ל־Malcolm Lowry

מתוך הספר ‘שירים שימושיים’ העומד להופיע בהוצאת לוין־אפשטיין בע"מ.

בחוברת 8 של ‘סימן קריאה’ יכול היה הקורא העברי לפגוש בלמעלה מעשרים משירי יעקב גלאטשטיין הצעיר. לגבי רבים מן הקוראים, שלא הכירו את שירת גלאטשטיין, היה זה מפגש מהמם למדי. עתה אנו ממשיכים ממקום שהפסקנו אז, ומביאים שירים מן הספרים ‘שירי קרֶדוֹ’ (1929; “הענק לפני ביתי”); ‘שירי זכרון’ (1943; “מוסיקת לילה קטנה” עד “רעב נפל עלינו”); "יהודים קורנים' (1946; “נוקטורן לשופן”, “בלי יהודים”); ו’צל אבי' (1953; “דוסטוייבסקי”, “אלוהי אבותי”).

הכתיבה האישית המודרניסטית מפנה בשירים אלה את מקומה יותר ויותר לשירה לאומית מודרניסטית, המתרחקת מטון פאתטי – מן החזקות שיש לנו – שספגה לתוכה את עקרונות שירתו הקודמת. לתשומת לב מיוחדת ראויים השירים האותנטיים החשים את השואה בערב מלחמת העולם השניה (כגון “לילה טוב, עולם”).

“ספרי סימן קריאה” מכינים עתה קובץ מקיף משירי גלאטשטיין בתרגום ה. בנימין.

העורך

אפרודיטי רוכבת על כנפי ציור (המוזיאון הבריטי).

יאניס ריטסוס נולד ב־1909 באיים הפלופונזיים. בשנות ה־20 בא לאתונה ולקח חלק במאבק למען הסוציאליזם. בשל חלקו זה אף נאסר. בקובצי שיריו הראשונים ‘טראקטורים’, ‘פיראמידות’ ו’מלחמה' משתקפת הסיטואציה הפוליטית של שנות השלושים. בצורת כתיבתו הוא עובר בהדרגה מן החריזה הקלאסית אל המיקצב החופשי. באורח ספונטאני משתלבות אצלו תמונות אפלות וסימבוליות למונולוגים ארוכים, שהנושא המרכזי בהן הוא הניתוק של הבודד מן החברה ובידודו באי־גירוש. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה פירסם את הקבצים ‘שירים לאחותי’, ‘סימפונית סתיו’ ו’מארש האוקיינוס‘, שהעידו על התפתחות כשרונו וזכו להערכות חמות. בזמן הכיבוש הנאצי ביוון העלה ביצירותיו דמויות של לוחמי המרי. בזה אחר זה פירסם את הקבצים ‘מזורקה ישנה בקצב הגשם’, ‘רובעי השלום’, ‘סונטת ירח’, ‘כרוניקה’, ו’חלון’. לאחר הפוטש הצבאי של אפריל 67 נאסר וגורש לאי לֶארוס. את מחזור שיריו הנודעים על גלותו בשם ‘חזרות’ כתב בשנים 1968/69 באיים פרתנו בלֶארוס וקרלו ואסו בסַאמוס. בשנות השבעים הראשונות שוחרר מכלאו. בשיריו המאוחרים ניכרת גם נימה הגותית יחד עם המשך דבקותו ברעיונות הסוציאליזם.

פ.מ

בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זְכֹר.

בּוֹ בְּלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ נָא אַתָּה זְכֹר.

ותִפְקֹד וְתִזְכֹּר.

כְּאֵב צַר לַעְכֹּר.

פִּיהוּ לִסְכֹּר.

לָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר.

בְּפָרָשַׁת זָכוֹר.

(מתוך קרובה לפרשת זכור)

מתמילית: דוד שולמן

הערה: תמילית היא השפה הקלסית של דרום־הודו. במאות הראשונות לספירה חיברו משוררים תמיליים ניידים קורפוס של שירה לירית מיוחדת במינה. שירה זו, המחוּלקת לפי המסורת לשני מדורים (“שירת הפְּנים”, העוסקת באהבה, ו“שירת החוץ”, המיוחדת למלחמה ולמעשי המלכים), מאופיינת על־ידי השימוש במערכת של קונבנציות וסמלים מוסכמים, שבעזרתם יכלו המשוררים לרמוז למצבים נפשיים עדינים ומוּרכבים. כך, למשל, חילקו את הארץ התמילית ל־5 אַזורים סימבוליים, כאשר כל אֵזור ואֵזור מסמל שלב אחד באהבה האידיאלית בין גבר לאִשה (למשל: אזור ההרים מיוחד לזיווּג בסתר לפני הנישואין – ר' שירים 1 ו־2 להלן; אזור המִדבר מסמל את מצב הפירוד והגעגועים, הנוצר כשעוזב האהוב את אהובתו על מנת לחפש עושר בארץ רחוקה, וכו'). לכל אזור אפיוּנים קונבנציונליים (פרחים, בעלי־חיים, נופים, תושבים), המזכירים את שלב האהבה המיוחד לאזור. השירים מוּשׂמים בפי גיבורים קונבנציונליים: האהוב, האהובה, חברתה של האהובה, האם והמינקת.

השירים המובאים כאן לקוחים מתוך שתי אנתולוגיות קלסיות: ‘קוּרוּנְטוֹגַאי’ ו’אֵיְנגוּרוּנוּרוּ'.

במדור זה בכוונתנו להביא, מדי פעם, רשימות או קטעים על ספרות שנכתבו ופורסמו לפני 15 שנה לפחות, שיש בהם עניין (הן בגלל הכותב והן בגלל הנושא) ושנעלמו מידיעתם של רבים מן הקוראים, ואף אינם בהישג־יד קל. הרשימה המובאת כאן הפעם ראתה אור בדו־שבועון ‘מן היסוד’ ב־17.1.1963. עמוס עוז הצעיר (שספרו הראשון טרם ראה אור) כותב על ספרו הראשון של א.ב. יהושע רשימה שהיא, כמדומה, אחת התגובות החשובות על ספרו של יהושע.

החומר הכתוב ששרד מן הפולקלור האנגלו־סאכּסי הוא מועט, והמעט שנותר לא חרג, פרט אולי לסאגה “ביאוולף”, עד לפני כמה עשרות שנים מתחום ההתעניינות החוץ־ספרותי של ההיסטוריון, האתנולוג או הבלשן העוסק במקורות הלשון האנגלית. נדמה כי הבחינה המחודשת של הכתובים האנגלו־סאכסיים כחומר ספרותי לכל דבר התעוררה רק בעקבות מסעותיו המופלאים של עזרא פאונד אל מקורות השירה, מהאידיאוגראפים הסיניים, שירי אהבה מצריים וחזרה אל השירה הטרום־נוצרית של התקופה “החשוכה” שאחר הקולוניזאציה הרומית ועד שירת הטרוּבאדורים בפרובנסאל. כלומר אל אותו העידן בו עדיין לא חל הקרע בין המשורר והשבט, בין ה’לירה" המנגנת ו“הלירי”, בין ה“שיר” וה“שיר”, כלומר בין השורה הכתובה לבין השיר הנקרא בקול, אולי בליווּי כלי נגינה, שלו פונקציה חברתית מוגדרת: דוקומנטאציה של אירועים היסטוריים ("הקרב על מאלדון'', לדוגמה); פולחני־הירואי (“ביאוולף” או “יורד הים”) או בידורי (ה“חידות”). בכל מקרה, עד לתקופה הנוצרית (בבריטניה), זוהי שירה אוראלית מן המסורת בעל־פה שהועתקה מאוחר יותר בכתב.

הקטעים המובאים כאן בתרגום נתגלו בכנסיית אקסטר בתוך עֵרב רב של מסמכים מן התקופה הפאגאנית ותחילת הנצרות בבריטניה ונראה שהועתקו על ידי נזירים בחציה השני של המאה העשירית. על פי אחת ההשערות, אדוואסר בשיר “ווֹלף ואֶדוואסר” הוא בעלה של הדוברת עד לבית האחרון, שם מתערב גורם שלישי, מן הסתם ידידו של הבעל הנבגד. אבל הדעות, כאמור, חלוקות, והשיר פתוח לאינטרפרטאציה אחרת.

החידות אינן כמובן מפרי עטו של משורר או חידונאי אחד, והפתרונות המוצעים על ידי החוקרים אינם אחידים. כך למשל, על פי גירסה אחת פתרון סביר לחידה הראשונה – תולעת ספרים, לשניה – אווז בר, לשלישית – קצף הגלים, ולרביעית – בצל; אם כי בדוגמה האחרונה, הפתרון ודאי אינו חד־משמעי…

חידות – או שירים? תלוי בנקודת ראותך: אם אתה מאמין בחווית ההפתעה שבגילוי (“מעשה נסים”, “לא יאמן”, “פלא לעולם”) ובהקבלה המטאפורית כבסיס אפשרי לשיר – הרי זו שירה.

חיים פסח

בעריכת נילי מירסקי