פייר דה רוֹנְסָאר (1524–1585) וז’ואקים דו בְּלֶה (1522–1560) הם שתי הדמויות המרכזיות בחבורת ה“פְּלֵיָאד” (“קבוצת כוכבי העיִש”), שחידשה את פניה של השירה הצרפתית במאה השש-עשרה, ובמידה רבה עיצבה את דמותה למשך מאות השנים הבאות. ארבעת השירים המובאים להלן בתרגומו של יהושע קנז הם מן המוכרים והמצוטטים ביותר בתולדות שירת צרפת. סונֶטה כ“ד מתוך “הספר השני של הסונטות להֶלֶן” (“כי תהיי זקנה”) ושיר כ”ה מתוך “אהבת קסנדרה” (“חמדה, נלך אל השושן”) מאת רונסאר הם שתי וריאציות מופתיות לרעיון הנושן של ה“קַרְפֶּה דִיאֶם” – “קטוף את היום”, או “אכול ושתה כי מחר נמות”. השירים מופנים לשתיים מהמוזות הפרוטוטיפיות של רונסאר – מחד גיסא, הנערה האיטלקייה קסנדרה, שרונסאר פגש פגישה חטופה בעת שהיתה כבת שלוש־עשרה, ומאידך גיסא, הלן, גבירת חצר צרפתייה ידועה, שאהבתו לה נותרה ככל הנראה אפלטונית. המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס כתב ברבות הימים גרסה משלו לראשון מבין שני השירים, וגרסתו היתה, בתורהּ, לאבן דרך בשירה האנגלו־סקסית של המאה העשרים. שתי הסונטות של דו בלה נטולות מן הקובץ “הגעגועים”, שנכתב בעת שהמשורר שהה בחצרו של האפיפיור ברומא. זהו, מבחינות רבות, ספר היסוד של הסונטה הצרפתית, הוא מתאפיין בהשפעה לטינית ואיטלקית מובהקת, וניכרת בו השראתו של הקַנְצוֹנִיֶרֶה, קובץ הסונטות הקלסי של פטררקה. מבחר נרחב של תרגומים עבריים למשוררי הפליאד, בצירוף הערות ומבואות מאירי עיניים, ניתן למצוא בספרו של עמינדב דיקמן “שירת הכוכבים”, שראה אור בהוצאת כרמל ב־1996.

“את שואלת על זיקתי לצורות השירה הקלסית, הסגורות והמדויקות, וזאת בתקופה המורדת בכבלי הצורה והחרוז. ובכן, מעולם לא סברתי, שהאמנות היא פריקת־עול. להפך, האמנות היתה בעיני תמיד קבלת־עול. הרָאית פעם ערבייה נושאת על ראשה משא כבד וצועדת בגרציה גמורה? זהו בעיני סמל האמנות – היכולת לשאת בקלות, מתוך גרציה, דברים שאינם קלים כלל.”

לאה גולדברג, מתוך: “ט”ז שיחות עם סופרים", מאת גליה ירדני (הקיבוץ המאוחד, 1962)

אוֹסיפּ מנדלשטם (1891–1938) היה מגדולי המשוררים האַקְמֶאִיסטים של תור הכסף הרוסי, ואולי הקוסמופוליטי שבהם. הסונֶטה היתה עבור מנדלשטם תמיד קול “זר”: קולו של פרנצ’סקו פטררקה, שמנדלשטם תירגם־עיבד ארבע מן הסונטות שלו (תרגומיהם לעברית של התרגומים־עיבודים הרוסיים הללו מופיעים להלן); קולו של המשורר הגרמני כריסטיאן קלייסט, שמִן הסונטה שהקדיש לו מנדלשטם צמח מאוחר יותר השיר “אל השפה הגרמנית” (ראו תרגום לקטע משיר זה והתייחסות נרחבת אליו בתוך המסה “על השקיפות” המפיעה בגיליון זה); קולו של הסימבוליסט הרוסי פיודור טְיוּצֶ’ב, ששיר אחד משלו הביא את מנדלשטם לכתוב שלוש סונטות כתשובה (אחת מהן היא הסונטה “ההלך”, שתרגומה מופיע כאן); קולה החדגוני של תיבת נגינה, הזר לנוֹדד המנדלשטמי עד כדי כך, שאפילו צרימתה של האבן המשחזת עדיפה ממנו (בסונטה ללא כותרת שכתב מנדלשטם על מחלתו; שאונם של אוהדי הספורט באוקספורד ובקיימברידג' בסונטה “ספורט”; לחש הרכילות בסונטה ההיתולית “מריה”. בסך הכול כתב מנדלשטם שתים־עשרה סונטות (שֶׁשֵׁשׁ מהן מופיעות פה). הסונטה היא אפוא אירוע חריג למדי בשירת מנדלשטם, וזאת על אף נטייתו המושבעת של מודרניסט זה לצורות ולתמטיקות קלסיות. אך אולי דווקא ריבוי הקולות הזרים האלה מעיד על ייחודה של שירת מנדלשטם – שירה שתרבותה של אירופה הלא־רוסית היא נשמת אפה.

לַסונֶטה הכול מתאים: היתול, אבירוּת, תאווה, חולמנוּת, מחשבה פילוסופית.

יש בה מיופיים של המתכת והגביש המלוטש. האם שמתם לב שפיסת שמיִם, שנגלית דרך אשנב או בין שתי ארובות או סלעים או מבעד לשׂדרת עמודים וכיו"ב, נותנת לנו מושג עמוק יותר על האינסוף מאשר נוף הנשקף למלוא רוחב העין מעל פסגת הר?

מכיוון שהצורה מגבילה, הרעיון מבליח עָז יותר.

שארל בודלר, מתוך “הֶבזקים”