(רצנזיה)

לכבוד מלאת ששים שנה לד"ר מאכס נורדוי הוציא הועד הפועל בקֶלן (המכירה היא אצל ה“יודישׁער פערלאג”) ספר בן למעלה מארבע מאות עמודים, הכולל בתוכו את כל נאומיו ומאמריו היותר חשובים בדבר שאלת היהודים והציוניות, שכתב בעל-היובל בשלוש-עשרה השנים האחרונות, מעת שבּוֹ, הסופר הגרמני היושב בצרפת, נתעוררה הנקודה היהודית.

הקו המציין ביותר את הספר הזה הוא – הרוח החיובי המנשב בו. נורדוי, מי שכתב את ספר-“ההתנוונות”, נורדוי, השולל הגדול, הספקן, הכופר-בכל, הנהו פה לפנינו מחייב, מחייב עז. הוא מחייב את קיום העם היהודי, מחייב את תקוותינו ועתידותינו, מחייב את היהדות (לא התיאולוגית, כמובן), מחייב את ערך השפה העברית והספרות העברית. החיוב שלו כאן מגיע לידי כך, עד שבמקום אחד, בנאומו האמשטרדאמי (בשנת 1899) על פני שמונה עמודים, בדברו על הצורך למשוך את הפרוליטריון היהודי אל הציוניות, הוא עומד ומצרף, ממש כבעלי מפלגה ידועה בתוכנו, את הסוציאליות לציוניות, ולא עוד אלא שהוא מוצא את הסוציאליות בציוניות, את “כל נקודותיה של הסוציאליות, והנה הן אידיאלים יהודיים, שתחייתם היא היא מטרת הציוניות”.

בעבודת הציוניות נורדוי הוא, כידוע, נושא-כליו הנאמן של הרצל, וכמאז ועד עתה לא יחדל להילחם לערכה הפוליטי של הציוניות, יותר נכון: ל“כבודה” הפוליטי… מן התפקיד, אשר מילא נורדוי בקונגרסים האחרונים, למן הקונגרס האוּגַנדאי ועד הקונגרס האחרון, מדעותיו בנוגע להנהגת הציוניות, בנוגע לשאלה בידי מי צריכים להיות מוסרותיה (הוא הציע בשעתו את ג’וֹזף קוֹואֶן מלונדון), משיחתו האחרונה שלו אפילו אם סופר-עתונים, שנתפרסמה זה לא כבר ב-“ Jewish Chronicle ”, שבה הזכיר את נסיעתו של וולפסון לקושטא – מכל זה נראה ברור, עד כמה מכריע הוא את הכף לצד המטרה הפוליטית, מבלי שים כל לב למטרה העיקרית, היחידית, האקונומית, הישובית. אופיי בנדון זה הוא הנאום: “הציוניות והמושבות בפלשתינה” (פאריז, 1900) והיחס החומל שבו לאותם החלוצים הראשונים, שהוא חושבם ל“דוגמאות מפחידות” ושלפי דעתו “הראו הם לעם היהודי לא כיצד צריך לעשות, אלא כיצד לא צריך לעשות”, כאילו כשיהיה “הערבון הגלוי והבטוח”, כביכול, יֵעָשׂה הכל מאליו, על פי נס, ולא במסירות-נפשׁ ובקרבנות מֵחִים בעד כל נסיון קטן… עולה עם נאומו זה גם נאומו ההאגי של אותה השנה ונאומו הידוע בקונגרס הששי, אולם באותו נאום הלא אנו מוצאים גם נתינת-ערךְ להבטחת פּלֶוֶה ואמונה בטוב-לבה שׁל מלכות-אֶנגלנד; באותו נאום אנו מוצאים גם את התיאוריה של “נאכטאזיל” – למרות שבהרבה מקומות נורדוי כאילו נלחם בעצמו עם הרעיון, שהציוניות הוא דבר שבפילאנטרופיה; באותו נאום אנו מוצאים גם את החקירה העלובה של “נעהמען אונד פערלאנגען”…

אבל נראה, שלא בכל זה הוא כוחו הציוני המיוחד של הד"ר נורדוי. את זה צריך לבקש במקום אחר לגמרי. את זה צריך לבקש בזו העובדה, שסופר ידוע ובא בשנים, שצורתו והשקפת-עולמו היו כל כך קבועות כבר, סופר בן קרוב לחמישים שנה, עמד וניצב בשורת-הלוחמים בעד החופש היהודי כעלם צעיר מלא אש-נעורים!