רקע
שלמה שפאן
הסיודוס ויצירתו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

בפתח הספרות היוונית, שהיא ראשית הספרות האירופית, עומד האפּוֹס. ודאי שקדם לו השיר הלירי, העממי, שהרי אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את האדם ללא צעקת כאב או קריאת גיל המתלבשות בביטוי פיוטי אינסטינקטיבי, וכן ודאי, שקדם לו סיפור אגדה על אל, על מקום קדוש. על מעשה נס, אבל כל זה שייך ליצירה העממית, לספרות שבעל־פה, ואבד בנבכי הדורות הקדומים, או נבלע ביצירה האמנותית. התגלותה הראשונה של הספרות היוונית הגדולה היא אפוא האפּוֹס. ולא רק את ראשונותו של האפּוֹס יש לציין, אל גם את דבר הופעתו שלם ומוגמר בתכונותיו האמנותיות, בניבו, בסגנונו, במקצביו, באמצעיו ובסגולותיו הפיוטיים. כאתיני מראשו של זווס הוא מופיע מתוקן ומשוכלל ומהודר בכל הדר, ולא ניכרו בו סימני גידול והתפתחות. במרחקי הימים אבדו ונמחו עקבות הגילויים והגלגולים, שוודאי עברו עליו בדרך היווצרותו והשתלשלותו ושקדמו ל“גמר היצירה”, העומדת לפנינו ומקסימה אותנו בפארה ובשׂגיאוּתה.

אולם האפּוֹס היווני שני פנים לו מראשיתו, פנים שונים זה מזה מבחינת מחוז מוצאו, מהותו, תכנו, היקפו והרוח הכללית המפעמת אותו, – ויאמר כבר מהתחלה – גם מבחינת הערך הספרותי, עד שאפשר לומר, כי אין כאן אלא “שיתוף השם”, ביחוד מה ששייך לשירה “מעשים וימים”.

האפּוֹס האחד הוא אפּוֹס הגיבורים של הוֹמירוֹס, האיליאַס והאוֹדיסיה. אפּוֹס זה מגלם ומבטא את שאיפתו הרומאנטית של האדם לנשׂגב, לאידיאלי, את צמאו לעלילות־גבוּרה, לנצחונות ולכיבושים גדולים, את תשוקתו לחבוֹק זרועות עולם, להשיג ולהכיר פלאי תבל וקסמיה הרבים. נושא האפּוֹס הזה הוא ה“גיבור”, שהוא בבחינת “ותחסרהו מעט”. גיבור זה יש לו מהלכים בין אלים ובין נימפוֹת ובין שאר יצורי פלא, הממלאים את חלל העולם. רגשותיו הם בעלי ממדים גדולים ומוגדלים ביותר, והם סוחפים בעצמתם ובתקפם ומשמשים כוח מניע לעלילות־גבורה בלתי־מצויות. וברקע הכללי של העולם העשיר הזה קיימת תחושת יופי כבירה, הרגשת הזוהר והקסמים הנסוכים בבריאה כולה. יופי זה מקיף את כל צדדי החיים וההוויה, את הגוף ואת הנפש ואת היסורים, את התלאות ואת המוות. האלים השולטים בעולם רומאנטי זה טובלים בזוהר נצחים, וכל עב לא יקדיר את רקיעיהם הבהירים.

אפוס זה נוֹצר ביוניה, באסיה הקטנה, והוא צמח על קרקע עשיר של חיי מלכים ואצילים, גיבורים שואפי כיבושים ורודפי תהילה, סוחרים עוברי ימים, מחפשי עושר וכל שכיוֹת חמדה, אוצרות כמוסים בירכתי תבל, וסקרנותם לא תדע שׂבעה. אפּוֹס זה מפעם אותו הדמיון העליז, היוצר, הקולט ומעבד כל סיפור משובב נפש, כל אגדה המכניסה את האדם למסתרי ההוויה, והוא רחב־יריעה וגדול־מידות, גוֹמא מרחקים ומעמקים, ואמת הבנין שלו הוא הסיפור הרחב, השוטף, שאין מעצור לפניו.

אחר ושונה מכל הבחינות הוא הפּן השני, האפּוֹס השני, שהיוונים הקדמונים העמידוהו בצד האפּוֹס ההומירי והעריצוהו לא פחות ממנו – הלא היא יצירתו של המשורר האיכּר הסיוֹדוֹס, “מעשים וימים”, ו“תּיאוֹגוֹניה”.1 תכליתן של שירוֹת אלה אינה לספּר, לשעשע, להנעים לשומע ולענג את רוחו, אלא להורות וללמד, להדריך במעגלי החיים והעולם, לנטוע עמוק בלבבות את הכרת הצדק והיושר, להביא את האדם לידי ידיעת המציאות על שני יסודותיה: מציאות עולם האלים – תורת האלים, ומציאות חיי האדם ותנאי קיומו – תורת האדם. אפּוֹס זה הוא אפוא “ריאליסטי” בשני חלקיו, גם בחלק העוסק באלים וגם בזה המטפל ב“מעשי אנוש”, וקרקע גידולו איננה תרבות מלכים ואצילים, לוחמים וגיבורים, אלא תרבות האיכּר העובד עבודה קשה ומוציא בזעת אפּיו לחם מן הארץ, המושך בעול החיים, בחובותיהם ובסבלותיהם, ואין לבו פנוי לבטלה ולשעשועים. תנאי המציאות הקשה של החקלאות הקדומה תובעים מן האדם עבודה ויגיעה, אחריות רצינות, חריצות והתמדה, שיקול דעת וזהירות. לא הליכה בגדולות ושאיפה לגדולות, אלא הסתגלות לתנאים הריאליים, הכרתם והשלמה אתם – זה הוא מה שנדרש מן האדם העובד, הרוצה לקיים את עצמו ביושר. גם יחסי האדם בחברה כלפי קרובים, שכנים וידידים מן הדין שיהיו מושתתים על אותם היסודות עצמם: מעשיוּת, תועלתיוּת, הדדיוּת. גם הצדק והיושר, שקיומם עצמאי והם שייכים למערכת האלים, הרי עיקרם שהם משמשים לתקנת החיים ולשיפור קיומו של האדם.

אֶפּוֹס זה לא הדמיון היוצר והפורה מעמידוֹ, מפעמוֹ ומחיה אותו, אלא תכונה אחרת, נטיה אחרת של רוח האדם ונפשו – השאיפה לסדר ולמשטר. אין מציאות מתוקנת, כשרה ונוחה, אם אין בה סדר ושיטה, אם אין אתה מוצא בה “דבור דבוּר על אפניו”. גם זה הוא אפוא אחד מסימניו של הריאליזם, והוא יסוֹד מוּסד והכרחי בכל יצירה דידאקטית. זה הוא גם המניע הפנימי של האפּוֹס הדידאקטי ההסיוֹדי, השאיפה לסדר ולקביעות, למיוּן ולשלשלת יוחסין, לקביעת רציפוּת ועקביוּת, גם בעולם האלים וגם במעשי האדם.

מקום היווצרוּתוֹ של האפּוֹס הזה הוא לא יוֹניה הצוהלת, העשירה, אלא בּוֹיאוֹטיה ביוון המקורית, שהיא בעלת אקלים זועף ותנאי חקלאות קשים. מבנהו האמנותי אינו הסיפּור המושך, השוטף ומשעשע, אלא ההוראה וההטפה, המשל המוסרי, הפתגם, המיוּן, הגיניאלוגיה והקאטאלוֹגיזאציה, ובתוך כל זה גם מיתוֹס־סיפור ותיאורים אמנותיים מלבבים. היסוד המשותף היחיד לשני האפּוֹסים הם הלשון והסגנון האֶפּיים, המשקל של ההכּסאמטר הדאקטילי ואמצעים פיוטיים מסוימים. זה היה הלבוש הספרותי היחיד בראשית היצירה היוונית, והוא לבדו שעמד לשמש את המשורר, שסלל דרכים חדשות בשירת האפּוֹס מבחינת המהות, התוכן והעניין.

עם כל השוֹני שבשני האפּוֹסים האלה מבחינת המהות, המבנה, ההיקף והערך הספרותי־אמנותי, הרי בתודעה התרבותית של העולם היווני העתיק עמדו זה בצד זה ונחשבו כתואמים ומשלימים זה את זה. הירוֹדוֹטוֹס חושב את הסיוֹדוֹס ואת הוֹמירוֹס כבני זמן אחד, והוא אפילו מקדים את שמו של הסיודוס לזה של הומירוס. וכן נוהגים הרבה פעמים גם סופרים אחרים ברמזם על־ידי כך על ראשונותו של הסיודוס בזמן, או בחשיבות. לא יאוחר מן המאה הרביעית לפני סה"נ נוצרה האגדה על אודות התחרות בשיר, שנתקיימה בין הומירוס ובין הסיודוס. בהתחרות הזאת הוקסם העם מיפי חרוזיו של הומירוס ורצה להכתיר אותו בזר הנצחון, אולם המלך, פּנידס, שהיה השופט בהתחרות, הכריע את הכף לטובתו של הסיודוס, באמרו כי יתר זכוּת לקבל פרס יש למשורר המטיף לשלום ולעבודת אדמה, יותר מזה המעלה על נס מלחמות ורציחות. הדורות המאוחרים הרבו לצטט את כתביו מתוך יחס של הערצה ויראת־כבוד. אם דבריו של הומירוס מובאים הרבה פעמים לשם קישוט והידור, הרי דבריו של הסיודוס באים לשם לימוד והוראה. היוונים ראו בו מחנך מורה־דרך בשאלות עיוניות ובשאלות מעשיות. וכן רבו החיקויים ליצירתו ולדרכי יצירתו.

קשה לקבוע את זמנו של הסיודוס. כמה וכמה סימנים מוכיחים, שאין לקבל את עדותו של הירודוטוס, כי הוא היה בן דורו של הומירוס ושזמנו המאה התשיעית לפני סה“נ. אין ספק, כי הוא חי זמן רב ביחס אחרי הומירוס, הואיל ומיצירתו ניכר, שידע היטב את האפּוֹס ההוֹמירי, והוא שואל תארים, משפטים, ואפילו חרוזים שלמים מתוך האיליאס והאוֹדיסיה. ד’בר זה אפשרי רק, אם נניח שאפּוֹס־הגיבורים הספיק כבר להתפשט ולחדור לתוך שכבות רחבות של העם היווני גם ביוון המקורית. גם שיקולים ספרותיים והסטוריים אחרים מחזקים את הדעה, שיש לתת ריווח בין האפּוֹס הגדול לבין יצירת הסיודוס, ורוב החוקרים בזמננו נוטים לקבוע את זמנו של הסיודוס למאה השמינית לפני סה”נ.

הרבה צדדים של ראשונות תלויים בהסיודוס, וביניהם גם העובדה, שהוא הסופר האירופי הראשון הניצב לפנינו כאישיות ברורה, מוגדרת וקונקרטית הן מבחינת הנתונים הביוגראפיים והן מבחינת קווי דמותו הרוחנית. הומירוס אינו אלא שם ערטילאי בלבד, שאינו קיים כאישיות מחוץ ליצירתו ואין לנו כל תפיסה וכל השגה במיהותו ובמהותו ההיסטורית. לא כן הסיודוס. הוא בעצמו מוסר לנו ביצירתו, הנושאת גושפנקה אישית, כמה וכמה ידיעות ועובדות מחייו, המשמשות במידה מסוימת הסבּר והארה ליצירה.

אביו של הסיודוס בא מקימי האיאוֹלית שעל החוף הצפוני־מזרחי של אסיה הקטנה. שם עסק בסחר ימים, ומצב עסקיו היה בכל רע, עד שלסוף היה אנוס לעזוב את מקום מושבו ולחפש לו אחיזה במולדת הישנה, בבוֹיאוֹטיה שביוון המקורית, שהוא מחוז מוצאו של השבט האיאוֹלי. כאן התישב בכפר קטן אסקרה, הנמצא לרגלי ההליקוֹן, ההר הקדוש למוּזוֹת. הסיודוס עצמו מעיד על המקום:

פֹּה בִכְפָר דַּל הִתְיַשֵּׁב בְּקִרְבַת הֶלִיקוֹן בְּתוֹךְ אֲסְקְרָה,

חֹרֶף קָשֶׁה בוֹ, וְקַיִץ מַחְנִיק, וּלְעוֹלָם אֵין בּוֹ נָחַת.

(“מעשים וימים”, 640־639)

כאן ישב, כנראה, עד סוף ימיו בעסקו בעבודת אדמה. היו לו שני בנים: הסיודוס הבכור ופרסס הצעיר, שהיה אוהב בטלה, הולל ורודף תענוגות. במות האב התגלע בין האחים ריב על־אודות הירושה. על־ידי מתן שוחד ל“מלכים”, השופטים של הזמן ההוא, הצליח פרסס לזכוֹת בחלק הגדול של הנחלה. דבר זה מילא בוודאי את לבו של הסיודוס מרירות וכאב ומחשבות נוגות על סדרי העולם. בעיקר נפגע על־ידי אי־הצדק, שהיה מנת־חלקו, על־ידי סילוף הדין שבא בעקבות שיחוּד השופטים. נראה שפרסס בזבז עד מהרה את חלקו שזכה בו ובא בתביעות חדשות על אחיו, כשהוא מתנכל גם לשאר הירושה. אין אנו יודעים, כיצד נגמר הדבר. הסיודוס רומז על רצונו להתפשר עם אחיו ולהגיע לכלל שלום והסכמה בלי להיזקק למשפט; וכן נרמז שפרסס התרושש אחר־כך לגמרי, כתוצאה מעצלותו ומקלות דעתו, עד שהיה אנוס לבוא ולהתחנן לפני אחיו ולבקש ממנו תמיכה וסיוע. מאורע זה – המחלוקת עם אחיו – הוא כנראה המאורע המרכזי של חיי המשורר, שנתן לו דחיפה להסתכל בחיים ובחברה, לבדוק את היחסים בין בני־האדם, לקבוע את המעשים אשר יעשה האדם וטוב לו, והוא הוא שעוררוֹ ליצור את המסכת הדידאקטית של “מעשים וימים”.

חשיבות מיוחדת נודעת לתיאור, שהסיודוס מתאר את הקדשת עצמו למשורר בידי המוּזוֹת. מן הראוי לציין, שכל ציור יפעתן ועדנתן של המוּזוֹת, כל תחושת הרוֹך והקסם הקשורה במוּזוֹת הם לנו נחלה מהסיודוס. אנו יכולים לצייר לעצמנו את הסיודוס הרועה הנוטה לפיוּט, המהרהר בהוויות העולם, הולך לרגל צאנו בקרבת ההר הקדוש הליקוֹן. הוא סופג בנפשו את כל הסיפורים על־אודות המוּזוֹת שהוא בקי בפרטי פולחנן, ודמיונו הער מחיה לפניו את מחולותיהן, הוא רואה בעיני רוחו את תנועותיהן הגראציוזיות כשהן רוחצות במעינות הקדושים בלילות ירח, הוא מאזין לשיריהן המלאים רוחשי ערגה וכיסופים עד כּלות הנפש. ויום אחד מתרחש הגילוי. המוּזוֹת אינן עוברות עליו, אלא נעצרות על־ידו, באות במגע אתו, פונות אליו בדברים. אבל בדברים שהמוּזוֹת אומרות לו יש מן החידוש: המוּזוֹת נושאות לעולם לא רק שעשוע של מקסם הבדיה, אלא גם אמת לאמיתה, אמת המציאות של האלים ושל חיי האדם. הן מושיטות לו את מטה הדפנה הפורח, שבט המשוררים, ונופחות בו את רוח השירה לתנות את העבר ולנבא עתידות. זאת היתה חוויתו הגדולה של הסיודוס, שהיתה כרוכה בהתעלות רוחנית משפל המדרגה של רועים, הדואגים רק לבשרם – להרגשת היעוּד, השליחות הנבואית, המקשרת חזון ואמת גם יחד (תיאוגוניה, 35־22).

קשה לדעת, אם מאורע זה, אם חוויה זו הוציאה אותו מאורח־חייו הרגיל, חיי איכר, והפכה אותו לראפּסוֹדוֹס, או שהמשיך לעבוד את אדמתו ובעתות הפנאי עיבד ותיכן את הגיוני רוחו וחיבר את שיריו. על כל פנים את עבודת האדמה אהב, הכירה לכל פרטיה וראה בה את היסוד לקיום האדם. קו אָפייני שבטבעו הרציני והחמוּר של הסיודוס האיכר הוא רתיעתו מפני הרפתקאות וסיכּוּנים, ומשום כך גם מפני השיט ומפני העסק בסחר ימים. הוא, לפי דבריו, גם לא נתנסה בזה, אף־על־פי שהדבר היה מצוי בין תושבי יוון, שאדמתם לא פרנסה אותם בשפע וברווחה. ההפלגה היחידה, שהפליג על פני המים, היתה נסיעתו לחלקיס שעל האי אֶוובּוֹיה, לקחת שם חלק בהתחרות ספרותית (בקריאת שיריו או שירי האפּוֹס?), שהתקיימה יחד עם שאר מיני ההתחרויות הרגילות, לכבוד המלך אמפידמס. זוהי נסיעה קצרה של דקות מספר, ואף־על־פי־כן מגלה הסיודוס בקיאוּת וידיעה בדרכי השיט ובמועדיו, ברוחות ובניהול סחר־ימים.

לא ידוע, עם מי התחרה הסיודוס בחלקיס, וכיצד הגיע להתחרות, אם על־פי הזמנה שהוזמן כמשורר־ראפּסוֹדוֹס שיצא לו שם בסביבה, או שבא אליה מתוך יזמה עצמית. הוא מספר על הנצחון שנחל בהתחרות ההיא ועל הפרס שקיבל, חצובה בעלת אזנים. את הפרס הגיש, כמקובל, שי למוּזוֹת. וכן אין אנו יודעים, אם אחרי ההתחרות חזר למקומו ולעבודתו, או שנעשה ראפּסוֹדוֹס נודד הקורא בהזדמנויות חגיגיות בפני הקהל משירתו ומשירת הומירוס.

ידיעות על משפחתו ובני־ביתו של הסיודוס אין לנו. מתוך רמזים קלושים בדבריו יש מסיקים, שהיה לו בן אחד (“מעשים וימים” 271, 376).

סוף ימיו של המשורר ומותו מעולפים באגדות. לפי האגדה הלך הסיודוס, בשובו מחלקיס, למקדש דלפוֹי, ושם ניבא לו האוֹרקוּל, כי קיצו יגיעוֹ בחורשת זווס הנימיאי. הוא נשמר משום כך מנימיה שבּפּלוֹפוֹנסוֹס אבל לא ידע, שמקום אחר, באוֹינוֹאי שבלוֹקריס, קדוש גם הוא לזווס הנימיאי. הוא הגיע לאותו מקום ושם חשדו בו מארחיו, שחילל את כבוד אחותם. הם רצחוהו והשליכוהו לים. הדוֹלפינים החזירו את גופתו ליבשה, והיא נקברה באוֹינוֹאי. לפי גרסה אחרת נקבר באסקרה, ובזמן מאוחר הועברו עצמותיו לאורכומנוס שבבּוֹיאוֹטיה, גם זה על־פי עצת האל, כדי להציל את המקום ממגפה קשה. כל המסורות האלה מלוּוֹת מעשי נסים וקישוטי דמיון; אך החשוב בכל זה הוא, שסיפורים אלה מוכיחים את חשיבותו של הסיודוס בעיני היוונים ואת התפשטות תהילתו, עד שערים שונות ראו זכות וכבוד לעצמן להיחשב כמקום קבורתו של המשורר.

שלוש יצירות שלמות נושאות עליהן את שמו של הסיודוס כמחברן: “מעשים וימים”, “תיאוגוניה”, “מגן הרקלס”. אולם המחקר הספרותי־היסטורי אינו מתיחס אל שלשתן במידת בטיחוּת שוה. אם אין כל ספק בשייכותם של ה“מעשים וימים” להסיודוס, הרי מעוררים החוקרים ספקות ביחס ל“תיאוגוניה”. שייכותו של “מגן הרקלס” למשורר הבוֹיאוֹטי נשללת על־ידי רוב החוקרים, חוץ מחמישים ושש השורות הראשונות, שנלקחו מיצירה אחרת של הסיודוס, שממנה נשתיירו רק קטעים. על־פי רמזים שבתוך יצירותיו ועל־פי מסורות וקטעים, המובאים אצל סופרים שונים, מיחסים להסיודוס גם יצירות אחרות, שמהן מפורסם ביותר “קאטאלוג הנשים” שירה גדולה מחולקת לארבעה או חמישה ספרים, שכולה או חלק ממנה נשא את השם eoiai, לפי התחלה של כל סעיף: e hoie (“או כמו זאת”). כמה וכמה יצירות, שיוחסו להסיודוס, היו בוודאי פרי־רוחם של משוררים שהלכו בעקבותיו והיוו אסכוֹלה של שירה שהיתה מושפעת ממנו, כשם שהיתה קיימת אסכולה של שירה הוֹמירית.

מעשים וימים” הוא האפּוֹס הדידאקטי הראשון בספרות האירופית. אין בו עלילות מעשים ואין בו גיבורים. השירה שייכת לסוג ספרוּת המוּסר והחכמה, כספר “משלי” שלנו, או כספרים דומים בספרות בבל ומצרים העתיקות. היא פרי הסתכלות בחיים, פרי נסיון אישי; אבל מצד שני יש בה בלי ספק גם סיכום של חכמת הדורות, ידיעות ותורות, פתגמים, אמרי מוסר ומשלי חכמה, שהיו שגוּרים בפי העם ועברו מאב לבן. הרוח של היצירה היא ריאליסטית מפוּכחת, תועלתית־איקוֹנוֹמית, והמחבר עומד בשתי רגליו על קרקע המציאות. הטוֹן הוא טוֹן של הטפת מוסר, של הוראה והדרכה. מן האפּוֹס ההוֹמירי יש כאן רק הלשון היוונית, הסגנון האֶפִּי, המשקל של ההכּסאמטר ועוד כמה סגולות אפּיוֹת חיצוֹניות. הסיודוס השתמש בסגנון זה ובצורה ספרותית זו בשביל סוג ספרותי חדש, בשביל תוכן חדש, ריאליסטי, שימושי. הקטעים המיתיים בתוך היצירה אינם באים אלא לשם חיזוק רעיונו של המשורר ולשם ביסוסו.

האדם שאליו פונה המשורר בדבריו, כאילו למענו חיבר את שירו, לשם הדרכתו ותיקונו, הוא אחיו הצעיר, פרסס. קשה לדון, אם זאת היתה באמת מטרת החיבור, או שהמחלוֹקת עם אחיו שימשה רק גורם ומניע, והפניה אל פרסס אינה אלא מאניאֶרה ספרותית בלבד, כמו שנהגו גם סופרים אחרים אחרי הסיודוס. מכל מקום ביצירה מורגשים במידה ניכרת הנימה האישית והרקע האישי של הדברים, ולא לחינם מצביעים על שירה זו כעל העברה אל השירה הלירית, שבאה אחר־כך.2 מומנטים ליריים־אישיים ישנם פה ושם בתוך ה“מעשים וימים”, כגון:

דּוֹר חֲמִישִׁי זֶה, אֲנִי – מִי יִתֵּן וּבְתוֹכוֹ לֹא הָיִיתִי!

קֹדֶם בּוֹאוֹ לוּ גָוַעְתִּי, אוֹ לוּ אַחֲרָיו הוֹלִידוּנִי.

(174–175)

או תיאור המנוחה האידיאלית ביום קיץ וההתענגות על מאכל טעים ויין ערֵב, תיאור שנושאו הוא המשורר בעצמו (שורות 582–596). וכן שאר מקומות.

השירה “מעשים וימים” אינה שירה אחידה, ואינה עשויה מעשה חטיבה אורגאנית אחת. הקשר בין חלקיה רופף, וההעברות מעניין לעניין אינן חלקות וטבעיות. היא נראית כאוסף בלתי־שיטתי של עניינים שונים: מיתוסים, משלי מוסר, הוראות טכניות וכו'. אבל מצד אחר מורגש, כי זאת היא יצירה שניתנה מיוֹצר אחד, ורוח אחת כוֹננה אותה. רוח זאת מורגשת בכל חלקיה השונים, ואידיאה מוסרית אחת מבריחה אותה מקצה לקצה. הרוח האחת היא הכרת המציאות והחוש המעשי, והאידיאה המוסרית היא האמונה בשלטון הצדק, האמונה בשכר ועונש והסלידה מכל מעשה עוול ורשע. חלוקת השירה יכולה להיעשות כדלקמן:

א. השורות 1–10 – הפתיחה. קריאה למוּזוֹת לספּר בשבחו של זווס, שהשגחתו פרוּשׂה על האדם. תפילה

קצרה לאל ופניה אל אחיו בהודעה, שהוא בא ללמדו ארחות יושר;

ב. השורות 11–41 – שני מיני אֶריס: התחרות בריאה ומועילה, הדוחפת את האדם לפעולות וליצירה, ומחלוקת

המביאה לידי מלחמה וחורבן;

ג. השורות 42–105 – המיתוס על פּרוֹמיתווס. חלק אחר של מיתוס זה נמצא בתיאוגוניה (שורות 521–590) –

מיתוס עשיר תוכן ועשיר סמלים, הבא להסביר את מוצא הרע בעולם, את התחלת התרבות על־ידי האש, את

החטא הקדמון. בדומה לרעיון שבסיפור גן־העדן, כי הרעה לעולם באה בעטיה של האשה הראשונה, כן

משמשת גם כאן האשה סיבה לכל המחלה, הצרה והמצוקה שבחיי בני־האדם. האשה ותכונות נפשה

מתתוארות בצורה שלילית ביותר;

ד. השורות 106–201 – המיתוֹס על חמשת התקופות־הדורות, שעברו על האנושות מראשיתה ועד עתה, דורות

פוחתים והולכים. ארבעה דורות מסומלים על־ידי ארבע המתכות: זהב, כסף, נחושת, ברזל. לדור הרביעי

אין מתכת מקבילה, הוא שייך עוד לדור הנחושת, זה הדור הנערץ של גיבורי טרוֹיה ואחרים, דור של אלים

למחצה. זוהי חטיבה מיוחדת בתולדות האנושות, והיא, כנראה, הוספתו של הסיודוס למוֹטיב חילופי

התקופות והדורות, שבא מן המיתולוגיה של המזרח הרחוק. בסיפור על חמשת הדורות משתקפים געגועיה

הנצחיים של האנושות לתקופת הילדוּת, ל“תור הזהב”, לימי בראשית. אלה הם החלומות על עבר מאושר,

על חיים ללא עמל מפרך, ללא מדווים וסבל, החלומות על גן־העדן האבוד. ההוֹוה קשה מבחינה חמרית

ומדכא מבחינה רוחנית. במיתוס זה מתבטאת השקפת העולם הפּסימימית של הסיודוס; את ההוֹוה, את

“דור הברזל” שהמשורר חי בו, הוא מתאר בצבעים השחורים ביותר. כל בושה וכל יראת־חטא הסתלקו

מן העולם, והשתלטו האכזריות, המידות הרעות, הרשעה, והתוצאה היא:

וְהָיוּ נַחֲלַת בְּנֵי־הַמָּוְתָה

צַעַר וּדְוַי, וּמִפְלָט מֵרָעָה וְיָגוֹן לֹא יִמְצָאוּ.

(200–201)

ה. השורות 202–285 – מעמדו של הצדק בעולם. מצד אחד, אין לדון עם מי שתקיף. המשורר חזה את הדבר

מבשרו, מעיווּת־הדין שסבל מיד ה“מלכים” המשוחדים. הזמיר שבמשל “הזמיר והנץ” (202–212), שהוא

אגב, המשל הראשון בספרות האירופית, הוא אפוא המשורר בעצמו. מצד שני, יש בלבו אמונה בנצחון

הצדק ובשכר ועונש. דיקי, אלת הצדק, מביאה רעות על כל מי שאינו נוהג בה כבוד (223–224), ולעומת

זה היא משלמת שכר טוב לפעולתם של עושי־צדק. העונש וכן השכר אינם אישיים בלבד, אלא הם חלים

על המשפחה, על השבט, על העיר. האחריות המוסרית היא אחריות קולקטיבית.

יֵשׁ וְתִסְבֹּל עִיר כֻּלָּהּ בַּעֲבוּר אִישׁ אֶחָד בֶּן־בְּלִיַּעַל.

(240)

את דיקי מלווים רבבות אלים ורוחות, המתחקים על מעשי האדם ומשגיחים על התנהגותו. וגם זווס עצמו

צופה ורואה את הכל. ובזה, בחוק הצדק והמוסר, מוֹתר האדם מן החיה (276–279);

ו. השורות 286–341 – קשה היא הדרך אל הצדקה, אל ה“מעשים הטובים” (Arete). יש צורך בראיית הנולד,

בשמיעה לעצה טובה, ובעיקר חשובה החריצוּת. יש דמיון רב בין המאמרים על החריצות והעצלות שבספר

“משלי” ובין מה שנאמר על כך ב“מעשים וימים”. אולם אצל הסיודוס נעשית החריצות ממש מידה של

קדושה:

אֶת הָעוֹבֵד בְּנֵי הַנֵּצַח מִשְׁנֵה אַהֲבָה יֶאֱהָבוּ.

(309)

הערצת החריצות והעמל אצל הסיודוס היא כהערצת הגבורה, האומץ והזריזות אצל הומירוס. בזה מתגלה

ההבדל שבין שתי השכבות התרבותיות האלה, בין שני אקלימים רוחניים. מעבר מזה עולמם של גיבורים

ולוחמים, שהנצחון והכיבוש הם מיטב השאיפה והאידיאל שלהם; ומזה – עולם של איכרים, שכל מאוויהם

בטחון, קיום, שׂוֹבע, בריחה ממחסור ודאגה. אולם לאידיאל של העבודה ושל החריצות מתלווים גם

ציוויים מוסריים, גם יראת האלים ועבודתם (320–341);

ז. השורות 342–380 – הדרכה להתנהגות טובה ומועילה; יחסי שכנים; שילום מידה כנגד מידה; על החסכון,

על הנאמנות ועל החשד; על מבנה המשפחה;

ח. השורות 381–617 – גוף ה“מעשים”, עבודות השדה, ה־erga, זהו מעין “לוח האיכר”, המכיל הוראות והדרכה

בעניני המשק החקלאי, עוֹנוֹת העבודות השונות, הכנת כלים, שכירת פועלים, בעלי־חיים, לבוש וכיוצא

באלה. בתוך זה אין חסרים גם תיאורים פיוטיים (חורף קשה, מנוחה בשרב הקיץ), המצוינים בהסתכלות

עמוקה, בחוויה פיוטית ובביטוי ציורי ריאליסטי. אולם רוח פיוטית אמיתית שׁוֹרה גם על ההוראות

המעשיות ומורגש בהן חוץ מן הידיעה השלמה והבקיאות המובהקת גם יחס אינטימי אל הדברים, קשר

נפשי חם וער;

השורות 618– 694 – לוח השיט בימים. אין הסיודוס גורס את סחר־הימים, את הסיכוּן שיש בהפלגה על

פני המים, את ההרפתקאות שיש בדבר. עוד קודם רמז, כי אנשים ישרים

בָּעֲדָנִים יְמֵיהֶם יְבַלּוּ, וְהַפְלֵג לֹא יַפְלִיגוּ

בָּאֳנִיּוֹת, כִּי תִתֵּן תְּנוּבָתָהּ אַדְמָתָם הַמְבֹרֶכֶת.

(236–237)

בקטע זה באות הידיעות החשובות על־דבר מוצאו של המשורר ועל־דבר ההתחרות שהשתתף בה בחלקיס;

וכבר רמזנו, כי עם כל שלילתו את השיט ואת המחיה הבאה מסחר־ים, הוא מגלה בכל זאת בקיאות והבנה

גם בשדה כלכלה זה. וגם כאן הוא מיעץ לשמור על המידה הנכונה, אותו “שביל הזהב” היווני:

טוֹב הוּא בַּכֹּל אִם תִּשְׁמֹר הַמִּדָּה הַנְּכוֹנָה וּמַתְאֶמֶת.

(694)

י. השורות 695–764 – הוראות בענייני משפחה, ביחסי ידידות, בכבוד אחרים; ענייני דרך־ארץ ומנהגים שונים,

ששרשם נעלם מאתנו, והם נעוצים באמונות פולקלוריות ובפולחנים בלתי ידועים;

יא. שורות 765–822 – לוח הימים. פירוט של ימים לפי מניין החודש היווני בצירוף הוראות מה יצלח ומה לא

יצלח לעשות בהם, ימי מזל טוב ומזל ביש בעניינם מסוימים. זוהי שורה של אמונות תפלות עתיקות,

שכיום אין לדעת את פירושן ןאת יסודן. אך בעיני המשורר ברור הוא כי

יֵשׁ וְהַיּוֹם הוּא כָאֵם וְיֵשׁ כִּי יִהְיֶה אֵם חוֹרֶגֶת.

(825)

מהחלק הזה באה מחציתו השניה של השם “מעשים וימים”. השם כולו הוא עתיק ומופיע בכתבי־היד העתיקים ביותר שנשמרו. כאמור, אין בשירה הזאת שלמות של קוֹמפּוֹזיציה, ליכוד אורגאני של חלקיה השונים, אולם כוח משורר בעל־כשרון מאחד אותם, משורר אשר עם כל פּכחוּתו ומעשיוּתו יודע לדובב גם עצמים פּרוֹזאיים וענייני יום־יום ולהלביש אותם צורה פיוטית־ציורית, או פיוטית־פתגמית. נוסף לכשרון הפיוטי מורגשת גם הרצינות הגדולה, יחס של כובד־ראש לחיים, לעבודה, לחובות האדם, להתנהגותו. מסתבר שיש ביצירה פה ושם שורות שנתווספו אליה אחרי הסיודוס, אבל הנטיה לפורר אותה לפי שיטת הניתוח ל“מקורות”, להרוס את שלמותה ולגזול חלקים גדולים ממחבּרוּתו של המשורר הבּוֹיאוֹטי, נטיה זו כמעט שאין לה מהלכין עוד בביקורת המדעית של ימינו. לכל היותר נשאר תלוי בספק החלק “ימים”, שיש עוד הרואים בו חטיבה בפני עצמה, שאין לה קשר ל“מעשים” ושנתלוותה להם על־ידי מחבר אחר (דעת וילאמוֹביץ).

ועוד מבחינה אחת נודעת חשיבות ל“מעשים וימים”, וזוהי הבחינה ההיסטורית־תרבותית. מהסיודוס אנו יודעים על הבית, המשפחה, המשק, החקלאות ביוון המקורית, בעיקר בבּוֹיאוֹטיה, במאות הראשונות של האלף הראשון לפני סה“נ. המשפחה, מורכבת מאב, שהוא בעל המשק, מאשתו, מבנו (על פי רוב בן אחד) ומבת (או בנות). הבת מטופחת ונשמרת היטב. במשק יש שוורים לחרישה, פרדות, צאן וכלב השומר על הבית ועל העדר. לעומת זה לא נזכרו ב”מעשים" סוסים. העבדים או השכירים אינם מרובים, והם נשׂכרים בעוֹנה הדוחקת. השוכר מחזר אחרי כוחות עבודה שבגיל מתאים אחרי שכירים שאין להם בית ואין להם ילדים, כדי למנוע הפרעה או מעילה בעבודה. אין אנו שומעים על מטעי פירות חוץ מכרמים. קיימים יחסי שכנות ועזרה הדדית המתבטאים בהשאלת כלים, בהמוֹת־עבודה וכד'. בעל הבית נוהג בחשבון ובחסכון; כך, למשל, מקבל הפועל ב" עונה הבוערת" יותר מזונות מאשר בחורף, היא עונת הבטלה והמנוחה. לעשיית כלים ומכשירים, הדורשים מומחיוּת, נמצאים בעלי מקצוע, כגון נפּח. מתוך היצירה מתקבלת גם תמונה על הלבוש והניעוּל של התקופה ההיא.

יצירתו השניה של הסיודוס היא תיאוֹגוֹניה, תולדות האלים. כל העולם העתיק ראה בתיאוגוניה את יצירתו של המשורר הבּוֹיאוֹטי הסיודוס, ואליה התכוון הירודוטוס כשאמר: “והם (הסיודוס והומירוס) שיצרו להלנים את התיאוֹגוֹניה (תולדות האלים, מוצאם, יחשׂם) ונתנו לאלים את כינוייהם וחילקו ביניהם את משרותיהם ואת מלאכותיהם והתוו את צורתם” (הירודוטוס II, 52). את התיאוֹגוֹניה של הסיודוס מצטט אפלטון ב“המשתה” (הוצ' יונוביץ, עמ' 24) וביצירות אחרות. הדעה שלא הסיודוס היה מחבר התיאוֹגוֹניה, נשמעה בראשונה רק במאה השניה לסה“נ. אז מספר הסופר והתייר ההלניסטי פּאוסאניאס, כי לפי מסורת אנשי בּוֹיאוֹטיה הגרים בסביבות ההליקוֹן לא חיבר הסיודוס את שירת ה”מעשים וימים" בלבד. אולם כמה וכמה סימנים מעידים שהסיודוס היה מחברה גם של התיאוֹגוֹניה. בהקדשת המשורר על־ידי המוּזות נאמר:

פַּעַם הַלָּלוּ לִמְּדוּ אֶת הֵסִיּוֹדוֹס שִׁיר יְפֵה־נֹעַם,

עֵת אֶת כְּבָשָׂיו הוּא רָעָה לְרַגְלֵי הֶלִיקְוֹן הַר־הַקֹּדֶשׁ.

אֹמֶר רִאשׁוֹן זֶה הַמְּוּזוֹת הִגִּידוּ אֵלַי וְהִבִּיעוּ,

אֵלֶּה בְּנוֹת זֶוְסְ הָאוֹחֵז בָּאַיְגִּיס הַיּוֹשְׁבוֹת בָּאוֹלִמְפּוֹס:

'פֶּרֶא־רוֹעִים, בְּנֵי־קָלוֹן, שֶׁכָּל מַעְיָנָם אַךְ בַּבֶּטֶן,

דַּעַת נֵדַע לְשַׁוּוֹת פְּנֵי אֱמֶת לְהַרְבֵּה דִבְרֵי שֶׁקֶר,

אַךְ אִם נֹאבֶה גַם נֵדַע קֹשְׁטְ אֱמֶת לְהַגִּיד וּלְהָשִׂיחַ'.

(22–28)

הזכּרת הסיודוס בגוף שלישי מעוררת את החשד, כאילו בעל התיאוֹגוֹניה הוא משורר אחר המזכיר את הסיודוס, את קודמו הנודע לתהילה ואת המסורת שהתהלכה על־אודותיו. אולם ההמשך בגוף ראשון, בלי מעבר חיצוני, וכן תיאורו של המשורר כרוֹעה, המשוּתף גם לנאמר בגוף שלישי וגם לפניה של המוּזוֹת למחבר ה“תיאוֹגוֹניה”, מוכיחים שהכוונה לאותו משורר עצמו, והרמז הוא למה שנאמר ב“מעשים וימים”:

וּתְשׁוּרָה מְפֹאֶרֶת קִבַּלְתִּי,

אֵת חֲצוּבַת־הָאָזְנַיִם – לַמּוּזוֹת מִנְחָה נְתַתִּיהָ,

בַּהֶלִיקוֹן, רִאשׁוֹנָה שָׁם בְּדֶרֶךְ הַשִּׁיר הוֹלִיכוּנִי.

(מעשים וימים, 657–659)

הזכרת השם הסיודוס בתוך השירה באה אפוא רק כעין חתימה וחותמת, שלא ינכרו את מעשי ידיו של המשורר במשך הדורות. אבל גם סימנים אחרים: רווח היצירה, סגולות לשון וסגנון, אחדוּת המיתוֹס על פרומתווס ופנדורה הנמצא רק אצל הסיודוס ב“מעשים וימים” וב“תיאוֹגוֹניה”, בחלקים המשלימים זה את זה – כל אלה משמשים יסוד מספיק לראות בהסיודוס את מחברה של התיאוֹגוֹניה. ואכן רוב החוקרים החדשים מכריעים את הכף לטובת הדעה הזאת.

גם בענין ה“מוּקדם ומאוּחר” יש דעות שונות ושיקולי־דעה שונים. אולם יש יסוד להניח, כי ה“תיאוֹגוֹניה” נתחברה אחרי ה“מעשים וימים” וכי הוא פרי רוח מבוגרת ובשלה יותר. נושא השירה הזאת, שהיא הרת־אֵלים והרת־עולם, הבקיאוּת בחומר מיתולוגי עשיר, שלוּקט ונאסף ממקורות שונים, כובד־הראש ויראת־הכבוד המלווים את היצירה כולה, וכן הכושר להקים בניין שיטתי ערוך לפי תכנית מחושבת, הצופנת בתוכה אידיאות וסמלים על עולם ואלים והשתלשלותם הרצופה – כל זה רומז על אותה רוח בשלה של יוצר מבוגר, של משורר־הוגה אשר פנה מעניני העולם הזה (מעשים וימים) אל ענייני דת ואמונה, אל שאלות הנצח של “מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור”, והבדילם ביצירה מיוחדת.

התיאוֹגוֹניה של הסיודוס היא הראשונה מסוג זה שהגיעה לידינו. הסיפּורים המיתולוגיים שבאיליאס ובאודיסיאה באים רק בדרך אגב, בזיקה לסיפּורים על מעשי הגיבורים ועלילותיהם, המושפעים מהליכות האלים ומהתערבותם. הסיודוס עצמו רואה בדבריו חידוש לעומת שירה אחרת, הבאה לשם קישוט בלבד והיא מפארת את הבדיה והכזב. כוונתו של הסיודוס היא לאמת על האלים ולא לסיפורי בדים עליהם (26–27). אפשר שיש כאן אפילו ביקורת במישרים על האפּוֹס ההומירי הגדול, הנוהג במקצת קלות־דעת וקלות־ראש במעשי האלים ולפעמים אף לועג להם, ואילו הסיודוס עצמו מתיחס אליהם בכל הוד היראה ובכל האמונה העמוקה, כיאוֹת למשורר־האיכר.

ועוד הבדל גדול בין הומירוס ובין הסיודוס. הומירוס מכיר את עולם האלים של ההווה, את האלים האוֹלימפּיים החיים באושר ובנחת, הטובלים בזוהר הנצחי במרומי האתר, ולהנאתם הם מתערבים בחיי בני־האדם ומשפיעים על מעשיהם, והם מתגלים בעיקר מתוך יחס זה וקשרים אלה עם מפעלות אנוש. לא כן אצל הסיודוס: עולם האלים שלו קיים נפרד ומובדל לעצמו בלי זיקה למין האנושי. חוץ מהמיתוס על פּרומיתווס אין בתיאוֹגוֹניה מגע עם מעשי בני־האדם, גורלם וחייהם. והסיודוס שואף להכיר ולבאר לא רק את ההוֹוה של האלים, את הקיים ועומד, אלא גם את התהוותם, את תולדותיהם, את גלגולי ההשתלבות שעברו עליהם, עד שהגיעו למצבם בהוֹוה. בתיאוֹגוֹניה מתעורר לראשונה החוש ההיסטורי, שהעם היווני הצטיין בו במידה שאין למעלה הימנה, היצר של תהיה על הראשונות, של חקר מוצאם והתפתחותם של הדברים. ובד בבד עם זה בא לידי גילוי וביטוי גם היצר המטאפיסי של הגזע המצוין הזה, חקירת התחלת ההוויה ושורש המציאות.

התיאוֹגוֹניה היא גם קוֹסמוֹגוניה, שהרי בדת הפּאנתיאיסטית הזאת האלים זהים עם העולם, מסמלים אותו ומיצגים אותו, מאכלסים את הטבע ומלוכדים אתו. היקום כולו הוא ביטוי לכוחות האלוהיים, המשחקים בשלל גוונים ובשלל גילויים מתוך חוקיות איתנה ותופעות קבועות וגם מתוך קבלת מרותו של אבי האלים, זווס האוֹלימפי, המופיע אצל הסיודוס לפעמים כתמורה לכלל האלים. בכל תפיסת עולם זו אין “בריאה”, אלא התהוות מאוחדת של אלים ועולם ממקור אחד, מהתחלה אחת, השתלשלות בדרך של היאבקות ומלחמה, מיגור כוחות ועליית כוחות, עד התבססותו של עולם התיקון. זוהי אפוא מעין התחלה של הפילוסופיה היוונית, הנתונה בלבוש פיוטי, בצורה מוגשמת. בתרבותו של כל עם יש דרגה קדומה, שבה עדיין לא באו לכלל הפרדה הפיוט והעיון, הדמיון וההגות, ובשביל כל רחשי לב האדם והגיון רוחו קיימת רק צורת ביטוי אחת, הצורה הפיוטית. די אם נצביע על “איוב” שלנו. גם הסיודוס מביע אפוא בצורה יחידה זו, צורת הפיוט, את דמות העולם, כפי שהוא משיג אותה, העולם שהתחיל מיסודות מעטים והלך והתפתח בדרך התרבוּת, היוולדוּת כוח מכוח או מזיווּג כוחות. וצורה פיוטית זו בשביל הסיודוס משמעה צורת האפּוֹס ההומירי. אולם, כאמור, עלינו להבחין בתורה ובמיתולוגיה של הסיודוס שכבה עמוקה יותר מזו של הומירוס הן מבחינת המחשבה העיונית, והן מבחינת התפיסה הדתית והחתירה להכרת הדברים מראשיתם.

מקורותיו של הסיודוס אינם ידועים לנו. הם היו בוודאי רבים ושונים: אמונות ופולחנים, מסורות ואגדות שהיו נחלת השבטים היוונים השונים, שקלטו בדרכי נדודיהם ושנוצרו במקום מושבם, שהובאו על־ידי סוחרים ונוודים, מקרוב ומרחוק. כאן נתחברו סיפורי אביו מיוֹניה, מאסיה הקטנה, עם מסורות ואמונות מקומיות שבבּוֹיאוֹטיה. המיתולוגיה היא צירוף של יסודות ושל השפעות שונות, שבאו מן מזרח הרחוק (הוֹדו) והקרוב (בבל, מצרים, כנען, חת). את כל אלה, מסורות חדשות וישנות, ניסה הסיודוס למזג לשיטה אחת, לבנות בנין הרמוֹני של תולדות העולם ותולדות האלים.

ביסוד מחשבתו של הסיודוס מונח רעיון ההשתלמות שבמהלך ההתרבּוּת. ההוויה נתונה להעברה משלב לשלב, מדרגה לדרגה, לחילופים שיש עמם התקדמוּת. אם ב“מעשים וימים” מתגלגלת האנושות מדור לדור בגלגול של ירידה והפחתה, של השחתת המידות והתרבּוּת הפגעים והפורענות בעולם, הרי כאן, בתיאוֹגוֹניה, ניתנת ההתפתחות מתוך יחס חיובי, אוֹפּטימי. מתוך התחלה של כוחות גלמיים, גסים, אפלים, לעתים הרסניים, עולה ומשתלם ומשתכלל עולם מתוקן ומסודר ומהודר. התפתחות זו באה בדרך של מאבקים ובסיועם, בדרך התנגשויות ומלחמות בין כוחות בראשית, בין דור אחד של אלים קדומם למשנהו. הצעיר יותר הוא החזק יותר, הטוב יותר, המנצח. שלושה המה המחזורים בדורות האלים, עד שהם מגיעים לכלל קביעות ומשטר מסודר הנושא בתוכו צדק ושלום ופריחה. הדור הראשון הוא דור גאיה (גי) ואוּראנוֹס, הארץ והשמים. מהם יוצאים הטיטאנים, כוחות בראשית, שאחד מהם, קרוֹנוֹס, מכריע את אוּראנוֹס, מפסיק את כוח ההוֹלדה שלו ומשתלט על העולם. קרוֹנוֹס יודע את הצפוי לו מיד צאצאיו, שיכריעו ויסלקו גם אותו, והוא מחבּל תחבולות למנוע את הרעה הצפויה לו. אך לשווא: צעיר בניו, זווס, ניצל והוא מכריע את אביו וכולא אותו בקצווי ארץ. יש בתיאוֹגוֹניה רמזים, שגם לזווס היה צפון גורל כזה, אלא מכיוון שספג לתוכו את מיטיס, את החכמה, ניצל, ושלטונו נעשה שריר וקיים. זהו השלטון של השׂכל והתבונה, של הצדק, החוק, ההרמוֹניה – כל אלה יוצאי ירך זווס, מערכת יסודות שׂכליים ומוסריים המהווים את הפאזה האחרונה של ההוויה האלוהית, את מערכת האלים האולימפיים השולטים ב“קוֹסמוֹס”, כמשמעו היווני, בעולםה סדר והתיקון. כך הופסקה שלשלת הגלגולים של האלים.

דפוסי מחשבתו של הסיודוס הם הגיניאלוֹגיה והקאטאלוגיזאציה. הגיניאולוגיה היא המצע לתפיסה היסטורית, בה מבטא הסיודוס את התפתחות הכוחות השונים מתוך כוח ראשית אחד. הצאצאים מגלים את התכונות היסודיות שבהורים, הם מוציאים לפועל את אשר נמצא בהם בכוח. כך נולדת ממיטיס (חכמה) – אתיני, אלת החכמה; מתֶמיס (החוק) – אֶונוֹמיה (הסדר החוקי המתוקן), דִיקי (צדק), אֵראֶני (שלום); ממנימוֹסיני (אלת הזכרון) – תשע המוּזות וכו'. ומצד שני באות הרשימות הקאטאלוגיות ומפתחות לעין ולתפיסה הרגשית והעיונית את שלל התופעות והגילויים ביקום, והן משמשות יסוד לציוריות ולהאלהה, להגשמה פיוטית של כוחות מופשטים. הנימפות בנות נאֶרווס (הנראידוֹת), ובנות אוֹקינוֹס (האוֹקינידוֹת) פורשות כמו במניפה שלל צבעים ומשחק של כוחות הפועלים בטבע ומחיים אותו. דבר זה נעשה בעיקר על־ידי השמות הציוריים, הסמליים.

חלוקתה של התיאוֹגוֹניה תיתכן בערך כדלקמן:

א. השורות 1–115 – פתיחות. והפתיחות הן שתים: 1–35, בשבח המוּזוֹת. כאן מספּר המשורר על הקדשתו ומכריז על דרכו החדשה בשיר; בשורות 36–115 פתיחה שניה, שבה מספר הסיודוס את תולדותיהן של המוּזוֹת, פעולתן והשפעתן. בפתיחות אלה תמצא איחוּד של שתי מסורות על־דבר המוּזוֹת ופולחנן: אחת, הקובעת את מושבן באוֹלימפוֹס, והשניה – בהר הליקוֹן שבבוֹיאוֹטיה. השורות 104– 115 משמשות מעבר לנושא התיאוֹגוֹניה.

ב. השורות 116–153 – התהוות העולם משלוש ההוויות הראשונות: כָאוס, גַאיה, אֶרוֹס. הכאוֹס אינו כאן חומר היוּלי קדום, אלא החלל הקדמון, התהום המוציא מתוכו את הלילה, וממנו – היום, הם הוויות עצמיות, שלא בקשר עם השמש והירח, בדומה לסיפור מעשי בראשית. גאיה־אדמה יוצרת את אוּראנוֹס־ הרקיע המשמש לה בן־זוג. ארוֹס אינו מוליד בעצמו, אלא משמש כוח מזווג ומעורר; אצל הומירוס איננו. בדרך כלל שונה תפיסת ראשית העולם אצל הסיודוס מזאת שאצל הומירוס: על־פי האיליאדה, שיר יד, שורות 201 ו־146 יוצא, שהעולם נוצר מזיווּגו של נהר הקדומים אוֹקינוֹס עם האלה טאֶתיס, היינו שההתחלה הם המים; ואילו אצל הסיודוס ההוויות הראשונות הן הכאוֹס והאדמה. מגאיה ומאוּראנוֹס נולדים הטיטאנים, הקיקלופּים, בעלי מאת־הידים – כוחות בראשית גלמיים איתנים.

ג. השורות 154–210 – מיגורו של אוראנוֹס על־ידי בניו, שבראשם עומד קרוֹנוֹס, הצעיר שבאחיו. היווצרות האריניוֹת מתוך דמו של אוּראנוֹס, והיווצרות אפרוֹדיטי. ד. השורות 211–410 – התרבּוּתם של האלים והיוולדותם של הכוחות השונים, הגשמיים והרוחניים. בנות הים, הנהרות, בנות אוקינוס, הכוחות האסטראליים, הרוחות וכו'. היקום מתפתח בכל הכיווּנים, הטבע מאוּכלס כוחות אלוהיים הפועלים בצורה דראמתית־אישית.

ה. השורות 411–452 – ההימנון להאֶקאטי. זוהי חטיבה בפני עצמה, שרוב החוקרים רואים בה הוספה בידי משורר אחר. האלה הקאטי, שאינה נזכרת בשירת הומירוס, שייכת לכוחות המאגיים. היה לה פולחן בבּוֹיאוֹטיה וגם באסיה הקטנה. בהימנון הזה היא מופיעה כבעלת חשיבות יתרה, כאלה ששלטונה פרוּשׂ על כל ממלכות היקום: הארץ, הים והשחק.

ו. השורות 453–506 – צאצאי קרונוס, עלייתו של זווס והשתלטותו על העולם לאחר מיגורו של קרונוס.

ז. השורות 507–616 – אגדת פּרוֹמיתווס, שמקצתה מובאת ב“מעשים וימים” (42–105). גם מיתוֹס זה אינו נמצא באפּוס הומירי, הוא היחיד, שמציג את זווס כמתנגד למין האנושי ודורש רעתו. פּרוֹמיתווס הוא ידידם של בני האדם ודורש טוב להם. באגדות מאוחרות מופיע פּרוֹמיתווס כיוצר המין האנושי. חטאוֹ של פּרוֹמיתווס, שרצה לרמוֹת את זווס בחלוקת המנות בשעת הקרבת זבח, בא כנראה להסביר מנהג פולחני מסוים בהקרבת הקרבנות ובקביעת החלקים הנשרפים לאל והחלקים הניתנים לאכלה למקריבים.

המיתוס ההסיודי הזה שימש לאייסכילוס חומר לטרילוגיה, שממנה נשארה הטרגדיה המפורסמת “פּרוֹמיתווס הכבול”.

ח. השורות 617–819 – מלחמת זווס בטיטאנים, הטיטאנוֹמאכיה. מלחמה זו נמשכה עשר שנים, כמלחמת טרוֹיה. בעזרת בני־ברית מתגבר זווס על שרידי הכוחות הגלמיים וכוֹלא אותם במעמקי האדמה. תיאור הטארטארוֹס, השאוֹל, ופנים האדמה. הנהר סטיגְס נושא העונש לאלים, הנכשלים בדבר שקר.

ט. השורות 820–880 – מיגוּר המפלצת טיפוֹאווס. זהו כעין המשך פעולתו של זווס בביעור כוחות האוֹפל האיתנים, שהתפרצותם מביאה חורבן והרס לעולם.

י. השורות 881–955 – השלטת הסדר בעולם. הכל מקבלים עליהם את עוֹל מלכותו של זווס, הנושא נשים רבות ומוליד את הכוחות הנוֹרמאטיביים בעולם.

יא. השורות 956–1022 – צאצאי הליוֹס (956–962), צאצאי האלות שילדו לאנשים בני תמוּתה (965–1020), פיסקה המתחילה בפניה אל המוּזוֹת. שתי השורות האחרונות, המכילות פניה חדשה למוּזוֹת ובקשה לשיר על נשים בנות תמותה, משמשות כנראה מעבר ופתיחה ליצירה אחרת של הסיודוס, שהיתה ידועה בשם “קאטאלוג הנשים”.

כבר אמרנו למעלה, כי קאטאלוג זה, או חלק ממנו, נשא את השם “eoiai”, לפי שכל פיסקה התחילה ב־ e hoie, שפירושה “או כמו זאת”. ממנו נשארו פראגמנטים אחדים, שהגדול בהם הוא התחלת השיר “מגן הרקלס”.

גם בתיאוֹגוֹניה ניכרת חולשה קוֹמפוֹזיציוֹנית – חסר קשר אמיץ בין החלקים השונים ויש רפיון במעברים מעניין לעניין. לפעמים מורגש גם חוסר בהירות בהתפתחות המעשים. וכן אפשר שפה ושם מצויים הוספות וליקויים, שפגעו ביצירה במרוצת הזמנים, אולם בדרך כלל הריהי שלמוּת אחת, הספוגה אידיאה דתית אחת ורוח יוצר אחד מרחפת עליה. זה אפּוֹס דידאקטי־גיניאלוֹגי, שניתן מאת מורה רציני המתיחס באמונה עמוקה לתורתו, תורת התהווּת האלים והעולם. בשירה זו חזק היסוד האֶפּי־אמנותי הרבה יותר מאשר ב“מעשים וימים”, וכמה תיאורים יש בהם מעוף פּיוטי גבוה והם ממבחר האמנות האפּית העתיקה.

התיאוֹגוֹניה כמקור המיתולוגיה היוונית חושפת את תפישת־העולם העתיקה ביותר של העם היווני עשיר הרוח. השפעתה של יצירה זו היתה בוודאי עצומה, אף־על־פי שלא נתקדשה ולא נחתמה בבחינת קאנון של כתבי־קודש.

היצירה השלישית המיוחסת להסיודוס היא “מגן הרקלס”. כבר המלומדים האלכּסנדרוֹניים שללו את מחברוּתו של הסיודוס מאפּוֹס קטן זה, ומאז לא פסקו הוויכוחים על כך. היום מקובלת הדעה, שאין זו יצירה שלמה אחת, אלא שירה המורכבת משני חלקים או משלושה, השייכים למקורות שונים. להסיודוס שייכות כנראה חמישים ושש השורות הראשונות הלקוחות מתוך “קאטאלוג הנשים”, הנושא גם את השם “eoiai”. קאטאלוג זה מספר, כאמור, על נשים מצוינות, שילדו גיבורים מזיווּגן עם אלים בני אלמוות. כאן, בפסקה זו, המתחילה גם היא במלים e hoie, מסופּר על הולדת הרקלס לאמו אלקמיני מהאל זווס. באורח טבעי נלקחו שורות אלה כפתיחה לסיפּור על אחד ממעשי הגבורה של הרקלס, נצחונו במלחמתו עם השודד קיקנוֹס. הרקלס עצמו, שנולד בתּיבּי, הוא גיבור בּוֹיאוֹטי, ודבר יחוס סיפּור עלילותיו למשורר הבּוֹיאוֹטי הוא אפוא טבעי ומתקבל על הדעת. בסיפּור על המלחמה (שורות 57–480) מוקדש חלק גדול של השירה (שורות 139–317) לתיאור מגינו של הרקלס. יש שרוצים לראות בתיאור זה יצירה בפני עצמה, מין תרגיל של חיקוי ל“מגן אכילווס” המתואר באיליאס יח, 478–608. התיאור של מגן הרקלס רחב יותר ומפורט יותר, ויש בו מן הגיבוב והשרבוב. אולם כנגד ציורי “מגן אכילווס” שהם פרי דמיון פיוטי, לקוחים הציורים שב“מגן הרקלס” מהמציאות האמנותית־פּלאסטית של הזמן העתיק, כלומר יש בהם מוֹטיבים, שהאמנות העתיקה שלחה בהם את ידה למעשה, כגון מלחמת הקנטאורים והלפיתים, ציור פּרסווס והגוֹרגוֹנוֹת ועוד.

קשה לקבוע את סדר עריכתן של התמונות השונות, אם הן ניתנות בפיזור זו בצד זו, או שהיו ערוכות במעגלים קוֹנצנטריים, שורה של תמונות לפנים משורה אחרת. אם התמונות ניתנו בעיגול, הרי היה במרכז הפובוס (אימה), ציור של נוראות הקרב, ומסביב נחשים מתפתלים. במעגל שמעל למרכז נמצא הציור של מלחמת הכפירים עם חזירי־הבר. במעגל המקיף את המלחמה הזאת יש ארבע תמונות, שתים אידיליות: מחולות באוֹלימפוֹס ונמל עם דייגים, ושתים מעוררות אימה וזוועה: מלחמת הקנטאורים והלפיתים ופרסווס והגוֹרגוֹנוֹת. במעגל חיצוני נוסף אנו מוצאים שתי תמונות, בחיקוי ישיר ל“מגן אכילווס”: עיר במצב של שלום ועיר במצה של מלחמה. אלה הן שתי תמונות מפורטות, המשווֹת, כנראה, לציורי המגן מבנה סימטרי, שני פנים מקבילים, של שלום ושל מלחמה. בדומה למגן אכילווס, כן מקיף גם כאן את כל המגן בעיגול סגור נהר האוקינוס. האלמנטים של קרבות וחרדות וזוועות מרובים יותר ב“מגן הרקולס” מאשר ב“מגן אכילווס”. התמונות עשירות ביסודות מיתולוגיים.

החלק האחרון של האפיליוֹן (השורות 320–480) מספּר על המלחמה עצמה, ההיאבקות של הרקלס עם קיקנוס, שאֶראס, אל המלחמה, עומד לימינו. הרקלס מנצח את קיקנוֹס ואחר־כך, בעזרתה של אתיני, גם את ארס עצמו. לסוף בא תיאור קצר של קבורת קיקנוֹס וגורל קברו ומצבתו. יש בשירה זו משלים־דימוּיים ארוכים ומפורטים ההולכים אחר הסגנון ההומירי ודרכי הדימוי שלו. אולם עם כל חוסר המקוריות וגיבוב הדברים אין היצירה משוללת חן ועניין פּיוטי־אמנותי. התיאורים ערים ורעננים, התמונות דראמאתיות, הסיפּור שוטף בקצב חי ומעורר, וההתעניינות של הקורא אינה נחלשת ואינה נפסקת בשעת קריאת השירה. זוהי אפוא דוגמה יפה של פיוט יווני ארכאי. חשיבות נוספת נודעה ליצירה מבחינת הכרת האמנות הפּלאסטית היוונית הארכאית ואמנות התיאור של התמונות שעל גבי תבליטים. קשה לקבוע את זמן חיבורו של “מגן הרקלס”, ויש שמאחרים אותו עד המאה השישית לפני סה"נ.

העולם העתיק יִחס להסיודוס כמה שירוֹת, לפי שני סוגי יצירתו: הסוג הדידאקטי והסוג הגיניאלוגי. כן יחסו לו את ה“ציוויים לחירוֹן” ואת ה“עבודות הגדולות” – שירוֹת שמהן נשארו רק רמזים, ושבתכנן דמו למשלי המוסר והוראת החקלאות שב“מעשים וימים”. ומצד אחר – “קאטאלוג הנשים” או ה־eoiai, יצירה גיניאלוגית בנוסח ה“תיאוֹגוֹניה”, ועוד שירוֹת רבות. וכבר אמרנו שיש להניח, שבדומה לאסכולה של משוררים “הוֹמירידים”, שחיקו את האפּוֹס ההומרי, היתה גם אסכולה הסיוֹדית, שהמשיכה את דרך יצירתו ואת נוסחו של המשורר הבּוֹיאוֹטי.

זו יצירתו וזו דמותו של הסיודוס, במידה שקיימת בכלל ודאות בדיון שדנים באישים ובעניינים ארכאיים. אין בו בהסיודוס ממעוף הדמיון, מקסם הסיפּור ומשׂגב האמנות ההומירית, אבל ערכו הספרותי־האמנותי קיים לעצמו, ונאמן עלינו טעמם האסתיטי של היוונים העתיקים, עמם של הומירוס, של סאפּפוֹ ושל הטראגיקנים הגדולים, שהעריכו במלוא ההערכה החיובית את פעלו של הסיודוס והעמידוהו כמשורר בצידו של הומירוס3. ואכן יש בו שלמוּת ותוֹם, יש בו כושר הסתכלות, יכולת ציור ושנינוּת הביטוי. הוא יונק ממקורות עמוקים של חוויית העם, של תפיסתו ושל ראייתו. עם כל היותו מושפּע מסגנונו של האפּוֹס הגדול, יש בו משהו אינדיבידואלי, פרטי. מחדש הוא ציורים וביטויים, או מכניס ציורים וביטויים מאוצר הלשון העממית. כגון: הישן בימים – תחת גנב; הרואה את הנולד – נמלה; וכיוצא באלה. הוא מחוֹנן בחוש טבע ער, ויודע להלביש לבוש פיוטי גם את ההוראות הפּרוֹזאיות ואת הידיעות הטכניות הנוגעות לעבודות השונות. מחברי האגדה על דבר ההתחרות שבין הומירוס ובין הסיודוס, הבליטו כמצטיין ביפיו את הקטע המתחיל בשורה: “עֵת הַפְּלֵיָדוֹת בְּנוֹת אַטְלַס עָלֹה תַעֲלֶינָה בַשַּׁחַק” (383), קטע הנותן הוראות חקלאיות. ב“תיאוֹגוֹניה” מתגלה החוש האמנותי בגיווּן, שהמשורר מגוון את הרשימות הגיניאלוגיות על־ידי תיאורים וסיפּורים מופלאים. ואכן מצטיינים קטעים אלה בעצמה פיוטית לא מעטה.

אין אפוא ספק, שהסיודוס חונן בכשרון פיוטי עצמי. ועם זה יש לראות בו גם משורר “מחדש”, שעזב את הדרכים הסלולות של האפּוֹס וכבש דרכים חדשות ליצירה השירית. הוא מילא את כלי השירה תוכן חדש, תוכן חי ואקטוּאלי, מתוך מגמה תכליתית להיות מורה ומדריך, מלמד להועיל לרבים. ובזה עיקר חשיבותו – בהשקפותיו, בתורתו המקיפה מעשי אנוש ומעשי אלים כאחד. השקפות, אשר עיצבו את רוח העם היווני במשך דורות רבים.

המאניפסט של העבודה, חובת העמל וברכת העמל, הוקעת הרשעה, עיווּת הדין, השוחד, והאמונה בצדק, בגמול לפרט ולכלל, באחריות המוסרית – אלה עיקרי תורתו של הסיודוס. אין תורה זו פרי של עיון מופשט, תיאורטי, אלא תוצאה היא של הסתכלות במציאות, של צבירת חכמת חיים, כפי שהתבטאה במשלי עם ובאמרי בינה, שנמסרו מאבות לבנים. יסודות תפיסת עולמו המעשית ויסודות אמונתו הדתית – שניהם מושתתים על קרקע איתן של העם העמל ועובד, הקולט גם מן החוץ ומעבד מבפנים את ערכיו החמריים והרוחניים. שרשי שירתו ותורתו של הסיודוס יונקים ממסורת עממית דשנה, ויצירתו חושפת את עיקרי אפיה של תרבות העם היווני: פּאנתיאיזם פיוטי, פּסימיזם ביחס לגורל האדם ויחד עם זה שאיפה לצדק מעשי, תהיה על הראשונות וחקרם, ושאיפה למיון ולקביעת סדר ומשטר באמונות ודעות, במעשי יום־יום ובהלכות דרך־ארץ.

ולבסוף עוד הערה אחת. הסיודוס הוא בן דורם של נביאי הכתב הראשונים בישראל (עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה). בדומה לעמוס נלקח גם הסיודוס מאחרי הצאן במטרה:

כִּי הֶעָבָר אֲתַנֶּה וַאֲשֶׁר יֶאֱתֶה כִּי אַבִּיעַ.

(תיאוגוניה, 32)

בעומק לבו פועם חוש הצדק, והריהו מתקומם נגד כל עוול ורשעה, נגד עיווּת הדין ועושק דלים ויתומים, נגד זימה וניאוף;4 זווס הוא שומר הצדק וגומל לרשע כרשעתו. ואולם עם כל זה רב המרחק שבין הפּאתוס הנבואי, בין תפיסתה הקוסמית והפוליטית הרחבה של הנבואה בישראל, לבין המעשיות והתועלתיות המצומצמת של המשורר היווני, רב הוא כגדול המרחק בין ההכּסאמטר האֶפִּי הכבול וקבוע במסגרת מוצקה ללא כל חריגה ממנה, לבין השירה הנבואית הסוערת, השוטפת וגורפת את כל רוח האדם וממלאה את נפשו התלהבות ורוממות אמונה. על־פי רוחו, קרוב הסיודוס יותר לחכמת “משלי” ולראייתה המפוּכּחת מאשר לאידיאליזם הקיצוני הממלא את כל נפשו של הנביא בישראל.5



  1. על “מגן הרקולס” ראה להלן.  ↩

  2. זהו אולי הרמז, שיש באגדה העושה את המשורר הלירי סטֶסיכוֹרוֹס לבנו של הסיודוס.  ↩

  3. רק בתקופה מאוחרת, במאה הראשוה לסה"נ, מותח קוויננטילאוס ביקורת אסתיטית שלילית על שירת הסיודוס.  ↩

  4. עם אשת האח (“מעשים וימים” 328–329).  ↩

  5. ראה א. פון ויליאמוביץ־מילנדורף, Hesiodos, Erga, S. 158, Berlin 1918  ↩

המלצות קוראים
תגיות