© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

גלוי וידוע, שימי הילדות והנערוּת טובעים את צורת-האדם. הרשמים שבפרקי-חיים אלה, כפיפת ההורים והמורים, מסיבות החינוך והמושגים, חוג החברים ומעגל ההשפעות הרוחניות, משמשים חמרי-מזון לנפשו. כל מה שהאדם קונה לעצמו אח"כ, אפילו קנינים אלה רבים הם ועמוקים, אינו אלא בחינת תוספת, הרחבה והעמקה, הצמודים לאותו בסיס, שהותקן בדרכים סמויות וגלויות בימי הילדות והנעורים. אפילו השינויים המתחוללים בקרבו לאחר זמן, ונראים כתמורה או כמהפך גמור, לכשנעיין יפה נמצא, שהם כבר מרומזים באותה מסכת של ימי-העלומים, אלא שתנאים שונים גנזו את הגרעין הזה או גם סירסו את צורת גילויו. אם באדם רגיל כך, באנשי-מופת על אחת כמה וכמה. אלה ודאי שאינם צצים ועולים פתאום, אלא הדין נותן, שיהיו מפתחים והולכים כל ימי חייהם עובּרים שניתנו בהם מתחילת ברייתם. כי הסגולות הרוחניות והנפשיות יכולות, ככל עובּר, להתפתח או להתנוון כדי סנדל. ואמנם כשאנו בודקים נבטי כשרונותיהם של אנשי-שם, אנו נוכחים לדעת, שלא כולם באו לידי גילוי, אלא רבים נבלו או שגידולם נתעקם. ברם, ענין רב לנו להתחקות על שרשי התפתחותם של אנשי-רוח קברניטים גדולים. אלא שהללו מופנים אלינו, על פי הרוב, בצדם האחד, הציבורי, או היצירתי-האוביקטיבי, ואילו חייהם הפנימיים, לבטיהם ודרכי התרקמות עולמם, נעלמים מאתנו. לפיכך משמשים יומניהם, תעודותיהם ומכתביהם הפרטיים, שלא נכתבו לכתחילה לשם פרסום ברבים ואין בהם כל פוזה או אצטלא – מעין אבוקה להאיר בה את האפלה, שהפינות הפרטיות שרויות בה. אולם דא עקא: לא תמיד נשתמרו יומני-הנעורים והתעודות האלה. ולפעמים התביישו בהם בעליהם כבחטאות-נעורים ודנום לשריפה, ולפעמים כלו ויאבדו בסערת הזמנים. אבל השרידים האלה חמדות גנוזות הן לעולם התרבותי, המתיחס אליהם כאל מפתח לאיזה מקדש נעול.

לאסאל היה אחד המעטים, שלא זו בלבד שחייו היו משופעים עלילות דרמטיות, מעלות ומורדות, גאון ושבר, שעשאוהו דמות אנושית מושכת בגדלותה ובמתיחותה, אלא גם זו: מזל מיוחד שקד על כך, שישתיירו אחריו מכתבים רבים, תעודות, שיחות ורשימות יומן, שיש בהם לפתוח פתח רחב להבנת נפשו והלכי-רוחו. מתוכם נשקפת לנו אותה אַמת-המים, המפכה מתחת למעשיו והופעותיו, המשקה אותם תמצית של חלומות, סבל, מרץ, תקוה ויאוש. ביחוד חשוב עד מאד יומן-הנעורים. ¹

יומן זה נכתב כמעט ברציפות מינואר שנת 1840 עד קיץ 1841, היינו משנת החמש-עשרה לחייו ועד שנתו השש-עשרה. הוא נטל על עצמו לרשום כל מאורע, כל חווייה, כל מעשה טוב או רע, כל חלום וכל תשוקה, כדי שיוכל לראות את נבואתו האמיתית. ואמנם ביושר-לב שאין למעלה הימנו הוא כותב את הדברים ביומנו, באופן שעקבות ימי התבגרותו והתעוררותו נחקקו לדורות הבאים. הורים, מורים, חכמי-נפש וכל אדם יכולים למצוא בו ענין לימודי והנאה רוחנית. אך חשיבותו המיוחדת בכך, שהוא מכניס אותנו לפני-ולפנים של מי שהיה אח“כ מנהיג סוציאליסטי דגול, גבור-מלחמה, הוגה-דעות, מגינם של עשוקים, סופר ונואם. אנו רואים כאן בהתרקם אופיו, בהתפתח נבטיו ובהבשיל רוחו. אנו תופסים כאן אותו קו, שנמתח והלך עד יום מותו ומעבר לו. שום הפתעה לא חלה בחייו מבחינת האופי. כמעט הכל מרומז ביומן. באותה תקופה שהיה עדיין ספק נער ספק עלם, כבר צפה באצטגנינות שלו וקבע על פיה את דרכו. ומה שנתרחש אח”כ לא היה אלא הוצאת מה שהיה בכוח אל הפועל. המזיגה המפוארת של חשבון ודמיון, פכחון בהיר ושכרון סוער, שיקול-דעת וקלות-דעת, הבלגה עליונה על יצרים והסתחפות בזרמם – מזיגה זו הנבלטת ביומן היא מנת-חלקו כל ימי חייו, והיא הפותרת הרבה חידות בהתנהגותו ומישבת לנו כמה וכמה סתירות במעשיו.

לנו, לציונים סוציאליסטים בארץ-ישראל, יקר היומן הזה שבעתים, משום שמתוכו אנו למדים כי העלם לאסאל, וממילא גם המנהיג לאסאל, איננו רק חוטר מגזע ישראל, אלא הוא בן-טיפוחה של רוח ישראל סבא. הסוציאליזם שלו, מוטב לומר: הרגשת הצדק והעוול שלו, ינקה ממסורת ישראל, ממוסר ישראל. מבארם שתה ובסגנונם התנבא. באמת-מידתם מדד ולחזונם שאף. ואף על פי שברבות הימים שקע כולו בתנועת הפועלים הגרמנית ולא עסק בעניני היהודים, הרי השפעת היהדות לא משה ממנו והיא שעיצבה את דעותיו ואת דרכו.

באמת אמרו: התגובה הראשונה על העוול חלה בסביבה הקרובה ביותר, המשפחה, בית-הספר, בית השכן. רק מי שניחן בכוח תגובה והתקוממות לעוולות קטנות, המתרחשות תחילה בעולם הקטן, יכול אח"כ בהתרחב אפקו, להגיב גם על עוול סוציאלי ארצי ועולמי. לאסאל היה מחונן בחוש-צדק מימי ילדותו, והחוש הזה פעל בסתר ובגלוי. המשרתת שהוכתה בביתם, הקיפוח שנתקפח בבית הספר, התנהגותם הרעה של המורים כלפי חבריו, גילויי התרפסות מצד מורים למנהל ומצד תלמידים למורים, בעל-האכסניא שלו המשעבד את אשתו ומנצלה, הצביעות והחנופה שבעסקי בני אדם – כל אלה קוממו אותו והתקינו את נפשו לקראת יעודו כלוחם למען הצדק והמשטר החדש.

היומן הזה פותח לנו אשנב להכרת עולמו הרוחני. אביו, שהיה סיטונאי לסחורות-משי, ולא היה אדוק במצוות, היה מבאי-ביתו של הרב גיגר. שוקד היה לשמוע את דרשותיו בבית הכנסת ואף היה לוקח עמו את פרדינאנד הנער, והלה, כששמע את דרשתו הראשונה, הוקסם ממנו. הוא הוקסם מתוכן דרשתו וצורתה ואף נתרשם מאד מן הרושם שעשה על השומעים. מן ההקשבה המרוכזת ומן השליטה הכבירה שגיגר שלט בלבבות. הוא, שעתיד היה בעצמו להיות נואם גדול, קיבל מגיגר את הדחיפה הראשונה לכך. וכך הוא מתאר את רושם הדרשה ותוכנה:

“נכנסנו לבית הכנסת. זה-עתה עלה גיגר על הבימה, ואחרי שהתפלל תפילת-לחש, דיבר בנעימה של דבקות: ‘אם יהוה לא יבנה בית, שוא עמלו בונים בו!’ והסביר שהכונה לכל בנין חיצוני כלכל בנין שאנו מקימים בתוכנו פנימה. ‘ובניתם מקדש בתוך נפשכם פנימה’. אח”כ הזכיר את דברי התורה: ‘זה השולחן אשר לפני יהוה’. בשעה שאתם מביאים את לחמכם באמונה וביושר, יכולים אתם לומר: זה השולחן אשר לפני ד‘. ואולם אם דבק במאכליהם דמם של אלה, אשר אתם מדכאים אותם, ואם סבאכם מהול בדמעות אלמנות ויתומים, המתאוננים עליכם בצדק, איך תהינו לבוא לפני ד’ ולהודות לו על כל מה שנתן לכם, אם עשוק הוא אתכם מידי יצורי-כפיו.