כשפניתי רשמית ביום 1 אפריל לשנת 1917 לה' סטפן פישון, קודם להצהרת בלפור, בנוגע לתביעותינו הציוניות הפוליטיות, בשביל השגת הסכמת ממשלת הריפובליקה הצרפתית, אשר בלעדיה מן הנמנע היה להשיג את הצהרת בלפור, בזמן שה' פישון היה שר החוץ של הריפובליקיה בקבינט, שבראשו עמד אז ה' אלכסנדר ריבו, נזדמן הדבר, לטובת העניין שעסקתי בו, שלא הייתי זר לו מכבר. ההיכרות הראשונה ביני ובין המנוח, נעשתה כבר בשנת 1887, זאת אומרת תשע ועשרים שנה קודם לזה, ואיש הביניים, שעל ידו התוודענו, היה המנוח איזידור ליב, שהיה אז המזכיר הראשי של חברת כל ישראל חברים. האיש המצויין הזה, אוהב עמו ותורתו וקורא תמידי של הספרות והעתונות העברית החדשה, ובכללה גם של ספרי ומאמרי, עמד בקשרי חליפות מכתבים עמדי במשך שנים רבות מקודם, ומדי ביקרתי בפאריס, נשא ונתן עמי בנוגע למצב אחינו בארץ מושבי אז, וגם בנוגע להרבה שאלות ספרותיות והיסטוריות, שהיה מובהק ובקי בהן. היינו יוצאים ונכנסים יחד במשך ירחי מספר, שעשיתי בפאריס – בבתיהם של הרב הגדול המנוח צדוק הכהן, ושל העסקן היהודי המפואר, ה' נארסיס לוון; גם נפגשנו עם כמה סופרים ונואמים ושרי מדינה נוצרים, ואז התוודעתי בפעם הראשונה עם קלימנסו, ועם פישון, ושניהם התעניינו מאוד לשמוע על דבר מצב היהודים באירופה המזרחית.

ה' פישון עשה אז עלי רושם של ריפובליקאני נלהב, קיצוני, לוחם בכל עוז כנגד החזרת העטרה ליושנה בצרפת, ומתנגד מוחלט לצורת ממשלה מונארכית גם מחוץ לצרפת. הוא היה אז אחד החלוצים במלחמה העצומה בין הממשלה והכנסיה הקאתולית, ועמל ויגע הרבה לעשות רווח בין הדבקים האלה. המדינאים היהודים הצרפתית היו אז הרבה יותר מתונים וזהירים והיו מפקפקים וחוששים לעשות פירוד גמור, והיו נוטים הרבה יותר לוויתורים והנחות, לא רק מפני שפחדו לקיום מוסד הקונסיסטואר הישראלי, אשר גם עליו “עברה כוס”; אלא גם סרבו להקניט את המפלגות הקתוליות העצומות, שמא תתלינה (כאשר גם עשו אחר כך) את הקולר בצוארי “הגודרים החפשים והיהדות”, כמו שהמימרה היתה מהלכת אז בציבור. פישון היה אז אחד הלוחמים הקנאים ואי-הפשרנים, לא רק בעתונות הפאריזית, ועל בימת נואמי הציבור בשער, אך גם בעיריה הפאריזית ובית הנבחרים, ששם ישב בתור נבחר חשוב ודברן נלהב, בא כוח הדיפרטמנט של הסיינה.

תפקידו הרפובליקני-הקיצוני של פישון נתפתח ונתרחב מאד, כשעלה על שמי צרפת אותו הענן של הטעאה המונית רומנטית ריאקציונית ופולחנית אישית, שקראו לה: בולאנז’יות – מין עבודה זרה, במקצת נימוקיה היטלרית, משיחיות כוזבת, ריקנית, מקשקשת בפראזות דימגוגיות לביטול הקונסטיטוציה ולהלהבת דמיון האוכלוסין על ידי הזייה מיליטריסטית ומעשי להטים ואחיזת עיניים, עם הרבה מלים מפוצצות אנטישמיות. אם לא הצליח שגעון ארעי ההוא להחריב את הריפובליקה, ולהכניסה לערבוביה של הרפתקאות מלחמתיות מחוץ, ובהלה ותוהו בפנים,- זאת היתה, הודות לבגרות המדינאית ולשכל הבריא של רוב הצרפתים, וגם הודות ליחידי סגולה, בעלי מרץ, שעמדו בפרץ, כשהשעה היתה צריכה לכך, ואחד מאלה שהצילו את צרפת מהפגע הרע הזה היה פישון.

עמדתי אז על בורייה של שאלה זו, בתכונתי ובנימוסי העתונאי, ולמדתי הרבה מפיו של ה' פישון וחבריו. הבולאנז’יות לא נסגרה בלי להשאיר שאור תוסס באנטישמיות של דרימון וסיעתו ובלבול דרייפוס וכו' וכו', אבל התנועה בעצמה בתור תנועה מדינאית נמחתה כעב. אך הזקנים בצרפת הם מוכשרים להעריך כראוי את ערכו של פישון בתור מחריב האגדה הבולאנז’ית, שהיתה מסוכנת בשעתה, דוגמת ה“רייך השלישי” וכותנות החום וצלב החח. ה“סוס הלבן”, שעליו רכב הגינירל בולאנז’ה היה במשך תקופה ידועה, סמל הקנאה וריקלמה שגעונית להוליך שולל המונים המונים. הסוס גם רוכבו הופלו, לאושר צרפת, בתהום הנשיה.

בשביל זה בלבד, ואילו גם לא עלה פישון אחר כך למעלת שר החוץ, ואילו גם לא “עמד בין ההדסים” לאפשר את הצהרת בלפור, ראוי והגון היה פישון להיזכר לכבוד.

עברו שנים רבות מזמן הבולאנז’יאדה ופירוד הכנסיה מהממשלה. רגיל הייתי ללכת בכל שנה לפאריס, אבל את פישון לא ראיתי. בש' 1893 הוכרע – לאשרו – במלחמת הבחירות; ואז נכנס לכהונות הממשלה, הרחק מהיריד המדינאי והשוק העתונאי של פאריס. בש' 1894 נתמנה לפקיד ראשי בפורט-או-פרינס, משם הועתק לריו-די-ז’אנירו בברזיליה, ובש' 1897 נתמנה לציר צרפת בפיקין בירת סין. הפרק האחרון הזה היה הפרק של גבורה בחייו של הריפובליקני הזה. הימים ימי מרידת הבוקסרים בסין, בעת אשר סערת חמת המון העם יצאה כנגד בני הנכר. צירי הממשלות הנכריות ישבו אז “אל עקרבים”, ובמשך עידן ועידנים לא יכלו לצאת מפתח ביתם וחוצה. איש מצירי אירופה לא הצטיין במידה כל כך מופלגת של עוז-נפש וכוח הסבל והתמדה וזריזות כפישון. הוא היה מופת לכל חבריו. במשך ימי המצור, בשנת 1900, בשעה שחייו היו תלויים לו מנגד, שקד לרשום את כל הקורות אותו בספר זכרון. ספר הזכרון הזה יצא לאור אחר כך בפאריס יחד עם הדין וחשבון הרשמי שלו. ביחוד עשה הספר הזה רושם על אלה שזכרוהו מכבר בתור לוחם סוער ונוטה למרידה.

כששב מן ההפכה הסינית לפאריס, קדמהו הקונסרבאטיבי הקנאי, מוריס באריס, בכבוד ובחיבה, בתור “פישון חדש”. כהרבה מהמדינאים הצרפתים, שהתחילו בסופה ובסערה ראדיקאלית מרדנית, ואחר כך לרגל העבודה והניסיונות, נעשו מתונים – כוויוויאני, כמילראן, וכאלברט תומא ואחרים – גם פישון הסתגל אל הסביבה וצירף את הפיקחות המדינאית אל ההתלהבות הראדיקלית. אמרו עליו, שדעתו נצטללה ונזדככה בתוך כור המאורעות. מאליו מובן, שהשינוי הזה עורר כנגדו את חמת הצעירים. לפי גירסתם של הללו – פישון “נתקלקל”. זכרו לו, שפעם אחת בימי נעוריו, בהיותו עוד “פטיש כל הארץ” בעיריה הפאריסאית, הציע להקים אנדרטת-זכרון לחילות הקומונה. “חטאות נעורים” כאלה מצויות היו אצל גדולי צרפת.

בשנת 1906 שלחתהו ממשלת צרפת בתור ריזידנט ראשי, זאת אומרת נציב לטוניס. באותה שנה, סמוך למינוי זה, ואחרי אשר פישון כבר שימש שם בכהונתו במשך איזה זמן, הייתי בפאריס, ונקריתי להיפגש שם עם “חכם” העדה היהודיה מספאקס בטוניס, שבא לפאריס בדבר סידור הקהילות ביחס לממשלה. הציר הזה לא הצליח בשליחותו, ויפצר בי לתת לו מכתב המלצה אל הנציב בטוניס, ואחרי חקרי את הענין, אשר גם הרבנים בפאריס טיפלו בו, נתתי לו את המכתב הדרוש, וכעבור איזה זמן קיבלתי מטוניס מכתב תודה עם הרבה חתימות וצעצועים – והוא שמור עדיין בארכיוני – וממנו נודע לי, שהנציב מלא את הבקשה, ובכלל עשה הרבה טובות בזמן כהונתו ליהודי טוניס.