מַחֲנַיִם
|
ו ומיכאל
החל לבקר בבית הזה. בתחילה
בא אך לפרקים, ואחר כך החל לבוא יום יום אחרי הצהרים או לפנות ערב, בתחילה כיון
לבוא בשעה שהיתה הדויג הולכת אל שיעורה, ואחר כך חשב אולי יהרהרו אחרי כונתו
זאת. היא מוצאת חן בעיניו מאד וחזוּת פניה נותנת לו איזו שלוה שלא ידעה עד עתה. הוא
איננו מדבר אִתּה אלא דברים מקוטעים, בחשבו אולי אינה מסוגלה לשיחות ארוכות. וגם
הוא לא היה יכול להרבות דברים אליה. הדויג
יושבת לעומתו ולפעמים גם בצדו על הספה. והיה כאשר יקום ללכת תחזיק בכנף מעילו
לאמור: "שב אתנו עוד מעט". בכלל
נראתה תמיד מעין חדוה על פניה כשראתה אותו, הוא איננו מלובש כהוגן ומרבה לדבר
דברים שהיא אינה מבינה אותם; אבל איזה דבר מ ו ש ך אותו
אליה... מעולם לא היו לה קרובים וכל האנשים שתראה שוים המה בעיניה; אבל בשעה
שיבוא הוא מתרחשת בוּבה איזו קרבה ושייכוּת נפשוֹת. לחשוב על הדבר הזה אינה
מסוגלה, אבל על אודותיו היא חושבת מעט ודמותו מעסיקה אותה, זאת הפעם הראשונה
שזוכרת היא דמות אדם גם שלא בפשיו, זאת הפעם שלבה חולם מעט בפרטה על המִנים. גם
כשתעשה לה בגד חדש היא הוגה בו; וגם את מנעליה החדשים תראה לו ומשימה כובעה החדש
על ראשו בפנים צוהלים. "הבנים
שוחקים" – אומרים בעלי הבית, והדבר הזה משמח את רוחו של מיכאל מאד. מאז
לכתו בגולה שכח כי ”בן" הוא... "הילדים
שותים יחד כאח ואחות". והוא מרשה לו לגעת בידו במקלעת שערותיה לרגע. נגיעת
ידו, שהוא נוגע לפעמים בשערותיה, מקרבת אותה אליו בנגיעת הלב. בעיניו השערות הן
הנפש, על כל פנים הן הוד-הנפש... ומקלעות
שערותיה הארוכות יפות מאד ומלבּבות מאד בנפלן על קומתה הדומה לתמר. היא מכתפיה
וֶמעלה גבוהה ממנו ופיה כשושנת האביב, מעומק עיני התכלת שלה מלחשת נפש טובה ועל
פניה הכהים מעט שפוך צל עצב מעלה חן – – – וזוהר
צוארה מביא אותו לידי חמדה. הוא אינו יכול להעביר בידו על חלקתו. ולבבו התרומם
בקרבו בחדוה עזה כאשר שם פעם אחת על צוארה מטפחת אדומה, שהוסיפה לוית-חן על
חנה... הוא
בא אל בית הוריה יום יום, את כל אשר בלבבו הוא מספר להם, מבלי כסוֹת גם את מקריו
הקטנים, הבאים עליו; יודעים המה, או יותר נעון היא, מריה-יוזפה, יודעת מוצאו
ומבואו, מלחמותיו ותקווֹתיו, מחשבותיו ופטפוטיו. החייט
אוהב אותו בטוב לבו, וכשהוא שיכּור מעט הנהו אמר לו: "מדוע לא תקח לך את
הדויג שלנו לכלה? הלא נערה טובה היא ואתה הנך אדם הגון: שניכם הנכם זיווג
טוב". מיכאל
מתבייש בשמעו אותו מדבר כזאת ומשפיל את עיניו... ומריה-יוֹזפה מקללת את בעלה
בפנים שוֹחקים לאמור" "הנח לו מרקוס".מיכאל כבר יודע גם כן את
תהלועותיה של הדויג, מריה סיפרה לו פעם אחת הכל בינה לבינו; וההתגלוּת הזאת
החיתה את דמיונותיו. במלחמותיו
את הקנאים בארץ מולדתו כבר חשב לשאת אשה נוצרית, כדי להכעיס אותם; ובניגודיו
הפנימיים, שהוא מתנגד עתה לחברה ויסוֹדי המוסר שלה, עלה על לבו הרעיון להתקשר
בבת-אל נכר, שנולדה לא בקידושין, לשעשוע-רוח. אדרבה,
יפסיק את כל החבלים בפעם אחת ויהיה בן-חורין גמור. יעזוב את הדור האחרון, שעודנו
שייך לו, ויהיה לאדם חדש, בן דור
ר א ש ו ן... ועמה
ילך לארץ רחוקה, להוריו ולרעיו יחדל לכתוב, יחדל לקרוא עברית ולדעת את הנעשה
בתפוצות ישראל ויחיה עמה בעֵדן החיים החפשים מבלי נחלת-אבות ויסורי-אבות. היא,
הדויג, עודנה מאמינה; אבל הוא ילַמדה לבלתי האמין – והיא תשמע בקולו, ותהיה לו
רעיה נאמנה. אהבתם היא אהבת-חרש, כאהבת שַלְוֵי חעולם, וחייהם כעלוֹת הבוקר עם
כל הודו. הוא
יעזוב גם את חיי התרבות וישוב לטבע; ילבש בגדים פשוטים כעובד-אדמה; והיא תלך יחף
ועליה רק מעיל עב ובגד דק, היא תשיר לפנות ערב בבוא הצאן מן המרעה והוא יענה לה
בקולו. והוא
שומע עתה ממרחק את אותה השירה... ממגרש אָהלם בראש ההר הוא רואה את כל מרכב העמק
עם שכבת דשאיו, ולמעלה מתאדמים השמים בבוא השמש. מנוחת-שירה בכל מלוא האופק. הוא
כאילו לא למד מעולם ולא התפלל מעולם, היושב בסתר מתגלה בו ובכל אשר מסביב לו.
שרשי האילנות יגידו לו חביוֹן-אלוה, בנחלים ויערות ישמע הד השכינה, והדויג היא
הד ספירת הטבע.. לפנות
ערב היה הדבר, ברחפו במרומי דמיונותיו אלה. הוא הלך לטייל שפי בין שדרות תעלת
העיר העליונה, וישב על ספסל-אבן לנוח, בנגוע בו לחשי החיים. האביב טרם בא. רק
כשעה קלה חלם את חלום שבתו בגן-עדנוֹ זה. שארית הקור חדלה בו ביום כולה והחום
התגבר. שני עולמות שונים נוגעים זה בצד זה, שה הולך וזה בא... וגם ברחשי-נפשו
שני עולמות דנשקי אהדדי. על גדות המחשבה נולדו אצלו ניצני השירה ומאותו הרגע הרי
הוא גם משורר. ובשובו
משם למעונו הוא מתפלא על עצמו: הדברים למראה עיניו אינם כמו אתמול
וכתמול-שלשום... הוא חולם... העולם חולם... הכל חולמים... וגם
ממחרת היום עוד הכל חולם, המחשבות בספרים הן כחולמות. את שוֹפּנהוֹאֶר היה קורא
אז. עד עתה לכאורה היה הכל בו במחשבה ובהגיון; ועתה הוא שומע על קרקעית המחשבות
מעֵין המית רגשות. הוא יחשוב מפני שהוא מרגיש, והוא יחשוב וירגיש... ז והדויג
גם היא כמו חולמת, לפי דרכה... רחשי לבבה אינם דברים השוכנים באיזו קרן-זוית
שבנפשה; נפשה בכלל אינה מופשטת, ומהוּתה ואופן הרגשתה אינם רק רגש בלבד... כל
האדם שבּה בשלמוּתו מתעלה על ידי קרבת מיכאל אליה, וכל אשר בה נפעל מבלי-דעת עת
תראה אותו פנים אל פנים. על
שלות נפשה הנערה מעט נוסף איזה דבר המרגיעה ומנעים לה את חיותה, היא תרגיש איזו
שייכוּת אליו, איזה דבר ירים אותה וילבּב רוּחה כעלות הבוקר. ובבוקר
היא הוגה בו. הוא בא תמיד אחרי הצהרים והיא יודעת שבוא יבוא ושצריך הוא לבוא. בעיקר
הדבר לא היה מיכאל כאן כלל בשכבר הימים, אמה אומרת שהוא בא מארץ זרה... והיא
אינה יכולה לצייר לה את הדבר. הלא גם לו יש הורים והוא אינו יושב עתה אצל הוריו
הוא לומד תמיד בספרים, וזאת אינה מבינה כל עיקר. היא מבינה אכילה ושתיה, זמרה,
הליכה וטיול, אבל מה זה קריאה תמידית בספרים? כל הספרים מאלהים המה כתובים,
והאלהים יושב בשמים ובנו הוא המשיח... הכוהנים בבתי-התפילות מלוּמדים הם בּכּל,
אבל מיכאל אינו כוהן, הוא מדבר בהם סרה, ובכל זאת הוא אדם בעל לב טוב. לה ינעם
מאד לראותו, תמיד מבקשת היא לראותו וגם לדבּר עמו. לדבּר הרבה אינה יכולה... מה
תאמר לו? לנערות אחרות יש אחים. לו ּהיה מיכאל אחיה, כי אז היתה משתעשעת עמו
תמיד... אחות יכולה לנשק את אחיה... מיכאל אינו אחיה, אבל הוא אדם טוב ונחמד.
כשהוא נוגע בידה מרגשת היא שלבו טוב אליה מאד. רק חמים היא נותנת לו בכוסו; נעים
לה מאד למלא את הצלוחית שלו מים. כשהוא לוגם את החמים אינו עושה את הדבר
כאביה... ידיו רעות מאד. אמה אומרת כי הוא חי בדוחק ותמיד הוא לומד בספרים. הוא
יודע הרבה מאד ואינו בא אל בית-התפילה כלל. לפני חצי שנה לא היה בא אל ביתם.
איפה היה אז? ובלילה,
בשבתה לבדה נוּגה על מיטתה, היא הוגה בו. לבה רועד מעט והיא רואה את תמונתו כמו
שהיתה בראוֹתה אותו לפני שעה או שתים. מדוע לא תדבּר עמו בלשון אתה? הוא אומר לה
"הדויג" בנוסח אחר ממה שאומרים אחרים. לה נעים מאד לשמוע קריאת שמה
מפיו. מצחו יקָמט לרגעים, אבל עיניו מביטות למישרים וכולו אומר יושר. השכנות
אומרות עליו כי הוא עברי. היא שמעה את השם הזה פעמים רבות, אבל אינה מבינה את
פירושו... הוא אדם מדבר בלשונם ולובש כמלבושיהם, הוא בן ארץ אחרת; מה זו אחרת?
אמה היא פולנית, אבל מדוע היא פולנית? לפעמים אמה מדברת את שטשה בלשון אחרת
ואינה יודעת מדוע הן עושות כדבר הזה? אמה אומרת: הפולנים הם עם חשוב מהאשכנזים,
והדבר הזה אינו ברור לה כל כך... האב הוא לותרני ומתפלל בבית-תפילה אחר; מדוע לא
עשה ה' את כל בתי-התפילות שוים? מה עושה ה' תמיד שם במרומים? ומה עושים המלאכים?
יראי-אלהים רואים מלאכים ומדברים עמם. על
התמונות הקדושות מצוירים המלאכים, ולהם כנפים... היא שואלת את מיכאל בדבר הזה...
כשהיא באה אליו לקרוא אותו לשתות חמים רואה היא אצלו ספרים הרבה מאד... היא תסור
תמיד לשבת אצלו רגע. אבל הוא מתבייש מעט ואומר: "השלום לך, הדויג?" –
המלות האלה משמחות אותה מאד. היא
חפצה להלוות לו מעט ממעוֹתיה, היא מתביישת ומבקשת את אמה שתעשה היא את הדבר הזה.
אמה שוֹחקת ומנשקת אותה על מצחה. "אמי!"
– שואלת היא – "האוהבת אַתּ את מיכאל?" "כן
הדבר, ואַתּ?" "גם
אנכי, אמי". באותה
שעה יפיה מתגלה בכל עצם תומו והיא פועלת על רואיה כשושנה. אמנם המאור שביופי
יחסר לה, יחסר לה כליון-הנפש לנפשות אחרות וכל אותם הגעגועים של צער בשעה
שלבּנוּ לא ידע שליו ויבקש לו נתיבות. היא אינה מקשבת לדפיקת לבה כאל דבר אשר
מחוּצה לה... איננה חושבת על דבר תוּמה... כל דם האב הנוזל בה לא התערב עם אותו
שמצד אמה, רק מעוּלף בו, כמו שמוּר הוא בקרבּה... והדבר הזה משוה עליה מין הד
נפשי זר, איזה קסם נראה ובלתי-נראה. בבית
אומניה ובמהלכה לא תתערב היטב את בני עמה; ובראותה איש עברי נפשה מתפעלת מעט בלי
דעת. גם בבית-הכנסת היתה פעם אחת על פי מקרה, כאשר עזב משורר אחד גדול את הבימה
ויהי לחזן; ואותו מחזה עשה עליה רושם בלתי נשכח. יש
אשר לא תדע בעצמה מה היא רוצה. היא חולמת מעט, היא משתוקקת מעט לאיזה דבר שלא
תדעהו. לה
חסרה הנטיה הטבעית להתלהב באהבה, מטבעה אינה צריכה לזאת. לבגדים
יפים אינה צריכה הרבה, אבל מים וגנים היא משתוקקת הרבה, לוּ היתה יכולה כי אז
רחצה תמיד את בשרה בנחלים על יד גנים; נפשה שואפת לשמוע את סיפורי אמה על אודות
גני דודה האציל ונחלת שדודיו הרבים... מה טוב היה לה אב כזה! שם היתה צריכה
לחיות ולשחוק את הכלבים. הכלבים
הולכים ערומים כמו הסוסים. הסוסים נוצרו למשוך את העגלות, אבל רע הוא הדבר לרתום
את הכלבים לקרון. היא אינה יכולה לראות עֳני בעלי-החיים הללו וצמאם. היא הולכת
אל הכוהן ומדברת עמו, אבל אינה יכולה לדבר עמו דבר. תמיד פניו עצובים ותמיד הוא
אומר לה שתתוַדה על עוונה, והיא אינה יודעת מה זה עוון. ומיכאל
אינו בא אל הכוהן כלל. כשהוא רואה אותה פניו מאירות. הוא טוב לה מאד, פעם אחת
הלכו שניהם יחדיו ברחוב, וינעם לה מאד כאשר אמר לה: "הדויג", ואחרי כן
לא דיבּר דבר. ח ובין
כה וכה הורע מצבה החָמרי של מריה-יוזפה אמה, בחורף יש צורך יותר גדול במלבושים,
ובימות-החמה צמאונו של בעלה יותר גדול. היא
כמעט חשבה בלי-דעת להיטיב מעמדה על ידי בתה. אולי יאהב איש עשיר את הדויג ויקחנה
בלי נֵדה וחפצים וגם לה ייטב בעבוּאה, שולצֶה האדמוני, בעל היער הקרוב, הבא אל
בעלה לפרקים, למען יתפור לו בגדים, רמז לה מעין זאת בהיתול אמיתי הוא בחור במיטב
שוניו, שנות הארבעים, ומה בזה אם עינו השמאלית היא של זכוכית? הוא ישא אותה על
כפיו וישמרנה כבבת עינו, בימות-הקיץ תוכל גם היא, מריה, לבוא שמה להינפש; ושתי
בנותיו הקטנות "מן האויר" הלא עוד קטנות הן וילמדו לאהוב את הדויג.
ובכל זאת – היא אינה מבינה מדוע – ברור לה כי הדבר הזה אינו ישר כל כך; הדויג
היא רכה וענוגה והוא כּפרי אדמוני בעל קול עב. עוד
יש דרכים אחרים... מדוע דוקא אנדמוני צריך להיות אותו האיש? לא! תחכה עדי תגדל
הדויג ותבין בעצמה את דרכה אולי לא תינשא כלל; מראיה לפעמים כמראה נזירה, ולפני
הנר תמיד תשפוך שיחה.. ומיכאל
הלא בודאי אדם טוב הוא, חושבת היא תמיד. תלמיד עני הוא, ועתידות מי יודע, אולי,
אחריתו תשגה. אבל הילדים ק ר ו ב
י ם זה לזה... כשיאהבו זה את זה
שלא תפריע אותם ותאמר: מה' יצא הדבר.. הזקן השיכור לא יאריך ימים הרבה, ואז תגור
עם הדויג אצלו. הוא, מיכאל, יהיה מלומד ועשיר – העברים משיגים הכל – והיא אֵם
כבודה בבית, המבינה גם מעט בשיחות שאינן של חוּלין. אבותיו
לא יתנוהו לישא אינה-יהודית, אבל הלא הוא אינו תלוי בהם. הכוהן יקפיד בדבר ולא
יתרצה לברך נישוּאי תערובות, הוא אינו יכול לברך נישואים כאלה כלל; אבל הלא
יכולים להתקשר על פי דינא דמלכותא, מיכאל לא ימיר את דתו, זאת יודעת היא; ומה
בכך? אַל אחד לכוּלנו, אומרת היא לעצמה בשעה שהיא רוצה בכך.. הן
אמנם לא תימנע גם למקבל איזו מתנה משּלצה בבואו לקנות לו בגדי-קיץ, תפוחי-אדמה
מגנו טובים הם ובלתי-מצויים בראשית הקיץ, ביצי-עופותיו מבריאות, ובכלל הוא אדם
טוב לפי דרכו. גם כשגוער אין רע בדבר: אנשים כאלה ישרים המה תמיד. ולולא חפצה
במיכאל, כי אז היתה יכולה לחשוב על אודותיו; סוף כל סוף יד הנערות תמיד על
התחתונה ובזמן הזה אין לבחור הרבה... הדויג י ר א ה את
שוּלצה ואינה רוצה לתת לו את ידה. כשתגדל תחכם... שטות גדולה! מה לה, היא אומרת
לעצמה, מה לה וּלבוּר אדמוני זה, הלא הילדים קרובים זה לזה... הן אמנם לעת עתה
שניהם חסרי-כל; אבל הלא יש תקוה. מַתמיד ובעל-כשרון זה יעלה מעלה באחרית הימים.
רק דא עקא שאינה יכולה לחכות הרבה... השיכור לא יחיה הרבה, וגם עתּה כוחו אין
אתו לעבוד הרבה. מה לה ולכשרון? עתה היא יכולה להיטיב את מצבה, עתה, עתה – אך אם
הדבר כן, מדוע דוקא שוּלצה? מדוע לא יהיה אותו האיש עשיר גדול מאד? הדויג תוכל
להיות גם פילגש למלך. אשת-השוער היפה בבית-מדרש-המדעים היתה פילגש לנסיך גדול.
הוא השיא אותה לשוער ותקבל ממנו פרס לכל ימי חייה... לא!
לא תגע בתום הילדה, תינשא להישר בעיניה. מיכאל נוצר בעדה, שניהם יהיומאושרם. אבל
אם לא יהיה הדבר ככה? שוּלצה כבר רמז על זה ושחק על זה לפי דרכו. הוא אדם למעלה
מארבעים שנה ולבו טוב... ומצבו
של מיכאל גם כן ירד... הוא כבר ניסה בעיר הגדולה זאת הכל ולא עלתה בידו; מדוע לא
ילך אל העיר הקרובה, בירת אשכנז? שם, בעיר הבירה, המקרים רבים והאפשרויות
שכיחות; אולי יכול להיבּנות שם?... ועיר
הבירה הלא מרכז החכמות והמדעים היא. שם משתלמים יותר ויודעים יותר. שם זרחה שמשו
של בן-מנחם ושמה בא גם בן ארצו שלמה מימוֹן, והוא קרא כבר את תולדות הנודד הגדול
הזה... שלמה
מימון קרוב לו מבן-מנחם... הוא עודנו מחבב מעט את שמואל שב"הדת
והחיים" ואת משנהו "צלפחד בר חוּשם"... לא ה ב נ י ם חטאו, רק ה א
ב ו ת, המה ישאו את עוונם ובניהם
יגָאֵלו... לכאורה
כבר רחוק הוא מכל הסכסוכים האלה, הוא הרחיק ללכת גם מהאבות והבנים יחד... הוא
יחידי וחושב יחידי, כלומר, בתור יחיד... וכל ה ר ב י ם המה
רק אנשים סתם, אנשים שלוחמים מלחמת החירוּת עם העבדוּת ולא מלחמת הגזע... הגזע
בעצמו אינו עושה כלום. הבדל המידות והלשונות הוא רק דבר התלוי ברצון כהבדל
הבגדים, כל העמים שוים המה ובאחרית הימים יתהפכו כל העמים לעם אחד, ואולי בעל
לשון אחת – – – בבוקר
לא-עבות אחד היה הדבר. הוא גמר בלי-משים בדעתו לעזוב את העיר וללכת אל עיר
הבירה, ויצרור את חפציו המעטים בצרור, ולהוצאת הדרך הלוה לו אחד ממכיריו. הוא
בא אל בית החייט, להגיד להם על דבר יציאתו לזמן הקיץ, וּמריה-יוֹזפה חרדה מעט
ובעפעפיה נראו דמעות, הדויג, אשר שמעה את הדבר, ברחה אל החדר השני ותשא את קולה
ותבך... היא לא חפצה לברכו בפרידת-שלום וַתסתר ראשה בידיה. מיכאל
נבהל. "עוד אחשוב בדבר" – אמר בשפה רפה בצאתו, והם לא ענו לו דבר. הוא
נשאר על מקומו. ט אי-יציאתו
היתה אות רצון לקרבתם... הוא שמח על אשר הוא יושב בזה ויכול לראותה יוםיום. איזה
מקרה שלא פילל אותו מקודם היטיב מעט את מצבו. על כל פנים לא היה צריך לרעוב עוד.
גם כובע של תבן קנה לו בזול וּמנעלים חדשים. החייט תיקן לו את בגדיו ויכול יוכל
לצאת ולבוא כהוגן. הוא
כבר חפץ לשבת בשלוה והנה הרעישה אותו ידיעה אחת. אביו הרב כתב לו כי עיניו כהות
מפני זקנתו וחפץ הוא לבוא לעירו להתרפאות. כסף אין לו עוד להוצאת הדרך הרחוקה.
אבל ה' יעזור... הדבר
הזה הרעיש אותו. הוא
כמעט שכח את מלחמותיו בבית אביו, שכח שבימים מלפנים היה צריך להשתחרר מבגדיו
הארוכים וממצנפתו המהודקה על פיאותיו המסולסלות; שכח את כל הנטיעות שקיצץ בארבע
אמות של הלכה וכל יגיעותיו הרבות להתיר לו עבירה אחרי עבירה שבין אדם למקום; שכח
שהוכּה מכה בלתי סרה על הוכיחו פעם שהזוהר אינו מרבי שמעון בן יוחאי ושעין
הקדוש-ברוך-הוא צופיה רק על הכללים ולא על הפרטים... שכח את תחנוני אביו וכעסו,
את הדחיות והתסיסות הרבות שבלבו להיות מתקן הדת לפי תורת ההגיון... השנים
האחרונות מחוּ מלבו את כל הנושאים והנשואים גם יחד. הוא אינו מרגיש גם צורך
לסתירה ולביקורת כתבי-הקודש עד גמירא, גם משונאיו גם מאנשי-סודו באלה הדברים
התרחק מאד. לאחיו אינו כותב ומאחיותיו אינו שומע עוד ואינו מרגיש כל קרבה
לשארי-בשרו, ועתה יבוא אביו ויזכיר אותו ראשונות נשכחות!.. מה יאמר אביו לזקנו
המגולח, לקרקפתא דלא מנח תפילין ולחללו את השבת? הוא איננו יכול לשנות מעשיו כדי
להרגיע את רוח אביו, איננו יכול... ופתאום
והנה הוא רואה שכבר אביו בא. שיבה נזרקה בו מעט ואוחו השליו אין אתו עוד, הוא
אינו מיכיח אותו ואינו אומר לו דבר; אבל רואה הוא את צערו בחוּבּו מבלי יכלתו
להפיגו. אדרבה, גם הוא מרגיש את עצמו רחוק ממנו, מרגיש שחירות-הרוח קורעת לב
בנים מעל אבות בפחד ותקוה גם יחד: שסוף כל סוף הרוח מנצח הכל וגובר על הכל... הוא
יכול לעזוב את הכל בשביל קדושת החירות, הוא מכיר רק את חירות-הרוח
והשתלמות-הרוח, ערך משפחה כוּלה אינו שוה בערך הגיון אחד אמיתי ועַם כולו אינו
שקול כנגד חירות המחשבה. ידחו אותו לגמרי, יאמרו עליו שאין לו עוד כל חלק ונחלה
בבית; הוא לא יסוג אחור ואינו יכול לסגת אחור. מדוע
עיני אביו כהות? מדוע יבוא דוקא עתה? החסרת רופאים ארץ מולדתו? שאלות כאלה
מפרכסות בו באותה שעה שבסתר נפשו הוא מרגיש מעין חדוה על ביאת אביו ועל אשר יראה
פנים שייכים לו. זה
איזו שנים אשר הוא בודד גמור באין מכּר ומוֹדע וזה אלפי ימים שלא דיבר עמו
בן-אדם בלשון נוכח. הוא משתוקק לשמוע הד המלה: "א ת ה"... ונפשו כלה
לנשיקת קרוב. לא!
לא! מה יאמר לאביו? גם את שפתו כמעט שכח... ומה
יעשה בבוא הדויג בפני אביו לקרוא אותו לשתות חמים?רעוּת עם נערה הוא דבר לא-מובן
לדורו של אביו כלל, ומה גם גוֹיה פשוטה. בנו העילוּי, שעתיד היה להיות צדיק
וגדול בישראל, מתרועע עם גוֹיה ומתגאל בפת-בגם... ולפתע
יזכור את המרחק הרב שהרגיש גם הוא בבית אבותיו בינו ובין בנות נכרים. הוא לא היה
יכול לצייר לעצמו כלל שידבּר עברי עמהם בידידות, והיה חושב את כל הבא לבית נכרים
מבני מרום עם-הארץ ומתאועע עמהם למשומד גמור. רק רופאי ישראל עושים כך, אך אלה
האנשים אחד בעיר ושנַים בגליל. אביו
יחלה בבואו אליו. הוא יקלל את יומו על אשר גידל בן מביש כזה, ואולי ירעיש עליו
את רבני העיר, שידברו על לבו לחזור למוּטב. כבר
הוא חושב להעיר את אביו על הקושי שבדבר ולדבּר על לבו, אולי ינסה מקודם את רופאי
ארצו; כבר הוא חושב מחשבות להכי ולהכי כאובד-עצות לגמרי. והנה מכתב שני בא אליו
בעוד שבועים: "נעשה
נס. הרבי נתן לי לחש ועיני נתרפאו. אתה לא תאמין בזה, אבל אנכי ראיתי בחוש, כי
לא אלמן עולמנו גם היום מנפלאות הבורא. צריך האדם רק לפקוח את העינים, תודה לאל
הרפואות". תודה
לאל הרפואות! כמו אבן התגוללה מעל לבו. י הסנדלר,
בעל-ביתו של מיכאל, שינה את דירתו בנשאו אשה אלמנה, ילדיה וביתה... ויהי מיכאל
אנוס לצאת לגור בשכונה אחרת. ברחובות הקרובים לא מצא חדר בזול, וגם כבר נלאה
להביט בעד חלונו רק על כתלי הבתים וחלונותיהם הרבים, וימצא לו חדר בפרוַר העיר
בעליה. החדר היה צר ונקי, והשמים הרחבים עם המישור הרחב נשקפו על פניו. גם עצים
שפלי-קומה של יער פרוע נראו למרחוק. שמה יבואו לפנות ערב כמה מבני דלת העם
להתנות אהבים או להיות עם הטבע. מיכאל
זה כבר נזיר הוא מן אותם החיים בלי כוַנה יתירה. ובעלת-ביתו הערירה, בלי בעל
ובנים, מתפלאה בפניו שצעיר לימים כמוהו חי תמיד לבדו... לבושה היא על הרוב בגדי
לבן וּבחנהּ המעט היא מעוררת בו מעין מחשבות זרות, בהביאה לו את החמים בבוקר.
אבל כרגע יגרש אותן ושב לטהרותו משכבר הימים. ובתור
אדם טהור מוחזק הוא לכל אנשי בית החייט, שהוא בא אליו יום יום. רק
שטֵשה עוינת אותו מעט. היא אינה מאמינה באנשים לכאורה הוא באמת צעיר שאינו מצוי;
אבל לה איכפת הדבר מעט שלא ישים לה לב כלל. סוף סוף הלא אשה יפה היא, ויפיה אינו
שקול בעיניו כנגד יפיה של הדויג. היא אוהבת את הדויג ונכנעת מעט מפניה, כלומר,
יפיה החיצוני מרגיש לעומתו יופי-פנימי... ובאחד
הימים חשבה לבקש את מיכאל שיבקרה בביתה. היא לא עשתה את הדבר עד עתה באשר אינה
מקבלת אורחים, ועל כן שיכלה את הדברים לאמור: שמצאה איזה כתב-יד עתיק בין מה
ששמור לה מנחלת אביה הכוהן; ומאד ינעם לה אם יואיל בטובו לבוא אל ביתה, למען
ישים עינו עליו. ויעש
מיכאל כן. בערב-שבת
לפנות ערב היה הדבר. שעה זו עודנה מהוּלה אצלו מעט בשירת רגשותיו הדתיים. תמיד
אינו יכול לעבוד במועד ההוא ומרגיש בנפשו את קץ השבוע... אז הוא רוחץ את בשרו
ומחליף את בגדיו, מסדר את ספריו וחולם על מושבו, כמרא דחוּשבנא שזוכר עוד מעט
מימי קדם... לוּ היה מודה לעצמו כי אז ראה שאז עוד עולים בחוּבּו שרידי כליון
נפש עברי ושכמעט חומד הוא לכסות את השולחן במפה לבנה; אבל הוא אינו מודה בזאת
ועמל הוא להתגבר על נפשו, בלכתו לטייל ברחובות חדשים ומגרשים חדשים, כל פינה
חדשה שהוא בקר אז מחַיה אותו במין עצב מרגיע. בעיקר הדבר אינו יכול לחשוב אז
בבירור, באשר נפשו מתגעגעת אז אחרי איזה קרבה ויחוּד. ואז
עלה על לבו ללכת אל שטֵשה. זוכר הוא שהבטיח לה לבקרה בו ביום. היא מתגוררת מעבר
לנחל העיר, בעיר התחתונה, מקום מושב לשרידי שבט הפולנים, והוא עוד לא עבר את
הגשר ההוא. ובלב
נרעש מעט הוא עולה על השלבים-של-שיש המוליכים אליה, על השלבים פרוש מרבד ארגמן
אדום, ולשני צדדיו פסי ארגמן ירוק. הוא
מושך בפעמון, וּשטשה לבושה בבגדי הבית הרכים פותחת לו את הדלת בסבר פנים יפות
ומנהלת אותו, המתבייש מעט, אל אולמה התיכוני על יד חדר המיטות. הקירות
המוזהבים הכהים, עם מכסה החלונות של תכלת כהה, יחד עם המרבדים הירוקים הפרושים
על הקרקע, מתערבים עם ברק הכלים העשויים עץ שחור והיו לדממת מקלט-חמדה שבו האהבה
מעוּלפת בצעיף... היא
ביקשה אותו לשבת על הכסא הירוק המצופה משי רך, העומד לפני שולחנה מעולף במעטפה
ארוכה עד קרקעיתו. והיא ישבה לעומתו, ראשה נטוי על ידיה הגלויות מעט, ועיניה
המפיקות חן נטויות אליו ישר. יפה היתה באותה שעה כבת מרום עם-הארץ שנתאַלמנה,
והודה התגנב ובא אל בין רחשי לבבו. הוא מתעורר מתרדמתו, נרדם וחומד... היא
חפצה רק לנסות אותו מעט, וגם לא חשבה הרבה בזאת; ועתה יושב איש צעיר לימים
בחדרה, שבו יבוא רק הזקן שלה לפרקים. מימי
גירוּשיה לא ידעה איש קרוב לה; ועתה יושב לעומתה איש צעיר שהיא יכולה לחבבו כאם,
ועוד יותר מאם. ידיו
הרכות ובושת חנוֹ מעוררים בה ניצני התאוה, שכמעט נקברו בעודם בּאִבּם, והיא חפצה
לקרבו אליה ולהשעינו על לבה. אך
היא מתביישת מעצמה, ואיזו גאוה מסותרת עוצרת בעד המית נפשה ומעמידה את פניה
כלא-יודעת את אשר בחוּבּה. וגם
הוא אינו יודע מאשר לפניו, אינו יודע כי עליו לקום ולהתקרב אליה בלחש. אין כוח
בפיו לאמור לה הגוּת לבו, אבל עליו רק לשים ידו על צוארה והיא תישען על גב כסאה
ותבלע נשיקת הנוער. היא
הסיחה את הדבר לענין אחר. את ענין כתב-היד לא הזכירה עוד, כי לא חפצה לשקר עוד,
והוא עונה דברים מקוטעים, כאיש שכבד עליו הדיבור. גם
נפשו הומיה בלאט. היום רד והאור ההולך ומתמעט מעלה רגשי החמדה הנשארים בחביונם,
כיראים לגשת יחדיו. – – היא
קמה מּדי דבּרה ותנח ידה על שכמו, ובחזקה התגברה על עצמה שלא לאמור לו:
"בני, אהוֹב אותי..." והוא
מ נ ע נ ע ב ש פ ת י
ו, כמבליג על עצמו ורחשי-נפשו. ופתאום היא אומרת לו:
"היום רד. יסלח לי אדוני, עלי ללכת מהרה אל בית אחד, אשר יחכו לי שם".
היא יראה להישאר אתו עוד מעט. ויקם
וילך מבלי דבּר דבר. הוא מיהר לרדת מעל השלבּים מטה, כאילו בורח הוא מעצמו; ועל
סף השער הוא עומד כחולם, ונפשו תפחד ותרעד בבוא הערב.. |