האיש אשר תוכו ריק והוא חפץ לסמא את עין בני דורו ולהראות לפניהם בצורה יותר נהדרה ממה שהוא – בוז נבוז לו;האיש השואף באמת להיות יותר נעלה, יותר שלם ממה שהוא – כבד נכבדהו;אבל מה ידאב לבנו למראה האיש אשר, מסבות שונות, לא יוכל להיות גם מה שהוא, יען כי מומים פּנימיים או תנאים חיצוניים, או שניהם יחד, ימעיטו ויפחיתו את דמותו הרוחנית מכפי שעורה וערכה האמתי, ולכן גם לא יתפוס את המקום הנועד לו בחיים ובחברה על פּי כשרונותיו וסגלותיו. אחד מאלה האומללים-הנעלים, הנפשות הטרגיות, היה צבי שפירא, אותו שפירא שמת ושקהל חובבי ציון ומתי מספר מהנדסים מתאבלים עליו – הוא רק צל חלש, רמז קל לאותו שפּירא שהיה יכול להיות, על פי כחותיו וכשרונותיו הרוחניים, בתנאי חיים אחרים. כל ימי חייו עברו עליו בהכנות ובשאיפות שונות לפעלים כבירים: הוא שאף לכתוב ספרים אשר יחוללו תקופה חדשה בחכמת השעור, הוא הרה שיטה שלמה בדבר כחות הטבע ¹, הוא שאף לעמוד בראש אוניברסיטה עברית בירושלים, הוא הכין א"ע שנים רבות להוציא לאור ירחון עברי לחכמה ולמדע, הוא גם נשא את נפשו ליסד ועד חכמים וחוקרים ליצירת מלים מלאכותיות בשפת עבר בשביל ענפי מדע שונים. ובמותו השאיר אחריו רק שברי לוחות, רק התחלות, ראשי-פרקים, רשימות וציונים בודדים ובלתי נגמרים. בכל ימי חייו לא הוציא אף מפעל אחד, לא כתב אף ספר אחד לפי כחותיו וכשרונותיו האמתיים. כל שאיפותיו ומגמותיו נשארו בעולם הדמיון ולא הגיעו לפעולה ממשית. מיתתו היא, כחייו, טרגית עד מאד. תולדות שפּירא הן תולדות הכשרון העברי בגולה.

אחרי מות שפּירא פניתי אל הפרופסור ד"ר מ. קאַנטאַר, מורה חכמת ההנדסה בהאוניברסיטה שבהיידלברג, ובקשתיו להודיעני במכתב את כל אשר הוא יודע על אדות שפּירא, והוא הואיל למלאות את בקשתי. ומפני שמכתבו מציין בקוים כוללים ונאמנים את תכונת שפּירא המדעית, הנני לתת בזה (בהסכמת כותבו) את תרגומו לפני הקוראים עברית ²:

“… הרמן שפּירא נולד ביום 16 לאוגוסט שנת 1840 בארסוילקען אצל טויראגען ברוסיה. עד שנות-בגרותו הקדיש את עצמו ללמודי התיאולוגיה וגם היה זמן רב מורה הוראה באחת הערים. הפלפולים התלמודיים השחיזו את מוחו מבלי אשר השביעו את נפשו הריקה. במקרה בא לידו ספר למודי הגיאומטריה, ספר ישן נושן, והספר הזה פתח לו עולם חדש, הרחיב את חוג השקפתו והראה לו תעודתו ועתידותיו מה הן. בשנת 1868, בהיותו בן כ”ח שנה, החל שפּירא ללמוד את חכמת השעור בבית-הספר לאומנות ( Gewerbe-Akademie ) בברלין. אהרונהולד הלהיב את רוחו ללמודים. בעזרת Quincke, מי שהיה מורה-פרטי בהאוניברסיטה הברלינית, למד שפּירא את חכמת-הטבע. עניני חייו הפרטיים הכריחו את המנוח לעזוב בשנת 1871 את למודיו בברלין. אז החל לעבוד בבתי-המסחר אשר באודיסה ויגר שם עד שנת 1877. “אתה חפץ ואתה מחויב להקדיש את עצמך לחכמה!” הקול הזה, מעין “צווי מוחלט”, לא נתן מנוחה לנפשו ויצלצל תמיד באזניו. בשנת 1878 עזב שפּירא את אודיסה בחברת רעיתו, אשר נשא זמן מועט לפני זה, – היא אשתו אשר במשך עשרים שנה השתתפה בשמחתו ובצרתו, בהצלחת יצירתו הרוחנית ובדאגתה. בחורף שנת 1878 בא אלי שפּירא ויבקשני ללמדהו בביתי, בשעותי הפנויות מעבודתי, את חכמת-השעור, אשר גם ידיעותיה היסודיות נשמטו מזכרונו במשך שבע השנים שפרש עצמו מלמודיו אלה. חצי שנה למדתיו בשעות ידועות בביתי, אולם מלבד זאת שמע גם את שעורי שקראתי מעל הקתדרא במקצוע חשבון האינטגרלים;מפי הפרופ' פוכס שמע שפּירא את שעוריו באלגברא ובתורת המכניקא ויתאמץ ויעמול להבין את השעורים אשר שמע מפי מוריו ולרדת לסוף דעתם. באותה השנה, אם לא אשגה, היה שפּירא גם לחבר אל החברה ההנדסית אשר בעירנו. מאמרו הראשון אשר קרא באספת החברים, היה על דבר שאלה קינימטית אשר אהרנהולד רמז לו עליה. בשנת 1880 נתנו המורים לשפּירא תעודת דוקטור. אז ישב שתי שנים והשלים עצמו בלמודי ההנדסה. בזמן 83–84 החל שפּירא לקרא את שעוריו, בתור פריוואט-דוצנט בהאוניברסיטה שלנו, ארבע שעות בשבוע. הוא קרא את שעוריו בשם:

1).Einleitung in die Functionen-Theorie

2). Theorie und Anwendung der allg. Confunctionen.

בחרף שנת 88–87 נמנה שפּירא לפרופסור שלא מן המנין. בשנת 1880 הדפיס את ספרו הראשון: העתקתו האשכנזית של “משנת המדות” ובאוריו והערותיו עליה. לעבודתו התרגומית שייכת גם הוצאתו את תורת המספרים של המהנדס הרוסי משבישוב באשכנזית.

לעבודתו המקורית הנני חושב את חקירותיו וספריו במקצוע ההנדסה הנקרא Confunctionen und Iterationen במקצוע זה חדש דברים שהם בעקרם קניני רוחו, אף כי רשמים חלשים מהם כבר אנו מוצאים עוד קודם לו. שפּירא הטעים תמיד את הרשמים האלה, אף כי רק קלים היו. עוד בשנת 1880 כתב שפּירא את הדיסרטציה שלו על דבר ה“קופונקציונים”. אולם עבודתו המקורית במקצוע ה“איטר ציונים” החלה רק בשנת 1887. שני המקצעות האלה היו תמיד לנגד עיני רוחו, ואליהם היתה מכוונת מחשבתו, להעמיקם ולהרחיבם. בשקידה נמרצה ובעבודה בלתי נפסקת כתב, לפי דבריו אלי, אלפי עמודים במקצועות אלה. אבל, לדאבון לבבי, אין עבודתו המדעית בשולה וגמורה ואיננה ראויה להתפרסם בדפוס. רעיו היו מפצירים בו, גם מוכיחים אותו על פניו, לבל ישאף תמיד “להכלליות” הרחבה, כי אם יגמור וישלים את הפרטים ויוציאם לאט לאט לאור, לתועלת עצמו ולתועלת החכמה. אך לשוא היה כל זה. “כך הנני, ואין אני יכול לעבוד באופן אחר!” זאת היתה תשובתו התמידית על כל הוכחות רעיו. ירא אנכי, כי במותו מתה עמו גם עבודתו המדעית, אשר לחלק ממנה יש בודאי ערך גדול. כפי הנראה לא היה יכול באמת לעבוד באופן אחר. המנוח היה בעל דמיון חזק ובעל מזג חם. במקום שאחרים יכלו להתרכז בנקודה ידועה של עבודתם המדעית ויסתפקו למצוא חצי-דרך חדש, שם נפתחה לפני המנוח צפיה לצדדים רבים, ולא לעתים רחוקות היתה הנקודה הראשית נעלמת ומתחמקת מעיניו, על ידי נטיתו לכל העברים. מכל רעי המנוח בחייו אין איש אתנו אשר ידע מקרוב את מהות עבודתו המדעית אשר בכתביו הבלתי נדפסים, לכן אין גם איש אשר יוכל למלאות את הפגימות ולהשלים את החסרונות שבכתבי-ידו ולהכשירם לדפוס. מה נורא הרעיון, כי עבודה מדעית של שנים רבות – ובלי שום ספק עבודה זו לא בלי הצלחה היתה – לא תועיל לאיש. הנני מרגיש, כי השקפתי זאת, בסגנוני זה, על עבודת שפּירא, יכולה להאדיב את רוח מכבדיו, אבל חלילה לי לכחד את האמת תחת לשוני. רוחו של שפּירא הוא המצוה עלי להגיד את כל האמת, כי האמת והאידיאליות היו יסודות נפשו.

הוא היה אומר לחבריו הצעירים, לפעמים בסגנון של התולים, אבל תמיד בלב תמים: שמור את בחרותך! והאיש אשר ישב על ספסל תלמידי בית-מדרש המדעים גם בהיותו בן ארבעים שנה, הוא בודאי שמר את בחרותו. כח עבודתו היה של איש צעיר לימים. הוא שם לפעמים לילות כימים בעבודתו בשדה החכמה, מבלי אשר הפך את הימים ללילות.