א

ליוויק תּופס מקום מיוחד בּשירה האידית הצעירה. בּקובץ־שיריו הראשון, וביחוד בּשירי־סיבּיר שלו, היתה ניכּרת התעמקות נפשית, היתה מורגשת המילודיות העדינה והעריגה הכּמוסה לגאולה, לסוד־הגאולה. ליוויק – משורר בּעל “תּכלית”, משורר בּעל הסתּכּלות. הוא לא ידע את תּענוגות השעשועים בּצורה, בּחרוז ובניב. אין הוא רץ להעשיר בּלהטי־חוץ וברקי־רגע. מימי ילדותו חי בו משהו אַחר – לא הוא, ובצורה אַחרת – והוא החותם בּחותמו הזר והמופלא את כּל ילדי־רוחו. על הכּל מרחפת רוח של עולם־ולא־זה, של חיים־ולא־אלה. בּסיבּיר מקום שם בּלה שנות־חיים אחדות, נתגבּש הדבר עוד יותר, גברה ועמקה הכּרת־השבי של נשמת־האָדם. הוא וגם שירו נעשו סיבּיריים. כּל־העולם – כּלא לאָדָם. גופו הוא – כּלא לנשמתו. כּמה הפכים בּעולם! ליוויק אוהב בּיותר – אוהב ומצליח – לתאר מלחמת היצרים שבּפנים. יש ואחד עולה – ואָנו רואים חיי־חלק של האָדם. אחד מת – והאָדם כּולו נשאַר חי. וכן שומע המשורר אחרי מותו נכנסים אל בּיתו ושואלים: האם עדיין לייוויק פּה? ובעת־בּיתו משיבה: לא, עתּה אין עוד לייוויק פּה! – והוא שומע ומחשה. הוא – הרחוק־הקרוב, זה שיש כּאן – ואינו כאן.

בּ"הגולם" העמיק לייוויק את דברי יצירתו. המלחמות והמהפּכות של השנים האַחרונות גרמו לבישול הכּח. חרדת הזמן נשקפת מתּוך העמודים.

“הגולם” – סמל הכּח הסמוי והפּראי. הוא בא לעולם לשם גאולה ופדות. המהר"ל מפּראג, זה שכּולו איש־הרוח, רוצה להושיע לעמו – עדיין אין זו גאולה אַחרונה – והוא יוצר את הגולם. הגולם – סמל הכּח החמרי הגס – ועתּה אין אַחר יכול להושיע. עזרת־השעה – בּכח האגרוף. שעת משיח בּן ־דוד לא הגיעה עדיין; וכשבּאים שני העניים, אחד זקן ואחד צעיר, הוא המשיח האמתּי – לחורבה, למגדל המחומש, בּא המהר"ל ומגרש אותם: הלאָה גשו! עוד לא הגיעה שעתּו של הצעיר המובל בּידי הזקן. “מה לכם פּה ומי לכם פּה? ומי זה קראכם הנה לבוא?” – שואל מהר"ל. הצעיר פּצוע ועיף. והוא ישן. והרבּי מגרש. הזקן מתחנן: מנדודים ארוכּים בּאנו. עיפנו. כמה עיף זה הרחים! תּן לו – וינוח. “כּמה תערב עליו שנתו. אַל תּעירו”. אַך אין רחמים בּדין. המהר"ל, זה הזקן קטן־הקומה והצנום, נעשה אַכזר. בּזמן זה ניצוצי־רציחה בּעיניו. מי שיצר את הגולם לעולם, מי שהביא את כּח־החומר לחורבה – הוא יודע להיות בּשעות אלה אַחר. ושני העניים קמים – והולכים, הולכים – ואינם מרחיקים. מאחורי העיר, בּשדה המוביל למרחק, ישבו שוב לנוח אכולי־עיפות. שוב בּא המהר"ל ורועד מרוגז: העודכם פּה? המעט לצוות לכם פּעם? ושוב מתחנן הזקן: אַל־נא תרגז. לילה אַחרון נלון פּה – ונעבור – אַף לא רגע עוד, אַף לא רגע יותר! – מזרז אותם הרב. והזקן עונה: ארוכה ואפלה הדרך

וכאן – פּותח הרב את לבּו:

אַל תספּר, אַל תשיח על אפלה

ואַל תעורר רחמים בלב.

ממי תבקש רחמים – ועל מי?

עלי? – המעט לך שאני

מחניק תוכי בכיי העולה ובוקע!

---

ואני כורע לפניו ומתחנן: רחם, רחם־נא!

אַל תספּר על אפלה… אַך למה־זה הבאתו עד־הלום?

בּמה יכול זה להושיע לנו עתּה – והעולם לא גלה עדיין את כּל רשעותו, עוד לא תמו הענשים. עוד לא עברה החרב החדה על צוארי כולנו: הנה, ראה, צוארי והוא לא שחוט עוד, הנה ראה את גופי ולא אוכּל עוד. והוא קורא לזקן:

קחהו נא וברח,

אַל תתן רעל פּחדנו בתוך לבבו.

ומה הדרך נצא בה לקראתו.

וכל הדרכים מלאות דם חללים

והכל צועדים על חודי רמחים.

ומי ישורר לו את שיר התהילה?

צואר קדוש שלא נשחט כולו?

ומי יפתח לו השערים?

ידי רוצח המגואָלות בדם?

ומי יאיר עליו, מי יגיה אורו?

האם שלהבת זו של נחלות בתים שרופים?

ילך־נא, הוא מוכרח. אין לו מקום בגבולנו.

משום שאינו יכול לקפּוץ יד ואגרוף ולהכּות מכּות־רצח. לשפּוך דם לא יוכל, “שן תּחת שן, עין תּחת עין, ראש תּחת ראש” לא ידוע לו. אינו יכול. ואם הוא רוצה, אין אָנכי רוצה. הוא יהיה האַחרון. ועתּה? – אַחר יש בּרשותי, הוא היחיד. בּן־האופל. הוא רשאי להיות אַפל. הוא רשאי לשפּוך דם. דם תחת דם. אין העולם ראוי לעונש אַחר. ואָנו – למגן ומושיע אַחר… הוא מושיענו עתּה.

זו תעודת הגולם ולשם־כּך נוצר. בּמקום שיש סכּנה לישראל וצריך להושיע – לשם נשלח הגולם. בּערב־פּסח התנכּל הכּומר תּדיאוש בּנפש הקהלה היהודית ויפרוש רשת לרגלה: שני בקבּוקי דם. והגולם הקדים רפואָה למכּה; למערה אפלה ומלאת רוחות ושדים בּא שליח המהר"ל וימצא את הבּקבּוקים; העביר את רוע הגזירה. תּדיאוש נוצח הפּעם. אולם דוקא כאן, בּנקודת המרכּז של הפּואימה, בּרגע הלוהט והסוער בּאָה ההתערפּלות. השתּררו דמדומים. לייוויק לא כוון את צעדיו דוקא לכאן. הוא לא רצה לספּר לנו מעשה בּגזירה שנתבּטלה בּנס. כּאן מצא לו רק משען פּסיכולוגי ואמנותי לחזון לבבו.

יש הרבה יכולת בּספר, אַך גדולה ממנה היא השאיפה וההרגשה הסמויה; מן הדף הראשון ועד האַחרון אָנו מרגישים בּיד הפּלאית שנחה עלינו ומנחה אותנו בּאפלת־מערות וסערות־ליל, חרבות־אימה ומרחקי־סתר. מלבד הפּרק האַחרון, הנקרא בּשם “השליחות האַחרונה”, אין כּמעט מצבע המקום והזמן; ניכּר, שפּראג אינה כאן מן הענין כּלל, שהעובדות ההיסטוריות והסוד ההיסטורי אין להם כּל ערך לעומת פּרובּלימת ההווה, ששעבּדה את לבּו. ואין פּלא, שדמותו הטראגית של הרב מפּראג שובה את לבּנו בּיסורי־הנפש העמוקים שלו. והם לאו דוקא יסורי רב ויסורי עבר. כּאן יש גם מגודל היוצר וגם מרפיון היאוש. הפּתּוס הגדול של היוצר והמאמין מתערפּל רגע – ובאים דברי חקירה יבשה, חקירה בּת־הכּפירה. בּתמונה הראשונה, ששמה “למד”, אנו רואים את מהר"ל עומד על שפת הנהר שמאחורי העיר ועושה בּחמר: את “הגולם” הוא עושה. אולם בּתוך מעשה־פלא זה, מעשה־יצירה, בּא צל הספק. אין היציר רוצה לצאת לאור העולם והוא מתחנן ליוצרו: חדל! אַל־תּקחני ממנוחתי ואַל־נא תבראני! טוב היות אינו־נראה ואינו־נשמע ואינו־קיים. קשים חבלי לידה. – וכוונת־היוצר הזכּה מתקדרת. מתּוך פּחד ואמרות־יראָה נתן פּנימה בּלב ההולך ונוצר. “האָח, לא עמדתּי בנסיוני ולא שמרתּי על לבּי מן העצב, מן הצער ומן הרחמים”. האנושיות הטיפּוסית הזאת היא היא המחסרת קימעה מדמותו של הרב היוצר – אולם יחד עם זה מקרבים נדנודי־נפש אלה את האָדם הגדול אל לבּנו. התּעיות והטעויות האלה יקרות, מכאיבות ומציתות אש־געגועים בּנפש. מכּאן הפּירושים השונים לדמותו, האורות השונים והרבּים השונים ממנו. יש רואים בּו סמל האָמן היוצר. הוא נלחם מלחמת הגבּוש בּחומר. החומר קשה ואינו ניתּן לגבּוש, אינו אָץ לקבּל צורה, נרדם בּחשק בּזרועות האפס; בּא היוצר ורודה אותו מנבכי התּחיה והדומיה ומרדה אותו לצורות אנוש, לצורות חוש וראיה. הוא היוצר והוא המושל; ופתאום יש ונהפך הגלגל; מלך נעשה עבד. יוצר הולך שבי לפני יצורו. בּ"גולם" מתעוררים אורות מאופל וכחות מתּהום והם המכניעים את יוצרם. בּפּרק השמיני והאַחרון, “השליחות האַחרונה”, יש תּמונה נפלאָה ומיוחדת בּמינה: הגולם יוסל חוטב־עצים שוכב בּפרוזדור בּית־הכּנסת בּערב־שבּת עם חשכה. היהודים מקבּלים פּני שבּת. הגולם מלא את שליחותו, ועתּה שאלת הוויתו וקיומו תּלויה. עוד תּוססים קרבּו כחות־הפּלא הנסתּרים, שהביאו אותו לידי מלוי־השליחות ושבּעזרתם הושיע את ישראל, ואי־מנוחה מיוחדת, לא־אנושית, מחלחלת בּו. כּעין שגעון שלפני גסיסה. והוא מצווה להוציא אליו את הרב; מבּית־הכּנסת אל הפּרוזדור. הוא מצווה, כּי אותם הכּחות, שבּהם נצח את שונאי ישראל הם שמתעוררים בּו גם כלפּי אדוניו; כּאילו מתקיים חלום התּלמיד של מהר"ל, כּאילו מתקיים דבר הדמות של הגולם בּטרם הבּראו… הוא מרגיש, שעבר זמנו ואין לרב עוד צורך בּו – וצערו האלם והגלמי נוקב עד התּהום. אַל תּלך מכּאן, אל תּעזבני, מתחנן הגולם לרבּי. שם עומדים יהודים מתפּללים ומחכּים לי, – אומר הרבּי, – למה תעצרני והוא משיב: אתּי היה, אתּי, אַל תּשוב עוד אליהם. הרב נותן לו חופש גמור. לך־לך. – לאָן? וגורל חיי הן בּידך הוא. ידך עלי, ואַתּה אינך אתּי. אתּה אינך אתּי. – עדה שלמה של יהודים עומדת ומחכּה לי, ואני מצווה לך: השאר פּה, עמדי. והוא מרים את ידו על יוצרו. התגבּר מהר"ל, נעץ בּו מבּטו, ובא לבית־הכּנסת, פּנימה. נתעוררו כחות האופל בּגולם, ויצא לפראג בּגרזנו… כּאן היהודים עומדים בּאמצע “מזמור שיר ליום השבּת”, ושם, בּרחובות העיר, רץ הגולם ומכּה על ימין ועל שמאל. הוא, המושיע, הורג בּמוּשעים. וכשהביאו אותו לפני הרבּי, אָמר לו שוב: אַתּה היה אתּי. שבוי באגרופך? והוא באַחת: אַתּה היה אתּי. ממעמקי ישותו הגלמית עולה קול תּחנונים: אלי, אלי, למה עזבתּני? והוא מאַיים: אם לא אתּי תהיה, אחזור שוב.

נתפּס הרב. נכנע היוצר לפני יצורו. שוב אין לו גאולה הוא יצרו לשם הצלה, ונמצא כי בשלו נשפך דם עמו. עתּה הוא שבוי. מובדל מאחיו הוא עומד בּרשות הגולם, העורג ליוצרו – ושם, בּפנים, עומד הקהל ומתפּלל “מזמור שיר ליום השבּת”.

כּל העמודים האלה ספוגים רוח תּעיה ותהיה מיוחדת. הרגשת־כּאב רבּה וצורבת. פּה הרגשת אדנות ועבדות, פּה גדלות ואפסות. זה הגבול שבּין היש ובין החדלון. וצפּיה. וראיה בּאופל. אין צורך, כּמובן, לפרש את הכּל, למצוא דוקא את הבּיאור הנכון לסמלים העולים פּה. הבּיאור והבּירור יביאו לידי האפלה והקטנה. לדברים אלה יפה הערפּליות המקסימה והמגרה. סגנונו הוודאי של לייוויק הוא הפּתרון והוא התּשובה. הדיאַלוג שלו מלא כּח־הוכחה, לא מליצי, כּמעט הכרחי, והערפּּליות, לא בלשון, לא בהרצאָה, אַף לא בצירופים היא, אלא בעצם הדבר, בּהופעות הפּנימיות והכּמוסות של היצירה. אין ספק, שבּ"גולם" יש סבך, יש התאַחזות והצטנפות שקשה לפתחה, אולם אין צורך לפתחה. המקומות היותר יפים – הם גם היותר קשים, אַף־על־פּי שהם קלים לקריאָה. הקושי הזה מוסיף חן ואינו גורע לגמרי מההנאָה האסתּיטית, הבּאָה מתּוך קריאָה. הריתּמוס הפּנימי שבּספר אחד הוא, ונאמן לנשמתו, נאמן לעצמו. והוא המנצח על הכּל, הוא המשרה משלמותו ורינתו הפּנימית על הקורא.

ב

כּחה של הפּאימה הוא דרמתּי ולא ספּורי. ומשום־כּך אין ספּור המעשה תּופס בּה מקום חשוב בּיותר. כּפי שנאמר, לא הספּור עיקר למשורר, ואין צורך לומר ההיסטוריה, אלא הגלוי האינטואיטיבי של מאורעות העולם כּפי שהם הולכים ובאים; כּאן מושלת האידיאה, היא האידיאה של הגאולה. והיא המאירה באורה את כּל השבילים האפלים של הפּואימה. בּפרקים אחדים בּ"העניים" “לא־קרואים”, “התגלויות” ו"במערה" – יש משום גלוי־חזון. אפשר שאין הם הכרחיים לפואימה בּאשר היא, אולם הם מרחיבים ומעמיקים את הדבר. השיחות שבּין המהר"ל והגולם, אשר בּהן בּא לידי בטוי תּפקידו של זה וכחו, דברי תנחום, “שר החורבה”, התגלות הגולם בּחורבה בּליל־הסער, התגלות ה"אינו־נראה" – כּל אלה הם דברים מיוחדים־בּיפים. הדמיון העשיר של המשורר התלכּד כּאן עם הצמאון הרב לגאולה, גאולת ישראל וגאולת העולם.

המשורר, האוהב את הכּפילות שבּהופעות החיים, את שעת־הדמדומים השמה גבול בּין יום ללילה, הזמין יחד כּחות־אור וכחות־אופל. לאור הופעות חדשות תּתפּצל ותפּול קליפּת הישנות. גם הגולם מופיע לא פעם בּצורה אַחרת, בּלבוש אור, מאיר ומזהיר. בּשעת התגלותו הגדולה שבּמגדל המחומש הוא מדבּר דברים לא־שערנום; סר הגולם ובא “אינו־נראה”. וכשבּא תּנחום, שר החורבה, זה המשוגע וסמל האנושות המטורפת, הוא מכּיר בּגולם שנעשה לאַחר, הגולם מואס בּגופו וגופניותו. נדון אני לשכּב פּה, – שוכב ופניו למטה, – איני רוצה יותר! הוא בוחל בּבשרו, בּעיני־הזכוכיות הגלמיות ובלשון־האלם האפלה שלו. בּין יום ולילה הוא מתגלגל ורוצה לצאת את־עצמו, לחרוג ממיצר הגבולות, שהושם בּהם, ולצאת אל מרחקים. שואל אותו תּנחום: מי אַתּה? אמור! האינך אחד מסודותיו האפלים של המגדל? והגולם משיב: “סוד האור אני ולא סוד האפלה”. אפשר שלא תמיד כּן, אך עתּה נתגלה בו כּח האור. ובכח אור זה הוא רואה ומגלה את כּל תּהומות־האפלה וקולות ממרחקים ישמע. תּנחום מתגבּר על פּחדו, שהפּילו לאָרץ, ונושא עיניו להסתּכּל בּמדבּר בּו, ומתּוך יראַת־מות הוא נופל שוב לאָרץ, כּובש את פּניו בּקרקע וקורא: לא הוא, כּי אם אַחר! אַחר ולא הוא! מואָר הוא ומקרין ופניו פני אש! אור גדול מופיע בּאותה שעה, הלא הוא אורו של ה"אינו־נראה". הגולם מטהר, מזדכּך; כּחו של גואל התחיל מפכּה בו, כּח נעלה. וכשבּאות שתּי הנשים המבוהלות, – הרבּנית ודבורה’לה. – אל המגדל לבקש את הרב, והן עצמן תּועות וקוראות לעזרה, מתגלה להן הגולם, המואָר בּאור ה"אינו־נראה" ואומר: למה־זה צעקתּן כּכה, ואני הן בּא לגאול, להציל ולהוציאכן. על כּנפי־הרוח בּאָה אלי קריאַתכן להציל, וממרחקים רחוקים ראיתי אתכן בּאות. פסיעה אַחת – וכל הדרכים יקפּצו לקראתי. האופל נפוץ, סר ויהי לאור בּעיני. ו"כל שידי תגע בּו, נעשה שקוף, בּהיר. וידי המושטות מגיעות מקצה העולם ועד קצהו"…

כּאן דמדומי מצב טראגי. כּח גדול ומלא־אור נתגלה בעצם הלילה הסוער והאָפל בּחורבתנו, אולם לידי גלוי גמור לא בא, לידי נצחון לא הביא. איזו גורליות מרה וחותכת יש בּעומק כל הדברים, האמורים־ואינם־אמורים, העשויים־ואינם־עשויים; גורליות מכבּידה ומעיקה; נלחם החושך בּאור נלחם הגשם בּרוח, ואין מנצח ואין מנוצח. ואין אור ואין אופל, ואין ראשית ואין תּכלית. פּרי עליות וירידות, היא כל היצירה הזאת. מה יש להגיד? כּלום נתבּרר דבר? כּלום השגנו מה? מי המושל עתּה? מי המנצח? אין יודע. בּרורה רק ההאבקות הגדולה שבּעומק ההוויה – שם בּמגדלים אפלים, שם בּחורבות ישנות. וגם זה ברור: לא הגיעה שעה אחרונה, שעת הגאולה לא בָאָה. הצעיר, המלא מדווים ופצעים, התגלה פעם בּחורבה, כּשהוא מובל בּידי זקן מנוסה (אליהו) והוא גורש משם. עיף ומדוכּא היה מוכרח ללכת. לא הגיעה שעתּו. אין שומע עוד לקולו. זר ונכרי הוא במחננו:

אין איש יוצא עוד לקראתי

לא בבכי ותרועת חג.

לילה רד על כל; אפלה

דרך בואך לפראג.

כּך מתאונן “העני הצעיר”. אין תּקנה. שעתּו לא באָה. לא הוכשר הדור. אולם זה הגלמי והגס – בּאה שעתּו? לו זכינו? גם הוא לא ישלים את מלאכתּו. קללה רובצת. רוח אפסות מגיע מפּעם לפעם לאַפּנו. בּתמונה המוזרה והערפּלית ש"בּמערה" מסתּבכת הפּקעת עד למאד. שם מזדמנים כּל אלה שאין ממש בּהם, פּועלים כּחות שלא מעולם זה. כּאן כּאילו נהרסו צורות החומר. וההיוליות עצמה הופיעה. יש מילודיות משרה־עצב בּכל הדברים. איזה רינה מתוקה־עצובה עוברת בדברים, שאינם בּרורים בּהגיונם החיצוני והאַרצי, ומורגשים לאינסטינקט הטמיר שבּנו. שם מזדמנים כּל כּחות הסתר – רוחות השאול, דרי־מטה, העני הזקן והצעיר, האיש עם הצלב, הגולם ודמותו השאול, דרי־מטה, העני הזקן והצעיר, האיש, האיש עם הצלב, הגולם ודמותו של מהר"ל. ובמקום שכּל אלה ישנם, אין אַף משיח אחר, אַף אחד שדבר האמונה הגדולה יבער כּאש בּעצמותיו ויבעיר גם את לבּנו. מופיעים דרי־מטה ובידיהם נרות שלא כבו, סובבים בּמעגל חרש־חרש מסביב לבקבּוקי הדם, שהגולם מבקש אותם. הגולם כּאילו שכח את שליחותו, והשלל, בּקבּוקי־הדם, אינו עוד בּרשותו. בוססים דרי־שאול בּמעגל ושרים: “משנתנו קמים אָנו, את הקץ לקרב בּאנו”. בּידיהם נרות כּבים והם מחכּים למשיחים שיבואו – אָז יכבּו הנרות. הם ינצחו את הבּאים. אומר האחד: אחד (והוא הגולם) עומד זה מכּבר ו/שומע לשירנו. עומד הוא ומבּיט בּכּל, ולא ידע מי ומה… הוא את שליחותו לא גמר, וכבר חדל מלכת. הבּקבּוקים כּל־כּך קרובים, והוא את ידו לא הושיט. אָז יודעים בּני השאול, שהוא ימות, ימות, ימות. אַחר־כּך בּא העני הצעיר, מישהו דחף אותו לכאן, וגם הוא נכבּש בּאופל; יודע הוא, שבּא לכאן על־מנת שלא לצאת. כּאן התּחתּית וכאן האַחרית. אותו כח, שכּבש את הגולם והפסיק את שליחותו, דחף גם אותו לכאן, והוא מכּיר בזה. יכּבש כּאבו הגדול בּאבן, והוא ינחם את ־עצמו

בּמכאובו האָנוש והאַחרון. ובשעה אַחרונה זו, שבּה יתּם הכּל, שבּה ישתּרר

האפס, הוא קורא לחבריו הגולם ונושא־הצלב. שלשה שהם אחד. – אַיכם? ענוני. שלשה אָנו, שלשה, נקרב חד אל אחד ונחדש את בּריתנו. העולם לחוּד ואָנו לחוד, ובינינו – אָין. שגעון מופתים אַחרונים הוא רק ישמרנו. אַיה אַתּה, מוצלב? אָנו נכרות בּרית של שלום; בּרית של שלום מעתּה ועד עולם. ואַיה אַתּה, גולם? נענה הגולם, דומים דבריהם. דברי הצעיר – דברי הגולם, ודברי הגולם – דבריו. בּא נושא־הצלב וגם הוא כּמוהם. גם דבריו כּדבריהם. אומר הגולם: פה אשאר לעולם ועד. אומר הצעיר: קח גם אותי. גם אני אשאר פּה. וכן השלישי. כּולם־כּולם ישארו פה. שואל הגולם לצעיר: עודך חובש את פּצעיך? כּן עודי חובש את פּצעי ־ פוי, ריח רקב יעל מאתּך! כּן, ריח רקב יעל ממני. ולנושא־הצלב ישאַל: עודך נושא את הצלב? – כּן ריח מות אני נותן. מודים בּכּל. אלה הם הגואלים, וזולתם אין עוד איש, וזולתם אין עוד כּל.

נצחו רוחות המערה, נצחו רוחות השאול, והם את שירת האַחרית ישירו; רוקדים הם ושרים; הקף הקף והקפה, שרים הם על שבר גואלים: סוף־כּל־סוף הגעתּם הנה, נוחו עתּה! את משא־עולכם הבאתם, – ומה עוד תּוכלו להביא? בּדם ההרוגים הם נמשחים למלכותם, והם, רוחות התּופת, כּנתינים נאמנים, מקיפים אותם ושרים עליהם, וכל זה בּלי שכר…

כּמה מן הלעג לאַפסותם של הגואלים!

אין לשיר עוד, אין לשורר.

מונח צלב ואין לשאתו.

השלשלת לא תצלצל,

והגרזן – לא להכות

אָנו שרים את שיר האפס.

שיר האפס עולה במערה; כּאן נתגלה קלונם של המשיחים. בּמקום גדלות ותפארת – רמה ותולעה. לחנם חכּו להם, לשוא קוו לבואָם תּמימים וענווים היו בכח האמונה שנים ותקופות; ולוא הציצו עתּה לתהום זו, שבּה נזדמנו משיחינו, היו נקפּאים מיאוש. גם דרי־שאול אומרים: שרים אָנו שיר שגעון. שיר האפס. שיר שגעון שיר כּליון. שם בתּחתּיות, נתגלה הסוף. אולם המשורר לא עמד פּה. שוב הופיעה הדמות החיובית והמאירה של מהר"ל. כּאן כּאילו נתפּכחה הכּרתו הנרדמת והרואה של המשורר. הגיע לנקודת הקפּאון, ויתעורר, ויעורר. בּא הרבּי. הראָה על הבּקבּוקים. בּכל־זאת עשה הגולם את השליחות האַחת, הפּרטית והרגעית. אָמנם הגאולה לא באָה – אַך גם האפסות לא נצחה. גז החזון. גם הגולם שב להוויתו הטבעית והנראית; הוא מלא את מצוות אדונו, מפקדו.

דומה שלייוויק לא פתר את השאלות, לא פתּח את הפּקעת. כאן נתרכּז כּל החזון בּהופעות כּשהן לעצמן. הסבּוך כּשלעצמו, הוא שעניין אותו יותר מכּל. אין־הסופיות של יסורי אנוש ואומה היא ששעבּדה אותו אליה. המצע ההיסטורי והיסוד האגדי נתאַחזו בקצף המאורעות של שנות־החורבּן האַחרונות, והם הולידו את החזון הטראגי של געגועי האנושות לגאולה. חסרה השלמות – וטוב שחסרה השלמות. הגמגום הפּנימי מעיד על הרגשה בּת החזון. עם כּל המוסיקאליות שבּפואימה יש בּה הרבּה מן האלם, מן הבּלתּי־מובּע. בּהרבּה מקומות קשה לתפּוס את הקשר, את היסוד הבּריא, והקורא שואל ותמה: מה לשורות אלה כאן, מה פירושן? אולם כּסהרורי מהלך עלינו המשורר רוח אַחרת. הוא עצמו אָחוז בּרשת אורות וצללים, שבוי בקסמי־חזון ואת הצלילים האלה הוא פולט מן המיתרים הרוטטים.

משורר בּעל ראיה עמוקה והרגשה דקה כּתב את היצירה הזאת רבּת־הצלילים ושופעת הגוונים. הרבּה נקודות אחיזה בה לדמיון ולא לחנם רואה בה כּל אחד ענין אַחר. חזון הגאולה, נצרות ויהדות, רוח וחומר, יוצר ויצר, וגומר – כּל אלה ישנם שם. הנפש המסתּכּלת והסובלת לא יכלה בּפּעם הראשונה להבדיל בּין יסוד ליסוד, לא יכלה לבור את “הבּרי” מן ה"שמא", ואָנו רואים ערפּליות מרדימה, ססגוניות יתרה ולחש־נפש רותת.

אַך למרות שפע השבילים שבּספר, יש להכּיר בּדרך אַחת וודאית, זו דרך ההכּרה האנושית, השואפת לטהרה, לגאולה ולעליה.