יום ו', 1 בינואר 1932

כל הבוקר עבר בביקור שערכתי יחד עם עבאס חילמי פחה ועם ד"ר עזמי באוניברסיטה העברית, במוצא ובקרית-ענבים. עבאס חילמי זהיר כל כך בשיחתו, עד שקשה לדעת לאן פניו מועדות. הוא אמר שכדי לתקוע יחד בעבר הירדן עלינו להקים מפעלים מסחריים רבים מתוך שיתוף רחב-לב עם בני עבר-הירדן במפעלינו ובתכניותינו. שותפות האינטרסים תהיה חשובה יותר מענינים פוליטיים, כפי שיוכח בעתיד.

אשר לוייצמן הבינותי כי עבאס חילמי ביקש עזרתו כדי להשלים בינו לבין הממשלה הבריטית. נראה שוייצמן נמנע מלהיפגש אתו – דבר שאפשר להבינו; קבע לו פגישות שלא נתקיימו וכו‘. עכשיו מתברר שעבאס חילמי אינו זקוק לנו עוד כדי להשלים בינו לבין הבריטים. הדבר הבולט ביותר בשיחה עמו היו רחשי הכבוד, אם לא לומר דרך ארץ, החוזרים ונשנים בפני כוחה הפוליטי של יהדות-העולם. אם כוח זה קיים באמת או שאינו אלא יצור הדמיון – על כל פנים, הוא פועל במוחות האנשים בבהירות מספיקה. הוא אמר לי כי הצהיר לפני חצ’ אמין שמדיניותו האנטי-יהודית נידונה לכשלון. לאחר שבריטניה הגדולה וגרמניה התחרו ביניהן בזמן המלחמה על רכישת אהדתה של יהדות העולם – מה כוחם של ערבי ארץ-ישראל להתגבר עליה?!

לאחר שחזרתי למשרד היתה לי שיחה עם יבזרוב, על “יריד המזרח” ועל הסידורים ל“מכביה”.

יום א', 3 בינואר, 1932

באה הגב' אלזה גליקמן, מניו-יורק. היא עסוקה כאן מטעם איזה מוסד אמריקאי בכתיבת ספר על תנועת הפועלים הארצישראלית. ניכר מדבריה שחקרה את הענין באופן יסודי למדי, אף על פי שאיננה יודעת להשתמש במקורות עבריים ומזדקקת לעזרת מתרגם. השיחה בינינו הוכיחה מה רב הקושי למשקיף מן החוץ לראות ראיה נכונה את העובדות הקובעות בהתפתחות תנועתנו. עצומה הסכנה של השפעת ההגדרות הסכמטיות. אך לעתים רחוקות ישיג אדם מן החוץ את אפיה המיוחד של תנועת העבודה הארצישראלית, וביחוד בתקופת הראשית שלה, שלפני מלחמת-העולם.

ישיבת ההנהלה.