(בסניף הסתדרות המורים בת“א, פברואר תרצ”ג)

מורי ורבותי! טעיתי הפעם. אמנם דמיתי למצוא בזה מסבה לא מצומצמת ביותר, אבל גם לא כל-כך מורחבת כזו שאני רואה לפני פה, ואמרתי – על פי הצעת חברים שהביעו לפני זאת – לפתוח את שורת השיחות “יוצרים על יצירותיהם”. לצורך זה בחרתי בדבר משלי, – ב“מגלת האש” – שנראתה לרבים

כמסובכת קצת ורבו הפירושים. כונתי היתה בעיקר לשיחה רגילה דידקטית, – לשיחה ולא להרצאה – שיש בה מקום גם לשאלה ולתשובה תוך כדי השיחה וממילא להתפתחותה הטבעית מאליה, מתוכה גופה. אמרתי לנסות בהזדמנות זו לברר לחברים, ואולי גם לעצמי, משהו על יצירה זו. בחרתי ב“מגלת האש”, מפני שבה יש באמת מקום לפירושים שונים. יש בה יסוד אליגורי הנותן מקום ובית-אחיזה לדרש ולרמז. וכבר נמצאו מי שהשתדלו להכניס בה המון כונות ובאורים, שאולי עלו ואולי לא עלו על דעת הסופר. אמרתי, אולי מתוך השיחה אצליח להחיות בתוך זכרוני את מהלך העבודה, את המסבה שלה, את התרקמותה, ומתוך זה לבוא לידי קצת ברורים ומסקנות. ואולם במסיבה גדולה ומרובת קהל כזו קשה להתרכז, הקהל כאילו מצפה ל“הרצאה” – וכזאת אין בידי. לא התכוננתי לכך. עם זה מסופקני אם בחלל האולם המרווח הזה על קהלו הצפוף יש מקום לשיחה אינטימית. סוף סוף, הדברים שבין אדם ליצירת רוחו – הם בבחינת דברים “שבינו לבינה”. לאחר שאין זו שיחה אינטימית אין לבטוח בהתפתחות שיחה טבעית, שלפעמים היא מוליכה למטרה בדרך קצרה. ואני מודה, שלא התכוננתי, עוד לא סדרתי בלבי דבר משוכלל. בטחתי תמיד בשיחה עצמה, שתתפתח מאליה באופן טבעי, כדרך כל שיחה. כאן, בקהל רב כזה, אין מקום לצורת שיחה כזו.

אינני יודע, אם אצליח הפעם להביא לכם איזה דבר מסוים, אבל הן קראתי לדברי, מתוך זהירות, “משהו על מגלת האש”, ויש לי הרשות לכך, ואני נגש לעצם הענין.

רבותי! אם תפנו – כך אני חושב – לסופר, אחרי שגמר איזה דבר, בין גדול ובין קטן, ותבקשו ממנו שיספר לכם על עבודתו, שיתאר לכם את מהלך הדברים מראשית העבודה עד סופה, בטוח אני, כי לא יוכל, לא ידע לעשות זאת. דק ביותר הוא ענין-היצירה, החוטים שמהם נארגת היצירה, הם לפעמים דקים מקורי העכביש, ולפעמים דקים מן הדקים, כל-כך בלתי-נתפסים, האסוציאציות כל-כך מרובות, שלפעמים המקורות נעלמים וסמויים גם מעין הסופר עצמו.