© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פעם היינו “העם העברי העצמאי בארצו”. כך הוגדרנו ברגע לידתנו במגילת העצמאות. הגיע הזמן שנחזור להיות מה שהיינו ומה שנועדנו להיות. מגילת העצמאות היתה הכרזה על עצמאות המדינה וגם על עצמאות העם שהקים אותה. אבל עצמאות העם העברי בארצו נשללה על-ידי חוקי הכנסת מאז ונותרה רק מדינה עצמאית, בלי עם עצמאי. נשארה המסגרת בלי התוכן. הגוף בלי הנשמה. הנשמה עדיין קיימת, אבל היא עדיין מפרפרת, מרחפת ומחפשת את מקומה. נמאס לה כבר לתעות בתפוצות הגולה היהודית אשר בארצנו, כאילו היתה עוד קהילה אחת מני רבות, ואולי הגרועה שבהן משום שהיא היחידה הנתונה כולה לשלטון הרבנות האורתודוכסית, החרדית הקיצונית, הגלותית עד לשד עצמותיה, הפוגעת בזכויות האזרח של תושבי ישראל ושוללת בפסקי ההלכה שלה את קיומנו כעם עצמאי במדינתו הריבונית.

עבריות. את המדינה הקימו “נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית”. לא נציגי “היישוב היהודי”. ההבדל היה מודע ומכוון. בטיוטה שחוברה על-ידי צבי ברנזון, שופט בית המשפט העליון לעתיד, נכתב שההכרזה על הקמת המדינה תיעשה על-ידי “נבחרי התנועה הציונית והיישוב היהודי”. בא ראש הממשלה דוד בן-גוריון וערך שינוי כפול בנוסח הזה – שינוי של שם ושינוי של סדר החשיבות והקדימות. “היישוב העברי” ולא “היישוב היהודי”. והיישוב העברי קודם לתנועה בציונית. הכל בכוונת מכוון. אמנם נאמר במגילת העצמאות כי תוקם “מדינה יהודית בארץ ישראל” והיא “אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים”. אבל קיימת ההבחנה הברורה בין המקים לבין המוקם, בין הנותן זכות לבין מי שזכאי לקבל אותה. בין השלם, שהוא העם היהודי לתפוצותיו, לבין החלק מהשלם, שהוא העם העברי העצמאי בארצו. הוא אמנם קיים למען השלם, אבל נפרד ממנו בהגדרת זהותו העצמית, בלשונו ובתרבותו, בזכויותיו ובחובותיו, בעברו ובעתידו.

כל זה בא להזכיר את הנשכחות שמדינת ישראל הוקמה על-ידי ישות לאומית נפרדת בלשונה ותרבותה והגדרת זהותה, שנוצרה בארץ-ישראל מאז תחילת היישוב החדש והיא חלק מהעם היהודי, אך אינה זהה איתו (האם יש צורך להזכיר כי כולנו היינו פעם “עברים” בארצנו? הגימנסיה העברית הרצליה, הגימנסיה העברית רחביה, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון העברי בחיפה וההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, וכי בשנות המאבק היתה מטרתנו “מדינה עברית”?). העצמאות שהוכרזה לא הוענקה ליהודי ארצות הברית, שעצמאותם היא אמריקנית. וכנ"ל יהודי צרפת ובריטניה וכל יתר יהודי התפוצות. העצמאות היא של “היישוב העברי”, ההופך להיות מכאן ואילך “העם העברי העצמאי בארצו” כפי שקובעת מגילת העצמאות כעדות היסטורית שעליה חתומים כל חברי מועצת העם.

חוקתיות. אופייני הדבר שהגדרה נשכחת וזנוחה זאת, “העם העברי העצמאי בארצו”, מופיעה במגילת העצמאות בהקשר החשוב ביותר לגורלה של המדינה ולעתידה, השלום, השכנות הטובה ושיתוף הפעולה עם המדינות השכנות ועמיהן. וכך נאמר בה: “אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו”. ככה זה היה. זו עובדה היסטורית שאי-אפשר לבטלה לא בחוקי הכנסת ולא בפסיקות של בית המשפט העליון. את עובדות העבר אי-אפשר לשנות. והכנסת אינה יכולה לחוקק חוק הקובע כעובדה שמה שהיה לא היה. היא יכולה רק לקבוע שמה שהיה יחדל להיות בעל תוקף מחייב להבא. היא יכולה לבטל גם את שמה של מדינת ישראל, את דיגלה ואת שפתה הרשמית. היא יכולה לעולל הכל, או כמעט הכל. אלא אם כן תקום רוח של מרי ומרד נגדה ונגד חוקיה.