ראה עמידתנו...  חלשים אנחנו, וחזק הוא הצר הצורר, הצילה אותנו מחרפת נכנעים...

– ראה, נר הכליות כבה; הלילה בלי קרן אור, ואין לנו גם בושת פנים והראש סחרחר וההמוניות הממוצעת מושלת, מכניעה הכול...

כך התפלל נדסוו.

הוא האמין בנצחון האמת לאמיתה, בנצחון חיי המוסר והעבודה, בנצחון האדם.  זה היה נעלה בעיניו מעל כל ספק.  אך לפי שעה, בימות האפלה, בדרך המלאה חתחתים ומכשולים וצנינים, הוא קורא לנביא...  ונביאו הוא נביא-האדם!

והאדם, כנ"ל, הוא חי וקיים, מות לא ימות האדם, ועל כן כבוא הנביא, וינבא בלתי ספק לחיים, לחיים טובים, לחיי עבודה בתכלית הכשרות...

וגם ביאליק, כאשר הזכרתי, קורא לנביא, אך נביאו לא נביא-האדם הוא, כי אם נביא-העם...  לא נביא-העולם, כי אם נביא-העם הנדח והנטרד מעולמו...  והלילה ליל חושך ויאוש, לכל הפחות לילה של ספקות וחולשת הדעת...

וקורא ביאליק להנביא להגיד לו עתידות העם: לחיים או למות! הסירה נא את הוילון מעל פני העתיד, ואראה מה צפון בו: כוכב זורע אור, או קבר של עצמות יבשות.  אך אל נא יתענו אור מתעה, אל נא נחיה חיי תוהו...

ושניאור אוחז, ב"הדור" האחרון בעקב ביאליק, וקורא גם הוא לנביא...  נעים מאד להתלות באילן גדול, אבל שונה הוא נביאו של שניאור מנביאו של ביאליק...

שניאור ממעט את הדמות.  אינו קורא לנביא-העם.  הוא בעצמו צריך לנביא...  מתאווה הוא לקרן אור, אשר תחדור בו; אשר תגע ותדפוק על דלתות לבו, זה לבו ההרוס והשומם בלא עתו; שבכל זאת אינו חייב מיתה עוד, לפי שעוד דבר-מה זע בו ונע בתוכו לאטו...  ורוצה הוא לקבל את קו-האור בסבר פנים יפות:

בוא ברוך אל, האור, אל חדרי לבבי,

היה לי לאב, למנחם ולנביא...

ועל קרן האור הוא מעמיס עבודה רבה, על שליח השמש ומבשרו, על האורח שהתאחר קצת, לחדור אל הלב ולהשמיד שם את קורי הצל, לרפא את בדקי-הסתר, שנראו שם מחמת ספקות נושנים, שנצנצו בו בעוד שהיה הלב בוסר, ומהרבה עונג של חול, שספג אז, ומרוב פשעים קלים (מעשי ילדות), והעיקר – מהכפירה בכול...

ויש תקוה, שהשליח המיוחד של השמש ומבשרה עוד כול-יכול הוא.  לכל הפחות יש תקוה, כי שירים של תקוות עודם נודפים בקרב הלב המשומם, עוד הוזים שם חלומות, שלא מצאו עדיין את פתרונם, ובתוך האפר של המזבח ההרוס נמצא עוד שריד אש, נותר שם זיק, ויתום הוא הזיק וגוסס, אבל הנביא יחיהו בהבל פיו, ויהבהב ויצא ללהב...

ולא בשביל העם כולו יהיה הלב, כי לשניאור לבדו, כי חפץ חיים הוא ומתיירא מפני המות, מפני שעמום האפס והבטלה של התוהו...  ולא את האמת הוא רוצה לדעת, אם מרה היא האמת, אם לא בשורה טובה היא ומתוקה; הוא מתנודד מפניה כהתנודד ילד חולה מפני סם הרפואה...  ומאת הנביא הוא מבקש אך מיני מתיקה, והוא מבקש רחמים: אם מרה האמת, יהי חזיונך שקר, כזב מתוק ומנחם...

אבל באחת הוא מסופק, אינו בטוח – בלבבו.  מתיירא הוא, שמא לא יאמין הלב לנביאו...

ובכן, בעולמנו מנסרת שאלת הנבואה...  ואני שואל:

– האומנם בו יבוא הנביא? – האומנם לא יירא להראות בשוק עירום ועריה, בלי לבוש-מלכות של סופרים חדשים?

– ומה יעשה, אם יפגשהו הכפתור ושאל למעשהו, למלאכתו ולתעודת מסעו? ומה, אם לא יישמע קולו בתוך המהומה בחוצות ובשוקים?

והלבנה, המציצה אלי בחסד, מנחמת אותי ואומרת:

– אל תירא, בוא יבוא הנביא! ועירום ועריה יבוא, לפי שאין האמת מתלבשת, ולא היופי...  וגם כפתור החוץ יתנוצץ כנגדו בחבה, ויאמר לו: דבר! כי גם מנשיקוב מתיר כיום לדבר; גם הוא מודה, שכריתת הלשון היא מוסר אכזרי...

צריך לדבר.  והעיקר צריכים העתונאים לדבר.  מתחילה היו נביאים, אחר כך נואמים מעל הבמה, אחר כך – אפוסטולים, ואחרי האפוסטולים קמו הפילוסופים, ועתה הגיע זמן העתונאים, כי העתונאי מה הוא? העתונאי הוא בן הפילוסוף, בן האפוסטול, בן הנושא משא מעל הבמה, בן הנביא...

– ואת מה אומרת?

– אני אומרת, שלא יבוא הנביא, עד שיתבדו העתונאים והוחזקו כפרנים.

– הא כיצד?

– כך הוא סדר העולם.

והיא מבררת לי את הקורות:

– בני אדם הראשון – מספרת הלבנה – היו כמעט אילמים, היו להם איזה הברות בלתי נחתכות, איזה צעקות, איזה קריאות, ולא יותר...  ונולד אדם חדש, והיתה לו הרגשה חדשה או רעה חדשה, וייצר לו האדם, כי הציקתהו רוחו, ניב שפתים חדש...

ואני שואל: היכי דמי? האומנם יוצר הרצון אל הכלי למעשהו?

– כן! – ענתה הלבנה – החפץ הוא היוצא! יש עוד כיום בעלי חיים פשוטים, בעלי תא אחד, שכשהם חפצים להתפרנס, הם מוציאים כרצונם רגל חוטפת מאיזו נקודה שתהיה לגופם...

– אבל זה אבר חולף, אבר שב אל הגוף והיה כלא היה...

– כן, הרצון יוצר את האבר, והמנהג, השמוש התמידי מקיימו...

אבל יודע אני, כי במקצוע המדעים לא מפי הלבנה אנחנו חיים; רוצה אני שתשוב אל ספורה, ואשאל:

– ומה היה להלן?

– בתחילה – דבר נורא.  את הדברן שרפו באש.  כל דבר חדש יבוא באש ובמים...  חוק עולם הוא.  אך כאשר יענו את החדש, כן ירבה וכן יפרוץ, וקם דברן אחרי דברן, עד שהסכינו אליו, וברבות הימים היתה הדברנות לפאר ולכבוד, ועוד אחרי ימים גם לפרנסה טובה...  ויבוא השקר ויתחפש גם הוא לדברן, ויולד מלין בדמות מלי הדברן ובצלמן, אף כי רגש חדש לא היה בם, ורוח לא היה בהם, לדבר את חבריו ומיודעיו.  וירבו הדברנים, והיו לדבר של חול, וברבות הימים הוחזקו כפרנים, כי התבדו בזה אחר זה, ותמעט פרנסתם וימעט גם כבודם...  והוצרך העולם לנושא משא, לא לדובר דברים אחדים.  ויקם הנביא נושא המשא וידבר מעל הבמה, ויחצוב להבות אש...  ויבואו רבים מהם באש ובמים, עד שקמו נביאי השקר ויתערבו בתוך הנביאים, והוחזקו כפרנים ונסתם החזון; ויקם הסופר תחתיו...

והסופרים, יוצרי הספרים, היו בני נביאים באמת; וימים על שנים הקדישו לעבודתם עבודת הקודש, עבודת האמת והדעת, ומסרו את נפשם עליה, ויעלו על המוקד, ונקברו חיים – – – אבל נחל החיים, המפכה חדשות, לא יכזב, וקמו סופרים אחר סופרים, והסכין סוף כל סוף אליהם העם, והתחיל לכבד אותם ולפרנסם בכבוד...

ויצוא השקר וילמד לכתוב ספרים גם הוא וילמד לכתוב כל זדון ומשוגה...  והעם – כל הנדפס קדוש ומרומם בעיניו, ותמעט דמות הספרות, והיה עמוד האש לברקים, והברקים לשביבי-אש, והשביבים לתולעי אור, וכאשר רבו ועצמו – כן נפלו נפלו והיו לעתונאים...

ולמען יקום נביא צריך שיתבדו העתונאים, ויוחזקו כפרנים, ויפנו מקום לנביא-העולם...

כה אמרה הלבנה...

 

כא

שב אני מעולם האמת אל עולם השקר, משגיאות הלשון שעל המצבות בבית החיים, אל שגיאות הלשון בספרות המתה...  ויושב אני במרכבת הטראם, המתנהל לאטו, והדרך ארוכה כאורך הגלות, ותפוש אני בסבך מחשבות קטנות, נוגות ובלתי חשובות...  וחושב אני:

על דבר תעודתה של הביקורת להחיות זרע ולאבד עצמה לדעת...  מה שאין הקב"ה דורש גם מזבוב בן יומו, ועל דבר גאולת המון הקוראים, המתאבקים בעפר רגליהם של שמ"ר עט קומפ', הקשים משעבוד התקיפים המבקרים, המעבירים אותם על דעתם ומעבידים אותם בפרך, למשל, על שירת טשרניחובסקי, שהורתו ולידתו בקדושה, אבל הציץ בהגן-עדן התחתון של היונים ונפגע...  ועל דבר הבריות המכבדות את מקומן, והמקומות המכבדים את הבריות; ועל דבר כסאות-מרבדים המאריכים את ימי החשים במעיהם...  ועל דבר שיטת "רוכב ומנהיג" של הקליאטשע של מנדלי שלנו, ועל דבר המיתה – זאת הכובסת הזקנה, הממרקת את הכתמים מכל כיפות-השינה של "העולם"...  ועל דבר גורל אנשים, הממהרים לבוא ומאחרים לצאת, ושטרם למדו לדעת את המטבע העוברת לסוחר, כבר פשט החלפן, שהוציאה, את הרגל, ומטבעות אחרות עוברות לסוחר; וזה עיניו כהות ומקבל ומוציא אסימונים ישנים...  ועל דבר הבשורות הטובות, המרחפות כיונים זכות באויר, ונופלות פתאום לתוך תעלת-השופכין כתולעים של מרה שחורה ואימה חשכה...  ועל דבר גדולים בני יומם, ששפתים דולקות להם להבטיח, וידים לאות מלמלאות...  ועל דבר ההבדל שבין חנופת העני לשם פת-לחם, וחנופת העשיר לשם דרך ארץ! ועל דבר ההבדל שבין דרך-ארץ של השקר המנומס והמקובל בטרקלין, והשקר הגס ההולך ברגל בשוקים ובמבואות האפלים...  ועל דבר פתגמו החדש של היקל, שלא יחדל שוטה מקרב הארץ...

ושבני אדם מחולקים לכתות.  יש מהם בבחינת בעלי חיים חלשים, שאינם בוטחים אלא בעדר, ובבוא מלאך המות לחטוף שה מן העדר, הם משתגעים פשוט מפחד, לפי "שכיון שנתן רשות למשחית"...  עורם צופד ונעשה חדודין חדודין, וקוראים וי, וי, לחרדת אלוהים ואדם.  וי, כי מי ימלא את מקומו, ויהי העדר שלם? ויש בני אדם בבחינת זאבים, וחיים בהתבודדות שלמה, אבל כשהם משחרים לטרף בימות החורף – מתלכדים הם ללהקות, למלחמת מגן או תנופה, וכנפול "חבר" באמצע, הרי לא יצלח עוד למלחמה ואינו חבר, ורצים תיכף ומיד, וטורפים אותו, ואוכלים את בשרו חם ומגרמים את עצמיו...  ויש, למשל, בני אדם אריות, גם כן חיות טורפות, אבל בני מלכים! כל אחד טורף בפני עצמו, ומתרחק מן ההמונות...  וכשמוע האריות, שאחד מהם נפל ומת, אינם מזדעזעים, ואינם פורשים ובוכים – חוק עולם הוא! אבל אינם עוטים על הפגרים, ואינם חולקים את ירושתו – זה גופו...

ומי יודע את הגבול למחשבותי הקטנות והמסובכות זו בזו, בלי סדר ומשטר, לולא הרגשתי, שתקועות בי שתי עינים בוחנות ובודקות אותי, ומעירות אותי, ואנער תיכף ומיד, בתנועת ראש חזקה, את זבובי-מחשבותי, ואפן אל שכני, היושב על הספסל כנגדי והבוחן אותי, והנה הוא בעל סבר פנים יפות, ועינים בוחנות, אבל מאירות וטובות, וידו מחליקה בטוב את זקנו הלבן, המגיע עד אזורו...  ועל ראשו מין כובע, צירוף של שטריימל, ספודיק ומצנפת יהודית פשוטה, ומעילו הוא חצי קפוטה וחצי קאפטן; והוא מרגיש בי שאני כועס עליו, ומכיר שהנני נוח לבריות, והנה הוא פותח תיכף ומיד את פיו ושואל:

– כמדומה לי, במחילת כבודו – שהוא יהודי.

– יהודי.

– סופר?

השתוממתי לטביעת-עינו של שכני.

– מהיכן למדת?

– פשוט, מהתו שעל מצחך – כתם של דיו...  והרבה כאלה, שעל אצבעותיך...  וכותב, אדוני, גם בשפת המדינה?

ותיכף ומיד הוא עונה לעצמו:

– מסתמא...  אני רואה בעינים...  ויש לי עסק גדול לכותב בשפת המדינה.

ועולה על לבי: בקשה לרשות, ואולי מלשינות קלה...  והוא מכיר בי, שאיני מובטח בו, ואומר:

– לא עסק פרטי שלי, כי אם עסק כללי, ענין נוגע לכל כנסת ישראל.

אבל גם זה אינו מציל אותי מן הספק.  יודע אני, למשל, שלטובת הכלל וכל כנסת-ישראל הלשינו אוהבי החדרים על בתי-הספר, ולחשו: מגדלים שם אפיקורסים, והאפיקורסים נעשים שונאים, וכל העולם בסכנה...  ולהפך, להצלתה של כנסת-ישראל, לחשו העומדים בראש בתי-הספר במקום הראוי על החדרים: לומדים שם יותר מכפי הצורך...  סכנה!...

אבל הוא אומר: עסקן ציוני, וצריך להפיצו...  להשמיע עליו, לצלצל...

ורואה אני, שהוא מאמין שיש איזה חבור וקשר בין הסופר והעם; שהסופר יכול להשפיע; שבלבו של הסופר ישנו מין טלפון, מחובר על ידי נימים דקות אל כל הלבבות בכל תפוצות ישראל...  וכשמצלצלים בלב הסופר, הקול מתפשט באלפי רבבות לבות הקוראים, ומזעזע אותם...  ואם איני רוצה לשקר שכך הוא, איני מוצא בכל זאת את עצמי מחויב לגלות לו את האמת – ישנו, כידוע, מוסר כללי, מוסר האדם, ומוסר ה"חברה" ה"להקה", כגון מוסר הרופאים, הגבאים וכדומה...  ואני מחשה ושואל אחרי הפסקה קצרה:

– ולמה דוקא בשפת המדינה?

– לפי שההוצאה מן הכוח אל הפועל של איזה דבר, שיש בו ממש, תלויה לכול לראש בהם...  ורק אחר כך הענין מתפשט בתפוצות ישראל...  הלא אין אנו עומדים ברשותנו, הן בגשמיות והן ברוחניות.  הם מקבלים מן הסופרים, ואנחנו מהם...

באותו הרגע עמד הטראם ושכני אומר:

– פה קצה דרכי, שוכן אני לא הרחק מזה...  ואם מצאתי חן בעיניך...

וחושב אני: מה ממני יהלוך? איך שיהיה – חתיכת נשמה...  והנני הולך אחריו.

_______

והוא מוליך אותי ברחוב דז'יקא, וקרבים אנחנו אל איזה בית, שכתליו יש להם מראה אפר ולחלונותיו מראה בדיל...  ואנחנו מטפסים ועולים בחשכה, קומה אחר קומה, עד בואנו אל העליונה על כל הקומות, והוא עומד ופותח את הדלת במפתח, אנחנו באים אל המעון...

ורואה אני אך חדר אחד, – הדלת אל פנים המעון סגורה, והמעון – כליו מועטים וישנים, ושבורים במקצת.  ועל הרצפה סימנים חדשים של העברת מטאטא...  והקירות לחים קצת...  ובאמצע – שולחן, ועל השולחן – ספרים, והוא מקריב לי כסא ומבקש לשבת.  ואני יושב ופותח ספר אחר ספר – הכול בחכמת הנסתר!

– כאן היא – אומר הדובר בי – האכסניא שלי...  אצל בעל-בית...  הילדים בחדר, האיש ואשתו בשוק – כמנהג הסוחרים.  ויש לנו פנאי ומקום מנוחה לדבר.

נענעתי בראשי להסכמה.

– היודע מר את סוד גדולתו של המנוח הד"ר הרצל?

מעצמו מובן, שאיני יודע; את הד"ר הרצל פנים אל פנים לא זכיתי לראות, אשכנזית אני קורא מעט, הפיליטונים שלו לא יצאו עוד בתרגומם ממכבש הדפוס, וכמה שלא התגעגעתי להיות פעם אחת בקונגרס ולראות את יוצרו, את בעל הפלאות, ששזר חבל מן החול, והוכיח שאספה של גוברין יהודאין מתנהגת בסדר ובנמוס, לא אסתייעא מילתא...  ופעם אחת נעשה לי נס, ואספתי להוצאות הדרך, וכבר קניתי לי לבנים חדשים לעורי, ושחורים לכסות את הלבנים, ומנעלים מתנוצצים לרגלי, ולא נשאר לי עוד כי אם לקנות ולחבוש צילינדר לראשי, ובא השטן ובלבל את הענין...  ונתפשתי...  והיתה אך שגיאה קטנה ולא יותר, הדבר הוברר תיכף ומיד, אבל הקונגרס כבר עבר...  ומהספדים אין אני לומד.  ראשית, אין הספד אלא קלוח מים, עוד מעט מים, ועוד מעט מים...  ושנית, המספידים בעצמם לא ידעו כלום – אבל אין זה נוגע לכאן...

– אני אומר לך! – מפסיק הדובר בי את הרהורי הרעים – הד"ר הרצל לא נפל על שום המצאה.  לא חידש דבר.  אמר: ארץ ישראל! ומי אינו רוצה בארץ ישראל? אף הקל שבקלים רוצה בארץ ישראל.  אלא שאחד רוצה במקדש וקרבנות, השני בפרנסה טובה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, השלישי רוצה לעמוד על הקרקע – פרנסה כשרה! והרביעי שואף אך לחופש גמור, ואולי לשם שלטון על אחרים...  הכול רוצים לשלוח שן באותה פשטידה...  הכול רעבים לה...  מעצמו מובן, שהרבה דברים אינם יכולים להתקיים, והרבה מוטל בספק...  אבל את הארץ הכול רוצים, מאיש ועד אשה, זקן ונער, מן הפתי, המאמין לכל דבר, והעיקר לפוליטיקה, עד הפילוסוף הטוחן פלפלא חריפתא של המוסר...  אלא מאי? צריך לעשות חברה...  כמו שאתם אומרים: "להתארגן" – המלה אינה יפה כל כך, אבל כך הוא המנהג – להשתמש במלות חדשות, אף על פי שהן מכוערות...  ואין בזה נפקא מיניה...  איך שיהיה, העיקר: יד אחת! כמו שאתם אומרים: צריך להיות לכוח, לרכז את האנרגיה...  הלא כן אומרים?

נענעתי בראשי: מסכים.

– ועל כן, ינסה מר וילך אל היהודים שלנו אל בית-הכנסת או לבית-המדרש, ויאמר להם: יהודים, התכנסו, עשו חברה, אספו ממון...  מי ישמע לו? אם עולה אתה לדרוש כזאת מעל הבימה, יזרקו בך תפוחי-אדמה בלים! ולא, חס ושלום, משנאה לארץ ישראל, בשופטני לא עסקינן, אלא ראשית: מי שמך? כל איש מישראל רוצה לדבר ולא לשמוע.  ואם בעצמו אינו יכול, יש לו בן שיכול, או חתנו הוא בעל-דברן...  לו היית לוחש להם, והיו לך לפה...  אבל עכשיו: בטלנות! והלומדים מתחילים לקרוא תיכף ומיד: דברי חול, בטול תורה! והפרוש ממלא אחריהם, שמא תחסר פרנסתו, הלא הכול הולך מכיס אחד! והנך עוזב את בית-המדרש ויוצא לשוק, ושם היהודים שלנו הולכים וסופרים את האבנים המעטות בתוך המדינה הגדולה, או עומדים ורואים בארובות: מאין העשן? או עומדים כנופיות כנופיות, קטנות וגדולות ומפהקים, פשוט – חירות...  ואתה קרב אליהם: רבותי...  ארץ ישראל...  עקבתא דמשיחא...  וכדומה...

כהרף-עין הכול רצים אליך וסובבים אותך, וחונים עליך ודוחקים ולוחצים אותך: דבר, דבר! כלומר: הצל מן השעמום! השכיחה את טרדת הפרנסה...  ואתה מתחיל לדבר, ונניח שהנך, מר, דברן גדול ומושך אליך כמו בצבת את עיני העם ואזניו, ורואה אתה שהם מתענינים, – הפיות פתוחים, האזנים נטויות, ובעינים מתלקחים ניצוצים...  וחם לך, לעצמך, והנך מוסיף הבל – אבל פתאום, טרם שהגעת אל התוך, טרם שעלה בידך להשמיע על השקלים, והנה משק עגלה נשמע...  אכר בא והביא צנון, והחברה עוזבת אותך ורצה תיכף ומיד אל האכר וסובבים את עגלתו, ומתחרים במקח ובצנון...

ואינך רשאי להתרעם עליהם! חס ושלום! סחורתך – תקוה לעתיד לבוא, הלכתא למשיחא! והצנון הוא דבר שיש בו ממש תמיד, היום ומחר, ועוד ימים רבים...  צורך אוכל-נפש הוא, וסחורה עוברת מיד ליד, יש להרויח פרוטה...  ומה סובר מר?

– ולמה נשמעו להד"ר הרצל?

ראשית, משום שהיה סופר בעתון גדול.  שנית, משום שדבר להם, שדרש בפני שרי מלכות, הכלל – שהשתדל להפיץ את הרעיון בין גדולי אומות העולם...  וזוהי התחלה טובה!

היהודי העוזב את הגאולה בשביל הצנון, אומר: איני עושה שום עולה...  מה אני יכול? ואם אני רוצה או לא, – מה נפקא מיניה? אבל אם ירצה איבאן, וירשה לנו לקנות...  ולבנות, אז הכול יודעין שיש עסק!

ונזדעזעתי קצת, ושאלתיו:

– ובכן, הנך, אדוני, ציוני: האינך מתיירא לדחות את הקץ?

– איני דוחק, חס ושלום! – עונה הוא באמונה של תמימות קדושה – מחכה אני לו בכל יום שיבוא, אבל לקרב את הגאולה מותר וגם חוב! צריך לקנות את המכשירים לכך...  ואחר כך, אם ירצה השם, ישלח...  מובטח אני, שישלח...

והוא מוסיף:

– ומצאתי, ברוך השם, מקום להתגדר בו, ויש לי המצאה טובה ונכונה וברורה כאור היום...  אבל למען שתצליח, צריך קודם כל להשתדל, שיעיינו כל אחינו בני ישראל בכובד-ראש, ולא יבטלוה בהבל פיהם, ב"מע" ו"בע"...  ועל כן צריך לפנות קודם כל אל העתונות שלהם...  תשמע בין הגויים...  וכשיאמינו בה הגויים וירצו בה, יאמר ישראל: מסכים, כדרכו...

– "ובחוקותיהם לא תלכו" כתוב!

והוא נאנח:

– אין זה הדין האחד, שהתבטל בגלות...

_______

וכבר רוצה אני לדעת את עיקר הענין, להוכח מי לפני: חצי משוגע, או רע מזה – מונה ומרמה את עצמו ואחרים, ואולי אך בטלן תמים.  והנני מתחיל להתנצל:

– אדוני, אין לי הרבה פנאי, ובמטותא מנך, הגד לי את ההמצאה, ואם תיטב...

– כרגע, כרגע, אך לזה נחוצה הקדמה...

קור מתפשט בכל אברי, אבל הוא אינו מחכה להרשאתי ומתחיל:

– ובכן צריך להתחיל מבן דודנו...

– ואיה ההר, או לכל הפחות הגיגית, שתכוף עליו, ויאמר: רוצה אני?

– איני כופה הר כגיגית, חס ושלום! רוצה אני להוכיח לו במופתים חותכים, שטובתו בכך...  שזה הוא עסק טוב בשבילו...

– לפי שיגאל מאתנו?

– חס ושלום.  אני מדבר בתכלית הפשטות: עסק! וגם איני מאמין, שהם רוצים להפטר מאתנו, לשם מה? האמת היא אך, שנבוכים הם, שאינם יודעים איך להתנהג אתנו...

– היינו?

– פשוט.  לפתוח לנו ולבנינו את השקולעס? עתידה תורה שתשתכח!...  והם יודעים בזכות מה העולם מתקיים, ועל מה העולם עומד...  העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכשחנינא בני אין די לו בפת חרבה ובנפשו יביא לחמו, יחרב העולם, והם אינם רוצים שיחזור העולם לתוהו ובוהו...  אינם מן המחריבים...  אדרבה!

אלא מאי? לקבל פקידים מישראל? – השם ישמרנו! היהודי שלנו, והמשפטים בל ידעום שלהם! לא תורה שלנו הם, שנעשה גדר לגדר, ונעניש על קלות כעל חמורות, ושנתחייב במסירות נפש על כל קוצו של יו"ד – לא שבקת חיים לכל חי! כאן צריך להביט מן הצד, להשקיף מבין האצבעות...  להתנהג תמיד לפנים משורת הדין...  הלכות מלוכה אינן הלכות מליחה...  ולמשל, אם יקבלו פקידים מישראל, ויעשו, למשל, את הרב מלינטשיץ לגוברנטור!

הלא את האפיקורסים אינם יכולים לקבל, הם אינם רוצים בהפיכת הקערה על פיה.  חס ושלום! על כן יתמנה הרב מלינטשיץ...  מאמשינוב לגוברנטור – רבונו של עולם, כמה חומרות, וכמה ספרים, וכמה גדרים וגדרים לגדרים...

אין העולם מתקיים; ואתה בעצמך, ההנך רוצה בזה?

"עם תם תתמם", ואני עונה:

– שיהיו הרבנים לשרי פלך, איני רוצה כל עיקר – אבל הכפרים?

– הכפרים "בלי תלמוד תורה, בלי תפילה בצבור, בלי מקומות – חס ליה לזרעיה דאברהם!"

– ומכירת יי"ש?

כאן קפץ הדובר בי ממקומו ומתלהב:

– בנאמנות, זה היה טעות! טעות גמורה, כמו שאני יהודי! זה עומד להתבטל בקרוב.  אני אומר לך שיתבטל! אני אומר: טעות לעולם חוזר...  גם המיניסטר החדש ירחיב את גבולנו...  איני מסופק אף רגע כמימרא!...  אבל השאר – קשר של קיימא.  אי אפשר להתיר! הרואה בתקון העולם הוא שומר ישראל!

– ועל כן, מה אתה, אדוני, מציע?

– לזה צריך אני עוד להקדמה, דהיינו: אם מר הוא סופר, שמע מיניה שהוא חכם...

– קפיצה קלה!

– דבר פשוט! קוראין אותך? משלמין לך?...  מופת חותך, שכדאי! משל למה הדבר דומה? – לבן אדם שקפץ ואמר: אני שלמה! כלומר: הנני יהודי טוב, רוח הקודש שורה עלי, יכול אני לבטל גזר-דין, וכדומה.  מה לעשות? להאמין לו אי אפשר, שמא כפרן הוא ורמאי; להכחיש גם כן אי אפשר, לפי שכמה וכמה צדיקי עולם נתגלו באופן פשוט כזה.  ומה עושין? מחכים ורואים! אם, למשל, במשך שנה או שנתים, הוא קורא: אני יהודי טוב! ואינו נענה, ואין באים לשאול בעצתו, ואין נותנים לו מתנות – על-פי דרך הטבע הוא דבר שאין בו ממש...  ממש הוחזק כפרן! ובפרט אם עברו שלוש שנים ואין מאמין בו – חזקה היא, שהוא רמאי...  אבל כשרואים אנחנו, והנה בני אדם מתחילים לבוא אליו ולשאול בעצתו, ובאים מכל קצוי ארץ ועושים אוזן כאפרכסת לשמוע תורתו, ונותנים לו מתנות, ומנדבים יין לסעודתו, ונותנים פדיונות מזומן – התאבק בעפר רליו! כסף אין נותנים חינם! אם מראים את המטבע, הוא דבר שיש בו ממש...  אין שום פקפוק בדבר!

והוא הדין בסופרים...  הכול יודעים את מלאכת הכתב...  זה מתחיל כ"נשר" וזה מתחיל כ"יונה", או כ"שמש", זה מסלסל בלמד, וזה בצדיק ארוכה...  הכול כותבים, – אבל לא הכול נקראים, ואלה שאינם נקראים ואינם מקבלים פרס, סימן שאינם סחורה – הבל! אבל כיון שמר כותב ומקבל שכר, כיון שמראין את המטבע – מופת חותך הוא, שהנך חכם! ואם באמת אינך חכם, ויודע לרמות את החכמים, הנך חכם גדול, חכם שבחכמים! הלא בשבח שמו יתברך נאמר: משיב חכמים אחור!

ושוב איני יודע, מה ענין זה לכאן? אבל הוא מתחיל לבאר את הענין.

– ואם באמת חכם אתה, חכם פשוט, או, ועל אחת כמה וכמה, חכם על החכמים, הגד לי, לאיזה צורך עושין מלחמות?

והוא מבטיחני, שהדבר פשוט:

– מאה פעמים ואחת הודיעו ברבים:

– ברור הוא כשמש, שאין העמים רוצים במלחמה...  וגם המלוכות אינן רוצות במלחמה – הודאת בעל-דין.  וגם בשעת חירום הם מעידים בעצמם, שהם נלחמים בעל כרחם...  והטבע מחייב שהוא כך.  ראשית "עמא דבר" אינו רוצה למות...  והמלכות גם כן אינה רוצה בהתמעט עבדיה...  זה הוא עסק ביש! והעיקר – הוצאות המלחמה – הון רב! ואם אינם רוצים, וחוזרים ומבטיחים, שאינם רוצים, ומגדילים את חילותיהם אך ורק למען השלום, מי מכריח אותם לעשות מלחמה כנגד רצונם?

אבל לזה צריך הוא עוד להקדמה אחת, והיא האחרונה.  ומתחיל הוא עוד הפעם בשאלות, כסוקראט בשעתו.

– היודע מר, מהי רוחניות?

באמת כמעט שאיני יודע, אבל מאהבת הקצור אני עונה:

– רוחניות היא רוחניות – פשוט.

– אבל ממה נגזר השם רוחניות?

– אינני בקי בחכמת הלשון.

– אין זה צריך לבקיאות...  אבל השכל מחייב, שמניחי הלשון גזרו את השם "רוחניות" מן ה"רוח", ומה פירוש "רוח"? השם הזה נגזר מן "רוח", ועל פי פשט "רוח" הוא אויר, כלומר: המקום שמתפשט בו הרוח! ואם כן, מה היא "רוחניות"? – רוחניות היא דבר שאינו גוף ולא כוח בגוף, ואינו צריך על כן לאכילה ולשתיה.  וממה הוא חי? כלומר: ממה הוא נהנה ומקבל חיות? מן הרוח: הרוח הוא כמעט דבר שברוחניות...  ועל כן שאלה היא, אם ריחא מילתא היא? לפי שהרוח היוצא מהגוף מתפשט בכל מקום, ועל כן קוראים לרחמנא "מקום", וההולך אל הרוחניות הוא ממלא את המקום.

ראשי הולך סחור סחור – –

– ושהקב"ה נהנה מן הריח, מקרא מפורש: וירח וכו'...  ואיך ממציאים להקב"ה ריח ניחוח? הוי אומר: על ידי קטורת, קרבנות...  ולמה רוצה הקב"ה לשכון בציון? לפי ששם המקדש והמזבח, והקרבנות! אבל כשאין בית המקדש קיים, והבית חרב, והמזבח איננו, מאיזה ריחות נהנה המקום? מי הם הקרבנות שלו? הוי אומר: הנופלים במלחמה...  וריח הדם מתמר ועולה...

ורוצה הקב"ה במלחמות...  וכשהוא רוצה – אי אפשר להפסיק!...  ועל כן שכינתא בגלותא...  לפי שהקרבנות בגלותא, והריח עולה מן הגלות...

ומובטח אני, שאם ישובו ישראל לאדמתם, ויבנו את המקדש, ויקימו את המזבח, ובהמות כשרות לעולה ולקרבן-חטאת ירעו בדברן – מובטח אני שהקב"ה יאמר: נצחוני – וישלח את מלך המשיח, ויטהר את הארץ, ואת הבית, ואת המזבח, ויעלו קרבנות, ויעל ריחם – ואין מלחמה.

וזה צריך להגיד להם! ובלשונם...  לשרי מלכות – על ידי שתדלנים, בעל פה, ולכל העם – בכתב, בעתונים שלהם!

– ומובטח אני – – וכרסו מתנועעת –

אבל כבר כשל כוח הסבל:

– ומי אתה, אדוני, הערב-קבלן?

– אני? – שאל בתמיה – אינך יודע? הלא אני הצדיק מצ.

_______

ואין זה בדותא בעלמא, כי אם עובדה...  הצדיק מצ.  חי...  ויבוא יום וימות, וגם אותו יספידו...

מובטח אני.

 

כב

לו ידעתי שנזקקים לי במרומים, הייתי מתפלל תפילה קצרה:

– רבונו של עולם, הצילני מן הערב-רב!

מן הבוקר עד הערב – ערב-רב וערב-רב!

קם אני בבוקר, מתלבש...  מצב הרוח אינו בהיר, מעט כאב-ראש, ומעט שעמום, בלי ספק חלומות רעים חלמתי; מהיכן יבואו הטובים? וארוחת הבוקר כבר מוכנה על השולחן, וגם העלונים – כגון ה"גוניעץ", אותו אוהב-ישראל, הרוצה לזכות את כל ישראל, גם את האינם מבינים פולנית, והוא מוכן ומזומן, לפי דברי ה"רולא", לצאת מראשית השנה בתרגום להשפה המדוברת, וה"קוריער ווארשאבסקי", שהוא בבחינת "למדן ומיוחס" כנגד ה"גוניעץ" הקל, וכדומה, ואני חוטף מכאן ומכאן ויוצא לי ערב-רב...

– אל יתהלל קומב החוגר כמפתח; גדולים וטובים ממנו כשלו ונפלו במלחמתם עם רומא...

– חוצפת המבקשים להבדיל בין הקודש והחול עלתה עד מרום קצה, שתהי ראשית מפלתם...

– ו"נותנים": בתיאטרון הגדול את "נביא השקר"; בקטן – "הבת השובבה", "בגן"; ב"החדש" את "החוט המשולש" (הבעל ואשתו ו"הבן בית"); וב"העממי" – "העלמה העניה" בצירוף: "טעות לעולם חוזר"...

וממערכות המלחמה מודיעים מעשים נוראים – אבל על זה אני דולג...

– אצל פורט-ארטור נשבו 25 יפונים, נהרגו פי עשרה, נפצעו כמה וכמה מאות...

זורס ודרולט נלחמים בקני-רובים, לפי שאין זורס יכול להשתמש כראוי בחרב; לפי שהחרב בפיו כנגד הכנסיה הקדושה...

–ואספת השלום לא תצא לפועל – אבל בזה מובטח הייתי מראש; רוזבלט כבר נבחר, ובעזרת אנשי שלומנו על פי רמיזה מפאריז, ואין לו צורך עוד לעמוד על דעתו.

– והשפחה א., שנאשמה על-ידי בעלת-הבית בעוון גניבה, הוכיחה לפני חוקר-הדין בעליל, שהנמצא אצלה אינה גניבה, אלא אתנן מידו "החמה" של בעל-הבית...  ורואים אנחנו בזר נפילת המוסר עד הדיוטא התחתונה.  דון-ז'ואן שלנו יש לו אשה וששה ילדים...

– ומן הקומה הרביעית ברחוב פלוני בבית פלוני בשעת נקיון השמשות נפלה שפחה פלונית ונרטשה על המרצפה, – כמה פעמים יעצנו להשתמש ב"מעקה-חלונות", שהיא המצאה פולנית ובזיל הזול...

– וב"בור-הרפש", נחלת הגראף פלוני, מצאו במעבה האדמה שן של מאמוט, אמתים באמה ברוחב וחמש אמות באורך...  וזה לעומת זה: ב"יערות הדבש", נחלת פלוני המפורסם, נמצא תפוח-אדמה בדמות כלב...  נפלאים הם דרכי הטבע!

– ואנגליה אומרת, שהפשרה, שנעשתה בין רוסיה ותוגרמה בדבר הדארדנלים, אינה מחייבת אותה, והיא מוחה כנגד זה בכל תוקף ועוז; אבל, כידוע, הפוליטיקה הבריטנית בוערת כקש וכבה כקש...

– והנשף שערכה חברת הספנים עלה יפה...  שמשות אלקטרון – אבני יקר – מיוחסי עולם – עמדו למחול כמאה זוג...  בין המחוללות זכינו לראות את המיוחסות...  ואת הקוסמת...  ואת אשת-החיל...  וכו'...  וכו'...

– ואתמול נמצאו שלושה מתעלפים ברעב והיו ארבע תגרות, ונפצעו חמשה גברים ושלוש נשים ונער אחד – בסכינים...

– ו"העזרה המהירה" נקראה ארבעים פעם.

– ואנו שואלים, עד מתי לא ישימו העמים הנאורים את לבם לסדר את המסעות למרחקים גדולים בין המדינות...  ועד מתי יפלו הסוסים על חלקת הרצפה ברחוב פלוני...  ועד מתי יראה המשמר את הנפשות הפורחות לובשות סנורי-תלמידות – ויחריש...

ועוד ועוד...

אבל כבר הכה השעון תשע.  ונפשי מתכווצת בקרבי.  עלי לקפוץ לתוך "קדירת הקהל".

וגם שם ערב-רב, ערב-אדם וערב-לשונות.

פולנית: – עליך, אדוני, להקצות לאחי קבר במבחר הקברים...  אחי היה מלומד, יודע כמה לשונות...  גמר ג' מחלקות...  והיה אזרח נאמן...

פולנית, ובקצף: מכריחים אתם להמרת הדת! זו היא חוצפה! אינכם יכולים לשלוח שובר ולקבל כסף...  תיכף ומיד גוביינא באונס...

– אבל, אדוני, לפי החשבון אינך משלם זה חמש שנים רצופות.

– ומה בכך? למה לי לשלם מס העדה? הנהנה אני מבית-הכנסת שלכם? המשתמש אני במוהל שלכם? השואל אני שאלות אצל הרב? האוכל אני בשר כשר?...

– אבל, לאחר מאה ועשרים.

– ובשביל זה עלי לשלם?

– כך הוא על-פי הדין!

– דינים יפים יש לכם! (יורק ויוצא בלי פרעון).

רוסית: מילוסטיווי גוסודאר, היתכן הדבר? גובין ממני באונס? הלא אני לא אזרח ותושב כאן, מאישישוק אני...

– שם נכתבת, אבל פה אתה, אדוני, יושב ומשתכר...

– אבל אני משלם שם "מס הנרות"...

– היהודי מחויב להשתתף בהוצאות הקהלות בכל מקום שהוא יושב או משתכר – כך הוא על-פי דין!

– צ'ורט ווזמי וואשע פראווא! ומוסיף עברית: "משפטים בל ידעום".

אשכנזית (יהודי מקורלאנד): רוצה אני ליתן נדבה איזה רובל, ולא שישיתו עלי באונס – הלא צדקה לעניים היא, נדבה! ואתם שמים אותי, עורכים בלי שאול את פי!

– כך הוא הדין!

– ידונו אתכם ברותחין!

ואין לי פנאי לענות לו.

אשה צורחת באזני בלשון-אמא:

– רבונו של עולם, מה עשיתם לבעלי...

– אבל יהודיה, הרגעי נא...  מי בעלך, ומי עשה לו רעה?

– (בנגון של תחינות) בעלי היה אדם כשר, אדם ישר, הלואי שירבו כמותו בישראל, למד תורה, נשא-ונתן באמונה...  והנה נחתך עלי גזר-הדין...  רבונו של עולם, ובעלי מת...  ואינכם רוצים לקברו...

– אין אנו רוצים לקברו?

– לקברו היום...  בושה וכלימה...  זלזול בכבוד המת הכשר...

– אבל אסור על-פי החוק לקבור באותו היום...

איזה חוק? אוי ואבוי לי ולאפרוחי הקטנים, מה לי ולחוק...  רבונו של עולם, יש לכם לבות אבנים, פקידים מישראל!

ובא בעל קאפוטה וזקן ארוך, ופאות מאחורי האוזן, ודחף את האשה אל הצד בעזות, ועמד במקומה והוא דובר בשפה בלולה: פולנית, כשהוא מכבד; רוסית – כשהוא מבקש להפיל אימה; יהודית – כשהוא רוצה לעורר רחמים; ו"גמרא לשון" – לעקיצות...  והמלין יוצאות מפיו בלולות, חטופות, פעם בנגון של עצב ופעם באיום! ופעם בפאתוס...  וגם לו "עשו עולה גדולה", שערוריה שלא נשמעה כמוה מיום ברוא אלהים שמים וארץ, תסמר שערת כל בשר...  אשתו, לאורך ימיו, היתה צנועה, גבאית של צדקה...  מיוחסת, בת ישראל כשרה, ועוד ועוד, ואצל מי "מניחים" אותה? אצל מי שנשאה פאה נכרית.  וי, וי...  עולה!

– והקבר לא נכרה עוד? אפשר להחליף...

– כבר כרו, כרו – הגזלנים, הרוצחים.

– ואם נפתח הקבר – אסור להחליף...  כך הוא הדין.  שאל את הרב!

וזה הדין מנצח...

ובא איש אחר תחתיו, מעיר המדינה בא, והוא מבקש תעודת-מיתה לבנו הקטן, שהובא לכאן חולה ונפטר...

– תעודות מיתה נותנת הפוליציה!

– הייתי שם ואין שום רשימה שם...

– ומתי מת הילד?

– זה עשרים שנה...  ועתה קוראים לו, וישיתו עלי קנס...  ואני עני ואביון – –

– צריך לשאול בעצת יודע-דין...

– רחמנים בני רחמנים, אל תשלוני בעורכי-דינים, – כבר תועה אני פה כמה ימים, עד שנודע לי לאן ללכת; ולנתי בשוק...  ואין פרוטה לפורטה...  ועתה אתם משלים אותי ושולחים לעורכי דינים...

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

תהילה לאל – השעה שלישית! הגיעה שעתי להגאל, יוצא אני מהמהפכה...

ועובר אני בכל יום ויום באותה השעה דרך אותו הרחוב.  וכבר למדתי לדעת את כל העוברים והשבים באותה שעה התדירים, ואני מכיר אותם ואת מעשיהם וקורא כבספר פתוח ברשמי פניהם ותויהם על מצחם, ובתנועותיהם...

וגם ברחוב – ערב רב!

זה אוחז משכון, שנגאל בבית הפקידות, תחת כנף בגדו, והוא רץ לשמח את אשתו; השתכר, ברוך השם!

תחת בגדי זה הצעיר יש מגלות עפות...  ואחריו צועד בנעימות בעל "עין-איה" ומתחקה על צעדיו...

מבית-עבודה באמצע הרחוב יוצאים כפעם בפעם פועלים ומסתכלים בהשומר, העומד בקצה הרחוב, וזה עושה עצמו כאילו אינו מרגיש, אבל הם מכירים בזה ושבים על עקבם.

וזה תלמיד-חכם מדלג אל בת עשיר, שהוא נותן לה הוראת שעה, ומבקש לפלס לו נתיב למוחה וללבה...  ועד עתה אך הלב מרוצה לכך...

וזו הכחולה – לאן היא הולכת בעוד יום?

וזה עיף וסוחב את רגליו אחריו.  ורעב הוא: פניו – לבנים ועיניו – דולקות; כפעם בפעם הוא נאחז בכותל...  אבל "נדבה" אינו מקבל...  והולך הוא אל רעו הרעב כמוהו, להתוכח בחברת צעירים כמוהם ורעבים כמוהם על דבר ציון של ארץ ישראל וציון של אוגנדה, ומה הוא העיקר – המוסר או הלחם?

וזו תלמידת-זמרה...  מקפצת היא על המדרכה בשמחה, ולחייה – שושנים, ועיניה, – הבדלות, וכולה אומרת שמחה – מה שמעה בדרך הלוכה?

ושוער יוצא מביתו ועובר במדרכה אל חברו – זה שכנו, היושב בשער בית אחר, והוא לוחש דבר-מה באזניו, ושניהם יוצאים ומסתכלים ברצינות ברחוב הקרוב...

ושם עומד יהודי ורועד מקור ומוכר דגים מלוחים, ושניו מנקשות זו בזו, והוא צורח: דגים מלוחים, בקופיקה הדג...  ויש מעושנים – יפים, שמנים...  ובעצמו אינו אוכל כלום...

אבל, תהילה לאל – הנני בביתי...

הנני בביתי ובמקדשי – במקום כהונתי...  ואני אוכל מעט וממהר, ונכנס לפני ולפנים לעבוד עבודת הקודש...

אבל לא בפעם אחת קופצין מן החול אל הקודש...  נשמתי צריכה טבילה.

ורוצה אני לטבול, למען הטהר, בספר רציני, עמוק, נכבד וכבד...

והנני משתטח על הספה ומתחיל לקרוא...  והספר מגרש מקרבי לאט לאט ניצוצי החול...  ונכנסת במקומם השקפת עולם, שיטה: הנה משא...  הנה עמקות...  הנה דעות נאמרות בכובד-ראש...  אבל הספר לוחץ אותי קצת...  נשימתי נעשית כבדה, מוחי מתחיל רופף, עפעפי עיני נופלים ומכסים את חורי-האור...  ומחשבות מטושטשות במוח; ומראות של צבעים מתחלפים תחת השמורות...  והעיפות משתרעת באברים...  ואני מתחיל להתנמנם ונרדם...

ובחלומי רואה אני, ובאו מלאכי חבלה, ותפשו וקרעו את הספר לעלים, ואת העלים לקרעים, ואת הקרעים לחלקים קטנים, לדקים, לפורחים...  הודעות פורחות באויר, וכן השיטות והפתגמים, ומשפטים שלימים, וקטעי משפטים – והם פורחים אל החלון, ופורחים בעדו...  מלבד מספר קטן של קטעים קטנים אשר נפלו על הרצפה!

ואני שואל: לאן? והמלאכים עונים: לדורותיהם, ואל חכמי דור ודור, – אל בעליהם! הכול לשרשו, למקור מחצבתו...

ומה אלה הנופלים על הרצפה?

– "ווי היריעות"...  מלות היחס...  ווי"ן מהפכות, "אשר", "על-כן", "אף-על-פי-כן", וכדומה...

ומצחוק מלאכי חבלה אני מקיץ...

כבר ערב...  הגיע זמן כתיבת פיליטון ליום מחר...  ואני כותב, ועולה הערב-רב.

 

כג

– רואה בעבים, הגיד, מה מליל?

עונה הרואה בעבים:

– צאו מנקרת ציורים, ממחילות עפר, ממבואות אפלים ומכל קרן זוית חשכה, צאו וחיו; וזרח עליכם אור-עולם, כי קרוב יום ה'! – – –

ופעאודוסיא זינאידובנא קוראת בחבה:

– קומי, עאולאליא-לעאוקאדיא סקי-או-וויטש, וגשי אל החלון וראי: אביב – ושלגים נופלים! ובבת צחוק של חבה עונה עאולאליא-לעאוקאדיא סקי-או-וויטש:

– לא שלגים נופלים, פעאודוסיא זינאידובנא, באויר העולם מתנשאות בשורות טובות, – כנפי יונה לבנות וזכות...  לחיים, פעאודוסיא זינאידובנא!

– לחיים! אני אשתה, ואת צאי והעירי! – – –

ילל קריאות הליל! ועוד קול קורא:

– יעמוד, קונע-לעמיל, השעה הגיעה!

ולא הבדחן מווילנא קורא לו, לקפוץ יד מאחיו האביון, מהרב ה"סארווער", "השמש".  ולא "התעודה מיט'ן האמער" דופק על דלתו להשכלה...  ולא גורדון מעוררו למלחמת-מצוה כנגד ר' ופסי ושאר העטלפים...  ולא ביאליק בא לבוז לו, להתקלס בו, לירוק בפניו ולקללו קללה נמרצה.  ולא שמש הלשכה השחורה בא לעוררו ולהזהירו מחשש משהו של חמץ בדעות ומחשבות...  ולא מלאך החלומות, הממונה לנחם את יתומי-החיים בבועות בורית בשנתם, נגע בקצה כנפו בשמורות קונע-לעמיל...

החיים קוראים לו.  קוראת לו מרת עאולאליא-לעאוקאדיא – בשם החיים, ובשם...

– קומה קונע-לעמיל! כי בא יומך, יום ה'! קומה וצא!

– וכי יפגשך בעל-הכשיל בחוץ, התנשא על בהונות רגליך ותלחש לו בשם פעאודוסיא זינאידובנא: אסור להכות...

– וכי תבוא לרשות הרבים, וראית את האח המבוערת בשוק, ותפוחי-אדמה נצלים על הגחלים הלוחשות, – אל תירא, חטוף ואכול! חטוף ואכול בשמי! אני עאולאליא-לעאוקאדיא סקי-או-וויטש!...

כן.  הגיעה שעתו של קונע-לעמיל, עוד הפעם "אחים"! לחיים!

וקונע-לעמיל, כמדומה לי, מתעורר; וכשיתעורר, יצא לרשות הרבים, וכשיצא קונע-לעמיל לרשות הרבים וראה את האח הבוערת בשוק, ואת תפוחי-האדמה הנצלים על הגחלים הלוחשות, – מובטח אני שיושיט ידו לחטיפה; רעב הוא, קונע-לעמיל!

אבל אחרי חטפו, אם יגיע תפוח-האדמה למו פיו – מסופק אני...  על האח עומד גם הפריץ שלו...  הטראדיציה תתעורר בכל עצם תקפה.

וחטף קונע-לעמיל תפוח-אדמה וראה את הפריץ והשתחוה בענות חן, והושיט לו את תפוח-האדמה לאמור:

– אכול, פריץ שלי! אני אוכל אחר-כך...

_______

ומעשה בבת-טובים, צנועה, כשרה ומיוחסת שנשבתה ונמכרה לשפחה, ונמסרה בידי אדונים קשים.  והיא קבלה עליה את הדין ואמרה לבעליה: העבידוני בפרך: הגוף שלך, כל כוחי ועמלי שלך! ואני אך נפשי אשמור, כי הנשמה שלי וחלומותי שלי...

ועבדה השפחה בפרך ימים רבים, ופעם בפעם פתה אותה היצר ותלך כשאין איש בבית, ותלבש שמלת גברתה ותתצב מול הראי ותאמר: גבירה אני! ולמען הדמות ביותר לגברתה, עותה את פניה כמוה בהעויות של חן-מוטל-בספק, ומלאה פיה צחוק של קלות-דעת, והתחילו עיניה מתיזות רשפי הוללות...

 וכה עשתה ימים רבים, עד שנתפשה בכף, ושמו עליה עלילות דברים, כי גנוב גנבה הנערה, את שמלות גברתה גנבה, והורידוה אל המהפכת.

ועתה קול מבשר, מבשר ואומר: קול לעאוקאדיא קורא:

– צאי, כשרה, מן המהפכת, קושרת אני לך חבל מבלויי סחבות...

ותצא הנערה; אך לאן תלך, איני יודע.

אולי תשוב אל אדוניה ותשתחווה: העבידוני בפרך! רגילה היא לחיים לחצאין.

ובאמור אליה הפריץ: "אין מעבידין עוד בפרך, הגוף שלך!" תען הרגילה לחצי-חיים:

– אם כן, הנשמה שלך, וחלומותי שלך...

 

כד

"זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב".

דין וקרב – ואימתי הוא שמח בעולמו? ואימתי קא חייך?

את הלויתן יצר לשחק בו! אבל קול השחוק אינו מנסר בעולם...

ובבת-צחוק קורא הוא לעתים: נצחוני בני! "אי אפשר להפטר מהם, בשום אופן! עודם מנשמים!" אבל – אימתי הוא צוחק באמת, אימתי – מתרונן?

"רגע באפו וחיים ברצונו".

אבל החיים צלתם מרובה מחמתם.

וברכת החיים – היא טבעת מתגוללת באשפה; וקללת החיים – הוי, מי מדד בשעלו את הים?! מי ירד לעמקי גיהנום?!

ואת הגן-עדן צריך לעבוד ולשמור, וסוד הגן-עדן: ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו...

ומה היה אחר כך? – "רגע באפו": גורש האדם!

והרבה ארבה עצבונך – ארורה האדמה בעבורך – קוץ ודרדר תצמיח לך – עד שובך אל האדמה – חיי צער ויסורים, ואחר כך – הבלי מיתה...

אבל – חגורות תפר להם.

_______

הצדיק מקארלין לא היה מברך, אלא מקלל ומהפך את הקללה לברכה על-ידי "יהי רצון" שבלב: "יהי רצון שתהפך הקללה לברכה".

וכך הוה.

וכששאלו אותו, למה אינו מברך באופן ישר; וכשהפצירו בו המקורבים לגלות את הסוד, ענה ואמר באנחה: "ומה אעשה, אם לשון הקללה עשירה הרבה יותר מלשון הברכה!"

והצדיק מקארלין היה אוהב ישראל וגם דובר אמת.

עניה היא לשון הברכה, ומרובת-הגונין היא לשון הקללה, עשיר בצבעים אך סגנונה של התוכחה...

וזאת הברכה:

ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה...  ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך, ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך, טנאך ומשארתך...  וגם יפתח לך את אוצרך הטוב – את השמים, להוריד טל ומטר...  וראש הפסגה: והלוית גוים רבים, ואתה לא תלוה...

והקללה?

רבונו של עולם, הנפש מתכווצת, הדם מתקרר בעורקיו, והעינים קמות, והאזנים נכוות, והלב נובל, נובל...

ראשית – הפכה של הברכה: מגרעת, בצורת...

וארור פרי בטנך ופרי אדמתך, ופרי בהמתך וכו' וכו' ונוסף על זה: ידבק בך את הדבר...

ובכן: שחפת, קדחת, דלקת, חורב, שדפון, ירקון, שחין רע ושחין מצרים, עפולים, גרב, חרס...

ולא התקררה דעתו בסגירת "אוצרו הטוב", בארץ ברזל ושמי נחושת, – משמי הנחושת ירד עפר, והמטר יהיה לאבק...  ומארה ומהומה, ושגעון ועורון...  והיית ממשש בצהרים כעיור באפלה – והיית לשמה ולשרקה, למשל ולשנינה – והיית עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע – וכרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה; ופרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, או יאכל הארבה...

כן.  כרם תטע ואחר יחללנו.  שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו.  חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך.  צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע...

ובית תבנה ולא תשב בו.  ואשה תארש ואחר ישגלנה.  ובניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך...  והיו חייך תלויים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך; בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב – מי יתן בוקר...

ואם מעט לך – והאיש הרך בך והענוג תרע עינו באחיו ובאשת חיקו, והאשה הרכה והענוגה תרע עינה באישה ובבניה – –

ואם תאמר: מה נאכל?

ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך – – –

וכשהצרו את צעדינו בעולם הזה, ונעקרה תקותנו מן הארץ ופרי הארץ, מעשתרות הצאן ומן שגר האלפים וגם מטנא וממשארת, וקמו בעלי המוסר וקבעו את חיינו הטובים בהגן-עדן שבשמים ממעל, ואת חיינו הרעים בגיהנום, בשאול מתחת, איך הם מציירים את הברכה ואיך הם מציירים את הקללה?

בהגן-עדן: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה", – שוו נא לפני עיניכם את העוני הזה מול העושר הרב, הצפון בשבעת המדורים של הגיהנום, מן הכלב השחור שבמבוא, ועד ארמון הכתר של היושב ראש במלכות הסטרא אחרא – –

_______

פושרין מצד אחד ודם ואש ותימרות עשן מצד שני.

וגורדון המנוח היה מטיף לברכה, וביאליק החי מקלל...

ומה עניים הם צבעי גורדון המת:

הקיצה עמי, עד מתי תישנה,

הן נס הליל, השמש האירה!

הקיצה! שא עיניך אנה ואנה

וזמנך ומקומך אנא הכירה!

ומבטיח הוא אותנו, שהזמן לא עמד וכנפיו לא רפו!

היודעים אתם? פה – אירופה!

ואותה אירופה, אף-על-פי שהיא קטנה מכל חלקי תבל (ראה "שבילי עולם" לבלוך), בכל זאת נשגבה היא מכולם בחקרי חכמה!!! ובאותה אירופה מחכים לך! רוצים לומר לך "סקוציל קומט" – רוצים לכרות לך ברית, לקרוא לך "אחי".

"אחי, עד מתי תהיה בקרבנו כאורח? למה תלך מנגד?"

והנה את שכמך יסירו מסבל, ומעל צוארך ירימו את העול, וימחו מלבם שנאת שוא והבל...

הכל נכון, אך בוא אל החתונה...  ועל החתונה כבודים: כל בעלי בינה שבך ילמדו חכמה; הפועלים והאומרים – כל מעשי חרושת, ואמיצי-הלב יעבדו בצבא! ואכרים יקנו שדות ומחרשות...  ואתה תביא את חילך אל אוצר המדינה, ובנכסיה תקח חלק וזכר...  והיו ממך גם נגידי אוצרות, והולכים במלאכות המלך, וגם שופכים את דמם בקרבות...  ויפתחו בתי-הספר, ויורו לבניך אמרי שפר...  וכתבי עתים יצאו בלשונות עם ועם – – –

זה הוא ה"גן-עדן"...

ויורשו של משורר הגן-עדן, ביאליק, מתאר (ב"השלוח" חוברת י"א שנה זו) את הגיהנום:

– ונשאר ר' יודל ערירי...  היו לך בנים ויצאוך.  הלכו להם לעבוד בשדה אחר, שפכו את רוחם על שיש נכר, השקיעו את נשמתם באבנים זרות...  פיתום ורעמסס בנו – למנדיהם.

והיו בבניך – בנים-נשרים, עושי כנף, והרחיקו נדוד...  ואם ירומו למעלה ויבקעו עבים בכנפיהם, ופילסו נתיב לקרן אור, לא על ראשך, ר' יודל, תצנח הקרן.  והיו בהם צמאי-שמש אדירים, שהמריאו במרום להוריד את המאורות, אך לא בשבילך, ר' יודל, אתה תוסיף לגשש באפלה...  ואם עמדו על ראש צורם והצריחו, לא אליך, ר' יודל, יגיע הד קולם...

את כל חמודותיך שכלת, ר' יודל!

ונאסף הוד ממעונך, וירושש אהלך, והיית לזועה ולשממון, וחסד אלהים לא ידרוך על ספך, וששון ישעו לא ידפוק על חלונך...  ונשארת, ר' יודל, בנפש ריקה, כאשכול ענבים סחוט, מושלך בפינת יקב, אשר לא ימצה ממנו רסיס לשובב נפש שוקקה...  וכתלי ביתך, זו חורבתך, רועדים עליך מקור.

ונגשת למשש את תנורך והנה קרות אבניו, ובאפרו הצונן מייליל החתול...  ונשאת עין אל חלונך, וראית על השמשות אך פגרי זבובים.  ואם תטה אוזן, ושמעת אך את יללת הדלות בארובות העשן...

וזאת היא שאלת הטוב והרע המנקרת במוחי...

לא שאלת "צדיק ורע לו; רשע, וטוב לו" – איני רוכב גם על הפיג'אז שלי בערבות התיאולוגיה...  ואיני מביא ערבות חבוטות לשוק.

ולא שאלת המוסר, הקורא הנכבד עומד בודאי מעבר להטוב והרע.  ניטשה ירד לשער האשפה...  אלא שאלת הסגנון...

מדוע עניה היא לשון הטוב ועשירה לשון הרע?

והפילוסוף אומר, שישנו אך הטוב, והרע אינו כלל במציאות...

אותו העשיר בסגנונו לא היה ולא נברא, ואינו אך העדר מציאותו של הטוב...

והקב"ה יושב ומשחק בהלויתן...  או אומר בבת-צחוק: נצחוני בני! אין עצה ותחבולה כנגד היהודונים...

 

כה

פעם בפעם מתעוררת בעתונות הפולנית תלונה חרישית:

– אין אנחנו יודעים את היהודים כלל וכלל.  היהודים יודעים אותנו ואת חיינו על צד היותר טוב.  הספרות הפולנית קרובה לכל אינטליגנט עברי, ואנחנו שומעים מפי היהודים אך מה שהם רוצים לספר לנו.  ונשאר לנו היהודי, החי אתנו זה מאות בשנים בשכנות, כספר החתום, כחידה סתומה.

למנות את החסרון הזה חשים פעם בפעם סופרים שעל הגבול.  פולנים מבינים (בעזרת יהודי קטן) מעט יהודית, כגון קלמנס יונושה, ויהודים – כותבים פולנית.  אך לא כל הכותבים.  הכותב פולנית, שיש לו כשרון כל שהוא, אינו עושה סחורה ביהדותו.  אדרבה משתדל הוא לכבס אותה במי חטאת או, לכל הפחות, להשליכה לאיזו קרן זוית חשכה, לבל תהי לו למכשול.  אל הסוג האחרון שייך התינוק שנשבה לבין העמים מר מיכאל מוטרמילך, המחבר של הספר "היהודים".

לבקשת ה"קוריער פוראנני" נעתר מר מוטרמילך לגלות מעט את הלוט, הלוט על פני היהודים ולתאר את חייהם, אבל "ספורו" אינו ספור, לפי שאין למר מוטרמילך כשרון ספורי כל עיקר.  הוא מודיע, סגנונו הוא סגנון מרפרף בין סגנון הסלוף והפסקוויל.  בר-אוז זה שוחה על האגם ממעל בקש וכשהוא מטה ראשו – חוטף הוא איזו תולע ובולע.

מר מוטרמילך נולד עברי, וכבר הגיע לחצי ימיו ולא מחה עוד את כתם מוצאו; גם אשה עברית לקח, ובבתי עברים הוא יוצא ובא, אבל – רואה הוא ואינו יודע מה הוא רואה.  מעביר הוא לפנינו את עצמו, את אשתו את קרוביו ומיודעיו וקורא אותם בשמות בדויים, ומדביק בם פתקאות: זהו שוטה והדיוט, זה זקן מנאף, זה סוחר בנפשות אדם, זה מונה ומרמה את הבריות...

מין ספר זכרונות בלשון נסתר.

אבל הספר הוא מין סנסציה ליושבי-קרנות ולפרחי-השוק, המראים באצבע: זהו פלוני מן הספור וזו פלונית...

כותבים את דברי-ימיהם אנשים גדולים, שהטביעו את חותמם, לכל הפחות, על בני דורם; אנשים יושבים על האבנים של היצירה החברתית; בני-אדם שרשומם נכר בעולם הדעות, המחשבות, האמנות או המעשים; וכותבים גם כן אנשים קטנים, בעלי מוח צר וידים קצרות, לא רבי חובלים ומחזיקי תורן באניה המטורפת בים, ולא עמודי ענן ואש במדבר, אלא אנשים שעלה בגורלם להיות עדי ראיה למעשים כבירים, שהיו להם אזנים קשובות להמנסר בעולם ברגעים גדולים.  כותבים ביסמרקים וכותבים משרתיהם וגלביהם; וכותבים בני אדם רואים ואינם נראים ושומעים בעד חור המנעול.

מה עשה מר מוטרמילך? הוא לא עשה כלום, ואם שמע לא הבין כלום.

ברח מבית דודו העשיר הקמצן, אשר בכעסו היה מורט את האזנים וכטוב לבו נתן שקדים ישנים, ונכנס אל האוניברסיטה פה ק"ק וורשא והתפרנס בהוראה.  באותו הזמן פרחה האנטישמיות.  חברו הנוצרי ("שוטה, גם רוח") העיר על רשימה-חוזרת לקבוץ נדבות בשביל חבר יהודי עני וחולה לאמור: "איני משתתף בצדקה עברית", והוא לא התפעל, והשתדל להשתיק ולהרגיע את חבריו היהודים, שנעשו תוך כדי דבור לציונים, ללאומיים, ודברו בהתלהבות על דבר תחיה לאומית.  כשכילה את חוק למודיו וביקש לו משרה, אז הרחיקוהו הנוצרים, משום שהוא יהודי, ולא קרבוהו עשירי היהודים, משום "למה יאמרו הגויים, שאנחנו ערבים זה בזה", והוא חושב רגע לשלוח יד בנפשו, לפי שאינו רוצה בשום אופן לרעוב, ובאים מיודעיו ה"טובים" ועוזרים לו ומבקשים למענו ומוצאים לו משרה בבית שולחני עברי.

מר מוטרמילך יוצא ונכנס בבתי קפה ושומע שיחות, הלצות ווכוחים על דבר הציונות והוא רושם את הנשמע, מוסר דברים כהויתם, לא כחל ולא סרק ולא פרכוס, אלא הד"ר פלוני אמר כך, וזה אמר כך.  והוא בעצמו? הוא בעצמו אין לו פנאי.  מבקש הוא "משרה" לפרנסתו...

אחר כך התאהב, אבל הורי הכלה אינם מסכימים על השדוך עם הצעיר, שלא החזיק עוד מעמד, והגבור שלנו פורש ובוכה ואינו עושה כלום; ומי יודע מה היה בסופו, לולא עשתה הכלה מעשה: "בבוקר לא עבות אחד" יצאה את בית אביה ובאה אל מעון בחירה, ואז "כלו כל הקצין"...

אך הספור לא נגמר עוד.  היה לו סכסוך עם ראש הפקידים בבית-המסחר, ונתן לו מתנת-יד וברח לפאריז.

השאר יבוא...

ומתפלא מזכיר הביקורת של ה"פראוודה", על אשר בחר מר מוטרמילך במקצוע, שאינו לפי כשרונו; אבל אני איני מתפלא, לפי שאיני יודע את המקצוע, המתאים לכשרונו...

יודע אני אך זאת: לפנים היינו באמת לשכנינו בני-דודנו כספר החתום.  כי את מי בא הנוצרי במשא-ומתן מקרב היהודים? הנוצרי ידע את הסוחר לתבואותיו, את המלווה לו ברבית, את הסרסור למשא-ומתן ולדברים שבעבירה, ואת החייט שלו היהודי; ועתה יש לו גאלריה של טפוסים מספורו של מר מוטרמילך, שנכתב בשעתו בשביל ה"קוריער פוראנני" ועתה יצא לאור בצורת ספר בפני עצמו.

גם זה כפתור ופרח מפרחי הגולה.

 

כו

איך שיהיה, חיים אנחנו בזמן מלא-ענין; סובבות שמועות משמחות ומרגיזות, סותרות ומכחישות זו את זו; פורחות באויר עצות ותביעות וקריאות וסיסמאות; ואין יודע מה ילד יום, איזה אבק היסטורי ימלא את הסאסאה או יכריע את הכף, והכל מגששים בתערובת אור וחושך, ואין יודע: אור ליום או אור ללילה, אביב – ואחריו ברכת הקיץ, או סתיו – ואחריו סופת שלג; והכל מבקש פתרונים לחידת יום המחר, והכל פושט יד לקבל – – –

אבל דא עובדא, שאנחנו, כלומר העתונאים, עלינו למעלה, היינו לראש, כדרי מעלה כדרי מטה; הכל מודים בכוחנו הגדול, הכל מאמינים בידיעתנו את החיים ואת צרכי החיים והכל מובטחים באהבתנו את האמת לאמיתה בלי שום נטיה ואבק-חנופה לאיזה צד; הגיעה השעה המוצלחה, ובני מעי ששים ושמחים!

וכבר פונים אלי בשאלות שונות מכל תפוצות ישראל.  למשל:

– אדוני הסופר, אני החתום מטה ולא בעצם כתב ידי, הנני הסנדלר הידוע מהק"ק שלנו, והולך אני יחף, ראשית, משום שסנדלר אני, ושנית – משום שלא למדתי את המלאכה על בוריה והייתי למטליא, ושלישית – ימח שמה – המכונה! כשאני עושה זוג, היא יורקת שבעים ושבעה, ורביעית – בעלי-הבתים, גם כן ימח שמם, אינם משלמים כדבעי, וחמישית, זוגתי תחיה, החולנית ועוד ועוד, והנני, בעוונותינו הרבים, עני ואבין ואין לי דעה בעיר ובקהילה ואין לי "מקום" בשום מנין, ואני עולה לתורה רק שתי פעמים בשנה בעד ח"י אגורות ל"תוכחה", רחמנא ליצלן, וגם בשמחת תורה איני מקבל "כבודים".  והנה עתה פרץ ריב בין הגבאי הראשון ובעלי-הבתים, לפי שהגבאי אומר כולה שלי, וחולק את הכבודים והעליות השמנות כרצונו, ומפטם בהם את בני-בריתו המלחכי-פינכא, וכדומה, ובעלי-הבתים אומרים: לא כי, כל מי שיש לו מקום, יש לו דעה, וצריך לשאול את פינו, וכדומה.  והנה, לכאורה, אין הדבר נוגע אלי כלל וכלל.  ראשית, משום שאין לי "מקום", ואליבא דכולי עלמא, מי שאין לו מקום, אין לו דעה כל שהיא, ושנית – אין לי פנאי להבלים כאלה בפחות משווה פרוטה, אבל כשהתקומם ה"מזרח" והתגלע הריב, התחילו שני הצדדים לפנות אלי ולבקש את עזרתי, היינו, בעלי הכרסין של כותל המזרח מסיתין אותי בהגבאי הראשון, ומראין לי באצבע על לחיו, כלומר: לך והטביע את חותמך...  והגבאי הראשון לוחש לי: הך בתופין, כלומר בכרסין, ושניהם מבטיחים לי הוספה על שכר התוכחה...  ובאתי במבוכה: ראשית, איני יודע אם באמת הדבר תלוי ב"מקום", לפי שזוגתי החולנית אומרת, שכל מי שיש לו מוח בקדקדו, יש לו דעה, אף על פי שהעולם אומר להיפך.  ושנית – מתיירא אני שמא אפסיד, כשאתערב בריב, גם את ח"י האגורות, שאני מקבל בעד ה"תוכחה", לפי שאיני מאמין בהבטחות...  ומצד השני אני נצרך גדול ל"הוספה", ואם לא עכשיו אימתי?

ועל כן שואל הסנדלר בעצתי, ולמען השם למהר ולהשיב לו, לפי שהיום קצר והדרישה משני הצדדים מרובה וכו'.

טלגרפתי לו: דרוש הוספה במזומנים!

ובאותו היום קבלתי מכתב מאת סוחר שרוי בצער:

– אישי הסופר, נהלני נא בעצתך היקרה, כי באתי, רחמנא ליצלן, במבוכה גדולה, וזה הדבר: מסבות חיצוניות, שאינן תלויות בי כלל וכלל, באתי עד משבר, ההכנסה מתמעטת, הבטחון (קרעדיט בלע"ז) מתמוטט, ויש לי דין תורה גדול עם בעל-דבבא עיקש ופתלתול וחרוץ עתיק, וכופר-הכול, ומתיירא אני שלא אחזיק מעמד, ויקומו עלי מזעזעי – בעלי-החובות שלי, וירדו לנכסי, לחיי, ויעשו, חס ושלום, ממני אשפה, כנהוג...  והנה באים אלי בני אדם, שלא ידעתים מתמול שלשום, שלא הייתי נותן להם עד עתה דריסת הרגל על סף ביתי; שלכל היותר הייתי משליך להם כפעם בפעם איזו "שירים" בעד החלון – ועתה הם נכנסים ובאים לתוך ביתי, ומשוחחים אתי ונותנים לי עצות, ואומרים, שתלמידי-חכמים הם ושיש בהם דעה, ויועצים לי, שבאם אני רוצה להציל את השארית מן הדליקה, מחויב אני לשנות את סדר החשבון ולעשות איזה קונטים, ולהחליף את הבוכהלטריה, וכדומה.  לכאורה דברים בטלים, אבל כשהראש סחרחר, האזנים נעשות יותר קשובות, והלב קולט, ואומר אני: מי יודע? אולי! – ובאתי, אישי הסופר, אליך בבקשתי ותחינתי, לבאר לי את הענין על בוריו ולהגיד לי מפורש, אם יש בעצתם איזה ממש, או עורבא פרח ופטפוט בעלמא הוא.  ואתה, בטובך, סלח לי, על שלא פניתי אליך ואל חבריך עד עכשיו; האמת נתנה להאמר: הייתי חושב אתכם לבטלנים גמורים, לאנשים שאינם מן הישוב, ולקצת חנפים ומלחכי-פינכא, אבל עכשיו, כשאני רואה, שהשעה משחקת לכם, והייתם לראש, חושב אני, יותר מזה – רואה אני בחוש, ששגיתי – בקצור: מבקש אני סליחה ומחילה וכפרה ממך ומחבריך, ונפשי בשאלתי להגיד לי, אם באמת יש להחזיר עסק-ביש למוטב על ידי בוכהאלטר חדש ומשטר חדש בספרי החשבונות, או לאו – והכול ירד, חס ושלום, לטמיון.

לטגרפתי: הבל, קרא שמיטה!

ובזה אני יוצא ידי חובת פיליטון...

לדבר על הדברים המנסרים בעולם אין לי הרשות אליבא דכולי עלמא: כל מי שאין לו מקום, אין לו דעה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה