א: אבות על בנים

– מה לך, אפרים – שאלה שרה את אישה, אשר הלך בזעם אחת הנה ואחת הנה בחדרו – מה לך כי הבהלת להביא אותי אליך? הטרם תדע, כי כשור מסובל בעול עבודה קשה אנכי כל היום? בלעדי לא תרים האמה את ידה לשפות הסיר, להציע את המטה ולטאטא את הבית, ובלעדי לא יגע איש לכל עבודת-מלאכה. הלא חודש אלול עתה, עת המועדים הגיעה וקול השופר נשמע בעירנו. ואני, אויה לי! לא החלותי עוד להכין לחג. סובב-סובב הולך ראשי כגלגל, בזכרי כי יקרבו ימי חתונת בננו ועוד לא הכינותי מאומה. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואתה עוד תוסיף על עולי. זה דרכך תמיד, בבואך מאודיסה אתה זועם בכל יום, וכל דבר בבית לא טוב הוא בעיניך.

אפרים כרמולי היה איש עשיר ונשוא-פנים בכסלון ומעשהו באודיסה, עיר רוכלת העמים. שם בית-מסחרו בכספים, בתור שולחני, וגם בתבואת הארץ, ובן משק-ביתו אליעזר פרחי – ממשפחת שרה אשתו. והלך אפרים מכסלון פעמים בשנה להשגיח אל הליכות בית-מסחרו באודיסה וישב שם בכל פעם הרבה ימים, ולכן היו בו מתכונות שתי הערים האלה. זו אודיסה, הנודעת מיום הוסדה לעיר הנדחת, אשר אין יראת-אלהים בה והגיהנם בוער כעשרים מיל סביבה; אשר סוחריה קטני-אמנה ואינם שומרים תורה, חנוניה מחללי שבת בפרהסיא וסרסוריה אוכלי טרפות, – היא תקפתו להעביר על מדת חסידות ועל מדת מעילו, לקצרו מעט, ופאות ראשו היו נתונות לו לאחורי אזניו, מפני דרכי שלום. ובכסלון, עיר ישראל מבקשי אמונה, היה מתנהג בחסידות יתרה, לכפר על מה שחטא באודיסה, ומקנא קנאת ה' צבאות ביותר, כדרך החוטאים ושבים.

ושרה אשתו – דרך נשים בעלות-הבית היה לה לצעוק על אנשי ביתה, כי נרפים הם נרפים ורק היא לבדה צופיה הליכות הבית ונלאה נשוא כל המשא הזה, אם כי באמת לא עשתה דבר ועוד הפריעה את כל איש ממעשיו בצעקתה. ככה התאוננה תמיד על גורלה המר, אם כי היא היתה המאושרה בנשים. אסמיה מלאו כל טוב, ובני בית אפרים רוחצים בפלגות נהרי דבש וחמאה, ונשי כסלון ספרו את כבוד שרה ורוב אשרה, כי בעלה יתן יקר לה, מתיעץ עמה בכל מעשיו, וארשת שפתיה לא ימנע תמיד.

– הנחמי – אמר אפרים לאשתו בשחוק מכאיב יורד חדרי בטן – הנחמי! כי הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה. – בדבּרו שלח אצבע והורה לה על השלחן.

– אבוי! – צעקה שרה בתמהון-לבב – הלא המה הצמידים והעגילים, הנשלחים אשכר להכלה, בבואה במסורת-הברית עם שמעון בננו!