הרובע היהודי בעיר העתיקה, שהצטמצם קצת מאז ימי המהומות הראשונים, עקב הקרבות עם הערבים, היה מוקף שטח הפקר קטן: משני צדדים הבדילו בינו משכנות הערבים, מצד שלישי בתי ארמנים והר ציון, וכפר השילוח מן הצד הרביעי. היתה זו מין מלכודת קטנה ומסוגרת בשטח של 200 x 200 מ'. על פני שטח ההפקר היו מפוזרות עמדות של הצבא הבריטי, שמפעם לפעם ירה לעבר עמדותינו ולתוך הרחובות.

ב-13 במאי, ב-5.45 בערב, יצאו לפתע כל החיילים האנגלים את העיר העתיקה. כוחותינו, שהיו מוכנים לכך בימים האחרונים, החלו מתקדמים לעבר העמדות שנעזבו ע"י הצבא, ובמשך מספר שעות הצליחו לחדור לכל העמדות. התנגדות הערבים הנמצאים בעברם השני של שטחי ההפקר היתה קטנה ביותר, וכן לא נמצא כל מוקש בעמדות שנעזבו (חששנו שהאנגלים מיקשו את העמדות לפני שנעזבו). הניצחון היה, איפוא, שלם באותו ערב, ומצב הרוחות היה יכול להיות מרומם, לולא השמיע לנו הרדיו את בשורות איוב הראשונות מכפר עציון.

אך גם נצחוננו היה זמני בלבד: לא היו בעיר העתיקה חיילים במידה מספקת, בכדי להחזיק בכל העמדות החדשות שנתפשו ולהמשיך בכיבוש. כמו כן היתה עמדה אחת בתוך כנסיה ארמנית – והנוצרים מחו על כך; עמדה זו נעזבה מתוך הבטחה שלא תינתן דריסת רגל לערבים לתוכה. אך גורלה של הבטחה זו היה כגורל כל ההבטחות שניתנו לנו, ועמדה זו גרמה לנו צרות רבות, ביחוד בימים הראשונים. מתוכה התקיפו אותנו קשות, ופעם אחת (ב-16 במאי), התפרצו ממנה הערבים לתוך השטח היהודי, ושרפו בתים. באותו זמן היו פלישות ולחץ מכל העברים והעמדות התחילו להתמוטט. היו מן המפקדים שנבהלו והחלו לחשוב על כניעה, אך מן העיר הזהירו, כי כניעה פירושה אבדון, וכי כולנו עלולים להישחט. ואכן, אז טרם הגיעו צבאות הלגיון לעיר העתיקה, ולו נכנענו לערבים המקומיים – ספק גדול אם מישהו מאיתנו היה זוכה להישאר בחיים. מן העיר הבטיחו לנו תגבורת, ובכוח הבטחה זו הצליח המפקד להשפיע על הבחורים, שיחזיקו מעמד ויהדפו את הערבים. הבחורים תפשו עמדות לרוחב הרחוב והדפו את הערבים.

על כל העמדות הומטרה אש חזקה, ואילו לנו ניתנו מפעם לפעם פקודות שלא לענות באש, אלא במקרה של ניסיון התפרצות, כיון שבעיר מתנהל משא ומתן על שביתת נשק. בלילה הראשון, כלומר, ב-13 במאי, ב-11 שעות בערב, שמענו שתגיע משלחת מן העיר וחיכינו לה. היה זה מאורע גדול ביותר בימים ההם: משלחת באה מחוץ לחומות. אמרו לנו כי יהיו אלה אנשי הסוכנות. לבסוף באו שני פקידים של הקונסוליה הצרפתית (אחד מהם יהודי) בשם הצלב האדום כדי לנהל משא ומתן להפסקת אש. הם שוחחו עם אנשי המטה שלנו ואח“כ עברו אל הערבים. אך, כידוע, שום דבר לא יצא מזה. כל אותן השיחות על שביתת הנשק, שהתנהלו אח”כ גם בעיר, רק הזיקו לנו, כיון שבגללן ניתנו לנו פקודות שלא לענות באש בשעה שהיה צורך בכך. בליל שבת (14.5.48), למשל, ירו הערבים כל הזמן ואנו שתקנו. הייתי אז באחת העמדות הקיצוניות, ורעם הפגיעות של הכדורים על הקיר החיצוני היה כה חזק, שלא יכולנו כמעט לשמוע איש את רעהו. לא פחדנו, אך הרעש כשלעצמו הרגיז את העצבים. התפללנו לשקט מעט, מנוחה כל שהיא לאוזניים. אח“כ החלו להמטיר עלינו פגזים ורימונים, וכן ניסו להתקרב ולפוצץ את העמדות. זה היה ב-16.5. עמדנו ליד החלונות שהספקנו לבצרם באופן חלקי ביותר, כשבידינו רובה או סטן, והשגחנו בשבע עיניים לבל יתקרבו הערבים. ידענו, שכמות התחמושת שבידינו מצומצמת מאוד ונשמרנו לא לבזבז כדורים לשווא. הפקודה היתה: לירות רק כאשר רואים ערבים מתקרבים. והערבים ניסו להתקרב מפעם לפעם. הם התקרבו בצעקות וקריאות, ניסו גם לפתוח בשיחה: שאלו אותנו אם אנו רוצים לקנות לחם או עגבניות, וקיוו, כנראה, שנצא אליהם. הם הונסו ע”י כמה צרורות של סטן ורימונים אחדים. אח"כ נקטו דרכים אחרות: עלו על גגות הבתים הסמוכים, משם הטילו פחים עם חומר נפץ. ראינו את הפחים בנפילתם, אך אסור היה לעזוב את העמדה. התכופפנו, נשמע קול התפוצצות, הטיח מן הקירות ומהתקרה נפל עלינו. התכסינו בעשן, אך לאשרנו לא אירעו אסונות. הייתי אז בעמדה שנמצאה בתוך הרובע הארמני, והערבים עמדו על גגות בתי הארמנים, למרות הבטחת הארמנים לנו, כי לא ירשו לערבים להיכנס לבתיהם.

לפעמים הצליח מישהו מאיתנו, העומדים ליד החלונות, לפגוע ביד המושטת להשלכת הפח, וע“י כך מנע את ההתפוצצות. אנו התגוננו בעזרת רימונים, אלא שגם לערבים לא חסרו רימונים. פעמים אחדות הוכרחנו לסגת מעט. תחילה עזבנו עמדה קיצונית אחת, אח”כ ירדנו מן הקומה העליונה לקומה תחתונה, הצטמצמנו, אך השתדלנו להחזיק מעמד, כל קבוצה בעמדה שלה. היינו בודדים למדי. בעמדה שהייתי בה היה האחראי בחור צעיר מאוד, בלתי מאומן כראוי ונוסף על כך היה כבר עייף עד מוות. מצבנו היה קשה. פעמים אחדות שלח קשרים (נערים ונערות בני 14–15 שאף הם היו מפוזרים בעמדות והכירו יפה את כל המבואות) לקרוא לעזרה, אך לא תמיד זכינו לכך שעזרה תגיע אלינו, ומכיון שגם המפקדים וכן אנשי הרזרבה לא יכלו להיענות בבת אחת לקריאות העזרה הרבות שהגיעו מעברים שונים. היינו מוקפים ים של אויבים, והם השכילו להתקיפנו מכל הצדדים בבת אחת. מפעם לפעם הגיע מפקד הקטע או סגנו, עודד אותנו במקצת, נתן הוראות והסתלק לעמדה אחרת. פעם אחת זכינו לביקורו של ה“לואיס” בעמדה שלנו; פעם שניה לביקורו של ה“ברן” (שני אלה יהו המקלעים היחידים בעיר העתיקה; הם היו מופקדים בידי מומחים, שרצו איתם ממקום למקום ועזרו להדוף התפרצויות אויב). כשהופיע בעל הלואיס בפעם הראשונה קפץ עליו האחראי שלנו לנשֵק לו. הוא הרגיש את עצמו בודד מאוד ועלוב עם הנשק המועט שהיה תחת ידו (שני רובים, מספר סטנים ורימונים), ועם מספר האנשים הקטן שרובם היו עייפים מאוד ועמדו זה היום השלישי במערכה ללא מנוחה כלשהי. היחידות שכוחן לא עזבן עדיין היו שתי בחורות – גננת אחת, שגרה בחדר אחד איתי, ואני. אנו נכנסנו למערכה באיחור מה, וכך היינו עוד רעננים באופן יחסי. ואמנם עשינו כמיטב יכולתנו: החלפנו את הבחורים בשמירה, דאגנו לסידור האוכל, הלינה והשמירה, וניהלנו את כל העניינים הסידוריים שלא דרשו מומחיות צבאית. מפקד הקטע היה מוכן למסור לנו אפילו תפקידים צבאיים אחראיים, אלא שלזאת התנגדנו בתוקף.

בשעות אחה“צ הופיע יעקב, החבלן שלנו, וניסה לחסום בפני הערבים את הדרך להתקרב אלינו ע”י פיצוץ בית אחד שהבדיל בינינו. בשטח ריק יכולים היינו לגלותם ולירות בהם כשינסו להתקרב. הערבים פוצצו בתים בסביבה, אך למרות הכול הלך המצב והחמיר; הפגזים עשו שמות בסביבה ולערבים היו דרכי מעבר שונים דרך מנהרות, מרתפים וכד‘. גם ההריסות שעשו הפגזים פתחו דרך: וכך קרה הדבר שלאחר לילה שעבר בשקט, וחצי יום (17.5), שהצטיין בהרעשת מרגמות בלתי פוסקת, התקרבו הערבים לתוך השכונה מאחורינו (כלומר, נכנסו לרח' חב"ד מכיוון החומה) וברגע האחרון גילינו כי עומדים להתקיף אותנו. נאלצים היינו לוותר על כל התוכניות של נסיגה איטית בשעת הצורך. ההוראה הקודמת היתה לסגת “חדר אחר חדר”, ותוך כדי כך לנסות להדוף את הערבים חזרה. עתה בא סגנו של מפקד הקטע עצמו ואמר לנו לסגת מיד במהירות, לפני שיספיקו להקיף אותנו. נסוגונו במהירות משטח גדול מאוד, ותוך כדי נסיגה אספנו גם את אחרוני התושבים שנשארו בבתיהם, בהם: נשים וילדים, עיוור אחד וזקן. את כולם צריכים היינו להעביר דרך סולמות, מבואות צרים, ובמקום אחד אפילו להקפיצם מגובה של 3–4 מ’, כשהבחורים עמדו למטה ותפשו אותם. אז החל הקרב לאורך הרחובות: בתחילה ברח' חב“ד (שהוא רחוב קיצוני); אח”כ נהדפנו והקרב התפתח ברחוב היהודים (במרכז השכונה). בקצה הרחוב הוצב ברן ערבי שירה לאורך הרחוב; בחורינו התבצרו מאחורי קיר אבנים שהוקם בחופזה יום אחד לפני כן, וענו לו, לברן בסטנים ורימונים. היו אפילו רגעים - בתחילה, לפני שהיה תיאום פעולה בין כוחותינו שנסוגו מעברים שונים – בהם הרגשנו כי אנשים שלנו עומדים במרכז הרחוב ויורים לעומתנו בחשבֲם אותנו לערבים. התחלנו לקרוא אל המפקד ולצעוק אליו: “מוטקה, אנחנו יהודים!”, “מוטקה, אנחנו יהודים!” צעקנו ביחידות וגם במקהלה, אך רעם היריות השתיק את הקולות, ונדמה היה לנו שאין שומעים אותנו. בין כה וכה, והקרב עבר לרח' היהודים, ואז כבר היו כוחותינו מאוחדים. את התושבים העברנו לבית כנסת (האיסטמבולי). הם ישבו שם כולם צפופים ורועדים מפחד וקוראים תהילים. אימהות התרוצצו בבהלה לאסוף את ילדיהן שהתפזרו בזמן הנסיגה, ובעלי הפה שבהם דרשו בתוקף: “כניעה!”

“הניפו דגל לבן” – קראו – “ונציל את נשמותינו, אנו חיינו תמיד בשלום עם הערבים ואף עתה, אם ניכנע, נוכל לחיות עימהם בשלום”.