ביום ב', 10 ליולי 1902 היתה באולם קסט’ן, בויסטמינסטר, ישיבת הקומיסיה הממלכתית, שנמנתה ביד הפרלמנט האנגלי לדון בשאלת כניסת-הזרים. האולם היה מלא – בהיות הישיבות בפומבי – מפה לפה אנשים, שחכו לגבִיַּת-העדות מפי הד“ר הרצל. בתוכם היו יהודים רבים מאיסטנד, וגם טובי הציונים שבארץ. לפני הפתח הישיבה שוחח הרצל בהתענינות עם חברי הקומיסיה, שהיו כבר כלם באולם. ואלה הם: יושב-ראש לורד דזימס הרפורד, חבר המיניסטריון, לורד רוטשילד, חבר בית האצילים, מר. אלפרד ליטלט’ן, ראש הצבא ויליאם וו. איבנס-גורדון ומר. הנרי נורמאן, חברי בית-הנבחרים, סיר קנלם דיגבי ומר. ויליאַם **ואַלינס. ** הראשון, שנקרא לחוות את דעתו היה הד”ר הרצל. לפני התחלת החקירה פתח מר. נורמאן ואמר: מתחלה נגמר, שאציע את השאלות לפני הד“ר הרצל. אולם חושב אני, כי יהיה זה חסכון-העת והמשא-והמתן יהיה יותר פשוט, אם נקרא מקדם את הרצאתו של הד”ר הרצל. אז קרא ראש הצבא גורדון את ההרצאה הזו:

בשבתי לפני שבע שנים בפריז, עשה עלי מצב היהודים רֹשם כה [S1] אדיר, עד שפניתי את לבי לשאלת-היהודים, ופרסמתי מחברת בשם “מדינת היהודים”.

עלי להגיד מראש, כי מתחלה לא היתה כונתי לפרסם את המחברת או להשתתף באיזו תנועה מדינית. אולם אחרי שגליתי את דעתי לכמה יהודים בעלי השפעה, ואחרי שנוכחתי, כי מעלימים הם עין לגמרי מן הסכנה, שאני ראיתיה כבר אז, וכי אינם רואים את העננים הכבדים, שהקדירו אז את שמי המזרח, פרסמתי את המחברת, שחוללה את התנועה הציונית בצורתה הנוכחית.

הקונגרס הציוני הראשון היה בבזיל בשנת 1897, ואני נבחרתי לשבת בראשו. בכל הקונגרסים שהיו אחרי-כן נמניתי לשֵׁרות זו. כהונתי בתור מנהיג התנועה הציונית מביאה אותי לידי מגע קרוב עם יהודים, המפוזרים בכל חלקי התבל, ולפיכך אני מכיר היטב את התנאים, שבהם חיים היהודים בכלל, והיהודים בארצות המזרח בפרט.

חבל, שמוכרח אני להגיד, כי מצב היהודים הנהו היום יותר רע מאשר היה לפני שבע שנים, בעת שפרסמתי את מחברתי. מבלי לפרוט פרטים אחרים, יספיק אם אֹמר, כי אז עוד לא היתה הנחיצות האמתית או המדומה למנות קומיסיה לעניני-זרים באנגליה.