א. בסוציאליזם האיטלקי

הועידה בבוֹלוֹניה, של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית “פּאַרוטיטיוֹ סוֹציאַליסטא איטאַליאַנוֹ” (להבדיל מן הפראקציה “אוניאוֹנא סוֹציאליסטא איטאַליאַנוֹ” שהיא צעירה ומתונה), קיבלה שורה שלמה של החלטות ריצוֹניוֹת. הוחלט בחגיגיוּת לצאת מן האינטרנאציוֹנאל השני ולהספח לשלישי; ההשתתפות בבחירות לבית הנבחרים פּגשה התנגדוּת ידוּעה מצד האגף השׂמאלי-הקיצוֹני, אוּלם לבסוף הוחלט לחיוּב, בתנאי קוֹדם לא לתת יד למפלגות הבּוּרגניות; הועידה אישרה מחדש את רעיון הדיקטאטוּרה של הפּרוֹלטאריון ואת הנחיצוּת להיכּוֹן למהפּכה החברתית, “המשמשת וּבאָה”, כל זה תוּבל בּנאוּמים נלהבים על קהלית-המועצות הרוּסית.

בּועידה זו כבר נסתמן מיעוּט קבוּע ותקיף העומד על דעתו, כי רחוקים אָנוּ עדיין מאד מן המהפּכה החברתית, כי נסיון רוסיה המועצתית עדיין לא גוּבּש ולא נתבּרר כל עיקר, כי המאכּסימאליזם כשהוּא לעצמו אינו שיטה חברתית שלמה, אלא מצב פּסיכוֹלוֹגי ידוּע, הלא הוּא מצב של מַרדוּת הבאָה בעקב ההרס הכלכלי. מיעוט זה הבליט ביחוּד את מספּרם הקטן ביחס של הפּועלים המאוּרגנים במפלגה הסוציאליסטית – כ-70 אלף – ומתוך כך הראה על העבודה הענקית אשר על המפלגה לעשות, כדי שתהיה מוּכנת כל שהוא לשינוי המשטר. את תפקידה העיקרי של המפלגה ראָה המיעוּט בהכנתו הפּנימית – התרבוּתית והארגוּנית – של הפּרוֹלטאריון. זרם מתוּן זה, אשר איחד בּקרבּוֹ את הסוֹציאליסטים הכי מכוּבדים וּבני-סמך, את ה“גוארדיה הישנה” – טוּראטי, טריויש, לאצארי, מוֹדיליאני, טרמפוֹליני מאָפי וכו' – נחל, כידוע, מפּלה, והמפלגה נגשה אל הבּחירות לבית-הנבחרים, כשהיא דוֹגלת בסיסמאות מארכּסימאליסטיות.

הבּחירות היו ב-16 בנובמבר והנחילוּ, כידוּע, למפלגה הסוציאליסטית נצחוֹן אשר היה להפתעה גם לה עצמה. במקום 40 הצירים, אשר מנתה המפלגה בבית הישן, יש לה בחדש כ-160. קבוצת המוּרשים הסוציאליסטיים גדלה, איפוא, ארבעתים (אם נחשוב רק את צירי ה“פארטיטיוֹ סוציאליסטא איטאַליאַנו” הקרוּיים סוציאליסטים רשמיים, ומבלי להביא בחשבון את הסוציאליסטים הרפוֹרמיסטים). אולם כאן נתגלה איזה רפיון בחזית המאכּסימאליסטית. אי היכולת למלא מיד את ההבטחות, אשר בהם דגלה המפלגה בשעת הבחירות; אחריותה של הקבוּצה הפּרלמנטרית בפני הארץ בכללה ובּפני הפּרוֹלטאריוֹן בפרט, אשר גדלה עם התחזקוּת הקבוּצה; תלוּתה הכלכלית המוחלטת של איטליה באנגליה וּבאמריקה; עקרוּתה המוחשת של פּוֹליטיקת-שלילה עקבית בבית-הנבחרים, והעיקר – חוסר-ההתאָמה הבּוֹלט בין מספּר חברי המפלגה ובין מספּר הדעות שקיבלה בשעת הבּחירות – כּל זה הכריח את העסקנים האחרים אשר בּמפלגה לשפוך קצת צוֹננים על התלהבוּת החברים, שכוּרי הנצחון.

לעת עתה הגיעוּ אל הועד המרכזי של המפלגה שתי אגרות מלנין, אשר בּהן יעץ ראש הרפּוּבּליקה של המוֹעצות את החברים האיטלקים לבלי הטיל את עצמם בעינים עצוּמוֹת אל תוך אַבאנטוּרה של מהפכה, בהתחשב עם המצב הבין-לאומי ועם התוצאות שהביאה הפּוֹליטיקה הבלתי-מתפּשרת בּרוּסיה.

הנה כי כן, התחילה במפלגה תסיסה חזקה, אשר התבּטאָה גם בשינוי הטון בכלי-מבטאה המרכזי “אַבאַנטי”, ואשר נסתמנה היטב בכינוס צירי ההסתדרוּיות הסוציאליסטיות, שנועד בפלוֹרנציה ב-14–12 בינואר. כינוס זה (“קוֹנבגנוֹ”) נבדל מועידה ממש (“קונגרסו”) בזה שהצירים המשתתפים בו אינם נבחרים על-ידי כל הפּועלים המאוּרגנים, כי אם מתמנים על ידי הועדים המקומיים; להחלטותיו אין ערך מחייב בּשביל הועד המרכזי, והוּא נקרא רק לשם אימוּץ הקשר בין הועד והמפלגה. אולם, מכל מקום, הריהוּ מביע את הלך-הרוּח של המפלגה לא פחות מועידה.

סיבת היקרא הכינוס הפעם היתה זו: על פי תקנות המפלגה אין חברי הועד המרכזי רשאים להיות צירים בפרלמנט; ואולם מ-12 החברים אשר בועד המרכזי נבחרו בבחירות האחרונות 8 לבית-הנבחרים. הכינוס בפלוֹרנציה הציע במקומם אחרים, והם מחכים עכשיו לתוצאות המשאל של המפלגה. יחד עם זה דן הכינוס באחדים מעניני-היום. הוא אישר פוֹרמאלית את ההחלטות שהתקבּלוּ בבוֹלוֹניה; אולם בו התגלה בפרטים רבים השינוי שבא בהלך-הרוֹחות: איש לא דיבר עוד על קרבת המהפכה החברתית. סראטי, עורך כלי-המבטא המרכזי וחבר הועד המרכזי, אחד מעמוּדי התוך של הזרם המאכּסימאליסטי, השתדל להוכיח כי אין הפירוּד בין המכּסימאליסטים והמתוּנים גדול בעצם וכי לא יקשה. ברצון הדדי, לסַלקוֹ וגמרי; אחד מבני-הסמך שבין חברי המפלגה, הציר מוֹדיליאני, דרש בתוקף קריאת ועידה חדשה לשם הגהת החלטות בּוֹלוֹניה; אותו סראטי הכיר בצדקת השקפתו של טוּראטי על העבודה הפּרלמנטרית, לאמור, בצורך להגשים בעזרת הפּרלמנט את התקנות הכי-רחבות האפשריות (השקפתם של המאכּסימאליסטים היא: זלזוּל גמוּר בעבודה פּרלמנטרית); המינימאליסט מודיליאני, המאכּסימאליסט סראטי ומזכיר המפלגה הקודם, בּוֹמבּאצ’י, אשר עמדתו היא קיצונית גם מזו של סראטי, -כולם הסכימוּ שלא מן הרצוּי הוא לחקות בעיוָרון את רוּסיה. כשנתעוררה שאלת יסוד הסוביטים תיכף ומיד, דחתה האסיפה רעיון זה כמעט פה אחד, וּבין הממליצים בשאלה זו על זהירוּת קיצונית היה גם דה-אראגוֹנה, ראש “ברית העבודה” (הסתדרות הפּועלים הכּללית הכי חזקה).

האסיפה נגמרה במקרה אופיני, אשר, עם היות לו צביון פרטי, הריהו יכול לשמש סימן להלך הרוח של המפלגה ולתת מוּשׂג ידוּע על היחס המציאוּתי – לא היחס המילולי – בין הכוחות בתוכה. מזכיר המפלגה בּוֹמבּאצ’י הוא אחד מחברי הועד המרכזי אשר נבחרו לפרלמנט; עליו מוּטל איפוא או להשיב את המאנדאט לפרלמנט או לצאת מן הועד המרכזי ולחדול, מתוך כך, מן המזכירוּת. הוא עצמו עמד על הברירה הראשונה; אולם האסיפה הציעה לו, ברוב 1/2 52 אלפים נגד 1/2 17 אלפים, להישאר ציר ולהתפּטר מן המזכּירוּת. סילוּק זה של בא-כוחה הכי חשוב של הפראקציה המאכּסימאליסטית בתפקיד אחראי הוערך גם על ידי כל העתונוּת הסוציאליסטית כסימן אופיני.