המונים המונים לבית הכנסת, כי חזן יתפלל בבית הכנסת! ימים רבים לבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן. אחד היה ר' גרונם אשר הרנין לב שומעיו בנגוּנו וירעיש ה ע ו ל ם בשאגתו. סוּלם היה מוּצב בגרונו וקולות אלוהים עולים ויורדים בו, מקול ענוֹת גבורה חזק מאד עד קול ענוֹת חלוּשה ודממה דקה מן הדקה. והיה כאשר ירים ר' גרונם את בוהן ידו הימנית ויתקעה בפיקה שבגרונו וירעם בקול גאונו והאופנים ברעש גדול מתנשׂאים והתרוּעות והשברים יוצאים צנוּפים ודחוּפים, אז שומעיו יאמרו לו: “קול רעם בגלגל”! וכי ישפּיל שאגתו עם אָרבות ידיו והיה קולו כקול יונה מנהמת, צפצפה שׂמוֹ, ושמע השומע ואמר: “עוף השמים יוליך את הקול” !

כל ישׂראל יש להם חלק בחזנות ולכל אחד ואחד אם רב ואם מעט נטיה טבעית וכשרון לזמרה ונגינה. כהרבה תכונות אחרות שבני ישׂראל מצוינין בהן נקבעה גם התכונה הזאת בנפשם בימי צר ומצוק, לרגלי הקורות אשר העיקו עליהם בקורות בית הבד. צא ולמד, מפני מה בני ישׂראל מברכין מאה ברכות בכל יום ומתפללין יותר משאר בני אדם? מפני שכיון שראו יד האומות הולכת ומתגברת וידם הולכת ומתמוטטת וראו ההיכל חרב ולאומה אין תקומה מפני הצר הצורר, הסיחו דעתם מהיכל האבנים ההרוּס ויעזבו את אבניו ואת עפרו וינצלו את קדושתו, וישׂאוּה בלבם בכל המקומות אשר באו שם ובכל הגויים אשר נפוצו בהם. ובכן בנה כל אחד ואחד מישׂראל במה בעצמו ומקדש מעט בבתי נפשו, שמה לא יבואו זרים ולא יעדו עליו פריצים וחללוהו, ובאשר יבוא שם הוא נושׂא את מקדשו אתו – וזו כוחו לאלהוֹ! ומפני מה בני ישׂראל אוהדים זמרה ורצים לבית-הכנסת לשמוע קול חזן ומשוררים יותר משאר בני אדם? מפני שכּשם שעשׂוּ להיכלם כך עשׂוּ לשירוֹת ההיכל ולזמירות ישׂראל. מיום שנשתתקו הלויים בדוכנם ונדמו שירוֹת ההיכל ונתּקו המיתרים על הכנורות ונתלו הכנורות על הערבים, מיום אשר “שאֵלוּנו שוֹבינו דברי שיר על אדמת נכר”, למן היום ההוא שׂמנוּ את שירותינו בלוענו ונתקען עמוק עמוק בגרוננו לבלי ישמעו מעל לגבול ישׂראל, וככה חדרו ונקבעו השיר והזמרה בנפשם ובאו לחלבם ודמם; ועל כן כל אחד ואחד מישׂראל יש לו חלק בחזנות, ואם אין כוחו בפיו לנגן מאליו אזנו עשׂויה כאפרכסת לשמוע קול חזן משורר בבית-הכנסת, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'.

איו לאיש ישׂראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת. במקום צר זה ימצא בן האשה הישׂראלית את כל צרכי החיים ותענוגות בני האדם אשר יבקשו וימצאו בני עם אחר על ארץ רבה. למיום ידע הנער קרוֹא אבי ואמי עד שמעוֹ שם “אבי זקני” מפי יוצאי חלציו בני שלשים ובני רבּעים. חצר בית-הכנסת הוא המקום הממציא לו כל צרכיו וכל חפציו. בחצר הקטורה ההיא ישׂחק הילד ב“סוסים” באחזו בכנף בגד חברו ו בציצית הכנף וינשׂא על כנפי רוח, מדלג על ערמת הזבל ומקפץ בבצאת מי-שופכין, הלוך ודלג וקצה חלוּקו סרוּח לו מאחוריו כזנב מבעד לחריץ מכנסיו הפתוחים לכל עת מצוא, בין לעת שנצרך הוא לנקביו או שנצרך להם רבּוֹ כדי להכותו שוט על ירך. בחצר ההיא יתגדל ויתחנך בן האיש הישׂראלי וילמד את כל תורתו: שם במרחץ אשר בחצר בית-הכנסת ירחץ בשׂרו ובמקוה אשר שמה יטבול; בבית מחראות הקהל ינקה את עצמו ובצנורות המים המקלחין שם ירחץ את ידיו לברך ברכת “אשר יצר”. על ערמת האשפה הצבוּרה בטבּוּר חצר בית-הכנסת יעמוד החתן תחת החוּפה ויקדש לו כדת משה וישׂראל את בת-זוגו המיועדת לו מ' יום קודם יצירתו; שם ילמד האב המטוּפל את ידיו לקרב בצאתו לטרוף בדי גוּרותיו ולהילחם על נפשו ונפשות בני ביתו, ושמה יוּבא, אם יזכה לכך, כשוך חמת המלחמה והוא יבוא שלום וינוח על משכּבו מנוחת עולמים. בית-הכנסת הוא בית האוסף וחדר העצרה ליום מועד ומקרא העדה. בית-הכנסת הוא התיאטרון אשר אליו ינהרו העם ביום מועד ושבת לשמוע מנגינות חזן נוסע עם להקת משורריו. בית-הכנסת הוא הכּלוּבּ ובית-המרזח, שמה יכינו סעודות המצוָה ביום סיום והתחלה, ביום חג כל חברה וחברה. בית-הכנסת הוא הזירה אשר בה נכנסין האַטליטין, הם טובי העיר ותקיפי הקהלה, להתגושש ולהאבק ברדפם אחרי כבודם כבוד, כבוד המקום אשר שם ישבו לפני האלהים, כבוד עליָתם לתורה מוקדם או מאוחר, כבוד קריאתם פסוק ב“אתה הראֵית” ופתיחת הארון וכדומה. – אין לו לישׂראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת!

אמת כי בימים האחרונים נתקלקלו הדורות ונתמעטה הדמות, עתה ילחכו הקהל מפינכי ההשׂכלה המדומה כלחוֹך השור וילמדו אל דרך הגויים אשר סביבותיהם לעשׂות כמקולקלים שבהם. עתה התיאטראות והקרקסאות מלאים כילק בני אברהם יצחק ויעקב אשר אמרו נואש לקניגיא של לויתן ולא יוסיפו לחמוד להביטו; חבוּרות חבוּרות יטיילו בגנות ופרדסים לראות בבנות הארץ המחוללות בכרמים, יסתכלו ב ק נ ק ן ובמה שיש בו וישמו קול באשה ערוָה ועגבים מפי בנות הערלים; חבוּרות חבוּרות יאחרו בנשף בבתי הכּלוּבּ המלאים משׂחקים ומשׂחקות, אשר אנשים ונשים יושבים שם בערבוביא, ומשׂחקים שקלפים ובקוביא, וימהרו משם לבתי המחול אשר הבאים שמה שׂמים כלי גבר על אשה ושׂמלת אשה על גבר ומתחפשׂים באֲפֵר ובמסוה עד דלא ידעו בין ארור המן לארורה זרש. אוי לדור שכּך עלתה בימיו! כי מן העת ההיא גלה כבוד מבתי-כנסיות ובתי-מדרשים; בחצרות בית-הכנסת יעלו עשׂבים מאין עובר ושב, ובין כתלי בית-המדרש בת קול יוצאת ומנהמת כיונה: אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!

ואולם בימים הראשונים ובשנים קדמוניות בטרם פשׂה הנגע בקירות בית ישׂראל לא היו ימים טובים לישׂראל בבלטרימנץ כימים הטובים אשר היה ר' גרונם עובר בהם לפני התיבה. בית-הכנסת היה מלא מפה לפה פעם בפעם וכל קהל ישׂראל עומד ופיו פתוח ורירו נוטף מרוב מתיקות והתפעלות הנפש. וגם משאר בתי-התפילות הגדולים עם הקטנים נהרו העם לשמוע איזה ניגוּן נתחדש היום בבית-הכנסת. הזריזין היו מקדימין להתפלל כותיקין וסעדו לבם, אחר יעבוֹרוּ בסך רב וימהרו להקדים לבוא אל הרנה ואל התפלה אשר ר' גרונם נושׂא בעדם, לבלתי יִדח מהם נדח ולבלי יפול מנגוּניו צרור ארצה. שם שמעו שיר וזמרה כנפשם שׂבעם וגם שׂמוּ בכליהם, כי בצאתם למדו לנגן אחרי ר' גרונם את נגוּניו איש כאשר יוכל, החנוָני בחנוּתו והעגלון על סוסו, הסנדלר על סדנו והחייט על שולחנו.

ומשמת ר' גרונם ערבה כל שׂמחה בבלטרימנץ וקדרוּ המאוֹרות. כי כמות כל אדם מבני אוּמנתו מת גם ר' גרונם בחצי ימיו לא מיתה דחופה ולא מיתה חטופה כי אם מיתת כל אדם כמותו, חציה מחמת לקוי הריאָה וחציה – מחמת רעב. וזה הדבר אשר מת ר ' גרונם בשני מיני מיתות: ראשי עדת ישׂראל בבלטרימנץ, אשר נפש ר' גרונם וסגוּלתו הנפלאה יקרו בעיניהם, יראו פן יאכל ר' גרונם לשׂבעה ויאַבּד לב מתנה אשר חננו ה' ופן ישמן ויעשׂה פימה עלי כסל ואז יֵעשה גם קולו גס ועב, על כן נתנו לו פרנסתו רק בצמצום ולא בריוַח, בצער ולא בנחת; כי שלשת השקלים אשר שקלו לו מדי שבת בשבתו מקוּפת הקהל לא הספּיקו רק להאכיל את חצי בשׂרו ובשׂר נפשות ביתו; ולא עמדו לו לר' גרונם להציל אותו ואת כל ביתו מחסר וכפן גם עשׂרה הנערים השובבים אשר היו באים לביתו לקחת לקח מפיו; ושתי האוּמנוּיות הנקיות, החזנות והמלמדות, גם יחד לא נתנו לר' גרונם לחם לשׂבעה.אמת כי חפץ פרנסי הקהל הצליח בידם; ר' גרונם לא שמן ולא עשׂה פימה עלי כסל כי אם, להפך, בשׂרו כּחש משמן ושוּפו עצמותיו; גם קולו לא נעשׂה עב וגס, כי, להפך, שח ושפל מזמן לשמן ומשנה לשנה, ובאחת השנים בכלות הימים הנוראים ממחרת יום הכפורים, אחרי אשר שׂמַח ר' גרונם אלהים ואנשים בתפלותיו ובזמירותיו, הרגיש פתאום כּאֵב חזק בגרונו ויחל – להקיא דם; ולא הועילו העלוּקות אשר הושיב לו על צוָארו רפאל האומן המקיז דם ולא חתוּלי הזבוב אשר באספּמיא אשר הדביק לו מתחת לזרועותיו על צלעותיו. ר' גרונם הלך ודל ומחתלו הלכה הלוֹך וגבוֹר מיום ליום ומחודש לחודש. הרופא אשר בא לראותו אמר כי לקה בריאה וכי מחלתו אנוּשה ואין לו תקוָה להרפא בלתי אם ילך למעינות הרפואה אשר במדינות הים. אבל גם מן החזנות גם מן המלמדות לא עשׂה ר' גרונם יתרה די הוצאת הדרך הרחוקה, וראשי העדה הסתפּקו בגמלם חסד עמו לתת לו כל ימי החורף משנה שׂכרו לבל יחסר לו לחמו הצר, אחרי אשר מחלתו קפּחה את פרנסתו האחרת ולא נתנה לו לעסוק עם תלמידיו. ולבסוף, מה יעשׂה ר' גרונם במדינת הים? המבּלי אין קברים בבלטרימנץ ילך למות במקום שאין מכירין אותו ואת פרשת גדוּלתו, ובבוא יומו גם קבוֹר לא יקבּרוהו לפי ערכו וכבודו ! ובאמת כן היה הדבר: כאשר שבק ר' גרונם חיים לכל חי, בראשית ימי האביב בשנה ההיא, קברוהו בני עדתו בכבוד גדול, בכבוד אשר לא היה נעשׂה לו במדינת הים, והרב הספידו כהלכה וספּר בשבחו והמליץ עליו את הכתוב “רוממות אֵל בגרונם”. האם אין די לך בזה, ר' גרונם נעים זמירות בלטרימנץ? האם עשׂה נעשׂה לך יקר וגדוּלה כזה לוּ עזבת עיר מושבך ותלך למוּת על אדמת נכר בתוך עם אשר לא ידעוך?

ר' גרונם מת בדמי ימיו ואשתו וילדיו נושׂאים חרפּת רעב, אבל זכרו וזכר נגינותיו חיים וקיימים בקרב בני ישׂראל בבלטרימנץ, עוד עד היום ילדים וילדות בשׂחקם ב“סוסים” ברחובות העיר דוהרים ורוקדים בנגון “כשם שאני רוקד כנגדך” אשר היה שר ר' גרונם; עוד עד היום גדליה החייט הקטע באַמצו את הכפתורים במכנסים אל עבר פניהם ינגן בקול מתוק וערב כקול ר' גרונם בשעה שהיה מעביר הקריאה וקורא פסוק “כפתורים היוצאים מכפתור”; “עוזר” המלמד בהכּותו את צעירי הצאן אחור יספּור להם את מכותיו בנגון “קול מבשׂר מבשׂר ואומר” ששמע מפי ר' גרונם בשעת חבּוט ערבה; ירחמיאל החנוָני, אשר פשט את הרגל ונעלם מעיני העדה בשמיטת כספים, בדרך בברחו מפני נושיו שמענוהו מפכּח את צערו בנגוּן “ברח דודי” אשר חדש ר' גרונם בחג הפסח האחרון. גם על המיניקות ועל השפחות שפך ר' גרונם את רוחו, ובישנן את ילדי בעלות-בתיהן תצלינה אזנינו לזמרת “שושנת יעקב” או “היום תאמצנו”; גם “הילני” הגויה, הבאה ביום שבת להסיק התנורים ולהיטיב את הנרות, גם היא יודעת פרק בשיר מזמרותיו של המנוח, וביום השבת בפתחה בשיר פיה בטלטלה את החמין ידמה לנו כי נפתחו שערי גן עדן וריח שׂדה אשר ברכו ה' נודף בכל נאוֹת יעקב ושׂפתותיו של ר' גרונם דובבות בקבר.

ואולם כשם שהריח הנודף מקדרות החמין לא ימלא את הבטן החסרה, כך לא מלאו שריקות עדרים אלה את האוזן אשר שכתה לשמוע את הנגונים יוצאים מפי ר' גרונם, בנעימותם וצביונם. ימים על שנה עברו, חגים ינקוֹפו ומקום ר' גרונם עודנו יפּקד. בימים הנוראים ובימי החג נמנה לרדת לפני התיבה בבית-הכנסת הגדול – ר' ברוך המנקר. ר' ברוך זה היה זקן אם כי לא רגיל; זקנו היה מגוּדל אבל פרקו בשיר לא היה נאה; בבדיקת הריאה היה מדקדק כחוּט השׂערה אבל בקריאת עברית לא היה מדקדק כל צרכו. ובכל זאת עברו שנים רבות ואין איש מראשי העדה שׂם על לב לבקש להם חזן אחר תחת ר' ברוך, כי היה ר' ברוך ירא אלוהים מרבּים – ושני בשני להרב. בראשית המנוֹת המנקר במקום ר' גרונם היה העם כמתאוננים, וביחוד רגזו והתגעשו החייטים ומשמשיהם; ובשבת פ' לך לך, שבת קבועה לחברת חייטים, באו בהמון רב לבית-הכנסת ועכּבו את הקריאה והעמידו קול זוָעות, כי זכרוּ את מחמדיהם בימי קדם, בעת אשר היה ר' גרונם מתפלל בשבת זאת בבית-הכנסת הגדול לכבודם ולכבוד חברתם. אבל פרנסי הדור והרב בראשם ידעו בפעם ההיא להשׂיאם לדבר אחר ולדחותם בקש; וכמעט נשתקע הדבר ונשכּח מלבם לולא בא לפתע פתאום מקרה אחד אשר לא קוָה לו איש ולא יִחל לו בן אדם, ויעורר נשכּחות ויטל בצנצנת המים – סער גדול עד לב השמים.